פוסט מס' 462. הרקע המקצועי – ההיסטורי הנוגע להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי ובראשותי את מונדיאל איטליה 1990 ואת המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992. תולדות קרב הג'ודו השנוי במחלוקת של יעל ארד נגד הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף (Frauke Eickhoff) באולימפיאדת ברצלונה 1992. רשימה מס' 7 מתוך 8. פוסט מס' 462. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 25 בדצמבר 2014.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי. הוא מוענק בחינם לקוראים. 

פוסט מס' 462. הרקע המקצועי – ההיסטורי הנוגע להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי ובראשותי את מונדיאל איטליה 1990 ואת המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992. תולדות קרב הג'ודו השנוי במחלוקת של יָעֵל אָרָד נגד הג'וּדוֹקָא הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף (Frauke Eickhoff) באולימפיאדת ברצלונה 1992. רשימה מס' 7 מתוך 8. (פוסט מס' 462). כל הזכויות שמורות.

הערה 3 : חלק מהפוסטים המתפרסמים בבלוג נשענים גם על מחקר וכתיבה שלי שעוסקים ב- סדרת טלוויזיה רחבת היקף וממדים בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" . התחלתי את המחקר והכתיבה ב- 1998 (לאחר השתתפותי ב- WBM הראשון שהתקיים בסידני לקראת אולימפיאדת סידני 2000) ואני אמור לסיים את עבודתי זאת ב- 2019 . לכל המאוחר ב- 2020 .

הערה 4 : מחקר וכתיבת סדרה תיעודית רחבת היקף ביותר הכוללת בתוכה 13 ספרים עבי כרס (כתיבה שהיא לעיתים אגרסיבית ובוטה) , ואשר קרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", חייבת להיות מוכחת ומגובה ועטופה במסמכים שיוכיחו את אמיתות המחקר.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 462 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 25 בדצמבר 2014.

—————————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת 13 הספרים היא סדרת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט , החדשות , והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 5 : העיתונות הכתובה והאלקטרונית מכבירה במילים ו- מהללת בטרם עת את הטניסאי הישראלי בן 14 ישי עוליאל  (איטר יד ימין) שזכה בטורניר ה- אוראנג' בול היוקרתי בפלורידה . ברור שהוא מוכשר אולם עוד חזון למועד. עוד רבה הדרך . הטניס המקצועני הוא עולם אחר וסיפור שונה לחלוטין . הגדילה לעשות שרת הספורט היוצאת גב' לימור . כפוליטיקאית מנוסה חזרה ושנתה את העיתונות והודיעה לציבור הודעת טריוויה כלהלן : "ישי עוליאל מוכיח שוב את כישרונו הרב ונחישותו לנצח ולהתברג בטופ העולמי" . כמובן שמדובר בעסקנית ציבור שיוֹרָה מְהַמוֹתֶּן טקסטים רדודים חסרי כל חשיבות אולם לפחות עיתון אחד בחר לצטט אותה ולהדפיס את הצהרתה הנבובה . 

הקדמה (7. 1.). מינויים בכירים ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם הפקות מונדיאל איטליה 1990 ואולימפיאדת ברצלונה 1992.

הפוליטיזציה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה שעברה הייתה בעיצומה ובלמה את התקדמות חזון השידור הכללי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . היא הגיעה לשיא חדש ב- 10 ביולי 1990 עם מינויו במכרז של איש בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד תאריך ה- 10 ביולי 1993 . הרקע המקצועי – ההיסטורי איננו זכור לרבים . יש להבין כי שלושת המינויים המקצועיים של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל + אוּרִי פּוֹרָת ז"ל + אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל לתפקיד המנכ"לים של רשות השידור , כל אחד בתקופתו , ע"י ממשלות הימין בישראל היו הפקדות פוליטיות מובהקות . לשלושת האישים הנ"ל לא היה כל ניסיון ניהולי קודם של רשות שידור מסועפת שכללה בשורותיה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת רדיו "קול ישראל" והעסיקה כ- 2000 (אלפיים) עובדים . מדובר בסיפור מדהים מפני שהאנשים הללו בכלל לא היו אנשי טלוויזיה מעודם . הם היו לא רק נעדרי רקע ניהולי אלא גם חסרים כל ניסיון עיתונאי – טלוויזיוני שנשען על טכנולוגיה יקרה ונדרש מאגר אנושי גדול כדי להפעילו .

יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה עיתונאי שנים רבות ב- "מעריב" . אורי פורת היה עיתונאי שנים קבות ב- "ידיעות אחרונות" . אריה מקל היה איש משרד החוץ (בעברו הרחוק היה גם עיתונאי ב- "מעריב" . ב- 1 באפריל 1979 מינתה ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין את יוסף "טומי" לפיד ז"ל למנכ"ל רשות השידור (לאחר ששני המועמדים הקודמים ליוסף "טומי" לפיד , אריה נאור יבל"א ואפרים קישון ז"ל , סירבו להצעתו של זבולון המר ז"ל מי שהיה שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור להתמנות לתפקיד הרָם). יוסף "טומי" לפיד ז"ל כיהן בתפקידו הבכיר עד 1 באפריל 1984 . מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל וטוּבְיָה סַעֶר ייבדל לחיים ארוכים . ב- 1 באפריל 1984 התמנה אורי פורת ז"ל ע"י ממשלת יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור עד 1 באפריל 1989 . מנהלי הטלוויזיה בתקופתו היו כלהלן : טוביה סער + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יוסף בר-אל + מ"מ מנהל הטלוויזיה לתקופה קצרה יָאִיר אַלוֹנִי + מנהל הטלוויזיה חַיִים יָבִין שכיהן בתפקידו על בסיס מכרז ומינוי לקדנציה שנמשכה כ- שלוש שנים וחצי  מאפריל 1986 עד נובמבר 1989 . ב- 12 באפריל 1989 הפקידה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק שָמִיר את אַרְיֵה מֶקֶל איש משרד החוץ למנכ"ל רשות השידור במקומו של אורי פורת . ראש הממשלה יצחק שמיר מאס באורי פורת והוא לא רצה בו עוד. אַרְיֵה מֶקֶל היה התחליף שלו . מנהלי הטלוויזיה בתקופת אַרְיֵה מֶקֶל היו חַיִים יָבִין ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל שירש את חַיִים יָבִין (נִסִים מִשְעַל כיהן בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה תשעה חודשים מנובמבר 1989 עד יולי 1990) + מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל שכיהן מיולי 1990 עד יולי 1993 לאחר שזכה במכרז לתפקיד ב- 10 ביולי 1990 . מכל האישים המוזכרים לעיל הוא יוסף בר-אל היה הכי פחות מוכשר והכי פחות מוצלח . ב- 18 באפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל ועל פי המלצה חמה של שולמית אלוני ז"ל שרת החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור את מר מָרְדֳכָי "מוֹטִי" קִירְשֶנְבָּאוּם יבל"א למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל . הציבור שמפעיל את שלט הטלוויזיה בסלון ביתו באופן אוטומטי איננו מבין , לפחות חלקו איננו  מבין את החשיבות העצומה של הצבת מנהיגות אמת בעלת כישרון ויושרה בפסגת השידור הציבורי . מוטי קירשנבאום היה מינוי פוליטי ראוי מפני שהיה מדובר באיש מקצוע מהדרגה העליונה. ההיסטוריה הטלוויזיונית החיובית של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם חוצה את הבלוג הזה לאורכו ורוחבו (כמו גם סדרת הטלוויזיה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז 1998 וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה") . אחד הדברים הראשונים שעשה מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה לא להאריך את תקופת ניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל הבלתי מוכשר כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (פעולה שנחשבת להדחה) ומינה במקומו ב- 11 ביולי 1993 לביצוע המשימה הסבוכה והרמה של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מר יָאִיר שְטֶרֱן .

עובדת הדחתו של יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשפה העִברית בקיץ 1993 חשובה לדיווח ולדיון שוב ושוב בבלוג הזה ובסדרת 13 הספרים רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מפני שבכל מיני פינות עדיין מסתתרים אנשים שסבורים שהדחתו של יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה ב- 1993 והדחתו מכהונת מנכ"ל רשות השידור ב- 2005 נעשו על בסיס של נקמנות, וכי לדעתם הוא היה מנהיג שידור דגול.

יוסף בר-אל היה איש טלוויזיה בלתי מוכשר בעליל . הדחתו וסילוקו פעמיים בתוך תריסר שנים משתי כהונות רמות של ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית וניהול רשות השידור – לא היו פרי יד המקרה . שום מנהיג שידור במדינת ישראל לא גורש מעולם בזה אחר זה משני כיסאות כה רמים הנוגעים לניהול השידור הציבורי במדינת ישראל . מן ההיבט הזה מחזיק יוסף בר-אל בשיא ארצי שלילי . לצורך מחקר וכתיבת 13 הספרים המרכיבים את הסדרה הטלוויזיונית "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" ראיינתי יותר מ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בארץ ובעולם , ביניהם גם את שרת החינוך אישה דגולה שולמית אלוני ז"ל (בתוקף תפקידה היא הייתה גם ממונה גם על ביצוע חוק רשות השידור) , ומי שהמליצה בחוֹם רָב לראש הממשלה יצחק רבין על הצורך למנות את מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור באפריל 1993 . גב' שולמית אלוני ז"ל סיפרה לי בעת שיחות התחקיר בינינו ב- 2006 (שיחות תחקיר טלפוניות , לא פנים אל פנים) כי היא ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח מייד את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית עוד בטרם ימלאו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו [1] . מוטי קירשנבאום המתין ולא שעה לבקשתה זאת כפי שהעידה בפניי , "אני דרשתי להעיף אותו מייד ללא תנאי אולם האיש מיניתי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה רחמן וחשב אחרת כנראה" . על כל פנים כהונתו לא הוארכה ו/או במילים אחרות הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים ההן מקיץ 1990 ועד קיץ 1993 , והוּדַח . במקומו התמנה בקיץ 1993 כאמור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יאיר שטרן.

[1]  הערה : על פי עדות אישית שמסרה  לי גב' שולמית אלוני בשיחה בינינו ב- 2006 . מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת יצחק רבין ז"ל ב- 18 באפריל 1993. אריה מקל חזר למשרד החוץ וקיבל את מבוקשו. הוא התמנה לקונסול ישראל ב- אטלנטה בארה"ב. מוטי קירשנבאום שימש מנכ"ל רשות השידור עד 18 באפריל 1998.

כפי שציינתי בסדרת הפוסטים הקודמים הדנים בקורות הפקת הטלוויזיה הישראלית את מונדיאל איטליה 1990 והמשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 , אינני רשאי לכתוב את הפוסט הזה הדן בהפקת חטיבת הספורט בראשותי את שידורי מונדיאל איטליה 1990 ואת שידורי המשחקים האולימפיים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 , בלעדי הסבר יסודי הדן במצבן של רשות השידור (בראשות המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל) והטלוויזיה הישראלית הציבורית (בראשות מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ואח"כ המנהל הקבוע יוסף בר-אל ) בקיץ 1990 . ביום ראשון – 8 ביולי 1990 שידר יורם ארבל ישיר את משחק הגמר של מונדיאל איטליה 1990 מרומא לאולפני הטלוויזיה בירושלים בו גברה גרמניה על ארגנטינה 1 : 0 וזכתה באליפות העולם . בכך הגיע לקיצו מבצע השידורים הישירים הממושך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר ששידרנו 31 משחקים מתריסר אצטדיונים ברחבי איטליה . בסופו של חודש מאי 1990 טסתי לרומא לנהל את מבצע השידורים הישירים של מונדיאל איטליה 1990 בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל . נעדרתי מהארץ כחודש וחצי . בתום המבצע שבתי לארץ ב- 12 ביולי 1990 ואת פניי קיבלו מנכ"ל רשות השידור ישן ומנהל טלוויזיה חדש , יוֹסֵף בַּר-אֵל . לנִסִים מִשְעַל לא היה עוד זֵכֶר . ב- 10 ביולי 1990 זכה יוֹסֵף בַּר-אֵל זכייה פוליטית במכרז לתפקיד המקצועי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מדובר בזכייה פוליטית מפני שאת גורל מינויו לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכריעו פוליטיקאים רדודים . החל עידן חדש . שטוח וקלוש , ובלתי עמוק בשידור הציבורי של מדינת ישראל אותו מי יישורנו , את איכותו מי ייחזה .

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI (משמשת Host broadcaster בינלאומי) נערכות לקראת שידורי מונדיאל גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990. ב- אוקטובר 1987 נחתם חוזה שידורים משולש חדש בין ששת גופי השידור הבינלאומיים ובראשם ה- EBU (איגוד השידור האירופי) העשיר ל- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) המאפשר לטלוויזיה הבינלאומית (לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית) לכסות בתנאים כספיים וכלכליים נוחים את שלושת המונדיאלים של איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998. הכנות ההפקה שלי לקראת איטליה 1990 מתחילות ב- 1987 עדיין בעידן חיים יבין כמנהל הטלוויזיה ויאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. ב- 1989 מסיימים חיים יבין ויאיר שטרן את תפקידם. חיים יבין חוזר לעמדת ההגשה ויאיר שטרן נשלח לשמש כתב הרשות בוושינגטון. ראש הממשלה יצחק שמיר ממנה ב- 9 במאי 1989 את איש משרד החוץ אריה מקל למנכ"ל רשות השידור. נסים משעל נבחר ל- מ"מ זמני בתפקיד מנהל הטלוויזיה. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ניצבים לצִדִי בעת וויכוחים מרים המתנהלים ביני לבין מנהל הטלוויזיה בערבית יוסף בר-אל הנוגעים לתכנון, איכות, והיקף ההפקה של מונדיאל איטליה 1990. ב- 10 ביולי 1990 זוכה יוסף בר-אל במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית בחודשים נובמבר 1989 – יולי 1990 נסים משעל מודח מתפקידו. הפקה תקשורתית טובה של RAI. אני מציב את השדרים יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ בעמדות השידור בשתים עשרה ערים ברחבי אֶרֶץ המַגָף כדי להוביל את שידורי מונדיאל איטליה 1990. יורם ארבל נוטש אותי בתום מונדיאל איטליה 1990 ונודד לערוץ 5 בכבלים. אני מגייס לשורותיי את שַדָּר רדיו "קול ישראל" מאיר איינשטיין. עזיבתו של יורם ארבל את חטיבת הספורט בראשותי לא הייתה משמעותית יתר על המידה מפני שזכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים ב- 1990 הוחזקו על ידי. להלן הרשימה : הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו + הכדורסל הישראלי על כל מרכיביו + משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל + אליפויות אירופה לאומות בכדורגל / EURO וכדורסל + אולימפיאדות + מונדיאלים + אליפויות העולם בא"ק + אליפויות העולם בשחייה + טורניר ווימבלדון בטניס + NBA + אליפויות ישראל בא"ק , שחייה , והתעמלות , ובעצם מה לא. הופעת הבכורה של מאיר איינשטיין בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1990 עולה יפה הן כשדר מוביל והן כמגיש מוביל. הוא הופך לאיש טלוויזיה משגשג. יורם ארבל נשכח. חיש מהר מתברר כי ציבור צופי הטלוויזיה נוהה בעקבות האירועים ולא אחרי מי שמשדר אותם. גרמניה זוכה בגביע העולם במונדיאל איטליה ב- 1990 בפעם השלישית בתולדותיה.

הציבור איננו מודע ולא מבין את קשיי הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכלל ואלה הנוגעים למשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 בפרט. בצדק מבחינתו. מה זה מעניין אותו. הציבור משלם אגרת טלוויזיה שנתית כדי לקבל את המיטב על המסך שלו בסלון ביתו . הציבור איננו מתעניין בקשיים הטכנולוגיים והלוגיסטיים שלי וגם לא בטיב יחסיי המורכבים עם מנהל הטלוויזיה שלי יוסף בר-אל . אלא מה , בעוד הציבור הזה מדמה את עצמו כמי שטס במכונית מרצדס 500 באוטוסטרדה טלוויזיונית ומשלטט להנאתו , הרי שמשרתיו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נוסעים על אותו ה- High way הזה באוטובוס אלטעזאכן שמזכיר כרכרה . גם עגלוני הכרכרה האלטעזאכנית הזאת לא היו תמיד רַכָּבִים מי יודע מה . ליד ההגה של מכונית המרצדס ההיא ההוא של 1992 ישבו כל מיני מבקרי טלוויזיה מגוחכים מהעיתונות הכתובה בתוכם גם מאיר שניצר , יריב בן אליעזר , עדי דיסקין , רוגל אלפר ואחרים שלא היססו לשרבט לא פעם ולא פעמיים דברי הבל . טורי הביקורות שלהם היו רוויים גם לא מעט פרטים בלתי מדויקים בלשון המעטה . מבקרי הטלוויזיה בעיתונות ההיא לא הבינו כיצד פועלת תעשיית טלוויזיה ענייה כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית . אבל הם כתבו . המבקרים רצו לראות כאן שגשוג של מודל אמריקני . לטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בממון , טכנולוגיה , לוגיסטיקה , ומשאבי אנוש לא היה שום סיכוי להתמודד מול עוצמות העושר האמריקני וגם לא עם האיכות של ה- BBC הבריטי . אולם עובדיה הישראליים לא נפלו במאום ממבקריה . הטיעונים הפתטיים של המבקרים הסיתו ושיסו אולי לא בכוונה את נוסעי ה- מרצדס בנוסעי האוטובוס הישן . אף על פי כן נמצא שם מבקר טלוויזיה אחד של עיתון "הָאָרֶץ" מקצוען וישר – אהוד "אודי" אשרי ז"ל . הוא היה האחד והיחיד . משכמו ומעלה לא רק ביכולת הכתיבה שלו אלא גם בהגינות שלו .

הג'ודו (לגברים בלבד) נכנס לראשונה בהיסטוריה למתכונת המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964. הופעתו המזהירה של הג'ודוקא ההולנדי הבלתי נשכח אנטון חייסינק (גובהו 1.98 מ' ומשקלו 120 ק"ג) באולימפיאדת טוקיו 1964. הוא זוכה במדליית הזהב במשקל סופר כבד ומזעזע את אושיות מסורת הג'ודו היפני לדורותיו. ארבע שנים אח"כ מוציאה הוועדה המארגנת של אולימפיאדת מכסיקו 1968 את הג'ודו מתוכנית המשחקים האולימפיים, אולם הוועדה המארגנת של אולימפיאדת מינכן 1972 מחזירה אותו למתכונת האולימפית. הג'ודוקא ההולנדי ווים רוסקה (גובהו 1.94 ומשקלו 115 ק"ג) זוכה בשתי מדליות זהב במשקל כבד ובמשקל פתוח במינכן 1972. הוועדה המארגנת של אולימפיאדת ברצלונה 1992 פותחת לראשונה בהיסטוריה את השערים האולימפיים בפני ספורט הג'ודו לנשים. אז גם נסללה הדרך להצלחתה הסנסציונית של הג'ודוקא הישראלית יעל ארד בברצלונה 1992.

הקדמה קצרצרה. אולימפיאדת טוקיו 1964. הופעתו המזהירה של הג'ודוקא ההולנדי אנטון חייסינק ואהבתי לספורט הג'ודו.

עשיתי הכרה עם ספורט הג'ודו באקראי , בסופה של שנת 1964 , באמצעות סרטו התיעודי של הבימאי היפני רב המוניטין קון אישיקוואה "אולימפיאדת טוקיו 1964". (הוא בעצמו לא היה בימאי ספורט) . ראיתי את הסרט הזה בזמנו לפחות 10 (עֶשֶר) פעמים בקולנוע "תל אביב" ההוא שאיננו קיים עוד . קון אישיקוואה הסריט את קרב הגמר האולימפי בג'ודו במשקל פתוח בין הג'ודוקא ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink) לבין היפני אקיו קאמינאגה (Akio Kaminaga) , וערך אותו לתוך הסרט "אולימפיאדת טוקיו 1964". אנטון חייסינק (גובהו 1.98 מ' ומשקלו 120 ק"ג) הבלתי נשכח עבורי ניצח בקרב ההוא וזכה במדליית הזהב לאחר שניצח את יריבו אקיו קאמינאגה (גובהו 1.73 ומשקלו 115 ק"ג) בריתוק. אנטון חייסינק הפיק והעניק תהילת עולם לא רק לעצמו ומדינתו הולנד אלא לכל ענף הג'ודו בעולם . אנטון חייסינק הפיח רוח חיים בג'ודו בדיוק כפי שחוללו ג'וני ווייסמילר, דון שולאנדר, מרק ספיץ, ואיאן ת'ורפ למען השחייה האולימפית והבינלאומית.

היפנים ממציאי ואבות הג'וּדוֹ איבדו לדאבון לבם חלק מהבכורה המפורסמת דווקא בארצם . הם זכו במדליות הזהב בשלושת המשקלים, קל, בינוני, וכבד, אך הפסידו בקבוצת המשקל היוקרתית , במשקל הפתוח . ענק הג'וּדוֹ ההולנדי אָנְטוֹן חֵייסִינְק (Anton Geesink) אדם חזק מאוד מבחינה פיסית וגם מנטלית שגובהו היה 1.98 מ' ומשקלו 120 ק"ג (אולם זריז ומהיר ביותר, וגם עילוי בקואורדינציה)  גנב את ההצגה באולימפיאדת טוקיו 1964 כשניצח במשקל הפתוח את הג'ודוקה היפני אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה (Akio Kaminaga) וזכה כאמור במדליית הזהב דווקא על אדמת יפן . אָנְטוֹן חֵייסִינְק היה ג'ודוקא מוכר לחובבי הג'ודו בעולם . הולנדי המוכשר שהפך לפיגורה בינלאומית ב- 1961 כשניצח באליפות העולם בג'ודו במשקל כבד שנערכה בפאריס . מעולם לא ראיתי אדם ענק בעל מידות כאלה אבל כל כך זריז ומהיר , וגם גמיש וחזק מאוד . השבועון האמריקני LIFE בחר לעשות עליו כתבה מצולמת בעקבות הצלחתו ב- 1961 ושיווק את דמותו הפנומנאלית לכל רחבי העולם . אָנְטוֹן חֵייסִינְק הוכיח פעם נוספת שגודל המסה והעוצמה הגופנית הם בעלי יתרון וקובעים במידה רבה את הצלחת הספורטאי והספורטאית בתחומי ספורט רבים . תורת הג'ודו וחוכמתו העתיקה ביטלו במידה רבה את החלוקה למשקלים וגרס כי ג'וֹדוּקָא זריז , חכם , ונבון יכניע כל יריב גם כבד ממנו . זה כמובן לא היה נכון . כבר באולימפיאדת טוקיו 1964 חולקו המתחרים לקבוצות משקל . בהתמודדות במשקל פתוח בקרב הגמר נגד היפני אָקִיוֹ קָאמִינָאגָה החכם והמנוסה שגובהו היה רק 1.73 היה לאנטון חייסינק כאמור יתרון גופני אך הוא לא הצליח לממש אותו. רק כעבור תשע דקות הצליח אָנְטוֹן חָייסִינְק לבצע תרגיל מזהיר ולרתק את יריבו למזרן במשך כמחצית הדקה כנדרש בחוקה. היפניים ראו באָנְטוֹן חֵייסִינְק ווירטואוז ג'ודו והציעו לו חצי מלכות . ההולנדי העניו והצנוע סירב. הוא חזר לארצו עטור תהילת עולם וחיש מהר הפך למופת ומודל לחיקוי. ירש אותו בן ארצו וִוים רוּסְקָה.

tokyo 24

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964 .  אחת התמונות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של הג'ודו . ווירטואוז הג'ודו, הג'ודוקא – ההולנדי רב המוניטין אנטון חייסינק (גובהו 1.98  מ' ומשקלו 120  ק"ג) נועץ עיניו בטרפו ומכניע בפעולת ריתוק רבת כוח ועוצמה בתחרות במשקל "על כבד", את יריבו אקיו קאמינאגה, וזוכה במדליית הזהב . אנטון חייסינק ג'ודוקה ענק תרתי משמע הצית את אהבתי לג'ודו . למרות ממדיו היה זריז , מהיר , גמיש , וגם חזק מאוד . רשת הטלוויזיה היפנית הממלכתית NHK העבירה בשידור ישיר את הקרב המסקרן בספורט הלאומי של המדינה . מיליוני צופי טלוויזיה יפניים ראו את אלילם אקיו קאמינאגה (Akio Kaminaga) מובס בקרב נגד גאון הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק (התמונה באדיבות NHK , NOS , ו-  IOC). 

tokyo 25

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964 . ענק הג'ודו ההולנדי אנטון חייסינק (Anton Geesink) ניצב על דוכן מספר אחת . אפשר להבחין בקומתו התמירה  1.98 מ' בהשוואה למתחריו . גובהו של יריבו אקיו קאמינאגה (משמאל) 1.73  מ' . מימין , אלה הם שני הזוכים במדליית הארד במשקל פתוח , הג'ודוקא המערב גרמני קלאוס גלהן (Klaus Glahn) והג'ודוקא האוסטרלי תיאודור בורונובסקיס (Theodore  Boronovskis) . (באדיבות NHK  ו-  IOC) .

אָנְטוֹן חֵייסִינְק המדהים , האחד והיחיד , התארח במשחקי המכבייה ה- 7 של 1965 שנערכו בתל אביב . הוא נשא ביד אחת ללא נקודת משען את תורן הדגל הכבד של המשלחת ההולנדית . עד כדי כך היה חזק . צפיתי באצטדיון יד אליהו הפתוח בקרב ראווה שערך נגד עשרה יריבים מישראל בזה אחר זה . הוא כמובן הכניע את כולם באיפונים במהירות רבה וללא תנאי .

בתוך שמונה שנים קם לו יורש בהולנד בדמותו של וִוים רוּסְקָה (Willem Ruska) . וִוים רוּסְקָה שהיה נמוך במקצת מאָנְטוֹן חֵייסִינְק ( 1.95 מ' לעומת 1.98 מ' ), ניצח באולימפיאדת מינכן 1972 בשתי קבוצות המשקל כבד ופתוח , וזכה בשתי מדליות זהב . התאהבתי בסגנון הג'ודו המזהיר של שני ההולנדים אָנְטוֹן חֵייסִינְק ו- וִוים רוּסְקָה , וגם בסגנונו של אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה המבריק שלנו . סלדתי מסגנון הג'ודו המשעמם והלא מעניין של יָעֵל אָרָד .

בתום הקרב ההוא באולימפיאדת טוקיו 1964 בין אנטון חייסינק ל- אקיו קאמינאגה קמתי ממושבי בבית הקולנוע התל אביבי היָשָן שאיננו קיים עוד , נרגש ונסער . הג'ודו המם ו- לפת אותי . ב- 1964 התאהבתי בג'ודו . אינני מומחה ג'ודו . אני מעריץ ג'ודו . אני אוהב את חוכמת המאבק בג'ודו , את התכסיסנות והיוזמה , ואת גורמי ההפתעה הכרוכים בהתמודדות בין שני היריבים ו/או שתי היריבות . אנטון חייסינק סימל בעיניי את שיא הג'ודו בשל שאיפתו התמידית ליזום ולהתקיף . גם היום בחלוף 50 (חמישים) מאז אולימפיאדת טוקיו 1964 לא פגו רגשות ההערכה שאני רוחש לג'ודוקא ההולנדי אנטון חייסינק . למען קוראי הבלוג אני מרחיב בפוסט הזה את יריעת הג'ודו וכולל בתוכה את הקשרים הסימביוטיים שבין הטלוויזיה הבינלאומית והקולנוע הבינלאומי לבין התנועה האולימפית (הפכה אותי לאדם מאושר יותר לבין פועלו הארגוני העצום, הפורה, והמבורך של הוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee).

ראשי פרקים קצרצרים של הקשר בין הטלוויזיה והקולנוע הבינלאומיים לבין IOC והמשחקים האולימפיים. התאווה האולימפית של הטלוויזיה הבינלאומית. האולימפיאדות הן הצגות הספורט הגדולות בתבל.

המשחקים האולימפיים לדורותיהם נחשבים להצגת הספורט הגדולה ביותר בתבל ללא כל השוואה עם המונדיאלים של הכדורגל . מדובר גם בהפקה מורכבת ומסובכת ויקרה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית המעוניינת לחשוף את התחרויות השונות ואת התהילה האולימפית תמורת תשלום ממון עצום בעבור זכויות השידורים ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) ולרשת הטלוויזיה שמשמשת בתפקיד ה- Host broadcaster הבינלאומי. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC בה משמש מר אלכס גלעדי מאז 1980 סגן נשיא בתפקיד מרכזי , חשוב , ובכיר ביותר ׁ(אלכס גלעדי משמש גם חבר משגשג ובעל השפעה ב- IOC מאז 1994) שילמה עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת לונדון 2012 סכום של 1.181000000 (מיליארד ומאה שמונים ואחד מיליון) דולר . מדובר בתשלום רב ממדים בעבור זכויות שידורים בלבד בטרם החלה NBC את כל פעולות ההפקה הטלוויזיוניות שלה. 65 רשתות הטלוויזיה הציבוריות של איגוד השידור האירופי ה- EBU שילמו יחדיו עבור אולימפיאדת לונדון 2012 סכום של 625.000000 (שש מאות עשרים וחמישה מיליון) דולר .

ב- 1952 שימש אֵבְרִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage) הפעלתן סגן נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) של השוֶודִי זיגפריד אדסטרום (Zigfrid Edstrom) . לאחר אולימפיאדת הלסינקי 52' נבחר אברי בראנדג' ל- נשיא IOC בעצמו ומיהר למסֵד את חוֹק מס' 49 של הצָ'רְטֶר האולימפי , בו נקבעה הפרדה ברורה בין סיקור המשחקים האולימפיים ע"י רשתות הטלוויזיה כאירועי חדשות לבין שידורם כחומר בידורי . מוסדו כללים נוקשים המתירים לרשתות הטלוויזיה דיווחים קצרים ביותר לצורכי חדשות במשך יום במשחקים , ונקבעו גם מרחקי הזמן בין דיווח לדיווח . אברי בראנדג' הֵבין לבסוף שהוא מחזיק בידיו תרנגולת המטילה ביצי זהב . הוא הניח את היסודות הראשונים למכירת זכויות השידורים של התחרויות האולימפיות כחומר שידור בלעדי. זה היה הישג חשוב לקראת העתיד. את זכויות השידורים של משחקי אולימפיאדת רומא ב- 1960 הוא מכר כבר בלעדית לרשת  CBS תמורת 394000 (שלוש מאות ותשעים וארבעה אֶלֶף) דולר ואת משחקי אולימפיאדת החורף שנערכו באותה שנה בסקוו – וואלי (Squaw Valley) בקליפורניה הוא העניק שוּב ל- CBS תמורת סכום של 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר . למרות הפופולריות העצומה של המשחקים האולימפיים היה קשה ל- CBS ב- 1960 להתחרות ברייטינג הצפייה עם תחרויות הליגות המקצועיות המסורתיות בארה"ב , כמו הפוטבול , הבייסבול , והכדורסל . הפרש של שבע שעות בין שעוני רומא וניו יורק והצורך להטיס את החומרים המצולמים מאיטליה לארה"ב בהיעדר תקשורת לוויינים , היקשו על הכיסוי השוטף . בתוך CBS עצמה התעוררו מחלוקות מקצועיות האם היה צריך להשקיע כסף כה רב בהשגת זכויות השידור הבלעדיות של המשחקים האולימפיים ב- 1960 , בשעה שהציבור האמריקני מגלה בהם עניין מועט .

חלפו ארבע שנים וזכויות השידורים האולימפיים האמירו . רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC קנה את זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף באינסבּרוּק האוסטרית 1964 תמורת סכום שיא בימים ההם בן 597000 (חמש מאות תשעים ושבע אֶלֶף) דולר . עלייה של יותר מ- % 1000 לעומת רכישת זכויות השידורים של משחקי אולימפיאדת החורף ארבע שנים קודם לכן סְקְווֹ – וָואלִי 1960 בידי CBS . רוּן אָרְלֶדְג' שידֵר מאִינְסְבְּרוּק כ- 20 שעות , והשידורים של ABC זכו להצלחה רבה . את זכויות השידורים של אולימפיאדת טוקיו 1964 רכשה רשת הטלוויזיה האמריקנית  NBC תמורת  1.570000 מיליון וחמש מאות ושבעים אלף) דולר . בפעם הראשונה בהיסטוריה הועברו השידורים האולימפיים מיפן לארה"ב באמצעות לווייני התקשורת האמריקניים של TELESTAR ו- SYNCOM 3 .

המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964 (האולימפיאדה ה- 18 בעידן החדש) התקיימו בתאריכים מ- 10 ועד 24 באוקטובר 1964 [1] . זאת הייתה הפקת טלוויזיה אדירת ממדים ומרשימה מאוד של הרשת היפנית הממלכתית NHK (ראשי תיבות של Nippon Hoso Kyokai) , בפילם ו- ווידיאו . באולימפיאדת טוקיו 1964 נותר שילוב טכנולוגי מופלא בין הטלוויזיה היפנית הציבורית – ממלכתית NHK לבין חברות האלקטרוניקה היפניות בראשן חברת השעונים SEIKO. בפעם הראשונה הועברו המשחקים האולימפיים בשידורים ישירים לארה"ב באמצעות לוויין ה- Telestar. אולימפיאדת טוקיו 1964 תיזכר גם בזכות הופעתו המזהירה של האצן האמריקני השחור רוברט "בוב, הייס באולימפיאדת טוקיו 1964 והופעתו הווירטואוזית של הג'ודוקא ההולנדי אנטון חייסינק . מובן שהיו שם עוד ועוד ספורטאים מצוינים ונפלאים כמו מייק לאראבי , וורה צ'סלבסקה , דון שולאנדר ורבים רבים אחרים . אולם כשאתה אומר טוקיו 1964 שמותיהם של בוב הייס ואנטון חייסינק מרצדים הראשונים בזיכרוני . שנת 1964 שייכת לתקופה של טרום טלוויזיה במדינת ישראל . היה זה שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן  אברהם ז"ל מי שהעביר בשידורים ישירים את הופעת הספורטאים הישראליים בטוקיו 1964 (כאמור בהיעדר טלוויזיה בארץ) .

tokyo 1

טקסט תמונה : לוגו אולימפיאדת טוקיו 1964 . (באדיבות NHK ו- IOC) .

אולימפיאדת טוקיו 1964 מזכירה במידה רבה את אולימפיאדת ברלין 1936 בשל שימוש נבון של הוועדה המארגנת היפנית בטכנולוגיה חדשנית , צילום טלוויזיה לראשונה ב- Video ע"י NHK (ראשי תיבות של Nippon Hoso Kyokai) , או כפי שהיא נקראת באנגלית Japan Public Broadcasting Company , ולראשונה מדידה אלקטרונית של כל התחרויות האולימפיות בעשרים ענפי ספורט הנערכות במתקנים יפהפים בטוקיו בידי חברת SEIKO . השילוב האלקטרוני – מדעי בין רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK ששימשה Host broadcaster בינלאומי לבין חברת האלקטרוניקה היפנית NEC (ראשי תיבות של Nippon Electronics Company) וחברת השעונים SEIKO , ולבין הוועדה המארגנת היפנית המקומית – הניב דיוק ושלמות ביצוע של אִרגון המפעל ושידורו הישיר במיומנות בלתי רגילה בטלוויזיה המקומית והבינלאומית . היערכותה של NHK מהווה נקודת תפנית חשובה מאין כמוה בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה . צריך לזכור ששידור המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964 ברשתות הטלוויזיה בארה"ב והאירופיות הקדימו בשלוש שנים וחצי את שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל שטרם הייתה קיימת בכלל . אזרחי ישראל הסתפקנו בקולו של שַדָּר רדיו "קול ישראל, נחמיה בן אברהם ז"ל . אולימפיאדת טוקיו 1964 הייתה הרבה יותר מאירוע ספורט . היא סימנה את התחדשותה ותקומתה של האומה היפנית לאחר התבוסה הקשה לארה"ב במלחמת העולם ה- 2 . אבידות יפן במלחמה נאמדו בשניים וחצי מיליון חיילים ואזרחים . שתי ערים יפניות גדולות הירושימה ונאגאסקי הושמדו באוגוסט 1945 ע"י פצצות אטום אמריקניות שנזרקו עליהן ממטוסים אמריקניים . קיסר יפן הירואיטו נכנע באוגוסט 1945 למפקד כוחות ארה"ב במזרח הרחוק גנרל דאגלאס מק ארתור . יפן הוכרעה והושפלה . תשע עשרה שנים מאוחר יותר שיווקה יפן את עצמה באמצעות המשחקים האולימפיים כמעצמה כלכלית בקנה מידה בינלאומי . תעשיית האלקטרוניקה שלה , יחדיו עם תעשיית השעונים ותעשיית המכוניות , שגשגו וצברו זה מכבר תאוצה ומוניטין עולמי . העם היפני החרוץ הקנה למולדתו מוניטין כלכלי בינלאומי . ב- 10 באוקטובר 1964 נערך טקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו 1964. האצטדיון האולימפי היה מלא מפה לפה . NHK העבירה את הטקס בשידור ישיר. בשעה שנושא הלפיד האולימפי יושינורי סאקאי בן ה- 19 שנולד ב- 6 באוגוסט 1945 ביום בו הושמדה הירושימה הצית את המשואה ברום האצטדיון , הזילו יפנים רבים דמעה . הם חשו כי יפן נולדה מחדש .

tokyo 2

טקסט תמונה : 10 באוקטובר 1964 . טקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו 1964 . יושינורי סאקאי בן 19 (נולד ב- 6 באוגוסט 1945 ביום שבו הטילה ארה"ב את פצצת האטום על הירושימה) . מניף את הלפיד האולימפי לעיני בני עמו בטרם יצית את המשואה . (באדיבות NHK) .

tokyo 3

טקסט תמונה : 10 באוקטובר 1964 . טקסט הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו 64' . תא הכבוד באצטדיון האולימפי . זיהוי הנוכחים משמאל לימין : 1. רעיית נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי אוורי בראנדג'. 2. אוורי בראנדג' . 3. הקיסר היפני הירואיטו . 4. רעיית הקיסר גב' נאגאקו. 5. יו"ר הוועדה המארגנת היפנית דאיגורו יאסוקאווה. 6. הנסיכה הבלגית פאולה. 7. הנסיך הבלגי אלברט. 8  ו- 9. בני משפחת הקיסר הירואיטו. (באדיבות NHK) .

ב- 23 בנובמבר 1963 נערך השידור הלווייני הראשון באמצעות לוויין TELESTAR  של NASA מארה"ב ליפן . רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS העבירה ל- NHK היפנית חומרי צילום חדשותיים של רצח נשיא ארה"ב ג'ון פיצג'ראלד קנדי , יממה בלבד לאחר ההתנקשות . סיגנל השידור נשלח מתחנת הקרקע האמריקנית MOHAVE  בקליפורניה ונקלטה ע"י צלחת – אנטנה במרכז היפני לחקר החלל ותקשורת לוויינית ליד טוקיו , "Perfecture Juo Machi Iberaki" . אחר כך נעשו עוד שני ניסיונות שידור מוצלחים ב- 23 בינואר 1964 ו- 25 במארס 1964 של העברות תמונות טלוויזיה באמצעות לוויין בין יפן לארה"ב , וגם בין יפן ליבשת אירופה . משרד התקשורת היפני NTT (ראשי תיבות של Nippon Telegraph & Telephone Inc) הקים לצורך שידורי אולימפיאדת טוקיו 1964 שתי תחנות קרקע לתקשורת לוויינית בינלאומית . הראשונה נקראה :

“Postal Ministry the Telegraph and Telephone Corporation” . השנייה במרכז לחקר החלל בקאשימה נקראה : (Kashima Space Communication) .

סמוך לפתיחת האולימפיאדה ערכה NASA האמריקנית שינויים במסלול שיוטו של לוויין התקשורת TELESTAR . תקשורת הטלוויזיה באמצעות לוויין בין יפן לארה"ב הועמדה לפתע בספק . NASA (סוכנות החלל האמריקנית) ערכה שיגור נוסף והזניקה לחלל שני לווייני תקשורת נוספים SYNCOM  2  ו- SYNCOM  3  . שני הלוויינים האלו שייטו בגובה  36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ  מעל קו המשווה באוקיינוס השקט . לרוע המזל לתחנות הקרקע האירופיות לא היה קשר עין לשני הלוויינים האלה . רשת הטלוויזיה NBC העבירה את תחרויות אולימפיאדת טוקיו 1964 בשידורים ישירים , אך אירופה הייתה צריכה להסתפק בשידורים מוקלטים . סיגנל השידורים האולימפיים עבור רשתות הטלוויזיה האירופיות של ה- EBU הוקלט אפוא בארה"ב על טייפים של שני אינטשים ו- אלה הוטסו ליעדיהן רק למחרת . שידורי אולימפיאדת טוקיו 1964 של NBC נחלו הצלחה מסחררת בארה"ב , אך הולידו אכזבה גדולה למאות מיליוני צופי טלוויזיה באירופה .

tokyo 4

טקסט תמונה : שנת 1964 . צלחת – אנטנה יפנית לצורך תקשורת לוויינים (בעלת קוטר של 30 מטרים) בתחנת הקרקע היפנית לתקשורת לוויינים סמוך לטוקיו . שני האנשים המצולמים מצד שמאל מלמדים משהו אודות הממדים של אנטנת התקשורת הזאת .(באדיבות NHK . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

yokyo 5

טקסט תמונה : שנת 1964. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים במרכז לחקר הלל בקאשימה. (באדיבות NHK).

NHK ו- SEIKO

NHK רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית ערכה חידושים טכנולוגיים מפליגים בסיועה של NEC לצורך העברת סיגנאל השידורים מאתרי התחרויות השונים למרכז הטלוויזיה בטוקיו . סייעה במאמץ הטכנולוגי חברת SEIKO במדידת הזמנים והתוצאות. NHK הקימה קבוצה מבצעית מיוחדת בת 1500 אנשים שתפקידם הבלעדי היה להכין את צילומי הטלוויזיה של אולימפיאדת טוקיו 1964. NHK נעזרה גם ב- 500  מומחי טלוויזיה זרים. כל התחרויות האולימפיות כוסו באמצעות מצלמות Video וחוברו לשעוני המדידה של חברת SEIKO. מדידת התוצאות והזמנים האלקטרונית והיכולת להקרינם על מסך הטלוויזיה הייתה מהפכת צילום אלקטרונית ורבולוציה במהירות העברת האינפורמציה העיתונאית ביפן ולרחבי העולם. מצלמות ה- Video של NHK  היו מסוגלות להקרין הילוכים חוזרים (Replays) האיטיים פי חמישה מהמציאות . NHK פיתחה גם מצלמות Video זעירות וקלות לנשיאת אדם , שאִפשרו לצלמים להתקרב עד למאוד למוקדי האירועים . זאת הייתה המצלמה ששימשה פרוזדור טכנולוגי להגעתו של דוֹר ה- ENG .

tokyo 5

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964 . מתקן תקשורת מורכב של NEC לצורך העברת סיגנל  שידורי הטלוויזיה מאתרי התחרויות למרכז הטלוויזיה של NHK בטוקיו . (באדיבות NHK) .

tokyo 6

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964 . אחד משעוני המדידה האלקטרוניים של SEIKO . (באדיבות NHK) .

tokyo 7

טקסט תמונה :  אולימפיאדת טוקיו 1964 . שילוב של מדידה ידנית אנושית ע"י שופטי זמן עם מדידה אלקטרונית של Seiko . לוח המדידה האלקטרוני הגדול המוצב באצטדיון האולימפי בטוקיו מסייע לצופים באצטדיון האולימפי לעקוב אחרי זמני הביניים בריצת הגמר ל- 5000 מ' לגברים . מוביל את הריצה הניו-זילאנדי מוראיי האלברג בתלבושת השחורה . ניצח בריצה הזאת האמריקני בוב שול הקיצוני משמאל מס' גופייה 719. ( NHK) . 

tokyo 8טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964 . שעון מדידה אלקטרוני גדול של SEIKO  המותקן בבריכת השחייה מסייע לצופים הנוכחים באתר לעקוב אחר המנצחים והמפסידים . (באדיבות NHK) .

שיווקה של אולימפיאדת טוקיו 1964 כאירוע ספורט ייחודי העניק חשיפה ותנופה ענקית ליפן והפך אותה למעצמה כלכלית בתבל . העולם למד לעשות חיש מהר הכרה עם תעשיות המכוניות והאלקטרוניקה המפותחות של ארץ השמש העולה . העם היפני החרוץ , הממושמע , הקפדן , והמשגשג התגלה גם כמי שיודע לקדֵם ולשווק ביעילות את מרכולתו המתוחכמת לכל דורש .

tokyo 9

טקסט תמונה :  הגראפיקה היפנית מציגה את ה- Logos  של ענפי הספורט באולימפיאדת טוקיו 1964 . (באדיבות NHK) .

tokyo 11

טקסט תמונה : ההיצע של מוצרי האלקטרוניקה של חברת "סוני" (SONY) לבאי אולימפיאדת טוקיו 1964 . (באדיבות NHK) .

tokyo 12

טקסט תמונה :  1964 . פרסומת לרדיו "סאניו"  . (באדיבות  NHK) .

tokyo 13

טקסט תמונה : פרסומת לטלוויזיה "מיצובישי" . (באדיבות NHK) .

סרט הקולנוע התיעודי האלמותי של קון אישיקאווה "אולימפיאדת טוקיו 1964".

אירועי אולימפיאדת טוקיו 1964 תועדו בסִרטו הדוקומנטרי הנפלא והיוצא דופן של הבימאי היפני קוֹן אִישִיקָאוָוה (Kon Ichikawa) והמפיק שלו סוּקֶטָארוּ טָאגוּצִ'י (Suketaru Taguchi) , "אולימפיאדת טוקיו 1964" והוקרן בהצלחה רבה באולמות הקולנוע ברחבי העולם . את הסרט באורך של 130 דקות צילמו 164 צלמים . הם השתמשו ב- 104 מצלמות פילם ו- 232 עדשות בגדלים שונים . ביניהן עדשות של 1600 מ"מ ו- 2000 מ"מ בעלות זוּם ענק שאִפְשֵר להן להתקרב מאוד לפניהם וגופם של הספורטאים באתרי התחרויות השונות . צוות ההפקה מנה 556 אנשים ביניהם 57 טכנאי קוֹל שהקליטו את הקולות בהקלטה סטריאופונית . קוֹן אִישִיקָאוָוה ירה כחצי מיליון רֶגֶל (500000 feet) ב- 15 ימי צילומים . נדרשו לו כ- 70 שעות כדי לצפות בכמות הענקית של חומר הצילום . עלות ההפקה עמדה על 2.000000 (שני מיליון) דולר .

סצנת הצילום הארוכה והמרהיבה של ריצת הגמר ל- 100 מטרים לגברים פתחה את הסרט התיעודי המרשים והיא שעמדה באחד ממוקדיו. הסצנה המפורטת כללה את  ההכנות לזינוק, הזינוק , והריצה עצמה . כל מהלכי הסצנה צולמו בהילוך איטי. ליווה אותה לכל אורכה סאונד סטריאופוני אותנטי. ה- Sequence הזה היה כּוּלוֹ Master piece. מלאכת מחשבת של בימאי שלא הכיר כל כך את את חוקי הספורט אך הבין את כללי ה- דרמה וידע היטב כיצד לעשות קולנוע . הסרט הדוקומנטרי "TOKYO OLYMPIAD" היא יצירת מופת שלא תשכח לעַד . בדברי המבוא שלו הסביר קוֹן אישיקאווה את המוטו שהדריך אותו בעשיית הסרט הדוקומנטארי המעניין שקדם לו בהיקף כזה רק סרטה של הקולנוענית לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל "OLYMPIA" אודות משחקי אולימפיאדת ברלין 1936. כך חיווה את דעתו על מטרת הצילומים קון אישיקאווה :

In this film I have attempted to capture the solemnity of the moment when man defies his limits. And to express the solitude of the man who succeeds and fight against himself. I have tried to penetrate human nature not through fiction but in the truth of the Games.

כשהחלו צילומי הסרט הזכיר לצלמים שלו את הרעיון המרכזי של התיעוד . כך אמר .

The camera must capture, in all its living reality, the reflection of the skins of coloured athletes. The blonde childlike hair of a white in the sun, the sharp, piercing look from Oriental eyes. We must rediscover almost with surprise, this marvel which is a human being.

yokyo 14

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964 . בימאי הקולנוע היפני קון אישיקאווה (מימין) ואחד הצלמים שלו מתעדים את משחקי אולימפיאדת טוקיו 64' . (באדיבות NHKׂ) .

ראיתי את הסרט התיעודי הזה בשעתו לפחות עֶשֶר פעמים בקולנוע "תל אביב" שנים רבות בטֶרֶם הפכתי בעצמי לאיש טלוויזיה . קוֹן אִישִיקָאוָוה השפיע רבות עלי ועל בני דורי בגישה התיעודית שלו , פילוסופיית הצילום שלו ואופן הדיווח , בניית דרמה , וההתייחסות המעניינת ושימוש תדיר ומושכל בצילומי Slow motion (הילוך איטי) . תיעוד ריצת הגמר ל- 100 לגברים ע"י קון אישיקאווה הייתה כאמור מלאכת מחשבת ווירטואוזית (בעיניי) . ריצת הגמר ל- 100 מטרים ניצח האָצָן השחור האמריקני הנפלא בּוֹבּ הֵייס (Robert “Bob” Hayes) בזמן של 10.00 שניות השווה לשיא העולם . בּוֹב הֵייס התנשא לגובה של 1.85 מ' ושקל 90 ק"ג . הוא נראה יותר כמתאבק מאשר ספרינטר , אך היה מדהים , הטוב בעולם . הוא נקבע ע"י מאמנו להיות הרַץ המסיים בתחרות הגמר במרוץ השליחים 4  x  100 מ' . בּוֹבּ הֵייס ביקש משלושת שותפיו האיטיים ממנו , פַּאוּל דְרָיְיטוֹן (Paul Drayton) , היהודי גֶ'רִי אֶשְווֹרְת' (Gerald Ashworth) , ורִיצָ'ארד סְטֶבִּינְס (Richard Stebbins) לקבל את מטה השליחים בפיגור שלא יעלה על ארבעה – חמישה מטרים מהמוביל . מרחק כזה בן כמה מטרים הבטיח לחבריו הוא יכול ומסוּגל לסגוֹר . ואומנם תחזיתו התגשמה . הרצים האמריקניים היו טיפ-טיפה חלשים מיריביהם , וגם תיאום החלפות מטה השליחים לא היו מי יודע מה . בּוֹבּ הֵייס קיבל את מטה השליחים בפיגור של כ- 4 מטרים אחרי הרצים המסיימים של פולין מַארְיָאן דוֹדְזְ'יָאק (Marian Dudziak) ושל צרפת ג'וֹסְלִין דֶלֶקוֹר (Jocelyn Delecour). הוא רץ את ריצת חייו, הדביק את המובילים, וסייע לנבחרתו לא רק לנצח ולזכות במדליית הזהב אלא גם לשבור את שיא העולם בעשירית השנייה ולהעמידו על 39.00 שניות. בּוֹבּ הֵייס הקדים את שני מתחריו בשלוש עשיריות השנייה. כשחצה את קו הגמר זרק את מטה השליחים אל על מרוב שמחה.

הבוס שלי אלכס גלעדי ואנוכי קנינו את סרט הקולנוע המרשים הזה של קוֹן אִישִיקָאוָוה ושידרנו אותו בקיץ 1976בעת ה- Build up הטלוויזיוני שערכנו לקראת אולימפיאדת מונטריאול 1976 . זה היה צעד נוסף בהטמעת יפי המשחקים האולימפיים בציבור בישראל באמצעות הקרנתם ושידורם בטלוויזיה .
tokyo 15

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. האָצָן האמריקני בוב הייס (משמאל, מס' גופיה 702) מעניק ניצחון לרביעייה האמריקנית במירוץ השליחים ארבע פעמים 100 מ' באולימפיאדת טוקיו 1964. מטה השליחים שלו מושלך אל על משמחה. הרביעייה האמריקנית הזאת קבעה שיא עולם חדש 39.00 ש'. (באדיבות IOC ו- NHK).

אולימפיאדת טוקיו 1964 נערכה ארבע שנים לפני הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם נשלח לטוקיו כדי לכסות עשרה ספורטאים ישראליים שנכשלו שם כישלון ספורטיבי חרוץ. גדעון אריאל נשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה אך הצליח להרחיק את הדיסקוס למרחק של 46.12 בלבד . הזוכה במדליית הזהב בזריקת דיסקוס היה האמריקני אַלְפְרֶד "אַל" אוֹרְטֶר (Alfred Oerter) שזרק אותו ל- 61.00 מ' . האָצָן עמוס גלעד הפסיק את ריצתו ב- 800 מ' . הקופצת לגובה מיכל למדני עברה רף של 1.65 מ' ולא העפילה לשלב הגמר . המנצחת בקפיצה לגובה הייתה הרומנייה יוֹלָנְדָה בָּאלָאש (Iolanda Balas) עם תוצאה של 1.90 מ' . האצנית מִרְיָם סִידְרָנְסְקִי קבעה בריצה ל- 100 12.1 ש' . היא סיימה אחרונה במקצה המוקדם שלה .  בריצה ל- 200 מ' קבעה זמן של 24.6 ש' והייתה רביעית במקצה המוקדם . הזוכה במדליית הזהב בריצה ל- 100 מ' הייתה האצנית השחורה האמריקנית וויומיה טְיוּס (Wyomia Tyus) בזמן של 11.4 ש' . גם ב- 200 מ' ניצחה האצנית האמריקנית אדית מקגאייר (Edith McGuire) בתוצאה של 23.0 ש'. האָצָן הישראלי לֵוִי פְּסַבְקִין היה אחרון במקצה המוקדם שלו וקבע זמן של 11.1 ש' . המנצח היה האָצָן האמריקני בּוֹבּ הֵייס בזמן של 10.0 ש' .

tokyo 16

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה . מיכל למדני שיאנית ואלופת ישראל בקפיצה לגובה לנשים בשנות ה- 60 . (באדיבות מיכל למדני . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

tokyo 17טקסט תמונה : זוהי הקופצת לגובה הרומנייה ארוכת הרגליים יולאנדה באלאש (גובהה האישי 1.86 מ') , שיאנית העולם ואלופת אולימפיאדות רומא 1960 (בתוצאה 1.85  מ') וטוקיו 1964 (בתוצאה 1.90 מ'). יולאנדה באלאש קפצה בסגנון מספרת משופר. (באדיבות IOC  ו- TVR).

tokyo 18

טקסט תמונה :  שנת 1964 . שלישיית האתלטיות הבכירה של ישראל בעשור ה- 60 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחות בתמונה מימין לשמאל : האצנית מרים סידרנסקי, הקופצת לגובה מיכל למדני , והרצה למרחקים בינוניים (800 מ' + 1500 מ') חנה צדיק – שזיפי. האתלטיות הנפלאות והצעירות הללו החמיצו במידה רבה את הטלוויזיה והטלוויזיה החמיצה אותן. (התמונה ניתנה לי באדיבות חנה שזיפי ומרים סידרנסקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

tokyo 19

טקסט תמונה :  שבת – 10 באוקטובר 1964 . טקס הפתיחה של אולימפיאדת טוקיו 64' . זורק הדיסקוס גדעון אריאל נושא את דגל ישראל ומוביל משלחת בת 21 ספורטאים , מאמנים , ועסקנים . קון אישיקאווה לא התייחס בסרטו לספורטאים הישראליים . (התמונה באדיבות איה טלקי בתו של יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) . 

גורלם של שני השחיינים אברהם "ביינוש" מלמד וגרשון שפע נחרץ והיה מר אף הוא . אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן שחה 200 מ' פרפר במקצה המוקדם בתוצאה 7. 20 : 2 דקות. הפער בינו לבין המנצח האולימפי האוסטרלי קווין ברי (Kevin Berry) היה עצום וללא כל השוואה. קווין ברי קבע במשחה הגמר ב- 200 מ' פרפר תוצאה 6. 06 : 2 דקות. גרשון שפע בן קיבוץ גבעת חיים שחה 200 מ' בסגנון חזה בשלב המוקדם בזמן של 6. 40 : 2 דקות, בעוד שהזוכה במדליית הזהב איאן אובראיין (Ian O`brien) קבע תוצאה של 8. 27 : 2 דקות.

tokyo 20

טקסט תמונה :  אולימפיאדת טוקיו 1964 . מאמן השחייה יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל וחניכו אברהם "ביינוש" מלמד יבל"א . כעבור ארבע שנים באולימפיאדת מכסיקו 1968 העפיל אברהם מלמד תחת הדרכתו של "יוז'ו" טלקי ז"ל לשלב חצי הגמר ב- 100  מ' בסגנון פרפר וקבע שם זמן של 59.6 ש'. הוא החמיץ בשתי עשיריות את הזכות להעפיל למשחה הגמר. אברהם מלמד התגבר על מחלת האסטמה ובשנת 1968 דורג במקום התשיעי בעולם במשחה ל- 100  מ' בסגנון פרפר. הוא נבחר לספורטאי השנה של מדינת ישראל באותה שנה והקדים בסקר את שני הכדורגלנים גיורא שפיגל ומרדכי שפיגלר. (התמונה באדיבות משפחת טלקי מקיבוץ כפר מכבי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

tokyo 22

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. לוח התוצאות האלקטרוני מדרג את אברהם מלמד במקום ה- 5 בתוצאה של 2:20.7  דקות במקצה המוקדם השני במשחה ל- 200 מ' בסגנון פרפר. במשחה הזה ניצח השחיין האוסטרלי קווין ברי שזכה מאוחר יותר במדליית הזהב במשחה הגמר. (התמונה באדיבות משפחת טלקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההצלחה הישראלית היחידה באולימפיאדת טוקיו 1964 הייתה של שופט הכדורגל מנחם אשכנזי. הוא הוצב ע"י הוועדה המארגנת ו- FIFA לשפוט את משחק הגמר בו ניצחה הונגריה את צ'כוסלובקיה 2 : 1. הפרוטוקול העניק למנחם אשכנזי מדליה אולימפית.

tokyo 23

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964 . משלחת ישראל . זיהוי הנוכחים של שורת העומדים מימין לשמאל : מיכל למדני , יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל , גרשון שפע , מרים סידרנסקי , ד"ר אלכסנדר גוטסמן ז"ל , אברהם מלמד , גדעון אריאל , איש לא מזוהה ,  יוסף גוטפרוינד ז"ל (נרצח באולימפיאדת מינכן 1972 ע"י בני עוולה) , שופט הכדורגל הבינלאומי מנחם אשכנזי ז"ל , יעקב שפרינגר ז"ל (נרצח באולימפיאדת מינכן 1972 ע"י בני עוולה) , יוסף "יושו" ענבר ז"ל , מלווה יפנית , מאחוריה האצן לוי פסבקין , הרץ ל- 800 מ' עמוס גלעד , שני אנשים לא מזוהים , ומאמן הא"ק עמיצור שפירא ז"ל (נרצח באולימפיאדת מינכן 1972 ע"י בני עוולה). זיהוי הנוכחים של שורת היושבים מימין לשמאל : שתי מלוות יפניות של הקבוצה הישראלית , מלווה יפני, איש לא מזוהה, יצחק כספי ז"ל , ואיש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1968 החל מסע הכיבושים של רוּן אָרְלֶדְג' נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC .ABC רכשה את זכויות השידורים של משחקי אולימפיאדת החורף בגרנובל – צרפת תמורת סכום חסר תקדים בעת ההיא 2.500000 (שניים וחצי מיליון) דולר , וגם את זכויות השידורים של אולימפיאדת מכסיקו 1968 עבורם שילמה 4.550000 (ארבעה מיליון וחמש מאות וחמישים אלף) דולר. רשת ABC שידרה עשרות שעות מהמפעלים האלו בהצלחה גדולה . השידורים ממכסיקו סיטי הועברו לראשונה בתולדות הטלוויזיה בצבע . משחקי החורף של אולימפיאדת גְרֶנוֹבְּל 1968 זכו לפּרסוּם רב גם בשל סרט הקולנוע הנפלא של הבימאי הצרפתי קִלוֹד לָאלוּש "13 יום בצרפת". הסרט הדוקומנטארי תיעד באמצעות 35 מצלמות את התחרויות המרתקות בהן עלה לגדולה מחליק הסקי הצרפתי זָ'אן קְלוֹד קִילִי שזכה בגרנובל בשלוש מדליות זהב ובתהילת נצח.

מחירי זכויות השידורים האולימפיים המשיכו להרקיע שחקים . את משחקי אולימפיאדת החורף של סָאפּוֹרוֹ – ביפן ב- 1972 שידרה NBC תמורת 6.400000 (שישה מיליון וארבע מאות אלף) דולר . ABC רכשה את זכויות השידורים של אולימפיאדת מינכן 1972 ושילמה עבורן סכום שנחשב אסטרונומי אז בן 7.500000 (שבעה מיליון וחצי) דולר . רשתות הטלוויזיה האמריקניות נשכבו על הגדר ומימנו בגופן את הוועד האולימפי הבינלאומי כמעט לבדן . רשתות הטלוויזיה של אירופה המערבית המאוגדות ב- EBU (ראשי תיבות שלEuropean Broadcasting Union) לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואלה של אירופה המזרחית הקומוניסטית המאוגדות באיגוד שידור נפרד משלהןOIRT (ראשי תיבות שלOrganization Intervision Radio and Television), שילמו מחירים מגוחכים תמורת השידורים של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 שהפכה לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. ה- EBU על 35 רשתות הטלוויזיה שלו שילם כ- 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר. חלקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמד על 25.000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר.

[1] ראה נספח : מקור אינפורמציה נוסף, הספר, “TOKYO OLYMPICS 1964”.

יעל ארד נגד פראוקה אייקהוף באולימפיאדת ברצלונה 1992

ראה את הרשימה הבאה והאחרונה 8 מ- 8 בפוסט הבא מס' 463 :

אנוכי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מטעמם של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, והג'ודוקא יעל ארד מי שזכתה במדליית הכסף באולימפיאדת ברצלונה 1992.

מאז אולימפיאדת ברצלונה 1992 ועד היום הזה בחודש דצמבר של 2014 צפיתי שוב ושוב , כ- 1000 (אלף) פעמים ב- Video , ב- קרב הג'ודו ההוא השנוי במחלוקת באולימפיאדת ברצלונה במשקל 61 ק"ג בין הג'ודוקא הישראלית יעל ארד לבין הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף . גם היום לאחר הצפייה ה- 1000 אין בלבי בכלל צל של ספק כי פראוקה אייקהוף ניצחה וכי השופט (ו/או שמא השופטת) טעה טעות חמורה לרעת הג'ודוקא הגרמנייה. פראוקה אייקהוף יזמה תרגיל זריז ו- הטילה את יעל ארד על המזרן ואולם תוך כדי נטילת היוזמה בהתמודדות וביצוע תחבולת גלגול והיפוך של מהלך ההטלה, עברו כתפיה של פראוקה אייקהוף עצמה דרך המזרן, והשופט פירש את המעבר הזה כ- איפון (Ippon) לטובת יעל ארד. החלטה דרמטית, הפוכה, ומנוגדת לכל היגיון של מומחה ג'ודו מפני שהיא יעל ארד לא נקטה בשום אינציאטיבה משלה כדי לגרום לכך , למגע הכתפיים של פראוקה אייקהוף (ל- משך שבריר שנייה) אלא הייתה מובלת ע"י פראוקה אייקהוף לכל אורכו של המהלך ההתקפי הזה של הג'ודוקא הגרמנייה. יעל ארד הפסידה בהתמודדות אולם נהנתה מההפקר ומשיפוט מגוחך שהיטיב עמה והֵרָע עם הגרמנייה. יעל ארד העפילה לחלוטין באופן לא צודק לתחרות הגמר. בקרב הגמר הפסידה יעל ארד לג'ודוקא הצרפתייה קתרין פלורי (Catherine Fleury) וזכתה במדליית הכסף. מדובר בהישג סנסציוני של יעל ארד. במידה רבה בלתי צפוי.

שני הקרבות של יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992 נגד פראוקה אייהוף ונגד קתרין פלורי הועברו על ידינו בשידורים ישירים . שַדָּר ה- Off tube בספרד של קרבות הג'ודו היה אורי לוי (בפוסט הקודם הוסבר מדוע איחרנו את המועד ו- אי אפשר היה לרכוש עמדת שידור בהיכל הג'ודו בבלאוגראנה בברצלונה 92') . אלוף העבר המפורסם של ישראל בג'ודו מר יונה מלניק שימש פרשן Off tube של אורי לוי באולפן בירושלים . אורי לוי לא היה שַדָּר ג'ודו במקור . הוא הבין מעט מאוד בתחום . כמות ידע הדומה לרמת הידע של אלכס גלעדי מי ששידר Off tube באולימפיאדת מינכן 1972 את תחרויות הקייאק בסלאלום במים סוערים מבלי שיהיה לו שמץ של מושג בתחום . אלכס גלעדי הפך לשדר של תחרויות קייאק בסלאלום במים סוערים באולימפיאדת מינכן בכורח הנסיבות . נסים קיוויתי היה שַדָּר תחרויות הא"ק והשחייה . דן שילון היה העורך והמגיש וגם המפיק הראשי . על אלכס גלעדי הוטל לשדר Off tube מה- IBC במינכן 72' מקצועות ספורט לא שהוא לא הכיר אלא ראה אותם בפעם הראשונה בחייו .

מצבו של אורי לוי באולימפיאדת ברצלונה 1992 היה דומה אולם טוב בהרבה ממצבו של אלכס גלעדי באולימפיאדת מינכן 1972. קבוצת השדרים שלי (אורי לוי, מאיר איינשטיין, דני לבנשטיין, משה גרטל, ורמי ווייץ) עברה ב- 6 וב- 7 ביולי (ימי שני ושלישי בשבוע) השתלמות יסודית במכון ווינגייט בחוקה ובטכניקה של כל מקצועות הספורט האולימפיים בטרם טיסתנו לברצלונה. אף על פי כן ספורט הג'ודו לא היה נהיר ו- שגור אצלנו. מכיוון שמאיר איינשטיין שידר א"ק, משה גרטל שידר שחייה, ודני לבנשטיין שידר התעמלות, הוטלו אורי לוי ורמי ווייץ ל- מערכה כשדרי Off tube של הענפים האולימפיים הקטנים ובתוכם הג'ודו. על אורי לוי הטלתי לשדר את תחרויות הג'ודו . בסיסי החומר והידע הצר היו טמונים בהרצאות מכון ווינגייט אולם למזלנו וגם למזלו עמד לרשותו פרשן בעל ידע שיעור קומה בשם יונה מלניק. הג'ודו על כל מרכיביו היה ספציאליטה של יונה מלניק. יונה מלניק היה 14 (ארבע עשרה) פעמים אלוף ישראל בג'ודו.

מה שהתחולל בקרב הג'ודו ההוא בברצלונה 1992 בין יעל ארד לפראוקה אייקהוף היה מדהים מכל היבט שהוא . כולם הופתעו שם והיו המומים בתומו. שתי היריבות פראוקה אייקהוף ויעל ארד היו גם הן מוכות תימהון. וגם שני השדרים שלי אורי לוי ויונה מלניק היו נבוכים ולכמה שניות גם מבולבלים. רק השופט לא התרגש והיה בטוח בעצמו. הוא סימן בתנועת יד חדה על איפון (Ippon) אך לטובת מי…? ובאמת על הלוח האלקטרוני ליד המזרן נרשם איפון (Ippon) אולם בעבור מי…? פראוקה אייקהוף הניפה ידיים בגיל אֶל עַל וסברה שהיא ניצחה . על הלוח האלקטרוני היה כתוב במפורש Ippon. היא הייתה משוכנעת שה – Ippon הוענק לה. למרגלותיה שוכבת המנוצחת יעל ארד כשהיא נראית מבולבלת ושואלת בתנועת יד את מאמנה דני ליאופולד מה קרה…? היא הייתה בטוחה שהפסידה. אורי לוי ויונה מלניק היו משוכנעים שפראוקה אייקהוף ניצחה ולפי כך שידרו את הטקסט שלהם ל- 2.000000 (שני מיליון) צופי טלוויזיה בארץ כי יעל ארד הובסה. גם אני הייתי בטוח מעמדת הפיקוד שלי ב- IBC בברצלונה שפראוקה אייקהוף ניצחה ו- יעל ארד הפסידה. לאף אחד לא הייתה סיבה להטיל ספק בתנועות הגוף ה- היסטריות ו- רוויות שמחת הניצחון של פראוקה אייקהוף שסִמְנוּ הכרעה מול שכיבה חסרת אונים וחסרת תנועה של יעל ארד שהפגינה חולשה וכניעה. אולם בתוך שניות הוברר ההפך. השופט העניק Ippon דווקא לטובת יעל ארד ובעצם פראוקה אייקהוף היא המובסת והמנוצחת בקרב.

yael arad 6 a

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992 . תמונת טלוויזיה סנסציונית . תם קרב הג'ודו במשקל 61 ק"ג בין הג'ודוקא הגרמנייה פראוקה אייקהוף לבין הג'ודוקא הישראלית יעל ארד. פראוקה אייקהוף מניפה ידיים אל על ומסמנת "הניצחון שלי" לאחר ההטלה המוצלחת שלה את יעל ארד למזרן (על חולצת הג'ודו שלה פראוקה אייקהוף כתובות השלוש האותיות באנגלית GER, כלומר גרמניה). מצד ימין נראית בבירור על הלוח האלקטרוני הסמוך למזרן הכתובת "Ippon" . יעל ארד נראית מוטלת שרועה, כנועה, וחסרת אונים כאשר שיער ראשה מבצבץ מבין רגליה של פראוקה אייקהוף הצוהלת. שופט התחרות חשב אחרת והעניק את הניצחון דווקא ליעל ארד. (באדיבות RTO 1992 ה- Host broadcaster הספרדי של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי). 

ב- "מבט ספורט" תוכנית הסיכום שהפקתי וערכתי ואשר שודרה ביום חמישי – 24 בדצמבר 1992 , שידרתי שני ראיונות שקיימנו עם יעל ארד (ריאיון ישיר מאולפן תל אביב) וגם עם פראוקה אייקהוף (ריאיון מוקלט שעשתה בעבורי בגרמניה רשת הטלוויזיה הציבורית הגרמנית ZDF) . כל אחת מהשתיים טענה בנחישות שהיא ניצחה ויריבתה הפסידה . תוכנית הסיכום העיתונאית הזאת ביום ההוא של 24 בדצמבר 1992 בהשתתפות יעל ארד ופראוקה אייקהוף הפכה בבת אחת לחבית אבק שריפה מלאה באצבעות דינמיט ואפופה סערת רגשות . יעל ארד נעלבה ממלאכתי העיתונאית בה הצמדתי את טענות פראוקה אייקהוף להצהרת הניצחון שלה , וביקשה את התערבות והגנת שרת החינוך גב' שולמית אלוני ז"ל וגם את הגנתו של סגנה של שרת החינוך ח"כ מיכה גולדמן. שולמית אלוני ומיכה גולדמן פנו מייד אל מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ואל מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ודרשו מהם לפטר אותי ו/או לפחות יצליחו לכפות עלי התנצלות בפני יעל ארד . ברור שלא עלה על דעתי להתנצל בפני איש משום שפעלתי כשורה וכהלכה על פי כל אמות מידה של עיתונאי טלוויזיה. הודעתי לאריה מקל וליוסף בר-אל שאינני עובד בשירות הממלכה של שולמית אלוני ומיכה גולדמן וגם לא מְשָרֵת טלוויזיה ואיש יחסי ציבור של יעל ארד ואיגוד הג'ודו. אני עיתונאי שחייב למסך הטלוויזיה שלו ולמצפונו בלבד. אולם אמרתי להם שמפני היותם הבוסים שלי הם כמובן יכולים לפטר ולהעיף אותי. "אינני מתנצל בפני איש גם לא בפני יעל ארד", בישרתי להם חד משמעית. הם לא פיטרו אותי. שניהם, אריה מקל ו- יוסף בר-אל דווקא העניקו לי גיבוי.

הפוסט הבא מס' 463 ייוחד כולו מכל ההיבטים וגם המסמכים שנשתמרו לפרשת הטלוויזיה שהייתה קרויה, "יעל ארד – פראוקה אייקהוף".

סוף הפוסט מס' 462. הועלה לאוויר ב- 25 בדצמבר 2014. ראה המשך בפוסט מס' 463.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *