[1] ראה נספח : מבוסס גם על עדותם של העיתונאים והעורכים ישעיהו פורת ומשה לרר, כפי שבאה לידי ביטוי בספרם "ספורט 50", והעורך האחראי של הספר מר יהודה שיף.

טקסט תמונה : המחבל מוחמד סאפאדי נותר בחיים  במינכן 72' . חוסל מאוחר יותר ע"י המוסד . (צילום סוכנויות).

טקסט תמונה : המחבל  ג'אמל אל גאשי  נותר בחיים במינכן 72' המוסד לא הגיע אליו . (צילום סוכנויות).

טקסט תמונה : המחבל עדנאן אל גאשי נותר בחיים במינכן 72' . חוסל מאוחר יותר ע"י המוסד . (צילום – סוכנויות).

גדעון הוֹד שהיה חבר במשלחת רדיו "קול ישראל" לאולימפיאדת מינכן 1972 יחד עם נחמיה בן אברהם זוכר בשיחות התחקיר שלי עמו : "…במינכן היה לרדיו "קול ישראל" אולפן קטן שמצויד היטב במכונות הקלטה ל- "בישולים" ולשידור סרטי ההקלטה לארץ. קיבלתי לידי מכונת הקלטה "אוהר" כך שיכולתי להתרוצץ ולהביא מידֵי יום הרבה קולות לשידור. הקולות שולבו בשידורים שאותם הגיש נחמיה בן- אברהם ממינכן ושודר במסגרת שני יומני סיכום קצרים בני שתיים עשרה דקות "יומן האולימפיאדה" ב- 18.05 ו- 23.05 ברשת ב'. מובן מאליו שהמשלחת הישראלית הייתה הדומיננטית ביותר בדיווחים השונים ונדרשתי לבצע הקלטות מהאצטדיון האולימפי, מבריכת השחייה, ומהאולמות השונים וגם הקלטות טלפוניות [1]. ואז ב- 5 בספטמבר 1972 השכם בבוקר בשעה שֵש שמעתי דפיקות בדלת שהעירו אותי משנת הלילה הקצרה משום שבאותו לילה הייתה הפגישה של המשלחת הישראלית עם שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי ששיחק בהצגה "כנר על הגג" והועלתה בהצלחה גדולה בתיאטרון העירוני במינכן . היו אז הרבה צחוקים וישבנו בבר עד אחרי חצות. היו שם עיתונאים, ראשי המשלחת האולימפית הישראלית וספורטאים ומאמנים וביניהם מוני וויינברג. כאמור בשש בבוקר העיר אותי נחמיה בן – אברהם כשהוא פוקד עלי, "רוץ מהר לכפר האולימפי יש שם מחבלים". "מאיפה אתה יודע", שאלתי אותו. "מירושלים התקשרו" ענה לי בבהילות . לא חשבתי הרבה , וזריזות לקחתי את מכשיר ההקלטה , תפשתי מונית וטסתי לשער המרכזי בכפר האולימפי. ראיתי שם כבר חלק מהעיתונאים הישראליים שמשום מה עוכבו ולא התירו להם להיכנס. לבסוף הצלחנו להיכנס ופניתי מייד אל הבניין הראשון מימין שם ראיתי את שמואל ללקין ויצחק "איציק" אופק מודאגים מאוד . הקלטתי את השתלשלות העניינים אודות פריצת המחבלים והחזקת תשעת החטופים בידי המחבלים ואודות הרצח של מוני וויינברג ויוסף רומנו…".

טקסט תמונה :  קיץ 1972. שדר רדיו "קול ישראל" גדעון הוד. אחד משדרני הרדיו המוצלחים והמוכשרים ביותר בתחום בכל הזמנים מאז הקמת הרדיו הארץ ישראלי ב- 1936. (באדיבות גדעון הוד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גדעון הוד מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "…אני חייב להעיד שעד לאותו היום הנורא הזה הבאנו את קולותיהם של כל הספורטאים והמאמנים שלנו במינכן 72' לשידור ברדיו "קול ישראל". נחמיה בן אברהם הרבה לשדר בלעדי. הוא אומנם העניק לי קרדיט בתום כל דיווח שלו אך הדבר הרגיז אותי מאוד. בכל מקרה השידורים היו רבים כולל הלילה שבין ה- 5 ל- 6 בספטמבר 1972. בסביבות שלוש לפנות בוקר הודיע לי עמוס בר חמא האחראי על הכושר הגופני של הספורטאים כי כל תשעת הספורטאים הישראליים החטופים נרצחו. הבאתי את הדיווח משדה התעופה "פירסטנפלדברוק" אודות הצלפים הגרמניים הרשלנים שהחטיאו את המטרות ואת זריקת הרימונים של המחבלים לתוך שני המסוקים שהרגו את ספורטאינו…".

משה "מוני" וויינברג ז"ל. הנרצח הראשון בכפר האולימפי.

יוסף רומנו ז"ל הנרצח השני בכפר האולימפי.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . זהו ההליקופטר השרוף בשדה התעופה "Furstenfeldbruck" שנפגע מזריקת רימונים של אחד המחבלים . בהליקופטר הזה נרצחו דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. (DOZ והסוכנויות / ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  יום רביע – 6 בספטמבר  1972 . אולימפיאדת מינכן 72' . שדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק". ההליקופטר השרוף נפגע כה קשה שלא הותיר כל סיכוי לנמצאים בו. הוא ניצב כאנדרטה אילמת ב- 6 בספטמבר 1972 בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) השוכן ליד העיר מינכן. אנשי הביטחון הגרמניים הממונים על חילוץ בני הערובה ניהלו קרב חובבני עם קבוצת המחבלים ונכשלו במשימה. לספורטאים שלנו חסרי הנשק לא היה כל סיכוי. (DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרופסור שלמה אהרונסון זוכר כפי שהסביר לי בשיחות התחקיר שלי עמו : "…אני שהיתי באותה העת בברלין ועקבתי אחרי פרשת חטיפת 11 הספורטאים הישראליים באמצעות שלושה מוניטורים של שלוש רשתות טלוויזיה שונות ARD ,ZDF, וגם של רשת הטלוויזיה של מזרח גרמניה DDR. בשתיים לפנות בוקר עלה לשידור בכל שלוש רשתות הטלוויזיה דובר ממשלת בון מר קונראד אהלרס ( Konrad Ahlers ) ומסר כי פעולת השחרור של כוחות הביטחון הגרמניים צלחה ולתשעת החטופים שלום. על פי הודעתו של דובר ממשלת מערב גרמניה דיווחתי מייד לרדיו "קול ישראל" כי תשעת החטופים ניצלו. זאת הייתה בדיעבד ידיעה מוטעית. אני יודע שראש הממשלה גב' גולדה מאיר האזינה לדיווחים שלי ברדיו "קול ישראל". כעבור כמה דקות שידרתי שוב לרדיו "קול ישראל", "אוי אלוהים הם נרצחו". כשהעבירו לגולדה מאיר את ידיעת האמת היא הגיבה, "איך זה יכול להיות הרי שלמה אהרונסון אמר רק לפני כמה דקות שהכול בסדר…".

טקסט תמונה :  יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972 . שדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) ליד העיר מינכן. זהו ההליקופטר הראשון של משמר הגבול הגרמני המפוצץ והשרוף בו מצאו את מותם דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין , ויעקב שפרינגר . חמשת החטופים הנוספים בהליקופטר השני (הרוטור שלוֹ מציץ מאחור) עמיצור שפירא , קהת שור , יוסף גוטפרוינד , אנדרי שפיצר , ומרק סלאבין נרצחו ע"י המחבלים בירי אוטומאטי מרובי קלאצ'ניקוב מטווח אפס . מוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו באותו יום בבוקר מוקדם בשלב ההשתלטות הראשון של המחבלים על דירות מס' 1 ו- מס' 3 ברחוב קונולי 31 כפר האולימפי . (DOZ וסוכנויות . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הגרמנים היו נבוכים מאוד מהידיעה הלא נכונה שפרסם בטרם עת הדובר קונראד אהלרס . הם כינסו מסיבת עיתונאים ב- IBC במינכן בהשתתפות האנס דיטריך גנשר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מנפרד שרייבר ויו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה ובנוכחות כאלפיים וחמש מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה ורדיו כדי להסביר איך שהוא את הכישלון הנורא. האנס דיטריך גנשר ומנפרד שרייבר היו המומים. כמותם גם השאר. ארשת פניהם לא יכלה להסתיר את סערת הרגשות בעקבות התבוסה. דימוייה של מערב גרמניה נפגע. ד"ר ברונו מרק ראשון הדוברים סיפר כי ב- 23.15 הגיעה הידיעה הראשונה הזאת על הטלפרינטר של אחת מסוכנויות הידיעות (רויטרס) כי בחילופי יריות בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הצליחו בני הערובה להימלט. לאחר חצי שעה נאמר עוד כפי שאישרו מקורות משטרתיים רשמיים כי ארבעה מהטרוריסטים נהרגו. שלושה נפצעו קשה בחילופי היריות. טרוריסט נוסף התאבד. טרוריסט אחד נמלט. הייתה תחושה של הקלה ורגיעה שהשתלטה על המצב הרוח המתוח. אבל רק לשעה אחת בלבד לזמן קצר ביותר. במרכז העיתונות והטלוויזיה הבינלאומי ה- IBC במינכן (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) החלו להתעבות שמועות אחרות שבחילופי היריות בשדה התעופה "פירסטנפלדברוק" בניגוד לידיעות אחרות נהרגו ארבעה בני ערובה ישראליים. ידיעה זו טרם אושרה בגלל שקווי הטלפון של מגדל הפיקוח יצאו מכלל פעולה או היו תפוסים ועמוסים לעייפה. בשלב זה לא היה קשר אל המגדל. בחילופי היריות נהרג כנראה גם שוטר אחד ושלושה נפצעו. רק מאוחר יותר בשלוש בבוקר נחשפת האמת כולה כי כל תשעה בני הערובה מתים ושני ההליקופטרים הפכו למלכודות מוות. נהרג גם קצין המשטרה אנטון פליגרבאואר ואחד מטייסי המסוק של משמר הגבול גוּנָאר אֵבֵּל (Gunnar Ebel) נפצע קשה מירי גרמני, כנראה מירי של אחד הרכבים הגרמניים המשוריינים. חמישה מחבלים מתוך השמונה נהרגו. שלושה בחיים והם נמצאים בידי המשטרה. אלפי העיתונאים במקום היו מוכי תדהמה ואצו לדווח לעיתונים שלהם אודות התוצאות הקשות. זה היה בלתי נתפש הרי רק לפני זמן כה קצר הודיע קונראד אהלרס כי מבצע החילוץ הצבאי הסתיים בשלום.

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 .מסיבת עיתונאים במינכן לאחר היוודע האסון . צוות המו"מ הגרמני נראה המום ונבוך בעת מסיבת העיתונאים הראשונה לאחר שהתבררו ממדי הטרגדיה.  ד"ר ברונו מרק שר הפנים של מדינת באוואריה מסביר את השתלשלות הסיבות שהביאו למפח נפש ולרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. יושב במרכז ד"ר מנפרד שרייבר מפקד משטרת מינכן , ומשמאלו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות, איש לא מזוהה, ג'וני קליין, והאנס דיטריך גנשר שר הפנים של מערב גרמניה. יושב קיצוני מימין ווילי דאומה . (באדיות DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מפקד משטרת מינכן ד"ר מָאנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר (Dr. Manfred Schreiber) מסר אף הוא פרטים על ההתרחשויות המחרידות בשדה התעופה הצבאי "פיִרְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק". מיד לאחר נחיתת שני ההליקופטרים (מסוג Bell) יצא מכל אחד מהם מחבל. הרווח ביניהם היה כ- 30 מטרים והם צעדו במהירות לעבר מטוס הבואינג 727 האזרחי של חברת "לופטהאנזה" שהמתין במרחק של בערך 180 – 170 מטרים משני ההליקופטרים. המסלולים בשדה היו באותו פרק זמן מוארים בחוזקה. מכל הליקופטר יצא עוד מחבל עם הטייס וטייס המשנה, כאשר בני ערובה נותרו כפותים בבטן כלי הטיס. שני המחבלים (לוטיף "עיסא" אפיף ויוסוף "טוני" נאזאל) שבדקו את המטוס היו כעת בדרכם חזרה אל ההליקופטרים. בעת שרוב קבוצת המחבלים היו על המסלול פתחו חמישה צלפים של משטרת מינכן באש. המחבלים שהמתינו ליד ההליקופטרים נפגעו והתמוטטו מייד. אחד משני המחבלים ששבו מהמטוס הגדול נפגע והשני הצליח להימלט אל מתחת לאחד המסוקים. משם הוא ירה אל מגדל הפיקוח. באותה אירוע נפצע אנושות בראשו קצין משטרת מינכן אנטון פליגרבאואר. ב- 22.50 דרשה משטרת מינכן מהמחבלים להיכנע. עד השעה חצות וארבע דקות שרר שקט מתוח. אז זינק מחבל מההליקופטר המזרחי החוצה וזרק רימון לתוכו וברח. מחבל שני רץ בעקבותיו. שניהם נפגעו מירי הצלפים. ההליקופטר עלה באש ונשרף על כל יושביו תכולתו. בגיבוי של כלי הרכב המשוריינים הצליחו כוחות הביטחון לתפוס את שאר שלושת המחבלים שהמשיכו כל אותו הזמן לירות.

על השאלה האם בני הערובה נרצחו עוד לפני חילופי הירי או רק לאחר מכן ? לא ניתן היה בשלב הזה לענות. עבור כל תשעת הישראליים היו שני ההליקופטרים האלה מלכודות מוות. הכישלון הטוטלי של פעולת החילוץ עורר – לצד האבל על הקורבנות והכעס על המחבלים – זרם כן ואמיתי בכל רחביי העולם של שאלות אל האחראים על הביטחון ועל פעולת החילוץ . נדרשה חקירה יסודית של הכישלון הקולוסאלי. קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט הודה בריאיון ברשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמנית ARD ו- ZDF, כי מבצע החילוץ היה כישלון מוחלט כמו התכנון הרשלני שלו. ווילי בראנדט אמר כי מובן מאליו שכל אמצעי הביטחון שננקטו ייבחנו בדקדקנות אך מאידך הוסיף כי נגד טרוריסטים נחושים שאינם חוששים לחייהם שלהם אין כפי הנראה הגנה טוטלית. משרד הפנים הבאווארי בראשות השר ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק פרסם הודעה וניסה להסביר ולהצדיק את ההחלטות של ה- 5  ו- 6 בספטמבר 1972 ואת אופן ניהול המו"מ עם המחבלים לפיה המטרה העליונה הייתה להציל את חייהם של תשעת בני הערובה ולנטרל את המחבלים מבלי לסכן מעורבים אחרים. רעיון ניסיון חילוץ בני הערובה בכפר האולימפי עצמו ברחוב קונולי 31 נדחה על הסף על ידי משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. האופציה של המראת מטוס "לופטהאנזה" עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לעבר יעד בלתי ידוע הייתה גם כן מסוכנת משום שממשלת ישראל לא התכוונה בשום אופן להיענות לתביעותיהם של המחבלים. בנוסף לכך צוות טיסה שלם של "לופטהאנזה" היה מופקר לגורל בלתי ידוע.

על אף מאמצים דיפלומטיים אינטנסיביים לא ניתן היה לקבל כל ערבויות מעשיות לתשעת בני הערובה על ידי המדינה שבה הם היו אמורים לנחות, ייתכן מצרים. מעבר לכך המחבלים השאירו לעצמם את האופציה לטוס למדינה ערבית קיצונית שיותר נוחה להם. לכן לדעת שלטונות באוואריה נותרה בידיהם אפשרות פתוחה אחת ויחידה, והיא לקחת את הסיכון ולנסות לשחרר את בני הערובה בפעולה אלימה. הגרמנים עשו מאמץ אדיר להציל את יוקרתם. אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחו על אדמת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי הסתפק בעריכת טקס אזכרה לנספים אך לא בהפסקת המשחקים וביטולם לאלתר. איש לא יודע מה היה קורה ואיזה אימפקט היה על המשך המשחקים האולימפיים במינכן 72' לוּ היו נרצחים אחד עשר ספורטאים אמריקניים או בריטיים. מערך ההסברה הפדראלי ערך כמה מסיבות עיתונאיים וגייס גם את יו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה שזה היה ה- "בייבי" שלוֹ כדי להגן על האינטרס הגרמני. ווילי דאומה היה המום כמו האחרים כשהגיע תורו להסביר את הכישלון והצורך להמשיך באולימפיאדה כמתוכנן ולא להפסיק את המשחקים שמה יתפרש הדבר ככניעה לטרור.

טקסט תמונה : יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר ווילי דאומה נוטל חלק במסיבת עיתונאים לאחר היוודע רצח 9 הספורטאים הישראליים ב- "פירסטנפלדברוק". מאחוריו מצד ימין זהו ד"ר ברונו מרק , ולמעלה ראשון מימין זהו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

כישלון מבצע החילוץ היה קולוסאלי למרות שלגרמנים היה את כל הזמן שבעולם לתכנן אותו כראוי. גורמי ביטחון ישראליים מונים חמש סיבות עיקריות לאי הצלחת הפעולה והמפולת . הגרמנים לא ידעו לאורך כל המו"מ הארוך את המספר המדויק של המחבלים שהשתתפו בפשיטה על מגורי הספורטאים ברחוב קונולי 31. בחירת "פירסטנפלדברוק" כמקום עימות עם המחבלים והפיכתו לשדה המערכה הצבאי היה נכון אך נעשו שם כמה שגיאות מבצעיות קרדינליות. התאורה בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הייתה קלושה ובלתי מספקת מה עוד ששני ההליקופטרים נחתו במרחק של 100 מטר מהבניין הראשי על גגו היו ממוקמים שלושה צלפים. כמות הצלפים הייתה מועטת. מנפרד שרייבר היה צריך להביא ל- "פירסטנפלדברוק" עשרות שוטרים וקני רובים כדי להשיג עוצמת אש מסיבית וקטלנית. היה לו את כל הזמן שבעולם לתכנן זאת. רמת חמשת הצלפים הגרמניים שנבחרו למשימה הייתה ירודה והנשקים שלהם כלל לא היו מצוידים בכוונות טלסקופיות . הצלפים לא היו צלפים. בריחת השוטרים הגרמניים מהמארב המתוכנן בגוף הבואינג 727 הוא מביך וכתם בל יימחה. הגעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן באיחור זמן עצום ל- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְּברּוק" התבררה כבלתי יעילה ולא שימושית . קבוצת המחבלים בראשות לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף נבהלה ואיבדה את העשתונות . בסופו של דבר החליטו המחבלים לקפד את חייהם של תשעת בני הערובה. איש לא יודע אם רצח התשעה היה על פי פקודה מפורשת של "עִיסָא" או שהדבר נעשה מתוך בהלה ולחץ. ועוד דבר. ההתעקשות של שלטונות באוואריה לנהל בעצמם את המו"מ ואת פעולת החילוץ מבלי להיעזר בישראל ומבלי לשתף את סיירת מטכ"ל התגלתה כקטסטרופלית שהניבה תוצאה הרת אסון.

צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר שקיימתי עִמוֹ : "…כבר מרגע בו הגענו בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 לכפר האולימפי ראיתי שהגרמנים לא מאורגנים ומבולבלים , ולא שולטים במצב. היה שם בלגן כל כך גדול עד שכוחות הביטחון של בוואריה ומשטרת מינכן לא ידעו אפילו את כמות המחבלים . פעולת החילוץ הייתה רשלנית וכלל לא מתוכננת מה עוד שחמישה עשר אנשי הימ"מ של משטרת מינכן ברחו ממטוס הבואינג 727 בטרם קרב והצלפים ב- "פירסטנפלדברוק" אפילו לא היו מצוידים בכלל בכוונות טלסקופיות. זאת הייתה טרגדיה נוראית ואכזבה גדולה מאוד מהגרמנים. לאחר הופעת ארבעת המשוריינים הגרמניים בשדה בחצות הלילה ובתום קרב האש הרשלני בין הצלפים הגרמניים למחבלים רצתי להליקופטר השני יחד עם וויקטור כהן בתקווה למצוא ניצולים ולהגיש להם עזרה. ההליקופטר הראשון היה שרוף והיה לנו ברור כי כולם נספו. ממגדל הפיקוח ראינו כיצד הוא מתפוצץ מרימון ה- רֶסֶס שנזרק אליו . המראה שנגלה לעינינו בהליקופטר השני היה קשה מנשוא. כל חמשת הספורטאים הישראליים היו כפותים וירויים בחזה, נוטפים דם, וראשיהם שמוטים. כולם היו מתים. זה גם מה שדיווחתי לראש הממשלה גולדה מאיר לאחר ששבנו לכפר האולימפי, "כולם נרצחו גולדה אף אחד לא נותר בחיים". היא כמובן הייתה המומה מפני שהרדיו והטלוויזיה בארץ כמו בכל העולם דיווחו כי מבצע החילוץ הצליח על פי הודעתו של דובר ממשלת בון קונראד אהלרס (Konrad Ahlers). אבל את כמובן ידעתי מאוחר יותר…". את התמונות הקשות האלה ראו צבי זמיר ו- וויקטור כהן מקרוב מאוד. הם היו ליד שני ההליקופטרים. שניהם חשו באותם הרגעים את תחושת הטרגדיה והעצב שחש כל ישראלי ויהודי באשר הוא ואת ציווי התנ"ך "זכור את אשר עשה לך עמלק". תשעה ישראליים חסרי כל הגנה נרצחו בדם קר כשהם כפותים בידיהם ורגליהם.

טקסט תמונה : חצות ליל שלישי – 5 בספטמבר 1972 . שדה התעופה הצבאי של "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" המראה הראשון שנגלה לצבי זמיר ו- וויקטור כהן בהליקופטר השני של משטרת מינכן היה מזעזע ומחריד . יוסף גוטפרוינד ירוי ולידו ארבעת חבריו קהת שור , עמיצור שפירא , אנדרה שפיצר , ומרק סלאבין ירויים אף הם . הם נורו מטווח אפס ע"י המחבל עדנאן אל גאשי כפותים בידיהם ורגליהם . (סוכנויות. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

הערה :

לתמונה הקשה והמזעזעת הזאת שהפיצו סוכנויות הצילום בעולם יש שני ציוויים היסטוריים ברורים לממשלות ישראל, לעם ישראל, למדינת ישראל ולעם היהודי בעולם בתפוצותיו באשר הוא : "זכור את אשר עשה לך עמלק !" (ספר דברים פסוק י"ז, וכן, "אל נקמות ' אל נקמות הופיע !" (ספר תהילים פרק צ"ד פסוק א').  

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . שדה התעופה הצבאי ב- "פירסטנפלדברוק" למחרת הרצח. בקדמת הצילום שני ההליקופטרים שבהם הוטסו המחבלים ותשעת בני הערובה הישראליים מהכפר האולימפי במינכן לשדה התעופה הצבאי ב- "פירסטנפלדברוק". ההליקופטר משמאל נפגע מרימון והתפוצץ על יושביו . (סוכנויות. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

לאחר שהובררה האמת המרה ביקש שמואל ללקין ממזכירתו של וולטר טרוגר גב' בְּרִיגִיטָה שְמִיטְס (Brigitte Schmits) לארגן לו מייד רכב שייקח אותו ל- "פירסטנפלדברוק" כדי לזהות את הגופות. כל הרכבים של הוועדה מארגנת היו עסוקים אבל גב' בריגיטה שמיטס מצאה אחד עבור ראש המשלחת הישראלית. למזכירות של בעלי שררה יש כמעט את אותו הכוח כמו לבוסים שלהן. שמואל ללקין טס עם נהגו הגרמני לשדה התעופה הצבאי. שלט תנועה גדול כיוון אותם ביציאה מהכפר האולימפי כיצד להגיע למחוז חפצם . באופן אירוני היה כתוב עליו דאכאו ו- "פירסטנפלדברוק". משהגיעו לשעריו מצאו אותם נעולים. משטרת מינכן אסרה כל כניסה. שמואל ללקין הציג את ה- Accreditation המיוחד שלוֹ והזדהה כראש המשלחת אך הגרמנים לא התירו לא לראות את המתים . שמואל ללקין ראש המשלחת מוסיף בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו : "…לאחר שהתבררו ממדי האסון והטרגדיה החלטתי לכתוב לפנות בוקר ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בחדרי יחד עם יריב אורן (היה מנהל רשות הספורט במשך שנים רבות במשרד החינוך) את טקסט הנאום שהייתי אמור לשאת בעוד שעות ספורות בטקס הזיכרון באצטדיון האולימפי נוכח פני רשתות הטלוויזיה מכל רחבי תבל. כשסיימתי את הכתיבה צִלצלתי בטלפון הבינלאומי שלי מחדרי בכפר האולימפי במינכן ליגאל אלון שר החינוך והתרבות. הקראתי לו בטלפון את נוסח הטקסט וביקשתי את אישורו. יגאל אלון סמך ידו עליו ובאמת אישֵר אותו ללא היסוס. בינתיים התעוררה מחלוקת קלה. יצחק אופק יו"ר ההתאחדות לספורט ביקש מיו"ר הוועד האולימפי יוסף "יושו" ענבר לקרוא את הנאום בטקס הזיכרון בעצמו באצטדיון האולימפי של מינכן באותו יום רביעי ההוא של 6 בספטמבר 1972. יו"ר הוועד האולימפי הישראלי הדף את בקשתו. "שמואל ללקין הוא "השֶף דֶה- מִיסְיוֹן" של המשלחת האולימפית ובתור שכזה ובתוקף תפקידו ואחריותו כלפי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) הוא האיש שיקרא את הנאום שכתב במו ידיו בטקס הזיכרון קבל עם ועולם", אמר ליצחק אופק…".

80000 (שמונים אֶלֶף) צופים ביניהם 3500 (שלשות אלפים וחמש מאות) ספורטאים מילאו את האצטדיון האולימפי ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 באחת עשרה לפני הצוהריים כדי להשתתף בטקס האזכרה ולחלוק כבוד אחרון לאחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו ע"י מחבלים. כל משלחת ישראל ניצבה שם בוכייה. זה היה אסון נוראי. הקסם של המשחקים האולימפיים פינה מקומו לאחר אחד עשר יום לזעזוע כבד. ספורטאים רבים באצטדיון האולימפי ענדו סרטים שחורים. אחרי נגינת ה- "הירואיקה" של בטהובן נשא ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת דברי אזכרה ואמר, "אפילו הלאווים שאותם מכבד עולם הפשע הופרו עם הפיגוע במשחקים במינכן", וביכה את חוסר האנושיות שאין דומה לה אשר הניעה את הרוצחים למעשה השפל. לפני כן נראה ווילי דאומה כשהוא תומך באוורי בראנדג' נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בהגיעם לאצטדיון האולימפי כדי ליטול חלק באזכרה. שניהם נראו המומים.

נשיא הרפובליקה הפדראלית הגרמנית [2] ד"ר גוסטאב היינמן אמר בטקס האזכרה באצטדיון האולימפי : "גם ברגע זה הרעיון האולימפי לא הוכרע ואנו מחויבים לו עכשיו ביתר שאת . נושאים באחריות גם המדינות שלא מנעו מאנשים אלה לבצע את הרצח הנפשע. לפני אחד עשר יום פתחתי כאן, באתר הזה, את אולימפיאדת מינכן 1972. הם התחילו כמשחקים שמחים באמת ברוח הרעיון האולימפי. הֵד מדהים בכל העולם לווה אותם עד שלפני יומיים כיסה אותם צֵל כבד של מעשה רצח. בלילה הקודם התפשטו בהלה ותדהמה. הניסיון להציל את בני הערובה הישראלים נכשל. במקום שעד לא מזמן שלטו שמחה ונינוחות מכסים כעת חוסר אונים ותדהמה את פני האנשים. אובדי עצות אנו עומדים מול פשע נתעב. באבל עמוק אנו מתאחדים מול קורבנות הפיגוע. רגשות ההזדהות שלנו מופנים אל קרוביהם ואל כל אזרחי ישראל. הפיגוע הזה הכה בכולנו. האם אפשר היה למנוע את פיגוע ותוצאותיו ? אף אחד לא יוכל ברגעים אלה לתת על כך תשובה מוחלטת. מי הם האשמים במעשי הנבלה ? בראש ובראשונה זוהי התארגנות נפשעת ומנובזת שחושבת ששנאה ורצח יכולים להיות אמצעי במאבק פוליטי. באחריות נושאות גם אותן מדינות שלא מונעות את מעשיהם של האנשים האלה. לכל האנשים בכל העולם התברר בשעות האחרונות ששנאה רק הורסת . קורבנות הפיגוע הזה קוראים לנו להתגייס בכל הכוחות כדי למגר את השנאה הזאת . לנוכח פני האסון יש להתייצב כעת מול הקיצוניות ביתר שאת על ידי חיזוק ההבנה. הרעיון האולימפי לא הופרך. אנחנו מחויבים לו ביתר שאת. במה שנאלצנו לחוות לא קיים קו הפרדה בין צפון לדרום ומזרח למערב. כאן קיים קו הפרדה בין הסולידריות של כל האנשים שרוצים שלום לבין אלו שמסכנים סכנת מוות את כל מה שעושה את החיים שלנו לבעלי ערך. החיים דורשים התפייסות. אסור שהפיוס ייהפך קורבן לטרור. בשם הרפובליקה הגרמנית אני פונה לכל עמי העולם , עִזרו להתגבר על השנאה, עִזרו לפיוס לפלס את הדרך".

טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 במינכן 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 האצטדיון האולימפי  המרכזי. נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמאן נושא את נאום ההספד בטקס האזכרה לאחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו יממה קודם לכן. משמאל בשורה השנייה אפשר לראות את מנהל המשלחת האולימפית מר שמואל "מוליק" ללקין ושגריר ישראל במערב גרמניה מר אלישיב בן חורין – שניהם חובשי כיפות. באותה השורה, ניתן להבחין בצד ימין בהאנס דיטריך גנשר ולידו הלורג האירי מייקל קילאנין שנבחר לנשיא IOC לשנים 1980 – 1972. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיהוי הנוכחים בתמונה : נואם נשיא מערב גרמניה גוסטב היינמאן (Gustav Heinemann) . מימין לנואם נראים הלורד קילאנין ושר הפנים המערב גרמני האנס דיטריך גנשר . משמאל נראים בשורה השנייה מלמטה , נשיא IOC  אברי בראנדג' בן 84, שגריר ישראל בגרמניה אלישיב בן חורין (חובש כיפה שחורה) וראש משלחת הספורטאים הישראלית לאולימפיאדה שמואל ללקין (חובש כיפה כחולה). באותה שורה יושב חמישי מימין הלורד האירי מייקל קילאנין שנבחר בתום משחקי מינכן 1972 נבחר לנשיא IOC במקומו של אברי בראנדג'. אברי בראנדג' צידד בהמשך המשחקים האולימפיים במינכן 72' למרות הרצח הנורא. הוא כמובן גינה את מעשה הפשע המחריד אך טען שההצגה האולימפית חייבת להימשך וכי אין לערב פוליטיקה עם ספורט. “The Games  must go on“, אמר למקורביו. לא ייאמן אבל זה היה קו המחשבה שלו. יו"ר הוועד האולימפי המערב גרמני ווילי דאומה יושב בשורה הראשונה שלישי משמאל. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות).

טקסט תמונה : אחת עשרה בבוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. טקס האזכרה באצטדיון האולימפי במינכן. נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמן מנחם את אמו של משה "מוני" וויינברג שנישאה בשנית והיגרה לגרמניה. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage) בן 84 גינה את הרצח אך הדגיש כי המשחקים חייבים להימשך למרות הקורבנות. הוא היה דיפלומט רב ניסיון ונאם בזהירות וקורקטיות. "אנחנו לא יכולים להסכים לכך שטרוריסטים יהרסו את שיתוף הפעולה הבינלאומי כפי שהוא מגולם במשחקים האולימפיים". בנאומו המחושב באזכרה במינכן לזכר י"א הנרצחים מצא לנכון לכרוך את דעתו גם על ההחלטה של הוועד האולימפי הבינלאומי להרחיק את רודזיה מהמשחקים. טקס הזיכרון הראשון בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים (מזה 78 שנים) הראה שההתקפה הרצחנית של הערבים יצרה סולידריות אולימפית בינלאומית. היא אילצה, זה בא גם לידי ביטוי בדברי הנואמים, את המשך המשחקים לנוכח הקורבנות הישראליים על מנת להבטיח את עתידם. המשחקים המַרים, משחקי אחד עשר הימים, הסתיימו. לא בפעם הראשונה, אבל לראשונה בנסיבות כל כך טרגיות כל כך טרגיות. צריך היה עולם הספורט היה צריך להפנים שבאוקיינוס ענק שבו אין שלום ולא ייכון שלום אפילו אי אחד של חוסר דאגות איננו יכול להתקיים. זהו המֶסֶר המַר של המשחקים האולימפיים העשרים במספר.

ראש המשלחת הישראלית שמואל "מוליק" ללקין נשא את נאום ההספד לאחר דבריו של ווילי דאומה על ביזוי ברברי של הרעיון האולימפי בידי מתקפה זדונית. הקהל קם על רגליו כאשר קרא ללקין את שמותיהם של אחד עשר הנרצחים : "דוד ברגר, אליעזר חלפין, קהת שור, יוסף רומנו, עמיצור שפירא, מרק סלבין, יעקב שפרינגר, אנדרי שפיצר, משה ווינברג, יוסף גוטפרוינד, וזאב פרידמן. מה שקרה באולימפיאדת מינכן 72' הוא חסר תקדים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים". שמואל ללקין המשיך ואמר, "אנחנו מבכים מרה את מתינו אבל בה בעת מודים על הסולידריות של הספורטאים שתמכו בהפסקת המשחקים" .מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור החליטו לשדר ישיר את טקס האזכרה והטלוויזיה הלימודית הסכימה לפנות את זמן השידור שלה. דן שילון שידר ישיר מעמדת השידור באצטדיון האולימפי את מהלכו. שיאו של טקס הזיכרון היה נאומו המרשים של שמואל ללקין ראש משלחת הספורט של ישראל. הנאום הועבר בשידור ישיר לכל בית בישראל וגם לרחבי העולם. שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר כמי כלהלן : "הייתי מאוד נרגש לפני הקראת הנאום, אך היה לי זמן רב להתכונן לקראתו, לחשוב על הטקסט, ולבנות את האינטונציה הנכונה. ידעתי שזאת שעה היסטורית והבטחה והתחייבות היסטורית של מדינת ישראל שבשמה אני נושא את דבריי בטקס הזיכרון באצטדיון האולימפי במינכן. ידעתי שהנאום יועבר בשידור ישיר בארץ ובעוד 100 מדינות. לקחתי את האחריות על עצמי. לא היה לי ספק שאעמוד במשימה ולא היה לי ספק שאקרא את הטקסט בביטחון ובהדגשים הנכונים".

טקסט תמונה :  יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. האצטדיון האולימפי במינכן  שמואל ללקין מנהל המשלחת האולימפית של ישראל, עייף ובלתי מגולח , נושא בכישרון את נאומו ההיסטורי והחשוב בטקס האזכרה באִצטדיון האולימפי במינכן 72' . מאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם האזינו לנאום . מִילותיו הדרמטיות , "עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל…" מהדהדות בעוצמה עד עצם היום הזה. שר החינוך והתרבות בימים ההם יגאל אלון אישר את תוכן הנאום . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט הנאום ההיסטורי של שמואל ללקין ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 :

"ספורטאי ישראל באו למינכן כדי להשתתף באולימפיאדה ה- 20 בהתאם לרוח האחווה האולימפית. בידידות, בהגינות, ושלום – לצדם של ספורטאי כל ארצות תבל  נרעשים ומזועזעים מתאבלים אנו על ההפרה הברברית של הרוח האולימפית ע"י התקפה זדונית של טרוריסטים שבה נרצחו באכזריות אחד עשר מספורטאינו היקרים. כל שוחר תרבות וספורט חייב לגנות בסלידה מעשים שכאלה. הם היו ספורטאים אמיתיים ואמיצים שמתו בשיא פריחתם.

מעשה פשע מפלצתי שכזה הוא חסר תקדים בהיסטוריה שלהמשחקים האולימפיים וכל האנושות מגנה אותו בחומרה. אנחנו מתאבלים מרה על מתינו ושולחים את תנחומינו הכנים למשפחות.אנחנו מצטערים על הקורבנות ועל הפצועים שנפגעו בעת שירותם כאשר ניסו למנוע את מעשיהם של הטרוריסטים הנפשעים.

בשם המשלחת הישראלית בשם כל הספורטאים הישראלים בשם כל אזרחי ישראל, אני מבקש להביע את הערכתי לוועד האולימפי הבינלאומי ולוועדה המארגנת על שהואילו להפסיק את המשחקים לאות סולידריות עם הספורטאים הישראלים. אנחנו מביעים אתהערכתנו למטה החירום של המשטרה, למשמר הגבול הגרמני ולגופי הביטחון הגרמניים. אנחנו מעריכים את הגינוי החריף של הפשע ואת ההשתתפות בצערנו שהשמיעו נשיאים  ראשי ממשלות, אנשי ציבור, עיתונאים, אזרחים גרמנים, וספורטאים מכל העולם.

אנחנו מודים לכולם על הסולידריות שלהם אתנו .בשם ספורטאיישראל ובשם חברי המשלחת אנו מבכים מרה את ספורטאינו הנערצים ומשתתפים באבלן של המשפחות השכולות. כמו כן מבכים אנו את האנשים שנהרגו במילוי תפקידם. עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל, אנו נוסיף גם בעתיד להשתתף בתחרויות המשחקים האולימפיים ברוח האחווה וההגינות. ספורטאי ישראל עוזבים את מינכן בתדהמה עמוקה וברגשות קשים".

שמואל ללקין קיפל את נייר הנאום והלך לשבת במקומו. הוא זכה על נאומו במדליית זהב בשם מדינת ישראל.

טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 .טקס האזכרה באצטדיון האולימפי של מינכן ל- י"א הנרצחים. משלחת ישראל מאזינה לנאום ההספד של השף דה מיסיון שמואל ללקין . במרכז עומד מאמן מרימי המשקולות טוביה סוקולסקי ומשמאלו יצחק אופק , יצחק כספי , וקצין האימון הגופני של צה"ל סא"ל עמוס בר חמא . (באדיבות וסיוע אנשי  DOZ והסוכנויות . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

האכזבה הגדולה ביותר בטקס האֵבֶל במחנה הישראלי הייתה מנאומו הקורקטי של נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage) בן ה- 84, שאמר, "לנו יש את הכוח הנובע מהאידיאל האולימפי הדגול. אני בטוח שהציבור יסכים עמנו שאיננו יכולים להרשות לקומץ טרוריסטים לנפץ את גרעין שיתוף הפעולה הבינלאומי והרצון הטוב שמאפיין את שורות התנועה האולימפית. לכן אני אומר שמשחקי אולימפיאדת מינכן 72' חייבים להימשך". אוורי בראנדג' השתמש בניסוח, “The Games must go on !”. ההצהרה הזאת של נשיא IOC הרגיזה ישראליים רבים אך אוורי בראנדג' היה מדינאי שבאמת האמין כי הפסקת המשחקים לאלתר היא פרס לטרור. זאת הייתה השקפת עולמו כל חייו.

בהמשך דבריו אמר עוד אוורי בראנדג' : "כל בן אנוש מזועזע ומבוהל מההתקפה הברברית והנפשעת של טרוריסטים במתחם האולימפי השלו. אנחנו מבכים את חברינו הישראלים קורבנות ההתקפה הברוטלית הזאת  זוהי עובדה עצובה בעולמנו הלא מושלם  שככל שהמשחקים גדולים יותר ומשמעותיים יותר הם הופכים להיות קורבן ללחץ כלכלי, פוליטי, ועכשיו גם פלילי. המשחקים האולימפיים העשרים הפכו מטרה לשתי התקפות נוראות, כי במקרה של רודזיה הפסדנו את הקרב נגד סחיטה פוליטית. כוחנו הוא באידיאל הגדול שאנחנו מיצגים. אני בטוח שדעת הקהל בעולם תומכת בדעתי שאיננו יכולים לתת לחבורה של טרוריסטים לפגוע בבסיס הזה של שיתוף פעולה בינלאומי וברצון הטוב שאותו מגלמים המשחקים האולימפיים. על המשחקים להתחדש לאחר טקס האבל. עלינו להמשיך במאמצינו, לדגול בהם בכנות וליישם את היכולות של הספורטאים במישורים אחרים. אנחנו מכריזים בזאת את היום ליום אבל ונמשיך את כל התחרויות כפי שתוכננו באיחור של יום". אוורי בראנדג' היה כמו כל נשיאי הוועד האולימפי הבינלאומי ראשית דבר מדינאי בעל אינטרסים ופחות בעל רגשות , וכבעל אינטרסים פעל כפי שפעל. ברור לחלוטין שהשאלה כיצד היה פועל אילו היו נקטלים במינכן 1972 אחד עשר ספורטאים אולימפיים אמריקניים נשארת היפותטית.

תם טקס האבל. עשרות האלפים החלו לצאת מהאצטדיון האולימפי במעברי יציאה מיוחדים, שערים שנועדו במקור למוגבלים בגופם, כשהם מוקפים בחגורת אבטחה כבדה. הלם הטבח הורגש היטב בפניהם של הספורטאים הישראלים. על פניהם לא נכרו כל הבעה או רגש. הטרור הרצחני היה טרי מדי עדין. מילות התנחומים הרבות בטקס הזיכרון והאמפטיה הגדולה לא יכלו לשכך את הכאב העמוק. הם לא הסתכלו יותר לאחור אל האצטדיון האולימפי, בו גם עבורם החלו עשרה ימים קודם לכן משחקים עליזים ושמחים. רק באוטובוס השתחררו פניהן הקפואות של הספורטאיות הישראליות והן פרצו בבכי. ניסיונות של חברות במשלחת לנחם אותן כשלו לנוכח פרץ הרגשות הזה. זו הייתה הפרידה של הנשים והגברים שבאו מישראל ממינכן שאליה באו ב- 21 באוגוסט 1972 עם הרבה תקוות ליותר הבנה אנושית ועכשיו לאחר שבועיים וחצי ב- 7 בספטמבר 1972 עזבו אותה במפח נפש .כאשר נשמעו הצלילים האחרונים של האוברטורה מתוך אגמונט" של לודוויג וואן בטהובן והאנשים עזבו חרש את האצטדיון, החלו המארגנים לפנות את הכיסאות מהדשא לקראת חידוש התחרויות. אחרים נשאו מכשירי כל מיני ספורט. "הרי המשחקים חייבים להתחדש", אמר לפני דקות אחדות אוורי ברנדג'. הכרזתו של נשיא הועד האולימפי בטקס הזיכרון על המשך המשחקים הייתה למעשה החלטה רשמית שקיבל דירקטוריון הוועד האולימפי על המשך התחרויות עוד לפני הטקס. לאחר ההכרזה של אוורי ברנדג' כבר לא היה צורך בכינוס מליאת הוועד האולימפי כדי לאשר את החלטת הדירקטוריון.

טקסט תמונה  : יום רביעי בצהריים – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. מאמן מרימי המשקלות טוביה סוקולסקי הלום צער ויגון באצטדיון האולימפי במינכן 72' בעת טקס האזכרה ל- י"א הספורטאים הישראליים שנרצחו ע"י מחבלים מארגון "ספטמבר השחור". (בסיוע DOZ . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההחלטה להמשיך במשחקים הייתה קשה ובלתי נסבלת לספורטאים רבים בעולם. צעידה דרך הכפר האולימפי שעות ספורות לאחר טקס הזיכרון חשפה את הספורטאים הרבים סובלים בתוך תוכם. רבים מהם גררו את עצמם לחוצים ונבוכים ונהלו ביניהם שיחות האם זה בכלל ראוי להמשיך במשחקים האולימפיים. בליל של שפות נשמע במקום , חרישי או בקול רָם , על פי מזגם של הספורטאים השונים. לפני גוש הבניינים הראשון במערב רחוב קונולי 31 היכן שהונחו זרי הפרחים לאות השתתפות באבל, תקתקו כעניין שבשגרה מצלמות צלמי העיתונות ומצלמות הטלוויזיה מכל העולם שהמשיכו לדווח על הטרגדיה הנוראית. הן פשוט לא הפסיקו לזמזם, אבל הדיסקוטק שממנו עלתה במשך שבועיים מוסיקה מחרישת אוזניים עד כדי כך שהיא הגיעה לדירות הספורטאים, סגר את דלתותיו ונדם. מול הכניסה הראשית לכפר האולימפי עמדו במשך כל הזמן מאות אנשים וצפו חרש אל המבנה הנטוש של הישראלים. הרהורי לב ספק וביטחון התערבבו בוויכוחים הרבים סביב המשך המשחקים. ראש המשלחת הגרמנית פרופסור יוזף נקר אמר : "אנחנו נצמדים להחלטות של הגופים הבינלאומיים. מניסיון החיים אני מאמין שהאווירה העצובה כרגע עוד תשתנה. מצד שני אני לא אנסה לשכנע שום ספורטאי גרמני אם הוא יאמר שמטעמי מצפון הוא איננו מוכן להתחרות יותר. אני שמח במיוחד על כך שהנבחרת הגרמנית גם ללא שהדבר נכפה עליה השתתפה בהרכב מלא בטקס ההתייחדות".

ד"ר קלאוס הסה נשיא איגוד החתירה הגרמני אמר : "הייתי בדעה לפני טקס ההתייחדות שצריך להטיף להפסקת המשחקים . אבל לאחר הנאומים המרשימים שנישאו כאן, בעיקר לאחר נאומו של ראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין , אני בעד המשך המשחקים. על מה שיקרה מכאן והלאה אני די במתח משום שבנבחרת שלנו ישנם קולות בודדים שתובעים לפרוש לאלתר. אני חושב בהקשר הזה על אתלטים. אני חושב שיש להשאיר לכל ספורטאי וספורטאי את ההחלטה. אי אפשר לקבל בעניין הזה החלטה כוללת". קפטן נבחרת מרוקו בכדורגל בנקריף בוג'מה אמר : "אם אתה שואל אותי, אני הייתי מסיים את המשחקים האולימפיים. איזה ספורטאי יכול עכשיו ממש לשמוח אחרי ניצחון ואיזה צופה יכול  להריע לנבחרתו ?". מזכ"ל FIFA  השווייצרי ד"ר הלמוט קייזר אמר : "אני חושב שיש טיעונים בעד ונגד ההחלטה להמשיך במשחקים. באופן אישי אני מסכים לדבריו של הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט שלא יתכן כי חצי תריסר פושעים יהפכו לחרפה את מה שמאה ועשרים אומות שואפות אליו ועושות אותו". הגרמני אודו המפל בעל מדלית זהב ברכיבה על אופניים אמר : "אני מקבל בכל מקרה כל החלטה כנכונה. על האומות להתאחד. את זה אי אפשר להשיג אם מפסיקים כאן . אני בדעה שצריך להמשיך במשחקים כעת על אחת כמה וכמה". הרמן נויברגר מארגן אליפות העולם בכדורגל של מונדיאל גרמניה כעבור שנתיים ב- 1974 אמר : "החלטת הועד האולימפי הבינלאומי היא נכונה לגמרי. הפסקת המשחקים הייתה מביאה לפשיטת רגל של אירועים בסדר גודל כזה. אם היו נכנעים עכשיו לטרור, באליפות העולם הבאה יופיע איזה מטורף ויירה בצופים".

טקסט תמונה :  יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 .סדרנים – שוטרים מטעם הוועדה המארגנת הגרמנית מצוידים במכשירי קשר "או קי – טו קי" מניחים זרי פרחים ברחוב קונולי 31 וניצבים גם כמאבטחים ליד הדלת הכחולה בכפר האולימפי  (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות .ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  :  יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972 . צמד נוסף של סדרנים – מאבטחים מטעם הוועדה המארגנת הגרמנית שומרים על הדלת הכחולה ברחוב קונולי 31 לאחר הטבח . (באדיבות דן אלון . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה  :  יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . מימין דלת דירה מס' 3 בה נלכדו שלושת המתאבקים ושלושת מרימי המשקלות הישראליים . משמאל , דלת דירה מס' 2 עליה רשומים שמות דייריה . (באדיבות דן אלון . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . שניים מתיקי הציוד של המחבלים מסוג  PUMA שנותרו בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי . התיקים שימשו לנשיאת אוכל , מצרכים , מחסניות , ורימונים . (באדיבות דן אלון . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות ) .

טקסט תמונה :  ושנת 1972 . ויקטור כהן בתקופה בה פעל יחד עם ראש המוסד צבי זמיר באולימפיאדת מינכן 1972 . (באדיבות מר וויקטור כהן . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

וויקטור כהן איש השב"כ בן 89 היום בעת כתיבת הפוסט מסכם היום את המצב המסובך שנוצר בימים ההם, "פוליטיקה היא דבר קר ומנוכר. זה היה ברור מראש כי הגרמנים לא היו מוכנים לסכן יותר מידי חיי אדם שלהם בסכסוך הישראלי – פלסטיני וכך גם התנהגו כוחות הביטחון שלהם ואנשי משטרת מינכן. הם דאגו רק לאולימפיאדה שלהם. אני בכלל לא בטוח שאנחנו היינו מתנהגים אחרת ותוהה לדעת כיצד הייתה מתנהגת ממשלת ישראל מתנהגת בסיטואציה דומה בעת אירוח אירוע ספורט גדול על אדמתה כשלמשל שטרוריסטים פאקיסטאניים היו חוטפים ספורטאים הודיים , או טרוריסטים באסקיים היו חוטפים ספורטאים ספרדיים, והאם הייתה מוכנה לסכן את חיי חיילי צה"ל בעת מבצע חילוץ דומה. אני באופן אישי סיכנתי ותמיד אסכן את חיי למען הצלת בני עמי אבל אין בי שום רצון לסכן את חיי למען חילוץ אנשים זרים לי. ספורטאי ישראל היו אורחים כמו האחרים על אדמת גרמניה וכך גם התייחסה אליהם משטרת מינכן ושִלטונות מדינת באוואריה עם כל הצער שבדבר. פעולת החילוץ העלובה והכושלת של הגרמנים נבעה מחוסר רצון להסתכן וחוסר מוטיבציה ליצור מגע עם המרצחים. זה לא היה העניין שלהם".

טקסט תמונה : יום רביעי 11.00 – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 72'. הדגל האולימפי ודגלי המדינות המשתתפות בתחרויות האולימפיות יורדים לחצי התורן באצטדיון האולימפי במינכן בעת טקס האזכרה לאחד עשר הספורטאים ישראליים שנרצחו. (בסיוע ובאדיבות וסיוע אנשי  DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

רצח הספורטאים הישראליים המם את אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שלה היה הזיכיון הבלעדי לשידור אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. ארבעת השדרים הבכירים של רשת ABC הווארד קוסל, קריס שנקל, המגיש ג'ים מקאי, ושַדָּר החדשות פיטר ג'נינגס בראשות הבוס שלהם רוּן ארלדג' התגייסו למאמץ כיסוי האסון. בארבע אחה"צ ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 הכריז נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) אוורי בראנדג' על הפסקה זמנית של התחרויות האולימפיות הָאווֹארד קוֹסֶל (Howard Cosell) שַדָּר הספורט היהודי רב המוניטין של ABC הצהיר באותו היום המר ההוא וכתב זאת גם בספרו "COSELL" שיצא לאור ב- 1973 [סעיף 3] ובו אמר :

"For me the Olympics Games died with the Israelis" (!)

נאומו ההיסטורי החשוב של שמואל ללקין נחרת בלִבּוֹ של כל אזרח ישראלי באשר הוא. לא היה ספק בכך כי ראש המשלחת הישראלית הכין היטב את הנאום ההיסטורי ובקולו הבוטח והרדיופוני הפך למנהיג. הנאום היה לצוואה אולימפית. הצוואה התממשה כבר בחלוף שנתיים (פחות ארבעה ימים) לאסון מינכן כאשר ישראל נטלה חלק בתחרויות משחקי אסיה ה- 7 ב- 1974 באיראן . שמואל ללקין הוביל משלחת ישראל בת 61 משתתפים בראשותו שצעדה באון ובגאווה רבה בטקס הפתיחה ביום ראשון – 1 בספטמבר 1974 באצטדיון "אריאהמר" בטהראן.

האיראנים של השָאה הפרסי בראשות שירות הביטחון שלהם ה- "סָאוָואק" הצהירו נחרצות כי לעולם לא תתרחש טרגדיה שנייה כדוגמת מינכן 72' על אדמת איראן , אך סירבו לאפשר לאנשי השב"כ שלנו שנחתו יחד עמנו בשדה התעופה הבינלאומי בטהראן לשאת על גופם נשק והיו אמורים לאַבטֵח את הספורטאים הישראליים ואת משלחת הטלוויזיה הישראלית בראשותו של אלכס גלעדי. "אנחנו מספיק טובים כדי להגן ולשמור על חייכם", אמרו אנשי הביטחון האיראניים. שמעתי זאת במו אוזניי. היית בעצמי כתב ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטהראן העת משחקי אסיה ה- 7.

טקסט תמונה  :  1 בספטמבר 1974 . טקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 באצטדיון "אריהאמר" בטהראן בירת אירן. שמואל ללקין צועד בראש משלחת ישראל שמצדיעה לשאה הפרסי ריזה מוחמד פאחלווי בעוד לוח התוצאות האלקטרוני ברום האצטדיון נותר לפתע ריק. אלכס גלעדי שידר ישיר את טקס הפתיחה מטהראן לירושלים ואני שימשתי עוזרו בעמדת השידור באצטדיון אריהאמר. לרגע חשבנו שנינו שמדובר בתקלה מכוונת . (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה :  1 בספטמבר 1974 . אצטדיון "אריהאמר" בטהראן . הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל ישראל בטקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן ומוביל משלחת ענק בת 61 ספורטאים . האיראנים עמדו בהתחייבויות הארגוניות וחיש מהר כתבו על הלוח האלקטרוני את שם ישראל באנגלית ופרסית .(באדיבות שמואל ללקין . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

זאת הייתה ההופעה הראשונה של משלחת ספורטיבית ישראלית בכינוס בינלאומי בסדר גודל כזה מאז אולימפיאדת מינכן 1972. הספורטאים הישראליים נתקלו בבעיות ארגוניות וקשיים מכוונים שבהם נקטה הוועדה המארגנת האירנית המוסלמית ומדינות אסייתיות אחרות שראו בישראל נטע זר אך השאה מוחמד ריזה פאחלאווי עמד בדיבורו כי חייהם של הישראליים בטוחים בטהראן ושמואל ללקין ניהל את המשלחת בכשרון דיפלומאטי וביעילות. ספורטאי ישראל זכו ב- 7 מדליות זהב, 4 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. אסתר רוט-שחמורוב זכתה בשלוש מדליות זהב אישיות. השחיין דן ברנר זכה במדליית הזהב במשחה היוקרתי ל-100 מ'בסגנון חופשי והשַדָּר אלכס גלעדי בטהראן הכתיר אותו בשידור ישיר, "דן ברנר הוא השחיין המהיר ביותר ביבשת של מיליארד תושבים". אורית אברמוביץ' ניצחה בתחרות בקפיצה לגובה אך כשניצבה על דוכן מס' אחת ועונדת על צווארה מדליית זהב סירבו יריבותיה לכבדה וללחוץ לה את ידה. ישראל הייתה מנודה באסיה.

טקסט תמונה : 16 בספטמבר 1974. נתב"ג. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (עומד במרכז, בן 54) מקבל את פני משלחת ישראל עטורה מדליות בשובה ארצה מטהראן. עומדים מימין לשמאל : שני מימין שר החינוך אהרון ידלין , האתלטית חנה שזיפי (רצה ל- 800 מ' ו -1500 מ', וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. כורעים מימין לשמאל : דוב שחר (שונשיין) , שמואל ללקין , האצנית אסתר רוט – שחמורוב , והשחיין דן ברנר מאגודת מכבי חיפה. (באדיבות ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנאום הברכה שלו למשלחת החוזרת מטהראן אמר ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל : "ספורטאים יקרים וספורטאיות יקרות ספק אם הייתה אי פעם שליחות של ישראלי כלשהו בחו"ל שלוותה באהדה, באהבה, ובדאגה כה רבה כפי שליוו את ספורטאי ישראל במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן". חלפו עוד שנתיים . בשבת – 17 ביולי 1976 שידר אלכס גלעדי ישיר את טקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול 76'. שימשתי עוֹזֵר שַדָּר שלו. ישבנו שנינו בעמדת השידור באצטדיון האולימפי היפהפה. כשנכנסה משלחת ישראל בשערי האצטדיון ובראשה נושאת הדגל אסתר רוט – שחמורוב הזכיר בהתרגשות וגאווה את ההבטחה ההיסטורית של שמואל ללקין מ- 6 בספטמבר 1972 במינכן, "ארבע שנים חלפו מאז רצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, והיום מקיימת ישראל את ההבטחה שניתנה לפני ארבע שנים . אנחנו ממשיכים להשתתף במשחקים האולימפיים. מיוצגים בכל ענפי הספורט, שספורטאינו שילמו בחייהם לפי ארבע שנים ויותר".

טקסט מסמך  :  שבת – 17 ביולי 1976 . אולימפיאדת מונטריאול 1976 . מונטריאול – קנדה . זהו הטקסט המקורי שהודפס ע"י אלכס גלעדי במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית בבניין ORTO של הטלוויזיה הקנדית CBC במונטריאול 76', שעות ספורות לפני שהעביר בשידור ישיר את טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 21 במניין העת החדשה . אני שימשתי בתפקיד עוזר שדר שלו בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי של מונטריאול . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות .

טקסט תמונה :  12  ביולי 1976 . ימים ספורים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול 1976 . מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית אלכס גלעדי (מימין) יחדיו עם בוב מוייר (Robert “ Bob”  Moier) מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC (ראשי תיבות של Canada Broadcasting Coorporation) והמפיק הראשי של סיגנאל השידורים האולימפי הבינלאומי מטעם ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization) . שני האישים הצטיינו בתפקידם ותרמו תרומה מכרעת להצלחת השידורים ברשתות הטלוויזיה בהן עבדו ואותן שרתו . (באדיבות CBC  קנדה- ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

סוף הפוסט מס' 36. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 (זהו פוסט מס' 13 מתוך 20 פוסטים שעוסקים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972). פוסט מס' 36. כל הזכויות שמורות. כל הזכויות שמורות למפיק, העורך, היוזם, החוקר, וכותב הטקסטים יואש אלרואי.

ראה המשך בפוסט מס' 37, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" (פוסט מס' 14 מתוך 20 פוסטים).