פוסט מס' 422. משלי שלמה בן דוד מלך ישראל : לדעת חוכמה ומוסר להבין אמרי בינה. לקחת מוסר השכל צדק ומשפט משרים. לתת לפתאים עורמה לנער דעת ומזימה. ישמע חכם ויוסיף לקח ונבון תחבולות יקנה. להבין משל ומליצה ודברי חכמים וחידותם. יראת יְהוָֹה ראשית דעת חוכמה ומוסר אווילים בזו (1). פוסט מס' 422. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 6 באוגוסט 2014.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק , נכתב , ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : הפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת.

———————————————————————————–

פוסט חדש מס' 422 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 6 באוגוסט 2014.

———————————————————————————–

מִשְלֵי שְלמה בֵּן דָוִד מֶלֶך יִשְרָאֵל : לָדַעַת חוֹכְמָה ומוּסָר להבין אִמְרֵי בִּינָה. לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל צֶדֶק ומִשְפָּט וּמֵשָרִים. לָתֵּת לפְתָאִים עוֹרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִימָה. יִשְמַע חָכָם ויוסִיף לֶקַח ונָבוֹן תַּחְבּוֹלוֹת יִקְנֶה. לְהָבִין מָשָל וּמְלִיצָה ודִבְרֵי חֲכָמִים וחִידוֹתָם. יראת יְהוָֹה רֵאשִית דָּעַת חוֹכְמָה ומוּסָר אֱוִוילִים בָּזוּ (1). פוסט מס' 422. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה :  2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ובחלוף שלושה חודשים מינוי הקבע שלו ב- 2 ביוני 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל "אריק" שרון והדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הכותרת ההיסטורית של הפוסט הזה שנהגתה ע"י שלמה המלך לפני כ- 3000 (שלושת אלפים) שנה כמבוא לספר "משלי" בתנ"ך היא במידה רבה אוניברסאלית ומעוררת מחשבות בעיקר אצל אלה שהפסידו בגלל טיפשותם. היא נישאת כאן לא בכדי. מסכת ביטויים רלוואנטית ש- נוגעת לכולנו וגם לאנשי ערוץ 1 שקרס מבלי שנפילתו הייתה באמת מחויבת המציאות.

הערה 4 : תודה לחברת החדשות של ערוץ 10 על עבודה עיתונאית – טלוויזיונית פנטסטית במשך 29 (עשרים ותשעה) ימים בכיסוי ושידור מלחמת "צוק איתן" ודרך ואופן ה- הנחיה והגשת האינפורמציה לציבור צופי ערוץ 10 . כל בר בי רב שמעורה קצת בתעשיית הטלוויזיה מבין באיזה עבודה מורכבת ויקרה מדובר ואיזה דבקות במשימה ואורך נשימה נדרשים מאנשי חברת החדשות של ערוץ 10 בשלושת אבני היסוד של המדיה : הנדבך האנושי, הנדבך הטכנולוגי, והנדבך הלוגיסטי. חברת החדשות של ערוץ 10 מיצבה את עצמה בעת סיקור מלחמת "צוק איתן" בפסגת הפירמידה התקשורתית, העיתונאית – טלוויזיונית, של מדינת ישראל. היא ראויה לכל שבח. ההצטיינות של חברת החדשות של ערוץ 10 בתקופת החירום הזאת של מלחמת "צוק איתן" היא אקסיומה על פי החישוב וההתבוננות שלי. אני לוקח עמי למזכרת מסיקור המערכה הכבדה את הכתב הצבאי של ערוץ 10 אלון בן דוד (וגם את אור הלר ואלמוג בוקר). אלון בן דוד מושך תשומת לב גם מפני שהמצלמה והמיקרופון מחמיאים לו. מדובר במתת טבע אבל לא רק ולא זה העיקר. הוא התגלה כשַדָּר טלוויזיה אמיץ, שקול, מדוד, ומאופק. אלון בן דוד הוא Analyzer נָבוֹן ובַר סַמְכָה , וקר רוח ובעל השערות עיתונאיות – טלוויזיוניות הגיוניות שהתבררו כנכונות. אלון בן דוד הוא עיתונאי טלוויזיה מהימן מהדרגה העליונה שאתה מאמין לדיווח שלו, לכל מילה שיוצאת מפיו. מה חבל, מלחמת "צוק איתן" היא שעתה היפה של חברת החדשות של ערוץ 10.

הערה 5 :  אנשים שונים שואלים אותי כיצד זה אני מרשה לעצמי למדוד ולהלל את חברת החדשות של ערוץ 10 בתקופת מלחמת "צוק איתן", בעוד אני משולל יכולת השוואה ומבלי שאני צופה בשידורי חברת החדשות של ערוץ 2 ובטח לא בשידורי חטיבת החדשות של ערוץ 1. התשובה פשוטה : כאיש תעשיית הטלוויזיה בעל ניסיון של 40 (ארבעים) שנים, ההתבוננות והמעקב העיתונאי שלי נותרו עדיין חדים. עיני לא כהתה. אני מסוגל לבודד ולהבחין ב- אקסיומות. אינני זקוק בכל מקרה להשוואה ולא כל אקסיומה ניתנת להוכחה מתמטית. קווים מקבילים במתמטיקה אינם נפגשים לעולם – זאת אקסיומה. הפיזיקאי – מתמטיקאי הגאון היהודי – בריטי אייזיק ניוטון (1727 – 1643) ביסס את שלושת חוקי הדינמיקה שלו על סמך מעקב והתבוננות בהתנהגותם של כל מיני גופים בחיי היום – יום של כולנו. יכולת הניסוח המתמטית שלו, "כל גוף מתמיד במצבו – אם במנוחה ו/או בתנועה במהירות קבועה לאורך קו ישר – כל עוד אין כוח חיצוני מאלץ אותו לשנות את מצבו הקודם" , איננה זקוקה להשוואות. אינך צריך להאזין לקולותיהם של שני שדרני הכדורגל ברדיו "קול ישראל" עמי פזטל ודני דבורין כדי להבין שהשדרן נחמיה בן אברהם ניצב בדרגה אחת שלימה מעל שניהם ושכמותם . נחמיה בן אברהם הוא דוגמא לאקסיומה ייחודית . אין שום הוכחה מתמטית מדוע מבין שלושת שדרני הכדורגל האלו נחמיה בן אברהם , עמי פזטל , ודני דבורין שמוסרים לציבור אינפורמציה דומה ומשתמשים באותה כמות מלל – הראשון נתפש כשַדָּר עַל ושני הבאים בעקבותיו כ- בינוניים ומטה . אינך צריך להתבונן ב- 1000 (אֶלֶף) נשים כדי לקבוע שאליזבת' "ליז" טיילור היא אישה יפה . את מהדורות "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית הגישו בעשור ה- 70 של המאה הקודמת חיים יבין , דן שילון , אריה אורגד, טוביה סער, יורם רונן ז"ל, יאיר אלוני, דניאל פאר, יעקב אחימאיר, שמעון טסלר ז"ל ואולי עוד כמה. האנשים האלה קריינו טקסטים חדשותיים באולפן מול מצלמת הטלוויזיה . אין שום נימוק והוכחה מתמטית מדוע הראשון ברשימה לעיל ניצב מעל כולם עד שמָאן דָהוּ העניק לו את התואר "מר טלוויזיה". כנ"ל לגבי ההתבוננות העכשווית שלי בחברת החדשות של ערוץ 10 שיעילותה ואיכותה הפכו לאקסיומה טלוויזיונית. חברת החדשות של ערוץ 10 שווה כל קומפלימנט בעת סיקור מלחמת "צוק איתן", גם מבלי לראות את מלאכתם של ערוץ 2 ו- ערוץ 1. לא כל דירוג של איש, קבוצה, ו/או מאורע כלשהו חייב בהוכחה מתמטית ובהשוואה עם הדומים לו.

הערה 6 : "המעגל" אמש (יום שלישי – 5 באוגוסט 2014) בהנחיית דן שילון איננה עוברת מסך . לא הוא ולא תוכניתו .

הערה 7 : מפליא אותי כל פעם מחדש מדוע שדרן גלי צה"ל רזי ברקאי מחויב להעסיק פנל של עיתונאים ועיתונאיות זרים וזרות כדי להיטיב כאילו עם תוכנית האקטואליה היומית שלו (בין 09.00 לבין 11.00) בשעה שעומדים לרשותו נבחרת עיתונאים מקורית של התחנה שאף הג'ינגל של מפקד גלי צה"ל ירון דקל מחמיא לה ומהלל אותה . תגיד לי מר רזי ברקאי למה חשוב לי לשמוע את דעתה הלא חשובה של גב' איילה חסון מערוץ 1 על סיגנל השידור של רדיו גלי צה"ל…??? לאיילה חסון יש את הבימה שלה ומי שרוצה לראות אותה ולהקשיב לה יכול  ללחוץ 11 על ה- Remote Control הטלוויזיוני בביתו . מדובר באילוץ מלאכותי בלתי נחוץ . תאמר לי מר רזי ברקאי מדוע אינך משתמש ברשת כתבי צה"ל המקוריים…??? שאלה דומה מופנית לחברת החדשות של ערוץ 10 : מדוע נזקקת החברה לשירותיו של עיתונאי "מעריב" מר בן כספית בפנל "שישי" באולפן החדשות בערבי שישי…??? מדובר בכפילות ובהכבדה שלא לצורך . בן כספית לא מעשיר את צופי ערוץ 10 אפילו בגרם נוסף אחד של מידע חיוני וגם לא תורם אפס קצהו של אחוז רייטינג אחד נוסף למדרוג של הערוץ שמעסיק אותו . מדוע חברת החדשות של ערוץ 10 זקוקה לבן כספית ? לערוץ 10 יש את שני המגישים שלו אלון בן דוד וטלי מורנו (טובה מאוד) ואת שורת הכתבים המרשימה והמוערכת שלו : מואב ורדי, חזי סימן טוב, נדב אייל, רביב דרוקר, גיא זוהר, נדב פרי, ברוך קרא, צבי יחזקאלי, ואחרים, וכמובן את המנחים שלו אלון בן דוד וטלי מורנו שהם גם עיתונאים ברמה בפני עצמם.

הערה 8 : לא מובן מדוע גב' איילה חסון אשת ערוץ 1 נזעקת לגלי צה"ל ומתגודדת שם במקום לשמור על יסודות ביתה שמטים ליפול . ריצתה הלא צנועה במהירות של 100 קמ"ש לזרועותיו של רזי ברקאי לא רק מעוררת אי נוחות , אלא מסגירה את חולשותיה שלה ואת רשלנות רשת הטלוויזיה הכושלת שהיא אמורה לייצג .

ayala hasson

טקסט תמונה : יולי – אוגוסט 2014. מראה בלתי מלבב על המסך. איילה חסון מייצגת את ערוץ 1 בעת מלחמת "צוק איתן" . פליטת הקולמוס הבוהקת ממעל איננה בהכרח מדגם אבסולוטי מדויק , אולם היא מצביעה ולא בפעם הראשונה על חוסר רגישות, רשלנות מתמשכת של היעדר בקרה צמודה, הגייה מרפרפת, ופיקוח לקוי בשידורי החדשות של ערוץ 1. (באדיבות ערוץ 1).

הערה 9 : בקיץ 2002 טרקתי את דלתות רשות השידור וערוץ 1 ונפניתי לעַד מכור מחצבתי בעקבות מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור . בעת המשבר הגדול ההוא לפני תריסר שנים החלטתי גם להתנתק מרדיו "קול ישראל" (חוץ מ- "רגעי קסם") ובחרתי בתחנת הרדיו הצבאית גלי צה"ל להיות ערוץ הבית הרדיופוני שלי . גדלתי שם על שלוש שדרניות (איכותיות) יעל דן , גלית אלטשטיין , וליעד מודריק . נשבע לכם , מעולם לא ראיתי אותן וברור שלא שוחחתי עִמן . אינני יודע מי הן . אף על פי כן אני אוהב אותן . או אם להיות פחות רומנטיקן אני קשוב אליהן ומעריך אותן . גלית אלטשטיין וליעד מודריק נעלמו לי . פתאום בעת מלחמת "צוק איתן" מצאתי את עצמי שוב מקשיב לגב' גלית אלטשטיין . שדרנית איכותית שמנהלת את תוכניות האקטואליה שלה בקורקטיות ונבונות .

הערה 10 : הפתעה ואכזבה מרה עבורי הייתה הופעתם בתקשורת, בעיתון "הארץ", של העיתונאים גדעון לוי , אורי אבנרי , ו- ב. מיכאל (מיכאל בריזון, מי שהיה אחד מארבעת הכותבים של תוכנית הסטירה הטלוויזיונית "ניקוי ראש" בשנים 1976 – 1974 יחדיו עם אפרים סידון, קובי ניב, וחנוך מרמרי. את "ניקוי ראש" ערך והפיק מרדכי "מוטי" קירשנבאום . הבימאי היה יעקב אסל). לא בגלל דעותיהם המגוחכות ולא בשל הניטראליות המלאכותית הבלתי מתקבלת על הדעת שנקטו, אלא מפני יכולת הכתיבה הדלה שלהם . בלט חוסר כישרונם לנתח בהיגיון ושֵכֶל את המציאות הצבאית והפוליטית המורכבת שהתהוותה בעת מלחמת "צוק איתן" ואת העובדות שנוצרו בשטח . מהימנות כתיבתם המוגבלת הפכה אותם לכתבים עניים, טועים ומטעים. בחלק מהטקסטים המעוותים שלהם היו הכותבים לא רק בלתי מדויקים אלא גם לא נבונים , כאלה שהפכו בעל כורחם גם למעֵין שקרנים . בעיקר גרם לי מפח נפש של ממש מר אורי אבנרי מפני שחשבתי עד היום שהוא הרבה יותר חכם מהעיתונאים האחרים . מר אורי אבנרי (בן 91 היום) העלה מהאוב (במאמרו "צ'רצ'יל המנוול" בעיתון "הארץ" ב- 16 ביולי 2014) את הטינופת הנָאצִית האָרְסִית ד"ר יוזף גבלס וציטט את חזונו הלאומי נוכח הפצצת מטוסי בנות הברית את ערי גרמניה במלחמת העולם ה- 2 (על משקל הפצצת חיל האוויר הישראלי מטרות צבאיות ברצועת עזה במלחמת "צוק איתן"), "הם יכולים להשמיד את רכושנו אך לא לשבור את רוחנו", מבלי לספר לקוראיו ולו במשפט רקע אחד מי זה יוזף גבלס. יוזף גבלס שימש שר התעמולה הנבזה ועוזרו ותומכו הראשי של הקנצלר הנאצי אדולף היטלר, והוא כמו מורו ורבו נחשב לפושע מלחמה מלחמה. אדולף היטלר הוא אבי הדוקטרינה של השמדת יהדות אירופה והשמדת עמים ואוכלוסיות אזרחיות ב- קונטיננט האירופי על פי צורכי המלחמה. הצורר הנאצי אדולף היטלר הגה יחדיו עם יוזף גבלס, הרמאן גרינג, והיינריך הימלר את תורת פשעי המלחמה נגד האנושות הגורסת כי במלחמות אין צורך לנצח את צבא היריב, אלא צריך לכתוש ולהשמיד את האוכלוסייה האזרחית שלו, וזה מספיק. כך פקד על ראשי המטכ"ל שלו הגנרלים אלפרד יודל ו- ווילהלם קייטל לעשות. כזכור ארבעת הפחדנים המנוולים האלה אדולף היטלר, יוזף גבלס, הרמאן גרינג , והיינריך הימלר מי שהמיטו אסון כה גדול על העם הגרמני במלחמת העולם ה- 2, אבדות כבדות ברכוש ונפש, כ- 9.000000 (תשעה מיליון) הרוגים גרמניים חיילים ואזרחים בשש השנים ההן של 1945 – 1939, לא מצאו עוז להתייצב בפני בני עמם כדי להכריז בפניהם על התבוסה הנוראית, ובחרו להתאבד. שני הראשונים בירייה ושני האחרים בבליעת כמוסות ציאניד. אלפרד יודל ו- ווילהלם קייטל הוצאו להורג ונתלו באוקטובר 1946 ע"י בית הדין של בנות הברית בתום משפטי נירנברג ב- באוואריה באשמת פשעי מלחמה נגד האנושות. אורי אבנרי הוא אכזבה ענקית עבורי.

לא מעט מקוראי "הָאָרֶץ" תוהים כיצד מערכת העיתון מצאה צורך לנכון להוציא לאור פוסטים כה מעוותים ובלתי נכונים של גדעון לוי , אורי אבנרי , ו- ב. מיכאל . אלפי קוראים מצאו בפוסטים האלה פגמים מהותיים. אני מצרף לפוסט הקונקרטי הנוכחי שלי את הסתייגותה המוחלטת של הקוראת גב' נאוה ליטבק ואת נימוקיה להסתייגות הזאת ממאמרו המופרך של ב. מיכאל "בשיטת אולמרט", כפי שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב- 30 ביולי 2014.

ראה עיתון "הארץ" מ- יום רביעי – 6 באוגוסט 2014 . עיתון "הארץ" . הקוראת גב' נאוה ליטבק מרעננה מנמקת מדוע היא מסתייגת ממאמרו המופרך של ב. מיכאל "בשיטת אולמרט" כפי שהתפרסם ב- "הארץ" ב- 30 ביולי 2014. 

הערה 11 : מִשְלֵי שְלמה בֵּן דָוִד מֶלֶך יִשְרָאֵל : לָדַעַת חוֹכְמָה ומוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה. לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל צֶדֶק ומִשְפָּט וּמֵשָרִים. לָתֵת לפְתָאִים עוֹרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִימָּה. יִשְמַע חָכָם ויוסיף לֶקַח ונָבוֹן תַּחְבּוֹלוֹת יִקְנֶה. לְהָבִין מָשָל וּמְלִיצָה ודִבְרֵי חֲכָמִים וחִידוֹתָם. יִרְאַת יְהוָֹה ראשית דָּעַת חוֹכְמָה ומוּסָר אֱוִוילִים בָּזוּ (1). (ספר "מִשְלֵי", פסוקים 7 – 1).

לא חולף יום בו אינני קורא , מעיין , לומד , ומשנן פרקי תנ"ך ופרקי תהילים. אני מאמין באמונה שלימה באלוהים בדרכי שלי. לא הופתעתי לקרוא את המבוא שכתב שלמה המלך בפתח ספרו המרתק והחשוב "מִשְלֵי". מדובר ב- Copywriter עתיק יומין, רעיונאי מוכשר שכתב לפני 3000 (שלושת אלפים) טקסט אכסדרה חשוב ובר תוקף גם בימינו אנו לספר "מִשְלֵי" ההוא . המבוא אקטואלי ואפקטיבי גם בימינו אלה ומופנה גם לאנשי ערוץ 1. התדרדרותו המוּאֶצֶת של ערוץ 1 אֱלֵי פי התהום מאז 2002 איננה אקראית ולא בעלמא. הסיבות ברורות. היא הייתה צפויה ואירעה בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס 2002 בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ועל פי המלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. בחלוף שלושה חודשים הפכה הצבתו ב- 2 ביוני 2014 למינוי קבע. יוסף בר-אל מונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 לתקופה של חמש שנים עד קיץ 2007. שלוש שנים מאוחר יותר, ב- 2 במאי 2005, התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון, והדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הרָמָה כ- מנכ"ל רשות השידור בעוון שוחד מסך ושחיתות. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. במידה רבה זה היה לא רק מאוחר מידי אלא גם מעט מידי. המתודה והשיטה הקלוקלת נזרעה – וההרס פשה, קצר, ושלט בכל.

arik sharon 1

טקסט תמונה :  השר הממונה על רשות השידור רענן כהן מעלה במארס – אפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של המנכ"ל הזמני רן גלינקא . ראש הממשלה מקבל את ההמלצה . (לע"מ תמורת תשלום) .

"כל אמתלה תשרת עריץ", אמר אזופוס. ביום שישי – 26 באפריל 2002  התפרסם במוסף "סוף שבוע" הפופולרי של העיתון "מעריב" ריאיון ארוך , חסר תקדים ומדהים בתוכנו עם מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל ערב מינוי הקבע שלו ע"י ממשלת ישראל והעומד בראשה מר אריאל "אריק" שרון . את הריאיון עִמו ערכה העיתונאית גב' שָרִי מָקוֹבֶר [1]. יוסף בר-אל הציג בריאיון את המניפסט הניהולי שלוֹ והסביר למראיינת כיצד הוא עתיד לנהל את רשות השידור . ראשו של המנכ"ל הקודם רָן גָלִינְקָא נערף . זה היה רק עניין של זמן עד שראשו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ייערף גם כן . המראיינת הציבה כותרת בשער המוסף, "יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור מצהיר אמונים לראש הממשלה". הצהרת האימונים העיתונאית הזאת של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל לראש הממשלה הייתה מעשה חנפני ומתרפס כפי שאני הבנתי זאת מהסוג הגרוע ביותר שטרם נראה כמותו בארץ. קראתי את הפוסט של שרי מקובר וחשבתי לעצמי כי יוסף בר-אל חצה את כל הקווים האדומים של גבולות המוּסַר. אולי נורא יותר הייתה שתיקתם העלובה של עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" גם יחד. הם כולם קראו את הריאיון של המנכ"ל המיועד שלהם עם גב' שרי מקובר. ידעו והחרישו. בעיניי זה היה ביזיון. טקסט הריאיון הגשים את עצמו. היה ברור לי כי ההבטחה העיתונאית הזאת של יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר כי הוא אמור להפקיע את רשות השידור לטובת ראש הממשלה שמינה אותו למשרה הרמה, אומנם תמוּמַש ותגשים את עצמה במלוא עוּזָה. יוסף בר-אל ניסח ללא בושה בריאיון ההוא עם שרי מקובר כותרת משלו על פי הציטוט הבא : "(…) אלוהים קרא לי… !  ג'ו סיים את המשימה שלך ! (…)". לא מצאתי כאן שום צניעות, שום ענוָוה, שום דֶרֶךְ אֶרֶץ, שום דוגמא אישית, שום כִּישָרוֹן. בגוף הכתבה דאג מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּע מזה שנים ארוכות על פי הציטוט הזה : "(…) חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי (…) דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג , רענן כהן , מאיר שטרית , רובי ריבלין , אריה דרעי, יאיר פרץ (…)", והוסיף על עצמו, "(…) אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עם אנשים יודע לשווק את עצמי , ויוצר קומוניקציה בקלות…קל להתיידד איתי (…)". אף פעם לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים . אחד מחוקי המוסר העיתונאיים קובע בבירור : "עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים – חשוד מראש". העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה. העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שלעולם אינם נחצים על פי ההיגיון והאקסיומה המתמטית.

לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית , אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה. מנכ"ל רשות השידור המיועד נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים משוררים או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל, ו/או אנשי חקלאות, תעשייה, וְ- High Tech. ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהַלֵל בפני המראיינת את כריזמת המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי , על פי הציטוט הבא : "(…) מה פירוש רָאִיס ? רָאִיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה. מתוך כבוד. אנשים בעל כורחם מכבדים אותי. אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר. כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו "קום אני מדבר אליך", אבל כולם קמים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. תמיד אמרו "הראיס נכנס" מתוך כבוד (…)". יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד הבטיח גם בטוֹן בוטח אם לא שחצני למראיינת שלו באותו ריאיון על פי הציטוט כלהן : "(…)אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו (…)" . הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות . איזה להחזיר ואיזה נעליים . בשורות הבאות בריאיון ההוא לפני שתיים עשרה שנים הבטיח את נאמנותו לראש הממשלה על פי הציטוט כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל אני אעשה מה שהוא יאמר לי. אנחנו חייבים להכניס דברים לפרופורציה. לא מקובל עלי מרד. כפי שיש עורך לכל עיתון ומנכ"ל לכל תחנת טלוויזיה, כך יש למדינה הזו ראש ממשלה, ואני לא מפחד להגיד את זה. מה אני פופאיי ? אני אבוא ואגיד לראש הממשלה, "אני מסרב אני יודע יותר טוב ממך מה מתאים ומה לא מתאים לעם ישראל ?". מדובר היה ב- חֶשְרָת עָבִים. עננים שחורים כבדים הסתירו ב- 2002 את עֵין השמש וכיסו באחת את שמי רשות השידור הריבונית ואת שמי ערוץ 1. העננה מנעה מ- קרני האור להאיר ולגלות מה מתחולל בין ארבעת כתלי ערוץ 1.

barel 4

טקסט תמונה : 26 באפריל 2002. יוסף בר- אל מחמיא לעצמו בפרהסיה בעיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 2002. השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו לא היסו אותו. "בכנסת ישראל אמרו לי , אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור", דיווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" גב' שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל ה- BBC הבריטי היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שלו בממשלה, כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד בישראל . תופעה בוטה שכזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי ו- עובדי ה- BBC  לקום ולגרש את המנכ"ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה. המגיש הראשי של "מבט" חיים יבין ומנהל רדיו "קול ישראל" שמעו את הטקסט המגוחך והחרישו. כל ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו החריש. (באדיבות העיתון "מעריב").

שוּם מנכ"ל בהיסטוריה של רשות השידור לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון, ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב. קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם. חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם ו/או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין מדינות דיקטטוריות ואת ארצות העולם השלישי. בשנות שלטונו של יוסף בר-אל ברשות השידור 2005 – 2002  הפך הסֵיאוּב למציאוּת גם בישראל . שוחד פוליטי הוא נֶמֶק. גם שוחד טלוויזיה הוא נֶמֶק. שחיתות פוליטית בתקשורת והופעתה על מרקע הטלוויזיה מעיד על רִיקָבוֹן החברה שמתירה זאת. עובדה שממשלת ישראל הבחינה בסופו של דבר בטעות ההפקדה המרה וסילקה את יוסף בר-אל בגין אותם הנימוקים של עוון שחיתות ושוחד מסך. אולם מדהים כי עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, שוחרי העיתונות החופשית, ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה, קראו היטב כל מילה באותו הריאיון ההוא ביום שישי ב- 26 באפריל 2002, אך שתקו והחרישו. הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר היה כל פי הבנתי ריאיון של קָלוֹן מוּסָרִי בו מכר מנכ"ל רשות השידור הנבחר יוסף בר-אל את השידור הציבורי ל- מוֹלֶךְ הפוליטי שמינה אותו לכהונה הרמה , והפקיד אותו כמנהיג עליון של השידור הציבורי במדינת ישראל. הציבור שתק ועמו החרישו עובדי רשות השידור ובראשם עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי הרדיו ב- "קול ישראל". מקטון עד גדול. מדהים. הרי מדובר בקבוצה נבחרת של עיתונאים, עורכים, ושדרים, שחלקם מוכרים מאוד לציבור ו- רבי מוניטין, הנושאים שנים רבות את חופש המחשבה הדיבור והביטוי במדינה ריבונית וחופשית.

קוראי הבלוג חייבים לדעת שהיו כאן פעם ימים אחרים . שמים בהירים בעשור ה- 70 של המאה שעברה בטרם התקדרו עָבִים שחורים שנות דור אח"כ בשנים 2005 – 2001. ההבדל השמֵימי הזה בין הרקיע הבהיר של השידור הציבורי בשנים 1979 – 1973 לבין הרקיע הקוֹדֵר משחור בשנים 2005 – 2001 והתפרקותו לרסיסים של השידור הציבורים בשנים 2014 – 2011, הביאו אותי להעניק לפוסט הזה את הכותרת שהעניק שלמה המלך למבוא בעת שכתב את ספר "מִשְלֵי" שלו בתנ"ך לפני 3000 (שלושת אלפים) שנים : מִשְלֵי שְלמה בֵּן דָוִד מֶלֶך יִשְרָאֵל : לָדַעַת חוֹכְמָה ומוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה. לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל צֶדֶק ומִשְפָּט וּמֵשָרִים. לָתֵת לפְתָאִים עוֹרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִימָּה. יִשְמַע חָכָם ויוסיף לֶקַח ונָבוֹן תַּחְבּוֹלוֹת יִקְנֶה. לְהָבִין מָשָל וּמְלִיצָה ודִבְרֵי חֲכָמִים וחִידוֹתָם. יִרְאַת יְהוָֹה ראשית דָּעַת חוֹכְמָה ומוּסָר אֱוִוילִים בָּזוּ. (ספר "מִשְלֵי", פסוקים 7 – 1).

zukerman 1

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת. שני האישים בתמונה הם אנטי תזה מובהקת ודרמטית ל- יוסף בר-אל . משמאל, ארנון צוקרמן המנהל הכריזמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו עם אחד מתומכיו הנמרצים ביותר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (מימין). (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1]  ראה נספח : ריאיון של העיתונאית גב' שרי מקובר עם יוסף (ג'ו) בר- אל "בסוף שבוע" של העיתון "מעריב" מתאריך יום שישי – 26 באפריל 2002.

[2]  ראה נספח : מוסף "סוף שבוע" של העיתון "מעריב" מיום שישי –  26 באפריל 2002.

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל דִרְדֵר את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 אל עברי פי פחת . זה ידוע וזה נאמר כבר. לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל נגרמו נזקים כבדים לטווח ארוך. עכשיו בחודשים יולי – אוגוסט של שנת 2014 עם סגירת השידור הציבורי והתמוטטותו במתכונתו הישנה , ולקראת הקמתו במתכונת חדשה, התבררו הנזקים הישנים ההם כבלתי הפיכים , עד שהצריכו את נעילת רשות השידור עכשיו ובנייתה מחדש. אין עוררין על העובדה שממשלת ישראל הענישה את יוסף בר-אל עונש כבד ביותר. ב- 2 במאי 2005 היא סילקה אותו מכהונתו בעודו משמש מנכ"ל רשות שידור מכהן ופעיל. ואומר זאת שוב : במידה רבה זה היה מאוחר מִידַי ומעט מִידַי מפני שבטרם ההדחה ההיא חסרת התקדים לראשונה בתולדות המדינה והרשות, הפכו כבר חלק מעובדי ערוץ 1 מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל. הותוותה הדרך המפותלת. הפוך מ- לינארית. שביל תקשורתי פתלתול רווי אין סוף פניות פוליטיות חדות. בכך נעשו חלק מעובדי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" ל- משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נרצעים , גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול , להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נִרְצָעוּת ויצירה אינן צועדות שלובות זרוע . זה לא הולך ביחד . מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם , הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים . אנשי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. לא של כולם. של רובם. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך על פי חוות דעתי ל- "פִּיפּ – פוליטיק Show" בגרוש שאיננו שווה פרוטה. התמוטטות הערכים גררה עמה מפולות רייטינג הרסניות שלא היו כדוגמתן בתולדות השידור הציבורי. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח לבסוף מנכ"ל רשות השידור המוביל. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים . זה כלל ידוע. כבר נאמר שוב ושוב וייאמר עוד פעם ועוד פעם כי האקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אחים. לעולם לא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, ו/או ידידות. תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור ובעל עֵרֶך עצום. לשמור על עצמאותה, על ה- יושרה שלה, ועל הגינותה. עליה לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתְחֲבֵר עמו. כל מנכ"ל רשות שידור וכל מנהל טלוויזיה חייב לשנן לעצמו ולאמץ את עֵרֶך העצמאות של השידור הציבורי.

ב- 2 במאי 2005 החליטה כאמור ממשלת ישראל בראשות אותו ראש הממשלה אריאֵל "אָרִיק" שרון מי שמינה את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור, להדיח ולסַלֵק אותו לאלתר מתפקידו הרָם שנתיים לפני תום כהונתו . בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בבושת פנים בעיצומה של תקופת הניהול שלוֹ. יוסף בר-אל הודח בשל אשמה כבדה של שחיתות ניהול ושוחד מסך. הוא סולק בחזרה לשוליים מהם הגיח, לירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. האשמה איננה רק במוּדַח שסוּלַק והורחק בצֶדֶק מתפקידו. האשמה מוטלת בראש וראשונה על אלה ברשות השידור שמינו אותו והרימו את ידיהם בעד המינוי השגוי והמופרך שאין לו אח ורע בתולדות השידור הציבורי בארץ . החֲבֵרִים והחֲבֵרוֹת שאיישו את מליאת רשות השידור ואת הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נַחְמָן שַי והצביעו פה אחד בקיץ 2002 בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, יוצאים רַע מאוד מהעניין. גם השָרָתִּים והמשת"פים בתוך רשות השידור שעשו בשעתו יד אחת מרצון עם המנכ"ל המודח נִנזפו לעַד ע"י ההיסטוריה.

ראה "הארץ" מ- 3 במאי 2005 . ידיעה של העיתונאית ענת בלינט . עיתון "הארץ" מדווח לקוראיו כי ממשלת ישראל אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . 

בערב חג השבועות , יום חמישי ה' בסיוון – תשס"ב , 16 במאי 2002, בעודי מכהן כמנווט ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, חיברתי מסמך בן 14 עמודים מעין כתב אישום נגד מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בתחום גזרת הניהול שלי . זה היה כשבועיים וחצי בטרם מינוי הקבע שלו למשרה הרמה . שלחתי את המסמך ללא כחל ושרק אליו ו- לידיו. זה לא היה מכתב אישי. לא ביקשתי ממנו קידום כלשהו , לא דרשתי ממנו העלאה במשכורת, ולא שאלתי ממנו קבלת דרגה נוספת. רציתי ממנו הסבר ונימוקים מדוע הוא מנהל את רשות השידור בכזה חוסר ידע ואי כישרון. שֵם המסמך הארוך והמנומק נקרא, "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1". הנה עמוד השער של המסמך בתוספת הערות שנכתבו על ידי בדם לבי. זה היה צו מצפוני. בפעם הראשונה בקריירה הטלוויזיונית שלי בת 32 שנות עבודה בשידור הציבורי השתמשתי באקסיומה המתמטית הקובעת ש- קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם, כטיעון קרדינלי נגד מנהיגותו ותִּפְקוּדוֹ של יוסף בר-אל כמנכ"ל רשות שידור מיועד. כלומר : הקו המקביל בו נעה העיתונות החוקרת, המבקרת, והמתעדת את הממלכה במדינה חופשית ודמוקרטית איננו נפגש לעולם עם הקו המקביל בו מתנהלת הממלכה הזאת. האקסיומה הזאת היא שמגינה על טוֹהַר המִידוֹת, המוּסָר, וחוסנם של שידורי הטלוויזיה והרדיו (לרבות העיתונות הכתובה) בכל מדינה חופשית ודמוקרטית באשר היא. אם הקו המקביל של העיתונאות הטלוויזיונית חוצה את הקו המקביל של השלטון הרי שמתבצע כאן חטא מתמטי ומוּסָרִי כבד מנשוא. קווים מקבילים של העיתונות ושלטון הממלכה שחוצים זה את זה מביאים בבת אחת להשחתה של השידור הציבורי באשר הוא. עותקים מהמסמך הזה שנכתב על ידי כאמור ב- 16 במאי 2002 נשלחו כעבור ימים ספורים לשבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור , לעשרים וארבעה אנשי מליאת רשות השידור, לשני אנשי וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גב' וֶורֶד ברמן ומר איתי לנדסברג, למנהל חטיבת החדשות מר רפיק חלבי , לדן שילון הוותיק מייסד חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968, לפרופסור מרדכי קְרֶמְנִיצֶר נשיא מועצת העיתונות הישראלית, וגם לשופט בדימוס מר יִצְחָק רְבִיבִי מי שעמד ב- 2002 בראש הוועדה המְמוּנָה על הכשרת המינויים הבכירים בשירות הציבורי.

מה שנכתב בדָם לִבִּי ב- 16 במאי 2002 באותו מסמך נאמר על ידי ליוסף בר-אל גם פנים אל פנים בע"פ. ואז נפניתי ממנו לעַד. "חפש את החברים שלך", אמרתי למנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל והתפטרתי מייד ולאלתר מתפקידי רב האחריות בערוץ 1 וברשות השידור. יוסף בר-אל לא עִנְיֵין אותי עוד. הוא גם לא היה חשוב יותר. עובדה שבסופו של דבר אותה ממשלת ישראל שמינתה אותו לתפקיד הרם היא גם זאת שהעיפה אותו בסופו של דבר לכל הרוחות. פירמידה תקשורתית איננה יכולה להחזיק מעמד כאשר צומח רווח וחלל גדול מידי בין הנדבכים שלה. היא מטה ליפול.

alroey einstein 1טקסט מסמך : 8 ביולי 2002 . כותרת ראשית בעיתון "ידיעות אחרונות". אנוכי מתפטר מניווט וניהול שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעקבות מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל. בתגובה מודיע מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לעיתון : "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…". ראיתי בו אופורטוניסט ואיש עלוב. היו ימים והאופורטוניסט יוסף בר-אל שהתמנה ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור חשב אודותיי והעריך אותי באופן שונה לחלוטין ב- 1985. עכשיו זה כבר היה חסר ערך . מישהו מבין שנינו השתנה וזה לא הייתי אני. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון וסגנו אהוד אולמרט ובתמיכתו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הדיחה לעַד ב- 2 במאי 2005 את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

tsalash 7

טקסט מסמך : 27 במאי 1985 . 17 (שבע עשרה) שנים חוצצות בין המסמך של 27.5.1985 לבין התמונה ממעל בה מכריז מנכ"ל רשות השידור ב- 8 ביולי 2002 בעיתון "ידיעות אחרונות", ציטוט : "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…"במסמך המצורף לעיל מובאת חוות דעת שונה של יוסף בר-אל אודותיי בקיץ 1985 בהיותו מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בכל מקרה האיש לא היה חשוב עוד בעיניי. מנכ"ל רשות השידור באותם הימים היה אורי פורת ז"ל. מנהל חטיבת החדשות היה יאיר שטרן. אני כיהנתי עבורם בתפקיד מנווט שידורי הספורט ומנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל כבר לא היה פיגורה חשובה עבורי אולם הייתי מאוכזב מעיתונאֵי ערוץ 1 שניצבו ניטראליים מהצד בוהים בקרב האקדחים המתחולל ביני לבין המנכ"ל המיועד. בראש הבוהים ניצב מר חַיִים יָבִין שהיה לא רק מאבות השידור הציבורי הטלוויזיוני אלא בראש וראשונה האיש שדוֹגֵל בטוֹהַר השידור הציבורי. לא בפעם הזאת. כך אני ראיתי את פני הדברים. גם הוא ניצב מהצד כמו רבים אחרים ולא תמך בי. אתה פתאום מבין שהכול אישי. אנשים דוגלים בטוֹהַר המידות האנושיות, ביושרה, במוּסָר, ודֶרֶך אֶרֶץ – כשנוח להם. כך אני הבנתי זאת . זאת הייתה הפרשנות שלי לסיטואציה. חיים יבין שתק. טרקתי את הדלת לא רק ליוסף בר-אל . נדרתי אז נֶדֶר כי כף רגלי לא תדרוך עוד ולא תחצה לעולם את מפתן ערוץ 1. הַנֶדֶר מחזיק בינתיים מעמד . מחיר החופש והחירות לעולם אינו גבוה מידי. אין בלבי חצי געגוע לאותם עיתונאי ערוץ 1 הרבים שקפאו בצִדֵי הדרך בימים ההם של קיץ 2002, ביניהם למרבית הפליאה (ואולי לא), גם מי שניהל אותי ונחשב לאחד מאבות השידור הציבורי לדורותיו, מר חיים יבין (בן 82 כיום). האנשים האלה למרות שידעו שאני צודק לגמרי במאבקי הציבורי במנכ"ל המיועד יוסף בר-אל מכל היבט, והבינו שמדובר במינוי שהוא בכייה לדורות (זה לא היה איזה סוד כמוס), ביכרו לשתוק ולהסכין עם המצב החדש ו- העָלוּב. הם החליטו להשליך מיוזמתם את הגדולה שבזכויות בן אנוש להיות אדם ריבוני והפכו למשת"פים כנועים. מרבית עיתונאי ערוץ 1 עַצְמוּ את עיניהם והחרישו. הנה העמוד הראשון של המסמך בן 14 עמודים שכתבתי וחיברתי, ובו הסברתי את האקסיומה המתמטית של הקווים המקבילים בו נעים העיתונות והממלכה במדינה דמוקרטית כמטפורה לשידור ציבורי תקין והגון, ואשר נשלח ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. 

barel 2

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. עמוד השער מתוך מסמך בן 14 עמודים שחיברתי ושלחתי למנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל, ונפניתי ממנו לעד. ואומנם צדוק צדקתי. שלוש שנים מאוחר יותר ב- 2 במאי 2005, התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל "אריק" שרון והדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור בעוון שוחד מסך ושחיתות. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. אולם זה היה במידה רבה מאוחר מידי. המתודה והשיטה הקלוקלות נזרעו – וההרס פשה ושלט בכל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאחרונה עלעלתי בספרו של מר חיים יבין "עובר מסך" (יצא לאור ב- 2010 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות) . בעמודים 352 – 350 מתייחס חיים יבין בקצרה מאוד לימי יוסף בר-אל כמנכ"ל רשות השידור . כך כותב חיים יבין : …יוסף בר-אל ניהל מדיניות כוחנית ומי שהביע התנגדות ו/או התווכח עם הוראותיו הודח ו/או נוטרל…ומוסיף : …גם בשבילי היו אלה ימים קשים…ההידרדרות הילכה עלי דיכאון ועצב ולא פעם רוגז וזועם…אבל אני לא נרגע, יש לי חלק באחריות, ככלות הכל אני אחד ממקימי המפעל הזה, השקיעה של ערוץ 1 היא גם השקיעה שלי…ועם זאת אני לא מארגן הפיכות, לא כותב, לא צורח, לא מתפטר. אינני טיפוס המהפכן המסתער אל הבריקדות…אני חושש להיעלם בכפור…ואומר גם זאת : …פשוט פחדתי להתפטר…במשך כל התקופה הזאת אימצתי לעצמי נוסחא צולעת : אם ינחיתו עלי משהו שאינני יכול לחיות עמו – אני עוזב תכף ומייד . חיים יבין ממשיך להעיד על עצמו בעידן מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כלהלן : …זה לא קרה, ואני המשכתי לשחק בנדמה לי כי הפוליטיזציה בעידן יוסף בר-אל הגיעה לשיא…הנפוטיזם חגג. יוסף בר-אל קידם מקורבים כמו זליג רבינוביץ' ואת מזכירתו האישית (הערה שלי : מדובר בגב' אילנה זנגילבאף) מינה למנהלת ערוץ 33. הוא יוסף בר-אל שאף לשלוט טוטאלית במסך ובעובדים ולבסס את מעמדו בין הפוליטיקאים…ומוסיף עוד : …הימים חלפו. למרות השקיעה חשבתי שאני מועיל יותר בהישארותי מאשר בעזיבתי . אני מודה שעשיתי קצת שֶקֶר בנפשי. התנחמתי בכך שאני שייך לחבורה של עיתונאים רציניים נאמנים לייעודם כמו יעקב אחימאיר , עודד גרנות, ירון דקל, איילה חסון, יואב לימור, קרן נויבך, עודד שחר ורבים אחרים שהמשיכו בעבודתם כרגיל…

קראתי ולא האמנתי למראה עיניי. אז הפכתי וקראתי שוב. ושוב שפשפתי את עיניי. לא האמנתי לעצמי כי אני קורא טקסט של חיים יבין כה מהוסס, כה לא מגובש, כה לא נחרץ, כה מתלבט, וכה לא נחוש. אז קראתי שוב את שלושת העמודים 350, 351, ו- 352 בספר של חיים יבין "עובר מסך" ואשר נוגעים לפועלו של יוסף בר-אל. פעם אהבתי והערכתי את חיים יבין. כיבדתי אותו . אני חושב שבמידה רבה הוא שימש מודל לחיקוי עבור רבים בשידור הציבורי. אולם מה נותר לי כעת לעשות חוץ מלרחֵם עליו…? מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מודיע קבל עם ועדה כי הוא יעשה מה שראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן יורה לו לעשות, שלא לדבר על ניהול מפוקפק ומושחת, וחַיִים יָבִין ממייסדי השידור הציבורי ומהאחראיים על טוֹהַר השידור הציבורי – ממשיך לעבוד אצלו , עִמו , ולמענו כאילו לא קרה דבר. מנקודת מבטי היה מדובר במוּסָר לָקוּי בלתי מתקבל על הדעת . בפסוק האחרון בקטע הנ"ל (מודגש בצבע אינדיגו) מדגיש חַיִים יָבִין שהוא עשה קצת שֶקֶר בנפשו (בעידן יוסף בר-אל) והתנחם בכך שהוא שייך לחבורה של עיתונאים רציניים כמו יעקב אחימאיר, עודד גרנות, ירון דקל, איילה חסון, יואב לימור, קרן נויבך, עודד שחר ורבים אחרים שהמשיכו בעבודתם כרגיל. ובכן על מה הוא מדבר חיים יבין…? איזה קשר יכול להיות לי עם אותם העיתונאים הללו בערוץ 1 שהמשיכו בעבודתם כרגיל כשהכתובת הייתה רשומה על הקיר ובעוד אנוכי מתווכח עם מנכ"ל רשות השידור המיועד אודות העקרונות המקודשים של ניהול ומנהיגות אֶמֶת טלוויזיונית…??? איזה כבוד והערכה אני יכול להעניק לאותם קבוצת העיתונאים ההיא שהמשיכה בעבודתה כמקובל אצל יוסף בר-אל כאילו לא קרה מאום, בתוכה גם חיים יבין…??? יחסי אל חיים יבין הפך לאמביוולנטי. הפכתי חצוי לגביו והוא לגבי.

barel 4

טקסט מסמך קטע עיתונות : יום שישי – 26 באפריל 2002. המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור המיועד מר יוסף בר-אל (הוועד המנהל ומליאת רשות השידור הכריזו ש- "הוא האחד ואין בלתו") איננו מסתיר את כוונותיו מצהיר בפני המראיינת שלו גב' שרי מקובר : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו , ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". מדהים !  לא ייאמן כי יסופר ! ! (באדיבות העיתון "מעריב").

barel 2

טקסט מסמך קטע עיתונות : 3 במאי 2005 . כותרת ראשית ב- Front Page (עמוד ראשון) של העיתון "מעריב". הודח ! לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה הממשלה בראשותו של אריאל "אריק" שרון לסלק ולהדיח לאלתר מנכ"ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון "מעריב").

barel 5טקסט תמונה : 17 במאי 2005 . העיתון "מעריב". אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים יחדיו אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב כלהלן : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות עיתון "מעריב").

מר חיים יבין היה פעמיים הבוס הישיר שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לראשונה כמנהל חטיבת החדשות בשלוש השנים של 1980 – 1977 ואח"כ כמנהל הטלוויזיה בשלוש השנים של 1989 – 1986. הוא ידע בדיוק מה אני שווה לו וכמה אני שווה לו כמנווט שידורי הספורט עבורו ואשר משמש מטעמו העורך הראשי והמפיק הראשי שלהם. אולם הוא ידע יותר מזה. הוא ידע היטב עד כמה אני דבק במשימות השידור שלי ונאמן לשידור הציבורי בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, לבי ונפשי, שידור ציבורי שהוא חיים יבין היה פעם אחד ממנהליו ומנווטיו. חיים יבין לא הסתיר את הערכתו אלי ואת ידידותו כלפיי. מקצת מ- ממסמכי ההערכה שכתב ושלח לי בשנים ההן – נשמרו.

yavin 1

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצעי השידור הבינלאומיים הישירים, הארוכים, והממושכים של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 ושל היורבאסקט של ספרד 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yavin 2

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים של ה- NBA לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

yavin 3

טקסט מסמך : 7 באוקטובר 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים והממושך של אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yavin 4

טקסט תמונה : חודש יוני של שנת 1989 . חיים יבין (משמאל) בשיא כוחו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מימין, זהו יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל חבר קיבוץ כפר מכבי מי ששימש פרשן שחייה פורה ומהימן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1992 – 1976. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מה נעשה בלי נתי טוקר הכתב החרוץ של "TheMarker" שמדווח לקוראיו מתוך חורבותיו של ערוץ 1 במתכונתו הישנה…? מדובר בעתיד טלוויזיוני לוט בערפל. איש איננו יודע עדיין כיצד ייראה השידור הציבורי העתידי במתכונתו החדשה.

ראה המוסף הכלכלי המצוין של עיתון "הארץ", "דהמארקר" מ- 4 באוגוסט 2014. "TheMarker" המוסף הכלכלי של עיתון "הארץ". הכתב נתי טוקר מדווח על מחטפים של הנהלת רשות השידור רגע לפני הפירוק. הוא רק איננו מדווח לקוראיו מה הן תגובותיהם של עיתונאי חטיבת החדשות בערוץ 1 נוכח שורת המחטפים שמבצעת הנהלת רשות השידור בראשות המנכ"ל יוני בן מנחם. 

מדהים שעיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 ממשיכים גם כעת, באוגוסט 2014 להחריש ואינם מתקוממים נגד מה שמתחולל בתוך חצר ביתם בין ארבעת הכתלים שלהם, על פי דיווחו של מר נתי טוקר.  

סוף הפוסט מס' 422. הועלה לאוויר ביום רביעי – 6 באוגוסט 2014.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *