פוסט מס' 537. תיעוד ע"י המקור ולא בידי מתווך. רז שכניק ושלום חנוך. פַּרְשָנוּת עִיוֶוֶרת Off tube רוויית אשליות של ערוץ 55 בכבלים, כמו גם הפַּרְשָנוּת של העיתונות הכתובה שמוצפת במִשְאָלוֹת לֵב, בטרם ה- Tip off למשחק התבוסה בשלב שמינית הגמר באליפות אירופה בכדורסל ב- 13 בספטמבר 2015 ב-ליל / צרפת : איטליה – ישראל 52:82. פוסט מס' 537. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שני – 14 בספטמבר 2015.כלליראשי

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פִּרְסוּם אִישִי.

הערה 3 : תוכנת ה- WordPress שבה ומעדכנת את עצמה ואת הטקסטים בפוסטים המאוחרים בבלוג.

——————————————————————————– 

פוסט חדש מס' 537 : הועלה לאוויר ביום שני – 14 בספטמבר 2015.

——————————————————————————–

תיעוד ע"י המקור ולא בידי מתווך. רז שכניק ושלום חנוך. פַּרְשָנוּת עִיוֶורֶת Off tube רוויית אשליות של ערוץ 55 בכבלים, כמו גם הפַּרְשָנוּת של העיתונות הכתובה שמוצפת במִשְאָלוֹת לֵב, בטרם ה- Tip off למשחק התבוסה בשלב שמינית הגמר באליפות אירופה בכדורסל ב- 13 בספטמבר 2015 ב-ליל / צרפת : איטליה – ישראל 52:82. פוסט מס' 537. כל הזכויות שמורות.

פוסט מס' 537 הועלה לאוויר ביום שני – 14 בספטמבר 2015.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- 2002 הייתה גם זאת שהדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו זאת בחודש מאי של 2005. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. סדרת 13 הספרים רחבת ההיקף הדנה ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא מסת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 4 : תיעוד ע"י המקור ולא בידי מתווך. רָז שֶכְנִיק ושָלוֹם חֲנוֹך.

רז שכניק ערך ריאיון מעניין ביותר עם הזמר שלום חנוך בן קיבוץ משמרות, שיחה שתוכנה התפרסמה במוסף "7 לילות" של העיתון "ידיעות אחרונות" (יום שישי – 11 בספטמבר 2015). שלום חנוך איננו רק מוסיקאי ויוצר מהדרגה העליונה, הוא גם איש חכם. הוא אוצר בזיכרונו ובהיסטוריה הארוכה והעשירה שלו אינפורמציה עצומה רוויית פרטים אישיים וקבוצתיים שרק הוא חווה אותם, ולכן רק הוא יודע ומכיר אותם. הריאיון המסקרן הנ"ל עם היוצר המפורסם חסר פרטים חשובים מעוררי סקרנות, והם : כיצד זה דווקא בקיבוץ משמרות קמו שלושה זמרים ויוצרים מוסיקאליים ברמתם של שלום חנוך, חנן יוֹבֵל, ומאיר אריאל ז"ל ? האם מדובר בחינוך מוסיקלי רצוף שנים ברמה גבוהה בקיבוץ משמרות של הימים ההם ? ו/או שמא הברקה של השלושה (כמו של אלוויס פרסלי וריקי נלסון בשעתם) ? האם הם בני דור אחד, אותו גיל, ואולי אפילו בני אותה כיתה ? הפכתי וקראתי את הריאיון המעניין שקיים רז שכניק עם שלום חנוך כמה פעמים. שלום חנוך ואריק איינשטיין היו פעם בני בית אצלנו. הילדים שלי קישטו את הכתלים שלהם בביתנו בירושלים בתמונותיהם ובפלקטים שלהם. אני אוהב מוסיקה ואני אוהב את שלום חנוך. לא רק אותו גם את אריק איינשטיין, יורם גאון, שלמה ארצי, יהודה פוליקר הבלתי רגיל מראשית שנות ה- 80 של של המאה הקודמת ולהקת "בנזין" שלו, זוהר ארגוב ("הַפֶּרָח בְּגָנִי") והיוצר שמוליק קראוס ולהקת "החלונות הגבוהים" הבלתי נשכחת מ- 1967 בה היו חברים הוא שמוליק קראוס וגם אריק איינשטיין וג'וזי כץ. וגם אילנית, שושנה דמארי, יפה ירקוני, עופרה חזה, שלומית אהרון, ואסתר עופרים. המשורר חיים גורי והמשוררת רחל בלובשטיין הבלתי נשכחים הם גם ברי מזל. חיים גורי, בגלל שאלכסנדר "סשה" ארגוב חיבר לחן נפלא לשירו ההירואי "הַרֵעוּת" והפך אותו לאלמותי, אימורטאלי. רחל, מפני ששמוליק קראוס חיבר מוסיקה נפלאה לשירה "זֶמֶר נוּגֶה / הַ- תִּשְמָע קוֹלִי" והעניק למילות השיר שלה חיי נצח. לא פחות מהנזכרים לעיל אני קשור בכבלים עבותים לאלוויס פרסלי, לחיפושיות, ו- ריקי נלסון. אני אוהב מאוד גם את פט בון, פרנק סינטרה, לואי ארמסטרונג, טומי סנדס, פרנקי ליין, פול אנקה, פרי קומו, הפלטרס, קינגסטון טריו, ארבעת האסים, דין מרטין, האחים אוורלי, טנסי ארני פורד, ברנדה לי, הלן שפירו, דוריס דיי, קוני פראנסיס, אלה פיצג'ראלד, שרה ווהן, ורוזמארי קלוני. ועוד רבים ורבות אחרים שלא מניתי. מי מכולנו לא התאהב במחזות ובדרמות המוסיקליות של "אוקלהומה", "שבע כלות לשבע אחים" ו- "סיפור הפרברים" ? הרשימה ארוכה, אולם מעל כולם ניצבים בעבורי אלוויס פרסלי והמוסיקה שיצר (הרי ג'ון לנון מהחיפושיות אמר פעם בעצמו : "Before Elvis there was nothing"), החיפושיות והמוסיקה שיצרו, וריקי נלסון שהיה סולידי מהם אולם נותר זמר נפלא. מעין טרובדור שנדד עבורי עד קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. צריך להאזין לשירו "It's Late" כדי להבין עד כמה היה זמר מוכשר ואהוב בעל קול ייחודי ונעים לאוזן. לא בכדי שיווקו מיתרי הקול שלו מוניטין עצום ולא בכדי מכר ריקי נלסון מאות מיליוני תקליטים ו- CD בארה"ב ובעולם כולו, בחייו כמו גם במותו (הוא נהרג בתאונת מטוס פרטי שלו ב- 31 בדצמבר 1985 בהיותו בן 45).

היה שם קטע בריאיון הסוּפֶּר מעניין שערך מר רָז שֶכְנִיק מין התייחסות אפופת כבוד של שלום חנוך ליהודית רביץ ונורית גלרון, מי שהוא יורה בכלי הכי כבד שלו ומכנה אותן "תותחיות…". זה בסדר, אבל אם כך ואם הן תותחיות, אז הייתי שואל אותו היכן הוא מציב ואיזה כינוי הוא שומר לברנדה לי ודוריס דיי ? וגם הייתי שואל אותו מדוע איננו כותב בעצמו את סיפור חייו ולמה הוא נזקק למתווכי ביניים כדי להעביר באמצעותם את האינפורמציה האישית המרתקת שלו ? אני אהיה הראשון שאקנה את הספר ששלום חנוך יכתוב אודותיו. לפחות משהו בסגנון הספר הנהדר והנפלא "זו אותה האהבה" שרשם עלי מוהר ז"ל מפיו של אריק איינשטיין ז"ל (בהוצאת דניאלה די-נור מוציאים לאור ב- 2006).

נולדתי וגדלתי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. מגיל צעיר התחנכתי כמו כל הילדים בקיבוץ הנפלא ההוא על מוסיקה קלאסית פרי יצירותיהם של מוצרט, צ'ייקובסקי, בטהובן, היידן, מנדלסון, בטהובן, שטראוס, ברהאמס, חאצ'אטוריאן, סיבליוס (השתמשתי ביצירה "פינלנדיה" של יאן סיבליוס כמוסיקה אדיטוריאלית לסרט טלוויזיה תיעודי בן שעה שהפקתי וביימתי "המסלול הארוך". הסרט הדוקומנטארי דן בשושלת הרצים המופלאה למרחקים בינוניים ארוכים של פינלנד בשנים 1976 – 1912, מ- ימי האנס קולמאיינן ופאבו נורמי ועד לאסה ווירן, ושודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בדצמבר 1976), באך, רימסקי-קורסאקוב (השתמשתי ביצירה של רימסקי-קורסאקוב "זמזום הדבורה" בסרט הטלוויזיה התיעודי שהפקתי וביימתי ב- 1978 אודות כדורגלן אבי מכבי ת"א, ליוורפול, ונבחרת ישראל אבי כהן ז"ל), ורבים אחרים וגם שירים ולחנים רוסיים ושירי ארץ ישראל של מרדכי זעירא, יחיאל מוהר, מתתיהו שלם, יהודה שרת ורבים אחרים. אתה שומע פעמים כה רבות את הקונצרט לכינור של מנדלסון ו/או את הקונצרט לחצוצרה של היידן עד שאתה מסוגל לזמזם ולשרוק את מנגינתם כאילו היית אתה זה שחיבר אותן. בעת שירותי הצבאי כחייל וקצין קרבי בגדוד 12 של חטיבת גולני האזנתי באקראי ב- 1957 למצעד הפזמונים של רדיו ראמאללה שם שמעתי לראשונה את "Heart Break Hotel" ואת "Hound Dog" של אלוויס פרסלי. לבי געש. כעבור זמן לא רב ראיתי את ארבעת סרטיו המוסיקאליים בטרם התגייס לצבא ארה"ב : "Love me tender", ואת "Loving you", ואח"כ את "Jailhouse rock" ואת "King Creole" וגם אהבתי את שירו "A big hunk of love". שירים נטולי אמורטיזציה (עבורי). לא הייתי יכול עוד בלעדיו אז, ואינני יכול בלעדיו גם היום או טו טו בגיל 80. חלק גדול מהפוסטים שאני חוקר וכותב בבלוג הזה ו- 13 הספרים שאני חוקר וכותב אודות "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" נְהֶגִים, בשעה שהיוצר והזמר אלוויס פרסלי נשמע ברקע. בחדר העבודה שלי מונחים על האצטבה 60 ספרים אודותיו, 200 שעות Video שלו, וכל השירים וה- CDs שלו. אלוויס פרסלי מת צעיר ב- 16 באוגוסט 1977. טרם מלאו לו 43. הוא לא הספיק לכתוב את סיפור חייו. אחרים עשו זאת במקומו (והרוויחו הרבה מאוד כסף) אך לעולם אינך יודע אם כתיבתם מדויקת ו- כֵנָה לחלוטין ואיננה נגועה באינטרסים אישיים שלהם עצמם. אלוויס פרסלי והמוסיקה שלו עניינו אותי עד למאוד ומשכו את תשומת לבי. ההקשבה והריספקט שלי למוסיקה שיצר שְמוּרָה ונְתוּנָה לו גם היום יותר מ- 38 שנים מאז מותו. הספר הראשון שקניתי וקראתי אודותיו, וקרוי, "? Elvis What Happend" (בעת שהייתי בניו יורק בקיץ 1978)מוכיח כי חששותיי לגבי האותנטיות של הסיפור שנכתבים ע"י מתווכי ביניים – מוצדקת.

בתום מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל ארגנטינה 1978, מבצע מורכב ומסובך וגם ממושך ו- מְרוּחָק שהופקדתי ועמדתי בראשו (מטעמם של אלכס גלעדי ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן), טסתי מבואנוס איירס לניו יורק, כדי לשהות שלושה שבועות במחיצתם של שני אישים בלתי נשכחים, בימאי הטלוויזיה והקולנוע והמתעד האולימפי האמריקני באד גרינספאן ורעייתו קאפי פטראש (שניהם אינם עוד בין החיים). הם התגוררו במאנהאטן ומשרד ההפקה שלהם שכן ב- Madison Avenue 1081. התעניינתי אצלם לדעת אם קיים ספר כלשהו בחנויות הספרים שעוסק בזמר המנוח אלוויס פרסלי. באד גרינספאן הופתע והתפלא. הוא הגיב מייד ואמר לי שהוא סולד מהזמר המפורסם הזה. קאפי פטראש הייתה נינוחה יותר. "באדי, זה איננו עניינך", העירה לבעלה ואָצָה לחנות הספרים הקרובה וקנתה לי את הספר שקוראים לו, "? Elvis What Happend". את הספר התיעודי הראשון אודות הזמר המוכשר ויפה התואר, מי שמכר בחייו ובמותו כ- 2.000000000 (שני מיליארד תקליטים ו- CD, כתבו מייד סמוך למותו שלושת המאבטחים ושומרי ראשו שהיו גם חברים אישיים קרובים שלו, רד ווסט (Red West, סוני ווסט (Sonny West בן דודו של רד ווסט), ודייב הבלר (Dave Hebler). הם עשו זאת בסיועו של סופר מקצועי בשם סטיב דאנליווי (Steve Dunleavy). הספר בן 332 עמודים שיצא לאור כבר ב- 1977 הוא מרתק ומסקרן מאין כמותו והפך בן רגע ל- Best seller. מפני שהשלושה האלה היו הראשונים לחשוף מקרוב מידע אודות זמר כה נערץ ופופולארי בארה"ב וברחבי תבל כולה שמת לפתע ובחטף בגיל 42 ושמונה חודשים, הם גם הרוויחו כסף רב מכתיבת ספרם זה "? Elvis What Happend". הספר המושך והמפתה מספר בפרוטרוט ובגילוי לב את קורותיו של תלמיד כיתה י"ב ב- "Humes High School" בעיר ממפיס בירת מדינת טנסי בשם אלוויס פרסלי שניחן ביופי בלתי רגיל, שמיעה מוסיקלית אבסולוטית, וקול בעל איכות ווירטואוזית, מבלי שהוא גיבור העלילה מודע כלל למעלותיו אלו. אלוויס פרסלי לא נהנה מחינוך מוסיקלי אינטנסיבי יוצא דופן בבית ספרו ולא מ- הכוונה מיוחדת במסגרת משפחתו. הוא פשוט היה מחונן בתחום המוסיקה וכישרונו פרץ מתוכו. הוא היה גם בר מזל במידה לא מועטה משום שאלוהי המוסיקה וגם הקולונל ומנהלו האישי טום פארקר (מהגר הולנדי בלתי ליגאלי) ניצבו לידו ברגע הנכון, במקום הנכון, ובשעת הצורך.

elvis 1

טקסט מסמך : 1977. השער הקדמי של הספר שכתבו סמוך לאחר מותו שלושת המאבטחים ושומרי ראשו וגם חברים קרובים של אלוויס פרסלי (Elvis Presley), רד ווסט (Red West), סוני ווסט (Sonny West בן דודו של רד ווסט), ודייב הבלר (Dave Hebler) בסיועו של סופר מקצועי בשם סטיב דאנליווי (Steve Dunleavy). הספר בן 332 עמודים שיצא לאור כבר ב- 1977 הוא מרתק ומסקרן מאין כמותו. 

elvis 2

טקסט מסמך : 1977. עמוד זיהוי. 

elvis 3

טקסט מסמך : 1977. השער האחורי של הספר שכתבו סמוך לאחר מותו שלושת המאבטחים ושומרי ראשו וגם חברים קרובים של אלוויס פרסלי (Elvis Presley), רד ווסט (Red West), סוני ווסט (Sonny West בן דודו של רד ווסט), ודייב הבלר (Dave Hebler) בסיועו של סופר מקצועי בשם סטיב דאנליווי (Steve Dunleavy). הספר בן 332 עמודים שיצא לאור כבר ב- 1977 הוא מרתק ומסקרן מאין כמותו.

במשך הזמן קניתי עוד ועוד ספרים אודותיו שמצאתי בהם עניין ו- ביניהם גם ספרה התיעודי של רעייתו פרסיליה ביוליו פרסלי (Priscilla Beaulieu Presley) שיצא לאור ב- 1985, ושמו "Elvis and Me", ונכתב בעזרתה של הסופרת המקצועית סאנדרה הארמון (Sandra Harmon). הספר רווי פרטים אינטימיים (ביותר) ואתה תמה מדוע ראתה פריסיליה פרסלי לנכון לפרסמם בפרהסיה. הם התגרשו ב- 1973 ואלוויס פרסלי מת כזכור ב- 16 באוגוסט 1977. אין טעם לתת כאן פומבי לסיפורים האינטימיים שמפרסמת פריסיליה פרסלי ב- "אלוויס ואני" (מי שמתעניין ברכילות מהסוג הזה שיקנה לעצמו את הספר) אולם צריך להדגיש כי במשפט האחרון בעמוד האחרון מס' 320 בספר, היא חולקת לו הערכה וכבוד ו- רושמת כסיכום את הטקסט הבא :

"He was a man, a very special man" (!)

 התמונה הראשונה בספר "אלוויס ואני" היא של אלוויס פרסלי הילד בן 14 וכותרתה חסרת היומרות : "? Who would ever guess", ובאמת מי יכול היה לשער אז עד להיכן תגיע גדולתו העתידית העצומה כזמר. לא כולם ידעו לנתח את השפעת הסביבה הדרומית וגם את השפעת המוסיקה הכנסייתית והמוסיקה של זמרים שחורים על התפתחותו המוסיקאלית (טנסי שייכת למדינות הדרום בארה"ב). איש כמובן לא העריך בשעתו את התפתחות השפעתו שלו מאוחר יותר כזמר ויוצר בעל מוניטין עצום לא רק בארה"ב אלא בעולם המוסיקה כולו. הזמר אלוויס פרסלי הפך למולטי מיליונר כבד ב- 1956 בהיותו בן 21 בלבד. צריך להבין ש- השיר שלו "Hound dog" מכר לבדו בארה"ב במחצית הראשונה של 1956 כ- 9.000000 (תשעה מיליון) תקליטים (Single 45) בהוצאת חברת RCA Victor. ב- 1957 קנה את אחוזת Graceland הידועה ב- ממפיס לאחר שקודם לכן גרו הוריו והוא בצריף. הטבע העניק לו מתת אֵל, בעיקר כשמדובר בעסקי Show business של בימה, טלוויזיה וקולנוע : יופי ומיתרי קול שהפיקו צליל בריטון נפלא שהיה ייחודי רק לו. אלוויס היה גבר גבוה (1.85 מ') ו- יפה תואר וחוּשָנִי. אי אפשר היה לטעות בזיהוי קולו ובאיכות קולו היפהפה והאטרקטיבי של אלוויס פרסלי. את אותו הדבר אגב בעניין איכות קולית אפשר לומר גם על הזמר אריק איינשטיין. נגן לי רבבת קולות ואני אזהה לך מביניהם ללא קושי את אלוויס פרסלי ואריק איינשטיין. אותו אלוהי היופי והמוסיקה היה זה שקיצר את חייו של אלוויס פרסלי. הוא מת צעיר בפתאומיות ולא הספיק לספר את סיפור חייו.    

elvis 4 

טקסט מסמך : השער הקדמי של ספרה המעניין והמסקרן של רעייתו של אלוויס פרסלי פרסיליה ביוליו פרסלי (Priscilla Beaulieu Presley). הספר יצא לאור ב- 1985 ושמו "Elvis and Me". הוא נכתב בעזרתה של הסופרת המקצועית סאנדרה הארמון (Sandra Harmon).

elvis 5

טקסט מסמך : עמוד זיהוי.

elvis 6

טקסט מסמך : 1985. השער האחורי של ספרה המעניין והמסקרן של רעייתו של אלוויס פרסלי גב' פרסיליה ביוליו פרסלי (Priscilla Beaulieu Presley) מוקדש לתצלום Close up שלה עצמה. הספר יצא לאור ב- 1985 בארה"ב ושמו "Elvis and Me". הוא נכתב בעזרתה של הסופרת המקצועית סאנדרה הארמון (Sandra Harmon).

elvis 7

טקסט מסמך : 1949. אלוויס פרסלי בן 14 תלמיד תיכון בכיתה ט' בביה"ס "Humes" בממפיס – טנסי. "מי היה יכול לשער…" / "? Who would ever guess", רושמת פריסיליה פרסלי בצדה הימני של התמונה. (מקור : "אלוויס ואני" בהוצאת ג'י. פי. פוטמאנ'ס סאנס בניו יורק).

elvis 8

טקסט תמונה : 2010. המגזין האמריקני LIFE מייחד לאלוויס פרסלי חוברת זיכרון במלאת 75 שנים להולדתו. (נולד ב- 8 בינואר 1935 בשכונת עוני ב- טופלו במדינת מיסיסיפי. הוריו עקרו לממפיס במדינת טנסי בעקסות המשבר הכלכלי הגדול שפקד את ארה"ב בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת).

elvis 9

טקסט תמונה : 1956. הזמר אלוויס פרסלי בראשית הקריירה המוסיקלית המדהימה, הסוערת, הנערצת, וחסרת התקדים שלו. בגבו למצלמה זהו המתופף בלהקה שלו די. ג'יי. פונטנה. הלהקה הייתה מורכבת משלושה נגנים בלבד. מימין, נגן הגיטרה בלהקה סקוטי מור. נגן הקונטרבס היה ביל בלייק. (מקור : LIFE).

הפוסט הקונקרטי נכתב כדי להאיץ ביוצר מוסיקלי אָהוּב בשם שלום חנוך מקיבוץ משמרות לכתוב את הביוגרפיה שלו בעצמו, ולא למסור אותה לציבור באמצעות מתווכים.        

הערה 5 : מוסיקה אדיטוריאלית בטלוויזיה ו- אלכס גלעדי.

איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית המצטיין אלכס גלעדי, מי שהיה עורך ומפיק, ובעל אוזן ושמיעה מוסיקלית ייחודית, השתמש בשתי יצירות מוסיקאליות של שלום חנוך וביצירה אחת של נעמי שמר כפס קול אדיטוריאל – מקורי בשלושה אירועי ספורט ידועים שהפיק : "פראג" / שיר שחלמתי על פראגבעת עשיית הכתבה אודות שחקן הכדוריד הישראלי המצטיין איגור ביאליק יליד צ'כוסלובקיה שערק לישראל לאחר הפלישה הסובייטית לפראג ב- 1968 והשאיר שם את הכל מאחוריו. גם את נערתו. "יושב בסאן פרנציסקו" / יושב בסאן פרנציסקו על המים… בתום הקרנת סדרת כתבות אודות ה- NBA ב- 1978. "החגיגה נגמרת" / לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית…לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב…" בתום הפקת מבצע השידורים שלנו את אולימפיאדת מוסקבה 1980, מבצע שידורים שאלכס גלעדי עמד בראשו. בסתיו 1980 קנתה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC את שירותיו של אלכס גלעדי, החתימה אותו על חוזה עבודה, ו- שילמה ומשלמת לו משכורת כפי מידותיו ותמורת כישרונו במשך 35 (שלושים וחמש) שנים, גם בימים אלה בעת כתיבת השורות של הפוסט הקונקרטי הזה, בחג ראש השנה של תשע"ו – 14 בספטמבר 2015.

הערה 6 : עיתון "הָאָרֶץ" פרסם ביום שישי – 11 בספטמבר 2015 שני פוסטים במוסף "תרבות וספרות" ששווים עיון. הראשון של חנן חבר הוא אודות המשורר והסופר "חיים גורי מישיר מבט" שמנתח את ספרו החדש של חיים גורי (בן 92) "אף שרציתי עוד קצת עוד". חנן חבר מסיים את הפוסט שלו במילים האלה : "אבל לעומת חיים יוסף ברנר שכ- "הצופה לבית ישראל" הצביע בסופו של חשבון על ממד אוטופי לאומי, חיים גורי של שנות האלפיים הוא כבר משורר שרוצה רק "עוד קצת עוד". חיים גורי הוא עכשיו "הצופה לבית ישראל" לשעבר, מי שוויתר בכאב גדול על כתיבת ספרות שבאמצעות האהבה הגדולה לצד הביקורת החריפה, תצביע על אופק של תקווה ושל תיקון". הפוסט השני של יצחק לאור "חריקת הדלת הארוכה" מתייחס לספרו של דניאל גורדיס, "מנחם בגין". הוא מסיים אותו כלהלן : "הביוגרף דניאל גורדיס ממהר להוסיף "הקרב בין שני הטיטאנים האלה (מנחם בגין ודוד בן גוריון) ייצג במידת מה מאבק בין עיסוקו הרומנטי של מנחם בגין ב- "הדר" ובין המעשיות של דוד בן גוריון בונה האומה". שוב חוזרת ההשוואה עם דוד בן גוריון וכלל לא ברור מי האחראי לאובססיה הזאת, מנחם בגין ו/או הביוגרף. כך משווה הביוגרף בין השניים : "לימים כאשר נעשה מנחם בגין ראש הממשלה, חבש כיפה והלך אל הכותל המערבי. דוד בן גוריון לעומתו בחר להצהיר על חידוש הריבונות היהודית אחרי אלפיים שנות גלות בראש גלוי". מעניין לשאול לצד מי היה עומד זאב ז'בוטינסקי בעניין הירמולקה…וכן בלחץ אמריקני חתם מנחם בגין על הסכם השלום עם מצרים והחזיר את כל סיני. בשטחים הפלסטיניים לעומת זאת הכפיל את מספר ההתנחלויות, ויצר בקוצר הראות שלו, ובעזרת עולמו המילוי הנבוב את הסבך שאנחנו חיים יום יום".

לא צריך להסכים עם שני המבקרים חנן חבר ויצחק לאור בכל שורה שהם כותבים ב- "הָאָרֶץ" אבל מעניין לקרוא אותם.

הערה 7 : משה "בוגי" יעלון

שר הביטחון בממשלת בנימין נתניהו משה "בוגי" יעלון מי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל ורמטכ"ל צה"ל הוא לבטח איש צבא מלומד. אולם חסר ניסיון עד כדי גיחוך בהתנסחויות המסורבלות שלו שהופכות אותו לפוליטיקאי לא חכם. ההצהרה האחרונה שלו, "אנחנו יודעים מי רצח את משפחת דוואבשה בכפר דומא, מדובר ברוצחים ש- שייכים לקבוצה יהודית קיצונית, אך טרם הוגש נגדם כתב אישום כדי לא לחשוף מקורות מודיעיניים", איננה רק מקוממת אלא הופכת את מצהירה לטיפש וכסיל גמור. בלתי מתקבל על הדעת. מוטב שישתוק.

הערה 8 : טורניר אליפות אירופה בכדורסל, ספטמבר 2015. נבחרת ישראל בכדורסל ומאמנה ארז אדלשטיין מובסים ומודחים בשלב שמינית הגמר נגד נבחרת איטליה 82:52. פרשנות עיוורת Off tube רוויית אשליות באולפן בהרצליה של אנשי ערוץ 55 בכבלים רון קופמן ואפי בירנבוים, ושל העיתונאים אלעד זאבי מ- "הארץ" ואבי סגל מ- "ישראל היום" הנמצאים בשטח, ב- ליל – צרפת. חשוב להתייחס למה ש- אומרים הפרשנים וכותבי הטקסטים לפני יריית הזינוק, ולא מה אמרו וכתבו בתום ההתמודדות. הארץ הזאת רוויה בחכמים בדיעבד. הנבחרת הלאומית שבה הביתה בעקבות התבוסה לאיטליה, והכדורסל הישראלי חוזר לנקודת ההתחלה שלו.   

השידור הישיר של ערוץ הספורט (מס' 55 בכבלים) אמש בערב ראש השנה, יום ראשון בשבוע של כ"ט באלול תשע"ה – 13 בספטמבר 2015 מהעיר הצרפתית ליל, את משחק הכדורסל בשלב שמינית הגמר באליפות אירופה בו איטליה מביסה את ישראל 52:82, מסב אכזבה רבתי. התבוסה לאיטליה אמש בהפרש עצום של 30 (שלושים) נקודות מסיג את נבחרת ישראל לנקודת ההתחלה. השידור הישיר של משחק התבוסה איטליה – ישראל 52:82 בהובלת ניב רסקין (שַדָּר טוב) והפרשן שלו גור שלף חושף נבחרת לאומית בכדורסל נעדרת יכולת, מפורקת, ובעיקר כבויה. נבחרת ישראל המובסת והמודחת מאליפות אירופה כוללת בשורותיה שחקנים מיליונרים שמשתכרים כל אחד מאות אלפי דולרים בעונה אולם מייצרים כדורסל דהוי, צפוי, וגם לא אסתטי. יש לזכור כי נבחרת ישראל הובסה גם במשחק האחרון בבית המוקדם בטרם התבוסה לאיטליה, ע"י צרפת 61:86, וסיימה את שליחותה באליפות אירופה בשני הפסדים כבדים. הפרשנים קבעו כי ההפרש הגדול בין היכולת של הצרפתים לבין הישראליים נובע רק מהיעדרם המכוון בהוראת ארז אדלשטיין של שלושת המיליונרים שלה עומרי כספי, ליאור אליהו, ו- גל מקל, שביקש לאפשר להם מנוחה לפני ההתמודדות נגד איטליה בשלב שמינית הגמר (בשיטת Knock out. המפסיד יוצא ונשלח הביתה). והנה מחזיר ארז אדלשטיין את שלושת המיליונרים הללו להרכב המקורי במשחק נגד איטליה אולם הדבר לא מסייע לו במאום. המיליונרים ועוזריהם מובסים. אני אוהב את הפשטות, הכנות, הצניעות, ואת העבודה הקשה והיסודית של ארז אדלשטיין. הוא ידען כדורסל וגם מורה ומחנך. אנוכי מאמין לו ובו. הוא מזכיר לי את הדור הראשון הספרטני של חברי קיבוץ אפיקים שהאמין בעבודה קשה וסגפנית ונאמנות אין קץ לעבודת האדמה. אולם ברור שמשהו בצרפת השתבש לגמרי. אי אפשר להסתיר את העובדה שארז אדלשטיין ושחקניו החלו את טורניר אליפות אירופה 2015 במונטפלייה בקול תרועה וסיימו אותו בקול ענות חלושה כשהם מובסים בהפרשי ענק מול נבחרות צרפת 86:61 ואיטליה 82:52, וחוזרים בעצם הביתה בידיים ריקות. בסופו של העסק מדובר במפח נפש של המושך בחוטים ושל המריונטות שלו, שאצות – רצות על הפרקט וניגפות, וגם של מעריצי תיאטרון הבובות. מריונטה איננה בהכרח כינוי גנאי בתנאי שהיא איננה מאבדת את הקואורדינציה שלה ולא מתקפלת תחת עומס החוטים. הכדורסל הישראלי חוזר לאחר אליפות אירופה 2015 לנקודת ההתחלה שלו.

לא צריך להיות פרשן דגול כדי לקבוע כי נבחרת ישראל איננה משחקת (בדרך כלל) כדורסל שובה עין וכי במבחן התוצאה הכללית היא נכשלת. נכון שארז אדלשטיין ושחקניו מנצחים במשחק הפתיחה את רוסיה בעלת מוניטין עבר 73:76, אולם חיש מהר מתברר אין מדובר ב- Big deal מפני שגם נבחרות פינלנד ופולין גוברות במסגרת הבית המוקדם על רוסיה הגדולה (לשעבר) בתוצאות 79:81 ו- 79:82 (בהתאמה). ישראל מנצחת בבית המוקדם את פינלנד 66:79, מפסידה לאחר הארכה לבוסניה 86:84, מכניעה בקושי רב את פולין 73:75, וניגפת אח"כ בפני צרפת 86:61 ובפני איטליה 82:52. על פי העובדות האלה אין לישראל במה להתפאר. אין גם צורך להיסחף אחרי פרשני הטלוויזיה והעיתונות הכתובה שבמידה לא מועטה מבלפים את הקליינטים שלהם באמצעות משאלות לב נטולות פרופורציה ובלתי מציאותיות. איכותם של פרשנים וכותבי טקסטים נבחנת כידוע בהצהרות שלהם לפני יריית הזינוק, ולא מה אמרו וכתבו בתום ההתמודדות. הארץ הזאת רוותה בחכמים בדיעבד.

שאלתי את עצמי במהלך ההכנות הטרומיות וגם בעת המשחקים באליפות אירופה 2015 האם המאמן הלאומי אֶרֶז אדלשטיין מאפיל במחשבת הכדורסל שלו על ביצועי שחקניו ? אין לי תשובה מוחלטת. אולם מתברר לי כי באישיותו הכובשת והישירה, וגם המעניינת, מפיל אֶרֶז אדלשטיין את פרשני ה- Off tube של ערוץ מס' 55 בכבלים אפי בירנבוים ורון קופמן, וגם את כתבי העיתונות הכתובה אלעד זאבי מעיתון "הארץ" ואת אבי סגל מ- "ישראל היום" שנמצאים ב- ליל. כבר נאמר כאן בבלוג הזה לא פעם ולא פעמיים, חשוב מה אומרים השדרנים והפרשנים בטרם יריית הזינוק, לפני ה- Tip off, קודם לתחילת ההתמודדות ולא בתומה. אין שום רבותא בדיבור וניתוח בדיעבד. אֶרֶז אדלשטיין אומר בריאיון לניב רסקין לקראת ההתמודדות נגד איטליה : "אני גאה להיות המאמן של השחקנים האלה בנבחרת ישראל…אנחנו רוצים לנצל את התשוקה שלנו ואת הרוח הגבית מהארץ כדי לעשות משהו…". עוזרו ליאור ליובין מוסיף בטרם שריקת הפתיחה ישראל – איטליה כלהלן : "השחקנים מאמינים בעצמם וזאת הנקודה הכי חשובה". מאיה רונן הפסימית (על פי עדותה על עצמה) מובילה את ה- Pre Game Show הארוך (משהו סביב שעה) של ערוץ 55 בכבלים באולפן בהרצליה ומקשה על אפי בירנבוים ורון קופמן : "מה צריכים לעשות כדי שזה יקרה…? ומתכוונת לניצחון על איטליה…". אפי בירנבוים פרשן ה- Off tube של ערוץ הספורט באולפן בהרצליה הוא הראשון שנופל בפח וצועד במשעול האשליות : "לדעתי הסיכויים טובים מאוד…", הוא אומר, ומוסיף ומנמק למאיה רונן ולצופים שלו מדוע הוא חושב כך, "מבחינה מקצועית אצלנו השחקנים שלנו צריכים אחד את השני…אצל האיטלקים כשהכדור אצל אחד הכוכבים שלהם, כל הארבעה האחרים רק מפריעים לו…". אתה לא מאמין למשמע הפרשנות ההזויה והמגוחכת שלו. הוא אומר זאת בשידור ישיר והמגישה החייכנית באולפן מאיה רונן איננה עוצרת אותו ולא טורחת לבקש ממנו לפחות מילת הסבר אחת לקשקוש הזה. באמת אפי בירנבוים…??? מה אתה אומר…??? מהיכן אתה ממציא את קו הפרשנות התמוה שלך ואת הטקסט הביזארי, שכאשר הכדור ברשות האיטלקים, אצל אחד הכוכבים שלהם, אז כל הארבעה האחרים רק מפריעים לו…" ??? רון קופמן חברו של אפי בירנבוים לצוות הפאנל באולפן בהרצליה (מופיע בלבוש מרושל ושלומפרי שמעיד על זלזול מופגן בצופיו) מצטרף לדיון והוגה את הטקסט הבא כלהלן : "…עשינו עד עכשיו דבר באמת נדיר באופן יחסי לכמות הכישרון שיש לנו כאן בנבחרת, וניצחנו נבחרות…הפסדנו כאשר היינו פייבוריטים וניצחנו כאשר היינו אנדרדוג…כמו שאני נתלה בכל דבר… נני גינזבורג הישראלי הגיע עם נבחרת צ'כיה לרבע הגמר…תמיד כשהוא מנצח גם אנחנו מנצחים…אז נלך עם זה…", ומתכוון איך לא, לניצחון של הנבחרת שלנו על איטליה. מישהו אחר באולפן ערוץ 55 בהרצליה מעיר : "אם דני דנון הוא השגריר באו"ם אז הכל באמת אפשרי…" ומתכוון, שגם ניצחון נבחרת ישראל על נבחרת איטליה אפשרי. רועי גלדסטון כתב ערוץ 55 מסכם בשידור ישיר מליל : "כולם כשרים…כולם רוצים לטרוף את הפרקט…". אלעד זאבי בדרך כלל עיתונאי הגיוני, כותב אתמול יום ראשון – 13 בספטמבר 2015 ערב ההתמודדות נגד איטליה כותרת ראשית שכולה בלוף, כלהלן : "גפילטע פיש, תפוח בדבש, ולקינוח ליי – אפ…בין הגערות של ארז אדלשטיין להבאת תרגילי התקפה לכדי שלימות קסומה, ניבט באופק החלום המשותף של אולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016". אבי סגל מדפיס בעיתון "ישראל היום" כותרת פרי משאלת לב פרטית שלו חסרת כיסוי, "תעשו לנו חג", אולם איננו מסביר לקוראיו על סמך מה הוא מבסס את מאווייו ואת הערגה האישית שלו. נקרא כמו תחינה פתטית. העיתון "ישראל היום" שלח אותו לדווח עובדות ולא להביע כיסופים. אותו אבי סגל מוסיף באותה נשימה בפוסט שלו ב- "ישראל היום" : "נבחרת ישראל תנסה לנצח הערב את איטליה ולהעפיל לרבע גמר אליפות אירופה בכדורסל", וממשיך להשלות ולטעת תקוות בלתי מציאותיות, "ארז אדלשטיין מאמין ושח לו : "השחקנים רוצים עוד ועוד", גל מקל לא מפחד ומצהיר בפניו : "משחק על כל הקופה", ועומרי כספי לא מרים ידיים וקובע בעבורו ללא כחל ושרק : "אין פייבוריטית". איזה אין פייבוריטית ואיזה נעליים. יצחק ווייסהוף איש "מעריב" מדווח לקוראיו על "מסע הקסם של של נבחרת הכדורסל…" בטרם המשחק ישראל -איטליה, וליאור אליהו מספר לכתבת "ידיעות אחרונות" יעל שחרור הנמצאת ב- ליל / צרפת לפני שריקת הפתיחה ישראל – איטליה, "כל שחקן באיטליה יכול לעשות לנו נֶזֶק… אבל איך שלא נהפוך את זה יהיה פה קרב…". איזה קרב ואיזה נעליים.

תמוה ששדרני ופרשני טלוויזיה ו- עיתונאים בעלי ניסיון מעלים מן האוֹב משאלות לב ו- תקוות שווא תמימות, ומַשְלִים ביודעין את ציבור הקוראים שלהם במידע לא אמין. אומר זאת בחריפות יתר : מדובר במידע כוזב שמתבסס על משאלות לב והערכות שגויות של הכתבים והפרשנים. מתברר שהם נטולי מודיעין בין אם הם מפרשנים Off tube מהמוניטור בהרצליה ו/או חגים בצרפת סביב ארז אדלשטיין ושחקניו. הרי לא מדובר בשוויון כוחות ו- אין שום Match up בין ישראל לאיטליה. האיטלקים טובים מישראל. ההתמודדות הסתיימה ב- 30 הפרש לזכות איטליה. זה היה יכול להסתיים גם בפער של 40 נקודות. עומרי כספי יכול לומר 100 פעמים שאין נבחרת פייבוריטית כאן, אולם ברור שאיטליה עדיפה בהרבה על הנבחרת הלאומית שלנו. ועוד מילה על העיתונאות ה- דתית של מר אלי סהר ב- "ישראל היום" : הֶרֶף. חדל לך מההטפות הדתיות המגוחכות לציבור החילוני. אין לך שום יתרון, שום עדיפות, ושום איכות יתירה כאדם דתי על פני אזרחי המדינה החילוניים שחוגגים את ערב ראש השנה החדשה של תשע"ו בדרכם שלהם, ובד בבד צופים בשידור הישיר של ערוץ 55 בכבלים במשחק איטליה – ישראל 52:82. איש מהם איננו אזרח פחות הגון ופחות טוֹב ממך. תפסיק להטיף לי, לילדיי ונכדיי מוּסָר ודרך ארץ.

הערה 9 : ה- פֶלְיֶיטוֹנִים המשתפכים של אלון עידן בעיתון "הארץ" אודות הטניסאי רוג'ר פדרר באליפות ארה"ב הפתוחה 2015 – עגומים וירודים. הם מעוררים גיחוך מפני שהם עוסקים במשאלות לב ילדותיות ואינן מספקות לקוראי "הארץ" שום מידע חדש. מזל ש- espn נמצאת בפלשינג מדואו. 

מדהים שמערכת "הארץ" מפנה Space ענק לפלייטונים הילדותיים של אלון עידן רוויים משאלות לב מגוחכות אודות שחקן הטניס השווייצרי רוג'ר פדרר הנפלא והדועך באליפות ארה"ב 2015 הפתוחה במדור ספורט שממילא הוא כל כך מצומצם. מדובר בפוסטים ארוכים ומשעממים כאורך הגלות וכל כך רדודים. אין בהם שום מידע חדש למעט תפילות חוזרות ונשנות בני 1500 – 1300 מילים של אלון עידן שליח "הָאָרֶץ" למען תחייתו המחודשת של רוג'ר באליפות ארה"ב הפתוחה 2015 בטניס שנערכת בפלאשינג מדואו. מדובר אומנם בטניסאי מופלא בעל 17 (שבעה עשר) תארי גראנד סלאם, אולם מה להישגיו הווירטואוזיים עם הרשימות מעוררות החמלה והמגוחכות של אלון עידן. מזל שרשת הטלוויזיה האמריקנית המצוינת espn נמצאת בשטח ומתעדת בשידורים ישירים מהמגרשים המרכזיים דיווחי אמת, עובדות אמת, ותצלומי אמת. אם אלון עידן היה עיתונאי רציני הוא היה משיג עבור קוראי "הָאָרֶץ" ראיונות מפורטים עם האלוף נובאק דג'וקוביץ' (ניצח במשחק הגמר את רוג'ר פדרר 1:3 במערכות), רוג'ר פדרר, וסרינה וויליאמס שדנים בגדולתם ההיסטורית. למה דווקא הם ולא אחרים. הפלייטונים המשתפכים של אלון עידן אינם מתקבלים על הדעת משום היבט עיתונאי. בפעם הבאה צריך לשלוח לפלשינג מדואו את המראיין המומחה של "הארץ" עירד צפריר. את הידיעה הסנסציונית החשובה ביותר של פלשינג מדואו עבור קוראי "הארץ" שדנה בסיפור הדחתה של סרינה וויליאמס במשחק חצי הגמר ע"י האיטלקייה רוברטה ווינצ'י בת 32, הביא בכלל העיתונאי אורי טלשיר שנשאר בארץ.

באשר ל- espn. מדובר בעבודת טלוויזיה מופתית שמתבססת על פעולה של כ- 30 (שלושים) מצלמות שפזורות באצטדיון המרכזי בפלשינג מדואו וצלמים מיומנים בעלי ניסיון, וכמובן בימאי עירני. כשאתה רואה Reaction shot ב- Close up של אשתו העולזת והמריעה של נובאק ד'וקוביץ' גב' יילנה ריסטיץ' באצטדיון ומייד לאחריו עוד Reaction shot ב- Close up החושף את מר יגונה ואת הפנים מלאי העֶצֶב של מירקה פדרר אשתו של רוג'ר פדרר, אתה מבין שמישהו ניצב מאחורי הקלעים ומנהל למופת את קרב הטלוויזיה של espn. כשאתה רואה בצילום Close up את נובאק דג'וקוביץ' מייד לאחר שהוא מכריע את רוג'ר פדרר מדבר מהמשטח בתנועות גוף עם הנבחרת שלו ביציע, בעיקר עם רעייתו ומאמנו בוריס בקר, ואומר להם בשפת הסימנים כשהוא מורה באצבע על חזהו הגאה : "זה אני שניצחתי…? לא, זה אתם שניצחתם… !" אתה מבין שאתה חוזה ברשת טלוויזיה במיטבה. אפילו שאלותיו הסכריניות והמביכות קמעא של מנהל הטקס בפלשינג מדואו מר טום רינאלדי (Mr. Tom Rinaldi) למפסיד רוג'ר פדרר וגם למנצח נובאק דג'וקוביץ', אינן יכולות לקלקל את ההצגה ואת עוצמת החוויה הטלוויזיונית.

סוף הפוסט מס' 537. הועלה לאוויר ביום שני – 14 בספטמבר 2015.


תגובות

פוסט מס' 537. תיעוד ע"י המקור ולא בידי מתווך. רז שכניק ושלום חנוך. פַּרְשָנוּת עִיוֶוֶרת Off tube רוויית אשליות של ערוץ 55 בכבלים, כמו גם הפַּרְשָנוּת של העיתונות הכתובה שמוצפת במִשְאָלוֹת לֵב, בטרם ה- Tip off למשחק התבוסה בשלב שמינית הגמר באליפות אירופה בכדורסל ב- 13 בספטמבר 2015 ב-ליל / צרפת : איטליה – ישראל 52:82. פוסט מס' 537. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שני – 14 בספטמבר 2015. — אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>