הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. האינטרנט איננו מוסד תקשורת פרוץ וגם לא אכסניית מידע שפתוחה למפרי חוק. גם עליו חלים זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי. הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

——————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 361 : הועלה לאוויר ביום חמישי בלילה – 6 במארס 2014. כל הזכויות שמורות.

——————————————————————————————————–

פוסט מס' 361. ניסוחים בינלאומיים (2) : שום אָדָם איננו דָגוּל דָיוֹ וְ/אוֹ חָכָם דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גוֹרָלוֹ ביָדיו (הנרי מילר). אנשי מְזִימוֹת בוגדניים והִיפּוֹקְרִיטִיים אמיתיים הם אלה שחדלו להכיר ברמייתם ומשקרים בכֵנוּת (אנדרה ז'יד). הנִיצָחוֹן שֶל הדֶמָגוֹגִיוּת הוא קְצָר ימים אבל הַהֶרֶס נִצְחִי (שארל פגאי). מהפכות מעוֹלָם לא הקלו את עוֹל העָרִיצוּת – הם רַק העבירו אותו לכתף אחרת (ג'ורג' ברנארד שאו). אָדָם שסעד ארוחת עֶרֶב לעוֹלָם איננו מהפכן. כל הפוליטיקה שלו אינה אֶלָא דיבורים (ג'ורג' ברנרד שאו). מוּטָב למוּת על רגליך מאשר לחְיוֹת על ברכיך (דולורס לברון). (פוסט מס' 361). כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1. הקדמה.

התזכורת הבאה איננה קשורה לזכויות שידור. היא  קשורה שוב למונופול. ביום רביעי י"ד בתשרי ערב חג הסוכות תשמ"ח – 7 באוקטובר 1987 הכריזו כל עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" גם יחד מלחמת חרמה על מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. עיתונאי רשות השידור ביקשו תוספת שכר. המנכ"ל התנגד. הוכרזה שביתה . הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל כבתה ל- 52 ימים. מונופוליסטים רשאים להשתעשע בגורלם. עד היום רבים מהשובתים ב- 1987 שרויים באובר דראפט בחשבון הבנק שלהם בגלל השביתה ההיא. מנהיג השביתה הארוכה והמיותרת היה איש רדיו "קול ישראל" ויו"ר אגודת העיתונאים בירושלים מר אמנון נָדָב. צוות הנהגת השביתה כלל גם את הכתב הכלכלי של רדיו "קול ישראל" גדי סוקניק שערק מאוחר יותר לערוץ 2 המסחרי ואת שני בימאֵי הטלוויזיה הוותיקים דן בירון ויעקב אסל. זמן לא רב מידַי מתום השביתה הארוכה בטרם התקררה סופית, הוכשר ומונה אמנון נָדָב ע"י המנכ"ל רשות השידור אורי פורת לתפקיד מנהל הרדיו. דווקא האיש שהכריז עם עובדיו מלחמת חורמה של שָכָר על מנכ"ל רשות השידור קוּדַם לתפקיד מנהל "קול ישראל". המינוי הבכיר עורר תהיות. הרבה מאוד אנשים ברשות השידור (וגם מחוצה לה) זקפו גבה ושאלו את עצמם, "כיצד ייתכן הדבר שהאיש שהוביל מהלך כה חריף, מהלך כה בוטה שגובל במרד ואשר מפגין חוסר נאמנות חסר תקדים כלפי מנכ"ל רשות השידור, קוּדַם על ידי אותו המנכ"ל עצמו בתום השביתה הארוכה לתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל".

בערב יום חמישי חג שמחת תורה – 15 באוקטובר 1987, נחתה בישראל אסירת ציון האמיצה גב' אִידָה נוּדֶל. פנסי ערוץ 2 הניסיוני הֵאירו את טקס קבלת הפנים הממלכתית שערכה לה ממשלת ישראל בנתב"ג. אידה נודל הייתה מסורבת עלייה יהודייה בעלת שֵם ורבת מוניטין בברה"מ וגם בישראל. היא סימלה בעיניי רבים בארץ ובמדינות העולם החופשי את מאבק יהדות ברה"מ נגד הממסד הקומוניסטי – טוטליטארי של ברה"מ. כשירדה אידה נודל במדרגות כבש המטוס בנתב"ג וראש הממשלה מר יצחק שמיר נישק את לחיה ולחץ את ידה היו עסוקים כל עיתונאי רשות השידור, טלוויזיה ורדיו גם יחד בשביתה עבודה מתמשכת בת כמט חודשיים ימים נגד המנכ"ל אורי פורת ז"ל. נציגי וועד עיתונות / הפקה משותף לרדיו "קול ישראל" והטלוויזיה הישראלית הציבורית בהנהגתם של אמנון נדב, דן בירון, יעקב אסל, וגדי סוקניק – נחשבו למחוללי הפיכה ארגונית ובגיבוי מוחלט של מאמיניהם הִשְחִירוּ את המִרְקָע לתקופה של 52 (חמישים ושניים) ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכְּבוּיָה נעדרה מהאירוע של הגעת אסירת ציון המפורסמת אידה נודל לישראל. חסרונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית השובתת לא הורגש מפני שהערוץ השני הניסיוני בראשותו של אברהם פורז ותחת פיקודו של שר תקשורת גד יעקובי הממונה על ערוץ 2 היה נוכח שם. זה ניכר בשידור הישיר עצמו. אידה נודל לא הייתה הכוכב היחידי במִשְדָר. השר גד יעקובי שניצב בסמוך אליה כל העֵת נחשף למצלמות ערוץ 2 וזהר ברחבת הטקס בנתב"ג בהבלטה רבה.

הערוץ ה- 2 הזמני שב וקִיבֵּע את תודעתו בקרב הציבור כצורך תקשורתי חיוני ואלטרנטיבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית. הטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית ושופעת הכוח המשיכה במסע הסטגנציה שלה ושבתה ממלאכתה במשך 43 ימים נוספים. הרעיון היה נכון אולם ביצועו רשלני ונעדר כל חזון טקטי ואסטרטגי. מעשה התאבדות תקשורתי. החטא הנורא של מסך שחור במשך 52 ימים היה בלתי נסלח והצטרף לשורת חטאים כבדים נוספים שחטא הערוץ הציבורי בעבר. זיכרונו הקצר של הצופה הישראלי לא בגד בו. משנעמד ערוץ 2 על רגליו בנובמבר 1993 הוא ערק בהמוניו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ונדד לערוץ 2 המסחרי. אך בל אקדים את המאוחר.

הערה 3 : שר התקשורת מר גלעד ארדן אישר את המלצות וועדת רם לנדס לחולל מהפכה קשה, כואבת, וכבדה ברשות השידור הציבורית שכוללת בתוכה את ערוץ 1, ערוץ 33, ואת רדיו "קול ישראל". וועדת רם לנדס המליצה לסגור את רשות השידור במתכונתה הנוכחית ולפטר 1000 (אלף) עובדים מהטלוויזיה והרדיו ולשלוח אותם הביתה. מדובר במהלך סבוך ביותר מן ההיבט האנושי והכלכלי שראש הממשלה בנימין נתניהו אמור לאשר אותו וחייב להיות מתורגם לחוק . השאלה הגדולה ביותר ערב סגירת רשות השידור ופיטורם של 1000 עובדים, מי אמור להוביל את מהלך הפירוק המורכב והסבוך, והאם הוא יוטל על שני מנהיגי השידור הציבורי הכושלים הנוכחיים המנכ"ל יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. אם להשתמש במטפורה צבאית רשות השידור נמצאת במצב של מצור ומלחמה. חשוב שאת מהלכי מלחמת הפירוק הקשה יובילו קצינים מוכשרים בעלי יושרה וניסיון, בעלי דוגמא אישית, מחוננים באומץ לב ודרך ארץ, כאלה שהחיילים מאמינים להם ובהם. יוני בן מנחם ואמיר גילת הם שני קצינים עלובים וכושלים שאחראים במידה רבה לכאוס המתרחש ברשות השידור כעת. אילו אנוכי הייתי היום איש ערוץ 1 הייתי מבקש מהגברדיה הישנה מר מוטי קירשנבאום, מר אלכס גלעדי, ומר דן שילון להתערב ולשמש נציגים שלי (תמורת שכר) בעת המו"מ הארוך של הליך הפירוק והרכבתו מחדש.

הערה 4 : האזנתי לפני כמה ימים לריאיון שערך מר רזי ברקאי ברדיו גלי צה"ל עם עו"ד יניב אלדד אודות "טוריו הסנסציוניים" (על פי הגדרתו של רזי ברקאי) המתפרסמים באתר "Walla". בעקבותיו ראיין מר רזי ברקאי גם את עו"ד אליעד שרגא יו"ר התנועה לאיכות השלטון . נדהמתי מהסגנון הבוטה והגס וחסר הסבלנות בו בו נקט רזי ברקאי בעת דרש מאליעד שרגא לסיים את דבריו . הופתעתי מאליעד שרגא אישיות ציבורית ידועה שלא טרק למראיין היהיר , לא מנומס , ו- וולגארי את הטלפון בפרצוף. סרט ההקלטה מצוי בארכיב גלי צה"ל וניתן להאזין לו ולגלות מראיין חצוף שהפגין תת תרבות רדיופונית והתנשאות בלתי מקובלת על המרואיין שלו.

הערה 5 : משֶה גֶרְטֶל שימש שנים רבות כמעין ברירת מחדל שלי בעת שהוּסַב על ידי לשדר שחייה בטלוויזיה . לא קיימים שדרי שחייה במדינת ישראל מפני שתחרויות השחייה אינן משמשות יעד טלוויזיוני . ענף השחייה קיבל בדרך כלל ביטוי טלוויזיוני חד פעמי מידי ארבע שנים , רק באולימפיאדות . כשהשמש שקעה מעל צוות השידור האולימפי הוותיק ההוא של נסים קיוויתי את יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל (שידרו יחדיו את אולימפיאדות מונטריאול 1976 , מוסקבה 1980 , לוס אנג'לס 1984 , ו- סיאול 1988) – הצבתי בעמדת השידור האולימפית את משה גרטל כשדר זמני . הוא לא היה כישרון גדול אולם מכיוון שהיה מועמד יחיד זכה במיקרופון הטלוויזיה. משה גרטל (בן קיבוץ רמת יוחנן) היה שחיין ואלוף ישאל בעבר הרחוק. מעין גימיק שסייע לסתום לרגע חלל כלשהו, שילוב של מוניטין סמוך למיקרופון עם אמביציה אישית שלו. משה גרטל היה לראשונה בחייו שַדָּר שחייה מוביל באולימפיאדת ברצלונה 1992 יחדיו עם מורו ורבו הפרשן יוסף טלקי הבלתי נשכח (חבר קיבוץ כפר מכבי). היות והשחייה בישראל איננה מחוז חפץ טלוויזיוני אטרקטיבי במיוחד שידר משה גרטל מידי אולימפיאדה, פעם אחת בלבד בארבע שנים. עבור איש טלוויזיה ושַדָּר פעיל מדובר בטרגדיה. לאחר ברצלונה 1992 פרש יוסף טלקי. באולימפיאדות הבאות ב- אטלנטה 1996 ומכאן והֵילָךְ שידר משה גרטל את תחרויות השחייה עם פרשן אחר בשם ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש. אלוף השחייה מקיבוץ רמת יוחנן נראה בעיניי תמיד גימיק. . באופן אישי התרחקתי מדמותו ואישיותו הטלוויזיונית אולם חלקים מציבור צופי הטלוויזיה התאהב בו ובסגנון השידור שלו. אותי הוא לא הרשים אולם בעיני אחרים הפך ברבות השנים לשדר קָאלְט טלוויזיוני שקנה לו קבוצה של מעריצים אדוקים. מעריציו של משה גרטל ניסו לשכנע אותי שמדובר בשדר טלוויזיה מרהיב, מלהיב, ומצחיק. באולימפיאדת אטלנטה 1996 סיים משה גרטל את השידור הישיר בבריכה ונפרד מצופי הטלוויזיה בארץ בזו הלשון, "כאן מסתיים השידור הישיר שלנו מבריכת השחייה באטלנטה , לילה טוב לכם צופים יקרים נוחו על משכבכם בשלום". מעריציו טוענים שזאת הייתה רק בדיחה. באולימפיאדת בייג'ינג 2008 קבע משה גרטל כלהלן : "הרביעייה הצרפתית במשחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי תכה את הרביעייה האמריקנית שוק על ירך", והוסיף ללא כל הסתייגות, "אני חותם לכם על זה". Sure enough קרה בדיוק להפך. האמריקנים ניצחו. מעריציו טוענים שמי שאיננו מתנבא – לא טועה. בסדר השבתי . OK, הנבואה ניתנה אתם יודעים למי , אבל בסדר הוא התנבא כמו שאול המלך, אלא מאי ? שדרני טלוויזיה חכמים בתחומי הספורט השונים מתנבאים אולם תמיד מסייגים את עצמם . "עזוב אותך" ענו לי במקהלה, "זה היפה אצל משה גרטל וזה סוד קסמו…הוא מתנבא וטועה…אז מה מישהו מת מזה…?". מעניין , חלפו המון שנים מאז מיניתי אותו לשַדָּר מוֹבִיל לרֶגָע והנה הקיבוצניק לשעבר מרמת יוחנן הוכיח כי אין דבר קבוע יותר מהזמני. משֶה גֶרְטֶל הפך לא רק שַדָּר שחייה קבוע ומוביל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלא היה גם הטוב ביותר במדינת ישראל שאין בה כלל שדרני שחייה. שום מדע איננו מצליח להוכיח מדוע פעלול ו/או גימיק רִגְעִי זוכים לחיי מַדָף ארוכים כמו ערכים נצחיים. עכשיו באה חברת פרסומת כלשהי, מורידה את משה גרטל הפנסיונר (בן 68) מהמַדָף, מפסלת אותו כ- גימיק היסטורי, ומצווה עליו לשדֵר בטלוויזיה אליפות ספורטיבית של ישראל בה כל מיני מעסיקים משליכים לפח קורות חיים של מחפשי עבודה. חברת פרסומת אחרת עשתה אותו הדבר לפני שנים עם השַדָּר נסים קיוויתי בערוב ימיו הטלוויזיוניים אולם בטרם פגה לחלוטין תודעתו בציבור כשדר א"ק אולימפי. היא עיצבה אותו מחדש כ- גימיק והורתה לו לשַדֵר תחרות ריצה בהשתתפות תינוקות מחותלים בחיתולי "Huggies". זה היה מעין פעלול טלוויזיוני בו נדרש שַדָּר הא"ק הגדול ביותר בכל הזמנים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית להעניק מהימנות פרסומית – מסחרית לחיתולי תינוקות. זאת הייתה גם שירת הברבור הטלוויזיונית שלו, של נסים קיוויתי.

הערה 6 : העיתונאי מר דורון קרמר מעשיר את מדור הספורט של העיתון "ישראל היום". רואים שהוא כותב בדם לבו. אינני יודע מי האיש. מעולם לא ראיתיו. אף פעם לא שוחחתי עמו. לאחרונה כתב פוסט ב- "ישראל היום" כי בחירתו של מר ארז אדלשטיין למאמן נבחרת ישראל בכדורסל מגלמת בתוכה את כל המרכיבים הנכונים : הסכמה כללית , רגש , ואיכות , והוסיף כי סוגיית זימונו של גיא פניני לנבחרת ישראל בעידן החדש של ארז אדלשטיין היא בכלל לא דילמה מפני שהמאמן לא קיבל את הג'וב כדי לחנך אלא כדי ליישם פילוסופיית כדורסל. דורון קרמר טועה טעות מרה. מדריך ומורה של כל קבוצת ספורט מוגדר על ידי כמנהיג ומחנך לפני הסמכתו כמאמן. אין הוראה והדרכה ללא חינוך. הדגש הוא על חינוך ללא קשר קונקרטי ברגע זה לספורטאי מכוער כ- גיא פניני. אין שום מחילה על עבירות המוּסָר שעשה נגד יונתן שולדבראנד ואלכס מאריץ'. חִינוּךְ ודֶרֶך אֶרֶץ אינם חשובים פחות מיֶדָע. הדוגמאות העליונות בשבילי הם מאמנים משגשגים כמו וויטוריו פוצו, ספ הרברגר, אלף ראמזי, רד אוורבך, ג'ון וודן, פיל ג'קסון, יהושע רוזין, רלף קליין, ד"ר ג'יימס קנסילמאן, שֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor), יוסף "יוז'ו" טלקי וגם רבים אחרים – שהיו מנהיגים ועסקו ראשית דבר ולפני הכל בחינוך בטרם האימון הספורטיבי . אני רוחש הערכה מזה זמן רב לארז אדלשטיין בגין ה- יושרה, התכליתיות, הענווה, והצניעות הטבועים בו, ומקווה בשבילו שהוא פדגוג, לא רק מאמן. בלתי אפשרי להיות מנהיג ספורט מבלי להיות גם מחנך.

הערה 7 : חסרונו של מר ירון לונדון בעמדת ההגשה של תוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום" מבליט את חולשת מחליפיו . נדב פרי איננו מגיש. מוטי קירשנבאום שהופך בהעדרו של ירון לונדון למגיש / מנחה מוביל איננו כזה. קצב דיבורו איטי, כבד, ומסורבל (מאוד) כמו גם ניסוח שאלותיו למרואיינים שלו באולפן. הוא איננו מדביק את הקצב הטלוויזיוני אולם מחפה על חולשותיו במוניטין שלו וגם בסקרנות העיתונאית שלו בת יובל שנים. נדב פרי איננו מגיש אולם משלים את מוטי קירשנבאום בזריזות הדיבור. לעומת ירון לונדון העדרה של תמר איש שלום מסביבת המיקרופון והמסך של חדשות ערוץ 10 מבליט את הצלחתה של טלי מורנו. טלי מורנו נחשפת כ- שדרנית טובה מאוד וקורקטית בעלת אוריינטציה ושליטה בחומר המגוון, בעלת קצב דיבור רהוט, קול ודיקציה טובים, וגם אישה נאה. אין לשכוח כי מדובר ב- Media וויזואלית.

הערה 8 : דו"ח וועדת רָם לָנְדֶס איננו מוקיע את התנהלותם הכושלת לאורך זמן רב של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אמיר גילת . לאחרונה הרהרתי כיצד זה הסכים הווטראן חתן פרס ישראל לטלוויזיה מר יעקב אחימאיר להיכלל בשידור הציבורי תחת מנהיגותם הבעייתית (בלשון המעטה) של יוני בן מנחם , עוזרו הקרוב מר זליג רבינוביץ' , ואמיר גילת . כיצד לא הפריע לו למסור מידע לציבור בתוכנית הוותיקה "רואים עולם" בשעה שהוא יודע ומודע היטב לרמת המנהיגות הכושלת הקונקרטית והעכשווית של צמרת ההיררכיה ברשות השידור פרי מינויה של ממשלת ישראל בראשות מר בנימין נתניהו .

פוסט מס' 361. ניסוחים בינלאומיים (2) : שום אָדָם איננו דָגוּל דָיוֹ וְ/אוֹ חָכָם דָיוֹ כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גוֹרָלוֹ ביָדיו (הנרי מילר). אנשי מְזִימוֹת בוגדניים והִיפּוֹקְרִיטִיים אמיתיים הם אלה שחדלו להכיר ברמייתם ומשקרים בכֵנוּת (אנדרה ז'יד). הנִיצָחוֹן שֶל הדֶמָגוֹגִיוּת הוא קְצָר ימים אבל הַהֶרֶס נִצְחִי (שארל פגאי). מהפכות מעוֹלָם לא הקלו את עוֹל העָרִיצוּת – הם רַק העבירו אותו לכתף אחרת (ג'ורג' ברנארד שאו). אָדָם שסעד ארוחת עֶרֶב לעוֹלָם איננו מהפכן. כל הפוליטיקה שלו אינה אֶלָא דיבורים (ג'ורג' ברנרד שאו). מוּטָב למוּת על רגליך מאשר לחְיוֹת על ברכיך (דולורס לברון). פוסט מס' 361. כל הזכויות שמורות.

2. מרדכי "מוטי" קירשנבאום הוא מהפכן שידור ומנהיג שידור. 

קריאת התיגר שקרא מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (בן 39 , מי ששימש מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית) ב- 25 באוגוסט 1978 על מנהיגותו של מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני , הותירה עלי רושם רב. התפעלתי ממנו. ב- 1978 היה מוטי קירשנבאום שֵם דָבָר בשידור הציבורי בגין כתבותיו המזהירות (בנושאים טריביאליים ובכך הייתה גדולתו) בערבי שישי בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת במגזין "יומן השבוע" של יורם רונן ז"ל , כמו גם בשל סרטיו הדוקומנטריים, ובעיקר בגלל תוכניתו הסטירית והנשכנית "ניקוי ראש" בעבורה קיבל את פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. מוטי קירשנבאום הקדים במידה רבה את דורו בעשייה הטלוויזיונית שלו. אני זוכר שאלכס גלעדי נהג לומר לי בימים הרחוקים ההם , "יואשיש בוא נשב ליד מוטי קירשנבאום אולי ייפלו מראשו כמה פירורי שכל טלוויזיוניים כדי שנוכל לאסוף אותם לעצמנו", עד כדי כך היה מוטי קירשנבאום נערץ. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה עבורי הסגן של אלוהים. הדיסטאנס ביני לבינו ב- 1978 היה כרחוק מזרח ממערב אבל הוא היה האיש שהעניק לי מטרייה אווירית בהפקה הבינלאומית הרחוקה, המורכבת, והמסובכת של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל ארגנטינה 1978 (בגלל בדלנותו של הבוס הישיר שלי חיים יבין מנהל החדשות בתקופה ההיא). מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי היה אלוהים. מעולם לא ראיתי אותו ולא דיברתי עמו . והנה בא מוטי קירשנבאום ומנפנף בפרהסיה כתב אישום כה חריף, בוטה, וישיר לעברו של אלוהים . מוטי קירשנבאום בן למשפחת פועלים (אביו היה בעל חנות נעליים) נולד בכפר סבא ומאוחר יותר היגרה משפחתו לנתניה. מוטי קירשנבאום היה איש טלוויזיה וורסאטילי ומהפכן באופיו. אין לדעת כיצד פעלו מרכיבי התורשה במשפחתו אולם עובדה שמוטי קירשנבאום בחר במקצוע העיתונאות והצליח . בטרם טס לתקופה ארוכה לארה"ב היה עיתונאי ב- "הארץ" . ב- 1962 טס לארה"ב ולמד שש שנים רצופות באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס טלוויזיה וקולנוע (או שמא קולנוע וטלוויזיה) . ב- 1968 שב לישראל ונמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד . כתב האישום כפי שנוסח ע"י מוטי קירשנבאום נגד מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בריאיון עם מר אלי טייכר והתפרסם בעיתון "הארץ ביום שישי של 25 באוגוסט 1978, היה יוצא דופן בחריפותו מחד ובראשוניות שלו מאידך. מוטי קירשנבאום הכריז ב- 25 באוגוסט 1978 ללא כחל ושרק את הטקסט כלהלן : "מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה בעגלתו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן". חלפה פחות משנה וב- 23 ביולי 1979 זעק מוטי קירשנבאום בגרון ניחר בהפגנת מאות עובדי טלוויזיה (ורדיו) לעברו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד : "הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה, התפטר, והסתלק מכאן". הייתי נוכח שָם בעצמי ועֵד מקרוב לזעקת הקרב של מוטי קירשנבאום. המחאה הענקית הזאת ב- 1978 נגד צורה ואופן ניהולו של יצחק לבני את רשות השידור, היוותה סמן ימני היסטורי עבור מחאות אחרות שעתידות היו לבוא בעקבותיה, ומתן גושפנקא מוסרית לעובדי הטלוויזיה לצאת חוצץ נגד ניהול כושל ו/או נגד ניהול שנחשב בעיניהם לכושל. האנשים האמינו למוטי קירשנבאום ובמוטי קירשנבאום ונהו אחרי ה- יושרה וההגינות שלו. על יכולתו המקצועית לא היה וויכוח . באוקטובר 1987 פתחו העיתונאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ועיתונאי רדיו "קול ישראל" בשביתת עבודה ממושכת בת 52 ימים שלבשה ממדים של מֶרֶד קולוסאלי נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת . את סכסוך העבודה הקשה והארוך חסר תקדים במִשְכוֹ הובילו ארבעה אנשים מוכרים ברשות השידור בעת ההיא : אַמְנוֹן נָדָב וגָדִי סוּקֶנִיק מרדיו "קול ישראל" ודָן בִּירוֹן ויַעֲקב אָסָל מהטלוויזיה הישראלית הציבורית. היה להם ממי ללמוד. מוטי קירשנבאום כבר לא היה בטלוויזיה הישראלית הציבורית מזה כמה שנים. הוא נטש את מכורתו ופנה לשוק הפרטי אולם רוחו נשבה עדיין בין ארבעת כתליה של רשות השידור. עבורי ועבור רבים אחרים הוא היה בלתי נשכח. הופעותיו הדרמטיות הפומביות ההן כמנהיג השידור הציבורי אז תועדו במצלמות סטילס ומצלמות פילם BL. ההיסטוריה הזאת נשמרה.

טקסט תמונה : לפני שלושים וחמש שנים . צהריי יום שני בשבוע – 23 ביולי 1979 . רחוב "תורה מציון" ליד בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים . מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום (מחזיק שלט ביד ימן שלו "יוסף לפיד התפטר") מוביל הפגנת ענק של מאות עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שמבקש יחדיו עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון להדיח את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מתפקידו . "הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה" זעק מוטי קירשנבאום בקול ניחר לעברו של יוסף "טומי" לפיד , והוסיף עוד כהנה וכהנה : "הסתלק מכאן , התפטר" . בגבה למצלמה עומדת גב' ג'וּדִי לוֹץ מנהלת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ומחזיקה שלט עליו כתוב "חרפה" . ג'וּדִי לוֹץ מסתירה את העיתונאי יִגְאָל לוֹסִין . בין ג'ודי לוץ למוטי קירשנבאום עומד צלם הטלוויזיה עזרא שמואלי . קיצונית משמאל זוהי זיווה אוריין , ולידה המפיק יוסי בָּסוֹן (בידיים שלובות) .(התמונה באדיבות ארנון צוקרמן . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

במחצית אוגוסט 1978 שבתי ארצה מהפקת מונדיאל ארגנטינה 1978 פלוס שהות של כמה שבועות בניו יורק אצל הבימאי והמתעד האולימפי האמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan) ז"ל. על שולן העבודה שלי במשרד מצאתי פתק הערכה מהבוס שלי אלכס גלעדי הנוגע להובלת מבצע הפקת ארגנטינה 1978. באותה העת פרסם "הָאָרֶץ" את כתב האישום של מוטי קירשנבאום נגד מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. לא יכולתי שלא להתרשם מגבר צעיר שקורא תיגר חריף כה קיצוני על אלוהי הטלוויזיה הציבורית וכה כועס עליו בגלוי לעין כל. מן ההיבט הזה היה מוטי קירשנבאום אדם מיוחד ואָמִיץ.

ראה "הארץ" מ- יום שישי – 25 באוגוסט 1978 . עיתון "הארץ". העיתונאי אלי טייכר עורך ריאיון עם מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית חתן פרס ישראל מרדכי "מוטי" קירשנבאום אודות מצבה הקשה של הטלוויזיה הציבורית . אלי טייכר מעניק לפוסט שלו את הכותרת "להילחם – אפילו כדון קישוט". כותרות המשנה שייכות לציטוטים ששמע ממוטי קירשנבאום בעת קיום הריאיון : "כאשר מפיקים תוכניות בתנאים תת אנושיים כישרונם של האחראיים איננו עומד כלל למבחן", וכן, "יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה". הריאיון הַכֵּנֶה והאגרסיבי הפך לכתב אישום חריף נגד מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, בו תוקף מוטי קירשנבאום ללא מורא וללא משוא פנים את האינסטנציה הגבוהה ביותר ברשות השידור, במילים קשות ובחריפות רבה חסרת תקדים. במידה רבה היה מוטי קירשנבאום ב- 1978 בעקבות הריאיון הזה מעין מוסד – סדנה למנהיגות בכלל ומנהיגות שידור בפרט. אני חושב שעובדים רבים אז בטלוויזיה הישראלית הציבורית העריצו את מוטי קירשנבאום. 

טקסט תמונה : מונדיאל ארגנטינה 1978. בואנוס איירס. אנוכי יואש אלרואי. אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט, ממנה אותי לתפקיד הבינלאומי הראשון שלי רב האחריות, עורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי גביע העולם בכדורגל של ארגנטינה 1978 ב- בואנוס איירס. המינוי נעשה בגיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : פברואר 1978. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאשר בפברואר 1978 לאלכס גלעדי (בן 36) להצטרף לקבוצה המבצעית המיוחדת של איגוד השידור האירופי (מכונה בשפה האנגלית : "EBU Operation Group – Argentina 78") במונדיאל ארגנטינה 1978 בראשותו של הבריטי מרשת ITV ביל וורד (Bill Ward) . במקביל ממנה אותי אלכס גלעדי להתייצב במקומו בראש צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- בואנוס איירס , ולשמש כעורך ראשי  ומפיק ראשי של מבצע השידורים הבינלאומי הזה המרוחק מגבולות המדינה ואשר מורכב ומסובך מבחינה טכנולוגית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי – ארכיון יואש אלרואי). 

טקסט מסמך :  1978 .זהו הפתק המקורי שכתב לי אלכס גלעדי בתום מבצע שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978. המסמך נשמר. "יואש יקירי, הריך מתמנה למפיק לשידורי הגביע העולמי 1982. אנא פעל והחזק אותי בתמונה ובתכתובת". הפתק היה בבחינת צל"ש שאלכס גלעדי העניק לי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל ארגנטינה 1978. תזכורת. זהו ה- Cover page המקורי של ספר שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בן כ- 65 (שישים וחמישה) עמודים שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע הפקת טורניר גביע העולם בכדורגל – ארגנטינה 1978 מבואנוס איירס. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבין את המורכבות והמסובכות של מבצע שידורי ארגנטינה 78'. זאת הייתה הפקה רחוקה מאוד מגבולות המדינה של אירוע ספורט פופולארי מבוקש. קשיי ההפקה העיקריים נבעו מתקשורת לוויינית ענייה, בעייתית, ומסורבלת. זאת הייתה הפעם הראשונה שחתמתי את שמי כמפיק. תואר שהיה שמור לגדולים ובכירים ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מאי 1978 . תזכורת . תוכן העניינים של פקודת המבצע / ספר השידורים שחיברתי וכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל ארגנטינה 1978 . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : תזכורת . זהו תרשים השידור הלווייני המקורי שהכנתי לארנון צוקרמן ב- 1978 . הוא נלקח מספר השידורים / פקודת המבצע של מונדיאל ארגנטינה 78' . הספר שנכתב כפקודת מבצע צבאית שרד את מאורעות הזמן . הבעיה הראשית שלנו הייתה נעוצה בעובדה ש- EBU  (איגוד השידור האירופי) החליט על פי תכנון מראש להעביר את כל השידורים – מונדיאל ארגנטינה 1978 מבאלקארסה לאירופה באמצעות לוויין המייג'ור האטלנטי (A4AF – 2) כאשר לתחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה לא היה כל קשר אִתּוֹ . מפני שלא היינו מחוברים כלל ללווין הזה נאלצנו להשתמש בלוויין ה- Primary האטלנטי (A4AF – 1 ) שימוש Unilateral בלבדי. לרוע המזל הלוויין הזה היה תפוש ע"י מגזין חדשות דו יומי שנקרא SIN ואשר נשלח מרשת הטלוויזיה הציבורית הפורטוגלית RTP לרשתות הטלוויזיה של מדינות מרכז ודרום אמריקה . נדרש לי זמן עם הגעתי לארגנטינה כדי לפתור את הפלונטר הסבוך. למזלי הגדול שלושת האישים שטוו את הפלונטר התקשורתי הפורטוגלית גב' מנואלה פורטדו , מזכ"ל OTI (איגוד השידור של מרכז ודרום אמריקה) המכסיקני מר אמאורי דאומאס, ומהנדס התקשורת הבינלאומי של ENTEL ארגנטינה מר מאסימו גארפינקל הלכו לקראתי וניאותו לפרום אותו למעני. טלפנתי מבואנוס איירס לירושלים למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן והודעתי לו כי יש לו מונדיאל וכי השידורים הישירים יִצְלֵחוּ. בלעדי שלושת האישים האלה מפורטוגל, מכסיקו, וארגנטינה אי אפשר היה להוציא לפועל את מבצע שידורי הטלוויזיה שלנו במונדיאל ארגנטינה 1978 ולשדר אותם מבואנוס איירס לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים. בהחלט היה מצב שאנוכי והצוות שלי היינו חוזרים הביתה בידיים ריקות ולחיים אדומות מבושה מבלי לבצע את המשימה. (השרטוט נלקח מתוך ספר השידור / פקודת המבצע כפי שתכננתי וחיברתי לקראת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל – ארגנטינה 1978). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מאי 1978 . תזכורת . תפוצה של פקודת המבצע / ספר השידורים של מונדיאל ארגנטינה 1978 . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

3. אוקטובר 1987. העיתונאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" מנהלים שוב מאבק שכר ומלחמת חורמה במנכ"ל רשות השידור אורי פורת . וועד עיתונות/הפקה המשותף לשני גופי השידור הציבוריים מכריז על החשכת המסך , עולה על בריקדות , ויוזם שביתה עבודה ענקית שנמשכת 52 ימים. רעיון צודק שביצועו היה גרוע.

פברואר 1987. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מוותרת ב- 1987 בטיפשות רבה על הסיקור הטלוויזיוני של משפט פושע המלחמה האוקראיני ג'ון דמאניוק המתקיים בירושלים, ומותירה את הבימה הטלוויזיונית לערוץ 2 הניסיוני. 

במחצית חודש ספטמבר של שנת 1987 נפגשו נציגי העיתונאים בטלוויזיה הישראלית וברדיו "קול ישראל" דן בירון, יעקב אסל, אמנון נדב, וגדי סוקניק עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת , ותבעו ממנו במפגיע להיכנס עמם מייד למו"מ כדי לשפר את שכרם. עיתונאי רשות השידור ביקשו להשוות את שכרם עם עמיתיהם בעיתונות הכתובה. אורי פורת השיב להם כי מוקדם עדיין להיכנס למו"מ בעניין השכר בטרם גיבש משרד האוצר את הסכם השכר החדש בשידור הציבורי . אגודת העיתונאים הירושלמית והארצית לא וויתרו. הם ידעו כי אורי פורת מתעתד לצאת בראשית אוקטובר 1987 לחופשה משפחתית בחו"ל  ותבעו ממנו להתחיל במו"מ מזורז. מנכ"ל הרשות סירב. אגודת העיתונאים הכריזה על סכסוך עבודה פורמאלי וזעזועים קשים בטלוויזיה וברדיו בתוך שבועיים אם המנכ"ל לא יתרצה. חמתו של אורי פורת בערה בו. "אל תאיימו עלי. זה פשוט לא מזיז לי", השיב להם וטס לחו"ל. ביום שני – 5 באוקטובר 1987, מייד לאחר צום יום כיפור , פרצה שביתת העיתונאים הארוכה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברדיו "קול ישראל" . מסך הטלוויזיה הציבורית הוחשך למשך 52 ימים עד 25 בנובמבר 1987. ממקום חופשתו בחו"ל צִלְצֵל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לראש הממשלה יצחק שמיר והפציר בו לא להיכנע לשובתים. "השביתה איננה מוצדקת וגם כיס המזומנים של השובתים מצומק . הם יחזרו לעבודה. אני ממתין בסבלנות", נימק את בקשתו בפני ראש הממשלה. יצחק שמיר נענה לפנייה ונמנע מלהתערב בסכסוך העבודה .

ספטמבר 1987. ראה ידיעות מקדימות בעיתון "הארץ" ו- "חדשות" אודות העימות בעניין השכר בין עיתונאי רשות השידור לבין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. מרבית העיתונאים בטלוויזיה הישראלית וברדיו "קול ישראל" לא היו מודעים לחומרת הוויכוח והשביתה הארוכה נפלה עליהם כרעם ביום בהיר.

בערב יום חמישי חג שמחת תורה – 15 באוקטובר 1987 , נחתה בנמל התעופה בן גוריון אסירת ציון המפורסמת גב' אִידָה נוּדֶל. מאז 1971 ניהלה אִידָה נוּדֶל מאבק עיקש נגד שלטונות ברה"מ על מנת לקבל אישור לעלות לישראל. במהלך שנות המאבק הארוכות הוגלתה ע"י ה- ק.ג.ב. הסובייטי לסיביר . פנסי ערוץ  2 הניסיוני הֵאירו את קבלת הפנים הממלכתית שערכה לה ממשלת ישראל וראשה יצחק שמיר ברחבת המטוס. אִידָה נוּדֶל הייתה מסורבת עלייה יהודייה מפורסמת ורבת מוניטין בברה"מ, בעולם, ובישראל. היא סימלה בעיניי רבים בארץ את מאבק יהדות ברה"מ למען החופש והחירות ונגד הממסד הקומוניסטי – טוטליטארי הסובייטי . הטלוויזיה הישראלית הציבורית סיקרה שוב ושוב מאז מחצית עשור ה- 70 של המאה שעברה את המערכה וכמיהתם של רבים מיהודי רוסיה לעלות לישראל. כמיהה ציונית שהפכה להתמודדות ומאבק ממושך שהובילו אנטולי "נתן" שצ'רנסקי ואִידָה נוּדֶל נגד השלטון הסובייטי שהתנכל ומנע זאת מהם . הייתה זאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שתיארה אותם כ- "אסירי ציון". עכשיו ברגע המכריע היא לא הייתה שם. כשירדה אִידָה נוּדֶל במדרגות כבש המטוס בנתב"ג וראש הממשלה מר יִצְחָק שָמִיר לחץ את ידה ונישק אותה בפני מצלמות ערוץ 2 הניסיוני, היו עסוקים עיתונאי רשות השידור בשביתה ממושכת בת 52 ימים שהכריזו כנגד מנכ"ל הרשות אורי פורת. המסך הוּשְחַר והטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית הכְּבוּיָה נעדרה מהאירוע . הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ב- 1987 רק בת 19 שנים אך כבר מקומטת ובלה , איטית , וכבדת תנועה. והחָמוּר מכל, אפילו אידיאלים לא היה לה עוד להציע . זאת הייתה בעצם הטרגדיה של חזון השידור הציבורי. הטלוויזיה הייתה ב- 1987 צעירה בשנות נעוריה אך הציבור כבר מאס בה . סכסוכי העבודה והשביתות הבלתי פוסקות בשורות הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית שהציבור מימן מכיסו במיטב תשלומי האגרה פשוט שיגעו אותו. עכשיו ב- 15 באוקטובר 1987 חסרונה לא הורגש. הערוץ השני הניסיוני בראשות שני ראשי המִנְהֶלֶת שלוֹ אוֹרֶן טוֹקָטְלִי ואָבְרָהָם פּוֹרָז והשַר הממונה שַר תקשורת גָד יַעֲקוֹבִּי היו נוכחים שם, ודאגו לתחליף.

טקסט תמונה : 15 באוקטובר 1987. נמל התעופה בן גוריון. אסירת ציון גב' אידה נודל יורדת במדרגות כבש המטוס שהביא אותה לישראל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נעדרת. מצלמות ערוץ 2 הניסיוני בראשות אברהם פורז, אורן טוקאטלי, ושר התקשורת גד יעקובי מתעדות את האירוע. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה :  15 באוקטובר 1987 . נמל התעופה בן גוריון . ראש הממשלה יצחק שמיר מקבל את פניה של גב' אידה נודל ליד כבש המטוס . (לע"מ תמורת תשלום) . הטלוויזיה הישראלית הציבורית שובתת ומחמיצה את התמונות האלה .

טקסט תמונה : 15 באוקטובר 1987. נמל התעופה בן גוריון. נתן שצ'רנסקי מחבק את גב' אידה נודל היושבת בין ראש הממשלה יצחק שמיר (מימין) וסגן ראש הממשלה שמעון פרס (משמאל). (לע"מ תמורת תשלום).

 טקסט תמונה : 15 באוקטובר 1987. מסיבת עיתונאים בנתב"ג עם הגעתה של גב' אידה נודל לישראל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אחותה של אידה נודל, ראש הממשלה יצחק שמיר (עומדת מאחוריו הח"כ חייקה גרוסמן), סגן ראש הממשלה שמעון פרס, מציצה מעבר לכתפו של שמעון פרס שחקנית הקולנוע האמריקנית ג'יין פונדה. (לע"מ תמורת תשלום).

הערוץ השני הניסיוני מילא בהצלחה לא מבוטלת בשידור ישיר בפעם הראשונה בתולדותיו את חסרונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה רְווּיָת מריבות וסכסוכי עבודה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפסידה בשביתה הממושכת הזאת לחלוטין את תמיכת הציבור. ובאשר לשידור הישיר עצמו. אִידָה נוּדֶל לא הייתה הכוכב היחידי בו. שרי הממשלה ובראשם יצחק שמיר ושמעון פרס וכמובן שר התקשורת גד יעקובי שניצב אף הוא סמוך למצלמות ערוץ 2 הניסיוני , הוארו ונחשפו כולם ל- זרקורי האורות ונהנו מהעדשות הגדולות של המצלמות האלקטרוניות כמו העולה החדשה אסירת ציון. זה היה מדהים. עוד בטרם היותו בכלל רשת טלוויזיה , שָב וְקִיבֵּע ערוץ ה- 2 הניסיוני את תודעתו בקרב הצופים כצורך תקשורתי חיוני ואלטרנטיבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית והבלעדית במדינה . העפלתה של אִידָה נודל לישראל ב- 15 באוקטובר 1987 שימשה עוד קטליזטור לפתיחת שוק הטלוויזיה בישראל בפני תחרות רָב ערוצית . הממשלה הייתה עֵרָה לצורך הזה מול המונופול השוֹבֵת. שַר התקשורת גד יעקובי חש את עצמו באותו היום ההוא בצדק כאחד המנצחים הבולטים בזירת הטלוויזיה המקומית. נוצר מצב גרוטסקי. בעוד ערוץ 2 הניסיוני מטפח את תודעתו בקרב הציבור היו עסוקים עיתונאי רשות השידור הוותיקה בתחזוקת השביתה הממושכת שאיש לא האמין בתועלתה. בהיעדר משכורות הפכו העובדים לאיגוד של קִיבִּיצעֶרים ומקבצי נדבות במסווה של גיבורי תצוגות אופנה והפקת ערבי בידור יחדיו עם כמה מאומני ישראל שיצאו לסייע לשובתים ולא צלחו. עיתונאי רשות השידור נקלעו ב- 1987 לצרה צרורה שלא צפו אותה מראש. הרעיון להילחם על השכר היה נכון אולם תכנון השביתה הארוכה היה לקוי מיסודו. מוסד תקשורת לאומי מונופוליסטי איננו יכול לצאת למרד ללא הכנת דעת הקהל ובלעדי תמיכת הציבור. לפתע וזה באמת התרחש בפתאומיות התברר כי אפשר להסתדר מצוין בלעדי עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית וללא עיתונאי רדיו "קול ישראל" השובתים וללא המורשת שלהם. המחזות בהם עיתונאים מתחפשים לדוגמנים ומנסים לקושש פרוטות היו לא רק עלובים וסמרטוטיים אלא בעיקר מגוחכים.

טקסט תמונה : אוקטובר – נובמבר 1987. תיעוד גרוטסקי. עיתונאי רשות השידור, טלוויזיה ורדיו, מקיימים בעת השביתה הממושכת בת 52 ימים תצוגות אופנה והופעות בידור תמורת תשלום פעוט יחדיו עם אומני ישראל. השביתה הארוכה ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור יצרה Over draft בחשבונות הבנק של העובדים הנמשך עד עצם היום הזה . זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : מוטי עמיר, עמוס ארבל, משה גרטל, השחקן והבדרן דודו דותן ז"ל, רמי ווייץ, בני עורי, דודיק קופרמן, אורי לוי, דני לבנשטיין, נסים קיוויתי, רבקה פרידמן (נשענת על כתפו של אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר, נאווה צוקרמן – ספורטה, ואיש לא מזוהה. זיהוי הנוכחים הכורעים מימין לשמאל : אנוכי, השחקנית והבדרנית ציפי שביט, ואהרון "אהרל'ה" גולדפינגר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

זה לא היה ניצחונו הראשון של ערוץ 2 הניסיוני על הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית והמתנשאת . שמונה חודשים קודם לכן ב- 15 בפברואר 1987 נפתח בבנייני האומה בירושלים בבית דין מיוחד בראשותו של השופט העליון דוב לווין משפטו של הפושע האוקראיני ג'ון דמיאניוק שנודע בכינויו "איוואן האיום". זאת הייתה הפעם השנייה בתולדות מדינת ישראל לאחר משפט אדולף אייכמן בה נשפט בירושלים אדם שנאשם בפשעים אכזריים ביותר נגד העם היהודי במלחמת העולם ה- 2. ג'ון דמיאניוק הוסגר מארה"ב לישראל והואשם על ידה כי היה האיש שהפעיל את מנוע הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה בפולין ורצח 900000 (תשע מאות אלף) יהודים. הוא הואשם גם שהתעלל בסַדִיזְם מטורף במאות יהודים והרג אותם במו ידיו . פרקליט המדינה יונה בלטמן דרש בנאום הפתיחה של הקטגוריה לגזור על הנאשם עונש זהה לזה שהוטל על אדולף אייכמן. למרבה ההפתעה סירבו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חַיִים יָבִין ומנהל חטיבת החדשות יָאִיר שְטֶרְן לסקר את המשפט החשוב בטענה שאיננו מעניין את הציבור יתר על המידה.

נפל אם כן דָבָר בתקשורת הישראלית ב- 15 בפברואר 1987 שהביא בסופו של דבר לשינוי דרמטי בהתפתחות שידורי החדשות בטלוויזיה והקמתו של ערוץ שני בישראל. הערוץ ה- 2 הניסיוני דַל אמצעים וכוח אדם החֵל לשָדֵר ישיר מידֵי בוקר את משפטו של פושע המלחמה האוקראיני ג'וֹן דַמיָאנְיוּק שנודע בכינויו "איוואן האיום", מפני שרשות השידור וויתרה על הסיקור . מנהל הטלוויזיה הישראלית חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן טענו שהאירוע אינו מספיק חשוב והפקירו את הזירה למתחרה הפוטנציאלי שלהם ערוץ 2 דַל האמצעים. התירוץ "האירוע איננו חשוב מספיק" היה טיפשי ולא כֵּנֶה. הנהלת הטלוויזיה חששה להתמודד עם לחץ העבודה ותפעול העובדים ועמם הטכנולוגיה הטלוויזיונית הדרושה שייכפה עליה סיקור המשפט הארוך, ולכן נסוגה מהסיקור. אורי פורת וחיים יבין פחדו שהצבת ניידת שידור אלקטרונית מידי יום ליד היכל המשפט וגיוס עשרות טכנאים ועיתונאים לסיקור המשפט, יפגע בעבודה השוטפת של הטלוויזיה ובתקציבה. "מה אכפת לנו שערוץ 2 הניסיוני יסקר את המשפט ולא אנחנו. שיבושם להם", אמרו שניהם והסתלקו מהמערכה. ממש שיקול מבריק ועיתונאות דגולה. אורי פורת וחיים יבין עמו השליכו לפח את האמנה העיתונאית ואת החובה הציבורית שלהם שנובעת מכוח חוק רשות השידור. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון יצא מדעתו כעס ותמה על שיקולי העריכה המטופשים של שניהם . הוא נתן לכך ביטוי פומבי בעיתונות המודפסת . ג'וֹן דָמְיָאנְיוּק רוצחם של עשרות אלפי יהודֵי אוקראינה הפך לאזרח אמריקני שָלֵיו ותמים בחלוף השנים. שמו כרוצח המוני יהודים נשכח בין דפי ההיסטוריה המצהיבים. עכשיו כשטחנות הצדק פעלו ומשהוסגר לישראל ע"י שלטונות ארה"ב בהאשמה של סיוע להשמדת יהודֵי אוקראינה בעת מלחמת העולם ה- 2, הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא מצאה עניין בכיסוי המשפט. מנהלי צוות ההקמה של ערוץ 2 הניסיוני מר אורן טוקטלי ומר אברהם פורז ביקשו מהיועץ המשפטי של הממשלה יוסף חריש לאשר להם שידורים ישירים מהמשפט שזכה להד עולמי. ערוץ 2 הניסיוני חדר לוואקום התקשורתי והוכיח את עצמו.

טקסט תמונה : 15 בפברואר 1987 . בנייני האומה בירושלים . נפתח משפטו של הפושע האוקראיני ג'ון דמיאניוק (נודע בכינויו "איוואן האיום") שנאשם בהשתתפות ברצח 900000 (תשע מאות אלף) יהודים במחנה ההשמדה טרבלינקה בפולין במלחמת העולם ה- 2. הטלוויזיה הישראלית נמנעה מלהעביר את מהלך המשפט בשידורים ישירים . ערוץ 2 הניסיוני בראשות אנשי מנהלת ההקמה שלו אורן טוקטלי ואברהם פורז היה נוכח שם ועשה את העבודה במקומה. (לע"מ תמורת תשלום). 

מצלמות הטלוויזיה של מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת, חַיִים יָבִין, ויָאִיר שְטֶרְן נעדרו מאולם בית המשפט בנימוק שמשפט דמיאניוק נטול עניין ציבורי והחליטו לא לסַקֵר אותו . הנהלת הרשות סברה שמשפט ג'ון דמיאניוק איננו חשוב דיו. זאת הייתה שגיאה עיתונאית מוסרית גסה וחמורה מכל היבט וגַם חוסר הבנה ציבורי מוחלט באסטרטגיה של בניין שידור וצריבת תודעה לטווח ארוך. הטלוויזיה הישראלית התנהגה כמונופול לכל דבר. רשות השידור הפקירה במו ידיה את סיגנל השידור שלה לטובת גורם שידור מתחרה במדינת ישראל. ראשי מִנהלת ההקמה של ערוץ 2  אוֹרֶן טוֹקָטְלִי ואברהם פּוֹרָז עַטו על המציאה, השתלטו על סיגנל השידור, ושיווקו לצופים את יחסי הציבור האגרסיביים שלהם באמצעות גִרסת טריוויה תמימה : "מתוך הכרת חשיבות הנושא נערכנו בתוך יממה לשידור המשפט. אנחנו מעבירים את משפט ג'ון דמיאניוק בשידור ישיר לטובת הצופים בישראל באמצעות הטלוויזיה החינוכית ואולפני 'הבירה' ". הערוץ השני הניסיוני צבר בבת אחת אהדה עצומה בעוד הטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית ורשות השידור מצטיירות שוב כגופי שידור אימפוטנטיים ומתנשאים. אורן טוקטלי ואברהם פּוֹרָז גרפו את תהילת הציבור . הטבע איננו סובל וואקום.

רק יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מִיכָה יִנוֹן התקומם כנגד ההחלטה העיתונאית המוטעית של ההנהלה המקצועית שלא לסקר ישיר את המשפט . בעיניו זה היה לא רק מחדל אלא גם טמטום ופגם מוסרי . לכן קבע והצהיר בפני כל מי שרצה לשמוע : "אורי פורת , חיים יבין , ויאיר שטרן יכולים לרשום את עצמם בדפי ההיסטוריה כמי שהקימו את ערוץ 2 מעפרו". הקמתו המסודרת של הערוץ ה- 2 המסחרי לא איחרה איפה לבוא. היא הייתה עכשיו רק עניין של זמן.

 1987. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון מצהיר לעיתונות בעקבות סירוב הטלוויזיה הישראלית לסקר את משפטו של הצורר ג'ון דמיאניוק ("איוואן האיום") : מנהל הטלוויזיה חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יכולים לרשום עצמם בהיסטוריה כמי שהקימו את הערוץ השני". ראה ב- "ידיעות אחרונות"  ו- "הארץ".

טקסט מסמך : 3 במארס 1987 . יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון מבקר בחריפות את ההחלטה המשותפת של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, מנהל הטלוויזיה חיים יבין, ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן שלא להעביר בשידורים ישירים את משפט הפושע האוקראיני ג'ון דמיאניוק. (ארכיון "דבר". העיתון נסגר לפני שנים רבות).

משפטו של הפושע האוקראיני ג'ון דמיאניוק תוכנן להימשך חצי שנה אך התארך ליותר משלוש שנים. הוא הורשע ונידון למוות. לאחר שלוש שנים נוספות החליט בית המשפט העליון לזכות את ג'ון דמיאניוק מחמת הספק ולגרשו בחזרה לארה"ב. בתחילת סיקור המשפט בפברואר 1987 פקפקו רבים האם הציבור הרחב יתעניין בו, אך בתוך זמן קצר התברר שההתעניינות במשפט הזה הנערך במדינת ישראל הייתה מרובה, והקיפה חלקים רחבים ומגוונים בציבור. הערוץ השני הניסיוני סיקר את משפט ג'ון דמיאניוק לאורך זמן רב ונתן לגיטימציה לנוכחותו.

טקסט מסמך : קיץ 1987. הציבור והעיתונות מעניקים לגיטימציה להקמתו של ערוץ טלוויזיה שני במדינת ישראל בעקבות הסיקור הטלוויזיוני השיטתי והרצוף של ערוץ 2 הניסיוני את משפטו של פושע המלחמה האוקראיני ג'ון דמיאניוק (איוואן האיום) המתנהל בבנייני האומה בירושלים בהרכב בית דין מיוחד בראשות השופט דוב לווין .

שש שנים הן פרק זמן קצר בתעשיית הטלוויזיה. גם בישראל. השנים חלפו במהירות עצומה מאז החל בחורף 1987 ערוץ 2 הניסיוני בסיקור משפט ג'ון דמיאניוק. בינתיים הקימו כבר חברות "ערוצי זהב", "מת"ב", ו- "גוונים" את רשת הטלוויזיה בכבלים במדינת ישראל ובנובמבר 1993 ניצב הערוץ השני בשער כשהוא מאיים על השידור הציבורי הוותיק והמסורבל, כשבאמתחתו כסף וממון. ערוץ 2 המסחרי והצעיר החל את שידוריו בתנופה רבה לקול תרועת ההמונים כשהגייסות שלו נושאים אותו היישר למלחמות הכבדות של רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם, כיסוי החדשות בארץ ובעולם, קניית סרטים ותוכניות מחו"ל, ופיתוח תוכניות בידור ו- Talk show מקומיות. מנהיגי שלוש הזכייניות בערוץ 2 המסחרי, המנכ"לים המשותפים דן שילון ויוחנן צנגן ב- "רשת", מנכ"ל "קשת" אלכס גלעדי, ומנכ"ל "טלעד" עוזי פלד היו רוויי אמביציות שידור. הם היו נחושים להראות לבעלי המניות שלהם כי הם יודעים לעשות טלוויזיה ולצבור רייטינג. הקמתו של ערוץ 2 זעזעה עד היסוד את תשתיות הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

בדצמבר 1987 הזמינו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל את שר התקשורת גד יעקובי ז"ל לערוך סיור במבצרה של רשות השידור הלא הוא בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. השר גד יעקובי סייר בכל קומות הבניין וקיבל הסברים ממנהלי חטיבות התוכן והטכנולוגיה. הוא נראה לי זחוח וטוב לב בעת שנע עם פמלייתו ומלוויו. על פניו היה מרוח חיוך של ניצחון. ב- 15 באוקטובר 1987 הוא הביס את הטלוויזיה הישראלית הציבורית . כשהוא הגיע למשרדי מחלקת הספורט בקומה החמישית של הבניין הוא כבר הסתובב כטווס . מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הכיר בינינו והציג אותי בפניו, "זהו יואש אלרואי מנהל מחלקת הספורט חלון הראווה של הטלוויזיה". הסברתי לגד יעקובי בקצרה את דרכי הפעולה של מחלקת הספורט שבפיקודי, את החשיבות העצומה של הטכנולוגיה החדשנית בעיתונאות הספורט לרבות השימוש בתקשורת הלוויינים, ואת ההתכוננות שלנו לקראת אולימפיאדת סיאול 1988 הניצבת בשער ולקראת מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. השר הקשיב, שאל כמה שאלות, והתנהג בנימוס רב. לא יכולתי להתאפק, כשנפרדנו שוב בלחיצת יד אמרתי לו, "אדוני שר התקשורת מר גד יעקובי הייתם יותר מברי מזל ב- 15 באוקטובר 1987".

טקסט תמונה : דצמבר 1987. אני ניצב בפתח משרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים מקדם את שר התקשורת בממשלת ישראל גד יעקבי. הוא הסתובב כטווס ב- "בית היהלומים". חיוכו העיד עליו כי כבש את בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים בסערה לאחר שנחל ניצחון תקשורתי גדול בשידור ישיר בלעדי באוקטובר 1987, המסקר את הגעתה לישראל של מסורבת העלייה אִידָה נוּדֶל ע"י ערוץ 2 הניסיוני. הסיקור הבלעדי בערוץ 2 הניסיוני התאפשר בשל שביתת העיתונאים הממושכת ברשות השידור שנמשכה 52 ימים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : אורי פורת מנכ"ל רשות השידור, אהרון הראל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, איש לא מזוהה (במשקפיים), שר התקשורת גד יעקובי, איש לא מזוהה (משופם), ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאי הטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית שופעי הכוח המשיכו בסטגנציה שלהם במשך 43 ימים נוספים לאחר הגעתה של גב' אִידָה נוּדֶל. מעשה התאבדות תקשורתי. השגיאה הנוראית של הקרנת "מסך שחור" במשך 52 ימים היה בלתי נסלחת והצטרף לשורת חטאים כבדים נוספים שחטא הערוץ הציבורי בעבר. ערוץ 2 חסר הניסיון התארגן יפה באוקטובר 1987 ועשה את העבודה כמו שצריך והוכיח כי בבוא העת יהווה גורם תחרות מסוכן לשידור הציבורי. השביתה הגדולה ביותר בתולדות רשות השידור בת 52 ימים הסתיימה בקול ענות חלושה מבלי שהעיתונאים השיגו הישג ממשי כלשהו. לא היו בה מנצחים וכולם שילמו את המחיר ובראשם השובתים. בכיסם נוצר חור גדול. זיכרונו הקצר של צופה הטלוויזיה הישראלי לא בגד בו. משנעמד ערוץ 2 על רגליו בנובמבר 1993 ערקו הצופים בהמוניהם מערוץ 1 הציבורי ונדדו לערוץ 2 המסחרי.

סוף נובמבר 1987. העיתונאית אילנה באום מהעיתון "מעריב" מכריזה בכותרת ראשית "סיכום השביתה : כולם ישלמו את המחיר". 

300 (שלוש מאות) התמונות הבאות, באקשן ופורטרטים בסדרת 13 הספרים של "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", מספרות על ימי תום הנעורים, החריצות, והנחישות של אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה עם הקמתה ב- 1968 ובמשך עשור ה- 70 של המאה הקודמת. התכונות האלה לא הספיקו לשַמֵר אותה למרות שעבדו בה וניווטו אותה אנשים צעירים, חרוצים, ומוכשרים (חלקם מאוד). הפוליטיזציה עשתה שַמוֹת בטלוויזיה הישראלית הציבורית וכילתה כל חלקה טובה. הכישרון והיצירה לא החזיקו מעמד מול הפוליטיקאים ועושי דברם. התבוננות בפיגורות הטלוויזיה מהימים ההם מגלה כי מהאנשים האמיצים האלה הדבקים במשימתם עד כלות נשקף מבט של אושר, רצון כנה ללמוד ומלווה בתחושות של שליחות וחזון. זאת הייתה ההרגשה שלי כעורך ומפיק הסדרה רחבת ההיקף הזאת שכוללת בתוכה 13 ספרים ו- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי A4 של מחשב. במשך 15 (חמש עשרה) שנים מאז 1999, חקרתי, נברתי, איתרתי, אספתי, ליקטתי, והתבוננתי בעצמי שעות על שעות בתמונות הנדירות האלה. בסופו של דבר ערכתי אותן לתוך הטקסט. התקופה ההיא של ימי התום, הפשטות , החלוציות , והתקוות – חלפה לבלי שוב ראה הספרים "8 ימי בראשית", "למילים יש וויזואליה משלהן" ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם בטלוויזיה". המחקר והנבירה הארוכים והממושכים טרם הסתיימו. הנה כמה תמונות מתוך מאגר ה- 300 הקונקרטי שדן בתקופת בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה : חורף 1968. פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 42) ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשרדו הזמני בקומה החמישית ב- "בית היהלומים" ברוממה – ירושלים. הבניין הפך בטעות למשכן קבע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והוכיח שברשות השידור אין דבר שהוא קבוע יותר מהזמני. (התמונה באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ינואר 1968. פרופסור אליהוא כ"ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית (עומד במרכז) מעביר קורס טלוויזיה קצר במתקן הטלוויזיה הלימודית ברמת אביב לאנשי רדיו "קול ישראל" העוברים הסבה מרדיו לטלוויזיה. קיצוני מימין הוא יועץ הטלוויזיה החינוכית – לימודית והישראלית הבימאי היהודי – אמריקני מבוסטון מר דייויד דייויס (איש הטלוויזיה הציבורית האמריקנית PBS) ולידו היהודי – אירי מדבלין הבימאי לואיס "לואי" לנטין (במעיל הבהיר) . לואי לנטין היה הבימאי שניצח על השידור הישיר הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הלא הוא מצעד צה"ל בירושלים ביום חמישי – 2 במאי 1968 בחג העצמאות ה- 20 לייסוד מדינת ישראל. משמאל בסוודר הלבן זהו יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ויוסי גודארד (בסוודר ספורטיבי). יושב ליד אליהוא כ"ץ (מצד שמאל בתמונה) השדר בשפה הערבית נור א דין אדריני. (התמונה באדיבות לואי לנטין בן 80 היום . הוא מתגורר באירלנד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1974. רגע של הפסקה ומחשבה בהפקת התוכנית הסטירית "ניקוי ראש". זיהוי הנוכחים בשורה הראשונה מימין לשמאל : העורך והמפיק מוטי קירשנבאום, הבימאי יעקב אסל, אחד מארבעת כותבי התוכנית קובי ניב. זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : מנהל הבמה יוסף "פונצי" הדר ז"ל, הצלם אורי שמעוני, איש הקול משה אלוני, והצלם שלמה גרשנגורן – ספיטירקי (עומד). (התמונה ניתנה לי באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1974. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. ימי התוכנית הסטירית "ניקוי ראש". העיתונאי, העורך, המפיק, והבימאי מוטי קירשנבאום מייסד את התוכנית "ניקוי ראש" בגינה הוא זוכה בחלוף שנתיים ב- 1976 בפרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה . להלן זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : שני אנשים לא מזוהים , הצלם עזרא כליפה (עומד מימין) , השחקנית רבקה מיכאלי (יושבת ומעלעלת בטקסט) , מוטי קירשנבאום (בן 35), איש הקול שלום "שולקה" גרי, הכתב בני ליס, הבימאי יעקב אסל רוכן על הטקסט (אפודה ושרוולים לבנים), פועל במה חיים אמזלג (חובש כובע), ה- floor manager יוסף "פונצי" הדר (מזוקן), עוזרת ההפקה לאה פילצר (מתכופפת), ב.מיכאל אחד מארבעת הכותבים המוכשרים של התוכנית "ניקוי ראש", מאפרת הטלוויזיה דליה אטקין, השחקן שבתאי קונורטי ז"ל, השחקן דובי גל, השחקן טוביה צפיר (ממושקף וחתוך). (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1976. מוטי קירשנבאום חוגג עם צוות "ניקוי ראש" את הכרזת הוועדה על זכייתו בפרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה לשנת 1976. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אחד מארבעת הכותבים המחוננים של  התוכנית "ניקוי ראש" חנוך מרמרי, השחקן טוביה צפיר, איש לא מזוהה, הגרפיקאית ענת אור, מאחוריה איש לא מזוהה, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, היוצר, העורך, והמפיק של "ניקוי ראש" מוטי קירשנבאום, מפקח החשמל והתאורה יז'י ביאלוק (מאחור ממושקף) , ועוזר ההפקה יפתח גוטמן . מתחת לטוביה צפיר זהו עוד אחד מארבעת כותבי התוכנית המוכשרים מר אפרים סידון . האחרים אינם מזוהים . (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) . הערה : סייע לי בזיהוי האנשים מוטי קירשנבאום .

טקסט תמונה :  1976 . מרדכי "מוטי" קירשנבאום (ניצב במרכז) יוצר, עורך, ומפיק התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (משמאל) מי שהעניק למוטי קירשנבאום גיבוי טוטאלי. מימין, עוזרת ההפקה והבימוי של מוטי קירשנבאום גב' לאה פילצר. התוכנית "ניקוי ראש" סיימה את דרכה ב- 1976. כשחקרתי את מוטי קירשנבאום מדוע ניתק את צינור החמצן מ- "ניקוי ראש" הפופולארית והמצליחה נימק זאת מוטי קירשנבאום בארבע מילים : "התוכנית מיצתה את עצמה". (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חורף 1968 . זהו סגן ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית עוזי פלד . התמונה צולמה בחדר הבקרה של האולפן הראשון של הטלוויזיה בקומה החמישית בבית היהלומים ברוממה ירושלים. הציבור כינה את הטלוויזיה הישראלית – הטלוויזיה הכללית, והעובדים העניקו לעוזי פלד את הכינוי "הכריש" . (באדיבות עוזי פלד . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : קיץ 1969. אולפן ב' של הטלוויזיה בקומה השנייה של "בית היהלומים"  / בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. תמונה היסטורית : סגן נשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS ג'וֹזף "ג'וֹ" סטרן וראש הקבוצה המבצעית שלה בירושלים (מימין) שסייעה לפרופסור אליהוא כ"ץ להקים את הטלוויזיה בישראל מבראשית, מעביר את הפיקוד על שירותי ההנדסה לידיו של מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלמה גל (משמאל). "האולפן לרשותך. סע, המפתחות בפנים", אמר ג'ו סטרן לשלמה גל וחזר לארה"ב . (התמונה באדיבות שלמה גַל . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1968 .בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כונה גם "בית היהלומים") הממוקם בשכונת רוממה ירושלים. פול סאלינג'ר ז"ל צלם ובימאי של ה- BBC (ממושקף מימין) עלה לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים ב- 1967. כאן הוא נראה מדריך שלושה צלמי Video ישראליים צעירים מתחילים במסגרת צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . זיהוי משמאל לימין : יוסף "פונצי" הדר ז"ל (נפטר לפני קצת יותר מארבע שנים בארה"ב), עמוס בן שחר, בניה בן נון, ופול סאלינג'ר. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הימים ההם של אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עולי ימים ונושאי תקוות, לא ישובו עוד לעולם.

סוף הפוסט מס' 361. הועלה לאוויר ביום חמישי – 6 במארס 2014. כל הזכויות שמורות.