פוסט מס' 596. הדברים החשובים באמת. שכל ישר, היגיון הגיוני, וחשיבה נבונה (2). אלכס גלעדי (2). פוסט מס' 596. כל הזכויות שמורות. 24 באפריל 2016

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 596 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 24 באפריל 2016.

————————————————————————————-

הדברים החשובים באמת. שכל ישר, היגיון הגיוני, וחשיבה נבונה (2). אלכס גלעדי (2). פוסט מס' 596. כל הזכויות שמורות. 24.4.2016

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח ב- Issue רחב ועמוק שאני מעלה כאן לדיון מעת לעת לשיחה משותפת עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים האחרונים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקיםחזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.  

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 מינוי מופרך לחלוטין את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק מהמשרה הרמה בגין שחיתות ושוחד מסך. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : זה היה ליל סדר כמעט מושלם. אירחנו אמש (לֵיל שישי – 22 באפריל 2016) בדירתנו הצנועה ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב את משפחתנו המורחבת למעט נכדי הבכור שמשרת בצה"ל. כמעט מושלם מפני שבעוד כולם סועדים את סעודת החג הנכד הבכור שלי יחדיו עם חיילי פלוגתו אבטח בסיורי הלילה שלהם אי שם את ביטחון עם ישראל ישכון לבטח במדינת ישראל. ברור שהותרתי מקום פנוי לידי לנכדי הבכור ולאליהו הנביא. אני רושם אירחנו, אולם אני מתכוון שעול האירוח העיקרי נופל כרגיל על רעייתי החרוצה שגם היא חצתה לא מכבר את העשור השמיני לחייה. אין אושר גדול יותר מאשר להתבונן במשפחה מאוחדת דעתנית ופעלתנית שנושאת על כתפיה גאווה וגם משא, צועדת מחוברת בראש מורם ובביטחון אליי אופק, ואשר נותרה גם לאחר שנים כה ארוכות ורבות קשורה, שלימה ו- יחדיו (!). מעולם לא ראיתי כֶּנֶס משפחתי נרחב של הדור השלישי שלנו נוער, ילדים, וטָף כל כך יפים בחיצוניותם ובפנימיותם. אי אפשר לתאר את האושר העצום שטמון ב- להיות סבא וסבתא עד שאינך חוֹוֶה זאת בעצמך. עשרת נכדיי ונכדותיי הם מקור לאושר בלתי נדלה של רעייתי ושלי.

אני בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. חלפו 53 (חמישים ושלוש) שנים מאז עזבתי את הקיבוץ שלי. אני מתגעגע לאדמה לקרקע של קיבוץ אפיקים, לענפי המספוא, הרפת, והבננות בהם עבדתי וגם ל- תְּכָנֵיהַ של "ה- הגדה של פסח" שנקראו בילדותי ע"י החברים בחג החירות בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. את ההגדה ההיא הפיקו, הרכיבו, וכתבו יהודה שרת ומתתיהו שלם. תחושה נוסטלגית אופפת כל ילד ונער שחווה את הרגעים ההם שחזרו על עצמם מידי חג כאשר מקהלת קיבוץ אפיקים ההיא בניצוחו של לוֹבָה רָביץ שרה את שירו הידוע של חיים נחמן ביאליק, "מתי מדבר האחרונים" (כתב אותו ב- 1897), והלחין אותו יהודה שרת בטרם הסעודה. טקס קריאת "ה- הגדה של פסח" בימים ההם של קיבוץ אפיקים הוא לעולם בלתי נשכח עבורי. הימים ההם חלפו לבלי שוב עוד.

שם הספר שחקרתי וכתבתי : "כּוּר מַחְצָבְתִּי"

עיקרון הדבקות במשימה – בקיבוץ ובטלוויזיה.

סיסמת הספר :

FROM MY POINT OF VIEW- if you do, do it right- if not give it up.

השורה התחתונה של הספר :

THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIPS BETWEEN TELEVISION ANd SPORTS (+ News + Documentary) IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, 1936 – 2016”.  

כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הספר נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998 לינואר 2012.   

"משה מת, יהושע מכניס"

קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה

עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה

וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה. 

(חיים נחמן ביאליק מתוך השיר "מתי מדבר האחרונים". נכתב בשנת תרנ"ז – 1897).  

נולדתי בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן בערב שבועות, ה' בחודש סיוון שנת תרצ"ח, 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. מעולם לא תיארתי לעצמי או שיערתי כי ב- 1971 בגיל 33 יזמינו אותי דן שילון ואלכס גלעדי להיות כתב ועיתונאי יחד עמם בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה היה בקיץ חם אחד לפני ארבעים וחמש שנים. ליתר דיוק בשבת – 3 ביולי 1971.

afikim 1

טקסט תמונה : קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (התמונה צולמה היכן שהוא בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת. באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים).

פרפרת 2 : הפוסט הנוקב של פרופסור זאב שטרנהל בעיתון "הארץ" (יום חמישי – 21 באפריל 2016) "הצבא של גָנְדִי" ראוי לעיון ע"י כולנו מפני שהוא עוסק בקדושה של עקרונות מנהיגות אֶמֶת צבאית שהמפקד גָנְדִי הפר אותן. דיווחו של זאב שטרנהל בפוסט הנ"ל אודות קרב הכישלון ההוא של צה"ל בתל מוטילה בשפך הירדן באביב של 1951 בהשתתפותו של גדוד 13 בחטיבת "גולני" בפיקודו של המג"ד גנדי נגד הצבא הסורי, מעורר צמרמורת גם היום. הוא ראוי לקריאה נוספת ולימוד ושינון העובדות האפלות ההן. בקרב המשפיל ההוא נעדר מנהיגות צבאית ישראלית נהרגו עשרות חיילי צה"ל. רובם הגדול היו עולים חדשים. אשנה ואומר עוד כי פרופסור זאב שטרנהל היה ה- מ"מ הבלתי נשכח שלי בקורס מ"כים של חטיבת "גולני" בג'וערה בין ספטמבר 1956 לפברואר 1957. הוא היה גם המ"מ שלי בפלוגת המ"כים שסופחה לגדוד 12 בחטיבת "גולני" ב- "מבצע סיני" באוקטובר – נובמבר 1956, ואשר כבשה וטיהרה את שלושת המוצבים המבוצרים המצריים ברפיח מספרי 25, 27, ו-29. סגן זאב שטרנהל (בן 80 היום) היה מפקד אמיץ, יישר דרך, ובעל דוגמא אישית. הוא היה המפקד הראשון שלי שראה בחיילים שלו ראשית דבר בני אדם ולא רכוש צבאי.

פרפרת 3 : הפוסט של אלון עידן "ארבע קושיות" כפי שהתפרסם במדורו "בעיני המתבונן" בעיתון "הארץ" (יום שישי – 22 באפריל 2016) – פגום ומבולבל. מדובר בפוסט שנכתב במסווה של אוטופיה נעדר כל ממשות. מחשבות ורעיונות שאינם מעשיות ולא מציאותיות. כאילו שאפשר להשיב את גלגל ההיסטוריה לאחור. לא רק שאי אפשר גם לא צריך. הפוסט של אלון עידן עוסק בהשקפת עולם אישית של אדם תועה ו/או שעושה את עצמו לתועה, שמביע אידיאל דמיוני ו- שמשתמש בשפת רבים. היכן שהוא בפוסט המגוחך הזה הוא כותב כלהלן, "…עוד אליפות של מכבי ת"א – רביעית ברציפות – תהיה אסון לכדורגל הישראלי. אסון שיתחיל להזכיר את הנכבה שעשתה מכבי ת"א בכדורסל בימים ההם, ושבגללה אנחנו עדיין בפוסט טראומה בזמן הזה…". איזה קשקוש. האם גם אני כלול ב- "אנחנו" של אלון עידן…? מי הם בדיוק ה- "אנחנו" של הכותב…? איזה אסון נכבה ואיזה נעליים. מכבי ת"א ההיא שהייתה פעם אובייקט שידור טלוויזיוני שלי בתקופה בת רבע מאה של שנים, מעניינת אותי היום כשלג דאשתקד, אולם אין מדובר בנכבה ולא באֵבֶל לאומי. האיש ב- פאניקה ונרגש. הוא כותב מהרהורי לבו ומַפְרִיז לגמרי בעוד העיתון מעניק מקום להגיגיו. דבר בשמך אלון עידן. אל תרשום בשפת רבים. במהלך כתיבת הפוסט שואל אלון עידן, "…האם ה- Euroleague זה בכלל ספורט…" ? ומשיב, "התשובה היא לא…", ומנמק, "…זה חברה פרטית מסחרית. בינה לבין ספורט אין שום דבר, רק קבוצות מסחריות שמציגות את עצמן כמועדוני ספורט…". חולשת הפוסט הילדותי האישי של אלון עידן נובעת מהעובדה שאיננו מסביר לקוראים שלו כי מבנה הספורט התחרותי – ההישגי הארצי והבינלאומי, ואשר מבוסס על מקצוענות, ממון, ו- הצטיינות, לרבות האולימפיאדות והמונדיאלים, עבר מטמורפוזה ארגונית ופילוסופית, ולכן הוא שונה לחלוטין ממבנה הספורט החובבני ההוא של הימים ההם בימי ילדותנו. מועדוני כדורגל בעלי מסורת ומורשת רבות מוניטין וארוכות שנים כמו ריאל מדריד, ברצלונה, באיירן מינכן, יובנטוס, מנצ'סטר יונייטד שלא לדבר על מועדוני ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA הם מועדוני ספורט פרטיים שהצלחתם הספורטיבית מבוססת על שגשוג כלכלי – מסחרי. אין בכך שום פגם ומום. תעשיית הטלוויזיה הקצינה את המרדף אחרי אלופי הספורט + השיאים והתהילה ו- שינתה במידה רבה את חיי כולנו, ובסוגריים לאו דווקא בזירת הספורט. הזָמָר אריק איינשטיין ז"ל היה צריך רק למַצְמֵץ כדי שמצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית יחלו לרדוף אחריו. הוא האפיל על הרבה זָמָרִים אחרים ושַם אותם בצֵל. לפתע הוברר כי הטלוויזיה שלא קראה בשמם של החוסים בצִלוֹ צועדת על פי מִשְנָה סְדוּרָה שְלוּבַת זְרוֹעַ עם הטובים ביותר ומפנה עורף לבינוניים. התופעה בלטה ביתר שֵאת בזירות הספורט השונות והפכה את מרבית האלופים והשיאנים ואת מאמניהם לרודפי אטרקציות, חומר, ומָמוֹן. אין בכך שום פסול כל עוד וההישג הוּשָג ב- יוֹשְרָה. כמה ספורטאים, לא רבים, לא עמדו בפיתוי והיו מוכנים להפר את כללי המוסר ואפילו להשתמש בסמים ולהסתכן בבריאותם, העיקר לעמוד על הדוכן האולימפי מספר אחת, ממנו מוביל משעול אל התהילה והכסף. ראו את מקרה האָצָן הקנדי בן ג'ונסון (Ben Johnson) באולימפיאדת סיאול 1988 ואת המקרה של האָצָנית האמריקנית מריון ג'ונס (Marion Jones) באולימפיאדת סידני 2000. בן ג'ונסון זכה במדליית הזהב בריצת 100 מ' במשחקים האולימפיים של סיאול 1988 בתוצאה של שיא עולם חדש 9.79 ש' אולם נתפס בגין שימוש בסמי מרץ וסולק מייד מהאולימפיאדה. מדליית הזהב בה זכה במִרְמָה הועברה לאָצָן האמריקני קארל לואיס (Carl Lewis). מריון ג'ונס ניצחה בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מ' ו- 200 מ' באולימפיאדת סידני 2000 אולם וועדת הבדיקה הרפואית של IOC לא הצליחה להוכיח Online כי הייתה מסוממת ונטלה סמי מרץ. היא יצאה "נקייה". האֶמֶת המָרָה הנוגעת לה התגלתה רק ב- 2007 לאחר חקירה מורכבת גם של ה- FBI. התברר כי האצנית התמירה, הנאה, והמוכשרת נטלה סמים בסידני 2000 ושיקרה את כולם ולכולם. היא נשלחה לכלא פדראלי באיחור זמן גדול.

תם עידן התמימות בספורט. הגלובליזציה, תקשורת ההמונים המיידית הבינלאומית המבוססת ראשית דבר על תעשיית הטלוויזיה העשירה, וכמיהתו ושאיפתו עתיקת היומין וההיסטורית של האדם להעפיל לפסגה – שינו את כללי המשחק בזירות הספורט. החלה תקופה חדשה בה המטרה שהפכה לחוט מטרה נעשתה מרתקת פי כמה מזאת שקדמה לה, ו- קידשה לעיתים את האמצעים. אפשר לראות את זה על כל צד ושעל. תרגילי ההתעמלות על מכשירים של האלופה האולימפית באולימפיאדת מלבורן 1956 היהודייה – הונגרייה אגנס קלטי על מכשיר הקורה ועל המזרן היו מפגן של תנועות ריקוד, גמישות, ו- קואורדינציה נאה, ופחות אקרובטיקה. 16 (שש עשרה) שנים אח"כ באולימפיאדת מינכן 1972 זרח כוכבה של המתעמלת הסובייטית אולגה קורבוט. גם היא זכתה במדליות הזהב על הקורה והמזרן. התרגילים שלה היו מפגן נדיר של אומץ לב, אקרובטיקה מדהימה ברמה של מתעמלת בקרקס, קואורדינציה גופנית מושלמת, ונכונות נפשית למשוך את תשומת הלב של שופטות תחרויות ההתעמלות וציבור הצופים, כמעט בכל מחיר. מדובר בפער איכותי ספורטיבי עצום בין המדליות האולימפיות של אגנס קלטי לטובת אלה של אולגה קורבוט, למרות שכולן עשויות זהב.

נפתחה מלחמה בין הגנבים לשוטרים. בין הרעים לטובים. בין אותם הספורטאים המסוממים לבין וועדות הבקרה הרפואיות של הוועד אולימפי הבינלאומי והתאחדויות הספורט הבינלאומיות השונות, שביקשו לגלות מי מהספורטאים המצטיינים באמת משתמש בסמי מרץ ובסטרואידים אנאבוליים כדי לפסול אותם. באולימפיאדת ברצלונה 1992 חולל הוועד האולימפי הבינלאומי מפנה דרמטי ופתח את שערי המשחקים האולימפיים בפני ספורטאים מקצועניים. זכורה שם הופעתה הראשונה של נבחרת ארה"ב המקצוענית בכדורסל, שכונתה "The dream team", ובה שיחקו לארי בירד, מייקל ג'ורדן, מג'יק גונסון, פטריק יואינג ואחרים, זאת שהביסה במשחק הגמר את נבחרת קרואטיה עם דראזן פטרוביץ', טוני קוקוץ', דינו ראדג'ה ואחרים בתוצאה 85:117). זכייה ב- מדליית זהב העניקה לזוכה בה תקוות להיות ספורטאי עשיר. אמיד. חברות מסחריות עשירות, הלבשה, הנעלה, מזון, משקאות, מכוניות ועוד, שיחרו לפתחם של האלופים והאלופות ופתחו במרדף אחריהם כדי שאלה יפרסמו את מוצריהם. הוועד האולימפי הבינלאומי העלה בהתאם את רָף התשלומים בעבור זכויות השידורים האולימפיות הנכספות. לדוגמא : ה- EBU הלוא הוא איגוד השידור האירופי שהטלוויזיה הישראלית הציבורית נמנית על שורותיו שילם זכויות שידורים בעבור אולימפיאדת סיאול 1988 סך של 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר ועכשיו בעבור המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 נדרש לשלם סכום של 90.000000 (תשעים מיליון) דולר.

באולימפיאדת מלבורן 1956 זכתה המתעמלת היהודייה – הונגריה אגנס קלטי (Agnes Keleti בת 95 היום, מתגוררת בהרצליה) בשלוש מדליות זהב, גם בתרגיל הקורקטי שלה על הקורה. אגנס קלטי לא חזרה למולדתה הונגריה בתום המשחקים האולימפיים. היא נשארה באוסטרליה ואח"כ עלתה לישראל. לא הוענק לה שום פרס. שנים רבות אח"כ החליטה ממשלת הונגריה להעניקה לה בתמורה לזכיותיה האולימפיות פנסיה ציבורית. באולימפיאדת מינכן 1972 זכתה המתעמלת הסובייטית / בלו-רוסית אולגה קורבוט (Olga Korbut, אז בת 17. היום בת 61 ומתגוררת בארה"ב) במדליית זהב בתרגיל אטרקטיבי במיוחד על מכשיר הקורה. אחד האלמנטים שבו השתמשה (סלטה לאחור) בתרגיל ההוא שלה גבל בסכנת חיים של ממש. אולגה קורבוט הביאה תהילה אולימפית ל- ברה"מ אולם השלטון לא תִּגְמֵל אותה. שנים אח"כ היגרה לארה"ב ושם הכירו בכישרונה שהוא שווה כסף. מאמן ההתעמלות הרומני רב המוניטין בלה קארולי (Bela Karoli) מי שהמציא את נדיה קומאנצ'י (Nadia Comaneci) ערק בשעתו לארה"ב ועד מהרה הוועד האולימפי האמריקני הפקיד בידיו את גורלה של התקווה האמריקנית מרי לו רטון (Mary Lou Retton) לקראת תחרויות ההתעמלות של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. הוא היה מאמן מוכשר וחדשן ועתיר ידע והאמריקנים שילמו לו משכורת עתק, בנו לו ולרעייתו בית, והעניקו לו תנאי אימון מפליגים. בֶּלָה קָארוֹלִי הפך את מֶרִי לוּ רֶטוֹן לאלופת ההתעמלות במשחקים האולימפיים ההם של לוס אנג'לס בקיץ 1984. הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי.

השיסוי ו- ההתנפלות הכוללנית של אלון עידן על המועדונים המקצועניים והספורטאים שלהם במסווה של אוטופיה מְדוּמָה, לא רק שאיננה הגונה, אלא מטופשת. רוח הספורט קוראת לחתור לניצחון בהגינות ואין זה חשוב אם אתה ספורטאי מִקְצוֹעַן ו/או חוֹבֵב. הארץ מַלְאָה חָמָס. אף על פי כן ספורטאים מקצועניים הגונים נשארים ספורטאים בשל הגינותם בעוד ספורטאים גם אם הם חובבים שמשקרים אינם ספורטאים משום שהם שקרנים. לא ניתן יותר להחזיר את הגלגל לאחור וגם לא צריך, אולם אפשר להגביר את השיטור, הבקרה, וכללי האכיפה.

בקיץ 1992 בתום אולימפיאדת ברצלונה 92' אירחתי במשרדֵי מחלקת הספורט בירושלים את האתלט הצ'כי הדָגוּל אמיל זטופק (Emil Zatopek) רַבָּן הריצות הארוכות מי שזכה בשלוש מדליות זהב והיה אלוף אוליפיאדת הלסינקי 1952 בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', ומרתון וגם את אשתו דנה זטופקובה (Dana Zatopekova), זכתה במדליית הזהב בהטלת כידון לנשים בהלסינקי 1952). התפתחה בינינו שיחה בת כמה שעות אודות חשיבות הניצחון בתחרות ומהות רוח הספורט. אמיל זטופק סיפר לי כי נדהם משנכנס לראשונה בשערי אצטדיון "וומבלי" בקיץ 1948 שם נערכה האולימפיאדה ה- 14 במניין הזמן החדש, וראה ברום היציעים את אמרתו ו/או סיסמתו של מְחָדֵש המשחקים האולימפיים הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין מתנוססת קבל עם ועולם, בה טען ו- סבר כי, "ההשתתפות באולימפיאדה חשובה מהניצחון…". גיחכתי, סיפר לי אמיל זטופק, ו- חשבתי לעצמי כי אני באתי לנצח בתחרויות ולא כדי להשתתף בהן. "ההשתתפות במשחקים האולימפיים בכלל לא עניינה אותי, עניין אותי הניצחון…", שַח לי בכֵנות גלויה.

olympic games 1948

טקסט תמונה : 29 ביולי 1948. אצטדיון "וומבליי" (Wembley) טקסט הפתיחה של האולימפיאדה ה- 14 בלונדון. נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) השוודי סיגפריד אדסטרום (שני משמאל נשען על מקל) מציג בפני מלך אנגליה ג'ורג' ה- 6 את חברי הוועד האולימפי הבינלאומי. משמאל, הלורד דייויד ברלי (Lord David Burghley) יו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים בלונדון 1948. דֵיְיוִיד בֶּרְלִי היה עשרים שנים קודם לכן אלוף אולימפיאדת אמשטרדם 1928 בריצת 400 מ' משוכות. ברקע מתנוססת סיסמתו הסוציולוגית של מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין כי הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון אלא ההשתתפות :

"THE IMPORTANT THING IN THE OLYMPIC GAMES IS NOT WINNING BUT TAKING PART".

(באדיבות IOCׂ) 

john mark 1948

טקסט תמונה : יום חמישי אחה"צ – 29 ביולי 1948. אולימפיאדת לונדון. הסיסמא האולימפית של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין, "הדבר החשוב במשחקים האולימפיים איננו הניצחון אלא ההשתתפות בהם…", מתנוססת ברום אִצטדיון "וומבלי" במשחקים האולימפיים של לונדון ב- 1948 . הרץ הצ'כוסלובקי אמיל זטופק לא הסכים עם תוכנה ולעג לה. "באתי לנצח באולימפיאדה – לא רק להשתתף בה", אמר. בתחתית התמונה זהו נושא הלפיד האולימפי ומדליק משואת המשחקים, האתלט ג'ון מארק (John Mark). משביע הספורטאים היה אצן המשוכות דונאלד פינליי (Donald Finlay) טייס קרבי לשעבר ב- RAF  שנלחם נגד חיל האוויר הנאצי. (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני ו- IOC).

zatopek 1

טקסט תמונה : אֶמִיל זָטוֹפֶּק מצ'כוסלובקיה בן 26 ב- 1948. הוא היה ספורטאי – אתלט דגול מרבבה ומקצועני למהדרין. צ'כוסלובקיה עשתה עמו עסקה וחתמה אתו על חוזה כלהלן : אתה תביא את התהילה ואנחנו נשלם לך בעבורה". אמיל זטופק ז"ל אדם נפלא וספורטאי למופת היה שילוב פנומנלי של כישרון ואימון. (באדיבות הטלוויזיה הצ'כית CTV. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הספורט המקצועני שחותר למצוינות איננו פועל תחת אושיות רוח הספורט. הוא מבוקר כל הזמן. במידה וקיימות שם סְטִיוֹת יש לקפד את ראשם של הסוֹטִים. אבל סטיות ורמאויות היו גם בזמנם של הספורטאים החובבים. הצעתו של אלון עידן לקוראי "הארץ", לכנות ברוח האוטופיה את מועדוני הכדורסל המשגשגים ב- Euroleague בתואר של ה- "מקדולד'ס של הזריקות לסל שחותרים תחת הספורט…", ולקבוע, "…שה- Euroleague הוא ארגון מסחרי שמארגן את אשליית הספורט הגדולה…ועושה זאת בלי בושה מינימלית…", משולה לקוריוז. היא הצעה הרבה יותר מילדותית. היא איוולת. גם בעניין טל בן חיים אינני מסכים עמו. השופט שהוא הבקר הראשי של ההתמודדות ושל רוח הספורט במפגש התחרותי הזה, היה אמור לעצור את שחקן מכבי ת"א, ולא השחקן את עצמו. מפני שלא עצר אותו הייתה זאת זכותו החוקית של טל בן חיים להמשיך בביצוע המשימה שלו.

פרפרת 4 : העיתונאי נָדָב אֶיָיל הביא סקירה דוקומנטרית מקיפה ומעניינת בערוץ 10 בת שני פרקים "הבריחה לאירופה", אודות גלי ההגירה ההמוניים בחודשים האחרונים של פליטים ממדינות באסיה ואפריקה לאירופה. מדובר בצילום והפקה תיעודית טלוויזיונית ממושכת רחבת ידיים שחבקה חמש מדינות באירופה. נדב אייל התרכז במסע תיעודי היוצא דופן שלו בזמן אמת בעיקר בליווי פליטים סוריים בדרכם אל תוך אירופה ומשם אל גרמניה. מדובר ב- עיתונאי ושדרן טלוויזיה עתיר יֶדָע ותרבות וגם שָלֵיו שמעניין לצפות בו ובתיעוד הטלוויזיוני שלו, ולהקשיב לו.

פרפרת 5 : לא שורר מִתְּאָם בין היענות תושבי העיר תל אביב למִחְזוּר פסולת של ניילון + פלסטיק + בקבוקים + נייר, קרטון, עיתונים ישנים לבין מהירות הפינוי של פחי המחזור הכתומים והכחולים בצפון הישן של תל אביב. במקומות רבים הפחים האלה מלאים לעיתים קרובות עד גדותיהם וממתינים עד כלות לפינויים, שלא לדבר על רחבות פחי האשפה המוזנחים והמלוכלכים באורח קבע ברחוב מרים החשמונאית. לידיעת מחלקת התברואה של עיריית תל אביב. ברחובות העיר תל אביב מסתובבים המון קבצנים ופושטי יד שמנצלים את ספסלי הרחובות למשכני לילה. לידיעת מחלקת הרווחה של עיריית ת"א.

פרפרת 6 : יוצרי הסדרה התיעודית "צֵל שֶל אֶמֶת" (משודרת בערוץ 8 של HOT) יותם גנדלמן + ארי פינס + מיקה תימור העוסק בסימני שאלה שאופפים את רצח הנערה תאיר ראדה ז"ל בקצרין בדצמבר 2006 ע"י רומן זדורוב, השיבו בחריפות רבה במוסף "הארץ" (יום שישי – 22 באפריל 2016) לעיתונאי רביב דרוקר שהאשים אותם במאמר ארוך ומקיף בעיתון "הארץ" (יום שישי – 15 באפריל 2016) בסילוף עובדות ובהטעיית הציבור. על פי טענתם רביב דרוקר השתמש בשפה אישית קשה שמטרתה לפגוע באמינותם כיוצרים דוקומנטריים. יותם גנדלמן + ארי פינס + מיקה תימור הודיעו בראשית הפוסט שלהם כי הם מברכים על כל ביקורת כל עוד היא עניינית ומדויקת, אולם לא כשמדובר בביקורת של רביב דרוקר. מדובר בפוסט מנומק שכתוב היטב בו הם מציגים את רביב דרוקר ככלי ריק. מסמך מעניין שיש לקרוא אותו ביסודיות. אל השלישייה הטלוויזיונית הזאת מצטרף המשפטן – סנגור רב המוניטין אביגדור פלדמן בפוסט שכתב אף הוא ב- "הארץ" (יום שישי – 22 באפריל 2016) וכותרתו "מה שהיצ'קוק הבין". גם אביגדור פלדמן לועג לרביב דרוקר ומפריך את טענותיו תוך כדי שימוש הגיוני באמצעות חוקי הפיסיקה של תנועת כדור הארץ שלנו בקוסמוס. שני המסמכים "צל של אמת" ו- "מה שהיצ'קוק הבין" ראויים לעיון יותר מפעם אחת. למתעניינים במשפט פלילי מומלץ לקרוא את הספר התיעודי המרתק "בית דין" (Courtroom) שכתב העיתונאי האמריקני קוונטין ריינולדס (Quentin Reynolds) ואשר יצא לאור בארה"ב ב- 1951.

השנים ההן לאחר מלחמת ששת הימים בקיץ 1967, שנות הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. מכבי ת"א היא מועדון פרטי שהופכת בהדרגה לקבוצת כדורסל ישראלית – אמריקנית. תופעת האמריקניזציה איננה מונעת מחטיבת הספורט בראשות דן שילון ואלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית להפוך את מכבי ת"א לקבוצה של המדינה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל נותן לכך גושפנקא רשמית. הוא עורך למכבי ת"א קבלת פנים ממלכתית בלשכתו הצנועה בקרייה בתל אביב לאחר ניצחונה ב- 17 בפברואר 1977 בעיירה בלגית שכוחת אל ווירטון על אלופת ברה"מ צסק"א מוסקבה 79:91.

הקדמה קצרצרה.

הבלוג רווי בתגובות. מיעוטן הגיח לאוויר שלו. האחרונות שבהן עסקו באיש הטלוויזיה הישראלית והבינלאומית, מר אלכס גלעדי. כבר הודעתי כאן שהבלוג איננו קורס טלוויזיה וגם אין לי זמן לנהל תכתובות ולענות לכל מיני שאלות של כל מיני פונים. עמכם הסליחה. באשר לאלכס גלעדי. מדובר בעיתונאי צעיר מ- "ידיעות אחרונות" (בן 27) שהגיע ב- 1969 יחד עם רבים אחרים כעובד Free lancer לשורות מחלקת הספורט תחת הנהלתו (ומנהיגותו) של מר דן שילון. דן שילון מייסד מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נעזר בעיתונאים ידועים בעיתונות הכתובה כדי לטפח את תוכניות הספורט שלו ובראשן ספינת הדגל "מבט ספורט". אלכס גלעדי נמנה על חבורת העיתונאים הזאת שכללה גם את דוב עצמון, מייק קרנון, איתן עמית, יאיר שטרן, יצחק שתיל, יורם שימרון, יהושע כהנא, דן מרגלית, עמוס כרמלי ז"ל, ורבים אחרים. אלכס גלעדי היה המוכשר מכולם, הטוב מכולם, והיעיל מכולם. בעוד כולם נָהוּ אחרי המיקרופון בלבד, אלכס גלעדי התעניין בשתי עטיפות נוספות של תעשיית הטלוויזיה : הפקה ובימוי. דן שילון שם אליו לב כבר מהרגע הראשון באותה השנה ההיא של 1969. הצטיינותו ארוכת השנים של אלכס גלעדי בתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית שווה מחקר מפני שהוא לא למד מעולם טלוויזיה ותקשורת באוניברסיטה, אבל במשך השנים שחלפו הפך להיות מוסד אוניברסיטאי בעצמו (לפחות שלי). הטלוויזיה הייתה בעצם שוֹפָר לכישרונו של אלכס גלעדי. את המוניטין הטלוויזיוני העצום שלו רכש אלכס גלעדי בהפקת שני מבצעי השידור הבינלאומיים המורכבים והמסובכים שהפיקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהן היה המתכנן והמפיק הראשי את סיקור ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים בתאריכים 22 – 19 בנובמבר 1977 ושל תחרות שירי הארו – וויזיון האירופית שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים ב- 31 במארס 1979 בה ניצחה גלי עטרי ולהקתה עם השיר "הללויה". על פי מיטב שיפוטי, גדלותו הטלוויזיונית (וגם מנהיגותו) התגלו לי ב- 1974 משהתמנה ע"י דן שילון לעורך ומפיק ראשי של הסיקור הטלוויזיוני המסובך והמורכב של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן וראש משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לטהראן ההיא תחת שלטונו של השאה מוחמד ריזה פאחלאווי (נמניתי על משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא לטהראן 1974 בראשה ניצב אלכס גלעדי, והייתי עֵד לפועלו מקרוב, ממקור ראשון). אח"כ הגיעה ההפקה רחבת הממדים של שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מונטריאול 1976 בראשותו (גם שָם שהיתי עִמוֹ ולצִדוֹ),

yoash 6

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. לפני כ- 40 שנים. אנוכי בימים ההם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, בעת ההפקות הבינלאומיות של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 ואולימפיאדת מונטריאול 1976. הייתה לי הזכות לשהות לצדו ולידו של אלכס גלעדי במשך עשור שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמו גם ההפקה המדויקת הבודדת של השידור הישיר ההוא בעיירה הבלגית ווירטון ב- 17 בפברואר 1977, בו גברה אלופת ישראל בכדורסל קבוצת מכבי ת"א על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה 79:91. אלכס גלעדי שהה ב- ווירטון לבדו לגמרי ללא מפיק, ללא עוזר שדר, וללא טכנאי. הוא היה ב- ווירטון השדר, המפיק, והעוזר שדר של עצמו ואף על פי כן ולמרות בדידותו ביצע הפקה מושלמת ושידור נפלא. אני הייתי האיש שלו מהצד השני של המשוואה, העורך שלו בירושלים. הוא היה איש טלוויזיה עתיר ידע, רב אמן של שֵכֶל יָשָר, היגיון הֶגְיוֹנִי, וחשיבה נְבוֹנָה. זה מה שחשבתי אודותיו אז לפני ארבע עשרות של שנים. לא שיניתי את דעתי.

אלכס גלעדי – טֶהֶרָאן 1974 (1).

ב- 16 בינואר 1979 הושלמה הרבולוציה האיראנית האיסלאמית והשָאה הפרסי מוחמד ריזה פאחלאווי השליט החילוני של המדינה המוסלמית ברח יחד עם רעייתו היפה פַארָה דִיבָּה מטהראן לחו"ל ועמו כל המשפחה המלכותית. הנשיא אנוואר סאדאת העניק להם מקלט זמני בקהיר. ב- 1 בפברואר 1979 שָב האייתואללה המפורסם רוחאללה חומייני בן ה- 82 אדריכל המהפכה האיסלאמית באיראן מגלות ארוכה (חלקה בצרפת) לטהראן ושינה את פני ההיסטוריה של מדינתו לשנים רבות. מיליונים קיבלו את פניו של כהן הדת הפונדמנטליסט בהתלהבות עצומה בנמל התעופה של טהראן בשעה שירד במדרגות כבש המטוס. אִירָאן האיסלאמית בהנהגתו של חוּמייני מיהרה להכריז על ארה"ב שָטָן ואויבת העם האיראני וקראה עליה תיגר. חומייני כיוון את חִצֵי האֶרֶס והשנאה גם לעברה של ישראל וראה בה מדינת אויב לכל דבר. משמרות המהפכה האיסלאמיים המזוינים והנאמנים להאייתולות כוהני הדת פירקו את שירות הביטחון הפנימי של השאה ה- "סַאוָואק" (SAVAK) ותפשו את מקומו אך אִירָאן לא הפכה למדינה חופשית ופתוחה. השליט החדש רוחאללה חומייני נקט במדיניות פנים וחוץ קשוחה. הוא תלה את מתנגדיו או ירה בהם. אירָאן הפכה תחת שלטונו מדיקטטורה חילונית מלוכנית לעריצות אִיסְלָאמִית דתית. כמו ה- "סָאוָואק" גם משמרות המהפכה הטילו מורא על העם הפרסי. הם החרימו את זכויות האדם הבסיסיות ביותר ועטפו את פני המשטר ברְעָלוֹת. השלטון האיראני הטִירָאנִי הדתי ערף את ראשיהם של נאמני השָאה ללא משפט ומשמרות המהפכה לא התמהמהו זמן רב מידי עד שכבשו את שגרירות ארה"ב בטהראן. הם לכדו את עובדיה והשתמשו בהם כבני ערובה. נוצר עימות מדיני וגם צבאי בין המדינה הדוגלת בפונדמנטליזם איסלאמי קיצוני לבין ארה"ב מנהיגת העולם החופשי.

עלייתו הסוחפת והדרמטית של רוחאללה חומייני לשלטון באירָאן ב- 1979 על חשבונו של השָאה היוותה מפלה מדינית כבדה לארה"ב ולתפישתו הפוליטית הגלובאלית של הנשיא ג'ימי קרטר. לא עבר זמן רב מידי והתברר כי לתבוסה האמריקנית באזור הזה של הגלובוס יש השפעות שליליות ומסוכנות מרחיקות לכת. אנחנו רואים אותן בבירור גם בימים אלה. המהפכה האיסלאמית ב- 1979 ועלייתו של חומייני לשלטון התאפשרה בשל נסיבות איראניות פנימיות אך גם בגלל תהליכים בינלאומיים ובראשם זה של הממשל האמריקני שלא נטה עוד חסד בשנות ה- 70 של המאה הקודמת לשָאה הפרסי הדיקטאטור החילוני של איראן שהיה בעל ברית וותיק שלה . השָאה הפרסי היה רודן עשיר בעל עתודות נפט בלתי נדלים ובעל אוריינטציה וחזון – פנטזיה להפוך את ארצו למדינה "מערבית" וחילונית, אך נחשב על ידי נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר "יפה הנפש" למפר שיטתי של זכויות האדם באיראן. השָאה הפרסי מוחמד ריזה פאחלאווי רוֹדָן חילוני תפש את השלטון ב- 1953 לאחר הפיכה פנימית בארצו בתמיכת בריטניה וארה"ב נגד ראש הממשלה המכהן מוחמד מוּסָאדֶק. שתי המעצמות המערביות חששו מהחלטתו של מוחמד מוסאדק ב- 1952 להלאים את תעשיית הנפט האיראנית ולתבוע מחירים גבוהים הרבה יותר למען כלכלת איראן. החלטת מוסאדק נודעה כמשבר "אבאדאן" עיר הנפט במערב איראן. מוסאדק בן ה- 64 הושם במעצר בית. השָאה הצעיר השתלט על המג'לס (בית הנבחרים הפרסי) זכה לתמיכת ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל ונשיא ארה"ב דווייט אייזנהאואר והחל להוביל את מדינתו בסוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת תהליך מואץ של קידמה ומודרניזציה טכנולוגית, בחקלאות ובתעשייה. השאה לא וויתר על שלטון היחיד שלו ומנע חופש פוליטי. אט -אט נוצרה תסיסה פוליטית ודתית במדינה.

אני זוכר את הימים של שנת 1960 בהם הייתי רפתן בקיבוץ אפיקים, כשמשרד החקלאות הישראלי ביקש מאתנו וגם מקיבוצים אחרים להעביר לאיראן מאות פרות חולבות מצטיינות. הקיבוצים במדינת ישראל צברו מוניטין חקלאי בינלאומי. הם נטעו את מטעי הבננות הטובים בעולם, נטעו פרדסים שהניבו כמויות אדירות של תפוזים, אשכוליות, ולימונים בעלי טעם נפלא שנשלחו לכל מדינות אירופה, פיתחו את ענף ה- מִדְגֶה לרמתו הגבוהה ביותר, והקימו גם את הרפתות בעלות תנובת החלב הגבוהה ביותר בעולם. משרד החקלאות של ישראל סייע לאיראן בבניית מכוני חלב באמצעות הידע העצום שהצטבר בקיבוצים. מדינת ישראל עזרה לשאה האיראני גם בבניית צבאו ואימונו ובשִכלול עבודת ה- "סַאוָואק" (SAVAK) שירות הביטחון הפנימי של איראן (מקביל לשב"כ הישראלי). ב- 1974 שהיתי חודש בטהראן בירת איראן ככתב ושַדָּר במשלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של אלכס גלעדי שכיסתה את משחקי אסיה ה- 7 שהתקיימו כאמור באיראן האיסלאמית. שגריר ישראל בטהראן מר אוּרִי לוּבְּרָאנִי תִּדְרֵך אותנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית כיצד לנהוג ולפעול כאורחי תקשורת במדינה המוסלמית. אני זוכר היטב את אנשי ה- "סָאוָואק" מבטיחים לי, "מינכן שנייה לא תהיה כאן", מתכוונים לכך שבאולימפיאדת מינכן 1972 נרצחו 11 ספורטאים ישראליים אך כאן בטהראן אתם הישראליים יכולים לחוש בטוח. שירות הביטחון האיראני יאבטח אותנו וישמור על חיינו.

הערה : ראה גם הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן" בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב, ואשר קרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

איראן הייתה דיקטטורה בראשה שליט מונארך. מֶלֶךְ (שָאה) כל יכול מאז ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת. עמדה לרשותו טלוויזיה ברמה טכנולוגית מצוינת שתוחזקה ע"י מהנדסי טלוויזיה צרפתיים. הטלוויזיה והתקשורת האיראנית עבדו עבור השָאה ריזה פאחלאווי. לא הופתעתי לראות בימי שהותי בבירה האיראנית טהראן בספטמבר 1974 במסגרת שליחותי ככתב ושַדָּר מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשחקי אסיה ה- 7, ברחוב, בחנויות, בשוּק, בבתים פרטיים, במשרדי הטלוויזיה, במתקני הספורט ולמעשה בכל מקום ופינה את תמונתו של השָאה לבוש במדים החגיגיים של הצִי ולצִדוֹ רעייתו היפה הקיסרית פַארָה דִיבָּה. השָאה היה דיקטטור שרצה באמת בטובת נתיניו בדרכו שלו אך קִצוֹ של כל טִירָאן קצוב וידוע מראש. זה רק עניין של זמן.

iran 1

טקסט תמונה : תמונתו של השאה המהודר ריזה פאחלאווי ורעייתו היפה הקיסרית פארה דיבה הייתה תלויה לתפארת בכל מקום ואתר בטהראן. במשרדים, בחנויות, ברחוב, במגרשי הספורט, ובבתים פרטיים. (באדיבות הטלוויזיה האיראנית משנת 1974 כששהיתי בטהראן באוגוסט – ספטמבר 1974 בעת משחקי אסיה ה- 7).

את כיסאו של השָאה כבש איש דת קיצוני מוסלמי חובש טוּרְבָּאן, "נדיב ידוע" ו- "לוחם נלהב" למען זכויות האזרחים בארצו, ואיך לא, גם "תומך פנאטי" במדינה דמוקרטית וחברה פלורליסטית וחופשית באיראן. לעריץ החדש של איראן קראו רוחאללה חומייני. בשמונה שנות מלחמה ממושכת העקובה מדם של איראן נגד עיראק של סאדאם חוסיין בשנים 1988- 1980, לא היסס הנשיא האיראני רוחאללה חומייני לשלוח ילדים (רבים מהם רכים בני 12) למערכה הכבדה כדי להתפוצץ על המוקשים העיראקיים ובכך לפנות את הדרך לגייסות האירָאניים השועטים קדימה. על צווארי הילדים היו תלויים מפתחות שנועדו לפתוח את שערי גן העדן למתאבדים הצעירים. זה היה "הפרס" שהעניק השליט העליון לילדים המקריבים את חייהם למען האומה האיראנית שמצטנפת ברעלה איסלאמית רדיקאלית אלימה מאין כמותה. ארה"ב בראשותו של הנשיא ג'ימי קרטר הייתה אמורה לשלם מחיר יקר על עיוורונה הפוליטי.

חטיבות החדשות של רשתות הטלוויזיה הגדולות והעשירות בארה"ב CBS ,NBC, וְ- ABC  הבינו מייד שהסכסוך האיראני – אמריקני שנוצר עם עלייתו של חומייני לשלטון הוא אירוע חדשותי דרמטי שלא יסתיים במהרה. כדי להבטיח את הכיסוי העיתונאי השוטף של פרשת החטופים מהשגרירות האמריקנית בטהראן שהפכו בינתיים לבני ערובה, השתלטו רשתות הטלוויזיה האמריקנית תמורת מָמוֹן רב ולזמן ניכר מראש הנמדד בחוֹדָשִים על ה- Transponders של לווייני התקשורת האטלנטיים וההודיים (משדרי טלוויזיה בעלי עוצמה הבנויים על עיקרון של Receiver  ו- Transmitter). לווייני התקשורת האלה שייכים לחברה האמריקנית הנודעת Intelsat והם המעבירים את סיגנל שידורי הטלוויזיה במהירות שיא ממקום אחד על פני כדור הארץ למקום אחר המרוחק ממנו אלפי קילומטרים. רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות (והעשירות) הפכו את תחנות המִמְסַר הלווייניות לקווי תקשורת טלוויזיוניים חיוניים עבורם. בכך נפגע מייד פוטנציאל התקשורת של הטלוויזיה הישראלית ועִמו ניזוקו הפקות שידורי הספורט הבינלאומיים שלנו מבלי שצפינו זאת. הבלוקאדה האמריקנית על קווי הלוויין החלה בחודש פברואר 1979. אלכס גלעדי ואנוכי לא שיערנו כי היא תימשך עמוק גם לתוך תקופת אליפות אירופה לאומות בכדורסל – איטליה 79' בהשתתפות נבחרת ישראל. צריך לזכור שמדובר בעידן תקשורת שונה ודַל לפני שנות דוֹר. בתחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה ניצבה רק צלחת – אנטנה אחת בלבד שהייתה מחוברת ללוויין האטלנטי ה- Primary של חברת Intelsat האמריקנית. רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) נשיא חטיבת החדשות של ABC מיסֵד אז ב- 1979 את תוכנית החדשות הנודעת "NIGHTLINE", מהדורה לילית שהחלה בעצם כסדרת דיווחים רצופים במשבר בני הערובה האמריקניים בטהראן בהגשת פרנק רוֹלאנד (Frank Roland) ובחלוף כמה חודשים בלבד הפכה לתוכנית קבועה בראשותו של טד קופל (Tedd Koppel). היה זה טד קופל ששִידֵר את פשיטת הנֶפֶל של הקומנדו האמריקני לשחרור בני הערובה באפריל 1980.

כותרת : 1 באפריל 1979. יוסף "טומי" לפיד ז"ל מתמנה למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם יצחק לבני חודשיים לפני פתיחת אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979. רשות השידור ניצבת בפני תהפוכות ושינויים דרמטיים. יוסף "טומי" לפיד ז"ל מטיל את צִלוֹ הענק על הרשות. הוא ו- יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל מתכננים להיפטר ממנהל הטלוויזיה הכריזמטי ארנון צוקרמן. זאת הייתה הכותרת של הימים ההם – הזמן ההוא.

במוצ"ש – 31 במרס 1979 ישב יוסף "טומי" לפיד ז"ל מנכ"ל רשות השידור המיועד ביציע הכבוד בבנייני האומה בירושלים כאורחו של מר יצחק לִבְנִי יבד"ל מנכ"ל רשות השידור היוצֵא, וחָזָה יחד עם מארחו בניצחונה הסנסציוני של הזמרת גָלִי עטָרִי ולהקתה "חלב ודבש" עם השיר "הללויה", בתחרות הזֶמֶר האירופית השנתית היוקרתית והפופולארית המכונה ה- "אֶרוֹ-וִויזְיוֹן"  (Eurovision Song Contest). את מילות השיר כתבה גב' שִמרית אוֹר ואת המוסיקה הלחין קובִּי אוֹשְרָת. גלי עטרי הנפלאה וזמרת מקסימה ולהקתה הקדימו 22 מדינות אירופיות . הדקורציה הנאה שעִיצֵב תפאורן הטלוויזיה הישראלית דוב בן-דוד על בימת התחרות השלימה תצוגה טלוויזיונית מרשימה עמוסת צפייה באירופה וגם בישראל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרה ישיר את תחרות ה- "ארו – וויזיון" בארץ וגם לעשרות מיליוני צופים באירופה. אלכס גלעדי היה המפיק הראשי של האירוע ויוסי צמח הבימאי שלוֹ. צמד המנחים היו ירדנה ארזי ודניאל פאר. מקומו של דניאל פאר היה מובטח מראש. הוא היה מנחה הטלוויזיה הטוב ביותר בימים ההם, וודאי בעסקי בידור, רהוט דיבור ובעל חזות נעימה ואמינה. יָרְדֵנָה אָרָזִי הזמרת הנאה בעלת המראה המיוחד אקזוטי משהו, אך חסרת הניסיון בהנחיה של אירוע בידור גדול ממדים הוצבה ע"י המפיק הראשי אלכס גלעדי והבימאי יוסי צמח כמנחה לצדו של דניאל פאר ועל חשבונה של רבקה מיכאלי. היו שמועות שהמפיק שי נשר הוא ששכנע את אלכס גלעדי להציב את גב' ארזי בפסגת הבידור הישראלי והאירופי. רבקה מיכאלי ראתה את עצמה כמועמדת וודאית לתפקיד יחדיו עם דניאל פאר אך נדחתה. היא נעלבה עד עמקי נשמתה. השידור הישיר של  ה- "ארו-וויזיון" בטלוויזיה המונופוליסטית גרף בישראל רייטינג שוודאי התקרב ל-  % 100.

מוצ"ש – 31 במרס 1979 היו השעות האחרונות של יצחק לִבְנִי ברשות השידור . בתוך רגעים ספורים ייתמו חמש שנות כהונתו . כמנכ"ל הרשות הספיק עוד לחזוֹת בשידור הישיר של ה- אֶרוֹ-וִויזְיוֹן (Eurovision Song Contrst) אחת מפסגות ההפקה הגבוהות ביותר של הטלוויזיה הישראלית בימים ההם, אך יִצְחָק לִבְנִי יבד"ל כמו יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל היה מעין אורח כבוד במבצע השידור הישיר הענק. יצחק לבני כיהן אומנם בתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור אך לא היה מעורב מבצעית בהפקה הטלוויזיונית המורכבת והיקרה. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 הִיוָוה יריב מַר ועיקש למנכ"ל הפורש בדרך המנהיגות שלוֹ את השידור הציבורי ודחק משם את רגליו של יִצְחָק לִבְנִי. דלתות בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה – ירושלים היו כמעט נעולות בפני יצחק לבני. ארנון צוקרמן נעל אותן ולא אִפְשֵר למנכ"ל להתערב יותר מידי בענייני השידור. לכולם בטלוויזיה וברשות השידור היה ידוע הסוד הגלוי כי היחסים בין מנכ"ל רשות השידור לבין מנהל הטלוויזיה הם רעועים ורופפים בלשון המעטה. או אם תרצו מתוחים. הם פשוט לא דיברו איש עם רעהו למעט העברת פקודות.

למחרת יום ראשון – 1 באפריל 1979 ירש יוסף "טומי" לפיד את יצחק לִבני בתפקידו. אין לדעת על מה דיברו השניים המנכ"ל היוצא וזה הנכנס עֶרֶב קודם לכן בין שיר אחד למִשנהו ב- ארו-וויזיון אך אחד הדברים הראשונים שעשה יוסף "טומי" לפיד כמנכ"ל רשות השידור החדש היה להַדִיח ולסַלֵק מניהול הטלוויזיה את ארנון צוקרמן הכריזמטי בתום שתי קדנציות ושֵש שנות ניהול מוצלחות. הדבר נעשה למורת רוחם של כל עובדי הטלוויזיה מגדול עד קטן . ארנון צוקרמן זכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 2 באוגוסט 1973 בעידן מנכ"ל רשות השידור דאז שמואל אלמוג. עכשיו בקיץ 1979 כשהיה בשיאוֹ הוּדַח. או אם לנקוט בשפה עדינה יותר כהונתו השלישית לא הוארכה והוא הלך הביתה. מדינת ישראל עצרה את נשימתה בשעה שגלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש" הביאו בשידור ישיר בטלוויזיה כבוד ופרסום עצום לאזרחיה. הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל חשף ברוב פאר והדר בפני עשרות מיליוני צופים באירופה את הזמרת היפה והמוכשרת אחותם של השחקנית יוֹנָה עטרי ושדרנית הרדיו שוֹש עטרי, והציב את עצמו על מפת הטלוויזיה הבינלאומית. אין זאת כי מאחורי ההצלחה הכבירה ניצבו כמה אנשים ששמם כבר הלך לפניהם, הבימאי יוסי צמח, המפיק אלכס גלעדי, והתפאורן דוֹב בֵּן דָוִד. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שימשה לראשונה בתולדותיה Host broadcaster בינלאומי של אירוע נוצץ ופופולרי ועתיר רייטינג מאין כמוהו. ארנון צוקרמן ואנשיו היו המשדרים הבלעדיים של תחרות השירים הפופולרית וסיפקו סיגנל שידור איכותי ויפהפה מירושלים לכל רשתות הטלוויזיה של ה- EBU הפזורות ברחבי אירופה המערבית. זאת הייתה הפקה למופת שזכתה לשבחים רבים מכל עבר עליה ניצח בכישרון רָב אלכס גלעדי. מכל מפיקי תוכניות הבידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ולא היו חסרים כאלה שלטשו עין לתפקיד, ביניהם מפיקים וותיקים כמו אהרון "ארהל'ה" גולדפינגר יבד"ל וחיים מְלוּבַּן ז"ל, בחרו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל ומנהל התוכניות שלו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל דווקא באיש הספורט אלכס גלעדי להפיק ולנַהֵל עבורם את השידור הבינלאומי היקר והפופולארי וכמובן עתיר רייטינג. ארנון צוקרמן הכיר היטב את כישרון ההפקה של אלכס גלעדי ודבקותו במשימה לא רק בתחום שידורי הספורט לגווניו השונים. אלכס גלעדי הפיק באופן מרשים את מִשְדָר הבחירות לכנסת התשיעית ביום שלישי – 17 במאי 1977 יחד עם בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית המוכשר ועטור הישגים בשם יוסי צֶמַח. דן שילון שימש אז כמנהל חטיבת החדשות והיה חייב להיות גאה בשני האנשים האלה אלכס גלעדי ויוסי צמח שניווטו לראשונה שידור טלוויזיה מסובך ומורכב מאוד מהיבטי הטכנולוגיה וגם הלוגיסטיקה שטרם נראה כמותו בישראל. הצֶמֶד הזה הניח לראשונה ב- 17 במאי 1977 את תשתיות ההפקה והבימוי המודרניים, שהיו מבוססים על הפעלה בו זמנית של מוקדי שידור רבים ממטות המפלגות השונות הפרוסים ברחבי גוש דן. מִשְדָר הבחירות של 1977 קבע איכות וסטנדרט חדשים ושונים לחלוטין מאלה המקובלים בשידורי חדשות בטלוויזיה בישראל. התוצאה הסופית על המָסָךְ הייתה הצלחה עיתונאית מזהירה של הטלוויזיה בשל ניצול מקסימלי ושימוש מושכל במשאבים הטכנולוגיים שלה ע"י אלכס גלעדי (גם אם היו מוגבלים ומצומצמים בימים ההם) ומיצוי היתרונות עד תום לטובת השידור. צריך להבין שהטכנולוגיה הטלוויזיונית הייתה מועטה כמותית ואיכותית יחסית לגודל ומספר המשימות. לא הייתה קיימת אז למשל טכנולוגיית הסיבים האופטיים. העברת התמונה והקול ממוקדי השידור השונים ברחבי הארץ לחדר הבקרה הראשי חב"מ (Control Master) בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים התבססה על צלחות תמסורת בתדרי תקשורת של גל שידור קצר (Microwave Dishes). ארנון צוקרמן לא שכח את הצטיינותו של אלכס גלעדי.

gilady 1

טקסט תמונה :  יום שלישי – ליל 17 במאי 1977. הימים ההם – הזמן ההוא . חדר הבקרה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולפן א' ברוממה ירושלים. דן שילון (מימין) ואלכס גלעדי (במרכז) "מריצים" בהצלחה ו- שגשוג טלוויזיוני מיטבי את משדר הבחירות הישיר לכנסת ה- 9. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (משמאל) מעשן סיגר עוקב בדריכות. למטה משמאל זאת היא המפיקה עמית גולדנברג. עומד למעלה בחולצת פסים מתאם הביצוע דוד שניידר ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1979 הביא אלכס גלעדי את אורלי יניב (בת 22) כמגישה לצִדו של יורם ארבל (בן 37). זה היה החלום שלו לבנות צוות הגשה המבוסס על מגיש ומגישה. הבחירה הראשונה של אלכס גלעדי הייתה בזמרת והשחקנית רחלי חיים אך היא לא צלחה. אורלי יניב קריינית בגלי צה"ל הייתה בחירתו השנייה. אורלי יניב הפכה מייד לסנסציה לצדו של יורם ארבל הוותיק וקצרה אהדה עצומה.

arbel + orli 1979

טקסט תמונה : דצמבר 1979. הימים ההם – הזמן ההוא. אולפן "מבט ספורט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. שני דרדקי טלוויזיה גב' אורלי יניב (בת 22) ומר יורם ארבל (בן 37) הפכו ברבות השנים רבות ל- Team שידור מוביל בסטנדרט בינלאומי. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה הקודמת, ברמה גבוהה וזוהרת. הציבור הזדהה עִמם. שניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (צילום משה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי ואנוכי היינו עסוקים בהפקת אליפות אירופה בכדורסל – איטליה 1979. אח"כ הוא יצא לחופשה ארוכה בחו"ל והשאיר לי מכתב פרידה מקצועי וחתם אותו, "בידידות אחים – אלכס גלעדי". רק הוא מבין המפקדים שלי באותה העת ההיא כתב לי בסגנון אינטימי, חם, ואישי. מכיוון שחלפו מאז יותר משנות דוֹר אני מרשה לעצמי לפרסם את המכתב. אלכס גלעדי היה עבורי מורה דרך בעל דוגמא אישית ודרך ארץ, איש שהיה מסור מאין כמוהו לטלוויזיה הישראלית הציבורית ודבֵק במשימות השידור ללא חת ועד כלות. אלכס גלעדי היה בוס שלי וגם חבר שלי. אהבתי אותו. גם רעייתי יעל אהבה אותו. הנה המכתב [1].

alex 2

טקסט מסמך : זהו המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי בקיץ 1979. "בידידות אחים", סיים את מכתבו. הערת תיקון שלי : "הדבר חשוב לאימונה לקראת מונטריאול…", הכוונה כמובן לקראת אולימפיאדת מוסקבה 1980. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי – ווירטון 1977.

בפברואר 1969 נטש פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 90 היום) בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית שאך זה עתה העמיד אותה על רגליה. הוא חווה תרבות ניהול פוליטית קשוחה של הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר ד"ר חַיִים יָחִיל, עמה לא יכול היה להסכין עוד. סגנו עוּזִי פֶּלֶד הלך בעקבותיו ופרש אף הוא (עוּזִי פֶּלֶד היה המנכ"ל הראשון והמוצלח של הזכיינית "טלעד" אחת משלוש החברות הזכייניות יחדיו עם "רשת" / מנכ"ל דן שילון ו- "קשת" / מנכ"ל אלכס גלעדי – שהרכיבו את ערוץ 2 המסחרי. ערוץ 2 המסחרי עלה לראשונה ל- "אוויר ב- 4 בנובמבר 1993). ב- 1970 כתב פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (אז בן 44) את המסה המפורסמת שלו אודות נסיבות הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969- 1967, וקרא לה, "Television comes to the people of the book". מומלץ לקריאה ועיון. חלק מאנשי חטיבת החדשות בראשות פרופסור שלמה אהרונסון הסתייגו בזמנו מאסטרטגיית והעדפות השידור של אֵלִיהוּא כָּ"ץ ולעגו לתזות הטלוויזיוניות שלו. בעיניהם הוא נחשב עדיין לעולה חדש מארה"ב ונותר "אמריקני מובהק" שאיננו מכיר את המציאות הישראלית במדינת ישראל. (ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה").

טקסט תמונה : ינואר 1968. זהו פרופסור אֵלִיהוא כָּ"ץ (בן 42 בשעת צילום התמונה) מנהל צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כאן הוא נראה בלשכתו בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה שכונה אז "בית היהלומים" והיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים. פרופסור אליהוא כ"ץ עלה לארץ מניו יורק, ארה"ב בשנת 1963. ב- 1967 נחשב עדיין ל- "עולה חדש" אך השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי חשב שאין טוב ממנו והטיל עליו את המעמסה הכבדה להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכלום, מעפרה. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עונת הכדורסל של 1976- 1975 הייתה נוראית והסבה למכבי ת"א עוגמת נפש רבה. אומנם המצביא משה דיין ז"ל המשיך להיות אורח כבוד של המועדון במשחקי הבית בהיכל הספורט ביד אליהו ואף ירד לפרקט ללחוץ את ידי השחקנים, אולם מדובר בתקופה שהמועדון ירצה לשכוח. מכבי ת"א לא הצליחה להפוך לקבוצה של המדינה וגם הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הצליחה לעשות אותה כזאת. הכישלונות המהדהדים איימו לנתק את הקבוצה מההתקשרות המסורתית עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. אחד מגדולי שחקניה בעת ההיא מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' עזב אותה וניסה את כוחו בארה"ב. מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' הוחזר כעבור שנה לשורות הקבוצה לאחר שדָוִד מוֹשֶבִיץ איש חברת "עֵלִית" נרתם לשלם חלק מעלות משכורתו. דָוִד מוֹשֶבִיץ זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "ללא התערבותה הפעילה של חברת "עלית" ומימונה, מיקי ברקוביץ לא היה חוזר הביתה. צריך לזכור שמיקי ברקוביץ' שָב לשחק במכבי ת"א בעונת 1977 – 1976 השנה בה זכתה מכבי ת"א בפעם הראשונה בגביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות".

moshe dayan 1טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 22 בפברואר 1968. תמונה היסטורית. שר הביטחון הנערץ משה דיין ז"ל עוטה מעיל רוח צבאי ועונד עניבה נכנס בפעם הראשונה מבעד לשערי הברזל של היכל הספורט הפתוח ביד אליהו ומתכבד בכבוד עצום ע"י מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בראשותו של היו"ר נוח קליגר. משה דיין בא לצפות במשחקה של מכבי ת"א נגד אלופת ספרד ואירופה קבוצת ריאל מדריד במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. צועדים לפניו בנו אסי דיין ז"ל (קיצוני מימין), ו- הבן דוֹד עוזי דיין אז רב"ט בסיירת מטכ"ל (היום אלוף מיל. ויו"ר מפעל הפיס), משה דיין, ואחריו מזכירו הצבאי אל"מ מתי ניב ז"ל. משמאל, איש לא מזוהה. מכבי ת"א הפסידה 88:96 לאחר הארכה. בסיום החוקי של המשחק הייתה התוצאה 75:75. (באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צוות המאמנים של מכבי ת"א בעונת 1976- 1975 כלל את האמריקני פְרֶד דֶוִוילִי ועוזרו רָלְף קְלָיִין. ביום חמישי – 8 בינואר 1976 ספגה מכבי ת"א תבוסה קשה בגביע אירופה. במשחק שנערך במדריד הובסה מכבי ת"א בהפרש נקודות אסטרונומי 125 : 78. ארבעה ימים אח"כ ביום שני – 12 בינואר 1976 הודחה מכבי ת"א מגביע המדינה לאחר שהפסידה בשלב רבע הגמר לקבוצת הפועל גבת – יגור 69:66. שתי קבוצות הפועל גבת – יגור (בשורותיה שיחקו אז בועז ינאי, איתמר מרזל, אור גורן, גבי טייכנר, עירא הררי, ושחקנים נוספים) והפועל ת"א (עם בארי ליבוביץ', מרק טורנשיין, מולי אבישר, דני ברכה, פיני חוזז, שמואל נחמיאס ואחרים) נשפו בעורפה במשחקי הליגה. הנֶכֶס העיקרי של המועדון, הבכורה בליגה, הועמד בסכנה מיידית וגדולה. הנהלת מכבי ת"א ובראשה עו"ד שמעון מזרחי הֵבינה היטב שהפסד האליפות יביא לאובדן החשיפה הטלוויזיונית בשידורי חטיבת הספורט שהוביל אלכס גלעדי. עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ומנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי ידעו שההיעדרות מהמסך תפגע במועדון ועלולה להביא לקֵץ ההזדהות של הציבור בישראל עם מכבי ת"א כקבוצה של המדינה. לא נותרה להם ברירה. הם הדיחו את המאמן פְרֶד דֶוִוילִי ומינו תחתיו את רָלְף קְלָיִין ז"ל. זה היה מינוי נבון. רָלְף קְלָיִין בעצמו שחקן עבר מצטיין בשורות מכבי ת"א ונבחרת ישראל היה מאמן בעל טביעת עין חדה, מוכשר, ומנהיג מטִבעו. הוא הביא למכבי ת"א את כֶּתֶּר האליפות השבעה עשר בתולדות המועדון. מכבי ת"א נשארה אובייקט שידוּר נבחַר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעונות נוספות.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. שניים מאדריכלי הניצחון של מכבי ת"א במפעל גביע אירופה ב- 1977. המאמן רלף קליין ז"ל (מימין) ומנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעונת 1977- 1976 ניהלו היו"ר עו"ד שמעון מזרחי ומנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי את אחת מקבוצות הכדורסל הנפלאות ביותר בתולדות מדינת ישראל. הם החזירו ראשית דבר את מיקי ברקוביץ לזירת הכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו, ושכרו לראשונה את שירותיו של שחקן ציר אמריקני אלמוני בשם אוֹלְסִי פֶּרִי. זאת הייתה רכישה מקצועית מוצלחת מאוד גם מבחינה חברתית. תרומתו של אוֹלְסִי פֶּרִי שחקן חיזוק אנונימי כמעט, ענק (תרתי משמע) המתנשא ל- 2.10 מ' הייתה עצומה. את תפקיד קפטן הקבוצה נשא טַל בְּרוֹדִי האגדי בן ה- 33 שלבש את מדי הקבוצה עונה עשירית ברציפות. לידם של טַל בְּרוֹדִי, מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ' (צבר ישראלי), ו- אוֹלְסִי פֶּרִי שיחקו עוד מוטי ארואסטי (צבר ישראלי), ג'ים בואטרייט, לוּ סילבר, אֶרִיק מֶנְקִין, בּוֹבּ גְרִיפִין, ומִיכָה שְוָורְץ. המאמן רָלְף קְלָיִין בחר לעוזרו את אַרְיֵה דָוִוידֶסְקוֹ מאמן כדורסל יוצא רומניה בעל שיטות אימון ומטודיקות לימוד מדויקות. הכל התחבר באותה עונה במכבי ת"א. עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ו- יו"ר המועדון ושְמוּאל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי מנהל הקבוצה יחדיו עם גזבר המועדון אַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ' ושני חברי הנהלה נוספים אַמְנוֹן אָבִידָן וצְבִי רוֹל ז"ל הצליחו לקשור את כל הקצוות. זאת הייתה קבוצת כדורסל מושלמת במושגים ישראליים שהייתה לה הנהלה ומנהיגות מצטיינת. רשות השידור והטלוויזיה ישראלית הציבורית קיבלו החלטה לצעוד שלובי זרוע עם מכבי ת"א.

הקשר הכלכלי המסועף בין מכבי ת"א לרשות השידור לא היה היחיד וגם לא הראשון. ב- 1971 חתמה מכבי ת"א על הסכם חסות עם חברת "עֵלִית" בראשות מרק מושביץ ואבא פרומצ'נקו . זה היה חידוש מפליג בנוף הספורטיבי הישראלי. "עֵלית" שילמה למכבי ת"א בעונת 1971- 1970 סכום שנתי של 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר. ההסכם נחתם בקיץ 1970 במלון "הילטון" על מפית נייר (לא נשמרה). מצד "עֵלִית" חתמו על החוזה שני האישים דוד מושביץ בנו של מרק מושביץ ואבי פילוסוף חתנו של אבא פרומצ'נקו. חברת "עֵלִית" הפכה בשנות ה- 70 של המאה שעברה ל- קונגלומראט וקונצרן תעשייתי איתן בקנה מידה ישראלי. "עֵלִית" השתלטה על חברת השוקולד "לִיבֶּר" והייתה ליבואן בלעדי של הקפה הנמס. ב- 1973 הפכו מרק מושביץ ז"ל ואבא פרומצ'נקו ז"ל למולטי מיליונרים כבדים. אבל הם היו גם נדבנים שהעניקו סובסידיה כספית רחבת היקף וארוכת שנים למועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל.

elite 1טקסט מסמך : 25 בספטמבר 1973. כתב "מעריב" שאול אברון, מעניק כותרת למאמר הכלכלי שלו, "התרגיל של "עלית", בעלי הקונצרן יממשו רווחים של עשרות מיליונים בלי לשלם מסים". בכותרות המשנה נכתב : "בעלי "עלית" הגדילו את רכושם הפרטי ב- 70 עד 75 מיליון ל"י ". (באדיבות העיתון "מעריב").

חברת הממתקים והקפה "עֵלִית" העשירה תחת ניהולם והנהגתם של מָרְק מוֹשֶבִיץ ז"ל ואַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ ז"ל החליטה ב- 1971 החלטה אסטרטגית מרחיקת לכת, ייחודית, ארוכת טווח למשך שנים רבות, בו היא מבקשת לתרום לקהילה וגם למועדון הכדורסל של מכבי ת"א. סכומי החסות תפחו מידי שנה בשנה וההתחברות הזאת בין מכבי ת"א ל- "עֵלִית" שגשגה והפכה אף היא לקשר סימביוטי בו שני הגופים מפיקים תועלת ספורטיבית – מסחרית זו מזו. מכבי ת"א קיבלה ממון כאלופת כדורסל וחברת "עֵלִית" הרוויחה חשיפת ענק כמוצר תעשייתי של ממתקים, שוקולד, וקפה בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. זה היה עסק משתלם ביותר לשני הצדדים. במשך השנים עברה "עֵלִית" מהפכות ניהול ובעליה התחלפו אולם זהו כבר סיפור אחר בהזדמנות אחרת.

לראשונה נחתם בעונת 1977- 1976 הסכם כספי שנתי מסודר צנוע בעבור זכויות השידורים בין מועדון מכבי ת"א לבין רשות השידור הישראלית. עונת 1977- 1976 הייתה גם נקודת מפנה פרסומית, ולראשונה ניאותה ואפשרה רשות השידור בעונה המשגשגת ההיא בראשה ניצבו אז המנכ"ל יצחק לבני ויו"ר הוועד המנהל ד"ר וולטר איתן לקבוצת מכבי ת"א להופיע במשחקי חו"ל בשידורים הישירים כשעל גופיות השחקנים רקומה הפרסומת המסחרית "עֵלִית" באנגלית. רשות השידור המונופוליסטית לא הסכימה עד אז (עד עונת 1977- 1976) לצלם את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א נושאת פרסומת "עלית" והמחלוקת בין שני הגופים הגיעה עד לפתחו של בית המשפט העליון בראשותו של נשיאו כבוד השופט העליון מֵאִיר שַמְגָּר. הרשאתה של הטלוויזיה היוותה הקלה כלכלית עצומה על מועדון הכדורסל התל אביבי שסובסד במשך שֶבָע שנים מאז 1970 ע"י חברת "עֵלִית" ורק עתה נחשפה ושֻוְוקָה הפרסומת המסחרית הזאת של "עלית" בטלוויזיה הישראלית הציבורית המנופוליסטית בכל עוצמתה.

tal brodiטקסט תמונה : 17 בפברואר 1977. ווירטון – בלגיה. קפטן מכבי ת"א טל ברודי נושא על גופייתו מס' 6 את הפרסומת המסחרית של "עלית" והוגה את הסלוגן האלמותי שלו בתום הניצחון הסנסציוני 79:91 על צסק"א מוסקבה : "כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, אלא ב- הכּל". מימין המפיק, השדר, והמראיין אלכס גלעדי. (מתוך הסרט הדוקומנטארי שהפקתי, ביימתי, וערכתי "גופייה מס' 6" אודות טל ברודי ושודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1980).

סמנכ"ל הכספים של הרשות ישראל דורי נשא ונתן עם היו"ר שמעון מזרחי והגזבר אריה ברנוביץ' והסכים לשלם למכבי ת"א בעונת 1977- 1976 סכום שנתי מזערי שהכיל 7000 (שבעת אלפים) דולר בלבד. זה בעצם מימן את גובה שכרו של אולסי פרי באותה העונה הראשונה שלו ב- 1977- 1976 בשורות מכבי ת"א. (רשימת פירוט הסכומים המדויקים ששילמה רשות השידור למכבי ת"א בין השנים 1970 ל- 2007 מפורטת ו- נמצאת בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי". הספר הזה כלול בסדרה רחבת היקף ומפורטת בת 13 ספרי טלוויזיה (שונים) שאני חוקר וכותב, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"). מכבי ת"א הייתה לא רק אלופת המדינה ואלופת אירופה בעונת 1977 – 1976 והחשופה ביותר בטלוויזיה ישראלית הציבורית המונופוליסטית אלא גם העשירה ביותר. באחד הפוסטים הקודמים רשמתי למען קוראי הבלוג בעיקר הצעירים כמה דוגמאות של מסמכים משנת 1973 ו- 1974 שעסקו ברכישה אד הוק שנתית של זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. מדובר בתקופה שדן שילון ואלכס גלעדי ניהלו את מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ופרופסור ארנון צוקרמן היה המנהל שלה.

ה- OB הלבן, הלוא היא ניידת השידור הגדולה ומצלמות הטלוויזיה בשחור / לבן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית התייצבו מידי יום חמישי בשבוע בהיכל הספורט ביד אליהו, והצלחות השידורים ישירים לא איחרו לבוא. אלכס גלעדי היה אז שדר הכדורסל הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועשה זאת ללא פרשן וללא אולפן מנווט אך עם שני עוזרי שַדָּר צעירים רפי גינת (מזוקן) והרצל רווה.

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 של המאה שעברה. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהיכל הספורט ביד אליהו. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שני עוזרי השדר הרצל רווה ורפי גינת, השדר אלכס גלעדי, ומנהל הבמה (Floor manager)  יוסף "פונצי" הדר ז"ל. (צילום משהל'ה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מכבי ת"א הביסה באוקטובר 1976 בשלב המוקדם ביד אליהו את סינודינה בולוניה 81:110. זה היה הישג מקצועי גדול שרמז על הבאות. שַדָּר הטלוויזיה אלכס גלעדי היה מופתע מפער הנקודות העצום בין מכבי ת"א לבין קבוצת הפאר האיטלקית. מכבי ת"א העפילה לבית הגמר. ב- 27 בינואר 1977 ניצחה מכבי ת"א ביד אליהו לראשונה מאז 1968 את קבוצת הפאר הספרדית ריאל מדריד 85:94. השידורים הישירים האלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית זכו לרייטינג של כמעט % 100. רבים שאלו אותי בשעתו מי עשה את מי : הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית הציבורית את מכבי ת"א ו/או מכבי ת"א את הטלוויזיה. תשובתי לפונים הייתה אחידה ודו סיטרית : "מכבי ת"א הביאה את הכישרון – ואנחנו את המצלמות". חשיפת ההצלחות של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית פעם אחר פעם הפכו אותה לקבוצה של המדינה. אולם אפשר היה לנסח את הרעיון ההוא גם במילים אחרות : "מכבי ת"א הפכה בעונת 1977- 1976 לקבוצה של המדינה באמצעותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית". הטלוויזיה היא מדיה לתקשורת המונים שמתעדת את המציאות. אין בידה לשנות את העובדות אולם יש ביכולת המצלמות שלה להשפיע על התודעה הציבורית בשעה שהיא עוקבת ומתעדת שוב ושוב את ניצחונות של אותו ה- אובייקט שבו היא עוסקת ואותו היא משדרת אותו ישיר.

הפסגה האמיתית בעונת 1977- 1976 של מכבי ת"א ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצבה עדיין הרחק מנגד בראשיתם של המשחקים. כרגיל אין ספורט בלי פוליטיקה. באותה עונה העפילו לבית הגמר האירופי גם אלופת צ'כוסלובקיה זְבְּרִיוֹבְקָה בְּרְנוֹ ואלופת ברה"מ נבחרת הצבא האדום צסק"א מוסקבה. שתי הקבוצות האלה נציגות המשטר הקומוניסטי היָשָן ששרר אז במזרח אירופה סירבו לשחק בישראל וספגו בשל כך הפסדים טכניים. הן גם לא הסכימו בפקודת ממשלתן לארח את מכבי ת"א ב- ברנו ובמוסקבה. כדי למנוע משבר טוטאלי כפתה ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) על זברויובקה ברנו ו- צסק"א מוסקבה לקיים את משחקיהן הביתי במגרש ניטראלי באירופה. הצ'כוסלובקים בחרו לארח את מכבי ת"א בבלגיה בעיר ווילובארד. הסובייטים העבירו את משחקם הביתי גם כן לבלגיה לעיירה קטנה אחרת העונה לשם וִוירְטוֹן. ההתמודדויות של מכבי ת"א נגד אלופות ברה"מ וצ'כוסלובקיה עוררו עניין עצום בכל רחבי היישוב. אפילו ראש הממשלה יצחק רבין קיצר אסיפת בחירות שלו בחיפה כדי להספיק לצפות בשידור הישיר שלנו נגד הרוסים. רחובות הערים היו ריקים מאדם. אָלֶכְּס גִלְעָדִי (בלתי נשכח) נדרש להפיק הפקה מחושבת היטב. משימות השידורים הישירים והעברתם מנקודות שידור מרוחקות ולא מוכרות בבלגיה לישראל הטילו עליו אחריות עצומה. בימים ההם נחשבו השידורים ה- Unilateral האלה לאתגר טכנולוגי ולוגיסטי מורכב. יתירה מזאת. סיגנל השידור הלווייני הבינלאומי שהועבר לישראל מתחנות הקרקע הלווייניות הפרושות ברחבי באירופה לתחנת עֵמֶק הַאֶלָה בישראל נחשב בדרך כלל לבטוח, מאובטח, ובלי סיכון יתר, אולם בגלל העלויות היקרות נשלח סיגנל השידור הטלוויזיוני הזה ללא ביטחונות וערבויות, ובלעדי אלטרנטיבות שידור במקרה של תקלה והתנתקות. שידורי הספורט הלווייניים בכללם לרבות שידורי הכדורסל ה- Unilateral עתירי הרייטינג בעלי הצפייה הענקית הועברו מחו"ל ארצה לא רק ללא אולפן שידור מנווט בירושלים בימים ההם אלא גם ללא כל מערכת גיבוי, וללא שידורי Pilot (שידור ניסיון מעין חזרה גנרלית). לדן שילון ואלכס גלעדי היו הרבה פּרפורי בטן. הדברים השתנו במרוצת השנים. השידורים הישירים של משחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 לצורך השוואה שהופקו ותוכננו על ידי, הועברו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כשידורים תחרותיים "ראש בראש" נגד ערוץ 5 בכבלים – זכו ל- מערכת גיבוי כפולה. זה היה בלתי אפשרי לנהוג כך ב- 1977. אָלֶכְּס גִלְעָדִי טס לווילוֹבארד וְ- וִוירְטוֹן בגפו על פי הוראתם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ומנהל חטיבת החדשות דָן שִילוֹן. כך היה מקובל בימים ההם. אלכס גלעדי היה פיגורה טלוויזיונית מוכשרת אולם בודדה מפני שהיה אז השַדָּר, הפרשן של עצמו, וגם המפיק ועוזר השדר של עצמו במקום התרחשות האירוע ב- בלגיה. לפני שטָס מינה אותי לעורך המִשְדָר בירושלים. ענת שָרָן הייתה מגישת הרֶצֶף שנבחרה להגיש לציבור את המִשְדָר היוקרתי עתיר הרייטינג. בחירה ראויה מפני שהייתה קריינית מצוינת, רהוטה, וגם אישה נאה. כשניבטה דמותה של ענת שָרָן ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית כשהיא מְבַשֶרֶת לציבור על בוא השידור הישיר בתשע בערב דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה, חשתי הקלה. ידעתי שמשימת השידור תבוצע ללא דופי. מגוחך לחשוב שלא מוּסדוּ אז אולפני ספורט בירושלים בראשות מגישים ופרשנים האמורים לנווט בצורה מקצועית את  השידור הישיר. לכן נוצר תמיד חלל שידור בעת שאלכס גלעדי החזיר את השידור הביתה בתום המחצית הראשונה. במרווחים האלה של הפסקות המשחקים בין שתי המחציות נהגנו לשָדֵר סִרטֵי מִיקִי – מַאוּס, ואת פּוֹפַּאיי המלח אוכל תֶּרֶד מהקופסה ונלחם על ליבה של אהובתו אוֹלִיב נגד יריבו המַר בְּלוּטוֹ. זה היה סטנדרט השידור המקובל בימים ההם. הקנקן ומה שיש בתוכו.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה. שדרנית הטלוויזיה ענת שרן קנתה את פרסומה הראשוני כקריינית רצף בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנות ה- 70 של המאה הקודמת בטרם מיסוד אולפני ספורט מנווטים. ענת שרן הובילה את משלם האגרה לצפייה בשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל. (צילום ממוניטור הטלוויזיה. התמונה באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שלישי – 15 בפברואר ניצחה מכבי ת"א ללא קושי את זבריובקה ברנו 76:91. יומיים אח"כ ביום חמישי – 17 בפברואר 1977 מיגרה הקבוצה בראשותו של המאמן רלף קליין ז"ל בעיירה בלגית שכוּחת אֵל ב- ווירטון את אלופת ברה"מ נבחרת הצבא האדום קבוצת צסק"א מוסקבה ומאמנה אלכסנדר גומלסקי בתוצאה 79:91. מיקי ברקוביץ' חגג באותו התאריך ההוא את יום הולדתו ה- 23 וקלע במשחק 20 נקודות. ג'ים בוטרייט קלע 18 נק', טל ברודי הוסיף 15 נק', לוּ סילבר – 14 נק', ואולסי פרי – 10 נק'. מכבי ת"א בשורותיה שחקן נוער אחד בלבד שצמח על מרצפות המגרש הישן של המועדון ליד קולנוע "אוריון" והשאר שחקני חיזוק אמריקניים ויהודים – אמריקניים שחברו אליה בתקופות שונות, שבה לישראל אפופת הערצה ותהילה שלא היה לה אח ורע בימים ההם לפני 39 (שלושים ותשע) שנים. אבל נדמה לי שהצל"ש וההערכה האמיתיים מנקודת מבטי שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מגיעים לשדר אלכס גלעדי. הוא ניצב במקצוענות ראויה לכל שבח ובכבוד עצום בפני משימות השידור הטכנולוגיות והלוגיסטיות המסובכות והמורכבות שנכונו לו למרות שהיה נציג בודד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבלגיה. מדהים לחשוב היום שהיה אז נטול פרשן, חסר עוזרים, ובלי טכנאי הנדסה לצדו. אף על פי כן תמונות המשחקים וקולו של השדר הגיעו הביתה בשלום. בהיכל הכדורסל של העיירה הבלגית הקטנה ווירטון שדָמָה יותר לאולם ספורט קטן של בי"ס תיכון מקומי, ניצבה ניידת שידוּר בלגית של רשת הטלוויזיה המסחרית RTBF מצוידת בשתי מצלמות בלבד (מצלמה מובילה ומצלמה אחורית) שעמדו על מגדלי צילום זעירים ומקור יחיד של הילוך חוזר. הבימאי בניידת היה הבלגי מוֹרִיס רִיאָזוּ מ- RTBF. שתי המצלמות שלוֹ תיעדו את משחק הגבורה והניצחון הסנסציוני של מכבי ת"א באותו הערב של יום חמישי – 17 בפברואר 1977, ואת שמחת מאות האוהדים שהצטרפו למסע הקבוצה לבלגיה. בתוך המולת השמחה שנוצרה על הפרקט עם סיום המשחק לאחר ששמונה מאות אוהדי מכבי ת"א העוֹלצים חדרו למגרש, ולמרות הבלגן הגדול ואי הסדר שנוצר שם, הצליח אלכס גלעדי באמצעות צוות הצילום הבלגי לראיין תחילה על המגרש רווי האוהדים את המאמן רָלְף קְלָיִין ושניות אח"כ לחַלֵץ מפיו של הקפטן טַל ברודי את האמירה המונומנטלית ההיסטורית שלוֹ : "…כדורסל בארץ יש, אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, אלא ב- הכּל". טל ברודי זכה לתהילת עולם מפני שאלכס גלעדי מפיק מוערך ואיש טלוויזיה בחסד תיעד אותה את התהילה ההיא לבדו. לגמרי לבדו. רק הוא ואלוהי הטלוויזיה. הצלם הבלגי המופקד על המצלמה המובילה איבד את אָלֶכְּס גִלְעָדִי שניצב על הפרקט ונעלם בין מאות האוהדים הנלהבים לכן בריאיון הראשון עם רָלְף קְלָיִין שמעו רק את קולו של המאמן מבלי לראות אותו. משהעביר אלכס גלעדי את מוקד הריאיון השני ואת המיקרופון שלו אל טַל בְּרוֹדִי התעשת הצלם הבלגי ואיתר את אָלֶכְּס גִלְעָדִי. הצלם של RTBF לכד אותו באיחור כשהוא כבר מראיין את קפטן מכבי ת"א, אך החזון האלמותי ספורטיבי – פוליטי של טַל בְּרוֹדִי "אנחנו על המפה" נאמר כבר On Camera (בזָ'רְגוֹן הטלוויזיה). השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה. הניצחון הסנסציוני של אלופת ישראל מכבי ת"א על האלופה הסובייטית צסק"א בשידור ישיר בהיקף מלא בטלוויזיה הישראלית הֵציב באחת את מכבי ת"א בצמרת הכדורסל  האירופי. לפתע הפכה הקבוצה לאחת המועמדות בעלות הסיכויים לזכייה בתואר אלופת היבשת. הזכייה ב- ווירטון היה גם ניצחונה של חברת "עֵלִית" ה- Sponsor הוותיק של מכבי ת"א. בפעם הראשונה מזה זמן רב הייתה רקומה על גופיות השחקנים שמה של "עֵלִית" באנגלית (ELITE) שנחשפה בשידור ישיר בן שעתיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בפני שני מיליון צופים. בעלי החברה מַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ חיככו ידיהם בהנאה. הקשר המשולש הטלוויזיוני – כלכלי בין רשות השידור לבין מכבי תל אביב ו- "עֵלִית" פעל במלוא עוּזוֹ והפך לסימביוטי. גם ראש ממשלת ישראל יִצְחָק רָבִּין ז"ל צָפָה בשידור הישיר ההוא ביום חמישי של 17 בפברואר 1977. הוא היה נפעם ונרגש מהניצחון המרעיש והמפתיע. יִצְחָק רָבִּין הזמין את קבוצת מכבי ת"א לסור ל- לשכתו בקריה בתל אביב ביום רביעי – 23 בפברואר 1977. לקבלת הפנים הממלכתית המדוברת והמצולמת הזאת גם אם נערכה בטקס פשוט בלשכה צנועה הייתה משמעות היסטורית מרחיקת לכת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א מועדון פרטי לקבוצת של המדינה וראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין נתן לכך גושפנקה לאומית. המדינה העריצה את מכבי ת"א וחפצה ביקרה. לאיש לא היה אכפת כמה זרים משחקים בשורותיה. בכך יצר יִצְחָק רָבִּין מסורת ממלכתית ספורטיבית בה השתמשו ראשי ממשלות ישראל שבאו אחריו. זכורה היטב קבלת הפנים שערך ראש הממשלה מְנַחֵם בֵּגִין למכבי ת"א לאחר זכייתה השנייה במארס 1981 בגביע אירופה. זכורות שיחות הטלפון של ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ז"ל עם מאמן מכבי ת"א פיני גרשון לאחר הזכיות בגביע אירופה בשנות ה- 2000.

ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין היה באמת הראשון שיצר מורשת בה ראשי ממשלה מברכים את מועדון פרטי בשם מכבי ת"א בשעה שהוא מעפיל לפסגה. יִצְחָק רָבִּין אהב והעריך עד למאוד את מועדון מכבי ת"א. ב- 1977 הייתי כַּתָּב ושַדָּר במחלקת הספורט של אָלֶכְּס גִלְעָדִי. הוטל עלי לכסות ולתַּעֵד את קבלת הפנים הממלכתית שראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין העניק בלשכתו בתל אביב ביום רביעי ההוא של 23 בפברואר 1977 לקבוצה שגברה על אלופת ברה"מ. כרגיל נדחקו לשוליים כתבות וענייני הספורט בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חטיבת הספורט של אָלֶכְּס גִלְעָדִי לא הייתה עצמאית בקבלת אמצעי שידור מפני שהייתה ת.פ. (תחת פיקוד) של חטיבת החדשות. רק ברגע האחרון ממש נמצא לי צַלָּם פילם Freelancer בשם מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלָד שהיה פנוי במקרה באותו עֶרֶב. איש קוֹל לא אוּתַּר. אני שימשתי איש קול ומקליט שלו. טסנו שנינו ללא מקליט לבדנו מירושלים לתל אביב. הגענו ברגע האחרון ממש. כאמור שימשתי גם ה- Soundman ומפעיל מכשיר ההקלטה של מִיכִּי מוֹלַד. נצמדתי אל הצלם שלי ולחשתי באוזנו את הוראות הבימוי שלי. ביקשתי ממנו לרַחֵף ולהתעכב על פניו של כל שחקן ממכבי ת"א וכל חבר הנהלה של המועדון שהצטופפו דרוכים סביב שולחן קטן בלשכה הצנועה צרת הממדים של ראש הממשלה לפני שנשא את דבריו. בגלל המקום הקטן נוצרה אווירה אינטימית. על השולחן הוצב כיבוד קל וכוסות מלאות ביין. את המיקרופון היחיד שעמד לרשותנו הצבתי ליד יִצְחָק רָבִּין עצמו. מצלמתו של מִיכָאֵל "מִיכִּי" מוֹלַד לכדה את כל השחקנים וחברי ההנהלה. ארשת פניהם הייתה רצינית. המצלמה ריחפה וחלפה מאיש לרעהו עד שנעצרה בראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין. ראש הממשלה החֵל לשאת את דברי הברכה ועדשת המצלמה של מיכי מולד לא נטשה אותו עוד. ראש הממשלה הודה לאנשי מכבי ת"א מעומקי ליבו במשפטים מדודים בקול הבס הרדיופוני והמפורסם שהפך לאחד מסימני ההיכר שלוֹ. עמדת הצילום שלנו הייתה סמוכה מאוד ליִצְחָק רָבִּין. הייתי מאוד קרוב אליו כמער וחצי ממנו. ראש הממשלה (בן 55) נראה לי נינוח ובטוח בעצמו. ראיתי שהיה מאושר מאוד וגאה בהישגה של קבוצת מכבי ת"א בזירה הבינלאומית. הוא לא היה מאלה המאריכים בדבריהם והשתדל להיות קצר וענייני. יִצְחָק רָבִּין הפנה מבטו אל הקפטן טַל בְּרוֹדִי, ואמר את הטקסט הבא : "ראיתי אותך בטלוויזיה, אמרת, "אנחנו על המפה". מדינת ישראל בכמה הזדמנויות עלתה על המפה הבינלאומית. בהזדמנויות של מאבקים והישגים, ואתם עשיתם עוד דבר שהעלה אותה על המפה, על המפה הבינלאומית כישראל, אבל גם כחלק מהעם היהודי. אני חושב שהרבה הרבה יהודים ולא יהודים בעולם היו גאים בכם במה שהשגתם, כי חזרתם על סיפור דוד וגוֹלְיָת. תודה רבה לכם". שחקני מכבי ת"א מחאו כפיים לראש הממשלה. יצחק רבין ערך פאוזה בדבריו. הייתה הפסקה קלה. הוא הושיט את ידו לכוס היין הסמוכה. נדמה היה שסיים את דברי הברכה אך ראש הממשלה ביקש לומר עוד משפט אחד, מעֵין מְחְוָוה לארה"ב, והוסיף את המילים הבאות : "וכרגיל , ישראל תמיד מצליחה עם הרוח הישראלית וקצת סיוע אמריקני". כדי להדגיש את משפט הסיום שלו, סימן ראש הממשלה יצחק רבין בכף יד ימין שלוֹ את המִרְוָוח הקטן שבין האצבע לאגודל. המצלמה צילמה והמיקרופון הקליט את הסצנה. יצחק רבין התייחס בטבעיות ובאהדה ל- "סיוע האמריקני" שבעזרתו הביסו כדורסלני מכבי ת"א את צסק"א מוסקבה אלופת הכדורסל ונציגה של מעצֶמֶת הספורט הענקית ברה"מ. מיכי מולד תיעד כל פרט ופרט. הייתי נפעם מיצחק רבין.

טקסט תמונה : יום רביעי בערב – 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (בן 55) יושב בין טל ברודי (מימין, בן 34) ועו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון מכבי ת"א (בן 38, משמאל) מביע הערכה עצומה לניצחונם הסנסציוני של המכבים מתל אביב על הקבוצה הסובייטית צסק"א מוסקבה. יצחק רבין השווה את הזכייה של מכבי ת"א למעשה הגבורה של דוד בקרב נגד גֹלְיָת הפלִשתי בתקופת התנ"ך. ראש הממשלה ראה בשחקני החיזוק האמריקניים בשורות מכבי ת"א חלק אינטגראלי בלתי נפרד ממערך הקבוצה . הוא קיבל בטבעיות את נוכחותם במועדון הפאר של מכבי ת"א. (מתוך סרט ה- Video המקורי של הכתבה שביימתי ותיעדתי עם הצלם מיכאל "מיכי" מולד. באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הייתה לי שהות להתבונן בפניו של ראש הממשלה המנהיג האהוּב בעת שנשא את דבריו. יצחק רבין היה אז בן 55 שנה, הרבה יותר צעיר ממני בעת מחקר וכתיבת 13 הספרים עכשיו של הסדרה רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הופעתו שידרה אמינוּת, הגינוּת, יושרה, צניעוּת, וגם רוֹגָע. נשקף לו עתיד מזהיר כמו למדינה שהנהיג. אהבתי את יצחק רבין אהבה רבה. משפחתי ואני. זאת הייתה הפעם השנייה בחיי שראיתי אותו פנים אל פנים. הפעם הראשונה הייתה בקיץ 1956 כשלחץ את ידי בהיותי חייל בגדוד 12 של חטיבת גולני והוא אלוף פיקוד הצפון.

טקסט תמונה : יום רביעי בערב – 23 בפברואר 1977. לשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב. יצחק רבין (בן 55 בתמונה) מארח בלשכתו את קבוצת מכבי ת"א לאחר ניצחונה הדרמטי ב- 17 בפברואר 1977 בעיירה הבלגית ווירטון על אלופת ברה"מ  קבוצת צסק"א מוסקבה 79:91. עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א (בן 38 בתמונה) נותן את דגל המועדון לראש הממשלה. מכבי ת"א הייתה קבוצת כדורסל פרטית מצליחה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית נשאה את שמה לכל בית בישראל. קבלת הפנים אצל ראש הממשלה יצחק רבין בלשכתו הצנועה בקריה בתל אביב העניקה למועדון את הגושפנקה הממלכתית הרשמית. מכבי ת"א הייתה לקבוצה של מדינת ישראל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : איש לא מזוהה, טל ברודי (יושב ומוחא כף), דן פתיר יועץ התקשורת של ראש הממשלה יצחק רבין, ראש הממשלה יצחק רבין, ועו"ד שמעון מזרחי. (לע"מ תמורת תשלום).

עלי לציין כאן שלא רק ראש הממשלה יצחק רבין העניק למכבי ת"א קבלת פנים ממלכתית, גם נשיאי חברת "עֵלִית" חלקו כבוד ויקר למועדון הכדורסל שפרסם את המותג המסחרי שלהם בישראל ובכל רחבי אירופה. אבא פרומצ'נקו ז"ל ומרק מושביץ ז"ל ערכו קבלת פנים ונשף ניצחון במלון "דָן" בתל אביב לאלופת אירופה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה זוהתה קבוצת ספורט כלשהי באמצעות ה- Sponsor שלה. כשאמרת מכבי ת"א – אמרת עלית. כשאמרת עלית – אמרת מכבי ת"א. אבא פרומצ'נקו ז"ל נאם בפני הנוכחים והודה לקבוצת מכבי ת"א על שיתוף הפעולה. הוא הדגיש בהבלטה רבה את תרומתם העצומה לשל שני שחקני החיזוק האמריקניים אולסי פרי וג'ים בוטרייט למועדון. היה לי בשעתו בעת עריכת המחקר והכתיבה הכבוד הרב והעונג להיפגש עם אלמנתו תבד"ל גב' רות פרומצ'נקו ולשמוע ישירות ממנה את קרבתו ואהדתו של בעלה אבא פרומצ'נקו ז"ל למועדון מכבי ת"א. כמו שהיה לי גם הכבוד הרב והעונג להיפגש עם דוד מושביץ יבד"ל בנו של מרק מושביץ ז"ל ולשמוע ממנו עד כמה העריץ אביו את מכבי ת"א והיה גאה בהישגיה הספורטיביים ובחיבור בין "עלית" למועדון האלוף. שני אנשי העסקים הנערצים והמוכשרים ובעלי היוזמה האלה מרק מושביץ ואבא פרומצ'נקו היוו בשעתו משענת כלכלית איתנה ביותר למועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל.

aba frumchenko 1טקסט תמונה : מלון "דן" בתל אביב. תעשיין "עֵלִית" אבא פרומצ'נקו (במרכז) משבח את שיתוף הפעולה של החברה עם מכבי תל אביב ומהלל את שני שחקני החיזוק האמריקניים של המועדון, אולסי פרי (מימין) וג'ים בוטרייט ז"ל (משמאל). (התמונה באדיבות גב' רות פרומצ'נקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם תום פגישת ראש הממשלה יצחק רבין עם קבוצת מכבי ת"א נסענו מלשכת ראש הממשלה לכיכר מלכי ישראל (כיכר יצחק רבין היום) הסמוכה לקריה, כדי להנציח את קבלת הפנים שערכה עיריית תל אביב בראשות ראש העיר שלמה להט לאלופת אירופה. הבימאי, שחקן הקולנוע, האמן והבדרן אורי זוהר הנחה את טקס קבלת הפנים על הבימה הנרחבת שלפני בניין העירייה (בטרם חזר בתשובה). בקדמת הבימה ניצבו גיבורי הניצחון. מאות אלפי אנשים בכיכר הצדיעו למכבי ת"א והצטרפו לשאגתו של אורי זוהר "כיפאק הֵיי" למכבי ת"א. זה היה מחזה ספורטיבי והענקת תשומת לֵב לאומית לקבוצת כדורסל שמעולם לא נראה עד אז בחייה הספורטיביים של מדינת ישראל. הכתבה הזאת שביימתי וערכתי הפכה למסמך דוקומנטרי בן 20 דקות שהנציחה את אהבת העם למכבי ת"א, והערכתו האישית של ראש הממשלה יצחק רבין להישגה הכביר של הקבוצה נגד אלופת ברה"מ צסק"א. אלכס גלעדי שידֵר את הכתבה הזאת בשלמותה בתוכנית "מבט ספורט" בשבת – 26 בפברואר 1977. הפופולריות והיוקרה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בישראל הרקיעה שחקים. גם אלה של אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה היחיד והמיוחד.

יכולתה הבלתי רגילה של מכבי ת"א בעונת 1977- 1976 כשהיא מחוזקת בחמישה – שישה שחקני חיזוק שהצטרפו לשורותיה מארה"ב, העניקה לה את ההזדמנות הראשונה בתולדותיה להתמודד בשוויון כוחות עם יריבותיה באירופה, ואף להעפיל למשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות שאמור היה להיערך בבלגראד בירת יוגוסלביה. אפילו המניפולציות הפוליטיות הבינלאומיות שחוללו קבוצות הכדורסל המזרח אירופיות זבריובקה ברנו הצ'כוסלובקית ו- צסק"א מוסקבה הסובייטית לא מנעו את הצלחת המועדון של המדינה. למשחק הגמר שנועד להתקיים ביום חמישי – 7 באפריל 1977 בהיכל הכדורסל "פַּאיוֹנִיר" בבלגראד בירת יוגוסלביה, העפילה גם אלופת איטליה קבוצת מוֹבִּילגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה. אולם זהו כבר סיפור אחר שנידון כבר באחד הפוסטים הקודמים.

אלכס גלעדי. טהראן 1974 (2).

ביום ראשון – 7 ביולי 1974 הסתיימה באצטדיון האולימפי במינכן מבצע הפקת "מונדיאל הכדורגל של מערב גרמניה 1974" ע"י חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות השדרנים דן שילון, אלכס גלעדי, ויאיר שטרן. דן שילון העביר בשידור ישיר את משחק הגמר בו מערב גרמניה (הקפטן היה פרנץ בקנבאואר) ניצחה את יריבתה הולנד (הקפטן היה יוהאן קרויף) בתוצאה 1:2 וזכתה בגביע העולם בפעם השנייה בתולדותיה. הרייטינג נשק ל- % 100.

דן שילון ויאיר שטרן שבו הביתה ב- 8 ביולי 1974 ואלכס גלעדי טס לטהראן כדי לקדם את הפקת מבצע השידורים הישירים שלנו שנועד לכסות את משחקי אסיה ה- 7 שעמדו להתחיל ב- 1 בספטמבר 1974 בבירה האיראנית בהשתתפות משלחת ישראלית גדולה בת 61 ספורטאים, מאמנים, מלווים, ועסקנים. דן שילון מנהל חטיבת הספורט בימים ההם (יועד ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ומנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לתפוש את מקומו של מנהל חטיבת החדשות צבי גיל בנובמבר 1974), מינה את אלכס גלעדי למפיק הראשי והעורך הראשי של מבצע השידורים המורכב והמסובך טכנולוגית ולוגיסטית מטהראן. זה היה המבחן הבינלאומי הראשון כאיש טלוויזיה בטרם מלאו לו 32. אינני נלאה מלומר בכל הזדמנות כי הוא איש הטלוויזיה הכי מוכשר שצמח כאן. הממוצעים שלו בתחומי הטלוויזיה הרבים הם הגבוהים ביותר. בנובמבר 1974 התמנה דן שילון למנהל חטיבת החדשות במקומו של צבי גיל. אלכס גלעדי מונה למנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של דן שילון (חטיבת הספורט הייתה ת.פ. של חטיבת החדשות. דן שילון המשיך להיות מפקדו של אלכס גלעדי.

משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בירת איראן בספטמבר 1974 בהשתתפות משלחת ספורט גדולה של מדינת ישראל. משלחת של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי מכסה את האירוע הספורטיבי הזה במקום התרחשותו בטהראן.  

אלכס גלעדי היה איש אִרגון מן המעלה הראשונה ופרפקציוניסט שניחן בדבקות עילאית במשימות השידור. הוא הצעיד חיש מהר את שידורי הספורט לרמת עַל , גבוהה יותר משל קודמו דן שילון. אלכס גלעדי ניחן בכוח רצון ואמביציות שידור שטרם נתקלתי בהן קודם לכן בטלוויזיה ודומני שלא הכרתי כמותן אחריו. מפיק בעל השראה שדחף קדימה ושאף לשפר בכל אחת מההפקות המקומיות והבינלאומיות המזהירות שלוֹ. הוא היה מתכנן מעולה שראה את הנולד. האוריינטציה ולעיתים גם האינטואיציה בה חונן וגם הבנתו בטכנולוגיית השידור הטלוויזיונית אִפשרה לוֹ להציב מפת שידור בעלת חזון. אלכס גלעדי היה המפיק הטוב ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 של המאה שעברה. הדבר בא לידי ביטוי בהזדמנות הראשונה שנקרתה לו בתכנון והפקת השידורים הישירים של משחקי אסיה ה- 7 שנערכו בטהראן בספטמבר 1974, שנתיים ימים לאחר אסון מינכן 72' הוא התגלה כמפיק עַל בתנאים טלוויזיוניים ופוליטיים לא פשוטים בטהראן, כזה שניתן לסמוך עליו, והיה מנהיג שאתה רוצה ללכת אחריו. הייתי שָם. זה היה לפני 41 שנים אך אני זוכר כל פרט ופרט מהימים ההם. הוא אחד מאנשי הטלוויזיה הדגולים והפוריים ביותר שצמחו ברשות השידור שנחל הצלחות שידור כבירות בתקופתם של מנהל חטיבת החדשות דן שילון ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ונחל אכזבות ומפח נפש בדוֹר הניהול הבא של מנהל חטיבת החדשות חיים יבין ומנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. הרזומה (Rezume) של אלכס גלעדי שווה סקירה מפורטת למרות שהיה מנהל דסק הספורט בלבד. שידורי הספורט בטלוויזיה נושאים עמם פרשנות סטריאוטיפית באשר יפנו אך הם המורכבים, המסובכים, והיקרים ביותר לביצוע וגם היוקרתיים ועתירי הרייטינג ביותר. משקלם הסגולי בלוח השידורים גבוה ורב משמעות.

אלכס גלעדי היה פיגורה מקצועית מיוחדת בנוף רשות השידור. הוא זכה להערכה מכל שכבות העובדים לרבות טכנאים, אפסנאים, אנשי המשק, ונהגי מחלקת התחבורה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית כיסתה בהיקף גדול את משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 בהשוואה למצומצמת של משחקי אסיה ה- 6 שנערכו ב- בנגקוק בדצמבר 1970.

ben gurion 1970טקסט תמונה : דצמבר 1970. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. דוד בן גוריון ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של מדינת ישראל (במרכז התמונה, בן 84) מקבל בביתו בשדרות בן גוריון בתל אביב בדצמבר 1970 את ספורטאי משלחת ישראל בשובה עטורה מדליות במשחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק 1970. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אילן שזיפי (בעלה של הרצה ל- 800 מ' חנה שזיפי), עסקן הספורט הוותיק חיים גלובינסקי, השחיינית דורית זלץ, הרץ למרחקים ארוכים יובל ווישניצר, דוד בן גוריון, הכדורסלן הגבוה מרק טורנשיין 1.96 מ' (מאחורי דוד בן גוריון), מנכ"ל ההתאחדות לספורט ומנהל המשלחת הישראלית למשחקי אסיה ה- 6 שמואל "מוליק" ללקין, עמירם שפירא (מנהל נבחרת הכדורסל הלאומית של ישראל), הכדורסלן חיים שטרקמן, אריה שריג (מזכירו של דוד בן גוריון). זיהוי הכורעות מימין לשמאל : הרצה למרחקים בינוניים חנה שזיפי, האצנית אסתר שחמורוב, והרצה ל- 400 מ' ו- 800 מ' אביבה בלאס. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הבה אשוב לטהראן של אוגוסט – ספטמבר 1974. השָאָה הפרסי הכל יכול ריזה פאחלאווי שקשר בראשית עשור ה- 60 של המאה הקודמת קשרים מדיניים וכלכליים (בלתי רשמיים) עם מדינת ישראל התיר לספורטאים ישראליים ליטול חלק בתחרויות משחקי אסיה ה- 7 המתקיימות בארצו. השלטון הפרסי המלוכני קיבל בברכה את משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של אלכס גלעדי. רק עכשיו התמנה למנהל מחלקת הספורט בפועל ולא היסס להציב את עצמו כשַדָּר ראשי ועורך ראשי של שידורי טהראן 74'. ישראל הפכה למעצמת ספורט באסיה שכל המדינות חששו ממנה. אסתר רוט-שחמורוב שיחזרה את הישגיה הנפלאים מבנגקוק 70'. הנבחרת הלאומית בכדורסל עם טל ברודי ומיקי ברקוביץ' ותחת הדרכתו של אברהם חמו זכתה במדליית הזהב. מי שיער כי בחלוף ארבע שנים וחצי תהפוך המהפכה האיסלאמית של כהן הדת השיעי רוחאללה חומייני באיראן ב- 1979 את הקערה על פיה ותסיים את דרכה והשתתפותה של ישראל לעַד במשחקי אסיה.

ההצלחה הגדולה של איש הטלוויזיה יאיר אלוני יחדיו עם צוות הצילום הבודד שלו הצלם יעקב ספורטה ואיש הקוֹל (מקליט) שָלוֹם "שוּלְקָה" גֶרִי בסיקור השתתפות הספורטאים הישראליים משחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק בדצמבר 1970 הניחה את יסודות הכיסוי הטלוויזיוני הרחב של חטיבת הספורט במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן ארבע שנים מאוחר יותר בספטמבר 1974. הצמיחה וההתקדמות של הישגי ספורטאי ישראל במשחקי אסיה ה- 5 ב- 1966 ובמשחקי אסיה ה- 6 ב- 1970 (נערכו פעמיים ברציפות בבנגקוק) יצרו סימביוזה מעניינת בין השידור הציבורי של מדינת ישראל לבין ספורט הייצוגי בארץ. לסימביוזה הזאת היה סוף פוליטי עגום עם פרוץ המהפכה האיסלאמית באיראן בינואר 1979 ועלייתו של חומייני לשלטון. ישראל הודחה מההשתתפות במשחקי אסיה שהיו פעם אירוע ספורטיבי בינלאומי נחשב. שִיוּכָה הספורטיבי של מדינת ישראל ליבשת אסיה נראה היום כמו חלום רחוק.

אלכס גלעדי נמנה כמוני בימים ההם על מעריציו של נסים קיוויתי. בשנים הראשונות לעבודתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית טיפח תקוות של מגיש ושַדָּר. נסים קיוויתי היה המוֹדֶל שלו. לא פעם ולא פעמיים נהג לומר לי, "יואשיש, תראה איזה שַדָּר גדול הוא נסים קיוויתי. תענוג להקשיב לו". אלכס גלעדי העריץ את נסים קיוויתי וראה בו מופת שידור. נסים קיוויתי היה בעיניו איש תרבות, בעל עֵט, ושַדָּר שניחן בכִשרון קולח לתרגם את מחשבותיו לשפת המיקרופון. חלפו ארבע שנים מאז משחקי בנגקוק 1970. דן שילון בגיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מינה את אלכס גלעדי לתפקיד מבצעי רב זרועי של ראש משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית והמפיק הראשי של  משחקי אסיה ה- 7 בטֶהֶרָאן בירת אִירָאן שנפתחו ב- 1 בספטמבר 1974 בהשתתפות 26 מדינות.

teheran 1טקסט תמונה : שנת 1967. טהראן בירת איראן. השאה הפרסי (מימין) מקבל את ברכתו של נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי האמריקני אברי בראנדג' (Avery Brundage משמאל) בעת קיום מושב IOC בטהראן ב- 1967. בתווך ניצב הנסיך גוֹלַם רזה פאחלאווי שמונה לנשיא הוועדה המארגנת של משחקי אסיה ה- 7 שהתקיימו בטהראן בספטמבר 1974. זאת לא רק לחיצת ידיים ספורטיבית. זאת הייתה השקת זרועות פוליטית בעלת משמעות גיאו – מדינית. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974).

מושב הוועד האולימפי ה- 65 במניין נערכה בשנת 1967 בטהראן. השָאה הפרסי מוחמד ריזה פאחלאווי לחץ את ידו של נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' ובישֵר לעמוֹ כי הוא רואה באִרגון "האולימפיאדה האסיאנית" בארצו, משחקי אסיה ה- 7, אתגר ומשימה לאומית. השָאה הפרסי סבר שלאירוח של כ- 30 מדינות מאסיה במפעל ספורט ראשון במעלה באיראן, ולאִרגון יעיל של התחרויות, יש תפקיד פוליטי מרחיק לכת בהיסטוריה של הממלכה. שיווק אִרגון משחקי אסיה בתוך ארצו והטמעת חזון האידיאלים האולימפיים ואופן הגשמתם בתוככי המדינה בין מיליוני בני עמו, היו בעיניו חלק מראשיתו של תהליך מהפכני שיוביל את המדינה האיסלאמית בעלת המורשת השיעית הדתית העמוקה ואורח החיים השמרני לעבר קדמת תרבות המערב. הוא קיווה למַסֵד שלטון אזרחי יציב באמצעות הפוטנציאל הכלכלי האדיר ועושרה העצום של המדינה בנפט. הוא ביקש להצעיד את האומה לעבר שנות האלפיים. הוא רצה לבנות חברה אזרחית הבנויה על יסודות חילוניים. ב- 1962 העניק השָאה זכות בכירה לנשים במדינה. לרשת הטלוויזיה האיראנית הממלכתית היה בעיניו ובעיני יועציו תפקיד מרכזי בעיצובו של דוֹר העתיד.

השָאה הפרסי היה אדם חילוני בעל אוריינטציות מערביות שאצה לו הדרך. הוא היה דיקטטור שמנוכר לדת השיעית האיסלמית במדינתו ולא ביקר במסגדים. השָאה ביקש ליצור אומה איראנית חדשה ומתקדמת במושגי המערב החדש וכפה בכוח את רצונותיו על העם. שירות הביטחון חסר הפשרות שלוֹ "הסָאוָואק" (Savak) היה ידוע במוניטין האכזרי שלו. בספרי האינפורמציה אודות אִרגון המשחקים שהוגשו לרשתות הטלוויזיה הזרות  (אני מחזיק ספר כזה בידי כמי שהיה כתב ושַדָּר בטהראן המשחקי אסיה ה-7 בשליחות הטלוויזיה הישראלית הציבורית), הוצג השָאה הפרסי פטרון המשחקים, אֵל. כ- אֵל ובן מלכות נחשף בתוארו ולעולם לא בשמו. תחת התמונות הקיסריות שלוֹ במדים המלכותיים אותם לבש, כאדמירל, פילדמרשל, ו/או גנרל, נכתב באותיות קידוש לבנה :

His Imperial Majesty the Shahanshah Aryamehr Patron of the Seventh Asian Games.

אשתו היפה הקיסרית פַארָה דִיבָּה הוצגה כ- Her Imperial Majesty the Shahbanou of Iran

teheran 2

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בירת אירן. זהו השאה הפרסי רזה פאחלאווי. תמונתו הוצגה ונחשפה לראווה בכל משרד, חנות, או קיוסק בכל רחבי איראן. הוא שווק להמונים כבן אלים. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974).

אִרגון משחקי אסיה ה-7 בטהראן ב- 1974 נעשה בידי הנאמנים והמקורבים למלוכה. בתפקיד נשיא התאחדות משחקי אסיה בשנים 1974- 1970 כיהן הנסיך גולם ריזה פאחלאווי (Gholam Reza Pahlavi). נשיא הוועדה המארגנת של המשחקים היה מפקד בכיר בצבא האיראני לוטננט – גנראל עלי הוג'אט (Ali Hojjat). הוא היה האיש שטבע את סיסמת משחקי אסיה ה- 7 על פי אישורו של השאה הכל יכול, "EVER ONWARD". מטה המשחקים שיווק את מלאכת האִרגון הצבאית כמסע הצלחה של המדינה כולה מכל זווית אפשרית. את ביקורו של נשיא הוועד האולימפי החדש האירי מייקל קילאנין יורשו של אוורי בראנדג' בטהראן הציגה המונרכיה המלוכנית כחלק מההכרה הבינלאומית וההערכה לה זוכה איראן בעקבות הקִדְמָה שהנהיג השאה בארצו בתוכה ארגון משחקי אסיה ה- 7 בטהראן. האיראנים הצהירו כי רמת האִרגון של המשחקים לא תיפול מזאת של אולימפיאדת מינכן 72'. הם לא היססו להשתמש בגרפיקה הגרמנית רבת המוניטין של מינכן 72' ועיצבו באמצעותה את סמלי ענפי הספורט במשחקי אסיה ה- 7. הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 שילמה הון עתק למומחי הספורט והטלוויזיה הגרמניים של אולימפיאדת מינכן 1972 כדי שישמשו לה יועצים קרובים ביניהם הורסט זייפארת (בימאי הטלוויזיה הראשי של אולימפיאדת מינכן 1972) ו- וולטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן 1972.

teheran 3טקסט תמונה : הוועדה מארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 לא היססה להשתמש באותה הגרפיקה הגרמנית של אולימפיאדת מינכן 72' המציגה את ענפי הספורט של המשחקים. היא וויתרה על הפקת רעיון גראפי משלה. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974).

teheran 4

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בירת אירן.  זהו הנסיך גולם רזה פאחלאווי נשיא התאחדות משחקי אסיה, הנושא באחד מתפקידי הספורט החשובים ביותר בממלכה האיראנית. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974).

השלטון הַמְלוּכָנִי בראשותו של השָאהָ אהד את מדינת ישראל שהעניקה לו סיוע חקלאי רב ערך מאז סוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת. מומחי חקלאות ישראליים בעיקר מהקיבוצים (כולל קיבוץ אפיקים בו עבדתי בענף המִסְפּוֹא והייתי רפתן בשנים 1962 – 1959) פיתחו את רפתות החלב והקימו באיראן מכוני חליבה. הקיבוצים מכרו לאיראנים פרות מבכירות משובחות כדי להשביח את תעשיית החלב בממלכה הפרסית. השָאה היה אסיר תודה לתרומה החקלאית הישראלית העצומה, והתיר לנציגים ישראליים ליטול חלק בוועידות בינלאומיות שהתכנסו בטהראן בנושאי מדיניות חוץ, תעשייה, חינוך וספורט. שר חינוך זלמן ארן ומנכ"ל משרדו ד"ר חנוך רינות הוזמנו לטהראן להשתתף בוועידת אונסקו ב- 1966 שעסקה בנושאי חינוך.

teheran 6טקסט תמונה : 1966. טהראן בירת איראן. תמונה היסטורית. שר החינוך זלמן ארן (משמאל) ומנכ"ל משרדו ד"ר חנוך רינות נוטלים חלק בוועידת אונסק"ו בין המוני נציגים ערביים המתכנסת בממלכה הפרסית. (באדיבות יוסי רינות ומרים ברזון – רינות).

מאוחר יותר הזמין השלטון המלוכני הפרסי את יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר חבר קיבוץ גבעת חיים להשתתף בישיבות ההכנה והתיאום של הוועדה המארגנת את משחקי אסיה ה- 7 בטהראן.

teheran 7טקסט תמונה :  שנת 1974. טהראן בירת איראן. תמונה היסטורית. יוסף "יושו" ענבר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי וחבר קיבוץ גבעת חיים (שלישי מימין) לידו דגל מדינת ישראל, נפגש בינואר 1974 (עם עוד נציגים ממדינות אסיה) עם נשיא הוועדה המארגנת של משחקי אסיה ה- 7 ב- 1974 הנסיך גוֹלַם רזה פאחלאווי (יושב בראש השולחן). הזכוכית המונחת על השולחן כה נקייה עד שהפכה כמו למראה בה השתקפו דמויות המשתתפים בפגישה. הקשרים הפוליטיים המיוחדים עם השאה הפרסי מלך איראן אִפשרו את השתתפותה הספורטיבית של ישראל במשחקים בטהראן. זאת הייתה הפעם האחרונה בה נטלו חלק ספורטאי ישראל במשחקי אסיה. מדינת ישראל גורשה מהם. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974).

teheran 8

טקסט תמונה : חודש ספטמבר – שנת 1974. רשימה של 28 המדינות הנוטלות חלק במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן. (ישראל מס' 11). בראש העמוד מתנוססת סיסמת המשחקים שהגתה הוועדה המארגנת המלכותית, "Ever Onward". כעבור ארבע שנים לא היה לכל זה זכר. מהפכת הדמים האיסלאמית בראשותו של כהן הדת השיעי רוחאללה חומייני בסופה של 1978 הדיחה את משפחת המלוכה וסילקה אותם מהמדינה.

lalkin 1

טקסט תמונה : אוגוסט 1974. תמונה היסטורית. טהראן. שמואל "מוליק" ללקין (רביעי משמאל בן 48, מסתכל בכיוון המצלמה) בפגישת תיאום של מנהלי המשלחות הלאומיות במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן עם אנשי הוועדה המארגנת האיראנית. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי בן 32 היה בפירוש האיש של דן שילון בהפקת שידורי הטלוויזיה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן. הוא שימש מֵפיק ראשי, עוֹרֵך ראשי, שַדָּר ראשי, ומֵגִיש ראשי של יומני החדשות שהוגשו ונשלחו לירושלים מאולפני הטלוויזיה האיראנית בטהראן. הוא היה ראשי בכּל. זאת הייתה הפעם הראשונה בה עמד ברשות עצמו בהפקת טלוויזיה בינלאומית בהיקף עצום שכזה שהתנהלה במדינה מוסלמית השוכנת באזור גאוגרפי שנוי במחלוקת ואופי ביטחוני לא יציב וגם פרובלמטית בידע ובכישרון הטלוויזיוני שלה. הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל ואִירָאן של השָאָה הפרסי לא היו סודיים אך גם לא גלויים וחשופים לעין כל. היה ידוע לנו היטב על שיתוף פעולה הדוק  המתקיים בתחומי כלכלה, ביטחון וצבא בין שתי המדינות. לפני תחילת עבודתנו העיתונאית בבירה האיראנית קיבלנו סקירה פוליטית חשובה מפיו של מר אורי לובראני הנציג הישראלי בטהראן שערך לנו קבלת פנים במקום. את אלכס גלעדי היה צריך להדאיג כמובן שאיראן איננה מעצמה טלוויזיונית ולבטח חסרת מסורת בהפקת מבצעי שידור בינלאומיים גדולים. שמחתי שמצא לנכון להזמין אותי להצטרף למשלחת השידור שלו כשַדָּר וכתב. זאת הייתה טיסתי הראשונה לחו"ל. משלחת הסיקור הייתה מצומצמת מאוד וכללה גם את יאיר שטרן, בימאית הספורט וָרדִינה אֶרֶז, עוזר ההפקה שלנו יואב פלג (הפך מאוחר יותר לבימאי הספורט הראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1), המפקח הטכני מנחם וולף, ושַדָּר הספורט בשפה הערבית מחמוד אבו באכר. מצאה חן בעיניי בטיסתי הראשונה בחיי לחו"ל יוזמת הפונקציה המשולשת של מתכנן בריח תא השירותים במטוס. נועל את הדלת מבפנים, מדליק את האור בתא, ומסמן Occupied (תפוש) על שלט קטן מאיר עיניים לממתינים בתור. נחמד.

משימת השידור בטהראן הייתה ענקית ומורכבת. המשלחת הספורטיבית הישראלית מנתה 61 אנשים, מתוכם 53 ספורטאים פעילים שכללו גם את שתי הנבחרות הלאומיות שלנו בכדורגל וכדורסל, חדורי אמביציות לזכות במדליות. משלחת השידור הקטנטונת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מנתה שבעה אנשים בלבד. בתוכם רק שלושה שַדָּרִים – כתבים : אלכס גלעדי (שדר של טקסי הפתיחה והנעילה ותחרויות הא"ק והשחייה), יאיר שטרן שדר כדורגל וכדורסל, ואנוכי (כתב שטח ו- שַדָּר התעמלות, כדורעף, טניס, טניס שולחן). הצוות כלל גם את הבימאית ורדינה ארז ז"ל, עוזר הפקה יואב פלג, המפקח טכני מנחם וולף. בנוסף לשידורים הישירים, שידרנו בכל ערב את "יומן המשחקים" שהיה מורכב מתקצירים (בעיקר מה עשו הספורטאים הישראליים, אבל לא רק) מאולפן הטלוויזיה האיראנית. גם ציוותי הצילום שלנו בפילם וציוותי עריכת ה- VTR שלנו היו איראניים. האיש השביעי במשלחת הטלוויזיה הישראלית היה כאמור שַדָּר הספורט בשפה הערבית מַחְמוּד אָבּוּ – בָּאקֶר.

הנחיתה בשדה התעופה הבינלאומי של טהראן הייתה אפופה כסוד צבאי. קבלת הפנים הייתה חמה, אך מאובטחת ובעלת סגנון "צבאי – ביטחוני". היו שם המון אנשי ביטחון איראניים מטעם שירות הביטחון הפנימי של "הסָוָואק". המארחים לא הסתירו את ידידותם לישראל והצהירו בגלוי, "מינכן שנייה לא תהיה כאן", והתכוונו לרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. "אתם האורחים שלנו. ארצנו פתוחה בפניכם ואנו נגן עליכם", אמרו. משדה התעופה הוסענו באוטובוס מלווה ברכבים צבאיים ואופנועי משטרה שלא הפסיקו לצרצר ולשרוק עם הסירנות שלהם. הם לא התחשבו ברמזורים האדומים והביאונו במהירות למלון "Intercontinental" השוכן במרכז העיר. המלון המה אנשי "סָאוָואק" (שירות הביטחון האירני) וגם כמה מאבטחי השב"כ שלנו. בכל קומה במלון שלנו הסתובבו אנשי ביטחון איראנים שרחרחו ובלשו כל פינה ובדקו כל חפץ. זה נראה מוגזם אך העניק תחושת ביטחון.

teheran 17טקסט תמונה : יום ראשון – 1 בספטמבר 1974. טקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 באצטדיון "אריאהמר" (Aryamehr) בטהראן 74'. שמואל ללקין צועד בראש משלחת ישראל בת 61 משתתפים באצטדיון המרכזי "אריאהמר". שימו לב כי לוח המידע ברום האצטדיון עדיין ריק ומושחר. לרגע חשבנו כי הוועדה המארגנת האיראנית החליטה להסיר ממנה לחץ פוליטי ולהימנע מפרסום שמה של ISRAEL בפרהסיה. המשלחת מסירה את כובעיה בעוברה לפני התא המלכותי. האיראנים הבטיחו לישראליים, "מינכן שנייה לא תתרחש בטהראן", והתכוונו לרצח 11 הספורטאים הישראלים שנתיים קודם לכן באולימפיאדת מינכן 72'. ההבטחה של שמואל ללקין לאחר אסון מינכן 1972 בו נרצחו 11 ספורטאים ישראליים, כי ישראל לא תירתע ליטול חלק בתחרויות ספורט בינלאומיות ובאולימפיאדות הבאות, התממשה כבר בחלוף שנתיים (פחות ארבעה ימים) כאשר ישראל נטלה חלק בתחרויות משחקי אסיה ה- 7 ב- 1974 באיראן. שמואל ללקין הוביל משלחת ישראל בת 61 משתתפים בראשותו שצעדה באון ובגאווה רבה בטקס הפתיחה ביום ראשון – 1 בספטמבר 1974 באצטדיון "אריאהמר" בטהראן. האיראנים של השָאה הפרסי בראשות שירות הביטחון שלהם  ה- "סָאוָואק" הצהירו נחרצות כי לעולם לא תתרחש טרגדיה שנייה כדוגמת מינכן 1972 על אדמת איראן, אך סירבו לאפשר לאנשי השב"כ שלנו שנחתו יחד עמנו בשדה התעופה הבינלאומי בטהראן לשאת על גופם נשק והיו אמורים לאַבטֵח את הספורטאים הישראליים ואת משלחת הטלוויזיה הישראלית בראשותו של אלכס גלעדי. "אנחנו מספיק טובים כדי להגן ולשמור על חייכם", אמרו אנשי הביטחון האיראניים. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

teheran 26טקסט תמונה : 1 בספטמבר 1974. אצטדיון "אריהאמר" בטהראן. לוח המידע האלקטרוני ברום האצטדיון חושף את השם ISRAEL. הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל ישראל בטקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן (הוא נשא את הדגל גם בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 ב- 26 באוגוסט 1972) ומוביל משלחת ענק בת 61 ספורטאים. האיראנים עמדו בהתחייבויות הארגוניות וחיש מהר כתבו על הלוח האלקטרוני את שם ישראל באנגלית ופרסית. זאת הייתה ההופעה הראשונה של משלחת ספורטיבית ישראלית בכינוס בינלאומי בסדר גודל כזה מאז אולימפיאדת מינכן 1972. הספורטאים הישראליים נתקלו בבעיות ארגוניות וקשיים מכוונים שבהם נקטה הוועדה המארגנת האיראנית המוסלמית ומדינות אסייתיות אחרות שראו בישראל נטע זר אך השאה מוחמד ריזה פאחלאווי עמד בדיבורו כי חייהם של הישראליים בטוחים בטהראן ושמואל ללקין ניהל את המשלחת בכישרון דיפלומאטי וביעילות. ספורטאי ישראל זכו ב- 7 מדליות זהב, 4 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. אסתר רוט-שחמורוב זכתה בשלוש מדליות זהב אישיות. השחיין דן ברנר זכה במדליית הזהב במשחה היוקרתי ל- 100 מ' בסגנון חופשי והשַדָּר אלכס גלעדי בטהראן הכתיר אותו בשידור ישיר, "דן ברנר הוא השחיין המהיר ביותר ביבשת של מיליארד תושבים". אורית אברמוביץ' ניצחה בתחרות בקפיצה לגובה אך כשניצבה על דוכן מס' אחת ועונדת על צווארה את מדליית זהב סירבו יריבותיה לכבדה וללחוץ לה את ידה. ישראל הייתה מנודה באסיה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עֶרֶב אחד שתיתי קפה בלובּי המלון היוקרתי שלנו "אינטרקונטיננטל" בטהראן עם קפטן יוּסוּף ראש קבוצת אנשי "הסָאוָואק" שאבטחה באופן צמוּד והדוּק את משלחת השידור שלנו. עניינה אותי ההיסטוריה הגיאו – פוליטית של איראן, ומצב השלטון הנוכחי ונאמנות העם לדיקטטור ריזה פאחלאווי שליט הממלכה, ידיד בלתי מוצהר של מדינת ישראל. את המאבטח האירני עניין לדעת מה קורה בישראל. התפתחה בינינו שיחה ערה. סיפרתי לו שאני מאוד מתגעגע לרעייתי ושלושת ילדיי הקטנים. "אני בטהראן אך לבי בארץ ישראל", אמרתי לו. שנת 1974 הייתה הרת אסונות טרור. באפריל נטבחו 16 אזרחים בקריית שמונה, רובם ילדים ונשים ע"י שלושה מחבלים מארגוני המרצחים של אחמד ג'יבריל ונאיף חוואתמה. בקרב שהתפתח עם הרוצחים נהרגו גם שני חיילים. מניין הקורבנות עלה ל- 18. חודש אח"כ חדרה קבוצת מחבלים לבית ספר במעלות  בפקודת רב הטבחים יאסר עאראפת. בדרכם לביה"ס "נתיב מאיר" רצחו משפחה בת שלושה אנשים בבית פרטי. אח"כ חדרו לביה"ס בו לנו 105 תלמידי בי"ס תיכון דתי מצפת במסגרת טיול גדנ"ע ולכדו אותם כבני ערובה. צה"ל לא הסכים לנהל מו"מ עם המחבלים ובקרב שהתפתח נרצחו 21 תלמידים ו- 74 נפצעו. המצב הביטחוני בארץ היה בשֶפֶל. וועדת אגרנט הטילה את האחריות על מחדל מלחמת יום כיפור על הרמטכ"ל דוד "דָדוֹ" אלעזר ועל בכירי צה"ל נוספים. ב- 11 באפריל 1974 התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר. יצחק רבין נבחר במקומה להיות ראש ממשלה. גבול הצפון היה מאוד לא שקט. בנוסף לפעולות הטרור נהרגו כ- 20 חיילים בהתנגשויות חמורות עם הצבא הסורי. המורל היה ירוד.  בתוך האווירה הצבאית והמדינית הקשה בה הייתה נתונה מדינת ישראל, מצאנו את עצמנו שבעת אנשי הטלוויזיה הישראלית נוחתים בטהראן, כדי לכסות את משחקי אסיה ה- 7. איגוד המרצחים של אש"ף (PLO) בהנהגתו של יאסר עראפאת הפך להיות אִרגון אהוּד ומקובל במדינות ערב וארצות האיסלאם. ככל שנרצחו יותר ישראלים ויהודים בתוך מדינת ישראל ומחוצה לה, וככל שנשפך דמם שוּב ושוּב של אזרחים תמימים ע"י מחבלי הפת"ח בהוראתו של רָב המרצחים יאסר עאראפת, קנה לו האִרגון השטני עוד ועוד פופולאריות  ואחיזת יתר בקרב המדינות המוסלמיות.

זה היה הרקע שהביא אותי לשאול בנימוס באותו ערב בספטמבר במלון המהודר את קפטן יוּסוּף, "האם באמת העם אוהב את מנהיגו השָאה ? האם השלטון יציב ? ומה יקרה אם ארגון הטרור של הפתח ינסה להקים ביום מן הימים סניף באירן כדי לקוֹמֵם את האומה האיסלאמית נגד מלכה, השָאהָ האירני, שלוֹ יש יחסים דיפלומטיים מוצהרים עם מדינת ישראל". על כהן הדת השיעי האייתואללה רוחאללה חוּמֵיינִי מהעיר קוֹם שסוּלָק והוּגלה מאירן ע"י משטר השָאהָ לא שמעתי דָבָר בימים ההם. הקפטן הצעיר הנאה והשזוף הקשיב לשאלתי, הֵצית סיגריה ומשך ממנה שאיפה עמוקה לריאותיו. הוא לגם שוב מספל הקפה השחור, התבונן בי, והניחו בניחותא על השולחן. אט – אט פתח את כפתורי חליפתו הכחולה והמהודרת. זה היה כמו מופע סטנד – אפ בתיאטרון של איש אחד. בצבצו משָם שני אקדחים. הוא נתן לי שהות מספקת להתבונן בהם ואז אמר בשקט אך בביטחון עצמי רב, "אל לכם לדאוג" והוסיף, "שליש מהעם האירני, הוא "סָאוָואק", משטרה, וצבא". הוא עשה פאוזה קלה והבטיח, "ביטחונכם מובטח. איראן היא מדינה איסלאמית חילונית וסובלנית. לעולם לא תהיה כאן מהפכה פוליטית – דתית". הרֶמֶז היה ברור. אפשר לישון כאן בשקט. לא צפויות עלינו שום התקפות מחבלים בטהראן.

הדבר המדהים ביותר בכל מהלכי האבטחה הגלויים והסמויים בטהראן היה שבעוד אנשי "הסָאוָואק" מסתובבים סביבנו מחויטים בחליפות מהודרות וחמושים באקדחים, אנשי השב"כ שלנו היו הרבה יותר צנועים בלבושם ולמרבית ההפתעה לא נשאו כלל נשקים. האיראנים לא אִפשרו לאנשי הביטחון הישראליים להיכנס חמושים לארצם. הם אמרו לאנשי הביטחון שלנו, "את נושא האבטחה השאירו לנו, סִמכו עלינו". מדהים. יום אחד כשהייתי עסוק בצילום כתבה על איכות קומפלקס התחרויות והמתקנים האולימפיים בטהרן (לא נפלו במאום מאלה של אולימפיאדת מינכן 1972), אומר לי איש השב"כ הצמוד אלי, דני, "תראה יואש, זה נכון שאין עלי נֶשֶק, אבל תדע לך שאם יפתחו עליך באש, הם המאבטחים האיראנים של הסאוואק יברחו…ואני אפול עליך כדי להגן עליך בגופי". דבריו היו מרעישים וסנסציוניים אך אסור היה לדבר עליהם. וודאי לא מההיבט העיתונאי. לא להאמין, אנשי ביטחון ישראליים של השב"כ מאבטחים את אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית במדינה כ- איראן ללא נשקים. היה לי קשה להאמין אבל זו הייתה האמת. יש לי חיבה מיוחדת ארוכת שנים לכל זרועות הביטחון של מדינת ישראל. לא הופתעתי כשדני אמר לי את מה שאמר, "אני אגן עליך בגופי". לא היה קץ לגאוותי ב- שבכ"ניק הצעיר.

כמה ימים לפני טקס הפתיחה ערך אלכס גלעדי ארוחת ערב מלכותית על גג מלון אינטרקונטיננטל המפואר למשלחת הצנועה עליה היה מופקד. בהיותו אשף יחסי הציבור הזמין את האיראני מילאני נייה המפיק הבכיר בטהראן של שידורי הטלוויזיה הפרסית שכיסו את משחקי אסיה ה- 7 להיות אורחו. אלכס גלעדי הכיר אותו קודם לכן בעת סיור קדם הפקה שערך בטהראן מייד בתום משחקי גביע העולם של גרמניה המערבית בקיץ 1974. הייתי המוּם כשהמלצר הפרסי המהוּדר הניח בצלחת שלי סטֵייק עסיסי ענק וביקש את רשותי לצפות אותו בשָמֶנֶת מתוקה מעורבת בפטריות. אלכס גלעדי שישב לידי, לחש לי, "יואשיש, תראה להיכן הבאתי אותך". מעולם לא אכלתי סוג כזה של מאכלים. הארוחה האהובה עלי בקיבוץ אפיקים היה חביתה משתי ביצים וסלט ירקות מטובל בשמן זית ופטרוזיליה. למחרת ערכה הוועדה המארגנת של משחקי אסיה ה- 7 קבלת פנים נוצצת ומדהימה לאלפי אנשי המדיה טלוויזיה, רדיו, והעיתונות הכתובה שהגיעו לטהרן לסיקור המשחקים. מעולם לא ראיתי עד אז כמויות עצומות כאלה של אוכל, מזון ומשקאות מכל הסוגים הקיימים ברחבי תבל.

מצאנו את עצמנו בהֵיכַל מפואר רב ממדים שמתּקרתוֹ משתלשלות נברשות בדולח ענקיות ויפהפיות. הן העניקו למקום צביון של מסעדה מלכותית. אלכס גלעדי ויאיר שטרן עשו כל מאמץ להשקות אותי בוויסקי עם קוביות קרח במסיבת הקוקטייל הראוותנית אך אינני שותה משקאות חריפים. הסתפקתי כהרגלי בכמה בננות ואשכול ענבים. "קיבוצניק שכמוך", הפטירו לעברי באכזבה.

הזוֹהַר והעושר הפרסי נצץ וזעק מכל עבר. איראן הקימה לקראת משחקי אסיה ב- 1974 קומפלקס אולימפי מרהיב ששכן במרחק של שלושת רבעי שעה נסיעה ממרכז הבירה. הוא לא נפל בטיבו מזה של המתקנים האולימפיים במינכן 1972. בניית היכלי הכדורעף, הכדורסל, וההתעמלות הייתה מלאכת מחשבת. חרשי עץ מיוחדים ציפו ביד אומן את הפרקטים בפוּרנירים ודיקטים וליטשו אותם בפּוליטוּרה. מושבי הצופים היו עשויים כורסאות עור. שלא לדבר על הארכיטקטורה הפנימית המצודדת. השָאָה האיראני בעל האוריינטציה המערבית עשה כל מאמץ לשוות לארצו תדמית של מדינה מודרנית. האמת, הייתי נפעם. דיווחתי על התרשמותי לאלכס גלעדי. אלכס גלעדי הורה לי מייד להסב את הרשמים לאינפורמציה עיתונאית, ובּיקֵש להכין כתבה מקיפה בעלת היבטים כלכליים וספורטיביים למגזין החדשות "יומן השבוע", המספרת על המודרניזציה של איראן כפי שהשתקפו מבעד להכנות הקדחתניות לקראת פתיחת המשחקים. לא היה ספק, השָאהָ הפרסי השקיע בפרויקט הספורט היוקרתי הזה מיליארדי דולרים. תפקידה של התקשורת הבינלאומית היה לדווח אודותיו ולשווק אותו לעולם. מאות פועלי ניקיון איראנים בסרבלים כחולים המתינו בסבלנות בכל פינה בקומפלקס האולימפי למשימות הניקוי. הם ליקטו כל בדל סיגריה ואספו כל פיסת נייר מקומטת. הם שמרו על ניקיון המקום בחירוף נפש כמעט. הקומפלקס האולימפי “Aryamehr Sports Centre” האיראני המצוחצח, המדושא, והמשולט נראה כמו אתר ספורט שווייצרי. גאוות השאה הפרסי. “Ever Onward”, הייתה סיסמת המשחקים. המונומנט אדיר הממדים ה- "שָאהָייָאד" שהוקם בטהראן בשנת 1971 לציון 2500 להולדת הממלכה הפרסית בלט למרחקים ויחדיו עם הקומפלקס האולימפי המודרני והמפואר עד למאוד היו גאוות השלטון החילוני במדינה שרצה להפוך במהירות יתר את איראן המוסלמית – שיעית למעצמה מודרנית בעלת אוריינטציה מערבית.

teheran 9טקסט תמונה : משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974. "השָאהיָיאד". מבנה ארכיטקטוני ענק , רב פאר ועוצמה, שהציב השאה בפאתי טהראן כדי לפאר את מסורת מוסד המלוכה הפרסית הוותיק מאז ימיו של המלך כורש. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974).

בתוך הקומפלקס האולימפי היפהפה מרחק 45 דקות נסיעה מטבורה של טהראן נבנה מרכז שידורים בינלאומי לטלוויזיה, רדיו, ועיתונות כתובה יעיל ופונקציונאלי ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center). אלכס גלעדי שכר שָם משרד שידורים, הפקה, ותקשורת. שיא הנוחות והיעילות הטכנולוגית. האיראנים הזמינו מומחי טלוויזיה גרמניים לשמש כיועצים ובראשם בימאי הטלוויזיה הראשי של אולימפיאדת מינכן 72' הורסט זייפארת מ- ARD, הם גם השתמשו בגרפיקה הרשמית של המשחקים האולימפיים במינכן, אך שידרו בשיטת הצילום הצרפתית בצבע  Secam  625. יום אחד לפני תחילת המשחקים, התברר לצוות הטכנולוגי האיראני שפריט טכני מסוים ביצירת אפקט טלוויזיה אוּלְפָּנִי המוכר בכינויו "Blue Screen", איננו פועל כהלכה. הם לא התביישו לשלוח מטוס מיוחד לצרפת רק כדי להביא את חלק החילוף הנדרש. העושר הרָב של המדינה זעק שם מכל פינה.

teheran 10טקסט תמונה : משחקי אסיה ה- 7  בטהראן 1974. זהו מתקן הוולודרום היפהפה לרכיבת אופניים שהוקם ע " הוועדה המארגנת המקומית בתוך קומפלקס האולימפי רב הרושם , מרחק כשעה נסיעה מעיר הבירה טהראן. העם האיראני איננו מתעניין בספורט האופניים. הוא מוצא עניין בשלושה מקצועות ספורט מסורתיים שלוֹ. כדורגל, ושני ענפי הכוח היאבקות והרמת משקלות. אף על פי כן השקיע השאה כ- 7.500000000 (שבעה מיליארד וחצי) דולר בתשתיות ובמתקני הספורט מתוך רצון לקדם נכון ובצורה הראויה את מדינתו לעבר המאה עשרים ואחת. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974).  

התמונה ב- Down town של טהרן הייתה לעומת זאת שונה. כרך עצום, פקוק וצפוף, ונטול מקומות חנייה. ראיתי שם מכוניות רבות מסונדלות ע"י המשטרה המקומית חונות במקומן זמן רָב כאבן שאין לה הופכין. אנשי המקום סיפרו לי שעשירי העיר מעדיפים לקנות מכוניות חדשות במקום אלה שסונדלו. הם השאירו את המכוניות המסונדלות לגורלן בשטח. מראות המדינה המוסלמית הענקית היו גדושים ניגודים. ליד כל דבר יָשָן בלט משהו חדש ולהפך. ברחובות העיר נראו נשים רבות עטופות צָ'אדוֹר (גלימה שחורה ארוכה) שמסתירות את פניהן. לעומתן, שתי המלוות הנאות שליוו והדריכו את משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית עַלמות החֵן מיטְרָה מֶרְפּוּר ופָארידֶה בָּאאַדוּר היו סטודנטיות לשפות באוניברסיטת טהראן. שתי נשים צעירות בשנות ה- 20 המוקדמות של חייהן לבושות בסגנון מערבי לחלוטין. על גופן כיכבו מכנסי ג'ינס כחולים וחולצות טריקו. תרבות הטלוויזיה באיראן נטתה מערבה גם היא. זאת הייתה מדיניות שידור מכוונת מלמעלה מטעם השִלטון המרכזי, מדיניות שהשתלבה במשימה הלאומית שהציב לעצמו השאה, ליצוֹר מדינה חילונית מודרנית ולהצעידה במהירות לעבר המאה העשרים ואחת.

הוקרנו שם הרבה סדרות טלוויזיה אמריקניות וגם צרפתיות. הופתעתי כשראיתי שם את "קוֹזָ'אק" עם טָלִי סָאבָאלָאס מדבר פַּרסית. גם הסרטים בבתי הקולנוע באיראן עברו בחלקם “Dub” ודובבו לפּרסית. הדבר נובע מחוסר ברירה ומרצונם המאולץ של ראשי התרבות במדינה ומנכ"ל הטלוויזיה האירנית לחסוך את קריאת כותרות התרגום בגוף הסרט (Sub titles) לאוכלוסייה שחלקה איננה יודעת קרוא וכתוב. (תופעה דומה פגשתי במכסיקו ב- 1986 שם כל תוכניות הטלוויזיה בשפות הזרות עוברות “Dub” לספרדית). בשיטה הזאת מאבדים הסרטים את מהימנותם ואמינותם בעת המרת שפת המקור שהיא מהות תרבות הסרט לשפה המקומית אך זהו המחיר שמעצבי התוכן לוקחים על עצמם לשלם. תופעת ה- "הדָאבּ" (Dub) קיימת בהרבה מדינות בעולם השלישי. מדהים היה להיווכח שכל רכב פרטי בטהראן משמש גם כ- מוֹנִית. תופעה מקובלת. תרבות הנהיגה שם הייתה אלימה ומסוכנת, והרמזור האדום שימש כהמלצה בלבד. ראיתי שם בעת שהותנו הממושכת כמה תאונות דרכים קשות דווקא בצמתים מרומזרים.

חלוקת עבודת השידור בתוך הצוות שלנו נעשתה בצורה ברורה. אלכס גלעדי כשַדָּר בכיר מינה את עצמו לשָדֵר את טקסי הפתיחה והנעילה ואת תחרויות הא"ק והשחייה. שאיפתו הייתה להיות מעין נסים קיוויתי חדש. יאיר שטרן הופקד על שידור משחקי הכדור. עלי הוטל לשדר את ענפי הספורט האולימפיים הקטנים כדורעף, התעמלות, וטניס. נבחרות הכדורעף הווירטואוזיות של יפן נשים וגם גברים זכו בבכורה ללא כל מאמץ. בעת השידורים הישירים של המשחקים הופתעתי לראות כי על גופיות השחקנים והשחקניות היפאניים רקום שם מדינתם NIPPON ולא JAPAN כמקובל. קיבלתי מהן שיעור בגיאוגרפיה. שמעתי מהם סיפור שלא ידעתי. הטַיָיל וחוקר היבשות האיטלקי הסקרן מַרְקוֹ פּוֹלוֹ הגיע במאה החמש עשרה לסין הוא שאל את תושבי המקום האם יש מדינה נוספת מעבר לסין. כן השיבו לו הסינים יש עוד מדינה אחת מעבר לים, קוראים לה JIPPON ושיבשו את השֵם המקורי. גִ'יפּוֹן הפכה לגָ'אפֶּן (JAPAN) כפי שהשם מוכר לכולם מהאטלסים הגיאוגרפיים. אך השם המקורי של יפן הוא נִיפּוֹן.

teheran 11טקסט תמונה : משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974. הגאווה היפנית. נבחרת הנשים של יפן בכדורעף אלופת המשחקים. על החולצות תמיד רקום "ניפון", ולעולם לא "יפן". (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974).

בשעה שהחלו שלבי השידורים הישירים  ההקלטות  העריכות  הפעלת אולפן ההגשה  והרצת סיגנל השידור הלווייני מטהרן לירושלים, הוברר מייד שהסיפור איננו פשוט כלל. לא עבורנו וגם לא בשביל האחרים. השידורים היו עמוסי תקלות טכניות מרגיזות ומנגד הייתה מערכת הבקרה האיראנית עטופה ב- ביורוקרטיה מיותרת שהפריעה לתיקון אותן התקלות.

אלכס גלעדי צבר בטהראן מוניטין כשַדָּר בנוסף להיותו מפיק מצוין ועורך. בזמני הפנוי שימשתי עוזר שַדָּר צמוד שלו בעמדות השידור שלנו באִצטדיון האולימפי "אָרִיאָמֶהר" (Aryamehr) בתרגום חופשי מפרסית "השמש העולה", ובבריכת השחייה. ישבתי לצִדוֹ של אלכס גלעדי בעמדת השידור בבריכת השחייה בטהראן בשעה ששידר ישיר לירושלים את דָן בְּרֶנֶר זוכה במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בזמן של 55.56 ש' לפני שני שחיינים סיניים. בעת שניצב השחיין הישראלי על דוּכַן המנצחים מספר אחת עטור מדליית זהב חיבר אלכס גלעדי טקסט עיתונאי קצר ותיאר את ניצחונו ההיסטורי בשתיים עשרה מילים, "דן ברנר הוא השחיין הישראלי המהיר ביותר ביבשת של מיליארד וחצי תושבים". דֶגֶל מדינת ישראל המתנוסס בראש התורן בבריכה האולימפית בטהראן והִמנון התקווה המתנגן ברקע כמו נתנו אישור לאבחנתו המדויקת. הוא קצר את המוניטין שלו כמפיק אך הוא היה גם עיתונאי שידע לכתוב וגם להתנסח היטב בעל פה. אלכס גלעדי לא היה שַדָּר מלהיב באופיו ולעולם לא צעקן דרמטי ו/או פטפטן. הוא היה חסכן במילים ונזהר מלחשוף את רגשנותו. סגנונו היה מאופק אבל אינטליגנטי, מדוּד בשפתו, ומחושב בלשונו. הוא דיבר עברית תקנית חפה משגיאות והיה בעל קול רדיופוני ערב לאוזן. הוא שידר בקולו את כל הרגעים הגדולים שהשיגו השחיינים והאתלטים הישראליים בטהראן. יובל ווישניצר זכה במדליית כסף בריצה ל- 5000 מ' בזמן של 14:21.00 ד'. אסתר רוֹט – שחמורוב ניצחה בשלוש ריצות וזכתה בשלוש מדליות זהב ב- 100 מ' בזמן של 11.90 ש', 200 מ' ב- 23.79, ו- 100 מ' משוכות בזמן של 13.31 ש'. נערה צעירה בת 17 מ- "הפועל" עמק חפר בשם אורית אברמוביץ' ניצחה בקפיצה לגובה באצטדיון "אָרִיאָמֶהר", קבעה שיא ישראלי חדש 1.78 מ', וזכתה במדליית הזהב.

teheran 12

טקסט תמונה : ספטמבר 1974. האצטדיון האולימפי בטהראן בירת איראן. נערה ישראלית צעירה בת 17 אורית אברמוביץ' (מ- "הפועל" עמק חפר) ניצבת על דוכן מס' 1 בתום התחרות בקפיצה לגובה לנשים במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974. הישגה 1.78 מ' הקנה לה שיא ישראלי חדש ומדליית זהב. אלכס גלעדי שידר את הרגע החשוב הזה בתולדות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית. משמאל ניצבת על דוכן מס' 2 היפנית מ. סון (M. Sone גם כן בהישג של 1.78 מ'). השלישית הייתה הסינית פ. ס. אוּ (F. S. Wu בתוצאה של 1.74 מ'). (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן ב- 1974). 

teheran 13טקסט תמונה : משחקי אסיה ה- 7 בטהראן ב- 1974. אסתר רוט – שחמורוב בת 22 ניצבת על דוכן מספר אחת באצטדיון האולימפי "אריאמר". האתלטית מספר אחת של מדינת ישראל זכתה בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 100 מ', 200 מ', ו- 100 מ' משוכות והוכתרה למלכת הא"ק של טהראן 1974. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן- 1974).

יום אחד בעת השידורים הישירים של תחרויות הגמר בא"ק באִצטדיון האולימפי "אָרִיאָמֶהר" (Aryamehr) שהיה מלא עד אפס מקום, הופיע השָאה במקום מלווה ברעייתו המלכה פָארָה דִיבָּה וארבעת ילדיהם. הגעתו שיבשה מייד את שידורי הטלוויזיה האיראנית הממלכתית. בימאי ניידת השידור של הטלוויזיה האירנית נטש את השידור הישיר ה- Multilateral (רב משתתפים) שהועבר לעשרות מדינות באסיה והתמקד באמצעות מצלמותיו דקות ארוכות במשפחת המלכותית ובקבלת הפנים הסוערת שהעניקו לה 100000 (מאה אֶלֶף) הצופים באִצטדיון. התחרויות על המסלול נמשכו אך את הבימאי זה לא עניין כלל. הוא היה עסוק בחשיפת משפחת המלוכה. ראיתי זאת במו עיניי. הייתי עוזר שַדָּר של אלכס גלעדי באותו היום בתחרויות הא"ק. ישבנו שנינו בעמדת השידור שלנו באצטדיון "אריאמאהר" נדהמים מהתופעה. זאת הייתה פארסה ובעצם עֵדוּת לסוג של סגידה עיוורת וכפויה לשליט מונרכי, שמי יודע מה היא צוֹפֶנֶת בחוּבָּה, האם היא אמיתית, ומה מסתתר מאחוריה.

teheran 14טקסט תמונה : משחקי אסיה ה- 7 בטהראן. ספטמבר 1974. התא המלכותי. מצלמות הטלוויזיה האיראנית משווקות ללא הרף לעם האיראני את השאה הפרסי רזה פאחלאווי, המלכה פארה דיבה, ויורש העצר הצעיר רזה פאחלאווי. משפחת המלוכה הייתה מוקפת כל העת באנשי "סאוואק" רבים. חלקם מוסווים. מי תאר לעצמו כי בחלוף ארבע שנים יוציא כהן דת קשיש בן 82 רוחאללה חומייני החי בגלות בפאריס את העם לרחובות ויחולל מהפכה רבתי נגד מוסד המלוכה. השאה ומשפחתו נסו בראשית 1979 מהמדינה. הם לא חזרו אליה עוד מעולם. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974). 

teheran 15טקסט תמונה : 1 בספטמבר 1974. טהראן בירת אירן. טקס הפתיחה של משחקי אסיה ה-  7. השאה, הקיסרית, ויורש העצר הבן הנסיך זוכים להאלהה על מסך אלקטרוני ענק ברום האצטדיון "אריאמאהר". (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן – 1974).

השָאהָ ניסה לשחק אותה כקיסר עממי היורד אל נתיניו. הוא ביקר במתקנים האולימפיים ושוחח עם הממונים ושלח את רעייתו המלכה פַארָה דִיבָּה לעודד את נבחרות הספורט הלאומיות של איראן המשתתפות במשחקים. יורש העֶצֶר הצעיר העניק מעת לעת את המדליות לגיבורי הספורט האיראניים.

teheran 16טקסט תמונה : משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974. המלכה היפה פַארָה דִיבָּה יורדת אל העם ומעניקה זיכרון צילומי לנבחרת ההיאבקות והרמת המשקלות של ארצה. "לרדת אל העם", הייתה מדיניות מכוונת של המלכה פארה דיבה. השָאה היה הרבה יותר מרוחק מעמו. (באדיבות הוועדה המארגנת האיראנית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן  – 1974).

הטלוויזיה האיראנית שימשה כמו בכל שלטון טוטליטארי מכשיר תקשורת רב עוצמה בידי שליט הממלכה. היא עסקה ללא הֶרֶף בהאדרת השָאהָ ובהאלהה של שמו. השאה האיראני נחשב לבן האֵלים. מי שלא רצה אותו כשליט בלעדי הוכרח לעשות זאת במצוות ה- "סאוואק". המונרך צבר עוד ועוד שונאים מבני עמו. אף על פי כן לא ניתן היה לשָעֵר אז כי כעבור ארבע שנים וחצי מתום משחקי אסיה ה- 7, יבצע האיאטואללה רוחאללה חומייני כהן דת מוסלמי שיעי פונדמנטליסטי בן 79 יריבו המַר של השאה ממקום גלותו הפוליטית בצרפת, תפנית פוליטית ומדינית כל כך דרמטית וקיצונית בחיי בני עמו באיראן. מי חשב אז שיצליח להוציא ממרחקים מיליוני אנשים לרחובות הבירה טהראן, ויחוֹלֵל מֶרי גלוּי נגד השלטון המושחת של השאה רווי הכוח הצבאי, העושר, בעל עוצמה כלכלית אדירה ומצויד בשירות ביטחון כללי מאומן היטב הנודע בשֵם ה- "סָאוָואק". שום מומחה פוליטי במשרד החוץ של ישראל לא חָזָה את המהפכה האיסלאמית שחולל רוחאללה חומייני ואת גירושו של השָאהָ הפרסי מוחמד ריזה פאחלאווי ומשפחתו בתוך זמן קצר מאִירָאן. השָאה פשוט ברח עם משפחתו מאימת בני עמו למצרים. נשיא מצרים אנוואר סאדאת העניק לו מקלט פוליטי.

רוחאללה חומייני שָב כמושיע לאדמת איראן ב- 1 בפברואר 1979. מטוס של ממשלת צרפת הטיס אותו מפאריס לטהראן. תומכיו אנשי האיסלאם הקיצוני שהחלו את המהפכה אִרגנו לו קבלת פנים מלכותית המונית. מיליונים המתינו לו ברחובות הבירה. רוחאללה חומייני הפך למנהיג הרוחני החדש של המדינה במקום השאה החילוני השליט מייד שלטון דתי קיצוני באיראן במקום אורח החיים האזרחי. הפרלמנט האיראני "המאג'לס" יישם מייד רבים מקביעותיו ופסיקותיו של רוחאללה חומייני והחליט שחוקי האיסלאם על פי פרשנותו של המנהיג הדתי יחליפו את החוקים האזרחיים – חילוניים של המדינה. חומייני ביטל את תחרויות הספורט במדינה, חייב את הנשים לעטות רעלה על פניהן, וביטל את חוק הבחירה שהעניק השָאהָ לנשים ב- 1962. חומייני ביטל את מדיניות השָאהָ לקידום מעמד האישה בממלכה האיסלאמית השמרנית.

העוֹל על אלכס גלעדי כמֵפיק, עוֹרך, ובנוסף גם שַדָּר התחרויות המרכזיות היה עצוּם, ונתן מידי פעם את אותותיו. הוא ישן אולי שעתיים – שלוש בלילה. באחד הימים ערכנו זה ליד זה את חומרי השידור לאחד היומנים היומיים ששידרנו מ- IBC בטהרן לירושלים. מקום העריכה היה אולם ענק בו הוצבו כ- 100 יחידות VTR כפולות (שני אינטש) לטובת רשתות הטלוויזיה הרבות. חצצו ביניהם בלמי רעשים אקוסטיים. יָעָר של טכנולוגיה. מהמם. עושר שאיננו מהעולם הזה. כל יחידות העריכה המודרניות האלה היו מצוידות בהתקן טכני מתקדם הידוע בכינויו הטכנולוגי Q  track. הטלוויזיה האיראנית שידרה בשיטת הצבע הצרפתית 625 Secam.

teheran 18טקסט תמונה : ספטמבר 1974. ה- IBC בטהראן. יחידת עריכה ו.ט.ר. (VTR – Video Tape Recording) של טייפים 2 אינטשים של הטלוויזיה האיראנית הממלכתית במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974. לא היה גבול לעושר הכספי של מדינת הנפט של השאה האיראני. הכסף האדיר והאין סופי הֵניב עושר טכנולוגי טלוויזיוני בלתי מוגבל. במרכז השידורים הבינלאומי בטהראן ניצבו טורים של 100 (מאה) יחידות עריכה VTR כאלה. לצורך השוואה, ב- 1974 עמדו לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית רק 4 יחידות עריכת VTR. (צילום הטלוויזיה האיראנית – 1974. ארכיון יואש אלרואי).

teheran 19טקסט תמונה : ספטמבר 1974. משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בירת איראן. זוהי עמדת שידור שמיסדה הטלוויזיה האיראנית הממלכתית באצטדיון האולימפי "אריאמהר" (ARYAMEHR) בספטמבר 1974 בעיר הבירה טהראן. העושר הטכנולוגי הטלוויזיוני ניבט מכל עבר. (באדיבות הטלוויזיה האיראנית – 1974. ארכיון יואש אלרואי).

שפות התקשורת הטלוויזיונית הבינלאומית במרכז השידורים הבינלאומי במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 היו אנגלית וצרפתית. מעולם לא נראו אותיות ערביות על המסך ולא נשמעו הוראות בשפה הפרסית. לעיתים חשבתי שהמשחקים נערכים במרכז אירופה בין שווייץ לצרפת.

teheran 20טקסט תמונה : ספטמבר 1974. משחקי אסיה ה- 7 בטהראן. זוהי הודעת אינפורמציה (Super Imposing) בשפה הצרפתית על מוניטור הטלוויזיה עבור המְשָדֵר הבינלאומי במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974, ומיידעת אותו כי השידור נעשה בשיטת השידור הצרפתית בצבע, סקאם 625 (SECAM 625). (באדיבות הטלוויזיה האיראנית – 1974. ארכיון יואש אלרואי).

אלכס גלעדי עבד עם עורכת Video איראנית על עריכת קובץ תמונות אלקטרוניות ששימשו כותרות לפתיחה המיוחדת של המשדרים שלנו שאורכה כדקה וחצי. היה מדובר בעריכה פשוטה, קצרת זמן, ובלתי יומרנית. תחילתה בטִיזֶר (Teaser) והמשכה בלקט של אוסף "תמונות היום" המציגות את הישגי הספורטאים הישראליים באיראן 74' ומשודרות מ- VTR על רקע פס קול מוסיקלי. אך משהו לא הסתדר ולא הלך בעריכה הפשוטה הזאת. אולי אלמנט טכני מסוים היה פגום, ו/או שמא הטכנאית האיראנית לא הבינה מה רוצה ממנה העורך הישראלי שקוראים לו אלכס גלעדי. זמן שידור היומן הלך וקרב. בזווית עיני מעמדת העריכה שלי ראיתי את אלכס גלעדי עמוס אחריות ומשימות, מאבד את סבלנותו מאדים מכעס. עורקי הצוואר שלו היו נפוחים זה מכבר. הוא החל לאבד את פתיל סבלנותו שממילא היה קצר. אלכס גלעדי שהיה המגיש, המפיק, העורך, וכותב הטקסטים, נלחץ. עריכה של חמֵש דקות הפכה למבצע בן שעה וחצי. הוא פשוט יצא אט – אט מדעתו. לפתע התפוצץ מכעס והטיח את ידו מרוב ייאוּש בקיר שהיה עשוי עֵץ ושימש כחומר מבוֹדֵד ובלם זעזועים אקוסטי כשהוא צועק, "די כבר, די כבר". ציפוי העֵץ נסדק והטכנאית האיראנית שלוֹ נטשה בכעס את המקום. היא פשוט נבהלה וברחה. כעבור זמן קצר שָבָה עם מר מִילָאנִי נִיָיה. ה- Chief  Executive Producer של שידורי הטלוויזיה האיראניים התקרב בצעדים מהירים לאלכס גלעדי (שהיה לָבָן כקיר וחש אי נעימות רבה), ואמר לו בפנים חתומות ובשקט, כמעט בלחש :

“Mr. Alex Gilady listen well to me, it was first time and last time, next time you will be out of Iran”.

אלכס גלעדי עמוס עבודה ואחריות הבין שעבר את הגבול וניזהר. הוא העניק פרשנות מעניינת לכעסים שלו שהצטברו במהלך עבודתו וכה אמר לי : "יואשיש, אינני מתרגז מהלב. זה מהעצבים…". לא הייתה לו סבלנות לטיפשים ועצלנים. בהיותו מחונן ב- IQ גבוה ומצויד ב- נְבוֹנוּת כללית, ו- חוכמה טלוויזיונית, מנת חלקם של מעטים, הוא חרג פה ושם מ- "כללי הטקס".

יום אחד טכנאים איראנים ניתקו בטעות שני חיבורי כבלים (Patch) שלנו בעת שידור טלוויזיה ישיר מהאולפן שלנו בטהראן לירושלים. טהראן שידרה "Black" לירושלים. זהו החטא הגדול ביותר של כל רשת טלוויזיה באשר היא. הטכנאים האיראניים לא השתלטו על התקלה. למפקח ה- Video הטכני הצמוד של משלחת השידור בטהראן מר מנחם וולף, לקח כחמש דקות לאתר את הבעיה כדי לפתור אותה. הוא היה טכנאי מיומן ובעל ניסיון, מהטובים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם, ועשה זאת כלאחר יד, אך אלכס גלעדי לא ידע את נפשו מרוב צער בסיום השידור ואולי גם בשל הבושה המקצועית מהבוס שלו דן שילון בירושלים. בדרך חזרה מהקומפלקס למלון באוטובוס ההסעה הרשמית של הוועדה המארגנת הוא ממש התייסר. אינני זוכר אם בכה עם דמעות ו/או בלעדיהן, אבל אני זוכר בבירור את טקסט הייסורים שלו, "מה יגיד דן שילון, מה יחשוב עלי דן שילון, ומה יאמר על ה- "Black" (מסך שחור) החטא המחפיר הגדול ביותר הקיים בטלוויזיה שנשקף מהמסך בשידור מטהראן במשך כחמש דקות". מפני שהוא סופר מקצוען היה נסער מאוד. ניסיתי לנחם אותו, "אלכס על מה אתה מתייסר…אני עֵד שאתה מנהל כאן הפקת טלוויזיה נהדרת…תקלות קורות והן אינן באשמתך…", אך זה לא כל כך עזר. אלכס גלעדי היה פדנט ומחמיר עם האחרים, קַל וחומר עם עצמו. האֶמֶת , זאת הייתה טעוּת מצערת, סוג של הפרת משמעת שעלולה לקרות בשידור ישיר, לבטח באולפן שידור בחו"ל המופעל ע"י טכנאים זרים שהתקשורת עימם הייתה בעייתית מראש גם בגלל אי ידיעתם את השפה האנגלית (ואי ידיעתנו את השפה הפרסית). אלכס גלעדי לקח את האחריות וראה בה כישלון אישי שלו.  נדמה לי שהעריץ בימים ההם את מורו ורבו דן שילון , ולכן היה עֵר מאוד לביקורת המקצועית של הבּוֹס שלו. הוא לא יכול היה להירגע עוד זמן ר מהשגיאה הטכנית שלא היה אשֵם בה אך קרתה בשידור שהוא היה חתום עליו. הוא התעטף במצב רוח של כּישָלוֹן גם במָלוֹן.

teheran 21

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זהו טכנאי ה- Video הבכיר מנחם וולף מהטובים ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. בניגוד לרובינו בטלוויזיה הוא היה אירופי יליד גרמניה. מפקח טכני ואיש מקצוע מן המדרגה הראשונה שנכון היה תמיד לסייע לנו בעבודתנו העיתונאית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי.  ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהמשך התחרויות השמיטה הטניסאית שלנו פאולינה פסחוב מדליית זהב בטוחה במשחק הגמר ליחידות בטניס. היא הייתה עדיפה בהרבה על יריבתה האינדונזית לירה סוגיארטו (Lira Sugiarto) אך נוצחה לבסוף בתוצאה 7:6, ו- 6:4. במשחק הגמר לזוגות מעורבים תיקנה את עצמה וזכתה יחד עם יאיר וורטהיימר במדליית הזהב לאחר שניצחו זוג מעורב סיני. בהרמת משקלות במשקל כבד זכה שלמה בן -לולו במדליית הכסף כשהניף 135 ק"ג.

teheran 22טקסט תמונה : משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בספטמבר 1974. הטניסאית הישראלית פאולינה פסחוב מחמיצה באופן מפתיע את מדליית הזהב. היא לעולם לא תשכח את הפסדה הצורב לטניסאית האינדונזית לירה סוגיארטו. למרות הפסדה נחשבה פאולינה פסחוב לטניסאית הטובה ביותר באסיה. (צילום של הטלוויזיה האיראנית הממלכתית, 1974. ארכיון יואש אלרואי).

לבסוף נשארו עוד שתי משימות שידור. אלכס גלעדי שידר את משחק הגמר בכדורסל בו גברה נבחרת ישראל על דרום קוריאה 85:92 וזכתה במדליית הזהב. יאיר שטרן שידר עם ידידו מוטל'ה שפיגלר (כפרשן מזדמן) באִצטדיון "אריאמֵר" את משחק הגמר בכדורגל בין נבחרות ישראל ואיראן. איראן ניצחה 0:1. באצטדיון שררה אווירה אנטי ישראלית ברורה על רקע פוליטי. ישראל נתפשה ע"י חלק מהעם האיראני כמדינת אויב.

הנסיך הצעיר רֶזָה פאחלאווי (His Imperial Highness Crown Prince Reza Pahlavi) ונשיא הוועדה המארגנת הנסיך גולם רזה פאחלאווי (His Imperial Highness Prince Golam Reza Pahlavi) מיהרו לאצטדיון להעניק את מדליות הזהב לשחקנים. השלטון המלוכני הפרסי ראה לנכון להציג את עצמו כאפוטרופוס של הספורט האיראני על כל ענפיו.

teheran 23טקסט תמונה : ספטמבר 1974. הנסיך הצעיר רזה פאחלאווי (משמאל) ונשיא הוועדה המארגנת של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 הנסיך גוּלָם רזה פאחלאווי, מעניקים את מדליות הזהב לשחקני נבחרת איראן בכדורגל לאחר ניצחונם במשחק הגמר על נבחרת ישראל 0:1. במהלך המשחק נשמעו בקהל קריאות שטנה נגד מדינת ישראל. (באדיבות הטלוויזיה האיראנית הממלכתית, 1974. ארכיון יואש אלרואי).

teheran 24טקסט תמונה : ספטמבר 1974. משחקי אסיה ה- 7 בטהראן בירת איראן. הסתיים טורניר הכדורסל. נבחרת הכדורסל של ישראל היא אלופת הכדורסל במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974. זיהוי העומדים בשורה האחורית מימין לשמאל : טל ברודי (6), אביגדור מוסקוביץ' (11), איתמר מרזל (13), מוטי ארואסטי, שמריהו זסלבסקי, חנן קרן (8), מיקי ברקוביץ' (9), שמואל "מולי" אבישר (5), שוקי שוורץ, שמואל נחמיאס (12), בועז ינאי (13), וג'ק אייזנר. זיהוי שורת העומדים הקדמית מימין לשמאל : המעסה של נבחרת הכדורסל משה אורגד, איש לא מזוהה, יוסף "יושו" ענבר, אברהם חמו מאמן נבחרת ישראל בכדורסל, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי, איש לא מזוהה, אורי אפק, ושופט הכדורסל שלמה פיסטינר. (ארכיון יואש אלרואי).  

ב- 16 בספטמבר עשינו את דרכינו במטוס "אל על" חזרה לארץ. ראש הממשלה יצחק רבין קיבל את משלחת ישראל בנתב"ג בשובה הביתה, ואמר בנאום הקצר בקבלת הפנים, "ספק אם הייתה אי פעם משלחת ספורטיבית ישראלית בחו"ל שהציבור בארץ כל כך אהב וכל כך דאג לה, כפי שקרה במשחקי טהראן".

teheran 25טקסט תמונה : ספטמבר 1974. ראש הממשלה יצחק רבין (בן 52, עומד במרכז) מקבל את פני משלחת ישראל עטורה מדליות בשובה ארצה מטהראן. זיהוי העומדים מימין לשמאל : שני מימין שר החינוך אהרון ידלין, האתלטית חנה שזיפי (רצה ל- 800  מ' ו- 1500  מ', וראש הממשלה יצחק רבין. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : דוב שחר (שונשיין), שמואל ללקין (מנהל המשלחת), האצנית אסתר רוט – שחמורוב, והשחיין דן ברנר מאגודת מכבי חיפה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כיסוי משחקי אסיה ה- 7 ע"י צוות טלוויזיה כל כך קטן ומצומצם היה הצלחה עיתונאית חשובה, ולוּ מן ההיבט הישראלי בלבד. הבאנו לשידור את כל סיפורי והישגי הספורטאים הישראליים, לרבות הזכיות ב- 7 מדליות הזהב, 4 מכסף, ו- 8 מארד. זאת הייתה הפעם האחרונה שספורטאי ישראל השתתפו במשחקי אסיה. זמן קצר אח"כ סולקה ישראל מטעמים פוליטיים מהמפעל הבינלאומי הזה ולא שָבָה אליו יותר.

הצל"ש העיקרי בהפקת שידורי טהראן מגיע לאלכס גלעדי שנשא בעול העיקרי, כשַדָּר, עורך, מפיק, וגם ראש צוות השידורים. מעניין שהצליח גם כמגיש. למרות שהיה רחוק מלהיות המגיש הקלאסי הציג פן עיתונאי בשַדָּרוּת שלוֹ והעניק לה אמינוּת וידע. לדן שילון היו אז אופציות שידור והגשה נוספות חוץ מאלכס גלעדי  היה לו את יורם ארבל וגם את יאיר שטרן, אך עובדה שהוא העדיף ללא סייג וללא כל התלבטות את אלכס גלעדי על פניהם גם כמגיש. הייתי עֵר לכישרונו הרב תחומי של אלכס גלעדי. שמחתי לשהות במחיצתו זמן כה רב ולאסוף כל פיסת מידע שנשרה ממנו.

בין אלכס גלעדי לדן שילון חצץ גבול היררכי. דן שילון היה המנהל, אך אלכס גלעדי לא נפל מהבּוֹס שלו במאוּם. אלכס גלעדי היה ראוי לשבחים על עבודתו כשדר ראשי בטהרן למרות שנסים קיוויתי השני הוא טֶרֶם היה. אין לדעת לאן היה מרחיק כשַדָּר אילולא נסחף לכיוונים אחרים. כמו דן שילון, היה גם הוא מומחה בתחומי טלוויזיה נוספים. העיסוק בהפקת מבצעי השידור הגדולים גזל ממנו יותר ויותר זמן. בהיותו בן ה- 32, הניח אלכס גלעדי בשידורי טהראן ב- 1974 אבן פינה טלוויזיונית חשובה בעלת פרספקטיבה שוֹנה מזו של השידורים הבינלאומיים הקודמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרבות מונדיאל גרמניה 1974. היא הייתה בעלת חשיבות רבה מנקודת מבט היסטורית. תוכניתית וטכנולוגית כאחת. נשקף לו עתיד מזהיר בטלוויזיה. אלכס גלעדי היה עשוי להיות שַדָּר ספורט מצוין. היו לו את כל הנתונים לכך. זה לא קרה, מפני שרחשי ליבו ניתבו אותו לאָפִיק אחר. הוא רצה להיות מֵפיק. הוא אלכס גלעדי היה מפיק ענק ומנהיג שידור דָגוּל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לזכותו של אלכס גלעדי נרשמו אחרי טהראן 1974 עוד ארבע הפקות טלוויזיה אחת ישראלית ושלוש בינלאומיות ברמתן הגבוהה : אולימפיאדת מונטריאול 1976, הבחירות לכנסת ה- 9 ב- 17 במאי 1977, ביקור בן שלושה ימים של נשיא מצרים אנוואר סאדאת בירושלים (22.11.1977 – 19), ותחרות שירי הארו – וויזיון (Eurovision Song Contest) שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים במוצ"ש של 31 במארס 1979, בה זכתה במקום הראשון הזמרת גלי עטרי ולהקתה "חלב ודבש". חוץ מזה הוא היה מנהל מוצלח ומוכשר מאוד של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשש השנים של 1980 – 1974. תמוה, מטריד, ולא מובן כיצד וויתרו ב- 1980 מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני, ומנהל חטיבת החדשות חיים יבין על שירותיו של אלכס גלעדי, ואפשרו לו ללכת ל- NBC. הם היו חייבים להציע לו תפקיד בכיר ומסלול קידום מהיר לתפקיד מנהל הטלוויזיה, אך הטריאומוויראט בחר להתעלם ממנו. אולי מפני שאיים עליהם בכישרונותיו. הליכתו של אלכס גלעדי ל- NBC הייתה אובדן עצום לטלוויזיה הישראלית הציבורית.

זה התרחש לפני המון שנים. אולם הקב"ה שמזקין אותי הותיר בידי זיכרון. אני זוכר את האירועים ההם לפרטי פרטים כאילו התרחשו אתמול.

פוסט חדש מס' 596 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 24 באפריל 2016.

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *