פוסט מס' 53. פרטנזיות, התיימרויות, התרברבויות ואמביציות (6). פוסט מס' 53. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 18 בספטמבר 2012.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ובראשית עיצובו הגראפי.

הערה 2 : הצלחת הבלוג היא לפי שעה היא סנסציונית. לכל הפונים והמגיבים : הפוסטים נכתבים למען רובד מצומצם מאוד באוכלוסייה, לטובת פלח צר של קוראים, ובעבור קבוצה ננסית של אנשי תקשורת לגווניהם השונים, עיתונאים, מפיקים, עורכים, שדרנים, טכנאים, אנשי מנהלה, דוברים, כלכלנים ואנשי כספים, משווקים, אנשי יחסי ציבור, ואנשי תעשייה. וגם כמובן לכל מיני אנשים בציבור הרחב האנונימי שמתעניינים בבלוג. אינני מחפש רייטינג. היו לי מספיק רגעי תהילה בחיי המדף (הארוכים) שלי כאיש טלוויזיה. אני מחפש איכות ומוצא את עצמי עדיין די סקרן לעסוק בתיעוד ועיתונאות. אם הבלוג מעניין אתכם אתם רשאים להעביר את כתובתו למקורבים אליכם שאתם חושבים שהם ימצאו עניין כדי לעיין בו. אך אתם ממש לא חייבים.

הערה 3 : הבלוג לא הוקם למטרות רווח. לחלוטין לא. וגם לא לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————-

פוסט מס' 53 : הועלה לאוויר ב- 18 בספטמבר 2012.

————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 / 2002 . אנוכי עם סיום עבודתי בטריקת דלת  בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שובע (6). פוסט מס' 53. כל הזכויות שמורות.

הקדמה.

סדרת הפוסטים הקודמים דנה באמביציות הבלתי נילאות שרוחשות בתעשיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל המגזרים והתחומים, לא כל שכן בסביבת המיקרופון והמסך. ברחבת העיתונאות, באזור השדרות של הטלוויזיה. לפעמים אינך משער את עומק השאפתנות הספציפית הזאת בתעשייה ועד כמה היא חודרנית וסוחפת ובכל ניואנס שלה מעוררת את השאלה הנצחית מי חשוב ממי : התוכנית ו/או המגיש שלה ? הקריין והקריינית הראשיים ו/או המערכת שניצבת מאחוריהם ? מהות וטיב גרעין החומר המשודר ו/או שמא האדון ו/או הגברת שניצבים בחלון הראווה של תעשיית הטלוויזיה ? והאם מתקיימת תמיד ובכל מקרה קורלאציה בין כישרון המגיש ו/או המגישה לבין האמביציות האישיות שלהם. הפרידָה מאוֹרְלִי יָנִיב ב- 1987 לא לוותה בדמעות. בשמונה השנים בין 1979 ל- 1987 התרחשו בטלוויזיה הישראלית הציבורית תמורות מרחיקות לכת בטכנולוגיה, בלוגיסטיקה, ובידע. העיתונאות האלקטרונית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רכשה ניסיון, היה לה יותר ממון, ובאמצעות המכשור הטכני לרבות תקשורת לוויינים בינלאומית צברה נוכחות ומהירות דיווח של אירועים חדשותיים וספורטיביים – בארץ ובעולם. כמובן ועדיין באיחור זמן עצום בהשוואה לטלוויזיה האמריקנית על שלושת הרשתות הגדולות והעשירות שלה : ABC ,NBC, ו- CBS. עיתונאים ו/או עיתונאיות תפשו את מקום ההנחיה וההגשה של קריינים ו/או קרייניות מקצועיים מעבירי טקסטים מה- Teleprompter. משהו בדומה לקרייני הרצף הרהוטים בטלוויזיה הישראלית הציבורית של הימים ההם כמו דַלְיָה מַזוֹר, דָן כָּנֶר, תִּקְוָוה מוֹר, ענת שָרָן, אַבִיבָה מִילְגֶלְטֶר, בְּרוּרְיָה זִימְרוֹן, וצְבִי סַלְטוֹן. היה זה רוּן אָרְלֶדְג' נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהפקיד ב- 1970 את את ספינת הדגל שלוֹ, "MONDAY NIGHT FOOTBALL", בידיו של העיתונאי – שדרן ה- Super מוכשר הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), והיה זה הָאווֹאָרְד קוֹסֶל שטבע את הסלוגן האימורטאלי שלו, שכולנו אנשי הטלוויזיה התחנכנו עליו בשעתו : "Tell it like it is". אורלי יניב הייתה שייכת לדור אחר וכמותה שתי מחליפותיה ב- 1988 גב' מרב מיכאלי וגב' אורית כסיף. אם תרצו עיתונאי ומגיש חדשות ברמה גבוהה ביותר כמו דני קושמרו מערוץ 2 מסמל באופן קיצוני – וויזואלי ותכני – את השוני ואת המתרחש היום ליד המיקרופון והמסך בהשוואה למה שהתחולל כאן לפני שנות דור. דָנִי קוּשְמָרוֹ הוא לא רק עיתונאי שטח אמיץ ונכון לקרב אלא גם מגיש מחונן שמדבר אלינו הצופים בגובה העיניים. הצופים נמצאים באותה השורה עמו . הטלוויזיה היא במידה מסוימת תיאטרון. קו דִמיוני מפריד בין משחק ואילוזיה לבין המציאות כמות שהיא כפי שאנו חווים אותה. מגיש מהדורת החדשות של ערוץ 2 דָנִי קוּשְמָרוֹ איננו ניצב על בימה ולא חוצה את אותו הקו ההוא. יַעֲקב אֵיילוֹן בעל הקול הפנטסטי והחזות הקורקטית היה כזה. גם חַיִים יָבִין.

בקיץ 1975 שלחו מנהל הטלוויזיה הישראלית בציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומנהל חטיבת החדשות דָן שִילוֹן את מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי לכסות את אליפות אירופה בכדורסל (בהשתתפות נבחרת ישראל) שהתקיימה ב- יוגוסלוויה הגדולה ההיא של יוֹסִיף בַּארוֹז טִיטוֹ. אלכס גלעדי התבקש להעביר בשידורים ישירים את משחקיה של נבחרת ישראל אך הוא היה איש טלוויזיה חרוץ ובעל אופי פורה, ו- החליט לביים כתבה למגזין ההוא "יומן השבוע" (שודר בערבי שישי והגיש וערך אותו רָם עֶבְרוֹן ז"ל) בטרם תחילת האליפות אודות הפופולאריות (יוצאת דופן) של ענף הכדורסל דווקא ב- יוגוסלוויה. צריך לזכור ש- יוגוסלוויה יחדיו עם ברה"מ היו אז שתי הנבחרות הטובות בעולם. שחקנים יוגוסלביים בדמותם של דראזן דליפאגיץ', זוראן סלאבניץ', קרסימיר צ'וסיץ', מירזה דליבאסיץ', דראגאן קיצ'אנוביץ', ואחרים היו מפורסמים בכל העולם וקנו להם מוניטין עצום גם בישראל. רעיון בימוי ותיעוד גדולת הכדורסל היוגוסלבי עליו קוראת נבחרת ישראל תיגר, ושידורו במגזין אקטואליה ישראלי בערב שישי – לא היה מופרך כלל ועיקר. אלכס גלעדי קרא לכתבה, "בלגראד – 48 שעות לפני", שכר צוות ויצא לעבוד. שימשתי יד ימינו בירושלים. משסיים לצלם ו- לערוך את הכתבה בת 12 דקות, פתחנו לוויין וטלפון בינלאומי ביני במאסטר בירושלים לבינו במאסטר בבלגראד כדי לשמור על קשר במקרה של תקלות בעת הרצת הסיגנל. המהמורות הטכנולוגיות רבות מספור. זאת הייתה כתבה וויזואלית אינפורמטיבית מצוינת, בראשיתה נראו קבוצת ילדים יוגוסלביים בני עשר אולי שתיים עשרה, יחפים ולבושים ברישול, זורקים כדור לסַל יָשָן בכפר שכוח אל ליד בלגראד. סצנת הפתיחה הכֵּנָה הוכיחה כי הכדורסל הוא באמת משחק אהוד מאוד ביוגוסלביה. לאחר תום שילוח הכתבה "בלגראד – 48 שעות לפני" ונעילת שידור הסיגנל הלווייני שאלתי את אלכס גלעדי כיצד זה שיחק לו מזלו ללכוד בעדשת מצלמתו את סצנת הפתיחה הנפלאה הזאת בכתבה שלו בה ילדים יוגוסלביים בכפר שכוח אל בממלכה ההיא של יוזף בארוז טיטו מוכיחים בכנות כי משחק הכדורסל הוא באמת ענף ספורט כה פופולארי במדינה ? תשובתו הממה אותי : "…עזוב אותך יואשיש קיבונציק תמים שכמותך. הם בכלל שיחקו כדורגל אבל ביקשתי מהם לזרוק לסל למען הכתבה שלי. לאחר שהתרחקנו עם האוטו שלנו מהמגרש הם שבו לשחק כדורגל. כדורסל לא עניין אותם…". הטלוויזיה היא שילוב של אילוזיה ומציאות.

תוכן. 

ה- Screen test שערכתי בחודשים ינואר ובפברואר של שנת 1988 לאיתור ובחירת שתי קרייניות – שדרניות במקומה של אורלי יניב, הלך חלק. גב' אורית כסיף וגב' מרב מיכאלי עברו את המבחן בהצלחת יתר. מבחן המסך בטלוויזיה דומה לחידון. אינך יודע מה יעוללו המצלמות והפיקסלים של תמונת ה- Video והממברנות של ה- Microphone לנבחן ו/או הנבחנת. ב- 1968 ערך מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה פרופסור שלמה אהרונסון מבחני מסך כדי לאתר קריין למהדורת החדשות "מבט" ההולכת ומתגבשת. את מלאכת הבימוי והאיתור הפקיד בידיו של הבימאי חגי מאוטנר. המבחנים נערכו באולפן "C" בקומה החמישית של הבניין. עשרות גברים ניסו את כוחם ונכשלו עד שהגיע למקום באקראי חיים יבין ששימש בכלל עוזרו האישי של ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה פרופסור אליהוא כ"ץ שהיה בעל ניסיון ומוניטין בעברו כקריין מהדורות חדשות.ברדיו "קול ישראל". שלמה אהרונסון הציע לו להיכנס לאולפן כדי לבחון את יכולתו כמגיש וקריין בטלוויזיה. בימאי "מבט" חגי מאוטנר ועורך "מבט" מוטי קירשנבאום ב- 1968, זכרו כעבור שנים רבות בשיחות התחקיר שניהלתי עמם, כלהלן : "הופעתו של חיים יבין מול המצלמה בוויזואליה ואיכות קול הייתה מושלמת. הבנו שמצאנו קריין ל- "מבט". חגי מאוטנר זכר גם בעת שיחותיי עמו כי גם דן שילון הותיר עליו ב- 1968 רושם של מגיש טוב. 

אורית כסיף הייתה אישה נאה בעלת ביטחון עצמי וגינונים של אשת תקשורת ועד כמה שזכור לי גררה אחריה גם קריירת הגשה באיזה ערוץ נישה בטלוויזיה בכבלים בלוס אנג'לס. מרב מיכאלי יוצאת רדיו גל"צ הייתה שונה לחלוטין אך גם בעלת נוכחות. המצלמה לא התעלמה ממנה . לבסוף בחרנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי במֵרב מיכאלי הצעירה בת ה- 22 שהשתחררה זה עתה מגלי צה"ל והייתה הבולטת ביותר ב- Audition הזה לקריינית הראשונה ובת הזוג המועדפת בהגשה בצמדים של תוכניות הספורט. למרות גילה הצעיר הייתה כבר קריינית ושדרנית בעלת ניסיון. היא חשה בנוח ליד המיקרופון והמצלמה התאהבה בה חיש מהר. היא הייתה לבטח הטובה מכולן והובילה עליהן בהפרש גדול. אוֹרִית כָּסִיף בת ה- 28 נבחרה למגישה השנייה. היו עוד מועמדות טובות אך הן פשוט נפלו מחוסר מקום, ולא מפני שלא היו ראויות. נפלה גם מועמדותה של לֵאָה עוֹז ז"ל שדרנית מצטיינת ובעלת מוניטין בגלי צה"ל. הערכתי, שמֵרָב מיכאלי ואוֹרִית כסיף תוכלנה להיטמע במהרה בחברה העיתונאית של יוֹרָם אַרְבֵּל, נִסִים קִיוִויתִּי, אוּרי לֵוִי, ורָמִי וָויְיץ. רציתי אותן כעיתונאיות ולא קרייניות – מגישות בלבד. תקופת דקלום הטקסטים באולפני הספורט חלפה מבחינתי לבלי שוב. בין שאר המשימות ייעדתי את שתיהן להוביל ולנווט  מהאולפן בירושלים את השידורים האולימפיים של סיאול 1988 הממשמשים ובאים. בדיעבד זאת הייתה טעות מיותרת להביא לקלחת שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שתי מגישות כה חסרות ניסיון ולהטיל עליהן משימות בשידורים ישירים כמעט בלתי אפשריות ליישום. לא ניתן לאַלֵף אנשים בכוח להתעניין בצורה מלאכותית ובלתי טבעית בתחום שמעולם לא עניין אותם , רק בשל הילת המסך. זהו ניסיון שנידון בסופו של דבר לכישלון מראש ומוכרח להביא בסופו של דבר לעגמת נפש לשני הצדדים.

מנקודת מבט מאוחרת יותר, הקריירה של שתיהן כמגישות ספורט הייתה קצרה, ולמעשה הסתיימה כמעט לפני שהחלה. אורית כסיף הודחה על ידי ב- 1990 ומֵרָב מִיכָאֵלִי הדיחה את עצמה זמן קצר לאחר מכן. הן היו קרייניות אך לא שדרניות ספורט . זה היה חסרונן הגדול . נפרדתי מ- מרב מיכאלי בידידות. רחשתי לה הערכה כקריינית טלוויזיה אך לא בשידורי הספורט . זה לא היה מקומה הטבעי. טוב שהלכה מעצמה. אורית כסיף הודחה על ידי לאחר שגיאות קריינות מביכות חוזרות ונִשנות. פעם שידרה משפט הזוי, "הא"ק היא מלכת ההתעמלות", ובהזדמנות אחרת כינתה את קבוצת הכדורגל האנגלית הנודעת, Liverpool  בשם Liberfool. לקרוא את תוצאות המשחקי הליגה הגרמנית ולהגות שמות של קבוצות כמו : "קבוצת איינטראכט פראנקפורט ו/או מועדון הכדורגל של מינשנגלדבאך , ו/או קבוצת הכדורסל של ניו יורק "ניקס" ניקרבאקרס", נקנה על לה בייסורים לא מעטים. ולא רק על ידה. אוֹרְלִי יָנִיב הייתה מְנָקֶדֶת כל שֵם ושֵם ועורכת חזרות היגוי מוקדמות במשרד מחלקת הספורט בטרם עליית המהדורות ל- "אוויר". היא עשתה את המאכסימום כדי לא לטעות. אורלי יניב לא הגיעה אלינו מזירת הספורט אך לזכותה ייאמר מייד כי היא מעולם לא שגתה ב- "אוויר". המוח שלה, הלסתות, ושאר אברי הדיבור עיכלו בקלות שמות בינלאומיים ארוכים ומורכבים למכביר. נסו לדמות את עצמכם יושבים מול מצלמת טלוויזיה קבל עם ועדה בני מיליון צופים וגם אמורים לקריין שמות כמו הודפת כדור הברזל הסובייטית נטליה ליסובסקאיה, ו/או הספרינטרית האמריקנית דולורס פלורנס גריפית' – ג'ויינר, ו/או הרצה הרוסייה סווטלאנה מאסטרקובה, ו/או הרצה המרוקאית חאסיבה בולמרקה, ו/או האצנית היהודייה – פולנייה אירנה קירשנשטיין – שאֶבינסקה, ו/או הודפת כדור הברזל הרוסייה סווטלאנה קריבליובה , ו/או הודפת כדור הרזל במזרח גרמנית איילונה סלופיאנק – שוקנכט , ו/או הודף כדור הברזל הבלו – רוסי וולאדימיר דוברובשצ'יק, ו/או הרץ הפולני ל- 3000 מטרים מכשולים העונה לשם כדלקמן : Zdzislaw Kryszkowiak , וכו'. מן היבט ההיגוי וההגהה אורלי יניב הייתה פֶנוֹמֶן.

דבר הדחתה של אוֹרִית כָּסִיף התגלגל לעיתונות והוצג כסיפור רכילות עסיסי ורִיב גדול ומתוקשר כאילו המגישה הודחה על ידי בגלל הריונה, במובן שאני מתנכל לה אישית מפני ששמנה וכאילו הורדה על ידי מהמסך מפני שאיננה נראית "טוֹב". שקרים גסים מאין כמותם וכזבים מונחים ע"י העיתונות. היא באמת הודחה מהמיקרופון והמסך מפני שהייתה קריינית – שדרנית לא מהימנה, אך היא לא פוטרה ממחלקת הספורט כפי שדווח לציבור. הדחתה הפכה להיות כותרות ראשיות בעיתונות הכתובה מבלי שאיש מהכתבים ידבר גם איתי ו- יְוָודֵא אם העובדות נכונות. העיתונאים כתבו ככל העולה על רוחם מבלי לאַמֵת את העובדות השקריות. הוצגתי בעיתונות כשוביניסט וכמי שמתנכל אישית לאורית כסיף . עניין הדחתה מהגשת "משחק השבת" הגיע לדיון לא רק בוועד המנהל של רשות השידור אלא גם לכנסת ישראל בירושלים. לא פחות ולא יותר. אורית כסיף הייתה Over rated של עצמה, בעיני עצמה, ומטעם עצמה. האמביציות שלה נסקו לשמים ללא פרופורציה עם כישרונה. היא העמידה את עצמה מעל התוכנית ורצה לספר לכל מי שרצה לשמוע שפיטרתי והדחתי אותה בגלל ששַמְנָה בעת הריונה. קשקוש אחד גדול. היא כלל לא פוטרה. היא הורדה מהמסך בשל חוסר מקצועיותה כקריינית האמורה להוביל תוכנית שידור יוקרתית בעלת צפייה ענקית ברמת "משחק השבת". היא ידעה את האמת כמוני אף על פי כן כדור השלג התגלגל . את חבר הכנסת המלומד יוסי שריד ואת חברת הוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק כמו גם ח"כ נאווה ארד זה ממש לא עִניֵין. עובדות האמת לא היו חשובות. מה שכן היה חשוב כיצד לתפוש טרמפ פוליטי על אפיזודת פיטורין שכלל לא התרחשה . הדחה מהמיקרופון והמסך – כן. פיטורין – לא. הם כבר בישלו מטעמים ודאגו להכפיש את שמי בעיתונות [1], מבלי להעניק לי את זכות התגובה. הפכתי שלא באשמתי לשוביניסט שחלק מהמדינה אהבה לשנוא.

טקסט מסמך : 1991. ח"כ נאווה ארד קראה בעיתון ידיעה שקרית ורצה להתלונן על ההדחה בפני אהרון הראל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר- אל.

טקסט תמונה :  1991. מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. ח"כ יוסף "יוסי" שריד קרא באחד העיתונים ידיעה שקרית ואַץ להשתלח בי בעיתון "חדשות" מבלי שבדק את העובדות . הוא מעולם לא דיבר עמי ולא בדק את אמיתות הסיפור , ובחר להגיב לכתב דוד מנור בצורה ילדותית וטיפשית . אוֹרִית כָּסִיף הודחה מהמיקרופון והמסך לאחר טעויות בקריינות שלה ובשל חוסר מקצועיותה ולא בשל המראה שלה , אך היא לא פוטרה ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוסי שריד לא ידע שאשתי היפה בנשים הייתה גם היא בהריון שלוש פעמים . "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון , שכולם יראו איך הוא נראה בחודש השמיני…", טען כנגדי, אך תגובתו העלובה לא הייתה ראויה לביקורת מפני שהייתה מתחת לכל ביקורת . (באדיבות העיתון "חדשות").

טקסט תמונה :  מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. 22 באוקטובר 1990 . כותרת שִקרית בעיתון "חדשות". מעולם לא אמרתי למגישה את המילה "שמנת…וכו'…". מעולם לא היה עולה בדעתי להעיר לשום אישה בהריון באשר היא, בטלוויזיה או מחוצה לה, הערה הנוגעת למראה שלה. כתב העיתון "חדשות" אשר גולדברג והעורך שלוֹ לא שאלו אותי דבר ולא בדקו עִמִי את אמיתות האינפורמציה, כמו גם העורכים שלהם. מה שעניין אותם היה להעניק לכתבה הזאת ולתוכנה כותרת זדונית ולמכור את הצהובון לכל דיכפין. (באדיבות העיתון "חדשות").

הדחתה של אוֹרִית כָּסִיף על ידי ממִרקע הטלוויזיה הגיע לדיון בוועד המנהל של רשות השידור ובכנסת. הנה חלק מהטענות שהועלו נגדי על ידי אנשי ציבור על סמך הכתוב העיתונות ומבלי לתת לי הזדמנות להשיב על "ההאשמות" המגוחכות והבלתי נכונות [2]. מר אהרון הראל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (הבוס הציבורי שלי ששאב את האינפורמציה הרכילותית מהעיתונות וכלל לא העלה בדעתו לשאול אותי אם הסיפור הזה נכון), צוטט כלהלן : "אני חושב שקרה לנו דבר מהמם. אנחנו נתקלים בדבר שבכל מקום עבודה אחר החוק מגן על כל אישה בהריון. לא ייתכן מצב שאצלנו נשים יעשו את שיקולי ההיריון שלהן על פי הסיכוי של פיטורים מהעבודה. אני חושב שנעשה דבר שלא ייעשה. זכינו לביקורת קשה גם בעיתונות וגם בכנסת וגם השר פנה אלינו בעניין. הצעתי היא שנחליט להחזיר אותה לעבודה".

העסקנית גב' דליה איציק (חברת הוועד המנהל של רשות השידור שלא דיברה עִמִי מעולם ולא ביקשה את חוות דעתי לשקרים שהתפרסמו בעיתונות), ידעה היטב שאורית כסיף לא פוטרה ממחלקת הספורט, אך בכל זאת בחרה להשמיע אף היא חוות דעת מגוחכת : "זה משעשע. אני לא יודעת מי זה יואש אלרואי. אני לא יודעת אם יואש אלרואי הכניס פעם אישה להריון . אני נחרדת . כל התיאורים של יואש אלרואי כאילו היא נתקפה במחלה איומה. אסור לפטר אישה בהריון . אי אפשר לפטר אותה מתפקידה. אני מבקשת לראות את הקלטות. אני רוצה לראות אם העניין מקצועי. אני מבקשת להעלות הצעה לאלתר. לי יש ספק שזה לא בגלל ההיריון. יש כאן יסוד להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש. אני מציעה הצעת החלטה להחזיר אותה מייד לעבודה. קראתי בעיתון שהבטן שלה מפריעה לשידור. אני חושבת שזה קשקוש. אסור לפטר אותה. אם היא תלך לבית הדין לעבודה היא יכולה להכות אותנו".

אורית כסיף מצאה חן בעיניי מבחינה מקצועית בראשית הדרך כמי שמנווט את מדיניות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני חושב שהיא השתלבה גם מבחינה חברתית בתוך צוות ההפקה והשידורים שלי והייתה מקובלת. אך טרם הבינה ולא הכירה את יחסי האיכויות הטלוויזיוניות בתוך דינמיקה כל כך מורכבת ומסובכת של הפקת שידורי ספורט על כל המרכיבים האנושיים, הטכנולוגיים, והכלכליים הכלולים בתוך הדינמיקה הזאת. היא וכל מגיש ו/או מגישה אחרים הובילו תכני שידורים שהמערכת הפיקה, ייצרה, צילמה, וערכה. ה- Anchor men וה – Anchor women חשובים אך התכנים חשובים לעולם ממי שמגיש אותם. אורית כסיף הלכה בטרם עת להתלונן בפני גב' דליה איציק חברת הוועד המנהל של רשות השידור כדי להציג אותי כשובניסט ושונא נשים. ב- 1990 הייתה כבר גב 'דליה איציק פוליטיקאית (לא מדינאית) ברמה של עסקנית. היא נשאה עיניה רחוק הרבה יותר ממה ששיערה המתלוננת גבי אורית כסיף . פרשת אורית כסיף לא עניינה אותה יתר על המידה אלא שימשה עבורה טרמפ ורקע לגלישתה אל פני העתיד הפוליטי שלה. מה רע היה להכפיש ולזָהֵם בדרך אנשים שכלל לא הכירה ולא ידעה את פועלם ומורשתם . משגוועה פרשת אוֹרִית כָּסִיף וצללה אל תהומות הנשייה, בעוד הבוסים שלי מצדיקים אותי ואת מעשה ידיי פה אחד, דליה איציק אפילו לא ביצעה מעשה Follow up אחד כדי לברר מה עלה בגורלה של המודחת. אורית כסיף שבה כבר אל האלמוניות שהייתה מנת חלקה בטרם החלה להגיש את תוכניות הספורט בטלוויזיה ב- 1988. את דליה איציק זה ממש לא עניין יתר על המידה.

טקסט תמונה : קיץ 1989. תמונה קבוצתית של חלק מאנשי מחלקת הספורט בחצר האחורית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ליד האנטנה – צלחת הגדולה של ה- EBU. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : גב' אורית כסיף, רמי ווייץ (מזוקן ומוסתר), אמנון ברקאי, משה גרטל, יונתן "יוני" קנלר, אנוכי יואש אלרואי, אורן רוזנשטיין, נסים מזרחי, יורם ארבל, ואורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוויכוח ב- 30 באוקטובר 1990 בוועד המנהל של רשות השידור התלהט. זה היה מגוחך בעיניי . הרי דיווחתי בע"פ ובכתב לשני הבוסים שלי מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ומנהל הטלוויזיה החדש יוֹסֵף בַּר-אֵל, כי גב' אוֹרִית כָּסִיף הנמצאת בהיריון לא פוטרה ממחלקת הספורט אלא הודחה מהמיקרופון והמסך. וזהו הבדל גדול. הודחה אבל לא פוטרה. אני הוא זה שהבאתי אותה באפריל 1988 למחלקת הספורט והצבתי אותה ליד המיקרופון והמצלמה, ואני הוא זה שאמצא לה תעסוקה עיתונאית אחרת במחלקת הספורט. אי אפשר היה להשאיר אותה בעמדת הקריינות נוכח פני האומה. הטעויות שלה היו מגוחכות, בלתי נתפשות לאוזן ספורטיבית, ופגעו באמינות העבודה העיתונאית של מחלקת הספורט כולה. העניינים יצאו כמעט מכלל שליטה. הפוליטיקאים הרדודים התערבו אך לא שאלו לדעתי מדוע הורדה גב' אוֹרִית כָּסִיף מהמסך. ברור שלא בשל הריונה אלא בגלל חוסר כישרונה לקריין טקסטים. נדרשתי לנהל מאבק מקצועי צודק על פי תפישתי בסביבה עוינת, לא כל שכן כשהעיתונות מציגה אותך כשוביניסט. החלטתי לפַרֵט בכתב את נימוקי ההדחה לאַרְיֵה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ולמנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר אֵל. הודעתי לשניהם כי הדחתה של אוֹרִית כּסִיף ממסך תוכניות הספורט היא סופית ולא ניתנת לשינוי. אמרתי להם חד משמעית : "במידה ועניין ההדחה איננו מקובל עליכם, הרי מכיוון ששניכם הבוסים שלי אתם כמובן רשאים להחזיר את אורית כסיף שהיא בלתי מתאימה לכס ההגשה, אך קחו בחשבון שאז אני אפנה את כיסאי". הוספתי והצהרתי בפניהם מפורשות : "כל עוד אני מנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה אורית כסיף לא תגיש ולא תקריין יותר . טעויותיה הן בלתי נסבלות. אין כאן שום עניין אישי. המגישה לא עומדת בסטנדרט המקצועי הנדרש ועל כן היא לא תגיש ולא תנחה את תוכניות הספורט". הנה המסמך הרלוואנטי [3].

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. עמוד מס' 1 מתוך 3. מכתבי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל באמצעות מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל באמצעות מנהל החדשות דאז אלימלך רם אודות הדחתה של גב' אורית כסיף מהמיקרופון והמסך הנוגעים להגשת תוכניות הספורט. עמוד מס' 1 מתוך 3. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  25 באוקטובר 1990. עמוד מס' 2 (מתוך 3) של מסמך הדחתה של אורית כסיף כפי שהועבר למנכ"ל רשות השידור אריה מקל באמצעות מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות אלימלך רם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט מסמך : עמוד מס' 3 (ואחרון) מתוך 3 עמודים של מסמך הדחתה של אורית כסיף כפי שהועבר למנכ"ל רשות השידור אריה מקל באמצעות מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות אלימלך רם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הנהלת רשות השידור והנהלת הטלוויזיה לרבות ה- Board הציבורי הצדיקו אותי ותמכו בי ללא סייג. האמת זה לא היה חשוב לי כל כל כך. היה חשוב לי שמצפוני תומך בשכלי. המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור שלח לי את תמיכתו. הוא ידע היטב שהמניע היחיד להורדתה של גב' אורית כסיף מהמסך היה מקצועי טהור ולא מעשה התנכלות אישית. הצהרתי כבר בהזדמנויות שונות כי מרקע הטלוויזיה חשוב ממני אך גם חשוב מגב' אורית כסיף ו/או כל שדרן, מגיש, מנחה ש- מלפסס וטועה. זה היה סדר השתלשלות העניינים בוועד המנהל של רשות השידור בעניין הדחתה של אורית כסיף. לא הייתי חייב דבר לעסקנית הפוליטית דליה איציק שהייתה חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת "העבודה" וגם לא הייתי חייב דבר לעסקן הפוליטי אהרון הראל שכיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הייתי חייב למצפוני בלבד. הכוח היה בידיהם, לא בידי, אולם שניהם ואחרים ואחרות לא עניינו אותי. אם האנשים והנשים הללו חשבו שאנוכי מנווט לא נכון את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ונכשל בענייני מוסר, הם יכלו לפטר אותי.

טקסט מסמך :  25 בנובמבר 1990. מתוך דיון בוועד המנהל של רשות השידור בעניין הדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון ומסך מחלקת הספורט של הטלוויזיה ישראלית הציבורית. זהו מכתב התמיכה בי של המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קוֹר בעקבות פרשת "אוֹרִית כָּסִיף" (עמוד מס' 1 מתוך 6). (ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 2 מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 3 מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 3 מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 5 מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. עמוד מס' 6 (ואחרון)  מתוך 6 של דיון הוועד המנהל בהדחתה של אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפני הדיון בוועד המנהל של רשות השידור נדדה פרשת הדחת אורית כסיף ב- 24 באוקטובר 1990 גם לדיונים והערכות בכנסת ישראל בירושלים. יעקב אחימאיר אז הכתב בכנסת מטעמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הביא לי את דו"ח השתלשלות העניינים. הנה המסמך.

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990 . יעקב אחימאיר מביא לי את דו"ח הדיון בכנסת שדן בהדחת של גב אורית כסיף מהמיקרופון והמסך של מחלקת הספורט בטלוויזיה ישראלית הציבורית.

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון הראשון בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון השני בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון השלישי בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990 . עמוד הדיון הרביעי בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית . 

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון החמישי בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. עמוד הדיון השישי בכנסת ישראל בירושלים אודות הדחתה של אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

ח"כ שרה דוֹרוֹן (מפלגת הליכוד) בשאילתה בכנסת ליו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדוֹת (היא מעולם לא דיברה עִמִי ולא שאלה אם הרכילות המופיעה בעיתונות היא אמת או שקר) : "אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, אדוני שר החינוך, הנדון : הורדתה של קריינית הטלוויזיה בשל הריון מתקדם. ביום א' – 21 באוקטובר 1990 התפרסמה בעיתון "חדשות", כי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית, מר יואש אלרואי, החליט להוריד את המגישה אורית כסיף מהמסך בשל כניסתה לחודש השמיני להריונה . לטענתו היא איננה נראית מספיק טוב כדי לעבור את המסך . יש לציין כי בעבר מגישות אחרות עלו למסך גם בחודש התשיעי להריונן. עתה נוצר תקדים חמור ביותר. אודה לכבוד שר החינוך והתרבות באם יואיל להשיבני מעל בימת הכנסת :

1.  מה התייחסות השַר לתופעה המפלה אישה בשל הריונה ?

2.  מה בדעת השַר לעשות בנדון כדי לבטל הוראה זו על מנת שמקרה כגון זה לא יישנה ? "

תשובת שר החינוך זבולון המר : "אדוני היושב ראש חברי הכנסת. נמסר לי מהנהלת רשות השידור שהסיבה להורדתה של אורית כסיף מהמסך איננו כפי שפורסם בעניין המראה שלה אלא מפני שהתקשתה לעמוד במתח המשדרים החיים".

שרה דורון (הליכוד) :  "אדוני השַר כל הכבוד. דברי התשובה של רשות השידור נשמעים כתירוצים, תירוצים, גרועים ומכוערים. כתוב כאן שמר יואש אלרואי אמר לאורית כסיף, "שמנת, את נראית לא טוב". אם אדוני השַר צופה כמוני בשידורי הטלוויזיה, וודאי ראה מספר מגישים –קריינים הנראים כאילו הם בחודש הארבעה עשר להריון. אינני רוצה לנקוב בשמות . אם מותר לי להעיר שרבים מבין המגישים – קריינים והעיתונאים שאפילו לא נראים עשרים אחוז כמוה".

עובדיה אלי (הליכוד) : "לטעמי אישה בהריון זה דבר יפה מאוד. כן ירבו. אני מבקש מכבוד השר שלא ישעה לתירוצים של הנהלת רשות השידור. בהחלט יש מקום להתערבותך ולקביעה חד משמעית שהקריינית הזו תופיע על המסך".

יו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדות : "אני מודה לחברים. אני רוצה להפנות את תשומת לִבך אדוני שַר החינוך, שאומנם אנחנו עוסקים בתהליך של תּשעה חודשים, אבל לך נותרה דקה אחת להתייחס לעניין".

שר החינוך זבולון המר : "אני חוזר ואומר שרשות השידור מכחישה שסיבת ההדחה היא המראה של המגישה".

הפוליטיקאים הנוכלים והשקרנים שניסו לטפס על סולם השוביניזם החליקו ממנו. אילו היו שואלים אותי רק שאלה אחת, מה קרה באמת, הייתי משיב להם מייד שאורית כסיף הודחה מההגשה על מסך הטלוויזיה בשל טעויותיה אך לא פוטרה מעולם ממחלקת הספורט. זה הבדל גדול. הוצעה לה עבודה שונה במסגרות אחרות שלנו. היא נכשלה כקריינית. החלטתי שהיא לא תהיה עוד Presenter ושדרנית ספורט ולא תופיע על מסך הטלוויזיה. זאת הייתה החלטה סופית שאיננה ניתנת לשינוי. המסך היה חשוב ממני, אך גם ממנה. התערבות הפוליטיקאים בעניין פנימי – מקצועי של רשות שידור סוּבֶרֶנִית, כמו הזזת קריין או קריינית מעמדת ההגשה במחלקת הספורט, הייתה פתטית ומגוחכת ובלתי נסבלת. ההתערבות הפוליטית המגוחכת של יוסי שריד, דליה איציק, שרה דורון ואחרים היוותה עבורי שוב תזכורת חשובה ולקח מַר אך מוכר. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אֵינַן מדיפות לעולם ניחוח בושם. הרכב ה- DNA שלהם ידוע. לכן דֶלֶת מחלקת הספורט הייתה נעולה בפניהם מרגע כניסתי לתפקיד בדצמבר 1980 ועד לעזיבתי ביולי 2002. מעולם לא נתתי להם דריסת רגל אצלי. לאלה שהתקשרו אלי ישירות והם היו לא מעטים נתתי להבין שהם לא חשובים. מעולם לא ראיינתי אותם. הפוליטיקאים מעולם לא השתתפו בשום פָּנֶל שידור ספורטיבי שניהלתי הפקתי ו/או ערכתי, בקריירה הארוכה שלי, ולוּ רק מפני העובדה שרובם כמעט כולם ראו ב- Frame הטלוויזיה ובמיקרופון הזדמנות לפּרסום אישי מבלי להתחייב למצעם ולדבריהם. נזהרתי מהם כמו מאֵש. לא הייתי חייב להם דָבָר. הפוליטיקאים הקטנוניים האלה לא הזיזו לי. זאת הייתה מדיניות מוכתבת ברורה שלי לעורכים ולמפיקים במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית שלא לאפשר לפוליטיקאים משום מפלגה שהיא , להשתחֵל לשידורי הספורט. אינטגריטי ודיגניטי עיתונאיים אלמנטאריים נדרשים. דֶלֶת מחלקת הספורט נשארה נעולה בפניהם לעַד. אותם הפוליטיקאים שנהדפו על ידי לא בחלו לתקוף אותי בכל מקום שאפשר לרבות העיתונות [4]. לא השבתי לפניות הטלפוניות שלהם ולא היססתי להשליך את מסמכיהם לפח. קיבלתי הוראות ופקודות משני אנשים בלבד. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל , ובראש וראשונה ממצפוני. זה נכון שעשרות אנשי הציבור והפוליטיקאים שהתדפקו על דלת הספורט בטלוויזיה לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום. זה כמובן הציב דילמה לא פשוטה בפני הבּוֹסים הראשיים שלי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו בעצמם מינויים פוליטיים. אני יודע ששניהם התלבטו האם שווה בכלל לגוֹנֵן עלי, ואם כן כיצד לגוֹנֵן עלי. הם יכלו לפַטֵר אותי לכשרצו במשך תקופת כהונתי הארוכה, אך איש מהם לא הִרשה לעצמו לעשות זאת. לא מפני שאהבו אותי אלא מפני שחשבו שאני חיוני למערכת שאותה ניהלו. בטלוויזיה ברמת הניהול שלה כמו בפוליטיקה, אין חברויות. יש אינטרסים.

טקסט תמונה : מתוך אוסף קטעי עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. כותרת בעיתון "מעריב" מ- 3 בינואר 1991. לא הסכמתי להיפגש עם ח"כ פינחס גולדשטיין. לא השבתי לפניות הטלפון של מזכירתו ולא עניתי על מכתביו. לפוליטיקאים יש תכונה מגונה. הם ניחנו במתק שפתיים ומחפשים לפני כל דבר אחר את טובתם האישית באמצעות הכרזות חסרות כיסוי בתקשורת. הם מומחים בהבטחות. רובם לא יודעים לקיים אותן. (באדיבות העיתון "מעריב").

בחודש מַרס 1987 שלחתי את אורי לוי לרָאדֶץ – קְרָאלוֹבָה בצ'כוסלובקיה לשָדֵר ישיר את הניצחון המרשים והמפתיע של נבחרת ישראל בגביע דייויס עם שלמה גליקשטיין ועמוס מנסדורף על מעצמת הטניס הצ'כוסלובקית 2:3. באחת הכתבות שלו במהלך התחרות צרף ריאיון שערך עם הח"כ המלומד פנחס גולדשטיין שהיה נוכח בראדץ – קראלובה בהתמודדות ההיסטורית. הריאיון הושלך לפח, לא מפני שמר פנחס גולדשטיין היה איש בלתי מכובד אלא בגלל שהיה חסר חשיבות עיתונאית ולא רלוואנטי. הוא לא היה שחקן הנבחרת, הוא לא היה מאמנה, ולא תרם כח"כ כהוא זה לניצחונה. הוא היה פוליטיקאי שנכח במקרה בתחרות וזאת אינה עילה לראיין אותו. הריאיון עִמוֹ היה חסר ערך מראש ונראה כפרסומת לשמה בחינם לאישיות פוליטית. לכן הדפתי אותו מהליין – אפ. הריאיון הזה שערך אורי לוי עם הח"כ פנחס גולדשטיין לא שוּדַר מעולם. לאורי לוי הודעתי בנפרד להפסיק לאלתר להחניף ולהתחנף לאנשי ציבור באמצעות המצלמה. הוא אורי לוי נחשד על ידי מייד באופורטוניזם.

טקסט תמונה : חורף 1987. ראדץ – קראלובה בצ'כוסלובקיה. אורי לוי (ראשון מימין) שליח מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית לראדץ-קראלובה בצ'כוסלובקיה בחורף 1987 יחד עם קבוצת עיתונאים מישראל . הוא שידר היטב את הניצחון הסנסציוני של נבחרת ישראל בתחרות גביע דייויס בטניס על צ'כוסלובקיה 3 : 2  בראשותם של עמוס מנסדורף ושלמה גליקשטיין, אך שגה כשראיין את ח"כ פנחס גולדשטיין פוליטיקאי ואוהד טניס מושבע שלא תרם דבר לניצחון הסנסציוני . החלטתי למחוק את הריאיון הזה מליין אפ השידור. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : יעקב מאור, הצלם יוסי רוט, איש לא מזוהה, חגי קרן צבי, אבי בטלהיים, ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי לוי. (התמונה באדיבות אורי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה :  מתוך אוסף קטעי עיתונות שמלקטת לשכת הדוברות של רשות השידור. 5  בפברואר 1993. כותרת בעיתון "חדשות". תקפתי בחריפות רבה את ח"כ מיכה גולדמן שידע והכיר את הקשיים המסורתיים של השידור הציבורי בשבתות לסעיפיו כמו תקנים, שעות נוספות, חוק שעות העבודה והמנוחה, עבודת הטכנאים וכו'. התוכנית "משחק השבת" הייתה בסכנת שידור אך במקום לעזור הוא אַץ ליו"ר ההתאחדות חיים הברפלד והציע לוֹ לשדר את הכדורגל בערוץ 2 הניסיוני בשעה שאנחנו משלמים עבור זכויות השידורים הבלעדיות סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. הצעתו הבלתי הגיונית של הח"כ המלומד ליו"ר ההתאחדות לא הייתה שווה אפילו את הנייר עליו נכתבה ההצעה. לא היה לה שום תוקף משפטי. מאוחר יותר הסתדרו העניינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומיכה גולדמן אַץ לספר ברוב חוצפתו לעיתונות שהוא היה זה שסידר שתוכנית "משחק השבת", תשודר במתכונתה . זה היה כמובן חזיון שווא אך ח"כ מיכה גולדמן זכה לכמה רגעי תהילה מדומים כמגן הכדורגל הישראלי על מרקע הטלוויזיה. הח"כ מיכה גולדמן והח"כ פנחס גולדשטיין הוכיחו פעם אחר פעם עד כמה חברי הכנסת ברמת העסקנות הם מגוחכים, קטנוניים, ויעשו הכל כדי לזכות בכל קור טוב של פרסום. ברור שנזהרתי מהם כמו מאש. לא נתתי להם שום סיכוי להתמקם בדל"ת אמותיי הטלוויזיוניות. (באדיבות העיתון "חדשות").

ובאשר לגב' אוֹרִית כָּסִיף. לאחר שהודחה ממסך שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודש אוקטובר של שנת 1990 בשל שיקולים מקצועיים, סירבו מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל להציע לה לשוב למִרקע כקריינית – שדרנית בתוכניות אחרות או לחילופין לשמש בתפקיד עורכת עיתונאית במסגרת חטיבת החדשות. גם מנהל רדיו "קול ישראל" אַמְנוֹן נָדָב נמנע מלבקש את שירותי הקריינות שלה. להפתעתי הרבה גב' אוֹרִית כָּסִיף לא נקראה מעולם לדגל ע"י שום רשת טלוויזיה אחרת במדינת ישראל, כבלים, לוויין, ערוץ 2 ו/או ערוץ 10. אני אומר להפתעתי מפני שהיה טמון בה כישרון אך לא סבלנות. היא חזרה לאנונימיות שהייתה מנת חלקה קודם להופעתה והגשתה את שתי תוכניות הטלוויזיה "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". פרשת אורית כסיף לימדה אותי שוב שיעור מאלף. טביעת אצבעותיהם המבישה של הפוליטיקאים בטלוויזיה וברשות השידור מדיפה תמיד ריח רַע וסירחון. מעשה מקצועי שגרתי של הורדת מגישה או מגיש ממסך הטלוויזיה והחלפתם באחרים, הפך לדליקה פוליטית ענקית, עד כדי התערבותה של כנסת ישראל. דֶלֶת מחלקת הספורט שלי הייתה נעולה עד עתה על מפתח בפני הפוליטיקאים , עכשיו נעלתי אותה בפניהם ברָב בָּרִיח.

ב- 5 בנובמבר 1990 כמה ימים אחרי הדחתה של אוֹרִית כָּסִיף השיגני מכתבו של איש אחד בשם אלישע פלג מירושלים חבר במפלגת הליכוד, אוהד מושבע של קבוצת בית"ר ירושלים. במקצועו האזרחי הוא חבר בהנהלת עיריית ירושלים והממונה על מחלקת התברואה. המכתב במקורו היה ממוען למנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ועותק ממנו נשלח לשר החינוך והתרבות זְבוּלוּן הָמֶר . המכתב הכיל קובלנה נגד מחלקת הספורט שלא סיקרה את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על הפועל צפרירים חולון באחת השבתות, ולאחר שהחליטה שבת אחר כך לסקר את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על מכבי חיפה. הטוען טען נגד הסיקור של הכתב דני לבנשטיין שהיה קצר מידי ולא נכלל בתוכו הדיווח כי מחלקת התברואה של עיר הקודש בהנהלתו של הכותב הציבה בתי שימוש ציבוריים ניידים באִצטדיון לטובת קהל הצופים. המכתבים האלה וההערות הכלולות בהם היו חשובים הרבה יותר מכל פניות הפוליטיקאים. את זאת הסברתי גם לבעל המכתב אלישע פלג. הטענה העיקרית שלו ושל רבים נגד מחלקת הספורט הייתה בעצם על הֵיעדר כיסוי הולם ושיטתי של כל משחקי המחזור בליגה הלאומית בכדורגל . טענה מוצדקת של כל משלם אגרה באשר הוא, גם של אלישע פלג. התוכנית "משחק השבת" ששודרה מידי מוצ"ש וסיקרה חלק בלבד ממשחקי המחזור בליגה הלאומית בכדורגל הייתה מסמך דל, מבוזה, גרוטסקי, קטוע, ובלתי מתקבל על הדעת מבחינה עיתונאית. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לא נתן לי די אמצעים כדי להפיק מסמך שלם. ברור שהודעתי לו כלהלן : "מעתה ואילך תצטרך אתה לענות למכתבי הצופים הטוענים נגד דַלוּת "משחק השבת", והוספתי, "זאת איננה אשמתי אלא אשמתך הישירה בכך שאתה מונע ממני ביודעין ובכוונה תחילה את השימוש באמצעי השידור וההפקה הדרושים שנועדו להעמיד את התוכנית "משחק השבת" על הרגליים, למרות שרשות השידור משלמת להתאחדות הכדורגל זכויות שידור בלעדיות , אך לא מנצלת את זיכיון השידור עד תום, אפילו לא מחצית ממנו". אמרתי לו כלהלן : "יוסף בר-אל זאת הרי הטיפשות בהתגלמותה. אם אתה משלם מיליוני דולרים עבור הסכם זכויות הכדורגל אז תפיק תוכנית רצינית וראויה. אם לאו וותר על העניין. אתה כמנהל הטלוויזיה נותן לי לעשות מידֵי שבת חצי עבודה. חצי עבודה בטלוויזיה שווה לאֶפֶס". צורת ההתנסחות הייתה תחילתה של מחלוקת חריפה ובלתי נסבלת עם מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שנמשכה שלוש שנים רצופות . יוסף בר-אל חשב שאני משסה בו את הצופים ואת אנשי התאחדות הכדורגל . בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית בשנים 1993- 1990 כיסינו בין % 30 ל- % 50 ממשחקי הכדורגל בשבתות. "משחק השבת" הייתה תוכנית עתירת רייטינג בגלל הבלעדיות אך חסרת אמצעי צילום , משאבים טכנולוגיים וכוח אדם. דוקומנט אנטי עיתונאי, קטוע, ומסורס. לדאבון לֵב זה היה סוד גלוי שבִּצְבֵּץ מהמִרְקַע מידי שבוע. הצופים כעסו עלי . אני כעסתי מקצועית על מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ועל מנהל החדשות אֵלִימֶלֶך רָם שאינַם מספקים לי את אמצעי הצילום, והם כעסו עלי שאני כועס עליהם ומשתף את הציבור בכעסי עליהם. משהגיע מוטי קירשנבאום לרשות השידור באפריל 1993 נגמר הסיוט. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הדיח את יוסף בר-אל ואֵלִימֶלֶך רָם מתפקידיהם. יאיר שטרן התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה החדש במקום יוסף בר-אל, ודָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ הופקד באוגוסט 1993 על חטיבת החדשות במקומו של אֵלִימֶלֶך רָם. השינוי המיטיב הזה היה חשוב לי וחשוב לציבור.

טקסט תמונה : מתוך אוסף קטעי עיתונות שמלקטת לשכת הדוברות של רשות השידור. 26 בפברואר 1991. דוגמא אחת מתוך מאות קטעי עיתונות שתקפו בשנים 1993 – 1990 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1  בעידן ניהולו הקיקיוני של יוסף בר-אל, את אופן ודרך כיסויה הדַל את הכדורגל הישראלי. החזקנו בלעדית בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי אך הנהלת הטלוויזיה בימים ההם לא אִפשרה לי לחשוף אותו כראוי. לא שררה שום קורלציה בין הממון בו רכשנו את סחורת השידור הבלעדית הזאת שאותה צירפנו אותה לסל הקניות שלנו , לבין חשיפתה ושיווקה לציבור צופי הטלוויזיה.

פעם בשנות ה- 70 של המאה הקודמת מיסדנו "במבט ספורט" פינה חביבה על הציבור, שקראנו לה "שער החודש". חברי כנסת צעירים כמו יוסי שריד ואהוד אולמרט ואחרים הוזמנו אליה מעת לעת כדי לבחור את השער היפה ביותר שהובקע בחודש מסוים בליגה הלאומית בכדורגל. בשנות ה- 90 חידשתי את שידורה, אך הדחתי מפינת השידור הפופולארית הזאת את הפוליטיקאים וזימנתי אליה כוכבי ספורט בלבד. חשפתי בבחירת "שער החודש" את שחקני העבר של נבחרת ישראל . שחקנים שכוּחֵי אֵל כמו יהושע "שייע" גלזר, צבי מוייססקו, מרדכי בנבנישתי , אברהם מנצ'ל ואחרים איישו את אולפן "משחק השבת" ובחרו את השער היפה ביותר. לפוליטיקאים מימין ומשמאל הייתה את החשיפה המספקת שלהם בשידורי החדשות.

לקראת עונת הכדורגל של 1992 – 1991 כלו כל הקיצין. "משחק השבת" הפך לאנקדוטה . החלטתי להגיש את התפטרותי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. לא בע"פ. בכתב. מה שנאמר במסמך כתוב שחור על גבי לבן איננו ניתן להכחשה. הוא ועוזריו הקרובים בתפקידי הניהול הבכירים הפכו בעיניי לחדלי אישים. הם לא היו באמת עיתונאים ואנשי טלוויזיה. עובדה שכאשר מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הגיעו לרשות השידור והטלוויזיה אחרי עידן יוסף בר-אל הכל השתנה לטובה במאה ושמונים מעלות. לא יכולתי בסתיו 1991 להמשיך ולקחת עוד אחריות ולהסתתר מאחרי הסִינַר של יוסף בר-אל כאילו לא קורה כלום. מנהל שירותי ההפקה שלו יוסף "יוסי" משולם שיתף פעולה כמובן עם יוסף בר-אל ולא עמי. אבל הוא לא היה חשוב. ברור שאם מנהל הטלוויזיה היה מוריד לו פקודה להפעיל מידי שבת שש ניידות שידור (רובן עמדו בטלות במוסך) ושלושה צוותי פילם הוא היה מבצע אותה ללא שום היסוס. כולם ראו שמצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכי רע.

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1991. מסמך ההתפטרות שהוגש למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 1 מתוך 3 ). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1991. מסמך ההתפטרות שהוגש למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 2 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1991. מסמך ההתפטרות שהוגש למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל דחה את בקשת ההתפטרות. הוא באמת היטיב במקצת את דרכיו עמי אך זה לא היה מספיק. אני בטוח שהוא ראה באמביציות שלי עניין בלתי נסבל. אך אלו לא היו אמביציות אישיות. אלו היו שאיפות הגיוניות למען הכלל. אם אתה קונה זכויות שידור בלעדיות של ענף ספורט כלשהו עליך לכסות אותו כהִלכתו. אם לאו וותר על העניין. אל תתעסק עמו בכלל. זה היה מוטו הניהול שלי : "If you do do it right – if not give it up". הציבור איינו מבין איזו הקלה אישית וקבוצתית הייתה לי עם בואם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לניהול רשות השידור והטלוויזיה ב- 1993. מנהלי שלוש החטיבות הגדולות בטלוויזיה, אלימלך רם מנהל החדשות, יוסי משולם מנהל שירותי ההפקה, ומנהל ההנדסה דוד יוגב – היו כנועים ושילבו עמו ידיים.

הבאתי את אוֹרִית כָּסִיף למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על רקע מקצועי אך היא פרשה בקול תרועה פוליטי. אילו הייתה לה רק יותר סבלנות אני מעריך שהיא הייתה בסופו של דבר מתקדמת לעבר האופק שחשבה שהוא שלה. אינני זוכר שמישהו אחר בערוצי הטלוויזיה האחרים במדינת ישראל (חוץ ממני) העניק לה הזדמנות למַמֵש את פוטנציאל ההגשה שלה אם בכלל היה קיים כזה. שום ערוץ טלוויזיה בארץ לא קרא בשמה לאחר שהודחה מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית. יתירה מזאת. שום גורם אחר בטלוויזיה הישראלית בחטיבת החדשות ו/או חטיבת התוכניות לא קפץ על המציאה ולא הציע לה תפקיד כלשהו במסגרתו. מֵרָב מיכאלי הייתה סיפור שונה לחלוטין. היא הרשימה אותי במבחן המסך. בוגרת גל"צ בת 22 בעלת קול רדיופוני וחיתוך דיבור נקי. אינטליגנטית, מוכשרת, וחכמה. אשת שיחה מעניינת ואלוהים חנן אותה גם ביופי הונגרי עם עיני שקד ושפתיים חושניות. בניתי עליה לטווח ארוך אבל הבנתי את מניעי עזיבתה.

יום אחד היכן שהוא ב- 1992 התראיינה מֵרָב מיכאלי לאחד העיתונים ללא אישורי. הבעיה לא הייתה האישור אלא הביקורת שהעבירה על מקום עבודתה במחלקת הספורט מבלי לדעת את הפרטים המקצועיים לאשורם ומבלי שתהיה מצוידת במפת הניווט הכללית. היא הוענשה על ידי והורחקה מהעבודה ומהמסך. יוסף "טומי" לפיד התקשר אלי והזכיר לי את עברו והערכתו אלי בימים שהיה מנכ"ל רשות השידור, וביקש שאחזיר את מרב מיכאלי למסך. הוא הזכיר לי את היותה נכדתו ונֶצֶר למשפחת ד"ר ישראל קסטנר המנוח ממנהיגי יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 שנרצח ב- 1957 בתל אביב. פרשת רצח ישראל קסטנר הכתה גלים במדינה. ישראל קסטנר עמד בראש וועד ההצלה של יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 מול מכונת ההשמדה הנאצית. ב- 1953 האשים אותו ניצול שואה הונגרי ירושלמי שם מלכיאל גרינוואלד, כי ישראל קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה ב- 1944 ע"י קלגסי ה- SS של אדולף אייכמן, והוא זה שסייע לפושע המלחמה הנאצי קורט בכר להימלט מעונש כשהעיד לטובתו במשפטי נירנברג. ישראל קסטנר עורך העיתון ההונגרי "אוּי-קֶלֶט" בישראל תבע את מלכיאל גרינוואלד על הוצאת דיבה ולשון הרע. מלכיאל גרינוואלד שכר את שירותיו של עו"ד צעיר ומוכשר שמואל תמיר כדי שיגן עליו. משפט הדיבה שהתנהל ב- 1954 הסעיר את ישראל . זאת הייתה הפעם הראשונה  שהמדינה התפנתה לעסוק באופן נוקב בנושא השואה של השמדת יהדות אירופה ע"י הצורֵר הנאצי והניסיונות להצילם, (שבע שנים לפני לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל ב- 1961). בסיומו של המשפט פסק נשיא בית המשפט המחוזי השופט בנימין הלוי את פסיקתו ההיא : "ישראל קסטנר מכר את נשמתו לשָטָן ושיתף פעולה ביודעין עם הנאצים". הסלוגן הזה "מכר את נשמתו לשטן", חרץ אל גורלו, התיר את דמו, וגזר את דינו למוות. ב- 4 במרס 1957 נרצח ד"ר ישראל קסטנר ביריות אקדח ע"י יוסף מנקס, זאב אקשטיין, ודָן שֶמֶר שראו בו משת"פ עם הנאצים. השלושה נלכדו, הורשעו ברצח ובחברות בארגון טרוריסטי, ונשפטו למאסר עולם. ב- 15 בינואר 1958 עשרה חודשים לאחר שנרצח קיבלו חמשת שופטי בית המשפט העליון את עִרעורו וניקו את שמו של ד"ר ישראל קסטנר מכל רבב. "אתה יודע מי היא מרב מיכאלי ואתה מכיר את הסיפור…", אמר לי יוסף "טומי" לפיד, והתחייב בשמה שהפרת המשמעת הזאת לא תישנֶה ולא תחזור על עצמה . מרב מיכאלי נכדתו של ד"ר ישראל קסטנר המנוח שָבָה למסך. הייתי מחזיר אותה בעצמי לעבודת ההגשה ללא התערבותו המיותרת של יוסף "טומי" לפיד מפני שהערכתי ואהבתי אותה. הדחתה הייתה זמנית. היא הייתה קריינית עַל בעלת נוכחות מרשימה. חשבתי בעת ההיא שצפוי לה עתיד מזהיר בעיתונאות בטלוויזיה.

ב- 18 באוגוסט 1992, שמונה ימים לאחר תום אולימפיאדת ברצלונה 1992 שבתי ארצה. מצאתי על שולחני מעטפה הממוענת אלי ללא שֵם השולח שהועברה אלי במסירה מיוחדת מרח' מלכי צדק ברמת גן. פתחתי את המעטפה. המכתב היה כתוב בכתב יד מוכר. זה היה כתב היד של גב' מרב מיכאלי בת ה- 26.

טקסט מסמך : 12 באוגוסט 1992. זהו המכתב ששלחה לי מרב מיכאלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצטערתי מאוד לקבל את מכתב ההתפטרות שלה. חשתי מאוכזב. היה באישיות התמירה שלה משהו מאוד ייחודי וכובש. היא הייתה אישה צעירה משכילה ויפה בת 26 בעלת נוכחות והופעה אסתטית. ברור שצלצלתי אליה והודיתי לה על  52 החודשים בהם עבדה כמגישת תוכניות הספורט. "מֵרָב", אמרתי לה, "לא אני נתתי לך את ההזדמנות הראשונה, את הענקת אותה לעצמך. שמרי על עצמך". נפרדנו לעַד. מאז לא ראיתי אותה יותר.

חשבתי לעצמי שלאחר עזיבתה את שידורי הספורט תנסוק הקריירה הטלוויזיונית של אל על ו- מֵרָב מיכאלי תצליח להשתלב כמגישה ועורכת ראשית בשידורי החדשות בכל רשת טלוויזיה באשר היא, לאו דווקא בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה בנויה לזה, אך העדיפה לפנות לכיווני שידור אחרים, שוֹנים ופחות מחייבים בטלוויזיה. היא לא מיקדה את כשרונה הטלוויזיוני לדאבון לֵב במטרה אחת ולכן בזבזה אותו, אולי מפני שהייתה מוכשרת וחכמה. נדמה לי שהחמיצה את שעתה הטלוויזיונית ההיסטורית. אולי לא.

הבאתן של קרייניות טקסטים לקריאת טקסטים כמו אורלי יניב בעבר הייתה שגיאה פַטאלית מיסודה וחסרת כל הגיון טלוויזיוני. חיפשתי עיתונאיות – שדרניות. הצעתי לאילנה דיין לשמש מגישה – עיתונאית בשידורי הספורט אך היא סירבה. חשבתי להביא אז למחלקת הספורט את שֶלִי יחימוֹביץ' שהייתה בשנים הרחוקות ההן כתבת כמעט אנונימית של העיתון "על המשמר" ושדרנית אזוטרית Free lancer של רשת ב' "בקול ישראל" בבאר שבע. שמעתי את דיווחיה והיא נשמעה לי עיתונאית מוכשרת. מעולם לא ראיתיה פנים אל פנים. זה לא יצא לפועל. שֶלִי יחימוביץ' אפילו לא ידעה שחשבתי עליה. הרבה יותר מאוחר עלה לי הרעיון להזמין למחלקת הספורט את הסופרת עִירִית לִינוּר שהפכה בינתיים לשדרנית אקטואליה בגלי צה"ל. ספק רָב אם שדרניות מוכשרות בגלי צה"ל ורדיו "קול ישראל" כמו שֶלִי יחימוביץ', יָעֵל דָן, עִירִית לִינוּר, גָלִית אָלְטְשְטֵיין, לִיעַד מוּדְרִיק, ענת דָוִוידוֹב, אוֹרְנָה יָקִיר ז"ל, טלי ליפקין שחק, ואחרות, כולן שדרניות רדיו רהוטות ואינטליגנטיות – היו מצליחות במקום ש- מֵרָב מִיכָאֵלי נִכשלה. המיקרופון ומסך הספורט בטלוויזיה הם תחומי שידור קונקרטיים וספציפיים מאוד. לבסוף הוא נשאר בידיהם של מאיר איינשטיין, נסים קיוויתי, רמי ווייץ, ואורי לוי.

אי אפשר לסיים את סדרת הפוסטים הזאת הדנה באמביציות הטלוויזיוניות שאינן יודעות שובע ליד המיקרופון ומרקע הטלוויזיה , מבלי להתייחס לפרשת גאולה אבן – חיים יבין ב- 1998 . ראה את הפוסט הבא .

סוף פוסט מס' 53. הועלה לאוויר ב- 18 בספטמבר 2012.

ראה  המשך בפוסט מס' 54 : פרטנזיות, התיימרויות, התרברבויות, ואמביציות (7).

סוף הפוסט מס' 53. הועלה לאוויר ב- 18 בספטמבר 2012.

[1]  ראה נספח : קטעי עיתונות מ-  22 באוקטובר 1990 הנוגעים להורדתה של המגישה אורית כסיף ממסך תוכניות הספורט.

[2]  ראה נספח : דו"ח הוועד המנהל של רשות השידור מ- 30 באוקטובר 1990 , ומרשומות הכנסת מתאריך 24 באוקטובר 1990.

[3]  ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור באמצעות מנהל הטלוויזיה הנוגע להורדתה של המגישה אורית כסיף מהמסך.

[4]  ראה נספח : קטעי עיתונות בהם תוקפים אותי הפוליטיקאים השונים.

סוף הפוסט מס' 53. הועלה לאוויר ב- 18 בספטמבר 2012.

 

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *