פוסט מס' 543. מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל חודר ב- 18 באפריל 1993 לוָואקוּם רווי עיוותים, מוטציות שליליות, ופלונטרים של הטלוויזיה ישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 תחת הנהלתו של יוסף בר-אל. הופעתו של המטאור מוטי קירשנבאום בשמי רשות השידור באפריל 1993 היא סנסציונית. הוא מדיח בקיץ 1993 את יוסף בר-אל ובולם ומונע את קְרִיסָתוֹ הראשונה של השידור הציבורי. בהיעדרו, קוֹרֵס השידור הציבורי בפעם השנייה בקיץ 2002 תחת מנכלותו של יוסף בר-אל ששב במפתיע לקידמת הבימה הטלוויזיונית ואין מושיע. הפעם לתמיד. פוסט מס' 543. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 9 באוקטובר 2015.

הערה 1 : הבלוג כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הפוסטים נכתבים למען רובד מצומצם מאוד באוכלוסייה, לטובת פלח צר של קוראים, ובעבור קבוצה ננסית של אנשי תקשורת לגוונים השונים, עיתונאים, מפיקים, עורכים, שדרנים, טכנאים, אנשי מנהלה, דוברים, כלכלנים, אנשי כספים, משווקים, אנשי יחסי ציבור, ואנשי תעשייה. וגם כמובן בעבור הציבור הרחב האנונימי שמתעניין בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם. אינני מחפש רייטינג. היו לי מספיק רגעי תהילה בחיי כאיש טלוויזיה. אני מחפש איכות ומוצא את עצמי עדיין די סקרן לעסוק בתיעוד ועיתונאות. 

הערה 3 : הבלוג הוקם שלא למטרות רווח.

תזכורת (1).

ככל שינקפו החודשים והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ בתחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו במושב מכמורת ב- י"ב תשרי תשע"ו – 25 בספטמבר 2015. מוטי קירשנבאום מת בן 76. הוא לא יישכח (!).

kirshenbaum 8טקסט מסמך : 18 באפריל 1993. אני מברך את מוטי קירשנבאום ז"ל בעקבות מינויו לתפקיד הרָם מנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

words of vizualia 1טקסט תמונה (1) : שער הכריכה של כרך ב' של הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "למילים יש וויזואליה משלהן". בתמונה למעלה משמאל שצולמה ב- 1969, נראה מוטי קירשנבאום ז"ל עורך "מבט" (יושב ראשון משמאל) יחדיו עם חיים יבין, יורם רונן ז"ל, ודן בירון (חתוך). בתמונה למעלה מימין שצולמה ב- 1975 נראה מוטי קירשנבאום עורך ומפיק "ניקוי ראש" עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל. מוטי קירשנבאום ז"ל הוא אי של שפיות ויושרה עילאית. מנהיג שידור במלוא המובן של ההגדרה והמונח. הוא לא היה חבר שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

words of vizualia 2טקסט תמונה (2) : שער הכריכה האחורי של כרך ב' של הספר עב הכרס בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "למילים יש וויזואליה משלהן". מוטי קירשנבאום ז"ל היה אי של יושרה עילאית. מנהיג שידור במלוא המובן של ההגדרה והמונח. הוא לא היה חבר שלי. הוא היה המפקד העליון שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

——————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 543 : הועלה לאוויר ביום שישי – 9 באוקטובר 2015.

——————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 / 2002. אנוכי עם סיום עבודתי בטריקת דלת בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל חודר ב- 18 באפריל 1993 לוואקום רווי עיוותים, מוטציות שליליות, ופלונטרים של הטלוויזיה ישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 תחת הנהלתו של יוסף בר-אל. הופעתו של המטאור מוטי קירשנבאום בשמי רשות השידור באפריל 1993 היא סנסציונית. הוא מדיח בקיץ 1993 את יוסף בר-אל ובולם ומונע את קְרִיסָתוֹ הראשונה של השידור הציבורי. בהיעדרו, קוֹרֵס השידור הציבורי בפעם השנייה בקיץ 2002 תחת מנכלותו של יוסף בר-אל ששב במפתיע לקידמת הבימה הטלוויזיונית ואין מושיע. הפעם לתמיד. פוסט מס' 543. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 9 באוקטובר 2015.

תזכורת (2).

זה נכון. משהתמנה מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 הוא הדיח וסילק את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, אולם הוא פגש בדרך המפותלת גם באנשים טובים ביניהם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון ויאיר שטרן אותו מינה לתפקיד במקומו של יוסף בר-אל. וגם באבי רצון פרשן הכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור ה- 6 ב- 18 באפריל 1993 במקומו של המנכ"ל היוצא אַרְיֵה מֶקֶל. הפקדתו על רשות השידור נעשתה ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך בממשלת יִצְחָק רָבִּין גב' שוּלָמִית אַלוּנִי ז"ל. מוטי קירשנבאום חדר לוואקום מלא עיוותים, מוטציות שליליות, ופלונטרים בעידן של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. אין מדובר בפכים קטנים אלא באבני יסוד של שידור ציבורי שאיננו מנוהל כהלכה ובצורה מתוקנת (בלשון המעטה). מנכ"ל רשות השידור באותה העת היה אריה מקל מי שפינה למוטי קירשנבאום את הדרך (סיים את כהונתו בתום ארבע שנים במקום חמש והתמנה לקונסול באטלנטה – ג'ורג'יה בארה"ב). היום ברור לגמרי כי מינויו של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם למנכ"ל רשות השידור באותו התאריך ההוא של 18 באפריל 1993 בלם ומנע את קריסתה המוחלטת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. מוטי קירשנבאום היה שליח ציבור הנכון ברגע הנכון ובמקום הנכון בבחינת גלגל הצלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הגוססת בתקופת הנהגתו של יוסף בר-אל בשנים ההן של 1993 – 1990. התימהון הגדול נעוץ בדמותו של המנכ"ל הקודם אַרְיֵה מֶקֶל (1993 – 1989) איש חכם ובעל הומור שנון. אַרְיֵה מֶקֶל ידע כי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהל אדם לא מוכשר בעליל בשם יוסף בר-אל, אולם בִּיכֵּר בדרך כלל לעמוד מהצד ולהשקיף במבט משעשע דרך עדשות משקפיו על העליבות הנוראה שהשתררה בין ארבעת כתליה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותן השנים ההן של 1993 – 1990. מדובר בתקופת טלוויזיה מחורבנת. השורה התחתונה של כל העסק העלוב ההוא שנקרא השידור הציבורי ואשר התנהל והתרחש לפני רבע מאה של שנים במתכונת כה רדודה ולא אמינה נעוצה גם בעובדה שאַרְיֵה מֶקֶל הנבון ומי ששימש העורך הראשי של רשות השידור נמנע משום מה להדיח ולסלק את יוסף בר-אל מתפקידו. אַרְיֵה מֶקֶל בתוקף תפקידו כ- מנכ"ל עשה עם יוסף בר-אל כל מיני ברוגזים והפיל עליו כל מיני החלטות וֶוטוֹ, אולם הוא לא העיף אותו. אַרְיֵה מֶקֶל ידע היטב כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתנהלת בצורה חובבנית ורשלנית ע"י יוסף בר-אל אולם ניצב מנגד וכמעט לא עשה דבר. מן המפורסמות הוא כי ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר היה האיש שמינה באפריל 1989 את אריה מקל למנכ"ל רשות השידור, וגם מן המפורסמות הוא כי אותו ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר ציווה על אַרְיֵה מֶקֶל ב- 10 ביולי 1990 להמליך את יוסף בר-אל על הטלוויזיה הישראלית הציבורית (ולא את נִסִים מִשְעַל). מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל נקרע בין מחשבותיו אודות יוסף בר-אל אותו לא העריך בגרוש כ- Leader of the people של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין הציווי של ראש הממשלה, אל תיגע בו ביוסף בר-אל. מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ביקר אותי ביולי 1990 ברומא בעת מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990. סעדנו יחדיו ארוחת צהריים במסעדה איטלקית נחמדה ב- וויה – וונטו (Via Veneto) ברומא שם שמעתי ממנו לראשונה את הצהרתו הבעייתית הנ"ל : "יואש אלרואי עם כל הכבוד לך ולאחרים בטלוויזיה, אינני שוכח מי שלח אותי לרשות ומי מינה אותי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. אינני מתכוון להתאבד פוליטית". אַרְיֵה מֶקֶל היה נאמן בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו לראש הממשלה יצחק שמיר. הרבה יותר מהמחויבות שלו כעורך ראשי לתקינות ההפעלה ברמה גבוהה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשה ניצב איש כה לא מוכשר בשם יוסף בר-אל. אי אפשר אם כן יהיה לחרות את שמו של אַרְיֵה מֶקֶל באותיות של זהב בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. מעולם לא שמעתי את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מצהיר אמונים לממנה שלו ראש הממשלה יצחק רבין וגם לא לתומכת הראשית שלו שרת החינוך שולמית אלוני. ב- 18 באפריל 1993 נגלה לפתע אי של יוֹשְרָה עִילָאִית באוקיינוס העכור, המזויף, והמשובש של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. היום ברור כי מינויו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 הציל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכְּלָיָה, מאבדון, מהתמוטטות, ומסגירתה עשור שנים לפני המשבר הגדול בשנות האלפיים. משבר שנות האלפיים החל עם החלטתה של ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון למנות את יוסף בר-אל במארס 2002 למנכ"ל זמני של רשות השידור (במקומו של המנכ"ל הזמני הקודם רָן גָלִינְקָא) וביוני 2002 למנכ"ל קבע.

יוסף בר-אל התמנה לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990. הוא הביס במכרז ההוא בקלות את המועמד שהתייצב מולו נסים משעל. נסים משעל שימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החל מנובמבר 1989 עד יולי 1990 לאחר סילוקו של המנהל הקבוע מר חַיִים יָבִין (חיים יבין החל לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית באפריל 1986 עוד בעידן המנכ"ל הקודם אורי פורת ז"ל. כהונתו הסתיימה בנובמבר 1989 בעידן המנכ"ל הבא, אַרְיֵה מֶקֶל. מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור לא אהבו את חַיִים יָבִין ולא רחשו לו הערכה, בעיקרה הערכה פוליטית. כהונתו לא הוארכה. במילים אחרות בוטות יותר, הוא סולק מתפקידו ובמקומו מונה ל- מ"מ נסים משעל). נסים משעל היה מוכשר פי 1000 (אֶלֶף) מ- יוסף בר-אל, אולם מה לכישרון ולפוליטיקאים ? מה יש לאיכות ולמיומנות לחפש בסביבתם של עסקנים פוליטיים קטנים, שליחי מפלגות, ששולטים במכרזי רשות השידור והטלוויזיה ?

וועדת המִכְרָז שבחרה ביוסף בר-אל ב- 10 ביולי 1990 לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית כללה את עשרת האישים הבאים : מנכ"ל רשות השידור אריה מקל (מינוי של ראש הממשלה יצחק שמיר), יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל (העבודה), שלמה קור ז"ל (ליכוד), אמנון מנדה ז"ל (ליכוד), אורי אורן (ליכוד), גב' דליה איציק (עבודה), רוני פיינשטיין ז"ל (עבודה), אורי פַלָח (מפד"ל), נציג אגודת העיתונאים עמוס בן ורד (הארץ), ונציג נוסף מטעם אגודת העיתונאים אריה אבנרי (ידיעות אחרונות).

מוטי קירשנבאום ז"ל חודר ב- 18 באפריל 1993 לוואקום רֵיק מתוכן רווי עיוותים ופלונטרים בו שרויה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990. מינויו הרם לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בולם ומונע את קריסתו של השידור הטלוויזיוני הציבורי בראשות יוסף בר-אל.

במבט היסטורי מרוֹם אוֹ טוֹ טוֹ 80 שנותיי ניתן לקבוע כי מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה בעת ובעונה אחת מדען טלוויזיה, אסטרטג ואיש חזון, אמן ואיש רוח, וגם איש מעשה. כִּישרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום בלט מבראשית מאז הצטרף במאי 1968 לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשות פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. גם לא היה ספק באינטגריטי הציבורי שלוֹ. כעבור 10 שנים ממתן הריאיון ההוא ב- 1983 לשַרִית יִשַי בו הגה את הסְלוֹגָן המפורסם שלו, "…טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע לבנות אותה מחדש…", מונה מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ובתמיכתו של ראש הממשלה דאז יִצְחָק רָבִּין ז"ל. מוטי קירשנבאום בנו של בעל חנות נעליים מנתניה היה המנכ"ל הטוב ביותר בשידור הציבורי של מדינת ישראל מאז ומעולם.

ההיסטוריה של רשות השידור מתעתעת ומלאה תהפוכות. לפעמים בלתי צפויות . לאחר מלחמת "שלום הגליל" ב- 1982, נטל מוטי קירשנבאום שנת חופשה מאוֹנֶס ללא תשלום וניסה בהצלחה את כוחו בהפקת ובימוי תוכנית סאטירית "יורדים על השבוע" בתיאטרון מסחרי. מוטי קירשנבאום לא נטש מרצונו החופשי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא עזב מפני שהמנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל ייבש אותו על ספסל המחליפים. יוסף "טומי" לפיד ראה במוטי קירשנבאום שמאלן טורדן בלתי חיוני למערכת. מוטי קירשנבאום לא העריך את יוסף "טומי" לפיד בגרוש ומיהר להכריז בתקופה ההיא בימי חופשתו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית, "…יָמָיו של טומי לפיד ברשות השידור ספוּרים…". מפני שנחשב לאוּרִים ותֻּמים בעיני ציבור עובדים גדול בטלוויזיה הישראלית הציבורית התייחסו רבים לדבריו של מוטי קירשנבאום כאל נבואה, אך היא לא התגשמה ולא עמדה במבחן המציאות. יוסף "טומי" לפיד האריך ימים ברשות השידור והשלים קדנציית ניהול מלאה בת חמש שנים בין אפריל 1979 לאפריל 1984.

הורתה של הטלוויזיה הציבורית היא פוליטית מקדמת דנה. רשות השידור נולדה פוליטית. היא הייתה כזאת לפני הופעתו של יוסף "טומי" לפיד ברשות השידור ונשארה כזאת גם אחריו. מי שיער לעצמו כי תשע שנים לאחר לכתו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל מרשות השידור יתמנה מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור על פי אותם העקרונות הישנים שמכתיבים נפתולי הפוליטיקה הישראלית ואשר הביאו למינויים של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל, אוּרִי פּוֹרָת ז"ל, ואַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל. כבר הזכרתי זאת מקודם, זה היה אותו מוטי קירשנבאום האיש שהגדיר בשעתו ב- 1983 את יוסף "טומי" לפיד כי והצהיר כלהלן : "טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש". הצבתו של מוטי קירשנבאום ע"י ממשלת ישראל בפסגת השידור הציבורי והפקדת רשות השידור בידיו באפריל 1993 הוא אפילוג פוליטי דרמטי ומרתק. במידה מסוימת הוא סוגר מעגל של מטמורפוזה טלוויזיונית שעברה רשות השידור מאז אסון רצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. הפקדת רשות השידור בידיו של מוטי קירשנבאום מבניה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא נקודת מפנה היסטורית וחשובה אולי יותר ממינויים של מנכ"לים אחרים לאותו התפקיד. ב- 1 באפריל 1989 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר את אריה מֶקֶל למנכ"ל רשות השידור. אריה מקל איש משרד החוץ הצטנע וסיפר לי בחוש ההומור שלו באותה המסעדה האיטלקית ב- וִויָה וֶונֶטוֹ ברומא, "אמרתי לממנה שלי, תשמע אדוני ראש הממשלה יצחק שמיר אתה מטיל עלי לנהל רשת שידור שכוללת בתוכה אלפי עובדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברדיו "קול ישראל" בעוד ניסיון הניהול שלי מוגבל למזכירה, שולחן, וכיסא". יצחק שמיר לא חשב פעמיים וענה לו, "אריה מֶקֶל מה אתה חושב, גם אני לא ניהלתי כלום לפני שהטילו עלי לנהל את המדינה. ממה אתה מפחד. לך לנהל את רשות השידור לחמש שנים". ראש הממשלה ראה באַרְיֵה מֶקֶל אותו הכיר מקורב, אדם מוכשר ובעל יכולות שמבין את תפקידו של השידור הציבורי ומספיק מיומן כדי לנהל את השידור הציבורי. אריה מקל שח לי באותה השיחה בווייה ונטו ברומא, "אי אפשר להשיב תשובה שלילית לראש הממשלה. נתתי את הסכמתי". ב- 10 ביולי 1990 התמנה יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנכ"ל רשות השידור דאז אריה מקל זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "זה היה ציווי ברור של ראש הממשלה יצחק שמיר". יוסף בר-אל לא נבחר בגלל הישגי העבר המקצועיים שלו אלא בשל הצבעה פוליטית בוועדת המכרז בהרמת יד של אנשי הוועד המנהל של רשות השידור שמשמשים נציגי ציבור על פי מפתח מפלגתי. יוסף בר-אל הביס את המועמד השני נִסִים מִשְעַל אך לא ברוב טוטאלי. אז התערב בעניינים חבר הוועד המנהל אַמְנוֹן מֶנְדָה ז"ל שהציע לערוך סיבוב הצבעה נוסף בה כל המשתתפים יצביעו עבור יוסף בר-אל כדי להראות לציבור ולעיתונות המסקרת את הבחירה כי הוועד המנהל של רשות השידור הוא גוף מאוחד.  ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "מלחמת הדיאדוכים" במסגרת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

ב- 14 במארס 1992 מינתה ממשלת ישראל בראשות יִצְחָק שָמִיר ושר החינוך זְבוּלוּן הָמֶר האיש הממונה על רשות השידור את עו"ד מִיכָה יִנוֹן ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של אהרון הראל מוותיקי מפלגת רפ"י. זאת הייתה הפעם השנייה בקריירה הציבורית שלוֹ העשירה שלו בה מונה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. בתפקיד הזה חפץ ב- 1992 גם אוּרִי פַּלַח אף הוא חבר המפד"ל ששימש חבר הוועד המנהל של הרשות אך ראש הממשלה יצחק שמיר רצה במִיכָה יִנוֹן. השַר זְבוּלוּן הָמִר הפך מומחה למינוי מנכ"לים ויו"רים ברשות השידור עוד מהימים ההם כששימש שר החינוך בממשלת מנחם בגין ומינה ב- 1979 את יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור. זְבוּלוּן הָמֶר הכיר היטב את מיכה ינון הצעיר ממנו בשש שנים. הוא הדריך אותו בתנועת הנוער "בני עקיבא" של הציונות הדתית. זבולון הָמֵר סמך על מיכה יִנוֹן כבר מבראשית לאחר שמינה אותו לחבר מליאת רשות השידור ב- 1979. המינוי יצא לפועל לאחר ששמואל שניצר (עורך "מעריב") התפטר מחברותו בוועד המנהל של רשות השידור. זְבוּלוּן הָמֶר הקפיץ אותו לתפקיד הציבורי במקום שמואל שניצר. ב- 1984 מינה השַר זבולון המר את מִיכָה יִנוֹן לראשונה ליו"ר הוועד המנהל של הרשות השידור לצדו של מנכ"ל הרשות אוּרִי פּוֹרָת. הצלחתו של עו"ד מִיכָה יִנוֹן בתפקידו כמפקח העליון של השידור הציבורי הייתה בלתי מעורערת. הוא היה איש חכם ונעים הליכות שידע להתפשר (מבלי לוותר על עקרונותיו), ומי שקנה לוֹ הערכה, מוניטין, וידידים רבים ברשות השידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברדיו "קול ישראל" כאחד.

ynon 1טקסט תמונה : מארס 1992. מיכה ינון (משמאל) מתמנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במקומו של אהרון הראל ז"ל (מימין). בתווך שר החינוך והתרבות זבולון המר ז"ל מתומכיו המובהקים של מיכה ינון. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ynon poratטקסט תמונה : 1984. ראש הממשלה יצחק שמיר ושר החינוך זבולון המר ממנים את מיכה ינון בן 42 (משמאל) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ואת אורי פורת בן 49 (מימין) למנכ"ל רשות השידור. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 23 ביוני 1992 ניצחה מפלגת המערך את הליכוד בבחירות לכנסת ה- 13 ויִצְחָק רַבִּין בן 70 התמנה בפעם השנייה בחייו לראש הממשלה והפעם הזאת נטל לעצמו גם את תיק הביטחון כקודמיו דוד בן גוריון ולוי אשכול. כדי לייצב את שלטונו צרף יִצְחָק רָבִּין לקואליציה את מפלגת מר"צ בראשות גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי (וגם את מפלגת ש"ס). יִצְחָק רָבִּין העניק לשולמית אלוני את תיק החינוך והתרבות ואת האחריות המיניסטריאלית לביצוע חוק רשות השידור. שולמית אלוני החליטה להיפטר מייד ממנכ"ל הרשות הנוכחי אַרְיֵה מֶקֶל פרי מינויו של יִצְחָק שָמִיר למרות שנותרה לוֹ עדיין שנה שלמה להשלמת תפקידו והודיעה לראש הממשלה כי היא מבקשת למנות במקומו את מוטי קירשנבאום. אַרְיֵה מֶקֶל הודיע לשוּלָמִית אַלוֹנִי כי ממש אין לו בעיה לפנוֹת את כֵּס המנכ"ל אך התנה זאת בעסקה שעם עזיבתו את רשות השידור ושובו למשרד החוץ יתמנה מייד לקונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב לתקופה שתכלול בתוכה גם את אולימפיאדת אטלנטה 1996. הוא ממילא לא לקח את עצמו ותפקידו כמנכ"ל רשות השידור ברצינות תהומית. אף על פי כן היה איש אהוב על יועציו ועוזריו הקרובים שרחשו לו כבוד רב.

ynon 3טקסט תמונה : 18 באפריל 1993. אנשי הנהלת רשות השידור נפרדים ממנכ"ל רשות השידור אריה מקל המפנה את כיסאו למנכ"ל רשות השידור הבא מרדכי "מוטי" קירשנבאום. אנשי הנהלת רשות השידור אהבו את המנכ"ל שלהם אריה מקל ורחשו לו הערכה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית יוסף ביניא, היועץ המשפטי הוותיק עו"ד נתן כהן ז"ל, וויקטור גרייבסקי ז"ל, סמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר, מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, סמנכ"ל ציוד יאיר אלוני, מנהל אגף הגבייה אבי כץ, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תיעוד הליך בחירתו של מוטי קירשנבאום ז"ל ע"י ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל למשרת מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993. התוכנית "פופוליטיקה" בעידן מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל.

גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי צידדה במועמדותו הבלעדית של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור אך ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין התנגד בטענה "שמוטי קירשנבאום מצטייר בעיניו כראש המאפיה השמאלנית בתקשורת במדינת ישראל', והוא כראש הממשלה איננו מתכוון להפקיד את הרשות בידיו של קירשנבאום. מנהל לשכתו של ראש הממשלה איתן הבר הציע ליצחק רבין לזַמֵן אליו את מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ובעל שם של איש ציבור הגון וישר כדי להתייעץ עִמוֹ בבחירת המנכ"ל הבא של הרשות. איתן הבר הכיר את מיכה ינון עוד מהימים ששניהם למדו יחדיו בביה"ס "בילו" בשדרות רוטשילד. מיכה ינון היה דמות מקובלת עליו ומכיוון שאין תחליף לקשרים האישיים המניעים את התנהגותו של העולם הוזמן מיכה ינון לפגישה עם יצחק רבין בלשכתו במשרד הביטחון בקריה בתל אביב. מכאן רשות הדיבור נתונה למיכה ינון.

מיכה ינון זוכר היטב בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "שימשתי יו"ר הוועד המנהל של הרשות כשלושה חודשים בלבד כשלפתע השלטון שמינה אותי הפסיד בבחירות לכנסת ביוני 1992 וקם ראש ממשלה חדש, יִצְחָק רָבִּין. בראשית מארס 1993 הזמין אותי אֵיתָּן הָבֶּר מנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין לפגישה בלשכה שלו במשרד הביטחון בקריה בתל אביב. יצחק רבין ביקש להתייעץ עמי בעניין בחירת מנכ"ל חדש לרשות השידור במקומו של אריה מקל שהסכים לפנות את כיסאו תמורת מינויו קונסול ישראל באטלנטה (בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב) לתקופה של שלוש שנים לפחות עד לאחר תום אולימפיאדת אטלנטה 1996. יצחק רבין סמך בעיניים עצומות על מנהל הלשכה שלו שהכיר אותי היטב. אֵיתָּן הָבֶּר ואני למדנו יחדיו בביה"ס "בילו" בשדרות רוטשילד. הקשר בינינו נשמר איך שהוא כל השנים גם בגלל ידידים משותפים. אֵיתָּן הָבֶּר הציע ליצחק רבין להתייעץ עמי בטרם הבחירה במנכ"ל הבא של רשות השידור וראש הממשלה קיבל את הצעתו. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אמר לי כי שולמית אלוני לוחצת עליו למנות לתפקיד את מוטי קירשנבאום אך הוא אינו רוצה שראש המאפיה השמאלנית בישראל יהיה מנכ"ל רשות השידור. ראש הממשלה יצחק רבין לא רצה את מוטי קירשנבאום ואז העלה איתן הבר בפניו שמות של מועמדים אחרים. איתן הבר הרים טלפון למועמד הבא של יצחק רבין, דן שילון והציע לו לשמש מנכ"ל רשות השידור. דן שילון השיב שאיננו מעוניין וסירב בנימוק שהוא עסוק בהכנת המכרז של הזכיין "רשת" לקראת הקמתו בנובמבר 1993 של ערוץ 2 המסחרי" .

zangen 1

טקסט תמונה : יוחנן צנגן איש רשות השידור בשנים 1991 – 1975. שימש סמנכ"ל כספים בהצלחה רבה מ- 1982 עד 1991 וזכה לשבחים רבים משלושה מנכ"לים של רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, ואריה מקל יבד"ל. ב- 1991 הזמין אותו דן שילון לכהן לצדו כמנכ"ל משותף של הזכיינית "רשת" בדרך למכרז על ההשתתפות בערוץ 2. יוחנן צנגן נענה לפנייה ועזב לעַד את רשות השידור. השפעתו של יוחנן צנגן על התפתחות שידורי הטלוויזיה הציבורית ובתוכם שידורי הספורט היא דרמטית ודמותו היא במידה רבה בלתי נשכחת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מיכה ינון מוסיף לי את הזיכרון הבא שלו : "יצחק רבין לא התייאש. הוא נפנה מדָן שִילוֹן והחליט להטיל את יהבו אל ארנון צוקרמן. איתן הבר ניסה להשיג את ארנון צוקרמן אך התברר שהוא נמצא בשנת שבתון בניו יורק. "אז מה תשיגו לי אותו בניו יורק", פקד ראש הממשלה על מנהל לשכתו. אֵיתָן הָבֶּר חייג לארה"ב אך מר ארנון צוקרמן שהיה כבר פרופסור ארנון צוקרמן סירב להצעה בנימוק שהוא שייך עכשיו לאקדמיה. בנקודה הזאת התערבתי והצעתי ליצחק רבין למנות את יוחנן צנגן למנכ"ל רשות השידור. יִצְחָק רָבִּין היה מופתע ושאל, "מי זה יוֹחָנָן צַנְגֵן אני לא מכיר אותו". סיפרתי לו שיוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים ברשות השידור בשנים 1991 – 1982 שבינתיים חבר אל דן שילון כמנכ"ל משותף ב- "רשת" הוא איש רציני, כלכלן מצטיין, ועתיר הישגים ברשות", אבל יצחק רבין התעקש ואמר שהוא לא ממנה לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור אדם שאיננו מכיר. איתן הבר שלף לו עוד שם, "עמרם מצנע", אבל ראש הממשלה יצחק רבין צחק ואמר : "איתן עזוב, עמרם מצנע רוצה להיות ראש ממשלה ולא מנכ"ל רשות השידור". בנקודה הזאת הסתיימה הפגישה שלי עם ראש הממשלה יצחק רבין במשרד הביטחון ועם עוזרו איתן הבר. שבתי לירושלים לעסוק בענייני רשות השידור. כעבור שבועיים קיבלתי שוב הזמנה מראש הממשלה לסור ללשכתו. יצחק רבין אמר לי שהוא איננו עומד עוד בלחצים שמפעילה עליו שוּלָמִית אַלוֹנִי והוא ממנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את ראש המאפיה השמאלנית מוטי קירשנבאום. כך הוא קרא לו. ראש הממשלה ידע היטב את השיוך הפוליטי שלי (נציג המפד"ל) ואת הידידות האישית שלי עם זְבוּלוּן הָמֶר ולכן אמר לי, "זהו זה מיכה ינון תצטרך להסתדר אתו עם מוטי קירשנבאום". כעבור כמה ימים זימנה אותי שרת החינוך גב' שולמית אלוני ללשכתה למשרדי משרד החינוך בבניין "הדר- דפנה" בתל אביב. מוטי קירשנבאום כבר היה שם ושוחח עמה. לחצנו כולנו ידיים ושולמית אלוני הודיעה לי, "מיכה ינון החלטתי למנות את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור במקומו של אריה מקל שמפנה את כיסאו ברצון ויתמנה לקונסול ישראל באטלנטה – ארה"ב", והיא המשיכה, "מיכה ומוטי אתם שני אנשים רציניים, מבוגרים ונבונים ואני סמוכה ובטוחה שתלמדו להסתדר אחד עם השני". היא צדקה.

kirshenbaum 1טקסט תמונה : אפריל 1993. מהפך פוליטי דרמטי ברשות השידור. מוטי קירשנבאום (משמאל) מתמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושרת החינוך גב' שולמית אלוני (מימין) במקומו של אריה מקל נציגו הישן של ראש הממשלה הקודם מר יצחק שמיר. באמצע, זהו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ynon 4טקסט תמונה : אביב 1993. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון (מימין) נפרד ממנכ"ל רשות השידור אריה מקל שמפנה את מקומו לטובת מוטי קירשנבאום. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 18 באפריל 1993 זה קרה. מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י שרת החינוך גב' שולמית אלוני ובתמיכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין שנבעה מחוסר ברירה. הדבר הראשון שעשה המנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום היה להיפטר ממנהל הטלוויזיה היָשָן יוסף בר-אל. גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 זוכרת היטב בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמה ב- 2005 + 2006 + 2007 כלהלן : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, לפני תום כהונתו. נותרו לבר- אל כמה חודשים בלבד עד לסיום הקדנציה שלו, אך לא רציתי להמתין בשום אופן לסיום הקדנציה בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. מוטי קירשנבאום הוא רחמן יותר ממני ודחה את ההדחה בחודשיים אולי שלושה עד שיוסף בר-אל יסיים את תפקידו על פי כתב המינוי שלו". כזכור, במקומו של יוסף בר-אל המודח התמנה לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן. זה היה ביולי 1993.

שאלתי את גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי בשיחות התחקיר ההן כיצד ידעה מראש בטרם המינוי שאומנם מוטי קירשנבאום יהווה הצלחה ניהולית בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. שרת החינוך לשעבר גב' שולמית אלוני השיבה כהאי לישנא : "כשמוטי קירשנבאום ערך והפיק את התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" הוא היה צריך להפעיל, לשלוט, ולהוביל קבוצת אנשים גדולה בדרך להצלחה. הוא היה עיתונאי אמין ובעל כושר ארגוני, וזה היה הנימוק לבחירתו למנכ"ל רשות השידור והצבתו שם ללא תנאי ובמהירות במקומו של אריה מקל". מוטי קירשנבאום פעל לחולל שינויים מידיים בתחומים שונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כמנהל תוכניות בטלוויזיה בעשור ה- 70 של המאה הקודמת מצא עניין בשיפור התוכנית "פופוליטיקה". זה מעניין, מוטי קירשנבאום החליט לשכוֹר ללא היסוס את שירותיו של יוסף "טומי" לפיד ולהעניק לו תפקיד מרכזי כמשתתף קבוע ופעיל בפַּנֶל התגוּבוֹת של התוכנית הצעקנית ההיא. מנחה "פופוליטיקה" היה השדר דן מרגלית והעורך והמפיק שלה שימש אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר הוותיק .

goldfinger 1טקסט  תמונה : מאי 1975. הרחבה הדרומית של אצטדיון "בלומפילד" ביפו – תל אביב. המפיק אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר (מתכופף מימין במשקפי שמש) יחד עם מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי במשחקי כינוס הפועל ב- 1975. הוא היה מפיק בעל ניסיון רב בכל תחומי התוכניות בטלוויזיה לרבות שידורי הספורט. אהרון גולדפינגר היה העורך והמפיק של שתי של שתי תוכניות הבידור היוקרתיות בערבי שישי בשנות ה- 80 במאה הקודמת, "שעה טובה" ו- "סיבה למסיבה" בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. ניצב על הפלטה הצרה של המנוף בנעלי ספורט הצלם עמוס בן שחר. משמאל נראה (חתוך) המפקח הטכני מוריס ברוך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

goldfinger 2

טקסט  תמונה:  קיץ 1969. אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר מגדולי המפיקים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים בראשית הקריירה העשירה שלו בשידור הציבורי. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להכרזתו של מוטי קירשנבאום מהימים ההם כי, "טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה הישראלית – אך לא ידע להרכיבה מחדש", לא היה כל זכר. יתירה מזאת. בהיותו מנכ"ל רשות השידור שילם מוטי קירשנבאום ליוסף "טומי" לפיד 1000 (אֶלֶף) דולר דמי השתתפות בכל תוכנית אקטואליה של "פופוליטיקה" כדי שיפתח את הפה שלו. יוסף "טומי" לפיד הצטייר בתחילה כאישיות ליבראלית ושוחרת תרבות, ג'נטלמן שמוצאו מאירופה הישנה שכבר לא הייתה קיימת בתוכנית המריבה והצעקנית "פּוֹפּוֹליטיקה". בשל מראהו המגוּשם נראה כמו דוֹד טוב שנקלע בטעות לאולפן השידור. כשאמרו חז"ל, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", התכוונו גם ליוסף "טומי" לפיד ז"ל. הוא היה ג'נטלמן אירופי ומנומס רק למראית עין בשעה שהוא שרוי בחברתם של שני משתתפים אדיבים ממנו בפָּנֶל, אמנון דנקנר ז"ל (לשעבר עורך העיתון "מעריב") והרב ישראל אייכלר יבד"ל. יוסף "טומי" לפיד האלטרואיסט היה זקוק לקטליזאטור כדי לשחרר את נִיצרַת פיו השנון והנוֹקֵב. סגנון התבטאויותיו הבוטות התאים למנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום שרצה להיות הזַרָז והמֵאִיץ שישחרר את חרצובות לשונו של המנכ"ל הישן. מוטי קירשנבאום ואהרון גולדפינגר לא אהבו בתחילה את דרכי הנועם של יוסף 'טומי' לפיד בתוכנית . חלקו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בעיצוב אופי התוכנית הסוערת "פופוליטיקה" היה צנוע משל מוטי קירשנבאום. מנכ"ל רשות השידור התערב ותמך ברצונו המובהק של מפיק התוכנית אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר לעורר וויכוחים ומדון, כדי לשוות לְ- "פּוֹפּוֹליטיקה" אופי רעשני, ולהעניק לה אווירת שידור חסרת סבלנות וסובלנות. השקפות עולמם הטלוויזיונית של מנכ"ל רשות השידור ועורך ומפיק התוכנית נפגשו ב- "פופוליטיקה", ותאמו זו את זו. מוטי קירשנבאום וארהל'ה גולדפינגר רצו צורה של שִיח וּוִיכּוּח קולניים וצעקניים בין חברי הפנל לאורחי התוכנית ממש כמו אלה המאפיינים את הציבור הישראלי ואת בית הנבחרים שלו. הכנסת. זאת הייתה פילוסופיית השידור שלהם, ושניהם מצאו את מבוקשם ביוסף "טומי" לפיד אחיו התאום של ארצ'י באנקר. מוטי קירשנבאום שהיה בעצמו סרקסטי וחד חיפש "אקשן" ו- "רייטינג" לתוכנית. הוא העביר ליוסף "טומי" לפיד בר פלוגתה שלו בעבר מֶסֶר ברור, "אינני משלם לך 1000 (אֶלֶף) דוֹלָר לתוכנית כדי להיות מנומס ואדיב ואיש שיחה להתרועע", ויצק שֶמֶן למדורה כשהוסיף באבחנתו המדויקת : "פופוליטיקה איננה תוכנית תרבות, היא תוכנית מֶלֶל שמשקפת את ההוויה הפוליטית חסרת התרבות והחֵן ולעיתים הגסה שהשתרשה זה מכבר בפרלמנט הישראלי וגם ברחוב שלנו" [1]. רמז ברור לבאות. מוטי קירשנבאום לא היה איש טלוויזיה נחמד במיוחד אולם הוא היה מומחה שהכיר היטב את המדיה, ידע לכתוב טקסט לטלוויזיה, והבין את כישרונה לשגר את המסר. התוכנית "פופוליטיקה" תפשה תאוצה אך הפכה למופע של גלדיאטורים המנסים לפגוע איש ברעהו. למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לא הייתה בעצם כל השפעה על התהוות אופי התוכנית. הוא היה ג'נטלמן ובעל הרבה תכונות טובות. אחת מהן דיבור שקול ושקט ההיפוך הגמור של "פופוליטיקה". אולי בשל כך משך את ידו מהתוכנית הצעקנית הזאת ולא התערב בה יותר מידי, אך צריך לזכור גם מאידך שהיה לו מנכ"ל דומיננטי ומוכשר שהטיל עליו מעֵת לעֵת צֵל והאפיל עליו. ליאיר שטרן אין במה להתבייש משום שמוטי קירשנבאום האפיל גם על שני מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גלבוע ורפיק חלבי. מוטי קירשנבאום היה במידה רבה משכמו ומעלה. הוא ואהרון "ארהל'ה" גולדפינגר בחשו היטב ב- "פופוליטיקה" ועשו בה כבשלהם, כרצונם.

יוסף "טומי" לפיד שיחק בטבעיות רבה בטלוויזיה את תפקיד הטיפוס גַס הרוּח הפּוֹנה בצורה בלתי מנומסת ופרובוקטיבית אל יריביו וידידיו כאחד. בצוּרת התקשורת הבוטה, העוקצנית, והארוגנטית הזאת שלוֹ וגם במראהו החיצוני דָמָה באופן מפתיע לכוכב סדרת הטלוויזיה האמריקנית של "All in the Family" (הכול נשאר במשפחה ושודר ב- CBS), הלא הוא ארצ'י באנקר (השחקן קארול אוקונור גילם את דמותו של ארצ'י באנקר). גם יוסף "טומי" לפיד היה כוכב טלוויזיה בעל אישיות כריזמטית בלתי נדלית.

lapid 1טקסט תמונה :  האם יוסף "טומי" לפיד ז"ל מופיע בטלוויזיה האמריקנית ? לא ! זהו שחקן הטלוויזיה הנפלא קארול אוקונור (Carroll O'connor שני מימין), המגלם את דמותו של ארצ'י באנקר בסדרת הטלוויזיה המצליחה של CBS רשת הטלוויזיה האמריקנית, "All in the Family". הוא דומה בצורת הדיבור, ההתנהגות, ושפת הגוף שלו ליוסף "טומי" לפיד. או אם תרצו ניסוח הפוך. יוסף "טומי" לפיד מזכיר מאוד בשפת גופו ובהופעתו בתוכנית "פופוליטיקה" בטלוויזיה הישראלית הציבורית את דמותו השוביניסטית של ארצ'י באנקר. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צוות השחקנים בסדרה, ג'ין סטפלטון (Jean Stapleto), קארול אוקונור, סאלי סטרות'רס (Sally Struthers), ורוב ריינר (Rob Reiner), [סעיף 2]. (באדיבות CBS).

kirshenbaum 2טקסט תמונה : מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) העמיד לעיתים קרובות בצל והאפיל על מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלו יאיר שטרן יבד"ל (מימין). (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מצלמות אולפן הטלוויזיה כיבדו את יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד מכיוון שהיה אותנטי והתנהג מולן בטבעיות רבה. הוא היה כוכב טלוויזיה מלידה שבעצם נולד לשחק לפני המצלמות . התיאטרליות שלוֹ והתנהגותו השחצנית והבוטחת של יוסף "טומי" לפיד ב- "פּוֹפּוֹליטיקה" היא גם יציר כפיו של מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור שהיה בימאי טלוויזיה וקולנוען מחונן בפני עצמו ואף חתן פרס ישראל בתחום הזה. מוטי קירשנבאום הבין משהו בענייני תקשורת המונים ותפש את כישרון המשחק לפני המצלמות של יוסף "טומי" לפיד. הוא לא ערך והפיק את התוכנית הצעקנית באופן אישי אך רוחו שרתה שם. הוא ויוסף "טומי" לפיד הפכו את "פופוליטיקה" לתוכנית טלוויזיה בוטה, צינית, צעקנית, ושנויה במחלוקת אך עתירת רייטינג. תוכנית מכוערת מרוב צעקות ומילים אבל הציבור אהב לצפות בה. מן ההיבט הזה אין ספק שהקריירה הטלוויזיונית של יוסף "טומי" לפיד כפי שנחשפה לראשונה באולפן "פופוליטיקה" נסקה וסללה את דרכו מאוחר יותר ב- 1999 לכנסת כמנהיג מפלגת "שינוי" ואח"כ לעבר שולחן ממשלת ישראל כשמונה לשַר המשפטים וסגן ראש הממשלה של אריאל שרון . מי יודע , יכול להיות בכלל שיוסף "טוֹמי" לפיד שהפך למותג שידור, חייב בסופו של דבר את הצלחת הקריירה הפוליטית שלו למוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בחמש שנים ההן של 1998- 1993 . צריך לזכור שהניסיון הפוליטי הראשון של יוסף "טומי" לפיד להגיע לכנסת ישראל היכן שהוא בסוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת, כשניסה לעשות זאת במסגרת מיסוד מפלגה חדשה "המרכז הליברלי" שהקים יחד חבריו עם שלמה "צ'יץ'" להט, יצחק ברמן, אריה דוּלצין, ויחזקאל פלוּמין ואחרים – כשל. בלי עזרתו הגלויה של מוטי קירשנבאום ומצלמות הטלוויזיה, יוסף "טומי" לפיד לא צלח.

בְּרִית השידוּר שכרת המנכ"ל מוטי קירשנבאום בשנות ה- 90 עם שְנוּא נפשו יוסף "טומי" לפיד משנות ה- 70 במאה שעברה, מעידה כי מרבית האנשים משתנים עם השנים. שְנָאוֹת גדולות חולפות בדיוק כפי שאהבות גדולות נמוגות. הזמן ממס את הזיכרונות הקשים ולכן הוא משכך הכאבים הטוב ביותר. בעסקי שידור יש כידוע חשיבות גדולה לאינטרסים ופחות לרגשות ומוטי קירשנבאום לא היה רגשן. אם היה כזה בלִבּוֹ הרי שפני הפוקר שלוֹ מעולם לא הסגירו זאת. עד היום אני משוכנע שמוטי קירשנבאום בעל המבע הקר יכול היה להיות אלוף העולם במשחקי קלפים אילוּ רצה בכך. מפני שלא היה קלפן אלא איש טלוויזיה מקצועני ונאמן השידור הציבורי היה לו אינטרס שהתוכנית "פופוליטיקה" שלוֹ תביס ברייטינג את המתחרים מולו בערוץ 2. לכן גייס את יוסף "טומי" לפיד לטלוויזיה הישראלית הציבורית.

יָרוֹן לוֹנדוֹן עמית וחבֵרו למקצוע של מוטי קירשנבאום ז"ל בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10 היה שונה בגישתו. רגשות הזעם והכעס שלו כלפי יוסף "טומי" לפיד פעפעו ולא חלפו גם לאחר שנים רבות. ירון לונדון כמו מוטי קירשנבאום תיעב את דעותיהם ומעשיהם של טוביה סער מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ויוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן. הוא לא הסתיר זאת מאיש. גם יוסף "טומי" לפיד לא הסתיר את סלידתו מהעיתונאי השמאלני, והודיע בפרהסיה לכל מי שרצה להקשיב לו כלהלן : "ירון לונדון אמר בריאיון לעיתונות שהוא בעל דעות שמאלניות ושהן צריכות לדעתו לבוא לידי ביטוי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם אם יידרש לשלם על כך את המחיר. אם הוא מעיד על עצמו כך מדוע שלא אאמין לוֹ".

יָרוֹן לוֹנְדוֹן נחשב למגיש ומנחה טלוויזיה מנוסה ומוערך בין אנשי רשות השידור. יש אומרים גם החריף והאינטליגנטי ביניהם. הוא ניחן בקול רדיופוני ודיקציה משובחת והיה בעברו קריין חדשות בעל מוניטין ברדיו "קול ישראל". כמו רבים עשה הסבה ועבר לטלוויזיה שם התגלה כמראיין סקרן שלא עושה חשבון לאיש. שתי תוכניות הראיונות שלו בשנות ה- 70 במאה שעברה בטלוויזיה הישראלית הציבורית "טָנְדוּ" ו- "עלי כותרת" נחשבו לבעלות עניין בשל אישיותו כעיתונאי חוקר ומראיין חד עין ולשון. הוא היה איש שיחה ישיר לפעמים בוטה ולפעמים גם שאל שאלות ארוכות בעלות כמות מלל שעלו על אלה של אורחיו באולפן, אולם תוכניותיו זכו לצפייה גדולה בימים ההם. מאוחר יותר נבחר למנחה התוכנית "סוף שבוע" בערבי שישי בהפקתו של אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר ובימויו של חַגַּי מַאוּטְנֵר. יָרוֹן לוֹנְדוֹן היה אחד מאנשי הטלוויזיה הפופולאריים והידועים ביותר במדינת ישראל בשנות ה- 70 ו- 80 במאה הקודמת.

london 1טקסט תמונה : קיץ 1985. אולפן הטלוויזיה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. ירון לונדון (משמאל) נערך לריאיון עם ראש הממשלה יצחק שמיר בתוכנית "סוף שבוע" ששודרה בערבי שישי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נוכחים בהתייעצות המפיק אהרון "אהרל'ה גולדפינגר (שני מימין) והבימאי חגי מאוטנר (שני משמאל). באותה תקופה היה אורי פורת מנכ"ל רשות השידור. (התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ירון לונדון יבד"ל ויוסף "טומי" לפיד ז"ל.

ירון לונדון ראה במינויו של יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור והאיש שמינה בינואר 1982 את טוביה סער למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית  – סֵיאוּב (!). הוא תקף בחריפות רבה את טוביה סער מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלא הגן עליו מפני המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד, וכינה אותו כך : "הנהג שקיבל את הפיקוד על הגדוד", והוסיף, "היינו בני שלושים כשהטלוויזיה נולדה ב- 1968. בזמן כה קצר יש כבר תהליך של סתימת עורקים בטלוויזיה, ובה מתקדם רק מי שהוא בּוּעת אוויר. רק מי שאין לו לחלוטין משקל, כישרון, עמדה, ואינטגריטי – צָף!". הוא חיווה את דעתו הנחרצת על מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלוֹ, אך כיוון את חִצָיו המושחזים אל מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שמינה סוג כזה של אדם לתפקיד כה חשוב של ניהול ערוץ טלוויזיה ציבורי. בשיח טלוויזיה אחד התבטא ירון לונדון נגד המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד כלהלן : "יוסף "טומי" לפיד שהובא לרשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשותו של מנחם בגין, הביא עמו אִידֵיאָה. הוא אמר מִכְתַּם נפלא לדעתי, "אני אובייקטיבי אבל לא ניטראלי". מִכְתַּם המהווה כסות לעיתונות חסרת חוּט שִדְרָה המקשיבה לקול השלטון".

האווירה בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה עכוּרה וטעוּנה. ירון לונדון היטיב לבטֵא זאת וסיפר למי שרק רצה לשמוע, "בתקופת טוביה סער – יוסף "טומי" לפיד לא עבדתי אך המשכתי לקבל משכורת חינם כמו רבים מעמיתיי". על האשמותיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד כי הוא עיתונאי שמאלני הגיב בטיעון משלו : "אני חוזר וטוען שיש להשלים עם כך שעיתונאי איננו יכול להיות אובייקטיבי. מה שנדרש תכופות כאובייקטיביות, איננו אלא פסיעה זהירה במרכז הקונצנזוס, ועל כן אין לתבוע מעיתונאי לרבות אלוּ של רשות השידור אובייקטיביות אלא הגינות. זה איננו פִּלפּוּל סמנטי אלא מיצויה של השקפה מנומקת שבה אני מחזיק. יוסף "טומי" לפיד נזכר כנראה בהתבטאויות שלי והצמיד לי הצהרה שלא השמעתי. אינני סבור שמקורו של שיבוש זה באי הבנה". ירון לונדון לא סלח מעולם ליוסף "טומי" לפיד על דרך ניהולו את רשות השידור כפי שמחל לוֹ מאוחר יותר מוטי קירשנבאום. פעם נקלעו מוטי קירשנבאום, יוסף "טומי" לפיד, וירון לונדון לרָב שיח משותף בטלוויזיה החינוכית. ירון לונדון ויוסף "טומי, לפיד לא יכלו להסתיר את איבתם איש לרעהו. מוטי קירשנבאום עַט על המציאה כמוצא שלל רב והגה בחוש ההומור החריף שלו את רעיון העימות המסחרי בין השניים : "אם לא תפסיקו להתקוטט ביניכם, אקח אתכם לסיבוב הופעות בקיבוצים ובערים, וגם ארוויח עליכם כֶּסֶף".

יוסף "טומי" לפיד היה איש מוכשר. לא היה בכך ספק. באחת מתוכניות "פופוליטיקה" בערוץ 1 באמצע עשור ה- 90 הגה אמירה בלתי נשכחת, "האינטרנט הוא המהפכה השנייה בחיינו אחרי הטלוויזיה". לידו בפנל ישב העיתונאי אמנון דנקנר והרב ישראל אייכלר. אייכלר שתק למשמע ההצהרה. הוא לא הבין דבר בענייני האינטרנט. אמנון דנקנר המעיט בערך האמירה והיה ספקן. יוסף "טומי" לפיד מהיר מחשבה, שנון, ורב אמן בניסוח ומאבחן מופלא היה חכם וגם צודק מאמנון דנקנר. לא היה אולי איש כובש ומרתק כמוהו בתקשורת הישראלית ומוטי קירשנבאום הבחין בכך. מאות מיליונים גולשים ישראליים בפּוֹרְטַלִים השונים באינטרנט הגשימו ב- 2008 את נבואתו של יוסף "טומי" לפיד. כמות דמיונית שאיש לא חלם עליה לפני עשור. מיליארדים עושים זאת ברחבי תבל. האינטרנט חולל רבולוציה בינלאומית ומהווה איום ממשי על הטלוויזיה והעיתונות במתכונתם הנוכחית.

kirshenbaum 3טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. מוטי קירשנבאום ז"ל מגדולי המתעדים הטלוויזיוניים בני זמננו מראיין את שר הביטחון משה "מישה" ארנס במטע בננות בעת מתח צבאי באחד מקיבוצי הצפון. המקליט הוא איש הקול הוותיק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, יעקב ינאי. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 4טקסט תמונה : שנת תשל"ו – 1976. מוצאי חג העצמאות ה- 28 להקמת מדינת ישראל. טקס הענקת פרסי ישראל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 37), פרופסור יוסף רום, והרב אליעזר וולדינברג ממתינים לתורם בעת הטקס לקבלת פרס ישראל. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 5טקסט תמונה : שנת תשל"ו – 1976. מוטי קירשנבאום (בן 37) מקבל את פרס ישראל מידיו של שר החינוך אהרון ידלין. משמאל מתבונן בחתן הפרס נשיא המדינה אפרים קציר. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום היו Grand Masters בתקשורת וטלוויזיה. ארנון צוקרמן כמו כל רב אלוף היה בר מזל שהיה לו אותם כאלופי פיקוד בתקופת כהונתו. הם היו לא רק אלופים. הם היוו קבוצת "מאגר מוחות" מיוחדת במינה, פטריוטית ונושאת תחושת שליחות שהתאחדה לפרק זמן קצוב בו נקבעה ההיסטוריה הראשונה ועוצבו פניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית. הם היו היוצרים, העורכים, והמפיקים – האחראים הראשיים להתאוששות הטלוויזיה לאחר אסון אולימפיאדת מינכן 1972 וחרתו את שמותיהם באותיות של זָהָב בדברי הימים של הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל.  בקיץ 1971 אִינָה לי גורלי לפגוש אותם. לדאבון לב שלושתם נטשו את "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים בראשית עשור ה- 80 של המאה הקודמת ובמידה מסוימת השאירו אותו יתום. עזיבתם הייתה אבדה עצומה לרשות , לטלוויזיה הישראלית הציבורית, ולכלל השידור הציבורי.

בתקופתו של יוסף "טומי" לפיד כמנכ"ל רשות השידור החֵלו השידורים הישירים של מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל בשמונה וחצי בערב ללא כל דברי הקדמה, כלומר ללא Pre Game Show בטרם שריקת הפתיחה. דברי ההקדמה נאמרו לעתים קרובות אחרי שהדרמה הספורטיבית החלה כבר לרוץ על המסך. המחצית הראשונה נקטעה כשיטה ועל פי צו מגבוה בתשע בערב בגלל "מבט". סיומה של המחצית לעולם לא שודר ישיר. שידור המחצית השנייה בתום "מבט" החל כשהמשחק כבר היה בעיצומו כשבע שמונה דקות לאחר תחילתה. יוסף "טומי" לפיד לא שעה לבקשותיי החוזרות ונִשנות במשך שנתיים (קשות שהפכו לתחינות) להפסיק את הפארסה הזאת. את "מבט" אפשר היה לשָדֵר לפני המשחק או בסיומו, ואת כותרותיו בהפסקה בין שתי המחציות. רשות השידור שילמה למכבי ת"א במיטב כספה בעבור זכויות השידורים אולם כמונופול התנהגה בטיפשות, התנשאה על ציבור הצופים שלה, וצפצפה עליו צפצוף ארוך. מנהל החדשות חיים יבין תמך תמיכה מסיבית במדיניות בקטיעת השידורים הישירים ע"י "מבט" הקדוש. ההצלה באה מכיוון בלתי צפוי וזה היה מדהים (!).

ביום חמישי – 5 במרס 1981, צצה תחינה בלתי צפויה מעיתונאי רציני ב- "מעריב" דב גולדשטיין ז"ל. יותר מתחינה היא הייתה סיוע. באותו ערב עמדנו לשָדֵר ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את המשחק מכבי ת"א נגד אלופת יוגוסלביה בּוֹסְנָה סָרָיֶיבוֹ שיכריע אם מכבי ת"א תעפיל למשחק הגמר שיתקיים ב- 26 במרס 1981 בשטרסבורג בצרפת. העיתונאי דב גולדשטיין פנה באופן אישי לאנשי הטלוויזיה באמצעות העיתון ממנו דילג יוסף "טומי' לפיד לכֵּס מנכ"ל רשות השידור, ובו בקשה בת 140 מילה, אם לא לומר תחנונים מנוסחים ומנומקים היטב, להפסיק את הנוהג של קטיעות השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית בגלל "מבט". כך כתב את מאמר התחינה שלו ב- "מעריב" שנשא את הכותרת "בקשה" [3].

לאנשי הטלוויזיה שלום רב,

לבקשה זו שלי אינני רוצה שתועידו יותר תשומת לב משאתם נוטים לייחס לבקשותיהם של אזרחים אחרים . כחובב כדורסל אני מבקש : אנא בטובכם הניחו לי לצפות הערב במשחק של מכבי ת"א נגד בוסנה סרייבו – במלואו. יש לי טעמים טובים, האמינו לי".

  1. זהו המשחק האחרון בבית הגמר.
  2. אם מכבי ת"א תנצח יובטח מקומה במשחק הגמר בסוף החודש בשטרסבורג.
  3. כאשר אתם קוטעים את שידור המשחק בדקות הקריטיות של סוף המחצית הראשונה ושעון "מבט" מתחיל לתקתק – מאות אלפי "משוגעי" כדורסל משתוקקים לנפץ את מקלטיהם. אתם מעוררים את זעמם של רבים. למה לכם ?
  4. המעטים שאינם מרותקים אל שידור המשחק, אף הם אינם מחזיקים לכם טובה על שידור "מבט" במועדו. קולות המחאה של השכנים מחרישים את אוזניהם והנאתם מן החדשות מתקפחת.
  5. ילדיי מצטרפים לבקשתי בכל לֵב.
  6. מאות אלפי אזרחים ישמחו לצפות בחדשות בהפסקה שבין שתי מחציותיו של המשחק.

goldstien 1טקסט מסמך : 5 במארס 1981. מאמרו של העיתונאי דוב גולדשטיין ז"ל ב- "מעריב" ששינה לעד את תפישת השידור של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל ואת מדיניותו הנוגעת לשידורי הכדורסל הישירים של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע, לאחר הופעת המאמר ההוא, הפסיקו שידורי מכבי ת"א להפריע ל- "מבט" הקדוש. מהדורת החדשות של תשע בערב לא קטעה עוד את מהלך השידור הישיר מיד אליהו. לא מלפנים ולא מאחור. (באדיבות "מעריב").

מעניין. יוסף "טומי, לפיד שבמשך שנתיים לא שעה לבקשת מנהל הספורט שלוֹ בחר להאזין עכשיו באוזן קשבת לבקשת עמיתו ברשימה עיתונאית אחת ב- "מעריב", והפלא ופלא גם ציית לה ומילא אותה במלואה. המשחק מכבי ת"א – בוסנה סרייבו הועבר בשידור ישיר בהיקף מלא בטלוויזיה הישראלית הציבורית. "מבט" הקדוש שודר בהפסקה. שום אסון לא קרה. מכבי ת"א ניצחה 100:107. ארל וויליאמס קלע 25 נקודות, אולסי פרי הוסיף 24 נק', ומאזנו של ג'ים בוטרייט היה 22 נק'. מאמן הקבוצה היה האמריקני רוּדי דאמיקו ועוזרו צביקה שרף. מכבי ת"א העפילה למשחק הגמר ב- 26 במרס 1981 בשטרסבורג וגברה שם על אלופת איטליה קבוצת סינודינה בולוניה 79:80. בקשתו העיתונאית של דב גולדשטיין לשָדֵר ישיר רצוף את משחקי מכבי ת"א ללא קטיעתם מהווה ציון דרך חשוב בהתפתחות שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה המונופוליסטי של מדינת ישראל. הייתה לכך השפעה גם על שידורי ספורט אחרים. לפתע התממש חזון השידור המקיף שלי והפך למסורת. לא בגללי. בגלל עיתונאי מ- "מעריב". מאז אותו משחק מכבי ת"א – בוסנה סרייבו ב- 5 במרס 1981 שודרו משחקי מכבי ת"א ללא קטיעתם ע"י "מבט".

בעייתי הגדולה בעת ההיא הייתה לא רק הוויכוחים עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד אלא עם שלושת עושי דברו בהיררכית הניהול, יצחק "צחי" שמעוני מנהל הטלוויזיה, חיים יבין מנהל החדשות, ומחליפו טוביה סער מנהל חטיבת החדשות אחריו, שתמכו בו ללא סייג. טוביה סער נהג לומר לי תמיד, "עזוב אותי מה- Pre Game Show שלך. השידור הישיר צריך להתחיל עם זריקת הפתיחה ולא לפני כן". זאת הייתה תפישת השידור המצומצמת שלוֹ.

באולימפיאדת ברצלונה 1992, נקבע ע"י הועדה מארגנת והוועד האולימפי הבינלאומי (IOC), כי ריצת הגמר ל- 100 מ' גברים במוצ"ש – 1 באוגוסט 1992 תחל בתשע בערב. רבע שעה לפניה בשמונה ארבעים וחמש הייתה אמורה להתקיים ריצת הגמר ל- 100 מ' נשים. בעת תכנון לוח השידורים האולימפיים של ברצלונה 92 על ידי לעג לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז יוסף בר-אל, לעג הנוגע לטקס הממושך של הצגת האצנים והאצניות בטרם יריית הזינוק, "ספֵק גדול אם יש ערך להצגת האצנים לפני הזינוק. זה בזבוז זמן. הדבר מיותר . הריצה עצמה חשובה ולא ה- Pre Game Show של הצגת המתחרים לפני הירייה. ממילא רואים את האתלטים בתחרות עצמה". אין טעות גדולה מזאת. המידע אודות הצגת הרצים בשבילים ובניית מתח התחרות הוא אלמנט שידור הכרחי. כך נוהגות כל רשתות הטלוויזיה הרציניות בעולם. האירוע הקצרצר שנמשך כעשר שניות איננו מתחיל עם יריית האקדח. הוא מתחיל כשהמזניק מכניס את הכדורים למחסנית והאצנים פושטים את בגדי האימון שלהם. זהו חוק ברזל בשידור טלוויזיה. יוסף בר-אל התעלם ממנו מפני שבשמונה וחצי בערב שודרה מהדורת "מבט" שנמשכה כחצי שעה עד תשע. שתי ריצות הגמר ל- 100 מ' של הנשים והגברים באולימפיאדת ברצלונה 1992 הפריעו למהדורת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וליוסף בר-אל. יוסף בר- אל לא עשה זאת מרוֹע לֵב אלא פעל מחוסר כישרון. הוא דווקא התיר לי לשָדֵר 155 שעות מאולימפיאדת ברצלונה 92', אבל רצה שאת שתי ריצות הגמר ל- 100 מ' לנשים וגברים אשדר מיריית הזינוק ואפסח על ההכנות.

מדהים לחשוב שאת רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניהלו פעם אנשים שהבנתם בתקשורת המונים הייתה כה מוגבלת. לא רק בתחומי הספורט לגווניו השונים. מוטי קירשנבאום שינה זאת מקצה לקצה עם בואו באפריל 1993 והציל את השידור הציבורי מקריסה.

מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל בשנים 1998 – 1993.

ביום שלישי – 23 ביוני 1992 זכתה מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה- 13. העבודה עם הסלוגן, "ישראל מחכה לרבין", צברה 44 מנדטים לעומת 32 מנדטים שהשיגה מפלגת הליכוד בראשותו של יצחק שמיר. יצחק רבין בן 70 (יליד 1922) נבחר לראש ממשלת ישראל. איש לא שיער אז איזו השפעה מרחיקת לכת תהיה לבחירתו המחודשת של יצחק רבין כראש הממשלה על רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית ועל התפתחות שידורי הספורט שלה. שרת החינוך והתרבות החדשה גב' שולמית אלוני ביקשה להחליף מייד את מנכ"ל רשות השידור הנוכחי אריה מֶקֶל במוטי קירשנבאום, אך היה לה קושי מפני שכהונתו של אריה מֶקֶל עמדה לפוג רק באפריל 1994. אריה מֶקֶל הסכים להקדים את פרישתו בשנה אחת, בתנאי שימונה כאיש משרד החוץ במקורו לקונסול של מדינת ישראל באטלנטה. העסקה הסיבובית צלחמה והייתה לעובדה קיימת. אַרְיֵה מֶקֶל יצא ומוטי קירשנבאום נכנס. ביום ראשון – 18 באפריל 1993, התמנה מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים, במקומו של אריה מֶקֶל. באותו היום שלחתי למוטי קירשנבאום מכתב ברכה, ולאריה מֶקֶל מכתב פרידה. במכתב למוטי קירשנבאום המנכ"ל החדש צרפתי לשמי גם את שם מחלקת הספורט. "נכונים לכל משימה" חתמתי את ברכתי [4].

חודש לאחר מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור, ב- 19 במאי 1993, התפטרה גב' שולמית אלוני מתפקידה כשרת החינוך והתרבות. מספר התבטאויות שלה כשרת החינוך הסעירו את אנשי ש"ס השותפים לקואליציה הממשלתית. הם תבעו את הדחתה לאלתר. לאחר מספר פגישות קשות עם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיעה שולמית אלוני כי היא מוכנה לעזוב את משרד החינוך והתרבות כדי לא לפרק את הממשלה ועל מנת שלא לפגוע בתהליך השלום. יצחק רבין מילא את מקומה פרק זמן קצר, ואח"כ מינה לתפקיד שר החינוך והתרבות את פרופסור אמנון רובינשטיין. למרות עזיבתה של שולמית אלוני את משרד החינוך נשאר כיסאו של מוטי קירשנבאום יציב.

הופעתו המזהירה של מוטי קירשנבאום באפריל 1993 בשמי רשות השידור הייתה כשל מטאור. כוכב שביט. גם כשהיה מחוץ לרשות השידור עקב מוטי קירשנבאום אחר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והיה מעורה בנעשה. הכישלון המחפיר של אובדן זכויות השידורים של המשחק אוסטריה – ישראל לערוץ 5 ב- 28 באוקטובר 1992 לא נעלם מעיניו. הוא הבין שזה רק קצה הקרחון וידע ש- משהו שאיננו כשורה מתחולל בתוככי שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 שאותה מנהל יוסף בר-אל. הוא ידע היטב גם מי האשֵם. כשלושה שבועות לאחר שהתיישב על כֵּס מנכ"ל רשות השידור כינס מוטי קירשנבאום  ביום שלישי – 11 במאי 1993 בשעה חמש אחה"צ בלִשכתו בבניין "כלל" בירושלים פגישה מרובעת, והזמין אליה את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי, ואנוכי [5]. מטרתה הייתה פיוס ואיחוי הקרעים. התיישבנו בשלישייה מול המנכ"ל החדש. יוסף בר-אל לימיני, אני בתָּוֶוך, ומוטי לוי משמאלי. בינינו לבין המנכ"ל הפריד שולחן משרדי רחב ידיים. מוטי קירשנבאום נשען מעברו על כורסתו המרווחת. הוא רצה לבדוק מה אירע בדיוק ב- 28 באוקטובר 1992 ואת נסיבות האובדן. הוא היה מצויד כבר בכל אינפורמציית חוזי הכדורגל החדשים שנחתמו על ידי והאחד שאבד ב- 28 באוקטובר 1992. מנכ"ל רשות השידור הטרי ביקש לנקות את השולחן ולפתוח עידן חדש. לפני שהחל הדיון הטיף לעבודת צוות וביקש ממני להשלים עם מוטי לוי ויוסף בר-אל . "תשלים אִתַּם", אמר לי. סירבתי. השבתי לו, "מוטי קירשנבאום, אין לי שום כוונה כזאת, וודאי לא עם שני האנשים שהשאירו אותי לבד שותת דם במגרש לאחר תבוסת אוסטריה ובנוסף גם לא לקחו שום אחריות על ההפסד". השתרר שם בחדר ההוא שקט מוחלט. מנהל הטלוויזיה הישראלי צהציבורית יוסף בר-אל וסמנכ"ל הכספים מוטי לוי הצטיירו בעיניי כאנשים פתטיים ולא רלוואנטיים. אמרתי את דבריי בבהירות ונחרצות, והוספתי : "אובדן חוזה השידור של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל לפני כחצי שנה הוא מעשה שלומיאלי ומביש. האשם בסמנכ"ל הכספים ובעקיפין גם במנהל הטלוויזיה שלי. אני אומר לך מוטי קירשנבאום את דעתי ללא כְּחַל ושְרָק, בצורה בוטה וברורה, ובאופן לא חברי. אינני מאמין בחברות הנסמכת ומבוססת על כישלונות. עובדה שארבעת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל הם שוב בידינו ולא בידי ערוץ 5. מאחד את כולנו כאן ברשות השידור אינטרס אחד ויחיד. טיב השידור על המסך. השאר לא חשוב ו/או כמעט לא חשוב". מוטי לוי נשאר קפוא על מקומו, שתק ולא הגיב. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה שקיבל את רשות הדיבור אחרון הציג אותי כמי שחרג מסמכויותיו ואת מוטי לוי כידידו וקורבן הנסיבות. לא הייתי מופתע. התבוננתי בפניו של מוטי קירשנבאום בשעה שיוסף בר-אל דיבר. מוטי קירשנבאום נתן לו לשאת את דבריו אך ארשת מבטו הייתה חתומה ופניו כרגיל כפני שחקן פוקר. המנכ"ל החדש היה בקי בפרטים. הוא ידע ממני שהגרמני קריסטוף שרדט בעל סוכנות APF פגש באקראי את מיילן טנזר בכנס ה- SPORTEL השנתי במונטה קארלו ב- 22 באוקטובר 1992 (ערב המשחק אוסטריה נגד ישראל בווינה) וידע שמוטי לוי סמנכ"ל הכספים ההססן של רשות השידור כלל לא השיב לפנייתו של סוכן הזכויות . הטלוויזיה הישראלית הפסידה בקרב ההוא בצורה לא כפויה לא רק שידור כדורגל רלוואנטי אלא גם יוקרה והפכה באחת לפגיעה. נוצרו עובדות חדשות בשטח ששִינוּ לתמיד את מפת התקשורת ושידורי הספורט בארץ לרעת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא הייתה עוד דרך חזרה.

זמן לא רב אח"כ לאחר אותה הפגישה המרובעת הדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית והציב במקומו את יאיר שטרן. את מוטי לוי השאיר על כנו. אין ספק שראה ביוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה המודח את האיש האחראי לעליבות המתחוללת מזה זמן רב בין כתליה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי לוי היה בעיניו של מוטי קירשנבאום רק פקיד ברשות השידור וכך גם התייחס אליו. יאיר שטרן היה תִּקוותו החדשה של מנכ"ל רשות השידור החדש. עליו הטיל את יהבוֹ.

stern 1טקסט תמונה : 1983. מערכת "מבט" בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. יאיר שטרן היה דמות אהובה, אהודה, ומקובלת כל השנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. העובדים רחשו לו בנוסף גם הערכה רבה. זיהוי העומדים מימין לשמאל : יורם רונן ז"ל עורך ומגיש התוכנית "מוקד", ויגאל גורן כתב "מבט". זיהוי הכורעים מימין לשמאל : יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות, הצלם שרגא מרחב, עוזרת ההפקה דליה מונטיליו – מזון ז"ל, וכתב הספורט והחדשות גיורא צור. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

stern 2טקסט תמונה : 1993. בחלוף 10 שנים. זהו יאיר שטרן מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית איש איתן בעל אינטגריטי, בשנים 2000 – 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יאיר שטרן זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל שאותו החלפתי בקיץ 1993 לא ערך עמי כל חפיפה מקצועית מסודרת למרות שמדובר בתפקיד רם מעלה ומורכב של מנהל הטלוויזיה. הוא רק הזמין אותי לארוחת צהרים במסעדה "בני דגים" בירושלים שם פטפטנו כשעה וחצי. זאת הייתה מהות החפיפה בינינו. שום העברת אחריות ושלטון אחרים לא התקיימו".

סיפור העפלתו של יאיר שטרן לפסגת השידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז הגיע לשם ב- 1970 הוא מרשים. יאיר שטרן בנו של מנהיג מחתרת הלח"י יאיר שטרן הי"ד, נולד לאִמו רוֹנִי ב- 6 ביולי 1942. הוא נקרא על שם אביו יאיר שטרן שנרצח ב- 12 בפברואר 1942 בארץ ישראל ע"י הבולשת הבריטית. יאיר שטרן ז"ל הנהיג את מחתרת הלח"י שנאבקה בימים ההם עד חרמה בשלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. ארבעה חודשים לאחר מות אביו נולד יאיר שטרן הבן. יאיר שטרן החל את הקריירה העיתונאית שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בנובמבר 1970 במחלקת הספורט של דן שילון. במקביל שימֵש באותה העת כתב בעיתון "מעריב". יאיר שטרן לא התבלט במחלקת הספורט יתר על המידה. לא ככתב וגם לא כשַדָּר. הוא לא היה עיתונאי ספורט מבריק וגם לא בעל כריזמה מיוחדת אך היה איש מקובל ואהוּב. באישיותו היו טמונים זרעים של רוֹגַע, מתינות, ואורך רוח – כל מה שהיה חסר לאלכס גלעדי הסוּפֶּר מוכשר. האנשים שעבדו לידו אהבו אותו וחשו בנוח בסביבתו. יאיר שטרן תמיד שמר על פַאסוֹן. הוא היה שונה לחלוטין באופיו מאלכס גלעדי הבוטה, הסוער, והאגרסיבי שאותו אפשר היה להדליק בן רגע. אין פלא שיאיר שטרן טיפס בביטחון אט – אט מעלה בשלבי סולם הניהול והתמנה ב- 1983 למנהל חטיבת החדשות וב- 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

לאלכס גלעדי שהיה מוכשר ממנו לא היה כל סיכוי להגיע לפסגות הניהול. הוא נתפש ע"י הבוסים שלו כאיש בעל יכולות אך מאידך בעל אופי קשה ולא נוח, נוטה לכעוס ולהתרגז , ואחד כזה שאיננו מקבל מרות באופן אוטומטי . יאיר שטרן היה שדרן במחלקת הספורט של דן שילון בימים ההם ומעת לעת גם מגיש התוכנית "משחק השבוע". ברולר קרדיט הוענק לו השֵם יאיר אבישי. שלום רוזנפלד עורך "מעריב" לא רצה שהציבור יידע שאותו יאיר שטרן עיתונאי חדשות מן המניין ב- "מעריב" עוסק בד בבד בשידורי הספורט בטלוויזיה. הוא בשום אופן לא הִרְשָה שיזהו את יאיר שטרן בשמו המקורי. עבודתו בטלוויזיה הייתה טאבו שצריכה וחייבת להישמר כסוֹד. יאיר שטרן זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "כמו רבים לפני הייתי פעם כתב העיתון "חדשות הספורט" המיתולוגי. בתום השירות הצבאי בדצמבר 1962 התחלתי לעבוד ב- "מעריב". שלום רוזנפלד שלח אותי לנחמיה בן אברהם. ב- 1965 נשלחתי ע"י העיתון לאילת העיר הדרומית ככתב כללי. ב- 1968 למדתי שנתיים תקשורת וטלוויזיה באוניברסיטת TEMPLE בפילדלפיה. עם שובי לישראל ב- 1970 פגשתי את אלכס גלעדי שנחשב אז לעובד וותיק בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היינו חברים מילדות במושבה רמת השרון שם נולדנו שנינו. הלכנו לאותו הגן ולמדנו יחדיו בכיתות הראשונות של בית הספר העממי במושבה ההיא של רמת השרון. דרכינו נפרדו כשאמי ז"ל עקרה לנתניה. סיפרתי לאלכס גלעדי שלמדתי שנתיים טלוויזיה בארה"ב. הוא כחבר הציע לי "להראות את כוחי במחלקת הספורט של דן שילון". בנובמבר 1970 פסעתי את פסיעותיי הראשונות בשידור הציבורי. הכתבות הראשונות שלי מהשטח נעשו ברוח שתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות שם הכתב מציג את עצמו ב- Stand up on camera (בדרך כלל בסיום הכתבה). זה לא היה מקובל אז בארץ להופיע בפני המצלמה בעת עשיית כתבות חדשותיות. דן שילון גיחך ופסל זאת מכל וכל".

כמו רבים אחרים לפניו (וגם אחריו) מצא יאיר שטרן בהדרגה נתיב ומשעול, וזלג ממחלקת הספורט לעבר חטיבת החדשות. הוא עסק בעיקר בענייני עריכת חדשות והמציא את הסלוגן, "לגַרְזֵן את הכתבה". עגה טלוויזיונית שפירושה לערוך את הכתבה מחדש ולקַצֵר אותה ללא רחמים. ב- 1980 מינה טוביה סער את יאיר שטרן למפיק ראשי של חטיבת החדשות (למגנת ליבו של אלכס גלעדי שראה במינוי הזה תקיעת טריז נוסף בינו כמנהל הספורט לבין מנהל החדשות ויצירת ביורוקרטיה מסורבלת נוספת). בפברואר 1983 קִידֵם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את יאיר שטרן בצורה משמעותית ומינה אותו למנהל חטיבת החדשות . יאיר שטרן נשא בתפקיד הבכיר הזה שֵש שנים רצופות. שנה תחת ניהולם של יוסף "טומי" לפיד וטוביה סער וחמש שנים תחת ניהולו של אורי פורת ומ"מ מנהלי הטלוויזיה יוסף בר-אל ויאיר אלוני ואח"כ מ- 1986 עד 1989 תחת ניהולו של חיים יבין. בתקופת ניהולו היו לחטיבה המונופוליסטית עליות אך גם לא מעט ירידות. עם סיום תפקידו כמנהל חטיבת החדשות נשלח ב- 1989 ע"י מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל לשמש כתב הטלוויזיה הישראלית בוושינגטון. הוא מילא את תפקידו בבירה האמריקנית בהצטיינות יתירה.

כעבור ארבע שנים בקיץ 1993 קרא לו מוטי קירשנבאום להצעיד את השידור הציבורי לדרך חדשה. מייד לאחר מינויו הרָם הודיע יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש בסופה של 1993 כי במאבק בשוק התקשורת המורכב המתפתח בישראל מבקשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו לבַדֵל את עצמה כערוץ ציבורי איכותי המתייצב מעל השיקולים המסחריים. הוא הכריז כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מבקשת להידמות לעיתון "הארץ" המנסה לבַדֵל את עצמו ממתחריו בתחום העיתונות המסחרית באמצעות הסְלוֹגָן, "העיתון לאנשים חושבים". כלל לא בטוח שאמירת הפרסום הזאת הועילה לעיתון לשָוֵוק את עצמו בהצלחה יתירה ולהגדיל את התפוצה שלו אך הכוונה הייתה ברורה.

stern 3טקסט תמונה : 15 ביולי 1993. יאיר שטרן (מימין) כתב הטלוויזיה ורשות השידור בוושינגטון – ארה"ב מוזעק ארצה ומתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של יוסף בר-אל. במרכז, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון, ומשמאל, מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי).

כלל לא בטוח גם שיאיר שטרן הצליח להצעיד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה בנתיב שאותו בחר לעצמו עם מינויו ב- 1993. בימיו ספג השידור הציבורי מפלות כבדות מידי ערוץ 2 הצעיר. דבר אחד וודאי. בשעה שמוטי קירשנבאום סיים באפריל 1998 את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור ונפרד מעובדיו בפגישה סגורה כמעט אינטימית של קבוצת מנהלים בטלוויזיה, הוא דאג לומר לשומעיו : "יאיר שטרן הוא מנהל הטלוויזיה הטוב ביותר בהיסטוריה של השידור הציבורי", והוסיף, "הוא טוב יותר גם מארנון צוקרמן". הייתי נוכח בפגישה ההיא ועֵד לדברים שמוטי קירשנבאום ז"ל אמר בשבחו של יאיר שטרן.

stern 4טקסט תמונה : 1980. יאיר שטרן מגיש בקיץ 1980 בלבוש מרושל בשמונה בערב את תוכנית הטלוויזיה "כותרות מבט". זוהי מהדורת עדכון חדשות קצרה המוגשת מתא שידור מאולתר של מערכת "מבט" בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. מבעד לחלון הזכוכית אפשר להבחין בכתב אמיר שביב (מימין), עוזרת ההפקה נאווה אחירון- בודק, ועורך "מבט" יעקב אחימאיר. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

stern 5טקסט תמונה :  יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות מתדרך ב- 1983 את מגישי "מבט", יעקב אחימאיר (משמאל) ודניאל פאר. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום יליד רשות השידור וחובב ספורט מושבע היה במשך שנים עֵד (כצופה טלוויזיה מן השורה) "להתעללויות המקצועיות" החוזרות ונשנות של הנהלת הטלוויזיה בראשותו של יוסף בר-אל בספינת הדגל של מחלקת הספורט, התוכנית "משחק השבת". הדבר לא היה סוֹד. פַארסה "משחק השבת" נגלתה היטב מידֵי מוצ"ש בשנים 1993- 1990. היא התבטאה בשלילה שיטתית של הקצאת אמצעי שידור, צילום, והפקה של כיסוי משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל בשבתות. צילמנו שניים או שלושה משחקים בלבד. בלתי אפשרי היה לייצר במשך שנים ארוכות תוכנית ראויה המהווה מסמך דוקומנטרי עיתונאי שלם. התוכנית "משחק השבת" לא הצדיקה את קיומה במתכונת כה חסרה. המידע היה חלקי, קטוע, ודהוי. בואו של מוטי קירשנבאום לרשות השידור בחודש אפריל 1993 חולל מפנה דרמטי. לא רק בשל כישרונו אלא גם מפני שנכנס לרִיק. לחידלון רווי עיוותים ופלונטרים. חיכיתי כרבע מאה שנים למנכ"ל ומנהיג שידור ברמתו. באשר למוניטין של מחלקת הספורט הוא לא היה צריך לעשות דבר. הוא נדרש לתת לי רק את כלי העבודה הנחוצים וברכת הדרך. ידעתי לייצר, להפיק, לערוך, ולנהל. במקום חרמש, קלשון, מגרפה, טורייה וזוג פרדות הייתי זקוק למקצרה, קומביין, ושני טרקטורים – אחד על שרשראות והשני גלגלים. עד בואו של מוטי קירשנבאום לא הייתה שום קורלציה הגיונית בין התשלום הגדול שמשלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית להתאחדות הכדורגל תמורת זיכיון השידורים הבלעדי לבין ההשקעה המינימאלית באמצעי צילום והפקת המוצר, ובשל כך חשיפה דלה על המסך של ענף הספורט הפופולארי ביותר במדינת ישראל. צריך להיות כנה ולומר שהכיסוי הרדוד של הכדורגל הישראלי בטלוויזיה לא החל בתקופתו של יוסף בר-אל . יוסף בר-אל צעד בנתיב שסללו לו קודמיו. זאת היסטוריה ארוכה עוד מימיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד , ולפניו בעידנים של המנכ"לים שמואל אלמוג ויצחק לבני. בהבדל אחד. לרשותו של יוסף "טומי" לפיד עמדו בשנות כהונת בשנים 1984 – 1979 התשתיות הנחוצות לצורך צילום שיטתי של כל משחקי המחזור מידי שבת בליגה הלאומית בכדורגל. הוא פשוט לא רצה בכך ומנע ממני להפיק מסמך עיתונאי – חדשותי דוקומנטארי שלם. יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה עיתונאי בעל מוניטין. איש חכם, ליבראל, וברוך כישרונות שמוטי קירשנבאום הפריך וקִעקע אותם בריאיון שהעניק ב- 1983 לעיתונאית שרית לוי -ישי. כך אמר : "טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה אך לא ידע כיצד להרכיב אותה מחדש". בימיו של יוסף "טומי" לפיד, שנים רבות בטרם עידן יוסף בר-אל, הגיעה התוכנית "מבט ספורט" לנקודות שפל שלא נודעו כמותן קודם לכן. המסמכים הישנים מהימים ההם ששרדו את מאורעות הזמן תיעדו היטב את חוסר מיומנותו של השידור הציבורי למלא את תפקידו כראוי. בתחומים רבים וגם בתחום הספורט. התוכנית "מבט ספורט" ששודרה מידי מוצ"ש נחשבה לאחת מספינות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא סיקרה את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) ששוחקו בשבתות ואת השערים ותוצאות המשחקים ראו כעבור שעות מעטות בטלוויזיה. איכות וטיב המסמך הדוקומנטארי הזה היו מותנים בכמות המצלמות שהוקצו לתיעוד המשחקים.

ב- 12 בספטמבר 1982 ביקשתי במכתב רשמי ממנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שמילא גם את תפקיד מנהל הטלוויזיה באותה תקופה, לשדר "מבט ספורט" מורחב בתאריך של מוצ"ש – 25 בספטמבר 1982 מפני שבאותה שבת החלו משחקי הליגה הלאומית. 75 דקות במקום 60 דקות כמקובל. תשובתו אלי בכתב ידו (הגַס והלא יפה) כעבור שלושה ימים העידה כי האיש אינו בקי בנעשה בתוככי הטלוויזיה, "יואש אלרואי, האם לא ידעת את תאריך התחלת הליגה הלאומית לפני שיצא המַדְפֵּס ?". וודאי שידעתי. רק לא ידעתי לפני כתיבת המכתב את כמות אמצעי הצילום שיוקצו לי בשבת – 25 בספטמבר 1982 כדי למלא את תפקידי כהלכה. משהוברר לי כי אוכל לכסות לפחות % 75 משמונת משחקי המחזור הראשון החלטתי לבקש את הארכת התוכנית [6].

yoash 4טקסט מסמך : 12 בספטמבר 1982. זהו המסמך המקורי. כתב ידו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה גדול ומסורבל, ונטול כל אסטטיקה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשבת – 16 באוקטובר 1982 התקיימו שמונה משחקי המחזור הרביעי בליגה הלאומית בכדורגל. יוסף "טומי" לפיד אפשר לי לצלם את המשחק המרכזי באמצעות ניידת השידור האלקטרונית אך מנע ממני להוציא מצלמות פילם כדי לצלם את שבעת המשחקים הנוספים. המשחק המרכזי הסתיים בתיקו אפס. בשבעת המשחקים האחרים שלא צולמו הובקעו 21 שערים. התוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש – 16 באוקטובר 1982 תיזכר לדיראון. מסמך דוקומנטארי עלוב מאין כמותו. זאת הייתה פַארְסָה. למחרת יום ראשון – 17 באוקטובר 1982 שיגרתי מכתב למנהל הטלוויזיה בדם לבי והבעתי בפניו את דעתי על המצב, " 'מבט ספורט' של אמש היה עלוב, דל, לא מעניין, ולא רציני".

yoash 5טקסט מסמך :  17 באוקטובר 1982. זהו המסמך המקורי שכתבתי למנהל הטלוויזיה טוביה סער (עמוד מס' 1 מתוך 2). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 6טקסט מסמך : 17 באוקטובר 1982. זהו המסמך המקורי שכתבתי למנהל הטלוויזיה טוביה סער. (עמוד מס' 2 מתוך 2).(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל אם כך לא היה הראשון. בדרך כלל כיסינו בשבתות בתקופת שִלטונו של יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 שניים או שלושה משחקים מתוך ששת משחקי המחזור. לעיתים רחוקות במקרה הטוב – ארבעה. על פי חוק מרפי, רוב השערים נכבשו דווקא במשחקים בהם לא ביקרנו ואותם לא צילמנו. עליבותה של "משחק השבת" הגיעה לשיאים שליליים חדשים בעידן ניהולו של יוסף בר- אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כל הזמן קיננה בי תחושה שאם קיימת דרך לעשות את העבודה שלא כשורה – הוא יוסף בר-אל ימצא אותה. ביום שישי – 13 בספטמבר 1991 נפתחו משחקי הליגה הלאומית לעונת 1992-1991. הקצאת האמצעים לסיקור מחזור הפתיחה הייתה מעטה, לא מקצועית, וגם לא הגיונית. הייתי מתוסכל מאוד והרגשתי שאינני יכול למלא עוד את תפקידי כעורך ראשי ומפיק ראשי של התוכנית "משחק השבת" בתנאים המגוחכים האלה. ההצדקה היחידה לשידור תוכנית ספורט כ- "משחק השבת" בכל מוצ"ש היא משחקי הכדורגל המתקיימים בימי שישי ובשבתות. בהיעדר יכולת לכסותם בצורה שיטתית וטוטאלית איבדה התוכנית מעֶרכה ומחשיבותה העיתונאית . היא הייתה מסמך עיתונאי פגום ומרגיז. דף עגום בספר תולדות רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ואין מושיע. לא ראיתי עוד שום סיכוי לשנות את המצב אלא בהגשת מכתב התפטרות שלי מתפקידי כמנהל הספורט. הייתי מיואש ובודד. לא מצאתי לנכון לשתף בהתלבטויות ההתפטרות את הבוס הישיר שלי אֶלִימֶלֶך רָם ז"ל מנהל חטיבת החדשות. הוא ממילא לא העניק לי מעולם כל גיבוי בהשבחת שידורי הספורט והיה טרוד בעצמו בשלל הבעיות והקשיים שניצבו בפניו בתוככי חטיבת החדשות עצמה. אֶלִימֶלֶך רָם נראה לי כל הזמן חסר אונים בניהול ענייני חטיבת החדשות. אינני יודע באיזו מידה היו נאמנים לו כתביו ועד כמה כיבדו אותו ואת מנהיגותו. ידעתי שממנו לא תבוא הישועה. למי היה חשק לעבוד בתנאים כאלה.

בעשור ה- 80 של המאה הקודמת היטיבה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם ענפי הספורט האולימפיים השונים עד כדי כך ששידרנו ישיר מידי שנה בשנה את אליפויות ישראל בא"ק ושחייה. משקיבל יוסף בר- אל לידיו את שלטון הטלוויזיה הוא החליט לבטל את הנוהג "הנפסד" הזה של סיקור ענפי הספורט הקטנים בטענה מגוחכת של עומס עבודה על ניידות השידור והטכנאים ו- "עומס" בכמות השעות הנוספות. הוא עקף את האתגר באמצעות בירוקרטיה מסורבלת של התכתבויות והשאיר אחריו עקבות של אדם לא מוכשר שאיננו יודע לנהֵל. הוא ומזכירתו היו כל כך מנותקים מתרבות הספורט הישראלית והבינלאומית ומההוויה הישראלית עד שחשבו שניהם כי ראשי התיבות א"ק (אתלטיקה קלה) הן בעצם ענף ספורט הנקרא : "א י י ק" [7]. פתטי. שנה לאחר מינויו לתפקיד הרָם של מנהל הטלוויזיה הבנתי כי תחום הסיקור הטלוויזיוני עליו אני מופקד של אירועי הספורט הרלוואנטיים למשלם האגרה הולך מ- דחי אל דחי. זאת הייתה תקופה מקצועית עלובה. פרי באושים של מינוי פוליטי מאוד לא מוצלח ב- 10 ביולי 1990 של הוועד המנהל של רשות השידור ומנכ"ל רשות השידור בכבודו ובעצמו אריה מֶקֶל.

barel 10טקסט מסמך : 25 ביוני 1991. זהו אחד מיני מכתבים רבים (25 ביוני 1991) שנשלחו מטעמי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בשנות שלטונו בשנים 1993 – 1990 ונענו ריקם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

barel 11טקסט מסמך : 26 ביוני 1991. וזוהי תשובתו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל . את אליפות ישראל בא"ק הוא ומזכירתו גב' אילנה זנגילבאף כינו את אליפות ישראל בשם "א י י ק". זאת לא הייתה טעות קולמוס של השניים. זאת הייתה בורות מגוחכת. בורות ששמורה לבורים ביותר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עכשיו ב- 1991 אולי שינה את דעתו עלי. הוא היה מֵת למשוך את מכתבו מלפני שֵש שנים בחזרה אך הדבר היה בלתי אפשרי עתה. המילים, "ברצוני להביע את הערכתי לך. אתם בהחלט מהווים דוגמא ומופת לכל עובדי הטלוויזיה", כבר היו חרותות בשָחוֹר / לָבָן על לוח ההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוסף בר-אל לא היה אותו האדם שהכרתי בימים עברוּ. מישהו מבֵּין שנינו השתנה, לבש ופשט צורה, וזה לא הייתי אני.

ציטוט : "רק אלה שמזלם האיר להם פנים והצליחו להישאר "אינפאנטיליים", הם אלה שלא איבדו את כושר היצירה גם בגיל גבוה ביותר". (א. א. מור).

בשבת – 9 בפברואר 1991 בשיאה של מלחמת המפרץ הראשונה וטיווח התקפות הטילים של סאדם חוסיין על מדינת ישראל וגוש דן , התקיים בבאר שבע באחת בצהריים משחק הגמר על גביע הטוֹטוֹ בין קבוצות מכבי חיפה ובית"ר תל אביב. התאחדות הכדורגל עשתה כל מאמץ לקיים איך שהוא את שיגרת הכדורגל והחליטה לערוך את המשחק הרחק מהמרכז הפגיע והעתיקה אותו לבאר שבע. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה אז ללא עוררין בזכויות השידורים של כל מִפעלי הכדורגל. ליגה, גביע המדינה, ומשחקי הנבחרת הלאומית. מכיוון שהענף היה מושבת בשל המלחמה ולא נערכו כלל משחקי ליגה, הצעתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לשדר ישיר את משחק הגמר על גביע הטוטו בהיקף מלא, כשברור לי שהמאמץ של ההתאחדות לקיים את המשחק הזה בעת החירום חשוב מערכו הספורטיבי. יוסף בר-אל אישר את בקשתי במלואה : ניידת השידור הגדולה שלנו "OB ה- וורד על חמש מצלמותיה + כ- 50 (חמישים) עובדים עיתונאים, טכנאים, ואנשי הדירוג המשולב. את עמדת השידור באִצטדיון העירוני בבאר שבע איישו כמובן השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין והפרשן הקבוע שלי אבי רצון. מסיכות האב"כ של אנשי הצוות הצלמים והטכנאים, שהונחו על היציעים החשופים בסמוך לניידת השידור היוו עדוּת אילמת לקיומו של המשחק. הצופים האמיתיים נשארו בחדרים האטוּמים בכל רחבי המדינה. משחק הגמר על גביע הטוֹטוֹ היה מפעל כדורגל בעל חשיבות משנית הרביעי בארץ ובימים כתיקונם נחשב לאתגר שידור מהדרג השלישי אחרי משחקי הליגה ומשחקי גביע המדינה, אך בשבת – 9 בפברואר 1991 הוא צבר רייטינג שיא. כל מדינת ישראל שהתה בחדרים האטומים וצפתה בטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית שהעבירה אותו בשידור ישיר. בתום תשעים דקות הייתה התוצאה תיקו אפס, והיא לא השתנתה גם בחלוֹף שלושים דקות ההארכה. שחקני מכבי חיפה ובית"ר תל אביב התייצבו לבעיטות ההכרעה מ- 11 מטרים. בתוך מאכסימום עשר דקות יסתיים מבצע השידור הישיר שלנו מבאר שבע.

לפתע צִלצֵל הטלפון בחב"מ (חדר הבקרה המרכזי ה- Master של שידורי הטלוויזיה הישראלית בקומה ב' בבניין הראשי בשכונת רוממה בירושלים). אלי קרייתי מפקח השידור באותה שעה קיבל את השיחה . על הקו היה מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שתבע ממנו במפתיע לקטוע מייד את שידור הכדורגל הישיר שנותרו 5 אולי 10 דקות לסיומו ולעבור "למשהו" אחר כהגדרתו. "ל- יואש אלרואי כבר היה מספיק כדורגל", אמר בטון כועס לאלי קרייתי. כאילו משימת השידור הישיר מאצטדיון הכדורגל ב- באר שבע היא פרטית שלי, כאילו כפיתי את יוזמת השידור הזאת עליו, וכאילו הוא לא אישר אותה מעולם. אלי קרייתי לא היסס. הוא קרא לי באינטרקום הפנימי לבוא אליו מאולפן ב' לחב"מ כדי לשמוע בעצמי את השיחה התמוהה והמטופשת ואת הוראתו הבלתי הגיונית של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקטוע את השידור הישיר בטרם ההכרעה הסופית. מפקח השידור חש שקורה כאן משהו שלא כשורה. זה לחלוטין לא הסתדר לוֹ. הוא ביקש שאהיה עֵד לשיחה שהתנהלה בינו לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל.

אלי קרייתי מפקח השידור השיב לו בנימוס, "יוסף בר- אל תקשיב, השידור הישיר של המשחק יסתיים בתוך דקות ספורות בתום בעיטות ההכרעה מ- 11 מ' שהן שיא המתח של המשחק וגם מהוות את סיומו. בתום הבעיטות תוכרז הזוכה בגביע. אני מבקש ממך אל תקטע את השידור הישיר". אך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשיך בשלוֹ : "ליואש  אלרואי כבר היה מספיק כדורגל, שים במקומו את שרה'לה שרון" (הכוונה לטייפ מוקלט של שירה בציבור של שרהל'ה שרון). אלי קרייתי השיב לוֹ בדחילו ורחמו : "אבל יוסף בר- אל שים לב, הטייפ של שרהל'ה שרון זה שידור חוזר בפעם המאה אולי, ושידור הפנדלים קורה עכשיו בשידור ישיר. אני מבקש ממך שוב אל תקטע את השידור הישיר". את נזיפתו הטלפונית של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית במפקח הטכני אפשר היה לשמוע גם במִסדרון, "זה לא מעניין אותי, ליואש אלרואי כבר היה מספיק כדורגל, אני מורה לך לקטוע את השידור הישיר, ולשדר את שרה'לה שרון". והשידור הישיר אומנם נקטע. הייתי המום ונסער מאוד מטקסט דבריו ומהתנהגותו הקטנונית והבלתי מקצועית.

הוריתי למאיר איינשטיין ולאבי רצון להחזיר את השידור לאורי לוי באולפן בירושלים. נפרדנו מהצופים אך לא ידענו מה לומר להם. את התקציר המוקלט של בעיטות ההכרעה מ- 11 מטרים של משחק הגמר על גביע הטוטו שידרנו במהדורת החדשות אותן ערך באותו אחה"צ של שבת – 9 בפברואר 1991 יורם רונן ז"ל. ההחלטה הכוחנית חסרת ההיגיון והכישרון של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקטוע שידור ישיר של אירוע ספורט לקראת הכרעתו, ולשָדֵר תחתיו שידור חוזר של טייפ ישן – נושן של שירי שרהל'ה שרון בפעם המי יודע כמה, הייתה חסרת תקדים והשאירה עלי רושם קשה. פשוט נדהמתי מחוסר כישרונו לשקול ולפתור נכון דילמה כל כך פשוטה. רושם לא פחות תמוה הותירה בי שפת דיבורו והמנטרה עליה חזר כמה וכמה פעמים, "ליואש אלרואי היה כבר מספיק כדורגל" וקשר את שיקול דעתו לקטע אישי שלי, כאילו אדון הממלכה מספק את רעבוני האישי למזון הקרוי כדורגל. המילים הללו, "היה לוֹ כבר מספיק כדורגל", אותן גם אמר לי מאוחר יותר באותה שבת של 9 בפברואר 1991, "היה לך כבר מספיק כדורגל…אז הצופים לא ראו בשידור ישיר את בעיטות ההכרעה…העולם לא התמוטט", ריצדו לנגד עיניי כמו נוּרַת אזהרה אדוּמה והרעידו את תוּפּי אוזניי כפעמון אזעקה, עד הגעתו הנכספת של מוטי קירשנבאום. לפעמים חשבתי שאני עומד להשתגע מכמות חוסר הכישרון בה ניחן מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. בשביל מה אני צריך שאלתי את עצמי שוב ושוב.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל החזיק בשנים 1993 – 1990 בזכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל הישראלי, אך הוא לא ידע לנצלן כראוי. לא היה לו מושג כיצד למלא את תפקידו כמנהיג שידור. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל וחברי הוועד המנהל ואנשי מליאת רשות השידור ידעו כי מתנהלת כאן פארסה, אך החרישו. ראו שמתקיימת כאן איוולת על כל צעד ושעל. ידעו שנופלות כאן החלטות תמוהות ומביכות אך הם לא התערבו. למערכת הספורט בקומה החמישית הגיעו עשרות רבות של טלפונים של צופים נזעמים שיישבו בחדרים האטומים שלהם והמתינו לבעיטות ההכרעה מ- 11 מ'. בתוך יום או יומיים הוצפנו במכתבי מחאה רבים נגד מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. זאת הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה) בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמנהלה החליט לקטוע שידור ישיר של אירוע ספורט בשיאו כדי למחזֵר ולהביא בשידור חוזר בפעם המי יודע כמה מחרוזת שירים, שניתן היה לשדר אותם בסיום המשחק. אנטי עיתונאות במיטבה. חוסר כישרונו של מנהל הטלוויזיה זעק לשמיים.

האֶמֶת, יוסף בר-אל לא היה לגמרי לבד בהשקפת עולמו הצרה הדוחקת את שידורי הספורט לשוליים. הוא לא היה היחיד במסורת ההתנכלות לשידורי הספורט אך היה הראשון שעשה זאת בצורה בוטה וכוחנית וכל כך ובלתי הגיונית. בתקופת שלטונו כמנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בשנים 1993 – 1990 התבצעו בחוסר כשרון נוראי ניתוחים וחתכים קשים שהשאירו צלקות בלוח השידורים. בזמנו שודרו בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב פרקי הסדרה הקנויה, העלובה והירודה , של הנואף המזדקן והשפנפנות שלו, "בֶּנִי הִיל". במקום לשדר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- Prime time תוכניות ברמה בשפה העברית, הוא הקרין תוכניות נלוזות בלועזית. תִּכנון שידור פגום, לא אסתטי, וגם לא חינוכי. יוסף בר-אל היה ממשיכה של מסורת טלוויזיונית שדירגה מראש את שידורי הכדורגל והכדורסל כמעט במקום האחרון בסולם העדיפות של הבניין. מין מורשת כללית שלא העניקה חשיבות רבה מידי לשידורי הספורט. המדיניות הזאת נגלתה לראשונה לדן שילון בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת בימיהם של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור. הם לא הסתירו מאיש את העדיפויות האחרות שלהם. התוכנית "מבט ספורט" ששודרה במוצאי שבת והתבססה על צילום וסיקור משחקי הליגה הלאומית בכדורגל זכתה לפופולאריות רבה ורייטינג צפייה גבוה מאז היוולדה, אך ההפקה שלה הייתה פגיעה. ההנהלה קבעה סדרי עדיפויות כספיות וטכנולוגיות שוֹנוֹת ומְשוּנוֹת לרעת שידורי הספורט. הם נתפשו במשך שנים ע"י ההנהגה כמוצר כמעט מיותר ולא חשוב, שמפריע ופוגע בעניין וברֶצֶף לוח השידורים. דן שילון ואלכס גלעדי סבלו שנים רבות מהתייחסותה של ההנהגה הראשית ברשות השידור ובטלוויזיה לשידורי הספורט שלהם. הם כמוני נכפו לשדר באורח קבע תקופות ארוכות מוצר עיתונאי פגום וחלקי. מסמך דוקומנטרי קטוע וחסר, ולכן לקוי.

ביום ראשון – 8 בינואר 1984, כתבתי מכתב מחאה ארוך למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בתוקף תפקידי כעורך ומפיק שידורי הספורט, וזאת בעקבות צילום של משחק בודד אחד בלבד בליגה הלאומית בכדורגל מתוך שמונת משחקי המחזור יום קודם לכן [8]. הסיקור העני של משחקי המחזור בשבת – 7 בינואר 1984 היה אומנם דַל במיוחד ונבע מסכסוך (כרגיל) בין טכנאי חטיבת ההנדסה בטלוויזיה לבין הנהלת רשות השידור, אך המגמה החסרה הייתה שיטתית ועִקבית. טכנולוגית ותכנית. בימיהם של יוסף "טומי" לפיד ז"ל, יצחק "צחי" שמעוני, וטוביה סער יבד"ל הבאתי למסך "מבט ספורט" בכל מוצ"ש תמונות חסרות ותוכנית קטועה. המשחק המרכזי של המחזור היה היחיד שצולם ב- Video. השאר בפילם. תוצאת הצילום של ארבע מצלמות אלקטרוניות של ניידת השידור הגדולה הבליטה עוד יותר את איכות הצילום הירודה של מצלמות הפילם בשאר המגרשים. חיים יבין ששימש מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1989 – 1986, עשה מאמצים בהשראתם של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וסמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן "להיטיב" עם שידורי הספורט, אך בערוב ימיו בתפקיד שינה את סדרי העדיפויות שלו. הדבר הביא לקשיים גדולים בסיקור הספורט הישראלי. הבעתי בפניו את דעתי [9].

יוסף בר-אל כמנהל טלוויזיה בשנים 1993 – 1990 הקצין את יחסו השלילי לשידורי הספורט בהנהגתי. יכול להיות שסומנתי על ידו כמטרה מפני שלא הייתי Yes Man שלו, אך אותי הוא החטיא ופגע במשלם האגרה שאמר "הן רבתי" מימים ימימה לשידורי הספורט הרלוונטיים. למדתי כבר אז לדעת כי בראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצב אדם שהוא מינוי פוליטי חסר כל השראה יצירתית. האיש ראה את עצמו מעין קומיסר שידור. לרוע המזל הוא גם לא היה מוכשר. זאת הייתה עובדה. קטיעת הפנדלים הייתה עוד הוכחה. לוואקום העיוותים, המוטציות השליליות, והפלונטרים של שלוש השנים ההן בין 1990 ל- 1993 חדר מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל.

בסופה של מלחמת המפרץ ה- 1 במארס 1991, כפתה ה- FIFA בשל אילוצים פוליטיים – מלחמתיים על התאחדות הכדורגל של ישראל להעתיק את משחק הבית של נבחרת הנוער של ישראל בקדם גביע העולם נגד נבחרת הנוער של אוסטרליה מרמת גן לסידני.  בנבחרת שלנו שיחקו אז כוכבי העתיד אייל ברקוביץ', אבי נימני, טל בנין, חיים רביבו ואחרים. המשחק שוחק ביום רביעי – 6 במרס 1991 בעשר וחצי בבוקר שעון ישראל (שש וחצי בערב שעון סידני) וכיסתה אותו רשת הטלוויזיה האוסטרלית ABC. חשבתי שיש מקום להעביר את ההתמודדות הזאת בשידור ישיר וכך פעלתי. שוחחתי בטלפון עם מנהל הספורט של הרשת דייויד סוֹלטר     (David Salter) ואנשי התאחדות הכדורגל האוסטרלית בעניין הזה. שני הגופים הסכימו כאות הזדהות עם ישראל הנמצאת תחת איומי המלחמה והטילים של סאדם חוסיין להעניק לנו את השידור בחינם, ללא כל תשלום של זכויות שידור ועלויות טכניות. גב' יוֹהָנָה פְּרֶנֶר ז"ל מהטלוויזיה הלימודית – חינוכית הסכימה מייד לבקשתי לפנות את הזמן הנדרש עבורנו. היחידי שסירב והתנגד לשידור הישיר הזה היה יוסף בר-אל למרות שידע כי טמון בו עניין ציבורי גדול ולמרות שלא עלה לוֹ פרוטה. הצבת שַדָּר בעמדת ה- Off Tube באולפן בירושלים של משחק הנוער אוסטרליה – ישראל בסידני לא תאמה את תפישת עולמי אך בשל קוצר הזמן לא היה ניתן ממילא להטיס את מאיר איינשטיין לסידני.

החלטתי אם כן להביא תקציר בלבד בן רבע שעה מהמשחק הזה בסידני במקום שידור ישיר, כדי לשדרו בתום "מבט" בתשע וחצי בערב. שיגור כתבה כזאת מקצה העולם בסידני אוסטרליה לאולפן הטלוויזיה שלנו בירושלים הפכה למבצע שידור מורכב בגלל תקשורת הלוויינים מסובכת. את סיגנל השידור של תקציר המשחק הזה שערכה בעבורי רשת ABC האוסטרלית היה צריך להעביר בקווי תקשורת מקומיים מסִידְנִי (Sydney) שבמזרח היבשת לעבר תחנת הקרקע ללוויינים האוסטרלית סֶדוּנָה (Ceduna) הממוקמת ליד העיר פרת' (Perth), במערבה של המדינה הענקית. מ- סֶדוּנָה עלה סיגנל התקציר ללוויין אסיאני, ירד לתחנת הקרקע של הונג קונג, עלה בחזרה ללוויין הודי, ירד לתחנת הקרקע של דרום אפריקה בפרטוריה, עלה משָם ללוויין אטלנטי ה- Primary, וירד בתחנת הקרקע ללוויינים שלנו בעמק האלה. משם שוּדַר הסיגנל בקווי הקרקע דרך תחנת הממסר ב- "איתנים" בהרי יהודה לאולפן בירושלים. דרך חתחתים.

לאחר כל הכנות ההפקה המסובכת דחה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל גם את אופציית התקציר. הוא לא רצה דבר מהמשחק. זאת הייתה אינפורמציה מיותרת בעיניו. אחה"צ נכנסתי ללשכתו עם אֵלִימֶלֶך רָם כדי לנסות לשכנעו להתערב לטובתי בפעם האחרונה, אך יוסף בר-אל המשיך לדבוק בסירובו ופטר אותי בטענה מגוחכת, "את מי זה מעניין ומה זה חשוב". השבתי לו, "מדובר בדור העתיד של הכדורגל הישראלי שנכפה לשחק מחוץ למולדתו בשל מלחמת המפרץ", והוספתי, "אתה חייב לשדר "משהו" מזה. זכויות השידורים הם שלך בלבד, והציבור מבקש לקבל אינפורמציה וויזואלית ממפגש הכדורגל המסקרן הזה". אֵלִימֶלֶך רָם האזין לוויכוח ביני לבין מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אך לא סייע לי. "מה אני יכול לעשות מולו", אמר לי. וויתר ונכנע.

הייתי כל כך מאוכזב משיקול דעתו הבלתי הגיונית של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל וחוסר המעש של מנהל החדשות הבוס הישיר שלי אלימלך רם, אך לא ביטלתי את האופראציה הלוויינית. גם אם רציתי לבטל כבר לא היה עם מי לדבר באוסטרליה. בישראל הייתה השעה שֵש בערב ובסִידְנִי הרחוקה שלוש לפנות בוקר. התקציר כבר היה ערוך ומורכב על מכונות ה- VTR באולפני ABC בסידני להָרָצָה ושידוּר לכיוון ישראל. טכנאי הטלוויזיה האוסטרלית היו אמורים להגיע אל אולפני השידור שלהם בתוך שעתיים, בחמֵש בבוקר.

ram 1

טקסט תמונה : זהו אלימלך רם ז"ל (2014 – 1929) מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990. הוא ביטל לחלוטין את אישיותו וכישרונותיו כעיתונאי מפניו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בצַר לי החלטתי לפנות לשני חברי הוועד המנהל של רשות השידור אמנון מֶנְדָה ז"ל והמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קוֹר ז"ל. שניהם היו מבוחריו הפוליטיים ותומכיו של יוסף בר-אל בהצבעת הוועד מנהל ההיא במכרז ההוא ב- 10 ביולי 1990, אותה הצבעה שהביאה למינויו למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אמנון מֶנְדָה ושלמה קוֹר היו אנשים פוליטיים שמונו לוועד המנהל של רשות השידור ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר. שניהם היו נציגי מפלגת הליכוד והצביעו בקיץ 1990 בהוראת ראש הממשלה יצחק שמיר בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה. יוסף בר-אל קשוּב אליהם הרבה יותר מאשר לחוות דעתי המקצועית. הוא לא ידע כי שניהם העריכו אותי ואהבו את פועלִי כמנווט שידורי הספורט בטלוויזיה שבשליטתו. שטחתי בפניהם בטלפון את השתלשלות העניינים וחשיבותו העיתונאית של התקציר. השמעתי בפניהם את אותם הטיעונים העיתונאיים והנימוקים ההגיוניים שהעליתי בפני יוסף בר-אל זמן קצר קודם לכן, מדוע הכתבה חשובה ושווה שידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית, "למרות המלחמה והטילים, מתמודדת נבחרת ספורט לאומית של מדינת ישראל המיוצגת ע"י דוֹר העתיד שלנו, בהצלחה בזירה בינלאומית רחוקה, דֶגֶל ישראל מתנוסס בראש התורן, וצלילי המנון "התקווה" מתנגן באוזניהם של עשרות אלפי צופים באִצטדיון בסידני ומיליוני צופים בטלוויזיה". שני הפוליטיקאים שלא היו אנשי שידור קיבלו את טיעוניי והסבריי ופעלו כהרף עין. הם מיהרו לדבר עם בעל השליטה יוסף בר-אל.

זה היה מדהים. בשבע וחצי בעֶרֶב צִלצֵל הטלפון במשרדי. יוסף בר-אל היה על הקו. גוון קולו היה כשל נוֹפֶת צוּפִים, "יואש אלרואי, אומרים לי שתקציר משחק הנוער אוסטרליה – ישראל הוא מאוד יפה וחשוב, אז אני מציע שתשדר אותו", שח לי לפתע ברוך. נותרתי שליו. הוא לא עניין אותי. לא היו לי שום תחושות כלפי האיש חסר הכישרון שמונה ב- 10 ביולי 1990 בתאונה פוליטית למנהל הטלוויזיה. הזעקתי מייד את מאיר איינשטיין מביתו בשכונת בית הכרם בעיר לאולפן השידור בירושלים. בתשע ושלושים בעֶרֶב בתום "מבט" שידרנו את התקציר בן 15 דקות מסידני. נבחרות הנוער של אוסטרליה וישראל סיימו את משחקן בתיקו אחת. מאיר איינשטיין עשה היטב את עבודת השידור שלו ללא כל הכנה ובתנאי טלוויזיה לא פשוטים. הבאתי את מאיר איינשטיין לשורותיי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1990 במקומו של יורם ארבל שנטש. לא אלמן ישראל. מאיר איינשטיין לא רק שנכנס בטבעיות לנעליו הגדולות של יורם ארבל אלא יצר חיש מהר נעליים גדולות משלו. הוא היה עיתונאי מוכשר, פדנט, דייקן, חרוץ, רחוק מזיופים, בעל אישיות נבונה, ואחד שאכל, ישן, וחלם כדורגל. הוא מעולם לא טעה. בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת סברתי שהוא מאיר איינשטיין ילך בדרכם של שני שדרי הכדורגל הבריטיים הנודעים והבלתי נשכחים של ה- BBC קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) ודייוויד קולמאן (David Coleman). בסוף שידור התקציר הקצרצר וה- Voice over המדויק של מאיר איינשטיין הרים יוסף בר-אל טלפון למערכת הספורט בקומה ה- 5 בבניין וברך אותי על הבאת התקציר ההוא מסידני אוסטרליה: "יפה מאוד, תשמע, זה גם הישג עיתונאי שלך", אמר והוסיף, "שתהיה לי בריא". לתוך הוואקום הזה רווי עיוותים, מוטציות שליליות, ופלונטרים נכנס ב- 18 באפריל 1993 מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום.

cp 6טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אתונה – יוון. אנוכי (מימין) יחדיו עם השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין (משמאל) בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי באתונה בעת מבצע השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 6 בא"ק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באחת השבתות של חודש ינואר בשנת 1992 בעיצומו של החורף הגדול רב הגשמים והזלעפות הזמנתי את יו"ר התאחדות הכדורגל  חיים הברפלד לראיון חי באולפן "משחק השבת" בירושלים. בשיחה המקדימה שערכתי עִמו באמצע השבוע, הסברתי לו שכמחזיקי זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) וכעיתונאים העוקבים בצורה שיטתית ומסודרת אחרי פעילות הכדורגל הישראלי ברמות השונות שלו, (הנבחרת הלאומית ומשחקי הליגה הלאומית וגביע המדינה) אני מבקש לשוחח אתו באולפן "משחק השבת" בשמם של אותם צופי הכדורגל שמשלמים במיטב כספם ומממנים את חייו של הכדורגל הישראלי. נושאי הריאיון היו האיכויות הירודות הנוגעות לתנאי האירוח של הצופים במגרשים ובאצטדיונים, הרווחה בשערי הכניסות, אדיבות הסדרנים, נוחות המושבים ועניין המושבים השמורים, האם זווית הצפייה באצטדיון ראויה, וגם אודות שירותי המזנונים באצטדיונים ושירותים כלליים אחרים בלתי נסבלים.

RG stadium winter 1992טקסט תמונה : ינואר 1992. אִצטדיון ר"ג הישן מוצף מים בחורף 1992 רווי הגשמים. ברום האצטדיון ניצבת עמדת השידור של הטלוויזיה. (התמונה באדיבות רוני דרור איש הארכיון של התאחדות הכדורגל, ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יו"ר ההתאחדות חיים הברפלד ז"ל ניאות לבקשתי והבטיח להתייצב באולפן "משחק השבת" בירושלים במועד. הוא לא עמד בהבטחתו ולא הופיע, וגם לא טרח להודיע על כך מראש. הוא הִבְרִיז. הוריתי לבימאי התוכנית יואב פלג להציב מצלמה על הכיסא הריק והמיותם של חיים הברפלד. מירה הראל הכתבנית בחדר הבקרה הדפיסה במכונת הכתיבה האלקטרונית             (Character Generator) את השאלות המקוריות שהועדנו לשאול אותו והבימאי הציב אותן     ב- Super imposing (אפקט טכני טלוויזיוני) על רקע המושב הריק המיועד ליו"ר ההתאחדות באולפן. על מסך הטלוויזיה התקבלה תמונה סוריאליסטית כמעט בלתי הגיונית. כיסא מְיוּתַּם ושאלות מודפסות. משלם האגרה קיבל את מלוא השירות המקצועי מנקודת ראותו של הצופה באִצטדיון ועל פי העיקרון שהלקוח תמיד צודק. חיים הברפלד מאוד לא אהב את מה שראו עיניו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעיקר תיעב את טקסט הפרשנויות המצטברות של הפרשן שלי אבי רצון שלא היטיבו עם אנשי הנהלת הכדורגל הישראלי ואַץ להתלונן אצל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. התפתחה שערורייה. חלפו להם רק ארבעה ימים, וביום רביעי – 12 בפברואר 1992, נחת על שולחני מכתב מודפס ללא ברכת שלום. הטקסט הכוחני והמאיים שלו היה מוכר לי היטב [10] שחשף מייד את שם השולח. ב רור שהיה מדובר ביוסף בר-אל.

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית                       12 בפברואר 1992

 לשכת מנהל הטלוויזיה                                                                                            

אל  :  יואש אלרואי.

הנדון  :  אבי רצון  –  חריגות.

אבי רצון חרג שוב במוצ"ש במגזין הספורט בכך שעסק בגופם של אנשים, במקום "בגופם" של משחקים. כבר הזהרתי בעבר וקראתי לו לסדר. אני קורא לו לסדר ומזהיר אותו שוב פעם. אם הדבר יישנה בעתיד, ניאלץ לצערי להפסיק את הופעותיו לחלוטין. אבקש להביא את תוכן מכתבי זה לידיעתו, ולבקש ממנו שיעביר באמצעותך מכתב שהוא מאשר שקיבל את ההנחיות לתשומת ליבו והוא ער למסקנות אשר ניאלץ להסיק בעתיד.

בברכה,

יוסף  בר- אל

barel 6

טקסט מסמך : 12 בפברואר 1992. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל מתרה את הפרשן המצוין שלי אבי רצון. הערותיו ומכתביו אלי מתועדים אולם הם לא היו חשובים. הוא היה מנהל טלוויזיה כושל שלא הבין על פי תפישתי את מכמני העיתונאות הטלוויזיונית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

barel 7

טקסט מסמך :  21 בפברואר 1993. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל נוזף מזהיר אותי באופן אישי בטקסט חריף חסר תקדים על כך שאני כמנווט שידורי הספורט שלו מעניק גיבוי לפרשן אבי רצון, "…אני מזהיר אותך שהפרות משמעת כנ"ל ייאלצו אותי לנקוט בצעדים משמעתיים…". יוסף בר-אל דאג לשלוח את מסמך האִיוּם והאזהרה הנ"ל שכתב לי גם לתיק האישי שלי כדי לפגוע במוניטין שלי. יוסף בר-אל לא עניין אותי עוד. הוא היה מנהל טלוויזיה לא מוצלח שיכול היה לפטר אותי בגל רגע אילו רצה. הוא לא עשה זאת. לתוך הוואקום הזה רווי עיוותים ופלונטרים הגיח מנכ"ל רשות השידור הטרי מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עניתי למנהל הטלוויזיה בזו הלשון, "אני שומר על זכותי להיות עיתונאי בן חורין ברשות שידור ממלכתית אומנם אך היא בת חורין (!). אם הוא מנהל הטלוויזיה חושב שאינני מתאים לו הוא יכול לפטֵר אותי בכל עת ש- יחפוץ". ברור שקיבלתי עונש. מעתה שוב יקצה לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית פחות אמצעי צילום ל- "משחק השבת" ואומנם הוא חתך באופן דרסטי באמצעי ההפקה והצילום של משחקי הכדורגל בשבתות, כאילו תוכנית "משחק השבת" הייתה פרטית שלי. ספינת הדגל של שידורי הספורט וגם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית "משחק השבת" פשוט טבעה. מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ז"ל הבוס הישיר שלי בעת ההיא עמד מהצד ושתק. גם מנהל התוכניות אליעזר יערי ומנהל חטיבת שירותי ההפקה יוסי משולם עמדו מהצד ודממו. יותר נכון גיחכו כשמחה לאיד. הם כולם השאירו אותי להִלחם לבד מול מנהל הטלוויזיה ירוד ורדוד ובלתי מוכשר שימיו היו ספורים.

בדצמבר 1992 קרא לי יוסף בר-אל לפתע למשרדו. ההלם של 155 שעות השידורים מאולימפיאדת ברצלונה 92' טרם פג ופרשת יָעֵל אָרָד סירבה לגווע. הוא קיבל אותי בלשכתו בלבביות רבה והציע לי לשתות עִמו קפה. היה מנוי וגמור עם יוסף בר-אל להגן עלי מפני השמועות כאילו אני מתנכל לג'ודוקאית שזכתה במדליית כסף במשחקים האולימפיים. ניתחתי בפני מנהל הטלוויזיה את מוסד פרשנות הספורט בכללו. התחלתי את הסברי דווקא מפַּרשָן הג'ודו יונה מלניק שנאלץ בשל מִגבלות תקציביות לפַרשֵן את קרבות הג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 92' מהאולפן בירושלים, ובשַדָּר אורי לוי שנִכְפָּה ע"י המערכת לשָדֵר את תחרויות הג'ודו של יעל ארד ואורן סמדג'ה מעמדת שידור Off Tube ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי שמוסד בברצלונה, במקום מעמדת שידור בהיכל הג'ודו עצמו. יוסף בר-אל השיב לי "יואש אלרואי, אם אמשיך לנהל את הטלוויזיה קדנציה נוספת הדבר לא יישנה באולימפיאדה הבאה של אטלנטה 1996". אח"כ עברתי לדוּן עמו בחשיבותם של הפרשנים האולימפיים הקבועים שלי, פרשן השחייה יוסף טלקי ז"ל, פרשן ההתעמלות ז'קי ווישניה, וד"ר גלעד וויינגרטן פרשן הא"ק. "הם פרשנים חשובים אבל למשימות אד הוק. פרשן הספורט החשוב ביותר שלך בשידורים השוטפים לאורך כל השנה הוא אבי רצון", אמרתי לוֹ. ניתחתי את פרשנותו של אבי רצון "במשחק השבת" ובשידורים הישירים של משחקי הכדורגל. "אבי רצון הוא לא רק פרשן ספורט וכדורגל ברמה הגבוהה ביותר אלא גם עיתונאי ישר והגון, הוא הפרשן שחיפשתי במשך שנים ארוכות ולא מצאתי", והוספתי, "כאשר אורי אבנרי טבע בשנות ה- 50 של המאה הקודמת את הסלוגן הנודע של השבועון "העולם הזה" שלוֹ, "ללא מורא וללא משוא פנים", הוא התכוון גם לאבי רצון". יוסף בר-אל התבונן בי לפתע באריכות . הוא היה מבוגר ממני לא יותר משלוש אולי ארבע שנים, אך נראה לפתע כמו אָב המיטיב עם בְּנוֹ, ואז ביקשתי, "אבי רצון הוא עמוד התווך של פרשנות שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית-ערוץ 1, אל תפגע בּוֹ". ביום שני – 14 בדצמבר 1992 שלח יוסף בר-אל מכתב למחלקה הכלכלית המבקש להעלות את שכרו של אבי רצון בנימוק, "שתרומתו של אבי רצון לשידור מצדיקה בהחלט הגדלת התשלום באופן משמעותי". הנה המכתב כלשונו [11].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית       י"ט בכסלו תשנ"ג  14 בדצמבר 1992

לשכת מנהל הטלוויזיה                                                                                                                                    

אל  :  רמי שמש

שלום רמי שמש ,

הנידון  :  הסכם מיוחד  –  אבי רצון

לאבי רצון נקבע בזמנו סכום של 300 ₪ עבור השתתפותו כפרשן "במשחק השבת", השתתפות אשר כוללת נוכחות במגרשים וגם באולפן בשידור חי בירושלים. מאז ספטמבר 1990 לא עודכן התשלום ותרומתו לשידור מצדיקה בהחלט הגדלת התשלום באופן משמעותי. בהמשך לשיחתנו בנידון אבקש ששכרו יעודכן ל- 500 ₪ למשדר.

העתק  :  יואש אלרואי

בברכה,

מנהל הטלוויזיה

יוסף בר- אל

barel 9

טקסט מסמך : 14 בדצמבר 1992. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל נרתם לתגבר את משכורתו של פרשן הכדורגל שלי אבי רצון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפרשן אבי רצון נשאר על כנו והמשיך בפרשנות המקצועית והעיתונאית שלו. הוא נסב מידי מוצ"ש לעמדת השידור באולפן "משחק השבת" לצִדם של המגישים מאיר איינשטיין ואורי לוי. ביום ראשון – 21 בפברואר 1993 בתום תוכנית נוספת של "משחק השבת" שערכתי והפקתי, שלח לי כאמור יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכתב חריף ביותר שהועבר גם לתיקי האישי ועותקים ממנו נשלחו לאריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ומיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, בו הוא מזהיר אותי באופן אישי בחומרה רבה כעורך ראשי הנושא באחריות לאמירות והפרשנויות של אבי רצון [12].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית לשכת מנהל הטלוויזיה.  21  בפברואר 1993.                                                                                                                                

אל : יואש אלרואי.

הנדון : פרשנויות במִשְדָר הספורט בשבת

שלום רב, 

פניתי אליך גם בכתב וגם בע"פ במשך החודשים האחרונים פניות חוזרות ונִשנות , לבל תשודרנה פרשנויות אשר פוגעות באנשים שונים הקשורים להתאחדויות ואגודות הספורט השונות בארץ . הדגשתי בכתב אליך במקביל להסברים בע"פ, שהפרשנות אמורה לעסוק באירועים ספורטיביים בספורט עצמו ולא "בגופם של אנשים". על אף האמור לעיל, שוב ושוב שידרתם בשבועות האחרונים פרשנויות פוגעות בראשי התאחדויות הספורט. בשבת – 12.2.1993, השתמשתם במילה "ברדק", בהקשר לטיפול בנבחרת ישראל בכדורגל, ובשבת – 20.2.1993 הגדשתם את הסאה בכך שעברתם להתקפה אישית על יו"ר התאחדות הכדורגל, התקפה חסרת רסן, אשר גלשה מעבר לתחום הספורט לתחום קופות הגמל ולענייני ההסתדרות.

אני מזהיר אותך בזאת שהפרות משמעת כנ"ל ייאלצו אותי לנקוט בצעדים משמעתיים . אני רואה בך אחראי לתכנים המשודרים במִשדרי הספורט , ועליך לדאוג אישית לכך שהנחיותיי והוראותיי יבוצעו במלואן.

בברכה, יוסף בר-אל

העתק : יו"ר הרשות.

מנכ"ל הרשות.

תיק אישי.

חטפתי מידוֹ עונש נוסף. תוכנית האקטואליה השבועית "מבט ספורט" ששודרה מאז 1984 בימי חמישי בשבוע באורח קבע בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב ונחשבה לתוכנית יקרה ויוקרתית רווית זכויות שידור אך מאידך עתירת רייטינג לרבות צופים צעירים רבים , נדדה בהוראת מנהל הטלוויזיה לשולי הצפייה ושודרה בחצות וחֵצי (00.30). למעשי הנקמה שלוֹ בי לא היו גבולות, כאילו "מבט ספורט" שימשה תוכנית פרטית שלי. שלא תהיה טעות הוא לא חזר בו. "מבט ספורט" באמת סולקה כעונש מהמשבצת המקורית שלה לשעה 00.30. לא ייאמן…? ייאמן ! מנהל התוכניות אליעזר יערי זה שחיווה פעם את דעתו אודות יוסף בר-אל וכה אמר לי, "סוף כל סוף יש מנהל הטלוויזיה בישראל", עמד מהצד והחריש. גם אלימלך רם שתק. מדהים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעתיק את "מבט ספורט" ממקום מושבה ב- 20.00 לשידור ב- 00.30 ושני מנהלי החטיבות שלו שותקים. אני בר מזל שהמסמכים שדנים בטינופת הטלוויזיה הזאת שהתרחשה על המסך הציבורי לפני כרבע מאה של שנים – נשמרו (!). אחרת, מי היה מאמין לי כי לכלוך כזה התנהל בין ארבעת כתליה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וכי הגנרלים שלו של יוסף בר-אל הפכו ל- Yesmen.

נפגשתי עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל ומנהל התוכניות שלו אליעזר יערי והצעתי להם לבטל את "מבט ספורט" לאלתר ולפחות לחסוך את אמצעי ההפקה והצילום של התוכנית התוססת שהפכה לסהרורית. העתקת התוכנית "מבט ספורט" לשידור בשתיים עשרה וחצי בלילה הייתה מעשה של חובבנים שיצאו מדעתם. מעולם לא התקיים בתקופת יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שום קונסורציום (Consortium) האמור לדוּן ביעדי השידור והאם שידורי הספורט הם נדבך הכרחי בשידור הציבורי. הכבלים כבר חדרו כמעט לכל בית בישראל וערוץ 2 המסחרי ניצב בקיץ 1993 ערב השקתו, אך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, מנהל חטיבת התוכניות שלו אליעזר יערי, ומנהל חטיבת החדשות שלו אלימלך רם ז"ל לא קבעו שום מאפיינים, ולא יזמו שום קונספציה של בידול השידור הציבורי ממתחריו, והפיכתו למותג. שידור הסדרה של הנואף המזדקן האנגלי "בֶּנִי הִיל" בלֵב ה- Prime time של השידור הציבורי היה פסגת הישגיהם. העיקר היה לנַטְרֵל את יואש אלרואי ואת שידורי הספורט שלו. לתוך הוואקום הזה רווי עיוותים, מוטציות שליליות, ופלונטרים חדר מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 18 באפריל 1993.כעבור זמן לא רב הודח יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ע"י מוטי קירשנבאום. יאיר שטרן תפש את מקומו.

שנים רבות המתנתי לבואו של מנכ"ל רשות שידור בסדר גודל וברמתו של מוטי קירשנבאום ז"ל  (ו/או בסדר גודל של אלכס גלעדי יבד"ל ודן שילון יבד"ל). כאמור מצִדִי זה היה יכול להיות מנכ"ל רשות שידור גם בדמותם של דן שילון ו/או אלכס גלעדי. מישהו מהשלישייה הנכבדה הזאת. מוטי קירשנבאום נכנס בכל עוצמת אישיותו לוָואקוּם הטלוויזיוני רווי עיוותים, מוטציות שליליות, ופלונטרים שנוצרו בתקופתו של יוסף בר-אל. וואקום מכל היבט. וָואקוּם בכל תחום מתחומי הטלוויזיה. כהרף עין שיגרתי לו את הרהורי לִבִּי, בכתב ידי, ובדם לִבִּי, אודות קורותיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשלוש השנים האחרונות של 1993- 1990 תחת ניהולו הבלתי אפשרי של יוסף בר-אל. רציתי שידע איזו עליבות ברמה של תת ידע, חוסר כישרון, ושחיתות מוסרית טלוויזיונית שרר הכאן בשלוש השנים האלה שהייתה בגדר טראומה טלוויזיונית.

סוף הפוסט מס' 543. הועלה לאוויר ביום שישי – 9 באוקטובר 2015

[1] ראה נספח : על פי עדותו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן.

[2] מקור : הספר, “television – PRIME TIME . SPORTS”, נכתב ע"י ג'ף גרינפילד (Jeff Greenfield).

[3] ראה נספח : ראה מאמר של דב גולדשטיין בעיתון "מעריב"  מ- 5 במרס 1981, ובו בקשה נמרצת להפסיק את קטיעת  השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בכדורסל בגביע אירופה לאלופות בתשע בערב בגלל "מבט".

[4] ראה נספח : מכתב ברכה שלי למוטי קירשנבאום מתאריך 18 באפריל 1993 עם מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור.

[5] ראה נספח : אנשים רבים וודאי ישאלו כיצד הוא זוכר בדייקנות כה רבה את כל התאריכים. התשובה פשוטה. 32 יומני השנה שלי מרגע בואי לרשות השידור ב- 1971 ועד ליום עזיבתי בקיץ 2003 שמורים עמי.

[6] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד מ- 12 בספטמבר 1982.

[7] ראה נספחים : מכתבי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל מ- 25 ביוני 1991 ומכתב תשובתו למחרת.

[8] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד מתאריך 8 בינואר 1984, המוחה על הסיקור העני של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל, ובמיוחד משחקי המחזור של שבת – 7 בינואר 1984.

[9] ראה נספח : מכתבי למנהל הטלוויזיה מתאריך 14 במאי 1989.

[10] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה אלי מתאריך 12 בפברואר 1992, ונושאו "אבי רצון – חריגות".

[11] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל אל המחלקה הכלכלית מ-  14 בדצמבר 1992, המבקש להעלות את שכרו של אבי רצון הפרשן המוביל את שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[12] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורי יוסף בר- אל אלי מתאריך 21 בפברואר 1993, המתייחס לפרשן אבי רצון, ונושאו "פרשנויות במשדרי הספורט בשבת".

סוף הפוסט מס' 543. הועלה לאוויר ביום שישי – 9 באוקטובר 2015


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *