פוסט מס' 589. מוטי קירשנבאום ז"ל מת בטרם עת במושב מכמורת בספטמבר 2015. במידה רבה זה היה בלתי נתפש מפני שהוא אימורטאלי ובלתי נשכח ולפתע החיים גם בלעדיו חזקים מהמתים. פוסט מס' 589. כל הזכויות שמורות. 22.3.2016

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 589 : הועלה לאוויר ביום שלישי – 22 במארס 2016

————————————————————————————-

 טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 589. מוטי קירשנבאום ז"ל מֵת בטרם עֵת במושב מכמורת בספטמבר 2015. במידה רבה זה היה בלתי נתפש מפני שהוא אימורטאלי ובלתי נשכח, ולפתע החיים גם בלעדיו חזקים מהמתים. פוסט מס' 589. כל הזכויות שמורות. 22.3.2016

זה היה זמן לא רב לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 ועוד קצת זמן לאחר שהזמרת מיטל טרבלסי שרה את שיר ה- נהי העצוב והנוגע ללב, "הו, רב חובל קברניט שלי", על פי המילים של המשורר האמריקני וולט וויטמן והלחן שחיברה המשוררת והפזמונאית נעמי שמר ז"ל. וולט וויטמן חיבר קינה לזכר הירצחו של נשיא ארה"ב אייבראהם לינקולן מידי מתנקש באפריל 1865 בתום מלחמת האזרחים האמריקנית העקובה מדם בין הצפון לדרום בשנים 1865 – 1861. נעמי שמר התאימה את הטקסט של וולט וויטמן ואת המוסיקה בעלת ההשראה שחיברה לאותו האירוע הטראומתי של רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995. מיטל טרבלסי שרה את יצירתה של נעמי שמר בכישרון רב.

"הו, רב חובל קברניט שלי סופה כבר שככה

אל הנמל שבעת קרבות חותרת ספינתך

זרי פרחים, פעמונים, המון אדם צוהל כאשר ספינת הקרב שלך קרבה אל הנמל

אבוי ליבי, ליבי, ליבי, הו כתם דם שותת, באשר רב החובל שלי צונח קר ומת…".

חלפו ארבעה אולי חמישה חודשים. האסון היה עדיין טרי וכואב. מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל לא היה חבר שלי. הוא היה מפקד שלי. בתוקף הנסיבות ותפקידי נפגשנו ושוחחנו אין סוף פעמים. השיחה ההיא התנהלה היכן שהוא במארס 1996. הייתי עסוק כל כולי בתכנון בנייה והפקת שידורי הטלוויזיה שלנו בארץ ובעולם, לרבות שני הפרויקטים הטלוויזיוניים בהא הידיעה שלנו בקיץ 1996 לא רק מורכבים ומסובכים אלא גם יקרים ויוקרתיים : מבצע 31 (שלושים ואחד) השידורים הישירים של Euro 1996 (אליפות אירופה למדינות בכדורגל) שהתקיימה בשמונה ערים באנגליה בין 8 ל- 30 ביוני 1996, ומבצע של 196 שעות שידורים ישירים במשחקים אולימפיים של אטלנטה 1996, האולימפיאדה ה- 27 במניין העת החדשה בין 19 ביולי ל- 4 באוגוסט 1996. שררו במדינה מועקה ועצב עצומים, בלבול רב, ומבוכה פוליטית ענקית בעקבות רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. אני זוכר ש- שָם שחתי למוטי קירשנבאום לראשונה את הטקסט ההוא, "מוטי, החיים חזקים מהמתים, וודאי איתך", והוספתי, "אתה מעניק לי עכשיו את הממון, הטכנולוגיה, והיכולת לשדר 300 (שלוש מאות) שעות בידוריות של כדורגל וספורט אולימפי לעם במדינת ישראל, והרי רק לפני זמן כה קצר נפל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל שָדוּד מיריות של מרצח בכיכר מלכי ישראל בתל אביב". זה היה נורא כי באמת החיים היו חזקים מהמתים. חזרתי לשגרת העשייה הטלוויזיונית במהירות מטורפת הרבה תודות למפקד השידור העליון שלי מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום אמר אז בשקט בנון שלנטיות, "אנחנו צריכים להמשיך לעבוד",והעניק לי ממון וטכנולוגיה לצורך הביצועים שלי ועמם גם ביטחון. ביטחון שהתרגום הטלוויזיוני פשוט וברור : המפקד העליון שלך מאמין בצדקת דרכך. לא הייתי זקוק ליותר מזה.  עכשיו מוטי קירשנבאום ז"ל איננו. זה מדהים מפני שמוטי קירשנבאום ז"ל הוא אימורטאלי ובלתי נשכח ולפתע החיים גם בלעדיו חזקים מהמתים. אבל הם לא יהיו אותו הדבר כשהוא לא כאן, כשהוא איננו עמנו יותר. הם לא יהיו כבעבר. הם לא יהיו כמו פעם בגלל סך תכונותיו כמוביל ובעל השפעה רבה בתקשורת הישראלית ובחברה הישראלית. הם לא יהיו יותר כמו בשנים ההן משום שמוטי קירשנבאום ז"ל היה לא רק מנהיג ישר, נאמן, וכֵן, אלא היה גם איש חכם ופוֹרֶה ו- כלכלן שאיננו קמצן אולם לא נטול שגיאות. הוא שגה לא פעם ולא פעמיים אך מי מאיתנו איננו שוגה. למרות מעמדו הרָם היה מוטי קירשנבאום ז"ל נגיש ו- פתוח לחלוטין לרעיונות. הוא היה מנכ"ל רשות שידור שניצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל אבל לא אדם מתנשא. זה המון. זה המון גם בתקשורת בין אישית.

פרפרת 1 : השידור הישיר של ערוץ 1 את משחק העונה המשעמם הפועל באר שבע – מכבי ת"א 1:1 בהובלת עמיחי שפיגלר ומוטי איוואניר, אמש (יום ראשון – 20 במארס 2016) מאצטדיון "טרנר" בבאר שבע.

כל מי שצפה אמש (יום ראשון – 20 במארס 2016) בשידור הישיר של ערוץ 1 מבאר שבע את ההתמודדות המרכזית בליגת העל הישראלית הפועל באר שבע – מכבי תל אביב 1:1 מבין שמדובר באותם חוקי הכדורגל המקובלים גם ב- ברצלונה ובמינכן, וגם במנצ'סטר ובטורינו אולם לא באותו משחק. בארץ ובאירופה מכנים את המשחק הזה באותו שם, "כדורגל", אבל זה לא אותו הדבר. אותם חוקים אבל לא אותו משחק. אותם כללים אבל לא אותו המשחק שהם משחקים שָם בברצלונה ומינכן ואנחנו כאן בתל אביב וב- באר שבע. שיעמומון. כדורגל ברמה נמוכה. השדר המוביל של ערוץ 1 עמיחי שפיגלר איבד את שיקול דעתו בדקה ה- 24 לאחר שער המשווה של שחקן הפועל בא"ש אובידיו הובאן ל- 1:1 משפוצץ את ממברנות המיקרופון שלו וזעק : "איזה שער גדול של אובידיו הוֹבַאן…הפועל בא"ש אחת – מכבי ת"א אפס…". עמיחי שפיגלר שכח שמדובר בשִוְויוֹן ולא ביִתְּרוֹן אולם זה לא הפריע לו ללחוץ על מיתרי קולו. הכתלים בסלון ביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב זעו מזעקתו של עמיחי שפיגלר. על מה אתה מדבר עמיחי שפיגלר ? מה מניע אותך להַפְרִיז ? איזה שער גדול ואיזה נעליים. אוֹבִידְיוֹ הוֹבַאן הוא אומנם שחקן נבחרת רומניה אבל השער שכבש נגד מכבי ת"א היה דַרְדָלֶה, חלוש, ונרפה, וגם בלתי מחויב המציאות. עמיחי שפיגלר יודע לבנות ולתאר דרמה, אולם הפעם יצר בקולו מציאות מדומה ושונה לגמרי מהמראות שתיעדו באותו הרגע מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1, ו- הן לא שיקרו. גם השער שכבש שחקן מכבי ת"א קארלוס גארסיה מנגיחת ראש אחורית בדקה ה- 11 מבעיטת קרן של ערן זהבי (והעניק יתרון 0:1 לקבוצתו) לא היה מחויב המציאות ולא הרשים. היה מדובר במשחק משעמם ושידור ישיר שברגעי השיא שלו הפך ל- Over doing. ערן זהבי מ- מכבי ת"א ומאור בוזגלו מהפועל באר שבע הם שחקני כדורגל בינוניים בארץ וחלשים באירופה. אמש בשידור הישיר של ערוץ 1 אתה מבין גם למה. ראיתי את ערן זהבי הבינוני ואת קבוצתו הכושלת מכבי ת"א במשחקי ה- Champions League המוקדמים. אין לו מה לחפש באירופה.

אבל האמת למה כל זה צריך לעניין את ערוץ 1 המַט ליפול בטרם הוא הופך ל- "תאגיד השידור הציבורי החדש". 16000 צופים גדשו את אצטדיון "טרנר" בבאר שבע והעניקו לשידור הישיר של ערוץ 1 את מה שכל רשת טלוויזיה זקוקה לו. אווירה. מנהל ערוץ 1 מר אלי בבא וודאי התענג הבוקר הזה על נתוני המדרוג. משחק העונה בליגת העל של הכדורגל הישראלי הפועל באר שבע – מכבי ת"א 1:1 צבר רייטינג ממוצע של % 12.6 ו- Peak צפייה של % 16.4. במשחק הנ"ל צפו בממוצע 391000 צופי טלוויזיה, אולם נחשפו לסך השידור הישיר בערוץ 1 כמות הרבה יותר גדולה של 650000. נתוני מִדְרוּג נאים. הערה : וועדת המדרוג הארצית קובעת כי נתוני הצפייה הממוצעים עד כה בעשרים ושמונה השידורים הישירים של המשחקים המרכזיים בערוץ 1 (כולל המשחק הנוכחי אמש הפועל בא"ש – מכבי ת"א במחזור הקונקרטי ה- 28) בעונת 2016 – 2015, מניבים רייטינג ממוצע של % 9. כלומר כ- 250000 (רבע מיליון) צופי טלוויזיה בממוצע רואים כל שידור ישיר של ערוץ 1. אפילו מִשְדָר הסיכום של משחק העונה המשעמם בהגשה והנחייה של שרון פרי יחדיו עם שני פרשניה, שני המאמנים המפוטרים ונטולי הסמכות ניר קלינגר ואייל לחמן (ב- 23.00) הניב רייטינג של % 7.5. כאן מסתיימת האופוריה.

אלי בבא אמור להיות מודאג ומוטרד מ- מהדורת "מבט" (20.00) עם המגיש הנַוָוד יעקב איילון. היא צברה אמש (יום ראשון – 20 המארס 2016) רק % 5.8. אינני זוכר שוולטר קרונקייט המיתולוגי והבלתי נשכח נדד בין רשתות NBC ,CBS, ו- ABC כדי למצוא את פרנסתו. המגיש הנווד איבד בנדודיו בין ערוצי הטלוויזיה השונים בארץ את הדבר החשוב ביותר, את המוניטין העיתונאי שלו. וולטר קרונקייט נולד ב- CBS ומת ב- CBS למרות הממון העצום שהציעו לו NBC ו- ABC. הוא סירב למחמאות ולממון. "מבט" המהדורה המוקדמת הניבה % 3.2. "המוסף" (19.00) בהגשתה של גאולה אבן הניבה רק % 2.7. מהדורת "החדשות – סיכום אירועי היום" (23.30) בהגשת העיתונאי מר אבי פירסט מדורגת עם נתון מעליב, % 2.2 בלבד. משדר "אליפות העולם בא"ק באולם" (18.30) המתקיימת בפורטלנד – ארה"ב בהגשתו של אורי לוי צברה רייטינג מגוחך ועלוב ביותר של % 1.0. חרפה (!). אפילו הפרשן באולפן ערוץ 1 מר אורן בוקשטיין דובר איגוד הא"ק איננו מסוגל להציל את אורי לוי משיממונו. אליפות העולם בא"ק באולם היא אירוע ספורט נעדר כל חשיבות וכל יוקרה, אלו שאפיינו אותו בעבר. מה פתאום ערוץ 1 מקדיש לאליפות העולם בא"ק באולם ממון זכויות שידורים וזמן שידור, ועוד מפקיד על תמסורת האינפורמציה את אורי לוי…? שום חוש מידה. שום חוש ביקורת. למעט הכתובת הדלה החקוקה על הקיר ועל דפי המדרוג רק % 1.0. "הַעֶרֶב בשֵש" (18.00) בהגשת מירב מילר הוותיקה מגיעה לשליש אחוז, % 0.3. מה זה צריך להיות הקשקוש הזה, מחדל הרייטינג הזה ? לא ייאמן…? ייאמן…(!). ועוד איך ייאמן (!). חרפה בריבוע (!!). אזרחי מדינת ישראל מנהלים מֶרִי רייטינג ומֶרֶד מִדְרוּג נגד ערוץ 1. מדובר בנתוני מִדְרוּג אפסיים, חסרי תקדים בעליבותם, ונטולי כל ערך בקלונם, שמעלים מידי יום ביומו את הדילמה הציבורית, "…כיצד העיתונאים האלה מערוץ 1 נטולי כל בושה, למרות הלחיים האדומות שלהם מרוב סטירות לחי שהם חוטפים מידי יום ביומו מ- המוני צופי טלוויזיה בישראל, עדיין מסכימים להסתובב ברחובות העיר ולהתערב בין הבריות כאילו שגרת הרייטינג העלובה שהם מפיקים, היא מנת חלקו של השידור הציבורי מימים ימימה…". חרפה בחזקת שלוש (!!!).

פרפרת 2 : השידור הישיר של ערוץ 1 את משחק הכדורסל הפועל ירושלים – מכבי ת"א 66:73, אמש (יום שני – 21 במארס 2016) בארנה הירושלמית, בהובלת אורי לוי וגור שלף.

אין שִמְחָה גדולה יותר מלראות מאמן ישראלי מצוין בשם דני פרנקו מנהיגה ומאמנה של קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים, מביס בפעם השלישית ברציפות בעונת 2016 – 2015 את ז'אן טבק מאמנה של מכבי ת"א. העיקר שחלק מהחברה האלה שמנהלים את הפועל ירושלים (האם גיא הראל נמנה עליהם…?), רצו להדליף לעיתונות לפני כמה ימים שהם מתכוונים לגרש את דני פרנקו ולגייס במקומו את פיני גרשון מפני שהפועל ירושלים מעדה לרגע ו- לא הייתה טובה על פי שיקול דעתם. אמש בריאיון למר עמית הורסקי מ- ערוץ 1 ב- Post Game Show של השידור הישיר לאחר הניצחון הירושלמי על מכבי ת"א 66:73, שַם אורי אלון מנהיג המועדון וה- Owner של הפועל ירושלים קֵץ לשמועות, דחה אותן על הסף, והודיע קָבָל עַם וְעוֹלָם כי, "הוא אוהב את דני פרנקו, סומך עליו, ודני פרנקו נשאר בתפקידו כמאמן הפועל ירושלים". והעיקר גם שמכבי ת"א הדיחה בראשית העונה של 2016 – 2015 את מאמנה הישראלי גיא גודס והביאה במקומו את הקרואטי ז'אן טבק. אין כיף גדול יותר מלראות את שני שחקני הכדורסל הישראליים בהווה של הפועל ירושלים יותם הלפרין וליאור אליהו (ופעם שחקני מכבי ת"א) מלמדים לֶקָח את מועדון העבר שלהם, שנפטר מהם בשעתו כלאחר יד. מדובר באושר אמת. מדובר ב- שְלָשָת כדורסל ירושלמית Made in Israel דני פרנקו + יותם הלפרין + ליאור אליהו שמכריחה את נשיאי מכבי ת"א שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן לנוע באי נוחות בכיסאותיהם.

ה- Post Game Show הארוך שניהל ערוץ 1 אמש בין 23.00 ל- 23.30 אפשר לצוות השידור לקיים ראיונות שטח בתום ההתמודדות עם המאמן המנצח דני פרנקו (איש מעניין וכן ובעל ידע רב בכדורסל), עם הנשיא שלו אורי אלון, וגם עם יותם הלפרין המאופק והקורקטי, ועם טוני גפני מחזיק בזרועותיו את התינוק שלו, וגם ריאיון עם המאמן המנוצח של מכבי ת"א ז'אן טבק. השדרנים ליאן ווילדאו והדס גרינברג עושים את עבודתם החשובה נאמנה סביב הפרקט ומספקים אינפורמציה חיונית. מאידך אי אפשר להשלים עם פילוסופיית השידור הישיר המונוטונית, המשעממת, והמרדימה בקצב הכתבה של אורי לוי וגור שלף נוכח הדרמה המתפתחת על הפרקט ו- האווירה הגועשת ביציעי הארנה, שם התקוות "הַאָדוּמוֹת" זורחות ושוקעות כל כך הרבה פעמים בתקופת זמן כל כך קצרה בין תשע בערב לאחת עשרה בלילה. אורי לוי הוא שדר כדורסל מגוחך מפני שהוא מדקלם דרמה ואיננו מצליח להדביק בתיאוריו האיטיים ו- העצלניים את רמת המאבק והיריבות שמתחוללים על הפרקט מול עיניו ועיני צופיו. פתטי ובלתי מתקבל על הדעת. הפקת כדורסל כזאת  ש- שווייה כרבע מיליון שקל דורשת הצבת שדר מוביל מוכשר יותר. מדוע לא להציב בעמדת השדר המוביל את עמיחי שפיגלר ו/או את ניב רסקין ? נקודת תורפה נוספת של ערוץ 1 בארנה הירושלמית הוא ה- "פאנל" (אם אפשר בכלל לכנות אותו כך) בראשות המנחה עמית הורסקי והעיתונאי "ישראל היום" מר אהרון ווייסברג שמתיימר להיות פרשן. זה מה שערוץ 1 מסוגל לנפק לצופיו במשחק צמרת שכזה ? להביא לעמדת השידור השנייה את מר אהרון ווייסברג נטול כל סמכות וכל נוכחות של כריזמה טלוויזיונית מינימאלית, נעדר כל יכולת ניתוח של פרשן, וחסר כל כישרון לראיין את גיבורי העלילה ? עלוב.

השידור הישיר של ערוץ 1 אמש (יום שני – 21 במארס 2016) את משחק העונה בכדור סל אמש בו גברה הפועל ירושלים על מכבי ת"א 66:73, גרף רייטינג ממוצע נמוך של % 6.6 בלבד ו- Peak צפייה של % 8.4. אף על פי כן הוא מביס את מהדורת "מבט" עם יעקב איילון שמנפקת רייטינג בגובה % 4.4. משדר הסיכום של המשחק הנ"ל (23.30 – 23.00) בהובלת עמית הורסקי צבר % 3.8, יותר מאשר צברה גאולה אבן מנחת "המוסף" עם % 2.0 (בין 19.00 ל- 20.00). מהדורת "חדשות סיכום אירועי היום" (23.30) בהגשת נועה ברק השיגה % 2.0. התכנית "הערב בשש" בהגשת מירב מילר מתמסמסת עם % 0.9. מִדְרוּג מגוחך ועלוב, ובלתי מתקבל על הדעת.

פרפרת 3 : עיתונאיות ערוץ 10 נוגה ניר-נאמן, סיוון כהן ב- "הכל כלול", והצמד לינוי בר גפן וסיוון קלינגבייל ב- "עושות חשבון".

הופעתן בסערה של ארבע עיתונאיות – שדרניות חרוצות, עירניות, ומתמידות בערוץ 10 בתחום המיקרו כלכלה והצרכנות של האזרח הפרטי ומשפחתו במדינת ישראל כמו המייסדת והבכירה נוגה ניר-נאמן, סיוון כהן, והצמד לינוי בר גפן וסיוון קלינגווייל – השכיחו במהירות ולחלוטין את מי שהיה פעם בעל הבית בגזרה מר "כל בו טק" רפי גינת. התוכנית האחרונה (יום ראשון – 20 במארס 2016) של לינוי בר גפן וסיוון קלינגבייל "עושות חשבון" עסקה במחדל הביצים במדינת ישראל. איסופם בלולים השונים בארץ, ההיגיינה בשמירתם בטרם שיווקם, מהירות ויעילות השיווק לסופרמרקטים, והעלות לצרכן. וגם הסכנה הפוטנציאלית שיש בקניית ביצים בחו"ל והבאתם ארצה ויבוא ביצים מהשטחים. התברר כי למרות האזהרות ש- דָלוּ לינוי בר גפן וסיוון קלינגבייל מ- יו"ר ארגון השירותים הוטרינריים ברשויות המקומיות בדבר הסכנה הטמונה באכילת ביצים וכי הוא איננו מכניס כלל ביצים לביתו, הרי מתברר כי בישול ביצים רכות לקשות ו/או טיגונן ל- חביתות מחסל לחלוטין את סכנת הסלמונלה. היה חסר ריאיון הכרחי בנושא עם שר החקלאות אורי אריאל. היכן הוא ?

פרפרת 3 : הפועל רעננה – מכבי חיפה (עם יוסי בניון) 0:3.

כשאתה רואה כמה ממון (מאות מיליונים שקלים) ואמצעים ארגוניים ו- לוגיסטיים משקיע יעקב שחר ברבע המאה האחרונה מאז 1991 במשאת נפשו קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה, אתה תמה מדוע וכיצד הוא ניגף מול הפועל רעננה 3:0. אתה משתומם גם מדוע הוא רואה לנכון לשלשל מכיסו חצי מיליון דולר לעונת 2016 – 2015 לכיסו של יוסי בניון ? מה פתאום ?

פרפרת 4 : גידי אורשר ברדיו גלי צה"ל.

מה בעניין הצניעות של מישהו ברדיו גלי צה"ל בשם גידי אורשר שמבקר את סרטי הקולנוע בארץ ומדרג את עצמו כמומחה ואת איכותם של הסרטים על פי הפירמה הנושאת את שמו, "סולם אורשר".

פרפרת 5 : מַדוֹנָה וגיא פינס.

גיא פינס לא התאפק וחשף בתוכנית הרכילות שלו בערוץ 10 (20.00 – 19.00 ב- יום שני – 21 במארס 2016) את הזמרת הסוטה והמְנֻוֶונֶת מַדוֹנָה מקיימת בזמן הופעה חיה על בימה בבריסביין – אוסטרליה, ללא כחל ושרק, סקס אחורי מלווה בתנועות מיניות גסות עם מעריצה שלה נערה בת 17 בשם ז'וזפין גיאורג'יו. לפני כן חשפה מדונה את השד של אותה הנערה במשיכת בגד הסטרפלס של ז'וזפין גיאורג'יו. מדובר בטינופת טלוויזיונית ובמנחה גיא פינס שלא עמד בפיתוי והקרין אותה לצופיו.

פרפרת 6 :  טל פרידמן בערוץ 10.

טל פרידמן הוא קומיקאי פתטי שערוץ 10 מעניק לו משום מה ולתוכנית המגוחכת שלו "הכל אבוד" יחדיו עם דב נבון (עוד קומיקאי כושל), מרחב ובימה, מידי יום שני בשבוע בתשע בערב.

פרפרת 6 : רביב דרוקר ב- "הארץ" (יום ראשון – 21 במארס 2016) עם הפוסט שלו "ארדן אשם"

השידור הציבורי מט ליפול אולם גלעד ארדן לא אשם. רביב דרוקר מחטיא את המטרה בפוסט שלו "ארדן אשם" משום שאיננו מכיר כלל את החבורה העיתונאית האופורטוניסטית (לא כולם) נטולת הרייטינג ועירומת המדרוג שמאיישת את חטיבת החדשות של ערוץ 1, לא מזכיר אותה בפוסט, ובכך משחרר אותה מעול הכישלון הטלוויזיוני הקולוסאלי המתמשך מאז 2002, שנת מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. הופעתו האקראית ו- האפרורית של העסקן הפוליטי גלעד ארדן בתחפושת של שַר בשמי רשות השידור המטה ליפול ב- 2014, התאפשרה בשל שורה ארוכה של עיתונאים חלשלושים מערוץ 1 שניצבים כבר 14 שנה בצידי הדרך בפה סגור, אוזניים אטומות, ועיניים קשורות. עיתונאי חטיבות החדשות של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" התחנפו ב- 2002 בסתר ובגלוי למנכ"ל רשות השידור העלוב ההוא יוסף בר-אל, ולא עלו על בריקדות כנגד הפקדתו המופרכת ההיא על השידור הציבורי ע"י ראש הממשלה דאז אריאל שרון המנוח והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור דאז רענן כהן. חטיבות החדשות של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" הפכו בתוך זמן קצר ביותר ב- 2002 למשת"פים של מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל. עיתונאים רבים ברשות השידור השילו מעליהם ב- 2002 את הגדולה שבזכויות כל בן אנוש להיות ראשית דבר אדם ריבוני ועיתונאי בן חורין. הם הסתגרו עמוק בתוככי גרעין הבועה המשת"פית שלהם ומילאו את פיהם מים. לא הם הדיחו ב- 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. הם בכלל הסתגרו בבועה. גירשה אותו מהכס ב- 2005 אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד הרם בלחץ היועץ המשפטי של הממשלה דאז, מר מני מזוז. היועץ המשפטי הודיע אז לראש הממשלה אריאל שרון כי לא יוכל להגן על עמדת הממשלה להשאיר את מנכ"ל רשות השידור על כיסאו מפני ההאשמות הציבוריות המופלגות כבדות המשקל המוטחות כנגד דרך ניהולו של יוסף בר-אל את השידור הציבורי. ובכן רביב דרוקר : גלעד ארדן הוא עסקן פוליטי רדוד במסווה של שַר בממשלתו של בנימין נתניהו, למרות מחמאותיך, כי מדובר "…ב- שַר שהוא מהמוכשרים והישרים בשרי הליכוד…". עורבא ופרח. תגיד לי רביב דרוקר מה אתה עושה צחוק…? הופעתו של גלעד ארדן כמחוקק אציל ו- מציל השידור הציבורי לפני שנתיים ב- 2014 התאפשרה נוכח הברבוריזציה הכנועה והחנפנית שהפגינו הנתינים כלפי המושל שלהם שסולק בסופו של דבר בגין שחיתות ושוחד מסך. חברת טלוויזיה אנושית הגונה ויישרת דרך, ובעלת מסורת ומתוקנת, איננה זקוקה למחוקקים שיבואו לשַנֵן לה כל פעם מחדש את עשרת הדיברות שחלות על השידור הציבורי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" מעולם לא עניינו את גלעד ארדן. גלעד ארדן מתעניין כיצד לקדם את השר גלעד ארדן שצועד במשעול פוליטי נכלולי ואפל, ואשר מנווט אותו בנימין נתניהו. בנימין נתניהו מחזיק במצפן. התמוטטותו של הַסֵדֶר הַיָשָן בשידור הציבורי והניסיונות להקים כעת את תאגיד השידור הציבורי החדש, על מנת לעקור ולעקר את אותו "הַסֵדֶר הַיָשָן" הישן ההוא ע"י ממשלת בנימין נתניהו מגבירה את געגועיי למוטי קירשנבאום ז"ל. מוטי קירשנבאום היה איש טלוויזיה אמיץ, ישר, וכן. אולם הוא מת. הוא לא ישוב יותר. כדי להבין עד כמה היה ישר וכן, יש לעיין בריאיון שערך ב- 1978 עיתונאי "הארץ" אלי טייכר עם מוטי קירשנבאום ז"ל וכותרתו, "להילחם אפילו כדון קישוט". ב- 1978 כיהן מוטי קירשנבאום כמנהל חטיבת התוכניות אצל ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז. בריאיון ההוא הוא תקף בחריפות יתירה את מנכ"ל רשות השידור בשנים ההן מר יִצְחָק לִבְנִי. מוטי קירשנבאום היה מנהיג שידור. משכמו ומעלה. הערה : הריאיון ההוא שקיים אלי טייכר ב- 1978 עם מוטי קירשנבאום ז"ל,מופיע בהמשך הפוסט הזה. 

פרפרת 7 :חיים יבין מתראיין בגלי צה"ל אצל רינו צרור ומגיב לעניין בריאת תאגיד השידור הציבורי החדש.

עם חיים יבין או טו טו בן 84 העניין יותר מסובך מאשר הפוסט "ארדן אשם" של רביב דרוקר. לפתע ב- 2016 הוא חיים יבין נזכר לגנות את שכבת הטינופת והחלודה הטלוויזיונית שהצטברו מאז ימי יוסף בר-אל ב- 2002 על צירי הדלתות, החלונות, והפתחים של השידור הציבורי. רינו צרור מנהל ריאיון לא אמיץ עם חיים יבין וגם טווה שיח חנפני עמו. הוא איננו שואל אותו את חיים יבין שאלה אחת פשוטה : "תגיד לי מר טלוויזיה עכשיו נזכרת…? היכן היית כשהכול התחיל בשעה שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון הציבה בקיץ 2002 באופן המופרך ביותר את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי…? הרי שם החלה ההתדרדרות הנוראית של השידור הציבורי…הלא כן חיים יבין…? מדוע לא שמעו אז את קולך…?". אינני זוכר שחיים יבין עלה על בריקדות במארס 2002 בשעה שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון הדיחה את מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא ומינתה במקומו לתפקיד המנכ"ל הזמני את יוסף בר-אל, וב- 2 ביוני 2002 העניקה לו מינוי קבע בן חמש שנים עד קיץ 2007. מעשה מאוס. רעיון ייסודו של "תאגיד השידור הציבורי החדש" ב- 2014 ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ונציגו השר גלעד ארדן על חשבון "השידור הציבורי הישן" ההוא שנוסד ב- 1968 ע"י פרופסור אליהוא כ"ץ, הוא תוצאה ישירה ועקומה של חולשת החברה האנושית שמרכיבה את ערוץ 1 מיסודה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובראשה קבוצות העיתונאים המשרכות דרכן של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל".

תזכורת : מוטי קירשנבאום ז"ל (2015 – 1939) מאבות השידור הציבורי של מדינת ישראל איננו עוד. הוא מת לפני חצי שנה. כָּבָה נֵרוֹ של מנהיג אמת מי שהיה מנכ"ל רשות השידור ואיש ערוץ 10 עליו אמרתי בהשאלה מהדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר : "…הוא אִיש רוֹמָא יוֹתֵּר מֵאִיש דֶּנְמַרְק…". כך אני הכרתי וחוויתי אותו כמפקד עליון שלי.

היסטוריה קצרצרה של תמונות, מסמכים, וטקסט. ההגדרה "…הוא אִיש רוֹמָא יוֹתֵּר מֵאִיש דֶנְמַרְק…" טעונה נימוק והסבר שמופיעים בהמשך בגוף הפוסט. 

חינוך, השפעה, ומודלים. מחקר וכתיבת פוסטים מס' 589 + 541 

היום כשאני מסכם ועורך כל מיני חשבונות נפש מרום או טו טו 80 שנות חיי אני יודע שמעט אנשים היוו נקודות ציון והשפיעו עליך לעד (חוץ מהוריך) בדרך המפותלת בה צעדת. אבא ואימא שלי ז"ל חברי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן היו עובדי אדמה. הם היו אנשים חרוצים וישרי דרך שעבדו קשה בזעת אפם כדי להרוויח את לחמם. אהבתי מאוד את המ"מ שלי סֶגֶן זְאֵב שְטֶרְנֶהְל במלחמת סיני 1956. הוא היה המ"מ שלי בקורס מ"כים בבסיס ג'וֹעָרָה (ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט) שהחל בראשית ספטמבר 1956. משפרצה מלחמת סיני 56' סופחה פלוגת קורס המ"כים שלנו לגדוד 12 בחטיבת גולני. גדוד 12 של גולני ואנחנו חיילי קורס מ"כים כבשנו את המוצבים המבוצרים מס' 25, 27, ו- 29 של הצבא המצרי ברפיח. סֶגֶן זְאֵב שְטֶרְנֶהְל היה מפקד אהוב ונערץ לא רק מפני שהיה אמיץ ופייטר וקפדן ובעל דוגמא אישית אלא מפני שראה בנו החיילים שלו קודם כל בני אנוש ורק אח"כ מכונות מלחמה. הרֵעוּת שלו עם פיקודיו הייתה בלתי נשכחת עבורי. היינו מוכנים לכל פְּקוּדָה וצַו שלו. היינו נכונים להקריב את חיינו ולמות בשבילו. אתה מקריב את חייך בשדות הקרב במלחמה לא לטובת המדינה, אלא למען חבריך ולמען המפקד שלך אם הוא אמיץ, ישר והגון, ובעל דוגמא אישית עליונה. חיילים אינם נהרגים בשדות הקרב למען הדֶגֶל. הם מוסרים את חייהם למען חבריהם שנלחמים לצִדָם בשדה הקרב. אורי אפק ויצחק מנדלברויד היו מורים – מחנכים שלי במדרשה למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט לפני יותר מיובל שנים. הם בלתי נשכחים עבורי. שָלוֹם גֵרָא ז"ל חבר קיבוץ אפיקים והמהנדס התל אביבי שמואל שמיר ז"ל היו מוריי למתמטיקה. אני אוהב מתמטיקה מפני שהיא איננה מסלפת את העובדות. 1 + 1 תמיד יהיה שווה ל- 2. לא אשכח אותם את שני האנשים ההם בעלי היגיון ברזל. אלוויס פרסלי (Elvis Presley) המנוח הוא בלתי נשכח עבורי בתחום המוסיקה. נפגשתי עם המון יוצרים, מוסיקאים, וזמרים בכל תחומי המוסיקה לרבות הקלאסית. אני מאוד אוהב מוסיקה. אלוויס פרסלי מת צעיר בגיל 42 אולם ניצב בראש הגרף לפני החיפושיות (The Beatles) ולפני ריקי נלסון (Ricky Nelson) וגם לפני אריק איינשטיין, יורם גאון, שלמה ארצי, יהודה פוליקר, ויהודית רביץ. וגם לפני וולפגאנג אמדיאוס מוצארט. הוא בלתי נשכח עבורי. אלכס גלעדי (אי של כישרון בלתי נדלה) ודן שילון ייבדלו לחיים ארוכים, ומוטי קירשנבאום והיהודי – אמריקני באד גרינספאן זיכרונם לברכה לימדו אותי טלוויזיה. הם בלתי נשכחים עבורי. מכיוון שהפוסט הקונקרטי עוסק ברובו במוטי קירשנבאום ז"ל שנטל שוב את מטה הנדודים שלו והסתלק מ- אִתנו לנצח, אוסיף עליו עוד שלוש מילים : "עילוי של יושרה" (!) על כל המשתמע מהגדרת מונח העַל הזה. כדי לחיות בשלום עם מצפונך אתה חייב להיות עשוי ללא חת ואמיץ לב מידי יום ביומו. ואם צריך להיות מַרְדָן. ואם צריך גם לא להיות נחמד. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ברא מעלי ב- 1993 שמיים בהירים ונקיים. זה המון בתקשורת המונים. 

אין מנוס מלהזכיר שוב את "חֶשְרָת הֶעָבִים" שפקדה וכיסתה את שמי רשות השידור עם לכתו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום ממנה ב- 1998 ו- אין לקנא בשורת עיתונאים הארוכה ההיא בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שנעמדה ב- 2002 בצידי הדרך נעדרת תגובה בעת שראש הממשלה אריאל שרון הציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ומינה אותו להיות מנכ"ל רשות השידור. שם החלה ההידרדרות הגדולה בשעה ששורת העיתונאים הארוכה הזאת הייתה עדה להצבה המופרכת של יוסף בר-אל למנכ"ל שלהם אך בחרה לסתום את הפה ולעצום את עיניה ולהשליך מעליה בשעתו אז את הגדולה שבזכויות בֵּן אֶנוֹש להיות אדם ריבוני. דור שלם של אנשים ברשות השידור בעיקר עיתונאים שנחשבו למשכילים, נבונים, וישרי דרך ביניהם כאלה לא מעט שטוענים למוניטין, בחרו לשתוק וחדלו להתייחס בביקורת אל סביבתם העלובה שיצרו בעבורם המנכ"לים יוסף בר-אל ויוני בן מנחם. שורת העיתונאים הזאת כאילו נכבדה הסכינה ב- 2002 עם קיומה של סביבתם הדְלוּחָה וה- מְרוּפֶּשֶת כאל דבר מובן מאליו. היא לא עלתה על בריקדות אז, ועכשיו היא מייבבת בראש חוצות על מר גורלה תחת כל מיקרופון רענן. 

barel 1טקסט תמונה : 26 באפריל 2002. לפני יותר משלוש עשרה שנים. עֵדוּת ותמונה מדהימה. יוסף בר- אל נואם ופורס ברוב שחץ את מניפסט הניהול שלו כמנכ"ל רשות שידור עתידי, ומחמיא לעצמו בפרהסיה בעיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 2002. סיבת התדהמה היא מפני שלצדו יושבים דוממים וזחוחים חיים יבין ואמנון נדב. שניהם אינם מסתלקים מהמקום לאות מחאה למשמע הטקסט רווי ה- רָהָב והמגוחך של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל שמשמיע באוזני שרי מקובר כדלקמן : "רָאִיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה… כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו : "קום, אני מדבר אליך", אבל כולם קמים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. מייד אמרו "הרָאִיס נכנס מתוך כבוד". השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו וקראו את טקסט השחצני והפתטי שהפיק ב- "מעריב" ביום שישי ההוא של 26 באפריל 2002, לא היסו אותו. "בכנסת ישראל אמרו לי, אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור", דיווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" גב' שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל ה- BBC הבריטי היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שלו בממשלה, כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד במדינת ישראל. תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי ועובדי ה- BBC  לגרש את המנכ"ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה. התמונה הזאת שצילם נתי שוחט ותוכן הפוסט של שרי מקובר הם כמעט חסרי תקדים בחשיבותם, מפני שהם מתעדים בפעם הראשונה בזכוכית מגדלת לא רק את יוסף בר-אל היהיר, הגנדרן, המחוצף והמנופח בטרם העיפה אותו ממשלת ישראל מכהונתו הרמה, אלא גם שניים מקברניטי השידור הציבורי, המגיש הראשי של "מבט" מר חיים יבין ומנהל רדיו "קול ישראל" מר אמנון נדב, יושבים לימינו ושמאלו של המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל, מאזינים לטקסט שלו בארשת פנים של הערצה ושביעות רצון, ו- מחרישים. הם אינם מתערבים. פנטסטי. חיים יבין ואמנון נדב שומעים את הטקסט הארוגנטי, היהיר, והחצוף חסר התקדים של יוסף בר-אל ואינם מתחפפים ממקום מושבם. לא ייאמן ובלתי מתקבל על הדעת. ואולי כן, מפני שמרבית ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו בעיקר מצאי העיתונאים שבקרבו – שתק. בלתי מתקבל על הדעת. (באדיבות העיתון "מעריב" ובאדיבות הצלם נתי שוחט).

בניגוד לחיים יבין ואמנון נדב, התייצבתי באפריל 2002 לבדי לגמרי מכל עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומכל עיתונאי רדיו "קול ישראל", נגד מינויו המופרך של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור והצבתו ע"י ממשלת ישראל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. וגם שילמתי מחיר אישי כבד. לא ראיתי אז לצדי במאבקי ההוא את המשפטן משה נגבי, ואני שב וחוזר ואומר, גם לא עיתונאים רבים אחרים כמו חיים יבין למשל שטוענים עכשיו למוניטין פרטי שלהם, בעת מאבקי היחיד ההוא נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור (למעט גב' וורד ברמן ומר איתי לנדסברג). העיתונאים ההם בעל שם ומפורסמים לא היו שם. הם חנו בצד הדרך וקיבלו את המינוי המופרך בשלוות נפש. עכשיו פתאום הם נזכרים. לכן ברור מדוע שיחתו החנפנית האחרונה של רינו צרור עם חיים יבין איננה כנה.

ברור שנתתי ליוסף בר-אל לדעת אז את חוות דעתי החריפה והשלילית אודותיו לא רק בע"פ אלא גם בכתב (!). אין לטעות במראה עיניים של אותיות שחורות מודפסות על נייר לבן. אינך יכול לסגת לפתע ולהכחיש את קיומן. אתה יכול לַסֶגֶת ולהכחיש מילים שאמרת ולהתנצל על התוכן שהוצא מהקשרו, אולם אינך יכול להתכחש לטקסט מודפס במקלדת וכתוב בכתב ידי ובדָם לִבִּי. זאת הייתה מטרתי הנחושה. לא לַסֶגֶת. נסעתי יחד עם רעייתי לביתו ברמת השרון של יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים כבוד השופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי (בן 74 אז), ואמרתי לו כי מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור איננו רק טעות דרמטית בשיקול הדעת בנקודת הזמן המדוברת אלא בכייה לדורות, ונימקתי לו מדוע. התפתחה שיחה בתומה השיב לי השופט יִצְחָק רְבִיבִי לתדהמתי כי אין לו ברירה אלא לאשר את המינוי מהסיבה שאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור הודיעו שהם מצביעים פה אחד בעד המינוי הזה משום שלדעתם שיוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו. הייתי המום מתשובתו של כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי. נדהמתי מקלילות ההחלטה יעני חוקית, אך בלתי הגיונית בעליל, שנסמכת על הצבעה בשני הגופים הציבוריים של הוועד המנהל ובמליאה שכולם שָם הם בעצם מינויים פוליטיים. הבנתי שבכך נגזר דינו של השידור הציבורי לשבט. זה רק עניין של זמן. לא צריך להיות היסטוריון דָגוּל כדי להבין כיצד מתחיל תהליך התפוררות והידרדרות מוּאָץ, והתמוטטות מוחלטת של כל אידאולוגיה בעלת ערך, כשבראשה ניצב מנהיג לא מוכשר, יָרוּד, ורָדוּד ועוד מְרוּשָת פוליטית בדמותו של יוסף בר-אל.

תורת המתמטיקה איננה מאפשרת זיוף עובדות אֶמֶת ולא את סילוף ההיגיון שניצב מאחריהן. יוסף בר-אל הפר את האקסיומה המתמטית הקובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. כך אני הבנתי את מהלך העניינים. אם לתרגם את אקסיומת הקווים המקבילים למציאות חיינו הרי שהקו המקביל של עיתונות במדינה דמוקרטית איננו חוצה לעולם את הקו המקביל של הממלכה. העיתונות במדינה חופשית מבקרת את השלטון ולא חוֹבֶרֶת אליו. אני זוכר ששרת החינוך לשעבר שולמית אלוני ז"ל מי שהמליצה בפני ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין למנות את מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, אמרה לי בעת שיחות התחקיר שלי עמה ב- 2006, כי ביקשה ממוטי קירשנבאום עם מינויו הרָם (התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993) להעיף מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אז, מפני שהוא פוליטיקאי מְרוּשָת ולא מנהל טלוויזיה. שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח אותו תכף ומייד ולא להמתין עד סיום כהונתו החוקית ב- 10 ביולי 1993. אגב, מוטי קירשנבאום לא שעה לבקשתה והתיר ליוסף בר-אל להשלים את תקופת כהונתו בת שלוש שנים.

אם לשוב לעשור ה- 2000, הרי זאת עובדה שאותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון, אֵלוּ שביצעו את המינוי המופרך של יוסף בר-אל והפקידו בידיו את השידור הציבורי במחצית 2002, היו אלה שלבסוף עלו עליו (גם אם באיחור זמן רב) והדיחו וסילקו אותו בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 מהכֵּס הרָם ומהמִשְרָה החשובה. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. טראומת רשות השידור הציבורית החלה ב- 2002 והיא טרם הסתיימה. התהליך היה כלהלן : במארס 2002 החליף יוסף בר-אל את המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. ההחלפה נעשתה על פי צו של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן ובאישורו של ראש הממשלה אריאל שרון. המחליף יוסף בר-אל הוכתר בתואר מ"מ מנכ"ל רשות השידור. בחלוף שלושה חודשים ב- 6 ביוני 2002 קיבל את מינוי הקבע שלו מהממשלה.

טקסט מסמך : יום חמישי – 6 ביוני 2002. מזכיר הממשלה מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בישיבתה ב- 2 ביוני 2008 (מדוע המתין גדעון סער ארבעה ימים בטרם שלח את מסמך הפאקס הנ"ל ליוסף בר-אל ?) החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. המסמך נשלח בפאקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה על ביצוע חוק רשות רשות השידור רענן כהן. היה מדובר במינוי מופרך מיסודו. בחלוף שלוש שנים הדיחה אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון ובתמיכת היועץ המשפטי של עו"ד מני מזוז את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הציבורית הרמה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערב חג השבועות ה' בסיוון תשס"ב, יום חמישי – 16 במאי 2002, נתתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב אודותיו באופן חריף ובמידת שלילה רבה, לא רק בע"פ אלא גם בכתב (!). אין לטעות במראה עיניים של אותיות שחורות מודפסות על נייר מסמך לבן. אינך יכול לסגת מטקסט כתוב ולפתע להכחיש את קיומן של האותיות. אתה יכול לַסֶגֶת ולהכחיש מילים שאמרת ואולי להתחכם ולהתנצל על התוכן שהוצא מהקשרו, אולם אינך יכול להתכחש לטקסט מודפס במקלדת וכתוב בכתב ידי ובדָם לִבִּי. זאת הייתה מטרתי הנחושה. אינני חוזר בי. ראיתי במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002, האיש ששובר את את אקסיומת הקווים המקבילים, סכנה גדולה לשלום השידור הציבורי. עליתי על בריקדות לבדי לחלוטין וגם שילמתי מחיר אישי כבד. עלייתי על בריקדות נגד יוסף בר-אל הייתה חשובה לאֵין עֲרוֹך מחשיבות ניווט שידורי הספורט על ידי בעבורו. חלפו רק ארבע שנים מאז פינה מוטי קירשנבאום ז"ל את מקומו כמנכ"ל רשות השידור ב- 1998. איזה הבדל, איזה פער, איזה חיץ שרר בינו לבין מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ב- 2002. הייתי במיעוט. הייתי בודד. אני מבקש להדגיש שוב כי לא ראיתי אז לצדי במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל את המשפטן משה נגבי איש רדיו "קול ישראל" ואת חבריו העיתונאים, שמייבבים עכשיו על מר גורלו של השידור הציבורי. עובדה שממשלת ישראל וראש הממשלה אריאל שרון קיבלו בסופו של דבר את חוות דעתי והעיפו אותו ב- 2 במאי 2005 קיבינימט לכל הרוחות מכיסאו הרָם כמנכ"ל רשות השידור. הייתה בכך נחמה פורתא שדעתי כמיעוט יחיד, התקבלה ע"י ממשלת ישראל, גם אם באיחור זמן ניכר.

yoash 11טקסט מסמך : ערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. זהו העמוד הראשון (מתוך 14 עמודים) של המסמך ההוא אותו שלחתי ליוסף בר-אל שהיה אז המועמד היחיד והוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור (בממשלת אריאל שרון), רענן כהן. בכתב ידי בעמוד הראשון שמופיע רק במקור שנשלח אליו באופן אישי אמרתי לו כלהלן : "אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה", ונפניתי ממנו לעַד. חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור הצביעו בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" והותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

landsberg 1 טקסט מסמך : 27 במאי 2002. זהו מכתב העידוד והתמיכה ששלח לי העיתונאי איתי לנדסברג לאחר שקרא את המסמך החריף בן 14 עמודים שכתבתי ליוסף בר-אל יום קודם לבן ב- 26 במאי 2002 ואשר עוסק במינויו המופרך למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך גב' שולמית אלוני ז"ל ממנים באפריל 1993 את מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור.

העובדות המתפרסמות ב- בלוג הזה ובסדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הן עובדות אמת ולכן יצוקות ב- % 100 בֶּטוֹן. אף על פי כן קיים במידה רבה בפוסט הנוכחי הזה מעין פרדוקס בו מוזכרים על ידי שמותיהם של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל באותה שורה ובנשימה אחת, ואין סתירה גדולה מזאת. מכל היבט. אנחנו שחקני השח- מט אומרים על מצבי ההשוואה הללו בין שתי פיגורות שחמטאיות ששורר ביניהן הבדל רמה גדול, "Not equal level". באותו סְלוֹגָן – מונח אנגלי, "לא באותה רמה", אני משתמש כשאני מזכיר ברצף באותו הטקסט את גב' שולמית אלוני מי שהמליצה ב- 1993 על מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל ה- 6 של רשות השידור ואת שמו של מר רענן כהן מי שהמליץ ב- 2002 למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל ה- 9 של רשות השידור : "Not equal level".

א. ראש הממשלה יצחק רבין ושרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני ממנים את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור ה- 6 במקומו של המנכ"ל הקודם אריה מקל.

ב. הופעתו המזהירה של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל בשמי רשות השידור. בקיץ 1993 מדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה וממנה תחתיו את יאיר שטרן. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הודף ומשנה לחלוטין את דפוסי הניהול הבלתי ראויים של יוסף בר-אל.

ג. עידן חדש ניצב בפתח שעריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1. תקופת המנהיגות של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן בשנים 1998- 1993 הייתה סך של מופת ניהול למרות התבוסות.

ד. מוטי קירשנבאום הוא המנכ"ל הראשון בתולדות הרשות שנדרש להתחרות בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זוכה בהישגים מרשימים אך גם סופגת שתי תבוסות שידור קשות מערוץ 2 המסחרי שזה עתה נעמד על רגליו : אובדן זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 (בתום שליטה בת 25 שנים רצופות) וכשלון סיקור של חטיבת החדשות הוותיקה בשבוע האבל של רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב- 11 – 4 בנובמבר 1995 מול הכיסוי המצוין של חברת החדשות של ערוץ 2.

הופעתו המזהירה של מוטי קירשנבאום ז"ל בשמי רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 שינתה באחת את אופי והיקף שידורי הספורט ושידורי הכדורגל הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא דרך ככוכב שביט בתקופה עכורה. להופעתו המטאורית היה ערך מוסף חשוב יותר משיפור שידורי הספורט. מוטי קירשנבאום סלל מחדש את הדרך ליחסי עבודה כנים ואמינים בין דרגי הניהול השונים בתוך שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וחידש את אמון הציבור בשידור הציבורי. מהימנות היא ערך עליון בעיתונאות. למהימנות ויושרה אין תחליפים. באלו היה כוחו העיקרי של מוטי קירשנבאום ז"ל כמנכ"ל רשות השידור.

ב- 23 בחודש יוני של שנת 1992 ניצחה מפלגת "העבודה" בבחירות לכנסת ה- 13 ויצחק רבין ז"ל (בן 70) הפך לראש הממשלה ושר הביטחון. יצחק רבין מינה את שולמית אלוני ז"ל לשרת החינוך והתרבות והאחראית על ביצוע חוק רשות השידור והיא לא בזבזה זמן. מנכ"ל רשות השידור באותה העת היה אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה יוסף בר- אל. שרת החינוך שולמית אלוני ביקשה לחולל שינוי בהנהלת רשות השידור ולהזיז מתפקידם את שני האנשים ללא דיחוי. המועמד הטבעי בעיניה למשרת מנכ"ל רשות השידור היה מרדכי "מוטי" קירשנבאום חתן פרס ישראל לטלוויזיה. מוטי קירשנבאום היה גם קרוב בדעותיו הפוליטיות לשולמית אלוני מנהיגת מפלגת מר"צ. הבעיה הייתה כיצד לסלק ו/או בשפה עדינה יותר להזיז מהתפקיד את אַרְיֵה מֶקֶל החביב (והחכם) שהושאל לרשות השידור ב- 1989 ממשרד החוץ. כעבור תשעה חודשים נמצאה הנוסחה הגואלת. אַרְיֵה מֶקֶל הסכים לפנות את כֵּס מנכ"ל רשות השידור בתנאי שימונה ע"י משרד החוץ לתפקיד קונסול ישראל באטלנטה בירת מדינת הדרום ג'ורג'יה ב- ארה"ב. ובאמת הוא זז מ- כס מנכ"ל רשות השידור לטובת מוטי קירשנבאום ומונה לקונסול באטלנטה. ב- 15 באפריל 1993 מיהרה שרת החינוך הנמרצת גב' שולמית אלוני לבַשֵר למוטי קירשנבאום כי היא מתכבדת למנותו לממלא מקום בתפקיד המנהל הכללי של רשות השידור על פי סעיף 23 ב' לחוק רשות השידור, תשכ"ה – 1965.

kirshenbaum 20

טקסט מסמך : 15 באפריל 1993. שרת החינוך גב' שולמית אלוני מודיעה למוטי קירשנבאום (בן 54) כי התמנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור כ- מ"מ במקומו של המנכ"ל אריה מקל שפרש מהתפקיד ועבר לשמש קונסול ישראל ב- אטלנטה בירת מדינת הדרום ג'ורג'יה בארה"ב. תוקף המינוי מ- 18 באפריל 1993. עותק מהמסמך נשלח ליו"ר הוועד המנהל עו"ד מר מיכה ינון שחתם בתחתית במסך : "עמרם עמר (סמנכ"ל כוח אדם ברשות השידור) לתשומת לבך ! מיכה ינון 18.4.1993". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). kirshenbaum 21

טקסט מסמך :  28 באפריל 1993. מזכיר הממשלה מיכאל ניר מודיע למוטי קירשנבאום כי ממשלת ישראל החליטה למנותו למשרת המנהל הכללי של רשות השידור. תוקף המינוי עד 18 באפריל 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום היה אם כן פרי מינוי תכסיסני של גב' שולמית אלוני. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין זכר היטב את שמו של מוטי קירשנבאום המועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמה של שרת החינוך והתרבות. היה זה אותו מוטי קירשנבאום שערך והפיק בשנים 1976- 1974 את תוכנית הטלוויזיה הסטירית "ניקוי ראש" רבת המוניטין בעֵת שיצחק רבין כיהֵן כראש ממשלת ישראל בקדנציה הראשונה שלו, והיה זה אותו ראש הממשלה שאמר והעיר אז כי מוטי קירשנבאום חצה לא פעם אחת את הקו האדום בסַטִירָה הטלוויזיונית הפוליטית שלוֹ. יִצְחָק רָבִּין ז"ל היה איש אציל נפש וחכם עד למאוד. הוא מעולם לא שמר טינה למוטי קירשנבאום ולא נטר לו אֵיבָה אישית. ראש הממשלה ושר הביטחון הסכים למינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור החדש במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל. לא מייד, אבל הסכים.                    

גב' שולמית אלוני ז"ל זכרה היטב בעת שיחות התחקיר עמי בשנים 2005, 2006, ו- 2007 את האינפורמציה הבאה כלהלן : "הגעתי בעצמי לרעיון המינוי בו מוטי קירשנבאום יכול למלא בכישרון רָב את תפקיד מנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. הוא לא היה חבר שלי וגם איש לא הציע לי אותו. צפיתי בתוכניות הטלוויזיה שלו בעת ההיא והוא הרשים אותי. זכרתי אותו. פועלו ומורשתו הטלוויזיונית דחפו אותי להזמין אותו לפגישה ולהציע לו את התפקיד". ברֶצֶף הזה של השיחה בינינו והמחמאות שהרעיפה עליו קטעתי אותה את שולמית אלוני ז"ל ושאלתי אותה את השאלה הבאה : " OK, גב' שולמית אלוני אני מבין שהתרשמת ממוטי קירשנבאום כאיש טלוויזיה. אין עוררין על כך שהוא איש טלוויזיה מוכשר, אך כיצד ידעת שהוא גם מנהיג שידור ? איש טלוויזיה מוכשר איננו בהכרח מנהל ומנהיג שידור רציני !". שולמית אלוני ז"ל לא המתינה אפילו שנייה אחת והשיבה לי כהאי לישנא : "הבנתי שאם מוטי קירשנבאום שהוא עיתונאי ואיש יצירתי יודע להגיע להישגים טלוויזיוניים כאלה רבי איכות, סימן שהוא יודע לעבוד עם אנשים", והוסיפה, "לאחר שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ביקשתי ממוטי קירשנבאום לפטר מייד את יוסף בר- אל לפני תום כהונתו כמנהל הטלוויזיה אז (הערה שלי למען קוראי הבלוג לצורך הבנת הזמנים והתאריכים באותה תקופה : יוסף בר-אל התמנה ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מדובר בתקופת כהונה בת 3 שנים שתאריך תפוגתה נועדה ל- 10 ביולי 1993. מוטי קירשנבאום התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993) לא רציתי את יוסף בר- אל בגלל האינטגריטי הבעייתי והיָרוּד שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. מוטי קירשנבאום לא הסכים. הוא נתן ליוסף בר- אל לסיים בסבלנות את הקדנציה שלו ורק אז מינה במקומו את יאיר שטרן. בעניין הזה מוטי קירשנבאום היה רך ממני. אני רציתי לסלק אותו ולהיפטר ממנו מייד ומוטי קירשנבאום היה יותר סובלני ממני וחמל עליו. אני מבינה שהוא עשה זאת מתוך חמלה". כאן קטעתי שוב את השיחה ושאלתי את שולמית אלוני ז"ל כלהלן : "האם ראש הממשלה יצחק רבין היה זה שדחף אותך להעניק ליוסף בר-אל לאחר הדחתו מניהול הטלוויזיה את קבלת ערוץ 33 ?". שולמית אלוני לא היססה ואמרה לי מייד : "יצחק רבין לא התערב בענייני רשות השידור. הוא נתן לי גיבוי מוחלט. ההחלטה למינוי יוסף בר- אל למנהל ערוץ 33 הייתה של מוטי קירשנבאום בלבד. מוטי קירשנבאום נתן את ערוץ 33 ליוסף בר- אולי מתוך חמלה. הוא פשוט ריחם עליו. מוטי קירשנבאום לא נתן ליוסף בר- אל את הערוץ שהיה מיועד לשידור תוכניות בשפה הערבית משום שחשב לפתע שהוא איש מוכשר. אני בטוחה שהוא חַס עליו".

aloni

טקסט תמונה : קיץ 1993. מנהיגת מפלגת מר"צ גב' שולמית אלוני ז"ל מתמנה לשרת החינוך והתרבות בממשלתו של יצחק רבין בקיץ 1992. (התמונה הוענקה לי באדיבות גב' שולמית אלוני ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום ז"ל היה המנכ"ל השני אחרי אורי פורת ז"ל שהִטָה לי אוזן והקשיב להשקפת עולמי שגרסה כי שידור ישיר של אירוע ספורט רלוואנטי בין אם זה משחקה של מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל או נבחרת ישראל בכדורגל שנרכש בממון רב ומעורר עניין ציבורי רחב , לא ייגדע באמצעו וישודר בהיקף מלא. הוא סבר כמוני שהשידור הישיר איננו מתחיל בבעיטת הפתיחה. יש חשיבות במיסוד סביבו Pre Game Show עיתונאי בטרם יריית הפתיחה וכמותו הקמת Post Game Show בסיומו, שכוללים ראיונות, פרשנות, וסיכומים. היום זה חיזיון טריביאלי. אז זה היה בגדר חלום. שרר חיץ גדול בין גישתו החדשה והרעננה של מוטי קירשנבאום למבנה, היקף, הפקה, השקעה בכמות טכנולוגית בהפקות הספורט שלי, וגם עצם כמות שידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית, לבין התייחסות העבר של יוסף "טומי" לפיד ז"ל, ויבד"ל יוסף בר-אל וטוביה סער, ששללו את הגישה הזאת, את ממדיה ואת היקפיה. מוטי קירשנבאום סבר כמוני שבניית השידור וזיהוי גיבורי העלילה לפני תחילתה הוא הכרחי. קיים קצב עיתונאי מוכתב מראש בו מכניס השידור הישיר בטלוויזיה את הצופה ל- Mood ואווירת צפייה. הקרנת נגינת ההִמנוֹנִים של שתי הנבחרות בשידור ישיר בטלוויזיה לפני בעיטת הפתיחה, חשובה לעֵין הצופה לא רק מן היבט הגאווה הלאומית בו שרים השחקנים את ההמנון הלאומי "התקווה" כמוֹטוֹ המלכד את האומה סביבם, אלא זהו אלמנט ומרכיב טלוויזיוני בסיסי בשידור החושף בפעם הראשונה מקרוב את פניהם של השחקנים הנבחרים על המסך ב- Close ups, ומזהה אותם לציבור הצופים. Pre Game Show ו- Post Game Show הם היום אבני דרך טריוויאליים בכל שידור ראוי ובכל רשת טלוויזיה רצינית המכבדת את עצמה ואת צופיה. לא רק בתחום הספורט. זה לא היה מובן מאליו בימים עברו.                                                                         

kirshenbaum 22

טקסט תמונה : נובמבר 1968. מערכת החדשות ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. עורך "מבט" מוטי קירשנבאום בתחילת דרכו בטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. בחלוף שמונה שנים התברר כי מדינת ישראל חושבת שמרדכי "מוטי" קירשנבאום הוא דמות מופת טלוויזיונית ומעניקה לו את פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל, ב- 1976 והוא רק בן 37 שנים. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב יבד"ל וארכיון יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי).

מוטי קירשנבאום הוא אולי היחיד מבין דוֹר המייסדים שרכש השכלה טלוויזיונית מסודרת, רשמית, ורחבה בחו"ל לפני שקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית על רגליה ב- 1968. הוא היה סטודנט לתקשורת, עיתונות וטלוויזיה, שלמד שֵש שנים 1968- 1962 טלוויזיה וקולנוע באוניברסיטה האמריקנית UCLA רבת המוניטין בלוס אנג'לס במדינת קליפורניה. אחד מחבריו לספסל הלימודים ב- UCLA בתקופה מסוימת היה הכדורסלן הנודע גבה הקומה (2.18 מ') קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul-Jabar). מוטי קירשנבאום נמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1968 בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. הוא נחשב לכישרון עיתונאי יוצא דופן בתעשיית הטלוויזיה בארץ. פרופסור שלמה אהרונסון המנהל הראשון של חטיבת החדשות בצוות ההקמה של הטלוויזיה הבחין בכישרונו וגם ניסיונו הטלוויזיוני של מוטי קירשנבאום ומינה אותו לעורך "מבט". מוטי קירשנבאום קנה את המוניטין הרָב שלוֹ בתחילת שנות ה- 70 בכתבותיו החדשותיות בנושאי כלכלה, חברה, פוליטיקה, ותרבות הפנאי ששודרו מידי ערב שישי בשמונה במגזין האקטואליה עתיר הרייטינג "השבוע – יומן אירועים" של הימים ההם. יורם רונן היה עורך המגזין ואפשר למוטי קירשנבאום לספר סיפור שבועי באמצעות מצלמת הטלוויזיה. יכולת האבחנה הדקה שלו, חדותו ושנינותו, ולשונו הייחודית הפכו נושאים טריוויאליים יומיים, ליצירות מופת בטלוויזיה. בשנים 1974 ו- 1975 ערך והפיק את התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" בעטיה הוענק לו פרס ישראל. תכף ומייד אח"כ מינה ארנון צוקרמן את מוטי קירשנבאום למנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל).

מוטי קירשנבאום ניחן בכִישרון לדבר ולכתוב בשפת הטלוויזיה. הוא וודאי למד משהו מרזי הטלוויזיה, התיאטרון, והקולנוע ב- UCLA אך היה לו את זה מקודם. שפתו הממורקת והמצוחצחת היו לוֹ טבע שני וכשרצה ידע גם להיות סרקסטי ולהפוך את הסטירה לדורסנית. התוכנית "ניקוי ראש" הפכה לשיחת היום בממשלה וראש הממשלה יצחק רבין ראה את עצמו פגיע ממוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום נתפש ע"י יצחק רבין ומקורביו כשמאלן מידַי. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים, הקרוי, "למילים יש וויזואליה משלהן". הספר הזה נחקר ונכתב במסגרת סדרה רחבת היקף של 13 ספרים אודות נושאי טלוויזיה שונים בארץ ובעולם, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

kirshenbaum 23

טקסט תמונה : קיץ 1967. לוס אנג'לס – ארה"ב. מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (ראשון מימין בן 28) סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בחברת ידידים ישראליים ברחובות העיר. מוטי קירשנבאום הוא Grand master בטלוויזיה (התמונה ניתנה לי באדיבות יאיר גורן (שני מימין, בן 27) בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום השתמש בחוכמה בכלי הטלוויזיה המגוונים שניתנו לו בתוכנית הסטירית "ניקוי ראש" וזעזע את אמות הספים של הממשלה. באחת הסצנות הטלוויזיוניות הקשות והנוקבות בסטירה שלו טען כי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון את מחנות ומוצבי המחבלים של הטרוריסט יאסר עראפאת הן ספין תקשורתי של הממשלה שנועד להַסֵב את תשומת לב של העם מהמצב הכלכלי הגרוע. ראש הממשלה יצחק רבין נדהם וראה לפניו סמרטוט אדום. הוא יצא מגדרו מרוב כעס. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העניק למוטי קירשנבאום גיבוי קולוסאלי.

ב- 27 בספטמבר 2005 נפגשתי עם פרופסור ארנון צוקרמן (מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973) לשיחות תחקיר בת כשלוש שעות בבית הקפה "סיליה ורביבה" ברמת השרון. ארנון צוקרמן זכר היטב את ההתרחשויות כפי שאמר לי בשיחות התחקיר ההן : "תוכנית הסטירה "ניקוי ראש" נולדה לאחר מלחמת יום הכיפורים ב- 1973. במדינה שררה אווירה קשה נגד ממשלת גב' גולדה מאיר ושר הביטחון שלה משה דיין. מוטי קירשנבאום הציע לי להפיק את הסטירה שלו שנודעה בשם "ניקוי ראש". שם הסטירה לא היה מקרי. היא נולדה ברגע הנכון ובמקום הנכון ואני מייד תמכתי בה". עם הכותרת ה- אדיטוריאלית הזאת "ניקוי ראש" יצא מוטי קירשנבאום לדרך כמו "טיפול עשרת אלפים" במנוע מקולקל. מוטי קירשנבאום לקח את תפקידו הטלוויזיוני כ- מְזַכֵּךְ לאומי ברצינות רבה. הוא לא היה לבד. ארבעת כותבי הטקסטים של תוכנית הסטירה "ניקוי ראש", צעירים ומוכשרים, קובי ניב, אפרים סידון, ב. מיכאל, וחנוך מרמרי (יחדיו עם הבימאי יעקב אסל) יצרו קתרזיס בלתי נשכח גם בחלוף יותר מ- ארבעים שנים. הציבור איננו מבין איזו כמות עבודה יצירתית ענקית על כל גווניה הטלוויזיוניים השקיעו מוטי קירשנבאום, כותביו, ושחקניו בעיצוב ומיסוד "ניקוי ראש" בשנתיים האלה שבין 1974 ל- 1976. בתום יום ארוך של כתיבה, הפקה, חזרות, ובימוי וצילום על הסט הם היו לוקחים את העבודה לביתם, וחוזרים עמה למחרת לבניין הטלוויזיה ברוממה. האנשים האלה אכלו, שתו, וחלמו 24 שעות מידי יום במשך שנתיים "ניקוי ראש".

kirshenbaum 24

טקסט תמונה : דצמבר 1976. מוטי קירשנבאום מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית (מימין) בפגישת עבודה עם ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1979 – 1973 (משמאל). שניהם היו אנשי מקצוע ומנהיגי שידור שתרומתם לשידור הציבורי הייתה מכרעת ובלתי נשכחת. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה כשלא היה יכול יותר לשֵאת את שלטונו של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום המוכשר ובעל הלשון המושחזת היה מורה דרך לעיתונאים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כשפרש מרשות השידור  הקים את התיאטרון הסטירי "יורדים על השבוע" וטבע את ה- מִכְתָם המפורסם (לאחר מינויו של יוסף "טומי" לפיד למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979) : "יוסף "טומי" לפיד ידע כיצד לפָרֵק את הטלוויזיה – אך לא ידע כיצד להַרְכִּיב אותה מחדש"ב- 1983, בימי שיא שלטונו של יוסף "טומי" לפיד וכחמש עשרה שנה מאז נוסדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גָלָה מוטי קירשנבאום מרשות השידור וניצב מחוץ לכתליה. עיתונאים וותיקים ומצטיינים מדוֹר המייסדים שסירבו כמותו לקבל את מרותו של יוסף "טומי" לפיד עזבו אף הם בשנים ההן את הטלוויזיה בטריקת דלת. הנה רשימה קצרה : אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן, דָן שִילוֹן, אָלֶכְּס גִלְעָדִי, מוטי קירשנבאום, רפיק חלבי, יָרוֹן לוֹנְדוֹן, יִצְחָק רוֹעֶה, יִגְאָל לוֹסִין, רָם עֵבְרוֹן, ג'וּדִי לוֹץ, מאיר שָלֵו, ישראל סֶגַל ז"ל, יָעֵל חֵן ואחרים. אובדן מקצועי שאין לו שיעור .

דווקא אז כשהיה כבר מחוץ לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית העניק מוטי קירשנבאום לעיתונאית שַרִית יִשַי את אחד מראיונות התקשורת החשובים והדרמטיים ביותר שניתנו אי פעם ע"י איש טלוויזיה במדינת ישראל מאז הקמתה ב- 1967 [1]. מוטי קירשנבאום אישיות טלוויזיונית ותקשורתית רמת דֶרֶג היה בעת מתן הריאיון ב- 1983 איש צעיר כבן 44 בעל דעות מגובשות ומוצקות. הריאיון הזה שמעיד על כשרון והגינות, מקצועיות, כושר אִלתּוּר, וגם דבקות במשימה, הוא מִשְנַת שידור צרופה חשובה ביותר שהפכה למֶנִיפֶסְט תקשורת ציבורית. מבחינה היסטורית הוא רלוואנטי גם היום ויש לו נגיעה רבה לשידור הציבורי במדינת ישראל גם בעשור הראשון וראשית השני של שנות 2000. לבטח בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002. הטקסט הבא מציב פער עצום בין מוטי קירשנבאום לבין יוסף בר-אל לטובתו של הראשון  שניהם היו מנכ"לים של רשות השידור, כל איש בתקופתו, אבל איזה הבדל תהומי שרר ביניהם. מוטי קירשנבאום לא רק יצר פערים אלא הציב רָף גבוה לבאים אחריו. חלקם לרוע המזל עברו מתחתיו במקום מעליו. הנה חלקיו החשובים של המניפסט.

kirshenbaum 25

טקסט מסמך מימין : 1983. עמוד השער של הריאיון שערכה העיתונאית והסופרת שרית ישי עם מוטי קירשנבאום ששהה אז מחוץ לכותלי רשות השידור. "מדינה שלמה בטיול למצדה" הייתה הכותרת. (הערה אישית שלי : שוחחתי עם גב' שרית ישי אודות הריאיון הנ"ל ההוא אך היא לא זכרה באיזה עיתון הודפס הריאיון הנרחב הנ"ל).

kirshenbaum 26

טקסט תמונה :  חודש פברואר של שנת 1975. ימי התוכנית הסטירית הטלוויזיונית "ניקוי ראש". מוטי קירשנבאום אחד מהטובים שהצמיחה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל תולדותיה. (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום ובאדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכות שמורות).

המשך מחקר וכתיבת הפוסט מס' 589 :

מוטי קירשנבאום ז"ל הוא במידה רבה אנטי תזה מוחלטת להווייתו של יוסף בר-אל (ודומיו). כשאתה מעיין בתיעוד ההוא של הצלם נתי שוחט והעיתונאית שרי מקובר בעיתון "מעריב" מ- 26 באפריל 2002, אתה מבין עד כמה היה מוטי קירשנבאום ז"ל מנהיג תקשורת איכותי ו- ייחודי ואדם מוסרי בעל שיעור קומה. העֶצֶב הנורא ותחושת האוֹבְדָן שהותיר מֵגֵן השידור הציבורי ובַּלָם העַל מוטי קירשנבאום ז"ל מאחוריו, נובעים לא רק בגלל אישיותו הדומיננטית והעצמאית שאיננה עוד, אלא גם בגלל שהסתלקותו הייתה כל כך פתאומית ומפתיעה. יותר מכל יחסרו כאן ה- יוֹשְרָה שלו ואומץ לבו האזרחי. הם ייעדרו יותר ממלאכת התיעוד שלו ומסרטיו הדוקומנטריים. יש עוד מתעדים בארץ. טובים יותר וטובים פחות. וגם כאלה שיודעים לספר סיפור. אולם אין כמעט מנהיגי שידור שחוננו בעילוי של יושרה כמותו. תכונה שאין לה תחליף. תכונה שהפכה איש בעל ידע עצום בתחום התקשורת והטלוויזיה גם למורה ומחנך בעל השפעה. מודל שאנשים רצו להידמות לו. מן ההיבט הזה היה מוטי קירשנבאום ייחודי ובלתי נשכח עבורי. הוא היה מנכ"ל רשות השידור שלי בשנים 1998 – 1993 ובתוקף תפקידו המפקד העליון שלי. מנכ"ל רשות שידור הוא תפקיד תקשורתי רָב עוֹצְמָה שמרכז בידו שתי סמכויות ענקיות : הוא ראש הממשלה של רשות השידור וגם שר האוצר שלה. הוא העורך הראשי של כל שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" וגם התקציבן ו- איש הכספים הראשי של שני גופי השידור הציבוריים במדינת ישראל. הוא חותם על כל דולר שנושר מהמסננת הציבורית שמכנים אותה טלוויזיה. נכון שיש לו עוזרים ויועצים אולם מנכ"ל רשות השידור הוא הנושא באחריות הראשית לביצוע חוק רשות השידור ותקציב רשות השידור. הוא איננו יכול לחלוק את האחריות העצומה הזאת ולא רשאי לחרוג מהחוק. מוטי קירשנבאום לא היה עַסְקָן. הוא היה מנכ"ל -עיתונאי רחב אופקים של טלוויזיה ורדיו. ואף שלא היה חף משגיאות (כמו כולם) נותר תמיד מפקד עליון ישר והגון שהיה פעם חייל פשוט בצבאות רשות השידור. הוא לא היה עַסְקָן. בהגדרה הזאת בת ארבע מילים, "הוא לא היה עַסְקָן" על כל המשמעויות שלהן, טמון סוד מנהיגותו והכמיהה אליו כמנהיג. זה המון בתקשורת המונים.

לא פשוט לפַרֵט ו/או לשרטט לציבור את הקרביים של גוף שידור כל כך מסועף ומורכב כמו הטלוויזיה, ולהסביר כיצד פועלות בתוכו ההיררכיות והמערכות העיתונאיות ומערכות ההפקה וההנדסה. רשות השידור איננה גוף דמוקרטי. בסופו של דבר כל הכרעות הביניים (שנשענות על תוכן וממון) מגיעות לשולחנו של מנהל הטלוויזיה ומשם לשולחנו של מנכ"ל רשות השידור. הם חייבים לתת את הגושפנקה הרשמית והסופית. הם אלה שזוקפים את הבוהן מעלה ו/או שומטים אותה מטה. רשות השידור היא גוף ציבורי מסובך, מגושם, כבד ומסורבל, ו- ביורוקרטי מאין כמותו, ממומן ע"י תשלום אגרה של אזרחי המדינה, מְבוּקֶרֶת ע"י אנשי וועד מנהל ומליאה שמתמנים ע"י הפוליטיקאים, ובמידה רבה אנכרוניסטית רוויה בשלושה וועדי עובדים ובהסכמי עבודה לא רק מגוחכים אלא מטופשים. באקלים הזה פעל מוטי קירשנבאום (וכל המנכ"לים לדורותיהם). מוטי קירשנבאום לא היה חף משגיאות ביניהן דרמטיות אולם הוא נותר שחקן ראשי על הבימה ו- לא היה עסקן. מכאן, מפני שלא היה עַסְקָן נגזרת אישיותו המקצועית. ככה אני רואה את פני הדברים. נכון שמוטי קירשנבאום היה רָב אמָן בניסוח ואיש חידודי לשון ומחבר סלוגנים מבריק, אולם כפָּקוּד שלו כמי שניווט בעבורו את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, עניֵין אותי לדעת כיצד הוא ואני מגיעים יחדיו לקו הסיום, אל חוט מטרה, מה תהיה התוצאה הסופית, האם נחלוף מעל הרָף, האם נשבור שיא חדש. מבחן ההישגיות שלו ושלי היה במעשים ובתוצאה הסופית שנקבע, ולא בחוש הומור וחידודי לשון. במשך 24 שנים מאז 1969 ועד 1993 היו שתי ספינות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" תוכניות עיתונאיות נושאות רייטינג אך פגומות, חסרות, חלקיות, ומקרטעות. עם מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 ע"י ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני, נפל דבר. חל מפנה דרמטי בעיתונאות הספורט שלנו. בעונת הכדורגל ה- 25 המשודרת בטלוויזיה הישראלית הציבורית זאת של 1994 – 1993 נתן לי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לגעת ברקיע השביעי. הוא העניק לי תקציבים גדולים יותר וטכנולוגיית יתר. לידיעת קוראי הבלוג yoashtvblog.co.il : בפעם הראשונה בתולדות ובהיסטוריה של השידור הטלוויזיוני הציבורי כיסינו באמצעות ניידות שידור ומצלמות Video את כל 39 המחזורים בליגה הלאומית ההיא (ליגת העל היום) הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל במדינה שכללו בתוכם 273 משחקים (7 משחקים בכל מחזור שבועי), ובתוכם גם 22 שידורים ישירים בהיקף מלא של המשחקים המרכזיים. 15 מתוכם יוחדו לקבוצת מכבי חיפה שזכתה באותה העונה באליפות המדינה. ולכן בפעם הראשונה בתולדות ובהיסטוריה של השידור הטלוויזיוני הציבורי הפכה מהדורת "משחק השבת" למסמך עיתונאי שלם (!). עלות הפקה שבועית של "משחק השבת" בעונת 1994 / 1993 נסבה על כ- 110000 / 100000 (מאה אלף עד מאה ועשרה אלף) דולר. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה חתום על ההישג העיתונאי ההוא שנראה טריביאלי היום אך היה חידוש עצום ורב רושם בימים ההם. כמנווט שידורי הספורט הייתי אנוכי קבלן הביצוע שלו. מוטי קירשנבאום נתן לי ב- 1994 / 1993 את ההזדמנות לגעת בשמיים בהירים. זה המון בתקשורת המונים.

מה רבה הייתה ההפתעה שאותו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מי ש- אִפְשֵר לי לגעת בשמיים הבהירים רק לפני רגע, וויתר ו- נכנע עכשיו ללא קרב לערוץ 2. הוא הפסיד ב- 17 במאי 1994 את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי (ליגה + משחקי גביע המדינה) מבלי שהמציאות הכלכלית כופה עליו לעשות זאת כך (!). הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהחזיקה בנכס שידור אסטרטגי עממי ורב חשיבות, אָרִיח / תַצְרֵף בעל משיקים רבים בתמונת הפָּזֵל הכללית במשך רבע מאה של שנים מאז 1969, הובסה (!). רָף המינימום שהציבה התאחדות הכדורגל במִכְרָז ההוא עמד על 5.000000 (חמישה מיליון) דולר בלבד. מוטי קירשנבאום נעדר מודיעין קרבי אודות היכולת והפוטנציאל המוניטרי של יריביו, ובעיקר השאפתנות הגדולה של ערוץ 2 להביס את ערוץ 1 ביום מכרז הכדורגל ההוא שהתנהל ב- 17 במאי 1994. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום דחה וגם הקל ראש באמביציות של אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן אף על פי שאלה הודיעו לו באופן מפורש כי הם ניגשים למִכְרָז ההתאחדות. "אין לכם כסף", השיב להם מוטי קירשנבאום והוסיף, "אתם לא תלכו למִכְרָז וגם אנחנו לא נלך, ואז להתאחדות לא תהיה ברירה והיא תצטרך להוריד את רף המינימום, ואז אנחנו נזכה במכרז ונזרוק לכם כמה עצמות". המציאות טפחה על פניו. בעוד מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום עסוק ביום שלישי הוא – 17 במאי 1994 בעשיית כתבת טלוויזיה אישית שלו מנקודת מבטו אודות פינוי צה"ל מרצועת עזה, התייצבו אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן ב- 12.00 באותו התאריך המדובר של יום שלישי – 17 במאי 1994 במשרדי התאחדות הכדורגל באצטדיון ר"ג והגישו לוועדת המכרז של ההתאחדות את מעטפת ה- Bid שלהם ובתוכה טמון צ'ק על סך 5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אלף) דולר. בראותם כי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום איננו מגיע כלל למשרדי ההתאחדות ואין התמודדות מול ערוץ 1, מחקו מה- צ'ק שלהם 550000 (חמש מאות וחמישים אלף) דולר והותירו אותו על מחיר המינימום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה. זה היה מדהים ובלתי נתפש. ערוץ 2 המסחרי הצעיר שאך זה נעמד על רגליו ושוהה באוויר בקושי חצי שנה, מְגָמֵד ומכווץ בבת אחת את ערוץ 1 הוותיק ושוֹחֵח את קומתו לגובה של ננס. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום רווי ביטחון עצמי שגה ב- 17 במאי 1994 שגיאה קולוסלית כמנהיג שידור. אולם הוא לא היה שקרן ולא עסקן. וגם לא תככן. הוא פשוט טעה טעות מצערת ביותר בהערכת המודיעין שלו ואת הכוחות שניצבים מולו.

gil 1טקסט תמונה : ספטמבר 1966. תמונה היסטורית. טקס החתימה על חוזה הייעוץ בין רשות השידור לבין רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. רשות השידור הישראלית חותמת בשנת 1966 בקונסוליה הישראלית בניו יורק על הסכם ייעוץ מקצועי עם אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לרגל הקמת הטלוויזיה הציבורית בישראל. זיהוי העומדים מימין לשמאל : ג. שייקספיר הממונה על ביצוע הפרויקטים ב- CBS, ג'וזף "ג'ו" סטרן סגן נשיא CBS למבצעים בינלאומיים, צבי גיל שליח רדיו "קול ישראל" בארה"ב, מיכאל "מייק" ארנון הקונסול הכללי של מדינת ישראל בניו יורק, עו"ד מרקוס כהן היועץ המשפטי של המשלחת הישראלית, ו- אבנר קסוטו ראש המשרד הכלכלי של ישראל בניו יורק. זיהוי יושבים מימין לשמאל : ריק ג'ונס המשנה לנשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, ומר מאיר שמיר הציר הכלכלי של ישראל בארה"ב. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

kirshenbaumטקסט תמונה : קיץ 1969. ימי בראשית. תמונה היסטורית לפני 47 שנים. מערכת "מבט" בראשיתה שוכנת בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל, ב- ווסט) עורך את מהדורת החדשות, "מבט". זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שָרִי רָז (בקדמת התמונה), דניאל פאר (בחולצת פסים ושעון על יד שמאל), עמוס ארבל, יורם רונן ז"ל מנהל דאז של חטיבת החדשות, ומוטי קירשנבאום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 2טקסט תמונה : אפריל 1993. תמונה היסטורית לפני יותר מ- 22 שנים. מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 54) מתמנה למנכ"ל רשות השידור על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון יבד"ל (באמצע), ומוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור הטרי (משמאל). (ארכיון יואש אלרואי. על הזכויות שמורות). 

מדובר בעסק פוליטי. מדובר ב- מינויים ממשלתיים – פוליטיים על רקע מקצועי. עבודתם המשותפת של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום יחדיו עם מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הולידה שילוב פורה, ומדהים, ואוסיף גם מקסים בין שני אישים משני קצוות הקשת הפוליטית. עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (איש המפד"ל) ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (איש השמאל הישראלי) היו שני אישים משכמם ומעלה שבאו כאמור מרקעים פוליטיים שונים בתכלית השינוי אולם מצאו דרך משותפת, מכובדת, ויעילה לנהל יחדיו את השידור הציבורי (!) מדובר בסופו של דבר בשיתוף פעולה מבורך ויוצא דופן שראוי להערכה רבה. עם מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור באפריל 1993, אמרה שרת החינוך שולמית אלוני לשני המפקדים הבכירים הללו מיכה ינון ומוטי קירשנבאום, כלהלן : "אתם שניכם אנשים רציניים ואני בטוחה שתמצאו דרך לשתף פעולה בניהול רשות השידור". שולמית אלוני צדקה. היה מדובר בשני אישים רציניים, בעלי יושרה, ובעלי תרבות ניהול שמצאו דרך לשתף פעולה כדי לקדם את השידור הציבורי לפנים.

kirshenbaum 2טקסט  תמונה : ימי "ניקוי ראש" בשנים 1976 – 1974. הימים ההם – הזמן ההוא. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : דמות לא מזוהה, טוביה צפיר, הצלם עזרא כליפא (עומד לי מצלמת הווידיאו הגדולה באולפן, רבקה מיכאלי (רוכנת לפנים), מוטי קירשנבאום ז"ל, איש הקול שלום "שולקה" גרי, בני ליס (משופם מחזיק סיגריה ביד שמאל שלו), בימאי "ניקוי ראש" יעקב אסל (מתכופף לפנים), פועל הבמה חיים אמזלג (חובש מגבעת), יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מזוקן), עוזרת ההפקה לאה פילצר (מתכופפת ליד יעקב אסל), ב. מיכאל (מרכיב משקפיים מזוקן ומשופם), המאפרת דליה אטקין, שבתאי קונורטי ז"ל, דובי גל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 1טקסט תמונה : 1976 – 1974. הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היוצר, העורך, המפיק, והמתעד מוטי קירשנבאום ז"ל אבי "ניקוי ראש". (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

kirshenbaum 6טקסט תמונה : 1976 – 1974. הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היוצר, העורך, המפיק, והמתעד מוטי קירשנבאום ז"ל אבי "ניקוי ראש" יחדיו עם צלם ה- Video שלמה גרשנגורן – ספיטירקי. המצלמה הגדולה היא מסוג Marconi. (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

dudu geva 1טקסט תמונה : 1975. השני מימין הוא דודו גבע ז"ל איש שירותי אומנות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומי שיצר פתיחת האנימציה של "ניקוי ראש". להלן זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צלם הסטילס משהל'ה פרידמן, האנימטור והצייר דודו גבע ואשתו, האנימטור והצייר בני לווין (מזוקן), האנימטור והצייר יוחנן לקיצביץ', חנוך מרמרי מכותבי "ניקוי ראש" (לימים עורך עיתון "הארץ"), ענת אור – מרמרי אשתו של חנוך מרמרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

kirshenbaum 1

טקסט תמונה : 1995. שני עשורים מאוחר יותר. מוטי קירשנבאום ז"ל עילוי של יושרה ציבורית ניצב בשיא כוחו בפסגת השידור בציבורי של מדינת ישראל בשעה שהוא מכהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור (היה מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

golda meir pm almog gill 1970טקסט תמונה : 1972. מנהל חטיבת החדשות צבי גיל מקבל את פניה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר בהגיעה לכניסה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מתבוננים משמאל מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, ומימין העיתונאי והשדר חגי פינסקר ז"ל (חתוך). גולדה מאיר הקדישה את התיעוד לצבי גיל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

eight days of genesis 1טקסט תמונה : 1974. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר מתכוננת לריאיון באולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המראיין אלי ניסן, איש הקול זאב ליכטנבוים, עובדת שירותי אומנות עדה, המפיק פיטר מיליק, גולדה מאיר (יושבת) ומאחוריה העיתונאי והבימאי יגאל גורן. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אינני בכיין. לא בכיתי כשהייתי ילד בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. לא בכיתי במלחמות ישראל. עכשיו כאשר ביתי מפיקה בכירה בערוץ 10 הודיעה לי שמוטי קירשנבאום מת לפתע, פתאום בכיתי. פוסט מס' 589. כל הזכויות שמורות.

yoash 2

טקסט תמונה : 1989. אנוכי במשרד מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, בעת תכנון מבצע השידורים של מונדיאל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת ועוד : בחלוף שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002, הופכת הפקדתו המתעתעת, הרשלנית, והמגוחכת למינוי של קבע ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. יוסף בר-אל הוא עכשיו בקיץ 2002  מנכ"ל רשות השידור מוצהר. הוא אמור לשאת בכהונה הנכבדה רבת האחריות עד 2 ביוני 2007 אך כושל כבר בראשית הדרך. כפי שמוברר יוסף בר-אל הוא איש מאוד לא מוכשר בהיבטים השונים של תעשיית הטלוויזיה. מזכיר הממשלה הצעיר גדעון סער (בן 36) הוא האיש שחתום על כתב מינוי מופרך, סתור, וכה לא אמין. עולם הפוך. שלוש שנים אח"כ ב- 2 במאי 2005 מתעשתת אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון ומכירה בטעותה המרה. היא מדיחה לאלתר את אותו יוסף בר-אל הכושל בבושת פנים מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן.

מדובר בתאונה טלוויזיונית – פוליטית בה ממנה הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון ב- 2002 כאילו בהיסח הדעת איש כה לא מוכשר וכה לא מוצלח בשם יוסף בר-אל ומציבה אותו בפסגה החשובה של השידור הציבורי ב- מדינת ישראל. ההצבה מתבצעת גם על פי המלצה של השר הממונה בעת ההיא על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן.

zukerman 1טקסט תמונה : דצמבר 1973. הימים ההם – הזמן ההוא. הנהלת רשות השידור עורכת ביקור בשדה התעופה המצרי "פאיד" בסיני (סמוך לתעלת סואץ) הכבוש ע"י כוחות צה"ל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית ארנון צוקרמן יבד"ל (התמנה לתפקידו הרם ב- 1 באוגוסט 1973), מנהל רדיו "קול ישראל" משה חובב ז"ל, והעיתונאי – שדרן של חיטבת החדשות בטלוויזיה יורם רונן ז"ל. (התמונה באדיבות רחל רונן אלמנתו של יורם רונן ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

barel 4

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. העיתון "מעריב". לא קרה כדבר הזה בתולדות השידור הציבורי במדינת ישראל. המיועד לתפקיד המנהל הכללי של רשות השידור מר יוסף בר-אל מגדיר לעיתונאית שרי מקובר את הכתובת שקראה לו לשוב לקדמת הבימה של השידור הציבורי, כלהלן : "אלוהים קרא לי ואמר "ג'ו סיים את המשימה שלך", ומעביר באמצעותה לציבור בישראל את תפיסת הניהול שלו את השידור הציבורי, "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". (באדיבות העיתון "מעריב"). 

shilon 2טקסט מסמך : 1977 – 1974. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מימין) ממנה את דן שילון (משמאל) למנהל חטיבת החדשות למורת רוחו של מוטי קירשנבאום שגם הוא נשא את עיניו למשרה החשובה. ב- 1976 מינה ארנון צוקרמן את מוטי קירשנבאום למנהל חטיבת התוכניות. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon 1טקסט מסמך (1) : 3 במאי 2002. העיתון "מעריב". העיתונאי דן שילון עורך ריאיון נוקב עם שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין (היום נשיא המדינה) אודות ריאיון הרהב שהעניק יוסף בר-אל שבוע קודם לכן ב- 26 באפריל 2002 לעיתונאית "מעריב" שרי מקובר, ואודות המינוי המופרך שלו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. קטע 1 מ- 2. (באדיבות "מעריב"). 

shilon 2טקסט מסמך (2) : 3 במאי 2002. העיתון "מעריב". העיתונאי דן שילון עורך ריאיון נוקב עם שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין (היום נשיא המדינה) אודות ריאיון הרהב שהעניק יוסף בר-אל שבוע קודם לכן לעיתונאית "מעריב" שרי מקובר, ואודות המינוי המופרך שלו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. קטע 2 מ- 2. (באדיבות "מעריב"). 

barel 2

טקסט מסמך (3) : 3 במאי 2005. העיתון "מעריב" מבשר בעמוד הראשון שלו כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח מכהונתו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור מודח ומסולק ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן. 13 שרים הצביעו בעד ההדחה וסילוקו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה. שני שרים בממשלה דליה איציק ומאיר שיטרית הצביעו נגד ההדחה ותבעו מראש הממשלה אריק שרון להשאיר אותו בתפקידו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. למרות ששניהם ידעו כי יוסף בר-אל הוא מנכ"ל רשות שידור בלתי מוכשר ו- כושל והשידור הציבורי שבראשו ניצב, קוֹרֵס. (באדיבות העיתון "מעריב").

ואז באה שנת 2011. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו מפקידה את רשות השידור בידיו של מנכ"ל בלתי מוצלח בשם יוני בן מנחם. גם הממשלה הזאת מציבה בפסגת השידורים של מדינת ישראל איש בלתי מוכשר בעליל מההיבט המקצועי אולם היא ממשלת ישראל חושבת אותו לא רק לראוי אלא גם נוח לה. ברור שמדובר בהעדפה פוליטית ובמינוי כלאחר יד. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה בנימין נתניהו ממנים לצדו של יוני בן מנחם את ד"ר אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. חולפות שלוש שנים. כמו במקרה ההדחה של יוסף בר-אל. מבינה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלו גלעד ארדן ב- 2014 כי עשתה מקח טעות. שגיאה חמורה. הפקדה פרועה. ממשלת ישראל פוקחת עיניים באיחור רב ולומדת לדעת כי יוני בן מנחם ואמיר גילת הם מנהיגי שידור בלתי מוכשרים בעליל שמנהלים רשות שידור כושלת. עולם מבולבל ובלתי שקול. אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו מי שמינה את יוני בן מנחם ואמיר גילת לתפקידם הרם שלוש שנים קודם לכן ב- 2011 סוגר כעת יחדיו עם שר התקשורת שלו גלעד ארדן את רשות השידור במתכונתה הישנה תחת ניהול עלוב וכושל של אותו יוני בן מנחם ואותו אמיר גילת. הם שניהם האחראיים הראשיים על אי תקינותה (בלשון המעטה) של רשות השידור בשנים 2014 – 2011, ואינם עומדים במשימת ניהול ומנהיגות מינימלית. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נסגר השידור הציבורי כפי שאזרחי ישראל הוותיקים מכירים אותו מאז השנים ההן של 1969 – 1965 בהן חוקקה הכנסת את חוק רשות השידור, והטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדת על רגליה מצטרפת וחוברת לצדו של רדיו "קול ישראל" הוותיק. שני הגופים הטלוויזיה והרדיו מתאחדים ומרכיבים רשות שידור אחת ששוכנת תחת קורת ניהול משותפת בראשות שמואל אלמוג ז"ל. שמואל אלמוג מתמנה ב- 31 במארס 1969 ע"י ממשלת ישראל בראשות גב' גולדה מאיר ז"ל והשר הממונה ישראל גלילי ז"ל למנכ"ל הראשון בהיסטוריה של רשות השידור המאוחדת שכוללת בשורותיה יחדיו את רדיו "קול ישראל הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שזה אך נולדה !

עכשיו ב- 2014 מטילה ממשלת ישראל ווטו על רשות השידור, מוציאה לה צו פירוק, וממנה את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים הרשמי של הגוף המפורק. מדובר בטרגדיה ציבורית שנייה. דוד האן ממנה את יונה וויזנטל לשמש עורך ראשי חדש וזה ממהר לפטר את המנכ"ל יוני בן מנחם ולסלק את אמיר גילת, כמו גם לפזר את הוועד המנהל של רשות השידור. במקביל ממנה המנכ"ל החדש יונה וויזנטל את אלי בבא לתפקיד הרם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "8 ימי בראשית". זהו הספר הראשון בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שעוסקת ודנה בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ ב- 130 השנים האחרונות , 2014 – 1884. השם המאחד והכולל של הסדרה הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

kirshenbaum 4טקסט תמונה : 1976. מסיבת הסיום של "ניקוי ראש" שיורדת מהאוויר ובסיומה מעניקה מדינת ישראל למוטי קירשנבאום ז"ל את פרס ישראל והוא בן 37 בלבד (!). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יהודה ביטון (חתוך), איש לא מזוהה, אחד מכותבי "ניקוי ראש" חנוך מרמרי, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מפקח התאורה והחשמלאי יז'י ביאלוק (יושב), מוטי קירשנבאום (מוזג), ועוזר ההפקה יפתח גוטמן (בן קיבוץ נען). (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 2טקסט תמונה : 1976. חג העצמאות ה- 28 להיווסדה של מדינת ישראל. תמונה היסטורית. מוטי קירשנבאום בן 37 בלבד (!) מקבל את פרס ישראל. הוא נראה בתמונה לוחץ את ידו של נשיא המדינה אפרים קציר. מתבוננים בחתן פרס ישראל הצעיר שר החינוך אהרון ידלין (מימין) ויו"ר הכנסת ישראל ישעיהו (משמאל). (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

kirshenbaum 5טקסט תמונה : 1976. פרופסור אליהוא כ"ץ (שני משמאל, בן 90 היום ברגע כתיבת הפוסט הזה) מברך את מוטי קירשנבאום (ראשון מימין, אז בן 37) על זכייתו בפרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת. בחג העצמאות ה- 28 להיווסדה של מדינת ישראל. שנייה מימין, יונה קירשנבאום ז"ל רעייתו של מוטי קירשנבאום (מתה ב- 2006). (באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה אישית שלי : פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 90 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה) נמנה בשעתו על הצוות שהמליץ ב- 1976 להעניק למוטי קירשנבאום את פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת. פרופסור אליהוא כ"ץ הוא בעצמו חתן פרס ישראל בשנת 1989 למדעי החברה. 

אלפים השתתפו במסע ההלוויה של מוטי קירשנבאום ז"ל ביום ראשון – 27 בספטמבר 2015 במושב מכמורת. המסע העצוב הועבר בשידור ישיר בערוץ 10 ודמה לטקס זיכרון ממלכתי ששמור לגדולי האומה.

הבהרות.

אבהיר ראשית דבר עת עצמי. איכות דמותו המורכבת ובמידה מסוימת גם הירואית של מוטי קירשנבאום וכפירתו ומלחמתו במִמְסָד הצבוע, חופפת את דמותם של המלט וידידו הורציו בסיום המחזה הטראגי הנורא ומלא הוד, "המלט נסיך דנמרק" שנכתב ע"י הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר בערך ב- 1602. מוטי קירשנבאום היה נסיך טלוויזיה שצעד כל השנים עם מזגו הישר אך המרדני עד הקצה. מוטי קירשנבאום היה בוטה ולא איש נחמד אולם היה עיתונאי אמת והגון ומנהיג בעל יושרה מוחלטת. כשהוֹרָצְיוֹ אומר להַמְלֵט הגוֹוֵע מדקירת החֶרֶב המוּרְעֶלֶת של לארטס בסוף המחזה הזה רווי פורענות מוות, את המשפט מלא הוד ומכובדות עצומה שמכיל אֶמֶת מוסרית נצחית, "…אִיש רוֹמָא אָנוֹכִי יוֹתֵּר מֵאִיש דֶּנְמַרְק…", אני תמיד נזכר במוטי קירשנבאום ז"ל. לא הספקתי לומר זאת בעודו בחייו. הייתי יכול לכתוב עכשיו קלישאה לזכרו, נגיד משהו כמו, "…ישראל לא תהיה אותה המדינה לאחר הסתלקותו של אחד מבחירי בניה…חתן פרס ישראל…". בעיניי זה מגוחך. אני מעדיף את הציטוט ההוא מדברי הורציו חברו של המלט. טקסט שאמור לגלם בתוכנו את מהות סגולת אופיו וגדולתו של בן אנוש. את התכונה הזאת של להיות איש רומא יותר מאיש דנמרק, אנו מבקשים למצוא בכל אדם באשר הוא אדם. לבטח בשליחותו של איש ציבור. גם בתקשורת המונים (!).

סימפוניית ההספדים הארוכה שנישאה באולפני הטלוויזיה וערוצי הרדיו וגם בעיתונות הכתובה סביב מותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום ז"ל הייתה ארוכה, רוטינית, טריביאלית, צפויה, משעממת, ומייגעת. כל ניסוח טוב. מי שמביא לאולפן ההספדים את אורנה בנאי ו/או את בן כספית עושה את עבודתו פלסתר. אנשים בעתות משבר ועֶצֶב נוטים לפומפוזיות, השתפכויות, וכל מיני הצהרות מגוחכות. אורנה בנאי ובן כספית לא היו אם כך יוצאים מהכלל. רבים מהמספידים גם בעיתונות הכתובה נראו ונשמעו מבולבלים כשבפיהם אין כל מידע חדש חוץ מגיבוב מילים. הייתה זאת אושרת קוטלר שהאפילה ב- "אולפן שישי" בערוץ 2 על חיים יבין למרות שהתבלבלה בתחילת דבריה, משלא הבחינה בין משרת ניהול הטלוויזיה לבין תפקיד ניהול רשות השידור. חיים יבין תיקן אותה. אף על פי כן הטילה אושרת קוטלר צֵל על חיים יבין (בן 83 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה) מי שסיפר בסימפוניית האבל הזאת בערוץ 2 על עצמו, כיצד מוטי קירשנבאום ז"ל הבחין ב- 1968 בכישרונו וגדולתו כמגיש טלוויזיה. חוסר צניעות של המספיד והיעדר נימוס ו- טָקְט. היה נדמה לי לפתע שחיים יבין מספיד את עצמו. כתב ערוץ 2 המצוין יגאל מוסקו ניסה לאבחן האם יש עוד עיתונאים כמוהו…והתעכב גם על איכות קוֹלוֹ הטלוויזיוני של מוטי קירשנבאום שלא היה רדיופוני כלל ועיקר. קריינים מקצועיים קִריינו את כתבותיו התיעודיות בראשית דרכו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מצאה חן בעיניי עדותה של אושרת קוטלר הנבונה שהתייחסה לקולו הציבורי – מנהיגותי והסמכותי של מוטי קירשנבאום וכה אמרה לדני קושמרו, "…אני חייבת לומר עוד מילה אחת ברשותך…אני אקח עוד כמה שניות…אני רוצה לדבר על הקול של מוטי קירשנבאום…אגב לשאלתך האם יש עוד עיתונאים כמוהו…מה שאני למדתי ממנו זה לא רק האינטונציה של הקול שלו…שזה בניגוד לפס הייצור של העיתונות החדשה ב- 20 השנים האחרונות ואנחנו חלק ממנה…שכולנו נשמעים אותו הדבר כאילו מישהו לחץ על תוכנת מַחְשֵב באמת…למוטי קירשנבאום היה קוֹל אחר…וזה לא היה קול יפה…וזה לא היה קול נעים… וזה לא היה קול שאנשים כולם אהבו…אבל זה היה הקול של מוטי קירשנבאום והוא לא הפסיק לדבר בו עד יומו האחרון על כל המשמעויות הנלוות לזה…ואני חושבת שאם היה שיעור שלמדתי ממנו – זה היה השיעור (!)…למצוא את הקול שלי ולומר אותו בקול רם בלי לפחד, בלי לדפוק חשבון לאף אחד, ולהגיד את מה שאני חושבת גם כשאני יושבת על הכיסא הזה (מצביעה על הַכֵּס של המגיש דני קושמרו)…זה בגלל מוטי קירשנבאום (!)". יש בה משהו באושרת קוטלר שאני אוהב. הייתי דרוך גם בעת שרינו צרור (איש רדיו נפלא) ניהל היום בגל צה"ל (יום שלישי – 29 בספטמבר 2015) שיחת הספד עצובה עם גב' רבקה מיכאלי החכמה והצנועה, והמאופקת.

דן שילון השתנק והסתבך בערוץ 10 בדברי זכות והערצה למען מוטי קירשנבאום עד כדי האלהה שלו. הוא איבד כיוון בסימפוניית ההספד שחיבר. הרי ערוץ 2 המסחרי הצעיר, דרדק תקשורת, שדן שילון היה אחד מקברניטיו, הביס ללא תנאי בשני אירועים קרדינליים בשתי נקודות זמן סמוכות ב- 17 במאי 1994 וב- 4 בנובמבר 1995 את ערוץ 1 ואת רשות השידור בראשה ניצב אז מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום לא היה אלוהים. הוא היה מָאוֹר אבל אדם. איש מוכשר בתחומי טלוויזיה שונים שידע הרבה מאוד הצלחות אולם ספג גם כישלונות ותבוסות. אני הרגשתי שמשהו מרוחו של מוטי קירשנבאום ז"ל מרחפת מעל סימפוניית ההספדים הזאת שבחלקה נשמעת מלאכותית.

kirshenbaum 2טקסט תמונה : 1976 – 1974. כישרונו של מוטי קירשנבאום בתקשורת המונים בא לידי ביטוי ו- מתמצת ב- להשיב לממסד כגמולו באמצעות סטירה טלוויזיונית בשם "ניקוי ראש" גם אם מדובר בממשלת ישראל, ולהתחשבן עם הנהלת רשות השידור בראשות יצחק לבני מי ששימש מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום ז"ל, בימאי "ניקוי ראש" יעקב אסל, אחד מארבעת הכותבים של "ניקוי ראש" קובי ניב. זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : ה- Floor manager יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מזוקן), צלם ה- Video אורי שמעוני, איש הקול משה אלוני, וצלם ה- Video שלמה גרשנגורן – ספיטירקי (עומד). עומד מאחור באמצע השחקן שבתאי קונורטי ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

על פי קריאת טקסט הריאיון שערך עיתונאי "הארץ" אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 עם מוטי קירשנבאום, אתה אתה למד שהוא תיעב ממש את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. "יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז כל הסמכויות בידיו מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג האיש חרף התבטאויותיו הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ובשגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי כרגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו", חיווה את דעתו אודות יצחק לבני. מוטי קירנבאום גם שמר טינה למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בשנים 1984 – 1979) ולצלע החופפת שלו פרופסור ראובן ירון ז"ל ששימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1984 – 1978. זכור הסלוגן שטבע מוטי קירשנבאום ב- 1983 אודות כישרונו של יוסף "טומי" לפיד לשמש מנכ"ל הרשות : "טומי לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אולם לא ידע להרכיבה מחדש". (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yaron 1טקסט תמונה : 1981. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (משמאל) ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל (מימין, היה דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר מרכז מפלגת "חרות") מביעים שבעות רצון מניהולם את שני גופי השידור הציבוריים הטלוויזיה הישראלית ורדיו "קול ישראל". (באדיבות ראובן ירון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 3טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1978. עיתון "הארץ". על פי קריאת טקסט הריאיון שערך עיתונאי "הארץ" אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 עם מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל, אתה למד שהוא תיעב ממש את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הטקסט שהוא טוען נגדו חריף ביותר ובלתי מתפשר, "…יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז כל הסמכויות בידיו מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג האיש חרף התבטאויותיו הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ובשגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי כרגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו…", חיווה את דעתו אודות יצחק לבני. (באדיבות עיתון "הארץ").

kirshenbaumטקסט תמונה (1) : יום שני – 23 ביולי 1979. הכביש הצר של רחוב "מציון תצא תורה" שמוביל מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל (מינוס כמה עשרות ק"ג) מנהיג הפגנת עיתונאים גדולה נגד הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. "הזנית את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…", זעק מוטי קירשנבאום בגרון ניחר לעברו של יוסף "טומי" לפיד" והניף לעומתו שלט, "אל תאיים, התפטר". צריך להבין שמנהל חטיבת החדשות דאז חיים יבין, אקוויוולנט למוטי קירשנבאום בהיררכיה הטלוויזיונית, לא נטל חלק בהפגנה המָרָה ההיא לפני 37 שנים. לשאלתי את חיים יבין בעת פגישת התחקיר עמו במלון "דן אכדיה" בהרצליה ב- 2006 מדוע לא הפגין אז בעוד מוטי קירשנבאום שניצב באותו סטאטוס כמותו (מנהל) לא רק נטל חלק בהפגנה אלא גם הנהיג אותה ? השיב לי כי הוא כמובן תמך בעיתונאים אבל חשב שאין זה מתפקידו במקרה הזה כמנהל להפגין נגד ההנהלה. מוטי קירשנבאום שהיה איש אמיץ ולוחמני ושונה לחלוטין באופיו מחיים יבין, לא היסס לרגע לטפס על הבריקדות ולא חשש לומר ל- מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את מה שהוא חושב עליו. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 7

טקסט תמונה (2) : יום שני – 23 ביולי 1979. הכביש הצר של רחוב "מציון תצא תורה" שמוביל מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל (מינוס כמה עשרות ק"ג) מנהיג הפגנת עיתונאים גדולה נגד הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. "הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…", זעק מוטי קירשנבאום בגרון ניחר לעברו של יוסף "טומי" לפיד" והניף לעומתו גם שלט, "אל תאיים, התפטר". צריך להבין שמנהל חטיבת החדשות דאז חיים יבין לא נטל חלק בהפגנה המָרָה ההיא לפני 37 שנים. לשאלתי את חיים יבין בעת פגישת התחקיר עמו במלון "דן אכדיה" בהרצליה ב- 2006 מדוע לא הפגין אז בעוד מוטי קירשנבאום שניצב באותו סטאטוס כמותו (מנהל) לא רק נטל חלק בהפגנה אלא גם הנהיג אותה. הוא השיב לי כי הוא כמובן תמך בעיתונאים אבל חשב שאין זה מתפקידו במקרה הזה כמנהל להפגין כנגד ההנהלה שלו. מוטי קירשנבאום שהיה איש אמיץ ולוחמני ושונה לחלוטין באופיו מחיים יבין, לא היסס לרגע לטפס על הבריקדות ולא חשש לומר ל- מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את מה שהוא חושב עליו. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידור הציבורי – רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה באוקטובר 2001 את רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו בצֶדֶק במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא ומדיחה גם אותו בצֶדֶק במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הישע כבתוך שלהם. פוסט מס' 589. כל הזכויות שמורות. 

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים משבשת ו- ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי. הספר "רוש ולענה" נכתב בין אוקטובר 1998 לאוקטובר 2012. 

טקסט תמונה : יוסף בר-אל ב- 2005 בעת הדחתו מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל הוא מנכ"ל רשות השידור הראשון והיחיד שהודח מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובתמיכת היועץ המשפטי דאז מני מזוז. (לע"מ תמורת תשלום) .

טקסט תמונה : זהו פרופסור דן כספי, לשעבר ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת "בן גוריון" בבאר שבע, וחבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. אדם ישר, הגון, חכם, וגם מוכשר. אנטי תזה ליוסף בר-אל. אחד מ- ל"ו צדיקים שאייש את תפקיד חבר הוועד המנהל של רשות השידור בימים ההם. (באדיבות פרופסור דן כספי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט (1) : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים, פרק א', פסוק א').

ציטוט (2) : הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת.(קינגסלי אמיס)

ציטוט (3) : לעורמה מטרות אנוכיות בלבד. (אדיסון)

ציטוט 4 : המלט לוחש לאופליה : "רוש ולענה ! רוש ולענה !" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי האנגלי וויליאם שייקספיר).                

2005 – 2001. נראה לי כי רשות השידור בתוכה אני שוהה יותר משנות דור,
הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. הממשלה בראשות אריאל "אריק" שרון מבחינה בסופו של דבר בתופעה ומחליטה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות. זהו מנכ"ל רשות שידור יוסף בר-אל שמסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך.
 

בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו . הוויכוח האם התפטר ו/או התפוטר נטוש עד היום הזה. דבר אחד ברור וידוע . באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בדמותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, המשנה שלו גב' אהובה אורן , וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי. אורי פורת העריך שנפתח נגדו הליך Impeacment (הדחה) ע"י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור. הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו. באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא"ק . ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באחד הימים קיבלתי טלפון מלשכת המנכ"ל בירושלים . על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות גב' אלינור בלקיi וגב' שרית יאיר. שתיהן בישרו לי כי אורי פורת התפטר בטרם עת והוא הולך הביתה . אורי פורת התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 במאי 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו . זאת הייתה הקדנציה השנייה שלו. הוא היה כבר פעם אחת מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (התמנה אז לתפקידו ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו נבחר לכהונה שנייה. הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ"ל רשות שידור מכהן . שום מנכ"ל רשות שידור לפניו לא עשה זאת מעולם ולא התפטר מתפקידו. בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה . הופעתו של רן גלינקא בשמי רשות השידור יצרה תקוות גדולות . רן גלינקא היה חייל אמיץ ומעוטר וגם בעל מוניטין . הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת . אבא של רן גלינקא אלוף משנה בשריון שמואל גלינקא ז"ל נפל במלחמת סיני ב- 1956. רן גלינקא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן . כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הדמוקרטית : מנהיגות , יוזמה , עצמאות מחשבתית , שבירת מוסכמות , דבקות במשימה , ונאמנות למטרות העַל של השידור הציבורי . הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות . הוא התחיל רַע מאוד . עם בואו הדיח מלשכת המנכ"ל שתי נשים סופר מקצועיות , מהימנות , ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים בתחום ניהול לשכת המנכ"ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים , את אלינור בלקין ואת שרית יאיר , והביא במקומן עוזרת חדשה טירונית (בנימוק של משרת אימון) את גב' ליאורה שמעוני . כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב' ליאורה שמעוני בלשכתו , הבהיר לי שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בביתו . קצת מאוחר יותר התברר כי הוא בעצם עושה דברו של הממנה שלו השר רענן כהן . התברר כי מפקד שייטת 13 בעבר מתאים את עצמו ואת אישיותו לעסקונה הפוליטית . אך בל אקדים את המאוחר .

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע . לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות . תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד . בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן, את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי. הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולנצח מהשידור הציבורי. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצְבָת.

השָטָן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם . מזהירה של הראשון . בעייתית ביותר של השני . הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה מלאכת מחשבת , שקולה , והגיונית . הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה בתוך שלוש שנים כשגויָה ומופרכת מיסודה . מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים . ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור . שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה מסובכת , רבת דילמות , ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור . גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי . היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל . רק עניין של זמן עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד רב האחריות תבחין בנעשה ובמה שמתחולל כאן . מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח . שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם כְּהוּנָה הניזונה מערכים .

טקסט תמונה ( 1 ) :  השר הממונה על רשות השידור רענן כהן מעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא . ראש הממשלה קיבל את ההמלצה . (לע"מ תמורת תשלום) .

טקסט תמונה ( 2 ) :  אפריל 2002 . ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על רשות השידור רענן כהן מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל יהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של רן גלינקא . (לע"מ תמורת תשלום).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם התשובות לשתי השאלות האלה הן חד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן סברה שכן . היא הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו . זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכבדת משקל בה הודח יוסף בר-אל באשמת שחיתות ושוחד מסך . האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג מתפקידו , ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ"ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ממשרתו , ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ"ל רשות השידור השלישי יוסף "טומי" לפיד משליחותו , ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האפל הזה על מנכ"ל רשות השידור השישי מוטי קירשנבאום מכתלי הרשות ? לא ולא. היא גזרה ראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו מינתה היא שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם . זה היה רגע מר, עצוב, ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח"כים העלו מחשבות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופלח מעובדי רדיו "קול ישראל" הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים . נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ . כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים . העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם . קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה מאין כמותה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף , אך הם רחוקים מלהיות אָחִים . לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, או ידידות . תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר . המוכשרים יצעדו בסך קדימה . הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים .  השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות . קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה. הוא דלף אט – אט כמו רבים אחרים דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה . אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל  גם אִם מאוחר מידי. משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות הייתה זאת היא שלבסוף קִרקפה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין וזיהה את חולשותיו של יוסף בר-אל ("חולשותיו המוּסָרִיוֹת" כפי שהעיד בפניי עת נפגשנו ב- 2005 במסעדה של "סילה ו- רביבה" ברמת השרון) ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך מינה אותו בכל זאת לנהל את ערוץ 33. המערכת העיתונאית "שמה עין" על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו , וודאי לא הקיאה אותו מקרבה . לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו . אך בל נטעה . הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה גם מערכים קלושים . מינויו הפוליטי (ולא מקצועי) של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים . חלקם בל יימחו . האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה מרדכי "מוטי" שקלאר שנבחר להיות מנכ"ל רשות השידור הבא לאחר הדחתו של יוסף בר-אל .

טקסט תמונה :  1970 – 1969. יוסף בר- אל בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חגי פינסקר, נקדימון "נקדי" רוגל, וארנון צוקרמן. בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים ובניגוד מוחלט להמלצות דו"ח סיר היו גרין (Sir Hugh Greene). הוקמה הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית וניתן לה מעמד ניהולי שווה לזה של הטלוויזיה הישראלית בשפה העברית. יוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית בשפה העַרבית והפך לאקוויוואלנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית ארנון צוקרמן. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מהלך העניינים היה כלהלן. ב- 1969 התמנה יוסף בר-אל למנהל מחלקת החדשות של השידורים בשפה העַרבית בטלוויזיה במקומו של מר שלמה עַנְבָּרִי. מנהל מחלקת התוכניות בשפה הערבית היה אז סַלִים פַתָּאל. ההיררכיה בשנים ההן קבעה כי שני המנהלים הבכירים בשפה העַרבית כפופים ישירות למנהל הטלוויזיה ישראלית . מנהליו של יוסף בר-אל בשנים 1973 – 1969 היו מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג וחמישה מנהלי טלוויזיה שהתחלפו בזה אחר זה : סְטֶנְלִי "סְטֶן" גֶרֶנְדֵיְיזִי , פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ , חַגַּי פִּינְסְקֶר , נַקְדִימוֹן רוֹגֵל , ויְשַעְיָהוּ "שַיְיקֶה" תַּדְמוֹר .

באוגוסט 1973 התמנה אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן למנהל הטלוויזיה במקומו של מר יְשַעְיָהוּ "שייקה" תָּדְמוֹר . בראשית 1974 המליץ שִמְעוֹן פֶּרֶס השַר הממונה על רשות השידור לראש הממשלה גב' גולדה מאיר לבחור במר יצחק לִבני למנכ"ל רשות השידור במקומו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג . יִצְחָק לִבְנִי הוא איש תקשורת מחונן . הוא היה העורך של העיתון הצבאי "במחנה" ומפקד גלי צה"ל שהפך את תחנת הרדיו הצבאית לרלוואנטית . גולדה מאיר קיבלה את ההמלצה ויִצְחָק לִבְנִי מונה ב- 1 באפריל 1974 למנכ"ל רשות השידור . אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן היה לא רק מנהיג טלוויזיה מוכשר ומוצלח , אלא גם מנהל קשוח . הוא החזיק "קצר" את יוֹסֵף בַּר-אֵל ולא נתן לבוס הישיר שלוֹ מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי דריסת רגל חופשית במסדרונות הטלוויזיה . אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הכריזמטי לא קיבל מעולם את מרותו של יצחק לִבְנִי כדבר מובן מאליו . זאת הייתה התנהגות חריגה ולא מקובלת מפני שהמנכ"ל משמש מתוקף תפקידו בהיררכיה של רשות השידור לא רק כבוס ישיר של מנהל הטלוויזיה אלא גם עורך ראשי של כלל מִשדרי הרשות . אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעל אישיות מופנמת חונן ללא ספק בתכונה של מנהיג שידור . הייתה לו טביעת עין חדה לגבי אנשים . הוא תהה על קנקנו של יוֹסֵף בַּר-אֵל והבין מייד מי האיש ובמי מדובר . לא בכדי הניח עליו זכוכית מגדלת . אחד ממכתבי הנזיפה שלו בהיותו מנהל הטלוויזיה למנהל החדשות בשפה הערבית יוֹסֵף בַּר-אֵל  ב- 18 בנובמבר 1976 נשמר ומסביר היטב את דעתו של המפקד על פיקודו [1] . איש לא העיז עד אז לדבר בסגנון כזה אל יוֹסֵף בַּר-אֵל .

אל  :  יוסף בר- אל                                                                                                                                                               ירושלים  18.11.1976

"…חמורה במיוחד העובדה כי במקום לדאוג לקיומה של המהדורה , חובתך הראשונה והאלמנטרית כמנהל מחלקה , מצאת לנכון לעזוב את התחנה בשעה 19.10 , תוך הפקרת המסך וגילוי חוסר אחריות אשר אינו הולם את תפקידך . ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…" .

העתק : מנכ"ל הרשות.

בברכה , ארנון צוקרמן

יוסף בר-אל קיבל את המכתב , קרא אותו ולא שכח . ששת המילים בסיום המכתב , "…ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה…" , ריצדו בזיכרונו .

טקסט מסמך :  18 בנובמבר 1976 . זהו מסמך הנזיפה החמור ששלח מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמו ליוסף בר- אל , בו הוא מבקר בחריפות רבה את תפקודו כעורך ומנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה בשפה הערבית . "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה" , כתב לו ארנון צוקרמן . המכתב הזה פגע  קשות בגאוותו של יוסף  בר- אל . יוסף בר- אל  לא שכח וכפי שהתברר מאוחר יותר גם מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני שהיה מכותב על המכתב לא שכח גם הוא . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

בשנים 1977 – 1976 טמנו מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וָולְטֶר אֵיתָּן מארב טלוויזיוני – ניהולי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן . מלכודת פוליטית . שני האישים הבכירים בצמרת רשות השידור ביקשו להקים גוף טלוויזיה חדש שייקרא מעתה הטלוויזיה ישראלית בשפה הערבית ולהציב בראשו את יוסף בר-אל . יצחק לבני ביקש להחליש בכל את מעמדו האיתן של ארנון צוקרמן , וזאת בניגוד מוחלט לדו"ח סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) המפורסם [2]שהוגש ב- 1973 לשר החינוך יגאל אלון ופוסל לחלוטין הקמת טלוויזיה בשפה הערבית . וכמובן גם בניגוד גמור להשקפת עולמו של מנהל הטלוויזיה החזק שנהנה מגיבוי עצום של עובדיו , מר אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן . מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור החליטו יחדיו להקים את הטלוויזיה הישראלית בשפה הערבית כ- אקוויוולנט לטלוויזיה הישראלית הציבורית , וכאמור להפקיד אותה בידיו של יוסף בר-אל . תהליך ההפרדה בין השידורים בשפה העברית לשידורים בשפה הערבית בטלוויזיה הפך לרשמי על פי החלטת הוועד המנהל ב- 30 בינואר 1977, ולמעשי בספטמבר 1977. העובדים בטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מפקדם יוסף בר-אל היו כפופים ישירות מעתה למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני . הסמנכ"ל שְלמה עַבָּדִי הזהיר מפני מהפך מבני כזה שהוא מיותר אולם חמשת חברי הוועד המנהל של רשות השידור (מתוך שבעה) הצביעו בעד ההחלטה להקים מוסד תקשורת טלוויזיוני חדש בשפה הערבית חבר וועד מנהל אחד אריאל וויינשטיין נמנע בהצבעה הגורלית . חבר וועד מנהל נוסף חיים שוּר (חבר קיבוץ שובל) מי ששימש המשנה ליו"ר הוועד המנהל וָולְטֶר אֵיתָּן, נעדר מההצבעה החשובה מפני שהשתתף באותה העת בוועידת מפ"ם. יִצְחָק לִבְנִי ושני המנהלים הבכירים בטלוויזיה בשפה הערבית מנהל התוכניות סַלִים פַתָּאל ומנהל החדשות יוֹסֵף בַּר-אֵל הביסו את ארנון צוקרמן. ואז החלו להתקוטט בינם לבין עצמם מי יהיה האיש שיתמנה לתפקיד החדש של מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית . יצחק לבני בחר ביוסף בר-אל . סלים פתאל שחש מקופח פתח במלחמת עולם כדי להפר את ההחלטה ואת תמיכתו של יצחק לבני ביוסף בר-אל . מה שחשוב הוא שנציג הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור ד"ר אֵלִי תָבִין תפס טרמפ על האירוע הזה של שינוי מבנה רשות השידור ומיהר לפרסם מטעמו הודעה כלהלן : "השידורים בטלוויזיה בשפה העַרבית הם חיוביים יותר מאלה בשפה העִברית". אלא מה.

היחסים העכורים המעורערים בין שני בכירי רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן הפכו זה מכבר לסוֹד גלוי. יצא להם שם דבר בין כתלי הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים . מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים ההן מר יִשְרָאֵל דוֹרִי זוכר  היטב בשיחות התחקיר עמי בראשית עשור ה- 2000 : "ארנון צוקרמן היה איש ישר והגון, בעל אישיות חזקה, ו- מנהל טלוויזיה חזק שלא נתן למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני להתערב לו בעבודתו. הייתי עד לתחנונים של יצחק לבני בפני ארנון צוקרמן, משהו כמו, "תן לי להתערב יותר בתכני השידור של הטלוויזיה ואני אתן לך יותר סמכויות". ארנון צוקרמן סירב. ארנון צוקרמן היה מנהל טלוויזיה מצוין והוכחה מוצקה שמִנְהָלָן טוב בעברו יכול להיות מנהל טלוויזיה מצטיין למרות שלא בא בהכרח משטח היצירה והעיתונאות הטלוויזיוניים". גם יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי מנהל חטיבת התוכניות בשנים 1967 – 1969 (ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1982 – 1980) זוכר את אותו הטקסט . כך אמר לי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2004 : "מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני התחנן בפני מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן כי יאפשר לו התערבות יתר בתכנים תמורת הענקת סמכויות יתר בניהול הטלוויזיה . ארנון צוקרמן הכריזמטי לא וויתר ולא נתן ליצחק לבני דריסת רגל בבניין הטלוויזיה . המאבק השקוף בין השניים היה יותר מסוֹד גלוי . רבים בטלוויזיה היו עֵדים לו . ארנון צוקרמן נהנה מאמון מופלג ותמיכה גדולה של מנהלי המחלקות והחטיבות בבניין הטלוויזיה ובראשם דן שילון מנהל חטיבת החדשות ומוטי קירשנבאום מנהל חטיבת התוכניות , וגם של אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט . הוא הביס את יצחק לבני" .

טקסט תמונה : זהו ישראל דורי מנהל הכספים וכלכלה של רשות השידור בשנים 1982 – 1970 . היה עֵד להתכתשויות הבלתי סופיות בין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני לבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1974. יצחק לבני הציע לארנון צוקרמן סמכויות יתר כמנהל טלוויזיה תמורת התערבות בתכני השידור של הטלוויזיה . ארנון צוקרמן לא הסכים. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי (בן 10000 עמודים) : "הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001".

יִצְחָק לִבְנִי מעולם לא שכח את יחסו הנוקשה והמחפיר של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן כלפיו (אפילו בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו ב- 2005 שאל אותי אומנם ברוח טובה, מה חושב עליו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן והאם הוא עודנו שונא אותו). ב- 1977 נִקרתה ליִצְחָק לִבְנִי שעת הנקם. בראשית אותה שנה ניצב יחד עם שבעת אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בתפֶר שבין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבין השידורים בשפה הערבית בראשותם של יוסף בר-אל וסלים פתאל. יצחק לבני החליט להוציא את השידורים בשפה הערבית בעזרתו של הוועד המנהל (כל שבעת חבריו הם מינויים פוליטיים) משליטתו של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן. זה נראה כמעשה נקמנות. יצחק לִבני ניצח את אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בעזרת הפוליטיקאים. התגלתה מציאוּת עגומה ומשמימה. המנכ"ל שינה את מבנה רשות השידור והקים גוף טלוויזיוני עצמאי חדש בשפה הערבית והעמיד בראשו את יוֹסֵף בַּר-אֵל. שינוי המבנה לא היה הכרחי והיום ברור לחלוטין שהיה שָגוּי. הטלוויזיה בשפה הערבית בראשות מנהלה יוֹסֵף בַּר-אֵל קיבלה עצמאות מידיו של יִצְחָק לִבְנִי אך למנכ"ל רשות השידור לא היה הכוח להעניק לה זמן מסך ניכר ואמצעי הפקה ושידור. הוענקו לה פירורי שידור. 90 דקות יומיות בלבד ואמצעי הפקה מוגבלים. הטלוויזיה בשפה העַרבית נולדה כגוף איזוטרי זניח ללא אמצעי הפקה, צילום, ושידור משלה והייתה תלויה כל הזמן בחסדי הטלוויזיה בשפה העִברית. המעבר לעצמאות לא היטיב עם תכני השידורים בעַרבית בשום שלב בהיסטוריה של הטלוויזיה הציבורית לדורותיה. מהדורות החדשות והתוכניות מעולם לא השתפרו. הם לחלוטין לא היו טובות ואיכותיות יותר או רלוואנטיים מבעבר. אך יִצְחָק לִבְנִי הצליח בכל זאת במשהו. הוא יצר עובדה בשטח וקעקע בחינם וללא שום צורך את יסודות שִלטונו של יריבו אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן.

ארנון צוקרמן התייחס ליוסף בר-אל כל הזמן בחשדנות רבה. בשלב מסוים אף כתב לו מסמך ונזף בו כאמור בחומרה בריש גלי, "ראה נא מכתב זה כהתראה חמורה". יצחק לִבני התעלם מחוות הדעת המקצועית הזאת של מנהל הטלוויזיה והציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי בשפה העַרבית. בעת כתיבת המחקר שאלו אותי רבים האם הדבר מעיד משהו על אישיותו הנקמנית של יצחק לבני והאם הייתה זו בכייה לדורות ? התשובות חלוקות. צריך להבין שיצחק לבני חוץ מהיותו מנכ"ל רשות השידור וקודם לכן מפקד תחנת רדיו גלי צה"ל הוא אישיות בעלת רמה, ידען גדול, קורא ספר, ודמוקרט.

טקסט תמונה : זהו יִצְחָק לִבְנִי מנכ"ל רשות השידור בשנים 1979 – 1974. ב- 1977 העניק יצחק לבני ליוסף בר- אל ממלכה אך לא הקצה לו את האמצעים הדרושים וזמן חשיפה נאות כדי לנהל אותה כהלכה וכדי להבליט אותה כפקטור שידור במפת התקשורת הישראלית. (באדיבות יצחק לבני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִצְחָק לִבְנִי הכשיר את יוסף בר- אל. הוא העלה אומנם ב- 1977 לגְדוּלָה ונתן לו רשת שידור בשפה העַרבית השווה בהגדרתה ובהיררכיה הניהול לטלוויזיה הישראלית, אך בַּד בְּבַד לא הועיד לוֹ אמצעי הפקה עצמאיים משלוֹ. בכך הכשיל אותו מראש ויצר בכייה לדורות. זאת הייתה צרה צרורה שהולידה כל הזמן אין סוף וויכוחים ומריבות בין הטלוויזיה בעַרבית לשידורים בשפה העִברית, מי חשוב ממי – ומי קודם למי. יוסף בר-אל ועובדיו נזקקו לארסנל כלי השידור של ארנון צוקרמן שָם שררה עדיפות מוחלטת לחטיבות החדשות והתוכניות בשפה העִברית . היקף השידור הנמוך של הטלוויזיה בשפה העַרבית, רק שעה וחצי ביממה, ומיעוט אמצעי הפקה ושידור (לא היו דרושים כפועל יוצא של מחסור משימות וזמן שידור מצומצם) יצר התמרמרות עולה וגואה בקֶרֶב עובדי הטלוויזיה בשפה העַרבית . הייתי שם וראיתי זאת במו עיניי. אנשי הטלוויזיה בשפה העַרבית חשו ברבות השנים מקופחים ומתוסכלים מאוד. זה לא קרה בבת אחת. הם הרגישו חסרי אונים ולעיתים חשו כנטע זר בבניין לעומת הקולגות העשירים מהטלוויזיה בשפה העברית. יוסף בר- אל היה מ- 1977 מנהל רשת טלוויזיה זניחה . את עיקר אמצעי ההפקה והתקציבים ועִמַם גם את התהילה – גרפו מנהלי הטלוויזיה האמיתיים ארנון צוקרמן, ואחריו יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי, טוביה סער, וחיים יבין. יוסף בר-אל הועמד בצֵל. גאוותו נפגעה. ההתמרמרות הקשה של עובדיו הולידה ברבות השנים רגשי נְחִיתוּת וקִנאָה. אנשים מתוסכלים ואפופי קנאה הופכים חיש מהר לחוֹרְשֵי מְזִימוֹת.

אחת הדוגמאות המובהקות לחוסר שוויון בין שני הגופים בא לידי ביטוי בשידורי הספורט הבינלאומיים. השַדָּרים שלי ביצעו את המוטל עליהם תמיד מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי אירופה ותבל. השַדָּר בשפה הערבית סלומון מוּנִיר עשה זאת תְּדִירוּת ובאופן תמידי במשך שנים רבות בשיטת Off  Tube ממשרד ההפקה ולא מהשטח. תופעת שידור ה- Off Tube הייתה תופעה עיתונאית נלוזה שהטילה כתם מקצועי כבד על הטלוויזיה בשפה הערבית ועל העומד בראשה, וכמובן על השַדָּר סולומון מוניר ששיתף פעולה עם הממונה שלוֹ והסכים לעשות כך . שידור Off tube הוא אות קלון כפול. לאיש המחליט ולאיש המְבַצֵע.

ב- 1990 המשיך יוסף בר-אל כמו רבים אחרים לזְלוֹג דרך חורי המסננת וקפץ מדרגה . וועדת מכרזים בראשותם של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל מינתה אותו למנהל הטלוויזיה הישראלית לתקופה של שלוש שנים , 1993 – 1990. אחת התומכות הראשיות בו הייתה גב' דליה איציק אז חברת הוועד המנהל מטעם מפלגת העבודה. זאת הגברת שהעניקה ליוסף בר-אל דברי שבח שכלל לא בטוח שהיה ראוי להם וכפי שאמר פעם אלמוני : "שבח שאין ראויים לו הוא סטירה בתחפושת". ב- 1993 לכדה המסננת המקצועית בסופו של דבר את יוסף בר-אל ברשתה. להפתעת הכל, גם המערכת הפוליטית בלמה אותו. הוא הסתבך ברשת של מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ולא גבר על המכשול שהציבה בפניו שַרת החינוך והתרבות הטרייה גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי הממונה מתוקף תפקידה על רשות השידור. גב' שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח מייד את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה עוד בטרם ימלאו שלוש שנים לקדנציית הניהול שלו [3]. ובאמת, כהונתו לא הוארכה. או במילים אחרות, הוא לא זכה להערכה על פועלו בן השלוש שנים החל מקיץ 1990 ועד קיץ 1993, והוּדַח. במקומו התמנה בקיץ 1993 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מר יאיר שטרן. ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא . בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק , "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה מופרך לחלוטין.

טקסט תמונה : זהו יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 . מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור וחברי המליאה הצביעו בקיץ 2002 בעד מינויו למנכ"ל רשות השידור בנימוק של , "אישיות חיונית יחידה ואין בלתו" . צחוק הגורל . רק שני אנשים בשני הפורומים הציבוריים האלה התנגדו התנגדות נמרצת למינוי . היו אלה פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן . בקיץ 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל 'אריק' שרון ברוב הדר עם ופאר את יוסף בר- אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל . כעבור שלוש שנים הדיחה הממשלה ואותו ראש ממשלה את יוסף בר- אל מהתפקיד הרם לנבכי ההיסטוריה . הוא נשלח בבושת פנים לפח האשפה של ההיסטוריה . (לע"מ תמורת תשלום) .

בחודש מאי 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשותו של אותו ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן שמינה את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור , להדיח ולסַלֵק אותו לאלתר מתפקידו הרָם , שנתיים לפני תום כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בבושת פנים בעיצומה של תקופת הניהול שלוֹ. יוסף בר-אל הודח בשל אשמה כבדה של שחיתות ניהול ושוחד מסך. הוא סולק לשוליים מהם הגיח. למעשה, הושלך לירכתיים לעבר פח ההיסטוריה של השידור הציבורי.

האשמה איננה רק במוּדַח שסולק והורחק בצֶדֶק מתפקידו. האשמה מוטלת בראש וראשונה על אלה שמינו אותו והרימו את ידיהם בעד המינוי השגוי והמופרך חסר התקדים במדינת ישראל. החברים והחברות שאיישו את מליאת רשות השידור והוועד המנהל של רשות השידור והצביעו פה אחד בקיץ 2002 בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, יוצאים רַע מאוד מהעניין. גם השָרָתִּים והמשתפ"ים בתוך רשות השידור שעשו בשעתו יד אחת מרצון עם המנכ"ל המודח נִנזפו לעַד ע"י ההיסטוריה.

טקסט תמונה : 3 במאי 2005 . כותרת ראשית ב- Cover Page של העיתון "מעריב". "הודח" . לראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור החליטה ממשלת ישראל להדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו . (באדיבות העיתון "מעריב") .

מינויו של יוסף בר-אל לשני התפקידים הרמים של מנהל הטלוויזיה הציבורית בשנים 1993 – 1990 ואח"כ למנכ"ל רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוליד השלכות שליליות הרות גורל ומרחיקות לכת בתחומי המוסר ומנהיגות השידור. הילה שחורה העיבה שוב על הקשר שבין עיתונאות לפוליטיקה במדינה חופשית ודמוקרטית. גב' שולמית אלוני שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 זוכרת בשיחות התחקיר עמי ב- 2006 : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 ביקשתי ממנו לפטר מייד את יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1 , לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים".

לא בִּכְדִי עולה בפרק הזה בספר "רוש ולענה" הוויכוח הפוליטי הקלסי והדרמטי שהתקיים ב- 1959 בארה"ב בין מנהיגי הפועלים של אמריקה החופשית ובראשם וָולְטֶר רוּתֶּ'ר לבין מנהיג ברה"מ הקומוניסטית והטוטליטרית נִיקִיטָה סֶרְגֶיֶיבִיץ' חְרוּשְצ'וֹב בהקשרה של רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל בשנים 2005 – 2002 . קיימת סיבה טובה לכך שכאן בספר הזה "רוֹש ולַעֲנָה" , נזכר שמם של המחזאי הגאון וויליאם שייקספיר והַמְלֶט נסיך דנמרק הישר באדם. זה נכון ש- "הַמְלֶט" הוא רק מחזה אך רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הייתה טרגדיה. ככה אני רואה את הדברים בעיניים הטלוויזיוניות שלי . אולם בַּל אקדים את המאוחר . הנה עוד התחלה של הספר עב הכרס, "רוֹש ולַעֲנָה בשנים 2005 – 2001".

הופעתו הכושלת של מנכ"ל רשות השידור רָן גָלִינְקָא בסתיו 2001. רן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור ממנה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 ליועץ מקורב. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותו כעורך ראשי ובראשות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי , משדרת במגזין "יומן" בשבע בערב של יום שישי בזמן צפייה ראשי (Prime time) בדצמבר 2001 בעיצומה של האינתיפאדה כשנחלי דם של אזרחים ישראליים פצועים והרוגים מרווים את אדמת הארץ – ריאיון ארוך ומפורט עם הארכי טרוריסט יאסר עראפאת המכנה את עצמו יו"ר הרשות הפלסטינית. ראש הממשלה אריאל שרון מחליט לפטר בו במקום את רן גלינקא מתפקידו. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן ממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל הבא של רשות השידור במקום רן גלינקא המפוטר. ראש הממשלה מקבל מייד את ההמלצה. ביום שישי – 26 באפריל 2002 מפרסם יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" באמצעות ריאיון עם שרי מקובר את ה- "אני מאמין" הטלוויזיוני שלו ואת נאמנותו המוחלטת לממנה הפוליטי שלוֹ. עובדי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה ממלאים פיהם מים ושותקים בעקבות המינוי המופרך. יוסף בר-אל מנהל באפריל 2002 מו"מ כושל עם חברת "צ'ארלטון" העוסקת בתיווך זכויות שידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002. הוא קונה 8 משחקים בסכום כולל חסר תקדים של כ- 4.000000 (ארבעה מיליון) דולר, כלומר כחצי מיליון דולר עבור כל משחק מתוך השמונה , מבלי שנבחרת ישראל נוטלת חלק בטורניר . חלק מאנשי הוועד המנהל בראשותו של נחמן שי מאשר את העסקה . אנוכי מחליט להתפטר מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002 ועוזב מייד את הטלוויזיה ואת רשות השידור. אני שולח מסמך מפורט ליוסף בר-אל בו אני מאשים אותו בחומרה רבה הנוגעת לדרך התנהלותו במקצועית ברשות . המסמך מועבר גם לידיעת אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ולידיעתו של השופט יצחק רביבי הממונה על מינויים בכירים בשירות הציבורי של מדינת ישראל .

ביום חמישי – 15 בנובמבר 2001 אירחה מכבי ת"א אלופת אירופה בכדורסל בהֵיכַל הספורט ביד אליהו את  הקבוצה היוונית אולימפיאקוס אתונה בניסיון להסתער פעם נוספת על גביע ה- Euroleague. באותה עונת שידורים שילמנו למכבי ת"א סכום שיא של 6.600000 (שישה מיליון ושש מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים אך המשחק היה שִיגְרָתּי. לא השידור הישיר. אין שידור שִיגְרָתּי. השִגְרָה היא האויב המַר של המאבק והתחרות וגם של שידורי הטלוויזיה. את זה ידענו מזה זמן רָב ציוותי השידור שלי ואנוֹכי.

היה לי אורח נכבד באותו עֶרֶב בשידור הישיר . מנכ"ל רשות השידור החָדָש בכבודו ובעצמו, רָן גָלִינְקָא. השַר הממונה רענן כהן מינה את רן גלינקא לתפקיד במקומו של אורי פורת שהתפטר. המינוי היה לתקופה ניסיון קצרה בת כשלושה חודשים. בדרך כלל מדובר בתקופת ניסיון שאורכה לפחות שישה חודשים. רן גלינקא חשק מאוד במינוי הנכבד והסכים לשמש מנכ"ל רשות שידור לעת מצֹא לתקופת ניסיון כה קצרה. הוא העריך שיוכל להשתלט על התפקיד הרגיש והמורכב ונהנה מתמיכתו של ראש הממשלה מר אריאל שרון לפי שעה. רָן גָלִינְקָא הביא עִמוֹ למשחק אורחת נוספת , את עוזרתו האישית ומנהלת לִשכתו גב' ליאורה שמעוני. מנהלת לשכת המנכ"ל הוותיקה והמצטיינת של מוטי קירשנבאום ואורי פורת מאז שנת 1993 גב' אֶלִינוֹר בֶּלְקִין שהייתה בעלת ידע עצום בעבודה המורכבת הזאת הורחקה מהלשכה ובעצם סולקה מתפקידה . במקומה הוצבה בתפקיד המפתח טירונית חסרת כל מושג ניהולי בשֵם גב' ליאורה שמעוני . רשות השידור איבדה בבת אחת לא רק את אורי פורת אלא גם מנהלת לשכה מוכשרת ועתירת ניסיון . גב' אלינור בלקין הייתה עבור מוטי קירשנבאום ואורי פורת מה שגב' רוחמה איילון הייתה ליצחק לִבני ויוסף "טומי" לפיד ז"ל. מנהלת לשכה פדנטית ודייקנית ביותר. הסתלקותם של אורי פורת ואלינור בלקין מרשות השידור היו עבורי שתי אבדות מקצועיות כבדות.

רָן גָלִינְקָא נעדר כל השכלה תקשורתית וללא עבר עיתונאי התמנה זה עתה לכהונה הרמה והמורכבת בהמלצתו האישית והישירה של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן . כאזרח מן השורה נהה רָן גָלִינְקָא במשך שנים אחרי שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה ועכשיו ביקש ממני כמו מרבית המנכ"לים שקדמו לו להיות אורח מחלקת הספורט במשחק המתנהל בהיכל הספורט יד אליהו. ביקשתי ממנו להגיע מוקדם יותר לשער שֵש של ההיכל שם ממוקמת ניידת השידור הגדולה שלנו. רציתי שיספיק לשוחח עם האנשים העושים את השידור, הצוות העיתונאי ,שכולל את הבימאי, המפיק, השדרים והפרשנים, ויכיר גם את הטכנאים ופועלי במה. רציתי שהוא יתבונן מקרוב בהכנות הסופיות של השידור הישיר נוֹשֵא הרייטינג הרָב ביותר של שידור הציבורי . קיוויתי שיהיה בידו הזמן לשוחח עם עשרות עובדי ניידת השידור לפני שהוא אָץ לעבר יציע המכובדים בהיכל כדי לצפות בהתמודדות. "יואש אלרואי דאג לי לארבעה  כרטיסים , לי ולעוזרתי ליאורה שמעוני", ביקש כמה ימים לפני השידור הישיר, ולא שכח להוסיף, "נילווה אלי העֶרֶב גם מנהל ערוץ 33 ברשות השידור יוסף בר-אל ובְנו אָרִיק, אָנָא ממך. יוסף בר- אל הוא ידידי ועוזרי הקרוב. הוא האיש שמכניס אותי לעבודה ברשות השידור. אני מבקש אותך שתשיג גם לוֹ שני כרטיסים למשחק של מכבי ת"א".

נפגשנו ליד ניידת השידור הגדולה שלנו ה- "וֶורֶד" הממוקמת בסמוך לשער מספר שֵש של ההֵיכַל . עֶשֶר המצלמות שלה וחמֵש יחידות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) של ההילוכים החוזרים האיטיים כבר היו מוכנות לשידור הישיר. המנכ"ל החדש עשה עם תחילת מינויו שתי שגיאות שמרבית המנהלים הטירונים נוהגים לעשות תדירות. הוא הרשה לעצמו לאַחֵר לפגישה שנקבעה לו עם צוות ניידת השידור שכיסה את המשחק ומינה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 למעין יועץ ראשי שלוֹ מבלי לבדוק מי האיש , מה הרקורד המקצועי שלו, ומה הן מידות כּשרונו ואמינותו שדורש התפקיד. המנכ"ל הירוק לא הכין את שיעורי הבית המינימאליים והבסיסיים ביותר שהיה עליו להכין. שגיאתו השנייה כפי שיתברר בהמשך הייתה קרדינאלית ומכרעת ועלתה לו במשרתו.

משחק הכדורסל עמד כבר להתחיל ולא נותר לוֹ פנאי לעשות את הדבר החשוב באֶמֶת. להיכנס לניידת השידור כדי לפגוֹש ולהכיר את עובדיה וכדי לעקוב אחרי ההכנות האחרונות לקראת שידור הישיר. נשארו לוֹ שְנִיוֹת ספורות של פנאי ומן הסתם בחר לעשות לי הכרה עם יוסף בר-אל. "תכיר" , חזר על הטקסט שאמר לי בהנאה ובגאווה לפני ימים ספורים, "זהו יוסף בר-אל היועץ הקרוב שלי", תוך שהוא מצביע בכיוונו של עוזרו הצמוד. "הוא האיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור", סַח לי הטירון הירוק בפשטוּת, בתמימות, ובפנים מחוּיָכוֹת. השבתי לוֹ מייד : "אתה לא צריך להציגוֹ בפניי אני מַכּיר אותו היטב מימים ימימה, מקדמת דנה".

לחצתי את ידיהם של רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל ואיחלתי להם צפייה נעימה. "תודה", אמר רָן גָלִינְקָא לבוש בפשטות כקיבוצניק מן השורה (גדל בקיבוץ רמת יוחנן), "שתהיה לי בריא" , נִפרד ממני יוסף בר-אל ענוב ומחויט בחליפה מהודרת. שניהם נבלעו בין המוני האנשים שנעוּ בדרכם לעבר שער שָלוֹש המוביל ליציע הכבוד בהֵיכַל הספורט ביד אליהו. מכבי ת"א הייתה כרגיל ההצגה הטובה ביותר בעיר. רן גלינקא המנכ"ל הטירון שמשל ברשות השידור שישה חודשים בלבד , מספטמבר 2001 ועד מארס 2002. רן גלינקא היה לוחם בצה"ל ופיקד בהצלחה על שייטת 13 אך נכשל בניהול רשות השידור. הוא היה חסר כל ניסיון עיתונאי ו- "ירוק" בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת הכוללת בשורותיה את הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" (בעברית וערבית). הוא שגה כבר בתחילת עבודתו כשמינה את יוסף בר- אל לעוזרו האישי, והכריז בטרם עת : "זה ידידי יוסף בר-אל האיש שיכניס אותי לעניינים ברשות השידור". טעות גדולה כפי שאמר לי בשיחות התחקיר בינינו, שאין לה מחילה. הוא שילם על כך בריבית דה ריבית.

טקסט תמונה :  "זהו יוסף בר- אל היועץ הקרוב שלי", אמר לי רן גלינקא , לאחר מינויו באוקטובר 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, והוסיף, "הוא עוזרי הקרוב והאיש שמכניס אותי לעניינים ברשות השידור". (מחלקת הסטילס. באדיבות לשכת מנכ"ל רשות השידור. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בת תוקף בטענה מפני ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים . אריאל שרון קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השריון אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל.

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רחב ידיים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן" עם יָאסֶר עַרָאפָאת יו"ר הרשות הפלסטינית . את הריאיון השנוי במחלוקת עם אביר האינתיפאדה השנייה ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עודד גרנות במוקטעה ברמאללה.

ראש הממשלה אריאל "אָרִיק" שרון ראה ביאסר עראפאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יכירנו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית . שוֹבָל דם ארוך של ישראלים חפים מפשע , גברים ונשים, זקנים, נערים וטף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל . אריאל שרון היה המום מהכתבה הנִרְחֶבֶת עם יאסר עראפאת בטלוויזיה הממלכתית של מדינת ישראל . למיטב שיפוטו, הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים. אריאל שרון ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית משגה עיתונאי לאומי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לעורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אריאל שרון רצה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על רשות השידור רענן כהן הוציא מסמך כתוב, יממה קודם לכן, ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001, בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא בעוד בשלושה חודשים נוספים. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו. אריק שרון איחר את המועד. הוא יצא מדעתו ורתח גם על רענן כהן שלא נועץ בו קודם לכן.

טקסט מסמך :  6 בדצמבר 2001. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים. רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק רן גלינקא הטירון הירוק בעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות. אריק שרון מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי, היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון "מעריב". עודד גרנות הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת  במוקטעה הנצורה ברמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7  בדצמבר 2001 בתוכנית "יומן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הציבורית באישורם של המנכ"ל רן גלינקא, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

אריאל "אריק" שרון היה מדינאי מהדוֹר הישן. הוא ראה את תפקידה של העיתונאות החופשית במדינת ישראל באוֹר שונה (לחלוטין) מכל מיני עיתונאים כאן שסברו כי אין להגביל עריכת ריאיונות עם אויבי ישראל גם עם המרים שבהם, בטענה מוכרת, "מעניין לשמוע מה אומרים האויבים שלנו". בעיני ראש הממשלה זאת הייתה טענה מופרכת . לא פעם העלה אריאל שרון טיעון הגיוני עוד לפני היותו ראש ממשלה, כי אין להרשות את הופעתם של טרוריסטים ואויבי ישראל על מסך הטלוויזיה במסווה של ריאיון עיתונאי. מידע אישי, אני יודע כי אמר לא פעם אחת, "ה- BBC לא היה מתיר בשום אופן ריאיון עם אדולף היטלר במלחמת העולם ה- 2. האומה האנגלית התייצבה כאיש אחד מאחורי ראש ממשלתה ווינסטון צ'רצ'יל שקבע חד משמעית כי הקנצלר הגרמני הוא טרוריסט מטורף שרוצה בהשמדת אנגליה ופוגע ביודעין וללא אבחנה באוכלוסייה אזרחית. לא היה עולה על דעתו של איש ב- BBC להעניק במה תקשורתית לאדולף היטלר האחראי למותם של עשרות אלפי אזרחים בריטיים תמימים, גם אם זה "מעניין" כמה עיתונאים לשמוע מה הוא אומר. היו לראש הממשלה אריאל שרון שלושה לָאוִוים . עם מרצחים וטרוריסטים לא מדברים, לא מנהלים מו"מ, ולא עושים הסדרים".

מדינת ישראל טבלה כבר יותר משנה בנהרות של דם וראש הממשלה רתח מכעס. אריאל שרון לא הבין כיצד רשות השידור הממלכתית של מדינת ישראל מעניקה את מסך הטלוויזיה הציבורי והמיקרופון שלה לטובת אויבה המַר ביותר של מדינת ישראל רָב המרצחים יאסר עארפאת כדי שיסביר לאזרחי ישראל באמצעות ריאיון טלוויזיה בליל שישי לכתב הטלוויזיה עודד גרנות את תכנוניו הפוליטיים ומהלכי האינתיפאדה שלו בשטח, אלה שהובילו להֶרֶג הנוראי של מאות אזרחים ישראליים תמימים חפים מפשע . ראש הממשלה פשוט יצא מדעתו מרוב כעס על רשות השידור. רָן גַלִינְקָא עיתונאי טירון ומנכ"ל מתחיל נכנס למבוך חסר מוצא. אָרִיאֵל שָרוֹן סִימֵן אותו ובִּיקֵש את ראשו מידיו של השַר הממוּנֶה על ביצוע חוֹק רשות השידור מר רענן כהן איש מפלגת העבודה. השַר הממונה שמשום מה הצטייר תמיד כעסקן רדוּד ופוליטיקאי לא מוכשר במפלגת העבודה מאז ימי מפא"י ההיסטוריים נענה ללא היסוס לצַו. רענן כהן היה שַר נשכח ואָפוֹר . מי זוכר אותו ואת פועלו אם היה כזה אך באופן פרדוקסאלי זכה בימים ההם בכמה רגעים של אופוריה בשל ההשפעה שהייתה לוֹ על הנעשה ברשות השידור. בערוֹב ימיו כעסקן פוליטי קיבל רענן כהן מתנת פרידה. ראש הממשלה מינה אותו לנַהֵל את הבנק "לתעשייה ופיתוח" . השר הממונה על רשות השידור פרש מהחיים הפוליטיים . משתמה תקופת הכהונה הזמנית בת החצי שנה של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל רשות השידור, הוא נמצא לא מתאים ע"י ראש הממשלה והוּדַח מייד מתפקידו . ממש לפני פרישתו מהחיים הפוליטיים, באפריל 2002, הספיק השַר רענן כהן להעלות מירכּתי קוֹל האוֹב והרייטינג הזעום של ערוץ 33 , שֵם זניח של מנהל טלוויזיה בדימוּס במקומו של רָן גָלִינְקָא המוּדַח. יוסף בר-אל. השר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור הציג את מועמדותו של יוסף בר-אל בפני ראש הממשלה והזניק בכך את שמו של האיש הלא מוכשר הזה בן ה- 67 לפסגת השידור הציבורי. "אני נותן לך איש חזק", הבטיח רענן כהן לראש הממשלה . אריאל שרון קיבל את ההצעה וחתם על המינוי . יוסף בר-אל מונה למנכ"ל רשות השידור. חֶשרת עבים , אין מילה אחרת לתאר את המצב, כיסתה את שמי רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל . הרי זה אותו יוסף בר-אל שנכשל כישלון חרוץ וקולוסאלי בניהול הטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990. היה ידוע לכל בר בי רב ומן המפורסמות כי מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור לא האריך בשעתו את כהונתו של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה הישראלית ומינה במקומו אז את יאיר שטרן. מינויו של יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היה אנאכרוניזם פתולוגי. ביום חמישי – 18 באפריל 2002 , אָץ יוסף בר-אל (יועצו הקרוב אך זה מכבר של רָן גַלִינְקָא) אל העיתון "גְלוֹבְּס", כדי להצהיר ולכנות את המנכ"ל המודח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים בתואר, "דָפוּק". כך כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה שחור על גבי לבן . גווייתו של המנכ"ל המוּדח טרם הספיקה להתקרר , אך המנכ"ל החדש בחר להתקלס בה בפומבי . הוא עשה זאת  בריאיון שהעניק לאביבה קרול כתבת העיתון "גלובס" [4].

ציטוט : "כל אמתלה תשרת עריץ". (אזופוס) .

שמונה ימים אח"כ , ביום שישי – 26  באפריל 2002, התפרסם במוסף "סוף שבוע" הפופולרי של העיתון "מעריב" עוד ריאיון ארוך, חסר תקדים ומדהים בתוכנו עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ערב מינוי הקבע שלו ע"י ממשלת ישראל והעונד בראשה אריאל שרון . את הריאיון עִמו ערכה  העיתונאית גב' שָרִי מָקוֹבֶר [5]. יוסף בר-אל הציג בריאיון את המניפסט הניהולי שלוֹ (בעיניי מֵבִיש) והסביר למראיינת כיצד הוא עתיד לנהל את רשות השידור. ראשו של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא נערף. זה היה רק עניין של זמן עד שראשו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ייערף גם כן. המראיינת הציבה כותרת בשער המוסף, "יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור מצהיר אמונים לראש הממשלה", והמנכ"ל לא הכחיש אותה. הצהרת האימונים העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור לראש הממשלה הייתה מעשה חנפני ומתרפס מהסוג הגרוע ביותר שטרם נראה בארץ. יוסף בר-אל חצה את כל הקווים האדומים של גבולות המוּסַר. נורא יותר מזה הייתה רק שתיקתם העלובה של עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" גם יחד. כולל חיים יבין. הם כולם קראו את הריאיון של המנכ"ל שלהם עם גב' שרי מקובר. ידעו והחרישו. ביזיון קולוסאלי. טקסט הריאיון הגשים את עצמו. איש לא תיאר אז עד כמה ההבטחה העיתונאית הזאת של יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר להפקיע את רשות השידור לטובת ראש הממשלה שמינה אותו למשרה הרמה, תמוּמַש ותגשים את עצמה במלוא עוּזָה. 

יוסף בר-אל ניסח (ללא בושה) בריאיון כותרת משלו : "אלוהים קרא לי… ! ג'ו סיים את המשימה שלך ! ". שום צניעות, שום ענוָוה, שום דֶרֶךְ אֶרֶץ, שום דוגמא אישית, שום כִּישָרוֹן. לא ייאמן…? דווקא ייאמן…!

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב". כותרת שחצנית ומתנשאת בעיתון "מעריב" של יוסף בר-אל האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה דמוקרטית .מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר את על עצמו : אלוהים קרא לי ואמר : ג'ו סיים את המשימה שלך" והוסיף בריאיון שזעזע את אושיות העיתונאות במדינה דמוקרטית כישראל : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל , אעשה מה שהוא יאמר לי". מעולם לא נשמעה הכרזה כזאת של מנכ"ל רשות שידור לפניו. רבים מהפוליטיקאים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר – החרישו. כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הדיחה אותו ממשלת ישראל במאי 2005 מכהונתו הרמה. (באדיבות העיתון "מעריב").

בגוף הכתבה דאג מנכ"ל רשות השידור לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּע מזה שנים ארוכות : "…חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי…דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ…", והוסיף על עצמו, "…אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עם אנשים יודע לשווק את עצמי, ויוצר קומוניקציה בקלות…קל להתיידד איתי…".

טקסט תמונה :  26 באפריל 2002 . מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר- אל מונה בפומבי וללא בושה את ידידיו הפוליטיקאים במדינת ישראל. "ידידי הם דן מרידור, דליה איציק, סילבן שלום, פואד בן-אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ. אני אדם שיוצר כנראה קשרים טובים עם אנשים, יודע לשווק את עצמי, ויוצר קומוניקציה בקלות. קל להתיידד אתי", אמר לעיתונאית גב' שרי מקובר [6]. העסק הזה הוא פתטי. איש מהרשימה הנכבדה לא התייצב בפומבי ולא הכחיש את חברותו עם מנכ"ל רשות השידור שלבסוף סולק מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון. אף פעם לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים. אחד מחוקי המוסר העיתונאיים קובע בבירור : "עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים – חשוד מראש". העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה. העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שאינם נחצים כמו באקסיומה המתמטית. (באדיבות העיתון "מעריב" .

לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית הרדודה , אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה . מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל המיועד נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים, ו/או משוררים, ו/או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל, ו/או אנשי חקלאות , ו/או אנשי תעשייה וְ- High Tech . ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בפני המראיינת את כריזמת המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי : "…מה פירוש ראיס ? ראיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה. מתוך כבוד. אנשים בעל כורחם מכבדים אותי. אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר. כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו "קוּם אני מדבר אליך", אבל כולם קָמִים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים . תמיד אמרו "הַרָאִיס נכנס" מתוך כבוד…". 

יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד הבטיח גם למראיינת שלו באותו ריאיון : "…אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו…". הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות. איזה להחזיר ואיזה נעליים. בשורות הבאות בריאיון הבטיח את נאמנותו לראש הממשלה, "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל. אני אעשה מה שהוא יאמר לי. אנחנו חייבים להכניס דברים לפרופורציה. לא מקובל עלי מרד. כפי שיש עורך לכל עיתון ומנכ"ל לכל תחנת טלוויזיה, כך יש למדינה הזו ראש ממשלה, ואני לא מפחד להגיד את זה . מה אני פופאיי ? אני אבוא ואגיד לראש הממשלה, "אני מסרב אני יודע יותר טוב ממך מה מתאים ומה לא מתאים לעם ישראל ?" חֶשְרָת עַבִים. עננים שחורים הסתירו את עין השמש וכיסו באחת את שמי רשות השידור שאמורה להיות ריבונית.

שוּם מנכ"ל בהיסטוריה של רשות השידור לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון, ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית , בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ"ל רשות השידור המיועד הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב. קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם. חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין מדינות דיקטטוריות ואת ארצות העולם השלישי. בשנות שלטונו של יוסף בר-אל ברשות השידור 2005 – 2002 הפך הסֵיאוּב למציאוּת גם בישראל. שוחד פוליטי הוא נֶמֶק. שרי הממשלה וחברי כנסת ביניהם אהוד אולמרט ואיתן כבל הודיעו בפרהסיה כי יוסף בר-אל הציע להם שוחד מסך. שחיתות פוליטית בתקשורת ועל מרקע הטלוויזיה הוא נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה. ממשלת ישראל בראשות הממנה הראשי אריאל שרון שמה לב למצב והרחיקה ב- 2005 את יוסף בר-אל מהשררה שהפקידה בידיו ב- 2002 .

מדהים כי עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, שוחרי העיתונות החופשית , ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה – קראו היטב כל מילה בריאיון המביך באותו יום שישי ב- 26 באפריל 2002, אך שתקו והחרישו. הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר היה ריאיון מקומֵם. אני ראיתי בו אות של בושה וקָלוֹן טלוויזיוניים . הבנתי שמנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעצם מוכר בפרהסיה את השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי. השופט העליון המפורסם חיים כהן ז"ל דן פעם בענייני קָלוֹן, וכך אמר : "איננו דוֹמֶה קלונו של מעשה כשהוא נעשה בידי משכיל ונשוא פנים, לקלונה הפחוּת כשהיא נעשית בידי בּוּר ואֶביוֹן. מעשהו של בעל הצווארון הלָבָן המקפיד על ניקיון בגדיו והמזניח את ניקיון כפיו חמוּרה פי כמה". הערכתי שדבריו של השופט העליון חיים כהן הם משל להתנהלותו העתידית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הציבור שתק ועמו החרישו עובדי של רשות השידור ובראשם עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי הרדיו ב- "קול ישראל". מקטון עד גדול. מדהים. הרי מדובר בקבוצה נבחרת של עיתונאים, עורכים, ושדרים, שחלקם מוכרים מאוד לציבור, רבי מוניטין, הנושאים שנים רבות את חופש המחשבה והדיבור במדינה ריבונית וחופשית.

רַק שלושה אנשים במדינת ישראל קמו בחודש אפריל 2002 וקראו בגלוי תגר על מנהיגותו של מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף בר-אל ועל מינויו השָגוּי. הם השמיעו את ביקורתם החריפה בפומבי . שניים מתוך השלושה היו מחוץ לרשות השידור. דן שילון עשה זאת בריאיון נוקב עם שר התקשורת ראובן ריבלין (במוסף "סוף שבוע" ביום שישי – 3 במאי 2002). האיש השני היה פרופסור מרדכי קרמניצר שקרא ללא היסוס לחברי הועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור, "אל תמנו את האיש הזה יוסף בר-אל למשרה הרָמָה ביותר של השידור הציבורי". אני הייתי השלישי. היחיד בתוך רשות השידור. וֶורֶד בֶּרְמַן וגִדְעוֹן דְרוֹרִי היו שני האנשים הבודדים מבין עיתונאי רשות השידור שהתייצבו לימיני ותמכו בי בגלוי. השאר שדווקא הכירו היטב את הרקע למחלוקת הציבורית – מקצועית ביני לבין מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ביקשו להחריש ועמדו מהצד. בשעה שקולם נדם הוצגה המחלוקת הציבורית עם המנכ"ל כבעיה פרטית שלי . רבים מהם לא תארו שכעבור שלוש שנים הם בעצמם ינטשו את רשות השידור של יוסף בר-אל מאותן הסיבות שאני עשיתי זאת.

אינני סופר את קבוצת התומכים הגדולה בי, אנשי חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שחלקה לי אמפתיה לאחר ששלחתי למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל את כתב האישום הציבורי שלי נגדו, מפני שעשתה זאת בחדרי חדרים, או טלפונית. קונץ קטן. היה לי כבוד גדול להיות שחקן בשלישייה הנבחרת הזאת של הציבור לצִדם של דן שילון ופרופסור מרדכי קרמניצר שלא הכרתי אותו וגם מעולם לא ראיתיו.

אם מנכ"ל ה-  BBC מר גְרֶג דָיְיק  (Greg Dyke) היה מעיז להתראיין בסגנון מן הסוג הזה של יוסף בר-אל לעיתוני ה- Daily Telegraph  או ה- Times הלונדוניים, משהו כמו, "…אני מצהיר אמונים לראש ממשלתי…אני לבוש חליפות מהודרות…כשאני מדבר אין איש מאנשי ה- BBC ממשיך לשֶבֶת על כיסאו…וכשאני נכנס לחדר אנשי ה- BBC  קמים מעצמם…", הוא פשוט היה נקרע לגזרים למחרת ע"י כל העיתונות האנגלית והציבור הבריטי. עובדי  ה- BBC  היו מתמרדים כנגדו. מנכ"ל השידור הציבורי איננו מתמנה לתפקידו הרָם כדי להיות מליץ יושר של השִלטון ושל העומד בראשו. ב- 6 ביוני 2002 מינתה ממשלת ישראל באופן רשמי את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. מזכיר הממשלה גדעון סער שלח לו את כתב המינוי. נתפח עידן חדש בתקשורת הציבורית הישראלית שאיננו זכור לטוב.

בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור "שערי צדק" בירושלים  ביום ראשון – 19 במאי 2002, אימצו הועד המנהל והמליאה ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא "מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ", ולכן חשוב שימונה למנכ"ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007". רק איש אמיץ אחד, בעל יושרה, מוסר, ודרך דרך, החבר בוועד המנהל של רשות השידור פרופסור דן כספי הרים בעוֹז את ידו נגד מינויו של יוסף בר-אל . הוא ידע היטב למה. חָבָר אליו ד"ר יוסף דַהָאן חבר מליאת רשות השידור שאף הוא התנגד באופן נחרץ למינוי הלא ראוי . יש לי הערכה גלויה ורבה לשני האנשים שצעדוּ ללא חשש נגד  ה-Main stream . לא רק בגלל שצדקוּ , אלא בגלל שלא פחדו לומר את דברם קבל עם ועדה .

לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ניהלתי כמה שיחות עם פרופסור דן כספי הנוגעת להתייחסותו אל מנכ"ל רשות השידור שסרח על פי דעת ממשלת ישראל והודח מכהונתו . פרופסור דן כספי זוכר כלהלן : "לא במקרה התנגדתי והצבעתי נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. כל חברי הוועד המנהל לרבות היו"ר נחמן שי ואנשי מליאת רשות השידור הצביעו בעד המינוי. אני התנגדתי התנגדות נמרצת. חבר אלי ד"ר יוסי דאהן שהיה אז חבר המליאה והתנגד אף הוא למינוי. עקבתי אחרי מסלול הקידום של יוסף בר-אל ברשות השידור מאז היה מנהל החדשות בשפה הערבית ואח"כ מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. מעולם לא הערכתי את יכולתו המקצועית, לא את ה- יושרה שלו, וגם לא את כושר המנהיגות שלו. יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם היה אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך".

הנה הרשימה המלאה של חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת השידור, שהם בעצמם מינויים פוליטיים, שהרימו את ידם ותמכו תמיכה מסיבית במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, גב' אהובה אורן המשנה ליו"ר הוועד המנהל, סאלם ג'ובראן, ד"ר אילן אסיה, אלון אלרואי, עו"ד ראובן שלום, גב' נִילִי כרמל-יונתן (רעייתו של המשורר המנוח נתן יונתן ז"ל), גב' יעלה גרנות, ד"ר יהודית אורבך, שי חרמש, גב' אמונה אלון, משה  איבגי, עטאף כיוף, אפרים באוך, עו"ד נועם גרסל, עו"ד יאיר זלמנוביץ' , יחזקאל זכאי, אביהו מדינה  עו"ד-ד"ר עמרם מליץ, יעקב גיל, גב' גאולה כהן, עו"ד חסן עתמאנה, ועו"ד אבי שמידט. יוסף בר-אל הנתמך תמיכה גורפת של מוסדות רשות השידור, העפיל בקַלות מהתחרות בשלב המוקדם לשלב רבע הגמר, ואח"כ דילג למֵירוֹץ חצי הגמר. שמו כמועמד למנכ"ל רשות השידור הנתמך עכשיו ע"י הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור הועבר שוּב לאישור וועדת השופט יצחק רביבי. וועדת המינויים הציבורית לא היססה ואישרה את מועמדותו לתפקיד הנכבד לאחר שזכה ברוב מוחץ בהצבעה דמוקרטית בתוך ממלכת רשות השידור. יוסף בר-אל חלף בקלילות מפתיעה גם מעל משוכת השופט יצחק רביבי. הוא העפיל לשלב הגמר.

ביום ראשון – 2 ביוני 2002 בחרה ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון כמעט פה אחד ביוסף בר-אל לכהונה הרמה והפקידה בידיו את רשות השידור לתקופה של חמש שנים. גם השַר אהוד אולמרט הרים את ידו בעד המינוי. 13 שרים תמכו במינוי יוסף בר- אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור עד 2007 . רק שר אחד התנגד. יוסף בר-אל היה מינוי פוליטי מובהק שתחילתו בקמפיין מתוכנן של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וסופו בתמיכתו הסוחפת של ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון. OK הרוֹב תמך בו. אך איזה מין רוֹב זה היה ? פרידריך פון שילר התייחס פעם באמירה מבריקה שלוֹ לשאלת הרוב כששאל – אמר : "מהו הרוֹב" ? והשיב בעצמו, "הרוֹב… רוּבּוֹ שטויות, התבונה תמיד הייתה במיעוט". תשובה מוחצת לאותם אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור ושרי ממשלת ישראל שבחרו ביוסף בר- אל.

בחלוף שלוש שנים במאי 2005 מדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו. שני עיתונאי "מעריב" אמנון דנקנר ודן מרגלית מפרסמים את "האני מאשים" שלהם נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שסולק מתפקידו ע"י ממשלת ישראל.

טקסט תמונה : 17 במאי 2005 . אמנון דנקנר עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב :  "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות העיתון "מעריב").

שאלת השאלות היא כיצד מגיעה ממשלת ישראל להחלטה כזאת וממנה למשרה כה רמה של מנכ"ל רשות השידור איש כה בלתי מוכשר בעליל בשם יוסף בר-אל ? מינוי מנכ"ל רשות שידור במדינת ישראל הוא מעשה פוליטי אך מדוע הוא חייב להיות בלתי נבון ? למה קיבל ראש הממשלה אריאל שרון בקלות ראש כזאת את המלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן למנות לתפקיד האחראי והרגיש את יוסף בר-אל ? האם ניתן להשוות את רמת אישיותו של יוסף בר-אל לרמת אישיותם של מנכ"לים אחרים בעבר כמו פרופסור שמואל אלמוג ז"ל, יצחק לבני, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, ומרדכי "מוטי" קירשנבאום ? כיצד זה מתרחשת תאונה טלוויזיונית – תקשורתית חמורה ומופרכת שכזאת כזאת במדינה חופשית ומתוקנת כמדינת ישראל ?

 [1] ראה נספח : מכתב הנזיפה של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן למנהל החדשות בשפה הערבית יוסף בר- אל , ב- 18.11.1976 .

[2] סיר הְיוּ גְרִין ( Sir Hugh Greene ) היה מנכ"ל שירות השידור הבריטי  ה- BBC  בעשור ה- 60 של המאה שעברה .

[3] הערה : על פי עדות אישית שמסרה  לי גב' שולמית אלוני בשיחות התחקיר בינינו ב- 2006 .

[4] ראה נספח : ריאיון של אביבה קרול עם יוסף בר- אל "בגלובס" מתאריך 18 באפריל 2002 . יוסף בר-אל כינה את מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא "דָפוּק" .

[5] ראה נספח : ריאיון של שרי מקובר עם יוסף (ג'ו) בר- אל "בסוף שבוע" של העיתון "מעריב" מתאריך 26  באפריל  2002 .

[6] ראה נספח : מוסף "סוף שבוע" של העיתון "מעריב" מיום שישי –  26 באפריל 2002 .

עובדות הצפייה העגומות האלה לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה, ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון, כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ"ל רשות השידור.

החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח החלטות ריקות נוספות מתוכן, ואחריהן עוד החלטות תמוהות וחסרות הגיון, ועוד החלטות שגויות, וכן הלאה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה בסופו של רשות השידור כמגדל קלפים. שום גוף תקשורתי לא יכול לשרוד בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור. מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל חסר הכישרון, בעל אינטגריטי שנוי במחלוקת בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רָדוּד ולא חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוכשר בדמותו של יוסף בר-אל . המינוי הפתטי הזה (כפי שהכריזה וכך קבעה ממשלת ישראל בחלוף שלוש שנים) מוכרח היה להוביל בתוך זמן לא רב לנפוטיזם, התחנפות לשלטון, שוחד מסך, ונזקים מוראליים כבדים ואולי גם בלתי הפיכים לשידור הציבורי. ממשלת ישראל שהדיחה את יוסף בר-אל במאי 2005 מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור ידעה כי קיימות מחלוקות קשות בין אנשי האמת לאנשי השקר בשידור הציבורי. נוצרה אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות השידור הפכה בשנים 2005 – 2002 למוסד שידור חסר כישרון ובלתי מוצלח. 

ביום רביעי – 18 במרס 2002 פרסמה חבורת אנשים רצינית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מִנְשָר לרענן כהן עצמו השר הממונה על רשות השידור , ולשבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור, הקוראת להם לדחות על הסף את הצעת השר למנות את יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור, גם לא מנכ"ל זמני. הוא לא האיש המתאים לכהונה הרמה , כך סברו [7] . השר הממונה רענן כהן לא ענה לכתב האישום . בחומת יוסף בר-אל נוצרו בקיעים מוקדם מהצפוי . חלקם הפכו לקרעים של ממש. זמן קצר לאחר מינוי הקבע של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, התפתח וויכוח מַר בין המנכ"ל החדש כשעושה דברו הנאמן מ"מ מנהל הטלוויזיה החדש יוסי משולם (מ"מ מנהל הטלוויזיה הקודם יאיר אלוני הודח ע"י יוסף בר-אל) ניצב לצִדוֹ, לבין ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך ששימשה בעֵת ההיא כיו"ר וועדת תוכניות הטלוויזיה של מליאת רשות השידור (ד"ר יהודית אורבך עמדה בתקופה ההיא בראש היחידה ללימודי עיתונאות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן). היא מונתה לתפקידה החשוב על ידי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי . ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך הגיעה לתפקידה כיו"ר וועדת הטלוויזיה מעולם תקשורתי פתוח ופלורליסטי ונתקלה במנכ"ל רשות שידור כוחני , חסר ידע , ונטול כישרון כפי שהעידה בפניי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2005 . ההתכתשות בינה לבין יוסף בר-אל הייתה בלתי נמנעת ונַסבָה על אופיו של לוח השידורים החדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיה אמור להיות משודר בתחילת אוקטובר 2002.

ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך וחבריה בוועדה לא אישרו לשידור את הלוח העני המוצע ע"י יוסף בר-אל ויוסי משולם , ואשר אינו תואם את מטרות השידור הציבורי. אף על פי כן ולמרוֹת אי מתן האישור החלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר באוקטובר 2002 את הלוח החדש על פי הוראתו האישית של מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל התעלם מד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך. בכך פיתח תרבות שלטון כוחנית. יכולתו הדלה כמנכ"ל רשות השידור, כשרונו המועט, וכוחניותו הרבה הביאו לִבְסוף להדחתו מרשות השידור. ד"ר יהודית אוֹרְבַּך הייתה בשעתו מראשי התומכים במינוי יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו היא נכנסה לעימות חזיתי עם האיש שבו בחרה . ד"ר יהודית אורבך טענה כי הפעלת לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באוקטובר 2002 ללא אישור של וועדת הטלוויזיה שהיא עומדת בראשותה, הוא מעשה כוחני – פירטי של יוסף בר-אל. מעשה אסור המבוצַע בניגוד לחוֹק רשות השידור. הקש ששבר את גַב הגָּמָל מבחינתה של ד"ר יהודית אורבך הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל באוקטובר 2002 בה הציג את תוכנית השידורים החדשה שלו, והודיע כי היא אושרה ע"י וועדת הטלוויזיה של המליאה שבראשה ניצבת ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך. "זה היה שקר גס", כפי שטענה לימים בפניי ד"ר יהודית אורבך. היא התפטרה מתפקידה.

ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבָּך חברת מליאת רשות השידור בימים ההם זוכרת היטב את מה שאירע אז כפי שסיפרה לי בשיחות התחקיר בינינו כלהלן : "רשות השידור עברה בזמני תהפוכות רבות . בקיץ 2001 פתחנו בהליך הדחה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, שהיה על פי תפישתנו מנכ"ל מאוד לא מוצלח. אורי פורת הקדים את הדחתו והתפטר. תקופה קצרה מילא נחמן שי יו"ר הוועד המנהל גם את תפקיד המנכ"ל. אח"כ הובא רן גלינקא לרשות וגם הוא הלך. כשהובא שמו של יוסף בר-אל למליאת רשות השידור כמועמד לתפקיד המנכ"ל ראינו בכך ישועה. לא רק אני סברתי כך. לא הכרתי אותו בעצם. הייתי תמימה ואומנם חשבתי בתמימות שהוא האיש הנכון במקום הנכון. חשבתי ברצינות שאנו חברי המליאה, רובם אקדמאיים, נוכל לפַקֵח עליו. טעיתי טעות מרה. באמת פתטי לחשוב שפעם חשבתי שאין טוב ממנו . שגיאה בלתי נסלחת. יוסף בר-אל ויוסי משולם שאותו מינה למ"מ מנהל הטלוויזיה לא עמדו במשימות השידור שהטלנו עליהם. הם צפצפו עלינו בגדול , עלי באופן אישי ועל אנשי הוועדה, ובעצם על כל חברי המליאה. הם פשוט רימו אותנו. הם עשו זאת בדרך מתוחכמת. מידי פעם הם היו זורקים אלינו את "ליטרת הבשר" שלהם המעידה כאילו השידור שלהם עומד במתלה הציבורית, אך היו חוזרים מהר מאוד לסורם. הקש ששבר את גב הגמל הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל (לא הזמין אותי) בה הציג את תוכנית שידורי הטלוויזיה שלוֹ לעונת 2004 – 2003. התוכנית הזאת לא עמדה בתנאי המינימום שהצבנו לו וליוסי משולם. יוסף בר- אל לא אמר אמת לשומעיו כשהודיע במסיבת העיתונאים הזאת שבה לא נוכחתי, 'שוועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור בראשותי אומנם אישרה את לוח השידורים הזה". זה היה שקר גַס. הבנתי עם מי יש לי עסק. פשוט קמתי והלכתי".

ב- 24 באוקטובר 2002 שלחה ד"ר יְהוּדִית אוֹרְבַּך את מכתב ההתפטרות שלה לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון שהיה באותה העת גם השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הנה המסמך המקורי והטקסט שלו במלואו [8].

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 2002 . זהו מסמך ההתפטרות המקורי ששלחה ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור לראש הממשלה אריאל שרון, בגין התנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משרד מבקר המדינה בראשותו של השופט שלמה גולדברג היה המכוּתב האחרון על מכתבה של ד"ר יהודית אורבך. אינני יודע אם התייחס בכלל למכתבה. אם התייחס הרי שלא פעל לחקור את כל מה שקרה והתחולל באמת בתוככי רשות השידור בשלוש השנים של 2005 – 2002 , תקופת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל. אם פעל הרי שלא פעל במלוא העוצמה כפי שכל אזרח הגון במדינת ישראל מצפה שיפעל. על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. יוסף בר- אל שמונה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ 2002 הודח ממשרתו בבושת פנים בקיץ 2005 ע"י אותה הממשלה וראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן.

במקומה מונה לתפקיד יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור יעקב שחם, עורך מקומון של "ידיעות תקשורת" בחיפה וחבר מרכז הליכוד . יעקב שחם אישר בינואר 2003  רטרואקטיבית ללא כל התלבטות את לוח השידורים של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ומ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף "יוסי" משולם (אותו לוח שידורים שלא אושר קודם לכן ע"י ד"ר יהודית אורבך) ואשר פעל למעשה בניגוד לחוק מאז אוקטובר 2002. ד"ר יהודית אורבך אישה חכמה ונבונה , הבינה עם מי יש לה עסק וחזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה בטרם הגיעה לרשות השידור. היא עומדת בראש יחידת התקשורת באוניברסיטת בר אילן. חברת המליאה גב' נִילִי יונתן – כרמל הלכה בעקבות ד"ר יהודית אוֹרבּך ואף היא לא הסכימה עם דרכו של המנכ"ל יוסף בר-אל והתפטרה מחברותה בגוף הציבורי בו שירתה, הנקרא מליאת רשות השידור. ראוי לציין שגם הגב' נילי יונתן – כרמל הרימה בשעתו את ידה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו משהתחרטה זה היה מאוחר מידי. 

[1] ראה נספח : ציטוט מהעיתון "מעריב" ב- 23 בינואר 2006.

[2] ראה נספח : מכתבו של המפקח הטכני מנחם וולף מ- 29 באפריל 1996 למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום .

[3] ראה נספח : חוזה השידור המלא והמפורט בן שלושה עמודים של 21 משחקי ה- NBA  בערוץ 33 בהנהלתו של יוסף בר-אל, מ- 16 במרס 1995.

[4] ראה נספח : ראה הצעת החוזה לשידורים ישירים של משחקי הליגה באנגליה, משחקי הגביע האנגלי, ומשחקי הבית של נבחרת אנגליה .

[5] ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב' יולי חרומצ'נקו שפורסם במקומון "כל העיר" ב-  26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33  של רשות השידור .                     

[6] ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר- אל ומ"מ מנהל הטלוויזיה החדש יוסף "יוסי" משולם, מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2 , 10, ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002.

[7] ראה נספח : מנשר של חבורת עובדים רצינית בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שנשלח ב- 18 במרס 2002 לחברי הוועד המנהל ברשות השידור בראשותו של היו"ר נחמן שי, הקוראת להם לדחות על הסף את ההצעה למנות את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור.

[8] ראה נספח : מכתב ההתפטרות של ד"ר יהודית אורבך מתפקידה כיו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור שנשלח לראש הממשלה אריאל שרון ב- 24 באוקטובר 2002 לאחר הסכסוך המתוקשר שלה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל.

סוף הפוסט מס' 589. יום שלישי – 22 במארס 2016.

 

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *