פוסט מס' 536. 1. החילוץ ההירואי של 100 חטופי מטוס "סבנה" ב- 9 במאי 1972 בשדה התעופה לוד בישראל (נחטפו בידי 4 מחבלים ומחבלות מארגון הטרור "ספטמבר השחור") שביצעה סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק מול חילוץ כושל ומַר של תשעת הספורטאים הישראליים החטופים ב- 5 בספטמבר 1972 בעת אולימפיאדת מינכן 72' בשדה התעופה "פירסטנפלדברוק" ע"י משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר (י"א ספורטאים ישראליים נחטפו ונרצחו ע"י 8 מחבלים מארגון "ספטמבר השחור". 2. מאמני הנבחרות הלאומיות של ישראל בכדורסל וכדורגל מר ארז אדלשטיין ומר אלי גוטמן בספטמבר 2015, מנקודת מבטן של מצלמות ערוץ 55 בכבלים וערוץ 1. פוסט מס' 536. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי בערב – 9 בספטמבר 2015.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פִּרְסוּם אִישִי.

הערה 3 : תוכנת ה- WordPress שבה ומעדכנת את עצמה ואת הטקסטים בפוסטים המאוחרים בבלוג.

—————————————————————————————————— 

פוסט חדש מס' 536: הועלה לאוויר ביום רביעי בערב – 9 בספטמבר 2015.

——————————————————————————————————

1. החילוץ ההירואי של 100 חטופי מטוס "סבנה" ב- 9 במאי 1972 בשדה התעופה לוד בישראל (נחטפו בידי 4 מחבלים ומחבלות מארגון הטרור "ספטמבר השחור") שביצעה סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק מול חילוץ כושל ומַר של תשעת הספורטאים הישראליים החטופים ב- 5 בספטמבר 1972 בעת אולימפיאדת מינכן 72' בשדה התעופה "פירסטנפלדברוק" ע"י משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר (י"א ספורטאים ישראליים נחטפו ונרצחו ע"י 8 מחבלים מארגון "ספטמבר השחור"). 2. מאמני הנבחרות הלאומיות של ישראל בכדורסל וכדורגל מר ארז אדלשטיין ומר אלי גוטמן בספטמבר 2015, מנקודת מבטן של מצלמות ערוץ 55 בכבלים וערוץ 1. פוסט מס' 536. כל הזכויות שמורות.

פוסט מס' 536 הועלה לאוויר ביום רביעי – 9 בספטמבר 2015.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- 2002 הייתה גם זאת שהדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו זאת בחודש מאי של 2005. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. סדרת 13 הספרים רחבת ההיקף הדנה ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא מסת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884 (מאז ימיו של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני Paul Nipkow), כלכלה טלוויזיונית, מו"מ וזכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור Play by play, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. לצורך כתיבת הסדרה ראיינתי כ- 2200 (אלפיים ומאתיים) אנשים אולי יותר בעולם ובארץ. הסדרה עבת כרס מפני שהיא כוללת בתוכה מלבד הכתיבה שלי עשרות אלפי תמונות + מסמכים אותנטיים + קטעי עיתונות וכמובן תיעוד מפורט של אותם כ- 2200 אנשי תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ שניאותו למסור לי את עדותם ולסקור עמי את ההיסטוריה של הטלוויזיה שהם היו חלק ממנה. להיסטוריה הטלוויזיונית הזאת יש תכונה סלקטיבית. חלק מהאנשים שעמם דיברתי היא מציבה בראש הרשימה. לחלק היא מייעדת מקום באמצעיתה. ולא מעט אחרים שניצבו בעבר בעמדות מפתח, גם בעלי יתרונות עליונים, היא מותירה בירכתיים משום שהתברר כי היו אנשים רברבנים, כושלים, ולכן לא חשובים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 4 : סרט הדוקו – דרמה "סבנה" הוא יצירה טלוויזיונית בלתי שגרתית, מעניינת, ומרתקת של הבימאי רני סער והתסריטאי משה זונדר. שודר אמש (יום שלישי – 8 בספטמבר 2015) בערוץ 2 אצל הזכיינית "קשת". 

ישבנו בני ביתי ואנוכי דבוקים ל- "קשת" וצפינו בעניין רב ובסקרנות ב- "סבנה" יצירה טלוויזיונית לא שגרתית ומרתקת של הבימאי רני סער והתסריטאי משה זונדר. לא הפסדנו אפילו Frame אחד. רני סער ומשה זונדר ראויים להערכה רבה ביותר וליישר כוח (!). כמו כן ראוי להערכה מר איתי שטרן שהביא ב- "גלריה" של עיתון "הארץ" (יום שלישי – 8 בספטמבר 2015) פוסט מצוין רחב היקף ומפורט וכתוב היטב "לקרוא תיגר על הסיירת" אודות היצירה הטלוויזיונית האותנטית "סבנה" בטרם ההקרנה בערוץ 2. רני סער ומשה זונדר מגיע לכם ברכת כל הכבוד על התחקיר היסודי והעמוק, על זוויות ההתבוננות המקוריות, שילוב נכון ומרתק בין ה- Film התיעודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהיממה היא של ה- 9 / 8 במאי 1972 שהסתיים בחילוץ הירואי של 100 הנוסעים החטופים בביצוע של סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק מידיהם של ארבעה מחבלים מארגון "ספטמבר השחור", לבין השחזורים ע"י שחקני טלוויזיה / קולנוע מקצועיים, וכן עריכת ראיונות וסגירת מעגל 43 שנים אחרי פרשת "סבנה" עם המעורבים בפרשת החטיפה ההיא של מטוס "סבנה" כמו עם מפקד סיירת מטכ"ל אהוד ברק, קצין בסיירת מטכ"ל בנימין נתניהו, קצין בסיירת מטכ"ל דני יתום, שר התחבורה דאז שמעון פרס, אחת המחבלות שהשתתפה בחטיפה תרז האלסה ערבייה מעכו (היום תושבת ירדן) וכן הלאה. מרב ההערכה לכם (!). מרתק ו- מעניין ביותר (!).

רני סער ומשה זונדר, יצירת הטלוויזיה המרתקת שלכם "סבנה", לקחה אותי בבת אחת ארבעה חודשים מאוחר יותר ליום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972, לאסון אולימפיאדת מינכן 72', בו נרצחו י"א ספורטאים ישראליים חסרי כל מגן על אדמת גרמניה. פרשת חטיפת 100 נוסעי "סבנה" נטולי כל הגנה ע"י ארבעה מחבלים מארגון "ספטמבר השחור", עוררה מחדש את פרשת האבטחה הגרמנית המינימאלית שלא הייתה בכפר האולימפי במינכן 72' בעת חטיפת 11 הספורטאים הישראליים ורציחת שניים מהם (מוני ווינברג ז"ל ויוסף רומנו ז"ל) ע"י שמונה מחבלים אף הם מארגון הטרור של "ספטמבר השחור". שוב צפו הזיכרונות אודות ניסיון חילוץ עלוב, כושל, וחובבני של משטרת מינכן את הספורטאים החטופים שלנו בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" המרוחק כ- 23 ק"מ ממינכן מידיהם של קבוצת שמונה מחבלים מזוינת ברובי קלצ'ניקוב ורימוני רֶסֶס מארגון "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוּטִיף "עִיסָא" עָפִיף. לפתע נזכרתי בראש המוסד צבי זמיר וראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן עמם שוחחתי ואותם תחקרתי אודות הרצח והטבח במינכן 1972. שניהם היו נוכחים על המרפסת הגבוהה במבנה ההוא בשדה התעופה ב- פירסטנפלדברוק בעת ניסיון ההצלה העלוב, היכן שהסתתרו צלפי משטרת מינכן, והם שהיו אמורים לחסל את שמונת המחבלים בראשות מפקדם לוטיף עיסא אפיף ונכשלו כישלון מַר. שניהם צבי זמיר ו- וויקטור כהן היו עדים מקרוב יחדיו עם קבוצת המו"מ הגרמנית (בראשות שר הפנים הפדראלי האנס פרידריך גנשר, שר הפנים של ממשלת באוואריה ברונו מרק, שר ההגנה בממשלת באוואריה פרנץ יוזף שטראוס, ומפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר) לניסיון החילוץ הרשלני והכושל שהסתיים ברציחתם של 9 בני הערובה הישראליים ע"י מחבלי "ספטמבר השחור" כשהם יושבים כפותים בידיהם ורגליהם חסרי כל הגנה בתוך שני המסוקים של משטרת מינכן.

תזכורת מהימים ההם (1) : "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". כרוניקה של רֶצַח וטֶבַח ידועה מראש (ל- צד אחד בלבד) של 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72'. שליש מהמשלחת האולימפית של ישראל למינכן 72' חוזר הביתה בארונות מתים.

לא הייתי רשאי להתעלם מהציווי התנ"כי בספר דְבָרִים פרק כ"ה פסוק י"ז :

AMALEK 1

לא יכולתי להתעלם מבקשת המשורר בספר תהילים פרק צ"ד פסוק א' :

AMALEK 2המחקר והכתיבה אודות האירוע "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" ארכו יותר מעשור שנים בין 2000 ל- 2010. הם בעצם טרם הסתיימו. לצורך המחקר ראיינתי עשרות רבות של אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם. אני מבקש להדגיש כי הסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" נחקרת ונכתבת על ידי בעיקר מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בארץ ובעולם ומזווית הראייה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית האדירה בכללה. אולם בנוגע לטרילוגיה הזאת אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הסיפור שונה לחלוטין. לא ידעתי, לא שיערתי, ולא חשבתי כי המחקר והכתיבה שלי יתפרסו על פני עשור. לקח לי שנים להגיע לכל מיני מקורות בעיקר בגרמניה כדי לאסוף מידע ועל מנת לאמת ולהצליב אותו עם אותה האינפורמציה שהגיעה לאוזניי ממקורות אחרים. זאת עבודת פסיפס שדורשת סבלנות רבה ונשיכת שפתיים. עשור שנים חקרתי, כתבתי, ובכיתי. אתה עוקב וחוקר טרגדיה נוראית של כרוניקה של רצח וטבח ידועה מראש לצד אחד בלבד, בה 11 ספורטאים ישראליים תמימים מובלים אל מותם חשופים ללא כלי מגן בידיים אָזוּקוֹת ורגליים קשורות על אדמת גרמניה. שליש מהמשלחת האולימפית הישראלית המנכן 72' חזר הביתה בארונות מתים. לא כולם מסכימים להיחקר ולדבר. בארץ וגם בחו"ל, בעיקר בגרמניה. רובם לא שיתפו פעולה אז וגם אינם משתפים פעולה היום.

טקסט מסמך : במשך עשור שנים בין 2000 ל- 2010 חקרתי ותחקרתי את אסון הדמים של אולימפיאדת מינכן 1972. בעת המחקר ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא. המחקר היסודי סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפניכם עכשיו. זהו השער הקדמי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", שקרוי : "ההכנות". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : במשך עשור שנים בין 2000 ל- 2010 חקרתי ותחקרתי את אסון הדמים של אולימפיאדת מינכן 1972. בעת המחקר ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא. המחקר היסודי סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפניכם עכשיו. זהו השער האחורי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", הקרוי, "ההכנות". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : במשך עשור שנים בין 2000 ל- 2010 חקרתי ותחקרתי את אסון הדמים של אולימפיאדת מינכן 1972. בעת המחקר ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא. המחקר היסודי סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפניכם עכשיו. זהו השער הקדמי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת דמים – מינכן 1972", הקרוי : "הרצח והטבח". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : במשך עשור שנים בין 2000 ל- 2010 חקרתי ותחקרתי את אסון הדמים של אולימפיאדת מינכן 1972. בעת המחקר ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא. המחקר היסודי סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפניכם עכשיו. זהו השער האחורי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", הקרוי, "הרצח והטבח". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : במשך עשור שנים בין 2000 ל- 2010 חקרתי ותחקרתי את אסון הדמים של אולימפיאדת מינכן 1972. בעת המחקר ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא. המחקר היסודי סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפניכם עכשיו. זהו השער הקדמי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", הקרוי, "מטמורפוזה". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך :  במשך עשור שנים בין 2000 ל- 2010 חקרתי ותחקרתי את אסון הדמים של אולימפיאדת מינכן 1972. בעת המחקר ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא. המחקר היסודי סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפניכם עכשיו. זהו השער אחורי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "מטמורפוזה". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (Deutsche Olympic Zentrum) ששימשה Host broadcaster היא שהפיקה את הסיגנל הבינלאומי של אולימפיאדת מינכן 1972 בהצטיינות רבה (מטעמן של שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF). הקבוצה המצטיינת הזאת עשתה עבודה פנטסטית בכל תחומי הטלוויזיה של תכנון ומחשבה, הפקה, צילום, שידור, ועריכה, ומתן שירותים מצוינים ל- 75 רשתות טלוויזיה בינלאומיות שהתארחו במינכן 72' וכיסו את המשחקים עבור מדינותיהן. קבוצת ההפקה של DOZ בראשות ארבעת האישים הוֹרְסְט זָיְיפָארְת, אוּלִי ווֹלְטֶרְס, רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה, ואוּלְרִיךְ בְּרָאוּן כללה בתוכה 3000 (שלושת אלפים) מומחים ומהנדסים. לזכותה צריך לומר עוד דבר : היא ייצרה ב- 1972 את תמונת הטלוויזיה החדה, הברורה, והאיכותית ביותר (מבחינה טכנולוגית) בשיטת צבע הקרויה PAL B ומכילה 625 קווים. שיטת צבע שנראתה הטובה ביותר בתעשייה הטלוויזיה הבינלאומית. תמונת הטלוויזיה הגרמנית ב- 1972 עלתה לאין ערוך ולאין שיעור על תמונת הטלוויזיה האמריקנית ששודרה בשיטת צבע של NTSC בעלת 525 קווים ועל התמונה שהפיקה הטלוויזיה הצרפתית בשיטת צבע של SECAM בעלת 625 קווים. עולם הטלוויזיה הצדיע ל- DOZ וגם לוועדה המארגנת הגרמנית בראשותם של ד"ר ווילי דאומה ופרופסור וולטר טרוגר. גם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים הופתענו מחדות התמונה שהגיעה אלינו מתחנת הקרקע הגרמנית לתקשורת לוויינים ב- Raisting, נישאה על הטראנספונדרים של לוויין ה- Primary האטלנטי שמשייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק"מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה, נחתה בעמק האלה בואכה אל תחנת הממסר "איתנים" בהרי יהודה, ומשם נותבה לאולפנים בירושלים. שידרנו אומנם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1972 בשחור / לבן אך אף פעם לא ראינו עד אז תמונת טלוויזיה כה ברורה ובטיב שכזה, וסיגנל נקי לחלוטין ללא הפרעות למרות שהוא עובר כמה צמתים וכברת דרך ענקית שכזאת. תמונת Video באיכות ש- DOZ הפיקה אז ראיתי בפעם הבאה רק ב- בואנוס איירס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978.

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 התגמד הכל מול הרצח והטבח ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן ובשדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק". מאמן קבוצת המתאבקים משה "מוני" וויינברג ז"ל ומרים המשקולות יוסף רומנו ז"ל נרצחו ברחוב קונולי 31. תשעת הנותרים התאבק מרק סלאבין ז"ל, המתאבק אליעזר חלפין ז"ל, מאמן הקלעים קהת שור ז"ל, מאמן הסייפים אנדרה שפיצר ז"ל, מאמנה של אסתר שחמורוב עמיצור שפירא ז"ל, מרים המשקולות דוד ברגר ז"ל, מרים המשקולות זאב פרידמן ז"ל, השופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד ז"ל, והשופט הבינלאומי בהרמת משקולות יעקב שפרינגר ז"ל נרצחו בשדה התעופה הצבאי הגרמני "פירסטנפלדברוק" (היה מרוחק כ- 23 ק"מ מהכפר האולימפי של מינכן). בנקודת הזמן הזאת הופכת אולימפיאדת מינכן 1972 ל- "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" והטרילוגיה מקבלת תפנית חדה וחריפה. היא איננה עוסקת עוד רק במדע הטלוויזיה. שאבתי מידע בפגישותיי הרבות עם כל מיני אישים במסגרת כינוסים של מנהלי חטיבות הספורט באיגוד השידור האירופי ה- EBU שנערכו במקום מושבו בג'נבה וגם בערים אחרות באירופה. ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שמפקדתו המבצעית והטכנית ממוקמת בג'נבה, קיים באורח קבע ובאופן שיטתי בעת ששימשתי מנהל מחלקת הספורט שתי פגישות תכנון שנתיות בנות שלושה – ארבעה ימים כל אחת. בחודשים פברואר – מארס התקיימו הפגישות בג'נבה, ובחודשים ספטמבר – אוקטובר הן נערכו בערים שונות באירופה, כשהמארחת היא רשת הטלוויזיה המקומית. העדויות היו Off the record. ליקטתי אינפורמציה בפגישות שערכתי עם כל מיני אישים גם בעת מבצעי שידור בינלאומיים בהשתתפות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהם נטלתי חלק ושהיתי בחו"ל, בעיקר באלה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 (שנתיים לאחר אסון מינכן 72' שם הצהירו בפניי אנשי הסָאוָואק האיראני במלון "אינטרקונטיננטל" בו התגוררנו בטהראן, בגאווה : "מינכן שנייה לא תהיה כאן"), באולימפיאדת מונטריאול 1976, ובמונדיאל ארגנטינה 1978. העדויות לא הוקלטו. הן נמסרו לי בשיחות אישיות. ב- 1990 נפלה חומת ברלין והגוש הקומוניסטי של מזרח אירופה התמוטט. מסך הברזל קרס ועמו גם איגוד השידור המזרח אירופי הקומוניסטי הקרוי OIRT ואשר מקביל ל- EBU המערב אירופי (ראשי התיבות של OIRT הן Organization Intervision Radio and Television), אך הוא היה הרבה יותר קטן והרבה יותר עני ודַל. רשתות הטלוויזיה הציבוריות של רוסיה, מזרח גרמניה, בולגריה, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה, ופולין חברו ל- EBU. במארס 1991 טסתי שוב בשליחות רשות השידור לג'נבה. ניתנה לי הזדמנות להיפגש ולשוחח בפעם הראשונה עם אנשי הטלוויזיה של DDR לשעבר, הלא היא מדינת מזרח גרמניה. השיחות עימם היו מעניינות. כעיתונאי אתה למד על הדרך שבה הטלוויזיה המזרח גרמנית סייעה באופן שיטתי ובצורה מחושבת ומדעית במשך שנים רבות למשטר הטוטליטארי – קומוניסטי לזהות לציבור שלו את הספורטאים והספורטאיות כבני אֵלִים. העולם הדמוקרטי והחופשי ראה במזרח גרמניה מושבת חסות קומוניסטית בת חלוף של ברה"מ. המדינה הגרמנית האמיתית הייתה מערב גרמניה. היה זה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית וולטר אולבריכט שהגה כבר בשנות ה- 60 של המאה שעברה את הסלוגן הפוליטי – ספורטיבי הידוע שלו שנועד לצקת את קיומה ותודעתה המדינית של מזרח גרמניה בקרב אומות העולם כלהלן : "מדליית זהב אולימפית אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומטיים . אתה צריך לעמוד רק פעם אחת על דוכן מס' 1 של הפודיום. ההמנון המזרח גרמני ינוגן והדגל של המדינה יתנוסס בראש התורן. ומה שחשוב – במראה הזה ייצפו מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם. לכן עשה זאת שוב ושוב בסיועה של הטלוויזיה המקומית והבינלאומית עד שהעולם יאמין כי אתה קיים". מאנשי DDR לשעבר שמעתי כמה עובדות חדשות שנוגעות לאסון מינכן 72' מנקודת מבטה של הטלוויזיה המזרח גרמנית. ושמעתי מהם עוד דבר : "האסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג היה מופת לנוער האמריקני בזמנו – השחיינית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר שימשה מופת לנוער המזרח גרמני שלנו לאחר אולימפיאדת מונטריאול 1976". קורנליה אנדר הייתה אחת מכמה אלפי ספורטאים מזרח גרמניים שהגשימו את חזונו הפוליטי – ספורטיבי של וולטר אולבריכט. היא זכתה בארבע מדליות זהב בשחייה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ובריטואל הטקס האולימפי שנילווה להענקת המדליות למנצחים. קורנליה אנדר ניצבה על הפודיום האולימפי מס' 1 במונטריאול 76' ארבע פעמים. היא, ההמנון שלה, והדגל המזרח גרמני נחשפו בארבעת הטקסים ע"י קבוצת ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization) מיְסוֹדָה של רשת הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC לאורך זמן מצטבר בן רבע שעה בלבד. 15 דקות של תהילה טלוויזיונית בינלאומית הספיקו כדי להזכיר לציבור כי מזרח גרמניה איננה מדינה בת חלוף. מזרח גרמניה מדינה ספרטאנית בת 15000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים זכתה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ב- 90 מדליות אולימפיות. 40 מתוכן מזהב.  

התחלתי להעלות על הכתב את המחקר הזה אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 רק בתום אולימפיאדת סידני 2000. שבתי לירושלים לאחר שהות של חודש בסידני ותקתקתי על המקלדת שלי את ראשי הפרקים והסעיפים הראשיים. זה התפצל והסתעף. מחקר כזה איננו תם. חלפו מאז הטבח 43 (ארבעים ושלוש) שנים. עשרות רבות של אנשים מעידים ופורסים בפניי את עדותם אבל כבר לא כל כך זוכרים. אתה מדבר עם אותם אנשים פעם נוספת כעבור זמן והם סותרים משום מה בפרטים כאלה ואחרים את עדותם הקודמת. ראיתי בשעתו בערוץ 1 את ה- Ducodrama הגרמנית על שני חלקיה "מחלום לטרור" שהוקרנה באחריות המפיק ששי אפרתי. אתה מתוודע שוב לפרטים חדשים. אולם מאידך בדיוקו – דרמה הגרמנית חסרים פרטים שלי יש אותם ולהם אין. שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי הם אלה שהפיקו, ערכו, ושידרו את אירועי אולימפיאדת מינכן 1972, ושהו ב- IBC וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בעת הרצח והטבח. ראיינתי בזמנו בהרחבה את שני העיתונאים האלה שב- 1972 שימשו חונכים שלי. אולי יום אחד הם יואילו ויכתבו ספר משלהם וישפכו אור נוסף על הטרגדיה הנוראית שהתרחשה שָם לפני 43 שנים. באולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי כתב – עורך שלהם בירושלים לצדם של יאיר שטרן, יאיר אלוני, ועוזר ההפקה יואב פלג.

המחקר והכתיבה שלי הסתיימו פחות או יותר לאחר ששוחחתי וראיינתי באוקטובר 2009 את ראש המוסד צבי זמיר ואת ראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן (ראה בפוסטים הקודמים). אולם גם כיום צצים פרטים חדשים אודות המחדל הבאווארי – גרמני העלוב ב- 5 בספטמבר 1972 שהסתיים ברציחתם של 11 ספורטאים ישראליים חסרי כל הגנה על אדמת גרמניה. אני חייב לומר לציבור הקוראים של הבלוג הזה כי פגשתי שני אנשים מדהימים אם כי שונים לחלוטין באופיים. צבי זמיר מאופק, רשמי, ובמידה רבה עדיין סגור. וויקטור כהן הרבה יותר פתוח ממנו. המושג "מדהים" כולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, צניעות וענווה, דבקות במשימה ללא פשרות וחתירה ללא ליאות למען השגתה, ידע מקצועי, והישגים פנטסטיים מקצועיים בקריירה שלהם. הערה : ראש המוסד צבי זמיר הוציא ב- 2011 ספר מרתק בן 251 עמודים "בעיניים פקוחות" יחדיו עם גב' אפרת מס. הספר יצא לאור בהוצאת המו"ל "כינרת, זמורה, ביתן". אני אסיר תודה לשניהם על שהואילו והסכימו לפגוש אותי ולהתראיין אצלי במשך שעות. ברור שמפגש עם אנשי בִּיוּן תמיד מעורר סקרנות והופך להיות מרתק. מה עוד שהוא נעשה בשלווה לא תחת לחץ זמן, ומתפרס על פני שעות. אך בעוד אני דן בבלוג הזה במקומות שונים בנושא "קיללת עיתונאות ה – Off tube", נזכרתי לפתע שאין לי שום הוכחה שאומנם נפגשתי עם צבי זמיר ו- וויקטור כהן וכי אומנם תיעדתי את סיפורם באופן בלתי אמצעי בספר "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". אז למען עיתונאות השטח והרקורד ההיסטורי אני עושה זאת עכשיו ונותן לכך פומבי. שני אישים מצוינים כל אחד בתחומו בלתי נשכחים עבורי.

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) יחדיו עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר בן 88 בתמונה. אישיות מדהימה ויוצאת דופן. התמונה צולמה בדירתו בתל אביב. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (משמאל) מנהל שיחה שנוגעת לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר. התמונה צולמה בדירתו בתל אביב. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) יחדיו עם ראש האגף הערבי בשב"כ בשנת 1972 וויקטור כהן בן 89. אישיות בלתי רגילה ותקשורתית. התמונה צולמה ליד "המכון הישראלי לפוליגרף" של וויקטור כהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת מהימים ההם (2) : "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". כרוניקה של רצח וטבח ידועה מראש (ל- צד אחד בלבד) של 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 72'. שליש מהמשלחת האולימפית של ישראל למינכן 72' חוזר הביתה בארונות מתים.

לא הייתי רשאי להתעלם מהציווי התנ"כי בספר דְבָרִים פרק כ"ה פסוק י"ז :

AMALEK 1

לא יכולתי להתעלם מבקשת המשורר בספר תהילים פרק צ"ד פסוק א' :

AMALEK 2אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים תמימים ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים מארגון "ספטמבר השחור" מזוינים בקלאצ'ניקובים ורימונים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ביום האחד עשר של המשחקים, הוא סיפור עצוב וטרגי שאין לו סליחה. ההיסטוריה הארוכה של המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה שנמשכו 1169 שנים ותולדות האולימפיאדות המודרניות מאז האולימפיאדה הראשונה בעת החדשה ביוון ב- 1896 לא ידעו פשע נתעב שכזה. הלהבה האולימפית בת 16 הימים בערה בכל עוצמתה ברוֹם האִצטדיון האולימפי במינכן והדגל הלבן הנושא עליו את חמש הטבעות האולימפיות התנפנף והתבדר ברוח, אבל המשחקים הופסקו לראשונה בהיסטוריה שלהם לנוכח האימה והפלצות (אבל לא בוטלו). "אקכיריה" – השלום האולימפי הופר. זירת המאבק האולימפי הוכתמה בדמם של ספורטאים ישראליים שהאמינו בטוהר הספורט והמאורע הכלל אנושי גדוש בתקוות אמת של רצון טוב של כל בני האדם. המשחקים האולימפיים נָדָמוּ לרגע בצֵל המו"מ שניהל צוות המו"מ הגרמני בראשות שר הפנים של ממשלת מערב גרמניה הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר עם מפקד קבוצת שמונת המחבלים הפלסטינים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף על גורל חייהם של תשעת החטופים הישראליים. העולם ניצב מנגד והמתין. שני ספורטאים ישראליים נרצחו כבר מוקדם בבוקר תוך כדי מאבקם בידיים ריקות מול מרצחים מזוינים ברובי קלצ'ניקוב. הראשון שנוֹרָה היה מאמן ההיאבקות משה "מוני" וויינברג. בפעם הראשונה הוא נורה מוקדם בבוקר תוך כדי מאבק עם מפקד המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף ונפצע בפניו. אח"כ נורה שוב תוך כדי מאבק נוסף במחבלים המזוינים ברובי קלאצ'ניקובים. הוא נרצח ומת במקום. גם מרים המשקלות יוסף רומנו שהיה פצוע ברגלו ודידה על קביים השיב מלחמה שערה לשוֹביו נורה אף הוא מטווח אפס, נרצח ומת מייד. קליעי הקלאצ'ניקוב שפגעו בקיר בחדר העליון בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 היו עֵדּות אילמת למאבק שניהל יוסף רומנו נגד רוצחיו המזוינים.

טקסט תמונה :  המפלס העליון בדירה מס' 1 של חמשת המאמנים הלאומיים ושני השופטים הבינלאומיים שהפכה למכלאת המוות של הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. ליד הדלת של החדר העליון בדירה מס' 1 שבו התגוררו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר, ובחדר הזה רוכזו תשעת בני הערובה, נראה כתם דם גדול של יוסף רומנו ומעליו סימני קליעי הקלאצ'ניקוב שחוררו את גופו, הרגו אותו, ונתקלו בקיר. היה ברור כי מרים המשקולות יוסף רומנו ניהל עם המחבלים קרב אבוד מראש בידיים חשופות. דמם של 11 הספורטאים הישראליים הי"ד זועק ממעמקי אדמת מינכן, "ה' אלוהי ישראל אֵל נקמות עשה זאת – נקמה (!)". (תיעד וצילם את התמונה למחרת הטבח הסייף דן אלון . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. החדר העליון בדירה הדו מפלס מס' 1 שהפך למכלאת מוות של הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. סימני הטבח ברורים. הרִצפה רווייה בדמו של יוסף רומנו שנלחם במחבלים בידיים חשופות עד שהוכרע ע"י קליעי רובי הקלאצ'ניקוב שלהם. רואים את פגיעות הקליעים בקיר. דמם של 11 הספורטאים הישראליים הי"ד זועק ממעמקי אדמת מינכן, "ה' אלוהי ישראל אֵל נקמות עשה זאת – נקמה (!)". (תיעוד וצילום של הסייף דן אלון. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . גב' אנקי שפיצר אלמנתו של אנדרה שפיצר מתבוננת יממה לאחר הטבח בדירה מס' 1 בה הוחזקו תשעת בני הערובה בתנאים תת אנושיים . דמם של 11 הספורטאים הישראליים הי"ד זועק ממעמקי אדמת מינכן, "ה' אלוהי ישראל אֵל נקמות עשה זאת – נקמה (!)". (התמונה באדיבות גב' אנקי שפיצר . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עוד באותו הלילה ההוא של 5 בספטמבר 1972 נרצחו גם תשעת בני הערובה הנוספים. דמם הרווה את אדמת מינכן. בעוד אחד עשר הקורבנות נטמנו בארונות במינכן והובלו ארצה במטוס "אל על" לקבורת נצח בישראל, הורה נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brundage היה אז בן 84) על חידוש המשחקים של האולימפיאדה ה- 20 במניין הזמן החדש במינכן. "The games must go on", הכריז. עם ישראל חרת על לוחות הברית שלוֹ ועל לוח לִבּוֹ בטרם נולד המונח "שלום אולימפי", "לא תרצח". נביאי ישראל ציוו את האומה הישראלית, "לא יישא גוי אל גוי חרב". עם ישראל נותר איתן באמונתו זאת. אך האם לא נרצח לעינינו כבוד האדם באשר הוא אדם. האם יעמוד המצפון האולימפי ברצח הזה בהיכל. רצח באולימפיאדה. עם ישראל מבכה את מתיו בצד חרפת עַד ואדישות העולם . יהי זכרם הברוך של הספורטאים הנרצחים תקווה לעולם טוב יותר. את היום האחד עשר של המשחקים האולימפיים העשרים קידמו שמים כחולים נטולי עננים. האווירה במשחקים עד כה הייתה מדהימה ואת זה יש לייחס להתנהגות היוצאת מן הכלל של קהל שוחרי הספורט ולטקס הפתיחה המדהים והמרהיב של אולימפיאדת מינכן 1972 שיצר אמות מידה שאף אחד לא יוכל יותר להתכחש אליהם. גם יופיים של המתקנים והנוף בוודאי שיחקו תפקיד חשוב. זה מראה שרעיון נשגב יכול להשפיע על בני האדם ואף לשנות אותם, לפחות באתר מסוים ולפחות לפרק זמן קצר. הציבור באולימפיאדת מינכן 1972הפך לאופטימיסט ומלא שמחה אבל אפילו התקווה הקטנה הזו, הבקשה הצנועה הזו, לא התמלאה. (גם מתוך טקסט דבריו של עמנואל גיל ז"ל ב- 1972).

טקסט תמונה : 15 במאי 1972. תחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה. תמונה היסטורית. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר חונכת את תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה בשיחת טלפון לוויינית מצולמת עם נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון שהועברה בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. "Hello Mr. President", קראה גב' גולדה מאיר לנשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון. "Hello Madam Prime Minister", השיב לה הנשיא האמריקני. מימין, שר התקשורת שמעון פרס. התחברות האנטנה – צלחת הגדולה בתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה אל הלוויין האטלנטי ה- Primary" של חברת התקשורת האמריקנית COMSAT, העניקה אפשרויות תקשורת חדשות ודרמטיות בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני ראשי חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם דן שילון ואלכס גלעדי, שהיו האחראיים על הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של אולימפיאדת מינכן 1972, נהנו לפתע מיתרונות תקשורתיים בינלאומיים חסרי תקדים. שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את תחרויות אולימפיאדת מינכן 1972 נקלטו בעמק האלה באמצעות לוויין ה- Primary. משם נשלח הסיגנל הטלוויזיוני באמצעות קווי מיקרוגל קרקעיים לתחנת הממסר "איתנים" בהרי יהודה, ואח"כ הועבר לאולפני הטלוויזיה בבניין שניצב בשכונת רוממה בירושלים. (לע"מ תמורת תשלום).

                                                                                                                    

טקסט תמונה : 1972 – 1970. תמונה קבוצתית היסטורית של הדור ההוא. הנהלת רשות השידור במקום מושבה בבניין הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים בתקופה של הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את משחקי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מנהיגות השידור הציבורי נהגה בקמצנות תקציבית וטכנולוגית בכל הקשור להפקת אירועי ספורט גדולים בינלאומיים בימים ההם. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : היועץ המשפטי של רשות השידור עו"ד נתן כהן ז"ל, מנהל רדיו "קול ישראל" משה חובב ז"ל, ד"ר ישעיהו שפירו ז"ל סגן מנהל הרדיו, מנהלת לשכת המנכ"ל גב' רוחמה איילון, מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, סמנכ"ל הכספים של הרשות ארנון צוקרמן, מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז"ל, עוזר המנכ"ל לעניינים מיוחדים נקדימון "נקדי רוגל ז"ל, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל. (התמונה באדיבות גב' רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי השקיע את כל מרצו וכישרונו בהכנת הכתבה. הגְדוּלָה שלו הייתה בכך שהצליח להציג את נשואי הכתבה לא רק כרובוטים ספורט אלא כבני אדם רגילים כמונו, בעלי אהבות ומשפחות, שהספורט היה עבורם קצת יותר מתחביב. מדובר בקיץ 1972 וזה היה סגנון וסטנדרט חדש בכתבות ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני זוכר שגב' אילנה רומנו אלמנתו של יוסף רומנו העריכה את אלכס גלעדי ושמה לב ליכולתו הטלוויזיונית. היה לאלכס גלעדי חוש קולנועי. הוא ידע לזהות יופי בדברים פשוטים. ראו את זה בעשייה שלו.

טקסט תמונה : קיץ 1965. משחקי המכבייה ה- 7 נערכים בתל אביב. זוהי נבחרת ישראל בהרמת משקלות. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מרים משקלות לא מזוהה, יוסף רומנו ז"ל (נרצח באולימפיאדת מינכן 1972), טוביה סוקולסקי (ייבדל לחיים ארוכים ניצל באולימפיאדת מינכן 1972), זאב פרידמן ז"ל (נרצח באולימפיאדת מינכן 1972). כורע המאמן הלאומי יעקב שפרינגר ז"ל (נרצח באולימפיאדת מינכן 1972). (באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 23 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. עמיצור שפירא ז"ל (בן 40, מימין) עם חניכתו אסתר שחמורוב (בת 20, במרכז) ומנהל המשלחת האולימפית הישראלית שמואל "מוליק" ללקין (בן 46, משמאל) במינכן שלושה ימים לפני טקס הפתיחה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באותם הימים החמים של יוני 1972 כשאלכס גלעדי ודן שילון היו עסוקים בתכנון הצילום של הסדרה הטלוויזיונית "כרטיס למינכן" ועשיית הכתבות אודות הספורטאים והספורטאיות הישראליים שייצגו את המדינה באולימפיאדה הגרמנית, טס שמואל "מוּלִיק" ללקין מנכ"ל ההתאחדות לספורט וראש המשלחת האולימפית הישראלית (Chief de Mission) ב- 11 ביוני 1972 לכפר האולימפי גדול המידות במינכן שבנייתו הסתיימה זה עתה. בנייני הכפר היו אמורים לאכלס כרבבת ספורטאים וספורטאיות, מלווים, ועסקנים. שמואל ללקין ביקש להתרשם ממתקני הספורט שבנו הגרמנים, רצה לראות את סידורי האכסון ותנאי המגורים של משלחת ישראל בכפר האולימפי, וכן לבדוק את מרחקי וזמני הנסיעה מהמגורים של משלחת ישראל אל מתקני הספורט והתחרויות בקומפלקס האולימפי המשוכלל שלא היה כמותו בעולם. בהיותו אדם יסודי רצה שמואל ללקין להעניק למשלחת שלו תחושה של הרגשה ביתית עוד בהיותם בישראל. את פניו של מנהל המשלחת האולימפית הישראלית שמואל ללקין במינכן קיבל מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר (Walther Troger) הערה [2]בעת הסיור בכפר האולימפי שהיה אמור לשכן בתוכו כרבבת ספורטאים, סיפר לו וולטר טרוגר כי בתיאום עם קב"ט שגרירות ישראל בבון מר זְאֵב קוֹמְרָן וגם גורמי ביטחון גרמניים נקבע בעצה אחת כי הגברים במשלחת ישראל יגורו בחמש דירות דו מפלסיות בקומת הקרקע בגוש הבניינים של רחוב קונולי 31 הארוך בחלקו הדרום – מערבי של הכפר האולימפי. בחמש הדירות האלה ברחוב קונולי 31 היו אמורים לגור הספורטאים והמאמנים, שני שופטים בינלאומיים, רופא המשלחת, ושמואל ללקין עצמו. שתי הספורטאיות במשלחת האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית ניר התאכסנו כאמור במגורי הנשים בכפר האולימפי מרחק כ- 150 מטר בקו אוויר ממגורי הגברים ברחוב קונולי 31.

טקסט תמונה : 1972. זהו פרופסור וולטר טרוגר (בן 43 בתצלום) סגנו של ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת של אולימפיאדת מינכן 1972, ומי שהיה מנהל הכפר האולימפי הענק במינכן 1972. (DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : קיץ 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. מבט פאנוראמי על הכפר האולימפי רחב הידיים. כיוון הצילום הפנורמי הזה הוא מדרום לצפון. הביתן הימני בשורת הבניינים השלישית מלמטה בצד שמאל של התמונה הוא ביתן מס' 31 ברחוב ג'יימס קונולי. (התמונה באדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תרשים של הכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן 1972 שהיה תלוי במשרדו של ופרופסור ולטר טרוגר (Walter Troeger) מנהל הכפר האולימפי וסגנו של יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר ווילי דאומה (Willy Daume). ראש קבוצת שמונת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף וסגנו יוסוף "טוני" נאזאל היו מצוידים במודיעין חלקי בנוגע לפירוט ומיקומם של דירות הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31. שמונת המחבלים שהתחפשו לספורטאים עם הקיטבגים שלהם ובתוכם רובי הקלאצ'ניקוב ורימוני הרסס דילגו בארבע בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 מעל הגדר הנמוכה המקיפה את הכפר האולימפי מכיוון הצפון – מערבי שלה. הם היו צריכים לנווט דרך של כ- 70 מטרים אולי 80 מטרים כדי להגיע ליעד שלהם, הלא הוא רחוב קונולי 31 הבניין בו השתכנה המשלחת האולימפית הישראלית, ועשו זאת ללא קושי. 

טקסט מסמך : אולימפיאדת מינכן 1972 . זהו תרשים של מבנה הכפר האולימפי במינכן 1972 על פי שרטוט "ממבט ציפור", בטרם תחילת המשחקים כפי שתוכנן ע"י הוועדה המארגנת הגרמנית. רחוב קונולי הארוך משתרע בתחתית השרטוט ממזרח למערב. אורכו כ- 200 מ'. הרחוב מתחיל בכיכר "קונולי – פלץ" (Connoly Platz) שם המתינו ההליקופטרים של משמר הגבול הגרמני כדי להטיס בתשע וחצי בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 את תשעת ביני הערובה ושמונת המחבלים לשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" המרוחק כ- 22 ק"מ אולי 23 ק"מ ממינכן . השרטוט מדויק וניתן להבחין בקלות במספרי הבתים של רחוב קונולי לרבות בית מס' 31 . (באדיבות הוועדה המארגנת ו- וולטר ארוגר, ו- DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                      

שירותי הביטחון והמשטרה של מינכן בירת באוואריה ושל מערב גרמניה הפדנטית והדייקנית מתגלים כרשלניים ושלומיאלים, חובבניים ופחדנים. לא נחושים ובלתי יעילים. הם כמובן לא חתרו למגע אש עם המחבלים ולא התכוונו להקריב את חייהם בעבור הצלת אחד עשר הספורטאים הישראליים. מפקד משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר נחשף כמפקד עלוב ופחדן. עליבותו ופחדנותו השפיעה במישרין על פיקודיו.

בשעת בוקר מוקדמת של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 כנראה ב- 04.00 אולי כמה דקות אח"כ, דילגה קבוצה של שמונה מחבלים פלשתינאים חמושים ברובי קלצ'ניקוב מעל הגדר המערבית של הכפר האולימפי ליד שער הכניסה Gate 25 A, צעדה כ- שבעים מטרים אולי שמונים מטרים באין מפריע לעבר בניין המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי, והשתלטה בכוח הנשק על דירה מס' 1 ודירה מס' 3, בהן התגוררו שלושה עשר ספורטאים שלנו. שניים הצליחו להימלט (מאמן קבוצת מרימי המשקולות טוביה סוקולסקי והתאבק גד צברי. בסופו של אותו יום מר ונמהר רצחו המחבלים אחד עשר מחברי המשלחת הישראלית. חמישה ספורטאים פעילים, ארבעה מאמנים לאומיים, ושני שופטים בינלאומיים. משרד הפנים של באוואריה בראשות של השַר ד"ר ברונו מרק פרסמה את לוח הזמנים של השתלשלות מעשה הטרור והרצח. ביום שלישי מוקדם בבוקר בשעה 05.00 של 5 בספטמבר 1972 שומעים שני סטודנטים לרפואה וספורט הָאנְס הָאלְבֶּה ו- ווֹלְפְרָאם קְרֶבְּס בביתם את הקריאה האלחוטית "אוברבאיירן, אוברבאיירן". זהו אות אזעקה לאמבולנס שלהם. האלבה וקרבס משיבים לקריאה ומקבלים הוראה לטוס מייד לשער מס' 6 בכפר האולימפי שם מחכים להם לאחר שנודע כי נשמעו יריות ברחוב קונולי 31. בשעה 05.20 הגיעו כמה סדרנים – שוטרים לרחוב קונולי 31 במטרה לברר את קולות הירי. לפני הדלת הכחולה המרכזית של הבניין הם נתקלו במפקד קבוצת שמונת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף לובש חליפת ספארי בהירה וחובש כובע לבן. פניו צבועים בצבע שחור והוא מרכיב משקפי שמש. הוא מחזיק אקדח בידו ושני רימוני רסס תלויים בחגורתו. מתברר ש-"עיסא" הוא מפקד קבוצת המחבלים. הוא מוסר עלון לאחד השוטרים ובו תביעה לשחרור 234 מחבלים הכלואים תמורת ספורטאים ישראליים בני ערובה ששבה. הוא איננו מציין כמה בני ערובה בידי קבוצתו מבקש להעביר את תוכן העלון לידיעת ממשלת ישראל. הוא שולח אולטימטום ראשון ודורש לשחרר את 234 המחבלים עד 09.00 אחרת יוציא להורג את הספורטאים הישראליים שהצליח לחטוף ולשבות.

במהלך המו"מ בשלביו הראשונים בין שַר הפנים הפדראלי האנס דיטריך גנשר לראש קבוצת המחבלים מודיע לוטיף "עיסא" עפיף לשַר האנס דיטריך גֶנְשֶר כלהלן : "אני יודע שזהו היום האחרון בחיי. אני חייל. היום איהרג למען פלסטין. או שכוחות הביטחון הגרמניים יירו בי ואם לא אמלא את המשימה כראוי יירו בי מפקדיי לכשאחזור. לי ולחבריי אין מה להפסיד. אנחנו נחושים". במהלך המו"מ בין ברונו מרק והאנס דיטריך גנשר לבין לוטיף "עיסא" אפיף ניסה קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט להשיג טלפונית את נשיא מצרים אנוואר סאדאת כדי לערב אותו במשבר. ווילי בראנדט דיבר לבסוף עם ראש ממשלת מצרים עַזִיז צִידְקִי שאמר לו, "מצרים איננה רוצה להיות מעורבת". ב- 14.00 מביאים שוטרים מחופשים לטבחים אוכל לתשעת החטופים הישראליים וגם לקבוצת החוטפים שמנה כאמור שמונה מחבלים מארגון "ספטמבר השחור". מטרת הבאת האוכל הייתה פעולה הומנית וגם מודיעינית. המשימה הייתה להיכנס לדירה מס' 1 עם מנות האוכל על מנת לספור את כמות המחבלים. לוטיף "עיסא" עפיף לא מאפשר לטבחים לעלות לדירה ומעלה את האוכל בעצמו. ב- 22.00 נכנסים המחבלים ובני הערובה למיניבוס שיוביל אותם מרחק של כ- 200 מטרים מרחוב קונולי 31 לשני הליקופטרים החונים ב- "קונולי פלץ", בתחילת רחוב קונולי. יש שם משטח גדול שמאפשר נחיתה והמראה של הליקופטרים. רק בעת העלייה למיניבוס שיוביל את החטופים מהבניין ברחוב קונולי 31 ל- "קונולי פלץ" ייוודע לגרמנים הרשלנים כי קבוצת המחבלים של "עיסא" מונה שמונה אנשים חמושים. ההחלטה להטיס את שמונת המחבלים ותשעה בני הערובה לשדה התעופה הצבאי הקטן "פירסטנפלדברוק" (ולא לשדה התעופה הבינלאומי הגדול של מינכן) שם ימתין להם מטוס בואינג 727 של חברת התעופה הגרמנית "לופטהאנזה", התקבלה בנימוק שהשדה הצבאי אינו הוֹמֶה ויקל על פעולת החילוץ הצבאית. משטרת מינכן מזעיקה לשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" 450 (ארבע מאות וחמישים) שוטרים כדי לאבטח את השדה.

מר שמואל "מוליק" ללקין הופתע ממיקום המגורים ברחוב קונולי 31 על הרחוב ממש. זה אפילו לא היה בניין על עמודים. נקודת התורפה הביטחונית שלו זעקה לשמיים. שמואל ללקין היה מודע לחולשתו זאת והתעניין אצל וולטר טרוגר לא רק בהיבטים הלוגיסטיים אלא גם בבעיות האבטחה שנוצרו לפי דעתו עקב מגורי הספורטאים הישראליים בקומת הקרקע של הבניין ברוֹם המד – רחוב. שמואל "מוּלִיק" ללקין לא נשא בתפקיד אבטחה כלשהו במשלחת הישראלית במינכן 72' אך בהיותו מפקד פלוגה בעברו בגדוד ה- 6 של חטיבת הראל שנלחם בקרבות רבים במלחמת העצמאות בחזית ירושלים ובחזית הנגב היה בעל תודעה ביטחונית. שמואל ללקין היה מוטרד ולא שקט בגלל ההתקפות החוזרות ונשנות בימים ההם של ארגון הפת"ח על יעדים ישראליים בחו"ל וגם בארץ. הייתה זכורה לו היטב פרשת חטיפת המטוס של "סבנה" הבלגית ע"י מחבלים פלסטיניים (שני מחבלים ושתי מחבלות) מארגון "ספטמבר השחור" בנמל התעופה לוֹד ב- 9 במאי 1972 ושחרור כ- 100 (מאה) בני הערובה במבצע נועז של סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק. ב- 30 במאי 1972 רצחו שלושה מחבלים יפאניים חברי ארגון הטרור "צבא הכוכב האדום" בשדה התעופה לוד 25 אנשים. שלושת המחבלים היפניים שהיו מקורבים לאִרגון "ספטמבר השחור" הגיעו לנמל התעופה לוד בעשר בערב בטיסת "Air France" מפריז. לאחר שעברו את ביקורת הדרכונים שלפו ממזוודותיהם את רובי הקלצ'ניקובים שלהם ורימוני רסס והחלו לירות ללא אבחנה באולם הנתיבות עמוס הנוסעים. בין הנרצחים היה גם המדען פרופסור אהרון קציר אחיו של נשיא המדינה אפרים קציר. אירועי הטרור הנוראים בתוך שטחה של מדינת ישראל הדירו שינה משמואל ללקין ראש משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972. שמואל "מוּלִיק" ללקין ביקש לברר את נושא האבטחה של המשלחת הישראלית עם אנשי הביטחון הגרמניים המופקדים על הנושא בקומפלקס האולימפי כולו. הגרמנים לא פירטו בפניו את סידורי האבטחה אך נתנו לו להבין כי המגורים הישראליים יהיו תחת בקרה ותצפית קבועים וכי השמירה תהיה מעל למקובל בהשוואה למגורים של משלחות אחרות.

כחמישה שבועות בטרם טיסתו של שמואל ללקין למינכן ביוני 1972, ביקרו ושהו שם בחודש מאי 1972 יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר (חבר קיבוץ גבעת חיים) ומזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי החליטו לא צרף את ראש המשלחת שמואל ללקין לנסיעתם זאת. הם נפגשו בלעדיו עם אנשי הוועדה המארגנת המקומית וכמו כן ביקרו בכפר האולימפי רחב הידיים. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי ביקרו בכפר האולימפי וראו מקרוב את בניין המגורים המיועד של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 וכן קיבלו אינפורמציה לגבי משלחות הספורט שהיו אמורות לגור בשכנות לספורטאים הישראליים. שניהם הודו למארחיהם הגרמנים על קבלת הפנים הנחמדה אך לא ערערו על המיקום הגאוגרפי והטופוגרפי של הבניין ברחוב קונולי 31, ולא הטילו דופי בבחירת המקום למגורי המשלחת הישראלית מההיבט הביטחוני.

שמואל ללקין היה חוקר מעמיק משניהם וגם יותר דאגן. הוא בדק וגילה מי יהיו שכניו ברחוב ג'יימס קונולי שאורכו כשלוש מאות וחמישים מטר. בבניינים מס' 6 – 4 ברחוב קונולי התגוררה משלחת רומניה. בבניינים מס' 12- 8 ברחוב קונולי גרו משלחות איטליה ופורטו ריקו . בבניינים 16- 14 ברחוב קונולי גרה משלחת הונגריה. בבניין 18 ברחוב קונולי גרו משלחות בורמה ולוקסמבורג. בבניינים מס'  24- 20 ברחוב קונולי התגוררה משלחתה הגדולה של מזרח גרמניה. בבניין 26 ברחוב קונולי גרו משלחות טוגו, טוניסיה, ולוב. בניין מס' 28 התגוררה משלחת ארגנטינה. בבניין 5 ברחוב קונולי גרו משלחות גאבון ו- ווייטנאם. בבניין מס' 7 ברחוב קונולי גרו משלחות סודאן, ליבריה, וערב הסעודית. בבניין מס' ברחוב קונולי גרה משלחת ניו זילנד. בבניין 11 ברחוב קונולי גרה משלחת בוליביה. בבניין 15 ברחוב קונולי התגוררה משלחת קוריאה הצפונית. בבניין מס' 17 ברחוב קונולי גרו ספורטאי מאלי. בבניינים מס' 19 ו- 29 ברחוב קונולי התגוררה משלחת איי באהאמאס, בבניינים מס' 25 ו- 29 ברחוב קונולי גרה משלחת קנדה, בבניין 27 ברחוב קונולי גרו המשלחות של טרינידד – טובגו, סרי לנקה, קמבודיה, וסוויזילנד ב- בניין מס' 31 ברחוב קונולי גרו משלחות ישראל, הונג-קונג, ואורוגוואי. בבניין מס' 33 ברחוב קונולי התגוררו משלחות זאמביה ודאהומיי. רחוב קונולי הארוך הזה בכפר האולימפי במינכן 1972 נקרא על שמו של קופץ המשולשת האמריקני שזכה במדליית זהב במקצוע הזה (13.71 מטרים) באולימפיאדת אתונה 1896 ובמדליית כסף באולימפיאדת פאריס 1900 (13.97 מטרים). הרחוב הזה שָרָץ משלחות מוסלמיות. על פי תפישתו הביטחונית של שמואל ללקין, הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה וסגנו וולטר טרוגר הייתה אמורה לשָּכֵּן את המשלחת הישראלית בבניין גבוה ומבודד בעל כניסה אחת בלבד ומאובטחת היטב. במקום זאת היא שוּכְּנָה בקומת קרקע רוויה כניסות ומסדרונות מכיוונים שונים. בניין מס' 31 ברחוב קונולי היה פרוץ לכל עבר וללקין היה מודאג ומוטרד מאוד מהמיקום הנגיש לכל בר בי רב.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה הקודמת. שמואל "מוליק" ללקין בראשית הקריירה הממושכת והמוצלחת שלו כמנכ"ל ההתאחדות לספורט. הוא גר בצהלה ולימים עבר יחד עם רעייתו ירדנה לדיור מוגן במגדלי הים התיכון בכפר סבא. שמואל ללקין ורעייתו ירדנה היו מהראשונים שתחקרתי ב- 2003 לקראת כתיבת הטרילוגיה הקרויה, "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". אני רוחש לו הערכה גדולה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל ללקין או טו טו בן 90 זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו בשנים 2012 – 2004 כלהלן : "במינכן 72' נפגשתי עם מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר. יחד עמו סיירתי ברחוב קונולי 31 בכפר [3] שם יועדה להשתכן משלחת ישראל על ספורטאיה, מאמניה, שני השופטים הבינלאומיים, רופא המשלחת, ואנוכי. אני זוכר שסִפְרוּר הבניינים נעשה בצורה לא מקובלת. ביקשתי לבדוק את תנאי המגורים לא רק הלוגיסטיים אלא גם הביטחוניים. האָצָנִית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית נִיר היו אמורות על פי התכנוּן לגור במגורי הספורטאיות בכפר לא הרחק מאתנו משהו כמו 150 – 130 מטר בקו אוויר. הסברתי לוולטר טרוגר כי לא נראה לי העניין הזה מבחינה ביטחונית שהמשלחת תגור בקומת הקרקע על קו הרחוב ממש ותהיה נגישה לכל עובר אורח. וולטר טרוגר הפגיש אותי עם קצין משטרת מינכן בשם היינץ רופרשט. הסברתי לקצין המשטרה כי אני מבקש לשנות את מקום המגורים כדי להשתכן בקומה גבוהה עם דלת כניסה אחת שתהיה מאובטחת כל הזמן. היינץ רופרשט ענה לי כי עניין המגורים בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 הוסדר ותואם עם אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בבּוֹן וכי אין לי כראש המשלחת מה לדאוג. היינץ רופרשט הבטיח כי משטרת מינכן תציב שמירה קפדנית על ספורטאי משלחת ישראל".                                                

לוועד האולימפי הישראלי והתאחדות הספורט היו אינטרסים משותפים הנוגעים למינכן 72' אבל עובדה שיוסף "יושו" ענבר וחיים גלובינסקי נסעו לסיור המוקדם במינכן בטרם המשחקים לבדם מבלי לקחת עמם את שמואל ללקין. יוסף "יושו" ענבר וחיים גלובינסקי היו אנשים מבוגרים שלא התייחסו בכובד ראש למורכבות עניין המגורים בכפר האולימפי ושהדירות ברחוב קונולי 31 היו נגישות לכל עובר אורח (על פי עדותו של שמואל ללקין). הם סמכו על כוחות הביטחון והמשטרה הגרמניים שיטפלו בעניין בכובד ראש. זה גם מה שהובטח להם. נסיעתו של שמואל ללקין למינכן חודש ימים אחריהם ביוני 1972 נעשתה על חשבון ההתאחדות לספורט. בהיותו קצין קרבי בצה"ל היה מודע לסוגיה הביטחונית אותה העלה בפני קצין משטרת מינכן היינץ רופרשט. את הפגישה שלא מן המניין עם היינץ רופרשט במינכן ארגנה לשמואל ללקין מזכירתו של וולטר טרוגר גב' בריגיטה שמיטס (Brigitte Schmits). היינץ רופרשט הבטיח לדאוג למשלחת הישראלית ולעקוב אחריה מעבר לצורכי הביטחון השוטף. הדבר התרחש לפני יותר מ- 43 (ארבעים ושלוש) שנים ופרטים לא מעטים נשארו שנויים במחלוקת. וולטר טרוגר זכר ששמואל ללקין היה בצוות הישראלי שקיבל את ההחלטה לגור בסופו של דבר ברחוב קונולי 31 (כפי שהוא מציין במכתבו מ- 26 באוקטובר 2009) , אך הדבר לחלוטין איננו נכון. וולטר טרוגר גם לא זכר את גב' אנליסה גראס ממשטרת מינכן שהייתה הראשונה לפגוש בבוקרו שליום שלישי –  5 בספטמבר 1972 את לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף לאחר השתלטות המחבלים על דירות מס' 1 ו- 3 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, רציחתם של משה "מוני" וויינברג ז"ל ויוסף רומנו ז"ל כבר בשלב הראשון של ההשתלטות על שתי הדירות הדו מפלסיות מס' 1 ו- מס' 3, ולכידתם של תשעה ספורטאים ישראליים בני ערובה כפי שהוא מציין במסמך הבא.

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 2009. מכתבו של וולטר טרוגר (Wather Troeger) סגנו של ווילי דאומה ומנהל הכפר האולימפי של מינכן 1972 – שנשלח אלי, ודן במעשה הטרור והרצח הפלסטיני ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי ביום האחד עשר של המשחקים. וולטר טרוגר טוען במכתב הזה כי על פי ידיעתו המשלחת הישראלית לרבות ידידו ראש המשלחת שמואל ללקין עצמו, אחרי ביקור בשלושה אתרי מגורים שונים בכפר האולימפי, החליטו בסופו של דבר לקחת את האופציה של רחוב קונולי מס' 31. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : בטרם אולימפיאדת מינכן 1972. מנהל המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' שמואל ללקין (משמאל) יחדיו עם יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  1972. צמרת מזכירות הספורט בהתאחדות לספורט בטרם משחקי אולימפיאדת מינכן 72'. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל :  מנכ"ל ההתאחדות שמואל ללקין, עזריקם מילצ'ן נציג מכבי במזכירות, אורח מארה"ב, יצחק כספי נציג מכבי, יגאל גריפל נציג בית"ר, וקובה ווילן חבר קיבוץ נגבה נציג הפועל. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר חבר קיבוץ גבעת חיים נחשב בעשורי ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה למנהיג הספורט החשוב ביותר בישראל. הוא היה יו"ר הוועד האולימפי וכיהן גם כיו"ר מרכז הפועל. הוא ספג את החינוך הספורטיבי שלו בווינה בירת אוסטריה באירופה הישנה והיה בין מייסדי קיבוץ גבעת חיים והפך את הקיבוץ שלו לאחד המובילים בספורט הישראלי מאז 1950. יוסף "יושו" ענבר היה שוער נבחרת הפועל" במסעה לאירופה ב- 1934 אבל בענייני ביטחון הוא לא הבין.

וולטר טרוגר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "אני זוכר את השיחות שהתנהלו בין הישראליים לבין מחלקת הביטחון של הוועדה המארגנת הגרמנית. בחלק מהפגישות האלה אני ו/או העוזרים שלי נטלנו חלק. למיטב ידיעתי, למשלחות הישראליות שביקרו בכפר האולימפי במינכן 1972 בטרם המשחקים הוצעו שלוש הצעות מגורים חליפיות ושונות מהדיור ברחוב קונולי 31, אך הישראלים החליטו לבסוף להשתכן דווקא ב- Connoly strasse 31". מדהים לחשוב ממרחק הזמן כי ההכנות המקבילות של קבוצת הטלוויזיה המיוחדת של מערב גרמניה DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum), של הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה ו- וולטר טרוגר, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות ישעיהו "שייקה תדמור" ושל מחלקת הספורט בראשות דן שילון ואלכס גלעדי, ושל הוועד האולימפי הישראלי בראשות יוסף ענבר, כל אִרגון בתחומו נועדו למען גורל עיוור ואכזר. ממש באותו הזמן ש- DOZ הציבה את ניידות השידור האלקטרוניות שלה באתרי התחרויות, ו- וולטר טרוגר סיים את תכנון שיכונם של 7123 ספורטאים וספורטאיות בכפר האולימפי, ודן שילון ואלכס גלעדי הגו והסריטו את סדרת הטלוויזיה החשובה "כרטיס למינכן" בהשתתפות הספורטאים הישראליים, וה- Chief de Mission (ראש המשלחת) שמואל ללקין עסק מצִדוֹ בבחינת ובדיקת הצדדים הלוגיסטיים והביטחוניים של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי – תכנן ראש ארגון "ספטמבר השחור" אבו איאד כרוניקה של רצח ידוע מראש. בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהללת ומדברת בשבחם של ספורטאי וספורטאיות מדינת ישראל העתידים להגיע לכפר האולימפי של מינכן 72' ולהשתכן במגורי רחוב קונולי 31 שמועידה להם הוועדה המארגנת הגרמנית, היה אבו איאד עסוק בתדרוך שמונת הרוצחים שלוֹ כיצד לפלוש לדירות הבלתי מוגנות של הספורטאים שלנו. הוא שולח את שמונת אנשי כנופיית הטרור שלו למינכן באמצעות דרכונים מזויפים, ומסתיר בתחנת הרכבת של העיר בסיוע אנשי קשר שלוֹ את כלי המשחית. שמונת המחבלים היו מצוידים ברובי קלצ'ניקוב מסוג 10 AK ו- 47 AK, וגם רובה קרבין אוטומאטי צ'כוסלובקי מסוג SKS, כשממתינות לקני הרובים האלה עשרות מחסניות טעונות בכדורים 7.62 מ"מ, ורימוני רֶסֶס. מדהים לחשוב כי שירותי הביטחון החשאיים של מערב גרמניה וגם של ישראל על כל מרכיביהם, לא הצליחו להתחקות אחרי המרצחים והותירו את הספורטאים הישראליים חשופים לחלוטין. הייתה לכך פרשנות משולשת : נאיביות, תמימות, וחוסר ערנות.

היום ידוע כי רעיון הפגיעה והנקמה בספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 עלה בפגישה בקיץ 1972 ברומא של רבי המרצחים אבו איאד, אבו דאוּד, ופאחרי אֶל עוֹמְרִי. לשלושה נודע כי IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) החליט למנוע את השתתפותם של ספורטאים פלסטיניים במשחקי מינכן 72'. הפתרון של שלושת המרצחים היה מיקוד תשומת הלב העולמית בבעיה הפלסטינית באמצעות פיגוע מיקוח במשלחת הישראלית באולימפיאדת מינכן 72'. אָבּוּ אָיָאד בחר בלוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף בן ה- 35 למנהיג קבוצת שמונה המחבלים. הוא היה בעברו סטודנט שלמד הנדסה במערב גרמניה ושלט היטב בשפה הגרמנית. לסגנו נבחר יוּסוּף נַאזָאל שכונה "טוֹנִי" ואִימֵץ לעצמו את השם המהפכני "צ'ה גווארה". יוּסוּף נָאזָאל היה אף הוא סטודנט פלסטיני במערב גרמניה וגם דיבר גרמנית טובה. כל השמונה עברו אימוני נשק, פירוק והרכבה, ירי ושדאות, וזריקת רימונים, כנראה במחנה צבאי בטריפולי בירת לוּב של מוחמד קאדאפי. ל- לוּטִיף "עיסא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל היה זמן והותר לעסוק באיסוף מודיעין בכפר האולימפי רחב הידיים. זה לא היה כל כך מסובך. אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית המקומית והעובדים במקום, היו יסודיים ומדויקים, והציבו שלטים רבים עם שמות המשלחות ברחבי הכפר האולימפי רחב הידיים המציינים את מגורי ספורטאי המדינות השונות. הגרמנים עשו כל דבר לאל ידם כדי לארגן נכון את הכפר האולימפי ולהקל את ההתמצאות בו על רבבת הספורטאים העומדים להתגורר בו כחודש ימים. הכפר האולימפי רחב הידיים היה בעצם עיר לכל דבר : רחובות שנקראו על שמם של ספורטאי עבר ידועי שם, שילוט מדויק, חנויות, ומקומות בילוי, נופש, והתרעננות קטנים. מתחת לכפר האולימפי הוקם מגרש חנייה עצום לאלפי כלי רכב כדי לא לזהם את האוויר. כולם ידעו כי הספורטאים הגברים במשלחת הישראלית מתגוררים ברחוב קונולי 31 אחד משלושת הרחובות הראשיים בכפר יחד עם ספורטאי אורוגוואי והונג קונג.

פרטי מבצע הפיגוע במשלחת הישראלית במינכן, היום, התאריך, והשעה הוסתרו בסוד אפילו מששת המחבלים שחברו אל לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל. רק שני המפקדים עִיסָא וטוֹנִי ידעו כי פעולת הטרור והפגיעה בספורטאים הישראליים תוכננה ונועדה ליום שלישי מוקדם בבוקר – 5 בספטמבר 1972.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. זהו אחד ממבני הדירות הענקיים בכפר האולימפי במינכן 72' המיועדים לארח את הספורטאים הגברים. במרכזו הוקם מקום בילוי לנופש, פעילות מהנה, ומשחקי טניס שולחן. מרבית הדירות היו דו מפלסיות כמעין קוטג' קטן, ונועדו להימכר בתום המשחקים האולימפיים לציבור הגרמני. משמאל, שרשרת חנויות. למטה רחבה לנופש ובילוי, ושולחנות למשחקי טניס שולחן. מגרשי החנייה לכלי רכב פרטיים וציבוריים כמו אוטובוסים ומוניות הוקמו מתחת לפני הקרקע של הכפר האולימפי כדי שלא לזהם את האוויר. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שְמוּאֵל לָלְקִין מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "כששבתי ארצה לאחר הסיור בכפר האולימפי במינכן הייתי מודאג ממיקום מגורי המשלחת שלנו. התקשרתי לקצין הביטחון של משרד החינוך והתרבות אַרְיֵה שוּמֶר כדי להתריע בנושא הבעייתי של המגורים ואבטחת הספורטאים במינכן 72', אך הוא פטר אותי במין תשובה ישראלית טיפוסית סתמית, "יהיה בסדר שמואל ללקין , אתה תתעסק בענייני המשלחת ואת סידורי הביטחון תשאיר למומחי הביטחון". ובאמת טסנו למינכן ב- 21 באוגוסט 1972 כל המשלחת הגדולה יחסית, ללא מאבטחים. תודרכנו בארץ מן ההיבט הביטחוני ע"י אַרְיֵה שוּמֶר עצמו שאמר את הדברים הכי טריוויאליים בעולם, כמו, "אל תתבלטו בשטח".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. חדר בקרה של אולפן טלוויזיה גרמני משוכלל שהוקם ע"י קבוצת  DOZ באולימפיאדת מינכן 1972. אנחנו בטלוויזיה  הישראלית הציבורית רק יכולנו לחלום בעת ההיא על טכנולוגיה מודרנית באיכות ובכמות כזאת. (בסיוע ובאדיבות  ZDF / ARD .ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה :  אולימפיאדת מינכן 1972. זוהי תחנת הקרקע הגרמנית ללוויינים שהוקמה במישור רייסטינג (RAISTING). מכאן נשלח סיגנל השידורים של אולימפיאדת מינכן 1972 לכל רחבי תבל, וגם ללוויין האטלנטי ה- Primary , אליו מחוברת האנטנה – צלחת בעמק האלה ליד ירושלים. (בסיוע ובאדיבות DOZ ו-  ZDF / ARD . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוועדה המארגנת המערב גרמנית בראשותו של ד"ר ווילי דאומה (Willi Daume) הדינאמי והבלתי נלאה השקיעה כאמור כ- מיליארד דולר (כ- 1.97 מיליארד מרקים גרמניים), הון עתק בימים ההם, בבניית המתקנים האולימפיים ובתשתיות העיר. הפקת האולימפיאדה העניקה תנופה עצומה לפיתוח רשת כבישים הראשיים של מינכן, שיפור פרויקט הרכבת התחתית של העיר, הגדלת שדה התעופה הבינלאומי של המטרופולין, ותכנון מחודש של מערכת האירוח במינכן, מלונות וכיו"ב. הקומפלקס האולימפי היפהפה הוקם כ-6 ק"מ ממינכן ובראשו האִצטדיון האולימפי המרכזי והגג התלוי שלו העשוי מחומר סינתטי שקוף. מבנה ארכיטקטוני מרשים שעלותו למשלם המסים של מחוז באוואריה עמדה על כ- 45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) דולר. אבל במרכז העניינים ניצבה קבוצת DOZ במלוא עוצמתה יחדיו עם בימאי הטלוויזיה הראשיים של משחקי מינכן 72' הורסט זייפארט ואוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uly Wolters) שראויים להערכה רבה. הופעתו של הורסט זייפארת באולימפיאדת מינכן 1972 הייתה באמת מזהירה. אין מילה אחרת לתאר את יסודיות אופיו של הבימאי הראשי, רצינותו, וכישרונו הטלוויזיוני. הוֹרְסְט זָיְיפָארְת (Horst Seifart) הפקיד בידי השדרים האולימפיים את מטמון השידור החשוב מכל, כלי לזיהוי מכסימאלי של המשתתפים בעלילה בכל אחד משלבי הכיסוי שלה ויצירת אינטראקציה (Interactive) של השידור הטלוויזיוני עם הצופים בסלון ביתם . הקריטריונים שהציבה DOZ בהפקה וצילום הטלוויזיה הכשירו את הופעתו הבלתי נשכחת של שדר הטלוויזיה הישראלית הדגוּל נסים קיוויתי בתחרויות השחייה והא"ק במשחקי מינכן 72'.

באולימפיאדת מינכן 1972, הָגָה הוֹרְסְט זָיְיפָארְט (Horst Seifart) בימאי הטלוויזיה הראשי של שידורי האולימפיאדה המשותפים לשתי הרשתות הממלכתיות הגרמניות ARD ו- ZDF כאמור רעיון שידור מעניין. פשוט אך גאוני. הורסט זייפארט שהיה אז כבן 50 בעל ניסיון טלוויזיוני רב בהפקה וצילום החליט להפקיד בידי אחת המצלמות שלו הממוקמות באִצטדיון האולימפי (שם נערכו תחרויות הא"ק) ובבריכת השחייה האולימפית משימת טלוויזיה היסטורית וייחודית שטרם בוצעה עד אז. על המצלמה הקונקרטית הזאת הוטלה המשימה להציג ולחשוף בנפרד לפני יריית הזינוק בצילומי Close up ו- Medium close up את הספורטאים המתחרים על פי סדר השבילים שלהם, כדי לערוך היכרות עימם לטובת צופי הטלוויזיה. הדבר לא נעשה מעולם באולימפיאדות קודמות. הורסט זייפארט התייחס לתחרויות הספורט כאל דרמה. הוא גָרָס שחייבים "לערוך הכּרה" מוקדמת בין גיבורי העלילה לבין צופי הטלוויזיה בסלון ביתם טֶרֶם תחילת דרמת הספורט. הוא שאב את הרעיון מסרטי הקולנוע. הוא סָבָר שבדומה לאָלְפְרֶד הִיצְ'קוֹק אומן סרטי המתח בו חושף הבימאי את גיבורי העלילה שלו לצופים באולם הקולנוע מייד בתחילתה מבלי לגלות את סופה, ראוי שגם בִּימַאֵי הספורט בשידורי הא"ק והשחייה בטלוויזיה יחשפו את גיבוריהם לצופים בטרם תחילת העלילה רווית הדרמה וספוגת רייטינג. הורסט זייפארט חשב שעלילות המתח בשידורי הספורט בטלוויזיה הן בעצם כמו הצגות הקולנוע של אלפרד היצ'קוק ולכן יש מקום לזהות את המשתתפים באמצעות הצגה מוקדמת. חשיבה לא רק הגיונית אלא גאונית. הוא גרס שהיכרות טלוויזיונית מוקדמת עם הספורטאים המצטיינים המציגה לא רק את שמם וארץ מוצאם, אלא כוללת את חשיפת פניהם, מבנה גופם, והמראה הכללי שלהם באמצעות צילומים מקרוב, לרבות הישגיהם ויכולתם המקצועית בענף הספורט הקונקרטי שלהם, תהדק ותגביר את הקֶשֶר והזדהות צופי הטלוויזיה עם השידור ותקרב תקרב אותם ביתר שֵאת לעלילה המתפתחת על המסך ותשפר את הבנתם בתחוּם. הוא צָדָק. רעיון החשיפה המוקדמת בתחרויות הספורט וזיהוי גיבורי העלילה לפני התרחשותה הפכוּ לפרולוג טלוויזיוני מוצלח וחשוב. טריוויאלי היום אך מרחיק לכת מאין כמוהו בימים ההם של 1972. אין היום שום שידור ספורט טלוויזיוני המכבד את עצמו שמתכחש למִתְּוֶוה הורסט זייפארת . במובן הזה הורסט זייפארט היה מהפכן טלוויזיה. המצלמה הזאת שחשפה, זיהתה, והִציגה את הספורטאים לצופי הטלוויזיה במלוא תפארתם בטרם תחרות, זכתה לכינוי "מצלמת ההיכרויות החושפנית".

הורסט זייפארט סיפר לי את העדות המעניינת והחשובה הזאת לראשונה כשנפגשנו בטהראן בירת איראן בחודש ספטמבר 1974 בעיצומם של משחקי אסיה  ה- 7. שאלתי אותו מייד, "איך לא חשבו על זה קודם ?", והוא השיב לי בפשטות, "אין לי מושג יואש , אינני יודע". אנשי הטלוויזיה האיראנית הזעיקו את הורסט זייפארט ועוד כמה מומחים משתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF לטהראן (תמורת תשלום נאה) כדי שיסייעו להם במלאכת הבימוי של המשחקים. הם הזמינו לטהראן לצורכי ייעוּץ גם כמה מאנשי הוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72' ובראשם וולטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי. יצא לי להיפגש עם הורסט זייפארט בהזדמנויות נוספות לשיחות טלוויזיה ארוכות גם באולימפיאדת מונטריאול 1976 ומונדיאל ארגנטינה 1978. הוא היה קולנוען ואיש טלוויזיה יסודי מהדרגה העליונה ביותר שאהבתי והערכתי.

טקסט תמונה  :  Horst Seifart / הורסט זייפארת המנוח (2004 – 1922), היה הבימאי הראשי המצוין ורב המוניטין של אולימפיאדת מינכן 1972. הוא נחשב לאבי התפישה החדשה של כיסוי אירועי ספורט בטלוויזיה בשנות ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה. איש טלוויזיה מופלא ונדיר. לא היו רבים כמותו בעולם. הורסט זייפארת היה מורם ורבם של בימאים ומפיקי טלוויזיה רבים ברחבי תבל וגם שלנו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית. הוא היה ידיד גדול של אלכס גלעדי  ושלי. (התמונה באדיבות קלאוס בייסנר – Claus Beissner. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קְלָאוּס בָּיְיסְנֶר (Claus Beissner) עוזרו הקרוב במשך שנים רבות של הוֹרְסְט זָיְיפָארְט ואיש טלוויזיה רָב מוניטין בזכות עצמו ברשת הטלוויזיה הגרמנית ARD וב- EBU (איגוד השידור האירופי), זוכר בעת שיחות התחקיר הארוכות עמי כלהלן [10] : "בראשית שנות ה- 2000 הייתי עֵד שמיעה לשבחים שהעניק מנולו רומרו לחשיבה הטלוויזיונית של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת. מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ אמר : "רעיונות הטלוויזיה של הורסט זייפארת היו תמיד הטובים ביותר". תרומתו של הורסט זייפארת לא הייתה רק בתחום הטכנולוגי אלא גם בתחום הרקע הפילוסופי של הכיסוי הטלוויזיוני. בעיניו תחרויות הספורט הבינלאומיות היו דרמה אחת גדולה כמו במחזות הדרמה של יוון העתיקה. המשותף לספורט ולתיאטרון הוא בכך ששניהם מציעים דרמה של מנצחים ומפסידים. אך קיים בכל זאת שוני אחד. השוני היחידי בין דרמת הספורט לבין דרמת התיאטרון היווני על פי תפישתו של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת היה הסוף, הסיום. בתיאטרון היווני הסוף ידוע. בספורט הוא תמיד פתוח. הורסט זייפארת היה האיש הראשון בין אנשי הטלוויזיה בדור שלוֹ שהעניק ממד אקדמי לכיסוי הספורט בטלוויזיה".

נסים קיוויתי היה השַדָּר הישראלי הראשון שהפיק וניצל בשפתו העשירה והקולחת עד תום את מלוא היתרון מ- "מצלמת ההיכרויות החושפנית" של הורסט זייפארט. דן שילון מינה אותו בצֶדֶק לשַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הצעירה בת 4 שנים בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 1972, תחרויות הא"ק והשחייה. שום שַדָּר טלוויזיה בארץ לא התקרב בימים ההם לרמת השידור Play by play של נסים קיוויתי. הוא היה משכמו ומעלה. לעַד ייזכר קוֹלוֹ הבוטח ושפתו העשירה והתקנית כשתיעד בשידור ישיר את ריצת ה- 100 מ' האחרונה של האצנית אסתר רוֹט – שחמורוב באולימפיאדת מינכן 72' (לפני אסון רצח י"א הספורטאים הישראליים), "שוב פּוֹעֵם הלֵב הישראלי כאן במינכן כשאסתר רוט-שחמורוב שלנו מתחממת על המסלול לקראת ריצת רבע הגמר", בשעה שדמותה של האתלטית הישראלית נִגלֵית ומופיעה בכל הדרה בצילום מקרוב על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם.

נסים קיוויתי הציב סטנדרט חדש באולימפיאדת מינכן 1972 בעת השידור הישיר שלו Play by play של משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בהשתתפותו של השחיין היהודי – אמריקני האגדי מַרְק סְפִּיץ (Mark spitz). דן שילון היה ראש המשלחת הקטנה ושימש העורך והמפיק הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית במינכן 72', ובנוסף גם הגיש בעצמו את השידורים והיומנים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקם ומוסד ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) ב- מרכז השידורים הבינלאומי בעיר מינכן. הבימאית שלו הייתה וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל. זאת כמות עבודה עיתונאית וארגונית רבה. השדרן והמגיש הפופולרי ישב לראשונה בחייו באולפן שידור אולימפי והיה עֵד להישגים הספורטיביים העצומים שהושגו שם ע"י ספורטאים אולימפיים בעלי מוניטין עצום כמו המתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט, הרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן, האצן הסובייטי וואלרי בורזוב, האצנית המזרח גרמנייה רנטה שטכר, רץ המשוכות האוגנדי ג'ון אקיבואה, והשחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ, ורבים אחרים. דן שילון היה השַדָּר באולפן במינכן 1972 שכתב לעצמו את הטקסטים (Lead in) והוביל את צופי הטלוויזיה בישראל למשחה הגמר ב- 100 מ', להיט אולימפי טלוויזיוני, בהשתתפותו של המֶגָה – סְטָאר מרק ספיץ. רגע לפני שהעביר את השידור לנסים קיוויתי בבריכת השחייה שידר למצלמת האולפן הגרמנית, "ערב טוב לכם ושלום רב כאן מינכן", והוסיף, "גם הערב שופעת הבריכה האולימפית שיאים והישגים. נדמה לי שהשחייה כאן מסכנת ברצינות את כתר מלכת הספורט, הא"ק. נעבור אל מַרְק שְפִּיצִי כפי שקוראים לו הילדים ואל נסים קיוויתי". דן שילון נפרד מהצופים במין חיוך קל ושובבני. הוא עמד לחזות בהיסטוריה ספורטיבית וטלוויזיונית חסרת תקדים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. ה- IBC במינכן . דן שילון (בן 32) שימש ראש צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 1972 וגם הגיש את השידורים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה במרכז השידורים הבינלאומי (International Broadcasting Center) במינכן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ב- 30 ביוני 1972 ביקש מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור בחִיל ורעדה את אישורו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג להטיס לאולימפיאדת מינכן 72' את יחידת השידור הקטנטונת שלוֹ בת ארבעה אנשים : דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל. רבים ברשות סברו שזהו צוות גדול מידי ומצִדם שדן שילון יישאר בארץ וישדר את התחרויות Off Tube מהמוניטור באולפן ברוממה – ירושלים. על פי הנהלים המקובלים רק מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג בתוקף תפקידו כעורך ראשי רשאי לאשר נסיעות של העובדים לחו"ל. מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור הוא חסר סמכות בעניין הזה.

המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 הסבו טרגדיה נוראית למשפחות הנרצחים ופגעו בכושר ההרתעה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה. יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 היה יום התחרויות האחד עשר של המשחקים האולימפיים והרוטינה שלטה בכל. רמת המשמעת הביטחונית ובקרת הנכנסים לכפר האולימפי התרופפה עד למאוד. הסדרנים והשומרים הגרמניים נמנמו עד כדי כך שאפילו אנשים שלא היו מצוידים בתג זיהוי מיוחד שהנפיקה הוועדה המארגנת (Accreditation) הספורטאים, המאמנים, והמלווים יכלו להיכנס כמעט באופן חופשי דרך השערים המרכזיים, וודאי לדלג באין מפריע מעל הגדרות. האדישות שלטה בכל.

שמונת הטרוריסטים הפלסטיניים ידעו והמתינו בדיוק למצב הזה שבו הנהלים אינם מתבצעים עוד כלשונם והשגרה בולמת כל מעשה עֵרנות. בארבע לפנות בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בעיצומם של המשחקים חדרה קבוצה של שמונה מחבלים פלשתינים מארגון "ספטמבר השחור" חמושים ברובי קלצ'ניקוב ורימוני רֶסֶס לכפר האולימפי במינכן. מפקד הקבוצה היה לוּטִיף אָפִיף שקרא לעצמו "עִיסָא" (יֵשוּ בערבית). סגנו היה יוּסוּף נַאזָאל שכונה "טוֹנִי" ואימץ לעצמו את הכינוי המהפכני צֶ'ה גָאוָוארָה. שאר השישה היו ג'אמאל אל גאשי בן 19 עדנאן אל גאשי בן 27 (דוֹדוֹ של ג'אמאל אל גאשי), מוחמד סאפאדי בן 19, אפיף אחמד חאמיד, חאליד ג'וואד, ו- אחמד שייח טאה [14]. בראש הארגון הרצחני של "ספטמבר השחור" מעין סניף של תנועת הפת"ח ניצב אבו איאד סגנו של יאסר עראפת. מבנה הארגון היה סודי וממודר. המידור היה אחת הסיבות להצלחה המבצעית של הארגון בפעולת מינכן 1972. הארגון הבריח בחשאי רובי קלצ'ניקוב ותת – מקלעים, מחסניות גדושות בכדורים, ורימוני רֶסֶס למינכן והטמין אותם באמצעות סייעים במקום מבטחים מסומן בתחנת הרכבת בעיר ולהטיס. הארגון הצליח להטיס למינכן את כל השמונה מבלי שהדבר יתגלה. אולימפיאדת מינכן 72' סומנה ע"י אבו איאד, אבו דאוד, ויאסר עראפאת כזירת פיגוע אידיאלית משום שאמורה הייתה להסב באמצעות מצלמות הטלוויזיה של DOZ את תשומת לבו של העולם לבעיה הפלסטינית.

שמונת המחבלים שעברו אימוני נשק ושדאות במחנה צבאי בלוב התחפשו לספורטאים . הם היו לבושים בגדי אימון ונשאו תיקים גדולים כדרכם של הספורטאים אך בתיקים לא היו נעלי ספורט או נעלי ריצה "Spikes" אלא הוטמנו בהם רובי קלצ'ניקוב, עשרות מחסניות מלאות בכדורים 7.62 מ"מ, ורימוני רֶסֶס. שמונת המחבלים גם לא היו מצוידים בתגי זיהוי (Accreditation) כנדרש מטעם הוועדה המארגנת. לכן ביקשו בתכנון המוקדם שלהם לעקוף באשמורת בוקר את אחד מהשערים המרכזיים שניצב בצד המערבי של הגדר ונקרא Gate 25A (בדיעבד התברר כי השער ננעל בחצות). הם החליטו לדלג מעל הגדר הנמוכה שגובהה כשני מטרים המקיפה את הכפר, נקודת תורפה בלתי מאובטחת שהייתה קרובה מאוד למגורי המשלחת הישראלית בצדו המערבי של רחוב קונולי הארוך. כל ילד יכול היה לקפוץ מעל הגדר האולימפית הזאת שסימנה גבול וטריטוריה אך לא העניקה ביטחון. שמונת המחבלים עשו זאת בקלות וללא הפרעה ועברו במהירות כברת דרך של שישים אולי שבעים מטר מהגדר בדרכם לעבר מגורי המשלחת הישראלית הממוקמים בחמש דירות בקומת הקרקע של בניין ברחוב קונולי מס' 31 (31 Connollystrasse), כאמור בצד המערבי שלוֹ. מפקדם לוטיף "עיסא" אפיף סייר במקום ערב קודם לכן והבחין כי Gate 25 A ננעל לקראת חצות ואיננו מאויש כלל. הוא לא ידע אם זהו נוהל קבוע או מקרה בלבד. לוטיף "עיסא" אפיף ראה כי השער הנעול איננו מפריע לכל מיני ספורטאים מאחרים שחוזרים מבילוי במרתפי הבירה של מינכן ומועדוני הלילה בעיר, לדלג מעל הגדר בדרכם למגוריהם בכפר מבלי שאיש ישאל שאלות ומבלי שיבדקו אותם. הכל היה פרוץ. הוא החליט בו במקום לנהוג כמותם. מצוידת במודיעין שהשיגה מראש ידעה קבוצת המחבלים את הכתובת המדויקת. מפקד המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף עבד בשעתו כמהנדס בצוות הגרמני שהשתתף בבניית הכפר האולימפי. סגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל היה טבח בכפר האולימפי ההולך ומוקם. שניהם הכירו היטב את מפת הכפר וידעו היכן מתגוררת המשלחת הישראלית. שמונת המחבלים דילגו מעל הגדר יחד עם עוד ספורטאים (דוברי אנגלית) והגיעו בקלות ליעדם ברחוב קונולי 31. הם השתלטו על שתי דירות מתוך החמֵש הסמוכות זו לזו בהן התגוררו 21 הספורטאים הישראליים ושָבוּ 11 מהם. כולם גברים. הם פתחו את הדלת הכחולה המרכזית של הבניין טיפסו במעלה כמה מדרגות וחדרו באשמורת ראשונה לדירה מס' 1. כעבור דקות ספורות השתלטו גם על דירה מס' 3. לעולם לא נדע האם פסחו במתכוון או במקרה על פלישה לחדרים מס' 2, 4, ו- 5. שני ספורטאים במשלחת, מאמן שלישיית מרימי המשקלות טוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי (דייר דירה מס' 1) והמתאבק גָד צַבָּרִי (דייר דירה מס' 3) הצליחו להימלט בתושייה אישית נפרדת בזמנים שונים, בעוֹר שיניהם. טוביה סוֹקוֹלְסְקִי ניצול שוֹאָה לבוש עדיין פִּיזָ'מָה הצליח בכוח שריריו לפתוח את החלון הצרפתי בקומה הראשונה בדירה מס' 1 ולברוח דרך המרפסת האחורית ולהימלט. טוביה סוקולסקי התגורר בחדר אחד בקומה התחתונה של דירה מס' 1 יחדיו עם יוסף גוטפרוינד. יוסף גוטפרוינד גדל הגוף שגובהו היה 1.95 מ' ומשקלו כ- 135 ק"ג היה הראשון שהתעורר בארבע ורבע לפנות בוקר מצליל של שקשוק מפתח בדלת הכניסה לדירה . טוביה סוקולסקי נם את שנתו. יוסף גוטפרוינד קם ממיטתו כדי לברר מי הוא האורח הלא קרוא באשמורת בוקר ומייד גילה כי אלה מחבלים המחזיקים ברובי קלצ'ניקוב. הוא ניסה לחסום את דלת הכניסה בגופו הגדול במשך כ- 15 שניות בפני המחבלים וזעק לחבריו בדירה מס' 1, "מחבלים לברוח" [15]. טוביה סוקולסקי התעורר מצעקות האזהרה של שותפו לחדר, התעשת מייד, וברח מהמרפסת האחורית. אחד המחבלים אץ אחריו ופתח באֵש לעברו אך לא פגע בו. טוביה סוקולסקי נותר בחיים. ששת הדיירים הנוספים בדירה מס' 1 של קבוצת המאמנים היו משה "מוֹנִי" וויינברג, קֵהָת שוֹר, עמיצוּר שפירא, אָנְדְרֶה שפיצר, יוסף גוטפרוינד, ויעקב שפרינגר לא הצליחו להימלט. הם נכפתו ונכלאו תחת איום הנשקים כשבכל קלצ'ניקוב מוכנס כדור לבית הבליעה והרימונים בהיכון של שלוף ניצרה.

המתאבק גָד צַבָּרִי נתפש ונלכד ע"י המחבלים בקומה העליונה בדירה מס' 3 הדוּ – מפלסית יחד עם שלושת מרימי המשקלות – זאב פרידמן, דָוִד בֶּרְגֶר, יוֹסֵף רוֹמָנוֹ, ושני חבריו לקבוצת ההיאבקות אליעזר חלפין ומַרְק סְלָאבִין. גד צברי ודוד ברגר התגוררו בחדר הראשון בקומה העליונה. בחדר השני בקומה העליונה נמו את שנתם אליעזר חלפין ומרק סלאבין. בקומה הראשונה ישנו יוסף רומנו וזְאֵב פְרִידְמַן. המחבלים הפתיעו אותם ולאחר ההשתלטות המהירה על שתי הדירות החליט המפקד לוּטִיף "עִיסַא" אָפִיף כבר מוקדם בבוקר לרכז את כל החטופים באחד משני החדרים העליונים בדירה מס' 1 (בו גרו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר) כדי להפוך אותם ליחידת שבויים מקובצת אחת ועל מנת להשיג תנאי שליטה טובים יותר. הם הורו לששת החטופים הישראליים לעזוב את דירה מס' 3 ולנוע לעבר הדלת הכחולה המובילה לדירה מס' 1, מרחק של כעשרה מטרים. גָד צַבָּרִי לבוש מכנסי שינה קצרים בלבד צעד בראש חבריו שהובלו ע"י כמה מחבלים חמושים לעבר הכניסה הראשונה של המגורים. כשהיה במרחק נגיעה מהמחבל שכיוון אותם לדירה מס' 1 ליד הדלת הכחולה אזר אומץ והסיט בחוזקה את קנה רובה הקלצ'ניקוב המכוון אליו ופתח במנוסה בריצת זִיג זַג בין העמודים בכיוון החניון. המחבל ירה בכיוונו כמה צרורות אך החטיא. גד צברי נותר בחיים.

שני ספורטאים ישראליים נמלטו אך אחד עשר אחרים נתפשו והוחזקו כפותים כבני ערובה כולם בחדר העליון בדירה הראשונה ברחוב קונולי 31 שהיה שייך לאנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר, כשהם מאוימים ע"י קני הרובים ורימוני רֶסֶס. אחד עשר החטופים היו המתאבקים מַרְק סלאבין ואליעזר חלפין ומאמנם משה "מוֹנִי" ווינברג, שלושת מרימי המשקולות דוד בֶּרְגֶר, יוסף רוֹמנו וזאב פרידמן, מאמן הא"ק עמיצור שַפִּירָא, מאמן הקלעים קֵהָת שוֹר, מאמן הסַיָיפִים אנדרה שְפּיצֶר ושופט הרמת המשקולות הבינלאומי יעקב שפרינגר הדיירים המקוריים של הדירה, ושופט ההיאבקות הבינלאומי יוסף גוטפרוינד. כבר בשלב הראשון של ההשתלטות רצחו המחבלים את משה "מוֹנִי" וויינברג ואחריו את יוסף רומנו והשאירו בידם תשעה שבויים כבולים חסרי כל הגנה. כל התשעה נאזקו בידיהם ורגליהם. רציחתם של משה "מוני" ווינברג ויוסף רומנו בשלב כה מוקדם של ההשתלטות נעשה לצורך הרתעה וכדי להוכיח את נחישותם וכוונותיהם לפני פתיחת המו"מ עם השלטונות הגרמניים. מפקד הקבוצה לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף דרש את שחרורם המיידי של 234 מחבלים הכלואים בישראל ובתוספת גם את שחרורו מהכלא הישראלי של הטרוריסט היפני קוֹזוֹ אוֹקָאמוֹטוֹ ואת שחרורם מהכלא הגרמני של אנשי כנופיית הבריגדות האדומות הגרמניות אנדריאס באדר ואולריקה מיינהוף תמורת חייהם של תשעת הישראלים הנותרים שהוחזקו כפותים בכניסה הראשונה של חדרי המגורים [16]. הם זרקו עלונים מדירה מס' 1 שהתפזרו במד – רחוב ליד הדלת הכחולה ובו הרשימה המדויקת של חבריהם הכלואים בישראל. אבו איאד ואבו דאוד מנהיגי ארגון "ספטמבר השחור" תדרכו את לוּטיף "עיסא" אפיף ופקד עליו, "אתה ואנשיך שָהִידִים – הכל או לא כלום". אין לשוב בידיים ריקות מהמשימה.

מפקד משטרת מינכן ד"ר מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר (Dr. Manfred Schreiber) קיבל עִדכון בחמש בבוקר כי אנשים חמושים ברובים חדרו לדירות 1 ו- 3 ברח' קונולי 31 מקום מגוריהם של הספורטאים הישראליים ונשמעו גם יריות במקום. מנפרד שרייבר דיווח את האינפורמציה ל- וולטר טרוגר (Walther Troeger) מנהל הכפר האולימפי (היה גם סגנו של ד"ר ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72' ושימש בתפקיד השני בחשיבותו מנכ"ל הוועד האולימפי הגרמני), ומקביל טלפן גם לשַר הפנים של מדינת באוואריה [17] ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr.Bruno Merck). בְּרוּנוֹ מֵרְק המופתע טלפן לשַר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (Hans Dietrich Gensher) וסיפר לוֹ על אירוע הטרור החמור שמתרחש בכפר . רק זה מה שהיה חסר להם. שש שנים מאז 1966 הם עמלו כמטורפים על האולימפיאדה . השקיעו ממון עתק בתשתיות, בארגון, ובמתקנים, ולפתע נתקע להם הטרור הפלסטיני בתוך הבית. האנס דיטריך גנשר העביר את האינפורמציה לקנצלר מערב גרמניה וִוילִי בְּרָאנְדְט (Willy Brandt). גם שגריר ישראל במערב גרמניה אֵלְיָשִיב בֵּן חוֹרִין עודכן בפרשה ודיווח מייד על מעשה הטרור לממשלת ישראל.

הראשונה שפגשה את ראש קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף הייתה אשת משטרת מינכן גב' אנליסה גראס (Anneliese Graes). זה היה מוקדם בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בפניה הציג "עיסא" את דרישותיו. שחרור 234 מחבלים מהכלא הישראלי ושחרור חברי כנופיית "באדר – מיינהוף" מהכלא הגרמני. הוא הפקיד בידה את העלון ובו רשימת האסירים ומועד האולטימטום , תשע בבוקר . אנליסה גראס מיהרה לדווח למפקדיה את פרטי הדרישות . היא זכרה ש- "עיסא" מחזיק בידיו רימון רֶסֶס ואקדח.

רבבת הספורטאים הבינלאומיים ומלוויהם בכפר האולימפי במינכן היו המומים. מנגד עצר עם ישראל את נשימתו. גם הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יאיר שטרן ואנוכי שימשנו עורכי השידורים האולימפיים בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים של החומרים ששלחו לנו ממינכן דן שילון, אלכס גלעדי, ונסים קיוויתי. בהיותנו כתבי מחלקת הספורט במערכת בירושלים נכנסנו לכוננות הפקה ושידור. ראש ממשלת ישראל גב' גולדה מאיר וקנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט כבר יצרו את הקשר הדיפלומאטי ביניהן. ווילי בראנדט הודיע לראש הממשלה גב' גולדה מאיר כי קבוצת המחבלים הפלסטינים [18] דורשים את שחרורם מהכלא הישראלי של כ- 234 מחבלים ואם לא תתמלא דרישתם יוציאו להורג ב- 09.00 (תשע בבוקר) את תשעת בני הערובה החטופים הסגורים ונעולים בדירה הראשונה, דירה מס' 1, של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי שהמתינו אזוּקים ושפוּפים למַר גורלם. ווילי בראנדט הטיל על שַר הפנים הפדראלי שלוֹ הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר לנהל את המו"מ הרגיש מול המחבלים אבל האחריות הייתה בידי ממשלת באוואריה. בינתיים דחו המחבלים את מועד האולטימטום של ההוצאה להורג כמה וכמה פעמים. בשלוש וחצי אחה"צ הודיע נשיא IOC האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brundage) על הפסקת המשחקים אך לא על ביטולם. הוועד המנהל של IOC החליט על קיום טקס אזכרה בעשר בבוקר למחרת באצטדיון האולימפי לזכרם של מוני וויינברג ויוסף רומנו. איש לא שיער באותם הרגעים כי הרצח של שניים יהפוך לטבח של אחד עשר.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972. "בית סוקולוב" בית העיתונאים ברחוב קפלן בתל אביב . המשלחת האולימפית של ספורטאי וספורטאיות ישראל, מאמניהם, ומלוויהם נחשפים לעיתונות ולמצלמות הסטילס ימים ספורים טרם צאתה לאולימפיאדת מינכן 1972 (חסרים השייטים). זיהוי הנוכחים בשורה העליונה מימין לשמאל :  משה "מוני" וויינברג , יעקב שפרינגר, עמיצור שפירא, הנרי הרשקוביץ, גד צברי, דן אלון, אנדריי שפיצר קהת שור, ובמסגרת יוסף גוטפרוינד. זיהוי הנוכחים בשורה האמצעית מימין לשמאל : טוביה סוקולסקי, יוסף רומנו, שלומית ניר, אליעזר חלפין, אסתר שחמורוב , מארק סלבין , ושמואל "מוליק" ללקין. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל :  דוד ברגר , זאב פרידמן , ד"ר קורט ווייגל יצחק אופק (פוקס) , יצחק כספי , זליג שטרוך (במכנסיים קצרים), ושאול לדני. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נבחרת הספורטאים הישראלית על מאמניה ומלוויה ושני השופטים הבינלאומיים הבכירים יוסף גוטפרוינד ויעקב שפרינגר יצאה למינכן 72' שמחה וטובת לב. בטרם צאתה נערך לה תדריך בטחוני קצרצר ושגרתי ע"י קב"ט משרד החינוך אריה שוּמֶר [19] באחת מכיתות הלימוד במכון ווינגייט. אַרְיֵה שוּמֶר הורה לחברי המשלחת לא להתבלט בשטח במינכן ולא למשוך תשומת לב יותר מידי, וכן לבדוק דברי דואר מחשש לפצצות. הקב"טים היו כפופים מקצועית לשב"כ (שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל) בראשו ניצב יוסף הרמלין ולא למוסד בראשות צְבִי זָמִיר. זאת הייתה ההיררכיה הביטחונית. ההדרכה של אריה שוּמֶר לוותה בהוראות ביטחון שגרתיות שכל קב"ט מייעץ ליוצאים לחו"ל שהתבררו כבלתי יעילות. הספורטאים לא הוזהרו מפני סכנה של מבצע טרוריסטי בו מחבלים מזוינים ברובים ורימונים עשויים להשתלט על המגורים שלהם בכפר האולימפי. אומר לי שמואל "מוליק" ללקין : "התדריך הביטחוני של אריה שוּמֶר דמה להנחת היסוד השאננה של שירותי הביטחון והמוסד כי אין צורך לאבטח פיסית את הספורטאים ורוטינה ביטחונית תספיק" [20]. כמה ימים לפני יציאתה למינכן ערכו ראשי המשלחת ה- Chief de mission שמואל ללקין, יו"ר הוועד האולימפי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר, ויצחק אופק מסיבת עיתונאים רבת משתתפים בבית סוקולוב בית העיתונאים ברחוב קפלן בתל אביב. כולם דיברו על חשיבות המסע ההיסטורי של ספורטאים ישראליים על אדמת גרמניה לראשונה מאז תום מלחמת העולם ה- 2. העיתונאים לא התעניינו בסעיף הביטחוני. איש לא התעניין בשאלה מי אמור לאבטח את המשלחת הישראלית בת 32 האנשים במינכן ומי צריך להגן על חייהם. אף אחד לא שאל שאלות.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972 . ראשי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 עורכים מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב. זיהוי המשתתפים : נואם יצחק אופק. מימינו בחולצה לבנה יוסף "יושו" ענבר . משמאלו שמואל ללקין מוסתר, איש לא מזוהה, יצחק כספי, וקיצוני משמאל למעלה ד"ר שאול לדני. במרכז התמונה יוסף גוטפרוינד גדל הגוף. מולו משמאל זליג שטרוך (מרכיב משקפי שמש). למטה משמאל עיתונאי "ידיעות אחרונות" איתן עמית. במרכז התמונה למעלה בחולצת פסים ובגבו למצלמה עמיצור שפירא. לידו השחיינית שלומית ניר מקיבוץ איילת השחר. (התמונה באדיבות זליג שטרוך .ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשלחת הישראלית טסה ב- 21 באוגוסט 1972 למינכן במורל גבוה אך ללא כל הגנה ואבטחה ואף על פי כן חשה בוטחת בעצמה ומאמינה כי היא מחוסנת מכל פגע. ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 היום האחד עשר של משחקי מינכן שררו בלגן ובלבול גדול בכפר האולימפי. מפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר (Dr. Manfred Schreiber) ומנהל הכפר האולימפי רחב הממדים וולטר טרוגר (Walther Troeger) היו בּוּרִים גמורים בניהול מו"מ עם טרוריסטים איסלאמים פנאטיים שנלהבים לרצוח עוד תשעה ספורטאים ישראליים (משה "מוֹנִי" וויינברג ויוסף רומנו נרצחו מוקדם בבוקר) ואח"כ מוכנים להתאבד. מנפרד שרייבר ו- וולטר טרוגר היו המומים מהמפגש עם לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף שדיבר היטב גרמנית והצטייר להם כטרוריסט נחוש. מנפרד שרייבר הציע בתחילה למפקד המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף סכום כסף ענק כ- 10.000000 (עשרה מיליון) דולר תמורת שחרור בני הערובה אבל לוטיף "עיסא" אפיף גיחך. הוא היה מהפכן שנלחם למען רעיון ולא עבור בצע כסף. וולטר טרוגר אציל הנפש אמר ל- "עיסא" בעת הפגישה הראשונה ביניהם בבוקר, "קח אותי כבן ערובה אך שחרר את הספורטאים הישראליים שמשתתפים במשחקים האולימפיים, הם אורחי ממשלת גרמניה". זה היה ראשיתו של המו"מ על חייהם של תשעת בני הערובה הישראליים. מנפרד שרייבר ו- וולטר טרוגר לא היו ערים בתחילה לחומרת המצב. הם היו רחוקים עד למאוד מהסכסוך הישראלי – פלסטיני. לוטיף "עיסא" אפיף השחום ונמוך הקומה שמרח על פניו משחת הסוואה שחורה וחבש כובע לבן – צהבהב רחב שוליים ומרכיב משקפי שמש, האזין לדבריהם וסירב.

אחד האנשים המרכזיים בצוות המו"מ הגרמני היה מנהל הכפר האולימפי במינכן 72' וולטר טרוגר. וולטר טרוגר בן 86 היום, נולד ב- 4 בפברואר 1929 בוונסידל (Wunsiedel). הוא נחשב לאחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר בממסד הספורטיבי הגרמני מאז שנות ה- 60 של המאה שעברה. הוא היה יד ימינו של יו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה באולימפיאדת מינכן 72' ושימש מזכ"ל הוועד האולימפי הגרמני במשך שנות דוֹר מ- 1961 עד 1992. ב- 1989 נבחר להיות חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ומשנת 1992 הוא משמש נשיא הוועד האולימפי הגרמני. וולטר טרוגר ידיד גדול של מדינת ישראל זוכר כפי שסיפר לי בשיחות התחקיר בינינו וההתכתבויות עמו כלהלן : "נודע לי על מעשה הטרור ממפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר. במשך השעות הרבות של ניהול המו"מ נפגשנו אני וחבריי האנס דיטריך גנשר, ד"ר ברונו מרק ומנפרד שרייבר לפחות תריסר פעמים עם מנהיג קבוצת המחבלים "עיסא". בכל הפגישות עמנו ליד הדלת הכחולה הוא החזיק בידו רימון רֶסֶס. עלי לציין שהוא דיבר היטב גרמנית. הוא דחה את ההצעה שלי לקחת אותי כבן ערובה ולשחרר את תשעת בני הערובה הישראליים , וגם דחה את ההצעה של מפקד משטרת מינכן לשלם להם כסף תמורת שחרור הספורטאים הישראליים" [21].

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. רחוב קונולי 31 ליד דירה מס' 1 בכפר האולימפי במינכן . לוטיף "עיסא" אפיף (ראשון משמאל) שהיה מפקד קבוצת שמונת המחבלים מנהל את מו"מ על חייהם של תשעת בני הערובה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עוזרו האישי של שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר (אינני יודע את שמו), מפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש), מאחריו שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר , וולטר טרוגר (בגבו למצלמה) , שר הפנים של מדינת באוואריה ד"ר ברונו מרק, והמחבל לוטיף "עיסא" אפיף מחזיק בידו הימנית רימון רסס. (בסיוע ובאדיבות DOZ והסוכנויות . ארכיון יואש אלרואי) .

העניינים הסתבכו ונעשו מסורבלים מפני שמערב גרמניה היא מדינה פדראלית בנשמתה. זהו המבנה המדיני ההיסטורי שלה מאז היותה פדרציה של נסיכויות לפני שנים רבות [22]. על פי החוֹק הפדראלי המערב גרמני אין לממשלה בראשות הקנצלר ווילי בראנדט ושַר הפנים האנס דיטריך גנשר כול אפשרות חוקית ליזום ולהפעיל התערבות צבאית נגד שמונת המחבלים. זכות כזאת הייתה שמורה לריבון שהיא מדינת באוואריה שאירחה את האולימפיאדה בעיר הבירה שלה מינכן. הממשלה הפדראלית המערב גרמנית איננה רשאית להציב חיילים במדינות הפדרציה שלה ללא רשותן וממשלת באוואריה היא בעצם בעל הבית היחיד בכפר האולימפי. זהו משחק פוליטי פנימי גרמני מורכב שהתנהל על גַב הספורטאים הישראליים החטופים . הסבר פשטני מידי אך זאת הייתה האמת. ווילי בראנדט ו- הָאנְס דיטריך גנשר יכלו רק להציע הצעות ולהציע את השפעתם הפוליטית אך לממשלת באוואריה הייתה הפררוגטיבה לדחות אותן. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר לא קיבלה את הנימוק הגרמני כי הבטחת שלומם של הספורטאים הישראליים הוא עניין פנימי של באוואריה. כל העולם היה עֵד לפרשת רצח וטרור ברברי שחייבה את התערבותה המיידית של הממשלה המרכזית אך לא היה לאַל ידה לעשות דבר מול סירובו של ווילי בראנדט שיצא ידי חובתו. העסק הזה של הטרור הפלסטיני נגד ספורטאים ישראליים במינכן נתקע לגרמנים כמו עצם בגרון וקלקל את ההצגה האולימפית ופגע ביוקרה הגרמנית. הם לא הסתירו את רצונם לסיים את הפרשה מהר ככל האפשר ולחדש את המשחקים. מדהים היה להיווכח כי הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט אמר לשַדָּר הטלוויזיה הישראלית דָן שִילוֹן ברגע מסוים בעת ריאיון באולפן הטלוויזיה במינכן ביום שלישי בערב – 5 בספטמבר 1972 את הטקסט הבא, "אם לא יישפך עוד דם הרי שיש להמשיך במשחקים האולימפיים כמתוכנן". הטקסט הזה נאמר בעיצומו של המו"מ שניהלו במשך שעות רבות שר הפנים הפדראלי שלוֹ הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק שר הפנים של מדינת באוואריה, מנהל הכפר האולימפי וָולְטֶר טְרוֹגֶר, ומפקד משטרת מינכן מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר עם המחבלים הפלסטינים סמוך לדירה מס' 1 ברחוב קונולי על חייהם של תשעת הספורטאים הישראליים החטופים. שניים מהם משה "מוֹנִי" וויינברג ויוסף רומנו כבר נרצחו. גווייתו של מוני וויינברג שותתת דם הושלכה ע"י המחבלים לרחוב ליד הדלת הכחולה של הבניין ברחוב קונולי 31 כבר מוקדם בוקר למען יִירְאוּ ויִירָאוּ. לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף היה נחוש. הכל או לא כלום. גווייתו של יוסף רומנו נקובה מכדורים הייתה שרועה כל העת בחדר הקטן ליד תשעת בני הערובה הכלואים בו. מתחתיה התפשט כתם דם ענק.

קבוצת המחבלים ידעה מראש היכן מתגוררים הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי במינכן והייתה מצוידת גם במידע כי הגדר המקיפה את הכפר האולימפי והאבטחה הגרמנית מסביב הן רופפות ורדודות . כפי שהתברר בדיעבד החזיקו מנהיג קבוצת שמונת המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל מצוידים במודיעין חלקי. הם ידעו בבירור כי בדירה מס' 1 שהייתה היעד הראשי מתגוררים ספורטאים ישראליים. הם לא ידעו דבר לגבי הדירות האחרות בהן גרו ספורטאי המשלחת הישראלית. הם שיערו שכולם גרים ברחוב קונולי 31 אך לא ידעו בדיוק באילו דירות. עשרים ואחד הספורטאים הגברים במשלחת הישראלית התגוררו בחמש דירות קרקע בכפר האולימפי בעלות כניסות נפרדות אך סמוכות אחת לשנייה בצדו המערבי של רחוב קונולי בביתן מס' 31. דלתות הדירות הותקנו בגובה המד רחוב והנגישות אליהן הייתה קלה ביותר. שמונת המחבלים השתלטו בארבע וחצי בבוקר ראשית דבר על דירה הדו – מפלסית מס' 1 בה התגוררו שבעה אנשים. חמשת המאמנים האולימפיים עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, אָנְדְרֶה שְפּיצֶר, משֶה "מוֹנִי" וַויְינְבֶּרְג, וטוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי ושני השופטים הבינלאומיים יוֹסֵף גוֹטְפְרוֹיְנְד בהיאבקות ויַעֲקב שְפְּרִינְגֶר בהרמת משקלות. טוביה סוקולסקי הצליח להימלט בשנייה האחרונה מהמרפסת האחורית התחתונה. לאחר שכפתו את השישה הנותרים בדירה מס' 1 השאיר המפקד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף שלושה מאנשיו לשמור על החטופים והוא ועוד ארבעה מחבלים נטלו עמם את מוני וויינברג כפות בידיו ונפנו בתוך דקות לעבר דירה מס' 3 . משום מה הם פסחו באופן מפתיע ותמוה על דלת הכניסה של דירה מס' 2  הקרובה ביותר לדירה מס' 1 שָם התגוררו ההלך ד"ר שאול לַדָנִי , הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוֹך, סייפי הרומח דָן אָלוֹן ויהודה וויינשטיין רק בן 17 וחצי ותלמיד תיכון מהיישוב ראש פינה אך כבר אלוף סַיִף, וגם האורח הבלתי לגאלי השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן. כזכור היה זה השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן בגוש זבולון שהעפיל לחצי הגמר במשחה ל- 100 מ' פרפר באולימפיאדת מכסיקו 1968. מנהל המשלחת באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל ללקין (היה גם מנהל המשלחת באולימפיאדת מכסיקו 1968) שמר לו חֶסֶד נעורים ואִפְשֵר לו להתפלח לדירה מס' 2 של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31, וללון בה. דלת דירה מס' 2 עליה רשומים שמות הספורטאים הישראליים כלל לא הייתה נעולה על פי עדותם של שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוֹך. היא הושארה סגורה אך לא נעולה עבור אברהם מלמד שלא היה לוֹ מפתח משלוֹ ותמיד הגיע לדירה מבילוייו בשעות הלילה המאוחרות. המחבלים אפילו לא ניסו לפתוח אותה. הם גם נמנעו מלתקוף את דלת מס' 4 שהובילה לדירה של רופא המשלחת ד"ר קוּרְט וָויְיגֶל ושותפו לחדר ד"ר מַתִּי קְרָנְץ נציג הסוכנות שנמו להם את שנתם, ו- וויתרו משום מה גם על חדירה לדירה מס' 5 שם התגורר לבדו וישן באותה העֵת ראש משלחת הספורטאים הישראלית (Chief de Mission) שמואל ללקין. מטר אחד אולי פחות הפריד בין דלת לדלת כפי שניתן לראות בתצלום.

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. מגורי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 יממה לאחר הרצח. מבקרים מגיעים להתבונן בשדה הקטל. משמאל נראית הדלת הכחולה המרכזית של הבניין ששימשה כמעין " Foyer " ועליה מספר הבניין 31. מאחורי הדלת המרכזית נמצאת הדלת של דירה מס' 1. החלונות התחתונים והעליונים משמאל שייכים לדירה מס' 1. המחבלים יצאו דרך הדלת המרכזית בדרכם לעבר דירה מס' 3. באמצע, דלת הכניסה לדירה מס' 2 ועליה שמות הדיירים. המחבלים פסחו משום מה. דלת דירה מס' 3 מוסתרת ע"י מתקן מים להשקיית הגינות במקום. התצלום מציג היטב את הטופוגרפיה של המקום, את סמיכות הדירות זו לזו, ואת הנגישות הקלה אליהן מן הרחוב. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. מבט על בניין מגורי משלחת ישראל ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי – מאחור, מהצד השני של המרפסות. כל דירה כללה מרפסת עליונה ותחתונה שפנו לגן. קיצונית מימין ניתן לראות את המרפסת העליונה והתחתונה (העץ קצת מסתיר) של דירה מס' 1 דרכה ברח טוביה סוקולסקי וכך הציל את חייו. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל "מוּלִיק" ללקין היה היחיד מראשי המשלחת שגר בכפר האולימפי יחד עם ספורטאיו. עסקנים אחרים השתכנו במלון מפואר בעיר. שמואל ללקין לא חש פגוע או נעלב מפני שידע כי עליו להיות קרוב לספורטאים שלוֹ. תפקידו היה להיות לידם עשרים וארבע שעות ביממה ולסייע להם בכל עניין לוגיסטי. הספורטאים הישראליים העריצו אותו. ראשי המשלחת האחרים יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר (שימש גם יו"ר הוועד האולימפי הישראלי), נציגי הוועד האולימפי מזכיר הכבוד חיים גלובינסקי, סגן יו"ר הוועד האולימפי חיים וויין, והגזבר צבי פינקלשטיין ושני נציגי ההתאחדות לספורט יצחק אופק ויצחק כספי השתכנו במלון "שרתון" היוקרתי במינכן. שתי הספורטאיות הבודדות במשלחת הישראלית, השחיינית שְלוֹמִית נִיר והאָצָנִית אסתר שחמוֹרוֹב, התגוררו במגורי הנשים בכפר האולימפי כמאה ועשרים – מאה וחמישים מטר בקו אווירי ממקום האסון. הן לא היו בטווח הסכנה המיידית. השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניִר מ- הפועל שדות ים ומאמנם דן פרידלנדר שהו בעיר הגרמנית הצפונית קִיל (Kiel) שם נערכו תחרויות השייט האולימפיות.

הרצח היווה אסון נורא למשפחות שאיבדו את יקיריהן אך היווה גם טראומה גדולה ופגיעה במוניטין של שירותי הביטחון של מדינת ישראל. הם נכשלו כישלוֹן קולוסאלי להגן על חיי ישראליים הנמצאים בגרמניה בשליחות רשמית של המדינה. הוברר לעֵין כל כי "המוסד" איננו כל יכול ומעתה חייהם של אזרחים ישראליים השוהים בחו"ל הופכים במידה כזאת או אחרת לפגיעים. ממשלת ישראל נתפשה עם המכנסיים למטה. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר הציעה עזרה צבאית לקנצלר הגרמני ווילי בראנדט לחילוץ תשעת בני הערובה אך ווילי בראנדט דחה זאת באדיבות והשיב כי האחריות הזאת מוטלת על כוחות הביטחון הגרמניים של מדינת באוואריה בלבד. היה לגב' גולדה מאיר על מה לסמוך. צריך לזכור שרק לפני ארבעה חודשים ב- 9 במאי 1972 הצליחה סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק בפעולה צבאית מזהירה לגבור על קבוצת מחבלים פלסטיניים שחטפו את מטוס חברת התעופה הבלגית "סבנה" (SABENA) שטס ללוד מבריסל דרך ווינה בדרכו לישראל ובו תשעים נוסעים. מייד עם נחיתתו בנמל התעופה לוד החלו המחבלים במיקוח על שחרור מאות מחבלים הכלואים בישראל תמורת חייהם של הנוסעים. הממשלה בראשות גב' גולדה מאיר ניהלה עמם מו"מ ארוך ומתיש. חוקר השב"כ וויקטור כהן היה האיש שניהל את המו"מ עם חוטפי מטוס "סבנה" ממגדל הפיקוח בנמל התעופה לוד ולצדו שר הביטחון משה דיין. ממשלת ישראל סירבה לקבל את תנאיהם של חוטפי מטוס "סבנה". תוך כדי ניהול המו"מ הארוך שניהל וויקטור כהן עם ארבעת המחבלים (שני מחבלים ושתי מחבלות) הטילו שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד "דָדוֹ" אלעזר על סיירת מטכ"ל בפיקוד אהוד ברק ובהם שני האחים הלוחמים יונתן "יוני" נתניהו ובנימין "ביבי" נתניהו ודני יתום להתכונן למבצע חילוץ כדי לשחרר את החטופים. חיילי הסיירת הכניעו את המחבלים בתחכום, במיומנות, ובמהירות רבה, בתוך דקה וחצי.

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בשלוש אחה"צ נאמה גולדה מאיר בכנסת והטילה את האחריות לביטחון חייהם של תשעת החטופים הישראליים על ממשלת גרמניה ועל הוועד האולימפי הבינלאומי. היא הביעה את תמיהתה כיצד יכולים המשחקים להימשך בשעה ששני ספורטאים ישראליים נרצחו כבר ותשעה אחרים שנתפשו כבני ערובה שרויים תחת איומי רצח בתוככי הכפר האולימפי. בהיעדר כל שיתוף פעולה מצד הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט החליטו גב' גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין לשלוח ביום שלישי אחה"צ – 5 בספטמבר 1972 את ראש המוסד צְבִי זָמִיר ואת ראש אגף החקירות בשב"כ בנושא הערבי וויקטור כהן למינכן כדי לעקוב מקרוב אחרי פעולות החילוץ המתוכננות של הגרמנים. צְבִי זָמִיר בן דור הפלמ"ח וההגנה הוא אחד האנשים האחרונים שנפגשתי עמו לצורך כתיבת הטרילוגיה. זה היה ב- 25 באוקטובר ב- 2009 בבית דיור מוגן "עד 120" בראשל"צ. מאוחר יותר נפגשתי עמו גם בדירה שלו בתל אביב. צבי זמיר הוא איש מרשים ומהימן, מאופק ועניו, בעל שקט נפשי מדהים, וגם שומר סוד. היכן שצריך הוא יודע לחשוק שפתיים. צְבִי זָמִיר (ז'רז'בסקי) נולד ב- 3 במארס 1925. ב- 1942 בהיותו בן 17 התגייס לפלמ"ח למרות שכמה מקרוביו היו רבזיוניסטים. במלחמת העצמאות 1948 היה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ"ח ומפקדו הישיר של הקצין שמואל "מוליק" ללקין. בתום המלחמה החליט להקדיש את חייו למען ביטחונה של מדינת ישראל הצעירה. הוא היה אחד האלופים המוצלחים ביותר בתולדות צה"ל. בספטמבר 1968 מינה ראש הממשלה לוי אשכול את צבי זמיר לראש המוסד ובתפקידו רב האחריות הזה שירת במשך שש שנים עד 1974. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר העריצה אותו עד למאוד.

טקסט  תמונה : 1963 . חילופי משמרות בראשות הממשלה . מטכ"ל צה"ל. לוי אשכול (בן 68 ) מתמנה לראש הממשלה במקום דוד בן גוריון (בן 76). שורה ראשונה יושבים מימין לשמאל :  משה דיין (היה רמטכ"ל צה"ל בשנים 1957 – 1953) , שמעון פרס, ראש הממשלה הנכנס לוי אשכול, ראש הממשלה היוצא  דוד בן גוריון, רב אלוף צבי צור, ואשר בן נתן. שורה אמצעית עומדים מימין לשמאל :  אלוף יוחאי בן נון, אלוף חיים בן דוד, מפכ"ל המשטרה יוסף נחמיאס, הרמטכ"ל הנוכחי רב אלוף יצחק רבין, רמטכ"ל עבר רב אלוף חיים לסקוב, רמטכ"ל עבר רב אלוף יעקב דורי, רמטכ"ל עבר רב אלוף מרדכי מקלף, אלוף מאיר עמית, אלוף עזר ווייצמן. שורה אחורית עומדים מימין לשמאל :  אלוף עוזי נרקיס, אלוף הרב שלמה גורן, אלוף מ. גורן, אלוף אהרון "ארווין" דורון, אלוף דוד "דדו" אלעזר, אלוף צבי זמיר, אלוף אברהם יפה, אלוף מ. בן – גל, אלוף ישעיהו גביש, סא"ל מ. עמיר. (לע"מ  +  ארכיון צה"ל / משרד הביטחון + ארכיון הפלמ"ח).                                                       

טקסט תמונה : זהו צבי זמיר שכיהן בתפקיד ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 . הוא היה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ"ח במלחמת העצמאות ב- 1948 . שמואל ללקין היה מ"פ אצלו . צבי זמיר כיהן בהמון תפקידי פיקוד קרביים והגיע עד לדרגת אלוף . ממשלת ישראל בראשה גב' גולה מאיר ושר הביטחון משה דיין העריכו אותו מאוד . ראיינתי אותו ב- 2009 במשך כחמש שעות בדיור המוגן שלו "עד 120" בראשל"צ ואח"כ עוד כמה שעות נוספות בדירה אחרת בתל אביב. (התמונה באדיבות ארכיון הפלמ"ח).

 טקסט תמונה : צבי זמיר אלוף בצה"ל. מפקד צבאי עתיר שבחים (באדיבות ארכיון הפלמ"ח).                       

צבי זמיר הוא בן 90 היום בעת כתיבת הפוסט אך עדיין מתנהג כאיש מוסד וחוסך מידע. "אינני זוכר בדיוק", הוא משיב בנימוס למרבית שאלותיי. הוא נראה רגוע מאוד, מדבר בשקט, וממעיט במילים. במידה מסוימת הוא מזכיר לי באיפוק שלו את מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. הוא זוכר היטב את התרחשות הדברים כאילו הדברים קרו רק אתמול. בשיחות התחקיר בינינו אמר לי כלהלן : "שר הביטחון משה דיין היה אמור לטוס למינכן כדי לנהל מו"מ עם המחבלים על חייהם של בני הערובה. לבסוף בוטל העניין והוחלט כי אני אטוס במקומו למינכן יחד עם וויקטור כהן שהיה אז ראש אגף החקירות בנושא הערבי בשב"כ ודיבר היטב ערבית (וויקטור כהן הוא יליד סוריה). לא רציתי לטוס לגרמניה וגם אמרתי לראש הממשלה גב' גולדה מאיר ומשה דיין כי אינני יודע לנהל מו"מ עם טרוריסטים, אך שניהם לחצו עלי שאסע למינכן. שניהם אמרו לי ושכנעו אותי, "צבי זמיר אתה חייב לנסוע". ואומנם וויקטור כהן ואנוכי טסנו שנינו לבד במטוס "פרטי" מבצעי של חברת "אל על". הגרמנים לא הסכימו לבואנו וגם טענו שיום שלישי בשבוע איננו כלל יום הנחיתות של מטוסים ישראלים במינכן, אך בהתערבות ראש המוסד הגרמני נפתח השדה באופן מיוחד לנחיתה של המטוס שלנו". יחסי העבודה בין ראש המוסד לראש הממשלה ושר הביטחון היו קרובים. צבי זמיר קרא להם בשמותיהם הפרטיים גולדה ומשה. צבי זמיר ו- וויקטור כהן הגיעו למינכן בשעות הערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בגרמניה בראשות השגריר אלישיב בן חורין קיבלו את פניהם בשדה התעופה של מינכן והסיעו אותם מייד לכפר האולימפי שם הם נפגשו עם הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר ופְרָנְץ יוֹזֵף שְטְרָאוּס. שניהם התקבלו במעמד של משקיפים בלבד באופרציה הגרמנית המתוכננת. צְבִי זָמִיר מוסיף בשיחות התחקיר שלי עמו : "נפגשתי בכפר האולימפי עם האנס דיטרך גנשר ופרנץ יוזף שטראוס שהודיעו לנו כי הממשלה הפדראלית המערב גרמנית איננה מעורבת בפרשת הטרור הזאת והאחריות כולה מוטלת על שלטונות מדינת באוואריה. הבואוארים התעלמו מאתנו לחלוטין ולא נתנו לנו כל פתחון פה".

וויקטור כהן נולד בדצמבר 1926 בדמשק. ב- 1950 הצטרף לשורות השב"כ. הוא היה אחד החוקרים בעלי המוניטין בארגון והתפרסם ב- 8 ו- 9 במאי 1972 בעת שניהל בהצלחה את המו"מ הממושך ממגדל הפיקוח בנמל התעופה בלוד עם קבוצת המחבלים שחטפה את המטוס הבלגי "SABENA". באותם הימים כיהנה גב' גולדה מאיר בתפקיד ראש הממשלה, שר הביטחון היה משה דיין, שר התחבורה שמעון פרס, בתפקיד ראש אמ"ן בצה"ל נשא האלוף שלמה גזית, וראש השב"כ היה יוסף הרמלין.

טקסט תמונה : וויקטור כהן ב- 1951 בראשית שירותו בשב"כ. (באדיבות וויקטור כהן . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

וויקטור כהן בן 89 היום זוכר בשיחות התחקיר עמי : "בעת חטיפת מטוס "סבנה" ישבנו משה דיין ואנוכי במגדל הפיקוח בנמל התעופה בלוד ומשם דיברנו עם טייס המטוס שקיבל הוראות מהמחבלים. אח"כ דיברתי גם עם מפקד המחבלים. מדיניות ניהול המו"מ שלנו עם חוטפי "סבנה" הייתה לגרור את המו"מ ככל האפשר לאורך זמן כדי להתיש את הטרוריסטים אך יחד עם זה לדבר עמם בנועם וללא איומים וגם לתת לסיירת מטכ"ל ללמוד את המצב ולהתארגן לקראת קרב החילוץ. אני יודע ששר הביטחון משה דיין התרשם ממני. ברצח וחטיפת הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת מינכן 72' קראו לי מהבית להגיע מייד ללוד. בעצם זה היה רעיון של שר הביטחון משה דיין שאטוס עמו ועם ראש המוסד צבי זמיר למינכן. ליד מטוס "אל – על" עמדו באמת משה דיין וצבי זמיר ועוד כמה אנשים. מייד עם הגעתי למטוס אמרתי לשר הביטחון משה דיין כי לא רצוי שהוא אישית יטוס למינכן מפני שאם הדבר ייוודע למחבלים שפיגורה ברמתו מגיעה למינכן כדי לדבר אתם הם ללא כל ספק יעלו את מחיר דרישותיהם. משה דיין קיבל את דעתי והטיל את המשימה על ראש המוסד צבי זמיר ועלי כחוקר השב"כ בשפה הערבית. יצאנו מהארץ בשלוש אחה"צ אולי ארבע וטסנו רק שנינו בטיסה מבצעית מיוחדת במטוס של חברת "אל – על' למינכן".

באותה שעה בה נחתו צְבִי זָמִיר ו- וויקטור כהן במינכן הושג הסכם בין שלטונות מדינת באוואריה לבין המחבלים כי החוֹטפים והחטוּפים יוטסו בשני הליקופטרים לשדה התעופה הצבאי ב- פירסטנפלדברוק, שם ימתין להם מטוס בואינג 727 של חברת התעופה הגרמנית "לופטהאנזה" (Lufthansa) שיטיס את המחבלים ותשעת בני הערובה אל מחוץ לגבולות מערב גרמניה למדינה ערבית שתסכים לקבל אותם. זה היה תחילתו של תרגיל עוקץ גרמני אָלִים שנועד לבָּלֵף את המחבלים ולחלץ מידיהם בכוח אֵש את תשעת בני הערובה . בתשע בעֶרֶב הוצאו תשעת בני הערובה מדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 כשהם כפותים בידיהם ורגליהם ועיניהם קשורות ע"י שמונת המחבלים בדרכם לעבר מיניבוס לבן שהכיל 16 מקומות ישיבה והמתין להם בחניון ה- תת קרקעי סמוך למדרגות של הדלת הראשית הכחולה של הבניין. צבי זמיר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "עמדתי קרוב מאוד לראש ממשלת בוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים המערב גרמני האנס דיטריך גנשר. המחבלים הסירו את הסרטים מעיניהם של תשעת בני הערובה והאיצו ודחפו אותם לאוטובוס. באותו הרגע החל הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר למנות את כמות המחבלים. הוא ספר אותם והגיע לשמונה. הגרמנים היו בטוחים עד כה כי הקבוצה של לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף מונה חמישה טרוריסטים בלבד. רק עכשיו הם גילו כי הקבוצה מנתה שמונה. אותי לא כל כך הדאיגה הכמות. מה זה כבר משנה אם הם היו שבעה או תשעה. הייתי מוטרד מתוכנית החילוץ הגרמנית. אבל עכשיו כבר היה מאוחר לשנות. מה עוד שהגרמנים לא הסכימו לשמוע כל עצה ומילה מאתנו. עובדה שב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" הוצבו לבסוף רק חמישה שוטרים שהתיימרו להיות צלפים והם לא היו כאלה". המיניבוס היה אמור להסיע את המחבלים ותשעת בני הערובה ממגורי המשלחת לאורך כל רחוב קונולי ממערב למזרח מרחק של210 מטר עד לראשיתו ב- Connolly Platz (כיכר קונולי) לידו מוּסַד מִנְחַת הליקופטרים מאולתר על הדשא. שני ההליקופטרים של משטרת מינכן נועדו להטיס את החוטפים והחטופים לשדה תעופה צבאי קטן "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" (Firstenfeldbruk) של חיל האוויר הגרמני (Luftwaffe) המרוחק כ-22 ק"מ בערך אולי 23 ק"מ מהכפר האולימפי במינכן. זאת הייתה הצעתו של וולטר טרוגר להנחית את ההליקופטרים הרחק מעין העיתונות והטלוויזיה ולא בנמל התעופה הבינלאומי הגדול "Riem" של מינכן. יחד עם זאת סבר וולטר טרוגר שמבצע צבאי לחילוץ תשעת בני הערובה הוא מסובך ועלול לעלות ביוקר בשל נחישותו של מפקד המחבלים לוטיף "עֶיסָא" אפיף להילחם עד מוות עד כדי התאבדות לרבות רצח תשעת בני הערובה הישראליים. וולטר טרוגר הרי נפגש עם "עיסא" תריסר פעמים במהלך אותו היום והיה לו מספיק זמן לתהות על אישיותו. בעת ניהול המו"מ עם לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף הוא החזיק רימון רֶסֶס בידו ללא פין הנצרה. ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק ומנפרד שרייבר חשו לעומתו שהם פועלים נכון והיו בטוחים שתוכנית החילוץ בכוח הנשק ותוכנית האש של ירי הצלפים הגרמנים בשמונת המחבלים בשדה התעופה הצבאי ב- "פירסטנפלדברוק" היא טובה ונכונה. שניהם רצו ללכת עליה ולהשלים אותה.

צבי זמיר ו- וויקטור כהן עוד הספיקו להצטרף למשך שעה קצרה לקראת לילה אל שמואל ללקין ואנשים נוספים במשלחת ברחוב קונולי 31 כשכולם צופים ברגע הקשה של המסע הרגלי המשפיל והכואב של תשעת בני הערובה הקשורים בעיניהם לעבר האוטובוס תחת איומי רובי הקלאצ'ניקוב של המחבלים. זאב פרידמן, דוד ברגר, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר הועלו להליקופטר הראשון כשהם אזוקים וגם קשורים בחבלים איש לרעהו. על ההליקופטר השני הועמסו עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, יוסף גוטפרוינד, אנדרֶה שפיצר, ומַרְק סְלָאבִין. שמונת המחבלים חילקו את אנשיהם לטיסה בשני ההליקופטרים כך : יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל ועוד שלושה התיישבו בהליקופטר הראשון. מפקד הקבוצה לוּטִיף "עיסא" אָפִיף, ג'אמאל אל גאשי, עדנאן אל גאשי ועוד מחבל נכנסו לשני. גונאר אבל (Gunner Ebel) היה טייס ההליקופטר השני. את ההליקופטר הראשון הטיס ריינהארדט פראוס (Reinhardt Praus) בכל הליקופטר היה גם מכונאי מוטס.

קבוצת המו"מ הגרמנית סיכמה עם לוטיף "עִיסָא" עפיף בטרם הפינוי כי לאחר נחיתת ההליקופטרים בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" יהיו רשאים שני הטייסים ושני המכונאים להסתלק מהם לעבר בנייני ההנהלה והפיקוח של השדה. עוד סוכם כי לוטיף "עִיסָא" עפיף וחבריו יוכלו לבדוק ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" את מטוס הבואינג 727 של חברת "לוּפְטְהָאנְזָה" בטרם המראתו. זה היה חלק מתוכנית האֵש וההטעיה שהגו הגרמנים כדי לא לפגוע בחבריהם.

לאחר ששני ההליקופטרים המריאו עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" והיו עדיין באוויר, נחת ב- "פירסטנפלדברוק" ה- הליקופטר השלישי (על פי תכנון מוקדם ומבלי ידיעת המחבלים) כשהוא נושא בבטנו את אנשי צוות המו"מ הגרמני וגם את צבי זמיר ו- וויקטור כהן. השימוש בהליקופטר השלישי היה תכסיס סודי שנועד להטיס כאמור את אנשי צוות המו"מ הגרמני ובראשם מפקד המשטרה ד"ר מנפרד שרייבר ל- "פירסטנפלדברוק" כדי לפקח על פעולת החילוץ של תשעת בני הערובה בישראליים. צְבִי זָמִיר ו- וויקטור כהן הצטרפו על פי דרישתם לפמליה הגרמנית שהוטסה בהליקופטר השלישי הזה וכללה גם את הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מפקד משטרת מינכן מַאנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר, וראש ממשלת באוואריה פְרָאנְץ יוֹזֵף שְטְרָאוּס. ההליקופטר השלישי ניתק במהירות מהקרקע וטַס גם הוא לעבר שדה התעופה הצבאי הגרמני "פירסטנפלדברוק" כשהוא מקדים על פי תכנון מוקדם את שני ההליקופטרים הראשונים עם שמונת המחבלים ותשעת החטופים הישראליים שעדיין חגו באוויר. ההליקופטר השלישי נחת בעשר וחצי בערב והצוות הגרמני ועמם צבי זמיר ו- וויקטור כהן ירדו במהירות ומיהרו כולם לבניין הראשי של השדה כדי לעקוב מקרוב אחרי תוכנית החילוץ הגרמנית. בעודם רצים לבניין המריא ההליקופטר השלישי והסתלק מהמקום. ההליקופטר השלישי נעלם ושני ההליקופטרים נחתו על פי תיאום מוקדם בעֶשֶר ורבע בערב ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" במרחק של כ- 60 עד כ- 70 מטרים מבניין הפיקוח ומנהלה של שדה התעופה. ההליקופטרים חנו כ- 25 אולי 30 מטרזה מזה. "עיסא" ושלושה מחבלים איישו את ההליקופטר המערבי בעוד "טוני" ושלושה מחבלים אחרים נמצאים בהליקופטר המזרחי. היוזמה הייתה בינתיים בידי משטרת מינכן והכל עבד לפי התוכנית. המפקד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל (צֶ'ה גֶוָוארָה) לא איבדו זמן. הם ירדו משני ההליקופטרים מצוידים בנשקים שלהם וצעדו לעבר מטוס הבואינג הגדול 727 של חברת "לופטהאנזה" שהיה עמוס בעשרת אלפים גלון דלק (ארבעים אלף ליטר) והמתין להם כשמנועו פועל. "עִיסָא" ו- "טוֹנִי" היו חשדניים ורצו לבדוק שלא טומנים להם מלכודת בתוך המטוס. שניהם ביקשו לבדוק את מוכנותו להמראה ללא הפתעות לעבר יעדו אל מדינה ערבית כלשהי ששמה לא פורט בהסכם. כנראה לוּב, טוניס, או אולי קהיר. ב- בואינג 727 הגרמני הייתה אמורה להמתין יחידת ימ"מ של 15 לוחמים ממשטרת מינכן בפיקודו של הקצין רָיְינְהוֹלְד רָיְיך מחופשים לאנשי "לופטהאנזה" כמו בתרגיל עוקץ של "סוּס טְרוֹיָאנִי" כדי להרוג את ראשוני המחבלים שיגיעו למטוס. בעוד "עִיסָא" ו- "טוֹנִי" ממהרים לבואינג יצאו ששת המחבלים הנוספים בינתיים מההליקופטרים והתייצבו בסמוך כשנִשְקָם טעון ודרוך ולידם שני הטייסים ושני המכונאים הגרמניים. "עיסא" שבר את ההסכם שהושג עם בְּרוּנוֹ מֵרְק ומַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר בכפר האולימפי והורה שלא לשחרר בינתיים את שני הטייסים ושני המכונאים. המחבלים חששו ממלכודת ולא התירו להם ללכת תוך איום בנשקי הקלאצ'ניקוב. עכשיו החזיק מפקד קבוצת המחבלים "עִיסָא" בשלושה עשר בני ערובה. לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל עברו במהירות בנשקים שלופים מרחק של כ- 150 (מאה וחמישים) מטר שהפרידו בין שני ההליקופטרים למטוס הגדול. הם לא התמהמהו ונכנסו פנימה לבואינג הגרמני כדי לבדוק אותו לקראת ההמראה עם בני הערובה אך המטוס החשוך היה רֵיק.

חצי שעה לפני כן נטשו אותו חמישה עשר שוטרים מיחידת המשימות המיוחדות של משטרת מינכן בפיקודו של רָיְינְהוֹלְד רָיְיךְ שהיו אמורים להתחפש לדיילים וטייסים של חברת "לופטהאנזה" ולהתעמת בקרב מזוין פנים אל פנים עם המחבלים. זה לא ייאמן אבל רָיְינְהוֹלְד רָיְיך ערך הצבעה חופשית דמוקרטית בין לוחמיו, האם להיצמד למשימה המסוכנת שהיא חלק מהמבצע הכללי לשחרור תשעת בני הערובה, ו/או פשוט להרים רגליים ולברוח מהזירה בטרם מתפתח קרב. המטוס היה עמוס בדלק והלוחמים הגרמניים חששו שאם ייזרק בכיוונו רימון רֶסֶס ע"י המחבלים הוא יידלק מייד ויתפוצץ. גם לא היה מקום להסתתר בו אילו היה מתפתח קרב אש מטווח קרוב עם המחבלים. חמישה עשר השוטרים הגרמנים הרימו יד פה אחד והצביעו כולם ללא בושה בעד ההצעה לברוח מתוך מטוס הבואינג 727 ולהסתלק מהמערכה. הם לא הסכימו להילחם עבור הישראלים החטופים. היום ידוע כי מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר העניק בדיעבד גיבוי מלא לשוטרים הבורחים ולמפקדם ריינולד רייך באמתלה שביצוע משימתם כרוך בסכנת חיים, ואין זה מתפקידם לסכן את חייהם עבור הספורטאים הישראליים החטופים.

ישבתי לראשונה כחמש שעות עם ראש המוסד צְבִי זָמִיר בדיור המוגן שלו "עד 120" בראשל"צ ואח"כ גם בדירה נוספת שלו בתל אביב והאזנתי לדבריו. ראיתי שהוא נרגש אך מסרב להסגיר את רגשותיו. הוא נותר מאופק. צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר שקיימנו ומעיד כלהלן : "ידענו שתוכנית החילוץ הגרמנית כוללת את הצבת מארב של יחידת שוטרים בתוך הבואינג 727 שאמורה להרוג את המחבלים או לשבות אותם, אבל בפועל שום דבר לא קרה. לא ידעתי כי השוטרים הגרמנים ברחו מהמטוס לפני תחילת פעולת החילוץ. התרשמתי רע מהגרמנים. השדה היה כמעט חשוך ופעלה בו תאורה קלושה. אחרי נחיתת שני ההליקופטרים עם המחבלים והשבויים שלנו כמעט שאי אפשר היה להבחין במחבלים. פעולת חילוץ בכוח אש מהסוג הזה דורשת אור חזק, לבטח ו- וודאי תאורה מיוחדת על שני ההליקופטרים. אם לא אור יום לפחות תאורת לילה מרשימה. היה ברור לי כי לגרמנים אין מושג וידע בפעולת החילוץ המסובכת הזאת למרות ששדה התעופה ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק'" היה שטח פתוח שכן מתאים לפעולת חילוץ".

וִויקְטוֹר כּהֵן ראש האגף הערבי בשב"כ ומי שהיה לצדו של צְבִי זָמִיר באותו לילה של 5 בספטמבר 1972 זוכר בשיחות התחקיר עמי , ואומר : "צְבִי זָמִיר ואנוכי הגענו למינכן בערב. היה כבר חושך. בשדה התעופה המתין לנו רכב מיוחד בו היו נציג המוסד שלנו ונציג המוסד הגרמני. טסנו לכפר האולימפי שם המתינו לנו בבית שהשקיף על הבית בקונולי 31 הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר, פְרָנְץ יוֹזֶף שְטְרָאוּס, ומַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר. מייד הבנו ששורר בלגן גדול בשטח. הגרמנים לא ידעו עם כמה מחבלים הם צריכים להתמודד ולא היה להם מושג אלו נשקים יש להם ומהי עוצמת האש שלהם. הם לא שלטו במצב. הם פשוט לא ידעו מימינם ומשמאלם ומאידך לא אִפשרו לנו לנהל את המו"מ. נתקענו להם כמו עֶצֶם בגרון. התחושה שלי הייתה שהם רוצים לסיים את הפרשה ולא חשוב איך כדי למהר ולחדש את המשחקים האולימפיים. הייתה חשובה להם הצלחת האולימפיאדה ולא הצלת חייהם של הספורטאים הישראליים. הטיסה בהליקופטר השלישי ל- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" (הערה שלי : מרוחק כ- 23 ק"מ מהכפר האולימיפי במינכן) ארכה אולי עֶשֶר דקות מכסימום רבע שעה. נחתנו בשדה תעופה חשוך ללא פרוז'קטורים ששררה בו תאורה חלשה. צְבִי זָמִיר ואנוכי התמקמנו בגג הבניין . ראינו את שני ההליקופטרים של המחבלים והחטופים נוחתים במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו. בשלב מסוים פניתי בערבית ב- "מגה פון" של שדה התעופה אל המחבלים בטון מנומס והצעתי להם להגיע להסכמה ללא שפיכות דמים. דיברתי עמם בערך שתי דקות. צבי זמיר ואנוכי עמדנו שפופים מאחורי מעקה. זה היה עוד לפני ששני המחבלים יצאו לבדוק את מטוס הבואינג הגרמני 727. השיבו בתגובה על דבריי בירי. הפירוש שלי לתגובת האש שלהם היה פשוט : המחבלים אמרו כפי הנראה לעצמם "מי זה האיש שמקשקש להם פתאום בשפה הערבית ומציע להם להניח את נשקם לאחר שיש להם הסכם פינוי בטוח עם משלת גרמניה". לאחר שהחלו חילופי הירי בין הכוחות הגרמניים למחבלים כבר לא היה עם מי לדבר. אינני זוכר שהופעלו זרקורים ב- "פירסטנפלדברוק" ואינני זוכר גם את שעת הגעתם של הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן".

לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל הבינו שהגרמנים טמנו להם מלכודת ואצו בחזרה להליקופטרים ואז גם החלה פעולת החילוץ הרשלנית והכושלת של חמשת צלפי המשטרה הגרמנית של מינכן בפיקודו של קצין משטרת מינכן בשֵם גיאורג וולף . שלושת הצלפים ששכבו על גג בניין הפיקוח ירו ב- "עִיסָא" ו- "טוֹנִי". יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל נפגע ברגלו ונפל על המסלול. את המפקד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף הם החטיאו. מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר שהיה גם מפקד מבצע החילוץ האמין שאם "עיסא" יחוסל על המסלול כשגווייתו חשופה לעין שאר המחבלים הם יאבדו את אומץ לִבָּם ואת המוטיבציה להילחם. התברר כי השוטרים הגרמנים שיָרוּ לעבר המחבלים כלל לא היו צלפים אלא שוטרים רגילים. הקלעים הכושלים של משטרת מינכן ניסו במבצע יֶרִי בלתי יעיל לחלוטין לפגוע במחבלים כדי לחלץ את תשעת החטופים ולא הצליחו למנוע את האסון הממשמש ובא. חלק מהמחבלים נפגעו קלות מהירי הלא מדויק של השוטרים הגרמנים אך הם לא חוסלו והשיבו אש. היו להם עשרות רבות של מחסניות כפולות טעונות כל אחת ב- 30 כדורים בקוטר 7.62 מ"מ. הקלצ'ניקוב הוא רובה סער קטלני והם ידעו להשתמש בו. המחבלים ירו צרורות ארוכים לעבר מגדל הפיקוח וגם זרקו רימוני רֶסֶס . תאורת השדה שהייתה קלושה ממילא נפגעה וחושך השתרר על המסלול שם חנו שני ההליקופטרים ובתוכם תשעת בני הערובה. המחבלים השיגו לפי שעה את מבוקשם ברגע הזה של הלחימה . הם לא הוכרעו ושלטו בתשעת בני הערובה שישבו אָזוּקִים בידיהם ורגליהם בשני ההליקופטרים והמתינו לגורלם. בגלל החשכה לא ניתן היה לזהות בדיוק את מיקום המחבלים ואת מה שמתחולל ליד ההליקופטרים. מעת לעת היו חילופי ירי בלתי יעילים בין השוטרים לבין המחבלים של לוּטִיף "עיסא" אָפִיף אבל תשעת בני הערובה היו עדיין בין החיים. בחילופי האש האלה נהרג מכדור תועה קצין משטרת מינכן אנטון פלייגרבאואר שהסתובב על גג בניין הפיקוח. לפתע באחת עשרה בלילה השתררה הפסקת אש טוטאלית למשך כשעה. היה שקט מוחלט. הגרמנים איבדו לחלוטין שליטה על המצב. לא היה להם אומץ לחתור למגע עם המחבלים ולהסתער עליהם.

צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "עמדנו שם באחת הקומות של בניין המנהלה והפיקוח ב- פירסטנפלדברוק. שאלתי את האנס דיטריך גנשר ואת פרנץ יוזף שטראוס כיצד פותרים את הבעיה. הם השיבו לי כי זאת הבעיה של כוחות הביטחון של באוואריה. היה ברור שזה מבצע כושל. הגרמנים לא חתרו למגע אש עם שמונת המחבלים. בשלב הזה של המצב קרא וויקטור כהן דובר ערבית מצוינת במערכת הכריזה של שדה התעופה ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" למחבלים להיכנע. הם שמעו היטב את דבריו והשיבו במטח יריות לכיוון הבניין. התרשמתי רע מאוד משלושת הצלפים הגרמנים שהיו מצוידים ברובים רגילים ללא התקני כוונות טלסקופיות. הכל נראה חובבני. הצרה הגדולה שאתה ניצב שם כסטטיסט שחוזה באירוע אֵש בו תשעה ישראליים יושבים כפותים ואָזוּקִים בתוך שני ההליקופטרים מבלי שאתה יכול להתערב ולעזור. הגרמנים ניטרלו אותנו. זה היה עוד לפני הטבח הנורא שהתחולל קצת מאוחר יותר".

מחוגי השעון הורו על שתיים עשרה בלילה. חלפה כבר שעה ורבע אולי שעה וחצי מאז שבו לוטיף "עיסא" אפיף ויוּסוּף "טוֹנִי, נַאזָאל אל ששת אנשיהם ליד ההליקופטרים ושום דבר לא הסתדר. פתאום בחשכת הלילה בחצות הבחינו המחבלים בפנסיהם של ארבע רכבים משוריינים של משטרת מינכן נעים לעבר שני ההליקופטרים. ארבעת הרכבים המשוריינים הגיעו באיחור זמן גדול ל- "פירסטנפלדברוק" בשל פקק תנועה עצום שנוצר בכביש שהוביל ממינכן לשדה התעופה הצבאי. מאות כלי רכב של עיתונאים וציוותי טלוויזיה מכל העולם חשו אף הם ל- "פירסטנפלדברוק" וסתמו את עורק התחבורה הזה. ארבעת השִריוניות עברו מרחק של 22 ק"מ בשעה וחצי אך משהגיעו ל- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" העניקו יתרון צבאי מכריע לכוח החילוץ. משנגלו חַל בבת אחת שינוי במסת האֵש לטובת הגרמנים. הגרמנים לא רצו שהרכבים המשוריינים יפעלו אלא רק ייצרו איום. לוּטִיף ,עִיסָא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל הבינו כי איבדו את היתרון וידעו כי המאבק הוכרע לרעתם, וזו העת לחסֵל את כל תשעת הישראליים שבידיהם כמצוות אבו איאד, "הכל או לא כלום". שני מחבלים ירו בקלאצ'ניקובים שלהם מטווח אפס בארבעת השבויים בהליקופטר הראשון שם ישבו כפותים מרים המשקלות דוד ברגר, המתאבק אליעזר חלפין, מרים המשקלות זאב פרידמן, והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר. בתום היֶרִי ווידאו הריגה והעיפו רימון רֶסֶס לתוך ההליקופטר שנדלק מייד, התפוצץ, ועלה בלהבת אש ענקית. באותה העת ירו הצלפים הגרמנים והרגו את המפקד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ומחבל נוסף. ידוע בוודאות כי בשלב הזה המחבל עדנאן אל גאשי היה זה שנכנס להליקופטר השני וירה בקלאצ'ניקוב שלו מטווח אפס בזה אחר זה במתאבק מָרְק סְלָאבִין, במאמן הא"ק עמיצור שפירא, בשופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד, במאמן הקלעים קֵהָת שוֹר, ובמאמן הסייפים אנדרֶה שפיצר. הוא פשוט עבר ממושב למושב בתוך ההליקופטר וסחט צרור לעבר כל אחד מהם. זעקות המוות של תשעת בני הערובה נשמעו בחצות הליל במרחבי שדה התעופה "פירסטנפלדברוק".

שני אנשי המוסד הישראליים צבי זמיר ו- וויקטור כהן צפו במו עיניהם בחצות הלילה ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ב- "פירסטנפלדברוק" בטרגדיה ובכישלון הקולוסאלי של כוחות משטרת מינכן לשחרר את תשעת בני הערובה ורציחתם ע"י שמונת המחבלים בעודם כפותים בתוך שני ההליקופטרים. בקרב שהתפתח בין שוטרי מינכן למחבלים נהרגו חמישה מחבלים . שלושה אחרים ג'אמאל אל גאשי, עדנאן אל גאשי, ומוחמד סאפאדי נתפשו, נכלאו, והמתינו למשפטם [23]. בשתיים עשרה וחצי בלילה הסתיימה האֵש. צְבִי זָמִיר ו- וִויקְטוֹר כּהֵן רצו מייד למסוק השני שלא נשרף כדי להושיט עזרה, אולי יש ניצולים, אך מצאו את כל החמישה מרק סלאבין, עמיצור שפירא, יוסף גוטפרוינד, קֵהָת שוֹר, ואנדרֶה שפיצר מנוקבים ככברה וראשיהם שמוטים. הם נרצחו בדם קר לפני דקות. גוויותיהם היו ספוגות בדם שחִלְחֵל מההליקופטר והרווה את אדמת מינכן. שני אנשי המוסד לא התקרבו כלל להליקופטר הראשון השרוף. "לא היה טעם בכך", סיפר לי בפגישות בינינו. וויקטור כהן זוכר בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו כלהלן : "ראינו מחזה נורא. חמישה ישראליים ירויים כפותים. מנוקבים וראשיהם שמוטים הצידה. צבי זמיר ואנוכי טיפסנו שוב על ההליקופטר של משמר הגבול הגרמני שהחזיר אותנו למינכן. פרנץ יוזף שטראוס, האנס דיטריך גנשר, ומנפרד שרייבר לחצו את ידינו כדי להביע את צערם. שלושתם הבינו היטב שמבצע החילוץ הכושל שנוהל ע"י משטרת מינכן היה חובבני ורשלני".

צבי זמיר לובש ארשת פנים רצינית. הוא אינו מחייך. הוא יושב לידי בחולצת טי שירט לבנה על הכורסא בלובי של הדיור המוגן "עד 120" ב- ראשל"צ, וזוכר היטב כלהלן : "מבצע החילוץ היה כישלון קולוסאלי . זה היה נורא. טייס ההליקופטר השלישי שחזר לפירסטנפלדברוק כדי לאסוף את פרנץ יוזף שטראוס, מנפרד שרייבר, והאנס פרידריך גנשר היה כה מבוהל עד שביקש להמריא בלעדַיי ובלעדֵי וויקטור כהן. הוא פשוט רצה לחמוק מהמערכה ולהשאיר אותנו ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" אך הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר לא נתן לו וצירף אותנו ברגע האחרון אליהם". צבי זמיר ו- וויקטור כהן חזרו לכפר האולימפי במינכן שם המתין לשניים השגריר אלישיב בן חורין ובידו קו טלפון בינלאומי פתוח. כשלושת רבעי השעה לאחר אסון קטילתם בדם קר של תשעת בני הערובה דיווח צבי זמיר לראש הממשלה גב' גולדה מאיר ולשר הביטחון משה דיין אודות המראות הקשים שראה. צבי זמיר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "גולדה מאיר הייתה המומה והשיבה לי בתדהמה, "איך זה יכול להיות ? הרי שלמה אהרונסון שידר רק עכשיו ברדיו "קול ישראל" וגם בטלוויזיה אמרו כי תשעת בני הערובה ניצלו בפעולת קומנדו גרמנית". השבתי לה בעצב רב : "לא גולדה, כולם נִספו, אין ניצולים. ראיתי זאת במו עיניי. היא הייתה המומה מהדיווח שלי". ראש המוסד צבי זמיר חזר מייד ארצה ו- וויקטור כהן נשאר עוד כמה ימים במינכן בדירת מסתור שהכינו עבורו שירותי הביטחון הגרמניים. הוא היה אמור להצטרף לחקירת שלושת המחבלים שנשארו בחיים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. זהו ההליקופטר השרוף בשדה התעופה "Furstenfeldbruck" שנפגע מזריקת רימונים של אחד המחבלים. בהליקופטר הזה נרצחו דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. (DOZ והסוכנויות / ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ראתה בדמיונה את המחזה הנורא בו מובלים הספורטאים הישראליים לטבח כשהם חסרי ישע וללא כל הגנה מול רובי הקלצ'ניקובים ורימוני הרֶסֶס של קבוצת המחבלים. אחד עשר ספורטאים ישראליים שהתחנכו וחינכו לטוהר הספורט ולדבקות במשימה ללא וויתור ופשרות לא יכלו עכשיו להשיב מלחמה שערה ברגע המכריע של חייהם מפני שידיהם היו ריקות וכפותות. אין פלא שפקדה עכשיו על ראש המוסד צְבִי זָמִיר לחסל את ראשי המחבלים וכל מי שהיה לו יד ורגל במעשה הרצח הנפשע והמתועב ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת הרצח והטבח של מינכן 72' [24] .

טקסט מסמך :  יום רביעי –  6 בספטמבר 1972. כותרת ראשית ב- "מעריב" :  "9 בני הערובה הישראליים במינכן נרצחו". (באדיבות "מעריב").

טקסט מסמך :  יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. כותרת ראשית ב- "ידיעות אחרונות" :  "9 בני הערובה נרצחו". (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

מדינת ישראל התעוררה לבוקר נורא . ב- 13 בספטמבר 1972 הקימה ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר וועדת חקירה בת שלושה אנשים על מנת שתבדוק את סידורי האבטחה הכושלים של משלחת ישראל במינכן 72' ואת צורכי אבטחת משלחות ספורט בעתיד בחו"ל . הוועדה הורכבה משלושה אנשים בעלי ניסיון בתחום מפכ"ל המשטרה פנחס קוֹפֶּל ששימש יו"ר הוועדה [25], משה קָשְתִּי, ואביגדור בַּר-תֵּל. ראש הממשלה הסבירה את הצורך בהקמת צוות החקירה ויידעה את שלושת אנשיה שהקמת וועדת החקירה מתבססת על החלטת הממשלה יומיים קודם לכן ב- 11 בספטמבר 1972. נוהל עבודת הצוות התבסס על שמיעת עדויות של גורמי הביטחון השונים בארץ ומטעמם בחוץ לארץ וגם על שמיעת עדויות של ראשי המשלחת הישראלית למינכן ובראשם שמואל "מוליק" ללקין. וועדת קופל כתבה בדו"ח הסיכום שלה כי נוהל עבודת הצוות שלה התבסס על שמיעת עדויות של גורמי הביטחון השונים בארץ ומטעמם בחו"ל, וגם על שמיעת עדויות של ראשי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' ועדויות של עיתונאים, לרבות אנשי טלוויזיה אשר היו קשורים למשלחת בתוקף תפקידם ויכלו לשפוך אור על מחדלי האבטחה, אך משום מה שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי לא זומנו ע"י הוועדה למסור את עדותם. הדו"ח עסק גם בתּפקוּדם של השב"כ ואגף האבטחה בשירות הביטחון הכללי וכן תפקודה של מחלקת הביטחון במשרד החוץ וגם בתפקודם של הקב"טים זה של השגרירות הישראלית בבון וזה של משרד החינוך והתרבות בישראל.

טקסט מסמך : ספטמבר 1972 . כתב המינוי מטעם ממשלת ישראל להקמת וועדת החקירה המורכבת מהאישים מפכ"ל המשטרה פנחס קופל, משה קשתי, ואביגדור ברתל, כדי שתחקור את סידורי ההבטחה הכושלים סביב משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972.

טקסט מסמך  :  29 בספטמבר 1972 . עמוד מס 15 ואחרון "ההמלצות" ב- ד ו " ח  סודי  ביותר  בן 15 עמודים של וועדת החקירה שהתמנתה ע"י ראש הממשלה גב' גולדה מאיר בראשות פנחס קופל , אביגדור ברתל ומשה קשתי כדי לבדוק ולברר את סדרי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972 . על ה ד ו " ח  חתומים יו"ר הוועדה פנחס קופל ושני החברים הנוספים אביגדור בר-תל  ומשה קשתי . הערה : הדו"ח הזה יתפרסם במלואו בפוסט הבא מפני שהוא מסמך שאיננו כבר סודי ו/או סודי ביותר בחלוף 43 שנים .

אנשי הוועדה פעלו במהירות. בתוך שישה עשר ימים ב- 29 בספטמבר 1972 סיימו קוֹפֶּל, בַּר-תֵּל, וקָשְתִּי את עבודתם. הוועדה פרסמה את מסקנותיה והמלצותיה במסמך בן 15 עמודים והגישה את הדו"ח לממשלה. ההמלצות חשפו את המחדל החמוּר שהיה גלוי וידוע לכל עוד בטרם פרסום הדו"ח. היה ברור כי הייתה כאן לא שאננות של רגע אלא גישה כוללנית מוטעית מיסודה . שירותי הביטחון נחו על זרי הדפנה כמו המטכ"ל הצבאי בטרם מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. גורמי הביטחון על אגפיהם השונים לרבות תפישת הביטחון של הקב"טים בשגרירויות לא התאימו את עצמם למצב החדש שיצר הטרור הפלסטיני באיום המתמיד שלו על יעדים ישראליים בחו"ל. הדו"ח של פנחס קוֹפֶּל, אביגדור בַּר-תֵּל, ומשה קָשְתִּי מסווג כסודי אך מסקנותיו פשוטות וטריוויאליות בתכלית. הפכתי וקראתי אותן. פשוט לנשוך את השפתיים עד כדי כאב עמוק. תחום האבטחה הקונקרטי של משלחת הספורט לאולימפיאדת מינכן 1972 היה באחריות הקב"טים והשב"כ. לא של המוסד.

אילו מישהו היה מאמץ אותן קודם לכן אזי הטבח היה נמנע. ובאמת הלקח נלמד. הספורטאים הישראליים ומשלחת הטלוויזיה הישראלית למשחקי אסיה ה- 7 בטהראן באוגוסט – ספטמבר 1974 אובטחו ע"י השב"כ. רק שם הייתה בעיה אחרת. שירות הביטחון האיראני ה- Savak התיר למאבטחים הישראליים להיכנס לארצם אך ללא נשק. באולימפיאדת מונטריאול 1976 השתכנו ספורטאי ישראל שוב בפיקודו של מנהל המשלחת ה- Chief de mission שמואל "מוּליק" ללקין בדירות העליונות של הקומה האחרונה בבית מלון בעיר כשהוא מאובטח היטב ע"י המשטרה הקנדית וכוחות ביטחון חשאיים נוספים. מעלית המלון נעצרה על פי תכנון מוקדם תמיד שתי קומות מתחת למגורי הספורטאים הישראליים. ראה עשרת הכרכים של הספר "הפקות חובקות ארץ ועולם" במסגרת  הסדרה בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

[1] נסים קיוויתי שימש באולימפיאדת מינכן 1972 עיתונאי של "ידיעות אחרונות" ושַדָּר Free lancer של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אצל דן שילון ואלכס גלעדי. בעת אסון רצח י"א הספורטאים במינכן 1972 הורו לו אנשי "ידיעות אחרונות" המו"ל נוח מוזס והעורך דוב יודקובסקי לעזוב מייד את עבודתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית ולהתמסר למשימות של העיתון בלבד. ב- 1979 עזב את "ידיעות אחרונות" והצטרף לשורות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת פיקודו של אלכס גלעדי.

[2] שתי הערות : אהרון קליין בספרו המעניין והחשוב "חשבון פתוח" קורא למפקד קבוצת המחבלים במינכן 1972 לוטיף "עיסא" אפיף בשם מוחמד מסאלחה. הסופר והחוקר מר סרג' גרוסארד בספרו החשוב "THE BLOOD OF ISRAEL" מכנה אותו מוחמד מחמוּד אסאפאדי.

[3] "My God… can't they at least stop the Games", זועק הווארד קוסל בפתח ספרו "COSELL" שיצא לאור ב- 1973.

[4] הוועדה המארגנת הגרמנית העניקה שמות לרחובות בכפר האולימפי על שמם של אלופי עבר אולימפיים. האתלט האמריקני ג'יימס קונולי זכה במדליית הזהב בקפיצה משולשת באולימפיאדת אתונה 1896.

[5] Transponder הוא מתקן שידור דוּ – כיווני שמורכב על הלוויין ומכיל Receiver (מקבל שידור) ו- Transmitter (מָשְדֵר).

[6] ראה החלק השלישי בטרילוגיה עבת כרס ורחבת היקף "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972".

[7] חנוך גבתון היה מנהל הרדיו מ- 1960 עד 1965, ולאחר שנחקק חוק רשות השידור בכנסת ב- 1965 הפך למנהל שירות השידור והחזיק בתפקיד עד אוקטובר 1967.

[8] על פי עדותו של חבר הוועד המנהל של רשות השידור בתקופה ההיא הסופר חנוך ברטוֹב.

[9] ארבעת המנהלים שקדמו לישעיהו "שייקה" תדמור היו : פרופסור אליהוא כ"ץ , סטן גרנדייסי (תקופה קצרה מאוד), חגי פינסקר ז"ל, ו- נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל.

[10] על פי עדותו של ישעיהו "שייקה" תדמור ב- 2005.

[11] ראה הספר "בשידור חי" של דן שילון. הספר יצא לאור ב- 1998  בהוצאת "ידיעות אחרונות".

[12]  ראה הספר "בשידור חי" של דן שילון. הספר יצא לאור ב- 1998 בהוצאת "ידיעות אחרונות".

[13] שמואל אלמוג הגדיר את תוארם של משה חובב וישעיהו תדמור , "הממונה על הרדיו" , ו- "הממונה על הטלוויזיה" .

[14] הערה : סרג' גרוסארד (Serge Groussard) ההיסטוריון והסופר הוא המחבר של הספר המעניין, "THE  BLOOD  OF  ISRAEL" שיצא לאור ב- 1975 בהוצאת WILLIAM  MORROW  &  COMPANY- New York, מעניק לשמונת המחבלים שמות שונים.

[15] על פי עדותו של טוביה סוקולסקי.

[16] ראה בהמשך הטרילוגיה את העדויות האישיות המצמררות של ניצולי הקֶטֶל , טוביה סוֹקוֹלְסְקִי וגד צברי, ואת ריאיון הטלוויזיה המלא שקיים דן שילון עם הקנצלר המערב גרמני ווילי בראנדט.

[17] מערב גרמניה היא מדינה פדראלית שמורכבת ממספר מדינות משנה, אחת מהן היא באוואריה שהבירה שלה היא מינכן.

[18] גורמי הביטחון הגרמניים לא ידעו כמעט עד לרגע האחרון את מניינם המדויק של המחבלים, עד שהוברר כי הם מונים שמונה.

[19] הקב"ט אריה שומר כמו הקב"טים האחרים היו כפופים מקצועית לשב"כ (שירות הביטחון הכללי).

[20] הדבר השתנה תכלית השינוי במשימה הספורטיבית הבאה בה נטלו חלק ספורטאי ישראל במשחקי אסיה ה- 7 שנערכו בספטמבר 1974 בטהראן בירת איראן . משלחת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי ששהו בעצמם בטהראן העניקו לתחרויות האלה עדיפות רבה וכיסו אותן בהרחבה . המשלחת הישראלית ומשלחת הטלוויזיה בטהראן  זכו לאבטחה צמודה של השב"כ.

[21] ראה המסמך של וולטר טרוגר אלי מ- 26 באוקטובר 2009.

[22] היסטוריה גרמנית : ב- 1866 יצא פון ביסמרק למלחמה נגד אוסטריה וכתוצאה מהמלחמה הורחבו שטחי שלטונה של פרוסיה במדינות צפון גרמניה בהנהגת פרוסיה. ביסמרק דרש מאוסטריה להכיר בברית הזאת. התבוסה שהנחיל לאוסטריה ניתקה את הזיקה בינה לבין שטחי גרמניה. איחוד מדינות צפון גרמניה היה הצעד לקראת איחוד גרמניה כולה. בשלב הבא סיפח ביסמרק את המדינות הקטנות של מרכז גרמניה. בתום שלב זה הוא שאף לצרף למדינות המאוחדות גם את מדינות דרום גרמניה אף על פי שידע כי צעד כזה עלול לגרום לסכסוך בין מדינות גרמניה לבין צרפת שכנתה של גרמניה ממערב. במדיניותו ביקש ביסמרק למנוע מאוסטריה השכנה ממזרח שהובסה ומצרפת שחששה מן ההתעצמות הצבאית של פרוסיה להתקרב זו לזו. ואכן ההישגים של ביסמרק עורר חששות אצל נפוליאון ה- 3 קיסר צרפת. הוא דרש מביסמרק להעביר לצרפת שטחים גרמניים ממערב לנהר הריין כפיצוי על הפרת מאזן הכוחות לטובת פרוסיה. ביסמרק ניצל הזדמנות זאת והציג את דרישת צרפת כאיום על ביטחונן של מדינות דרום גרמניה. כתוצאה מכך נכרתו בריתות צבאיות בין מדינות דרום גרמניה לבין פרוסיה. ביסמרק ידע כי רק מלחמה נגד צרפת תביא לאיחוד מלא של מדינות דרום גרמניה עם פרוסיה ולכן יזם מלחמה נגד צרפת. בשנת 1870 פרצה מלחמה בין גרמניה לצרפת במהלכה הגיעו צבאות גרמניה עד פאריס הבירה. הם הטילו עליה מצור והפגיזו את העיר עד שנכנעה. גרמניה הביסה את צרפת בצורה משפילה וכתוצאה מהישגי המלחמה השיבה לעצמה את שטחי אֶלְזָס – לוֹרֶן. בעקבות הניצחון צירף ביסמרק לאיחוד את מדינות ונסיכויות דרום ומערב גרמניה, ובכך סלל את הדרך להקמת קיסרות גרמניה המאוחדת . בטקס מפואר בארמון וורסאי בפאריס ארמונם של מלכי צרפת, ב- 18 בינואר 1871 הוכתר ווילהלם מלך פרוסיה לקיסר הראשון של גרמניה המאוחדת. על פי חוקת גרמניה המאוחדת עמד הקיסר בראש המדינה החדשה, והוא היה גם מלך פרוסיה ומפקד הצבא. מדינות גרמניה המאוחדת ניהלו את ענייניהן הפנימיים באופו עצמאי, בשעה שענייני מדיניות החוץ, הביטחון, והכספים נוהלו בידי הממשלה המרכזי.

[23] ב- 30 באוקטובר 1972 חטפו מחבלים פלסטיניים מטוס של חברת התעופה הגרמנית "לופטהאנזה" ותוך כדי איום להוציא להורג את כל הנוסעים דרשו לשחרר את שלושת רוצחי י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 72' שהמתינו למשפטם במערב גרמניה. ממשלת מערב גרמניה נענתה מייד וללא היסוס לדרישות החוטפים ושחררה את שלושת המחבלים.

[24] הערה : ראה גם את ספרו החשוב והמעניין של אהרון קליין "חשבון פתוח" משנת 2006 בהוצאת "ידיעות אחרונות" / חמד, וגם את ספרו של פאול טיילור (Paul Taylor) בשפה האנגלית הקרוי, "Jews and the Olympic Games".

[25] פנחס קופל היה המפקד הראשון של משמר הגבול והמפכ"ל השלישי של משטרת ישראל בשנים 1972 – 1964.

הערה 5 : כתב עיתון "הארץ" מר יוסי ורטר.

כתב עיתון "הארץ" מר יוסי ורטר מעניק כותרת לפוסט שלו "אופיר אקוניס חטף זובור מבנימין נתניהו, והתפטר", ומייד אח"כ מכנה בגוף הפוסט את "מסמך נקדי" ארכאי מלפני ארבעה עשורים…". טעות. יוסי ורטר תפסיק לבלבל את המוח. "מסמך נקדי – תדריך לחדשות ואקטואליה" איננו ארכאי כלל וגילו לא חשוב. הגיגיו נותרו חיוניים, קלסיים, ובעלי ערך עיתונאי מקצועי – מוסרי רב ועצום גם בימים אלה. מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (אין להטיל ספק בהבנה וביושרה שלו בתקשורת המונים) עשה מעשה חשוב ב- 1995 משקיבץ את אסופותיו של נקדימון "נקדי" רוגל (בעדכוניו החדשים של נקדימון רוגל עצמו לאסופותיו אלה) לכרך מאלף בן 176 (מאה שבעים ושישה) עמודים. בעצה אחת עם היועץ המשפטי דאז של רשות השידור פרופסור עמית שכטר, ועל פי אישור הוועד המנהל של רשות השידור באפריל 1995, הוציא מוטי קירשנבאום את הסֶפֶר הקרוי "מסמך נקדי" לאור. כל עיתונאי באשר הוא בין אם הוא מקוטלג בעיתונות ציבורית ובין אם הוא משויך לעיתונות הפרטית, ראוי לו שיחזיק את "מסמך נקדי" לנגד עיניו כספר פתוח. מדובר בהוראות וציוויים הגיוניים, צודקים, ומוסריים של תנ"ך תקשורתי שמיועד לכולם לכל עיתונאי המדיה האלקטרונית והכתובה.

kirshenbaum 4טקסט תמונה : ערבו של יום שלישי – 28 במאי 1996. מחצית היממה לפני הבחירות לכנסת ה- 14 ולראשות הממשלה (שני פתקים : האחד בעבור הרשימה לכנסת והשני בעבור שמעון פרס ו/או בנימין נתניהו לראשות הממשלה). התצלום נעשה ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים. ראשון משמאל זהו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (מנהיג שידור משכמו ומעלה ומי שכינס את אסופותיו של "מסמך נקדי" לספר רשמי המחייב את עיתונאי רשות השידור באשר הם) ומנהל ערוץ 1 יאיר שטרן (שני משמאל), בוחנים את ההיערכות האחרונה של כוחותיהם לקראת משימת השידורים הישירים המורכבת והממושכת של סיקור מערכת הבחירות לכנסת ה- 14 ולראשות הממשלה. השלישי משמאל הוא מר צבי "צבילי" לידר דובר רשות השידור. קיצוני מימין, שמעון נחמה מפקח טכני וותיק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שני מימין, איש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

לקוראי הבלוג המצטרפים : זאת הייתה השתלשלות העניינים כאשר בכנסת אושר בחטף ובאישון לילה (יום רביעי – 2 בספטמבר 2015) סעיף מטופש ומגוחך האוסר על הבעת דעה בשידור הציבורי. יוזם סעיף התיקון היהאופיר אקוניס שר המדע והחלל והאחראי מטעם ראש הממשלה על ענייני רשות השידור (ראש הממשלה בנימין נתניהו מחזיק כידוע גם בתיק שר התקשורת), מצטייר כ- שר החצר ועושה דברו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אופיר אקוניס. בינתיים הסתייג בנימין נתניהו בפומבי מנוסח הטקסט הנ"ל שהגה אופיר אקוניס וזה החזיר לראש הממשלה את המפתחות וחזר למשרד המדע והחלל שלו). כאמור מדובר בתיקון ו/או הגדרה שאין בהן שום רבותא. "מסמך נקדי – תדריך חדשות ואקטואליה" שנכתב ונוסח בדייקנות והוגנות ע"י העיתונאי הוותיק נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל כבר ב- 1971 (נקדימון רוגל עיתונאי מוערך ברדיו "קול ישראל", שימש בעצמו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בשנים 1971 – 1970), דן באופן מפורט בסוגיה הנ"ל של הבעת דעה בשידור הציבורי. כך כותב נקדימון רוגל בנושא וראש פרק בתחילת התדריך שלו הקרוי, "רשות השידור – מוסד ממלכתי, הנחיות כלליות". בסעיף מס' 26 של הפרק המדובר והקרוי "אובייקטיביות וניטרליות", אנו מוצאים את הטקסט הבא כפי שניסח אותו נקדימון רוגל : "היכולת להביא חדשות בצורה אובייקטיבית וניטרלית היא מסגולותיו המקצועיות ההכרחיות של עובד החדשות ברשות. על העובד להימנע מלהביע את השקפותיו האישיות בנושאים שהוא מסקר, עורך, ומביא לשידור". בסעיף 27 של אותו פרק מוסיף נקדימון רוגל כלהלן : "אין לשדר תחושות במקום מידע. על השדר להימנע מגילויים של סולידריות עם נושאי הסיקור. על הדיווח להיות עובדתי ומלא ככל האפשר". הנוסח הנ"ל של נקדימון רוגל כפי שהוא מופיע ב- "מסמך נקדי" המעודכן מ- 1995, מחייב את איילה חסון ואת קרן נויבך גם אם שתיהן חושבות שהעיתונאים אינם רובוטים…(התנסחות בעייתית של איילה חסון. מה הקשר בין עיתונאות ציבורית הדוגלת באי מתן השקפות אישיות בנושאי סיקור שונים לבין רובוטיקה).

nakdi 1טקסט מסמך : השער הקדמי של "מסמך נקדי" שהוצא לאור ב- 1995 ע"י מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. התדריך ו/או בכינויו "מסמך נקדי" הופעל כמסמך פנימי של הרשות, אך נלמד בחוגים לתקשורת באוניברסיטאות ובמכללות. במכרזי רשות השידור לתפקידים עיתונאיים נדרשת "בקיאות בתדריך החדשות והאקטואליה (מסמך נקדי)". מנכ"ל רשות השידור ב- 1995 מרדכי "מוטי" קירשנבאום יזם את הוצאת התדריך כספר. מלאכת העדכון וההרחבה הוטלה על נקדימון "נקדי" רוגל מחבר הנוסח הראשון. החלק המשפטי נכתב מחדש ע"י היועץ המשפטי של רשות השידור פרופסור עמית שכטר. נוסח התדריך של 1995 התקבל כהחלטת הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר מיכה ינון ב- 5 באפריל 1995. (ארכיון יואש אלרואי). 

nakdi 2טקסט מסמך : השער האחורי של "מסמך נקדי" שהוצא לאור ב- 1995 ע"י מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. התדריך ו/או בכינויו "מסמך נקדי" הופעל כמסמך פנימי של הרשות, אך נלמד בחוגים לתקשורת באוניברסיטאות ובמכללות. במכרזי רשות השידור לתפקידים עיתונאיים נדרשת "בקיאות בתדריך החדשות והאקטואליה (מסמך נקדי)". מנכ"ל רשות השידור ב- 1995 מרדכי "מוטי" קירשנבאום יזם את הוצאת התדריך כ- סֶפֶר. מלאכת העדכון וההרחבה הוטלה על נקדימון "נקדי" רוגל עצמו מחבר הנוסח הראשון. החלק המשפטי נכתב מחדש ע"י היועץ המשפטי של רשות השידור פרופסור עמית שכטר (משפטן מוצלח וחכם. אני מכיר אותו באופן אישי) נוסח התדריך של 1995 התקבל כהחלטת הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר מיכה ינון ב- 5 באפריל 1995. (ארכיון יואש אלרואי).

nakdi 3טקסט מסמך : פירוט אודות "מסמך נקדי" כפי שהוצא לאור ב- 1995 ע"י מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ובעצה אחת עם היועץ המשפטי שלו פרופסור עמית שכטר. (ארכיון יואש אלרואי).

nakdi 4

טקסט תמונה : עשור ה- 50 של המאה הקודמת. רדיו "קול ישראל". זהו נקדימון "נקדי" רוגל הצעיר ז"ל (2011 – 1925), וה- "שוּעָרֶבּ" הניצחי שלו שהפך לסמלו המסחרי. עילוי תקשורתי בלתי נשכח שכיהן גם בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1971 – 1970. נקדימון "נקדי" רוגל היה עיתונאי – שדרן רציני ושקול מהשורה הראשונה ברדיו "קול ישראל" בימים ההם, וגם מתרגם וחוקר את תולדות היישוב בארץ ישראל. (התמונה באדיבות נקדימון רוגל וגם באדיבות איזי מן מחבר הספר התיעודי רב הערך והמצוין "קול ישראל מירושלים". ארכיון יואש אלרואי).

הערה 6 : יואל מרקוס.

יואל מרקוס (בן 83 היום) עיתונאי וותיק, הגון, קפדן, ומוערך במשך שנים רבות ב- "הארץ", הוא אחת הסיבות שהביאו עשרות אלפי קוראים לפתחו של המו"ל עמוס שוקן כדי לבקש מינוי על עיתונו וגם לשלם לו. אנוכי ביניהם. "הערותיו על המצב" של יואל מרקוס בעמוד מס' 2 של "הארץ" הפכו ברבות הימים לתו הזיהוי, ללוגו העיתונאי שלו. יואל מרקוס הוא בין המעטים שיודע לכתוב ולהביע רעיון כלשהו במינימום מילים. מה רבה הייתה הפתעתי לגלות שבהערה מס' 2 על המצב ("הארץ", יום שישי – 4 בספטמבר 2015) הנוגע לאובדנה של הצוללת אח"י דקר לא דייק. כל כך לא דייק עד שמר משה קפלן צוללן מס' 104 בחיל הים שמכיר מקרוב את ההיסטוריה הטרגית ההיא של טביעת הצוללת דקר בינואר 1968 בדרכה מבריטניה לישראל, החליט לענות ליואל מרקוס האגדי (במדור מכתבים למערכת ב- "הארץ", יום שני – 7 בספטמבר 2015), ופתח את המענה שלו כלהלן : "חמש הבהרות. כמה אי דיוקים מצערים נפלו בהערה מס' 2 על הצוללת דקר. לזכרם של צוללני דקר ז"ל חשוב להאיר…". פתאום אתה אומר לעצמך, אם נפלו כמה אי דיוקים מצערים אצל יואל מרקוס היום, כמה קרו כאלה בעבר מבלי שאתה יודע ?

ווילס – ישראל 0:0 (יום ראשון – 6 בספטמבר 2015) במסגרת מוקדמות Euro 2016. שידור ישיר מקארדיף של ערוץ 1 בהובלת השדר עמיחי שפיגלר והפרשן מוטי איוואניר.

מנכ"ל רשות השידור בפועל יונה וויזנטל ומנהלו בפועל של ערוץ 1 הציבורי אלי בבא, רכשו בהיגיון (רב) את שני חוזי הכדורגל של כל השידורים הישירים של נבחרת ישראל הלאומית (20 שידורים ישירים בית + חוץ) בשני המפעלים היוקרתיים של קדם Euro 2016 וקדם מונדיאל 2016 על סך כולל של 3.000000 (שלושה מיליון) יורו. רכישה מוצדקת ונאה.  

מנכ"ל רשות השידור יונה וויזנטל ומנהל ערוץ 1 אלי בבא נהגו בהיגיון רב משחתמו עם ה- EBU על שני חוזי הכדורגל היוקרתיים והמסקרנים הנוגעים למשחקי נבחרת ישראל בקדם Euro 2016 (תחת המטרייה של UEFA) בבית אחד עם נבחרות בלגיה , ווילס , בוסניה , קפריסין , ואנדורה וגם של קדם מונדיאל רוסיה 2018 (תחת המטרייה של FIFA) . מדובר בשני חוזי שידור לא זולים אולם הכרחיים ומניחים את הדעת למען קיומו של השידור הציבורי על סך כולל של כ- 3.000000 (שלושה מיליון) יורו. מדובר בכמות של כ- 20 (עשרים) משחקים בית + חוץ. העלות הממוצעת של כל שידור ישיר כזה עומדת על 150000 (מאה וחמישים אלף) יוּרוֹ. סכום המקביל לכ- 645000 (שש מאות ארבעים וחמישה אלף) שקל. עלות כל הפקת בית כזאת שמכילה בתוכה קריטריונים בעלי מסות טכנולוגיות, לוגיסטיות, ושימוש נרחב בכוח אדם המרכיבים שידור ישיר בהיקף כזה שמפיק ערוץ 1, מוערכת ב- לפחות ב- 150000 (מאה וחמישים אלף) שֶקֶל. כלומר כל שידור ישיר שמבצע ערוץ 1 בבית במסגרת קדם Euro 2016 ו/או שיבצע במסגרת קדם מונדיאל רוסיה 2018 נע סביב 800000 (שמונה מאות אלף) שקל שמורכב כפי שניתן לראות מקניית זכויות שידורים + הוצאות הפקה. בהפקות ספורט נצפות כאלה יכול ערוץ 1 למזער במשהו את נזקי העלויות. כ- חמישית מהסכום הנ"ל, משהו כמו 160000 שקל מתוך ה- 800000 שקל, הוא מצליח לכסות באמצעות שקופיות חסות. בהפקות יוקרתיות ומורכבות כאלה של ה- Host broadcaster הישראלי נוטלים חלק יותר מ- 130 (מאה ושלושים) עובדים, לרבות הפעלתן של שתי ניידות שידור הכוללות בתוכן 18 (שמונה עשרה) מצלמות ומערכות הילוכים חוזרים, מערכות קול ומיקרופונים, ויחידות שידור (על פי פורמט שידור שמעוצב ונדרש ע"י UEFA – התאחדות הכדורגל האירופית). מדובר בסכומי כסף לא קטנים אולם השידור הציבורי מחויב להם וצריך לומר שהוא מקבל Feedback ציבורי טוב בדמותו של אלוהי הרייטינג והמדרוג. לית מאן דְפָליג כי אירועי הספורט הרלוונטיים בארץ ובעולם מהווים נדבכי שידור חשובים בכל רשת טלוויזיה המחשיבה את עצמה. אין חולק על כך. יונה וויזנטל ואלי בבא צועדים אם כך במשעול הנכון.

השידור הישיר של ערוץ 1 הציבורי את משחק הכדור רגל הבין ארצי במסגרת מוקדמות יורו 2016 מקארדיף ווילס – ישראל 0:0 בהובלת עמיחי שפיגלר ומוטי איוואניר מהשטח מעמדת שידור באצטדיון בקארדיף (יום ראשון – 6 בספטמבר 2015 בין 19.00 ל- 21.00), הניב רייטינג ממוצע נאה של % 12.9 ו- Peak צפייה של % 20.0. בשידור הישיר של ערוץ 1 מקארדיף ווילס נגד ישראל צפו בממוצע 335000 צופים במדינת ישראל. סך של 645000 צופים במדינת ישראל נחשפו לשידור הישיר של ערוץ 1 בזמן כלשהו בין 19.00 ל- 21.00. השידור הישיר של ערוץ 1 נעשה בסטנדרט של HD. צריך לציין כי בין 19:00 ל- 21:00 הביס ערוץ 1 את ערוץ 2 ואת ערוץ 10. השידור הישיר של המשחק ווילס – ישראל שימש פלטפורמה נאה למהדורת "מבט" ב- 21.00 בהגשת יעקב איילון שצברה רייטינג ממוצע של 8.2%. בתרגום מתמטי לבני אנוש נראה כי רבע מיליון צופים במדינת ישראל ראו את "מבט" של יום ראשון – 6 בספטמבר 2015. הישג משמעותי לערוץ 1 לאחר מפלת הרייטינג ומפח הנפש של מבצע שידורי ה- Off tube מהתא האטום בירושלים בהובלת אורי לוי וגלעד וויינגרטן את אליפות העולם ה- 15 בא"ק – בייג'ינג 2015. ה- Post game Show בהנחיית שרון פרי הניב רייטינג דל רק % 2.5. ה- Post Game Show בהנחייתה צבר רייטינג ממוצע כפול בן 5.1%. השידור הישיר של המשחק וויילס – ישראל 0:0 במוקדמות Euro 2016 בערוץ 1 (כאמור בין 19.00 ל- 21.00) צמצם את הצפייה במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 ל- % 15.6 ואת זאת של ערוץ 10 ל- % 10.1 ומאידך רומם את זאת שלו ל- % 8.2.

נבחרת ישראל תחת שרביטו של המאמן הלאומי אלי גוטמן הפגינה כדורגל לא רק לא מעניין אלא כזה שדומה לפשיטת רגל. במילים אחרות : משחק עלוב. מי מסוגל לשבת מול מסך ערוץ 1 במשך שעה וחצי ולהתבונן בכדורגל כל כך עצל, דל, ומוגבל ? אני כמו רבים בארץ הזאת מחזיק מעצמי פטריוט של המדינה ונבחרות הספורט שלה, אולם לא בכל מחיר. היה לי משעמם לצפות בשידור הישיר הנ"ל שהובילו עמיחי שפיגלר ומוטי איוואניר, מפאת גישתו ותפיסת עולמו של ה- Team leader של הכדורגל הישראלי, אלי גוטמן. הוא מצטייר כפוליטיקאי ולא מנהיג. שחקני נבחרת ישראל שיחקו בקארדיף על פי אותם החוקים שחוקקה ה- FIFA אולם לפחות בהתמודדות הנ"ל אין מדובר באותו הכדורגל שמשחקים בברצלונה ומינכן, וגם לא בטורינו וב- בואנוס איירס. רחוק מכך. אני לוקח מהשידור הישיר ביום ראשון – 9 בספטמבר 2015 את שתי הצהרותיו של השַדָּר המוביל המצוין של ערוץ 1 עמיחי שפיגלר שהודיע לי בדקה – 17, "ישראל לא נראית טוב ואני אומר זאת בעדינות…". תשע דקות אח"כ הוסיף ואמר לי עמיחי שפיגלר, "אלי גוטמן מוטרד מאוד ממה שהשחקנים שלו עושים…". די אם אציין כי ישראל החלשה נעדרת כל אטרקטיביות התקפית ניצלה משתי בעיטות עונשין מ- 11 מטרים לרעתה. המחזה הדַל ביותר על כר הדשא היה כשקפטן נבחרת ישראל טל בן חיים התחזה למכשף ווּדוּ וניסה להטיל את כישופיו בתנועות ידיים מכוערות על כדור חופשי שבעט גארת' בייל. המשחק הסתיים בתיקו אפס, תוצאה שכאילו אמורה להחמיא לישראל, אולם מדובר בכדורגל יָרוּד ורָדוּד ועמו אכזבה גדולה. המחזה הטלוויזיוני שנקרה לי לפני שלושה ימים לא היה לרוחי.

אני אוהב את העיתונאי והשדרן עמיחי שפיגלר שמהווה לפי שעה תקווה גדולה לערוץ 1 (ובמידה רבה גם את מוטי איוואניר). עמיחי שפיגלר איננו רק מוביל את צוות השידור הגדול של ערוץ 1, הוא גם מאפיל עליו, לרבות הפנל. הפנל של שרון פרי באולפן בירושלים (דני נוימן + אביעד פוהורילס + אבי רצון) – אפרורי. הם אינם מחדשים ולא מוסיפים תובנות על אלה שנמסרו לי מפיהם של עמיחי שפיגלר ומוטי איוואניר במהלכי השידור הישיר. אני מנסה להיזכר בדבר חוכמה חריג אחד של מי מהשלושה. כלום. לא שלהם ולא של המנחה. אלי בבא, מה יש לפנליסט דני נוימן לעשות שוב ליד המיקרופון של ערוץ 1 ? הרי נפנפת אותו כבר וגם את יורם ארבל לאחר ביזיון השידורים של מונדיאל ברזיל 2014. איזה גדולה אתה מוצא בו כדי להושיב אותו מחדש על כס הפרשן. העיתונאים אבי רצון ואביעד פוהורילס יודעים כדורגל. לדעת כדורגל איננו מספיק. לדבר אודותיו זה כבר סיפור שונה. אם המנחה שלהם שרון פרי איננה מתעלת אותם בכיוון הנכון, עליהם לנווט את דרכם בעצמם ולומר לצופים שלהם את האמת. נשקף מהמסך של ערוץ 1 כדורגל מחורבן, שחקנים מפונקים שחושבים שלרוץ על כר הדשא זה הדבר הכי קשה בעולם, ומאמן חששן ופחדן. נעזוב לרגע את הטקסטים הרוטיניים וכל כך צפויים של המַנְחָה שהייתה הפעם כל כך רדודה ושל שלושת המומחים שלה. הרי איש מהם איננו פפ גוארדיולה, יוהאן קרויף, ו/או גוסטב שבש. איש מהשלושה איננו וויטוריו פוצו ולא אריגו סאקי. איש מהם איננו ספ הרברגר ולא וויסנטה פאולה. מעט מאוד אישים מוכשרים ויוצאי דופן בגדולתם רשאים להופיע במרושל בתקשורת המונים. הם מנהיגים כל מוכשרים, בעלי ידע ומוניטין, וברי סמכא עד שאיש לא ישים לב לרישולם. וויטוריו פוצו מאמן נבחרת איטליה בכדורגל בעשור ה- 30 של המאה הקודמת ו- וויסנטה פאולה מאמן נבחרת ברזיל בסוף עשור ה- 50 של המאה הקודמת נראו כמו פרופסורים מפוזרים מאוניברסיטאות רומא וריו דה ז'ניירו, אבל הם היו אלופי עולם. בטקס הענקת גביע העולם בכדורגל לקפטן גרמניה פריץ וולטר במונדיאל שווייץ 1954 ניצב ספ הרברגר ליד שחקניו במעיל גשם מרופט אבל הוא היה אלוף עולם.

pozzo 1

טקסט תמונה : 1934. רומא. המונדיאל השני נערך באיטליה בשנת 1934. נבחרת איטליה בכדורגל בראשות מאמנה הדגול וויטוריו פוצו (Vittorio Pozzo, ראשון משמאל) מנצחת במשחק הגמר את צ'כוסלובקיה 1:2 לאחר הארכה וזוכה באליפות העולם. התמונה צולמה בעת התדריך לשחקניו בטרם תחילת ההארכה. וויטוריו פוצו בעל לבוש מרושל לא נראה כאיש כדורגל. אולם היה הרבה יותר מזה. הוא היה אלוף עולם, מנהיג ומחנך שהשחקנים שלו העריצו אותו. וויטוריו פוצו הוביל את נבחרת איטליה בכדורגל לזכייה שנייה רצופה במונדיאל השלישי שנערך בצרפת ב- 1938. איטליה גברה במשחק הגמר על הונגריה 2:4. (באדיבות RAI).

herberger 1טקסט תמונה : 1954. ברן. מונדיאל שווייץ 1954. טקס הענקת גביע העולם לנבחרת גרמניה לאחר ניצחונה הסנסציוני 2:3 במשחק הגמר על נבחרת הונגריה. המאמן ספ הרברגר עומד ראשון משמאל עוטה מעיל גשם. בהמשך השורה, הקפטן פריץ וולטר מחזיק בגביע העולם (ע"ש ז'יל רימה), השוער אנטון טורק, הרץ הימני הורסט אקל, והחלוץ הלמוט ראהן מבקיע שער הניצחון. (באדיבות SRG).

feola 1

טקסט תמונה : אם היית פוגש את וִויסֶנְטֶה פֵאוֹלָה (Vicente Feola) באחד מרחובות ריו דה ז'אניירו לא היית מפנה אליו מבט חוזר. לא הייתה לו הופעה מרשימה. הוא היה גוץ ושמן ולא נראה כספורטאי. וודאי לא איש כדורגל. אבל וויסנטה פאולה היה מנהיג כדורגל מן הדרגה העליונה ביותר. הוא היה מאמנה של נבחרת ברזיל והוביל אותה לזכייה הראשונה שלה באליפות העולם במונדיאל של שוודיה 1958. פֶּלֶה, גָארִינְצָ'ה, דִידִי, בֶּלִינִי, זַאגָאלוֹ, וכל האחרים נלחמו עבורו. וִויסֶנְטֶה פֵאוֹלָה הפך את ברזיל לא רק לנבחרת נפלאה אלא לקבוצה שהגשימה ב- 1958 את האמירה ההכרחית הניצבת מאחורי כל הצלחה בכל תחום, "כולם בשביל אחד – אחד בעבור כולם". (באדיבות TVGLOBO).

הוויזואליה של הפנל של ערוץ 1 במדיה וויזואלית – מגוחכת. קיימים חוקים ברורים ומוקפדים של לבוש, התייצבות, והופעה בתקשורת המונים בפני מצלמות הטלוויזיה באולפן. מי ש- משבש אותם נוטל את האחריות על עצמו. ראה גם את הופעתו המסורבלת והאנטי טלוויזיונית של הפרשן מר רון קופמן באולפן ערוץ 55 בכבלים באליפות אירופה בכדורסל. מנהל ערוץ 1 משלם כ- 700000 (שבע מאות אלף) שקל בממוצע בעבור זכויות השידורים של כל משחק בית + חוץ במסגרת מוקדמות Euro 2016. מה כל כך קשה להלביש את אנשי הפנל בלבוש רשמי מוקפד ואחיד שנושא בגאווה את הלוגו של ערוץ 1 על דש הז'אקט. הרי ערוץ 1 עדיין חי וקיים. מדוע אם כך חושבים אנשי השידור הציבורי שהם משוחררים בהופעתם מעוֹל הוויזואליה ?

הריאיון שניהל עמיחי שפיגלר בתום המשחק עם אלי גוטמן (מאמן בעל חזון הגנתי ומשחק סגור וזהיר מידי ללא שום אינציאטיבה התקפית) – היה חובבני וחנפני. בהרכב נבחרת ישראל משחקים כוכבי כדורגל עשירים ומקצועניים בעלי ניסיון שעשו ועושים קריירה בחו"ל. בתוכם ניר ביטון, תומר חמד, ביברס נאתכו, בירם כיאל, מונאס דאבור, שחקן ההגנה טל בן חיים (הקפטן, משחק היום בשורות מכבי ת"א), בן שהר, השוער אופיר מרציאנו וכן שני הישראלים המובילים ערן זהבי וטל בן חיים (שניהם ממכבי ת"א) – שחקנים לאומיים שאפשר לדרוש מהם הרבה הרבה יותר. תפקידו של המראיין עמיחי שפיגלר היה להעמיד את המאמן הלאומי אלי גוטמן במקומו ולשאול אותו ללא כחל ושרק, מה צריכה להביע שיטת המשחק המגוחכת והמכוערת הזאת שכפה על נבחרת ישראל בקארדיף, שיטה דומה לסגנון ה- "בונקר" שנקט לפני 60 (שישים) שנים מאמן נבחרת ישראל ג'רי בית הלוי המנוח…? הציבור בישראל רוצה לראות את נבחרת ישראל מעפילה לגמר טורניר Euro 2016 בשנה הבאה בצרפת (24 נבחרות), אולם לא בצורה כל כך נרפית, ו- אין המטרה מקדשת את האמצעים. למרות המשחק העני חסר דמיון ואופק, הציבור הישראלי שומר אמונים לנבחרת הלאומית בכדורגל. הרייטינג הוא ההוכחה לכך. Peak של % 20.0 הוא נתון שערוץ 1 רק יכול לחלום עליו בימי שגרה.

אליפות אירופה בכדורסל במונפלייה – צרפת ספטמבר 2015 בהשתתפות נבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של ארז אדלשטיין.   

יש ערך עיתונאי רב להחלטתו של מנכ"ל ערוץ הספורט (אפיק 55 בכבלים) מר תומר תורג'מן להטיס למונפלייה – צרפת את צוות השידור שלו השדר המוביל ניב רסקין (טוב) + הפרשן גור שלף (שדר שני ולא פרשן) + רועי גלדסטון (נחבא אל הכלים) לצורך סיקור ישיר מהשטח את משחקי נבחרת ישראל באליפות אירופה בכדורסל. העיתונות הכתובה הולכת בעקבות הטלוויזיה ושולחת למונפלייה את אלעד זאבי "הארץ" (כותב היטב), יעל שחרור "ידיעות אחרונות", ואבי סגל "ישראל היום". בעוד חברת המדרוג הארצית נותנת פומבי לרייטינג של ערוץ 1 הנוגע לשידור הישיר מקארדיף וויילס – ישרל 0:0, הרי שהמדרוג של השידורים הישירים של ערוץ 55 בכבלים מוסתרים מעין הציבור כאילו מדובר בסוד מדינה.

אני אוהב את המאמן הלאומי ארז אדלשטיין מאז שהיה פרשן כדורסל שלי לפני יותר משתי עשרות שנים לצדו של אורי לוי (בתקופת הדמדומים שבין נטישתו של יורם ארבל לזריחתו של מאיר איינשטיין). ארז אדלשטיין הוא אדם ישיר ומחוספס שלא יודע חוכמות אבל יודע כדורסל. עד שבא משחק ההפסד המאכזב במונפלייה (שלשום – 7 בספטמבר 2015) נגד בוסניה 86:84 בתום הארכה. בסיום החוקי של ההתמודדות הייתה התוצאה 75:75. אין זה מתפקידו של ארז אדלשטיין לרוץ לגלי צה"ל וגם לכתב "הארץ" אלעד זאבי ולספר להם לאחר ההפסד המרגיז לבוסניה, "כי זה אכזרי אומנם אבל זה גם מה שיפה בספורט". קשקוש. זה יפה בספורט כשזה קורה לאחרים. תפקידו של ארז אדלשטיין הוא לנצח ולא לקשקש לאומה שההפסד הטראומתי לבוסניה בלתי מחויב המציאות, אך זה מה שיפה בספורט. ההפסד נגד בוסניה חושף חולשות של נבחרת ישראל על הפרקט וגם בעמדת השידור של ערוץ 55 בכבלים. את שורות נבחרת ישראל מאיישים שחקנים מקצועניים ועשירים שמשתכרים כל אחד מאות אלפי דולרים בעונה, אולם אלה מתנהגים כחובבנים על קו העונשין וקולעים במשחק נגד בוסניה רק 7 פעמים מתוך 17 ניסיונות (% 41). מדובר גם בהגנה ישראלית שאיננה יודעת להתגונן מפני ריבאונד התקפה של הבוסנים. באמצעו של הרבע השלישי אני סופר 6 החטאות עונשין רצופות של גל מקל +עומרי כספי + יניב גרין. החטאות עונשין ואי סגירת רחבת השלוש בהגנה הן מהיסודות המובהקים של המשחק ובאחריותו של המאמן. פתאום 0:50 (חמישים שניות) לפני תום הרבע השלישי בוסניה צועדת לראשונה במשחק ביתרון 58:60 וגור שלף מספר לי שנבחרת ישראל צריכה לשחק אגרסיבי יותר אבל לא מסביר כיצד. משחק ההפסד לבוסניה רווי יתרונות של נבחרת ישראל אבל גם טעויות והחמצות שלה. התקוות שלי בכורסת הטלוויזיה בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב זורחות ושוקעות אין סוף פעמים בשניות הסיום של המשחק ובתקופת ההארכה. אני מאמין בארז אדלשטיין. בעיניי הוא מנהיג. מההתבוננות במסך נראה שגם שחקניו מאמינים לו ובו, אולם עליו להיזהר זהירות רבה בניהול המשחק הבא נגד פולין, ולהימנע מהצהרות טיפשיות ל- Media בעניין "מה שיָפֶה בספורט".

edelstein 1

טקסט תמונה : 7 בספטמבר 2015. מונפלייה – צרפת. אליפות אירופה בכדורסל. פסק זמן של נבחרת ישראל בהדרכת ארז אדלשטיין במשחק ההפסד נגד בוסניה 86:84. בחרתי בצילום הזה שמדגיש את ההתגודדות של שחקני ישראל סביב מאמנם ארז אדלשטיין כורע ברך במרכז ועליה לוח התדריך. אישיותו של ארז אדלשטיין – מעניינת. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 55 בכבלים. באדיבות ערוץ 55).

edelstein 2טקסט תמונה : 7 בספטמבר 2015. מונפלייה – צרפת. הרבע הרביעי, 15.7 שניות לפני סיום המשחק צועדת ישראל ביתרון 70:73 ואז מתחילה המפולת ועמה משחק מפוזר נטול אחריות. ליאור אליהו במרכז מוסר בקפיצה מסירה כושלת (מבלי שהוא כפוי) לעומרי כספי (קיצוני מימין). (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 55 בכבלים. באדיבות ערוץ 55 בכבלים).

סוף הפוסט מס' 536. הועלה לאוויר ביום רביעי בערב – 9 בספטמבר 2015.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *