הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 4 : הבלוג ממשיך לצבור תנופה רבה , למשוך אליו קוראים רבים וחדשים, ולהוות עבורי סנסציה. מעולם לא שיערתי בנפשי לפני כמה חודשים כי זרם אדיר בלתי פוסק של קוראים ינהר לבלוג שלי. הפוסטים נכתבים ברוחו וצלמו של מר אורי אבנרי (מעולם לא ראיתיו ואף פעם לא שוחחתי עמו), "ללא מורא – ללא משוא פנים".

הערה 5 : פרסום התמונות הרבות בבלוג נשען על השגת אישורים מתאימים מהגורמים הרלוואנטיים והענקת קרדיט ואשראי מקובלים לבעלי התמונות . אולם יחד עם זה אני מבקש לציין כי חרף המחקר והכתיבה בני שנים ארוכות המרכיבים את כתיבת הבלוג (מודגש כאן כי הבלוג איננו נכתב למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת רווח מסחרי) ייתכן ונעשו שגיאות ו/או טעויות באיתור וזיהוי בעלי התמונות . אני מודה מראש לכל בעל זכויות של תמונה כזאת ו/או אחרת המתפרסמת בבלוג , באם ייאות ויפנה אלי , כדי לתקן ולעדכן אותי בנוגע לתמונות שהוא חושב שהן דורשות תיקון והכנסת פרטים רלוואנטיים חדשים . 

——————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 153 : הועלה לאוויר אחה"צ של יום שני – 11 בפברואר 2013.

———————————————————————————————————

העורכים הראשיים. מלחמות גוג ומגוג בטלוויזיה ובעיתונות (רשימה מס' 2). פוסט מס' 153. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. בטרם שידור ישיר של סדרת הגמר סל האחרונה של הכדורסל הישראלי, מכבי ת"א נגד הפועל ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן עורך ראשי ומפיק ראשי ומנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בימאי הספורט והחדשות המצוין שלי יואב פלג, והמפיק שלי יוסי לנדאו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2. פרשנות, עריכה, ושליטה בטלוויזיה.

השדרים והפרשנים הם אלה שניצבים בקדמת חלון הראווה של כל רשת טלוויזיה באשר היא. הם גם משתכרים הכי הרבה מבין כל הפונקציות הטלוויזיוניות שמרכיבות את השידור. דן שילון היה שַדָּר הספורט המוביל בעשוֹר ה- 70 של המאה הקודמת בטלוויזיה הישראלית הציבורית . הוא קבע את הטון וכעורך ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה בשנים 1974 – 1968 ניצב בפסגה בפער עצום מהקולגות שלו אלכס גלעדי, יאיר שטרן, עו"ד חנוך קינן  וכתב "ידיעות אחרונות" איתן עמית שניבאו לו עתיד כשדר טלוויזיה בעת ההיא. דן שילון השפיע רבות על התפתחות שידורי הספורט וסגנון השידור הישר בשידור הציבורי. יורם ארבל היה ב- 1972 דַרְדָק טלוויזיה אולם מוכשר. הוא ירש את מקומם של דן שילון ואלכס גלעדי והפך לשַדָּר הטוֹב והפופולארי ביותר של חטיבת הספורט בעשור ה- 80 של המאה הקודמת. הוא נסק כמטאור במונדיאל ארגנטינה 1978 ומאז הוא שופך אוֹר שוב ושוב בהזדמנויות שונות על השידור הטלוויזיוני במדינת ישראל. מאיר איינשטיין מילא את החלל שהותיר יורם ארבל ב- 1990 בשידור הציבורי ונחשב לשַדָּר הבולט בעשור ה- 90 של המאה שעברה. שלושתם הפרו את אמנת הנאמנות שלהם לטלוויזיה הישראלית הציבורית תמורת כסף, כל אחד בתורו. דן שילון הגיע לטלוויזיה הישראלית הציבורית כ- אידיאליסט. הוא היה ממקימי ומייסדיה ב- 1968 יחדיו עם פרופסור שלמה אהרונסון, יורם רונן, טוביה סער, מוטי קירשנבאום, חיים יבין, רן אדליסט, דן בירון שרי רז, שרגא מרחב, ועוד אחרים וטובים, ומילא בהצלחה שורה של תפקידי מפתח. הוא היה מנהל חטיבת הספורט בשנים 1974 – 1969, שימש מנהל חטיבת החדשות שלוש שנים מ- 1974 עד 1977, ואח"כ כתב רשות השידור בארה"ב 1981 – 1977. עבודתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בעבורו כמעין שליחוּת כמו בעיני רבים מבני דוֹרוֹ. דן שילון היה מוכשר (מאוד) אולם פעל במקביל ובאותו הזמן בטלוויזיה בתחומים רבים אולי רבים מידַי. שַדָּר, מגיש, מֵפיק, עורך וגם מנהל. מעולם לא מִיצָה את עצמו בשום תחום מהאמוּר לעֵיל בטלוויזיה הישראלית הציבורית . למרות כּישרונו הַרָב , רוֹחַב היצירה בה עסק – מנע ממנו להעפיל לפסגה הגבוהה ביותר. אף על פי כן הגשים את חלומו כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני שבראש וראשונה היה עיתונאי משכמו ומעלה . לא רק בשל הישגיו אלא בשל אופיו הַכֵּן הבלתי מתפשר. כששב ב- 1981 לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה בירושלים בתום שליחותו בארה"ב, היה מאוד לא שבע רצון מהתנהלותה המקצועית של רשות השידור תחת מנהיגותו של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד. הוא נתן לכך ביטוי מהדהד ב- 1998 בספרו "בשידור חי" [1].

דן שילון סיוֵוג את טומי לפיד, "(…) כמנכ"ל הגרוע ביותר בתולדות רשות השידור (…)" , וקבע במקום אחר בספרו , "(…) טומי לפיד הוסיף לבחוש ולדרדר את הטלוויזיה במִדרון (…)". ראה גם הספר עב הכרס , "סמן ימני" (במסגרת הסדרה בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה") , העוסק באחד מפרקיו בשידורי הטלוויזיה והרדיו את מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982".

בתחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה נפרד דן שילון מצופיו בטלוויזיה הישראלית בטקסט מוכן ומחושב מראש בעֵת שהגיש והנחה את אחת מתוכניות האקטואליה החשובות של חטיבת החדשות בעת ההיא, "מוקד". הוא הכריז בפומבי בשידור ישיר כי הוא נוטֵש את כור מחצבתו . יו"ר בנק הפועלים יעקב לווינסון אחד מראשי הכלכלה במדינת ישראל הציע לוֹ ג'וֹבּ קוֹסֵם ודן שילון עזב את הספינה שפעם הנהיג. דן שילון היה עיתונאי ומנהיג אמיץ לב. אולי לא חָף משגיאות אך לבטח חָף מפניות. מצפונו ופיו היו שווים. זהו הישג אופי שראוי להערכה בימינו אלו . בוודאי במקצוע העיתונאות. דן שילון לא עשה חשבון למִמְסַד והזכיר לי אישיות דגולה שמעולם לא ראיתיה אך שמעתי עליה רבות. אורי אבנרי. העורך המיתולוגי של "העולם הזה" אימֵץ בתחילת שנות ה- 50 את הסלוגן המפורסם של ההיסטוריון הרומאי טאקיטוס, "ללא מורא – ללא משוא פנים". הוא הצמיד את האמירה לשבועון רָב המוניטין שלוֹ "העולם הזה" שהפך בתקופה קצרה גם לרָב רייטינג. אורי אבנרי עיתונאי אמיץ וישר דרך היה מורם ומחנכם של דורות של עיתונאים . אני בטוח שבשעה שהגה את אמירת האמת הזאת שמטרתה להפוך את עולמנו לטוב יותר הוא חשב גם על דן שילון . עיתונאים מסוגו של דן שילון ואורי אבנרי (ושכמותם) הם כלבי השמירה של הדמוקרטיה .

טקסט תמונה : מר אורי אבנרי היה עורך השבועון "העולם הזה" מתום מלחמת העצמאות ב- 1949 במשך 45 שנה רצופות. הוא נחשב ללא ספק לעיתונאי דגול, אחד הגדולים  במדינת ישראל בכל הזמנים. איש הגון, אמיץ לב, ישר דרך, בעל מוסר אישי ודרך ארץ. הוא היה מנהיג ואביהם הרוחני של עיתונאים רבים בישראל. אישיות כֵּנָה ואמיצה בסדר גודל כשלו הייתה ראויה להנהיג את מדינת ישראל . העיתונות הישראלית לדורותיה מצדיעה לאורי אבנרי. נפלא היה לדעת שבן אדם מהיישוב באשר הוא חורת על שביל חייו את הרעיון "ללא מורא , ללא משוא פנים". מעולם לא ראיתי את מר אורי אבנרי. אף פעם לא דיברתי עמו. אולם דמותו וחזונו השפיעו עלי רבות. (לע"מ תמורת תשלום).

לא היה דָבָר שיורם ארבל רצה בו יותר ב- 1972 מאשר להיות שַדָּר ספורט בטלוויזיה. אם להשתמש בלשון סגי – נהור הבן אדם היה מוכן לשלֵם בימים ההם כל סכום ותשלום כדי להגשים את חלומו. שמונה עשרה שנה אח"כ, בסתיו 1990, שילמו לו הכבלים מָמוֹן רָב כדי לערוק מהטלוויזיה הישראלית הציבורית לשורותיהם. והוא ערק.

ערוץ 10 הציע למאיר איינשטיין ב- 2002 הצעה ששַדָּר הספורט הבכיר בערוץ הציבורי לא היה יכול לסרב לה. גם הוא ערק. שלושת השַדָּרים האלה הכריזו בגלוי על אי נאמנותם לערוץ שבָּנָה אותם והם בָּנוּ אותו . הם הצהירו על כך בפומבי. עריקתם למחוזות שידור אחרים ורצונם להעניק את שירותם לאותו קהל אך לבוסים חדשים, הייתה מוסכמת ומקובלת על הכל. נשאר להם רק לסכם את המחיר הכספי. לזכותו של השידור הציבורי בימים ההם צריך לומר שהוא קָנָה את שירותם של שלושת השַדָּרִים המפורסמים ובעלי המוניטין האלה באידאולוגיה ורעיון. האחֵרים קנו אותם במָמוֹן.

ראה שני הספרים עבי הכרס "הכדורגל סמן ימני" ו- "למילים יש וויזואליה משהן" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים (שונים) שדנים בקורות הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2012 – 1884 , ואשר קרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

הרבה מאוד מאמני ושחקני כדורגל איישו את המיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז נוסדה בשנת 1968. דוביד שוויצר, אמציה לבקוביץ', יוסל'ה מרימוביץ', יעקב חודורוב (שימֵש כמה פעמים כפרשן שוערים בתוכניות הראשונות של "משחק השבת" מאז ה- 15 בספטמבר 1984), מרדכי שפיגלר, אברהם גרנט, שלמה שרף, גיורא שפיגל, העיתונאי אמיר אפרת "מידיעות אחרונות", זאביק זלצר, יהודה שהרבני, ניר לוין, בוני גינזבורג, ודני נוימן. על כל הרשימה המכובדת הזאת האפילוּ שני עיתונאים יידועי שם ובעלי אינטגריטי, אבי רצון וחיים ברעם.

ראש וראשון לפרשני הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה העיתונאי אביצהל "אבי" רצון. מבחינה היסטורית הוא כבר הוכיח את עצמו ועשה את שלו. הוא ייזכר לתמיד. אבי רצון הוא גדול פרשני הספורט והכדורגל שהיה למחלקת הספורט של הערוץ הציבורי בכל הזמנים. התוודעתי לשמו היכן שהוא ב- 1979 בעת שניהל ראיונות נוקבים עם בכירי אנשי הספורט תחת הכותרת "הקו הלוהט" במוסף הספורט של העיתון "מעריב". נגלה לי לראשונה עיתונאי מזַן אחר. אנטי ממסדי, ישר, חריף, חד וברור, אינו מתנדנד ובעל יושרה שלא עושה חשבון לאיש אלא לאמת בלבד. פרשנות הכדורגל שלו הייתה ישירה ולפעמים בוטה אך כֵּנָה. היא עוררה סביבה הדים רבים. אבי רצון היה הפרשן הראשון שהסביר לצופים בלשונם ובצורה פשוטה והגיונית את מערכי הקבוצות בזמן המשחק. הוא היה הפרשן הבכור שדיבר על שמירת לחץ. הוא היה הראשון שהביא עמו ניסוחים ואמירות עיתונאיות בעלות מֶסֶר חַד וברור. הפרשנות שלו הייתה מקיפה ומעולם לא עסקה במי מסר למי, אלא מדוע נמסר הכדור לשחקן זה ולא לכתובת אחרת. הוא פִּענח בקלוּת את תצלומי הכדורגל, ובאמצעות המודיעין העיתונאי שלוֹ, התייחס ללא מורא וללא משוא פנים לכל הוויית הכדורגל בישראל. הוא לא היסס לתקוף את קברניטי הכדורגל בארץ, שיטות משחק, שחקנים, מאמנים וגם את אנשי ההתאחדות והיו"רים בראשם, ולא חסך מהם בעת הצורך את שבט הביקורת. את המוניטין העצום שלו צבר בארבע עונות הכדורגל בשנים 1994- 1990. הוא היה בעיניי פרשן הטלוויזיה האולטימטיבי, האחד והיחיד שאפשרתי לו לומר את דבריו למיקרופון הציבורי – ממלכתי כמעט ללא צנזורה ופיקוח שלי. סמכתי עליו מפני שחוּנן ביושרה אישית מושלמת. אריה מליניאק הניח את יסודות פרשנות הכדורסל בשנות ה- 80 במאה הקודמת בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבי רצון פיתח אותה לדרגת שלמות בפרשנות הכדורגל שלוֹ בעשוֹר ה- 90 של המאה שעברה. לא היה שֵני לוֹ.

טקסט תמונה : חורף 1980. היכל הספורט יד אליהו. אריה מליניאק (מימין חובש את ה- Head set לראשו) מתכונן לאחד השידורים הישירים הראשונים בקריירה שלו כפרשן כדורסל בטלוויזיה הישראלית. הוא היה בחירה מוצלחת. פרשן בעל ידע  וכושר ניסוח , וגם חוצפן . היה לי עונג גדול לנהל אותו במשך עשור של שנים בטלוויזיה. יושב במרכז השדר יורם ארבל ולידו עוזר השדר הנצחי שלנו בימים ההם אמנון לנגזם. (משהל'ה פרידמן ממחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה שמיסדנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי ב- 1994 את תוכנית הספורט "כדורגל עולמי" , ביקשתי להושיב לידו של העיתונאי אבי רצון באולפן פרשן נוסף, כזה שבא מכָּר הַדֶשֶא והיה שחקן מצטיין בעברו במכבי נתניה ונבחרת ישראל, עודד מכנס. מוטי קירשנבאום הציע לי לבחון מומחה כדורגל אחר לתוכנית, עיתונאי ירושלמי העונה לשם חיים ברעם . כמו אבי רצון , גם חיים ברעם היה עיתונאי אמיץ, ישר וכֵּנֶה, רהוּט וממוקד, ובקי בתמונות הכדורגל הישראלי והבינלאומי שלא שיחק מעולם כדורגל. הוא אייש במשך ארבע שנים רצופות לצדו של אבי רצון את עמדות הפרשנות בתוכנית הפופופלארית "כדורגל עולמי". במשחקי המונדיאל של צרפת 1998 הזמנתי אותו לאייש את עמדת הפרשן לצִדוֹ של השַדָּר זוֹהֵייר בָּהָלוּל. בטורניר EURO 2000 בהולנד ובלגיה שימש כפרשן שלי (יחדיו עם השַדָּר רָמִי וָוייץ. חיים ברעם היה אישיות נדירה בנוף הפרשנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אהבתי והערכתי אותו מאוד.

"כדורגל עולמי" הייתה תוכנית טלוויזיה שבועית ייחודית שנוסדה בספטמבר 1994. היא סיקרה את הליגות הבכירות באירופה לרבות שידורים ישירים מידי שבוע של המשחקים המרכזיים בליגה האיטלקית הראשונה Seria A ומעת לעת גם את המשחקים המרכזיים בליגת העל הגרמנית ה- Bundes Liga. מאיר איינשטיין ואבי רצון טסו מידי שבוע לאיטליה וגם לגרמניה. בתוכנית "כדורגל עולמי" הענקתי אפשרויות ביטוי רבות לאנשי האקדמיה שהכדורגל הוא תחביבם . האורחים האקטואליים באולפן היו מטבע הדברים אנשי מקצוע – שחקנים ומאמנים. אך פָּנֶל התגובות הורכב לרוב מפרופסורים ואנשי האקדמיה ובראשם פרופסור משה צימרמן המצוין מהאוניברסיטה העברית בירושלים ופרופסור אָבִי בן צבי מאוניברסיטת חיפה , לצִדַם של הפרשנים (מצוינים) אבי רצון וחיים ברעם . מעת לעת הצטרף לצוות התוכנית גם רוֹנִי בר אוֹן (לשעבר ח"כ ושר האוצר) שהיה ידען ומומחה בכדורגל הגרמני. התוכנית "כדורגל עולמי" צברה מוניטין רב והפכה לשלאגר. דווקא פרופסור משה צימרמן המומחה להיסטוריה הגרמנית והאיש שתרם רבות בפרשנותו לתוכנית "כדורגל עולמי" אודות הכדורגל הגרמני ואופיו עורר התנגדות בחלק מהציבור בשל דעותיו הפוליטיות שלא היו קשורות לתוכנית. חלק מהצופים רטן ושלח אלי ולמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום תלונות נגד הפרופסור המלומד. דחינו אותה על הסף.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהשתמשתי באנשי האקדמיה כפרשני ספורט. בשנות ה- 90 שימש פרופסור גבריאל בֵּן-דוֹר מאוניברסיטת חיפה בהצלחה כפרשן של אורי לוי בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל . פרשנים רבים נקראו על ידי מעת לעת לעמדת השידור שלנו במשחקי הכדורסל. ביניהם מאמני כדורסל ידועי שם. צביקה שרף, מולי קצורין, אפי בירנבוים, שרון דרוקר, משה וויינקרנץ, יורם חרוש, פיני גרשון, אֶרֶז אדלשטיין, רני כהנא, אפי בירנבוים, רלף קליין ומי לא בעֶצֶם. הם היו כולם פרשנים למשימות שידור אד הוק בעלות טווח זמן קצר. חוץ מרלף קליין המצוין אותו צרפתי לפנל הפרשנים כשהיה כבר בן 68 בתפקיד פרשן קבוע נוסף לצִדוֹ של אלי סהר בעונות הכדורסל של עונת 2001- 1999.

מאמני כדורסל פעילים ששימשו כפרשנים אד הוק בחטיבת הספורט של טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (למעט פיני גרשון) חשפו תכונה דומה שהבחנתי בה אצל מאמני – פרשני כדורגל . המאמנים – פרשנים אצרו ידע אך לא נָטוּ להחמיר ולא ששוּ להתעמת ליד המיקרופון עם שגיאות הקולגות כדי לא לריב עימם . חלקם בפירוש לא אמר את כל האמת ואת כל מה שהוא חושב למיקרופון כדי לא להתעמת עם ראשי מכבי ת"א בכדורסל ואולי גם לא עם קברניטי איגוד הכדורסל , מפני שראו את עצמם כמועמדים פוטנציאליים למשרת מאמן אצל הבוסים הללו . היו לי עימם אין ספור וויכוחים אודות חולשת פרשנותם שככלות הכול הייתה חסרת תכלית ולא החזיקה מעמד . זאת הייתה מין פרשנות אמביוולנטית שבסופו של דבר חלפה מן העולם . יוצא דופן בפרשנותו ללא כחל ושרק היה אריה מליניאק שסולק על ידי מכֵּס הפרשן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1991. הוא יודע היטב את הסיבות . אף על פי כן הכריז שוב ושוב לא פעם ולא פעמיים בפני כל מי שרצה לשמוע "כי יואש אלרואי הדיח אותו מפני שכך ציווה עליו יו"ר מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי , ואם לא ייעשה כך זכויות השידורים של מכבי ת"א יישללו ולא יימכרו לו". להד"ם. לא היה כדבר הזה. כזב. אילו מר שמעון מזרחי היה מתנה את התנאי הזה של "או אריה מליניאק או זכויות שידורים" הייתי הודף אותו באחת וקם מייד מכסאי ומסתלק לאלתר מהמו"מ. בנוסף רץ אריה מליניאק וסיפר בראשי חוצות דברי הבל שהוא ויורם ארבל "עשו טלוויזיה מכלום" . באמת אריה מליניאק ? מה אתה אומר ? שמעון מזרחי ציווה עלי לסלק אותך מהמיקרופון ? אתה ויורם ארבל עשיתם טלוויזיה מכלום ? כיצד לא תֵבוֹש לך יחדיו עם אלה שמאמינים לקשקושים האלה שלך ? ועוד העזו לפרסמם בפרהסיה כאילו היו דברי אמת ? הרי אתה יודע היטב את הסיבות מדוע סולקת מהמיקרופון ואתה גם יוֹדֵע יָדוֹע היטב כי אתה ויורם ארבל לא עשיתם כל טלוויזיה מכלום .

טקסט מסמך : 14 באפריל 2007 . העיתונאי מר אהרון ווייסברג מפרסם את הגיגיו של אריה מליניאק באתר האינטרנט "YNET" מבלי לשאול אותי אם הטקסט של אריה מליניאק הוא דבר אמת , ובלי לאפשר לי להגן על עצמי בפני הבדותות העלובות האלה . עיתונאות במיטבה . (באדיבות YNET) .

המאמן המבריק פיני גרשון שימש פרשן ייחודי שלי לעת מצוא. שכרתי את שירותיו בעת ששימש עוזרו של המאמן הלאומי של נבחרת ישראל מר צבי שרף. פיני גרשון היה לא רק מאמן מקורי ומוכשר, אלא פרשן חריף ופורה. תענוג היה להקשיב לניתוחיו. הוא אמר את דבריו למיקרופון ללא כחל ושרק וללא חשש מהבוסים שלו בעת שידורי הטלוויזיה הישירים של משחקי נבחרת ישראל באליפות אירופה בכדורסל – יוון 1995. הוא דיבר אמת ולא היסס למתוח ביקורת על דרכו המקצועית של הבוס שלו המאמן צבי שרף המנהל את משחקי הנבחרת ביוון. צבי שרף נעלב מדברי עוזרו. פרשנותו המקורית והכֵּנָה של פיני גרשון ב- 1995 הפכה סיבה לסכסוך נֶצַח בין שני האישים שהיה פעם ידידים וחברים.

שני פרשני כדורסל בלבד הטילו את צִילַם ברבע המאה האחרונה (מאז 1979) על המיקרופון הציבורי של הטלוויזיה הישראלית. אריה מליניאק הראשון ואֵלי סהר (סרוסי) אחריו. אריה מליניאק היה בן זוגו הקבוע של יורם ארבל ואֵלי סהר עמית מזומן בצוות של מאיר איינשטיין. שניהם היו לא רק פרשנים טובים אלא הייתה להם גם אמירה עיתונאית בשידור. הם אמרו את כל האֶמֶת המקצועית שלהם למיקרופון ולא עשו חשבון לשום שחקן, מאמן, קבוצה, או ארגון. הפרשנות שלהם חרגה מהתחום הצר של ניתוח גרידא של המשחקים. היא הקיפה זווית ראייה ציבורית רחבה יותר של משחק הכדורסל בשידור ישיר. שניהם היו חריפי לשון, בעלי יכולת רטורית , ושנונים. מטבע הדברים הפכו לעיתים לשנויים במחלוקת. הם עוררו עליהם את כעסו של חלק מהציבור אך גם את חיבתו. מן ההיבט הזה דמו לאבי רצון וחיים ברעם שני פרשני הכדורגל שלי שהיו ראשית דבר עיתונאים נבונים וחכמים שלא היו חייבים דבר לאיש. כך אנוכי אבחנתי את פני הדברים. מאוחר הרבה יותר כעבור שנים התברר לי כי אלי סהר הוא עיתונאי אמיץ כשנוח לו.

טקסט תמונה : 1981. אריה מליניאק ואנוכי בראשית דרכינו. הוא כפרשן כדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני כעורך ומפיק ומנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אריה מליניאק שימש פרשן הכדורסל של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 16 שנים (בהפסקות), בשנים 1995- 1979 . הייתה לי אליו הערכה עד שניצל את המיקרופון והמסך לקידום ענייניו הפרטיים כפי שסיפר ב- 1991 לעיתונאי רון מיברג. הוא הודח על ידי מייד מכס הפרשנות והוחלף באלי סהר. פשוט הועף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש מארס בחורף 2000 . הצמד הקבוע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת שידור ישיר של משחק כדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו בעשור ה- 90  של המאה שעברה וראשית שנות ה- 2000. הפרשן אלי סהר (סרוסי) מימין, והשדר מאיר איינשטיין. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היכן שהוא בחורף 1979 חזרנו אלכס גלעדי ואנכי במכוניתו מביתו של רָפִי גִינָת בטבעון לביתנו בירושלים. הוא גר בדירה שכורה ברחוב מימון בשכונת רחביה ואנוכי ברחוב משמר הגבול בשכונת רמת אשכול. בדרך הארוכה האזנו לשידור ישיר של הדרבי התל אביבי בכדורסל שהועבר ע"י גדעון הוֹד שַדָּר רדיו "קול ישראל" בלוויית פרשן כדורסל לא ידוע. פרשן הרדיו הזה פגע בול אחרי בול בפרשנות שלו ועורר את תשומת לִבִּי. הכרתיו כשחקן עבר ששיחק אפילו פרק זמן קצר בשורות נבחרת ישראל. לא ידעתי שהוא פרשן כדורסל טוב בעל פוטנציאל. ספק אם הוא ידע זאת על עצמו. שמו של הפרשן האנונימי היה אריה מליניאק. אריה מליניאק ואנכי שיחקנו יחדיו ב- 1970 במדי נבחרת הכדורסל של אוניברסיטת תל אביב. זכינו באליפות אס"א. אימן אותנו שמוליק יעקובסון. יחד עמנו שיחקו גם עופר אשד, עמיקם ריקלין, ומשה זילברמן.

טקסט תמונה : 1970. נבחרת אוניברסיטת ת"א בכדורסל. אריה מליניאק כורע שלישי משמאל. אנוכי כורע קיצוני משמאל. בין שנינו עופר אשד. עומדים מימין : המאמן שמוליק יעקובסון ועמיקם ריקלין (שחקן מכבי ר"ג). ראשון משמאל עומד רקטור האוניברסיטה פרופסור אנדריי דה פריז, ולידו כדורסלן מכבי ר"ג משה זילברמן. שאר הנוכחים בתמונה אינם מזוהים. (התמונה באדיבות אריה רוזנצווייג אוניברסיטת ת"א. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1970. אנוכי בן 32  עם גביע אס"א בכדורסל . המאמן שמוליק יעקובסון (רואים אותו מאחוריי) הקדיש לי את התמונה הזאת. כך כתב , "ליואש אלרואי שהיה גורם מכריע בהצלחה". הייתי כדורסלן מצטיין בעברי, לכן יכולתי לתרגם בקלוּת את פוטנציאל שידור הרדיו הגלוּם באריה מליניאק לשפת הטלוויזיה. לא טעיתי בהערכתי. (התמונה באדיבות מר אריה רוזנצווייג מאוניברסיטת תל אביב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היֶדַע הנרחב של הפרשן הלא מוכר בתוכנית של גדעון הוֹד, חכמתו המקצועית, ושטף דיבורו שָבוּ את לבּי. הוא חזה בשידור הישיר ההוא ברדיו "קול ישראל" בחורף 1979 בדיוק מתמטי את מהלכי שתי הקבוצות. הפרשנות שלו הייתה מדויקת. הוא הרשים אותי. יעצתי לאלכס גלעדי לרכוש אותו מייד מידיו של גדעון הוֹד. הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית הייתה בימים ההם מקום עבודה קסום ויוקרתי ומפתה מאוד. רדיו "קול ישראל" לא היווה תחרות. אלו לא היו כוחות, ואריה מליניאק לא חשב פעמיים. כמו אוֹרלי יָנִיב היה גם הוא בבחינת רֶכֶש זוֹל של קניין יָקָר. שילמנו לו פּרוטות תמורת כישרונו. זה היה כוחה של רשת טלוויזיה מונופוליסטית בימים ההם וכלכלני רשות השידור ישראל דורי ויוחנן צנגן ניצלו את העוצמה הזאת עד תום. אריה מליניאק החליף את מיקרופון הרדיו בזה של הטלוויזיה והצדיק את מינויו כפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ב- 1983 ערכתי הפסקה כפויה בפרשנותו של אריה מליניאק בטלוויזיה . פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית התמנה למאמן נבחרת ישראל. עמי שֶלֶף ז"ל (אביו של גוּר שֶלֶף) איש בעל שיעור קומה תרתי משמע מי ששימש יו"ר הוועדה המקצועית ומבכירי איגוד הכדורסל ואחד הממנים את אריה מליניאק למשרה הרמה, הודיע לי כי איננו מרשה לו להיות פרשן כדורסל ממלכתי בעודו משמש מאמן לאומי. "אין זה יאה כי מאמן הנבחרת יפרשן ויבקר את שחקניו באמצעות הטלוויזיה , זה לחלוטין לא מקובל עלי", פסק. נאלצתי להסכים עמו.  1983 הייתה שנת תקוות לכדורסל הישראלי. עמי שֶלֶף גבה הקומה וגדל הגוף יוצא קיבוץ שוֹבָל ועכשיו יו"ר הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל ומקברניטי הענף בישראל היה בעצמו שחקן מצטיין בנבחרת ישראל והפועל ת"א. בראשית הקריירה שלו שיחק בקבוצת הפועל גבעת ברנר בליגה הלאומית. גם אריה מליניאק היה שחקן כדורסל טוב בעברו. בראשית הקריירה שלו שיחק בקבוצת הפועל ר"ג אך הפועל ת"א שמה עליו עין והעבירה אותו לשורותיה . בסוף שנות ה- 60 לבש אריה מליניאק גם את מדי נבחרת ישראל. דוֹר המאמנים הוותיק של נבחרת ישראל מאז ימי יעקב שאלתיאל, ואחריו יהושע רוזין, אליהו עמיאל, שמעון "צ'ינגה" שלח, ואברהם "אלברט" חמו – סיים זה מכבר את תפקידו ופינה את מקומו לצעירים. מינויו של אריה מליניאק הצעיר וחסר הניסיון (בן 31) למאמן הנבחרת הלאומית היה על פניו מעשה נכון וראוי שהוכיח עד כמה עמי שלף הוא מנהיג ספורט אמיץ בעל ראייה ארוכת טווח בעלת פרספקטיבה. הכרתי אותו היטב. נפגשנו מעת לעת, אני כמנהל שידורי הספורט בטלוויזיה ישראלית הציבורית והוא ממנהיגי הכדורסל בישראל . משימתו הראשונה של המאמן הלאומי החדש אריה מליניאק הייתה להעפיל עם נבחרת ישראל מהטורניר הכדורסל הקדם אולימפי שאמור שנערך בגרנובל ופאריס במאי 1984 לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 . עוזרו של אריה מליניאק בנבחרת היה פינחס "פיני" גרשון אך זהו כבר סיפור אחר . עליו טרם חשבתי במונחים של איש תקשורת ופרשן טלוויזיה .

טקסט תמונה : שנת 1965. מגרש הכדורסל הפתוח ביד אליהו בתל אביב. שני משמאל זהו עמי שלף (גובהו 1.93 מ') שחקן הפועל ת"א ונבחרת ישראל בכדורסל. הוא היה כל חייו חבר אגודת "הפועל". עמי שלף היה מנהיג כדורסל. איש אמת ובעל יושרה. אדם הגון . לאחר שסיים את קריירה המשחק שלו הקדיש את חייו לטיפוח המשחק בארץ. הוא היה יו"ר הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל. הוא היה האיש שמינה את אריה מליניאק למאמן נבחרת ישראל, ואמר לי : "מבחינה אתית לא מתקבל על הדעת שמאמן לאומי ישמש באותה עת גם פרשן טלוויזיה שמבקר את השחקנים אותם הוא מאמן ומנהיג". קיבלתי את הסברו. (באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1969. נבחרת ישראל בטורניר הכדורסל של משחקי המכבייה ה- 8  ב- 1969 בתל אביב. זיהוי השחקנים משמאל לימין : דוד קמינסקי, אריה מליניאק, יוסי לז'ה, איתמר מרזל, גרשון "גרשי" דקל (מלפנים מושיט יד), חיים שטרקמן (מס' 10 מוסתר קצת), חיים "איקסי" בוכבינדר, אילן זייגר, עמירם שפירא מנהל הנבחרת, גבי נוימרק, תנחום כהן מינץ (מוסתר – לובש גופייה מס' 4), ועופר אֶשֶד. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אריה מליניאק היה פרשן כדורסל מוכשר בשידורי מחלקת הספורט אך גם שחצן. מין טיפוס יהיר ומתנצח שלא תמיד ברר את מִלותיו וגם לא תמיד סתם את פיו כשהיה צריך. לעיתים הקדימו מִלותיו את מחשבותיו. זכור העימות הטלוויזיוני שערכתי באחת התוכניות הספורט שלנו בינו (כפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית) לבין יורם אוברקוביץ' יו"ר איגוד הכדורסל דאז. אריה מליניאק האגרסיבי לא ברר את מִילותיו ונטה להסתבך. האגרסיביות והבוטות שלוֹ באה לידי ביטוי גם היום בתוכנית המֶלֶל האקטואלית, "יש עם מי לדבר", ששודרה ישיר במשך שנים רבות ברדיו גלי צה"ל מידי יום בשלוש אחה"צ. התוכנית ההיא הייתה דו שיח חופשי בין מנחי התוכנית לבין הציבור לו הוגש פתחון פה אודות כל הנושאים שבעולם . הגישו אותה חמישה עיתונאים שונים באופיים. ביניהם אריה מליניאק. פרשן העבר בכדורסל וגדעון רייכר היו החריפים והארוגנטיים מבין החמישה. שניהם בעלי יכולת לנהל שיחה מעניינת אך טיפוסים מתנצחים בצורת הדיבור שלהם ואופן הוויכוח עם המאזינים. איתן ליפשיץ ודָלִיק ווֹלִינִיץ לא נפלו מהשניים האלה במאום. הם רק נשמעו קשובים יותר, בעלי סובלנות יתר, ואולי גם מנומסים יותר מהשניים הראשונים. המגיש החמישי היה יעקב אחימאיר נחשב למותג שידור בפני עצמו. היושרה שלו רבת המוניטין וארוכת השנים דיברה בעד עצמה.

בחודש מאי 1984 עמדה נבחרת ישראל ובראשה שני מאמניה הצעירים אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון בפני משימה נכבדה ואתגר חשוב . השתתפות בטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בצרפת על הזכות להעפיל בפעם הראשונה בתולדות הכדורסל הישראלי למשחקים האולימפיים שעמדו להיפתח חודשיים אח"כ בלוס אנג'לס. ממש לפני פתיחת הטורניר שנערך בערים בגרנובל ופאריס , סיפר אריה מליניאק בפרהסיה לעיתונאי יאיר עמיקם מהעיתון (יומון) "חדשות הספורט", "כי הלך למגֶדֶת עתידות אלמונית שגילתה לו בסודי סודות כי נבחרת הכדורסל הישראלית תדורג בסיום הטורניר הקדם אולימפי בצרפת במקום הרביעי ותעפיל ממנו לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984" [2]. התברר שהאיש איננו רק שחצן אלא גם רברבן בעל חלומות. העיתון "חדשות הספורט" עַט על הסיפור והפך את הביקור של אריה מליניאק אצל מגדת העתידות לדיווח מרכזי בעמוד הראשון של העיתון . כמה ימים אח"כ התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת ענק בעיתון – יומון "חדשות הספורט" [3], ובה ההצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק : "יש עם מי לצאת למלחמה". סיפורים תמוהים אם לא בּיזָארִיים של אדם מוכשר אך לא מוכשר דיו . במקום להנמיך ציפיות פעל המאמן הלאומי בטיפשות אולי בתמימות והעלה את הרַף שלהן. הסוף המַר ידוע. נבחרת ישראל נוצחה ע"י הנבחרות החלשות של שוודיה ואנגליה והובסה ע"י החזקות ברה"מ, יוון, ספרד, וצרפת – והודחה מהטורניר הקדם אולימפי בצרפת . היא ומאמנה חזרו בבושת פנים ארצה. את אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ראו המאמן הלאומי ושחקניו על מרקע הטלוויזיה מהכורסאות בסלון ביתם. אריה מליניאק בן ה- 34 התגלה לא רק כמאמן דַל וחסר ניסיון אלא גם פסיכולוג קטן . כמאמן לאומי עשה את כל השגיאות האפשריות. אין פלא שבשלב כה מוקדם בקריירה שלו נטש את מקצוע האימון ועבר לצד השני של המתרס. אריה מליניאק הפך לפרשן כדורסל בטלוויזיה. ואומנם לדבר הוא יודע . מטבע הדברים הרבה כפרשן להביע את דעתו ולבקר בטלוויזיה, ברדיו, ובעיתונות לא רק את השחקנים אלא גם את המאמנים, חלק מהם מיומנים, שתפשו את מקומו .

טקסט תמונה : 11  במאי 1984 . כותרת ראשית פנטסטית מתפרסמת בעיתון "חדשות הספורט" ובה היא מדווחת : "מגדת עתידות אמרה לאריה מליניאק : תתפשו מקום רביעי אך תעלו". סיפור ביזארי ותמהוני אישי של אריה מליניאק שדאג להעבירו במו ידיו לידיעת העיתונות. במקום להנמיך את רָף ציפיות, העלה אותן. (באדיבות העיתון "חדשות הספורט", באדיבות הארכיונאי רוני דרור, ובאדיבות בית אריאלה בתל אביב).

החלטתי אז בעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת לשלוח את יורם ארבל לשדר ישיר את משחקיה של נבחרת ישראל בטורניר הקדם אולימפי בצרפת. יוסף "טומי" לפיד (פינה את כיסאו באפריל 1984 לאורי פורת) לא רצה לכסות את טורניר הכדורסל הזה. נטייתו של אורי פורת הייתה שונה . דברי הרָהָב ובִיטחונו העצמי של המאמן הלאומי אריה מליניאק, עד לא מכבר פרשן הטלוויזיה שלנו, רק דִרבנו את מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ואותי לדבוק בנבחרת הלאומית  ולכסות את הטורניר במלואו. התפללתי להצלחתה ועלייתה של נבחרת ישראל למשחקי לוס אנג'לס 84'. הדבר היה משנה את כל תוכניות השידור האולימפיות שלנו בלוס אנג'לס 1984. כגודל הציפייה הייתה עוצמת האכזבה. בתוך זמן קצר עתיד היה המאמן הלאומי אריה מליניאק לשלם ברִיבּית דֶה רִיבּית על הצהרת השחץ וביטחונו העצמי המופרז. ואנחנו יחד אתו. בטורניר עצמו ניצחה הנבחרת של אריה מליניאק רק בשלושה משחקים, והפסידה בשישה. הנבחרת גברה על בולגריה 76 : 69, על הולנד 84 : 82, ובמשחק האחרון בטורניר ניצח אריה מליניאק בקרב מוחות את רלף קליין מאמן נבחרת גרמניה בעת ההיא 84:85. הניצחון הזה כבר לא סייע לנבחרת ישראל. היא הודחה מהטורניר הקדם אולימפי. ההפסדים הצורבים היו דווקא לנבחרות החלשות בטורניר. נבחרת ישראל הפסידה הפסד מביש לאנגליה  88 : 92, וגם לשוודיה 79 : 80. על התמודדות מול הנבחרות החזקות באירופה לא היה על מה לדבר . אריה מליניאק והנבחרת שלוֹ ספגו תבוסה קשה מכדורסלניה של נבחרת ברה"מ 79 : 106. אח"כ ניגפה נבחרת ישראל בפני יוון   95 : 120, ונגד ספרד 97 : 120. נבחרת ישראל גם לא החזיקה מעמד נגד צרפת והפסידה 95 : 102. נבחרת ישראל כשלה והמאמן הלאומי אריה מליניאק חזר הביתה מוּבַס ומושפל.

תוצאות הטורניר הקדם אולימפי הזה היו כישלון קוֹלוֹסָאלִי של נבחרת ישראל ושל מאמנה אריה מליניאק. השידורים הישירים חשפו אותו כטירון עלוב קבל עם ועדה . תוצאות המשחקים היו כה אומללות והרסניות עד שהפכו את נבחרת ישראל לפתטית. הנבחרת איבדה את סיכוייה ואנחנו את העניין הספורטיבי בתחרות. החלטתי בעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת להחזיר את יורם ארבל הביתה באמצע הטורניר. המשך הטורניר היה חסר כל ערך ספורטיבי ובלעדי המוטיב הזה היו שידורי הטלוויזיה שלנו חסרי כל משמעות. המאמן הלאומי אריה מליניאק הוּדַח מתפקידו בתום הטורניר ע"י איגוד הכדורסל. הוא הפך באחת למאמן כושל. יתירה מזאת. הוא היה אדם מושפל שנמצא בצד הנמוך של הסקאלה המקצועית . עמי שלף אמר לי באכזבה רבה, "יואש אלרואי אתה יכול לקחת אותו בחזרה אליך. הוא הכל חוץ ממאמן כדורסל. פטפטן חסר תקנה". למרות כישלונו המקצועי הצורב כמאמן החלטתי לקבל אותו חזרה לזרועותיי כפרשן מפני שנותר בעיניי שדרן בעל פוטנציאל, חריף, קל ביטוי, ומהיר לשון שיודע לתרגם את הידע בו חונן לשפת הטלוויזיה. שמרתי עליו. רחשתי לו חיבה והערכה מקצועית. הוא היה איש מוערך שניחן בקסם אישי (רב). אריה מליניאק ידע שנכשל בפאריס. באחת הפגישות בינינו אז שח לי, "הייתי פזיז ועשיתי הרבה שטויות". אריה מליניאק הפך לבן זוגו הקבוּע של יורם ארבל ומאוחר יותר גם של אוּרי לֵוי. הייתי נאמן לו מקצועית במאת האחוזים. לא בטוח שהוא היה הוגן ולויאלי לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה מידה. אבל צריך להודות הוא איש מיקרופון ממולח וניחן בעֵט טובה. זה כמובן לא אומר שהייתי משוחרר מתפקידי לפַקֵח ולנַהֵל אותו.

זמן רב אח"כ הופתעתי לדעת שהאיש חונן בזיכרון קצר . שמעתי את אריה מליניאק תוקף בחריפות ובהתרגשות רבה בתוכנית הספורט של רדיו גלי צה"ל בצהרי יום חמישי – 23 בספטמבר 2004 את מולי קצורין מאמן נבחרת ישראל בכדורסל , לאחר הכישלונות  בקדם אליפות אירופה 2005 וההפסדים לנבחרות כדורסל ירודות כבולגריה ופורטוגל. מערכת הספורט של גלי צה"ל באותה העת שגתה פעמיים בשידור הזה. בפעם הראשונה כשהתירה לפרשן אריה מליניאק לתקוף את המאמן הלאומי ללא רחם מבלי לאפשר למולי קצורין להגיב ולהתגונן. בפעם השנייה כששני מגישי התוכנית אביעד פוהורילס ומשה שלונסקי לא הזכירו לתוקפן את עברו המפוקפק כמאמן לאומי לפני כעשרים שנה בטורניר הכדורסל הקדם אולימפי ההוא בפאריס בחודש מאי של שנת 1984, ואת התבוסות שהיו שָם מנת חלקו. ממש עיתונות למופת.

ב- 1987 העניק אריה מליניאק ריאיון מַרִיר למקומון "העיר" התל אביבי בו קבל על תנאי עבודתו במחלקת הספורט של הטלוויזיה ומחה על משכורתו העלובה. רשות השידור מעולם לא הסיעה אותו במוניות ודרשה ממנו להגיע לעבודתו כפרשן כדורסל ו- NBA באולפן ברוממה בירושלים בכוחות עצמו. באחת הפעמים חטף פנצ'ר בגלגל מכוניתו באמצע הדרך מתל אביב לירושלים . לאולפן השידור הוא הגיע בזמן, אך כדי לחלץ את מכוניתו נדרש להתאמץ בעצמו מחצות ועד ארבע לפנות בוקר ללא עזרת רשת הטלוויזיה שלמענה עבד. יוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים של רשות השידור קרא את טענותיו ונדהם. הוא תבע ממני להיפטר ממנו. "אם כל כך קשה לוֹ אצלנו שיקום וילך. אף אחד לא מחזיק אותו בכוח", אמר לי יוחנן צנגן בתקיפות הג'ינג'ית שלו. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת היה לא פחות נחרץ : "תגיד לאריה מליניאק שהוא כנראה לא יודע מהיכן משתין הדג", והוסיף, "תשמע לי, תעיף אותו. תאמין לי אפשר להסתדר בלעדיו הרי  יש לנו את יורם ארבל". לא העפתי אותו. אריה מליניאק נשאר על כנו.

שתיים עשרה שנה בסביבתם הקרובה של המסך ומיקרופון הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית טיפחו את ביטחונו העצמי של אריה מליניאק . וזה הרקיע שחקים . קרה למאמן המוּבַס והפרשן שעלה לגדוּלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית מָה שקרה לשַדָּרים רבּים לפניו . הוא איבד את צניעותו ושכח שהאירועים אותם הוא מְפַרְשֵן הרבה יותר חשובים ממנו . הַפַּרְשָן המבריק נקלע לסוּפַת אֶגוֹ – טְרִיפּ קשה של עצמו  [4] . פתאום התלונן שאין לו זמן חשיפה מספיק בטלוויזיה של יואש אלרואי , ולא הבין מדוע המערכת מטרידה אותו בקטנות , כמו לפַרְשֵן איזה קטע מוקלט לא ארוך דיו על פי הבנתו מן ה- NBA. פעם כשהיה פרשן טרי היה אריה מליניאק חוטף פיסת שידור כזאת בשתי ידיו. כשאמר הנביא, "ויִשְמַן יְשוּרוּן ויִבְעַט", התכוון גם לאריה מליניאק. הוא היה פרשן אַהוּד שמצד אחד הציב את יסודות פרשנות הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית אך מאידך לא הֵבין דבר ביסודות הפקת שידורי הטלוויזיה ולא היה לו שֶמֶץ של מושג בטכנולוגיה המורכבת של השידורים הישירים והמוקלטים, ולא בשיקולי העריכה שלי . בענייני טלוויזיה הוא היה "טבולה ראסה".

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. היכל הספורט ביד אליהו. אריה מליניאק היה פרשן כדורסל של יורם ארבל  במשך עשור שנים, 1990 – 1980. כאן נראים שניהם בעמדת השידור בהיכל הספורט יד אליהו באחד השידורים הישירים שלנו בראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. עטפתי אותם בצוות מסייעים מיוחד, שלושה עוזרי שדר. מימין לשמאל : בני עורי, אריה שגיא, אריה מליניאק, יורם ארבל, אמנון לנגזם, ונסים קיוויתי. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שידורי הכדורסל המקומיים שלנו וגם הבינלאומיים לרבות שידורי ה- NBA הלכו ורבו במחצית השנייה של עשור ה- 80 של המאה שעברה. בהיותו פרשן הכדורסל הראשי שלי חשפו והפכו אותו השידורים הישירים לאיש פופולארי בטלוויזיה המונופוליסטית ובר סמכה ברחוב הספורטיבי של מדינת ישראל. אך לאריה מליניאק לא היה כאמור צֵל של מושג בלוגיסטיקה המורכבת ובטכנולוגיה המסובכת של השידורים הישירים, וגם לא בהפקה, לא בעריכה, לא בשיקולי העריכה, ולא בעלויות. ששת המרכיבים הטלוויזיוניים הללו שיש להם השפעה מכרעת על התוצאה הסופית שנשקפת מהמסך. הוא היה פרשן טלוויזיה ולא איש טלוויזיה. הבדל ענק. הוא אריה מליניאק חשב בטעות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית היא ערוץ ספורט ולא התמצא כהוא זה גם במבנה המסובך והיקר של רכישת זכויות השידורים מהוועדות המארגנות השונות. בימים ההם קשר גם קשרי עסקים עם המסעדן נֵרִי אַבְנֵרי בעל רשת מסעדות "נָרְגִילָה". הוא ניצל את מעמדו כפרשן כדורסל ידוע ומוכר בטלוויזיה הציבורית -ממלכתית של מדינת ישראל וביקש להפוך במקביל לעיסוקו העיתונאי גם לאיש עסקים ובעל ממון בענייני אוכל ומסעדנות. לא הופתעתי כשביקש ממני עֶרֶב אחד בקשה חריגה בגוון קול של נופת צופים. אריה מליניאק רצה לאַרֵח את נֵרִי אַבְנֵרִי ידידו והבוס העסקי שלוֹ בעמדת השידור של הטלוויזיה בהיכל הכדורסל של ראשל"צ, בעת אחד השידורים הישירים של מכבי ראשל"צ נגד מכבי ת"א. פרשן הכדורסל שלי שח לי באחת ההזדמנויות, "תראה יואש, האיש נָכֶה. אני יודע שזאת בקשה אסורה, אך וותר לי". זה לא היה מקובל להציב אנשים זרים בעמדת השידור שהיא אזור סטרילי לגמרי ובלעדי של חטיבת הספורט בפיקודי, אך נעניתי באופן חד פעמי ויוצא מן הכלל לבקשתו. זה היה בסדר גמור מצדי . התברר כי אריה מליניאק רצה יותר. הרבה יותר. האירוח והקצאת מושב לנרי אבנרי בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשל"צ לא הספיקה לו.

טקסט תמונה : 1989. אולם הכדורסל בראשל"צ. נרי אבנרי בעל רשת מסעדות "נרגילה" והבוס העסקי של אריה מליניאק (יושב ראשון מימין משלב רגליים) מתארח בניגוד למקובל בעמדת השידור של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית  באולם הכדורסל של ראשל"צ  ב- 1989. זיהוי הנוכחים בתמונה יושבים משמאל לימין : אבי רצון עורך מדור הספורט בעיתון "חדשות" (בחולצה לבנה ומכנסי ג'ינס כחולים מפצח גרעינים), אלי בואנוס, אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, הטכנאים זיגי זיגל ומוטי גיא האחראים על הסטטיסטיקה, השדר אורי לוי, הפרשן אריה מליניאק, והמסעדן נרי אבנרי. עומד מאחור יגאל שמעוני ששימֵש בימים ההם כמאבטח שלנו מטעם חברת שמירה בטרם כניסתו לעבודה בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה באדיבות סוכנות הצילום "אדוארדו" בראשל"צ. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1989. עמדת השידור שלנו באולם הכדורסל של ראשל"צ . זיהוי הנוכחים משמאל לימין : הטכנאי והסטטיסטיקאי מוטי גיא , השדר אורי לוי , הפרשן אריה מליניאק , והמסעדן נרי אבנרי. מאחור איש הביטחון יגאל שמעוני שהפך מאוחר יותר לכתב ועורך במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית. (התמונה באדיבות סוכנות "אדוארדו" מראשל"צ).

 

סוף הפוסט מס' 153. הועלה לאוויר אחה"צ של יום שני – 11 בפברואר 2013.

ראה המשך בפוסט הבא : "העורכים הראשיים. מלחמת גוג ומגוג בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה (רשימה מס' 3).

סוף הפוסט מס' 153.הועלה לאוויר אחה"צ של יום שני – 11 בפברואר 2013.