פוסט מס' 319. מתן תשובה למר רן בוקר מ- Ynet : יותר מאשר שיחקו נגדו יריביו מערוץ 2 שחמט ב- 17 במאי 1994 – שיחק נגדם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום פּוֹקֶר והובס. פוסט מס' 319. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 17 בנובמבר 2013.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הפוסט איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם לוועדות המארגנות הבינלאומיות הגדולות ובראשן IAAF ,UEFA ,FIFA ,IOC וגם להתאחדויות הכדורגל המקומיות – הן הדלק שמניע את תעשיית הספורט. בתמורה תעשיית הספורט היא במידה רבה משוב שמניע בחזרה את תעשיית הטלוויזיה. יחסי תן וקח הקיימים בין רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם לבין הוועדות המארגנות של אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים – מבוססים על סִימְבְּיוֹזָה.

————————————————————————————–

פוסט מס' 319 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 17 בנובמבר 2013.

————————————————————————————– 

מתן תשובה למר רן בוקר מ- Ynet : יותר מאשר שיחקו נגדו יריביו מערוץ 2 שחמט ב- 17 במאי 1994 – שיחק נגדם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום פּוֹקֶר והוּבַס. פוסט מס' 319. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 17 בנובמבר 2013. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. אינני מצטער על כך לרגע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מתן תשובה למר רן בוקר מ- Ynet. יותר מאשר שיחקו יריביו מערוץ 2 נגדו שחמט ב- 17 במאי 1994 – שיחק מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נגדם פּוֹקֶר והובס. פוסט מס' 319. כל הזכויות שמורות.

ציטוט : "When you have the rights – You have the show" (אמר אותו בשעתו מר רוּן אָרְלֶדְג' / Roone Arledge המנוח, מי שכיהן כנשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, בשנים 2000 – 1968). 

זה קרה ביום שלישי בצהריים של 17 במאי 1994. בתאריך הזה הפסידה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה – ערוץ 1 לראשונה בהיסטוריה את זכויות השידורים של של הכדורגל הישראלי שכלל את משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) ומשחקי גביע המדינה. בנכס השידור החיוני זכה ערוץ 2 הצעיר והנמרץ שאך זה נעמד על רגליו . זאת הייתה הפתעה מרעישה. שני אנשי ערוץ 2 המסחרי מר אלכס גלעדי ומר דיוויד פדרמן שניהלו את המו"מ עם התאחדות הכדורגל הישראלית מטעמן ובשמן של שלושת הזכייניות של ערוץ 2 "רשת", "קשת", ו- "טלעד" – חתמו על חוזה בלעדי ארוך טווח לתקופה של שלוש שנים 1997 – 1994. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניגפה והפסידה נכס שידור עוצמתי ורב רייטינג בו החזיקה ברציפות באופן בלעדי במשך רבע מאה של שנים, 1994 – 1969. השאר היסטוריה כפי שאומרת הקלישאה אולם עבורי מדובר בטראומה. עברתי בחיים שלי דברים קשים יותר מאובדן זכויות השידור הטלוויזיוניות של הכדורגל הישראלי , אולם באירוע הספציפי ההוא של 17 במאי 1994 מדובר בהפסד מגוחך ללא קרב . מדובר בהתחכמות שהפכה לכניעה והרמת ידיים בלתי מחויבת המציאות של מנכ"ל רשות שידור בשם מרדכי "מוטי" קירשנבאום חתן פרס ישראל לטלוויזיה ב- 1976. כולנו חשבנו שהוא גאון. 

זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות ערוץ 1 הציבורי בה הפסיד קניין שידור מהותי בעידן התחרות נגד ערוץ 2 המסחרי שזה אך נעמד על רגליו (בנובמבר 1993). השידור הציבורי הוּבַס. אין מילים אחרות לתאר את ההפסד הטלוויזיוני הכבד הזה שהיה בלתי כפוי לחלוטין. התבוסה לא בישרה כמובן טובות בהמשך. המפסידן הגדול היה מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שהחזיק באותה תקופה בכהונה הרמה של מנהיג השידור הציבורי. למרות שהיה איש נבון ניהל באופן אישי את המו"מ ברמה של "קַלְפָן" ואיש של ניחושים . התבוסה הפכה לטרגדיה גדולה לאחר שהוברר כי המתחרים נגדו במאי 1994 במאבק על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי, שני אנשי ערוץ 2 מר דיוויד פדרמן ומר אלכס גלעדי, דווקא החזיקו את הקלפים מולו פתוחים לחלוטין וחשופים לעין כל. שניהם גילו לו את סודם. מוטי קירשנבאום התבונן בהם אולם לא ידע להבחין בין מֶלֶך לבין אָס לבין ג'וֹקֶר. הוא לא קרא נכון את מפת הקרב על זכויות השידורים. הוא ניחש והניחוש שלו היה לא טוב. התבוסה ההיא לפני כ- 20 שנים הייתה צורבת מפני שמוטי קירשנבאום קיבל אשראי מקצועי עצום בטרם מינויו לתפקיד הרם ו- נחשב בימים ההם של מאי 1995 בעיניי רבים למנהיג השידור הציבורי. הציפייה הייתי אומר אפילו כמיהה לבואו המחודשת של מוטי קירשנבאום לרשות השידור ב- 18 באפריל 1993 הייתה מהולה באכזבה רבתי מניהולו הכושל של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990. הופעתו המטאורית של מוטי קירשנבאום בשמי רשות השידור הפיחה תקוות רבות בלב כולנו . הדבר הראשון שעשה היה להדיח את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר מכהונתו כמנהל הטלוויזיה ומינויו של יאיר שטרן במקומו . אך את המאבק הראשון והקרדינאלי שלו נגד ערוץ 2 המסחרי טירון ודרדק טלוויזיוני, ניהל בחוסר כישרון והפסיד אותו ללא מאבק. התומכים הקיצוניים בו בטלוויזיה הישראלית הציבורית הרחיקו לכת וקבעו שמוטי קירשנבאום הוא "האוראקל מדלפי". הוא לחלוטין לא היה כזה. כבר אז באותו חודש אומלל של מאי 1994 היה ברור לי כמנווט ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כי יותר מאשר שיחקו יריביו מערוץ 2 נגדו שחמט בתאריך ההוא של 17 במאי 1994 – מוטי קירשנבאום שיחק נגדם פוקר והוּבַס. אלכס גלעדי אמר לי בלעג בתום המאבק ההוא במאי 1994 כהאי לישנא : "דיוויד פדרמן ואני עשינו בי"ס למוטי קירשנבאום" . זה היה לפני 20 שנים בקירוב אולם אני זוכר כל אות ומילה מהטקסט הקצרצר ההוא שאלכס גלעדי הגה בפניי. מוטי קירשנבאום אמר שלשום (יום שישי – 15 בנובמבר 2013) למתעד רן בוקר כלהלן : "כשעלתה הצעה לקנות את משחקי ליגת הכדורגל ב- 5 מיליון דולר – אמרתי לא. כעסו עלי, אבל לשלם סכום כזה מתקציב ציבורי ? זה נראה לי מוגזם". אני לא כעסתי עליו. רק גיחכתי. האיש שהיה אחראי על השידור הציבורי הפסיד ללא קרב. זה היה ביזיון. הוא כלל לא התייצב בזירת ההתגוששות למרות שידע ממני כי יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אריה זייף הבטיח לנו לממן % 33 מעלויות זכויות השידורים באמצעות תשדירי חסות. "העיקר שתשאירו את הכדורגל אצלכם", אמר והוסיף, "אתם יודעים שאפשר לסמוך עלי ומילה שלי היא מילה". מוטי קירשנבאום לא הגיע למקום ההתמודדות נגד ערוץ 2 והשאיר את מעטפת ה- Bid של רשות השידור אצלו בכיס.

בדצמבר 1993 התחולל בארה"ב קרב בין שני קונגלומרטים טלוויזיוניים , לארי טיש (Larry Ticsh) נשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית הארצית הוותיקה CBS ו- רופרט מרדוק (Rupert Merdoch) נשיא רשת הטלוויזיה הארצית האמריקנית החדשה FOX, על רכישת זכויות השידורים של ליגת ה- NFC (ליגת ה- Football האמריקנית במסגרת ה- NFL) לארבע העונות הבאות של 1998 – 1994. לארי טיש אומנם הפסיד בסופה של ההתמודדות אך התייצב בזירה עם מעטפת ה- Bid של הרשת, הוציא את הצ'ק, ואמר למנכ"ל ה- NFL מר פול טאגליאבו (Paul Tagliabue) : "הנה ההצעה של CBS . הסכום עומד על 1.180000000 (מיליארד ומאה שמונים מיליון) דולר . אפילו לא דולר אחד יותר". רופרט מרדוק שלף צ'ק על סך 1.580000000 (מיליארד וחמש מאות ושמונים מיליון) דולר וזכה במכרז. מוטי קירשנבאום לעומת לארי טיש התווכח עם שני אנשי ערוץ 2 דיוויד פדרמן ואלכס גלעדי ופטר אותם בניחוש : "אין לכם בכלל כסף כדי להשתתף במכרז של ההתאחדות ש- רָף המינימום שלו עומד על 5.000000 (חמישה מיליון) דולר". שניהם השיבו לו כאיש אחד : "מוטי קירשנבאום בל תטעה בנו , אנו הולכים למכרז". מוטי קירשנבאום ירה בחזרה לעברם אש לא יעילה : "אין לכם . אתם לא הולכים" , והלך ונפנה מהם לעשות באותו יום שלישי ההוא של 17 במאי 1994 כתבה ל- "יומן" אודות פינוי כוחות צה"ל מרצועת עזה. הוא מנכ"ל רשות השידור הפקיר את זירת ההתגוששות לאנשי ערוץ 2 . דיוויד פדרמן ואלכס גלעדי זכו בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשלוש השנים של 1997 – 1994 ללא קרב. זה היה נורא. ערוץ 1 הובס. האכזבה האישית שלי ממוטי קירשנבאום הייתה קולוסאלית דווקא מפני שהיה איש נבון. פתרון בעיית רכישת זכויות השידורים של הכדורגל ע"י ערוץ 1 היה כל כך פשוט עד שמנכ"ל רשות השידור לא הבחין בו . מוטי קירשנבאום הגשים את את החוק השני של צ'יסהולם שקבע : "כאשר הדברים פועלים כשורה – משהו חייב להשתבש". באחת ההרחבות שלו הוסיף אותו צ'יסהולם : "אם נראה לך שהדברים מתנהלים כסדרם – כפי הנראה לא ראית את כל הפרטים". הטראומה לא הייתה ההפסד אלא דרך ההפסד.

זאת הייתה ראשיתה של ההתדרדרות של ערוץ 1 הציבורי במדרון הרייטינג החלקלק . יאיר שטרן כיהן באותה התקופה ההיא כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אנוכי כיהנתי בתפקיד מנהל מחלקת הספורט. דוד "דודו" גלבוע היה מנהל חטיבת החדשות . רפיק חלבי היה עורך "מבט". גב' דליה גוטמן הייתה מנהלת חטיבת התוכניות . התבוסה הייתה מרגיזה וטראומטית . כמוה במידה רבה גם כתיבת הפוסט הזה מפני שלא היינו אמורים להפסיד. 

הפוסט הנרחב והנוכחי הזה פורסם בשעתו ב- 2 בספטמבר 2013 בבלוג yoashtvblog.co.il) וקרוי בלשון דומה, "יותר מאשר שיחקו יריביו מערוץ 2 נגדו שחמט ב- 17 במאי 1994 – שיחק מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נגדם פוקר והובס". הפוסט מהווה במידה רבה מתן תשובה לפוסט שפרסם אתמול (יום שישי – 15 בנובמבר 2013) מר רן בוקר ב- YNET תחת הכותרת, "חשבנו שערוץ 2 ייכשל" : ערוץ 1 לפני 20 שנה".
כותרת המשנה של רן בוקר לפוסט שלו היא כלהלן : "עד 1993 הם היו מלכי הטלוויזיה, ואז הגיע ערוץ מסחרי עם משכורות שמנות ותוכניות נועזות . מה חשבו בערוץ 1 ? איך נערכו לתחרות ? מוטי קירשנבאום, חיים יבין, דן שילון ואחרים מספרים על הרגע שלפני ואחרי המפץ הגדול".
לא הופתעתי מחולשתו של המתעד רן בוקר שחסר את הכלים הטלוויזיוניים המתאימים כדי לנתח טראומה טלוויזיונית שכזאת בו ערוץ טלוויזיה ציבורי מתמוטט ללא הודעה מוקדמת. כן הופתעתי מחולשתו של מר חיים יבין מאבות השידור הציבורי, שמתברר על פי התיעוד של רן בוקר, כי לא רק שלא צפה בשעתו את הנולד, אלא שלמרות ניסיונו העצום לא ראה אפילו צעד אחד טלוויזיוני לפנים. לאנשים כמו חַיִים יָבִין שילמו משכורת נאה גם כדי שיחשוב קדימה, יתכנן, ויערוך את מאבקו העתידי של השידור הציבורי בראשו ניצב מול השידור המסחרי הצעיר והנמרץ שקם לכלותו. התברר כי חַיִים יָבִין מי שהיה מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980 – 1977 ואח"כ מנהל שלה בשנים 1989 – 1986 איננו איש חוֹשֵב ברמה של מתכנן אסטרטג ולא חוּנַן ביכולת של מנתח נתונים. הוא העיד על עצמו כי לא הרחיק רְאוֹת. הוא אפילו איננו טקטיקן. "חשבנו שערוץ 2 ייכשל", אמר. אולם לא הסביר מה היו נימוקיו למחשבת הנֶפֶל הזאת אז לפני כ- עשרים שנים. לקרוא ולא להאמין. ובאֶמֶת, בימים ההם של אפריל 1993 עם כניסתו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור חיים יבין כבר לא נשא בשום עול של עורך ו/או מנהל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא לא כיהן במועצה ל- "ביטחון טלוויזיוני" של ערוץ 1. חַיִים יָבִין היה קריין "מבט" בלבד. המנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום מי שנשא בעול העיקרי של השידור הציבורי ערך שינויים מהירים בתחום שידורי החדשות בערוץ 1 . הוא הקדים את מהדורת "מבט" והסיט אותה מ- 21.00 ל- 20.00 כדי להיות משודרת "ראש בראש" עם מהדורת החדשות של ערוץ 2. הוא מתח והֶאֶרִיךְ את מִשְכָה ל- 45 דקות במקום חצי שעה כפי שהייתה מקודם. והוא הפקיד את מר חַיִים יָבִין להיות המגיש הראשי שלה וגם ניאות לשלם לו 1000 (אֶלֶף) דולר לכל הגשת מהדורה. ערוץ 2 הצעיר טרם קם באפריל 1993 אך כבר נשף במרץ רב בעורפו של ערוץ 1 הוותיק והמסורבל. החלו לנשב שמועות באוויר כי שלוש הזכייניות של ערוץ 2 ובראשן "קשת" מחפשות אנשים וכוח אדם מיומן (טאלנטים) בערוץ 1 אותם ביקשה לפתות ולהשיג לעצמה באמצעות משכורות מנופחות . מוטי קירשנבאום אמר לי אז כי מ- צִדוֹ כולם יכולים ללכת לערוץ 2, אולם הוא איננו  מוותר על שלוש אושיות : חיים יבין, יעקב אחימאיר, ואהוד יערי.
חַיִים יָבִין איננו המוקד במסגרת התיעודית הזאת של רן בוקר ב- YNET. הסיפור המרכזי הוא תִפקודו של מנכ"ל רשות השידור החדש מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום שעליו הוטל במשמרת שלו בשנים 1998 – 1993לגוֹנֵן על השידור הציבורי. הופתעתי לראות בפוסט של רן בוקר ב- YNET ביום שישי האחרון 15 בנובמבר 2013 כי מוטי קירשנבאום בורח מאחריות. בורח באלגנטיות ביודעין ו/או שמא זיכרונו בוגד בו . ברור מקריאת הפוסט כי מוטי קישנבאום איננו מדווח לרן בוקר את הגרסה המלאה אודות כישלונו מול ערוץ 2 בשנתיים הראשונות שלו כמנכ"ל רשות השידור , ב- 1995 – 1993, ולא מספק את כל הנתונים הדרושים לצורך תיעוד האמת הנוגע לכלל ה- התמודדות ההיא בשנים 1998 – 1993 בין השידור הציבורי שהוא ניצב בראשו לבין השידור המסחרי בראשות ערוץ 2 והמנכ"לים של הזכייניות, דן שילון ויוחנן צנגן של "רשת, אלכס גלעדי של "קשת" ועוזי פלד של "טלעד". ערוץ 2 הפך חיש מהר ליריב מַר . מַר מאוד. התברר כי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום והגנרלים שלו לא הכינו את שיעורי הבית שלהם ולא התכוננו לקראת המלחמה הטלוויזיונית נגד ערוץ 2 . מדבריו של חיים יבין אותם אמר לרן בוקר, "…אמרנו לעצמנו שהם אנשי ערוץ 2 עושים משהו שייכשל , אנחנו ערוץ 1, אנחנו יודעים מה זה טלוויזיה ונתגבר עליהם בקלות…חשבנו שערוץ 2 ייכשל…", עולה תמיהה ופליאה רבה שמציגה מנהיגות רשות שידור בימים ההם אנכרוניסטית, עצלנית, ומסורבלת (בראשות המנכ"ל מוטי קירשנבאום) קִצְרָת רְאוּת שנתפשה על פי עדותו של חיים יבין עם המכנסיים למטה. לא ניתן לחמוק מהעובדה כי ההתמודדות הכושלת ההיא של ערוץ 1 הוותיק מול ערוץ 2 המסחרי והצעיר התחוללה בשעה שמוטי קירשנבאום כבר הוכתר לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ועל פי המלצתה המובהקת של שרת החינוך שולמית אלוני. יתירה מזאת : מתוקף תפקידו שימש מוטי קירשנבאום עורך ראשי של כל שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". הציבור איננו מבין ולא מודע לתכולת התואר של עורך ראשי של רשות השידור ומה הוא אומר. מוטי קירשנבאום היה בעצם ראש הממשלה, שר האוצר, שר החוץ, ושר הפנים בעת ובעונה אחת של רשות השידור. הוא איננו יכול לברוח משום אחריות. אחת המטלות שלו כמי שהופקד על רשות שידור ב- 18 באפריל 1993 הייתה להכין היטב את השידור הציבורי לקראת ההתמודדות הקשה הצפויה לו מול הקמתו הממשמשת ובאה של ערוץ 2 (ערוץ 2 עלה לאוויר בפעם הראשונה ב- 4 בנובמבר 1993 שנתיים לפני רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל). טוען מוטי קירשנבאום באוזניי רן בוקר : "כל הזמן טענתי שערוץ 1 צריך להיות אלטרנטיבה אחרת, לא שינסה להיות כמו ערוץ 2", ומדהים שהוא קושר לטענה הנ"ל נימוק קלוש כלהלן : "לדוגמה כשעלתה הצעה לקנות את משחקי ליגת הכדורגל ב- 5 מיליון דולר – אמרתי לא. כעסו עלי, אבל לשלם סכום כזה מתקציב ציבורי ? זה נראה לי מוגזם". טענה לא מחודדת , בעצם מגוחכת , ממנה ניתן להבין כאילו רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי תמורת ממון ע"י ערוץ 1 הציבורי מדמה אותו לערוץ 2 המסחרי . הסבר לא מלומד של מי שהיה פעם מנכ"ל רשות השידור מפני שהשידור הציבורי פרס כנפיו על הכדורגל הישראלי מאז 1969 וכל פעם נטען אז שוב ושוב שהטלוויזיה הישראלית הציבורית משלמת ממון יתר בעבור זכויות השידורים של הכדורגל. צריך לציין בנוסף לכך כי 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לא היה ב- 1994 סכום שתלוי בשמיים גם כשמדובר בערוץ ציבורי, ו- וודאי כשעוסקים בהתמודדות על נֶכֶס עַל שהיה בימים ההם עוגן שידור עצום בעל וַותֶּק רָצִיף בן רבע מאה של שנים ומניב רייטינג מאין כמותו. רן בוקר איננו יודע כי יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בימים ההם מר אַרְיֵה זָיְיף הכריז שהוא מעוניין שכיסוי הכדורגל הישראלי בטלוויזיה יישאר בערוץ 1 וכי המועצה תשתתף בכל תנאי בקיזוז של % 33 מעלויות זכויות השידורים באמצעות תשדירי חסויות. הרייטינג איננו תמיד חַזוּת הכּל, אבל צריך להבין שהספורט הישראלי בכלל והכדורגל בפרט הוא חלק מהתרבות הישראלית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית חינכה וגידלה דורות רבים מאז 1969 ועד 1994 על הכדורגל הישראלי. היא גלגלה אותו לפתח סלון ביתם של צופי הטלוויזיה שנה אחרי שנה באמצעות שתי התוכניות שלה "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". שתי ספינות הדֶגֶל הללו היוו חלקים חשובים ביותר בתמונת הפָּזֶל הזאת שמשרטטת את פרופיל תעשיית הטלוויזיה בגלל המִמְשָק הפופולארי שלהן ומשטח מגע עם המון חלקי פָּזֶל אחרים. לפתע בא מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מתחכם, מתנשא, לועג לערוץ 2 ומבטל אותו , לא קורא נכון את מפת התחרות, מתחמק מזירת ההתמודדות עם ערוץ 2, ולאחר התבוסה בשדה הקרב, מוצא לנכון לספר לרן בוקר ש- 5.000000 (חמישה מיליון) דולר זה הרבה כסף. פתטי ורדוד. מעורר מחשבות נוגות מפני שמוטי קירשנבאום היה איש נבון והציפיות ממנו היו עצומות . הטיל הטלוויזיוני הזה שקוראים לוֹ מוטי קירשנבאום נסק כמטאור בשמי רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 והתרסק ב- 17 במאי 1994.
רן בוקר לא יודע כי מוטי קירשנבאום לא ניהל כלל מו"מ ב- 1994 עם התאחדות הכדורגל . הוא הִימֵר שערוץ 2 לא ייגש למִכְרָז ולא יתייצב עם מעטפת ה- Bid שלו בזירת ההתגוששות במשרדי ההתאחדות באצטדיון ר"ג ב- 17 במאי 1994 , והפסיד . היה זה מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שהכריז בעת המו"מ הקודם שלנו עם שני נציגי התאחדות הכדורגל חיים הברפלד ז"ל ועזריקם מילצ'ן בקיץ 1993, כי הרשות תהיה מוכנה לשלם להתאחדות בעבור כל שידור ישיר של כל משחק בליגה הלאומית (ליגת העל היום) בעונת 1994 – 1993 סכום נטו של 50000 (חמישים אלף) דולר . בעונת 1994 – 1993 שידרנו ישיר 20 (עשרים) משחקים שהניבו והכניסו לקופת התאחדות הכדורגל סכום של 1.000000 (מיליון) דולר. המכסה הזאת של מיליון דולר עבור 20 שידורים ישירים התווספה לסך תשלום זכויות שידורים של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) שהעברנו באותה עונה של 1994 – 1993 להתאחדות תמורת סיקור משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בעבור התוכנית "משחק השבת". רן בוקר גם איננו יודע כי מועצת ההימורים והטוטו בראשות היו"ר אריה זייף מִזְעָרָה את "נזק" זכויות השידורים בעונת 1994 – 1993 שהסתכם ב- 3.300000 (שלושה מיליון ושלוש מאות אלף) דולר, ב- % 30 באמצעות הקרנת שקופיות חסות ותשדירי שירות ברשת שלנו .
אינני מכיר את רן בוקר אך ברור שהוא איננו מצויד בכלים הנחוצים כדי להפריך את התירוץ הקלוש בו משתמש מוטי קירשנבאום בעניין זליגת טאלנטים מחטיבת החדשות של ערוץ 1 לחברת החדשות ערוץ 2, כדי להצדיק את כישלון השידור הציבורי באחריותו. צריך להבין כי טאלנטים לבדם אינם הופכים מהדורת חדשות לערכית ונצפית . הציבור צופה במהדורות החדשות לא בגלל המגישים אלא בגלל התכנים. אין שום הבדל משמעותי ברייטינג החדשות בין אם מגישים אותן חיים יבין, גאולה אבן, יעקב אחימאיר, יעקב איילון, מיקי חיימוביץ', יונית לוי, ו/או תמר איש שלום. איכות מהדורות החדשות נקבעת בגלל ראשוניות ובלעדיות והיקף המֵידָע, ולא במי שמוסר אותן מבעד למִרְקָע לציבור. איכות מהדורות החדשות ברשתות הטלוויזיה השונות נקבעת ע"י הכתבים והמערכות שמשיגים את הידיעות ומעבדים אותן, ולא בגין המגישים והמגישות. הציבור האמריקני הזדהה עם מגיש החדשות המיתולוגי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS מר וולטר קרונקייט (Walter Cronkite) מפני שהמערכת שלו הגיעה להישגים עיתונאיים מפליגים . הציבור הישראלי הזדהה בשעתו עם המגיש חַיִים יָבִין מפני שמאחוריו עמדה שרשרת כתבים טובה ומערכת איתנה ומנוסה. מגיש מחונן ללא ו- בלעדֵי מערכת עיתונאית מחוננת סביבו שווה כקליפת הַשוּם. חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא שהפיקה ויצרה את האיכויות של מהדורות "מבט", ולא חיים יבין שהיה אומנם קריין טוב, אך שימש בעצם (בכישרון) כמעין מתווך בין המְצִיאוּת לבין הציבור באמצעות מסך הטלוויזיה.
yavin 1
טקסט תמונה :  1969 – 1968. ימי ההקמה של הטלוויזיה הישראלית בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. חיים יבין בראשית הקריירה המזהירה שלו מגיש את מהדורות החדשות הראשונות של "מבט" והופך לאייקון טלוויזיוני ישראלי. צריך להבין כי איכות וטיב מהדורות החדשות המשודרות ברשתות הטלוויזיה השונות נקבע ע"י הכתבים והמערכות העיתונאיות שמשיגים את הידיעות ומעבדים אותן, ולא בגין המגישים והמגישות (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .
עניין שונה לחלוטין הוא העיסוק ב- טאלנטים וברייטינג שהם מייצרים בתחום הבידור בטלוויזיה . דודו טופז ז"ל היה טאלנט בקנה מידה ישראלי. מנחה תוכנית הבידור "Tonight Show" האמריקני ג'וֹנִי קָארְסוֹן היה טאלנט . מנחה תוכנית הבידור "Ed Sullivan Show" האמריקני אֵד סַאלִיבָאן היה טאלנט . מנחה תוכנית הבידור "Milton Berle Show" האמריקני מִילְטוֹן בֵּרְל היה טאלנט . דָן מַרְגָלִית היה במידה רבה טאלנט טלוויזיוני ישראלי בשעה ששימש מנחה ומגיש של התוכנית "פופוליטיקה" במתכונת הראשונה שלה בראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה. אולם מוטי קירשנבאום איננו מדבר אצל רן בוקר על עריקת טאלנטים בתחום הבידור מערוץ 1 לערוץ 2 , אלא על בריחת טאלנטים בתחום החדשות . בכך הוא מנסה לתרץ את כישלונו מול השידור המסחרי וגם לועג בעקיפין לחיילים מצוינים שנשארו בערוץ 1 כדי לשרת אותו . מוטי קירשנבאום היה במידה רבה מנהיג שידור ציבורי מובס בחמש שנות שלטונו ברשות השידור . כמי שנשא בשְרָרָה העליונה בתפקיד מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 נחל שתי מפלות צורבות ולרוע המזל בלתי כפויות. הוא הפסיד את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 לערוץ 2 בשל חובבנות ורשלנות . לא בכדי אמר לי אז מר אָלֶכְּס גִלְעָדִי מנכ"ל "קשת" כמעט לפני שני עשורים לאחר הזכייה הסנסציונית של ערוץ 2 בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי, כלהלן : "דיוויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום". חלפה שנה ו- 7 חודשים ו- מוטי קירשנבאום וערוץ 1 הפסידו שוב לחברת החדשות של ערוץ 2 , והפעם גם בסיקור שבוע היגון והצער הכבדים בחודש נובמבר של שנת 1995 בו התאבלה האומה על רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. ההפסד רשום על שמו מפני שהוא שימש עורך ראשי של רשות השידור והתגלה במקרה הקונקרטי הזה כאיש רוטיני שחושב מונוטונית . באירוע הספציפי ההוא של רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ב- 4 בנובמבר 1995 לא הקרין מוטי קירשנבאום מכישרונו על חטיבת החדשות שלו בטלוויזיה שנוהלה ע"י מר דוד גלבוע. הוא התנהג כמנהיג שידור שבלוני ושגרתי. צריך לציין עוד שערוץ 1 ורשות השידור בראשות מוטי קירשנבאום החמיצו בשבוע האֵבֶל (מנימוקים כלכליים) את רכישת סרט ה- Video התיעודי הקצר של הצלם החובב רוֹנִי קֶמְפְּלֶר בו הנציח את ההתנקשות ביִצְחָק רָבִּין ע"י המרצח יגאל עמיר. חברת החדשות של ערוץ 2 (יחדיו עם העיתון "ידיעות אחרונות") שילמו לרוֹנִי קֶמְפְּלֶר 1.000000 (מיליון) שקל . חברת החדשות של ערוץ 2 זכתה ב- Scoop מקומי ובינלאומי סנסציוני. יתירה מזאת : חברת החדשות של ערוץ 2 לא רק הביסה את חטיבת החדשות של ערוץ 1 אלא צרבה וקיבעה את תודעתה בציבור הרחב כגוף טלוויזיה צעיר ונמרץ שמוביל את השוק הישראלי גם בשידור חדשות ולא רק בתחום הבידור . חברת החדשות של ערוץ 2 רכשה לעצמה יתרון טלוויזיוני עצום בשידור שבוע האֵבֶל של רצח יצחק רבין ז"ל . היא נישלה את חטיבת החדשות של ערוץ 1 מהמקום הראשון באזור הטלוויזיוני המיוחד הזה של כיסוי חדשות , תחום שנחשב עד אז ל- "ספציאליטה" של השידור הציבורי. ערוץ 1 חסך אולי 1.000000 (מיליון) שקל משהותיר את סקופ ה- Video של רוֹנִי קֶמְפְּלֶר בידיו של מר שָלוֹם קִיטָל מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 , אולם איבד דבר שהוא חשוב לאין ערוך מ- ממון . ערוץ 1 נִיתֵּץ באִבְחַת רייטינג אחת את המוניטין שבנה לעצמו במשך 27 שנים מאז 1968. צריך לסכם ולומר כאן שהתמוטטות חלקית של ערוץ 1 בעידן מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא התחילה עם זליגה של כמה אנשי חדשות מערוץ 1 לערוץ 2 וגם לא הסתיימה בכך. המהות הייתה הרבה יותר רצינית. כמו כן יש להדגיש שוב בריש גלי כי הכוכב האמיתי בשידורי החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היה מגיש מבט" חיים יבין אלא הכתבים והמערכת העיתונאית שהקיפה אותו.
תיעוד מס' 1 של רן בוקר ב- YNET ביום שישי – 15 בנובמבר 2013
"המסך עולה" , נכתב ב-4 בנובמבר 1993 על עליית הערוץ החדש – ערוץ 2. "סוף סוף זה קורה: היום בשעה 14:00 ייפתחו שידורי הערוץ החדש, המהפכה התקשורתית החלה" , כתבו ב"ידיעות אחרונות" . נראה שלכולם היה ברור שהקמתו של הערוץ המסחרי, שחוגג החודש 20 שנה, תשנה את פני הטלוויזיה בישראל – לכולם, חוץ מלערוץ הראשון. ההצלחה של ערוץ 2 וההדחה של הערוץ הראשון מהכס הרם שלו הן עובדות ידועות כיום, אבל  מתברר שאז התחושות ברוממה היו אחרות . "אמרנו לעצמנו שהם עושים משהו שייכשל, אנחנו ערוץ 1, אנחנו יודעים מה זה טלוויזיה ונתגבר עליהם בקלות", מספר חיים יבין. בערוץ הציבורי קראו את המפה מאוחר מדי, ושיחה עם האנשים שהיו שם באותו רגע מבהירה – נותרו מטענים רגשיים עד היום.
הערה שלי : מר רן בוקר מה זאת אומרת "אמרנו לעצמנו שהם עושים משהו שייכשל…?", מדוע אינך מתעניין ולא שואל את המרואיינים שלך, "רבותיי מי הם בדיוק האנשים בערוץ 1 שקראו את המפה מאוחר מידי…?". רשות השידור שילמה משכורות מיטביות למנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום, למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן , למנהל חטיבת החדשות דוד "דודו" גלבוע, ולמגיש הראשי של "מבט" חיים יבין לא רק כדי שינהלו, אלא שיחשבו גם כמה צעדים קדימה לקראת התחרות הצפויה עם ערוץ 2 המסחרי, ובעת ה- התמודדות עם ערוץ 2. תשובתו של חיים יבין היא מגוחכת, מתנשאת, ומקוממת וחושפת איש שהוא אולי קריין טוב, אך איננו מבין דבר בתעשיית הטלוויזיה התחרותית.
תיעוד מס' 2 של רן בוקר ב- YNET ביום שישי – 15 בנובמבר 2013
"כל הזמן טענתי שערוץ 1 צריך להיות אלטרנטיבה אחרת , לא שינסה להיות כמו ערוץ 2" , מספר יושב ראש רשות השידור דאז, מוטי קירשנבאום. "לדוגמה , כשעלתה הצעה לקנות את משחקי ליגת הכדורגל ב- 5 מיליון דולר – אמרתי לא. כעסו עלי, אבל לשלם סכום כזה מתקציב ציבורי ? זה נראה לי מוגזם". בערוץ 2 לא בחלו באמצעים והציעו סכומי כסף גדולים לטאלנטים של הערוץ הראשון , ומבחינת קירשנבאום זה היה הקש ששבר את גב הגמל . "חלקם הגדול של האנשים נמצאים עד היום בערוץ 2 – רוני דניאל ורינה מצליח יותר מאוחר היו גם אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי. אין ספק שזה השפיע בעיקר על מהדורת החדשות של ערוץ 1, שהייתה צריכה לפתח כוח אדם חדש , אבל היה מכשול ברור – אתה יודע שבכל פעם שמישהו יבלוט או יוכיח מיומנות מקצועית, יהיה מי שיציע לו שכר גבוה פי כמה ממה שמותר לשלם בערוץ הציבורי. כשאתה מנסה להשיג אישורים לחוזים מיוחדים לטאלנטים, זה לוקח המון זמן וביורוקרטיה".
הערה שלי : ראשית דבר מוטי קירשנבאום לא היה יו"ר רשות השידור . הוא היה המנכ"ל המקצועי של רשות השידור ושימש העורך הראשי שלה. אין שום קשר בין הטיעון הראשון של מוטי קירשנבאום כי ערוץ 1 צריך להיות אלטרנטיבה אחרת לבין הטיעון השני שלו שמספר על וויתור מוחלט של קניית משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) ומשחקי גביע המדינה והפקרה מוחלטת של זירת הספורט הרלוואנטית ללא קרב לטובת ערוץ 2 הצעיר. מר רן בוקר איננו מכיר את היסטוריית המאבק על זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בין ערוץ 1 לערוץ 2 באותו התאריך ההוא של 17 במאי 1994. רן בוקר איננו יודע כי יו"ר מועצת ההימורים והטוטו בעת ההיא מר אריה זייף הצהיר בפניי כמנהל חטיבת הספורט של ערוץ 1 כי בכל תנאי ובכל מקרה המועצה תממן לשידור הציבורי לפחות שליש מעלות זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי (באמצעות שקופיות חסות ותשדירי שירות), העיקר שנכס השידור הזה שהיה בלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז 1969 ועד 1994, יוסיף להיות בידי השידור הציבורי . מר רן בוקר איננו יודע כמה שילמה רשות השידור להתאחדות הכדורגל בעבור החוזה הדו שנתי הקודם של 1994 – 1992. מר רן בוקר איננו יודע כמה שילמנו עבור כל שידור ישיר (בסך הכל 20 שידורים ישירים מתוך 39 מחזורים בעונת 1994 – 1993) במסגרת חוזה משופר שרשות השידור חתמה עם התאחדות הכדורגל בקיץ 1993 בשעה שמוטי קירשנבאום שימש כבר כמנכ"ל רשות השידור. מר רָן בּוֹקֶר איננו יודע את פרטי הפגישה שנערכה ביום ראשון – 15 במאי 1994 במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב בין מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום עם שני נציגי ערוץ 2 דיוויד פדרמן ואלכס גלעדי בטרם הצעדה לעבר המכרז שהתקיים בצהריי יום שלישי – 17 במאי 1994 במשרדי התאחדות הכדורגל באצטדיון ר"ג . מר רן בוקר איננו יודע כי לאחר שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הובס קשות ללא קרב במכרז התאחדות הכדורגל  ב- 17 במאי 1994 ע"י שני אנשי ערוץ 2 (מר דיוויד פדרמן ומר אלכס גלעדי) אמר לי אלכס גלעדי בזאת הלשון כהאי לישנא : "עשינו בי"ס למוטי קירשנבאום" . מאחורי ההצהרה הזאת "עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום", מסתתר סיפור דרמטי מפורט שמציג את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום באור מגוחך. אדם במעמד טלוויזיוני – תקשורתי כה רם שאיננו יודע לשאת ולתת ויוצא ממנו מובס בידיים ריקות . 5.000000 (חמישה מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי (מוטי קירשנבאום לא מציין באיזה טווח של זמן מדובר , ורן בוקר גם לא שואל אותו) איננו סכום מבוטל אך עדיין תשלום שערוץ 1 מסוגל לעמוד בו בקלות, מה עוד שיו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף, איש מהימן ומוסרי שמילה שלו היא מילה , התחייב לממן באמצעות תשדירי חסות כשליש ממנו. הערה שלי : מועצת ההימורים והטוט בראשות אריה זייף מימנה שליש מעלות זכויות השידורים של החוזה הקודם בשנים 1994 – 1992. טענתו הנוספת של מוטי קירשנבאום כי ערוץ 1 ניגף במאבק על בכורת השידור מול ערוץ 2 בגלל בריחת "טאלנטים" (לערוץ 2) – היא טענת סרק. לערוץ 1 היו אנשים טובים בכל מגזרי העשייה של השידור הטלוויזיוני אך הוא סבל מרעיונות כושלים, אובדן זכויות שידורים של אירועי ספורט רלוואנטיים שהיו פעם מטה לחמו, ומביצוע רופף. כיצד זה רן בוקר מאפשר למוטי קירשנבאום להימלט מטבעת החנק הנכרכת סביב צווארו ? הרי בשנים 1998 – 1993 שנות מנכלותו ברשות השידור איישו את חטיבת החדשות אנשי טלוויזיה טובים ובעלי ניסיון כמו דוד "דודו" גלבוע, רפיק חלבי, יעל חן, חיים יבין, אהוד יערי, המפיק אמנון ברקאי, ורבים אחרים. על איזה זליגת טאלנטים בדיוק הוא מדבר ? פשוט קשה להאמין כי מי שהיה פעם מנכ"ל רשות השידור מפחית עכשיו בפני רן בוקר מיכולתם של פיקודיו בעבר ולא נוטל אחריות לכישלונותיו שלו.
תיעוד מס' 3 של רן בוקר ב- YNET ביום שישי – 15 בנובמבר 2013
דן שילון לא חושב שהבעיה היתה זליגת הטאלנטים: "זה לא היה הדבר הדומיננטי, קח את חיים כדוגמה, והוא לא היחיד, ערוץ 2 בנה את הטאלנטים של עצמו. המשבר הגדול של הערוץ הראשון היה בתקופתו של מוטי קירשבנאום. אני אוהב אותו וחושב שהוא איש מקצוע מהשורה הראשונה , אבל הוא לא הצליח לתת פייט לערוץ 2 , לא משום שהטאלנטים ברחו , אלא משום שהתוכניות לא היו נכונות"דן שילון מוסיף : "מוטי קירשנבאום לא נתן פייט" .
הערה שלי : דן שילון מתייצב באומץ ומקעקע לחלוטין את אגדת מוטי קירשנבאום .
shilon

טקסט תמונה : חודש יולי של שנת 1968. דן שילון מוותיקי רשות השידור (בן 28) מגיש את מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. את מהדורת "מבט" הראשונה הגיש חיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תיעוד מס' 4 של רן בוקר ב- YNET ביום שישי – 15 בנובמבר 2013
אף אחד לא חשב אז שערוץ 2 עתיד להפוך את הערוץ הראשון ללא רלוונטי, ובכיריו בימים ההם לא שוכחים זאת עד היום. "ערוץ 1 ישן בשמירה" , אומר חיים יבין , ומוסיף , "הוא לא התכונן כלל . חשוב לזכור שערוץ 2 עשה לנו התגנבות יחידים , כלומר הוא לא התחיל בזבנג וגמרנו , זה היה בטפטוף"הטפטוף הזה הפך למבול בשנת 1995 , בסיקור האירועים החדשותיים של רצח רבין . בעקבות הטיפול החדשותי באירוע ההיסטורי הזה, נותרו משקעים רבים . לפני כמה שבועות התראיין לגלי צה"ל עוזי פלד, מי שהיה אז מנכ"ל הזכיינית "טלעד" , וסיפר כי ערוץ 2 הציע לערוץ הראשון שיתוף פעולה בסיקור החדשותי של הרצח, אולם הוא סירב. מוטי קירשנבאום דוחה את הטענות : "עוזי פלד לא הציע שיתוף פעולה וזה לא נכון, הדבר היחיד הוא שעלתה אפשרות לשתף פעולה בשידורי הטקסים על מנת לחסוך כסף שזה בסדר. במה שקשור לעבודה עיתונאית זו שטות מוחלטת לחשוב על שיתוף פעולה , הרי בשביל זה קיימת תחרות"מוטי קירשנבאום מודה שסיקור הרצח היה משמעותי לתחרות : "הכיסוי של חברת החדשות של ערוץ 2 היה מצוין משום שהם התעסקו בהבאת אינפורמציה כמה שיותר חדשה בעוד שמערכת החדשות של הערוץ הראשון עסקה בעיקר בשיקוף האבל, ההלם וילדי הנרות וכל מה שקשור לזה. ההחלטות היו נכונות, לא הייתי עושה שום דבר אחרת אלא היה נכון יותר אילו מערכת החדשות של ערוץ 1 הסתפקה יותר באיסוף אינפורמציה חדשה", ומוסיף , "התחרות לא הייתה בתנאים שווים" . מוטי קירשנבאום מסכם : "ערוצים מסחריים יכולים להציע לעובדים שלהם איזה שכר שהם רוצים בעוד שברשות השידור אתה כבול למדרגות שכר". דן שילון אומר : "ערוץ 1 הצליח רק משום שלא הייתה אלטרנטיבה אחרת . נכון שהיו שם תוכניות והפקות ראויות לשידור ואיכותיות , אבל הן בטלות בשישים בהשוואה ללוח שידורים כולו" . חיים יבין מסכם : "המציאות טפחה על פנינו" .
הערה שלי : חיים יבין, מה זה צריך להיות האשמה הקולקטיבית הזאת…? תגיד מה אתה עושה צחוק…? לא עובדי ערוץ 1 ישנו בשמירה. מי שישן בשמירה הוא ראשית דבר מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, ולידו שלושת הגנרלים שלו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע, ומנהלת התוכניות גב' דליה גוטמן . מדהים אותי שמוטי קירשנבאום איננו מתייצב היום בפני רן בוקר כעורך ראשי אז של רשות השידור ולא מצהיר בפרהסיה כלהלן : "המנכ"לים המשותפים של הזכיינית "רשת" דן שילון ויוחנן צנגן, מנכ"ל הזכיינית "קשת" אלכס גלעדי, ומנכ"ל הזכיינית "טלעד" עוזי פלד הם אנשים מוכשרים ממני שהביסו את רשות השידור בהנהגתי. נוצחתי על ידי ארבעתם". במקום זה הוא מתרץ את תבוסותיו בזליגת טאלנטים. 
מתן תשובה מפורטת למר רן בוקר מ- Ynet. יותר מאשר שיחקו יריביו מערוץ 2 נגדו שחמט ב- 17 במאי 1994 – שיחק מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נגדם פּוֹקֶר והוּבַס. 
פוסט מס' 319. כל הזכויות שמורות. 

פרק 1. הכדורגל – סמן ימני.

הכדורגל הוא סַמָּן יְמָנִי במאבקים המַרִים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם. כנראה שאי אפשר אִתּוֹ בגלל הממון והכסף אך כנראה שגם אי אפשר בלעדיו בשל הפופולריות והיוקרה. הכדורגל הוא הסַמָן הימני של הקשרים ההדוקים הבלתי נמנעים בין הטלוויזיה לבין כלל אירועי הספורט. התפתחות צילום משחק הכדורגל בטלוויזיה הייתה אֶבוֹלוּצְיָה.עליית גרף מחיר זכויות השידורים תמורתו הייתה רֶבוֹלוּצְיָה. ביום ראשון – 18 ביולי 1993 הייתה שטוחה כבר הצעת נוסחה מפורטת שלי הנוגעת לדרך ביצועם של עשרים ושניים השידורים הישירים על שולחנו של מנכ"ל ההתאחדות יעקב אֶרְאֵל [1]. הליגה הלאומית בכדורגל יצאה לדרכה הארוכה כעבור 40 יום, בשבת – 28 באוגוסט 1993. הפעם הזאת היינו מצוידים במיטב כלי המלחמה של רשות השידור לצורך כיסויים השוטף של 273 משחקים המתקיימים מידי שבת במשך תשעה חודשים רצופים במסגרת 39 מחזורים , לרבות 22 שידורים ישירים. זאת הייתה הליגה הארוכה ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי מאז ומעולם וכיסוי הטלוויזיה הטוב ביותר שלה מאז ומתמיד.

בשבת – 28 באוגוסט 1993 שידרנו ישיר מאצטדיון "טֶדִי'" בבירה במחזור הראשון את ניצחונה של מכבי חיפה על בית"ר ירושלים 3 : 2 . כעבור תשעה חודשים זכתה מכבי חיפה באליפות המדינה בשבת – 4 במאי 1994 . במשך תשעה חודשים הפעלנו מידי שבת את מירב אמצעי השידור של הטלוויזיה שכללו את שתי ניידות השידור גדולות ה- "וורד" ו- "נרקיס" , שתי ניידות שידור בינוניות , "אמנון" ו- "תמר" (היה זה מנהל התיאום והביצוע דוד שניידר ז"ל שהעניק את שמות הפרחים לניידות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית) , שתי ניידות מש"ק (מכונית שידור קטנה הכוללות מצלמה אחת כ"א) , שלושה ציוותי Microwave לצורך העברת סיגנל השידורים מהמגרשים השונים ברחבי המדינה למרכז שידורי הטלוויזיה (Master Control) בבניין המרכזי ברוממה – ירושלים , וארבעה ציוותי צילום ENG . מרוֹם גיל או טו טו 80 שלי זה נראה היום כל כך טריביאלי . אז זה היה חידוש עצום .בכל שבת של כדורגל העסיקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמאה וחמישים עובדים . ההיערכות החדשה הצריכה לוגיסטיקה רחבת היקף שלא הכרנו כדוגמתה בימים עברו . בתחומי התחבורה וההסעות , האוכל והמזון ,טייפים להקלטות , עריכה ושידור , והפקדת אבטחה ושמירה צמודה על ניידות השידור של מאבטחים מקצועיים . עלויות ההפקה וזכויות השידורים של "משחק השבת" , קיזזוּ מידי שבוע  110000 (מאה ועשרה אֶלֶף) דולר מקופתה של רשות השידור. רבע מהעלויות כוסה ע"י מועצת ההימורים והטוֹטוֹ בראשותו של אריה זייף (באמצעות שקופיות חסות).

אחד הקשיים בתחילת הפקת 22 השידורים הישירים ממגרשי הכדורגל בעונה הארוכה של  1994 – 1993 ובמקביל הפקת התוכנית "משחק השבת" , היה חסרונו של המפיק אמנון ברקאי יד ימיני מזה 15 שנה רצופות . אמנון ברקאי היה איש טלוויזיה בעל יכולות רבות . בנוסף להיותו מפיק טוב הוא היה גם עיתונאי בעל טביעת עין . בעונת השידורים של 1985 – 1984 החלטתי בעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לייחד את "מבט ספורט" המשודרת במוצ"ש לכדורגל הישראלי בלבד . התוכנית "מבט ספורט" שהייתה מגזין ספורט כללי הוסטה לשידור באמצע השבוע . את מקומה תפשה התוכנית "משחק השבת". מיניתי את העיתונאי אמנון ברקאי להיות עורך התוכנית. אני הפקתי אותה. אמנון ברקאי עשה זאת בהצלחה רבה. ב- 1992 בעיצומו של עידן יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הוצא אמנון ברקאי ממחלקת הספורט ומונה להיות מפיק בחטיבת החדשות. באוגוסט 1993 מינה מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן את דוד "דוּדוּ" גלבוע למנהל חטיבת החדשות. הוא סירב לבקשתי להחזיר את אמנון ברקאי למחלקת הספורט. מנקודת מבטו צדק בסירובו. יתירה מזאת הוא הפך את אמנון ברקאי למפיק ראשי של חטיבת החדשות. מפיקי טלוויזיה ברמתו של אמנון ברקאי אינם מסתובבים ברחובות אבל לכל אחד יש היכן שהוא מחליף ותחליף . "לא אלמן ישראל". מיניתי את מר שַשִי אֶפְרָתִּי למפיק ראשי של מחלקת הספורט. בהיותו איש מוכשר, הגון, ישר, ודבק במשימה נכנס לנעליו הגדולות של אמנון ברקאי ללא כל בעיות מיוחדות ומילא היטב את תפקידו.

אמנון ברקאי היה אחד האנשים המרכזיים והחשובים ביותר בחטיבת החדשות שסייעו לה להתרומם מעל הבינוניות שאִפיינה אותה שנים רבות מאז נטש אותה דן שילון ב- 1977 . במשך חמש עשרה שנה מ- 1977 עד 1992 ניצבו שלושה מנהלים בראשה. חיים יבין, יאיר שטרן, ואלימלך רם. כולם פעלו על פי המודל שמִיסֵד דן שילון ב- 1974 אך לאיש מהם לא הייתה את הכריזמה, המנהיגות, ויכולת הניהול שניחן בהם  אבי השיטה . חטיבת החדשות ידעה בתקופתם של חיים יבין, יאיר שטרן, ואלימלך רם עליות ומורדות לסירוגין . בעיקר סבלה חטיבת החדשות מחוסר ידע בתחום ההפקה והיעדר כישרון להפוך את הטכנולוגיה הטלוויזיונית לכלי עֵזֶר ושָרָת עיתונאי . בתחום הזה חולל אמנון ברקאי מִפְנֶה. חטיבת החדשות תחת ניהולם של העומד בראשה דודו גלבוע, עורך "מבט" רפיק חלבי , עורך "מבט שני" מיכאל קרפין , והמפיק אמנון ברקאי הפכה ליחידה עיתונאית מובילה בתקשורת הישראלית . סייעו להצלחה הזאת מטבע הדברים מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שאישרו את התקציבים הגדולים הנחוצים להפעלת כמות גדולה כזאת של כוח אדם וטכנולוגיה טלוויזיונית כדי להגיע להישגים בשידורי חדשות. (הערת אגב : קשה להאמין שהחבורה הנכבדה והגאה הזאת בעלת האמצעים הייתה שותפה לתבוסת השידור הגדולה והבלתי נתפסת שחטפה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה ובעלת הניסיון מידיהם של אנשי חברת החדשות הצעירה בראשותו של מר שלום קיטל מערוץ 2 המסחרי, בתקופת רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר בתל אביב באותם שבעה הימים ההם בחודש נובמבר של שנת  1995. אבל זהו כבר סיפור אחר).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי : "רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שלא היו שם ולא נכחו בזירת הרצח". הספר נחקר ונכתב במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. אני בונה את אמנון ברקאי כמפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משמאל, זהו רכז ההפקה נסים מזרחי. ב- 1991 נטש אמנון ברקאי את מחלקת הספורט ועבר להפיק בחטיבת החדשות בראשות דוד "דודו" גלבוע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

בהיעדרו של אמנון ברקאי מיניתי כאמור את ששי אפרתי למפיק שידורי הספורט ואת עצמי הצבתי כעורך ראשי ומפיק ראשי של התוכנית היוקרתית ועתירת הרייטינג, "משחק השבת", אחת מספינות הדגל של השידור הציבורי. מאיר איינשטיין ואורי לוי נבחרו על ידי לשמש צמד המגיש את התוכנית. רמי ווייץ ודני דבורין נקבעו לשדרי משנה לצִדו של מאיר איינשטיין . תכננתי להביא את השלושה עִמי למונדיאל ארה"ב 1994 שאמור היה להתקיים לראשונה במדינה הענקית בתוך פחות משנה . ביקשתי מאָבִי רָצוֹן (עורך מדור הספורט של העיתון "חדשות") לשמֵש פרשן הכדורגל הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא נעתר לבקשתי. איש הטלוויזיה האמריקני בעל המוניטין רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) המנוח, מי ששימש במשך שנים רבות נשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, טבע פעם סלוגן יָשָן ונכון : “When you have the rights – you have the show”. הוא צדק . זכויות השידור הבלעדיות של הכדורגל הישראלי על שלושת מרכיביו, הליגה, הגביע, ומשחקי הנבחרת בארץ ובחו"ל היו שלנו. "עונת הזָהָב" של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצבה בשער. נגענו בשמיים.

פרק 2. יעקב שחר ומכבי חיפה. 

הופעתו של יעקב שחר בנוף הכדורגל הישראלי הייתה מזהירה . הוא היה אחת הסיבות מדוע מצאתי צורך לרכוש שוב ושוב את זכויות הכדורגל הישראלי . אישיות ספורטיבית – תרבותית משכמה ומעלה. ב- 1991 רכש יעקב שחר את מועדון מכבי חיפה והופך אותו לטוב ביותר במדינת ישראל. המנהיגות הדגולה ויישרת הדרך של יעקב שחר הם מופת לניהול ודרך ארץ. מידותיו האישיות והישגיו במועדון מכבי חיפה נחשפו בכל עוזם באותה "עונת זהב" של 1994 – 1993. השידור הישיר הראשון שלנו התקיים כבר במחזור הפתיחה בשבת – 28 באוגוסט 1993. במשחק המרכזי במחזור הראשון באִצטדיון "טֶדִי" אירחה האלופה בית"ר ירושלים באִצטדיון "טֶדִי" את הטוענת לכתר מכבי חיפה. יריתי בכל התותחים. שמונה מצלמות וחמישה הילוכים חוזרים כיסו את המשחק. בימים ההם זה היה המאכסימום שאפשר היה להפיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בעמדת השידור הצבתי את מאיר איינשטיין ואבי רצון. השידור הישיר החל בחמש ארבעים וחמש לפנות ערב והסתיים בשמונה בערב . מכבי חיפה עם מאמנה גיורא שפיגל ניצחה את האלופה 2:3. השידור הישיר הפך לסנסציה טלוויזיונית. הרייטינג נסק במהירות ונשק ל- % 45 (!). מייד עם סיום השידור הישיר מאִצטדיון "טֶדִי" ב- 28 באוגוסט 1993, החל בשמונה בערב שידור התוכנית "משחק השבת" שנמשכה כשעה. היא כללה את תקצירי שבעת משחקי המחזור ואת כל 23 השערים שהובקעו בשבעת המשחקים האלה. מכבי ת"א ניצחה בביתה את עירוני אשדוד 0:1, הפועל באר שבע ניצחה בחוץ את הפועל חיפה בתוצאה 1:3, מכבי נתניה סיימה בתיקו אחת את משחקה עם בני יהודה, צפרירים חולון גברה בביתה 1:3 על הפועל פתח תקווה, מכבי הרצליה והפועל כפר סבא סיימו תוצאת תיקו 2:2, והפועל ת"א ניצחה במשחק חוץ את מכבי פתח תקווה 1:2. זיהיתי את שידורי הכדורגל בטלוויזיה לציבור הצופים בארץ באמצעות שלושה אנשים. שני השדרים – מגישים מאיר איינשטיין ואורי לוי והפרשן אבי רצון. שלושתם היו ראשית דבר עיתונאים. זה לא בונוס. זה הכרח חשוב. לא היה עוד זכר ליורם ארבל. וודאי לא לאורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף. לא ראיתי שום משמרות של מפגיני מחאה ליד בניין הטלוויזיה הקוראים לי להחזיר את ארבעת הנשכחים מול פני המצלמה והמיקרופון. שוב הוכח בפעם המי יודע כמה כי זכויות השידורים הבלעדיות וחומרי השידור הראשוניים המוחזקים בידי כל רשת טלוויזיה (באשר היא) חשובים לאין ארוך מן המגישים אותם.

לא היה עכשיו שום דמיון עיתונאי בין התוכנית "משחק השבת" העכשווית שלי תחת מנהיגותו של מוטי קירשנבאום לבין זו של עידן יוסף בר-אל. נסקתי לשחקים. הייתי ברקיע השביעי. יוסף בר-אל הציע לי במשך שלוש שנות כהונתו אלטרנטיבות וחלופות חלקיות. אלטרנטיבה היא סוג של יֵיאוּש, מוטי קירשנבאום הציע לי תיקווה ותרבות שידור שונה. אם להשתמש במטפורה מתמטית , יוסף בר-אל היה שֶבֶר עשרוני או שבר פשוט, אחד חלקי משהו. מוטי קירשנבאום היה השָלֵם. בפעם הראשונה מאז נוסדה הטלוויזיה ב- 1968, מאז ימיהם של דן שילון ואלכס גלעדי, ניתנה לי האפשרות והוענקו האמצעים הטכנולוגיים להביא למסך מידי שבוע במוצ"ש בשמונה בערב, מסמך עיתונאי – דוקומנטרי שלם . מוטי קירשנבאום אמר לי, "יואש אלרואי, המפתחות בפנים, סע…!". בפעם הראשונה מזה 25 שנה יכלו משלמי האגרה לראות בביתם מידֵי שבת את כל השערים שהובקעו בשבעת משחקי המחזור, את כל הרגעים המרתקים, את כל רִגעי מחלוקות השיפוט , את הכרטיסים האדומים והצהובים , ריאיונות תגובה עם השחקנים והמאמנים הרלוואנטיים, וכתבות אווירה וצבע. זה גם היה המוֹטוֹ שלנו בשידורי ה- Promo. שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעונת 1994- 1993 הציבו בעת ההיא את השידור הציבורי בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. לא היה ספק בכך. עונת השידורים ההיא תיזכר כעונת הזהב שלנו . של כולנו בערוץ 1 הציבורי.

היה לנו פוטנציאל עיתונאי, אמצעים טכנולוגיים לא מבוטלים, ויכולות הפקה ועריכה שלא נוצלו ולא באו לידי ביטוי עד כניסתו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. משעה שרכישת זכויות השידורים הבלעדית על ידינו הפכה לעובדה מוצקה בעונת 1994 – 1993 ועמם אמצעי השידור המוקדשים להפקת תוכנית "משחק השבת" ואירועי הכדורגל של הליגה הלאומית , אימצתי מדיניות שיווק שונה מהמקובל של התוכן המשודר. הפצה וקידום (Promotion) של שידורי הכדורגל בתודעת הציבור נעשתה על ידי באגרסיביות . קַל היה לכבוש את דעת הקהל בארץ ולהפיץ את המֶסֶר מפני שתוכנו היה אטרקטיבי. היה לנו עוד יתרון זעיר. החזקנו בנֶכֶס שידור בלעדי שמוגן מפיראטיות . כדורגל על כל גווניו אפשר היה לראות רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התוכנית "משחק השבת" הפכה חיש מהר לסְפִינַת הָדֶגֶל בהא הידיעה של השידור הציבורי. המזל הולך עם הטובים. קבוצת מכבי חיפה בהנהגתו הנשיא המוצלח של המועדון יעקב שחר והמאמן עתיר הידע גיורא שפיגל צעדה בראש הטבלה כל הזמן לאורך דרך ארוכה בת 39 מחזורים. היה כֵּיף מקצועי גדול להגיע עם ניידת השידור שלנו על 60 עובדיה שוב ושוב לאִצטדיון "קריית אליעזר" כדי לצַלֵם את משחקי מכבי חיפה . מנהל האצטדיון החיפני חיים נִיב האיר את פניו אלינו. המועדון והעירייה העניקו לנו באִצטדיון "קריית אליעזר" תנאי עבודה וצילום מהמעולים בישראל. האִצטדיון אסתטי וקומפקטי. היה נוח לפרוש בו במהירות את ציוד הטלוויזיה על מצלמותיו וכבלי ה- Video ו- Audio הארוכים.

חיפה היא עיר יפה, אסתטית, ונקייה והחיפאים הם אנשים רציניים ומסבירים פנים . מנהל האצטדיון חיים נִיב ונשיא המועדון יעקב שחר שמרו על מסגרת פרסומית נאותה בשילוט במגרש . כמות השלטים וגובהם תאמו את עקרונות הצילום שלנו ואת הנחיות ה- EBU . מילה שלהם הייתה מילה. תמונת הטלוויזיה שהופקה מאצטדיון "קריית אליעזר" הייתה מרשימה.  15 מתוך 22 השידורים הישירים באותה עונה ייחדתי לקבוצת מכבי חיפה. הייתה לי זכות גדולה כמנהל מחלקת הספורט ועורך "משחק השבת" באותה עונת הזהב הבלתי נשכחת של 94' – 1993 לעבוד מול נשיא הקבוצה יעקב שחר והמאמן גיורא שפיגל . משזיהיתי את השגשוג המתמשך של מכבי חיפה בראשות הצוות המוביל, זימנתי את שניהם לאולפן "משחק השבת" ב- 13 בנובמבר 1993 לריאיון ארוך. הקבלתי אישית את פניהם בכניסה לבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים וליוויתי אותם לאולפן השידור. שניהם היו לבושים בחליפות וחנוטים בעניבות . לא הופתעתי מרהיטות דיבורם אך התפעלתי מהענווה והשקט הנפשי שלהם. יעקב שחר וגיורא שפיגל היו שני מצליחנים ששיווקו את עצמם בצורה מאופקת ומכובדת באמצעות מצלמות אולפן "משחק השבת". מכבי חיפה, מועדון כדורגל מסודר ומטופח, הפגין תצוגת כדורגל איכותית לאורך כל אותה העונה הארוכה בת 39 מחזורים. 39 שבתות הציגה מכבי חיפה כדורגל מסודר ושיטתי וזכתה בצדק ב- 4 ביוני 1994 באליפות המדינה. הקבוצה צברה 95 נקודות מתוך 117 אפשריות. הישג  של % 81.2. באותה עונה מזהירה הביסה מכבי חיפה במגרשה ב- 26 בפברואר 1994 את מכבי ת"א  0:5, ואח"כ ב- 2 באפריל 1994 גם את בית"ר ירושלים 1:5. היא ניצחה ב- 28 משחקים וסיימה 11 בתיקו. הקבוצה של יעקב שחר וגיורא שפיגל לא הפסידה אפילו פעם אחת . הפרש השערים שלה היה מדהים וחסר תקדים . 97 לזכות (ממוצע של 2.48 למשחק) ו- 27 חובה. מועדון מכבי חיפה בכדורגל הוא מועדון בר מזל מפני שבראשו ניצב נשיא כה מוכשר, כה יציב, כה מאוזן, וכה הגון וישר בשם מר יעקב "יענקל'ה" שחר. יעקב שחר הוא האחד והיחיד בתחום הכדורגל בישראל כמו שעו"ד שמעון מזרחי הוא אחד והיחיד בשדה הכדורסל . מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הוא בר מזל על שבראשו עומד שמעון מזרחי. יעקב שחר ושמעון מזרחי הפכו זה מכבר למופת של ניהול ומנהיגות ספורט.

פוטנציאל המנהיגות הספורטיבית של יעקב שחר וכישרון הניהול הייחודי שלו התגלו חיש מהר ובאו לידי ביטוי בהובלת מכבי חיפה לפסגת הכדורגל של ישראל מאז שנת 1984 ועד עצם היום הזה . דרך הצעדתו את מכבי חיפה לפסגת הכדורגל הישראלי ראויה להערכה רבה .יעקב שחר (שוכטוביץ') נולד למשפחה שוכטוביץ' הוותיקה בנס ציונה ב- 8 באפריל 1941. הוא היה חניך בשורות אגודת "מכבי הצעיר" של נס ציונה וכמו כל מכביסט אמיתי היה אוהד ומושבע ומעריץ של מועדוני הכדורגל והכדורסל של מכבי ת"א. הכדורסלן אברהם שניאור והכדורגלן יהושע "שייע" גלזר היו אליליו. יעקב שחר היה ספורטאי פעיל בעצמו. שחקן כדורגל וכדורסל בסקציה הספורט של היישוב הקטן בנס ציונה. הוא התגייס לחיל האוויר והיה מדריך ספורט בבית הספר הטכני של החיל. ב- 1960 נסע עם נבחרת חיל האוויר בכדורסל לסדרת משחקים בקפריסין נגד נבחרת חיל האוויר האנגלי (RAF) . ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון חייב את נציגי המדינה לעַבְרֵת את שמותיהם. יעקב שוכטוביץ' גבה הקומה (1.90 מ') שינה את שם משפחתו משוכטוביץ' לשחר. ב- 1977 כשהיה בן 36 החל החיבור הראשון שלו עם הכדורגל הישראלי ברמה הגבוהה שלו. המפגש  הראשון היה דווקא עם קבוצת בית"ר ירושלים תחת הנהגתו של היו"ר ראובן "רובי" ריבלין (היום נשיא המדינה).

מר יעקב "יענקל'ה" שחר היום איש עסקים פורה ומוצלח, זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן :  "הייתי בעצמי שחקן כדורגל וכדורסל בסוף שנות ה- 50 בסקציה הספורט של נס ציונה. נשארתי אוהד כדורגל גם לאחר שהפסקתי להיות שחקן פעיל. ב- 1977 נפגשתי עם רובי ריבלין ונתתי את הסכמתי להיות נותן החסות (Sponsor) של מועדון בית"ר ירושלים. הצבנו את הפרסומת של חברת המכוניות השוודית VOLVO על חולצות קבוצת בית"ר ירושלים. אני זוכר שאלכס גלעדי שהיה אז מנהל מחלקת הספורט הגיע אלינו כדי למדוד בסרגל את גודל האותיות של VOLVO . על פי חוקי הטלוויזיה היה מותר אז להדפיס אותיות של פרסומת מסחרית על החולצות שגודלן לא יותר מ- 12 סנטימטר. שאלתי את רובי ריבלין עם מי אני אמור לחתום על חוזה הצבת הפרסומת. רובי ריבלין קם ממושבו ערך סיבוב סביב עצמו, ואמר, "אתה רואה יענקל'ה אין כאן אף אחד חוץ ממני. אתה תחתום איתי. VOLVO לא שילמה אז כסף לבית"ר ירושלים אלא מימנה את קניית התלבושות, הכדורים, נעלי הכדורגל לשחקנים ואת כל ציוד הספורט הנלווה. הקשר ביני לבין בית"ר ירושלים נמשך כשנתיים עד 1979 וגווע. חמש שנים לא עסקתי יותר באימוץ קבוצת כדורגל".

טקסט תמונה : שנת 1959. זוהי קבוצת הכדורגל של סקציה ספורט נס ציונה ב- 1959.

זיהוי הנוכחים בשורת העומדים מימין לשמאל : דבוש, יגאל קמחי, יעקב שוכטוביץ' (שחר), ברוך רוזנשטיין, דודו קרמר (מאמן – שחקן, לשעבר שחקן נבחרת ישראל והפועל פ"ת) , משה חבני , וכוכי בן גרא .            

זיהוי הנוכחים שכורעים מימין לשמאל : הקמע של הקבוצה יעקב "ז'קי" ווישניה בן 8 (היום פרשן ההתעמלות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1), מישקה מוסקוביץ', השוער עמי גרובשטיין, צבי רינצלר, ואברהם אשכנזי.

התמונה ניתנה לי באדיבות גב' נילי ומר יעקב שחר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

ב- 1984 הזדמן מר יעקב "יענקל'ה" שחר לשני משחקים שנערכו במסגרת הליגה הלאומית באִצטדיון "בלומפילד" בתל אביב . באחד מהם נטלה חלק קבוצת מכבי חיפה שהייתה אז אלופת המדינה לראשונה בתולדותיה. ה- Sponsor שלה היה הקבלן זכריה דרוקר. יעקב שחר ראה את הקבוצה והתאהב בה. משהו ניצת בלִבּוֹ. יו"ר מחלקת הכדורגל של מכבי חיפה היה אז צבי ווייצנר. הדוֹד של צבי ווייצנר היה מנהל הלוגיסטיקה אצל יעקב שחר בעסקי VOLVO . אחותו של צבי ווייצנר קנתה מכונית VOLVO אצל יעקב שחר. עולם קטן. כך נוצר לראשונה הקשר ההיסטורי בין יעקב שחר למכבי חיפה. יעקב שחר מוסיף : "חוזה האימוץ המסחרי הראשון ביני לבין מכבי חיפה נחתם לקראת עונת 85' – 1984. VOLVO קישט את חולצות מכבי חיפה תמורת סכום שנתי של 70000 (שבעים אֶלֶף) דולר שנתתי למועדון ורכב למאמן שלמה שרף . בפעם הראשונה הוסעה הקבוצה למשחקיה באוטובוס מיוחד ונוח מטעם VOLVO". הקשר בין VOLVO של יעקב שחר לבין מכבי חיפה של צבי ווייצנר הלך והעמיק. סכום האימוץ תפח ל- 120000 (מאה ועשרים אֶלֶף) דולר בשנה. הברית נמשכה עד 1992. ב- 1992 רכש יעקב שחר את המועדון. יעקב שחר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "מכבי חיפה הפכה למועדון מסודר וקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. הקבוצה זכתה בשמונה שנים בתקופת האימוץ של VOLVO  בארבע אליפויות המדינה בשנים 1984, 1985, 1989, ו- 1991 ופעם אחת גם בגביע המדינה ב- 1991. באותה שנה הוברר כי חובות הקבוצה למס הכנסה הלכו ותפחו והגיעו ב- 1991 לממדים מבהילים של  8.000000 (שמונה מיליון) שקל. יו"ר וועד האגודה דני אסנין העניק לי מנדט לנהל את מו"מ מול אגף מס הכנסה באוצר על תשלומי החובות. אני טענתי כי סך החובות של מכבי חיפה איננו גדול יותר מ- 2.5 מיליון שקל. מס הכנסה טען כי החוב עומד על 3.5 מיליון שקל. לבסוף הגענו לפשרה כספית. סיכמנו כי מכבי חיפה תשלם מייד 2.5 מיליון שקל למס הכנסה ואם המועדון ישלם כחוק גם את מִסָיו בשנתיים הבאות , או אז מס הכנסה יבוא לקראת המועדון ויוותר על מיליון שקל החסרים. הבעיה הייתה כי למכבי חיפה לא היה מהיכן לשלם את חובותיה למס ההכנסה. וועד האגודה בראשות דני אסנין ביקש אותי לעזור ולשלם עבורם. הסכמתי, ואגב חיוך, הסברתי לאנשי האגודה שתשלום בסדר גודל כזה ראוי לקושאן. דני אסנין וחברי וועד האגודה השיבו לי, "הנה לך הקושאן…". כך קניתי ורכשתי את המועדון כשהניהול שלי הוא עצמאי לחלוטין. מכבי חיפה הועברה לבעלותי בתחילה לתקופה של כשלוש שנים עד 1995, ואח"כ עברה לידי לצמיתות. עשיתי בחיים עסקאות הרבה יותר טובות מאשר קניית מכבי חיפה. אבל זאת הייתה אולי המשמעותית ביותר בעיקר מן ההיבט הספורטיבי שלה. המטרה שלי הייתה להביא את מכבי חיפה לאירופה".

רכישת מועדון הכדורגל של מכבי חיפה על ידי יעקב שחר היוותה ציון דרך היסטורי בתולדות הכדורגל הישראלי. עד אז נוהלו כל המועדונים ע"י מרכזי הספורט הארציים, הפועל, מכבי, בית"ר, ואליצור באמצעות הנהלות וולוננטאריות. רכישת מכבי חיפה ע"י יעקב שחר הייתה הפעם הראשונה בה גורם פרטי מבקש לנהל מועדון כדורגל ישראלי כעסק כלכלי מסודר העומד בזכות עצמו. יעקב שחר מוסיף בשיחות התחקיר עמו : "מאז 1991 ועד היום הזה (2 בינואר 2007) השקעתי בקבוצת מכבי חיפה כ- 150.000000 (מאה וחמישים מיליון) שקל . אלו משאבים כלכליים כבירים אבל צריך לזכור שהשקעתי בקבוצה את מיטב המשאבים האנושיים והנפשיים שלי. זהו מאמץ עצום". מאז חלפו עוד שש שנים. ההערכה ב- 2013 היא כי יעקב שחר השקיע עד עצם היום הזה כ- 300.000000 (שלוש מאות מיליון שקל שטבולים בדם ליבו . מכבי חיפה תחת מנהיגותו של יעקב שחר זכתה מאז 1991 בעוד 6 (שֵש) אליפויות המדינה בשנים 1994, 2001, 2002, 2004, 2005, 2006  ועוד שלוש פעמים בגביע המדינה בשנים 1993, 1995, ו- 1998. במועדון אימנו מאמנים רבי מוניטין כמו שלמה שרף, גיורא שפיגל, אברהם גרנט, ורוני לוי. אך התהילה האמיתית שמורה לנשיא ומנהיג המועדון, ומתווה הדרך יעקב שחר.

לא הכל הלך לנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חלק בהתחלה בעונת 1994- 1993, מפני שלא כל היו"רים שבשמם חתמה ההתאחדות על ההסכם עם רשות השידור תפשו את גודל השעה ואת חשיבות רעיון השידורים הישירים. רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א בעת ההיא לא התיר לי לשדר ישיר את משחק העונה הראשון בין מכבי ת"א למכבי חיפה שעמד להיערך באִצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993, מפני שסָבָר שמגיע לו יותר מ- 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר כפי שנקבע בהסכם. הוא התעקש, שאם יתיר שידור ישיר בטלוויזיה הצופים יישארו בבתיהם ולא יגיעו לאִצטדיון, והוסיף : "יואש אתה מוכרח להבין אותי , זה אצטדיון גדול , שכרי יצא בהפסדי, זה ביזנס, אני לא מוכן להפסיד כסף, התאחדות הכדורגל לא יכולה לכפות עלי שידור ישיר". כל הסבריי לא הועילו. לא הצלחתי לשכנע אותו. המשחק הזה מכבי ת"א – מכבי חיפה היווה נדבך חשוב במסורת השידורים הישירים הקצרה שזה אך יצאה לדרך. הוא נחשב בעיניי למטרת עַל . ביקשתי את התערבות כבוד נשיא המדינה עזר ווייצמן מפני שהיה אחד מהעם וקשוב לענייני הספורט. נשיא המדינה העריך את ההישגיות בספורט. רק לפני כחמישה שבועות ביקש לארח ב- 17 באוקטובר בבית הנשיא בירושלים את נבחרת ישראל בכדורגל שגברה על צרפת 3 : 2 במשחק סנסציוני בקדם גביע העולם שנערך בפאריס . אי אפשר היה לשכוח את דרכי הליכתו העממיות ורחשי ליבו ואהבתו לשחקני הנבחרת ובראשם אייל ברקוביץ' וראובן עטר. ביום רביעי – 24 בנובמבר 1993 פקססתי את בקשתי לנשיא המדינה [2] . לא הייתי מערב את נשיא המדינה בענייני השידורים של הטלוויזיה הממלכתית לוּלֵא הערכתי הרבה למנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. שניהם סייעו לי סיוע רב במחשבה, בממון, וברצון טוב כדי לבנות עונת שידורים מהפכנית ומפוארת ב- 1994 / 1993. מן הדין היה שאני אשיב להם כגמולם ואתאמץ עבורם . פניתי לנשיא המדינה מר עזר ווייצמן.

טקסט מסמך : 24 בנובמבר 1993. זהו המסמך המקורי שפקססתי לנשיא המדינה עזר ווייצמן כדי שיאות להתערב בוויכוח ביני לבין יו"ר מכבי ת"א על הצורך בשידור ישיר בטלוויזיה של המשחק מכבי ת"א – מכבי חיפה באצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993 . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נשיא המדינה עזר ווייצמן היה קשוב לבקשה שלי. הנושא עניין אותו. הוא שלח את מנכ"ל בית הנשיא אַרְיֵה שוּמֶר לסייע לי. ביום חמישי – 25 בנובמבר 1993 הִזמנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי את רוֹנִי קְלָיְימַן וחברי ההנהלה שלו במכבי ת"א לארוחת צהרים במסעדת "מי ומי" ברח' פינסקר פינת בוגרצ'וב. גם אַרְיֵה שוּמֶר שכונה "אלוף הפשרות" נכח בפגישה אך זה לא עזר . מר רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א (איש אדיב ותרבותי) התעקש וסירב לבקשת השידור הישיר. הוא חשש שאוהדי הכדורגל ידירו את רגליהם מהיציעים. הוא לא הסכים בשום אופן לשידור ישיר. יאיר שטרן שילם בשם הטלוויזיה את מחיר הארוחה ואני את מחיר האכזבה. ניידת השידור התייצבה במלוא תפארתה באִצטדיון ר"ג. המשחק הסתיים בתיקו אחת ותקציר נרחב ממנו שודר "במשחק השבת" באותו ערב. שלושה חודשים אח"כ בשבת – 26 בפברואר 1994 נערך "משחק העונה" השני באִצטדיון קריית אליעזר בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א . נשיא מכבי חיפה מר יעקב שחר נהג אחרת לחלוטין מהקולגה התל אביבית שלו רוני קליימן ואִפשֵר שידור ישיר. "הסכם זה הסכם ואתם אורחים רצויים אצלנו", אמר לי בטלפון בטוֹן הדיבור המתון והשקט שלוֹ. יעקב שחר היה איש עסקים אך אדם יוצא דופן בכישרונו ובנועם הליכתו. מנהל האִצטדיון בקריית אליעזר חיים ניב קיבל בשבת בבוקר בחביבות את צוות השידור הענק. האירוח בקריית אליעזר היה מרשים.

יום קודם לכן ביום שישי – 25 בפברואר 1994 רצח מתנחל יהודי מקריית ארבע בחברון ד"ר ברוך גולדשטיין 30 ערבים מוסלמים שבאו להתפלל במערת המכפלה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל התקשר אישית ליאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית והביע צער ובושה. הוא התנצל בפני יו"ר הרשות הפלסטינית. חטיבת החדשות בראשותו של דוד "דוּדוּ" גלבוע נכנסה לפעילות כיסוי מואצת. נשמעו קולות בחטיבת החדשות לביטול השידור הישיר מקריית אליעזר של משחק העונה מכבי חיפה – מכבי ת"א אך מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן עמדו בפרץ. תכנון השידור הישיר של משחק העונה השני נשמר ויצא לפועל למרות הנסיבות. מכבי חיפה עם ראובן עטר ואייל ברקוביץ' הביסה את מכבי ת"א 0:5. רמי ווייץ היה בר המזל לשדר את המשחק הנפלא. הצבתי בשידורים הישירים שלנו את המצלמות האחוריות, מצלמות קווי ה- 16, ומצלמות ה- Close up  ששינוּ את סטנדרט הצילום מקצה לקצה. יכולתי לשָדֵר שישה הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות. להצבת מצלמות ה- Close up (תפקידן היה להתמקד בשחקנים הסובבים את תנועת הכדור), הייתה חשיבות עליונה. הן לכדו את הפגיעות הקשות והעבירות האדומות, והביאו מידי שבת למסך את הניגוד החריף בין רוח הספורט הקוראת למתחרים לחתור בהתמדה ובהגינות למען הניצחון , לבין האלימות והברוטליות שגילו חלק מהשחקנים איש כלפי רעהו. מצלמות ה- Close up  בעלות עדשות ה- Zoom  החזקות, לכדו בקלות את מפירי החוק ותיעדו את רִגעי המחלוקת הקשים . מעבר להיותן מצלמות חושפניות, הן היו גם מצלמות שופטות ומצלמות מחנכות. הן סייעו בידי לחבר ולרתק את הצופים למסך ולהפוך אותם בעל כורחם למין סוג של שופטי טלוויזיה "אינטראקטיביים". פינת השידור שמיסדתי בשבתות "רגע של מחלוקת" הפכה למִשְנָה סְדוּרָה. מאות אלפי צופים המתינו בכל שבת למוצא פיהן של מצלמות ה- Close up האלה.

בשנים 1993 – 1990 התייחסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת שִלטונו של יוסף בר-אל ברשלנות וכמעט בבוז לשידורי הכדורגל. יוסף בר-אל הקצה מראש אמצעי צילום מזעריים לנֶכֶס שידור מובהק ופופולרי למרות שידע כי רשת הטלוויזיה אותה הוא מנהל שילמה הון רב עבור זכויות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התנהגה כגוף שידור מונופוליסטי, נהגה "בקמצנות" כלפי המממן הציבורי שלה משלם האגרה, וצברה שיאים שליליים בכמויות ובטיב הכיסוי שלה את אירועי הספורט . הטלוויזיה הציבורית לא כשלה רק בסיקור אירועי הספורט. התנהלות חטיבת החדשות שלה תחת ניהולו של אלימלך רָם הייתה בלתי מוצלחת בשנים ההן. היו לכך כל מיני סיבות שמפורטות היטב בספר עב כרס שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". חטיבת שירותי ההפקה בראשותו של יוסי משולם עושה דברו של יוסף בר-אל באותן השנים שבין 1990 ל- 1993 לא ניצלה היטב את הפוטנציאל הטמון בכמות הטכנולוגיה הבלתי מבוטלת שעמדה לרשות הטלוויזיה, וסיפקה בקמצנות גדולה אמצעי שידור לכיסוי פעילות הכדורגל הישראלי בשבתות. חלק מניידות השידור שתפקידן היה לכסות את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) עמדו שוממות במוסך. יוסי משולם נכנע וסַר ללא עוררין למרותו של מנהל הטלוויזיה ללא כל ניסיון מצִדו לייצר יוזמה שונה, ולנהל וויכוח ענייני פורה שיביא לשיפור הופעתה של התוכנית "משחק השבת" בכל מוצ"ש. לעזאזל החמישי חשבתי לעצמי, הרי "משחק השבת"  איננה תוכנית פרטית שלי. לוָואקוּם השידור הפתטי הזה נשאבה גם חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודו של המהנדס הראשי שלה דָוִד יוֹגֵב (יוצא חיל האוויר שהובא מבחוץ לנהל את חטיבת ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית). חטיבת ההנדסה לא הייתה עצֵלה. שירתו בה אנשים נפלאים אך המנהיגות שלה הייתה אימפוטנטית חסרת כל כריזמה שחיפשה כל הזמן איך לא לעשות במקום איך כן.

מוטי קירשנבאום נחת ברשות השידור ב- 18 באפריל 1993 על מסלול משובש. היה לוֹ רק ל- היכן להמריא בתנאי שיתקן את המסלול המקולקל. זה היה בשלהי כהונת יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה והשידור הציבורי היה בשפל. מוטי קירשנבאום היה מודע היטב להתנהלותו הבעייתית של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה במשך שלוש שנים בין 10 ביולי 1990 לבין 10 ביולי 1993 . הוא לא האריך את כהונתו , הדיח אותו , ומינה במקומו לתפקיד את יאיר שטרן . עם מינויו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור השתנה הכל לטובה בבת אחת . שידורי הכדורגל בעונת 1994- 1993 בתחילת עידן שִלטונם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כשיוסף בר-אל כבר לא היה בסביבה, היו מופת שידור. מופת השידור נבע מהעושר הטכנולוגי היחסי ואמצעי הצילום שהוענקו לתוכנית "משחק השבת" ולשידורים הישירים באותה עונה וגם הודות לנבחרת שדרים – עיתונאים טובה שעמדה לרשותי. הטכנולוגיה המיידית שפעלה באמצעות שלושה ציוותי מיקרוגל להעברת הסיגנאלים מאִצטדיונים לסוויטות עריכת ה- VTR במאסטר בקומה ב' בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים והעיתונאות בצידה, העלו את "משחק השבת" לדרגה עליונה של דיווח מהיר ומהימן מהשטח. בנתוני הזמן ההוא חשתי כי ניתן לכנות את התקופה של 1994- 1993 כ- "עונת הזהב" שלנו. הבאתי למחלקת הספורט את הגרפיקאית המצטיינת וורוניקה רבוטניקוף, שהעניקה אמירה גרפית אחידה לכל שידורי הספורט. באותה עונה נפלאה גייסתי למחלקת הספורט גם את שַדָּר רדיו "קול ישראל" דני דבורין לצִדָם של שני השַדָּרִים הקבועים שלי מאיר איינשטיין ורמי ווייץ. החלטתי להכשיר אותו כשַדָּר טלוויזיה שלישי לקראת טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', שהמתין לנו בקיץ הבא. יריתי עכשיו בכל התותחים. שטתי באפולו 11 בחלל. מי זכר בכלל את יוסף בר-אל.

ההצלחה הגדולה של סיקור משחקי הליגה הלאומית בטלוויזיה הישראלית מידי מוצ"ש בעונת 1994- 1993 ושידור התוכנית "שער ראשון" תוכנית הכדורגל הבינלאומית הפופולארית מידי יום ראשון ב- Prime time הביאה לקנאה במסדרונות הטלוויזיה. התוכנית "שער ראשון" עסקה גם ב- Follow up ל- "משחק השבת". שידורי הספורט הפכו לחלון הראווה הראשי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 . החלו ההסתודדויות של המנהלים הבכירים והטענות הישנות , "כי יש יותר מידי ספורט בשידור הציבורי בזמן צפייה ראשי. נשמעו טענות מדוע השידור הציבורי עוסק בליגות הכדורגל האירופיות. אמרו כי צריך לקצץ". לבסוף הוחלט להוריד את "שער ראשון" תוכנית עיתונאית וקצבית מהאוויר בתום עשר שנות שידור רצופות. את התוכנית "שער ראשון" ששודרה בימי ראשון בשבוע (מכאן שמה) לפני "מבט", מיסדתי ב- 1983 בסיועו של מנהל הטלוויזיה דאז טוביה סער. עלותה הכספית הייתה שוות ערך לפרוטות כשמדובר במונחי מחירים של טלוויזיה. המגזין החדשותי והקצבי הזה שאורכו היה ס"ה כ- 20 דקות בלבד, והמגישים והמנחים שלה היו לסירוגין נסים קיוויתי יורם ארבל, ואורי לוי (אח"כ הצטרף גם אבי רצון) הראתה את השערים שהובעו במשחקים החשובים בליגות האיטלקית, הגרמנית, ההולנדית, והספרדית . מידי פעם השתרבבו לתוכנית גם קטעי Highlights  מבלגיה, יוגוסלביה וליגות אחרות ממדינות נוספות. כוחו של המגזין היה בטריות שלו. “Absolutely up to date”. מעודכן לחלוטין. השערים שהובקעו בליגות הבכירות ברחבי אירופה בשבתות ובימי ראשון אחר הצהריים , שודרו מידי ערב יום ראשון בשבוע על מרקע הטלוויזיה הישראלית . את השערים קיבלנו באדיבות רשתות הטלוויזיה ב- EBU במסגרת מגזין החדשות האירופי היומי EVN (ראשי תיבות של Eurovision News). מעֵת לעֵת נדרשנו גם לפתוח שידורים Unilateral כדי להביא את העדכון למאכסימום . לתוכנית הקלילה הזאת הייתה קליינטורה רחבה ורייטינג חביב. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן משום מה החליט להניף עליה את הגרזֵן.

ב- 9 בנובמבר 1993 שלחתי ליאיר שטרן מכתב המנמק מדוע אסור להוריד את "שער ראשון" מלוח התוכניות שלנו . בסעיף מס' 8 במסמך הצעתי לו להתייעץ בעניין עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ולא לסמוך על דעתם של כל מני מקורבים הסמוכים לשולחנו . מאוחר יותר השיב לי : "…על מה אתה מקונן מר יואש אלרואי, על איזה התייעצות עם המנכ"ל אתה מדבר …הרי זוהי עצתו הישירה של מנכ"ל רשות השידור לסַלֵק את "שער ראשון" מליין – אפ השידורים מפני שהמסך רווי מידי לדעתו בשידורי ספורט…". צחוק הגורל. בחלוֹף שנה שילם הגורל בריבית דה ריבית לגאוותניים מרוממה. השידור הציבורי איבד ברשלנות מפתיעה את הכדורגל הישראלי ואני מיסדתי בקיץ 1994 בסיועו של מוטי קירשנבאום תוכנית ספורט חדשה, גִרסה מורחבת של "שער ראשון", אלא שעכשיו קראנו לה, "כדורגל עולמי".

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה שעברה. השדר נסים קיוויתי יחדיו עם פרשן הא"ק ד"ר גלעד וויינגרטן. נסים קיוויתי הוא ערך והגיש את התוכנית "שער ראשון" מ- 1983 עד 1991 . הצטרפותו לשורות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית ב- 1979 העלתה בבת אחת את איכות ורמת הסיקור העיתונאי של שידורי הספורט שלנו – ארץ ובעולם. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרק 3.

המטאור נסק ב- 18 באפריל 1993 והתרסק בחלוף שנה ב- 17 במאי 1994. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה המכונה ערוץ 1 ניגפת מפני ערוץ 2 הצעיר ומפסידה את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לאחר שהחזיקה בהן 25 שנה רצופות מאז 1969. מר אלכס גלעדי מנכ"ל זכיינית חברת "קשת"בערוץ 2 מכריז בפניי בגאווה מוחצנת ובלתי מוסתרת ביודעין : "יואשיש , דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום".

 

טקסט תמונה : שנת 1994 . מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (משמאל) ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בשיא כוחם . (התמונה באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "יואש אלרואי בל תטעה, לא קוראים לי קירש – קוראים לי קירשנבאום". (מוטי קירשנבאום).                                   

לֵאוֹ קִירְש היה איש עשיר מאוד מיליארדר הגרמני שקנה ב- 1996 מנשיא ה- FIFA ספ בלאטר את זכויות השידורים הגלובאליות של שני המונדיאלים של יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006 תמורת סכום פנטסטי של 2.250000000 (שני מיליארד ורבע) דולר בעבור שניהם. לכן בכל פעם שבאתי אליו בדרישה תקציבית כמנכ"ל של רשות שידור ענייה קידם את פניי בסלוגן שטבע, "יואש אלרואי שלא תטעה , לא קוראים לי קירש – קוראים לי קירשנבאום". בחודש דצמבר 1993 טסתי ללָאס וֶוגָאס (Las Vegas) בארה"ב בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להשתתף בפגישה קדם הפקה כלל עולמית ה- WBM של כל גופי הטלוויזיה בעולם המשדרים את המונדיאל של ארה"ב 1994. זכויות השידור של המפעל היו בלעדיות שלנו. משחק הפתיחה של המונדיאל בהשתתפות 24 נבחרות נועד ליום שישי – 17 ביוני 1994 בשיקגו. לוס אנג'לס נקבעה לארח את משחק הגמר כעבור 31 ימים ביום ראשון – 17 ביולי 1994. הוועדה המארגנת האמריקנית הטילה על מנולו רומרו לנהל את הפקת הטלוויזיה הבינלאומית. מנולו רומרו הקים גוף מבצעי אד הוק לצורך ביצוע המשימה מטעם ה- EBU שנקרא ESI (ראשי תיבות של EBU Sports International), והחליט למקם את לב לבה של ההפקה ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי בדאלאס בירת טקסס. תשע ערים בכל רחבי ארה"ב הענקית מן החוף המזרחי ועד מערבה בעלות שעוני זמן שונים נקבעו לארח את 52 משחקי המונדיאל. זה היה מבצע שידורים מסובך. מַנוּאֵל "מַנוֹלוֹ" רוֹמֶרוֹ זימן פגישת קדם הפקה של המשדר העולמי WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) בת שלושה ימים בין 19 בדצמבר 1993 ל-21 בדצמבר 1993 בלָאס-וֶוגָאס. פגישת ה- WBM נועדה להסביר את מהלכי ההפקה המורכבת והממושכת. הוועדה המארגנת האמריקנית של המשחקים בראשותו של אלן רותנברג הבטיחה למשתתפי הכינוס קבלת פנים מאוד מקורית ומיוחדת שלא תשכח בעיר ההימורים בנבדה. הם צדקו. לא שכחתי את לָאס-וֶוגָאס עד היום הזה . אין לאמריקנים מתחרים בשיווק המוצר. בקטע הזה הם אָשָפִים. לא אשכח את החיבור בין אחת מה- Sponsors הגדולים של האירוע, חברת המזון המהיר "מקדונאלד", לבין הלוֹגוֹ הרשמי של משחקי מונדיאל ארה"ב 1994.

טקסט תמונה : הוועדה המארגנת של משחקי מונדיאל ארה"ב 94'  "התלבשה" על חברת מקדונאלד , וזאת לא היססה "להתלבש" על הכדורגל . בכל מקום ולוּ הנידח ביותר בארה"ב , יכולת לחזות בשילוב ההכרחי שבין אכילת ההמבורגר לבין הבעיטה בכדור . (EBU International) . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

גם בלילה האחרון לא הצלחתי להירדם במלון שלי "Bally Casino Resort". תנאי המלון המשופרים (בסוויטה הענקית שלי יכלה להשתכן פלוגה) לא הועילו לי בשל ה- Jet Lag (יָעֶפֶת) המתמשך. מעולם לא התאכסנתי בסוויטה מפוארת כמו זו שהועמדה לרשותי מטעם הוועדה המארגנת בלָאס וֶוגָאס. כללי האירוח בעיר ההימורים המדברית הם עקרוניים וברורים. שָלֵם מְעַט – הַמֵר הרבה. מחיר הסוויטה שלי ללילה היה 32 דולר בלבד. כמעט בחינם. אבל עלי הם לא יכלו לבנות. לא הימרתי. במהלך שלושת הימים של פגישת ה- WBM בלאס ווגאס אירעה סנסציה דרמטית בתעשיית הטלוויזיה בארה"ב. רשת CBS הפסידה את זכויות השידורים של ליגת ה- NFC לאחר שהחזיקה בהן 28 שנים ברציפות מאז 1965. דיווחתי מלאס ווגאס למוטי קירשנבאום אודות התבוסה המדהימה של נשיא הרשת הוותיקה CBS לָארִי טִיש למיליארדר האוסטרלי רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק נשיא הרשת הצעירה FOX שאך זה נעמדה על רגליה. "מוטי" , אמרתי לוֹ, "כל התקשורת האמריקנית איננה מפסיקה לעסוק בסנסציה הזאת בה רשת הטלוויזיה CBS הפסידה את זיכיון השידורים בחלק שלה ה- NFC בליגת ה- NFL לאחר עשרים ושמונה שנות שידורים רצופות לרשת  FOX של איל התקשורת רופרט מורדוק", והוספתי, "מוטי, אמריקה כמרקחה. במכרז החדש שנערך והסתיים זה עתה לקראת ארבע השנים הבאות 1998 – 1994, נעצרה CBS של לארי טיש על מיליארד ו- 180 מיליון דולר , ורופרט מרדוק הסכים לשלם מיליארד ו- 580 מיליון דולר וזכה ב- NFC. כל התקשורת האמריקנית כאן המומה מהתבוסה הקולוסאלית שנחלה CBS. הידיעה הסנסציונית הזאת פותחת את מהדורות החדשות של כל רשתות הטלוויזיה כאן. מוטי קירשנבאום שרק לנו לא יקרה דבר כזה בו נפסיד בטעות את זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל לערוץ 2", אמרתי לו באותה שיחת הטלפון ההיא מחדרי בסוויטה המלכותית של המלון [4].

מוטי קירשנבאום הקשיב. שיחת הטלפון הטראנס – אטלנטית בין ירושלים ל- לָאס וֶוגָאס התארכה. אמרתי למוטי קירשנבאום, "רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק שהקים זה עתה את רשת הטלוויזיה החדשה בארה"ב FOX, הוא המקביל של ערוץ 2 החדש אצלנו (ערוץ 2 עלה "לאוויר" בחודש נובמבר 1993). גם שלושת המנכ"לים של שלוש הזכייניות בערוץ 2, דן שילון ויוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת", אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד" – כמו רופרט מורדוק, ינסו למשוך אליהם צופים באמצעות "גניבת" שידורי ספורט אטרקטיביים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מוטי קירשנבאום אנו חייבים לשמור על עצמנו ועל אגפינו". זה היה תרגיל עוקץ ידוע. כל רשתות הטלוויזיה בעולם שנבטו על קרקע תחרותית עשו מאמץ עליון לגזול את זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים מיריבות השידור שלהן . FOX של רופרט מרדוק לא נבדלה מהשאר. אח"כ התברר כי זכייניות ערוץ 2 המסחרי בישראל מאמצות אף הן את הרעיון . הצגתי בפני מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן את קטעי העיתונות שהבאתי עִמִי מסיור קדם הפקה ב- לאס ווגאס. העיתונות האמריקנית הייתה המומה מתבוסת CBS ל- FOX למרות של – CBS העשירה היה כסף בקופה. התקשורת האמריקנית לא הבינה כיצד CBS מוותרת על התרנגולת שמטילה עבורה ביצי זהב מזה עשרים ושמונה שנים.

טקסט מסמך (1) : דצמבר 1993 . זהו עמוד מס' 1 (מתוך 4) של המסמך המקורי – אוסף קטעי העיתונות שליקטתי בארה"ב בדצמבר 1993 לאחר תבוסתה המפתיעה של CBS , והועבר לידיעתם של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. ארה"ב הייתה המומה מהפסד זכויות השידורים של CBS לרשת הצעירה FOX. (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך (2) : דצמבר 1993 . זהו עמוד מס' 2 (מתוך 4) של המסמך המקורי – של אוסף קטעי העיתונות האמריקניים המספרים על המשבר ברשת הטלוויזיה CBS בעקבות אובדן זכויות השידורים של ה- NFC . (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך (3) : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 3 (מתוך 4) של המסמך המקורי מהעיתון “NEW YORK POST” שדן בהפסדה של CBS את זכויות השידורים של ה- NFC. בתמונה זהו צוות השידור רב המוניטין של CBS ג'ון מאדן (עומד מימין) ופאט סאמראול . לאחר ש- CBS הפסידה את זכויות השידור של ה- NFL לרשת FOX של רופרט מרדוק , ערקו ג'ון מאדן ופאט סאמראול מ- CBS ל- FOX. (יושב משמאל) (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך (4) : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 4 והאחרון (מתוך 4) של המסמך המקורי אוסף קטעי עיתונות אמריקניים בדצמבר 1993 בגין הפסדה של CBS את זכויות השידורים של ה- NFC. בתמונה זהו או. ג'יי. סימפסון (O. J. Simpson) שחקן הפוטבול האמריקני הנודע שהיה פרשן טלוויזיה וגם שחקן קולנוע . (ארכיון יואש אלרואי).

בלָאס וֶוגָאס הממוקמת במדבר נֶבָדָה הייתה השעה אחת אחר חצות, ובירושלים – אחת עשרה לפני הצהריים ביום רביעי – 22 בדצמבר 1993. מוטי קירשנבאום נשאר קר רוח. אולי אדיש. הוא השיב לי, "כשתחזור לארץ נדבר (ממילא נקבעה לי עוד קודם לכן פגישה חשובה עמו ועם סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן , בתאריך 26 בדצמבר 1993 , בעניין מונדיאל ארה"ב 1994 הקרב ובא וחידוש הסכם הזכויות עם התאחדות הכדורגל לשנים 1997 – 1994), בינתיים יואש, אני מציע שאם אינך יכול להירדם קח מונית על חשבוני, וסע ל- Down town שָם תראה תאורת לילה מדהימה שהופכת אותו ליום. עֶשֶר מיליון נורות חשמל מהבהבות הופכות את לאס ווגאס בירת נבדה המדברית לאטרקציה מיוחדת במינה", אמר בחדווה, והוסיף, "חוץ מזה אל תשכח להַמֵר", וסיים בהומור הידוע שלוֹ שמאפיין אותו לכל אורך חייו : "על חשבוני". מוטי קירשנבאום הכיר היטב את האזור. הוא היה סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1968 – 1962 ונהג מידי פעם לנסוע ידידיו למדבר נוואדה ולבירת ההימורים שלה רבת המוניטין לאס ווגאס. קיבלתי את הצעתו כפי שנהגתי לעשות לרוב בחמש שנות שִלטונו כמנכ"ל רשות השידור. התלבשתי חַם ויצאתי לאוויר המדברי הקר לתוּר את העיר אך לא להמֵר. לָאס – וֶוגָאס היא עיר מדברית נוצצת ומדהימה. אין ספק. הערכה של משרד האוצר האמריקני ב- 1994 גרסה כי עסקי ההימורים בלאס – ווגאס מגלגלים מחזור כספים ענק של 100.000000000 (מאה מיליארד) דולר בשנה. מלונות העיר מעוצבים כאתרי תיירות כל אחד בפני עצמו. צריך לסייר במלון Treasure Island שנקרא על שמו של ספר ההרפתקאות הנודע של הסופר האנגלי רוברט לואיס סטיבנסון, "אי המטמון" , (כולנו קראנו אותו כילדים) כדי להבין במה מדובר . המלון המפואר משווק ומגשים את המֶסֶר הספרותי של שמו . מנהלי המלון הביאו למדבר כמות מים אדירה ובנו את החלק החיצוני של המלון הפונה לרחוב הראשי של לָאס – וֶוגָאס על גדת המים כדקורציה המזכירה רחוב פאבים הומה בנמלים של ליוורפול ו/או פורטסמות' במאה השמונה עשרה. המלון מציג לתיירים הרבים המסתובבים ברחוב הראשי הצגות חוזרות ונשנות של קרבות ימיים אמיתיים בין ספינות תמימות לבין שודדי ים באמצעות פירוטכניקה מרהיבה.

ממלון "אי המטמון" הלכתי לבקר במלון Caesar Hotel ("מלון הקיסר"). במלון הזה ממוקם לתפארת פסלו של המתאגרף האמריקני הנודע שחום העור ג'וֹ לוּאִיס אלוף העולם במשקל כבד בשנות ה- 30 , ה- 40 ו- 50 של המאה הקודמת. ג'ו לואיס היה אליל ילדותי ובני דוֹרי, וספורטאי נערץ עלי. עשיתי עליו סרט דוקומנטארי בן שעה ששודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1979. ג'ו לואיס שהיה פעם ספורטאי עַל, איש עשיר וסלבריטי מפורסם בארה"ב ובעולם כולו סיים את חייו לבסוף כ- Doorman ומארח במלון "קיסר". הזמר פרנק סינטרה ויריבו בעבר בזירת האִגרוף המתאגרף הגרמני מאקס שמלינג (מת בגיל 100 בפברואר 2005) מימנו את תרופותיו והשלימו את שכרו עד שסיים שם את חייו. משם נדדתי ל- MGM Hotel ולמלונות אחרים . צריך להיות בלאס ווגאס כדי להבין במה מדובר. התאורה האדירה והצבעונית היא מדליקה ומאירה את לאס ווגאס באור יום כמעט. העושר העצום מבצבץ מכל פינה ומנקר את העיניים . העיצוב הנוצץ וכמויות האוכל המוצעות למאות אלפי התיירים בעיר ההימורים בכל הטעמים ובמחירים נוחים , אינם יכולים להשאיר אדיש את המהמר הפוטנציאלי. זוהי מערכת אירוח משומנת מגובה ביחסי ציבור אדירים שמציעה לך מכל משמני הארץ . היא משווקת בכשרון רָב את סחורת ההימורים ושואבת אותך בצורה יעילה בעל כורחך אל המכונות שיכולות להפוך אותך בשנייה אחת למיליונר.

ביום ראשון – 26 בדצמבר 1993 נפגשתי בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים עם הגוורדיה המנהלת את רשות השידור בעניינים הנוגעים להפקת מונדיאל 94' וחידוש החוזה שעמד לפוּג עם התאחדות הכדורגל . חזרתי שוב על הסיפור המדהים של אובדן זכויות השידור של ה- NFL לפני כמה ימים ע"י רשת CBS לאחר שהחזיקה בהן 28 שנה רצופות . התבוסה של נשיא CBS לָארִי טִיש הייתה מושלמת לאחר שצוות השידור הוותיק והמפורסם שלו ג'ון מָאדֶן (John Madden) ופאט סָאמֶרְווֹל (Pat Summerall) הודיע כי הוא נוטש את CBS שהייתה בית עבורם ועובר לשורות FOX . זאת הייתה מהלומה כבדה ל- [CBC]. [סעיף 5]. השתמשתי ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמטפורה למצב העתידי העומד להתרחש בישראל . אמרתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן , כשמסמך הרכישה המחודשת פרוש לנגד עיניהם : "שלא יקרה לך וליאיר שטרן, מה שקרה ללארי טיש מ- CBS. אם תפסידו את הקרב הזה שהוא חשוב למשלם האגרה שלכם, תובסו פעמיים. גם תחטפו מהמנצח במכרז וגם ערוץ 2 ייבנה על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בעניין הזה אין פשרות. נכון ששיקולי CBS הם מסחריים בלבד , אבל זִכרו ששידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי, ובעיקר שידורי הכדורגל בהם רשות השידור הציבורית מחזיקה 25 שנים ברציפות הם הצדקה ברורה לסלוגן שטבעה הרשות "יש תמורה לאגרה". עוצמת שידורי הספורט הרלוואנטיים מחברת את הצופה בעל כורחו לשידורים הערכיים האחרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ולא רק להפך, כפי שסוברים רבים".

עכשיו הצגתי בפגישה את מסמך העבודה המפורט שלי הנוגע לרכישה מחודשת של זכויות הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו לארבע השנים הבאות 1998 – 1994, והמאבק נגד ערוץ 2 והכבלים. סמנכ"ל הכספים היה המכותב הראשי (על פי בקשת המנכ"ל) , אך עותקיו הועברו גם לידיהם הבטוחות של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן עצמם [6]. הייתי מוטרד מהתחרות נגד אנשי ערוץ 2 האמביציוזיים הנלהבים לרכוש את זכויות הכדורגל הישראלי. בקדמת ערוץ 2 הצעיר והנמרץ ניצבו אנשים שהיו פעם חברים במסדר האבירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו דן שילון, יוחנן צנגן, אלכס גלעדי, עוזי פלד, ונחמן שי (שימש יו"ר מועצת הרשות השנייה), ועכשיו הנהיגו את הרשת המסחרית וידעו היטב מה הם רוצים . ערוץ 2 לטש עיניים גדולות ובורקות לעבר הכדורגל הישראלי, שהיה קניינו הבלעדי והמובהק של ערוץ 1 מזה עשרים וחמש שנה ברציפות מאז 1968. מוצר עתיר רייטינג. בעיקר רשפו עיניהם של דן שילון ואלכס גלעדי שרצו ליטול את הבכורה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה נווה ביתם הישן ולהעבירה לווילה החדשה שלהם בערוץ 2. בכך חשבו עכשיו לנקום ולהשיב לרשות השידור כגמולה.

ההצעה הכספית הכוללת שלי להתאחדות הכדורגל לחוזה החדש בן ארבע שנים של 1998 – 1994 כפי שהוגשה להנהלת רשות השידור עמדה על כ- 18.000000 (כ- שמונה עשר מיליון) דולר . מועצת ההימורים והטוטו בראשות היו"ר אריה זייף הציעה לממן כשליש מהעלות באמצעות שקופיות ותשדירי חסות. סברתי שאנחנו צריכים לפעול מייד ולהיכנס תיכף למו"מ עם ההתאחדות עוד בדצמבר 1993 כדי למנוע מִכְרָז ועל מנת לנטרל את ערוץ 2 האמביציוזי.

טקסט מסמך (1) :  26 בדצמבר 1993 . זהו עמוד מס' 1 (מתוך 3) של המסמך המקורי . המבנה הכספי של ההצעה שלי שהוגשה להנהלת רשות השידור ב- 26 בדצמבר 1993 והמסבירה כיצד לרכוש את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1998- 1994 . התשלום שהוצע על ידי היה כ- 18 מיליון דולר . אריה זייף יו"ר מועצת ההימורים והטוטו בימים ההם היה אמור לממן (באמצעות שקופיות חסות) כ- % 30 מהעלויות הכספיות של החוזה החדש . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) :  26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 3) של המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (3) : 26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 3 ואחרון של המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זכויות השידורים של מונדיאל ארה"ב 94' היו מוחזקות מראש בידי ה- EBU על פי החוזה עם ה- FIFA, וכפועל יוצא הוחזק בלעדית בידי רשות השידור. מוטי קירשנבאום היה מקצוען רחב לב, שהשיב במהירות הבזק לכל בקשות ההפקה הטכנולוגיות והלוגיסטיות שלי. הצלחת שידורי המונדיאלים של ארה"ב 94' ואח"כ צרפת 98' לא הייתה מוטלת בספק בתקופת כהונתו. היה לי ניסיון רב בהפקות בינלאומיות. בנוסף לכך שררה אווירת הרמוניה וקונצנזוס מלא לעקרונות הצעת השידורים שלי ודרך ביצועם. עיקרון השידור מהשטח היה מוסכם ומקובל על דעתם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. קבענו בעצה אחת שכל משחקי מונדיאל 1994 יועברו בשידורים ישירים מעמדות שידור באִצטדיונים השונים הפרושים ברחבי ארה"ב הענקית . מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן נתנו יד להרכבת שלושה ציוותי שידור שינועו במדינה רחבת הידיים מעיר לעיר ומאִצטדיון לאִצטדיון בראשותם של השַדָּר הראשי מאיר איינשטיין והפרשן הראשי אבי רצון, רמי ווייץ ואברהם גרנט, ודני דבורין ומרדכי "מוטל'ה" שפיגלר. היה מוסכם על דעתם כי לכל צוות שידור בשטח יוצמד טכנאי. הטכנאים היו פוליסת הביטוח של ההפקה. מוטי קירשנבאום אישר לי גם הבאת צוות הפקה ושני טכנאי תקשורת לדאלאס (Dallas) כדי שיסייעו לי במיסוד משרד הפקה, תקשורת ושידורים במרכז השידורים הבינלאומי ותִפעולו לאורך כל תקופת השידורים. הבעיה לא הייתה הפקת משחקי גביע העולם בכדורגל שעמדו להיערך בארה"ב בקיץ 1994. הצלחת שידורם הייתה מובטחת . השאלה הקיומית היסודית שלנו הייתה אבטחת זכויות הכדורגל הישראלי, הפקתו ושידורו, רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. איומי ערוץ 2 היו מוחשיים ומסוכנים.

טקסט תמונה : קיץ 1994 . מונדיאל ארה"ב 94' . עמדת שידור של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1  בשיקגו באחד מהשידורים הישירים של מונדיאל ארה"ב 1994. השדר רמי ווייץ (משמאל מרכיב משקפי שמש) והטכנאי הצמוד שלו שמואל פוקס (מימין) דקות אחדות לפני תחילת אחד השידורים הישירים. משמאל מציצה כרסו של הפרשן אברהם גרנט. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום קיבל את גרסתי כי נוכחותם של טכנאים בעמדות השידור שלנו חיונית לאבטחת והצלחת השידור . מימינו של רמי ווייץ רואים שלט קטן עליו כתוב IBA – TV ואשר מסמן כי עמדת השידור הזאת שייכת לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ1 . (התמונה באדיבות רמי ווייץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה שנכנסנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום , מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ואנוכי לדוּן בלִשכתו ב- 26 בדצמבר 1993 ביוזמת הרכישה המחודשת של הכדורגל הישראלי לארבעת השנים הבאות, נִדְרַךְ מוטי קירשנבאום. "היעלה על דעתך שאוותר על "מבט שני" (בעריכתו של מיכאל קרפין) כדי לקחת את הכדורגל ?", שאל אותי לפתע בכעס. לא הייתי מוכן לפנייה הבוטה והנרגזת הפולנית שלו. כשהיה צריך הוא ידע להיות מאוד לא נחמד. גם יאיר שטרן הופתע. "אינך צריך להעמיד את הדברים בצורה הזאת", השבתי לו, והוספתי, "יש מקום לשניהם בלוח השידורים, בעיקר כיש לך מספיק כסף לממן את הכדורגל. יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף הוא ידיד גדול של השידור הציבורי ורשות השידור. ניתן להגיע לעסקת חסות עם הטוטו שתכסה לפחות % 33 (שלושים ושלושה אחוזים) מהעלות הכללית של שידורי הכדורגל . מילה של אריה זייף היא מילה. הוא איש רציני שהוכיח את עצמו". הציבור לא מבין אך בעיקר אנשי הטלוויזיה והתקשורת לא מבינים כי בטלוויזיה אין רעות וידידות, ולא יחסי אחווה. יש נאמנות לאינטרסים. מוטי קירשנבאום לא היה חבר של אף אחד בטלוויזיה. ידידים היו לו רבים אך לא חברים. אחת מהדרכים שלו להפגין מנהיגות הייתה לתקוף בטון פולני ולהחזיר לתלם את הסורר. האמת גיחכתי לעצמי. עבורי זה היה מביך להאזין לטון הנרגז שלו. המשכתי לטעון בפני שני הבוסים שלי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, "מוטי קירשנבאום שים לב, אריה זייף מֵאיץ בי שראשית דבר נקנה את הזכויות והוא ילך לקראתנו ביד רחבה כפי שעשה תמיד. חוץ מזה ניתן להביא לשידורי הכדורגל גורמים כלכליים נוספים שיעניקו חסות. אל תוותר בשום פנים ואופן על שידורי הכדורגל הישראלי. זהו חלון הראווה הראשי שלך. השידורים האלה מניבים רייטינג שיא. 25 שנה רצופות הרגלנו את מדינת ישראל לצפות בשבתות בכדורגל הישראלי . אובדן הכדורגל הישראלי לערוץ 2  עלול להביא למפולת . ערוץ 2 יקום על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1".  התבוננתי בפניו של מנכ"ל רשות השידור. תפסתי אותו מאזין אומנם לדבריי אך הוא לא היה דרוּך. מוטי קירשנבאום ישב שם מולי עם פני הפּוֹקֶר שלוֹ ולא התרגש יותר מידי. זאת הייתה דרכו השנייה להפגין מנהיגות. יאיר שטרן היה שונה ממנו. מבע פניו היה מיוסר. [7].

ניתוח נסיבות הרֶכֶש בחודשים האלה ע"י מנכ"ל רשות השידור היה רציונלי. טקטית הוא צדק . אסטרטגית הוא טעה. ככל שנקפו הימים וכיסוי הכדורגל שלנו השתפר מן ההיבטים העיתונאיים והטכנולוגיים כך עלה ערכו הטלוויזיוני בעיני ערוץ 2 המסחרי והחמדן. זה היה פרדוקס מעניין . רמת הכדורגל בארץ נשארה בעינה, לא מי יודע מה, כמו בשנים עברו. גם כמות הצופים במגרשים נשארה דלילה כשהייתה (למעט כמה משחקים מרכזיים בעונה) . אך רמת השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הרקיעה בבת אחת לשחקים וגררה עמה למִרְקָע הטלוויזיה בכל מוצ"ש ב- "עונת הזהב" כמות צופים הגדולה פי חמישים ממספר הצופים במגרשים . הנתון המתמטי הזה עניין מאוד את הערוץ המסחרי החדש. הכדורגל עצמו פחות. ערוץ 2 התעניין ברייטינג וכמה כסף ניתן להפיק משיעור הצפייה ולָאו דווקא בתוכן השידור הציבורי.

טקסט תמונה : יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף בעשורי ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת משמאל, מעניק את גביע הטוטו. אריה זייף היה ידיד גדול של השידור הציבורי. השידור הציבורי לא ניצל את ההזדמנות הגדולה להיעזר באריה זייף כדי לשמר לעצמו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו : ליגה + גביע המדינה + הנבחרת הלאומית. (התמונה באדיבות אריה זייף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נפגשנו עם התאחדות הכדורגל למו"מ שלוש פעמים ברציפות , בבוקרם של ימי שישי של 31 בדצמבר 1993, 7 בינואר 1994, ו- 14 בינואר 1994.  להתאחדות היה כבר מושך בחוטים חדש העונה לשם גבריאל "גָבְרִי" לֵוִי. גברי לוי ישב אומנם לצידם של היו"ר חיים הברפלד סגנו עזריקם מילצ'ן, והמנכ"ל יעקב אראל, אך הרגישו שהוא דומיננטי מהם. גברי לוי ומוטי קירשנבאום הקשיבו זה לזה, אך שמרו כל אחד את קלפי המו"מ קרוב לחזה. אמרתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן שאנחנו טועים. אסור לנו להמתין. עלינו לפעול על פי טיוטת הנייר עליו הייתה כתובה ההצעה הכספית שלי, ואם יהיה צורך להוסיף – נוסיף. היה לנו את הגַב של אַרְיֵה זָיְיף יו"ר מועצת ההימורים והטוטו תומך נלהב של שידור הכדורגל בטלוויזיה הציבורית .שומה היה עלינו להציע להתאחדות הצעה שלא תוכל לסרב לה ולעשות זאת לפני כניסתו של ערוץ 2 לתחרות . ביקשתי מיאיר שטרן שיאיץ במנכ"ל. הנימוקים לא להמתין היו בשל ההצלחה הדרמטית של השידורים הישירים ו – "משחק השבת", שהפך למסמך דוקומנטרי עיתונאי שלם ומרתק והפך ללהיט שידור . מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שִדרגה ב- "עונת הזהב" את הכדורגל הישראלי הרבה מעבר לרמתו האמיתית. מניות שידורו נסקו בהתמדה . הצלחת ערוץ הטלוויזיה הציבורי חשפה במקביל את שאיפות ההתפשטות של ערוץ 2. ערוץ 2 הצעיר על שלוש זכייניותיו "רשת", "קשת", ו- "טלעד" לטש עיניו לכדורגל הישראלי. זה לא היה עוד סוד. היינו חייבים להקדים את הערוץ המסחרי לפני שבשלה שם ההחלטה לקחת לעצמו את הכדורגל הישראלי בכל מחיר. בחודש ינואר 1994 עדיין ניתן היה לבצע מהלך דראסטי כדי לרכוש את זכויות השידור של הכדורגל הישראלי לשלוש שנים הבאות עד 1997 בקלות יתירה (יחסית) מבלי להמתין ליצירת מִכְרָז מאוחר יותר ע"י ההתאחדות שדורש הגשת מעטפות ה- Bid. היה לנו ניסיון ו- וותק של 25 שנים והתאחדות הכדורגל התרשמה מפוטנציאל הטלוויזיה החדש שלנו, איכותי וכמותי, בעונת 1994 – 1993. היינו חייבים ליזום ולהציע להתאחדות משהו אטרקטיבי. לא רק במחיר. משהו כמו שרוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC הציע לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בימים ההם של עשורי ה- 60, ה- 70, וה- 80 של המאה שעברה כדי למנוע מִכְרָז ותִּמְחוּר שלו.

יאיר שטרן מיסֵד מחלקת פרומו (Promotion) נמרצת וחדשנית (מושג יחסי) לצורך קידום שידורי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בראשותו של אֵלִי בַּבָּא. יש שני אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שקוראים להם אלי בבא. הם בני דודים. האבות שלהם אחים. שניהם אנשי טלוויזיה איכותיים וטכנאים מוצלחים בחטיבת ההנדסה. אחד מהם הפך למפקח טכני מהימן וחרוץ. השני עשה הסבה לתחום שידורי הקידום והפרומו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא עשה זאת בכישרון רב והניח בעצם את היסודות המקצועיים הנחוצים  לשידורי ה- Promo בערוץ הציבורי. ניצלתי את ההצלחה "ובניתי" יחד עם אלי בבא שידורי פרומו אגרסיביים שהורכבו מקול הבריטון של קריין רדיו "קול ישראל" דן עופרי (הוא Promoter נפלא) בצירוף קולותיהם האוטנטיים של שלושת שדרי הכדורגל המקוריים מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, ודני דבורין. הפרומו היה עשוי היטב מקולות ותמונות. הוא קולח ודרמטי, ואורכו דקה אחת וארבעים שניות . לקראת משחקי העונה בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א ובית"ר ירושלים , קידמנו בערבי שישי את השידורים הישירים כשלוש פעמים בשיא הצפייה בטקסט בגוון סְטָקָטוֹ של דן עופרי, "כל השערים…כל הרגעים הגדולים…כל רִגעֵי המחלוקת…כל הכרטיסים האדומים…בלעדי…רק בטלוויזיה הישראלית…רק בערוץ הראשון". היום זה נשמע כה חלום. ערב שישי אחד בעיצומה של עונת השידורים התקשר לביתי בירושלים מוטי קירשנבאום ואמר לי, "יואש זה מוגזם , הרי ברור שמשחקי הכדורגל משודרים בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1", והוסיף, "גם לא צריך לשָדֵר את פרומו הכדורגל שלוש פעמים בערב שישי אחד, מספיק פעם אחת". הוא קרא לזה "Over doing", עשיית יֶתֶּר שחוצה את גבול הטעם הטוב. הוא התכוון לכך שיחסי ציבור הם לא רק עניין של אמינות אלא גם חוש של מידה.

ההיגיון של מוטי קירשנבאום היה בדרך כלל הגיוני. לא היה על כך וויכוח. נטיתי להסכים עמו בעניין העיקרון הקובע , ש- "כל הגזמה היא שגיאה". אך לא הפעם הזאת. לא היה מדובר כלל בשגיאה . בפעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי נהנתה הטלוויזיה הישראלית ממיתוג מכוון בזמן אמת של מוצר הכדורגל. מחלקת הספורט יצרה והפיקה סדרת שידורים ישירים חסרת תקדים של משחקי הכדורגל מהליגה הלאומית . מוטי קירשנבאום העניק לי תחושה בלתי מזויפת של בלעדיות וראשוניות. כל בוקר שאלתי את עצמי מחדש כיצד אני יכול לעשות טוב יותר ולשפר את מוצר השידור שהופקד בידיי. זה היה אז חידוש עצום בנוף הטלוויזיה בישראל. השידורים הישירים של משחקי הכדורגל בליגה הלאומית פרחו לראשונה זה עתה על אדמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נטעו דן שילון ואלכס גלעדי את השתילים לפני 25 שנה. תוכנית הספורט "משחק השבת" הפכה זה מכבר לחלון ראווה ראשי. היא הייתה נטועה בקרקע שידוריו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי כעץ אַלון עתיק בעל גזע עבות וענפים יפים וסבוכים . השידורים הישירים שידרגו את "משחק השבת" . צֵל האירועים הפוליטיים הֵשִיק לשידורי הכדורגל אך לא דחק אותם. התוכנית "משחק השבת" ושידורי הכדורגל הישירים בעונת 1994- 1993 היו בלתי ניתנים להזזה. הם היו לא פחות חשובים מהאירועים הפוליטיים והמדיניים שסיקרה התוכנית "מבט" ועלו כסף . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שילמה עבורם זכויות שידורים בסכום המתקרב ל- 3.500000 (שלושה מיליון וחצי) דולר. הציבור מצא עניין עצום ב- "משחק השבת" ושידורם הישיר של 20 משחקי כדורגל באותה "עונת הזהב". רעיון השידורים הישירים מליגת הכדורגל היה ראשוני ובלעדי והפך את הערוץ הציבורי למשאבת רייטינג בלעדית חסר תקדים . שידורי הכדורגל הישירים ו- "משחק השבת" צברו בכל סוף שבוע רייטינג ממוצע שנַע סביב יותר מ- % 40.

ביום שישי – 25 בפברואר 1994 בעיצומו של חג הפורים, רצח ד"ר ברוך גולדשטיין , רופא יהודי תושב קריית ארבע החברונית 30 פלסטינים ופצע 100 אחרים באולם התפילה המוסלמי במערת המכפלה. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין מיהר לטלפן ליאסר עאראפת והביע בפניו צער וכלימה על האירוע .הרצח המתועב היה סיפור עיתונאי חדשותי מזעזע ממדרגה ראשונה והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נזעקה לכסותו מכל זווית אפשרית. למרות הכל הוא לא דחק את השידור הישיר המיועד של משחק הכדורגל מכבי חיפה – מכבי ת"א שהיה אמור להיערך למחרת בשבת – 26 בפברואר 1994 באִצטדיון קריית אליעזר בחיפה. שוחחתי עם מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן והם קיבלו את דעתי שאין לוותר על השידור הישיר של "משחק העונה" ועל תוכנית "משחק השבת". שניהם לא אִפשרו לחטיבת החדשות להשתלט על המסך בשל האירוע החריג כפי שהיה נהוג עד אז. לפתע ניתן היה לטפל בצורה רצינית בשידור הציבורי בחומרי הספורט והחדשות במקביל , ולא האחד על חשבון האחר . מנכ"לים ומנהלי טלוויזיה אחרים היו נתקפים בפניקה ומורים על ביטול שידורי הספורט . מוטי קירשנבאום קורץ מחומר אחר. רוח חדשה נשבה ברשות השידור . ואומנם למחרת , בשבת – 26 בפברואר 1994 , שידרנו באֶמֶת ישיר במשך כשלוש שעות את "משחק העונה" בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א הדולקת בעקבותיה במסגרת המחזור ה- 25 של הליגה. מייד אחריה שידרנו את התוכנית "משחק השבת". השמיים לא נפלו. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן עמדו בדיבורם וכיבדו את החוזה עם משלם האגרה. השַדָּר רָמִי וָוייץ והפַּרְשָן אבי רצון היו ברי מזל משישבו בעמדת השידור באִצטדיון קריית אליעזר . הם שידרו מפגן ווירטואוזי נדיר של ראובן עטר ואייל ברקוביץ' בו הביסה מכבי חיפה את מכבי ת"א 0:5. שמחתי שהשידור הישיר הזה נפל בחלקו של רמי ווייץ. מאיר איינשטיין גזל את בכורתו מזה זמן רב והנה לפתע הגיע הרגע הגדול שלו כשַדָּר טלוויזיה. היה טמון פוטנציאל שידור ברמי ווייץ. לפתע הוא פרץ ממנו. בשבת – 12 במרס 1994 אירחה מכבי חיפה את הדרבי החיפאי במשחק רדיוס באִצטדיון "בלומפילד", והביסה את הפועל חיפה 1:6. שלושה שבועות  אח"כ בשבת – 2 באפריל 1994, היה זה תורו של מאיר איינשטיין לשָדֵר ישיר מקריית אליעזר את מכבי חיפה מביסה את  בית"ר ירושלים 1:5. חלפו שלושה שבועות. בשבת – 23 באפריל 1994 שלחתי את שדר רדיו "קול ישראל" דני דבורין לשדר ישיר מאִצטדיון "בלומפילד", את הניצחון של מכבי חיפה על הפועל ת"א 2:3 . זה היה ניסיון לא מוצלח לאלֵף שַדָּר רדיו ולעצב את אישיותו כשדר טלוויזיה. רדיו וטלוויזיה שונים לחלוטין במהותם וכמות המלל. שבת אח"כ במחזור ה- 34 הביסה מכבי חיפה את הפועל פ"ת בתוצאה 0:6. במחצית הראשונה של הליגה, בשבת – 4 בדצמבר 1993 , הביסה קבוצת מכבי חיפה את בני יהודה 1:5. קודם לכן, בשבת – 16 באוקטובר 1993 הביסה מכבי חיפה את מכבי פ"ת  0:4. בשבת – 2 באוקטובר 1993 ניצחה מכבי חיפה ניצחון מוחֵץ את צפרירים חולון בתוצאה 0:5. צעדנו שלובי זרוע עם הקבוצה הנפלאה של מכבי חיפה ועם שתי דמויות המופת שהובילו אותה לפסגת הכדורגל הישראלי באותה עונה המאמן גיורא שפיגל ונשיא המועדון מר יעקב "יענקל'ה" שחר .

אנשי הטלוויזיה הם לנצח עבדים של הרייטינג. הפעם העַבְדוּת השתלמה. הרייטינג שנקנה בייסורים היה פרי עמלנו . המתמטיקה המְשוּנָה הזאת הרקיעה שחקים ונעה בקביעות מידי שבת סביב מספריים דמיוניים שאפשר רק לחלום עליהם היום, בין % 35 ל- % 45. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפכה את הכדורגל הישראלי  ב- "עונת הזהב" של 1994 – 1993 ל- Event ו- מִכְרֶה רייטינג, חשוב יותר ממה שהוא באמת, אך עדיין חיוני ומרכזי בחייהם של צופי טלוויזיה רבים בארץ. מניות רייטינג הכדורגל זינקו לעננים . היה להן ביקוש . ערוץ 2 המסחרי לטש אליהן עיניים גדולות .בסוף חודש אפריל 1994, פרסמה התאחדות הכדורגל את המכרז לקניית החוזה החדש לשנים 1997 – 1994 והזניקה את רַף התשלומים לסכום מינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. תוספת של % 51.5 למחיר ששילמה רשות השידור בחוזה הקודם בשנים 1994 – 1992. המועד האחרון להגשת המכרז נקבע ליום שלישי – 17 במאי 1994 (מייד לאחר חג שבועות) בשתיים עשרה בצהריים במשרדי ההתאחדות בר"ג. אני מתבונן ביומן לוח השנה שלי בעונת השידורים של 1994- 1993. שבוע השידורים החדש שבין יום ראשון – 8 במאי 1994 לשבת- 14 במאי 1994 היה קריטי. ביום שלישי – 10 במאי 1994 בשעה 15.00 נקבעה לי פגישה מסכמת בבית ג'אמיל עם מנכ"ל רשות השידור שנועדה לעַצֵב את לוח השידורים הסופי של מונדיאל ארה"ב 1994. ביום רביעי – 11 במאי 1994 בשעה ארבע אחה"צ נקבעה לי פגישה אחרונה ומכרעת בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" הנוגעת להשגת הסכם ארוך טווח ורכישה מחודשת של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1997- 1994. שישה ימים לפני הגשת מעטפת המכרז (Bid) להתאחדות הכדורגל (התאריך האחרון נקבע ליום שלישי – 17 במאי 1994 בשתיים עשרה בצהרים במשרדי ההתאחדות באצטדיון רמת גן), כינס מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ביום רביעי – 11 במאי 1994 בארבע אחר הצהריים פגישת צוות מוחות בבניין ההנהלה ב- "כלל" ירושלים, כדי לשמוע חוות דעת מסודרת לקראת הכרעתו הסופית.

טקסט מסמך :  יומן השנה שלי מעונת השידורים של 1994- 1993 המתעד את תאריכי הפגישות . 32 יומני השנה שלי נשמרו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השתתפו בפגישה האחרונה והמכרעת הזאת המנכ"ל עצמו , מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, סמנכ"ל הכספים מוטי לוי, סמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר, היועץ המשפטי של רשות השידור ד"ר עמית שכטר, ואנוכי. כשהגיע תורי לדבר, נשאתי את טיעוניי המוכרים היטב לכל המכונסים בלשכת המנכ"ל בעד רכישה אולטימטיבית ובלעדית של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי, שידורים שהוכיחו את עצמם כנדבך חשוב בלוח השידורים הציבורי. "בהתמודדות הזאת איננו לבד הפעם", אמרתי, והוספתי, "מולנו ניצב ערוץ 2 החדש והצעיר שיכור מאמביציות שידור. הפסד הזכויות איננו עומד עוד בפני עצמו . סיפור אחד הוא כשאינך קונה את הזכויות אך גם יריבך איננו קונה וסחורת השידור נשארת על המדף. סיפור שונה לחלוטין הוא כשאתה מפסיד את קניין השידור הפופולארי לאחר שהחזקת בו 25 שנים ברציפות. לא רק שהפסדת, אלא ערוץ טלוויזיה אחר שהוא בר- פלוגתה שלך חטף את הסחורה מידיך", אמרתי והוספתי, "תקשיבו טוב סְצֶנַרְיוֹ כזה יהפוך מייד את ערוץ 2 לערוץ מנצח , ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לערוץ מובס מכל היבט שהוא . זה יהיה ניצחון יוקרתי ומורלי שלהם , והשפלה נוראית לערוץ הציבורי . ערוץ 2 יקום על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". ואז סיימתי את טענותיי, "מוטי קירשנבאום , אל תיתן לזה לקרות, ואל תוותר בשום אופן על זכויות הכדורגל. זכור מה קרה ל- CBS בארה"ב לאחר אובדן זכויות ה- NFC, וזכור גם שאריה זייף יו"ר מועצת ההימורים והטוטו הבטיח לממן לרשות השידור שְלִיש מהעלות הכוללת" [8].

מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה בעדי ותמך בנימוקיי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום החליט למשוך זמן במאבק נגד ערוץ 2 ולהיכנס לתקופת ההארכה. אולי חשב כי היריב יילחץ בהארכה וייסוג מתווית המחיר שקבע לעצמו. הקרב לא היה אבוד עדיין. מִימוּן שידורי הספורט בערוץ הציבורי באמצעות שקופיות החסות היה מהות ההבדל בעלויות ההפקה בינינו לבין חטיבת החדשות. גם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן היה בעד הרכישה. השאר גִמגמו ופִלבלו בעיניהם . הפגישה הסתיימה ללא החלטה דרמטית של המנכ"ל לכאן או לשָם. הוא שוּב בחר להמתין . לא הופתעתי גם לדעת ששני המובילים הבכירים את חטיבת החדשות בטלוויזיה , מנהל החטיבה בעצמו דוּדוּ גִלְבּוֹעַ ועורך "מבט" רָפִיק חַלָבִּי, מילאו פיהם מים ושימשו כניצבים סטטיסטיים במחזה. הם לא דיברו עם מנכ"ל רשות השידור ולא האיצו בו לרכוש את הזכויות, אולי מפני שסמכו עליו בעיניים עצומות . שניהם חשבו כי זכויות השידורים יפלו שוב כפְרִי בָּשֵל בידי רשות השידור ולא העלו כלל על דעתם כי בתוך ימים ספורים עומדת להתרחש קטסטרופה. אובדן זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי היה ביזיון כפול. ההפסד עצמו ודרך הטיפול שהביאה להפסד . לא כך אמורה רשות שידור רצינית להילחם על חייה.

מוטי קירשנבאום הצטייר בעיניי כסוליסט ואינדיבידואליסט מובהק שאומנם מתייעץ אך איננו מקשיב תמיד ליועציו אלא לעצמו, וסומך על עצמו בלבד. אינני בטוח אבל כך זה נראה לי . ברור שהוא נשא באחריות כלכלית ענקית שאותה לא יכול היה לחלוק עם איש . ביצוע חוק רשות השידור חל עליו. קולר כבד היה תלוי על צווארו. חשבתי שאולי חבריו הבכירים בהנהלה יוכלו לדחוף אותו בפעם הזאת לכיוון שלי, לצד שלי, אך טעיתי. בּוֹ ובַם. הוברר לי שאין הוא יָדִיד ורֵע של יאיר שטרן וגם לא של היועץ המשפטי של רשות השידור ד"ר עמית שכטר, וודאי לא של הסמנכ"לים שלוֹ עמרם עמר ומוטי לוי. בעניין האינדיבידואליזם אני דומה לוֹ. בסיס הידידות והקשרים האישיים שלי בתוך כותלי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והחתירה למצוינות היו בסופו של דבר אינטרס מקצועי . אני חושב שגם שלוֹ. המפגש האנושי בבניין הטלוויזיה הוא לצורכי עבודה ויצירת הישגים ולא לטוויית יחסי רֵעים וידידות. כמי שנושא במשרה הבכירה של מנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יכולתי לטלפן ולפנות אליו בכל רגע ובכל שעה – 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. אינני יודע כמה יכלו לנהוג כמוני ברשות השידור אבל אני כן יודע שרבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" לא רחשו חיבה מיוחדת למנכ"ל רשות השידור למרות שהחזיק בפרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה משנת 1976. כאדם מוכשר גבוה משכמו מכל העם שמר את הערכתו לבודדים. אבל לא תמיד הקשיב להם. לדאבון לֵב הכדורגל הישראלי שהיה כה קרוב ללִבִּי וגם ללִבּוֹ, הלך והתרחק משנינו .

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ניהל את ה- Media בתקופה כל כך סוערת בחיי המדינה . הוא היה רווי טרדות נוספות ועלויות כספיות נוספות מעיקות של פעילויות אחרות בטלוויזיה הציבורית חוץ מהמאבק על זכויות השידור של הכדורגל. ביום רביעי – 11 במאי 1994 , היה כבר צה"ל בעיצומו של הפינוי המסיבי מיריחו ורצועת עזה. ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל החליטה זה מכבר על, "פינוי יריחו ועזה תחילה", עוד בחודש אוגוסט 1993. מוטי קירשנבאום הקצה לחטיבת החדשות המתעדת את ההיסטוריה של מדינת ישראל עוד ועוד כספים . לחיצת היד בין יצחק רבין ליאסר עאראפת על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון ביום שני – 13 בספטמבר 1993, האיצה את יציאת צה"ל מהערים הפלסטיניות. חלו תמורות מדיניות מרחיקות לכת במזרח התיכון. חתימה על הסכם שלום היסטורי עם ירדן הייתה עכשיו רק עניין של זמן . תקוות חדשות האירו לפתע את שמי האזור. מדינת ישראל נערכה להשלמה ופיוס עִם העַם הפלסטיני בהנהגת יאסר עאראפת. לחיצת היד בין יצחק רבין ליאסר עאראפת על מדשאות הבית הלבן תחת מעטפת הזרועות הארוכות של נשיא ארה"ב בִּיל קלינטון, שודרה שוב ושוב בטלוויזיה, ונטעה מאוויים של שלום שחִלחלוּ לאדמת המריבה שנצבעה באדום מדמם הנִיגַר של שני העמים . מימוש התקוות לשלום והכמיהה העזה בישראל לסיום הסכסוך ההיסטורי בין שני העמים לבשה צורה והפכה למוחשית על פי המדיניות שקבע יצחק רבין ראש הממשלה ושר הביטחון. יצחק רבין הורה לצה"ל להיערך לפינוי הגדול מרצועת עזה והשידור הציבורי נערך בהתאם . מוטי קירשנבאום הבין שההחלטה הדרמטית של ראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת ותפנית השלום שעשה, דורשת עכשיו היערכות עיתונאית של הטלוויזיה הציבורית בסדר גודל שונה מהצפוי על מנת לכסות את המהלכים המדיניים ואת ההתפתחויות בשטח . היערכות מתוגברת של חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עולה כסף רב ובכך משנה לרעה את המפה התקציבית של רשות השידור הרעועה ממילא.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ידע עתה שחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תזדקק למָמוֹן רָב כדי לעמוד באתגרים ובקצב אירועי החדשות שנכונו לה . הרבה יותר ממה שתוקצבה החטיבה ואושר לה בעוגת התקציב המוקדמת של רשות השידור . את שידורי החדשות (בניגוד לשידורי הספורט) לא ניתן היה למַמֵן בשקופיות חסות ו/או תשדירי שירות. הסיקור המדיני והצבאי – ביטחוני החדש שנוצר באזור ייקר מאוד את העלויות של הפקות ושידורי הטלוויזיה. מוטי קירשנבאום היה מודאג ממצבה הפיננסי של רשות השידור למרות שבממשלת ישראל כיהן שַר אוֹצָר העונה לשם בַּיְיגָה שוֹחַט, ואשר היה מאוד ידידותי למוטי קירשנבאום באופן אישי, ומלא הערכה לתפקידו כמנהיג התקשורת הציבורית. אף על פי כן ניסה מנכ"ל רשות השידור בכל דרך לחסוך בהוצאות ועלויות באגפים השונים של הטלוויזיה. אחת מהן הייתה לנסות לתמרן את מחלקת הספורט לתשלום מינימום דולרים במו"מ על החוזה הארוך טווח הבא עם התאחדות הכדורגל לארבע שנים 1998 – 1994. כמנכ"ל והעורך הראשי של השידור הציבורי נשא באחריות העליונה לביצוע חוֹק תקציב רשות השידור . מוטי קירשנבאום חשש מאוד מחריגה כספית כללית גדולה מידי. זו הייתה הסיבה שדחה שוב ושוב את מתן החלטתו הסופית הנוגעת לרכישת זכויות השידור של הכדורגל הישראלי לשלוש שנים הבאות של 1997 – 1994 . הוא התלבט שוב ושוב. רָף תשלום של  5.000000 (חמישה מיליון) דולר כ- "מחיר כניסה" למו"מ לעונה הראשונה של 1995 – 1994 עם ההתאחדות נראה בעיניו מוגזם ובלתי מוצדק . מה עוד שההתאחדות הוסיפה % 10 לעונת 1996 – 1995 ועוד % 10 לעונה השלישית של 1997 – 1996. אני חושב שמנכ"ל רשות השידור סירב להיכנס למה שנראה לו כהרפתקה פיננסית ולא רצה לסכן את הכסף הציבורי של הערוץ הציבורי למרות שיו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ אַרְיֵה זָיְיף הבטיח לנו תמיכה כספית בתשדירי שירות ושקופיות חסויות בכל תנאי בשיעור של כ- שליש מהעַלוּת הכללית של זכויות השידורים. בהיותו אמן הניסוח הִרְבָּה מוטי קירשנבאום להשתמש בכישרונו זה , והצהיר לא פעם ולא פעמיים : "הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה". והתכוון להמולה שנוצרה בערוץ 1 וערוץ 2 סביב רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. מוטי קירשנבאום חשש מהתקוטטות מיותרת עם ערוץ 2 האמביציוזי ופחד ממצב שבו יאמיר גרף המחירים ללא שום הצדקה וללא כל פרופורציה לרמת הכדורגל בישראל.

ביום שישי ושבת  13 ו- 14 במאי 1994, הייתי עסוק בהפקת משחקי המחזור ה- 36 . רדפנו אחרי מכבי חיפה ואחרי הניחוש הנכון בטופס הספורט טוֹטוֹ. מכבי חיפה צעדה בפּסגה ללא הפסד . היא השיגה עשרים ושישה ניצחונות, תשע תוצאות תיקו וצברה 87 נקודות. (מכבי ת"א פיגרה אחריה בתשע נקודות). את התוכנית "משחק השבת" ב- 14 במאי 1994, החלטתי לפתוח בשידור ישיר ממשרדי הטוֹטוֹ ברחוב הארבעה 8 בתל אביב. הפרס למנחשים היה חסר תקדים ועמד על 20.000000 (עשרים מיליון) שקל. אבל כמובן שעיקר התוכנית יוחדה לניצחונות הבית של מכבי חיפה ומכבי ת"א. מכבי חיפה ניצחה בקושי את בני יהודה 0:1 ומכבי ת"א גברה על מכבי הרצליה בתוצאה 1:2. ראשי היה בתוכנית ולִבִּי עם מוטי קירשנבאום. נותרו שלושה ימים להגשת המִכרז.

ביום ראשון – 15 במאי 1994 יומיים לפני הגשת מעטפות ה- Bid של המכרז נפגש מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לארוחת צהרים עסקית במסעדת "מי ומי" ברחוב פינסקר בתל אביב עם אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן אנשי הצוות המוביל את המו"מ עם ההתאחדות מטעם ערוץ 2 המסחרי (על שלושת זכייניו). מוטי קירשנבאום ניסה להניעם להתעלם מתאריך ה- Dead line  של יום שלישי – 17 במאי 1994 בשתיים עשרה בצהריים שקבעה התאחדות הכדורגל. "מעטפות ה- Bid יכולות להמתין", אמר ביוּהָרָה לאלכס גלעדי ודייוויד פדרמן. הרעיון המרכזי של מנכ"ל רשות השידור היה , שאם שני המתמודדים הטלוויזיה הציבורית וערוץ 2 המסחרי לא ישיבו להצעת המכרז, אזי להתאחדות לא תהיה ברירה והיא פשוט תידרֵש ותיכפה להפחית את הֵיצַע חמשת מיליוני הדולרים למספרים נוחים יותר. הספירה לאחור של שני הערוצים 1 ו- 2 נמשכה. נותרו יומיים עד להכרעה הסופית. למחרת בערב חג השבועות של תשנ"ד – 15 במאי 1994, חגגה לי משפחתי את יום הולדתי ה- 56. לא יכולתי להישאר עימם זמן רב. היה עלי להפיק את שני השידורים הישירים של חצי גמר גביע המדינה בכדורגל שנועדו להיערך ביום שלישי – 17 במאי 1994 באִצטדיון ר"ג, מכבי ת"א נגד צפרירים חולון, והפועל ת"א נגד מכבי פ"ת. הייתי עסוק בהפקות שידורי הספורט בטלוויזיה למעלה מראשי. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן אישרו לי לשָדֵר ישיר גם את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין אלופת איטליה פ.צ. מילאן לבין אלופת ספרד ברצלונה שנקבע להיערך ביום רביעי – 18 במאי 1994 באתונה. קווי השידור בין אתונה וירושלים היו רעועים. נזקקתי שוב לשירותיו הטובים של מפקח ומנהל מחלקת הקול שלנו סעדיה קאראוואני. רמי ווייץ ודני דבורין שידרו את שני משחקי חצי הגמר על גביע המדינה בכדורגל באצטדיון ר"ג.

צוות השידור הראשון שלי השדר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון טסו כהרגלם לעמדת השידור שהוזמנה על ידִי בעבורם באִצטדיון הכדורגל של בירת יוון העיר אתונה. את חג השבועות ויום הולדתי ה- 56 ביליתי במשרדי מחלקת הספורט ברוממה – ירושלים. הגיע יום ההכרעה יום הדין. שתיים עשרה בצהריים של יום שלישי – 17 במאי 1994.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום דיווח למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן (אך לא לי) על כך שאין בדעתו להגיע כלל למשרדי ההתאחדות באצטדיון ר"ג ב- 17 במאי 1994 ולהגיש את מעטפת ה- Bid של המִכְרָז . הוא בנה על כך שגם ידידיו בערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן ייסוגו ברגע האחרון מהצעת ה- Bid שלהם כמוהו. בכך ייווצר מצב חדש בו תיאלץ ההתאחדות לבנות מכרז חדש ולהוריד את מחיריה. הרגיזה אותי ה- אמפתיה שמוטי קירשנבאום גילה לאורך כל הדרך כלפי שני אנשי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן שהיו יריביו. אני בטוח שהוא לא עירב חֲבֵרוּת ועסקים. ביזנס השידור איננו עניין אישי אך הוא ראה בהם ידידים בעוד אני ראיתי בהם יריבים ערמומיים המנהלים נגדנו מלחמה על גזלת הפרנסה. מוטי קירשנבאום לא שיתף אותי בהחלטתו הסופית שלא להתייצב במשרדי ההתאחדות באִצטדיון רמת גן עם המעטפה הנכספת באותו יום שלישי ההוא של 17 במאי 1994. מעולם לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שכך ינהג . במקום זאת בחר מנכ"ל רשות השידור רווי הביטחון העצמי לשמֵש באותו היום כתב של המגזין "יוֹמָן". הוא יצא לעזה כדי להכין כתבה מפורטת על פינוי צה"ל את העיר עזה במסגרת ההסכמים וההבנות שהושגו בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין לבין יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. הכתבה נועדה לשידור בזמן צפייה ראשי בערב שישי – 20 במאי 1994 . מאה כתבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו יכולים לעשות את אותה הכתבה הזאת לא פחות טוב ממנו, אך הם לא היו יכולים להתייצב במקומו עם מעטפת ה- Bid של רשוּת השידור במשרדי ההתאחדות לכדורגל באצטדיון רמת גן. עובדות הסיפור מדהימות מכל היבט שהוא גם בחֲלוֹף כל כך הרבה שנים מאז אותו היום ההוא של 17 במאי 1994 בו הובסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא וויתר על עשיית הכתבה אודות פינוי כוחות צה"ל את עזה ל- "יוֹמָן" במקום חובתו להתייצב עם מעטפת המִכְרָז במשרדי התאחדות הכדורגל באִצטדיון ר"ג. הוא פשוט לא היה שָם. הוא היה ברצועת עזה. כעורך ראשי של רשות השידור הייתה לו את הפררוגטיבה לקבוע את סדרי העדיפויות.

נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן מצאו את עצמם בודדים בזירת המִכְרַז בצוהרי יום שלישי – 17 במאי 1994 ללא יריביהם מרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שניהם הכינו להתאחדות את מעטפת ה- Bid ובה הצֶ'ק הסוֹדִי עליו רשמו שבע ספרות,  5.550000 (חמישה מיליון ו- 550 אֶלֶף) דולר. בראותם כי מוטי קירשנבאום בּוֹשֵש להגיע פתחו בהסתר את מעטפת  ה- Bid ומחקו חצי מיליון דולר מהצֶ'ק. שניהם סגרו אותה שוב והגישו את הצעתם הכספית להתאחדות. ערוץ 2 זכה בתחרות ללא קרב. חוזה הכדורגל הישראלי שהיה רכוש בלעדי של הטלוויזיה הציבורית במשך עשרים וחמש שנה רצופות מאז 1969, נדד עכשיו לידיו של הערוץ המסחרי לשלוש שנים הבאות 1997 – 1994. לא היה ספק, חטפנו מכה אנושה. זאת הייתה תבוסה גדולה של רשות השידור וניצחון ענק מוראלי ומעשי של ערוץ 2 הצעיר.

עשור ה- 90 של המאה הקודמת ייזכר כשנות המהפכה המוניטארית שהתחוללה בשוּק זכויות שידורי הספורט המקומי וגם הבינלאומי. ייתכן כי בעתיד ובסופו של דבר היינו באמת מפסידים השידורים של הכדורגל הישראלי . אולי כעבור שנים אחדות בחוזה הבא שנחתם ב- 1997. אולי מאוחר יותר, ב- 1999. אך לא היינו אמורים להפסיד אותן כה מוקדם בטרם עת ב- 1994. הבעיה עם מוטי קירשנבאום הייתה שהוא וויתר מוקדם מידַי וללא קרב על נֶכֶס שידור שהיה רכושה המובהק והבלעדי של הטלוויזיה הציבורית במשך 25 שנה ברציפות מאז 1969. לא בכדי סַח לי אלכס גלעדי חודשים ספורים מאוחר יותר במשרד ההפקה והתקשורת שלי ב- IBC בדאלאס בירת המדינה הדרומית טקסס בעת מונדיאל ארה"ב 1994 : "יוֹאָשִיש, דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום". המילים האלה מהדהדות בראשי עד היום הזה . מי האמין שתוצאת הדרמה שהתחוללה ב- 17 במאי 1994 שהייתה לחלוטין בלתי כפויה תהיה כה הרסנית לטלוויזיה הישראלית הציבורית. הפריע לי והרגיז אותי שאמר את מה שאמר בטון גאוותני ובסגנון של הצהרה מנצחת, "עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום". אבל זאת הייתה האמת. אלכס גלעדי ו- דיוויד פדרמן עשו בי"ס למוטי קירשנבאום ולימדו אותו לקח מר בלתי נשכח. מוטי קירשנבאום הפך למנכ"ל רשת שידור מוּבַס. אלכס גלעדי מקברניטי ערוץ 2 זוכר היטב את העובדות, שהביאו לניצחון ערוץ 2 ולתבוסת רשות השידור ב- 17 במאי 1994, ומדבר בפתוס ובהתלהבות בעת שיחות התחקיר שלי עִמוֹ : "ביום ראשון –  15 במאי 1994 אכלנו דייויד פדרמן ואני ארוחת צהריים עם מוטי קירשנבאום במסעדת "מי ומי" ברחוב בוגרשוב בתל אביב. כל מה שאנחנו רצינו בפגישות שלנו עם מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בימים ההם הנוגעות לשידורי הכדורגל הישראלי הסתכם בתביעות מצומצמות . אלה גם היו חילופי הטקסטים בינינו. ביקשנו להתחלק עם רשות השידור בשידור משחקי הליגה הלאומית (היום ליגת העַל). חשבנו אולי נקבל משחק אחד בכל מחזור לשידור ישיר בשבת או ביום אחר בשבוע. מוטי קירשנבאום ניחֵש שאין לנו בכלל כסף ללכת בגדול על מכרז הכדורגל השלם ולכן לא ניגש. הוא מוטי קירשנבאום אמר לדייויד פדרמן ולי כלהלן : "תשמעו, אולי מפעם לפעם אתן לכם איזה משחק, אבל לא על בסיס של הסכם קבוע. בשום פנים ואופן לא על בסיס של הסכם קבוע !". זאת הייתה ההכרזה שלוֹ מפני שחשב שהוא חזק מאתנו. הוא העריך שרשות השידור חזקה מערוץ 2 הצעיר שהיה "באוויר"  חודשים ספורים בלבד . דייויד פדרמן ואני ידענו כבר שנלך על כל המכרז, ושיש לנו מספיק כסף למינימום הדרוש. 5.000000 (חמישה מיליון) דולר שהציבה ההתאחדות כרף מינימום. ארוחת הצהריים הזאת ב- 15 במאי 1994 הייתה בין צַד אחד (רשות השידור) שחשב שלצַד השני (ערוץ 2) אין כלום, ובין הצַד שלנו שרצה רק נתח, אבל היה מוכן לבלוע את הכל", והוסיף, "יואשיש , דיוויד פדרמן ואני עשינו למוטי קירשנבאום בי"ס, וכפי שאומרת הקלישאה, השאר היסטוריה".

דֵיוִויד פֶדֶרְמַן התעשיין רב התושייה ומבעלי המניות בערוץ 2 וחברו של אלכס גלעדי לצוות המו"מ, היה לא רק ידיד מקצועי שלוֹ אלא חבר נפש. כשאלכס גלעדי חגג ב- 9 בדצמבר 1992 את יום הולדתו ה- 50 הוא עשה זאת בביתו הגדול והמפואר של דייויד פדרמן בכפר שמריהו. מאות אנשים הוזמנו לחגיגת יום ההולדת. רעייתי ואנוכי היינו ביניהם וגם גב' רבקה מיכאלי שבירכה את מר אלכס גלעדי שמלאו לו יובל שנים וכינתה את הווילה הענקית של דייויד פדרמן : "מתנ"ס".  זהו באמת בית גדול מאוד, יפה, ומרשים. דייויד פדרמן נולד ב- 24 בספטמבר 1944 להוריו מר יצחק פדרמן וגב' נוגה יודלוביץ'. דור שמיני בארץ ישראל. הסבא של האימא נוגה יודלוביץ' הוא דוד יודלוביץ' מראשוני ה- "ביל"ויים". דייויד פדרמן נקרא על שֵם סבה של אִמוֹ . יצחק פדרמן כדורסלן מצטיין בקבוצת מכבי ת"א בשנות ה- 30  ו- 40 של המאה שעברה הפך מאוחר יותר לאיש עסקים מצליח. הבן הלך בעקבות אביו. הוא הפך לאוהד מכבי ת"א , אוהב שידורי ספורט בטלוויזיה, ואיש עסקים רציני בזכות עצמו. ביום ראשון – 15 במאי 1994 במסעדת "מי ומי" ניצב דייויד פדרמן כפסע מהרכישה ההיסטורית של זכויות הכדורגל הישראלי והעברתן מערוץ 1 לערוץ 2 . רק מוטי קירשנבאום הפריד בינו לבין חלומו.

דייויד פדרמן זוכר היטב בפגישות התחקיר עמי ב- 2007 פרט אחד חשוב מהפגישה ההיא ומדבר בפחות דרמטיות מאלכס גלעדי : "המפגש עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה נחמד כמו תמיד. הוא איש בעל חן אך לא ידענו בדיוק מה הוא חושב. לא ידענו האם ייגש למכרז ההתאחדות או שמא לא. נראה היה לאלכס גלעדי ולי שמוטי קירשנבאום העריך כי אנחנו לא ניגש למכרז שנקבע לשתיים עשרה בצהריים ביום שלישי – 17 במאי 1994 במשרדי ההתאחדות ברמת גן, למרות שהיינו נחושים לעשות כן. הוא כמובן לא ידע עד כמה אנו נחושים. מפני שלא היינו בטוחים בכוונותיו הכנו שתי מעטפות צ'קים של ה- Bid. מעטפה אחת הכילה את הצעת ההצעה הכספית הנמוכה במידה ומוטי קירשנבאום לא יגיע למקום עם מעטפת רשות השידור, כפי שאמר לאלכס גלעדי ולי בפגישה ההיא במסעדת "מי ומי". המעטפה השנייה הכילה תוספת של % 15 למעטפה הראשונה במקרה ומוטי קירשנבאום יתייצב למכרז ויתמקח מולנו. רצינו מאוד להביא את הכדורגל הישראלי לערוץ 2".

אלו הן העובדות לאשורן. במעטפה הראשונה של ערוץ 2 שכן סכום של  5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אֶלֶף) דולר. במעטפת ה- Bid השנייה שלהם נח לו צ'ק חלופה על סך של 6.382500 (שישה מיליון ושלוש מאות שמונים ושתיים אלף וחמש מאות) דולר במידה ומוטי קירשנבאום יעלה את הצעת המחיר שלוֹ. מוטי קירשנבאום ידע שיש לו גב כלכלי בדמותו של יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אריה זייף. אריה זייף הבטיח לנו ב- "הי לישנה" להעניק תמיכה תקציבית לרשות השידור (באמצעות חסויות ותשדירים) שעלותה כשליש מהעלות הכללית של זכויות השידורים. "דבר ראשון קחו את זה. הכדורגל חייב להיות רכוש שידור של הטלוויזיה הממלכתית. אתם יודעים שתוכלו להסתדר מצוין עמי. קודם כל קנו את הסחורה אח"כ נסתדר", אמר לשנינו אריה זייף. אף על פי כן בחר מוטי קירשנבאום להַמֵר. הוא היה בטוח שלערוץ 2 הצעיר למרות היותו מסחרי, אין עדיין באמתחתו מספיק כסף כדי להתמקח עם התאחדות הכדורגל. הוא סבר שערוץ 2 ייסוג מהמכרז היקר כמוהו, ובכך ירד מייד רָף המחיר שעמד על מינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. מוטי קירשנבאום הימר והפסיד. להתעניינות העצומה של ערוץ 2 ברכישת זכויות הכדורגל הישראלי היו סימנים מקדימים רבים . יו"ר מועצת הרשות השנייה נחמן שי אמר לי בחודש פברואר 1994 כלהלן : "ערוץ 2 נושא עיניו לכדורגל הישראלי. אתם בערוץ 1 מיטיבים לטפל בנושא הספורט הזה שמניב רייטינג מבורך. נעשה כל מאמץ שזה יהיה שלנו בעונה הקרובה". דיווחתי על כך למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן.

ב- 27 באוקטובר 1993, ימים ספורים לפני השקתו הרשמית של ערוץ 2 המסחרי , התפרסמה כותרת ראשית בעיתון "מעריב", בזו הלשון : "ערוץ 2 מציע לכל קבוצה בליגה הלאומית 300000 (שלוש מאות אלף) דולר עבור השידורים בעונה הבאה". בשולי הידיעה היה כתוב : "פורום היו"רים של הליגה הלאומית נפגש אתמול באצטדיון "בלומפילד" עם איש חברת "קשת" אלכס גלעדי , שהגיש בפניהם את הצעתו הכספית של הערוץ השני לגבי שידור משחקי העונה הבאה . אלכס גלעדי הבטיח כי אם הערוץ השני יזכה בזכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית , אזי כל קבוצה תקבל כ- 300000 (שלוש מֵאות אֶלֶף) דולר". שלחתי את קטע העיתונות הזה למנהל הטלוויזיה ולמנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה : "אתם מְאוּיָמִים. שִימוּ לֵב".

טקסט תמונה : 27 באוקטובר 1993 . זהו קטע מעיתון "מעריב" המדווח על יוזמתו של אלכס גלעדי (עוד בטרם עלייתו של ערוץ 2 לאוויר ) במסע לרכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. גזרתי את קטע העיתון הזה ושלחתיו למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. (באדיבות "מעריב").

טקסט תמונה : 1995. אטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב. ה- WBM השני לקראת הפקת אולימפיאדת אטלנטה 1996. אנוכי יחדיו עם אלכס גלעדי המנכ"ל המוכשר של חברת "קשת" אחת משלוש הזכייניות המרכיבות את ערוץ 2  המסחרי. באותו יום שלישי ההוא של "אִסרו חג"  ז' בסיוון תשנ"ד – 17 במאי 1994 השתלט אלכס גלעדי יחד עם חברו דייויד פדרמן על הכדורגל הישראלי שהיה סחורת שידור בלעדית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 25 שנים רצופות, 1994 – 1969. לעולם לא אשכח את תשע המילים שאמר לי כעבור זמן : "יואשיש, עשינו בית ספר למנכ"ל רשות השידור שלך מוטי קירשנבאום". (צילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערוץ 2 וערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5) לטשו עיניים גדולות לעבר זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי משחקי הליגה הלאומית וגם משחקי גביע המדינה. אנשיהם הבינו מייד שכל רשת טלוויזיה באשר היא שאיננה מצוידת בכדורגל הישראלי ו/או נתח ממנו , משולה למלך ללא כתר. פתאום הוברר לנו שציוותי צילום ENG זרים נכנסים לאצטדיונים השונים בהרשאת התאחדות הכדורגל אך ללא רשות שלנו ומצלמים קטעי כדורגל המשודרים כחומרי חדשות בערוץ 2 ובכבלים. זאת הייתה הפרה בוטה של ההסכם בינינו לבין ההתאחדות. שוחחתי על כך עם מנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל. הוא פטר אותי בתשובה מרגיזה : "עזוב מה אכפת לך…הם לא מראים את הגולים…תן להם…מדובר בצילום שאורכו לא עובר את השלוש דקות…", אמר לי.  וודאי שהיה אכפת לי. ועוד איך היה אכפת לי. היה ברור שההתאחדות יחד עם ערוץ 2 וערוץ 5 מנסים להעמיד אותנו במבחן. החלטתי להגיב במלוא החומרה [9]. שלחתי מכתב מחאה חריף מחאה ליו"ר ההתאחדות עזריקם מילצ'ן.

טקסט מסמך :  29 בפברואר 1992. זהו מסמך המחאה החריף ששלחתי ליו"ר התאחדות הכדורגל בישראל מר עזריקם מילצ'ן בגין ההפרות הבוטות של כניסת ציוותי צילום ENG זרים למגרשי הכדורגל של הליגה הלאומית, ללא רשותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מחזיקת הזכויות הבלעדיות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שישי – 20 במאי 1994 , שודרה ב- "יוֹמָן" מגזין החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כתבה מעניינת של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום , שסיפרה כיצד צה"ל מפנה את העיר עזה בתום 27 שנות כיבוש. השאר היסטוריה. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות שידור שָנוּן וחכם וגם הגון וישר ייזכר כגדול המפסידנים בהיסטוריית ניהולֵי המו"מ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. הוא נָסַק כמטאור ב- 18 באפריל 1993 והתרסק  ב- 17 במאי 1994.

מנקודת מבטי היום מרוֹם גיל 80 עוד מעט נדמה לי שמוטי קירשנבאום האינדיבידואליסט והסוליסט סמך יתר על המידה על חכמתו וכִישרונו. הוא הפך ליהיר רווי ביטחון עצמי והעריך כי לערוץ 2 המסחרי הצעיר אין די ממון כדי להתמודד מול רשות השידור על זחוזה זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לששלוש השנים של 1997 – 1994. טבעת היועצים הקרובים שעטפה אותו נעדרה אומץ לֵב לומר לוֹ את דברה עד כמה חשוב הכדורגל לשידור הציבורי. היא התבטלה מפניו. יתירה מזאת. היא חששה להתמודד עם חכמתו, הגיונו והכריזמה בה ניחן, אולי גם בגלל הכבוד והנימוס שרחשה כלפיו. כתוצאה מכך נהגה לבלום את פיה לידו וסייעה למוטי קירשנבאום להִיכשל. עבודת המטה והמערכת סביב המנהיג הראשי הפכה לבלתי יעילה. מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות שידור מוּבַס. לא כל הזמן אך לפחות בחלק מהזמן בו הנהיג את רשות השידור בחמש השנים שבין 1993  ל- 1998. זאת הייתה התנהגות חובבנית בלתי מובנת של איש כל כך מוכשר. רשלנות והימור בלתי נדרשים ובלתי מחויבי המציאות גרמו למוטי קירשנבאום לקרוס ולהיהפך באחת  למפסידן הגדול ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. אני חושב גם היום שמוטי קירשנבאום הוא סוג של מומחה טלוויזיה בתחומים מסוימים של המדיה. לא בכולם. אני מכיר עוד אנשים ששותפים להערכתי זאת . אם היה גאון הרי שהגאונות הזאת יצרה ביטחון עצמי מופרז הגובל באיבוד היכולת להעריך באופן אובייקטיבי את הפוטנציאל שלו עצמו ושל מתחריו. ביטחון עצמי מופרז הוא בן ברית בעייתי בהתמודדות תחרותית על רכישת זכויות שידורים בעידן הטלוויזיה הרָב ערוצית.

1994 הייתה שנה דרמטית ורבת אירועים. יצחק רבין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון חתם על הסכם שלום עם חוסיין מלך ירדן. יאסר עאראפת העתיק את מושבו מטוניס לעזה לאחר הסכם אוסלו. וועדת פרס נובל פִּרסמה בנורווגיה כי יצחק רבין, שמעון פרס, ויאסר עאראפת הם הזוכים בפרס נובל לשלום. החמאס והג'יהאד האיסלמי המשיכו במעשי הטרור והרצח בתוך מדינת ישראל והטביעו את אזרחיה בנהרות של דם . סיירת מטכ"ל חטפה מכפר בלבנון את מוסטפה דיראני מבכירי ארגון החיזבאללה. רמת החיים בארץ עלתה. שר האוצר בייגה שוחט החליט להטיל מס על הרווחים בבורסה, אך חזר בו בעקבות לחץ ציבורי. חצי מיליון אזרחים ישראליים בילו את חופשתם בטורקיה. הפשע בארץ לבש צורה חדשה. שני תלמידים בני טובים בגיל 15 מהרצליה פיתוח רצחו ללא כל סיבה את דרק רוֹט נהג מונית שכלל לא הכירו . 1994 הייתה שנה מכרעת גם בהתפתחות שידורי הספורט בשוק הטלוויזיה בארץ. הפסד זכויות שידורי הכדורגל ב- 17 במאי 1994 הפך לתבוסה דרמטית . זה לא היה הפסד טקטי מחושב מראש של העומד בראש השידור הציבורי. זאת הייתה תבוסת פֶּתַע אסטרטגית שהייתה לה השפעה שלילית , מורלית ומקצועית, מרחיקת לכת על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועל כלל רשות השידור. הערוץ הציבורי הפך להיות בבת אחת הרבה יותר רזה, צנום, וכחוּש. וחמור מכל – פגיע. הפסדנו מוקדם מידי. ייתכן ולא היינו מחזיקים מעמד אחרי 1997 אך הופלנו לקרשים בטרם עת. ב- 1994 היה עדיין השידור הציבורי מתאגרף במשקל כבד אך התנהג כמתגושש במשקל נוצה.

אחד מחברי הוועד המנהל של רשות השידור ב- 1994 היה מר מֶנִי ווייצמן חבר מפלגת העבודה מנס ציונה . מני ווייצמן היה מתומכיו המובהקים של מוטי קירשנבאום . יומיים לאחר התבוסה ישב מֶנִי ווייצמן אבֵל וחפוי ראש בחולצה לבנה בחדר הישיבות של רשות השידור בבניין "כלל" ליד המנכ"ל המפסידן. בכאב לֵב עד כדי דמעות אמר למוטי קירשנבאום, "אילו היה לי את כישרון הדיבור שלך לא היית יוצא ממני בשלום", אמר והוסיף, "מוטי, איזה שטות עשית. אפילו לא התייעצת עמי". רשות השידור הייתה כמרקחה בעקבות התבוסה . מֶנִי ווייצמן אהב את מנכ"ל רשות השידור, אך יותר ממנו אהב את שידורי הכדורגל וראה בהם נדבך שידור חשוב בלוח השידורים הציבורי. כשאמר את מה שאמר היה מבטו מושפל. הוא היה אדם מוכה ושבור. ידיו תמכו את ראשו והסתירו את זקנו השחוֹר ואת עיניו החכמות שדמעו. הוא לא יכול היה לשֵאת את עיניו אל מנכ"ל רשות השידור שבגד בו . הפסד זכויות הכדורגל הפך לטראומה של רשות השידור הציבורית. זאת לא הייתה רק טראומה אישית שלי. אני בטוח שתבוסת שידור כזאת לא הייתה יכולה לקרות לדן שילון או אלכס גלעדי אילו שימשו הם בעצמם כמנכ"לים של רשות השידור.

אובדן הכדורגל מסמל את תחילת קריסתו והידרדרותו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי בקטעים קונקרטיים של השידורים, בעידן התחרות מול ערוץ 2 המסחרי והטלוויזיה בכבלים . למרות שההיגיון שלו נחשב להגיוני , מוטי קירשנבאום ורשות השידור שלו לא היו מוכנים מנטלית ופיסית לקרב שנכון להם נגד ערוץ 2 בתחומי החדשות והספורט . המנכ"ל והנהלתו היו מודעים היטב לעובדה שהם חייבים להיערך להתגוששות הבלתי נמנעת עם יריביהם הצעירים , התגוששות שהחלה ב- 4 בנובמבר 1993 . כערוץ טלוויזיה הוותיק ביותר שנמצא על מפת השידור בישראל כרבע מאה שנים היו בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורי – ערוץ 1 האמצעים, הזמן, והממון להתכונן לקראת המאבק הצפוי ולהשיב מלחמה שערה. אך היא לא התכוננה ברצינות .השידור הציבורי ספג מהלומה כבדה וגורלית . יום התבוסה ייזכר כתחילת הדעיכה וראשית הידרדרותו במדרון הרייטינג התלול, בעידן התחרות הרב ערוצית בישראל. תאריך ה- 17 במאי 1994 יירשם כזינוק מרשים של ערוץ 2  בדרך לכיבוש "האוויר" מידיו של הערוץ הציבורי .  יאיר שטרן ואנוכי היינו מוכים והמומים. זמן מה לאחר תבוסת זכויות הכדורגל לימדתי את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן פרק בהִלכוֹת פיסיקה אלמנטרית. "יאיר שטרן", אמרתי לו, "אדם שהחליט להתאבד ולסיים את חייו בקפיצה מרוֹם מגדל גבוה לעולם לא יוכל לשנות את החלטתו באמצע הדרך כדי לשוב לחיות, ללא התערבות כוח מבחוץ. לאחר שדחפת את מרכז הכובד של גופך מטה יצנח הגוף בכיוון אותו הענקת לוֹ. אי אפשר יהיה למנוע עוד את הנפילה החופשית לעבר המוות הצפוי פרט אם יתערב בעניין כוח חיצוני. הוויתור על זכויות הכדורגל הישראלי בדרך שמוטי קירשנבאום בחר לוותר עליהן דומה בעיניי להתאבדות טלוויזיונית, אך בניגוד למסופר במבוא , בסביבתו של מנכ"ל רשות השידור פעלו כל העת כוחות עזר חיצוניים שיכלו להציל אותו מההתאבדות הזאת אילו רצה להשתמש בהם בעצמו", והוספתי, "זאת אנלוגיה פיסיקלית – מתמטית, מין מטפורה האהובה עלי המקעקעת את דמותו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום כאדם הנחשב לסוּפֶּר – הגיוני". אילו הייתי מאפשר לפיסיקאי האנגלי אייזיק ניוטון לנתח את תבוסת זכויות שידורי הכדורגל של רשות השידור, הוא היה מתאר כך את המצב : "מוטי קירשנבאום האיץ את מרכז הכובד שלו במסלול תנועה קבוע אך מוטעה, מבלי לאפשר לכוחות חיצוניים להתערב כדי לשנות את מצבו ולהסיטו ממסלולו השגוי שמביא לאובדן. מוטי קירשנבאום נכנע לחוֹק ההתמדה.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנציחה בדרך חשיבתה את התהווּת החוֹק השלישי – חוק הפעולה והתגובה . כל פעולה מעוררת תגובה השווה בגודלה אך מנוגדת לכיוונה . אי הגשת מעטפת המכרז ע"י הערוץ הציבורי כבד הגוף להתאחדות הייתה סוג של פעולה שהולידה תגובת נגד של ערוץ 2 השווה בעצמתה "לאי – הפעולה של ערוץ 1". בחוק התנגשות הגופים הפסיד ערוץ 1 לערוץ 2 . ערוץ 2  באמצעות הכסף שלו ומהירות הביצוע הפיח רוח חיים בחוק השני – חוק הכוח . כוח הפועל על גוף יגרום לתאוצת הגוף בכיוון הכוח (הפועל). או במילים אחרות, גודל התאוצה נמצא ביחס ישר לגודל הכוח וביחס הפוך למסת הגוף. זהו ערוץ 2  בהתגלמותו. כוחו – בכספו, והוא מהיר כאָצָן בשל מסת גוף נמוכה לעומת רשות השידור הביורוקרטית, המסורבלת, והכבדה מעצמת משקלם של אלפי עובדיה. מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 יאיר שטרן התבונן בי והחריש. הוא רק מלמל חרישית : "איזו תבוסה, איזו תבוסה". תמונת פניו המיוסרים לפני כמעט 20 שנים היא בלתי נשכחת. יאיר שטרן ואנוכי חווינו חוויה טראומתית. עבורי היא נותרה כזאת עד היום. המטפורה הזאת מתארת את כישלון ההיגיון של רשות השידור . תבוסה מֵבישה בלתי מחויבת המציאות .למחרת בבוקרו של יום רביעי – 18 במאי 1994 טלפנתי כהרגלי למאיר איינשטיין ואבי רצון השוהים במלונם באתונה כדי לשאול אותם לשלומם ולהתארגנותם המקצועית. זה היה כלל ברזל קבוע אצלי לשמור על קשר טלפוני עם ציוותי השידור בחו"ל . לאנשים רבים (בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וגם מחוצה לה) המשקיפים מן הצד על טיסות ציוותי מחלקת הספורט ליעדי ומשימות השידור שלהם ברחבי הגלובוס, נראים המסעות האלה כמעֵין נסיעות כיף. טעות . לא כך הוא הדבר. אֵילוּ טיסות עבודה קשות ומתישות ורבות אחריות . הן בד"כ קצרות. ציוותי השידור הם אנשים בודדים המבלים את זמנם בעמדות השידור באִצטדיונים ובהמתנות ממושכות בטרמינלים של שדות התעופה, במטוסי, ובמיטות בתי המלון וחוזר חלילה. לכן שמירת הקשר עמם מן הבית הוא דבר חשוב. הצ'ופר היחידי הוא הזכות שהענקתי להם להחזיק במיקרופון הטלוויזיה ולשדר לאומה את תחרויות הספורט . דיווחתי לשדר מאיר איינשטיין ולפרשן אבי רצון (תפשתי אותם בעת ארוחת הבוקר שלהם) כי הפסדנו את זכויות השידורים של הליגה הלאומית ומשחקי גביע המדינה לשלוש השנים הבאות. "ערוץ 2 זכה בהם", אמרתי להם בעצב. הייתה דממה ארוכה על הקו. שניהם היו בהלם וגם אלם. אבי רצון מצא אולי ניחומים באותו ערב כשהקבוצה האהודה עליו מילאן האיטלקית הביסה באותו ערב את ברצלונה הספרדית 0:4 וזכתה בגביע אירופה לאלופות. מאיר איינשטיין סירב להתנחם. מפאת רצף האירועים הם לא עיכלו בדיוק את הבשורה המרה. לשניהם המתין מבצע שידורים ענק –  מונדיאל ארה"ב 94' שהיה אמור להיפתח בעוד ארבעה שבועות. גם משחקי הכדורגל של הליגה הלאומית בארץ של עונת 94' – 93' טרם הסתיימו. לא עמד לרשותם הזמן הנחוץ כדי לשקוע בעצבות. שניהם היו עסוקים עדיין "מעבר לראש" בעשייה מרתקת ובלעדית של שידורים ישירים של משחקי עַל בכדורגל, בעיקר מחו"ל. אף על פי כן היה ברור כי התחוללה כאן דרמה ענקית לרעתו של ערוץ 1 שתשפיע על המשך חייו.

פרק 4.

הקלפים הם ספר התפילה של השטן (פתגם  גרמני)                                      

חודשיים אח"כ, סיפר לי אלכס גלעדי כי הוא ודייויד פדרמן כנציגי ערוץ 2 במו"מ עם התאחדות הכדורגל , סעדו בערב חג השבועות תשנ"ד ביום ראשון – 15 במאי 1994 , ארוחת צוהריים במסעדת "מי ומי" בתל אביב עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. זה היה ארבעים ושמונה שעות לפני מימוש המכרז ע"י התאחדות הכדורגל . שניהם היו ידידים של מנכ"ל רשות השידור למרות היריבות הטלוויזיונית. שיחת ההבהרה אז במסעדת "מי ומי" בין השלושה אודות רכישת זכויות הכדורגל או אי רכישתם, לא הייתה אישית. אלכס גלעדי היום סגן נשיא בכיר ב- NBC  וחבר הוועד האולימפי הבינלאומי זוכר בשיחות התחקיר עמי : "יוֹאָשִיש , עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור". תשע המילים האלה מהדהדות עד היום בראשי. הרגיז אותי שאלכס גלעדי נשא אותן בגאווה בלתי מוסתרת . באותה הפגישה המשולשת ביום ראשון – 15 במאי 1994 פטר מוטי קירשנבאום את אלכס גלעדי ודייויד פדרמן נציגי ערוץ 2 כמעט בזִלזול ולעג משהשיב להם ביוהרה ושחצנות כשהוא רווי ביטחון עצמי, ובאופן נחרץ : "אין לכם כסף , אתם לא הולכים למכרז , ההתאחדות תצטרך לרדת במחירים , ואז כשאנחנו נזכה במכרז נאפשר לכם לשָדֵר פה ושם יחד עִמנוּ כמה משחקים". תוכן הדברים הללו התברר כנבואת שָחָץ ללא בסיס . אני יודע שהיועץ הכספי שלו מוטי לוי אמר לו כל הזמן כי לפי דעתו אין לרשות השידור מספיק כסף בקופתה הציבורית כדי לממן את חוזה הכדורגל בשל ההוצאות הגדולות של חטיבת החדשות המסקרת את תהליך השלום בין מדינת ישראל בראשה יצחק רבין ושמעון פרס לבין העם הפלסטיני בראשותו של יאסר עראפאת. מוטי קירשנבאום הקשיב לוֹ. אני מקווה כי שניהם זכרו שיו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף הבטיח לנו לממן כ- % 33 מעלויות זכויות השידורים.

מנכ"ל רשות השידור וודאי לא היה טיפש, אך יצא טיפש במאבק זכויות הכדורגל ההוא מול ערוץ 2 הצעיר. האם היה גמבלר או נאיבי ותמים. האם באמת טחו עיניו מלקרוא את מחשבות "הזָדוֹן" שרקחו נגדו שני ידידיו אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן. כיצד נפל בפח ולא הבחין "בבית הספר" ובמלכודת שטמנו לו יריביו ב- 17 במאי 1994. דן שילון ויוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת" ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד" ניצבו כחומה בצורה בימים ההם מאחורי אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת". הם היו לא פחות חכמים ממוטי קירשנבאום וגם לא פחות מנוסים ממנו. הם הביסו אותו והכדורגל הישראלי נפל כפרי בשל בידי זכייניות ערוץ 2. השאר יסופר בדיברי הימים. מה שקרה למוטי קירשנבאום במכרז הנֶפֶל ההוא לפני כל כך הרבה שנים בו הפסיד את מכנסיו, הוא סיפור מדהים וחסר תקדים בתולדות רשות השידור. כל BOARD  (וועד מנהל) עִסקי רציני של כל גוף שידור באשר הוא – גם גוף שידור ציבורי, היה מְזַמֵן את המנכ"ל ועורך לו בירור קצר כדי לשמוע את הנימוקים שאפשרו את החִידלון, ואולי מדיח אותו מתפקידו בתום השימוּע. זה לא קרה ברשות השידור

בינואר 2001 ערכתי הרצאת העשרה בת שלוש שעות לעובדי רשות השידור במרכז ההדרכה של רשות השידור בירושלים בהנהלת גב' נאוה קוחנובסקי . נושא ההרצאה היה , "התפתחות צילומי הטלוויזיה וטכנולוגיית התקשורת המיידית כמרכיבים חיוניים המשפיעים על האמרת עלויות זכויות השידורים של אירועי הספורט החשובים  – המקומיים והבינלאומיים". אחד הנושאים המרכזיים  הרצאתי עסק ברכישת זכויות שידורי ספורט בטלוויזיה בארץ ובעולם – הצלחות וכישלונות. סיפרתי לקולגות שלי בערוץ הציבורי בדברי הרצאתי על הפסד זכויות השידורים ההוא של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994. אחד מבאי ההרצאה היה צלם ה- ENG הוותיק צ'ארלי שטרית. לפתע התעורר צ'ארלי שיטרית  [10]  ובקול מַר סיפר לי את עדותו : "אני ואיש הקוֹל שלי אִילָן מַנֶס איישנו את צוות צילום ה- ENG  של מוטי קירשנבאום בשבוע ההוא של ה- 17 במאי 1994, בו כיסינו במשך כמה ימי צילום את הנסיגה ופינוי צה"ל את רצועת עזה. עכשיו כשאתה מספר את הסיפור שלך על אובדן זכויות הכדורגל, אני נזכר שבמהלך הכנת הכתבה, באמת מוטי קירשנבאום עזב אותנו לכמה זמן, ומששב אמר לנו חִיוֵור כשצבע פניו כשל קיר לָבָן, "קרה לנו פנצ'ר גדול, הפסדנו את זכויות הכדורגל לערוץ 2 המסחרי", צ'ארלי שטרית הוסיף : "אני זוכר את זה כאילו קרה הדבר היום לפני רגע".

הציבור והעיתונות תקפו וביקרו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואותי באופן אישי , כנושא ראשי באחריות למחדל. מוטי קירשנבאום היה מספיק הגון וישר כדי לכנס מסיבת עיתונאים בבניין "כלל" ביום חמישי – 19 במאי 1994, וליטול את האשמה עליו ולהסיר ממני את האחריות . למרות שניסה לשחק אותה Cool, הוא נע בעצבנות בכיסאו, היה חסר ביטחון וגם נִרגש. קולו רָטַט. הגרוגרת שלו עלתה וירדה. אי אפשר היה לטעות במראה פניו. גם הוא חווה טראומה והיה בהלם. זה היה רגע עצוב מאוד בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מפני שהכישלון הצורב הזה לא היה כפוי כלל ועיקר [11]המנכ"ל שאמור היה להבריק הפך את רשות השידור שלוֹ לפחות רלוואנטית. באחת איבדנו את מחלפותינו . נגענו בשמיים ולפתע צנחנו צניחה חופשית מאִגְרָה רָמָה לבִּירָה עמיקתה. שכחנו לפתוח את המצנחים. התרסקנו. זמן מה אח"כ הזדמן לי לקרוא את סיפרה הקלאסי והמרתק של ברברה טוכמן "מִצְעַד האִיוֶולֶת". הספר עוסק בניתוח קבלת החלטות שגויות של מדינאים ופוליטיקאים מבלי שהם כפויים לעשות זאת . צריך לקרוא את הספר המצוין הזה, כדי להבין כיצד מנהיגים מנוסים מקבלים החלטות לא נכונות , כשהם מודעים לכך שהם עומדים לקבל על עצמם את אותן ההחלטות הלא נכונות, ואף על פי כן ולמרות הכל הם בוחרים לאמץ את ההחלטות הלא נכונות האלה אל לבם. כשקראתי את הספר "מצעד האיוולת" חשבתי על מוטי קירשנבאום. נזכרתי בו.

צריך להבין שמחירי ההתאחדות באותן שנים לא היו בשמיים . חמישה – שישה – שבעה מיליון תמורת שידורים בלעדיים של הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו לתקופה של שלוש שנים 1997 – 1974, לא הִיווּ אז את קצה גבול היכולת הכספית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וזאת בעיקר מפני שגוף פיננסי ענק כמו מועצת ההימורים והטוֹטוֹ התייצֵב לימין רשות השידור והתכוון לממן אותה. יו"ר מועצת ההימורים והטוֹטוֹ אריה זייף היה בן ברית כלכלי נאמן של השידור הציבורי. התבוסה שלנו אז לא הייתה כפויה ולא הייתה מחויבת המציאות ולכן היא כפולה ומכופלת. מוטי קירשנבאום טען להגנתו, "כי הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז'יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה". ניסוח שָנוּן אומנם אך צריך היה לדחותו על הסַף מפני שהיה רחוק מהמציאוּת באותם הימים . מן ההיבט ההיסטורי הוא שגה טאקטית אך אולי צדק אסטרטגית. רשות השידור שילמה להתאחדות הכדורגל עבור חוזה בן שנתיים 1994 – 1992 סכום של 2.300000 מיליון דולר זכויות שידורים. ב- 1993 הוסיף מוטי קירשנבאום עוד מיליון דולר תמורת 20 שידורים ישירים (בעונת הזהב של 1994 – 1993). במאי 1994 הציבה ההתאחדות מכרז חדש בפני ערוץ 1 הוותיק וערוץ 2 הצעיר שעמד על סכום מינימום של 5 מיליון דולר לעונה אחת. תוספת של % 300 למה ששילמה להם רשות השידור בשנים 1994 – 1992 . מוטי קירשנבאום היה המום ושאל : "מה קרה, רמת הכדורגל בישראל לא עלתה ב- % 300 ולכן לא צריך לשלם סכומים מטורפים כאלה". רבים ברשות השידור ומחוצה לה רואים בסירובו של מוטי קירשנבאום לשלם להתאחדות הכדורגל אז את מה שהיא חשבה שמגיע לה, את תחילת התרופפותו, דעיכתו, ושקיעתו של ערוץ 1 לעומת זריחתו של ערוץ 2 המסחרי.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית נהנתה ב- 1994 מתמיכה כספית מסיבית של המועצה להימורים והטוֹטוֹ בראשותו של היו"ר אריה זייף. בתנאים האלה היא הייתה רשאית, ויש אומרים, חייבת לשמור על נֶכֶס שידור כל כך וותיק וחשוב, יוקרתי, ומניב רייטינג – שזוהה על ידי משלם האגרה כבן ברית הטבעי של השידור הציבורי במשך 25 שנה רצופות.

פרק 5.

יותר מששיחקו יריביו מערוץ 2 נגדו שחמט – שיחק מנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום נגדם פוקר והובס . הקלפים הם כידוע ספר התפילה של השטן.

יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זוכר בשיחת התחקיר שערכתי עמו כעבור 12 שנה ב- 2006 להלן : "מוטי קירשנבאום הודיע לי שהוא לא הולך למכרז . מוטי לוי סמנכ"ל הכספים אמר למוטי קירשנבאום כל הזמן , אין לי…אין לי…לא תיארתי לעצמי שנפסיד בצורה כזאת. רציתי לומר למוטי קירשנבאום שאני מתפטר מתפקידי אך לבסוף נמלכתי בדעתי. זה היה הפסד קשה"מוטי קירשנבאום זוכר כעבור 12 שנה ב- 2006 בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "יואש אלרואי, כעסתי עליך אז כי אתה היית זה שאמר כי אפילו מחיר של 3.3 מיליון דולר ששילמנו בשתי העונות של 1994 – 1992 הוא סכום גבוה , לא כל שכן כשמדובר במחיר של מינימום 5 מיליון דולר לעונה אחת" . דבריו נאמרו לי במערכת ערוץ 10 ב- "בית הוורד" בגבעתיים מקום משכנה של חברת החדשות של ערוץ 10. אני זוכר עובדות שונות לחלוטין. הפסד זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 היה טיפשי ובלתי כפוי . אם מה שמעיד עלי מוטי קירשנבאום נכון היה עליו כעורך ראשי לקרוא לי ולא רק להזהיר אותי על חומרת דבריי, אלא לפַטֵר אותי מתפקידי וגם לומר לי בדרכי החוצה, "אם זו דעתך כמנהל מחלקת הספורט אז באמת שאינני צריך אותך יותר לידי. זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי חייבים להישאר בידי השידור הציבורי". הוא לא אמר לי זאת. בעת מחקר וכתיבת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" חיפשתי בארכיון רשות השידור זכר לאותן שתי פגישות המכריעות שנערכו בלשכתו של מוטי קירשנבאום ב- 26 בדצמבר 1993 וב- 11 במאי 1994. אותן פגישות שדנו במדיניות רשות השידור בעניין רכישת זכויות הכדורגל הישראלי. לצערי לא נמצא בתיקי רשות השידור בשני התאריכים האלה שום מסמך מסכם או תכתובת המתעדים את דברי האנשים שנטלו חלק בשתי הישיבות האלה ואת ההחלטות שהתקבלו בגינַן. לאחר שזכו שלוש הזכייניות של ערוץ 2 המסחרי בכדורגל היקר והנכסף, הן קיבלו אישור מהמועצה הציבורית שלהן להוסיף שלוש דקות של פרסומות בכל שעה (בנוסף על תשע הדקות שכבר אושרו להן קודם לכן), כדי להקֵל על המאמץ הכספי של רכישת זכויות הכדורגל הישראלי. למוטי קירשנבאום אבדה כל אופציה ואבד כל סיכוי להשיב את האבֵדה הגדולה לשידור הציבורי.

זמן לא רב אח"כ נדחפנו מוטי קירשנבאום ואנוכי שוב לפינת הזירה . התאחדות הכדורגל בראשותם של גברי לוי ועזריקם מילצ'ן , ומנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל כפתה עלינו ב- 1995 לחשוף בשידורים ישירים את משחקי הליגה הארצית (ליגת הכדורגל המשנית) אם ברצוננו להמשיך להחזיק בזכויות השידורים של משחקי הבית של נבחרת ישראל באִצטדיון ר"ג כדי לשדרם ישיר. הם איימו עלינו כי אם נסרב לכסות את הליגה הארצית הם יעבירו את זכויות השידורים לערוץ 5. המחלוקת הגיעה לפִתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב . מוטי קירשנבאום התפשר והסכים לרדת רמה מתחת לקו האדום. לא הייתה לו ברירה. אם היה עומד בסירובו היה מפסיד גם את זכויות השידורים של נבחרת ישראל לאחר שאיבד שנה קודם את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל. תמכתי תמיכה מלאה בצעדו . הרפרנט לניהול המו"מ עמנו על היקף השידורים הישירים היה עו"ד מר יָדִין מַכְנֶס יו"ר מועדון הכדורגל של הכוח רמת גן, ששימש לצורך העניין כנציג ההתאחדות. מוטי קירשנבאום ואנכי נפגשנו עִמוֹ ביום ראשון – 3 בספטמבר 1995 בשבע בערב , בלובי של הקומה ה- 9 המרווחת במלון Holiday Inn בתל אביב. חזרנו על הסכמתנו לשלם 200000 (מאתיים אלף) דולר תמורת זכויות השידורים של משחקי הליגה הארצית מידֵי שבת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. למחרת העברתי למנכ"ל רשות השידור באמצעות מנהל הטלוויזיה את מסמך הצעת ההיערכות שלי [12] .

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית מחלקת הספורט / ירושלים.    יום שני – 4.9.1995

אל    :  המנכ"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה

מאת  :  יואש אלרואי

הנדון :  הצעת ההיערכות שלי לכיסוי משחקי הליגה הארצית בכדורגל לעונת 1996 – 1995

למנכ"ל שלום רב,

בתום הפגישה עם עו"ד מר ידין מכנס אמש במלון הוֹלידיי אִין בתל אביב אני מציע להיערך לשידורים הישירים מהליגה הארצית כלהלן :                              

1.  שידורים ישירים ושיטתיים בכל שבת ושבת באמצעות הניידת הגדולה של המשחקים המרכזיים בליגה הארצית בין 15.00 ל- 17.00 בשעון החורף , ו-  18.00 – 16.00 בשעון הקיץ.              

2.  צילום של עוד שניים – שלושה משחקים בכל מחזור באמצעות המשק"יות וציוותי אי. אן. ג'י (ENG).  

3. מיסוד מוסף "הליגה הארצית" שישודר בסוף התוכנית "רואים עולם" . מוסף "הליגה הארצית" יכלול את הקטעים הנבחרים של שלושה ו/או ארבעה משחקים החשובים של המחזור, תוצאות שאר המשחקים, וטבלה עדכנית. כמו ישודרו במוסף הזה, תוצאות הליגה הלאומית, טבלה עדכנית של הליגה האנגלית, והניחוש הנכון של טופס הספורט טוטו . מוסף "הליגה הארצית" ישודר במימון החסויות של הטוטו

4. השידור הישיר של המשחק המרכזי בליגה הארצית ייעשה באמצעות אולפן א' , ובדרך כלל חופף לשעות השידור המרכזיות של "שירים ושערים". במהלך השידור הישיר ניתן יהיה לעדכן מיידית על המסך בסופרים וגרפיקה את תוצאות משחקי הליגה הלאומית ושאר תוצאות משחקי הליגה הארצית הנערכים במקביל , ולא פחות חשוב עדכון הצופים בנעשה בטופס הספורט טוטו שלהם.

5. בהפסקת המחצית של השידור הישיר של המשחק המרכזי , נשדר את המגזין השבועי של הכדורסל האירופי “Slam Update” בעריכת ה- FIBA, המתייחס למשחקי גביע אירופה בכדורסל ולמכבי ת"א.                            

6. השידורים הישירים מידי שבת של משחקי הליגה הארצית ימומנו ע"י הטוטו.

              בברכה ,

              יואש  אלרואי

צחוק הגורל היה שרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המונופוליסטיות והאימתניות שהחזיקו בידיהן 25 שנים רצופות את זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העַל היום), נפרדו מהן בצורה כל כך מפתיעה ובלתי כפויה. הן נדרשו לשָדֵר עכשיו משחקים לא חשובים ולא מעניינים , חסרי רייטינג לחלוטין מן הליגה המִשנית . בהתנהלות החובבנית הזאת איבדנו יוקרה וגם כבוד. אני חושב שמוטי קירשנבאום חש כבר זמן ארוך ייסורי מצפון על כך שאיבד את זכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית וגביע המדינה בכדורגל שנה קודם לכן. לכן אִפשֵר לי להסתער על משחקיהן של הקבוצות הישראליות בגביעי אירופה תמורת מחירים לא זולים. "או. קיי.", אמר, "להם בערוץ 2 יהיה את משחקי הקבוצות הישראליות בכדורגל בארץ , ולנו את משחקיהן במסגרות הבינלאומיות בארץ וגם בחו"ל". הוא המשיך לדבוק ולתמוך במתכונת השידורים הישירים של הליגות האיטלקית והגרמנית בתוכנית הטלוויזיה שכונתה "כדורגל עולמי".

הפועל באר שבע שסיימה שלישית בליגה הלאומית בעונת 1995- 1994 עם 50 נקודות אחרי מכבי ת"א האלופה שצברה 63 נקודות ומכבי חיפה הסגנית עם 58 נקודות , אך לפני הפועל ת"א במקום הרביעי ולה 45 נקודות, הוגרלה לשחק בגביע UEFA עם הקבוצה הספרדית המהוללת ברצלונה אותה אימן אז כוכב הכדורגל ההולנדי האגדי יוֹהאן קרוֹיף. המשחק הראשון נקבע להיערך בבאר שבע ביום שלישי – 12 בספטמבר 1995. נותר לפתע כסף בקופה . מוטי קירשנבאום התיר לי "להשתולל". החלטתי לכסות את משחקי הקבוצות הישראליות בגביעי אירופה למרות שידעתי שלא יהיה לכך המשך. קבוצת הפועל באר שבע שסיימה במקום השלישי בעונת 1995 – 1995 הפכה ליעד שידור מועדף . היא הוגרלה לשחק נגד ברצלונה שאימו אותה אז יוהאן קרויף. המשחק הראשון עמד להיערך בבאר שבע ב- 12 בספטמבר 1995. אלי להב יו"ר הפועל באר שבע ומנהל קבוצתו יוסי אורה ביקשו ממני סכום פנטסטי של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר תמורת זכויות השידורים הבלעדיות . "על פחות מזה אין על מה לדבר", איימו השניים, והוסיפו, "גם ערוץ 5 רוצה לשדר ישיר את המשחק הזה". שוחחתי עם המנכ"ל מוטי קירשנבאום. "סגור אִתם על 100000 (מאה אלף) דולר והשידור יהיה שלנו", הִנְחָה אותי. סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי יצא מדעתו מרוב כעס. היה לנו כסף בקופה ובאמת סגרנו באמת על 100 אֶלֶף דולר. החסויות קיזזו חצי מהעלות.

המשחק נקבע להיות משוחק בזמן צפיית שיא בשמונה בערב . למוטי קירשנבאום לא הייתה כל בעיה עם הזזת "מבט""מהדורת החדשות תשודר בעֶשֶר בעֶרֶב בתום המשחק. המשחק הפועל באר שבע – פ.צ. ברצלונה איננו חשוב פחות ממהדורת "מבט" ", פסק. ניידת השידור הגדולה שלנו "הוֶורֶד" כבר הייתה באצטדיון "ווסרמיל" בעֶשֶר בבוקר, 10 שעות לפני תחילת המשחק. מספיק זמן כדי להתכונן לשידור ולמנוע כל תקלה טכנית. שני רבי אומני התקשורת שלי סעדיה קאראוואני סגנו ויוסי ששון לא היו נוכחים בשטח. במקום להתייצב בעצמם בשטח למשימת שידור כל כך יקרה ויוקרתית, הם שלחו לניידת השידור במקומם שני טכנאי קוֹל פחות טובים ופחות מנוסים מהם, אלן הופמן ומנו יחזקאלי, כדי להקים את מערכת השידור והתקשורת במשחק כדורגל בינלאומי שעלותו לערוץ 1  100000 (מאה אֶלֶף) דולר. הכישלון היה מושלם. הכל עבד בחזרות רק לא עבד בזמן אמת . אמיר בר שלום שַדָּר הקווים , ערך שלוש פעמים ללא הצלחה ריאיון באמצעות המיקרופון האלחוטי שהחזיק בידיו (Wireless) עם יוהאן קרויף. קולם לא נשמע. המאמן ההולנדי של הקבוצה הספרדית רבת המוניטין היה מספיק ג'נטלמן כדי להיענות להזמנה ולהתייצב כל פעם מחדש בעמדת הריאיונות, כדי לומר למראיין המאוכזב גם אחרי הכישלון השלישי, "לא נורא ככה זה לפעמים בטלוויזיה". לא ידעתי את נפשי מרוב בושה .הטלוויזיה הישראלית בעלת העוצמה הטכנולוגית ומחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של האירוע איננה מצליחה לראיין את יוהאן קרויף בשל תקלות טכניות בניידת השידור שלה. מאיר איינשטיין ואבי רצון יצאו מדעתם בתחילת השידור. ישבתי לידם בעמדת השידור וחשבתי שאני משתגע .ביזיון תקשורתי קולוסאלי. הרהרתי במנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שהסכים לשלם סכום כה רב תמורת זכויות השידור של המשחק הזה ולייחד לו Prime Time על מסך הערוץ הציבורי, והנה זה מה שהוא מקבל . מאמצי השידור שלי ירדו לטמיון ודמו לתבוסה המוחצת שנחלה הפועל באר שבע במגרש כשניגפה בתוצאה 0:7. הכדורגל הישראלי הנחות המשיך לפגוע אנושות בכיסה של רשות השידור. מוטציה פרדוקסאלית. ככל ששקע – גבר רייטינג הצפייה בו. כגודל שאיפותיי לשדר ולחשוף את הכדורגל הישראלי בזירה הבינלאומית בזמן צפייה ראשי בטלוויזיה כך היה גודל כישלונו. אך הפעם הזאת הוא לא היה לבד. גם אנחנו נכשלנו בפרהסיה. אי אפשר היה לעבור בשקט על כישלון טכנולוגי מהסוג הזה. ציבור הצופים שלנו תפש אותנו ברגע מביך "מחטטים בנחירי האף של עצמנו". זאת הייתה בושה וחרפה אחת גדולה שהקיזה 100000 (מֵאָה אֶלֶף) שטרות ירוקים מקופת השידור שלנו. למחרת 13 בספטמבר 1995, כתבתי למנכ"ל רשות השידור ולקבוצת מנהלים בכירה שלנו, כי אינני מתכוון כך סתם לעבור לסדר היום בעקבות קלקולים טכניים פרימיטיביים שהביאו לתבוסת השידור שלנו [13]מזלה של הפועל באר שבע לא שפר עליה גם במשחק הגומלין שבועיים אח"כ באִצטדיון "נואו קאמפ" בברצלונה. היא ניגפה שוב 0:5. נמנעתי מראש מלשָדֵר ישיר את המשחק הזה. לא חזרנו יותר על שגיאות הקוֹל והתקשורת שהתרחשו בשידור הישיר הפועל באר שבע – פ.צ. ברצלונה.

נכנסנו לפעילות שידור ענפה עוד קודם לכן. ביום שלישי – 22 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר מאִצטדיון "בלומפילד" את משחקה של הפועל ת"א נגד זימברו קישינב ממולדאבה , יממה אח"כ שידרנו ישיר משווייץ את משחקה של מכבי ת"א במסגרת המוקדמת של גביע אירופה לאלופות בכדורסל מ- גרסהופרס, ביום ראשון – 27 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר את המשחק הפתיחה בליגה האיטלקית מעמדת שידור בסמפדוריה את המשחק סמפדוריה נגד רומא, ביום רביעי – 30 באוגוסט 1995 שידרנו ישיר מבוקרשט את המשחק דינמו בוקרשט נגד מכבי ת"א בסיבוב המוקדם של גביע אירופה לאלופות בכדורסל. ביום רביעי – 6 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מהעיר קוֹסִיצָ'ה בסלובקיה את משחק הכדורגל סלובקיה – ישראל במסגרת קדם 1996 EORO , ביום ראשון 10 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מאיטליה את פארמה נגד אינטר, ביום שלישי – 12 בספטמבר 1995 שידור ישיר של הפועל באר שבע נגד ברצלונה , ביום חמישי – 14 בספטמבר 1995 שילמנו לקבוצת הכדורגל ספורטינג ליסבון מפורטוגל 90000 (תשעים אֶלֶף) דולר זכויות שידור כדי לשדר ישיר את המשחק של הקבוצה הפורטוגלית נגד מכבי חיפה. קבוצתו של יעקב שחר הובסה במשחק הזה 0:4. כרגיל מאמצי השידור שלי לא הצדיקו את ההשקעה. ביום ראשון – 17 בספטמבר 1995 העברנו בשידור ישיר מאצטדיון "סַן-סִירוֹ" את המשחק מילאן – רומא במסגרת התוכנית "כדורגל עולמי". ביום רביעי – 20 בספטמבר 1995 שידרנו ישיר מאצטדיון "טדי" בירושלים את משחק הרעים הבינלאומי ישראל נגד אורוגוואי אלופת דרום אמריקה . ישראל ניצחה 1:3 ואת השערים הבקיעו לזכותה ראובן עטר, אלי דריקס , ואלי אוחנה שהיה זה המשחק האחרון שלו במדי נבחרת ישראל . אלי אוחנה שיחק 51 פעם בשורות נבחרת ישראל והבקיע 17 שערים . ביום חמישי – 28 בספטמבר שידרנו ישיר מבּראשוֹב את משחק הכדורסל בגביע אירופה בכדורסל סיביו – נגד מכבי ת"א, ואת משחק הגומלין חסר הסיכוי של מכבי חיפה נגד ספורטינג ליסבון. שילמנו פרוטות תמורת זכויות השידור שהניבו תיקו אפס משעמם בסיום המשחק.

מאיר איינשטיין והפרשנים אבי רצון וחיים ברעם הובילו את שידורי הכדורגל ולצדם פרופסורים מהאקדמיה כמו משה צימרמן ואברהם בן צבי ששימשו פרשני ספורט באולפן. פתחתי את שערי השידור בפני הפרשנות האקדמית גם במשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל . פרופסור גבריאל בן-דוֹר מאוניברסיטת חיפה ישב בעמדת השידור לצדו של אורי לוי.

תחרות דומה הנוגעת לרכישת זכויות שידורים של הכדורגל, שנתיים לאחר התבוסה שלנו, התחוללה באנגליה ב- 1996 אך בתנאים כספיים שונים לחלוטין. בקיץ 1996 שהיתי כשלושים וחמישה יום בלונדון כדי לנהל, להפיק, ולשדר את אליפות אירופה לאומות בכדורגל (96 EURO) שהתקיימה בבריטניה בעבור הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. באותם הימים ב- 6 ביוני 1996, נחתם חוזה חדש בן ארבע שנים 2001 – 1997 בין התאחדות הכדורגל האנגלית לבין רשת הטלוויזיה הלוויינית B SKY B של רופרט מרדוק ורשת ה- BBC הנוגעים לשידורי המשחקים של  ה-Premier League  (ליגת העַל בבריטניה). B SKY B המסחרית שילמה בארבע עונות סכום של יותר ממיליארד דולר תמורת השידורים הישירים. ה- BBC רשת הטלוויזיה הציבורית בבריטניה בראשותו של המנכ"ל ג'ון בּרִיט (John Brit) לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לשלם סכום בסדר גודל כזה והסתפקה בשאריות. היא הייתה כפויה. ה- BBC שילם עשירית מהסכום של רשת סקאי תמורת הרשות להקרין קטעים מוקלטים בלבד בתוכנית הכדורגל המסורתית שלו בימי ראשון בשבוע "Match Of The Day". לא היה לו שום סיכוי לזכות במקום הראשון בתחרות הכספים המטורפת. שתי הרשתות הסכימו להעלות את רָף מחיריהן בבת אחת ב- % 400 בהשוואה לחוזה הקודם. B SKY B  שילמה בחוזה הקודם 67.5 מיליון דולר לעונת שידורים ישירים אחת, ו- BBC שילם 6.000000 (שישה מיליון) דולר לעונה אחת עבור שידורי תקצירים של המשחקים.

ביום רביעי בבוקר – 18 במאי 1994, פחות מיממה לאחר ההפסד ההיסטורי של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2, נפגשתי עם יאיר שטרן בלשכתו לישיבת הפוסט מורטם היומית. זאת ישיבת בוקר שגרתית של הפקת לקחים המתקיימת מידי יום בשמונה ושלושים בה משתתפת קבוצת אנשים הנושאים באחריות תפקידים ומשרות בכירות בשתי פונקציות, תכניות וטכניות. האנשים האלה מדווחים כל אחד בתורו למנהל הטלוויזיה על טִיב ואיכות התנהלות עֶרֶב ולֵיל השידורים הקודם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו/או על קלקולים הנראים להם מנקודת מבטם.

התייצבתי לישיבת הבוקר מוקדם מהרגיל. אפילו מגש כוסות הקפה המסורתי ותרמוס המים החמים טרם הועלו מהמזנון ללשכת מנהל הטלוויזיה בקומה השלישית של הבניין הישן זַב הכישלונות. מנהל הטלוויזיה ואנכי היינו עדיין לבד. יאיר שטרן היה מזועזע מאובדן זכויות השידורים. אחזה בו תדהמה. לעולם לא אשכח את מראה פניו באותו בוקר של 18 במאי 1994 לאחר תבוסת השידור הגדולה בהיסטוריה. עיניו היו טרוטות כשלי. הוא לא האמין שזה קורה לוֹ. יאיר שטרן היה מנהל טלוויזיה מוּבַס. "יואש אלרואי , חשבתי להתפטר בעקבות התבוסה האומללה של מוטי קירשנבאום", אמר לי ביאוש כשראשו לפות בשתי כפות ידיו . לעולם לא אשכח את מִילותיו אלה ואת מראהו. הוא נראה עייף, שבע תלאות, והמום. השבתי לוֹ, "יאיר שטרן לא ישנתי כל הלילה. לא הצלחתי להירדם. התהפכתי במיטתי שהייתה מיתתי". המחשבות התרוצצו בראשי שוב ושוב. ערוץ 2 המסחרי חתם על הסכם בלעדי לשלוש שנים והבטיח לעצמו גם את זכות הסירוב הראשונה (First Refusal ) במו"מ הבא שאמור להתקיים בשנת 1997. איבדנו את הכדורגל כנראה להרבה שנים, סברתי לעצמי. "יאיר שטרן", אמרתי למנהל הטלוויזיה, "ראה מי ניהל את המו"מ ומי הפסיד אותו. הרי הוא מורנו ורבנו. האוּרָאקְל מדֶלְפִי הפסיד אותו. זה שנחשב בעיני רבים ל- "גוּרוּ" של הטלוויזיה ומדליק פנס הקסם הראשון שלה. לא יוסף בר- אל הפסיד את הזכויות,  גם לא אריה מֶקֶל, לא טומי לפיד, לא אורי פורת ולא ויוחנן צנגן, לא חיים יבין ולא טוביה סער, וגם לא יצחק לבני. מוטי קירשנבאום הפסיד ואנחנו הובסנו", אמרתי לו. יאיר שטרן מנהל טלוויזיה היה מדוכדך ונבוך מאוד מהמצב החדש הבלתי כפוי שנוצר. לא רק ההפסד הדאיג אותו. צוּרת ההפסד הייתה בושה גדולה להנהגת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם להנהלת רשות השידור. התחוללה רעידת אדמה בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים.

ראה ידיעה של העיתונאית אורה עריף ב- "ידיעות אחרונות" ב- 19 במאי 1994 : "הפשלה הגדולה ביותר של הטלוויזיה ב- 25 שנה".

התרוצצו בבניין כל מיני שמועות אודות הכתבה של גב' אוֹרָה עָרִיף בעיתון "ידיעות אחרונות". אני יודע על עצמי דבר אחד. הייתי נאמן בכל רמ"ח אבריי למוטי קירשנבאום. מעולם לא הדלפתי, ואם דיברתי עם כל מיני עיתונאים דרשתי לפתוח מירכאות ולצטט אותי. מעולם לא שוחחתי עם מי ממאות העיתונאים שטִלפנו אלי מאחורי גבם של המנכ"ל ומנהל הטלוויזיה שלו. מעולם. אני יודע שאני לא נחמד אך אני יודע גם שאני אדם ישיר והגון שדבק במשימת השידור שלו עד כלות . אורה עריף כמו עיתונאים אחרים יכלה לכתוב מה שהיא רוצה. איתי היא לא דיברה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא התקשר אלי לדווח על תבוסתו. אינני יודע אם סיפר זאת באותו היום לדרגי הניהול האחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יכול להיות שלא היה לו זמן לעסוק בכישלון מפני שהיה עסוק מאוד באותו היום בהכנת הכתבה ל- "יומן" בעניין פינוי כוחות צה"ל את רצועת עזה. הראשונים שידעו על אובדן זכויות שידורי הכדורגל היו אנשי צוות הצילום שלו צ'רלי שיטרית ואילן מַנֶס. המנכ"ל סיפר להם. לי הוא לא מצא לנכון לדַוֵוח. דבר התבוסה נודע לי בכלל מפי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת ההיא דָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ ששמע את הבשורה המרה בחדשות רדיו "קוֹל ישראל". הוא מיהר להתקשר אלי בטלפון נדהם : "איך קרה דבר כזה ?", שאל. השבתי לו מייד בכעס גדול :  "תגיד לי אתה עושה צחוק ? אפוא היית אתה כל הזמן יחד עם החבר שלך אוהד הספורט ועורך "מבט" רפיק חלבי, היכן התחבאתם", והוספתי, "כמנהל ישיר שלי דוּדוּ גלבּוֹע היית חייב להיות בתמונת המו"מ קודם לכן , ולומר למנכ"ל את מה שאני אמרתי לוֹ. לשאול עכשיו "איך קרה דבר כזה זה", זה בפירוש פתטי ולא לעניין. דוּדוּ גלבּוֹע דע לך שקרה לנו אסון שידורי קשה ולרוע המזל גם בלתי מחויב המציאות. תהיה לו השפעה שלילית מרחיקת לכת בתחרות המתפתחת עכשיו בין הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וערוץ 2 המסחרי. לאו דווקא בשידורי הספורט". ערוץ 2 שָרָה עם המלאך ויכול לוֹ.

מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גִלְבּוֹע (מחלקת הספורט כפופה לניהולו הישיר של מנהל חטיבת החדשות) כמו אחרים לפניו בתפקיד, היה מנותק ממהלך האירועים וההתרחשויות שהביאו לאובדן נכס שידור בלעדי החשוב ביותר שהיה בידי ערוץ הטלוויזיה הציבורי מאז ומעולם במשך 25 שנה רצופות. הוא לא היה בעניינים ולכן הופתע.

טקסט תמונה : יולי 1993. יאיר שטרן מתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון מברך אותו לאחר המינוי הרם. חבר הוועד המנהל של רשות השידור מני ווייצמן (מוסתר במקצת) ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ממתינים לתורם ללחוץ אף הם את ידו. (התמונה באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

המפסידנים חושבים שלהיסטוריה יש תכונה מגונה. היא אוהבת לזכור תאריכים שהם המפסידַנים היו רוצים לשכוח. בכל אירוע שיש בו מנצח נמצא מן העבר השני המפסידַן שלו. לצדם של המנצחים המאושרים ניתן למצוא תמיד את המובסים ספוגי העצב והלומי צער. ההיסטוריה כורכת בזיכרונה את "שמחת הניצחון ותוגת ההפסד", לעַד יחדיו. באנלוגיה הזאת, ערוץ 2 הוא המנצח המאושר והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא הערוץ המובס, הַלוּמת כְּאֵב, יָגוֹן, וצער.

ב- 23 במאי 1993, בחרה מועצת הרשות השנייה בחברות "קשת", "רשת", ו- "טלעד" כזכייניות הערוץ ה- 2  המסחרי. זה היה אור אדום לערוץ הטלוויזיה הציבורי להתכונן לתחרות הצפויה . ב- 4 בנובמבר 1993 הושק ערוץ 2 לראשונה "באוויר". יעקב אילון הגיש באותו ערב לראשונה את מהדורת החדשות של ערוץ 2 המסחרי. בדיוק כפי שעשה זאת חיים יבין בטלוויזיה הישראלית 25 שנה לפניו כשהגיש את "מבט" הראשון ביולי 1968. זה היה איתות ירוק ואדום יחדיו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להתחיל את נסיקתה "לאוויר" אך היא נשארה מקורקעת. ב- 17 במאי 1994 הפסיד השידור הציבורי המגולם בדמותה של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את זכויות שידור הכדורגל שלו לערוץ 2 המסחרי בתום 25 שנים רצופות. ב- 6 בנובמבר 1995 למחרת רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל ולאורך כל שבוע אירועי האבל, ניצחה חברת החדשות של ערוץ 2 והביסה את חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בסיקור ובדיווח, ולראשונה גם ברייטינג. ערוץ 2 קיבע את עצמו בתודעת הציבור בתוך שנתיים בלבד מיום הקמתו כרשת טלוויזיה מנצחת.

ביום חמישי – 2 ביוני 1994, יומיים לפני מִשדר הסיכום של "עונת הזהב" בכדורגל שלא תחזור על עצמה לעולם, ושבוע לפני טיסתי לדָאלָאס (Dallas) בירת מדינת טקסס (Texas) להפקת שידורי גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', כתבתי את המסמך הבא למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בדם לִבִּי [14]. פתחתי במילים האלה.

הטלוויזיה הישראלית – רשות השידור

מחלקת הספורט – ירושלים                               2.6.1994                                                                        

יאיר יקירי שלום רב,

ערב נסיעתי לדאלאס כדי לנהל משם את מבצע שידורי גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94' , אני מבקש לפרוס בפניך את האפשרויות העומדות בפנינו להמשך שידורי הספורט בערוץ 1 הציבורי לאחר אובדן זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל. יממה אחת לאחר תום השידור הישיר של משחק הגמר בגביע העולם ארה"ב 94' (יום ראשון – 17 ביולי 1994), נתייצב כולנו אתה, אני ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בפעם הראשונה מזה 25 שנה בפני מציאות חדשה, עידן שונה לחלוטין ותקופה לא קלה לאחר אובדן זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל. למרות שספגנו מהלומה קשה ובלתי צפויה, הכל יחסי. יש דברים יותר קשים בחיים, לכן לא צריך לאבד את הראש. לפי דעתי כדאי לכנס מייד צוות מוחות (ברמה שלך לרבות מנהלי חטיבות החדשות והתוכניות ואולי גם אנשים אחרים וחלק מאנשי הספורט) כדי לבחון את האפשרויות הרלוונטיות הנוספות חוץ מהכדורגל, הניצבות בפנינו בעידן התחרות הקשה נגד ערוץ 2 והכבלים – ביוקרה, בזמן והיקף השידורים עצמם, וכמובן גם בממון.

כך סיימתי אותו .

יאיר היקר…אנשים רבים (וטובים) שואלים שאלות בדם ליבם . תשובות מדויקות וברורות הם לא קיבלו, ואולי אין בנמצא כאלה. אני יודע יאיר היטב עד כמה כואב לך באופן אישי אובדן זכויות הכדורגל, ושאתה לא ישן בלילות ומתהפך במיטתך כמוני . צריך להודות – חטפנו מכה קשה ביותר, אבל יחד עם זה לא נשכח שמוטי קירנבאום נתן לנו את השנה הגדולה מכולן…נגענו סוף סוף בשמיים…עונה כזאת לא הייתה לטלוויזיה הישראלית…אין זה הזמן להתבכיין ולהטיח האשמות . פשוט צריך לחשוב בהגיון קר ובחוכמה מה ניתן לעשות הלאה , ומה כדאי לבצע בעתיד הקרוב והרחוק למען ולטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חשוב מאוד לתכנן את תוכניותנו לטווח ארוך ככל שניתן , ואל תתבייש להתייעץ בעניין עם מוטי קירשנבאום ומיכה ינון (יו"ר הועד המנהל של רשות השידור בשנים ההן).

אוהב אותך מאוד, יואש אלרואי 

טקסט מסמך : 2 ביוני 1994. זהו עמוד מס' 5 של המסמך המקורי שכתבתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

מנהלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן הוכה מכה אנושה, כאדם ומנהל. הוא הוטל לקרשים. יאיר שטרן התיימר להמריא ולהוביל את רשת טלוויזיה ציבורית שעליה הופקד לעבר פסגת התקשורת במדינת ישראל. "נבנה את השידור הציבורי בדמותו של עיתון "הארץ" המיועד לאנשים חושבים", הצהיר בתחילת כהונתו בריאיון שהעניק לדן שילון בתוכנית "עֶרֶב חָדָש" בטלוויזיה החינוכית .לפתע קוצצו כנפיו. איזה להמריא ואיזה נעליים. אובדן הכדורגל הותיר אותו המום ונדהם. זה לא היה בתכנון שלו. הוא היה חסר אונים ושפת גופו שידרה אי שביעות רצון קיצונית מהמנכ"ל שלוֹ. כשהתעורר מחוויית ההֶלֶם זה היה כבר מאוחר מידי. את הגלגל אי אפשר היה להחזיר לאחור. יאיר שטרן לא גייס לעזרתו את בכירי חטיבת החדשות כמו ובראש בראשונה את מנהל חטיבת החדשות עצמו דודו גלבוע. גם לא את עורך "מבט" רפיק חלבי והמפיק הראשי של חטיבת החדשות אמנון ברקאי. הוא גם לא ניסה לרתום לעגלתו אישים נוספים בעלי ידע מקצועי בתחום בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כדי לעלות במשותף לרגל אל מוטי קירשנבאום ולהזהירו מפני המפולת הצפויה. מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע כלל לא היה בסוד העניינים. האיש מוּדַר ולא שותף אך אין הוא פטור מהאחריות לכישלוֹן. לא מפני שהיה שותף למהלכים חס וחלילה אלא דווקא מפני שלא היה שותף ולא התעניין בהם . כמוהו יורשו. מצד שני לך תדע אם זה היה עוזר מפני שהמנכ"ל היה נעול מראש כבר זמן רב על קונספציה שהתבררה כשְגוּיָה ולא היה מוכן להקשיב לאיש חוץ מעצמו, והפסיד.

מוטי קירשנבאום הוא ככלות הכל במידה רבה בֵּן – מַלְכוּת של הטלוויזיה ורשות השידור , ובבֵן מַלְכוּת אין אמורים לפגוע. אני מקווה שהטקסט הדן באובדן הכדורגל ושנכתב בדם לִבִּי בכל ה- Sequence  הכואב הזה , איננו מעליב אותו ואיננו פוגע בוֹ וגורם לו עגמת נפש. על דבר אחד אין וויכוח . רשות השידור יצאה מפרשת הכדורגל מוכה וחבולה . התחרות היא נשמת אפה של תעשיית הטלוויזיה בכל מדינה חופשית. זאת הגדרה נכונה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 טרם הפנימה אותה. היו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור מספיק זמן כדי להיערך ולהתכונן לתחרות הצפויה עם ערוץ 2 שהחלה בראשיתו של חודש נובמבר 1993, אך הוא לא עשה דָבָר. שנים רבות שימש ערוץ 1 כרשת טלוויזיה בלעדית ומונופוליסטית. נעשו בו שגיאות לרוֹב. בשל היותו לבד בשטח חזר לסוּרוֹ פעם אחר פעם מבלי להיענש. הציבור בישראל צפה בו לעיתים קרובות גם כברירת מחדל. כשנדרשה הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בפעם הראשונה בחייו להתמודד נגד יריב צעיר ממנה וחסר ניסיון לחלוטין ובעת ההיא גם לא יותר עשיר, היא הובסה בתחרות בנוֹק אאוט (Knock out) והופלה לקרשים. כמו מתאגרף זקן, כבד ומסורבל, שכב עכשיו השידור הציבורי על רצפת הזירה מבלי יכולת לקום על רגליו לספירת העֶשֶר של הצופים.

נותר לי עוד לסיים את משימת כיסוי שלושת מחזורי הליגה האחרונים שלעונת 94' – 93' , בהם עקבנו חברי ואני אחרי המירוץ המופלא של מכבי חיפה לתואר האליפות. בשבת – 4 ביוני 1994, הפקתי את שידורי המחזור ה- 39 והאחרון בליגה הלאומית בכדורגל. החלטתי לשָדֵר את "משחק השבת" בשידור ישיר מאצטדיון "קריית אליעזר" מגרשה הביתי של כלת השמחה מכבי חיפה  שהקדימה את מכבי ת"א בעשר נקודות. ניידת השידור הקטנה "נרקיס" שימשה כיחידת שידור ואולפן בית בו זמנית ולכן השידור עצמו היה מורכב ומסובך מבחינה טכנולוגית. מכבי חיפה לא הפסידה ולוּ פעם אחת ב- 39 (שלושים ותשעה) מחזורי הליגה. היא ניצחה ב- 28 משחקים, וְ- 11 פעם סיימה בתיקו. הפרש השערים שלה עמד על 97 : 27 לזכותה. הישג חסר תקדים. שווה להציץ ביומני ולצַטֵט ממנו את רשימת ההישגים הבלתי נשכחת הזאת של מכבי חיפה באותה עונת המשחקים של 1994 – 1993.

מחזור 1   שבת – 28 באוגוסט 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 3 : 2. (שידור ישיר).

מחזור 2   שבת – 4 בספטמבר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – מכבי הרצליה 1 : 0  (הקלטה) 

מחזור 3   שבת – 11 בספטמבר 1993, תיקו חוץ, מכבי חיפה – הפועל חיפה 0 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 4   שבת – 18 בספטמבר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – צפרירים חולון 5 : 0. (הקלטה).

מחזור 5   שבת – 2 באוקטובר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – הפועל ת"א 1 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 6   שבת – 16 באוקטובר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – מכבי פ"ת 4 : 0  (הקלטה).

מחזור 7   שבת – 23 באוקטובר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – הפועל פ"ת 3 : 1  (הקלטה).

מחזור 8   שבת – 30 באוקטובר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 1. (הקלטה).

מחזור 9   שבת – 6 בנובמבר 1993, תיקו חוץ, מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 10   שבת – 13 בנובמבר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – עירוני אשדוד 3 : 1. (הקלטה).

מחזור 11   שבת – 20 בנובמבר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – מכבי נתניה 4 : 2. (הקלטה).

מחזור 12   שבת – 27 בנובמבר 1993, תיקו חוץ, מכבי חיפה – מכבי ת"א 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 13   שבת – 4 בדצמבר 1993, ניצחון בית , מכבי חיפה – בני יהודה 5 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 14   שבת – 11 בדצמבר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 4 : 0. (הקלטה) 

מחזור 15   שבת – 18 בדצמבר 1993, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – מכבי הרצליה 2 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 16   שבת – 25 בדצמבר 1993, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל חיפה 4 : 0. (הקלטה).

מחזור 17   שבת – 1 בינואר 1994 , תיקו חוץ, מכבי חיפה – צפרירים חולון 0 : 0. (הקלטה) 

מחזור 18   שבת – 8 בינואר 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל ת"א 2 : 1. (הקלטה).

מחזור 19   שבת – 15 בינואר 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – מכבי פ"ת 1 : 0. (שידור ישיר) 

מחזור 20   שבת – 22 בינואר 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל פ"ת 2 : 1. (הקלטה).

מחזור 21   שבת – 29 בינואר 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 22   שבת – 5 בפברואר 1994 , תיקו בית , מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 0 : 0 . (הקלטה) .

מחזור 23   שבת – 12 בפברואר 1994 , ניצחון בית , מכבי חיפה – עירוני אשדוד 2 : 1 . (הקלטה) .

מחזור 24   שבת – 19 בפברואר 1994 , תיקו חוץ , מכבי חיפה – מכבי נתניה 2 : 2 . (שידור ישיר) .

מחזור 25   שבת – 26 בפברואר 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – מכבי ת"א 5 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 26   שבת – 5 במארס 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – בני יהודה 3 : 0. (שידור ישיר).

מחזור 27   שבת – 12 במארס 1997, ניצחון בית במשחק רדיוס ב- "בלומפילד", מכבי חיפה – הפועל חיפה 6 : 1 (הקלטה).

מחזור 28   שבת – 19 במארס 1994, תיקו בית, מכבי חיפה – מכבי ת"א 1 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 29   שבת – 26 במארס 1994, תיקו חוץ, מכבי חיפה – הפועל באר שבע 2 : 2. (הקלטה).

מחזור 30   שבת – 2 באפריל 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – בית"ר ירושלים 5 : 1. (שידור ישיר).

מחזור 31   שבת – 9 באפריל 1994, ניצחון חוץ , מכבי חיפה – צפרירים חולון 1 : 0  (שידור ישיר).

מחזור 32   שבת – 16 באפריל 1994, תיקו בית במשחק רדיוס ב- "בלומפילד", מכבי חיפה – מכבי נתניה 1 : 1 (הקלטה).

מחזור 33   שבת – 23 באפריל 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – הפועל ת"א 3 : 2  (שידור ישיר).

מחזור 34   שבת – 30 באפריל 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל פ"ת 6 : 0. (הקלטה).

מחזור 35   שבת – 7 במאי 1994, ניצחון חוץ, מכבי חיפה – מכבי הרצליה 3 : 1. (הקלטה).

מחזור 36   שבת – 14 במאי 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – בני יהודה 1 : 0  (הקלטה).

מחזור 37   שבת – 21 במאי 1994, תיקו חוץ (באצטדיון ר"ג), מכבי חיפה – מכבי פ"ת 1 : 1  (הקלטה).

מחזור 38   שבת – 28 במאי 1994, תיקו בית, מכבי חיפה – עירוני אשדוד 1 : 1. (הקלטה).

מחזור 39  ואחרון  שבת – 4 ביוני 1994, ניצחון בית, מכבי חיפה – הפועל כפר סבא 4 : 1. (הקלטה).

התוכנית "משחק השבת" שודרה ישיר בשבת – 4 ביוני 1994 במשך שעה וארבעים וחמֵש דקות מהאִצטדיון החיפני  בקריית אליעזר והצדיעה לאלופה הנפלאה, לנשיאה המצליח והמוכשר יעקב שחר, ולמאמנה המצוין גיורא שפיגל. בתום התוכנית נישקתי את השדרים שלי מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, ואורי לוי. נפרדנו מהכדורגל הישראלי לשנים רבות. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כיסתה בתקופה של 39 שבתות , מ- 28 באוגוסט 1993 ועד 4 ביוני 1994, את כל 273 המשחקים שנערכו בליגה הלאומית, ולכדה את כל 785 השערים שהובקעו. זה נראה טריוויאלי היום אך זה היה חידוש גדול בימים ההם. עונת הכדורגל של 1994 – 1993 הייתה עונת הזהב בעידן מוטי קירשנבאום – יאיר שטרן שלא חזרה על עצמה יותר. לרוע המזל היא הייתה האחרונה שלי לעַד.

פרק 6.

אחרית הימים של סוף עשור ה- 90 במאה שעברה.

ב- 1999 הסתיים חוזה הכדורגל השני בין ההתאחדות וערוץ 2 . באותה שעה ממש ניכנס גורם תקשורת רביעי לשוק הטלוויזיה התחרותי במדינת ישראל – חברת הלוויין (בנוסף לערוץ 1, ערוץ 2 , והכבלים .  חברת YES חיפשה עוגן שידור מיידי ושלחה את זרועות התמנון שלה לעבר הכדורגל . הכבלים ראו בכך איום ממשי על קיומם ובכורתם. שלוש החברות  –  תבל, מת"ב, וערוצי זהב עשו מאמץ עליון לרכוש לראשונה את הכדורגל הישראלי תמורת "כל הון שבעולם" , ומניעתו מלהגיע לזרועות הלוויין. בכך חשבו ימנעו מלקוחותיהם להתנתק מהם ולעבור לחברת הלוויין . למאבק על זכויות השידור של הכדורגל הישראלי, נכנסה גם חברת ההפקה לשידורי טלוויזיה "מימד" (MTVS) בניהולו של לֵאוֹן צִימֶן. יו"ר התאחדות הכדורגל גברי לוי הבחין במלחמת גוֹג ומגוֹג שפרצה בין שלושת הקונגלומרטים ונכנס "לתפר" הריב בין הנִצים. הוועדות המארגנות ממתינות בערגה לסיטואציות כאלה שנוצרות לעיתים רחוקות . ההתאחדות ניצלה את המצב כדי העלות את רָף הדולרים בהסכם החדש ב- % 300 (שלוש מאות) מסכום של כ- 7000000 (שבעה מיליון) דולר ל- 21000000 (עשרים ואחד מיליון) דולר לעונת צילומים אחת . ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) נענה לאתגר וחתם על חוזה בלעדי לשש שנים , בהן התחייב לשלם להתאחדות 126000000 (מאה עשרים ושישה מיליון) דולר. מדהים. ערוץ 5 שייצג את שלוש חברות הכבלים במו"מ ידע היטב שהסחורה לא שווה את מחירה אך כדי לבלום את חברת  YES הכל היה הגיוני וכשר. גם להיכנס למבוך כספי אָפֵל מבלי לדעת איך יוצאים ממנו.

בקיץ 2002 הוברר שחברות הכבלים נקלעו למשבר כספי כבד מאין כמותו . דובר על חובות של מיליארדים  של שקלים לבנקים. לא נותר בהם (בכבלים) עוד כוח לשלם להתאחדות הכדורגל את המגיע לה על פי ההסכם מ- 1999. ההתאחדות נקטה פעולת עונשין כנגד ערוץ הספורט והחזירה לעצמה את זכויות השידורים. היא שכרה את שירותי חברת צ'רלטון בעלת המוניטין בתיווך זכויות שידורים בראשותם של אלי עזור ופנחס זהבי, כדי לנהל מו"מ חדש שבסופו תחולק ירושת הכבלים בין כל גופי השידור במדינת ישראל, תמורת סכום שלא יפחת  מ – 21.000000 (עשרים ואחד מיליון) דולר לעונה. ערוץ 2 וערוץ 10 שילמו את עיקר הסכום תמורת שידורים ישירים של המשחקים. ערוץ 2 משדר ישיר מידי שבת בערב, ערוץ 10 משדר בכל יום שני בערב , ערוץ 5 שהצטרף מאוחר יותר להסכם הקיבוצי משדר ישיר בכל יום ראשון בערב, והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שכרגיל נגררה מאחור, הסתפקה במִשְדָר מסכם של שלושה – ארבעה משחקי המחזור בכל מוצ"ש (כבונוס זכתה לשָדֵר גם את משחקי גביע המדינה והטוֹטוֹ, ואת המשחק המרכזי נעדר הרייטינג בליגה הלאומית).

הסידור הכספי הזה לא החזיק יותר מידי זמן מעמד כי סופו מי יישורנו נוכח המצב הכלכלי הלא נוֹח של רשתות הטלוויזיה והכבלים בארץ. החוזים הכספיים בין רשתות הטלוויזיה בארץ לבין ההתאחדות לבשו ופשטו צורה בהם היו מעורבים בשנים האחרונות ערוץ 1, ערוץ 10, צ'ארלטון , וערוץ 5 בכבלים. ערוץ 1 לקח בשלוש העונות האחרונות 2011 – 2010, 2012 – 2011, 2013 – 2012 את המשחק המרכזי של ליגת העל (תמורת 45000000 (ארבעים וחמישה מיליון) שקל לשלוש שנים. ערוץ 5 לקח את תקצירי המשחקים של ליגת העל. נראה מה יקרה בעונה הבאה של 2014 – 2013.

תהילה טלוויזיונית עולה כסף. תהילה טלוויזיונית בלעדית גוֹבָה ממון רב . לפעמים הון עתק . הסלוגן שטבע רוּן אָרְלֶדְג' בשנות ה- 60 של המאה שעברה "When you heve the rights – you have the show", נותר על כָּנוֹ. כל אחד שיחליט לעצמו אם זה כדאי.

[1] ראה נספח : הצעת נוסחה של 20 השידורים הישירים בליגה הלאומית בכדורגל בעונת 94'- 93' שהעברתי למנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל, בתאריך 17 ביולי 1993.

[2] ראה נספח : ראה מכתבי לנשיא המדינה מ-  24 בנובמבר 1993 המבקש את התערבותו למען שידור ישיר של משחק הכדורגל בליגה הלאומית בין קבוצות מכבי ת"א ומכבי חיפה באִצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993.

[3] ראה נספח : זהו המכתב בדם לבי שנשלח למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ב- 9 בנובמבר 1993 המבקש ממנו לבטל לאלתר את הורדת התוכנית "שער ראשון" מהמרקע.

[4] ראה נספח : קטעי עיתונות אמריקניים מתאריך 22 בדצמבר 1993, המדווחים על המפלה הגדולה שספגה CBS, לאחר שהפסידה את זכויות השידור של ה- NFL  לרשת הטלוויזיה האמריקנית החדשה FOX.

[5] מקור : הספר  “THE GAME BEHIND THE GAME” מאת טרי א'וניל (Terry O`neil) .

[6] ראה נספח : תוכנית העבודה שלי כיצד לרכוש את זכויות שידורי הכדורגל הישראלי בשנים 1998- 1994, כפי שהוגשה להנהלת רשות השידור, בפגישה שהתקיימה בלשכת המנכ"ל ב-  26 בדצמבר 1993.

[7] הערה : יאיר שטרן היה מעוניין כל השנים מאז האובדן ב- 1994 להחזיר את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 1. ב- 1999 ביקש ממנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת להמשיך בתפקיד מנהל הטלוויזיה. יאיר שטרן התנה את הסכמתו בהשבת הכדורגל הישראלי לזרועותיו של ערוץ 1.

[8] הערה : לא נמצא בארכיון רשות השידור כל מסמך המסכם את הפגישה האחרונה של הנהלת רשות השידור (ובהשתתפותי), פגישה שנערכה בארבע אחה"צ  ב- 11 במאי 1994 בלשכת מנכ"ל רשות השידור בבניין "כלל".

[9] ראה נספח : ראה מכתבי ליו"ר התאחדות הכדורגל.

[10] צ'ארלי שטרית היה אחד מצלמי החדשות ב- ENG בטלוויזיה הישראלית הציבוית – ערוץ 1 האהוב על מוטי קירשנבאום. צ'ארלי שטרית עשה יחד עם מוטי קירשנבאום ב- 1992 את הכתבה הבלעדית המפורסמת אודות יחידות המסתערבים של צה"ל הפועלות בגדה וברצועת עזה.

[11] ראה נספח : קטעי עיתונות מתאריך 18 במאי 1994 , המדווחים על אובדן זכויות השידור של הכדורגל הישראלי מידי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1  והעברתם לרשות ערוץ 2.

[12] ראה נספח : מסמך ההיערכות של שידורי הליגה הארצית בכדורגל שנשלח ב- 4 בספטמבר 1995 למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור.

[13] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מ- 13 בספטמבר 1995 בעניין שערוריית הקול והתקשורת במשחק גביע UEFA הפועל באר שבע נגד פ.צ. ברצלונה.

[14] ראה נספח : מכתבי אל מנהל הטלוויזיה מ-  2 ביוני 1994, המציע לו הקמת צוות מוחות  לקראת היערכות מחודשת של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לאחר אובדן זכויות השידור של הכדורגל הישראלי.

[15] ראה נספח : ראה מכתבי אל רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות מ- 2 בינואר 1997 המֵאִיץ בו לקנות את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 2000- 1997.

[16] ראה נספח : מכתבו הנעלב של מנהל חטיבת החדשות אלי מ- 8 ביולי 1997 המאשים אותי בעקיפתו.

[17] ראה נספח : מכתבו של רפיק חלבי מ- 9 בפברואר 1997 אל עורך המקומון החיפאי "כלבו" על מהות יחסי העבודה בין מנהל חטיבת החדשות לבין מנהל מחלקת הספורט.

[18]  ראה נספח : מכתב התודה שלי להתאחדות הכדורגל  מ- 8 ביוני 1994 בתום עונת שידורי 1994- 1993.

סוף הפוסט מס' 319. הועלה לאוויר ב- 17 בנובמבר 2013. 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *