פוסט מס' 654. חַזוֹן, תעוזה, ומוּסָר על מסך הטלוויזיה ומחוצה לו (2). פוסט מס' 654. כל הזכויות שמורות. 22 בדצמבר 2016.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

———————————————————————————–

פוסט מס' 654 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 22 בדצמבר 2016.

———————————————————————————–

חַזוֹן, תעוזה, ומוּסָר על מסך הטלוויזיה ומחוצה לו (2). פוסט מס' 654. כל הזכויות שמורות. 20 בדצמבר 2016.

yoash 13

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה. לפני כ- 36 שנים. אחד החורפים בהיכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת הסיקור הישיר של אחד מ- משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל בטרם שריקת הפתיחה. תמונת הסטילס בשחור /לבן. גם השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו בין 1970 ל- 1982 בשחור / לבן. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה עתיקת היומין מימין לשמאל : עוזר השדר אריה שגיא, הפרשן אריה מליניאק (מוסתר אבל אפשר להבחין כי הוא חובש על ראשו Head set), השַדָּר המוביל יורם ארבל, עוזר השדר הנאמן אמנון לנגזם, השדר הסטודנט – מתלמד אורי לוי, אנוכי יואש אלרואי מנווט, מפיק, ועורך את שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ושופט הכדורסל מרדכי נהרי ליד שולחן המזכירות. משמאל מישהו לא מזוהה לבוש סוודר מצועצע. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 21 במארס 1988. הימים ההם – הזמן ההוא. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל כמנווט שידורי הספורט שלו בטרם העניק לי דרגה אישית 100 בסולם הדירוג העיתונאים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חַזוֹן, תעוזה, ומוּסָר על מסך הטלוויזיה ומחוצה לו (2). פוסט מס' 654. כל הזכויות שמורות. 20 בדצמבר 2016.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו לכהונה הרמה הדיחו וסילקו אותו כעבור שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 ממשרתו זאת לעבר ירכתי השאול של ההיסטוריה הטלוויזיונית והתקשורתית של רשות השידור ושל מדינת ישראל. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עניין 1 : ח"כ באסל גאטס מבל"ד / הרשימה המשותפת. מדובר בחשד שהוא בוגד במדינת ישראל תחת מסווה של חסינות פרלמנטרית. 

ה- ח"כ הערבי באסל גאטס נחשד בימים אלה בהעברה ובהברחה של טלפונים סלולריים לאסירים ביטחוניים בכלא "קציעות". מדובר בח"כ שעל פי החשד ניצל את חסינותו הפוליטית שמעניקה לו הדמוקרטיה של מדינת ישראל מתוקף חברותו בכנסת, כדי לחולל נגדה מעשה בגידה. אם מדובר בעובדות נכונות של הברחת טלפונים סלולריים ע"י הח"כ הערבי למענם של אסירים ביטחוניים, הרי ש- ח"כ באסל גאטס שַם דְמֵי מִלְחָמָה בשָלוֹם. הוא בוגד. אין מילה אחרת לאדם פוליטיקאי ישראלי שעוטה על עצמו אִצְטָלָא של איש חסין דיפלומטית ובמסווה של חסינות של חבר כנסת מבריח בגְנֵבָה ובהסתר מכשירי טלפון סלולריים לאסירים ביטחוניים אויבי ישראל. דינם של בוגדים במדינתם ידוע ו- נגזר מראש. אם זה נכון הרי ש- באסל גאטס הוא ח"כ נִבְזֶה שעוסק במעשי נְבָלָה מאחורי גבה של המדינה שמעניקה לו חופש דמוקרטי. אם זה נכון הרי ש- סלוגן בינלאומי ידוע מתיר לציבור באופן חד משמעי להתגונן מפני איש נָבָל ונִבְזֶה כ- באסל גאטס וקובע כלהלן, "עִם נִבְזִים תִּתְּנָבָז". יש למשפחתי ולי כבוד רב כלפי אחינו האזרחים הערביים, התרבות הערבית, המסורת הערבית וגם הבדואית, והאוכל הערבי במדינת ישראל. בשעתו היו לי לא מעט ידידים מביניהם. עד עצם היום הזה אנחנו המשפחות שלנו, ילדינו, ונכדינו עוצרים במסעדות ערביות, סועדים את לבנו, ומכבדים מאוד את בעלי המקום. אך אם זה נכון מה לזה ולבוגדנות הַנִבְזִית שמחרחר הח"כ הערבי הנוֹכֵל באסל גאטס כנגד אֹשְיוֹת מדינת ישראל. בשעה שהבוגדת ח"כ חנין זועבי מנשקת בטלוויזיה את באסל גאטס היא תורמת תרומה של ממש להחשדתו. נכון שחֵירוּת, חופש, ו- דמוקרטיה הם צורה של שלטון פוליטי / מדיני שָבִיר אך עדיין חזק דיו כדי להעניש את הבוגד הנוכל באסל גאטס ולהניחו כבול מאחורי סורג ובריח ל- 30 שנים. גם את חנין זועבי. אין דבר עכור יותר ומזוהם יותר מבגידה במדינה שלך.

עניין 2. לא נַס לֵיחָה של השחקנית ומנחת הטלוויזיה רבקה מיכאלי (בת 78).

השחקנית ומנחת הטלוויזיה רבקה מיכאלי היא עדיין קָנוֹנִית רב גונית. עונג גדול עבורי לראות אותה שוב מגישה ומנחה את תוכנית הבידור בעלת השם ההיסטורי "מסיבה למסיבה" במלאת 48 שנים להולדת הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1 תחת ניהולו העכשווי של אלי בבא. רבקה מיכאלי נותרה שֵם דבר. מדובר באישיות טלוויזיונית וורסטילית וערכית ברמה גבוהה שנסקה וקנתה את פרסומה הארצי בתוכנית הסטירית "ניקוי ראש" שערך והפיק מוטי קירשנבאום ז"ל בשנתיים שבין 1974 ל- 1976. גם בחלוף כל כך הרבה שנים נותרה רבקה מיכאלי שחקנית, מגישה, ומנחת טלוויזיה מקצוענית בעלת הדר ונוכחות וגם צנועה ומאופקת.

kirshenbaum 2

טקסט תמונה : חורף 1974. תמונת נוף אנושי מהימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים (ברקע נראות שלוש מצלמות האולפן הגדולות מסוג Marconi תוצרת אנגליה). ימי התוכנית הסטירית "ניקוי ראש". העיתונאי, העורך, המפיק, והבימאי מוטי קירשנבאום מייסד את התוכנית "ניקוי ראש" בגינה הוא זוכה בחלוף שנתיים ב- 1976 בפרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. להלן זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : שני אנשים לא מזוהים, הצלם עזרא כליפה (עומד מימין), השחקנית רבקה מיכאלי (יושבת ומעלעלת בטקסט), מוטי קירשנבאום ז"ל (אז בן 35), איש הקול שלום "שולקה" גרי, הכתב בני ליס, הבימאי יעקב אסל רוכן על הטקסט (אפודה ושרוולים לבנים), פועל במה חיים אמזלג (חובש מגבעת), ה- floor manager / מנהל במה יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מזוקן וחובש כובע), עוזרת ההפקה לאה פילצר (רוכנת לפנים), ב.מיכאל (מיכאל בריזון, ממושקף, משופם ומזוקן, ולובש סוודר שחור) אחד מארבעת הכותבים המוכשרים של התוכנית "ניקוי ראש", מאפרת הטלוויזיה דליה אטקין, השחקן שבתאי קונורטי ז"ל, השחקן דובי גל, השחקן טוביה צפיר (ממושקף וחתוך). (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עניין 3. ערוץ 1 הציבורי מפיק לאחרונה שתי סדרות תעודה מעניינות וחשובות "רוח החופש" ו- "והארץ הייתה תוהו ובוהו" תחת ניהולו של אֵלִי בַּבָּא. אני אוהב את האיש הַכֵּן הזה וחש לו הערכה מקצועית רבה מאז פגשתי אותו בטלוויזיה הישראלית הציבורית היכן שהוא בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה.

יותר מ- 48 שנים חלפו מאז מבצע שידור הבכורה הישיר ההיסטורי הראשון ההוא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 2 במאי 1968 ביום העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל את מצעד צה"ל בירושלים. מנהל ערוץ 1 בשנים האחרונות מר אלי בבא יזם לאחרונה קמפיין שידורים מעניין להדגשה "48 שנים", מעין מסע פרידה ׁ(ראויׂ) מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בטרם הייתה אמורה להחזיר "על פי התוכנית" את נשמתה לבוראה ב- 31 בדצמבר 2016. קמפיין השידורים של אלי בבא כולל שתי הפקות דוקומנטריות מעניינות וחשובות, "רוח החופש", ו- "והארץ הייתה תוהו ובוהו". מדובר אומנם במדרוג נמוך של שתי היצירות הטלוויזיוניות הנ"ל, משהו סביב % 3.0 – % 2.0, אך מומלץ לצפייה (!). ערוץ 1 תחת ניהולו של אלי בבא עדיין משדר תכני טלוויזיה מעניינים, חשובים, ורלוואנטיים לכלל הציבור בישראל וגם נותרו שם גם כמה וכמה אנשי טלוויזיה לא רק מקצועניים אלא גם בעלי יושרה ו- ניסיון רב בכל התחומים, מהטובים בארץ. למשל, ביום שלישי הקרוב ב- 27 בדצמבר 2016 בשעה 21:00 ישדר ערוץ 1 עוד סרט תעודה אקטואלי חשוב שעוסק בגזענות שפשתה בספורט במדינת ישראל ואשר קרוי, "צבעים של שנאה". מאחורי המסמך הדוקומנטרי הזה, מסע אל מוקדי הגזענות בספורט הישראלי, ניצב העורך והמפיק הוותיק ששי אפרתי. ששי אפרתי וציוותו תחקרו, הפיקו, צילמו, וערכו את "צבעים של שנאה" במשך כשנתיים ימים. עתידו של השידור הציבורי בארץ איננו לוט בערפל וגם עתידו בשום אופן לא מאחוריו. הוא טרם אמר את מילתו האחרונה בתנאי שממשלת בנימין נתניהו תסיר ממנו את ידיה.

בראש ערוץ 1 השרוי במאבקי קיום אין סופיים ניצב היום מנהל מוכשר בעל ניסיון בשם אלי בבא . הוא לא רק מנהל מצוין בעל אבחנה, שיקול דעת, וחושי טלוויזיה בריאים, הוא ראשית דבר איש בעל יושרה, חרוץ, הגון, ועניו. אני מכיר את אלי בבא שנים רבות. את דרכו בטלוויזיה החל כטכנאי במחלקת ה- Maintenance של הטלוויזיה הישראלית הציבורית זמן רב בטרם נקראה הערוץ הראשון. אח"כ עשה הסבה לתחום העיתונאות וההפקה. אלי בבא שימש בין השאר גם מפיק ו- Promoter יעיל ובעל טעם של שידורי ערוץ 1. בבוא העת כש- ערוץ 1 יפעל או טו טו על פי הסטנדרט המקובל ולא יהיה שרוי עוד תחת צו פירוק ועול כונס נכסים אני מקווה בעבור השידור הציבורי המתחדש כי אלי בבא ייבחר להתייצב בראשו. אלי בבא איננו "נסיך" טלוויזיוני במובן הרגיל של ההגדרה, לא מוכר ב- ברנז'ה העיתונאית, ומשולל לחלוטין יחסי ציבור. בעיניי הוא הרבה יותר מנסיך טלוויזיה. הוא האיש (ושכמותו) הראוי לנהל את השידור הציבורי במתכונתו המתחדשת. השתתפתי בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באלפי קרבות שידור טלוויזיוניים בארץ ובחו"ל. תמיד רציתי שיהיו לידי אז ברגעי ההכרעה ההם אישי טלוויזיה חרוצים, נאמנים, ומוכשרים מהימים ההם מסוגם של אלי בבא, יואב פלג, אמנון ברקאי, ששי אפרתי, אורי לוי, רוביק פודגור, יורם ברקאי, קרלוס פופ, שלמה גרשנגורן – ספיטירקי, איתן הדר, סעדיה קאראוואני, יוסי ששון, עוזי לוי, שמוליק ברעם, אבנר מריומה, המפקח הטכני אלי בבא (בן דודו של אלי בבא מנהל ערוץ 1), איתן להב, אלי רבינוביץ', עמי שטדלר, אלי קרייתי, שמואל כהן, יובל אפרתי, ועוד ועוד ו- שכמותם. הרשימה השמית של מצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מכל המגזרים ובכל תחומי העבודה, ארוכה כאורך הגלות.

eli baba 2

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 70 של המאה הקודמת. אלי בבא בראשית הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

eli baba 1

טקסט תמונה : אלי בבא (משמאל) איש ה- Maintenance וה- Microwave בחטיבת ההנדסה של טלוויזיה הישראלית הציבורית בטיול באירופה יחדיו עם חבר לעבודה יובל קפלן (מימין). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עניין 4. יעקב אחימאיר מתארח אצל רבקה מיכאלי ב- "סיבה למסיבה" (יום שישי – 16 בדצמבר 2016.

יעקב אחימאיר מתבכיין על אובדן וסגירת השידור הציבורי ההוא אצל רבקה מיכאלי ועל תכנון שלומיאלי של הממשלה אודות תקומת השידור הציבורי ביום שלאחרי. מגוחך. האיש הזה יעקב אחימאיר החמיץ את השעה ואת ההזדמנות ההיא להיות עיתונאי מנהיג. ציפיתי ממנו בשעתו וגם מחיים יבין, שניהם מאבות השידור הציבורי לדורותיו, לטפס על הבריקדות ב- 2002 ולהשמיע באופן הברור ביותר את קולם נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. חשבתי בגלוי שעל שניהם ליישר את גוום ולהתריס חד משמעית נגד החלטתו המבישה של ראש הממשלה אריאל שרון, החלטה ברמה של מֵי אָפְסַיִם, למנות מינוי מופרך לגמרי ב- % 100 את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 (על פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן). זה לא קרה. חיים יבין ויעקב אחימאיר מילאו פיהם מים. צריך להוסיף כאן שיעקב אחימאיר (בן 78 היום) הוא עיתונאי אחראי, רציני, ומוערך וחתן פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה ב- 2012. אבל ברזומה שלו רשום גם (מנקודת מבטי) כי הוא נותר אז על הקרשים חסר דוגמא אישית ומוסר מינימאלי כשוויתר ונכנע (בדומה להמוני עיתונאים אחרים בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל") להצבתו המופרכת והתמוהה ההיא של יוסף בר-אל איש דַל ע"י הממשלה בראשות אריאל שרון בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. יעקב אחימאיר לא טיפס על הבריקדות כמוני ולא יצא נגד המינוי ההיסטורי השגוי, המוטעה, והעלוב ההוא. גם לא חיים יבין. צריך להתבונן בתמונה העיתונאית ההיא שצילם נתי שוחט ואשר התפרסמה בעיתון "מעריב" ב- 26 באפריל 2002, בה נראה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל נואם את נאום הניצחון ולידו חיים יבין ואמנון נדב מחרישים.

barel 2

טקסט מסמך : "מעריב". יום שישי – 26 באפריל 2002. (באדיבות "מעריב"). קטע מתוך מסמך מדהים, ריאיון נרחב שערכה העיתונאית שרי מקובר עם מר יוסף בר-אל המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמה של ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. הריאיון התפרסם ב- מעריב" ביום שישי – 26 באפריל 2002. חיים יבין (מימין) ואמנון נדב (משמאל) מאזינים בהערצה, בהחרשה, ובכמיהה לנאום הרהב והחנופה המביש של המועמד הוודאי למשרת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (בתווך) מטעם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. במקום להסתלק מהמקום לאות מחאה אודות המינוי הממשלתי המופרך נשארו שניהם לשבת על מושבם. בעצם נוכחותם זאת אישרו, נתנו את הסכמתם והעניקו גיבוי ליוסף בר-אל ובכך גם נתנו תוקף להעמקת הפוליטיזציה בשורות רשות השידור. אין לזה פירוש אחר. ביזיון. את מה שחיים יבין ואמנון נדב לא עשו ביצעה במקומם אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה שהציבו את יוסף בר-אל ב- 2002 על הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור. ממשלת אריאל שרון הדיחה וסילקה את אותו יוסף בר-אל ב- 2005 בגין שחיתות ושוחד מסך לירכתיה האפלוליים והמוצלים של רשות השידור. (באדיבות העיתון "מעריב" והצלם נתי שוחט). 

ניצבתי על הבריקדות ההן לבדי לחלוטין. כתבתי ואמרתי את דבריי הברורים כהאי לישנא ליוסף בר-אל כשאנוכי חשוף לגמרי. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור עלוב. הייתי לבד ונותרתי בודד במאבקי ההוא נגד מנכ"ל רשות שידור שנבחר ונתמך באופן אישי ע"י ראש הממשלה אריאל שרון, למעט שני העיתונאים איתי לנדסברג ו- וורד ברמן. העיתונאים האחרים בחטיבת החדשות של ערוץ 1 ביניהם מלחכי פנכה רבים נותרו לשכשך במדמנה שלהם והתחפרו בבועה שיצרו לעצמם כאילו אין הדבר נוגע להם. כאילו יש מחד את ערוץ 1 מנוקב כולו מ- ווירוסים של רדידות, צביעות, ושקרנות ומאידך כאילו יש את הבועה הסטרילית החסינה של  חטיבת החדשות "הטהורה והנקייה". כאילו השידור הציבורי בראשות מנהיג / מנכ"ל נעדר כישרון, מושחת, ואשר מרעיף שוחד מסך (אלה היו נימוקי ממשלת ישראל אשר הביאו להדחתו וסילוקו ב- 2 במאי 2005) יכול להתנהל ולהתקיים לאורך ימים מבלי למעוד. חיש מהר התברר כי הבועה שיצרו עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 איננה חסינה, לא מבודדת, וגם לא סטרילית. היה מדובר בבועה עיתונאית ווירטואלית מלאכותית. אותם הווירוסים של רדידות, צביעות, ושקרנות בהם היה נגוע ערוץ 1 חלחלו בדיפוזיה והבקיעו את דפנות הבועה העיתונאית וחדרו לעבר פינתם ה- כאילו מבודדת של עיתונאי חטיבת החדשות. חטיבת החדשות נותרה אפוא אֵיבָר אינטגרלי בלתי נפרד מגופו ה- מֵסוּרְטָן של ערוץ 1. חטיבת החדשות וערוץ 1 היו היינו הך. נגועות במחלה סוֹפָנִית חסרת מַרְפֵּא ששום מִרְשָם לא יועיל להם מלבד פירוק והתחלה חדשה.

בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 התברר כי המינוי ההוא של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור היה מופרך לחלוטין. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון ובתמיכת היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז נזעקה ו- החליטה להדיח ולסלק את יוסף בר-אל ממשרתו הרמה בגין שחיתות ו- שוחד מסך לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של השידור הציבורי לדורותיו (!). מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 הביא לקריסתה הדרמטית של רשות השידור שמורכבת מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ושל רדיו "קול ישראל" גם יחד.

תזכורת : ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ממנה ב- 6 ביוני 2002 את מר יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 6 ביוני 2007. המינוי הרם מתגלה כמופרך מיסודו. אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל למשרה הנכבדה מדיחים אותו ב- 2 במאי 2005 ומסלקים אותו לאלתר מרשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישאל ופעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן.

barel 3

טקסט מסמך : 2 ביוני 2002. עסק מופרך. פארסה. מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד לתאריך 2 ביוני 2007. לא ראיתי אז שום הבעת התנגדות ומחאה פומבית מול המינוי המופרך ההוא, אלא כניעה, וויתור, הסכמה, ו- הסכנה עם אירוע דווי ומציאות עגומה מצדם של שני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ"ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז"ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר. אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע"י מ"מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001. רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס' 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח, "יוסף בר-אל יהיה מנכ"ל רשות שידור נאמן לך", הבטיח השר המגוחך הממונה על ביצוע חוק רשות השידור לראש ממשלתו. טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב' שרי מקובר מהעיתון "מעריב" והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל "אריק" שרון בזאת הלשון : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל , אעשה מנה שהוא יאמר לי". ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ"ל רשות השידור החדש. חֶשְרָת עָבִים כיסתה את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינו בנעשה ברשות השידור שיוסף בר-אל היה המנכ"ל שלה וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא הושלך לעַד בבושת פנים לירכתיה האפלוליים של רשות השידור. 

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב" מתאר סצנה משיחית. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך", והוסיף בריאיון שזעזע את אוֹשְיוֹת העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי"לא ייאמן אנשים…? דווקא כן ייאמן…! עובדה, יוסף בר-אל עשה זאת (!) הוא הכריז קבל האומה הישראלית ב- 26 באפריל 2002 הכרזה משיחית, כי לא רק שאלוהים קרא לו להשלים את המשימה אלא הוא כמנכ"ל המיועד של רשות השידור יעשה מה שראש הממשלה יבקש ממנו לעשות. היה מדובר כאילו בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה נמנעו. שני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי לא השתתפו בהצבעה ההיא על פי הוראת היועץ המשפטי מני מזוז מפני שאמו של צחי הנגבי גב' גאולה כהן ואשתו של סילבן שלום גב' ג'ודי מוזס-ניר-שלום עבדו ברדיו "קול ישראל". אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין נעמדו על הרגליים האחוריות נגד ו- כדי לבטל את המינוי המופרך של מלחך הפנכה יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. (באדיבות העיתון "מעריב").

העיתונאי האמיץ והמוכשר אהוד "אודי" אשרי ז"ל עולה על הבריקדות ומתחשבן ב-  6 במאי 2005 באמצעות המקלדת השנונה שלו בעיתון ה"הארץ" עם שני המבישים השַר מאיר שיטרית והשָרָה דליה איציק שהצביעו ב- 2 במאי 2005 במסגרת ההצבעה של ממשלת ישראל נגד הדחתו וסילוקו של יוסף בר-אל מהכס הרם של מנכ"ל רשות השידור. אינני זוכר שיעקב אחימאיר וחיים יבין הביעו אי פעם דעות שליליות לפני ה- 2 במאי 2005 המדברות נגד ו- בגנותו של המנכ"ל המופרך יוסף בר-אל. את מה שלא עשו שני אבות השידור הציבורי הישראלי אז ב- 2002 עשתה במקומם ממשלת ישראל ב- 2005. יוסף בר-אל סולק.

shitrit 1

טקסט מסמך : עיתון "הארץ". 6 במאי 2005. עיתונאי "הארץ" האמיץ והבלתי נשכח אהוד "אודי" אשרי ז"ל מביע את דעתו ללא כחל ושרק אודות מעשה הצבעתם העלוב של שני השרים הדלים מאיר שטרית ודליה איציק בישיבת הממשלה (ב- 2 במאי 2005) בעניין סילוקו והדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן).

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן"  עם יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראליחת הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ"ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף ו- מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ"ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. 

galinka 1

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. צירוף מקרים מוקדם. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים ומאריך את חייו הטלוויזיוניים בעוד כשלושה חודשים, מ- 6 בדצמבר 2001 ועד 12 במארס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות וניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עוֹדֵד גְרָנוֹת למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון "מעריב". עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון . תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק . רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו , לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : "יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב". יוסף בר-אל הוּדַח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם חריף ועשיר.

מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. יוסף בר-אל השריש בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" פגמים תכניתיים, פוליטיים, ומוסריים חמורים וקשים מנשוא, ביניהם שחיתות, שוחד מסך, נפוטיזם, והצבת נאמניו הבלתי מוכשרים בעמדות מפתח, שהפכו לנזקים בלתי ניתנים לתיקון. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינה בנעשה וידעה על המתחולל בין כתלי רשות השידור אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית – פוליטית של יוסף בר-אל מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות העיתונאית "מעריב" שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי מני מזוז לא אפשרו לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך ההוא שלו בקיץ 2002. ההדחה וסילוקו לאלתר מתפקיד מנכ"ל רשות השידור התחוללו באמצע כהונתו הפעילה ב- 2 במאי 2005. הדחתו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה ע"י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה תגובות רבות וסיקור רחב וענֵף בעיתונות שהצדיקו את ההדחה מחויבת המציאות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ"ל באמצע כהונתו. יוסף בר-אל הודח באשמת שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם.

הדחתו המאוחרת אולם ההיסטורית הולידה את המסקנה היא ש- שום גוף תקשורתי, ציבורי ו/או מסחרי, איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של יוסף בר-אל. מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא ובראשם יו"ר וועד מנהל חלש ועלוב בשם נחמן שי (היום ח"כ ב- "מחנה הציוני"), ידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר כישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור כ- "האחד שאין בלתו". מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, נפוטיזם, שוחד מסך, הקפת הממשל באנשים לא מוכשרים כמו המושל הראשי (יוסף בר-אל) עצמו, ובסופו של דבר התרפסות והתחנפות בפני שלטון שמביאה לחציית הקו המקביל של העיתונאות והעיתונות את הקו המקביל של הממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור העיתונאי הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר במוסד ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעַד.

[1]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב' יולי חרומצ'נקו שפורסם במקומון "כל העיר" ב- 26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33 של רשות השידור.

[2]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר- אל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה החדש מר יוסי משולם מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2, 10, ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן רץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא והעלה מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ"ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ"ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר מצדה השני של המטבע. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנית והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו"מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ'ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו"מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו"מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ'ארלטון ע"י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו"מ ההוא ע"י יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ"ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מצעד האיוולת". באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1".

doc 1

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך (עמוד 1 מ- 14) שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל ואז נפניתי ממנו לעד. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין התייצבו אז ונעמדו מצד ימין שלי במאבקי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שלא עשו עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" עשתה במקומם ממשלת ישראל. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי להדיח ולסלק אותו משם לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח לעַד מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חיים יבין ויעקב אחימאיר הם חתני פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. כבודם במקומם מונח אך אין זה מחייב אותי להעריך אותם ולהעריץ אותם. אותי הם לא הרשימו מה עוד שהענקת פרס ישראל איננה מבוססת על Referendum אלא נשענת על המלצה של וועדה מקומית בת שלושה אנשים שמתמנה ע"י שר/ת החינוך.

עניין 5. טריאומווירט המאמנים של קבוצת מכבי ת"א בכדורסל ארז אדלשטיין + רמי הדר + ליאור ליובין, ואי נאמנותם של השניים האחרונים בראשון שהיה המאמן הראשי, והוא שהזמין אותם לכהן כעוזריו לצדו. קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א וההנהגה שלה אינם מעניינים אותי עוד. אנוכי דואג לארז אדלשטיין ולכדורסל הישראלי.

חולשתה המקצועית הנוכחית והמתמשכת של קבוצת מכבי ת"א ב- Euroleague איננה נעוצה רק במבנה המנהיגות של המועדון והתנהלותו המגוחכת בראשות היו"ר שמעון מזרחי + דייוויד פדרמן + מנהל הקבוצה + ניקולה ווייצ'יץ' + מערכת ה- Scouting, אלא נובעת יותר מכל מ- אִי אמון וחוסר נאמנות בסיסי בתוך טריאומווירט המאמנים ארז אדלשטיין + רמי הדר + ליאור ליובין. מייד אשוב אליהם. אין צורך להפעיל יתר על המידה את שרירי הצוואר כדי להפנות מבט לאחור ולהיזכר כיצד גורש לפני כמה שנים מנהל הקבוצה הישר (וגם התמים) גור שלף מתפקידו ואת מינויו במקומו של הרב תככן ניקולה ווייצ'יץ' רווי אינטרסים אישיים. לא צריך להיות מחונן בזיכרון חד כדי להיזכר בריאיון המופרך שניהלו בזמנו אלי סהר ואבי סגל עם המנכ"ל המגוחך של מכבי ת"א דני פדרמן נטול כישרון, ונעדר מנהיגות, אישיות, וכריזמה של מוביל (אז מה אם הוא הבן של דייוויד פדרמן…?) כשהצהיר בפני שני העיתונאים הוותרנים של "ישראל היום" את מה שהכריז ב- 12 במארס 2015.

תזכורת 1 : ברצלונה – מכבי ת"א 71:89 (יום חמישי – 12 במארס 2015) במסגרת המחזור ה- 10 בבית מס' 5 ב- Top 16 ב- Euroleague. שידור ישיר בערוץ 10.

הפוסט ההוא מס' 483 נכתב לאחר העיון בריאיון המגוחך שערכו אלי סהר ואבי סגל בעיתון "ישראל היום" עם מנכ"ל קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א דני פדרמן ביום חמישי – 12 במארס 2015 וכותרתו כפי שהצהיר המנכ"ל הכושל דני פדרמן דאז, "התאכזבתי מסופו (שחקן החיזוק היווני סופוקליס שחורציאניטיס). הוא מקבל יחס אחר אצלנו". כותרות המשנה בריאיון ההוא המצוטטות בשמו של דני פדרמן, מביכות למדי : "צביון ישראלי ? שמישהו יביא לי פתרון אחר", "הייתי בטוח שהצמד גיא גודס את פיני גרשון יצליח" , "אחרי העונה שעברה התקשורת כבר חוששת לתקוף אותנו". קשקושים מוחלטים של מרואיין לא מבריק שאינם זוכים לשאלות Follow ups מטעמם של שני המראיינים. אפשר לחשוב שמושא הריאיון של אלי סהר ואבי סגל הוא לכל הפחות רד אוורבך ו/או לחליפין פיל ג'קסון. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א שדני פדרמן משמש מנכ"ל ומנהיג ארגוני שלו הוא הוא מסגרת של חבורת כדורסל מוגבלת ומשעממת ולא מוכשרת ב- Euroleague, אך כזאת שנותרה דומיננטית במסגרת ליגת העל הישראלית הארצית. צפיתי בשידור הישיר של ברצלונה – מכבי ת"א 71:89 (יום חמישי – 12 במארס 2015) במסגרת המחזור ה- 10 בבית מס' 5 ב- Top 16 ב- Euroleague. שידור ישיר בערוץ 10 לכל אורכו (בהובלת נִיב רָסְקִין וגוּר שֶלֶף). מכבי ת"א בשורותיה משחקים 8 אמריקניים וישראלי אחד בלבד (יוגב אוחיון) מעוררת רחמים. היא מנצחת כמה ימים קודם לכן את מכבי ראשל"צ בקלות93:113 בליגת העל הישראלית ומפסידה בקלות אמש לברצלונה ב- Euroleague בהפרש רב 71:89. אין תחרות. אין מאבק. אין מתח. אין דרמה. טקסט השידור הישיר של ערוץ 10 וגוון קולו של צוות השידור משמעם כמו המשחק. אני מוצא את עצמי עסוק במקביל בקריאת שני ספרי המתמטיקה והפיזיקה שחקרו וכתבו הבריטי Geoffrey Dyson (ג'פרי דייסון) "THE MECHANICS OF ATHLETIC" וכן מדען הספורט האמריקני John Bunn (ג'ון באן) "Scientific Principles of Coaching". אני זוכר ש- 6:40 דקות לפני תום הרבע השני מכריז גור שלף כי "…סופו גמור אין לו כוח…" . 5:00 דקות לפני סיום הרבע השלישי צועדת ברצלונה ביתרון 61 :: 44 והשדר המוביל ניב רסקין שואל עת עצמו "…האם מכבי ת"א נשברה…?". 2 שניות לפניי סיום הרבע השלישי יש למכבי ת"א סיכוי לקלוע עוד סל. היא צריכה להוציא כדור חוץ מתחת לסלל שלה. מי שמכיר את חוקת הכדורסל יודע שהשעון הופך מנָח לנָע רק כשאחד השחקנים נוגע בכדור. הדרך היחידה להשיג סל בסיטואציית זמן מינימלית כזאת היא להוציא את הכדור במסירת ארוכת טווח קרוב ככל האפשר לעבר שחקני מכבי ת"א סמוך סל של ברצלונה (כמו בסיום המשחק בגמר אולימפיאדת מינכן 1972 בין נבחרות ברה"מ וארה"ב שבו קלע הסובייטי אלכסנדר בלוב את סל הניצחון 50:51 לאחר מסירה ארוכת טווח "Cost to cost" כשנותרו 3 שניות לסיום המשחק). למכבי ת"א אין שום תוכנית משחק בשניות הסיום של הרבע השלישי במשחק המצוין לעיל נגד ברצלונה. מישהו ממכבי ת"א מוציא את כדור החוץ לשחקן אחר סמוך לסל של מכבי ת"א ושתי השניות חולפות ביעף . צוות השידור אפילו איננו מתייחס לתוכנית המשחק החסרה של מכבי ת"א. היכן הפרשן גוּר שֶלֶף שאמור להאיר את האירוע הסתום ? הרי זהו אותו גוּר שֶלֶף שחקן עבר של מכבי ת"א שמסר את את הכדור ארוך הטווח ההוא לדריק שארפ בהתמודדות ההיא נגד ז'אלגיריס בהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת"א, ודריק שארפ קלע את סל בשנייה האחרונה של המשחק וכפה הארכה בסופה ניצחה מכבי ת"א. מכבי ת"א יורדת מנוצחת 53:64 בתום הרבע השלישי להפסקה בת דקה בהתמודדות נגד ברצלונה. אני זוכר ש- 4:50 דקות לפני תום הרבע הרביעי ניב רסקין עוד מנסה לטעת תקוות שווא בצופי ערוץ 10 ונושף על גחלי השידור הטלוויזיוני הגוֹוֵעַ אולם ללא הועיל. מכבי ת"א – מובסת.

gur shelef

טקסט תמונה : אביב 2000. היכל הספורט יד אליהו. שדרנית רדיו "קול ישראל" אופירה אסייג מראיינת את שחקן מכבי ת"א גור שלף, היום פרשן הכדורסל הבלעדי של ערוץ 1 וערוץ 10. הערכתי אותו הרבה יותר כשחקן אז מאשר פרשן היום. לי כצופה הוא תורם מאום. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אתה מתבונן בסטטיסטיקה שמספקת הטלוויזיה הספרדית אמש ונדהם להיווכח כי שחקני מכבי ת"א (שחקני כדורסל מקצועניים לכל דבר) שדני פדרמן משלם להם הון עתק מיליוני דולרים מידי עונה, להם ולצוות המאמנים גיא גודס ועוזרו פיני גרשון, פוגעים % 50 בלבד בזריקות עונשין (10 מ- 20) ורק % 35 בזריקות לשלוש (7 מ- 20), שלא לדבר על הגנה מגוחכת. אני מרחם על הנהלת מכבי ת"א שצריכה לשלם כל כך הרבה ממון לשחקנים כל כך לא יצירתיים ונד לצופי ערוץ 10 שנדרשים לבזבז את זמנם על שיעמומון. ג'רמי פארגו קולע 6 נקודות בלבד ב- 26 דקות משחק והחבר שלו יוגב אוחיון רק 3 נקודות ב- 24 דקות משחק. החברה האלה לא שווים ביקורת כי הם מתחת לביקורת. על כל פנים אמש נגד ברצלונה ביום חמישי – 12 במארס 2015. מדובר בבדיחה. בעסק לא מוצלח. לפחות כפי שנראו אמש התמונות מברצלונה על מסך הטלוויזיה של ערוץ 10 בארץ.

תזכורת 2 : ריאיון מביך, תמוה, ועלוב שערכו שני כתבי "ישראל היום" אלי סהר ואבי סגל ביום חמישי – 12 במארס 2015 עם מנכ"ל קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א דני פדרמן.

כבר מזמן לא קראתי ריאיון עיתונאי כל כך דל, משעמם, ולא חשוב עם אחד ממנהיגי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א המנכ"ל דני פדרמן. שני העיתונאים הללו אלי סהר ואבי סגל מכריזים כי דני פדרמן ג'וניור בן 37 היה זה שהגה את הרעיון של פיני גרשון כעוזר מאמן של גיא גודס , וקובעים שבינתיים נראה שמדובר בהמצאת העונה. "זו הנכונות של גיא גודס לתת לפיני גרשון להיות פיני. הבסיס לכך מגיע מהצד של פיני גרשון – זה שפיני גרשון מאוד מכבד את גיא גודס ומעריך אותו", אומר דני פדרמן לשני עיתונאי "ישראל היום" אלי סהר ואבי סגל. ואז באה השאלה המשותפת הזאת של אלי סהר ואבי סגל : "מאפוא בא הרעיון שנראה כחסר סיכוי ?" ודני פדרמן משיבב כלהלן תשובה תמוהה שמתורצת ו- מנומקת בנימוקי רכילות פוליטיים מגוחכים שבינם לבין ערכיי אמון, הדרכה, ומנהיגות ספורטיבית ישרה ואמיצה אין כל קשר : "הייתי בטוח שזה יצליח", הוא אומר ומוסיף , "הטריד אותי שזה מטריד את גיא גודס לא מבחינה מקצועית, אלא מה יגידוו האוהדים ומה תגיד התקשורת. בניתי על הסמכות של גיא גודס. ידעתי שיש לו את היכולתת אם יהיה צורך להעמיד את פיני גרשון במקום, כי הוא העוזר שלו. פיני גרשון מאוד תמך בגיא גודס. נתן לו שקט, ועצם העובדה שהוא היה שם נתנה שקט למערכת. אם פיני גרשון היה פרשן באותו זמן של משבר, בתקשורת כבר היו כותרות שגיא גודס צריך ללכת, וצריך למנות את פיני גרשון, וגם היו ממציאים סיפור שנפגשתי כבר עם פיני גרשון. היו הופכים איזו ארוחת צהריים לפגישה שבה אנחנו מציעים לו לאמן". ואז הוא מוסיף את משפט במחץ, "זהה גם מה שאמרתי לגיא גודס כשהוא היסס : דווקא במשבר ויהיה משבר, טוב לך שפיני גרשוןן יהיה לידך ולא מחוץ למערכת". דני פדרמן חושף בפני אלי סהר ואבי סגל שיקולים מביכים של מנהיגות רופפת אבל שני העיתונאים הוותיקים בולמים את פיהם ולא מקשים בשום שאלת Follow up כגון זאת, "תגיד אדוני המנכ"ל מה זה צריך להיות…? מחד אתה מחמיא לאופיו של פיני גרשון ומאידך טוען שאם פיני גרשון היה פרשן טלוויזיה במקום לשמש עוזר מאמן כבר היו בתקשורת כותרות שגיא גודס צריך ללכת וצריך למנות במקומו את פיני גרשון…מה לך אדוני המנכ"ל…? האם אתה נבהל מיריות סרק…? תגיד אדוני המנכ"ל מה זה צריך להיות…? אתה קובע שבעת משבר ויהיה משבר טוב לגיא גודס שפיני גרשון יהיה לידו ולא מחוץ למערכת…והיכן אתה…? מנכ"ל אמיתי שהוא מנהיג ובעל חזון היה אומר שבעת משבר הוא המנכ"ל כמנהיג מועדון מכבי ת"א יתייצב הראשון לימינו של המאמן גיא גודס , ולא ממציא תירוץ רכילותי עלוב כי במקרה של שֶפֶל טוב שפיני גרשון יהיה במערכת…". דני פדרמן יוצא מגוחך בריאיון הנֶפֶל הזה ב- "ישראל היום" ואלי סהר ואבי סגל מסיימים אותו כעיתונאים כְּנוּעִים. מעולם לא שמעתי שמנהיג כלשהו משתמש בתירוצים ו- נימוקים רכילותיים – פוליטיים כל כך צדדיים, "מי יגיד מה…", כדי להצדיק את החלטותיו. בשידוך הזה בין המאמן הראשי לעוזרו, גיא גודס הוא עד עתה המפסיד הראשי. לא ראיתי שום ניצוץ של חוכמה, לא זיק של מחשבה אותנטית, ולא גחלת של פילוסופיית כדורסל מקורית של עוזר המאמן פיני גרשון ולא סיוע מצדו למאמן הראשי שלו גיא גודס בשני משחקי הַמַשְבֵּר האחרונים נגד הכוכב האדום בלגראד ונגד ברצלונה. עריפת ראשו של המאמן הישראלי גיא גודס ע"י הנהלת מכבי ת"א ב- 2015 והדחתו מהמערכת סימנה במשהו את צורת עריפת ראשו וסילוקו של ארז אדלשטיין (מאמן נבחרת ישראל) ב- 2016. ככה לא מתנהגים. אבל מה, מותר להם. מכבי ת"א היא קבוצה פרטית. היא איננה קבוצה של המדינה.

בשעה שהנהגת מכבי ת"א הדיחה לפני זמן מה את המאמן הראשי שלה ארז אדלשטיין מתפקידו היו אמורים שני עוזריו ב- טריאומווירט רמי הדר וליאור ליובין להתפטר מתפקידם אף הם, לא רק מהיבט של נאמנות סולידרית. נכון שארז אדלשטיין נושא באחריות הראשית לכישלון אולם שני עוזריו הנ"ל אינם יכולים לברוח מהשותפות ההישגית עם המוביל שלהם, ולהיוותר בתפקידם כאילו לא קרה מאום. טמון בכך פגם מוסרי עצום שאמור להוליד מפולת אחר מפולת. לא בכדי נקבע בשעתו חוק, להבדיל, אודות נדבך שונה לחלוטין ברמה של מנהיגות של מדינה אך נשמר בו עיקרון הנשיאה באחריות משותפת : כאשר ראש ממשלה מתפטר אזי מתפטרת באופן אוטומטי כל הממשלה על כל שריה, גם אם יש ביניהם אישים מצטיינים. אינני מכיר את רמי הדר וגם לא את ליאור ליובין שארז אדלשטיין גייס אותם והציב אותם לצדו אך אלה נותרו במקומם כדי לזנב במשרתו של המוביל שלהם. שניהם קיבלו את עונשם. ההפסד הביתי אמש (יום רביעי – 21 בדצמבר 2016) של מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו לצסק"א מוסקבה 80:76 לא נגרם בשל חולשתו של סוני ווימס אלא בגלל מנהיגות כושלת של שמעון מזרחי + דייוויד פדרמן + ניקולה ווייצ'יץ' שמתחפש למנהל קבוצה + ליאור ליובין שנושא בחינם גלימה של מאמן. אבל מה, מותר להם. מדובר במועדון כדורסל פרטי ולא בקבוצה של המדינה.

האם מכבי ת"א היא עדיין נבחרת ספורט פרטית אך גם הקבוצה של המדינה ? שאלה רטורית מפני שהתשובה ידועה וברורה. אם משחקה האחרון של מכבי ת"א ב-  Euroleague נגד צסק"א מוסקבה אמש (יום רביעי – 21 בדצמבר 2016) משודר בערוץ נישה בכבלים תמורת תשלום אזי ברור שהחלום הישראלי – לאומי של מכבי ת"א נגוז. ממעמד הקבוצה של המדינה היא הפכה להיות הנבחרת של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. חשבתי פעם ששמעון מזרחי ודייוויד פדרמן הם צמד נבון וחכם יותר מכפי שנראו אמש בהיכל הספורט ביד אליהו.  

כבר נכתב בבלוג הזה yoashtvblog/co.il כמה וכמה פעמים כי הנהלת מכבי ת"א בראשות היו"ר הוותיק שלה שמעון מזרחי הבינה כבר ב- 1969 את כוחה העצום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה בשיגור והעברת הַמֶסֶר על פי תורתו של מארשאל מקלוהאן. פעמים רבות שמעתי בעבר את הטענה כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא זאת שעשתה את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א ובאותה נשימה נשאלתי מדוע חטיבת הספורט בראשותי של אותה הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא "התגייסה" ו- נרתמה כל כך הרבה שנים לטובת שידורים ישירים של משחקי מכבי ת"א ? התשובה שלי אז והיום זהה : "…מכבי ת"א הביאה את הכישרון ואנחנו את המצלמות (באישור ותמיכה של כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם…)". כוחה של הטלוויזיה נעוץ בבחירת הקריטריון. זאת הייתה פריבילגיה כוחנית שלי אבל גם הגיונית. אנחנו בטלוויזיה החלטנו מראש כי הִננו צועדים שלובי זרוע עם אלופת המדינה בכדורסל בעת משחקיה במסגרת האירופית העליונה, גביע אירופה לקבוצות אלופות. מפני שהטלוויזיה הישראלית הציבורית היא ערוץ כללי ואיננה ערוץ ספורט ביקשנו לייחד ערב אחד בשבוע (בימי חמישי) לצורך שידורים ישירים של אלופת המדינה בטורניר גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. אני חושב ש- שמעון מזרחי הכיר ביכולת והכישרון של הטלוויזיה כמדיה לתקשורת המונים להטמיע את תודעת מכבי ת"א בציבור כאלופה ספורטיבית. זכייתה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בעשרות אליפויות המדינה החל מ- 1970 הייתה בעלת ערך תקשורתי טלוויזיוני עצום ורב ממדים שחיש מהר הומר לא רק לכסף וממון, אלא גם לגיוס דעת הקהל ואהדת הציבור. עד עונת 1974 – 1973 כלל לא שילמנו אנחנו אנשי הטלוויזיה זכויות שידורים למועדון מכבי ת"א. שידרנו את מכבי ת"א בחינם. הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא שילמה אולם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א קיבל החל מ- 1970 סיוע כלכלי נדיב בדמות חסות כספית מתמשכת של חברת "עֵלִית", בראשה ניצבו שני התעשיינים הבלתי נשכחים (!) מרק מושביץ' ז"ל ואבא פרומצ'נקו ז"ל. מרק מושביץ ואבא פרומצ'נקו שני אנשים יקרים וג'נטלמנים פתחו את כיסם והפכו לנדבנים. הם חלקו את עושרם עם הקהילה. מכבי ת"א הייתה חלק מהקהילה. שמעון מזרחי ניצב בראש וועדה מארגנת שהבינה ראשונה כי הקשר ההדוק עם הטלוויזיה המקומית והמונופוליסטית שווה פרסום, תהילה, ו- ממון. בתנאי שאתה אלוף. השידורים ההמוניים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בשנים 1971 ל- 1977 בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמאבקים המוצלחים שלה נגד אריות הכדורסל האירופי הפכו אותה לקבוצה פופולרית. לא רק עממית אלא גם אהודה. למרות שמכבי ת"א הייתה קבוצת ספורט פרטית, הציבור החשיב אותה כנציגה שלו ו- כמי שמייצגת את מדינת ישראל בזירת הספורט האירופית.

ההזדהות של כלל הציבור עם מכבי ת"א צבר תאוצה ב- 17 בפברואר 1977 לאחר הניצחון המפתיע בעיירה בלגית שכוחת אל, ווירטון, על קבוצת צסק"א מוסקבה בתוצאה המכרעת 79:91. ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין ז"ל הזמין את קבוצת מכבי ת"א ומנהליה ללשכתו בקרייה בתל אביב אחרי הניצחון ההיסטורי ההוא על אלופת ברה"מ. הפגישה המפורסמת התקיימה ב- 23 בפברואר 1977 ואנוכי נשלחתי ע"י מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי לכסות אותה. הצלם שלי היה מיכאל "מיכי" מוֹלָד. ישבנו הצלם שלי ואנוכי כ- שני מטרים מראש הממשלה יצחק רבין הנרגש אולם מאופק. יצחק רבין ניחן בקול רדיופוני איתן ובעל דיקציה ברורה. הוא השווה את ניצחונה של מכבי ת"א על צסק"א מוסקבה ב- ווירטון לפני 37 (שלושים ושבע שנים) לניצחונו של דָוִד על גֹלְיָת והוסיף ניצחונה של מכבי ת"א הושג כרגיל עם טיפ טיפה של סיוע אמריקני (התכוון לאולסי פרי, לו סילבר, אריק מנקין, וג'ים בורטרייט ז"ל). הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין נתן לכך לראשונה גושפנקא רשמית. זה לא היה מובן מאליו. צריך לזכור כי בשנים 1968 ו- 1969 כשהטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה רק דרדק תקשורת ואך זה נעמדה על רגליה היו קבוצות מכבי ת"א והפועל ת"א יריבות שקולות לחלוטין. הפועל ת"א גברה בעונת 1969 – 1968 על מכבי ת"א וזכתה אז באליפות המדינה וגם בגביע המדינה. שתי קבוצות העַל הללו בכדורסל הישראלי ניצבו ב- 1969 על קו זינוק טלוויזיוני משותף. מאז זכתה מכבי ת"א עשרות פעמים באליפות המדינה ובגביע המדינה וגם 6 (שֵש פעמים) בגביע אירופה לאלופות בכדורסל.

ראה הספר עב הכרס בן כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים שחקרתי וכתבתי אודות היחסים הצמודים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם מועדון הפאר של מכבי ת"א במשך יותר משנות דור, בשנים 2007 – 1970 וקראתי לו "הקשר הסימביוטי".

maccabi 1

טקסט מסמך : זהו שער הכריכה הקדמי של הספר שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי" בן כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים. הספר שנחקר ונכתב בין 1998 ל- 2012 מכיל מסמכים אותנטיים רבים ועדויות רבות ומסביר מדוע החליטה רשות השידור לצעוד שלובת זרוע עם מכבי ת"א במשך 36 עונות בין 1970 ל- 2007. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

maccabi 2

טקסט מסמך : זהו שער הכריכה האחורי של הספר "הקשר הסימביוטי" בן כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים. הספר שנחקר ונכתב בין 1998 ל- 2012 מכיל מסמכים אותנטיים רבים ועדויות רבות ומסביר מדוע החליטה רשות השידור לצעוד שלובת זרוע עם מכבי ת"א במשך 36 עונות בין 1970 ל- 2007. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מדהים מבחינתי כי מכבי ת"א והנהלתה ובראשה מר שמעון מזרחי מצליחים לשמור על קשר כה אינטנסיבי עם חלקים נרחבים בציבור. ההערצה והאהדה למועדון הכדורסל המשגשג הזה עוברות מאב לבנו ו- מדור לדור. לכן מכבי ת"א במידה רבה היא בלתי נשכחת. גם בזכות ערוצי הטלוויזיה במדינת ישראל שמתאהבים בקלות כל אחד בתורו בצ'מפיונים. באלופים. מכבי ת"א נושאת את מירב העניין בכדורסל הישראלי בין אם מדובר בטריטוריה האירופית ו/או בליגת העל בארץ. קיים כאן קריטריון טלוויזיה ייחודי ומעורר התפעלות. כשמכבי ת"א מנצחת – היא מרתקת. כשהיא מפסידה – היא מעניינת.

עניין 6. שחקן העבר בכדוריד בני גוז ורשימתו הנוסטלגית של אריה ליבנת ב- "הארץ" במסגרת טעם של פעם, השבוע לפני 38 שנים, "השוערים היו המכשול הפשוט ביותר בדרכו לשער נוסף". 

לפוסטים הנוסטלגיים אודות ספורטאים ידועי שם שמתפרסמים מעת לעת במדור הספורט של עיתון "הארץ" יש חשיבות היסטורית מעבר לחוויית הסיפור. הם מעניקים לקורא הזדמנות לערוך השוואות במישורים שונים בין ההווה לעבר. בפוסט שכתב אריה ליבנת קיים פגם אחד מתמטי – פיזיקאלי שאיננו מסביר את חוות דעתו הפשטנית מידי של שוער נבחרת ישראל בכדוריד אודי סלע, מי שמשבח את הכדורידן בני גוז ובין השאר אומר עליו "…היו לו את הנתונים הכי טובים בארץ לרבות שהייה נדירה באוויר…". הקורא התמים עלול לחשוב כי בני גוז שחונן בניתור מדהים (גם על פי עדותו של מאמן נבחרת ישראל בעבר איגור ביאליק) מגיע לשיא הגובה ושם הוא באמת שוהה באוויר פרק זמן מסוים בטרם חזרתו לקרקע. אין דבר כזה לשהות באוויר אפילו לא שבריר של מאית שנייה מפני שכוח המשיכה של כדור הארץ פועל על הגוף ברֶצֶף ללא הפסקה. אתה עולה מעלה לאחר הניתור, מגיע לשיא הגובה, ואז מתרחשת מייד החזרה לקרקע. כוונתו של אודי סלע טובה. ייתכן גם שתנועות הגוף והזרועות של בני גוז לאחר שניתר מעלה בעודו לופת את הכדור בידו, יוצרות רושם כאילו הוא "שוהה" באוויר חלקיק זמן כלשהו בשיא גובה הניתור שלו, ומתקבלת טעות אופטית בה הספורטאי "מחכה" כביכול בשיא גובהו באוויר. אין דבר כזה. אריה ליבנת היה צריך להוסיף בפוסט שלו הבהרה פשוטה להגדרתו של אודי סלע, "…לבני גוז הייתה שהייה נדירה באוויר…", כי ספורטאי כלשהו, אתלט, כדורידן, כדורעפן, ו/או כדורסלן נמצאים "X" זמן באוויר אך ורק בהתאם לגובה אליו הגיעו בעקבות הניתור שלהם. הספורטאים אינם שוהים בשיא הגובה. הם עולים מעלה ויורדים מטה בגלל משיכת האדמה. גם על הכדורסלן טל ברודי אמרו פעם שהוא ניחן בשהייה גדולה באוויר. הוא חונן באמת בניתור טוב ובעת הימצאותו באוויר ידע להעביר את כדור מיד ליד כדי להשיג פוזיציה אווירית נוחה יותר לזריקה. טל ברודי שהה באוויר פרק זמן "X" שהיה מותנה אך ורק ביכולת הניתור שלו, ו- לאיזה גובה הצליח להרים את מרכז הכובד שלו. חוץ מזה אריה ליבנת הכל בסדר.

עניין 7 : הח"כ ניסן סלומיאנסקי מהבית היהודי.

ניסן סלומיאנסקי היה פעם לפני הרבה שנים חייל בפלוגת המילואים שלי. הוא היה חייל למופת. קפדן, ממושמע, צנוע, ומנומס. הערכתי אותו מפני שידעתי כי בעת התקלות עם האויב יש לי על מי לסמוך. לכן גם אהבתי אותו.

טקסט תמונה : 1970 – 1969. ניסן סלומיאנסקי ואנוכי בעת סיור קרבי ממונע בשירות מילואים משותף של שנינו בגזרה רחבת ידיים בין דימונה לים המלח. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עניין 8. השדרנית גלית אלטשטיין נקודת אור ברדיו גלי צה"ל.

אני אוהב להקשיב לה. מדובר בשדרנית אקטואליה נבונה בעלת קול רדיופוני ערב, וקצב דיבור ודיקציה בהירים ורהוטים. גלית אלטשיין בולטת ברדיו גלי צה"ל בעיקר בימי חמישי בשבוע ב- 13.00 כשהיא משדרת במשך שעה את תוכניתה המעניינת "יומן חוץ". אינני יודע מי היא. מעולם לא ראיתיה. מאידך אולי ב- התבלטותה בימי חמישי אין יותר מידי רבותא, מפני שהיא נוטלת ב- 13.00 את המיקרופון לאחר תוכנית "מגזין אקטואליה פוליטית" ישנונית שמוגשת בקצב הכתבה ע"י ירון דקל ועמית סגל בין 09.00 ל- 11.00, ואחריה עוד תוכנית אקטואליה משעממת "מצד שני" שמשודרת בין 11.00 ל- 12.00 בהנחיית יועז הנדל וניר ברעם (יועז הנדל משתלט ומתנשא בגסות מעל ניר ברעם וגם בולם ומעיר לו במהלך השידור בבוטות), ואחריה עוד תוכנית נבובה ודלה "עושים ספורט" עם אלי אוחנה. ואז מגיע תורה של גלית אלטשטיין ב- 13.00. היא נקודת אור בבוקר וצהריים אפרוריים ברשת שלה.

עניין 9 . ליאור שליין הוא Playmaker של "גב האומה" שמטיל צל גדול יותר על הקולגות שלצדו סביב שולחן ההגשה באולפן מאשר על אִישָיו הפוליטיים. 

עניין 10. כשאנחנו רואים את הליצן המטריד ההוא מ- "ארץ נהדרת" מנדג'ס שוב בפרסומת המאוסה של ישראכרט על מסך הטלוויזיה שלנו, ניתנת מייד הפקודה לשלט, Shut down, תתעלם, אל תראה, מדובר בפרסומת גסה שאיננה מעובדת, בוטה, וממוחזרת (!). 

עניין 11. נשיא המדינה לשעבר משה קצב מסיים 5 שנות כלא באשמת אינוס.

מעט מאוד זוגות נשואים שומרים אמון מוחלט איש לרעהו במשך כל כך הרבה שנים של ביחד. מונוגמיה היא אתגר אנושי עצום ו- קשה לביצוע מפני שעין האדם רגישה לגירויים אסתטיים והלב פתוח ו- מוכשר לתרגם אותם הלכה למעשה. השֵכֶל האנושי איננו חכם מספיק ולא יודע כיצד למנוע מהעַיִן את סקרנותה ו- רגישותה לא רק למראות יפים אלא גם למראות מעוררי תשוקה. השכל האנושי גם איננו יודע כיצד לגבור על הלֵב העיוור ולא תמיד מצליח להשקיט אותו. מרבית הגברים והנשים נוהים אחרי לִבָּם מבלי להגיש דו"ח לשִכְלָם. לכן נפש וגוף האדם מוּעַדִים לאין סוף פורענויות. זאת הסיבה ש- מעט מאוד זוגות נשואים נהנים מיחסים כנים ו- אמון מוחלט שנשענים על אהבה, חברות, ידידות, וכבוד הדדי. אפשר לספור אותם על אצבעות של יד אחת. רומנים מוסתרים ואהבות אסורות של גברים נשואים לנשים אחרות ושל נשים נשואות לגברים אחרים הם חיזיון נפרץ ו- מתרחשים בכל הגילים השכם והערב, חדשים לבקרים, בכל פינה אֲפֵלָה ומוּאֶרֶת על פני הגלובוס. אך מה לזה וליחסי כפייה שנוקטים גברים בכוח כלפי נשים ? לכן משה קצב הוא בן אנוש מכוער לא מפני שהלך בעקבות לבו ו- עיניו אלא בגלל שהשתמש בכוח, ואנס.

עניין 12. קצה גבול יכולתו של האדם והתמודדותו עם קשיי הטבע ומול תקרת השיאים של הספורט ההישגי.

הכיסוי הטלוויזיוני של תחרויות הא"ק באולימפיאדות בֵּיְיגִ'ינְג 2008, לונדון 2012, וריו דה ז'אניירו 2016 כמו גם הכיסוי הטלוויזיוני של אליפויות העולם ה- 12, 13, 14 ו- 15 ב-א"ק, ב- 2009 בברלין, ב- 2011 בדייגו – דרום קוריאה, ב- 2013 במוסקבה, וב – 2015 ב- בייג'ינג – נוגעים לא רק בפסגת היכולת האנושית של הספורטאים אלא גם בזאת של הטלוויזיונית הבינלאומית לדורותיה בכל הזמנים. הצבת 6 (שש) ניידות שידור ו- 100 (מאה) מצלמות טלוויזיה באצטדיון הא"ק ובסיקור ריצות המרתון ותחרויות ההליכה מחוץ לאצטדיון הם במידה רבה המרב ושיא היכולת הטכנולוגית של הטלוויזיה שחושפת את שיא היכולת האנושית בשדה הספורט. האָצָן הג'מייקני יוסיין בולט זכה בשנים האלה לחשיפה טלוויזיונית עצומה בממדיה, חשיפה מצולמת שהאָצָן האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס לא פחות מוכשר ממנו, היה יכול רק לחלום עליה באליפות ארה"ב באצטדיון "אן ארבור" (Ann Arbor) במישיגן בחודש מאי – 1935 בה קבע בתוך שעה 4 (ארבעה) שיאי עולם חדשים וכלל לא הייתה טלוויזיה – ובאולימפיאדת ברלין באוגוסט 1936 שם זכה ב- 4 (ארבע) מדליות זהב. כיסוי וצילום תחרויות א"ק בשנות ה- 2000 הוא שיא של מורשת טלוויזיונית שהחלה חברת האלקטרוניקה הגרמנית "TELEFUNKEN" לפתח באולימפיאדת ברלין 1936. חברת "טֶלֶפוּנְקֶן" בראשות המהנדס הראשי המוכשר ועתיר הידע שלה וָולְטֶר בְּרוּךְ (Walter Bruch) הפיקה באולימפיאדת ברלין 1936 כ- 72 שעות שידורים ישירים מאצטדיון הא"ק, מהבריכה האולימפית, ומהאמפי – תיאטרון הפתוח האולימפי בו נערכו תחרויות ההתעמלות באמצעות שלוש מצלמות (בלבד) שנראו כמו תותחי צילום ושקלו כל אחת כמעט רבע טון. מאות אלפי גרמנים ראו בשידורים ישירים בטלוויזיה במרכזי צפייה מיוחדים במעגל סגור שהוקמו בברלין, המבורג, פוטסדאם, וערים נוספות (לא בבתים) את האתלט האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס זוכה בארבע מדליות זהב. לדאבון לב לא נותר שום זיכרון מאותן תמונות ה- Video של הימים ההם משום שמהנדסי הטלוויזיה טרם ידעו להקליט את תמונת ה- Video (ידעו להקליט רק Sound). האָצָן האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס ותודעת יכולת הריצה שלו הם פרי תוצרתה של חברת האלקטרוניקה "TELEFUNKEN" ובימאית הקולנוע הגרמנייה לני ריפנשטאהל באולימפיאדת ברלין 1936. עֵדוּת הצילום היחידה לניצחונותיו המזהירים של גֶ'סִי אוֹאֶנְס בריצות 100 מ' ו- 200 מ', קפיצה לרוחק, ומירוץ השליחים לגברים 4 פעמים 100 מ' במשחקי ברלין 1936 נמצאת בסרטה הדוקומנטארי [צולם ב- Film באמצעות 45 (ארבעים וחמש) מצלמות] של הבימאית הגרמנייה לֶנִי רִיפֶנְשְטָאהְל (Leni Riefenstahl), וקרוי "אולימפיה" (OLYMPIA). ארבעים וחמישה (45) הצלמים של לני ריפנשטאהל ירו במשך 16 ימי אולימפיאדת ברלין 1938 יותר מ- 500000 (חצי מיליון) מטר פילם. לני ריפנשטאהל ערכה את הסרט "אולימפיה" בן ארבע שעות על שני חלקיו "פסטיבל היופי" ו- "פסטיבל העמים" במשך שנה ו- 88 חודשים. הסרט הוקרן ל- ראשונה בברלין ב- 20 באפריל 1938 ביום ההולדת ה- 49 של הקנצלר – פיהרר הנאצי אדולף היטלר וזכה להצלחה עצומה בגרמניה וגם בעולם. הסרט האלמותי מתעד בפרוטרוט את קורות המשחקים האולימפיים ההם במלואם של ברלין 1936. לתיעוד ה- Video אין כאמור זכר. רק ב- 1956 המציאה חברת "AMPEX" האמריקנית בראשות המהנדס הראשי שלה צ'ארלס גינסברג את מכונת ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) שהקליטה לראשונה את תמונת ה- Video על רצועות מגנטיות ברוחב של שני אינטשים, ושינתה את פני הטלוויזיה לעַד.

bruch

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אוגוסט 1936. זהו האצטדיון האולימפי המרכזי בברלין בו התקיימו תחרויות הא"ק. מהנדס האלקטרוניקה הראשי המוכשר ועתיר הידע של חברת "TELEFUNKEN" וולטר ברוך (Walter Bruch) בוחן ב- Viewfinder את עבודת אחת משלוש מצלמות ה- Video של החברה שלו. המצלמה הענקית הזאת הזאת של הדור הראשון של מצלמות ה- Video הייתה זקוקה לאלומות אור יום בהירות וחזקות כדי לייצר תמונה ראויה לצפייה. (התמונה באדיבות אולריך ארדט מ- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

bruch 2

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. אוגוסט 1936. זוהי אחת משלוש מצלמות ה- Video הגרמניות (בתוך כל אחת מהן הורכבה שפופרת ה- איקונוסקופ) שהוצבו באצטדיון האולימפי המרכזי, בבריכת השחייה ובאמפיתאטרון האולימפי בתחרויות ההתעמלות, ו- הניבו 72 שעות שעדורים ישירים בטלוויזיה הגרמנית של "TELEFUNKEN", ובאחריות מיניסטריאלית של ה- DPR ראשי תיבות של  (Deutsche Reich Post) תחת עינו הפקוחה של שר התעמולה ד"ר יוזף גבלס. שלוש המצלמות נראו כמו תותחי צילום. הן שקלו קרוב לרבע טון ונדרש צוות של חמישה אנשים להפעילן. מצלמות ה- Video האלה מהראשונות בהיסטוריה של הטלוויזיה מאז ומעולם דרשו אור יום חזק כדי לייצר סיגנל שידור ראוי. הן נחשבו בזמנו לפלא השמיני. (התמונה הוענקה לי באדיבות "OLYMPIAZEITUNG 1936" ו- ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

bruch 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. חודש אוגוסט של 1936. זהו אחד מ- 28 (עשרים ושמונה) מרכזי צפייה ציבוריים שהוקמו ע"י חברת "טלפונקן" (כאן בספרייה העירונית בברלין) בעיר הבירה ברלין המאפשר לתושבי העיר לצפות בשידורי הטלוויזיה הישירים של "TELEFUNKEN" מתחרויות הא"ק, השחייה, וההתעמלות של אולימפיאדת ברלין 1936. שר התעמולה הגרמני בממשלתו הנאצית של אדולף היטלר ד"ר יוזף גבלס העריך כי יותר מ- 800000 (שמונה מאות אלף) אזרחי גרמניה צפו בשידורי הטלוויזיה האולימפיים. (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה היא מרשימה וברור שחוללה את מהפכת המידע הראשונה בהיסטוריה בטרם מהפכת האינטרנט. בעולם כמו בארץ. התמונה הבאה שצולמה בארץ ע"י צלם העיתונות אלכסנדר זיסקינד ז"ל מלמדת משהו על תולדות התפתחות שידורי הטלוויזיה גם במדינת ישראל.

tennis 1975

טקסט תמונה : הצלם רוני ליפץ מצלם בקיץ 1975 משחק טניס עבור תוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" מעמדת צילום "מוגבהת". הוא ניצב על שולחן כדי להשיג זווית צילום נוחה יותר בהיעדר עמדת צילום ושידור ראויה. תנאי הצילום במגרשי הספורט בשנות ה- 70 ותחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת היו מגוחכים ופתטיים. מימין, הכתב – שדר יורם שִמרון, ומשמאל איש הקוֹל יורם רובין מהטלוויזיה הלימודית-חינוכית. (באדיבות הצלם אלכסנדר זיסקינד ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אין גבול לשאיפתו של האָדָם לחקור יבשות, אוקיינוסים, ולטפס על הרים גבוהים ובמחצית השנייה של המאה ה- 20 גם לטוס ולכבוש את החלל החיצון תוך כדי התמודדות עם הסכנות האורבות לחייו. אין קֵץ לרצונו של האָדָם להיאבק ולקרוא תיגָר על איתני הטבע, להילחם בהם, ולשעבד אותם למרותו. אין גבול לכישרונו של האָדָם לכבוש את הפסגה כמו שאין גבול למאבקיו ולמחוננות שלוֹ לשפר את הישגיו בזירות הספורט לגווניו השונים. מן ההיבט הזה היו פָּאבוֹ נוּרְמִי ואֶמִיל זָטוֹפֶּק דומים לרוֹבֶּרְט סְקוֹט ורואָלְד אָמוּנְדְסֶן. הופעתו הבלתי נשכחת של האתלט גֶ'סִי אוֹאֶנְס (Jesse Owens) באולימפיאדת ברלין 1936 דמתה למנוע אנושי משוכלל, מין "Start up", מפעל של עילוי אחד לריצות קצרות בע"מ. כבר משהיה תלמיד בי"ס בן 15 הכריז על מצוינות והישגיות וקרא תיגר על שיאי העולם בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ' וקפיצה לרוחק, ואף יכול להם. ראשיתו של הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "פסגת היכולת האנושית" וגם ספר עב כרס נוסף שחקרתי וכתבתי "המצאת הטלוויזיה" עוסקים בסיפורו המדהים והפנטסטי של האתלט גֶ'סִי אוֹאֶנְס בן ה- 23 מי שזכה באולימפיאדה הגרמנית של ברלין 1936 בארבע מדליות זהב בשתי הריצות הקצרות ל- 100 מ' ו- 200 מ', וכן קפיצה לרוחק, וגם במירוץ שליחים 4 פעמים 100 מ'. הישגיו נחשבו בימים ההם לקצה גבול יכולת האדם. הוא עורר עניין וסנסציה בכל מקום בו הופיע. העולם הצדיע לו גם הגרמנים אך השליט הראשי של המדינה הנאצית הקנצלר – פיהרר אדולף היטלר תיעב אותו כאדם בשל צבע עורו השחור וסירב להיפגש עמו ולברך אותו. אדולף היטלר התעלם ממנו ולא רצה ללחוץ את ידו. שיא העולם של ג'סי אואנס בקפיצה לרוחק 8.13 מ' החזיק מעמד 26 (עשרים ושש שנים) עד שנת 1961. ספורטאי אמריקני שחור אחר בשם ראלף בוסטון ניפץ את השיא וקבע שיא עולם חדש 8.21 מ'.

האצן האמריקני גֶ'סִי אוֹאֶנְס כמו ספורטאים דגולים בעלי מוניטין לפניו ואחריו, הרץ הפיני למרחקים ארוכים פָּאבוֹ נוּרְמִי, השחיין האמריקני ג'וֹנִי וַויְיסְמִילֶר, הרץ הצ'כוסלובקי למרחקים ארוכים אֶמִיל זָטוֹפֶּק, המתאגרף האמריקני ג'וֹ לוּאִיס, הרצים למרחקים בינוניים הֶרְבֶּרְט אֶלְיוֹט מאוסטרליה ופִּיטֶר סְנֶל מניו זילנד, השחיין והשחיינית האוסטרליים מוּרָאיי רוֹז ודוֹאוּן פְרָייזֶר ואחרים – הולידו והובילו מחשבה וחזון כי אין גבול ליכולת האדם. תקווה אנושית שמניעה את האנושות להתאמץ ולשבור שיאים. ביום בו יוברר כי קיים קצה גבול לכיבוש הפסגה באשר היא, על פני כדור הארץ או מחוצה לו, תיעצר האנושות מלֶכֶת. אך אל דאגה. מצלמות הטלוויזיה ומכשירי המדידה האלקטרוניים לא ייתנו לדִמיון האדם לגְוֹועַ. הטכנולוגיה הספורטיבית שמשפרת שוב ושוב את יכולתו של הספורטאי במסלול ובשדה בד בבד עם התפתחות טכנולוגיית המדידה בטלוויזיה, לא יאפשרו (בינתיים) לפתור את חידת קצה הסַף של היכולת האנושית והאם קיים באמת גבול כזה. לכן החלום לשפר את שיאי היכולת האנושית לא יפוג. החתירה המתמדת לשיפור ושבירת ההישגים הקודמים של האדם ע"י האדם תימשך. היא חסרת גבולות והיא תמצית המהות האנושית. ליכולת האנושית יש אומנם סַף רציונאלי אך אין חַיִץ כיצד למדוד את הרציונאל הזה. יום יבוא ואת התוצאות הסופיות של סכום הווקטורים המפעילים את מהירות הריצה, כוח הזריקה, ההדיפה, ההטלה, והיידוי, וגובה ומרחק הניתור שמשיגים הספורטאים בתחרויות , לרבות קפיצה במוט וקפיצה משולשת – ימדדו בשברירי אלפיות שנייה, רסיסי גרמים, ופלחי מילימטרים. כנ"ל לגבי השחייה. הטלוויזיה מתעדת את שיאי העולם בא"ק ושחייה וחושפת בפני כל את פסגת היכולת האנושית והטכנולוגיה הספורטיבית. האדם הגיע במידה רבה לקצה גבול יכולתו הגופנית. לפחות 25 שיאי עולם עתיקי יומין בא"ק העולמית מקשטים את הטבלה הבינלאומית כבר זמן רב. חלקם יותר משני עשורים  מבלי שאיש או אישה מתקרבים אליהם כלל. הם מסמלים כל אחד את קצה גבול היכולת האנושית בתחום הקונקרטי שלהם. הנה הם כלהלן. שיאי עולם ישנים בא"ק של גברים ונשים שטרם נשברו ומחזיקים מעמד שנים רבות עד עצם היום הזה [1] .

מקצוע                   אתלט           מדינה         שיא עולם       תאריך ומקום         סטאטוס

גברים

זריקת דיסקוס        יוּרְגֶן שוּלְט      מזרח גרמניה   74.08 מ'         6 ביוני 1986         טרם נשבר            

                                                                                    נאוברנדנבורג (גרמניה)

יידוי פטיש            יוּרִי סֶדִיק          ברה"מ          86.74 מ'       30 באוגוסט 1986    טרם נשבר      

                                                                                           שטוטגרט

הטלת כידון           יָאן זֶ'לֶזְנִי           צ'כיה          98.48 מ'        25 במאי 1996        טרם נשבר   

                                                                                          יאנה (צ'כיה)

קפיצה משולשת     ג'וֹנַתָּן אֶדוּאָרְדְס   אנגליה        18.29 מ'      7 באוגוסט 1995        טרם נשבר

                                                                                             גטבורג

קפיצה לרוחק        מָיִיק פָּאוּאֶל       ארה"ב        8.95 מ'        30 באוגוסט 1991       טרם נשבר

                                                                                             טוקיו

קפיצה לגובה         חַוְוֶיר סוֹטוֹמָאיוֹר  קובה        2.45 מ'        27 ביולי 1993            טרם נשבר

                                                                                      סלמנקה (ספרד)

הדיפת כדור ברזל   רֶנְדִי בָּארְנְס       ארה"ב      23.12 מ'      20 במאי 1990             טרם נשבר

                                                                                     ווסטווד (ארה"ב)         

קפיצה במוט         סֵרְגֶיי בּוּבְּקָה   אוקראינה     6.14 מ'        31 ביולי 1994  נשבר לאחר 20 שנים

                                                                                   ססטרייאר (איטליה)

הערה : שיא העולם הוותיק הזה נשבר ע"י קופץ המוט הצרפתי רנה לאווילאני ב- 15 בפברואר 2014 כשקבע את התוצאה 6.16 מ'.          

400 מ'              מָיְיקְל ג'וֹנְסוֹן   ארה"ב        43.18 ש'       26 באוגוסט 1999  נשבר לאחר 17 שנים

                                                                                  סביליה (אליפות העולם)

הערה : שיא העולם הוותיק הזה נשבר ע"י האצן הדרום אפריקני ווייד וואן ניקרק באולימפיאדת ריו דה ז'אניירו 2016 כשקבע עת התוצאה 43.03 ש'.

400 מ' משוכות    קֶוִוין יָאנְג        ארה"ב      46.78 ש'      6 באוגוסט 1992            טרם נשבר

                                                                             אולימפיאדת ברצלונה 1992   

3000 מ'           דניאל קומן        קניה       7:20.67 ד'    1 בספטמבר 1996            טרם נשבר

                                                                                  רייטי (איטליה)

1500 מ'      הִישָאם אֶל גָארוּז'  מרוקו       3:26.00 ד'    14 ביולי 1998                 טרם נשבר        

                                                                                     רומא

ריצת מייל     הישאם אל גארוז'  מרוקו     3:43.13 ד'     7 ביולי 1999                  טרם נשבר

                                                                                    רומא

4 פעמים 400 מ'    רביעיית ארה"ב         2:54.29 ד'     22 באוגוסט 1993             טרם נשבר

                                                                         שטוטגארט (אליפות העולם )

נשים

100 מ'  פְלוֹרֶנְס גְרִיפִית-ג'וֹיְינֶר  ארה"ב    10.49ש'        16 ביולי 1988                 טרם נשבר  

                                                                         אינדיאנאפוליס (ארה"ב)

200 מ'  פלורנס גריפית-ג'ויינר  ארה"ב    21.34          29 בספטמבר 1988            טרם נשבר

                                                                         אולימפיאדת סיאול 1988

400 מ'   מַרִיטָה קוֹךְ  מזרח גרמניה          47.60        6 באוקטובר 1985               טרם נשבר

                                                                         קנברה (אוסטרליה)

800 מ'  יָרְמִילָה קְרָטוֹחְוִוילוֹבָה  צ'כיה  1:53.28 ד'      26 ביולי 1983                  טרם נשבר

                                                                                מינכן

1500 מ'    יוּנֶקְסִיָה קִיוֹ            סין     3:50.46 ד'    11 בספטמבר 1993  נשבר לאחר 22 שנים

                                                                               בייג'ינג

הערה : שיא העולם הוותיק הזה נשבר ע"י הרצה האתיופית גנזבה דיבאבה ב- 17 ביולי 2015 כשקבעה את התוצאה 3:50.07 ד'.

100 מ' משוכות  יוֹרְדַנְקָה דונקובה בולגריה 12.21 ש'  20 באוגוסט 1988  נשבר לאחר 28 שנים

                                                                       סטרה – זגורה (בולגריה)

הערה : שיא העולם הוותיק הזה נשבר ע"י האצנית האמריקנית קנדרה האריסון ב- 22 ביולי 2016 כשקבעה את התוצאה 12.20 ש'. 

4 פעמים  100 מ'   מזרח גרמניה             41.37 ש'   6 באוקטובר 1985            טרם נשבר

                                                                        קנברה (אוסטרליה)

4 פעמים 400 מ'      ברה"מ                  3:17.15 ד'  1 באוקטובר 1988            טרם נשבר

                                                                    אולימפיאדת סיאול 1988  

קפיצה לגובה  סְטֶפְקָה קוֹסְטַדִינוֹבָה  בולגריה  2.09 מ'   30 באוגוסט 1987           טרם נשבר

                                                                                 רומא

קפיצה לרוחק   גַלִינָה צִ'יסְטְיָאקוֹבָה   ברה"מ   7.52 מ'  11 ביוני 1988               טרם נשבר

                                                                              לנינגראד

קפיצה משולשת  אִינֶסָה קְרָבֶץ   אוקראינה     15.50 מ'   10 באוגוסט 1995         טרם נשבר

                                                                              גטבורג – שוודיה    

זריקת דיסקוס  גָבְּרִיאֶלָה רֵיְינש  מזרח גרמניה  76.80 מ'   9 ביולי 1988              טרם נשבר

                                                                          נאוברנדנבוג (גרמניה)

הדיפת כדור ברזל  נַטָלְיָה לִיסוֹבְסְקָאיָה  ברה"מ 22.63 מ'    7 ביוני 1987             טרם נשבר

                                                                                 מוסקבה

schult

טקסט תמונה : 6 ביוני 1986. האתלט המזרח גרמני יוּרְגֶן שוּלְט (Jurgen Schult) הגיע ב- 6 ביוני 1986 לפסגת היכולת האנושית בזריקת דיסקוס (משקל הדיסקוס לגברים הוא 2  ק"ג) למרחק 74.08 מ'. השיא שריר וקיים עד עצם היום הזה. (באדיבות IAAF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

koch

טקסט תמונה : 6 באוקטובר 1985. האתלטית המזרח גרמנית מַרִיטָה קוֹךְ העפילה ב- 6 באוקטובר 1985 לפסגת היכולת האנושית של האישה בריצה למרחק 400 מ' בהישג של 47.60 ש'. השיא שריר וקיים עד עצם היום הזה. שום אתלטית בתבל איננה מתקרבת לשיא העולם של מריטה קוך. (באדיבות IAAF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

sotomayor

טקסט תמונה : 27 ביולי 1993. סלמנקה ספרד. האתלט הקובני חָוְויֶיר סוֹטוֹמָאיוֹר (גובהו האישי 1.96 מ'). קובע שיא עולם בקפיצה לגובה לגברים 2.45 מ'. השיא שריר וקיים עד עצם היום הזה וטרם נשבר. (באדיבות IAAF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yang

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. האצן האמריקני קווין יאנג מעפיל לפסגת היכולת האנושית וקובע שיא עולם בריצת 400 מ' משוכות בתוצאה 46.78 ש'. שום אתלט איננו מתקרב מאז לשיא הפנטסטי ששריר וקיים בטבלת השיאים של ה- IAAF עד עצם היום הזה. (באדיבות IAAF ו- IOC).

[1]  עד לרגע הסיום של המחקר וכתיבת הספר הזה "פסגת היכולת האנושית והתפתחות חזון הטלוויזיה בארץ ובעולם" בחודש יוני של שנת 2015.

מי חשוב יותר הדמות ו/או מי שמתעד את הדמות ? מי חשוב יותר האיש בצילום הטלוויזיה ו/או האיש שניצב מאחורי המצלמה ? מי חשוב יותר מושא הצילום ו/או מְבַצֵע הצילום, המקליט, וגם חברת הטלוויזיה שמחזיקה בזכויות השידורים של אותו מוּשָא צילום. תשובה מצוינת לשאלה הזאת ניתן היה למצוא בסיקור ערוץ 10 את יום ההולדת של נשיא המדינה שמעון פרס. אף על פי שמוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם וגב' טָלִי מוֹרֶנוֹ מזוהים עם ערוץ 10 הרי שניהם נדרשו ע"י ההפקה של הערוץ לשאת ולהחזיק בידיהם במיקרופונים שמקושטים בלוגו של ערוץ 10. נוכחותו של הלוֹגוֹ הפרטי של כל רשת טלוויזיה באשר היא בעת סיקור אירוע רב צדדי המוני – פוליטי, ספורטיבי, אומנותי, ו/או מוסיקאלי – הוא חיוני ביותר בתוך ההמולה הענקית שקרויה תקשורת המונים. גם כשמדובר בתיעוד אותו אירוע ע"י מצלמות סטילס קטנות של העיתונות הכתובה. נוכחות הלוֹגוֹ הפרטי של כל רשת טלוויזיה בשטח ובמְצִיאות שהיא מסקרת וגם הופעתו בתמונות הסטילס שמפרסמת העיתונות הכתובה היא בעלת ערך תקשורתי עצום ורב ערך. חשיפת הלוגו הפרטי של כל רשת טלוויזיה באשר היא ע"י מקורות כיסוי מתחרים נוספים קובעת עובדה חד משמעית : אנחנו כאן . ו/או היינו כאן. מי שלא מבין את חשיבות חשיפת הלוגו הפרטי בכל תנאי ובכל מקום, איננו מבין דבר ביחסי ציבור, בשיווק, ובתקשורת המונים. שימו לב : האצן הג'מייקני יוסיין בולט (גובהו 1.96 מ') מי שזכה ב- 9 (תשע) מדליות זהב בריצות ל- 100 מ', 200 מ', ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ' בשלוש אולימפיאדות רצופות של בייג'ינג 2008 + לונדון 2012 + ריו דה ז'אניירו 2016 הוא גאון השיווק של עצמו, של מדינתו ג'מייקה, ושל דגל מדינתו. אחרי כל זכייה אולימפית שלו, נשאר יוסיין בולט לבלות על המסלול כחצי שעה נוספת מול מצלמות הטלוויזיה, מול הקהל באצטדיון, וחשוב מכל מול מיליארדי צופי טלוויזיה על פני הגלובוס. בין 2008 ל- 2016 הפך יוסיין בולט את הדגל של מדינתו הקטנה ג'מייקה ל- לוגו הכי מפורסם בתבל. שלא לדבר על התייצבותו תשע פעמים על הפודיום המוזהב מס' 1 בשלושה אצטדיונים אולימפיים מרכזיים כשדגל ג'מייקה מתנוסס אל על בראש התורן והתזמורת מנגנת את ההמנון הג'מייקני. יוסיין בולט מחזיק בשלושה שיאי עולם בריצות הקצרות : 100 מ' – 9.58 ש' (נקבע ב- 16 באוגוסט 2009 באליפות העולם ה- 12 בא"ק בברלין). 200 מ' – 19.19 ש' (נקבע ב- 20 באוגוסט 2009 באליפות העולם ה- 12 בא"ק בברלין). מירוץ שליחים 4 פעמים 100 מ' – 36.84 ש' (נקבע ב- 11 באוגוסט 2012 באולימפיאדת לונדון 2012). 

דוגמא פנטסטית לשימוש מושכל ונמרץ בלוֹגוֹ שמעיד על חוש וכישרון ביחסי ציבור, פרסום, ושיווק אפשר למצוא באישיותו הכבירה של הגיאוגראף וחוקר היבשות הנודע הנורווגי אמיץ הלב רואָלְד אָמוּנְדְסֶן. זה בא לידי ביטוי לפני 102 שנים בסופה של שנת 1911 בתחרות בין משלחת מחקר נורווגית בראשות רואלד אמונדסן לבין נגד משלחת מחקרה בריטית בראשות רוֹבֶּרְט פָאלְקוֹן סְקוֹט מי יגיע ראשון מהם לנקודת הציר של הקוטב הדרומי. זהו הסיפור ההירואי של המסע ההיסטורי ההוא שקדם להנפת הלוֹגוֹ הנורווגי. הנורווגי רואלד אמונדסן הפליג ב- 3 ביוני 1910 מאוסלו עם אנשי ציוותו אותם בחר בקפידה רבה בספינה "FRAM" בכיוון ניו זילאנד [1], משם הגיע לחופי אנטארקטיקה יבשת השלג והקרח הנִצחיים ב- 14 בינואר 1911. זה היה כבר כמעט סוף הקיץ ביבשת אנטארקטיקה בעת שהקים את מחנה הבסיס שלו שקרא לו "FRAMHEIM" במפרץ הלווייתנים. המשלחת הנורווגית הייתה צריכה להמתין עד לבוא הקיץ הבא ולקרני השמש והאוֹר של אוקטובר 1911 כדי להתחיל את מסע המחקר לעבר נקודת הציר הקוטב הדרומי.

הבריטי רוברט פאלקון סקוט עזב עם ציוותו ב- 29 בנובמבר 1910 את נמל פורטסמות' עם המשלחת שלו בספינה "TERA NOVA", כשאף הם מפליגים לניו זילאנד בדרך ליבשת אנטארקטיקה הדרומית. הוא הגיע לאזור ב- 5 בינואר 1911 ומיקם את משלחתו במֵיצָר "מקמורדו" (מרחק של כ- 600 ק"מ בקו אווירי ממפרץ הלווייתנים שם מיקם אמור רואלד אמונדסן את מחנה הבסיס שלו  "FRAMHEIN") שם בנו חברי המשלחת האנגלית את בקתת בסיס הַאֵם שלהם. כמו המשלחת הנורווגית גם המשלחת הבריטית המתינה לבוא הקיץ בטרם יציאתה למסע המפרך לעבר נקודת הציר של הקוטב הדרומי. שתי המשלחות הנורווגית והבריטית בראשות רואלד אמונדסן ורוברט סקוט הגיעו אם כן בראשית שנת 1911 סמוך לקוטב הדרומי ועגנו שם, מבלי שהן יודעות דבר האחת על זהותה של האחרת ואודות כוונות המחקר של כל אחת מהן. זאת הייתה בתחילה תחרות סמויה נורווגית – אנגלית. שתי המשלחות החלו בהכנות ואימונים לקראת המסע המפרך בן כ- 1500 ק"מ לעבר נקודת הציר של הקוטב הדרומי שיועד להתחיל היכן שהוא בחודשים אוקטובר ו/או נובמבר באותה שנה של 1911.

בעת שהותה של המשלחת הבריטית במֵיצָר "מֶקְמוֹרְדוֹ" יצאו חלק מאנשיה בפברואר 1911 לסיור חופים בספינתם "טֶרָה נוֹבָה". לאחר שיוט בן 600 ק"מ הגיעה הספינה הבריטית למפרץ הלווייתנים ומצאה שם עוגנת את הספינה הנורווגית "פְרָאם". זאת הייתה הפתעה גדולה. החוקרים האנגליים התנהגו בג'נטלמניות והזמינו את רואלד אמונדסן ואנשי ציוותו לסעוד עמם על ה- "טֶרָה נוֹבָה". האנגלים התפעלו מהאילוף המרשים של הכלבים הנורווגים האמורים לגרור את מזחלות המשלחת שלהם. רואלד אמונדסן היה נדיב והציע לצוות "טֶרָה נוֹבָה" להעביר כמה כלבים משלוֹ לרוברט סקוט. משחזרה "טֶרָה נוֹבָה" למצר "מקמורדו" הבין רוברט סקוט מאנשי הספינה שלו כי יש להם מתחרים במסע המחקר לקוטב הדרומי. חודש פברואר של שנת 1911 היה סוף הקיץ באזור הקוטב הדרומי. עוד מעט תיעלם השמש לשבועות רבים ויחל החורף האנטארקטי הארוך החשוך, והאכזרי. לאיש משתי המשלחות של נורווגיה ואנגליה לא היה לאן ללכת או לתוּר בחורף, אלא רק להמתין שמונה חודשים במחנות הבסיס עד להופעתו של הקיץ באוקטובר 1911 ועמו קרני האור.

רואלד אמונדסן לא ידע את התאריך המדויק בו מתכנן רוברט סקוט להתחיל את המסע, כפי שרוברט סקוט רק ניחש מתי רואלד אמונדסן אמור לצאת לדרך. בדיעבד התברר כי כל אחד מהם בחר בתאריך שונה ליציאה ליעד וגם מסלול שונה. רואלד אמונדסן היה מתכנן יסודי של כל פרט מראש במסע בעוד קצין הצי רוברט פאלקון סקוט נציגה של החברה הגיאוגרפית המלכותית של אנגליה היה תוצר של האימפריה הבריטית הישנה, שהאמין כי הישגים נקנים בסֶבֶל ויִיסוּרִים . רוברט סקוט העריך כי גרירת המזחלות בידי אנשיו תעצים את הניצחון הבריטי בהגעה לקוטב הדרומי ותהפוך אותו לאצִילִי יותר. מסע המחקר לעבר נקודת הציר של הקוטב הדרומי הפך אם כן למירוֹץ תחרותי ושאפתני בין שתי משלחות אמביציוזיות עליהן הוטל ניווט גיאוגראפי מורכב ומסובך מאוד בתנאים פיזיים קשים ביותר, לא רק קור עז וסופות קרח ושלגים אלא גם טיפוס הרים, לאורך דרך של כמעט 3000 ק"מ – הלוך וחזור. אנשי שתי משלחות נעו על מגלשיים כשהם מצוידים במזְחָלוֹת שנשאו עליהן אספקה, אוכל, ואוהלים ונגררו ע"י כלבים מאומנים. המשלחת הבריטית השתמשה גם בסוּסֵי פּוֹנִי מונגוליים שיועדו לגרירת המזחלות דבר שהתברר כשגיאה פטאלית. הסוסים למרות הטיפול המסור בהם קפאו בקור הנורא ולא החזיקו מעמד. חלק מהסוסים והכלבים הגוררים נועדו מראש לשחיטה במהלך ביצוע המשימה כדי לספק בשר מאכל לצוותים. המסע הארוך היה מבחן רצון וכוחות אדיר בין שני צוותים אמיצים לבֵין עצמם ולבֵין התנאים הקשים ואיתני הטבע שניסו לבלום אותם. המאבק ההירואי בין שתי המשלחות של רואלד אמונדסן ורוברט סקוט במסע לעבר נקודת הציר של הקוטב הדרומי העלה לדיון שוב את השאלה היכן נמצא קצה גבול היכולת האנושית. רואלד אמונדסן נחשב בעיני בני עמו ואח"כ גם על פי דעת מומחי מדע הגיאוגרפיה לגאון האימון, רב אומן בהכנות מדוקדקות, וכישרון ניווט יוצא דופן. הוא ניהֵל יחד עם ארבעת חבריו אוֹלָאב בְּיוֹלָאנְד (Olav Bjaaland), הֵלְמֶר הָאנְסֶן (Helmer Hanssen), סְוֶור הָאסֶל (Sverre Hassel), ואוֹסְקָר וִויסְטְלִינְג (Oscar Wistling) בהצלחה רבה את מסע המחקר לאורך1380 ק"מ בכיוון אחד.

[1] הספינה "FRAM" שימשה קודם לכן את החוקר הנורווגי פריטיוף נאנסן. גילם של החוקרים הנורווגיים במסע לקוטב הדרומי נע בן 30 ל- 44.

המשלחת הנורווגית בת חמישה אנשים בפיקודו של רואלד אמונדסן החלה את המסע ב- 20 באוקטובר 1911. היא נפרדה מבסיס האם "FRAMHEIM" במפרץ הלווייתנים והגיעה לנקודת הציר של הקוטב הדרומי בתאריך 14 בדצמבר 1911 בתום 54 ימי מסע בתנאים קשים ביותר בהם עברו כברת דרך של 1380 ק"מ. חמשת הנורווגים היו מצוידים ב- 4 מזחלות נושאות ציוד ואוכל ו- 54 כלבים, ניווטו היטב, ועברו בממוצע כ- 25.5 ק"מ בכל יום. בהגיעם למטרתם נקודת הצִיר הדרומית ביותר של הקוטב הציבו במקום את דגל נורווגיה והשאירו תיעוד נוסף במקום, אוהל קטן וחפצים אחרים, כדי להוכיח את בואם הוודאי ואת נוכחותם בשטח. גם הדרך חזרה לתחנת הבסיס "FRAMHEIM" דרשה ידע, נחישות, וכשרון ניווט כדי להתמודד עם תנאי הקור הקשים וסופות הקרח והשלג. רואלד אמונדסן מתכנן קפדני באופיו ובעל היכרות רחבה עם תנאי האזור, ניווט נכון. הצוות הגיע בשלום לתחנת הבסיס שלו במפרץ הלווייתנים קיפל את המחנה ועלה על האונייה "FRAM" שהמתינה כל העת לחוקרים. בהפלגה בדרך חזרה לנורווגיה פִּרְסֵם רואלד אמונדסן בעולם את ההצלחה המזהירה. הוא ואנשיו זכו לתהילת עולם.

החבורה הנורווגית הקדימה במירוץ הקשה והנורא ומלא ההוד הזה את הגיאוגראף והחוקר הבריטי רוברט פאלקון סקוט וארבעת חבריו (הנרי באוורס, ד"ר אדוארד ווילסון רופא המשלחת, אדגאר אוואנס, ו- לורנס אוטס). רואלד אמונדסן לא היסס ותקע בנקודה הכי דרומית של כדור הארץ את הלוגו הפרטי שלו, דגל נורווגיה. הוא לא רק הניף את דגל נורווגיה בימי שלום ב- 14 בדצמבר 1911 אי שם בערבות הקרח והשלג של הקוטב הדרומי, הוא גם צילם את דגל מדינתו, והפיץ את התמונה בכל העולם לאחר שחזר בשלום עם חבריו לאוֹסְלוֹ. רואלד אמונדסן לא הצטנע יתר על המידה והכריז בגאווה : "ניצחנו את האקספדיציה הבריטית בראשות רוברט סקוט". כשרוברט פאלקון סקוט וארבעת חבריו הגיעו אף הם לנקודת הציר הדרומית כעבור שלושיםם וארבעה ימים (גם כן בתום מסע מפרך וקשה ביותר) ב- 17 בינואר 1912 הם מצאו כבר את הלוֹגוֹ הנורווגי תקוע במקום וחשו כי הובסו בקרב סמוי. ואז קרה האסון רוברט פאלקון סקוט וארבעת חבריו טעו בניווט בדרך חזרה למחנה האם שלהם וקפאו למוות בסופות הקרח והקור הנורא (79 מעלות צלזיוס מתחת לאפס). כולם נספו במרחק של 150 ק"מ בלבד מבסיס האם שלהם במיצר "מקמורדו" שם עגנה ספינתם "TERA NOVA".

amundsen 1

טקסט תמונה : חוקר היבשות הנורווגי האמיץ והמופלא רואלד אמונדסן. הוא היה הראשון בתולדות האנושות שהגיע יחד עם ארבעת חבריו בדצמבר 1911 לקוטב הדרומי לאחר מסע ניווט מזהיר בן 54 ימים בתנאי מזג אוויר קשים לאורך 1400 ק"מ. לאחר שהניף את דגל נורווגיה בנקודת הציר הדרומית ביותר של כדור הארץ, ניווט בהצלחה עוד 1500 ק"מ בדרך חזרה לתחנת הבסיס שלו "FRAMHEIM" במפרץ הלווייתנים. (מקור : "מוזיאון הטבע" במנהאטאן – ניו יורק).

amundsen 2

טקסט תמונה : פברואר 1911. רואלד אמונדסן (ראשון משמאל בשורה הקדמית חובש מגבעת רחבת שוליים) יחדיו עם חבריו למשלחת חקר הקוטב הדרומי על סיפון הספינה "FRAM". הוא בחר את חברי המשלחת שלו בקפידה רבה. (מקור : "מוזיאון הטבע" במאנהאטן – ניו יורק). 

amundsen 3

טקסט תמונה : 14 בדצמבר 1911. רואלד אמונדסן מציב את הלוגו הפרטי שלו דגל מדינתו נורווגיה בנקודת הציר של הקוטב הדרומי. הוא נשען על אחת מארבע המזחלות שנשאו את הציוד והאספקה של המשלחת. לידו רובצים 7 כלבים  (מתוך 54) שגררו את המזחלות במשך 99 ימים (הלוך וחזור מ- "FRAMHEIM לנקודת הציר ובחזרה) בתנאי מזג אוויר קשים ביותר לאורך מסלול בן כ- 3000  ק"מ . הכלבים עברו תהליך של הכשרה ואילוף מוקדמים. (מקור : מוזיאון הטבע במאנהאטן – ניו יורק).

scott 1

טקסט תמונה : קצין הימייה הבריטית רוברט פאלקון סקוט עמד ב- 1911 בראש המשלחת הבריטית שניהלה תחרות סמויה עם המשלחת הנורווגית בראשה רואלד אמונדסן מי יגיע ראשון לקוטב הדרומי. רוברט סקוט יחד עם ארבעת חבריו הגיעו לקוטב הדרומי ב- 17 בינואר 1912, 34 ימים לאחר רואלד אמונדסן. הם מצאו את דגל נורווגיה כבר תקוע במקום. (מקור : מוזיאון הטבע במטנהאטן – ניו יורק).

scott 2

טקסט תמונה : 18 בינואר 1912. המשלחת הבריטית ניצבת ליד האוהל והדגל הנורווגי בנקודת הציר של הקוטב הדרומי. המשלחת הנורווגית הותירה את האוהל והדגל מאחוריה לצורכי הוכחה כי הגיעו למקום כבר בתאריך ב- 14 בדצמבר 1911. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : רוברט סקוט , הנרי באוורס , ד"ר אדוארד ווילסון , ואדגאר אוואנס .(מקור : הספרייה הלאומית של ניו זילנד ו- "מוזיאון הטבע" במאנהאטן – ניו יורק) .

בעת מחקר וכתיבת הספר עב הכרס "חשיפת פסגת היכולת האנושית בספורט ע"י מצלמות הטלוויזיה", במסגרת סדרה רחבת היקף של 13 ספרים שאנוכי חוקר וכותב ואשר עוסקים ודנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" שהיתי ב- 2010 בניו ג'רסי ובמאנהאטן בניו יורק. ניצלתי את הזמן לבקר כמה פעמים במוזיאון הטבע המדהים במאנהאטן והתוודעתי שוב במוזיאון הזה במשך שעות רבות למסע הקשה והמפרך של שתי משלחות המחקר של רואלד אמונדסן ורוברט סקוט בסופה של שנת 1911 לעבר נקודת הציר של הקוטב הדרומי. החלטתי לכלול את סיפורם ההירואי בספר שלי "פסגת היכולת האנושית". קצה גבול יכולתם האנושית של רואלד אמונדסן וחבריו הנורווגים הסתיים בתהילת עולם ופרסום הלוגו הלאומי של נורווגיה בכל מקום בתבל. קצה גבול היכולת האנושית של רוברט סקוט וחבריו הבריטיים הסתיים בטעות ניווט וקפיאה למוות בתוך אוהל דַל ועלוב כשהם חשופים ל- סופות קרח נוראיות וקור של 79 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. גופותיהם של רוברט סקוט ושלושה מחבריו (גופה אחת לא אותרה) נמצאו כעבור 8 חודשים ע"י ציוותי חיפוש בריטיים כשהם ישנים את שנת הנֶצַח שלהם בתוך שקי שינה.

פסגת היכולת האנושית של גיאוגראפים אמיצי לב שהיו ימאים, חוקרי יבשות, ומטפסי הרים כמו רואלד אמונדסן, רוברט סקוט, ארנסט שקלטון, פריטיוף נאנסן, אדמונד הילארי, ג'יימס קוק, וויליאם בלאיי, ג'ורג' מלורי, דייוויד ליבינגסטון, הנרי מורטון סטנלי, ורבים אחרים נוספים – איננה נופלת מפסגת היכולת האנושית של יוסיין בולט, ג'סי אואנס, אמיל זטופק, פאבו נורמי, קורנליוס וורמרדאם, ג'וני ווייסמילר, מרק ספיץ, מייקל פלפס, בייב רות', מייקל ג'ורדאן, קארים עבדול ג'אבאר, פלה, יוהאן קרויף, ליאו מסי, ורבים אחרים נוספים.

סוף הפוסט מס' 654. חַזוֹן, תעוזה, ומוּסָר על מסך הטלוויזיה ומחוצה לו (2). פוסט מס' 654. כל הזכויות שמורות. 20 בדצמבר 2016.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *