פוסט מס' 588. 1. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מחזיק בזכויות שידורים של מפעלי ספורט אטרקטיביים אולם הטיפול העיתונאי בהם שערורייתי וכושל. 2. ההלך האולימפי הישראלי פרופסור שאול לדני בן 80. שאול לדני ייצג את ישראל באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 והשתתף בתחרות ההליכה ל- 50 ק"מ. (דורג במקום ה- 19 מתוך 42 מתחרים). פוסט מס' 588. כל הזכויות שמורות. 19.3.2016

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 588 : הועלה לאוויר במוצ"ש – 19 במארס 2016

————————————————————————————-

 טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

1. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מחזיק בזכויות שידורים של מפעלי ספורט אטרקטיביים אולם הטיפול העיתונאי בהם שערורייתי וכושל. 2. ההלך האולימפי הישראלי פרופסור שאול לדני בן 80. שאול לדני ייצג את ישראל באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 והשתתף בתחרות ההליכה למרחק 50 ק"מ (דורג במקום ה- 19 מתוך 42 מתחרים). פוסט מס' 588. כל הזכויות שמורות.

פרפרת 1 : ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מחזיק בזכויות שידורים של מפעלי ספורט אטרקטיביים אולם הטיפול העיתונאי בהם שערורייתי וכושל.

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שידר ישיר אמש Off tube (יום רביעי – 16 במארס 2016) את שני מפגשי הפסגה בשתי תחרויות הגומלין בשלב שמינית הגמר ב- Champions League, ברצלונה (ספרד) – ארסנל (אנגליה) 1:3 ו- באיירן מינכן (גרמניה) – יובנטוס (איטליה) 2:4 לאחר הארכה. שידורם הישיר של שני משחקי העל האלה מהווים פיצוי כלשהו של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לצופיו (לאחר שהפסיד באופן רשלני לערוץ ONE בכבלים את זכויות השידורים של הליגה הספרדית) אולם מאידך חושפים שוב ושוב את חולשותיו העיתונאיות. מדובר בערוץ נישה ספורטיבי שהפך את עיתונאות ה- Off tube וההעתקה נר לרגליו. דרך ושיטה. במקום לדווח מהשטח מאצטדיון "נואו קאמפ" בברצלונה ומ- "אליאנץ ארנה" במינכן, השדרים של תומר תורג'מן נותרים בארץ, באולפן בהרצליה. מדובר בטרגדיה טלוויזיונית של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שמתיימר להיות מוביל בתחום במדינת ישראל ובטרגדיה אישית של נדב יעקובי ואבי מלר. אין דבר מבזה יותר משידור Off tube ואין דבר נטול ערך ו- מעליב יותר ממנהל שאומר לשדריו שלו, "…עזבו אתכם מהשטויות…אינכם צריכים לטוס לברצלונה ומינכן כדי למלא את משימות הטלוויזיה שלכם…אתם ממש לא חייבים לדווח מהשטח…אפשר לעשות זאת מצוין גם באולפן בהרצליה במרחק של 5000 ק"מ ממקום ההתרחשות…לצופים שלכם זה ממילא לא משנה אם אתם מספרים להם את הסיפור מפה ו/או משָם…". בשעה שצופי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים רואים באולפן בהרצליה את שני העיתונאים – פרופסורים לכדורגל נדב יעקובי ואבי מלר משדרים Off tube את מפגשי הפסגה ומעתיקים את אינפורמציית השיא של הכדורגל הבינלאומי מהמוניטור באולפן בהרצליה, בעוד הקולגות שלהם ברחבי תבל מדווחים לצופיהם מהשטח ו- עושים זאת מעמדות שידור ב- "נואו קאמפ" בברצלונה וב- "אליאנץ ארנה" במינכן – הם נדים להם ומרחמים עליהם. נדב יעקובי ואבי מלר מצטיירים כשני עיתונאים – שדרנים כנועים ו- וותרנים שמתבטלים כבר שנים ארוכות מפני המנכ"ל שלהם תומר תורג'מן ומוחלים על בכורתם. בלתי מתקבל על הדעת. אי אפשר אולי לדווח ולכסות את כל האירועים מהשטח, אולם שידור מהאולפן בהרצליה את משחקי הצמרת של ה- Champions League בשלבים המכריעים של המפעל הוא קשקוש מוחלט וחרבון עיתונאי.

כמו רבים אני מנסה לא להפסיד שום הזדמנות להתבונן בקבוצת הכדורגל החכמה והמעניינת של ברצלונה מאז ימיהם של שני המאמנים של הקבוצה יוהאן קרויף ו- פפ גווארדיולה, היכן שהוא בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. התעניינות הציבור בעולם בעשור האחרון במועדון ברצלונה נבעה בעיקר מהופעתו המזהירה של האדריכל הצעיר וגם המוציא לפועל, לב הקבוצה, ליאו מסי יחדיו עם אנדראס אינייסטה וצ'אבי הרננדס. בשנתיים האחרונות לאחר מונדיאל ברזיל 2014 גברה עוד יותר תשומת הלב ב- ברצלונה בשל הצטרפותם לברצלונה של שני המוציאים לפועל הברזילאי ניימאר והאורוגוואי לואיס סוארז. מעניין שמחשבת הכדורגל שייסדו יוהאן קרויף ופפ גווארדיולה, ו- בתוכה גם החזקת הכדור וריבוי מסירות, זאת שהעניקה למועדון הברצלונאי את אופיו וייחודו ואת המוניטין העצום שלו – לא השתנתה ולא כהתה גם במשחק האחרון ב- "נואו קאמפ" נגד קבוצת ארסנל האנגלית 1:3 (במשחק הגומלין ב- שמינית הגמר של ה- Champions League ביום רביעי – 16 במארס 2016, שידור ישיר Off tube בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). על פי הסטטיסטיקה החזיקה ברצלונה בכדור כ- % 65 מזמן המשחק. כשאתה מחזיק בכדור זמן רב כל כך אתה מכתיב את קצב ההתמודדות ושולט בכמות ההזדמנויות לכיבוש השערים. אין זה אומר שאתה תמיד תבקיע, אבל בטוח אינך סופג מפני שהכדור מצוי ברשותך ברגלי השחקנים שלך. שיטת ריבוי המסירות הקצרות והרבות באזורים מצומצמים בין השחקנים לאורכו ורוחבו של כל משטח כר הדשא, שתכליתה בסופו של דבר להשיג עדיפות ויתרון מספרי בשטחי ההוצאה להורג סמוך לשער היריב, מעצבנת ו- מוציאה את ארסנל מדעתה. כמו רבים בתבל גם אני אינני יכול להסיר את עיניי מ- ליאו מסי מתכנן וגם מבצע ומוציא לפועל ברמה הבינלאומית הגבוהה ביותר המוכרת (השער השלישי שהבקיע נגד ארסנל מצביע על יכולת פריצה ו- שליטה עילאית בכדור). לא ראינו מישהו כל כך כישרוני כמותו, כמו ליאו מסי בשנות הדור האחרון, ממשיך דרכם של ווירטואוזים שקדמו לו, אף הם מתכננים ומוציאים לפועל כמו פרנץ פושקש, פלה, יוהאן קרויף, ודייגו ארמאנדו מאראדונה. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שרוי בבועה טלוויזיונית מעוותת מפני שהנהלתו מחזיקה ב- פילוסופיה עיתונאית מגוחכת שגורסת כי אין שום רע בהיעדרות ממקום ההתרחשות והופכת את העיתונאים – שדרנים שלה למגוחכים.

ואז זה קורה : ליאו מסי ניצב אמש שוב בפסגת הכדורגל העולמית באצטדיון "נואו קאמפ". ראיתי זאת היטב כמו כולם. אולם לרוע מזלו של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, הנִיצָבוּת וההתבלטות של ליאו מסי, מנמיכה עוד יותר את נקודת התצפית הטלוויזיונית הכל כך מוגבלת של נדב יעקובי ואבי מלר ממקום מושבם באולפן בהרצליה. אף על פי כן ו- למרות שנדב יעקובי משמש דברן Off tube ו- מעתיק על תקן של שַדָּר מוביל, אין בכוחו לעמעם את סיגנל הטלוויזיה ודמותה של ברצלונה על המסך. כמו שאין בכוחו של המגיש באולפן מר מודי בר און בעל מימיקת פנים ליצנית, שפת גוף מגוחכת היפר אקטיבית, ערב רב של כל מיני חיוכים ותנועות ונפנוף ידיים לכל עבר ללא שום צורך – לטשטש את דמותו של ליאו מסי על המרקע. טקסט דומה אפשר להתאים לשדר ה- Off tube הנוסף של ערוץ מס' 55 בכבלים, אבי מלר. על אבי מלר מוטלת המשימה לשדר מהאולפן בהרצליה את תקציר המשחק באיירן מינכן – יובנטוס 2:4, והוא עושה זאת בצורה לא טבעית, בטונים רמים, כאילו בזעקותיו הנרגשות האלה הוא יכול להסתיר את עובדת היעדרו מ- "אליאנץ ארנה". מדובר ב- Voice over צעקני ומלאכותי. פתטי, משום ש- שדר התקצירים הוותיק עוטה עליו תחפושת קוֹלית. מעניין מדוע העיתונאים – שדרנים המובילים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שמודעים לחרפת ה- Off tube, נמנעים להתעמת עם הנהלתם, ואינם מעלים לדיון את סוגיית החרבון העיתונאי של ההעתקה מהמוניטור המתמשכת שנים ארוכות לכדי סיום באמצעות מבחן בשעת משבר : אנחנו או Off tube. אני מרחם על נדב יעקובי ואבי מלר שגורלם הטלוויזיוני המַר גזר עליהם להיות שדרני Off tube במשך שנים רבות ב- % 99 מזמן השידור שלהם בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים המסקר עבורנו את אירועי הכדורגל הגדולים באירופה. לא ברור לי כאיש טלוויזיה בעברי כיצד נדב יעקובי ואבי מלר לא מחוללים מרד נגד שיטת ה- Off tube הנלוזה שנכפית על שניהם חדשים לבקרים.

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מחזיק בידיו זכויות שידורים עתירות ערך אולם הטיפול העיתונאי ב- Champions League הוא שערורייתי וכושל. היכן גם ראיונות סיכום עם גיבורי העלילה ליאו מסי ותומאס מולר ו/או לפחות עם המאמנים המנצחים לואיס אנריקה ופפ גווארדיולה ? מדובר בעבודה עיתונאית לא רק לא משוכללת אלא גם בלתי גמורה. בצד כל אלה ראוי לציין את הפרשן של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בוני גינזבורג שבאמצעות משחקי ה- Video שלו, מצליח להסביר לצופיו את תורת מחשבת הכדורגל ואת תנועת שחקני ההתקפה וההגנה ב- סיטואציות מנצחות, שמאפשרות את הכרעות במשחקים. נָאֶה. נקודת אור שהאפילה אמש על פרשן נוסף שהיה נוכח באולפן בהרצליה, מוטי איוואניר. מוטי איוואניר יודע ומבין כדורגל. רואים זאת מידי שבוע בעת השידורים הישירים של ערוץ 1 את המשחקים המרכזיים, לצדו של השַדָּר המוביל עמיחי שפיגלר. אמש זה לא היה כוחות וגם חלוקת תפקידים קלוקלת לרעתו של מוטי איוואניר. בוני גינזבורג עם משחקי ה- Video רוכש חזקה, נוכחות, ומוניטין באולפן גם כשהוא נפרד מהם, ומותיר את הקולגה שלו בפינה מוּצֶלֶת.

פרפרת 2 : משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנשים מכבי אשדוד – מכבי רמת חן 49:70. שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (יום חמישי – 17 במארס 2016).

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שידר אמש (יום חמישי – 17 במארס 2016) ישיר את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנשים בו הביסה מכבי אשדוד תחת שרביט אימונו של מר עדן ענבר את מכבי רמת חן תחת שרביט אימונה של שירה העליון בתוצאה המכרעת 49:70. זכות גדולה מחד, ומאידך גם חובה גדולה. נכנסתי באיחור קל לשידור הישיר ולתמונת המאבק (רווייה אמריקניזציה) ועד לרגע זה אינני יודע מי נמנה על צוות השידור של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שהתארח אתמול בערב בסלון ביתי. שום חשיפה וויזואלית מאחורי הקולות, שום תמונת Video של עמדת השידור, שום Super imposing על המרקע, שום פיסת מידע אודות השדרנית והפרשנית שנבחרו להוביל אמש את השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנשים בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. מדובר בסוד כמוס. במקום לשווק את האירוע הנכבד הנ"ל באמצעות צוות השידור הטלוויזיוני, מחביאים אותו. בלתי מתקבל על הדעת. קיומה של תחרות הגמר על גביע המדינה בכדורסל לנשים איננו אירוע נחשב בעיני איגוד הכדורסל וגם לא על פי חוות דעתם של קברניטי ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים. אחרת לא היו מקיימים אותו באולם זניח רווי אין סוף שלטי פרסומות מסחריות מכוערות. אילו היו אנשי איגוד הכדורסל ואנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים באמת מפרגנים לאירוע הממלכתי הם היו דואגים לערוך אותו בהיכל הספורט ביד אליהו ו/או לחליפין בהיכל הכדורסל הירושלמי. אילו היו אנשי איגוד הכדורסל ואנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים חשים באמת פיסת הזדהות עם כדורסל הנשים בארץ הספורט הם היו מקיימים אותו ב- Prime time טלוויזיוני ולא בשוּלָיו. הפקת התמונה הטלוויזיונית ע"י ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אמש מהאולם ברמלה היא רשלנית וחובבנית וגם לא חוקית. נראה היה כי על כל צוֹפֶה וצוֹפָה ביציעים הדלים הונח לפחות שלט פרסומת אחד לאורך, לרוחב, ולגובה. שחקניות אשדוד ורמת חן נעלמו והלכו לאיבוד ביער שלטי הפרסומות המסחריות נטולות האסתטיקה והמכוערות על הקירות, הכתלים, והפרקט. ההתמודדות הספורטיבית הפכה לבלתי חשובה. מה שחשוב היה חשיפת ג'ונגל הפרסומות המסחריות ע"י מצלמות הטלוויזיה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. הפקה מחורבנת. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הפיק אמש תמונה טלוויזיה בלתי שדירה, נטולת כל אסתטיקה, ומְשוּקֶצֶת. שני הגופים הללו, הוועדה המארגנת ו- Host broadcaster, הם ברי מזל משום נשיאת מועצת העיתונות בישראל כבוד השופטת גב' דליה דורנר ניצבת אדישה לכמות הפרסומות האדירה שמשודרת ללא אבחנה ע"י ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים באירועי חדשות וספורט. חוקי שידור הפרסומות בשידור הציבורי, המסחרי, וגם בכבלים מסדיר, קובע, מגביל, ומעגן היטב את כמויות הפרסומות המסחריות ומיקומן הגיאוגראפי באתרי הספורט שבהן ניתן לסמם ולשטוף את עיני צופי הטלוויזיה בשידורים ישירים וגם מוקלטים. מהמראות הנשקפים ממרקע ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אפשר להבין כי הנהלתו עובדת בעבור ובשירות הוועדה המארגנת. מדובר בלא פחות מהפקרות טלוויזיונית שמתבצעת תחת אור הפנסים נגד צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. אם גוף שידור כלשהו מחליט בעצה אחת עם הוועדה המארגנת להתעלם ולהפר את החוקים הללו, על נשיאת מועצת העיתונות גב' דליה דורנר להתערב מייד על מנת להגן ציבור הצרכנים. תמונה טלוויזיה מכוערת שכזאת כפי שהפיק אתמול בערב ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מהאולם ברמלה בעבור צופי הטלוויזיה של מדינת ישראל היא שערורייה בלתי נסבלת שמאפיינת את רשתות הטלוויזיה במדינות העולם השלישי. הוועדה המארגנת קרי איגוד הכדורסל מנצלת היטב את ההפקרות ומציבה אין סוף שלטי פרסומות מסחריות באתר התחרות על חשבון איכות הצפייה של תושבי מדינת ישראל. כבוד השופטת דליה דורנר מתבקשת לעיין בתשעת העקרונות האירופיים שדנים בהגבלת חשיפת פרסומות מסחריות בשידורי ספורט, מניפסט הגנה טלוויזיוני שפרסם בזמנו איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) ונועד להגן על הצופים מפני שטיפת מוח ממוסחרת. קראתי הבוקר את כתבותיהם המשעממות לימור שפיגל ב- "ישראל היום", של רענן ווייס ב- "ידיעות אחרונות" , של אריה ליבנת ואביב לביא ב- "ב- הָאָרֶץ", ושל עוד מישהו בעילום שם ב- "מעריב". איש מהעיתונאים הנ"ל איננו מחדש דבר ומובן מאליו שאיש מהם איננו מטריח את עצמו ולא מתייחס אפילו במילה אחת למסגרת האסתטית המכוערת שעוטפת את ההתמודדות הספורטיבית באולם ברמלה. עלוב. רדוד. יש להדגיש שוב כי נשיאת מועצת העיתונות בישראל כבוד השופטת גב' דליה דורנר ניצבת מהצד ושותקת, ולא יוצאת להגנת צרכני הטלוויזיה במדינת ישראל הנחשפים בעל כורחם ללא שום בקרה לכמויות עצומות של פרסומות מסחריות.

cup women 4

טקסט תמונה (1) : יום חמישי – 17 במארס 2016. אולם הכדורסל ברמלה. גמר גביע המדינה בכדורסל לנשים מכבי אשדוד מכבי רמת חן 49:70. Frame טלוויזיה נטול אסתטיקה מינימאלית ובלתי מתקבל על הדעת. זהו אולם הכדורסל ברמלה רווי אין סוף פרסומות מסחריות מכוערות ללא שום בקרה טלוויזיונית של הוועדה המארגנת וה – Host broadcaster (הלוא הוא ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים), כשהן מוצבות בהמוניהן לאורך, לרוחב, ובגובה. על הפרקט, על הקירות, ועל הכתלים. מכבי אשדוד – מכבי רמת חן 49:70. שידור ישיר בלתי מתקבל על הדעת והפצת סיגנל טלוויזיה במדינת ישראל שנושא תמונת חרפה בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. יער הפרסומות המכוער מושך תשומת לב רבה מידי ומקשה על צופה הטלוויזיה להבחין בשחקניות ובפעילותן הספורטיבית. מדובר בהפקת תמונת טלוויזיה מחורבנת ו- שערורייתית (!). (צולם ב- iphone מ- מסך ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). 

cup women 5

טקסט תמונה (2) : יום חמישי – 17 במארס 2016. אולם הכדורסל ברמלה. גמר גביע המדינה בכדורסל לנשים מכבי אשדוד מכבי רמת חן 49:70. Frame טלוויזיה נטול אסתטיקה מינימאלית ובלתי מתקבל על הדעת. זהו אולם הכדורסל ברמלה רווי אין סוף פרסומות מסחריות מכוערות ללא שום בקרה טלוויזיונית של הוועדה המארגנת וה- Host broadcaster (הלוא הוא ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים), כשהן מותקנות בכל פיסת שטח באולם ברמלה לאורך, לרוחב, ובגובה. על הפרקט, על הקירות, ועל הכתלים. מכבי אשדוד – מכבי רמת חן 49:70. שידור ישיר בלתי מתקבל על הדעת והפצת סיגנל טלוויזיה בארץ שנושא תמונת חרפה בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. יער הפרסומות המכוערות מושך תשומת לב רבה מידי ומקשה על צופה הטלוויזיה להבחין בשחקניות ובפעילותן הספורטיבית על הפרקט. מדובר בהפקת תמונת טלוויזיה מחורבנת ו- שערורייתית (!). (צולם ב- iphone מ- מסך ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. באדיבות ערוץ הספורט בכבלים). 

פרפרת 3 : האם יש למישהו כוונה להזמין את יוסי בניון לשורות נבחרת ישראל בכדורגל ?

אין לי מושג אם מאמן נבחרת ישראל בכדורגל וההתאחדות מתכוונים להזמין את מר יוסי בניון (שחקן מכבי חיפה כיום) לסגל הנבחרת המתכנס לקראת משחקי הרעים שנכונו לו בעתיד הקרוב. יוסי בניון הוא אולי שחקן טוב אולם כזה שניאץ וגידף בשעתו את מאמן נבחרת ישראל מר דרור קשטן באחד המשחקים הבינלאומיים שנערכו באצטדיון ר"ג. זה קרה בשעה שהמאמן הלאומי, הורה לו לפנות את כר הדשא לטובת שחקן מחליף אחר. מצלמות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים העבירו את המשחק ההוא בשידור ישיר ותיעדו בפרהסיה On line את ההתפרצות והקללות המכוערות בתוספת שפת גוף ותנועת יד מסלידות בלתי מתקבלות על הדעת שביצע יוסי בניון כלפי דרור קשטן הסמכות הלאומית העליונה. כולם ראו את המחזה המשפיל בשידור ישיר. דרור קשטן משום מה הבליג ולא הגיב. יכול להיות שיוסי בניון למד את תורת משחק הכדורגל ב- Pemier League האנגלית, אולם הוא לא הפך לג'נטלמן בריטי. הוא רחוק מהתואר כרחוק מזרח ממערב. מי שמתכוון להזמין אותו שוב לשורות נבחרת ישראל צריך לזכור שבהיסטוריה היהודית רשום סלוגן שכדאי לשים לב אליו : "דֶרֶך אֶרֶץ קַדְמָה לתּוֹרָה".

פרפרת 4 : העיתונאית והמתעדת אורנה בן דור אשת ערוץ 10.

לסדרה התיעודית של היוצרת והמתעדת אורנה בן דור "דיני נפשות" אודות אורחות המשפט במדינת ישראל המשודרת כעת בערוץ 10, יש חשיבות לאומית עצומה. העיתונות הטלוויזיונית שאורנה בן דור מייצרת חוקרת ביסודיות, מפיקה, בוחנת, ומתעדת תוך גילוי דבקות במשימת המחקר את חוסנה המשפטי של מדינת ישראל שאמורה להיות דמוקרטית, חופשית, הגונה, ונקייה משחיתויות. העיתונות האלקטרונית הקונקרטית הזאת עוקבת, מתריעה ומשמשת שומרת סַף של יושרת בתי הדין והמשפט במדינת ישראל. מדובר בסדרה דוקומנטרית מעניינת ובעלת ערך רב שנוגעת לכל אזרח בארץ. באחד משיאי המסמך של "דיני נפשות" מראיינת אורנה בן דור את שרת המשפטים גב' איילת שקד, ומהריאיון ניתן להבין כי איילת שקד סבורה שלשר המשפטים לשעבר מר חיים רמון נתפר תיק פלילי שלא בצדק ע"י הפרקליטות בגין נישוק חיילת צעירה נשיקה רומנטית על שפתיה, כאילו בכפייה. מגיעה לו נזיפה ציבורית אולם וודאי לא העמדה לדין פלילי. במהלך ההתבוננות בסדרה של אורנה בן דור "דיני נפשות" לא ניתן עוד להתעלם מדברי התוכחה הקשים שמטיח ה- עו"ד המוערך אביגדור פלדמן בפרקליטות רוויית הכוח וההשפעה. הוא עו"ד אביגדור פלדמן מתריע בפני אורנה בן דור על אי צדק משפטי, ומזהיר את הציבור, את כולנו, מכוחה המופקע והמוגזם של הפרקליטות. אתה מבין משיחתו עם אורנה בן דור כי נתבע / נאשם שנכנס לאולם המשפט שאמור להיות היכל צדק, יודע איך הוא נכנס אך איננו יודע כיצד ייצא. הייתי בר מזל ב- 2003 מפני שהייתה זאת כבוד השופטת מיכל גונן – אגמון מי שניהלה את המשפט בו תבע אותי במאי 1999 רופא קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים ד"ר יונתן מרצקי על סך חצי מיליון (500000) שקל בגין הוצאת דיבה שלא הייתה ולא נבראה. היא כבוד השופטת מיכל גונן – אגמון האמינה לחלוטין לטיעונים ולנימוקים שלי. המשפט נמשך יותר מארבע שנים. בפסק הדין שלה רשמה ב- 2003 שאני זכאי לחלוטין וחייבה את התובע ואגודתו לשאת בהוצאות המשפט. הנה כמה מהסלוגנים השנונים שהטיף וציטט עו"ד אביגדור פלדמן נגד עוצמת ויושרת בפרקליטות במהלך הסרט התיעודי "דיני נפשות" של העיתונאית אורנה בן דור.

עו"ד אביגדור פלדמן 1 : "…אין מישהו שהוא מחוץ לפרקליטות שישאל בדיוק את השאלות הללו, למה הגשתם כתב אישום נגד א' ולא הגשתם כתב אישום נגד ב' ? למה הגשתם כתב אישום כזה קל או כבד במקרה הזה ולא הגשתם כתב אישום אחר…?".

עו"ד אביגדור פלדמן 2 : "…יש שמועה די משמעותית על קיומה של כנופיית שלטון החוק כפי שהיא מכונה, שהיא יכולה הלעיף, להרים, ולהוריד את כל מי שהיא רוצה, ששומרת בכספת תיקים על כל אחד, ואין כמעט אדם שאין לו תיק…".

עו"ד אביגדור פלדמן 3 : "במקרה אני הייתי במשפט האחרון של השופט מר שֶלִי טִימֵן, זה היה משפט של האחים אוחנה, תוך כדי המשפט נתן השופט טימן כמה החלטות שהיו מאוד נגד הפרקליטות…ואז התחלת לחוש ממש שהשופט נמצא במצוקה. לא היה יום שבו לא הגיע לבית המשפט פרקליט בכיר מפרקליטות המדינה וישב באולם והסתכל על השופט. מספיק שהוא הסתכל על השופט. ואז בשלב מסוים הייתה שמועה, אני מדגיש שמועה, שאיימו עליו שיפתחו נגדו תיק באיזה שהוא עניין אחר אם הוא לא יפרוש…להוציא מתוך המערכת שופטים שלא נוחים לפרקליטות זה סוף העולם".

עו"ד אביגדור פלדמן 4 : "אלה דברים שאף אחד כמעט לא מדבר עליהם, שאף אחד לא יודע אותם, וזה האופן שבו ניתן ללחוץ על השופטים שלא מוצאים חן בעיני המערכת, בין המערכת הפנימית של בית המשפט, בית המשפט העליון, ובין המערכת החיצונית של הפרקליטות…".

עו"ד אביגדור פלדמן 5 : "יש מספר רב מידי של שופטים שהגיעו מהפרקליטות וזו תופעה לחלוטין לא בריאה, תופעה חולה אפילו הייתי אומר…".

עו"ד אביגדור פלדמן 6 : "…משפט הוא כלי פרשני, הוא מפרש את המציאות – ופירוש המציאות אומר יצירת מציאות. איך אתה מפרש ? על פי הנתונים שלך, על פי האישיות שלך, על פי האינטואיציה שלך…ומי שבנה את עצמו כפרקליט הוא אדם שהתפישה שלו את העולם היא חד ממדית, ולכן כשהוא צריך לפרש ולראות האם חצי הכוס אם אפשר לומר ריקה או מלאה, הוא יפרש אותה על פי הנתונים והעולם שלו שהוא הפנים, שהוא בנה…".

אילו הייתי חיים רמון שהוא אדם ושר מוכשר הייתי מבקש בעקבות עדותה הנוכחית של שרת המשפטים גב' איילת שקד, משפט חוזר.

פרפרת 5 : ההלך והספורטאי האולימפי פרופסור שאול לדני הוא כבר בן 80. מדובר באחד הספורטאים הישראליים הבולטים והעקשנים ביותר בשישים השנים האחרונות בתחום תחרותי קונקרטי בענף הא"ק, הקרוי הליכה מהירה. אני מביא תזכורת לפועלו הספורטיבי של פרופסור שאול לדני בעת שהשתתף כספורטאי פעיל באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים. פרופסור שאול לדני הוא ניצול שואה. הוא התחרה באולימפיאדת מינכן 1962 בהליכה למרחק 50 ק"מ. פרופסור שאול לדני וספורטאים ישראליים נוספים שהתגוררו יחדיו עמו ב-דירה 2 במגורי משלחת ישראל ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן ניצלו מהטבח של שמונת המחבלים הפלסטינים שפלשו לדירות מס' 1 ו- 3, ופסחו במקרה על דירה מס' 2.

ladani 3

טקסט מסמך (1) : 1996. השער הקדמי של הספר "ההליכה לאולימפיאדה". ההלך האולימפי פרופסור שאול לדני מוציא לאור את ספרו המרתק "ההליכה לאולימפיאדה". הספר הנ"ל זכה ב- 1996 לפרסום ראשוני וקידום טלוויזיוני ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 בתוכנית "בוקר טוב ישראל" ע"י העורכת והמפיקה הבלתי נשכחת בימים ההם חנה נווה – קלופפר.

ladani 2

 

טקסט מסמך (2) : 1996. השער האחורי של הספר "ההליכה לאולימפיאדה". ההלך האולימפי פרופסור שאול לדני מוציא לאור את ספרו המרתק "ההליכה לאולימפיאדה". הספר הנ"ל זכה ב- 1996 לפרסום ראשוני וקידום טלוויזיוני ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 בתוכנית "בוקר טוב ישראל" ע"י העורכת והמפיקה הבלתי נשכחת בימים ההם חנה נווה – קלופפר. 

ההלך האולימפי פרופסור שאול לדני היום בן 80 וחוגג גבורות, ייצג ב- אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 את מדינת ישראל בתחרות ההליכה ל- 50 ק"מ.  

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך שלוש עשרה שנים בין השנים 1998 ל- 2011. המחקר והכתיבה של אסון אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים טרם הסתיימה, מפני שמשטרת באוואריה ומדינת באוואריה טרם פתחו את הארכיון השמור שלהם, כדי שאנחנו אזרחי ישראל נוכל להבין כיצד קרתה טרגדיה נוראית כל כך בה שוב דם יהודי נשפך על אדמת גרמניה

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

א. במשך 13 שנים בין 1998 ל- 2011 ערכתי מחקר מעמיק חסר תקדים בהיקפו אודות אירועי "אולימפיאדת הדָמִים של מינכן 1972". המחקר העניק לי תשתית רחבה כדי לכתוב טרילוגיה (שלושה כרכים עבי כרס) שכוללת בתוכה כ- 5000 עמודים אודות המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 – שהפכו לאולימפיאדת דמים בהם נרצחו בדם קר 11 ספורטאים ישראליים ע"י שמונה מחבלים פלסטיניים. בעת המחקר והכתיבה של "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" ראיינתי מאות אנשים מהארץ, מגרמניה, ומהעולם כולו : אנשי טלוויזיה  ותקשורת, אנשי DOZ קבוצת הטלוויזיה המבצעית הגרמנית (מיסודן של ARD ו- ZDF) ששימשה ה- Host broadcaster והפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי, כמו גם אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית ובראשם וָולְטֶר טְרוֹגֶר מנהל הכפר האולימפי ומי שהיה סגנו ויד ימינו של יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ווילי דאומה, וגם אנשי ביטחון. הטרילוגיה מורכבת ממאות תמונות (רובן אקסקלוסיביות ורואות אור לראשונה) ומסמכים רבים, מאות עדויות ממקור ראשון, וקטעי עיתונות רלוואנטיים. הטקסט שנכתב על ידי במשך כעשר שנים רווי יגון וצער עמוק. הוא מתאר טרגדיה נוראית שבמידה רבה הייתה כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש אך באותה מידה הייתה גם כרוניקה מפתיעה ולא ידועה מראש שתפשה את שירותי הביטחון של מדינת ישראל וגרמניה בלתי מוכנים. מעשה הטרור של השתלטות קבוצת שמונה המחבלים הפלסטיניים מארגון "ספטמבר השחור" בפיקודו של לוטיף "עיסא" אפיף על דירות מס' 1 ומס' 3 של מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 ורציחתם של אחד עשר מהם, נעשתה כארבעה חודשים לאחר חטיפת מטוס של חברת התעופה הבלגית "סבנה" ע"י מחבלים פלסטיניים אחרים, והנחתתו בנמל התעופה לוד לצורך מיקוח ושחרור מאות מחבלים הכלואים בבתי כלא בישראל. זה לא היה סוד כי אזרחים ישראליים ויעדים ישראליים בחו"ל היו ב- 1972 יעדים לפיגועים, חבלה, ורצח.

ב. הטרילוגיה שנחקרה במשך עשור ונכתבה מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה, אוֹצֶרֶת בקרבה מידע עצום ורב בתחומים שונים. לא רק של תעשיית הטלוויזיה אלא גם בתחום הביטחון שנוגע למוסד הישראלי ולמוסד הגרמני, מידע שטרם התפרסם עד כה. בין מאות המרואיינים נמצאים גם כמה אנשים מהצמרת הביטחונית של מדינת ישראל בימים ההם.

ג. הטרילוגיה מוקדשת למשלחת הספורט הישראלית שטסה בחודש אוגוסט לאולימפיאדת מינכן 1972 לנספים ולמשפחות הנספים ולניצולים, ולאיש מיוחד ויוצא דופן. דמות אמיצה מרתקת ויישרת דרך, מי ששימש אז ראש המשלחת הישראלית ה- Chief df Mission מר שמואל "מוליק" ללקין.

טקסט תמונה : קיץ 1972. ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 שמואל ללקין בעת התכנון וההכנות לקראת טיסת המשלחת למשחקים האולימפיים ושיכונם בביתן מס' 31 ברחוב קונולי בכפר האולימפי במינכן. מנהיג ואיש נדיר בשיעור קומתו. ברחוב קונולי 31 השתכנו 21 גברים מספורטאי המשלחת. שתי הספורטאיות האצנית אסתר רוט – שחמורוב והשחיינית שלומית ניר – טור (בת קיבוץ איילת השחר) התגוררו במגורי הנשים כ- 150 מטר מרחוב קונולי 31 (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : הרחובות בכפר האולימפי הענק במינכן נקראו על שמות ספורטאים אולימפיים ידועים. רחוב קונולי נקרא על שמו של האתלט האמריקני ג'יימס קונולי שזכה באולימפיאדת אתונה 1896 במדליית הזהב בקפיצה משולשת.

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. תצלום מלא תקוות של הנהלת המשלחת ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי מהצד של המרפסות דקות אחדות בטרם יציאת ספורטאי ישראל לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. ברקע נראות חמש הדירות הדו – מפלסיות בהן התגוררו 21 ספורטאים גברים מהמשלחת. הדירה הראשונה מימין היא דירה מס' 1, ואחריה לפי הסדר דירות 2, 3, 4, ו- 5. בדירה מס' 1 התגוררו המאמנים הלאומיים כלהלן : עמיצור שפירא – מאמן א"ק, קהת שור – מאמן קליעה, טוביה סוקולסקי – מאמן בהרמת משקלות, אנדרה שפיצר – מאמן סיוף, ומשה "מוני" וויינברג מאמן קבוצת המתאבקים. כמו גן גרו בדירה מס' 1 גם השופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד, והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר. ראש משלחת הספורטאים והספורטאיות למשחקים האולימפיים של מינכן 72' מר שמואל ללקין התגורר לבדו בתוקף תפקידו הרָם בדירה מס' 5. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : יצחק אופק, יריב אורן, יוסף "יושו" ענבר (היה יו"ר הוועד האולימפי הישראלי), צבי פינקלשטיין, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי, איש לא מזוהה, ויצחק כספי. שמואל ללקין מתכופף מלפנים. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. הרחבה ברחוב קונולי 31. משלחת ישראל בדרכה לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. האצטדיון האולימפי המרכזי היה ממוקם כקילומטר וחצי ממגורי הספורטאים הישראליים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : קרוב למצלמה אחד מאנשי הוועדה המארגנת הגרמנית, מרק סלבין, זאב פרידמן, יצחק כספי (בגבו), יוסף רומנו (מוסתר), אסתר רוט – שחמורוב, פרופסור שאול לדני (מוסתר), שלומית ניר (מחזיקה תיק בין רגליה), עמיצור שפירא, יהודה וויינשטיין, איש לא מזוהה, אנדרה שפיצר (בגבו), ודן אלון. מאחור נראה ראש המשלחת שמואל ללקין מסתודד עם אחד מאנשי הוועדה הגרמנית (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972. ברחבה לפני הביתן הישראלי ברחוב קונולי 31 הטרם צאת המשלחת לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו מפגין את כוחו ומניף אל על את הקלע זליג שטרוך. מימין יריב אורן. באמצע נושא הדגל המיועד הנרי הרשקוביץ'. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972 . משלחת ישראל יוצאת לטקס הפתיחה שייערך בשלוש אחה"צ באצטדיון האולימפי המרכזי. בשורה הקדמית ניתן לזהות מימין לשמאל את יצחק כספי, הנרי הרשקוביץ', יוסף רומנו מתכופף, מוני וויינברג, זליג שטרוך, קהת שור, ודן אלון. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. ברחבה שלפני הביתן הישראלי ברחוב קונולי 31. מרים המשקלות יוסף רומנו ממשיך להשתעשע ומניף אל על בזה אחר זה את אנשי המשלחת הפעם זה היה תורו של יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף "יושו" ענבר (חבר קיבוץ גבעת חיים). (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 באוגוסט 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972 . השחקן שמואל רודנסקי שמככב בהצגה "כנר על הגג" בתיאטרון העירוני של מינכן מגיע למגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הביקור נועד כדי לתאם עם ראש המשלחת שמואל ללקין את ביקור ואירוח הספורטאים הישראליים בהצגה "כנר על הגג". נקבע כי המשלחת האולימפית הישראלית תבקר באופן מאורגן בתיאטרון ביום שני בערב של 4 בספטמבר 1972. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, אסתר רוט – שחמורוב (בת 20), שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי, והקלע זליג שטרוך. מאחור נראה ד"ר מתי קרנץ. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. שבת, שתיים וחצי אחה"צ – 26 באוגוסט 1972 . נושא הדגל הקלע הנרי הרשקוביץ' מצטלם עם הנערה הגרמנייה נושאת שלט "ISRAEL" בטקס הפתיחה. משמאל רואים את מוני וויינברג, צבי פינקלשטיין, וקהת שור ז"ל מרכיב משקפי שמש מציץ. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במשך שלוש עשרה שנים בין 1998 ל- 2011 חקרתי ותחקרתי את אסון הדמים שלמינכן 1972. בעת המחקר ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא. המחקר היסודי סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפניכם עכשיו.

טקסט מסמך : זהו שער קדמי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", שקרוי : "ההכנות". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שער אחורי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", הקרוי, "ההכנות". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער קדמי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת דמים – מינכן 1972", הקרוי : "הרצח והטבח". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "הרצח והטבח". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שער קדמי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "מטמורפוזה". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : זהו השער אחורי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972", "מטמורפוזה". המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו"ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ברור שצריך להודות כאן לאותם מאות מרואיינים שסייעו לי במשך כעשור לרדת לעומקם של הדברים ושל העובדות. בעת ההיא של אולימפיאדת מינכן 1972 הייתי כתב – עורך בצוות הטלוויזיה של מחלקת הספורט בירושלים. עבדתי במערכת בירושלים בצוותא יחדיו עם יאיר אלוני, יאיר שטרן, ועוזר ההפקה יואב פלג על סיגנל הטלוויזיה והמִשְדָרִים ששלחו לנו ממינכן 72' דן שילון ואלכס גלעדי. אני מוצא לנכון לציין באופן מיוחד את החוקרים אהרון קליין, סיימון ריב (Simon Reev), פאול טיילור (Paul Taylor), וסרז' גרוסארד (Serge Grousard). הישראלי אהרון קליין כתב את הספר המרתק והחשוב "חשבון פתוח". סיימון רִיב כתב את הספר המרתק והחשוב "One Day In September", וסרז' גרוסארד כתב אף הוא ספר מרתק וחשוב "THE BLOOD OF ISRAEL". ארבעת החוקרים – מחברים האלה ראויים להערכה והוקרה רבה ! כמו כן ראוי לציון ספרו ה- אוטוביוגרפי "ההליכה לאולימפיאדה" של הספורטאי האולימפי וה- הלך הישראלי פרופסור שָאוּל לַדָנִי. שאול לדני הוא ניצול שואה שהשתתף בתחרות ההליכה ל- 50 ק"מ באולימפיאדת מינכן 1972. הוא ישן בדירה הדו – מפלסית מס' 2 (יחדיו עם הקלעים זֶלִיג שְטְרוֹךְ והֶנְרִי הֶרְשְקוֹבִיץ' והסייפים דָן אַלוֹן ויהודה וויינשטיין, ואורח נוסף שהתפלח לחדרם השחיין אברהם מלמד מפני שלא היה לו היכן ללון, עליה פסחו המחבלים ולא פלשו אליה בשעת שחר מוקדמת של אותו יום השלישי ההוא – 5 בספטמבר 1972.

הטרוריסטים הפלסטיניים ידעו והמתינו בדיוק למצב הזה שבו הנהלים אינם מתבצעים עוד כלשונם והשגרה בולמת כל מעשה עֵרנות. בארבע לפנות בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בעיצומם של המשחקים חדרה קבוצה של שמונה מחבלים פלשתינים מארגון "ספטמבר השחור" חמושים ברובי קלצ'ניקוב ורימוני רֶסֶס לכפר האולימפי במינכן. מפקד הקבוצה היה לוּטִיף אָפִיף שקרא לעצמו "עִיסָא" (יֵשוּ בערבית). סגנו היה יוּסוּף נַאזָאל שכונה "טוֹנִי" ואימץ לעצמו את הכינוי המהפכני צֶ'ה גָאוָוארָה. שאר השישה היו ג'אמאל אל גאשי בן 19 עדנאן אל גאשי בן 27 (דוֹדוֹ של ג'אמאל אל גאשי), מוחמד סאפאדי בן 19, אפיף אחמד חאמיד, חאליד ג'וואד, ו- אחמד שייח טאה [14]. בראש הארגון הרצחני של "ספטמבר השחור" מעין סניף של תנועת הפת"ח ניצב אבו איאד סגנו של יאסר עראפת. מבנה הארגון היה סודי וממודר. המידור היה אחת הסיבות להצלחה המבצעית של הארגון בפעולת מינכן 1972. הארגון הבריח בחשאי רובי קלצ'ניקוב ותת-מקלעים, מחסניות גדושות בכדורים, ורימוני רֶסֶס למינכן והטמין אותם באמצעות סייעים במקום מבטחים מסומן בתחנת הרכבת בעיר ולהטיס. הארגון הצליח להטיס למינכן את כל השמונה מבלי שהדבר יתגלה. אולימפיאדת מינכן 72' סומנה ע"י אבו איאד, אבו דאוד, ויאסר עראפאת כזירת פיגוע אידיאלית משום שאמורה הייתה להסב באמצעות מצלמות הטלוויזיה של DOZ את תשומת לבו של העולם לבעיה הפלסטינית.

שמונת המחבלים שעברו אימוני נשק ושדאות במחנה צבאי בלוב התחפשו לספורטאים. הם היו לבושים בגדי אימון ונשאו תיקים גדולים כדרכם של הספורטאים אך בתיקים לא היו נעלי ספורט או נעלי ריצה "Spikes" אלא הוטמנו בהם רובי קלצ'ניקוב, עשרות מחסניות מלאות בכדורים 7.62 מ"מ, ורימוני רֶסֶס. שמונת המחבלים גם לא היו מצוידים בתגי זיהוי (Accreditation) כנדרש מטעם הוועדה המארגנת. לכן ביקשו בתכנון המוקדם שלהם לעקוף באשמורת בוקר את אחד מהשערים המרכזיים שניצב בצד המערבי של הגדר ונקרא Gate 25A (בדיעבד התברר כי השער ננעל בחצות). הם החליטו לדלג מעל הגדר הנמוכה שגובהה כשני מטרים המקיפה את הכפר, נקודת תורפה בלתי מאובטחת שהייתה קרובה מאוד למגורי המשלחת הישראלית בצדו המערבי של רחוב קונולי הארוך. כל ילד יכול היה לקפוץ מעל הגדר האולימפית הזאת שסימנה גבול וטריטוריה אך לא העניקה ביטחון. שמונת המחבלים עשו זאת בקלות וללא הפרעה ועברו במהירות כברת דרך של שישים אולי שבעים מטר מהגדר בדרכם לעבר מגורי המשלחת הישראלית הממוקמים בחמש דירות בקומת הקרקע של בניין ברחוב קונולי מס' 31 (31 Connollystrasse), כאמור בצד המערבי שלוֹ. מפקדם לוטיף "עיסא" אפיף סייר במקום ערב קודם לכן והבחין כי Gate 25 A ננעל לקראת חצות ואיננו מאויש כלל. הוא לא ידע אם זהו נוהל קבוע או מקרה. "עיסא" ראה כי השער הנעול איננו מפריע לכל מיני ספורטאים מאחרים שחוזרים מבילוי במרתפי הבירה של מינכן לדלג מעל הגדר בדרכם למגוריהם בכפר מבלי שאיש ישאל שאלות ומבלי שיבדקו אותם. הכל היה פרוץ. הוא החליט בו במקום לנהוג כמותם. מצוידת במודיעין שהשיגה מראש ידעה קבוצת המחבלים את הכתובת המדויקת. מפקד המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף עבד בשעתו כמהנדס בצוות הגרמני שהשתתף בבניית הכפר האולימפי. סגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נַאזָאל היה טבח בכפר האולימפי ההולך ומוקם. שניהם הכירו היטב את מפת הכפר וידעו היכן מתגוררת המשלחת הישראלית . שמונת המחבלים דילגו מעל הגדר יחד עם עוד ספורטאים (דוברי אנגלית) והגיעו בקלות ליעדם ברחוב קונולי 31. הם השתלטו על שתי דירות מתוך החמֵש הסמוכות זו לזו בהן התגוררו 21 הספורטאים הישראליים ושָבוּ 11 מהם. כולם גברים. הם פתחו את הדלת הכחולה המרכזית של הבניין טיפסו במעלה כמה מדרגות וחדרו באשמורת ראשונה לדירה מס' 1. כעבור דקות ספורות השתלטו גם על דירה מס' 3. לעולם לא נדע האם פסחו במתכוון או במקרה על פלישה לחדרים מס' 2, 4 , ו- 5. שני ספורטאים במשלחת, מאמן שלישיית מרימי המשקלות טוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי והמתאבק גָד צַבָּרִי הצליחו להימלט בעוֹר שיניהם. טוביה סוֹקוֹלְסְקִי ניצול שוֹאָה לבוש עדיין פִּיזָ'מָה הצליח בכוח שריריו לפתוח את החלון הצרפתי בקומה הראשונה בדירה מס' 1 ולברוח דרך המרפסת האחורית ולהימלט. טוביה סוקולסקי התגורר בחדר אחד בקומה התחתונה של דירה מס' 1 יחדיו עם יוסף גוטפרוינד. יוסף גוטפרוינד גדל הגוף שגובהו היה 1.95 מ' ומשקלו כ- 135 ק"ג היה הראשון שהתעורר בארבע ורבע לפנות בוקר מצליל של שקשוק מפתח בדלת הכניסה לדירה . טוביה סוקולסקי נם את שנתו. יוסף גוטפרוינד קם ממיטתו כדי לברר מי הוא האורח הלא קרוא באשמורת בוקר ומייד גילה כי אלה מחבלים המחזיקים ברובי קלאצ'ניקוב. הוא ניסה לחסום את דלת הכניסה בגופו הגדול במשך כ- 15 שניות בפני המחבלים וזעק לחבריו בדירה מס' 1, "מחבלים לברוח" [15]. טוביה סוקולסקי התעורר מצעקות האזהרה של שותפו לחדר, התעשת מייד, וברח מהמרפסת האחורית . אחד המחבלים אץ אחריו ופתח באֵש לעברו אך לא פגע בו. טוביה סוקולסקי נותר בחיים. ששת הדיירים הנוספים בדירה מס' 1 משה "מוֹנִי" וויינברג, קֵהָת שוֹר, עמיצוּר שפירא, אָנְדְרֶה שפיצר יוסף גוטפרוינד, ויעקב שפרינגר לא הצליחו להימלט. הם נכפתו ונכלאו תחת איום הנשקים כשבכל קלאצ'ניקוב מוכנס כדור לבית הבליעה והרימונים בהיכון של שלוף ניצרה.

המתאבק גָד צַבָּרִי נתפש ונלכד ע"י המחבלים בקומה העליונה בדירה מס' 3 הדוּ – מפלסית יחד עם שלושת מרימי המשקלות – זאב פרידמן, דָוִד בֶּרְגֶר, יוֹסֵף רוֹמָנוֹ, ושני חבריו לקבוצת ההיאבקות אליעזר חלפין ומַרְק סְלָאבִין. גד צברי ודוד ברגר התגוררו בחדר הראשון בקומה העליונה. בחדר השני בקומה העליונה נמו את שנתם אליעזר חלפין ומרק סלאבין. בקומה הראשונה ישנו יוסף רומנו וזְאֵב פְרִידְמַן. המחבלים הפתיעו אותם ולאחר ההשתלטות המהירה על שתי הדירות החליט המפקד לוּטִיף "עִיסַא" אָפִיף כבר מוקדם בבוקר לרכז את כל החטופים באחד משני החדרים העליונים בדירה מס' 1 (בו גרו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר) כדי להפוך אותם ליחידת שבויים מקובצת אחת ועל מנת להשיג תנאי שליטה טובים יותר. הם הורו לששת החטופים הישראליים לעזוב את דירה מס' 3 ולנוע לעבר הדלת הכחולה המובילה לדירה מס' 1, מרחק של כעשרה מטרים. גָד צַבָּרִי לבוש מכנסיים קצרים בלבד צעד בראש חבריו שהובלו ע"י כמה מחבלים חמושים לעבר הכניסה הראשונה של המגורים. כשהיה במרחק נגיעה מהמחבל שכיוון אותם לדירה מס' 1 ליד הדלת הכחולה אזר אומץ והסיט בחוזקה את קנה רובה הקלצ'ניקוב המכוון אליו ופתח במנוסה בריצת זִיג זַג בין העמודים בכיוון החניון. המחבל ירה בכיוונו כמה צרורות אך החטיא. גד צברי נותר בחיים.

שני ספורטאים ישראליים נמלטו אך אחד עשר אחרים נתפשו והוחזקו כפותים כבני ערובה כולם בחדר העליון בדירה הראשונה ברחוב קונולי 31 שהיה שייך לאנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר, כשהם מאוימים ע"י קני הרובים ורימוני רֶסֶס. אחד עשר החטופים היו המתאבקים מַרְק סלאבין ואליעזר חלפין ומאמנם משה "מוֹנִי" ווינברג, שלושת מרימי המשקולות דוד בֶּרְגֶר, יוסף רוֹמנו וזאב פרידמן, מאמן הא"ק עמיצור שַפִּירָא, מאמן הקלעים קֵהָת שוֹר, מאמן הסַיָיפִים אנדרה שְפּיצֶר ושופט הרמת המשקולות הבינלאומי יעקב שפרינגר הדיירים המקוריים של הדירה, ושופט ההיאבקות הבינלאומי יוסף גוטפרוינד. כבר בשלב הראשון של ההשתלטות רצחו המחבלים את משה "מוֹנִי" וויינברג ואחריו את יוסף רומנו והשאירו בידם תשעה שבויים כבולים חסרי כל הגנה. כל התשעה נאזקו בידיהם ורגליהם. רציחתם של משה "מוני" ווינברג ויוסף רומנו בשלב כה מוקדם של ההשתלטות נעשה לצורך הרתעה וכדי להוכיח את נחישותם וכוונותיהם לפני פתיחת המו"מ עם השלטונות הגרמניים. מפקד הקבוצה לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף דרש את שחרורם המיידי של 234 מחבלים הכלואים בישראל ובתוספת גם את שחרורו מהכלא הישראלי של הטרוריסט היפני קוֹזוֹ אוֹקָאמוֹטוֹ ואת שחרורם מהכלא הגרמני של אנשי כנופיית הבריגדות האדומות הגרמניות אנדריאס באדר ואולריקה מיינהוף תמורת חייהם של תשעת הישראלים הנותרים שהוחזקו כפותים בכניסה הראשונה של חדרי המגורים [16]. הם זרקו עלונים מדירה מס' 1 שהתפזרו במַד-רְחוֹב ליד הדלת הכחולה ובו הרשימה המדויקת של חבריהם הכלואים בישראל. אבו איאד ואבו דאוד מנהיגי ארגון "ספטמבר השחור" תדרכו את לוּטיף "עיסא" אפיף ופקד עליו, "אתה ואנשיך שהידים – הכל או לא כלום". אין לשוב בידיים ריקות.

מפקד משטרת מינכן ד"ר מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר (Dr. Manfred Schreiber) קיבל עִדכון בחמש בבוקר כי אנשים חמושים ברובים חדרו לדירות 1 ו- 3 ברח' קונולי 31 מקום מגוריהם של הספורטאים הישראליים ונשמעו גם יריות במקום . מנפרד שרייבר דיווח את האינפורמציה ל- וולטר טרוגר (Walther Troeger) מנהל הכפר האולימפי (היה גם סגנו של ד"ר ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72' ושימש בתפקיד השני בחשיבותו מנכ"ל הוועד האולימפי הגרמני), ומקביל טלפן גם לשַר הפנים של מדינת בוואריה [17] ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr.Bruno Merck). בְּרוּנוֹ מֵרְק המופתע טלפן לשַר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (Hans Dietrich Gensher) וסיפר לוֹ על אירוע הטרור החמור שמתרחש בכפר. רק זה מה שהיה חסר להם. שש שנים מאז 1966 הם עמלו כמטורפים על האולימפיאדה. השקיעו ממון עתק בתשתיות, בארגון, ובמתקנים, ולפתע נתקע להם הטרור הפלסטיני בתוך הבית. האנס דיטריך גנשר העביר את האינפורמציה לקנצלר מערב גרמניה וִוילִי בְּרָאנְדְט (Willy Brandt). גם שגריר ישראל במערב גרמניה אֵלְיָשִיב בֵּן חוֹרִין עודכן בפרשה ודיווח מייד על מעשה הטרור לממשלת ישראל.

הראשונה שפגשה את ראש קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף הייתה אשת משטרת מינכן גב' אנליסה גראס (Anneliese Graes). זה היה מוקדם בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בפניה הציג "עיסא" את דרישותיו. שחרור 234 מחבלים מהכלא הישראלי ושחרור חברי כנופיית "באדר – מיינהוף" מהכלא הגרמני. הוא הפקיד בידה את העלון ובו רשימת האסירים ומועד האולטימטום, תשע בבוקר. אנליסה גראס מיהרה לדווח למפקדיה את פרטי הדרישות. היא זכרה ש- "עִיסָא" מחזיק בידיו רימון רֶסֶס ואקדח. רבבת הספורטאים ומלוויהם בכפר האולימפי במינכן היו המומים. מנגד עצר עם ישראל את נשימתו. גם הטלוויזיה. יאיר שטרן ואנוכי שימשנו עורכי השידורים האולימפיים בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים של החומרים ששלחו לנו ממינכן דן שילון (שימש בהצטיינות מנהיג ו- ראש משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית למינכן 72', היה גם עורך ומפיק ראשי, ומגיש מוביל של כל השידורים האולימפיים מה- IBC במינכן 72'), אלכס גלעדי (שימש סגנו של דן שילון ועשה זאת בהצטיינות, וגם היה שדר, מפיק, ועורך במינכן 72'), ונסים קיוויתי (שימש שדר ראשי של תחרויות הא"ק והשחייה במינכן 72'). וורדינה ארז ז"ל שימשה הבימאית של השידורים האולימפיים ב- IBC במינכן 1972. בהיותנו יאיר שטרן ואנוכי כתבים – עורכים של מחלקת הספורט במערכת בירושלים נכנסנו מייד לכוננות הפקה ושידור בעקבות רצח מאמן המתאבקים מוני וויינברג ומרים המשקולות יוסף רומנו, כבר בשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום השלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972.

ראש ממשלת ישראל גב' גולדה מאיר וקנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט כבר יצרו את הקשר הדיפלומאטי ביניהן. ווילי בראנדט הודיע לראש הממשלה גב' גולדה מאיר כי קבוצת המחבלים הפלסטינים [18] דורשים את שחרורם מהכלא הישראלי של כ- 234 מחבלים ואם לא תתמלא דרישתם יוציאו להורג ב- 09.00 (תשע בבוקר) את תשעת בני הערובה החטופים הסגורים ונעולים בדירה הראשונה, דירה מס' 1, של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי שהמתינו אזוּקים ושפוּפים למַר גורלם. ווילי בראנדט הטיל על שַר הפנים הפדראלי שלוֹ הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר לנהל את המו"מ הרגיש מול המחבלים אבל האחריות הייתה בידי ממשלת באוואריה. בינתיים דחו המחבלים את מועד האולטימטום של ההוצאה להורג כמה וכמה פעמים. בשלוש וחצי אחה"צ הודיע נשיא IOC האמריקני אוורי בראנדג' (Avery Brundage) על הפסקת המשחקים אך לא על ביטולם. הוועד המנהל של IOC החליט על קיום טקס אזכרה בעשר בבוקר למחרת באצטדיון האולימפי לזכרם של מוני וויינברג ויוסף רומנו. איש לא שיער באותם הרגעים כי הרצח של שניים יהפוך לטבח של אחד עשר.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972. "בית סוקולוב" ברחוב קפלן בתל אביב. המשלחת האולימפית של ספורטאי וספורטאיות ישראל, מאמניהם, ומלוויהם נחשפים לעיתונות ולמצלמות הסטילס ימים ספורים טרם צאתה לאולימפיאדת מינכן 1972 (חסרים השייטים). מי האמין ש- 11 מהם יחזרו הביתה בארונות מתים. זיהוי הנוכחים בשורה העליונה מימין לשמאל : משה "מוני" וויינברג, יעקב שפרינגר, עמיצור שפירא, הנרי הרשקוביץ, גד צברי, דן אלון, אנדריי שפיצר קהת שור, ובמסגרת יוסף גוטפרוינד. זיהוי הנוכחים בשורה האמצעית מימין לשמאל : טוביה סוקולסקי , יוסף רומנו, שלומית ניר, אליעזר חלפין, אסתר שחמורוב, מארק סלבין, ושמואל "מוליק" ללקין. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל :  דוד ברגר, זאב פרידמן, ד"ר קורט ווייגל יצחק אופק (פוקס), יצחק כספי, זליג שטרוך (במכנסיים קצרים) ושאול לדני. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באולימפיאדת מינכן 72' הייתי טירון טלוויזיה בן שנה. בן 34 אך עיתונאי מתחיל. ממש נדרשתי להתחנן בפני הבוס שלי אלכס גלעדי שיתיר לי לביים כתבת פילם ב- D/S (ראשי תיבות של Double System) אודות ההלך ד"ר שּאוּל לַדָנִי. שאול לדני היה הספורטאי הישראלי האחרון במשלחת האולימפית הנוסעת למינכן שטרם נעשתה עליו כתבה במסגרת הסדרה "כרטיס למינכן" ששודרה מידי מוצ"ש בתוכנית "מבט ספורט". כתבות דיוקן אודות הספורטאים הישראליים היוצאים לאולימפיאדת מינכן 1972 נעשו בשיטת פילם D/S בטלוויזיה שהיא מורכבת יותר משיטת צילום בפילם S/S (ראשי תיבות של Single System). מורכבת יותר מבחינה טכנית מפני שפס הקוֹל נפרד מהתמונה. כתבות ב- D/S היו שמורות רק לעיתונאים הבכירים שעבדו בימים ההם במחלקת הספורט של דן שילון ואלכס גלעדי בטלוויזיה ברמתם של יאיר שטרן, איתן עמית, רפי נאה, אורי נוי, מייק קרנון, חנוך קינן, יורם שִמרון, יצחק שתיל, ויהושע "שוקי'" כהנא. הכתבים האלה היו בעצם בימאי טלוויזיה של סרטי ספורט קצרים שצולמו כאמור בפילם בלבד. הכתבים – בימאים ניצבו בראש צוות צילום קטן שהיה מורכב מצלם, איש קול, ולעיתים גם תאורן. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית דרכה נסמכה על כישרון הצילום של שורת צלמים שמנתה את דוד "דוּדוּ" הירשפלד, שרגא מרחב, טיבי סלומון, משה ניניו, יעקב ספורטה, עמנואל אלדמע, מיכה פן, ברטו אלדג'ם, מאיר דיסקין, סשה שקרג'יסקי, יחיאל כהן, שלמה לוי, עוזי בירמן, צבי וולף, שמואל ברולד, אדי הירשביין, פטר סלע, עמנואל פרת, ורפי קורנפלד. מאוחר יותר הצטרפו למחלקת צלמי הפילם משה פרידמן, דני ברנע, אריה רוזנפלד, ואריה קביליו. אל חבורת הצלמים הנכבדה הזאת הייתה צמודה נבחרת של טכנאי קוֹל ברמתם של שלום "שולקה" גרי, איציק כהן, סעדיה קראוואני, יוסי ששון, אלי גַל, יאיר שרף, יעקב ינאי, משה אלוני, אמנון אלטשולר, אבי שמידט – ובראשם שני מפקדיהם באגף הקול והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עקיבא מלמד ומיכה לוירר. הצלמים והמקליטים האלה תיעדו במצלמות הפילם את התמונות והקליטו את הקולות באמצעות המיקרופונים לא רק את אירועי הספורט בישראל אלא את כל קורות המדינה מאז 1968. בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמורות עשרות אלפי כתבות שלהם.

טקסט תמונה : חודש ספטמבר של שנת 1969. ימי בראשית. עמדת השידור והצילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בין עצי האקליפטוס באצטדיון הכדורגל בקריית אליעזר בחיפה. כך החלו יחסי הגומלין בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכדורגל בארץ כשכל צד מפיק את טובת ההנאה שלוֹ. צלם Free lancer של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פטר סלע (משמאל) מצלם ב- 1969 במצלמת פילם ישנה משחק כדורגל בליגה הלאומית בחיפה. יושב לידו המקליט ואיש הקול שלוֹ אריה רוזנפלד (במרכז). מימין, זהו העיתונאי ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק שתיל (מחזיק בתיק כתיבה). הצילום בפילם היה תהליך איטי ומסורבל של דיווח ומסירת אינפורמציה. את החומר המצולם היה צריך להסיע מכל קצוות הארץ למעבדות הפיתוח של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים בטרם עריכתו, ושידורו במוצ"ש ב- "מבט ספורט". המצלמות האלקטרוניות שינו את מהירות הדיווח העיתונאי ואת המציאות הטלוויזיונית ועמן את תרבות הצפייה בשידורי הספורט מקצה לקצה. (באדיבות פטר סלע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט צילום : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זוהי עמדת הצילום הישנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במגרש ימק"א בירושלים, מגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. התמונה צולמה באחד החורפים בשנות ה- 70. התמונה מתעדת משחק חשוב מפני שלעמדת השידור הובאו שלא כרגיל שני צלמים ושתי מצלמות פילם BL ועוזר צלם. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : הצלמים שרגא מרחב, ברטו אלדג'ם, ועוזר הצלם מכבי ליפשיץ. יושב משמאל אוהד מקומי של בית"ר ירושלים. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1975. הצלם רוני ליפץ מצלם ב- 1975 משחק טניס עבור "מבט ספורט" מעמדת צילום "מוגבהת". הוא ניצב על שולחן כדי להשיג צווית צילום נוחה יותר בהיעדר עמדת צילום ושידור ראויה. תנאי הצילום במגרשי הספורט בארץ בשנות ה- 70 ותחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת היו פתטיים. מימין הכתב – שדר יורם שִמרון ומשמאל איש הקוֹל יורם רובין מהטלוויזיה הלימודית – חינוכית. (באדיבות הצלם אלכסנדר זיסקינד ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1981. המכבייה ה- 11. עמוס בן שחר מצלם במצלמת Video את תחרויות השחייה בבריכת רמת אביב. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

הייתי כתב טלוויזיה טירון בראשית דרכי אך אלכס גלעדי נעתר לבקשתי. ההלך ד"ר שאול לדני אחד האתלטים הוותיקים והעקשניים בתולדות הא"ק הישראלית משך את תשומת לבי משכבר הימים כספורטאי ואדם. זה היה בתחילתו של חודש אוגוסט 1972. אלכס גלעדי עורך "מבט ספורט" ביקש למסֵד גלריה טלוויזיונית בה רצה לעשות הכרה לצופי הטלוויזיה עם 15 הספורטאים והספורטאיות האולימפיים הישראליים העומדים לייצג את המדינה באולימפיאדת מינכן 72'. הוא החליט להפיק סדרת כתבות אודותיהם כדי לחשוף אותם בפני הציבור. לסדרה העיתונאית הזאת העניק את השם "כרטיס למינכן". המוסיקה האדיטוריאלית שליוותה את אות הפתיחה של הכתבות האולימפיות היוקרתיות נבחרה ע"י אלכס גלעדי מתוך סרט ספורט דוקומנטארי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שהתגלגל לידינו במקרה ב- 1971 אודות שחקן הפוטבול המצטיין של המכללות האמריקניות ג'ים פלאנקט (Jim Plancket). אלכס גלעדי בעל שמיעה מוסיקאלית (וכישרון מיוחד לשפות) התאהב בנעימת הסרט וזכר אותה.

מן המפורסמות הוא כי כתבי ובימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה אינם מפיקים מוסיקה מקורית ואינם רשאים לפנות ליוצרי מוסיקה כדי שיבחרו פס קול מיוחד ואורגינאלי עבור הכתבות והתוכניות שלהם, אלא מעטרים אותן בדרך כלל בליווי מוסיקאלי שהועתק מתקליטים וסרטים של יוצרים אחרים. התקליטייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של המומחה אילן הראל כללה אלפי תקליטים ושכנה בקומה הראשונה ליד משרד קליטת חומרי הצילום ושידור המגיעים לטלוויזיה (Intake) ואותו ניהלה בקפידה גב' מירה בדולסקו ז"ל עולה מרומניה. היא הייתה אישה אהובה בעל משמעת עבודה אירופית שעובדי הטלוויזיה רחשו לה הערכה רבה.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה הקודמת. גב' מירה בדולסקו ז"ל מנהלת ה- Intake, הספרייה, והסרטיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות אמנון גדול. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המוסיקה האדיטוריאלית שליוותה שנים רבות את אות הפתיחה של התוכנית "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז 1969 נבחרה ע"י יגאל שילון (אחיו של דן שילון). זאת יצירה מוסיקאלית ידועה ופופולארית שחיבר המלחין והמנצח הגרמני ג'יימס לאסט, וקרויה "Jagerlatin". למוסיקה בטלוויזיה יש חשיבות עצומה (כמו בקולנוע) וודאי לאות פתיחה של תוכנית. המשמעות שלה היא כמו מאמר ראשי של המערכת. אות פתיחת התוכנית היא הצהרת כוונות ובמקרה של "Jagerlatin" היא הייתה כל כך נעימה וערבה לאוזן עד שבימאי סרטי פרסומות אחד בצרפת השתמש בה דווקא לקידום ושיווק מסחרי של מכונות כביסה. גם פס המוסיקה שליווה את התוכנית "משחק השבת" המאוחרת יותר ב- 1984 היה פרי יצירתו של ג'יימס לאסט. זאת לא הייתה גנבה. רשות השידור שילמה תמלוגים לבעלי הזכויות אך היא מעולם לא מימנה מכיסה הפקה ויצירת מוסיקה מקורית לתוכניות הספורט שלה.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית העסיקה במשך שנים רבות את אילן הראל כמומחה מוסיקאלי שלה במשרה מלאה. תפקידו היה לייעץ לכתבים והבימאים בבחירת מגוון מוסיקות אדיטוריאליות לכתבות שלהם וכיצד ומתי להשתמש בהן. רבים מהכתבים והבימאים בטלוויזיה הישראלית השתמשו בניסיונו הרב של אילן הראל. המוכשרים ביניהם עשו את דבר הבחירה בעצמם. צריך להבין שהמוסיקה המופיעה בכתבת טלוויזיה (או בסרט קולנוע) היא בעלת אמירה כמו הטקסט. עריכת מוסיקה בכתבות טלוויזיה היא חיונית ומצריכה כשרון בדומה להתאמתה בסרטי קולנוע. זאת מומחיות ומקצוע בפני עצמם.

רבים מבני דוֹרִי זוכרים את המוסיקה הקליטה לאוזן ובלתי נשכחת שחיבר והלחין דימיטרי טיומקין לסרט "בצוהרי היום" (High noon) עם גרי קופר וגרייס קלי, או המוסיקה שכתב הגאון המוסיקאלי הזה לסרט "הדו קרב הגורלי" (The gunfight at the OK Corral) עם קירק דאגלאס וברט לאנקאסטר. ומי איננו מכיר את המוסיקות האדיטוריאליות שליוו את הפתיחות המיוחדות לסדרות הטלוויזיה האמריקניות המפורסמות ששודרו בטלוויזיה הישראלית בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה כמו : "בוננזה", "משימה בלתי אפשרית", "הוואי חמש אפס", "איירונסייד", "קולומבו", "תהילה", "דאלאס", "שושלת", ורבות אחרות. במשך עשרות שנים היה אילן הראל האיש שנובר בחדר התקליטייה של הטלוויזיה הישראלית ברוממה – ירושלים ומוצא את המוסיקה המתאימה לעיטור כתבות, תוכניות, ופתיחות מיוחדות בצלילים אדיטוריאליים שנראו לו המתאימים ביותר. לימים אמר אותו אילן הראל כמו רבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, "כל כך נהניתי בעבודתי ואפילו שילמו לי על כך". פס קול מוסיקאלי בקולנוע ובטלוויזיה חשוב כמו הטקסט. נוכחותה של מוסיקה בקולנוע ובטלוויזיה היא אדיטוריאל חשוב ונעלה מאין כמותו. היא כמו הטקסט ו- נועדה להביע רעיון, ליצור אווירה ואטמוספירה, ולהשפיע על קצב התפתחות העלילה.

יגאל שילון קולנוען ואיש טלוויזיה מהדרג העליון במדינת ישראל הוא שגילה את נעימת ה- "Jagerlatin" ב- 1969 ומייד הציע לאחיו להפוך את המוסיקה הזאת לאות הפתיחה של "מבט ספורט". הוא היה אחד מאלה שלא נזקק לשירותיו של אילן הראל. אלכס גלעדי קנה את הסרט אודות ג'ים פלאנקט מ- CBS והחליט להשתמש במוסיקה שלו לסדרת הכתבות "כרטיס למינכן 1972", גם הוא מבלי להתייעץ עם אילן הראל.

טקסט תמונה : מאי 1975. טקס הפתיחה של כינוס "הפועל" ה- 10 באצטדיון "בלומפילד" בתל אביב. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הבימאי והצלם בני כרמלי, הבימאי יגאל שילון, הצלם פטר סלע, ואנוכי יואש אלרואי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. שאול לדני אלוף ישראל הנצחי בהליכה למרחק 50 ק"מ. כאן הוא נראה קובע שיא עולם בתחרות הליכה למרחק 50 מייל בתחרות בארה"ב בה קבע זמן של 7:23.50 שעות. שלב בדרכו לייצוג מדינת ישראל במקצוע הזה באולימפיאדת מינכן 1972. דמותו המיוחדת ואופיו הנחוש עוררו את סקרנותי. (התמונה באדיבות פרופסור שאול לדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כתבי "מבט ספורט" בימים ההם ובראשם אלכס גלעדי בעצמו הציגו לקהל הרחב על מסך הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית את חמש עשרה התקוות האולימפיות שלנו למינכן 72' בזאת אחר זאת הנוטלים חלק בשבעה ענפי ספורט אולימפיים. הכתבות האלה היו רחבות היקף בנות כעשר דקות מעבר לדיווח רגיל, ברמה של סיפור. הראשונים בסדרת הטלוויזיה "כרטיס למינכן" הייתה קבוצת מרימי המשקלות בת שלושה אנשים שמאמנם היה טוביה סוֹקוֹלְסְקִי מקריית חיים. על הנבחרת האולימפית נמנו בימים ההֵם דוד ברגר בן 28 ממכבי ת"א שהיה עולה חדש מקליבלנד – אוהיו שבארה"ב ועו"ד במקצועו ואלוף ישראל במשקל תת – כבד עד82.5 ק"ג. הוא סיים שני באליפות אסיה במנילה ב- 1971 ועבר את המינימום לאחר שהרים בתרגיל האולימפי 442.5 ק"ג. השני היה זאב פרידמן בן 26 מהפועל קריית חיים שהיה מורה לחינוך גופני ואלוף ישראל במשקל תרנגול עד 56 ק"ג. דרישת המינימום שלו הייתה 322.5 ק"ג. מרים המשקלות השלישי היה יוסף רומנו בן 30, מעצב פנים במקצועו ואלוף ישראל במשקל קל ובינוני. המינימום שלו היה 425 ק"ג. טוביה סוקולסקי שהיה בעצמו אלוף ישראל בעברו העביד אותם בפרך.

טקסט תמונה : 24 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972 בטרם טקס הפתיחה. יוסף רומנו (שני משמאל) בדוכן תֵּה ציילוני בכפר האולימפי במינכן ימים ספורים לפני תחילת התחרויות. השני מימין הוא הקלע האולימפי הישראלי זליג שטרוך (מרכיב משקפיים). (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי השקיע את כל מִרְצוֹ וכישרונו בהכנת הכתבה. הגדולה שלו הייתה בכך שהצליח להציג את נשואי הכתבה לא רק כרובוטים ספורט אלא כבני אדם רגילים כמונו, בעלי אהבות ומשפחות, שהספורט היה עבורם קצת יותר מתחביב. מדובר בקיץ 1972 וזה היה סגנון וסטנדרט חדש בכתבות ספורט בטלוויזיה. אני זוכר שגב' אילנה רומנו אלמנתו של יוסף רומנו ז"ל העריכה את אלכס גלעדי ושמה לב ליכולתו הטלוויזיונית. היה לאלכס גלעדי חוש קולנועי. הוא ידע לזהות יופי בדברים פשוטים. ראו את זה בעבודות שלו.

טקסט תמונה : קיץ 1965. משחקי המכבייה ה- 7 נערכים בתל אביב. זוהי נבחרת ישראל בהרמת משקלות. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מרים משקלות לא מזוהה, יוסף רומנו ז"ל, טוביה סוקולסקי (ייבדל לחיים ארוכים), וזאב פרידמן ז"ל. כורע המאמן הלאומי יעקב שפרינגר ז"ל. יוסף רומנו, זאב פרידמן, ויעקב שפרינגר נרצחו ע"י מחבלים פלסטיניים באולימפיאדת מינכן 72' ב- 5 בספטמבר 1972. (באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זוג צעיר ויפה תואר. יוסף ואילנה רומנו מלאי תקוות ביום חתונתם. (באדיבות אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. בטרם הנסיעה לאולימפיאדת הדמים – מינכן 72' מרים המשקלות יוסף רומנו ובתו הקטנה. כשמתבוננים בתמונה הזאת כולנו זוכרים את ציווי התנ"ך : "זכור את אשר עשה לך עמלק". (התמונה באדיבות גב' אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).    

אלכס גלעדי עורך התוכנית "מבט ספורט" היה לא רק סגנו של דן שילון אלא גם הבימאי והעיתונאי הטוב ביותר בימים ההם במחלקת הספורט. הוא לקח על עצמו את מרבית המשימות בסדרה היוקרתית "כרטיס למינכן" וביים את הכתבה אודות מרימי המשקלות. בכך שימש מודל לבאים אחריו. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו ב- 2006 : "אני עשיתי את מרבית הכתבות לסדרה "כרטיס למינכן". בעיקר אני זוכר את הכתבה על מרים המשקלות יוסף 'יוסי' רומנו. כך נוצרו הקשרים עם אילנה רומנו שהכינה לנו ארוחת צהרים מצוינת. קשרים שנמשכים עד היום". אח"כ נחשפו בתוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" שלושת המתאבקים. אליעזר חלפין בן 24 מכונאי במקצועו האזרחי ואלוף ישראל בהאבקות חופשית במשקל עד 68 ק"ג. הוא עבר את המינימום בתחרות בינלאומית ברומניה בה סיים במקום השלישי . על קבוצת ההיאבקות נמנה גם מַרְק סְלָאבִין עולה חדש ממינסק – ברה"מ נער צעיר בן 18 שהגיע לישראל רק לפני חודש ימים בלבד. מַרְק סְלָאבִין היה אלוף ברה"מ לנוער במשקל עד 74 ק"ג אך בעל מוניטין עם קבלות. משהגיע לישראל ערכה לו ההתאחדות לספורט ביום שישי אחד אחה"צ באוגוסט מבחן היאבקות מהיר במכון ווינגייט עם מתאבק צרפתי. אלכס גלעדי שלח לשם את הכתב איתן עמית כדי לדווח ל- "מבט ספורט". מרק סלאבין עולה חדש ניצח ומבלי לדעת מילה אחת בעברית זכה בכבוד לייצג את מדינת ישראל באולימפיאדת מינכן 72'.

טקסט תמונה : אחד מימי אוגוסט החמים ב- 1972 במכון ווינגייט. מרק סלאבין עולה חדש מברה"מ בן ה- 18 (מימין) מגלה עליונות במבחן האולימפי ומכניע מתאבק צרפתי וקונה בכך לעצמו כרטיס למינכן (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המתאבק השלישי היה גד צברי פועל דפוס בן 28 חבר אגודת מכבי ת"א ואלוף ישראל בשני הסגנונות בהיאבקות, חופשי וסגנון יווני – רומי במשקל עד48 ק"ג. גד צברי עבר את המבחן האולימפי בתחרות היאבקות בינלאומית ברומניה. מאמן קבוצת המתאבקים היה משה "מוני" וויינברג. מוני וויינברג היה ספורטאי עניו שמיעט לדבר אך כראש קבוצה ומאמן בעל ביטחון עצמי לא היה זקוק למילים. מעשיו דיברו עבורו. הכרתי אותו היטב. הוא למד שנה מתחתיי בסמינר למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט בשנים 1965- 1963 והיה ידיד של בת כיתתי המתעמלת הירושלמית דליה בִּיבַס. ביה"ס למאמני ספורט במכון ווינגייט אימֵץ אותו כמדריך מאמני ההיאבקות הארצי בכל רמות הקורסים.

טקסט תמונה : אוגוסט 1967. מכון ווינגייט. ימי התום של הספורט הישראלי. אנשי מקצוע מהמדרגה הראשונה חברו יחדיו במכון ווינגייט בתום מלחמת ששת הימים כדי לאמן ולקדם את הספורטאים הצעירים של מדינת ישראל, ביניהם : משה "מוני" וויינברג מאמן נבחרת ישראל בהיאבקות (עומד ראשון משמאל לבוש בגד אימון עליון ומכנסיים קצרים) ש- שימש באותה תקופה גם מדריך ומאמן היאבקות ראשי במכון ווינגייט. כאן הוא נראה יחדיו עם צוות מדריכים ומאמני כדורסל, באולם הכדורסל הישן של מכון ווינגייט. זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : טל ברודי, יהודה בירנצווייג, רלף קליין, שמולי'ק יעקובסון, אריה "ארינקה" כהן, ומוני וויינברג.  זיהוי הכורעים מימין לשמאל : יאיר פרישמן, ואיש לא מזוהה. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחרי המתאבקים הגיע תורם של הקלעים. הנרי הרשקוביץ בן 45 מהפועל פ"ת, שען במקצועו, היה פעמים רבות אלוף ישראל בקליעה ברובה חופשי. הוא נחשב לצלף וצבר 596 נקודות בתחרות ירי של 60 כדורים במצב שכיבה ו- 1136 נקודות בירי בשלושה מצבים : שכיבה , כריעה, ועמידה. הקלע השני היה זליג שטרוך מהפועל אשקלון בן 26 שיאן ישראל ב- 40 ו- 60 כדור בקליעה ברובה במצב שכיבה.

שלושה סייפים כיכבו בסדרה "כרטיס למינכן", המאמן אנדרה שפיצר בן 27, דן אלון בן 27 ממכבי ר"ג אלוף ישראל ברומח, דקר, וחרב והסייף יהודה וויינשטיין תלמיד בן 17 מראש פינה אלוף הנוער של ישראל ברומח והספורטאי הצעיר ביותר במשלחת. יהודה ווינשטיין הבטיח את השתתפותו באולימפיאדת מינכן 72' לאחר שהעפיל לשלב חצי הגמר באליפות העולם לנוער שנערכה בספרד. ה- התאחדות לספורט בראשותו של שמואל ללקין התחבטה ב- 1972 במי לבחור כמאמן סייף לאומי באולימפיאדת מינכן 72', האם יהיה זה משה חומוט או אנדרה שפיצר. לאחר התלבטות נקבע כי אנדרה שפיצר ישמש כמאמן סיוף אולימפי של דן אלון ויהודה וויינשטיין. אנדרה שפיצר ספורטאי למופת סיים בהצטיינות את שלוש שנות לימודי הסיוף בבי"ס למאמנים הגבוה "CIOS" בשנים 1971- 1968 בהָאג בירת הולנד שם גם הכיר את רעייתו גב' אנקי שפיצר. הם נישאו בעיריית הָאג ב- 17 באפריל 1971. גב' אנקי שפיצר זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2010 : "אנדרה היה אישיות יוצאת מגדר הרגיל. נפלתי שבי בקסמו. אי אפשר היה שלא להתאהב בו". מינויו של אנדרה שפיצר לתפקיד הבכיר היה מקובל על כולם.

טקסט תמונה : מאמן הנבחרת האולימפית בסיוף לאולימפיאדת מינכן 1972 אנדרה שפיצר בחתונתו עם רעייתו אנקי. (באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1971. אנדרה שפיצר (משמאל) מאמן קבוצת סייפים ביישוב בירנית בגבול הצפון. שלישית מימין היא גב' אנקי שפיצר. (באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כעבור זמן נדדה המצלמה לעברה של השחיינית הבודדת במשלחת (שחיינית חזה) שלומית נִיר בת 22 [1] מקיבוץ איילת השחר. שלומית ניר הייתה אלופת ישראל במשחי 100 ו- 200 מ' בסגנון חזה. המינימום האולימפי ב- 100 מ' חזה לנשים עמד על 1:20.00 דקה ושלומית ניר עברה אותו ב- 1:19.90 דקה. אח"כ עשו דן שילון ואלכס גלעדי הכרה לצופים עם צמד השייטים מקיבוץ שדות ים בדגם "ההולנדי המעופף" יאיר מיכאלי בן 31 ועמיתו לצוות יצחק ניר בן 28. יאיר מיכאלי היה אלוף ישראל בשני הדגמים "420" ו- "ההולנדי המעופף". ב- 1969 היה שותף לזכייה באליפות העולם בתואר הקבוצתי בדגם "420" ואח"כ סיים ב- 1971 פעמיים במקום השלישי באליפות לבודדים באנגליה.

טקסט תמונה : שנת 1972. אולפן "מבט ספורט" (אולפן ב') בקומה השנייה של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. דן שילון (מימין) מראיין את השחיינית שלומית ניר – טור (בת קיבוץ איילת השחר), ערב משחקי מינכן 1972. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מקום בולט במיוחד הוקדש לאצנית המחוננת אסתר שחמוֹרוֹב (היום אסתר רוֹט) סטודנטית בת 20 מהפועל תל אביב ולמאמנה האישי עמיצור שפירא. אסתר שחמורוב הייתה אלופת ישראל ובעל שיאי המדינה בריצות ל-100 מ', 200 מ', 100 מ' משוכות, קפיצה לרוחק, ובקרב חמש לנשים. במשחקי אסיה ה- 6 שנערכו ב- 1970 בבנגקוק בירת תאילנד זכתה אסתר שחמורוב נערה בת 18 בשתי מדליות זהב בריצה ל- 100 מ'משוכות וקרב חמישה. במונחים ישראליים היא הייתה Mega star והאתלטית הדגולה ביותר במדינת ישראל בעת ההיא. ככזאת גם נשארה. אלכס גלעדי היה פעיל ובעל משקל במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כבר אז יצא לו מוניטין של עורך מצטיין. לא בכדי הופקד ע"י דן שילון להיות העורך של שתי התוכניות "מבט ספורט" ו-התוכנית לילדים ונוער "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". אלכס גלעדי הדריך והתערב בכתבות הבאות שהציגו את הספורטאים הישראליים טרם יציאתם לאולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון שימֵש המגיש הבלעדי של התוכנית "מבט ספורט" שהפכה לאחת מספינות הדגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שניהם דן שילון ואלכס גלעדי העריצו את אסתר שחמורוב והעניקו לה תשומת לב טלוויזיונית וזמן מסך רב. בצדק. החבר שלה דאז אלוף ההתעמלות פֶּטֶר רוֹט שהפך מאוחר יותר לבעלה ומאמנה העניק לה תמיכה מוראלית שכל ספורטאי באשר הוא זקוק לה. אסתר שחמורוב הייתה הספורטאית הבולטת ביותר במשלחת האולימפית הישראלית והיחידה בעלת סיכויים ממשיים להעפיל לגמר אולימפי בתחום ההתמחות שלה, תחום הריצות הקצרות, ריצת הגמר ב- 100 מ' משוכות באולימפיאדת מינכן 1972.

טקסט תמונה : קיץ 1972. חודשיים לפני אולימפיאדת מינכן 72'. מסלול הא"ק של מכון ווינגייט. אסתר שחמורוב (בת 20 עומדת במרכז בגופיה לבנה) בקיץ 1972 במכון ווינגייט נושאת עמה תקוות גדולות לקראת המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. לימינה ניצב מאמנה (בן 40) מלא גאווה בחניכתו. עמיצור שפירא נרצח ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת מינכן יחד עם עוד 10 ספורטאים ישראליים. לשמאלה עומד חברה פטר רוט שהפך מאוחר יותר לבעלה (נפטר ב- 2006). יושבת האתלטית המערב גרמנית היידי רוזנדהאל (Heide Marie Rosendahl). היידי רוזנדאהל התאמנה במכון ווינגייט יחד עם אסתר שחמורוב לפני האולימפיאדה. במשחקי מינכן 72' היא זכתה בשתי מדליות הזהב : בקפיצה לרוחק 6.78 מ' ובמירוץ השליחים ארבע פעמים 100 מ' לנשים 42.81 ש' (שיא עולם), וגם במדליית הכסף בקרב חמישה (Pentathlon) לנשים. (התמונה באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אסתר רוט – שחמורוב נולדה ב- 16 באפריל 1952 בתל-אביב. ב- 1966 החלה להתאמן בצורה סדירה באגודת הפועל ת"א אצל המאמן עמיצור שפירא ז"ל. ב- 1970 בהיותה בת 18 הפכה לאצנית המהירה ביותר ביבשת של מיליארד תושבים. "השגתי גם את הבנים שפחדו להתחרות מולי. שפעה בי המון אנרגיה, הייתי מעין סוסת מרוץ פראית בלתי מרוסנת שכל הזמן רצתה לרוץ", אמרה לי כעבור שנים רבות. זקן מורי ההתעמלות בארץ צבי נשרי התכבד להעניק ב- 1970 תעודת הוקרה מטעם ההתאחדות לספורט לאצנית הצעירה והמהירה ביותר ביבשת של מיליארד תושבים. אסתר שחמורוב הייתה עלמה נאה שמצלמת הטלוויזיה לא העיזה מעולם לפסוח עליה. כמו רבים גם אני כאיש טלוויזיה אהבתי את איילת החֵן הזאת אהבה גדולה אך מי לא אהב אותה. בגיל 20 היא הייתה כבר אחת מאצניות המשוכות הטובות ביותר במערב, אתלטית נערצת ובעלת מוניטין, והתקווה האולימפית של כולנו.

טקסט תמונה : 1970. אסתר שחמורוב עלמה נאה בת 18 הייתה ספורטאית נערצת בישראל ונחשבה לאצנית המהירה ביותר באסיה. כאן מקבלת תעודת הוקרה מזקן מורי הספורט והחינוך הגופני בארץ צבי נשרי. (באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 23 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. המאמן עמיצור שפירא (מימין) עם חניכתו אסתר שחמורוב, ומנהל המשלחת האולימפית שמואל "מוליק" ללקין במינכן שלושה ימים לפני טקס הפתיחה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באותם הימים החמים של יוני 1972 כשאלכס גלעדי ודן שילון היו עסוקים בתכנון הצילום של הסדרה הטלוויזיונית "כרטיס למינכן" ועשיית הכתבות אודות הספורטאים והספורטאיות הישראליים שייצגו את המדינה באולימפיאדה הגרמנית, טס שמואל "מוּלִיק" ללקין מנכ"ל ההתאחדות לספורט וראש המשלחת האולימפית הישראלית (Chief de Mission) ב- 11 ביוני 1972 לכפר האולימפי גדול המידות במינכן שבנייתו הסתיימה זה עתה. בנייני הכפר היו אמורים לאכלס כרבבת ספורטאים וספורטאיות, מלווים, ועסקנים. שמואל ללקין ביקש להתרשם ממתקני הספורט שבנו הגרמנים, רצה לראות את סידורי האכסון ותנאי המגורים של משלחת ישראל בכפר האולימפי, וכן לבדוק את מרחקי וזמני הנסיעה מהמגורים של משלחת ישראל אל מתקני הספורט והתחרויות בקומפלקס האולימפי המשוכלל. בהיותו אדם יסודי רצה שמואל ללקין להעניק למשלחת שלו תחושה של הרגשה ביתית עוד בהיותם בישראל. את פניו של מנהל המשלחת האולימפית הישראלית שמואל ללקין במינכן קיבל מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר (Walther Troger) הערה [2]. בעת הסיור בכפר האולימפי שהיה אמור לשכן בתוכו כרבבת ספורטאים , סיפר לו וולטר טרוגר כי בתיאום עם קב"ט שגרירות ישראל בבון זאב קומרן וגם גורמי ביטחון גרמניים נקבע בעצה אחת כי הגברים במשלחת ישראל יגורו בחמש דירות דו מפלסיות בקומת הקרקע בגוש הבניינים של רחוב קונולי 31 הארוך בחלקו הדרום – מערבי של הכפר. בחמש הדירות האלה ברחוב קונולי 31 היו אמורים לגור הספורטאים והמאמנים, שני שופטים בינלאומיים, רופא המשלחת, ושמואל ללקין עצמו. שתי הספורטאיות במשלחת התאכסנו במגורי הנשים בכפר האולימפי.

טקסט תמונה : 1972. זהו וולטר טרוגר סגנו של ווילי דאומה יו"ר הוועדה המארגנת של אולימפיאדת מינכן 1972, ומי שהיה מנהל הכפר האולימפי הענק במינכן 1972. (DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : קיץ 1972. מבט פאנוראמי של הכפר האולימפי רחב הידיים. כיוון הצילום הפנורמי הזה הוא מדרום לצפון. הביתן הימני בשורת הבניינים השלישית מלמטה בצד שמאל של התמונה הוא ביתן מס' 31 ברחוב ג'יימס קונולי. (התמונה באדיבות DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר שמואל "מוליק" ללקין הופתע ממיקום המגורים על הרחוב ממש. זה אפילו לא היה בניין על עמודים. נקודת התורפה הביטחונית שלו זעקה לשמיים. שמואל ללקין היה מודע לחולשתו זאת והתעניין אצל וולטר טרוגר לא רק בהיבטים הלוגיסטיים אלא גם בבעיות האבטחה שנוצרו לפי דעתו עקב מגורי הספורטאים הישראליים בקומת הקרקע של הבניין ברוֹם המד-רחוב. שמואל "מוּלִיק" ללקין לא נשא בתפקיד אבטחה כלשהו במשלחת אך בהיותו מפקד פלוגה בעברו בגדוד ה- 6 של חטיבת הראל שנלחם בקרבות רבים במלחמת העצמאות בחזית ירושלים ובחזית הנגב היה בעל תודעה ביטחונית. שמואל ללקין לא היה שקט בגלל ההתקפות החוזרות ונשנות של ארגון הפת"ח על יעדים ישראליים בחו"ל וגם בארץ. הייתה זכורה לו היטב פרשת חטיפת המטוס של "סבנה" הבלגית ע"י מחבלים פלסטיניים בנמל התעופה לוֹד ב- 9 במאי 1972 ושחרור תשעים בני הערובה במבצע נועז של סיירת מטכ"ל בפיקודו של אהוד ברק . ב- 30 במאי 1972 רצחו שלושה מחבלים יפאניים חברי ארגון הטרור "צבא הכוכב האדום" בשדה התעופה לוד 25 אנשים. שלושת המחבלים היפניים שהיו מקורבים לאִרגון "ספטמבר השחור" הגיעו לנמל התעופה לוד בעשר בערב בטיסת "Air France" מפריז. לאחר שעברו את ביקורת הדרכונים שלפו ממזוודותיהם את רובי הקלאצ'ניקובים שלהם ורימוני רסס והחלו לירות ללא אבחנה באולם הנתיבות עמוס הנוסעים. בין הנרצחים היה גם המדען פרופסור אהרון קציר אחיו של נשיא המדינה אפרים קציר. אירועי הטרור הנוראים בתוך שטחה של מדינת ישראל הדירו שינה משמואל ללקין ראש משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972 . שמואל "מוּלִיק" ללקין ביקש לברר את נושא האבטחה של המשלחת הישראלית עם אנשי הביטחון הגרמניים המופקדים על הנושא בקומפלקס האולימפי כולו. הגרמנים לא פירטו בפניו את סידורי האבטחה אך נתנו לו להבין כי המגורים הישראליים יהיו תחת בקרה ותצפית קבועים וכי השמירה תהיה מעל למקובל בהשוואה למגורים של משלחות אחרות.

כחמישה שבועות בטרם טיסתו של שמואל ללקין למינכן ביקרו ושהו שם בחודש מאי 1972 יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר (חבר קיבוץ גבעת חיים) ומזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי החליטו לא צרף את ראש המשלחת שמואל ללקין לנסיעתם זאת. הם נפגשו בלעדיו עם אנשי הוועדה המארגנת המקומית וכמו כן ביקרו בכפר האולימפי רחב הידיים. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי ביקרו בכפר האולימפי וראו מקרוב את בניין המגורים המיועד של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 וכן קיבלו אינפורמציה לגבי משלחות הספורט שהיו אמורות לגור בשכנות לספורטאים הישראליים. שניהם הודו למארחיהם הגרמנים על קבלת הפנים הנחמדה אך לא ערערו על המיקום הגיאוגראפי של הבניין ולא הטילו דופי בבחירת המקום למגורי המשלחת הישראלית מההיבט הביטחוני.

שמואל ללקין היה חוקר מעמיק משניהם וגם יותר טיפוס של אדם דאגן. הוא בדק וגילה מי יהיו שכניו ברחוב ג'יימס קונולי שאורכו כשלוש מאות וחמישים מטר. בבניינים מס' 6 – 4 ברחוב קונולי התגוררה משלחת רומניה. בבניינים מס' 12 – 8 ברחוב קונולי גרו משלחות איטליה ופורטו ריקו. בבניינים 16- 14 ברחוב קונולי גרה משלחת הונגריה. בבניין 18 ברחוב קונולי גרו משלחות בורמה ולוקסמבורג. בבניינים מס' 24 – 20 ברחוב קונולי התגוררה משלחתה הגדולה של מזרח גרמניה. בבניין 26 ברחוב קונולי גרו משלחות טוגו, טוניסיה, ולוב. בניין מס' 28 התגוררה משלחת ארגנטינה. בבניין 5 ברחוב קונולי גרו משלחות גאבון ו- ווייטנאם. בבניין מס' 7 ברחוב קונולי גרו משלחות סודאן, ליבריה, וערב הסעודית. בבניין מס' ברחוב קונולי גרה משלחת ניו זילנד. בבניין 11 ברחוב קונולי גרה משלחת בוליביה. בבניין 15 ברחוב קונולי התגוררה משלחת קוריאה הצפונית. בבניין מס' 17 ברחוב קונולי גרו ספורטאי מאלי. בבניינים מס' 19 ו- 29 ברחוב קונולי התגוררה משלחת איי באהאמאס, בבניינים מס' 25 ו- 29 ברחוב קונולי גרה משלחת קנדה , בבניין 27 ברחוב קונולי גרו המשלחות של טרינידד – טובגו, סרי לנקה, קמבודיה, וסוויזילנד. ב- בניין מס' 31 ברחוב קונולי גרו משלחות ישראל, הונג-קונג , ואורוגוואי. בבניין מס' 33 ברחוב קונולי התגוררו משלחות זאמביה ודאהומיי. רחוב קונולי הארוך הזה בכפר האולימפי במינכן 1972 נקרא על שמו של קופץ המשולשת האמריקני שזכה במדליית זהב במקצוע הזה (13.71 מטרים) באולימפיאדת אתונה 1896 ובמדליית כסף באולימפיאדת פאריס 1900 (13.97 מטרים). הרחוב הזה שָרָץ משלחות מוסלמיות. על פי תפישתו הביטחונית של שמואל ללקין, הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה וסגנו וולטר טרוגר הייתה אמורה לשָּכֵּן את המשלחת הישראלית בבניין גבוה ומבודד בעל כניסה אחת בלבד ומאובטחת היטב. במקום זאת היא שוּכְּנָה בקומת קרקע רוויה כניסות ומסדרונות מכיוונים שונים. בניין מס' 31 ברחוב קונולי היה פרוץ לכל עבר ושמואל ללקין היה מודאג ומוטרד מאוד מהמיקום הנגיש לכל בר בי רב.

שמואל ללקין בן 90 היום זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו בשנים 2012 – 2004 כלהלן : "במינכן 72' נפגשתי עם מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר. יחד עמו סיירתי ברחוב קונולי 31 בכפר [3], שם יועדה להשתכן משלחת ישראל על ספורטאיה, מאמניה, שני השופטים הבינלאומיים , רופא המשלחת , ואנוכי . אני זוכר שספרור הבניינים נעשה בצורה לא מקובלת. ביקשתי לבדוק את תנאי המגורים לא רק הלוגיסטיים אלא גם הביטחוניים. האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית נִיר היו אמורות על פי התכנוּן לגור במגורי הספורטאיות בכפר לא הרחק מאתנו משהו כמו 150 מטר בקו אוויר. הסברתי לוולטר טרוגר כי לא נראה לי העניין הזה מבחינה ביטחונית שהמשלחת תגור בקומת הקרקע על קו הרחוב ממש ותהיה נגישה לכל עובר אורח. וולטר טרוגר הפגיש אותי עם קצין משטרת מינכן בשם היינץ רופרשט. הסברתי לקצין המשטרה כי אני מבקש לשנות את מקום המגורים כדי להשתכן בקומה גבוהה עם דלת כניסה אחת שתהיה מאובטחת כל הזמן. רופרשט ענה לי כי עניין המגורים בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 הוסדר ותואם עם אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בבּוֹן וכי אין לי כראש המשלחת מה לדאוג. היינץ רופרשט הבטיח כי משטרת מינכן תציב שמירה קפדנית על ספורטאי משלחת ישראל ".                                                

לוועד האולימפי והתאחדות הספורט היו אינטרסים משותפים אבל עובדה שיוסף "יושו" ענבר וחיים גלובינסקי נסעו לסיור המוקדם במינכן בטרם המשחקים לבדם מבלי לקחת עמם את שמואל ללקין. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי היו אנשים מבוגרים שלא התייחסו בכובד ראש למורכבות עניין המגורים בכפר האולימפי ושהדירות ברחוב קונולי 31 היו נגישות לכל עובר אורח. הם סמכו על כוחות הביטחון והמשטרה הגרמניים שיטפלו בעניין בכובד ראש . זה גם מה שהובטח להם. נסיעתו של שמואל ללקין למינכן חודש ימים אחריהם ביוני 1972 נעשתה על חשבון ההתאחדות לספורט. בהיותו קצין קרבי בצה"ל היה מודע לסוגיה הביטחונית אותה העלה בפני קצין משטרת מינכן היינץ רופרשט. את הפגישה שלא מן המניין עם היינץ רופרשט במינכן ארגנה לשמואל ללקין מזכירתו של וולטר טרוגר גב' בריגיטה שמיטס (Brigitte Schmits). היינץ רופרשט הבטיח לדאוג למשלחת הישראלית ולעקוב אחריה מעבר לצורכי הביטחון השוטף. הדבר התרחש לפני כמעט 40 שנה ופרטים לא מעטים נשארו שנויים במחלוקת. וולטר טרוגר זכר ששמואל ללקין היה בצוות הישראלי שקיבל את ההחלטה לגור בסופו של דבר ברחוב קונולי 31 (כפי שהוא מציין במכתבו מ- 26 באוקטובר 2009) , אך הדבר לחלוטין איננו נכון. וולטר טרוגר גם לא זכר את גב' אנליסה גראס ממשטרת מינכן שהייתה הראשונה לפגוש בבוקרו שליום שלישי –  5 בספטמבר 1972 את לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף לאחר השתלטות המחבלים על דירות מס' 1 ו- 3 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, רציחתם של משה "מוני" וויינברג ויוסף רומנו כבר בשלב הראשונה של ההשתלטות על שתי הדירות הדו מפלסיות מס' 1, ו- מס' 3, ולכידתם של תשעה ספורטאים ישראליים בני ערובה כפי שהוא מציין במסמך הבא.

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 2009. מכתבו של וולטר טרוגר (Wather Troeger) סגנו של ווילי דאומה ומנהל הכפר האולימפי של מינכן 72' – שנשלח אלי, ודן במעשה הטרור והרצח הפלסטיני ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי ביום האחד עשר של המשחקים. וולטר טרוגר טוען המכתב הזה כי על פי ידיעתו המשלחת הישראלית לרבות ידידו ראש המשלחת שמואל ללקין עצמו, אחרי ביקור בשלושה אתרי מגורים שונים בכפר האולימפי, החליטו בסופו של דבר לקחת את האופציה של רחוב קונולי מס' 31. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : בטרם אולימפיאדת מינכן 1972. מנהל המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' שמואל ללקין (משמאל) יחדיו עם יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף 'יושו' ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  1972. צמרת מזכירות הספורט בהתאחדות לספורט בטרם משחקי אולימפיאדת מינכן 72'. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל ההתאחדות שמואל ללקין, עזריקם מילצ'ן נציג מכבי במזכירות, אורח מארה"ב, יצחק כספי נציג מכבי, יגאל גריפל נציג בית"ר, וקובה ווילן חבר קיבוץ נגבה נציג הפועל. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר חבר קיבוץ גבעת חיים נחשב בעשורי ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה למנהיג הספורט החשוב ביותר בישראל. הוא היה יו"ר הוועד האולימפי וכיהן גם כיו"ר מרכז הפועל . הוא ספג את החינוך הספורטיבי שלו בווינה בירת אוסטריה באירופה הישנה. הוא היה בין מייסדי קיבוץ גבעת חיים והפך את הקיבוץ שלו לאחד המובילים בספורט הישראלי מאז 1950. יוסף "יושו" ענבר היה שוער נבחרת הפועל" במסעה לאירופה ב- 1934 אבל בענייני ביטחון הוא לא הבין.

וולטר טרוגר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "אני זוכר את השיחות שהתנהלו בין הישראליים לבין מחלקת הביטחון של הוועדה המארגנת הגרמנית. בחלק מהפגישות האלה אני ו/או העוזרים שלי נטלנו חלק. למיטב ידיעתי , למשלחות הישראליות שביקרו בכפר האולימפי במינכן 1972 בטרם המשחקים הוצעו שלוש הצעות מגורים חליפיות ושונות מהדיור ברחוב קונולי 31, אך הישראלים החליטו לבסוף להשתכן דווקא ב- Connoly strasse 31". מדהים לחשוב ממרחק הזמן כי ההכנות המקבילות של קבוצת הטלוויזיה המיוחדת של מערב גרמניה DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum), של הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה ו- וולטר טרוגר, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות ישעיהו "שייקה" תדמור ושל מחלקת הספורט בראשות דן שילון ואלכס גלעדי, ושל הוועד האולימפי הישראלי בראשות יוסף ענבר, כל אִרגון בתחומו נועדו למען גורל עיוור ואכזר. ממש באותו הזמן ש- DOZ הציבה את ניידות השידור האלקטרוניות שלה באתרי התחרויות, ו- וולטר טרוגר סיים את תכנון שיכונם של 7123 ספורטאים וספורטאיות בכפר האולימפי, ודן שילון ואלכס גלעדי הגו והסריטו את סדרת הטלוויזיה החשובה "כרטיס למינכן" בהשתתפות הספורטאים האולימפיים הישראליים, וה- Chief de Mission (ראש המשלחת) שמואל ללקין עסק מצִדוֹ בבחינת ובדיקת הצדדים הלוגיסטיים והביטחוניים של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי, תכנן ראש ארגון "ספטמבר השחור" אבו איאד כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש. בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהללת ומדברת בשבחם של ספורטאי וספורטאיות מדינת ישראל העתידים להגיע לכפר האולימפי של מינכן 72' ולהשתכן במגורי רחוב קונולי 31 שמועידה להם הוועדה המארגנת הגרמנית, היה אבו איאד עסוק בתדרוך שמונת הרוצחים שלוֹ כיצד לפלוש לדירות הבלתי מוגנות של הספורטאים שלנו. הוא שולח את שמונת אנשי כנופיית הטרור שלו למינכן באמצעות דרכונים מזויפים , ומסתיר בתחנת הרכבת של העיר בסיוע אנשי קשר שלוֹ את כלי המשחית . שמונת המחבלים היו מצוידים ברובי קלצ'ניקוב מסוג 10 AK ו- 47 AK, וגם רובה קרבין אוטומאטי צ'כוסלובקי מסוג SKS, כשממתינות לקני הרובים האלה עשרות מחסניות טעונות בכדורים 7.62 מ"מ, ורימוני רֶסֶס. מדהים לחשוב כי שירותי הביטחון החשאיים של מערב גרמניה וגם של ישראל על כל מרכיביהם, לא הצליחו להתחקות אחרי המרצחים והותירו את הספורטאים הישראליים חשופים לחלוטין. היית לכך פרשנות משולשת : נאיביות, תמימות, וחוסר עירנות.

היום ידוע כי רעיון הפגיעה והנקמה בספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 עלה בפגישה בקיץ 1972 ברומא של רבי המרצחים אבו איאד, אבו דאוּד, ופאחרי אֶל עוֹמְרִי. לשלושה נודע כי IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) החליט למנוע את השתתפותם של ספורטאים פלסטיניים במשחקי מינכן. הפתרון של שלושת המרצחים היה מיקוד תשומת הלב העולמית בבעיה הפלסטינית באמצעות פיגוע מיקוח במשלחת הישראלית באולימפיאדת מינכן 72'. אבו איאד בחר בלוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף בן ה- 35 למנהיג קבוצת שמונה המחבלים. הוא היה בעברו סטודנט שלמד הנדסה במערב גרמניה ושלט היטב בשפה הגרמנית. לסגנו נבחר יוּסוּף נַאזָאל שכונה "טוֹנִי" ואִימֵץ לעצמו את השם המהפכני "צ'ה גווארה". יוסוף נאזאל היה אף הוא סטודנט פלסטיני במערב גרמניה וגם דיבר גרמנית. כל השמונה עברו אימוני נשק, פירוק והרכבה, ירי ושדאות, וזריקת רימונים, כנראה במחנה צבאי בטריפולי בירת לוּב של מוחמד קאדאפי. ל- לוּטִיף "עיסא" אָפִיף ויוּסוּף "טוֹנִי" נאזאל היה זמן והותר לעסוק באיסוף מודיעין בכפר האולימפי רחב הידיים. זה לא היה כל כך מסובך. אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית המקומית והעובדים במקום, היו יסודיים ומדויקים, והציבו שלטים רבים עם שמות המשלחות ברחבי הכפר האולימפי רחב הידיים המציינים את מגורי ספורטאי המדינות השונות. הגרמנים עשו כל דבר לאל ידם כדי לארגן נכון ולאת הכפר ולהקל על רבבת הספורטאים העומדים להתגורר בו כחודש ימים. הכפר האולימפי רחב הידיים היה בעצם עיר לכל דבר : רחובות שנקראו על שמם של ספורטאי עבר ידועי שם, שילוט מדויק, חנויות, ומקומות בילוי, נופש, והתרעננות קטנים. מתחת לכפר האולימפי הוקם מגרש חנייה עצום לאלפי כלי רכב כדי לא לזהם את האוויר. כולם ידעו כי ספורטאי המשלחת הישראלית מתגוררים ברחוב קונולי 31 אחד משלושת הרחובות הראשיים בכפר יחד עם ספורטאי אורוגוואי והונג קונג.

פרטי מבצע הפיגוע במשלחת הישראלית במינכן, היום, התאריך, והשעה הוסתרו בסוד אפילו מששת המחבלים שחברו אל לוטיף "עיסא" אפיף ויוסוף "טוני" נאזאל. רק שני המפקדים עיסא עפיף וטוני נאזאל ידעו כי פעולת הטרור והפגיעה בספורטאים הישראליים תוכננה ונועדה ליום שלישי מוקדם בבוקר – 5 בספטמבר 1972.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. זהו אחד ממבני הדירות הענקיים בכפר האולימפי במינכן 72' המיועדים לארח את הספורטאים הגברים. במרכזו הוקם מקום בילוי לנופש, פעילות מהנה, ומשחקי טניס שולחן. מרבית הדירות היו דו מפלסיות כמעין קוטג' קטן, ונועדו להימכר בתום המשחקים האולימפיים לציבור הגרמני. משמאל, שרשרת חנויות. למטה רחבה לנופש ובילוי, ושולחנות למשחקי טניס שולחן. מגרשי החנייה לכלי רכב פרטיים וציבוריים כמו אוטובוסים ומוניות הוקמו מתחת לפני הקרקע של הכפר האולימפי כדי שלא לזהם את האוויר. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל ללקין מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "כששבתי ארצה לאחר הסיור בכפר האולימפי במינכן הייתי מודאג ממיקום מגורי המשלחת שלנו. התקשרתי לקצין הביטחון של משרד החינוך והתרבות אַרְיֵה שוּמֶר כדי להתריע בנושא הבעייתי של המגורים ואבטחת הספורטאים במינכן 72', אך הוא פטר אותי במין תשובה ישראלית טיפוסית סתמית, "יהיה בסדר שמואל ללקין , אתה תתעסק בענייני המשלחת ואת סידורי הביטחון תשאיר למומחי הביטחון". ובאמת טסנו למינכן ב- 21 באוגוסט 1972 כל המשלחת הגדולה יחסית, ללא מאבטחים. תודרכנו בארץ מן ההיבט הביטחוני ע"י אַרְיֵה שוּמֶר עצמו שאמר את הדברים הכי טריוויאליים בעולם, כמו, "אל תתבלטו בשטח".

שמואל ללקין שב ארצה לאחר הסיור בכפר האולימפי והיה מוטרד מהמיקום של בית המגורים של הספורטאים הישראליים הגברים, כ- 21 במספר, שהיו אמורים להשתכן ברחוב קונולי 31. שני השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניר (מקיבוץ שדות ים) ומאמנם התגוררו בקיל עיר חוף בצפון מערב גרמניה ושתי הספורטאיות  האצנית אסתר רוט – שחמורוב והשחיינית שלומית ניר – טור התגורר במגורי הנשים כ- 150 מטר לערך מרחוב קונולי 31. בעת החטיפה והרצח הן לא היו בטווח הסכנה המיידית). מה ששמואל ללקין לא ידע והגרמנים לא סיפרו לו, לא וולטר טרוגר ולא קצין משטרת מינכן היינץ רופרשט, כי יו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה קבע מדיניות אירוח פתוחה לחלוטין ופרוצה לכל עבר. הוא הצהיר עוד ב- 1966 לאחר שהוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) העניק למינכן את זכות האירוח ב- 1972, כלהלן : "כי מינכן של 1972 – לא תהיה ברלין של 1936". ווילי דאומה ביקש להרחיק מהעיר את לובשי המדים המשטרתיים ולובשי המדים הצבאיים. הוא רצה משחקים אולימפיים רוויי עליצות, שמחה, מרץ נעורים, וצבע. השוטרים בכפר האולימפי לבשו מדי תכלת ולא נשאו כלל נשקים. הם היו יותר על תקן של סדרנים מאשר אנשי משטרה. אפילו הגדר שהקיפה את הכפר האולימפי הייתה גדר של גינה וכל מי שרצה יכול היה לדלג מעליה בקלות, בטח באישון לילה כשהגדר נשארה ללא כל פיקוח. הוא נתן הוראה למפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר שהוא ייתן הוראה לאנשים שלו להיטמע בשטח ולהשאיר את הנשקים שלהם אקדחים ורובים בתחנות המשטרה ובבסיסים . את מה ששמואל ללקין לא ידע, ידעו בוודאות שני המפקדים של קבוצת שמונת המחבלים, לוטיף "עיסא" אפיף וסגנו יוסוף נאזאל. השוטרים הגרמנים בכפר האולימפי הם בעצם סדרנים ואין עליהם נשק. לא בכדי נקבע יום הפריצה ליום שלישי – 5 בספטמבר 1972 מוקדם בבוקר , שישה ימים לפני טקס הנעילה. הרוצחים ידעו כי השגרה וחוסר העֵרנות של השוטרים – סדרנים צוברים תאוצה ככל שמתקרה מועד הסיום. כוחות הביטחון הגרמניים כבר נמנמו, המודיעין המשטרתי התלוצץ עם הספורטאים, הסדרנים הפסיקו לבדוק את הבאים והיוצאים בשערי הכניסה של הכפר האולימפי הענק, והעלימו עין מכל מיני ספורטאים מלאומים שונים שחזרו מבילוי לילי מאוחר בבתי המרזח והתענוגות של מינכן ודילגו מעל לגדר הנמוכה בדרכם חזרה למגורים שלהם בכפר. מדיניות האירוח הפתוחה של ווילי דאומה והכרזתו כי מינכן 1972 לא תהיה ברלין 1936 הייתה מעין סוד גלוי שהפכה לחרב פיפיות. הוועד האולימפי הישראלי לא היה מודע למדיניות האירוח הפתוחה של ד"ר ווילי דאומה שהפכה לכישלון בטיחותי וביטחוני הגדול ביותר בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים.

דן שילון ראש צוות הטלוויזיה הישראלית למינכן 1972 זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2004 כלהלן : "DOZ שיכנו אותנו ואת כל אנשי הטלוויזיה בבנייני מגורים שנבנו על ידם במיוחד לאנשי תקשורת, עיתונות, רדיו, וטלוויזיה בצמוד לכפר האולימפי. משך הנסיעה מהמגורים שלנו ל- IBC  ולכפר האולימפי לא עלה לפי דעתי על חמש דקות. ב- 23 באוגוסט 1972 הגיע אלי ל- IBC במינכן על פי תיאום מוקדם עם הנהלת רשות השידור, קצין הביטחון הראשי של שגרירות ישראל בגרמניה כדי לתדרך ולהנחות את אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, ורדינה ארז, ואותי כיצד לנהוג בעיר הזרה. ההוראה הרגילה הייתה לא למשוך יותר מידי תשומת לב ולא להתבלט. אני זוכר שאח"כ הוא נפנה מאתנו והלך לשמואל ללקין".

אלכס גלעדי נעתר לבקשתי והטיל עלי את המשימה האחרונה בסדרה, לביים כתבה בת 10 דקות על מכונת ההליכה האנושית ד"ר שאול לדני הספורטאי החמישה עשר במשלחת . הודיתי לו בלבי אך לפתע חשתי את כובד האחריות. לא הייתי קולנוען ואף פעם לא למדתי טלוויזיה בצורה מסודרת. וודאי לא באקדמיה. דן שילון ואלכס גלעדי היו האוניברסיטה שלי. במובן מסוים התגשם החלום האולימפי הישן שלי לביים לראשונה כתבה ב- D/S בטלוויזיה בעלת משמעות אודות אתלט ישראלי אולימפי. שאול לדני נחשב לספורטאי על בקנה מידה ישראלי. הוא ניצול שואה ששרד את מחנה  הריכוז הגרמני ברגן – בלזן. עכשיו עתיד היה לחזור כספורטאי לגרמניה כדי לייצג את מדינת ישראל.

זיכרוני לקח אותי בחטף לתקופת הילדות שלי. לא היה חזון שכה קסם לי בילדותי יותר מחזונו האולימפי של הברון הצרפתי הדגול פייר דה קוברטיין (Baron Pierre de Coubertin) מחדש המשחקים בעֵת החדשה. הסיסמא האולימפית בעלת האופי הסוציולוגי שטבע מייסד המשחקים הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין לקראת האולימפיאדה הראשונה ביוון ב- 1896, "הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון – אלא ההשתתפות בהם", הייתה כנה וצודקת. הצהרת אמת שהעניקה הזדמנות שווה לכל ספורטאי בתבל הנוטל חלק בתחרויות האולימפיות. "העיקר ההשתתפות", היה במפורש חזון אנטי קפיטליסטי שהגה הברון פייר דה קוברטיין. הוא היה אומנם אציל צרפתי שבא ממשפחה אמידה, אך עסק בענייני חינוך והוראה. האמירה הטהורה והנאיבית שלו התומכת ומעניקה סיכויים גם לחלשים ע"י איש במעמדו הייתה כבירה. ברור שאילו חי היום היה מקבל את פרס נובל לשלום. דמותו האצילית של פייר דה קוברטיין האציל בעל השיער הלָבָן ושפמו הענק שבתה את לבי בהיותי ילד בקיבוץ אפיקים. הסיסמה האולימפית התמימה הזאת חבקה זרועות עולם והתאימה בצורה הטבעית ביותר לאורח החיים הפשוט והכֵּנֶה בקומונה הקטנה של קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, המקום בו נולדתי וגדלתי. הקיבוץ שלי הטוב ביותר ארץ. חיי השיתוף בקיבוץ יצרו את הסלוגן של פועלי הקומונה, מעין אמירה משלימה לזאת של מְחדֵש המשחקים האולימפיים : "כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל ממנה על פי צרכיו". רעיון קומוניסטי טהור ואמיתי.

טקסט תמונה : הברון הצרפתי הדגול פייר דה קוברטיין מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה. אולימפיאדת אתונה בשנת 1896 הייתה צעד ראשון בהגשמת חזון מופלא. כילד נגעתי ומיששתי את ראשו היפה והסָב. הוא נראה לי דמות הרואית  פייר דה קוברטיין נולד בפאריס ב- 1 בינואר 1863 ומת בג'נבה ב- 2 בספטמבר 1937. לִבּוֹ נקבר בכפר אולימפיה ביוון העתיקה ערש המשחקים האולימפיים. (באדיבות "OLYMPIA 1936" ו- IOC). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

נוצרה מעין שותפות הגיונית תמימה בלתי מודעת בין חזונו של פייר דה קוברטיין מחדש המשחקים האולימפיים בעת החדשה לבין הוגי הרעיון החדש של הקמת הקיבוצים בארץ ישראל בשנות ה- 20 של המאה שעברה. אימיגראנטים יהודים שהעפילו לארץ ישראל מהאימפריה הרוסית ומרחבי אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה מגרמניה, צ'כוסלובקיה, פולין, ליטא, בולגריה, אוסטריה, ואפילו ארה"ב – הטיפו לייסודה של חברה חדשה המבוססת על חיי קומונה של שיתוף ושִוויון מוחלטים. הקיבוץ. ב- 1946 שמעתי לראשונה כילד בכיתה ב' בקיבוץ אפיקים מפיו של המורה לספורט וחינוך גופני שְמָרִיָהוּ נַאבֶּל את הסְלוֹגָן : "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד" [4]. סלוגן פנטסטי בעל השראה חינוכית עצומה. שלוש האמירות האלה של פייר דה קוברטיין, של הקיבוץ , ושל המורה שמריהו נאבל (בן 97 היום) היו בעלות מכנה סוציאליסטי משותף וסימלו את הסדר של העולם היָשָן. הן התעלמו במתכוון מהחתירה למצוינות ועסקו בחשיבות תרומתו של הפרט לקהילה וביושרה ובכֵנוּת שלוֹ. העיקר ההשתתפות הוא מימוש החזון של הקהילייה הסוציאליסטית והחברה השוויונית. זה היה הפירוש שלי כנער לחלום האולימפי של הברון פייר דה קוברטיין.

בהיותי ילד נהגתי ללַטֵף את שיער ראשו הלבן של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין כפי שניבט מהתמונות העתיקות. הוא נראה לי תמיד גיבור בודד ועצוב, פילוסוף בעל מבט נוּגֶה. מין אידיאליסט שנלחם למען מטרה כבירה ונשגבה שהציב לעצמו למען היטיב עם העולם. התבוננתי שוב ושוב בפניו האציליים עטורים בשפם, במאוויי חייו, ובחבורת האנשים המבוגרים שתמיד הקיפה אותו. הוא הצטייר כאיש זקֵן שעומד לבדו במערכה אחת ארוכה ומתמשכת למען היטיב עם האנשים בתבל. דמותו הזכירה לי את חלומו של החוקר – גיאוגראף האנגלי ד"ר דייויד ליבינגסטון שיצא לתוּר ולחקור לבדו ב- 1870 את משעולי אפריקה השחורה. הברון פייר דה קוברטיין הצית את דמיונם של ילדים רבים בעולם וגם שלנו בקיבוץ אפיקים ופתח בפנינו אופקים חדשים. החלום של כולנו היה להיות ביום מן הימים אתלטים אולימפיים. הערצנו את התנועה האולימפית.

טקסט תמונה : שנת 1894. סורבון – פאריס . הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין (יושב ראשון משמאל) מייסד עם חבריו שנמנו על הוועד האולימפי הבינלאומי הראשון את המשחקים האולימפיים של העידן החדש. האולימפיאדה הראשונה התקיימה באתונה בירת יוון באביב 1896. כל חברי הוועד האולימפי הבינלאומי הראשון לרבות הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין עצמו השתייכו למעמד האצולה של אירופה הישנה. זיהוי הנוכחים שעומדים משמאל לימין : וִוילִיבָּאלְד גֶבְּהָארְדְט (גרמניה), זִ'ירִי  גוּט – יָארְקוֹבְסְקִי (צ'כוסלובקיה), פֶרֶנְץ קאֶמאֶני (הונגריה), וִויקְטוֹר גוּסְטָאב בָּאלְק (שוודיה). זיהוי היושבים משמאל לימין : הברון פְּיֶיר דֶה קוּבָּרְטֵיין (צרפת), המשורר וההיסטוריון דִימִיטְרִיוּס וִויקֶלָאס (יוון) מי ששימש הנשיא הראשון של הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בשנים 1896 – 1894, אָלֶכְּסֵיי  דֶה – בּוּטוֹבְסְקִי (רוסיה). (באדיבות IOC הוועד האולימפי הבינלאומי ובאדיבות הוועד האולימפי הצרפתי).

טקסט תמונה : קיץ 1942. תחרויות א"ק באצטדיון המכבייה בתל אביב  בהשתתפות ספורטאים מקיבוץ אפיקים. זיהוי העומדים משמאל לימין : המורה לספורט וחינוך גופני של קיבוץ אפיקים מר שמריהו נאבל, איש לא מזוהה, איתמר גולני, שני אנשים לא מזוהים, ויוסף "יוסקה" לוקסמבורג. זיהוי הכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי, עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ו- אפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה: אולימפיאדת אתונה 1896. אִצטדיון השיש. הזינוק לריצת הגמר ב-100 מ' באולימפיאדה הראשונה באתונה 1896. המנצח בריצה ההיסטורית היה האצן האמריקני תומס ברק (Thomas Burke) שני משמאל היחיד שהשתמש בזינוק נמוך. הוא קבע זמן של 12.0 ש'. הייתי קשור בכל נימי נפשי לתנועה האולימפית מאז היותי ילד רך בשנים. (התמונה באדיבות IOC ובאדיבות הטלוויזיה היוונית הציבורית  ERT).

התמונה הזאת מאולימפיאדת אתונה 1896 הייתה זיכרון ילדות עבור הדוֹר שלי. כולנו גדלנו עליה ועל האלופים והאגדות האולימפיות השחיין האמריקני ג'וני וויסמילר, רץ המרתון האיטלקי דוראנדו פייטרי, הרץ הפיני למרחקים ארוכים פאבו נורמי, האצן האמריקני ג'סי אואנס והרץ הצ'כוסלובקי למרחקים ארוכים אמיל זטופק. בעיצומה של מלחמת העצמאות של מדינת ב- 1948 ישראל נגד שבע מדינות ערב נפתחה באותו הקיץ של 29 ביולי 1948 אולימפיאדת לונדון. הוועדה המארגנת האנגלית הציבה על הלוח האלקטרוני ברום האצטדיון את סיסמתו האימורטאלית של פייר דה קוברטיין, "הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון אלא ההשתתפות". הייתי אז ילד בן עשר בקיבוץ אפיקים שפונה יחד עם כל ילדי הקיבוץ לחיפה בשל הקרבות המרים שהתנהלו במלחמת העצמאות 1948 נגד הצבא הסורי בצֶמַח כפר ערבי בעמק הירדן, סמוך מאוד לקיבוצים דגניה א', דגניה ב', וקבוצת כינרת.

טקסט תמונה : אחת התמונות החשובות בתולדות המשחקים האולימפיים. אולימפיאדת לונדון 1948. הסיסמא האולימפית הנאיבית, הטהורה, ורבת המוניטין בת 24 המילים של הברון פייר דה קוברטיין נישאת ברום אִצטדיון "וומבליי" (Wembley) באולימפיאדת לונדון 48'. הסלוגן התמים והצודק היה שילוב היסטורי נדיר עם אומץ ליבה של האומה הבריטית בראשותו של ראש הממשלה ווינסטון צ'רצ'יל שהביסה  את גרמניה הנאצית.

"THE IMPORTANT THING IN THE OLYMPIC GAMES IS NOT WINNING BUT TAKING PART. THE  ESSENTIAL THING IN LIFE IS NOT CONQUERING BUT FIGHTING WELL"

הוועדה המארגנת האנגלית הבליטה את המֶסֶר של מְחֲדֵש המשחקים האולימפיים בעידן החדש, "לא הניצחון חשוב – חשובה ההשתתפות". הסיסמה האולימפית שוּוְקָה לעולם באמצעות מצלמות הטלוויזיה של ה- BBC  ומצלמות הסטילס של העיתונות הכתובה. (באדיבות IOC הוועד האולימפי הבינלאומי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנגליה עשתה מאמץ לאומי אדיר ממדים כשניאותה לארח את משחקי לונדון 1948 ובכך להעניק חיים מחודשים לרעיון האולימפי. אירופה העָשֵנָה קמה מהריסותיה. סימני מלחמת העולם ה- 2 שהסתיימה רק שלוש שנים קודם לכן ניכרו בכל מקום. וודאי בלונדון שסבלה הפצצות כבדות במשך שש שנות מלחמת העולם ה- 2 מידי ה- "לופטוואפה" חיל האוויר הגרמני ומשילוּח רקטות גרמניות V 1 ו- V 2 נושאות מטעני חומר נפץ. האומה הבריטית האמיצה והמאורגנת עמדה במשימה בהצלחה פנטסטית . כל מדינות אירופה למעט גרמניה וברה"מ השתתפו בתחרויות. 4064 ספורטאים מ- 59 מדינות בתבל נטלו חלק באולימפיאדת 1948 שזכתה להערצה מכל עבר. הייתה לכך תמימות דעים בינלאומית [5] אירופה והעולם כולו הצדיעו לאומה האנגלית אמיצת הלב. ה- BBC שילם 5000 (חמשת אלפים) דולר ל- IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) עבור זכויות השידורים וכיסה באינטנסיביות את המשחקים האולימפיים בלונדון 1948 בפילם ו- Video. טקס הפתיחה וחלק מהתחרויות הועברו בשידורים ישירים. לא נשאר שום זיכרון צילומי מצילומי- Video מפני שמהנדסי הטלוויזיה טרם ידעו להקליט את תמונת ה- Video. ידעו להקליט רק Sound. רק ב- 1956 המציאו החוקרים של החברה האמריקנית "AMPEX" בראשותו של המהנדס צ'ארלס גינזבורג את פטנט הקלטת תמונת ה- Video על רצועה מגנטית ברוחב של 2 אינטשים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת לונדון 1948. תקופת הפילם וראשית עידן ה- Video. צלמי הטלוויזיה של ה- BBC מצלמים בפילם את האתלטית הצרפתייה מישלין אוסטרמאייר האלופה האולימפית של משחקי לונדון 48' בזריקת דיסקוס והדיפת כדור ברזל. היא הייתה גם נגנית פסנתר מצטיינת. (באדיבות  IAAF ו- IOC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצלם רפי קורנפלד ואנוכי מיהרנו עם שתי מצלמות הפילם ביום שישי בשתיים לפנות בוקר ב- 4 באוגוסט 1972 לעבר הפארק הלאומי ברמת גן שם התאמן ד"ר שאול לדני בפרך. בשל תנאי החוֹם והלחוּת הקשים השוררים בקיץ בתל אביב העדיף להקדים את האימון וללכת את מכסת 50 הק"מ היומית שלוֹ בשתיים וחצי לפנות בוקר. ההלך השאפתן והמיוחד הזה הגביר את אימוניו הקשים והמפרכים בתקופה האחרונה שקדמה לאולימפיאדת מינכן 1972. הוא היה מכונת הליכה וצעד מידֵי יום כ- 80 ק"מ. 50 ק"מ בבוקר ואת מנת ה- 30 ק"מ הנותרים שהיו מיועדים לאימוני מהירות גמא אחה"צ. זהו מאמץ גופני ונפשי עצום הדורש מהאתלט גם ידע נרחב בפיזיולוגיה ותזונה. ההליכה התחרותית היא מדע. מעט אנשים בישראל מכירים את מחקרה. בודדים הם הספורטאים היודעים ואוהבים להתאמן כמו ד"ר שאול לדני. הדבקות שלו במשימה שכפה על עצמו וכשרון האִימוּן מעוררת השתאות . "אתם יכולים לצַלֵם אותי כחפצכם", אמר לנו בשלוש לפנות בוקר לפני תחילת האימון, והוסיף, "רק אל תפריעו לי ואל תדברו עמי תוך כדי ההליכה, וגם אל תסנוורו אותי עם הפנס שלכם. את השאלות והריאיון השאירו לתום האימון", ביקש.

יותר מחמש שעות בילינו עמו בפארק הלאומי ברמת גן. קשה להאמין באיזה מהירות גמא ההלך שאול לדני את  50  הק"מ. מהירות ממוצעת של חמֵש דקות לכל קילומטר ו/או 12.5 קמ"ש. ידעתי מראש שמהירות הליכתו הספורטיבית איננה דומה לזאת של בן אנוש רגיל, אבל רק כשליוויתי אותו בהליכה צמודה לידו והתבוננתי בו היטב, הבנתי עד כמה מהר הוא צועד. מהירות הליכתו פנטסטית אני רצתי והוא הלך. השתוממתי. האמת הייתי די מופתע. בטלוויזיה נראית הקואורדינציה הגופנית של ההלכים כדבר מצחיק. לעיתים מגוחך. במציאות היא עסק רציני ומתיש.

בהיותי חייל טירון ב- 1956 נחשבתי להלך הטוב ביותר בגדוד 12 של חטיבת גולני. היה לי כושר גופני בלתי מוגבל. מייד עם גיוסי לצה"ל נבחרתי להשתתף במחלקה המצטיינת של הגדוד בפיקודו של סג"מ אבנר "בָּלוּ" ברק ז"ל בן קיבוץ שער הגולן שייצגה את החטיבה באליפות יחידות צה"ל בצעדת ארבעת הימים (40 ק"מ בכל יום) על כביש בקיץ 1956. זאת הייתה תחרות פופולארית בימים ההם בעלת הד תקשורתי. ידענו ללכת מהר מאוד בתחרות מצוידים בחגור ונֶשֶק, עשרות קילומטרים מידי יום. 160 ק"מ בארבעה ימים. מהירות ההליכה שלנו הייתה כ-9 קמ"ש. במשך שנות שירותי בצה"ל נטלתי חלק בהרבה מאוד מסעות בתנאים קשים לרבות מסעות אלונקה וסחיבת פצועים. אני צועד מהר גם היום בחיי האזרחים. אך הצעדה אז לצִדוֹ של ד"ר שאול לדני באותו יום שישי – 4 באוגוסט 1972 לאורך 50 ק"מ בפארק הייתה טראומתית. סיוט. דבר שונה לחלוטין. מהירות הליכתו הייתה פשוט מדהימה ובלתי נתפשת. פתאום אתה מבין מה פירושה של הליכה אולימפית תחרותית.

טקסט תמונה : יוני 1956. מחלקה של גדוד 12 מייצגת את חטיבת  ג ו ל נ י  באליפות צה"ל בצעדת ארבעת הימים. אני מסומן בחץ הלבן. המ"מ אבנר "בלו" ברק בן קיבוץ שער הגולן (שני משמאל) הציב אותי כהלך אחורי כדי לדחוף את המפגרים בשלב האחרון של התחרות. (התמונה לקוחה מ- מוסף "דבר השבוע" של העיתון "דָבָר" מ- 1956).

ליכולת האימון של ד"ר / פרופסור שאול לדני, ל- כישרון ההתמדה שלו, ול- דבקותו במשימה יצאו מוניטין רבים. ידעתי לאיזה קרב צילום אני נכנס. לכֵן הבאתי זוג אופניים ישנות כדי להדביק את מהירות הליכתו. אני נהגתי באופניים ורפי קורנפלד ישב על הסבל מאחור וצִילֵם. בשבע בבוקר בתום ארבע שעות ועשרים דקות של מאמץ ממושך צילמנו אותו סוחט את גופייתו מזיעה. הוא מילא ממנה דְלִי. השמש כבר זרחה במלוא עוזה. אור היום החזק אִפְשֵר לי לצלם ולבַיים חלקים מהכתבה שכה נכספתי לעשות בהילוכים איטיים SSM בני 100 Frames בשנייה אחת. אלה היו צילומי Close ups האיטיים פי ארבעה מהמציאות וקרויים באנגלית "Super Slow Motion" ונעשו במצלמת ה- Film השנייה. הצילומים האיטיים האלה עוקבים ומדגישים את טכניקת ההליכה והסגנון האופייניים להלכים מקצועיים. למתבונן מהצד היא נראית מגוחכת כמו צעידת ברווז אך היא הכרחית כדי להניע ביעילות יתר את השלד, עצמותיו, ומפרקיו בעזרת השרירים – ובראש וראשונה את הגפיים התחתונות. סגנון ההליכה המהיר של שאול לדני הוא מיוחד וצַד את העין בתנועת האגן המיוחדת המתנדנד מצד לצד, הנעת מפרקי הברך והקרסול , והנחת כפות הרגליים הנעולות בנעלי ההליכה הספורטיביות שלוֹ על כביש האספַלט. הצילומים האיטיים האלו חשפו את סוד כוחו ומהירות הליכתו הבלתי נתפשת של שאול לדני. הוא רָץ. הוא לא באמת הלך. אי אפשר ללכת כל כך מהר מבלי לרוץ. כל ההלכים באולימפיאדות ובאליפויות העולם רצים כמו ד"ר שאול לדני. זאת מעין תחרות של הליכה – ריצה. הגדרת ההליכה התחרותית הספורטיבית בחוקת הא"ק קובעת במפורש כי בעוד כף רגל אחת נמצאת באוויר כף הרגל השנייה חייבת להיות במגע עם הקרקע. בכך היא נבדלת מהריצה בה שתי כפות הרגליים נמצאות באוויר בעת ובעונה אחת. ביקשתי את שאול לדני ללכת בשיא המהירות שלוֹ שוב ושוב למען המצלמה. הנחנו את המצלמה על הקרקע. צילמנו אותו מארבעה כיוונים, מלפנים ומאחור וגם משני הצדדים. לא היה ספק. מצלמת ההילוכים האיטית שלנו הוכיחה כי בעת הליכה מהירה מאוד שוהות שתי כפות רגליו בעת ובעונה אחת באוויר בניגוד לחוקת הא"ק.

בריאיון עמו גיליתי איש מרתק וספורטאי עקשן שהוא ראשית דבר אדם. על ה- Steenbeck שולחן העריכה של סרטי הפילם היטבתי לראות שוּב כי האיש איננו הולך. הוא פשוט רץ . תחרויות ההליכה באולימפיאדות ובאליפויות הן מקור קבוע למחלוקות שיפוט. עין חובבנית בלתי מזוינת לא תמיד מצליחה להבחין ולעקוב אחר סגנון ההלכים המיוחד שהופך פעמים רבות למעין ריצה. מהירותם מגיעה לכדי 14 קמ"ש. מהירות הליכה מדהימה. צופי הטלוויזיה המתבוננים בתחרות והמשקיפים מהצד מתקשים להבין מדוע השופטים בתחרויות פוסלים מעת לעת הלך אחד וסולחים לחברו. מצלמות ה- Video האלקטרונית בעלות העדשות הענקיות העוקבות אחר התחרות מזוויות שונות, בעיקר אלה שעושות זאת בהילוך איטי בגוֹבה פני הקרקע , מגלות זאת ללא כל קושי וחושפות בקלות את תופעת ההליכה התחרותית שהיא בעצם מעֵת לעֵת כמעין ריצה קלה. אי אפשר ללכת כל כך מַהֵר מבלי לרוּץ. שאול לדני זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "אני לא זוכר שרצתי בעת הליכתי המהירה. אני חושב ששמרתי על החוק. לעומת זה אני יכול לומר שתחרויות ההליכה היום שונות לחלוטין מאלו שאני נטלתי בהן חלק בזמנו לפני שנות דור. היום אפשר לומר ללא שמץ של גוזמה כי תחרויות ההליכה האולימפיות ובאליפויות העולם הן תחרויות ריצה ברגליים ישרות".

ד"ר שאול לדני נולד ב- 2 באפריל 1936 בבלגראד בירת יוגוסלביה. הוא ניצול שואה ששרד את מחנה הריכוז ברגן-בלזן. עכשיו הוא עתיד היה לחזור אל אדמת גרמניה כספורטאי מצטיין וגאה המייצג את מדינת ישראל. ד"ר שאול לדני הפך ב- 1973 לפרופסור מומחה להנדסת תעשייה לניהול. הוא מרצה מפורסם בתחום הזה באוניברסיטת באר שבע וגר עם משפחתו ביישוב הקהילתי עוֹמֶר. פרופסור שאול לדני זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "אני אדם ממושמע עם עצמי ועם סביבתי. כפיתי על עצמי מערכת אימונים קשה. כמעט קשה מנשוא. לא היה לי מאמן אישי. למדתי מניסיוני האישי ומהלכים מצטיינים אחרים בעולם. באמת בתקופה הסמוכה לאולימפיאדת מינכן 72' צעדתי מידי יום במהירות רבה 80 ק"מ. אני צועד גם היום בגיל 70 כ- 6000 (ששת אלפים) ק"מ בשנה. עשיתי חשבון שבחמישים שנות הליכתי עברתי מרחק של כ- 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) ק"מ. בחשבון פשוט הקפתי את כדור הארץ עֶשֶר פעמים".

כתבת הפרופיל אודות ד"ר שאול לדני שודרה ב- "מבט ספורט" במוצ"ש – 12 באוגוסט 1972. אל המשלחת האולימפית בת 15 הספורטאים והספורטאיות הצטרפו חמישה מאמנים. עמיצור שפירא מאמנה האישי של אסתר רוט – שחמורוב, מאמן ההיאבקות משה "מוני" וויינברג, מאמן הקליעה קֵהָת שוֹר, מאמן צמד השייטים דן פרידלנדר, מאמן הסיוף אנדרה שפיצר, מאמן הרמת המשקולות טוביה סוקולסקי. רופא המשלחת היה ד"ר קורט ווייגל. המשלחת האולימפית הישראלית למינכן 72' כללה גם את יוסף גוטפרוינד שופט בינלאומי בהיאבקות ויעקב שפרינגר שופט בינלאומי בהרמת משקולות שאמורים היו לשפוט בשני הענפים האלה. ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72' היה יו"ר הוועד האולימפי הישראלי יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבָּר חבר קיבוץ גבעת חיים. נציגי הוועד האולימפי במשלחת היו חיים גלובינסקי וצבי פינקלשטיין. נציגי ההתאחדות לספורט במשלחת האולימפית היו יצחק אופק (פוקס) איש אגודת "הפועל" ויצחק כספי ראש תנועת "מכבי ישראל". שמואל "מוליק" ללקין אחד מדמויות המפתח בספורט הישראלי שכיהן בתפקיד מזכ"ל ההתאחדות לספורט בישראל נבחר להיות שוב מנהל המשלחת, שֶף דֶה מִיסְיוֹן (Chief De Mission).

[1]  שלומית ניר – טוּר היא אִמו של נועם טוּר מ- "הישרדות 1". נועם טור הוא בעלה של המוסיקאית קרן פלס.

[2]  וולטר טרוגר (יליד 1929) אחד מפקידי הספורט הבכירים והחשובים ביותר במערב גרמניה. שימש מזכ"ל הוועד האולימפי הגרמני בשנים 1992 – 1961 ונשיא הוועד האולימפי הגרמני משנת 1992.

[3]  הרחובות בכפר האולימפי במינכן 72' נקראו על שמם של אלופים אולימפיים ורחוב קונולי נקרא על שמו של האתלט האמריקני ג'יימס קונולי מי שזכה במדליית הזהב באולימפיאדת אתונה 1896 בקפיצה משולשת.

[4] ב- 1974 כתב עמנואל גיל את הספר "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד" (בהוצאת עם עובד).

[5]  ראה ספרו של בוב פיליפס :

"THE 1948 OLYMPICS – HOW LONDON RESCUED THE GAMES"

בעוד ד"ר ווילי דאומה הוגה אולימפיאדה שטופה בעליצות נעורים טבע המשטר הטוטליטארי במזרח גרמניה את אחת הסיסמאות ה- סכסכניות הנודעות והשחצניות ביותר בעידן המלחמה הקרה, "האולימפיאדה למינכן – המדליות למזרח גרמניה", ובכך יצר זיקה ספורטיבית מכוונת לפוליטיקה ולאידיאולוגיה הקומוניסטית. מזרח גרמניה הפכה את הספורט לקונפקציה המונית . הנשים והגברים של המדינה הספרטנית הקטנה המונה 15.000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים בלבד זכו במינכן 72' ב- 66 (שישים ושש) מדליות אולימפיות לעומת 40 (ארבעים) של מערב גרמניה) ודורגו במקום השלישי במניין הכללי לאחר מעצמות הספורט המסורתיות של ברה"מ וארה"ב. על פי דעתם של שליטי המדינה המזרח גרמניה בראשות הוגה הדעות שלה וולטר אולבריכט המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, זה היה ניצחון של השיטה החברתית הצודקת והנאורה במזרח על פני הסיאוב והניוון הקפיטליסטי של מערב גרמניה. בשנים הראשונות של המלחמה הקרה לאחר תום מלחמת העולם ה- 2 וּבשעה שהעולם החופשי ראה במזרח גרמניה מדינה מלאכותית ולא נחוצה שהוקמה בכוח הזרוע ע"י ברה"מ כתשובה פוליטית למערב גרמניה, המציא המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה וולטר אולבריכט את הסלוגאן המפורסם שהפך לנבואה ואת מדינתו מקובלת במשפחת העמים. אולבריכט היה פוליטיקאי מנוסה שראה את הנולד והבין שהטלוויזיה עומדת להכתיב את סדר היום העולמי והיא זאת שתשווק את ארצו על פני הגלובוס. כך אמר : "מדליית זהב אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומאטיים". זה היה המסר לאומה המזרח גרמנית. וולטר אולבריכט פיתח את הרעיון והוסיף, "אתה צריך לעמוד על דוכן המנצחים האולימפי . הוועד האולימפי הבינלאומי יעניק לך מדליית זהב , התזמורת תנגן את ההמנון שלך , ודגל מזרח גרמניה יתנוסס בראש התורן . מיליארד צופי טלוויזיה יהיו עדים למאורע . אתה צריך לעשות זאת שוב ושוב עד שכל העולם יצדיע לך ויכיר בך כאומה משגשגת" [6].

האצניות של מזרח גרמניה הגשימו את חלומו של וולטר אולבריכט באולימפיאדת מינכן 1972. רנטה שטכר ממזרח גרמניה קובעת שיא עולם בריצה ל-100 מ'באולימפיאדת מינכן 1972 בתוצאה של 11.07 ש' וזכתה במדליית הזהב. אנלי ארהארדט ממזרח גרמניה קבעה שיא עולם בריצה ל- 100 מ' משוכות בזמן של 12.59 ש' וזכתה במדליית הזהב . מוניקה זהרט ממזרח גרמניה קבעה שיא אולימפי בריצה ל-400 מ'בתוצאה של 51.08 ש' וזכתה במדליית הזהב. וולטר אולבריכט צדק בנבואתו. מזרח גרמניה הקטנה הפכה ממדינת מריבה השנויה במחלוקת למדינה פופולארית ששמה נישא בגאון שוב ושוב בגין שידורי הספורט הבינלאומיים והפופולאריים בטלוויזיה. ספורטאי מזרח גרמניה צברו במשחקים האולימפיים של מינכן 72' כמות של 20 מדליות זהב, 23 מדליות כסף ו- 23 מדליות ארד. פירושו של דבר היה כי ההִמנון המזרח הגרמני והדגל נחשפו עשרים פעמים במהלך שישה עשר ימי האולימפיאדה למיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם. המוטציה הספורטיבית הזאת גישרה לרגע על פני חילוקי דעות פוליטיים והצדיקה את המוטו של וולטר אולבריכט. 66 (שישים ושש) מדליות אולימפיות של מדינה קטנה בסדר גודל של מזרח גרמניה היווה ניצחון פוליטי גדול של המשטר. האדריכלים הגרמניים מתכנני הכפר האולימפי היפה והיעיל הגו רעיון בנייה מדויק ומסודר באופן מופתי וחשבו על כל פרט. הם אפילו הפרידו בין ההולכים ברגל לבין תנועת כלי הרכב. חניוני הרכב הוקמו מתחת לכפר האולימפי. הרעיון היה למנוע זיהום אוויר. הספורטאים קיבלו את השירות הטוב ביותר. הכפר האולימפי הפך לפסטיבל של אחווה ומפגש בינלאומי של אלפי ספורטאים צעירים מחמש יבשות תבל. לבסוף הפך למלכודת מוות לאחד עשר ספורטאים שלנו.

פרופסור שאול לדני זוכר בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו : "הכפר האולימפי ומערכותיו היו מתוכננים היטב. הכל נקי, יפה, ומסודר ופועל ביעילות. הפדנטיות הגרמנית שאני מקנא בה, מורגשת בכל, שלא כמו באולימפיאדת מכסיקו 1968. יחד עם זאת כישראלי שעבר את השואה תכנון וסדר מופתיים אלה מזכירים לי דווקא את התכנון הקפדני עד לפרטי פרטים, והסינכרוניזציה של כל המערכות הלוגיסטיות של תובלה, מיון, הטעייה, ויעילות בביצוע של "הפתרון הסופי של בעיית היהודים". לי כניצול שואה ומי שעוסק היום בניהול ייצור, זה מזכיר דווקא את הטרנספורטים שהופנו למאיידנק, טרבלינקה, סוביבור, ואושוויץ, שאנשיהם הוטעו כשהם נכנסים להתרחץ במקלחות ושאת גוויותיהם החנוקות מגַז שרפו ללא עקבות בקרמטוריומים, כמו בתהליך ייצור רציף, יעיל ומשומן היטב. האווירה בכפר נעימה. פרחים בכל מקום. המדים של עובדי הכפר האולימפי והנהלתו, ובכלל זה שומרי הכפר, הם צבעוניים ועליזים. כולם אדיבים. לשומרים אין נשק. האומה הגרמנית עשתה כל שביכולתה כדי להראות לעולם גרמניה ידידותית, חביבה, נעימה ועליזה – גרמניה אחרת, ולהשכיח כל רמז לעברה האפל והמיליטאריסטי".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. אווירת עליצות ושמחה בכפר האולימפי הצבעוני באולימפיאדת מינכן 1972. תזמורת מכסיקנית אנשיה חובשים כובעי סומבררו מבדרת את הספורטאים. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המאמצים הכלכליים והארגוניים של מערב גרמניה אולימפיאדת מינכן 1972 היו כה מושקעים ומוצלחים עד ש- "ניקרו עיניים". הקומפלקס האולימפי לרבות הכפר היה מרהיב ביופיו וביעילותו . חלק מאנשי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) חששו שערים אחרות בעולם שעמדו בתור וביקשו לארח את המשחקים האולימפיים הבאים לא יוכלו לעמוד במאמץ הכספי ובמלאכת הארגון המורכבת כפי שעשתה זאת הוועדה המארגנת המערב גרמנית בראשותו של ד"ר וִוילִי דָאוּמֶה. כמה מאנשי IOC התריעו על הוצאת הכספים הגרנדיוזית של הוועדה המארגנת המקומית שמהווה סכנה להמשך קיומם של המשחקים האולימפיים [2] במתכונתם המוכרת. ד"ר וִוילִי דָאוּמֶה חבר IOC בעצמו הרגיע אותם בדבריו בהם הגן על רעיון ההשקעה של הוועדה המארגנת בראשה ניצב. כך אמר :

The world would be a poorer place without the Olympic Games and since the experience gained in Munich , insofar as economic matters are concerned , can be used by other countries on a suitable scale and according to their particular circumstances , I wanted this report to show that the future of the Olympic Games need not be jeopardized by material (money) problems

טקסט תמונה : מתקני הספורט היפהפים והפונקציונאליים בקומפלקס האולימפי של מינכן 1972. בתחתית התמונה ניתן לראות את החניון התת קרקעי של האצטדיון. הוועדה המארגנת הגרמנית עשתה כל מאמץ למנוע זיהום אוויר. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתוך הפארק האולימפי נבנה כפר אולימפי רחב ידיים ובו 5000 דירות (נמכרו אח"כ לציבור) לצורך אִכסון אלפי הספורטאים. הכפר המאוכלס הפך בקיץ 1972 לעיר של רבבת בני אדם. התגורר בו כ- 7000 ספורטאים מכל רחבי העולם ויחד עמם עוד 3000 מאמנים, מלווים, ועסקנים. הפארק והכפר האולימפי היו כה גדולים, מפורטים, ורחבי ידיים עד שהיה צורך להעניק שמות לרחובות. הוועדה המארגנת החליטה לקרוא אותם על שמם של גיבורי ספורט מהאולימפיאדות הקודמות. היה שם רחוב על שם הרָץ הפִינִי הנודע למרחקים ארוכים הָאנֶס קוֹלֶמָאיְינֶן שזכה במדליות הזהב בריצות ל- 5000 מ' ו- 10000 מ' באולימפיאדת סטוקהולם 1912 ואח"כ היה המנצח בריצת המרתון באולימפיאדת אנטוורפן ב- 1920. הוועדה המארגנת קראה רחוב נוסף על שם האתלט הניו – זילנדי ג'וֹן לָאבְלוֹק שניצח בריצה ל- 1500 מ' באולימפיאדת ברלין 1936. רחוב אחר נקרא על שמו של מנצח ריצת 10000 מ'באולימפיאדת ברלין 1936 הרץ הפולני יָאנוּש קוּסוֹצִ'ינְסְקִי. כיכר העיר נקראה על שמו של הברון פייר דה קוברטיין. משלחת ישראל התגוררה בקומה הראשונה של בית דירות מספר 31 ברחוב ג'יימס קונולי על שמו של המנצח האמריקני בתחרות הקפיצה המשולשת באולימפיאדה הראשונה שנערכה באתונה ב- 1896. מגורי משלחת הספורטאים הישראלית היו נגישים לכל עובר אורח מפני שהיו ממוקמים סמוך לכביש הראשי בכפר האולימפי בניגוד מוחלט לכל תפישת ביטחון מינימאלית. אופציית שיכון הספורטאים הישראליים (גברים) ברחוב ג'יימס קונולי 31 נעשתה בעצה אחת עם אנשי הביטחון של השגרירות הישראלית במערב גרמניה. לאנשי המוסד בראשותו של צבי זמיר לא הייתה נגיעה לעניין. הם לא התערבו בשיקולי הביטחון של דיור ואכסון הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי. הכל נראה רגוע ושָלֵיו, זורם על מי מנוחות . האתלטית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית נִיר (בת קיבוץ איילת השחר) התגוררו בנפרד לא הרחק כ- 150 מ' בקו אווירי משָם, במקום שיועד למגורי הספורטאיות.

 פרופסור שָאוּל לַדָנִי זוכר היטב בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "כשבוע לפני הנסיעה לאולימפיאדת מינכן 72' קיבלנו תדריך ודָף עם הוראות התנהגות מקצין הביטחון של משרד החינוך אריה שומר. הוראותיו הסתכמו באזהרה מפני חבילות נפץ ונטילת חבילות מזרים , ואזהרה שלא להתבלט בשטח . איש לא דיבר עמנו על סכנת טרור" [3]. בחמש הדירות ברחוב ג'יימס קונולי 31 התגורר גם מנהל המשלחת "שֶף דֶה מִיסְיוֹן" (Chief de Mission) שמואל "שמוליק" ללקין ורופא הספורטאים שלנו ד"ר קורט ווייגל. ראש המשלחת לאולימפיאדת מינכן 72' היה יוסף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר איש קיבוץ גבעת חיים. יוסף "יוֹשוֹ" ענבר ממנהיגי הספורט הראשיים של ישראל בימים ההם כיהן בעת ובעונה אחת כיו"ר הוועד האולימפי הישראלי ושימש גם מזכ"ל אגודת "הפועל" הארצית. יוסף "יוֹשוֹ" ענבר התגורר יחד עם נציגים בכירים נוספים במשלחת הישראלית במלון "שרתון" במינכן ולא בכפר האולימפי. בכפר האולימפי על אלפי ספורטאיו ובליל השפות ואין ספור התלבושות הצבעוניות בתוכו – שררה אווירה של חופש, עליצות, ושמחת נעורים, אך הוא לא היה מאובטח דיו. ביום העשירי של המשחקים ב- 5 בספטמבר 1972 הפך למלכודת מוות לאחד עשר מספורטאי ישראל. פרופסור שאול לדני ידע שהאבטחה בכפר האולימפי הייתה רופפת ורשלנית. מין פיקוח ושמירה אך רק למראית עין. כל אחד יכול היה להתפלח לכפר האולימפי כרצונו. הסידורים הביטחוניים העלובים היו גלויים לעין כל. פרופסור שאול לדני ומנהל המשלחת שמואל ללקין היו מודעים לה היטב אך משום מה היא נעלמה מעיני שירותי הביטחון של מדינת ישראל. בדיעבד התברר כי חיי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי במינכן 72' הם הפקר. האינפורמציה הטריביאלית הזאת הנוגעת לביטחון ספורטאי ישראל בכפר האולימפי לא הייתה ידועה למומחי הביטחון של ישראל וגם לא למשטרת באוואריה. ואם אכֵן הייתה ידועה הדבר חמור שבעתיים. שירותי הביטחון של מדינת ישראל נעדרו מודיעין חשוב ולא נערכו מראש כדי למנוע את הטבח המתוכנן.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. תמונה פנורמית של הכפר האולימפי. בקדמת התמונה זהו רחוב קונולי על אחד עשר גושי הבניינים הגבוהים והנמוכים שלו שהיה הרחוב הדרומי ביותר בכפר האולימפי, ומימין לו מבני הבונגלו. משלחת ישראל התגוררה ברחוב קונולי 31 שאורכו כ- 220 מ' בשורת הבניינים הנמוכה השלישית מלמטה מצד שמאל. מימין מגורי הבונגלו. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרופסור שאול לדני זוכר בדרמטיות את כל מה שהתחולל ביום ההוא כפי שסיפר לי [4] : "הכפר האולימפי היה פרוץ לגמרי. כל אחד יכול היה להתפלח אליו לוּ רצה. השחיין המצטיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן (מקום 9 באולימפיאדת מכסיקו 1968 במשחה ל- 100 מ' בסגנון פרפר) לא נשלח הפעם לאולימפיאדת מינכן 72' ע"י הממסד הספורטיבי. העיתון "מעריב" שהכיר בצדקת מאבקו העניק לו נסיעה למינכן על חשבון העיתון כפיצוי על אי הכללתו במשלחת האולימפית. אברהם מלמד הגיע לכפר האולימפי והתפלח למגורים שלנו ללא קושי. ההתפלחות הייתה דבר שבשגרה. מי שנכנס בבגדי אימון ספורטיביים (טרנינגים) כלל לא נעצר בשערים. ואם בכל זאת עוכב ע"י השומרים, הרי אמירה כמו "זה בסדר" והופעה בטוחה ולא מהוססת אפשרו בדרך כלל את הכניסה. במקרה נדיר כשמישהו נתקל ונחסם בשערי הכניסה, הוא היה יכול לסוב לאחור ולהיכנס לכפר האולימפי של מינכן דרך שערי היציאה. העם הגרמני הוא ממושמע. חציית רחוב במעבר להולכים ברגל באור אדוֹם, גם כאשר אין כל תנועת כלי רכב והמעבר בטוח לחלוטין, היא חזיון נדיר ביותר ושונה לגמרי מ- ניו יורק. בגרמניה הולך הרגל ימתין בסבלנות מתוך סגידה לתקנות התעבורה ולאור הירוק. לכן בשערי היציאה מהכפר האולימפי אין שומרים ורק מוצבים שם שִלְטֵי "אין כניסה". איש לא ייכנס דרכם חוץ מאלה שמתכוונים מראש להפר את התקנות. הכפר האולימפי גדוש במבקרים כשרבים מהם מתפלחים פנימה. לשלומית ניר לא היה מאמן במינכן 1972 והיא הייתה זקוקה למישהו שימדוד לה זמנים בעת אימוניה. כשהשחיין אברהם מלמד הגיע למינכן ביקשה השחיינית שלומית ניר משמואל ללקין לאשֵר לוֹ לגור בדירה מס' 2 של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 תמורת עזרתו באימונים שלה. היא שכנעה אותו ושמואל ללקין הסכים. כך בנצלו את המיטה הפנויה בחדר מס' 2  בו אני התגוררתי הפך אברהם מלמד לשותפי לחדר. אברהם מלמד נכנס לכפר האולימפי על תקן של מתפלח לכֵן לא קיבל מפתח לדלת הכניסה. לעיתים חזר לדירה בשעות הערב המאוחרות וגילה דלת נעולה. מפני שלא רצה להעירנו היה נכנס לדירה דרך החלונות הפתוחים. לפעמים נאלץ לטפס כחתול עד לאיזה שהוא חלון פתוח בקומה השנייה. מכיוון שאני אכלתי רק שתי ארוחות ביום, נתתי לאברהם מלמד את תלושי האוכל הבלתי מנוצלים שלי. כך התגורר וחי  לוֹ אברהם מלמד בכפר האולימפי דה- פאקטו. נוכחותו במגורים שלנו ברחוב קונולי 31 לא דווחה להנהלת הכפר. כוח הביטחון הגרמני שגונן על הכפר לא עלה על מעשה התרמית שלנו".

המשחקים האולימפיים הם ביזנס כלכלי ענק וגם מאבק פוליטי. בראש הוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) ניצב מזה עשרים שנה מאז 1952 הנשיא האמריקני רב ההשפעה והכל יכול מר אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage). אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' ניהל את הוועד האולימפי הבינלאומי ביד רמה והגן על עצמאותו הייחודית. בדרך כלל חברי 200 הוועדים האולימפיים הלאומיים ברחבי העולם אינם נמנים על הוועד האולימפי הבינלאומי, למעט מר אלכס גלעדי. הוועד האולימפי הבינלאומי מורכב מאנשים פרטיים שאינם מייצגים את מדינותיהם אלא את עצמם ואת האינטרסים של IOC. הוועד האולימפי הבינלאומי הוא גוף הבוחר את עצמו מפני שזוהי חוקתו. אוורי בראנדג' חסם ונעל בזמנו את שערי הוועד האולימפי בפני עסקני הוועדים הלאומיים. יו"ר הוועד האולימפי האיטלקי ג'וליו אונסטי תקף את אוורי בראנדג' בחריפות רבה במושב IOC שהתכנס באמשטרדם ב- 1970. הוא טען שחוקת האִרגון מיושנת ומגבילה, ומתאימה לימיו של הברון פייר דה קוברטיין [5], אך לא לימים האלה של שנות ה- 70 במאה העשרים. אוורי בראנדג' ענה לוֹ שאם הוועד האולימפי הבינלאומי ישנה את החוקה שלו, יקיץ אזי הקֵץ על עצמאות הספורט הבינלאומי, הפוליטיקה תשתלט על הספורט ו- IOC יהפוך לאִרגון הדומה לאו"ם [6].

האמריקני אוורי בראנדג' היה מתנגד מובהק כל חייו לחדירת הספורט המקצועני לזירה האולימפית (אולימפיאדת ברצלונה 92' הייתה הראשונה שפתחה את שעריה בפני הספורט המקצועני). אוורי בראנדג' היה איש מבוגר באולימפיאדת מינכן 72' בן 84 אך נודע בעקשנותו וגם בכוח השפעתו העצום כנשיא IOC. הוא היה למוד קרבות, אידיאליסט בלתי מתפשר, ידען, תכסיסן, ודיפלומט בעל ניסיון חיים עצום, וגם העל כושר שכנוע. אוורי בראנדג' הבין שהספורט הבינלאומי התחרותי השתנה לבלי היכר, וכי ההישגים האדירים ושיאי העולם שלא היו דומים במאום לאלה שהיו בראשית תקופת כהונתו ב- 1932 צורכים הכנות, זמן וממון.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . זהו אוורי בראנדג' (Avery Brundage) נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי(IOC) בשנים 1972 – 1952 . (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני ו- IOC)

אוורי בראנדג' ידע שהממשלות של המדינות הקומוניסטיות מצד אחד מממנות לאורך שנים ארוכות את הישגי ספורטאיהן, אלה המפארים את יוקרתן הפוליטית, אך מאידך היה גם עֵר לעובדה שגופים פרטיים במערב מנצלים את הספורטאים לצורכי פרסומת מסחרית. זאת הייתה מקצוענות, אולי סמויה, אך מקצוענות לכל דבר. אוורי בראנדג' הבין שתמיכה סמויה הופכת במקרים רבים את החובבנות המוצהרת של ספורטאי הייצוג מהמדינות השונות למעשה רמייה ואת השבועה האולימפית החגיגית שלהם לשבועת שווא. אוורי בראנדג' האידיאליסט האמין בכל ליבו שביטול מושג החובבנות הישן והתרת כל סייג הקשור לטוהר המידות האולימפי עלול להוביל לחיסול הספורט במתכונתו הנוכחית. הוא חשש מטיפוח חוג מצומצם של ספורטאי עַל ולוּדֶרִים מקצועניים שיהפכו את המשחקים האולימפיים למעין קרקס גלובאלי. במהלך דיוני הוועד האולימפי הבינלאומי ב- 1970 הדן בסעיף החובבנות הספורטיבית באולימפיאדה, הציע אוורי בראנדג' את הצ'ארטר המפורסם שלו שהפך לתקנון אולימפי בו נקבע כי, "כדי להיות ראוי להשתתף במשחקים האולימפיים, על הספורטאי והספורטאית לשמור על מסורת הרוח האולימפית ועל האתיקה שלה. על הספורטאים האולימפיים מוטלת החובה להיות בעלי עבר נקי לחלוטין מעיסוק בספורט מקצועני אלא רק בעלי עבר של השתתפות בספורט החובבני, ומבלי שקיבלו הטבות ותגמולים כלשהם עבור השתתפותם".

חלפו עשרה ימים מאז טקס הפתיחה בשבת – 26 באוגוסט 1972 . המשחקים האולימפיים עשו כבר שני שלישים מכברת הדרך בת שישה עשר הימים. הארגון הגרמני היה מדויק ויעיל. הייתה תחושה שהעניינים מתנהלים כהלכה ועל מי מנוחות. בערבו של יום שני – 4 בספטמבר 1972 התארחה המשלחת האולימפית הישראלית בתיאטרון העירוני של מינכן וחזתה בהצגה "כנר על הגג" בה כיכב שחקן "הבימה" הידוע שמואל רודנסקי. מנהל המשלחת שמואל ללקין ארגן את ההסעה. כל 31 הספורטאים, המאמנים, וראשי המשלחת נדרשו לנסוע באוטובוס אחד לתיאטרון. רק מאמן הסיוף אנדריי שפיצר נעדר מהביקור ההוא בתיאטרון. שמואל רודנסקי קיבל את פניהם אישית. ביקור המשלחת הישראלית בתיאטרון הגרמני במינכן הפך לאירוע תקשורתי מסוקר כמו הביקור ההיסטורי של ספורטאי ישראל במחנה הריכוז הנודע לשִמצה דכאו ערב המשחקים שם הניחו זרים לזכר הנספים בשואה. מינכן בירת באוואריה ידועה במרתפי הבירה שלה. אדולף היטלר עשה שם את צעדיו הראשונים בשנות ה- 20 לכיבוש השלטון וייסוד הרייך ה- 3. כעבור חמישים שנה אירחה מינכן את האולימפיאדה ה- 20 של הזמן החדש. צבעים מרהיבים ומרץ נעורים ליוו את המשחקים. התקשורת הגרמנית עקבה אחרי תנועת המשלחת הישראלית בעיר ותיעדה את מסעה. עיתונאים וצלמים זרים רבים נוכחו במפגש רווי השמחה והגעגועים של שמואל רודנסקי עם הספורטאים הישראליים. הכל היה מאורגן היטב והלך למישרין על פי התוכנית. המפגש עם שמואל רודנסקי הסתיים לקראת חצות וספורטאי המשלחת עשו דרכם חזרה באוטובוס לכפר האולימפי כשהם שמחים, מחייכים, וטובי לב.

פרופסור שאול לדני זוכר היטב את הפרטים באותן שיחות התחקיר עמי ההן כלהלן : "אני סיימתי את תחרות ההליכה שלי ל-50 ק"מ ביום ראשון לפנות ערב- 3 בספטמבר 1972. סיימתי בזמן של 4 שעות ו- 24 דקות ודורגתי לבסוף במקום ה- 19. הלכתי  להצגה "כנר על הגג" בראש נקי. הרי לא הייתי צריך לקום מוקדם בבוקר שלמחרת . התחרויות היו כבר מאחוריי. כולנו היינו סקרנים וחיכינו לראות מה תעשה אסתר שחמורוב".

טקסט תמונה : יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72". המקום הוא התיאטרון העירוני של העיר מינכן בירת באוואריה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : חבר של שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי , ההלך ד"ר שאול לדני (ממושקף), מאמן הקלעים קהת שור, ראש המשלחת שמואל ללקין לוחץ את היד לשמואל רודנסקי ומברך את השחקן הישראלי. בגבה למצלמה זוני אסתר שחמורוב שמסתירה את חיים גלובינסקי. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.

שידורי הטלוויזיה ממינכן 72' לא עמדו בראש דאגותיה של רשות השידור. לא התפרסמו בעיתונות בימים ההם שום מחמאות או דברי הערכה מטעם ההנהלה לצוות הטלוויזיה הקטנטן במינכן שמנה את דן שילון, אלכס גלעדי נסים קיוויתי, ו- וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל. האנשים האלה עמלו 18 שעות ביממה מידי יום כדי להביא את השידורים הביתה בשלום ממינכן. האולימפיאדה היא אתגר לספורטאים אך גם משימה עליונה עבור שדרי הטלוויזיה שעובדים שָם בפרך. לא הייתה אליהם שום התייחסות מצד הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם לא מהנהלת רשות השידור בראשות המנכ"ל שמואל אלמוג, כאילו כיסוי אולימפיאדת ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוא דבר שבשִגְרָה. בעת כתיבת השורות הללו עשרות שנים לאחר קיומה של אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 צריך להדגיש כאן את רמת היָזָמוּת הגבוהה, ההפקה היסודית, והעיתונאות החוקרת של מר דן שילון ששימש ראש משלחת הטלוויזיה הישראלית למשחקים האולימפיים של מינכן 1972. הוא דן שילון היה איש עתיר ידע ובעל חזון בתעשיית הטלוויזיה הישראלית (הצעירה) בכל רמ"ח אבריו, ניחן בדבקות עצומה במשימות השידור, וגם אָדָם. משכמו ומעלה.

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במינכן. דן שילון (משמאל) מראיין ביום שלישי בתשע בערב – 5 בספטמבר 1972 באולפן הטלוויזיה הישראלית במינכן את קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט. בעת קיום הריאיון היה ידוע כי המחבלים רצחו כבר את מוני וויינברג ויוסף רומנו. תשעת החטופים האחרים היו עדיין בחיים, כפותים וקשורים כשהמחבלים מאיימים על חייהם ברובי קלצ'ניקוב טעונים עם כדור בבית הבליעה. לשאלתו של דן שילון, "מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים", השיב הקנצלר ללא היסוס, "דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור לחלוטין להפסיק את המשחקים האולימפיים". הבימאית ורדינה ארז ז"ל הכניסה באפקט טלוויזיוני מיוחד הקרוי Blue screen את תמונת האִצטדיון האולימפי המואר והרֵיק ברקע הריאיון. הריאיון נמשך כשבע דקות. זה היה ריאיון עיתונאי נוקב ואמיץ אותו ניהל דן שילון ללא כחל ושרק וברמה גבוהה. הוא לא התבטל בפני המדינאי הגרמני. הריאיון במלואו יובא באחד הפוסטים הבאים (התמונה נלקחה מסרט ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רחוב קונולי הארוך (כ- 200 מ') היה אחד משלושה רחובות ראשיים וארוכים בכפר האולימפי שהשתרעו ממזרח למערב. הרחובות הנוספים היו נאדי (Nadi) ושטראסה ברגר (Strasseberger). בנייני הכפר האולימפי נצבעו על פי תכנון מראש בצבעים בהירים של לבן, כחול, וכתום. הוועדה המארגנת זכרה את הכתם המיליטריסטי שהותירה אולימפיאדת ברלין 1936 ועשתה כל מאמץ לשָוֵוק אווירה של ידידות, שמחת נעורים ועליצות חיים במשחקים האולימפיים. המשלחת הישראלית התגוררה בחמש דירות דו – מפלסיות במבנה נמוך בן שתי קומות בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 שהיה מרוחק כ- 60 מטר אולי 70 מטר מהגדר שהקיפה את הכפר האולימפי בצדו המערבי. בכל דירה דו מפלסית דמוי קוטג' היו מדרגות ספיראליות שחיברו בין שתי הקומות בדירה, התחתונה והעליונה. דלתות הכניסה לדירות ניצבו ברוֹם המד-רחוב. הנגישות אליהן הייתה מיידית לכל דיכפין. באותו הבניין ברחוב קונולי 31 השתכנו בדירות סמוכות 10- 7 ובדירות 21- 17 בקומה השלישית ספורטאי משלחת אורוגוואי. ספורטאי הונג-קונג גרו בדירות 16- 12 ממש מעל לחמש הדירות הישראליות. שמונת המחבלים של "ספטמבר השחור" בפיקוד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל הייתה אם כן מצוידת במודיעין חלקי וידעה כיצד לנווט ולהגיע בוודאות לדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 שם התגוררו חמשת המאמנים הלאומיים הישראליים במקצועות הספורט האולימפיים השונים עמיצור שפירא (א"ק), אנדרה שפיצר (סיוף), מוני וויינברג (היאבקות), קֵהָת שוֹר (קליעה), וטוביה סוקולסקי (הרמת משקולות) וגם שני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד (היאבקות) ויעקב שפרינגר (הרמת משקולות). לוטיף "עִיסָא" עפיף ו- יוסוף "טוֹנִי" נאזאל לא ידעו באילו דירות נוספות בבניין קונולי 31 מתגוררים שאר הישראליים אך שיערו שהן בסמוך לדירה מס' 1. קבוצת המחבלים הייתה צריכה רק לדלג מעל הגדר המערבית שגובהה כשני מטרים בלבד ולעבור מרחק של כמה עשרות מטרים בודדים בדרכם לחמש הדירות ברחוב קונולי 31.

שמוליק ללקין זוכר בעשרות שיחות התחקיר עמי בשנים 2010 – 2004 כלהלן : "חזרנו מבניין התיאטרון במינכן לאחר הצגת "כנר על הגג" [2] עם השחקן הישראלי שמואל רודנסקי  ישר למגורים שלנו בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. קבלת הפנים שערך לנו שמואל רודנסקי הייתה מרגשת מאוד. הייתה שם שמחה והתרוממות רוח גדולה מאוד. אפשר לראות את החיוכים בתמונות הסטילס שנשארו למזכרת מהערב ההוא. אני זוכר שאישרתי למאמן ההיאבקות משה "מוני" וויינברג לשוב מאוחר יותר לכפר על פי בקשתו והוא לא שב עמנו באוטובוס. אמרתי לו, "אתה מאמן לאומי ואני סומך עליך". מוני וויינברג חזר בכוחות עצמו לכפר במונית מאוחר מאוד בלילה והשתחל לדירה מס' 1 שלו ברחוב קונולי 31 בשקט מבלי להפריע לששת חבריו שכבר נמו את שנתם. רעייתי ירדנה ואנוכי הענקנו לבן שלנו אריק שמלאו לוֹ זה עתה בר מצווה מתנת נסיעה לאולימפיאדת מינכן 72'. אריק ביקש להישאר ללון בכפר האולימפי בחדרם של מרימי המשקלות והמתאבקים . הייתה שם איזה מיטה פנויה והילד ממש התחנן. סירבתי בכל תוקף מפני שהייתי חייב לשמש דוגמא אישית בכל מובן. המגורים בכפר האולימפי היו מיועדים לספורטאים בלבד ולא לפרוטקציה עבור קרובי משפחתם של המנהלים. הילד חזר עם רעייתי ירדנה לדירה שכורה שלנו לא רחוק מהכפר".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן. המשלחת האולימפית הישראלית מוזמנת לבקר בהצגה "כנר על הגג" בכיכובו של שמואל רודנסקי. ל- 11 מהם היו אלו השעות האחרונות של חייהם . זיהוי העומדים מימין לשמאל : חיים וויין , גב' אהובה וויין , טוביה סוקולסקי , מוני וויינברג (מציץ מאחור), יריב אורן , שאול לדני (מרכיב משקפיים) זאב פרידמן (מחובק ביד שמאל של השחקן שמואל רודנסקי), קהת שור (מאחור), שמואל רודנסקי (עטור זקן), יוסף גוטפרוינד (כבד הגוף והגבוה מכולם) , חיים גלובינסקי , שמואל ללקין (מחייך מאחור), צבי פינקלשטיין (גזבר המשלחת מפתח תקווה), איש לא מזוהה (מציץ מאחורי צבי פינקלשטיין), יוסף רומנו, יעקב שפרינגר, יהודה ווינשטיין (מוסתר חלקית), דן אלון, יצחק כספי (עסקן – מלווה), ד"ר קורט ווייגל (רופא המשלחת), וקצה שרוול חולצתה של אסתר רוט – שחמורוב. זיהוי הכורעים מימין לשמאל :  גד צברי, זליג שטרוך, חבר של השחקן שמואל רודנסקי, אליעזר חלפין, ואריק ללקין בנו בן ה- 13 של שמואל ללקין. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הערה 1 : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין .  הערה 2 : נעדר מהתמונה מאמן הסייפים אנדריי שפיצר לאחר שקיבל רשות ממנהל המשלחת שמואל "מוליק" ללקין לנסוע ברכבת ליממה אחת לעיר ההולנדית דן בוס שם שהתה אשתו גב' אנקי שפיצר אצל הוריה עם ביתם התינוקת .

פתאום מישהו צעק : "הי חברה חכו רגע נושא הדגל הנרי הרשקוביץ' לא היה נוכח בתמונה, אז בואו נעשה עוד תמונה אחת בשבילו ולכבודו". כולם הסתדרו ונעמדו באותה פוזה והנרי הרשקוביץ' נדחק מאחור בצידה הימני של התמונה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. יום שני בערב –  4 בספטמבר 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן. כמעט אותה התמונה. מישהו ראה כי נפקד מקומו של נושא הדגל של המשלחת הישראלית בטקס הפתיחה הקלעי הנרי הרשקוביץ וצעק לו להצטרף לתמונה הקבוצתית של המשלחת. הצלם לחץ שוב על הדק המצלמה  והנרי הרשקוביץ נראה מחייך (ממשוקף ומשופם), עומד מאחורי טוביה סוקולסקי. אבל היה פנצ'ר אחר בצילום. הצלם שלא הכיר את אסתר שחמורוב  השאיר אותה משמאל מחוץ לתמונות והותיר רק את שרוול חולצתה ליד ד"ר קורט ווייגל. הערה : לא נכח במפגש עם שמואל רודנסקי בתום ההצגה "כנר על הגג", סייף הרומח יהודה וויינשטיין שנשאר במגורים ברחוב קונולי 31, מפני שההצגה לא עניינה אותו כפי שסיפר לי בעת שיחות התחקיר שלי עמו. כמו כן לא מופיע בתמונה מאמן נבחרת הסיוף אנדריי שפיצר שנסע עם רעייתו לביקור משפחתי בן 48 שעות בעיר דן בוס בהולנד. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 שמואל ללקין ראש המשלחת זוכר ומוסיף בשיחות התחקיר עמי (ב- 2005) : "אני זוכר היטב את תשעת החברה החטופים שלנו צועדים בלוויית המחבלים קשורים בעיניים וכפותים וראשם מושפל לעבר האוטובוס שהיה צריך להביאם אל שני ההליקופטרים. ההליקופטרים חנו בנקודת מנחת מרוחקת יותר בכפר האולימפי והיו אמורים להטיס אותם ואת שמונת המחבלים לשדה תעופה "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" סמוך למינכן. באמת בעֶשֶר ורֶבַע בערב המריאו שני המסוקים לעבר שדה התעופה הצבאי "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" (Furstenfeldbruck) שם המתין להם מטוס בּוֹאִינְג 727 של חברת "לופטהאנזה" מוכן להמריא לטוניס או אולי לקהיר. המטוס היה פיתיון והטעייה. על פי מה שאני יודע, הגרמנים בסופו של דבר כלל לא התכוונו להטיס את שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה אלא ביקשו לחסל את הטרוריסטים במכת אש מדויקת בעת מעבר ו/או בדרך בת כ- 170 מטרים שהפרידה בין שני ההליקופטרים לבין מטוס "לופטהאנזה" הגדול. בשדה התעופה עצמו לא הייתי. אף אחד מאתנו לא היה שם חוץ מראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן האיש השני של המוסד שהצטרפו לצוות המו"מ הגרמני בהליקופטר השלישי בו טסו גם האנס דיטריך גנשר, מנפרד שרייבר, ופרנץ יוזף שטראוס". בעת המחקר שערכתי, ראיינתי לפחות שתי עשרות אנשי תקשורת גרמניים וגם אחרים אודות כוונת קבוצת המו"מ הגרמנית לאפשר ל- "עיסא" וקבוצת המחבלים שלוֹ לחמוק עם תשעת בני הערובה ממינכן למדינה ערבית כלשהי. התשובות חלוקות. חלק מהצמתים הרבים והשונים והאירועים שמרכיבים את אסון מינכן 72' נותרו מעורפלים ולא מפוענחים עד הסוף.  

טקסט תמונה : עשר וחצי בערב (22.30) של יום שלישי –  5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מסוק ה- Bell  השלישי ממריא מרחבת קונולי – פלץ בכפר האולימפי לעבר שדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" עם צוות המו"מ הגרמני ובתוכו ראש ממשלת באוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים הפדראלי האנס דיטריך גנשר וגם ד"ר ברונו מרק ומפקד משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר. במסוק השלישי נמצאים גם ראש המוסד צבי זמיר וראש האגף הערבי בשב"כ וויקטור כהן. (באדיבות אנשי DOZ, הוועדה המארגנת, והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בערך בעשר בערב נחת ההליקופטר השלישי עם צוות המו"מ הגרמני וראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרוּק", בעוד שני ההליקופטרים עם המחבלים ותשעת בני הערובה חגים באוויר. כל האנשים עזבו אותו במהרה ורצו לבנייני המנהלה של השדה. ההליקופטר השלישי הריק המריא מיד מ- "פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרּוק" ונעלם כדי לא לעורר חשדות. ההליקופטר השלישי הסתלק ואז נחתו שני ההליקופטרים עם החוטפים והחטופים נחתו בשדה התעופה "פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרוּק". ראש קבוצת המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף ועוזרו יוּסֵף "טוֹנִי" נָאזָאל (צ'ה גווארה) עזבו מייד את שני ההליקופטרים כדי לבדוק את המטוס הגרמני הבואינג 727 של חברת '"לופטהאנזה" שהוצב עבורם במרחק של כ- 120 מטר מנקודת המנחת של שני ההליקופטרים. בהגיעם אל המטוס השומם והחשוך התברר להם שהונו אותם. המטוס היה חשוך ולא מאויש בצוות טיסה ודיילות כמובטח. לפתע נשמעו יריות של צלפי משטרת מינכן לעבר המחבלים. הצלפים פִספסו והמחבלים השיבו אש. באחת עשרה ושלושים בלילה מסר קצין משטרה גרמני כי מבצע החילוץ הצליח. המחבלים נהרגו והחטופים שוחררו בשלום. שעתיים מאוחר יותר דיווח לנו האנס קליין קצין העיתונות של המשחקים האולימפיים כי אחד משלושת המסוקים התפוצץ ועלה בלהבות אך הספורטאים הישראליים ניצלו ושלום להם.

ברבע לשתיים לפנות בוקר ביום רביעי – 6  בספטמבר 1972 הודיע קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס (Konrad Ahlers) דוברו של הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט בהודעה רשמית, "כל האתלטים הישראליים ניצלו וזהו הישג עצום של ממשלת באוואריה". רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF דיווחו בשידור ישיר כי משטרת מינכן בראשות מפקדה מנפרד שרייבר הצליחה להציל את חיי תשעת החטופים הישראליים" [1].

טקסט תמונה  : 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. הגרמנים מודים בכישלון החילוץ ומפרסמים בכותרת “ ZUMGEDENKEN”  (לזִכרם) את גודל האסון. התוצאה, 11 ספורטאים ישראליים נרצחו בידי מחבלים ערביים. מימין בשורה התחתונה תמונתו של השוטר הגרמני אנטון פליגרבאואר שנהרג בניסיון החילוץ הכושל.

רצח 11 ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 72' קטע את ההצלחה המדהימה של אסתר שחמורוב על המסלול. היא העפילה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ'משוכות ונחשבה כמועמדת בטוחה לעלות גם לריצת הגמר. אסתר שחמורוב הייתה אצנית מוכשרת וחזקה מבחינה מנטלית. היא קורצה מגזע של אלופים. אסתר רוט – שחמורוב זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי : "דווקא את ריצת המשוכות הראשונה בשלב המוקדם באולימפיאדת מינכן 72' ביצעתי בצורה לא יעילה. הרגשתי שאני מרחפת גבוה מידי מעל המשוכות וכתוצאה מכך מאבדת זמן שלא לצורך. עמיצור שפירא תיקן לי את השגיאות ואח"כ הרגשתי הרבה יותר בטוחה. היו לי הרבה תקוות לקראת ריצת חצי הגמר. חזרנו לקראת חצות לכפר האולימפי לאחר הביקור בהצגת "כנר על הגג" בתיאטרון במינכן בהשתתפות השחקן שמואל רודנסקי".

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן . יום שני בלילה – 4 בספטמבר 1972. עוזרו של שמואל רודנסקי (בגבו במרכז התמונה) מתכנן ומביים את התמונה יחדיו עם השחקן הראשי של התיאטרון שמואל רודנסקי עצמו. הכוונה הייתה ליצור חיזיון כאילו הנפת השחקן האהוד שמואל רודנסקי במינכן בידי ספורטאי ישראל על הכתפיים שלהם היא ספונטאנית. למעשה ההנפה מבויֶמת בטרם לחיצה על הֶדֶק המצלמה. זה היה תיאטרון בתוך תיאטרון. תיאטרון כמו התיאטרון עצמו. הסטטיסטים בתמונה ניצבים כשהם מחייכים בשקט ומאזינים להוראות . (באדיבות שמואל ללקין. ארכיוןֶ יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בשורה הראשונה גד צברי, זאב פרידמן, זליג שטרוך, שמואל רודנסקי, חברו של שמואל רודנסקי בגבו למצלמה, יוסף גוטפרוינד (מוסתר בשיער שחור), חיים גלובינסקי, מאחורי חיים גלובינסקי מישהו מוסתר ולא מזוהה), צבי פינקלשטיין, אליעזר חלפין, והילד אריק ללקין בן 13 בנו של ראש המשלחת שמואל ללקין. בשורה השנייה מימין אפשר להבחין בחיים וויין, רעייתו אהובה וויין, יריב אורן, פרופסור שאול לדני (מוסתר) ומשה "מוני" וויינברג מחייך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אסתר רוֹט – שָחָמוֹרוֹב מוסיפה בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הביקור בהצגה "כנר על הגג" בכיכובו של השחקן שמואל רודנסקי בתיאטרון העירוני במינכן היה מרגש. הייתי רק בת עשרים ואני זוכרת את אווירת השמחה ששררה במפגש בתום ההצגה ואת ההערצה של כולם לשמואל רודנסקי. הוא היה שחקן תיאטרון לפתע באופן ספונטאני החליטו אנשי המשלחת להרים ולשאת בהתלהבות את שמואל רודסקי על כתפיהם. אחד היוזמים היה שופט ההיאבקות הגבוה וגדל הגוף יוסף גוטפרוינד. אחר כך צעק מישהו להרים גם את אסתר שחמורוב לידו, אולי מפני שהייתי האתלטית המצטיינת ובעלת התקוות במשלחת, הרי למחרת הייתי אמורה להשתתף בריצת חצי הגמר ב- 100 מטרים משוכות, ומי יודע אולי גם הייתי מעפילה לריצת הגמר. הכל היה ספונטאני עם פרץ רגשות ובאמת הם הניפו אותי אל-על ממש ליד רודנסקי עצמו וליוו את ההנפה בקריאות שמחה וגיל".

טקסט תמונה  :  יום שני בערב  – 4 בספטמבר 1972. התיאטרון העירוני של מינכן. אנשי המשלחת הספורטיבית של ישראל למשחקים האולימפיים של מינכן 72' מרימים בסיבוב ה- 1 את שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי בהצגה "כנר על הגג" על כתפיהם . (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אסתר רוט – שחמורוב מספרת לי בעת שיחות התחקיר שלי עמה : "כשמתבוננים היטב בתמונת הסטילס השנייה רואים כי יוסף גוטפרוינד ומוני וויינברג תומכים בשחקן שמואל רודנסקי שמחבק אותי. לעולם לא אשכח את אווירת העליצות ששררה בתיאטרון במינכן באותם הרגעים. מי תיאר לעצמו שממתינה בפתח טרגדיה נוראית שכזאת. השחיינית שלומית ניר ואני גרנו בשני חדרים נפרדים כ -150 מטר בקו אווירי משאר חדרי המשלחת. בשש בבוקר העירה אותי שלומית ניר וסיפרה לי על חטיפת הספורטאים שלנו ע"י קבוצת מחבלים ערבית. הורו לנו בבהלה בבוקר לארוז את החפצים ולעזוב את המגורים שלו כדי לעבור להתגורר בחדר אחר מוגן בכפר האולימפי. עקבנו אחר החטיפה באמצעות מסך הטלוויזיה. ראיתי את הגעת האוטובוסים בערב ואת המראת ההליקופטרים הגרמניים בלילה עם תשעת החטופים בדרכם לשדה התעופה הבינלאומי של מינכן. נאמר לנו כי מתכוונים להטיס אותם למדינה ערבית, נדמה לי שלטוניס אם אני זוכרת היטב. היינו כולנו המומים אפופי יגון וצער. הייתה אווירה קשה ומתוחה מאוד. בעשר בערב באותו יום שלישי הנורא ב- 5 בספטמבר 1972 הודיע לי שמוליק ללקין כי למרות מה שקרה אצטרך כנראה להתחרות למחרת בריצת חצי הגמר ב- 100 ממשוכות, והציע לי ללכת לישון. רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל נתן לי שני כדורי שינה. זה היה ליל סיוטים. נרדמתי והתעוררתי חליפות. חשבתי על עמיצור שפירא. חלמתי שאני מנצחת עבורו. בבוקר התברר שהכול נגמר".

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הדמים – מינכן 72' . יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972 . חוויה אופטימית שעות ספורות לפני הרצח . סיבוב השמחה ה- 2 בתיאטרון העירוני במינכן . ספורטאי המשלחת נושאים על כתפיהם יחדיו את שמואל רודנסקי ואסתר שחמורוב בת 20 .  זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : חיים וויין, יצחק אופק (פוקס), טוביה סוקולוסקי, מוני וויינברג (מציץ), זאב פרידמן, זליג שטרוך (ממושקף מעל זאב פרידמן), שמואל רודנסקי, אסתר שחמורוב, חבר של שמואל רודנסקי (ראש כסוף נוטה לכיוון אסתר שחמורוב), יוסף גוטפרוינד (מציץ מלמעלה), גד צברי, אליעזר חלפין, איש לא מזוהה, וצבי פינקלשטיין. (התמונה באדיבות אסתר רוט – שחמורוב ושמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.                             

בדירה השנייה התגוררו רק חמישה ספורטאים. הייתה שם מיטה פנויה והחמישה אירחו בכבוד רב את השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן שהתפלח אליה בהסכמת כל הדיירים. אברהם מלמד חניכו של מאמן השחייה יוסף "יוֹז'וֹ" טלקי העפיל למשחה חצי הגמר ב- 100 מ' פרפר באולימפיאדת מכסיקו 68' ודורג תשיעי. אברהם מלמד לא נמנה על המשלחת אך משהגיע כשחיין צמרת למינכן מצא מייד מקום להניח את ראשו בדירה מס' 2 בכפר האולימפי . הישראלים יודעים לתת כתף אחד לשני בחו"ל. אך זאת לדעת אברהם מלמד לא היה ספורטאי ישראלי מְדוּוַח מן המניין. הוא התפלח לכפר האולימפי ולָן בדירה מס' 2 הדו מפלסית בחדר התחתון ברחוב קונולי 31 יחדיו עם שאול לדני (שָאוּל לָדָנִי הוא ניצול שואה), בהסתר וללא רשות. החבורה בדירה מס' 2 שיכפלה לו מפתח לדלת הכניסה אך אברהם מלמד איבד אותו ולכן היה נכנס לדירה כצללית אפלה דרך המרפסת האחורית כדי לא להעיר את מארחיו. באחת בלילה של יום שלישי – 5 בספטמבר היה ד"ר שָאוּל לָדָנִי הפדנט עסוק בדירה מס' 2 בגזירת קטעי עיתונות גרמניים שדיווחו על השתתפותו בתחרות ההליכה ל-50 ק"מ במינכן 72' . התחרות המתישה הזאת נערכה ביום ראשון – 3 בספטמבר בשלוש אחה"צ (שאול לדני דורג במקום ה- 19 מתוך 41 מתחרים ועבר את המרחק בזמן של 4:24.48 שעות) ולכן יכול היה ההלך המתמיד והמרשים הזה להרשות לעצמו ללכת לישון בשלוש לפנות בוקר ביום שלישי – 5 בספטמבר . בחלוף שעה החלה הטרגדיה ועמה הטֶבַח.

טקסט תמונה : יום ראשון – 3 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. ההלך הישראלי ד"ר שאול לדני (בן 36) מסיים באצטדיון האולימפי את תחרות ההליכה למרחק 50 ק"מ. הוא דורג במקום ה- 19 מתוך 42 מתחרים. 13 מהם לא סיימו את התחרות הקשה. שאול לדני השיג תוצאה של 4:24.38.6 שעות. במדליית זהב זכה המערב גרמני ברנד קאננברג בתוצאה 3:56.11.6 שעות. מהירות ההליכה של שאול לדני הייתה כ- 189 מטר בדקה אחת, ו- 11.34 קמ"ש. בשעה שברנד קאננברג חצה את קו הסיום באצטדיון שאול לדני פיגר אחריו במרחק של 5.2 ק"מ. (באדיבות פרופסור שאול לדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעוד המחבלים משתלטים על דירה מס' 3 ולוכדים את דייריה בכוח הנשק, נָמוּ להם דיירי דירה מס' 2 הסמוכה את שנת הבוקר העמוקה שלהם. הם לא שמעו ולא ראו דבר. לאחר העברת ספורטאי דירה מס' 3 לדירה מס' 1 וסיום ההשתלטות של המחבלים עליה , ולאחר שנודע להם מעשה הטרור הנורא, נטשו דיירי דירה מס' 2 בהתגנבות יחידים דרך המרפסת האחורית התחתונה. כמטחווי מטרים ספורים מהם ניצב על המרפסת העליונה האחורית של דירה מס' 1 אחד המחבלים עם רובה הקלצ'ניקוב שלו לצורך אבטחה ושמירה מפני ניסיונות חילוץ. ששת דיירי דירה מס' 2 נאספו ע"י אנשי משטרת מינכן לצורכי חקירת מקרה הטרור ותשאול באחד המשרדים בכפר האולימפי. כפר בתחקיר הראשוני הזה זמן קצר לאחר סיום השתלטות המחבלים על הספורטאים הישראליים בדירות מס' 1 ומס' 3 התגלו סתירות בעדויות שלהם , אך הטרילוגיה הזאת איננה שופטת אלא מתעדת אותם. השאלה מדוע פסחו המחבלים על דירה מס' 2 והחליטו להשתלט דווקא על דיירי דירה מס' 3 תישאר כנראה עלומה לנצח . ההלך ד"ר שאול לַדָנִי ניצול שואה מציע פתרון וכותב בספרו "ההליכה לאולימפיאדה" את זיכרונו המצמרר : "כל אחד ידע היכן מתגוררים הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי. זה לא היה סוד. זה היה מצוין על מפת הכפר. יש לי השערה הגיונית מדוע המחבלים לא תקפו את דירה מס' 2. הוועדה המארגנת העמידה בחינם לכל מבקר בכפר האולימפי שירות אינפורמציה ממוחשב. ע"י הקשת שמו של ספורטאי על מסוף המחשב שהועמד לרשות הקהל, קיבל המתעניין מידע על דף מחשב ובו הפרטים הדרושים לגבי כל ספורטאי או ספורטאית. פרטים ביוגרפיים, מקצועו הספורטיבי, והישגיו. אם נאספו הנתונים האלה לגבי כל חמשת דיירי דירה מס' 2 (על אברהם מלמד לא דווח כאמור), ניתן היה לראות כי היא כוללת שני קלעים. מן המפורסמות הוא שהקלעים יודעים להשתמש בכלי נשק ומחזיקים את נשקם ותחמושתם בדירותיהם בכפר האולימפי. המחבלים יכלו לדעת מראש את האינפורמציה הזאת, ומאחר שרצו בוודאי למנוע התנגדות מזוינת והסתכנות מיותרת הם תּכננו מראש לא לתקוף את דירה מס' 2".

מדהים לדעת כי המחבלים השתלטו ללא כל קושי ובשקט מוחלט על ששת הספורטאים הישראליים בדירה מס' 3 והובילו אותם לדירה מס' 1 מבלי שששת דיירי דירה מס' 2 יתעוררו כלל ויבחינו במתרחש. פרופסור שאול לדני מוסיף : "בבוקר נסענו לשדה התעופה של מינכן. ליד המטוס היו מוצבים אחד עשר ארונות עטופים בדגלי הלאום. נעמדנו בשורה מול כבש המטוס לבושים במדי המשלחת כשהארונות משמאלנו. פתאום התחוור לי כמה מעטים נותרנו. מאחד עשר הספורטאים הגברים שהיו במינכן נשארנו רק שישה, אך מתוך אחד עשר הספורטאים והמאמנים שהיו רשומים בדרכון הקולקטיבי בו אני הייתי רשום רק שניים נותרו בחיים. שר החוץ הגרמני וולטר של (Walter Scheel) לימים נשיאה של מערב גרמניה בא להיפרד מאתנו בשם ממשלת גרמניה. הוא לחץ את ידו של כל אחד מאתנו להבעת השתתפות באבלנו. האמת, לא הייתה לו מלאכה רבה". ברגע ששלושת ההליקופטרים המריאו מהכפר האולימפי ל- "פירסטנפלדברוק" ונבלעו בחשכת הליל אבדו לעיתונות ולרשתות הטלוויזיה מקורות המידע. מאות מהם לא וויתרו ועלו על הרכבים השכורים אף הם בדרכם ל- "פירסטנפלדברוק". שיירת העיתונאים הענקית גרמה לפקק תנועה ארוך שמנע מארבעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן להגיע במועד לשדה התעופה הצבאי ולהושיט עזרה לצלפים וכוחות הביטחון הגרמניים שהיו נתונים בקרב אש עם המחבלים בניסיון לחלץ את תשעת בני הערובה. בהיעדר מקורות מידע החלו לעוף שמועות באוויר. ב- 23.00 התפשטה שמועה במרכזי העיתונות והטלוויזיה בקומפלקס האולימפי כי כל תשעת בני הערובה ניצלו במבצע חילוץ צבאי של כוחות הביטחון הגרמניים. החגיגות החלו. שדרני רדיו וטלוויזיה רבים כמותם גם מאות עיתונאים לא המתינו להודעה רשמית מסודרת והעבירו ידיעות כי תשעת בני הערובה הישראליים חולצו בשלום וכי כולם בריאים ושלמים .ב- 23.30 שחרור החטופים בשלום הפך לעובדה. סוכנות הידיעות הבינלאומית Reuters פרסמה ידיעה סנסציונית בטלפרינטרים שלה בת שֵש מילים, "ALL  ISRAELI  HOSTAGES HAVE  BEEN  FREED". הטלפון של ראש המשלחת הישראלית שמואל "מוליק" ללקין בדירה מס' 5 בבניין ברחוב קונולי 31 טרטר ללא הפסק. כולם ביקשו לדעת ממנו מה קורה ופרטים על החילוץ המוצלח. שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : "היינו כולנו נפעמים ומלאי שמחה. החרדה העצומה לשלומם של הספורטאים שלנו הסתיימה. הייתה תחושה של אופוריה".

בשלב הזה של האופוריה הציעו שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF לקנצלר ווילי בראנדט להתראיין בשידור ישיר כדי לבשר לעם הגרמני על הצלחת המבצע. וִוילִי בְּרָאנְדְט היה זהיר וסירב מפני שידע כראש המדינה משהו שהציבור לא ידע. הוא הבין שכנראה לא הכל הולך חלק ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" אך נמנע ברגע זה לגלות ולחשוף את המידע שברשותו. הכל היה מעורפל ולא ברור. עוזריו של הקנצלר ניסו להשיג בטלפון את אנשי שדה התעופה הצבאי ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" אך אפילו הם נתקלו בקשיים. הקווים היו תפושים. וִוילִי בְּרָאנְדְט החליט שלא להתייצב באולפני הטלוויזיה של ARD ו- ZDF  ולהמתין לאישור רשמי לידיעה המשמחת משר הפנים שלו האנס דיטריך גנשר שנכח בעצמו בקרב החילוץ בשדה. בינתיים גברו השמועות והתעצמו. מבצע החילוץ של הספורטאים הישראליים ב- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" הוכתר בהצלחה יתירה. כולם דיברו על כך בהערצה ובשמחה. הלחץ על וִוילִי בְּרָאנְדְט לפרסם הודעה רשמית היה עצום. הוא לא הסכים ולבסוף הושגה פשרה. וִוילִי בְּרָאנְדְט ועוזריו החליטו כי דובר הממשלה הפדראלית קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס (Konrad Ahlers) יופיע בטלוויזיה וידווח לאומה הגרמנית על החילוץ המוצלח של תשעת בני הערובה.

קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס התייצב באולפנים ב- IBC בפני מצלמות הטלוויזיה של שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF והודיע, "אני שמח לבשר לכם כי מבצע החילוץ של תשעת הספורטאים הישראליים בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הוכתר בהצלחה מלאה ולכולם שלום . הם בריאים ושלמים". משם רץ קונראד אהלרס לאולפן של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים האולימפיות לארה"ב ואמר למגיש המפורסם ג'ים מקאיי (Jim Mckay) : "המבצע הצבאי הגרמני ב- "פירסטנפלדברוק" צלח מעל למשוער והודיע כי המשחקים האולימפיים יחודשו מייד ואין ספק כי מעשה הטרור יישכח". ממשלת מערב גרמניה ובראשה הקנצלר וִוילִי בְּרָאנְדְט שגתה בצורה מחפירה. היא התבססה על ידיעה לא בדוקה של סוכנות "רויטרס" (Reuters) ואפשרה לדובר של קוֹנְרָאד אָהלֶרְס לשחרר ידיעה סנסציונית בלתי נכונה. בשעה שקוֹנְרָאד אָהלֶרְס הצהיר בטלוויזיה קבל עם על שחרור תשעת בני הערובה הקרב ב- "פירסטנפלדברוק" קרב האש בין כוחות משטרת מינכן לבין המחבלים היה בעיצומו וכלל לא הסתיים. שני שַדָּרֵי הרדיו של "קול ישראל" במערב גרמניה, נחמיה בן-אברהם ב- IBC מינכן ופרופסור שלמה אהרונסון בברלין, וישעיהו פורת שליח "מעריב" ורדיו גלי צה"ל שהיה אף הוא במינכן הסתמכו על הודעתו של הדובר קוֹנְרָאד אָהלֶרְס ודיווחו בשתיים לפנות בוקר לרשתות הרדיו שלהם כי מבצע החילוץ הצליח ולבני הערובה שלום. תושבי ישראל שנצמדו למקלטים הלכו לישון בהרגשה שתשעת בני הערובה חולצו בשלום. מערכות עיתוני הבוקר בישראל, "הארץ", "על המשמר", "דבר", ו- "Jerusalem Post" סגרו את המהדורות שלהן של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בכותרות מרעישות כי מבצע החילוץ הגרמני צלח ולתשעת בני הערובה שלום. המפיצים העמיסו את עיתוני הבוקר על מכוניותיהם בדרכם להפצה בכל רחבי מדינת ישראל, בערים, במושבים, ובקיבוצים.

טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מנכן 1972 . כותרת ראשית בעיתון "דבר" , "בני הערובה הישראליים חולצו בקרב יריות בשדה תעופה צבאי ליד מינכן". (באדיבות בית אריאלה – ארכיון העיתון "דָבָר").

טקסט מסמך :  יום רביעי – 6בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 .כותרת ראשית בעיתון "על המשמר",  "שוחררו 9 בני הערובה". (באדיבות "בית אריאלה" – ארכיון העיתון "על המשמר" .

טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . Jerusalem Post. כותרת בעיתון  בשפה האנגלית של ישראל : "All hostages safe after airport battle". ( באדיבות העיתון ג'רוזלם פוסט). 

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" כותרת בעיתון "הארץ" על פי דיווח של הכתב יחיאל ארזי שליח עיתון "הארץ" למינכן, "הישראלים שוחררו – 5 מחבלים נהרגו, 2 נפצעו…". (באדיבות עיתון "הארץ").

מפיצי ארבעת עיתוני הבוקר כבר יצאו לדרכם אל החנויות בכל הארץ כאשר בשעה שלוש ורבע לפנות בוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 הוברר כי כל תשעת בני הערובה בשני ההליקופטרים נרצחו. המחבלים ירו ביושבי ההליקופטר הראשון זאב פרידמן, דוד ברגר, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר ומייד העיפו לתוכו רימון רֶסֶס. ההליקופטר נדלק והתפוצץ. ארבעת הישראליים שהיו כפותים בידיהם ורגליהם וקשורים למושבם לא יכלו לברוח. הם נשרפו למוות.

זאב פרידמן ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

 

דוד ברגר ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

 

אליעזר חלפין ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

 

יעקב שפרינגר ז"ל. נרצח בהליקופטר הראשון. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

חמשת בני הערובה בהליקופטר השני עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, אנדרה שפיצר, יוסף גוטפרוינד, ומרק סלאבין שהיו אף הם כפותים בידיהם ורגליהם נורו מטווח אפס ע"י המחבל עדנאן אל גאשי.

עמיצור שפירא ז"ל. נרצח בהליקופטר השני. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

 

אנדרה שפיצר ז"ל. נרצח בהליקופטר השני. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

 

קהת שור ז"ל. נרצח בהליקופטר השני. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

 

יוסף גוטפרוינד ז"ל. נרצח בהליקופטר השני. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

 

מרק סלאבין ז"ל. נרצח בהליקופטר השני. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

המוסד יודע בוודאות כי עדנאן אל גאשי היה המחבל שעבר מאחד לשני וסחט צרור בכל אחד מהם ממרחק של סנטימטרים ספורים. ניתוח מבצע החילוץ מעיד כי משטרת מינכן נהגה בחובבנות ורשלנות צבאית מכל היבט. התברר מאוחר יותר כי חמשת הצלפים שלה , שלושה על גג הבניין ב- "פירסטנפלדברוק" ושניים על הקרקע מאחורי ההליקופטרים, היו בכלל שוטרים רגילים ולא קלעים. הם החטיאו את המחבלים למרות הטווח הקצר יחסית. המחבלים התעשתו והשיבו אש. התפתח קרב יריות בשדה התעופה החשוך. למחבלים לא היה מה להפסיד עם הופעת ארבעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן בפירסטנפלדברוק והם חיסלו את כל תשעת בני הערובה. תשעת הישראליים נפגעו מייד ושילמו בחייהם על מחדל מקצועי קשה וחמור של משטרת מינכן וכוחות הביטחון הגרמניים. בקרב נהרגו חמישה מחבלים ביניהם מנהיג הקבוצה לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסֵף "טוֹנִי" נָאזָאל (צ'ה גווארה) וגם קצין משטרת מינכן אנטון פלייגרבאואר. שלושה מחבלים נשארו בחיים ונלכדו באזור שדה תעופה פירסטנפלדברוק. מדינת ישראל התעוררה לטרגדיה נוראה.

[1] ראה נספח : מבוסס גם על עדותם של העיתונאים והעורכים ישעיהו פורת ומשה לרר, כפי שבאה לידי ביטוי בספרם "ספורט 50", והעורך האחראי של הספר מר יהודה שיף.

טקסט תמונה : המחבל מוחמד סאפאדי נותר בחיים  במינכן 72' . חוסל מאוחר יותר ע"י המוסד . (צילום סוכנויות).

טקסט תמונה : המחבל  ג'אמל אל גאשי  נותר בחיים במינכן 72' המוסד לא הגיע אליו . (צילום סוכנויות).

טקסט תמונה : המחבל עדנאן אל גאשי נותר בחיים במינכן 72' . חוסל מאוחר יותר ע"י המוסד . (צילום – סוכנויות).

גדעון הוֹד שהיה חבר במשלחת רדיו "קול ישראל" לאולימפיאדת מינכן 1972 יחד עם נחמיה בן אברהם זוכר בשיחות התחקיר שלי עמו : "במינכן היה לרדיו "קול ישראל" אולפן קטן שמצויד היטב במכונות הקלטה ל- "בישולים" ולשידור סרטי ההקלטה לארץ. קיבלתי לידי מכונת הקלטה "אוהר" כך שיכולתי להתרוצץ ולהביא מידֵי יום הרבה קולות לשידור. הקולות שולבו בשידורים שאותם הגיש נחמיה בן- אברהם ממינכן ושודר במסגרת שני יומני סיכום קצרים בני שתיים עשרה דקות "יומן האולימפיאדה" ב- 18.05 ו- 23.05 ברשת ב'. מובן מאליו שהמשלחת הישראלית הייתה הדומיננטית ביותר בדיווחים השונים ונדרשתי לבצע הקלטות מהאצטדיון האולימפי, מבריכת השחייה, ומהאולמות השונים וגם הקלטות טלפוניות [1]. ואז ב- 5 בספטמבר 1972 השכם בבוקר בשעה שֵש שמעתי דפיקות בדלת שהעירו אותי משנת הלילה הקצרה משום שבאותו לילה הייתה הפגישה של המשלחת הישראלית עם שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי ששיחק בהצגה "כנר על הגג" והועלתה בהצלחה גדולה בתיאטרון העירוני במינכן . היו אז הרבה צחוקים וישבנו בבר עד אחרי חצות. היו שם עיתונאים, ראשי המשלחת האולימפית הישראלית וספורטאים ומאמנים וביניהם מוני וויינברג. כאמור בשש בבוקר העיר אותי נחמיה בן – אברהם כשהוא פוקד עלי, "רוץ מהר לכפר האולימפי יש שם מחבלים". "מאיפה אתה יודע", שאלתי אותו. "מירושלים התקשרו" ענה לי בבהילות . לא חשבתי הרבה , וזריזות לקחתי את מכשיר ההקלטה , תפשתי מונית וטסתי לשער המרכזי בכפר האולימפי. ראיתי שם כבר חלק מהעיתונאים הישראליים שמשום מה עוכבו ולא התירו להם להיכנס. לבסוף הצלחנו להיכנס ופניתי מייד אל הבניין הראשון מימין שם ראיתי את שמואל ללקין ויצחק "איציק" אופק מודאגים מאוד. הקלטתי את השתלשלות העניינים אודות פריצת המחבלים והחזקת תשעת החטופים בידי המחבלים ואודות הרצח של מוני וויינברג ויוסף רומנו".

gidon hod

טקסט תמונה :  קיץ 1972. שדר רדיו "קול ישראל" גדעון הוד. אחד משדרני הרדיו המוצלחים ביותר בכל הזמנים מאז הקמת הרדיו הארץ ישראלי ב- 1936. (באדיבות גדעון הוד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גדעון הוד מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : "אני חייב להעיד שעד לאותו היום הנורא הזה הבאנו את קולותיהם של כל הספורטאים והמאמנים שלנו במינכן 72' לשידור ברדיו "קול ישראל". נחמיה בן אברהם הרבה לשדר בלעדי. הוא אומנם העניק לי קרדיט בתום כל דיווח שלו אך הדבר הרגיז אותי מאוד. בכל מקרה השידורים היו רבים כולל הלילה שבין ה- 5 ל- 6 בספטמבר 1972. בסביבות שלוש לפנות בוקר הודיע לי עמוס בר חמא האחראי על הכושר הגופני של הספורטאים כי כל תשעת הספורטאים הישראליים החטופים נרצחו. הבאתי את הדיווח משדה התעופה "פירסטנפלדברוק" אודות הצלפים הגרמניים הרשלנים שהחטיאו את המטרות ואת זריקת הרימונים של המחבלים לתוך שני המסוקים שהרגו את ספורטאינו".

                                                                   

משה "מוני" וויינברג ז"ל. הנרצח הראשון בכפר האולימפי.

יוסף רומנו ז"ל הנרצח השני בכפר האולימפי.

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. שדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) ליד העיר מינכן. זהו ההליקופטר הראשון של משמר הגבול הגרמני המפוצץ והשרוף בו מצאו את מותם דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. חמשת החטופים הנוספים בהליקופטר השני (הרוטור שלוֹ מציץ מאחור) עמיצור שפירא, קהת שור, יוסף גוטפרוינד, אנדרי שפיצר, ומרק סלאבין נרצחו ע"י המחבלים בירי אוטומאטי מרובי קלאצ'ניקוב מטווח אפס. מוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו באותו יום בבוקר מוקדם בשלב ההשתלטות הראשון של המחבלים על דירות מס' 1 ו- מס' 3 ברחוב קונולי 31 כפר האולימפי. (DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרופסור שלמה אהרונסון זוכר כפי שהסביר לי בעת שיחות התחקיר שלי עמו ב- 2005 : "אני שהיתי באותה העת בברלין ועקבתי אחרי פרשת חטיפת 11 הספורטאים הישראליים באמצעות שלושה מוניטורים של שלוש רשתות טלוויזיה שונות ARD ,ZDF, וגם של רשת הטלוויזיה של מזרח גרמניה DDR. בשתיים לפנות בוקר עלה לשידור בכל שלוש רשתות הטלוויזיה דובר ממשלת בון מר קונראד אהלרס (Konrad Ahlers) ומסר כי פעולת השחרור של כוחות הביטחון הגרמניים צלחה ולתשעת החטופים שלום. על פי הודעתו של דובר ממשלת מערב גרמניה דיווחתי מייד לרדיו "קול ישראל" כי תשעת החטופים ניצלו. זאת הייתה בדיעבד ידיעה מוטעית. אני יודע שראש הממשלה גב' גולדה מאיר האזינה לדיווחים שלי ברדיו "קול ישראל". כעבור כמה דקות שידרתי שוב לרדיו "קול ישראל", "אוי אלוהים הם נרצחו". כשהעבירו לגולדה מאיר את ידיעת האמת היא הגיבה, "איך זה יכול להיות הרי שלמה אהרונסון אמר רק לפני כמה דקות שהכול בסדר".

הגרמנים היו נבוכים מאוד מהידיעה הלא נכונה שפרסם בטרם עת הדובר קונראד אהלרס . הם כינסו מסיבת עיתונאים ב- IBC במינכן בהשתתפות האנס דיטריך גנשר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מנפרד שרייבר ויו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה ובנוכחות כאלפיים וחמש מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה ורדיו כדי להסביר איך שהוא את הכישלון הנורא. האנס דיטריך גנשר ומנפרד שרייבר היו המומים. כמותם גם השאר. ארשת פניהם לא יכלה להסתיר את סערת הרגשות בעקבות התבוסה. דימוייה של מערב גרמניה נפגע. ד"ר ברונו מרק ראשון הדוברים סיפר כי ב- 23.15 הגיעה הידיעה הראשונה הזאת על הטלפרינטר של אחת מסוכנויות הידיעות (רויטרס) כי בחילופי יריות בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הצליחו בני הערובה להימלט. לאחר חצי שעה נאמר עוד כפי שאישרו מקורות משטרתיים רשמיים כי ארבעה מהטרוריסטים נהרגו. שלושה נפצעו קשה בחילופי היריות. טרוריסט נוסף התאבד. טרוריסט אחד נמלט. הייתה תחושה של הקלה ורגיעה שהשתלטה על המצב הרוח המתוח. אבל רק לשעה אחת בלבד לזמן קצר ביותר. במרכז העיתונות והטלוויזיה הבינלאומי ה- IBC במינכן (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) החלו להתעבות שמועות אחרות שבחילופי היריות בשדה התעופה "פירסטנפלדברוק" בניגוד לידיעות אחרות נהרגו ארבעה בני ערובה ישראליים. ידיעה זו טרם אושרה בגלל שקווי הטלפון של מגדל הפיקוח יצאו מכלל פעולה או היו תפוסים ועמוסים לעייפה. בשלב זה לא היה קשר אל המגדל. בחילופי היריות נהרג כנראה גם שוטר אחד ושלושה נפצעו. רק מאוחר יותר בשלוש בבוקר נחשפת האמת כולה כי כל תשעה בני הערובה מתים ושני ההליקופטרים הפכו למלכודות מוות. נהרג גם קצין המשטרה אנטון פליגרבאואר ואחד מטייסי המסוק של משמר הגבול גוּנָאר אֵבֵּל (Gunnar Ebel) נפצע קשה מירי גרמני, כנראה מירי של אחד הרכבים הגרמניים המשוריינים. חמישה מחבלים מתוך השמונה נהרגו. שלושה בחיים והם נמצאים בידי המשטרה. אלפי העיתונאים במקום היו מוכי תדהמה ואצו לדווח לעיתונים שלהם אודות התוצאות הקשות. זה היה בלתי נתפש הרי רק לפני זמן כה קצר הודיע קונראד אהלרס כי מבצע החילוץ הצבאי הסתיים בשלום.

טקסט תמונה  :  יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 .מסיבת עיתונאים במינכן לאחר היוודע האסון . צוות המו"מ הגרמני נראה המום ונבוך בעת מסיבת העיתונאים הראשונה לאחר שהתבררו ממדי הטרגדיה.  ד"ר ברונו מרק שר הפנים של מדינת באוואריה מסביר את השתלשלות הסיבות שהביאו למפח נפש ולרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. יושב במרכז ד"ר מנפרד שרייבר מפקד משטרת מינכן , ומשמאלו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות, איש לא מזוהה, ג'וני קליין, והאנס דיטריך גנשר שר הפנים של מערב גרמניה. יושב קיצוני מימין ד"ר ווילי דאומה. (באדיות DOZ  והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מפקד משטרת מינכן ד"ר מָאנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר (Dr. Manfred Schreiber) מסר אף הוא פרטים על ההתרחשויות המחרידות בשדה התעופה הצבאי "פיִרְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק". מיד לאחר נחיתת שני ההליקופטרים (מסוג Bell) יצא מכל אחד מהם מחבל. הרווח ביניהם היה כ- 30 מטרים והם צעדו במהירות לעבר מטוס הבואינג 727 האזרחי של חברת "לופטהאנזה" שהמתין במרחק של בערך 180 – 170 מטרים משני ההליקופטרים. המסלולים בשדה היו באותו פרק זמן מוארים בחוזקה. מכל הליקופטר יצא עוד מחבל עם הטייס וטייס המשנה, כאשר בני ערובה נותרו כפותים בבטן כלי הטיס. שני המחבלים (לוטיף "עיסא" אפיף ויוסוף "טוני" נאזאל) שבדקו את המטוס היו כעת בדרכם חזרה אל ההליקופטרים. בעת שרוב קבוצת המחבלים היו על המסלול פתחו חמישה צלפים של משטרת מינכן באש. המחבלים שהמתינו ליד ההליקופטרים נפגעו והתמוטטו מייד. אחד משני המחבלים ששבו מהמטוס הגדול נפגע והשני הצליח להימלט אל מתחת לאחד המסוקים. משם הוא ירה אל מגדל הפיקוח. באותה אירוע נפצע אנושות בראשו קצין משטרת מינכן אנטון פליגרבאואר. ב- 22.50 דרשה משטרת מינכן מהמחבלים להיכנע. עד השעה חצות וארבע דקות שרר שקט מתוח. אז זינק מחבל מההליקופטר המזרחי החוצה וזרק רימון לתוכו וברח. מחבל שני רץ בעקבותיו. שניהם נפגעו מירי הצלפים. ההליקופטר עלה באש ונשרף על כל יושביו תכולתו. בגיבוי של כלי הרכב המשוריינים הצליחו כוחות הביטחון לתפוס את שאר שלושת המחבלים שהמשיכו כל אותו הזמן לירות.

על השאלה האם בני הערובה נרצחו עוד לפני חילופי הירי או רק לאחר מכן ? לא ניתן היה בשלב הזה לענות. עבור כל תשעת הישראליים היו שני ההליקופטרים האלה מלכודות מוות. הכישלון הטוטלי של פעולת החילוץ עורר – לצד האבל על הקורבנות והכעס על המחבלים – זרם כן ואמיתי בכל רחביי העולם של שאלות אל האחראים על הביטחון ועל פעולת החילוץ . נדרשה חקירה יסודית של הכישלון הקולוסאלי. קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט הודה בריאיון ברשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמנית ARD ו- ZDF, כי מבצע החילוץ היה כישלון מוחלט כמו התכנון הרשלני שלו. ווילי בראנדט אמר כי מובן מאליו שכל אמצעי הביטחון שננקטו ייבחנו בדקדקנות אך מאידך הוסיף כי נגד טרוריסטים נחושים שאינם חוששים לחייהם שלהם אין כפי הנראה הגנה טוטלית. משרד הפנים הבאווארי בראשות השר ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק פרסם הודעה וניסה להסביר ולהצדיק את ההחלטות של ה- 5  ו- 6 בספטמבר 1972 ואת אופן ניהול המו"מ עם המחבלים לפיה המטרה העליונה הייתה להציל את חייהם של תשעת בני הערובה ולנטרל את המחבלים מבלי לסכן מעורבים אחרים. רעיון ניסיון חילוץ בני הערובה בכפר האולימפי עצמו ברחוב קונולי 31 נדחה על הסף על ידי משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. האופציה של המראת מטוס "לופטהאנזה" עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לעבר יעד בלתי ידוע הייתה גם כן מסוכנת משום שממשלת ישראל לא התכוונה בשום אופן להיענות לתביעותיהם של המחבלים. בנוסף לכך צוות טיסה שלם של "לופטהאנזה" היה מופקר לגורל בלתי ידוע.

על אף מאמצים דיפלומטיים אינטנסיביים לא ניתן היה לקבל כל ערבויות מעשיות לתשעת בני הערובה על ידי המדינה שבה הם היו אמורים לנחות, ייתכן מצרים. מעבר לכך המחבלים השאירו לעצמם את האופציה לטוס למדינה ערבית קיצונית שיותר נוחה להם . לכן לדעת שלטונות באוואריה נותרה בידיהם אפשרות פתוחה אחת ויחידה , והיא לקחת את הסיכון ולנסות לשחרר את בני הערובה בפעולה אלימה. הגרמנים עשו מאמץ אדיר להציל את יוקרתם . אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחו על אדמת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי הסתפק בעריכת טקס אזכרה לנספים אך לא בהפסקת המשחקים וביטולם לאלתר. איש לא יודע מה היה קורה ואיזה אימפאקט היה על המשך המשחקים האולימפיים במינכן 72' לוּ היו נרצחים אחד עשר ספורטאים אמריקניים או בריטיים. מערך ההסברה הפדראלי ערך כמה מסיבות עיתונאיים וגייס גם את יו"ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה שזה היה ה- "בייבי" שלוֹ כדי להגן על האינטרס הגרמני. ווילי דאומה היה המום כמו האחרים כשהגיע תורו להסביר את הכישלון והצורך להמשיך באולימפיאדה כמתוכנן ולא להפסיק את המשחקים שמה יתפרש הדבר ככניעה לטרור.

טקסט תמונה : יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר ווילי דאומה נוטל חלק במסיבת עיתונאים לאחר היוודע רצח 9 הספורטאים הישראליים ב- "פירסטנפלדברוק". מאחוריו מצד ימין זהו ד"ר ברונו מרק , ולמעלה ראשון מימין זהו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

כישלון מבצע החילוץ היה קולוסאלי למרות שלגרמנים היה את כל הזמן שבעולם לתכנן אותו כראוי. גורמי ביטחון ישראליים מונים חמש סיבות עיקריות לאי הצלחת הפעולה והמפולת . הגרמנים לא ידעו לאורך כל המו"מ הארוך את המספר המדויק של המחבלים שהשתתפו בפשיטה על מגורי הספורטאים ברחוב קונולי 31. בחירת "פירסטנפלדברוק" כמקום עימות עם המחבלים והפיכתו לשדה המערכה הצבאי היה נכון אך נעשו שם כמה שגיאות מבצעיות קרדינליות. התאורה בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" הייתה קלושה ובלתי מספקת מה עוד ששני ההליקופטרים נחתו במרחק של 100 מטר מהבניין הראשי על גגו היו ממוקמים שלושה צלפים. כמות הצלפים הייתה מועטת. מנפרד שרייבר היה צריך להביא ל- "פירסטנפלדברוק" עשרות שוטרים וקני רובים כדי להשיג עוצמת אש מסיבית וקטלנית. היה לו את כל הזמן שבעולם לתכנן זאת. רמת חמשת הצלפים הגרמניים שנבחרו למשימה הייתה ירודה והנשקים שלהם כלל לא היו מצוידים בכוונות טלסקופיות . הצלפים לא היו צלפים. בריחת השוטרים הגרמניים מהמארב המתוכנן בגוף הבואינג 727 הוא מביך וכתם בל יימחה. הגעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן באיחור זמן עצום ל- "פִירְסְטֶנְפֶלְדְּברּוק" התבררה כבלתי יעילה ולא שימושית . קבוצת המחבלים בראשות לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף נבהלה ואיבדה את העשתונות . בסופו של דבר החליטו המחבלים לקפד את חייהם של תשעת בני הערובה. איש לא יודע אם רצח התשעה היה על פי פקודה מפורשת של "עִיסָא" או שהדבר נעשה מתוך בהלה ולחץ. ועוד דבר. ההתעקשות של שלטונות באוואריה לנהל בעצמם את המו"מ ואת פעולת החילוץ מבלי להיעזר בישראל ומבלי לשתף את סיירת מטכ"ל התגלתה כקטסטרופלית שהניבה תוצאה הרת אסון.

צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר שקיימתי עִמוֹ : "כבר מרגע בו הגענו בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 לכפר האולימפי ראיתי שהגרמנים לא מאורגנים ומבולבלים , ולא שולטים במצב. היה שם בלגן כל כך גדול עד שכוחות הביטחון של בוואריה ומשטרת מינכן לא ידעו אפילו את כמות המחבלים . פעולת החילוץ הייתה רשלנית וכלל לא מתוכננת מה עוד שחמישה עשר אנשי הימ"מ של משטרת מינכן ברחו ממטוס הבואינג 727 בטרם קרב והצלפים ב- "פירסטנפלדברוק" אפילו לא היו מצוידים בכלל בכוונות טלסקופיות. זאת הייתה טרגדיה נוראית ואכזבה גדולה מאוד מהגרמנים. לאחר הופעת ארבעת המשוריינים הגרמניים בשדה בחצות הלילה ובתום קרב האש הרשלני בין הצלפים הגרמניים למחבלים רצתי להליקופטר השני יחד עם וויקטור כהן בתקווה למצוא ניצולים ולהגיש להם עזרה. ההליקופטר הראשון היה שרוף והיה לנו ברור כי כולם נספו. ממגדל הפיקוח ראינו כיצד הוא מתפוצץ מרימון ה- רֶסֶס שנזרק אליו . המראה שנגלה לעינינו בהליקופטר השני היה קשה מנשוא. כל חמשת הספורטאים הישראליים היו כפותים וירויים בחזה, נוטפים דם, וראשיהם שמוטים. כולם היו מתים. זה גם מה שדיווחתי לראש הממשלה גולדה מאיר לאחר ששבנו לכפר האולימפי, "כולם נרצחו גולדה אף אחד לא נותר בחיים". היא כמובן הייתה המומה מפני שהרדיו והטלוויזיה בארץ כמו בכל העולם דיווחו כי מבצע החילוץ הצליח על פי הודעתו של דובר ממשלת בון קונראד אהלרס (Konrad Ahlers). אבל את כמובן ידעתי מאוחר יותר". את התמונות הקשות האלה ראו צבי זמיר ו- וויקטור כהן מקרוב מאוד. הם היו ליד שני ההליקופטרים. שניהם חשו באותם הרגעים את תחושת הטרגדיה והעצב שחש כל ישראלי ויהודי באשר הוא ואת ציווי התנ"ך "זכור את אשר עשה לך עמלק". תשעה ישראליים חסרי כל הגנה נרצחו בדם קר כשהם כפותים בידיהם ורגליהם.

טקסט תמונה : חצות ליל שלישי – 5 בספטמבר 1972. שדה התעופה הצבאי של "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" המראה הראשון שנגלה לצבי זמיר ו- וויקטור כהן בהליקופטר השני של משטרת מינכן היה מזעזע ומחריד. יוסף גוטפרוינד ירוי ולידו ארבעת חבריו קהת שור, עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר, ומרק סלאבין ירויים אף הם. הם נורו מטווח אפס ע"י המחבל עדנאן אל גאשי כפותים בידיהם ורגליהם. (סוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לתמונה הקשה והמזעזעת הזאת שהפיצו סוכנויות הצילום בעולם יש שני ציוויים היסטוריים ברורים לממשלות ישראל, לעם ישראל, למדינת ישראל ולעם היהודי בעולם בתפוצותיו באשר הוא : "זכור את אשר עשה לך עמלק !" (ספר דברים פסוק י"ז, וכן, "אל נקמות אל נקמות הופיע !" (ספר תהילים פרק צ"ד פסוק א').  

AMALEK 1

AMALEK 2

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . שדה התעופה הצבאי ב- "פירסטנפלדברוק" למחרת הרצח. בקדמת הצילום שני ההליקופטרים שבהם הוטסו המחבלים ותשעת בני הערובה הישראליים מהכפר האולימפי במינכן לשדה התעופה הצבאי ב- "פירסטנפלדברוק". ההליקופטר החונה בשדה התעופה "פירסטנפלדברוק" (משמאל) נפגע מרימון והתפוצץ על יושביו. (סוכנויות. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

 פרופסור שאול לדני חזק ואמץ (!). עד מאה ועשרים (!!).

פוסט מס' 588. הועלה לאוויר ב- מוצ"ש / 19 במארס 2016.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *