פוסט מס' 446. נחיצותו של שידור ציבורי איכותי מותנה גם בכמות הרייטינג והמדרוג שהוא מפיק. לא רק אבל גם. האם נוכחותה של מנהיגות עכשווית חדשה של השידור הציבורי בראשות מנכ"ל רשות השידור מר יונה וויזנטל ומנהל ערוץ 1 מר אלי בבא משנה את התמונה ומסוגלת להשיב עטרה ליושנה ? שגשוגו של כל גוף טלוויזיוני באשר הוא לאורך זמן מותנה לא רק בטיב החומרים שהוא משדר וברייטינג הנלווה, אלא גם באיכות ויושרה של המנהיגות שניצבצ בראשו ובאיכות ויושרה של מנהלי יחידות הביניים בתוכו. פוסט מס' 446. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 5 בנובמבר 2014.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי , ו/או לצורך פרסום אישי.

פוסט מס' 446. נחיצותו של שידור ציבורי איכותי מותנה גם בכמות המדרוג שהוא מפיק. לא רק אבל גם. האם נוכחותה של מנהיגות עכשווית חדשה של השידור הציבורי בראשות מנכ"ל רשות השידור הטרי מר יונה וויזנטל ומנהל ערוץ 1 החדש מר אלי בבא משנה את התמונה, ומסוגלת להשיב עטרה ליושנה ? שגשוגו של כל גוף טלוויזיוני באשר הוא לאורך זמן מותנה לא רק בטיב החומרים שהוא משדר וברייטינג הנלווה, אלא גם באיכות ויושרה של המנהיגות שניצבת בראשו, ובאיכות ויושרה של מנהלי יחידות הביניים בתוכו. פוסט מס' 446. כל הזכויות שמורות.

–  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –   

פוסט חדש מס' 446 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 5 בנובמבר 2014.

–  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –  –    

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. אני נוטש בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל ב- מארס/אפריל 2002 ע"י הממשלה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הופכת הפקדתו המתעתעת, הרשלנית, והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל הוא עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור מוצהר. הוא אמור לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כושל כבר בראשית הדרך. כפי שמוברר יוסף בר-אל הוא איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) הוא האיש שחתום על כתב מינוי מופרך, סתור, וכה לא אמין. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 מתעשתת אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון ומכירה בטעותה המרה. היא מדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. מדובר בתאונה טלוויזיונית – פוליטית בה ממנה הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון ב- 2002 כאילו בהיסח הדעת איש כה לא מוכשר וכה לא מוצלח בשם יוסף בר-אל ומציבה אותו בפסגה החשובה של השידור הציבורי ב- מדינת ישראל (ההצבה מתבצעת גם על פי המלצה של השר הממונה בעת ההיא על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן).

ואז באה שנת 2011. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו מפקידה את רשות השידור בידיו של מנכ"ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. גם הממשלה הזאת מציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש בלתי מוכשר בעליל מההיבט המקצועי אולם היא ממשלת ישראל חושבת אותו לא רק לראוי אלא גם נוח לה. ברור שמדובר בהעדפה פוליטית ובמינוי כלאחר יד. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו ממנים לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. חולפות שלוש שנים. כמו במקרה ההדחה של יוסף בר-אל. מבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן ב- 2014 כי עשתה מקח טעות. שגיאה חמורה. הפקדה פרועה. ממשלת ישראל פוקחת עיניים באיחור רב ולומדת לדעת כי יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מנהיגי שידור בלתי מוכשרים בעליל שמנהלים רשות שידור כושלת. עולם מבולבל ובלתי שקול. אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מי שמינה את יוני בן מנחם ואמיר גילת לתפקידם הרם שלוש שנים קודם לכן ב- 2011 סוגר כעת יחדיו עם שר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור במתכונתה הישנה תחת ניהול עלוב וכושל של אותו יוני בן מנחם ואותו אמיר גילת. הם שניהם האחראיים הראשיים על אי תקינותה (בלשון המעטה) של רשות השידור בשנים 2014 – 2011, ואינם עומדים במשימת ניהול ומנהיגות מינימלית. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נסגר השידור הציבורי כפי שאזרחי ישראל הוותיקים מכירים אותו מאז השנים ההן של 1969 – 1965 בהן חוקקה הכנסת את חוק רשות השידור, והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדת על רגליה מצטרפת וחוברת לצדו של רדיו "קול ישראל" הוותיק. שני הגופים הטלוויזיה והרדיו מתאחדים ומרכיבים רשות שידור אחת ששוכנת תחת קורת ניהול משותפת בראשות שמואל אלמוג ז"ל. שמואל אלמוג מתמנה ב- 31 במארס 1969 ע"י ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר ז"ל והשר הממונה ישראל גלילי ז"ל למנכ"ל הראשון בהיסטוריה של רשות השידור המאוחדת שכוללת בשורותיה יחדיו את רדיו "קול ישראל הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שזה אך נולדה !

עכשיו ב- 2014 מטילה ממשלת ישראל ווטו על רשות השידור, מוציאה לה צו פירוק, וממנה את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים הרשמי של הגוף המפורק. מדובר בטרגדיה ציבורית שנייה. דוד האן ממנה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה ממהר לפטר את המנכ"ל יוני בן מנחם ולסלק את אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור. במקביל ממנה המנכ"ל החדש יונה וויזנטל את אלי בבא לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שעוסקת ודנה בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ ב- 130 השנים האחרונות, 2014 – 1884. השם המאחד והכולל של הסדרה הוא, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

1. הקדמה קצרה הנוגעת לכמות ואיכות טלוויזיונית. 

א. השידור הציבורי באשר הוא איננו משוחרר לעולם מעול הרייטינג. אינך רשאי לבקש מהציבור שלך מימון תשלום אגרה בן כ- 1.000000000 (מיליארד) שקל מידי שנה בשנה כדי לשדר עבורו משדרי טלוויזיה נטולי מדרוג ולתרץ זאת בכך שמדובר מראש בסחורה איכותית. קשקוש. שום מפעל לא ירשה לעצמו לייצר שוקולד בעל טעם נפלא, גרנדיוזי, וייחודי – אולם כזה שהציבור מתרחק ממנו ולא קונה אותו. מינויים הרָם של יונה וויזנטל ואלי בבא למנכ"ל רשות השידור ומנהל ערוץ 1 (בהתאמה) בעידן הזה של שלהי 2014 נוטע תקוות. האם השניים האלה יהיו מסוגלים להשיב את אמון אזרחי מדינת ישראל בשידור הציבורי, זה שאבד ב- 2002, בתקופות יוסף בר-אל ויוני בן מנחם אחריו ? לא בסיסמאות (כמו למשל בסגנון הרוטיני והשבלוני שהיה נהוג בתקופת יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ', שנהגו לצאת ידי חובה ולומר : "השידור הציבורי שלכם ובשבילכם"). אלא ברייטינג ומדרוג.

ב. הבלוג yoashtvblog.co.il כמו גופים אחרים בתקשורת המונים איננו משוחרר מעול הרייטינג. אחת העילות לכתיבתו והעלאתו לאוויר היא לא רק הרצון להוות מורשת ולהעביר מידע אלא גם הידיעה שהוא בעל מדרוג ויש לו ביקוש הרב (ללא יחסי ציבור ובלעדי מערכת שיווק) . אחרת מה הרבותא ב- לחשוב, לחקור, לכתוב, ולפרסם בלוג אם אין לך לקוחות. לבלוג yoashtvblog.co.il יש זכות קיום כי הוא מבוקש. מפני שקוראים אותו. יש לו קליינטורהאין דבר כזה שידור טלוויזיה ציבורי נטול רייטינג . ערוץ 1 גם כעת במתכונתו הנוכחית הקונקרטית הזמנית (שרוי תחת צו פירוק ועול כונס נכסים) ממשיך לגבות מאזרחי מדינת ישראל סכום עתק של 1.000000000 (מיליארד) שקל בין 1.1.2014 ל- 31.12.2014. אף על פי כן הוא ממשיך לייצר ולהניב רייטינג אפסי. ברור לחלוטין כי אם יונה וויזנטל ואלי בבא לא יצליחו לשנות את מגמת התדרדרות הרייטינג השלילי בת תריסר שנים – ערוץ 1 יימוג. אין לו זכות קיום.

ג. קניין השידור הציבורי איכותי הוא דו כיווני. הוא איננו רק תוכן שמערכת הטלוויזיה רוצה ומעוניינת לכפות על ולשדר לצופיה אלא גם מה שהצופים שלה רוצים לראות. הגישה הבלבדית הזאת בה מערכת הטלוויזיה יודעת טוב יותר מה טוב ורצוי לצופיה מבלי לשתף אותם בבניין לוח השידורים , היא אנכרוניסטית והתאימה בשעתו לעידן המונופול.

ד. ראוי למנהלי רשות השידור הנוכחיים יונה וויזנטל ואלי בבא לקרוא את המסה המעניינת שכתב פרופסור אליהו כָּ"ץ (ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה) בשנת 1970 וקרויה, "Television Comes to The People of The book". קריאת המסה החשובה שנכתבה בראשית עידן המונופול והבנתה מסבירה לקורא אלו תמורות חלו במבנה שוק צרכנות הטלוויזיה (בארץ ובעולם) עם היוולד תקופת התחרות מאז שנות ה- 80 של המאה הקודמת . שמם ומורשתם של שניים מגדולי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים גדעון דרורי ז"ל (יוצר הסדרה התיעודית "תקומה" ב- 1998) וייבדל לחיים ארוכים יגאל לוסין (יוצר הסדרה הדוקומנטרית "עמוד האש" ב- 1980) – נשכח. שמו ומורשתו של ארז טל עלה עכשיו לגדולה . רשתות הטלוויזיה המסחרית במדינת ישראל, ערוץ 2 וערוץ 10 , הפכו במידה רבה לחקייניות אמריקניות ומשדרות ללא כל בושה לעַם הַסֶפֶר היושב בציון טינופת טלוויזיונית במסווה של בידור להמונים כמו "האח הגדול", "24 / 7", ו- "מעושרות" וכיו"ב. יש קהל ישראלי רב שנוהה אחרי הטינופת הטלוויזיונית הזאת.

ה. עַם יִשְרָאֵל אולי ישכון לבדד בין הגויים אך איננו עוד עם נבחר. המבנה הסוציולוגי וניתוח חתך שכבות החברה הישראלית לגווניה השונים, לרבות מחוזות חפצה, שמציעים לה ערוצי הטלוויזיה הרבים , דומים באופן ממוצע לקהילייה האירופית. רבים מאוד מצופי הטלוויזיה בישראל כמו עמיתיהם באירופה ובארה"ב נוהרים אחרי וצורכים מהמרקע רכילות, מציצנות, אלימות, טלוויזיה שעוסקת בפשע ומשטרה, וסקס, וגם ספורט. מה הפלא כי השידור הישיר אמש (יום שני – 3 בנובמבר 2014) של ערוץ 1 מאצטדיון "בלומפילד" של משחק השערורייה שפוצץ בדקה ה- 31 הפועל ת"א – מכבי ת"א בתוצאה 1 : 1 גרף רייטינג שיא חסר תקדים דווקא בעת אלימות קשה בה אוהד הפועל ת"א פרץ מהיציע לזירת המשחק ותקף פיזית את שחקנה המבריק של מכבי ת"א ערן זהבי (השידור הטלוויזיוני הנדון הניב בין 21:45  ל- 22:55 רייטינג ממוצע של % 18.4 ו- Peak צפייה של % 22. מדובר בנתוני רייטינג מדהימים שהפיק ערוץ 1 מזה זמן רב מאוד). מה הפלא שמצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1, של ערוץ 5 בכבלים , ושל חברת "צ'ארלטון" – אינן פוסחות על שום Close up שמראות את ערן זהבי הופך את כפות ידיו לזוג אקדחים לאחר כיבוש שערים ומכוון אותם כמו Garry Cooper בסגנון "פְּיוּ – פְּיוּ" לעבר קהל היעד אוהדי הפועל ת"א. מדובר בפרובוקציה והתנהגות ילדותית מטופשת ובלתי ספורטיבית של כדורגלן בעל מוניטין. בצדק שלף שופט המשחק המרכזי רועי ריינשרייבר כרטיס צהוב לעבר ערן זהבי ששוב מתגרה בקהל האוהדים של הפועל ת"א. אולם לא רשתות הטלוויזיה הישראליות. אלה על מצלמותיהן והשדרנים שלהם אינם בזים לו. לא רק שאינם בוחלים במדיח, מסית, והמתגרה הזה שקרוי ערן זהבי, אלא סוגדים לו ומקדשים את הפרובוקציה המחרחרת שלו בתוספת צילומי Close ups על המסך שלהן מכיוונים שונים (לרבות חשיפה נוספת בהילוכים חוזרים איטיים) ובכך שופכים עוד בנזין על המדורה.

לא רק חלק מאוהדי הכדורגל במדינת ישראל הוא אלים, ברוטאלי, ומקלל, ונוהם. החברה הישראלית לגווניה השונים היא בחלקה חסרת סבלנות וסובלנות ו- אלימה. רוויית סמים, רצח (גם בתוך המשפחה הגרעינית), זנות, וגזענות. העולם התחתון במדינת ישראל הוא רחב ידיים ואיננו עוד חוג בשוליים. כתבות התחקיר של ערוץ 10 במהדורות החדשות המרכזיות אודות חברות התקשורת והבנקים בארץ וגם אודות חיי הכלכלה ויוקר המחיה בישראל מצביעות על התנהלות לא תקינה וחסרת כבוד בלא מעט היבטים כלפי האזרח הקטן, כלפי הלקוחות שלהם. אלימות אוהדי הכדורגל באצטדיונים היא חלק אינטגרלי מההוויה הישראלית האלימה בכללותה ואשר צומחת על קרקע פוריה. האלימות בשדות הכדורגל איננה עומדת בפני עצמה ולא ייחודית . היא חלק ממשהו. כדי להישמר ממנה יש לנקוט באותם האמצעים המשטרתיים והמשפטיים שנוקטת המדינה נגד סוגי אלימות אחרים בחברה הישראלית . גם אז אינני בטוח שענישה קיצונית של אוהדי כדורגל קיצוניים ו- ברוטליים וכליאתם מאחורי סורג ובריח תפתור את הבעיה . עונש מוות מעולם לא הרתיע רוצחים פוטנציאליים . חיסולה של התנהגות ברברית ופנטית במסות כאלה של אוהדי ספורט בכלל וכדורגל בפרט מותנה בחינוך מוקדם ארוך טווח וגם בעירנותם של הגופים הממונים על הסדר הציבורי ואוכפי החוק. יציעי הכדורגל (וגם הכדורסל) במדינת ישראל רוויים פוטנציאל נפיץ של אלימות. אילו אותם אנשי חברת האבטחה הממונה על הסדר הציבורי באצטדיון "בלומפילד" היו דרוכים ומאומנים יותר, הם היו מונעים בקלות יתירה את חדירתו של אותו האוהד האלים שתקף את ערן זהבי לזירת "בלומפילד".

ו. ב- 1978 החלה רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לשדר סדרת אופרת סבון מצליחה בשם "DALLAS". את הסדרה המתוחכמת יצר דיוויד ג'ייקובס והיא מספרת על משפחה "Ewing" האמידה ועל האחוזה הענקית שלה במדינת דאלאס בארה"ב. בניית הדרמה מבוססת על חוקי החיים שמורכבים מאמביציות אפלות של קנאה ושנאה בין בני המשפחה, ורדיפה בלתי פוסקת אחרי ממון, השפעה, ושלטון וגם מכילה בתוכה תום, ידידות, ואהבה. "דאלאס" הייתה סדרת טלוויזיה ממכרת שצברה רייטינג עצום בארה"ב (שודרה בשנים 1991 – 1978) ונמכרה בעשור ה- 80 של המאה הקודמת ל- 150 רשתות טלוויזיה בעולם , לרבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנוהלה בשנים ההן ע"י יצחק "צחי" שמעוני ז"ל וייבדלו לחיים ארוכים טוביה סער וחיים יבין . שיא הרייטינג הושג כמובן באחד מפרקי הסדרה העוסק  באירועי אלים " ?Who shot JR". את JR גילם השחקן לארי האגמאן.

רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC הלכה בעקבות CBS והחלה לשדר ב- 1981 את סדרת אופרת הסבון "DYNASTY" אותה יצרו וכתבו ריצ'ארד ואסתר שפירו והפיק ארון ספלינג . הסדרה שגשגה ושודרה בהצלחה רבה בארה"ב בשנים 1989 – 1981. שיא הרייטינג בסדרה הושג בעת סכסוך משפחתי אלים , מכות ממש , בין שתיים מגיבורות "שושלת" קריסטאל (השחקנית לינדה אוואנס) ואלכסיס (השחקנית ג'ואן קולינס). גם "שושלת" נמכרה לכ- 150 (מאה וחמישים) רשתות טלוויזיה בתבל כולל ישראל . את הסדרה הזאת רכש ב- 1986 במקור דווקא מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית מר יוסף בר-אל אולם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא חיים יבין התחנן בפניו ושכנע אותו לוותר על הרכישה למען שידורה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית. הנימוק שלו היה שמדובר בז'אנר וצביון טלוויזיוניים אמריקניים ובינלאומיים שמתאימים לתרבות הצפייה של הציבור הישראלי הדובר עברית. "DALLAS" ו- DYNASTY" הפכו לשתי סדרות פופולריות בישראל עתירות רייטינג ושימשו נדבך בזמן צפייה ראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הישראליים כמו צופי הטלוויזיה בשאר העולם התאהבו בהן. חיש מהר התברר כי צופי הטלוויזיה של "עַם הַסֶפֶר" בארץ צורכים טלוויזיה שיש בה רכילות, מציצנות, אלימות, סדרות וסרטים שעוסקים בפשע ומשטרה, ערוצי קניות, ערוצי סקס, וגם ספורט. בדיוק כפי שעושים עמיתיהם בשאר העולם.

2. רייטינג ואלימות בטלוויזיה ובמגרשי הספורט.

הפוליטיקאים בראשות שרת הספורט גב' לימור ליבנת שנזכרים כעת לעלות על הבריקדות כדי לטהר את הספורט הישראלי מטומאתו – מגוחכים. הכדורגל והכדורסל הישראליים אינם רוויים עכשיו אלימות יתר מבעבר ובהשוואה לכלל החברה בארץ. הם תמיד היו כאלה ברגעי מתח, מחלוקת , אי הסכמות , ומשברים לאורך כל ההיסטוריה. כמי שניווט, ערך, והפיק את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך שנים רבות מאז 1980 ועד 2002 הייתי עֵד גם להתקפות מילוליות רבות עוצמה עלי (כנציג הטלוויזיה הישראלית הציבורית) באצטדיונים ובמגרשים. האיום המילולי והגופני החריף ביותר עלי אירע ב- 9 במאי 1999 באולם הכדורסל של הפועל ירושלים ב- "מלחה" בעת שידור ישיר בסדרת הגמר סל של המשחק הפועל ירושלים – מכבי ת"א.

כ- פסע היה ביניהם לבין הרמת יד עלי. הבה אפרט ואקח לדוגמא את קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים שתבעה מאז 1996 את נזיד העדשים שלה (זכויות שידורים) מרשות השידור. ב- 1997 נפגשנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום , מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי כמנהל חטיבת הספורט עם הנהלת הפועל ירושלים בראשות מר דני קליין , עו"ד אבשלום כ"ץ , ולהפתעתי הרבה גם מר כרמי גילון (לשעבר ראש השב"כ) . הם ביקשו שנשלם להם זכויות שידורים בדיוק כפי שאנחנו משלמים לקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א . בקשתם נדחתה על הסף. רשות השידור הפכה לאויב של הפועל ירושלים. הדבר בא לידי ביטוי חריף וקיצוני כשבּריונים המתחזים לאוהדי הפועל ירושלים תוקפים אותי בשם רוח הספורט בעת מסכת השידורים הישירים של ערוץ 1 את סדרת הגמר סל מכבי ת"א – הפועל ירושלים ב- 9 במאי 1999באולם "מלחה" של הפועל ירושלים. נימוק התקיפה המילולית והפיזית היה מפני שאני מעדיף את קבוצת מכבי ת"א על פני הפועל ירושלים. שלחתי מכתב מחאה לאיגוד הכדורסל הישראלי ובו התראה כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא תשוב ל- "מלחה" עד שלא יתקיים בירור נוקב בעניין האלימות נגדי ונגד ציוותי חטיבת הספורט בפיקודי המסקרים את תחרויות הכדורסל בארץ. רופא קבוצת הפועל ירושלים דאז ד"ר יונתן מרצקי תבע אותי על הוצאת דיבה. בית המשפט בראשות השופטת מיכל אגמון – גונן זיכה אותי כליל מכתב האישום.

הפועל ירושלים ראתה בעין מאוד לא יפה את ברית השידור הנצחית שנכרתה בין רשות השידור לבין האלופה נִצחית של הכדורסל הישראלי. אוהדיה הנלהבים נתנו לכך ביטוי בשני משחקי סדרת הגמר סל שנערכו בעונת 1999 – 1998 בהיכל הכדורסל במלחה בין הפועל ירושלים לבין מכבי ת"א, והועברו על ידי מחלקת הספורט בשידורים ישירים ב- 2  ו- 9 במאי 1999. אוהדים מבוגרים של הפועל ירושלים חלקם אנשים אקדמאים, תקפו בקללות ונאצות שלוחות רסן את עמדת השידור הקטנה בה ישבנו השַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אלי סהר, ואנוכי כמֵפיק ראשי ומנהל השידור הישיר ההוא. הם קיללו קללות נמרצות במשך כשלוש שעות את רעייתי, ילדיי ואת אבא ואימא שלי. חלקם לא רק גידפו אותי בצורה כל כך מכוערת אלא התקרבו אלי קרבה מסוכנת, ירקו עלי, ואף שלחו ידיים לגופי. זה היה מחזה בלתי נשכח ובלתי נסלח. בני ד"ר גוּר אלרואי שהיה אז סטודנט בחוג ללימודים של "המכון ליהדות זמננו" באוניברסיטה העברית בירושלים (למד תחת שרביטם של פרופסור גדעון שמעוני ופרופסור חגית לבסקי), שימש למחייתו כקב"ט הרדיו "קול ישראל" , והיה עד לתופעה המכוערת והמבישה . כקב"ט הוצב לשמור ולאבטח את עמדת השידור שלנו במלחה . הוא היה עֵד למעשי התקיפה והמלל הנפשעים והמכוערים נגד אביו ואִמוֹ . שנינו זיהינו בבירור לפחות שלושה אוהדים שרופים מוכרים וידועים של הפועל ירושלים שתקפו אותי בצורה מילולית נבזית. תקיפת האוהדים הירושלמית הזאת את צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התגלגלה בסופו של דבר לפִתחו של בית המשפט המחוזי בירושלים. ב- 12 במאי 1999, הודעתי במכתב רשמי ליו"ר איגוד הכדורסל מר דני קסטן ז"ל בליווי עותק למר דני קליין יו"ר הפועל ירושלים, כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא תצלם יותר את משחקי הכדורסל של הפועל ירושלים בהיכל במלחה עד שלא ייערך בירור נוקב בעניין האלימות שפרצה במקום נגד צוות השידור בכלל ונגדי בפרט. האשמתי במכתבי זה גם את רופא הקבוצה ד"ר יונתן מרסקי שהתנהג על הפרקט בצורה מאוד לא ראויה בלשון המעטה. הנה המכתב כלשונו [1].

yoash 5

טקסט מסמך : 10 במאי 1999. זהו המסמך המקורי שכתבתי למר דני קסטן ז"ל יו"ר איגוד הכדורסל אודות התפרעות אוהדי הפועל ירושלים שהתחוללה אמש בהיכל "מלחה" בכדורסל בירושלים ובה היה שותף רופא קבוצת הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרצקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דני קסטן הבטיח לטפל מייד בבקשתי לערוך בירור יסודי עם ראשי הפועל ירושלים. הופתעתי מאוד לקבל יומיים אח"כ עותק מתשובתו של יו"ר הפועל ירושלים דני קליין ליו"ר איגוד הכדורסל שבה טען כלהלן : "(…) למיטב ידיעתנו, הייתי נוכח במשחק במלחה וראיתי כי התנהגות הקהל הייתה ניאותה וספורטיבית, לכן נראה לנו כי יש מקום לבדוק בנוסף למה שמבקש יואש אלרואי – גם את מידת אחריותו של ערוץ 1 ואנשי ציוותו "לחימום" האווירה והתפרצות אוהדים כלפי צוות זה – אם הייתה כזו (…)".

מעשי הבּריוֹנוּת של אוהדי הפועל ירושלים כלפי התפתחו לפרשה פוליטית . חבר מליאת רשות השידור ב- 1999 ד"ר ישראל פלג שהכיר אותי היטב ואת פועלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מימים ימימה ובמשך שנים רבות, פנה בציניות אל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ואל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ייבדל לחיים ארוכים, וביקש לדעת "מה היה לי ולבני גוּר לחפש בעמדת השידור של הטלוויזיה במלחה". עד כדי כך פשתה הפוליטיזציה ברשות השידור. חבר מליאת רשות השידור שואל (ברצינות) את מנכ"ל רשות השידור, "מה יש למנהל מחלקת הספורט לעשות בעמדת השידור של מחלקת הספורט…?". אורי פורת ויאיר שטרן ניצבו מאחורי כחומה בצורה. יאיר שטרן גם סיפר לי מאוחר יותר כי חלק מהאקדמאים אוהדי הפועל ירושלים שקיללו ותקפו אותי אמרו לוֹ , כלהלן : "כי אחרי ההתעללות ביואש אלרואי שבוע קודם לכן ב- 2 במאי 1999, הם לא חשבו ולא תיארו לעצמם שהוא (יואש אלרואי) יעיז שוב להראות את פניו במלחה". הם הציעו ליאיר שטרן לשמש כבורר בינם לביני כדי לסיים את "המריבה". איזה מריבה ואיזה נעליים. מדובר בתקיפה. הודעתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר שטרן חד משמעית כי אינני מעוניין להיפגש עם אנשי הריב והמדוֹן שניאצו את שמי ושֵם משפחתי והרימו עלי יד.

ב- 17 ביוני 1999 השיבו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בכתב לחבר המליאה ד"ר ישראל פלג שהטיל בי דופי בשידור הישיר של משחק הכדורסל ממלחה. הנה הוא כלשונו [2].

רשות השידור המנהל הכללי . 17  ביוני  1999 – ג'  תמוז  תשנ"ט .

לכבוד

ד"ר ישראל פלג

חבר המליאה רשות השידור

הנדון  :  כדורסל

סימוכין , שאילתא מיום 31.5.1999

להלן התייחסותו של מר יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה לשאילתא שבנדון .

 

  1. מנהל מחלקת הספורט חייב על פי תפקידו להיות נוכח באירועי ספורט גדולים על מנת להבטיח את תקינות השידור . הוא יכול לשבת בניידת השידור , או ליד השדרים , או בכל מקום אחר שהוא מוצא לנכון , על פי המתרחש בזמן השידור .

 

  1. בנו של מנהל מחלקת הספורט מועסק כמאבטח על ידי חברת אבטחה פרטית בשם "סהר" . הוא אכן שימש כמאבטח ביום 9.5.1999 . מזל שהיו אנשי אבטחה לצוות השידור , מכיוון שללא נוכחותם היה נערך פרוגרום לצוות שלנו .

 

  1. התשובה שלילית .

 

  1. מעניין מדוע חבר הוועד המנהל שהציג את השאילתא , לא טרח להתעניין בהתקפות של אוהדי הפועל ירושלים , מילולית ופיזית , על אנשי צוות השידור של הטלוויזיה .

 חלק מאנשינו הוכו ועל כך נמסרה תלונה למשטרה .

 עותק : גיל סמסונוב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור

בברכה ,

אורי פורת

מנכ"ל רשות השידור

תמוה מאוד מדוע מצא לנכון ד"ר ישראל פלג להטיל בי דופי. ההיתממות הזאת שלו, "מה יש ליואש אלרואי מנהל מחלקת הספורט לחפש בעמדת השידור של ערוץ 1 בשעה שאנשיו משדרים ישיר משחק כדורסל", מאוסה ומקוממת בלשון המעטה. הוא ידע היטב שמקומי כמפקד השידור הישיר הזה הוא להיות בחזית ולא במשרד. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב ב- 1999 בניגוד לחבר מליאת רשות השידור ד"ר ישראל פלג , הבין שקרה כאן מקרה חמור ואלים של ציבור אוהדים נגד מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מר גיל סמסונוב התייצב מייד לימיני . כך כתב לי ב- 11 במאי 1999 [3].

yoash 6

טקסט מסמך : 11 במאי  1999 . זהו מסמך התמיכה המקורי שכתב לי מר גיל סמסונוב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור . "יואש היקר , בשם הוועד המנהל אני  מביע את זעזועי מהאלימות שנתקלת בה בירושלים . הוועד המנהל החליט אתמול כי הִישָנוּת של מקרה אלימות כלפי התקשורת תגרור נקיטת אמצעים חריפים כלפי הקבוצות שאוהדיהן נוקטים באלימות. אני משוכנע כי אתה תמשיך ביושר, באומץ, ובנאמנות לשידורי הספורט מעל לכל , ולא תיכנע בפני כל אלימות מילולית או פיסית הייה חזק ! גיל  סמסונוב יו"ר רשות השידור". (ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

ד"ר יונתן מרסקי רופא קבוצת הפועל ירושלים שתקף אותי הגיש נגדי תביעת דיבה משפטית על הוצאת לשון הרע. מדהים שאותם האנשים שתקפו אותי אישית ואת עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ונמלטו מאחריותם הנפשעת, ביקשו במסווה החוֹק להפוך מנתבעים לתובעים. הם כמעט הצליחו. התביעה חסרת השחר הזו נגדי התבררה במשך כארבע שנים וחצי בין כותלי בית המשפט . כבוד שופטת בית משפט השלום בירושלים ד"ר מיכל אגמון – גונן יפת התואר זיכתה אותי לחלוטין מהוצאת דיבה, וחייבה את רופא קבוצת הפועל ירושלים לשאת בהוצאות המשפט. החלטתה ופסק דינה של השופטת הנכבדה היא בעלת חשיבות היסטורית, מפני שהיא מְגִינָה בעצם על ביטחונם של העיתונאים ואנשי הטלוויזיה בעת מילוי תפקידם הציבורי ועל זכותם להתלונן נגד תוקפיהם [4].

בתי  המשפט

בית משפט השלום ירושלים

לפני כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון – גונן                 א 99 / 019565

בעניין  :   ד"ר יונתן מרסקי נגד יואש אלרואי.

פסק דין

(…)עניינה של התביעה שלפני במכתב תלונה כנגד התובע (ד"ר יונתן מרסקי) ששלח הנתבע (יואש אלרואי) ליו"ר איגוד הכדורסל . לטענת התובע מדובר בלשון הרע .

התובע (ד"ר יונתן מרסקי) הִנו רופא משפחה במקצועו ומשמש מזה 8 שנים כרופא קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים. הנתבע (יואש אלרואי) הוא מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית (…). 

סעיף 4 . הגנת תום הלב של הנתבע (יואש אלרואי)

(…) לנתבע עומדת הגנת האמת בפרסום (…) .

מכתב התלונה שכתב הנתבע (יואש אלרואי) , נכתב במטרה להגן על ביטחונם ושלומם של עובדי הטלוויזיה .

תוכן המכתב הנו דיווח על עובדות כפי שנצטיירו ע"י מפרסמו . המכתב הופנה למעסיקי הנתבע (יואש אלרואי)

ליו"ר איגוד הכדורסל ולמעסיקו של הנתבע . בנסיבות אלו טוען הנתבע כי עומדת לו הגנת תום הלב על פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע .

(…) כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 , הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את המרכיבים המצטברים הנדרשים להוכחת ההגנות הקבועה בסעיפים 15 (2)  ו – 15 (3) לחוק . כמו כן הנתבע הרים את הנטל ההתחלתי הדרוש לצורך הקמת החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) בעשיית הפרסום בנסיבות הקבועות בסעיף 15 (3) לחוק . כעת , הנטל עובר לתובע להוכיח את אחת החזקות הקבועות בסעיף 16 (ב) לחוק .

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן : "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע  עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו … :

(2)  היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית , מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום…

(3)  הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע , של האשם שאליו הופנה הפרסום , או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר…" .

סעיף 4 א . סעיף 15 (3) לחוק . התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא עמד בנטל להוכיח את החזקות שבסעיף 16 (ב) לחוק .

כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 , האינטרס בכתיבת המכתב (של יואש אלרואי) היה להגן על ביטחונם של עובדי הטלוויזיה . תוכן המכתב הכולל דיווח על העובדות כפי שהצטיירו ע"י מפרסמו , והפניית המכתב לתפוצה מצומצמת הכוללת את מעסיקיו (של יואש אלרואי) , את הסמכות הגבוהה ביותר באיגוד הכדורסל ואת מעסיקו של התובע (ד"ר יונתן מרסקי) , אינם מהווים פגיעה בתובע (ד"ר יונתן מרסקי) במידה גדולה מהנדרש כדי להגן על אינטרס זה . מכאן שהתובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי המכתב (של יואש אלרואי) פגע בו פגיעה גדולה משהייתה סבירה באותן נסיבות על מנת להגן על הערך המוגן בסעיף 15   (3) לחוק , הגנה על ביטחון צוות השידור . כמו כן התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי הייתה לנתבע (יואש אלרואי) כוונה כלשהי לפגוע בו באופן אישי .

מהאמור עולה כי התובע לא הוכיח אף אחת מהחזקות הקבועות בסעיף 16 (ב) לחוק . לפי כך עומדת לנתבע (יואש אלרואי) הגנת סעיף 15 (3) לחוק .

סעיף 4 ב . סעיף 15 (2) לחוק . כאמור בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את מרכיבי ההגנה שבסעיף 15 (2) לחוק , למעֵט מרכיב תום לב . לעניין מרכיב תום הלב , הבהרתי בהחלטתי כי שאלת המפתח הנה האם המפרסם (יואש אלרואי) נקט באמצעים סבירים לבדוק את אמיתות הפרסום .

כאמור לעיל, די בכך שהנתבע (יואש אלרואי) היה נוכח בעת האירוע כדי למלא אחר דרישת האמצעים הסבירים. התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח כי הנתבע (יואש אלרואי) לא דיווח את אשר ראה . שכן הוכח שהתובע (ד"ר יונתן מרסקי) ניגש לעמדת השידור וצעק לעבר נתבע מס' 3 (אלי סהר – פרשן הכדורסל של ערוץ 1) בכעס הערות לגבי צבע עניבתו, בעת שאוהדים רבים התלהמו בצוות השידור. סביר שהנתבע (יואש אלרואי) ראה בתובע (ד"ר יונתן מרסקי) חלק מאותם האוהדים שביצעו את המעשים שתוארו במכתב (של יואש אלרואי). ומכל מקום התובע (ד"ר יונתן מרסקי) לא הוכיח אחרת. על כן לא ניתן לשלול את תום ליבו של הנתבע (יואש אלרואי).

הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח אפוא את כל מרכיבי ההגנה שבסעיף 15 (2) לחוק . בנוסף הנתבע (יואש אלרואי) הוכיח את החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) לחוק, שכן קבעתי בהחלטתי מיום 30 בספטמבר 2003 כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות. התובע (ד"ר יונתן מרסקי) מצדו, כאמור לעיל , לא הוכיח אף אחת מהחזקות שבסעיף 16 (ב) לחוק. אשר על כן, עומדת לנתבע (יואש אלרואי) גם הגנת סעיף 15 (2) לחוק.

(…) נראה לי שבמקרה שלפניי , עלי לתת משקל מיוחד לעובדה שהתובע ד"ר יונתן מרסקי) הביא את עצמו לסיטואציה בה למעשה לקח חלק באירוע שהיה במגרש , על ידי כך שבעֵת שאוהדים רבים התפרצו למגרש וצעקו לעבר צוות השידור , הוא בחר לגשת לעבר עמדת השידור ולצעוק (…) תוך שהוא מנופף בידו. התובע משמש כרופא העבודה, וככזה לא היה צריך להיות כלל על המגרש באותה עֵת. לפי כך, לא ניתן אומנם לומר כי אין לוֹ להלין אלא על עצמו, אך בהחלט בעיקר על עצמו.

התובע (ד"ר יונתן מרסקי) ישלם לנתבע (יואש אלרואי) ולרשות השידור הוצאות ושכר טִרחת עורך דין של 3500 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

ניתן היום , ה' בכסלו תשס"ד (30 בנובמבר 2003) במעמד המתייצבים .

על החתום

ד"ר מיכל אגמון- גונן , שופטת

כשלוש שעות נמשכה מתקפת הקללות האלימה האישית נגדי ע"י גוש גדול של אוהדים שישב מאחורי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ביציע המזרחי של ההיכל במלחה ב- 9 במאי 1999. יכולתי בקלות בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט להסֵב את תשומת לבו של המפיק ששי אפרתי והבימאי אמנון אוסמן בניידת השידור למעשי הבריונות הנפשעים הנעשים נגדי אישית, ולהורות להם להציב מצלמה ומיקרופון לידם של כדי לתעד את המגדפים בשידור ישיר. הבלגתי ובחרתי שלא לעשות זאת , מפני שדובר בהתקפות אישיות עלי ולא נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו/או נגד רשות השידור. לא רציתי לנצל את השררה לטובתי האישית. הנחתי למפיק ולבימאי לגלות בעצמם התופעה המכוערת שנמשכה כאמור כשלוש שעות ללא הפסקה והסתיימה לבסוף בהרמת ידיים עלי. שניהם, ששי אפרתי ואמנון אוסמן הספונים בניידת השידור לא גילו דבר במשך שלוש שעות ולא היו ערים לתופעה . פגם עיתונאי חמור המעיד על התנתקות האחראים המקצועיים על השידור מהנעשה בשטח . התופעה המכוערת הזאת לא נחשפה בשידור ישיר ולא הוקלטה על ידם ולא תועדה מעולם על טייפ השידור. אחרי המקרה המביש הזה לא שבתי עוד לעולם לתעֵד או לבַקֵר במשחקי הפועל ירושלים בהיכל מלחה.

[1]  ראה נספח : מכתבי לדני קסטן יו"ר איגוד הכדורסל  מ- 10 במאי 1999 המדווח לו על אווירת האלימות שהשתררה במלחה בסיום המשחק הפועל ירושלים – מכבי ת"א ביום ראשון – 9  במאי 1999.

[2]  ראה נספח : מכתבם של אורי פורת ויאיר שטרן מ – 17 ביוני 1999 המגן עלי בפני חבר המליאה ד"ר ישראל פלג.

[3]  ראה נספח : מכתב התמיכה של יו"ר הוועד המנהל גיל סמסונוב אלי  מ- 11 במאי 1999 בעקבות ההתקפה עלי של חלק מאוהדי הפועל ירושלים בהיכל מלחה במשחק הגמר סל הפועל ירושלים – מכבי ת"א  ב- 9 במאי 1999 .

[4]  ראה נספח : פסק הדין המשפטי של כבוד השופטת ד"ר מיכל אגמון – גונן המזכה אותי מהוצאת דיבה ולשון הרע נגד ד"ר יונתן מרסקי רופא קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים.

באותו התאריך ההוא של 9 במאי 1999 בעת ההתמודדות ההיא ב- "מלחה" בין בפועל ירושלים למכבי ת"א שררה אווירה מילולית קשה וחמורה גם נגד יו"ר מועדון מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי (לימים חתן פרס ישראל) ונגד שחקן מכבי ת"א גור שלף (היום פרשן טלוויזיה בענייני כדורסל).

חדירתו של אוהד הפועל ת"א אלרואי ידעי לזירת "בלומפילד" (יום שני – 3 בנובמבר 2014) ותקיפת ערן זהבי נראית לי כמשחק ילדים לעומת רצח הכדורגלן מרדכי "מוטי" קינד ז"ל בן 24 מרחובות בחג חנוכה בשבת – 6 בדצמבר 1975 ע"י אוהד בעת משחק ליגה עם מכבי כפר גבירול.  מרדכי קינד נדקר למוות ע"י אוהד שחדר לכר הדשא. יו"ר מועדון מכבי כפר גבירול שלום אקוע העיד שהאוהד שפגע בסכינו במרדכי קינד לא בא מעולם למשחקי הכדורגל של מועדונו . בעונש חסר תקדים בתולדות הכדורגל הישראלי שנפסק ב- 10 בדצמבר 1975 ע"י בית הדין המשמעתי של התאחדות הכדורגל הישראלית, הורחקה קבוצת מכבי כפר גבירול מכל פעילות לצמיתות . על שר החינוך אהרון ידלין בממשלתו של יצחק רבין ז"ל הופעלו לחצים של חברי כנסת שונים לבטל את כל משחקי הליגות בשבת שלאחר מכן. מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי שלח את הכתב שלו ירין קימור לסקר את אירוע הרצח. הכתבה ההיא של ירין קימור שודרה בתוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש – 6 בדצמבר 1975.

אין לזלזל כלל ועיקר בתקיפת ערן זהבי על כר הדשא באצטדיון "בלומפילד" אולם הוא משתקף כאירוע פעוט ערך גם לעומת הפרוגרומים שערכו בשעתו אוהדי קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים במגרשי הליגה הלאומית אז (ליגת העל היום) בשנים 1969, 1974, 1975, ו- 1983. ב- 14 ביוני 1969 פרצו מאות אוהדי בית"ר ירושלים לכר הדשא באצטדיון "בלומפילד" ושרפו את קורות השערים והרשתות בעת משחק הפועל ת"א – בית"ר ירושלים . ב- 4 ביוני 1974 זרעו אוהדי בית"ר ירושלים הרס עצום באצטדיון העירוני בפתח תקווה. המשחק הופסק בדקה ה- 117 כשקבוצת הפועל פ"ת צועדת ביתרון 3 : 2 במשחק הגומלין בשלב חצי הגמר על גביע המדינה. מאות מאוהדי בית"ר ירושלים פרצו את גדרות המגרש ופתחו במרדף אחרי שופט המשחק וויקטור נאמן, אחרי שחקני הפועל פ"ת, ואחרי השוטרים המעטים שנכחו בזירת המשחק. אוהדי בית"ר ירושלים השתמשו בצינורות, בקבוקים , ומקלות בעת ההסתערות על השופט, על אנשי החוק , ועל יריביהם מפ"ת. כוח המשטרה הצליח לחלץ את שופט המשחק וויקטור נאמן לניידת משטרה אולם הפקיר את שחקני הפועל פ"ת לזעם המתפרעים . הקטע המזעזע ביותר אירע כאשר שחקן הפועל פ"ת גבי רוזנדורן היה שרוע על כר הדשא והתחנן על חייו בפני אוהד בית"ר ירושלים חמוש שכיוון אליו את הרובה שלו. יריות נורו לעבר שחקן הפועל פ"ת בוריס נורמן שנמלט מרודפיו בקפיצה מעל חומת המגרש . חלק גדול משחקני הפועל פ"ת החלו במנוסה ומצאו מחסה בבתים פרטיים ובפרדסים שגבלו עם האצטדיון. האחרים שוער הפועל פ"ת יצחק וויסוקר הוכה בפניו והוא יחדיו עם השחקנים שמוליק רוזנטל ומשה שווייצר פונו לחדר ההלבשה של הפועל פ"ת שנראה כחדר מיון . (ראה "ספורט 50" פרי מחקרם של העיתונאים ישעיהו פורת ומשה לרר ז"ל) . ההתפרעות החמורה ההיא ב- 4 ביוני 1974 בפתח תקווה נודעה בכינויה "ליל הצינורות" . ב- 24 באפריל 1983 שוב התפרעו אוהדי בית"ר ירושלים באצטדיון "בלומפילד" בעת משחק ליגה בין הפועל ת"א לבית"ר ירושלים. הם השחיתו וגרמו נזק רב ליציעי האצטדיון . כל האירועים החמורים סוקרו בהרחבה בתוכניות הספורט דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובראשן "מבט ספורט" ו- "משחק השבת".

לכל האלימות הנ"ל יש להוסיף את החלטתו של נשיא בית המשפט העליון השופט שמעון אגרנט מ- 14 ביוני 1971 למנות וועדת חקירה ממלכתית לחקר שחיתויות במשחקי הכדורגל בישראל . השופט משה עציוני הוא שעמד בקיץ 1971 בראש "וועדת עציוני" שחקרה וחשפה שחיתויות חמורות בכדורגל הישראלי. ב- 24 באוגוסט 1971 העיד בפני "וועדת עציוני" הח"כ שמואל תמיר ז"ל כי יש בידיו מידע כי לפחות 15 (חמישה עשר) משחקים בליגה לאומית היו מכורים. "וועדת עציוני" חשפה עולם שחור ומכוער בשולי הכדורגל הישראלי. (ראה "ספורט 50" פרי מחקרם של העיתונאים ישעיהו פורת ומשה לרר ז"ל). בקיץ 1975 תקפו אוהדי בית"ר ירושלים במגרש ימק"א את ניידת השידור שלנו ה- "OB הלבן" שחנתה מאחורי השער הדרומי באבנים ולפידים. האוהדים האשימו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכך שצילומיה מביאים להם "נאחס". בנֵס הסתיימו הַפְּרָעוֹת האלה ללא נפגעים. בתגובה החליטה הנהלת רשות השידור להחרים את מגרש ימק"א ולצלם את משחקי בית"ר ירושלים אך ורק מדירה פרטית של משפחת אוֹמִידְבָר (משפחה ירושלמית נחמדה ביותר ממוצא פרסי) שאותה איתרנו ברחוב לינקולן הסמוך למגרש ימק"א והמשקיפה באופן נאות על כר הדשא. זווית הצילום הטלוויזיונית מהדירה של משפחת אומידבר הייתה טובה אולם לא יכולנו לראיין את גיבורי העלילה בתוך המגרש. פרשות האלימות ההן תועדו בתוכניות הספורט של הימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

omidvar 1

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא. ירושלים. רחוב לינקולן. הגנרטור הנגרר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באחריותו של הריגר הנִצחי יהודה מרציאנו מפריע את מנוחת השכנים בשבת בבוקר ברחוב לינקולן בירושלים סמוך למגרש ימק"א מתחת לדירתה של גב' זיווה אומידבר. רחוק מימין זהו ה- "OB הלבן". בפתחו עומד המפיק אמנון ברקאי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

omidvar 2

טקסט תמונה : חורף 1981. הימים ההם – הזמן ההוא. ירושלים. רחוב לינקולן. ניידת השידור (ה- "OB הלבן") של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חונה מתחת לבית הדירות ברחוב לינקולן הסמוך למגרש ימק"א. למעלה מימין אפשר להבחין בשתי המצלמות האלקטרוניות המגיחות ומשקיפות על מגרש ימק"א מהמרפסת העליונה של משפחת אומידבר. בפתח הניידת ניצב המפיק אמנון ברקאי. מימין יהודה מרציאנו (מזוקן) מלך ה- "ריגרים". שוטרי ירושלים שרובם היו אוהדים מושבעים של בית"ר ירושלים עשו כל מאמץ להימנות על הצוות המאבטח את הניידת. הדבר הבטיח להם הכנסה כספית נוספת למשכורתם וכניסה חינם למגרש. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

omidvar 3

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. ירושלים. רחוב לינקולן. שתי מצלמות אלקטרוניות כבדות (מסוג מאראקוני) מוצבות במרכז סלון של דירה פרטית השייכת למשפחת אומידבר ברחוב לינקולן בירושלים כשהן משקיפות על מגרשה של בית"ר ירושלים בימק"א. מאחורי המצלמה הימנית עומד עזרא שקורי איש ה- בֶּדֶק וההחזקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתווך ממוקמת עמדת השידור שלנו, וממול ניצב לו מגדל ימק"א המפורסם. ביקשתי מגב' זיווה אומידבר להציב מצלמה אלקטרונית שלישית גם בחדר המיטות שלה כדי להעשיר את התמונה האלקטרונית אך היא סירבה. שנים רבות כיסינו את משחקיה הביתיים של בית"ר ירושלים באמצעות שתי מצלמות בלבד המוצבות בבית דירות הצופה אל המגרש ולא מהמגרש עצמו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ואיך אפשר לשכוח את האלימות המילולית הקשה שהפגינו בשעתו אוהדי הפועל ת"א נגד שחקן הכדורסל של מכבי תל אביב היווני סופוקליס שחורציאניטיס, ואת האלימות המילולית הנבזית שהגה שחקן מכבי ת"א והקפטן גיא פניני בעת משחק הכדורסל נגד שחקן הפועל ת"א יונתן שולדבראנד ? ואיך אפשר לשכוח את גיא פניני לופת ומועך בעת משחק כדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו את אשכיו של אלכס מאריץ' שחקן קבוצת קובאן הרוסית ? זירות הספורט הישראליות ויציעי המגרשים רוויים אמוציות מרות ואלימות קשה. הדרך להדוף אותן ולהישמר מפניהן מחייבת אבטחה מקצועית ואכיפת חוק איתנה. מערכת עיתון "הארץ" מפרסמת רשימה היסטורית משלה אירועי כדורגל אלימים בעשור האחרון שבין 2004 ל- 2014, ומכתירה זאת בכותרת "משחקי מלחמה".

ראה "הארץ" מ- יום רביעי – 5 בנובמבר 2014 . מערכת עיתון "הארץ" עורכת סטטיסטיקה משלה אודות גילווי אלימות במגרשי הכדורגל בישראל בעשור שבין 2004 ל- 2014. (באדיבות עיתון "הארץ"). 

3. השדר עמיחי שפיגלר והפרשן אבי רצון.

נפל דָבָר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנת 2014 . קָם לה שַדָּר מוביל בכדורגל בדמותו של עמיחי שפיגלר . עמיחי שפיגלר ניצב היטב ב- Front של ערוץ 1 ביום שני – 3 בנובמבר 2014 באצטדיון "בלומפילד" והוביל באופן ברור, נחרץ, ומפורט את השידור הישיר שלו המתאר את זירת הפשע על כר הדשא . עמיחי שפיגלר הוא עיתונאי עירני שהיה הראשון שהעלה לדיון בעת השידור הישיר ביום שני – 3 בנובמבר 2014 את השאלה מה פתאום שופט המשחק  רועי ריינשרייבר שולף כרטיס אדום לערן זהבי ומרחיק אותו מכר הדשא למרות שהוא ערן זהבי הותקף באופן חמור ביותר ע"י אוהד הפועל ת"א שפרץ לכר הדשא והוא ערן זהבי רק ניסה להגן על עצמו . היה זה שוב עמיחי שפיגלר שהעלה לדיון את הפכפכותו של מנג'ר הפועל ת"א אייל ברקוביץ שעמד על קו המגרש ליד מנג'ר מכבי ת"א ג'ורדי קרויף וביקש תחילה להמשיך בקיום המשחק למרות האירוע המביש ואח"כ שינה את דעתו . היה זה עמיחי שפיגלר עיתונאי ושדר טלוויזיה מעורר תקוות הראשון שהכריז כי אלימות וספורט אינם צועדים יד ביד ואם זה המצב אז אין כל ערך למשחק הדרבי הפועל ת"א – מכבי ת"א . עמיחי שפיגלר מעורר תקוות מפני שהוא עיתונאי נבון שמתאר את המְצִיאוּת הדרמטית במהירות, בדייקנות, במהימנות, ובעברית תקנית ושוטפת. אני מאמין לו ולמידע שהוא מוסר לי בקולו הטלוויזיוני הדרמטי . מעניין הוא שַדָּר טלוויזיה Play by play צעיר אך כבר בעל אוטוריטה . למערך ההסברה של ערוץ 1 הצטרף העיתונאי והפרשן הוותיק אבי רצון מי שישב בעמדת השידור באצטדיון "בלומפילד" וניתח את העובדות של האירוע הבִּירְיוֹנִי בהיגיון וללא התלהמות . הפרשן השני בעמדת השידור של ערוץ 1 הוא מאמן כדורגל מקצועי מחוסר עבודה בשם אייל לחמן שנופל עשרת מונים מאבי רצון . הוא איננו חשוב . עמיחי שפיגלר ואבי רצון כפו והכריחו, אולי גררו, בלילה של יום שני – 3 בנובמבר 2014 את צופי הטלוויזיה של מדינת ישראל ללחוץ על השלט ולהתבונן בנעשה בחצר האחורית המטונפת של הכדורגל הישראלי . נוצר אבסורד טלוויזיוני : פרק 5 ואחרון בסדרה התיעודית המעניינת והמצוינת "כביש 90" בהנחיית מר מודי בר און המשודרת בערוץ 10 ניגף והתדרדר בין 21.45 ל- 22.30 לרייטינג מינורי של % 5.5 , % 5.4 , ו- % 4.2 בעוד תמונות הרפש של הכדורגל הישראלי מאצטדיון "בלומפילד" המשודרות בערוץ 1 הציבורי גורפות החל מ- 21.15 רייטינג מזהיר ויוצא דופן של % 13.3 , % 17.1, % 20.7, % 19.9, ו- % 20.4 . אין מדובר עוד באנשים המיוחדים של עַם הַסֶפֶר הנבחר היושב בציון אלא בצופי טלוויזיה רגולאריים שמחפשים במסך שלהם רכילות, מציצנות, אלימות, פשע ומשטרה, אופרות סבון, סקס, וגם ספורט. ואם אפשר גם קצת מהרֶפֶש של הכדורגל.  

rating 1 3 11 2014

טקסט מסמך : יום שני – 3 בנובמבר 2014 . זוהי מפת המדרוג ברבעי שעות של ערוצי הטלוויזיה הארציים 1 , 2 , ו- 10 בשני המגזרים של "האוכלוסייה היהודית" ו- "כלל האוכלוסייה" בטווח הזמן שבין 20.45 ל- 23.30. המשדר הישיר של ערוץ 1 בו הוא מציג את בפרהסיה את הרפש של הכדורגל הישראלי, מביס בין 21.30 ל- 23.00 את שידורי ערוץ 2 ואת שידורי ערוץ 10. (באדיבות בוועדה הארצית למדרוג).

משדר ה- Post Game Show אמש (יום שני – 3 בנובמבר 2014) בראשות המגישה – מנחה גב' שרון פרי וצמד הפרשנים שלה אבי רצון ואייל לחמן (מגובים בכתבי ומראייני שטח פעילים ונמרצים מר ליאן ווילדאו וגב' הדס גרינברג) של משחק הדרבי התל אביבי בכדורגל שהופסק הפועל ת"א – מכבי ת"א 1 : 1 , הניב בין 21:45  ל- 22:55 רייטינג ממוצע של % 18.4 ו- Peak צפייה של % 22.00 . מדובר בנתוני רייטינג מדהימים לא שכיחים שהפיק ערוץ 1 מזה זמן רב מאוד . מספר הצופים הממוצע בסיכום השידור הישיר של המשחק הנ"ל במסגרת המחזור השביעי עמד על כ- חצי מיליון (500000) צופים .

סוף הפוסט מס' 446. הועלה לאוויר ביום רביעי – 5 בנובמבר 2014.

 

 

 

 

 

 

 

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *