פוסט מס' 563 א' : שִרְטוּט, רִישוּם מקוצר של וִויטְרִינָה טלוויזיונית. לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים שעפים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים (4). ניסוחים בינלאומיים (5) : שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. פוסט מס' 563. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שני – 14 בדצמבר 2015.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 563 א' : הועלה לאוויר ביום שני – 14 בדצמבר 2015.

———————————————————————————————— 


טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : מרגלית זוננפלד (בת 91) ואגנס קלטי (בת 95).

מדהים. מדינת ישראל עושה הכל כדי להתעלם ולהחמיץ שוב את הרגע שבו היא חייבת להעניק לשתי הנשים הדגולות מרגלית זוננפלד (בת 91) ואגנס קלטי (בת 95) את פרס ישראל לספורט, חינוך גופני, ושיקום נכים.  

פרפרת 2 : אשת ערוץ 10 אושרת קוטלר.

אני מבקש להתייחס לריאיון מעניין שהעניקה אשת ערוץ 10 אושרת קוטלר לדורן חלוץ במוסף "הארץ" של יום שישי – 11 בדצמבר 2015. דן חלוץ מגדיר בכותרת הראשית של הריאיון אושרת קוטלר "האימפולסיבית" ,ובכותרת המשנה הוא מכריז, "במציאות שבה מגישי החדשות לא מעזים לחרוג מהטלה – פרומפטר, אושרת קטלר פותחת את הפה". אתה מייד שואל את עצמך האם אשת ערוץ 10 בעלת המוניטין אושרת קוטלר יכולה להביע את דעתה האישית מתי שמתחשק לה בעת הגשת מהדורות החדשות של הרשת, רק מפני שהנהלתה עוצמת עין ו/או שותפה לרעיון ? מדובר במהלך וורבאלי בלתי מקובל בדרך כלל של השמעת תגובות אישיות פרטיות של שדרן ו/או שדרנית חדשות באשר הם. בלתי מקובל מפני שהם קיבלו מנדט מהמערכת שלהם לשמש מתווכי אינפורמציה בין המציאות לבין הצופים שלהם באמצעות מסך הטלוויזיה. הם אמורים להיות קריינים סטריליים של מוסרי אינפורמציה עיתונאית – חדשותית בלבד ולא פרשני מידע. אושרת קוטלר מגיבה לכל פסיק ונקודה, בקולה וגם במימיקה של פניה ותנועות גופה. משהו שנראה כמעין פררוגטיבה שמוענקת דווקא ורק לאושרת קוטלר ע"י העורכים והמפיקים שלה. משהו שדומה ל- "קריאות ביניים" של מגישת חדשות, הערות שנשמעות על ידה בקריינות הפתיחים שלה בטרם העלאת הכתבות לאוויר (Pre announcement) וגם בסיום הקרנת אותן הכתבות (Back announcement). אני אוהב את אישיותה של אושרת קוטלר וגם מעריך אותה אולם אין זה מתקבל על הדעת כי שדרנית ו/או שדרן חדשות שמייצגים רשת טלוויזיה ציבורית באשר היא, יתירו את המוסרות, וינהגו ב- "אימפולסיביות" מול המיקרופון, כאילו מדובר בצעצוע פרטי שלהם שבאמצעותו הם רשאים לפרשן ולהביע את התרשמותם האישית אודות האינפורמציות השונות שהם מעבירים לקהלם. הריאיון של דורון חלוץ עם אושרת קוטלר מעניין ומושך תשומת לב מפני שהוא חושף תופעת Media יוצאת דופן. אושרת קוטלר מגיבה לכל דבר ועניין ואף על פי כן משדרת לי לסלון ביתי Integrity ו- Dignity. אני סומך עליה. אולם אם מותר לה להפר את כללי הגשת החדשות בטלוויזיה ולערבב בקוקטייל הגשת המידע גם את התרשמויותיה האישיות, מדוע שתמר איש שלום וטלי מורנו לא יעשו ולא ינהגו כמותה ? מהדורות חדשות אינן טורים אישיים. הריאיון החשוב שערך דורון חלוץ עם אושרת קוטלר איבד מערכו משום שהמראיין לא שאל את מנכ"ל חברת החדשות בערוץ 10 מר גולן יוכפז מה דעתו על המגישה "האימפולסיבית" (כדברי דורון חלוץ) והאם הוא מסכים להתנהלות שלה ול- פריבילגיה הזאת שאושרת קוטלר נוטלת לעצמה, הזכות לחרוג מהטלה – פרומפטר. אעיר כאן שחיים יבין היה הראשון מבין קרייני ושדרני "מבט" שהרשה לעצמו כבר בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה להוסיף הערות אישיות פרטיות משלו בתומן של הקרנת כתבות כאלה ואחרות. מפני שהייתה לו נוכחות עצומה על מרקע הטלוויזיה, גם המימיקה שנמרחה על פרצופו הפכה למעין מאמר מערכת דוקרני ו/או מחויך וסלחני, על פי מה שהתחשק לו. אפילו ראש הממשלה מנחם בגין שם לב למימיקה של חיים יבין והעיר פעם באחת מישיבות הממשלה שבא לו להסיר ולמחוק בכוח את החיוך של חיים יבין.          

פרפרת 3 : פרנק סינטרה וגדי ליבנה.

כדי לנווט ולהשתתף בטקס זיכרון מוזיקלי שערך רדיו "קול ישראל" במלאת 100 שנים להולדתו של הזמר האמריקני פרנק סינטרה צריך את דן כנר כמנחה ולא את גדי ליבנה המשעמם והרוטיני.

פרפרת 4 : קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א מרתקת כשהיא מפסידה ומעניינת כשהיא מנצחת.

מועדון הכדורסל של מכבי ת"א נושא על גבו (עדיין) את עיקר העניין הציבורי הלאומי בליגת העל הישראלית גם בעונת 2016 – 2015. הרייטינג המפעפע אמש (יום שני – 14 בדצמבר 2015) בשידור הישיר של ערוץ 1 (שדר מוביל אורי לוי והפרשן שלו גור שלף) הפועל ת"א – מכבי ת"א 90:77 התרומם לשיא של % 7.3 בממוצע וצבר ב- Peak שלו צפייה % 9.9. מדובר בנתוני מדרוג יפים שאגר אתמול בערב השידור הציבורי המט ליפול. זה המון כשמדובר בשידור ישיר של משחק כדורסל. אולם יחד עם זאת צריך לקחת בחשבון שהרייטינג הגבוה נובע מההתעניינות ונוגע לסקרנות שמעוררת נבחרת מכבי ת"א (עדיין) וגם הציפייה למעידתה דווקא בהתמודדות ב-"דרבי" מול הפועל ת"א. לצורך השוואה : "מבט" בהגשת יעקב איילון (אמש – 14 בדצמבר 2015) צבר % 6.4 והשידור הישיר של ערוץ 1 את המשחק המרכזי (יום ראשון – 13 בדצמבר 2015) בליגת העל בכדורגל הפועל ב"ש – קריית שמונה שמונה 1:2 (שדר מוביל עמיחי שפיגלר והפרשן שלו מוטי איוואניר) גרף רייטינג ממוצע של % 5.6 בלבד. השידור הישיר של ערוץ 1 את המשחק המרכזי בכדורסל הפועל ת"א – מכבי ת"א הביס לראשונה ברייטינג את השידור הישיר של משחק הכדורגל הפועל בא"ש – קריית שמונה. מעניין אולם לא מפתיע (!). גם השידור הישיר של משחק הדרבי החיפאי בליגת העל בכדורגל בערוץ 1 בשבוע שעבר, הפועל חיפה – מכבי חיפה 4:2 (שדר מוביל עמיחי שפיגלר והפרשן שלו מוטי איוואניר) צבר רייטינג ממוצע יחסית נמוך של 8.7% ו- Peak צפייה של 11.5%.

ו- אוסיף : קבוצות משניות בליגת העל בכדורסל (אף הן ספוגות עד לרווייה בשחקנים אמריקניים) כמו הפועל חולון, נס ציונה, קריית גת, הפועל אילת, מכבי חיפה, בני הרצליה, וגם מכבי אשדוד והפועל נהריה אינן מושכות כלל את תשומת לבי. מעניין את זקנתי ניצחונה של קריית גת על הפועל חולון 77:97 ו/או המשחק בו גברה הפועל אילת על נס ציונה 79:88. ההתאוששות של מכבי ת"א מאז סילוקו של המאמן הקודם גיא גודס ומינויו של המאמן החדש ז'אן טבק מוכיחה כי היא לפי שעה לא רק קבוצת הכדורסל הטובה בארץ אלא גם זאת שמייצרת ומעוררת את הסקרנות והדריכות הטלוויזיונית הגדולה ביותר. צבירת כמות רייטינג ממוצעת של % 7.3 ע"י ערוץ 1 בעת שידור ישיר של משחק מקומי בליגת העל בכדורסל אינו דבר של מה בכך. ובאותו הקשר. אם מכבי ת"א תנצח ביום חמישי הקרוב (17 בדצמבר 2015) במשחק החוץ שלה את הקבוצה הטורקית דרושאפאקה במסגרת ה- Euroleague בהפרש של יותר מ- 11 (אחת עשרה) נקודות ותעפיל ל- Top 16, היא תעשיר בבת אחת את קופת הרייטינג של ערוץ 10 בעל זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א ב- Euroleague. באופן אוטומטי גם ערוץ 1 ייהנה מקומבינציית הניצחון הזאת ובמקרה כזה קופסת המִדְרוּג שלו תשודרג אף היא. ערוץ 1 הוא כאמור בעל זכויות השידורים של המשחקים המרכזיים בליגת העל בכדורסל בארץ.

פוסט מס' 563 א'. שִרְטוּט, רִישוּם מקוצר של וִויטְרִינָה טלוויזיונית. לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים שעפים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים (4). ניסוחים בינלאומיים (5) : שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. פוסט מס' 562. כל הזכויות שמורות.

מהפכת  המֵידָע הגדולה  בהיסטוריה

מאה שלושים ואחת שנות טלוויזיה  2015 – 1884

A series of 13 books about the Television history in years 1884 – 2015

THE  GREATEST  INFORMATION

REVOLUTIONIN  IN  HISTORY.

 

FROM MY POINT OF VIEW. If you do

do it right – if not give it up.

סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שדנה בקורות הטלוויזיה בארץ ובעולם מאז 1884

מנקודת מבטי. אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת היטב – אם לאו וותר עליו.

ההיסטוריה של הסימביוזה וקשרי הגומלין הבלתי נמנעים בין הטלוויזיה לבין אירועי הספורט, החדשות, והתיעוד – בארץ ובעולם, בשנים 2015 – 1936.

The History of The Unavoidable Symbiotic Relationship Between Television and Sports + News – in Israel and Around The World, in years of 1936 – 2015

חוקר, כותב, עורך, ומפיק יואש אלרואי בשנים 2015 – 1998. כל הזכויות של הטקסטים, המסמכים, והתמונות שמורים למחבר יואש אלרואי. המחקר והכתיבה נעשו בשנים שבין אוקטובר 1998 לאוקטובר 2011.

אי אפשר לדבר על התפתחות שידורי הטלוויזיה בישראל ותולדות הטלוויזיה הבינלאומית כפי שקורותיהן מופיעות בספר עב הכרס "הפקות חובקות ארץ ועולם" מבלי להעלות לקדמת הדיון במסמך הזה את הערכים העליונים של מנהיגות בעלת יושרה ב- Media ואת רעיון הדבקות במשימה. אותם ערכי המנהיגות והדבקות במשימה של אותו קומץ אנשים שהפכו את הטלוויזיה למציאות איתנה בארץ וסביב הגלובוס. דמויותיהם של אותם אִישֵי הטלוויזיה הדגולים האלה בארץ ובעולם שהמציאו אותה הלכה למעשה לפני 85 שנה והקימו את המפעל הזה לפני 79 שנה בעולם בעת באולימפיאדת ברלין 1936) ולפני 47 שנים במדינת ישראל, חוצים את הסדרה הזאת בזה אחר זה לאורכה ולרוחבה – ולא בכְדִי. אין תחליף למנהיגות מוכשרת בעלת יושרה. מנהיגות רצינית יוצרת אווירה של טוהר יצירה, מוסר עבודה, ומוֹרָל. המוֹרָל והמוטיבציה של העובדים הם הנשק החשוב ביותר של כל אִרגון באשר הוא, לבטח של מוסד מורכב כמו רשת טלוויזיה. גאוות יחידה, מוֹרָל, והמוטיבציה של העובדים הם אבות הצלחת השידור. כך זה בכל תחום עשייה בחיינו. אין בכך ספק. את השידור הציבורי בישראל שירתו מעט מידַי מנהיגי אמת וכיהנו בו מנהלים מוכשרים ספורים בלבד שידעו להרכיב איכות טלוויזיונית בתנאים ההם של מחסור בממון, מחסור בטכנולוגיה, ומחסור בכוח אדם מיומן כדי לבנות רשת שידור שמבוססת גם על אחדות ומוֹרָל, וגם על יכולת לייצר מוטיבציה. צריך להבין שהאנשים שהתמנו לכהונה הרמה של להיות מנכ"לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל לתקופה של חמש שנים, לא היו רק מנהלים כלליים. הם היו הרבה יותר מזה. הם היו גם העורכים הראשיים של השידור הציבורי בישראל. מדינת ישראל הפקידה ומסרה את אמנת השידור הציבורי בידיהם לפיקדון. בכתב המינוי שלהם מתחייב כל מנכ"ל באשר הוא מנכ"ל להעביר את רשות השידור בתום חֲמֵש שנות ניהולו לבא אחריו במצב טוב יותר מאשר קיבל אותה מקודמו. צריך לומר בצער בפרולוג המורכב כי תוצאת השוואת הניהול של רשות השידור לדורותיה ע"י ובין המנכ"לים השונים איננה מזהירה ולא מביאה בהכרח לתוצאות חיוביות בלבד. יש פנים לכאן ולכאן. באפריל 1993 מינו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושרת החינוך גב' שולמית אלוני ז"ל את מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. מייד עם בואו לרשות השידור סילק את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית והציב במקומו את יאיר שטרן. תשע שנים אח"כ בקיץ 2002, מינו השַר הממונה רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. הוויכוח והמחלוקת סביב מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הרָם נסב תחילה אודות גִילוֹ ולא איכות אישיותו. אחד מתומכיו ומליצי היושר למינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה יוסף "טומי" לפיד (בעבר מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984- 1979), שהעיד לטובתו פעם בלשונו הבוטה, "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים, ואפילו עומד להם" [1]. ציטוט מדויק מהעיתון.

לא ניתן להשוות את איכות וטיבה של רשות השידור תחת מנהיגותו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשנים 1998- 1993 חתן פרס ישראל לטלוויזיה ב- 1976, אבי התוכנית הסטירית "ניקוי ראש", ומתעד דָגוּל של אין סוף סרטים דוקומנטריים לזאת העלובה והחנפנית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002. כזכור, הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכהונתו הרמה ב- 2 במאי 2005 באשמת מתן שוחד מסך ושחיתות. אילו נדרש וויליאם שייקספיר לתאר את עִתּוֹת הזמן של שני המנכ"לים לבטח היה כותב כי מוטי קירשנבאום, "הוא איש רומא יותר מאיש דנמרק" (כדברי הוֹרָצְיוֹ בסופו של המחזה הטרגי "הַמְלֶט נְסִיךְ דֶּנְמַרְק") ואת תקופת יוסף בר-אל היה מכנה, "רוֹש ולַעֲנָה". ציטוט מדויק מפיו של הַמְלֶט הישר באדם ברגע של מבחן יושרה עליון ושל מבחן קיומי עליון. רשות השידור של מדינת ישראל בשנים 2005 – 2002 לא הייתה מחזה. היא הייתה טרגדיה. מפתיע עד כדי מדהים מדוע הרשה לעצמו מבקר המדינה שלא להתערב בסַאגָה הטראגית הזאת בצורה הרבה יותר רצינית וממוקדת.

kirshenbaum 2טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1976. מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל דמות מופת בתולדות רשות השידור (מימין, בטרם מלאו לו 37) בעת טקס הענקת פרס ישראל יחד עם פרופסור יוסף רוֹם והרב אליעזר וולדינברג. מוטי קירשנבאום ז"ל הגיע לשיאו הטלוויזיוני בגיל צעיר מאוד בהיותו בן 37. כישרונו הפורה ויוצא הדופן בתחומי התקשורת והטלוויזיה לא דעך במשך עשרות שנים. (לע"מ תמורת תשלום).

מוטי קירשנבאום הגיע לפסגת הישגיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגיל צעיר, עוד לא בן 37 (!) ושם נשאר 39 שנים עד מותו ב- 25 בספטמבר 2015. הוא הצדיק את המוניטין שלו כמפיק טלוויזיה, בימאי, יוזם, כותב, ומתעד. הצלחתה המטאורית של התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" בהנהגתו בשנים 1976 – 1974 הייתה שיא טלוויזיוני, אך את הפרוספריטי שלה יש לזקוף גם לרביעיית כותבים מהוללת וחכמה בעלת עֵט מושחזת בדמותם של חנוך מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון, ו- ב. מיכאל (מר מיכאל בריזון). את התוכנית הסטירית שהפכה זה מכבר לאבן מסד ואייקון בן שנות דוֹר ביים הבימאי יעקב אסל.

kirshenbaum 4טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מוטי קירשנבאום ז"ל בעבודת שטח בימי הפקת תוכנית הטלוויזיה הסטירית "הכול עובר חביבי". מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית אז היה ישעיהו "שייקה" תדמור ובתפקיד מנכ"ל רשות השידור כיהן שמואל אלמוג. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אישה לא מזוהה, אורי זוהר (קרוב למצלמה בחולצה טי שירט), דן בן אמוץ ז"ל (מזוקן רחוק מהמצלמה), הסופר יורם קניוק ז"ל, שחקן הקולנוע האמריקני פאול סמית', השחקן הישראלי ז'ק כהן, עורך ומפיק "ניקוי ראש" מוטי קירשנבאום ז"ל, ואיש לא מזוהה. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 5טקסט תמונה :  שנת 1975. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. צוות התוכנית "ניקוי ראש" חוגג את אחת מהצלחותיו הרבות בתחום הסטירה הטלוויזיונית. רגע תהילה אישי של מוטי קירשנבאום (בן 37) בטרם הפך לחתן פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אחד מרביעית הכותבים המוכשרים של התוכנית "ניקוי ראש" חנוך מרמרי, דמות לא מזוהה, השחקן טוביה צפיר, דמות לא מזוהה, הגרפיקאית גב' ענת אוּר- מרמרי, מוסתר מאחוריה איש שירותי אומנות בני לווין, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מוטי קירשנבאום ז"ל, מאחוריו התאורן יז'י ביאלוק ז"ל (מוסתר חלקית), ועוזר ההפקה יפתח גוטמן. בתחתית התמונה : הכותב אפרים סידון (מציץ מכתף ימין שלו, לבוש במעיל עור). לפניו דמות לא מזוהה. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה, מוטי קירשנבאום.

אינני יכול שלא להתייחס בפרולוג הארוך והמורכב הזה לעניין התחרות בטלוויזיה סביב המסך והמיקרופון  אני ביסודי אדם תחרותי משחר ילדותי אולי תחרותי יתר על המידה . כור מחצבתי הוא קיבוץ אפיקים בעמק הירדן  בנֵי דוֹרִי ואני התחנכנו על ערכים של שלושה סלוגנים אנושיים – חברתיים השונים לחלוטין מהתחרות. את הראשון טבע הקיבוץ : "בקהיליית הקיבוץ שהיא שילוב של אורח חיים דמוקרטי וקומוניסטי – כל אחד תורם על פי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". את השני קבע שמריהו נָאבֶּל המורה לספורט וחינוך גופני הדגול שלי בקיבוץ אפיקים בשנות ה- 40 של המאה הקודמת, שהיה איש קפדן נוקשה, וקשוח שדרש משמעת והישגיות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד". השלישי נאמר ע"י מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה הברון פייר דה קוברטיין : "הדבר החשוב ביותר במשחקים האולימפיים איננו הניצחון אלא ההשתתפות".

yoash 1טקסט תמונה : חג סוכות 1954. בתום הניצחון הקבוצתי של "הפועל" אפיקים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5  ק"מ מחוף קיבוץ האון לחוף ביה"ס החקלאי "בית ירח". אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל מורה הספורט הנערץ (בחולצת "טִי" לבנה). "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד", זאת הייתה סיסמת הספורט עליה התחנכנו. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, שמריהו נאבל, שמואל "מוליק" כהן, ועוזי וואליש מקיבוץ גינוסר. זיהוי הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי "צירי" אשכנזי, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

על פי שלושת העקרונות הנעלים האלו הנזכרים לעֵיל השתדלתי לפעול כל ימיי. תחרויות הספורט בעמק הירדן נערכו בערבי שישי ובשבתות בתום שבוע עבודת כפיים קשה. שיחקנו בשֵם רוח הספורט. אני באופן אישי התחריתי במגרשי הכדורגל, הכדורסל, והכדורעף בשעות שבין החליבות ברפת לבין העמסת החציר. לא היו הנחות עבודה בקיבוץ. ראה הספר שחקרתי וכתבתי, "כור מחצבתי".

הדבר החשוב ביותר בכל רובד מנהיגות הוא השגת המטרה תוך כדי טיפוח מהות היחסים בין אדם לחברו. בבואי לטלוויזיה ב- 1971 נתקלתי במציאות שונה. אני או טו טו בן 80 שנים. ראיתי עולם ומלואו אך מעולם לא פגשתי שוּם צורה וסוג של תחרות פרועה כמו זאת המתרחשת ליד מסך הטלוויזיה והמיקרופון שלה. הסביבה הזאת רוויה בגאווה ומדנים, קנאה , שִנאה, כעס וחרון אף, אֶגוֹ אישי, מרירות, ומפח נפש. האנשים הנוגעים לעניין הזה ומעורבים בו אינם מתביישים להחצין את תאוותיהם. לא מצאתי בסביבה הכה אמביציוזית הזאת ידידות, רֵעוּת, ענווה, או צניעות. לא היו שָם חֲבֵרוּיוֹת. חוויתי זאת בעצמי כעורך ראשי ומפיק ראשי ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. סביבת המיקרופון והמסך בטלוויזיה היא כה שאפתנית ואמביציוזית עד שטרפה כמעט כל ידידות ורֵעוּת. שדרים ושדרניות שפעם אהבו את זולתם הפכו לאויבים והפסיקו כליל לדבר זה עם זה. השְנָאוֹת והקְנָאוֹת סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה הולידו סכסוכים ומריבות שהיו חלק בלתי נפרד מהוויית ההִתפתחות שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה.

מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל היה מנהיג אֶמֶת של השידור הציבורי. הוא כיהן כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1998- 1993, ואז נטש. גם מקים הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה פרופסור אליהוא כ"ץ ואחריו ארנון צוקרמן, דן שילון, ואלכס גלעדי היו מנהיגי שידור כמו מוטי קירשנבאום ופרשו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית כל אחד בזמנו בטרם עֵת. מרבית העובדים בטלוויזיה נהו אחריהם, האמינו בהם, ועבדו עבורם. פֶּן חשוב בכל מנהיגות באשר היא. אך מנהיגי השידור האלה כיהנו בתפקידם הציבורי תקופות קצרות, חמֵש אולי שֵש שנים, ואח"כ פנו לשוּק הפרטי. כמו בספורט גם בשידור הציבורי זה זמן מועט מידַי כדי ליצור מורשת ולבנות יחידת שידור עִילִית בעלת יכולות. ההקבלה ברורה.

קבוצות ספורט ונבחרות לאומיות ידועות בישראל, באירופה, וגם בעולם עלו לגדולה בגלל אישים שיצקו את היסודות והנהיגו אותן בכִישרון ואומץ לב במשך תקופה ארוכה, עשרות שנים. עו"ד שמעון מזרחי משמש דוגמא טובה בישראל. הוא מנהיג את מכבי ת"א כ- 46 שנה. אישיותו כמנהיג חשובה ותורמת להצלחה הסופית לא פחות מזאת של שחקניו מיקי ברקוביץ' או טַל בְּרוֹדִי. סֵיר מאט בֶּסְבִּי (Sir Matt Busby) הנהיג את קבוצת הכדורגל האנגלית מנצ'סטר יונייטד במשך שנות דוֹר לפריחה מדהימה. הוא האיש שידע לחבר בין האֶגוֹ והיכולות הפנטסטיות של ג'וֹרְג' בֶּסְט ובּוֹבִּי צָ'ארְלְטוֹן. עכשיו עוֹשֶה זאת במועדון הכדורגל האנגלי בהצלחה גדולה כבר יותר מעשרים שנה סֵיר אָלֶכְּס פֶרְגוּסוֹן (Sir Alex Ferguson). רֶד אָוֶורְבַּאך (Red Auerbach) הנהיג בשנות ה- 50, ה- 60, ו- 70 את קבוצת הכדורסל של "בוסטון סלטיקס" ל- 13 זכיות מזהירות באליפות ליגת ה- NBA. ג'וֹן ווּדֶן (John Wooden) שימש עשרות שנים מאמן הכדורסל הראשי של אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ויצר בכוח אישיותו מורשת ופרוספריטי. השפעתו של המאמן האיטלקי וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ (Vittorio Pozzo) בעשור ה- 30 על הנבחרת הלאומית בכדורגל של ארצו הייתה עצומה. בלעדיו לא הייתה יכולה ארץ המגף לזכות פעמיים ברציפות בגביע העולם ב- 1934 ו- 1938. וִויטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ היה מורה ומחנך באופיו בנוסף לידע והאוטוריטה שלו במשחק. האומה ההונגרית תזכור לעד את מאמן הכדורגל שלה גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) בשנים 1954- 1949. פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas) אמר לי פעם בשיחה ארוכה שהתנהלה בינינו במדריד ב- 1978 שדנה מנהיגות הספורט, "שיחקנו בשביל ובעבור גוסטב שבש וזה אומר הכול". מאמן הכדורגל הגרמני סֶפּ הֶרְבֶּרְגֶר (Sepp Herberger) הוביל את נבחרת מערב גרמניה להישגים מפליגים בעשור ה- 50 של המאה הקודמת ובראשם הזכייה הסנסציונית במונדיאל שווייץ 1954. הוא היה האיש שהקים את הנבחרת הגרמנית מהריסותיה בתום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945. אין די בכישרון העובדים העושים במלאכה. זה איננו מספיק. מישהו צריך לחבר בין הכישרונות, לאחֵד אותם, לאמן ולהדריך אותם, ולהעניק להם כיוון. זה תפקידו של המאמן בקבוצת ספורט וזו משימת הניהוּל של המנהֵל בטלוויזיה. מנהיגות השידור היא ערך עליון. הסדרה בת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", דנה ועוסקת בנושא הזה. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן".

הטלוויזיה הבינלאומית ברחבי תבל עברה מהפכים רבים מאז השידורים הישירים הראשונים של אולימפיאדת ברלין 1936, וגם בארץ מאז השידור הישיר ההיסטורי הראשון בטלוויזיה הישראלית של מצעד צה"ל בירושלים ב- 2 במאי 1968. הטלוויזיה הפכה לתעשייה אדירה המגלגלת ממון עצום. התחרות בין הערוצים השונים הולידה את רייטינג הצפייה את תעשיית הטלוויזיה המודרנית ניתן להשוות היום לשוּק מניות ואת שידורי הספורט הרלוונטיים לסוג של מנייה בטוחה המניבה רייטינג בכל מצב ובכל תנאי בעיקר כשמדובר בשידורים רלוונטיים בלעדיים מטוטלת הרייטינג נעה על פי חוקי שוּק המניות. בשעה שהרייטינג משגשג במקום אחד הוא צונח במקום אחר מן ההיבט הזה שידורי הספורט הרלוונטיים הם מניית שידור בטוחה שמצדיקה את עצמה  את הדבר הזה צריך לקחת בחשבון בעת תכנון קצר מועד וארוך טווח של לוח שידורים טלוויזיוני בנייה של לוח שידורים טלוויזיוני היא מלאכה מורכבת מאוד ועתירת ממון רק לאנשים חכמים ומוכשרים מותר לעסוק בה. אנשי תקשורת מעטים בקיאים בשינויים הדרמטיים שהתחוללו בתעשיית הטלוויזיה במשך 80 שנים מכל היבט שהוא עד ששינתה את חיינו לנצח. עקרונות הביצוע הכלכליים, הטכנולוגיים, והלוגיסטיים רבי העוצמה של הטלוויזיה השפיעו השפעה מכרעת על חיי החברה בעולם לאחר תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945, ובישראל מאז 1968. בודדים מסוגלים לנתח אותם כדי לעצב לוח שידורים רלוואנטי. הווקטורים של הטלוויזיה פועלים בהתאמה ככלים שלובים. הטלוויזיה שינתה את כל מהות החיים הפוליטיים במדינת ישראל ושינתה לעַד את הרגלי הציבור בחיי היום יום שלוֹ . הטלוויזיה שיווקה את עצמה בעוצמה כה רבה לצופיה עד שהיא עיצבה במובנים רבים את פני הדוֹר. השידורים הישירים בטלוויזיה בתחומי הספורט, החדשות, והבידור היו מנוף פשוט ומיידי להפוך אירוע נקודתי מקומי למדורת השבט. אירוע שכל המדינה צופה בו. הטלוויזיה הזרימה מֵידָע של תמונה וקול יחדיו ובכך גברה על הרדיו. הצפייה בשידורי הטלוויזיה הפכה לתופעה כלל ארצית החל מהתא המשפחתי הקטן ועד לכלל הציבור. הטלוויזיה שינתה את סדרי העדיפויות של כולנו ובמידה מסוימת גם את סולם הערכים שלנו. לכן מותר לומר כי היא שינתה את חיינו לעַד.

לדאבון לֵב לא כל מנהיג שידור ידע לפעול תחת לחץ ובתוך אקלים תקשורת משתנה. לא כל איש או אישה מוכשרים ככל שיהיו היו מסוגלים להגיב מייד ובזמן אמת לשינויים המתחוללים במהירות עצומה. מעט מאוד מנהיגי שידור תִּמְרֵנוּ נכון, מהר, וביעילות בזירת המאבק נגד מתחריהם. אפשר לאמוד ולנתח חלק מהשינויים האלה באמצעות הגרף המתמטי העולה של זכויות השידורים האולימפיות שהייתה לו השפעה דרמטית על התפתחות שידורי הטלוויזיה כמו לזיכיונות שידורים אחרים בזירות הספורט. כבר נאמר כאן בראשית ההקדמה כי רשת הטלוויזיה האנגלית הציבורית ה- BBC שילמה 3000 (שלושת אלפים) דולר לוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) תמורת זיכיון השידור של אולימפיאדת לונדון 1948, הראשונה לאחר מלחמת העולם ה- 2 שהסתיימה ב- 1945. ב- 2012 נערכו שוב המשחקים האולימפיים בלונדון בירת בריטניה. בחלוף 64 שנה נאותה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC לשלם ל- IOC תמורת זכויות השידורים של אולימפיאדת 2012 סכום פנטסטי ומדהים של  1.181000000 (מיליארד ומאה שמונים ואחת מיליון) דולר. התשלום ההוא היה רק עבור הזכויות. NBC נדרשה להוציא מקופתה מֵאוֹת מיליוני דולרים נוספים על הפקת השידורים האולימפיים שהיו באנגליה, כאמור ב- 2012. וזה עדיין היה כדאי לה מבחינה כלכלית. כלכלת הטלוויזיה, גרף זכויות השידורים, והרצון המובהק של רשתות הטלוויזיה באשר הן לשלם סכומים אדירים כאלה לוועדות המארגנות, הם אלמנטים חשובים ודרמטיים המרכיבים את הסדרה רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הכוללת בתוכה 13 ספרים.

הספר שאני חוקר וכותב, "סמן ימני", במסגרת סדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", עוסק בהרחבה במאבקי רכישה וקניית זכויות השידורים בארץ ובעולם. המאבקים המרים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם הפכו אותו לסמן ימני של סחורות השידור. אי אפשר אִתּוֹ בגלל עלויות הממון העצמות והכסף הרב ששופכות עליו רשתות הטלוויזיה אך גם אי אפשר בלעדיו בשל הפופולריות  והיוקרה. הכדורגל הוא פסגת הסימביוזה הבלתי נמנעת בין הטלוויזיה לכלל  הספורט. הקרבות לרכישת זכויות השידור שלוֹ הפכו רובם למלחמות "גוֹג ומגוֹג". מלחמת "גוֹ­ג ומגוֹ­ג" בטלוויזיה היא סוג של קרב בו המנהלים של רשת אחת מוכנים לשלם כל סכום עבור סחורת שידור קונקרטית גם אם מדובר במחירי הפסד ולדבר אין כל הצדקה מסחרית, העיקר מבחינתם שאותה סחורת שידור לא תירכש על ידי היריבה המתחרה. יש לכך עדויות רבות בסדרה. הבולטות שבהן : רכישת זכויות הכדורגל הישראלי ב- 1999 ע"י חברות הכבלים בטלוויזיה מת"ב, ערוצי זהב, וגוונים שנלחמו בחברת הלוויין YES והסכימו לשלם להתאחדות הכדורגל עבור חוזה בן 6 שנים 2005 – 1999 כמות אסטרונומית של 126.000000 (מאה עשרים ושישה מיליון) דולר, כלומר 21 מיליון דולר בעבור עונה אחת. הדבר הביא לקריסתן הפיננסית והכריח אותן להתאגד לחברת כבלים אחת תחת השם HOT. בינואר 1984 ניאותה רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC לשלם ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) עבור זכויות השידורים הבלעדיות של אולימפיאדת החורף קאלגארי 1988 סכום פנטסטי של 309.000000 (שלוש מאות ותשעה מיליון) דולר הרבה מעבר לשווי האמיתי רק כדי למנוע את שידור האירוע ברשתות היריבות CBS ו- NBC. משהגיע רגע השידורים של משחקי קאלגארי בחורף 1988 הוברר כי הפרסומות המסחריות אינן מסוגלות לכסות את גודל ההשקעה ו- ABC הפסידה 55000000 (חמישים וחמישה מיליון) דולר. הדבר הביא לזעזועים פרסונליים ותוכניתיים ברשת.

הטלוויזיה שונאת רוטינה. היא מכשיר אלקטרוני רוֹטֵט הדוחה כל קיבעון. הטלוויזיה אוהבת דרמות בלעדיות, היא חיה ומתקיימת מהראשוניות בחדשות ואקטואליה, ונוטה לשָדֵר ללא הרף סדרות של פשע ורצח, בתי משפט, משטרה, סקס, פוליטיקה, ממון, וסקנדלים. כל מה שאנו לא אוהבים שיקרה במשפחתנו – אנחנו מבקשים לראות על המסך. האזרח הרגיל מבקש חיי שִגְרָה חסרי זעזועים אך לא אכפת לו שהמסך שלוֹ יתפוצץ מסקנדלים. הטלוויזיה מייצרת ומשדרת בעת ובעונה אחת אילוזיה ומציאות יחדיו. הצופה לא תמיד מוכשר ויודע להפריד בין השניים . מדהים לחשוב שהטלוויזיה מייצרת ללא סוף סרטי אלימות, פשע, רצח, ומשטרה – ויורה אותן מהמותן ולא דרך הכוונות, לא רק בבּוֹדֶדֶת אלא גם בצְרוֹרוֹת. העולם התרבותי החסוּד והמתחסד משתחווה, כורע ברך, וקונה אותן ברוחב לב אך כל טוראי בצבא יודע את ההבדל העצום בדיוק הפגיעה בין יֶרִי דרך הכוונות לבין ירי מהמותן. אל קפונה (Al Capone) ויורשיו הפכו לגיבורי טלוויזיה מיתולוגיים בכל מקום על הגלובוס. גם בישראל. השידור המסחרי בישראל שמהלל את סדרות הרייטינג האלה לא עשה אפילו סרט אחד בכל שנות קיומו, אודות חיים נחמן ביאליק, עמוס עוז, ו/או נתן יונתן. וגם לא עסק והפיק סדרה איכותית הדנה במורשתם של דוד בן גוריון ומנחם בגין ובהיסטוריה של הפלמ"ח, האצ"ל, ו- לח"י.

השידור הציבורי חטף ביקורת בעִתּוֹת אורי פורת ומוטי קירשנבאום בגין ריבוי מִשדרי ספורט רלוונטיים. זוֹ אותה הביקורת שמתיימרת להיות מקצוענית אך מתעלמת זה זמן רב מה- Programming הנָבוּב וחדל הערכים של השידור המסחרי על כמויות "הריאליטי" בהן הוא מסמם את צופיו. לטלוויזיה יש זיכרון מדהים לתאריכים. הטלוויזיה באשר היא נבנית מאגדות וסיפורים, יצירת מיתוסים, וגם ניתוצם. ביום רביעי – 29 במאי 1985 התמודדו אלופת איטליה קבוצת יובנטוס (Juventus) נגד ליוורפול (Liverpool) אלופת אנגליה ביניהן באצטדיון "הייסל" (Heysel) בבריסל במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת קיבל את הצעתי לשדר ישיר את המשחק. רכשנו את זכויות השידור של המשחק ושלחנו לבריסל את השַדָּר יורם ארבל. לפני שריקת הפתיחה קרה אסון נורא ביציעי האצטדיון. 39 אוהדי כדורגל איטלקיים נִסְפּוּ ו- 250 אחרים נפצעו בהתנגשות אלימה עם אוהדי כדורגל ברוטאליים מאנגליה ביציע "Z". יורם ארבל היה שָם ולא ראה מאום. יתירה מזאת הוא גם לא שמע דבר. התחוללה פשלה עיתונאית קשה מהחמורות שידעה מחלקת הספורט בתולדותיה שהובילה לסקנדל שידור חסר תקדים. עשרות אוהדי כדורגל איטלקיים נרצחים בתוך האצטדיון הבלגי, ממש ליד אפו של השַדָּר שלנו, שאיננו יודע מהחיים שלו, ואיננו מבין מדוע המשחק איננו מתחיל. ה- Video שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומשמש עֵדוּת לאיזה משבר עיתונאי חמור ואמינות שידור נקלע יורם ארבל. בעוד מרבית שדרי ה- EBU האירופיים המאיישים את עמדות השידור באִצטדיון "הייסל" (Heysel) הישובים בעמדות השידור הצפופות ליד יורם ארבל הישראלי עצמו, ו- מדווחים כבר לצופיהם על האסון המחריד, רק יורם ארבל איננו יודע מה נעשה סביבו. איך אתה כמנווט השידור הישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יכול מ- להסביר לצופים פשלה שכזאת ? באותו האירוע הבלתי נשכח ההוא ב- 29 במאי 1985 היה יורם ארבל שדר אומלל, פתטי, נואש, ולא רלוונטי. הסֶפֶר שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן", עוסק בהרחבה בעיתונאות הספורט בטלוויזיה, ובהצלחות והכישלונות שלה באותה מידה. הן היו רבות בשני צִדֵי המאזניים.

ב- 1 ביוני 1986 שלחתי את נסים קיוויתי לעמדת השידור שלנו באִצטדיון "חליסקו" בעיר המכסיקנית גוואדאלאחרה. המשימה הנכבדה שהטלתי עליו הייתה להעביר בשידור הישיר את המשחק ברזיל – ספרד במונדיאל של מכסיקו 86'. במהלך המשחק הזה שידר נסים קיוויתי שער שלא היה. ברזיל כבשה שער לא חוקי שנפסל מייד ע"י שופט המשחק קריסטיאן באמברידג' מאוסטרליה. נסים קיוויתי לא ראה זאת ולא שַם לֵב שהמשחק כלל לא חודש מקַו האמצע למרות שישב בעמדת שידור נוחה המשקיפה על אִצטדיון "חליסקו". במשך שֶבַע דקות מסר אינפורמציה מוטעית ותוצאה שגויה לצופים בישראל כאילו ברזיל צועדת ביתרון 0:1. מה גורם לכישלון צורב של שַדָּר כה מנוסה שיושב בעמדת שידור מרווחת באצטדיון בשעה שהכול גלוי וידוע וכַר הדשא והשחקנים פרושים לפניו כמו כל כף ידו ? איך מסבירים כישלון כזה לציבור ?הסֶפֶר, "למילים יש וויזואליה משלהן", מספר את סיבותיו של כישלון ייחודי חסר תקדים של אחד מגדולי שַדָּרֵי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים, מר נסים קיוויתי.

יום שישי – 11 בספטמבר 1987 היה תאריך היסטורי ושנוי במחלוקת מאין כמותו בלוח שידורי הטלוויזיה של רשת CBS האמריקנית. באותו היום התעורר וויכוח מַר בין מגיש החדשות רב המוניטין של הרשת דֶן ראת'ר (Dan Rather) לבין ההנהלה שלוֹ. הוויכוח נגע להתנגשות הצפויה בין השידורים הישירים של משחקי חצי הגמר לגברים בטניס במסגרת ה- U. S. Open (רשת CBS שידרה אותם ישיר) לבין מהדורת החדשות הארצית של הרשת שדֶן ראת'ר הוא העורך והמגיש הראשי שלה ועמדה להתחיל כרגיל בשש וחצי בערב (18.30). התאריך והשעה ההם מוכרים היטב לכל עיתונאי חדשות באשר הוא ולכל שַדָּר ספורט בכל מקום בעולם. פרשת שדרן החדשות האמריקני דֶן ראת'ר של רשת CBS שאירעה ב- 11 בספטמבר 1987 חידדה והקצינה עד בלי דַי את התחרות ומאבק היוקרה הנִצחי על מסך הטלוויזיה בין שידורי החדשות לבין שידורי הספורט. מי חשוב ממי בכל רגע נתון ? שַדָּר הספורט הבכיר של  CBS ברנט מאסברגר (Brent Musburger) שידר ישיר באותו אחה"צ של יום שישי ב- 11 בספטמבר 1987 את שני משחקי חצי הגמר בטניס לגברים יחידים בפלשינג מדואוס בניו יורק באליפות ארה"ב הפתוחה בין ג'ימי קוֹנוֹרס מארה"ב לבין אִיבַן לֶנְדְל הצ'כוסלובקי, ואת "הדרבי" השוודי מאטס ווילאנדר נגד סטפן אדברג. במקביל ערך באותו יום שישי – 11 בספטמבר 1987 האפיפיור יוחנן פאולוס ה- 2 את סיורו המפורסם בפלורידה (מדינה רוויה תושבים היספאניים שדתם קתולית). דֶן רָאתֶּ'ר הקים את אולפן החדשות שלוֹ במיאמי לרגל הסיור הקדוש של האפיפיור במדינה הדרומית. בינתיים התארך משחק הטניס ועבר את השעה שֵש וחֵצי בערב (18.30) מועד תחילת מהדורת החדשות הארצית של CBS רבת המוניטין (CBS – Evening News). הנהלת CBS לא הסכימה בשום אופן לקטוע את השידור הישיר של הטניס לטובת מהדורת החדשות של דֶן ראת'ר. במשחק חצי הגמר הזה עתיר הרייטינג והממון התמודד הטניסאי האמריקני הוותיק ואהוב הקהל ג'ימי קונורס (Jimmy Connors) נגד הטניסאי הצ'כוסלובקי אִיבַן לֶנְדְל (Ivan Lendl). ההחלטה הייתה להמשיך את שידור הטניס עד תומו ולהעלות את מהדורת החדשות לאוויר אחריו. דֶן ראת'ר נעלב מהחלטת ההנהלה וחזר כועס לחדר האיפור שלו. השידור הישיר של הטניס הסתיים ב- 18.50. אִיבָן לֶנְדְל הכניע את ג'ימי קונורס בשלוש מערכות חלקות 4:6, 2:6, ו- 2:6 והמסך התפנה לטובת שידור החדשות. דֶן ראת'ר נקרא לשוב לאולפן החדשות אך סירב. CBS ביצעה אז את החטא הטלוויזיוני הכבד ביותר. הרשת שידרה במשך שמונה דקות באוויר "BLACK" (מסך שחור). אפילו לא פרסומות. רק מסך שחור. הסֶפֶר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן", מספר על פרשת דֶן ראת'ר ב- 11 בספטמבר 1987 שם ספגה CBS תבוסת שידור חסרת תקדים בשל חטא היוהרה של שדרן חדשות הבכיר שלה.

cronkite+rather

טקסט תמונה : שנת 1981. דן ראת'ר היהיר והשאפתן (מימין) הופך ב- 1981 למגיש הראשי של מהדורת החדשות הארצית של רשת CBS במקומו של וולטר קרונקייט האגדי שפורש לגמלאות (משמאל). (באדיבות CBS).

אין תשובה ברורה וחַד משמעית מי חשוב ממי ולמי עומד היתרון ברגע נתון על המרקע, האם לשידורי החדשות או שידורי הספורט. שתי החטיבות נהנות מתקציבים גדולים. התשובה תלויה כמובן בנסיבות השידור, שיקולי העריכה, והגיון ההנהלה. היריבות הזאת בה השדרנים והמפיקים משני צִדֵי המתרס סירבו להשתמש בהגיונם והעדיפו להזדקק לרִגשותיהם, הולידה שנאות וקנאות משני הכיוונים. צריך לקרוא את המִסְמַך חסר התקדים בחריפותו שכתב אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה ב- 22 במאי 1980 והופנה לבוס הישיר שלוֹ חיים יבין מנהל חטיבת החדשות כדי להבין עד להיכן עלולים להרקיע הרוגז, המדון, ומפח נפש בין אנשי שידור הנמנים על אותה רשת שידור. המסמך המקורי (כמו מאות רבות נוספים) מופיע במלואו כמה פעמים בסדרה בספריה השונים ומספר על דרמת המאבק שהתחוללה אז בין מנווט שידורי הספורט בטלוויזיה למוביל שידורי החדשות. ראה הספר עב הכס שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות ארץ ועולם".

yavin 1

טקסט תמונה : מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין (בן 46) בשנת 1978. חיים יבין הניח את מחלקת הספורט על פי הבנתו של מנהל היחידה אלכס גלעדי סמוך לשלב התחתון בסולם העדיפויות של חטיבת החדשות. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alex 1

טקסט תמונה : אלכס גלעדי ב- 1978 (בן 36). ראה בהתנכלותו של חיים יבין למחלקת הספורט בשנים 1980 – 1977, התנכלות אישית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alex 2

טקסט מסמך : 22 במאי 1980. מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי מביע את דעתו הנחרצת על הבוס הישיר שלו חיים יבין בפני מהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני (עמוד מס' 1 מתוך 2). טקסט חסר תקדים בחריפותו. "השתוללותו של מנהל חטיבת החדשות שכל שצעק כל הזמן הוא , שלא מעניינים אותו שידורי הספורט המטופשים, שאינם אלא בזבוז כסף, אינם אלא עדות לשנאה התהומית של חיים יבין כלפי וגם כלפי העובדים במחלקתי . סיכומו של אותו יום הודעתו של חיים יבין ליצחק גליקסברג, כל אנשי הספורט דפרים והעומד בראשם הוא הדפר הראשי. זה הכינוי לו זכו האנשים שבזיעתם הקנו לחטיבת החדשות חלק נכבד מהישגיה", כתב אלכס גלעדי את דעתו על חיים יבין למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני.

alex 3

טקסט מסמך : 22 במאי 1980. מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי מביע את דעתו הנחרצת על הבוס הישיר שלו חיים יבין בפני מהל הטלוויזיה יצחק "צחי" שמעוני (עמוד מס' 2 מתוך 2). "רק אלה שמשכילים לזכור יכולים להעריך. תכונה כזאת אינני מוצא בראש חטיבת החדשות הנוכחי ואין לי לכן כל ציפיות. יתירה מזו : הערכתו או אי הערכתו חשובים בעיניי כנבלת הצבוע. אשר לי אישית בלעתי כבר הרבה צפרדעים מדו פרצופיותו של חיים יבין, אך מאחר שטובת הטלוויזיה (וגם טובתי האישית) עמדה לנגד עיניי – הבלגתי", הוסיף אלכס גלעדי במכתבו למנהל הטלוויזיה אודות התנהגותו של חיים יבין כלפי מחלקת הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המִסְמַך הזה שכתב אלכס גלעדי לחיים יבין ב- 22 במאי 1980 מסביר באיזה אקלים תחרותי ואמביציוזי, רָב צדדי, ובעל פנים מקצועיות רבות – מקדמים המפיקים את שידורי הטלוויזיה הקונקרטיים של "עצמם". מנהל דסק הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי אחד האנשים הכי רציניים, הכי אמינים, והכי מוכשרים שפגשתי בימי חיי, עשה כל מאמץ לשפר את שידורי בספורט עליהם היה מופקד. מחלקת הספורט עליה היה מוּפקד הייתה תוחלת חייו. מפעל חייו. מנהל חטיבת החדשות חיים יבין מי שהיה הבוס הישיר של אלכס גלעדי בשנים 1980 – 1977 ראה את החיים אחרת מזווית שונה. הוא קידם את שידורי החדשות והעניק להם עדיפות ברורה באמצעי הפקה, צילום, ועריכה על חשבון ועל פני דסק הספורט. ברור שאלכס גלעדי לא יכול היה לקבל את הגישה הבלתי שוויונית הזאת והבלתי צודקת לדעתו. אם מחלקת הספורט הסוּפֶֹר מוצלחת ומשגשגת ורבת מוניטין היא באמת ת. פ. של חיים יבין אזי מוטל עליו להתנהג כלפי אלכס גלעדי ועובדיו ביושרה ושוויוניות ולא כדסק עצלן חסר חשיבות המוטל ליד השלב האחרון והנמוך בסולם העדיפויות של החטיבה. מובילי השידורים מנהלים מאבק חסר פשרות לטובת האגפים עליהם הם מופקדים, מאבק שהופך לעיתים להתכתשות אישית, ומנהלים תחרות בינם לבין מצפונם על השגת תשומת לִבּוֹ של הצופה. הם לעולם אינם מסתפקים בטיב המוצר שהפיקו. עבורם המצוינות היא האויב של הטוב מאוד. המסמך שחיבר אלכס גלעדי בגנותו של חיים יבין העיד כאלף עדים על אמביציות השידור המחלחלות בכל פינה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אלכס גלעדי היה מנהיג שידור שהִתווה את מסלול חיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטקסט החריף שכתב אלכס גלעדי לפני 36 (שלושים ושש) שנים לחיים יבין הוא אמיתי ורחוק מלהיות דבר רכילות. אלכס גלעדי התכוון לכל מילה שהודפסה על הנייר. ואוסיף : אלכס גלעדי מעולם לא היה איש רכיל ולא איש מסדרונות. המסמך מצביע על דבקותו בשליחות העיתונאית שלוֹ של עצמו כעורך שידורי הספורט. ל- רוח דבריו הייתה השפעה גדולה עלי לאחר שהתמניתי במקומו למנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אתה חייב לשמור על אגפיך לא רק משונאיך אלא גם מידידיך. בעיקר מידידיך.

חיים יבין איננו מנהיג שידור מדרגתו של ארנון צוקרמן, וגם לא מהסוג של דן שילון, אלכס גלעדי, ו/או מוטי קירשנבאום ז"ל. אף על פי כן הוא דמות בלתי נשכחת. לא מפני היותו קריין טקסטים דָגוּל אלא בגלל אופיו המתון והאחראי, וגם הדייקני. אין לו את הכריזמה שיש לארבעת הגדולים ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום ז"ל אך הוא ניחן בקסם אישי מסוג אחר, וודאי בעת כשהוא פוסע לפני עדשת המצלמה. כמו כולם הוא כועס כשצריך, ונעלב כשלא צריך. אך בניגוד לאחרים הוא איננו קנאי ואיננו שומר טינה. היו ימים בהם נחשב לאבינו הטלוויזיוני.

כל הפקת טלוויזיה לבטח שידור בינלאומי הוא מעשה הרכבת פאזל מהרבה חלקים . ללא תקשורת לוויינים איתנה פשוט לא ניתן יהיה להעביר את השידורים מרחבי תבל למדינת ישראל. אלכס גלעדי ואנוכי לא שיערנו כי ניתקל שוב כל מהר בבעיה הקשה של תקשורת לוויינים בינלאומית מוגבלת. זה אירע באליפות אירופה בכדורסל לאומות שנערכה בגוריציה וטורינו באיטליה בקיץ 1979. אלכס גלעדי טס לאיטליה לשדר את המשחקים ואני נשארתי במערכת בירושלים כדי לנהל את הפקת מבצע השידורים. בראשית 1979 חולל כהן הדת השיעי רוחאללה חומייני את המהפכה האיסלאמית באיראן והדיח מהשלטון את השאה ריזה פחלאווי נאמנה של ארה"ב. הרשתות האמריקניות הגדולות ABC ,NBC, ו- CBS נדרכו ועשו Booking ארוך מראש על מרבית לווייני התקשורת לרבות זה שלנו לוויין ה- Primary . נדרשתי לחולל פעלולים אקרובטיים כדי לפנות את זמני השידור עבור אלכס גלעדי ששהה תחילה בגוריציה ונדד אח"כ עם נבחרת ישראל המצטיינת שהעפילה לבית הגמר לעיר טורינו . שיא התסבוכת הלוויינית נוצר ביום רביעי – 20 ביוני 1979 בתשע בערב . נבחרת ישראל תחת שרביט המאמן של רלף קליין העפילה למשחק הגמר נגד נבחרתה של ברה"מ. המדינה הייתה כמרקחה. כל מאבק ספורטיבי נגד ברה"מ מעורר עניין עצום בציבור בישראל רק לנו לא היה לוויין להעביר את השידור הישיר ארצה מטורינו. ה- Primary היה חסום ממילא ו- EBU (איגוד השידור המערב אירופי) בעצה אחת עם OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי) החליטו עוד קודם לכן לשלוח לרוע מזלנו את ה- Feed של סיגנל השידור מטורינו ל- לוויין ה- Major. לרוע מזלנו מפני שתחנת הקרקע בעמק האלה הייתה מקושרת ללוויין ה- Primary בלבד. נותרנו מיותמים. נבחרת ישראל בכדורסל עומדת להתמודד במשחק הגמר על אליפות אירופה החשוב ביותר בתולדותיה ואילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית משוללת טכנולוגיה להעביר את ההתמודדות בשידור ישיר לארץ.

פניתי למהנדס התקשורת הבינלאומית של חברת "בֶּזֶק" מר גבריאל "גבי" שֶקֶל בבקשה להסיט את האנטנה צלחת בעמק האלה מה- Primary ל- Major לפרק זמן של ארבע שעות משמונה בערב של יום רביעי – 20 בינוי 1979 עד חצות. זה היה הפתרון היחיד. גבריאל שקל ז"ל התנה את הביצוע בהסכמת שַר התקשורת יצחק מודעי ז"ל. "מר יואש אלרואי, אני מבין את מצוקתך, אך אני מקבל הוראות מהשר שלי ולא מהטלוויזיה", אמר לי במבטא ההונגרי הכבד שלו. הסטת האנטנה – צלחת בעמק האלה מה- Primary ל- Major אמורה הייתה לשתק זמנית חלק מהתקשורת הבינלאומית של ישראל. לוויין ה- Primary נשא עליו שני מָשְדֵרִים – מְשִיבִים (Transponders) של טלוויזיה לעומת 15000 (חמישה עשר אֶלֶף) קווי טלפון וקווי מחשבים. הסברתי לשַר יצחק מודעי ז"ל את חשיבות שידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית שאת משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בו מתמודדת ישראל נגד ברה"מ, ואת הצורך בהסטת צלחת האנטנה בעמק האלה, והוספתי כלהלן : "הציבור יהרוג אותנו אם לא נשדר ישיר את המשחק הזה…". השַר יצחק מודעי מהיר התפישה ובעל דיבור נעים וענייני השיב מייד : "הרעיון מצוין. זה בסדר גמור. לא יקרה שום דבר אם עם ישראל לא ידבר כמה שעות בטלפון. הרי ממילא כולם יצפו במשחק". לפני שסגר את הטלפון ביקש אותי, "תגיד ל- "טומי" לפיד (מנכ"ל רשות השידור) שידבר אתי". יצחק מודעי הורה לגבריאל שקל ויצחק נגל מנהל תחנת הקרקע בעמק האלה להסיט את האנטנה – צלחת לפרק זמן של ארבע שעות כדי לאפשר שידור ישיר בהיקף מלא של המשחק ישראל – ברה"מ.

mudai 1

טקסט תמונה : שנת 1979. שר התקשורת יצחק מודעי. אזרח נבון ואחראי. "השידור הישיר בטלוויזיה של משחק הגמר על אליפות אירופה בכדורסל בין נבחרות ישראל וברה"מ הוא בהחלט משימת שידור ציבורית וממלכתית. אנחנו נחשוב באהדה על הזזת האנטנה בעמק האלה מלוויין אחד לשני כדי אזרחי מדינת ישראל יוכלו לצפות במשחק. לא יקרה שום אסון אם עם ישראל לא ידבר בטלפון שלוש שעות", אמר לי בהגיונו הנבון והבריא בשיחת הטלפון בינינו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shekel 1

טקסט תמונה : זהו גבריאל "גבי" שקל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית של חברת "בזק" בימים ההם של 1979. לא היה שני לו. דמות בלתי נשכחת עבורי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית, וודאי מחלקת הספורט שלה, חייבים לוֹ חוֹב עולם. (התמונה באדיבות משפחת גבריאל שקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

nagel 1

טקסט תמונה משמאל : זהו מהנדס התקשורת אברהם יצחק נגל ז"ל מנהל תחנת הקרקע לתקשורת ללוויינים בעמק האלה בשנים 1993 – 1972. יליד דרום אפריקה קשוח, דייקן, קפדן, וממושמע. (התמונה באדיבות בצלאל ליס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "הפקות חובקות ארץ ועולם".

לאחר זכייתה של נבחרת ישראל בכדורסל במקום ה- 2 באליפות אירופה בקיץ 1979 בטורינו איטליה החלטנו להקדיש זמן מסך נרחב יותר לכדורסל הישראלי. במידה מסוימת על חשבון הכדורגל הישראלי. הכדורסל הישראלי זכה להישגים מפליגים כבר בשנים 1952 ו- 1953. הנבחרת הלאומית של ישראל נטלה חלק בטורניר האולימפי של הלסינקי 1952 (בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיה), וכעבור שנה השיגה הישג סנסציוני כשדורגה חמישית באליפות אירופה בכדורסל שנערכה במוסקבה 1953 (באצטדיון הפתוח). ישראל הקדימה נבחרות כדורסל ידועות כמו יוגוסלביה, איטליה, בולגריה, ומצרים. בשורות נבחרת ישראל שיחקו בשנים ההן : דני אֶרֶז, משה "מוסה" דניאל, דוד הָיְיבְּלוּם, יהודה "קָנַבּוּס" ווינר, מרסל חפץ, פרדי כהן, מרדכי מימרן, זכריה עופרי, ראובן פֶּכֶר, מנחם קורמן, רלף קליין, שמעון "צִ'ינְגָה" שֶלַח, אברהם שניאור, ועמוס לין. המאמנים בתקופה היא היו היהודי – אמריקני מוריס "טֶבִּי" רסקין, ושני הישראליים אנשי מכבי ת"א יעקב שאלתיאל ויהושע רוזין. תפקיד המרכיב היה שייך לדוֹב פְּרוּסַק יש הפועל. ראשי המשלחת היו ברוך בָּג ויצחק כספי. הצלחות הכדורסל התרחשו בעידן הרדיו בתקופה של טרום הטלוויזיה, אבל גם רדיו "קול ישראל" בראשותו של שַדָּר הספורט נחמיה בן אברהם נעדר מזירת הכדורסל וייחד את שידוריו רק לנבחרת הלאומית בכדורגל. למרות ההצלחות לא שודרו משחקיה הבינלאומיים של ישראל בענף הכדורסל בימים ההם ברדיו "קול ישראל".

israel national baketball team 1952טקסט תמונה : חודש מאי של שנת 1952. תל אביב. נבחרת ישראל בכדורסל לפני צאתה לאולימפיאדת הלסינקי 1952. זיהוי העומדים משמאל לימין : המאמן יהושע רוזין ז"ל (מאמן מכבי ת"א), אליהו עמיאל ז"ל (הפועל חולון), מנחם קורמן ז"ל (מכבי ת"א), עמוס לין (חבר קיבוץ משמר העמק), המאמן היהודי – אמריקני מוריס "טבי" רסקין, משה "מוסה" דניאל (חבר קיבוץ חולתה), רלף קליין ז"ל (מכבי ת"א), ראובן פכר (חבר קיבוץ מזרע), זכריה עופרי (מכבי ת"א), המרכיב דוב "בולק" פרוסק ז"ל (איש "הפועל"). זיהוי הכורעים משמאל לימין : דני ארז (הפועל ת"א), שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א), מרסל חפץ (הפועל חולון), אברהם שניאור ז"ל (מכבי ת"א), פרדי כהן (הפועל חולון), ויהודה "קנבוס" ווינר (מכבי ת"א). (התמונה ניתנה לי באדיבות מנחם קורמן ז"ל ומשפחת יהושע רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

israel national basketball team 1953טקסט תמונה : אליפות אירופה בכדורסל – מוסקבה 1953. נבחרת ישראל בכדורסל צועדת בטקס הפתיחה של אליפות אירופה בכדורסל במאי 1953 באצטדיון דינמו במוסקבה. משחקי אליפות אירופה בימים ההם נערכו באצטדיון הפתוח של דינמו מוסקבה. זיהוי הצועדים משמאל לימין : שני נערים רוסיים נושאים את שלט ישראל (ברוסית) ודגל ישראל. אחריהם : אברהם שניאור (1.84 מ'), זכריה עופרי (1.91 מ'), רלף קליין (1.89 מ'), ראובן פכר (1.86 מ'), משה "מוסה" דניאל (1.85 מ'), מרסל חפץ (1.83 מ'), דוד הייבלום (1.88 מ'), מנחם קורמן (1.86 מ'), פרדי כהן (1.80 מ'), מרדכי מימרן (1.80 מ'), שמעון "צ'ינגה" שלח (1.80 מ'), דני ארז (1.78 מ'), יהודה "קנבוס" ווינר (1.75 מ'). (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).      

הסֶפֶר, "למילים יש וויזואליה משלהן", עוסק בהתפתחות טקסט השידור באירועי הספורט בטלוויזיה – בארץ ובעולם, והופעתם והתפתחותם של שדרי שטח (Play by play), פרשנים, ומגישי אולפן ידועים בארץ ובעולם כמו (לא לפי סדר החשיבות) :  אלכס גלעדי, חיים יבין, דֶן ראת'ר, גאולה אבן, וולטר קרונקייט, דייויד קולמן, קנת' וולסטנהולם, דן שילון, הווארד קוסל, מרב מיכאלי, יורם ארבל, רפי גינת, יאיר אלוני, יאיר שטרן, אורלי יניב, מאיר איינשטיין, אבי רצון, נסים קיוויתי, אריה מליניאק, אלי סהר, ברנט מאסברגר, דיק סטוקטון, ג'ים מקאיי (מקמנס), באד גרינספאן, אישטוואן פלוהאר, גיורגי ספשי, רמי ווייץ, נחמיה בן אברהם, גדעון הוֹד, ורבים אחרים שהשפיעו על התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה וברדיו. יתירה מזאת. הוא דן לעומק במוסד השידור והפרשנות, ההגשה וההנחיה, והקריינות בטלוויזיה וברדיו – מזווית ראותה של המצלמה וכיוון ההאזנה של המיקרופון. הרדיו הישראלי בעידן טרום הטלוויזיה הוליד ויצר כוכב שידור זוהר מלא הוד וכריזמה, יחיד במינו ובודד בדורו בדמותו של נחמיה בן אברהם.

הופעתו של נחמיה בן אברהם ז"ל בשמי הרדיו הייתה כשל כוכב שביט, ובאקראי. ב- 8 בפברואר 1947 מינו מנהל הרדיו המנדטורי בארץ ישראל אדווין סמואל ומנהל התוכניות בשפה העברית ברדיו הארצישראלי מרדכי זלוטניק את נחמיה בן אברהם לשדר ישיר את משחק הכדורגל המסקרן שנערך באצטדיון המכבייה בתל אביב בין נבחרת העיר תל אביב לבין אלופת הונגריה קבוצת M.T.K. המינוי היה מפתיע מפני שנחמיה בן אברהם היה אומנם עיתונאי ספורט בעיתון "הבוקר" אך חסר כל ניסיון קודם בשידור רדיו. נחמיה בן אברהם בעל הקול הייחודי התגלה בבת אחת כשַדָּר מוכשר ומתאר צבעוני. הוא הפך את יעקב חודורוב, יהושע גלזר וחבריהם לגיבורי כדורגל ואת עצמו לכוכב רדיו לאומי.

samuel 1

טקסט תמונה : שנת 1947. אדווין סמואל מנהל הרדיו המנדטורי הארץ ישראלי. (באדיבות מר איזי מן מחבר הספר התיעודי המצוין "קול ישראל מירושלים").

zlotnik 1

טקסט תמונה :  שנת 1947. מרדכי זלוטניק מנהל התוכניות בשפה העברית ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי. (באדיבות מר איזי מן מחבר הספר התיעודי המצוין "קול ישראל מירושלים").

ben avraham 1

טקסט תמונה : חודש יולי שנת 1956. אִצטדיון רמת גן. בדידותו של שדר הספורט למרחקים ארוכים. שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם יושב בודד ביציעי אִצטדיון ר"ג ערב השידור הישיר ברדיו של המשחק ישראל – ברה"מ ב- 31 ביולי 1956 במסגרת הטורניר הקדם אולימפי של מלבורן 1956. הוא היה שדר רדיו יוצא דופן בעל אינטגריטי מושלם שמצויד בידע עצום, אבל היה בודד. הייתה מוטלת עליו מעמסת שידור אדירה שלא יכול היה לחלוק אותה עם איש. נחמיה בן אברהם ניצב תמיד לבדו בשולי כר הדשא בסמוך לקו האמצע, לידו המיקרופון וטכנאי רדיו שלוֹ. הוא שידר לאורך כל הקריירה שלוֹ לרדיו "קול ישראל" את אלפי המשחקים, ללא פרשן. (התמונה באדיבות תמרה בן אברהם רעייתו של נחמיה בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                 

hodorov+monroטקסט תמונה : 1957. שוער נבחרת ישראל בכדורגל יעקב חודורוב ז"ל (בן 30 בתמונה) יחדיו עם שחקנית הקולנוע האמריקנית הנודעת המנוחה מרילין מונרו (בת 31 התמונה) בעת סיור משחקים של נבחרת "הפועל" בארה"ב. יעקב חודורוב שחקן הפעל ת"א בעת ההיא נחשב לגדול השוערים של ישראל בכל הזמנים והמפורסם ביותר מבין ספורטאי המדינה גם ללא עזרת הטלוויזיה, אלא רק בסיועו שדר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם. יעקב חודורוב לבש במשך 15 שנה מ- 1949 ועד 1964 את מדי הנבחרת הלאומית ושיחק בשורותיה 31 משחקים בין ארציים. (התמונה באדיבות יעקב חודורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שום שַדָּר רדיו בישראל לא העפיל מעולם לרמת השידור הנדירה שלוֹ ולהערצה הלאומית שליוותה את נחמיה בן אברהם. חלפו 68 שנה מאז הופעתו הדרמטית הראשונה ברדיו המנדטורי הארץ ישראלי (נקרא אז שירות השידור) ב- 8 בפברואר 1947. ניתן לקבוע בוודאות כי לא נס ליחו ואיכות קולו לא פגה.

ראה הספר שחקרתי וכתבתי, "סמן ימני".במסגרת סדרת 13 ספרי הטלוויזיה שאני חוקר וכותב תחת מכנה משותף אחד הקרוי, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".  אופן הגשת שידורי הספורט באולפן, עיצוב האולפן, ושידורם מהשטח הם אלמנטים טלוויזיוניים חשובים. חשובים מהם המנהיגות, הניהול, יעילות ומהירות עבודת המערכת, ורכישת זכויות השידורים הבלעדיות של האירוע המבוקש. רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) מנהיג השידור רָב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC טבע ב- 1970 סלוגן בלתי נשכח :

"When you have the rights – you have the Show".

רוּן אָרְלֶדְג' צדק.

נתוני המשוואה המתמטית המצליחה הזאת היא טריוויה. עובדה עתיקת יומין. האמירה הטלוויזיונית ההיא יצאה לאור לאחר שידור התוכנית הראשונה "Monday Night Football" ב- ABC שחוללה מהפכת חשיבה ורייטינג. את תוכנית הספורט הזאת בערבי יום שני שעסקה בשידור ישיר שבועי של אחד ממשחקי הפוטבול בליגת ה- NFL הוביל השדר הווארד קוסל ולצדו שני הפרשנים פרנק גיפורד (Frank Gifford) ודון מרדית' (Don Meredith). שידור הפוטבול של ABC בערבי שני היה חידוש גמור מפני שהוצב לראשונה מול תוכניות הטלוויזיה המסורתיות למשפחה ששידרו בערב CBS ו- NBC. הניסיון צלח מעל למשוער. תוכנית הכדורגל בערבי שני של ABC הפכה לכל כך פופולארית עד שחנויות ועסקים נסגרו מוקדם מהרגיל בכל רחבי ארה"ב והאנשים רצו לבתיהם לצפות ב- "Monday Night Football" ששודרה ישיר ע"י הצוות הנ"ל רק ב- ABC. התוכנית ההיא שידור ישיר שבועי מידי ערב ביום שני בשבוע של המשחק המרכזי בליגת ה- NFL של הפוטבול האמריקני, ואשר כונתה, "Monday Night Football" הכתה את שתי מתחרותיה הארציות  CBS ו- NBC בגלל התוכן וגם בשל צוות השידור שהיה מוכשר במידה יוצאת דופן.

מי חשוב ממי זכויות השידורים הבלעדיות ועמן התוֹכֶן הבלבדי ו/או השַדָּר ? כי זאת לדעת . יורם ארבל לא הביא לטלוויזיה הישראלית אפס קצהו של אחוז רייטינג יותר בשידורי הכדורסל ממה שעשה זאת אורי לוי (למרות שיורם ארבל עולה עליו לאין שיעור). נסים קיוויתי שַדָּר א"ק רָב מוֹנִיטִין לא הביא יותר רייטינג בשידורי הא"ק ממאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין לא צבר יותר רייטינג בשידורי הכדורגל מרמי ווייץ. המגישה אורלי יניב לא הביאה למחלקת הספורט יותר צופים מאשר הבאות אחריה שתי המגישות מרב מיכאלי ואורית כסיף. המכנה המשותף של הצלחת האנשים האלה לאורך שנים היה ניהול מסודר ומערכת בעלת ניסיון שאִפשרה להם לעסוק רוב הזמן בחומרי שידור בלעדיים, וגם להתחרות ולנצח את יריבות השידור ולהכות בהן, כשהיה צריך לעשות זאת בעת שידור משותף.

arbel+yaniv 1טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1979. יורם ארבל ואורלי יניב מגישים את התוכנית "מבט ספורט" אחת מספינות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית קריירה ההגשה של שניהם. הם במידה רבה נחשבו לצמד ההגשה המלכותי של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הציבור הזדהה עמם וזיהה באמצעותם את תוכניות הספורט השונות ששודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הערה : זיווגה הטלוויזיוני של אורלי יניב לצדו של המגיש ושדר הספורט יורם ארבל ב- 1979 היה פרי רעיונו ויוזמתו של אלכס גלעדי. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן".

עמוּדת הרייטינג אינה מותנית במגיש והשַדָּר הניצב מול מסך הטלוויזיה והמיקרופון אלא במערכת העיתונאית שמלווה אותו. המערכת מסתייעת במגיש או במגישה אך היא אינה תלויה בהם. מערכת עיתונאית יעילה וחרוצה שעובדת נכון ומשיגה בלעדיות, ראשוניות, ומהימנות לאורך שנים וחותמת על הסכמים בלעדיים (בתחומי הספורט, החדשות, וגם הבידור) הופכת בבת אחת את המגישים לאנשי טלוויזיה מנצחים. מגישי ומנחי הטלוויזיה אינם שווים דבר ללא מפיקים מוכשרים לצדם ומשולים לקליפת השום. מחלקת הספורט זכתה במשך שנות דוֹר להישגים מפליגים בזכות הבלעדיות על חומרי השידור וחוזי הספורט שלה. ברגע שאיבדה אותם נשמט שלטונה.

yaniv 1

טקסט תמונה : שנת 1980. אורלי יניב (בת 23) החליפה את המגישה רחלי חיים והפכה למגישה הראשית של תוכניות הספורט בשנים 1987 – 1979. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raheli haim 1

טקסט תמונה :  שנת 1979. רחלי חיים (בת 21) המגישה הראשונה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הקריירה שלה הייתה קצרצרה. היא הייתה זמרת ושחקנית אך לא קריינית, וודאי לא בשידורי הספורט בטלוויזיה שזהו תחום קונקרטי וייחודי. (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההגשה וההנחיה באולפני הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית עברה מטמורפוזה מאז 1968. דן שילון שימש השַדָּר הראשי והמגיש האולטימטיבי כמעט של כל תוכניות הספורט בשנים 1974- 1969. פה ושם דרך כוכבם של אלכס גלעדי ויאיר שטרן. שניהם הגישו מעת לעת את תוכנית הספורט לנוער, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", ולעת מצוֹא גם את התוכנית, "משחק השבוע". אח"כ הגיע העידן הראשון קצר הימים של יורם ארבל. יורם ארבל החליט לפתע לחפש קריירה חדשה בארה"ב והפקיר את זירת המסך והמיקרופון למגיש בעל הקול הרועם עודד בן עמי. זה נמשך תקופת מה בשנים 1975 ו- 1976. ואז שָב יורם ארבל בסערה מארה"ב וכבש בחזרה את כֵּס "מבט ספורט". לאלכס גלעדי זה לא הספיק. הוא ביקש ליצור מודל זוגי בהגשת "מבט ספורט". גֶבֶר וְאִישָה. הצ'אנס הראשון ניתן ב- 1979 לכוכבת זֶמֶר צעירה וחסרת ניסיון מלהקה צבאית העונה לשם רחלי חיים. חיש מהר התברר כי היא אולי יודעת לשיר אך איננה יכולה לקריין טקסטים מורכבים הנוגעים לאירועי הספורט הארציים והבינלאומיים רוויי שמות לועזים בינלאומיים מכל קצוות תבל. החליפה אותה בכישרון רָב השדרנית אורלי יניב מגלי צה"ל. יוֹרָם אַרְבֶּל ואוֹרְלִי יָנִיב היוו זוג שידור טלוויזיוני מלכותי בעל נוכחות מרשימה. הם  ניצבו ללא שום איום בוויטרינה הטלוויזיונית והובילו את כול שידורי הספורט במשך שמונה שנים מ- 1979 עד 1987.

סיפורה של אוֹרְלִי יָנִיב הוא מדהים ומרתק כאחד מאז ביקש אלכס גלעדי את ידה ב- 1979 אך סופו החמצה. אוֹרלי יָנִיב הייתה שדרנית בת 22 שעבדה ברדיו גלי צה"ל בשעה שאלכס גלעדי הזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינה ואורלי יניב לא חשבה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהוצב בפניה והתייצבה מול מצלמת הטלוויזיה הציבורית. מיקי חיימוביץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה, שכעבור פחות מחצי יובל שנים, רשת טלוויזיה בישראל (ערוץ 10) תיאות לשלם לה משכורת שנתית בת מאות אלפי דולרים על אותה העבודה שאורלי יניב הסכימה לבַצֵע בחינם. אורלי יניב זיהתה יחדיו עם יורם ארבל את כל תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה. היא הייתה פוטוגנית (מאוד) על המסך, בעלת קול רדיופוני, וחוננה בדיקציה משובחת. אבל מהפכת הטלוויזיה המסחרית פסחה עליה. אורלי יניב החמיצה את השכר הגדול. ב- 1987 פרשה מהטלוויזיה הציבורית לאחר שמנהל הטלוויזיה חיים יבין לא הסכים להיטיב את משכורתה כעובדת Free lancer של הרשות ואת תשלומי ה- ש. ת.[2].

המונדיאל של מכסיקו 1986 היה אירוע הספורט הטלוויזיוני הבינלאומי האחרון של אורלי יניב במחלקת הספורט. בתוך פחות שנה בהיותה בת 30 פרשה אורלי יניב שבֵעת מרורים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית ומאוכזבת. היא הייתה סוג של כוכבת טלוויזיה שלא יכלה לקנות בזמנים ההם את תהילתה בכסף. רשוּת השידוּר לא הסכימה לשלם לאורלי יניב את מה שהיא חשבה שמגיע לה.

yaniv 2

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. אורלי יניב בת 28. קריינית ווירטואוזית שהקדימה את זמנה. אישה צנועה ויישרת דרך שהעידה על עצמה, "הטלוויזיה עושה אותי זוהרת. בחיים אני נמוכה ועגלגלה". (לע"מ תמורת תשלום).

yoash+orly yanivטקסט תמונה : יום שישי – 23 ביוני 1989. מגישת הטלוויזיה המצוינת אורלי יניב בעלת אישיות מיוחדת (משמאל) שנתיים לאחר שנטשה את חטיבת הספורט ואנוכי במסיבת תוכנית ה- 1000 של "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתווך, עוזרת ההפקה עדה קרן. (ארכיון יואש אלראי. כל הזכויות שמורות).

אורלי יניב הייתה מבין קרייניות הטלוויזיה הראשונות ששמה לב ליפי המילה העִברית, להגייה הנכונה, ולדקדוק הנכון. מעניין שלמרות האהבה הגדולה אליה וגם הערכה רבה שרחשו לה רבים בטלוויזיה הישראלית וגם מחוצה לה , לרבות המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לפחות בשנות עבודתה הראשונות, היא דעכה והתמסמסה. הסתלקותה מאולפן ההגשה של תוכניות הספורט ב- 1987 הייתה אבֵדה אישית שלי. לא בטוח שאבדה ציבורית. אם הייתה כזוֹ היא לא הורגשה כלל. לא התחוללה שום רעידת אדמה. זאת לא הייתה מהלומה מהסוג שהעניקה מיקי חיימוביץ' לערוץ 2 כשנטשה אותו ואת גדי סוקניק, וחבְרָה מחדש ליעקב איילון הקולגה הוותיק שלה מערוץ 2, שהגיש עכשיו את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10.

עזיבתה של אורלי יניב לא הייתה אפילו סנוקרת לטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההמונים לא יצאו לרחובות להפגין במחאה על עזיבתה. מדורי העיתונות של רְכִילַאֵי התִּקְשוֹרֶת נשארו אדישים. אורלי יניב הייתה מגישה מוכשרת אך לא עיתונאית. נדמה לי ממרחק רב של שנים בעת כתיבת הסדרה, שגם לא רצתה להיות כזאת. מכיוון שלא הייתה עיתונאית איבדה בהדרגה את מקומה בתחום הקונקרטי והמיוחד של שידורי הספורט שככלות הכול גם לא היוּ אהבת חייה. ב- 1985 בקשתי ממנה לראיין בשידור ישיר בהיכל הספורט ביד אליהו את שחקן הכדורסל הקרואטי דְרָאזֶן פֶּטְרוֹבִיץ' מקבוצת צִיבּוֹנָה זַאגְרֶבּ בטרם ההתמודדות נגד מכבי ת"א. היא חששה וסירבה והותירה את הבימה ליורם ארבל. משחָבְרָה מחדש ליורם ארבל בערוץ 2 (שבע שנים אחר פרישתה מהטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1) בעונת שידורי הכדורגל הראשונה של ערוץ 2, בספטמבר 1994 בניסיון לשחְזֵר את עברם המשותף, קיוו רבים יחד עִמה שכך אומנם יהיה. לא היה לכך סיכוי ומלאכת השִחְזוּר לא צלחה לאורך זמן. אורלי יניב חזרה בסופו של דבר לכור מחצבתה ולעבודתה המסורתית מאחורי המיקרופון של רדיו גלי צה"ל שהיה סביבתה הטבעית. זכייני ערוץ 2  ונשיאי חברות הכבלים לא קראו עוד בשמה.

yaniv 3טקסט תמונה : קיץ 1986. אולפן גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אורלי יניב בשיאה כמגישת ספורט בלעדית בטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית בחברת קולגה למקצוע, הבימאית שרה מלכה. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שישי – 22 בדצמבר 1990 התפרסם ריאיון נרחב במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" עם אורלי יניב ויורם ארבל פורשי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 [3]. המראיין שלהם היה רפי רשף. מתחת לתמונת הענק של שני הכוכבים שהגישו פעם יחדיו את "מבט ספורט", וחיוכם בוקע עכשיו מהעיתון של המדינה, נכתבו הכותרות, "מאחורי החיוכים מסתתרת הרבה מרירות כלפי המתרחש בטלוויזיה ובמחלקת הספורט . טענות על חוסר מקצועיות ותאוות שלטון . לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 יש תקציבים שאי אפשר להתחרות בהם , אבל אין לה את יורם ארבל ואורלי יניב". יורם ארבל התלונן נגדי בריאיון והאשים אותי ללא הרף. האשמה העיקרית הייתה כי הכרחתי אותו וכפיתי עליו לומר בעֵת שידור פוסט מורטם לאחר משחק ההכרעה הראשון של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרת קולומביה ב- באראנקייה ב- 15 באוקטובר 1989 לקראת מונדיאל איטליה 90', בו הפסידה נבחרת ישראל 0:1 משער של אוליביירו אוסורייאגה, "כי משחקה של נבחרת ישראל היה מחפיר", והוסיף, "אני מצטער שלא קמתי ואמרתי ליואש אלרואי, אני מצטער מאוד, אני לא מגיש את התוכנית". יורם ארבל ידע היטב מדוע לא קם מהכס ולא מגיש את התוכנית. אילו היה עושה זאת הייתי מפטר אותו בשידור ישיר באותו הרגע ומעיף אותו מהוויטרינה. לאחר מכן עשה יורם ארבל מעשה התרפסות ללא ידיעתי ומאחורי גבי. הוא סיפר לרפי רשף , "אַצתי לאימון הנבחרת באִצטדיון ר"ג והתנצלתי בפני השחקנים וצמד המאמנים יעקב גרונדמן ויצחק שניאור על שאמרתי כי הנבחרת שיחקה משחק מחפיר", והוסיף, "הקפטן משה סיני אמר שהם מקבלים את ההתנצלות".

אני לעומת המתנצל, כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה מעולם לא התנצלתי בפני נבחרת ישראל בכדורגל. גם לא מצאתי צורך לכך. הנבחרת הלאומית שיחקה נגד קולומביה על פי תפישתי, משחק נרפה, עלוב, ומחפיר, ללא שיטה ובחוסר כישרון. השחקנים נעדרו כל כבוד לסמל המדינה הרקום על התלבושת הלאומית ששלחה אותם להתמודדות, והמונח על לוח לִבָּם, בשעה שבני גילם שלא שפר עליהם להיות שחקני כדורגל והמשרתים בצה"ל ביחידות קרביות כמו גבעתי, גולני, הצנחנים, והשִריון וכוחות המילואים לא ישנים ימים כלילות, עושים מאמצי עַל כשהם נלחמים מידי יום ביומו ושומרים עד כלות כוחותיהם על גבולות המדינה.

חובתי העיתונאית הייתה לומר לציבור בריש גלי, "כי נבחרת ישראל משחקת משחק מחפיר חסר כל שאפתנות", ובשום פנים ואופן לא להתחנֵף אליהם. רבים מהשחקנים המפונקים בנבחרת ישראל חשבו לעצמם שלרדוף אחר הכדור המתגלגל על כַּר הדֶשֶא הוא שיא המאמץ הגופני. בתום המשחק נגד קולומביה החולצות שלהם נשארו יבשות. טיפה אחת של זיעה לא ניגרה שם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ולא האחרונה שבושתי בחלק מהשחקנים הנבחרים של מדינת ישראל (לא בכולם) שמייצגים בצורה בלתי מתקבלת על הדעת את ארצה וגם אותי על כר הדשא. אני קיבלתי חינוך שונה מהם בקיבוץ אפיקים ובצה"ל בחטיבת גולני. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל הגיב לרפי רשף על דבריו של יורם ארבל במקומי : "יואש אלרואי אחראי על תוכניות הספורט והוא זה שחייב לקבוע מה ייאמר בשידור ולא המגישים. זה בדיוק כמו ב- "מבט". העורך כותב את הטקסטים ולא המגישים".

כתבת העיתון "ידיעות אחרונות" בימים ההם גב' אורה עריף סיפרה באותה הזדמנות לקוראיה "שעובדים במחלקת הספורט ידעו לספר שכשיורם ארבל הלך לראיין את דייגו ארמאנדו מאראדונה הוא סיפר, "הנה השאלות שיואש אלרואי אמר לי לשאול". העובדים סיפרו שיואש אלרואי רואה את עצמו כעורך ראשי אחראי ובלעדי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית , ולכן הוא נוהג להתערב בהצגת השאלות לספורטאים. עוד כתבה אורה עריף, "כי העובדים שמעו את יואש אלרואי מכנה את משחק נבחרת ישראל נגד קולומביה "תת כדורגל ותת רמה", ודרש שהדברים יובאו בשידור. יואש אלרואי הכתיב גם את השאלות לאבי רצון כשראיין את יעקב גרונדמן מאמן נבחרת ישראל בכדורגל לקראת המשחק נגד ברה"מ באוקטובר 1990".

חלקה של אורלי יניב בריאיון היה מצומצם יותר. היא ביכתה בפרהסיה את מר גורלה בדרך אל הבנק ולא היססה לומר לרפי רשף, "בשיא ימי הגשת "מבט ספורט" קיבלתי 60 שקל לתוכנית. ביקשתי 350 שקל עבור הגשת תוכנית האקטואליה "רואים עולם", וחיים יבין התמקח אתי ממש כמו בשוּק הכרמל. לבסוף קיבלתי 200 שקל", והוסיפה, "דַי עם העריצות הזאת". קראתי את הריאיון במלואו. תמיד אהבתי אותם אך עכשיו ריחמתי על שניהם.

yaniv 4טקסט מסמך : 30 במארס 1985. אחד ממכתביה של מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית אורלי יניב להנהלת רשות השידור (מנכ"ל הרשות + מנהל הטלוויזיה), בו היא תובעת לשפר את משכורתה הדלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס "למילים יש וויזואליה משלהן" אודות הקריירה הטלוויזיונית של אורלי יניב בשנים 1987 – 1979.

בשעה שנמוגה דמותה של אורלי יניב בטלוויזיה והמסך ירד עליה, דרך כוכבו של אמנון ברקאי מאחורי המצלמות כמפיק. במונדיאל מכסיקו 86' נָסָק כאיש טלוויזיה. זאת הייתה הפקה הבינלאומית הראשונה שלו בשטח. הבאתי אותו עִמי לשידורי מכסיקו 1986 כיד ימיני. הוא היה מפיק בחֶסֶד עליון, מוכשר מאוד, אינטליגנטי ודבק במשימה. הייתה לו עוד תכונה חשובה כאיש טלוויזיה. הוא היה קר מזג וידע לפעול בשקט נפשי תחת לחץ. בכך חונן ביתרון חשוב על פני כל מתחריו לתפקיד החשוב הזה של מפיק שידורי הספורט.

יתרונה וכוחה של חטיבת הספורט בפיקודי לא היה במגישיה ומגישותיה אלא בתכניה. ב- 1987 סיימה אורלי יניב את תפקידה כמגישה במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בינואר 1988 הכשרתי שתי קרייניות ספורט חדשות, מרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף. שתיהן נכנסו לוויטרינה הטלוויזיונית והגישו חלק מתוכניות הספורט תקופה קצרה לצִדם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ואורי לוי. ב- 1990 נטש יורם ארבל את השידור הציבורי ועבר לשורות ערוץ 2 הניסיוני ובכבלים. ב- 1991 הפך נסים קיוויתי לפנסיונר ועזב את שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. את עמדת ההגשה היוקרתית תפשה השלישייה מאיר איינשטיין, אורי לוי, ורמי ווייץ. הם לא היו גברים נאים, וודאי לא נוצצים וגם רחוקים מהמַלְכוּת, אך הם היו ראשית דבר עיתונאים. מעלה נדרשת ובעלת ערך יותר מהיופי הנוצץ. אל השלישייה העיתונאית הזאת חבר הפרשן אבי רצון. השלישייה מאיר איינשטיין, אורי לוי, ואבי רצון הובילה את שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. כל חוזי הספורט הרלוואנטיים הוחזקו באופן בלעדי בימים ההם בידי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לכֵן גם מלוא חופן הרייטינג היה בידינו. המגישים חשובים. חשוב מהם התוכן.

einstein+weitz+levi 1991טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1991. השלישייה העיתונאית המובילה של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הטריאומוויראט מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, אורי לוי. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אותו עיקרון הרייטינג פועל בכל תחום. גם בחטיבת החדשות. מה לא עשו מנהלי החטיבה במשך שנים רבות כל אחד בתקופתו, בעידן המונופול וגם בתקופת התחרות, בתחום הקונקרטי הזה של ההגשה וההנחיה באולפן. חיים יבין היה המגיש הראשון של "מבט". דן שילון היה השני. הגישו גם אריה אורגד, שרי רז, טוביה סער, שמעון טסלר ז"ל, וכרמית גיא, ומאוחר יותר דליה מזור. ב- 1975 המציא דן שילון את ההגשה הגברית הזוגית. בסופו של דבר תוצאת הרייטינג הייתה אחת. חיים יבין לא הביא מעולם יותר רייטינג מגאולה אֶבֶן. גאולה אֶבֶן לא גייסה מהציבור יותר מניות צפייה מיעקב אחימאיר, ויעקב אחימאיר לא צבר יותר נקודות מגִלעד עַדין. מערכת "מבט" על מפיקיה, כתביה וצלמיה, והעורכים שלה הייתה הפקטור הקובע את מהות ה- "ספציאליטה" וההתמחות בשידורי חדשות, ועמם הרייטינג הנכסף. בימיה הטובים בעשור ה- 90 של המאה הקודמת בעִידָן התחרות מול ערוץ 2 המסחרי צברה מהדורת "מבט" רייטינג נכסף שנע בין % 20 ל- % 30. לא בגלל חַיִים יָבִין. בעשור הראשון של שנות ה- 2000 התחזקו מערכות החדשות של ערוץ 2 וערוץ 10 לבלי היכר בצורה משמעותית, והורידו את "מבט" (עם חַיִים יָבִין כמגיש ראשי) לקרשים. חברת החדשות נעה סביב רייטינג יומי של  % 20 ואין זה היה משנה אם המגישה היא יוֹנית לֵוי, ו/או גדי סוקניק, ו/או דני קושמרו. חדשות ערוץ 10 ליקטו רייטינג יומי סביב % 12. "מבט" עם האביר חיים יבין המיתולוגי בטרם סיים את הקריירה שלו, דִשְדֵש סביב % 4 בלבד.

michaeliטקסט תמונה : מגישת הטלוויזיה מרב מיכאלי (בת 22) ב- 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kasif

טקסט תמונה : מגישת הטלוויזיה אורית כסיף בשנת 1988 ב- Frame מתוך ה- Video המקורי של ה- Screen test שנערך במערכת תל אביב בינואר 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash+orit kasifטקסט תמונה : יום שישי – 23 ביוני 1989. מגישת הטלוויזיה אורית כסיף אחת משתי היורשות של אורלי יניב ב- 1988 ואנוכי במסיבת תוכנית ה- 1000 של "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משמאל, עוזרת ההפקה שמחה שטרית. (ארכיון יואש אלראי. כל הזכויות שמורות).

ויש עוד דבר. המונופול.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ערוץ אקסקלוסיבי ללא תחרות במשך רבע מאה של שנים. היא הייתה מונופול ב- "אוויר" של מדינת ישראל ששאבה מהבלעדיות יתרון כלכלי. ללא ההתמודדות המוכרת היום בשוּק הרב ערוצי היא הייתה יכולה לשלֵם אז פרוטות עבור חוזי שידורי הספורט הבלעדיים ולשלֵם פרוטות גם למייצגי השידור (Presenters) שלה על המרקע. בעונת 1977- 1976 בהיותה בעלת זכות יחיד שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית למכבי ת"א 7000 (שבעת אלפים) דולר בלבד תמורת זכויות השידורים (הסכום הדל כיסה את שכרו השנתי של אולסי פרי). כעבור רבע מאה של שנים בעונת 2002 – 2001, בעידן התחרות מול ערוץ 2 וערוץ הספורט מס' 5 בכבלים רשמנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי כנציגי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 צ'ק למכבי ת"א על סכום של 6.600000 (שישה מיליון ושֵש מאות אלף) דולר. כבר נאמר כי אוֹרְלִי יָנִיב הייתה כוכבת טלוויזיה נערצת בשנות ה- 80 של המאה הקודמת אך רשות השידור המונופוליסטית שילמה לה מעט מאוד. היא הייתה יכולה רק לחלום על המשכורת הנאה ששילֵם ערוץ 2 ומשלֵם עכשיו ערוץ 10 למיקי חיימוביץ'. אורלי יניב הייתה מגישת טלוויזיה מחוננת שהחמיצה בשנים ספורות את הכסף הגדול.

שני שַדָּרִים שווים אִזכור נוסף בפרק ההקדמה. הראשון – קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) שַדָּר ה- BBC הבריטי מי ששידר ישיר בטלוויזיה את משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל במונדיאל אנגליה 1966 בשבת – 30 ביולי 1966 מאצטדיון "וומבליי" בלונדון בו ניצחה אנגליה את מערב גרמניה 2:4. משפט הסיום של קנת' וולסטנהולם בשניות האחרונות של הדקה ה- 120 בשידור הישיר ההוא בו מבקיע החלוץ האנגלי ג'פרי הרסט את שערו השלישי האישי, חותם את התוצאה הסופית 2:4, ונבחרתו זוכה לראשונה בגביע העולם, הוא טקסט שנאמר בקור רוח, בטון כה מאופק וסולידי שראוי להערצה :

“Some people are on the pitch, they think it’s all over… it’s over now”.

weeks + wolstenholmeטקסט תמונה : 1966. פאר שדרני הכדורגל של ה- BBC בימים ההם של עשור ה0 60 במאה שעברה. קנת' וולסטנהולם (מימין) יחדיו עם הבימאי – מפיק הנודע של ה- BBC אלק וויקס. הוא היה אלוף ה- Understatement. (התמונה הוענקה לי באדיבות אלק וויקס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השני – הוא יורם ארבל. היום מרום גילי או טו טו 80 אני יכול לומר בוודאות כי בסופו של דבר יורם ארבל הוא גדול שדרי הספורט בתולדות תעשיית טלוויזיה של מדינת ישראל בכל הזמנים. ביום ראשון בשבוע – 22 ביוני 1986 התמודדה ארגנטינה עם אנגליה בשלב רבע הגמר של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 86'. ניהלתי אז במכסיקו סיטי כעורך ראשי ומפיק ראשי מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית את משדרי מונדיאל מכסיקו 1986. זה התרחש לפני שנות דור, 29 שנים, אבל אני זוכר כל פרט. מיניתי את יורם ארבל לשדר ישיר את המשחק ההוא ארגנטינה – אנגליה שנערך באִצטדיון ה- "אצטקה" (AZTECA). בדקה ה- 51 ניתר קפטן נבחרת ארגנטינה דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona) לעבר כדור אווירי שנע לוֹ ברחבת שער אנגליה. דייגו ארמאנדו מאראדונה שעט אל הכדור. גם השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן (Peter Shilton) יצא לעברו כדי לקדם את פני הסכנה ולהגן על שערו. בתוך שבריר שנייה התעמתו שני השחקנים. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעלה מול השוער האנגלי המזנק ושלח את אגרוף יד שמאל שלוֹ ופגע בכדור. ידו של דייגו ארמאנדו מאראדונה הקדימה את זרועותיו של פיטר שילטון. הוא כבש שער לא חוקי באגרופו. שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר (Ali Bennaceur) שניצב סמוך מאוד למקום הפשע לא הבחין במעשה המרמה ואישר את השער. דייגו ארמאנדו מאראדונה היתל והכניע את השופט ופיטר שילטון אך לא מצלמות הטלוויזיה המכסיקנית וגם לא את יורם ארבל. ב- Replay השלישי שהריצה ניידת השידור של TELEMEXICO (קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית שהפיקה את סיגנל השידור הבינלאומי), שִידֵר יורם ארבל טקסט שסיכם את הסיטואציה השנויה במחלוקת כלהלן : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון", ובכך חרץ את דינו של דייגו ארמאנדו מאראדונה לשֵבֶט. זה היה ניסוח מבריק ומדויק בן שתיים עשרה מילים בלבד שיורם ארבל ראוי בגינן לפרס פוליצר. בתום המשחק הודה הקפטן הארגנטיני דייגו ארמאנדו מאראדונה בחן ובכריזמה האופייניים לוֹ שאומנם כבש את השער בידו והעניק לכיבוש ניסוח תיאולוגי, "זאת הייתה יד האלוהים". מאוחר יותר טען דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה שנקם באנגליה והציל את כבודה של ארגנטינה על כר הדשא, זכר לתבוסת מדינתו לאנגליה במלחמת איי פוקלנד ארבע שנים קודם לכן, ב- 1982. שני הספרים "סמן ימני" ו- "למילים יש וויזואליה משלהן" במסגרת סדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב ועוסקת ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", מסבירים בפרוטרוט את האבולוציה של התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית בשידורי הספורט בכלל והכדורגל בפרט. הגדלת כמות המצלמות ועמן בחירת זוויות צילום רבות יותר , הפיכת המצלמות ל- Isolated כשהן מחוברות בנפרד כל אחת ל- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) משלה, ושימוש נרחב ביחידות ההילוכים החוזרים מזוויות צילום אִפְשֵר ליורם ארבל לפענח בשידור ישיר את כתב החידה, "שער יד האלוהים" של דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה במשחק המפורסם ארגנטינה נגד אנגליה ב- 22 ביוני 1986 באצטדיון ה- "אצטקה" בשלב רבע הגמר במונדיאל מכסיקו 1986.

ביום ראשון – 19 במארס 1989 אירחה נבחרת ישראל את נבחרת אוסטרליה בכדורגל באצטדיון ר"ג במסגרת קדם גביע העולם של איטליה 1990. בדקה ה- 70 של המשחק כבש השחקן האוסטרלי צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס את שערו של בּוֹנִי גִינְזְבּוּרְג מבעיטה חופשית ממרחק של 28 מ'. מול צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס המסוכן הציב בוני גינזבורג חומה דלילה ורשלנית והתייצב בעצמו במקום הלא נכון בשערו. צ'ארלי יאנקוס ניצל את המיקום המוטעה של השוער ועקף בקלות את החומה הבלתי יעילה. השוער הישראלי נכנע. מומחה הטקסט יורם ארבל הפיק בשידור ישיר את הסלוגן המפורסם הבלתי נשכח שלוֹ, "ככה לא בונים חומה". הטקסט הנפלא יצר תנופה אך הוא לא דייק בפרטים. בעיטות חופשיות בכדורגל והמאבק בין הבועט לבין החומה ושוערה הן אתגר טלוויזיוני מרתק. לא צריך להיות מומחה בפיסיקה כדי להבין את עיקרון כוח העילוי הפועל על כנף של מטוס בעת ההמראה וכדי לדעת כי אותו "כוח עילוי" פועל על הכדור שנבעט בכוח לעבר השער ונע במהירות של 100 קמ"ש לפנים אך בגלל הסחרור הוא מוטה ממסלולו הצפוי ונע בדרך עקומה ועוקפת. ואומנם הדו קרב צ'ארלי יאנקוס – בוני גינזבורג ב- 19 במארס 1989 באִצטדיון ר"ג הניב רֶצֶף תמונות (Sequence) טלוויזיוניות דרמטיות. לדאבון לב עשה השוער הישראלי ברגע הזה את כל הטעויות האפשריות. שני הספרים "סמן ימני" ו- "למילים יש וויזואליה משלהן" מתייחסים בהרחבה לתופעה ומסבירים גם את מעורבותם הדלה של שני מאמני הנבחרת הצמד יעקב גרונדמן ויצחק שניאור שלא הכינו את שיעורי הבית שלהם לקראת ההתמודדות נגד אוסטרליה. השוער בוני גינזבורג ושני מאמניו אפילו לא ידעו כי צָ'ארְלִי יָאנֱקוֹס בועט ברגל ימין בלבד ולכן היה יכול לסובב את הכדור החופשי הנייח רק לכיוון הקורה הימנית (מנקודת מבטו). שלושתם נכשלו ושילמו את המחיר. צריך להתבונן ב- Sequence הזה כולו כדי להבין מדוע האמירה הכפולה, "ככה לא בונים חומה, אמרתי לכם, ככה לא בונים חומה", לא שלימה ואיננה הגדרה מדויקת.

maradona 1

טקסט תמונה : יום ראשון בשבוע – 22 ביוני 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 86'. אחת התמונות החשובות ביותר בהיסטוריה של צילום תחרויות הספורט בטלוויזיה. מצלמות הטלוויזיה של TELEMEXICO לוכדות את מעשה המרמה של קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona). שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר ניצב קרוב לאירוע אך לא הבחין במעשה הרמאות של גאון הכדורגל הארגנטיני ואישר את השער. דייגו ארמאנדו מאראדונה הכניע את שלישיית השופטים ואת שוער אנגליה פיטר שילטון (Peter Shilton) אך אל את המצלמות המכסיקניות וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית יורם ארבל. (באדיבות TELEMEXICO).

השידור הישיר של אירועי הספורט והחדשות בטלוויזיה באשר היא הוא המבחן העליון של השַדָּר. מעטים מצליחים בו. זאת הסיבה שהטובים באמת בשני התחומים האלה, ספורים. על החבורה המצליחנית המצומצמת הזאת של שדרי הטלוויזיה נמנה נסים קיוויתי. נסים קיוויתי הוא גדול שדרי הא"ק והשחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים ואחד הטובים בתבל בתחום. רב אומן בבניית הדרמה בשידור ישיר על כל מרכיביה ובעל כושר ביטוי עילאי ונדיר. אחד משיאיו של נסים קיוויתי היה השידור הישיר שלו באולימפיאדת מונטריאול 1976 בריצת הגמר ל- 5000 מ' בהשתתפות הרץ הפיני המהולל לאסה ווירן (Lasse Viren). ה- Host broadcaster וספק סיגנל השידור הבינלאומי באולימפיאדת מונטריאול 1976 הייתה קבוצת השידור המבצעית אד הוק ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization), מיסודה של הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC.

ריצת הגמר ל- 5000 מ' באולימפיאדת מונטריאול 76' הייתה כמו בכל אולימפיאדה אירוע מרתק, דרמטי, וסוער מאוד וגם אחת הריצות המלהיבות ביותר בלוח תחרויות הא"ק ואחד ממוקדי שידורי הטלוויזיה ב- 1976. האִצטדיון האולימפי במונטריאול היה גַדוּש מפֶּה לפֶה. 80000 (שמונים אלף) צופים המתינו בכיליון עיניים ליריית הזינוק. מֵאות מיליונים ישבו דרוכים מול מסכי הטלוויזיה ברחבי תבל. שידורי הא"ק והריצות על המסלול הן לֵב התחרויות האולימפיות. גם שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי ישב דרוך בתווך של עמדת השידור שלנו, חבוש באוזניות כשהוא מכוון את המיקרופון של ה- Headset למרחק הדרוש מ- מיתרי קולו.

היו ללָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) מפינלנד שני יריבים קשים מניו זילנד ואחד גרמניה בריצה הזאת. הוא לא הצליח לברוח מהם. לא עלה בידיו לנַעֵר אותם מעליו. התפתחה ריצה דרמטית ומתוחה מאין כמוה. נסים קיוויתי שידֵר אותה בצורה נפלאה שאין טובה ממנה. זה היה שידור בלתי נשכח המעביר רֶטֶט וצמרמורת בגופו של כל חובב א"ק עד עצם היום הזה . האִצטדיון האולימפי במונטריאול געש. היה שם רעש נוראי. 80 אֶלֶף הצופים יצאו מדעתם נוכח הדרמה מורטת עצבים שנגלתה על המסלול. 300 מ' לפני הסוף פתח לָאסֶה וִוירֶן "בפיניש" המפורסם שלו אך הוא לא יצר פער המבטיח מדליית זהב. חבורת הרצים דלקה בעקבותיו. לאסה ווירן לא ניתק מהם. הוא לא הצליח לנַעֵר אותם. נצמדו אליו שני הניו – זילנדיים במדים השחורים המסורתיים של ארצם דִיק קְווֹאקְס (Dick Quax) ורוֹד דִיקְסוֹן (Rod Dickson), וגם הרָץ הגרמני קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָנְד (Klaus Hildenbrand). בישורת האחרונה כ- 80 מ' מקו הסיום הוביל לָאסֶה וִוירֶן בסנטימטרים. לרגע נדמה היה שהנֵה הוא לא יוכל להתמיד ו- יישבֵר ולא יזכה בבכורה. אלו הן השניות המכריעות בהתמודדות הספורטיבית המבליטות את תכונות המנצח ואת יכולת הדבקות במשימה. כל החבורה המובילה הייתה כבר עייפה מאוד. לא נותר בהם כוח. הם רצו על מכמני האנרגיה האחרונים של גופם. גם האתלט הפיני המחונן היה לבטח לֵאֶה אך לָאסֶה וִוירֶן קורץ מגזע של מנצחים. הוא לא וויתר וחצה ראשון בשארית כוחותיו את קו הסיום כשקבע זמן של  13:24.76 דקות. לאסה וִוירֶן הקדים את דִיק קְווּאֶקְס ב- 40 מאיות השנייה. בתרגום מתמטי של זמן למרחק מדובר ב- 65 ס"מ . דִיק קוואֶקְס הקדים את קְלָאוּס – פִּיטֶר הִילְדֶנְבְּרָאנְד ב- 22 מאיות השנייה. קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד התמוטט על קו הגמר אך זכה בתהילה ובמדליית הארד. רוֹד דִיקְסוֹן סיים רביעי בזמן של 13:25.50 דקות. פחות משנייה אחת חצצה בין המקום הראשון לרביעי. זה היה סיום דרמטי לריצה מדהימה ושידור ישיר נפלא בטלוויזיה הישראלית הציבורית של נסים קיוויתי בשעה שהזוכה במדליית הארד האולימפית שָכוּב וּמְמוּטַט על קו הגמר. איכות הריצה והשידור שלה לא יישכחו לעולם.

בימאי ניידת השידור של רשת הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC, הִיתֵּל לרגע בשַדָּרִים בעיצומה של הדרמה, והפתיע גם את נסים קיוויתי. הוא הסיט את המצלמות המתעדות את המאבק שהתחולל על קו הסיום שם היה שרוע עדיין קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד על המסלול מעולף וחסר נשימה, וניתב אותן לעברו של לָאסֶה וִוירֶן המנצח המהולל והצוהל המתרחק לאיטו ממוקד המאבק כשהוא מקיף בריצה קלילה את האִצטדיון, ומנופף בידיו הגרומות לקהל הנרגש והמריע. נסים קיוויתי שַדָּר עטור תהילה, שעיניו התרוצצו ללא הפסק בין מוניטור הטלוויזיה המוצב בעמדת השידור שלוֹ לבין הנעשה על המסלול באִצטדיון, היה מוכן ולא התבלבל. הוא העניק בסמכותיות חותמת היסטורית לתמונת הטלוויזיה הבינלאומית שנגלתה לפתע, במוקדה נראה לָאסֶה וִוירֶן המאושר עטוף קהל (באמצעות אפקט טכני), וכך שידר למיקרופון : "מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לָאסֶה וִוירֶן מפינלנד, הוא גדול יותר מאֶמיל זָטוֹפֶּק הוא גדול יותר מפָּאבוֹ נוּרְמִי, הוא גדול הרצים של הריצות הארוכות בהיסטוריה". הטקסט הזה של נסים קיוויתי חרוּת לעַד בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

viren 1976טקסט תמונה : אולימפיאדת מונטריאול 1976. הסיום הבלתי נשכח של ריצת הגמר ל- 5000 מ' לגברים. אחת הדרמות הגדולות ביותר בתולדות המשחקים האולימפיים. "מי מסתכל בנופלים כשמנצח מופיע במרכז התמונה…", זעק נסים קיוויתי למיקרופון הטלוויזיה. המנצח לאסה ווירן מפינלנד (מס' גופייה 301) מקדים בפחות ממטר את דיק קואקס הניו – זילנדי (691), ואת קלאוס – פיטר הילדנבראנד הזוכה במדליית הארד. הקיצוני משמאל הוא רוד דיקסון (689) אף הוא מניו – זילנד הגיע למקום הרביעי, ברנדן פוסטר מאנגליה (שני משמאל בין רוד דיקסון לדיק קואקס) היה חמישי, רביעי משמאל הוא האנגלי יאן סטיוארט שסיים שביעי, ראשון מימין מספר גופיה 96 הוא ווילי פולאוניס מבלגיה שהיה שישי בריצה הזאת. (באדיבות ORTO ו- IOC).

רק שַדָּר טלוויזיה עָנָק ודגול כנסים קיוויתי היה מסוגל לבנות כהרף עין בשידור ישיר טקסט כה ממצה, ולהעניק כותרת כל כך הגיונית וכל כך נכונה לסיטואציה הדרמטית במילים כה ספורות. כמו יורם ארבל גם נסים קיוויתי חונן ביכולת ניסוח בשידור ישיר. הוא היה כותב מעולה ועיתונאי ברוך כישרונות. הא"ק הייתה אהובתו האמיתית. הוא היה שַדָּר א"ק נפלא עוד טרם לידתנו הטלוויזיונית. ראה הספר, "למילים יש וויזואליה משלהן". נסים קיוויתי מיצב לעַד את דמותו בוויטרינה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

יורם ארבל הוא בסופו של דבר בכיר שדרי הספורט בטלוויזיה בכל הזמנים. הוא החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית  ב- 1972 כשַדָּר בשלב התחתון ביותר של הסולם. כמו שדרים נוספים בטלוויזיה יורם ארבל חי באקלים תחרותי רווי אמביציות אישיות סביב המיקרופון והמסך. בדרכו מעלה רמס יורם ארבל תקווה אחרת בשנים ההן של מחלקת הספורט, רפי גינת. יורם ארבל זכה לגיבויו המוחלט של הבוס אלכס גלעדי. רפי גינת נעלב עד עמקי נשמתו. הוא נטש את מחלקת הספורט ועבר להיות כתב מן המניין בתוכנית "כלבוטק" בעריכתו של המפיק גדעון לֵב אָרִי. זה היה ב- 1978.

arbel 2

טקסט תמונה : 1972. יורם ארבל בראשית הקריירה שלו במחלקת  הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ginat 1

טקסט תמונה : 1974. רפי גינת בראשית הקריירה שלו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ממנה נהדף ע"י מנהלו אלכס גלעדי. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי).

מאבק דומה התרחש בשנים 1993 – 1990במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר נטישתו של יורם ארבל. הפקדתי את המיקרופון ומסך הטלוויזיה בידיו ובוויזואליה של מאיר איינשטיין. רמי ווייץ חשב שבכורת השידור מגיעה לוֹ ולא לטירון שהגיע בעקבות יורם ארבל מרדיו "קול ישראל". רמי ווייץ עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחבר לערוץ הספורט מס' 5 בכבלים. שם זרח ופרח.

geula even 1טקסט תמונה : 1992. גאולה אבן (בת 20) שדרנית ברדיו "גלי צה"ל" בעת שניגשה ל- Screen test שנערך במערכת הטלוויזיה הישראלית בתל אביב. (התמונה באדיבות גאולה אבן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

einstein 1

טקסט תמונה : 1990. מאיר איינשטיין בראשית הקריירה שלו במחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. שדר ועיתונאי משכמו ומעלה (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

weitz 1

טקסט תמונה : שנת 1980. רמי ווייץ בראשית דרכו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאוחר יותר מצא את מקומו בערוץ הספורט מס' 5 בכבלים והפך לאחד מטובי שדרי הספורט בתעשיית הטלוויזיה בעשור ה- 90 ושנות ה- 2000. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הספר, "למילים יש וויזואליה משהן", עוסק גם במאבקים המרים הבלתי פוסקים במשך יותר משנות דור סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה בתחומי הספורט והחדשות, בארץ וגם בעולם. המפורסם ביותר בארץ הוא הקרב על כס הגשת "מבט" בקיץ 1998 בין גאולה אבן לחיים יבין.

בספטמבר 1997 נטש מגיש "מבט" חיים יבין (אז בן 65) את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועבר לזכיינית "קשת" תחת פיקודו של המנכ"ל אורי שנער בערוץ 2 המסחרי כדי לעשות לביתו. "לא אלמן ישראל", שַח לי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל במלון הילטון בתל אביב בעת חתימת חוזה זכויות השידורים עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בראשות שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן. במקומו מונתה גאולה אֶבֶן (בת 25 בלבד) להגיש סולו ולהנחות באופן בלבדי את מהדורות "מבט" על פי החלטה משותפת של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ובגיבויו ותמיכתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. חיים יבין נפרד בחיבוקים ונשיקות מיורשתו גאולה אבן והרעיף עליה טונות של אהבה וקומפלימנטים. בעודו מחבק אותה הכריז חיים יבין בריש גלי, "האישה היפה הזאת המכונה גאולה אבן היא הבחירה הראויה לתפקיד היוקרתי".

yavin 2

טקסט תמונה : 1989. חיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית  בשנים 1989 – 1986. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yavin+kivityטקסט תמונה : יום שישי – 23 ביוני 1989. מסיבת תוכנית ה- 1000 של "מבט ספורט" בטלוויזיה ישראלית הציבורית. חיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1986 יחדיו עם השדר נסים קיוויתי. קיצוני מימין, אורן רוזנשטיין. מוסתר, בימאי הטלוויזיה צבי סלפון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חיים יבין מאבות השידור הציבורי ומי שהיה ספינת הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הלך לעשות לביתו. חיים יבין נשא בעול התפקידים הבכירים ביותר בשידור הציבורי מאז כינונה ובריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ב- 1968 ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת התמנה חיים יבין ע"י מנכ"ל רשות השידור לשליח הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארה"ב. הוא היה עורך ומגיש "מבט" וסגנו של מנהל חטיבת החדשות דאז דן שילון במשך שלוש שנים 1977 – 1974. בנובמבר 1977 הופקד בעצמו על ניהול חטיבת החדשות בשנים 1980- 1977 ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז ארנון צוקרמן. חיים יבין היה מגיש ועורך של תוכנית האקטואליה "מבט שני" בתקופה שמיכאל קרפין היה עורכה. לבסוף גם התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989- 1986, בתקופה שאורי פורת ז"ל שימש מנכ"ל רשות השידור. חיים יבין הפך לאייקון.

בקיץ 1997 בתום מו"מ עם יו"ד שמעון מזרחי ודייויד פדרמן ראשי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א במלון "הילטון" בתל אביב על זכויות השידורים של המועדון בגביע אירופה, שאלתי את מנכ"ל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום כיצד הוא מתכוון להסתדר ללא ה- Anchorman שלו ? מוטי קירשנבאום השנון ירה מייד שלוש מילים : "לא אלמן ישראל". אולם אותו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל אמר לי פעם כי הלוויה הטלוויזיונית הציבורית של חיים יבין צריכה לצאת מרוממה בירושלים.

yavin 1

טקסט תמונה : 1968. תמונה היסטורית לפני 48 שנים. חיים יבין בן 36 נהנה משתי מתנות אֵל : פנים צעירים מכפי גילו וקול + דיקציה נפלאים. חיים יבין שימש עוזרו האישי של ראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ"ץ. ביולי 1968 נבחר להיות הקריין המוביל של מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל ודן שילון יבד"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

shilon 1

טקסט תמונה : 1968. תמונה היסטורית לפני 48 שנים. דן שילון בן 28. הקריין של מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה באוגוסט 1968. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל ודן שילון יבד"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

aronson 1טקסט תמונה : 1968. תמונה היסטורית לפני 48 שנים. פרופסור שלמה אהרונסון בן 32 מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה והיה מנהלם של דן שילון, חיים יבין, מוטוי קירשנבאום ז"ל, ויורם רונן ז"ל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoram ronen 1

טקסט תמונה : 1968. תמונה היסטורית לפני 48 שנים. יורם רונן ז"ל בן 34. נבחר להיות מנהל חטיבת החדשות השני ב- 1969 לאחר שלמה אהרונסון. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל ודן שילון יבד"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon 5טקסט תמונה : ראשית 1975. דן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ממסד לראשונה וויטרינה טלוויזיונית זוגית בהגשת "מבט" לרבות Seat up של כתבי החטיבה. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : אריה אורגד, חיים יבין, והכתב המדיני אלימלך רם ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 yavin 3טקסט תמונה : 1987. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, חיים יבין (מימין) באולפן "מבט" (אולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים) עם שני המגישים דניאל פאר (במרכז) ויעקב אחימאיר משמאל). (באדיבות יאיר שטרן ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yavin 4טקסט תמונה : יום שלישי – 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. הפרידה המתוקה והמתוקשרת. חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עורכת מסיבת פרידה למגיש הוותיק חיים יבין שעוזב את ביתו בשידור הציבורי לאחר 30 שנות שירות ועובר לערוץ 2 המסחרי כדי לעשות לביתו. גאולה אבן (בת 25) נפרדת בחיבוקים ונשיקות מה- מנטור שלה חיים יבין (בן 65). התמונה דומה לפרידת אב מבִּתּוֹ, ו/או בסדר הפוך, פרידת בת מאביה. כל ניסוח טוב. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי).

חַיִים יָבִין הלך וגְאוּלָה אֶבֶן התיישבה על הכֵּס. להפתעת כל הרייטינג לא פחת והגרף לא ירד. תעשיית הטלוויזיה מייצרת אומנם מותגים וכוכבי שידור ואח"כ מטפחת אותם ומשלמת להם ללא שום הצדקה הון עתק אך שוב הוכח בפעם המי יודע כמה כי לא המגישים קובעים את שיעור הרייטינג אלא המערכת העיתונאית שניצבת מאחוריהם. "מערכת "מבט" בעת ההיא בראשות מנהלה רפיק חלבי והמפיק הראשי שלה אמנון ברקאי הייתה עדיין מוכשרת דייה כדי לייצר מידי ערב בימים ההם רייטינג בגובה של יותר מ- % 20 וגם מפני שקיבלה את המשענת הדרושה ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל.

במסיבת הפרידה החגיגית שערכה חטיבת החדשות ב- 29 בספטמבר 1997 לחיים יבין הפורש לערוץ 2 (כדי לעשות לביתו) נטל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (אחד האנשים הכי עתירי ידע והכי הגיוניים שאיישו את תקשורת ההמונים של מדינת ישראל) את המיקרופון ופנה למגיש הנערץ ואמר כלהלן : "כל פרידה היא קשה אבל זה רגע בהחלט מיוחד משום שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר", והוסיף, "חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב!". מוטי קירשנבאום כרגיל שוּב צדק. חיים יבין רק מִלְמֵל ואישר את הטקסט שאמר מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל רק לפני כמה שניות, "נכון – נכון". הוא היה מאוד נרגש ומתוח ושבע רצון מהכבוד שחלקו לו פקודיו לשעבר.

yavin 5טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בן 58 משמאל) נפרד מחיים יבין (מימין בן 65). מוטי קירשנבאום בלשונו המיוחדת בירך והזהיר את האיש המזוהה יותר מכל עם רשות השידור כלהלן : "חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי". מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשהוא חובש כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 לערוץ 1 חבול וללא הכתר. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי).

בקיץ 1998 לאחר שהות בת חודשים ספורים בערוץ 2 חזר חיים יבין במפתיע לשורות ערוץ הציבורי. הוא לא עשה שום חַיִל בערוץ 2 ושָב לכוּר מחצבתו. מוטי קירשנבאום כבר לא היה ברשות השידור. המנכ"ל החדש אורי פורת לא היסס ולא חשב פעמיים. הוא הדיח את גאולה אבן מכֵּס "מבט" והציב במקומה את המגיש הוותיק חיים יבין. חיים יבין עשה מעשה שלא ציפו ממנו שייעשה (אם כי בסביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה הכל מותר וכשר). חלף זמן קצר מאז אמר מה שאמר בזכות שיעור קומתה של גאולה אֶבֶן כמגישת טלוויזיה ועכשיו התיישב על הכיסא שלה ללא אומֵר ובלי חשבון. סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה אפופת אווירת אגו ומשכרת כמו סַם. מהר מאוד התברר לחיים יבין שהוא איננו יכול להפסיק לצרוך את סַם ההגשה הזה שהיה מנת חלקו כל כך הרבה שנים. בשלבי התחקיר של כתיבת הספר נפגשתי ב- 2005 עם חיים יבין במלון "דָן אַכַּדְיָה" בהרצלייה פיצוח לשיחה ארוכה. על כוס קפה הוא שח לי כלהלן : "גאולה אבן לא מדברת אתי". מייד השבתי לו : "בצדק, עשית כלפיה מעשה שלא ייעשה". שני האישים יאיר שטרן ורפיק חלבי שהושיבו את גאולה אֶבֶן על כס "מבט" התבוננו בנעשה מהצד, נדו בראשם אך לא התערבו. הם לא הגישו את התפטרותם למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בשל פרשת ההדחה המסריחה של גאולה אבן. שניהם לא הסכימו לעריפת ראשים. ראשיהם שלהם.

הספר, "למילים יש וויזואליה משלהן", מסביר ומתאר בפרוטרוט את ההיסטוריה של השאפתנות חסרת המעצורים השוררת בסביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה. Environment פרובלמטי רווי יצרים מקדמת דנה. ההגשה וההנחיה אינם הדברים החשובים ביותר בתעשיית הטלוויזיה אך הם נתפשים כתפקידים היוקרתיים ביותר. את הרייטינג מייצרת המערכת והבוס העומד בראשה, אך רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם משלמות את המשכורות הגבוהות ביותר לשדרנים והמגישים שלהן.

stern+porat 1999טקסט תמונה : 1999. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן (מימין) ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ערב אירוח תחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovision Song Contest) באפריל 1999 בבנייני האומה בירושלים. יאיר שטרן ורפיק חלבי לא הסכימו להקריב את ראשם עבור גאולה אבן. מאחור עומדת גב' תמר מידן אשת יחסי הציבור של הרשות. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חיים יבין לא המציא את האמביציה השוררת באורח קבע ליד המיקרופון והמסך וגובלת לעיתים בקנאה ומַדוֹן של ממש – בארץ וגם בעולם. כמו רבים לפניו וגם אחריו שמר בקנאות על בכורתו ואף סגד לה בשעה שנטל את המיקרופון והתייצב מול המצלמה. בסופו של דבר נפנף את כל יריביו ויריבותיו בתחרות על קריינות והגשת חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם מפני שהיה מוכשר וניצב משכמו ומעלה מעל כולם בתחום הקונקרטי הזה. מי זוכר היום את המגישים הראשונים מהימים ההם של תוכניות האקטואליה עמיתיו של חיים יבין בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת : דן שילון, שמעון טסלר, דן רביב, אלי ניסן, יאיר אלוני, יורם רונן, טוביה סער, אריה אורגד, כרמית גיא, שרי רז, ענת שרן, ורבים אחרים. בזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי נחרתה דמותו של חַיִים יָבִין כמגיש האולטימטיבי של "מבט" במשך ארבעים שנה בין השנים 1968 ל- 2008. שיא עולם. הוא הפך לאייקון למרות שלא היה שם לבד והיו לו לא מעט מתחרים וגם מתחרות.

shilon 1

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. המגיש והשדר דן שילון. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי).

karmit guyטקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. המגישה והשדרנית כרמית גיא. עורך "מבט" מיכה לימור העדיף את ענת שרן על פני כרמית גיא, יש הטוענים מפני שהיה לה רווח בין השיניים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

anat sharanטקסט תמונה :  סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. ענת שרן מגישת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

eli nisan

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת : המגיש והשדרן אלי ניסן. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

elimelech ram

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. השדרן אלימלך רם ז"ל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

dan raviv

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. המגיש והשדרן דן רביב. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

tuvia saar

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. המגיש והשדרן טוביה סער. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yair aloni

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. המגיש והשדרן יאיר אלוני. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

orgad

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. המגיש והשדרן אריה אורגד. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

sari razטקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. המגישה והשדרנית שרי רז. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

gloria

טקסט תמונה : 1968. גלוריה סטיוארט [4] המגישה הבלעדית של שידורי החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

teslerטקסט תמונה : שנות ה- 70 במאה הקודמת. השדרן שמעון טסלר ז"ל מגיש את תוכנית האקטואליה "מבט שני". (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם ברדיו "קול ישראל" היו מריבות ו- וויכוחים סביב המיקרופון. השַדָּר רב המוניטין נחמיה בן אברהם בלם בשעתו את גדעון הוֹד שנאבק מאוחר יותר על המיקרופון מול דני דבורין. יורם ארבל רצה לקפוץ מהגג לאחר שנודע לו כי הפקדתי פעם את מיקרופון הכדורסל בידי אורי לוי. הוא התמלא בושה כיצד יואש אלרואי מסוגל לעולל לו דבר שכזה, להפקיד את המיקרופון והמסך בידי אנשים שהוא חשב שהם נחותים ממנו.

yoash 2

טקסט תמונה: ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. אני (משמאל) יחדיו עם השדר שלי אורי לוי באצטדיון האולימפי בעת ההכנות לקראת השידורים הישירים בטרם טקס הפתיחה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).    

נסים קיוויתי ניתק עמי את היחסים במונדיאל ספרד 1982 לאחר שהוריתי לרפי גינת לשדר ישיר במקומו את אחד משני משחקי חצי הגמר ב- 8 ביולי 1982 בסביליה, גרמניה – צרפת  [5]. הוא נעלב עד עמקי נשמתו והנציח את ה- ברוגז במכתב רווי דמעות שכתב לי בחצות הליל במלון "קונבנסיון" במדריד. מאיר איינשטיין פרש עצבני ומר נפש לביתו לאחר שנודע לו כי רמי ווייץ ישדר במקומו משחק כדורגל

שדר הספורט האמריקני הידוע של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC מר ברנט מאסברגר ערק לשורות CBS לאחר שמנהלי הרשת העזו להפקיד מעת לעת את המיקרופון בידיהם של עמיתיו  – מתחריו. ברנט מאסברגר היה שדר מוכשר ששידר במשך שנים רבות לרשת שלו א"ק, שחייה, פוטבול, טניס, ומה לא. כשנגסו לו כמה פירורים, לא סלח להם, פירק את החבילה, ונטש זועף את כור מחצבתו.

musberger

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. ברנט מאסברגר (משמאל) ערק לשורות CBS לאחר שחשד במנהליו ב- ABC שהם מצרים את צעדיו. (באדיבות CBS).

השַדָּר הפופולארי והמיוחד במינו של ABC הווארד קוסל עשה ברוגז עם הרשת ושלח את מנהליו לדבר עם העו"ד שלו לאחר שקיצצו בהגשת On air שלו. הוא נפגע ונעלב מפני שחשב שהוא הטוב ביותר ומחליפיו אינם מגיעים לרמתו.

cosellטקסט תמונה : עשור ה- 80 במאה הקודמת. שדר הספורט רב המוניטין, הבלתי נשכח וגם השנוי במחלוקת של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, הווארד קוסל (יושב) ומצדדיו שני פרשני הפוטבול שלו, פרנק גיפורד (מימין) ודון מרדית'. (באדיבות ABC).

ב- 1976 פיגרה מהדורת החדשות הארצית של ABC ברייטינג שלה אחרי NBC ו- CBS. מנהלי ABC ליאונארד גולדנסון ופרד פירס הגו רעיון : הם כפו ב- 1976 על מגיש החדשות הבלעדי של ABC הארי ריזונר לקבל לצדו את השדרנית ברברה וולטרס במטרה לשפר את רף הצפייה, ואף שילמו לה משכורת שנתית של מיליון דולר. הארי ריזונר נעלב. מגישי החדשות המתחרים שלו, וולטר קרונקייט ב- CBS ולפניו אד מורואו ואחריו דן ראת'ר, ודייויד ברינקלי ב- NBC עשו זאת לבדם, סולו. הארי ריזונר בעל אגו מפותח כמו של מרבית עמיתיו השדרנים והמגישים האחרים לא רצה לחלוק את האולפן עם ברברה וולטרס. הוא נפגע ומאוחר יותר נטש ועבר לחטיבת החדשות של CBS. מגישי הטלוויזיה האלה שהיו מוכשרים ומפורסמים עשו כל מאמץ לשמֵר לעצמם את המיקרופון והמסך במשך עשרות שנים.

cronckite 1

טקסט תמונה :  שנות ה- 50 במאה הקודמת. המגיש ושדרן החדשות וולטר קרונקייט. (באדיבות CBS).

morrow 1

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה הקודמת. המגיש ושדרן החדשות אד מורואו. (באדיבות CBS).

brinkley 1

טקסט תמונה : 1956. מגישי החדשות של NBC דייויד ברינקלי (מימין) וצ'ט האנטליי מכסים את וועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו לקראת הבחירות לנשיאות באותה שנה (באדיבות NBC).

barbara walters 1977טקסט תמונה : 1977. המגישה והשדרנית ברברה וולטרס במסיבה בניו יורק עם שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג (במרכז) ודובר משלחת ישראל באו"ם טוביה סער. (התמונה באדיבות טוביה סער. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

barbara walters

טקסט תמונה : 1977. בחלוף השנים. הארי ריזונר וברברה וולטרס מגישים יחדיו את מהדורת החדשות הארצית של ABC. (באדיבות ABC).

דן שילון היה בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת כוכב טלוויזיה בלעדי בתחום שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא שמר לעצמו באדיקות וקנאות את המיקרופון והמסך וזרק פירורים מעת לעת לפיקודיו אלכס גלעדי ויאיר שטרן.

רק ארבעה שדרני כדורגל של  ה- BBC  קנת' וולסטנהולם (Keneth Wolstenholm), דייויד קולמן (David Coleman), בארי דייויס (Barry Davies), וג'ון מוטסון (John Motson) החזיקו מאז תום מלחמת העולם ה- 2 במיקרופון של הרשת. ארבעה ג'נטלמנים בריטיים שלא נתנו לאיש מלבדם להתקרב למיקרופון ולמסך. מה לנו אם כן כי נלין על חיים יבין בפרשת סילוקה של גב' גאולה אבן מכס "מבט" ב- 1998. שני שדרני הכדורגל של הרדיו ההונגרי אישטוואן פלוהאר וגיורגי ספשי החזיקו במשך 40 שנים (1970 – 1930) באופן בלבדי במיקרופון. אישטוואן פלוהאר עשה זאת מראשית שנות ה- 30 וגיורגי ספשי לאחר מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945. לא היו להם מתחרים בהונגריה כמו שלנחמיה בן אברהם לא היו יריבי שידור בישראל.

pluhar

טקסט תמונה : שנות ה- 30 של המאה שעברה. שדר הרדיו ההונגרי אישטוואן פלוהאר משדר ישיר משחק כדורגל בבודפשט. (באדיבות MTV).

sepeshi 1

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. זהו שדר הרדיו ההונגרי רב המוניטין גיורגי ספשי, האיש ששידר את כל משחקיה של "נבחרת הזהב" ההונגרית בכדורגל בשנים 1956 – 1949 בראשות הקפטן פרנץ פושקש והמאמן גוסטב שבש. ביניהם המשחק בו הביסה לראשונה הונגריה ב- 25 בנובמבר 1953 את אנגליה בביתה ב- "וומבליי" 6:3, ובמשחק הגומלין ב- 21 במאי 1954 ב- "נפ סטדיון" 1:7. גיורגי ספשי החזיק את מיקרופון הרדיו ואח"כ את מיקרופון הטלוויזיה במשך עשרות שנים. (באדיבות MTV).

ביום שלישי – 17 במאי 1994 יממה לאחר חג השבועות תשנ"ד ניצבה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפני מכרז כדורגל חדש לשלוש שנים 1997 – 1994 בו רָף המינימום עמד על 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לשלוש עונות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר לא הייתה גוף שידור מונופוליסטי ולא לבד בשטח. עמד לידה מתחרה שידור צעיר, עשיר, ונחוש בעל אמביציות רבות בדמותו של ערוץ 2 המסחרי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל חשב למרות הכול שאף על פי שנוצר אקלים של תחרות טלוויזיונית בין ערוץ 1 הוותיק לבין ערוץ 2 הדרדק, המחיר של ההתאחדות הוא מוגזם. מוטי קירשנבאום ז"ל סירב להשתתף במִכְרָז. הוא התחפר בעמדותיו וטען להגנתו שלערוץ 2 שזה עתה נעמד על רגליו אין עדיין בשלב זה מספיק ממון כדי לשלם להתאחדות סכום עצום שכזה כדי לקנות את הזכויות לשלוש שנים. צריך להבין כי בקיץ 1992 חתמנו מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ואנוכי כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית עם שני ראשי ההתאחדות חיים הברפלד ז"ל ועזריקם מילצ'ן יבד"ל על חוזה שידור לשנתיים 1994 – 1992 בו הסכמנו אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשלם סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר לשתי עונות, 1.250000 (מיליון ומאה עשרים וחמישה אלף) דולר לעונה אחת. באביב 1993 התמנה מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור במקום אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל וניאות להעניק לי מייד מיליון דולר נוספים על ה- 2.3 מיליון דולר ששילמנו ממילא להתאחדות כדי שמחלקת הספורט תוכל לשדר בפעם הראשונה בהיסטוריה בשידורים ישירים עשרים משחקים בעשרים מחזורים שונים בליגה הלאומית (ליגת העל היום) על פי בחירה שלי, מתוך 39 מחזורים ס"ה שהתקיימו בעונה ההיא של 1994 – 1993. זאת הייתה הליגה הארוכה ביותר מעולם בתולדות הכדורגל הישראלי. שילמנו להתאחדות 50.000 (חמישים אלף) דולר לכל שידור ישיר. באותה העונה המזהירה של 1994 – 1993 שנהגתי לכנות אותה "עונת הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמנו גם לראשונה בתולדותיהאת כל 273 המשחקים בכל 39 המחזורים במצלמות אלקטרוניות בלבד. פס הפילם מן העולם. שידורי הכדורגל הישירים והתוכנית "משחק השבת" צברו רייטינג מזהיר מידי שבוע שנשק ל- % 45. זה היה המון ואין פלא שערוץ 2 לטש עיניים גדולות לעבר סחורת השידור הזאת. הוא לא פזל, הוא לטש. באותו חודש מאי של 1994 שידרנו ישיר את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל, ובתומו טסתי עם הצוות שלי לארה"ב לכסות את מונדיאל ארה"ב 1994. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נתן לי לגעת בשמיים . הייתי מאושר מפני שאפילו השמיים כבר לא היו הגבול. אהבתי והערכתי את מוטי קירשנבאום ז"ל. ראיתי שהוא מוקיר את תרומת השידורים הישירים של אירועי הספורט הרלוונטיים בארץ ובעולם ללוח השידור הטלוויזיוני הציבורי.

ביום ראשון ערב חג שבועות – 15 במאי 1994 נפגש מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום במסעדת "מי ומי" בתל אביב עם שני נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי מנכ"ל הזכיינית "קֶשֶת" ודייויד פדרמן אחד מבעלי המניות העיקריים של הזכיינית "רֶשֶת" , לשיחת גישוש אחרונה בטרם הגשת מעטפות ה- Bid להתאחדות. זה היה יומיים לפני המכרז שאמור היה להתקיים במשרדי התאחדות הכדורגל באצטדיון רמת גן ביום שלישי בשעה שתיים עשרה בצהריים – 17 במאי 1994. באותה שיחה בין המנכ"ל לבין נציגי ערוץ 2 אמר מוטי קירשנבאום ז"ל לאלכס גלעדי ודייויד פדרמן כלהלן : "אין לכם כסף כדי להתמודד במכרז הזה של הכדורגל. אתם הרי לא תיגשו למכרז וגם אנחנו לא נלך אליו. מכיוון ששנינו רשות השידור וערוץ 2 ייעדרו ממנו, הרי שההתאחדות תיאלץ להוריד את מחיר המכרז. או אז אנחנו רשות השידור נקנה אותו ואף נאפשר לכם להעביר בשידור ישיר כמה משחקים בכל עונה". אלכס גלעדי ודייויד פדרמן התעשתו והשיבו לו, "מוטי קירשנבאום שלא תטעה בנו. אנחנו ניגשים למכרז". שני הצדדים בירכו איש את רעהו בברכת חג שבועות שמח ונפרדו איש איש לדרכו.

ביום שלישי – 17 במאי 1994 קיים מוטי קירשנבאום את הבטחתו. הוא לא ניגש למכרז. הוא היה עסוק עם צוות ה- ENG שלו הצלם צ'ארלי שטרית ואיש הקול אילן מָאנֶס בהכנת כתבה ל- "יוֹמָן" המספרת על פינוי רצועת עזה מכוחות צה"ל, במסגרת ההסכמים בין ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. כשראו שני נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן כי מוטי קירשנבאום בושש לבוא, הניחו את מעטפת ה- Bid שלהם על שולחן ההתאחדות לכדורגל ולקחו אותו בהליכה ללא קרב. בתוך המעטפה היה רשום צ'ק לזכות ההתאחדות על סך של 5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אלף) דולר לשלוש השנים של ההסכם 1997 – 1994 בין שני הגופים. בהיעדרו של מוטי קירשנבאום שלפו אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן את הצ'ק מהמעטפה ומחקו ממנו 550000 (חמש מאות וחמישים אלף) דולר והותירו אותו על רָף המינימום הנדרש של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר כפי שנרשם בתנאי המכרז המקורי. הם היו רשאים ויכולים לעשות זאת מפני שערוץ 1 לא הציב מולם שום תחרות. זאת הייתה שגיאה קוֹלוֹסַאלִית של רשות השידור. אירעה רעידת אדמה הרסנית בעוצמת מקסימלית בסולם ריכטר. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הובסה. היא איבדה לפתע וללא כל אזהרה מוקדמת נכס שידור ייחודי מניב רייטינג שהיה רק שלה מאז 1968. כל מי שמבין ומתמצא בפילוסופיות שידור בתקשורת המונים יודע שאי אפשר לחנֵך ולגדֵל את צופי הטלוויזיה 25 שנה רצופות על הכדורגל הישראלי ולפתע לומר למשלם האגרה אין לי עכשיו כסף בתירוץ שמדובר בשידור ציבורי עני, מה עוד שמדובר ב- 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. מהו שידור ציבורי, מה תכליתו בכלל של השידור הציבורי, מה הם יעדיו, ומי קובע את עקרונות השידור הציבורי ? לוח שידורי הטלוויזיה הציבורית אמור להיות בסופו של דבר קומבינציה חכמה בין החלטת העורכים מה כדאי להראות לציבור לבין מה הציבור רוצה שישדרוּ לוֹ. שידור הכדורגל הישראלי על מפעליו השונים בטלוויזיה ייצג מאז ומעולם קשר גומלין ראוי בינו לבין צופיה, ושימש במשך 25 שנה ברציפות נדבך חשוב עתיר רייטינג בשידור הציבורי. הרייטינג איננו השיקול היחיד בתכנון והרכבה של לוח שידורים ציבורי ראוי, אך עובדה היא שערכו הסגולי של כיסוי הכדורגל ע"י מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה מקובל גם על דעתם של כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם. יתירה מזאת. נֵר לרגליהם.

kirshenbaum 6

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993, מוטי קירשנבאום ז"ל. איש בלתי נשכח. (צילום ותיעוד מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התזכורת הבאה איננה קשורה לזכויות שידור. היא  קשורה שוב למונופול. ביום רביעי י"ד בתשרי ערב חג הסוכות תשמ"ח – 7 באוקטובר 1987, הכריזו כל עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" גם יחד מלחמת חרמה על מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. עיתונאי רשות השידור ביקשו תוספת שכר. המנכ"ל התנגד. הוכרזה שביתה. הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל כבתה ל- 52 ימים מפני שמונופוליסטים הימרו ו- הכריזו כי הם רשאים להשתעשע בגורלם ובגורלו של הציבור. מנהיג השביתה הארוכה והמיותרת היה עיתונאי ושדרן רדיו "קול ישראל" ויו"ר אגודת העיתונאים בירושלים אַמְנוֹן נָדָב. צוות הנהגת השביתה כלל גם את הכתב הכלכלי של רדיו "קול ישראל" גָדִי סוּקֶנִיק שערק מאוחר יותר לערוץ 2 המסחרי ואת שני בימאֵי הטלוויזיה הוותיקים דָן בִּירוֹן ויעקב אָסַל. זמן לא רב מידַי מתום השביתה הארוכה ובטרם התקררה הוכשר ומונה אַמְנוֹן נָדָב ע"י המנכ"ל אורי פורת לתפקיד מנהל הרדיו. דווקא האיש שהכריז עם עובדיו מלחמת חֹרמה של שָכָר על מנכ"ל רשות השידור קוּדַם לתפקיד מנהל "קול ישראל". המינוי הבכיר עורר תהיות. הרבה מאוד אנשים ברשות השידור וגם מחוצה לה זקפו אז את גבותיהם, ושאלו את עצמם, "כיצד ייתכן הדבר שהאיש שהוביל מהלך כה חריף, מהלך כה בוטה המפגין חוסר נאמנות וחסר תקדים כלפי מנכ"ל רשות השידור, קוּדַם על ידי אותו המנכ"ל בתום השביתה הארוכה למנהל רדיו "קול ישראל".

בערב יום חמישי חג שמחת תורה – 15 באוקטובר 1987, נחתה בישראל אסירת ציון המפורסמת גב' אִידָה נוּדֶל. פנסי הערוץ ה – 2 הניסיוני הֵאירו את טקס קבלת הפנים הממלכתית שערכה לה ממשלת ישראל. אידה נודל הייתה מסורבת עלייה יהודייה מפורסמת ורבת מוניטין ב- ברה"מ. היא סימלה בעיניי רבים בישראל וגם בעולם החופשי את מאבק יהדות ברה"מ נגד הממסד הקומוניסטי – טוטליטארי של ברה"מ. כשירדה אידה נודל במדרגות כבש המטוס בנתב"ג וראש הממשלה מר יצחק שמיר לחץ את ידה ונישק את לחיה, היו עסוקים כל עיתונאי רשות השידור, טלוויזיה ורדיו, בשביתה מתמשכת בת כמט חודשיים ימים נגד המנכ"ל אורי פורת.

jurnalist 6טקסט תמונה : 15 באוקטובר 1987. תמונה היסטורית. אסירת ציון המפורסמת ביותר היהודייה – רוסיה גב' אידה נודל מעפילה לישראל לאחר מאסר ממושך ומסע תלאות וייסורים ברוסיה הסובייטית. אידה נודל לא נשברה ולא נכנעה. לבסוף שוחררה מהכלא הסובייטי ונחתה ב- נתב"ג. הגעתה לישראל הפכה לאירוע לאומי. ראש הממשלה יצחק שמיר קיבל את פניה בחום ונישק אותה בשידור ישיר לעיני המצלמות של ערוץ 2 הניסיוני. לעומת זאת וועד עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" היה עסוק באותה העת בעצמו והשבית את שידורי הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" במשך 52 ימים במחאות שונות נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. את מקומה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית השובתת מילא בהצלחה ערוץ 2 הניסיוני ותיעד את האירוע בשידור ישיר לכל צופי מדינת ישראל. (לע"מ תמורת תשלום).  

נציגי וועד עיתונות / הפקה המשותף לרדיו והטלוויזיה בהנהגתם של אמנון נדב, דָן בִּירוֹן, יעקב אָסַל, וגָדִי סוּקֶנִיק – נחשבו לאלוהים ובגיבוי מוחלט של עדת מאמיניהם הִשְחִירוּ את המִרְקָע. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכְּבוּיָה נעדרה מהאירוע. חסרונה לא הורגש מפני שהערוץ השני הניסיוני בראשותו של שר תקשורת גָד יַעֲקבִּי היה נוכח שם במקומה. זה ניכר בשידור הישיר עצמו. אִידָה נוּדֶל לא הייתה כוכב השידור היחידי. האפוטרופוס גָד יַעֲקבִּי שניצב אף הוא סמוך למצלמות ערוץ 2 לא פספס אותן וזהר בהבלטה רבה. ערוץ ה- 2 הזמני שב וקִיבֵּע את תודעתו בקרב הציבור כצורך תקשורתי חיוני ואלטרנטיבה לטלוויזיה הישראלית הממלכתית כמו בימי משפטו דמניוק ב- 1987. עיתונאי הטלוויזיה הציבורית ורדיו "קול ישראל" המונופוליסטיים ושופעי הכוח המשיכו במסע הסטגנציה שלה ושבתה ממלאכתה במשך 43 ימים נוספים. מעשה התאבדות תקשורתי. החטא הנורא של מסך שחור במשך 52 ימים היה בלתי נסלח והצטרף לשורת חטאים כבדים נוספים שחטא הערוץ הציבורי בעבר. העובדים נשלחו לבצע כל מיני חלטורות והופעות ציבוריות בסיוע אומנים וזמרים ידועים כמו גלי עטרי ויהודה פוליקר כדי להרוויח כמה פרוטות ועל מנת לממן את השביתה הכבדה והממושכת. אהרון "ארהל'ה" גולדפינגר מפיק הבידור הנודע היה אחראי על המופעים הדלים. האולמות נותרו ריקים. הציבור הישראלי לא הזדהה עם השביתה ומטרותיה. חיש מהר הוברר כי עיתונאי הטלוויזיה והרדיו יודעים לערוך ולשדר. הם בעלי הבית ליד המרקע והמיקרופון אך אינם יודעים להופיע על בימה. על אנשי מחלקת הספורט הוטלה המשימה להתחפש לדוגמנים ולהופיע בתצוגת אופנה שנקבעה להיערך בראשית נובמבר 1987 במלון "הייאט" הירושלמי. ההופעה הייתה מגוחכת. זיכרונו הקצר של הצופה הישראלי לא בגד בו. משנעמד ערוץ 2 על רגליו בנובמבר 1993 הוא ערק בהמוניו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ונדד ללא התלבטויות ושהיות לערוץ 2 המסחרי.

אֵירוּעַ ליל הגִלשונים בצפון ביום רביעי – 25 בנובמבר 1987 בו מחבל בודד פלסטיני חדר מלבנון והרג שישה מחיילי הנח"ל בבסיס צבאי סמוך לקריית שמונה הִכָּה בהלם את המדינה והחזיר את עיתונאי רשות השידור לעבודתם. בין ההרוגים היה גיא נתנאל ז"ל בנו של שלום נתנאל אחד מהבולטים במפקחים הטכניים בחטיבת הנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטלוויזיה והרדיו הציבוריים, חבולים וחלודים מ- 52 ימי שביתה, חזרו לשָדֵר בעל כורכם ביום שישי – 27 בנובמבר.

זמן לא רָב לאחר שהסתיימה השביתה המיותרת ערך שַר התקשורת גָד יַעֲקבִּי ביקור מקצועי בבניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה ירושלים. זה היה כמו מסע ניצחון של ערוץ 2 הניסיוני במסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גד יעקבי היה אורח שלי במשרדי מחלקת הספורט בקומה החמישית. התפתחה בינינו שיחה ובמשך כמה דקות האזין להרצאתי שהציגה את עקרונות התפישה העיתונאית שלי הנוגעת לחשיבות שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה הציבורית ובכל רשת טלוויזיה באשר היא. על פניו של גָד יַעֲקבִּי היה נסוך באותה העֵת חיוך תמידי שלא סַר ממנו במשך כל הפגישה זכר מובהק לניצחונו הגדול על הטלוויזיה הישראלית השוֹבֶתֶּת דווקא ביום העפלתה של אסירת ציון האמיצה גב' אידה נודל לישראל. גד יעקבי היה אחד המרוויחים הגדולים. השביתה הממושכת והארוכה של עיתונאי רשות השידור חשפה אותו כשַר פעיל בעל יכולות וזירזה את הקמתו של ערוץ 2 המסחרי.

yoash 6טקסט תמונה : דצמבר 1987. אני ניצב בפתח משרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים, מקדם את שר התקשורת בממשלת ישראל גד יעקבי. חיוכו מעיד כי כבש את הבניין בסערה לאחר שנחל ניצחון תקשורתי גדול בשידור ישיר בלעדי באוקטובר 1987, המסקר את הגעתה לישראל של מסורבת העלייה אידה נודל ע"י ערוץ 2 הניסיוני. הסיקור הבלעדי בערוץ 2 הניסיוני התאפשר בשל שביתת העיתונאים הממושכת ברשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : אורי פורת ז"ל מנכ"ל רשות השידור, אהרון הראל ז"ל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, איש לא מזוהה (במשקפיים), שר התקשורת גד יעקבי ז"ל, איש לא מזוהה (משופם), ואנוכי. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שלישי – 3 במַרס 1987 נפל דָבָר בתקשורת הישראלית ושינוי דרמטי בהתפתחות שידורי החדשות בטלוויזיה. הערוץ ה- 2 הניסיוני דַל אמצעים וכוח אדם החֵל לשָדֵר ישיר מידֵי בוקר את משפטו של פושע המלחמה האוקראיני ג'וֹן דַמיָאנְיוּק שנודע בכינויו "איוואן האיום", מפני שרשות השידור וויתרה על הסיקור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן טענו שהאירוע אינו מספיק חשוב והפקירו את הזירה למתחרה הפוטנציאלי שלהם ערוץ 2 דַל האמצעים. התירוץ "האירוע איננו חשוב מספיק" היה טיפשי ולא כן. הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית חששה להתמודד עם לחץ העבודה ותפעול העובדים ועמם הטכנולוגיה הטלוויזיונית הדרושה שייכפה עליה סיקור המשפט הארוך, ולכן נסוגה מהסיקור. אורי פורת וחיים יבין פחדו שהצבת ניידת שידור אלקטרונית מידי יום ליד היכל המשפט וגיוס עשרות טכנאים ועיתונאים לסיקור המשפט, יפגע בעבודה השוטפת של הטלוויזיה ובתקציבה. "מה אכפת לנו שערוץ 2 הניסיוני יסקר את המשפט ולא אנחנו. שיבושם להם", אמרו שניהם והסתלקו מהמערכה. ג'וֹן דָמְיָאנְיוּק רוצחם של עשרות אלפי יהודֵי אוקראינה הפך לאזרח אמריקני שָלֵיו ותמים בחלוף השנים. שמו כרוצח המוני יהודים נשכח בין דפי ההיסטוריה המצהיבים. עכשיו כשטחנות הצדק פעלו ומשהוסגר לישראל ע"י שלטונות ארה"ב בהאשמה של סיוע להשמדת יהודֵי אוקראינה בעת מלחמת העולם ה- 2 , הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא מצאה עניין בכיסוי המשפט. מנהלי צוות ההקמה של ערוץ 2 הניסיוני אורן טוקטלי ואברהם פורז ביקשו מהיועץ המשפטי של הממשלה יוסף חריש לאשר להם שידורים ישירים מהמשפט שזכה להד עולמי. ערוץ 2 הניסיוני חדר לוואקום התקשורתי והוכיח את עצמו.

מצלמות הטלוויזיה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת , חיים יבין , ויאיר שטרן נעדרו מאולם בית המשפט בנימוק שמשפט דמיאניוק נטול עניין ציבורי והחליטו לא לסַקֵר אותו. הנהלת הרשות סברה שמשפט ג'ון דמיאניוק איננו חשוב דיו. זאת הייתה שגיאה עיתונאית גסה וחמורה מכל היבט וגַם חוסר הבנה ציבורי מוחלט באסטרטגיה של בניין שידור וצריבת תודעה לטווח ארוך. הטלוויזיה הישראלית הציבורית התנהגה כמונופול לכל דבר . רשות השידור הפקירה במו ידיה את סיגנאל השידור שלה לטובת גורם שידור מתחרה במדינת ישראל . ראש מִנהלת ההקמה של ערוץ 2  אברהם פּוֹרָז עַט על המציאה, השתלט על השידור, ושיוֵוק לצופים את יחסי הציבור האגרסיביים שלו באמצעות גִרסת טריוויה תמימה, "מתוך הכרת חשיבות הנושא נערכנו בתוך יממה לשידור המשפט . אנחנו מעבירים את משפט ג'ון דמיאניוק בשידור ישיר לטובת הצופים בישראל באמצעות הטלוויזיה החינוכית ואולפני 'הבירה' ". הטלוויזיה המונופוליסטית והרשות הצטיירו שוב כגופי שידור אימפוטנטיים. אורן טוקטלי ואברהם פּוֹרָז גרפו את תהילת הציבור. הטבע איננו סובל וואקום.

רק יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון התקומם נדהם כנגד ההחלטה העיתונאית המוטעית של ההנהלה המקצועית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלא לסקר ישיר את המשפט. בעיניו זה היה טמטום. לכן קבע והצהיר בפני כל מי שרצה לשמוע : "אורי פורת, חיים יבין, ויאיר שטרן יכולים לרשום את עצמם בדפי ההיסטוריה כמי שהקימו את ערוץ 2 מעפרו". הקמתו המסודרת של הערוץ ה- 2 המסחרי לא איחרה לבוא. היא הייתה עכשיו רק עניין של זמן . ערוץ 2 ניצב כבר בשער ועמו המלחמות הכבדות על רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם, קניית סרטים ותוכניות מחו"ל, ופיתוח תוכניות בידור מקומיות , שזעזעו עד היסוד את תשתיות הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ynonטקסט מסמך : 1987. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון מצהיר לעיתונות בעקבות סירוב הטלוויזיה הישראלית לסקר את משפטו של הצורר ג'ון דמיאניוק ("איוואן האיום") : מנהל הטלוויזיה חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יכולים לרשום עצמם בהיסטוריה כמי שהקימו את הערוץ השני". (באדיבות "ידיעות אחרונות" ו- "הארץ").

ב- 9 במאי 1991 שידר נסים משעל מנכ"ל הערוץ 2 (נמצא עדיין בשלבי ההקמה שלוֹ) לראשונה בתולדותיו שידור ישיר של משחק כדורסל. לא בגלל יוזמת ערוץ 2 אלא בשל חידלוֹן הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מר סִיוָון אֶקֶל האחראי על שידורי הספורט בערוץ 2 הזמני בימים ההם התגנדר ומיהר להכריז בעיתונות כלהלן : "אנחנו יוצאים לראשון לציון עם ארבע מצלמות ואני מבטיח לכם שידור ישיר ברמה של ה- NBA".

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל סירב לשָדֵר ישיר את המשחק השני בסדרת הגמר סל שנערך בראשל"צ בין מכבי ראשל"צ לבין האלופה מכבי ת"א . ראשל"צ ניצחה 88:95 והשוותה את הסדרה ל- 1:1. הניצחון הזה ייזכר כניצחונו של נסים משעל איש ערוץ 2 הניסיוני על יוסף בר-אל מהטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה. פתאום חשנו כולנו את נשיפותיו המפחידות של ערוץ 2 המסחרי בעורפינו.

בקיץ 1989, התנהל מו"מ קצר אך נוקשה בין צוות רשות השידור בראשות יוחנן צנגן ואנוכי לבין צוות המו"מ של התאחדות הכדורגל בראשותו של אלכס גלעדי על חוזה שידורים חדש בן שלוש שנים, 1992 – 1989. יו"ר ההתאחדות שאול סווירי שכר בפעם הראשונה בהיסטוריה של 20 שנות מו"מ עם רשות השידור את שירותיו של מר אלכס גלעדי מרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC אדם למוד ניסיון במו"מ בינלאומיים. שלוש פגישות המו"מ נערכו במשרדו של סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן בבניין "כלל" בירושלים, ידעו לא רק עליות ומורדות, אלא לוו גם בחילופי מילים חריפות וצעקות בין יוחנן צנגן לאלכס גלעדי. ניצבתי שָם לצִדו של יוחנן צנגן. בסופו של המו"מ הקשוח הזה אלכס גלעדי ניצח ורשות השידור שילמה תוספת כספית מדהימה של כ-  % 1200 (אֶלֶף ומאתיים אחוזים) בהשוואה לחוזה הקודם שנחתם בין שני הגופים בשנים 1988- 1986, והיה עכשיו דף נייר ששווה פרוטות. בעיצומו של המו"מ באוגוסט 1989 צִלְצֵל אלי בטלפון מוטי קירשנבאום ז"ל (היה כבר מחוץ לרשות השידור בשנים ההן) אך נשאר אוהד של שידורי הכדורגל בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית ואמר כמי שמטיף מוסר, "יואש אלרואי אל תוותר על הכדורגל, יעלה כמה שיעלה, הכדורגל הוא הדבר האחרון הטוב שנשאר לפנס הקסם של המדינה", והתכוון לשידור הציבורי. חמש שנים אח"כ היה זה אותו מוטי קירשנבאום ז"ל שעכשיו כמנכ"ל רשות השידור הוא וויתר על הכדורגל הישראלי לטובת ערוץ 2 המסחרי הצעיר.

לפתע ב- 17 במאי 1994 נקטע סיפור ההצלחה ללא כל הכנה מוקדמת. שררה תדהמה כללית בכל. איש לא הבין כיצד מתהווה כישלון כזה. זאת הייתה תבוסת שידור מוחצת וחסרת הגיון. צריך להבין שהכדורגל  הישראלי היה נֶכֶס שידור אקסקלוסיבי לחלוטין של רשות השידור במשך 25 שנה רצופות מאז 1968. ספינת דֶגֶל לכל דבר ועניין. מוטי קירשנבאום ז"ל מצא את עצמו מובס. וודאי לא בגלל חכמתו. הוא ייזכר לעַד כמנכ"ל הראשון בהיסטוריה של רשות השידור שהפסיד נֶכֶס ועוגן שידור כה חשוב למתחרים שלו מבלי שהיה כפוי. ההפסד הבלתי מחויב המציאות היה מוקדם מידי ולא הכרחי והיווה נקודת מפנה דרמטית בהתפתחות שידורי הטלוויזיה בתוככי מדינת ישראל. להפסד הספורטיבי – טלוויזיוני הזה היו השלכות שליליות מרחיקות לכת. השידור הציבורי איבד בבת אחת את נאמנות הצופים וזירז והאיץ את הידרדרותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במדרון הרייטינג. הפסד זכויות שידורי הכדורגל ב- 1994 חשף מוקדם מידַי ובטרם עת את חולשותיו של השידור הציבורי במאבקו נגד השידור המסחרי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה, הזקנה, והמותשת הפסידה חיש מהר את ההגמוניה לערוץ 2 הצעיר והשאפתני. הכדורגל הישראלי היה אובייקט שידור נבחר ומוביל של השידור הציבורי במשך שנות דוֹר. אובדנה של אחת מספינות הדֶגֶל  ב- 17 במאי 1994 גרם להטבעה כמעט טוטאלית של כל הצִי עצמו. ראה הספר, "סמן ימני".

בדצמבר 1993 שלחו אותי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ללאס ווגאס שם התקיימה פגישת קדם ההפקה העולמית ה- WBM (World Broadcasters Meeting) לקראת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארה"ב 94' (התקיימו מ- 17 ביוני 1994 עד 17 ביולי 1994 בתשע ערים ברחבי ארה"ב). באותם ימי הכֶּנֶס בלאס ווגאס בדצמבר 1993 אירע זעזוע טלוויזיוני אדיר בארה"ב חסר תקדים. רשת הטלוויזיה CBS הפסידה את זכויות השידור של ליגת הפוטבול ה- NFC השייכת ל- NFL (ראשי תיבות של National Football League) לרשת הטלוויזיה המתחרה FOX, לאחר שהחזיקה בהן 28 שנה ברציפות. השתררה תדהמה ענקית בארה"ב. הציבור האמריקני וכל התקשורת האמריקנית, רשתות הטלוויזיה, הרדיו, והעיתונות עסקו באותם הימים רק בשאלה אחת, כיצד התרחשה סנסציה כזאת. גם אני שהייתי אוֹרֵח לזמן קצר בארה"ב נותרתי המום. פתאום חשבתי לעצמי שָם בלאס ווגאס הרחוקה, רק שלנו לא יקרה בישראל בעֵת המאבק על קניית זכויות הכדורגל נגד ערוץ 2 מה שקרה לרשת CBS בארה"ב. לאחר שובי הביתה דיווחתי מייד ליאיר שטרן ומוטי קירשנבאום את קורותיי בלאס ווגאס המהממת ואת תוצאות פגישת ה- WBM ואת אודות תבוסתה ההיסטורית והבלתי צפויה של CBS. רשת הטלוויזיה CBS בראשות נשיאה לָארִי טיש (Larry Tisch) הציעה בדצמבר 1993 עבור המכרז החדש של זכויות השידורים של ה- NFC לארבע השנים הבאות של ההסכם הבא 1998- 1994 סכום של 1.181000000 (מיליארד ומאה ושמונים ואחד) דולר. היא נעצרה על הסכום הזה ולא הסכימה להוסיף עליו אפילו דולר אחד. רשת הטלוויזיה הצעירה FOX של רופרט מרדוק (Rupert Murdoch) שזה אך נעמדה על רגליה הציעה 400.000000 (ארבע מאות מיליון דולר) יותר, סכום של 1.580000000 (מיליארד וחמש מאות ושמונים מיליון דולר), וזכתה בכל הקופה. אמות סִפֵי הטלוויזיה בארה"ב זעו. אמריקה הייתה כמרקחה. דיווחתי על כך למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשיחת טלפון ישירה מלאס ווגאס (Las Vegas) לירושלים.

כבר כתבתי כי אני מתייחס אל אורי פורת ומוטי קירשנבאום כאל בני מַלְכוּת. בבני מלכות לא פוגעים. אני מקווה שהטקסט איננו פוגע בהם בשום מקום בסדרה. מוטי קירשנבאום ואורי פורת היו הפכים באופיים ושונים במנהיגות השידור שלהם. מוטי קירשנבאום ז"ל היה מנכ"ל שלי במשך חמש שנים. אורי פורת שמונה. צירוף מקרים היסטורי חיבר את תקופות הניהול של שני בני המַלְכוּת האלה. מוטי קירשנבאום הפסיד למורת רוחי את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 1994. אורי פורת סירב לקנות אותן ולהשיבן בחזרה ב- 1999. גם כן למורת רוחי.

בשעות הערב המאוחרות של מוצ"ש – 4  בנובמבר 1995 תשע וחצי בערב נרצח יצחק רבין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון משלוש יריות אקדח. הרוצח היה נבל חובש כיפה בשם יגאל עמיר. הרצח אירע סמוך מאוד לבניין עיריית תל אביב בכיכר מלכי ישראל (היום כיכר יצחק רבין) בתום עצרת שלום המונית בת מאות אלפי משתתפים. ניידות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 2 סיקרו את העצרת אך פספסו את הרצח. כל ניידת שידור מסיבותיה היא. אנשי ניידת השידור של ערוץ 2 (ניידת שידור לוויינית ששכרו מ- "בֶּזֶק") בראשותו של השַדָּר גדי סוקניק פחדו להיתקע בין ההמונים הרבים בתום העצרת, על כן העדיפו להתקפל במהלכה ולברוח משם לפני היווצרות פקקי תנועה במקום. אנשי הניידת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות המגישה גב' קרן נויבך היו הרבה יותר מסורבלים מעמיתיהם בערוץ 2 הצעיר והזריז. המיקרוגל הקרקעי שלהם (תמסורת התמונה) הוצב על גג עיריית תל אביב בכיוון צלחות הממסר הקבועות בראש מגדל שלום. משם נשלח סיגנאל השידור לתחנת המִמְסַר של "איתנים" בדרכו לאולפן בירושלים. אנשי השידור הציבורי ממילא לא היו יכולים להתפרק ולהתפנות מכיכר מלכי ישראל בגלל הצפיפות האדירה שיצרו מאות אלפי משתתפי העצרת. הם היו תקועים במקום. אבל כוח המשימה שלהם התפרק. הצלם המצוין של ניידת ערוץ 1 יורם ברקאי סיים את תפקידו בתום פריצות השידור הבודדות מכיכר מלכי ישראל לתוכנית "רואים עולם" בירושלים שהגישה גב' אלינור אמיד וערכה אותה גב' שרי רז, ופנה לביתו.

yoram barkai

טקסט תמונה : זהו יורם ברקאי  צלם ה- ENG המצוין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא עשה עבודה יוצאת מהכלל בעת כיסוי עצרת השלום במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 אבל ברגע המכריע נעדר מזירת הרצח. (באדיבות יורם ברקאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שני ציוותי השידור של ערוץ 1 וערוץ 2 על העורכים והמפיקים שלהם לא חזו את ההתנקשות בראש הממשלה ונעדרו מזירת הרצח. ערוץ 2 התאושש הראשון והכניע ללא תנאי את ערוץ 1 בשבוע שידורי האבל. זכייתו של ערוץ 2 בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי במאי 1994 וניצחונו המוחלט על השידור הציבורי ברצח ראש הממשלה יצחק רבין מִיצֵב אותו להפתעת הכול כערוץ מסחרי המוביל גם בשידורי האקטואליה למורת רוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שפעם זה היה תחום ההתמחות שלה. זה קרה בימים שמוטי קירשנבאום ז"ל היה מנכ"ל רשות השידור ויאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

הנימוקים להפסד הטוטאלי של השידור הציבורי לערוץ 2 בשבוע האבל על רצח יצחק רבין מובא בהרחבה, בספר "מלחמת הדיאדוכים". מוטי קירשנבאום הוא בֶּן מַלְכוּת וחתן פרס ישראל לטלוויזיה בגין סרטי התעודה שלוֹ ותוכנית הטלוויזיה הסאטירית, "ניקוי ראש", ששודרה בשנים 1976- 1974. היו לו הצלחות גדולות בתפקיד מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998- 1993 אך גם שתי תבוסות שידור משמעותיות לערוץ 2 הצעיר. הפסד זכויות הכדורגל ב- 1994 והפסד סיקור שבוע האבל לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995. התבוסות האלה בחמש שנות כהונתו כמו ההצלחות באותה תקופה – רשומות גם על שמו.

אף על פי כן ראוי מוטי קירשנבאום ז"ל למחמאות. הוא עשה שגיאות ומי מאתנו איננו עושה שגיאות. אינני יכול ואינני רוצה לשכוח את תרומתו לייצוב והטמעת ערכי השידור הציבורי ובתוכם הכרתו הבסיסית בחשיבותם של שידורי הספורט הרלוואנטיים כרובד הכרחי לצדם של האקטואליה והחדשות, הדרמה, הבידור המוסיקה והאומנות, התיעוד והדוקומנטציה. בלעדי התייצבותו של מוטי קירשנבאום בפסגת השידור הציבורי לא הייתי יכול להפיק את מִגְוָון שידורי הספורט הארציים והבינלאומיים הגדולים בתקופת מנכלותו בשנים 1998- 1993, ובראשם מונדיאל הכדורגל – ארה"ב 1994, מונדיאל הכדורגל – צרפת 1998 , אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (96  EURO), אולימפיאדת אטלנטה 1996, אליפויות העולם בא"ק של שטוטגרט 1993, גטבורג 1995, ואתונה 1997, טורנירי הטניס של ווימבלדון בשנים 1998 – 1995, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל במסגרות של קדם ה- EUROs וקדם המונדיאלים, משחקי נבחרת ישראל בכדורסל בקדם אליפות אירופה ובאליפויות אירופה עצמן , ומשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות. הושקע כאן לא מעט ממון ברכישת זכויות השידורים הבלעדיות ובהוצאה לפועל של השידורים עצמם. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל הוא אישיות מיוחדת במינה ולכן גם בלתי נשכחת.

מוטי קירשנבאום ז"ל סיים את כהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1998 ערב השקת הפקת שידור ענקית בינלאומית של גביע העולם בכדורגל – מונדיאל צרפת 1998. הוא היה אז בן 59. לטיב מזלי החליף אותו אורי פורת. התרוצצו שמועות משמועות שונות אודות מועמדים רבים שחשקו במשרה הרמה ביניהם אמנון נדב מנהל רדיו "קול ישראל", אך ממשלת ישראל בראשותו של בנימין "ביבי" נתניהו הטילה את המשימה על אורי פורת בן ה- 63. אורי פורת תמך תמיכה ללא סייג בהיקף הפקת שידורי מונדיאל צרפת 1998 כפי שתכננתי : כל 64 המשחקים של הטורניר יועברו בשידורים ישירים מצרפת לישראל ע"י השדרים מאיר איינשטיין, רמי ווייץ, וזוהיר בהלול מעמדות שידורים בעשרת האצטדיונים הפרושים על פני המדינה הענקית ולעולם לא ייעשו מעמדות Off tube. אורי פורת העניק בעצם חותמת למה שאישר לא מכבר המנכ"ל היוצא מוטי קירשנבאום. הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל צרפת 1998 היא אחת החשובות והמוצלחות ביותר שעשיתי בקריירה הארוכה שלי בת 32 שנים ברשות השידור. יש לכך כמובן גם סיבות לוגיסטיות וטכנולוגיות רבות שאִפשרו לי לתכנן, לבצע, ולנהל בזמנו מ- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בפאריס 150 שעות שידור בפרק זמן של 35 ימים, אפילו ללא שגיאה אחת. מדהים לכתוב את הפוסט הקונקרטי הזה ופוסטים אחרים בבלוג בשעה שאורי פורת ז"ל ומוטי קירשנבאום ז"ל כבר לא עמנו.

סוף הפוסט מס' 563 א'. הועלה לאוויר ביום שני – 14 בדצמבר 2015.

[1] ראה נספח : על פי עדות עיתון "מעריב  מ- 23 בינואר 2006 (טומי לפיד אמר זאת בגלי צה"ל במאי 2002 ערב מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור).

[2] ש. ת. ראשי תיבות שפירושן שובר תשלום.

[3] ראה נספח : ריאיון שערך רפי רשף ב- 22 בדצמבר 1990 עם אורלי יניב ויורם ארבל במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות".

[4] גלוריה סטיוארט התחתנה עם אדי סופר כתב ושדר חטיבת החדשות של הטלוויזיה בשפה הערבית. היא התגיירה למענו והחליפה את שמה לגַלְיָה סוֹפֵר. לאחר גירושיהם חזרה לשמה המקורי.

[5] יורם ארבל שידר את משחק חצי הגמר הראשון ב- 7 ביולי 1982 מברצלונה, איטליה – פולין במונדיאל ספרד 1982.

סוף הפוסט מס' 563 א'. הועלה לאוויר ביום שני – 14 בדצמבר 2015.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *