פוסט מס' 593. בהדגשת יתר (2) : "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני (2) הנָגוּעַ בקִיצוּץ אֵיכוּת השידור וגִיזוּם טִיב העבודה העיתונאית נָגוּעַ גם בחוסר יוֹשְרָה. הוא סַם מְסוּכָּן, מפני שלאחר שהנהלות רשתות הטלוויזיה בארץ החלו להשתמש בו, הן אֵינָן יכולות להפסיק לצְרוֹךְ אותו". פוסט מס' 593. כל הזכויות שמורות. 11.4.2016

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 593 : הועלה לאוויר ביום שני – 11 באפריל 2016.

————————————————————————————-

בהדגשת יתר (2) : "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני (2) הנָגוּעַ בקִיצוּץ אֵיכוּת הַשִידוּר וגִיזוּם טִיב העבודה העיתונאית, נָגוּעַ גם בחוסר יוֹשְרָה. הוא סַם מְסוּכָּן, מפני שלאחר שהנהלות רשתות הטלוויזיה בארץ החלו להשתמש בו, הֵן אֵינָן יכולות להפסיק לצְרוֹךְ אותו". פוסט מס' 593. כל הזכויות שמורות. 11.4.2016

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח ב- Issue הרחב שאני מעלה כאן לשיחה משותפת עם קוראי הבלוג הנוגע לעניין "סם ה- Off tube הטלוויזיוני…". האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה מעניינת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת מעניינת שמעידה על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח בין המנהלים לבין העיתונאים – שדרנים שלהם. הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה. 

 טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 מינוי מופרך לחלוטין את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק מהמשרה הרמה בגין שחיתות ושוחד מסך. הפרוטוקול הממשלתי אודות הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולימפיאדת לונדון 2012. סוף עידן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המטה ליפול בזירה האולימפית. זכויות השידורים האולימפיות נדדו לערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. בצֶדֶק, לאחר הפשלה הבלתי נשכחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור באולימפיאדת לונדון 2012 בראשות מנכ"ל רשות השידור המודח יוני בן מנחם יחדיו עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' ועם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור המודח אמיר גילת. כל השלושה הנ"ל סולקו בגין עליבותם ההיא ב- 2014 מרשות השידור ע"י כונס הנכסים פרופסור דוד האן ונציגו המנכ"ל הזמני יונה וויזנטל.

בהדגשת יתר (2) : "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני (2) הַנָגוּעַ בקיצוץ אֵיכוּת הַשִידוּר וגִיזוּם טִיב העבודה העיתונאית נָגוּעַ גם בחוסר יוֹשְרָה. הוא סַם מְסוּכָּן, מפני שלאחר שהנהלות רשתות הטלוויזיה בארץ החלו להשתמש בו, הן אֵינָן יכולות להפסיק לצְרוֹךְ אותו".  פוסט מס' 593. כל הזכויות שמורות.

אופציית ה- Off tube.

חשבון כלכלי פשוט מראה כי עלות הטסת צוות שידור בן שלושה אנשים (שדר יורם ארבל + פרשן אייל ברקוביץ' + טכנאי מדופלם) לברצלונה ע"י ערוץ ONE בכבלים לתקופה בת שלושה ימים לצורך שידור ישיר של המשחק ברצלונה – ריאל מדריד 2:1 (מוצ"ש – 2 באפריל 2016) מעמדת שידור באצטדיון "נואו קאמפ", נסובה סביב כ- 10000 (רבבה) דולר. מדובר בהוצאות טיסה + שכירת שלושה חדרים במלון לשלושה ימים + הוצאות אוכל + הוצאות תחבורה בברצלונה + תשלום עבור עמדת שידור מאובזרת ב- "נואו קאמפ" + תשלום עבור קו שידור בין ברצלונה לאולפן ערוץ ONE + שירותי תקשורת לוויינית. ערוץ ONE נמצא בתנופה לאחר רכישת זכויות השידורים הבלעדיות של הליגה הספרדית בכדורגל לשלוש השנים של 2018 – 2015. כידוע בקיץ 2015 העלתה חברת הזכויות הספרדית "Media pro" את מנת זכויות השידורים בעבור החוזה החדש של 2015 – 2018 של הליגה הספרדית בכדורגל והגביהה אותו לרָף של 3.000000 (שלושה מיליון) euro לעונה אחת במקום 1.900000 (מיליון ותשע מאות אלף) euro כפי שהיה נהוג עד 2015. סכום של 9.000000 (תשעה מיליון) euro לשלוש שנים. מדובר בהאמרת הגְרָף בבת אחת לגובה של יותר מ- % 250 בהשוואה להסכם הקודם. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שזכויות השידורים של הליגה הספרדית בכדורגל היו שייכים לו עד 2015 נרדם בשמירה. ערוץ ONE העירני והשאפתני עקף אותו בסיבוב וגנב את ההצגה. ובכן ערוץ ONE שרוי כעת בתאוצה לפנים, אולם למה לבזבז 10000 (רבבה) דולר על הטסת צוות שידור לברצלונה אם אפשר לכנס ללא שום קושי 300000 (שלוש מאות) אלף צופי טלוויזיה בארץ (מממנים במיטב כספם גם את ONE) סביב מדורת ה- Off tube הטלוויזיונית שעוסקת במשחק ברצלונה – ריאל מדריד 2:1. מדהים עד להיכן מגיעה הסכמתו של חלק מהציבור הטלוויזיוני בארץ לקבל עליו את עול הטמטום של ההעתקה מהמוניטור ? עד לאפוא מגיע הנהון ראשו של חלק מהציבור שמסכים להסתפק ב- מידע שמספקים לו חדשות לבקרים שדרני ה- Off tube של ערוצי הטלוויזיה השונים בארץ, אלה שמעתיקים את האינפורמציה בעבורם מכל מוניטור המותקן באולפנים ? הטמטום הכרוני של צרכני הטלוויזיה בארץ מקביל לקמצנות הכלכלית והעיתונאית המתמשכת שמנפקות חלק מהנהלות רשתות הטלוויזיה בארץ. זאת עובדה. אינני מתפלא יתר על המידה. כבר ב- 1985 קבע הזָמָר רב המוניטין שָלוֹם חֲנוֹךְ (בן קיבוץ משמרות) בשירו המפורסם "משיח לא בא", "כי משיח גם לא מטלפן…הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם…". מדובר בהרבה אירועי עַל בספורט הבינלאומי ובראשם משחקי ה- NBA בכדורסל ומשחקי ליגת האלופות בכדורגל, בהם הנהלת RGE בראשות מר מודי פרידמן עושה את החשבון הכלכלי שלה ולא את החשבון העיתונאי של צופיה, למרות המימון הציבורי הענק שהם מספקים למרשיה. הנהלת RGE מורה ללא חשש לשדרני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים להיוותר בארץ, לא לטוס לחו"ל, ו- לעשות את עבודתם הבינלאומית מהארץ ולהתפלש במדמנת ה- Off tube שהפך למגיפה. יהיה מה שיהיה. ממילא, הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם, וישלם. אין לי טקסט אחר מלבד השימוש בשתי המילים ההן של וויליאם שייקספיר במחזה "המלט", רוש ולענה (!), כדי לתאר את עליבות וחומרת השימוש המופרך בעיתונאות ה- Off tube בטלוויזיה וברשתות הרדיו, וגם בעיתונות הכתובה בארץ. מדובר בגרף חטאים עולה נטול בקרה. העיקר מבחינת ההנהלות זה להביא ארצה את סיגנל השידור ולעזאזל כיצד יטפלו בו. ה- Off tube הפך אם כן לסַם טלוויזיוני ולמגיפת שידור בארץ לאחר שההנהלות למיניהן החליטו לקצץ בעלויות ההפקה, וכתוצאה נלווית, הגבלה וגִיזוּם גם בעלויות העבודה העיתונאית וחקר המידע, וזאת מבלי להיענש ע"י הצופים שלהם. לכן בחרתי בנוסחת הטקסט בכותרת העליונה של הפוסט : "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני מסוכן מפני שלאחר שהתחלת להשתמש בו, אינך יכול להפסיק לצרוך אותו". ו/או בהדגשת יתר : "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני הנגוע בקיצוץ איכות השידור וגיזום טיב העבודה העיתונאית מסוכן מפני שלאחר שההנהלות החלו להשתמש בו, הן אינן יכולות להפסיק לצרוך אותו".   

מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. שגיאות שידור טראומתיות מזמינות לחצים. טעותו המביכה, המשונה, והבלתי מובנת שביצע שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי במונדיאל מכסיקו 86' ב- 1 ביוני 1986 בעמדת שידור נוחה באצטדיון "חליסקו" בעיר גוואדאלאחרה בעת שידור ישיר של המשחק ההוא ברזיל – ספרד, הוציאה את כל העכברים ברשות השידור מחוריהם.

רעיון ה- Off tube המְסוּכָּן כ- אופציית שידור חלופית ממשית, והעדפתו על פני נוכחותו של שדר בעמדת שידור באצטדיון, עלה לדיון טלוויזיוני בכל עוצמתו ועל דַל שפתותיהם של כל מיני חורשי שמועות ומזימות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 2 ביוני מונדיאל מכסיקו 1986. זה קרה מייד לאחר הטעות האומללה ההיא של נסים קיוויתי שישב בעמדת שידור נוחה ומאובזרת בעלת תצפית טובה באצטדיון "חליסקו" בעיר גוואדאלאחרה בשידור הישיר של המשחק ההוא ביום ראשון של 1 ביוני 1986 ברזיל – ספרד 0:1, וסיפר לצופים בישראל בלוף שברזיל צועדת ביתרון 0:1 משער שנפסל בכלל ע"י שופט המשחק האוסטרלי קריסטופר באמברידג' (Christopher Bambridge). זה באמת היה מדהים וקשה לעיכול. שדר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית נסים קיוויתי (בן 60 אז) שאייש עמדת שידור באצטדיון "חליסקו" גוואדאלאחרה שידר שער שכלל לא היה. מדינת ישראל הייתה כמרקחה בגלל טעותו הבלתי מובנת של נסים קיוויתי. המלעיזים בבניין הטלוויזיה אצו – רצו אל המנהל חיים יבין ואל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת וביקשו להחזיר את נסים קיוויתי הכושל לישראל בגלל מעידתו וטעותו החמורה, ולשלוח במקומו למכסיקו 86' את רפי גינת. לפתע באותו קיץ 1986, התחדש הדיון הישן בין כתלי בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית אודות נושא ה- Off tube. המלעיזים טענו שיואש אלרואי הוא מגלומן שדורש דרישה מופרזת וגם יקרה כלכלית בעניין הדיווח מהשטח, וגרסו שאם נסים קיוויתי שלו טועה בעמדת שידור, אזי שילמד מהטלוויזיה הירדנית (JTV) שמשדרת את כל אירועי הספורט שלה בערוץ 6 שלה רק Off tube. גם מהימן וגם זול. הודעתי לשני הבוסים שלי חיים יבין ואורי פורת כי אם הם מתכננים להיענות לתביעה של האספסוף להחזיר את נסים קיוויתי הביתה בגלל טעותו האיומה, אזי אני אהיה עמו על המטוס. אני זוכר שבשיחת הטלפון הטראנס אטלנטית שלי ב- 2 ביוני 1986 עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ציינתי בפניו כלהלן : "לנסים קיוויתי קרתה תאונה טלוויזיונית קשה מאוד ב- גוואדאלאחרה. הוא "נהרג". עומדות בפניי שתי אפשרויות : לקבור אותו ו/או להנשים ולהחיות אותו. אני בחרתי באפשרות השנייה". אורי פורת תמך בי לגמרי ונסים קיוויתי נשאר במכסיקו 86' והמשיך בעבודתו שם כשדר משנה של יורם ארבל. זה התחיל בקול ענות חלושה של נסים קיוויתי והסתיים בקול ענות גבורה של יורם ארבל. צריך לזכור שהשידור הישיר של משחק התקלה ההוא ב- 1 ביוני 1986 מגוואדאלאחרה ע"י נסים קיוויתי, זה של  ברזיל – ספרד, היה השני בסדרה של 31 (שלושים ואחד) שידורים ישירים לרבות 21 שידורים נוספים לצורכי הקלטה, ותחילתו של מבצע שידורים עמוס ורחב ממדים, ממושך, כפוף לתקשורת לוויינים מורכבת ומסובכת, ורחוק מגבולות מדינת ישראל. זה התחיל רע בשל כישלונו הבלתי מובן נטול הסבר של נסים קיוויתי, אולם הסתיים בכי טוב.

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + ה- מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986 וה- מונדובאסקט של ספרד 1986. הוא כמובן לא שכח להדגיש במסמך הצל"ש את חמש המילים "למרות תקלות קלות פה ושם…" והתכוון לפשלה הבלתי מובנת ולא מוסברת של נסים קיוויתי שישב בעמדת שידור מצוינת באצטדיון "חליסקו" ב- גוואדאלאחרה ומנה וזקף שער לזכות ברזיל במשחק נגד ספרד, שער שלא היה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : גב' נוה דרומי.

ראוי לקרוא את הפוסט ההגיוני של גב' נוה דרומי מנהלת תנועת "זכויות האדם כחול – לבן" מבית המכון לאסטרטגיה ציונית המתפרסם היום (ראשון – 10 באפריל 2016) העיתון "הארץ" וכותרתו "הקורבנות של אחמד טיבי". נוה דרומי מזהירה מתחמנותו הנבזית של אחמד טיבי באמצעות כלים דמוקרטיים שמעניקה לו מדינת ישראל ובעזרת הכלים הללו הוא מתעלל בראש חוצות ברוב אזרחי מדינת ישראל והופך אותם לקורבנותיו. נוה דרומי קובעת כהאי לישנא כלהלן : "…אחמד טיבי מי שהיה יד ימינו של הארכי טרוריסט יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית מצליח להכניס את תורתו דרך הדלת הקדמית לכנסת ישראל ולנצל את האימפוטנציה של הממשל הישראלי ואת המוסר היהודי המעוות כדי לקדם את הריסתה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי…". הח"כ הערבי אחמד טיבי ממשיך לסכסך ולנצל את חולשותיה של הדמוקרטיה הישראלית כשהוא תומך באידיאולוגיה השואפת להביא לקיצה של המדינה היהודית. הח"כ הסכסכן והשקרן הזה אחמד טיבי, שַם בחגורתו בגלוי וללא בושה דְמֵי מִלְחָמָה בְּשָלוֹם. הגיע כבר מזמן העֵת לערוך עמו חשבון. חשבון נוקב. גב' נוה דרומי צודקת לחלוטין (!).

פרפרת 2 : הח"כ זוהייר בהלול.

זוהייר בהלול הוא כאָח לי. אני עדיין אוהב אותו למרות שתי אמירותיו הפוליטיות האומללות האחרונות. זוהייר בהלול הוא אזרח ישראלי נאמן שמתחפש לפוליטיקאי ש- נמנה על מפלגת "המחנה הציוני" ואשר הסתבך בלשונו בתוכנית "שבתרבות" בעכו. מילותיו היו פעמיים מהירות ממחשבתו. בפעם הראשונה אמר לנוכחים, "…כל הארגונים היהודיים יצאו לרחובות אל מול חיילי המנדט כדי לחולל את מדינתכם…", והוסיף בפעם השנייה, "…פלסטיני שנועץ סכין בחייל צה"ל הוא רוצח אבל לא מחבל…". מדובר בהצהרות פוליטיות לא רק לא נכונות אלא גם מטומטמות. הפוליטיקאי זוהייר בהלול זקוק למפיק ועורך כפי שאני ערכתי והפקתי אותו בשלושת מבצעי שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים שלי כלהלן. ב- 1996 גייסתי את זוהייר בהלול לצדו של מאיר איינשטיין לשמש שַדָּר בצוות השידור שלי באנגליה בעת מבצע שידורי הטלוויזיה הממושך של אליפות אירופה לאומות בכדורגל של אנגליה 1996 (Euro 1996). אח"כ הבאתי את זוהייר בהלול עמי לאטלנטה – ג'ורג'יה בארה"ב כדי להיות שדר אולימפי באולימפיאדת אטלנטה 96'. אני מבקש להדגיש כאן שסגנון השידור הספורטיבי "הספקטאקולארי" של זוהייר בהלול בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה שנוי במחלוקת. לא כולם אהבו אותו. אני לא רק אהבתי אותו אלא הערכתי אותו כעיתונאי, שדר, אדם, ו- איש מופת. לכן צירפתי אותו עוד פעם לצוות השידור שלי במונדיאל הכדורגל של צרפת 1998, לצדם של מאיר איינשטיין ורמי ווייץ. זוהייר בהלול טס לצרפת. מאוחר יותר הטסתי את זוהייר בהלול גם לאולימפיאדת סידני 2000. הרכבתי אותו בנבחרת ציוותי השידור שלי, די להיות שוב שַדָּר אולימפי במבצע השידורים הארוך, האינטנסיבי, והמורכב שהתקיים כאמור בין 15 לספטמבר 2000 לבין ל- 2 באוקטובר 2000 בסידני היפהפייה, הלוא היא בירת מחוז South New Wales באוסטרליה הרחוקה. היה לשנינו, לזוהייר בהלול ולי , ולשאר אנשי משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסידני את מלוא הכבוד והעונג לשרת את רשות השידור של מדינת ישראל ואת צופי הטלוויזיה של מדינת ישראל. לא שמעתי אותו את זוהייר בהלול מעולם אומר לי את הפסוק המופרך, "יואש אלרואי תודה על שאפשרת לי לשרת את מדינתך…". נכדי הבכור משרת כעת שירות קרבי בשורות צה"ל. מעבר לכך אין לי חשק להסביר לזוהייר בהלול אם הוא לא מבין לבד מה פירוש הדבר להתעמת עם טרור הסכינאות הפלסטינית. אף על פי כן ולמרות הכל אני אוהב את זוהייר בהלול גם היום, ברגע כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה, ביום שני – 11 באפריל 2016. זוהייר בהלול הוא אדם נפלא. הוא אח שלי.

zohair 1

טקסט תמונה : יולי – אוגוסט 1996. אולימפיאדת אטלנטה 96'. משרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) באטלנטה 96'. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 20 שנים. זוהייר בהלול (מימין) ואנוכי (משמאל) יחדיו בטרם אחד השידורים הישירים האינטנסיביים מאולימפיאדת אטלנטה 1996 שכללו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. כמנווט, עורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בארץ ובעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ראיתי בזוהייר בהלול שדר כדורגל ושדר אולימפי אהוב ומוערך על ידי. מנכ"ל רשות השידור בימים ההם מוטי קירשנבאום ז"ל הסכים לחוות דעתי זאת. ברקע רואים את שלושת השעונים המכוונים לזמנים של אטלנטה, שעון ישראל, ושעון GMT. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

zohair 2

טקסט תמונה : ספטמבר – אוקטובר 2000. אולימפיאדת סידני 2000. זהו תצלום קבוצתי של צוות השידור שלי במשרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בסידני 2000. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 16 שנים. זיהוי הנוכחים בשורה הראשונה מלפנים מימין לשמאל : ד"ר ברוך 'בוקי' צ'יש (פרשן שחייה), יעקב 'ז'קי' ווישניה (פרשן התעמלות) , משה גרטל (שדר שחייה). זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : רמי עבדי (איש קול בצוות ENG), אמיר בר- שלום (כתב ENG), גלעד עדין (כתב ENG). זיהוי הנוכחים בשורה השלישית מימין לשמאל : דני לבנשטיין (שדר התעמלות), מולי אפשטיין (פרשן ספורט כללי, פרשן טלוויזיה ברמה גבוהה), מאיר איינשטיין (שדר א"ק), זוהייר בהלול (שדר הרמת משקולות והיאבקות), עו"ד שי מוגילנר (שדר תקצירים), אנוכי יואש אלרואי (עורך ראשי ומפיק ראשי של מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מסידני לירושלים, ואשר כלל בתוכו 233 שעות שידורים ישירים), דורית חיימי (עוזרת הפקה). זיהוי הנוכחים בשורה הרביעית עומדים מאחור מימין לשמאל : צ'רלי שיטרית (צלם צוות ה- ENG, ד"ר גלעד וויינגרטן (פרשן א"ק ) , איגור סלע (איש קול בצוות ENG) , רמי שמש (איש כספים), אורי לוי, (שדר ענפי ספורט קטנים, ג'ודו, טניס, וחתירה בקייאקים), יעקב "קובי" תקוע (עורך כתבות ENG), אבי טובול (תאורן בצוות ה- ENG), יוסי ששון (מפקח קול ותקשורת), משה מזרחי (עורך כתבות ENG), מוטי לוי (מפקח Video), אמנון אלטשולר (איש קול ותקשורת סגנו של יוסי ששון), גדעון הוד (הובא על ידי מרדיו "קול ישראל" כדי לשמש שדר תקצירים),  ששי אפרתי (מפיק מעולה שלי ויד ימיני). הערה : נעדר מהתמונה צלם ה- ENG  רמי לי- טל שמצלם את תמונת הסטילס הזאת. 

פרפרת 3 : שר הביטחון משה בוגי יעלון חבר קיבוץ גרופית.

מה אתה מחפש בדיוק אצל פרחחי הליכוד ? מדוע אתה מסתובב ביניהם…?

פרפרת 4 : חיים רמון.

קראתי את הפוסט של חיים רמון "רק אלה הן העובדות" שהתפרסם ב- "הארץ" ב- 7 באפריל 2016 בו הוא מאשים את עיתונאי "הארץ" דור בלך, וקובע שהוא בלופר ושקרן. "ב- 31 במארס 2016 פרסם מר דור בלך כתבה תחת הכותרת "מצעד האיוולת של מנהלי הכדורגל הישראלי". לצערי רוב "העובדות" שהוא הזכיר בקשר אלי אינן נכונות, ומיעוטן שקר", רושם חיים רמון בפתח הפוסט שלו. מדובר אם כן בכתב קטגוריה חריף שמנהל חיים רמון נגד עיתונאי "הארץ" דור בלך ומציג אותו כעיתונאי לא הגון ולא ישר. עד לרגע זה לא ראיתי שום כתב סנגוריה שאמור לפרסם "הארץ" למענו של דור בלך, ולא ראיתי את הנהלת העיתון יוצאת להגנתו של העיתונאי שלה מפני ההאשמה החמורה שמטיח בו חיים רמון. האם גם "הארץ" חושב שדור בלך הוא בלופר ושקרן על פי גרסתו של חיים רמון ?

פרפרת 5 : ברוך קרא .vs אורנה בן דור. אבי בניהו .vs מרדכי גילת.

הקרב טרם הסתיים. אבי בניהו מעריך ב- "מעריב" (יום שישי – 8 באפריל 2016) את תרומתה העיתונאית של אורנה בן דור ומכנה את "דיני נפשות" הטלוויזיונית שלה כ- "סדרה מטלטלת" (!). מאידך מרדכי גילת עיתונאי "ישראל היום" סותר באותו יום שישי – 8 באפריל 2016 את חוות דעתו של אבי בניהו ורושם כלהלן אודות אורנה בן דור ו- "דיני נפשות" שלה, כלהלן : "…רצתה טוב, יצאה רע. הסדרה שלה היא חובבנית, לא מקצועית. אמת מתערבבת עם שקר. קשקשנים חובבי מצלמות ומיקרופונים מתנפלים על הפרקליטות כאילו מדובר במשפחת פשע…", ומוסיף, "זה רציני…?", ועונה לעצמו : "התשובה ברורה…". וכן הלאה. אשנה ואומר שוב : ארבעת פרקי הסדרה "דיני נפשות" של בימאית הטלוויזיה והמתעדת אורנה בן דור כפי ששודרו בשעתו בערוץ 10 – ריתקו אותי. אינני משפטן. בכלים העומדים לרשותי אני מאמין ליוצרת הדוקומנטרית אורנה בן דור.

פרפרת 6 : רמי רוטהולץ.

הפוסט השבועי של העיתונאי רמי רוטהולץ ב- "מעריב" (יום שישי – 8 באפריל 2016) שכותרתו "ייפוי כוח – הגבוהים והחזקים ימחצו את הווירטואוזים והאינטליגנטיים. ככה רוצים אותם היום, בטניס, בכדורסל, כמעט בכל. 1.75 מ' ? לכו לכדורגל", מעניין. בעצם כל הפוסטים שלו כתובים היטב ומנומקים היטב.

פרפרת 7 : ה- רייטינג השערורייתי של ערוץ 1 המט ליפול אתמול יום ראשון – 10 באפריל 2016.

אי אפשר להתעלם משקיעתו המתמדת של השידור הציבורי בדמותו של ערוץ 1 על פי עובדות המדרוג, ומהעובדה שהציבור במדינת ישראל מפנה לו עורף בשיטתיות. אין מהדורת "מבט" (21.00 – 20.00) בהגשת יעקב אילון צברה רייטינג של % 4.6. "המוסף" (19.00 – 18.00) בהגשת אמיר איבגי השיג % 2.7. הפרק בסדרה הקנויה "זירת הפשע" העפיל ל- % 2.4. השידור השבועי הישיר של משחק הצמרת בליגת העל בכדורסל (22.45 – 21.00) בהובלת אורי לוי וגור שלף מכבי ראשל"צ נגד הפועל ירושלים 81:66 צבר מִדְרוּג רָדוּד של % 2.3 בלבד. תוכנית האקטואליה "הערב בשש" (19.00 – 18.00) בהגשת מירב מילר ספגה שוב מפלת רייטינג קשה משצברה רק % 1.0. מדובר במצגת מדרוג ציבורית עלובה ונטולת כל ערך. צריך להזכיר כאן שבערוץ 1 עדיין עובדת קבוצת מיעוט של גברים ונשים, אולם נבונה, רצינית, ובעלת איכות, שהרייטינג עושה בה שַמוֹת. המדרוג משמש חמצן לעובדי הטלוויזיה. הם עבדיו. בלעדיו הם חשובים למתים.

פרפרת 8 : משה שלונסקי ב- "עושים ספורט" ברדיו גלי צה"ל.

מעניין אותי לדעת מדוע מפקד גלי צה"ל ירון דקל רואה לעצמו חובה להעניק מידי יום חמישי בתוכנית "עושים ספורט" (בהגשת אפי טריגר ואלי ישראלי) בימה קבועה למשה שלונסקי שהיה בעברו גם כן מפקד גלי צה"ל, אולם לא אומר שָם כלום. לא רציני. בזבוז זמן. מגוחך. אני מאזין באורח קבע לרדיו גלי צה"ל ונדהם כל פעם מחדש מהרדידות המקושקשת והבלתי חשובה שהוגה משה שלונסקי היכן שהוא סמוך ל- 13.00 תמיד בימי חמישי בשבוע. אין בו כלום. שום ידע, שום חוכמה, שום תוכן מושכל, שום נבונות, שום עיתונאות, ושום בשורות חדשות. מדובר באיזה גימיק של ירון דקל. שאלה ראשונה : מדוע ירון דקל זקוק לו ? שאלה שנייה : מדוע משה שלונסקי שב ועושה כל מאמץ בימי חמישי כדי לומר כְּלוּם ברדיו גלי צה"ל, ובכך יוצר מעצמו קוריוז במשך שתיים – שלוש דקות שאפי טריגר ואלי ישראלי מעניקים לו בחינם ? גם הצגתו השבועית החוזרת ונשנית ע"י שני המגישים הנ"ל, "ששששששששששששששלונסקי…", מגוחכת ומיותרת.

פרפרת 9 : ליאור שליין ו- "גב האומה" (מוצ"ש – 9 באפריל 2016).

אין לי אלא לשנות ולחזור על עצמי : "גב האומה" מעפילה לשיאה לאחר הפסקת הפרסומות האחרונה, בשעה שכל חברי הפאנל והאורחים מפנים את האולפן (לרבות רבקה מיכאלי) ו- ליאור שליין נותר שם לבדו. ליאור שליין הוא אישיות מסך. עילוי טלוויזיוני בתחום ההומור והסטירה. איש חכם, מקורי, חריף, חד ושנון, מהיר כמו שד, מעין שחקן תיאטרון וכוכב טלוויזיה בעל כישרון קומי, מחונן ביכולת של קריין ובעל מיומנות דיבור והיגוי מיטביים (הוא מובן וברור לגמרי גם כשהוא מדבר אצלי בסלון ביתי במהירות מסחררת). ליאור שליין מרשים אותי מאוד. אנשי הפאנל שלו אינם מתחרים עם יכולותיו. הם כלל לא ברמה שלו, וזה חבל.

פרפרת 10 " שר הרווחה בממשלת ישראל חיים מצהיר הצהרה דרמטית הנוגעת לניצולי השואה החיים במדינת ישראל, אצל עיתונאי ושדרן רדיו גלי צה"ל ירון ווילנסקי ב- 17.00 ביום שני – 11 באפריל 2016.

כך מכריז שר הרווחה חיים כץ באוזניו של ירון ווילנסקי היום, יום שני – 11 באפריל 2016 כלהלן : "מדינת ישראל גזלה במשך שנים מאות מיליונים שקלים מכספים המגיעים לניצולי שואה החיים במדינת ישראל…ממשלת ישראל לא נתנה לניצולי השואה את המגיע להם…", ואז הוא חיים כץ נוזף במראיין שלו ירון ווילנסקי, ומוסיף : "…מה אתה רוצה ממני…? זה באחריות משרד האוצר ושר האוצר…למה אתה לא מראיין את שר האוצר…?" . אתה מקשיב לירון ווילנסקי והשר חיים כץ ולא מאמין למשמע אוזניך. שר הרווחה חיים כץ אומר קבל עם ועולם כי ידיה של ממשלת ישראל מגואלות במעשה נבלה. לא פחות.

התכנון המוקדם והקפדני הוא המפתח להצלחה בכל רשת טלוויזיה באשר היא. התכנונים הטכנולוגיים והלוגיסטיים המורכבים והמסובכים והממושכים שלי בעת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בטלוויזיה הישראלית הציבורית לפני שנות דור הוכיחו את עצמם. ההשתלבות שלנו במסגרת הכיסוי של ה- EBU (איגוד השידור האירופי) הייתה נאותה. המפגשים עם הספרדי מנולו רומרו והנורווגי יארלה הויסאטר שני ראשי הקבוצה המבצעית של ה- EBU היו יעילים וחשובים מאין כמותם. במכסיקו פגשתי בעוצמתה הכלכלית והטכנולוגית הבלתי נדלית כמעט של רשת הטלוויזיה המסחרית המכסיקנית TELEVISA. קבוצת TELEMEXICO שימשה ה- Host broadcaster הבינלאומי של שידורי מונדיאל מכסיקו 86'. אנוכי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותן השנים ההן יכולתי רק להתקנא במכסיקנים. אפוא הם והיכן אנחנו.

חדוות השדרים שרתה בכל פינה של ההפקה הבינלאומית שלי במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. זה היה המונדיאל השלישי של יורם ארבל, השני של נסים קיוויתי, והראשון של יורם שימרון. השדרים והטכנאים הנלווים אליהם לעמדות השידור באצטדיונים ברחבי מכסיקו היו נרגשים ואנוכי דרוך כקפיץ. כמות מצטברת של מיליוני צופי טלוויזיה בישראל תעקוב בסקרנות ועניין במשך כחודש ימים אחר אחד מאירועי הספורט הנצפים ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ביום שבת – 31 במאי 1986 הטסתי את נסים קיוויתי ואת הטכנאי הצמוד שלוִ יצחק "בֶּנְיוֹ" בן יוסף (מפקח Video בטלוויזיה הישראלית הציבורית) ממכסיקו סיטי לעיר גְוָואדָאלָאחָרָה (Guadalajara) כדי לשָדֵר ישיר למחרת מעמדת שידור מוזמנת מראש על ידי באִצטדיון "חַלִיסְקוֹ" את המשחק ברזיל נגד ספרד במסגרת בית ד' המוקדם במשחקי גביע העולם בכדורגל של מכסיקו 86'. לא היה איש מאושר מנסים קיוויתי במשלחת השידור שלנו. יורם ארבל שידר ישיר יום קודם לכן בשבת – 31 במאי את משחק הפתיחה המשעמם איטליה (אלופת העולם) נגד בולגריה שהסתיים בתוצאה 1:1. "יואש, סידרת לי משחק נהדר", הודה לי, וטַס לעיר שהפכה להיות מקום קבורתו הטלוויזיונית. לפחות זמנית. אחרי טעותו האיומה גיחכתי לעצמי : אתה מתכנן ואלוהי הטלוויזיה צוחק. זה באמת מה שקרה. לנסים קיוויתי "נָפָל" ליד משחק מבטיח לפחות על גבי הנייר. ברזיל וספרד היו שתי נבחרות בעלות מוניטין וגם שאיפות (ואומנם שתיהן העפילו לשלב 1/8 הגמר מבית ד' המוקדם). גם הטכנאי שלו יצחק "בֶּנְיוֹ" בן-יוסף מאוהדי בית"ר ירושלים היה המאושר באדם. בפעם הראשונה בחייו נשלח ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית לחו"ל והנה נקרה לו משחק בינלאומי בגביע העולם בהשתתפות נבחרת ברזיל בעלת המנויטין בכבודה ובעצמה. לפתע מצא את עצמו באצטדיון "חליסקו" בעיר המכסיקנית גוואדאלאחרה במקום משכנו הקבוע בישראל במגרש ימק"א בירושלים. גם הוא כמו נסים קיוויתי היה נרגש. המתינו לשניהם ב- גוואדאלאחרה שתי קבוצות אמביציוזיות ועמדת שידור נוחה באצטדיון "חליסקו" בעלת תצפית מיטבית על המתרחש בכר הדשא.

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. נבחרת ברזיל בכדורגל. זיהוי השחקנים בשורת העומדים משמאל לימין : סוקראטס, אלזו, ג'וליו סזאר, אדיניו, בראנקו, השוער קארלוס. זיהוי השחקנים הכורעים משמאל לימין : ג'וסימאר, מולר, ג'וניור, קארקה, אלמאו. (באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. מאמן נבחרת ברזיל בכדורגל, טלה סאנטאנה (Tele Santana). (באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. נבחרת ספרד בכדורגל. זיהוי השחקנים בשורת העומדים משמאל לימין : השוער אנדוני זוביזארטה (שוערה של ברצלונה בעת ההיא), חוליו סאלינאס, גונזלס מיגואל מישל, אנדוני גויקוצ'יאה, רפאל גורדיליו, ו- הקפטן חוזה אנטוניו קאמאצ'ו. זיהוי השחקנים הכורעים משמאל לימין :  אמיליו בוטראגניו, מוניוז וויקטור, לופז פרנסיצקו, רינונס תומאס, ריקארדו גאייגו. (באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. מאמן נבחרת ספרד בכדורגל מיגואל מוניוז (Miguel Munoz). (באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לרוע המזל קרה לנסים קיוויתי בתחילת השידור הישיר ההוא ביום ראשון של 1 ביוני 1986 של המשחק ברזיל – ספרד ב- גוואדאלחארה אסון שידור קָטסטרוֹפָלי. כתם שידור שדבק בו לעולם. רבב שאי אפשר להסיר אותו. השַדָּר הוותיק, החרוץ, הידען, והמוכשר שידֵר מאצטדיון "חַלִיסְקוֹ" בגְוָואדָאלָאחָרָה בשידור ישיר שער שלא היה. ברזיל כבשה בתחילת המשחק שער (ביד) מבעיטת קרן ושופט המשחק האוסטרלי קריסטופר באמברידג' (Christopher Bambridge) שניצב בסמוך לאירוע מיהר לפסול אותו אבל נסים קיוויתי אַץ לאשר אותו. הוא ישב בעמדת השידור מרווחת באִצטדיון "חַלִיסְקוֹ" בגְוָואדָאלָאחָארָה כשהוא משדר למיקרופון ה- Lip microphone או כפי שהוא נקרא בקיצור Lip mic (מיקרופון השפה) שיצחק "בֶּנְיוֹ" בֵּן יוֹסֵף הפקיד בידיו. משום מה לא שם לב שהמשחק אינו מתחדש מקו האמצע ולכן השער שהובקע הוא שער פסול. הוא מנה בטעות את השער לזכות ברזיל וקבע שברזיל צועדת ביתרון 0:1. יש סיבה לאִזְכּוּר הפרט הטכני הזה של השימוש בשידור ישיר במיקרופון ה- "Lip mic" (מיקרופון שפתיים) שהבאנו עמנו מירושלים למונדיאל מכסיקו 1986. השימוש בו היה ייחודי לשתי רשתות טלוויזיה, ה- BBC הציבורי האנגלי ואנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. המהנדס מִיכָה לוֹיְירֶר מנהל מחלקת הקול בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא החליט (על סמך ניסיון העבודה של ה- BBC) כי השימוש ע"י השַדָּרים שלנו במיקרופון ה- Lip mic שאיננו מחדיר רעשי קהל והמגיע לישראל באמצעות קו השידור ה- 4W, ועִרבולו (Mix sound) עם רעש הקהל המגיע עם התמונה הלוויינית, עדיף מבחינה מקצועית על קבלת התוצאה המתקבלת משימוש ב- Head set המקורי המכסיקני המחובר לקופסת השידור. המהנדס מִיכָה לוֹיְירֵר (טכנאי עתיר ידע ובעל מוניטין בתחום הקול והתקשורת, דובר את שתי השפות אנגלית וגרמנית על בוריין, ומי שהוזמן תדירות לעבוד גם עם ה- EBU במבצעי השידור הבינלאומיים) הורה להתחבר למיקרופון ה- Lip mic בכל עמדת שידור במקום ה- Head set המקורי שהוכן עבורנו ע"י TELEMEXICO. הוא ביקש לעשות זאת בתיאום ותוך יִידוּעַ של אנשי ה- Sub center הטכני הקיים בכל אִצטדיון.

טקסט תמונה : מאי – יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 86'. התמונה מדגישה את הימצאותן של מערכות Head sets מקוריות והמיקרופון הצמוד אליהן בעמדות השידור הנוֹחוֹת באצטדיון "חליסקו" בגוואדאלאחרה במונדיאל מכסיקו 1986. מיכה לויירר עמד על כך שאנחנו נשדר במיקרופונים Lip mic בלבד שהבאנו עמנו מירושלים ולא במערכות ה- Head sets של TELEMEXICO. ה- Mix sound בין קול השדר לרעש הקהל נעשה ע"י אנשיו של מיכה לויירר בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי – יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 86'. אזור עמדות השידור באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאי – יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 86'. אזור עמדות השידור באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. טכנאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "בניו" בן יוסף, מתקין ומחבר את מיקרופון ה- "Lip mic" לקופסת השידור עבור השדר נסים קיוויתי במקום ה- Head set הסטנדרטי שהותקן ע"י חברת TELEMEXICO ששימשה Host broadcaster של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי. נסים קיוויתי סיפר לי מאוחר יותר כי כל ההתעסקות הטכנית עם מיקרופון השפתיים (ה- Lip microphone) וריב הסמכויות המתמשך בין טכנאי הקול וטכנאי ה- Video בירושלים, מי הוא האיש המורשה לבצע את ההתקנה הזאת, הוציאו אותו מהריכוז ושלוותו הנפשית, והם אשר גרמו לטעותו החמורה בעת השידור הישיר של המשחק ההוא ברזיל – ספרד ב- 1 ביוני 1986 באצטדיון "חליסקו" ב- גוואדאלאחארה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ואז קרה הדבר. ברזיל הבקיע בתחילת המשחק שער מבעיטת קֶרֶן. שחקן ברזילי שלח יד וכבש את השער. השופט קריסטופר באמברידג' שניצב סמוך לאירוע פסל מייד את השער. רשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO ה- Host broadcaster הבינלאומי שבידיה הופקד זיכיון הצילום של מונדיאל מכסיקו 1986, התמקדה בשניות המחלוקת האלה שלאחר כיבוש השער בהתגודדות השחקנים הספרדיים הנרגזים (עד למאוד הם נראו כיוצאים מדעתם) בראשות חוֹזֶה אָנְטוֹנְיוֹ קָאמָאצ'וֹ (Jose Antonio Camacho) סביב שופט המשחק האוסטרלי קְרִיסְטוֹפֶר בָּאמְבְּרִידְג' (Christopher Bambridge). השופט אומנם פסל את השער אך לשחקנים הספרדים זה לא הספיק. הם תבעו ממנו לשלוף כרטיס אדום לעבריין הברזילאי שהבקיע את השער בידו מבעיטת הקרן ולא בראשו. השופט קריסטופר באמברידג' נסוג מפניהם לאחור בעודו מנסה לאָתֵּר (כאִיוּם) את מקום מחבואם של הכרטיסים הצהובים (או האדומים) התחובים היכן שהוא בכיסי מכנסיו. לצופה הטלוויזיה כמי שמתבונן מהצד באמצעות המוניטור בביתו היה נדמה שהשחקנים הספרדים שרויים בסערת רוחות מפני שהשופט אישר את שער היד לזכות ברזיל. כך גם אני שיערתי לעצמי בעמדת הפיקוד ב- IBC במכסיקו סיטי שזהו הנימוק וכך סברו גם מיליוני צופי טלוויזיה ברחבי תבל. לפתע זנחו מצלמות "TELEMEXICO" את העימוּת המתחולל בין השחקנים הספרדיים והשופט, ועברו להקרין על פי קונספציה שידור מכסיקנית מותווית מראש את ההילוכים החוזרים (במהירות רגילה) של בעיטת הקרן ואת עבירת היד ומהלך הכדור שחדר לרשת. נסים קיוויתי שהתבונן כל העת במוניטור המותקן בעמדת השידור שלו באצטדיון "חליסקו" ב- גוואדאלאחארה אישר את השער, (ועד כמה שזכור לי גם על לוח התוצאות המרכזי באִצטדיון נרשמה בתחילה תוצאה 0:1 לברזיל ששונתה מייד בחזרה ל- 0:0). היה ברור לכל יושבי אצטדיון "חליסקו" מעל לכל צל של ספק כי השער לא אושר והתוצאה נותרה תיקו אפס. אולם הדבר לא היה ברור כל עיקר לצופי הטלוויזיה ושדרי ה- Off tube מרשתות טלוויזיה שונות שביכרו לשדר אותו ישיר מהמוניטור שלהם במשרדים שלהם ב- IBC , בשל בימוי משובש של TELEMEXICO. בגין העבירה של הבקעת השער ביד ע"י שחקן ברזילי נפסקה בעיטה חופשית לטובת ספרד מאזור קו החמש. המשחק לא חודש כמובן מקו האמצע . למזלו הרע של נסים קיוויתי שהיה שקוע בהתבוננות במוניטור שלו המוצב בעמדת השידור שלו, לא הראה הבימאי המכסיקני בניידת השידור את הבעיטה החופשית מקו החמש, וחזר למשחק שהתחדש משזה כבר היה בעיצומו לאחר תרעומת השחקנים הספרדיים והתנפלותם על השופט והקרנת שני ההילוכים החוזרים של השער הפסול. השַדָּר המנוסה נסים קיוויתי שכח לרגע קָט להרים את עיניו מהמוניטור לעבר הנעשה במגרש והיה שרוי בתחושה כמו מיליוני צופי טלוויזיה בעולם וכמו שדרי Off tube רבים ב- IBC במכסיקו סיטי כי אומנם השער אושר ע"י קריסטופר באמברידג' ובאמת ברזיל צועדת ביתרון 0:1. נסים קיוויתי הטעה את צופי הטלוויזיה בישראל ושילם מחיר כבד מאין כמוהו. נסים קיוויתי לא שם לב ולא ראה (למרות שישב בעמדת שידור נוחה באִצטדיון "חליסקו") שהשופט קְרִיסְטוֹפֶר בַּאמְבְּרִידְג' ביטל את כיבוש השער הברזילי שהובקע ביד לרשתו של  השוער הספרדי אַנְדוֹנִי זוּבִּיזַארֶטָה (Andoni Zubizarreta). הוא הורה על בעיטה חופשית לזכות ספרד מרחבת החמש ולא על חידוש המשחק מקו האמצע. לדאבון לב נסים קיוויתי לא הבחין בכך. נסים קיוויתי המשיך לשַדֵר ישיר לצופי הטלוויזיה בישראל אינפורמציה מוטעית במשך 7 (שבע) דקות ארוכות כנצח כאילו ברזיל צועדת ביתרון שער נגד ספרד. בדיעבד התבררה האינפורמציה הזאת כשגיאת שידור קטסטרופלית. צוות השידור באולפן המנווט בירושלים השתכנע מהאינפורמציה שהעביר נסים קיוויתי בשידור ישיר והעלה זה מכבר "לאוויר" את ה- Super imposing בעברית (באמצעות מכשיר הפלא האלקטרוני שבנה מהנדס הטלוויזיה אריה מולצ'ינובסקי, ה- Character Genarator) הקובע כי ברזיל צועדת ביתרון בתוצאה 0:1 על ספרד. לאנשי האולפן בירושלים לא הייתה כל סיבה להטיל דופי במהימנות המֵידָע של נסים קיוויתי נציגם באצטדיון "חליסקו" ב- גוואדאלאחרה. הקביעה של השַדָּר בגוואדאלאחרה וכתובית התוצאה על המסך בעת השידור הישיר צרבו מייד את האינפורמציה בתודעת צופי הטלוויזיה בארץ כי אומנם ברזיל הבקיעה שער והיא מובילה במשחק.

טקסט תמונה : יום ראשון – 1 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 86'. Super imposing של תוצאת המשחק על מוניטור הטלוויזיה בישראל שנעשה באולפן בירושלים על פי המידע שנמסר ע"י השדר נסים קיוויתי. הצופים היו משוכנעים לשבע דקות כי ברזיל צועדת ביתרון 0:1 על ספרד. (באדיבות ארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובאדיבות TELEMEXICO).

צפיתי כמפיק ובַּקָר בשידור הישיר ועקבתי כהרגלי אחר הטקסט של נסים קיוויתי ובימוי התמונה ע"י בימאי TELEMEXICO מעמדת הניהול והפיקוד שלי במרכז השידורים הבינלאומי (IBC) במכסיקו סיטי. לא הייתה לי שום סיבה לפקפק באמינות המידע שנסים קיוויתי העביר אלינו. לרוע המזל הבימוי הטלוויזיוני הכושל והמשובש תמך בגרסה המטעה של נסים קיוויתי והצדיק את מֶסֶר השַדָּר. כעבור שבע דקות לאחר טעותו של נסים קיוויתי הופיעה לפתע כתובית ענק על מוניטור הטלוויזיה מטעם TELEMEXICO (שלא על פי הסטנדרט והנוהל המקובל) בליווי דגלי הלאום של ברזיל וספרד, שבישרה ועִדכנה את הצופים (והשָדָרִים) כי תוצאת המשחק היא תֵּיקוּ אֶפֶס, בניגוד לדיווח של השַדָּר שלי שטען כי ברזיל מובילה ביתרון 0:1. הופעתה הפתאומית של כתובית העִדכון באותיות קידוש לבנה על המרקע לא הייתה רנדומאלית. לחלוטין לא אקראית. הוברר שלא רק נסים קיוויתי טעה בדיווח שלוֹ. גם השַדָּרִים האחרים ששידרו ישיר את המשחק הזה שנערך בגוואדאלאחרה למדינותיהם, אך עשו זאת מעמדות שידור Off Tube ב- IBC במרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי, שָגוּ אף הם. הם טעו בדיווח בשל שגיאת בימוי חריפה של בימאי ניידת השידור. הבימאי לא מצא צורך להראות על המסך את הבעיטה החופשית מרחבת החמש הספרדית, שנפסקה לטובת ספרד, בתום שידור ההילוכים החוזרים של פסילת השער. בכך יצר תחושה ו- רושם כי השופט קְרִיסְטוֹפֶר בָּאמְבְּרִידְג' אישר את השער, ולכֵן דיווחו גם הם לצופיהם בטעות כי ברזיל צועדת ביתרון בתוצאה 0:1. ההבדל הגדול בין האופטיובניקים לבין שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה במיקוּמם. הם שידרו את המשחק מהמוניטור בעמדת Off Tube במרכז השידור הבינלאומי במכסיקו סיטי, בעוד נסים קיוויתי שלנו ישב בעמדת שידור מרווחת באִצטדיון "חַלִיסְקוֹ" בגְוָואדָאלָאחָרָה. הבדל עצום. טעותו של נסים קיוויתי הייתה אומללה מאוד ולרוע המזל לחלוטין בלתי מחויבת המציאות. היא נשארה במידה מסוימת חסרת פֶּשֶר עד עצם היום הזה. מעולם לא קרה כדבר הזה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז ומעולם וגם לא בתולדות שידורי הטלוויזיה הבינלאומית. אף פעם. שדר יושב בעמדת שידור באצטדיון, לא רואה כי שופט המשחק פסל את השער וכי אין המשחק מתחדש מקו האמצע, ומשדר תוצאה שגויה. היכן נשמע כדבר הזה ? מעולם לא נשמע כי שדר כה וותיק ובעל ניסיון נתקף ב- Black out שכזה. אַמוֹת הסִפִּים במדינת ישראל זָעוּ. התחוללה רעידת אדמה בתקשורת הישראלית. לא פחות מזה. התברר כי שדרי Off tube ב- IBC במכסיקו סיטי נפלו בפח הבימוי השגוי המכסיקני. אולם להם הייתה הצדקה. הם היו שדרי Off tube ששידרו ישיר מהמוניטור ב- IBC במכסיקו סיטי בעוד נסים קיוויתי ישב בעמדת שידור טובה ובעלת תצפית נוחה באצטדיון "חַלִיסְקוֹ" ב- גְוָואדָאלָאחָארָה.

המצלמה הפַּנוֹרָאמִית של ניידת השידור המכסיקנית ששוטטה מאוחר יותר  ב- Long shot (מבט מרחוק) על היציעים המאוכלסים לעייפה הייתה עדות נוספת לטעותו של השַדָּר הישראלי. היא חשפה באקראי את לוח התוצאות הענקי באִצטדיון שהשתרבב לעדשה שלה. על הלוּח האלקטרוני היה רשום  בבירור באותיות מאירות עיניים תוצאת המשחק, "ברזיל 0  – ספרד 0". לא היה ספק, נסים קיוויתי שָגָה. התקשרתי מייד ממכסיקו סיטי באמצעות ה- Talk back שלי המחובר לעמדת השידור באצטדיון "חליסקו" בגוואדאלאחרה, כדי להפנות את תשומת ליבו של השַדָּר ללוח התוצאות. "נסים קיוויתי", אמרתי לוֹ והוספתי, "על מוניטור הטלוויזיה ועל לוח התוצאות באִצטדיון נרשמה תוצאת תֵּיקוּ אֶפֶס, בעוד שאתה דיווחת על שער יתרון לברזיל. עדכן אותנו מה נכון".

טקסט תמונה : יום ראשון – 1 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 86'. TELEMEXICO כ- Host broadcaster בינלאומי של האירוע, מבצעת מעשה חריג ומבהירה בדקה ה- 15 על מסך הטלוויזיה באמצעות כתובית (Super imposing) ענקית לא סטנדרטית לכל שדרי ה- Off Tube  ב- IBC במכסיקו סיטי ולכל צופי הטלוויזיה בעולם, כי התוצאה בין ברזיל לספרד היא עדיין 0:0. (מתוך סרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1 ובאדיבות TELEMEXICO).

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במכסיקו סיטי. רשת טלוויזיה קולומביאנית משדרת Off Tube מהמשרד שלה ב- IBC  במכסיקו סיטי את אחד ממשחקי המונדיאל של מכסיקו 1986. הבימוי המכסיקני השגוי של המשחק ברזיל – ספרד ב- 1 ביוני 1986 בּלְבֵּל את שדרי ה- Off Tube שלא נכחו באִצטדיון "חליסקו" וחשבו בטעות שברזיל מובילה 0:1. למרבה התדהמה גם נסים קיוויתי שישב בעמדת שידור מיטבית באִצטדיון "חליסקו" בגוואדאלאחרה התבלבל ושידר ישיר במשך כשֵש – שבע דקות תוצאה שגויה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : התמונה צולמה על ידי לצורך הכנת דו"ח מסכם עבור אורי פורת וחיים יבין אודות מבצע השידורים של מונדיאל מכסיקו 1986".

קרה כאן מקרה תמוה ומְצַעֵר שלא נתקלתי בו מעולם. מייד התרוצצו במוחי אין ספור מחשבות מטרידות אך המעיקה מכולן הייתה כיצד נסים קיוויתי שיושב בעמדת שידור בעלת תצפית מצוינת על כל משטח כר הדשא באִצטדיון "חליסקו" בגוואדאלאחרה (Guadalajara) לא הבחין בפסילת השער ע"י השופט קריסטופר באמברידג'. הרי המשחק מתחדש מקו האמצע של המגרש לאחר הבקעת שער, ולשחקני שתי הנבחרות לוקח יותר מכמה שניות להתארגן כדי להגיע למרכז השדה וגם לשופט קריסטופר באמברידג', ולהניח את הכדור במרכז העיגול בטבור המגרש, לקראת חידושו. כיצד לא ראה כי המשחק לא חודש מטבור השדה אלא בבעיטה חופשית בסמוך לשער הספרדי ? מדוע נסים קיוויתי לא הסיר את עיניו מהמוניטור שלו בעמדת השידור המצוינת שניתנה לו ולא הפנה את מבטו לנעשה במגרש ? יסוד היסודות של כל שַדָּר טלוויזיה מתחיל. לאלוהים פתרונים. לא ייאמן…? כן ייאמן ! זה קרה במציאות. זאת הייתה מהלומה קשה לנסים קיוויתי שַדָּר בעל וֶותֶּק וניסיון עצום ו- גם שוֹק להפקת הטלוויזיה כולה בראשותי ולאמינותה. מי שמע על Black out פנטסטי חסר תקדים שכזה אליו נקלע שדר טלוויזיה וותיק בהיסטוריה המקומית הישראלית (וגם בעולם) שיושב בעמדת שידור באצטדיון ומשדר לצופיו שער שלא היה ? לא היה כדבר הזה אף פעם בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם. מדהים גם לאחר שחלפו שנות דור.

טקסט תמונה : יום ראשון – 1 ביוני 1986. מכסיקו סיטי. גביע העולם בכדורגל של מונדיאל מכסיקו 1986. אנוכי יושב בעמדת הפיקוד, הבקרה, והשליטה שלי – חובש אוזניות במשרד ההפקה והשידורים שלנו ב- IBC במכסיקו סיטי, ומאזין לשידור הישיר של המשחק ברזיל –  ספרד (כמו גם לכל השידורים הישירים וההקלטות במבצע השידורים של מונדיאל מכסיקו 1986) ע"י נסים קיוויתי מאִצטדיון "חליסקו" בגוואדאלאחרה. הטעות הקטסטרופלית שלו הייתה ונשארה חסרת הסבר הגיוני עד עצם היום הזה גם בחלוף 30 שנים מאז. (הצילום והתיעוד נעשו ע"י עוזרת ההפקה שלי שמחה שטרית. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. אנוכי יחדיו עם עיתונאי המקומון התל אביבי "העיר" אמיר אפרת (שנה אח"כ ב- 1987 חבר לעיתון "ידיעות אחרונות") במפקדה שלי ב- IBC  במכסיקו סיטי. (תיעוד וצילום של עוזרת ההפקה שלי שמחה שטרית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הוריתי אז למובילי השידור באולפן בירושלים המגישה אוֹרְלִי יָנִיב והשַדָּר אורי לוי למַזְעֵר נזקים. נסים קיוויתי שגה אבל על צוות השידור של חטיבת הספורט והטלוויזיה הישראלית הציבורית כולה היה להגן על השַדָּר שטעה ולהתייצב מאחוריו. ברור שגב' אורלי יניב ואורי לוי עשו את המוטל עליהם. הם עברו במהירות לסדר היום וצמצמו בכך את ממדי טרגדיית השידור הבלתי מובנת של נסים קיוויתי.

טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. האולפן המנווט בירושלים. הבימאי יואב פלג מתדרך את המגישה אורלי יניב בטרם תחילת מבצע השידורים הישירים. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  יוני 1986 מונדיאל מכסיקו 1986. האולפן המנווט בירושלים. המגיש והמנחה אורי לוי (משמאל) מנתח את המשחקים יחדיו עם הפרשנים גיורא שפיגל (במרכז) ויהודה שהרבני (מימין). עומד, בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יואב פלג. אורי לוי עשה עבודה עיתונאית טובה מאוד כעורך ומגיש. סמכתי עליו לחלוטין ורחשתי לו הערכה רבה. הוא לא רק ערך את תוכן השידור באולפן אלא שימש גם שדר חירום Off tube במקרה וקווי ה- 4W המקוריים לא יגיעו בשלום הביתה לאולפנים בירושלים. הוא נחשב עיניי בעת ההיא לאחד מאנשי הטלוויזיה הטובים ביותר ששירתו את השידור הציבורי. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים קיוויתי שהיה איש הגון וישר מיסודו אפילו לא ניסה להחליק את טעותו הראשונה, ולכן טעה בפעם השנייה, כשהודה בה מייד בפרהסיה לתוך המיקרופון הצמוד לפיו, "עכשיו מעדכנים אותי ממרכז השידורים הבינלאומי במכסיקו סיטי, כי התוצאה במשחק היא 0:0 ולא 0:1, השער של ברזיל לא אושר", דיווח לצופים שלנו בארץ. המשחק הסתיים אומנם בניצחון ברזיל 0:1, אך לא מהשער ששידֵר נסים קיוויתי, אלא משער בודד אחֵר שהבקיע אוֹלִיבְיֶירָה סוֹקְרָאטֶס מאוחר יותר בדקה ה- 62. צופי הטלוויזיה הציבורית בישראל לא סלחו לנסים קיוויתי על טעותו, והעיתונאים צלבו אותו במאמרי ביקורות שידורי הטלוויזיה שלהם, ודרשו להחזיר אותו הביתה. זאת הייתה טרגדיית שידור נוראית ובלתי מובנת. לידו של נסים קיוויתי התפוצצה פצצת מִצְרַר. נסים קיוויתי איבד את הדבר החשוב ביותר של עיתונאי ושַדָּר ספורט בטלוויזיה. את אמינותו. כתבי העיתונות בישראל שנסים קיוויתי היה פעם מופת כתיבה ומודל שידור עבורם, התנפלו עליו וירדו לחייו ללא רחם. הביקורות המעליבות פגעו בו אנושות. הֵן ממש הרסו אותו ועשו בו שַמוֹת. גם במסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה ירושלים הגיחו כל מיני עיתונאים מחוריהם כעכברים. נשמעו מכל עבר קולות להחזיר אותו הביתה. התקיים כאן משהו מהחוֹק שטבע איש ההיגיון אֶרְנֶסְט וָויְיל, האומר : "אף אחד איננו מקשיב לך עד שאתה שוֹגֶה". פתאום כולם האזינו לטעותו של נסים קיוויתי. פתאום כולם שמעו אותה. פתאום כולם החליטו להגיב ולירות בו את חיציהם. מדינה שלמה הסתערה על נסים קיוויתי ויצאה חוצץ נגדו. טורניר המונדיאל של מכסיקו 1986 רק החל וכבר קרה פנצ'ר כזה שעִרעֵר את מהימנות השידור שלוֹ ואת אמינות כלל הפקת הטלוויזיה ההיא שלנו לפני שלושים שנים. 

ראה "ידיעות אחרונות". 3 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 86'. כתב "ידיעות אחרונות" מר צדוק יחזקאלי מפרסם את הידיעה כי מאות אנשים התקשרו לטלוויזיה הישראלית בירושלים ומחו על הפשלה של נסים קיוויתי. זה היה האות. דליקת ענק בשדה קוצים. 

טקסט מסמך : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. העיתונות מבזה את שדר הטלוויזיה נסים קיוויתי בעקבות טעות השידור הנוראית שלו במשחק ברזיל – ספרד ב- 1 ביוני 1986 באצטדיון "חליסקו" בגוואדאלאחרה. (ביקורת טלוויזיה של גב' דורית גפן. באדיבות ארכיון "על המשמר", ותודה לבית אריאלה בתל אביב).

טקסט תמונה : יוני 1986 מונדיאל מכסיקו 1986. אנוכי (מימין) יחדיו עם הטכנאי מפקח ה- Video יצחק "בניו" בן יוסף (משמאל) במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC  במכסיקו סיטי. שאלתי אותו שוב ושוב כלהלן : "האם יש לך הסבר כיצד קרתה טרגדיית שידור כזאת לנסים קיוויתי בשעה ששימשת כ- טכנאי צמוד שלו בשידור הישיר חבוש אוזניות במשחק ברזיל – ספרד". מעולם לא קיבלתי תשובה ברורה מניחה את הדעת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במאבק המקצועי הממושך (הגלוי והסמוי) רָב השנים על הובלת ה- הגמוניה הטכנולוגית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים בין שתי קבוצות הטכנאים של ה-Video  וה- Sound, הייתה ידם של מפקחי ה- Video על העליונה. בעמדת הבקרה הראשית בבניין הטלוויזיה הקרויה חב"מ (חדר בקרה מיוחד – Master Control) הוצב תמיד מפקח Video ולעולם לא מפקח Sound. מעת לעת שמעתי תלונות כאלה ואחרות מהטובים שבין אנשי מחלקת הקוֹל מדוע אין מאפשרים להם לפקח על השידורים היוצאים מ- חב"מ למרחבי ישראל (מן ההיבט הטכנולוגי שלהם), וכי אין הם נופלים כהוא זה בידע שלהם בהשוואה לאנשי ה- Video. אבל זאת הייתה עובדה. את חב"מ ניהלו אנשי ה- Video של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אין פלא שבבוא העת התפתח בין שתי קבוצות הטכנאים ריב סמכויות של ממש למי מותר להחזיק ולתפעֵל את מיקרופון השפתיים (Lip Mic). במונדיאל מכסיקו 1986 אנשי הקוֹל התייחסו למיקרופון השפתיים כאל צעצוע טכנולוגי פרטי שלהם. החזקתו ותפעולו ע"י טכנאי ה- Video יצחק "בניו" בן יוסף נראתה להם כמו פשע מקצועי מאורגן בגינה כמעט פרצה מלחמת אחים בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנצחי שממוקם בשכונת רוממה בירושלים.

טקסט תמונה : ראשיתן של שנות ה- 90 במאה שעברה. אליהו "אלי" קובו ז"ל אחד ממפקחי Video הוותיקים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאייש את עמדת הפיקוח הראשית בחב"מ (Master Control) בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. שום מפקח Sound לא הורשה לשבת על הכס המלוכה מספר אחת של הטכנולוגיה הטלוויזיונית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השגיאה הקטסטרופלית של נסים קיוויתי ב- 1 ביוני 1986 שישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית מצוינת המשקיפה על כר הדשא באצטדיון "חליסקו" הייתה כה נדירה, כה בלתי מובנת, וכה בלתי מתקבלת על הדעת. העיתונות הכתובה בארץ התגייסה למסע צלב נגדו והחליטה לתלות אותו בכיכר העיר. נסים קיוויתי (אז בן 59 ו- 7 חודשים), אחד השדרים הדגולים ביותר בתולדות השידור הציבורי, איבד ב- 1 ביוני 1986 בבת אחת את כל האמינות שלו כשַדָּר כדורגל. חרה לי שרבים מהעיתונאים שהיו פעם תלמידיו התנכרו לו ולעגו לו בשעת צרה . צריך לציין שגם השופט האוסטרלי קריסטופר באמברידג' איבד את עולמו מאוחר יותר במשחק הזה ברזיל – ספרד 0:1. החלוץ הספרדי גונזאלס מיגואל מישל כבש בדקה ה- 56 שער בבעיטה מרחוק. הכדור שפשף את תחתית המשקוף ונחת מאחורי קו שערו של קארלוס הברזילאי אולם קריסטופר באמברידג' ושני קווניו סוקה (D. Socha) ו- קייזר (J. Keizer) מהולנד לא ראו את השער החוקי. קריסטופר באמברידג' נשלח מייד הביתה.

שגיאתו של נסים קיוויתי הייתה צירוף מקרים מוזר. הרסני מנקודת מבטו של נסים קיוויתי. אנוכי כמנווט השידורים והעורך והמפיק במכסיקו 86' מטעמם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין יבד"ל ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, הייתי בין היחידים בעולם כולו שקיבל למשרד ההפקה שלו ב- IBC במכסיקו סיטי את קו השידור ה- 4W (קו שידור ארבע גידי) של נסים קיוויתי בתקינות מוחלטת. התברר כי קו השידור ה- 4W הזה שנישא אלי למשרד ההפקה מאצטדיון "חליסקו" בגוואדאלאחארה באמצעות Domestic Satellite של קבוצת TELEMEXICO היה יקר מפז. משם, ממשרד ההפקה שלי ב- IBC יכולתי לשלוח אותו את קו השידור ה- 4W לאולפן בירושלים באמצעות מרכז המיתוג של ה- EBU ב- IBC, במכסיקו סיטי. עשרות רבות של קווי שידור 4W של שדרים אחרים מעל העולם לא הגיעו ליעדם בשל שיבוש טכני באותו הלוויין הביתי המכסיקני שדווקא ביצע את עבודתו הטכנולוגית כיאות מנקודת מבטי. שנים רבות חשבתי לעצמי מה היה קורה אילולא גם אנוכי לא קיבלתי את קו השידור ה- 4W של נסים קיוויתי. מכסימום אורי לוי וצמד הפרשנים שלו יהודה שהרבני וגיורא שפיגל היו משדרים ישיר את המשחק Off tube מהמוניטור באולפן בירושלים ונסים קיוויתי היה ניצל. אלוהי הטלוויזיה שעשה חסד עמי והעניק לי את קו שידור ה- 4W התעלל שלא בצדק בנסים קיוויתי. אולם את הנעשה אי אפשר היה להחזיר.

העיתונות המשיכה להתעלל בשַדָּר נסים קיוויתי באותו חודש יוני 1986 במונדיאל בכדורגל ההוא של מכסיקו 1986 בגין טעותו הקשה והבלתי מובנת בעת השידור הישיר שלו ב- 1 ביוני 1986, בעת שאייש עמדת שידור נוחה באצטדיון "חליסקו" בעיר גוואדאלאחארה את המשחק ברזיל – ספרד 0:1. העיתונות הזאת לא נתנה לו מנוח ונשכה אותו שוב ושוב עד זוֹב דָם. לפתע נשכחו לו כל הישגי העבר והם היו רבים. נסים קיוויתי היה השדר האולימפי מספר אחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטוב ביותר שלה מאז ומעולם. הוא נשא על כתפיו את שידורי הא"ק והשחייה בחמש אולימפיאדות של מינכן 1972, מונטריאול 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, וסיאול 1988. הוא היה גם שדר כדורגל טוב. הטוב מכולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית ורק מספר שתיים של יורם ארבל. מרבית מבקרי הטלוויזיה בעיתונות הכתובה נטלו על עצמם אחריות גדולה מכישרון הכתיבה שלהם. טעו בעצמם, לא דייקו, היו רוויי שגיאות, והביעו גם דעות תמוהות. מרביתם נהנו מחֵרוּת כתיבה מפליגה מבלי שיבוקרו בעצמם ע"י מבקרים חיצוניים. מחלקת הדוברות של רשות השידור שתפקידה היה להגן על מבצע שידורי מונדיאל מכסיקו 1986 דממה ולא הבינה כי חובתה הראשית היא להדוף ביקורות שקריות וטקסטים עיתונאיים שגובלים בהתנסחויות נבזיות. זאת הייתה מחלקת דוברות אימפוטנטית שעמדה מהצד והותירה לי להתייצב לבדי (במכסיקו) מול פרץ הביקורות העיתונאיות. כתב המקומון הירושלמי "כל העיר" מר חיים ברעם דירג לפתע את השדר השלישי שלי בצוות מכסיקו 86' יורם שימרון לא רק מעל רמתו של נסים קיוויתי אלא גם מעל לראשו של יורם ארבל. זה היה לפני 30 שנים בחוש יוני של שנת 1986.

הערה : ראה "כל העיר". יוני 1986 . ביקורת טלוויזיה של כתב המקומון הירושלמי "כל העיר" מר חיים ברעם. "השדר השלישי יורם שימרון היה הרבה פחות יומרני ובשל כך יותר מוצלח מאשר יורם ארבל ונסים קיוויתי", חיווה את דעתו חיים ברעם. בראש הפוסט שלו קבע האיש שאין לו שום מושג ב- Business של תעשיית הטלוויזיה (בארץ ובחו"ל) כי צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה מנופח. 

טקסט מסמך : יוני 1986. כתב "מעריב" יריב בן אליעזר מותח ביקורת טלוויזיה קשה על שני השדרים הראשיים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 יורם ארבל ונסים קיוויתי. "פאשלה במונדיאל. שוב מתברר שיורם ארבל ונסים קיוויתי אינם מבינים כיצד לסקר אירוע ספורט בטלוויזיה", קבע את דעתו החד משמעית. (באדיבות "מעריב").

טקסט מסמך : יוני 1986. שלמה גינוסר מהעיתון "מעריב" יורה את חיציו בשדר נסים קיוויתי בעת השידורים הישירים של מונדיאל מכסיקו 1986. (באדיבות "מעריב").

הערה : ראה "כל העיר". יוני 1986. קטע מהריאיון שהענקתי ב- IBC במכסיקו סיטי לעיתונאי אמיר אפרת מהמקומון התל אביבי "העיר" בסמוך לריאיון שערך עם נסים קיוויתי בצל הטראומה שחווה. 

טעותו הקשה והבלתי מובנת של נסים קיוויתי הייתה טרגדיה טלוויזיונית בלתי מוסברת. העיתונות אַרְבָה לו ולנו. ביום שני – 2 ביוני 1986 החלה מתקפה תקשורתית היסטרית חסרת תקדים על נסים קיוויתי בעקבות שגיאתו בעת השידור הישיר של המשחק ברזיל – ספרד באצטדיון "חליסקו" ב- גוואדאלאחארה. העיתונות התנפלה עליו ללא רחם ועשתה בו שמות במשך כחודש ימים. גם בשני הפרשנים שלי במונדיאל מכסיקו 1986 מרדכי שפיגלר ואמציה לבקוביץ'. הם היו שני אנשי הכדורגל היחידים שהגיעו למכסיקו הרחוקה על חשבונם ומעולם לא עברו קורס פרשנות בטלוויזיה. חוזה העבודה שחתמתי עמם כלל מתן Accreditation, השתתפות זעומה בהוצאות כלכלה, ושכר ש. ת. חודשי ברמה של שכר עבדים ששילם להם סמנכ"ל הכספים של רשות השידור המונופוליסטית יוחנן צנגן ביד קפוצה. אלה היו נהלי רשות השידור לפני שנות דור. נכון שמוסד פרשנות הכדורגל בטלוויזיה המונופוליסטית צלע מחד והיה יוקרתי מאידך אולם ברור שבמידה מסוימת שניהם מרדכי שפיגלר ואמציה לבקוביץ' ניאותו לעשות טובה לטלוויזיה ישראלית הציבורית כשהסכימו לשמש פרשנים תמורת שכר כה רדוד. צריך לומר כאן בריש גלי כי שלושת השַדָּרִים יורם ארבל, נסים קיוויתי, ויורם שימרון חששו להתייצב בעמדות השידור באצטדיונים השונים ברחבי מכסיקו ללא ה- Back up שהעניקו להם מרדכי שפיגלר ואמציה לבקוביץ. הם שימשו זוג עיניים נוסף והעניקו ביטחון נפשי גדול לשלושת השדרים, בעיקר לאחר הפשלה הנוראית של נסים קיוויתי ששידר ישר את המשחק ברזיל – ספרד 0:1 ללא פרשן. שדר טלוויזיה היושב לבדו בעמדת שידור הממוקמת ברום אצטדיון כדורגל גדול ומרוחקת מכר הדשא הוא איש בודד. הטווח הגדול יחסית בין עמדת השידור לבין המתחולל על כר הדשא מקשה על זיהוי השחקנים. נסים קיוויתי היה איש בודד ב- 1 ביוני 1986 באצטדיון "חליסקו בגוואדאלאחארה. זה איננו כתב סנגוריה. זאת עובדה. אמנון דנקנר ז"ל אז כתב בעיתון "דָבָר" ולאחר מכן עורך "מעריב", היה מבין הצולבים. הוא עשה זאת ללא רחֵם בעיתונו ב- 12 ביוני 1986 בעיתון "דָבָר" [1].

טקסט מסמך : 12 ביוני 1986. עיתון "דבר". העיתונאי אמנון דנקנר ז"ל מקפד את ראשו של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים קיוויתי. (ארכיון "דבר". תודה לאנשי בית אריאלה בתל אביב).

כך סנטה גב' דורית גפן בעיתונה "על המשמר" ב- 9 ביוני 1986, בשַדָּר שטעה [2] "עם כל הסולידריות המקצועית שלי, קשה לי לעבור לסדר היום על טעותו הבלתי נסבלת של השַדָּר – עיתונאי נסים קיוויתי, אשר העביר לנו את המשחק בין ספרד לברזיל מגוואדאלאחרה במכסיקו. אינני יודעת על מה ועל מי הסתכל נסים קיוויתי במשך דקות ארוכות, עד אשר גילה לפתע כי השער שעליו הכריז לטובת ברזיל לא אושר ע"י השופט. הרי כל ילד יודע, כי אילוּ אכֵן אוּשַר השער, הרי המשחק היה מתחדש ממרכז השדה ולא כך קרה. את נסים קיוויתי הייתי שולחת לספסל עם כרטיס אדום .במדינות אחרות היו שולחים אותו במטוס מיוחד הביתה, אבל אנחנו רחמנים בני רחמנים".

"מעריב" מִיסֵד פינה סטירית בעיתון ב- 6 ביוני 1986 וכינה אותה בסרקאזם "פרשת קיוויתי", והוסיף, "היועץ המשפטי החדש הורה לחקור את פרשת קיוויתי. החשד הוא שראש הממשלה נתן גיבוי לנסים קיוויתי להטעות את צופי הטלוויזיה", ובמקום אחר כתב, "הטעויות של נסים קיוויתי הן בגלל האוויר הדליל במכסיקו בגללו לא מגיע דֵי חמצן למוח". 

טקסט מסמך : יוני 1986. המדור הסאטירי של העיתון "מעריב" יורד לחייו של השדר נסים קיוויתי. (באדיבות "מעריב").

טקסט מסמך : מרדכי רֵנַן (רינקובסקי) ז"ל איש "חדשות הספורט" זרה אף הוא מלח על פצעיו הפתוחים של השָדָר האומלל בעיתונו ב- 6 ביוני 1986 [3]. "החזירו את נסים קיוויתי הביתה", זעקה הכותרת בעיתונו. (ארכיון בית אריאלה).

רמי רוטהולץ אז עיתונאי בעיתון "חדשות" ומי שהיה גם עורך מוסף הספורט בעיתון "הארץ", שלל גם הוא את מהימנות השידור של נסים קיוויתי במונדיאל מכסיקו 1986. הוא כתב בעיתונו טקסט מרושע ומזלזל נגד אחד השַדָּרִים החשובים ביותר שהיו אי פעם לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולרשות השידור בכל הזמנים בפרק זמן שנאמד בכ- 40 שנה, רק בשֶל מעידה אחת [4] : "נאמר לי שנסים קיוויתי, בחור יסודי, נוטל עִמוֹ לעמדת השידור ערמת ניירות כאינפורמציית עזר. אלא שהוא פזור-דעת, ובעוֹדוֹ שקוע במסמכיו, מתרחשים למטה מתחתיו אירועים עליהם הוא נאלץ לדַוֵוח לצופים. למדנו ברבות השנים לחבב אותו ולהתייחס אל דיווחיו כאל בחינה בשיטה האמריקנית : בחר אחת מתוך ארבע אפשרויות. נסים קיוויתי נותן לעיתים חמש. הטעות שלוֹ במשחק ברזיל- ספרד הייתה טעות אחת יותר מידַי. אני מניח שרשת טלוויזיה אמריקנית הייתה מחזירה אותו הביתה".

העיתונאי חיים ברעם ממש הרס את נסים קיוויתי בביקורת הטלוויזיה שלו במקומון הירושלמי "כל העיר" [5] ותקף אותי על שהפקדתי את מיקרופון הכדורגל בפיו. "נסים קיוויתי של מכסיקו 1986 מהווה בעיה מקצועית לא רק לעצמו, אלא גם לעיתונאי המתוחכם (לפחות בעיני עצמו), המנסה להימנע מחזרה מדויקת על קיתונות הביקורת , הלעג והשנינה שכבר נזרקו לעברו של השדר האומלל. נסים קיוויתי, איש תרבותי ונעים ומומחה בעל שיעור קומה לא"ק, מוּעַד לתאונות שידור מעצם טִבעוֹ. הוא ניחן בצירוף נדיר של תכונות ההופכות אותו לשָדָר גרוע מאין כמוהו. להפקיד בידו את המיקרופון משול אולי למינויו של אריאל שרון לנשיא האגודה לזכויות האזרח".

גם טֶדִי פְרוֹיְס ז"ל מבקר הטלוויזיה של העיתון "דָבָר" עַט על גווייתו של נסים קיוויתי המוטלת בחוצות העיר. כך כתב בטקסט הסיכום של ב- 4 ביולי 1986 המבקר את שידור מונדיאל מכסיקו 86' [6] : "מדליית הזהב על שידורי פארטאצ'י מגיעה לנסים קיוויתי שלגביו לא שוררים חילוקי דעות. הוא קטסטרופה מכל בחינה".

טקסט תמונה : יוני 1980. העיתונות מתעמרת ומתעללת בצורה "נאסטית" וחסרת רחם באמצעות קריקטורות מכוערות בשַדָּר נסים קיוויתי בעקבות השגיאה שלו בשידור הישיר ב- 2 ביוני 1986 במונדיאל מכסיקו 86', לאחר שהעניק לברזיל בטעות שער שלא היה במשחקה נגד ספרד באִצטדיון "חליסקו" בעיר גוואדאלאחרה. (לא ידוע לי איזה עיתון פרסם את הקריקטורה הזאת בגנותו של נסים קיוויתי).

טקסט מסמך מימין : 3 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. ביקורת טלוויזיה לעגנית של העיתונאי יעקב זיו מהעיתון "חדשות" מוטלת לעברו של השדר נסים קיוויתי לאחר טעותו במשחק ברזיל – ספרד באצטדיון "חליסקו" בגוואדאלאחרה. (ארכיון העיתון "חדשות" ובאדיבות המו"ל מר עמוס שוקן).

טקסט מסמך משמאל : 3 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. ביקורת טלוויזיה שלילית של עיתונאי "ידיעות אחרונות" משה שיינמן נגד השדר טלוויזיה בגין טעותו במשחק ברזיל – ספרד 1986 באצטדיון "חליסקו" בגוואדאלאחרה. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

טקסט מסמך : 3 ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. עיתונאי "מעריב" משה גורלי מבקר את טעותו של נסים קיוויתי בעת השידור הישיר של המשחק ברזיל – ספרד באצטדיון "חליסקו" בגוואדאלאחרה. (באדיבות "מעריב").

ציטוט : "אין זה טוֹב להחליף סוסים בשעת חציית נהר". (אברהם לינקולן).

העיתונות ערכה לנסים קיוויתי לינץ' ציבורי ולעגה לוֹ. השפילה אותו. הייתה לנסים קיוויתי ולי שיחת נפש טלפונית בסיום המשחק ברזיל – ספרד. רציתי רק להרגיע אותו ולעמוד לצדו באותו רגע אומלל ובלתי מובן. נסים קיוויתי היה מצוברח ולקח קשה את טעותו חסרת הפשר שנעשתה בעמדת שידור באִצטדיון בגוואדאלאחארה. הוא נקלע לסערת רגשות והרגיש שאִכזב אותי ואת עצמו ואת כל ההפקה היקרה והמורכבת שהעניקה לו תנאים אופטימאליים בשידור ישיר. נסים קיוויתי חש מבולבל וחסר אונים. הוא לא ידע להסביר כיצד קרתה לוֹ תקלה כה מביכה שלא ניתן להצדיק אותה בשעה שישב בעמדת השידור באִצטדיון "חליסקו" בעיר גְוָואדָאלָאחָארָה, בעמדת תצפית שאין טובה ממנה, כשכַּר הדֶשֶא מונח על כף ידו. הרי המשחק לא חוּדַש מקו האמצע ולכן השער שהובקע איננו נחשב. כל ילד יודע את זה. הוא הבין שבמכסיקו 1986 תם העידן שלוֹ כשַדָּר כדורגל בטלוויזיה. לעולם לא אשכח כשאמר לי בעֶצֶב בטלפון מעמדת השידור בה עשה את טעות חייו, "יואש אלרואי תודה לך", והוסיף בקול חנוק בשפה האנגלית שהייתה שגורה היטב בפיו טקסט קורקטי ומדויק שלעולם לא אשכח אותו : "Every good thing comes to end" (נסים קיוויתי התגורר שנות דוֹר בלונדון יחד עם רעייתו רותי כהן ושני ילדיו בשנים 1979 – 1949).

טקסט תמונה : גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986. נסים קיוויתי (משמאל, חובש כובע מצחייה) יושב המום ומובס בעמדת השידור. הוא היה הלום צער ומוכה יגון – בגלל השגיאה הקשה שחולל בעת השידור הישיר. במשך כשבע דקות תמימות העניק שער יתרון לברזיל שכלל לא היה. השער שהובקע נפסל ע"י השופט האוסטרלי כריסטופר באמברידג', אך נסים קיוויתי לא הבחין בכך למרות שישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית מצוינת באִצטדיון "חליסקו" בגוואדאלאחארה. נסים קיוויתי טען במשך 7 דקות באותו השידור הישיר ההוא שברזיל מוליכה 0:1 נגד ספרד משער שנפסל מייד ע"י השופט ובעוד התוצאה באותו שעה הייתה תיקו אפס. הוא שילם מחיר מקצועי כבד עבור שגיאתו החמורה. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).                                                              

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. השדר יורם ארבל במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במכסיקו סיטי. הוא הבין מייד שטעותו הגסה של נסים קיוויתי הסירה ו- מחקה לעד את פוטנציאל השידור שהייתה טמונה בג'נטלמן האנגלי, והרחיקה אותו סופית מרקורד המתחרים על מיקרופון הכדורגל במחלקת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולימפיאדת לונדון 2012. סוף עידן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המטה ליפול בזירה האולימפית. זכויות השידורים האולימפיות נדדו לערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. בצדק, לאחר הפשלה הבלתי נשכחת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בראשות מנכ"ל רשות השידור המודח יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור המודח אמיר גילת. כל השלושה סולקו בגין עליבותם ב- 2014 מרשות השידור ע"י כונס הנכסים פרופסור דוד האן ונציגו המנכ"ל הזמני יונה וויזנטל.

הכיסוי הטלוויזיוני הנוראי והבלתי מתקבל על הדעת של אולימפיאדת לונדון 2012 ע"י אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. היא הייתה טרגדיה. המשחקים האולימפיים של לונדון 2012 סיימו גם את סוף שלטונו האולימפי של ערוץ 1 ואת קץ עידן החזקת זכויות השידורים הבלעדיות בידי השידור הציבורי מאז אולימפיאדת מכסיקו 1968. זכויות השידורים הבלעדיות של אולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016 מוחזקים כעת בידי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. לערוץ 1 המט ליפול אין יותר מה לומר בזירה האולימפית. הייתה מנכ"ל רשות השידור הנוכחי יוני בן מנחם (עיתונאי בעל שיעור קומה והישגים בעברו) עסוק בימים אלה בשיפור הפנסיה התקציבית שלו כפי שמפרסם עיתון "הארץ". אני תמה לדעת האם שלח כבר לשַדָּר ה- Free lancer המצטיין של ערוץ 1 מאיר איינשטיין מכתב תודה והערכה בתום שידורי אולימפיאדת לונדון 2012. מאיר איינשטיין שַדָּר הא"ק הראשי והמזדמן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשא על כתפיו כמעט לבד את מסת השידורים האולימפיים. הוא האפיל לחלוטין על יורם ארבל, משה גרטל, אורי לוי, מירי נבו, ועמית הורסקי. רמה בפני עצמה שהעמידה באפלולית את הקולגות שלו. אולי מיהרתי להצביע מהר מידי על יורם ארבל כגדול שדרי הספורט בטלוויזיה הישראלית על ערוציה השונים בכל הזמנים. מאיר איינשטיין עשה עבודת שַדָּרוּת – עיתונאית ברמה גבוהה באולימפיאדת לונדון 2012. הוא הציג באופן נבון ביותר על פי משנה סדורה את גיבורי העלילה ובנה היטב את הדרמות בטרם התרחשותן. משהחלו להתפתח תיאר אותן בעצימות בקולו הרוֹעֵם והקוֹלֵח. שַדָּר נפלא שהוא ורמת הא"ק הנפלאה שהופגנה בלונדון 2012 הצדיקו את חוק הכלים השלובים. לפעמים אני נתקף בגעגועים אל מאיר איינשטיין אותו גייסתי לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מרדיו "קול ישראל", בספטמבר 1991, בשיחת וועידה טלפונית אחת בת רבע שעה עם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. זה היה מייד לאחר שיורם ארבל נטש אותי מבלי ליידע אותי. "לא אַלְמָן יִשְרָאֵל" מתאים לכל וָואקוּם טלוויזיוני באשר הוא, גם כשיורם ארבל פנה לכבלים ומאוחר יותר לערוץ 2. כשחַיִים יָבִין בן 65 נטש בקיץ 1997 את שורות ערוץ 1 ועבר לחברת הטלוויזיה "קשת" בערוץ 2, שַח לי יום אחד מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום במלון "הילטון בתל אביב (זה היה בתום חתימת החוזה החדש בן מיליוני דולרים עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בראשות עו"ד שמעון מזרחי והתעשיין דייוויד פדרמן) את אותו הטקסט בן שלוש מילים : "לא אַלְמָן יִשְרָאֵל". יורשתו המוכשרת והיפה בערוץ 1 גב' גְאוּלָה אֶבֶן בת 25 הצדיקה את האמירה ההיא מהתנ"ך "לא אַלְמָן יִשְרָאֵל" – כפי שהגה אותה הנביא ירמיהו בפרק נ"א פסוק מס' 5. 40 שנות חיים וניסיון טלוויזיוני מפרידות בין גאולה אבן לחיים יבין (שהלך לעשות לביתו). אף על פי כן החליקה בקלות לנעליו. ואוסיף, בקלות מפתיעה. היא הייתה מגישת החדשות המובילה והבלבדית באולפן , איכותית , וגם הצעירה ביותר בתולדות הטלוויזיה מעולם. ידידותה עם המיקרופון והמצלמות ניכרה מייד לעין ולאוזן מפני שהייתה סוּפֶּר מוכשרת וגם מפני שנתמכה מקיר לקיר בתוככי רשות השידור ע"י ה- טריאומוויראט מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה היחשראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. במסיבת הפרידה שערך ערוץ 1 לחיים יבין ב- 29 בספטמבר 1997 ב- "גלריה הלבנה" בירושלים בטרם מעברו לחברת "קשת" של ערוץ 2, חיבק הפורש את יורשתו, שיבח את איכותה הטלוויזיונית (וגם את יופייה), והצדיע לה. בחלוף כמה חודשים עזב לפתע חיים יבין את ערוץ 2 וחזר לערוץ 1 כשזנבו מקופל בין רגליו. לא מפני שהיה לפתע עיתונאי רשלן אלא בגלל שהשידור המסחרי לא התאים לדרכו המקצועית כפי שהיה השידור הציבורי בעִתּוֹ. בקיץ 1998 שרר כבר שלטון אחר ברשות השידור. אורי פורת ז"ל החליף את מוטי קירשנבאום והיה זה שהושיב את חיים יבין מחדש על כֵּס "מבט" כמגיש יחיד וראשי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ורפיק חלבי החרישו. גאולה אבן הודחה. חיים יבין שזה אך עתה שיבח את גאולה אבן הצעירה ונושאת התקוות לא עשה לה כל חשבון. מבלי לומר לה מילה ניצל את ההזדמנות והתיישב על הכס כשהוא נושא שוב את עיניו אל ה- Teleprompter. בעת עריכת התחקיר ומהלך הכתיבה של הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" נפגשתי עם חיים יבין ב- 2005 לשיחה ארוכה בת חמש שעות במלון "דן אכדיה" בהרצליה. הוא אמר לי : "אתה יודע יואש אלרואי כי גאולה אבן איננה מדברת עמי". השבתי לו בו במקום : "בצדק". אבל זהו כבר סיפור אחר.

מאיר איינשטיין היה אופציה מצוינת במקומו של יורם ארבל שנטש. לא אלמן ישראל. מפני שהערכתי את מאיר איינשטיין (וגם אהבתי אותו), טיפחתי אותו עד למאוד מייד מאותו הרגע ההוא בספטמבר 1990 שגייסתי אותו לשורותיי בטלוויזיה הישראלית הציבורית  מרדיו "קול ישראל". שגשוגו המהיר בחטיבת הספורט שלי הצדיק את הסלוגן כי "בתי הקברות מלאים בכאלה שחשבו שאין להם תחליף". בבת אחת יורם ארבל כבר לא היה חשוב ושמו נשכח. המונח "טיפוח טלוויזיוני" הוא מונח מורכב ומפורט. בהגיע המועד אסביר אותו בהרחבה לקוראים. מה שחשוב הוא שבתוך זמן קצר הצבתי אותו בפסגת שידורי הספורט של הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1. כשַדָּר מוביל ומנחה ומגיש ראשי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן תמכו בגרסתי. גם הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי גרס ב- 1998 שמאיר איינשטיין הוא הטוב בשדרני הספורט בארץ. הגעגועים אליו כמו אל נסים קיוויתי בשעתו לא חלפו אך הימים ההם אינם עוד בנמצא. הם עברו לבלי שוב. נתתי למאיר איינשטיין לדעת את דעתי עליו בתום מבצע השידורים הענק של מונדיאל צרפת 1998 שעמדתי בראשו. הוא היה אז הטוב בשדרני הכדורגל בתעשיית הטלוויזיה בישראל ועמד בחזית חלון הראווה שלנו. בין השנים 1990 לבין 2002 הוא היה האיש. הוא היה שַדָּר הספורט המוביל והראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בענפי הכדורגל, הכדורסל, והא"ק. זה התבטא בנוכחות העצומה שלו ליד המיקרופון והמסך באולימפיאדת ברצלונה 1992, באליפות העולם ה- 4 בא"ק ב- שטוטגרט 1993, במונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994, באליפות העולם ה- 5 בא"ק בגטבורג 1995, באולימפיאדת אטלנטה 1996, באליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה 1997, בואכה מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998, וכן הלאה . מאיר איינשטיין היה בין אנשי הטלוויזיה המעטים שהבין את המורכבות והמסובכות של הפקה ממושכת, עריכה, הכוונה, פיקוד ושליטה, וניהול פרויקטים של שידורים בינלאומיים בסדר גודל כזה על ידי הרחק מגבולות המדינה. לא הופתעתי כי מצא צורך להפקיד בחדרי במלון בפאריס ב- 13 ביולי 1998 בתום מבצע 64 השידורים הישירים הממושך של מונדיאל צרפת 98 מעטפה ובה פתק תודה קטן.

טקסט מסמך : 13 ביולי 1998. פאריס. מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. מאיר איינשטיין כשדר ראשי שלי ואנוכי עברנו כברת דרך ענקית יחדיו. פרויקט מונדיאל צרפת 1998 היה אחת הפסגות אליה העפלנו שלובי זרוע אפילו ללא תקלה אחת. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

טקסט מסמך :  מכתב ההערכה שכתבתי למאיר איינשטיין בתום מבצע 64 השידורים הישירים הממושך בן 40 ימים של מונדיאל הכדורגל צרפת 1998. נתתי לו לדעת שהוא בכיר שדרני הכדורגל בתעשיית הטלוויזיה בישראל בימים ההם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. מאיר איינשטיין (מימין) ואנוכי (משמאל) בתום אחד השידורים הישירים של תחרויות הא"ק באצטדיון האולימפי המרכזי בברצלונה 92'. זאת הייתה האולימפיאדה הראשונה שלו כשדר א"ק. השדר הדגול הוותיק והקודם נסים קיוויתי כבר לא היה בסביבה. אהבתי את שני השדרים המובילים האלה אהבה עזה ורחשתי לשניהם הערכה רבה. (צילום RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 הייתה יעד שידור שהתפרס על פני 35 ימים אותו כבשנו בסערה. הציבור לא מודע לקשיי התכנון הטכנולוגי והלוגיסטי ומרכיב כוח האדם בתוכו. בצדק. הוא רוצה ללחוץ על השַלָט ולקבל את השירות עבור האגרה שהוא משלם. לא ניתן להרים מבצע שידור רחב ממדים שכזה ללא הבנה והסכמה של הדרג העליון ביותר ברשות השידור המנכ"ל מוטי קירשנבאום ומחליפו אורי פורת כי אומנם שירות כזה חשוב מהיבטי התוכן והכלכלה שאמורה לממן תוכן שידור כזה שהוא פופולארי ומניב רייטינג, אך גם יקר. המוטו שלי היה לא רק לשדר ארצה טלוויזיה איכותית ברמה של גביע העולם בכדורגל אלא להביס את ערוץ 2 ואת ערוץ 5 בכבלים, כל אחד לחוד ואת שניהם ביחד. ברור שעשיתי זאת. לא לבד. אבל הייתי המוביל והנווט הראשי. אני חושב שמכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי בתום מבצע שידורי מונדיאל צרפת 1998 מבטא את העליצות, השמחה, התרוממות הרוח, ושביעות רצון מהעובדה שערוץ 1 ניצב בחודשים יוני ויולי של שנת 1998 בפסגת שידורי הטלוויזיה של מדינת ישראל. אין זה דבר של מה בכך.

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע שידורי הטלוויזיה בן 64 שידורים ישירים ממונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יורם ארבל ואורי לוי הוותיקים אִכזבו קשות. כל אחד בתחומו. השידור הישיר של טקס הפתיחה ע"י שניהם ב- 27 ביולי 2012 מהווה תעודת עניות. יורם ארבל הוא קריין פרסומות מצוין אך שַדָּר אולימפי כושל חסר כל חוש עיתונאי. כשחקן חיזוק של צוות השידור של ערוץ 1 לא הביא עמו שום יתרון. קול בָּארִיטוֹן יפה איננו מספיק. בהיעדר מערכת עיתונאית עוטפת סביבו, מדריכה, ומכוונת – יורם ארבל קוֹרֵס. השידור הישיר של משחק הגמר בכדורגל בין נבחרות מכסיקו וברזיל על מדליית הזהב באולימפיאדת לונדון 2012 שבוצע ע"י יורם ארבל מעמדת Off tube ב- IBC בלונדון – הופך אותו באופן אישי לשֶבֶר כְּלִי. במקביל, הטסת Special של הפרשן דני נוימן מירושלים ללונדון בנימוק שעליו לשמש פרשן צמוד של יורם ארבל באותה עמדת ה- Off tube המסכנה, הופכת את הטלוויזיה הציבורית לגְרוּטָאָה.

טקסט תמונה : נובמבר 1984. אולם הכדורסל בקיבוץ כפר גלעדי. השדר יורם ארבל בתקופות הזוהר שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי עורך ומפיק השידור, השדר יורם ארבל, המפיק יוסי לנדאו, והצלם שלמה גרשנגורן – ספיטירקי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי לוי הוא שַדָּר ג'ודו אולימפי וותיק ובעל ניסיון שמבין את תורת הג'ודו. אך מה מביא אותו להתבטל כל פעם מחדש בפני הפרשנית המשעממת שלו גב' יעל ארד (ראה התייחסות אליה בפוסט נפרד בעתיד הקרוב) ? מדוע הוא מוותר לה ? מה מניע אותו לחסות לפתע בצִלָה. יעל ארד נטלה ללא כל בושה את היוזמה מאורי לוי ובעזרת שימוש בכמות מלל מעל המותר שיחקה תפקיד כפול של שדרנית מובילה וגם פרשנית בעת ובעונה אחת. אין ספק שהיא הייתה הדומיננטית בעמדת השידור בלונדון 2012. אורי לוי הרצסיבי נעלם. יעל ארד היא טיפוס אסרטיבי ולוחמני. הג'ודוקאית הפרשנית הבחינה מייד כי בעמדת השידור של הג'ודו נוצר וואקום. היא לא עשתה חשבון לאורי לוי ולא היססה אפילו לשנייה אחת להיכנס לתוכו. בכמה מקרים לא רק שהובילה אלא גם האפילה. בעת אחד המאבקים בין ג'ודוקאית יפנית לצרפתייה הפנתה את תשומת ליבם של צופי הטלוויזיה לעובדה שהג'ודוקאית הצרפתייה הפילה את יריבתה באופן מסוכן ולכן תיפסל ע"י השופטים. היא צדקה. ה- Commentary שלה הקדים בהרבה את השַדָּר המוביל שלה, אורי לוי. ב- 31 ביולי 2012 התמודדה הג'ודוקאית הישראלית אָלִיס שְלֶזִינְגֶר נגד יריבתה הסלובקית אוּרְסְקָה זוֹלְנִיר (Urska zolnir). אָלִיס שְלֶזִינְגֶר הפגינה בקרב הקונקרטי הזה ג'ודו משעמם, חסר דמיון והשראה, ונטול יוזמה וקומבינציות, שדָמָה לג'ודו האפרורי והמונוטוני שהפיקה יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992 (למרות שזכתה במדליית הכסף). אוּרְסְקָה זוֹלְנִיר הכניעה את אליס שלזינגר ללא תנאי. הג'ודוקאית הישראלית נכנעה למלכודת שטמנה לה יריבתה ודפקה שלוש פעמים בכף ידה על המזרן, סימן מובהק להרמת ידיים. יעל ארד ראתה זאת. השדר המוביל – לא. הפרשנית פשוט עשתה בי"ס לשַדָּר שישב לידה בעמדת השידור אך משום מה לא שם לב לכניעתה של אליס שלזינגר. היה היו ימים אחרים טובים הרבה יותר בעברו של אורי לוי בשידור הציבורי.

טקסט תמונה : 14 בספטמבר 1988. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי בסיאול 88'. אורי לוי (מימין) ואנוכי בתפקיד עורך ראשי ומפיק ראשי של מבצע השידורים האולימפי בעת בדיקת קווי השידור שלנו ה- Four Wire שלנו בין סיאול לירושלים, שלושה ימים לפני השידור הישיר של טקס הפתיחה האולימפי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הערה לתיקם של שני העורכים הראשיים מאיר בר וטובי גאני והמפיק הראשי שלהם יונתן קנלר. הפסדו המפתיע של אריק זאבי כבר בקרב הראשון בשלו משקל כבד בחלוף 45 שניות , תפש את מערכת ערוץ 1 בלתי מוכנה עם המכנסיים למטה. הקרבות הבאים על המזרן במשקל כבד היו כבר בלתי רלוואנטיים לחלוטין לצופה הטלוויזיה הישראלי עם נפול התקווה האחרונה. תוכנית השידור המקורית השתבשה לפתע לחלוטין מבלי להעלות ל- "אוויר" פתרון יצירתי – עיתונאי מתבקש. לעורכים הראשיים משלמים כדי לחשוב ולתכנן כמה מסעים מראש קדימה. מדוע לא חשבו לאייש בו במקום ולוּ לחצי שעה בלבד את האולפן האולימפי (שקיים ממילא בירושלים) במומחי ג'ודו בסיוע מְנָוֵוט של שני המנחים גב' שרון פרי ובוני גינזבורג ? זאת הייתה הזדמנות עיתונאית – חדשותית כדי לסכם את הקריירה יוצאת דופן של הג'ודוקא הישראלי הוותיק בן 35 ואף להצדיע לוֹ. במקום זאת בחרו העורכים והמפיקים להמשיך ברוטינה של שידור ישיר של קרבות ג'ודו שהיו כבר חסרי כל עניין לציבור הישראלי. תבוסתו של אריק זאבי חשפה חוסר מוכנות ושיקולי עריכה מוטעים של ערוץ 1.

אני באופן אישי חסיד גדול של ספורט הג'וּדוֹ מאז שנת 1961 בה זכה הג'ודוקא ההולנדי הנפלא אנטון חייסינק (Antonius Geesink) באליפות העולם שנערכה בפאריס. ב- 1961 הוא היה ג'ודוקא אנונימי אך המגזין האמריקני הפופולארי "LIFE" חשף את גדולתו לכל העולם בשל הופעתו האטרקטיבית. הוא דמה להרקולס. ב- 1961 הייתי רפתן בקיבוץ אפיקים. בטרם אחת מחליבות הלילה עיינתי ב- "LIFE" במועדון החברים הקטן של הקיבוץ בימים ההם. אז התוודעתי בפעם הראשונה לאנטון חייסינק שהתנשא לגובה של 1.99 מ' ושקל 120 ק"ג. עבורי זאת הייתה הפתעה מפני שכנערים בקיבוץ התחנכנו על המסורת היפנית של קאפ"פ, ז'יאו-ז'יטצו, ו- ג'ודו. אבותינו סיפרו לנו כי היפנים הצטיינו במלחמת העולם ה- 2 בקרבות פנים אל פנים בשל עוז רוחם והתכסיסנות שטבועה בהם. אנטון חייסינק היה הולנדי וזאת הייתה הפתעה רבתי. אין דבר כזה ג'ודוקא הולנדי. יש ג'ודוקא יפני. אנטון חייסינק הוכיח בראשית עשור ה- 60 של המאה שעברה כי משקל + גובה + כוח בתוספת מהירות וזריזות בג'ודו הם תשובה לעורמה והתכסיסנות היפנית. ספורט הג'ודו הוא במידה מסויימת מיסטי, מרתק ורב עניין, ומלא תחבולות, לעיתים בלתי צפויות. ממציא הג'ודו היפני זִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (Jigoro Kano – נולד ב- 1860 ומת ב- 1938, ושימש גם חבר הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC מ- 1909 ועד יום מותו) העריך בתחילת פיתוח הענף כי למשקל ולגובה של הספורטאי אין חשיבות. ג'ודוקאי יפני חכם ותכסיסן אפילו במשקל קל יכניע כל יריב גם אם הוא כבד ממנו. אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק הענק סתר לחלוטין את המחשבה הזאת. הג'ודו קנה לו אט – אט מוניטין בינלאומי בזכות ווירטואוזים מסוגו של אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק שהיה ג'ודוקא יצירתי בעל יוזמות התקפיות מאין כמותו שהפך לאלוף אולימפיאדת טוקיו 1964 במשקל פתוח. הקרב שלו בגמר נגד יריבו היפני אָקִיוֹ קָאמִינַאגָה (גובה 1.73 מ' ומשקל 110 ק"ג) הוא בלתי נשכח. אנטון חייסינק הכניע אותו בריתוק למזרן במשך 30 שניות על פי החוק וזכה במדליית הזהב. התאחדות הג'ודו היפנית הייתה המומה מהניצחון ההולנדי והבינה שחלו תמורות בענף. היא ביקשה מאנטון חייסינק להישאר ביפן כדי להעביר את מורשתו לדור הצעיר תמורת משכורת שמנה. משהתמניתי למנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית קיבלתי את צילום הטלוויזיה של הקרב ההוא אנטון חייסינק – אקיו קאמינאגה (נעשה ע"י רשת הטלוויזיה היפנית NHK ששימשה Host broadcaster של סיגנאל הטלוויזיה  הבינלאומי) חינם אין כסף מהטלוויזיה הולנדית הציבורית NOS בגלל הערכתי הרבה לאנטון חייסינק והג'ודו ההולנדי. אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק הופיע כג'ודוקא אורח במשחקי המכבייה ה- 7 בשנת 1965. אי אפשר היה שלא להבחין בממדי גופו הענקיים (אולם פרופורציונליים) בשעה שהוביל את המשלחת ההולנדית בטקס הפתיחה של המשחקים באצטדיון ר"ג, כשהוא לופת בכף ידו הענקית ומחזיק בקלות בתורן הדגל הכבד של הולנד ללא נקודת משען בראשו. אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק ערך קרבות ראווה באצטדיון הפתוח של יד אליהו בזה אחר זה נגד אלופי הג'ודו במשקלים השונים במשחקי המכבייה. לאחר מכן פרצו לזירה עשרות ילדים חניכי חוגים לג'וּדוֹ בארץ, התנפלו על ההולנדי עצום הממדים והחזק, והפילו אותו למזרן. הם כיסו אותו  לפתע נעמד ה- "גוליבר" הזה על רגליו וניער אותם מעליו. 5000 הצופים הריעו למופע. ברור שמיהרתי לקנות כרטיס כדי להתבונן בג'וֹדוּקָא נפלא שאולי לא יהיה עוד כמותו. יורשו של אָנְטוֹן חֵיְיסִינְק בזירה הבינלאומית, וִוים רוּסְקָה אף הוא ג'ודוקא הולנדי יוזם והתקפי, היה אלוף אולימפיאדת מינכן 1972 במשקל כבד ופתוח. ג'ודוקאים רבים אחרים תרמו ברבות השנים תחבולות משלהם לאוצר התרגילים והפכו את הג'ודו לענף ספורט מרהיב, ביניהם גם הג'וֹדוּקָא המבריק של ישראל אוֹרֶן סְמַדְגָ'ה. מאידך הג'ודו הופך לספורט משעמם עד מוות כשאתה נדרש להתבונן ביעל ארד ושכמותה.

המחלוקת שלי עורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הטלוויזיה באולימפיאדת ברצלונה 1992 עם יעל ארד ויו"ר ענף הג'ודו בישראל דוב בן דוב בארבעת החודשים של אוגוסט – דצמבר 1992 שווה פוסט מיוחד בעתיד הקרוב. במחלוקת החריפה הזאת ביני כמנהל מחלקת הספורט ומתווה מדיניות השידור שלה בטלוויזיה תְּכָנִית וכלכלית לבין ספורטאית ישראלית שזכתה במדליית כסף הראשונה של ישראל מעולם, היו מעורבים גם שרת החינוך ותרבות גב' שולמית אלוני וסגנה ח"כ מיכה גולדמן, וגם שלושת הבוסים שלי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה יִנוֹן , מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל , ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. הוויכוח ההוא שגלש לכיוונים שונים מלמד על עוצמת הטלוויזיה כמדיה לתקשורת המונים, חשיבות העיתונאות האלקטרונית ושימוש בטכנולוגיה מיידית, חשיבות המדווחים בסמיכות למוקד ומקום ההתרחשות, וגם עצמאות השידור הציבורי כנגד הלחצים הפוליטיים. הפוליטיקאים מתערבים ובוחשים לא רק בסיקור חדשות כלליות אלא גם בעת סיקור ספורטיבי. בעצם מתי שנוח להם. אומר בטרם כתיבת הפוסט העתידי "יואש אלרואי – יעל ארד" (או אם תרצו "יעל ארד – יואש אלרואי") בשפה ברורה ביותר כי  מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל עמד באופן מוחלט לצִדִי כמו גם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון.

גב' מִירִי נְבוֹ איננה שדרנית ספורט. לבטח לא בתחום ההתעמלות הספורטיבית וההתעמלות האמנותית. היא מכסה על חולשתה הטלוויזיונית בפלקט עטוי אמירות וסלוגנים בומבסטיים. היא איננה שווה אגורה שחוקה ללא נוכחותו של הפרשן ז'אקי ווישנייה לצידה בעמדת השידור. מעניין לדעת מדוע הנהלת רשות השידור לא גייסה לשורותיה אד הוק לצורך שידורי ההתעמלות באולימפיאדת לונדון 2012 את השַדָּר הקבוע שלה דני לבנשטיין (בן 68 ונמצא בפנסיה מחוץ לערוץ 1 מזה שנה), אך עדיין בקי היטב ברזי ההתעמלות הבינלאומית. דני לבנשטיין היה האיש שהוביל בידע ובבִטְחָה את שידורי ההתעמלות האולימפיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 8 אולימפיאדות רצופות מאז אולימפיאדת מוסקבה 1980 ועד אולימפיאדת בייג'ינג (כולל). אין שום הצדקה להציב את גב' מירי נבו בזירת ההתעמלות בנימוק של רִענון השורות בשעה שהפנסיונר הצעיר עדיין טוב ממנה עשרת מונים. בקיץ 1997התירו לי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להפיק את שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת החורף הממשמשת ובאה ועתידה להתקיים בפברואר 1998 בעיר היפנית נַאגָאנוֹ. עיקר הכיסוי שלנו התמקד מטבע הדברים במקצוע ה- Figure Skating שכלל את התחרויות לגברים יחידים , נשים יחידות, זוגות, וגם Ice Dance. לפתע החלו להגיע אלי כל מיני שליחים בעלי מֶסֶר אחד משותף : "יואש אלרואי אתה חייב להטיס לנאגאנו את המומחית גב' מירי נבו". אפילו לא עניתי להם. הטסתי לנאגאנו את אורי לוי, המפיק ששי אפרתי, ואת מפקח התקשורת והקול אמירן בכורי.

טקסט תמונה : המחצית הראשונה של עשור ה- 70 במאה שעברה. השדר דני לבנשטיין בראשית הקריירה הממושכת שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא היה כתב ושדר ספורט מוצלח ומהימן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עמית הורסקי איננו שַדָּר ולא עיתונאי. מנקודת מבטי כצופה שלו הוא נראה לי משום מה מתחזה. אינני בוטה וגם השקפת עולמי איננה גסה. עמית הורסקי גויס לשורות ערוץ 1 היכן שהוא בשלהי המחצית הראשונה של שנת 2000 על תקן של מושיע. אולי עוד קודם לכן. בבת אחת הוצב בעמדה קדומנית של שַדָּר ספורט ראשי ומוביל במגרש הכדורגל ובזירת הכדורסל. מישהו חשב שהוא כל מוצלח עד שהטיס אותו לאוֹסָאקָה ביפן כדי לשָדֵר ישיר את אליפות העולם ה- 11 בא"ק. מקצוע שלא שידר מעולם, לא היה מחובר אליו, וגם לא הבין אותו. בינתיים חלו תמורות מרחיקות לכת מנקודת מבטו. אותם הבוסים שראו בו מַצִיל הדיחו אותו לפתע כעבור זמן מה מעמדת השידור באצטדיוני הכדורגל במשחקים מכריעים וחשובים, והפקידו את המיקרופון בידיהם של מאיר איינשטיין ויורם ארבל. אותו התהליך חִלְחֵל לעמדת השידור של ערוץ 1 בהיכל הכדורסל. בשעת מבחן וברגע אמת זומן אליה יורם ארבל על חשבונו. עמית הורסקי גם סולק לעַד ממיקרופון הא"ק. הבוסים של עמית הורסקי בערוץ 1 לא אמרו לו זאת, אך הם נוהגים בו כמתחזה. עמית הורסקי הוטס לאולימפיאדת לונדון 2012 כשדר משנה מהשורה השנייה. עיתונאי "הארץ" אַלוֹן עִידָן נחלץ בשעתו להגנתו של עמית הורסקי המושפל מן ההיבט המוסרי של ההדחה. מי אומר שקיים מוּסָר, נימוסים טובים, ודרך ארץ בין כתליה של רשת שידור באשר היא. לקראת סוף העשור סולק מאיר איינשטיין ממיקרופון הכדורגל של ערוץ 10 ויורם ארבל הוצב שם במקומו. לא שמעתי את יורם ארבל מתנצל בפני מאיר איינשטיין. אח"כ גם הגיע תורו של יורם ארבל לעוּף. הוא הודח ממיקרופון הכדורסל של ערוץ 10 ובמקומו נקרא לדגל ניב רסקין. הפרשן של יורם ארבל עופר שלח (היום ח"כ כופר שלח) לא שמר נאמנות למוביל הקודם שלו וחבר לניב רסקין. הטלוויזיה איננה מוסד דמוקרטי. גם לא בית דין גבוה לצדק. אין כאן גם עניין של נאמנות. כשעמית הורסקי הוזז מהמיקרופון הפרשן שלו דני נוימן לא מחא ולא התנצל בפני המוביל שלו, אלא שילב ידיים חיש מהר גם עם זה וגם עם ההוא. ההחלטות בטלוויזיה אֵינַן מתקבלות בהצבעה בהרמת ידיים. ההיררכיה בין הדרגים השונים ברורה. לעמית הורסקי יש פוטנציאל טלוויזיוני אך הוא צריך לעבור הכוונה ואימון מסודרים בתחום השידור העיתונאי, מבראשית. שַדָּר הספורט הנפלא של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC הָאוֹואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) בשנים 1985 – 1965 הגה סלוגאן עיתונאי שאין למוּש ממנו : "Tell it like it is". אני גדלתי והתחנכתי עליו. אני בטוח שזה היה גם המוטו של החונכים שלי בשעתו בטלוויזיה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום . "Tell it like it is" הייתה הסִיסְמָה על פיה נהגתי כעיתונאי גם בפרשת זכייתה של יעל ארד במדליית הכסף בג'ודו באולימפיאדת ברצלונה 1992. גם אם נדחק (לפי שעה) לשוליים הוא איננו יכול להישמע כחנפן. הטניס של גב' שחר פאר משמים לעומת זה של מריה שאראפובה (מתנשאת לגובה של 1.88 מ'). טניס רדוד ומונוטוני מצד אחד של הרשת לעומת טניס יעיל ואגרסיבי מעברו. עמית הורסקי הוא שדר – עיתונאי ולא חסיד של הטניסאית הישראלית. דברי השבח שלו שנשא לעברה של שחר פאר בתום התבוסה – מגוחכים. עמית הורסקי, אינך חבר של שחר פאר גם לא של אֶנְדִיוֹנִי, ולא של שום ספורטאי ישראלי אחר ו/או מחוצה לה. לא נשלחת לזירת השידור כפטריוט לאומי. אתה חבר בלבד של המיקרופון והמסך בשם ההגינות העיתונאית והיושרה. הצופים שלך רואים את אותה התמונה שאתה רואה. לכן כשַדָּר טלוויזיה, "אֶמוֹר אֶת זֶה כְּמוֹ שְזֶה". עמית הורסקי טרם מאוחר לשוב לפסגה.

אם תיאוריית השידור הישיר של משה גֶרְטֶל מהבריכה קְבִילָה, כמו גם התיאוריה כי המיקרופון הוא מַשְפֵּךְ מילים, מדוע מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור לא כופים אותה על מאיר איינשטיין ? אם תאוריית קשר ה- SMS של משה גרטל עם צופי הטלוויזיה במהלך השידורים הישירים מהבריכה ראויה למחמאה מדוע אין מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל הרשות מכריחים גם את מאיר איינשטיין לפתוח את ה – iphone שלו במהלך השידורים הישירים מאצטדיון הא"ק כדי לתקשר עם צופיו, הם שואלים והוא עונה באמצעות ה- SMS ? משה גרטל השחיין ומשה גרטל שדרן הטלוויזיה הן שתי דמויות שונות.

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 60 של המאה שעברה. משה גרטל (משמאל) יחדיו עם מאמנו יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל. משה גרטל היה באותה העת אלוף ישראל בשחייה בסגנון חופשי בכל המרחקים מ- 100 מ' ועד 1500 מ' (כולל). לא שררה שום קורלציה בין רמתו הגבוהה כשחיין עבר לבין הרום הנמוך שבו הוא מחזיק ב- מיקרופון הטלוויזיה. (באדיבות גרשון שפע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מאמרו של הפִּרסומאי גִיל סַמְסוֹנוֹב, לשעבר יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (באתר אייס) אודות משה גרטל, מגוחך ומסגיר את נקודת המוצא הפוליטית של כותבו. תוכנו איננו מתמיה. גִיל סַמְסוֹנוֹב נבחר לכהן חבר הוועד המנהל של הרשות והתמנה אח"כ ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (בסוף עשור ה- 90 ושנת 2000) ע"י נאמנו ראש הממשלה מר בנימין נתניהו. באותה העת נבחר חברו וידידו האישי אלון אלרואי לכהן אף הוא בוועד המנהל של רשות השידור מטעם נאמנו סִילְבָן שָלוֹם. גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי חברי ליכוד צעירים ושאפתנים, נעדרי כל השכלה טלוויזיונית וכישרון עיתונאי היו שליחים פוליטיים בוועד המנהל שנועדו לתמוך ולחזֵק את שלטון הליכוד במסווה של פיקוח ציבורי. שניהם לא רחשו כל אהדה בלשון המעטה למנכ"ל רשות השידור בעת ההיא מוטי קירשנבאום ולמנהל הטלוויזיה שלו יאיר שטרן. הם אף התנכלו חזור והתנכל למנכ"ל אורי פורת פרי מינוי של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ומי שהחליף את מוטי קירשנבאום ב- 1998, משום שנחשד בהערכת יתר למנהל חטיבת החדשות בעת ההיא רָפִיק חַלָבִּי. גִיל סַמְסוֹנוֹב שאף לחולל יחדיו עם אַלוֹן אַלְרוֹאִי סדר חדש ברשות השידור, בעיקר בטלוויזיה. שניהם נתפשו כ- קוֹמִיסָרִים. פוליטרוקים. במבט לאחור הם לא קידמו את השידור הציבורי לפנים אפילו בסנטימטר אחד, גם לא בתחום שידורי הספורט בשנים ההן שאני הייתי מפקדם, ואל אף אהדתם האישית לי. אפילו מכתבי ההערכה ששלח לי גיל סמסונוב מעת לעת לרבות מכתב הפרידה החַם שרשם בכתב ידו בשנת 2001 לאחר שעזב את תפקידו כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ושָב למשרד הפרסום שלו בתל אביב – אינם יכולים לחפות ולכסות על כישלון הפיקוח הציבורי שלוֹ . גִיל סַמְסוֹנוֹב היה איש מוכשר שלא השפיע במאום בקדנציה שלו על המציאות המורכבת ברשות השידור בכלל ובטלוויזיה בפרט. הוא היה שליח של פוליטיקאים שעשו שַמוֹת ברשות השידור. כיצד לא הבין זאת ? הרי הוא לא היה תמים. חלפו מאז תריסר שנים. שמם של גִיל סַמְסוֹנוֹב כמו גם של אַלוֹן אַלְרוֹאִי נשכח זה מכבר. לא ראיתי את גיל סמסונוב מאז אך מתברר שהאוריינטציה והנאמנות הפוליטית שלו לבנימין נתניהו לא השתנו . מה הפלא שהוא משבח עכשיו ב- 2012 את שַדָּר הטלוויזיה משה גֶרְטֶל הפטריוט ולא את משה גרטל העיתונאי. גִיל סַמְסוֹנוֹב מתפעל מגילויי אמפתיה ופטריוטיזם שמגלה משה גֶרְטֶל כלפי השחיינים הישראליים. בעיניו יש לכך עדיפות על פני קריטריונים חשובים יותר בעת השידורים הישירים מהבריכה. הוא שוכח כי משה גֶרְטֶל נשלח ע"י ערוץ 1 הציבורי ללונדון 2012 לא כדי להַלֵל את השחיינים הישראליים שאמורים לעשות זאת בכוחות עצמם, אלא למשימות שידור עיתונאיות בעלות משקל כבד שונות לחלוטין. רמת הדיווח הישיר של משה גרטל לא תאמה את רמת השחייה האולימפית ולא את איכות סיגנל הטלוויזיה שהופק עבורו והועמד לרשותו ע"י קבוצת OBS בראשות מַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ. אבל משה גרטל שנתפס בעבר כקוריוז ע"י היו"ר לשעבר של הוועד המנהל של רשות השידור (ציטוט מדויק משיחת עבר בין שנינו) אותו הגדיר "כשַדָּר שפולט שלל רֶפְלִיקוֹת מוקצנות ומוזרות" הוא עכשיו בעיניו שריד של ישראל הישנה, הטובה, והיפה. גיל סמסונוב משייך את משה גרטל לדור שלחם למען עצמאות ישראל ללא היסוס, שחלם למען מדינה, ולא חשב על עצמו. באמת גיל סמסונוב ? מה אתה אומר ? האומנם משה גרטל שייך לדוֹר שלחם למען עצמאות ישראל…? אם גיל סמסונוב כל כך דואג לעידוד רמת השחייה במדינת ישראל עליו לייעץ לבנימין נתניהו כי ימנה את המאמן הישראלי המרשים ויוצא דופן באיכותו ליאוניד קאופמן לשַר השחייה בממשלתו.

טקסט מסמך : שנת 2000. מכתב הפרידה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב עם סיום תפקידו . הוא היה איש מוכשר ובעל יכולות אך השיטה הפוליטית שבשמה נשלח לרשות השידור הכשילה אותו מראש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח אלי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב לאחר שמחלקת הספורט בראשותי הכתה שוק על ירך את ערוץ 5 בכבלים בעת השידורים הישירים של משחקי ה- Final four בכדורסל בסלוניקי 2000. ב- 18 באפריל 2000 צבר ערוץ 1 רייטינג של % 27 מול % 6 של ערוץ 5 בכבלים. ב- 20 באפריל 2000 צבר ערוץ 1 רייטינג של % 30 מול % 5.5 של ערוץ 5 בכבלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : קיץ 2000. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בתום מבצע 31 השידורים הישירים במסגרת טורניר 2000 EURO (אליפות אירופה למדינות בכדורגל) שהתקיימה במדינות הולנד ובלגיה. את מפקדת ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי מיסדתי ב- IBC באמשטרדאם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עָמִיר פֶּלֶג כתב העיתון "ידיעות אחרונות" הוא עיתונאי מושחז בעל מקלדת מחודדת. איש שָנוּן. הוא כותב ומתבטא באופן מהימן, חכם, בקיצור, ובצורה ישירה. כשאתה קורא אותו אתה מאמין לו. הוא מזכיר לי בכמה מובנים את עיתונאי הספורט המוכשר ביותר שצמח בדור האחרון במדינת ישראל, אבי רצון. עמיר פלג ניהל דיון נוקב עם איכות השידור הציבורי של ערוץ 1, טיב העיתונאות, וההבנה העיתונאית של חלק משדרניו כפי שהתגלו במשחקים האולימפיים של לונדון 2012. עמיר פלג ערך גם חשבון בוטה עם חלק מהספורטאים הישראליים הכושלים ועם ראשי הוועד האולימפי הישראלי. אני לא מסכים עם כל דבריו. אני חושב שיו"ר הוועד האולימפי הישראלי הוא איש מוכשר ובעל יכולות. כלל לא בטוח אם החלפתו שלו ושל גיל לוסטיג תועיל לספורט האולימפי הישראלי. אך מה שמותר לעמיר פלג אסור לעיתונאי אריה מליניאק. ב- 2 באוגוסט 2012 קטל אריה מליניאק ב- "ידיעות אחרונות" את מעידותיה של המתעמלת הישראלית וַולֶרְיָה מַקְסְיוּטָה בתחרויות באולימפיאדת לונדון 2012 והשווה אותן לנפילה ממכשיר הקורה של המתעמלת לִימוֹר פרידמן באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. הכותרת הלעגנית של מאמרו הייתה "נפילה לעולם חוזרת". הדור הצעיר במדינת ישראל איננו יודע כי בראשית שנות ה- 80 בעת היותו פרשן כדורסל (מצטיין) במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (תחת פיקודי) החליטה הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל בראשות עמי שלף ז"ל להפקיד בידיו את אימון נבחרת ישראל. עַמִי שֶלֶף שהיה עמית שלי ביקש ממני לחדול להעסיק את אריה מליניאק כפרשן בנימוק כי אין זה הוגן שמאמן לאומי יפרשן בטלוויזיה קבל עם ועדה את שחקניו, גם אם מדובר במשחקי כדורסל בהם מעורבות קבוצות ולא נבחרות. במאי 1984 יצאה נבחרת ישראל לצרפת בראשות המאמן אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי שהתקיים בגראנובל ופאריס, בטרם אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. נבחרת ישראל הייתה פייבוריטית בטורניר והסיכויים להעפיל  ללוס אנג'לס 1984 נטו לצדה מפני שלידה השתתפו גם נבחרות בינוניות ומטה כמו אנגליה, שוודיה, יוון , גרמניה, צרפת, הולנד, ובולגריה. העדיפות בטורניר הקדם האולימפי ההוא ניתנה מראש לשתי נבחרות המובילות ברה"מ וספרד. אריה מליניאק היהיר ורווי ביטחון עצמי התפאר בפני העיתונאי יאיר עמיקם מהעיתון (יומון) "חדשות הספורט" ב- 11 במאי 1984 כי הלך למגדת עתידות אלמונית שגילתה לו בסודי סודות, כי נבחרת הכדורסל הישראלית בראשותו תדורג בסיום הטורניר הקדם אולימפי בצרפת במקום הרביעי , ממנו תעפיל בפעם הזאת לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. התברר כי מאמן הכדורסל הלאומי איננו רק שחצן אלא גם רברבן ובעל חלומות. עורכי העיתון "חדשות הספורט" עַטוּ על הסיפור והפכו את הביקור של אריה מליניאק אצל מגדת העתידות למציאה ו- דיווח מרכזי בעמוד הראשון של העיתון. כמה ימים אח"כ התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת בעיתון "חדשות הספורט" ובה הצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק, "יש עם מי לצאת למלחמה". הציבור האמין לו וקיווה. צריך לזכור שנבחרת הכדורסל של ישראל נעדרה מטורניר הכדורסל במשחקים האולימפיים מאז הלסינקי 1952. עכשיו נקרתה לה הזדמנות פז. אריה מליניאק חסר ניסיון בתקשורת המונים עשה טעות גסה כטִירוֹן לפני הטיסה לצרפת. במקום להנמיך ציפיות – רוֹמֵם אותן. הטסתי את יורם ארבל לגראנובל ופאריס על מנת להעביר מידי ערב את כל משחקיה של הנבחרת הלאומית בשידורים ישירים. הסוף המַר ידוע : נבחרת ישראל הפסידה בשישה משחקים ביניהם לבריטניה ושוודיה החלשות, ניצחה רק בשלושה, והודח. הביזיון היה כה קולוסאלי עד שהחזרתי את השַדָּר שלי יורם ארבל ארצה לפני תום הטורניר שהפך לחסר עניין. לא שלחתי את יורם ארבל לפאריס וגרנובל לשדר תבוסות. המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורסל אריה מליניאק חזר עם הזנב בין הרגליים. עַמִי שֶלֶף ז"ל אמר לי אז בעצב וברגשות חֶמְלָה : "יואש אלרואי אתה יכול לקחת אליך בחזרה את אריה מליניאק. מאמן כדורסל הוא כבר לא יהיה". לקחתי אותו. אריה מליניאק בן 34 התגלה כמאמן לאומי דַל שעשה את כל השגיאות האפשריות בעת מילוי תפקידו. אף על פי כן ולמרות התבוסה חשבתי שהוא אדם מוכשר. השבתי אותו לכֵּס הפרשנות. לדַבֵּר הוא ידע. וזאת לדעת : אריה מליניאק היה פרשן כדורסל משכמו ומעלה, הטוב ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה. חַד עין, מהיר אבחנה שלעיתים מילותיו היו מהירות ממחשבותיו, בעל כושר ניסוח וביטוי, וחכם. וגם פרובוקטיבי במידת הצורך ובעל חושים עיתונאיים. הוא הניח אצלנו לראשונה את יסודות הפרשנות של מחק הכדורסל. את זאת אינני שוכח ואינני רוצה לשכוח. יורם ארבל כמו אלכס גלעדי לפניו, ואורי לוי אחרי עידן יורם ארבל – לא יכלו לצלוח דרך שידור רבת מהמורות ללא הסיוע הישיר שלוֹ. לא יכולתי שלא להתפעל מאריה מליניאק. שמרתי לו את כס הפרשן לא בגלל הידידות אלא בשל הכישרון שלו. אך כשהעיתונאי אריה מליניאק נוטל לעצמו את הסמכות לבַקֵר בבוטות את המתעמלת לימור פרידמן שנפלה מהקורה באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 – העניין שונה. הוא והציבור שאליו הוא פונה כעת כעיתונאי, חייבים לזכור שבהיותו ספורטאי ישראלי פעיל הוא אפילו לא הגיע לשָם, למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1984, ונכשל עוד בטרם יריית הזינוק.

טקסט תמונה : 11 במאי 1984. כותרת ראשית פנטסטית מתפרסמת ביומון "חדשות הספורט" ומספרת כלהלן : "…מגדת עתידות אמרה לאריה מליניאק, תתפשו את המקום הרביעי – אבל תעלו…". סיפור ביזארי אישי של אריה מליניאק שדאג להעביר במו ידיו לידיעת העיתונות. במקום להנמיך ציפיות – העלה אותן. (באדיבות הארכיונאי רוני דרור – "חדשות הספורט"). 

השנים נקפו. מר אריה מליניאק הודח על ידי מכס פרשנות הכדורסל של השידור הציבורי ב- 1991. הוא יודע היטב את הסיבות מדוע סולק לפני 21 שנים ממיקרופון הכדורסל של מחלקת הספורט. אילו הייתי איש מאפיה הייתי מנשק אותו אז על השפתיים. כל הרכילויות ב- בראנז'ה העיתונאית  בשניים וחצי העשורים האחרונים כאילו עו"ד שמעון מזרחי ואנשי מכבי ת"א ביקשו ממני לסלק אותו ואני נעניתי לדרישתם – הן קשקוש מוחלט ודברי הֶבֶל. עורבה ופרח. היחסים שלי עם הנהלת מכבי ת"א היו קורקטיים לחלוטין ונשענו על ביזנס. עסקים בלבד. מעולם לא עסקנו בצוותי השידור שלנו. זה לא היה עניינם ולא עִסְקָם. "אתם אובייקט שידור מוצלח ומניב רייטינג ואנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני בראשם מוכנים לשלם לכם זכויות שידורים בהתאם ועל בסיס מו"מ וחתימת הסכם וחוזה שידור כדין", אמרתי להם במפגשי העסקים עימם. הטלוויזיה ניצבה מצד אחד של מתרס המו"מ ומכבי ת"א מעברו השני. לא היו כאן כל חברויות ולא קשרים אישיים. התחולל כאן רספקט הדדי על בסיס עסקי מחושב. הם לא העזו להתערב במינוי פרשן, ואילו היו עושים כך הייתי עונה להם כי אינני עובד אצל מכבי ת"א. נאמנותי לטלוויזיה הישראלית הציבורית היא מוחלטת. כל המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם בתקופתי כמנהל ומתווה מדיניות שידורי הספורט – תכנית וכלכלית, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אֲרְיֵה מֶקֶל, מוטי קירשנבאום ז"ל, אורי פורת (בקדנציה השנייה 2001 – 1998), יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, טוביה סער, חיים יבין, יוסף בר-אל, ויאיר שטרן תמכו תמיכה מוחלטת ללא סייג לאורך שנים רבות במדיניות ההתקשרות שלי עם אלופת ישראל מכבי ת"א. התנאי היחיד שהעמדתי בפני הנהלת מכבי ת"א עליה נימנו היו"ר שמעון מזרחי, אריה ברנוביץ', שמואל "שמלוק" מחרובסקי, אמנון אבידן, דיוויד פדרמן, ואחרים, נבנה מטקסט קצר כלהלן : "אם אתם רוצים את מצלמות הטלוויזיה הציבוריות שלנו לידכם – עליכם להיות אלופים". בקיץ 1993 זכתה קבוצת הפועל גליל עליון באליפות המדינה בכדורסל. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי נפגשנו עם יו"ר המועדון הגלילי גד יעקב (חבר קיבוץ מנרה)בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה ורשות השידור הצענו לקבוצת כדורסל ישראלית 1.000000 (מיליון) דולר עבור זכויות השידורים לעונת 1994 – 1993. הכוונה שלנו הייתה לשים את הגליל על המפה הספורטיבית . גד יעקב סירב ופנה לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. הכסף שנותר בקופה הושקע על ידינו ב- 22 שידורים ישירים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בעונת 1994 – 1993 הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, וכללה 39 מחזורי משחקים. באותה עונה של 1994 – 1993 שידר ערוץ 2 (השדר היה רפי גינת) את משחקיה של קבוצת מכבי ת"א בכדורסל במסגרת גביע קוֹרָאץ'. אנחנו כלל לא התעסקנו בכדורסל אלא רק בכדורגל. העונה ההיא קדמה למונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994. את 22 השידורים  הישירים ההם חילקתי בין השַדָּר מס' 1 שלי מאיר איינשטיין לבין שני שַדָּרִים נוספים רמי ווייץ ודני דבורין אותם נטלתי עמי (בנוסף למאיר איינשטיין) למונדיאל ארה"ב 1994.

כאמור, אריה מליניאק מכיר מצוין את נסיבות הפסקת עבודתו לאלתר על ידי ולמה הוּעַף ב- 1991 מכֵּס הפַּרְשָן. אחד הפוסטים העתידיים יידון בפרוטרוט בפרשת הדחת אריה מליניאק על ידי ב- 1991 והבאת הפרשן אלי סהר (סרוסי) בשלב מאוחר יותר במקומו. התיעוד חשוב מפני שהוא מלמד ומצביע שוב על האגואיזם והאמביציות האישיות לעיתים חסרות גבולות שרוחשים עד בלי די סביב המיקרופון והמרקע של הטלוויזיה. (ראה הספר עָב הכרס (10000 עמודים) שחקרתי וכתבתי אודות הקשר הארוך והממושך וגם המיוחד בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי תל אביב בכדורסל, בתקופת השנים 2007 – 1970, וקרוי בשם : "הקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי". הספר הזה עבר כבר עריכה והדפסה מקדמית . זהו אחד הספרים בסדרה בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז שנת 2000 ששמה הכללי הוא "THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY" / מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" . 

טקסט תמונה : 1981. היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי בראשית הקריירות החדשות שלנו. אני כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, תחת פיקוד ישיר שלי. הוא נחשב על ידי לפרשן כדורסל טוב. בטחתי בו. הצרה הייתה שמילותיו היו לפעמים מהירות ממחשבותיו. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

כתבת השער שהעניק אביעד פוהורילס לשַדָּר משה גרטל במוסף "מעריב" של יום שישי – 10 באוגוסט 2012 איננה עיתונאית. היא תוצר מביך שבין מעריץ לנערץ. העיתונאי שאל את השַדָּר בערך שמונה עשרה שאלות. אף אחת מהן איננה חשובה. שותפות התגובות שיצר הזמר אריק איינשטיין ז"ל עם אביעד פוהורילס בעיתון "מעריב" שנוגעות למשחקים האולימפיים של לונדון 2012, יותר ממביכה.

צמד המגישים האולימפי של ערוץ 1 בוני גינזבורג וגב' שרון פרי טוב יותר מכל מגישי ערוץ 5 בכבלים ועולה לאין שיעור על מגיש אולפן Euro 2012 שלום מיכאלשווילי. מכל היבט. שלא לדבר על האולפן האולימפי של ערוץ 1 ששם בכיס הקטן את האולפנים המנווטים של ערוץ 5 בכבלים ושל חברת "צ'ארלטון". בוני גינזבורג עשה כברת דרך ענקית לפנים כעיתונאי ומגיש בטלוויזיה אך הוא צריך לזכור שג'נטלמניות, טוב לב, וחביבות אינן יכולות לבוא בשום אופן על חשבון חובותיו העיתונאיות. דוגמאות לא חסרות ונעזוב זאת כעת.

אולימפיאדת לונדון 2012 תמה. זכויות השידורים של אולימפיאדת רִיוֹ דֶה זָ'אנֶיְירוֹ – 2016 אינם עוד בידי המְשַדֵּר הציבורי. הם מוחזקים בידי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שהמנכ"ל שלו הוא תומר תורג'מן. ערוץ 1 חוזר אם כן לאפרוריות ומלחמת הקיום שלו, מנת ההישרדות הקבועה שלוֹ בעשור האחרון. מאבקו טרגי מפני שהוא איננו יכול להשתחרר מלפיתת הפוליטיקאים. בפני המנכ"ל יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אמיר גילת פרי מינויָים של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ניצבת כעת משימה אנושית נוראית. עליהם לפטר ולשלוח הביתה 750 (שבע מאות וחמישים) מעובדי הטלוויזיה ורשות השידור. כיצד אומרים לאדם אחד שזיעתו ניגרה לאורך שנים בשידור הציבורי, קח עכשיו את חפציך ותתחפף מכאן ? לא כל שכן ל- 750 אנשים ? איש איננו יכול לשרטט בשעה זאת את הדיוקן העתידי ואיכויותיו של השידור הציבורי במדינת ישראל המתכוון להיקרא בשם חדש : "תאגיד השידור הציבורי החדש".

האם זה אפילוג ? או טו טו אהיה בן 80. האפילוג הזה איננו האפילוג אחרון. אין כאן דברי סיום. מוצגות כאן עובדות. שעון הזמן מתקתק אולם יהיו עוד כמה אפילוגים. האפילוג הזה מופיע בעוד כמה מקומות בסדרה בת 13 הספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ ואשר קרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" וכוללת בתוכה כ- 130000 עמודים, כ- 10000 תמונות, וכ- 2000 מסמכים אותנטיים של רשות השידור. היא מכילה יותר מ- 2200 עדויות בעקבות ריאיונות ושיחות שניהלתי עם אנשי תקשורת וטלוויזיה בעולם ובארץ. מכולם היה אלכס גלעדי האיש הקרוב ביותר ללִבִּי ושהשפיע יותר מכל דמות אחרת בתבל על חיי המקצועיים. אם הייתי נדרש לומר דברים בשִבחו של אלכס גלעדי עוד בחייו הייתי בוחר ושוֹנֶה את הטקסט מנאום ההספד הקצר של מרקוס אנטוניוס עַל קִברו של ברוטוס בסופו של המחזה "יוליוס קיסר" שכתב וויליאם שייקספיר, אותן סיים במילים, "זה היה האיש". אלכס גלעדי הוא איש אציל רוח, איש של חזון, ואיש מעשה דגול. מבחינתי הוא היה האיש. לבטח אחד מגדולי פיגורות הטלוויזיה בעולם בכל הזמנים ומי שהשפיע עלי במשך עשרות שנים יותר מכל איש תקשורת אחר בישראל או בעולם, גם לאחר שעזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועבר לשורות NBC. תרומתו להתפתחות שידורי הטלוויזיה בישראל ובתבל היא עצומה. בלתי נשכחת. אהבתי אליו הייתה כאהבת אחים.

alex+yoash

טקסט תמונה : דצמבר 1980. אלכס גלעדי (מימין) ואנוכי לפני שנות דוֹר בימים ההם בזמן ההוא. ככה אזכור אותו. איש אציל רוח ומעשה דגול. יזם וגאון תקשורת וטלוויזיה. הוא לבטח אחד מאנשי הטלוויזיה הגדולים בעולם בכל הזמנים והאיש שהשפיע עלי במשך עשרות שנים יותר מכל איש תקשורת אחר בישראל או בעולם, גם לאחר שעזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועבר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC בסופה של שנת 1980. תרומתו להתפתחות שידורי הטלוויזיה בישראל וגם בעולם הייתה מכריעה ומרחיקת לכת. (באדיבות רודולפו כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני חושב שרבים כמוני בטלוויזיה אהבו והעריכו את אלכס גלעדי אך אני אולי מביע זאת בעוצמה גדולה מהם ויש לכך הסבר מפני שבהיררכיה של הפיקוד הייתי סמוך לאלכס גלעדי. הוא היה מפקדי הישיר. דן שילון ניהל את אלכס גלעדי ומעל שניהם ניצב מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן אך הם היו מרוחקים. עבדתי עבור אלכס גלעדי. בסוף חודש אוקטובר 1956 השתתפתי כחניך בקורס מ"כים של חטיבת בגולני (בג'וֹעָרָה) במבצע סיני בכיבוש מוצבי 27 ו- 29 ברפיח. ראש הממשלה ושר הביטחון היה דוד בן גוריון. הרמטכ"ל היה משה דיין. מח"ט גולני היה בנימין ג'יבלי ומג"ד גדוד 12 בחטיבה שאליו סופח קורס המ"כים שלנו היה סא"ל שמואל עמיר. אך בקרבות לחיים ולמוות במלחמה הראשונה שלי נלחמתי עבור המ"מ שלי זאב שטרנהל וחבריי הלוחמים לידי. זאב שטרנהל היה רק מפקד מחלקה קטנה אך בעל אישיות של מנהיג והקרוב אלינו ביותר. כמוהו אלכס גלעדי שהיה עורך "מבט ספורט" בתוך תעשיית הענק של הטלוויזיה אך מוכשר ובעל סמכות שהאמנתי לוֹ וּבוֹ.

אלכס גלעדי דן שילון שניהם יבד"ל, ומוטי קירשנבאום ז"ל היו שלושת אישי הטלוויזיה שרציתי ללכת בעִקבותיהם. הם שימשו לי מודל של מופת. מישהו כבר אמר לפניי כי חשוב בעקבות מי אתה הולך ולא מי הם ההולכים בעקבותיך. אנשים מסוגם הם כפי הנראה הבריאה המדויקת ביותר של אלוהי הטלוויזיה. שלושתם העפילו לדרגה הגבוהה ביותר שלה. הם היו מנהיגי שידור. הייתי בר מזל לפגוש אותם לפני 40 שנה. פגשתי בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור אלפי אנשים. דרכם של רבים מהם הצטלבה אין ספור פעמים עם דרכי רבת המהמורות. חלק מאותם הרבים סייע לי להפוך אותה לסלולה. הם אימצו את עיקרן הדבקות במשימות השידור כערך עליון והיו שותפים מלאים להפוך את ססמתי הטלוויזיונית הלכה למעשה, "תמיד קדימה – אין דבר שהוא בלתי אפשרי".

מעטים מהרבים האלה היו קרובים אלי במיוחד והיו לי לעזר עצום במילוי תפקידי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך השנים הרבות . חלקם היו מפקדיי – חלקם פיקודיי. אני רוחש הערכה גדולה לשני המנכ"לים המנוחים של רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ואורי פורת ז"ל, ולסמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן, שניהם ייבדלו לחיים ארוכים. גדולתם לא הייתה רק בהענקת סיוע כזה או אחר למחלקת הספורט של הטלוויזיה אלא בנאמנות מקצועית מוחלטת לתפקידם. מהנאמנות הזאת נגזרה השקפת עולמם הנוגעת לחשיבות הצבתו של נדבך שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בטלוויזיה הציבורית. אני חב תודה גדולה ומיוחדת למעגל קרוב של אנשים שפעל לידי ללא לֵיאוּת במשך שנים כה רבות. הרשימה הלא ארוכה מופיעה באחד מ- 13 הספרים המרכיבים את הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". אינני חושב שהיה אי פעם מנהיג שידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שזכה לגיבוי כה רב כמוני מעובדיו וממנהליו כאחד.

ב- 19 באוגוסט 1992 ימים ספורים לאחר תום פרוייקט השידורים המורכב של אולימפיאדת ברצלונה 92', הפקה שהניבה 155 שעות שידור ב- 16 ימי התחרויות, כתב לי אורי לוי בכתב יָדוֹ  [1].

uri levi 1

טקסט מסמך : 19 באוגוסט 1992. זהו המסמך המקורי שנכתב ע"י אורי לוי בתום מבצע השידורים הישירים הממושך של אולימפיאדת ברצלונה 1992 (9.8.1992 – 24.7.1992) ואשר כלל בתוכו 155 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יואש, לכולנו חלק בשידורים אבל רק אדם אחד נתן את כל הנשמה, הלב, הרצון, והכישרון. אני מניח ש- "הרַעִים" בבניין הזה לא יטרחו לשלוח מכתב – אבל בשֵם הרבה מאוד אנשים, תודה לְךָ על מבצע עצום. ומעל הכל תודה על הגיבוי, הגַב, והתמיכה. תשמור על עצמך. זה  הכי  חשוב. אוהב אותך אורי לוי .

uri levi 2

טקסט תמונה : יולי -אוגוסט 1980. אורי לוי ואנוכי במשרד מחלקת הספורט בעת הפקת שידורי אולימפיאדת מוסקבה 80'. משמאל, נראה קולאז' תמונות סטילס שצילם משה פרידמן במשחק הגמר בגביע אירופה לאלופות בכדורסל ב- 7 באפריל 1977 בהיכל "פאיוניר" בבלגראד בו ניצחה מכבי ת"א את מובילג'ירג'י ווארזה 77:78 וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע הנכסף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 13 ביולי 1998, בתום ארבעים ימים של הפקת 64 שידורי הטלוויזיה המתמשכים והמורכבים מצרפת 98' ובסיום השידור הישיר האחרון מאצטדיון "Stade de France" מפאריס בגביע העולם בכדורגל של מונדיאל צרפת 1998 (בו גברה צרפת על ברזיל במשחק הגמר 0:3) כתב לי מאיר איינשטיין בכתב ידו כלהלן : [2] .

einstein 1

טקסט מסמך : 13 ביולי 1998. פאריס. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י מאיר איינשטיין בתום מבצע השידורים הממושך בן 40 ימים של משחקי גביע העולם במונדיאל צרפת ב- 13 ביולי  1998, ורווי ב- 64 שידורים ישירים מכל רחבי צרפת הענקית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ליואש האחד והיחיד. תודה זה לא מספיק. המון תודות על ההערכה והגיבוי. כמו תמיד זו הייתה חוויה מחכימה לעבוד אִתך. נתראה בחוויות הבאות. מאיר איינשטיין.

einstein 2

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אנוכי (מימין) עם השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין (משמאל) בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת אליפות העולם ה- 6  ב- א"ק אתונה 1997, באצטדיון האולימפי של אתונה בירת יוון. תרומתו ותפוקתו כשדר ועיתונאי הייתה עצומה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 12 באוקטובר 1988 בתום מבצע השידורים הישירים הארוך, המורכב, המסובך, והמרוחק (בן 133 שעות ב- 17 ימים) של אולימפיאדת סיאול 88' (2.10.1988 – 17.9.1988), כתב לי נסים קיוויתי בכתב ידו כלהלן : [3].

kivity 1

טקסט מסמך : סתיו 1988. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י נסים קיוויתי בתום מבצע השידורים של אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יואש יקירי, רק שורה אחת או שתיים, להביע את התפעלותי מיכולת האִרגון שלך וכוח הסיבולת שלך מול כל הקשיים, המִכשולים, והאתגרים, ולהביע את תודתי לעידוד שנתת לי במשך כל הזמן (לא רק בסיאול), ולאמון שלך ביכולתי. אני מת עליך נסים קיוויתי.

kivity 2

טקסט תמונה : אוגוסט – ספטמבר 1987. אליפות העולם ה- 2 בא"ק רומא 1987. נסים קיוויתי (מימין) ואנוכי (מרכיב משקפי שמש) יחדיו בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון האולימפי של רומא בעת אחד השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 87'. היה לי כבוד גדול ועונג רב להפיק אותו בכל אתר ספורט בארץ וברחבי העולם. נסים קיוויתי הוא שדר ספורט דגול ואישיות יוצאת דופן באיכותה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערב נטישתי בטריקת דלת את שירות הקבע שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בתום 32 שנות שירות, כתב לי אלכס גלעדי ב- 31 בדצמבר 2002 בכתב ידו את דברי הפרידה הבאים [4].

alex 1

טקסט מסמך : 31 בדצמבר 2002. זהו המסמך המקורי שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעקבות מינויו המופרך של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

31.12.2002

ליואש, על עשרות השנים שעמלת, וטרחת, והשקעת, ועבדת, ולימדת את האהבה לספורט, להישגיות, לניצחון, ועל הפֵּירוֹת שכולם יודעים שהֵם שָם – רק לא יודעים שהבשילו בזכותך, תשורתי הצנועה לפרישתך (הזמנית) ! באהבה אין קֵץ, אלכס גלעדי חבר הוועד האולימפי הבינלאומי יו"ר וועדת הטלוויזיה של  IAAF. 

alex 3

טקסט תמונה : מאי – יוני 1986. מכסיקו סיטי. אנוכי (משמאל) יחדיו עם מר אלכס גלעדי (משמאל) סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC ויו"ר וועדת הטלוויזיה של ה- IAAF ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במכסיקו סיטי בעת מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. הייתה לי זכות גדולה ומיוחדת במינה להיות תלמידו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הרשימות האלוּ שנכתבו לי מאנשי השידור המקצועניים האלה (ומשכמותם) הם הפרס הגדול ביותר שיכולתי לקבל בחיי בקריירה המקצועית הארוכה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור.

עִיצוב פני משרדי מחלקת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה ירושלים נעשה על ידי במשך 22 שנים ברוח העשייה וההפקה של אנשיה. את כתלי שלושת החדרים שהיו פעם חשופים קישטו בזה אחר זה מראשיתם ועד סופם לוחות עֵץ גדולים עליהם היו חקוקות תוכניות השידורים של המבצעים הגדולים, האולימפיאדות וגביעי העולם בכדורגל. לידם היו תלויים על הקירות Blow ups של סמלילי (Logo) האירועים הענקים האלה מאז היווסדם. לא נשאר לפליטה מקום חשוף. מחלקת הספורט הייתה מבין הראשונות בבניין הטלוויזיה ברוממה שצוידה בשלוש מערכות מחשבים, חדר צפייה מיוחד, ומערכות תקשורת של טלפון ופקס בינלאומיים, ומכונת צילום ושיכפול. לבאים ולמבקרים במשרדי מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, לא היה ספק כי הם נמצאים בלֵב העשייה הטלוויזיונית של רשות השידור. למשרדי מחלקת הספורט היה צִביון מיוחד. שררה שם רוח של עבודה ודבקות מוחלטת במשימה.

במשך השנים הרבות בניתי בחטיבת הספורט ספרייה מיוחדת בת 300 ספרים. הסִפרייה כללה את תולדות כל האולימפיאדות מאז האולימפיאדה הראשונה ביוון ב- 1896, תולדות כל המונדיאלים מאז המונדיאל הראשון באורוגוואי ב- 1930, תולדות ה- NBA מאז נוסדה ליגת הכדורסל הטובה בעולם בעונת 1947- 1946, תולדות ווימבלדון בטניס, תולדות אליפויות העולם בא"ק, תולדות הכדורגל והכדורסל בישראל, ספרים של ידענות בספורט, תולדות הספורט בישראל וכן תולדות המכביות וכינוסי הפועל, וספרי חוקה ושיפוט של 40 ענפי הספורט, ספרי מדע בספורט וספרים המסבירים את הביצועים הטכניים של ענפי הספורט השונים, וספרות אודות הטלוויזיה. רוב הספרים האלה שהושגו ונרכשו על ידי בעמל רב ובמשך שנים רבות עבור מערכת הספורט בטלוויזיה והפכו ברבות השנים להיות Out of print. חלקם היו ספרים עתיקים בעלי ערך עצום שאזלו זה מכבר מהשוּק המקומי והבינלאומי ולא ניתן היה להשיגם עוד. במקביל נבנתה על ידי ספריית ספורט וארכיון היסטורי מיוחד של מחלקת הספורט המלמד כיצד התפתחו שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 2002 – 1968. הארכיון ההיסטורי הכיל מאות תיקי הפקה שגנזוּ בתוכם מאות פקודות מבצע / ספרי שידור של הפקות הספורט המקומיות והבינלאומיות הגדולות, עשרות אלפי מסמכים והתכתבויות היסטוריות בנות עשרות שנים עם המנכ"לים של רשות השידור, מנהלי הטלוויזיה, ומנהלי החדשות – לדורותיהם. הספרייה וארכיון במשרד הקטן והמסודר בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה ברוממה הכילו התכתבויות עתיקות בנות שנים רבות עם כל התאחדויות הספורט בארץ ובעולם, התכתבויות ודרך ניהול ההפקות עם הוועדות המארגנות השונות בארץ ובעולם, התכתבויות עם המנכ"לים של רשות השידור + הסמנכ"לים שלהם + מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית + מנהלי חטיבת החדשות (לדורותיהם), תיקי ההפקה של שידורי מכבי ת"א בכדורסל, האולימפיאדות , המונדיאלים , אליפויות אירופה בכדורגל, אליפויות העולם בא"ק, הפקות שידורי ווימבלדון, המכביות, כינוסי הפועל, הפקות ותכנון שידורי הטלוויזיה בנות יותר משנות דוֹר הנוגעות לכיסוי הכדורגל הישראלי, הכדורסל הישראלי, והטניס הישראלי. התכתבויות עם ה- EBU במשך עשרות שנים בנושאי השידור השונים הקשורים לטלוויזיה הישראלית והשידור הציבורי. הארכיון שמר על מאות פקודות מבצע וספרי שידור שכתבתי במשך השנים הרבות לקראת השידורים הישירים המורכבים והמסובכים שביצענו בארץ ובעולם. הספרייה והארכיון ההיסטורי ההם של חטיבת הספורט אינם קיימים עוד. הם הושמדו ונזרקו לפח האשפה בהיעדרי לאחר טריקת הדלת שלי בפרצופו של מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל.

ביולי 2002 עזבתי בטריקת דלת את מחלקת הספורט לאחר מחלוקת חריפה עם המנכ"ל החדש של רשות השידור יוסף בר-אל. ארבעה חודשים אח"כ בנובמבר 2002 ביקרתי במחלקת הספורט בפעם האחרונה בחיי. הקירות הלבנים החשופים היו מסוידים וצבוּעים. הם בהקו מלוֹבֶן. מישהו עשה רמונט. לא היה עוד זֵכֶר למבצעי השידור הגדולים שעיטרו פעם את הכתלים והיו לא רק גאוות מחלקת הספורט אלא גדולה והתפארות של הטלוויזיה כולה. גם לא היה כל זֵכֶר לי. אח"כ נכנסתי להציץ לרגע בחדר הקטן שהיה פעם משרד וחמ"ל שלי במשך 22 שנה. עד לפני חודשים ספורים תוכננו שָם ההפקות הגדולות המורכבות והמסובכות – בארץ ובעולם, וממנו יצאו פקודות המבצע הטלוויזיוניות במשך שנות דוֹר . מנקודת מבטי החדר הקטנטן הזה היה במשך שנים רבות מרכז העולם. לתדהמתי הגדולה היה המקום עכשיו רֵיק ושומֵם. ניצבו בחדר הדל שולחן, כיסא, ושני טלפונים. שאלתי את האנשים היכן כל תכולת החדר שהיה פעם עמוס לעייפה. הם השיבו לי בשלוש מילים : "נזרק לפח האשפה". מאז אותו יום לא דרכה עוד כף רגלי במקום. אין לי כל געגועים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה במשך 32 שנים ביתי השני ולעיתים גם הראשון.

הניהול שלי היה שקוף לחלוטין בכל תוואי. עד כדי כך שאנשי מחלקת הספורט הכירו אותי היטב וידעו כל פרט בחיי. למעט שניים שנשארו חסויים משום מה . בעת הפקת שידורי אליפות אירופה בכדורגל של אנגליה 1996 התגוררנו בלונדון במלון קטן של חברת "Holiday inn" ששכן ליד רחוב אוקספורד המפורסם בבירה ועלויותיו המצומצמות התאימו לתקציבו הדַל של מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא. ליד המלון שלנו שכנה מסעדה איטלקית קטנה . קראו לה Vecchia Milano (מילנו העתיקה). האוכל שלה היה תמיד טרי וטעים והמחירים התאימו לכיס שלנו. לא חלף יום מבלי שאכלנו שם ולא ירד הלילה מבלי ששתינו שָם יין "קיאנטי" (Chianti) איטלקי. צוות המסעדה הכיר אותנו היטב. ממש היכרות אישית. יום אחד סעדתי את שם את לִבִּי לבדי. הייתי רָעֵב מוות לאחר יום הפקה ושידורים ארוך. הפִּיצָה והיין, ואח"כ מרק המינסטרונה, הקנלוני, והספגטי עם רוטב הבולונז לא שברו את רעבוני. המאכלים האיטלקיים האלה כה ערבו לחכי עד שליקקתי את הצלחת. פשוטו כמשמעו. ליקקתי את הצלחת. אני יודע שהמעשה איננו תרבותי. לכן לפני הליקוק הסתכלתי סביבי, פזלתי לצדדים, והתבוננתי כה וכה. כשראיתי שהסועדים במסעדה הפשוטה והעממית אבל הנפלאה הזאת משועשעים ומרוכזים רק בעצמם, ואינם מתעניינים בי,הרמתי את הצלחת וקרבתי אותה אל לשוני. אבל מישהו בכל זאת ראה והבחין בהתנהגותי הברברית. זה היה המלצר ששירת אותי. הוא התבונן בי כלא מאמין. גם אני בו. המשכתי ללַקֵק את הצלחת. לא שמתי עליו. המלצר נפנה ממני וחזר כעבור רגע עם המנהל הפורטוגזי של המסעדה. הבנתי שאַץ להזעיק אותו. מנהל המסעדה התבונן בליקוק שלי בסבלנות. גם אני בו. לא הרפיתי מהצלחת. המשכתי ללקק אותה. רק לאחר שהבריקה הנחתי אותה על מפת השולחן הלבנה ונשענתי לאחור שבע רצון כדי ללגום את לגימת היין האחרונה. לפתע שַח לי באנגלית במבטא הפורטוגזי הכבד שלו : "Hey Sir, you are my man". בטרם הספקתי להודות לו, הוסיף : "הוכחת שהאוכל האיטלקי שלי באמת ערב לחכך. לא תצטרך לשלם עליו במשך שהותך כאן בתקופת משחקי 1996 EURO. אתה אורח שלנו על חשבון הבית".

לא הייתי איש עבודה קַל, לא איש שיחה, וגם לא איש רֵעים להתרועע. עזבתי ב- 2003 את בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור לעַד על מנת שלא לשוב לשם עוד לעולם. אני בז הרבה יותר למשת"פים של המנכ"ל המודח יוסף בר-אל מאשר לוֹ. מדובר בחבורת אופורטוניסטים חסרת עמוד שדרה ושיווי משקל שמעדה ונותרה ללא כלום וגם ללא סליחה. יוסף בר-אל קיבל את עונשו מידי ממשלת ישראל, אם גם באיחור רב. הוא סולק והודח לעַד לעבר פינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. איש מוּבַס ולא חשוב.

אף  על פיכן ולמרות הכל אומר בכֵנוּת, כי אילו ניתן היה להחזיר את הגלגל לאחור ואילו הוענקה לי שוב את זכות הבחירה לקבוע את עתידי, לא הייתי מרשה לעצמי גם היום להחמיץ את אותה ההזדמנות ההיא שאלכס גלעדי העניק לי בקיץ 1971 לשָרֵת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מדינת ישראל במשך  32 שנה ברציפות.

זה לא היה פשוט. אבל זה היה כדאי.

[1] ראה נספח : מכתבו של אורי לוי אלי  מ- 19 באוגוסט 1992.

[2] ראה נספח : מכתבו של מאיר איינשטיין אלי  מ- 13 ביולי 1998.

[3] ראה נספח : מכתבו של נסים קיוויתי אלי מ- 12 באוקטובר 1988.

[4] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי מ-  31 בדצמבר 2002.

סוף הפוסט מס' 593. יום שני – 11 באפריל 2016.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *