פוסט מס' 542. מוטי קירשנבאום ז"ל אִי שֶל יוֹשְרָה עִילָאִית. התכתבותי האישית עמו ב- 22 באפריל 1993.מוטי קירשנבאום אתה בלתי נשכח עבורי (!). נוח על משכבך בשלום. אני לעולם לא אשכח אותך. פוסט מס' 542. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצאי חג שמחת תורה ביום שני – 5 באוקטובר 2015.

הערה 1 : הבלוג כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הפוסטים נכתבים למען רובד מצומצם מאוד באוכלוסייה, לטובת פלח צר של קוראים, ובעבור קבוצה ננסית של אנשי תקשורת לגוונים השונים, עיתונאים, מפיקים, עורכים, שדרנים, טכנאים, אנשי מנהלה, דוברים, כלכלנים, אנשי כספים, משווקים, אנשי יחסי ציבור, ואנשי תעשייה. וגם כמובן בעבור הציבור הרחב האנונימי שמתעניין בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם. אינני מחפש רייטינג. היו לי מספיק רגעי תהילה בחיי כאיש טלוויזיה. אני מחפש איכות ומוצא את עצמי עדיין די סקרן לעסוק בתיעוד ועיתונאות. 

הערה 3 : הבלוג הוקם שלא למטרות רווח.

הערה 4 : ככל שינקפו החודשים והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משהעריכו בתחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו במושב מכמורת ב- י"ב תשרי תשע"ו – 25 בספטמבר 2015 . מוטי קירשנבאום מת בן 76. הוא לא יישכח (!).

kirshenbaum 8טקסט מסמך : 18 באפריל 1993. אני מברך את מוטי קירשנבאום ז"ל בעקבות מינויו לתפקיד הרָם מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 1 

טקסט תמונה : מוטי קירשנבאום ז"ל. אי של יושרה עילאית. מנהיג שידור במלוא המובן של ההגדרה והמונח. הוא לא היה חבר שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

—————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 542 : הועלה לאוויר במוצאי חג שמחת תורה ביום שני – 5 באוקטובר 2015.

—————————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 / 2002. אנוכי עם סיום עבודתי בטריקת דלת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 542. מוטי קירשנבאום ז"ל אִי שֶל יוֹשְרָה עִילָאִית. התכתבותי האישית עמו ב- 22 באפריל 1993. מוטי קירשנבאום אתה בלתי נשכח עבורי (!). נוח על משכבך בשלום. אני לעולם לא אשכח אותך. פוסט מס' 542. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצאי חג שמחת תורה יום שני – 5 באוקטובר 2015.

הקדמה

מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור ה- 6 ב- 18 באפריל 1993 במקומו של המנכ"ל היוצא אריה מקל. הפקדתו על רשות השידור נעשתה ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך בממשלת יצחק רבין גב' שולמית אלוני ז"ל. מוטי קירשנבאום חדר לוואקום מלא עיוותים ופלונטרים בעידן של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ושל מנכ"ל רשות השידור אריה מקל שפינה לו את הדרך (סיים את כהונתו בתום ארבע שנים במקום חמש והתמנה לקונסול באטלנטה – ג'ורג'יה בארה"ב). היום ברור לגמרי כי מינויו של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם למנכ"ל רשות השידור באותו התאריך ההוא של 18 באפריל 1993 בלם ומנע את קריסתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. מוטי קירשנבאום היה שליח ציבור הנכון ברגע הנכון ובמקום הנכון בבחינת גלגל הצלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הגוססת בתקופת הנהגתו של יוסף בר-אל בשנים ההן של 1993 – 1990. התימהון הגדול נעוץ בדמותו של המנכ"ל הקודם אַרְיֵה מֶקֶל (1993 – 1989) איש חכם ובעל הומור שנון. אַרְיֵה מֶקֶל ידע כי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהל אדם לא מוכשר בעליל בשם יוסף בר-אל, אולם ביכר בדרך כלל לעמוד מהצד ולהשקיף במבט משעשע דרך עדשות משקפיו על העליבות הנוראה שהשתררה בין ארבעת כתליה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותן השנים ההן של 1993 – 1990. מדובר בתקופת טלוויזיה מחורבנת. השורה התחתונה של כל העסק העלוב ההוא שהתרחש לפני רבע מאה של שנים היה שאריה מקל הנבון ומי ששימש העורך הראשי של רשות השידור לא הדיח ולא סילק את יוסף בר-אל מתפקידו. הוא עשה עמו כמנכ"ל כל מיני ברוגזים והפיל עליו כל מיני החלטות ווטו, אולם לא העיף אותו. מן המפורסמות הוא כי ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר היה האיש שמינה באפריל 1989 את אריה מקל למנכ"ל רשות השידור, וגם מן המפורסמות הוא כי אותו ראש הממשלה יצחק שמיר ציווה על אַרְיֵה מֶקֶל ב- 10 ביולי 1990 להמליך את יוסף בר-אל על הטלוויזיה הישראלית הציבורית (ולא את נִסִים מִשְעַל). מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל נקרע בין מחשבותיו אודות יוסף בר-אל אותו לא העריך בגרוש כ- Leader of the people של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין הציווי של ראש הממשלה, אל תיגע בו ביוסף בר-אל. מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ביקר אותי ביולי 1990 ברומא בעת מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990. סעדנו יחדיו ארוחת צהריים במסעדה איטלקית נחמדה בוויה – וונטו ברומא שם שמעתי ממנו את הצהרתו הנ"ל : "יואש אלרואי עם כל הכבוד לך ולאחרים בטלוויזיה, אינני שוכח מי שלח אותי לרשות ומי מינה אותי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. אינני מתכוון להתאבד פוליטית". אַרְיֵה מֶקֶל היה נאמן בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו לראש הממשלה יצחק שמיר. הרבה יותר מהמחויבות שלו לתקינות ההפעלה ברמה גבוהה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשה ניצב איש כה לא מוכשר בשם יוסף בר-אל. אי אפשר היה אם כן לחרות את שמו של אַרְיֵה מֶקֶל באותיות של זהב בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. מעולם לא שמעתי את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מצהיר אמונים לממנה שלו ראש הממשלה יצחק רבין וגם לא לתומכת הראשית שלו שרת החינוך שולמית אלוני. ב- 18 באפריל 1993 נגלה לפתע אי של יוֹשְרָה עִילָאִית באוקיינוס העכור, המזויף, והמשובש של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. היום ברור כי מינויו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 הציל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכְּלָיָה, מאבדון, מהתמוטטות, ומסגירתה עשור שנים לפני המשבר הגדול בשנות האלפיים. משבר שנות האלפיים החל עם החלטתה של ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון למנות את יוסף בר-אל במארס 2002 למנכ"ל זמני של רשות השידור (במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם רן גלינקא) וביוני 2002 למנכ"ל קבע.

יוסף בר-אל התמנה לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990. הוא הביס במכרז ההוא בקלות את המועמד שהתייצב מולו נסים משעל. נסים משעל שימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החל מנובמבר 1989 עד יולי 1990 לאחר סילוקו של המנהל הקבוע מר חַיִים יָבִין (חיים יבין החל לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית באפריל 1986 עוד בעידן המנכ"ל הקודם אורי פורת ז"ל. כהונתו הסתיימה בנובמבר 1989 בעידן המנכ"ל הבא, אַרְיֵה מֶקֶל. מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור לא אהבו את חַיִים יָבִין ולא רחשו לו הערכה, בעיקרה הערכה פוליטית. כהונתו לא הוארכה. במילים אחרות בוטות יותר, הוא סולק מתפקידו ובמקומו מונה ל- מ"מ נסים משעל). נסים משעל היה מוכשר פי 1000 (אֶלֶף) מ- יוסף בר-אל, אולם מה לכישרון ולפוליטיקאים ? מה יש לאיכות ולמיומנות לחפש בסביבתם של עסקנים פוליטיים קטנים, שליחי מפלגות, ששולטים במכרזי רשות השידור והטלוויזיה ?

וועדת המִכְרָז שבחרה ביוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית כללה את עשרת האישים הבאים : מנכ"ל רשות השידור אריה מקל (מינוי של ראש הממשלה יצחק שמיר), יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל (העבודה), שלמה קור ז"ל (ליכוד), אמנון מנדה ז"ל (ליכוד), אורי אורן (ליכוד), גב' דליה איציק (עבודה), רוני פיינשטיין ז"ל (עבודה), אורי פַלָח (מפד"ל), נציג אגודת העיתונאים עמוס בן ורד (הארץ), ונציג נוסף מטעם אגודת העיתונאים אריה אבנרי (ידיעות אחרונות).

mishal 1

טקסט תמונה : נסים משעל ב- 1990. הוא היה מועמד ראוי לניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1990, אך תככים פוליטיים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור מנעו את מינויו. רשות השידור החמיצה אותו אך דאגה שלא לפסוח על יוסף בר- אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

barel 9

טקסט תמונה : יוסף בר- אל נבחר ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא עקף את נסים משעל בסיבוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שבעת אנשי הוועד המנהל ההוא ובראשם היו"ר שלהם אהרון הראל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל שאיישו את וועדת המכרז ב- 10 ביולי 1990 היו כולם מינויים פוליטיים, שנהגו לעשות בדרך כלל את דבר שולחיהם. וודאי נציגי מפלגת הליכוד. נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק, רוני פיינשטיין ז"ל, ואהרון הראל ז"ל (כיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל) מרדו, הִמְרוּ, ולא צייתו לפי מפקדם מִיכָה חָרִיש (מזכיר מפלגת העבודה ב- 1990) שהורה להם להצביע בעד נסים משעל, והרימו שלושתם את יד ימין שלהם דווקא בעד מינויו של יוסף בר-אל. יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בעליל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים במכרז שהוא פוליטי בהווייתו. שם גם החלה קריסתה הראשונה שנבלמה עם מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993. הכמיהה האישית שלי למנכ"ל רשות שידור מסוגו של מוטי קירשנבאום ז"ל החלה ב- 10 ביולי 1990 והתממשה ב- 18 באפריל 1993. מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל נכנס לוואקום. לחלל ריק מדומה. הרִיק הזה היה מלא עד צוואר בעיוותים ו- פלונטרים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 לא הייתה שווה ביקורת מפני שהיא נמצאה מתחת לכל רָף הביקורת. היה מדובר ברשת טלוויזיה ענייה, דלה, חלקית, ולא חשובה. בפני מוטי קירשנבאום נפרס מסלול המראה פנוי ו- רֵיק. היה לו רק להיכן לנסוק מהשֶפֶל בו היה שרוי השידור הטלוויזיוני הציבורי. כדי לנסוק הוא היה צריך להעיף את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולהביא במקומו את יאיר שטרן. ואומנם כך הוא עשה. את זאת הוא ביצע. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל הודח מתפקידו. יאיר שטרן נקרא בקיץ 1993 ע"י מוטי קירשנבאום לחזור מוושינגטון – ארה"ב שָם שימש כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית כדי לתפוש את ה- הֶגֶה. ואומנם כך היה.

תוכן (1).

ציטוט : "אילו יחריש מי שלא ידע – יתבטלו המחלוקות". (שלמה מולכו).

א. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI (משמשת Host broadcaster בינלאומי) נערכות לקראת שידורי מונדיאל גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990.

ב. נחתם חוזה שידורים משולש חדש בין ששת גופי השידור הבינלאומיים ובראשם ה- EBU (איגוד השידור האירופי) לבין ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) המאפשר לטלוויזיה הבינלאומית לכסות בתנאים כספיים וכלכליים נוחים את שלושת המונדיאלים של איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998.

ג. הכנות ההפקה שלי לקראת איטליה 1990 מתחילות ב- 1987 עדיין בעידן חיים יבין כמנהל הטלוויזיה ויאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. ב- 1989 מסיימים חיים יבין ויאיר שטרן את תפקידם. חיים יבין חוזר לעמדת ההגשה ויאיר שטרן נשלח לשמש כתב הרשות בוושינגטון. ראש הממשלה יצחק שמיר ממנה ב- 9 במאי 1989 את איש משרד החוץ אריה מקל למנכ"ל רשות השידור. נסים משעל נבחר ל- מ"מ זמני בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ד. וויכוחים מרים ביני כשמנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל ניצבים לצִדִי לבין מנהל הטלוויזיה בערבית יוסף בר-אל הנוגעים לתכנון, איכות, והיקף ההפקה של מונדיאל איטליה 1990.

ה. ב- 10 ביולי 1990 זוכה יוסף בר-אל זוכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית בחודשים נובמבר 1989 – יולי 1990 נסים משעל מודח מתפקידו.

ו. הפקה תקשורתית טובה של RAI את מונדיאל איטליה 1990. אני מציב את השדרים יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ בעמדות השידור בשתים עשרה ערים ברחבי ארץ המגף כדי להוביל את שידורי מונדיאל איטליה 1990. הופעתו של מאיר איינשטיין בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1990. גרמניה זוכה בגביע העולם בכדורגל בפעם השלישית בתולדותיה.

ב- 1990 הייתה הטלוויזיה הציבורית שליט תקשורתי בלבדי במדינת ישראל. דיאדוך שירש יתרון ותנאי הקמה ב- 1968 ללא מתחרים. רבים חשבו שהמונופול יימשך לנצח. רשות השידור לא התכוננה למלחמת הדיאדוכים הממשמשת ובאה בשל תחושת העוצמה שלה. אמונה בכוחה שהתברר בדיעבד כמוגבל, מזויף, וזמני. ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים כבר נשף בעורפנו אך היה עדיין בחיתוליו ועוצמת רוחו הייתה דלה וטרם אפקטיבית. הדיבורים הרעשניים אודות הקמתו של ערוץ 2 המסחרי נמשכו כעשור. המעבר מערוץ שני ניסיוני לדגם של ערוץ טלוויזיה מסחרי התעכב. לממשלת ישראל המעניקה את רִישיונות השידור לא בער שום דבר. חלפו כבר שלוש שנים מאז סיקר ערוץ 2 הניסיוני ב- 1987 את בואה של אסירת ציון אִידָה נוּדֶל מברה"מ לישראל ואת משפט הצורר איוואן דמיאניוק. שום דבר לא זָז או זָז לאט. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה עדיין בעלת סגולות ופוטנציאל נותרה מונופול בודד בצמרת ובעלת בית יחידה ולכן גם אדישה לסכנות האורבות לה.

ואז זה קרה. בתוך ארבע שנים איבדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בזה אחר זה באופן טוטאלי וגורף אך ברשלנות ובטרם עת, את זכויות השידורים הבלעדיות של ארבעה מפעלי ספורט בעלי קניין ציבורי גדול וערך רב שהיו שלה במשך שנים רבות לטובת ערוץ 2 המסחרי וערוץ 5 בכבלים הצעירים והנועזים : את הכדורגל הישראלי (ליגה + גביע), הכדורסל הישראלי (ליגה + גביע), הכדורגל האנגלי, וליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA. אילו רשות השידור הוקמה כמפעל פרטי ויעיל וגם בעלת כבוד לבטח הייתה מוכשרת דיה ובעלת פוטנציאל לשָמֵר את הקניין באמצעות ערוץ טלוויזיה נוסף שעמד לרשותה – אפיק 33. מכיוון שהייתה ציבורית ומסורבלת ומנהליה התחלפו בשרשרת היא וויתרה ברשלנותה על נכסי שידור כבירים שעליו התחנכו דורות שלמים של משלמי האגרה. תבוסות השידור האלה לא היו מחויבות המציאוּת ולא נעשו מרוע לב ולכן הן מרגיזוֹת ובלתי נתפשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניזוקה קשה במלחמת הדיאדוכים. היא לעולם לא תשוב עוד להיות מה שהייתה. התבוסה הגדולה ביותר של הערוץ הציבורי לערוץ 2 התחוללה פעמיים בסיקור עצרת השלום ההמונית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 שהובילה לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. בפעם הראשונה היא החמיצה את צילום הרצח. בפעם השנייה היא הפסידה לחברת החדשות הצעירה (בראשות שלום קיטל) של ערוץ 2 דַרְדָק טלוויזיוני בכיסוי שבוע האבל הכבד של האומה שראש ממשלתה נרצח ע"י בן עוולה.

יש לערוך הבדלה מהותית בין שתי התבוסות ההן ב- 17 במאי 1994 וב- 4 בנובמבר 1995. אני חייב להדגיש כי תבוסת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 של ערוץ 1 הוותיק לערוץ 2 הצעיר רשומה ללא כחל ושרק על שמו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. ההפסד המפתיע, לחלוטין בלתי צפוי, נשען על מחסור במודיעין והערכה שגויה שלו של מוטי קירשנבאום כי לערוץ 2 הצעיר אין ברגע זה (ב- 17 במאי 1994) מספיק ממון כדי להתחרות עם היכולות המוניטריות של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלכס גלעדי מנכ"ל הזכיינית "קשת" ואחד מאנשי צוות המו"מ של ערוץ 2 עם התאחדות הכדורגל (השני היה דייוויד פדרמן) טבע אז את הסלוגן ההוא, "יואשיש, דייוויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום". יש לומר כאן גם באופן גלוי ונחרץ כי ההפסד הטלוויזיוני בסיקור שבוע האבל של רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר בתל אביב (בין 4 ל- 11 בנובמבר 1994) של ערוץ 1 לערוץ 2, היה הרבה יותר משמעותי וכבד מההפסד הראשון, והוא רשום על שמה של מערכת חטיבת החדשות והעומד בראשה דוד "דודו" גלבוע, וגם על שמו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. איבוד היתרון הטלוויזיוני בבת אחת באותו שבוע האבל ההוא של חטיבת החדשות של ערוץ 1 הוותיק לערוץ 2 המסחרי והצעיר בתחום הספציאליטה שלה בסיקור, דיווח, ושידור חדשות, רשום בעקיפין גם על שמו של מוטי קירשנבאום, משום שהוא כיהן באותה התקופה בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. כפי שידוע מנכ"ל רשות השידור הוא העורך הראשי של כל משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". מוטי קירשנבאום ורשות השידור שלו היו פגיעים אולם תכונת הנפש הבולטת שלו שהגדירה אותו כ- אִי של יוֹשְרָה עִילָאִית לא נפגעה. הוא נותר מנהיג אמיץ לב עשוי ללא חת. הוא לא היה עַסְקָן ולא היה שַקְרָן. הוא היה מַפְסִידָן כמו שהיה גם מְנַצֵח. אלוף העולם בשחמט בובי פישר אמר פעם כי יום אחד אתה נותן שיעור ולמחרת אתה מקבל שיעור. אלה חוקי התחרות. אינך יכול להיוותר רק מנצח. תמיד צריך לזכור כי מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות השידור הראשון שנדרש לפעול בתנאי תחרות לא נוחים מול ערוץ 2. אך בל אקדים את המאוחר.

בערב יום חמישי חג שמחת תורה – 15 באוקטובר 1987, נחתה בישראל אסירת ציון המפורסמת גב' אִידָה נוּדֶל. פנסי הערוץ ה – 2 הדַל והניסיוני הֵאירו את טקס קבלת הפנים הממלכתית שערכה לה ממשלת ישראל. אִידָה נוּדֶל הייתה מסורבת עלייה יהודייה מפורסמת ורבת מוניטין בברה"מ. היא סימלה בעיניי רבים בישראל וגם בעולם החופשי את מאבק יהדות ברה"מ נגד הממסד הקומוניסטי – טוטליטארי של ברה"מ. כשירדה אִידָה נוּדֶל במדרגות כבש המטוס בנתב"ג וראש הממשלה מר יצחק שמיר לחץ את ידה היו עסוקים עיתונאי רשות השידור (של הטלוויזיה הישראלית הציבורית + רדיו "קול ישראל") בשביתה ממושכת בת 52 ימים נגד מנכ"ל אורי פורת רשות השידור. המסך הוּשְחַר והטלוויזיה הישראלית הציבורית הכְּבוּיָה נעדרה מהאירוע. חסרונה לא הורגש מפני שהערוץ השני הניסיוני בראשותו של שר תקשורת גד יעקבי היה נוכח שם ומילא בהצלחה לא מבוטלת את מקומה. זה ניכר בשידור הישיר עצמו. אִידָה נוּדֶל לא הייתה כוכב השידור היחידי. גָד יעקבי שניצב אף הוא סמוך למצלמות ערוץ 2 נהנה מהעדשות שלהן ומפנסי התאורה כמו האורחת.

gad yaacobiטקסט תמונה : אוקטובר 1987. גד יעקבי שר התקשורת עושה כל מאמץ לדחוף את ערוץ 2 הניסיוני קדימה בעת סיקור נחיתתה של אסירת ציון היהודייה – סובייטית גב' אידה נודל האמיצה בנתב"ג. השביתה הארוכה בת 52 (חמישים ושניים) ימים של עיתונאי רשות השידור (הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל") שצבעו בשחור ולאלתר את מסך הטלוויזיה והדמימו את המיקרופונים של הרדיו, צרבה בבת אחת את תודעתו של ערוץ 2 כאלטרנטיבה לשידור הציבורי המונופוליסטי שמנצל שוב ושוב את כוחו הבלבדי בשטח. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ערוץ ה- 2 בשלב הניסיוני שלוֹ ועוד בטרם היה בכלל רשת טלוויזיה, שָב וקִיבֵּע באוקטובר 1987 את תודעתו בקרב הציבור כצורך תקשורתי חיוני ואלטרנטיבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית. עיתונאי הטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית שופעי הכוח המשיכו בסטגנציית השביתה שלהם במשך 43 ימים נוספים לאחר הגעתה של גב' אִידָה נוּדֶל. מעשה התאבדות תקשורתי. שגיאת "המסך השָחוֹר" (Black screen) במשך 52 ימים הייתה בלתי מחושבת ולכן בלתי נסלחת. השגיאה המקצועית הממושכת הזאת של וועד עיתונות / הפקה בטלוויזיה הצטרפה לשורת חטאים כבדים נוספים שחטא הערוץ הציבורי בעבר. ערוץ 2 חסר הניסיון התארגן יפה באוקטובר 1987 ועשה את העבודה כמו שצריך בכלים מועטים. הוא הוכיח כי בבוא העֵת יהווה בר תחרות ואלטרנטיבה מסוכנת לשידור הציבורי. זכרונו הקצר של הצופה הישראלי לא בגד בו, ומשנעמד ערוץ 2 על רגליו בנובמבר 1993, ערק בהמוניו מערוץ 1 הציבורי ונדד לערוץ 2 המסחרי.

הסימנים הראשונים להופעתו של ערוץ 2 הופיעו כבר ב- 9 בפברואר 1987 למחרת קטיעת השידור הישיר של משחק ה- NBA ע"י וועד הטכנאים בראשות ציון סווירי. הם שבו והופיעו באפריל 1987 בשעה שחיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית סירב באמתלות ותירוצים שונים לשדר ישיר מאצטדיון "בלומפילד" את משחק האליפות של בית"ר ירושלים נגד הפועל תל אביב. ראש מנהלת ההקמה של ערוץ 2 הניסיוני אברהם פורז חדר לוואקום השידור וביקש לשדר את משחק האליפות במקומה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הסטגנאטית והעצלנית, בסיועו הכספי של גדעון גדות מנכ"ל מפעל הפיס בעת ההיא.

כמתווה מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה עלי לקחת בחשבון את הצלחתו של ערוץ 2  בסיקור הראוי של הגעת גב' אִידָה נוּדֶל לישראל באוקטובר 1987 . נדרשתי להיערך להגנה על קניין זכויות השידורים שהיו בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – בארץ ובעולם. כוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשחק. אט-אט סר מעליה. היא הפכה למאוימת. אחד מקווי ההגנה היה לשַמֵר את ערך ואיכות ההפקה הטלוויזיונית של המונדיאל שעמד להיערך עכשיו באיטליה 1990, ואת אלו שבאו בעקבותיו – ארה"ב 1994 וצרפת 1998. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הכדורגל סמן ימני טלוויזיוני".

הפקת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותי את מונדיאל גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990.

טורניר גביע העולם בכדורגל הנקרא בפי רבים גם 'המונדיאל' מתקיים כמו המשחקים האולימפיים מידי ארבע שנים. המונדיאל המאורגן ע"י ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) והאולימפיאדה הנערכת תחת המטרייה של IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) הם שני אירועי הספורט החשובים ביותר בעולם. מאז שנות ה- 60 בהן התחילה הטלוויזיה הבינלאומית לנסוק אל על זוכים האולימפיאדה והמונדיאל להתעניינות חסרת תקדים של מיליארדים בני אדם בכל רחבי היקום. הוועדות המארגנות של ה- FIFA ו- IOC מחלקים את עִתות הזמן ביניהן. המונדיאל והאולימפיאדה אינם מתקיימים לעולם באותה שנה. מידי שנתיים האחד ובחלוף שנתיים – השני. המשחקים האולימפיים של העידן המודרני יצאו לדרכם ב- 1896 באתונה בהנהגת נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי הברון פייר דה קוברטיין. המונדיאל הראשון נערך ב- 1930 במונטבידיאו בירת אורוגוואי תחת מנהיגותו של נשיא ה- FIFA זִ'יל רִימֶה (Jules Rimet). רחשתי לשני בעלי החזון האלה הערכה וכבוד. תליתי את תמונותיהם על כתלי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים.

ioc 1טקסט תמונה : 1894. סורבון – פאריס. תמונה היסטורית. הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין (יושב בשורה הראשונה ראשון משמאל) וידידיו מהאצולה האירופית הישנה שהיו גם חברים בוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) מתכננים את אולימפיאדת אתונה 1896. התמונה הזאת הייתה תלויה על אחד מכותלי משרד חטיבת הספורט בפיקודי בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות IOC). זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : וויליבאלד גבהארדט (גרמניה), ז'ירי גוט – יארקובסקי (צ'כוסלובקיה), פרנץ קאמאני (הונגריה), וויקטור גוסטאב באלאק (שוודיה). זיהוי היושבים משמאל לימין : פייר דה קוברטיין (בן 31 ובעצמו בן האצולה הצרפתית), דימיטריוס וואקליס (יוון), אלכסיי דה בוטובסקי (רוסיה).

fifa 1טקסט תמונה :  תמונה היסטורית. נשיא FIFA הצרפתי ז'יל רימה (שני משמאל) בשנים 1954 – 1921 יחדיו עם חבריו בוועדה המארגנת של מונדיאל הכדורגל בברזיל ב- 1950. תמונתו הייתה תלויה לאות ההערכה על אחד מקירות חטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות FIFA).

32 שנה רצופות עבדתי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. סיום שידורי הטלוויזיה של כל מונדיאל ואולימפיאדה הייתה התחלה של הפקה חדשה של אלה הבאים אחריהם. כך זה היה גם עם מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. ביום ראשון – 29 ביוני 1986 הבקיע השחקן הארגנטיני חוֹרְחֶה לוּאִיס בּוּרוּצָ'אגָה (Jorje Luis Buruchaga) בדקה ה- 83 באצטדיון ה- "אצטקה" (AZTECA) במכסיקו סיטי את שער הניצחון נגד גרמניה במשחק הגמר על גביע העולם. ארגנטינה ניצחה 3 : 2 והקפטן שלה דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מַארָאדוֹנָה נזעק להניף את הגביע הנכסף בפני 120 אֶלֶף צופים באצטדיון ו- 2 מיליארד צופי טלוויזיה בעולם. ב- 30 ביוני 1986 התחלתי להפיק את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנוגעים למונדיאל איטליה 1990. זכויות השידורים היו בלעדיות שלנו. הבוסים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 היו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, מנהל הטלוויזיה חיים יבין, ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן. ב- 1990 איש מהם כבר לא היה בתפקידו. את רשות  השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית ניהלו אנשים אחרים. קצב התחלופה היה מדהים.

בדצמבר 1987 העבירה ההפקה של הטלוויזיה הישראלית בראשותי הילוך. שלחתי מסמך מפורט למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ומנהל החדשות יאיר שטרן כיצד יש בדעתי להפיק את מונדיאל איטליה 1990 [1] ובו דרישותיי העיקריות. עמדו לרשותנו ב- 1987 כמות לא קטנה של יתרונות טכנולוגיים וניסיון רב בהפקת השידורים האלה. לטיב מזלנו גם שעות משחקים היו נוחות לצופי הטלוויזיה בישראל. ביקשתי מחיים יבין להפיק ולשדר ישיר ממונדיאל איטליה 1990 לצופי הטלוויזיה בישראל מינימום של 46 משחקים (מתוך ס"ה של 52 משחקים בטורניר כולו) לעומת 26 ששידרנו במונדיאל מכסיקו 1986.

yavin stern 1טקסט מסמך : 11 בדצמבר 1987. מסמך הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990 (עמוד מס' 1 מתוך 3) שנתיים וחצי לפני בעיטת הפתיחה, כפי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן + עותק לסמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yavin stern 2טקסט מסמך : 11 בדצמבר 1987. מסמך הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990 (עמוד מס' 2 מתוך 3) שנתיים וחצי לפני בעיטת הפתיחה, כפי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן + עותק לסמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן. הערה : פרנק שוויצרי = F (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yavin stern 3טקסט מסמך : 11 בדצמבר 1987. מסמך הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990 (עמוד מס' 3 מתוך 3) שנתיים וחצי לפני בעיטת הפתיחה, כפי שנשלח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן + עותק לסמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שני הבוסים שלי מנהל הטלוויזיה חיים יבין ומנהל החדשות יאיר שטרן טמנו את מסמך ההפקה במגירה. נותר בידם זמן ניכר עד לשעת ה- "ש", אך שלוש שנים הן פרק זמן בר חלוף בתעשיית הטלוויזיה ו- 1990 הגיעה מהר מהצפוי ועמה גם גלגל ההיסטוריה המתעתע שעשה את שלוֹ. שניהם חיים יבין ויאיר שטרן לא היו עוד בתפקידיהם הבכירים במונדיאל איטליה 1990. נסים משעל התמנה בנובמבר 1989 למ"מ מנהל הטלוויזיה במקומו של חיים יבין והמתין לכתב המינוי הקבוע שבושש להגיע. אֵלִימֶלֶך רָם הופקד ב- 1989 על ניהול חטיבת החדשות במקומו של יאיר שטרן. יאיר שטרן עצמו נשלח למלא את תפקיד כתב הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור בוושינגטון.

מאות גרפיקאים איטלקיים עמלו על יצירתה של בובת הכדורגל המודולארית הצבועה בצבעי הדגל הלאומי האיטלקי ואשר שימשה ה- Logo הרשמי של המונדיאל. היא נראתה בכל מקום באיטליה. ברחובות, בחנויות, בעיתונות, ובטלוויזיה. הוועדה מארגנת האיטלקית וְ- FIFA שיווקו בעוצמה רבה באמצעות הטלוויזיה הבינלאומית את המשחקים של איטליה 1990. ביקרתי כמה פעמים באיטליה ב- 1988 ו- 1989 בתוקף תפקידי כעורך ראשי מפיק ראשי של מבצע שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990. בכל מקום פגשתי את האהבה העצומה של האיטלקים לכדורגל. לוֹגוֹ מונדיאל איטליה שווק בצורה אגרסיבית בכל מקום בתבל. גם אני אמתי אותו קרוב לחזה של רשת הטלוויזיה שלי הלוא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

logo italy 1990

טקסט מסמך : הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאמצת אף היא אל לבה את לוגו איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טורניר הגמר של משחקי גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 שעתיד היה להתקיים במשך חודש ימים ב- 12 ערים ברחבי איטליה בין 8 ביוני 1990 ל- 8 ביולי 1990 נחשב לאירוע הספורט הבינלאומי החשוב ביותר באותה שנה. זכויות השידורים של מונדיאל איטליה 90' היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בעקבות מו"מ כספי מוצלח (מאוד) שהתנהל בסתיו 1987 בין קוֹנסוֹרְצְיוּם השידור הבינלאומי ובראשו ה- EBU לבין ה- FIFA (ההתאחדות הבינלאומית בכדורגל). פתיחה נחמדה של עשור חדש. גולת הכותרת של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מחלקת הספורט שלי עמדה להביס ברייטינג את כל שאר התוכניות בטלוויזיה הציבורית, כל אחת לחוד ואת כולן ביחד. אושר ושמחה גדולים מציפים את כל כולי ומשנעים את האדרנלין בגופי עד לקצוות הרחוקים ביותר שלו. בראש רשות השידור ניצב בימים ההם אריה מֶקֶל. נסים מִשְעַל כיהן אומנם רק כממלא מקום זמני של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך היה מועמד כמעט וודאי לזכות בתפקיד במִכרז שנועד להתקיים ב- 10 ביולי 1990. הוא היה עיתונאי משכמו ומעלה ושם בכיס הקטן שלו את יוסף בר-אל מי ש- שימש באותה תקופה מנהל הטלוויזיה הערבית. סניף ברשות השידור שהוענקו לו 90 דקות שידור יומיות בלבד משש וחצי עד שמונה בערב. הטלוויזיה בעַרבית נחשבה ע"י רבים במשך שנות דוֹר בעשורי ה- 70, 80, ו- 90 של המאה הקודמת לרשת שידור מלאכותית שאין הצדקה לקיומה במתכונתה הקיימת. כמעט אבן נֶגֶף. אף על פי כן היה יוסף בר-אל שקול במעמדו בהיררכיה של רשות השידור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. האנשים ראו בטלוויזיה הערבית מעֵין מתנה שהעניק יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור בשנות ה- 70 של המאה הקודמת ליוסף בר-אל, זכר לקרבות המתישים נגד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. רשות השידור הציבורית חייבת לשדר בשפה העַרבית אך איננה צריכה להקים לשם כך רשת טלוויזיה. כולם ידעו את זה. גם יוסף בר-אל. זאת הסיבה שנשא עיניו לעבר המטרה העליונה בעיניו, ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית זאת שמשדרת בשפה העִבְרִית.

טורניר גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 היה מונדיאל הכדורגל החמישי בקריירה הטלוויזיונית שלי. יתרונו הגדול מנקודת מבטי כאיש טלוויזיה היה נעוץ בעובדה שהוא נערך על אדמת אירופה. קרוב לישראל. שעות המשחקים פרקטיות ונוחות לצופים בישראל. כמעט ולא היינו צריכים לעשות הכרה ב- 1990 לקהל הישראלי עם הנבחרות החביבות , האהודות , והמועמדות לזכייה בגביע העולם. אוהדי הספורט הרבים בישראל נחשפו שוב ושוב לכדורגל האירופי והדרום אמריקני באמצעות תוכניות הספורט של ערוץ הטלוויזיה הציבורי. ערוץ 5 העתיד לקום בישראל באמצעות טכנולוגיית הכבלים כבר נשף בעורפנו, אך ב- 1989 עדיין שידרנו ישיר ותּיקצרנו גם את משחקי אליפות דרום אמריקה בכדורגל (Copa America). זכויות השידורים של שתי הליגות הבכירות האירופיות, האנגלית והאיטלקית, היו בלעדיות של השידור הציבורי. הקטעים הנבחרים והשערים של המשחקים המעניינים בליגות האירופיות האחרות, הגרמנית, ההולנדית, הספרדית, הצרפתית, והבלגית – וגם אלה של יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה, ואפילו של פולין ובולגריה, הגיעו אלינו באמצעות מערכות השיווק של רשתות הטלוויזיה האירופיות, והתנקזו לאגן ה- “News Exchange”, מאגר החדשות המשוכלל שייסדו זה מכבר ה- EBU (איגוד השידור של מדינות מערב אירופה) ו- OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי). מידי יום ביומו הגיעו לאולפן בירושלים בשידורים לווייניים מג'נבה שלושה או ארבעה מגזינים חדשותיים EVN (ראשי תיבות של Eurovision News). מכונות ה- VTR שלנו עמדו בהיכון בקומה ה- 2 בבניין הטלוויזיה ברוממה והקליטו כל שביב אינפורמציה. לעיתים קרובות בשל ריבוי אירועי הספורט באירופה, היה מרכז התיאום הטכנולוגי האירופי בגֶ'נֶבָה מריץ מגזין ספורט נטו ללא תוספות של אירועים חדשותיים אחרים. מערכת השידור האירופית המאורגנת היטב והמצוידת בטכנולוגיה החדישה ביותר הייתה יורה ל- "אוויר" כהרף עין “Flash” מיוחד של אירועי הספורט החשובים. היינו מעודכנים.

במונדיאל איטליה 1990 נטלו חלק הנבחרות הגדולות המסורתיות מאירופה ודרום אמריקה כמו גרמניה, איטליה, אנגליה, ברזיל, הולנד, ספרד, ברה"מ, יוגוסלביה וכמובן נבחרת ארגנטינה אלופת העולם יחד עם הקפטן הנערץ שלה דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שהגיעה לאיטליה כדי להגן על תארה. רק למען דייגו ארמאנדו מאראדונה היה כדאי לנו לשלם זכויות שידורים ולפתוח את קווי השידור הלווייניים בין איטליה לישראל. הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990 על ידי ועל ידי מחלקת הספורט בפיקודי נעשתה לראשונה באווירה תחרותית. הייתה לה משמעות טלוויזיונית שונה מבעבר וחשובה מפני תקומתו של ערוץ תקשורת נוסף בישראל ובתוכו Channel מיוחד לענייני ספורט. בעורפינו נשף כאמור ערוץ 5 הצעיר. חלפו ימי המונופול. החל עידן היריבות והקונקורנציה. היה נחוץ לחולל הפקה כמותית ואיכותית טובה הרבה יותר מזאת שעשיתי בגביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986, וודאי מזאת של הפקת מונדיאל ספרד 1982, על מנת להציב בחוזקה ובאיתנות את הטלוויזיה הציבורית על מפת השידורים של מדינת ישראל. המונדיאל האיטלקי היה הזדמנות בלתי חוזרת להוכיח כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יודעת ומסוגלת להתמודד היטב עם אתגרי שידור בינלאומיים, וכי ניתן לסמוך עליה ועל אנשיה. האפשרויות הטכנולוגיות שלה לרבות תקשורת הלוויינים וההתחברות למערך השידור הלווייני של ה- EBU על לוויין ה- ESC האירופי התעצמו אך עמן התעצֵם גם האנטגוניזם של הוועד המנהל של רשות השידור לשידורי הכדורגל. כרגיל התגלו קשיים וחילוקי דעות מבית. חלק מחברי הוועד המנהל של רשות השידור ובראשם רוני פיינשטיין ז"ל נציג מפלגת המערך, מי שהיה מבקר ואופוזיציונר פוליטי ומקצועי חריף של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת עוד מימי מונדיאל מכסיקו 1986, ראה במאמץ השידור של מונדיאל איטליה 1990 בזבוז כספי ציבור וזמן מסך. אותו רוני פיינשטיין ז"ל אמר לי ולמנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל בטרם הדיונים הסופיים כלהלן : "אני חושב שצריך לשדר רק את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר. השאר חסר ערך ולא חשוב, מה עוד שרוב משלמי האגרה אינם חפצים בשידורי כדורגל". אתה לא מאמין למשמע אוזניך. רוני פיינשטיין נחשב לאישיות דומיננטית בוועד המנהל של רשות השידור באותם הימים. הוא לא היה האיש הקובע היחידי אך הוביל קו מסוכן שהתנגד מפורשות להצבת מסות של שידורי ספורט בינלאומיים רלוואנטיים בכלל על מרקע הטלוויזיה הציבורית ושידורי כדורגל בפרט. הוא לא הסתיר את דעתו השמרנית הקיצונית. הספורט בכללו על פי תפישת עולמו היה סטריאוטיפ זול וחסר איכות. תרבות הטלוויזיה שלו הייתה מוגבלת ושונה למרות שדובר במונדיאל, אירוע השיא של הכדורגל הבינלאומי. 30.000000000 (שלושים מיליארד) צופי טלוויזיה בעולם נושאים אליו את עיניהם אך את רוני פיינשטיין ז"ל זה ממש לא עִניֵין. כל ניסיונותיי להסביר לאופוזיציונר הזה מהוועד המנהל המתנגד לשידורי מונדיאל איטליה 1990 בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי מרבית רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU שאנחנו חברים בו "במשרה" מלאה עתידות לשדר ישיר את כל 52 המשחקים בטורניר, העלו חרס. הנימוקים נפלו על אוזניים ערלות. "אז מה", סנט בי אותו רוני פיינשטיין, והוסיף : "הם ישדרו ואתה לא. אנחנו לא צריכים ליישר קו עמם. רשות השידור לא צריכה לנהוג כמותם". מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל תמכו בגישתי כי המונדיאל הוא פסטיבל ספורטיבי – תרבותי גלובאלי בעל עניין עצום בישראל מעבר להיותו חגיגת כדורגל איכותית.

לפתע תקע מישהו מקל נוסף בגלגלי הזמן. זה היה יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה של האגף הערבי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. התברר כי הוועדה המארגנת האיטלקית COL (ראשי תיבות של Comitato Organizzatore Local) קבעה שני זמנים מרכזיים ל- 52 משחקי המונדיאל. 22 מהם ייערכו בשֵש בעֶרֶב על פי שעון ישראל ו- 30 בעֶשֶר בעֶרֶב. פירושו של דבר ש- 16 ממשחקי הטורניר בשלב המוקדם, 4 משחקים בשלב שמינית הגמר, ו- 2 משחקים בשלב רבע הגמר המתקיימים בין השעות שֵש בערב לשמונה בערב, "נופלים" על זמן השידור של הטלוויזיה בשפה הערבית בניהולו של יוסף בר-אל. הוועדה המארגנת האיטלקית לא שמעה על יוסף בר-אל ושידורי הטלוויזיה שלו בשפה הערבית בעת תכנון שעות המשחקים, אך מאידך מנהל הטלוויזיה בערבית גם לא שמע על COL. יוסף בר-אל לא הסכים לוותר. מונדיאל 1990 פלש לטריטוריה לא לוֹ. היה נדמה שהוא נפגע וכועס מפני שאנשי הוועדה המארגנת האיטלקית לא התייעצו עִמוֹ בדבר שעות המשחקים.

מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי המליאה ב- 1990 לא הבינו את חשיבות שיבוצם של משחקי מונדיאל איטליה 1990 בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית. הכדורגל נתפש ע"י מפקחי השידור הציבורי בישראל , 23 חברי המליאה ו- 7 אנשי הוועד המנהל בראשות המוביל רוני פיינשטיין, כסטריאוטיפ רדוד שצריך אולי לשדר ממנו משהו, קמעא, אך אין להרבות. תפישה כוללנית ופשטנית של מנהיגי השידור בישראל הפוכה לחלוטין מגישתן של כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות עד האחרונה שבהן בשורות איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), שביקשו להרבות בשידורי המונדיאל, ואומנם שידרו ישיר את כל 52 המשחקים במונדיאל איטליה 1990. למרבה הצער אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ועמם חלק נכבד מחברי המליאה (כולם מינויים פוליטיים נעדרי ידע, ניסיון, וכישרון) לא הבינו שמתפתח במהירות במדינת ישראל שוּק תקשורת וצרכנות טלוויזיה שונים לחלוטין ממה שהם הכירו, שבו הכדורגל מהווה נדבך שידור מרכזי ואיתן בכל רשת טלוויזיה באשר היא. הם ייצגו את מִמסד השידור היָשָן, התעלמו מהעניין הציבורי העצום הטמון בטורניר גביע העולם בכדורגל, ולחלוטין לא הבינו את הקשר בין התשלום הבלעדי עבור סחורת השידור היקרה לבין ניצול יתרון הבלעדיות והשימוש הנכון בה. רובם היו מינויים פוליטיים שלא התעניינו באמת במקצוע השידור ולא ראו את הנולד. אנשים חסרי מיומנות מקצועית שלא הייתה להם את היכולת להוביל את השידור הציבורי בישראל וגם לא לצפות את מפת התקשורת העתידית המשורטטת מחדש ומתפתחת במהירות במדינת ישראל ובעולם. תפישת השידור של רובם הייתה רשלנית. הם לא תפשו שהחלשת שידורי איטליה 1990 הופכת את הטלוויזיה הישראלית לפגיעה ומאוימת ע"י ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים שחושק בסחורת השידור הזאת. הם לא העריכו נכונה את שאיפות ההתפשטות של ערוץ 2 המסחרי שעתיד לקום בתוך שנים מעטות. בדיעבד הוברר כי ערוץ 2 לא רק שהציב ויצר תחרות צפייה קשה לערוץ הציבורי המונופוליסטי, אלא הדבר הראשון שעשה היה לחטוף לעצמו ב- 17 במאי 1994 את סחורת הכדורגל הישראלי על שני מרכיביו משחקי הליגה + משחקי גביע המדינה מידיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, שהיה נכס שידור חשוב שלה במשך רבע מאה מאז שנוסדה ב- 1968. אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור נראו לעיתים כאסופה חובבנית שבינה לבין עיתונאות טלוויזיונית אין שום מכנה משותף. היה מדובר בקשר מקרי בלבד. מוסד הוועד המנהל של רשות השידור ועמו המליאה הפכו מראשית בריאתם לטרמפיאדה פוליטית. אנשים בעלי אמביציות פוליטיות ללא כל הבנה בשידור טלוויזיה ובתעשיית הטלוויזיה נשלחו לתפקידם לפרק זמן מסוים בשני המוסדות המפקחים של השידור הציבורי ע"י פוליטיקאים ועסקנים מפלגתיים וותיקים מהם. מדובר במסלול קידום פוליטי. הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור הצטיירו כמקומות חנייה לעוברים ושבים כשבידיהם מטה נדודים פוליטי. החנייה הקצרה בשני המוסדות שימשה להם קרש קפיצה בלבד מהטלוויזיה לחיים הפוליטיים. הדוגמאות רבו מספור : דליה איציק, רוני פיינשטיין ז"ל, גיל סמסונוב, אלון אלרואי, סילבן שלום, אהרון הראל ז"ל ורבים רבים אחרים.

finestein

טקסט תמונה : 1990. זהו רוני פיינשטיין ז"ל חבר הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך בשנות ה- 80  ו- 90 של המאה הקודמת. היה יריב עיקש ומר של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וגם של אריה מקל, והתנגד בשעתו התנגדות גורפת וטוטאלית לכיסוי נרחב של מונדיאלים ואולימפיאדות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 10 ביולי 1990 תמך והצביע יחד עם שני נציגי המערך הנוספים בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק והיו"ר אהרון הראל בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית . הוא היה עו"ד ונוטריון פרטי.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל נולד ב- 7 במאי 1939 בירושלים. הוא צמח על ערכי תנועת העבודה. היה בעברו מנכ"ל עיריית ירושלים. הנשיא החמישי יצחק נבון שכיהן בתום כהונת הנשיאות שלו כשר החינוך בממשלת ישראל [2] היה האיש ששלח את רוני פיינשטיין לוועד המנהל של רשות השידור. עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הובלתי בוועד המנהל מראשית קו קשוח נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת פרי מינויו של ראש הממשלה יצחק שמיר. אני זוכר שהתרשמתי רע מאוד מהדרך הלא ראויה בה רצה אורי פורת לסלק את מנהל רדיו "קול ישראל" את גדעון לב ארי מתפקידו. התנגדתי לאורי פורת פוליטית ומקצועית. אח"כ היו לי גם מחלוקות עם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל שהחליף את אורי פורת ז"ל. אני זוכר היטב את ההתנגדות הנמרצת שלי לשידור מסיבי של משחקי מונדיאל איטליה 1990 בטלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה גוף שידור מונופוליסטי בימים ההם והיה ידוע לי שמחצית מהצופים משלמי האגרה לא רצו לראות בכלל כדורגל".

ב- 1987 חתם קונסורציום השידור הציבורי הבינלאומי המונה שישה גופי שידור ציבוריים (כולל את ה- EBU איגוד השידור האירופי העשיר מכולם בתוכו) על חוזה שידורים משולש בלעדי עם ה- FIFA, הכולל שלושה מונדיאלים רצופים. זה של איטליה 1990, ואת הבאים אחריו ארה"ב 1994, וצרפת 1998.

הקונסורציום הבינלאומי הורכב מאיגודי השידור האלה : EBU איגוד השידור המערב אירופי, OIRT איגוד השידור המזרח אירופי, URTNA איגוד השידור של מדינות אפריקה, ASBU איגוד השידור של המדינות הערביות, ABU איגוד השידור של מדינות המזרח הרחוק (למעט אוסטרליה ויפן שפעלו בכוחות עצמן), ו- OTI איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה. בהסכם נקבע כי הקונסורציום ישלם ל- FIFA עבור שלושת המפעלים האלה של איטליה 1990 + ארה"ב 1994 + צרפת 1998 סך של זכויות שידורים העומד על 345.000000 (שלוש מאות ארבעים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים, סכום השווה ל- 230.000000 (מאתיים ושלושים מיליון) דולר. זה היה חוזה כספי מצוין וזוֹל מאוד שלא חזר על עצמו עוד בעתיד. העוֹל הכספי העיקרי נפל על ה- EBU העשיר. חברות בו כ- 55 רשתות טלוויזיה ציבוריות (גם את רשות השידור הישראלית) וביניהן רשתות גדולות ועשירות כמו ה- BBC ו- ITV הבריטיות, RAI האיטלקית, TVE הספרדית, ARD ו- ZDF הגרמניות, 1 TF ו- 3 F 2 / F הצרפתיות. ה- EBU שילם מתוך הסכום הכללי % 38.5 שהיוו 133.000000 (מאה שלושים ושלושה מיליון) פרנקים שווייצריים .

ה- Breakdown של הסכום הכללי 345.000000 פרנקים שווייצריים התחלק בשלושת המונדיאלים כלהלן :

מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 [3]. המחירים בפרנקים שוויצריים.

ששת גופי השידור הבינלאומיים משלמים ביחד : 95.000000 (שווה ל- 63.300000 דולר).

ה- EBU משלם בנפרד : 35.000000 (שווה ל- 23.300000 דולר).

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית : 455000 (שווה ל- 300500 דולר).

הערה : עלות של כל משחק בודד מ- 52 משחקי מונדיאל איטליה 90' עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמדה על 5770 (חמשת אלפים ושבע מאות שבעים) דולר.

מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994 [4]. המחירים בפרנקים שווייצריים.

ששת גופי השידור הבינלאומיים משלמים ביחד : 115.000000 (שווה ל- 76.600000 דולר).

ה- EBU משלם בנפרד : 45.000000 (שווה ל- 30.000000 דולר).

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית : 576000 (שווה ל- 384000 דולר).

הערה : עלות כל משחק בודד מ- 52 משחקי מונדיאל ארה"ב 94' עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמדה על 7385 (שבעת אלפים שלוש מאות שמונים וחמישה) דולר.

מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 [5]. המחירים בפרנקים שווייצריים. 

ששת גופי השידור הבינלאומיים משלמים ביחד : 135.000000 (שווה ל- 90.000000 דולר).

ה- EBU משלם בנפרד : 53.000000 (שווה ל- 35.300000 דולר).

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית : 705000 (שווה ל- 470000  דולר).

הערה : עלות כל משחק בודד מ- 64 משחקי מונדיאל צרפת 98'  עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדה על 7344 (שבעת אלפים שלוש מאות ארבעים וארבע) דולר.

תקציב הפעולות של COL עמד על 120.000000 (מאה ועשרים מיליון) דולר. בהסכם המסחרי בין הוועדה המארגנת המקומית COL (ראשי תיבות של Comitate Organizzatore Locale) ל- FIFA, נקבע כי הפדיון הכספי של הוועדה המארגנת המקומית יבוא משני מקורות : מהכנסות ה- FIFA ומהכנסות מהפרסומות ושיווק הסמליל (Logo) וקמֵע (Mascot) של המשחקים. FIFA התחייבה להעביר ל- COL סכום בן % 9 ממכירת הכרטיסים ל- 52 המשחקים, % 9 מזכויות שידורי הטלוויזיה של הקונסורציום הבינלאומי, % 9 מחוזי הפרסום, ו- % 30 החזר הוצאות הקשורות ללוגיסטיקה של אירוח 24 הנבחרות המגיעות מארצות מוצאם לאיטליה. כמו כן נקבע כי COL תקבל % 100 מהרווחים של החוזים עם שמונה החברות האיטלקיות המספקות את השירותים המבצעיים של הטורניר, % 30 מהכנסות החוזים עם חברות המוצרים, % 100 מהכנסות החוזים עם שתי החברות האיטלקיות "משתפות הפעולה" (Collaborators) ו- % 80 מזכויות השימוש בסמל וקמֵע המשחקים, וכן % 20 מזכויות המכירה של סמל (Logo) וקמע (Mascot) המשחקים לקהילייה האירופית.

זהו ביזנס כלכלי אדיר. הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI (נעזרה בכוח אדם וציוד ע"י מספר רשתות טלוויזיה אירופיות החברות ב- EBU), הציבה ב- 12 האצטדיונים כ- 24 ניידות שידור ברחבי איטליה שכללו 375 (שלוש מאות שבעים וחמש) מצלמות טלוויזיה. בין 11 ל- 16 מצלמות בכל משחק. 1200 (אלף ומאתיים) אנשים הרכיבו חמישה ציוותי הפקה וצילום מיוחדים שתפעלו את ניידות השידור בשתיים עשרה הערים. RAI עתידה הייתה להפיק בתקופת המונדיאל כ- 3000 (שלושת אלפים) שידורי טלוויזיה Unilateral בני 25000 (עשרים וחמש אלף) שעות. 147 רשתות שידור של טלוויזיה ורדיו עתידות היו לכסות את טורניר מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. בכל אִצטדיון הוקם מרכז טלוויזיה ועיתונות עצמאי משלו כמו גם נקודת שידור לוויינית למשלוח כתבות Unilateral ישירות למי שרצה מהאצטדיון המקומי לתחנות האם שלו מהירות וראשוניות הדיווח העיתונאי בטלוויזיה מותנה לחלוטין בטכנולוגיה החדשנית. משרד התקשורת האיטלקי הציב בכל תריסר האצטדיונים 7864 (שבעת אלפים שמונה שישים וארבע) מכשירי טלפון לעיתונות הכתובה ועוד 1645 (אלף שש מאות ארבעים וחמישה) מכשירי טלפון לאנשי הטלוויזיה והרדיו. ה- כדורגל באיטליה הוא דת והכרטיסים נמכרו כלחמניות טריות. הוועדה המארגנת האיטלקית עתידה הייתה למכור כ-  2.600000 (שני מיליון ושש מאות אלף) כרטיסים בתוך ימים ספורים ל- 52 משחקי הטורניר.

לתוך הקלחת הזאת של מונדיאל איטליה 1990 נכנסה הטלוויזיה הישראלית ומחלקת הספורט בפיקודי יחד עמה. לחבר הוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז"ל זה לא הזיז. המאבק המַר והמתמשך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נגד ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) על בכורת שידורי הספורט החל מייד עם תום משחקי גביע העולם בכדורגל איטליה 1990. ביום ראשון- 3 ביוני 1990 נשלחתי ע"י נִסִים מִשְעַל מנהל הטלוויזיה לרוֹמָא להפיק, לערוך, לשַדֵּר ולנַהֵל את שידורי מונדיאל הכדורגל האיטלקי. בשובי לארץ כעבור ארבעים יום וארבעים לילה ב- 11 ביולי 1990, קִידֵם את פני מנהל טלוויזיה אחר. יוסף בר-אל. דומה היה כי בחירת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה משנית בחשיבותה רק למונדיאל האיטלקי. העיתונות הישראלית לגווניה השונים דנה והעניקה Space עצום למכרז רשות השידור ודנה ודשה עוד ועוד בבחירת מנהל טלוויזיה חדש.

התככים והמניפולציות הפוליטיות בתוך ומחוץ לרשות השידור פעלו במלוא עוזם. מנהל הטלוויזיה הזמני נִסִים מִשעַל המוכשר הוּדַח. זאת הייתה הפתעה מפני שנסים משעל היה עיתונאי בעל שיעור קומה ומוניטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. הוא היה איש חטיבת החדשות והוכיח את עצמו בכל זירה עיתונאית בארץ וגם כשליח רשות השידור לארה"ב. התרוצצו אז שמועות כי ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר לא מחבב (בלשון המעטה) את מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל מפני שלא הצליח לרסן את הכתב המדיני שלו יִגְאָל גוֹרֶן. יִגְאָל גוֹרֶן שָב וביקר את פעולות הממשלה בראשות יִצְחָק שָמִיר וביקש הסברים מראשה. ראש הממשלה יצחק שמיר נענה לבקשת יִגְאָל גוֹרֶן והעניק לו ריאיון אך התנה בשיחה מוקדמת ביניהם כי מספר שאלות רגישות לא יישאלו. משהפר כתב הטלוויזיה את ההסכם השיב לו ראש הממשלה כלהלן : "הרי סיכמנו כי את השאלה הזאת לא תשאל". יִצְחָק שָמִיר כה רגז על יִגֱאָל גוֹרֶן עד שקטע את הריאיון במהלכו, ניתק את המיקרופון (Neck microphone) המותקן על דש חליפתו, התרומם מכיסאו סר וזועף, ונפנה לדרכו. הריאיון עם ראש הממשלה וקטיעתו שודר בהבלטה ב- "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית As is, כמו שהוא. ראש הממשלה יצחק שמיר לא שכח ונסים משעל שילם את המחיר. הבחישות וההתערבויות הפוליטיות במינויים פרסונאליים בכירים בתוככי רשות השידור היו מנת חלקה מקדמת גברו. פעם ניסו להסתיר זאת. עכשיו עשה זאת ראש הממשלה יצחק שמיר בגלוי. הוא דרש במפגיע ב- 9 ביולי 1990 משלושת נציגי מפלגת הליכוד בוועד המנהל וממנכ"ל רשות השידור אריה מקל הנוטלים חלק בוועדת המכרז הבוחרת למחרת במנהל טלוויזיה חדש, לתת את קולם ליוסף בר-אל ובשום אופן לא לנסים משעל. דוברי ראש הממשלה פרסמו את הצַו בפרהסיה כדי לא לתת לשליחי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור כל אפשרות לחמוק מההוראה הבלתי כתובה. ראש הממשלה יצחק שמיר רצה במינויו של יוסף בר-אל האיש שהבטיח לוֹ לנהוג ביד קשה בעיתונאים הסוררים ולעשות סדר בבלגן. מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי אחימאיר כי תמיכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר ביוסף בר-אל נובעת מאכזבתו ממצבה של הטלוויזיה ומכפי שהיא נראית עכשיו. שני אנשי טלוויזיה נוספים יוסי צֶמַח בימאי בעל מוניטין עצום ומנשה רָז הגישו אף את מועמדותם לתפקיד מנהל הטלוויזיה אך בהיותם חסרי גב פוליטי איש לא ספר אותם.

igal goren 1טקסט תמונה : קיץ  1969. יגאל גורן (במרכז) בתחילת דרכו בטלוויזיה ישראלית הציבורית. משמאל, מנהל שירותי הפקה יוסי לנדאו ומימין הבימאית רינה הררית. (התמונה באדיבות רינה הררית. ארכיון יואש אלרואי. כחל הזכויות שמורות).

נִסִים מִשְעַל נלחם מלחמה אבודה. היה זה ידידו יִגְאָל גוֹרֶן שהכשיל אותו ברגע האחרון. הוא, נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה כאיש חלש שאיננו מסוגל לשלוט בעובדיו. במקומו של נסים משעל מינתה ועדת המכרזים של רשות השידור ביום שלישי – 10 ביולי 1990 פה אחד את יוסף בר-אל לנהל את הטלוויזיה לתקופה של שלוש שנים עד קיץ 1993. וועדת המכרזים שהורכבה משבעת חברי הוועד המנהל בראשות היו"ר אהרון הראל, המנכ"ל אריה מֶקֶל עצמו, ושני העיתונאים אריה אבנרי ועמוס בן ורד נציגי אגודת העיתונאים התל אביבית והירושלמית העדיפה את יוסף בר-אל שהתמחה בשידורי טלוויזיה על גבול התעמולה בשפה הערבית בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת והאמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית כמתווה מדיניות שידור אלקטרונית, כפי שכתב דן שילון בספרו "בשידור חי" בהוצאת "ידיעות אחרונות" מ- 1998 [6] על פניו של נסים משעל הרענן והחכם. חיש מהר התברר כי הבחירה ביוסף בר-אל הייתה שגיאה פַטָאלִית ובְכִיָיה לדוֹרוֹת. היו לכך השלכות שליליות מרחיקות לכת בהמשך הדרך. ראה גם הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "רוֹש ולענה". העיתונאיות שסיקרו את תהליך הבחירה דיווחו כי יוסף בר-אל הבטוח בניצחונו בכל מקרה התקשר לביתו של הח"כ ומזכ"ל מפלגת העבודה מיכה חריש ואיים עליו כי אם שלושת נציגי העבודה בוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק, רוני פיינשטיין ז"ל, והיו"ר אהרון הראל ז"ל לא יצביעו בעדו הרי שהמפלגה תינזק לאחר מינויו.

יוסף בר-אל היה מועמדו הוודאי והמובהק של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר שראה בו נאמן השלטון. נסים משעל היה לאין ערוך כּישרוני יותר מיוסף בר-אל אך נחשב לעיתונאי עצמאי מידַי. ניתנה ההוראה הבלתי כתובה לנציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור החברים שלמה קוֹר, אַמְנוֹן מֶנְדָה, אוּרִי אוֹרֶן המאיישים את וועדת המכרזים ובראשם יו"ר הוועדה המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל לתמוך ללא סייג במועמד ראש הממשלה. גם נציג המפד"ל בוועד המנהל של רשות השידור אוּרִי פַלָח הרים את ידו עבור יוסף בר-אל. ההצבעה בוועד המנהל של רשות השידור על מינוי מנהל לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה פוליטית מעיקרה. נושא ההצבעה לא היה על כּשרון ומקצוענות טלוויזיונית אלא על יישור קו ונאמנות פוליטית לכל ראש ממשלה כזה או אחר. וודאי במקרה הזה בו מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל היה פרי בחירה ומינוי אישי של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר. אַרְיֵה מֶקֶל היה נאמנו של יִצְחָק שָמִיר ברשות השידור [7] והליך המינוי לתפקיד הרם היה יפה והתאים לבחירתו של יוסף בר-אל . הרמת הידיים הראשונה בוועד המנהל הייתה מפוצלת ולא אחידה. יוסף בר-אל זכה אומנם ברוב קולות אך הייתה לו גם אופוזיציה. שניים הצביעו נגדו. שמונה הצביעו בעדו. פתאום התעורר אַמְנוֹן מֵנְדָה ז"ל נציג הליכוד כפי שסיפר לי לאחר ימים : "הצעתי לערוך סיבוב נוסף של הצבעה שבו ירימו את ידם בעד יוסף בר-אל כל עַשֶרֶת חברי וועדת המכרז כדי למנוע מחלוקות ולזות שפתיים. רציתי שכולם יישרו קו עם רצונו של ראש הממשלה יצחק שמיר. רציתי שיבשרו לציבור בישראל כי מנהל הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נבחר פה אחד לתפקידו רב האחריות. ראיתי בעובדה הזאת מניעת מחלוקות עתידיות בתוך רשות השידור. הצבעה פה אחד הייתה אינטרס שלי כחבר בוועד המנהל של רשות השידור".

amnon menda 2

טקסט תמונה : זהו אמנון מנדה ז"ל חבר בוועד המנהל של רשות השידור בשנת 1990. הוא ארגן הצבעה חוזרת בוועדת המכרזים ב- 10 ביולי 1990 כדי ליצור דימוי של בחירה אחידה פה אחד בעד מינויו שליוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הניסיון הצליח. בסבב ההצבעה השנייה זכה יוסף בר- אל בקולם של כל עשרת אנשי וועדת המכרזים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להפתעת הכול זכתה בקשתו של אמנון מֶנְדָה ז"ל להיענוּת מלאה. העסק הזה היה מדהים. כל עשרת חברי וועדת המכרז – מנכ"ל רשות השידור אריה מקל (מינוי של ראש הממשלה יצחק שמיר), יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל (העבודה), שלמה קור ז"ל (ליכוד), אמנון מנדה ז"ל (ליכוד), אורי אורן (ליכוד), גב' דליה איציק (עבודה), רוני פיינשטיין ז"ל (עבודה), אורי פַלָח (מפד"ל), נציג אגודת העיתונאים עמוס בן ורד (הארץ), ונציג נוסף מטעם אגודת העיתונאים אריה אבנרי (ידיעות אחרונות) – הרימו בסֶבֶב השני את ידם עבור מועמדו המועדף של ראש הממשלה. לא ייאמן. לא רק שלושת נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל דליה איציק, רוני פיינשטיין ז"ל ויו"ר הועד המנהל עצמו אהרון הראל ז"ל עשו כך אלא גם שני העיתונאים שכיהנו בוועדת המכרזים : עמוס בֵּן וֶרֶד מעיתון "הארץ" איש אגודת העיתונאים הירושלמית ואַרְיֵה אָבְנֵרִי מ- "ידיעות אחרונות" המשויך לאגודת העיתונאים התל אביבית. שניהם נגררו אחרי הרוב והתנדבו לאמץ את בקשת אמנון מנדה. יוסף בר-אל זכה בניצחון מוחֵץ. גב' דליה איציק גילתה אהדה והערכה רבה במשך שנים רבות ליקירה בטלוויזיה וברשות השידור יוסף בר- אל. טעמיה שמורים עמה. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק'" שרון בבושת פנים את יוסף בר-אל מהכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. 13 שרים תמכו בהדחה המיידית של יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור מכהן. שני שרים היו נגד : השרה דליה איציק אוהבתו של יוסף בר-אל התייצבה על רגליה האחורית נגד הדחה. יחד עם השר מאיר שטרית תמכה נמרצות והצביעה בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו. היא עשתה כל אשר לאל ידה כדי להשאיר את יוסף בר-אל על כנו. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "רוש ולענה". אולם נעזוב זאת עכשיו. אני שָב ל- 10 ביולי 1990.

barel 2טקסט תמונה : 11 ביולי 1990. יממה לאחר תום מבצע השידורים של מונדיאל איטליה 1990. יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה מכריז בפומבי וברבה ב- 11 ביולי 1990 בעיתון "מעריב" על ניצחונו במכרז למנהל הטלוויזיה. "אני מרגיש על הכיפאק – ידעתי שאנצח", הצהיר. להכרזת הניצחון שלוֹ והזכייה במינוי היה צליל וגוון טוֹן של דברי שחץ חסרי תקדים. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרהב הזאת ומתי העז קודם לכן מנהל טלוויזיה להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות. (מתוך לקט קטעי עיתונות של רשות השידור. באדיבות העיתון "מעריב"). 

מזכ"ל מפלגת העבודה מִיכָה חַרִיש תקף באותו יום בחריפות רבה את דַלְיָה אִיצִיק, רוני פיינשטיין ז"ל, ואת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל על שתמכו במועמדות יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. תמיכת נציגי מפלגת העבודה ביוסף בר-אל הולידה וויכוח מר ונוקב בתוככי המפלגה. במקביל תקף מִיכָה חָרִיש גם את ראש הממשלה יצחק שמיר על הפוליטיזציה שהִשליט במכרז מנהל הטלוויזיה בו כפה על חברי הליכוד הצבעה כיתתית. מיכה חריש סיפר בפומבי וגם לי [8] כלהלן : "יוסף בר-אל טִלפֵּן אליו שלושה ימים לפני המכרז, ואיים עליו במרומז שאם מפלגת העבודה לא תתמוך בו היא תצטער על כך מאוד". הציטוט הנ"ל הופיע ב- 11 ביולי 1990 עיתונים. בתוספת לציטוט הפנטסטי נאמר כי בהמשך השיחה הטלפונית חזר בו יוסף בר-אל מדבריו ואמר למיכה חריש לא לראות בטקסט שאמר – אִיוּם. מיכה חריש הגיב מצדו כי הוא ראה בטקסט של יוסף בר-אל אִיוּם והוא רואה בו גם היום אִיוּם.

barel 3טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. עיתון "על המשמר". מתוך לקט עיתונות של רשות השידור. סיקור בחירתו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י הכתבת פאר- לי שחר בעיתון "על המשמר". הידיעה העיתונאית של פאר לי שחר כוללת את הציטוט של מיכה חריש בו הצהיר כלהלן : "במוצאי שבת התקשר אליו יוסף בר-אל ואמר לו כי אם מפלגת העבודה לא תתמוך בו היא תצטער על כך מאוד". (באדיבות ובסיוע אנשי בית אריאלה בתל אביב).

barel 6טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. מתוך לקט עיתונות של הטלוויזיה ישראלית הציבורית. העיתונים "הארץ" ו- ג'רוזלם פוסט" מסקרים את בחירת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת ההתמקחות הפוליטית בין חברי הוועד המנהל לבין עצמם בעניין הבחירה והעדפתו של יוסף בר-אל על פני נסים משעל (באדיבות "הארץ" ובאדיבות "ז'רוזלם פוסט).

barel 7טקסט מסמך (1) : 11 ביולי 1990. מתוך לקט עיתונות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. העיתון "חדשות". סיקור בחירתו של הכתבת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י הכתבת רונית אנטלר בעיתון "חדשות". באדיבות מו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן).

barel 8טקסט מסמך (2) : 11 ביולי 1990. מתוך לקט עיתונות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. העיתון "חדשות". סיקור בחירתו של הכתבת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י הכתבת רונית אנטלר בעיתון "חדשות". באדיבות מו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן).

מינוי יוסף בר-אל לתפקיד הרם היה פוליטי ולדאבון לֵב לא מקצועי. הממנים היו פוליטיים. והמשחק הפוליטי היה מכור מראש. נשאלו אז הרבה שאלות והורמו גבות, מה פתאום נבחר דווקא יוסף בר-אל ? איזה אינטרס היה למשל לנציגת מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק להצביע בעד מועמד הליכוד שהתפרסם כאיש טלוויזיה חסר יושרה מקצועית, נטול כישרון, ושהוגדר ע"י אנשי מקצוע בטלוויזיה כתועמלן שידור, כדי למנותו לתפקיד עיתונאי כל כך חשוב ורב אחריות. חמש עשרה שנה אח"כ בחודש מאי 2005 חשפה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי עצה של היועץ המשפטי שלה עו"ד מֶנִי מָזוּז את קלונו של יוסף בר-אל ברבים כמנכ"ל מושחת המשתמש בשוחד מסך, והדיחה אותו בבושת פנים מכֵּס מנכ"ל רשות השידור. אך בל אקדים את המאוחר. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "רוש ולענה". היה ברור שהאיש הזה יוסף בר-אל נבחר להתייצב ברוֹם אחת הפסגות של השידור הציבורי בשל קשריו ולא בגלל כישוריו. יוסף בר-אל ניהל במשך שנים רבות סניף טלוויזיה קטן ולא חשוב שאשנבו הצַר נפתח לציבור הערבי בקושי מידי כשעה וחצי ביום. תשעים דקות ס"ה. הוא לא חולל נצורות בעשרות שנותיו בשידוריו בשפה הערבית ושיווק את שידוריו לציבור שלו כקומיסר פוליטי. דן שילון התייחס לתופעת יוסף בר- אל בספרו "בשידור חי" והגדיר אותו ללא כחל ושרק כתועמלן טלוויזיוני. הוא לא היסס להרחיב על כך בספרו, וכתב כך : "יוסף בר-אל האמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית. לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורת החדשות בשפה הערבית טלפון לעורך, לכתב, או למנהל – וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בשפה הערבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים, של כיבודים, ו- "עליות לתורה". ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בשפה הערבית כבתוך שלהם כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול – בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי שוחד מסך" [9]. זאת טרגדיה מקצועית בה איש תקשורת מוביל של שידור ציבורי במדינה חופשית מבקש לרצות את הפוליטיקאים". שידורי רשת הטלוויזיה בשפה העַרבית אותה ניהל במשך שנים ארוכות נפלו בהרבה באיכותם וערכם מהשידורים בשפה העִברית, ונשאו עמם רייטינג דָלִיל עד למאוד.

shamir 1 טקסט תמונה : 7 בספטמבר  1989. אולפן הטלוויזיה בשפה הערבית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכונת רוממה בירושלים. שלושה עיתונאי טלוויזיה בכירים בטלוויזיה בשפה הערבית : שלמה גנור, יוני בן מנחם, ויחזקאל "זיקי" יעקבי מראיינים את ראש הממשלה יצחק שמיר. ראש הממשלה יצחק שמיר מינה באפריל 1989 את אריה מקל למנכ"ל רשות השידור. אריה מקל בתמיכתו של יצחק שמיר היה האיש המרכזי שקידם את מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה ביולי 1990. אח"כ הצטער צעד רב על המינוי הכושֵל . עיתונאי הטלוויזיה בשפה הערבית לא נפלו מעמיתיהם בחטיבת החדשות בשפה העִברית אך אמינותם הייתה עמומה והועמדה בספק משום דעה מוצקה שרווחה בציבור מזה זמן רב כי הקברניט שלהם צועד שלוב זרוע עם השלטון. (לע"מ תמורת תשלום).

mekel ynonטקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. שלישיית השלטון שתמכה ביוסף בר- אל ובי בעת ובעונה אחת. זיהוי מימין לשמאל : מני ווייצמן חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה, עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, ואריה מקל מנכ"ל רשות השידור. שלושתם היו אנשים ישרי דרך שגילו יחס אוהד וחם לשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוליד עד מהרה מאבק כוחות עיקש שעוד אדוּן בו, בינו לבין מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל שתמך בראשית ההליך במהלך המינוי. לאחר שנים אמר לי מנכ"ל רשות השידור אריה מקל כלהלן : "הבחירה ביוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הייתה הוראה מפורשת של ראש הממשלה יצחק שמיר. עניין הכישרון, הידע, והיכולת שלו לא עמדו כאן לדיון. יצחק שמיר העדיף את יוסף בר-אל בתפקיד הזה ולא רצה את נסים משעל. ההוראה שלו אלי כמנכ"ל רשות השידור הייתה למנות את יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה", והוסיף, "יואש אלרואי, לא תאמין עד כמה האיש הזה יוסף בר-אל נשאר זר ואיננו מעורה בתרבות הישראלית. דיברנו באיזה הקשר תרבותי  שהוא על שחקנית הקולנוע, הטלוויזיה, והתיאטרון ענת עצמון, והוא שאל אותי מי זאת…? הוא לא שמע עליה". מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה החדש שהתמנה זה עכשיו לתפקידו למדו בתוך פרק זמן קצר לא רק שלא לאהוב האחד את השני אלא גם לא להעריך איש את רעהו. בלשון המעטה. אירוני לחשוב שדווקא המנכ"ל אריה מֶקֶל היה זה שנשא דברים בשבחו של המנהל החדש בתום הבחירה : "אני סבור שבחירתו של יוסף בר-אל היא בחירה טובה שתאפשר לפתוח דף חדש בטלוויזיה. זוהי תקופה מסובכת , אנחנו נכנסים לעידן התחרות", והוסיף בהדגשה, "אין טוב מיוסף בר- אל, אני שמח שנבחר מנהל מנוסה. עובדה שהוא נבחר פה אחד". אַרְיֵה מֶקֶל (מינוי פוליטי כנאמן ראש הממשלה) היה מספיק נבון לדעת שהצבעה פה אחד של חברי הועד המנהל והיו"ר (כולם מינויים פוליטיים מטעם מפלגותיהם) בעבור מועמד כלשהו איננה מעידה בהכרח על המצוינות של האיש. המנכ"ל נאם לפרוטוקול והיה עתיד להצטער חיש מהר על השבחים שהעניק בטרם עת למנהל הטלוויזיה החדש שלוֹ שנבחר למשרה הרמה רק לפני דקות ספורות. כזכור, מייד לאחר שנבחר לכהונה הרמה הצהיר יוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 בעיתון "מעריב", "אני מרגיש על הכיפאק, ידעתי שאנצח, אני מודה לכל העשרה שהצביעו עבורי ובמיוחד לאותם אחדים שהאמינו בי לאורך כל הדרך" [10].

ביום רביעי – 2 במאי 1990, נפגשנו נסים מִשְעַל ואנוכי עם אריה מֶקֶל בעניין תכנון לוח השידורים הסופי של מונדיאל איטליה. נסים משעל כמנהל הטלוויזיה החדש (במקומו של חיים יבין) היווה פיצוי מושלם ומשקל נגד למינויו של אֵלִימֶלֶך רָם למנהל חטיבת החדשות (במקומו של יאיר שטרן). נסים משעל היה עֵר לחשיבות שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה שנבחר זמנית לנהל אותו. הוא היה מוכשר, אינטליגנטי וחריף שכל וגם מהיר ביצוע. הייתה לי עמו שפה משותפת, ותליתי בו תקוות רבות. בעיקר לקראת המלחמה העקובה מרייטינג המתפתחת נגד ערוצי הכבלים ובראשם ערוץ 5. קיוויתי שהפוליטיקאים יבחינו בכישוריו וימנו אותו לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית באורח קבע. מה חבל שזה לא עבד ככה. אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל מנהל חטיבת החדשות היה אדיש (כעיתונאי ואיש חדשות) לאירועי הספורט החשובים לעומת נסים מִשְעַל שחשב שהם יתרון. אֵלִימֶלֶך רָם ראה במחלקת הספורט נטל ובשידוריה מעמסה. הוא לא התמצא לחלוטין בכל מערך ההפקה המסובך והמורכב של שידורי הספורט. זה היה רחוק ממנו כמזרח ממערב, זר לו, וזה גם לא עניין אותו.

ב- 17 ביולי 1989 נפגשנו מנהל הטלוויזיה חיים יבין ואנוכי עם מנכ"ל רשות השידור החדש אַרְיֵה מֶקֶל שהחליף את אורי פורת וכיהן בתפקידו כשלושה חודשים בלבד. הצגתי בפני אַרְיֵה מֶקֶל את היערכות מחלקת הספורט בשני המישורים, הלאומי והבינלאומי. זה היה כשנה לפני מונדיאל איטליה 1990. אַרְיֵה מֶקֶל היה קואופרטיבי. הוא הבין את משמעות האתגר וחשיבות האירוע והבטיח לי לעשות את המרב לשדר ישיר 46 משחקים מהטורניר (מתוך ה- 52) כמבוקשי.

yoash yavin 1טקסט מסמך : 17 ביולי 1989. מסמך הפגישה עם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה חיים יבין.(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עזיבתו של יָאִיר שְטֶרְן את ניהול חטיבת החדשות בקיץ 1989 הייתה אובדן (גדול) עבורי. יאיר שטרן סייע בידי במשך שש שנות ניהולו את חטיבת החדשות לעצֵב את שידורי הספורט בתקציבים והפקה. הוא היה לי משענת איתנה, קשוב לרעיונותיי, ותומך מובהק במרבית יוזמות השידור שלי. לא רק בשל אהדתו הטבעית לשידורי הספורט אלא בגלל אהבתו את המרקע הציבורי. הוא היה מבין הבודדים בעת ההיא בצמרת הניהול שהבין את הצורך בשיבוצם של אירועי הספורט הרלוואנטיים כנדבך שידור הכרחי בפירמידת ה- Media, ואת תרומתם בעיצוב לוח השידורים הציבורי הכללי. אחת מתכונותיו החשובות כמנהל ראשי של ישיבות ופגישות רבות הדנות ומטפלות בתכנון מערכי השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה יכולתו להבחין בין עיקר לטפֵל ולהכריע במהירות. אַרְיֵה מֶקֶל מינה אותו לתפקיד כתב רשות השידור בוושינגטון. לפני שטס לארה"ב שלח לי מכתב פרידה חם [11].

tsalash 1טקסט מסמך : 4 ביוני 1989. זהו מסמך ההערכה המקורי ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו כמנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1983. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משחקי גביע העולם היו אמורים להיפתח ביום שישי – 8 ביוני 1990 , בשש בעֶרֶב באִצטדיון היפהפה של "סַן – סִירוֹ" (San Siro) במִילָאנוֹ, במשחק בין אלופת העולם ארגנטינה לקמרון, אך עדיין הייתי עסוק יחד עם נסים משעל ב- לשכנע את מנכ"ל רשות השידור בחשיבות השידורים הישירים של המונדיאל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חלקם "נפלו" על חשבון זמנה של הטלוויזיה בשפה הערבית (בין 18.30  ל- 20.00) והתנגשו עם השידורים של יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. פקודת מבצע השידורים טרם נכתבה על ידי. גם עניין מגורי הצוותים טרם הושלם. העניינים ברשות השידור התנהלו כרגיל על מי מנוחות. לכולם היה שם זמן. המנכ"ל זימן לפגישה תיאום את נסים משעל מ"מ מנהל הטלוויזיה, את יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית, ואותי. אַרְיֵה מֶקֶל רצה לשמוע את טיעוניו של יוסף בר-אל כנגד בקשתי המפורשת לשָדֵר ישיר במלואם את כל משחקי המונדיאל של איטליה 1990, או לפחות את רובם, גם על חשבון זמן השידור של יוסף בר-אל. יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעיה עם המונדיאלים המתקיימים על אדמת אירופה. סיפור גרוטסקי ועצוב. הם מטרידים ומפריעים את מנוחתו של יוסף בר-אל. שעות המשחקים של מונדיאל איטליה 1990 שכל מדינת ישראל רוצה לראותם בטלוויזיה מתנגשים בשֵש בערב עם השידורים בשפה הערבית שהם בתחום שליטתו של יוסף בר-אל בין שֵש וחצי לשמונה בעֶרֶב. הוויכוחים הפתטיים האלה התנהלו גם בשידורי גביע העולם של מערב גרמניה ב- 1974 וספרד 1982.

yoash 2טקסט תמונה : נובמבר 1989. הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. אנוכי במשרדי מחלקת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1974 היה ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית גם הבוס הישיר של יוסף בר-אל ולא עשה לוֹ שום חשבון. הוא קבע תזה בה הצופים משלמי האגרה חשובים יותר מכל אחד אחר וגם יותר מיוסף בר-אל. הטלוויזיה בעַרבִית תבעה לשלוח שַדָּר משלה לצדם של דן שילון, אלכס גלעדי, ויאיר שטרן, אך ארנון צוקרמן נִפְנֵף אותם ועמד בפרץ כחומה בצורה. "שיפסיקו לבלבל את המוח", אמר לאנשי הטלוויזיה בשפה הערבית  והוסיף, "הצופים הערביים אזרחי מדינת ישראל מבינים עִברית ואני בטוח שהם ייהנו מהשידורים של דן שילון". סַלִים פתאל ויוסף בר-אל מובילי השידור בשפה הערבית בטלוויזיה נכנעו. את אותו תוכן הדברים אמר פחות או יותר מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ליוסף בר-אל ערב הרכבת משלחת הטלוויזיה לסיקור אולימפיאדת מינכן באוגוסט – ספטמבר 1972. יוסף בר- אל תבע במפגיע לצרף למשלחת את איש הספורט שלו מחמוד אבו באכר. שמואל אלמוג סירב (ראה קובץ מס' 3 של "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", עמודים 62 – 59). ב- 1982 בספרד הייתה התמונה שונה. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד נכנע מהטעמים שלוֹ ליוסף בר-אל. הוא אומנם הפקיע מעֵת לעֵת את זמן השידורים של הטלוויזיה בערבית לטובת כדורגל אך היות והיה זקוק לנאמנות שלו פִּיצָה אותו כפי שמנכ"ל רשות שידור יודע לעשות במובנים אחרים. לעיתים מגוחכים ומעוררי תימהון. יוסף "טומי" לפיד ז"ל שלח את סולומון מוניר שַדָּר הספורט בערבית כחבר מן המניין במשלחת השידור הרשמית של הטלוויזיה הישראלית למונדיאל ספרד 1982 כדי שידווח לצופים מהמוניטור המוצב במשרד ב- IBC במדריד כאילו שאי אפשר לעשות זאת מהאולפן בירושלים. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ידע היטב כי השַדָּר בשפה הערבית לא ישדר ולוּ משחק אחד בשידור ישיר מעמדת שידור באצטדיון כזה או אחר ברחבי ספרד הענקית. הוא הורה לסולומון מוניר לשדר Off tube ובכך לעג במסווה עיתונאי לעיתונאות הטלוויזיונית הקלוקלת שמייצגים יוסף בר-אל ושליחו סולומון מוניר. הוא כפה עליהם אבסורד. לשדר Off tube מהמוניטור במדריד (דבר שכמובן אפשר לעשות אותו הדבר, אותו Off tube, מהמוניטור בירושלים) העיקר שיהיה נציג בשפה הערבית במדריד 1982 כדי לסתום פיות ולמנוע מעשי חתרנות בעתיד. יוסף "טומי" לפיד ז"ל ידע היטב כי עיתונאות Off tube היא קשקוש מוחלט. הוא כבר נתן לכך ביטוי מזהיר לדעתו זאת בטרם שידורי ה- Off tube מירושלים של אולימפיאדת מוסקבה 1980 באותו המסמך הבלתי נשכח שכתב לאלכס גלעדי ב- 19 ביוני 1980.

יוסף "טומי" לפיד ז"ל שהיה עיתונאי בעצמו משכמו ומעלה הבין מייד ששידורי Off tube ממוניטור הטלוויזיה הם חרבון עיתונאי ומס שפתיים בלבד, אולם מפני שיוסף בר-אל וסולומון מוניר לא תבעו ממנו מעולם את הצבתו של השַדָּר בשפה הערבית בעמדות השידור באצטדיונים, שיחק יוסף "טומי" לפיד ז"ל עמם את המשחק עד הסוף וסתם את הפה. משחק מכור. זה מה שהוא אמר לי בטרם מת. אלו היו פני הדברים והרקע לפגישה מרובעת בהשתתפות מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, שני מנהלי הטלוויזיה בעברית וערבית נסים משעל ויוסף בר-אל, ואנוכי – ערב שידורי מונדיאל איטליה 1990 – בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים היו לי לא מעט שיחות בלתי אמצעיות עם מנכ"ל רשות השידור שלי אריה מקל בענייני הפקות שידורי הספורט בארץ ובעולם לרבות מונדיאל איטליה 1990. הצהרתי בפניו שאם הוא תומך ועומד על הטסת שדר בשפה הערבית (סולומון מוניר) למונדיאל איטליה 1990 הרי שיהיה נחמד אם יאפשר לו לשדר ישיר מהאצטדיונים ברחבי כשמדובר בזמני השידור בשפה הערבית עליהם נופלים המשחקים בין 18.30 ל- 20.00. אריה מקל היה איש מעשי ומהיר תשובה, וכך ענה לי, "תראה יואש אלרואי זה כבר יותר מידי. אני פחות או יותר שומר על סטאטוס קוו שאותו יצרו שלושת המנכ"לים לפניי הלא הם יצחק לבני במונדיאל ארגנטינה 1978 (הערה שלי : השַדָּר בשפה הערבית בבואנוס איירס ב- 1978 היה מחמוד אבו באכר), יוסף "טומי" לפיד במונדיאל ספרד 1982 (הערה שלי : שדר ה- Off tube בשפה הערבית במדריד היה סולומון מוניר), ואורי פורת במונדיאל מכסיקו 1986 (הערה שלי : שדר ה- Off tube בשפה הערבית במכסיקו סיטי היה סולומון מוניר). זאת הסיבה שאני מאשר להטיס לרומא גם את השדר בשפה הערבית סולומון מוניר. ברור ששידור Off tube הוא ביזיון עיתונאי".

שני הזמנים המרכזיים של המשחקים באיטליה נקבעו ע"י הוועדה המארגנת לשֵש לפנות עֶרֶב (18.00) ועֶשֶר בעֶרֶב (22.00) על  פי שעון ישראל. 17.00 ו- 21.00 על פי שעון אירופה. 22 משחקים מתוך הכמות הכוללת של 52 משחקי האליפות החלו בשֵש בערב. זה דווקא היה סידור ותּכנון נוח, אך לרוע המזל השעה שֵש וחצי (18.30) הייתה משבצת שידור השייכת לטלוויזיה בערבית. הטלוויזיה בערבית הייתה כמעין רשת עצמאית (במסגרת השידור הציבורי) ששידרה בקושי תשעים דקות ביממה על סִיגְנָל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך הייתה כנראה מספיק חשובה כדי לסדר לעומד בראשה תואר של מנהל טלוויזיה. רבים ברשות השידור ראו בשידורי הטלוויזיה בעַרבית "אֶבֶן נֶגֶף" מעין קוֹץ התקוע לעַד בגרונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רבים אחרים לעגו לתכניה וראו בהם "שידורים מטעם". על עובדה אחת אי אפשר היה להתווכח. השידורים האלה קטעו בצורה מלאכותית מידי ערב את רֶצֶף השידורים בשפה העִברית. הסיגנל המשותף עתיק היומין של השידור הציבורי בשתי השפות הפך לרועץ כשהחל המאבק ההיסטורי נגד ערוץ 2 המסחרי. תוצאות המאבק השתקפו מבעד למתמטיקה של הרייטינג. זאת הייתה אספקלריה גלויה שלא ניתן היה להסתירה, אבל אותם אנשי השידור הציבורי שניגפו בפני הרייטינג השופע של ערוץ 2 נימקו זאת בכך ששידורי ערוץ 1 בעברית ובערבית ניצבים מעל לשיקולי הרייטינג. עוּרְבָא ופַרָח.

יוסף בר-אל המנהל הוותיק של הטלוויזיה בשפה הערבית מאז 1977 / 1976, פרי מינויו ומעשה ידיו של מנכ"ל רשות השידור בעבר יִצְחָק לִבְנִי, עשה כל מאמץ להתנהג כמנהל רשת שידור. הוא התנגד ככל יכולתו לשידור המשחקים מאיטליה על חשבון זמן השידור שלו . כשאמרתי לו כי, "שידורי המונדיאל מעניינים את הציבור הערבי לא פחות מאשר את הצופים דוברי העברית", נפגַע והשיב לי מייד בנוכחותו של המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל, "יואש אלרואי, אל תתחצף". הוא ראה בגזלת זמן השידור "שלוֹ" והפקעתו לטובת שידורי הכדורגל פגיעה בכבודו האישי. לבסוף הושגה נוסחת פשרה חצויה. אַרְיֵה מֶקֶל ונִסים מִשְעַל שנשאו באחריות הראשית למדיניות השידורים של הטלוויזיה היו הגיוניים וניצבו כמובן לצִדִי. הם הבינו את חשיבות שידורי המונדיאל, את הפופולריות שלהם, ואת עיקרון חשיפתם ברשת שידור ארצית המחזיקה בזכויות השידורים אקסקלוּסיבית, אך לא נלחמו באומץ לב נגד יוסף בר-אל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה פגיעה. עיצוב לוח שידורי מונדיאל איטליה 1990 סורס. המנהלים לא פעלו באמת לטובת משלם האגרה. אפשר היה רק להתגעגע לארנון צוקרמן אך בלתי אפשרי להחזיר לאחור את גלגלי הזמן.

yoash 3טקסט תמונה : יום רביעי –  2 במאי 1990. בניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים . אנוכי ניצב עם תוכנית השידורים הנוגעת לטורניר גמר גביע העולם בכדורגל איטליה 1990, דקות ספורות לאחר הדיון הסופי על היקפם בפורום עַל של מנכ"ל רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה בעברית ובערבית. השלט הפך מייד לסלע מחלוקת ביני לבין יוסף בר-אל. הוא קרא לי "חוצפן" מפני שהערתי לו כי אזרחי מדינת ישראל הערביים חפצים לראות את מונדיאל איטליה 1990 לא פחות מאזרחי המדינה היהודיים ועל כן אני מבקש לשדר ישיר גם את המשחקים של איטליה 1990 "הנופלים" כאילו על חשבון זמן השידור של הטלוויזיה בשפה הערבית (בין שֵש וחֵצי לשמונה בערב). אריה מקל גבר בנקודות על יוסף בר-אל בעת הדיון על לוח השידורים הישירים של משחקי מונדיאל איטליה 1990 אך לא הצליח להכניע אותו. בסופו של דבר העברנו בשידורים ישירים רק 12 משחקים מתוך ה- 36 בשלב הבתים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אַרְיֵה מֶקֶל התמנה ב- 9 במאי 1989 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר  הוא היה חסר ניסיון לחלוטין בהפקות טלוויזיה בינלאומיות בתחום שידורי הספורט כמוהו מ"מ מנהל הטלוויזיה. נדרשתי להסביר לאַרְיֵה מֶקֶל ונסים מִשְעַל מראשית, שניהם טירונים בתפקידם, את תורת ההפקה הבינלאומית של אירוע טלוויזיוני כה מורכב כמו השידורים הישירים ממונדיאל איטליה 1990. שניהם היו אנשי תקשורת בעלי ניסיון אך אינם בקיאים במהלכים הטכנולוגיים והלוגיסטיים הטלוויזיוניים המורכבים והמסובכים בהפקה בסדר גודל כזה של טורניר כדורגל בינלאומי ממושך. לפחות אוזנם הייתה כרויה. הם היו אמינים.

mekel 2טקסט מסמך : 9 במאי  1989. המסמך הרשמי הקורקטי. מזכיר הממשלה מר אליקים רובינשטיין מודיע לאריה מקל על מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. מברך אותו כמקובל באמצעות המקלדת, ומוסיף בכתב ידו "בידידות". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

RAI רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית מהעשירות באירופה השקיעה מאמצים וממון רב בהפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990. כמי שניהל והפיק אז את שידורי הספורט עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה לי מאוד נוח לעבוד מול הצוותים האיטלקים שהיו מסודרים ממושמעים, ועקביים. רשות השידור שלנו הייתה רק יכולה לחלום על הפקה פנטסטית בסדר גודל כזה.

ההיערכות הטכנולוגית של RAI הייתה מדהימה ויפהפייה. נותר רק להצדיע לה. לרוע המזל שררה קורלציה מינימאלית בין עבודתה של הוועדה המארגנת המקומית וההפקה האיטלקית המרהיבה של RAI לבין תכנון ועיצוב לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי בתקופת מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. המערכת לא הייתה מוכנה "לבלוע" את כמות השידורים הישירים שהצעתי. שידרנו ישיר הרבה פחות מידי משחקים מהטורניר מכפי שתכננתי ורציתי. זאת הייתה החמצה עיתונאית – טלוויזיונית. חיכיתי בכיליון עיניים לבואו של מוטי קירשנבאום. אך בל אקדים את המאוחר.

kirshenbaum 7טקסט תמונה : למרות שחלפו כמעט שני עשורים, גם ב- 1993 בטרם מינויו למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור (ע"י ממשלת יצחק רבין ב- 18 באפריל 1993) נישא מוטי קירשנבאום ז"ל על גלי הערצה של התוכנית הסטיריםת ההיא "ניקוי ראש". התמונה הזאת צולמה בשנים 1976 – 1974 בה נראה מוטי קירשנבאום ז"ל הבלתי נשכח מביים ומתדרך את שני השחקנים דובי גל וטוביה צפיר (חובש מגבעת). (באדיבות מוטי קירשנבאום ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

[1] ראה נספח : מסמך מצורף מ- 11 בדצמבר 1987 שנשלח על ידי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן מלווה בעותק לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן, כיצד יש בדעתי להפיק את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מונדיאל איטליה 1990.

[2] יצחק נבון נודע בעבר כתומך מובהק של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 1989. בסופו של דבר החליט ראש הממשלה יצחק שמיר באפריל 1989 להעדיף את מועמדותו של אריה מקל. אריה מקל היה האיש שהתמנה בסופו של דבר ע"י הממשלה למנכ"ל רשות השידור ב- 1989. יוסף בר-אל נבחר ב- 1990 ע"י הוועד המנהל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[3] באדיבות  ה-  EBU.

[4] באדיבות  ה- EBU.

[5] באדיבות  ה-  EBU.

[6] ראה נספח : "הספר "בשידור חי" של דן שילון מ- 1998.

[7] מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל בשנים 1993 – 1989 שהיה איש מעשי, חכם, נעים הליכות, ובעל חוש הומור עוקצני (שלא נפל מזה של מוטי קירשנבאום) אמר לי בכמה הזדמנויות את דעתו על מנהיגות וניהול הרשות כלהלן : "עם כל הכבוד אני לא שוכח מי שלח אותי לרשות ומי מינה אותי לתפקיד. אינני מתכוון להתאבד פוליטית".

[8] ראה נספח : על פי כתבה של העיתונאית גב' פאר- לי שחר בעיתון "על המשמר"  מתאריך 11 ביולי 1990.

[9] ראה נספח : סיפרו של דן שילון "בשידור חי" עמוד 76 ( הוצאת "ידיעות אחרונות" / ספרי חמד).

[10] ראה נספח : על פי כתבה של העיתונאית גב' אילנה באום בעיתון "מעריב" מתאריך 11 ביולי 1990.

[11] ראה נספח : מכתב פרידה של יאיר שטרן אלי מתאריך 4 ביוני 1989, לפני טיסתו לוושינגטון.

אמביציות אישות וקבוצתיות.

חלק מסדרת פוסטים קדומה בבלוג הזה דנה באמביציות הבלתי נלאות שרוחשת תעשיית הטלוויזיה, לא כל שכן בסביבת המיקרופון והמסך. לפעמים אינך משער את כמה השאפתנות הספציפית הזאת בתעשייה היא חודרנית וסוחפת ובכל ניואנס שלה מעוררת את השאלה הנצחית מי חשוב ממי : התוכנית ו/או המגיש שלה ? הקריין והקריינית הראשיים ו/או המערכת שניצבת מאחוריהם ? מהות וטיב גרעין החומר המשודר ו/או שמא האדון ו/או הגברת שניצבים בחלון הראווה של תעשיית הטלוויזיה ? והאם מתקיימת תמיד ובכל מקרה קורלאציה בין כישרון המגיש ו/או המגישה לבין האמביציות האישיות שלהם. הפרידָה מאוֹרְלִי יָנִיב ב- 1987 לא לוותה בדמעות. בשמונה השנים בין 1979 ל- 1987 התרחשו בטלוויזיה הישראלית הציבורית תמורות מרחיקות לכת כמו גם בעיתונאות האלקטרונית שלה. כמובן באיחור עצום בהשוואה לטלוויזיה האמריקנית על שלושת הרשתות הגדולות שלה : ABC ,NBC ,CBS. עיתונאים ו/או עיתונאיות תפשו את מקום ההנחיה וההגשה של קריינים ו/או קרייניות מקצועיים מעבירי טקסטים מה- Teleprompter. משהו בדומה לקרייני הרצף הרהוטים בטלוויזיה הישראלית הציבורית של הימים ההם כמו דַלְיָה מַזוֹר, דָן כָּנֶר, תִּקְוָוה מוֹר, ענת שָרָן, אַבִיבָה מִילְגֶלְטֶר, בְּרוּרְיָה זִימְרוֹן, וצְבִי סַלְטוֹן. היה זה רוּן אָרְלֶדְג' נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהפקיד ב- 1970 את את ספינת הדגל המפורסמת ורבת המוניטין שלוֹ, "MONDAY NIGHT FOOTBALL" בידיו של העיתונאי – שדרן הָאווֹאָרְד קוֹסֶל, מי שטבע את הסלוגן האימורטאלי שלו, שכולנו התחנכנו עליו : "Tell it like it is". אורלי יניב הייתה שייכת לדור אחר וכמותה שתי מחליפותיה ב- 1988 גב' מרב מיכאלי וגב' אורית כסיף. אם תרצו עיתונאי ומגיש חדשות ברמה גבוהה ביותר כמו דני קושמרו מערוץ 2 מסמל באופן קיצוני – וויזואלי ותכני – את השוני ואת המתרחש היום ליד המיקרופון והמסך בהשוואה למה שהתחולל כאן לפני שנות דור. דָנִי קוּשְמָרוֹ הוא לא רק עיתונאי שטח אמיץ ונכון לקרב אלא גם מגיש מחונן שמדבר אלינו הצופים בגובה העיניים. הצופים נמצאים באותה השורה עמו . הטלוויזיה היא במידה מסוימת תיאטרון. קו דִמיוני מפריד בין משחק ואילוזיה לבין המציאות כמות שהיא כפי שאנו חווים אותה. מגיש מהדורת החדשות של ערוץ 2 דָנִי קוּשְמָרוֹ איננו ניצב על בימה ולא חוצה את אותו הקו ההוא. יַעֲקב אֵיילוֹן בעל הקול הפנטסטי והחזות הקורקטית היה כזה. גם חַיִים יָבִין.

בקיץ 1975 שלחו מנהל הטלוויזיה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומנהל חטיבת החדשות דָן שִילוֹן את מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי לכסות את אליפות אירופה בכדורסל (בהשתתפות נבחרת ישראל) שהתקיימה ב- יוגוסלביה הגדולה ההיא של יוֹסִיף בַּארוֹז טִיטוֹ. אלכס גלעדי התבקש להעביר בשידורים ישירים את משחקיה של נבחרת ישראל אך הוא היה כה חרוץ ובעל אופי פורה שהחליט לביים כתבה למגזין "יומן השבוע" (שודר בערבי שישי והגיש וערך אותו רָם עֶבְרוֹן) בטרם תחילת האליפות, אודות הפופולאריות (יוצאת דופן) של ענף הכדורסל דווקא ב- יוגוסלביה. צריך לזכור שיוגוסלוויה יחדיו עם ברה"מ היו אז שתי הנבחרות הטובות בעולם . שחקנים יוגוסלביים בדמותם של דליפאגיץ', סלאבניץ', צ'וסיץ', דליבאסיץ', קיצ'אנוביץ' ואחרים היו מפורסמים בכל העולם וקנו להם מוניטין עצום גם בישראל. רעיון בימוי ותיעוד גדולת הכדורסל היוגוסלבי עליו קוראת נבחרת ישראל תיגר, ושידורו במגזין אקטואליה ישראלי בערב שישי – לא היה מופרך כלל ועיקר. אלכס גלעדי קרא לכתבה "בלגראד – 48 שעות לפני", שכר צוות ויצא לעבוד. שימשתי יד ימינו בירושלים. משסיים לערוך את הכתבה בת 12 דקות באולפני הטלוויזיה היוגוסלבית JRT (ראשי תיבות של Jugoslavia Radio Television) בבלגראד, פתחנו לוויין וטלפון בינלאומי ביני במאסטר בירושלים לבינו במאסטר של JRT בבלגראד כדי לשמור על קשר במקרה של תקלות בעת הרצת הסיגנל. המהמורות הטכנולוגיות רבות מספור. זאת הייתה כתבה וויזואלית אינפורמטיבית מצוינת בראשיתה נראו קבוצת ילדים יוגוסלביים בני עשר אולי שתיים עשרה, יחפים ולבושים ברישול, זורקים כדור לסַל יָשָן בכפר שכוח אל ליד בלגראד. סצנת הפתיחה הכֵּנָה הוכיחה כי הכדורסל הוא באמת משחק אהוד מאוד ביוגוסלביה. לאחר שסגרנו את הלוויין שאלתי את אלכס גלעדי כיצד זה שיחק לו מזלו ללכוד בעדשת מצלמתו את סצנת הפתיחה הנפלאה הזאת בכתבה שלו ? תשובתו הממה אותי : "עזוב אותך יואשיש. הם בכלל שיחקו כדורגל אבל ביקשתי מהם לזרוק לסל למען הכתבה שלי. לאחר שהתרחקנו עם האוטו שלנו מהמגרש הם שבו לשחק כדורגל. כדורסל לא עניין אותם" . הטלוויזיה היא שילוב של אילוזיה ומציאות.

תוכן (2). 

ה- Screen test שערכתי בחודשים ינואר ובפברואר של שנת 1988 לאיתור ובחירת שתי קרייניות – שדרניות במקומה של אורלי יניב , הלך חלק . גב' אורית כסיף וגב' מרב מיכאלי עברו את המבחן בהצלחת יתר. מבחן המסך בטלוויזיה דומה לחידון . אינך יודע מה יעוללו המצלמות והפיקסלים של תמונת ה- Video  והממברנות של ה- Microphone לנבחן ו/או הנבחנת. ב- 1968 ערך מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה פרופסור שלמה אהרונסון מבחני מסך כדי לאתר קריין למהדורת החדשות "מבט" ההולכת ומתגבשת. את מלאכת הבימוי והאיתור הפקיד בידיו של הבימאי חגי מאוטנר. המבחנים נערכו באולפן "C" בקומה החמישית של הבניין. עשרות גברים ניסו את כוחם ונכשלו עד שהגיע למקום באקראי חיים יבין ששימש בכלל עוזרו האישי של ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה פרופסור אליהוא כ"ץ, מי שהיה בעל ניסיון ומוניטין בעברו כקריין מהדורות חדשות ברדיו "קול ישראל". שלמה אהרונסון הציע לו להיכנס לאולפן כדי לבחון את יכולתו כמגיש וקריין בטלוויזיה. בימאי "מבט" חגי מאוטנר ועורך "מבט" מוטי קירשנבאום ב- 1968, זכרו כעבור שנים רבות בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הופעתו של חיים יבין מול המצלמה בוויזואליה ואיכות קול הייתה מושלמת. הבנו שמצאנו קריין ל- "מבט". חגי מאוטנר זכר גם שדן שילון הותיר עליו ב- 1968 רושם של מגיש טוב . 

טקסט תמונה : קיץ 1989. שנה בטרם מבצע שידורי מונדיאל איטליה 1990. תמונה קבוצתית של חלק מאנשי חטיבת הספורט בחצר האחורית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ליד האנטנה – צלחת הגדולה של ה- EBU . זיהוי הנוכחים משמאל לימין : גב' אורית כסיף, רמי ווייץ (מזוקן ומוסתר), אמנון ברקאי, משה גרטל, יונתן "יוני" קנלר, אנוכי יואש אלרואי, אורן רוזנשטיין, נסים מזרחי, יורם ארבל, ואורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפוליטיקאים שניסו לטפס על סולם השוביניזם החליקו ממנו. אילו היו שואלים אותי רק שאלה אחת, מה קרה באמת, הייתי משיב להם מייד שאורית כסיף הודחה מההגשה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשל טעויותיה אך לא פוטרה מעולם ממחלקת הספורט. זה הבדל גדול. הוצעה לה עבודה שונה במסגרות אחרות שלנו. היא נכשלה כקריינית. החלטתי שהיא לא תהיה עוד Presenter ושדרנית ספורט ולא תופיע על מסך הטלוויזיה. זאת הייתה החלטה סופית שאיננה ניתנת לשינוי. המסך היה חשוב ממני, אך גם ממנה. התערבות הפוליטיקאים בעניין פנימי-מקצועי של רשות שידור סוּבֶרֶנִית, כמו הזזת קריין או קריינית מעמדת ההגשה במחלקת הספורט, הייתה פתטית ומגוחכת ובלתי נסבלת. ההתערבות הפוליטית המגוחכת של יוסי שריד, דליה איציק, שרה דורון ואחרים היוותה עבורי שוב תזכורת חשובה ולקח מַר אך מוכר. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אֵינַן מדיפות לעולם ניחוח בושם. הרכב ה- DNA שלהם ידוע. לכן דֶלֶת מחלקת הספורט הייתה נעולה בפניהם מרגע כניסתי לתפקיד בדצמבר 1980 ועד לעזיבתי ביולי 2002. מעולם לא נתתי להם דריסת רגל אצלי. לאלה שהתקשרו אלי ישירות והם היו לא מעטים נתתי להבין שהם לא חשובים. מעולם לא ראיינתי אותם. הפוליטיקאים מעולם לא השתתפו בשום פָּנֶל שידור ספורטיבי שניהלתי, הפקתי ו/או ערכתי , בקריירה הארוכה שלי, ולוּ רק מפני העובדה שרובם כמעט כולם ראו ב- Frame הטלוויזיה ובמיקרופון הזדמנות לפּרסום אישי מבלי להתחייב למצעם ולדבריהם. נזהרתי מהם כמו מאֵש. לא הייתי חייב להם דָבָר. הפוליטיקאים הקטנוניים האלה לא הזיזו לי. זאת הייתה מדיניות מוכתבת ברורה שלי לעורכים ולמפיקים במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלא לאפשר לפוליטיקאים משום מפלגה שהיא, להשתחֵל לשידורי הספורט. אינטגריטי ודיגניטי עיתונאיים אלמנטאריים נדרשים. דֶלֶת מחלקת הספורט נשארה נעולה בפניהם לעַד. אותם הפוליטיקאים שנהדפו על ידי לא בחלו לתקוף אותי בכל מקום שאפשר לרבות העיתונות [4]. לא השבתי לפניות הטלפוניות שלהם ולא היססתי להשליך את מסמכיהם לפח. קיבלתי הוראות ופקודות משני אנשים בלבד. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, ובראש וראשונה ממצפוני. זה נכון שעשרות אנשי הציבור והפוליטיקאים שהתדפקו על דלת הספורט בטלוויזיה לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום. זה כמובן הציב דילמה לא פשוטה בפני הבּוֹסים הראשיים שלי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו בעצמם מינויים פוליטיים. אני יודע ששניהם התלבטו האם שווה בכלל לגוֹנֵן עלי, ואם כן כיצד לגוֹנֵן עלי. הם יכלו לפַטֵר אותי לכשרצו במשך תקופת כהונתי הארוכה, אך איש מהם לא הִרשה לעצמו לעשות זאת. לא מפני שאהבו אותי אלא מפני שחשבו שאני חיוני למערכת שאותה ניהלו. בטלוויזיה ברמת הניהול שלה כמו בפוליטיקה, אין חברויות. יש אינטרסים .

טקסט תמונה : מתוך אוסף קטעי עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. כותרת בעיתון "מעריב" מ- 3 בינואר 1991 . לא הסכמתי להיפגש עם ח"כ פינחס גולדשטיין. לא השבתי לפניות הטלפון של מזכירתו ולא עניתי על מכתביו . לפוליטיקאים יש תכונה מגונה. הם נחנו במתק שפתיים ומחפשים לפני כל דבר אחר את טובתם האישית באמצעות הכרזות חסרות כיסוי בתקשורת . הם מומחים בהבטחות. רובם לא יודעים לקיים אותן. (באדיבות העיתון "מעריב").

בחודש מַרס 1987 שלחתי את אורי לוי לרָאדֶץ – קְרָאלוֹבָה בצ'כוסלובקיה לשָדֵר ישיר את הניצחון המרשים והמפתיע של נבחרת ישראל בגביע דייויס עם שלמה גליקשטיין ועמוס מנסדורף על מעצמת הטניס הצ'כוסלובקית 2:3. באחת הכתבות שלו במהלך התחרות צרף ריאיון שערך עם הח"כ המלומד פנחס גולדשטיין שהיה נוכח בראדץ – קראלובה בהתמודדות ההיסטורית. הריאיון הושלך לפח, לא מפני שמר פנחס גולדשטיין היה איש בלתי מכובד אלא בגלל שהיה חסר חשיבות עיתונאית ולא רלוואנטי. הוא לא היה שחקן הנבחרת, הוא לא היה מאמנה, ולא תרם כח"כ כהוא זה לניצחונה. הוא היה פוליטיקאי שנכח במקרה בתחרות וזאת אינה עילה לראיין אותו. הריאיון עִמוֹ היה חסר ערך מראש ונראה כפרסומת לשמה בחינם לאישיות פוליטית. לכן הדפתי אותו מהליין – אפ. הריאיון הזה שערך אורי לוי עם הח"כ פנחס גולדשטיין לא שוּדַר מעולם. לאורי לוי הודעתי בנפרד להפסיק לאלתר להחניף ולהתחנף לאנשי ציבור באמצעות המצלמה. הוא, אורי לוי נחשד על ידי מייד באופורטוניזם.

טקסט תמונה : חורף 1987 . ראדץ – קראלובה בצ'כוסלובקיה . אורי לוי (ראשון מימין) שליח מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית לראדץ-קראלובה בצ'כוסלובקיה בחורף 1987 יחד עם קבוצת עיתונאים מישראל . הוא שידר היטב את הניצחון הסנסציוני של נבחרת ישראל בתחרות גביע דייויס בטניס על צ'כוסלובקיה 2:3 בראשותם של עמוס מנסדורף ושלמה גליקשטיין , אך שגה כשראיין את ח"כ פנחס גולדשטיין ז"ל פוליטיקאי ואוהד טניס מושבע אולם כזה שלא תרם דבר לניצחון הסנסציוני. החלטתי למחוק את הריאיון הזה מליין אפ השידור. זיהוי הנוכחים בתמונה מ- 1987 משמאל לימין : יעקב מאור , הצלם יוסי רוט , איש לא מזוהה , חגי קרן צבי , אבי בטלהיים , ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי לוי . (התמונה באדיבות אורי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה :  מתוך אוסף קטעי עיתונות שמלקטת לשכת הדוברות של רשות השידור. 5  בפברואר 1993 . כותרת בעיתון "חדשות". תקפתי בחריפות רבה את ח"כ מיכה גולדמן שידע והכיר את הקשיים המסורתיים של השידור הציבורי בשבתות לסעיפיו כמו תקנים , שעות נוספות , חוק שעות העבודה והמנוחה , עבודת הטכנאים וכו' . התוכנית "משחק השבת" הייתה בסכנת שידור אך במקום לעזור הוא אַץ ליו"ר ההתאחדות חיים הברפלד והציע לוֹ לשדר את הכדורגל בערוץ 2 הניסיוני בשעה שאנחנו משלמים עבור זכויות השידורים הבלעדיות סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. הצעתו הבלתי הגיונית של הח"כ המלומד ליו"ר ההתאחדות לא הייתה שווה אפילו את הנייר עליו נכתבה ההצעה. לא היה לה שום תוקף משפטי . מאוחר יותר הסתדרו העניינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומיכה גולדמן אַץ לספר ברוב חוצפתו לעיתונות שהוא היה זה שסידר שתוכנית "משחק השבת", תשודר במתכונתה. זה היה כמובן חזיון שווא אך ח"כ מיכה גולדמן זכה לכמה רגעי תהילה מדומים כמגן הכדורגל הישראלי על מרקע הטלוויזיה. הח"כ מיכה גולדמן והח"כ פנחס גולדשטיין הוכיחו פעם אחר פעם עד כמה חברי הכנסת ברמת העסקנות הם מגוחכים, קטנוניים, ויעשו הכל כדי לזכות בכל קור טוב של פרסום. ברור שנזהרתי מהם כמו מאש . לא נתתי להם שום סיכוי להתמקם בדל"ת אמותיי הטלוויזיוניות. (הקט הנ"ל הוא באדיבות העיתון "חדשות" ובאדיבות המו"ל עמוס שוקן).

ובאשר לגב' אוֹרִית כָּסִיף. לאחר שהודחה ממסך שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחודש אוקטובר של שנת 1990 בשל שיקולים מקצועיים, סירבו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל להציע לה לשוב למִרקע כקריינית – שדרנית בתוכניות אחרות ו/או לחילופין לשמש בתפקיד עורכת עיתונאית במסגרת חטיבת החדשות. גם מנהל רדיו "קול ישראל" אַמְנוֹן נָדָב נמנע מלבקש את שירותי הקריינות שלה. להפתעתי גב' אוֹרִית כָּסִיף לא נקראה מעולם לדגל ע"י שום רשת טלוויזיה אחרת במדינת ישראל, כבלים, לוויין, ערוץ 2, ו/או ערוץ 10. אני אומר להפתעתי מפני שהיה טמון בה כישרון אך לא סבלנות. היא חזרה לאנונימיות שהייתה מנת חלקה קודם להופעתה והגשתה את שתי תוכניות הטלוויזיה "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". פרשת אורית כסיף לימדה אותי שוב שיעור מאלף. טביעת אצבעותיהם של הפוליטיקאים בטלוויזיה וברשות השידור מדיפה תמיד סירחון. מעשה מקצועי שגרתי של הורדת מגישה ו/או מגיש ממסך הטלוויזיה והחלפתם באחרים, הפך לדליקה פוליטית ענקית, עד כדי התערבותה של כנסת ישראל. דֶלֶת מחלקת הספורט שלי הייתה נעולה עד עתה על מפתח בפני הפוליטיקאים, עכשיו נעלתי אותה בפניהם ברָב בָּרִיח.

ב- 5 בנובמבר 1990 כמה ימים אחרי הדחתה של אוֹרִית כָּסִיף השיגו אותי מכתבי מחאה של צופים רבים רבים נגד הכיסוי החלקי של מחזורי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בשבתות. יניהם מכתבו של איש אחד בשם אלישע פלג מירושלים חבר מפלגת הליכוד, אוהד מושבע של קבוצת בית"ר ירושלים. במקצועו האזרחי הוא חבר בהנהלת עיריית ירושלים והממונה על מחלקת התברואה. המכתב במקורו היה ממוען למנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ועותק ממנו נשלח לשר החינוך והתרבות זְבוּלוּן הָמֶר. המכתב הכיל קובלנה נגד מחלקת הספורט שלא סיקרה את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על הפועל צפרירים חולון באחת השבתות, ולאחר שהחליטה שבת אחר כך לסקר את משחק הניצחון של בית"ר ירושלים על מכבי חיפה. הטוען טען נגד הסיקור של הכתב דני לבנשטיין שהיה קצר מידי ולא נכלל בתוכו הדיווח כי מחלקת התברואה של עיר הקודש בהנהלתו של הכותב הציבה בתי שימוש ציבוריים ניידים באִצטדיון לטובת קהל הצופים. המכתבים האלה וההערות הכלולות בהם היו חשובים הרבה יותר מכל פניות הפוליטיקאים. את זאת הסברתי גם לבעל המכתב אלישע פלג. הטענה העיקרית שלו ושל רבים נגד מחלקת הספורט הייתה בעצם על הֵיעדר כיסוי הולם ושיטתי של כל משחקי המחזור בליגה הלאומית בכדורגל. טענה מוצדקת של כל משלם אגרה באשר הוא, גם של אלישע פלג. התוכנית "משחק השבת" ששודרה מידי מוצ"ש וסיקרה חלק בלבד ממשחקי המחזור בליגה הלאומית בכדורגל הייתה מסמך דל, מבוזה, גרוטסקי, קטוע, ובלתי מתקבל על הדעת מבחינה עיתונאית. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לא נתן לי די אמצעים טכנולוגיים ולוגיסטיים כדי להפיק מסמך עיתונאי שלם. היה מדובר בביזיון מתמשך בן שנים מפני שמחד החזיקה רשות השידור בחוזה זכויות שידורים בלעדי של הכדורגל בישראל אולם מאידך החליטה לחסוך באמצעי ההפקה, השידור, והעריכה שלה בשבתות. ברור שהודעתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל כלהלן : "מעתה ואילך תצטרך אתה לענות למכתבי הצופים הטוענים נגד דַלוּת "משחק השבת"  והוספתי, "זאת איננה אשמתי אלא אשמתך הישירה בכך שאתה מונע ממני ביודעין ובכוונה תחילה את השימוש באמצעי השידור וההפקה הדרושים שנועדו להעמיד את התוכנית "משחק השבת" על הרגליים , למרות שרשות השידור משלמת להתאחדות הכדורגל זכויות שידור בלעדיות , אך לא מנצלת את זיכיון השידור עד תום, אפילו לא מחצית ממנו". אמרתי לו : "יוסף בר-אל זאת הרי הטיפשות בהתגלמותה. אם אתה משלם מיליוני דולרים עבור הסכם זכויות הכדורגל אז תפיק תוכנית רצינית וראויה. אם לאו וותר על העניין. אתה כמנהל הטלוויזיה שלי נותן לי לעשות מידֵי שבת חצי עבודה. חצי עבודה בטלוויזיה שווה לאֶפֶס". צורת ההתנסחות הייתה תחילתה של מחלוקת חריפה ובלתי נסבלת עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל שנמשכה שלוש שנים רצופות. יוסף בר-אל חשב שאני משסה בו את הצופים ואת אנשי התאחדות הכדורגל. בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית בשנים 1993- 1990 כיסינו בין % 30 ל- % 50 ממשחקי הכדורגל בשבתות. "משחק השבת" הייתה תוכנית עתירת רייטינג בגלל הבלעדיות אך מחורבנת מפני שהייתה חסרת אמצעי צילום, משאבים טכנולוגיים וכוח אדם. דוקומנט אנטי עיתונאי, קטוע, ומסורס. לדאבון לֵב זה היה סוד גלוי שבִּצְבֵּץ מהמִרְקַע מידי שבוע. הצופים כעסו עלי. אני כעסתי מקצועית על מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ועל מנהל החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל שאינַם מספקים לי את אמצעי הצילום, והם כעסו עלי שאני כועס עליהם ומשתף את הציבור בכעסי עליהם. משהגיע מוטי קירשנבאום לרשות השידור באפריל 1993 נגמר הסיוט. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הדיח את יוסף בר-אל ואֵלִימֶלֶך רָם מתפקידיהם. יאיר שטרן התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש במקום יוסף בר-אל, ודָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ הופקד באוגוסט 1993 על חטיבת החדשות במקומו של אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל. השינוי המיטיב הזה היה חשוב לי וחשוב לציבור.

טקסט תמונה :  מתוך אוסף קטעי עיתונות שמלקטת לשכת הדוברות של רשות השידור.  26 בפברואר 1991 . דוגמא אחת מתוך מאות קטעי עיתונות שתקפו בשנים 1993 – 1990 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1  בעידן ניהולו של יוסף בר-אל, את אופן ודרך כיסויה הדַל את הכדורגל הישראלי. החזקנו בלעדית בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי אך הנהלת הטלוויזיה בימים ההם לא אִפשרה לי לחשוף אותו כראוי. לא שררה שום קורלציה בין הממון בו רכשנו את סחורת השידור הבלעדית הזאת שאותה צירפנו אותה לסל הקניות שלנו, לבין חשיפתה ושיווקה לציבור צופי הטלוויזיה.

פעם בשנות ה- 70 מיסדנו ב- "מבט ספורט" פינה חביבה על הציבור, שקראנו לה "שער החודש". חברי כנסת צעירים כמו יוסי שריד ואהוד אולמרט ואחרים הוזמנו אליה מעת לעת כדי לבחור את השער היפה ביותר שהובקע בחודש מסוים בליגה הלאומית בכדורגל. בשנות ה- 90 חידשתי את שידורה, אך הדחתי מפינת השידור הפופולארית הזאת את הפוליטיקאים וזימנתי אליה כוכבי ספורט בלבד. חשפתי בבחירת "שער החודש" את שחקני העבר של נבחרת ישראל. שחקנים שכוּחֵי אֵל כמו יהושע "שייע" גלזר, צבי מוייססקו, מרדכי בנבנישתי, אברהם מנצ'ל ואחרים איישו את אולפן "משחק השבת" ובחרו את השער היפה ביותר. לפוליטיקאים מימין ומשמאל הייתה את החשיפה המספקת שלהם בשידורי החדשות.

לקראת עונת הכדורגל של 1992 – 1991 כלו כל הקיצין. "משחק השבת" הפך לאנקדוטה. החלטתי להגיש את התפטרותי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. לא בע"פ. בכתב. מה שנאמר במסמך כתוב שחור על גבי לבן איננו ניתן להכחשה. הוא ועוזריו הקרובים בתפקידי הניהול הבכירים הפכו בעיניי לחדלי אישים. הם לא היו באמת עיתונאים ואנשי טלוויזיה. עובדה שכאשר מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הגיעו לרשות השידור והטלוויזיה אחרי עידן יוסף בר-אל הכל השתנה לטובה במאה ושמונים מעלות. לא יכולתי בסתיו 1991 להמשיך ולקחת עוד אחריות ולאפשר למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל להסתתר מאחורי הסינר שלי כאילו לא קורה כלום. יוסף בר-אל היה מנהל טלוויזיה כושל ובלתי מוצלח. מנהל חטיבת שירותי ההפקה שלו מר יוסף "יוסי" משולם שיתף פעולה כמובן עם יוסף בר-אל ולא עמי. אבל הוא לא היה חשוב. דמות משנית בוויכוח. ראיתי ביוסי משולם בשנים ההן של 1993 – 1990 איש כנוע ועושה דברו של יוסף בר-אל. "משחק השבת" במתכונתה ההיא של 1993 – 1990 הייתה תוכנית הלצה. מעשייה. מהתלה. מתוך 7 משחקים בכל מחזור כיסינו שניים, שלושה, לפעמים ארבעה מכסימום. ברור שאם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל היה מוריד לאותו יוסי משולם פקודה להפעיל מידי שבת שש ניידות שידור (רובן עמדו בטלות במוסך) ושלושה צוותי פילם הוא היה מבצע אותה ללא שום היסוס. כולם ראו שמצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכי רע. "משחק השבת" היה מסמך עיתונאי חלקי ודל , ובבואה של כלל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זהו המסמך המקורי שכתבתי ב- 14 בספטמבר 1991 ושלחתי אותו ליוסף בר-אל. ביקשתי אותו שישחרר אותי מניהול שידורי הספורט. הייתי חולם בלילות על מוטי קירשנבאום, אלכס גלעדי, ודן שילון. אולי מישהו מהם יבוא לנהל את רשות השידור. במצבה הנוכחי היה מדובר בפארסה.

barel 5

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1991 . מסמך ההתפטרות שהוגש למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 1 מתוך 3 ) . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות .

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1991 . מסמך ההתפטרות שהוגש למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 2 מתוך 3 ) . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות .

טקסט מסמך : 13 בספטמבר 1991. מסמך ההתפטרות שהוגש למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל (עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3 ). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל דחה את בקשת ההתפטרות. הוא באמת היטיב במקצת את דרכיו עמי אך זה לא היה מספיק. אני בטוח שהוא ראה באמביציות שלי עניין בלתי נסבל. אך אלו לא היו אמביציות אישיות. אלו היו שאיפות הגיוניות למען הכלל. אם אתה קונה זכויות שידור בלעדיות של ענף ספורט כלשהו עליך לכסות אותו כהִלכתו. אם לאו וותר על העניין. אל תתעסק עמו בכלל . זה היה מוטו הניהול שלי : If you do do it right – if not give it up. הציבור איינו מבין איזו הקלה אישית וקבוצתית הייתה לי עם בואם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לניהול רשות השידור והטלוויזיה ב- 1993. מנהלי שלוש החטיבות הגדולות בטלוויזיה, אלימלך רם ז"ל מנהל החדשות, יוסי משולם מנהל שירותי ההפקה, ומנהל ההנדסה דוד יוגב – היו כנועים ושילבו עם יוסף בר-אל ידיים. עושי דברו.

הבאתן של קרייניות טקסטים לקריאת טקסטים כמו אורלי יניב בעבר הייתה שגיאה פַטאלית מיסודה וחסרת כל הגיון טלוויזיוני. חיפשתי עיתונאיות – שדרניות. הצעתי לאילנה דיין לשמש מגישה – עיתונאית בשידורי הספורט אך היא סירבה. חשבתי להביא אז למחלקת הספורט את שֶלִי יחימוֹביץ' שהייתה בשנים הרחוקות ההן כתבת כמעט אנונימית של העיתון "על המשמר" ושדרנית אזוטרית Free lancer של רשת ב' "בקול ישראל" בבאר שבע. שמעתי את דיווחיה והיא נשמעה לי עיתונאית מוכשרת. מעולם לא ראיתיה פנים אל פנים. זה לא יצא לפועל. שֶלִי יחימוביץ' אפילו לא ידעה שחשבתי עליה. הרבה יותר מאוחר עלה לי הרעיון להזמין למחלקת הספורט את הסופרת עִירִית לִינוּר שהפכה בינתיים לשדרנית אקטואליה בגלי צה"ל. ספק רָב אם שדרניות מוכשרות בגלי צה"ל ורדיו "קול ישראל" כמו שֶלִי יחימוביץ', יָעֵל דָן, עִירִית לִינוּר, גָלִית אָלְטְשְטֵיין, לִיעַד מוּדְרִיק, ענת דָוִוידוֹב, אוֹרְנָה יָקִיר ז"ל, טלי ליפקין שחק, ואחרות, כולן שדרניות רדיו רהוטות ואינטליגנטיות – היו מצליחות במקום שמֵרָב מִיכָאֵלי נִכשלה. המיקרופון ומסך הספורט בטלוויזיה הם תחומי שידור קונקרטיים וספציפיים מאוד. לבסוף הוא נשאר בידיהם של מאיר איינשטיין, נסים קיוויתי, רמי ווייץ, ואורי לוי.

ואז זה קרה. התחולל נֵס. אלוהי הטלוויזיה התערב באפריל 1993 בנעשה בין ארבעת כתליו של השידור הציבורי באחריותו של יוסף בר-אל השוכן בשכונת רוממה בירושלים, מפני שהיה עֵד לעליבות ולחרפה בה הוא מתנהל. יוסף בר-אל היה מנהל טלוויזיה כושל מכל היבט. שלוש שנות ניהולו רוויות אין סוף שגיאות וטעויות תוכן, גם טכנולוגיות ולוגיסטיות, אי הבנה בתכנון לוח שידורים, וחוסר ידע והבנה את מבנה זכויות שידורים של אירועי הספורט הגדולים בעולם ובארץ. האיש היה פתטי ומגוחך. הסיפור של הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 על ידי הוא מטורף, והוכיח ללא צל של ספק כי מדובר במנהל טלוויזיה לא מוכשר. צוות ה- ENG עבד לפי שיטת צילום של One take מפני שאסור היה על פי הוראת מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לערוך אותו בברצלונה ו/או בירושלים (בגלל הסכסוך בין הוועדים שהוא כמנהל הטלוויזיה לא פתר ולא הסדיר). פשוט לא ייאמן. כתבות ה- ENG נשלחו מברצלונה לירושלים, הוקלטו על שלוש, ארבע, ו/או חמש בטות, ושודרו לאוויר מאותו מספר של מוקדי הרצה ללא עריכה. מעשה מטורף שלא נשמע כמותו מעולם בתעשיית הטלוויזיה. כך עבדנו. כך ביצענו את עבודתנו העיתונאית. בנקודה זאת אי אפשר לעשות הנחות לשני מנהלי המשנה שלו אלימלך רם ז"ל (חטיבת החדשות) ואליעזר יערי (חטיבת התוכניות). אליעזר יערי אמר לי לא פעם ולא פעמיים אודות יוסף בר-אל כי סוף סוף יש מנהל טלוויזיה בישראל. איזה העליבות בהתגלמותה. אי אפשר גם לפטור בלא כלום את מנכ"ל רשות השידור אריה מקל שהיה הבוס הישיר והעורך הראשי של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, וידע היטב כי מדובר באיש כוחני חסר כל כישרון. לשאלתי אותו, "הרי אני יודע שאתה לא מעריך את יוסף בר-אל בגרוש ואני יודע שאתה גם מתעב אותו, אזי מדוע אינך מדיח אותו ?". אריה מקל בחר להסתתר מאחורי סלוגן תמוה כשאמר לי כהאי לישנא, גם הוא לא פעם ולא פעמיים, כלהלן : "עם כל הכבוד אני לא שוכח מי שלח אותי לרשות ומי מינה אותי לתפקיד. אינני מתכוון להתאבד פוליטית". באמת אסור היה לו לשכוח כי בחירתו של יוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורי הייתה פרי ציווי של ראש הממשלה יצחק שמיר מי שגם מינה את אריה מקל ב- 1989 למנכ"ל רשות השידור במקום אורי פורת.

שיא החרפה, המיאוס, והזיהום בשנים ההן של 1993 – 1990 הייתה הסטה של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל את תוכנית האקטואליה "מבט ספורט" המשודרת באורח קבע מימים ימימה בערבי חמישי בשבוע ב- 20.00 לשידור (Lae late night) בחצות וחצי ב- 00.30. מעשה בלתי מתקבל על הדעת גם אם הוא נעשה בפקודת מנהל הטלוויזיה. לשדר את "מבט ספורט" תוכנית שמיועדת גם לילדים ונוער בחצות וחצי…??? במקום "מבט ספורט" בשמונה בערב הציב יוסף בר-אל יעני תוכנית נפל קנויה "בני היל" בשם הבידור הזוֹל והקָלוּש. תכנון לא אמין ובלתי מהימן של לוח שידורים ציבורי. לא ייאמן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לקח את אחת מספינות הדגל שלו, תוכנית אקטואליה בעלת עניין, מסורת, ומניבת רייטינג, "מבט ספורט", ודחק אותה לחצות וחצי בלילה (00.30) ובמקומה שיבץ ב- Prime time שלו את הנוֹאֵף המזדקן בני היל והנשים שלו. בעיניי היה מדובר במעשה נאצה ותועבה טלוויזיוני. לגמרי בלתי מתקבל על הדעת. מנהל החדשות אֵלִימֶלֶך רָם החריש. גם מנהל התוכניות אליעזר יערי שתק ולא התערב. היה מדובר בטינופת טלוויזיונית שמשודרת בתחום אחריותו של אליעזר יערי כמנהל התוכניות אולם הוא מילא את פיו מים. הבנתי שהמפקד שלי יוסף בר-אל ואני הפַּקוּד שלו לא עובדים על פי אותו קוד עיתונאי – טלוויזיוני. משהסיט את "מבט ספורט" לשידור בשתיים עשרה וחצי בלילה הרגשתי שהוא נוקט כלפיי מדיניות של מוסר אָפֵל ומשתמש בכוחו כמנהל הטלוויזיה כמעין קרדום לחפור בו נגדי. הרגשתי שהוא מתנהג כלפיי כמנווט שידורי הספורט שלו בחוסר יושרה, חוסר אמת, ומינימום דרך ארץ של מנהל טלוויזיה שאמור לשמש דוגמא אישית. מי שמע העולם הזה שמנהל טלוויזיה עוקר תוכנית ספורט וותיקה ומוערכת בעלת צפייה והיסטוריה מזהירה בשם "מבט ספורט" ממקומה הטבעי ב- 20.00, ופוקד עלי לשדר אותה אחרי חצות הליל ב- 00.30, תוכנית ספורט של חדשות ואקטואליה שפונה במידה רבה גם לדור הצעיר, לילדים וילדות, נערים ונערות…??? ועוד במקום "מבט ספורט" מציב ב- 20.00 תוכנית בידור קנויה סרת טעם, ירודה, ועלובה, "בני היל", מין נואף מזדקן והשפנפנות שלו. פתאום אתה נזכר שזה אותו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל אשר בשבת – 9 בפברואר 1991 בעיצומה של מלחמת המפרץ הראשונה, גדע את השידור הישיר של משחק הגמר על גביע הטוטו מכבי חיפה – בית"ר תל אביב מבאר שבע שהסתיים בתיקו אפס בתום ההארכה (120 דקות) בטרם בעיטות ההכרעה מ- 11 מטרים. היה מדובר בהפקה, שידור, ועריכה, של חטיבת הספורט תחת ניהול וניווט שלי. מבצע השידור הישיר ההוא מבאר שבע בשבת ההיא של 9 בפברואר 1991 נערך במסגרת הזמן של None prime time בין 13.00 ל- 16.00 באישורו ובהסכמתו כמובן. מסגרת הזמן הזה כללה מראש הארכה של 30 דקות במידה והמשחק מסתיים בתוצאת תיקו בתום 90 דקות, ובעיטות הכרעה מ- 11 מטרים במקרה של תוצאת תיקו גם בתום 120 דקות. לשאלתי אותו, "כיצד אתה גודע שידור ישיר לפני תומו שמתקיים על פי תכנון מוקדם באישורך…??? מדוע אתה עושה ומעולל דבר שכזה לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל, בשיא המתח של השידור הישיר בטרם ההכרעה הסופית…???", הוא משיב לי, "היה לך כבר מספיק כדורגל…". השידור הישיר של משחק הכדורגל ההוא ב- 9 בפברואר 1991 נקטע בפקודתו. במקום השידור הישיר פקד יוסף בר-אל לשים על מכונות ה- VTR טייפ שידור חוזר של הזמרת העממית שרהל'ה שרון בת קיבוץ אשדות יעקב. הבנתי שוב שהוא מתנכל לשידורי הספורט בפיקודי ומנהל עמי חשבון על מסך הטלוויזיה הציבורית בהנהלתו מפני שאינני אומר "הן" שלו. ראיתי בו מנהל טלוויזיה נעדר מנהיגות המבוססת על מוסר אמת כפי שאני מבין את המונח. ראיתי בו מנהל טלוויזיה שנשען על כוח המשרה אך לא על מיומנותו כמנהיג שידור. ראיתי בו אדם חסר דוגמא אישית, אדם שהוא חסר כל כישרון כדי להסביר ולנמק לציבור מדוע הוא עושה מעשה כה בוטה, חסר כל היגיון, וחסר תקדים בכך שהוא קוטע שידור ישיר של משחק כדורגל בטרם בעיטות ההכרעה מ- 11 מטרים, ואשר אמור להסתיים אוֹ טוֹ טוֹ בתוך חמש עד עשר דקות, רק כדי לשדר טייפ מוקלט ושידור חוזר של שירים בפעם המי יודע כמה בהנחיית שרהל'ה שרון. זה היה מדהים. מעולם לא קרה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בו העומד בראשה גודע שידור ישיר מתוכנן ומוסכם (גם על ידו) של משחק כדורגל שמסגרת הזמן שלו ידועה, אך ורק מפני שבא לו לשדר שידור מוקלט וחוזר של טייפ שירים שהוא יכול לשדר אותו גם בעוד כעשר דקות, בתום מבצע השידור הישיר של הכדורגל ובסיומה של ההתמודדות כשהיא מוכרעת כמקובל. היה מדובר בעיתונאות טלוויזיונית מחורבנת שלא הכרתי כמותה. שום אינציאטיבה חיובית. רק החלטות בלתי הגיוניות הנסמכות על כוח המשרה והשלטון בבחינת, "יואש אלרואי אתה תעשה מה שאני אומר לך…ככה אני רוצה…". היה מדובר בעיניי באדם שמנצל את משרתו הרמה. אך למעשה הוא לחלוטין חסר מנהיגות הגיונית שתורתה מבוססת ראשית דבר על מוסר אמת. לא הסכמתי להיות קליינט שלו. לא הסכמתי שכך הוא ינהל, יערוך, וינהיג אותי. את זאת אמרתי לו בפרצופו ללא כחל ושרק כמה וכמה פעמים במהלך התקופה ההיא בת שלוש שנים בין 1990 ל- 1993.

הערה אישית שלי : בקיץ 2002 מינתה ממשלת אריאל שרון על פי המלצה של השר הממונה רענן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. בחלוף שלוש שנים בקיץ 2005 אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו הדיחו וסילקו אותו (בתמיכת היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז) ממשרתו הרמה באשמת שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם.

ב- 2 במאי 1993 נתתי לאלימלך רם ז"ל לדעת מה אני חושב על מעלליו של יוסף בר-אל. כתבתי לו את מסמך הר"מ. אלימלך רם ז"ל כלל לא השיב לי. גם מנהל התוכניות אליעזר יערי המשיך לשקוט על שמריו ולא הגיב לטינופת שהותזה על המסך הציבורי. הקרנת "בני היל" הנואף המזדקן בשמונה בערב בזמן צפייה ראשי על המסך הציבורי היה שיקול מוטעה ופסול לחלוטין. לא תראה היום שום רשת ארצית בתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל ערוץ 10 ו/או ערוץ 2 ו/או ערוץ 1 שירשו לעצמם לשדר על המסך שלהם תוכניות בידור נֶפֶל קנויות מהסוג של "בני היל" ב- Prime time. אין דבר כזה. יוסף בר-אל בטרם הודח ע"י מוטי קירשנבאום המשיך להוביל גם בערוב ימיו רשת טלוויזיה ישראלית ציבורית לא מכוננת.

elimelech ram 1טקסט מסמך : 2 במאי 1993. מכתבי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם הטוען נגד הסטת "מבט ספורט" בימי חמישי בשבוע משמונה בערב (20.00) לשידור בחצות וחצי (00.30). במקום "מבט ספורט" הציב יוסף בר-אל בזמן צפייה ראשי תוכנית בידור קנויה עלובה ברמה ירודה בשם "בני היל". היה מדובר בטינופת טלוויזיונית וניהול מחורבן ואפל. אלימלך רם כלל לא השיב לי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

barel 3טקסט מסמך : 28 במאי 1993. מכתבי למנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית יוסף בר-אל הטוען נגד הסטת התוכנית "מבט ספורט" לשידור בחצות וחצי (00.30) והצבה במקומה ב- Prime time בידור נֶפֶל קנוי בשם "בני היל". היה מדובר ביותר מטרגדיה טלוויזיונית ושיקול דעת כל כך לא נבון של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. היה מדובר ב- טינופת טלוויזיונית. ראיתי בהעתקת "מבט ספורט" לשידור בחצות וחצי מוסר אפל שמופעל נגדי באופן אישי והתנהגות חסרת יושרה כלפיי. הייתי מזועזע מהתנהגותו של יוסף בר-אל כלפי הצופים שלו וכלפיי, וגם מההתנהגות של מנהלי המשנה של יוסף בר-אל אלימלך רם ז"ל ואליעזר יערי ש- החרישו ושתקו. שניהם לא מחו ולא הטילו ספק בכושר השיפוט והתכנון של יוסף בר-אל את לוח השידורים הציבורי. יוסף בר-אל לא שעה למכתבי זה ולא השיב לי. גם לא אליעזר יערי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

barel 4טקסט מסמך : 14 באפריל 1992. אני מאיץ במנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל למהר ולחתום על חוזים ארוכי טווח עם התאחדות הכדורגל, איגוד הכדורסל, והנהלת מכבי ת"א. ביולי 1993 הדיח מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה במקומו לתפקיד את יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 18 באפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל את מוטי קירשנבאום ז"ל למנהל הכללי של רשות השידור. ארבעה ימים אח"כ שלחתי למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל המסמך הבא, מסמך אישי, שהיה כתוב בכתב ידי ובדם לבי. תוכן הטקסט לא היה חדש כלל ועיקר. תוכנו מדבר בעד עצמו, וכתב ידי קריא (!) למרות אין סוף תיקונים. "קראתי את מכתבך ההוא כמה פעמים", אמר לי פעם במבט חסר הבעה כמעט, ובקול מאופק. מוטי קירשנבאום ידע שיוסף בר-אל הוא מנהל טלוויזיה לא מוכשר בעליל רווי שגיאות וטעויות ולכן לא האריך לו את כהונתו ביולי 1993. היה מדובר בסילוק והדחה. במקומו מונה לתפקיד יאיר שטרן שהוזעק לשם כך מוושינגטון – ארה"ב שם שימש כתב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז שנת 1989.

kirshenbaum 5טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בה אני נותן פומבי למכתבי האישי בכתב ידי שנשלח למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי וגם לא ידיד. הוא היה מנהיג השידור שלי. הוא היה המפקד העליון שלי שהאמנתי ובטחתי בו. אני הייתי חייל בצבאות רשות השידור שלו. הופעתו המחודשת כ- מָאוֹר וכ- מֶטֶאוֹר בשמי רשות השידור באפריל 1993 הייתה אנטי תזה מובהקת למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו הזמן יוסף בר-אל. כתב ידי קריא (!). אין צורך להדפיס את טקסט כתב היד שלי. עמוד מס' 1 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 6.1.2

טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בה אני נותן פומבי למכתבי האישי בכתב ידי שנשלח למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי וגם לא ידיד. הוא היה מנהיג השידור שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. אני הייתי חייל בצבאות רשות השידור שלו. הופעתו המחודשת כ- מָאוֹר וכ- מֶטֶאוֹר בשמי רשות השידור באפריל 1993 הייתה אנטי תזה מובהקת למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו הזמן יוסף בר-אל. כתב ידי קריא (!). אין צורך להדפיס את טקסט כתב היד שלי. עמוד מס' 2 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 7טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בה אני נותן פומבי למכתבי האישי בכתב ידי שנשלח למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי וגם לא ידיד. הוא היה מנהיג השידור שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. אני הייתי חייל בצבאות רשות השידור שלו. הופעתו המחודשת כ- מָאוֹר וכ- מֶטֶאוֹר בשמי רשות השידור באפריל 1993 הייתה אנטי תזה מובהקת למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו הזמן יוסף בר-אל. כתב ידי קריא (!). אין צורך להדפיס את טקסט כתב היד שלי. עמוד מס' 3 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 8טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בה אני נותן פומבי למכתבי האישי בכתב ידי שנשלח למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי וגם לא ידיד. הוא היה מנהיג השידור שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. אני הייתי חייל בצבאות רשות השידור שלו. הופעתו המחודשת כ- מָאוֹר וכ- מֶטֶאוֹר בשמי רשות השידור באפריל 1993 הייתה אנטי תזה מובהקת למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו הזמן יוסף בר-אל. כתב ידי קריא (!). אין צורך להדפיס את טקסט כתב היד שלי. עמוד מס' 4 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 9טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בה אני נותן פומבי למכתבי האישי בכתב ידי שנשלח למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי וגם לא ידיד. הוא היה מנהיג השידור שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. אני הייתי חייל בצבאות רשות השידור שלו. הופעתו המחודשת כ- מָאוֹר וכ- מֶטֶאוֹר בשמי רשות השידור באפריל 1993 הייתה אנטי תזה מובהקת למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו הזמן יוסף בר-אל. כתב ידי קריא (!). אין צורך להדפיס את טקסט כתב היד שלי. עמוד מס' 5 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 10טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בה אני נותן פומבי למכתבי האישי בכתב ידי שנשלח למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי וגם לא ידיד. הוא היה מנהיג השידור שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. אני הייתי חייל בצבאות רשות השידור שלו. הופעתו המחודשת כ- מָאוֹר וכ- מֶטֶאוֹר בשמי רשות השידור באפריל 1993 הייתה אנטי תזה מובהקת למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו הזמן יוסף בר-אל. כתב ידי קריא (!). אין צורך להדפיס את טקסט כתב היד שלי. עמוד מס' 6 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 11טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בה אני נותן פומבי למכתבי האישי בכתב ידי שנשלח למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי וגם לא ידיד. הוא היה מנהיג השידור שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. אני הייתי חייל בצבאות רשות השידור שלו. הופעתו המחודשת כ- מָאוֹר וכ- מֶטֶאוֹר בשמי רשות השידור באפריל 1993 הייתה אנטי תזה מובהקת למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו הזמן יוסף בר-אל. כתב ידי קריא (!). אין צורך להדפיס את טקסט כתב היד שלי. עמוד מס' 7 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 12טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בה אני נותן פומבי למכתבי האישי בכתב ידי שנשלח למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי וגם לא ידיד. הוא היה מנהיג השידור שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. אני הייתי חייל בצבאות רשות השידור שלו. הופעתו המחודשת כ- מָאוֹר וכ- מֶטֶאוֹר בשמי רשות השידור באפריל 1993 הייתה אנטי תזה מובהקת למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו הזמן יוסף בר-אל. כתב ידי קריא (!). אין צורך להדפיס את טקסט כתב היד שלי. עמוד מס' 8 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 13טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בה אני נותן פומבי למכתבי האישי בכתב ידי שנשלח למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי וגם לא ידיד. הוא היה מנהיג השידור שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. אני הייתי חייל בצבאות רשות השידור שלו. הופעתו המחודשת כ- מָאוֹר וכ- מֶטֶאוֹר בשמי רשות השידור באפריל 1993 הייתה אנטי תזה מובהקת למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו הזמן יוסף בר-אל. כתב ידי קריא (!). אין צורך להדפיס את טקסט כתב היד שלי. עמוד מס' 9 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 14טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בה אני נותן פומבי למכתבי האישי בכתב ידי שנשלח למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי וגם לא ידיד. הוא היה מנהיג השידור שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. אני הייתי חייל בצבאות רשות השידור שלו. הופעתו המחודשת כ- מָאוֹר וכ- מֶטֶאוֹר בשמי רשות השידור באפריל 1993 הייתה אנטי תזה מובהקת למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו הזמן יוסף בר-אל. כתב ידי קריא (!). אין צורך להדפיס את טקסט כתב היד שלי. עמוד מס' 10 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 15טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בה אני נותן פומבי למכתבי האישי בכתב ידי שנשלח למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי וגם לא ידיד. הוא היה מנהיג השידור שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. אני הייתי חייל בצבאות רשות השידור שלו. הופעתו המחודשת כ- מָאוֹר וכ- מֶטֶאוֹר בשמי רשות השידור באפריל 1993 הייתה אנטי תזה מובהקת למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו הזמן יוסף בר-אל. כתב ידי קריא (!). אין צורך להדפיס את טקסט כתב היד שלי. עמוד מס' 11 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 16טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בה אני נותן פומבי למכתבי האישי בכתב ידי שנשלח למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי וגם לא ידיד. הוא היה מנהיג השידור שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. אני הייתי חייל בצבאות רשות השידור שלו. הופעתו המחודשת כ- מָאוֹר וכ- מֶטֶאוֹר בשמי רשות השידור באפריל 1993 הייתה אנטי תזה מובהקת למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו הזמן יוסף בר-אל. כתב ידי קריא (!). אין צורך להדפיס את טקסט כתב היד שלי. עמוד מס' 12 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 17טקסט מסמך : 22 באפריל 1993. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בה אני נותן פומבי למכתבי האישי בכתב ידי שנשלח למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי וגם לא ידיד. הוא היה מנהיג השידור שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. אני הייתי חייל בצבאות רשות השידור שלו. הופעתו המחודשת כ- מָאוֹר וכ- מֶטֶאוֹר בשמי רשות השידור באפריל 1993 הייתה אנטי תזה מובהקת למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו הזמן יוסף בר-אל. כתב ידי קריא (!). אין צורך להדפיס את טקסט כתב היד שלי. עמוד אחרון מס' 13 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום היקר מפקדי העליון והקפטן שלי, אתה בלתי נשכח עבורי (!). לכתך לעַד הוא אובדן עצום נטול ניחומים. נוח על משכבך בשָלוֹם מנהיג למוֹפֵת ואיש דָגוּל. אני לעולם לא אשכח אותך.

סוף הפוסט מס 542. הועלה לאוויר במוצאי חג שמחת תורה ביום שני – 5 באוקטובר 2015.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *