פוסט מס' 549 / 90. רשימה מס' 3 : לפני 20 שנה. רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל ב- מוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב. בֵּן הַמַלְכוּת נָפַל. הַנֵּזֶר וְהַאֶצְעָדָה נִגְזֵלוּ מִמֶנוּ. הפוסט נכתב מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 הציבורי וערוץ 2 המסחרי שהתקפלו בטרם עת מכיכר מלכי ישראל ונעדרו מזירת הרצח. כל ערוץ מסיבותיו שלו. זירת הרצח הופקרה ע"י שתי רשתות הטלוויזיה הארציות של מדינת ישראל. לוואקום חדר צלם חובב בשם רוני קמפלר. פוסט מס' 549 / 90. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שני – 26 באוקטובר 2015.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים אין להעתיק, לשכפל, ולעשות כל שימוש בטקסט ובתמונות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרת רווח כספי ו/או לצורך פרסום אישי. 

הערה 3 : המידע שנמסר בשלושת הפוסטים האחרונים אודות רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל במוצ"ש של 4 בספטמבר 1995, כלול בסדרת טלוויזיה רחבת היקף בת 13 ספרים (שונים) שאני חוקר וכותב, וקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה היסודית והמקפת כוללת בתוכה כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודים. היא מבוססת על מחקר וכתיבה שלי שנמשכים 17 שנים מאז שנת 1998 (מאז פגישת ה- WBM ה- 1 בסידני שעסקה בהכנות לקראת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סידני 2000) וטרם הסתיימו. לצורך המחקר והכתיבה ראיינתי כ- 2200 אנשים בארץ ובעולם הקשורים לתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית.

—————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 549 / 90 : הועלה לאוויר ביום שני – 26 באוקטובר 2015.

—————————————————————————————-

זאת הרשימה ה- 3 בסדרת הפוסטים הדנה ברצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל בכיכר העיר בתל אביב ע"י נבל בן בליעל בתשע וחצי בערב במוצ"ש – 4 בחודש נובמבר של שנת 1995 – מנקודת מבטן של מצלמות ערוץ 1 וערוץ 2 שנעדרו מזירת ההתנקשות והרצח. בֵּן הַמַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין נָפָל שָדוּד משלוש יריות אקדח שנורו בגבו ע"י מתנקש מתועב ישראלי בֵּן עַוְולָה, נָבָל בשם יגאל עמיר. הַנֵּזֶר וְהַאֶצְעָדָה נגזלו מיצחק רבין ז"ל.

פוסט מס' 549 / 90. רשימה מס' 3 : לפני 20 שנה. איש מְנֻוָול, שָפֵל, פַּחְדָן, ועָלוּב מהימין הקיצוני יורה במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 שלוש יריות אקדח מטְוָוח אֶפֶס בגבו של ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל ורוצח אותו בְּכִיכָּר העיר בתל אביב. בֵּן המַלְכוּת נוֹפֵל שָדוּד. הַנֵּזֶר והאֶצְעָדָה נגזלים מבֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין מנהיג האוּמָה והוגה רעיון השָלוֹם עם העַם הפלסטיני. שִמְעוֹן פֶּרֶס יבד"ל הוא מחליפו של יִצְחָק רָבִּין בראשות הממשלה אולם איננו מצליח לשמור על הבכורה הפוליטית ומפסיד אותה בבחירות לכנסת ה- 14 ב- 29 במאי 1996 ליו"ר הליכוד בנימין נתניהו. יִצְחָק רָבִּין ז"ל היה רק אחד. פוסט מס' 549 / 90. רשימה מס' 3. כל הזכויות שמורות. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את השידור הציבורי בטלוויזיה וברשות השידור. עזבתי בטריקת דלת כאות מחאה נגד מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו לתפקיד הדיחו וסילקו אותו כעבור שלוש שנים מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 4 : מכבי תל אביב מפסידה ל- הפועל ירושלים 89:82 (אמש, יום ראשון – 25 באוקטובר 2015) בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת המחזור ה- 3 בליגת העַל בכדורסל.

הפועל ירושלים ניצחה אמש (יום ראשון – 25 באוקטובר 2015) במחזור השלישי בליגת העל בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו את מכבי ת"א בתוצאה 82:89. גם ערוץ 1 שהעביר את משחק הצמרת בשידור ישיר ניצח. צוות השידור שלו אורי לוי וגור שלף צבר רייטינג ממוצע גבוה במיוחד של % 8.0 ו- Peak צפייה נאה של % 11.3 (בשעה 22:53). בשידור הישיר הנ"ל של ערוץ 1 צפו בממוצע כ- 178000 צופים. כ- 388000 צופים נחשפו לשידור הישיר של ערוץ 1 שמתבצע באיכות HD (הנתון אודות כמות של 388000 צופים מתייחס לצפייה של כל צופה לפחות שלוש דקות באירוע המדובר).

גם אני צפיתי בשידור הישיר הנ"ל. מכבי ת"א איננה קבוצת כדורסל ברגע זה. מדובר באוסף של המון שחקני כדורסל טובים יותר וטובים פחות ומאמן שמנהיגותו מוטלת בספק ברגע זה. במשך כל השידור הישיר תהיתי ביני לבין עצמי האם השחקנים של גיא גודס משחקים ונלחמים בעבורו ולמענו ?

הזיכרון העיקרי שלי מהשידור הישיר אמש (יום ראשון – 25 באוקטובר 2015) הוא ההצהרה של הפרשן גור שלף בטרם שריקת הפתיחה למשחק מכבי ת"א – הפועל ירושלים 89:82 , כשהטיל לעברי פצצה וגם בכיוונם של עוד מאות אלפי צופים, וכה אמר לנו ללא כחל ושרק : "העניין עם גיא גודס שהוא נושא לא רק באחד התפקידים הכי מלחיצים שקיימים בספורט בישראל בכלל ובכדורסל בפרט…אלא שהוא צריך להתמודד גם עם אנשים…אני לא אגיד אויב…אבל עם אנשים מבפנים מאלה שאמורים לתת לו עזרה…מאלה שצריכים להיות לו לגב…מאלה שצריכים לתמוך בו…וזו אחת הבעיות הגדולות שלו…". בנקודה זאת הצטרף להצהרת האישום של הפרשן השַדָּר המוביל אורי לוי שהיה עירני והגיב – שאל מייד כלהלן : "גור, אתה רוצה להרחיב בעניין הזה…?". גוּר שֶלֶף נענע בראשו בשלילה, "לא, לא…אני לא רוצה…אנחנו רוצים להסתכל ולדבר על כדורסל…". הפרשן מרסן את עצמו אולם השַדָּר המוביל שוגה שגיאה חמורה כאן משאיננו מאיץ בו ולא כופה עליו לבַאֵר את הטקסט החריף בו הוא מטיל אשמה ו- רֶפֶש ברשימה ארוכה של אישים הפועלים במועדון מכבי ת"א בתפקידים שונים, מבלי לפרט באופן קונקרטי את שמם של אותם אישים אליהם הוא מכוון את האֵש שלו. הרי אי אפשר להפוך בהבל פיך את כולם לחשודים. הרשימה של גור שלף נותרת לדאבון לב פתוחה ומותירה את הצהרת הקלון שלו בטריטוריה בעייתית ולא הוגנת. ההתחמקות של גור שלף בנימוק של "…אנחנו רוצים להסתכל ולדבר על כדורסל…", היא במידה רבה ילדותית. אינך רשאי ואין זה הוגן להטיל דוֹמֶן ו- בּוֹץ בפרהסיה ברשימה כוללת וארוכה של אנשים בתוך מועדון מכבי ת"א באשמה חריפה, בכך שהם אינם נותנים עזרה ותמיכה למאמן הראשי של הקבוצה, מבלי לנקוט בשמם המפורש. האם כולם אשמים במועדון מכבי ת"א ? ו/או האם רק חלק ? מדובר בדברי קטגוריה חמורים. זהו כתב אישום כלל לא פשוט שנכתב ע"י גור שלף אולם דבר קטגוריה שנותר ברקע. ברור שציבור הצופים של ערוץ 1 שואל את עצמו מייד למי מאותם האנשים במועדון מכבי ת"א מתכוון גור שלף ועל מי הוא מצביע. ממי וממה גור שלף מפחד ? מדוע איננו נוקב בשמות הקונקרטיים ? מדוע הוא מרגיש שהוא חייב למעגל הסגור של מועדון מכבי ת"א ואיננו חש שהוא חייב לפרט את המידע לצופים שלו ? ברור לחלוטין שאותם האישים הללו במכבי ת"א שסובבים את גיא גודס, אם הם באמת לא מעניקים עזרה ותמיכה למאמן הראשי, הרי שהם פוגעים במישרין לא רק במנהיגות של גיא גודס אלא גם ברוח הקרב ובמוניטין התחרותי של המועדון. אם הפצצה שהטיל גור שלף איננה פצצת סְרָק, וגור שלף הוא איש כֵּן ואָמִין, הרי שמדובר במֵידָע מדהים. לא ייאמן. לא פחות מטינופת ספורטיבית. כיצד גיא גודס יכול להצליח ולשגשג כמאמן ראשי ולשמש Team Leader של קבוצת אנשים אם הסביבה המקצועית הכלכלית והרוחנית במועדון מכבי ת"א איננה תומכת בו ולא מאמינה בו…???

מאוחר יותר בעת השידור הישיר מסר פרשן ערוץ 1 גור שלף עוד עֵדוּת כשאמר לי ולצופים האחרים כהאי לישנא : "כואב לי הלב על גיא גודס…אתה יודע אורי…גילוי נאות…אני אוהב אותווהוא חבר טוב…אבל תקשיב…מה שהוא עובר פה זה דבר…זה פשוט דבר שלא הרבה היו עומדים בו…".

יש להזכיר כאן שהנהלת מכבי ת"א הפסיקה בזמנו באופן מפתיע את ההתקשרות שלה עם גור שלף ששימש מנהל קבוצת מכבי ת"א (גור שלף בן 41 היום, היה בעצמו שחקן מצטיין בקבוצת מכבי ת"א בשנים 2005 – 1998 והניף פעמיים כקפטן של מועדון הפאר את גביע ה- Euroleague ב- 2004 ו- 2005) ומינתה במקומו לתפקיד הרגיש את הקרואטי ניקולה ווייצ'יץ' בן 37 היום, שאף הוא שיחק בשורות מועדון הפאר של מכבי ת"א בשנים 2008 – 2001. אני מבקש להדגיש כאן הדגשה יתירה בבלוג הזה כי אינני מטיל אפילו שמץ של ספק בכנותו ויושרתו של גור שלף. יש לי מחלוקת עמו על תפישתו את מוסד הפרשנות בטלוויזיה, אולם אני יודע שהוא אדם טהור, נקי, וחף מכל מניפולציה ודבר שקר. גוּר שֶלֶף הוא אדם למופת חסר פניות. אוסיף ואומר זאת כך ואני מתנצל מראש על ההסתייגות : אפילו אם רק בְּדָל מהאינפורמציה שמסר לנו גור שלף אמש (יום ראשון – 25 באוקטובר 2015) הוא מהימן ו- נכון אודות מעמדו של גיא גודס כמאמן מכבי ת"א והאווירה העוינת הרוחשת סביבו – הרי שמדובר בסנסציה (!).

shelef levi 2טקסט תמונה : יום ראשון – 25 באוקטובר 2015. היכל הספורט ביד אליהו. עמדת השידור של ערוץ 1 בהיכל הספורט ביד אליהו בעת השידור הישיר של משחק התבוסה מכבי ת"א – הפועל ירושלים 89:82. מימין, הפרשן גור שלף אדם בעל מוסר, יושרה, ודרך ארץ. יש לי מחלוקת עמו על תפיסתו את מוסד הפרשנות בטלוויזיה אולם ברור לכל שמדובר באיש טהור ונקי כפיים. משמאל, השדר המוביל אורי לוי. הצהרתו של גור שלף בטרם שריקת הפתיחה כלהלן : "העניין עם גיא גודס שהוא נושא לא רק באחד התפקידים הכי מלחיצים שקיימים בספורט בישראל בכלל ובכדורסל בפרט…אלא שהוא צריך להתמודד גם עם אנשים…אני לא אגיד אויב…אבל עם אנשים מבפנים מאלה שאמורים לתת לו עזרה…מאלה שצריכים להיות לו לגב…מאלה שצריכים לתמוך בו…וזו אחת הבעיות הגדולות שלו…" – היא לא פחות מסנסציונית (!). (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).

הערה 5 : על ממשלת ישראל לפרק עכשיו ולאלתר את חברת החשמל, לבטל את המונופול שלה, יהיה המחיר אשר יהיה.

רשימה מס' 3 הועלתה לאוויר ביום שני – 26 באוקטובר 2015. פוסט מס' 549 / 90. כל הזכויות שמורות.

רשימה מס' 3 : לפני 20 שנה. איש מְנֻוָול, שָפֵל, פַּחְדָן, ועָלוּב מהימין הקיצוני יורה במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 שלוש יריות אקדח מטְוָוח אֶפֶס בגבו של ראש הממשלה ושַר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל ורוצח אותו בְּכִיכָּר העיר בתל אביב. בֵּן המַלְכוּת נוֹפֵל שָדוּד. הַנֵּזֶר והאֶצְעָדָה נגזלים מבֵּן המַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין מנהיג האוּמָה והוגה רעיון השלום עם העם הפלסטיני. שִמְעוֹן פֶּרֶס יבד"ל הוא מחליפו של יצחק רבין בראשות הממשלה אולם איננו מצליח לשמור על הבכורה הפוליטית ומפסיד אותה בבחירות לכנסת ה- 14 ב- 29 במאי 1996 ליו"ר הליכוד בנימין נתניהו. יִצְחָק רָבִּין ז"ל היה רק אחד. פוסט מס' 549 / 90. כל הזכויות שמורות.

מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (2015 – 1939).

חלף חודש מאז מותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום ז"ל. ככל שינקפו הימים, החודשים, והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ תחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו. מוטי קירשנבאום היה אזרח ועיתונאי בעל מצפון ואמיץ לב. זה בלט כמובן בתחום עיסוקו רב השנים בתקשורת רחבת ה- ממדים : טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, וגם ב- תיאטרון. הוא היה כל חייו איש בעל יושרה ציבורית עילאית. מוטי קירשנבאום נמנה על אותה חבורת אנשים שהפכה את חיינו בארץ ישראל ל- בעלי ערך ו- כדאיים. הוא מת בן 76 במושב מכמורת ב- י"ב תשרי תשע"ו – 25 בספטמבר 2015. זיכרונו לא יישכח ולא ימוש ממני (!).

kirshenbaum 10טקסט תמונה : 1976 – 1974. אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבניין "בית היהלומים" הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום ז"ל מנווט מעמדת הפיקוד שלו את התוכנית הסטירית "ניקוי ראש". מימין, המגיש אריה אורגד יבד"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

רשימה מס' 3 : רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ב- מוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב. בֵּן הַמַלְכוּת נָפַל. הַנֵּזֶר וְהַאֶצְעָדָה נִגְזֵלוּ מִמֶנוּ. הפוסט נכתב מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 הציבורי וערוץ 2 המסחרי שהתקפלו בטרם עת מכיכר מלכי ישראל ונעדרו מזירת הרצח. כל ערוץ מסיבותיו שלו. זירת הרצח הופקרה ע"י שתי רשתות הטלוויזיה הארציות של מדינת ישראל. לוואקום חדר צלם חובב בשם רוני קמפלר. פוסט מס' 549 / 90. כל הזכויות שמורות.

26 באוקטובר 2015. זהו הפוסט 3 בסדרה אודות רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל במוצ"ש ההוא בתשע וחצי בערב ב- 4 בנובמבר בכיכר מלכי ישראל בתל אביב סמוך לבניין העירייה ליד המדרגות המובילות לבימה המרכזית.  

רוֹנִי קֶמְפְּלֶר רואה חשבון במקצועו בן 37 וצַלָּם חובב החזיק בידו מצלמת Video ביתית דגם סאניו (Sanyo) ששאל מחברו ותיעד את העצרת מראשית התכנסותה בכיכר מלכי ישראל ליד הבימה המרכזית מגובה פני הקרקע. אחר כך הוזז משם, אך טיפס באין מפריע על גַגוֹן בניין "גַן העִיר" הממוקם צפונית מאחורי בניין העירייה וניצב שם עם המצלמה הפשוטה שלוֹ, כשישה – שבעה מטרים מזירת הרצח. מדהים. הוא היה שם לבדו מפני שהצלמים של ניידות השידור האלקטרוניות של ערוץ 1 הציבורי וערוץ 2 המסחרי שסיקרו את מהלך הפגנת הענק, קיפלו את ציודם בטרם עת ונעדרו מזירת הרצח. רוני קמפלר המשיך לתעד את האווירה ברחוב הצַר הממוקם כמה עשרות מטרים צפונית לבימה המרכזית. בדרך מקרה לכד בעדשת מצלמתו את הרוצח יגאל עמיר נַע באי שקט במדרכה הסמוכה הלוך ושוב לעבר הנקודה "הסטרילית" אליו אמורים להגיע ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שלו שמעון פרס לאחר רדתם במדרגות מהבימה המרכזית בתום עצרת השלום. מעקה או גַגוֹן "גַן הַעִיר" שעליו ניצב רוֹנִי קֶמְפְּלֶר נחשב אף הוא לשטח סטרילי. הסתובבו שם עוד אנשים. מחדל חמור של השב"כ. אסור היה לרוֹנִי קֶמְפְּלֶר כלל להימצא שם. אולי מפני שהיה חשוך במקצת והוא ניצב ממעל על הגגון, לא הבחינו בו אנשי השב"כ. הצלם החובב זכה מן ההפקר והמשיך לצלם כרצונו. אשתמש שוב במונח "מדהים". מזלם של מאבטחי השב"כ הוא שרוֹנִי קֶמְפְּלֶר החזיק בידו מצלמה ולא עמד שם אדם עם רובה צלפים. הוא היה אפוא האיש היחיד שתיעד במצלמת Video פשוטה את רצח ראש ממשלת ישראל יִצְחָק רָבִּין בידי המתנקש יגאל עמיר. התאורה בזירת הרצח הייתה קלושה והמצלמה שאחז בידו וצילמה את הרצח לא הייתה רגישה מספיק. תמונות ה- Video שהפיקה המצלמה האלקטרונית הקטנה היו כהות וחשוכות אך רוֹנִי קֶמְפְּלֶר הצַלָּם החובב החזיק בידיו תיעוד אקסקלוסיבי – סקופ טלוויזיוני יקר מפז גם בלעדי תאורה טלוויזיונית מקצועית. הוא היה היחיד בארץ שלכד בעדשתו את מעשה הרצח. רוֹנִי קֶמְפְּלֶר רואה חשבון במקצועו הוא היום בשנת 2015 בן 57. הוא העיד בפניי ב- 30 בדצמבר 2007 עדות נרחבת בפגישה שלי עמו, וזכר היטב את כל הפרטים ואת מה שהתחולל לפני עשרים שנים סמוך מאוד לגגון של "גן העיר" עליו ניצב באותו מוצ"ש נורא של 4 בנובמבר 1995, ומשם צילם ותיעד את רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל בידי המתנקש יגאל עמיר .

נפגשנו ביום ראשון – 30 בדצמבר 2007 ב- Reception של מגדל הדירות הגבוה ברמת גן בו הוא התגורר אז. רוני קמפלר היה אז בן 49 ואני כבן 70. רוני קמפלר טיפוס נעים הליכות אך חשדן (שמא בגלל הישגו העיתונאי הסנסציוני) השתמש בתיעוד ההוא של רצח יצחק רבין ז"ל במצלמת Video ביתית אנלוגית מדגם VM D6P8 mm – Sanyo. תיעוד רצח יצחק רבין על ידו במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 מגגון "גן העיר" הוא מרעיש מכל היבט. המצלמה הייתה בכלל של חבר שלו כפי שהעיד בפניי. הוא ביקש מאותו החבר שלו את המצלמה ההיא כדי לתעד את עצרת השלום ההמונית בכיכר מלכי ישראל במוצ"ש ההוא של 4 בנובמבר 1995. רוני קמפלר צילם את העצרת מראשית התכנסותה. הוא ניצב בכמה נקודות צילום אותן בחר לעצמו ליד הבימה המרכזית וצילם את מאות האלפים מגיעים לכיכר העיר ומתקבצים עם השלטים. רוני קמפלר תיעד את מרבית נאומו של יִצְחָק רָבִּין מלמטה סמוך לבימה המרכזית שהוקמה מדרום בניין העירייה וסמוך מאוד אליה. הוא הרגיש שהעצרת עצמה הייתה די משעממת. ההפקה החיצונית של העצרת בראשותם של שלמה " צִ'יץ' " לָהָט וזָ'אק פְרִידְמַן לא הייתה מרשימה בעיניו. האִרְגוּן לא היה "פרפקט". שיא העצרת היה נאומו של ראש הממשלה ושר הביטחון. לאחר שיִצְחָק רָבִּין סיים לנאום החלו שורות ההמונים להתרווח. האנשים החלו להסתובב. לקראת תום העצרת שרו יִצְחָק רָבִּין ושרי ממשלתו את "שיר השלום" יחד עם הזמרת מירי אלוני. אח"כ שרו כולם לסיום את ההמנון הלאומי "התּקווה". רוני קמפלר צילם חומר רב. בשלב מסוים החליט ללכת צפונה לעברו השני של בניין העירייה ולטפס על גג מבנה "גן העיר" כדי לחפש זווית צילום שונה שתתעד את הגעתם של שרי הממשלה לאזור ההתכנסות הסטרילי בסיומה של העצרת ההמונית. המקום היה חשוך יחסית לעומת הבימה המרכזית המוארת. רוני קמפלר הוא צלם חובב, אף על פי כן היו לו כמה עקרונות צילום שהחליט לא לסטות מהם כפי שהעיד בפניי ב- 30 בדצמבר 2007 : "החלטתי לא להשתמש בביצועים האוטומטיים של המצלמה . כמות האור ופוקוס המצלמה נקבעו על ידי מראש. החלטתי לעצמי כי אינני משנה את המציאות ע"י תוספת תאורה. אני מצלם ומתעד אותה As is. כמו שהיא. בעת צילום הרצח כלל לא הבחנתי ביגאל עמיר. פשוט מפני שהיה חשוך וה- Frame כהה. שמעתי ירייה וראיתי את ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין נופל. הבנתי שיש לי "משהו" במצלמה אך למען האמת הייתי מבולבל ובהלם. לא עיכלתי מייד את מה שאירע וכי אומנם לכדתי בפריים המצלמה הביתית את מעשה הרצח של יגאל עמיר".

חלק מהאינפורמציה המובאת בשלושת הפוסטים האחרונים והנוגעת לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל ב- 4 בנובמבר 1995 שְאוּבָה מהספר פרולוג ב' המשמש הקדמה לסדרת 13 הספרים שחקרתי וכתבתי וקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט מסמך : השער  הקדמי של כריכת הספר פרולוג ב' המקדים את הסדרה בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : השער  האחורי של כריכת הספר פרולוג ב' המקדים את הסדרה בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

רוֹנִי קֶמְפְּלֶר היה שָם אך לא המצלמות שלנו של חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם לא של חברת החדשות של ערוץ 2. מצלמת ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נעדרה מפני שצוות ניידת השידור קיבל הוראה להתקפל בתום "רואים עולם" בתשע בערב. כשיִצְחָק רָבִּין נוֹרָה בתשע וחצי בערב שכנה כבר מצלמת ה- ENG של יוֹרָם בַּרְקָאִי מקופלת בטבורה של ניידת השידור שסיימה את תפקידה אך נשארה על עוֹמדה ותקועה במקום בגלל הצפיפות הגדולה ששררה בכיכר מלכי ישראל. היה בַּלָגָן ובלבול עצום באֵזוֹר הכיכר. צריך להבין שברגע שראש הממשלה נורה הצטופפו בכיכר מלכי ישראל ובאזור הקונקרטי המקיף אותו כחצי מיליון בני אדם. הצַלָּם יוֹרָם בַּרְקָאִי שזה עתה פרש מעבודתו כצלם של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC וחתם על חוזה עבודה בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החזיר את המצלמה לידי המפקח מֵאִיר חַיְימִי לאחר ביצוע "שיר השלום". זה היה בתשע בערב של מוצ"ש – 4 בנובמבר 1995. נאמר לו שתפקידו כצלם חדשות של האירוע עצרת השלום הענקית תם, מפני שהתוכנית "רואים עולם" הסתיימה בתשע בערב. כאמור עזב יורם ברקאי את המקום וצעד רגלית לעבר מכוניתו הפרטית שהמתינה לוֹ בשדרות חֵן סמוך לכיכר מלכי ישראל בדרכו לביתו. גם ניידת השידור של ערוץ 2 כבר לא הייתה כבר בשטח. את ניידת החדשות הזאת שכרה חברת החדשות של ערוץ 2 מחברת "בֶּזֶק". זאת הייתה ניידת השידור הלוויינית רב תכליתית של חברת "בֶּזֶק" באחריות המפקח הטכני המעולה שלה אִיצִיק גִינַת. הוא אחד מאנשי חברת "בֶּזֶק" הטובים ביותר שפגשתי מעודי בקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי ועבודתי המשותפת הצמודה עמו (ועם אנשי "בזק" מצטיינים נוספים בהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הישירים את האולימפיאדות, המונדיאלים, שידורי ווימבלדון בטניס, אליפויות העולם בא"ק, וה- NBA בשנים שבין 1979 ל- 1991. לניידת "בֶּזֶק" של המפקח איציק גִינַת היה יתרון אחד גדול על ניידת השידור של המפקח מאיר חיימי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אִיצִיק גִינַת השתמש ב- SNG מעין צלחת – אנטנה ניידת (Fly way) כדי להעביר את סיגנל השידור באמצעות לוויין התקשורת הישראלי "עמוס" מכיכר מלכי ישראל לנְוֶוה אִילָן ליד ירושלים, מקום משכנה של חברת החדשות. מֵאִיר חַיִימִי וציוותו נִכְפּוּ על פי הסכמי עבודה מיושנים בערוץ הציבורי – ממלכתי להשתמש בצלחת מיקרוגל מסורבלת שהוצבה על גג עיריית ת"א. סיגנל השידור הציבורי – ממלכתי נע מגַג העירייה לתחנת המִמְסַר ברוֹם מגדל שלום, ומשם לתחנת הממסר ב- "אֵיְתָנִים" שממוקמת בהרי יהודה, ואשר העבירה אותו לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הממוקמת בשכונת רוממה בירושלים. חברת החדשות של ערוץ 2 הצעיר הייתה כבר אז בנובמבר 1995 אנרגטית יותר, נמרצת יותר, וחדשנית יותר גם בשדה הטכנולוגיה מחטיבת החדשות של ערוץ 1 הוותיק, וגם רָזָה יותר בכמות האנשים שהפיקה את תוכן השידור. עיתונאי ערוץ 1 לא נפלו מעיתונאי ערוץ 2 אולם הסכמי העבודה המסורבלים והנוקשים של ערוץ 1 מקדמת דנה, הנוגעים לשעות העבודה ושימוש בטכנולוגיה טלוויזיונית מתקדמת, בעיקר אלו שנעשו עם הטכנאים בחטיבת ההנדסה של ערוץ 1 הגבילו עד למאוד את פעולות ההפקה של אַמְנוֹן בַּרְקָאִי. היתרונות הטכנולוגיים הללו תורגמו בשטח ואִפְשֵרוּ לחברת החדשות של ערוץ 2 התארגנות, גמישות, ודיווח עיתונאי מהיר יותר מהדיווח שלנו. אני אומר שלנו כי אנוכי איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והשידור הציבורי משחר ימיי ולעַד. הייתי ונשארתי. טריקת הדלת על ידי בקיץ 2002 הייתה צעד מחאה נגד מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון.

שנים אחרי הטראומה ההיא זוכר מפקח ניידת השידור המצוין של ערוץ 1 מֵאִיר חַיִימִי את מלוא הפרטים כפי שהעיד בפניי בעת שיחות התחקיר שלי עמו דאז : "כולנו חשבנו שמשימת השידור שלנו תמה עם סיומה של התוכנית "רואים עולם". הצלם יוֹרָם בַּרְקָאִי עזב זה מכבר את הניידת. גם הכתבת – שדרנית קֶרֶן נוֹיְבַּךְ הסתלקה זה מכבר. כשהחלו היריות בכיכר וכל הבלגן הזה הייתי צריך לפרוש מחדש את כבל המצלמה הארוך. עוזר הצלם אִיצִיק בֵּנְיוּנְסְקִי סייע לי. חיברנו שני כבלי מצלמה לכבל אחד. בדיוק ברגע המכריע לא היה לי את הפלאייר שלי אבל היה אחד אחר במקרה אצל אִיצִיק בֵּנְיוּנְסְקִי. הוא היה עוזר מצוין וחרוץ. תפשתי בעצמי את מצלמת ה- ENG בהיעדרו של יוֹרָם בַּרְקָאִי והצלחתי לצלם את אנשי הביטחון ומשמר הגבול עוצרים את הרוצח יגאל עמיר. השוטים האלה הם בלעדיים שלי".

אִיצִיק בֵּנְיוּנְסְקִי מוסיף ומעיד בפניי אף הוא בעת שיחת התחקיר שלי עמו כלהלן : "לאחר שיורם ברקאי הניח את המצלמה והלך לביתו , מֵאִיר חַיִימִי וקֶרֶן נוֹיְבִּךְ עסקו בתוך הניידת בעריכת קטע VTR לתוכנית "בוקר טוב ישראל" של יום ראשון – 5 בנובמבר 2007. לפתע התחילו צעקות ושמועות, "ירו ביצחק רבין, ירו ביצחק רבין". זה היה בלתי נתפש. מאיר חיימי ואני פרשנו שוב את ציוד הצילום. יוֹרָם בַּרְקָאִי כבר הלך. עבדנו במהירות רבה. אני זוכר היטב את חיבור הכבלים של המצלמה באמצעות פלאייר שמצאתי במקרה קודם לכן בשטח. לעולם לא אשכח את מה שקרה שם".

טקסט תמונה : שנות ה- 90 של המאה הקודמת. מאיר חיימי אחד המפקחים הטכניים החרוצים, הטובים, והיעילים ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. טכנאי טלוויזיה מעולה ואדם משכמו ומעלה. (מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  1995. איציק בניונסקי עוזר הצלם רב התושייה של יורם ברקאי בליל רצח  ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין  במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. (באדיבות איציק בניונסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

בחברת החדשות של ערוץ 2 שרר מצב דומה. לאנשיהם היו כבר מספיק שוטים מעצרת הענק. הם עצרו זה מכבר את הכיסוי הטלוויזיוני וארזו את המצלמות. מפיק ניידת השידור של "בֶּזֶק" מטעם ערוץ 2 היה יוסי אבישי. אִיצִיק גִינַת המפקח הטכני הפעלתן, המדויק, בעל יוזמה ואיש מקצוע מעולה בתחומו של של ניידת השידור של "בֶּזֶק" קיפל את הציוד והניידת עזבה את כיכר מלכי ישראל בשמונה וחצי בערב, מפני שכך הורה לוֹ השַדָּר – כתב גָדִי סוּקֶנִיק של חברת החדשות שכיסה את עצרת השלום לערוץ 2. משימת הכיסוי שלהם הסתיימה. ההתקפלות של ניידת השידור שלהם מכיכר מלכי ישראל מבין מאות אלפי המפגינים הייתה מהירה מפני שהם עבדו עם ניידת SNG שהפיקה סיגנל שידור לווייני בעוד ניידת השידור של חטיבת החדשות של ערוץ 1 התבססה על יצירת סיגנל שידור קרקעי באמצעות צלחות ה- Microwave שלו.

טקסט תמונה : חודש ספטמבר – שנת 1993. וושינגטון בירת ארה"ב . גדי סוקניק הכתב המדיני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם, מראיין ב- 13 בספטמבר 1993 על מדשאות הבית הלבן את מוטה גור סגן שר הביטחון של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. כעבור שנתיים חטף שלום קיטל מנכ"ל חברת החדשות את גדי סוקניק מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והעביר אותו לשורות חברת החדשות של ערוץ 2. (באדיבות גדי סוקניק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גָדִי סוּקֶנִיק זוכר ומעיד בפניי בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "אני הצטרפתי לחברת החדשות של ערוץ 2 בראשותו של שלום קיטל בספטמבר 1995. פרשתי מרשות השידור והצטרפתי לחברת החדשות בעקבות בקשתו של שלום קיטל. במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 הוצבתי ע"י שלום קיטל כשַדָּר עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל. בתום ביצוע שיר השלום בהשתתפות הזמרת מִירִי אַלוֹנִי, יִצְחָק רָבִּין, ושִמְעוֹן פֶּרֶס שלושתם ניצבו בקִדְמַת הבימה, חשבתי שהסתיים תפקידי העיתונאי. פחדתי מהצפיפות והפקקים העלולים להיווצר בסיום העצרת והוריתי לה להתקפל ולמצוא נתיב יציאה מכיכר מלכי ישראל הדחוסה". גָדִי סוּקֶנִיק מוסיף לי : "5 חודשים לפני הרצח נפגשתי עם ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין בחגיגות המימונה בביתו של גָבִּי אוֹרוֹן (הבעלים בעת ההיא של חברת נעלי הספורט "גָלִי"). התפתחה שיחה בינינו אני זוכר שהזהרתי את יצחק רבין על כך שיחסי הציבור שלו גרועים מאוד וחובה עליו לשפר אותם, מפני שחלקים גדולים בציבור צוברים כלפיו הרבה טינה".

טקסט תמונה : שנת 1995 . חגיגת המימונה ב- 1995 בביתו של גבי אורון (שני מימין) ה- Owner של חברת הנעליים "גלי", בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. גדי סוקניק במרכז התמונה (ממושקף) מזהיר את ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (ראשון מימין) מפני הטינה המצטברת כלפיו בציבור בישראל בשל מדיניות השלום שהוא נוקט כלפי הרשות הפלסטינית והיו"ר שלה יאסר עראפאת, בעוד מדינת ישראל טובלת בנהרות של דם מהתפוצצויות של מחבלים פלסטיניים בתוכה. גדי סוקניק קבל בפני יצחק רבין על היעדר יחסי ציבור נאותים האמורים לשווק את מדיניות הפיוס ההיסטורית שלו עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עאראפת, שליט שנתיניו זורעים חורבן, דם, והרס בתוככי מדינת ישראל. (התמונה באדיבות גדי סוקניק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 המסחרי הצעיר מר שלום קיטל הופך ב- 1995 את גוף השידור שהוא עומד בראשו לבר תחרות מול חטיבת החדשות הוותיקה של של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המסורבלת. שלום קיטל ואנשיו מאיימים בבת אחת על הבכורה של ערוץ 1 הוותיק דווקא בתחומי הספציאליטה שלו, בכיסוי חדשות וספורט (1). 

גָדִי סוּקֶנִיק שימש שנים רבות שַדָּר וכתב מצטיין ברדיו "קול ישראל" בתחומי כיסוי רבים. לוחם שייטת 13 היה ידוע כעיתונאי ישר והגון, לוחמן, ופורץ דרך בעיתונאות האלקטרונית. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 עשה עסקה מצוינת כשהעביר את גָדִי סוּקֶנִיק מהרדיו הציבורי של "קול ישראל" לטלוויזיה הציבורית והפך אותו לכתב המדיני בשנים 1995- 1990 של ערוץ 1. גָדִי סוּקֶנִיק נשלח ע"י יאיר שטרן ומוטי קירשנבאום לוושינגטון לכסות ב- 13 בספטמבר 1993 את טקס חתימת הסכם אוֹסְלוֹ על מדשאות הבית הלבן ולחיצת היד בין יִצְחָק רָבִּין וראש אש"פ יאסר עראפאת. גָדִי סוּקֶנִיק הפך לכוכב טלוויזיה בהֵא הידיעה של השידור הציבורי. כמו רבים מעמיתיו שנטשו את רשות השידור עם קוֹם והתמסדותו של ערוץ 2 גם גדי סוקניק עזב אותה וחבר אל חברת החדשות של שלום קיטל יחד עם גָבִּי גָזִית, רִינָה מַצְלִיח, אהרון "אהרל'ה" ברנע, משֶה נוּסְבָּאוּם, ואחרים. שָלוֹם קִיטָל הנמרץ התמנה זה מכבר למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 במקומו של המנכ"ל הקודם איילון שלו והפיח בה רוח חיים. לאחר עריקתו של המגיש הנודע יַעֲקב אֵיְילוֹן לערוץ 10, הפך שָלוֹם קִיטַל את גָדִי סוּקֶנִיק למגיש הראשי של מהדורות חדשות ערוץ 2 במקומו של המגיש הפורש. התברר כי מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מר שלום קיטל איננו קוטל קנים כלל ועיקר. שאיפותיו וכוונותיו ברורות. הוא עומד למסד תחרות טלוויזיונית בין הערוץ הדרדק שלו לבין ערוץ 1 המונופוליסטי והמסורבל, ולהילחם על המוניטין והיוקרה הטלוויזיונית של מוסד החדשות הטרי שהקים. הוא איננו מתכוון להכשיר כתבים טירונים ועיתונאים חדשים עבור חברת החדשות שלו. אין לו זמן לכך. הוא שואף ליָיבֵא לחברה שלו כתבי חדשות מנוסים מרדיו "קול ישראל" והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בכך ירוויח כוח אדם בעל ניסיון וגם ישבש אולי את שורותיו של השידור הציבורי היָשָן והוותיק. חברת החדשות של ערוץ 2 תחת מנכלותו של שלום קיטל הפכה ליעד עלייה לרגל. שָלוֹם קִיטָל גם לא התבייש לנפנף בצ'קים נחמדים שהוא מכין עבור הפורשים מהמונופול של רשות השידור ומצטרפים אליו. ה- טריאומווירט שכלל את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן, ומנהל חטיבת החדשות של ערוץ 1 דוד גלבוע לא שַם לֵב כי בג'ונגל של תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל מסתובב לו ב- סוּגָר של ערוץ 2 אריה רָעֵב, חוצפן, ושאפתן בשם שָלוֹם קִיטָל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא הייתה ערה דיה. היא נמנמה.

גָדִי סוּקֶנִיק חַש שמיצה את תפקידו העיתונאי באותו מוצ"ש ב- 4 בנובמבר 1995. הוא חשב שתפקידו העיתונאי הסתיים . הניידת של "בֶּזֶק" לא המתינה כלל לתום העצרת. יוֹסִי אָבִישַי וגָדִי סוּקֶנִיק נתנו את האות לאִיצִיק גִינַת לקפל את הציוד. כולם כבר רצו להגיע הביתה מבלי לבזבז זמן באזור הפקוק בטרם סיומה של עצרת ההמונים. אִיצִיק גִינַת לא המתין אפילו רגע. היה שָם צפוף מאוד בכיכר. דיברו על חצי מיליון אנשים שהגיעו מכל קצוות הארץ לתמוך בראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין. הכיכר הייתה מלאה עד אפס מקום. גם הרחובות מסביב היו פקוקים מכמות אדירה של בני אדם. אִיצִיק גִינַת אסף את הציוד הפרוש והסתלק עם ניידת השידור של "בֶּזֶק" מהמקום זמן מה לפני סיומה הרשמי של העצרת. הוא ביקש להקדים ולברוח עִמה מכיכר מלכי ישראל לפני שההמונים המתפזרים יחסמו את דרך הניידת גם ברחובות הסמוכים לכיכר. בדיעבד זה הקֵל עליה להגיע במהירות לבית החולים "אִיכִילוֹב" (הממוקם בקצהו הדרומי של רחוב ווייצמן בתל אביב) עם היוודע דבר ההתנקשות בראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין, לשָם לביה"ח "איכילוב" פונה והובהל כשהוא פצוע קשה מאוד משלוש היריות הקטלניות בגבו.

טקסט תמונה : שנת 1995. ניידת השידור הלוויינית של חברת "בזק" וצלחות השידור שלה. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אלי ישראלי הנהג הוותיק של הניידת לתקשורת לוויינית של "בזק, יצחק "איציק" גינת, ואברהם ליפשיץ. שניהם מפקחים טכניים נמרצים ובעלי ידע של חברת "בזק". (התמונה באדיבות בצלאל ליס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                 

טקסט תמונה : שנת 1995. זוהי הניידת לתקשורת לוויינית של חברת "בֶּזֶק", שערוץ 2  הפעיל במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בעת כיסוי עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. ערוץ 2  הצעיר השיג עדיפות טכנולוגית בכיסוי האירוע על פני זו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה ממנו. (באדיבות בצלאל ליס).

ניידת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הקטנה של מאיר חיימי נשארה לכודה במקומה ומפורקת בצידה המערבי של הבימה מבלי יכולת לזוז ליד כשהיא ממוקמת ליד הבימה הריקה והשוממת בכיכר מלכי ישראל עליה ניצב רק לפני דקות ספורות ראש הממשלה. יוֹסִי אָבִישַי מפיק ניידת "בֶּזֶק" מטעם חברת החדשות של ערוץ 2, אז בחורצ'יק בן 35, זוכר כפי שהעיד בפניי בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "מיצינו את כיסוי העצרת כבר בשמונה וחצי בערב . אני נסעתי לצפון העיר לשתות קפה עם ידיד. לפתע השיג אותי הביפר של דוֹבִי גִילְהָר. ידעתי כבר שראש הממשלה הובל לביה"ח "איכילוב". צלצלתי לאיציק גינת להתייצב מייד בבית החולים. הכתב שלנו אהרון "אהרל'ה" ברנע כבר המתין לי שם. עוזרת ההפקה שלי הטיסה אותי על הטוּס – טוּס שלה לביה"ח "איכילוב". הדבר המדהים היה שבאותו הזמן שראש הממשלה שכב על ערש דווי עסקה הניידת של איציק גינת בהעברת סיגנל השידור הלווייני של שיחות השבת של הרב עובדיה יוסף. איציק גינת עשה מעשה בלתי מקובל שאסור היה לו לעשות. הוא קטע את השידור הישיר של הרב עובדיה יוסף מבית הכנסת של הבוכרים בירושלים , והעלה אותנו לשידור ישיר. הספקנו לתפוש את אהרל'ה ברנע מדווח באמצעות הפלא פון שלו, ואת הודעתו הדרמטית של איתן הבר כי ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין איננו עוד בחיים".

טקסט תמונה : יוֹסִי אָבִישַי מפיק של חברת החדשות בערוץ 2 (קיצוני משמאל). נראה בתמונה באחת מהפקות ערוץ 2 בחו"ל. מימין שליט לוב מועמאר קאדאפי. (התמונה באדיבות יוסי אבישי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גָדִי סוּקֶנִיק זוכר את התפתחות האירועים כפי שהעיד בפניי בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "מייד עם צלצול הבִּיפֶּר בעקבות הודעתו הדרמטית של דוֹבִי גִילְהָר על היריות בכיכר, רצתי לאולפן הטלוויזיה של חברת החדשות של ערוץ 2 ששכנה ברחוב המסגר בתל אביב. התיישבתי באולפן לצִדו של השדר גיא זוהר. הייתי העיתונאי הראשון שדיווח בשידור ישיר בטלוויזיה את זהותו של הרוצח. ידעתי ששמו הפרטי הוא יגאל. ידעתי שהוא סטודנט למשפטים בן 25 שלומד באוניברסיטת בר אילן, אך לא ידעתי את שֵם משפחתו . קיבלתי את הפרטים המזהים ממר חיליק גולדשטיין שהיה בעֵת ההיא דובר התאחדות הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן הצלבתי את האינפורמציה שהייתה בידי ואימתי את הפרטים המזהים. עליתי ל- "אוויר". היה לי ביטחון מלא במידע הראשוני שבידי המזהה את הרוצח, כי הוא אומנם נכון". שוב התברר כי מעברו של גָדִי סוּקֶנִיק העירני, הנמרץ, והמצוין מחטיבת החדשות של ערוץ 1 לחברת החדשות של ערוץ 2 הייתה מהלומה ואוֹבְדָן לשידור הציבורי.

את המהלומה הגדולה ביותר של סיקור הרצח ספגה ספגו רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בארץ, זאת שהייתה היחידה שנקטה כבר חודשים אחדים במדיניות הצילום הרציפה של "Death Watch", אך ברגע האֶמֶת נעדרה מזירת ההתנקשות. צוות הצילום שלה בראשותו של הצלם יוסי גבאי היה נוכח כמובן בעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל. ברגע המכריע כשיִצְחָק רָבִּין ירד מהבמה הראשית במדרגות לעבר מכוניתו, הסיט המפיק של רשת ABC בארץ מר בַּרוּךְ בֵּן חוֹרִין את צוות הצילום שלוֹ מהמוקד לצורך עריכת ראיונות עם קומץ מאנשי הימין שנכחו בעצרת אך התנגדו להשקפת עולמו של יצחק רבין. הצלם יוֹסִי גָבַּאי והמפיק ברוך בן-חורין ביקשו לאזן ולהשלים את תיעוד סיקור העצרת שהסתיימה בשלום וללא תקריות. הם הפרו לכמה שניות את מדיניות הכיסוי הטלוויזיוני של ה- "Death Watch"כפי שהגה דִין רֵיְינוֹלְדְס, ובכך החמיצו את הרצח. השקפת עולמו והחזון העיתונאי של איש הטלוויזיה האמריקני מ- ABC דין ריינולדס בעִתּוֹת משבר וסכנה לחיי מנהיגים, התנפצה באחת (!).

כששמע מפקח ניידת השידור מֵאִיר חַיִימִי את היריות מעבר לבמה בצידה המזרחי הבין שנוצר מצב חדש בזירת הסיקור. הוא היה איש שטח מנוסה במלוא רמ"ח אבריו והחליט על דעת עצמו להחזיר מייד את הניידת שלו "לחיים" ולתפעול בתפוקה מלאה. ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חזרה לפעול במהירות עצומה. מאיר חיימי חיבר חיש מהר כבל כפול באורך 100 מטרים למצלמת ה- ENG של הניידת. בעזרת עוזר הצַלָּם הנמרץ והמסור אִיצִיק בֶּנְיוּנְסְקִי משך את המצלמה והכבל הארוך הצמוד אליה לכיוון אֵזוֹר הירי. בהיעדרו של צָלָם הניידת יוֹרָם בַּרְקָאִי נטל מאיר חיימי את אחריות הצילום על עצמו . הוא הספיק לצַלֵם במו ידיו את תמונות ה- Video הבלעדיות בהן רואים את הרוצח המתנקש יגאל עמיר נתפס ונעצר בידי קבוצת שוטרים ואנשי משמר הגבול. ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שפעלה לבדה בשטח, לא הספיקה להגיע במועד לבית החולים "אִיכִילוֹב", יעד השידור השני, שם שכב בחדר הטראומה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, בעצם על ערש דווי. לניידת השידור של חברת החדשות בפיקוד שלום קיטל שחמקה מהעצרת לפני תומה הייתה עכשיו עדיפות על הניידת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התקועה בכיכר מלכי ישראל. היא מיהרה באין מפריע לבית החולים "אִיכִילוֹב" כשיחידת ה- SNG שלה צמודה לה. השימוש של חברת החדשות של ערוץ 2 בניידת ה- SNG (ראשי תיבות של Satellite News Gathering, צלחת – אנטנה לוויינית ניידת המעבירה את סיגנל השידור ממקום ההתרחשות למרכז בקרת שידורי הטלוויזיה של ערוץ 2 בנְוֶוה אִילָן ליד ירושלים, היה כפי שהתברר בעל חשיבות יתירה. השימוש ב- SNG הקנה לה את הבכורה על פני העבודה המסורבלת של ערוץ 1 הוותיק. ה- SNG הוא יתרון טכנולוגי עצום במהירות הדיווח הטלוויזיוני. עיתונאות טלוויזיונית מהירה, עדכנית ומהימנה, כפופה לטכנולוגיה מודרנית. זה כבר הוסבר כמה פעמים בסדרת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". SNG צמוד בנובמבר 1995 היה חלום רטוב של כל מפיק חדשות בטלוויזיה . זאת הסיבה שערוץ 2 היה הראשון שהיו לו את התמונות בהן איתן הַבֶּר עוזרו הקרוב ומנהל לשכתו של ראש הממשלה שנרצח, קורא מן הכתב ב- Stand up  בפתח בית החולים "אִיכִילוֹב" בתדהמה ובקול דרמטי את הטקסט הנורא המבשר על מותו של יִצְחָק רָבִּין. ערוץ 2 הקדים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מבלי שהתכוון לכך. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשותו של שָלוֹם קִיטָל טֶרֶם הייתה מודעת לניצחון העיתונאי הראשון שלה במאבק השידור שנפתח בין שני הערוצים עם הירייה הראשונה של הרוצח יגאל עמיר. הראשוניות ומהירות ביצוע הדיווח והשידור של הכתבים הם פריבילגיה חשובה ומשמעותית בשידור חדשות , לא רק הבלעדיות.

אַמְנון בַּרְקָאִי ביקש את צוות הכוננות התל אביבי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לטוּס לבית החולים "אִיכִילוֹב". הצָלָם הכּוֹנַן יחיאל כהן לא המתין לאיש הקוֹל שלו וטס עם מצלמת ה- ENG שלוֹ לבדו לבית החולים, "במהירות של 160 קמ"ש", כפי שסיפר לי לאחר שנים. יחיאל כהן זוכר כפי שהעיד בפניי : "הגעתי במועד והספקתי לצַלֵם את הודעתו המצמררת של איתן הַבֶּר המודיע על מותו של ראש הממשלה, אך לרוע המזל שכחתי לבַצֵע פעולה טכנית פשוטה במצלמה , מין לחיצה על הכפתור המחבר את מיקרופון הַקְלָטַת הקוֹל למערכת הצילום. מצלמת ה- ENG אומנם פעלה אך המיקרופון נשאר מנותק. כשהגיע חומר הצילום למערכת החדשות בירושלים הוברר כי הצילום הוא Mute (אִילֵם ללא קול)". המפיק הבכיר של חטיבת החדשות בערוץ 1 אַמְנוֹן בַּרְקָאִי גילה שוב תושייה. הוא זוכר כפי שהעיד בפניי בעת שיחות התחקיר שלי עמו דאז : "הוריתי לטכנאים שלנו לערוך את פס הקוֹל של אֵיְתָן הַבֶּר שהוקלט ע"י אנשי הרדיו של "קול ישראל" ולהצמיד אותו לתמונת ה- Video של הצלם יחיאל כהן. אומנם שידרנו את הודעתו הדרמטית של איתן הבר על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין באיחור וגם אחרי חברת החדשות של ערוץ 2, אך לפחות לא נזקקתי לטובות משָלוֹם קִיטַל מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 כבר בתחילת מרוץ הסיקור בינינו. בינתיים שמרתי על כבודנו".

טקסט תמונה : זהו אמנון ברקאי ב- 1995, המפיק הראשי של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם. הוא נחשב בעיניי לאחד המפיקים הגדולים ביותר ואחד העיתונאים הגדולים ביותר בתולדות השידור הציבורי בכל הזמנים. הוא יותר ממפיק. הוא איש תקשורת וטלוויזיה שחושב כמה צעדים קדימה. רחשתי לו הערכה רבה. הוא היה הראשון בחטיבת החדשות של דוד "דודו" גלבוע שהתעשת והבין את גודל הבעיה הטלוויזיונית שנוצרה בשטח. יתרונותיו כמפיק עַל הם רבים. אחד מהם הוא יכולתו לפעול בקור רוח מופתי תחת לחץ רב מבלי לאבד את העשתונות. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שרר בתחילה בִּלְבּוּל גדול בשתי רשתות הטלוויזיה הארציות בישראל. בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 פעלו באותו ערב באורח אקראי כוחות המילואים שלה. שַרִי רָז ערכה את "רואים עולם" ואֶלִינוֹר אָמִיד הגישה אותה במקומו של העורך והמגיש הקבוע יעקב אחימאיר. השַדָּר הירוק הצעיר ו- חסר הניסיון אז גִלְעַד עַדִין הוביל בתחילה את שידור ההתנקשות בראש הממשלה יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל לבדו עד שהובררו ממדי האסון. מאוחר יותר אוּתַּר חַיִים יָבִין. הוא נכנס לאולפן השידור ונטל מידי הטירוֹן את בכורת ההגשה, ההנחיה, ונִיוֵוט בעצמו את השידורים הישירים. כמוהו עשה יעקב איילון מגיש החדשות הסמכותי של ערוץ 2 שטס עם מכוניתו מתל אביב לאולפני חברת החדשות בירושלים.

למחרת הרצח בבוקרו המוקדם של יום ראשון – 5 בנובמבר 1995 התקיימה בלשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן פגישת חירום של בכירי ערוץ 1 ביניהם מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע, המפיק הראשי שלו אמנון ברקאי, ומנהלי חטיבת ההנדסה כיצד להיערך לקראת השידורים המיוחדים הצפויים בשבוע האֵבֶל. ערוץ 2 על שלוש זכייניותיו (רשת, קשת, וטלעד) נהג כמותם ונערך לקראת שידורי שבוע האֵבֶל וגם לקראת התחרות הטלוויזיונית הנכונה לוֹ מול הערוץ הוותיק בעל הניסיון בכיסוי חדשות. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום כבר דחה כמה שעות קודם לכן בשיחת טלפון באחת בלילה (שלוש וחצי שעות לאחר הרצח) את הצעת מנכ"ל חברת החדשות שָלוֹם קִיטַל מערוץ 2 לאיחוד השידור המסחרי והציבורי והקמת אולפן משותף והפקת סיגנל שידור מאוחד של שני הערוצים בשבוע האבל על רצח ראש הממשלה. שלום קִיטַל מנכ"ל חברת החדשות בערוץ 2 והאיש שבנה אותה לתלפיות זוכר כפי שהעיד בפניי בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "הייתי בדרכי במכוניתי במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 מאצטדיון קריית אליעזר בחיפה לתל אביב . נסעתי לחיפה כאוהד בית"ר ירושלים לראות את המשחק מכבי חיפה – בית"ר ירושלים שהסתיים בתיקו 2 : 2 . היריות בכיכר מלכי ישראל ורצח ראש הממשלה אירעו בתשע וארבעים בערב. הידיעה תפסה אותי נוהג ברכבי . דיווחתי על כך לעוּזִי פֶּלֶד. טרם ידענו עוד כי יצחק רבין ראש הממשלה ושר הביטחון נפגע קשה משלושה קליעי אקדח בסיום העצרת . ביקשתי את עוּזִי פֶּלֶד להעביר את הידיעה ליוֹרָם אַרְבֵּל שהגיש באותן דקות את תוכנית הכדורגל "הדקה ה- 91" במסגרת שידורי הזכיינית חברת "טלעד" ששידרה אותה תקופה בשבת . יורם ארבל היה בעצם איש הטלוויזיה הראשון שבישר לצופים אודות אירוע היריות בכיכר העיר . טסתי לאולפני הטלוויזיה שלנו ששכנו אז בבניין הפירמידה ברחוב המסגר בתל אביב כדי לקדם את שידור החדשות ואת המעקב אחרי האירועים . משם נסעתי לאולפנים הישנים של חברת החדשות בבניין "בֵּית אֶגֶד" בירושלים. לאחר חצות קיימנו נחמן שַי יו"ר דירקטוריון ערוץ 2, אוּרִי שִנְעָר מחברת "קֶשֶת" ואנוכי שיחת וועידה עם דָן שִילוֹן מנכ"ל "רשת" ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד" כיצד לקדם ולהיערך ליום השידורים הבא. החלטנו יחדיו להציע לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 איחוד שידורים מאולפן משותף. הצעתי זאת בעצמי בערך באחת בלילה של יום ראשון – 5 בנובמבר 1995 בשיחה טלפונית למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום דחה זאת על הסף בטענה שהאינטרסים של השידור הציבורי והמסחרי שונים".

ערוץ 2 הצעיר היה צריך לצאת לדרך לבדו. לקרב טלוויזיוני משלו. למזלו הרב ניצב בראש חברת החדשות מנכ"ל טוב ותאב הצלחה בשם שָלוֹם קִיטָל שקרא נכון את מפת השידורים העתידית בשבוע האֵבֶל. שלום קיטל איש תקשורת וחדשות וותיק נולד ב- 22 בדצמבר 1947. כשהיה בן 23 הצטרף לרדיו "קול ישראל". קיבל אותו לעבודה ברדיו הממלכתי ב- 1970 עמוס גורדון. כשקמה חברת החדשות בערוץ 2 בנובמבר 1993 שימש כסגנו של אֵיילוֹן שָלֵו . כעבור זמן קצר החליף אותו בתפקיד הרָם והפך בכִישרונו את חברת החדשות של ערוץ 2 לטובה ביותר בתחומה. שלום קיטל זוכר כפי שהעיד בפניי בשיחות התחקיר בינינו כלהלן : "החלטנו לאחד את "האוויר" של שלושת הזכיינים "רשת", "קשת", ו- "טלעד" בשבוע שידורי האֵבֶל תחת ניהול חברת החדשות . מגישי ושדרני של שלוש הזכייניות, דן שילון, רָפִי רֶשֶף, גָבִּי גָזִית, גִידִי גוֹב ואחרים פעלו כגוף אחד והובילו את שידורי ערוץ 2 באמצעות אולפן פתוח. שלושה מהם נחרתו בתודעת הציבור. הריאיון של רָפִי רֶשֶף בטכנולוגיית IFB עם האלמנה לאה רבין, שיחזור טלוויזיוני שערך רפי רשף אודות רגעי הפינוי של יצחק רבין מזירת הרצח ע"י נהגו מנחם דמתי, והריאיון שעשה גִידִי גוֹב עם נכדיו של ראש הממשלה נוֹעָה ויוֹנָתָּן בֵּן-אָרְצִי".

טקסט תמונה : שלום קיטל בצעירותו לפני 38 שנים ב- 1977 בהיותו עיתונאי, כתב, ושדר ברדיו "קול ישראל'. (לע"מ תמורת תשלום).

ערוץ 2 חסר הניסיון בהפקת חדשות, כמעט התחנן על חייו בפני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה בעלת הניסיון העצום בכיסוי אירועים ממלכתיים, כדי שזאת תיאות ותסכים לאַחֵד את שידורי שתי הרשתות לצורך שידור משותף. הערוץ הציבורי סירב משיקוליו שלוֹ. נראה כאילו נהג בהתנשאות והתיר לערוץ 2 להתחבר לסיגנל השידור הישיר שלו רק במסע ההלוויה של ראש הממשלה המנוח יִצְחָק רָבִּין ז"ל. מן ההיבט ההיסטורי זאת הייתה טעות קשה של ערוץ גֵא. לערוץ 2 לא היה מה להפסיד. התפתחה תחרות. ערוץ 2 חסר הניסיון ועני עדיין בטכנולוגיה טלוויזיונית האמורה לכסות סיטואציה שידור מורכבת של רצח מנהיג מדינה ואֵבֶל לאומי בעקבותיו, החליט להשיב מלחמה שערה בהנהגתו של מנכ"ל חברת החדשות מר שָלוֹם קִיטָל. שְלוֹש הזכייניות "רֶשֶת", "קֶשֶת", ו- "טֶלעַד", הקימו מעין מערכות עיתונאיות מודולאריות משל עצמן בראשותן של הכוכבים שלהן, דָן שִילוֹן, רָפִי רֶשֶף, גַבִּי גָזִית, גִידִי גוֹב ואחרים. חברת החדשות של ערוץ 2 הלכה על ראיונות וסיפורים אישיים ואנושיים בלעדיים של הדמויות הקרובות ביותר הקשורות במישרין ליצחק רבין. ההישג העיתונאי הטלוויזיוני הגדול ביותר בשבוע האֵבֶל שייך לשדרן רָפִי רֶשֶף. רָפִי רֶשֶף, מראיין קר רוח וחריף שכל, מהטובים ביותר שצמחו בשורות הטלוויזיה והרדיו בישראל בכל הזמנים, הגדיל לעשות כשרִאיין את אלמנת ראש הממשלה לאה רבין טרם צאתה להלוויה הממלכתית של בעלה. הריאיון עִמָה נעשה באמצעות טכנולוגיית הצילום IFB. רָפִי רֶשֶף זוכר כפי שהעיד בפניי בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "לא ישבתי בעצמי מול האלמנה האבלה. שאלתי את שאלותיי העיתונאיות מאולפן השידור של ערוץ 2 באמצעות קו טלפון שמחובר למצלמת ה- ENG". גדולתו של רפי רשף כמראיין עיתונאי החלה בתעוזתו האישית להתקשר לביתה של האלמנה האבלה כדי לפנות ולבקש ממנה שתעניק לו ריאיון בלעדי בטרם חלפו שבעת ימי האבל. היוזמה הבלתי מקובלת הניבה ריאיון עיתונאי מרתק ומעניין מאין כמוהו שכל המדינה צפתה בו. חלפו רק יומיים מאז הרצח והבקשה הנועזת והבלתי מקובלת של רפי רשף נענתה בחיוב. הריאיון של רָפִי רֶשֶף עם גב' לֵאָה רָבִּין באותו ערב יום של יום שני – 7 בנובמבר 1995 זכה לצפיית שיא , בה קנה המראיין את עולמו הטלוויזיוני, וערוץ 2 את אהדת הציבור. יוזמת הריאיון עם האלמנה גב' לֵאָה רָבִּין הוצעה כבר ביום ראשון – 5 בנובמבר למר יוֹסִי רוֹנֵן העורך הוותיק של "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית ע"י אנשי המערכת שלוֹ, אך הוא דחה את הרעיון על הסַף והצהיר בשם האתיקה : "אני אינני מראיין אנשים בשבוע האבל שלהם".

לאחר מכן ערך רפי רשף ריאיון מעניין ומרתק נוסף בשעה ששִחזֵר עם נהגו של ראש הממשלה מנחם דמתי את מסלול הפינוי של יצחק רבין הירוי מטווח אפס כששלושה כדורי אקדח נעוצים בגבו והוא שוכב פצוע אנוּש במכונית הדוהרת מהכיכר לעבר בית החולים "אִיכִילוֹב". גִידִי גוֹב אירח בתוכניתו את הנכדים של יצחק ולאה רבין נועה ויונתן בן ארצי. שידורי חברת החדשות של ערוץ 2 לבשו צִביון של אמפאטיה מעבר לדיווח היבש והקונקרטי.

עוּזִי פֶּלֶד מנכ"ל הזכיינית "טֶלְעַד" זוכר כפי שהעיד בפניי בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "ההישג העיתונאי של גידי גוב בעצם קיום הריאיון עם שני הנכדים סמוך כל כך לרצח ראש הממשלה היה מעניין ודרמטי . המפיקה הראשית של גידי גוֹב בשידוריו השבועיים "לילה גוֹב" בחברת "טלעד" הייתה גב' אֶתִּי אַנְטָה אשתו של ד"ר שלמה שֶגֶב רופאו האישי של יצחק רבין . אתי אנטה הייתה זאת שהציעה לי להביא את הנכדים יונתן ונועה לריאיון עם גידי גוֹב. מובן שנתתי מייד את הסכמתי למרות שהטלתי ספק ביכולתה לעשות זאת בתוך שבוע האֵבֶל. אך היא הייתה מקורבת דייה למשפחה ולנכדים כדי ייעתרו להזמנתה. הריאיון הבלעדי של גִידִי גוֹב עם נועה ויונתן בן ארצי עורר הדים עצומים בארץ". צריך לזכור שחלק מכתביה הצעירים של חברת החדשות בערוץ 2 היו יוצאי גל"צ. הם היו נמרצים ומלאי תושייה ובסופו של דבר עשו בית ספר לכתבי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בזמנו לעג להם רָפִיק חַלָבִּי מנהל חטיבת החדשות בערוץ הציבורי, והצהיר כי כתבי גלי צה"ל אינם בני תחרות לערוץ הממלכתי [4]. ההכרזה הזאת התפרסמה במקומון התל אביבי "הַעִיר", אולם התברר כי לא היה לָה כל כיסוי. עכשיו החל הקרב בין שני ערוצי הטלוויזיה על רכישה בלעדית של זכויות השידורים הבלעדית של קלטת הרצח כפי שתועדה ע"י הצלם החובב רוֹנִי קֶמְפְּלֶר. חברת החדשות של ערוץ 2 בשיתוף עם העיתון "ידיעות אחרונות" בראשותו של המו"ל נוֹנִי מוֹזֶס הביסו את רשות השידור שחברה  ל- "מעריב" ועופר נמרודי וניצחה במאבק. עופר נמרודי היה עני ופחות מוכשר מארנון "נוני" מוזס , ודוּדוּ גלבוע פחות נועז משָלוֹם קִיטָל. עוּזִי פֶּלֶד המנכ"ל הנמרץ, הפעלתן, והמוכשר של הזכיינית "טלעד" זוכר כפי שהעיד בפניי בשיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "חברת החדשות של ערוץ 2  זכתה בבכורה מפני שארבעת המנכ"לים, דן שילון ויוחנן צנגן, אלכס גלעדי, ואנוכי, סברנו והיינו כולנו בדעה אחת כי תשלום של כ- 1.000000 (מיליון) שקל היו שווים בסופה של 1995 ל- 330000 (שלוש מאות ושלושים אלף) דולר עבור הקלטת המתעדת Exclusively את רצח ראש הממשלה יצחק רבין – הוא סכום סביר וראוי ! תשלום יָקָר אך לא יָקָר מִידַי, בהתחשב בנסיבות האירוע ומשמעות הפרסום ושידור הטלוויזיה הבלעדי של סקופ היסטורי יחיד במינו בערוץ 2. התשלום התחלק חצי בחצי בין ערוץ 2 למו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס". כמנווט ועורך שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 צפיתי בפעם הראשונה לבדי בהקרנת תיעוד רצח ראש ממשלת ישראל על מסך ערוץ 2 בתוכנית מיוחדת שהגיש והנחה רפי רשף. ערוץ 1 שוב הוּבַס. כהוגן. הצטערתי צער רב עבור כולנו אך בעיקר בשביל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל שעשה כרגיל את מיטבו שלא הספיק גם הפעם.

רוֹנִי קֶמְפְּלֶר זוכר שקלטת הצילום שלוֹ שתיעדה את רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 שודרה לראשונה ע"י ערוץ 2 רק לאחר שחלפו 45 יום מהלילה ההוא. את המו"מ עם ערוץ 1 וערוץ 2 הנוגע למכירת זכויות השידור של "קָלֶטֶת הַרֶצַח" ניהלו מטעמו עורכי הדין יורם סמואל ואריק אוורבך. רוֹנִי קֶמְפְּלֶר העיד בפניי שהוא זוכר שראה בתקופת המו"מ על זכויות השידורים של קלטת הרצח את מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ מתראיין בתוכנית "תיק תקשורת" בטלוויזיה הלימודית – חינוכית כשהוא אומר כלהלן : "כי הוא דוד גלבוע מצפה לקבל את התיעוד של רצח ראש הממשלה יצחק רבין בחינם". רוני קמפלר נדהם. הוא הרהר בינו לבין עצמו, "מה פתאום בחינם ? זה עולה הרבה כסף. אני לא נותן את קלטת הרצח לשום גוף תקשורת בחינם". לבסוף העניקו עורכי הדין שלו והוא את זכויות השידור לחברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שָלוֹם קִיטָל תמורת כ- 1.000000 (מיליון) שקל. מאוחר יותר אמרו לו כמה אנשים שאם היה מעביר את הקלטת מייד לאחר הרצח לידי אחת מרשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות היה יכול לקבל תמורתה פי כמה יותר ממה שקיבל מערוץ 2. רוֹנִי קֶמְפֱּלֶר העיד בפניי ב- 30 בדצמבר 2007 כלהלן : "הציעו לוי סכום של 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר תמורת המצלמה שבה תיעד את רצח ראש הממשלה יצחק רבין".

מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 המסחרי הצעיר מר שלום קיטל הופך ב- 1995 את גוף השידור שהוא עומד בראשו לבר תחרות מול חטיבת החדשות הוותיקה של של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המסורבלת. שלום קיטל ואנשיו מאיימים בבת אחת על הבכורה של ערוץ 1 הוותיק דווקא בתחומי הספציאליטה שלו, בכיסוי חדשות וספורט (2). 

הטבע אינו סובל וָואקוּם. במקום שנעדרו ממנו מצלמות הטלוויזיה המקצועיות של ערוץ 1 וערוץ 2, במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995, ניצב שָם צַלָּם חובב בשם רוני קמפלר שעשה נאמנה את עבודתו. ההיסטוריה של הטלוויזיה רשמה את שמו באותיות של זהב כפי שהתייחסה 32 שנה קודם לכן בצורה דומה לשמו של הצלם אֵיְיבְּרָאהָאם זָאפְּרוּדֶר האיש שתיעד במצלמת חובבים את רצח נשיא ארה"ב ג'וֹן פִיצְגֶ'רָאלְד קֶנֶדִי בעיר דָאלָאס בירת מדינת טקסס ב- 22 בנובמבר 1963. רכישת זכויות השידורים של רצח ראש ממשלת ישראל השתלמה בסופו של דבר לא רק בגלל היוקרה אלא גם מבחינה חומרית. ניתן היה להחזיר את ההשקעה בקלות יחסית באמצעות מכירת צילום ה- Video הבלעדי המראה כיצד נועץ הרוצח יגאל עמיר 3 כדורים בגבו החשוף של יצחק רבין לרשתות טלוויזיה רבות בחו"ל לרבות ארבעת רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נותרה הרחק מאחור. היא הייתה שבוייה בתפישת השידור הישנה שלה. ההבדל בין שתי וורסיות השידור של הערוץ הזקן והצעיר ניכרו לעין. ערוץ 2 היה קונקרטי והתמקֵד בראיונות אישיים עם האלמנה גב' לאה רבין, עם נהגו של יצחק רבין מְנָחֵם דָמְתִּי, ועם הנכדים נועה ויונתן בן ארצי. מעטפת השידור הממלכתית של הערוץ הציבורי הייתה הרבה יותר כללית. היא כללה צילומים רבים של עשרות אלפי בני הנוער שהגיעו במהלך ימי האבל לכיכר מלכי ישראל, הביעו את סערת רוחם בכתובות גְרָאפִיטִי על הקירות, הדליקו נֵרות נשמה, וחשפו את יגונם וסערת רוחם בשירים שקטים וחרישיים לזכרו של ראש הממשלה שנרצח בשל מדיניות השלום שלו. בתום שבעת ימי האבל הוסב שמה של כיכר מלכי ישראל לכיכר יצחק רבין. שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רָווּ פרשנות אקדמית אך נעדרו סיפורים עיתונאיים אנושיים דרמטיים מן הסוג שערוץ 2 טיפל בהם ונגעו בלֵב לִבּוֹ של הציבור. ישראל הוכתה בהלם. גם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. פתאום קם לה מתחרה צעיר ונחוש שמוכן להעז. היא נשארה מקובעת במסגרות הישנות שלה וניגפה במערכה על לֵב הצופים.

בתוך שבעת ימי האֵבֶל בחודש נובמבר של שנת 1995 נבנה ערוץ 2 בפעם השנייה בתולדותיו על הריסותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והפך למותג. ערוץ מוֹביל גם בשידורי חדשות ולא רק בתוכניות בידור. לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נותרו רק כמה פֵּירוּרים של כבוד. לא יותר מזה. אם נותר בה שֶמֶץ כלשהו מהיסטוריית העבר המפוארת שלה בשידורי שבוע האֵבֶל, הרי זה הודות למפיק החדשות אמנון ברקאי שעבד ללא ליאות, 24 שעות מסביב לשעון בתקופה היא. מלבד היותו מפיק טכני מחונן היו לו חושים עיתונאים בריאים וחדים. הוא היה בין הבודדים שניסו לבלום ולעצור במשהו את ההידרדרות המהירה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהסתיימה בתבוסת שידור הגדולה. "אני תמה כיצד חטיבת החדשות מתעלמת ממני ומאנשי מחלקת הספורט ולא מבקשת את עזרתנו בימים טרופים אלה, במחשבה וחשיבה, העלאת רעיונות וביצועם. אני מציע לך את עזרתי בשבוע שידורי האבל על רצח ראש הממשלה, ואבצע כל תפקיד שתטיל עלי. תן להיות נהג. תן לי להיות עוזר מפיק", אמרתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בפגישה בינינו. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דחה על הסַף את בקשתי להצטרף לחטיבת החדשות בטענה שעצם צירוף איש בדרגתי ובמעמדי למאמץ ההפקה בעֵת הזאת, ולא חשוב באיזה תפקיד בחטיבת החדשות, עלולה להתפרש כצעד של אי אימון במנהל החטיבה ובמערכת כולה. הייתי המום ומזועזע מתפקודה הכושל של חטיבת החדשות לאורך כל החזית והתבוסה הקשה לערוץ 2. הבעתי זאת במכתבי אליו. אין לי ספק בכלל כי אילו הייתי ניצב בראש חטיבת חדשות היינו מביסים את שָלוֹם קִיטָל מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2. לאו דווקא בתפקיד מנהל החטיבה אפילו התפקיד נהג ו/או עוזר שדר היינו מנצחים את ערוץ 2. הנה המכתב המקורי שנכתב על ידי ליאיר שטרן בדם לבי ב- 8 בנובמבר 1995.

טקסט מסמך : 8 בנובמבר 1995. זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 1 מתוך 3) שכתבתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתום כישלון שידורי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 במהלך שבוע האבל על רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 בנובמבר 1995. זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 2 מתוך 3) שכתבתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתום כישלון שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במהלך שבוע האבל על רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 8 בנובמבר 1995. זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 3 מתוך 3) שכתבתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתום כישלון שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במהלך שבוע האבל על רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חטיבת החדשות כאילו שכחה לעבוד. לפתע נראתה קהה וחלודה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וחטיבת החדשות שלה בעלי סמכות התיעוד לא קיימו מעולם Post Mortem אחרי סיקור הרצח ושבוע האֵבֶל הלאומי בעקבותיו ברמה מדעית וממצה . חלק מכישלונות השידור האלה טואטאו מתחת לשטיח. כישלון הסיקור בערב רצח ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין במוצ"ש – 4 בספטמבר 1995 ורדידות חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאורך כל שבוע האֵבֶל מצביעים על עובדה ידועה אחת. הפקת שידורי טלוויזיה היא עסק מורכב שיש להתכונן לקראתו בכובד ראש וברצינות רבה. שום דבר לא מובן מאליו . לא כל אחד יודע להרכיב פַּאזֶל שידור כה מסובך ומורכב מכל כך הרבה אלמנטים . מעטים הם המוכשרים לבצע זאת במהירות וללא טעויות. פרשת רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין בכיכר העיר היא אומללה מכל היבט שהוא. וודאי מההיבט הטלוויזיוני שלה. שום פקולטה רצינית לתקשורת במדינת ישראל לא תוכל להתעלם מלחקור בעתיד את שידורי הטלוויזיה הכושלים באותו ערב מַר בכיכר מלכי ישראל, ולהבין מדוע כשלו ערוצי הטלוויזיה 1 ו- 2 בישראל וכיצד לא הפיקו את לקחי אי הכיסוי של רצח נשיא ארה"ב ג'וֹן פִיצְגֶ'רָאלְד קֶנֶדִי בדָאלָאס ב- 22 בנובמבר 1963, בטרם יצאו לסַקֵר בעצמם את עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995. מצלמות הטלוויזיה של רשתות הטלוויזיה האמריקנית  NBC , CBS , ו- ABC השאירו כידוע את צילום רצח הנשיא ג'וֹן פִיצְגֶ'רָאלְד קֶנֶדִי במושב האחורי של מכונית ה- "לינקולן" לצַלָּם חובב במצלמת פילם 8 מ"מ, בשם אֵיְיבְּרָאהָם זָאפְּרוּדֶר. ערוץ 1 וערוץ 2 ידעו כי ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין מאוים. אף על פי כן הפקירו 32 שנה אח"כ את זירת הרצח החשוכה של ראש הממשלה ושר הביטחון בכיכר העיר, והותירו אותה בידי צלם חובב מחזיק במצלמת Video רעועה, העונה לשם רוֹנִי קֶמְפְּלֶר.

אין דוֹמָה תבוסת הרייטינג בימים קשים ועצובים בו האומה מתאבלת על רצח מנהיגה בנובמבר 1995 להפסד שידורי הכדורגל שנה וחצי קודם לכן במאי 1994. הפסד זכויות שידורי הכדורגל של ערוץ 1 הציבורי לערוץ 2 המסחרי ב- 17 במאי 1994 הייתה תבוסה טכנית. תבוסת השידורים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לערוץ 2 בימי רצח יִצְחָק רָבִּין הייתה הרבה מעבר לכך. היא הייתה כישלון מהותי בתוכן ובתפיסת עולם עיתונאית. היא חשפה שיטת עבודה ארכאית של ערוץ גֵא וחטיבת חדשות מתנשאת ומסורבלת המקובעת בתפיסת שידור הקרובה מאוד ל- "אני ואפסי עוד". היא חטפה על הראש. זאת הייתה מציאות מאוד מפתיעה וכואבת מפני שבחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עבדו בימים ההם עיתונאים מצוינים ומוכשרים, וגם בעלי ניסיון. אין לי בכלל ספק שרבים מהם מתהפכים עד היום בלילות במיטותיהם ושואלים את עצמם, כיצד קרה לנו הדבר ומדוע לא היינו ברגע הנכון במקום הנכון. דָן שִילוֹן ששימֵש מנכ"ל "רשת" (מנכ"ל משותף עם מר יוחנן צנגן) באותם הימים זוכר כפי שהעיד בפניי בעת שיחות התחקיר שלי עמו : "בלֵיל הרצח הייתי בביתי וצפיתי בטלוויזיה. המידע על ההתנקשות בראש הממשלה הגיעה אלי דקות אחדות לאחר שיצחק רבין נפגע, ועוד לפני שנודע כי נפטר. קיימנו שיחת וועידה טלפונית משותפת של שלושת הזכיינים עם שלום קיטַל מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 והתחלנו לתכנן את הכיסוי החדשותי ובמקביל את לוח התוכניות הרציף. שלום קיטל שהביא עם מינויו לתפקיד בשורה מקצועית ותנופה חשובה לשידורי החדשות של ערוץ 2, היה האיש הנכון במקום הנכון. לא ערכנו אומנם תכנון מדעי של לוח השידורים בשבוע האבל, אבל השקענו מחשבה מעמיקה בבניית לוח שידורים רגיש ויעיל בשיתוף פעולה הדוק בין שלוש הזכייניות ובהרמוניה מקצועית. תוצאת השידור הייתה חַד משמעית. ערוץ הטלוויזיה הממלכתי לא היה מסוגל לייצר אלטרנטיבה במקום שלכאורה היה השטח החזק שלוֹ. זאת לא הייתה שאלה של תקציבים או יכולות טכנולוגיות, זאת הייתה גישה מתנשאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שבסופו של דבר הביאה להתרסקותה הגדולה". חשתי לפחות שֶמֶץ של שִמְחָה לאֵיד היה בדבריו כשהעיד בפניי וניתח את תוצאות התבוסה של ערוץ 1.

מר שָלוֹם קִיטָל התגלה בשבוע האבל על רצח ראש הממשלה כעיתונאי טלוויזיה נמרץ ומנהיג שידור והפך ליריב מַר של השידור הציבורי. הוא היה יריב אמביציוזי ונחוש להביסו גם באמצעות כלים טלוויזיוניים בלתי כשרים (ראה בהרחבה את הפוסט הקרוי : "פרטנזיות , התיימרויות , התרברבויות , ואמביציות [ 3 ] שנכתב ב- 16 בספטמבר 2012). מר שָלוֹם קִיטָל היה בעברו שַדָּר ברדיו "קול ישראל" ומנהל חטיבת החדשות שלה. מאוחר יותר ניסה את כוחו גם על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך אכל שם מרורים. משהתמנה למנהל חברת החדשות בערוץ 2 במקומו של אֵיילוֹן שָלֵו ב- 1994 לא עשה חשבון לרדיו "קוֹל ישראל" ורשות השידור שהיו פעם ביתו הראשון. הוא האיש שבנה את חברת החדשות של ערוץ 2 והביא אליו כתבים ושדרני רדיו של "קול ישראל" בימים ההם, אַהֲרוֹן בַּרְנֵע, שֶלִי יְחִימוֹבִיץ', רוֹנִי דָנִיאֵל, רִינָה מַצְלִיח, משה נוּסְבַּאוּם, גַבִּי גָזִית, צִ'יקוֹ מְנָשֶה, שְלמה רָז, ואחרים. שָלוֹם קִיטַל בנה בתוך זמן קצר ובתנופה, וצריך לומר גם בכִישרון וידע, קבוצת שידור צעירה ונמרצת שביקשה להוכיח את עצמה, והיוותה בבת אחת אלטרנטיבה רצינית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא לא היסס לצרף לשורותיו גם את שדרי גלי צה"ל הצעירים ובראשם יעקב איילון, דוֹבִי גִילְהָר, אוּדִי סֶגָל, אִיתַּי אֶנְגֶל, ויָרוֹן דֶקֶל. שָלוֹם קִיטַל הוא גם האיש שטיפח את צוות ההגשה המצוין יעקב איילון ומיקי חיימוביץ'. ב- 1995 'גנב' לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1שניים מבכירי שדריה , אֵהוּד יערי הכתב הוותיק לענייני ערבים וגָדִי סוּקֶנִיק ששימש חמש שנים כתב מדיני. משערק צֶמֶד ההגשה (מוכשר ונוֹצֵץ) שלוֹ יעקב איילון ומִיקִי חַיִימוֹבִיץ' לערוץ 10 לא איבד את עשתונותיו והשיב מלחמה שערה . הוא בנה צוות מגישים חדש גָדִי סוּקֶנִיק ויוֹנִית לֵוִי שכבשו מייד את מקומם בצמרת ליגת השדרים – מגישים. שָלוֹם קִיטָל מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 הפך ב- 1995 ליריב שקול, מַר ובעל יכולות שהתמודד בכישרון מול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה. עם הקמת ערוץ 2 ב- 1993 הקדימו אֵילוֹן שָלֵו ושָלוֹם קִיטָל את מהדורת החדשות המרכזית שלהם לשמונה בערב. הם כפו והכריחו את מוטי קירשנבאום ז"ל מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא להתחרות בהם . מהדורת "מבט" ששודרה באורח קבע בתשע בערב 25 שנים ברציפות , הוקדמה לשמונה בעֶרֶב. מוטי קירשנבאום החליט לסטות מהנוהל ולהתחרות ביריביו החדשים ראש בראש. הוא היה המנכ"ל הראשון ברשות השידור שפעל בתנאי תחרות. הוא הגדיל את נפח "מבט" מחצי שעה ל- 45 דקות ותבע מהעורכים לשדר מוספים יומיים של ספורט וכלכלה. אני זוכר היטב את דבריו בתום שידור מהדורת "מבט" הראשונה ההיסטורית לראשונה בשמונה בערב כשאמר לי על שלוש המדרגות המפורסמות ההן בכניסה לבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים בטרם הסיע אותו גבי אוחנה נהגו האישי לביתו במכמורת : "הרעיון להקדים את שידור "מבט" מתשע לשמונה הוא נכון. לא צריך לפחד, אנחנו טובים מהם מחברת החדשות של ערוץ 2, אנחנו נכה אותם במוספי הספורט, לחברת החדשות של ערוץ 2 אין את מערכת הספורט, ואין להם גם את מאיר איינשטיין".

הערה :

לפני כמה שורות ציינתי בפוסט הזה ש- שָלוֹם קִיטָל היה יריב מַר של רשות השידור. וטעמיי עִמִי. בתחרות העיתונאית שהתהוותה מאז 1995 בין חברת החדשות של ערוץ 2 המתחזקת בראשותו לבין חטיבת החדשות הנחלשת של ערוץ 1 בראשות רָפִיק חַלָבִּי, הפר שָלוֹם קִיטָל שוב ושוב ברגל גסה את כל כללי וחוקי המאבק ההוגן בין שתי רשתות טלוויזיה המתחרות זו בזו , בעיקר אלה שעסקו באייטמים חדשותיים של אירועי ספורט רלוואנטיים. התברר לי שהוא איננו רק שאפתן אלא ערוך ומוכן לשבור את חוקי התחרות הטלוויזיונית. הדהים אותי שמנכ"ל הרשות מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה היו עֵדִים להפרות הבלתי חוקיות אך העדיפו להחריש, ובכך לבלוע את הצפרדע. החלטתי על דעת עצמי להעיר לשָלוֹם קִיטָל על הפרותיו הבלתי חוקיות במלוא החריפות בע"פ ובכתב, החלטה מתבקשת, וליידע את הממונים עלי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ומנהל החדשות רָפִיק חַלָבִּי. ברור שנוצרה סיטואציה חדשה בשדה הקרב הטלוויזיוני במדינת ישראל . מישהו בערוץ 2 קבע כלל חדש. הכלל החדש היה שאין יותר כללים בתחרות הטלוויזיה בין ערוץ 1 הציבורי לערוץ 2 המסחרי כאילו השוק פרוץ פרוע. זה לא נכון. קוראי הבלוג שאינם מיומנים בעסקי טלוויזיה חייבים לדעת ששוּק הטלוויזיה איננו פרוע ופרוץ כלל ועיקר. תעשיית הטלוויזיה (בארץ ובעולם) היא עסק מוּסְדָר מְסוּדָר, ומתוכנן היטב לפרטי פרטים בהם כל חומרי השידור כפופים לחוזים, הסכמים, וזכויות שידורים. שלום קיטל עשה מעשים שלא ייעשו. הוא פשוט יירט חומרי שידור שלא שלוֹ שהיו של ערוץ 1 בלבד והוא גם שילם תמורתם. אולם הוא לא נענש בגלל המסורבלות הבלתי מתקבלת של רשות השידור והטלוויזיה על שני הגופים המובילים שלה, מנהיגי התוכן ואנשי המחלקה המשפטית. הרגיז אותי עד למאוד שמוטי קירשנבאום ז"ל ויָאִיר שְטֶרְן יבל"א התבוננו מהצד בשתיקה כיצד אני מתקוטט לבדי עם שָלוֹם קִיטָל, כאילו הטלוויזיה היא קניין פרטי שלי. מוטי קירשנבאום התגלה כמנכ"ל חלש וחסר כושר מנהיגות במעמד הזה. הוא היה הראשון שהיה אמור להתנפל על שָלוֹם קִיטָל ולא עשה זאת. יאיר שטרן הצטרף למאבק בהפרת הזכויות ע"י שָלוֹם קִיטָל מערוץ 2 מאוחר יותר. שני המסמכים הבאים מצביעים על העובדה עד כמה הגניבות שלו מערוץ 1 היו מרחיקות לכת וחמורות ביותר. לקח לו זמן להבין ש- שָלוֹם קִיטָל נלחם נגדו באמצעים בלתי כשרים. מסמכי המחאה שכתבתי לשָלוֹם קִיטָל לא נכתבו על ידי על פתק עַלוּם לוֹגוֹ. הם נכתבו על נייר מכתבים רשמי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בלשון שזהה לחומרת העבירה שנעשתה על ידו. איש חצוף ורדוד שהפר ביודעין ובמתכוון בצורה ברוטאלית את חוקי התחרות. (ראה בהרחבה הפוסט הקרוי : "פרטנזיות, התיימרויות, התרברבויות, ואמביציות [3] שנכתב ב- 16 בספטמבר 2012).

טקסט מסמך : 2 ביוני 1997 . מכתב מחאה חריף ביותר למנהל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטל. חברת החדשות של ערוץ 2 מיירטת בבוקר של 2 ביוני 1997 מהלוויין את תחרות הריצה דונובן ביילי – מייקל ג'ונסון למרחק 150 מטרים. זכויות השידור Terrestrial הבלעדיות של האירוע הזה לשידור בארץ נרכשו על ידי כחוק באופן בלבדי מחברת EUROSPORT עבור שידור בערוץ 1. אולם חברת החדשות של ערוץ 2 שנלחמה מלחמת חורמה בחטיבת החדשות הרָפָה של ערוץ 1, גנבה את חומר השידור פשוטו כמשמעו מאיתנו , ושידרה אותו ללא רשות במהדורת חדשות הבוקר שלה. אנוכי הגבתי בחריפות אולם שני הבוסים הראשיים שלי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי מילאו פיהם מים ושתקו. הם התבוננו כיצד אנוכי מתקוטט עם שלום קיטל ולא התערבו כאילו מדובר בעניין פרטי שלי. מדובר היה באדם רווי אמביציות שגמר אומר להביס את המתחרים שלו בכל האמצעים העומדים לרשותו וגם כאלה שאינם עומדים לרשותו. יִירוּט אייטם מהלוויין שאיננו שלך אלא של יריבך ולשדר אותו בערוץ שלך ללא רשות הוא הפרת כל הכללים של התחרות הטלוויזיונית השאפתנית. היה ברור לי כי מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 קבע כללים חדשים. הכללים החדשים שלו היו שאין כללים. זה לא היה הכל. ראה המסמך הבא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 12 ביוני 1997. מכתב המחאה החריף השני שכתבתי למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 מר שלום קיטל, ושוב באותו עניין. גניבת חומרים בלעדיים של ערוץ 1 שעליהם שילם במיטב כספו ושידורם ללא רשות בצורה מתוחכמת בערוץ שלו. כפי שאפשר לראות, עותקים מהמסמך הזה הועברו לידיעת מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, וגם מנהל החדשות רפיק חלבי. מוטי קירשנבאום ז"ל ויאיר שטרן יבל"א לא הגיבו, לא תקפו אותו, ולא תבעו להעמידו לדין מפני שהיה מפר חוק. היה מנוי וגמור עם שלום קיטל להדביר את ערוץ 1 הציבורי בכל דרך ולהעביר לצדו את הרייטינג וקהל צופי הטלוויזיה שהיה משויך פעם לערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ערוץ הטלוויזיה האירופי של  "Eurosport" קנס את ערוץ 2 בגין גניבת ה- Item "תחרות הריצה ל – 150 מטרים בין דונובאן ביילי לבין מייקל ג'ונסון" ב- 2000 דולר, אולם שָלוֹם קִיטָל לא נענש באופן אישי על פגיעתו בערוץ 1 הציבורי. מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שָלוֹם קִיטָל התנצל. הוא הֵבין את חומרת מעשהו והבטיח שלא לחזור עליו. לא ידעתי שהוא החליט אז להילחם בחטיבות החדשות והספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הכֵּלִים שעומדים לרשותו. וכשיהיה צריך גם עם הכֵּלִים שלא עומדים לרשותו.                  

מהות האירוע :

כעשרה חודשים וחצי מתום אולימפיאדת אטלנטה 1996, נערך ב- 1 ביוני 1997 בטוֹרוֹנטוֹ שבקנדה אירוע א"ק בינלאומי בעל מוניטין עולמי ויוקרה חד פעמיים , אם כי בעל מוֹטִיב של קִרְקָס. וועדה מארגנת קנדית אד הוק ארגנה תחרות ריצה בלתי מקובלת בטורונטו למרחק 150 מ' (One to one) בין שני האָצָנִים המהירים בתבל בעת ההיא : דוֹנוֹבָאן בֵּיְילִי מקנדה אלוף אולימפיאדת אטלנטה 1996 ושיאן העולם בריצת 100 מטרים בתוצאה של 9.84 ש' לבין האמריקני מָיְיקֶל ג'וֹנְסוֹן האלוף האולימפי מאטלנטה 1996 בריצת 200 מטרים ומחזיק אז בשיא העולם בריצה זוֹ בזמן של 19.32 ש'. למנצח מבין השניים הובטח פרס כספי בגובה של 1.000000 (מיליון) דולר ולמפסיד מחצית ממנו. אנשי Eurosport ערוץ הספורט האירופי הפופולארי רכשו את זכויות השידורים של האירוע המסקרן להפצה באירופה לרבות ה- EBU. ארגון תחרות ריצה משותפת מהסוג הזה בין שני שיאני העולם המחוננים הטריים שקבעו את שיאיהם העולמיים במשחקים האולימפיים באטלנטה 96' אינו דבר של מה בכך. 150 מ'איננו מרחק אולימפי אלא טווח פשרה שהושגה בין השניים מפני שדונובאן ביילי הוא אָצָן שהיה רָב אומן בריצת 100 מ', ומייקל ג'ונסון לעומתו ספרינטר וגְרָאנְד מַאסְטֶר במרחק הכפול. זה לא כל כך פשוט להפגיש שתי פרימדונות ידועות כאלה בעלות שֵם שעל כפות המאזניים מונחת יוקרה כל כך רבה. היה צריך לקנות אותם בכסף גדול. עוד לא נולד האדם שאמר לא לממון. שניהם לא יכלו לסרב להצעה הכספית הנדיבה של הוועדה המארגנת כאמור ערוץ הטלוויזיה הבענלאומי הפופולארי Eurosport. אירוע טלוויזיוני ספורטיבי מסקרן אך בעל נטל כלכלי. מי שרוצה לראות אותו יידרש לשלם. Eurosport הצליחה לשָוֵוק בהצלחה גדולה את אירוע הקרקס הזה בעולם והפכה את התחרות הלא שגרתית לאפיזודה טלוויזיונית נוֹצֵצת, יוקרתית, נושאת זכויות שידורים, ונחשקת ! נדלקתי על הרעיון הנחמד של Eurosport כמו עשרות רשתות טלוויזיה אחרות באירופה ובעולם ומיהרתי לרכוש את זכויות השידור הבלעדי של האירוע בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תמורת סכום צנוע של 800 (שמונה מאות) דולר. כנציג של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל פגישות ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הכרתי היטב את אנשי המכירות של ערוץ Eurosport (היה Member קבוע ופעיל באיגוד השידור האירופי) שהעניקו לי מחיר מיוחד. כרגיל זמזמתי באוזניהם כמו באוזני אחרים את הרינגטון הכלכלי שלי. זאת הייתה האמת : "IBA is a very small non commercial television network". היינו עניים. דונובן ביילי ומייקל ג'ונסון היו אמורים לעבור את המרחק של 150 מטרים בזמן של כ- 15 שניות בערך. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נדרשה לשלם 53.3 דולר לכל שנייה מהתחרות. מחיר הוגן. תאריך התחרות יוּעַד ליום ראשון – 1 ביוני 1997 בשש אחה"צ שעון טורונטו (יום שני – 2 ביוני 1997 באחת לפנות בוקר שעון ישראל). ההסכם הגביל אותי כמו את הרוכשים האחרים ברשתות הטלוויזיה של ה- EBU ולא אִפשֵר לי לשָדֵר את האייטם לפני השעה שֵש בערב שעון ישראל. זו הייתה התחייבות שלי כמו של הקולגות האחרות באיגוד השידור האירופי. מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטל הקדים אותי. הוא יירט את הלוויין וגנב את "התחרות ביילי – ג'ונסון" שאיננה שלו אלא שלי, וגם שידר אותו לפניי. אתם קוראי הבלוג רשאים לכנות את שלום קיטל בעקבות המעשה הזה ככל העולה על רוחכם. ישר – הוא לא ! 

באפריל 1998 התמנה אורי פורת מנכ"ל רשות השידור במקומו של מוטי קירשנבאום. אורי פורת השיב את "מבט" לשעה המקורית שלו בתשע בערב, והדיח מכס ההגשה של "מבט" את גְאוּלָה אֶבֶן הצעירה והחזיר אליו את חַיִים יָבִין. אבל זהו כבר סיפור אחר. ב- 2002 חלו זעזועים בחברת החדשות של ערוץ 2. רָם לָנְדֶס שכיהן כעורך מצטיין אצל שָלוֹם קִיטָל פרש מחברת החדשות של ערוץ 2, וחבר לערוץ 10. כאן הקים כמעט מבראשית את חטיבת החדשות של ערוץ 10. הוא העביר אליו את צמד המגישים יעקב אֵיילוֹן ומִיקִי חַיימוֹביץ' שדרני המהדורה המרכזית ולאחר אין ספור ניסיונות בּידֵל בהצלחה את השעה שבע בערב (19.00) לטובת תוכנית אקטואליה בהגשת שני עיתונאים וותיקים ומבוגרים ירון לונדון ומוטי קירשנבאום. התוכנית "לונדון את קירשנבאום" הפכה (לא מייד) למותג טלוויזיה ופלטפורמה לקראת שידור המהדורה המרכזית של ערוץ 10 בשמונה בערב (מאוחר יותר הוסטה "לונדון את קירשנבאום" לשש בערב ובשבע בערב הוצבה תוכנית הרכילות של גיא פינס). היה לרָם לנדס ממי ללמוד. משָלוֹם קִיטַל. שלום קיטל נהג שלא בהגינות (בלשון המעטה) בהתמודדות שלו נגד חטיבת החדשות של ערוץ 1 הציבורי, אולם היה ברור שהוא עיתונאי מוכשר ושאפתן, והאחראי הראשי על שגשוג חברת החדשות של ערוץ 2 בשנים ההן.

שום מנכ"ל רשות שידור לפני מוטי קירשנבאום או אחריו מאז נוסדה הטלוויזיה הישראלית ב- 1968, לא ספג תבוסות שידור כה טראומתיות מידי מתחריו שזִעזעו עד עָפָר את אושיות שידור הטלוויזיה הציבורי – ממלכתי. אך גם שום מנכ"ל לפניו לא ניהל את רשות השידור בתקופה תחרותית מול אריות טלוויזיה בדמותם של זכייניות ערוץ 2. המנכ"לים שמואל אלמוג ז"ל, יצחק לבני יבד"ל, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל (בקדנציה הראשונה בשנים 1989 – 1984), ואריה מֶקֶל יבד"ל פעלו כמונופוליסטיים. מוטי קירשנבאום היה המנכ"ל הראשון של רשות השידור הציבורית שנדרש להתחרות ביריב מוכשר, צעיר וקל רגליים, וגם עשיר. דן שילון, יוחנן צנגן, אלכס גלעדי, ועוזי פלד היו מוכשרים חכמים, בעלי יוזמה, וגם עתירי ניסיון ניהולי לא פחות ממוטי קירשנבאום עצמו. הם לא נפלו ממנו בתחומים רבים של תעשיית הטלוויזיה.

להיסטוריה יש תכונה מגונה. היא אוהבת לזכור ולהנציח אירועים שהמפסידים רוצים לשכוח. אלוּ הם אותם שני המקרים בהם הֵבִיס ערוץ 2 המסחרי הצעיר ללא תנאי את ערוץ 1 הציבורי המסורבל והשבע בשני קרבות התקשורת ההיסטוריים בעשור ה- 90 של המאה שעברה : הזכייה בכדורגל הישראלי במאי 1994 וכיסוי שבוע האבל לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995. היו למוטי קירשנבאום כמובן גם הרבה הצלחות כמנכ"ל רשות השידור בשנים שכיהן וניווט אותה 1998 – 1993, אולם שתי התבוסות הצוֹרְבוֹת האלה שבוודאי היה רוצה לשכוח, ייזכרו וייזקפו לעַד ברקורד שלוֹ.

טקסט תמונה : שנת 1994. היכל הספורט ביד אליהו . מוטי קירשנבאום ז"ל מנכ"ל רשות השידור בחמש השנים של 1998 – 1993 (מימין) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן (משמאל) והכדורסלן האיטלקי הנודע דינו מנגין (קומתו 2.05 מ' – במרכז). מוטי קירשנבאום היה המנהיג בהא הידיעה של השידור הציבורי אך ספג שתי תבוסות בלתי נשכחות מערוץ 2 המסחרי. הוא היה ראש השידור הציבורי הראשון שנדרש להתמודד בסביבה תחרותית מול אריות טלוויזיה בערוץ 2 המסחרי כמו דן שילון ויוחנן צנגן המנכ"לים של "רשת", אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד" – אנשי טלוויזיה שלא נפלו ממנו במאום בשום תחום. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום נשאר על כנו וסיים קדנציית ניהול מלאה בת חמש שנים. אישיותו הייתה יציבה. הוא לא היה טיפוס שנגרר לפאניקת שידור למרות התבוסות . הוא נשאר זקוף מפני שהיה מנהיג אמת. כתפיו מעולם לא היו שחוחות. הוא נשאר קר רוח ותחת שליטה עצמית . מוטי קירשנבאום לא התפטר לאחר המשברים הכבדים וגם לא פיטר את האחראיים לתבוסת השידור השנייה. יכול להיות שהסכין עם העובדה שחכמתו כמאמן ראשי לא חִלחלה עד לאחרון השחקנים בחמישייה הראשונה שלוֹ ברשות השידור. מרדכי "מוטי" קירשנבאום המשיך לדחוף כמיטב יכולתו את עגלת השידור הציבורי לקרבות נוספים שנכונו לוֹ למרות שתי התבוסות שנחל. רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בכיכר העיר ב- 4 בנובמבר 1995 יישאר פצע פתוח ושותת בגוף האומה עוד זמן רב. זיכרון מַר בחייו של עם שָסוּעַ. המחלוקות הפוליטיות הקשות הקיימות בין רבדים שונים בעם ישראל רובצות עדיין לפתחנו. הן טרם פגו ועלולות להחריף. המבנה המסועף של החברה בישראל על מגזריה השונים והכלכלה הקפיטליסטית שאימצה המדינה הקטנה בד בבד עם הימצאותם של עניים כה רבים בתחומה ומשברי החינוך, עלולים לכַרְסֵם בסופו של דבר באשיות הדמוקרטיה. הפערים הכלכליים העצומים בין הרבדים השונים בחברה מצומצמת ימשיכו לחלחל ולהזין את המחלוקות הקיימות. הם ידגישו ביתר שאת את ההבדלים הפוליטיים בתוכנו. יכולת הריסון תפחת, אי הציות והאלימות יגברו בתחומים. משפחתי שלי אנחנו כולנו, ילדינו, ונכדינו נזכור לעד את זכרו של יִצְחָק רָבִּין האהוב.

טקסט תמונה : קיץ 2007. נכדיי הגדולים מבקרים באתר ההנצחה במקום בו נרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, ברחוב אבן גבירול בתל אביב ליד בניין העירייה. מימין לשמאל : נעמי אלרואי, יובל אלרואי, ואיתמר אלרואי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 2007 . נכדיי נעמי, איתמר, ויובל מכבדים את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין שנרצח בכיכר העיר ב- 4 בנובמבר 1995. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החיים היו חזקים מהמתים.

שידורי הספורט בהנהגתי חזרו מייד לרוּטינה בסוֹפָה של 1995. ב- 15 בנובמבר 1995 אחד עשר יום לאחר רצח ראש הממשלה, כבר העבירו מאיר איינשטיין ואבי רצון בשידור ישיר מהעיר קוֹן בצרפת את משחק הכדורגל צרפת – ישראל בקדם אליפות אירופה. צרפת ניצחה 0:2. שבוע אח"כ החלו השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל . בקיץ 1996 לא זכר כבר איש את תבוסת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 2 המסחרי וכישלון הסיקור של רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. ההצלחות של שני מבצעי השידור הגדולים של מחלקת הספורט בקיץ 1996, משחקי אליפות אירופה בכדורגל  1996 EURO באנגליה ו- המשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996 בארה"ב, שתי מסות שידור ספורטיביות שהכילו יותר מ- 300 שעות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 השכיחו כה מהֵר את מפלות העבר. השיחה המעניינת והמתמשכת עם מנכ"ל רשות השידור במסעדה הלונדונית האוקספורדית התארכה. לפתע שינה מוטי קירשנבאום כיוון. מוטי קירשנבאום ז"ל העריך מאוד וכיבד את חיים יבין יבד"ל. הוא שַח לי לא פעם אחת במין גאווה שכזאת : "ההלוויה של חַיִים יָבִין תצא מבניין הטלוויזיה ברוממה". פעם סיפר לי שבימיה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 ניסו רבים את כוחם כמגישי חדשות מול מצלמת הטלוויזיה המָאגִית באולפן. כולם ביקשו להיות כוכבי הגשה. "כשהתיישב חַיִים יָבִין לראשונה על כֵּס המגיש ב- Screen Test  ב- 1968 והעמיד את כישרונו למבחן מול מצלמת הטלוויזיה באולפן , ידענו כולנו מייד שנולד מגיש חדשות טבעי", סיפר מוטי קירשנבאום בעיניים בורקות ואהדה גלויה לקריין הוותיק. חיים יבין היה בשנים ההן קריין חדשות נודע ברדיו "קול ישראל" ושימש כעוזרו הקרוב של המומחה לתקשורת פרופסור אליהוא כ"ץ מי שנבחר ב- 1967 ע"י השר ישראל גליל להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה, להפיח בה חיים, ולהעמיד אותה על רגליה. הצלחתו של חיים יבין ב- Screen test ההוא לפני כמעט 50 (יובל) שנים סללה בפניו קריירה טלוויזיונית מזהירה. מוטי קירשנבאום אהב והעריך את חיים יבין. שניהם היו חברי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 ושירתו תחת פיקודם של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. חיים יבין, מוטי קירשנבאום, דן שילון, טוביה סער, יורם רונן, חגי פינסקר, נקדימון רוגל, שרי רז, דן בירון, שרי רז ורבים אחרים הקימו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכלום. לפני כן לא היה כאן שום דבר. מוטי קירשנבאום חזר על הטקסט במסעדה באוקספורד סטריט בסופו של חודש יוני 1996, ואמר לי שוּב : "כשהקריירה של חַיִים יָבִין תגיע לקיצה , הוא צריך להיטמן בארון הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 , ומסע הקבורה צריך לצאת מרוממה". מוטי קירשנבאום רצה להעניק פרס למגיש החדשות הוותיק שלו, על חריצותו ותרומתו רבת המשמעות במשך שנים רבות לשידורי החדשות של השידור הציבורי, ובּיקֵש ממני לארח את חיים יבין במשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996. הבטחתי לוֹ להשתַּדֵל.

1996 הייתה שנה עמוסת שידורי ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ביום ראשון – 30 ביוני סיימנו את מבצע שידור אליפות אירופה בכדורגל – אנגליה 1996 בשידור ישיר מאִצטדיון "וומבלי" (Wembley) בלונדון את משחק הגמר של בין נבחרות גרמניה וצ'כיה . צ'כיה הובילה 0:1 משער שכבש פטריק ברגר בבעיטת עונשין מ- 11 מטר בדקה ה- 59. אוֹלִיבֶר בִּירְהוֹף הִשווה ל- 1:1 בדקה ה- 73. הגרמנים בהדרכתו של מאמנם בֶּרְטִי פוֹגְטְס הציגו משחק בעל סגנון גופני מובהק ודבקות במשימה אך חסר כל השראה וברק. זה הספיק להם לנצח בשער זָהָב מקרי של אוֹלִיבֶר בִּירְהוֹף בדקה ה- 95 בתוך תקופת ההארכה (השוער הצ'כי פֶּטֶר קוֹבָה השמיט כדור טיפשי לתוך שערו) ולנצח 1:2 כדי לזכות בכתר. מאיר איינשטיין ואבי רצון נשאו כרגיל בעוֹל העיקרי של השידורים של Euro 1996, אך גם זוֹהֵייר בַּהָלוּל (היום ח"כ במפלגת "המחנה הציוני") והפרשן שלו חַיִים בַּרְעַם עשו עבודה טובה, רצינית, ואחראית.

טקסט תמונה : קיץ 1996 . אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (EURO 96ׂ השדר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באִצטדיון "אולד טראפורד" (OLD  TRAFFORD) של מנצ'סטר יונייטד ביוני 1996 בעֵת השידורים הישירים מ- 1996 EURO.  צוות השידור "איינשטיין – רצון" היה בבת עיני. הסיבה פשוטה, מפני ששניהם היו לא רק שדרים אלא גם עיתונאים. לצוות השידור הזה הייתה השפעה עצומה על שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. אבי רצון הציב רף גבוה בפרשנות ספורט בשידורי כדורגל בטלוויזיה. הוא ללא ספק גדול פרשני הכדורגל בטלוויזיה בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את הצלחת שידורי 1996 EURO אני חייב קודם כל לשירותי התקשורת היוצאים מן הכלל שהעניקה לנו RTV London ("רויטרס טלוויז'ן") במשרדיהם בלונדון בהנהלתם של שני הבריטים פול בינסטד וטרי ברטון. שני ג'נטלמנים אנגליים, מקצועניים, רציניים, אדיבים, ומאוד מדויקים. הם היו מאוד מסורים לנו. הזמנתי את שניהם לארוחת הסיום המסורתית שערכתי למשלחת השידור שלנו במסעדה לבנונית בלונדון בתום עוד מבצע שידורים ארוך , והענקתי להם בשם רשות השידור תשורות מאִתנו. מוטי קירשנבאום שבא לבקר את ציוותי השידור בלונדון הצטרף לסעודת הערב המזרחית בבירה האנגלית. כשחזרתי לארץ מצאתי על שולחני פקס נחמד מפול בינסטד [5].

                                                                FACSIMILE  TO : YOASH  ALROEY  

IBA FAX :  00 972 – 2 – 301446. FROM : PAUL BINSTED / TERRY BARTON   DATE : 1 JULY 1996   

Dear Yoash, On behalf of Terry Barton and my self we would like to thank you for your hospitality on Friday 28 June and the very lovely books you gave us on Israel. It was a great pleasure meeting with you and your General – Director and his wife, and trust they were not too cold at Wimbledonon Saturday. I hope everything goes well in Atlanta. Do not hesitate to contact us if we can be of assistance to you in the future. Best regards once again from terry and my self. PAUL BINSTED

העברתי את הפקס הנחמד לידיעתו של מנכ"ל רשות השידור.

כשהסתיימו שידורי 1996 EURO, הגיעו ללונדון אורי לוֵי ופרשן הטניס שלנו עמוס מנסדורף כדי לשָדֵר ישיר לארץ את משחקי חצי הגמר והגמר של הנשים והגברים בטורניר הטניס של ווימבלדון. הטניסאית הגרמנייה שְטֶפִי גְרָאף זכתה בבכורה בין הנשים כשניצחה את הספרדייה ארנצ'ה סאנצ'ז, ובין הגברים בלט בעליונותו ההולנדי ריצ'ארד קרייצ'ק (שחקן טניס סלובקי במקור). הוא ניצח במשחק הגמר את האמריקני מאליוואי וושינגטון. מחלקת הספורט סיימה בהצלחה עוד שני מבצעי שידור ארוכים בני 100 שעות שנמשכו כארבעה שבועות. לא נותר לה זמן לנוח על זרי הדפנה. שידורי 1996 EURO היו היוֹמָן. המשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996 היו הסֶרֶט. הם כבר ניצבו בשער. הייתי שָרוּי אז באחת מתקופות השיא בעשיית שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ב- 2 ביולי 1996 חזרתי מלונדון לשהייה בת שבוע בארץ. אח"כ הייתי צריך לטוס לאולימפיאדת אטלנטה 1996. מיהרתי לשני נכדיי הקטנים והאהובים, אל יובל בת ה- 8 חודשים ולנכדי הבכוֹר אִיתָּמָר שכל כך הייתי קשור אליו והוא אלי. הם היו שני הנכדים הראשונים של רעייתי יעל ושלי. במשך השנים נוספו אליהם עוד שבעה. אין אושר גדול מלהיות סבא וסבתא לנכדים אהובים. איתמר היה תינוק יפה תואר בן שנה ו- 9 חודשים. לא ראיתיו יותר מחודש. תהיתי אם יכיר אותי לאחר מִרוַוח זמן כה גדול. הוא התעורר משנתו ולא רק שהכיר אותי אלא חיבק אותי מייד בעוֹז הנכד הקטנטן והחמוּד והיָקָר הזה. זהו האושר האמיתי בהתגלמותו. היום בשנת 2015 הוא בן עשרים ואחת חייל בצה"ל. ילד מחונן ויפהפה. הוריו, בני הבכור רוֹעִי ורעייתו חַגִית לא השאירו אותו לבד. יש לאיתמר שלוש אחיות, נעמי בת 19 , רחלי בת 16 ועלמה בת 13 ואח אבשלום בן שלוש עשרה. כשנכתב בתנ"ך בספר שמואל ב' בפרק כ"ה : "וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאוד", התכוון המשורר לא רק לאבשלום בנו של דוד המלך אלא גם לנכדנו אבשלום, של רעייתי יעל ושלי. אבשלום ועלמה הם אחים תאומים. האחד יותר יפה מהשני במשפחה הזאת של בני הבכור רועי ורעייתו חגית. האמת ילדיו של בני השני גוּר ואשתו יסמין נכדתי יוּבָל בת ה- 20 ונכדי נְבוֹ בן ה- 16 אינם נופלים במאום ביופיים וחכמתם מבני דודם. הם שונים לגמרי אך יפי תואר ונבונים גם הם מאין כמותם. הָגָר בתי היא אם לשלוש בנות יפות וחכמות : רומי בת 7, אביגיל בת 4, ורות בת שנתיים. יש לי עשרה נכדים ונכדות. אני קורא להם "החיים שלי". נראה מה ייצא מכל השבט המורחב הזה. ילדיי ונכדיי מאוד קשורים אלינו ואנחנו אליהם. הודות לרעייתי נשארה המשפחה מאוחדת ומלוכדת, וקרובה מאוד. (הטקסט המקורי נכתב בשנת 2002).

טקסט תמונה : שנת 2002. זהו נכדי הבכור איתמר אלרואי כשהיה בן 8. הילד הכי יפה בארץ באותה שעה. אני מניח שכל הסבים והסבתות טוענים את אותה הטענה הנ"ל בנוגע לנכדיהם שלהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני מת לסתור את סיסמתו של נִיק רוֹמָנוֹ גיבור הספר "דפוק על כל דלת" (נכתב ע"י וִוילָארְד מוֹטְלִי), האומר : "מוּת צעיר ותהיה לך גוויה יפה". בניגוד לנִיק רוֹמָנוֹ אני רוצה לחיות שנים רבות. זה נכון, "שמי ששוֹאֵף לחיות זמן רב – חייב להזדקן", אך אני לוקח את האחריות הזאת על עצמי כדי לראות לאן יוביל גורל החיים את נכדיי ולוואי ואוּכל להכיר את ניניי. אין יום שחולף מבלי שאני קורא כמה פרקים בתנ"ך. רבות הרהרתי ביני לבין עצמי האם בּוֹעַז ורוּת חיו מספיק שנים כדי להכיר את נינם דוד, האם עובֵד בנם של בועז ורות וסבו של דוד המלך האריך שנים כדי להיות הסנדק של נכדו בטקס ברית המילה. אלוהים היה עִמי. זכיתי להיות סנדקם של נכדיי בברית מילתם.

כעבור שבוע ימים טסתי עם צֶוֶות החלוּץ לארה"ב, לאטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה. בשבת – 20 ביולי 1996 נפתח שָם טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 26 של העִידָן החדש. השארתי בידי מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור, יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, ודוּדוּ גִלְבּוֹע מנהל החדשות, ועוד 150 נשים בטלוויזיה וברשות השידור את ספר השידורים / פקודת המבצע שחיברתי לקראת שידורי אולימפיאדת אטלנטה 1996. חלפו ארבע שנים מאז ימי ברצלונה 1992 האומללים ותקופת הניהול של יוסף בר-אל ואֶלִימֶלֶך רָם ז"ל. זה את הטלוויזיה והאחר את חטיבת החדשות. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הפקידו בידי הרבה יותר אמצעים טכנולוגיים וכוח אדם. אופציות השידורים התרחבו. מבצע השידורים היה הפעם לא רק רחוק יותר מברצלונה אלא גם הרבה יותר מורכב ומסובך.

לא שכחתי את בקשתו של מוטי קירשנבאום לרכוש לחיים יבין ולרעייתו יוספה את צמד הכרטיסים המבוקשים לטקס הפתיחה של הגדולה בהצגות הספורט בתבל. רכשתי למענם באמצעות ה- EBU את מיטב הכרטיסים לטקסי הפתיחה והנעילה ולתחרויות החשובות ביותר בא"ק, שחייה, והתעמלות. חלק מהאירועים האולימפיים האלה באולימפיאדת אטלנטה 1996 נחשבו למבוקשים ביותר. נטלו בהם חלק הספורטאים הטובים בעולם . הכרטיסים נחטפו .על כן ה- EBU הגדיר אותם כ- High Demand Events. אפילו שדרי הטלוויזיה מצוידים בתג הזיהוי המיוחד (Accreditation) התלוי על צווארם נדרשו לאישור נוסף כדי לחדור לעמדות השידור שלהם באִצטדיונים. ראשי ה- EBU באטלנטה 1996 יצאו מגדרם כדי לשריין את הכרטיסים הפופולאריים למגיש החדשות הכי מפורסם בישראל. מבצע קניית הכרטיסים של חַיִים יָבִין לאירועים המבוקשים באטלנטה 1996 עלה לנו כ- 5000 (חמשת אלפים) דולר. זאת הייתה בקשתו המפורשת של מוטי קירשנבאום. מילאתי אותה בדייקנות וכלשונה. חַיִים יָבִין ניהל את חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980 – 1977 ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1986. לאלכס גלעדי ולי היו לא מעט מחלוקות עמו בשנים ההן אך למרות הוויכוחים הוא אף פעם לא נטר ולא נקם. הוא היה מעין אבא טלוויזיוני של כולנו. למרבה ההפתעה חיים יבין לא שעה להזמנתו של מוטי קירשנבאום ולא הטריח את עצמו מעולם להגיע לאולימפיאדת אטלנטה 1996. אולי זה לא עניין אותו. התקיימו שם רק המשחקים האולימפיים ולא הבחירות לנשיאות ארה"ב.

נאלצתי להציב את אחד מעוזריי אֶיָיל יָרְדֵן, ישראלי שהתגורר באטלנטה ונמנה אֶד – הוֹק על צֶוֶות ההפקה שלי, בפתחם של האִצטדיונים האולימפיים כדי למכור פעם אחר פעם את זוגות הכרטיסים היקרים למופעים השונים ולהשיב את כל הכסף האָבוּד לקופת הרשות. עלות הכרטיסים האולימפיים לא הייתה זוֹלה. מחירו של כרטיס בודד לטקס הפתיחה של אולימפיאדת אטלנטה 1996 עמד על 715 (שבא מאות וחימשה עשר) דולר. כל הכרטיסים נחטפו כלחמניות טריות בידי תושבים מקומיים והכסף חזר לקופת רשות השידור. מביקוריי הרבים בארה"ב בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט הבנתי שהציבור האמריקני מעדיף לראות אירועי ספורט מהיציעים באצטדיון על פני צפייה בטלוויזיה מהכורסא.

נחמה גדולה הייתה לו למוטי קירשנבאום באנגליה ב- 1996 EURO בשעה שבישרתי לו כי רֶשֶת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC שוב הפסידה באותה שנה את זכויות השידורים של ליגת העַל האנגלית בכדורגל (Premier League) לרשת הטלוויזיה הלוויינית BSB של מיליארדר התקשורת האוסטרלי רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק. לא ראו את האושר הנסוך על פני הפוקר שלו. ב- 1992 הפסיד ה- BBC  בפעם הראשונה בקרב זכויות השידורים נגד איל העיתונות האוסטרלי. ב- 1996 זאת הייתה תבוסה. רופרט מרדוק ייצג טכנולוגיית שידור לוויינית מתוחכמת, עשירה, ומיידית – שונה מאלוּ של ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרית. זאת הנהנית מכיסם הפרטי התפוּח של מטורפי הכדורגל ולאו דווקא מכיסו המצומק של משלם האגרה המממן את השידור הציבורי הבריטי. באמצעות הכסף הגדול יכול היה להציע להתאחדות הכדורגל האנגלית הצעה שלא תוכל לסרב לה. רופרט מרדוק שילם להתאחדות הכדורגל האנגלית תמורת חוזה השידורים הישירים החדש לארבע שנים 2001 – 1997 סכום דִמיוני חסר תקדים בן של מיליארד דולר פאונד – סטרלינג. ממון בלתי נתפש בימים ההם. הידיעה המרעישה הזאת התפרסמה בהרחבה ובהבלטה בעיתונות הבריטית בתחילת חודש יוני 1996 [6]. העיתונות הבריטית העניקה לעסקה הכספית הענקית את הכינוי "בּוֹנָנְזָה" (Bonanza). מִכְרֶה זָהָב עבור התאחדות הכדורגל האנגלית שנמשך גם בימים אלה של 2015. ה- Premier League הבריטית היא היקרה ביותר בעולם מהיבט של מכירת זכויות שידורים.

טקסט מסמך :  קיץ 1996. סנסציה עולמית . בהיותי בלונדון לצורך הפקת שידורי EURO 96, פרסם העיתון הלונדוני הנודע רב התפוצה ה- "DAILY  TELEGRAPH" בכותרת הראשית שלו במדור הספורט ביום שישי – 7 ביוני 1996 את הידיעה הסנסציונת, כי מועדוני הכדורגל בליגת העַל האנגלית יקבלו בהסכם החדש עם איל התקשורת רופרט מרדוק (בעל רשת הטלוויזיה הלוויינית האנגלית B SKY B) בתקופת ארבע השנים הבאות 2001 – 1997, סכום של מיליארד פאונדס סטרלינג. העיתון הכתיר את החוזה החדש עם רשת הטלוויזיה הלוויינית כעסקת "בוננזה" (מכרה זהב) לכדורגל האנגלי. רשת הטלוויזיה הציבורית של אנגליה ה- BBC נדחקה לשוליים. הבאתי את האינפורמציה הזאת לידיעתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. אולי היא היוותה עבורו נחמה פורתא.   

ה- BBC בראשותו של המנכ"ל ג'וֹן בִּירְת (John Birt) הסתפק בתשלום של עשרים ושבעה מיליון דולר (כ- 18 מיליון סטרלינג) לחוזה בן ארבע שנים עבור שידור תקצירים בלבד. 6.75 מיליון דולר בכל שנה תמורת המשך שידור תוכנית הסיכום הוותיקה והמוקלטת של משחקי המחזור המסורתית שנודעה בשמה המיתולוגי, "Match Of The Day". ה- BBC הציבורי שילם להתאחדות הכדורגל האנגלית כ- % 2.6 מתשלומי הענק של תעשיית שידורי הטלוויזיה ה- BSB של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק. נדמה לי שמוטי קירשנבאום חַש הקלה למקרא הידיעה. הוּטַב לוֹ. הוא הרגיש עכשיו שהוא לא הפראייר היחידי באירופה בשעה שהפסיד את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 1994 לערוץ 2. זה קרה למנכ"לים רבים בשידור הציבורי ב- EBU. שוחחנו על כך לעיתים קרובות. בכל רחבי אירופה חלו תמורות כספיות מרחיקות לֶכֶת ברכישת שידורי הספורט עם חדירתם של גורמי שידור פרטיים עתירי ממון לשוק שידורי הטלוויזיה. ARD ו- ZDF שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות בגרמניה הפסידו זה מכבר את זכויות השידורים המסורתיות של הכדורגל הגרמני וגם את משחקי הטניס בווימבלדון שהיו בידיהם שנים רבות למיליארדר לֵיאוֹ קִירְש (Leo Kirsh). רשת הטלוויזיה RTL הפכה לגיבורת שידורי הספורט בגרמניה.

בקיץ 1989 ספגו ARD ו- ZDF  מַפֶּלֶת שידור יוקרתית קשה כששני הטניסאים הגרמניים הצעירים והפופולאריים שְטֶפִי גְרָאף (Steffi Graf) ובּוֹרִיס בֶּקֶר (Boris Becker) רקדו את ריקוד הניצחון המשותף שלהם בווימבלדון . זכויות השידורים כבר לא היו אז בידיהן . בוריס בקר ניצח במשחק הגמר את הטניסאי השוודי סטפאן אדברג 0:3 (0:6, 6:7, 4:6), ושְטֶפִי גְרָאף גברה במשחק הגמר על מַרְטִינָה נַאוְורָאטִילוֹבָה 1:2 (2:6, 6:7, 1:6). צופי הטלוויזיה בגרמניה ראו את שני משחקי הגמר האלה ברשת הטלוויזיה המסונפת ל- MEDIA KIRSH . מחירי זכויות השידורים של ווימבלדון האמירו ושני המנכ"לים של ARD ו- ZDF בימים ההם סירבו לשלם מחירים שהיו לדעתם מופרזים. השנים נקפו וגם רשתות הטלוויזיה הציבוריות בצרפת 3F/2F ספגו אבֵדות. וכמותן גם הרשת הציבורית – ממלכתית הספרדית TVE. מוטי קירשנבאום לא שכב פרקדן לבדו בזירת האגרוף הטלוויזיונית. לידו שכבו מובסים מנכ"לים נוספים בשידור הציבורי מ- EBU.

צריך להוסיף כאן עוד נתון כספי בעת עריכת ההקבלה הזאת בהפסד שידורי הכדורגל של ה- BBC  באנגליה והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בישראל. ה- BBC  ניצב ב- 1996 מול חומת מָמוֹן בלתי עבירה. המתחרה של ה- BBC על זכויות השידורים של הליגה האנגלית אֵייל התקשורת האוסטרלי המיליונר רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק הציב נתון תחרותי ענק בן יותר ממִיליארד דולר. התאחדות הכדורגל האנגלית לא הייתה יכולה לסרב להצעה כספית כל כך נדיבה . ל-BBC לא היה שום סיכוי להתחרות ברוּפֶּרְט מֶרְדוֹק. מוטי קירשנבאום לעומת זאת נאבק בערוץ 2 הצעיר שהציע רק 5.5 מיליון דולר להתאחדות הכדורגל הישראלית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה יכולה הייתה להתחרות בקַלוּת בנתון הכספי הזה שהיה בס"ה סכום סביר, מה עוד שמועצת ההימורים והטוֹטוֹ בראשותו של היו"ר מר אַרְיֵה זָיְיף הבטיחה לתמוך בעלויות היקרות של הפקת הכדורגל בערוץ 1 ולמַמֵן כ- % 33 מהעלויות האלה באמצעות תשדירים שירות ושקופיות חסוּת. הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וויתרה על המאבק ולא התחרתה כידוע בערוץ 2. היריבה המסחרית זכתה כזכור ללא קרב בבכורה ורכשה את זכויות השידורים של ליגת העַל ומשחקי גביע המדינה בכדורגל לשלוש שנים, 1997 – 1994.

בסוף שנות ה- 70 ותחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה האמירו זכויות השידורים של ענפי הספורט הפופולאריים בבת אחת לגבהים ושיאים חדשים. היו לכך גורמים רבים שכבר מניתי אותם בסדרה המפורטת בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". בראשם השיפור הכלכלי הגדול של הפרט במדינות העולם החופשי וגידול ניכר בשעות הפנאי שלו לאחר מלחמת העולם ה- 2, או כפי שנהוג לכנות זאת , "השפע הכלכלי של מדינות הדמוקרטיות בעלות השוק החופשי". התפתחות מואצת של טכנולוגיית הצילום והתקשורת שבאה לידי ביטוי בשידורים הישירים בטלוויזיה, והתחרוּת בין מקורות השידור וערוצי הטלוויזיה על בלעדיות הפצת האינפורמציה, השפיעו השפעה מכרעת על התפתחותה ועיצובה של החברה האנושית המודרנית. לתוך מציאות השפע הכלכלי והוואקום שיצר הגידול העצום בשעות הפנאי של הציבור במדינות הדמוקרטיות החופשיות חדרו הטלוויזיה כמדיה טלוויזיונית וויזואלית והוועדות המארגנות של אירועי הספורט הגדולים. הטלוויזיה (באשר היא) העבירה אין סוף שידורים ישירים של אירועי ספורט, והוועדות המארגנות דרשו הון עתק תמורת ההרשאה לרשתות הטלוויזיה באשר הן להביא בשידור ישיר את מרכולתן היישר לסלון ביתם של הצופים בכל רחבי העולם כמעט.

תענוג צרוף היה לי לארח את מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בלונדון ביוני 1996 בשני אירועי הספורט הבינלאומיים, אליפות אירופה בכדורגל – אנגליה 1996 (EURO 96) וטורניר ווימבלדון (Wimbledon) הצמוד לו בסופו של חודש יוני וראשית יולי של 1996, שניהם משודרים ישיר במשך חודש ימים לצופי הטלוויזיה בישראל. ביקורו של מנכ"ל רשות השידור באתרי ההפקה (בארץ או בחו"ל) מוכיח כי הוא מזדהה עם השידור הקונקרטי – ספורטיבי ומטרותיו, וחשוב מכל מפני שהוא מאמין ביכולתך לבצע היטב את משימת השידור. ברור שהערכתי ואהבתי אותו עד למאוד. דאגתי לכל הסידורים הלוגיסטיים שלו בלונדון. מוטי קירשנבאום התגורר עם משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במלון קטן, זוֹל, ונחמד "Holiday Inn Garden" (בסמוך לרחוב הסואן Oxford Street), ששכרתי בעת סיור קדם ההפקה בלונדון בינואר 1996. יוסף בר-אל למשל שניהל את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 1993 – 1990, ובתקופתו נערכו והתקיימו אליפות אירופה בכדורגל – שוודיה 1992 ומבצע השידורים הסבוך והמורכב של אולימפיאדת ברצלונה 1992, לא מצא מעולם צורך לבקר את ציוותי השידור שלוֹ בעת ביצוע המשימות המורכבות באירועים האלה.

בקיץ 1996 שהיתי יותר מחודש ימים באטלנטה כמפיק ראשי ועורך ראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באולימפיאדת אטלנטה 1996. "יואש אלרואי , מוטי קירשנבאום מגיע לאטלנטה", בישרה לי אלינור בלקין מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור . לשמחתי הוא באמת בא. בחלק ניכר בתקופת מנכ"לותו הוא היה מנהיג שידור יוצא דופן שיצר מוטיבציה גדולה כדי לעבוד עִמוֹ ולמענו. בכמה מובנים הוא היה עבורי בלתי נשכח.

סוף הפוסט השלישי בסדרה אודות רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל במוצ"ש בתשע וחצי בערב של 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב.

[1] שמעון שיפר היה כתב ושדר במערכת החדשות של רדיו "קול ישראל" בשנים 1989 – 1974, ואז עבר לעיתון "ידיעות אחרונות". במהלך עבודתו ברדיו זכה בשני פרסים עיתונאיים של פרס חנוך גבתון ופרס מנהל "קול ישראל".

[2] ביה"ס החקלאי "כדורי" הוקם ב- 1930 בגליל התחתון למרגלות הר תבור ונחשב לאחד מבתי הספר הטובים בתקופת המנדט הבריטי. התלמידים התקבלו לאחר מיון קפדני . מטרת הלימודים הייתה להעניק לתלמידים המצטיינים המסיימים את כיתה י"ב אפשרות ללמוד לימודי חקלאות גבוהים באירופה. התלמיד יצחק רבין רצה להיות מהנדס מים. ביה"ס "כדורי" נודע בזכותו של המנהל והמחנך המיתולוגי נתן פִיאַט שניהל אותו מאז 1934. נתן פִיאַט הנהיג את "בחינות הכבוד" במוסד ללא נוכחות המורים והתרכז בנושאי חקלאות וביטחון. רבים מבין תלמידיו ובוגריו של "כדורי" התגייסו לפלמ"ח ולארגון "ההגנה" וקנו את המוניטין שלהם כמגנים על ביטחון המדינה והיוו חלק נכבד בשרשרת הפיקוד בצה"ל. רבים אחרים נטלו חלק פעיל בהתיישבות העובדת.

[3] כאיש הממונה על הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מונדיאל ארה"ב 94' עמדו לרשותי בדאלאס שני רכבי הפקה תוצרת ארה"ב מסוג "Buick" .

[4] ראה נספח : המקומונים של "העיר" ו- "כל העיר".

[5] ראה נספח : מכתבו של מנהל משרדי סוכנות רויטרס טלוויז'ן בלונדון מר פול בינסטד אלי  מ- 1 ביולי 1996, האיש שהעניק לנו את שירותי התקשורת בעת השידורים הישירים של טורניר הכדורגל 1996 EURO, והמשבח את שיתוף הפעולה ועבודת ההפקה של צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[6] ראה נספח : קטעי עיתונות אנגליים ב- TIMES ו- DAILY  TELEGRAPH הלונדוניים מיוני 1996.

סוף הפוסט מס' 549 / 90. רשימה מס' 3 בסדרה אודות רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר בתל אביב במוצ"ש בתשע וחצי בערב של 4 בנובמבר 1995.

סוף הפוסט מס' 549 / 90. הועלה לאוויר ביום שני – 26 באוקטובר 2015.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *