פוסט מס' 570. דיון ד' : 1. השאלה איננה מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרמות ולבלף כדי לייצר אגדות אורבניות ? (ציטוט של עצמי). 2. "אנשים נִיגָפִים לעיתים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה". (ווינסטון צ'רצ'יל). 3. "הַצָרָה העיקרית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס). 4. אני יודע שלא תמיד הייתי איש רֵעִים להִתְּרוֹעֵעַ. אבל בתמורה לא הייתי שַקְרָן וגם לא חַנְפָן. (ציטוט של עצמי). פוסט מס' 570. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר במוצ"ש – 9 בינואר 2016.

 הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

—————————————————————————————- 

פוסט חדש מס' 570 : הועלה לאוויר במוצ"ש – 9 בינואר 2016.

—————————————————————————————-

alex 6

טקסט מסמך : 31 בדצמבר 2002. אני טורק את הדלת לערוץ 1 ורשות השידור ונוטש לעַד. זהו מכתב ששלח לי מר אלכס גלעדי איש הטלוויזיה הגדול ביותר שקם לתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

דיון ד' : 1. השאלה איננה מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבלף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? (ציטוט של עצמי). 2. "אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה". (ווינסטון צ'רצ'יל).  3. "הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס). 4. אני יודע שלא תמיד הייתי איש רֵעִים להִתְּרוֹעֵעַ. אבל בתמורה לא הייתי שַקְרָן וגם לא חַנְפָן. (ציטוט של עצמי). פוסט מס' 570. כל הזכויות שמורות. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו לכהונה הרמה הדיחו וסילקו אותו כעבור שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 ממשרתו זאת לעבר ירכתי השאול של ההיסטוריה הטלוויזיונית והתקשורתית של רשות השידור ושל מדינת ישראל. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה קצרצרה.

בֵּיאוּר העֵרֶך אֲגָדָה אוּרְבָּנִית (ו/או אגדה עירונית) על פי ויקיפדיה באינטרנט :

ציטוט מ- ויקיפדיה : "אגדה אוּרבנית או אגדה עירונית היא סוג של אגדה או אנקדוטה שייחודה בהעברתה מפה לאוזן בטענה שמדובר בסיפור אמיתי. האגדה האורבנית מסופרת לרוב מפי מישהו המוכר לאדם הקרוב אל המספר, שהיה, כביכול, עד לאירועים במו עיניו. הסיפורים מסופרים כאמיתיים, ולרוב תוך נקיבה במיקום מסוים שבו אירע כביכול האירוע, או באדם ידוע שהיה עד לו, והדבר המוסיף נופך נוסף של אמינות לסיפור, שהוא לרוב מופרך מיסודו. האגדות העירוניות לא מתרחשות בהכרח באזורים עירוניים. הן נקראות כך משום שסוגה זו הומצאה בעת המודרנית, שבה מרבית האנשים מתגוררים בערים". לכן ברור שהגיעה העֵת לשוב ולהפריך פעם נוספת את האגדות ה- אורבניות השקריות שמפיצים מעת לעת בציבור יורם ארבל (באמצעות מר מולי שפירא ברדיו "גלי צה"ל), אריה מליניאק (באמצעות אהרון ווייסברג), ומשה גרטל (באמצעות שלמה מן). פוסט מס' 570. כל הזכויות שמורות.

ליל רביעי – 29 במאי 1985 : התמוטטות עיתונאית קולוסאלית של יורם ארבל בעמדת השידור שלנו באצטדיון "הֵייסֶל" (Heysel) בבריסל בטרם שריקת הפתיחה המאוחרת למשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל, יובנטוס נגד ליוורפול. יום חמישי – 30 במאי 1985 : אני מקים קיר הגנה ופורס רשת ביטחון סביב יורם ארבל שנפל. יום חמישי – 6 בפברואר 1992 : שַדְרָנוּת שטח של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מול עיתונאות Off tube של העיתונות הכתובה. פוסט מס' 570. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת בעקבות הצבתו המופרכת של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו-מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו הרָם מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

(הערה : המשך של הפוסט הקודם מס' 569). ליל רביעי – עשרים ותשעה במאי 1985. אסון "הייסל" בבריסל בירת בלגיה. יוֹרָם אַרְבֶּל מאבד את אמינותו כעיתונאי. שַדְרָנוּת ועיתונאות שטח בטלוויזיה הישראלית הציבורית מול עיתונאות Off tube של העיתונות הכתובה. פוסט מס' 570. כל הזכויות שמורות.

האכזבה מיורם ארבל באותו הלילה האָפֵל ההוא לפני קצת יותר מ- 30 (שלושים) שנים של יום רביעי – 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" (Heysel) הייתה בעיצומה ועמוקה. מפח נפש מפני שאיש איננו מכין אותך לתופעה שבה השדר המוביל שלך חושב שנשלח לאצטדיון "הייסל" רק לעסוק ולתאר את שמותיהם של זביגנייב בונייק, מישל פלאטיני, ברוס גרובלאר ואחרים, ואין זה מעניינו לחקור את הצד החשוך של האירוע. קשב רדיו "קול ישראל" הנפלא, היעיל, המהיר, והעירני מיקי גורדוס מעמודי התווך של רשות השידור בתחום הקונקרטי הזה, סייע והציל במידה רבה אותו כשדר ואותי כמנווט השידור הישיר ההוא. מה שהתחולל באותו הלילה השחור משחור ההוא ביום רביעי של 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" הוא טרגדיה. מה שקרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובחטיבת הספורט שלה באותו הלילה ההוא של 29 במאי 1985 הוא ירידת מסך והתנוונות עיתונאית. לא ייתכן כי המוות והכדורגל יָדוּרוּ יחדיו באצטדיון "הייסל" אולם יורם ארבל ראה רק דֶשֶא יָרוֹק. מה שקרה עם שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל באותו ליל רביעי ההוא לפני 30 (שלושים) שנים ב- 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" בבריסל בשידור הטלוויזיה ההוא של יובנטוס – ליוורפול במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות הוא מדהים ובלתי מתקבל על הדעת. מדהים ובלתי מתקבל על הדעת שהאיש בגיל 73 מי שמקבל פרס על מפעל חיים מה שיש לו לספר למולי שפירא הוא שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוק". שיקבל פרס חיים אולם למה הוא מספר בלוף ? מדהים ובלתי מתקבל על הדעת ששדרן גלי צה"ל מולי שפירא מעביר דף וממשיך הלאה כאילו בלוף ה- "דוק" הוא עסק אמיתי ולא אגדה אורבנית מחורבנת.

האיש צריך להיות יותר מחוצפן ויותר מעז נפש כדי לעקוף את ההיסטוריה ואת העובדות, לאוץ בגיל 73 אל מר מולי שפירא מרדיו גלי צה"ל ערב קבלת פרס מפעל חיים, ולספר לו בלוף כי יואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק". אותו מולי שפירא שמתיימר כל חייו להיות אדם של תרבות ושוחר עיתונאות שבסיסה טוהר ויושרה, מאפשר ליורם ארבל להפיץ את הבדותה ברדיו ציבורי – ממלכתי ככל העולה על רוחו ומבלי להתערב, מבלי להסות אותו, ומבלי להעניק לי את זכות התגובה. מעולם, אבל אף פעם לא איחלתי ליורם ארבל לשדר "דוּק". אין זאת דרכי. לכן התמיהה הכפולה מדוע אנשים כולל יורם ארבל עצמו לא רק שאינם מספרים את האֶמֶת, אלא גם מה מניע אותם לא לספר אותה – תְּקֵפָה (!). באוגוסט – ספטמבר 1990 נטש יורם ארבל את השידור הציבורי ואותי וחבר לשידור המסחרי. זאת הייתה כמובן זכותו המלאה שאיש איננו כופר בה. תעשיית הטלוויזיה בארץ וגם בעולם רווייה תנודות ותזוזות של שדרנים ושדרניות מערוץ. עזיבתו של יורם ארבל אותי ב- אוגוסט / ספטמבר 1990 לא הייתה Big deal. ברגע שעזב הוא כבר לא היה חשוב עבורי מפני שזכויות השידורים של אירועי הספורט הקרדינאליים בארץ ובעולם היו שלי כמי שמנווט, עורך, מפיק, ומנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתי הקברות מלאים בכל מיני אנשים שפעם חשבו שאין להם תחליף. גם ליורם ארבל היה תחליף מיידי בדמותו של מאיר איינשטיין. בספטמבר 1990 התייצב מאיר איינשטיין בחלון הראווה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ושִגְשֵג. מאחורי בלוף ה- "דוּק" של יורם ארבל מסתתר עולם טלוויזיה אחר לחלוטין הנוגע לחטיבת הספורט בפיקודי. בחלק הזה של העולם התקיים מאמץ עבודה עצום בן עשרות שנים שבסיסו נאמנות ודבקות במשימה. עָבָרוֹ, האתמול של עולם הטלוויזיה במידה רבה היָשָן הזה, הוא רווי היסטוריה רבת עניין. היסטוריה מורכבת מאוד ומסובכת מאוד (גם בגלל הטכנולוגיה הטלוויזיונית), יקרה ויוקרתית, ובצדה הרבה עליות וגם מורדות. הצלחות וגם כישלונות. העובדות שונות לגמרי ממה שיורם ארבל מבקש להציג לפני המיקרופון של מר מולי שפירא ורדיו גלי צה"ל עם דיווח בלוף ה- "דוק" שלו. הבלוג הוא המיקרופון שלי. אני יודע שלא הייתי נחמד ולא איש רֵעִים להִתְּרוֹעֵעַ. הייתי רחוק מזה. אבל בתמורה לא הייתי שַקְרָן וגם לא חַנְפָן.

אנוכי מפליג שנות דוֹר לאחור. בעת אחד השידורים הישירים הפופולאריים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו, היכן שהוא ב- 1985, הוריתי לבימאי שלי יוֹאָב פֶּלֶג לנַתֵּב את המצלמות לעבר אנשי התקשורת הכתובה והאלקטרונית שרחשו בהיכל. בצד מערב מוקמו המיקרופונים של שדרני רדיו "קול ישראל" ואנשי גלי צה"ל, ובפינה הדרומית של ההיכל התרכזו עשרות עיתונאים שדיווחו את רשמיהם לעיתוני המחר. מֶסֶר הצילום נועד להדגיש את העניין הציבורי העצום שמעוררים המשחקים אלה בו מובילה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את התקשורת של המדינה אחריה. התרעתי את יורם ארבל ב- Talk back של הניידת (קו תקשורת פיזי מיוחד בו ניתנת לי האפשרות לדבר מניידת שידור עם השַדָּר הניצב בעמדת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו מבלי שקולי יישמע בשידור הישיר) כי, "מייד נחשוף למצלמות את הקולגות שלנו העוקבים כמוהו בדריכות אחרי המשחק". נתב התמונה בניידת השידור ה- "וֶורֶד" אריה נחמיאס לחץ על מצלמה מס' 2 והעלה ל- אוויר את "כלוב" העיתונאים בהיכל יד אליהו הגדוש באנשי "מעריב", "ידיעות אחרונות", "הָאָרֶץ", "חדשות", "דָבָר", "על המשמר", ומי לא. יורם ארבל לא היסס ובטקסט מבריק ויוצא דופן וחד, בו מִיפָּה היטב את סדר העניינים בתקשורת הישראלית, שידֵר ישיר כלהלן : "אלה הם הקולגות שלנו מהעיתונות הכתובה, ואת מה שאתם רואים עכשיו בשידור ישיר בערב הזה בטלוויזיה הישראלית הציבורית, תיקראו מחר בבוקר בעיתונים". לרגע חשבתי שמדובר בגאון ניסוח בשידור ישיר. עכשיו הייתי בטוח שמדובר בגאון ניסוח בטלוויזיה. הוא יורם ארבל היה כזה.

זה היה טקסט מפתיע ובלתי צפוי ברלוואנטיות שלוֹ. רק גאון שידור ישיר בטלוויזיה כמו יוֹרָם אָרְבֵּל יכול היה להמציא טקסט כל כך חסכוני והגיוני שכזה (בשידור ישיר) ולפגוע בּוּל במטרה בכל כך מעט מילים. זה נראה פשוט אבל זה לא. המֶלֶל נשמע שחצני אך הוא איננו כזה. הוא מציג בתוך כמה שניות בודדות בבהירות, בחוכמה, ובקיצור את יחסי הכוחות ואת העדיפות הטבעית שיש לטכנולוגיה הטלוויזיונית המיידית בשידור הישיר על העיתונאות הכתובה אך איננו ממעיט בחשיבותה. טקסט לעילא ולעילא. הללויה ליורם ארבל. שוֹט (Shot) המצלמה שהעלתה לאוויר את חבורת העיתונאים לרגע, היה זניח לחלוטין בתוך מסת השידור הישיר של המשחק עצמו שנמשך קרוב לשעתיים, אך המילים שיורם ארבל ברר למיקרופון שלו היו חצובות בסֶלָע.

arbel 4

טקסט תמונה : יורם ארבל השדר המוביל של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית בראשית עשור ה- 80 של המאה הקודמת. כשאני הכרתי אותו הוא היה שדר מיוחד במינו, אינדיבידואל ופיגורה טלוויזיונית שהיה עונג להאזין לתיאוריו ולקול הבריטון הרדיופוני שלו. מן ההיבט הזה היה יורם ארבל אקסקלוסיבי. בלתי שגרתי בסגנון ההגשה שלו. פרטיקולרי בקריינות שלו ובניסוחיו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את הסְלוֹגָן שנאמר בשליפה, "מה שראיתם העֶרֶב בטלוויזיה – תיקראו מָחָר בעיתונים", הפכתי למוֹטוֹ שנתלה לראווה לעֵין כל על הכותל המערבי שלי במחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. ראשוניות העברת המידע לצופים (בתנאי שהיא מהימנה) היא תמצית העבודה העיתונאית. גם בטלוויזיה באשר היא. אמירה ידועה קובעת : "אֵין דָבָר יָשָן יותר מְהַעִיתּוֹן שֶל אֶתְמוֹל". השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בערבים ובלילות של אירועי הספורט הבכירים שגשגו ויצרו מציאות אקטואלית חדשה בתקשורת המונים. העיתונות פיגרה אחרינו. בעקבות השידורים הישירים השיטתיים הללו והתייחסותו של יורם ארבל הגיתי את אמירתי במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כלהלן : "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של מָחָר".

arbel 5

טקסט תמונה : שנת 1980. זהו יורם ארבל בראשית הקריירה שלוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא היה פנומן מיקרופון בהא הידיעה. גבוה משכמו ומעלה מכל השדרים שהכרתי בימים ההם למעט נסים קיוויתי. (התמונה באדיבות רודולפו כהן מנהל מלון "דן – אכדיה". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאות טלוויזיונית ב-שטח מול עיתונאות כתובה Off tube. (סעיף 1). 

הקולגות בעיתונות הכתובה מעולם לא היו המִילְיֶה שלי. לא ישבתי עמם בבתי קפה, לא חלקתי את זמני ב- "בית סוקולוב" ביתם של העיתונאים ברחוב קפלן בתל אביב, וגם לא יצאתי אִתם לארוחות עֶרֶב משותפות. חלק מהם נהג והתייחס לעבודת מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שנים ארוכות לא בהוגנות ולא בהגינות. היו כאלה שתקפו אותנו במדורי הביקורת שלהם בצורה בלתי אחראית. את השדרים, הכתבים העורכים, והמפיקים גם יחד. רוֹע לֵב, קנאה, ומדון הדריכו את כתיבתם. מעולם לא בקשתי איש מהם שיפרגן למחלקת הספורט. מי בכלל צריך פִרגוּן. בס"ה אתה מצפה לביקורת עניינית ותו לאו. אין איש שעומד מעל הביקורת, בתנאי שהיא עניינית. הבעיה החריפה כשאחדים מהם שתקפו אותנו, חשבו שיש להם רישיון אוטומטי להעתיק באין רואה כדי להשתמש באינפורמציה של שידורי הספורט הבלעדיים המוקרנים על מסך הטלוויזיה הציבורי לצורכיהם, מבלי להעניק אשראי למפיקים וליוצרים המקוריים בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהביאו להם את תמונות השידורים האקסקלוסיביים הביתה. ביקשתי את אישורם של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ללַמֵד אחד מהם לקח ולהשיב לו כגמולו. והיא ניתנה לי.

ביום חמישי – 6 בפברואר 1992 שידרנו ישיר מטָאלין (Talin) את משחק הכדורסל בגביע אירופה בכדורסל בו אירחה אלופת אסטוניה את מכבי ת"א. הקושי בהפקה הזאת לא היה השידור אלא קבלת הוויזות למדינה הבַּלטית המזרח אירופית. השידור הישיר עצמו מעמדת השידור בהיכל הכדורסל בטָאלִין היה רוטינה ולהפתעתי ללא שום סיבוכים טכנולוגיים. הוא לא נשא שום יוּמרה מיוחדות. הופקדו עליו מטעמי השַדָּר אורי לוי ולצִדו הפרשן טַל בְּרוֹדִי. שניהם טסו בטיסה קבוצתית עם מכבי ת"א לטאלין. לאחר נפילת חומת ברלין ב- 1989 והתפרקותו של הגוש הקומוניסטי בראשות ברה"מ וחיסולו של איגוד השידור המזרח אירופי OIRT הייתה זאת אסטוניה שכמו שאר מדינות מזרח אירופה הצטרפה חיש מהר ל- EBU והפכה זה מכבר לחברה מלאה ושוות זכויות (Active member) באיגוד השידור האירופי. הטלוויזיה האסטונית הכינה לנו עמדת שידור מאובזרת בהיכל הכדורסל בטאלין על פי הכתוב ב- פק"ל שחיבר ה- EBU.

למחרת ביום שישי – 7 בפברואר 1992, הופיעה במוסף הספורט של "מעריב" רשימה שכותרתה הייתה, "מְפַזֵר חוֹם", המהללת את ניצחונה של מכבי ת"א על האלופה האסטונית. נזכרתי רק שהכתב החתום על הרשימה כלל לא היה ב- טָאלִין מפני שלא השיג את הוויזה הנדרשת כדי להיכנס לאֶסְטוֹנְיָה. רשימת הדיווח וסיכום המשחק פרי עטו עבור עיתונו נעשתה מביתו והפך לתופעה שידועה בשמה, "דיווח Off tube" מהכורסה בסלון ביתו ו/או אולי משולחן המערכת שלו ברחוב קרליבך בתל רביב. כתב העיתון מעתיק את רשימותיו ממרקע הטלוויזיה בעת השידור הישיר והבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאנחנו הפקנו בזיעת אפינו וגם שילמנו עליו מָמוֹן רָב. הוא כמובן רשאי להעתיק מהמסך כאוות נפשו אך היה עליו לספר לקוראיו שהוא כלל לא נכח במשחק הזה וראה אותו כמותם מבעד למוניטור הטלוויזיה בביתו. חמוּר מזה. לא רק שלא סיפר להם אלא הסתיר זאת מהם. זאת הייתה הונאה עיתונאית מביכה בעלת צדדים מכוערים של מגיפה מדבקת. נורמה שהנהיגו אותה בתחילה אחדים מהעיתונאים והעורכים בתקופה ההיא ואשר הפכה לתופעה מקובלת בימינו אנו. עיתונאים רבים בעיתונות הכתובה כמו במדיה האלקטרונית עושים לעצמם חיים קלים, ומדווחים לקוראיהם ממוניטור הטלוויזיה, מבלי להיות נוכחים כלל באירוע בשטח, ומבלי לגלות את עובדת פשר היעדרותם לקוראיהם. עורכי מוספי הספורט שלהם משתפים פעולה עם המעתיקים בפרסום הדיווח הפלגיאטי מבלי לספר לקוראים שהעיתונאי המְדָוֵוח כלל לא ביקר במקום בו התחולל האירוע. שדרי ספורט מתקפלים ללא בושה מפני מנהליהם ומסכימים לשדר ישיר אירועי ספורט המתקיימים בחו"ל מבעד למוניטור המוצב באולפן השידור שלהם בארץ . לחטא והפשע העיתונאי המביש ובלתי נסלח הזה קוראים שידור OFF  TUBE. עיתונאי – מעתיקן הפך זה מכבר לתופעה מקובלת במקומותינו. המנהלים מתרצים את התופעה באמתלה של חיסכון כספי ומשאירים את השַדָּרִים והפרשנים בבית, ואלה משלמים לצופים שלהם בעיתונאות ירודה ופגומה. אירועי ספורט רבים שמתקיימים באירופה,  ארה"ב, וברחבי העולם כולו משודרים ללא כל בושה כשיטה מעמדת שידור OFF  TUBE בירושלים או בתל אביב ללא בקרה מקצועית וללא תגובת הצופים התמימים שאינם מבינים כי הולכו שולל.

הָבָה אשוב ל- טָאלִין. אותו העיתון בחר להדפיס את ניתוח המשחק והדיווח של מומחה הכדורסל שלוֹ מבלי שהכותב יהיה נוכח בכלל בטָאלִין, ודאג להסתיר את העובדה האומללה הזאת מקוראיו, ומבלי להעניק קרדיט למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, החלטתי להגיב. במוצ"ש – 8 בפברואר 1992 בשמונה ארבעים וחמש בערב עלה המגיש מאיר איינשטיין לאוויר בתוכנית "משחק השבת" כשהוא מנפנף לעיני מצלמות האולפן בטקסט הבהרה וביקורת שכתבתי כנגד מוסף ספורט של עיתון סוֹרֵר. זה היה האייטם האחרון שנעל את התוכנית. להלן טקסט האישוּם שכתבתי ושמתי בפיו של מאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין קיבל ממני את הטקסט והיה המום. הוא נדהם. לפתע היה אמור לתקוף קולגה שלו בשידור ישיר בטלוויזיה. שפת גופו השתנתה והוא זע באי נוחות בכיסאו. ראיתי שהדבר לא לרוחו והוא אינו רוצה לעשות זאת. מכיוון שהיה צייתן לא אמר מילה. הוא ידע שאני לא רק הבוס שלו. אני העורך שלו. מצלמת הטלוויזיה באולפן "משחק השבת" הנציחה את הסיטואציה בה מגיש "משחק השבת" מאיר איינשטיין מוקיע קבל עם ועֵדה את הפלגיאטור. זה טקסט ההוקעה :

"ולפני סיום, עיתון אחד בחר להעניק אתמול במדור הספורט שלו כותרת "מפזר חום" להצלחת מכבי ת"א בטאלין.

בגוף הידיעה מפרסם העיתון בפרוטרוט ובדיוק מופתי את מהלך המשחק , ואף מציין את השחקנים הבולטים במכבי ת"א – מיצ'ל, גודס, ג'מצ'י, וורגאס, מרסר וכמובן מוטי דניאל. זה נכון, אך משהו בכל זאת חסר כאן. עיון ובדיקה קצרה מגלים כי העיתון ועורכיו שכחו במתכוון לפרסם את שמו של בעל הרשימה . (מניף פעם ראשונה את העיתון כלפי המצלמה), הסיפור המרכזי במדור הספורט הוא אנונימי חסר שֵם וכתב הנושא באחריות לידיעה.  העובדות פשוטות וקלות להסבר. הכתב האנונימי לא הצליח לקבל וויזה לטאלין ונשאר בישראל. עיתונו פקד עליו לסקר את המשחק מביתו, ולהעביר את האינפורמציה למערכת על סמך עדות ראייה ממסך הטלוויזיה הישראלית ששידרה ישיר מטאלין. כמשלם אגרה – נהג העיתון כחוק. הוא רשאי לצפות בשידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אך הוא לא נהג בהגינות כלפי קוראיו בשעה שפרסם דיווח נרחב אנונימי חסר שם, ומבלי להעניק את האשראי המגיע לטלוויזיה הישראלית שהיא המקור ממנה ציטט ושאב את המידע שהעביר לקוראיו. לא הגון.

(מניף פעם שנייה את העיתון לעבר המצלמה), יתירה מזאת. העיתון שלא שלח אפילו נציג בודד לטאלין, אפשר גם לפרשן הכדורסל שלו בתל אביב להעתיק מן המקור ולהגיש את חומר הפרשנות לקוראיו, כאילו נכח בעצמו במגרש הכדורסל בטאלין. מדור הספורט של העיתון הגדיש את הסאה, כשהרשה לעצמו להעתיק מן המסך מילה במילה את הראיונות שקיימו אורי לוי וטל ברודי בסיום המשחק בטאלין, עם צביקה שרף מאמן מכבי ת"א והשחקן גיא גודס. גם התמונה של מוטי דניאל המתנוססת במרכז עמוד הספורט של העיתון, היא תמונת ארכיון ישנה ומצהיבה, אך כמובן שהעיתון איננו טורח לומר זאת לקוראיו.

זהו זה גבירותיי ורבותיי. במחשבה שנייה אולי נהג העיתון כהלכה כמשלם אגרה בכך שלא שלח את נציגיו לטאלין בירת אסטוניה. במילא מה שמשדרת ישיר בערב הטלוויזיה הישראלית. העיתונים כותבים על כך רק למחרת. אגב שמו של העיתון המעתיק – "מעריב", וסיפורי ההעתקות עצמן מתפרסמות בעמוד מספר עשר שלו".

plagiat 1

טקסט מסמך (חלק ראשון) : מוצ"ש – 8 בפברואר 1992. הטקסט שלי שעוסק בבעיית הדיווח בעיתונות הכתובה מבלי לציין את מקורות העזר שלה, במקרה זה שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אישרו את מאבקי בפלגיאטורים. (מתוך טקסט שנכתב באופן יוחד לתוכנית "משחק השבת").

plagiat 2

טקסט מסמך (חלק שני) : מוצ"ש – 8  בפברואר 1992. הטקסט שלי שעוסק בבעיית הדיווח בעיתונות הכתובה מבלי לציין את מקורות העזר שלה, במקרה זה שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אישרו את מאבקי בפלגיאטורים. (מתוך טקסט שנכתב באופן יוחד לתוכנית "משחק השבת"). 

מיותר להזכיר את כמות תגובות השמחה הטלפוניות שקיבלתי מכל כך הרבה קוֹלגות מהעיתונות הכתובה שכאילו נחשבו לידידי בהם אגב אנשי "מעריב". האֶמֶת, אין לי בכלל ידידים וחברים שָם ואינני חייב להם דבר. אינני משתייך לשום קליקה או חבורה עיתונאית. גם לא הייתי מעולם חבר באגודת העיתונאים מחמת העקרונות שלי שהצבתי לעצמי. הייתי איש בודד. התגנב ללבי חשש כבד שהם לא פִרגנו לערך העיתונאי של הידיעה אלא פשוט הצטרפו לשמחה הקִיבּוּצִית לאֵידו של הפְּלָגְיָאטוֹר.

עיתונאי ספורט רבים בעיתונות הכתובה נוהגים עד עצם היום הזה בהסכמת העורכים להשתמש במרקע הטלוויזיה כמקור מידע בלעדי ומדווחים לקוראיהם על האירועים השונים מבלי שהיו נוכחים במקום ההתרחשויות, ומבלי לגלות לציבור הקוראים שלהם כי כלל לא שהו בזירת האירוע. זהו פגם מקצועי ומוסרי כאחד. מעשה מרמה של ממש. במשך 32 שנות הקריירה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית נדרשנו גם אנו לשידורי Off Tube ספורים מעת לעת מהמוניטור באולפן ירושלים, אך מעולם לא קרה המקרה בו שמרתי את הדבר בסוֹד ואף פעם לא נטעתי בזדון בלב הצופים את התחושה כאילו שידור הטלוויזיה “Play by play” של משחק כדורגל, כדורסל, ו/או כל אירוע ספורט אחר מתבצע כביכול מהשטח. הודעתי על כך מראש. חלק מהעיתונאים שומרים בסוד את "סיפור הכורסה הביתית" ומעלימים מעיני הקוראים וגם ממצפונם) את העובדה כי כלל לא שהו בשטח, אלא העתיקו את האינפורמציה ממרקע הטלוויזיה, או ממכשיר ה- Video שהקליט למענם את האירוע בביתם הפרטי כדי להציץ בו מאוחר יותר. מעשה שלא ייעשה. הם מתביישים במעשיהם אך שותקים. "האמיצים" שביניהם מרהיבים עוז ומצטטים את הראיונות והתגובות הבוקעות ממסך הטלוויזיה לטובת העֵט שלהם מבלי מתן כל קרדיט לאנשי הטלוויזיה שהיו הראשונים במקום והפיקו וצילמו את הריאיון.

השקפת עולמי בהיותי מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 קבעה נחרצות כי שידור ישיר Off Tube מהאולפן של אירוע ספורט הוא קללה מחורבנת ומְאֵירָה מקצועית. מוגלה עיתונאית. תביעתי העקרונית והיסודית מהבוסים שלי הייתה לשַדֵּר תמיד מהשטח, בין אם "השטח" הוא אִצטדיון "בלומפילד" ביפו, היכל הספורט ביד אליהו בתל אביב, ו/או אצטדיון "סַאן-סִירוֹ" (San Siro) במילאנו, "וֶומְבְּלִיי" (Wembley) בלונדון, ו/או ה- "אָצְטֶקָה" (Azteca) במכסיקו סיטי. אין בכלל ספק כי עמדת השידור באצטדיון היא כְּלִי נִשְקָם של השַדָּר ופַרְשָנוֹ. אוסיף ואומר : רק לעיתים רחוקות מאוד, ממש פעמים יחידות, לא נענתה תביעתי ע"י אי מי מהמנכ"לים לשדר את אירועי הספורט מעמדות שידור באצטדיונים. מאידך כשזה קרה, תמיד נתתי לציבור הצופים לדעת במקרים החריגים האלה כי השַדָּר מבצע את עבודתו מהאולפן בירושלים ורואה את המשחק כמותם מבעד למוניטור הטלוויזיה.

ביום שני – 6 בדצמבר 2005 אירחה קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים במגרשה באולם מלחה בירושלים את האלופה קבוצת מכבי ת"א למשחק העונה הראשון. פרשן הכדורסל של עיתון "הָאָרֶץ" כתב למחרת מאמר פרשנות נרחב לקוראיו על המשחק הפועל ירושלים – מכבי ת"א מבלי לגלות להם כי כלל לא היה נוכח במשחק, אלא שימש באותה שעה (כמעט) באותו הערב בתפקיד הפרשן של השדרנית מוּרָן ברק ששידרה ישיר בטלוויזיה מאולם "זיסמן" ברמת גן את המשחק מכבי רמת גן נגד הפועל גליל עליון [1]. אבסורד והונאה של ממש. מעשה עיתונאי מביש. להגנתו אמר הפרשן למבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ" טַל צִיפֶּר מאוחר יותר כי הועמד לרשותו מוניטור טלוויזיה באולם בר"ג, וכי באמצעותו צפה במחצית השנייה של המשחק הפועל ירושלים – מכבי ת"א, ואח"כ צפה בכל המשחק ב- Video הפרטי שלוֹ בביתו, ובתום הצפייה בהמשכים כתב את מאמר הפרשנות. את זאת הוא כמובן לא גילה לקוראים.

עיתונאות שטח מול עיתונאות Off tube. (סעיף 2). טקסטים גאוניים בלתי נשכחים נהגים ונאמרים ע"י שדרני הטלוויזיה רק בהיותם עושים את עבודתם בשטח.

עיתונאות שטח היא מקצוע שגם שדרי הטלוויזיה מחויבים לה. יכולת האבחנה וכושר הביטוי המדהים של יורם ארבל בשידור ישיר הגיעו לשיאם ב- 19 במרס 1989 במשחק הכדורגל ישראל – אוסטרליה באִצטדיון רמת גן, בשעה שנזף בנבחרת ישראל בפומבי למיקרופון, "ככה לא בונים חומה ! זה מה שאמרתי לכם ! ככה לא בונים חומה !". האוסטרלי צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס כבש שער בבעיטה חופשית ממרחק של 28 מ' וגבר על חומה ישראלית אנמית ורְדוּדָה וגם שוער חלש בשם בוני גינזבורג. יורם ארבל אמר את מה שאמר והשאר היסטוריה. יורם ארבל היה רב אמן בניסוח בשידור ישיר. לא היה ספק בכך. הברקה של רגע, "ככה לא בונים חומה", נצרבה בן רגע למשך הרבה שנים בזיכרון הקולקטיבי הלאומי שלנו. מעטים מאוד שדרי הטלוויזיה במדינת ישראל (וגם בעולם) זכו למן רגע חֶסֶד שכזה. אחד מהם היה חיים יבין. מגיש החדשות המפורסם ביותר בטלוויזיה הציבורית בשעה שידר ישיר לאומה ביום שלישי – 17 במאי 1977 בעֶשֶר בעֶרֶב, בתום יום הבחירות הדרמטי בו ניצח מר מנחם בגין ועלה לשלטון לראשונה בחייו , את שלוש המילים האלמותיות , "גבירותיי ורבותיי – מהפך !". איש לפניו לא הרעיד לפניו כך את אַמוֹת הסִפִּים של הציבור בישראל. חַיִים יָבִין היה הראשון. אך הבה אשוב לשַדָּרֵי הספורט.

השימוש בסלוֹגָן של יורם ארבל, "ככה לא בונים חומה", הפך לפופולארי ולמטפורה המונית בארץ, מפני שכמעט כל תחום מתחומי חיינו רווי שגיאות ונגוע בחוסר סדר משווע, ממש כמו החומה החדירה שהציב בוני גינזבורג ללא הצלחה כדי לסוכך על שערו. פרסומאים ואנשי ציבור החלו להשמיע את הסלוגן הזה בכל פינה ואתר, בעיתונות ואף במדיה האלקטרונית. ח"כ בני בגין ומי שהיה שַר המדע בממשלת ישראל השתמש פעם בסלוגן הזה שטבע יורם ארבל באחד מנאומיו בכנסת, כשאמר, "ואם להשתמש באמירתו המפורסמת של יורם ארבל "ככה לא בונים חומה", אומר לכם על אותו משקל, "ככה לא בונים ממשלה". יורם ארבל היה שַדָּר מושלם (כמעט) שקנה לו מוניטין בכל פינה בארץ אך הוא לא היה עיתונאי באופיו ולכן לא חַף משגיאות. לעיתים מביכות מאין כמותן.

מאי 1984. ליוורפול – רומא. גמר גביע אירופה לקבוצות אלופות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצטרפת למשפחת העמים ומשדרת ישיר את האירוע הבינלאומי הנחשב. יורם ארבל נקבע להיות השַדָּר המוביל שלי אולם Off tube מירושלים. 

התמנותו למנכ"ל והופעתו של אורי פורת ז"ל ב- 1 באפריל 1984 בשמי רשות השידור הייתה מטאורית כשל כוכב שביט. הוא סייע לי להציב מייד סטנדרט כיסוי ושידור שונה של אירועי ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה בלתי אפשרי בימיו של המנכ"ל שקדם לו יוסף "טומי" לפיד ז"ל. וודאי לא בתקופת המנכ"ל הראשון שמואל אלמוג ז"ל. ביום רביעי – 30 במאי 1984, נערך באצטדיון "אולימפיקו" ברומא משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות , ליוורפול אלופת אנגליה נגד רומא אלופת איטליה. אירוע כדורגל בינלאומי ששודר ישיר ל- 80 מדינות ברחבי תבל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אישר לי את מבצע השידור, אך ביקש לחסוך בהוצאות ויורם ארבל נשאר בבית, ושידר את המשחק ישיר מעמדת Off Tube מהאולפן בירושלים. רשת הטלוויזיה הציבורית של איטליה RAI שימשה כ- Host broadcaster של השידור. סיגנל השידור מרומא נפתח בתשע וחמש דקות בערב, ובעיטת הפתיחה נקבעה לתשע ורבע.

החלטת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל על השידור הישיר עוררה מחלוקת קשה בתוך חטיבת החדשות שנתבעה לקצר את מהדורת "מבט" (התחילה בתשע) ב- 15 דקות. מיכאל קרפין ורפיק חלבי עורכי "מבט" יצאו מדעתם מרוב כעס. הם ממש נעלבו. "מבט" הקדוש אמור היה להפוך לפתע לכמעט Filler וקדימון בטרם שידור ישיר של משחק כדורגל. "מעולם לא קרה שמשחק כדורגל יקצר ויפריע לשידור "מבט" ", אמרו לי שניהם בזעם. השבתי להם, "לא יקרה שום אסון אם "מבט" הקדוש יקוצר פעם בשנה ברבע שעה לטובת שידור ישיר של משחק כדורגל בינלאומי נחשב בו יש לציבור הצופים בישראל עניין רב", והוספתי, "תלמדו ממנהל החדשות שלכם יאיר שטרן שמסכים לדעתי ותומך ברעיון השידור הישיר במלואו". הטיעון הזה ליבה את אש המחלוקת והרגיז את שניהם עוד יותר. יאיר שטרן נחשב בעיניהם ראשית דבר לחובב ספורט, לכֵן דעתו לא הייתה מקובלת עליהם. שאלת השידור הישיר המקיף הוחזרה שוב לשיקול דעתו של מנכ"ל רשות השידור. אורי פורת שרצה להיות טוב עם כולם כבר כמעט התקפל והיה מוכן לוותר למיכאל קרפין ורפיק חלבי. "שָדֵר ישיר החל מהמחצית השנייה, מה אכפת לך", ביקש ממני. לא הסכמתי. חברת "עֵלִית" (בראשה מר דיוויד פדרמן) נותנת החסות לשידור הישיר היוקרתי שכל המדינה ציפתה לוֹ, התייצבה בין וותרנותו של המנכ"ל לבין אינטרס השידור הישיר, והטילה ווטו על הצעתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לי. לבסוף הושגה פשרה. "מבט" קוצר בחמש דקות, והשידור הישיר של המשחק לִיוֶורְפּוּל – רוֹמָא החל באיחור של עֶשֶר דקות. היה מזל גדול שלא הובעו שערים בטֶרֶם הכניסה לשידור הישיר. נמנעה בושה גדולה.

יורם ארבל ווירטואוז הַמִילִים וְהַמֶלֶל בשעתו, פתח את השידור הישיר בהצהרה דרמטית. "נכנסנו למשפחת העמים", קבע. מעולם לא שידרנו ישיר בשנים עברו משחק גמר בכדורגל על גביע אירופה לאלופות. לפתע הגיעה השעה. לא היה איש שדמה ליורם ארבל בכישרונו ליצוֹר ביטויים תקשורתיים בעת שידור ישיר. מייד אח"כ הוסיף, "הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצטרפת ברגע זה ל- 52 רשתות טלוויזיה בעולם המעבירות את המשחק בשידור ישיר לארצותיהן". המשחק הסתיים בתיקו אחת בתום 120 דקות משערים של פִיל נִיל מליוורפול ורוברטו פרוצו מרומא. שתי הקבוצות התייצבו לבעיטות הכרעה מ- 11 מ'. השעה כבר הייתה קרוב לחצות. בתום בעיטות ההכרעה יהיה עלינו לשָדֵר את שמחת הניצחון של הזוכים ותוגת ההפסד של המובסים, ובסופן את טקס הענקת הגביע. לפתע חשתי ייסורי מצפּוּן משום שהשידור הישיר נמשך, נמשך, ונמשך. הרבה יותר מעבר למצופה. גזלתי ערב שלם מצופי הטלוויזיה של מדינת ישראל שאינם אוהדי וחובבי כדורגל.

שוער ליוורפול בְּרוּס גְרוֹבֶּלָאר היה גיבור שלב ההכרעה. ליוורפול ניצחה בבעיטות 11 מ' 2:4 וזכתה בגביע אירופה. השחקנים האנגליים הגישו אותו כאות הערכה למאמנם ג'וֹ פֵייגְן יורשו של בּוֹב פֵּייזְלִי, בשעה ש- 27000 (עשרים ושבעה אלף) אוהדי ליוורפול הססגוניים חוגגים ביציעי האצטדיון הרומי ומעניקים תפאורה מושלמת להצגת כדורגל יפהפייה. העצירות המרהיבות של ברוס גרובלאר העניקו רגעי אושר לאוהדי ליוורפול וכסף ענק לקופת המועדון. אין זה סוֹד כי זכייה בגביע אירופה לקבוצות אלופות, התואר הבכיר ביותר בכדורגל האירופי למועדונים, איננה משמשת רק הצלחה ספורטיבית. הכדורגל חרג מזה זמן רב מהמונח הטריביאלי היָבֵש של "ספורט" והפך לביזנס כלכלי ענק. זכייה בגביע אירופה משמשת מייד מקדם שיווקי מצוין של מוצרי הקבוצה. בניהול כלכלי חכם תוכל אלופת אירופה למַנֵף את הישגיה במרצ'נדייז, הגדלת ההכנסות מהסכמי זכויות שידורים, ומכירת כוכבים שלה שצברו מוניטין אך נמצאים בשלהֵי בקריירה.

למחרת השידור הישיר שתפס ערב שלם בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל פרצה מהומת תקשורתית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומחוצה לו. רבים תהו כיצד הרשה לעצמו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל להחרים ערב שלם רק למען משחק כדורגל שישראל אפילו איננה נוטלת בו חלק. ידם של מבקרי העיתונות הכתובה בישראל השתוללה. כולם תקפו את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ללא רַחֵם. אורי פורת פשוט הועלה על המוקד ונצלב מפני שהתיר לי לשָדֵר בערוץ מונופוליסטי חסר חלופה משחק כדורגל בינלאומי בשעה שכנראה חצי מכמות הצופים (נשים) על פי הנחת המבקרים כלל איננו מעוניין לצפות בו. אנשי חטיבת החדשות נעלבו והיה צריך לפַצות אותם. מנכ"ל רשות השידור ו- 16 מהבכירים ובראשם מנהל החטיבה יאיר שטרן, מיכאל קרפין, רפיק חלבי, שמעון טסלר ז"ל, גב' יעל חֵן ואחרים, מיהרו להתכנס בבית ההארחה בקריית ענבים כדי לקיים סימפוזיון בעניין האם שידורי ספורט דוחים שידורי חדשות. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לא רק שלא וויתר על רעיון שיבוץ שידורים ישירים של אירועי ספורט רלוואנטיים בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ודחיית מהדורות "מבט" לפי כך בהתאם, אלא הורה אף לעודד ולטפח אותם. סיכמנו כי רשות השידור תצטרף מעתה לחוזה השידורים ארוך הטווח שבין ה- EBU לבין UEFA, הצטרפות חוזית שתקנה לה את הזכות לשָדֵר ישיר את שני משחקי הגמר על גביעי אירופה למחזיקות גביע ואלופות בכדורגל, שהיו אמורים להיערך במאי 1985.

ב- 15 בינואר 1985 הענקתי ריאיון לגב' יעל אדמוני כתבת העיתון "דבר" בו הסברתי לה את השיפור שחל בהפקות הספורט מאז מינויו של אורי פורת ז"ל למנכ"ל רשות השידור במקומו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל. צעדנו בדרך הנכונה אך עדיין לא היינו במיטבנו וטרם הגענו לפסגה שניצבה מנגד.

admoni

טקסט מסמך : 15 בינואר 1985. עיתון "דבר". הפוסט של יעל אדמוני "מחלקת ספורט ברבע מיליון דולר". (בסיוע אנשי מחלקת העיתונות של ארכיון בית אריאלה בתל אביב).

מאי 1985. הטלוויזיה הישראלית משדרת מהשטח את שני משחקי הגמר על גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות מחזיקות גביע ולקבוצות אלופות. נסים קיוויתי צולח בשלום את משימת השידור הישיר ב- 15 במאי 1985 ברוטרדאם, אוורטון – ראפיד ווינה (מחזיקות גביע). יורם ארבל מוֹעֵד ונכשל כישלון עיתונאי צורב בשידור הישיר ב- 29 במאי 1985 מאצטדיון "הייסל" ב- בריסל את ההתמודדות יובנטוס – ליוורפול (קבוצות אלופות).

חלפה שנה. הגיע  יום רביעי – 29 במאי 1985. יום חול רגיל בשנה לא רגילה שאותו יורם ארבל לא ישכח לעולם. קרתה לוֹ תקרית עיתונאית חסר תקדים, ללא פשר, ובלתי מובנת בעֵת שידור ישיר שצבע אז את הרֶזוּמֶה שלוֹ בכתמים שחורים משחור. התקרית לבשה ממדי אסון תרתי משמע. אסון טלוויזיוני משולב במוות של אוהדי כדורגל ביציעי האצטדיון. יורם ארבל ישב בערבו של היום ההוא בעמדת שידור שהוזמנה עבורו באִצטדיון "הייסל" בריסל והתכונן לשָדֵר ישיר את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין ליוורפול שהעפילה שוב למעמד הנכבד הזה לבין אלופת איטליה קבוצת יוּבֶנְטוּס. נהרגו לידו בתוך האִצטדיון 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ומאות אחרים נפצעו והוא לא ידע דבר. לא ברור עד עצם היום הזה כיצד השַדָּר המנוסה שישב בעמדת שידור נוחה ליד מקום התרחשות לא הצליח להבחין בחורבן ובקטסטרופה שהתרחשו בתוך אִצטדיון "הייסל" לא הרחק ממנו.

ישראל הייתה שקועה בימים ההם של 1985 בבוץ הלבנוני. שני קצינים בכירים של צה"ל אל"מ אברהם חִידוֹ ורב סרן שאול זהבי נהרגו בהתפוצצות מטען צַד של החיזבאללה בצוֹר. זמן קצר אח"כ נהרגו 12 חיילי צה"ל ממכונית תופת לבנונית שהתפוצצה ליד משאית צבאית "ספארי". דו"ח מבקר המדינה בתחילת השנה חשף שורה של מעשים פליליים בוויסות מניות הבנקים. בעקבות החשיפה החליטה הכנסת על הקמת וועדת חקירה בראשות השופט משה בייסקי שתבדוק את חלקם של הבנקים בהתמוטטות המניות הבנקאיות. הסתיים משפט התביעה של אריק שרון שר המסחר והתעשייה נגד השבועון האמריקני "TIME". המושבעים קבעו שהעיתון פרסם אומנם דברים לא נכונים אך ללא כוונת זדון. עיתון עלה אז בישראל 270 שקלים ישנים. נגד אולסי פרי השחקן הנודע בקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א הוגש כתב אישום על שימוש וסחר בהרואין. אולסי פרי הורשע בפשע נתעב של סחר בסמים וכעבור זמן קצר עזב את ישראל. מאמן הכדורגל המצוין שלמה שרף זכה עם קבוצתו מכבי חיפה בפעם השנייה ברציפות באליפות המדינה בכדורגל.

ההמלצה להקים ערוץ טלוויזיה שני במדינת ישראל נראתה כמציאות רחוקה. היא לא הפריעה לאנשים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם כונתה ע"י הציבור ערוץ 1 להמשיך לחגוג את השלטון המונופוליסטי שלה. תזת הניהול המרכזי ברשות השידור הציבורית קבעה חד וחלק, "אנחנו מומחי התוכן והשידור בישראל ורק אנחנו נקבע לכם מה אתם צריכים לראות בטלוויזיה ולא מה אתם רוצים ובמה אתם מבקשים לצפות". זהו עדיין ה- Issue המרכזי וההתלבטות הכי רצינית של השידור הציבורי בתחרות שלוֹ נגד השידור המסחרי. איזה ומהו התוכן המדויק שעל השידור הציבורי להציע ולנפק, ואֵלוּ מסרים עליו להפיק מול תכניו של השידור המסחרי. היכן עובר שביל הזהב הזה המאחד את הצורך והרצון לחבילת שידור אחת. אווירה של "זכות בלעדית" שררה בעת ההיא ברשות השידור ויצרה תחושת הנאה ושיכרון כוח. ברבות השנים היא גרמה לניוון שרירים וסטגנציה של המחשבה. במובן מסוים הזכות הבלעדית הופכת למחלה כמעט חשוכת מרפא. וועדת החינוך של הכנסת המליצה לממשלה זה מכבר על תרופה חדשה. הקמת ערוץ טלוויזיה שני בישראל שלא במסגרת רשות השידור ואשר ימומן משידורי פרסומת מסחרית. התחרות היא נשמת אפה של כל רשת שידור באשר היא במדינה בת חורין.

אורי פורת ז"ל כבר מָשָל שנה ברשות השידור. הוא קיבל בברכה את השינויים הגדולים שערכתי בהיקף שידורי הספורט והעניק לי סיוע נדיב ברכישת זכויות השידורים הבלעדיות של כל ענפי הספורט הרלוואנטיים והאהובים על ציבור הצופים במדינת ישראל. אורי פורת ז"ל אִפשֵר לי להיות העורך הראשי שלהם במלוא מובן משמעות של התפקיד "מנווט, מפיק, ועורך". הוא היה המנכ"ל הראשון ברשות השידור שהבין את הצורך להכין לוח עבודה ארוך טווח של שידורי הספורט. למרחק של שנים. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל וסמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן ייבדל לחיים ארוכים העמידו לרשותי החל מאפריל 1984 את הממון, מכסימום כוח האדם, ואת הטכנולוגיה הטלוויזיונית הנדרשים להפקה, צילום, ושידור ישיר של אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים – בארץ ובעולם לטובת משלם האגרה הציבורית של רשות השידור. עושר של אמצעי הפקה עליהם יכולתי רק לחלום בתקופתו של המנכ"ל הקודם יוסף "טומי" לפיד ז"ל בשנים 1984 – 1979. מסך הטלוויזיה הציבורית הופקע בנקודות הזמן ההכרחיות למען כיסוי ישיר של אירועי הספורט הגדולים בארץ וגם בעולם. אורי פורת ז"ל היה מנכ"ל רשות השידור ה- 4 אולם הראשון שסייע לי לחבר בצורה מסיבית ויעילה בין הטכנולוגיה לתוכן. הוא הבין מייד שהעיתונאות האיכותית בטלוויזיה מותנית בשימוש מושכל ונכון בטכנולוגיה מיידית. לא הייתי צריך להתווכח עמו על כל מצלמה, כֶּבֶל קול, ו/או VTR להקלטה ועריכה. תקופתו של מנכ"ל רשות השידור הקודם יוסף "טומי" לפיד ז"ל חלפה לבלי שוֹב. הגדרתי את מעשיו והחלטותיו של אורי פורת מנכ"ל רשות השידור בקדנציית הניהול הראשונה שלו בשנים 1989 – 1984, כ- "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) הראשונה". מהפכת הטלוויזיה על שמו של גאון הטלוויזיה האמריקני רוּן אָרְלֶדְג' שבסיסה הוא הרצון להתחבר בשידורים ישירים לאירועי הספורט הרלוואנטיים והגדולים בארץ ובעולם. המהפכה החלה להניב פירות ראשונים מייד עם כניסתו של אורי פורת לתפקיד הרם. אורי פורת היה המנכ"ל הראשון בתולדות רשות השידור שהסכים עִמי כעורך ומנהל שידורי הספורט שלוֹ, כי משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות אלופות ומחזיקות גביע וטורנירי אליפויות אירופה לאומות  בכדורגל הם אובייקט שידור נבחרים ורלוואנטיים החייבים להיות בסַל תרבות הצפייה של משלם האגרה, ולכן חייבים להיות משודרים בטלוויזיה הציבורית. מנכ"ל רשות השידור ביקש לנהוג כמו מנכ"לים עמיתים אחרים ב- EBU שהיו כבר מזמן על ה- List של חוזה הכדורגל UEFA – EBU, בין איגוד השידור האירופי וההתאחדות האירופית בכדורגל. מדהים כמה הייתה שונה תפישתו וגישתו של אורי פורת ז"ל את השידור הציבורי מאלו של קודמיו יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויצחק לבני יבד"ל. הוא הִימֵר בגדול על שידורי הספורט הרלוואנטיים כמודל מצליח בשידור הציבורי, שידורי ספורט שהמנכ"לים של רשות השידור שקדמו לוֹ התרחקוּ מהם כמו מאֵש. צריך להבין כי בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן הראשון של אורי פורת כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 כיסינו ישיר באופן מאסיבי את האולימפיאדות, המונדיאלים, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל (Euros), ואת משחקי מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל.

porat 1

טקסט תמונה : קיץ 2000. מכון ווינגייט. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל (אז בן 65) מרביץ "ציונות" ומרצה בהשתלמות שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שערכתי לצוותים שלנו לקראת ובטרם היציאה ל- אולימפיאדת סידני 2000. אורי פורת היה תומך נלהב של השידורים האולימפיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי. בתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה פעמיים מפקדי העליון של צבאות רשות השידור בעת שהפקתי וניהלתי את שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 (115 שעות שידור בתקופה של 16 ימים) ואולימפיאדת סידני 2000 (233 שעות שידור בתקופה של 17 ימים). (תיעוד וצילום מירב אולייניק – מכון ווינגייט. הוא נשאר איש בלתי נשכח עבורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להתפתחות צילום ענפי הספורט השונים ובראשם הכדורגל – בארץ ובעולם יש היסטוריה ארוכה וציוני דרך רבים. מן ההיבט שלי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 22 שנה בשנים ההן של 2002 – 1980, קיימים שלושה ציוני דרך חשובים והקרדינליים ביותר והם : הראשון, בניית מצלמת ה- Video הראשונה ושידור בכורה ישיר והיסטורי של הטלוויזיה הגרמנית Telefunken באולימפיאדת ברלין 1936. השני, המצאת הפס המגנטי ב- 1956 ומציאת פתרון טכנולוגי של חברת האלקטרוניקה האמריקנית AMPEX להקלטת תמונת ה- Video, דבר שטרם היה אפשרית עד אז. השלישי, המצאת ה- Replay Slow Motion ב- 1961 ע"י רוּן אָרְלֶדְג' Roone Arledge נשיא חטיבת הספורט המיתולוגי של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ומהנדס הטלוויזיה שלו Bob Trachinger. המצאת ההילוך החוזר האיטי האריכה את חוויית רגעי השיא של הצופים ושינתה את פני הטלוויזיה לעַד. חלומו של כל מפיק טלוויזיה הוא לזכות בנתח טכנולוגי מרבי כדי להפוך את סחורת השידור שלו ליותר פופולרית ויותר אינטראקטיבית. מעין זיקת גומלין והשפעה הדדית בין המְשָדֵר לצופה הטלוויזיה. חלומה של כל רשת שידור היא להפיק רווח מהשילוב האינטראקטיבי הזה ולזכות בנתח צפייה גדול ככל האפשר. בקשר האינטראקטיבי שנוצר נוטֶה צופה הטלוויזיה לא רק להעמיד את עצמו במקום שַדָָּר הכדורגל, אלא שואף גם לתפוש את מקומו של שופט המשחק. החלומות האלה הם ברי הגשמה רק במקרים בהם ניתן להציב מינימום של מצלמות באִצטדיון צמודות למכשירי הקלטה נפרדים . אני מדבר מניסיוני האישי. המינימום הזה הוא מספר ערטילאי חסר הגדרה מדויקת ומבחינה מסוימת גם חסר סוף . הטכנולוגיה הטלוויזיונית היא אבי אבות העיתונאות הטלוויזיונית והדיווח המיידי. החלום הגדול שלי היה להפוך את מצלמות "משחק השבת" למצלמות שופטות. במקרים מסוימים צלחה דרכי. ליגת ה- NFL בארה"ב הפכה ב- 1986 את המצלמות של הרשתות הגדולות ABC  NBC, ו- CBS למצלמות שופטות על פי הן יישק דבר. זה אפשרי במצב של שימוש בטכנולוגיית צילום מרבית, וגם אחידה, ולאמריקנים כפי שידוע לא חסר ממון וגם לא אמצעי צילום.

פסגת היכולת האנושית 68

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936 (16.8.1936 – 1.8.1936). המהנדס הראשי של חברת Telefunken הגרמנית וולטר ברוך (Walter Bruch) בודק ובוחן את אחת ממצלמות ה- Video הענקיות שלו, הדור הראשון של מצלמות ה- ווידיאו, שנראו כמו תותחי צילום. חברת Telefunken בחסות משרד התקשורת והדואר הגרמני ה- DPR (ראשית תיבות של Deutsche Post Reich) ברייך ה- 3 תחת אחריותו של שר התעמולה יוזף גבלס העבירה כ- 80 שעות בשידורים ישירים מתחרויות הא"ק, השחייה, וההתעמלות של אולימפיאדת ברלין 1936. לא נשאר כל זיכרון צילומי מפועלה העצום של "טלפונקן" משום שמהנדסי הטלוויזיה לא ידעו אז כיצד להקליט ולשמר את תמונת ה- Video. (התמונה באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ככל שהלכה והתפתחה טכנולוגיית הצילום כך דבֵק הכדורגל בעוד ועוד צופי טלוויזיה. מכאן הייתה קצרה הדרך של הוועדות המארגנות לתבוע תמלוגים עבור שידוריו. אך בעוד התפתחות כיסוי וצילום הכדורגל בטלוויזיה הייתה תהליך איטי ואבולוציוני, התשלומים עבור הזכות לשדרו היו רבולוציוניים וכבירים. באופן כמעט פרדוקסאלי נוצרה קורלציה מתמטית בין ה- אֶבולוציה של הצילום לבין ה- רֶבולוציה של הזיכיון לצלם אותו ולהפיצו ברבים. משחקי גביע העולם בכדורגל של אנגליה 1966 הוענקו לרשתות הטלוויזיה בתבל עבור חופן דולרים מעטים, כ- 1.000000 (מיליון) דולר בלבד. כעבור 36 שנה במונדיאל של יפן / קוריאה 2002 הֵן נדרשו לשלם עבור אותן זכויות השידורים פי 1000 (אֶלֶף) יותר, סך של 1.000000000 (מיליארד) דולר. תמורת טורניר המונדיאל של גרמניה 2006 שילמו רשתות הטלוויזיה בעולם תוספת של עוד % 25. הסכום האמיר ל- 1.250000000 (מיליארד ורבע) דולר.

רשת הטלוויזיה הציבורית של אנגליה ה- BBC הייתה הראשונה ב- 1966 שהפכה את טורניר המונדיאל בארצה לאירוע גלובאלי. במובן הזה רשת הטלוויזיה הציבורית של אנגליה ה- BBC הייתה Pioneer טלוויזיוני. ה- BBC ביצע את קפיצת הדרך הגדולה ביותר באבולוציה של השידור מן ההיבט הבינלאומי והיה חלוץ הטלוויזיה הראשון שהעניק ל- 600000000 (שש מאות מיליון) צופים בעולם את הזכות לבַקֵר את השַדָּר ולקַלֵל את השופט, ונתן לגיטימציה ל- FIFA  לדרוש תמלוגים עבור השידורים. אפילו שערו השנוי במחלוקת של גֶ'פְרִי "ג'ף" הֶרְסְט (Joeffrey “Jeoff”` Hurst) חלוץ נבחרת אנגליה שהובקע בדקה ה- 100 במשחק הגמר בו גברה אנגליה על מערב גרמניה 2:4 בשבת אחה"צ של 30 ביולי 1966 והביא לזכייתה היחידה של אנגליה עד כה בגביע העולם, לא הֵעיב על הצלחת ההפקה הענקית, המדהימה באיכותה, ו- ההיסטורית של ה- BBC. כזכור לא הצליחו מצלמות ה- BBC להוכיח מעולם האם הכדור של גֶ'ף הֶרְסְט עבר במלוא היקפו את קו השער והאם אומנם היה חוקי וכשר למהדרין. בכך שללו מצופה הטלוויזיה את זכותו האינטראקטיבית להיות שופט המשחק . אף על פי כן הייתה ההפקה הבריטית הצלחה כבירה. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הבינלאומית הצליחה רשת שידור אחת (ה- BBC) להציב 8 (שמונה) ניידות שידור בשמונה מגרשים שונים בשבע ערים שונות : לונדון (2 אצטדיונים "וומבליי" ו- "ווייט סיטי), שפילד, בירמינגהאם, מידלסברו, סנדרלנד, ליוורפול, ו- מנצ'סטר), לרבות מערכות Replay מיושנות אומנם אך מסודרות, מצאה פתרונות להעברת סיגנל השידור מכל עיר ואִצטדיון לרחבי תבל, ואומנם שידרה ישיר ב- Video את כל 32 משחקי הטורניר במונדיאל 1966. ההפקה של ה- BBC הייתה יעילה, מרהיבה, ומדהימה כאחת אם ניקח בחשבון שאת מונדיאל צ'ילה 1962 כיסו מצלמות Film בלבד וכלל ללא שידורים ישירים.

רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית הדגולה ה- BBC היוותה מורה דרך לרשתות הטלוויזיה הבינלאומיות שבאו אחריה ושימשו Host broadcasters של המונדיאלים הבאים, אלה של מכסיקו 1970, גרמניה 1974, ארגנטינה 1978, ספרד 1982, מכסיקו 1986, איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998. ב- 22 ביוני 1986 הבקיע דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה במונדיאל של מכסיקו 1986 שער ביד נגד אנגליה. השער אושר ע"י השופט הטוניסאי עלי בנאסר. הניסוח התיאולוגי שלו בו כינה דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה את השער שלוֹ, "יד האלוהים", לא מנע ממצלמות הטלוויזיה הרבות באִצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" לחשוף את מעשה המִרמה. עדות נוספת להתפתחות המרשימה של צילום משחק הכדורגל בטלוויזיה.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ענייה מִידַי בראשיתה מלסַקֵר את הכדורגל בארץ בצורה מקיפה. דן שילון היה אומנם Pioneer והקים את "מבט ספורט" בסופה של 1968 מכלום, אך צילומי הכדורגל בתקופתו היו חלקיים ונעשו כמעט רק במצלמות פילם מעמדות שידור מאולתרות. משחקים רבים כלל לא תועדו. במשחקים שכן צולמו הוקצבה לכל מצלמה 20 דקות בלבד חומר צילום, כ- 800 רגל של Film reversal להתמודדות שנמשכת 90 דקות. מכאן מובנת הסיבה מדוע כל כך הרבה שערים שהובקעו במשך השנים במשחקים השונים, פוספסו ע"י צלמי הטלוויזיה הישראלית ולא תועדו מעולם.

fridman

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. תיעוד של צוות צילום בפילם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכסה במצלמת BL משחק כדורגל מעמדת צילום מאולתרת. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : הכתב משה גרטל, עוזר צלם מאיר פישמן, והצלם משה פרידמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתוך האבולוציה הזאת עשה מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 1993 משהתמנה למנכ"ל רשות השידור את קפיצת הדרך הגדולה ביותר למען כיסוי הכדורגל בישראל. בעונת 1994 – 1993 הוא העמיד מידֵי שבת לרשותי את מירב האמצעים הטכנולוגיים וכלי ההפקה, הצילום, והעריכה של הטלוויזיה הציבורית לכיסוי משחקי הליגה הלאומית. בפעם הראשונה מזה רבע מאה של שנים מאז נוסד ערוץ הטלוויזיה הממלכתי ב- 1968, צולמו באותה עונה הארוכה ביותר בתולדות הליגה הלאומית בארץ כל 273 המשחקים ב- Video. לכן כיניתי את עונת הכדורגל ההיא של  1994- 1993 כ- "עונת הזהב" של מחלקת הספורט בשירות הטלוויזיה הישראלית. היא הייתה כזו. "משחק השבת" הפך למסמך עיתונאי דוקומנטארי שלם. רייטינג הצפייה הרקיע שחקים ועמד מידֵי מוצ"ש על % 45. לרוע מזלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, קָם באותה שנה ערוץ 2 על רגליו. הוא לטש עיניים וחמד מייד את סחורת השידור הפופולארית. בצדק . ערוץ 2 שילם להתאחדות פי שניים יותר כסף וזכה בבכורה. שאר היסטוריה מפורטת בספר, "סמן ימני" העוסק בין השאר במאבקים המרים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם. קידמתי בברכה רבה את חילופי המנכ"לים באפריל 1984. התייצבותו של אורי פורת ז"ל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל במקומו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל הייתה על פי הבנתי, "האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון".

חודשים אפריל, מאי, יוני, ויולי ב- 1985 היו גדושים בשידורי ספורט ישירים בארץ ומהעולם – בערוץ הטלוויזיה הציבורי והמונופוליסטי. מחלקת הספורט בהנהגתי עבדה מסביב לשעון. התקופה הזאת כללה את סִדְרַת משחקי הגמר סל הדרמטית בין מכבי ת"א לקבוצת הפועל ת"א שנערכו בהיכל הספורט היד אליהו. הפועל ת"א ניצחה במשחק הראשון, אך במשחק השני הורחק שחקנה מַיִיק לָארְגִי יחד עם מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי ממכבי ת"א בשל תגרה מכוערת ביניהם . זאת לא הייתה הרחקת שוות כוחות מפני שמשקלו הסגולי של מַיִיק לָארְגִי בקבוצת הפועל ת"א עלה לאין ערוך על זה של מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי במכבי ת"א. ללא מַיִיק לָארְגִי הפסידה הפועל ת"א במשחק השני וגם בשלישי, והפסידה שוב את האליפות למכבי ת"א. שידרנו ישיר את שני משחקי חצי הגמר ואח"כ את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בו הביסה מכבי ת"א את מכבי חיפה 81:121. שידרנו ישיר גם את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל באִצטדיון ר"ג, בו ניצחה בית"ר ירושלים עם מאמנה דָוִד "דוּבִיד" שְוָויְיצֶר ז"ל את מכבי חיפה 0:1 משער של אלי אוחנה. אח"כ בחודש יוני של 1985 שידרנו ישיר את אליפות אירופה בכדורסל שנערכה אותה שנה בגרמניה בהשתתפות נבחרת ישראל. בתחילת חודש יולי שידרנו ישיר את משחקי חצי הגמר לנשים וגברים באליפות הטניס של ווימבלדון, וכמובן את ניצחונותיהם המזהירים של מַרְטִינָה נַאבְרָאטִילוֹבָה בשבת – 6 ביולי 1985על כְּרִיס אֶוֶורְט במשחק הגמר לנשים בווימבלדון, ולמחרת ביום ראשון – 7 ביולי 1985, את זה של בּוֹרִיס בֶּקֶר בן ה- 17 על הדרום אפריקני קֶוִוין קָארֶן במשחק הגמר לגברים. כמה ימים אח"כ החלו שידורי תחרויות המכבייה ה- 12 שכוסו שוב ע"י מחלקת הספורט. הפכתי בעזרתו של אורי פורת את מקבץ שידורי הספורט הישירים הללו בתקופה הזאת של השנה לתופעה מחזורית. מידֵי שנה. אל הגודש הזה של כיסוי ושידורים של האולימפיאדות, המונדיאלים, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל וכדורסל, הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) ומשחקי גביע המדינה בכדורגל, כנ"ל כיסוי של משחקי הליגה הלאומית בכדורסל (ליגת העל היום) ומשחקי גביע המדינה בכדורסל וכן החזקת זכויות שידורים בלעדיות של מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, צריך להזכיר, אל כל אלה נוספו שלוש תוכניות הספורט השבועיות הקבועות : "משחק השבת" + "משחק השבוע" + "מבט ספורט". לא פלא שצברתי לעצמי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה בירושלים כל כך הרבה קנאים ומתנגדים נוכח כמות ומִצבּוֹר גדול של שידורי הספורט האלו, הישירים והמוקלטים. ועכשיו ניצבו בשער שתי משימות יוקרתיות חדשות נוספות – שני שידורים ישירים נוספים של משחקי הגמר בכדורגל לקבוצות מחזיקות גביע ואלופות שעמדו להיערך בחודש מאי 1985 בשתי ערים באירופה, רוֹטֶרְדָם ובריסל.

על נסים קיוויתי הטלתי לשָדֵר את משחק הגמר לקבוצות מחזיקות גביע בין אֶוֶורְטוֹן (EVERTON) האנגלית לרָאפִּיד וִוינָה האוסטרית (Rapid Vinna) שעמד להיערך ביום רביעי – 15 במאי 1985 כאמור באצטדיון קבוצת "פיינורד" ברוטרדאם – הולנד. אוורטון ניצחה בתוצאה 1:3 והשידור הישיר הזה עבר בשלום. את המשחק הבכיר והחשוב מבין השניים ליוורפול – יובנטוס שתוכנן להתקיים באצטדיון "הייסל" בבריסל – בלגיה שמרתי ליורם ארבל. שני מבצעי שידור לא מסובכים להפקה אך בלתי אפשריים לביצוע בתקופתו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל האיש שקדם לאורי פורת בפסגת רשות השידור. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל היה היחיד מבין עשרות המנכ"לים האחרים ב- EBU  שנמנע באדיקות במשך חמש שנות כהונתו להציב את שידורי הכדורגל הישירים האלה בגביעי אירופה, בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית בישראל. נקל להבין לכן איזה שינוי דרמטי חוללה הופעתו של אורי פורת ז"ל בשמי רשות השידור ב- 1984. הייתה לו השפעה עלי ולי עליו במערכת עיתונאית בעלת היזון חוזר בתוככי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. אינני משתחצן אולם ברור לי כי אפקט ההשראה שלי פעל עליו כפַּקוּד שלו ונגע ללבו במסגרת אחריותי כעורך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הפקות שני השידורים הישירים ההם של 15 ו- 29 במאי 1985. שַדָּר מוביל בשטח ושַדָּר מוביל באולפן. יורם ארבל ניווט מהאולפן ביום רביעי – 15 במאי 1985 את השידור הישיר של אוורטון – ראפיד ווינה כשנסים קיוויתי שידור אותו ישיר מאצטדיון של הקבוצה ההולנדית "פיינורד" ברוטרדאם. ולהפך. נסים קיוויתי הוביל מהאולפן ביום רביעי 29 במאי 1985 את השידור הישיר של יובנטוס – ליוורפול כשיורם ארבל שידור אותו ישיר מאצטדיון "הייסל" בבריסל. זה היה סדר הכוחות בהפקה. אני ניהלתי את ההפקות ההן מעמדת הפיקוד והתקשורת שלי באולפן ב'. יואב פלג שימש תמיד הבימאי שלי בכל הפקות הספורט המקומיות והבינלאומיות בשנים ההן ושמחה שטרית הייתה עוזרת ההפקה והבימוי במשדרים היוקרתיים רבי הרייטינג ההם.   

אלופת אנגליה לִיוֶורְפּוּל (Liverpool) והקהל הקנאי של ה- "KOP" היו מוכרים היטב בישראל. משחקיה של ליוורפול כאובייקט שידור נבחר של ה- BBC, שודרו שוב ושוב בתוכנית הספורט שלנו "משחק השבוע". יוּבֶנְטוּס (Juventus) הייתה ידועה פחות. היא לא הייתה מוכרת לציבור. הכדורגל האיטלקי לא ידע לשָוֵוק את עצמו. ב- 1985 טרם שידרנו דבר מהליגה האיטלקית הנפלאה לעומת שידורים אין סְפור של הכדורגל האנגלי שזכויות השידורים שלוֹ היו בלעדיות שלנו. אפילו מִישֶל פְּלָאטִינִי שחקן החיזוק הצרפתי הנערץ של יובנטוס היה כמעט עַלוּם שֵם בישראל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל הציע לי שוב לשָדֵר את שני משחקי הצמרת האלו Off Tube מהאולפן בירושלים כדי לחסוך בעלויות בשידורים כפי שעשינו אשתקד במשחק הגמר ליוורפול – רומא. בכך דמה בתחילה ליוסף "טומי" לפיד ז"ל. הוא עשה כל מאמץ לשמור על כל דולר בקופת רשות השידור. המנכ"ל ראה בשני השידורים האלה מטרות נקודתיות ולא טורניר מתמשך. סירבתי. הסברתי למנכ"ל שאני רואה את עמדת השידור באִצטדיון לא רק כנשקו היעיל וההכרחי של השַדָּר, אלא גם האחרוֹן שלוֹ. כפי שאנחנו משדרים אירועי ספורט בארץ מעמדות שידור בלבד ממגרשי הכדורגל, היכלי הכדורסל, הטניס, בריכת השחייה, ואִצטדיון הא"ק, כך עלינו לפעול גם בשידורי חו"ל. אורי פורת השתכנע. נסים קיוויתי ויורם ארבל טסו לאירופה.

arbel 6

טקסט תמונה : נובמבר 1986. הימים ההם – הזמן ההוא. שני שדרי הספורט המובילים בימים ההם נסים קיוויתי (בן 60 מימין) ויורם ארבל (בן 44 משמאל) מתארחים בביתי בירושלים ב- 23 בנובמבר 1986. רעייתי ואנוכי חגגנו לנסים קיוויתי את יום הולדתו ה- 60. שניהם היו שדרי ספורט דגולים. מיתרי קולו של יורם ארבל הפיקו קול בריטון חזק יותר אך נסים קיוויתי חיפה על נחיתות קולו בעיתונאות איתנה ועירנית. (תיעוד וצילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שני – 27 במאי 1985, יומיים לפני משחק הגמר שלחנו אורי פורת ואנוכי את יורם ארבל לבריסל לשָדֵר ישיר את משחק הגמר על גביע אירופה בכדורגל בין אלופת איטליה יובנטוס לבין ליוורפול אלופת אנגליה. "יורם אתה נוסע למשימת השידור שלך 48 שעות לפני שהיא מתחילה . יש לך המון זמן להתכונן לשידור החשוב וגם לנוח לקראתו", אמרתי לו בשיחת טלפון לביתו בפתח תקווה, והוספתי, "אני בעצמי אנהל את השידור הישיר מעמדת הפיקוד והבקרה שלי באולפן B שלנו בירושלים. מאחל לך דרך צלחה. זכור להיות בעמדת השידור לא יאוחר משבע בערב, כך נוכל לעשות בניחותא את בדיקות התקשורת ההכרחיות על קו שידור ה- 4W (ארבע גידי) בין אִצטדיון "הייסל" בבריסל לבין האולפן בירושלים". הצטרפנו באמת למשפחת העמים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אמורה לשדר ישיר ב- 29 במאי 1985 מאִצטדיון "הייסל" (Heysel) בבריסל את אחד מאירועי הכדורגל הבינלאומיים החשובים, המסקרנים, והיוקרתיים ביותר של השנה לצִדן של כ- 60 רשתות טלוויזיה נוספות בתבל. לא שיערתי בנפשי שדווקא שָם בבלגיה בעת השידור הישיר של אירוע ספורט אירופי מסורתי ופופולרי כל כך נצפה בטלוויזיה וחשוב, שאורי פורת התיר לי לראשונה לשָדְרוֹ מעמדת שידור באִצטדיון (נהנינו מ- % 75 רייטינג בערוץ טלוויזיה היחיד של מדינת ישראל בימים ההם) תתפתח קטסטרופה עיתונאית שלא ידענו כמותה עד אז. הגדולה ביותר שהתחוללה אי פעם בכל הזמנים בתולדות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הבלגיות, BRT הממלכתית (משדרת בשפה הפלמית) ו- RTBF המסחרית (משדרת בשפה הצרפתית) שימשו כ- Host broadcaster משותף של המשחק והעניקו להפקת שידור המשחק יובנטוס – ליוורפול (Juventus vs. Liverpool) תשומת לב רבה. יוקרתן המקצועית עמדה במבחן גדול, באירופה וגם בבלגיה עצמה. למרות ההפקה המשותפת זה היה שידור תחרותי בין שתי רשתות הטלוויזיה הארציות בבלגיה. השַדָּר הבלגי הידוע רִיק דֶה סַאדֶלִיר (Rick De Saedeleer) שידר ישיר את המשחק ל- BRT בשפה הפלמית ועמיתו אַרְסֶן וֵוילָאן (Arsene Vaillant) שידר את המשחק בשפה הצרפתית ברשת הטלוויזיה RTBF. מנהלי מחלקות הספורט של  רשת BRT ו- RTBF מר Wim De Gruyter ומר Marc Jeuniau פעלו ביניהם בשיתוף פעולה והסכמה והציבו באצטדיון 8 מצלמות ו- 5 יחידות VTR של הילוכים חוזרים. בימאי ניידת השידור היה פִילִיפּ לוֹמִבָּארְדְס (Philippe Lombaerts) . רשת טלוויזיה הציבורית הבלגית BRT ורשת הטלוויזיה הבלגית המסחרית RTBF, מיסדו כ- 45 עמדות שידור עבור ה- EBU באִצטדיון "הייסל" בבריסל. הוכחה כי המשחק הזה עורר עניין שיא באירופה וגם בארץ. סיגנל השידור הבינלאומי רב המשתתפים (Multilateral) נפתח בתשע וחמש דקות בעֶרֶב על פי שעון ישראל והקדים בעֶשֶר דקות כמקובל את בעיטת הפתיחה. רשתות הטלוויזיה האירופיות קיבלו את סיגנל השידור מבריסל באמצעות מערכת צלחות Microwave שרושתו לאורכה ורוחבה של מערב ומזרח אירופה תחת הפיקוח של ה- EBU (איגוד השידור האירופי שכלל בשורותיו את רשתות הטלוויזיה של מערב אירופה) ותחת הפיקוח של OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי). שעון הקיץ של ישראל הקדים בשעה את שעון אירופה. המשחק היה אמור להתחיל בתשע ורבע בישראל ובשמונה ורבע באירופה. משום מה בעיטת הפתיחה התעכבה.

שידור "מבט" הוקדם בהוראת מנכ"ל רשות השידור, ובעצם שימש מנקודת מבטי כמעין Promo (קדימון) לקראת אחת מהצגות הכדורגל הגדולות והחשובות בתבל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל עמד בדיבורו. "הביקורות מבית ומחוץ לא יכופפו אותי", הבטיח לי והדגיש את הביקורות מבית. רבים מאנשי חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא אהבו את מהלכי הספורט שלוֹ ושלי. "שידורי הספורט השתלטו על רוממה", לִחששוּ מעבר לכל פינה בבניין. הם ממש לא הזיזו לי. ישבתי נינוח בחדר הבקרה של אולפן ב' בבניין ברוממה היכל הקודש של שידורי הטלוויזיה בירושלים. רוחו של אורי פורת שרתה יחד עִמִי שם. נותרו בידי עוד כמה דקות כדי לצלצל אליו הביתה לראשון לציון ולדווח לו שקו השידור ה- 4W פועל כהלכה מאִצטדיון "הייסל" בבריסל וגם סיגנל התמונה מגיע באיכות טובה לאולפן בירושלים. הייתי דרוך אך שקט ושָלֵו לחלוטין. מ"מ מנהל הטלוויזיה היה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן. יחסי הכוחות בהנהלה היו ברורים. ידעתי עכשיו שאיש לא יעֵז לפגוע עוד בשידורי הספורט הרלוואנטיים והנחוצים, מפני שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת מְסוֹכֵך על גבי. בשמונה בערב סגרתי את הקצוות האחרונים של השידור הישיר. התחלתי לנַהֵל אותו. התחברתי לקו שידור ה- 4W של המשחק כשאני עטור סביבי בסוללת הטלפונים ארצית ובינלאומית ההכרחית לניהול שידור טלוויזיה בינלאומי מהסוג הזה "מול" יורם ארבל שישב בצד השני של הקַו בעמדת השידור באִצטדיון "הֵייסֶל" (Heysel) בבריסל. הכול היה תקין וערוך לקראת ביצוע המשימה.

בתשע ועשר דקות בערב שידֵר נסים קיוויתי מנחה השידור באולפן הספורט בירושלים את טקסט הפתיחה, ונתן את האוֹת, "אנחנו עוברים עכשיו בשידור ישיר אל יורם ארבל הממתין לנו בעמדת השידור באצטדיון "הייסל". המתנתי שנייה ואז לחצתי על ה- Talk back של קו השידור ה- W4 של יורם ארבל (טכנולוגיית תקשורת המאפשרת לי להעביר הוראות לשַדָּר מבלי שקולי יישמע בבתי הצופים), והודעתי לוֹ, "יורם ארבל השידור שלך, בהצלחה". חמש המילים הללו הן Cue וצופן הקוֹד בתקשורת בינינו בהן השַדָּר יודע בוודאות של % 100 כי הוא נמצא ב- "אוויר", ורשאי להתחיל ממקום מושבו הרחק מכאן את השידור הישיר לצופי הטלוויזיה בישראל.

yoash

טקסט תמונה : יום רביעי בערב -29 במאי 1985. שמונה בערב. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אני ניצב בדלת הכניסה המובילה לחדר הבקרה של אולפן ב'  היכל הקודש של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ברוממה ירושלים. דקות ספורות ממש לפני תחילת השידור הישיר של יורם ארבל במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין יובנטוס האיטלקית וליוורפול האנגלית בליל רביעי – 29 במאי 1985 מאִצטדיון "הייסל" בבריסל. בחלום הכי שחור שלי לא תיארתי שמבצע השידור הזה יהפוך ל- "Flop" טלוויזיוני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידור הישיר החל אך לא המשחק. נסים קיוויתי כבר העביר מזמן את השידור מהאולפן בירושלים ליורם ארבל בבריסל. אך המשחק היה רחוק עדיין מנקודת ההתחלה שלו. שחקני שתי הקבוצות נראו מתאמנים על כַּר הַדֶשֶא מעבר למועד שריקת הפתיחה של המשחק שבוששה לבוא. הדקות נקפו ושום דבר לא קרה. דבר חַרִיג ובלתי מקובל בארגון האירופי הקפדני והמדויק. עליתי על ה- 4W ותחקרתי אותו, "יורם מדוע בעיטת הפתיחה מתעכבת ? מוכרח לקרות משהו מאוד חמור אם אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל כזה המשודר ישיר ע"י כ- 70 רשתות טלוויזיה באירופה ובעולם איננו מתחיל בזמן !", יורם ארבל שישב בעמדת שידור באִצטדיון "הייסל" לא ידע להסביר לי את פשר העיכוב. הוא המשיך לשָדֵר את הכנות שחקני ליוורפול ויובנטוס מתאמנים ובועטים באין ספור כדורים על כר הדשא כאילו לא קרה דבר. השידור הישיר הפך למשעמם. החלטתי בעמדת הפיקוד שלי באולפן הבקרה לנטוש לזמן קצר את השידור הישיר מבריסל כדי להקל על יורם ארבל שהיה במצוקה ולהעבירו בחזרה למגיש נסים קיוויתי שישב באולפן בירושלים. הרצנו שוב לצופים את קטעי ה- Highlights של המשחקים הקודמים במפעל ודרכן של שתי הקבוצות ליוורפול ויובנטוס אל משחק הגמר. יורם ארבל התאושש בינתיים בעמדת השידור בבריסל. בעוד קטעי ה- Highlights רצים במהירות על המסך, ביקשתי מיורם ארבל באמצעות ה- Talk back של קו השידור ה- 4W לברר מדוע המשחק איננו מתחיל. השידור חזר לבריסל אך לשַדָּר שלי לא הייתה תשובה.

חלפה כבר שלושת רבעי שעה והמשחק טרם החל. יצאתי מדעתי בעמדת ניהול השידור בירושלים. האצתי בו לבַרֵר מדוע יש איחור כה רב. השידור של יורם ארבל הפך לבלתי רלוואנטי. אפילו לשַדָּר מצטיין כמוהו נגמר הטקסט . מה כבר נותר לוֹ לשָדֵר ולהוסיף על שחקני שתי הקבוצות המתחממים במגרש שעה ארוכה מבלי שיקרה משהו דרמטי בתמונת הטלוויזיה. הוא שרף את המילים ואמר כבר את הכול. היה ברור שמשהו חמור קרה באִצטדיון וקיימת סיבה רצינית לעיכוב התמוה והמתמשך, אך השַדָּר שלי שישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית מצוינת באִצטדיון ומעולם לא היה עיתונאי, לא ידע לספר לי ולא לצופים שלנו שממש לידו באזור בלוֹק "Z" בתוך אִצטדיון "הֵייסֶל" עצמו, מקום מושבם של אוהדי יובנטוס התחולל בשמונה ו- 27 דקות בערב (20:27, על פי שעון ישראל) אסון כבד בנפש בו קיפחו את חייהם עשרות אוהדים איטלקיים ומאוֹת מהם נפצעו. היה שם בלגן גדול. הרשויות הבלגיות ידעו שמדובר באסון נוראי בו נִספו עשרות ונפצעו מאות. ממדי האסון האיצו את ההתייעצות בין הגורמים המוסמכים כיצד יש לנהוג עם המשחק. בעיטת הפתיחה נדחתה שוב ושוב. זָ'אק ג'וֹרְג' (Jacques Georges) נשיא UEFA בעת ההיא ומזכ"ל ההתאחדות האירופית האנס באנגרטר (Hans Bangerter), בצוותא עם יו"ר התאחדות הכדורגל הבלגית לוּאִי ווֹאוּטֶרְס (Louis Wouters) ונשיאי ליוורפול ויובנטוס מר פִּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן (Peter Robinson) ומר זָ'אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי (Jean Pierre Boniperti), ובתיאום עם נציגי הרשויות של בריסל קצין הביטחון של האירוע לוטננט – קולונל בירנארט (Beernaert) + מפקד משטרת בריסל פּוֹאֶלְס (Poels) + ראש שירותי יחידות ההצלה ומפקד כבאי האש של העיר בריסל מר וָואן – גוֹמְפֶּל  (Van Gompel) – ישבו על המדוכה כבר שעה ארוכה. הם דנו והתלבטו האם ניתן לקיים בכלל את המשחק בעקבות האסון הנורא שהתרחש, אך יורם ארבל שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית שישב בעמדת שידור משופרת באזור עמדות השידור הבינלאומיות לא ידע דבר. אולם שדרני טלוויזיה אירופיים רבים שישבו בעמדות השידור שלהם ליד יורם ארבל ידעו גם ידעו אודות הטבח שביצעו אוהדי ליוורפול (Liverpool) באוהדי יובנטוס (Juventus) פִּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן נשיא מועדון ליוורפול וזָ'אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי נשיא מועדון יובנטוס ביקשו לבטֵל את המשחק ואת ההתמודדות בין יובנטוס לליוורפול בגלל ממדי האסון. הם טענו כי ההתמודדות איבדה את ערכה הספורטיבי, אך נציגי הרשויות הבלגיות הזהירו אותם כי המצב יוּרַע עוד יותר אם האוהדים יישלחו לרחובות העיר ללא קיום המשחק.

הבעיה שלי כמנהל השידור הישיר הייתה שגרגירי החוֹל זלגו מטה ושרפו את זמן הלוויין האוזֵל והולך. לא היה לי כל מושג מדוע המשחק אינו מתחיל. סיגנל השידור בתוך אירופה הוּרַץ כרגיל באמצעות מערכת המִמְסַר הקרקעית המשומנת היטב של איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union). לא הייתה סכנה שהשידור שלהם ייקטע בשל האיחור העצום. אנחנו נדרשנו כרגיל לשירותי לוויין ה- Primary האטלנטי. זמנינו היה קצוב. בעֶשֶר בערב התחלתי לחשוש כי סיום המשחק נמצא בסכנת שידור. משחק גביע כמו משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בניגוד למשחקי ליגה רגילים חייב להיות מוכרע . לכן משחקים מהסוג הזה גוררים לעיתים הארכות בנות חצי שעה וגם בעיטות הכרעה מ- 11 מ' במידה והמשחק לא הוכרע גם בתום 120 דקות. גם טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת בתום ההכרעה גוזל זמן שידור לווייני יקר. משחק כדורגל בן שעה וחצי הופך בתנאים מסוימים לשידור תפוּח בן שעתיים וחצי. זאת הייתה הסיבה שהזמנתי מחברת COMSAT האמריקנית בלוק שידור על הלוויין ה- Primary האטלנטי, החֵל מרבע לתשע בעֶרֶב ועד חצות. זה היה חייב להספיק. גם אם תהיה הארכה ובעיטות הכרעה מ- 11 מ'. ביקשתי בטלפון מעמדת הפיקוד שלי באולפן ב' מאיציק גינת מהעובדים הבכירים של חברת "בזק" בתחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה לפנות ל- COMSAT כדי להאריך את השידור הישיר של יובנטוס – ליוורפול בשעה נוספת ולסיימו ב- 01.00 במקום ב- 24.00. צריך להבין כי ב- 1985 עמדו לרשות תחנת הקרקע ל- לוויינים בעמק שתי צלחת – אנטנה בלבד . השידור הישיר של סיגנל הטלוויזיה יובנטוס – ליוורפול רץ רק על לוויין ה- Primary האטלנטי. לוויין ה- Major האטלנטי היה Fully booked ועסק בשידורים אחרים. תקשורת הלוויינים הבינלאומית שלנו הייתה מוגבלת ודלה. איציק גינת אותו טכנאי מוכשר ורב ידע של "בזק" ומי שעבד כמפקח בתחת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה, חזר אלי ובישר לי את הבשורה המרה כי השידור הלווייני על ה- Primary הוזמן כבר החל מ- 24.00 ואין באפשרותה של COMSAT להיענות לבקשתי . חייתי על זמן שאול .

השעה כבר הייתה עֶשֶר בערב ושופט המשחק טרם שרק לפתיחתו. הייתי משוכנע שהתחוללה טרגדיה, אחרת אי אפשר להסביר את העיכוב המתמשך. ה- Host broadcaster הבלגי שהורכב משתי רשתות הטלוויזיה הארציות RTBF ו- BRT המשיכו לספק למסך תמונות שגרתיות, השחקנים השתעשעו בכדור על כר הדֶשֶא מבלי שקורה בעצם מאום באִצטדיון . המשכתי להאיץ בו בחוסר סבלנות ב-Talk back מאולפן השידור בירושלים, "יורם מה קורה, מה פשר העיכוב הבלתי מוסבר הזה, אתה חייב לבדוק ?". הוא לא ידע להשיב לי מפני שמעולם לא היה עיתונאי. הוא לא תפס ולא זיהה כלל שהסיפור העיתונאי בשידור הישיר שלוֹ באותו הרגע ההוא לא היו השחקנים המתחממים על כר הדשא אלא סיבת העיכוב של תחילת המשחק שלא החל בשעה היעודה מסיבה כלשהי. כנראה סיבה חמורה. המשחק ליוורפול – יובנטוס היה אמור להיות משודר ישיר ל- 70 רשתות טלוויזיה. לא רק באירופה, אלא גם למדינות המזרח הרחוק באסיה, אוסטרליה וניו – זילנד, חלק ממדינות אפריקה, ולרשתות הטלוויזיה במרכז ודרום אמריקה. בכל קצוות תבל. הייתה מוכרחה להיות סיבה רצינית לוועדה המארגנת כדי לאחֵר את תחילת המשחק אך יורם ארבל לא איתר אותה מפני שכנראה לא היה סקרן דיו לחקור אותה. בלתי מובן עד היום. המשטרה הבלגית הייתה ערה ליריבות בין שני מחנות האוהדים ולפרובוקציות האלימות של אוהדי ליוורפול. היא בודדה אותם באצטדיון . היציעים באזור "Z" אוכלסו ע"י אלפי אוהדי יובנטוס, ואזור "Y" הוקצה לאוהדי ליוורפול. בין שני מחנות האוהדים חצצה אומנם חומה רכה ועדינה עליה הופקדו שוטרים מועטים כדי לשמור על הסדר, אך היריבות נמשכה בצעקות, קללות, וגידופים. אוהדי ליוורפול חיפשו כל הזמן מלחמה.

בשמונה עשרים ושבע דקות (20:27) על פי שעון ישראל קרתה הטרגדיה באִצטדיון "הֵייסֶל". יציעי אזור "Z" היו עמוסים לעייפה. נדחסו לשם יותר מ- 2000 (אלפיים) אנשים מעבר למותר, רובם אוהדים איטלקיים שהשיגו כרטיסים בשוּק השחור מסוכני נסיעות איטלקיים אִצטדיון "הֵייסֶל". אוהדי הכדורגל הברוטאליים של ליוורפול התגרו באוהדים האיטלקיים. הם הפעילו עליהם לחץ פיסי. האוהדים האיטלקיים נסוגו. הייתה שם צפיפות נוראית ופחד איום. הלחץ הנוראי עשה את שלו והחומה המפרידה בין הבלוקים של "Z" ו- "Y" שהייתה בעצם קיר עלוב ומַט ליפול התמוטטה וקרסה. לעשרות אוהדים איטלקיים היא הפכה מלכודת מוות. החוליגנים הבריטיים לא הסתפקו באסון. הם השליכו מייד את שברי האבן מהחומה המרוסקת לעבר האוהדים האיטלקיים. 39 אוהדים איטלקיים נִספו ו- 250 אחרים נפצעו בדוחק ובצפיפות בשעה שנסו מכלי המשחית והנשק הקר של החוליגאנים פורעי החוק מליוורפול המְכוּנִים משום מה אוהדי כדורגל אנגליים. יורם ארבל שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית שישב בעמדת השידור באִצטדיון, ומקום מושבו היה כל כך סמוך לזירת האסון ההמוני, לא הבחין בו ולא ידע מה קורה סביבו. לקולתו של יורם ארבל צריך להדגיש כי ה- Host broadcaster המקומי שהורכב משתי רשתות הטלוויזיה הבלגיות BRT / RTBF, לא תדרך ולא עִדְכֵּן את שדרי רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות היושבים בעמדות השידור שלהם באִצטדיון "הייסל" בכל הנוגע לאסון הכבד שהתרחש זה עתה. כל שַדָּר היה צריך לשאוב את האינפורמציה בכוחותיו הוא. וצריך לומר עוד דבר לזכותו של יורם ארבל שממש לא ידע מהחיים שלו באותו הערב העגום ההוא של 29 במאי 1985. לא היה קו ראיה ישיר בין אזור עמדות השידור שם שהה יורם ארבל והשדרים האחרים לבין אזור היציעים "Z" ששכן בצַד שמאל של האִצטדיון ושבּוֹ התחוללה הטרגדיה. שַדָּרִים נוספים של רשתות טלוויזיה אחרות ב- EBU לא היו מודעים לגודל הטרגדיה מפני שהיו בודדים בעמדת השידור כמו יורם ארבל ללא שום סיוע ועדכון של ה- Host broadcaster .

יארלה הויסאטר (Jarle Hoeysater) אמר לי שנים רבות אח"כ כי גם שַדָּר הספורט של רשת הטלוויזיה הנורווגית הממלכתית NRK אוֹיְבִינְד יוֹהָאנְסֶן (Oeivind Johnssen) לא ידע גם הוא מהחיים שלוֹ ולא דיווח על האסון בשידור הישיר, אולי מפני שהיה לבד כמו יורם ארבל. מדהים כיצד קרה דבר כזה דווקא לשַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מדוע לא ידע דבר על האסון שהתרחש באִצטדיון ומה היו נימוקיו למחדל העיתונאי. חלק ניכר מהשדרים האחרים מרשתות הרדיו והטלוויזיה הציבוריות האירופיות החברות ב- EBU כמונו ושישבו בעמדות שידור באִצטדיון "הייסל" בסמוך ליורם ארבל, כבר דיווחו למאזיניהם וצופיהם על האסון. למען ההגינות וכדי לשמור במשהו כל כבודו של יורם ארבל צריך לציין שלא כולם דיווחו ולא כולם ידעו על האסון.

יורם ארבל זוכר על פי עדותו את הפרטים באותו הלילה ההוא של ליל רביעי – 29 במאי 1985 כשהוא יושב עדיין בעמדת השידור באצטדיון "הייסל" ואני בעמדת הפיקוד בירושלים ושנינו משוחחים על קו ה- 4W לאחר ניתוק התמונה הלוויינית : "יואש אלרואי, אני נשבע לך שלא ראיתי דבר, האסון הגדול קרה בשטח "מֵת" מבחינת שדה הראייה שלי. לא היה קו ראייה בין מיקומן של עמדות השידור לבין האזור שם התרחש האסון. אני זוכר ששאלנו איש את רעהו באזור עמדות השידור באצטדיון "הייסל" מה קורה ומדוע המשחק אינו מתחיל אך לאף אחד לא הייתה תשובה. הייתי לבד לגמרי בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון "הייסל" (Heysel) ללא עוזר שדר, ללא מפיק, וגם ללא טכנאי. אי אפשר היה לצאת מתחום עמדות השידור כדי לברר מה קרה. אגלה לך סוד. מתחם עמדות השידור היה סגור ומסוגר. אין יוצא ואין בא. אנשי הביטחון הבלגיים היו קשוחים. אפילו לשירותים לא נתנו לנו ללכת. מי שהיה צריך להשתין עשה זאת לתוך בקבוק "קוקה קולה". אני והשדרים האחרים פשוט השתנו לתוך בקבוקי "קוקה קולה". היינו כלואים שם. אני זוכר שראיתי מעמדת השידור שלי הרחק מצד שמאל בתוך האִצטדיון אנשים רצים עם אלונקות, אבל לא ידעתי למה. לא הבנתי מה הסיבה". עדותו הדלה של יורם ארבל מציתה מייד שאלת נגד : תגיד יורם ארבל אתה טוען שיציע "Z" היה בשטח מת בעבור המון שדרי EBU אחרים שישבו בעמדות שידור לידך באצטדיון "הייסל", אז כיצד נודע להם דבר הטבח של האוהדים הבריטיים באוהדים האיטלקיים, וזאת הסיבה בגינה נדחתה בעיטת הפתיחה, בעוד אתה לא ידעת דבר על כך…??? אין זה מתקבל על הדעת ששדר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מי נשלח למשימת שידור ישיר בבריסל – בלגיה ומקבל עמדת שידור מאובזרת בעלת תצפית נוחה, חושב שתפקידו מסתכם ב- לדווח לצופיו מי מסר את הכדור למי, ואיננו יודע מהחיים שלו בשעה שמתרחשת לידו טרגדיה שחורה נוראית בה נספים עשרות אוהדי כדורגל איטלקיים ומאות מהם נפצעים בתוך אצטדיון "הייסל".

ג'ונתן מרטין (Jonathan Martin) ידיד אישי שלי ומי שהיה מנהל חטיבת הספורט ברשת הטלוויזיה הבריטית של ה- BBC בימים ההם, זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הייתי בדרכי מהאולפן בלונדון לביתי במכוניתי בתום יום עבודה. לפתע שמעתי ברדיו של האוטו את שַדָּר הרדיו של ה- BBC מדווח מעמדת השידור שלו באצטדיון "הייסל" על האסון הנורא. עצרתי את המכונית בתחנת הדלק הראשונה שנקרתה לי והתקשרתי בטלפון משם לחבריי במחלקת הספורט של הטלוויזיה. צריך לזכור שהימים ההם היו טרום עידן הטלפון הסלולארי. (הכוונה ל- Mobile phone) שוחחתי עם חבריי בחטיבת הספורט של ה- BBC על האסון הכבד והתייעצנו כיצד לפעול. היה ברור לנו שאנו ממשיכים בשידור הישיר. בארי דייויס (Barry Davies) היה השדר שלנו במשחק הזה. לידו בעמדת השידור באצטדיון "הייסל" ישב בובי צ'ארלטון (Bobby Charlton) ששימש פרשן מחליף לג'ימי היל (Jimmy Hill) . ג'ימי היל נשאר לפרשן את המשחק מהאולפן בלונדון. רדיו ה- BBC דיווח מבריסל למאזיניו בבריטניה על האסון מייד כשהתחולל בשבע וחצי על פי שעון אירופה (שמונה וחצי בערב על פי שעון ישראל). אנחנו אנשי הטלוויזיה השל ה- BBC פיגרנו אחרי הרדיו שלנו במעט. במחצית היו למחלקת הספורט של ה- BBC כבר תמונות Video ראשונות מזירת הרצח".

jimmy hill

טקסט תמונה : שנת 1985. ג'ימי היל (Jimmy Hill) המנוח פרשן הכדורגל הוותיק של רשת הטלוויזיה ה- BBC. הוא היה בעברו מנהלה הכריזמטי של קבוצת הכדורגל קובנטרי סיטי. (באדיבות IFB). 

bobby charlton

טקסט תמונה : זהו סיר בובי צ'ארלטון (Sir Boby Charlton) בצעירותו אחד מבכירי הכדורגלנים האנגליים בנבחרת וקבוצת מנצ'סטר יונייטד בכל הזמנים. הוא שימש פרשן מזדמן בעמדת השידור של ה- BBC באצטדיון "הייסל" בבריסל ב- 29 במאי 1985 במשחק יובנטוס – ליוורפול, והחליף את הפרשן הקבוע ג'ימי היל שנשאר באולפן בלונדון. סקרנותו של בובי צ'ארלטון סייעה ל- BBC "לעלות" במהירות על פרטי האסון הנורא שהתרחש ביציעי אִצטדיון "הייסל", שָם נרצחו 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ו- 250 נפצעו בידי חוליגאנים הבריטיים, המכונים משום מה אוהדי כדורגל [2]. (באדיבות IFB).

הבלגי מִיק מִישֶלְס (Mick Michels) היה בשעתו עורך ראשי של מגזין הכדורגל הבלגי השבועי רָב המוניטין "Foot Magazine". הוא כיהן גם כחבר בוועדת העיתונות והטלוויזיה של ה- FIFA. ב- 29 במאי 1985נשא בתפקיד מזכ"ל תא כתבי הספורט בעיתונות הבלגית ושימש במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בין יובנטוס לליוורפול יחד עם רודי רוטנבוהלר (Rudy Rothenbuhler) כאחראיים ראשיים מטעם UEFA על מערך המדיה. עיתונות, טלוויזיה, ורדיו. מִיק מִישֶלִס התרוצֵץ בתוקף תפקידו בעת האסון והמשחק באזור עמדות השידור. מִיק מִישֶלְס זוכר פרט מעניין נוסף בעת שיחות התחקיר עמי [3] כלהלן : "השַדָּר הבלגי של רשת BRT רִיק דֶה סַאדֶלִיר (Rick De Saedeleer) היה הראשון קיבל את האינפורמציה על האסון מאחד העוזרים שלוֹ , משהו כעשר דקות אולי רבע שעה לאחר התרחשותו . עמדת השידור של BRT הייתה סמוכה לזו של ה- BBC . בעמדת השידור של ה- BBC ישב ליד של השַדָּר בארי דייוויס (Barry Davies) שחקן העבר הנודע בובי צ'ארלטון (Bobby Charlton). הוא היה הפרשן של ה- BBC באותו הערב הנורא ההוא. בובי צ'ארלטון לא היה עיתונאי אבל היה מספיק סקרן והתעניין לדעת מהי סיבת העיכוב המתמשך לתחילת המשחק. הוא פנה לריק דה סאדליר (Rick De Saedeleer) ושאל אותו לפשר הדבר, מדוע המשחק איננו מתחיל. ריק דה סאדליר סיפר לו על האסון. בובי צ'ארלטון דיווח על כך מייד לבארי דייויס. זאת היית הסיבה ש- BBC היה אחת מרשתות הטלוויזיה הזרות באצטדיון שעלו ראשונות על הידיעה החדשותית המרעישה והנוראית הזאת. השדרים בעמדות השידור באצטדיון "הייסל" לא קיבלו כל אינפורמציה מסודרת על האסון הקשה שהתרחש ביציעים באזור Z. התמונות הראשונות של הרצח ההמוני שודרו ברשתות הטלוויזיה כבר לפני שמונה בערב (על פי שעון אירופה)".

michel

טקסט תמונה : שנת 1985. זהו הבלגי מיק מישלס (Mick Michels) ששימש ב- 29 ב מאי 1985 באִצטדיון "הייסל" בבריסל, קצין העיתונות והמדיה (טלוויזיה ורדיו) הראשי מטעם UEFA. (התמונה באדיבות מיק מישלס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יורם ארבל גילה את האמת המרה את האלימות הקשה בה נספו 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ו- 250 מהם נפצעו באיחור זמן עצום של כמעט שעה וחצי. הוא עשה זאת רַק הודות לתושייתו של קָשָב רדיו "קול ישראל" בעת ההיא מִיקִי גוּרְדוּס שצפה בשידור הישיר בביתו בשדרות חן בתל אביב. מיקי גורדוס התקשר אלי טלפונית מביתו בתל אביב למפקדת השידור שלי באולפן ב' בירושלים וסיפר לי אישית את פרטי האסון עליו שמע ברדיו מונטה קארלו. אני העברתי מייד את המידע ב- Talk back של יחידת ה- 4W לעמדת השידור של יורם ארבל ב- "הייסל". אוסיף ואומר כאן שברבות השנים סיפר יורם ארבל כי מיקי גורדוס התקשר אליו ישירות לעמדת השידור באצטדיון "הייסל" בבריסל ודיווח לו את מה ששמע ברדיו מונטה קארלו. סיפור לא הגיוני ובלתי מתקבל על הדעת של יורם ארבל מפני שמיקי גורדוס לא ידע את מספר הטלפון הבינלאומי שהזמנתי ליורם ארבל לעמדת השידור שלו ב- "הייסל" (שימש Back up לקו השידור ה- 4W) ו- וודאי מיקי גורדוס לא היה מחובר למערכת ה- 4W עצמה. אולם נניח זאת עכשיו.

קוֹרָאדוֹ אָגוֹסְטִינִי (Corrado Agostini) ששימש במים ההם כראש ה- Eurovision Office של RAI רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית [4] זוכֵר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "זאת הייתה חוויה קשה מאוד ל- RAI ולמיליוני צופי הטלוויזיה שלנו באיטליה. ידענו על האסון מראשיתו אך לא הערכנו בתחילה את ממדיו. צוות השידור שלנו בראשותו של השַדָּר הבכיר בעמדת השידור באצטדיון "הייסל" ברונו פיצול (Bruno Pitzul) דיווח ישירות על האסון. השידור הישיר של RAI נפתח כשעה וחצי לפני שריקת הפתיחה. RAI הייתה בימים ההם בשיא כוחה ונחשבה לרשת טלוויזיה מובילה בשידורי הספורט ב- EBU. למרות האסון הכבד החלטנו להמשיך בשידור הישיר. ניצחונה של קבוצת יובנטוס 0:1 על ליוורפול מהשער של מישל פלאטיני הייתה נחמה פורתא לחובבי הכדורגל האיטלקיים".

pizul

טקסט תמונה : זהו ברונו פיצול (Bruno Pizzul) הקרוב למצלמה חובש Headset, שַדָּר הכדורגל רב המוניטין של רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI. צוות השידור האיטלקי עלה מייד על ממדי האסון הנורא באִצטדיון "הייסל". נשיאות RAI החליטה פה אחד להמשיך בשידור הישיר למרות האסון הכבד בו נספו באִצטדיון 39 אוהדים איטלקיים של קבוצת יובנטוס. (באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לחוליגניזם האנגלי מסורת ארוכה. זה לא היה המקרה הראשון. כבר בבוקר השידור החלו התפרעויות והתנגשויות בין האוהדים הבריטיים לבין עמיתיהם האיטלקיים. איזה עמיתים. יריבים של ממש. זה נמשך גם בערב לקראת תחילת ההתמודדות בין שתי הקבוצות. רצועת יציע באורך של מטר וחצי חצצה בין אוהדי ליוורפול ואוהדי יובנטוס. כשעה לפני תחילת משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל חדרו לשם החוליגנים האנגליים כשהם שיכורים כלוֹט מבירה ומשליכים על האוהדים האיטלקיים פחיות ובקבוקים. האוהדים האיטלקיים הנמלטים מאימת הברברים האנגליים מצאו את עצמם לכודים בין גדרות הברזל. השוטרים הבלגיים לא צפו את הסכנה הנוראית שאיימה על האוהדים הצעירים האיטלקיים וסירבו לפתוח שערי היציע לכיוון כַּר הדֶשֶא. הם לא אִפשרו להם למַלֵט את נפשם מהַהֶרֶג הצפוי להם. ביציע הדחוס התחוללה מהומת אוהדים לחיים ולמוות. השטן התערב ודחק את רגלי ה- אלוהים משם. זה היה נורא. האוהדים האיטלקיים הוכו ונדרסו, כשלבסוף גדר הבטון והסורגים מתמוטטים עליהם.

הפילוסוף הצרפתי הנודע זָ'אן פּוֹל סַארְטר (Jean- Paul Sartre) אמר פעם, "אדם מתנהג באלימות בשעה שאין לו מה להפסיד". אוהדי הכדורגל הברוטאליים מאנגליה דאגו להגשים היטב את האמירה הזאת. יורם ארבל ישב בעמדת שידור באִצטדיון "הייסל" חסר ישע לגמרי ועמו גם מפקדת השידור הישיר באולפן ב' ומיליון צופי טלוויזיה במדינת ישראל. הוא יורם ארבל וגם כמה שדרים נוספים באזור עמדות השידור ב- "הייסל" לא ידעו מה קורה ולא הבינו מדוע משתהה שריקת הפתיחה. הצלת המידע העיתונאי בשידור הישיר הזה באה מכיוון בלתי צפוי. לפתע התקשר אלי מביתו בשדרות חן בתל אביב לאולפן השידור מירושלים הקָשָב הסקרן והמצטיין (והנצחי) של רדיו "קול ישראל" מִיקִי גוּרְדוּס, ודיווח לי בבהילות : "יואש אלרואי תשמע, אסון נוראי התרחש בבריסל, עשרות אוהדי כדורגל נקטלו באִצטדיון "הייסל" ", והוסיף, "זאת הסיבה לעיכוב תחילת המשחק". מִיקִי גוּרְדוּס טרם ידע לפַרֵט מעבר לכך. לא הייתה לו אינפורמציה מי הם עשרות הנספים, זהותם, כיצד נקטלו, והאם מדובר באוהדי ליוורפול או טורינו שנרצחו או הנספים הם משני המחנות גם יחד. הודֵיתי למִיקִי גוּרְדוּס שעשה לנו שירות חשוב וגם טובה גדולה. לפתע ידעתי מה קורה. הייתי שוב בתוך העניינים.  אין דבר גרוע מחוסר הוודאות. דיווחתי מייד ב- Talk Back של ה- 4W מירושלים ליורם ארבל האַבוּד בבריסל מה קורה אצלו באִצטדיון שבו הוא נמצא ברגע זה. מדהים שמִיקִי גוּרְדוּס ידע בתל אביב את מה שיורם ארבל היה אמור לדעת ולא ידע כשהוא ישוּב בעמדת השידור באִצטדיון בבריסל. מיקי גורדוס הוא עיתונאי מדהים ומהימן, וראשון בכל דבר. בדירתו בשדרות חן בתל אביב הוא ספון סביב מִכשור אלקטרוני חדיש של מכשירי רדיו, מקלטי טלוויזיה, וצלחות לוויין באמצעותם הוא מאזין וצופה על המתרחש בתבל. הוא מצותת לכל העולם ומקליט ב- Video ו- Audio בביתו את המתחולל בקוסמוס שלנו. ד"ר יצחק "איציק" נוי פנסיונר רשות השידור מי שהיה עורך ומגיש מוכשר ומוצלח מאוד של התוכנית "השעה הבינלאומית" ברדיו "קול ישראל", הגדיר פעם את מיקי גורדוס כך : "האיש שניצב על הגבעה ומשקיף על העולם". מיקי גורדוס נולד ב- 9 בנובמבר 1944 בתל אביב. הוא עובד עם רשות השידור מאז 1970. קָשָב רדיו וטלוויזיה מסור, מצטיין, ורָב מוניטין שאוהב ומכור לעבודתו הקונקרטית הזאת. מיקי גורדוס למד בביה"ס היסודי "הכרמל" ובתיכון ב- "גימנסיה הרצלייה". שירת בצה"ל בשנים 1968 – 1963 בהן השלים גם השכלה אקדמאית. נשוי לבלהה ואב לשלוש בנות.

gurdus

טקסט תמונה : שנת 1985. קשב רדיו "קול ישראל" מיקי גורדוס בחדר העבודה האלקטרוני העמוּס שלוֹ המחובר לכל העולם, לכל חמש יבשות תבל. פנומן במקצועו. (התמונה באדיבות מיקי גורדוס. ארגיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעֵת שהעברתי את האינפורמציה הדרמטית מירושלים ליורם ארבל היושב באצטדיון "הייסל" הבחנתי מעבר לקו השידור ה- 4W כי השדר שלנו באצטדיון "הייסל" בריסל היה המום, מופתע, ואחוז תדהמה. לכמה שניות נותר יורם ארבל בהלם ואלם לאחר שהעברתי לו את הדיווח של מיקי גורדוס. נוצר מצב מביך ומתסכל. השַדָּר יורם ארבל חש מבויש בעמדת השידור הבלגית שלוֹ. את חדשות הרצח האיומות שאירעו באצטדיון "הייסל" בו שהה ונכח ליקט עבורנו קשב רדיו "קול ישראל" בתל אביב ודווקא הוא שניצב במוקד העניינים ב- "הייסל" איננו יודע מה קורה סביבו. יורם ארבל היה בודד ואובד עצות, ומנותק מהמציאות. קיוויתי בשבילו שלא הפך לשֶבֶר כלי. הוא פשוט לא ידע מהחיים שלוֹ. זאת הייתה סיטואציה עיתונאית מביכה בה מודיעים מירושלים לשַדָּר בבריסל מה קורה אצלו באִצטדיון שוודאי גרמה לאי נוחות. מצב כזה עלול להביא כל שַדָּר ל- Black out טוטאלי. זה היה כישלון עיתונאי קולוסאלי. לטיב מזלו היה יורם ארבל שַדָּר מאוד מנוסה ו- אלוף ההיחלצות מהמֵצַר במצבים כאלה. הוא יצא מזה אך בשֵן ועַיִן. הוא איבד בבת אחת חלק נכבד מאמינותו העיתונאית. הוא לא היה האשם היחידי אבל הציבור לא הבין כיצד שַדָּר עיתונאי שיושב בעמדת שידור באצטדיון איננו יודע מה קורה סביבו בתוככי האִצטדיון. ניסחתי את דבריי בזהירות ובקול שָלֵו ב- Talk back של יחידת ה- 4W, כדי לא להכניסו ללחץ מיותר. זה היה הטקסט : "יורם שים לב, קָשָב הרדיו מִיקִי גוּרְדוּס דיווח לי הרגע כי יש עשרות הרוגים במהומה שהתחוללה בתוך האִצטדיון, זאת הסיבה לעיכוב בעיטת הפתיחה". השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה.

פּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן נשיא לִיוֶורְפּוּל וזָ'אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי נשיא יוּבֶנְטוּס החליטו לקבל את בקשת אנשי UEFA ונציגי הרשויות הבלגיות לקיים את ההתמודדות בין שני המועדונים במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות, למרות תנאי האלימות הקשים ששררו באִצטדיון. המשחק החל באיחור עצום של שעה ו- 25 דקות,  בעשר וארבעים בעֶרֶב במקום בתשע ורבע. כמה רשתות שידור של ה- EBU ובראשן ARD ו- ZDF הגרמניות שהחלו כבר בשידור הישיר פרשו ממנו בנימוק שאין טעם לעסוק בשידורי ספורט בשעה שגוויות המתים מוטלות נכוחה. למנכ"ל רשות השידור אורי פורת וגם לי לא היה ספק שאנחנו נשארים עם השידור הישיר עד סופו . גם ה- BBC האנגלי ו- RAI האיטלקית המשיכו בשידורים השירים שלהם. אנשי הרדיו של ה- BBC שידרו את האסון בזמן אמת. ממש כשזה קרה. חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה של ה- BBC בניהולו של ג'וֹנתן מַרְטִין (Jonathan Martin) פתחה את השידור הישיר שלה בהודעה הדרמטית על האסון זמן רב לפני פתיחת סיגנל השידור ה- Multilateral האירופי לכל רשתות השידור של ה- EBU , שנקבע לתשע וחמישה בערב. שַדָּר ה- BBC בעמדת השידור באִצטדיון "הייסל" בבריסל היה בַּארִי דֵייוִיס (Barry Davies). הוא היה בודד בעמדת השידור שלו כמו יורם ארבל ללא הפרשן הקבוע שלו גִ'ימִי הִיל (Jimmy Hill) שישב באולפן ה- BBC בלונדון. אך היה לוֹ בכל זאת יתרון על יורם ארבל. לצִדוֹ ישב הפרשן – שחקן העבר הנודע בובי צ'ארלטון ממלא המקום של גִ'ימִי הִיל שסייע לוֹ באיתור האינפורמציה העיתונאית.

יורם ארבל בניגוד לנסים קיוויתי לא תיקן את עצמו ואת שגיאותיו "באוויר" וגם לא התנצל. זאת הייתה אחת מגדולותיו כשַדָּר. למרות שלא היה עיתונאי דגול חונן באינטואיציה שהצילה אותו. האינטואיציה הפנימית שלו הדריכה אותו לא למהר להצטדק. המיקרופון אינו נועד לווידויים. שיקול נכון שהצדיק את האמינות שלו כשַדָּר עַל ומומחה בתקשורת המונים. יורם ארבל השתמש בתשדורת האסון שהגיעה אליו מירושלים בצורה נבונה. הוא הטמיע והחליק בהדרגה את האינפורמציה הדרמטית שהעביר לסלון ביתם של הצופים. יורם ארבל נמנע מלספר לצופים שלנו שמיקי גורדוס הוא האיש שהעביר את הידיעה הדרמטית על האסון לאולפן המנווט בירושלים, ומשם הוחשה אליו לאצטדיון "הייסל" באמצעות ה- 4W. בכך היה רָב אוֹמָן. פשוטו כמשמעו. אך קוֹלוֹ היה הססני. האינפורמציה שבידיו הייתה חלקית. אפשר היה לחשוב שעלה עליה בכוחות עצמו. הוא גם טעה כשמיהר לבַקֵר דווקא את האוהדים האיטלקיים שפגעו כביכול קשות באוהדים האנגליים עובדה שהתבררה כלא נכונה. היו אלה דווקא אוהדי ליוורפול שהסתערו במוטות ובקבוקים ונֶשֶק קַר אחר וגרמו לאנדרלמוסיה הנוראית בסופה אירע הרצח של 39 מאוהדי יובנטוס. בטחונו העצמי אבד לו. יורם ארבל היווה בעיה אך הייתה עוד אחת חריפה ממנו, זמן השידור ההולֵך ואוזֵל על לוויין ה- Primary האטלנטי, שהעביר את סיגנל השידור מבריסל לירושלים. ה- Booking היה מוגבל ממילא. ההזמנה הלוויינית שלי שטווח הזמנים שלה נע בין 21.00 ל- 24.00 הלכה והתקצרה בעוד המשחק טרם החל. נקלעתי לסבך שידור ובעיה קשה של זמן דועך ו- תקשורת לוויינים שהתבררה כבלתי פתירה.

למחרת פרצה מהומה שטנית בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חלק מאנשי "מבט" ובראשם העורך מיכאל קרפין תבע ממני לסַלֵק לאלתר את יורם ארבל מעמדות השידור של מחלקת הספורט וליטול ממנו את תעודת העיתונאי שלוֹ. "איזה מין שַדָּר זה שלא יודע מה קורה סביבו", לגלג מיכאל קרפין בכעס בפניי. השיחה הקצרצרה בינינו התנהלה במערכת חטיבת החדשות בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. השבתי לו, "מיכאל קרפין, אני הוא הנושא הראשי באחריות ולפני הרחקת יורם ארבל ממיקרופון מחלקת הספורט יצטרכו לסלֵק אותי". מיכאל קרפין לא היה היחיד. שררה שם אווירת אנטי. התייצבתי לימינו של יורם ארבל. בוועד המנהל קראו להדיח אותו. היה ברור לי כי כישלונו של יורם ארבל הוא כישלונה של מחלקת הספורט. למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל היה ברור כי כישלונה של מחלקת הספורט הוא כישלונה של הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור כולה. אי אפשר היה להימלט מהאחריות הזאת. יורם ארבל נחשב לשַדָּר ספורט מוכשר אך הוא לא ניצב מעל חוקי השידור בטלוויזיה באשר היא, ולא מעל ההיגיון העיתונאי. זאת הייתה תאונת שידור קשה ביותר בסופה ספג יורם ארבל מכה אנושה, והתרסק. לא היה ספק. יורם ארבל שלח הביתה מידע שידור מנופץ.

יורם ארבל היה מדוכדך. הוא הבין שהוא שותף לפַשְלָה עיתונאית חמורה מאין כמוה. לא היה לו כל הסבר הגיוני לפרשה האומללה. הסברו הנ"ל לא שכנע אותי. היה ברור שהפשלה הזאת חסרת התקדים באומללותה לא תעבור בשלום. כמה מהקולגות שלי בחטיבת החדשות תכננו לצלוב את יורם ארבל בכיכר העיר. באותו סוף שבוע מַר נפגשתי עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל, וביקשתי ממנו למוסס את הפרשה הקשה והחמורה. הסברתי לו כלהלן : "יורם ארבל עושה עכשיו את דרכו מבלגיה לגרמניה שם מתחילה ביום רביעי – 5 ביוני 1985 אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל. הוא חווה חוויה עיתונאית טראומתית ומרגיש שנכשל כישלון קולוסאלי", והוספתי וביקשתי אותו, "צריך לעודד ולתמוך בו לקראת משימת השידור הקרובה שלו. אורי, אל תיתן ידך לעיתונות המחפשת את דמו. אל תדליף ואל תצלוב אותו". אורי פורת היה ג'נטלמן מספר אחת של רשות השידור והסכים לקבל את בקשתי.

heysel 1

טקסט תמונה : 29 במאי 1985. יציעי אצטדיון "Heysel" בבריסל. אלו הם היציעים ההרוסים והחרבים באזור "Z" באִצטדיון "הייסל" ב- 29 במאי 1985 כמה דקות לאחר האסון. 39 אוהדי כדורגל איטלקיים נהרגו ו- 250 נפצעו. מימין למעלה נראה צלם ENG בלגי מצלם את אזור האסון בעוד איש ביטחון בלגי חבוש קסדה ואוחז מגן בידו השמאלית ומוט בידו הימנית ניצב בין האנשים ההמומים ומאבטח את המקום. משמאל נראה אוהד כדורגל איטלקי מוטל על ערש דווי לפני פינוי גופתו. זה היה מחזה נורא. שדה קֶטֶל. משמאל נראה שלט של UEFA שנתלש מהגדר. חלק מרשתות הטלוויזיה ב- EBU החליטו להפסיק את הסיקור הטלוויזיוני של האירוע. (באדיבות RTBF והסוכנויות).

heysel 2

טקסט תמונה : 30 במאי 1985. תמונה נוספת מזירת הפשע. מראות הפוגרום ביציע "Z" באִצטדיון "הייסל" בבריסל למחרת האסון. רשות השידור ואנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית התקשו לסלוח ליורם ארבל על מחדל השידור והפלופ העיתונאי שלוֹ. (באדיבות RTBF והסוכנויות) . 

יורם ארבל סִיכֵּן בחולשתו המקצועית את עצמו וגם את רשות השידור כמוסד עיתונאי. למרות זאת אהבתי את יורם ארבל. הרי הוא היה האיש שתקע יחד עִמִי את היתדות הצבעוניות בכל פינה כמעט על מפת הגלובוס. שַדָּר בדרגתו נולד בפעם אחת בהרבה מאוד שנים אך ככל שנקפו השנים הפכה אהבתי אליו לאמביוולנטית יותר ויותר. הפער בין כישרון השידור שלו ליכולתו העיתונאית הלך וטפח. יורם ארבל היה זקוק יותר מכל שַדָּר אחר במחלקת הספורט למערכת עיתונאית צמודה שתעטוף ותחבק אותו מפני שלא היה עיתונאי בעצמו. בלעדיה הוא היה פגיע כעלה נידף. אָבוּד.

הפַשְלָה העיתונאית החמורה ביותר בתולדות רשות השידור הגיעה אומנם לדיוּן ב- "פורום חדשות" ב- 9 ביוני 1985 בהשתתפות מנכ"ל רשות השידור ומ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אך למזלו הטוב של יורם ארבל היא נשארה תקועה שם. בפורום החדשות ההוא של 9.6.1985 נטלו חלק גם מנהל רדיו "קול ישראל" גדעון לב ארי ז"ל, מנהל הרדיו בשפה הערבית אדמונד סחייק, וויקטור גרייבסקי, יאיר אלוני, מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן, יוסף ביניא, ארי אבנר, עורך "מבט" מיכאל קרפין, עורך חדשות החוץ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית זאב כהן, יגאל רום מנהל חטיבת החדשות ברדיו "קול ישראל", וירדנה הראל ז"ל דוברת רשות השידור. דיוּן פרובלמטי כזה בפורום כה רחב ברשות השידור בו מושכים הדיינים לכיוונים שונים, הוא מסוכן, ו- דינו להגיע בסופו של דבר לוועד המנהל של רשות השידור ומשם לעיתונות. מנהל חטיבת החדשות ברדיו "קול ישראל" יגאל רום הגה רעיון מטופש ומסוכן בשל כישלונו המר של יורם ארבל, כלהלן : "לאור המתרחש, אולי המסקנה צריכה להיות שלא לשלוח שדר מהארץ…עובדה היא שכאשר מתרחש אירוע יוצא דופן שכזה, הוא איננו יודע מה מתרחש שם…". פטפוטי סרק כאלה כמו של יגאל רום העידו בריש גלי כי מעידתו של השדר המוביל שלי ב- 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" בבריסל היוותה סכנה גדולה ביותר לא רק למיומנות ולמוניטין של יורם ארבל כשַדָּר מוביל שלנו, אלא למהותה של מחלקת הספורט עצמה. מיכאל קרפין עורך "מבט" טען בתורו כהאי לישנא : "הלקח הכללי מכישלונו של יורם ארבל הוא להקים מערכת חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית שתעבוד "סביב השעון" כפי קיימת ברדיו "קול ישראל". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שלל זאת על הסף ובדף הסיכום של הדיון ביקש ממנהלת לשכתו רוחמה איילון לכתוב כלהלן : "אין צורך במערכת חדשות סביב השעון". מיכאל קרפין ביקש מאוחר יותר למצות את כל חומרת הדין עם השַדָּר שפישל אך אורי פורת ואנוכי בלמנו ומוססנו את האיום בעודו באיבו. הענקנו לו צ'אנס עיתונאי נוסף. בסופו של דבר יורם ארבל יצא חבול רק ב- "פנסים" מהפרשה. הוא היה בר מזל מפני שאנוכי ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת נחלצנו יחדיו לגונן עליו. בחלוף כמה ימים שלח לי אורי פורת מנכ"ל רשות השידור עותק מאותו מסמך הסיכום של פורום חדשות ב- 9 ביוני 1985 וזה מה שהיה כתוב בו :

porat 1

טקסט מסמך : 9 ביוני 1985. דיון ב- "פורום חדשות". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל נענה לבקשתי ועטף את יורם ארבל ה- פשלן בצמר גפן. איש מהנוכחים בדיון ההוא ב- "פורום חדשות" ההוא לא מצא מענה ל כתב הסנגוריה של אורי פורת שסיכם כלהלן : "…יורם ארבל התכונן לאירוע הספורטיבי, נמצא בתא השידור ולא יכול היה לצפות במתרחש בחלקים שונים של היציעים…". איש מהנוכחים ב- "פורום חדשות" ההוא לא העלה בדעתו להטיל דופי בהודעתו זאת של אורי פורת ולשאול אותו את שאלת ההתקפה הבאה שהייתה אמורה להפריך את דבריו, "…רגע אדוני המנכ"ל אם כך כיצד זה עשרות שדרים אחרים מה- EBU שישבו גם הם לבד בעמדות השידור שלהם כמו יורם ארבל, עלו על האסון הנורא שהתחולל ביציע "Z", ודווקא שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית פישל…?". מרביתם של סגל "פורום חדשות" היו חובבנים בכל הקשור להפקות של אירועי ספורט גדולים – בינלאומיים בחו"ל. הם לא היו מצוידים בהשכלה טכנולוגית, לא בפרטי ההפקה ב- "הייסל", ולא בסך האינפורמציה הדרושה כדי להפיל לא רק אורי פורת אלא גם את יורם ארבל הכושל שלא ידע מהחיים שלו ולא הבין את הנעשה סביבו באצטדיון "הייסל" בבריסל, למרות שישב בעמדת שידור מאובזרת ונוחה ובעלת תצפית נהדרת על כר הדשא וביציעים. יורם ארבל ניצל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי לא הוזמנתי לדיון ההוא ב- "פורום חדשות" ב- 9 ביוני 1985 מפני שהייתי ת.פ. של מנהל החטיבה יאיר שטרן ועורך "מבט" שנטלו חלק בדיון, ואלה כאילו ייצגו אותי. מפני שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת היה מקורב אלי שלחתי לו את מכתב המחאה החריף הבא.

porat 2

טקסט מסמך : 11 ביוני 1985. מכתב המחאה החריף שלי למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעקבות הדיון המפוצל והבלתי רציני שהתנהל יומיים קודם לכן ב- "פורום חדשות" בהנהגתו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי פורת פטר אותי בזאת התשובה : "זה בסדר גמור…אני מעניק גיבוי מלא לפעילות מחלקת הספורט שלך ואנשיה ומשבח את מיומנותם בשידור הישיר של המשחק ליוורפול – יובנטוס". לכתב הסנגוריה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הצטרף גם מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית וכך אמר : "היה קשר מתמיד בין בין יורם ארבל לבין האולפן בירושלים. הדיווח שקיבלת איננו מדויק. יורם ארבל למרות הלחץ דיווח בתוך השידור על המתרחש, הוא ציטט את רדיו צרפת ורדיו בלגיה. יורם ארבל עשה את מלאכתו בצורה הטובה ביותר לאור המציאות בשטח". מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אהב אותי והעריך אותי. יומיים לפני תקלת השידור החמורה של יורם ארבל הטיס לי ב- 27 במאי 1985 מסמך צל"ש בתום סיום עונת הכדורגל בישראל וסיקור משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בו נאמר כלהלן כהאי לישנא : "עם סיום עונת הכדורגל ומשחקי הליגה, ברצוני להביע את הערכתי לך ולכל צוות העובדים במחיצתך על הדינמיות, המקצועיות, ובעיקר המוטיבציה הגבוהה והמסירות הרבה לטלוויזיה ולציבור הצופים כאחד. אתם בהחלט מהווים דוגמא ומופת לכל עובדי הטלוויזיה ומי ייתן וירבו כמוכם. חן חן לכם".

yoash 18

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מ"מ מנהל הטלוויזיה מר יוסף בר-אל מביע הערכה למשדרי הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן מצטרף לברכות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עטיפת הצמר גפן נארגה על ידינו כדי לעטוף את יורם ארבל השָבוּר בחומת הגנה, מפני שהיה שַדָּר מוערך עלינו והטוב ביותר, אך פגיע מגלל שלא היה עיתונאי. יורם ארבל מי שניצב בקדמת חלון הראווה שעיצבתי גם בשבילו, בעיקר בעבורו, שילם ב- 29 במאי 1985 מחיר מקצועי כבד ועמו גם חטיבת הספורט בפיקודי. ביקשתי לראות במקרה הזה מעידה חַד – פעמי שלו. ברבות השנים למדתי שאני כמנווט, עורך, ומפיק נושא באחריות הראשית לכישלונותיו של השדר יורם ארבל והוא כמובן נושא על פי הבנתו רק באחריות להצלחותיו. ההסכם הבלתי כתוב נראה לי. יורם ארבל היה אישיות מפונקת אך שַדָּר מְחוּנַן שנשא את בְּשוֹרַת שידורי מחלקת הספורט לכל פינה ברחבי הארץ וכמעט לכל פינה ברחבי תבל. הייתי מחויב לשמור עליו. כל מערכת הספורט עבדה עבורו. אלה היו חוקי המשחק הטלוויזיוני שאני בעצמי ייסדתי. על מערכת הספורט לטפח את האנשים שלה שניצבים בקדמת חלון הראווה.

יובנטוס האיטלקית ניצחה 0:1 את ליוורפול האנגלית משער שהובקע ע"י מישל פלטייני בדקה ה- 57 בבעיטת עונשין מ- 11 מ', וזכתה בגביע אירופה אך צופי הטלוויזיה בישראל לא ראו את סיומו. השידור הלווייני הישיר שלנו נקטע ע"י חברת COMSAT בחצות. זמן השידור שלי על לוויין ה- Primary  אזל והגיע לקִצוֹ. כבר בתשע ושלושים בערב ראיתי את הנולד. בקשתי את אנשי תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה ובראשם איציק גינת להאריך את זמן הלוויין אך הם לא יכלו להיענות להפצרותיי. לא ניתן היה לקבל זמן חלופי. שני הלוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major אליהם הייתה מקושרת בימים ההם תחנת הקרקע ללוויינים שלנו בעמק האלה היו כבר Over booked, עמוסים משתיים עשרה בלילה והלאה. זמן הלוויין שלנו הוזמן על ידי מתשע בערב עד חצות (סיגנל ה- EBU נפתח לשידור בתשע וחמש דקות). זה היה אמור להספיק גם לתקופת ההארכה ובעיטות ההכרעה מ- 11 מ', בתנאי שהמשחק יחל במועדו, מה שלא קרה בסופו של דבר.

רשתות הטלוויזיה של ה- EBU ושל OIRT באירופה לא נפגעו מהעיכוב הממושך בן השעה ורבע בתחילת המשחק. הייתה לכך סיבה. סיגנל השידור הישיר הועבר לעשרות המדינות באירופה המערבית ולמדינות הגוש הקומוניסטי באירופה המסונפות לאיגוד השידור המזרח אירופי OIRT, באמצעות רשת מסועפת של קווי מיקרוגל קרקעיים שהייתה פרושה בכִישרון טכנולוגי רב לאורכה ולרוחבה של היבשת. לרשות המרכז הטכנולוגי של ה- EBU בבריסל וג'נבה טרם עמד אז לוויין תקשורת כדוגמת ה- ECS האירופי שהתחיל לפעול רק ב- 1988, אך קווי התקשורת הקרקעיים היו פתרון מניח את הדעת. סיגנל השידור הגיע לירושלים באמצעות מיקרוגל קרקעי מבריסל שהועבר לתחנת הקרקע ללוויינים של גרמניה המערבית, ומשם עלה באמצעות Up link ללוויין ה- Primary האטלנטי.

antene tv

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. זוהי צלחת האנטנה הגדולה (קוטר 9 מ') שהוצבה בעזרת ה- EBU  בשנת 1988 בחצר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים והמחוברת ל- לוויין התקשורת האירופי רב החשיבות ה- ECS (ראשי תיבות של European  Community  Satellite). החיבור הזה פתח צוהר רחב לעולם ותִּגְבֵּר עד למאוד את יכולות התקשורת הבינלאומית של שידורי הספורט והחדשות שלנו . בתמונה הזאת שצילמתי נראים שני המפקחים הטכניים יצחק בן יוסף ("בניו") מימין ושמעון נחמה. אילו האנטנה הזאת הייתה ממוסדת ב- 1985 הרי שקטיעת השידור הישיר מבריסל לא הייתה מתרחשת. עד 1988 היינו תלויים לחסד ושבט בידי החברה האמריקנית לשירותי תקשורת לוויינית הבינלאומית, "COMSAT". (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מָמוֹן רב שילמה רשות השידור עבור זכויות השידור של המשחק הזה יובנטוס – ליוורפול  אך הוא ירד לטמיון. משלם האגרה קיבל באותו לילה שירות לקוי מכל היבט שהוא. הטלוויזיה הירדנית (JTV) שסיגנל השידור שלה נקלט היטב בישראל והיוותה בשל כך יריב שידור לטלוויזיה הישראלית הציבורית בקרב על הצפייה בשידורי הספורט הבינלאומיים הצליחה להתחבר ללוויין ההוֹדִי שנשא אף הוא את סיגנל שידור המשחק יובנטוס – ליוורפול ליבשת אסיה ומדינות המזרח הרחוק , ולכן המשיכה את השידור הישיר של המשחק, אך גם הוא נקטע כעבור עשר דקות. השַדָּר שלה אומנם ישב כהרגלו במרכז השידורים בעַמָאן ושידר Off Tube מהמסך את משחק הכדורגל, הם מעולם לא שידרו את אירועי הספורט מעמדות שידור באִצטדיונים, אך הפעם זה לא היה חשוּב. בניגוד לי, ערוץ 6 של הטלוויזיה הירדנית ההאשמית יצרה את הרושם לרגע אחד כי היא כביכול משלימה את משימת השידוּר בהצלחה. לרוע המזל הטלוויזיה הירדנית משכה תשומת לב והעבירה אליה בחצות הליל, בשעה שהשידור נקטע אצלנו, גם חלק מהצופים הישראליים לרבות עורך עיתון "הָאָרֶץ" מתי גולן. מתי גולן לא התמיד בצפייה בטלוויזיה הירדנית כי אילוֹ עשה זאת היה מגלה שגם שָם נקטע השידור הישיר פעם נוספת לאחר כ- 10 דקות. העיתונאי מתי גולן הספיק בעזרתו של מוביל השידור שלי בירושלים נסים קיוויתי, להכניס ברגע האחרון ידיעה בולטת לא מדויקת בעמוד הראשון של עיתונו "הארץ" ביום חמישי – 30 במאי 1985, ממש לפני סגירת הגיליון המספרת על כישלון השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הייתה חצי אמת. מתי גולן לא הבין דבר בתקשורת הלוויינים הבינלאומית המסובכת בימים ההם. חצי האמת של מתי גולן הייתה גרועה משקר. באמצעות מידע חלקי, לא מדויק, ולא מְעוּבָּד שקיבל מנסים קיוויתי (נסים קיוויתי היה שדר שלא התמצא לחלוטין ברזי ההפקה ההיא) ניסה מתי גולן להפליל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועובדיה ולהמעיט בכישרונה וערכה מול הטלוויזיה הירדנית JTV.

haaretz

ראה "הארץ". ידיעה שהופיעה בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" מיום חמישי – 30 במאי 1985 : "תקלת לוויין הסביר נסים קיוויתי את הפסקת השידור של המשחק – אך בירדן עוד נמשך השידור". (באדיבות "הארץ" ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן).

"שידור משחק הכדורגל אמש בטלוויזיה הישראלית הציבורית בין ליוורפול ליובנטוס במסגרת גמר גביע אירופה לקבוצות אלופות נפסק לפתע כרבע שעה לפני סיום המחצית השנייה. איש מחלקת הספורט נסים קיוויתי , מסר כי הפסקת השידור נבעה מתקלה בלוויין, ואולם בעוד שידור המשחק מופסק, יכלו צופי הטלוויזיה הירדנית לראותו כעשר דקות נוספות. אמש לאחר חצות לא ניתן היה להשיג במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הסבר להפסקה הפתאומית של השידור הישיר" [5].

לא נכון. אפשר היה להשיג אותי עד שלוש לפנות בוקר במשרדי מחלקת הספורט. שוחחתי בטלפון עם יורם ארבל במלון שלו בבריסל לאחר הפשלה הנוראית ושוב לא קיבלתי ממנו שום הסבר הגיוני כיצד קרתה תקלת שידור כזאת שלוֹ. נסים קיוויתי כמו יורם ארבל היה שַדָּר שלא התמצא בהליכי ההפקה של השידור ולכן שגה שגיאה גדולה באינפורמציה שמסר לעיתון "הָאָרֶץ" מבלי שהוא מיידע אותי. לא הייתה שום תקלה. זמן הלוויין פשוט אזל. הידיעה בעיתון "הָאָרֶץ" גרמה נֶזֶק למוניטין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכלל ומחלקת הספורט שלה בפרט. מתי גולן הדפיס בעיתונו אינפורמציה שגויה כאילו ליואש אלרואי הייתה תקלת לוויין ובירדן נמשך שידור המשחק יובנטוס – ליוורפול כרגיל, וקוראיו האמינו לוֹ. ביום חמישי – 30 במאי 1985 התקשרו עמי כתבי הספורט בעיתונות הכתובה ובקשו את תגובתי להפסקת השידור הלווייני, ולעיתונאות הבלתי מספקת שהפגין בעת האסון בבריסל יורם ארבל בכיר שדרי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, משנזקק לעזרתו של מִיקִי גוּרְדוּס. אף על פי כן ולמרות הכול הענקתי ליורם ארבל גיבוי מלא. לחלוטין גיבוי מלא. העיתונאי צדוק יחזקאלי מסר ביום שישי – 31 במאי 1985 דיווח יותר הגון ומהימן לקוראיו בעיתון "ידיעות אחרונות" [6]  מאשר עיתון "הארץ".

yedioth

ראה "ידיעות אחרונות" מ- 31 במאי 1985. דיווח הוגן של העיתונאי צדוק יחזקאלי בעיתון "ידיעות אחרונות". המטרה שלי הייתה להגן על יורם ארבל המוּבָס וגם על רשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלי ורשות השידור שהוא יורם ארבל היה חייל בשורותיהן. (באדיבות "ידיעות אחרונות ומול "ידיעות אחרונות" ארנון "נוני" מוזס).

צדוק יחזקאלי : "מחלקת הספורט של הטלוויזיה הדפה אתמול ביקורת שנשמעה על הפסקת שידור משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין יובנטוס ל- ליוורפול, אשר גרמה לצופים מורת רוח רבה . הטלוויזיה לקחה בחשבון כך מתברר שתהיה הארכה במשחק – ואפילו יהיה איחור קל בפתיחתו- וכך הזמינה את הלוויין עד 12 בלילה. אולם כמובן שלא יכלו לצפות את תקרית הדמים הנוראה שגררה עיכוב בן שעתיים בפתיחת המשחק. זו הסיבה שב- 12 בלילה נפסק השידור, שכן זמן הלוויין נמסר מאותו רגע ואילך למדינה אחרת. מדוע אם כן הצליחה הטלוויזיה הירדנית להעביר בשידור ישיר כמה דקות נוספות ? מתברר שהירדנים התחברו ללוויין התקשורת ההודי, שאליו הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 איננה יכולה להתחבר . אולם גם הטריק הירדני לא עזר וכמה דקות מאוחר יותר נפסקו גם שידורי הלוויין ההודי. מנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי יצא להגנת שַדָּר הטלוויזיה יורם ארבל שנזקק במהלך השידור הישיר לאינפורמציה מקָשָב הרדיו בארץ על שהתחולל במגרש בו היה בבריסל : "הוא (יורם ארבל) נאלץ להישאר בחדר התקשורת. בתנאים שנוצרו הוא עשה עבודה נפלאה והעביר שידור בצורה יוצאת מן הכלל". יורם ארבל קיבל הוראה להישאר בבריסל גם אתמול כדי להעביר דיווחים מצולמים לחדשות".

יורם ארבל התנדנד במחצית הראשונה של עשור ה- 80 של המאה הקודמת. הוא לא היה מקובל על כולם, והעיתונות ארבה לו אז כמו היום. עיתונאי "ידיעות אחרונות" אדם ברוך ז"ל תקף ב- 1983 במדורו "קשר עין" ב- "ידיעות אחרונות" את יורם ארבל וקרא לו ללכת הביתה. הוא לא היחיד. יצא לי אז לשוחח עם אדם ברוך ז"ל אודות תעשיית הטלוויזיה ההיררכית. אדם ברוך ז"ל היה עיתונאי מקצוען ומוערך, הגון ובעל דרך ארץ, ו- וודאי היה רשאי לבקר את יורם ארבל ולשלוח אותו הביתה. אולם הפוסט שלו "יורם ארבל, הביתה" (נכתב ב- 22 ביולי 1983 בעיתון "ידיעות אחרונות") לא העיק על מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולא עלי. המוניטין של אדם ברוך ז"ל צעד לפניו אך במקרה הקונקרטי הזה הוא נותר ללא השפעה וגם לא היה יעיל. חשוב היה מה אני חשבתי אודותיו וחשוב יותר אולי היה מה חושבים הבוסים שלי עלי והאם הם מתכוונים להעניק לי גיבוי. הם נתנו לי. יורם ארבל לא הלך הביתה.

adam baruch 1

טקסט מסמך : ראה "ידיעות אחרונות" מ- 22 ביולי 1983 . העיתונאי אדם ברוך ז"ל כותב במדורו "קשר עין" בעיתון "ידיעות אחרונות" וכותרתו : "יורם ארבל הביתה". (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובאדיבות המו"ל מר ארנון "נוני" מוזס). 

לקוּלָתוֹ של יורם ארבל צריך לומר שהיה בימים ההם שַדָּר בּוֹדֵד בעמדות השידור בחוץ לארץ. בבריסל הוא ישב לבדו בעמדת השידור ללא מפיק, ללא פרשן, ללא טכנאי, וגם ללא עוזר שַדָּר (כמקובל היום). פונקציות כאלה נתפשו אז כמותרות שידור. לא שצריך לרחֵם עליו. הוא לא היה מִסְכֵּן. אך הוא היה בּוֹדֵד והבדידות הופכת את האנשים הבודדים ללחוצים ופגיעים, ולכֵן חשופים לשגיאוֹת. העיתונאות ו/או חוסר העיתונאות של יורם ארבל בעת "אסון אצטדיון הייסל" ב- בריסל בליל רביעי – 29 במאי 1985 עלתה על סדר היום של האג'נדה הלאומית במדינת ישראל. העיתונות הישראלית סירבה להניח לוֹ ליורם ארבל. היה ברור שאירעה כאן פשלה עיתונאית – טלוויזיונית יוצאת דופן בחומרתה. ביום חמישי – 6 ביוני 1985 פִּרסמה העיתונאית דוֹרִית גֶפֶן בעיתון "עַל הַמִשְמָר", מאמר ביקורת טלוויזיה נוקב ויוצא דופן בחריפותו בגנותו של יורם ארבל בגין שידור הנֶפֶל שלו באסון "הֵיְיסֶל" (Heysel) ב- בריסל. היא העניקה למאמר שלה כותרת לעגנית נגד שַדָּר הספורט מספר אחת שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, "כישלון של שדרן פטפטן". עורך העיתון סֶבֶר פְּלוֹצְקֶר פרסם אותו כלשונו [7].

dorit gefen

קטע עיתונות :  6 ביוני 1985. זהו המסמך המקורי / מאמר הביקורת של מבקרת הטלוויזיה גב' דורית גפן נגד השדר יורם ארבל כפי שהופיע בעיתון "על המשמר" ב- 6 ביוני 1985. (באדיבות ארכיון "על המשמר", וגם באדיבות בית אריאלה בתל אביב).

דורית גפן : "השידור הישיר ממשחק הגמר על אליפות אירופה בכדורגל בין קבוצות יובנטוס וליברפול הפך לאחד המחזות המבעיתים של שִלְהוּב יצרים ואלימוּת לשמה. לא נחזור כאן על אשר ראו רבים, ועל אשר תואר בהרחבה בעיתונות . מה שבכל זאת ראוי להדגשה זה הדיווח של יורם ארבל מהמקום. פטפטנותו של יורם ארבל היא עובדה ידועה, אך כאשר הוא נותן לה דרור, ללא מגבלות זמן וללא הפרעה של המשחק שלא שוּחַק- התוצאה היא בלתי נסבלת לחלוטין. יורם ארבל סבר כנראה כח עליו למלא את אוזנינו בקשקושיו בחלל הבלתי צפוי שנוצר בגלל האירועים הטרגיים באצטדיון, והוא השתמש בכל המילים שבפיו בשֶטֶף, אם כי בלי הרבה טעם.

אך גם התפרצות מילולית זוֹ לא הייתה נראית בעיניי חטא כל כך גדול אלמלא עבודתו העיתונאית הבלתי אמינה והמטעה  אינני יודעת מה היו תנאי עבודתו באצטדיון, אך אנו מצפים מעיתונאי הנמצא בשטח לברר פרטים מדויקים ככל האפשר על המתרחש לנגד עינינו. לא היינו זקוקים לתיווך של יורם ארבל כדי לראות את הפרטים של ההשתוללות וחוסר האונים של המשטרה הבלגית . לעומת זאת הוא היה צריך לברר מי גרם לכל מהומת הדמים ולמה. אך יורם ארבל מכיסא השדרים שלו נתן לנו בו- זמנית תיאור של מה שראינו באמצעות המצלמות. הוא לא הסתפק בכך, וכבר קבע באוזנינו מי אשם ומי גרם למהומה- האיטלקים כמובן. במשך שעה ארוכה השמיץ יורם ארבל את האוהדים האיטלקיים, בעוד האשמים היו למעשה אוהדי ליברפול. זהו כישלון עיתונאי ממדרגה ראשונה שאיננו מתאים אפילו לעיתונאי מתחיל".

גם מבקר הטלוויזיה של העיתון "דָבָר" טֶדִי פְרוֹיְס נקט נגד יורם ארבל ב- 2 ביוני 1985 לשון חמורה ביותר על הפשלה העיתונאית שלו באיתור מחוללי האסון באִצטדיון "הייסל" בבריסל [8]. הוא למעשה קרא לפיטוריו של גדול שדרי הטלוויזיה בתחומי הכדורגל והכדורסל בכל הזמנים. הוא קשר כותרת משפילה ומבזה ליורם ארבל, "תל אביב עִדכנה את השדר בבריסל", כתב.

teddy frois

קטע עיתונות : 2 ביוני 1985. דיווח של מבקר הטלוויזיה העיתונאי טדי פרויס ז"ל בעיתון "דָבָר". (ארכיון "דָבָר" ובאדיבות בית אריאלה בתל אביב).

טדי פרויס ז"ל : "המגוחך היה כי יורם ארבל שנמצא 100  מטר ממקום ההתרחשות, הסתמך על הקשב של רדיו "קול ישראל" מיכאל גורדוס שישב בתל אביב, ושאב ממיקי  גורדוס את המידע. האם מתחת לכבודו של השָדָר להרים את ישבנו וללכת לבַרֵר מה קרה במקום להסתמך על מקור הנמצא 3500 ק"מ ממקום האירוע ? ומכיוון שלא הטריח את עצמו, אין פלא שנכשל כישלון נורא. על פי הודעתו רוב ההרוגים היו אנגליים ! בשנינות חדת לשון ודיפלומטיה ארבלית, הוא הוסיף, שיש להניח שלא אנגלים גרמו למותם של האנגלים. מה שיורם ארבל עולֵל, מזכיר את דיווחי הכתבים בלבנון שהודיעו בשעתו כי ישראל היא שביצעה את הטבח בסברה ושתילה. רבים מהכתבים לא רחוקים ממקום האירוע יותר משהיה יורם ארבל בבריסל, אך הם גילו אחריות, חריצות, מצפוניות, ומוּסַר עיתונאי כפי שהוא גילה באִצטדיון . יורם ארבל הטיח את אשמת ההֶרֶג בנהרגים. בניגוד "לממצאיו", רוב ההרוגים היו איטלקיים, והפותחים בתגרה היו על פי כל העדויות האנגלים ולא האיטלקים . אם שגריר איטליה בישראל לא יחולל מהומה, הרי שהוא צדיק. כי יורם ארבל לא רק הטעה את קהל הצופים אלא העליל מעין עלילת דם. בתחנות טלוויזיה יותר מפגרות מזו של ישראל, כבר פיטרו שדרנים יותר מוצלחים על עבירות פחות חמורות".

האסון הגדול הִכה את אירופה בהֶלֶם. בלב ליבה של עֶרֶש התרבות האירופית התרחש רצח המוני בידי חוליגאנים בריטיים . ראש ממשלת אנגליה אשת הפלדה גב' מרגארט תאצ'ר (Margaret Thatcher) הופיעה באומץ לב וביושרה לפני מצלמות ה- BBC  ו- ITV ב- רח' דאונינג 10 (Downing 10 Street) ואמרה בשידור ישיר לאומה הבריטית ללא כחל ושְרַק את הטקסט כלהלן : "Liverpool fans brought shame and disgrace to their country and to football"

ראש ממשלת איטליה בּטִינוֹ קְרָאקְסִי (Bettino Craxi) פרסם הודעה דרמטית ואמר כלהלן : "אנגליה היא מדינה שהוטבעה במצולות החרפה ע"י קבוצות הפושעים הבריטיים שלה שנוקטות באלימות ברברית חסרת אחריות שוב ושוב באצטדיוני הכדורגל". העיתון הגרמני רָב התפוצה Bild Zeitung קבע-שאל במאמר המערכת, "הו אלוהים, מדוע ממשלת אנגליה מאפשרת לוונדאלים שלה לעזוב את האיים הבריטיים בדרכם ליבשת כדי לבצע רצח. צריך לאסור מייד על המרצחים לשוּב ולבַקֵר במגרשי הכדורגל". יוֹמוֹן הספורט הצרפתי המפורסם L`Equipe זעק בכותרתו הראשית : "אם אלו הם פניו של הכדורגל שהפך לכּה אלים – הבה נשמיד אותו"

למחרת האסון באִצטדיון "הֵייסֶל" התכנסה נשיאות UEFA במשרדיה בציריך, והחליטה בו במקום להרחיק לאלתר את כל קבוצות הכדורגל האנגליות מכל מפעלי הכדורגל האירופיים לתקופה של חֲמֵש שנים. אנחנו התחנכנו במשך שנים רבות על ה- Fail play האנגלי ועל החינוך הספורטיבי הבריטי הקפדני שדוֹרֵש סדר, משמעת, וסובלנות. נהוג ומקובל היה לחשוב שהכדורגל האנגלי הוא עֶרֶש תרבות הספורט האירופי. האסונות באִצטדיון "הייסל" בבריסל (Brussels) בחודש מאי 1985, ובאִצטדיון "הילסבורו" (Hillsborough) בשפילד בחודש אפריל 1989 הפריכו וניפצו את הסטיגמה הזאת לרסיסים. הייתי עֵד בעצמי במשחקי גביע העולם בכדורגל שנערכו בצרפת ב- 1998 לברוטאליות והאלימות הקשה שהפגינו שם גלוחי הראש הבריטיים , שמשום מה מכונים אוהדי כדורגל . מה לנו כי נלין על אוהדי בית"ר ירושלים, מכבי חיפה, הפועל ת"א, ומכבי ת"א.

אסון "הייסל" התרחש לפני שנות דור. חלפו מאז המון שנים. 30. אף על פי כן אנוכי זוכר כל פרט מהערב המַר ההוא של ליל רביעי – 29 במאי 1985, הלילה בו ירדה עלטה גם על הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועל חטיבת הספורט שלה. יורם ארבל הפך מאז ובמשך השנים הארוכות לטְרוּבָּדוֹר שצבע שלכות טלוויזיוניות בירוק. מוזר וגם מביך לראות אותו בשל מעמדו הרָם מועד ונופל מעת לעת, לא בינו לבין עצמו, אלא בפרהסיה בינו לבין מיליוני צופי טלוויזיה. פעם הוא לא רואה, פעם הוא לא מזהה, פעם הוא לא מתעניין, פעם הוא מתבלבל, ופעם הוא פשוט לא יודע ומשדר ישיר לצופיו ב- 2 במאי 1998 את "משחק השרוכים" באצטדיון קריית אליעזר בחיפה בין הפועל בית שאן לבית"ר ירושלים כאילו מדובר במשחק כדורגל אמיתי, כאילו מדובר במאבק טהור, כאילו אין מדובר במשחק מוטה, כאילו אין מדובר במכירה כללית על כר הדשא של כל ערכי הספורט שמרביתנו התחנכנו עליהם. ואז בגיל 73 אץ יורם ארבל אל מולי שפירא איש גלי צה"ל בטרם קבלת פרס על מפעל חיים, ומספר לו שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוק". מולי שפירא איש רדיו וותיק שמתיימר להיות בעל תרבות, בעל אמת, בעל יושרה, ובעל ערכי חינוך משדר את הבלוף כהווייתו מבלי לעפעף.

תזכורת. השאלה איננה מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרמות ולבַּלֵף כדי לייצר אגדות אוּרְבָּנִיוֹת ? צריך להיות יותר מחוצפן ועז נפש כדי לרוץ אל מולי שפירא מגלי צה"ל ולדווח לו כי יואש אלרואי איחל ליורם ארבל לשדר "דוּק".

לכן ברור שהגיעה העֵת לשוב ולשאול את השאלה לא רק מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרמות ולבלף כדי לייצר אגדות אורבניות ? לכן ברור שהגיעה העת להפריך פעם נוספת את האגדות ה- אורבניות השקריות שמפיצים מעת לעת בציבור יורם ארבל (באמצעות מר מולי שפירא ברדיו "גלי צה"ל), אריה מליניאק (באמצעות אהרון ווייסברג), ומשה גרטל (באמצעות שלמה מן). פוסט מס' 570. כל הזכויות שמורות.

הבלוג נועד להעביר ולמסור מידע ולא לנהל חשבונות. אולם הוא הוקם גם כדי להגן על האגפים שלי כמי שחוקר וכותב את הבלוג. פוסטים כאלה שאני חוקר וכותב, ואשר עוסקים בביקורת חריפה אודות תכנים שמפרסמים אישים אחרים ודנים בשאלה עתיקת יומין, שבה אני מצטט את עצמי, מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרמות ולבלף כדי לייצר אגדות אורבניות ? וציטוטים נוספים של ווינסטון צ'רצ'ל וקינגסלי אמיס – כי אנשים נִיגָפִים לעיתים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה (!), והַצָרָה העיקרית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת (!) – הם בעלי פוטנציאל ואין זה מן הנמנע כי עשויים להתגלגל לפתחו של בית המשפט. אינני מתכוון להפוך דָף כאילו לא קרה מאום ואני גם לא חושש. אינני מתכוון לוותר ליורם ארבל, לא לאריה מליניאק, ולא למשה גרטל. אני סומך לגמרי על עצמי, על מצפוני, ועל יושרתי. 

א. הכל עניין אישי. כל אחד קרוב אל עצמו. דקירה של יהודי בשער יפו בירושלים בסכין חדה שאורך להבה 40 – 30 ס"מ ע"י מרצח קטין ערבי בן 17 נראית עניין רחוק ליהודי תושב תל אביב. יש גם יפי נפש תל אביביים שמתקוממים נגד חיילי וחיילות צה"ל ושוטרי ושוטרות מג"ב ומשטרת ישראל שהם מנטרלים בירי מדויק מרצחים קטינים ערביים שרק מחזיקים סכין בידיהם. נראה כיצד יתנהגו "הגיבורים" האלה יפי הנפש ומה יאמרו לאחר שאותה הסכין תינעץ בגבם, ו/או תחדור לבטנם, ו/או תקרע את עורקי צווארם. הכל אישי. גם המעשייה אודות ה- "דוּק". למתבונן מהצד נראה בלוף ה- "דוּק" דבר פעוט, חסר ערך, ולא חשוב. מה כבר קרה ? אפשר לחשוב, אז מה אם איש אחד שח לרעהו כי אדם שלישי איחל לו לפני רבע מאה של שנים לשדר "דוּק" בטלוויזיה ? מדוע יש להתייחס לבלוף הקטנוני הזה ברצינות יתירה ? האם זה Big deal ? לא, זה איננו ביג דיל אולם אי אפשר להשאיר את האֲגָדָה האוּרבָּנִית העלובה הזאת של ה- "דוּק" ללא מענה שמא השֶקֶר יהפוך לאמת והאֲגָדָה למְצִיאוּת. ייתכן ובמידה כלשהי ההתייחסות שלי לבלוף ה"דוּק" שסופר לציבור לפני רבע מאה של שנים, רצינית מידי. מאידך תומכיי אומרים לי כי יש להפריך את הבלוף גם אם חלפו שנות דור. הם טוענים כי יהיה זה עגום מצידי לוותר. וויתור פירושו השרשת האגדה האורבנית כדבר שהיה והוכחה שיורם ארבל דובר אמת. גם אני סבור כך ומשיב מלחמה שערה למען ילדיי ונכדיי ונכדותיי. תוכן האגדה האורבנית הראשונה של האיש ההוא נושא חץ ועמו מסר פוגעני שמשיק ל- Environment שחובקת ומקיפה את תעשיית הטלוויזיה : האדם השלישי איחל לאיש הראשון לשדר "דוק" בטלוויזיה מפני שהובס במשחק הכיסאות הטלוויזיוני. בגלל שהושפל הפך לצר עין, נקמן, וקטנוני. ההתייחסות של יורם ארבל אודות בלוף ה- "דוק" היא אישית אלי. האם זה פתטי שבגילי או טו טו 80 אני מתייצב בקומה זקופה נגד הזיופים של יורם ארבל ? חושבני שלא, אין זה מגוחך. מצדי שיעניקו ליורם ארבל עוד כהנה וכהנה פרסי מפעל חיים. אין זה אומר שמותר לו לבלף ואין זה אומר שלמולי שפירא מותר להפיץ את הבלוף ברדיו גלי צה"ל. טענתו של יורם ארבל בפני כל מיני אישים ובפרהסיה בשנים שחלפו כי איחלתי לו לשדר "דוּק" גובלת במעשה נוכלות כלפיי. אני רואה במעשה הזה שלו של יורם ארבל יותר מחוסר הגינות משווע.

ב. הכל עניין אישי כפי שאמר המשורר. אז מה אם איש אחד הפיץ שמועה בציבור לפני 25 שנים כי יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הודיע למנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי אם לא ידיח את פרשן הכדורסל שלו מהכס, אזי אגודתו מכבי ת"א לא תמכור לרשות השידור את זכויות השידורים של משחקיה בגביע אירופה לקבוצות אלופות. כותב העיתונאי אהרון ווייסברג ב- 14 באפריל 2007 ידיעה שקרית בשמו של אריה מליניאק ומטפח אגדה אורבנית כלהלן : "…עבודתו של אריה מליניאק בערוץ הראשון הופסקה מסיבות לא מקצועיות בעליל בתחילת שנות ה- 90. "התקשרו אלי יום אחד והודיעו לי שיותר אני לא ממשיך לפרשן את מכבי", הוא מספר. "לא רצו להגיד לי למה, אבל אנחנו חיים במדינת ישראל והשמועות כאן מתחילות לטוס בקצב שיא. ביררתי ואז נאמר לי שמכבי הציבה תנאי לערוץ 1 – אם אתם רוצים להמשיך לשדר אותנו, אז בלי מליניאק. למה הם עשו זאת את זה ? כנראה אמרתי את מה שאני חושב". OK אז הוא אמר. כולם אומרים. מדוע צריך לקחת ברצינות יתירה את הבלוף הזה שלא היה ולא נברא ורחוק מהאמת כמו מזרח ממערב. הרי אריה מליניאק יודע היטב מדוע הודח על ידי מכס הפרשן. התשובה זהה כמו בסעיף א' : אי אפשר להשאיר את האגדה האורבנית העלובה הזאת ללא מענה שמא השקר יהפוך לאמת והאגדה למציאות. תוכן האגדה האורבנית השנייה נושא אף הוא מֶסֶר מכשיל : מנהל חטיבת הספורט ההוא בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא איש חסר עמוד שדרה, איננו עצמאי בהחלטותיו, פחדן, איננו ישר, והוא בכלל עובד ישירות ובעקיפין אצל יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. יתירה מזאת. מדובר בכתב אישום שהופץ ע"י מפרסמו בו יש יותר מרמז עבה כי צורת ניהול מו"מ בין יו"ר מכבי ת"א לבין מנהל חטיבת הספורט דאז היא בעלת גוון פלילי של מקח וממכר וטומנת בחובה הצעת שוחד : תן לי את ראשו של הפרשן ואני אתן לך את זכויות השידורים של מכבי ת"א.

ג. הכל עניין אישי. אינפורמציה שקרית פעוטת ערך אולי אפילו חסרת ערך איננה נוגעת לרחוקים. אך דוקרת ופוצעת את הקרובים. "…עשינו טלוויזיה מכלום…מוסיף הפרשן לשעבר…פעם הגענו למשחק בעיירה נידחת בברית המועצות או צ'כוסלובקיה עוד לפני נפילת הקומוניזם. אנחנו נכנסים לאולם וחושך. יש לנו בעמדה שולחן וכיסא. רבע שעה לפני המשחק הגיע שליח דואר וחיבר שני חוטים, ובסוף הצלחנו איך שהוא להרים שידור. לא היה לנו מושג אם רואים אותנו, שומעים אותנו…", אומר האיש לקהלו ללא כחל ושרק וטוען שהוא והשדר עשו טלוויזיה מכלום. בלופר שכמותך. עשיתם טלוויזיה מכלום אה !? אולי תואיל לומר מתי זה התרחש ? לאיזה יום ותאריך אתה מתכוון בהגדרת הזמן שלך "פעם…". אולי תואיל לנקוב בשמה של אותה "עיירה נידחת ב- ברה"מ ו/או צ'כוסלובקיה…". אולי תואיל לומר באיזה משחק ובאיזה מפעל כדורסל בינלאומי אודותיו אתה מדבר. אולי תואיל ליידע את קהל הצופים אלו קבוצות ו/או אלו נבחרות השתתפו בהתמודדות ההיא שאתה והוא בקושי הצלחתם להרים שידור. אולי תואיל לומר מה הייתה תוצאת המשחק ההוא שאתה וחברך לא ידעתם ולא היה לכם מושג אם רואים ושומעים אתכם.

ד. הכל עניין אישי. היא פתחה בפניו לרווחה את שערי ביתה בשיכון ל' בתל אביב, טוען האיש ההוא, ומדווח לציבור ללא כחל ושרק כי היא הרשתה לו ולצוות הצילום שלו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית לצלם את אהוב לבה מוטל שיכור ומנוטרל על סדיני מיטתה. אח"כ טוען האיש שהוא חזר להיכל הספורט ביד אליהו וסיפר את מה שראה ומה שצילם למנהל חטיבת הספורט אך זה התעלם מהמידע וסרב לשדר אותו. לא נכון. שקר. להד"מ.

אשנה והבהיר פעם נוספת :

הבלוג נוסד מאוחר והוא איננו הנהלת חשבונות אך במקרים דנן הוא נועד ומשמש להגנה על האגפים שלי. מדובר כאן בעניין רציני, ערכי, ומהותי ובעל מחלוקת רבתי שאפשר שיתגלגל בסופו של דיון לפתחו של בית המשפט. אני סומך על עצמי, על מצפוני, ועל היושרה שלי ב- % 100. אולי אינני נחמד די הצורך אך אני לא בלפן ולא שקרן. אסייג את עצמי במשהו בנוגע לטקסט הקושר את אריה מליניאק לאליפות אירופה לאומות בכדורסל של צ'כוסלובקיה 1981. אני בטוח שאינני טועה אולם אף על פי כן אני מסייג את עצמי. בנוגע להאשמה נוספת שלי את אריה מליניאק שמספר דבר שקר ומטפח אגדה אורבנית – "כי יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי התנה בשלב מסוים את מכירת זכויות השידורים של מכבי ת"א לטלוויזיה הישראלית הציבורית בהדחתו של אריה מליניאק מכס הפרשן על ידי" – אינני מסייג את עצמי כלל וכלל ולא לוקח אפילו צעד אחד קטן לאחור. כנ"ל בנוגע לעניינו שלמשה גרטל שמספר דבר שקר כי תמי בן עמי ז"ל פתחה את שערי דירתה בפניו ובפני צוות הצילום שלו כדי שיתעדו במצלמתם את אהובה והחבר שלה אולסי פרי שרוע על סדיני מיטתה, "…שוכב מת, עירום, ומְסוּמָם…". אינני מסייג את עצמי. לחלוטין אינני מסייג את עצמי. אינני פוסע לאחור ואינני מעביר דף. מדובר כאן בסיפורי שקרים ובדותות והוצאות דיבה ביודעין בשנים 2007, 2009, מבלי שהמפרסמים את הבלופים האלה מולי שפירא, אהרון ווייסברג, ושלמה מן העניקו לי את הזכות להגן על עצמי On line. שלמה מן נתן פומבי לבלופים של משה גרטל ואח"כ עשה את המעשה הנואל ביותר. הוא צלצל אלי לביתי לבקש את תגובתי המאוחרת במסווה של איזון הפוסט השִקְרִי שלו. לכן יש היגיון וטעם להמשיך את הדיון הישן בחלק הבא של הפוסט הקונקרטי הזה.

כמה שאלות ליוֹרָם אָרְבֶּל ששירת כחייל שלי בחטיבת הספורט תחת פיקודי בשנים ההן של 1990 – 1978. יורם ארבל צעד עמי כברת דרך טלוויזיונית ארוכה. ביקרנו בכמות עצומה של אתרי ספורט בארץ וגם בעולם, כמעט בכל רחבי תבל. הוא שימש שַדָּר מוביל שלי באלפי הפקות ושידורים ישירים שניהלתי בארץ ובעולם : מונדיאלים, אולימפיאדות, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל, אליפויות אירופה לאומות בכדורסל, משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל, ליגות העל בכדורגל וכדורסל, בכל משחקי מכבי ת"א בארץ ובאירופה בגביע אירופה לאלופות בכדורסל בין 1981 ל- 1990. הוא גם היה המגיש בכל אותן השנים ההן של שתי תוכניות הדגל "מבט ספורט" ו- משחק השבת". לבסוף בגיל 73 הוא רץ לרדיו גלי צה"ל וכל מה שיש לו לקשקש ל- מולי שפירא הוא שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק". מעולם לא איחלתי ליורם ארבל לשדר "דוּק", "חֵץ וקֶשֶת", ו/או קֶרְלִינְג (Curling). יורם ארבל יודע כמוני שאינני מתעסק בשטויות כאלה ואף פעם לא איחלתי לו לשדר "דוּק". אולם אין זה מפריע לו לשוב ולספר בלופים אפילו ב- 2015 והפעם למולה שפירא ערב קבלת פרס על מפעל חיים. מה מניע את יורם ארבל לשוב, לספר, ולהפיץ בלופים ?

אֶשְנֶה ואומר זאת שוב. הייתה לי זכות לנהל ולהפיק בשעתו שדר טלוויזיה מסוגו של יורם ארבל, אך מה לזה ולבלופים שהוא מפיץ ?יורם ארבל החל את עבודתו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית בראשית 1972 בעידן דן שילון ואלכס גלעדי ופרש ממנה באוגוסט 1990. הוא היה חבר בשורות חטיבת הספורט במשך 18 (שמונה עשרה) שנים. מאז יומו הראשון ב- 1972 ועד יומו האחרון משנטש ב- 1990, היה יורם ארבל רק צריך לאחוז במיקרופון ו- לשָדֵר. לשָדֵר בלבד (!). מערכת הספורט שלי התגייסה ועבדה בעבורו. עטפנו אותו בנוֹחוּת מכל עבר. זאת הייתה פקודה שלי ותעודת הביטוח שלו. יורם ארבל היה מבוטח ביטוח טלוויזיוני ע"י עשר פוליסות שונות. היה מדובר במידה רבה במעין שַדָּר מפונק ופגיע אולם איכותי שיש להניח אותו כמו אתרוג בקופסה מרופדת בצמר גפן. שַדָּר איסטניס וגם בכיין ומתלונן, אבל שַדָּר טוב. שדר כישרוני בעל קול בריטון ערֵב שצריך לפנק. זה היה הצַו. לסייע לו בכל מצב. פילוסופיית הניהול שלי וגם של רבים אחרים בתעשיית הטלוויזיה בארץ וגם בעולם גורסת כי ה- התייחסות לאנשים שניצבים בקדמת חלון הראווה הטלוויזיוני שלך, אלה ש- "מוציאים" אותך לאוויר, דורשת טיפול חריג. יורם ארבל ניצב במלוא הדרו בחלון הראווה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך מה לזה ולהפצת בלופים. אשנה ואומר שוב כלהלן : יורם ארבל לא היה צריך להפיק. יורם ארבל לא היה צריך לחבר ולכתוב את פקודות המבצע של שידורי חו"ל, וגם לא את דו"חות ההפקה. יורם ארבל לא היה צריך לאַרְגֵן דָבָר. יורם ארבל לא היה צריך לתאם שום פרט מאותם מאות אולי אלפי פרטים טכנולוגיים, לוגיסטיים, ואנושיים שמרכיבים את הפקות הטלוויזיה הספורטיביות, שהן מורכבות ומסובכות, יקרות ויוקרתיות – בארץ כמו גם בחו"ל. יורם ארבל לא היה צריך לערוך. יורם ארבל לא היה צריך לנהל. יורם ארבל לא היה צריך להגיע ברכבו הפרטי למקום ההתרחשויות בכל רחבי הארץ בתל אביב, חיפה, כפר גלעדי, באר שבע, ירושלים, ולא היה צריך להביא סנדביצ'ים מהבית. כמו כל אנשי ועיתונאי מערכת הספורט וטכנאי חטיבת ההנדסה גם יורם ארבל נהנה במשך 18 שנים משירותי הסעה ושירותי אוכל ומסעדות על חשבון ההפקה. מדובר במאות רבות אולי אלפים של הפקות (חלקן מורכבות ומסובכות) בארץ ובחו"ל שניהלתי וניווטתי. יורם ארבל לא היה צריך להכין לוח טיסות לחו"ל. יורם ארבל לא היה צריך להזמין כרטיסי טיסה לעצמו. יורם ארבל לא היה צריך לבצע לעצמו הזמנת מלונות בחו"ל. יורם ארבל לא היה צריך לדאוג לסידורי הסעה מביתו בפתח תקווה לנתב"ג. יורם ארבל לא היה צריך לסדר לעצמו סידורי תחבורה בחו"ל. יורם ארבל לא היה צריך לדאוג לכספים וקופה קטנה בהפקות חו"ל. הכול, כל הפרטים הלוגיסטיים הנ"ל סודרו ואורגנו עבורו מראש, למפרע, ומ- בעוד מועד. בדייקנות Tip top. הוא היה משוחרר לחלוטין מעול הביורוקרטיה והלוגיסטיקה שמאפיינות את הפקות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הפקדתי את יורם ארבל רק על המיקרופון וסביבו עוזרי שַדָּר שיסייעו לו בהכנת המידע וההתכוננות לקראת ביצוע השידורים הישירים הרבים. מערכת עיתונאית ענפה שירתה אותו בנאמנות ובדייקנות כדי שלא יפול. הוא היה צריך רק ללחוץ Start על מיתרי קולו ולהתחיל לשדר – בארץ וגם בחו"ל (!). אפשרתי ליורם ארבל לשדר בימים ההם % 90 – % 85 מכלל שידורי הספורט שלי בארץ ובחו"ל. הערכתי אותו וגם אהבתי אותו את האתרוג הזה, את השדר המפונק שלי. הוא היה הטוב בארץ ישראל במקצוע שלו. לבסוף אותו יורם ארבל רץ לעברו של מולי שפירא ברדיו גלי צה"ל ולעברו של אריה מליניאק ולכל מיני רכלנים אחרים ומדווח להם שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק". לא היה כדבר הזה אף פעם. מעולם לא התעסקתי בשטויות כאלה ולא איחלתי לו לשדר "דוק" בעת מעברו לערוץ 5 בכבלים ולערוץ 2 הניסיוני. יורם ארבל רשאי לקבל עוד פרסים הנוגעים למפעלי חייו אולם אין זאת זכותו לספר בלופים ואין זאת זכותו של מולי שפירא להפיץ אותם.

בעניין "הדוּק". הודעתי לשני הבוסים שלי בימים ההם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בספטמבר 1990 לאחר עריקתו של יורם ארבל לעבר ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 הניסיוני וגיוסו של מאיר איינשטיין על ידי והעברתו מרדיו "קול ישראל" לשורות חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים כלהלן : "אם הנ"ל אותו יורם ארבל ישדר שָם "דוּק" ו/או "חֵץ וקֶשֶת" ו/או "קרלינג" במקביל ומול מאיר איינשטיין השדר החדש שלי שישדר אצלי את מכבי ת"א, אזי הציבור יישאר נאמן לנו, והרייטינג יהיה בידינו", והוספתי, "הציבור נוהה אחרי איכות האירועים ולא בעקבות המגישים והמשדרים אותם. ועל כן אתם שניכם אריה מקל ויוסף בר-אל צריכים לסייע לי לשמור על קניין זכויות השידורים הבלעדיות שאני מחזיק לפי שעה בעבורכם והנוגעים לאירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים, המקומיים והבינלאומיים". בימים ההם של ספטמבר 1990 החזקתי בזכויות השידורים הבלעדיות של האולימפיאדות, המונדיאלים, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל וכדורסל, הליגות הלאומיות בכדורגל וכדורסל (ליגות העל היום) לרבות משחקי גביע המדינה, גמר הגביע האנגלי בכדורגל, משחקי קבוצת מכבי ת"א בכדורסל במסגרת גביע אירופה, טורניר וויבלדון בטניס, ומה לא בעצם. עם תקומתו ב- 1990 / 1989 של ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים ומיסודו ב- 1993 של ערוץ 2 הארצי המסחרי היה ברור שניאלץ להיפרד מקבוצת זכויות שידורים מסוימת. לטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היה מספיק נפח "אוויר" כדי לחשוף ולשדר את כולם. אולם הייתה מוטלת עלי ועל ההנהלה שלי החובה לשמר את זכויות השידורים של האירועים הגדולים בארץ ובעולם ובראשם האולימפיאדות, המונדיאלים, ה- Euros, אליפויות העולם בא"ק ושחייה, וכמובן הכדורגל והכדורסל הישראליים על מרכיביהם השונים. מקצועות הספורט המשניים שנקטתי בשמם כמו ה- "דוק" שימשו מטפורה בטיעונים ובנימוקים שלי שהועלו בפני שני המנהלים שלי אריה מקל ויוסף בר-אל. האירועים חשובים, לא אלה המתארים אותם. 

הערה שלי : בואו נבדוק לרגע את פרשת זכויות השידורים של הליגה הספרדית המסקרנת בכדורגל. ה- Issue המרכזי בפרשה הוא תבוסתו המפתיעה ב- 2015 של ערוץ הספורט / מס' 55 בכבלים הרשלן והישנוני (מי שהחזיק ולפת במשך שנים ארוכות בזרועותיו את הכדורגל הספרדי), לערוץ One בכבלים. I could not care less וזאת גם תחושתו של הציבור אם את המשחקים משדרים בדרך כלל Off tube מהאולפן בהרצליה נדב יעקובי, רמי ווייץ, ו/או יורם ארבל. מה זה משנה כל כך ? ממש לא מעניינת אותי רשימת הפרשנים אם זה שגיא כהן, אלי אוחנה, ו/או אייל ברקוביץ' וחיים רביבו. השדרים והפרשנים הנ"ל אינם חשובים כלל ועיקר. ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו הם החשובים (!). אני נצמד למסך בגלל ברצלונה וריאל מדריד. שתי קבוצות העל הללו הן המוקד ולא יורם ארבל השדר החדש של One שיחדיו עם פרשניו מעתיקים את סיפורן מהמוניטור בארץ.

בשעה שיורם ארבל החליט ב- 1990 לנטוש אותי ואת השידור הציבורי ולעבור לשורות ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 הניסיוני, ברור שהוא לא היה חשוב עוד בעיניי. מעברים ותנודות כאלה בתעשיית הטלוויזיה הן מעשה שבשגרה ו- בתי הקברות מלאים בכאלה שחשבו שאין להם תחליפים. אפשר לחשוב שהתאבלתי עליו והזלתי דמעה. קשקוש. מאיר איינשטיין נכנס חיש מהר לנעליו של יורם ארבל לא רק בהצלחה אלא בשגשוג. תרומתו של מאיר איינשטיין לרמת המידע מההיבט העיתונאי (ולא רק שידור Play by play) של שידורי הספורט בארץ ובעולם בפיקודי ואחריותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה לאין ערוך חשובה מזאת של קודמו יורם ארבל. יורם ארבל מעולם לא היה עיתונאי. הוא היה שדרן. יתירה מזאת : אינני קנאי ולא צַר עין. משנטש אותי בֵּרָכְתִיו עם צאתו לדרך חדשה. מעולם לא איחלתי לו לשדר "דוק". אם אלה הזיכרונות המעוותים שהוא אוֹצֵר בקרבו נותר לי רק לרַחֵם עליו.

[1] ראה נספח : מאמרו של טַל צִיפֶּר במקומון "העיר" המופץ בחינם באזור רמת גן- גבעתיים , מיום שישי – 6 בינואר 2006.

[2] הערה : האינפורמציה הזאת הובאה לידיעתי ע"י מר מִיק מִישֶלְס, קצין העיתונות והמדיה במשחק מטעם UEFA.

[3] ראה נספח : מסמך E Mail שנשלח אלי ב- 4 באוגוסט 2005 ע"י הבלגי מר מיק מישלס (Mick Michels).

[4] ראה נספח : מסמך E Mail  שנשלח אלי ב- 22 במארס 2006 ע"י קוראדו אגוסטיני (Corrado Agostini).

[5] ראה נספח : עיתון "הארץ" בעמוד ראשון מ- 30  במאי  1985.

[6] ראה נספח : עיתון "ידיעות אחרונות" במוסף הספורט מ- 31 במאי 1985.

[7] ראה נספח : מאמר ביקורת  טלוויזיה של  גב' דורית גפן בעיתון "על המשמר" (העיתון נסגר לפני שנים רבות) מ- 6  ביוני  1985.

[8] ראה נספח : מאמר ביקורת  טלוויזיה של מר טדי פרויס בעיתון "דבר" (העיתון נסגר לפני שנים רבות) מ- 2 ביוני 1985.

[9] ראה נספח : ספרו של סבאסטיאן קו : MORE THAN A GAME – SPORT IN OUR  TIME

סוף הפוסט מס' 570. מוצ"ש – 9 בינואר 2016.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *