פוסט מס' 75. מגיש, מנחה, ושדרן באולפן טלוויזיה איננו בהכרח בעל אותן התכונות הטלוויזיוניות של שדרן Play by play שמבצע שידור ישיר מהשטח. תשובה חלקית לקורא זיו. פוסט מס' 75. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 14 באוקטובר 2012.כלליראשי

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית וראשית עיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 3 : הבלוג איננו נכתב למטרות רווח חומריות ו/או פרסום אישי.

הערה 4 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

————————————————————————

פוסט מס' 75 : הועלה לאוויר ב- 14 באוקטובר 2012.

————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 / 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. עזבתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

זיו שלום ,

השאלה שלך היא מרכזית וקרדינלית בתעשיית הטלוויזיה בארץ וגם בעולם. אני אספק לך חלק מהנתונים ויכול להיות שבסופם, בתום הניתוח, תוכל להעניק את התשובה לעצמך. חלון הראווה הטלוויזיוני (בארץ ובעולם) מחולק לשני תחומים עיקריים : המגישים והמגישות שמבצבצים תדירות ממסך הטלוויזיה ושדרני ה- Play by play. האנשים האלה שפונים אל ציבור הצופים (בשם הרשת שלהם) גם מקבלים בדרך כלל את המשכורות הגבוהות ביותר בתעשייה, בצֶדֶק ו/או שלא בצֶדֶק. האמת, אותי הם לא כל כך מעניינים למרות שהם ניצבים בקדמת הבמה, וכפועל יוצא, הם האנשים שמתווכים באמצעות המסך בין הקליינט (צרכן הטלוויזיה) לבין המְצִיאוּת. אני מתעניין יותר באנשי תעשיית הטלוויזיה (בארץ ובעולם) אלה שעיצבו את חלון הראווה הזה בעבור המגישים והשדרנים, אך עומדים מאחוריו. הם אינם נראים, כמו : אלכס גלעדי, רון ארלדג', דיק אברסול, מנולו רומרו, אלאן הארט, ג'ונתן מרטין, גב' יעל חן, מיכאל קרפין, רפיק חלבי, יוחנן צנגן, שלום קיטל, אורי שנער, ו- אחרים . היה זה מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי שהציב בסתיו 1979 את הצֶמֶד "יורם ארבל את אורלי יניב" בקדמת החזית של תוכנית הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית "מבט ספורט". עד אז טרם הייתה קיימת הגשה זוגית בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית .

טקסט תמונה : חורף 1979. "מבט ספורט". צמד ההגשה יורם ארבל ואורלי יניב ניצבים יחדיו בחלון הראווה הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי היה ב- 1969 עיתונאי מקומי צעיר בן 27 ב- "ידיעות אחרונות". כמו עשרות אחרים גם הוא התדפק בשערי הטלוויזיה וחיפש את מזלו שָם (ליתר דיוק תר אחרי עניין יֶתֶּר בעבודתו העיתונאית בפנס הקֶסֶם החדש של המדינה). דן שילון מנהל מחלקת הספורט קיבל אותו לעבודה. דן שילון אומנם פתח לו את השער אך אלכס גלעדי הגיע להיכן שהגיע לא בזכות הבוס שלו אלא מפני שהוא אדם מוכשר (בתחומים רבים של תעשיית הטלוויזיה ובתחומים אחרים בחיינו בכלל). אתה יכול לדבר עם אלכס גלעדי בעניין והוא יספר לך איזה שפע של מזל נשפך עליו בנוסף לכישרונו. אולם כישרון בפני עצמו (וגם מזל) לעולם אינם מספיקים. צריך לטפחם.

דן שילון היה ב- 1968 איש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. שני האישים האלה ששמם נשכח הם מקימי הטלוויזיה הישראלית מעפרה . לפניהם הרי לא היה כאן שום דבר (טלוויזיוני). הבימאי הוותיק חגי מאוטנר ועורך "מבט" ב- 1968 מוטי קירשנבאום ערכו Screen test בימים ההם לפני 44 שנים כדי למצוא מגיש למהדורת החדשות "מבט" שטרם נולדה. חיים יבין הגיש את "מבט" הראשון בהיסטוריה בחודש יולי 1968. דן שילון הגיש אחריו את המהדורה השנייה בהיסטוריה. אולם כל מיני קריינים מקצועיים בטלוויזיה שהגיעו אליה מרדיו "קול ישראל" טענו בפני פרופסור אליהוא כ"ץ כי דן שילון איננו ראוי להיות קריין ראשי של "מבט" מפני שאיננו יודע להגות את האותיות הגרוניות. בצַר לו הקים דן שילון את Desk הספורט (בהסכמת פרופסור אליהוא כ"ץ), ייסד את התוכנית "מבט ספורט", והפך למגיש הראשי והבלעדי שלה וגם לשַדָּר ספורט המוביל בארץ ללא שום ניסיון מוקדם. שידורי הספורט הפופולאריים עשו אותו לכוכב טלוויזיה ארצי. במובנים רבים משך אליו דן שילון הטירון את אור הזרקורים משַדָּר רדיו "קול ישראל" המיתולוגי הוותיק נחמיה בן אברהם ז"ל בעֵת ההיא.

טקסט תמונה : זהו דן שילון ב- 1968. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כעורך ומגיש חדשות והפך לשַדָּר ספורט נערץ. אחד הכישרונות הגדולים ביותר שצמח ברשות השידור בכל הזמנים. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הופעתו של השַדָּר נחמיה בן אברהם ברדיו המנדטורי "שירות השידור הארצישראלי" ב- 8 בפברואר 1947, הייתה מקרית ומזהירה ו/או אולי מעשה מכוון של אלוהי הרדיו. באותו היום ההוא נערך משחק כדורגל רב עניין ו- מסקרן ביותר באצטדיון המכבייה הישן (ליד תחנת החשמל רידינג היום) בין נבחרת העיר תל אביב לבין הקבוצה ההונגרית MTK עם הכוכב המפורסם והנודע שלה נאנדור הידגקוטי (החלוץ המרכזי של נבחרת הזהב של הונגריה בשנים 1954 – 1949). כל רבבת הכרטיסים נחטפו בתוך דקות. הסקרנות וההתעניינות באירוע הספורטיבי הזה בארץ ישראל בימים ההם של טרום הקמת המדינה עלו על גדותיהם . מנהל הרדיו המנדטורי בארץ ישראל ה- PBS (ראשי תיבות של The Palestine Broadcasting Service) בימים ההם הלורד אדווין סמואל (בנו של הנציב העליון הלורד הרברט סמואל) ומנהל התוכניות בשפה העברית ברדיו המנדטורי מרדכי זְלוֹטְנִיק היו קשובים לרחשי הציבור ונזעקו להציל את המצב. הם החליטו בפעם הראשונה בתולדות  הרדיו המנדטורי להעביר משחק כדורגל בשידור ישיר למען היישוב. היה חסר להם רק איש מקצוע, שַדָּר ספורט איכותי, שיוכל ליטול עליו את המשימה ההיסטורית . אֶדְוִוין סַמוּאֵל היה אומנם בריטי אך דיבר עברית שוטפת ומקורב למסורת שידור הכדורגל האנגלי של ה- BBC. רדיו ה- BBC שידר ישיר כבר בשנת 1927 מאצטדיון "וומבלי" (Wembley) את משחק הגמר על הגביע האנגלי בין קבוצות קארדיף סיטי וארסנל. מרדכי זלוטניק (אבידע) יליד דרום אפריקה היה אף הוא קרוב לחיי הספורט בארץ ישראל ועֵר לחשיבותם ולפופולריות שלהם .

טקסט תמונה : הלורד הבריטי אדווין סמואל. (באדיבות איזי מן מחבר הספר "קול ישראל מירושלים").

טקסט תמונה : מרדכי זלוטניק (אבידע). (באדיבות איזי מן מחבר הספר "קול ישראל מירושלים).

אדווין סמואל ומרדכי זלוטניק הטילו בסופו של דבר את משימת השידור הישיר על עיתונאי הספורט בעיתון "הבוקר" של הימים ההם נחמיה בן-אברהם (גולדברג) בן ה- 27. עד אז הוקדשה תשומת לב מועטה ב- PBS לשידורי הספורט. משהו בסביבות 10 דקות שבועיות. אדווין סמואל ומרדכי זְלוֹטְנִיק (אבידע) החליטו ב- 1947 לשנות את המדיניות ולהרחיב את נפח שידורי הספורט ברדיו. למנהלי הרדיו המנדטורי היה רצון לשדֵר ישיר משחקי כדורגל משמעותיים ולהידמות לרדיו ה- BBC. מן ההיבט הזה היו שניהם בעלי חזון וחוללו היסטוריה בדמות שידור ישיר בפעם הראשונה של משחק כדורגל בהיקף שלם מעל גלי האֶתֶּר, למען היישוב היהודי הקטן בארץ. נחמיה בן אברהם זכה להערכה עצומה של ראשי "שירות השידור" הלורד אדווין סמואל ומרדכי זלוטניק ויצר באיכות קולו הרדיופוני הייחודי את הקשר הבלתי אמצעי בין היישוב לכוכבי הכדורגל של העיר תל אביב.

הערה : הסיפור הזה מפורט בספר עב כרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ונקרא "סמן ימני". הספר כלול במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרי טלוויזיה שחקרתי וכתבתי וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : עשור ה- 50 של המאה שעברה. שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם בשיא תהילתו התקשורתית הבלבדית. גובהו היה רק 1.60 מ' אך הוא הֵטִיל צֵל ענק. חברות מסחריות שונות הציעו לו סכומי כסף פנטסטיים כדי שיסכים לפרסם אותן בקולו הייחודי בפרסומות המסחריות ברדיו "קול ישראל" הבלבדי והמונופוליסטי. בפיו הייתה תשובה אחת לכולם "אינני משכיר את קולי ואת המוניטין העיתונאי שלי לשום חברה מסחרית". הוא היה יכול להיות מולטי מיליונר בימים ההם אך וויתר על הממון למען יושרתו המקצועית. (התמונה באדיבות גב' תמרה בן אברהם אלמנתו של נחמיה ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחודש אוקטובר של שנת 1971 הטיסו דן שילון וסגנו אלכס גלעדי את נסים קיוויתי מלונדון להלסינקי כדי לשדר (להקלטה) את אליפות אירופה בא"ק . התחרות הייתה חשובה מפני שהיוותה מבחן אחרון לאתלטים והאתלטיות ביבשת לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (נפתחה ב- 26 באוגוסט 1972). נסים קיוויתי עבד בשירות ה- BBC בלונדון ושימש גם כתב מוצלח ומוכשר של העיתון "ידיעות אחרונות" לשביעות רצונם המלאה של המו"ל נוח מוזס והעורך דוב יודקובסקי. הוא לא היה שַדָּר א"ק מיומן בעל מוניטין. בהלסינקי 1971 דרך כוכבו כמטאור. נסים קיוויתי התגלה באחת כשדר טלוויזיה בסטנדרט בינלאומי של ענף הספורט המורכב והמסובך ביותר לשידור ישיר במדיה הוויזואלית. לא בכדי נשא על כתפיו (כשַדָּר א"ק ושַדָּר שחייה) את חמש האולימפיאדות של מינכן 1972, מונטריאול 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, ו- סיאול 1988. נסים קיוויתי הוא לבטח שַדָּר דגול ובלתי נשכח. אתה יכול לבקש מארכיון ערוץ 1 את השידורים הישירים ההם כדי לצפות למשל במשחה הגמר ל- 100 מטרים בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972 בו ניצח מרק ספיץ וזכה במדליית הזהב השישית שלו, ריצת 800 מטרים גמר לגברים באולימפיאדת מינכן 1972 בה ניצח האמריקני דייב ווטל באופן דרמטי במיוחד בסנטימטרים את יריבו הסובייטי יהבן ארז'אנוב, כמו גם בריצת הגמר ל- 5000 מ' לגברים באולימפיאדת מונטריאול 1976 בה גבר הפיני לאסה ווירן על כל יריביו. קרה שם דבר מדהים . הרץ המערב גרמני קלאוס פיטר הילדנבראנד בשארית כוחותיו האחרונים קרס על קו הגמר כדי לזכות לפחות במדליית האָרָד, כשבדיוק בשנייה הזאת החליט הבימאי של ניידת השידור של ORTO להתנתק לפתע מהדרמה על קו הסיום ולנתב את התמונה אל לאסה ווירן שחוגג כבר על המסלול את זכייתו במדליית הזהב (לאסה ווירן ניצח ב10000 מ' ו- 5000 מ' באולימפיאדת מינכן 1972 ובשתי הריצות הללו גם במונטריאול 1976). נסים קיוויתי שהיה רב אומן בניסוח בשידור ישיר בטלוויזיה לא התבלבל ושידר כלהלן : "מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע המרכז התמונה …זהו לאסה ווירן מפינלנד…הוא גדול יותר מאמיל זטופק…הוא גדול יותר מפאבו נורמי". זיו, אפילו עכשיו שאני כותב לך את הטקסט הזה, עורי נעשה חידודין – חידודין. ברור שאין כל Match up בין השדר נסים קיוויתי (עילוי טלוויזיוני בשידורי א"ק) לבין מירי נבו (מגוחכת). היא נמצאת בגן ילדים לעומתו. גב' מירי נבו שידרה ישיר פעמים רבות תחרויות א"ק בינלאומיות (יחדיו עם פרשן הא"ק המצוין מולי אפשטיין) בערוץ 5 בכבלים. מכיוון שהטלוויזיה היא מוסד שידור שמבוסס כל הזמן על השוואה היא הופכת לקוריוז בעת שמְעַמְתִּים אותה מול שַדָּר ברמתו ודרגתו של נסים קיוויתי. אני מדגיש שוב את החַיִץ ששורר ומפריד בין ההגשה הטלוויזיונית באולפן לבין שידור Play by play. היא בהחלט מגישה רהוטה וקולחת שעונה על דרישות המדיה הוויזואלית.

ל- אותה הגדרת הקוריוז ניתן לשייך ו- לכלול את שַדָּר השחייה משה גרטל בעת שמשווים בינו לבין שַדָּר השחייה נסים קיוויתי (בן 88 היום). שניהם שדרני שחייה אולימפיים . משה גרטל לעומת נסים קיוויתי הוא מקרה מְבַדֵח (ו- מתמיה) ולחלוטין לא רציני שמדורג מנקודת מבטי בתחתית הסולם . נסים קיוויתי הוא שַדָּר עַל לעומתו שניצב בשלב העליון של אותו הסולם הזה גם בשקלול בינלאומי ומזווית הסתכלות גלובאלית. דעתי כמובן לא קובעת היום. ההיררכיה של ערוץ 5 בכבלים היא שהציבה את גב' מירי נבו כשדרנית א"ק. אז שיבושם להם. מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' יחדיו עם מנהל הספורט בערוץ 1 מאיר בר הפקידו זה מכבר את מיקרופון השחייה האולימפי בידי משה גרטל. זאת הפררוגטיבה שלהם. אני חולק עליהם לחלוטין אולם שיבושם להם.

נָדָב יַעֲקוֹבִּי ואָבִי מֶלֶר הם שדרנים – יָדְעַנִים בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מזה שנים רבות. להיררכיה העליונה של ערוץ 5 יש אודות שניהם דעה ברורה. הם נועדו להיות כל חייהם שדרני Off tube. שדרני מוניטור באולפן. שניהם מדורגים דרגה אחת שלימה מתחת ליורם ארבל, רמי ווייץ, ומאיר איינשטיין שנוטלים לעצמם את כל הדובדבנים שבקצפת הטלוויזיונית. כמי שמתבונן היום מהצד נראה לי כי הגורל (האקראי … ?) התאכזר אליהם ו/או שוב התערב כאן אלוהי הטלוויזיה. נדב יעקובי ואבי מלר  פשוט נולדו בתקופה הלא נכונה וחיים שלא בצדק בצִלָם של השלושה כבר שנים רבות . אולי אם שניהם היו נשלחים פעם אחת לחו"ל במקומם של יוֹרָם אַרְבֵּל ורמי ווייץ, נאמר נָדָב יַעֲקוֹבִּי ל- "Nou Camp" לשידור ישיר של ברצלונה – ריאל מדריד, ונגיד אָבִי מֶלֶר לאצטדיון "Old Trafford" לשידור ישיר של מנצ'סטר יונייטד – צ'לסי, אמות הסיפים היו זעות לפתע . אולי ניתן היה לחולל שינוי. מעמדו של יורם ארבל למרות שאיננו עיתונאי – איתן גם בגיל 70 . התודעה שלו יצוקה בהרבה מאוד טונות של בטון בתודעת הציבור . בתעשיית הטלוויזיה השמרנית (בדרך כלל) הוא נחשב ע"י רבים כבֵן מַלְכוּת. כפי שידוע בבֵן מַלְכוּת לא נוגעים . אני סבור שנָדָב יַעְקוֹבִּי ואָבִי מֶלֶר ראויים ליותר. להרבה יותר. צריך לזכור שהם כבר אינם בני 20 . שידור Off tube מהמוניטור הוא סוג של מְאֵירָה ומדורג תמיד בעדיפות שנייה. במקומם הייתי מחולל מַרֶד וזאת איננה דעה אמורפית.

היהודי – אמריקני הָאוֹואָרְד קוֹסֶל המנוח (נולד ב- 1918 ומת ב- 1995) שַדָּר הספורט הרב גוני הנודע Play by play של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנים 1985 – 1965 היה בכלל עורך דין . בגיל מאוחר שינה פַאזָה והפך לשדר ספורט ברדיו האמריקני ABC ואח"כ לשדר טלוויזיה ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. ב- 1970 מינה אותו רוּן אָרְלֶדְג' נשיא חטיבת הספורט של ABC לשדר המוביל של תוכנית הספורט רבת המוניטין של הרשת "Monday Night Football" (מיסודה של ה- NFL להבדיל מ- Soccer) ולצדו שני הפרשנים פְרָנְק גִיפוֹרְד ודוֹן מֶרֶדִית'. הָאוֹואָרְד קוֹסֶל בעל הקול המאנפף במקצת, שדר – עיתונאי נבון וידען, קנה מייד את עולמו. בשיא תהילתו ותהילת התוכנית "כדורגל ביום שני" הוא השתכר כ- 2 מיליון דולר בשנה . אז זה היה המון. הָאווֹאָרְד קוֹסֶל נחשב עד היום לאורים ותומים בתחום שידורי הספורט. הוא הגה את הסלוגן העיתונאי שהדור שלי גדל עליו "Tell it like it is", וגם שידר ישיר בעשורי ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה את כל הקרבות באִגרוף במשקל כבד של מוחמד עלי.

יורם ארבל היה קריין בעל מוניטין ברדיו "קול ישראל". מצויד בקול בריטון ייחודי וסמכותי הגיע לחטיבת הספורט של דן שילון ב- 1972 , כמו רבים לפניו שביקשו ללבוש דמות חדשה של ולהיות נחמיה בן אברהם טלוויזיוני. הוא צלח את המהמורות מסוגים שונים והתמנה ע"י אלכס גלעדי למגיש "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מונדיאל ארגנטינה 1978 היה הראשון שלי כעורך ראשי ומפיק ראשי, וגם של יורם ארבל. מיקמתי את מפקדתי בבואנוס איירס . הייתי פרי מינויים של אלכס גלעדי ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. במונדיאל הזה של ארגנטינה 1978 צבר יורם ארבל לפני שלושים וארבע שנים את התהילה הראשונה שלו כשַדָּר כדורגל על חשבונו של דן שילון. שידרנו ישיר מעמדות שידור בבואנוס איירס , קורדובה , מנדוסה , מאר דל פלטה , ורוסאריו 21 משחקים ואת 17 האחרים להקלטה. דָן שִילוֹן נחשב לשדר הספורט מס' 1 של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1977 – 1969. יורם ארבל נשא את התואר הזה בשנים 1990 – 1978. יתרונו הגדול הוא קול הבריטון שלו, ניסוח נבון של סיטואציות מורכבות בכמות מילים חסכונית (בעת שידורים ישירים וזה דבר שאינו מובן מאליו) ואינטליגנציה. נקודת התורפה שלו היא העיתונאות הרָפָה. לך תדע מה הן הסיבות לכך. האם ה- הילה הטבעית שממנה יורם ארבל נהנה באופן אוטומטי כבר שנים רבות מסנוורת אותו ? האם הוא מצויד בכישרון של שַדָּר טֶפְלוֹן ("הכלבים יכולים לנבוח ואני ממשיך בדרכי שלי בהסרת הכתמים") ? ו/או האם הוא סתם סוֹבֵל מ- מחסור בסקרנות טבעית ? ברור שקולו המיוחד והדיקציה המושלמת הם כלי נשק חשובים ליד המיקרופון , מה עוד שהוא יודע לשחק בקולו. הוא שחקן וזָמָר ובעל שמיעה מוזיקלית פנומנאלית  וגם בעל כישרון נדיר לשפות. השיר המפורסם שלו "אני אצבע את השלכת בירוק" מעיד איזה כישרון קוֹלִי טמון בו . יחד עם זה ברֶזוּמֶה שלוֹ רשומות טעויות עיתונאיות בלתי נסלחות . הוא שִידֵר יָשִיר (יחדיו עם הפרשן אבי כהן ז"ל) ב- 2 במאי 1998 באצטדיון קריית אליעזר את "משחק השרוכים" בין הפועל בית שאן לבית"ר ירושלים כאילו העניינים מתנהלים כשורה . אילו הייתי עורך ומפיק של המִשְדָּר ההוא הייתי מפטר אותו בו במקום במהלך השידור הישיר וממשיך את השידור הישיר הזה ללא שַדָּר ופרשן כשאני משתמש ב- Character Genarator המותקן בניידת לצורך יִידוּעַ האינפורמציה הנדרשת עבור צופי הטלוויזיה . מערכת ערוץ 2 לא נגעה בו. לפני כמה שנים שימש שַדָּר כדורסל מוביל של ערוץ 10 ולצדו הפרשן עוֹפֶר שֶלָח . לתדהמתי הרבה שימש בתום אחד השידורים הישירים בעודו ניצב על הפרקט כמו "קריין רֶצֶף" שמעביר את מלאכת הראיונות עם השחקנים והמאמנים לעופר שלח, מבלי שהוא כשַדָּר מוֹבִיל נוטל חלק בהם. ראיתי בקריירה הטלוויזיונית שלי בת 40 שנה אין סוף אפיזודות, קוריוזים, אירועי נֶפֶל, ומופעים מגוחכים של שדרנים פתטיים וגם של שדרניות גרוטסקיות. מעולם לא ראיתי שדר מוביל ניצב בזירת השידור הישיר כשהוא מעביר את רשות הדיבור לפרשן שלו מבלי שהוא עצמו משתתף בדיון . זה היה ביזיון . עד כדי כך וויתר קבל עם ועדה על בכורתו, על אישיותו, ועל כבודו. הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 / רבבה עמודים "למילים יש וויזואליה משלהן", מייחד פרק נרחב גם ליורם ארבל.

את מאיר איינשטיין גייסתי לחטיבת הספורט של הטלוויזיה בספטמבר 1990 מחטיבת החדשות של רדיו "קול ישראל" לאחר נטישתו של יורם ארבל . חוללתי את ההעברה והשינוי בשיחת וועידה טלפונית בת רבע שעה עם מנהל הטלוויזיה דאז יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל. שניהם אישרו את המהלך. ידעתי שמאיר איינשטיין הוא טוב. לא ידעתי עד כמה. מאיר איינשטיין נסק והפך לשדר הספורט הטוב ביותר בטלוויזיה במדינת ישראל בשנים ההן . שיחת הוועידה הטלפונית ההיא בסתיו 1990 זכורה לי באופן מיוחד, מפני שבנוסף לטראומת הנטישה של יורם ארבל שחוו שני הבוסים שלי, גם יוסף בר-אל וגם אריה מקל, שאלו אותי יחדיו שניהם את אותה השאלה בקול נכאים : "יואש אלרואי מה יהיה עכשיו לאחר עזיבתו של יורם ארבל…?". אני זוכר שגיחכתי בטלפון והשבתי להם כעבור שנייה אחת : "השַדָּר חשוב. חשובים ממנו האירועים וזכויות השידורים הבלעדיות של אותם האירועים הרלוואנטיים שאתם ואני מחזיקים בידינו. זהו החוק הראשון של התעשייה הזאת בה אנו עובדים כולנו. אנוכי מונה עבורכם את הרשימה הנכבדה שעולה כסף אך שווה זהב : הכדורגל הישראלי (ליגה + גביע המדינה + הנבחרת הלאומית) שלנו, הכדורסל הישראלי לגווניו שלנו, האולימפיאדות שלנו, המונדיאלים שלנו, ה- Euro's (אליפויות אירופה לאומות בכדורגל) שלנו, אליפויות אירופה בכדורסל שלנו, אליפויות העולם הא"ק שלנו, ווימבלדון שלנו, מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל שלנו", ואז הוספתי : "הרשימה הארוכה הזאת היא בלעדית שלנו. זכרו תמיד את מה שאמר גאון הטלוויזיה האמריקנית רוּן אָרְלֶדְג' איש ABC ששימש במקביל נשיא מוכשר של שתי חטיבות הספורט והחדשות של הרשת : "When you have the rights – you have the show". לרגע השתררה דממה. הייתה פאוזה ברשת הטלפונית. שניהם שתקו. ואני המשכתי : "אתם צריכים לעזור לי כדי לעזור לכם. אתם חייבים לשמור מכל משמר על זכויות השידורים הרלוואנטיים של אירועי הספורט הבכירים שמשלם האגרה גדל עליהם. הוא וילדיו. מאיר איינשטיין הוא ברגע הזה שדר טלוויזיה טירון, אולם אם מאיר איינשטיין שלי ישדר את מכבי ת"א בגביע אירופה מול יורם ארבל שיכסה בערוץ 5 תחרות "דוּק", ברור ומובן מאליו עם מי ילך הציבור ולמי תהיה העדיפות ברייטינג". זה היה המֶסֶר שלי וכאן גם הסתיימה שיחת הוועידה הטלפונית ההיא. יוסף בר-אל ואריה מקל היו מנומסים ואדיבים דיים כדי לאחל לי הצלחה. ניהול ו- ניווט שידורי הספורט בכל רשת טלוויזיה באשר היא, לא כל שכן בשידור הציבורי, רווי מהמורות וביורוקרטיה מסורבלת. מאוחר יותר התברר כי יוסף בר-אל ואריה מקל לא הפנימו יותר מידי את המסר שלי (מסיבות שונות), מה עוד ששניהם היו מסוכסכים בינם לבין עצמם. יורם ארבל שיבש באופן קטנוני את תוכן ה- מֶסֶר וסיפר לכל מי שרצה לשמוע את הבלוף כאילו איחלתי לו לשַדֵּר "דוּק". לגמרי להפך. איחלתי לו הצלחה בדרכו החדשה. אני אומנם איש תחרותי אך אינני קנאי בטבעי משום היבט . לא בחיי המקצועיים ולא הפרטיים.

טקסט תמונה : מאיר איינשטיין איש רדיו "קול ישראל" בטרם הפך לשדר מוביל של תוכניות הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שדר – עיתונאי דייקן, קפדן, וממושמע עם עצמו ועם סביבתו. מאיר איינשטיין היווה מכמה היבטים בשורה טלוויזיונית חדשה (למרות שהיה איש רדיו במקור) בחטיבת הספורט שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. רמי ווייץ איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בואו של מאיר איינשטיין נעשה במידה רבה על חשבונו של רמי ווייץ. זאת הייתה גם מהלומה פסיכולוגית. הוא רמי ווייץ ציפה כמובן להיות נושא הדגל במקומו של יורם ארבל. אני חשבתי אחרת ממנו. זאת הייתה הפררוגטיבה שלי. ככה אני ראיתי את מבנה חטיבת הספורט דאז. רציתי שמאיר איינשטיין יוביל את השַדָּרוּת הטלוויזיונית – עיתונאית שלנו. רמי ווייץ היה כמו פרח שגדל אט – אט בחשכה יחסית במשך 17 (שבע עשרה) שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. משעבר ב- 1994 מערוץ 1 לערוץ 5 ונגלה בבת אחת לקרני השמש – פרח. רמי ווייץ הוא שַדָּר נהדר.

אין לי צֵל של מושג קלוש מה טומן העתיד לעמיחי שפיגלר, יונתן כהן, דניאל זילברשטיין, וטל היינריך. אינני מתמצא לחלוטין במדיניות קידום כוח האדם של ערוץ 5 בכבלים ובמתן הזדמנויות לדור הצעיר שלו. כפי שאתה רואה נסיבות החיים במקום העבודה הזה שנקרא טלוויזיה הן לעיתים דינאמיות ומשתנות ללא הרף. חלון הזדמנויות אחד נסגר, אך השני נפתח. צריך כישרון וגם מזל. אני מאמין שאנשים מוכשרים באמת מצליחים לִבְסוף לְנָוֵוט את עצמם נכון ולהגיע ליעדיהם. הם אנשים צעירים מאוד שאמורים להיות אמביציוזיים אך אני מקווה בשבילם כי לעולם לא יעמידו את שאיפותיהם מעל ה- יושרה שלהם ודרך ארץ. חיים יבין היה ב- 1968 קריין חדשות שגרתי ברדיו "קול ישראל" ועוזרו האישי של פרופסור אליהוא כ"ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עד שנמאס לו וביקש להתקדם. הוא הזדמן באקראי (באקראי…? ו/או שמא אלוהי הטלוויזיה נכח בסביבה) לאולפן הטלוויזיה בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים בדיוק בשעה שפרופסור שלמה אהרונסון מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה ערך Screen test לכל מיני מגישים ומגישות כדי למצוא מי מהם מתאים להיות מגיש "מבט". על מבחני המסך היו אחראיים הבימאי חגי מאוטנר ומוטי קירשנבאום. שניהם למדו קולנוע וטלוויזיה בארה"ב בשנים 1968 – 1962 ונחשבו לאנשי טלוויזיה מיומנים ששלמה אהרונסון סמך עליהם.

טקסט תמונה : יולי 1968. הימים ההם של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. זוהי השדרנית שָרִי רָז שעברה בהצלחה את ה- Scree test בניהולם של הבימאי חגי מאוטנר ועורך "מבט" מוטי קירשנבאום. היא נטלה חלק כמגישת מִשְנֶה ליד המגיש הראשי חיים יבין במהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. ימי ההקמה של הטלוויזיה הישראלית מעפרה ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. חיים יבין (בן 36 בתמונה ) מגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה מדהים כיצד שולטת האקראיות מעת לעת בתעשיית הטלוויזיה. שלמה אהרונסון ראה את חיים יבין בפרוזדור וצעק לו : "היי חיים קלוגר (שם משפחתו הקודם של חיים יבין בטרם עִבְרֵת אותו) מדוע שלא תנסה את כוחך ב- Screen test שאנחנו עורכים באולפן בקצה המסדרון . חגי מאוטנר ומוטי קירשנבאום כבר ידריכו אותך מה צריך לעשות". השאר היסטוריה כפי שאומרת הקלישאה. חגי מאוטנר ומוטי קירשנבאום העידו בפניי בעת המחקר המקיף של כתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" כי היה ברור שחַיִים יָבִין הוא האיש שהם מחפשים. צירוף נסיבות של מזל וכישרון. את אותו הדבר אפשר לומר גם על אלכס גלעדי בעל החזון. בן יחיד למשפחת פועלים אנונימית במושבה רמת השרון. מי שיער שהוא יגיע כל כך רחוק. הוא לפי דעתי איש הטלוויזיה הכי מוכשר שצמח במדינת ישראל. כנ"ל ניתן לומר על שדרי ספורט כמו גְיוּרְגִי סֶפֶּשִי ההונגרי, דֵיוִויד קוֹלְמָאן האנגלי, ובְּרֶנְט מָאסְבֶּרְגֶר האמריקני וכמובן עוד שמות בינלאומיים רבים שהמזל וכישרונם סללו בפניהם את הדרך. אינני יודע אם השמות האלה מדברים אליך בכלל.

זיו, אם אתה מתעניין בהיסטוריה הטלוויזיונית המקומית והבינלאומית אתה יכול עיין בספרם של דן שילון "בשידור חי" , של חיים יבין "עובר מסך", של האווארד קוסל "COSELL", של פִּיטֶר בּוֹיֶיר "Who Killed CBS" , של איש ABC השדרן רוּן אָרְלֶדְג' "ROONE", של איש ABC האמריקנית המפיק גִ'ים סְפֶּנְס "UP CLOSE & PERSONAL", של הָאנְטִינְגְטוֹן וִוילִיאָמְס "BEYOND CONTROL", וספרו של טֶרִי א'וֹנִיל "THE GAME BEHIND THE GAME", ספרו של בְּרָאיְין קוֹאוּגִיל "Mr. Action Replay", וכן הספר התיעודי המעניין של אִיזִי מַן "קול ישראל מירושלים", וכמובן ספרים נוספים. אני מחזיק בחדר העבודה שלי מאות רבות של ספרים בנושאי ספורט לגווניו הרבים ואודות הטלוויזיה שרכשתי במשך ארבעים שנות עבודה. בתוקף תפקידי כעורך ראשי ומפיק ראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך שנים רבות של מפעלי ספורט בינלאומיים אדירים ורבי עוצמה כמו האולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות עולם בא"ק, וכו' – ביקרתי בחמש יבשות תבל וסיירתי בכ – 150 ערים בעולם, והייתי גם אורחם של כ- 100 רשתות טלוויזיה בעולם. קניתי לעצמי ספרות מקצועית בכל רחבי תבל כדי שתעשיר אותי ותאפשר לי למלא את תפקידי בצורה טובה יותר. בתום ההפקה הנפלאה של קבוצת SOBO את אולימפיאדת סידני 2000, החלטתי לתעד את קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם ואת עצמי. לא שיערתי כי מלאכת התיעוד תתפרס על 13 ספרים (שונים) עבי כרס. לצורך המחקר והכתיבה (טרם הסתיימו עדיין) ראיינתי יותר מ- 1000 (אֶלֶף) אנשים בארץ ובעולם. הספרים עָבֵי כֶּרֶס מפני שהם מכילים גם הרבה מאוד תמונות. רובן אקסקלוסיביות וטרם נראו עדיין בשום מסגרת , הרבה מאוד מסמכים אותנטיים, הרבה מאוד עדויות אישיות, וגם הרבה קטעי עיתונות מכל הזמנים , וכמובן את הטקסט שלי. אין לי מושג מתי הסדרה הענקית הזאת תראה אור.

מקווה שסייעתי לך במשהו. בכבוד רב. שלך בנאמנות,

יואש אלרואי

סוף הפוסט מס' 75. הועלה לאוויר ב- 14 באוקטובר 2012.

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


תגובות

פוסט מס' 75. מגיש, מנחה, ושדרן באולפן טלוויזיה איננו בהכרח בעל אותן התכונות הטלוויזיוניות של שדרן Play by play שמבצע שידור ישיר מהשטח. תשובה חלקית לקורא זיו. פוסט מס' 75. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 14 באוקטובר 2012. — תגובה אחת

להגיב על זיו לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>