פוסט מס' 478.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. האינטרנט איננו מוסד תקשורת פרוץ וגם לא אכסניית מידע שפתוחה למפרי חוק. גם עליו חלים זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

—————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 478 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 בפברואר 2015.

—————————————————————————————————-

פוסט מס' 478. זוטות (1). חברת החדשות המהוללת של ערוץ 10 היא יותר מטלוויזיה (1). היא שומרת סַף. פוסט מס' 478. כל הזכויות שמורות. 

טקסט תמונה : חורף 1983. הימים ההם – הזמן ההוא. עמדת השידור שלנו באולם הכדורסל של מכבי ר"ג בכפר המכבייה ברמת גן . זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : אורי לוי, יורם ארבל, גיורא צור, ואנוכי יואש אלרואי מנווט, עורך, מפיק, ומנהל את שידורי הספורט בארץ ובעולם עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : קיץ 1988. טורניר Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל) מתקיים במערב גרמניה. עמדת השידור של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ב- קלן בעת אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בגרמניה. משמאל, השדר יורם ארבל. מימין, השדר נסים קיוויתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם , "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019 , לכל המאוחר ב- 2020.

סדרת 13 הספרים היא מסת טלוויזיה שדנה בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה והנחייה באולפן הטלוויזיה ובשטח, ו- מהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים בעולם ובארץ. היא עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעמדות מפתח היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים כושלים ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 3 : ערוץ 1 הציבורי שוֹגֶה קָשוֹת כשהוא מפקיר את זירת הספורט הממלכתית לערוץ הנישה 55 בכבלים. ערוץ 1 צריך לעשות כל מאמץ טלוויזיוני כדי שהוא ישדר ישיר בלעדית את משחקי הגמר על גביע המדינה בכדורסל וכדורגל. זה התפקיד שלו. זאת זכותו וחובתו. בהיעדרו של ערוץ 1 היה זה ערוץ 55 בכבלים ששידר ישיר את זכייתה אמש (יום ראשון – 22 בפברואר 2015) של מכבי ת"א בגביע המדינה בכדורסל (בפעם ה- 42 בתולדותיה) ב- Arena הירושלמית לאחר שהביסה את הפועל ירושלים ללא תנאי 94 : 76 . ערוץ 55 בכבלים נהנה מזמן טלוויזיוני בלתי מוגבל ו- ייחד שעה של Pre Game Show בהובלת המנחה מאיה רונן ושני הפרשנים ארז אדלשטיין (מאמן נבחרת ישראל) ואלי סהר אולם הרייטינג שצבר כערוץ נישה , נמוך . רק % 7.7 . לצורך השוואה : "מאסטר שף" ששודרה במקביל בערוץ 2 צברה % 24.2 ואילו  "גב האומה" ששודרה במקביל בערוץ 10 השיגה מִדְרוּג שיא של עצמה % 18.0. ארז אדלשטיין הדומיננטי מאפיל לחלוטין על אלי סהר בשידור המקדים הארוך והופך אותו לבלתי חשוב ובלתי נחוץ . אולם כמאמן נבחרת ישראל הוא שרוי בין המֵצָרִים . מוטל עליו לפרשן גם את שחקני נבחרת ישראל המשחקים במכבי ת"א והפועל ירושלים ואשר סרים למרותו בתוקף תפקידו כמאמן לאומי. אין פלא שאותו ארז אדלשטיין מרעיף שוב ושוב שבחים על יוגב אוחיון, יותם הלפרין, וליאור אליהו ב- Pre Game Show. ברור שהוא לא מספר את כל האמת לצופי ערוץ 55 בכבלים. שלושת הכדורסלנים הישראליים הללו שהם גם שחקני הנבחרת הלאומית אינם כאלה איכותיים כפי שהוא מספר לצופיו, ובסך הכול לאחר שריקת הפתיחה הם נבלעים ונטמעים בגל האמריקניזציה ששוטף את הכדורסל הישראלי כבר שנים ארוכות. את הקפטן הישראלי החמוד של מכבי ת"א יוגב אוחיון הישראלי האותנטי היחיד במכבי ת"א מקדימה שורה ארוכה של שחקני כדורסל חיזוק אמריקניים : דווין סמית', בראיין ראנדל, ג'רמי פארגו, סילבן לנדסברג, ג'ו אלכסנדר, אלכס טיוס, ג'ייק כהן, ו- מארקז היינס. מאמן מכבי ת"א גיא גודס יכול להסתדר בקלות ללא יוגב אוחיון שמתברר שוב כי הוא קלעי מגוחך. כנ"ל לגבי שני הירושלמים הישראליים האפרוריים יותם הלפרין וליאור אליהו שמשתכרים יחדיו משהו סביב 1.500000 (מיליון וחצי) דולר בעונת משחקים אחת. ארז אדלשטיין הוא הפרשן הראשי של השַדָּר הראשי ניב רסקין אולם נמנע מלבַאֵר לציבור הצופים את פשר משחקם הבינוני, הצפוי, והמשעמם של יותם הלפרין וליאור אליהו שמאיישים את ההרכב של הפועל ירושלים ונמצאים על משטח המשחק כ- % 82.5 מזמן המשחק. התפוקה וההשפעה שלהם במשחק אֶמֶש התגלתה שוב ברגע המכריע כ- נטולת אימפאקט ומבשרת רעות לכדורסל הישראלי האותנטי.

טקסט תמונה : יום ראשון – 22 בפברואר 2015. ה- Arena בירושלים. מכבי ת"א מנצחת את הפועל ירושלים 94 : 76 במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל. צוות השידור של ערוץ 55 בכבלים, משמאל ניב רסקין, ארז אדלשטיין, ואלי סהר מראיין בתום ההתמודדות את המאמן הזוכה של מכבי ת"א גיא גודס (קיצוני מימין). ארז אדלשטיין שואב את סמכותו הטלוויזיונית כפרשן כדורסל גם מ- מוניטין ש- מעטר אותו כמאמן לאומי, מאמן נבחרת ישראל בכדורסל. הפרדוקס ש- מציב אותו בעת ובעונה אחת בכפל תפקידים וניגוד עניינים כפרשן לאומי וכמאמן לאומי, מפריע לו לספר לצופיו את כל האמת אודות הבינוניות המטרידה של שחקני הנבחרת שלו יוגב אוחיון, יותם הלפרין, וליאור אליהו. אין דבר כזה בעולם בו מאמן לאומי בכדורסל יישא במקביל בתפקיד גם של פרשן לאומי בטלוויזיה ויבקר את שחקניו קבל מאות אלפי צופי טלוויזיה. בלתי מתקבל על הדעת. ה- יו"ר של איגוד הכדורסל הדל והעני מר עמירם הלוי הוא הבוס הישיר של ארז אדלשטיין והוא ש- מאפשר את קיומו של הפרדוקס. הוא שוגה בכך שגיאה גדולה. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 55 בכבלים. באדיבות ערוץ 55 בכבלים).

בשנייה אחרונה של הרבע השלישי קלע מרקז היינס סל שלוש ממרחק של כ- 10 (עשרה) מטרים והעמיד את התוצאה על 73 : 55 לזכות מכבי ת"א . בימאי ניידת השידור של ערוץ 55 בכבלים לא טרח לשדר לצופיו הילוך חוזר של המהלך. למה…??? היעדרו של סופוקליס שחורציאניטיס (2.06 מ') שחקן כדורסל בעל מסה ענקית וסגנון משחק מגושם, מסורבל, ומכוער מהרכב מכבי ת"א אמש הפך אותה לקבוצה אתלטית יותר ומהירה הרבה יותר. ולכן גם מסוכנת יותר.

הערה 4 : צפיתי אמש (יום ראשון – 22 בפברואר 2015) שוב ב- "גב האומה" ו- השתכנעתי סופית . ליאור שליין שם בכיס הקטן את שותפיו ל- תוכנית  אורנה בנאי, גור אלפי (היסטרי, צעקן , שחקן קטן, וגם לא שנון), ועינב גלילי. הפער בינו לבינם גדול מידי ומחליש את "גב האומה" . ליאור שליין גונב לשלישייה את ההצגה בקלות ו- גם לאורחת נועה רוטמן. הפוליטיקאית האורחת אמש בתוכנית מירי רגב מהליכוד היא פיגורה בוטה והמונית שאין בה אפילו גרם אחד של שנינות. הופעתה ב- "גב האומה" מגוחכת. היא בעצמה בהתנהגות השוּק הוולגרית שלה ממוססת ומפוררת במו ידיה את דמותה הגסה. הפיגורה הזאת מי שמתיימרת להיות פוליטיקאית עַל הופכת בתוך שניות אחדות לגרוטסקה.

הערה 5 : אופורטוניזם. ב- 2 בנובמבר 2009 טען מר אריה מליניאק בבטאון "העין השביעית" כלהלן : "…השערורייה האמיתית היא לא כמה כתבות גנזו אלא המיליונים שהעביר הערוץ הציבורי למכבי ת"א…". מעניין שאת הטענה הזאת לא השמיע בפניי אריה מליניאק מעולם כל עוד שמרתי לו מקום על כֵּס פַּרְשָן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מדוע המתין אריה מליניאק כל כך הרבה שנים מאז הודח כדי להעלות את הטיעון המגוחך הזה של תשלום זכויות שידורים למכבי ת"א ? האם כל המנכ"לים לדורותיהם שמואל אלמוג ז"ל, יצחק לבני יבד"ל, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אריה מקל ומוטי קירשנבאום יבד"ל, ושוב אורי פורת ז"ל בקדנציה השנייה שלו, אלה שניהלו אותי ואנוכי טעינו לכל אורך הדרך ? אריה מליניאק היה פרשן כדורסל טוב שלי שאיננו מבין דבר בעסקי טלוויזיה ובתעשיית הטלוויזיה מהיבטי התוכן והטכנולוגיה . רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC שרשות השידור הישראלית כה רוצה להידמות לו משדרת ברציפות מזה יותר מ- 70 (שבעים) שנים שני אירועי ספורט בעלי מוניטין אך פרטיים לחלוטין כמו טורניר Wimbeldon בטניס בלונדון ומירוץ הסוסים "Grand National" בליוורפול. ה- BBC ראה בהם אובייקט שידור בעל ערך למשלם האגרה הבריטי והוציא עבורם מקופתו הציבורית בזמנו מידי שנה כ- 20.000000 (עשרים מיליון) דולר בעבור תשלום זכויות שידורים . התקשרות טלוויזיונית עסקית עם מועדון ו/או קבוצת ספורט פרטית מצליחה איננה בהכרח מִשְגֶה . רשת הטלוויזיה הציבורית האיטלקית RAI צעדה במשך שנות דוֹר שלובת זרוע עם מועדוני הכדורגל של מילאן ואינטר . TVE רשת הטלוויזיה הציבורית של ספרד שילבה זרוע עשרות שנים עם מועדון ריאל מדריד , ו- F3 / F2 הרשתות הציבוריות של צרפת השתלטו על טורניר הטניס Roland Gaross שהוא אירוע ספורט פרטי לכל דבר . מהיכן אני יודע את האינפורמציה הזאת ? פשוט הייתי שם ! דוגמאות כאלה בשידור הציבורי האירופי הן רבות מספור . תמיד צריך לזכור כי על השידור הציבורי באשר הוא המתמודד נכוחה מול השידור המסחרי מוטלת החובה להיות כל הזמן אטרקטיבי , מהימן , זריז , ראשוני , אם אפשר גם בלעדי , ובעל יושרה והוא לעולם איננו משוחרר מעול הרייטינג . השידור הטלוויזיוני הציבורי חייב לשאוף למצוינות. ל- צעידה שלובת זרוע עם המצוינות ועם המצוינים יש מחיר בדמות תשלום זכויות שידורים ותשלומי תמלוגים . אין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 צריכה לחלוק את המסך שלה שווה בשווה בין מועדוני הכדורסל של מכבי ת"א, גלבוע / גליל, אשדוד, נס ציונה, ראשל"צ, אילת , נהריה, הרצליה, הפועל ת"א, ומכבי חיפה וכו', רק מפני שמכנים אותה שידור ציבורי . רשות השידור וערוץ 1 אינם בג"צ ולא בית משפט ל- בוררות. הם ראשית דבר מוסדות שידור על כל המשתמע מכך.

הערה 6 : יאיר לפיד יו"ר מפלגת "יש עתיד" יודע היטב לדבר אך הרבה פחות לעשות . מדובר בשר אוצר כושל שמאשים עכשיו בכישלונו המר את ראש הממשלה בנימין נתניהו. תגיד לי מר יאיר לפיד, "מה אתה עושה צחוק…? לפתע נזכרת…? אם בנימין נתניהו היה ראש ממשלה כה כושל ולא מוצלח על פי דבריך, מדוע לא התפטרת מ- ממשלתו…?".

הערה 7 : אנוכי יושב מעת לעת במרפסת ביתי ברחוב אבן גבירול בתל אביב ומהרהר בגורלי ובמשנתו של קהלת בן דוד. אני יודע שאינני נחמד ולא מאיר פנים ועל כן תמה מדוע ציפור הברזל ש- בני רוזן ז"ל העניק לה חיים בוחרת כל פעם מחדש דווקא לנחות בגני באמצע הרחוב הראשי של העיר התל אביבית ליד הדקלים ובין המכוניות. הציפור היפה והגלמודה בעלת המקור הענק מתבוננת בי בעין גדולה וחדה ומקשיבה בטרם תפרוש כנפיים ותעוף. בני רוזן ז"ל הוא רב אומן מוכשר בלתי נשכח. ידיד נפש נערץ. הוא מת לפני כמה חודשים ונקבר בביתו במושבת כינרת . במהלך חייו העניק האיש היקר הזה חיים, אסתטיקה, ויופי לכל סביבה בה התגורר. זכרו לא ימוש מאתנו. רעייתי יעל ואנוכי נזכור אותו לעַד.

טקסט תמונה : פברואר 2015 . הצד המערבי של המרפסת בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. חלונות המרפסת סגורים. ציפור הברזל נחתה בגני ומקננת בין שדרת עצי הדקל ברחוב אבן גבירול ליד הצעצועים של נכדותיי הקטנות. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : פברואר 2015. הצד המערבי של המרפסת בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. החלונות נעולים. השמש במזרח מאירה בקרניה את ציפור הברזל שאך זה נחתה בגני מקננת בין שדרת עצי הדקל ברחוב אבן גבירול בתל אביב וליד הצעצועים של נכדותיי הקטנות. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : פברואר 2015. הצד המערבי של המרפסת בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. החלונות נעולים. צהריי יום סגריר. ציפור הברזל נחתה שוב בקן שלה ליד שדרת עצי הדקל ברחוב אבן גבירול בתל אביב ומקננת סמוך לצעצועים של נכדותיי הקטנות. (צילום פרופסור גור אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פוסט מס' 478. זוטות (1). חברת החדשות המהוללת של ערוץ 10 היא יותר מטלוויזיה (1). היא שומרת סף. פוסט מס' 478. כל הזכויות שמורות. 

תוכנית "המקור" של ערוץ 10 חשפה בשבוע שעבר (18 בפברואר 2015) באמצעות הכתב – חוקר איתי רום את השחיתות, הרמאות, והנוכלות שפשו מזה תקופה ארוכה בחברה לפיתוח השומרון (היו"ר שלה הוא גרשון מסיקה), והציגה את רביב דרוקר בעל הבית של "המקור" כעיתונאי עַל ואת חברת החדשות המהוללת של ערוץ 10 כשומרת סַף. איתי רום עשה עבודה עיתונאית טובה מאוד. כ- "גרון עמוק" של ערוץ 10 שימש בפנים גלויות יואל נוימן תושב יצהר וחבר לשעבר בוועד המנהל של החברה לפיתוח השומרון. מדובר במסמך טלוויזיוני מזעזע רווי שחיתות ורמאות (מוכחות) שמעמיד בסכנה עצומה את קיומה של החברה הישראלית ואת פוטנציאל כור ההיתוך שלה שנועד ליצור אינטגרציה בין הזרמים השונים בארץ.

כתבתו של אור הלר אודות "המסתערבים" ששודרה ב- 19 בפברואר 2015 בערוץ 10 הייתה מרתקת וגם בעייתית מפני שחשפה סודות צבאיים. אם חייל דובדבן מספר לכתב הצבאי של ערוץ 10 מר אור הלר On camera על ווידוא הריגה של ירי בן 5 (חמישה) כדורים לראשו של מחבל ושימוש בקליעים מחורצים (כדורי דום – דום) אל יתפלא הציבור הישראלי אם האויב המר ישתמש גם הוא בשיטת ווידוא הריגה כזאת בעת קרב מול חיילי צה"ל . היכן דובר צה"ל והיכן הצנזורה הצבאית…???

לפני שנות דוֹר. הימים ההם – הזמן ההוא. מוטי קירשנבאום היה כתב הטלוויזיה הראשון שעשה כתבה מרעישה אודות יחידות המסתערבים של "שמשון" ו- "דובדבן" בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 21 ביוני 1991.

ב- 1976 מינה ארנון צוקרמן את מוטי קירשנבאום למנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה במקומו של יצחק "צחי" שמעוני ז"ל לאחר הצלחתו הדרמטית בהפקת התוכנית "ניקוי ראש". ההילה הטלוויזיונית שנקשרה סביב מוטי קירשנבאום לאחר "ניקוי ראש" וההכרה בכִישרונו כ- מתעד דוקומנטארי רב גוני, סללה את הדרך בפניו לקבלת פרס ישראל לטלוויזיה. במוצאי חג העצמאות ה- 28, בחודש מאי 1976, העניקה מדינת ישראל למוטי קירשנבאום את הפרס היקר ביותר שהיא יכולה לתת לבניה.

טקסט תמונה : 1976. תמונה היסטורית שצולמה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זוהי מסיבת הסיום של שידור תוכנית הסטירה "ניקוי ראש" בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1976. התוכנית שודרה לראשונה ב- 1974 וירדה מהאוויר לעַד ב- 1976. היא הפכה מייד למופת טלוויזיוני ומודל לחיקוי. הנוכחים מתבוננים בהשתאות והערצה במוטי קירשנבאום יוצר והוגה התוכנית בגינה קיבל את פרס ישראל. בימאי סדרת התוכניות "ניקוי ראש" היה יעקב אסל. ארבעת הכותבים המוכשרים של ניקוי ראש" היו חנוך מרמרי, ב. מיכאל, אפרים סידון , וקובי ניב. להלן זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : חנוך מרמרי אחד מהכותבים המוכשרים של התוכנית, אדם לא מזוהה (מאחור), השחקן והחקיין טוביה צפיר, איש לא מזוהה, ענת אוּר – מרמרי אשתו של חנוך מרמרי, אדם לא מזוהה (מאחורי ענת אור – מרמרי), ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מוטי קירשנבאום, יז'י ביאלוֹק ז"ל מפקח תאורה בטלוויזיה, ויפתח גוטמן (בנו של הגיאולוג שמריהו גוטמן מקיבוץ נען). יושב במרכז (במעיל עוֹר) חצי מפניו מופנים למצלמה אפרים סידון עוד אחד מהכותבים המוצלחים של "ניקוי ראש". (באדיבות מוטי קירשנבאום וארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה מר מוטי קירשנבאום. 

הטריאומוויראט ארנון צוקרמן, דן שילון, ומוטי קירשנבאום יצר באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת טלוויזיה מזַן חדש. הייתה להנהגה הזאת השפעה גם על התפתחות שידורי הספורט . לאלכס גלעדי הייתה זכות גדולה לעבוד תחתיהם כמנהל מחלקת הספורט. ארנון צוקרמן זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הבנתי היטב את ערכם של שידורי הספורט הישירים הרלוואנטיים למשלם האגרה. אני עצמי הייתי אוהד ספורט קטן ולא צפיתי בהם אך הכרתי  בחשיבותם כנדבך במארג הכללי של השידור הציבורי". אחד ההישגים הגדולים של ארנון צוקרמן כמנהל טלוויזיה בתקופה ההיא ב- 1976 ושל מנהל התוכניות שלו מוטי קירשנבאום הייתה רכישת סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית הבריטית הנודעת “World in War“ (עולם במלחמה) שהפכה מייד ל- ”Event” בינלאומי בכל העולם. ערך והפיק אותה היהודי הבריטי ג'רמי אייזיקס תחת המטרייה הכספית של חברת הטלוויזיה הבריטית THAMES. ג'רמי אייזיקס הפך לימים להיות מנהל "Channel  4" הבריטי. 26 פרקי הסדרה הנודעת והאיכותית הביאו את סיפורה של מלחמת העולם ה- 2 ושודרו בהצלחה רבה במשך כחצי שנה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1976 ו- 1977. פַּס הקוֹל המקורי של שחקן הקולנוע רִיצָ'ארְד בֶּרְטוֹן הוּמַר בקריינות הבלתי נשכחת של קריינית רדיו "קול ישראל" גב' לאה פורת. לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב- 1977 רכשו ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום מג'רמי אייזיקס סדרה דוקומנטארית בריטית נוספת בת ארבעה פרקים, שנקראה, "הפתרון הסופי" (The Final Solution) ועסקה בהשמדת שישה מיליון יהודי אירופה ע"י המשטר הנאצי הגרמני.

1977 הייתה ללא ספק שנת שיא בהבנת חשיבות התיעוד, הדוקומנטאציה, והצורך בהקרנת סרטים דוקומנטאריים רלוואנטיים בלֵב ה- Prime time של השידור הציבורי. את זרי ההילה הזאת צריך לקשור לראשם של צוקרמן וקירשנבאום.

הסדרה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", עוסקת בהתפתחות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הישראלית והבינלאומית, אך הטקסט שהשפיע עלי יותר מכל ונחרת בזיכרוני לתמיד לא היה של איש משדרני הספורט, אלא דבריו של יהודי הונגרי אחד ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ שמספר למראיינו בצורה קורקטית ושלווה באחד הפרקים של "הפתרון הסופי" סיפור מספר שיער, "הייתי חבר באייזנץ קומנדו, הקבוצה שפינתה מידֵי יום ביומו את הגוויות הרבות מאולמות ההשמדה הענקיים באושוויץ לאחר שהורעלו בגז הציקלון B (ציאניד) לעבר הקרמטוריום-תנור שרפת הגוויות. משנכנסו המובלים לטבח במרמה ובהטעיה עירומים כביום היוולדם, נשים וגברים, זקנים וטַף למקלחות הדֶמֶה לצורך "חיטוי", ודלתות המבנה הוגפו ונסגרו הרמטית מאחוריהם , הופעל מנגנון ההרעלה וגז הציאניד הוחדר לחלל האוויר. לאיש לא היה סיכוי לשרוד. המוות לא היה מיידי אלא בחֶנֶק נוראי שנמשך דקות, עֶשֶר אולי רבע שעה. אולי עשרים דקות. החזקים מבין המושמדים טיפסו בכוח על כתפי החלשים לעבר תקרת אולם ההשמדה בניסיון למצוא למעלה עוד כמה מולקולות של חמצן אך גם להם זה לא עזר. בתוך מבנה ההשמדה פרצו זעקות אימה, זוועה, ושֶבֶר נוראיות, אך הן גוועו במהירות. במקום השתרר שקט נורא. כולם היו מתים", ואז במין שקט נפשי בנוֹן שלנטיות הוסיף המרואיין ואמר – שאל את מראיינו , "אתה יודע מדוע לא שמע אף אחד את הצעקות שהגיעו ללֵב השמיים ?", ומבלי להמתין השיב בעצמו לעצמו ולמראיין הבריטי, "מפני שאין שָם אף אחד".

בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", רואות אוֹר כ- 15000 תמונות ביניהן צילום אחד שהשפיע על דורנו ועלי יותר מכל והיה המשמעותי והחשוב ביותר בתקופתנו. התמונה שעיצבה את עולמי ונצרבה בזיכרוני יותר מכל מראה אחר לא הייתה תמונת ספורט. זה היה צילום של הילד היהודי הקטן והנפחד חסר כל הגנה בגטו ווארשה ב- 1943 במלחמת העולם ה- 2. בהיותו חסר אונים ומבט מבוהל בעיניו נכנע הילד היהודי ומרים את זרועותיו הקטנות אל מול קני הרובים של הקלגס הנאצי לאחר שהגטו נפל.

טקסט תמונה : מלחמת העולם ה- 2 . פולין . התיעוד והתמונה החשובים והמשמעותיים ביותר בדורנו. ילד יהודי רך בשנים וחסר כל הגנה מרים את ידיו לאות כניעה מול קני הרובים של הקלגסים הנאציים לאחר נפילת גטו ווארשה במלחמת העולם ה- 2. לעולם לא עוד. (באדיבות יגאל לוסין עורך הסדרה "עמוד האש").

ג'רמי אייזיקס שימש מורה דרך ליגאל לוסין אחד המתעדים הדגולים ביותר של השידור הציבורי . בעידן של ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום החל יגאל לוסין לתחקר, ליצור, לכתוב, ולערוך ב- 1981 את סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית המונומנטאלית "עמוד האש". יגאל לוסין ערך את סדרת המופת שלוֹ בת 19 הפרקים בעלות מינימאלית של כמיליון דולר. הסדרה "עמוד האֵש" זכתה להערכה רבה ורייטינג מדהים של כ- % 95 צפייה. הצלם יעקב "יענקלה" אייזנמן שימש מפיק הסדרה שהפכה מאוחר יותר גם לספר מפורסם, שנקרא על שמה, "עמוד האש" ותורגם לאנגלית “Pillar of Fire”.

טקסט תמונה : 1971. וושינגטון בירת ארה"ב. יגאל לוסין (מימין) כתב רדיו "קול ישראל" בארה"ב יחדיו עם חיים יבין (משמאל) כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארה"ב. יגאל לוסין הוא אחד המתעדים הדגולים בתולדות השידור הציבורי ברדיו ובטלוויזיה בכל הזמנים. איש תקשורת בלתי נשכח בעבורי. (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר יגאל לו­סין אחד מאנשי הטלוויזיה החשובים בתולדות רשות השידור בכל הזמנים יצר סטנדרט שידור מקצועי גבוה ביותר, והיה בעצם מורה דרך של רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשייה הדוקומנטארית, וגם של גדעון דרורי ז"ל, האיש שיצר, ביים, וערך בשנים 1997 – 1993 בעידודו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום את הסדרה הבלתי נשכחת "תקומה".

טקסט תמונה : גדעון דרורי ז"ל הבלתי נשכח. היה עורך הסדרה המונומנטלית "תקומה" (22 פרקים, כל פרק בן 50 דקות) ששודרה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מנובמבר 1997 עד מאי 1998. גדעון דרורי ז"ל וסדרת המופת שלוֹ זכו לשבחים רבים. גדעון דרורי ז"ל היה מפיק ועורך עתיר ידע שנחשב לאחד האישים החשובים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים. (התמונה באדיבות משפחת דרורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום עזב את הטלוויזיה ב- 1983 אך מעולם לא ניתק את הקשר עמה. נותרו לו שם מעריצים רבים. אגב, עד היום. משהתמנה אליעזר "גֵייזֶר" יערי בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת לעורך ומגיש ה- "יומן" שכר מייד את שירותיו של מוטי קירשנבאום ככתב ועיתונאי Free lancer. הוא עשה עסקה טובה.

שנת 1992 האירה פנים ליצחק רבין ז"ל שנבחר מחדש בהיותו בן 70 לראש ממשלה אך גם למוטי קירשנבאום ששב לזרועות רשות השידור כור מחצבתו. למרות ששהה מזה זמן רב מחוץ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והיה עכשיו איש תקשורת פרטי (מצליח) נשאר הערוץ הציבורי אכסניה טבעית לכתבותיו הדוקומנטאריות. הדבר סייע לקַבֵּע ולשָמֵר את כישרונו כמתעד טלוויזיה משגשג ובעל יכולות בתודעת הצופים. חודש ינואר של שנת 1992 היה גשום מאוד . בפעם הראשונה מאז 1950 ירד שֶלֶג בתל אביב וחיפה. מדינת ישראל מַלְאָה מי גשמים . אגם הכינרת איים להציף את קיבוצי הסביבה. האחראים נדרשו לפתוח את סכר הירדן ולאפשר למים השוצפים לזרום דרומה אל ים המלח. נחלי איילון והירקון עלו על גדותיהם. גם נחל אשדוד ונחל שִקְמָה ואגם שִקמה ליד קיבוץ זיקים התמלאו במי גשמים. השיטפונות הקשים האלה הציפו את המדינה וסגרו את הכבישים. מזג האוויר הסגרירי השתלט על ישראל. חורף אמיתי. התושבים הסתגרו בבתיהם אבל לא מוטי קירשנבאום. הוא ארז את ציודו ויָצָא דרומה אל הטבע כדי לתעד את מראות החורֶף יחדיו עם הצלם הוותיק מאיר דיסקין בעבור המגזין "יוֹמָן" של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בדרכו חזרה מאגם שִקְמָה לירושלים הבחין מוטי קירשנבאום בתופעה מוזרה. הכביש הראשי ליד אשדוד המוביל לצפון המדינה נותר יָבֵש למרות הגשמים העזים אך העורק הראשי המקביל לוֹ הנמתח מצפון לדרום החל לעלות על גדותיו וטבע במים . מוטי קרישנבאום לא היסס. הוא הוריד את המצלמה ופקד על מאיר דיסקין לארוב לפיתיון . "כדי לעקוף את השיטפון היה על הנהגים לבצע עיקוף של כ- 60 ק"מ. הנהג הישראלי לא בנוי לעיקופים ותכנון ארוך טווח . הוא עובד על קיצורים ואִלתורים", סיפר לי את מה שאמר לצלם שלוֹ והוסיף, "זה היה רק עניין של זמן עד שהטֶרֶף ייפול לידינו". השמיים השחורים המטירו גשמי זעף כל העֵת והיה גם קר מאוד . כתבים אחרים היו אולי נוטשים את המערכה ושבים הביתה אך מוטי קירשנבאום ומאיר דיסקין ניצבו שם בסבלנות ליד השלולית הענקית שהציפה את הכביש ממתינים לסיפורם. המתעד הדָגוּל לא טעה בשיקוליו. נפל לידיו אירוע דרמטי והוא לא החמיץ אותו. הכתב והצלם אומנם נרטבו כהוגן בעת ההמתנה במזג האוויר הקשה אך בדיעבד זה השתלם להם מפני שעד מהרה הופיעה משאית גדולה שנהגה לא עשה חשבון לגשם הזִלעפות. מכוניתו נלכדה מייד בשלולית הענקית שהפכה לאגם ונתקעה. המנוע כבה. המים עלו ועלו והמשאית שקעה ושקעה. הנהג אובד העצות טיפס על גג הקבינה של מכוניתו הטובעת. זה קרה ממש ליד אשדוד. רגע לפני שהנהג שוקע במים וטובע בעצמו הוא חוּלץ מגג הקבינה של מכוניתו ע"י הליקופטר שהוזעק למקום והביא אותו למקום מבטחים.

מעניין וגם מדהים. באותו הרגע ההוא של שיא החורף הגשום והסוער רק מוטי קירשנבאום עם צוות הצילום שלוֹ ניצבו שָם במזג האוויר הסגרירי והגָשוּם מאוד. העין העיתונאית הרגישה שלו תפשה את הסיפור במלואו. האם הגיע למקום טביעת המשאית באקראי ? התשובה לכך איננה חשובה. ה- Timing והמזל הולכים עם הטובים. הוא היה ברגע הנכון במקום הנכון. הכתבה האיכותית הבלתי רגילה הזאת שודרה בערב שישי במגזין ב- "יומן" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאליעזר יערי שימש עורכו ומגישו. אליעזר יערי עשה עסקה טובה והיה בר מזל שהיה לו כתב פְרִי לָאנְסֶר ברמתו של מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום בעל טביעת העין וניסיון שהיה כבר שנים מחוץ לרשות השידור ניווט כקפטן באמצעות הכתבות שלוֹ את אחת מספינות הדגל של ערוץ הטלוויזיה הציבורי, וגנב את ההצגה. הוא אומנם לא היה לבדו, היו ל- "יומן" עוד כמה כתבים טובים אך לא ברמתו. איש לא התחרה בכישרון והיכולת שלו לספר סיפור באמצעות מצלמת הטלוויזיה.

בעֶרֶב שִישִי – 21 ביוני 1991, חשף מוטי קירשנבאום בכתבתו ב- "יומן" לראשונה את קיומן של יחידות המסתערבים של צה"ל, "שמשון" ו- "דובדבן", ואת דרך פעולתן ומִבצעיהן בשטחים . צה"ל פנה אל מוטי קירשנבאום (למרבה התדהמה לא אל הכתב הצבאי באותם הימים משֶה שְלוֹנְסְקִי) , וביקש ממנו לתעד את יכולתן המבצעית של יחידות העילית שלוֹ בשטחים. מוטי קירשנבאום התנה את עשיית הכתבה באפשרות להסתערֵב בעצמו יחד עם הצלם שלו צָ'ארְלִי שִטְרִית כדי להיות בעצמם בשטח ולצלֵם את פעולת חיילי צה"ל בדרך בלתי אמצעית מקרוב. שניהם גידלו זיפֵי זקן, התאפרו ולבשו בגדים בהתאם על מנת להיטמע כראוי בתוך האוכלוסייה בשטח . הם הפכו למסתערבים לכל דבר. כתבת "המסתערבים" של מוטי קירשנבאום ב- 1991 הייתה חשיפה מרתקת וסנסציונית, וסְקוּפּ עיתונאי – טלוויזיוני מקומי ובינלאומי מן המדרגה העליונה ביותר. מהגדולים ביותר ששוּדָר אי פעם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י כתב שכלל לא נמנה על שורותיה. הכתבה עוררה הדים עצומים בארץ ובעולם על דרכי פעולתו הסמויה של צה"ל בשטחים וממשלת ישראל כמעט עברה מהעולם בעקבות החשיפה והגילויים הדרמטיים. רשתות טלוויזיה בינלאומית רבות מיהרו לרכוש את הכתבה As is (כמו שהיא) לשידור ברשתות שלהן לרבות פס הקול האורגינאלי של הכתב. מוטי קירשנבאום היה אוצר בלום ל- "יומן" ולשידור הציבורי.

מוטי קירשנבאום נשאר אוהד השידור הציבורי אך כבר לא נמנה על שורותיו. הוא היה איש טלוויזיה עצמאי ופרטי. כתבת "המִסתערבים" שלוֹ העמידה בצֵל כבד ומביך באותם הימים את הכתב הצבאי מן השורה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באותם הימים משה שלונסקי, שנותר בידיים ריקות. נקֵל לשַעֵר מה הייתה תחושתו של משה שלונסקי בשעה שצפה באותו ערב שישי בכתבת "המסתערבים", מעשה ידיו של איש אחר שהיה בכלל אורח וכתב פרי לאנסר. כתבת "המסתערבים" של מוטי קירשנבאום עסקה בנושא צבאי "פֶּר אֶקְסַלָאנְס" שהיה בתחום הישיר של הדסק הצבאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ולרגע הטילה צֵל כבד על הכתב הצבאי שלה במקור מר משה שלונסקי. משה שלונסקי נראה מגוחך. צרכן הטלוויזיה באשר הוא מצפה שנושאים ספציפיים יטופלו ויוגשו לו באמצעות המומחים של הרשת כל אחד בתחומו המקצועי הקונקרטי. לא כל שכן כשמדובר בנושאים צבאיים – ביטחוניים רגישים ביותר. הציפייה היא שהנושאים המרכזיים מהסוג הזה יכוסו ויטופלו ע"י המומחה מספר אחת ברשת הטלוויזיה המופקד על תחום הדסק הצבאי. רבים ברשות השידור וגם מחוצה לה זקפו גבה ושאלו את עצמם כיצד ייתכן הדבר, והאם היה כאן משגה ניהולי וטעם לפגם. מדוע את הכתבה הצבאית – ביטחונית הזאת אודות "המסתערבים" עשה דווקא מוטי קירשנבאום ולא המומחה והכתב הצבאי משה שלונסקי. מי הם המקורות הביטחוניים של מוטי קירשנבאום שאִפשרו לו לחדור לליבת עשיית צה"ל בשטחים, לדלות פרטים ואיסוף של חומר מודיעיני סודי ורב ערך, ולהגיע למידע צבאי כל כך מסווג ורגיש עד כדי יצירת דוקומנט כה דרמטי ומסקרן. הדבר לא היה יכול לקרות לאלון בן דוד ואור הלר בערוץ 10, וגם לא לרוני דניאל בערוץ 2. וודאי לא לרוֹן בן – יִשָי בתקופה ששימֵש ככתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רוֹן בן – יִשָי לעולם לא היה מוותר ולא נותן לאיש לגזול ממנו את מטה לחמו. מוטי קירשנבאום פשוט גנב למשה שלונסקי את ההצגה והעמיד אותו לרגע בצֵל. הוא מוטי קירשנבאום גרף את כל הקופה הטלוויזיונית ו- האפיל על משה שלונסקי. הכתב הצבאי המקורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חטף סטירה לעֵין כל ובפרהסיה, ויצא חבול ו- מובס מהעניין. מערכת חטיבת החדשות כולה מהשיקולים שלה אפשרה למוטי קירשנבאום להתבלט על חשבון משה שלונסקי ו- הפכה את הכתב הצבאי שלה לחוכא ואיטלולא ולעיתונאי פתטי.

טקסט תמונה : קיץ  1969. רון בן ישי בתחילת הקריירה שלו ככתב צבאי אמיץ ונערץ בטלוויזיה הישראלית. מאוחר יותר הפך למפקד תחנת הרדיו של גלי צה"ל. הייתה לי הערכה עצומה לסוג העיתונאות של רון בן ישי ולדבקות במשימה שלו. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לעולם לא היה יכול לקרות מצב דומה אצלי בחטיבת הספורט בו הייתי מאפשר לשַדָּר פרי לאנסר ליטוֹל לעצמו את המיקרופון על חשבונו של מאיר איינשטיין או יורם ארבל באירוע ספורט נחשק . אהוד יערי הכתב לענייני ערבים במשך שנים רבות בשידור הציבורי הציע לי לא אחת את עצמו כשַדָּר של משחק מרכזי בכדורגל. תשובתי הייתה תמיד אחת, "חפש את החברים שלך".

במבט היסטורי מרוֹם או טו טו 80 שנותיי ניתן לקבוע כי מוטי קירשנבאום היה בעת ובעונה אחת מדען טלוויזיה, אסטרטג ואיש חזון, אמן ואיש רוח, וגם איש מעשה. כִּישרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום בלט מבראשית מאז הצטרף אליה ב- 1968 . גם לא היה ספק באינטגריטי הציבורי שלוֹ. כעבור 10 שנים ממתן הריאיון לשַרִית יִשַי מונה ב- 1993 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ע"י שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ובתמיכתו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל. מוטי קירשנבאום בנו של בעל חנות נעליים מנתניה היה המנכ"ל הטוב ביותר בשידור הציבורי של מדינת ישראל מאז ומעולם. ההיסטוריה של רשות השידור מתעתעת ומלאה תהפוכות. לפעמים בלתי צפויות. לאחר מלחמת "שלום הגליל" ב- 1982, נטל מוטי קירשנבאום שנת חופשה מאוֹנֶס ללא תשלום וניסה בהצלחה את כוחו בהפקת ובימוי סטירה בתיאטרון מסחרי. מוטי קירשנבאום לא נטש מרצונו החופשי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא עזב מפני שהמנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל ייבש אותו בזמנו על ספסל המחליפים. יוסף "טומי" לפיד ראה במוטי קירשנבאום שמאלן טורדן בלתי חיוני למערכת . מוטי קירשנבאום לא העריך את יוסף "טומי" לפיד ומיהר להכריז בתקופה ההיא בימי חופשתו מהטלוויזיה, "יָמָיו של טומי לפיד ברשות השידור ספוּרים". מפני שנחשב לאוּרִים ותֻּמים בעיני ציבור עובדים גדול בטלוויזיה הישראלית הציבורית התייחסו רבים לדבריו של מוטי קירשנבאום כאל נבואה, אך היא לא התגשמה ולא עמדה במבחן המציאות. יוסף "טומי" לפיד האריך ימים ברשות השידור והשלים קדנציית ניהול מלאה בת חמש שנים. הוא הוחלף ב- 1 באפריל 1984 ע"י המנכ"ל הבא אורי פורת ז"ל.

הורתה של הטלוויזיה הציבורית היא פוליטית מקדמת דנה. רשות השידור נולדה פוליטית. היא הייתה כזאת לפני הופעתו של יוסף "טומי" לפיד ברשות ונשארה כזאת גם אחריו. מי שיער לעצמו כי תשע שנים לאחר לכתו של יוסף "טומי" לפיד יתמנה מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור על פי אותם העקרונות הישנים שמכתיבים נפתולי הפוליטיקה הישראלית ואשר הביאו למינויו של יוסף "טומי" לפיד. זה היה אותו מוטי קירשנבאום האיש שאמר בשעתו כי, "טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש". הצבתו של מוטי קירשנבאום ע"י ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל (היה גם שר הביטחון) ועל פי המלצתה של שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל בפסגת השידור הציבורי והפקדת רשות השידור בידיו באפריל 1993 הוא אפילוג פוליטי דרמטי ומרתק. במידה מסוימת הוא סוגר מעגל מטמורפוזי שעברה רשות השידור מאז אסון מינכן 1972. הפקדת רשות השידור בידיו של מוטי קירשנבאום מבניה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא נקודת מפנה היסטורית וחשובה אולי יותר ממינויים של מנכ"לים אחרים לאותו התפקיד. ב- 1 באפריל 1989 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר את אריה מֶקֶל למנכ"ל רשות השידור. אריה מקל איש משרד החוץ הצטנע וסיפר לי בחוש ההומור שלו כלהלן : "אמרתי לממנה שלי, תשמע אדוני ראש הממשלה יצחק שמיר אתה מטיל עלי לנהל רשת שידור שכוללת בתוכה אלפי עובדים בטלוויזיה וברדיו בעוד ניסיון הניהול שלי מוגבל למזכירה שולחן, וכיסא", והוסיף, "יצחק שמיר לא חשב פעמיים וענה לי, "…אריה מֶקֶל מה אתה חושב, גם אני לא ניהלתי כלום לפני שהטילו עלי לנהל את המדינה. ממה אתה מפחד. לך לנהל את רשות השידור לחמש שנים…". אריה מקל העיד בפניי על עצמו : "אי אפשר היה להשיב תשובה שלילית לראש הממשלה". אריה מקל שימש מנכ"ל רשות השידור במשך ארבע שנים מ- 12 באפריל 1989 עד 18 באפריל 1993. במקומו התמנה לתפקיד הרם מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום.

סוף הפוסט מס' 478. הועלה לאוויר ביום ראשון – 22 בפברואר 2015. כרל הזכויות שמורות לחוקר ולמחבר יואש אלרואי.