פוסט מס' 627. הערכתי העמוקה נתונה לספורטאים והספורטאיות הנַכים של מדינת ישראל לרבות המאמנים, המאמנות, המדריכים, והמלווים שלהם – מזה 40 שנים. מאז כיסיתי לראשונה במוקד ההתרחשויות את אירועי אולימפיאדת הנַכים של טורונטו 1976, ככתב ושדר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשלחת הפאראלימפית הישראלית זכתה באולימפיאדת טורונטו 76' בהצלחה מדהימה חסרת תקדים. הספורטאים הנַכִים שלנו צברו 75 מדליות אולימפיות. מתוכן 40 מדליות מזהב, 27 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. המאמנת הוותיקה והמסורה של הספורטאים הנכים של ישראל גב' מרגלית זוננפלד (בת 91 היום) ראויה לפרס ישראל על מפעל חייה (!). פוסט מס' 627. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. 2.9.2016

הערה 1 : המידע ב- בלוג על כל תכולת המחקר שלו לרבות הטקסט + התמונות והצילומים כפופים לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי אולם הוא כפוף באופן מפורש לזכויות יוצרים.

———————————————————————————–

פוסט חדש מס' 627 : הועלה לאוויר ביום שישי – 2 בספטמבר 2016.

————————————————————————————————-

הערכתי העמוקה נתונה מזה 40 שנים לספורטאים והספורטאיות הנַכים של מדינת ישראל לרבות המאמנים, המאמנות, המדריכים, והמלווים שלהם. מאז כיסיתי לראשונה בשטח במוקד ההתרחשויות את אירועי אולימפיאדת הנַכים של טורונטו – קנדה 1976, ככתב ושדר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשלחת הפאראלימפית הישראלית זכתה באולימפיאדת טורונטו 76' בהצלחה מדהימה חסרת תקדים. הספורטאים הנַכִים שלנו צברו 75 מדליות אולימפיות. מתוכן 40 מדליות מזהב, 27 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד.

הספורטאים האולימפיים הישראליים הנַכים. המאמנת הוותיקה והמסורה של הספורטאים הנכים של ישראל גב' מרגלית זוננפלד (בת 91 היום) ראויה לפרס ישראל על מפעל חייה (!). פוסט מס' 627. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. 2.9.2016

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הפכה הפקדתו המתעתעת והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל היה עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור. הוא עתיד היה לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כשל כבר בראשית הדרך. הוא היה איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) היה חתום על כתב המינוי ההוא. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון והכירה בטעותה האנושה. היא הדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן. ואז באה שנת 2011. באותה השנה של 2011 הפקידה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את רשות השידור בידיו של מנכ"ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. גם הממשלה הזאת של בנימין נתניהו ב- 2011 כמו ממשלת אריאל שרון ב- 2002 הציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש בלתי מוכשר בעליל מההיבט המקצועי בשם יוני בן מנחם, אולם היא ממשלת ישראל חשבה אותו לראוי. ברור שהיה מדובר בהעדפה פוליטית. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מינו לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. חלפו שלוש שנים כמו במקרה ההדחה של יוסף בר-אל. ב- 2014 הבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן כי עשו מקח טעות. שגיאה חמורה. ממשלת ישראל פקחה עיניים ולמדה לדעת כי יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מנהיגי שידור בלתי מוכשרים שמנהלים רשות שידור כושלת. עולם הפוך. אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מי שמינה את יוני בן מנחם ואמיר גילת לתפקידם הרם סגרו יחדיו עם שר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור במתכונתה הישנה ששניהם יוני בן מנחם ואמיר גילת היו האחראיים הראשיים על תקינותה בשנים 2014 – 2011, ולא עמדו במשימה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נסגר השידור הציבורי כפי שאזרחי ישראל הכירו אותו מאז השנים 1969 – 1965 בהן חוקקה הכנסת את חוק רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה נעמדה על רגליה לצדו של רדיו "קול ישראל" הוותיק. עכשיו ב- 2014 הטילה ממשלת ישראל ווטו על רשות השידור, הוציאה לה צו פירוק ומינתה את פרופסור דָוִד הָאן לכונס הנכסים הרשמי של הגוף המפורק. דָוִד הָאן מינה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה מיהר לפטר את המנכ"ל יוני בן מנחם ולסלק את אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רחבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים אודות קורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2014 – 1884, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". סדרת 13 הספרים היא מסכת טלוויזיה שעוסקת בתחומי התפתחות סיקור הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הבינלאומית ובארץ כמו גם התפתחות הטכנולוגיה הטלוויזיונית מאז 1884, כלכלה טלוויזיונית, מו"מ, זכויות שידורים, הפקה ומשאבי אנוש, כישרון שידור, הגשה, הנחייה, ומהימנות בעריכת ראיונות. מהפכת המידע השנייה הגדולה בהיסטוריה, מהפכת ה- Internet, לא הייתה יכולה להתרחש ללא המהפכה שקדמה לה מהפכת המידע של הטלוויזיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : מפכ"ל משטרת ישראל רב ניצב רוני אלשייך טעה פעמיים : הוא גם חשב את זה בלִבּוֹ וגם גילה את מחשבותיו ואמר אותן לציבור. איש נבון יודע לומר טקסטים נבונים. איש לא נבון אומר טקסטים לא נבונים ואח"כ טוען שדבריו הוצאו מהקשרם.

פרפרת 2 : עידו גור (איש ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) ואלי ישראלי ראיינו ביום חמישי – 1 בספטמבר 2016 ברדיו גלי צה"ל בתוכנית הספורט שלהם "עושים ספורט" בין 12.00 ל- 13.00 את מורן סמואל ספורטאית נכה בת 34 שמצטיינת בחתירה פאראלימפית ובכדורסל, ואשר תיטול חלק באולימפיאדת הנַכִים העומדת להיפתח ב- ריו 2016 בעוד חמישה ימים ב- 7 בספטמבר 2016. טקס הנעילה ייערך בחלוף 11 ימים ב- 18בספטמבר 2016. מורן סמואל נמנית על משלחת ישראלית אולימפית גדולה שכוללת בשורותיה 31 ספורטאים וספורטאיות, 16 מאמנים, ו- 6 מלווים. כולה נמצאת כבר בריו דה ז'אניירו, מתאמנת שם, ומסתגלת לתנאים האולימפיים. אלי ישראלי הציג בשיחת הטלפון בין אולפן גלי צה"ל בתל אביב לבין משכנם של הספורטאים הנכים בישראליים ב- ריו דה ז'אניירו את מורן סמואל כ- ספורטאית נכה בעלת סיפור חיים מעורר השראה. ואז נטל את רשות הדיבור עידו גור. הוא ניהל עם מורן סמואל ריאיון עיתונאי עלוב, בנלי, משעמם וגם מטופש. בחזקת שערורייה. בלתי מתקבל על הדעת. נוסח השאלה הראשונה שהפנה עידו גור למורן סמואל היה כלהלן : "…השתתפת לפני ארבע שנים באולימפיאדת הנכים בלונדון 2012 ועכשיו את בריו 2016…במה שונה החוויה מהפעם הקודמת…?". עידו גור, תגיד אתה עושה צחוק…? על מה אתה מדבר…? הרי אולימפיאדת הנכים בריו 2016 נפתחת רק ב- 7 בספטמבר 2016 והתחרויות טרם החלו אז אודות איזה חוויה שוֹנָה אתה מתעניין לדעת אצל מורן סמואל…? אולי משהו הנוגע ל- חווית הטיסה לריו דה ז'אניירו שהיא ארוכה מהטיסה ללונדון…? אולי אודות חוויית ההתארגנות בכפר האולימפי בריו…? מורן סמואל לא נזפה בשואל ולא העירה לעידו גור ששאלתו מתאימה לסיום המשחקים הפאראלימפיים ולא בטרם התחלתם ולפני זינוקם לדרך. היא השיבה לו בנימוס, "…עכשיו אני יודעת למה לצפות…אני מגיעה לריו 2016 עם יצר וניסיון תחרותי גדול הרבה יותר…הרצון שלי זה תמיד להצטיין ולהיות הכי טובה שאני יכולה..". ואז הגיעה השאלה השנייה. שאלה ממש מטומטמת (אין לי מילה אחרת) של עידו גור שגם ניסח אותה בגסות, בחוסר טאקט, וברשלנות. כה שאל המראיין את המרואיינת שלו בנסיבות שיחת הטלפון הטראנס אטלנטית בין שניהם כלהלן : "…מורן סמואל, בלונדון דורגת במקום החמישי בתחרות החתירה, ואני מניח שבתור אלופת העולם בחתירה תרצי לעשות צעד קדימה ולחזור מריו עם מדליה…משנה לך באיזה צבע בכלל…?". כל מי שהאזין לריאיון העיתונאי המזלזל והכושל הזה, נדהם. לא יכולתי להיוותר שאנן בכיסאי. לעג לרש. כאילו ספורטאית פאראלימפית נַכָה משוללת אמביציות ניצחון בהשוואה לספורטאית אולימפית לא נַכָה. היה ברור שעידו גור מתכוון ביכולת הניסוח המוגבלת והמביכה שלו ל- מִדְרוּג המדליה של ספורטאית נַכָה, מישהי כמו מורן סמואל, שכביכול היצר התחרותי ושאיפת הניצחון שלה פְּחוּתים ונופלים מזכותה להשתתף במשחקים הפאראלימפיים. "…משנה לך באיזה צבע בכלל…?", היא שאלה מטופשת של מראיין תבוסתן ולא מוכשר. מורן סמואל התחרותית והשאפתנית נותרה שוב אדיבה מול המראיין הילדותי. תשובתה הנחרצת הייתה ניגוד מוחלט ל- סלוגן הסוציולוגי שהגה בשעתו מֵחַדֵש המשחקים האולימפיים בעידן המודרני הברון פייר דה קוברטיין, "…הדבר החשוב במשחקים האולימפיים איננו הניצחון אלא ההשתתפות…". מורן סמואל לא טרקה לעידו גור את הטלפון בפרצוף. היא נותרה שוב אדיבה כלפיו וענתה לו כספורטאית מצטיינת עטורה הישגים וגם אמביציות שהיא שואפת להשיג בריו 2016 את הטוב ביותר. "ברור שמשנה לי צבע המדליה…אני מצפה להיות ראשונה…", השיבה לו חד משמעית (!). אני יודע מיודעי דבר ש- מורן סמואל באה לריו דה ז'ניירו על מנת להיות אלופה אולימפית שעונדת על צווארה מדליית זהב, ולא כדי להיות סגנית.

תוכנית הספורט של רדיו גלי צה"ל "עושים ספורט" בימי חמישי בשבוע בין 11.00 ל- 12.00 סובלת לא מעט מ- חולשות עיתונאיות, בזבוז זמן, פיגור בקצב השידור, ומהירות מסירת האינפורמציה למאזינים. אפי טריגר שנעדר הפעם מ- "עושים ספורט" מצטייר ככוכב עליון לעומת מחליפו עידו גור. ועוד דבר : אלי ישראלי מעורר גיחוך ותמיהת יתר כשהוא מאחל מבעד למיקרופון הציבורי של רדיו גלי צה"ל מזל טוב פרסונלי לזמר והמלחין שלום חנוך בן 70, יעני על בסיס של ידידות אישית מאז ימי אריק איינשטיין ז"ל הבלתי נשכח. שלום חנוך ראוי להרבה יותר מאיחולים אישיים של אלי ישראלי שמנצל את המיקרופון לטובתו. רדיו גלי צה"ל הוא שירות ציבורי אזרחי, ו- וודאי ימצא את הדרך להודות ולברך את שלום חנוך ולייחד זמן אוויר לכישרונו, מורשתו, ו-פועלו המוסיקאלי העצום. צריך לזכור שהמיקרופון הצה"לי איננו רכוש פרטי של אלי ישראלי. לא מעט זמרים, מלחינים, משוררים, וסופרים מוערכים במדינת ישראל יחגגו עוד רגע קט ימי הולדת. האם גם להם ישלח אלי ישראלי ברכות אישיות שלו מעל גלי האתר הצה"ליים ? בזבוז הזמן הגדול ביותר של "עושים ספורט" מוצא את ביטויו בסֵייפָא, באפילוג הפתטי של התוכנית : הענקת זמן אוויר ל- ששששששששששששלונסקי. האיש המגוחך הזה משה שלונסקי (כפי שהוא דואג לשרטט את דמותו אצל אלי ישראלי ועידו גור) מעלה לאוויר הצה"לי אחת לשבוע את התרשמויותיו ה- כה משעממות, כה דַלות, כה נטולות ערך, וכה חסרות עניין וחשיבות ציבורית – מהנעשה בזירות הספורט. בנוסף, הן נעדרות לחלוטין כריזמה רדיופונית. משה שלונסקי היה בשעתו מפקד רדיו גלי צה"ל אולם אין זה אומר שאלי ישראלי ועידו גור אמורים להחניף לו על חשבון זמנה הקצוב של התוכנית ועל חשבון המאזינים שלהם. מילא אלי ישראלי ועידו גור, אבל מה עם דבקותו העיקשת למטרה של משה שלונסקי שמסכים להתבזות כל פעם מחדש מידי יום חמישי בשבוע ב- 12.55, ו- להגיד משהו למיקרופון כשאין לו מה לומר.

פרפרת 3 : רפי רשף איש ערוץ 10 הוא מראיין נבון, חד מחשבה, סקרן, מתנסח היטב, איננו Loser וגם לא וותרן, ו- ידיד גדול של המיקרופון. ו/או המיקרופון שלו. כל ניסוח טוב. יש מושג כזה בטלוויזיה "מראיין לא וותרן" שיודע ללפות את המרואיין הסַרְבָן שלו מבלי להרפות ולהניח לו. יש דבר כזה מראיין טלוויזיה לא וותרן (וגם מוכשר) בעל טכניקת ריאיון ו- מֶלֶל, שיודע לטוות קוּרִים ולתקוף את המרואיין בשאלות נוספות מאגפים אחרים עד שהמרואיין נתפס ברשת, נכנע ופותח את סגור לבו. משהו שדומה לחקירת שתי וערב של נאשמים ו- עֵדים ע"י עורכי דין בבית דין פלילי. לכן רפי רשף הוא מראיין טלוויזיה מסוכן ל- מרואייניו (כמו למשל בניהול הריאיון האחרון שלו מול נתן דטנר) מפני שהוא יודע ללכוד את לקוחותיו ולהוציא מהם טקסטים שהם חוששים, מתלבטים, ו/או מהססים להגיד, וברור מהדיאלוג המתמשך שהם אינם חפצים לומר אותם. לבסוף הם אומרים ומדקלמים בפני רפי רשף את הטקסטים שהם רצו להחביא ממנו. נתן דטנר המוּבָס הוא דוגמא מצוינת למרואיין שנכנע למראיין שלו. מן ההיבט הזה מראיין טלוויזיה מצוין אחר בשם גִיל רִיבָה מזכיר לי את רפי רשף. רפי רשף מסוכן למרואייניו גם בגלל נְבוֹנוּת יֶתֶּר טלוויזיונית שלו, שנינותו, ניסיונו, מראהו הנערי ש- מטעה לחשוב כי מדובר באיש טלוויזיה תמים, ובגלל שהוא מצויד ב- חוט מחשבה ארוך, ונע עקב בצד אגודל לעבר מטרתו. נחמד היה לראות ביום חמישי האחרון – 1 בספטמבר 2016 כיצד הוא גורר על פי שיטה ומשנה סדורה את נתן דטנר לבור. רפי רשף מכיר בע"פ את תורת הריאיון בטלוויזיה ואת הפסיכולוגיה של שיחת דיאלוג בטלוויזיה (וגם ברדיו) כשצד אחד מחזיק בנשק המיקרופון וידיו של הצד האחר ריקות. הוא דוגמא קלאסית של מראיין – חוקר בטלוויזיה שמשחיז היטב את המיקרופון שלו בטרם תחילת הריאיון ומכין בקפדנות את שיעורי הבית. הוא מופיע לעבודה מוכן (!). ועוד דבר : רפי רשף הוא איש חָכָם יותר (בטלוויזיה) מכל מרואייניו שהתייצבו מולו עד כה ב- "אינטימי". וודאי חכם יותר מנתן דטנר. רפי רשף טומן ב- "אינטימי" פַּח ו- פוֹרֵס מלכודות למרואייניו. באקראי ו/או שמא לאו, זה כבר לא חשוב ואין זה משנה. חשובה התוצאה הסופית. הוא מכניע את המרואיינים שלו וגורם להם להתוודות בפניו. אני צופה נאמן ב- "אינטימי". מדובר בהצגת טלוויזיה מאלפת עבורי.

ביום חמישי – 1 בספטמבר 2016 כָּרָה רפי רשף בור עמוק ב- "אינטימי" בערוץ 10 לשחקן התיאטרון נתן דטנר וזה מעד, כשל, ו- נפל לתוכו. רפי רשף הפשיט אט אט, שאלה אחר שאלה, את המרואיין שלו חמור הסבר מגלימתו כשחקן. ואז כשנתן דטנר נותר בבגדיו האזרחיים ומחוּיָך, הוא החל גם לזָמֵר ולהתוודות. נתן דטנר נחשף ע"י רפי רשף ב- "אינטימי" כ- איש רווי אמביציות ושאיפות קרב, אך גם רודף כבוד, קוּטֶר, ובכיין. נתן דטנר יצא מהריאיון בשֵן ועין משהכריז כי הוא יוצא למלחמה נגד מבקריו בעיתונות הכתובה (ביניהם גם מבקר טלוויזיה כלשהו מעיתון "הָאָרֶץ") ו- שפך עליהם קיתונות של רגשנות, התמרמרות, ואכזבה. כמו כן הצהיר בפני חוֹפֵר הַבּוֹר שלו כי הוא מתכוון כשחקן ראשי לשבור את יושבי השורות הראשונות בתיאטרון שאינם תמיד מריעים לו ולא מוחאים כף למראה קידת הכבוד שלו ושל חבר השחקנים בפינאלה, בתום המופע. אם נתן דטנר הוא בעל אישיות של שחקן תיאטרון ש- שלם עם מצפונו על הבמה אין הוא צריך לבוא חשבון ולהתקוטט עם מבקריו, ואַל לו להתווכח עם יושבי השורות הראשונות בהיכל. תפקידו לשחק. תפקיד המבקר לבקר. באשר לקהל התיאטרון : ברור שהוא רשאי למחוא כף כשמתחשק לו ולא על פי צַו של נתן דטנר. חובתו של ציבור הצופים חובבי התיאטרון הוא לשלם בעבור המושב בהיכל, לשבת בשקט, אסור לו להפריע ולדבר במהלך ההצגה, ו- וודאי מוטלת עליו החובה לסגור ולהשבית את ה- iphone. לגבי השאר הוא סוברני ורשאי אפילו לנַמְנֵם במושבו באם ההצגה משעממת אותו. אבל נתן דטנר מודה שהוא שוצף וקוצף. הוא כועס נורא על משלמי הכרטיסים לתיאטרון שמממנים את משכורתו, ואשר מעזים להישאר אדישים להופעתו על הבימה, ולכן מפגיז אותם בכל התותחים שעומדים לרשותו, ומשתמש גם בנשק הנזיפה ו- ההעלבה. נתן דטנר הופך את עצמו לקטנוני. לא ידעתי ולא שיערתי עד כמה האיש מגוחך, ילדותי, ונוֹטֵר, ומה הוא מסוגל לחולל על הבימה בטרם יורד המסך תמורת נתח קטן של אהדה. מעניין אותי לדעת מה הייתה חוות דעתם, ציפיותיהם, ומה היו משיבים אהרון מסקין, חנה רובינא, ושמעון פינקל המנוחים לשאלותיו של המראיין – חוקר רפי רשף באותה הסוגיה של איזון חוזר הדנה בתגובות קהל הצופים, מבקרים עוינים, וצופים אדישים. אני בטוח שהם היו צנועים יותר ולא היו נכנסים כלל להרפתקת הריב שנתן דטנר בחר לאמץ אותה. אף פעם לא שמעתי ששחקן תיאטרון, ו/או סטנדפיסט, ו/או זמר המופיעים על בימה בפני קהל תובעים ממנו להריע ולמחוא להם כף. סתם תמיהה : תגיד לי נתן דטנר מה אתה מתפתה כל כך מהר להתפשט סטריפטיז בפני המראיין שלך גם אם קוראים לו רפי רשף ? מביך.

הערכתי העמוקה נתונה מזה 40 שנים לספורטאים והספורטאיות הנַכים של מדינת ישראל לרבות המאמנים, המאמנות, המדריכים, והמלווים שלהם. מאז כיסיתי לראשונה בשטח במוקד ההתרחשויות את אירועי אולימפיאדת הנַכים של טורונטו – קנדה 1976, ככתב ושדר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשלחת הפאראלימפית הישראלית זכתה באולימפיאדת טורונטו 76' בהצלחה מדהימה חסרת תקדים : הספורטאים הנַכִים שלנו צברו 75 מדליות אולימפיות. מתוכן 40 מדליות מזהב, 27 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד.

הספורטאים האולימפיים הישראליים הנַכים. המאמנת הוותיקה והמסורה של הספורטאים הנכים של ישראל גב' מרגלית זוננפלד (בת 91 היום) ראויה לפרס ישראל על מפעל חייה (!). פוסט מס' 627. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. 2 בספטמבר 2016.

פרולוג קצרצר.

הפוסט הקונקרטי הזה מס' 627 מוקדש באהדה והערכה עצומים לספורטאים הנַכים של ישראל לדורותיהם ולמאמנים, למאמנות, למדריכים, והמלווים שלהם באשר הם (!). באולימפיאדת טורונטו 1976 פגשתי בהם לראשונה בחיי. נסעתי במכונית של הצלם שלי טוני סטיוארד דרך של 750 ק"מ ממונטריאול המובילה לטורונטו, יממה לאחר תום המשחקים האולימפיים של מונטריאול 76', בפקודתם של אלכס גלעדי ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. עד אז לא הייתי מודע כלל לפועלם הכביר של הספורטאים הנכים בישראל ומדריכיהם המסונפים לשני המועדונים של "אילן" ברמת גן ושל "בית הלוחם" באפקה. המפגש ההוא שלי עם הספורטאים הנכים של ישראל ועם מאמניהם באולימפיאדת טורונטו 1976 הוא בלתי נשכח עבורי. בלתי נשכח לעד.

הספורטאים והספורטאיות הנכים של מדינת ישראל לדורותיהם.

הספורטאים הישראליים הנַכִים (ולא רק האולימפיים) הם הספורטאים האמיתיים של מדינת ישראל בכל מובן. אנשים קטועי גפיים, משותקים, ועיוורים שמתמודדים לא רק נגד המטר והשעון אלא גם עם עצמם. עם מוגבלותם ונפתולי נפשם. הם אנשים מופלאים שרבים במדינת ישראל ואנוכי בתוכם מרכינים את ראשינו בפניהם. הצלחתם של נועם גרשוני, ענבל פיזרו, קובי ליאון, דורון שזירי, שרגא וויינברג, ויצחק ממיסטלוב במשחקים הפראלימפיים של לונדון 2012 הייתה מרשימה ומעוררת כבוד עצום. ערוץ 1 והכתב שלו בלונדון בני עורי ראויים למחמאות רבות על הכיסוי האיכותי והכמותי של המשחקים הפראלימפיים בלונדון 2012 ועל התייחסותם העיתונאית החמה והאוהדת בשטח ובאולפן – לספורטאים הנַכִים והאמיצים שלנו.

הופעתם של הספורטאים הישראליים הנַכים בלונדון 2012 ובריו 2016 מחזירה אותי בבת אחת 40 שנים לאחור לאולימפיאדת הנַכים של טורונטו 1976. זאת הייתה הפעם הראשונה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית כיסתה את אולימפיאדת הנכים שנערכה בחו"ל (למַעֵט זאת שהתקיימה בישראל ב- 1968). אולימפיאדת הנַכים של טורונטו 1976 סימנה את התפתחות כיסוי ספורט הנכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא בשידור המסחרי (חס וחלילה) אלא בשידור הציבורי של מדינת ישראל. בתום אולימפיאדת הקיץ של מונטריאול 1976 פקד עלי מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי לכסות את האולימפיאדה לספורטאים נַכִים שאמורה הייתה להיפתח בטורונטו באוגוסט 1976, כמה ימים לאחר תום משחקי הקיץ האולימפיים. לא הסכמתי. עבדתי באינטנסיביות רבה מזה חודש ימים ככתב, עורך, שדר, ומפיק במונטריאול 76'. כמעט לא עצמתי עין. לא רק שהייתי עייף מהמאמץ הטלוויזיוני העצום והמתמשך של מונטריאול 1976, אלא גם התגעגעתי מאוד למשפחתי לרעייתי יעל ושלושת ילדיי הקטנים רועי בן 11, גור בן 8, והגר בת 3. אלכס גלעדי התעקש : "יוֹאָשִיש , (הוא תמיד קרא לי יוֹאָשִיש ולעולם לא יוֹאָש) זאת לא רק פקודה שלי זה גם צַו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן", אמר לי והוסיף, "רציתי לשלוח לטורונטו 76' את עוזר ההפקה איציק גליקסברג, אבל ארנון צוקרמן לא הסכים. הוא התעקש והחליט שרק אתה תהיה השליח והכתב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחקים האולימפיים של הנַכים ב- טורונטו 1976". הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמעט ולא כיסתה ולא התייחסה עד 1976 לספורט הנַכים בישראל, למעט סיקור חלקי וכמה כתבות חדשותיות של משחקי אולימפיאדת הנַכים שהתקיימה בישראל ב- 1968. וודאי לא סיקרה את השתתפותם באולימפיאדות הנכים מעבר לגבולות מדינת ישראל. המוּדָעוּת הציבורית לנַכים ולספורט הנַכים בארץ הייתה ברמה נמוכה ושאפה לאפס אם בכלל. זה לא עניין את אף אחד במחלקת הספורט של הטלוויזיה וגם לא את הנהלות רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. גם לא אותי. היינו לחלוטין חסרי מודעות ל- "ספורט הנַכים" בכללותו באשר הוא בישראל. היינו נעדרי מודעות לספורטאים ולספורטאיות הנכים ולנפשם האמיצה. ניצבנו אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הרחק מקיומו של ספורט הנַכים בארץ. לא הכרנו ולא ידענו את חשיבותו ומקומו של ספורט הנכים בחברה בארץ. לא הכרנו ולא ידענו את תרומתם האנושית העצומה של המאמנים והמאמנות, המדריכים והמלווים, לשיקום הנַכים באמצעות העיסוק בענפי הספורט השונים. היינו עסוקים באולימפיאדת מונטריאול 1976 ובספורטאים האולימפיים האלופים לאסה ווירן, נדיה קומאנצ'י, אולגה קורבוט, ניקולאי אנדריאנוב, לודמילה טורישצ'בה, אלברטו חואנטורנה, ג'ים מונטגומרי, הייזלי קראופורד, וואלרי בורזוב, ברוס ג'נר ההוא, ועוד ועוד. אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976 בהשתתפות משלחת ישראלית בת כ- 100 (מאה) אנשים לא הטרידה אותנו. זאת הייתה האמת.

המשלחת הפאראלימפית הישראלית זוכה באולימפיאדת טורונטו 76' בהצלחה מדהימה חסרת תקדים : הספורטאים הנַכִים שלנו צוברים 75 מדליות אולימפיות. מתוכן 40 מדליות עשויות זהב, 27 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. הישג פנטסטי של הספורטאים והספורטאיות ומאמניהם / ן (!).

"ספורט הנכים" בישראל התמודד בעשור ה- 70 של המאה הקודמת עם שיקום הנַכים בתנאים לא טובים ותקציבים מוגבלים. יתירה מזאת : תנאים לא הוגנים. אף על פי כן הגיע "ספורט הנכים" בארץ לדרגות עליונות ולהישגים אולימפיים אישיים וקבוצתיים מפליגים. לעיתים חסרי תקדים גם בקנה מידה עולמי ובינלאומי. אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976 שימשה מדד פנטסטי ליכולתם וכישרונם ואומץ לבם של הספורטאים הנכים הישראליים ולידע העצום של מאמניהם. ישראל נטלה חלק בפעם הראשונה באולימפיאדת הנַכים שהתקיימה ברומא 1960. בארבע אולימפיאדות שנערכו ברומא 1960, טוקיו 1964 (האתלטית ציפי רובין והכדורסלן ברוך חגאי זכו כל אחד במדליית זהב בשחייה), תל אביב 1968, והיידלברג 1972 צברו הספורטאים הנכים של ישראל 116 מדליות אולימפיות, 34 מהן מזהב. הישג כביר שלא הזיז לאיש. ספורט הנכים על גווניו השונים בישראל למרות הצלחתו היה נטול כל סממן של יחסי ציבור ושיווק. מצלמות הטלוויזיה לא חשפו אותו ומפני שנעדרו הותירו אותו רָדוּם בתודעת הציבור. ואז זה קרה.

במהלך שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת מונטריאול 1976 (1.8.1976 – 17.7.1976), פנה מנכ"ל משרד הביטחון דאז אַרְיֵה פִינְק אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בדרישה לסקר את אולימפיאדת הנכים שאמורה להתקיים בטורונטו – קנדה, ימים ספורים לאחר תום משחקי מונטריאול 76', וכה אמר לו : "מר ארנון צוקרמן, ממילא יש לך צוות שידור במונטריאול. מה כל קשה לשלוח צוות צילום לטורונטו ולסקר את אולימפיאדת הנכים. משלחת הספורטאים הנכים הישראליים מונה כ- 100 אנשים, והם יביאו הרבה יותר כבוד ויוקרה למדינה מאשר הספורטאים הבריאים. ללא קשר לנימוק הזה, יש הצדקה עיתונאית ולאומית לסקר את פעילות המשלחת הישראלית בטורונטו המורכבת מהספורטאים הנַכים של מועדון "ספיבק" ברמת גן והספורטאים הנכים של צה"ל מ- "בית הלוחם באפקה", שטח מר אריה פינק את בקשתו – טענתו. ארנון צוקרמן לא נותר אדיש ולא היסס אפילו לשנייה אחת. הוא נעתר לבקשה מייד. לולא התערבותו האישית ופנייתו הרשמית ברגע האחרון של אַרְיֵה פִינְק האיש האחראי והמופקד במשרד הביטחון על הטיפול בנכי צה"ל אל מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בקיץ 1976, ייתכן וספורט הנַכים בארץ היה משולל סיקור, ונשאר אנונימי בטלוויזיה הציבורית אולי עד עצם היום הזה.

 טקסט תמונה : הכדורסלן האגדי של מכבי ת"א ונבחרת ישראל מר טל ברודי מעניק את גביע המדינה באחת מתחרויות הגמר לנכים בכדורסל בשנות ה- 80 של המאה שעברה. קיצוני מימין, ראובן הלר. (באדיבות ראובן הלר – מועדון "ספיבק").

טקסט תמונה : אנגליה 1964. המלכה הבריטית אליזבט מעניקה במשחקי סטוקמנאנדוויל לנכים ב- 1964 באנגליה את גביע המנצחים לקפטן נבחרת ישראל בכדורסל ברוך חגאי. (באדיבות ראובן הלר. מועדון הנכים "ספיבק").

טקסט תמונה : האפיפיור יוחנן פאולוס ה- 2 מעניק כבוד, חיבה, והערכה לנבחרת הנכים של ישראל בכדורסל בשנות ה- 80 של המאה שעברה באמצעות הקפטן שלה חתן פרס ישראל, ברוך חגאי . (באדיבות ראובן הלר. מועדון "ספיבק").

משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של אלכס גלעדי שבה הביתה ממונטריאול ואנוכי מצאתי את עצמי ב- 3 באוגוסט 1976 ניצב בשמונה בערב יחד עם הצלם הקנדי שלי אנתוני סטיוארד (Anthony Steward) בטבורו של אצטדיון "אֶטוביקוק – סֶנְטֶנְיָאל פָּארְק" (Etobicoke Centennial Park) בטוֹרוֹנְטוֹ, מכסה בסרט פילם מסוג Reversal את טקס הפתיחה של אולימפיאדת הנַכִים בטורונטו 1976 בהשתתפות 1560 ספורטאים ו- 1170 מלווים מ- 43 מדינות. משלחת ישראל מנתה כ- 100 ספורטאים וספורטאיות שכללה בתוכה גם את המאמנים והמאמנות, ואת המלווים האישיים של רבים מן הספורטאים הישראליים. המשלחת הישראלית בלטה במצעד המשלחות בשל המֶרֶץ האנושי שפרץ ממנה והלכידות החברתית. ראו שצוות המדריכים והמלווים עוסק במשך שנים בעבודת קודש והתוצאות גם לא איחרו לבוא. במשחקים האולימפיים של הנַכים בטורונטו 1976 השתתפו בפעם הראשונה ספורטאים קטועים ועיוורים בנוסף לספורטאים משותקים. המלווים האישיים הצמודים לספורטאים האלה הם הכרח ודרושים לתמיכה וסיוע גופני לחלק מהם בשל הנכויות הקשות.

אולימפיאדת טורונטו 1976 נערכה פחות משלוש שנים לאחר מלחמת יום כיפור. את ישראל ייצגו 31 ספורטאים נַכֵי צה"ל מ"בית הלוחם" אותו ניהל יוסף לוטנברג ו- 37 ספורטאי נַכֵי איל"ן ממועדון "ספיבק" בניהולו של משה רשקס. 68 ספורטאים וספורטאיות במשלחת ישראל סווגו בדרגות שונות של נכות : משותקים, 17 קטועי גפיים ידיים או רגליים, ו- 6 עיוורים. אל המשלחת הצטרפו 20 מלווים ומאמנים. בראש המשלחת עמד מר אריה פינק ראש האגף לשיקום וסמנכ"ל משרד הביטחון. משה רשקס היה מנהל המשלחת וראובן הלר שימש המדריך הראשי וראש הצוות המקצועי. 68 ספורטאי המשלחת התחרו בשמונה מקצועות ספורט : שחייה, א"ק, הרמת משקלות, סיוף, טניס שולחן, כדורסל, כדורעף, וכדור שער לעיוורים. המדריכים הראשיים במשלחת היו מאמנת השחייה הדגולה מרגלית זוננפלד שאימנה את שחייני "בית הלוחם" והקדישה את חייה לשיקום נכי איל"ן ונכי צה"ל באמצעות השחייה, אריה רובין מאמן השחייה של מועדון "ספיבק", ועדנה מדליה ז"ל אלופת ישראל בזריקות והדיפות שהייתה מאמנת הא"ק של ספורטאים נכי צה"ל .

משהחלו התחרויות והצלם שלי אנתוני סטיוארד (Anthony Steward) נדרש ללחוץ על הֶדֶק המצלמה, הוא סירב. הוא רצה לחזור הביתה. הוא לא יכול היה לעמוד במראות שבו הספורטאים המשותקים, הקטועים, והעיוורים מתמודדים לא רק נגד המטר והשעון אלא בעיקר עם עצמם, נגד המוגבלויות הקשות של עצמם. כשנכנסנו ערב המשחקים לאחר תהליך האקרדיטציה לחדר האוכל האולימפי נתקלנו בספורטאי צרפתי נכה קשה ללא ידיים ובלעדי מפרקי הכתף, קורבן לכדורי הטאלידומיד. הוא סעד את ארוחתו באמצעות רגליו. הוא היה מיומן וגמיש מאוד. בקלות רבה החזיק באצבעות רגלו הימנית את הסכין ובאצבעות רגלו השמאלית את המזלג. כך הגיש את האוכל לפיו באמצעות רגליו. המצלמה שלנו תיעדה אותו. הוא לבש גופיה תכולה ומכנסי טרנינג ארוכים, צחק ודיבר ללא הפסק בעת הארוחה, ונהנה מהחיים. ל- אנתוני סטיוארד לקח יותר זמן להתרגל לאווירה המיוחדת של המקום ולהצדיע יחד עמי לאנשים האמיצים ביותר בעולם.

 טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים בטורונטו – קנדה באוגוסט 1976. אנוכי (במרכז) נוכֵח באצטדיון "אטוביקוק" באולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976 כשדר וכתב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם הספורטאי קותי גרשוני (נכה צה"ל קטוע גפיים עליונות ובעל שרידי ראייה בלבד) והחונכת שלוֹ גב' עדנה מדליה ז"ל הראויה לכל שבח. (באדיבות CBC קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  גב' מרגלית זוננפלד מאמנת השחייה המיתולוגית של הספורטאים הנכים ניצבת במרכז יחד עם האלופים האולימפיים של מדינת ישראל בשחייה. (באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למשלחת ישראל לאולימפיאדת טורונטו 1976 הצטרפו לראשונה ספורטאים אולימפיים נַכִים חדשים נפגעי מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. ספק אם היו מגיעים אל מסלול הא"ק ובריכת השחייה, לולא איבדו את ידיהם, רגליהם, ומאור עיניהם. ראובן פרח בן קיבוץ אשדות יעקב היה חייל מילואים במלחמת יום הכיפורים. הוא התעוור בשעה שפגז מצרי פגע בול בזחל"ם שהסיע אותו ואת חבריו הלוחמים בחציית תעלת סואץ. עכשיו היה לוחם קרב 5 במשחקים האולימפיים ב- טורונטו 76'. יעקב "קוקי" כנעני בן קיבוץ מעגן מיכאל היה קצין טנקים ברמת הגולן. פגז סורי קטל ב- 1974 את מאור עיניו. במשחקי טורונטו 1976 הוא צעד ללא כלב נְחִיָיה. המאמן הצמוד שלו והמלווה האישי אבי פאנק סיפר לי במהלך המשחקים שההשלמה עם העיוורון היא תהליך נפשי ארוך ומורכב. העיוורים הטריים אינם מאמינים ולא רוצים לעכל את העובדה שהם עיוורים לנצח. הם מאמינים שיקרה נס. "קוקי" כנעני היה אחד מאותם העיוורים שלא הסכים במשך זמן רָב לקבל כלב נְחִיָיה מפני שלא האמין ולא הסכין עִם העובדה שאיבד לנצח את מאור עיניו. ההסכמה להשתמש בכלב נְחִיָיה היא ההשלמה עם המציאות הקשה. למשחקי טורונטו 1976 הגיע כבר עם כלבו הנאמן. במשחקי טורונטו מצא את עצמו יעקב "קוקי" כנען מתחרה יחד עם ראובן פרח בקרב חמישה. אחד המקצועות המורכבים בקרב 5 לעיוורים היא הריצה ל-60 מטרים. התחרות מתנהלת בבודדים. האתלט העיוור ניצב לבדו על קו הזינוק. צילמתי את הריצה הזאת בה אבי פאנק ניצב על קו הגמר ובמגאפון מכוון את הרץ העיוור לאחר יריית הזינוק לעבר חוט המטרה. כמעט כל הרצים העיוורים סוטים ימינה או שמאלה בעת הריצה. יעקב "קוקי" כנעני סטה שמאלה. הוא היה כל כך נלהב בריצתו עד שכמעט התנגש בשדרת עגלות הנכים שחנתה בצידי המסלול וצפתה בתחרות הריצה הזאת במסגרת קרב חמישה ל- עיוורים. אבי פאנק נדרש לצעוק לו ולכוון אותו במגאפון, "ימינה, ימינה…!". בתום הריצה הניח קוקי כנען את ידו על כתפו של מלווהו בדרכו לחדר ההלבשה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976. מרגלית זוננפלד (מימין בת 51) יחד עם יעקב "קוקי" כנען בן קיבוץ מעגן מיכאל בתחרות קרב ה- 5 לספורטאים עיוורים. מרגלית זוננפלד הקדישה את כל חייה למען הספורטאים הנכים של מדינת ישראל. היא ראויה לפרס ישראל על מסירותה רבת השנים ופועלה העצום. (באדיבות מרגלית זוננפלד – מועדון "ספיבק" ובית הלוחם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחד הספורטאים הבולטים במשלחת הישראלית בטורונטו 1976 היה השחיין אורי ברגמן בן קיבוץ גבעת ברנר. משותק ברגלו הימנית הצליח אורי ברגמן להשיג ארבע מדליות זהב . במשחה החתירה ל-100 מ'בסגנון חופשי הציב שיא עולם בקטגוריית הנכות שלו כשקבע תוצאה של 1:04.06 דקה. למקום השני הגיע השחיין המצרי חסן עאדל חאפז. אנטוני סטיוארד ואנוכי היינו בבריכת השחייה ותיעדנו את לחיצת היד ההיסטורית בין שני המתחרים הישראלי והמצרי על רקע נגינת ההמנון הלאומי שלנו "התקווה". ישראל ומצרים היו אז מדינות אויב ולחיצת היד הייתה רגע דרמטי ובמידה מסוימת קדימון לביקורו של נשיא מצרים אנוואר סאדאת כעבור שנה ורבע בנובמבר 1977 בירושלים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו – קנדה 1976. אורי ברגמן (במרכז) על דוכן מס' 1 והזוכה במדליית הזהב מושיט יד לשלום ליריבו המצרי חסן עאדל חאפז. הייתי עד לרגע הזה בטורונטו יחד עם הצלם הקנדי שלי אנטוני סטיוארד. (באדיבות "בית הלוחם" ומועדון "ספיבק").

אורי ברגמן היה עילוי בשחייה. שחיין מוכשר, ממושמע, וחרוץ. ארבע שנים אח"כ באולימפיאדת ארנהיים בהולנד 1980 זכה אורי ברגמן בשלוש מדליות זהב נוספות, ביניהן במשחה היוקרתי ל- 100 מ' בסגנון חתירה בזמן של 1:04.11 דקה. כעבור ארבע שנים נוספות באולימפיאדת 1984 השלישית שלוֹ שנערכה במקביל בשני מקומות, בסטוקמנדוויל באנגליה ולונג איילנד בארה"ב, זכה אורי ברגמן שוב במדליית הזהב ב- 100 מ' בסגנון חתירה בתוצאה של 1:04.80 דקה, ובמדליית ארד במשחה ל- 100מ' פרפר. באולימפיאדת הנכים הרביעית והאחרונה שלו בסיאול 1988 ניצח אורי ברגמן במשחה ל-100 מ'בסגנון חתירה בזמן של 1:04.88 דקה. אורי ברגמן זכה בקריירה הספורטיבית שלו שהשתרעה על פני שתיים עשרה שנה וארבע אולימפיאדות, בתשע מדליות זהב. הוא הפך להיות אחד הספורטאים הדגולים ביותר בתולדות ספורט הנכים במדינת ישראל ובעולם כולו.

משה ברבלאט היה נהג זחל"ם במילואים שהשתתף בקרב הקשה ב- 21 במארס 1968 בכיבוש העיירה הירדנית כארמה השוכנת  כ-20 ק"מ מצפון לים המלח. העיירה שימשה בסיס מחבלים של ארגון הפת"ח בראשותו של המגה טרוריסט יאסר עאראפת בדרכם למעשי חבלה ורצח בישראל. התפתח קרב קשה בו נהרגו 30 חיילי צה"ל. יאסר עאראפת הצליח לחמוק מידיו של צה"ל. הזחל"ם של משה ברבלאט חטף פגיעה ישירה. רגליו של משה ברבלאט נקטעו. באולימפיאדת טורונטו 1976 הפך משה ברבלאט הפך למנצח א"ק ואלוף בכדורעף. הוועדה המארגנת העניקה לו את המדליות האולימפיות.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976. הספורטאי הישראלי משה ברבלאט (מימין) זוכה במדליית הארד בא"ק לקטועי רגליים. (באדיבות "בית הלוחם" ומועדון "ספיבק").

המשלחת הישראלית זכתה באולימפיאדת טורונטו 76' בהצלחה מדהימה חסרת תקדים. הספורטאים הנכים צברו 75 מדליות אולימפיות. 40 מדליות מזהב, 27 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. נבחרת הגברים בכדורסל בראשותו של הכוכב ברוך חגאי זכתה במדליית הכסף לאחר שהפסידה במשחק הגמר לענקי נבחרת ארה"ב. הגובה קובע גם כשהשחקנים יושבים על עגלות נכים . נבחרת הנשים של ישראל בכדורסל זכתה במדליית הזהב.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו – קנדה 1976. נבחרת ארה"ב מנצחת את נבחרת ישראל במשחק הגמר בכדורסל . הגובה קובע גם בכדורסל נכים. שחקן אמריקני קולע לסל כמעט ללא הפרעה ומכניע את דני שחר (במרכז מס' 9). משמאל, צופה בנעשה ברוך חגאי (מס' 11). (באדיבות מועדון "ספיבק" ו- "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  הכדורסלן ברוך חגאי מגדולי הספורטאים הנכים של ישראל בכל הזמנים (באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : ברוך חגאי עם כדורסלן ה- NBA האגדי מייקל ג'ורדן. ( התמונות באדיבות אברהם תשובה ומועדון "ספיבק". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נבחרת הגברים הנכים בכדורעף הפכה לסנסציה במשחקי טורונטו 76'. היא התבססה על נכי צה"ל בלבד הכניעה באולימפיאדה את כל הנבחרות. במשחק הגמר גברה בקלות 0:3 על אנגליה וזכתה במדליית הזהב. בראש נבחרת הכדורעף ניצב אז המאמן – שחקן אליעזר קלינה מפתח תקווה. אליעזר "לייזר" קלינה נפצע קשה בשירות מילואים מרסיס פגז סורי ברמת הגולן ב- 1974 ואיבד את רגלו. לידו של אליעזר קלינה שיחקו חגי זמיר בן קיבוץ זיקים ואהרון דנציגר בן קיבוץ גל-און (היום רופא אורטופד). שניהם שירתו בסיירת הצנחנים והשתתפו בקרב הקשה בכיבוש האי המצרי המבוצר שַדוּאָן ב- 22 בינואר 1970. חגי זמיר עלה בסערת הקרב על מוקש נעל ואיבד את רגלו. אהרון דנציגר חש לעזרתו ועלה אף הוא על מוקש נעל. גם רגלו נקטעה. אליעזר קַלִינָה, חגי זמיר, אהרון דנציגר, משה ברבלאט, דני גלעדי קטוע היד שזכה בשתי מדליות זהב בשחייה ואחת בא"ק, וגיבורי ישראל אחרים ששילמו בגופם את מחיר המלחמה, הפכו לאלופים אולימפיים בכדורעף. אנטוני סטיוארד ואנכי צילמנו בשתי מצלמות ב- Long shot ו- Close up את שחקני הכדורעף עומדים על דוכן המנצחים מספר אחת, דגל ישראל מתנוסס בראש התורן, והמנון התקווה מתנגן בהיכל המשחקים. תיעדנו את הרגע לצורך צירופו לסרט הדוקומנטארי הגדול שהפקתי, ביימתי, וכתבתי, "רגעים בלתי נשכחים באולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976", שעתיד היה להיות משודר בהצלחה חסרת תקדים ב- "מבט ספורט" במוצ"ש – 21 באוגוסט 1976. נבחרת הנכים של "בית הלוחם" בכדורעף הייתה סמל של הצלחה ונחישות. היא זכתה במדליות הזהב גם באולימפיאדת ארנהיים ב- 1980 ואולימפיאדת 1984 שהתפצלה ונערכה בשני מקומות, לונג איילנד – ארה"ב וסטוקמנדוויל – אנגליה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו – קנדה באוגוסט 1976. נבחרת הכדורעף של ישראל הורכבה על טוהרת נכי צה"ל. בתמונה נראה חגי זמיר מנחית כדור ממסירת הרמה של אליעזר קלינה. מספר 10 הוא אהרון דנציגר. (באדיבות "בית הלוחם" ו- "מועדון ספיבק". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו – קנדה באוגוסט 1976. נבחרת הכדורעף של ישראל יחד עם ספורטאים נכים אחרים חוגגת דקות ספורות לאחר זכייתה במדליית הזהב. קיצוני משמאל בשורת העומדים הראשונה זהו המאמן – שחקן אליעזר קלינה קטוע רגל ימין. רביעי משמאל משה ברבלאט. בשורת העומדים השנייה אפשר לראות במרכז התמונה את חגי זמיר (מימין לראשו של משה ברבלאט), לידו דני גלעדי (מזוקן), לשמאלו של דני גלעדי זהו אהרון דנציגר (מוסתר חלקית ע"י כף יד מנופפת של ספורטאי אנגלי). (באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הנכים של טורונטו – קנדה 1976. ד"ר אהרון דנציגר (במרכז) זוכה במדליית זהב בתחרות א"ק באולימפיאדת הנכים בטורונטו 1976. (באדיבות "בית הלוחם" ומועדון "ספיבק").

נבחרת נכי צה"ל בכדור שער לעיוורים בראשותו של רפי פַלָח זכתה במקום השלישי בטורניר בטורונטו. רפִי פַלָח היה קצין הנדסה. מוקש שהתפוצץ לידו ב- 1968 קטע את מאור עיניו. ניצבתי עם המצלמה והמיקרופון ליד השלישייה הישראלית בתדריך האחרון על מדליית הארד. חוקי המשחק בכדור שער פשוטים. כל קבוצה מגלגלת כדור כוח בתורה לעבר יריבתה המגוננת על שער כדורגל מוקטן. באולם המשחק חייב לשרור שקט מוחלט. דממה. כדור הכוח מצויד בפעמונים. רעש הפעמונים מגלה לספורטאים העיוורים את מקומו בשעה שהכדור מתגלגל לעברם. זהו משחק מרתק. הספורטאים העיוורים חלקם עם שרידי ראייה חייבים להרכיב למרות הכל רטייה על שתי העיניים .ההופעה המזהירה והמדהימה של הספורטאים הנַכים באולימפיאדת טורונטו 1976 התאפשרה בשל מלאכת הארגון המצוינת של אריה פינק ומשה רשקס ובתמיכתו של שמואל ללקין מנכ"ל התאחדות הספורט ומנהלי מועדון "ספיבק" ומועדון "בית הלוחם". אי אפשר היה להוציא את ההצלחה הזאת אל הפועל ללא עזרתה ותמיכתה העצומה של הקהילה היהודית ב- טורונטו, ובראשה היהודי הקנדי הנדיב מוריי גולדמן. משה רשקס זוכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "מר מורי גולדמן יהודי קנדי עשיר מימן כ- % 75 מעלות שהיית משלחת הנכים הגדולה ששיגרה מדינת ישראל לטורונטו 1976. התאחדות הספורט לנכים ומשרד הביטחון השתתפו ב- % 25 הנותרים של העלויות. ללא מורי גולדמן אישיות בלתי רגילה, לא ניתן היה למַמֵש ולתרגם את יכולות השיקום של מועדוני "ספיבק" ו- "בית הלוחם" למדליות אולימפיות".

אנטוני סטיוארד ואנכי עבדנו 15 שעות בכל יום. היינו חייבים לתכנן בקפידה את ליין אפ הצילומים. היו שם המון אירועים בקטגוריות הנכויות השונות ואנחנו היינו צוות צילום בודד. ירינו יותר מ- 12000 (שניים עשר אֶלֶף) רֶגֶל (feet) של פילם עשוי Reversal. תיעדנו היטב את המאמץ וכוח הרצון של הספורטאים הנַכים שלנו בכל המגזרים, ביקשנו את תגובתם, וריאיינו אותם. ידענו שאנחנו אוצרים בידינו חומר בלעדי, מרתק, וחשוב שמעולם לא נראה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתום כל יום צילומים באולימפיאדה חשנו לשדה התעופה הבינלאומי של טורונטו והטסנו את הפילם הארוז בקופסאות פח מיוחדות לאלכס גלעדי בירושלים.

ליד ההצלחה המדהימה של הספורטאים הישראליים דרך כוכבו של אתלט נכה קנדי ארני בולדט צעיר (Boldt "Arni" Arnold) בן 18. רגלו השמאלית של ארני בולדט נקטעה כמעט כולה עד למפרק הירך בתאונת דרכים קשה כשהיה בן שלוש. בשל הקטיעה הגבוהה אי אפשר היה להתקין לו פרוטזה. ארני בולדט נידון להיות צמוד לקביים עד סוף חייו.

טקסט תמונה : זהו ארנולד "ארני" בולדט נער קנדי בן 18 שנפצע קשה בתאונת דרכים בהיותו בן שלוש. רגלו הימנית נקטעה עד סמוך למפרק הירך. הוא הפך למרות נכותו הקשה לפנומן ו- ווירטואוז בקפיצה לגובה וקפיצה לרוחק מהמקום. ארני בולדט הפך לפלא השמיני באולימפיאדת הנכים בטורונטו 1976. הוא הציב רף חדש לקצה גבול יכולתו של האדם בספורט. הייתי עֵד לתצוגת הספורט המופלאה שלו באִצטדיון "אטוביקוק" בטורונטו. תיעדתי אותו בהרחבה בסרט הדוקומנטארי שלי, "אולימפיאדת הנכים – טורונטו 1976" . (התמונה באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים של טורונטו באוגוסט 1976. האתלט הקנדי בן ה- 18 קטוע רגל ימין עד מפרק הירך מכניע רָף בגובה של 1.86 מ' וקובע שיא עולם לקטועי רגליים. כל הפעילויות באִצטדיון הופסקו ברגע שקפץ. 5000 צופים באִצטדיון "אטוביקוק" בטורונטו הריעו לו ממושכות. (מקור : בית הלוחם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ארבע שנים מאוחר יותר. אולימפיאדת הנַכִים ב- ארנהיים – הולנד 1980. ארני בולדט מנתר מעל רף שגובהו 1.91 מ'. הוא כבר חלף מעל רף שגובהו 2.00 מ'. הוא נכשל שלוש פעמים באולימפיאדת ארנהיים 1980 לעבור גובה של 2.01 מ'. באולימפיאדת סיאול 1988 בהיותו בן 30 קבע ארני  בולדט שיא עולם חדש 2.06  מ'. הישג פנטסטי שלא יישבר בעתיד הנראה לעין. (מקור : בית הלוחם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קומתו של ארני בּוֹלדט מתנשאת ל- 1.90 מ', אולי בשל כך אהב את אתגר הקפיצה לגובה יותר מכל. היה לו ניתור מדהים והוא פיתח סגנון פנטסטי ומיומנות מיוחדת כדי לרַחֵף מעל רף הזהה לגובהו האישי. הוא היה ווירטואוז – פנומן שרכש לו מוניטין רב בקנדה. כשהתייצב במתקן הקפיצה לגובה היה כבר מספיק מפורסם כדי שהצלם שלי אנטוני סטיוארד ואנכי נחוש לשם למוקד התחרות. כל האצטדיון שבת ממלאכה. התחרויות נפסקו ומאות אתלטים רתוקים לקביים ועגלות נכים סובבו אט-אט את מזרן הקפיצה לגובה כדי לחזות בארני בולדט ספורטאי נכה הטוב בעולם. הוא חלף על פני כל גובה שהוצב בפני, ועכשיו התכונן לשבור את שיא העולם. הרָף הוצב בגובה של 1.89 מ'. שום ספורטאי בתבל, נַכֶה בעל רגל אחת, מעולם לא חלף מעל גובה מדהים שכזה. חמשת אלפי הצופים ביציעי אטוביקוק – סנטניאל פארק עצרו את נשימתם ונעצו את מבטם באתלט המחונן שכבר פשט את בגד האימון שלו והתכונן לקפיצת חייו. אני זוכר היטב את הרגע הזה. לעולם לא אשכח אותו. הייתי שָם קרוב לשני העמודים והרָף המונח עליהם. זַרזיפי גשם שטפו את המסלול. הוריתי לאנטוני סטיוארד ללחוץ על הֶדֶק המצלמה. אני תיעדתי את האירוע מזווית צילום שונה במצלמה השנייה של הצלם הקנדי. ארני בולדט הניח את הקביים על המסלול וניצב מול הרַף עומד על רגל אחת כמו חסידה. חוש שיווי המשקל שלו היה נדיר ו- מושלם. כמו של עוף. הוא לא נע ולא זע. זה היה האתגר של חייו. הס הושלך ביציעים. הייתה דממה באצטדיון. היה כל כך שקט עד שאפשר היה לשמוע את רעש המנועים של שתי המצלמות של אנתוני סטיוארד ושלי המתעדות אותו עומד שליו, מתבונן ברָף, ומרוכז במשימה. הוא הפך לדמות כה נערצת בטורונטו 1976 ובעולם כולו. לפתע הניף את שתי ידיו אל על והחל לנתר על רגלו הימנית לעבר המִזְרָן. ידיו נעו בתנועות סיבוביות מעלה ומטה. הוא נראה לפתע כמו נֶשֶר ששועֵט וצובר תאוצה בדרך להמראה אל הרקיע. זה היה מראה מדהים ומצמרר ביופיו. ארני בולדט ניתק מהקרקע ובתנועה הדורשת קואורדינציה מורכבת, מעין הכלאה של סגנון "פוסברי" החדש וסגנון גלילת בטן הישן, חלף מעל רָף שגובהו 1.89 מ', ושבר את שיא העולם של עצמו. הוא היה פנומן בעל ניתור שמעולם לא ראיתי כמותו, והוכיח שוב ושוב כי אין גבול ליכולתו ולכוח רצונו של האדם. בתום התחרות ראיינו אותו. ארני בולדט סיפר לנו בגילוי לֵב על אהבתו העצומה לספורט ועל אימוניו הרבים. הרשימה אותי אישיותו הבלתי רגילה ודבקותו במשימה מעבר לכישרון הטבעי בו ניחן. הוא היה נער קנדי ביישן, צנוע, ועניו.

ביום שני – 16 באוגוסט 1976 שבתי מטורונטו למשפחתי בירושלים. למחרת התייצבתי במחלקת הספורט כדי לערוך את הסרט הדוקומנטארי על הספורטאים הנכים. אלכס גלעדי הבין כמוני שאנחנו מחזיקים בידינו חומר תעודה דרמטי חסר תקדים בחשיבותו. רצינו לחשוף את הצלחת הספורטאים הנכים של ישראל כשהסיפור עדיין טרי וחם, כבר בתוכנית "מבט ספורט" הקרובה במוצ"ש של 21 באוגוסט 1976. הדרך היחידה לערוך חומר צילום כה רָב ולהגיע לשידור במועֵד כה מהר, ובתוך כמה ימים, היה לקבל את העורך המוכשר אורי ג'אנה שהיה משוגע לדבר כמוני. אורי ג'אנה היה עורך סרטים דגול ורמה בפני עצמה. הוא הסכים לשבת יחד עמי ליד שולחן העריכה של סרטי פילם ה- Steenbeck , תשעים ושמונה שעות ברציפות כדי לערוך יותר מ- 12000 (שניים עשר אֶלֶף) feet שצולמו בפילם Reversal. זאת לא הייתה משימת עריכה פשוטה כלל ועיקר. הסתגרנו ארבע יממות רצופות בחדר העריכה החשוך שהקצה לנו גדעון דרורי ז"ל מנהל מחלקת העריכה. בבקרים נסענו איש איש לביתו לשעה מקלחת, ושבנו מייד שוב ל- Steenbeck. מיכה לוירר מנהל מחלקת הקוֹל עשה אישית את ה- Mix sound לסרט התעודה הזה בן כ- 70 (שבעים) דקות. אורי ג'אנה ואנכי עמדנו במשימה שהצבנו לעצמנו. המסמך הדוקומנטארי בן 70 דקות של אולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976 היה מוכן לשידור.

אלכס גלעדי היה הראשון שראה את המוצר הסופי בטרם הקרנתו לציבור. לעולם לא אשכח את תגובתו : "יוֹאָשִיש, כמה אני שמח עכשיו שהשארתי אותך בטוֹרוֹנְטוֹ", אמר לי והוסיף באנגלית, "Unforgettable, יואשיש, Unforgattable…זהו מסמך דוקומנטרי מדהים, יוֹאָשִיש הגעת לשיא טלוויזיוני חדש בעשיית הסרט הזה, ועוד בתוך ארבעה ימים". הוא חיבק ונישק אותי. זה היה אלכס גלעדי מנהיג שידור לפני שהוא ידע וכולנו ידענו שהוא אומנם כזה. סרט התעודה בן 70 דקות, "רגעים בלתי נשכחים באולימפיאדת הנכים של טורונטו 1976", סיפר על הצלחתם המדהימה של הספורטאים הנכים באולימפיאדת טורונטו 76' שודר במוצ"ש – 21 באוגוסט 1976. הסרט זכה למוניטין רָב והערכה גדולה מפני שחשף בפעם הראשונה בטלוויזיה את המאבק ההרואי של הספורטאים הנכים במוגבלויות של עצמם. ההצלחה הדרמטית של הספורטאים הנַכים הישראליים בטורונטו היוותה נקודת מִפְנֶה בתודעת הציבור ובתודעת הטלוויזיה הנוגעת לשיקום הנכים באמצעות העיסוק בספורט.

הספורטאים הנכים של ישראל צברו 75 (שבעים וחמש) מדליות אולימפיות ודורגו במקום השישי מתוך ארבעים ושלוש מדינות אחרי ארה"ב, גרמניה, שוודיה, אנגליה, והולנד. לדירוג היה רק פירוש אחד. ישראל ניצבת בפסגה העולמית ביכולות השיקום של הנַכים באמצעות העיסוק בספורט. זאת הייתה הצלחה ספורטיבית חברתית ותרבותית בה חברה חופשית ודמוקרטית של מדינת ישראל מעניקה מיכולותיה הכלכליות למען אנשים שגורלם התעמר בהם ו/או חיילים שנפצעו בעת שירותם בצה"ל ונשבעו להקריב את חייהם אם יידרשו לכך. רבים שאלו אותי את השאלה הבלתי הנמנעת מדוע הספורטאים הישראליים הנַכים כה מצליחים בזירה האולימפית בעוד עמיתיהם הבריאים נכשלים. אין לי תשובה חד משמעית לפשר העובדה הזאת. חלק מהתשובה וודאי טמון ברצינותם ואישיותם יוצאת הדופן של הספורטאים הנַכים המצטיינים. היכן פוגשים ספורטאים כה אמיצים, כה גיבורים, וכה דבקים במשימה ברמתם של ברוך חגאי, רוני בולוטין, יזהר כהן, חנוך בודין, זיו בטר, אורי ברגמן, ציפי רובין, ורבים רבים אחרים. כישרונם ודבקותם חסרת הפשרות במשימת הספורט הולידה בסופו של דבר מדליות אולימפיות.

את רעיון ספורט הנַכים הגה לראשונה ב- 1948 הפרופסור האנגלי לרפואה סיר לודוויג גוטמן. הוא יזם את משחקי סטוקמנדוויל לספורטאים נכים באנגליה מייד בתום אולימפיאדת לונדון. הוא היה הראשון ששילב את הספורט כחלק מתהליך השיקום של נפגעי עמוד השדרה בבית החולים סטוקמנדוויל שאותו ניהֵל. הספורטאים הנַכים בעולם משווים את שיעור קומתו של פרופסור לודוויג גוטמן אבי ספורט הנַכים בעולם לזוֹ של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה. פרופסור לודוויג גוטמן היה הראשון שהעלה את רעיון שיקום הנכים באמצעות הספורט לסדר היום הציבורי בעולם. ב- 1952 הפכו משחקי סטוקמנדוויל לאירוע בינלאומי . בתחרויות השתתפו גם ספורטאים נכים מהולנד. פרופסור ספירא פיתח ב- 1960 בבית החולים תל השומר את רעיון שיקום הנכים באמצעות ספורט שהגה בסטוקמנדוויל פרופסור לודוויג גוטמן. ב- 1960 נערכה ברומא האולימפיאדה הראשונה לספורטאים נכים. הספורטאים הישראליים זכו במדליית זהב אחת, 2 מדליות כסף, ו- 2 מדליות ארד. ב- 1964 התקיימה אולימפיאדת הנכים בטוקיו. הספורטאים הישראליים שבו עטורים ב- 2 מדליות זהב, 3 כסף, ו- 10 מארד.

ב- 1968 סירבה מכסיקו לארח את אולימפיאדת הנַכים השלישית. מדינת ישראל נטלה על עצמה את משימת הארגון. הוועדה המארגנת כללה את אריה פינק יו"ר התאחדות ספורט הנכים בישראל ומנהל המטה שלו יוסף עובד. סייעו לידו יריב אורן ז"ל, שמואל שומכר ז"ל, גרשון הוברמן, וראובן הלר. אולימפיאדת הנכים בהשתתפות 750 ספורטאים משותקים בכיסאות גלגלים ו- 450 מלווים מ- 29 מדינות התקיימה בתל אביב. טקס הפתיחה נערך באצטדיון האוניברסיטה בירושלים וחזו בו 18000 (שמונה עשר אֶלֶף) צופים. למשביע הספורטאים נבחר הספורטאי הוותיק צביקה בן צבי, שאמר את טקסט השבועה כלהלן : "אנחנו נשמור על האחווה, האחדות, והרוח הספורטיבית". התחרויות נערכו בעיקר במתקני מועדון "ספיבק" ברמת גן, "אוהל שם" בתל אביב, ובאצטדיון הכדורגל המקומי. הספורטאים שוכנו בכפר המכבייה. נבחרות הגברים והנשים בהדרכתם של שמעון שלח וראובן הלר זכו במדליות הזהב. נבחרת הגברים גברה במשחק הגמר על נבחרת ארה"ב. ב- 1968 עלה לגדולה הכדורסלן האגדי ברוך חגי שהיה גם אלוף במשחק טניס השולחן. משלחת ישראל דורגה במקום השלישי אחרי משלחות ארה"ב ואנגליה, וספורטאיה זכו ב- 62 מדליות אולימפיות. 17 מדליות זהב, 21 מדליות כסף, ו- 25 מדליות ארד. יגאל אלון סגן ראש הממשלה של לוי אשכול אמר בטקס הנעילה : "באולימפיאדת הנכים הזאת על אף הכמיהה להגיע למקום הראשון, אין מפסידים, יש בה רק מנצחים, כי כל אחד ממשתתפיה כבר זכה בניצחון גדול של הרוח על חולשת הגוף". באולימפיאדת היידלברג 1972 זכו הספורטאים הישראליים ב- 9 מדליות זהב, 10 מדליות כסף, ו- 9 מדליות ארד. ואז באה בתור האולימפיאדה הבלתי נשכחת של טורונטו 1976 שהצטרפו אליה גם ספורטאים קטועי גפיים ועיוורים. שליש ממניין המדליות האולימפיות הישראליות הושגו בבריכת השחייה.

מרגלית זוננפלד נולדה ב- 26 בנובמבר 1925 בברנו בירת מורביה ברפובליקה צ'כוסלובקיה. במרס 1939 נכנס הצבא הגרמני לעיר. גורלה של צ'כוסלובקיה נחרץ לשבט לאחר חתימת ההסכם המדיני המביש במינכן ב- 30 בספטמבר 1938 בין ראש ממשלת אנגליה נוויל צ'מברליין לבין אדולף היטלר קנצלר גרמניה הנאצית. נוויל צ'מברליין חזר מרוצה מעצמו ללונדון. בפתח המטוס שהחזיר אותו לבירת אנגליה, כשבידו האחת המטרייה השחורה וידו השנייה מנפנפת בפיסת הנייר של הסכם מינכן, הכריז לפני המצלמות המתקתקות והעיתונאים הרבים, "הצלתי את השלום בדורנו". כעבור כמה חודשים פלשה גרמניה לצ'כוסלובקיה בטענה כי חבל הסודטים שייך לרייך השלישי. הסכם מינכן הופר. זה היה תחילת סופה של יהדות צ'כוסלובקיה שהושמדה במחנות המוות של אדולף היטלר. מרגלית זוננפלד ואחותה התאומה רות ניצלו ברגע האחרון. הן הצטרפו במרס 1940 בעיצומה של מלחמת העולם ה- 2 לקבוצה האחרונה של ילדים יהודיים שקיבלו את הסרטיפיקאטים (רשיון כניסה לארץ ישראל מטעם השלטון המנדטורי הבריטי) המיוחלים, והועלו ממש בדקה ה- 90 במסגרת עליית הנוער מצ'כוסלובקיה לארץ ישראל. האחות הגדולה לוֹטֶה שרדה את טרייזנשטד. ההורים אירמה וקארל זוננפלד נספו בשואה. אביה של מרגלית זוננפלד, עו"ד – ד"ר קארל זוננפלד היה ממייסדי "מכבי צ'כוסלובקיה" בתחילת המאה העשרים ובעצמו שימש כמדריך התעמלות. מרגלית זוננפלד הילדה נקשרה לספורט. היה לה ממי ללמוד. בעיקר אהבה את השחייה והקפיצות למים כפי שסיפרה שנים מאוחר יותר.

במאי 1940 התמנה ווינסטון צ'רצ'יל לראש ממשלת בריטניה במקומו של נוויל צ'מברליין. אירופה נשטפה כבר בנהרות של דם וסופות אש ותימרות עשן. ב- 1940 החלה מרגלית זוננפלד חיים חדשים בארץ ישראל. היא למדה בכפר הנוער שפיה. אח"כ הצטרפה עם בני קבוצתה לחברת ההכשרה בגבע והפכה לחלוצה. ב- 1945 הצטרפה עם חברי ההכשרה לקיבוץ חמדייה בעמק בית שאן. היא הוכשרה כמורה לחינוך גופני והפכה למדריכת שחייה בקיבוצי עמק בית שאן. לאחר שעזבה את הקיבוץ נענתה ב- 1958 לפנייתו של הפיזיותרפיסט גרשון הוברמן לשמש מאמנת שחייה לילדים משותקים נפגעי פוליו בבריכת גורדון ההיא בתל אביב. בשנת 1961 נחנך על גדות הירקון מועדון הספורט לנכים על שֵם ספיבק – מרכז הספורט של איל"ן, הודות ליוזמה משותפת של גרשון הוברמן ונשיאת איל"ן גב' בטי דובינר. מרגלית זוננפלד נרתמה למשימה שהפכה להיות תכלית חייה. היא שיקמה את היכולות הגופניות של הילדים הנַכים באמצעות השחייה וחוללה פלאים. אין מילים אחרות לתאר את פועלה האנושי – ספורטיבי. ב- 1974 הצטרפה מרגלית זוננפלד לצוות מדריכי השחייה של נכי צה"ל. בעקבות מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 נוספו נכים חדשים. נכי צה"ל התאמנו במועדון "ספיבק" בימים שקדמו להקמת "בית הלוחם". מרגלית זוננפלד הפכה ברבות השנים למאמנת שחייה דגולה יצרה מסורת שחייה. שליש מהמדליות של הספורטאים הישראליים באולימפיאדת טורונטו 1976 הושגו בבריכת השחייה. היא הבינה והכירה היטב את נתיב השחייה באמצעותה ניתן לשקם את המשותקים, הקטועים, והעיוורים בדרך לפסגת חייהם. הספורטאים הנכים מצאו נתיב ללבה. המובחרים והכישרוניים שביניהם התייצבו בבריכה שלה כדי שתהפוך אותם לאלופים אולימפיים.

רוֹן בּוֹלוֹטִין נולד ב- 1976 בתל אביב. את שירותו הצבאי עשה בסיירת "שקד". ב- 1975 איבד את רגלו ממוקש בעת תרגיל של הסיירת בסינַי. גם עיניו נפגעו. רון בולוטין הגיע אל מרגלית זוננפלד. באולימפיאדת הנכים שנערכה בארנהיים ב- 1980 הפך רון בולוטין לאלוף אולימפי בעל שתי מדליות זהב. הוא ניצח ב-100 מ' בסגנון פרפר בזמן של 1:06.34 דקה, ו- 100 מ'בסגנון חופשי בתוצאה של 1:02.00 דקה. תחת הדרכתה של מרגלית זוננפלד נטל חלק בעוד שתי אולימפיאדות. בזאת של 1984 שנערכה בשני מקומות, ניו יורק בארה"ב וסטוקמנדוויל באנגליה, ואולימפיאדת סיאול 1988. באולימפיאדת סיאול 1988 זכה במדליית זהב נוספת כששיפר את שיאו ב- 100 מ' פרפר בתוצאה של 1:05.82 דקה. רון בולוטין זכה בשלוש אולימפיאדות ב- 10 מדליות אולימפיות, שלוש מתוכן מזהב.

חֲנוֹךְ בּוּדִין נולד ב- 1962. הוא איבד את ידו במלחמת שלום הגליל בלבנון. פגז סורי קטע את ידו מתחת למרפק. הוא התייצב אצל מרגלית זוננפלד והפך לאלוף אולימפי בשחייה. באולימפיאדת הנכים ב- 1984 טרם הרשים אך באולימפיאדת סיאול 88' היה כבר אלוף אולימפי כפול במשחים ל-100 מ'בסגנון גב בתוצאה של 1:17.28 דקה ו- 100 מ'בסגנון מעורב אישי בזמן של 2:39.40 דקות. הוועדה המארגנת של משחקי המכבייה ה- 13 שנערכה ב- 1989 בחרה בחנוך בודין להיות נושא הלפיד ומדליק משואת המשחקים.

יִזְהָר כּהֵן נולד ב- 1962 בקיבוץ דגניה א'. הוא שירת בסיירת מובחרת ונפצע ממוקש בפעולה מבצעית ב- 1986 בלבנון. הוא איבד את מאור עיניו והתעוור. יזהר כהן הגיע לבריכת השחייה של מרגלית זוננפלד והפך לגיבור אולימפיאדת הנכים בסיאול 1988. הוא זכה בשלוש מדליות זהב ואחת מכסף. יזהר כהן ניצח במשחה בסגנון גַב ל- 100 מ' בתוצאה של 1:02.86 דקה, זכה ב- 50 מ' בסגנון חזה בזמן של 27.26 שניות, סיים שני ב-100 מ'חתירה בזמן של 1:23.82 דקה, והיה ראשון ב- 50 מ' בסגנון פרפר בתוצאה של 36.79 שניות.

זִיו בֶּטֶר נולד ב- 1965 בקיבוץ להבות הבשן. הוא לקח חלק בפעולה מבצעית בלבנון ונפגע בשתי עיניו ממוקש שהתפוצץ. הוא איבד את ראייתו בעין אחת ובשנייה נשאר עם שרידי ראייה בלבד. זיו בטר הצטרף לאימוני השחייה תחת הדרכתה של מרגלית זוננפלד. באולימפיאדת הנכים בברצלונה 1992, זכה בשתי מדליות כסף במשחה ל-100 מ' גַב בזמן של 1:24.07 דקה ובמשחה ל-400 מ' בסגנון חתירה בזמן של 4:04.63 דקות. הוא זכה במדליית הארד במשחה ל-200 מ' גַב בתוצאה של 2:41.28 דקות. באולימפיאדת הנכים שנערכה באטלנטה ב- 1996 זכה זִיו בֵּטֶר בשתי מדליות ארד נוספות. הוא עבר 50 מ' בסגנון חתירה בזמן של 26.97 שניות, ו- 100 מ' בסגנון חתירה בתוצאה של 1:00.01 דקה.

טקסט תמונה : אלופי השחייה האולימפיים של מגינת ישראל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יזהר כהן (עיוור), חנוך בודין (קטוע יד), וזיו בטר (שרידי ראייה). (באדיבות "בית הלוחם". מלאכת הצילום היא של אריאל בשור).

גב' מרגלית זוננפלד יצרה מסורת בשחייה שהתגלמה בהצלחה היוצאת דופן של שחייני נכי צה"ל. הקו המרכזי של הדרכתה בבריכת השחייה היה להוציא את מרב היכולות מהאנשים , ולהעניק לכל אחד מהם תחושה שבמסגרת המגבלות האישיות שנוצרו, יש לכולם יכולות שאולי אינם יודעים ומכירים אותן. והדבר החשוב ביותר אולי היא יכולת העידוד שלה. "גם אם אתם נכים החיים לא נגמרו", נהגה לומר לספורטאים האמיצים שבאו להתאמן אצלה. היא חוננה בחוש המיוחד שאִפשר לה תובנה וחדירה עמוקה לנפשו וגופו של הספורטאי הנכה ושילובם נוכח אתגר המגבלה. מרגלית זוננפלד עבדה שנים רבות ילדים משותקים נפגעי הפוליו. היא הגיעה עמם להישגים מפליגים. גולת הכותרת שלה היו הישגיה עם שחייני נכי צה"ל של "בית הלוחם". השחייה התחרותית הייתה המשך ישיר של לימוד השחייה. היא עודדה לכך כל מי שגילתה בו כישרון, התמדה והנאה משחייה. היא ראתה באימוני השחייה דרך מצוינת לפיתוח סבולת לֵב – רֵיאָה, ובהשתתפות בתחרויות שלב חשוב בעיצוב האישיות. תחושת "יחדיו", הפִרגון ההדדי , השחייה המשותפת במחנות האימונים, השעות הרבות בעת האימונים, ובסופם הצלחה מדהימה חוללו משהו מאוד חיובי לשחיינים. למרגלית זוננפלד שמורות זכויות עצומות בתחום לימוד השחייה לנכים ובאימון והדרכה בתחום השחייה התחרותית. במשך השנים עברה ההגמוניה בשחייה ממועדון "ספיבק" למועדון נכי צה"ל ב- "בית הלוחם". מספרם של נכי צה"ל בהם קטועים רבים ועיוורים הלך וגדל עם כל מלחמה נוספת. מספר נכי הפוליו לא עלה. המחלה הקשה הודברה ע"י חיסונים רפואיים. התחזקותו של "בית הלוחם" בשחייה התחרותית קשורה גם לגיל הספורטאים. כאשר מדובר בילדים נכים יש צורך לדחוף אותם. לא כך עם נכי צה"ל. שחייני נכי צה"ל נפגעו בהיותם בני 18 ומעלה. זהו הבדל עצום. רבים מהם שחו לפני שנפצעו בקרבות. לא היה צורך לדחוף אותם. זוהי הסיבה שבתחום השחייה התחרותית אין כמעט דוֹר המשך של שחיינים משותקים. בהיותה בת 80 כתבה המאמנת מרגלית זוננפלד את סיפור חייה בספר שקראה לו, "במים כולם שווים – סיפורה של מרגלית, סיפור שחיית הנכים בישראל " [1]. חנוך בודין, ד"ר רון בולוטין, וזיו בטר כתבו לה דברי הקדשה בספרה הנפלא.

חנוך בודין כתב לה : "מרגלית זוננפלד היא שותפה בכל. המפגש הראשון היה בבריכת בית הלוחם בחורף 1983. היום במט לאחור ניתן להעריך את סבלנותה הרבה לאותם החברה הצעירים ואני ביניהם שמגיעים לבריכה עם כל שגעונותיהם ועם יכולת השחייה המגוחכת שלהם. מאותו חורף ועד היום עברנו שעות רבות, יפות וקשות, בבריכה ומחוצה לה. מרגלית זוננפלד הינה שותפה קבועה לאימונים, לחיים המשפחתיים, לרגעים היפים בזירה הבינלאומית וגם לרגעים המאכזבים והכואבים. היא מלווה קבועה מרגע הלימוד של התנועה הראשונה במים ועד לניצחונות, למדליות האולימפיות, ולשיאי העולם. את הקשר המיוחד שנוצר בינינו ובין מרגלית זוננפלד קשה לתאר במילים, אבל כלולים בו הרבה הערכה, שיתוף, ואהבה הדדיים".

ד"ר רון בולוטין הקדיש לה : "מרגלית זוננפלד, כולם היו בנייך. הגעתי באביב 1976 לבריכת בית הלוחם באפקה . מאז ועד היום יש למרגלית זוננפלד מקום משמעותי בחיי. בתחרויות, ואחרי כן בשנים של עבודה משותפת כמאמן בספיבק ובית הלוחם. בכל אלה ראיתי ולמדתי. בשבילה – השחיין הוא תמיד המרכז . הוא החשוב. מרגלית זוננפלד תרוץ, תסייע, ותארגן – הכל למען השחיינים. ואולי מעלתה הנאצלת ביותר של מרגלית זוננפלד, שידעה להצמיח דוֹר שני של מאמנים טובים. לא כל איש מקצוע מסוגל ורוצה בכך. לפעמים יש הרואים בכך איום על מעמדם המקצועי. אבל מרגלית זוננפלד עודדה רבים מאִתנו ללמוד ולהתקדם. כמה מחניכיה וביניהם אורי ברגמן ואני עברנו קורס מאמנים וחזרנו לאמן ולהדריך בספורט הנַכים. מרגלית זוננפלד ראתה בהצלחה של כל אחד מאתנו את הצלחתה, ושמחה בהצלחתו של כל אחד מאתנו בלב שלם. זכיתי לשעות רבות של עבודה לצִדה של מרגלית זוננפלד, ובהן התפעלתי מהעין החדה שלה שמאתרת במהירות את הבעיה, מהיצירתיות בשיפור הסגנון, מהגישה האומרת שאין כללים בעבודה עם הנַכים . כל אחד הוא מיוחד והפתרונות שונים ומגוונים. ענף שחיית הנַכים שמרגלית זוננפלד הקימה כמעט לבדה הוא הענף מספר אחד ללא עוררין בספורט הנַכים. אין ענף נוסף בו מספר רָב כל כך של ספורטאים זכו במספר כה גדול של מדליות בתחרויות הבינלאומיות – וכולם היו בנייך .ההיסטוריה של ענף השחייה לנכים היא בעצם סיפורה של מרגלית זוננפלד. מהשיקום של הנכה הקשה והבודד ועד להישגי השיא באולימפיאדות. וכך גם לגבי עצמי. כמעט כל דבר שעשיתי בשחיית הנַכים במהלך 22 השנים, כולל ההישגים וההתפתחות המקצועית, הם במידה רבה בזכותך , מרגלית זוננפלד".

זיו בטר רשם לה : "מרגלית זוננפלד במרכז העניינים, מאז היכרתיך בקיץ 1988 היית כל הזמן במרכז העניינים. רצה, מסדרת, דואגת, שורקת, מודדת זמנים, ומעודכנת בכל רגע על מצב העניינים של כל שחיין בנפרד .רגעים רבים של "ביחד" באימונים, במחנות האימונים, בתחרויות בארץ ובחוץ לארץ הותירו בי אוסף אדיר של זיכרונות וסיפורים שרק מעטים מהם אעלה כאן. גמישות היא חלק בלתי נפרד מהשחיין. לשמחתי התברכתי בגמישות טבעית די טובה. הודות לכך נהניתי במשך שנים מקריאותייך בעת שיעורי הגמישות באימונים, "יופי זיו, כולם להסתכל איך זיו עושה את התרגיל". לטוס לתחרויות בחו"ל אולי נראה לפעמים כמו נופש רווקים או התגייסות למילואים, אך את הפכת את זה תמיד לקייטנה של החופש הגדול. מ- "מציצות" בהמראה, ריצות לוודא שהכול מסודר במגורים, ההשכמות, הדִיגלונים והמזכרות, הדאגה לכל פרט ופרט. ילדים עבורך היו פוטנציאל ענק. לאלה במועדון "ספיבק" דאגת שיגיעו ליכולות מוטוריות ואחרות רבות ככל האפשר שיוכלו להסתדר בכל מצב. תמה תקופה ארוכה מאוד שאני רק חלק ממנה . אני בטוח שעוד שנים רבות נרגיש את נוכחותך באימונים. כבר היום, בחינוך הדוֹר הבא של המאמנים, אנו משתמשים הרבה במשפט, "…מרגלית זוננפלד כבר מזמן הייתה…". הלוואי שכעת תתני לעצמך פסיק ממה שהענקת לנו, לנבחרת השחייה, ולי בפרט".

טקסט תמונה : אולימפיאדת הנכים בסיאול בירת גרום קוריאה ב- 1988. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חנוך בודין, יזהר כהן, וד"ר רוני בולוטין. גיבורים בשדות המערכה של מדינת ישראל ואלופי שחייה אולימפיים שלא יישכחו. (באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חשפה בפעם הראשונה ב- 1976 את הצטיינותם של הספורטאים הנַכים במדינת ישראל באולימפיאדת טורונטו 76' ואת דרך שיקומם ופעילותם המיוחדת. אלכס גלעדי ביקש להמשיך את מלאכת התיעוד גם באולימפיאדת הנכים של 1980 בארנהיים – הולנד. ב- 24 בינואר 1980 שלח אלכס גלעדי את הצעת הכיסוי שלו ליוסף "טומי" לפיד. כך כתב לו [2].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט                                                                                          ירושלים , 24.1.1980

אל    :  יוסף לפיד.

מאת  :  אלכס גלעדי.

הנדון  :  אולימפיאדת הנכים ארנהיים – הולנד 1980.

בתאריכים 5.7.1980 – 21.6.1980 תתקיים בארנהיים – הולנד, אולימפיאדת הנַכים. משלחת ישראל תכלול 50 ספורטאים. מן הראוי להדגיש כי באולימפיאדה האחרונה שהתקיימה בטורונטו 1976 זכו ספורטאינו לתהילה רבה ול- 42 מדליות זהב. אנחנו שלחנו את יואש אלרואי לטורונטו שהכין סרט בן 70 דקות על התחרויות וגם הסרט זכה להצלחה גדולה. אני מבקש לשלוח כתב וצוות צילום להולנד במגמה לשדר קטעי תחרויות במהלך המשחקים ולהכין סרט ארוך במועֵד מאוחר יותר. 

בברכה, אלכס גלעדי

alex 5

טקסט מסמך : 21 בינואר 1980. מכתבו של אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ליוסף "טומי" לפיד, מנכ"ל רשות השידור (שימש באותה תקופה במקביל גם מנהל בפועל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית) בו הוא מציע לכסות את אולימפיאדת הנכים בעיר ההולנדית ארנהיים בתאריכים 5.7.1980 – 21.6.1980. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alex 6

טקסט מסמך : 27 בינואר 1980. מכתב תשובה של נקדימון רוגל העוזר הראשי של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בו הוא מציע לאלכס גלעדי לכלול את מסמך ארנהיים 1980 בתכנון ובהצעת התקציב לשנה הבאה (הכוונה למועד ה- 1 באפריל 1980 שהוא התאריך של תחילת שנת התקציב של 1981 – 1980. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא היה לכך המשך מיידי. מנכ"ל רשות השידור ב- 1980 יוסף "טומי" לפיד ז"ל דחה על הסַף את בקשתו של אלכס גלעדי יבד"ל מנהל מחלקת הספורט בימים ההם לכסות את משחקי אולימפיאדת הנַכים בארנהיים – הולנד בקיץ 1980. הוא נימק את החלטתו בקשיים תקציביים של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ומנהל החדשות חיים יבין יבד"ל תמכו ביוסף "טומי" לפיד. "אין לכך כסף", הם אמרו לאלכס גלעדי. יוסף "טומי" לפיד דחה בלי סוף יוזמות שידור נוספות של אלכס גלעדי. הוא לא הסכים לשדר את תחרויות גביע העולם בא"ק במונטריאול 1979 בטענה שזה לא מעניין, הוא לא רצה לשָדֵר את  גמר אליפות ישראל בטניס בתירוץ שזה לא חשוב מספיק, הוא סירב להטיס משלחת שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאולימפיאדת מוסקבה 80'. "ראש הממשלה מנחם בגין החרים את המשחקים האולימפיים, על כן לא יכול להיות שאני אשלח לשם את אנשי רשות השידור", אמר לאלכס גלעדי. אח"כ דחה לחלוטין את רעיון כיסוי אולימפיאדת הנכים בארנהיים בקיץ 1980. אלכס גלעדי הבין שיוסף "טומי" לפיד מתחמק ומשחק עמו משחקים. הוא היה מזועזע ממנו ומהתרגילים החמקמקים שלו והחליט לא לענות לו.

alex 9טקסט מסמך : 4 באוגוסט 1980. מכתבו המביך והמוזר של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד המציע לאלכס גלעדי להכין סרט תיעודי אודות השתתפות הספורטאים הנכים של מדינת ישראל באולימפיאדת ארנהיים 80'. אלכס גלעדי החליט להתעלם מבקשת המנכ"ל לאחר שהיה זה הוא בעצמו שהחליט לא לאשר הטסת כתב וצוות צילום שלנו למשחקי ארנהיים ההם בקיץ ההוא של 1980. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alex 6

טקסט מסמך : 1 ביולי 1979. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד" מסרב לבקשתו של אלכס גלעדי לשדר ישיר את תחרויות גביע העולם ב- א"ק של מונטריאול 1979. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alex 7

טקסט מסמך : 24 בספטמבר 1979 ו- 26 בספטמבר 1979. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד דוחה את בקשתו של מנהל הספורט אלכס גלעדי לשדר ישיר את שני משחקי חצי הגמר של טורניר הטניס המסורתי בחג סוכות הנערכים במרכז הטניס של רמת השרון. בכתב ידו הגס והגמלוני מודיע מנכ"ל רשות השידור למנהל חטיבת הספורט שלו, "אלכס , לא מאשר. מתי הגמר ? לפיד". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

alex 8

טקסט מסמך : 26 בספטמבר 1979. אלכס גלעדי לא מוותר ומבקש ממנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד לפרט את הסיבות לאי אישור שידור הטניס שסכום הזכויות בו אפס, וניידת השידור תהיה בו ממילא. גם יוסף "טומי" לפיד איננו מוותר ועונה לפונה בכתב ידו הגדול והבלתי אסתטי כלהלן : "הנושא לא מספיק מעניין חלק מספיק גדול של הציבור  י.ל.". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הספורטאים הנַכים השיגו באולימפיאדת ארנהיים 41 מדליות . 12 זהב, 18 כסף, ו- 11 ארד, אך לא הייתה שם שום מצלמת טלוויזיה שלנו כדי לתעד את ההישגים האלו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא צילמה ולא שידרה אפילו פריים אחד מהתחרויות בארנהיים. באולימפיאדת ארנהיים שיפר הווירטואוז ארני בולדט את שיאו העולמי בקפיצה לגובה והעמיד אותו על 1.96 מ'. שלושת ניסיונותיו לנתר מעל רף של 2.01 מטרים נכשלו. קצפה של התאחדות הספורט לנַכים יצא על יוסף "טומי" לפיד והוא נבהל. הוא ידע ששגה עיתונאית והבין שהחמיץ אירוע ספורט רגיש וחשוב בעל משמעות חשובה ביותר לציבור בישראל. ב- 4 באוגוסט 1980 ביקש את עזרתו של אלכס גלעדי כדי שיציל אותו מאימת הנַכים [3]. האיש הנושא במשרה החשובה ביותר בשידור הציבורי שפסל לחלוטין את כיסוי אולימפיאדת ארנהיים, כתב לפתע לאלכס גלעדי, כי ספורט הנכים הוא חשוב ויפה.

רשות השידור

המנהל הכללי  ירושלים.                                                               כ'ב באב תש"מ,  4 באוגוסט 1980

אל : אלכס גלעדי באמצעות חיים יבין באמצעות יצחק שמעוני.

הספורטאים הנַכים נפגעו מכך שלא זכו לכיסוי יותר נרחב על הישגיהם באולימפיאדה. כזכור לך, הצעת לשלוח צוות להולנד והדבר לא הסתייע בידינו מסיבות תקציביות. אישרתי במקום זאת את שיגורו של צבי לידר לקראת סוף התחרויות אך לא השתמשתם בהצעתי. התוצאה היא, שבניגוד לשנים קודמות, הישגיהם כמעט לא זכו לכיסוי. חשבתי שיש מקום להקדיש תוכנית ספורט ביום ה' לספורטאים הנכים ללא קשר עם האולימפיאדה. אני יודע שהנושא אינו חדש, אך הוא חשוב ויפה, ובטוחני כי ניתן להפיק סרט דוקומנטארי מעניין ומחמם את הלֵב על אספקטים של ספורט הנכים שלא זכו עדיין לטיפול מלֵא. אני מציע לעשות זאת בתום החופשה שלכם ולפני חידוש עונת הספורט.

בברכה ,

יוסף לפיד

אלכס גלעדי התעלם ממכתבו של יוסף "טומי" לפיד. הוא פשוט בז לוֹ ולחוצפתו ולניסיון הפתטי שלוֹ לחמוק מהביקורת הציבורית שחטף בעקבות סירובו לכסות את אולימפיאדת ארנהיים. בנובמבר 1980 עזב אלכס גלעדי את הטלוויזיה הישראלית ועבר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. לאחר שהתמניתי לתפקיד מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עשיתי מאמצים רבים לכסות יותר את פעילות ספורט הנכים בישראל ולחשוף אותו ב- Media שלנו. שידרנו את תחרות הגמר על גביע שרמן ואת משחק הגמר על גביע אירופה בכדורסל לנכים. זה היה מעט מידי ואף על פי כן לא מקובל. ספורט הנכים במדינת ישראל נדחק תמיד לירכתי השוליים ש הטלוויזיה, ברדיו, ובעיתונות. ב- 20 במאי 1981 וב- 7 ביוני 1981 מצאתי על שולחני שני מכתבי תודה מרגשים מראובן הלר ומשה רשקס, שני אנשים מרכזיים בטיפוח וקידום ספורט הנכים בישראל [4]. המנכ"ל טומי לפיד היה ממוען אף הוא על המכתבים.

איל"ן מרכז הספורט לנכים                                                          20 במאי 1981                                                                                                 

לכבוד

יואש אלרואי

מחלקת הספורט – הטלוויזיה

רוממה – ירושלים

יואש היקר שלום ,

תודתנו העמוקה שלוחה לך ולצוות שצילם את אירוע תחרות גמר גביע שרמן, ואשר שודר בתוכנית "מבט ספורט", במוצ"ש – 16.5.1981 .אין ספק כי כתבות מסוג זה תורמות תרומה רבת ערך להבנת הספורט החלוצי שלנו בקרב הציבור הרחב.

בכבוד רב ,

משה רשקס

עותק : טומי לפיד מנכ"ל רשות השידור

ilan disabled 1

טקסט מסמך : 20 במאי 1981. מכתב תודה של הנהלת "אילן" מרכז ספורט לנכים בעקבות הסיקור הישיר של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית את תחרות גביע שרמן בכדורסל לנכים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ביקשתי ממשה רשקס לא לשלוח אלינו מכתבי תודה מפני שאנחנו עושים בסך הכל את עבודתנו העיתונאית כפי שאנחנו מצווים, אולם אח"כ השיגני עוד מכתב.

איל"ן מרכז ספורט לנכים                                                                                     7 ביוני 1981                                 

לכבוד

יואש אלרואי

מנהל מחלקת הספורט הטלוויזיה, רוממה – ירושלים

יואש היקר שלום,

בשם ספורטאי נבחרת ישראל בכדורסל נכים, ובוודאי בשם כלל הספורטאים הנכים במדינה אנו מודים למחלקת הספורט על הכיסוי הנאות שנתתם למשחק גמר גביע אירופה בכדורסל נכים .ראוי לציין כי בתקופה האחרונה זוכה ספורט הנכים, שהִנו ללא ספק , חלק מן הספורט הכללי במדינה לכיסוי הולם, ועל כך נתונה לך ולצוות העובדים תודתנו והוקרתנו .

העתק : טומי לפיד.

בברכה, ראובן הלר.

ilan disabled 2

טקסט מסמך : 7 ביוני 1981. מכתב תודה של מר ראובן הלר אודות השידור של משחק הגמר על גביע אירופה בכדורסל לנכים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שוב השבתי לראובן הלר ומשה רשקס כי הם אינם צריכים להודות לנו. אנחנו מודים להם. עבודתנו העיתונאית הנוגעת לסיקור ספורט הנכים במדינת ישראל היא מעט מזעיר שחובתנו לתכנן אותה ולבצע אותה.

ב- 1984 דחה יוסף "טומי" לפיד את הצעתי לסיקור אולימפיאדת הנכים שהתקיימה בשל קשיים ארגוניים בשני אתרי תחרויות, בסטוקמנדוויל באנגליה ולונג איילנד בארה"ב. הוא חזר על נימוקו הידוע משכבר הימים. אין לנו כסף. באפריל 1984 סיים יוסף "טומי" לפיד ז"ל את שירותו בן חמש שנים כמנכ"ל רשות השידור. במקומו מונה אורי פורת ז"ל. מינויו של אורי פורת לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה שינוי לטובה אך לא מיידי. במהלך השנים חלו תמורות והתפתחויות בספורט הנכים. ספורט הנכים שהחל כמרכיב בריאותי בעל תפיסה שיקומית – חברתית הפך בהדרגה לספורט הישגי לכל דבר על כל היבטיו. הספורטאים הנכים בעלי ההישגים מתאמנים היום ברמת עצימות גבוהה כפי שעושים זאת הספורטאים הרגילים. רובם מתאמנים גם באגודות רגילות. מדעי הספורט מהווים היום חלק מתהליך האימון , וכך אנו עֵדים לשיפור משמעותי ברמה ההישגית בכל ענפי ספורט הנכים, אך עֵדים גם במקביל לתופעה שלילית אם כי שולית יחסית של שימוש בתוספים אסורים. בכמה ענפי ספורט כמו טניס, מרוצים בכיסאות גלגלים, וכדורסל אנו עֵדים לתחילתה של מקצוענות המתבטאת בתשלומים לספורטאים ובמעורבות של החברות הנותנת חסויות לקבוצות, לספורטאים או לאירועים.

המהפך הגדול בספורט הנַכִים בשנים האחרונות מתבטא בעיקר בשינוי שיטת הסיווג של הספורטאים לקטגוריות נכות בתחרויות. משיטת סיווג רפואית שהייתה נהוגה באולימפיאדות הראשונות, הונהגה ברוב ענפי הספורט, החל באולימפיאדת ברצלונה, שיטת הסיווג הפונקציונאלית – תפקודית. קו המחשבה והשיטה הזאת מאפשרת שילוב של ספורטאים בנכויות שונות תחת קטגוריה אחת באותו ענף ספורט. הרעיון מאחורי השיטה הוא בחינת היכולת התפקודית של הספורטאי ביחס לתפקוד הנדרש באותו ענף ספורט שינוי שיטת הסיווג צמצם את מספר הקטגוריות במרבית הענפים, עובדה שגרמה לעלייה משמעותית ברמת התחרויות ומאליו גם לאטרקטיביות של האירועים. בתחילת הדרך הייתה ישראל בין המדינות המובילות בספורט הנכים. המודעות לחשיבותו של הספורט לאוכלוסיות עם נכויות והיחס המיוחד שזוכים לו נכי צה"ל בארץ הפכו את מדינת ישראל למעצמה בספורט הנכים. מרכז הפעילות התנהל באופן טבעי ב- "בית הלוחם" ב- אפקה (תל אביב) ובמועדון "ספיבק" ברמת גן. בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת זכתה ישראל באולימפיאדות ובאליפויות עולם בענפי הכדורסל והכדורעף וגם בענפי ספורט אישיים רבים. בשנים האחרונות חלה נסיגה בהישגים של הספורטאים הישראליים הנַכים באולימפיאדות ובאליפויות העולם מכמה סיבות ראשיות.

א. היתרון היחסי של ישראל כאחת המדינות החלוצות בספורט הנכים נעלם עם השנים , בעקבות כניסתן של מדינות רבות נוספות הרואות בספורט ההישגי של הנַכים תחום חשוב וראוי להשקעה .

ב. ישראל נשענת עד היום בעיקר על ספורטאים נכי צה"ל (כ- % 70 מהסגלים האולימפיים לאולימפיאדות סידני 2000 ואתונה 2004 היו נכי צה"ל, שהם בדרך כלל ספורטאים מבוגרים יחסית. רוב הספורטאים ברמה העולמית הגבוהה החלו להתאמן בגיל צעיר כמו בספורט הרגיל . בארץ טרם הצלחנו להגיע לאוכלוסיית יעד רחבה דיה של כשרונות צעירים .

ג. ההשקעה במשאבים של מדינת ישראל בספורט ההישגי של הנַכים הרבה יותר קטנה משמעותית בהשוואה לאלה שמשקיעות המדינות המובילות בתחום הזה . ממשלת אנגליה קיבלה החלטה להשוות את התנאים המקצועיים של הספורטאים הנכים עם אלה של הספורטאים הרגילים. מסגרות הספורט ההישגי אוחדו. גם מדינות כמו קנדה , ספרד ,וארה"ב משקיעות מיליוני דולרים בטיפוח הספורט ההישגי לנכים . הביטוי לכך נמצא בהישגים שלהם . ההתאחדות הישארלית לספורט נכים היא הגוף המפעיל והמייצג את ספורט הנכים התחרותי בארץ . ההתאחדות ניצבת בפני קשיים תקציביים גדולים ביותר . מועצת ההימורים והטוֹטוֹ העמידה  לרשות הנכים ב- 2005 תקציב שנתי של  800000 (שמונה מאות אֶלֶף) שקל. מִנהל הספורט במשרד החינוך הקציב בשנת 2005 סכום של 600000 (שש מאות אֶלֶף) ₪ נוספים. תקציב מגוחך. "היה לנו מזל שהשר מתן ווילנאי היה נדיב כלפינו בעת ההכנות שלנו לקראת אולימפיאדת סידני 2000 , ונתן לנו מיליון וחצי ₪ , בנוסף להקצבות של הטוטו ומשרד החינוך", מציין ד"ר רון בולוטין [5]. לאחר עידן טומי לפיד שהסתיים ב- 1984, נענו כל המנכ"לים שבאו אחריו לבקשתי לכסות בצורה שיטתית את המשחקים האולימפיים לנכים. את אולימפיאדות הנכים בסיאול 1988 וברצלונה 1992 כיסה הכתב יצחק גליקסברג וצוות ENG שלנו. השתמשנו גם בסיגנל השידור הבינלאומי שהפיקו SORTO בסיאול 88' ו- RTO בברצלונה 92'.

הספורטאים והספורטאית הנַכים של ישראל השיגו באולימפיאדת סיאול 1988 סך של 43 מדליות מתוכן 15 מזהב. אולימפיאדת סיאול 88' הייתה גם האולימפיאדה הרביעית והאחרונה של גאון הקפיצה לגובה הקנדי ארני בולדט. ארני בולדט אתלט ווירטואוז ו- מדהים בן 30 קטוע רגל אחת מתחת למפרק הירך, קבע בסיאול 88' שיא עולם מדהים של 2.06 מטרים שיחזיק על פי חוות דעתי מעמד לנצח בטבלת השיאים (!). באולימפיאדת ברצלונה 92' צברה משלחת הנַכים של ישראל 11 מדליות. 2 מהן היו מזהב. את אולימפיאדות הנכים של אטלנטה 1996 וסידני 2000 כיסה העיתונאי יגאל שמעוני מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באטלנטה 96' זכו ספורטאי ישראל בתשע מדליות, 4 כסף ו- 5 ארד. באולימפיאדת סידני 2000 עלתה לגדולה השחיינית קרן ליבוביץ' שזכתה ב- 3 מדליות זהב. יגאל שמעוני תיעד את הישגיה האלמותיים.

טקסט תמונה : ארבעה שחיינים ישראליים באולימפיאדת הנכים של סיאול 1988. מימין, חנוך בודין. משמאל, רוני בולוטין. (באדיבות "בית הלוחם". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת סיאול 1988. המאמנת מרגלית זוננפלד (שלישית משמאל בחולצה הכחולה) עם האלוף האולימפי יזהר כהן (בבגד ים שחור) לאחר זכייתו במדליית הזהב במשחה ל-100 מ' בסגנון חופשי. עומד מאחור (מזוקן) דנדן בולוטין אחיו של אלוף השחייה הנודע בספורט נכים ד"ר רוני בולוטין, (באדיבות מרגלית זוננפלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משלחות הנַכִים של ישראל זכו ב- 12 אולימפיאדות מאז רומא 1960 ועד אתונה 2004 ב- 329 מדליות. 114 מזהב, 102 כסף, ו- 113 ארד. זהו הישג מדהים ומזהיר. רבים וטובים בישראל ובעולם תרמו למען פיתוחו של ספורט הנכים בישראל. חלק עשו זאת בממון ותרומות, אחרים בארגון, ומעטים באמצעות הדרכה מסורה, אימון שיטתי ומתמיד, וטיפול אישי צמוד. מעל כולם בלטה מאמנת השחייה הדגולה מרגלית זוננפלד בת 91 כיום. היא ראויה על פועלה האנושי והספורטיבי העצום לפרס ישראל.

סוף הפוסט מס' 627. הועלה לאוויר ביום שישי – 2 בספטמבר 2016.

[1] ראה נספח : ספרה המעניין של גב' מרגלית זוננפלד, "במים כולם שווים".

[2]  ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית ליוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור מתאריך 24 בינואר 1980, המציע לו לכסות את אולימפיאדת הנכים שתתקיים בארנהיים – הולנד בתאריכים, 5.7.1980 – 21.6.1980.

[3] ראה נספח : מכתבו של טומי לפיד מנכ"ל רשות השידור מ- 4 באוגוסט 1980 אל אלכס גלעדי המבקש ממנו להתייחס לספורט הנכים בישראל.

[4] ראה נספח : מכתבי התודה של ראובן הלר ומשה רשקס מהנהלת מרכז הספורט לנכים איל"ן  מ- 20 במאי 1981  ו- 7 ביוני 1981, המודים למחלקת הספורט של הטלוויזיה על כיסוי ספורט הנֵכים.

[5] ראה נספח : מאמרו של ד"ר רון בולוטין , "ספורט הנכים בישראל לקראת אולימפיאדת סידני 2000", שהתפרסם באוגוסט 2000  בחוברת "החינוך הגופני והספורט".

סוף הפוסט מס' 627. הועלה לאוויר ביום שישי – 2 בספטמבר 2016.


תגובות

פוסט מס' 627. הערכתי העמוקה נתונה לספורטאים והספורטאיות הנַכים של מדינת ישראל לרבות המאמנים, המאמנות, המדריכים, והמלווים שלהם – מזה 40 שנים. מאז כיסיתי לראשונה במוקד ההתרחשויות את אירועי אולימפיאדת הנַכים של טורונטו 1976, ככתב ושדר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשלחת הפאראלימפית הישראלית זכתה באולימפיאדת טורונטו 76' בהצלחה מדהימה חסרת תקדים. הספורטאים הנַכִים שלנו צברו 75 מדליות אולימפיות. מתוכן 40 מדליות מזהב, 27 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. המאמנת הוותיקה והמסורה של הספורטאים הנכים של ישראל גב' מרגלית זוננפלד (בת 91 היום) ראויה לפרס ישראל על מפעל חייה (!). פוסט מס' 627. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. 2.9.2016 — תגובה אחת

  1. יואש יקירי.
    תודה על המילים החמות והפירגון.
    שכחת לציין כי מר גילעדי, איים להוציא אותי להורג אם יקרע ספלייס על הפרוג'קטור. למזלי הכל עבר בשלום.
    אכן חוויה גדולה ומכוננת.
    בברכה.
    אורי ג'אנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *