פוסט מס' 187. השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (1). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ומדיחה גם אותו (בצדק) ב- 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוב ולרע. פוסט מס' 187. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 2 באפריל 2013.

הערה 1 : הבלוג נמצא עדיין בשלבי התפתחותו הטכנולוגית ועיצובו הגראפי .

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותם ואותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או שימוש מזדמן מאוחר יותר.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי ו/או לצורכי פרסום אישי. הפוסטים מתעדכנים מעת לעת.

הערה 4 : ברור שאני תומך תמיכה מוחלטת במאבקם הצודק של ארגון שחקני הכדורסל הישראליים בראשות ניר אלון . זהו מאבק לגיטימי וצודק לחלוטין על דמותו של הכדורסל הישראלי בעתיד וכפועל יוצא גם של החברה הישראלית . כדי להגיע להישגים משמעותיים עבור כדורסלני מדינת ישראל יש לייצר משבר חריף ככל שיהיה . לא יקרה שום אסון אם הליגה תיסגר לפרק זמן כדי לתקן עוולה קשה . התבוללות הכדורסל הישראלי והיעלמותו מבעד למסך האמריקניזציה היא בלתי נסבלת . נכון שאין להתעלם מתהליך הגלובליזציה העולמית בתחומי ספורט רבים בחיינו , אולם בכל הנוגע לישראל יש לעשות זאת המידה צנועה יותר וברגישות יתר . אלי סהר מפרסם היום בעיתון "ישראל היום" כי יו"ר מועדון מכבי ת"א שמעון מזרחי אמר ואני מצטט : "השחקנים שכחו מי הוא בעל הבית ומי משלם את השכר" . אם שמעון ישראל חתן פרס ישראל אמר זאת הרי שמדובר בהתבטאות קפיטליסטית מתנשאת ומביכה מאוד . שמעון מזרחי ודיוויד פדרמן אינם שווים אגורה שחוקה ללא שחקניהם טל ברודי , מיקי ברקוביץ' , גור שלף , דריק שארפ , טל בורשטיין , ליאור אליהו , יוגב אוחיון , ורבים אחרים . בדיוק כמו שרֶד אוורבך מ- "בוסטון סלטיקס" היה שווה כקליפת השום בלעדי ביל ראסל ובוב קוזי . ובמימד הציבורי, בדיוק כשם שמשרד החינוך הוא בעל הבית ומשלם שכרם של המורים אך איננו שווה דבר בלעדיהם. חוק בוסמן והחוק הרוסי אינם מעניינים אותי . מעניין אותי עתידו של הדור הצעיר של מדינת ישראל ולא רק בתחומי הספורט . שחקני הכדורסל הישראליים אינם עבדים וראויים להרבה יותר בתחום המשחק גם אם מדובר בכסף פרטי .

—————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 187 : הועלה לאוויר בשעות הערב של יום שלישי – 2 באפריל 2013.

—————————————————————————————————

פוסט מס' 187. השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה (1). ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. פוסט מס' 187. כל הזכויות שמורות. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור . נטשתי בטריקת דלת . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. ראש ולענה (1).

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל .

טקסט תמונה : יוסף בר-אל ב- 2005 . (לע"מ תמורת תשלום) .

סיסמת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם :

 FROM MY POINT OF VIEW. If You Do, Do It Right – If Not Give It Up.

השורה התחתונה של הסדרה :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIP BETWEEN TELEVISION COVERAGE AND SPORTS (and News + Docummentary) – IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1884 – 2010.  ‏

כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי. הספר "רוש ולענה" נכתב בין אוקטובר 2000 לאוקטובר 2012 .

טקסט תמונה  : זהו פרופסור דן כספי ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת "בן גוריון" בבאר שבע  וחבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. אדם ישר, הגון, חכם, וגם מוכשר מאוד. אחד מ- ל"ו צדיקים בוועד המנהל של רשות השידור. (באדיבות פרופסור דן כספי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1, ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים, פרק א',  פסוק א').

2. ציטוט : הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת.(קינגסלי אמיס).

3. ציטוט : לעורמה מטרות אנוכיות בלבד. (אדיסון).

4. המלט : "רוש ולענה !  רוש ולענה !" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי האנגלי וויליאם שייקספיר).                     

השנים ההן שבין 2001 ל- 2005. נראה לי כי רשות השידור בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון מבחינה בסופו של דבר בתופעה ומחליטה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות. זהו מנכ"ל רשות שידור יוסף בר-אל שמסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. 

בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו . הוויכוח האם התפטר ו/או התפוטר נטוש עד היום הזה. דבר אחד ברור וידוע . באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בדמותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי , המשנה שלו גב' אהובה אורן , וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי . אורי פורת העריך שנפתח נגדו הליך Impeacment (הדחה) ע"י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור . הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו . באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא"ק . ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . באחד הימים קיבלתי טלפון מלשכת המנכ"ל בירושלים . על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות גב' אלינור בלקיi וגב' שרית יאיר . שתיהן בישרו לי כי אורי פורת התפטר בטרם עת והוא הולך הביתה . אורי פורת התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 במאי 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו . זאת הייתה הקדנציה השנייה שלו . הוא היה כבר פעם אחת מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (התמנה אז לתפקידו ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו נבחר לכהונה שנייה . הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ"ל רשות שידור מכהן . שום מנכ"ל רשות שידור לפניו לא עשה זאת מעולם ולא התפטר מתפקידו . בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה. הופעתו של רן גלינקא בשמי רשות השידור יצרה תקוות גדולות . רן גלינקא היה חייל אמיץ ומעוטר וגם בעל מוניטין . הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת . אבא של רן גלינקא אלוף משנה בשריון שמואל גלינקא ז"ל נפל במלחמת סיני ב- 1956. רן גלינקא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן. כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הדמוקרטית בקיבוץ : מנהיגות, יוזמה, עצמאות מחשבתית , שבירת מוסכמות, דבקות במשימה, ונאמנות למטרות העַל של השידור הציבורי. הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות. הוא התחיל רַע מאוד . עם בואו הדיח מלשכת המנכ"ל שתי נשים סופר מקצועיות, מהימנות, ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים בתחום ניהול לשכת המנכ"ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים, את אלינור בלקין ואת שרית יאיר, והביא במקומן עוזרת חדשה טירונית (בנימוק של משרת אימון) את גב' ליאורה שמעוני. כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב' ליאורה שמעוני בלשכתו , הבהיר לי שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בביתו. קצת מאוחר יותר התברר כי הוא בעצם עושה דברו של הממנה שלו השר רענן כהן . התברר כי מפקד שייטת 13 בעבר מתאים את עצמו ואת אישיותו לעסקונה הפוליטית. אך בל אקדים את המאוחר.

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע. לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה . יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן, את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי. הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולנצח מהשידור הציבורי. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצְבָת.

השטן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. בעייתית ביותר של השני. הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה בתוך שלוש שנים כשגויָה ומופרכת מיסודה . מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים. ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור. שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה מסובכת, רבת דילמות, ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי . היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל . רק עניין של זמן עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד רב האחריות תבחין בנעשה ובמה שמתחולל כאן . מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח . שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם כְּהוּנָה הניזונה מערכים .

טקסט תמונה ( 1 ) :  השר הממונה על רשות השידור רענן כהן מעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא . ראש הממשלה קיבל את ההמלצה . (לע"מ תמורת תשלום) .

טקסט תמונה ( 2 ) :  אפריל 2002 . ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על רשות השידור רענן כהן מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל יהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של רן גלינקא . (לע"מ תמורת תשלום).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם התשובות לשתי השאלות האלה הן חד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן סברה שכן . היא הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו . זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכבדת משקל בה הודח יוסף בר-אל באשמת שחיתות ושוחד מסך . האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג מתפקידו, ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ"ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ממשרתו, ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ"ל רשות השידור השלישי יוסף "טומי" לפיד משליחותו, ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האפל הזה על מנכ"ל רשות השידור השישי מוטי קירשנבאום מכתלי הרשות ? לא ולא. היא גזרה ראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו מינתה היא שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם. זה היה רגע מר, עצוב, ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח"כים העלו מחשבות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופלח מעובדי רדיו "קול ישראל" הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד . מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים . זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם . קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה מאין כמותה . בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף , אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, או ידידות . תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה . הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות . קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי . יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה. הוא דלף אט – אט כמו רבים אחרים דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה. אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל  גם אִם מאוחר מידי. משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות הייתה זאת היא שלבסוף קִירקפה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין וזיהה את חולשותיו של יוסף בר-אל ("חולשותיו המוּסָרִיוֹת" כפי שהעיד בפניי עת נפגשנו ב- 2005 במסעדה של "סילה ו- רביבה" ברמת השרון) ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית , אך מינה אותו בכל זאת לנהל את ערוץ 33. המערכת העיתונאית "שמה עין" על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה גם מערכים קלושים. מינויו הפוליטי (ולא מקצועי) של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים . חלקם בל יימחו . האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה מרדכי "מוטי" שקלאר שנבחר להיות מנכ"ל רשות השידור הבא לאחר הדחתו של יוסף בר-אל .

טקסט תמונה :  1970 – 1969 . יוסף בר- אל בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר , נקדימון "נקדי" רוגל , וארנון צוקרמן. בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים ובניגוד מוחלט להמלצות דו"ח סיר היו גרין (Sir Hugh Greene). הוקמה הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית וניתן לה מעמד ניהולי שווה לזה של הטלוויזיה הישראלית בשפה העברית. יוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העַרבית והפך לאקוויוואלנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

מהלך העניינים היה כלהלן. ב- 1969 התמנה יוסף בר-אל למנהל מחלקת החדשות של השידורים בשפה העַרבית בטלוויזיה במקומו של מר שלמה עַנְבָּרִי. מנהל מחלקת התוכניות בשפה הערבית היה אז סַלִים פַתָּאל. ההיררכיה בשנים ההן קבעה כי שני המנהלים הבכירים בשפה העַרבית כפופים ישירות למנהל הטלוויזיה ישראלית. מנהליו של יוסף בר-אל בשנים ההן של 1973 – 1969 היו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג וחמישה מנהלי טלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה : סְטֶנְלִי "סְטֶן" גֶרֶנְדֵיְיזִי, פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ, חַגַּי פִּינְסְקֶר, נַקְדִימוֹן רוֹגֵל, ויְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה" תַּדְמוֹר.

באוגוסט 1973 התמנה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן למנהל הטלוויזיה במקומו של מר יְשַעְיָהוּ "שייקה" תָּדְמוֹר . בראשית 1974 המליץ שִמְעוֹן פֶּרֶס השַר הממונה על רשות השידור לראש הממשלה גב' גולדה מאיר לבחור במר יצחק לִבני למנכ"ל רשות השידור במקומו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג. יִצְחָק לִבְנִי הוא איש תקשורת מחונן . הוא היה העורך של העיתון הצבאי "במחנה" ומפקד גלי צה"ל שהפך את תחנת הרדיו הצבאית לרלוואנטית. גולדה מאיר קיבלה את ההמלצה ויִצְחָק לִבְנִי מונה ב- 1 באפריל 1974 למנכ"ל רשות השידור. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר ומוצלח , אלא גם מנהל קשוח . הוא החזיק "קצר" את יוֹסֵף בַּר-אֵל ולא נתן לבוס הישיר שלוֹ מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל חופשית במסדרונות הטלוויזיה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לִבְנִי כדבר מובן מאליו. זאת הייתה התנהגות חריגה ולא מקובלת מפני שהמנכ"ל משמש מתוקף תפקידו בהיררכיה של רשות השידור לא רק כבוס ישיר של מנהל הטלוויזיה אלא גם עורך ראשי של כלל מִשדרי הרשות. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעל אישיות מופנמת חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור . הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים . הוא תהה על קנקנו של יוֹסֵף בַּר-אֵל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר. לא בכדי הניח עליו זכוכית מגדלת . אחד ממכתבי הנזיפה שלו בהיותו מנהל הטלוויזיה למנהל החדשות בשפה הערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל  ב- 18 בנובמבר 1976 נשמר ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו [1]. איש לא העיז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל.

אל  :  יוסף בר- אל                                                                                                                                                               ירושלים  18.11.1976

"…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה , חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…" .

העתק : מנכ"ל הרשות.

בברכה , ארנון צוקרמן

יוסף בר-אל קיבל את המכתב , קרא אותו ולא שכח . ששת המילים בסיום המכתב , "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…" , ריצדו בזיכרונו .

טקסט מסמך :  18 בנובמבר 1976. זהו מסמך הנזיפה החמור ששלח מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמו ליוסף בר- אל, בו הוא מבקר בחריפות רבה את תפקודו כעורך ומנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה בשפה הערבית. "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה", כתב לו ארנון צוקרמן. המכתב הזה פגע  קשות בגאוותו של יוסף  בר- אל. יוסף בר- אל  לא שכח וכפי שהתברר מאוחר יותר גם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני שהיה מכותב על המכתב לא שכח גם הוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה שעברה. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הכריזמטי של הטלוויזיה הישראלית (משמאל) עם אחד מתומכיו המובהקים ביותר בשידור הציבור מרדכי "מוטי" קירשנבאום. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

בשנים 1977 – 1976 טמנו מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וָולְטֶר אֵיתָּן מארב טלוויזיוני – ניהולי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן . מלכודת פוליטית . שני האישים הבכירים בצמרת רשות השידור ביקשו להקים גוף טלוויזיה חדש שייקרא מעתה הטלוויזיה ישראלית בשפה הערבית ולהציב בראשו את יוסף בר-אל. יצחק לבני ביקש להחליש בכל את מעמדו האיתן של ארנון צוקרמן, וזאת בניגוד מוחלט לדו"ח סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) המפורסם [2]שהוגש ב- 1973 לשר החינוך יגאל אלון ופוסל לחלוטין הקמת טלוויזיה בשפה הערבית . וכמובן גם בניגוד גמור להשקפת עולמו של מנהל הטלוויזיה החזק שנהנה מגיבוי עצום של עובדיו , מר אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן . מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור החליטו יחדיו להקים את הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית כ- אקוויוולנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית , וכאמור להפקיד אותה בידיו של יוסף בר-אל . תהליך ההפרדה בין השידורים בשפה העברית לשידורים בשפה הערבית בטלוויזיה הפך לרשמי על פי החלטת הוועד המנהל ב- 30 בינואר 1977 , ולמעשי בספטמבר 1977. העובדים בטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מפקדם יוסף בר-אל היו כפופים ישירות מעתה למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני . הסמנכ"ל שְלמה עַבָּדִי הזהיר מפני מהפך מבני כזה שהוא מיותר אולם חמשת חברי הוועד המנהל של רשות השידור (מתוך שבעה) הצביעו בעד ההחלטה להקים מוסד תקשורת טלוויזיוני חדש בשפה הערבית חבר וועד מנהל אחד אריאל וויינשטיין נמנע בהצבעה הגורלית . חבר וועד מנהל נוסף חיים שוּר (חבר קיבוץ שובל) מי ששימש המשנה ליו"ר הוועד המנהל וָולְטֶר אֵיתָּן, נעדר מההצבעה החשובה מפני שהשתתף באותה העת בוועידת מפ"ם . יִצְחָק לִבְנִי ושני המנהלים הבכירים בטלוויזיה בשפה הערבית מנהל התוכניות סַלִים פַתָּאל ומנהל החדשות יוֹסֵף בַּר-אֵל הביסו את ארנון צוקרמן . ואז החלו להתקוטט בינם לבין עצמם מי יהיה האיש שיתמנה לתפקיד החדש של מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית . יצחק לבני בחר ביוסף בר-אל . סלים פתאל שחש מקופח פתח במלחמת עולם כדי להפר את ההחלטה ואת תמיכתו של יצחק לבני ביוסף בר-אל . מה שחשוב הוא שנציג הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אֵלִי תָבִין תפס טרמפ על האירוע הזה של שינוי מבנה רשות השידור ומיהר לפרסם מטעמו הודעה כלהלן : "השידורים בטלוויזיה בשפה העַרבית הם חיוביים יותר מאלה בשפה העִברית" .אלא מה .

היחסים העכורים המעורערים בין שני בכירי רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הפכו זה מכבר לסוֹד גלוי. יצא להם שם דבר בין כתלי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים . מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן יִשְרָאֵל דוֹרִי זוכר  היטב בשיחות התחקיר עמי בראשית עשור ה- 2000 : "ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה חזק שלא נתן למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו. הייתי עד לתחנונים של יצחק לבני בפני ארנון צוקרמן , משהו כמו, "תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות" . ארנון צוקרמן סירב. ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והוכחה מוצקה שמִנְהָלָן טוב בעברו יכול להיות מנהל טלוויזיה מצטיין למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה והעיתונאות הטלוויזיוניים". גם יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי מנהל חטיבת התוכניות בשנים 1967 – 1969 (ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1980) זוכר את אותו הטקסט . כך אמר לי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2004 : "מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני התחנן בפני מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארנון צוקרמן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליצחק לבני דריסת רגל בבניין הטלוויזיה. המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי. רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו. ארנון צוקרמן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דן שילון מנהל חטיבת החדשות ומוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות , וגם של אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט . הוא הביס את יצחק לבני".

טקסט תמונה : זהו ישראל דורי מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים 1982 – 1970 . היה עֵד להתכתשויות הבלתי סופיות בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1974. יצחק לבני הציע לארנון צוקרמן סמכויות יתר כמנהל טלוויזיה תמורת התערבות בתכני השידור של הטלוויזיה . ארנון צוקרמן לא הסכים . (באדיבות ישראל דורי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (בן 10000 עמודים) : "הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001".

יִצְחָק לִבְנִי מעולם לא שכח את יחסו הנוקשה והמחפיר של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כלפיו (אפילו בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו ב- 2005 שאל אותי אומנם ברוח טובה, מה חושב עליו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן והאם הוא עודנו שונא אותו). ב- 1977 נִקרתה ליִצְחָק לִבְנִי שעת הנקם . בראשית אותה שנה ניצב יחד עם שבעת אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בתפֶר שבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבין השידורים בשפה הערבית בראשותם של יוסף בר-אל וסלים פתאל . יצחק לבני החליט להוציא את השידורים בשפה הערבית בעזרתו של הוועד המנהל (כל שבעת חבריו הם מינויים פוליטיים) משליטתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן . זה נראה כמעשה נקמנות . יצחק לִבני ניצח את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעזרת הפוליטיקאים . התגלתה מציאוּת עגומה ומשמימה . המנכ"ל שינה את מבנה רשות השידור והקים גוף טלוויזיוני עצמאי חדש בשפה הערבית והעמיד בראשו את יוֹסֵף בַּר-אֵל . שינוי המבנה לא היה הכרחי והיום ברור לחלוטין שהיה שָגוּי . הטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מנהלה יוֹסֵף בַּר-אֵל קיבלה עצמאות מידיו של יִצְחָק לִבְנִי אך למנכ"ל רשות השידור לא היה הכוח להעניק לה זמן מסך ניכר ואמצעי הפקה ושידור . הוענקו לה פירורי שידור . 90 דקות יומיות בלבד ואמצעי הפקה מוגבלים . הטלוויזיה בשפה העַרבית נולדה כגוף איזוטרי זניח ללא אמצעי הפקה, צילום, ושידור משלה והייתה תלויה כל הזמן בחסדי הטלוויזיה בשפה העִברית. המעבר לעצמאות לא היטיב עם תכני השידורים בעַרבית בשום שלב בהיסטוריה של הטלוויזיה הציבורית לדורותיה. מהדורות החדשות והתוכניות מעולם לא השתפרו. הם לחלוטין לא היו טובות ואיכותיות יותר או רלוואנטיים מבעבר. אך יִצְחָק לִבְנִי הצליח בכל זאת במשהו. הוא יצר עובדה בשטח וקעקע בחינם וללא שום צורך את יסודות שילטונו של יריבו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן.

ארנון צוקרמן התייחס ליוסף בר-אל כל הזמן בחשדנות רבה . בשלב מסוים אף כתב לו מסמך ונזף בו כאמור בחומרה בריש גלי, "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה". יצחק לִבני התעלם מחוות הדעת המקצועית הזאת של מנהל הטלוויזיה והציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי בשפה העַרבית . בעת כתיבת המחקר שאלו אותי רבים האם הדבר מעיד משהו על אישיותו הנקמנית של יצחק לבני והאם הייתה זו בכייה לדורות ? התשובות חלוקות. צריך להבין שיצחק לבני חוץ מהיותו מנכ"ל רשות השידור וקודם לכן מפקד תחנת רדיו גלי צה"ל הוא אישיות בעלת רמה, ידען גדול, קורא ספר, ודמוקרט.

טקסט תמונה : זהו יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974 . ב- 1977 העניק יצחק לבני ליוסף בר- אל ממלכה אך לא הקצה לו את האמצעים הדרושים וזמן חשיפה נאות כדי לנהל אותה כהלכה וכדי להבליט אותה כפקטור שידור במפת התקשורת הישראלית . (באדיבות יצחק לבני . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

יִצְחָק לִבְנִי הכשיר את יוסף בר- אל . הוא העלה אומנם ב- 1977 לגְדוּלָה ונתן לו רשת שידור בשפה העַרבית השווה בהגדרתה ובהיררכיה הניהול לטלוויזיה הישראלית , אך בַּד בְּבַד לא הועיד לוֹ אמצעי הפקה עצמאיים משלוֹ . בכך הכשיל אותו מראש ויצר בכייה לדורות . זאת הייתה צרה צרורה שהולידה כל הזמן אין סוף וויכוחים ומריבות בין הטלוויזיה בעַרבית לשידורים בשפה העִברית , מי חשוב ממי – ומי קודם למי . יוסף בר-אל ועובדיו נזקקו לארסנל כלי השידור של ארנון צוקרמן שָם שררה עדיפות מוחלטת לחטיבות החדשות והתוכניות בשפה העִברית . היקף השידור הנמוך של הטלוויזיה בשפה העַרבית , רק שעה וחצי ביממה , ומיעוט אמצעי הפקה ושידור (לא היו דרושים כפועל יוצא של מחסור משימות וזמן שידור מצומצם) יצר התמרמרות עולה וגואה בקֶרֶב עובדי הטלוויזיה בשפה העַרבית . הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי . אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית חשו ברבות השנים מקופחים ומתוסכלים מאוד . זה לא קרה בבת אחת . הם הרגישו חסרי אונים ולעיתים חשו כנטע זר בבניין לעומת הקולגות העשירים מהטלוויזיה בשפה העברית . יוסף בר- אל היה מ- 1977 מנהל רשת טלוויזיה זניחה . את עיקר אמצעי ההפקה והתקציבים ועִמַם גם את התהילה  –  גרפו מנהלי הטלוויזיה האמיתיים ארנון צוקרמן , ואחריו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי , טוביה סער , וחיים יבין . יוסף בר-אל הועמד בצֵל . גאוותו נפגעה . ההתמרמרות הקשה של עובדיו הולידה ברבות השנים רגשי נְחִיתוּת וקִנאָה . אנשים מתוסכלים ואפופי קנאה הופכים חיש מהר לחוֹרְשֵי מְזִימוֹת .

אחת הדוגמאות המובהקות לחוסר שוויון בין שני הגופים בא לידי ביטוי בשידורי הספורט הבינלאומיים . השַדָּרים שלי ביצעו את המוטל עליהם תמיד מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי אירופה ותבל . השַדָּר בשפה הערבית סלומון מוּנִיר עשה זאת תְּדִירוּת ובאופן תמידי במשך שנים רבות בשיטת Off  Tube ממשרד ההפקה ולא מהשטח . תופעת שידור ה- Off Tube הייתה תופעה עיתונאית נלוזה שהטילה כתם מקצועי כבד על הטלוויזיה בשפה הערבית ועל העומד בראשה , וכמובן על השַדָּר סולומון מוניר ששיתף פעולה עם הממונה שלוֹ והסכים לעשות כך . שידור Off tube הוא אות קלון כפול . לאיש המחליט ולאיש המְבַצֵע .

טקסט תמונה : יוני 1982 . מונדיאל ספרד 1982 . זהו אגף במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית ב- IBC  במדריד . הצילום מתעד רגע עצוב ומביך לטלוויזיה בשפה הערבית בראשותו של יוסף בר- אל . שדר הטלוויזיה בשפה הערבית סלומון מוניר נכפה לשדר את קטעי הכדורגל במונדיאל ספרד 1982 בשיטת Off  Tube ממסך הטלוויזיה במשרד ההפקה במרכז השידורים הבינלאומי במדריד בירת ספרד הקרוי בשפה האנגלית בשם International  Broadcasting  Center , במקום לעשות זאת כמו עמיתיו יורם ארבל , נסים קיוויתי , ורפי גינת מעמדות שידור באִצטדיונים ברחבי ספרד הענקית . סלומון מוניר ישב במשרד במדריד ועשה מעשה פסול . הוא שידר מהמוניטור ולא מהשטח . את אותו הדבר יכול היה לעשות מהמוניטור באולפן בירושלים. הוא לא היה צריך להרחיק לשם כך עד ספרד. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : סולומון מוניר , נסים מזרחי , מפקח הקול והתקשורת מיכה לוירר , עוזרת ההפקה עדה קרן , ומפקח ה- Video מנחם וולף . (תיעוד וצילום יואש אלרואי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : חודש יוני – שנת 1986. מונדיאל מכסיקו 86'. אצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. יורם ארבל לעומת סולומון מוניר שִידֵר ישיר את כל אירועי הספורט הבינלאומיים מעמדות השידור שלנו במגרשים ובאִצטדיונים ברחבי תבל, ולעולם לאOff  Tube מהמוניטור במשרד. עמדת השידור באצטדיון היא כלי נשקו העיתונאי של השדר. לידו, עוזרת ההפקה המסורה של מחלקת הספורט גב' שמחה שטרית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש יוני – שנת 1992. אליפות אירופה בכדורגל – שוודיה 1992 (92 EURO). מאיר איינשטיין (מימין) ורמי ווייץ משדרים את משחקי הטורניר מעמדת שידור שלנו בסטוקהולם. העבודה העיתונאית בשטח ומלאכת השידורים הישירים מעמדות שידור באצטדיונים הייתה נר לרגליי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1990 המשיך יוסף בר-אל כמו רבים אחרים לזְלוֹג דרך חורי המסננת וקפץ מדרגה. וועדת מכרזים בראשותם של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל מינתה אותו למנהל הטלוויזיה הישראלית לתקופה של שלוש שנים, 1993 – 1990. אחת התומכות הראשיות בו הייתה גב' דליה איציק אז חברת הוועד המנהל מטעם מפלגת העבודה . זאת הגברת שהעניקה ליוסף בר-אל דברי שבח שכלל לא בטוח שהיה ראוי להם וכפי שאמר פעם אלמוני : "שבח שאין ראויים לו הוא סטירה בתחפושת". ב- 1993 לכדה המסננת המקצועית בסופו של דבר את יוסף בר-אל ברשתה . להפתעת הכל, גם המערכת הפוליטית בלמה אותו. הוא הסתבך ברשת של מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ולא גבר על המכשול שהציבה בפניו שַרת החינוך והתרבות הטרייה גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי הממונה מתוקף תפקידה על רשות השידור . גב' שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח מייד את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה עוד בטרם ימלאו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו [3]. ובאמת, כהונתו לא הוארכה. או במילים אחרות, הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים החל מקיץ 1990 ועד קיץ 1993, והוּדַח. במקומו התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יאיר שטרן. ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית . כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה מופרך לחלוטין .

טקסט תמונה : זהו יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 . מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור וחברי המליאה הצביעו בקיץ 2002 בעד מינויו למנכ"ל רשות השידור בנימוק של , "אישיות חיונית יחידה ואין בלתו" . צחוק הגורל . רק שני אנשים בשני הפורומים הציבוריים האלה התנגדו התנגדות נמרצת למינוי . היו אלה פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן . בקיץ 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל 'אריק' שרון ברוב הדר עם ופאר את יוסף בר- אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל . כעבור שלוש שנים הדיחה הממשלה ואותו ראש ממשלה את יוסף בר- אל מהתפקיד הרם לנבכי ההיסטוריה . הוא נשלח בבושת פנים לפח האשפה של ההיסטוריה . (לע"מ תמורת תשלום) .

בחודש מאי 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשותו של אותו ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן שמינה את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור, להדיח ולסַלֵק אותו לאלתר מתפקידו הרָם , שנתיים לפני תום כהונתו . בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בבושת פנים בעיצומה של תקופת הניהול שלוֹ. יוסף בר-אל הודח בשל אשמה כבדה של שחיתות ניהול ושוחד מסך. הוא סולק לשוליים מהם הגיח. למעשה, הושלך לירכתיים לעבר פח ההיסטוריה של השידור הציבורי.

האשמה איננה רק במוּדַח שסולק והורחק בצֶדֶק מתפקידו. האשמה מוטלת בראש וראשונה על אלה שמינו אותו והרימו את ידיהם בעד המינוי השגוי והמופרך חסר התקדים במדינת ישראל. החברים והחברות שאיישו את מליאת רשות השידור והוועד המנהל של רשות השידור והצביעו פה אחד בקיץ 2002 בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, יוצאים רַע מאוד מהעניין. גם השָרָתִּים והמשתפ"ים בתוך רשות השידור שעשו בשעתו יד אחת מרצון עם המנכ"ל המודח נִנזפו לעַד ע"י ההיסטוריה.

טקסט תמונה : 3 במאי 2005 . כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב". "הודח" . לראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלת ישראל להדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו . (באדיבות העיתון "מעריב") .

מינויו של יוסף בר-אל לשני התפקידים הרמים של מנהל הטלוויזיה הציבורית בשנים 1993 – 1990 ואח"כ למנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוליד השלכות שליליות הרות גורל ומרחיקות לכת בתחומי המוסר ומנהיגות השידור. הילה שחורה העיבה שוב על הקשר שבין עיתונאות לפוליטיקה במדינה חופשית ודמוקרטית. גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 זוכרת בשיחות התחקיר עמי ב- 2006 : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1 , לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים".

לא בִּכְדִי עולה בפרק הזה בספר "רוש ולענה" הוויכוח הפוליטי הקלסי והדרמטי שהתקיים ב- 1959 בארה"ב בין מנהיגי הפועלים של אמריקה החופשית ובראשם וָולְטֶר רוּתֶּ'ר לבין מנהיג ברה"מ הקומוניסטית והטוטליטרית נִיקִיטָה סֶרְגֶיֶיבִיץ' חְרוּשְצ'וֹב בהקשרה של רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל בשנים 2005 – 2002 . קיימת סיבה טובה לכך שכאן בספר הזה "רוֹש ולַעֲנָה", נזכר שמם של המחזאי הגאון וויליאם שייקספיר והַמְלֶט נסיך דנמרק הישר באדם. זה נכון ש- "הַמְלֶט" הוא רק מחזה אך רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הייתה טרגדיה. ככה אני רואה את הדברים בעיניים הטלוויזיוניות שלי . אולם בַּל אקדים את המאוחר. הנה עוד התחלה של הספר עב הכרס, "רוֹש ולַעֲנָה בשנים 2005 – 2001".

הופעתו הכושלת של מנכ"ל רשות השידור רָן גָלִינְקָא בסתיו 2001 . רן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור ממנה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 ליועץ מקורב . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו כעורך ראשי ובראשות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי , משדרת במגזין "יומן" בשבע בערב של יום שישי בזמן צפייה ראשי (Prime time) בדצמבר 2001 בעיצומה של האינתיפאדה כשנחלי דם של אזרחים ישראליים פצועים והרוגים מרווים את אדמת הארץ – ריאיון ארוך ומפורט עם הארכי טרוריסט יאסר עראפאת המכנה את עצמו יו"ר הרשות הפלסטינית . ראש הממשלה אריאל שרון מחליט לפטר בו במקום את רן גלינקא מתפקידו. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן ממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל הבא של רשות השידור במקום רן גלינקא המפוטר . ראש הממשלה מקבל מייד את ההמלצה. ביום שישי – 26 באפריל 2002 מפרסם יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" באמצעות ריאיון עם שרי מקובר את ה- "אני מאמין" הטלוויזיוני שלו ואת נאמנותו המוחלטת לממנה הפוליטי שלוֹ. עובדי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה ממלאים פיהם מים ושותקים בעקבות המינוי המופרך. יוסף בר-אל מנהל באפריל 2002 מו"מ כושל עם חברת "צ'ארלטון" העוסקת בתיווך זכויות שידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 . הוא קונה 8 משחקים בסכום כולל חסר תקדים של כ- 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר, כלומר כחצי מיליון דולר עבור כל משחק מתוך השמונה, מבלי שנבחרת ישראל נוטלת חלק בטורניר. חלק מאנשי הוועד המנהל בראשותו של נחמן שי מאשר את העסקה. אנוכי מחליט להתפטר מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ועוזב מייד את הטלוויזיה ואת רשות השידור. אני שולח מסמך מפורט ליוסף בר-אל בו אני מאשים אותו בחומרה רבה הנוגעת לדרך התנהלותו במקצועית ברשות. המסמך מועבר גם לידיעת אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ולידיעתו של השופט יצחק רביבי הממונה על מינויים בכירים בשירות הציבורי של מדינת ישראל.

ביום חמישי – 15 בנובמבר 2001 אירחה מכבי ת"א אלופת אירופה בכדורסל בהֵיכַל הספורט ביד אליהו את  הקבוצה היוונית אולימפיאקוס אתונה בניסיון להסתער פעם נוספת על גביע ה- Euroleague . באותה עונת שידורים שילמנו למכבי ת"א סכום שיא של 6.600000 (שישה מיליון ושש מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים אך המשחק היה שִיגְרָתּי . לא השידור הישיר . אין שידור שִיגְרָתּי . השִיגְרָה היא האויב המַר של המאבק והתחרות וגם של שידורי הטלוויזיה . את זה ידענו מזה זמן רָב ציוותי השידור שלי ואנוֹכי .

היה לי אורח נכבד באותו עֶרֶב בשידור הישיר. מנכ"ל רשות השידור החָדָש בכבודו ובעצמו, רָן גָלִינְקָא. השַר הממונה רענן כהן מינה את רן גלינקא לתפקיד במקומו של אורי פורת שהתפטר. המינוי היה לתקופה ניסיון קצרה בת כשלושה חודשים. בדרך כלל מדובר בתקופת ניסיון שאורכה לפחות שישה חודשים. רן גלינקא חשק מאוד במינוי הנכבד והסכים לשמש מנכ"ל רשות שידור לעת מצֹא לתקופת ניסיון כה קצרה. הוא העריך שיוכל להשתלט על התפקיד הרגיש והמורכב ונהנה מתמיכתו של ראש הממשלה מר אריאל שרון לפי שעה. רָן גָלִינְקָא הביא עִמוֹ למשחק אורחת נוספת, את עוזרתו האישית ומנהלת לִשכתו גב' ליאורה שמעוני. מנהלת לשכת המנכ"ל הוותיקה והמצטיינת של מוטי קירשנבאום ואורי פורת מאז שנת 1993 גב' אֶלִינוֹר בֶּלְקִין שהייתה בעלת ידע עצום בעבודה המורכבת הזאת הורחקה מהלשכה ובעצם סולקה מתפקידה . במקומה הוצבה בתפקיד המפתח טירונית חסרת כל מושג ניהולי בשֵם גב' ליאורה שמעוני. רשות השידור איבדה בבת אחת לא רק את אורי פורת אלא גם מנהלת לשכה מוכשרת ועתירת ניסיון . גב' אלינור בלקין הייתה עבור מוטי קירשנבאום ואורי פורת מה שגב' רוחמה איילון הייתה ליצחק לִבני ויוסף "טומי" לפיד. מנהלת לשכה פדנטית ודייקנית ביותר. הסתלקותם של אורי פורת ואלינור בלקין מרשות השידור היו עבורי שתי אבדות מקצועיות כבדות.

רָן גָלִינְקָא נעדר כל השכלה תקשורתית וללא עבר עיתונאי התמנה זה עתה לכהונה הרמה והמורכבת בהמלצתו האישית והישירה של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן . כאזרח מן השורה נהה רָן גָלִינְקָא במשך שנים אחרי שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה ועכשיו ביקש ממני כמו מרבית המנכ"לים שקדמו לו להיות אורח מחלקת הספורט במשחק המתנהל בהיכל הספורט יד אליהו. ביקשתי ממנו להגיע מוקדם יותר לשער שֵש של ההיכל שם ממוקמת ניידת השידור הגדולה שלנו. רציתי שיספיק לשוחח עם האנשים העושים את השידור, הצוות העיתונאי, שכולל את הבימאי, המפיק, השדרים והפרשנים, ויכיר גם את הטכנאים ופועלי במה. רציתי שהוא יתבונן מקרוב בהכנות הסופיות של השידור הישיר נוֹשֵא הרייטינג הרָב ביותר של שידור הציבורי. קיוויתי שיהיה בידו הזמן לשוחח עם עשרות עובדי ניידת השידור לפני שהוא אָץ לעבר יציע המכובדים בהיכל כדי לצפות בהתמודדות. "יואש אלרואי דאג לי לארבעה  כרטיסים, לי ולעוזרתי ליאורה שמעוני", ביקש כמה ימים לפני השידור הישיר, ולא שכח להוסיף, "נילווה אלי העֶרֶב גם מנהל ערוץ 33 ברשות השידור יוסף בר-אל ובְנו אָרִיק, אָנָא ממך. יוסף בר- אל הוא ידידי ועוזרי הקרוב . הוא האיש שמכניס אותי לעבודה ברשות השידור. אני מבקש אותך שתשיג גם לוֹ שני כרטיסים למשחק של מכבי ת"א".

נפגשנו ליד ניידת השידור הגדולה שלנו ה- "וֶורֶד" הממוקמת בסמוך לשער מספר שֵש של ההֵיכַל . עֶשֶר המצלמות שלה וחמֵש יחידות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) של ההילוכים החוזרים האיטיים כבר היו מוכנות לשידור הישיר . המנכ"ל החדש עשה עם תחילת מינויו שתי שגיאות שמרבית המנהלים הטירונים נוהגים לעשות תדירות . הוא הרשה לעצמו לאַחֵר לפגישה שנקבעה לו עם צוות ניידת השידור שכיסה את המשחק ומינה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 למעין יועץ ראשי שלוֹ מבלי לבדוק מי האיש , מה הרקורד המקצועי שלו , ומה הן מידות כּשרונו ואמינותו שדורש התפקיד . המנכ"ל הירוק לא הכין את שיעורי הבית המינימאליים והבסיסיים ביותר שהיה עליו להכין . שגיאתו השנייה כפי שיתברר בהמשך הייתה קרדינאלית ומכרעת ועלתה לו במשרתו .

משחק הכדורסל עמד כבר להתחיל ולא נותר לוֹ פנאי לעשות את הדבר החשוב באֶמֶת . להיכנס לניידת השידור כדי לפגוֹש ולהכיר את עובדיה וכדי לעקוב אחרי ההכנות האחרונות לקראת שידור הישיר . נשארו לוֹ שְנִיוֹת ספורות של פנאי ומן הסתם בחר לעשות לי הכרה עם יוסף בר-אל . "תכיר" , חזר על הטקסט שאמר לי בהנאה ובגאווה לפני ימים ספורים  , "זהו יוסף בר-אל היועץ הקרוב שלי" , תוך שהוא מצביע בכיוונו של עוזרו הצמוד . "הוא האיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור", סַח לי הטירון הירוק בפשטוּת, בתמימות, ובפנים מחוּיָכוֹת. השבתי לוֹ מייד : "אתה לא צריך להציגוֹ בפניי אני מַכּיר אותו היטב מימים ימימה , מקדמת דנה" .

לחצתי את ידיהם של רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל ואיחלתי להם צפייה נעימה . "תודה" , אמר רָן גָלִינְקָא לבוש בפשטות כקיבוצניק מן השורה (גדל בקיבוץ רמת יוחנן) , "שתהיה לי בריא" , נִפרד ממני יוסף בר-אל ענוב ומחויט בחליפה מהודרת . שניהם נבלעו בין המוני האנשים שנעוּ בדרכם לעבר שער שָלוֹש המוביל ליציע הכבוד בהֵיכַל הספורט ביד אליהו . מכבי ת"א הייתה כרגיל ההצגה הטובה ביותר בעיר .

טקסט תמונה : זהו רן גלינקא המנכ"ל הטירון שמשל ברשות השידור שישה חודשים בלבד , מספטמבר 2001 ועד מארס 2002 . רן גלינקא היה לוחם בצה"ל ופיקד בהצלחה על שייטת 13 אך נכשל בניהול רשות השידור . הוא היה חסר כל ניסיון עיתונאי ו- "ירוק" בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת הכוללת בשורותיה את הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" (בעברית וערבית) . הוא שגה כבר בתחילת עבודתו כשמינה את יוסף בר- אל לעוזרו האישי , והכריז בטרם עת : "זה ידידי יוסף בר-אל האיש שיכניס אותי לעניינים ברשות השידור" . טעות גדולה כפי שאמר לי בשיחות התחקיר בינינו , שאין לה מחילה . הוא שילם על כך בריבית דה ריבית . (באדיבות רן גלינקא) .

טקסט תמונה :  "זהו יוסף בר- אל היועץ הקרוב שלי" , אמר לי רן גלינקא , לאחר מינויו באוקטובר 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור , והוסיף , "הוא עוזרי הקרוב והאיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור" . (מחלקת הסטילס . באדיבות לשכת מנכ"ל רשות השידור . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון . תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה . ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד ברת תוקף בטענה מפני ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים . אריאל שרון קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק  . רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השריון אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל.

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רחב ידיים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן" עם יָאסֶר עַרָאפָאת יו"ר הרשות הפלסטינית . את הריאיון השנוי במחלוקת עם אביר האינתיפאדה השנייה ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עודד גרנות במוקטעה ברמאללה.

ראש הממשלה אריאל "אָרִיק" שרון ראה ביאסר עראפאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יכירנו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית . שוֹבָל דם ארוך של ישראלים חפים מפשע , גברים ונשים , זקנים , נערים וטף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל . אריאל שרון היה המום מהכתבה הנִרְחֶבֶת עם יאסר עראפאת בטלוויזיה הממלכתית של מדינת ישראל . למיטב שיפוטו , הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת  ב- Prime time  של השידור הציבורי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים . אריאל שרון ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית משגה עיתונאי לאומי קשה מנשוֹא . הוא לא סלח לעורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל . ראש הממשלה אריאל שרון רצה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום . הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על רשות השידור רענן כהן הוציא מסמך כתוב , יממה קודם לכן , ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 , בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא בעוד בשלושה חודשים נוספים . רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו . אריק שרון יצא מדעתו ורתח גם רענן כהן שלא נועץ בו קודם לכן .

טקסט מסמך :  6 בדצמבר 2001 . השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים . רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר נחרץ . בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות מתפקידו . הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות. אריק שרון מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי, היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית . לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון "מעריב". עודד גרנות הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת  במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7  בדצמבר 2001 בתוכנית "יומן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הציבורית באישורם של המנכ"ל רן גלינקא, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

אריאל "אריק" שרון היה מדינאי מהדוֹר הישן. הוא ראה את תפקידה של העיתונאות החופשית במדינת ישראל באוֹר שונה (לחלוטין) מכל מיני עיתונאים כאן שסברו כי אין להגביל עריכת ריאיונות עם אויבי ישראל גם עם המרים שבהם, בטענה מוכרת, "מעניין לשמוע מה אומרים האויבים שלנו". בעיני ראש הממשלה זאת הייתה טענה מופרכת. לא פעם העלה אריאל שרון טיעון הגיוני עוד לפני היותו ראש ממשלה, כי אין להרשות את הופעתם של טרוריסטים ואויבי ישראל על מסך הטלוויזיה במסווה של ריאיון עיתונאי. מידע אישי, אני יודע כי אמר לא פעם אחת  "ה- BBC לא היה מתיר בשום אופן ריאיון עם אדולף היטלר במלחמת העולם ה- 2. האומה האנגלית התייצבה כאיש אחד מאחורי ראש ממשלתה ווינסטון צ'רצ'יל שקבע חד משמעית כי הקנצלר הגרמני הוא טרוריסט מטורף שרוצה בהשמדת אנגליה ופוגע ביודעין וללא אבחנה באוכלוסייה אזרחית . לא היה עולה על דעתו של איש ב- BBC להעניק במה תקשורתית לאדולף היטלר האחראי למותם של עשרות אלפי אזרחים בריטיים תמימים, גם אם זה "מעניין" כמה עיתונאים לשמוע מה הוא אומר. היו לראש הממשלה אריאל שרון שלושה לָאוִוים . עם מרצחים וטרוריסטים לא מדברים, לא מנהלים מו"מ, ולא עושים הסדרים".

מדינת ישראל טבלה כבר יותר משנה בנהרות של דם וראש הממשלה רתח מכעס . אריאל שרון לא הבין כיצד רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל מעניקה את מסך הטלוויזיה הציבורי והמיקרופון שלה לטובת אויבה המַר ביותר של מדינת ישראל רָב המרצחים יאסר עארפאת כדי שיסביר לאזרחי ישראל באמצעות ריאיון טלוויזיה בליל שישי לכתב הטלוויזיה עודד גרנות את תכנוניו הפוליטיים ומהלכי האינתיפאדה שלו בשטח , אלה שהובילו להֶרֶג הנוראי של מאות אזרחים ישראליים תמימים חפים מפשע . ראש הממשלה פשוט יצא מדעתו מרוב כעס על רשות השידור . רָן גַלִינְקָא עיתונאי טירון ומנכ"ל מתחיל נכנס למבוך חסר מוצא . אָרִיאֵל שָרוֹן סִימֵן אותו ובִּיקֵש את ראשו מידיו של השַר הממוּנֶה על ביצוע חוֹק רשות השידור מר רענן כהן איש מפלגת העבודה . השַר הממונה שמשום מה הצטייר תמיד כעסקן רדוּד ופוליטיקאי לא מוכשר במפלגת העבודה מאז ימי מפא"י ההיסטוריים נענה ללא היסוס לצַו . רענן כהן היה שַר נשכח ואָפוֹר . מי זוכר אותו ואת פועלו אם היה כזה אך באופן פרדוקסאלי זכה בימים ההם בכמה רגעים של אופוריה בשל ההשפעה שהייתה לוֹ על הנעשה ברשות השידור . בערוֹב ימיו כעסקן פוליטי קיבל רענן כהן מתנת פרידה . ראש הממשלה מינה אותו לנַהֵל את הבנק "לתעשייה ופיתוח". השר הממונה על רשות השידור פרש מהחיים הפוליטיים. משתמה תקופת הכהונה הזמנית בת החצי שנה של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל רשות השידור, הוא נמצא לא מתאים ע"י ראש הממשלה והוּדַח מייד מתפקידו . ממש לפני פרישתו מהחיים הפוליטיים, באפריל 2002, הספיק השַר רענן כהן להעלות מירכּתי קוֹל האוֹב והרייטינג הזעום של ערוץ 33 , שֵם זניח של מנהל טלוויזיה בדימוּס במקומו של רָן גָלִינְקָא המוּדַח. יוסף בר-אל . השר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור הציג את מועמדותו של יוסף בר-אל בפני ראש הממשלה והזניק בכך את שמו של האיש הלא מוכשר הזה בן ה- 67 לפסגת השידור הציבורי. "אני נותן לך איש חזק", הבטיח רענן כהן לראש הממשלה. אריאל שרון קיבל את ההצעה וחתם על המינוי. יוסף בר-אל מונה למנכ"ל רשות השידור . חֶשרת עבים , אין מילה אחרת לתאר את המצב, כיסתה את שמי רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל . הרי זה אותו יוסף בר-אל שנכשל כישלון חרוץ וקולוסאלי בניהול הטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990. היה ידוע לכל בר בי רב ומן המפורסמות כי מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור לא האריך בשעתו את כהונתו של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו אז את יאיר שטרן. מינויו של יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היה אנאכרוניזם פתולוגי.

ביום חמישי – 18 באפריל 2002, אָץ יוסף בר-אל (יועצו הקרוב אך זה מכבר של רָן גַלִינְקָא)  אל העיתון "גְלוֹבְּס" , כדי להצהיר ולכנות את המנכ"ל המודח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים בתואר , "דָפוּק" . כך כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה שחור על גבי לבן . גווייתו של המנכ"ל המוּדח טרם הספיקה להתקרר , אך המנכ"ל החדש בחר להתקלס בה בפומבי . הוא עשה זאת  בריאיון שהעניק לאביבה קרול כתבת העיתון "גלובס" [4] .

ציטוט : "כל אמתלה תשרת עריץ". (אזופוס) .

שמונה ימים אח"כ , ביום שישי – 26  באפריל 2002  , התפרסם במוסף "סוף שבוע" הפופולרי של העיתון "מעריב" עוד ריאיון ארוך , חסר תקדים ומדהים בתוכנו עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ערב מינוי הקבע שלו ע"י ממשלת ישראל והעונד בראשה אריאל שרון . את הריאיון עִמו ערכה  העיתונאית גב' שָרִי מָקוֹבֶר [5] . יוסף בר-אל הציג בריאיון את המניפסט הניהולי שלוֹ (בעיניי מֵבִיש) והסביר למראיינת כיצד הוא עתיד לנהל את רשות השידור . ראשו של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא נערף . זה היה רק עניין של זמן עד שראשו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ייערף גם כן . המראיינת הציבה כותרת בשער המוסף , "יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור מצהיר אמונים לראש הממשלה" , והמנכ"ל לא הכחיש אותה . הצהרת האימונים העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור לראש הממשלה הייתה מעשה חנפני ומתרפס מהסוג הגרוע ביותר שטרם נראה בארץ . יוסף בר-אל חצה את כל הקווים האדומים של גבולות המוּסַר. נורא יותר מזה הייתה רק שתיקתם העלובה של עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" גם יחד . הם כולם קראו את הריאיון של המנכ"ל שלהם עם גב' שרי מקובר. ידעו והחרישו. ביזיון . טקסט הריאיון הגשים את עצמו . איש לא תיאר אז עד כמה ההבטחה העיתונאית הזאת של יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר להפקיע את רשות השידור לטובת ראש הממשלה שמינה אותו למשרה הרמה , תמוּמַש ותגשים את עצמה במלוא עוּזָה.

יוסף בר-אל ניסח (ללא בושה) בריאיון כותרת משלו : "אלוהים קרא לי… ! ג'ו סיים את המשימה שלך ! ". שום צניעות, שום ענוָוה, שום דֶרֶךְ אֶרֶץ, שום דוגמא אישית, שום כִּישָרוֹן.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת שחצנית ומתנשאת בעיתון "מעריב" של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה דמוקרטית. יוסף בר- אל מכריז ביום שיש – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור : "אלוהים קרא לי ואמר ג'ו סיים את המשימה שלך". מעולם לא נשמעה הכרזה כזאת של מנכ"ל רשות שידור לפניו . רבים מהפוליטיקאים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר – החרישו. (באדיבות העיתון "מעריב").                                                                                                                                                

בגוף הכתבה דאג מנכ"ל רשות השידור לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּע מזה שנים ארוכות : "(…) חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי (…) דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג , רענן כהן , מאיר שטרית , רובי ריבלין , אריה דרעי , יאיר פרץ (…)" , והוסיף על עצמו , "(…) אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עם אנשים יודע לשווק את עצמי , ויוצר קומוניקציה בקלות…קל להתיידד איתי (…)" .

טקסט תמונה :  26 באפריל 2002. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר- אל מונה בפומבי וללא בושה את ידידיו הפוליטיקאים במדינת ישראל. "ידידי הם דן מרידור, דליה איציק, סילבן שלום, פואד בן-אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי , יאיר פרץ. אני אדם שיוצר כנראה קשרים טובים עם אנשים, יודע לשווק את עצמי , ויוצר קומוניקציה בקלות . קל להתיידד אתי", אמר לעיתונאית גב' שרי מקובר [6]. העסק הזה הוא פתטי. איש מהרשימה הנכבדה לא התייצב בפומבי ולא הכחיש את חברותו עם מנכ"ל רשות השידור שלבסוף סולק מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון . אף פעם לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים . אחד מחוקי המוסר העיתונאיים קובע בבירור : "עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים – חשוד מראש". העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה . העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שאינם נחצים כמו באקסיומה המתמטית . (באדיבות העיתון "מעריב").

לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית הרדודה, אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל המיועד נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים, ו/או משוררים, ו/או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל, ו/או אנשי חקלאות , ו/או אנשי תעשייה וְ- High Tech . ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בפני המראיינת את כריזמת המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי : "(…) מה פירוש ראיס ? ראיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה. מתוך כבוד . אנשים בעל כורחם מכבדים אותי. אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר. כשאני נכנס לחדר כולם עומדים . אף פעם לא אמרתי למישהו "קוּם אני מדבר אליך", אבל כולם קָמִים מעצמם . אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. תמיד אמרו "הַרָאִיס נכנס" מתוך כבוד (…)" . 

טקסט תמונה  : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית (במרכז בחולצה לבנה) החמיא לעצמו וטען בלהט : "…אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר…כשאני נכנס לחדר כולם עומדים…אנשים בעל כורחם מכבדים אותי…". בקיץ 2002 מונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון . כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 הודח וסולק מתפקידו בבושת פנים ע"י אותה הממשלה שמינתה אותו. משמאל בימאי הטלוויזיה וויקטור קאמר. (התמונה באדיבות יוסף ביניא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד הבטיח גם למראיינת שלו באותו ריאיון : "(…)אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו (…)" . הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות . איזה להחזיר ואיזה נעליים . בשורות הבאות בריאיון הבטיח את נאמנותו לראש הממשלה , "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל . אני אעשה מה שהוא יאמר לי .אנחנו חייבים להכניס דברים לפרופורציה . לא מקובל עלי מרד . כפי שיש עורך לכל עיתון ומנכ"ל לכל תחנת טלוויזיה , כך יש למדינה הזו ראש ממשלה , ואני לא מפחד להגיד את זה . מה אני פופאיי ? אני אבוא ואגיד לראש הממשלה , "אני מסרב אני יודע יותר טוב ממך מה מתאים ומה לא מתאים לעם ישראל ?" חֶשְרָת עַבִים . עננים שחורים הסתירו את עין השמש וכיסו באחת את שמי רשות השידור שאמורה להיות ריבונית .

טקסט תמונה : 26 באפריל 2002 . יוסף בר- אל מחמיא לעצמו בפרהסיה בעיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 2002. השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו לא היסו אותו. "בכנסת ישראל אמרו לי, "אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור", דיווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" גב' שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל  ה- BBC  הבריטי היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שלו בממשלה, כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד בישראל. תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי ועובדי ה- BBC  לגרש את המנכ"ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה . המגיש הראשי של "מבט" חיים יבין ומנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב שישבו על ידו שמעו את הטקסט הנורא והחרישו. כל ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו שתק. (באדיבות העיתון "מעריב").

שוּם מנכ"ל בהיסטוריה של רשות השידור לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון , ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ"ל רשות השידור המיועד הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב . קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם . חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין מדינות דיקטטוריות ואת ארצות העולם השלישי. בשנות שלטונו של יוסף בר-אל ברשות השידור 2005 – 2002 הפך הסֵיאוּב למציאוּת גם בישראל. שוחד פוליטי הוא נֶמֶק. שרי הממשלה וחברי כנסת ביניהם אהוד אולמרט ואיתן כבל הודיעו בפרהסיה כי יוסף בר-אל הציע להם שוחד מסך. שחיתות פוליטית בתקשורת ועל מרקע הטלוויזיה הוא נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה. ממשלת ישראל בראשות הממנה הראשי אריאל שרון שמה לב למצב והרחיקה ב- 2005 את יוסף בר-אל מהשררה שהפקידה בידיו ב- 2002 .

מדהים כי עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור , שוחרי העיתונות החופשית, ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה – קראו היטב כל מילה בריאיון המביך באותו יום שישי ב- 26 באפריל 2002, אך שתקו והחרישו. הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר היה ריאיון מקומֵם. אני ראיתי בו אות של בושה וקָלוֹן טלוויזיוניים . הבנתי שמנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעצם מוכר בפרהסיה את השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי. השופט העליון המפורסם חיים כהן ז"ל דן פעם בענייני קָלוֹן, וכך אמר : "איננו דוֹמֶה קלונו של מעשה כשהוא נעשה בידי משכיל ונשוא פנים, לקלונה הפחוּת כשהיא נעשית בידי בּוּר ואֶביוֹן. מעשהו של בעל הצווארון הלָבָן המקפיד על ניקיון בגדיו והמזניח את ניקיון כפיו חמוּרה פי כמה".  הערכתי שדבריו של השופט העליון חיים כהן הם משל להתנהלותו העתידית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . הציבור שתק ועמו החרישו עובדי של רשות השידור ובראשם עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי הרדיו ב- "קול ישראל". מקטון עד גדול. מדהים. הרי מדובר בקבוצה נבחרת של עיתונאים, עורכים, ושדרים, שחלקם מוכרים מאוד לציבור, רבי מוניטין, הנושאים שנים רבות את חופש המחשבה והדיבור במדינה ריבונית וחופשית.

רַק שלושה אנשים במדינת ישראל קמו בחודש אפריל 2002 וקראו בגלוי תגר על מנהיגותו של מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף בר-אל ועל מינויו השָגוּי. הם השמיעו את ביקורתם החריפה בפומבי . שניים מתוך השלושה היו מחוץ לרשות השידור. דן שילון עשה זאת בריאיון נוקב עם שר התקשורת ראובן ריבלין (במוסף "סוף שבוע" ביום שישי – 3 במאי 2002) . האיש השני היה פרופסור מרדכי קרמניצר שקרא ללא היסוס לחברי הועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור, "אל תמנו את האיש הזה יוסף בר-אל למשרה הרָמָה ביותר של השידור הציבורי". אני הייתי השלישי . היחיד בתוך רשות השידור. וֶורֶד בֶּרְמַן וגִדְעוֹן דְרוֹרִי היו שני האנשים הבודדים מבין עיתונאי רשות השידור שהתייצבו לימיני ותמכו בי בגלוי. השאר שדווקא הכירו היטב את הרקע למחלוקת הציבורית – מקצועית ביני לבין מנכ"ל רשות השידור ביקשו להחריש ועמדו לגמרי מהצד. בשעה שקולם נדם הוצגה המחלוקת הציבורית עם המנכ"ל כבעיה פרטית שלי. רבים מהם לא תארו שכעבור שלוש שנים הם בעצמם ינטשו את רשות השידור של יוסף בר-אל מאותן הסיבות שאני עשיתי זאת. אינני סופר את קבוצת התומכים הגדולה בי , אנשי חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , שחלקה לי אמפתיה לאחר ששלחתי למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל את כתב האישום הציבורי שלי נגדו, מפני שעשתה זאת בחדרי חדרים, או טלפונית. קונץ קטן. היה לי כבוד גדול להיות שחקן בשלישייה הנבחרת הזאת של הציבור לצִדם של דן שילון ופרופסור מרדכי קרמניצר שלא הכרתי אותו וגם מעולם לא ראיתיו.

אם מנכ"ל ה-  BBC מר גְרֶג דָיְיק  (Greg Dyke) היה מעיז להתראיין בסגנון מן הסוג הזה של יוסף בר-אל לעיתוני ה- Daily Telegraph או ה- Times  הלונדוניים, משהו כמו, "…אני מצהיר אימונים לראש ממשלתי…אני לבוש חליפות מהודרות…כשאני מדבר אין איש מאנשי ה- BBC ממשיך לשֶבֶת על כיסאו…וכשאני נכנס לחדר אנשי ה- BBC  קמים מעצמם…", הוא פשוט היה נקרע לגזרים למחרת ע"י כל העיתונות האנגלית והציבור הבריטי. עובדי  ה- BBC  היו מתמרדים כנגדו . מנכ"ל השידור הציבורי איננו מתמנה לתפקידו הרָם כדי להיות מליץ יושר של השִלטון ושל העומד בראשו. ב- 6 ביוני 2002 מינתה ממשלת ישראל באופן רשמי את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. מזכיר הממשלה גדעון סער שלח לו את כתב המינוי. נתפח עידן חדש בתקשורת הציבורית הישראלית שאיננו זכור לטוב.

בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור "שערי צדק" בירושלים  ביום ראשון – 19 במאי 2002, אימצו הועד המנהל והמליאה ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא "מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ", ולכן חשוב שימונה למנכ"ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007". רק איש אמיץ אחד, בעל יושרה, מוסר, ודרך דרך, החבר בוועד המנהל של רשות השידור פרופסור דן כספי הרים בעוֹז את ידו נגד מינויו של יוסף בר-אל. הוא ידע היטב למה. חָבָר אליו ד"ר יוסף דַהָאן חבר מליאת רשות השידור שאף הוא התנגד באופן נחרץ למינוי הלא ראוי . יש לי הערכה גלויה ורבה לשני האנשים שצעדוּ ללא חשש נגד  ה-Main stream. לא רק בגלל שצדקוּ , אלא בגלל שלא פחדו לומר את דברם קבל עם ועדה.

טקסט תמונה  : זהו פרופסור דן כספי ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת "בן גוריון" בבאר שבע  וחבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000 . אדם ישר , הגון , חכם , וגם מוכשר מאוד . אחד מ- ל"ו צדיקים בוועד המנהל של רשות השידור . (באדיבות דן כספי . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ניהלתי כמה שיחות עם פרופסור דן כספי הנוגעת להתייחסותו אל מנכ"ל רשות השידור שסרח על פי דעת ממשלת ישראל והודח מכהונתו. פרופסור דן כספי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "לא במקרה התנגדתי והצבעתי נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. כל חברי הוועד המנהל לרבות היו"ר נחמן שי ואנשי מליאת רשות השידור הצביעו בעד המינוי. אני התנגדתי התנגדות נמרצת. חבר אלי ד"ר יוסי דאהן שהיה אז חבר המליאה והתנגד אף הוא למינוי. עקבתי אחרי מסלול הקידום של יוסף בר-אל ברשות השידור מאז היה מנהל החדשות בשפה הערבית ואח"כ מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. מעולם לא הערכתי את יכולתו המקצועית, לא את יושרתו, וגם לא את כושר המנהיגות שלו. יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם נינ אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך".

הנה הרשימה המלאה של חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת השידור, שהם בעצמם מינויים פוליטיים , שהרימו את ידם ותמכו תמיכה מסיבית במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור , גב' אהובה אורן המשנה ליו"ר הוועד המנהל, סאלם ג'ובראן , ד"ר אילן אסיה , אלון אלרואי , עו"ד ראובן שלום , גב' נִילִי כרמל-יונתן (רעייתו של המשורר המנוח נתן יונתן ז"ל) , גב' יעלה גרנות , ד"ר יהודית אורבך , שי חרמש , גב' אמונה אלון, משה  איבגי , עטאף כיוף , אפרים באוך , עו"ד נועם גרסל , עו"ד יאיר זלמנוביץ' , יחזקאל זכאי, אביהו מדינה  עו"ד-ד"ר עמרם מליץ, יעקב גיל, גב' גאולה כהן, עו"ד חסן עתמאנה, ועו"ד אבי שמידט . יוסף בר-אל הנתמך תמיכה גורפת של מוסדות רשות השידור , העפיל בקַלות מהתחרות בשלב המוקדם לשלב רבע הגמר , ואח"כ דילג למֵירוֹץ חצי הגמר . שמו כמועמד למנכ"ל רשות השידור הנתמך עכשיו ע"י הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור הועבר שוּב לאישור וועדת השופט יצחק רביבי. וועדת המינויים הציבורית לא היססה ואישרה את מועמדותו לתפקיד הנכבד לאחר שזכה ברוב מוחץ בהצבעה דמוקרטית בתוך ממלכת רשות השידור. יוסף בר-אל חלף בקלילות מפתיעה גם מעל משוכת השופט יצחק רביבי. הוא העפיל לשלב הגמר.                  

ביום ראשון – 2 ביוני 2002 בחרה ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון כמעט פה אחד ביוסף בר-אל לכהונה הרמה והפקידה בידיו את רשות השידור לתקופה של חמש שנים . גם השַר אהוד אולמרט הרים את ידו בעד המינוי . 13 שרים תמכו במינוי יוסף בר- אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור עד 2007 . רק שר אחד התנגד . יוסף בר-אל היה מינוי פוליטי מובהק שתחילתו בקמפיין מתוכנן של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וסופו בתמיכתו הסוחפת של ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון . OK הרוֹב תמך בו . אך איזה מין רוֹב זה היה ? פרידריך פון שילר התייחס פעם באמירה מבריקה שלוֹ לשאלת הרוב כששאל – אמר : "מהו הרוֹב" ? והשיב בעצמו , "הרוֹב… רוּבּוֹ שטויות , התבונה תמיד הייתה במיעוט" . תשובה מוחצת לאותם אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ושרי ממשלת ישראל שבחרו ביוסף בר- אל .

טקסט מסמך : 6 ביוני 2002 . מזכיר הממשלה מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל החליטה ב- 2 ביוני 2008 למנות אותו למנכ"ל רשות השידור . המסמך נשלח בפקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה רענן כהן. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

בחלוף שלוש שנים במאי 2005 מדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו . שני עיתונאי "מעריב" אמנון דנקנר ודן מרגלית מפרסמים את "האני מאשים" שלהם נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שסולק מתפקידו ע"י ממשלת ישראל .

טקסט תמונה : 17 במאי 2005 . אמנון דנקנר עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב :  "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…" . (באדיבות העיתון "מעריב") .

שאלת השאלות היא כיצד מגיעה ממשלת ישראל להחלטה כזאת וממנה למשרה כה רמה של מנכ"ל רשות השידור איש כה בלתי מוכשר בעליל בשם יוסף בר-אל ? מינוי מנכ"ל רשות שידור במדינת ישראל הוא מעשה פוליטי אך מדוע הוא חייב להיות בלתי נבון ? למה קיבל ראש הממשלה אריאל שרון בקלות ראש כזאת את המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן למנות לתפקיד האחראי והרגיש את יוסף בר-אל ? האם ניתן להשוות את רמת אישיותו של יוסף בר-אל לרמת אישיותם של מנכ"לים אחרים בעבר כמו פרופסור שמואל אלמוג ז"ל , יצחק לבני , יוסף "טומי" לפיד ז"ל , ומרדכי "מוטי" קירשנבאום ? כיצד זה מתרחשת תאונה טלוויזיונית – תקשורתית חמורה ומופרכת שכזאת כזאת במדינה חופשית ומתוקנת כמדינת ישראל ?

סוף הפוסט מס 187. הועלה לאוויר ביום שלישי – 21 באפריל 2015.

[1]  ראה נספח : מכתב הנזיפה של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן למנהל החדשות בשפה הערבית יוסף בר- אל , ב- 18.11.1976.

[2] סיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) היה מנכ"ל שירות השידור הבריטי ה- BBC  בעשור ה- 60 של המאה שעברה.

[3] הערה : על פי עדות אישית שמסרה לי גב' שולמית אלוני בשיחות התחקיר בינינו ב- 2006.

[4] ראה נספח : ריאיון של אביבה קרול עם יוסף בר- אל "בגלובס" מתאריך 18 באפריל 2002. יוסף בר-אל כינה את מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא "דָפוּק". (מדובר בציטוט).

[5] ראה נספח : ריאיון של שרי מקובר עם יוסף (ג'ו) בר- אל "בסוף שבוע" של העיתון "מעריב" מתאריך 26  באפריל  2002 .

[6]  ראה נספח : מוסף "סוף שבוע" של העיתון "מעריב" מיום שישי –  26 באפריל 2002.

סוף הפוסט מס' 187. הועלה לאוויר ביום שלישי – 21 באפריל 2015.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *