פוסט מס' 3. ביקורת טלוויזיה אודות שדר השחייה משה גרטל והפרשן שלו ברוך צ'יש באולימפיאדת לונדון 2012. פוסט מס' 3. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 31 ביולי 2012.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין במצב "בראשית" , ובתחילת התפתחותו ועיצובו .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים .

הערה 3 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך לא למען מטרות רווח כספי , לא לטובת רווח מסחרי , ולא צורך פרסום אישי .

———————————————————————–

פוסט מס' 3 : הועלה לאוויר ב- 31 ביולי 2012.

———————————————————————–

ביקורת טלוויזיה אודות שדר השחייה משה גרטל והפרשן שלו ברוך צ'יש באולימפיאדת לונדון 2012. מדובר בצוות שידור מגוחך. פוסט מס' 3. כל הזכויות שמורות. 

טקסט תמונה : אנוכי עם סיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים . עזתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

ביקורת טלוויזיה אודות שדר השחייה משה גרטל והפרשן שלו ברוך צ'יש באולימפיאדת לונדון 2012. מדובר הצוות שידור מגוחך. פוסט מס' 3. כל הזכויות שמורות.

השחייה האולימפית ניצבת במקום השני במשחקים אחרי ענף הא"ק מהיבט הרייטינג הטלוויזיוני ובמבחן העניין הציבורי (ההתעמלות – שלישית). "חיסרון" הצפייה בתחרויות השחייה נובע מהעובדה שהן נערכות בתוך מים, צלולים אומנם, אך מחייבים את המתחרים והמתחרות בגידן המודרני לחבוש כובעים ולהרכיב משקפי שחיה. הפנים מוסתרות. לא ניתן להתבונן בפרטיהן. העיניים והשיער גנוזים ומוצנעים והאף מעוות. בפני צופה הטלוויזיה עומד ספורטאי מכאני – Bionic. בכך נמנע מרכיב חשוב בהזדהות צופה הטלוויזיה עם גיבורי העלילה בעת הצגתם בפני צופי הטלוויזיה בטרם יריית הזינוק . המתח הרב האופף את המתחרים ו- אווירת חוסר הוודאות והחשש בה שרויים השחיינים בפתח העלילה הולכת לאיבוד (בניגוד מוחלט למתרחש בפתח עלילת תחרויות הא"ק על המסלול ובשדה , שָם הספורטאים גלויים) מפני שפרצופם מוסתר מאחורי מסיכה (משקפיים וכובע). שני השחיינים האמריקנים הדגולים ג'וֹנִי וָויְיסְמִילֶר באולימפיאדות פאריס 1924 ואולימפיאדת אמשטרדם 1928 ומַרְק סְפִּיץ באולימפיאדת מינכן 1972 שתרמו תרומה כה משמעותית להפיכתה של השחייה לענף אולימפי פופולארי וכה מרכזי , לא הרכיבו משקפי שחייה ולא חבשו כובעים. הם ניצבו גלויים בכל הדרם ויופיים על אדני הזינוק ובכך הקלו על הליך ההזדהות ועימם הערצה כלפיהם. עין בן אנוש מתמקדת באסטטיקה חיצונית בטרם היא מתבוננת ביופי פנימי . חלק מהשחיינים והשחייניות בלונדון 2012 מסירים את הכובעים והמשקפיים בתום המשחה ומקלים לבסוף על זיהויים. פתאום רואים שמיסי פראנקלין , רנומי קרומווידג'וג'ו, מייקל פלפס, סון יאנג, יאניק אנייל, רבקה סוני, ורבים אחרים אינם רק מכונות שחייה . רק אז בשלבי הסיום של השידור הישיר אנו מתוודעים אליהם באמת ועושים עימם הכרה מלאה . רגע ההיכרות הראשוני בשעה שהשחיינים והשחייניות נכנסים לשער הבריכה וצועדים לעבר אדני הזינוק בעודם לבושים בגדי אימון והפנים שלהם מסתתרות מאחורי מסיכה – מפוספס, נותר מביך ולא ברור. הרי אפשר לבקש מ- FINA (ההתאחדות הבינלאומית בשחייה) וקבוצת הטלוויזיה OBS (ראשי תיבות של Olympic Broadcasting Services) המפיקה את סיגנל הטלוויזיה האולימפי של לונדון 2012 להורות לשחיינים לחבוש את כובעיהם ולהרכיב את המשקפיים רק בתום ההצגה הטלוויזיונית ליד אדני הזינוק (גם אם הצורך הזה הזאת מאריך את מֶשֶך השידור בעוד כמה דקות). בני אנוש עושים הכרה זה עם זה בפנים גלויות ללא מסיכות. את בגד האימון הם משילים אך הכובע והמשקפיים מסוככים על אמוציות ורגשות. הטלוויזיה משדרת במידה מסוימת ברגע הזה קוֹר, אוטומציה, נייטראליות, ואפילו אי אכפתיות. קבוצת הטלוויזיה המיוחדת של OBS בראשות הספרדי מַנוּאֵל "מַנוֹלוֹ" רוֹמֶרוֹ שמפיקה את סיגנל השידורים הבינלאומי באולימפיאדת לונדון 2012, התגברה על חלק מהבעיות הקונקרטיות שנוגעות לכיסוי הפרולוג וחשיפת השחיינים בעת התמודדות עצמה , ומנסה לפצות את צופה הטלוויזיה באמצעות כיסוי מרבי שכולל הצבת 35 מצלמות בבריכה חלקן מתחת המים, לרבות הילוכים חוזרים פנטסטיים של מצלמות SSM (בהגדרה האנגלית Super Slow Motion) מתחת ומעל למים. קבוצת הטלוויזיה OBS מייחדת גם כחמש מצלמות להצגת השחיינים ב- Close ups ו/או ב- Medium close ups לפני כל משחה על פי משנה סדורה מתוזמנת ומתוכננת היטב , ובכך מאפשרת לשדרים ולפרשנים לבנות את הדרמה לפני כל משחה בטרם התהוותה ובטרם היא מגיעה לשיאה בשלבי התחרות עצמה בתוך המים.

הצגת השחיינים מחוץ למים בטרם הזינוק, כל אחד בתורו, היא מחזה טלוויזיוני מַרְנִין ונדבך הכרחי בכיסוי הדרמה שמיסד הבימאי והמפיק הגרמני הבלתי נשכח הוֹרְסְט זָיְיפָארְת (Horst Seifart) לראשונה באולימפיאדת מינכן 1972. הרעיון לא היה מובן מאליו כלל ועיקר בימים ההם והגשמתו היא פרי עבודת מחקר יסודית ומעמיקה ב- 1970 שנעשתה ע"י ה- Host broadcaster – קבוצת הטלוויזיה הגרמנית DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) – בראשה ניצבו אז הוֹרְסְט זָיְיפָארְת, אוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uli Walters), ורוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה (Robert Lembke) . בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972 הוצבו לפני ארבעים שנה רק 12 מצלמות אלקטרוניות. אחת מהן נקראה "מצלמת ההיכרויות". תפקידה היה להציג את השחיינים לפי הסדר בשמונת השבילים. נפגשתי עם הורסט זייפארת בספטמבר 1974 במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן (שימש שָם כיועץ מיוחד של הטלוויזיה האיראנית של השָאה הפרסי מוחמד ריזה פאחלאווי שכיסתה את התחרויות) ושאלתי אותו כיצד ומדוע הגה את רעיון מצלמת ההיכרויות שנראה היום טריביאלי ובלתי אפשרי בלעדיו. הורסט זייפארת סבר שכמו בסרטי מתח קולנועיים מהז'אנר של אלפרד היצ'קוק, למשל "וֶורְטִיגוֹ" ו- "האיש שידע יותר מידי", בהם מציג הבימאי את גיבורי העלילה והאקדח בתחילת הסרט בטרם התפתחות הדרמה , כך צריך גם להתנהג בדיוק נמרץ מנקודת מבט טלוויזיונית עם עלילת הספורט. הצגת המשתתפים בזה אחר זה בתחרויות הגמר בשחייה על פי סדר השבילים, חשיפת יפי גופם והשרירים הארוכים והמשורטטים שלהם , ההתבוננות בפניהם רוויות מתח , ציפייה ודריכות (בטרם עידן המשקפיים והכובעים), בעיניהם ובתסרוקתם , מבט על בגדי הים שלהם, והצצה בכפות ידיהם ורגליהם – היא אלמנט חשוב ומסקרן בבניית הדרמה העתידה להתרחש על המסך בתוך רגע. הצגת המתחרים והתוודעות צופי הטלוויזיה אליהם קושרת את המתבוננים בעבותות לכורסא בסלון הבית ולמרקע. הורסט זייפארת צדק. זה התרחש לפני המון זמן, לפני 41 (ארבעים ואחת) שנים, אולם צופי הטלוויזיה הוותיקים זוכרים בוודאי את משחה הגמר לגברים ב- 100 בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972. דן שילון ניווט אז את השידורים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במינכן ופנה לצופיו הישראליים בהומור ילדותי, כלהלן : "אומרים לי שהמשחה ל – 100 מ' בסגנון חופשי ומרק ספיץ, או כפי שהילדים קוראים לו "מַרְק שְפִּיצִי" עומד להתחיל נעבור אפוא לנסים קיוויתי הממתין בעמדת השידור בבריכה האולימפית". איזה "מרק שפיצי" ואיזה נעליים. מרק ספיץ החל לשחות בגיל 5 ובאימוניו הרבים הקיף מרחק השווה להיקף כדור הארץ, 40000 (ארבעים אלף) ק"מ , בטרם זכה בגיל 22 בשבע מדליות זהב אולימפיות באולימפיאדת מינכן 1972 והציב בכל משחה גמר בו נטל חלק גם שיא עולם. נסים קיוויתי ניצל היטב את מצלמת ההיכרויות של DOZ. משזו נדדה לשביל מס' 3 של מרק ספיץ וחשפה אותו במלוא יופיו לאחר שזכה כבר קודם לכן בחמש מדליות זהב, שידר למיקרופון את הטקסט הבלתי נשכח הבא : "זהו השחיין האמריקני מרק ספיץ וזהו המשחה ל- 100 מ' בסגנון חופשי – הקצר ביותר, המהיר היותר, והיוקרתי ביותר ובסופו מדליית זהב שמרק ספיץ רוצה בה יותר מכל".

אור וצל חצצו בין נסים קיוויתי הרציני שישב בעמדת השידור בבריכה לבין המגיש דן שילון (ילדותי) שישב באולפן המנווט ב- IBC במינכן. בניית הדרמה במינכן 1972 ע"י נסים קיוויתי הייתה הגיונית ונעשתה בסינכרוניזציה מדויקת עם התמונה הנראית על מסך הטלוויזיה . בעוד נסים קיוויתי מתאר את האמביציות הספורטיביות של הפנומן היהודי – אמריקני הראה אותו הבימאי הגרמני ניצב בכל הדרו על אָדָן הזינוק. מַרְק סְפִּיץ לבש בגד ים קטן ("סליפ") ושחה ללא כובע ומשקפיים. פניו היו גלויות ונפשו דרוכה. האווירה בטרם הזינוק הייתה רוויית מתח עצום בעיקר מצידו של מרק ספיץ המועמד הוודאי לניצחון וזכייה במדליית זהב שישית (ראה את הסיפור המפורט בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", אחד הספרים עבי הכרס שאני חוקר וכותב מאז תום אולימפיאדת סידני 2000 . הספר הזה הוא השני במסגרת סדרה היסטורית בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב אודות התפתחות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה בשנים 2012 – 1884, וקרויה בשם הכללי : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" .

השם בעברית הוא בעצם תרגום לכותרת המקורית באנגלית שהענקתי לסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים : THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY ". מרק ספיץ היה מוטרד ומודאג מאוד מפני שניצבו לידו יריבים מסוכנים בדמותם של האוסטרלי מייקל וונדן (אלוף אולימפיאדת מכסיקו 1968 במשחה הזה) הסובייטי וולדימיר בורה, וג'רי היידנריך אף הוא מארה"ב, וגם האלוף האולימפי האוסטרלי במקצוע הזה מאולימפיאדת מכסיקו 1968 מייקל וונדן. הבימאי הגרמני התרכז במרק ספיץ והצופים יכלו לראות את שרירי בטנו הקעורה ולהבחין כי הוא גבר יפה תואר. הוא נראה כל כך מוחשי עד שכמעט ניתן היה למשש את גופו וללטף את שערו ושפמו השחורים. שרר שם שקט מעיק לפני הסערה. השדר נסים קיוויתי בנה את הדרמה ויצר ציפיות. הוא חשף את הפאזל אך לא הרכיב אותו. הוא השאיר זאת לצופיו. הצגת השחיינים (והאתלטים) בטרם יריית הזינוק הייתה מהפכת טלוויזיה ב- 1972 . מן ההיבט ההיסטורי עשה מרק ספיץ (גובה 1.83 מ' , מידת כף רגל 46) לפרסומה של השחייה האולימפית בעת אולימפיאדת מינכן 1972 והפיכתה לענף כה פופולארי את מה שחולל השחיין האמריקני ג'וני ווייסמילר (היתמר לגובה של 1.92 מ' ומידת כף רגלו הייתה 49) כמעט חמישים שנה לפניו באולימפיאדות פאריס 1924 ואמשטרדם 1928. בהיותו בן 18 קבע ג'וני ווייסמילר ב- 1922 שיא עולם מדהים ב- 100 מ' בסגנון חופשי (חתירה) בתוצאה של 57.4 שניות. הוא היה השחיין הראשון שירד מתחת לדקה במרחק הזה. ג'וני ווייסמילר (בן 20) זכה במדליית הזהב ב- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת פאריס 1924 בתוצאה 59.0 ש' לפני בן ארצו דיוק קאהנומוקו (בן 34) שקבע 1:01.4 דקה . ג'וני וויסמילר ניצח גם במשחה ל- 400 מ' בסגנון חופשי (חתירה) בפאריס 1924 בתוצאה 5:04.2 דקות לפני השוודי ארנה בורג 5:05.6 דקות, והאוסטרלי אנדרו צ'ארלטון 5:06.6 דקות. כעבור ארבע שנים שב לאולימפיאדת אמשטרדם 1928 וניצח שוב ב- 100 מ' חופשי בתוצאה 58.6 ש' . ג'וני ווייסמילר שיחק גם בקבוצת הכדורמים של נבחרת ארה"ב באמשטרדם 28' שזכתה במדליית הארד . בשל הצלחתו המזהירה בבריכת השחייה ומראהו הפראי המיוחד העניקה לו Holywood את התפקיד הקולנועי "טרזן" . הטורפדו האוסטרלי אִיָאן תּ'וֹרְפּ (Ian Thorpe) היה ממשיך דרכם של ג'וני ווייסמילר ומרק ספיץ מאוחר הרבה יותר, באולימפיאדת סידני 2000 בטרם מלאו לו 18 שנים. איאן ת'ורפ התנשא לקומה של 1.98 מ', שקל 110 ק"ג, ומידת כף רגלו 55. רבים שאלו כיצד גוף כה כבד כמו שלו איננו טובע במים. ג'וני ווייסמילר, מרק ספיץ, ואיאן ת'ורפ (ושכמותם) העלו לדיון הידרודינאמי את חשיבות הנתון הגופני החמישי של השחיינים : המשקל הסגולי. שחיינים מוכשרים ניחנו בתכונה גנטית שקשורה למשקל סגולי נמוך של גופם. כלומר : בחינת המשקל היחסי של גופם לעומת משקל המים באותו נֶפַח , ו/או במילים אחרות : מידת היחס בין צפיפות חומר גופם לבין צפיפות המים באותה טמפרטורה (למשל , משקלו הסגולי של העֵץ הוא 0.7 ועל כן הוא צף מצוין מעל פני המים). מדע השחייה קובע כי היחס בין המסה השומנית למסה השרירית בגוף האדם קשור ישירות להשגת תוצאות ספורטיביות יעילות . שחיינים שצָפִים היטב באופן טבעי מעל פני המים בשל משקלם הסגולי הנמוך, משקיעים את מרב כוחם בחתירה נגד התנגדות המים ובהתקדמות לפנים, בעוד אנשים בעלי משקל סגולי גבוה חייבים לפצל את כוחם ולהשקיע חלק ממנו במניעת שקיעת גופם.

באולימפיאדת מונטריאול 1976 ישבתי על אדן הבריכה האולימפית יחדיו עם פרשן השחייה הבלתי נשכח יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל והתבוננו באימוני השחייה המפרכים של נבחרת מזרח גרמניה , בשורותיה נמנו שני הווירטואוזים רוֹלָאנְד מָאתֶּס וקוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר . שנינו חזינו במראה מופלא . שחיין הגב רוֹלָאנְד מָאתֶּס (זכה בארבע מדליות זהב במשחי 100 מ' ו- 200 מ' בסגנון גב באולימפיאדות מכסיקו 1968 ומינכן 1972) התאמן ושחה על גבו כשידיו מונחות מעל ראשו כמעֵין ראש חץ ורק רגליו עובדות. כל גופו צף מעל פני המים כקֶרֶש עד כדי כך היה משקלו הסגולי נמוך. רק עוֹר הגב נגע במים. מחזה מפתיע, מדהים, ומרהיב כאחד. ברור ששחיינים מוכשרים, עילויים מהדרגה העליונה , כמו האמריקני ג'וני ווייסמילר (בשנות ה- 20 של המאה שעברה) האוסטרליים דואון פרייזר ומארי רוז (באולימפיאדות מלבורן 1956, רומא 1960 וטוקיו 1964), האוסטרלים מייקל וונדן (באולימפיאדת מכסיקו 1968) ושיין גולד (באולימפיאדת מינכן 1972), האמריקני מרק ספיץ (באולימפיאדת מינכן 1972), השחייניות המזרח גרמניות קורנליה אנדר (באולימפיאדת מונטריאול 1976) וקריסטין אוטו (באולימפיאדת סיאול 1988), האמריקני מתיו ביונדי (באולימפיאדת סיאול 1988), הרוסי אלכסנדר פופוב (באולימפיאדת ברצלונה 1992), האמריקני ארון פירסול (באולימפיאדות אתונה 2004 ובייג'ינג 2008), האוסטרלי איאן ת'ורפ (באולימפיאדות סידני 2000 ואתונה 2004), ההולנדי פיטר וודן דן הוגנבאנד (באולימפיאדות סידני 2000 ואתונה 2004) , האמריקניים מייקל פלפס וראיין לוכטה (באולימפיאדות בייג'ינג 2008) , הסיני סון יאנג והצרפתי יאניק אנייל (באולימפיאדת לונדון 2012) ועוד רבים אחרים – חוננו בתכונה הזאת של משקל סגולי נמוך וציפה טובה מעל פני המים. באופן פרדוקסאלי, יתרון המשקל הסגולי הנמוך של השחיינים מעולם לא נבחן ולא נבדק ע"י השדרים האולימפיים בעת השידורים הישירים מהבריכה. הנושא ההידרודינאמי המעניין והחשוב לא נידון ולא הובא לידיעת ציבור צופי הטלוויזיה .

באותו האימון ההוא של נבחרת השחייה של מזרח גרמניה בבריכה האולימפית של מונטריאול 1976 הבחנו יוסף טלקי ואנוכי כי רוֹלָאנְד מָאתֶּס בן 26 וקוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר (כמעט בת 18) הם צמד רומנטי. הם לא התביישו להתגפף ולהתנשק בבריכה שוב ושוב לעין כל (תחת מעטה מגבות ארוכות), וללא התערבות הקומיסארים של המשלחת . משהסירו את המגבות חייכו וציחקקו לכל עבר. ראו שהם מאוהבים. לאחר אולימפיאדת מונטריאול 1976 הם נישאו לקול מִצְהָלוֹת המשטר הקומוניסטי המזרח גרמני. מסיבת החתונה הסבה קורת רוח למתכנני פס הייצור הספורטיבי של מזרח גרמניה. חתונה של שני אלופי שחייה אולימפיים ושיאני עולם כה מוכשרים מסוגם של מָאתֶּס ואֶנְדֶר הייתה אמורה לייצר גנטיקה מעולם אחר, שושלת איתנה, שתפקידה להניב שיבוט של עוֹלָל, אולי דג – אדם, כזה שעתיד גם הוא לקשט בבוא העת את ארון מדליות זהב של האומה הקטנה והסגפנית בת 15 מיליון תושבים. ספורטאי וספורטאיות מזרח גרמניה זכו באולימפיאדת מונטריאול 1976 ב- 90 מדליות אולימפיות. כמות פנטסטית יחסית לגודל האוכלוסייה . קורנליה אנדר זכתה במונטריאול 76' ב- 4 מדליות זהב ואחת מכסף אולם רולאנד מאתס (1.86 מ') היה כבר מעבר לשיאו ונוצח במשחה הגב ל- 100 מ' ע"י שני האמריקנים גבוהי הקומה ג'וֹן נֵיְיבֶּר (1.97 מ') ופִּיטֶר רוֹקָה (1.98 מ'). למשחה 200 מ' גב הוא כלל לא התייצב . למרות ההפסד במונטריאול 1976 שם הגיעה הקריירה המשגשגת שלו לקיצה, הילות מכסיקו 68' ומינכן 72' מגוננות על המורשת שלו ושומרות לעַד על תהילתו האולימפית. לרולאנד מאתס וקורנליה אנדר נולדה תינוקת רגילה לחלוטין שגדלה והפכה לפסנתרנית. ההורים נפרדו והתגרשו.

מַנוּאֵל "מַנוֹלוֹ" רוֹמֶרוֹ שִילֵש את כמות המצלמות בבריכת השחייה האולימפית בלונדון 2012 . אולם הותיר כמה סימני שאלה טלוויזיוניים הנוגעים לאינפורמציית הנתונים הגופניים שנוגעת לשחיינים ו- OBS איננה מספקת אותם לצופי הטלוויזיה בטרם תחילת כל משחה. מדוע ב- Super imposing שמזהה לראשונה את שמו כל שחיין / שחיינית עם הופעתם על המסך בטרם תחילת המשחים מצוין שם המדינה ותו לאו. ה- Super imposing הזה חייב לכלול את תוספת הנתונים האישיים הקרדינאליים הבאים : גובה, משקל, מוטת זרועות, אורך כפות הידיים, מידת כף הרגל, ומשקל סגולי. לכל אחד מהנתונים הללו יש השפעה מכרעת על כישרונו של השחיין לבטא את יכולת החתירה נגד התנגדות המים והתקדמותו לפנים , ולא משנה באיזה סגנון הוא שוחה (צפיפות המים היא פי 1000 יותר מצפיפות האוויר). רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות ובראשן הטלוויזיה האמריקנית NBC משלמות הון עתק ל- IOC והוועדה המארגנת האנגלית עבור זכויות השידורים. NBC לבדה שילמה סכום של 1.180000000 (מיליארד ומאה שמונים מיליון) דולר תמורת הזכויות . איגוד השידור האירופי ה- EBU המונה בשורותיו כ- 60 רשתות טלוויזיה ציבוריות (לרבות רשות השידור הישראלית) משלשל לכיסם של IOC ו- LOCOG סכום נוסף של עוד 600.000000 (שש מאות מיליון) דולר. מותר להן אם כן למאתיים רשתות טלוויזיה בעולם לדרוש מ- FINA לערוך מחקר משלה ולסייע באספקת חמשת הנתונים הללו לקבוצת הטלוויזיה OBS, ובאמצעותה להעשיר במקצת את הידע של ציבור הצופים בתחומי המתמטיקה, הפיסיקה, וההידרודינמיקה – מעבר להעשרה הוויזואלית המקובלת.

עבודת ההכנה של שַדָּר ערוץ 1 משֶה גֶרְטֶל והפרשן שלו ד"ר ברוך "בּוּקִי" צִ'יש בבריכה האולימפית של לונדון 2012 רשלנית ויעילה לסירוגין . היא איננה סיסטמתית ולכן רוויה אין סוף חורים. אם FINA ו- OBS אינם מספקים את הנתונים האישיים של השחיינים על שניהם לתור אחריהם ולספק אותם למען הצופים שלהם בישראל. השַדָּר משה גרטל והפרשן ד"ר בוקי צ'יש משדרים לרוע מזלם ושלא באשמתם פעם אחד בלבד מידי ארבע שנים. הם מתאספים שוב באולימפיאדת לונדון 2012 לאחר נֶתֶּק ארוך כשהם חלודים ולא בקיאים בשינויים שמתחוללים בקצב מסחרר בשחייה הבינלאומית. שניהם בנו עבורנו בתחילת האולימפיאדה את דרמת השחייה סביב שני האמריקניים רָאיֶין לוֹכְטֶה ומָיְיקְל פֶלְפְּס ולא שמו לב כלל לכוכב הסיני העולה סוּן יָאנְג והַמֶטֶאוֹר הצרפתי יָאנִיק אָנְיֶיל. הגדיל לעשות בוקי צ'יש כשבהחלפה ב- Leg הרביעי (האחרון) במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי בעת שהאמריקני רָאיְין לוֹכְטֶה זינק למים ביתרון מזערי על פני הצרפתי יאניק אנייל (גובהו 2.03 מ') הדולק בעקבותיו, זעק פעמיים בהדגש מיוחד ובנחישות למיקרופון של ערוץ 1 : "אף אחד לא ינצח את לוֹכְטֶה". הנבואה ניתנה כידוע לשוטים. משה גרטל מתנבא מבלי שהוא כפוי לכך ועושה צחוק מעצמו. הצרפתים בראשות יאניק אנייל זכו במדליית הזהב בתוצאה של 3:09.93 דקות. האמריקנים בראשות ראיין לוכטה (Ryan Lochte) לקחו רק את מדליית הכסף, 3:10.38 דקות. שַדָּר טלוויזיה מהימן ובעל הגיון תמיד יסייג את תחזיותיו. במשחה הגמר לשליחים  4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי לגברים ארבע שנים קודם לכן באולימפיאדת בייג'ינג 2008 שהכיל ירִיבוּת דומה בין שחייני צרפת לארה"ב הגה השַדָּר משה גרטל את הטקסט הבא : "אני חותם לכם כי צרפת תכה שוק על ירך את ארה"ב". כמובן קרה ההפך . שַדָּר נבון מתנה ומסייג את עצמו . הסקת מסקנה בטרם עת כי רָאיֶין לוֹכְטֶה הוא בלתי מנוצח, הייתה שגיאת ניבוי קשה של הפרשן בוקי צ'יש בלונדון 2012 (מבלי שהוא כפוי לכך), והפכה אותו לטיפש קבל עם ועדה. פרשנותו קרסה בגלל קונספציה לא נכונה והכנת שיעורי בית לקויה שטענה לפני כחודש – חודשיים כי העליונות העכשווית בבריכה מוחזקת כמעט ברובה בידי הכוכב האמריקני ראיין לוכטה. ד"ר בוקי צ'יש איננו כמובן איש טיפש. הוא בהחלט מבין בשחייה. אך בעודו מחזיק במאגר נתונים מוגבל ומערך מחשבה מוטעה (נתמכת גם ע"י העיתונות הכתובה) הנוגעת לדומיננטיות של רָאיֶין לוֹכְטֶה (Ryan Lochte) , חלו בינתיים כידוע תמורות ענקיות בעולם השחייה , מבלי שהפרשן הישראלי העניק להן את מלוא תשומת הלב ושילם ביוקר. טעות גסה כזאת והסתבכות מביכה שמערערת את אמינותו מעולם לא קרתה לפרשן השחייה יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל חבר קיבוץ כפר מכבי , ומי ששימש פרשן השחייה של הטלוויזיה ישראלית בשנים 1992 – 1972. יוסף טלקי ניחן בנוסף לידע העצום שלו בשחייה הבינלאומית ובקשריו המסועפים עם צמרת מאמני השחייה בעולם (יוסף טלקי יליד סלובקיה ב- 1918 וחבר קיבוץ כפר מכבי דיבר היטב אנגלית וגרמנית) גם בתכונות דידקטיות. הוא מאפיל על ד"ר בוקי צ'יש בכל קריטריון . לעומת זאת הפרשן בוקי צ'יש מאפיל כמעט לחלוטין על השדר משה גרטל שנוטה להסתבך . בוקי צ'יש מציג את עצמו כחוקר ומדען בפני הציבור. משה גרטל חושף את עצמו בסגנון השידור הבלתי מכופתר שלו, חופשי, ופורץ גבולות מידי. משהו הדומה לסטנדאפיסט.

ההתייחסות אל השדר משה גרטל שונה לחלוטין מורכבת יותר וגם ארוכה יותר מנקודת מבט טלוויזיונית. משה גרטל (בן 66) שרוי בעל כורחו באיזולציה ספורטיבית טלוויזיונית. הוא איננו נמנה על מחלקת הספורט של ערוץ 1 ממנה הודח (על ידי) בשנת 2000, מאותן הסיבות שהייתי מדיח אותו ומסלק אותו גם עכשיו מעמדת השידור הנוכחית שלו בלונדון 2012. משה גרטל משמש כתב איזוטרי מאז שנת 2000בחטיבת החדשות של ערוץ 1. הסגר כזה בן ארבע שנים – כמותו בידוד עבורו ושהייה ב- "מנזר שתקנים". מידי אולימפיאדה (יחידת זמן בת ארבע שנים) מגיח משה גרטל לאווירה האולימפית ונותן דרור ללשונו והגיגיו והופך לגימיק . הוא מתעקש להיות קוריוז. אין פלא כי המיקרופון עושה בו שַמוֹת. באולימפיאדת אטלנטה 1996 בתום אחד השידורים הישירים מהבריכה האולימפית נפרד משה גרטל מצופי הטלוויזיה בישראל בזו הלשון : "צופים יקרים נוחו על משכבכם בשלום" שעון אטלנטה ברגע הפרידה היה תשע בערב (4 – GMT) ומחוגי שעון ישראל הורו ארבע לפנות בוקר (3 + GMT). בהיותי בעל סמכות עליונה של עורך ראשי ומפיק ראשי של השידורים האולימפיים מאטלנטה 96' (פרי מִינוּיָים של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל) לחצתי על מקש ה- Talk back מעמדת הפיקוד והשליטה של ב- IBC, הודעתי לו חד וחלק : "משה גרטל, עוד הָגִיג מטופש אחד, ואתה מוצא את עצמך במטוס הראשון לישראל". מנכ"ל רשות השידור ב- 1996 מוטי קירשנבאום (שימש מנכ"ל בשנים 1998 – 1994) קפץ מהארץ לבקר אותי ואת צוות ההפקה והשידורים שלי ב- IBC (ההגדרה באנגלית: International Broadcasting Center) באטלנטה 96'. רחשתי לו אז הערכה. זה לא היה מובן מאליו כי רמטכ"ל צבאות השידור מתייצב בעצמו בקו החזית הקדמי בחו"ל הרחק מגבולות המדינה, שם פיקודיו מנהלים קרבות שידור מסובכים , ארוכים , וממושכים בתקופה של כשלושה שבועות. מוטי קירשנבאום ז"ל היה חתן פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת בשנת 1976. אדם מוכשר בכל תחומי הטלוויזיה אך אישיותו דליקה, ומשה גרטל הדליק אותו. הוא דרש ממני במפגיע לפטר את משה גרטל בו במקום מפני שראה בו ליצן שידור , וביקש להרחיק אותו לחלוטין מהמיקרופון. "משה גרטל גורם נזק למוניטין של הטלוויזיה ומוציא את דיבתה רעה. הוא מדבר שטויות בכמויות. הבעיה איננה שלו אלא של מי שמפקיד בידיו את המיקרופון של הטלוויזיה", סח לי בעמדת הפיקוד שלי בעת ביקור שערך במשרד ההפקה , התקשורת, והשידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- IBC באטלנטה 96' . מוטי קירשנבאום הוא בדרך כלל פולני משכיל ומנומס ואיש תרבות , אך כשהוא מתרגז – אללה יסתור . הוא הופך להיות איש מאוד לא נחמד וצעקני שמנופף בידיו , ויודע גם להיות פוגעני כשצריך . מוטי קירשנבאום חתום על ארבעה אידיומים שהשתרשו בנִיבוֹן העִבְרִי ונאמרים בדרך כלל ע"י אנשים כְּעוּסִים ומלאי חימה : "את מי זה מעניין ?", "מה זה צריך להיות ?", איזה מן דבר זה ?" , והוסיף , "מיהו בכלל משה גרטל ?". מוטי קירשנבאום היה כָּעוּס ועצבני. גם אם הייתי מוריד את ה- Sound ונותן לו לומר את אמירותיו ב- Mute באותו הערב ההוא ביום שני של 29 ביולי 1996 באולימפיאדת אטלנטה 96', הרי שהפנטומימה שמורכבת מתנועות הזרועות הארוכות שלו וניענוע כפות ידיו הייתה מסגירה את סערת רוחו. מאידך , כשחתן פרס ישראל הזה (מוטי קירשנבאום קיבל את פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת ב- 1976 בהיותו בן 37 בלבד) הזה משנה פַאזָה הוא עוטה לפתע על פניו הבעת "Poker face", משדר אותה כלפי יריבו , ונוצר את שפתיו . גם זה סוג של רוֹעַ. בארכיון ערוץ 10 מצוי ריאיון נסער שערך מוטי קירשנבאום לפני חודשים ספורים עם סגן ראש הממשלה סילבן שלום בתוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום". או טו טו הוא הופך עליו את השולחן. זה היה ריאיון ברוטאלי אך נסלח מפני שהציבור רוחש למוטי קירשנבאום עדיין הערצה היסטורית דומה לזאת שזכה לה ה- אוראקל מדלפי. באותו הערב ההוא של 28 ביולי 1996 בו אירחתי את מנכ"ל רשות השידור במשרד התקשורת והשידורים באטלנטה , והרגע בו נטר ביקורת חריפה ביותר לשדר השחייה שלנו, הייתי טרוד מאוד בהפקת הכיסוי של שיוט המדליות בגלשני רוח בעיר סוואנה הממוקמת על חוף האוקיינוס השקט (רחוקה כ- 600 ק"מ מאטלנטה) בהשתתפות השייט הישראלי גל פרידמן. לא היה לי בכלל פנאי אליו. שוחחנו פנים אל פנים אולי עשר דקות מאכסימום רבע שעה . אז רשמתי ותיעדתי אח"כ את הפגישה עִמוֹ ואת דבריו ביומני. ככלות הכל הוא היה מנהיג השידור שלי שרחשתי לו הערכה וגם כבוד. מהיבטים טלוויזיוניים רבים נחשב מוטי קירשנבאום ז"ל על ידי לבֵן מַלְכוּת .

ראה סדרת 13 הספרים עבי הכרס שחקרתי וכתבתי אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם 2012 – 1884 תחת הכותרת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" , ו/או כפי שהיא נקראת בשפה האנגלית : "THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY". מוטי קירשנבאום ז"ל גם היה האיש שניצב בצמרת רשות השידור בשנים ההן שהעניק לי אמצעים וממון כדי לייבא ארצה מאטלנטה 196 שעות שידורים מ- דמונסטרציה הספורט הגדולה בעולם. עיתונאות אלקטרונית מהירה ואמינה מותנית בטכנולוגיה חדישה . היה זה מנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום שאפשר לי להשתלב היטב במערכת ההפקה והשידורים הסופר מורכבת ומסובכת הזאת של איגוד השידור האירופי ה- EBU (ההגדרה האנגלית של ראשי התיבות הללו : European Broadcasting Union) וקבוצת הטלוויזיה של AOB (ההגדרה האנגלית : Atlanta Olympic Broadcasting). צוות ה- ENG שלי בראשות הכתב אמיר בר שלום (איש טלוויזיה מוכשר, נמרץ, ומצטיין ) והצלם טיבי סלומון, איש הקול איציק כהן, והתאורן אבי טובול הכין במשך שלושה ימי השיוט האחרונים, 27, 28, ו- 29 ביולי 1996 – שֵש כתבות בזאת אחר זאת אודות גַל פרידמן. הבעיה העיקרית שלי והמשימה העיתונאית הראשית באותו רגע כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הטלוויזיה של ערוץ 1 הייתה כיצד להעביר את כתבות ה- ENG האלה במהירות מסָאוָואנָה ל- IBC באטלנטה באמצעות התחברות ל- Feed point  ו- Injection point שמיסדו ה- EBU ו- קבוצת הטלוויזיה המבצעית של AOB – אלמנטים טכנולוגיים מתקדמים (יחסית לימים ההם) שמוסדו בחוף בסאוואנה והאיצו את הדיווח האלקטרוני הטלוויזיוני . היינו חייבים לקבל את החומרים של אמיר בר שלום As soon as possible כדי לערוך אותן במהירות במשרד ההפקה באטלנטה ולשגרם לאולפנים בירושלים עוד באותו לילה באמצעות שידורים Unilaterals לעבר לווייני התקשורת האטלנטיים ולוויין ה- ESC של ה- EBU , שפתחתי שוב ושוב על פי הצורך (סיגנלי הלוויינים האלה נקלטו ישירות ע"י צלחת – אנטנה של ערוץ 1 שהוצבה בחצר הטלוויזיה הישראלית הציבורית וע"י מערך צלחות האנטנה של חברת "בזק" בתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה , ועלו בימים ההם כסף רב) . העיתונות הכתובה כלל לא הייתה יריב . אבל ההתמודדות הטלוויזיונית הקשה ביותר התרחשה ביום שני – 29 ביולי 1996 , יום שיוט המדליות . צוות ה- ENG שלי שהה בים וליווה את גל פרידמן בדרכו להשגת מדליית הארד . הכתב אמיר בר שלום רב היוזמה והמרץ הצליח להתפלח ל- Injection point של AOB והעביר לנו מסָאוָואנָה את הרגעים הדרמטיים של השגת המדליה לרבות ראיונות עם גל פרידמן ומאמנו . במקביל לעבודת הטלוויזיה של כתב ה- ENG החרוץ הזה ובעל היוזמה (היה קצין קרבי ב- "גבעתי") נדרשתי למצוא נתיבים פנויים ואפיקי שידור חופשיים בין אטלנטה לירושלים . באחת וחצי לפנות בוקר שודרה הכתבה מהאולפנים בירושלים לצופי הטלוויזיה בארץ. נישקתי את אמיר בר שלום דרך הטלפון הסלולרי. הציניקנים מהעיתונות הכתובה לעגו וקטלו אותנו מדוע לא התקיים שידור ישיר בארץ של שיוט המדליות האחרון בהשתתפות גל פרידמן. הסיבה ברורה : השיוט האחרון כוסה ע"י AOB במצלמות ENG בלבד . אל תלמדו אותי עיתונאות , דרך ארץ עיתונאית , מוסר עיתונאי, דבקות במשימה עיתונאית , וטלוויזיה בכלל . לעבוד – אני יודע .  על הכותל המערבי שלי תרתי משמע במשרדי מחלקת הספורט היו תלויים לראווה במשך שנות דור כמאה עשרים מכתבי הערכה וציונים לשבח שהעניקו לי המנכ"לים של רשות השידור ומנהל הטלוויזיה לדורותיהם.

אמירות הקָאלְט של משה גרטל, כמו גם פתגמים ומכתמים דלים ומטרידים בצד "דברי שירה ופרוזה" המועפים על ידו בקצב סטקאטו מסחרר – אינן יכולות לבוא על חשבון משמעת ושיטת שידור מקובלת, מבנה ותוכן שידור נבון, ותרבות שידור אינפורמטיבית ומסודרת בסינכרוניזציה לתמונת ה- Video הרצה על המסך באותו הרגע. חייב לשרור Match up בין טקסט השַדָּר ופרשנו לבין סיגנל הטלוויזיה של מנולו רומרו ה- Chief Producer של קבוצת OBS (ראשי תיבות של Olympic Broadcasting System) המפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי . מתהווה כאן סיטואציה טלוויזיונית מיוחדת במינה בראשות משה גרטל : חלק ניכר מצופי הטלוווייה איננו ממתין עוד למאבקים הפנטסטיים בבריכה האולימפית שָם יאניק אָנְיֶיל, סוּן יאנג, ראיין לוֹכְטֶה, צ'אד לה קְלוֹס, מייקל פֶלְפְּס, הסינית יֵי שִיווּן , ואחרים מעפילים שוב ושוב לקצה גבול פסגת היכולת האנושית בספורט – אלא מצפה לפליטות הפה , חרוזי דיבור , ולנפילות מֶלֶל של השַדָּר. כאילו משה גרטל מייצר את העניין בבריכה האולימפית ולא הספורטאים – שחיינים הדגולים האלה . השחייה האולימפית והמאבקים הדרמטיים אינם העניין המרכזי עוד ונדחקו לשוליים. פרשת ה- "אֶס. אֶמ. אֶסִים" (SMS) האינטר – אקטיבית עם הציבור – הזויה, ופוגעת אנושות ללא הרף בשטף אינפורמציה החיונית במקומות שונים של תוכן השידור. שום שַדָּר שחייה בינלאומי אחר בבריכת השחייה בלונדון 2012, מוכשר ככל שיהיה, לא יצר קשר SMS עם צופיו. רעיון הרסני שהנהלת רשות השידור לא מוססה אותו בזמן ומבראשית. התעלומה היכן בדיוק יכרה לו משה גרטל את הבור הבא ניצבת לפתע במרכז הדרמה והופכת ל- Issue החשוב . צריך להבין שהמיקרופון איננו רכוש פרטי של השַדָּרים. הם כפופים להוראות מדויקות של העורכים והמפיקים שכפופים להנהלה הראשית , בצמרתה ניצבים מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור . זוהי מהות ההיררכיה המקובלת בכל רשת טלוויזיה באשר היא . טלוויזיה איננה מוסד דמוקרטי במובן המקובל של המילה. קיימת מערכת עיתונאית ששוקלת ובודקת לפני ההסתערות בשדה הקרב , אך מישהו בדרגת ניהול עליונה ביותר ברשות קובע את כמות כוח האדם בדרג המסתער , אופי וכיוון ההסתערות, כיבוש יעדי השידור, ומיהו המ"פ ו/או המג"ד שניצב בראש הכוח ומכוון אותו ופוקד עליו. ברור שבבריכת השחייה האולימפית של לונדון 2012 שורר כֵּאוֹס ניהולי . אין לדעת שם מי שולט במי : העורכים והמפיקים בציוותי השידור ו/או להיפך . נראה כי באין מלך בישראל – איש הישר בעיניו יעשה. זוהי נביבות ניהול ומנהיגות וחסרת תקדים ובלתי מתקבלת על הדעת. השוואת איכות בין צוות השידור הדָגוּל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשעתו שכלל את שדר השחייה נסים קיוויתי ואת הפרשן יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל לבין הצוות הנוכחי משה גרטל וד"ר ברוך צִ'יש היא בלתי נמנעת . משה גרטל וד"ר ברוך צִ'יש מובסים . בין שדר טלוויזיה לפרשן שלו מתקיימים יחסי גומלין והפריה הדדית. משה גרטל בסגנון השידור האופייני שלו חוצה גבולות , דִרְדֵר את בוקי צ'יש מטה. לעיתים גם לתהומות ולעברי פי פחת. אין שום קורלאציה ולא כל נקודות מתאם באולימפיאדת לונדון 2012 בין נבונות השידור ורמת הטקסט של מאיר איינשטיין וד"ר גלעד וויינגרטן בתחרויות הא"ק באצטדיון האולימפי המרכזי לבין משה גרטל ובוקי צ'יש בבריכת השחייה האולימפית. בנוסף לכל מתברר גם שמשה גרטל הוא כמו פלגיאטור לא קטן בגילו המבוגר אך זהו סיפור בעל אופי שונה שניתוחו יובא באחד המאמרים הבאים בבלוג, והקרוי כלהלן : "למילים יש וויזואליה משלהן". הוא השתמש כמה פעמים בסלוגן שטבע נסים קיוויתי בשעתו "…מי מסתכל בנופלים …". זה היה באולימפיאדת מונטריאול 1976 כשהגרמני קלאוס הילדנבראנד התמוטט בסיום ריצת הגמר ל- 5000 מ' והמצלמה של ORTO נדדה ממנו אל הרץ המנצח הפיני לאסה ווירן . משה גרטל יכול למצוא לעצמו הגדרות דומות אחרות בתוך שפע המילים שמציעה לו השפה העברית. הוא איננו חייב להעתיק . חולשתו של משה גרטל כשדר מוביל בבריכה נובעת גם מחולשת המערכת שאמורה לפקח עליו ולנהל אותו. זוהי מערכת מגוחכת לא מוכשרת נטולת בלמים וחסרת ידע מינימאלי ב- בקרת שידור. המערכת המוקטנת של חטיבת הספורט והמערכת המוגדלת של המנכ"ל המקצועי של רשות השידור יוני בן מנחם זאת שאמורה לאַגֵף אותו ולנַהֵל אותו – כושלת . משה גֶרְטֶל בן קיבוץ רמת יוחנן היה בשעתו שחיין מחונן ואלוף ישראל בכל משחי החתירה מ- 100 מ' ועד 1500 מ'. חלום חייו בתום לימודיו האקדמיים ב- 1978 באוניברסיטת ווירג'יניה בארה"ב היה להפוך לשַדָּר ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהל חטיבת הספורט דאז אלכס גלעדי העניק לו לפני 34 שנים את הצ'אנס המיוחל אך העניינים השתבשו. לעיסוק במשה גרטל כשדר טלוויזיה ואיש טלוויזיה יש כמה פנים. הוא איננו שַדָּר חשוב על פי תפיסתי הטלוויזיונית אך התופעה השלילית מעניינת ומוֹשֶכֶת אֵש. אדון בכך במאמר הבא. (ראה המשך בביקורת טלוויזיה 4).

סוף הפוסט מס' 3. 31 ביולי 2012.

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *