פוסט מס' 655. כמה הערות בעקבות סדרת הטלוויזיה התיעודית המעניינת "רוח החופש" (יוצרי הסדרה הם עידו צוקרמן + עידו בהט + נועם דמסקי) המשודרת בימים אלה בערוץ 1 ומניבה רייטינג ממוצע רזה ודַל מראה, % 1.3 בלבד. אף על פי כן לא אמרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את המילה האחרונה שלה בתנאי שיימצא לה מנהיג שידור ברמת אישיותו של פרופסור ארנון צוקרמן. ובעצם, מדוע לא ארנון צוקרמן עצמו ? ארנון צוקרמן היחיד והמיוחד ובעל ה- יושרה הוא רק בן 82 ועדיין כוחו במותניו. הימים ההם שלא ישובו עוד. חַזוֹן, תעוזה, ומוּסָר על מסך הטלוויזיה ומחוצה לו (3). פוסט מס' 655. כל הזכויות שמורות. 28 בדצמבר 2016.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

———————————————————————————–

פוסט מס' 655 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 29 בדצמבר 2016.

———————————————————————————–

פוסט מס' 655. כמה הערות בעקבות סדרת הטלוויזיה התיעודית המעניינת "רוח החופש" (יוצרי הסדרה הם עידו צוקרמן + עידו בהט + נועם דמסקי) המשודרת בימים אלה בערוץ 1 ומניבה רייטינג ממוצע רָזֶה ודַל מראה, % 1.3 בלבד. אף על פי כן לא אמרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את המילה האחרונה שלה בתנאי שיימצא לה מנהיג שידור ברמת אישיותו של פרופסור ארנון צוקרמן. ובעצם, מדוע לא פרופסור ארנון צוקרמן עצמו ? ארנון צוקרמן היחיד והמיוחד ובעל ה- יושרה הוא רק בן 82 ועדיין כוחו במותניו. הימים ההם שלא ישובו עוד. חַזוֹן, תעוזה, ומוּסָר על מסך הטלוויזיה ומחוצה לו (3). פוסט מס' 655. כל הזכויות שמורות. 28 בדצמבר 2016.

הקדמה קצרצרה.

בעת היותי צוֹעֵר בקורס קצינים בכפר סירקין ליד פתח תקווה (ספטמבר 1957- מרס 1958), הוטלה עלינו החובה לקרוא את סִיפרו המלחמתי יוצא הדופן ובעל הערך החינוכי, "אנשי פנפילוב", של אלכסנדר בֶּק. בהקדמה לספר כותב מחברו כי הוא מספר את סיפורו למען ההיסטוריה. אני כמו אלכסנדר בֶּק מדווח להיסטוריה. אינני שופט אותה.

ייצור סיגנל איכותי של שידורי הספורט והזרקתו למסך של כל רשת טלוויזיה באשר היא מותנה בארבעה תנאים הכרחיים : השגת ממון לרכישת זכויות השידורים, בניית טכנולוגיה חדשנית ראויה ומיידית, מאגר כוח אדם מוכשר, וגיבוי איתן של המנכ"לים של רשות השידור לחזון הטלוויזיה הקונקרטי שלי (ושל קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי) בתוך מכלול שלם של פילוסופיית השידור הציבורי על שאר מרכיביו. אני יכול להעיד באופן אישי כי בלעדי סיועם של שני מנכ"לים בתולדות רשות השידור שאינם כבר עמנו, אורי פורת ז"ל ואחריו מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל, והרכבת לוח שידורים כללי גם בהתאם לחזון שלי, לא ניתן היה לקָדֵם את איכות וכמות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם במסגרת השידור הציבורי. השינויים שהם ואנוכי חוללנו בשידורי הספורט בטלוויזיה ברבות השנים היו דרמטיים. אני יודע שלא אִכזבתי אותם – מחד, ומאידך לא הייתה בכך גם כל רבותא. הם, אורי פורת ומוטי קירשנבאום ואנוכי, בסך הכל ניווטנו וצעדנו בעקבות הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. ממש דרכנו על אותן העקבות שהם הותירו באותו המשעול זמן רב לפנינו. אנשי ה- BBC הציבורי הבריטי לאורך אותן השנים הארוכות כמו בריאן קאוגיל, אלק וויקס, אלאן הארט, ג'ונתן מרטין, דייוויד קולמאן, גרג דייק ואחרים היו המורים שלי כשם שדן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום היו המורים והמדריכים שלי כאן בארץ. מכתבי ההערכה האישיים שהוענקו לי ע"י קברניטי השידור הציבורי והמובאים כאן בבלוג ובסדרת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב אודות מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שחוללה תעשיית הטלוויזיה, אינם מיועדים להַלֵל את שם חבריי ואת שמי. הם מסבירים את החשיבות הרבה שייחסו קברניטי רשות השידור (לדורותיהם) לשידורי הספורט הרלוואנטיים כנדבכים הכרחיים ואריחים חיוניים במארג לוח השידורים הכללי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יתירה מזאת. המסמכים מתארים את חשיבות ההפקות המורכבות, היקרות, והיוקרתיות בראשן ניצבתי, ואשר הביאו רגעי תהילה רבים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגמול נאות וראוי למשלם האגרה. חלקם מופיעים בסדרה בת 13 הספרים אודות התפתחות וקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ ב- 142 השנים האחרונות מאז ימי בראשית של מהנדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו (Paul Nipkow) ב- 1884 ועד ימינו אנו ב- 2017, וכן בבלוג.

עניין אקטואלי 1 : חיים יבין ורְכִילָאִית רדיו גלי צה"ל גב' יעל דן.

חיים יבין (בן 85, היום) הוא אחד מהאבות הטלוויזיוניים של השידור הציבורי במדינת ישראל לדורותיו. שמורות לו זכויות רבות. הוא חתן פרס ישראל לטלוויזיה ומי שהרוויח בצדק את התואר "מר טלוויזיה", אך הפסיד בשיחה מטופשת אחת את התואר "מר חוכמה" ברגע שהעניק ריאיון קל דעת (ו- לא חכם) לגבי בר חיים, שכותרתו "המבין יבין", ואשר התפרסם במוסף "7 לילות" של העיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 23 בדצמבר 2016. אחת מכותרת המשנה של הריאיון הנ"ל, "…מתגעגע לימים שצביטות בישבן נגמרו בסטירה ולא בעורך דין…", נאמרה על ידו בגלוי והוכיחה מפורשות כי האיש איננו "מר חוכמה". אתה מתבונן באותיות ובמילים ותמה כיצד חיים יבין נכנס לשדה מוקשים מבלי שהוא כפוי לכך. התייחסות והתבטאות כאילו קומית שלו שנאמרה אולי בבדיחות הדעת אודות תקופה מסוימת בחייו כאיש תקשורת מוצלח מאוד שחלפה, עוררה מחלוקת מיידית, והתקבלה אצל חלק מציבור הנשים כ- העלבה והטרדה מינית. אני בטוח שחיים יבין איננו מטריד מינית. לחלוטין לא. והוא לא מטריד משום זווית התבוננות אחרת בחיינו. מדובר בהאשמות "אחת על אחד" שמוגשות לידיעת הציבור באיחור זמן עצום ובהנחה מגוחכת שאם מישהי בעילום שֵם טוענת ש- "…חיים יבין חפן את שדיה…", הרי שמדובר בטקסט של קְדוּשָה, שברור כי הוא אמת לאמיתה ואין בלתה. המדהים בכל השמועה הזאת אודות "חיים יבין המטריד המיני" (כביכול…כאילו…הרי אין שום הוכחות) היא התגייסותה למערכת ההשמצות והשמועות שטופלות נשים אנונימיות, גב' יעל דן שדרנית ברדיו גלי צה"ל. יעל דן ש- עטה כ- רכילאית וותיקה על השמועות האנונימיות בהתלהבות רבה כמוצאת שלל רב (אתמול, יום שלישי – 27 בדצמבר 2016). יעל דן מתעסקת בסיפור רכילות שהוא בגדר שמועות בלבד בלתי מוכחות, ועושה זאת בתאווה רבה ובנחישות גדולה. השדרנית הוותיקה עושה מלאכה לא הגונה משהיא מרכיבה כנפיים לבשורות הרכילות ומאפשרת ל- נרי ליבנה להתקלס בחיים יבין בן 85, ומי שמכנה אותו On air בחופשיות רבה ברדיו גלי צה"ל, "חטיאר זקן…". התבטאות בזויה. חיים יבין כבר בן 85 אבל נרי ליבנה היא אישה מכוערת. כמוה גם השדרנית המובילה יעל דן בקטע הנ"ל שמאפשרת הפצת שמועות בסגנון נלוז במסגרת של תוכנית אקטואליה וחדשות שדינה אחד, למסור לציבור המאזינים מידע אמין. אולם למה להתפלא אם את רדיו גלי צה"ל מנהל מישהו בשם ירון דקל. אילו מר ירון דקל היה מפקד תחנת רדיו צבאית מוכשר, בעל סמכות, ויכולת אבחנה וניהול הוא היה מפסיק מייד את מסע הרכילות הזה נגד חיים יבין, מסע שמתבסס על שמועות ותלונות אנונימיות. היום (יום רביעי – 28 בדצמבר 2016) ניסתה הרכילאית יעל דן לגרור למערכת השמועות וההשמצות את הקולנוענית הדוקומנטריסטית ג'ולי שלז (שותפה שלו בעשייה הטלוויזיונית התיעודית) אך ג'ולי שלז עמדה בפרץ ולא התפתתה. היא לא שיתפה פעולה. כמותה גם טלילה בן זכאי ו- שרי רז. שתיהן הגנו עליו. חיים יבין הוא מר טלוויזיה. זה ידוע. אולם אם ברצונו להיות גם "מר חוכמה" עליו לפשוט את מדיו ולהגיש ללא שהיות תביעת דיבה על הוצאת לשון הרע נגד המלעיזות. אם לא יעשה כך הוא לא רק הופך לאדם נטול כבוד ולמטרה פגיעה עוטה שמועות משמועות שונות, אלא גם מאפשר לרכילאית יעל דן להכריז היום (יום רביעי – 28 בדצמבר 2016) בין 13.00 ל- 14.00 למאזיניה ברדיו גלי צה"ל בפתח הדיון עם ג'ולי שלז, כי, "…חיים יבין ירד למחתרת…". למונח "ירד למחתרת" יש רק פירוש אחד : האיש מתבייש במעשיו ולכן נעלם מעין ואוזנו של הציבור. חיים יבין אל תוותר. אינך חייב דבר לרכילאית יעל דן אבל אתה כן חייב למשפחתך (!). אוסיף ואומר כי חיים יבין היה מנהל שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשתי קטגוריות, כ- מנהל חטיבת החדשות בשנים 1980 – 1977, ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1986. היו לי עמו לא מעט מחלוקות מקצועיות (וגם לבוס שלי בשנים 1980 – 1971 מר אלכס גלעדי) אולם הוא לא היה בלופר, לא רמאי, וגם לא תככן. חיים יבין היה איש ישר והגון, איש שיחה נעים בעל ידע רב וניסיון בעיתונות ו-עיתונאות בטלוויזיה וברדיו, אדם שאיננו שומר טינה, במובנים מסוימים הוא היה האבא הטלוויזיוני של כולנו, וגם מי שראה את דרכו הטלוויזיונית במידה מסוימת ומעת לעת באור שונה משלי כמנווט שידורי הספורט שלו. חלק מהמחלוקות המהותיות של אלכס גלעדי לפניי ושלי אח"כ לאורך השנים עם המנהל חיים יבין רואות אור ומובאות בהרחבה בכמה פוסטים בבלוג הזה הקרוי, yoashtvblog.co.il , וכולן בפרוטרוט בסדרת 13 ספרי הטלוויזיה שאנוכי חוקר וכותב, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". את שגשוג שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית כנדבך שידור הכרחי באותן שלוש שנים 1980 – 1977 בהן כיהן חיים יבין כמנהל החדשות יש לזקוף לזכותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז ארנון צוקרמן, האחד והיחיד. את שגשוג שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1989 – 1984 כ- לֵבֵנָת פָּזֶל חיונית, אָרִיח בעל ערך, בתמונה הכללית של השידור הציבורי יש לזקוף למנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל ולא לחיים יבין מי שכיהן כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בין אפריל 1986 לנובמבר 1989. חיים יבין כמנהל, כמתווה מדיניות שידור, כ- אחראי ראשי על לוח השידורים הציבורי הבין לפי דעתי מאוחר את חשיבותם העצומה של שידורי הספורט הרלוואנטיים כאריחים, לֵבֵנוֹת מסד, חלקי פָּזֶל חיוניים והכרחיים ביותר לשמירה על האיכות הכללית של לוח שידורים ציבורי ש- הִינוֹ רלוואנטי לציבור שמממן אותו (!). בהיותו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989 – 1986, ולמרות שהיה במקור שַדְּרָן ועיתונאי בחטיבת החדשות, קִידֵש חיים יבין את סדרות אופרות הסבון האמריקניות "דָאלָאס" (DALLAS) ו- "שוֹשֶלֶת" (DYNASTY) נוטפות רייטינג (ולא רק אותן), ושידר אותן חודשים ארוכים ב- Prime time של השידור הציבורי. חיבור הצופים למסך הציבורי שהוא היה אחראי עליו הייתה ב- עיניו משימה עליונה. אולם מעניין, מש- תִּכננתי אני להביא לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנה ההיא של 1987 בשידורים ישירים את משחקי ליגת ה- NBA האמריקנית בכדורסל הטובה בעולם, כִּרְכֵּם המנהל שלי את פניו, חבש פנים של נוזף, וטען בפניי שהוא מתנגד ל- "אמריקניזציה" של השידור הטלוויזיוני הציבורי הישראלי. בסוף התרצה וניאות לקבל את הצעת השידורים שלי. מותר להטיל דופי ולחלוק על מנהיגותו הטלוויזיונית של חיים יבין, ואת זה אנוכי עושה עכשיו, אבל מה לזה ו- לקרוא לו "חטיאר זקן…", ולהאשים אותו בחלוף כל כך הרבה שנים בהטרדות מיניות. מגוחך. 

טקסט מסמך : 7 באוקטובר 1988. חלף זמן רב. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המורכב והמסובך והממושך והמרוחק של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב" (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. חלף זמן רב. זהו מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים המוצלח ומניב רייטינג של ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA הטובה בעולם, לראשונה בתולדות השידור הציבורי המונופוליסטי. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב" (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. חלף זמן רב. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים המורכבים והמסובכים (בעיקר מבחינה טכנולוגית ותקשורת לוויינים בינלאומית), והמרוחקים והממושכים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986, והמונדובאסקט של ספרד 1986. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים, ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב" (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסדרה התיעודית "רוח החופש" בת שלושה פרקים המשודרת בימים אלה בערוץ 1 בהפקת עידו צוקרמן + עידו בהט + נועם דמסקי ובהגשתה והנחייתה של עינת פישביין צברה עד כה רייטינג ממוצע של % 1.3 (1). תוצאת מדרוג בגדר תבוסה בלתי מתקבלת על הדעת (!).

נראה ש- "רוח החופש" העוסקת בעלייתו ( הכרחית ומחויבת המציאות) ונפילתו (לא מחויבת המציאות) של השידור הציבורי במדינת ישראל היא סדרה תיעודית שמעניינת רק את עובדי השידור הציבורי ואת הפנסיונרים שלו אך לא את כלל העַם. מרבית צופי הטלוויזיה במדינת ישראל מתעניינים ונוהים אחרי "האח הגדול", "דה וויס", ו- "מסטר שף". עידו צוקרמן, עידו בהט, ונועם דמסקי הם שלושת המתעדים שביימו, תיסרטו, תיחקרו, ערכו, והפיקו את שלושת הפרקים של סדרת הטלוויזיה המעניינת "רוח החופש". השלישייה בחרה בענת פישביין לשמש מגישת הסדרה. הרביעייה ראויה לברכות וגם שבחים למרות שקיימים פה ושם אי דיוקים בהיסטוריה של השידור הציבורי. לידיעת היוצרים : השידור הציבורי קרס בסופו של דבר ב- 2014 לא בגלל, "…בגידתה המתמשכת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביצירת תכנים משמעותיים…", אלא בשל מנהיגות מושחתת ו- הענקת שוחד מסך מאז 2002 ראשית עידן מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ופי החלטתם של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון להציב מנכ"ל מושחת בפסגת השידור הציבורי כבר במארס – אפריל 2002 ולהעניק לו מינוי קבע ב- 2 ביוני 2002 (עידו צוקרמן, עידו בהט, נועם דמסקי, ועינת פישביין לכו ופשפשו בארכיב הממשלה ו- ראו דו"ח ממשלת ישראל שעוסק בהדחת יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005). איזה בגידה מתמשכת ואיזה נעליים, על מה אתם מדברים שם ב- "רוח החופש". ב- 2 במאי 2005 החליטה כאמור אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהעניקו לאותו יוסף בר-אל מינוי מופרך, להדיח אותו ולסלק אותו לאלתר מכיסאו הרם בעוון שחיתות ושוחד מסך (ולא בגלל היעדר תכנים משמעותיים ממסך הטלוויזיה הציבורית. איזה קשקוש). ההדחה לא הייתה מפתיעה כלל ועיקר. התמיהה הייתה מדוע סילוק יוסף בר-אל נעשה כל כך מאוחר. כנ"ל לגבי ההדחה והסילוק הממשלתיים בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו את הגברדייה ההיא שניהלה את רשות השידור מאז 2011 ועד 2014, המנכ"ל המופרך יוני בן מנחם + עוזרו הקרוב והמגוחך זליג רבינוביץ' + היו"ר הכושל הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. עובדה שהמנכ"ל הזמני של רשות השידור יונה וויזנטל מי שהופקד על משימת הניהול הזמני לאחר צו הסגירה מטעם כונס הנכסים פרופסור דוד האן מיהר להעיף קיבינימט את השלישייה העלובה יוני בן מנחם, זליג רבינוביץ', ואמיר גילת. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא נסגרו בשל בגידה מתמשכת ביצירת תכנים משמעותיים אלא בגלל מנהיגות קלוקלת ועלובה וניהול מושחת ומוּטֶה, ו- נטול עקרונות אמת.

ובכן, שני הפרקים הראשונים של "רוח החופש" (מעניינים והצפייה בהם עוברת עבורי ביעף) "עצמאות במבחן" ו- "התוכן הוא המלך" שודרו כבר בערוץ 1. רואים שהושקעו בהם מחשבה טלוויזיונית – קולנועית ותחקיר יסודי ורחב וגם שיחות עם מעצבי השידור הציבורי בישראל בעשור ה- 70 של המאה הקודמת כמו ארנון צוקרמן ויצחק לבני (שניהם בני 82 היום) ועם דמות טלוויזיונית ציבורית בריטית רבת מוניטין ג'רמי אייזקס (Jeremy Isaacs, בן 84 היום), אך הם זכו למִדְרוּג דַל. רייטינג אפסי. הפרק הראשון "עצמאות במבחן" שודר ב- 17 בדצמבר 2016 ו- הניב רייטינג של 1.7%. הפרק השני "התוכן הוא המלך" שודר ב- 24 בדצמבר 2016 והביא לערוץ 1 מִדְרוּג של 0.9%. מצבור זעיר ונחות, אך צפוי. מדובר באסון מִדְרוּג, בטרגדיה. כרוניקה של כמות רייטינג עלובה וידועה מראש, בשל מבנה לוח השידורים הכללי והמוגבל של ערוץ 1, ששרוי תחת צו פירוק וכונס נכסים מאז 2014. הבחירה בעינת פישביין דמות טלוויזיונית לא שכיחה להיות המנחה, המגישה, והמראיינת של "רוח החופש" היא מאוזנת גם בשל האיפוק שלה ורעננות הופעתה אולם היא איננה מבריקה ולא בקיאה בהיסטוריה של החומר ההיסטורי הטלוויזיוני המורכב. עינת פישביין פותחת את הפרק השני של הסדרה "רוח החופש", "התוכן הוא המלך" בשלוש שאלות בנאליות וצפויות :

1. האם לתת לצופה את מה שהוא רוצה ו/או את מה שהוא צריך ? (התשובה הנכונה היא בשתי מילים : גם וגם).

2. מהו תפקידו של השידור הציבורי בתור יוצר תוכן ? (התשובה במילה אחת : משמעותי).

3. האם בגידתה המתמשכת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביצירת תכנים משמעותיים היא שהובילה בסופו של דבר לסגירתה ? (שאלה כללית מידי. לא מקוונת, לא מאופסת, ולא מדויקת. למה הכוונה "בגידתה המתמשכת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית…", באיזה שנים…מאיזה שנים מדובר…מי היו דאז המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה…?).

שום שאלה של עינת פישביין ושום התייחסות שלה למקומם של כישרון מנהיגות, יכולת הובלה של המנהלים להנהיג ולנהל את אומת הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובעיקר יֶדָע ומוכשרות להרכיב את אותו הפסיפס האניגמטי החמקמק של לוח שידורים שמעניין את הציבור. הפקה מקורית ויצירה ישראלית לעולם יענו על הכל. אם ערוץ 1 הציבורי של מדינת ישראל מסוגל להפיק רייטינג כל כך דל ועלוב הנוגע להפקה מקורית שלנו, יצירה ישראלית שלנו, וסרטים תיעודיים הנוגעים לאיכות חיינו, מדרוג שנע בין % 0.9 ל- % 2.7, אזי אין לו זכות קיום. כאמור שני פרקי "רוח החופש", "עצמאות במבחן" ו- "התוכן הוא המלך" צברו % 1.7 ו- % 0.9 (בהתאמה). סרט התעודה החשוב "צבעים של שנאה" שדן באלימות וגזענות בזירת הכדורגל הישראלית, הניב רייטינג של 2.3% (שודר ביום שלישי – 27 בדצמבר 2016). אם זאת כמות המדרוג שערוץ 1 מסוגל לצבור הרי שמדובר במדד שגובל בתבוסה. אם זהו חתך המאפיין את מצב הצפייה העני והרַש בשידור הציבורי לרבות "מבט" ו- "מבט שני" אזי ברור שהוא איננו יכול להחזיק את עצמו. אם אלה נתוני הרייטינג הנכונים וזה כל מה שערוץ 1 יכול לגייס מהציבור, שוּלֵי צפייה בני אחוז ו/או שני אחוזי צפייה, אולי גם 3 ו- 4 אחוזים מקסימום 5 במקרה הטוב באירועי שידור אחרים, אזי אין בו צורך. הוא יהפוך מעצמו לערוץ נישה מקומי שעוסק רק ביצירה ישראלית אולם נטול צפייה ונעדר הכנסה כספית כדי להחזיק את ראשו מעל המים. לבסוף הוא יטבע. אולם אם ערוץ 1 שואף לחדש את נעוריו ולהיות Channel ארצי רלוואנטי עליו לסטות לחלוטין מתאוריית המחשבה של איתי לנדסברג מנהל סרטי תעודה בערוץ 1. ערוץ 1 חייב להיות ערוץ כללי שכולל בתוכו הכל את כל האלמנטים כפי שמעיד בסדרה "רוח החופש" מר ג'רמי אייזקס רב אמן של השידור הציבורי הבריטי.

ובכן, תקופת "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בעידן מנהלה ומנהיגה פרופסור ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1973 לא הייתה אקראית. לחלוטין לא פרי יד המקרה. פריחתה של רשות השידור שני עשורים אח"כ בחמש השנים של 1998 – 1993 תחת ניהולו של המנכ"ל מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל בעידן התחרות נגד ערוץ 2 המסחרי לא הייתה תוצאה של מזל.

באחד מפרקי הסדרה "רוח החופש" שואלת עינת פישביין את מנהל סרטי תעודה בערוץ 1 מר איתי לנדסברג מנהל חטיבת סרטי תעודה בערוץ 1 את השאלה הזאת : "…האם רשות השידור בגדה בקהל שלה ובמחויבות שלה לתוכן…?". איתי לנדסברג משיב תשובה כוללנית לא רק לא מדויקת אלא לא נכונה, כלהלן : "בתקופות מסוימות של מנכ"לים קודמים, בעיקר לפני 2011, אני חושב שהייתה בגידה בתוכן בזה שהמנכ"לים רצו רייטינג מהר באמצעות ספורט, תוכניות בידור, וחדשות וזנחו את היצירה הישראלית בתחום של דרמה ותעודה איכותיים, ובמובן הזה הקהל שחיכה לשידור ציבורי אחר מהשידור המסחרי הרגיש בעצם שבגדו בו". אילו עינת פישביין הייתה מעורה בעניינים היא הייתה חיש מהר מקשה על איתי לנדסברג ושואלת אותו כלהלן :

א. איתי לנדסברג, האם יש בידך אמנה לדבר בשם כלל הציבור ?

ב. איתי לנדסברג, האם יש בידך סקר מדעי כלשהו אודות הקהל שחיכה ליצירה ישראלית מקורית והתאכזב, ואם כן בכמה אנשים מדובר ?

היא כמובן לא שאלה שום שאלת Follow up והפכה דָף. סרטי תעודה לבדם אינם יכולים לשאת ערוץ טלוויזיה ארצי וסופם להתמסגר בערוץ נישה צדדי. הרייטינג האפסי שצוברת עכשיו סדרת הטלוויזיה התיעודית הרצינית "רוח החופש" המשודרת כעת בערוץ 1 כמוהו כפעמוני אזעקה ואורות אדומים. ערוץ טלוויזיה ארצי גם אם הוא קרוי "שידור ציבורי" אמור לפעול על פי נוסחאות טלוויזיוניות ידועות רב גוניות שיודעות לתרגם את המבנה שלהן לשגשוג. אין כאן שום נסים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מעולם לא עלתה על גדותיה בנושאי הפקות מקור וסרטי תעודה. לא בגלל ניהול קהה ובלתי נבון אלא בשל מחסור בכסף, בממון, ו- במימון. אף על פי כן שמרה במשך הרבה מאוד שנים על רמה יותר מ- מניחה את הדעת. "חורים" מסוימים נסתמו שוב ושוב בסדרות טלוויזיה קנויות מחו"ל, וגם באמצעות סרטי תעודה שנרכשו בחו"ל תמורת מחירים נמוכים יחסית, בעיקר מרשתות הטלוויזיה של ארה"ב ואנגליה. מדובר בחומרים מכל הסוגים והז'אנרים של בידור ושל משטרה ופשע. חלקן היו מצוינות. חלקן טובות. חלקן בינוניות. חלקן היו רדודות. (ראה בהמשך). אפילו בעידן "תור הזהב" של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1973, וגם בעידן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בשנים 1989 – 1986, וגם בעידן מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בשנים 1998 – 1993, שודרו סדרות טלוויזיה קנויות מחו"ל, אולם התקיימה במקביל גם הפקה ישראלית מקורית ונעשו לא מעט סרטי תעודה. בתקופת כהונתו של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל רשות השידור הופקה ו- שודרה סדרות הדרמה "קו 300", "עו"ד סיטון", גויסה לשורות השידור הציבורי "החמישייה הקאמרית", לרבות טיפוח "מבט שני" בראשות מיכאל קרפין והעצמת "מבט" והקדמתו לשידור מ- תשע בערב ל- שמונה בערב (בהגשת חיים יבין) ראש בראש מול מהדורת החדשות של ערוץ 2 הצעיר והשאפתני. כמו כן הופקה ושודרה סדרת הענק התיעודית הגדולה מכולן בתקופתו כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 "תקומה" בת 22 פרקים (כל פרק באורך של 50 דקות) בראשותו של העורך והמפיק גדעון דרורי ז"ל. אי אפשר היה לחשוד במנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מי שנמנה על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ב- 1968, שדווקא הוא מתעלם מעקרונות הביצוע, ומהיסודות והתשתיות של הטלוויזיה הציבורית שהוא בנה במו ידיו, ועכשיו כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 הוא בורח ממימון הפקות מקור וטיפוח היצירה הישראלית בגלל מימון יקר. מעניין, בדיוק הוא, אותו מוטי קירשנבאום מי שנחשב לנאמן השידור הציבורי, דווקא הוא נתן לי כמנווט שידורי הספורט שלו בתקופת מנכלותו בת החמש שנים לגעת בשמיים (!). לא בגלל העיניים היפות שלי אלא מפני שהבין כמו המנכ"לים האחרים באיגוד השידור האירופי ה- EBU, וודאי המנכ"לים של ה- BBC הציבורי הבריטי, כי שידורי הספורט הרלוואנטיים הישירים הם בעלי עוצמה רבה נוטפי רייטינג ואשר הם ש- שומרים את פוטנציאל הצפייה סמוך לגזרת הניהול שלו ושלהם. שימו לב לרשימת אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובחו"ל בהם החזקתי בזכויות השידורים הבלעדיות (!) כנציגו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום :

א. זכויות שידורים בלעדיות של כל האולימפיאדות. רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ב. זכויות שידורים בלעדיות של כל המונדיאלים. רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ג. זכויות שידורים בלעדיות של כל אליפויות העולם בא"ק. רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ד. זכויות שידורים בלעדיות של כל אליפויות אירופה (Euros) בכדורגל. רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ה. זכויות שידורים בלעדיות של כל אליפויות אירופה בכדורסל. רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ו. זכויות שידורים בלעדיות של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) ושל משחקי גביע המדינה בכדורגל בעונת 1994 – 1993. רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

ז. זכויות שידורים משותפות עם ערוץ 5 בכבלים בכיסוי הליגה הלאומית בכדורסל ומשחקי חצי הגמר והגמר של גביע המדינה בכדורסל.

ח. זכויות שידורים בלעדיות של כל משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בית + חוץ בקדם אליפויות אירופה בכדורגל. רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. 

ט. זכויות שידורים בלעדיות של כל משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בית + חוץ באורנירים של קדם המונדיאלים. רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

י. זכויות שידורים בלעדיות של כל משחקי נבחרת ישראל בכדורסל בקדם אליפויות אירופה בכדורסל. רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. 

יא. כל משחקי מכבי ת"א בכדורסל בית + חוץ במסגרות גביעי אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

יב. זכויות בלעדיות של טורניר ווימבלדון בטניס. רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

יג. כל משחקי המכביות וכינוסי הפועל. רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

אחריות הניהול של הכסף הציבורי מוטלת על כתפיו של מנכ"ל רשות השידור. עונת השידורים של 1995 – 1994 בערוץ 1. "מבט שני" בעריכתו של מיכאל קרפין ו/או הספורט והכדורגל הישראלי בעריכה והפקה שלי, של יואש אלרואי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל נתן לי המון באותן השנים ההן. הוא תמך בגרסתי כי "שידורי הספורט עולים כסף אך שווים זהב", והבין גם הוא כמו ה- BBC הציבורי הבריטי בשעתו ששידורים ישירים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם הם החוליה המרכזית בפזל המסובך של הרכבת לוח שידורים ציבורי רלוואנטי. הרייטינג של שידורי הספורט שלנו בעידן מוטי קירשנבאום נע בין % 25 ל- % 48 ו- נסקו לשמיים. גם גרף המדרוג של "מבט" האמיר מעלה ונשק ל- % 25. היכינו אז את ערוץ 2 הצעיר והשאפתני שוק על ירך. למרבה הצער הפסיד מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 17 במאי 1994 את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2 המסחרי הצעיר והשאפתני בגלל יוהָרָה ולא בגלל כסף. ההפסד היה מַר מפני שלא שהיינו מחויבים לכך. זכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל הישראלי ליגה + גביע הוחזקו על ידינו ברצף במשך רבע מאה של שנים מ- 1969 עד 1994. לפתע מעדנו וניגפנו.

תזכורת : אנוכי עוזב לרגע את הדיון אודות הסדרה "רוח החופש" של דצמבר 2016 וחוזר במנהרת הזמן לעונת השידורים של 1994 – 1993. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל נתן לי המון באותן השנים ההן. הוא תמך בגרסתי כי "שידורי הספורט עולים כסף אך שווים זהב", והבין גם הוא כמו ה- BBC הציבורי הבריטי בשעתו ששידורים ישירים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם הם החוליה המרכזית בפזל המסובך של הרכבת לוח שידורים ציבורי רלוואנטי. הרייטינג והמדרוג של שידורי הספורט שלנו בעידן מוטי קירשנבאום נעו בין % 25 ל- % 48 ו- נסקו לשמיים. גם גרף המדרוג של "מבט" האמיר מעלה ונשק ל- % 25. היכינו אז את ערוץ 2 הצעיר והשאפתני שוק על ירך.

לא הכל הלך לנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חלק בהתחלה בעונת 1994- 1993, מפני שלא כל היו"רים שבשמם חתמה ההתאחדות על ההסכם עם רשות השידור תפשו את גודל השעה ואת חשיבות רעיון השידורים הישירים. רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א בעת ההיא לא התיר לי לשדר ישיר את משחק העונה הראשון בין מכבי ת"א למכבי חיפה שעמד להיערך באִצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993, מפני שסָבָר שמגיע לו יותר מ- 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר כפי שנקבע בהסכם. הוא התעקש, שאם יתיר שידור ישיר בטלוויזיה הצופים יישארו בבתיהם ולא יגיעו לאִצטדיון, והוסיף : "יואש אלרואי אתה מוכרח להבין אותי, זה אצטדיון גדול, שכרי יצא בהפסדי, זה ביזנס, אני לא מוכן להפסיד כסף, התאחדות הכדורגל לא יכולה לכפות עלי שידור ישיר". כל הסבריי לא הועילו. לא הצלחתי לשכנע את אותו רוני קליימן. המשחק הזה מכבי ת"א – מכבי חיפה היווה נדבך חשוב במסורת השידורים הישירים הקצרה שזה אך יצאה לדרך. הוא נחשב בעיניי למטרת עַל. ביקשתי את התערבות כבוד נשיא המדינה עזר ווייצמן מפני שהיה אחד מהעם וקשוב לענייני הספורט. נשיא המדינה העריך את ההישגיות בספורט. רק לפני כחמישה שבועות ביקש לארח ב- 17 באוקטובר בבית הנשיא בירושלים את נבחרת ישראל בכדורגל שגברה על צרפת 2:3 במשחק סנסציוני בקדם גביע העולם שנערך בפאריס. אי אפשר היה לשכוח את דרכי הליכתו העממיות ורחשי ליבו ואהבתו לשחקני הנבחרת ובראשם אייל ברקוביץ' וראובן עטר. ביום רביעי – 24 בנובמבר 1993 פקססתי את בקשתי לנשיא המדינה [2]. לא הייתי מערב את נשיא המדינה בענייני השידורים של הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית לוּלֵא הערכתי הרבה למנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. שניהם סייעו לי סיוע רב במחשבה, בממון, וברצון טוב כדי לבנות עונת שידורים מהפכנית ומפוארת ב- 1994 / 1993. מן הדין היה שאני אשיב להם כגמולם ואתאמץ עבורם. פניתי לנשיא המדינה מר עזר ווייצמן.

טקסט מסמך : 24 בנובמבר 1993. זהו המסמך המקורי שפקססתי לנשיא המדינה עזר ווייצמן כדי שיאות להתערב בוויכוח ביני לבין יו"ר מכבי ת"א על הצורך בשידור ישיר בטלוויזיה של המשחק מכבי ת"א – מכבי חיפה שעמד להיערך באצטדיון ר"ג בשבת – 27 בנובמבר 1993. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נשיא המדינה עזר ווייצמן היה קשוב לבקשה שלי. הנושא עניין אותו. הוא שלח את מנכ"ל בית הנשיא אַרְיֵה שוּמֶר לסייע לי. ביום חמישי – 25 בנובמבר 1993 הִזמנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי את רוֹנִי קְלָיְימַן וחברי ההנהלה שלו במכבי ת"א לארוחת צהרים במסעדת "מי ומי" ברחוב פינסקר פינת בוגרצ'וב. גם אַרְיֵה שוּמֶר שכונה "אלוף הפשרות" נכח בפגישה אך זה לא עזר. מר רוני קליימן יו"ר מכבי ת"א (איש אדיב ותרבותי) התעקש וסירב לבקשת השידור הישיר. הוא חשש שאוהדי הכדורגל ידירו את רגליהם מהיציעים. הוא לא הסכים בשום אופן לשידור ישיר. יאיר שטרן שילם בשם הטלוויזיה את מחיר הארוחה ואני את מחיר האכזבה. ניידת השידור התייצבה במלוא תפארתה באִצטדיון ר"ג. המשחק הסתיים בתיקו אחת ותקציר נרחב ממנו שודר "במשחק השבת" באותו ערב. שלושה חודשים אח"כ בשבת – 26 בפברואר 1994 נערך "משחק העונה" השני באִצטדיון קריית אליעזר בין מכבי חיפה לבין מכבי ת"א. נשיא מכבי חיפה מר יעקב שחרר נהג אחרת לחלוטין מהקולגה התל אביבית שלו רוני קליימן ואִפשֵר שידור ישיר. "הסכם זה הסכם ואתם אורחים רצויים אצלנו", אמר לי בטלפון בטוֹן הדיבור המתון והשקט שלוֹ. יעקב שחר היה איש עסקים אך אדם יוצא דופן בכישרונו ובנועם הליכתו. מנהל האִצטדיון בקריית אליעזר חיים ניב קיבל בשבת בבוקר בחביבות את צוות השידור הענק. האירוח בקריית אליעזר היה מרשים.

יום קודם לכן ביום שישי – 25 בפברואר 1994 רצח מתנחל יהודי מקריית ארבע בחברון ד"ר ברוך גולדשטיין 30 ערבים מוסלמים שבאו להתפלל במערת המכפלה. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל התקשר אישית ליאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית והביע צער ובושה. הוא התנצל בפני יו"ר הרשות הפלסטינית. חטיבת החדשות בראשותו של דוד "דוּדוּ" גלבוע נכנסה לפעילות כיסוי מואצת. נשמעו קולות בחטיבת החדשות לביטול השידור הישיר מקריית אליעזר של משחק העונה מכבי חיפה – מכבי ת"א אך מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן עמדו בפרץ ולא נכנעו לתביעות הארכאיות ההן. תכנון השידור הישיר של משחק העונה השני ההוא מכבי חיפה – מכבי ת"א נשמר ויצא לפועל למרות הנסיבות. מכבי חיפה עם ראובן עטר ואייל ברקוביץ' הביסה את מכבי ת"א 0:5. רמי ווייץ היה בר המזל לשדר את המשחק הנפלא. הצבתי בשידורים הישירים שלנו את המצלמות האחוריות, מצלמות קווי ה- 16, ומצלמות ה- Close up ששינוּ את סטנדרט הצילום מקצה לקצה. יכולתי לשָדֵר שישה הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות. להצבת מצלמות ה- Close up (תפקידן היה להתמקד בשחקנים הסובבים את תנועת הכדור), הייתה חשיבות עליונה. הן לכדו את הפגיעות הקשות והעבירות האדומות, והביאו מידי שבת למסך את הניגוד החריף בין רוח הספורט הקוראת למתחרים לחתור בהתמדה ובהגינות למען הניצחון, לבין האלימות והברוטליות שגילו חלק מהשחקנים איש כלפי רעהו. מצלמות ה- Close up  בעלות עדשות ה- Zoom  החזקות, לכדו בקלות את מפירי החוק ותיעדו את רִגעי המחלוקת הקשים. מעבר להיותן מצלמות חושפניות, הן היו גם מצלמות שופטות ומצלמות מחנכות. הן סייעו בידי לחבר ולרתק את הצופים למסך ולהפוך אותם בעל כורחם למין סוג של שופטי טלוויזיה "אינטראקטיביים". פינת השידור שמיסדתי בשבתות "רגע של מחלוקת" הפכה למִשְנָה סְדוּרָה. מאות אלפי צופים המתינו בכל שבת למוצא פיהן של מצלמות ה- Close up האלה.

בשנים 1993 – 1990 התייחסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת שִלטונו של יוסף בר-אל בבוז גלוי לשידורי הכדורגל. יוסף בר-אל הקצה מראש אמצעי צילום מזעריים לנֶכֶס שידור מובהק ופופולרי למרות שידע כי רשת הטלוויזיה אותה הוא מנהל שילמה הון רב עבור זכויות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התנהגה כגוף שידור מונופוליסטי, נהגה "בקמצנות" כלפי המממן הציבורי שלה משלם האגרה, וצברה שיאים שליליים בכמויות ובטיב הכיסוי שלה את אירועי הספורט. הטלוויזיה הציבורית לא כשלה רק בסיקור אירועי הספורט. התנהלות חטיבת החדשות שלה תחת ניהולו של אלימלך רָם ז"ל הייתה בלתי מוצלחת בשנים ההן. היו לכך כל מיני סיבות שמפורטות היטב בספר עב כרס שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" במסגרת הסדרה בת 13 ספרים שקרויה : מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". חטיבת שירותי ההפקה בראשותו של יוסי משולם עושה דברו של יוסף בר-אל באותן השנים שבין 1990 ל- 1993 לא ניצלה היטב את הפוטנציאל הטמון בכמות הטכנולוגיה הבלתי מבוטלת שעמדה לרשות הטלוויזיה, וסיפקה בקמצנות גדולה אמצעי שידור לכיסוי פעילות הכדורגל הישראלי בשבתות. חלק מניידות השידור שתפקידן היה לכסות את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל עמדו שוממות במוסך. יוסי משולם נכנע וסַר ללא עוררין למרותו של מנהל הטלוויזיה שלו יוסף בר-אל ללא כל ניסיון מצִדו לייצר יוזמה שונה, ולנהל וויכוח ענייני פורה שיביא לשיפור הופעתה של התוכנית "משחק השבת" בכל מוצ"ש. לעזאזל החמישי חשבתי לעצמי, הרי "משחק השבת" איננה תוכנית פרטית שלי. לוָואקוּם השידור הפתטי הזה נשאבה גם חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודו של המהנדס הראשי שלה דָוִד יוֹגֵב (יוצא חיל האוויר שהובא מבחוץ לנהל את חטיבת ההנדסה בטלוויזיה). חטיבת ההנדסה לא הייתה עצֵלה. שירתו בה אנשים נפלאים אך המנהיגות שלה הייתה אימפוטנטית חסרת כל כריזמה שחיפשה במרבית הזמן איך לא לעשות במקום איך כן.

ובכן, בשעה ששמוטי קירשנבאום נחת ברשות השידור ב- 18 באפריל 1993 היה לוֹ רק להיכן להמריא. זה היה בשלהי כהונת יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה והשידור הציבורי היה בשפל. מוטי קירשנבאום היה מודע היטב להתנהלותו הבעייתית של יוסף בר-אל כמנהל הטלוויזיה במשך שלוש שנים בין 10 ביולי 1990 לבין 10 ביולי 1993. הוא לא האריך את כהונתו, הדיח אותו, ומינה במקומו לתפקיד את יאיר שטרן .עם מינויו של מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור השתנה הכל לטובה בבת אחת. שידורי הכדורגל בעונת הזהב של 1994- 1993 בתחילת עידן שִלטונם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כשיוסף בר-אל כבר לא היה בסביבה, היו מופת שידור. מופת השידור נבע מהעושר הטכנולוגי היחסי ואמצעי הצילום שהוענקו לתוכנית "משחק השבת" ולשידורים הישירים באותה עונה וגם הודות לנבחרת שדרים – עיתונאים טובה שעמדה לרשותי. הטכנולוגיה המיידית שפעלה באמצעות שלושה ציוותי מיקרוגל להעברת הסיגנאלים מאִצטדיונים לסוויטות עריכת ה- VTR במאסטר בקומה ב' בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים והעיתונאות בצידה, העלו את "משחק השבת" לדרגה עליונה של דיווח מהיר ומהימן מהשטח. בנתוני הזמן ההוא חשתי כי ניתן לכנות את התקופה של 1994- 1993 כ- "עונת הזהב" שלנו. הבאתי למחלקת הספורט את הגרפיקאית המצטיינת וורוניקה רבוטניקוף, שהעניקה אמירה גרפית אחידה לכל שידורי הספורט. באותה עונה נפלאה גייסתי למחלקת הספורט גם את שַדָּר רדיו 'קול ישראל' דני דבורין לצִדָם של שני השַדָּרִים הקבועים שלי מאיר איינשטיין ורמי ווייץ. החלטתי להכשיר אותו כשַדָּר טלוויזיה שלישי לקראת טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 94', שהמתין לנו בקיץ הבא. יריתי עכשיו בכל התותחים. שטתי באפולו 11 בחלל. מי זכר בכלל את יוסף בר-אל.

ההצלחה הגדולה של סיקור משחקי הליגה הלאומית בטלוויזיה הישראלית מידי מוצ"ש בעונת 1994- 1993 ושידור התוכנית "שער ראשון" תוכנית הכדורגל הבינלאומית הפופולארית מידי יום ראשון ב- Prime time הביאה לקנאה במסדרונות הטלוויזיה. התוכנית "שער ראשון" עסקה גם ב-Follow up ל- "משחק השבת". שידורי הספורט הפכו לחלון הראווה הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו ההסתודדויות של המנהלים הבכירים והטענות הישנות, "כי יש יותר מידי ספורט בשידור הציבורי בזמן צפייה ראשי. נשמעו טענות מדוע השידור הציבורי עוסק בליגות הכדורגל האירופיות. אמרו כי צריך לקצץ". לבסוף הוחלט להוריד את "שער ראשון" תוכנית עיתונאית וקצבית מהאוויר בתום עשר שנות שידור רצופות. את התוכנית "שער ראשון" ששודרה בימי ראשון בשבוע (מכאן שמה) לפני "מבט", מיסדתי ב- 1983 בסיועו של מנהל הטלוויזיה דאז טוביה סער. עלותה הכספית הייתה שוות ערך לפרוטות כשמדובר במונחי מחירים של טלוויזיה. המגזין החדשותי והקצבי הזה שאורכו היה ס"ה כ- 20 דקות בלבד, והמגישים והמנחים שלה היו לסירוגין נסים קיוויתי יורם ארבל, ואורי לוי (אח"כ הצטרף גם אבי רצון) הראתה את השערים שהובעו במשחקים החשובים בליגות האיטלקית, הגרמנית, ההולנדית, והספרדית. מידי פעם השתרבבו לתוכנית גם קטעי Highlights  מבלגיה, יוגוסלביה וליגות אחרות ממדינות נוספות. כוחו של המגזין היה בטריות שלו. “Absolutely up to date”. מעודכן לחלוטין. השערים שהובקעו בליגות הבכירות ברחבי אירופה בשבתות ובימי ראשון אחר הצהריים, שודרו מידי ערב יום ראשון בשבוע על מרקע הטלוויזיה הישראלית. את השערים קיבלנו באדיבות רשתות הטלוויזיה ב- EBU במסגרת מגזין החדשות האירופי היומי EVN (ראשי תיבות של Eurovision News). מעֵת לעֵת נדרשנו גם לפתוח שידורים Unilateral כדי להביא את העדכון למאכסימום. לתוכנית הקלילה הזאת הייתה קליינטורה רחבה ורייטינג חביב.

המטאור נסק ב- 18 באפריל 1993, והתרסק בחלוף שנה ב- 17 במאי 1994. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה המכונה ערוץ 1 ניגפת מפני ערוץ 2 הצעיר ומפסידה את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לאחר שהחזיקה בהן 25 שנה רצופות מאז 1969. אלכס גלעדי מנכ"ל זכיינית "קשת" בערוץ 2 מכריז בפניי בגאווה מוחצנת ובלתי מוסתרת ביודעין : "יואשיש, דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום". זה היה קשה לשמוע אולם זאת הייתה האמת. אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן עשו בית ספר למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, לקחו לו מתחת לאף את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשלוש השנים הבאות שבין 1994 ל- 1994 וגרמו לי כמנווט שידורי הספורט שלו מועקה גדולה. הפסדנו נכס שידור שהיה שלנו ברצף רבע מאה של שנים מ- 1969 ועד 1994. ההפסד היה מרגיז מפני שהוא לא נבע ממחסור בכסף אלא בגלל יוהרה מטופשת וקהות חושים. אלכס גלעדי סיפר לי זאת בעת שביקר אותי ביולי 1994 במפקדה שלי בדאלאס – טקסס בעת שניווטתי וניהלתי את מבצע השידורים הישיר מתריסר אצטדיונים בכל רחבי ארה"ב של 52 המשחקים במונדיאל 1994.                  

טקסט תמונה : שנת 1994. מנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום (משמאל) ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בשיא כוחם. (התמונה באדיבות מיכה ינון ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "יואש אלרואי בל תטעה, לא קוראים לי קירש – קוראים לי קירשנבאום". (מוטי קירשנבאום).

לֵאוֹ קִירְש היה המיליארדר הגרמני שקנה ב- 1996 מנשיא ה- FIFA ספ בלאטר את זכויות השידורים הגלובאליות של שני המונדיאל ים יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006 תמורת 2.250000000 (שני מיליארד ורבע) דולר. לכן בכל פעם שבאתי אליו בדרישה תקציבית כמנכ"ל של רשות שידור ענייה קידם את פניי בסלוגן שטבע, "יואש אלרואי שלא תטעה, לא קוראים לי קירש – קוראים לי קירשנבאום". בחודש דצמבר 1993 טסתי ללָאס וֶוגָאס (Las Vegas) בארה"ב בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להשתתף בפגישה קדם הפקה כלל עולמית ה- WBM של כל גופי הטלוויזיה בעולם המשדרים את המונדיאל של ארה"ב 94'. זכויות השידור של המפעל היו בלעדיות שלנו. משחק הפתיחה של המונדיאל בהשתתפות 24 נבחרות נועד ליום שישי – 17 ביוני 1994 בשיקגו. לוס אנג'לס נקבעה לארח את משחק הגמר כעבור 31 ימים ביום ראשון – 17 ביולי 1994. הוועדה המארגנת האמריקנית הטילה על מנולו רומרו לנהל את הפקת הטלוויזיה הבינלאומית. מנולו רומרו הקים גוף מבצעי אד הוק לצורך ביצוע המשימה מטעם ה- EBU שנקרא ESI (ראשי תיבות של  EBU Sports International, והחליט למקם את ה- IBC לֵב לבה של ההפקה (International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי בדאלאס בירת טקסס. תשע ערים בכל רחבי ארה"ב הענקית מן החוף המזרחי ועד מערבה בעלות שעוני זמן שונים נקבעו לארח את 52 משחקי המונדיאל. זה היה מבצע שידורים מסובך. מנולו רומרו זימן פגישת קדם הפקה של המשדר העולמי WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) בת שלושה ימים בין 19 בדצמבר 1993 ל-21 בדצמבר 1993 בלָאס – וֶוגָאס . פגישת ה- WBM נועדה להסביר את מהלכי ההפקה המורכבת והממושכת. הוועדה המארגנת האמריקנית של המשחקים בראשותו של אלן רותנברג הבטיחה למשתתפי הכינוס קבלת פנים מאוד מקורית ומיוחדת שלא תשכח בעיר ההימורים בנבדה. הם צדקו. לא שכחתי את לָאס – וֶוגָאס עד היום הזה. אין לאמריקנים מתחרים בשיווק המוצר. בקטע הזה הם אָשָפִים. החיבור בין אחת מה- Sponsors הגדולים של האירוע, חברת המזון המהיר "מקדונאלד", לבין הלוֹגוֹ הרשמי של משחקי מונדיאל ארה"ב 1994, היווה דוגמא מאלפת

טקסט תמונה :  הוועדה המארגנת של משחקי מונדיאל ארה"ב 94'  "התלבשה" על חברת מקדונאלד, וזאת לא היססה "להתלבש" על הכדורגל. בכל מקום ולוּ הנידח ביותר בארה"ב, יכולת לחזות בשילוב ההכרחי שבין אכילת ההמבורגר לבין הבעיטה בכדור. (מקור המידע : EBU International). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם בלילה האחרון לא הצלחתי להירדם במלון שלי "Bally Casino Resort". תנאי המלון המשופרים (בסוויטה הענקית שלי יכלה להשתכן פלוגה של הצנחנים, גולני, ו/או גבעתי) לא הועילו לי בשל ה- Jet Lag (יָעֶפֶת) המתמשך. מעולם לא התאכסנתי בסוויטה מפוארת כמו זו שהועמדה לרשותי מטעם הוועדה המארגנת בלָאס – וֶוגָאס (Las Vegas). כללי האירוח בעיר ההימורים המדברית הם עקרוניים וברורים : שָלֵם מְעַט – הַמֵר הרבה (!). מחיר הסוויטה שלי ללילה היה 32 דולר בלבד. כמעט בחינם. אבל בעניין ההימורים, עלי הם לא יכלו לבנות. לא הימרתי. במהלך שלושת הימים של פגישת ה- WBM בלאס ווגאס אירעה סנסציה דרמטית בתעשיית הטלוויזיה בארה"ב. רשת CBS הפסידה את זכויות השידורים של ליגת ה- NFC לאחר שהחזיקה בהן 28 שנים ברציפות מאז 1965. דיווחתי מלאס ווגאס למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אודות התבוסה המדהימה של נשיא הרשת הוותיקה CBS לָארִי טִיש (Larry Ticsh) לרוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (Rupert Murdoch) נשיא הרשת הצעירה FOX. "מוטי", אמרתי לוֹ, "כל התקשורת האמריקנית איננה מפסיקה לעסוק בסנסציה הזאת בה רשת הטלוויזיה CBS הפסידה את זיכיון השידורים בחלק שלה ה- NFC בליגת ה- NFL לאחר עשרים ושמונה שנות שידורים רצופות לרשת  FOX  של איל התקשורת רופרט מורדוק", והוספתי, "מוטי, אמריקה כמרקחה. במכרז החדש שנערך והסתיים זה עתה לקראת ארבע השנים הבאות 1998- 1994, נעצרה CBS של לארי טיש על 1.180000000 (מיליארד ו- 180 מיליון) דולר, ורופרט מרדוק הסכים לשלם 1.580000000 (מיליארד ו- 580 מיליון) דולר וזכה ב- NFC. כל התקשורת האמריקנית כאן המומה מהתבוסה הקולוסאלית שנחלה CBS. הידיעה הסנסציונית הזאת פותחת את מהדורות החדשות של כל רשתות הטלוויזיה כאן. מוטי קירשנבאום שרק לנו לא יקרה דבר כזה, בו נפסיד בטעות את זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל לערוץ 2", שחתי לו בטלפון מחדרי בסוויטה המלכותית של המלון [4].

מוטי קירשנבאום הקשיב. שיחת הטלפון הטראנס – אטלנטית בין ירושלים ל- לָאס וֶוגָאס התארכה. אמרתי למוטי קירשנבאום : "רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק שהקים זה עתה את רשת הטלוויזיה החדשה בארה"ב FOX, הוא המקביל של ערוץ 2 החדש אצלנו (ערוץ 2 עלה "לאוויר" בחודש נובמבר 1993). גם שלושת המנכ"לים של שלוש הזכייניות בערוץ 2, מר דן שילון ומר יוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת", מר אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", ומר עוזי פלד מנכ"ל "טלעד" – כמו רופרט מרדוק, ינסו למשוך אליהם צופים באמצעות "גניבת" שידורי ספורט אטרקטיביים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מוטי קירשנבאום אנו חייבים לשמור על עצמנו ועל אגפינו". זה היה תרגיל עוקץ ידוע. כל רשתות הטלוויזיה בעולם שנבטו על קרקע תחרותית עשו מאמץ עליון לגזול את זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים מיריבות השידור שלהן. FOX של רופרט מרדוק לא נבדלה מהשאר, ואח"כ התברר כי זכייניות ערוץ 2 המסחרי בישראל מאמצות אף הן את הרעיון. הצגתי בפני מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן את קטעי העיתונות שהבאתי עִמִי מסיור קדם הפקה ב- לאס ווגאס. העיתונות האמריקנית הייתה המומה מתבוסת CBS ל- FOX למרות של – CBS העשירה היה כסף בקופה. התקשורת האמריקנית לא הבינה כיצד CBS מוותרת על התרנגולת שמטילה עבורה ביצי זהב מזה עשרים ושמונה שנים.

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 4) של המסמך המקורי – אוסף קטעי העיתונות שליקטתי בארה"ב בדצמבר 1993 לאחר תבוסתה המפתיעה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, והועבר לידיעתם של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. ארה"ב הייתה המומה מהפסד זכויות השידורים של CBS לרשת הצעירה FOX. (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 4) של המסמך המקורי – של אוסף קטעי העיתונות האמריקניים המספרים על המשבר ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בעקבות אובדן זכויות השידורים של ה- NFC. (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 3 (מתוך 4) של המסמך המקורי מהעיתון “NEW YORK POST” שדן בהפסדה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS את זכויות השידורים של ה- NFC. (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 4 והאחרון (מתוך 4) של המסמך המקורי אוסף קטעי עיתונות אמריקניים בדצמבר 1993 בגין הפסדה של CBS את זכויות השידורים של ה- NFC. בתמונה זהו או. ג'יי. סימפסון (O. J. Simpson) שחקן הפוטבול הנודע שהיה בעת ההיא פרשן טלוויזיה וגם שחקן קולנוע. (ארכיון יואש אלרואי).

בלָאס – וֶוגָאס הממוקמת במדבר נֶבָדָה הייתה השעה אחת אחר חצות, ובירושלים – אחת עשרה לפני הצהריים ביום רביעי – 22 בדצמבר 1993. מוטי קירשנבאום נשאר קר רוח. אולי אדיש. הוא השיב לי בסגנון איטי ו- מאופק : "כשתחזור לארץ נדבר (ממילא נקבעה לי עוד קודם לכן פגישה חשובה עמו ועם סמנכ"ל הכספים ומנהל הטלוויזיה, בתאריך 26 בדצמבר 1993 , בעניין המונדיאל הקרב ובא וחידוש הסכם הזכויות עם התאחדות הכדורגל לשנים 1997 – 1994), בינתיים יואש, אני מציע שאם אינך יכול להירדם קח מונית על חשבוני, וסע לדאון – טאון (Down town) של העיר שם תראה תאורת לילה מדהימה שהופכת אותו ליום. עֶשֶר מיליון נורות חשמל מהבהבות הופכות את לאס ווגאס בירת נבדה המדברית לאטרקציה מיוחדת במינה", אמר בחדווה, והוסיף, "חוץ מזה אל תשכח להַמֵר", בהומור הידוע שלוֹ שאפיין אותו לכל אורך חייו ונעל את שיחת הטלפון הטראנס אטלנטית עמי : "על חשבוני". מוטי קירשנבאום הכיר היטב את האזור. הוא היה סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1968 – 1962 ונהג מידי פעם לנסוע עם ידידיו למדבר נוואדה ולבירת ההימורים שלה רבת המוניטין לאס ווגאס. קיבלתי את הצעתו כפי שנהגתי לעשות לרוב בחמש שנות שִלטונו כמנכ"ל רשות השידור. התלבשתי חַם ויצאתי לאוויר המדברי הקר לתוּר את העיר אך לא להמֵר. לָאס – וֶוגָאס היא עיר מדברית נוצצת ומדהימה. אין ספק. עסקי ההימורים בלאס – ווגאס מגלגלים מחזור כספים של 100.000000000 (מאה מיליארד) דולר בשנה. מלונות העיר מעוצבים כאתרי תיירות כל אחד בפני עצמו. צריך לסייר במלון Treasure Island שנקרא על שמו של ספר ההרפתקאות הנודע של הסופר האנגלי רוברט לואיס סטיבנסון, "אי המטמון", (כולנו קראנו אותו כילדים) כדי להבין במה מדובר. המלון המפואר משווק ומגשים את המֶסֶר הספרותי של שמו. מנהלי המלון הביאו למדבר כמות מים אדירה ובנו את החלק החיצוני של המלון הפונה לרחוב הראשי של לָאס – וֶוגָאס על גדת המים כדקורציה המזכירה רחוב פאבים בנמלים של ליוורפול או פורטסמות' במאה השמונה עשרה. המלון מציג לתיירים הרבים המסתובבים ברחוב הראשי הצגות חוזרות ונשנות של קרבות ימיים אמיתיים בין ספינות תמימות לבין שודדי ים באמצעות פירוטכניקה מרהיבה.

ממלון "אי המטמון" הלכתי לבקר במלון Caesar Hotel ("מלון הקיסר"). במלון הזה ממוקם לתפארת פסלו של המתאגרף האמריקני הנודע שחום העור ג'וֹ לוּאִיס אלוף העולם במשקל כבד בשנות ה- 30, ה- 40 ו- 50. ג'ו לואיס היה אליל ילדותי ובני דוֹרי, וספורטאי נערץ עלי. הפקתי וביימתי אודותיו סרט דוקומנטארי בן שעה ששודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1979. ג'ו לואיס שהיה פעם ספורטאי עַל, איש עשיר וסלבריטי מפורסם בארה"ב ובעולם כולו סיים את חייו לבסוף כ- Doorman ומארח במלון "קיסר". הזמר פרנק סינטרה ויריבו בעבר בזירת האִגרוף המתאגרף הגרמני מאקס שמלינג (מת בגיל 100 בפברואר 2005) מימנו את תרופותיו והשלימו את שכרו עד שסיים שם את חייו. משם נדדתי ל- MGM Hotel ולמלונות אחרים. צריך להיות בלאס ווגאס כדי להבין במה מדובר. התאורה האדירה והצבעונית היא מדליקה ומאירה את לאס ווגאס באור יום כמעט. העושר העצום מבצבץ מכל פינה ומנקר את העיניים . העיצוב הנוצץ וכמויות האוכל המוצעות למאות אלפי התיירים בעיר ההימורים בכל הטעמים ובמחירים נוחים , אינם יכולים להשאיר אדיש את המהמר הפוטנציאלי. זוהי מערכת אירוח משומנת מגובה ביחסי ציבור אדירים שמציעה לך מכל משמני הארץ. היא משווקת בכשרון רָב את סחורת ההימורים ושואבת אותך בצורה יעילה בעל כורחך אל המכונות שיכולות להפוך אותך בשנייה אחת למיליונר.

ביום ראשון – 26 בדצמבר 1993 נפגשתי בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים עם הגוורדיה המנהלת את רשות השידור בעניינים הנוגעים להפקת מונדיאל 94' וחידוש החוזה שעמד לפוּג עם התאחדות הכדורגל הישראלית. חזרתי שוב על הסיפור המדהים של אובדן זכויות השידור של ה- NFL לפני כמה ימים ע"י רשת CBS לאחר שהחזיקה בהן 28 שנה רצופות. התבוסה של נשיא CBS לָארִי טִיש הייתה מושלמת לאחר שצוות השידור הוותיק והמפורסם שלו ג'ון מָאדֶן (John Madden) ופאט סָאמֶרְווֹל (Pat Summerall) הודיע כי הוא נוטש את CBS שהייתה בית עבורם ועובר לשורות FOX. זאת הייתה מהלומה כבדה ל- CBS [סעיף 5]. השתמשתי ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמטפורה למצב העתידי העומד להתרחש בישראל. אמרתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, כשמסמך הרכישה המחודשת פרוש לנגד עיניהם : "שלא יקרה לכם ולי מה שקרה ל- CBS. אם תפסידו את הקרב הזה שהוא חשוב למשלם האגרה שלכם, תובסו פעמיים. גם תחטפו מהמנצח במכרז וגם ערוץ 2 ייבנה על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בעניין הזה אין פשרות. נכון ששיקולי CBS הם מסחריים בלבד, אבל זִכרו ששידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי , ובעיקר שידורי הכדורגל בהם רשות השידור הציבורית מחזיקה 25 שנים ברציפות הם הצדקה ברורה לסלוגן שטבעה הרשות "יש תמורה לאגרה". עוצמת שידורי הספורט הרלוואנטיים מחברת את הצופה בעל כורחו לשידורים הערכיים האחרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ולא רק להפך, כפי שסוברים רבים".

עכשיו הצגתי בפגישה את מסמך העבודה המפורט שלי הנוגע לרכישה מחודשת של זכויות הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו לארבע השנים הבאות 1998 – 1994, והמאבק נגד ערוץ 2 והכבלים. סמנכ"ל הכספים היה המכותב הראשי (על פי בקשת המנכ"ל), אך עותקיו הועברו גם לידיהם הבטוחות של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן עצמם [6]. הייתי מוטרד מהתחרות נגד אנשיי ערוץ 2 האמביציוזיים על זכויות הכדורגל הישראלי. בקדמת ערוץ 2 הצעיר והנמרץ ניצבו אנשיםם שהיו פעם חברים במסדר האבירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – דן שילון, יוחנן צנגן, אלכס גלעדי, עוזי פלד, ונחמן שי (שימש יו"ר מועצת הרשות השנייה), ועכשיו הנהיגו את הרשת המסחרית וידעו היטב מה הם רוצים. ערוץ 2 לטש עיניים גדולות ובורקות לעבר הכדורגל הישראלי, שהיה קניינו הבלעדי והמובהק של ערוץ 1 מזה עשרים וחמש שנה ברציפות מאז 1968. מוצר עתיר רייטינג. בעיקר רשפו עיניהם של דן שילון ואלכס גלעדי שרצו ליטול את הבכורה מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהייתה נווה ביתם הישן ולהעבירה לווילה החדשה שלהם בערוץ 2 המסחרי. בכך חשבו עכשיו לנקום ולהשיב לרשות השידור כגמולה.

ההצעה הכספית הכוללת שלי להתאחדות הכדורגל לחוזה החדש של ארבע שנים 1998 – 1994 כפי שהוגשה להנהלת רשות השידור עמדה על כ- 18.000000 (שמונה עשר מיליון) דולר. מועצת ההימורים והטוטו בראשות היו"ר אריה זייף (אוהד גדול של השידור הציבורי) הבטיחה לי לממן כשליש מהעלות באמצעות שקופיות חסות. סברתי שאנחנו צריכים לפעול מייד ולהיכנס תיכף למו"מ עם ההתאחדות עוד בדצמבר 1993 כדי למנוע מִכְרָז, ועל מנת לנטרל את ערוץ 2 האמביציוזי. אולם מוטי קירשנבאום ז"ל איש של היגיון ומחשבה ארוכת טווח נותר שאנן ולא מיהר. הוא היה בטוח ביכולתנו להביס את שני נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן גם בממון. הרי הוא כיהן לא רק כראש הממשלה של רשות השידור אלא היה גם שר האוצר שלה. מחיר המינימום של זכויות שידורים שנדרשנו שלם להתאחדות הכדורגל הישראלית נסב על כ- 5.000000 (חמישה מיליון) דולר מידי עונה. לא סכום משהו עבור ערוץ טלוויזיה ארצי שנתמך כספית ע"י שקופיות החסות של הטוטו.

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 3) של המסמך המקורי. המבנה הכספי של ההצעה שלי שהוגשה להנהלת רשות השידור ב- 26 בדצמבר 1993 והמסבירה כיצד לרכוש את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1998- 1994. התשלום שהוצע על ידי היה כ- 18.000000 (שמונה עשר מיליון) דולר. מר אריה זייף יו"ר מועצת ההימורים והטוטו בימים ההם היה אמור לממן (באמצעות שקופיות חסות) כ- % 30 מהעלויות הכספיות של החוזה החדש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 3) של המסמך המקורי.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 1993. זהו עמוד מס' 3 ואחרון של המסמך המקורי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זכויות השידורים של מונדיאל ארה"ב 94' היו מוחזקות מראש בידי ה- EBU על פי החוזה עם ה- FIFA, וכפועל יוצא הוחזק בלעדית בידי רשות השידור. מוטי קירשנבאום היה מקצוען רחב לב, שהשיב במהירות הבזק לכל בקשות ההפקה הטכנולוגיות והלוגיסטיות שלי. הצלחת שידורי המונדיאלים של ארה"ב 94' ואח"כ צרפת 98' לא הייתה מוטלת בספק בתקופת כהונתו. היה לי ניסיון רב בהפקות בינלאומיות. בנוסף לכך שררה אווירת הרמוניה וקונצנזוס מלא לעקרונות הצעת השידורים שלי ודרך ביצועם. עיקרון השידור מהשטח היה מוסכם ומקובל על דעתם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. קבענו בעצה אחת שכל משחקי מונדיאל 1994 יועברו בשידורים ישירים מעמדות שידור באִצטדיונים השונים הפרושים ברחבי ארה"ב הענקית. מנכ"ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה נתנו יד להרכבת שלושה ציוותי שידור שינועו במדינה רחבת הידיים מעיר לעיר ומאִצטדיון לאִצטדיון בראשותם של השַדָּר הראשי מאיר איינשטיין והפרשן הראשי לידו אבי רצון, השדר רמי ווייץ והפרשן שלו אברהם גרנט, והשדר דני דבורין והפרשן שלצִדו מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר. היה מוסכם על דעתם כי לכל צוות שידור בשטח יוצמד טכנאי. הטכנאים היו פוליסת הביטוח של ההפקה. מוטי קירשנבאום אישר לי גם הבאת צוות הפקה ושני טכנאי תקשורת לדאלאס כדי שיסייעו לי במיסוד משרד הפקה, תקשורת ושידורים במרכז השידורים הבינלאומי ותִפעולו לאורך כל תקופת השידורים. הבעיה שלי לא הייתה הפקת 52 השידורים הישירים של משחקי גביע העולם בכדורגל שעמדו להיערך בכל רחבי ארה"ב הענקית בקיץ 1994. ידעתי לעבוד והצלחת השידורים ההם הייתה מובטחת. השאלה הקיומית האמיתית שלנו הייתה אבטחת זכויות הכדורגל הישראלי, הפקתו ושידורו, רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית. איומי ערוץ 2 המסחרי הצעיר והשאפתני היו מוחשיים.

טקסט תמונה : קיץ 1994. מונדיאל ארה"ב 94'. הימים ההם – הזמן ההוא. זוהי אחת מעמדות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשיקגו בעת אחד מהשידורים הישירים של מונדיאל ארה"ב 1994. השדר רמי ווייץ משמאל והטכנאי הצמוד שלו שמואל פוקס (מימין) דקות אחדות לפני תחילת אחד השידורים הישירים. משמאל מציצה כרסו של הפרשן אברהם גרנט. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום קיבל את גרסתי כי נוכחותם של טכנאים בעמדות השידור שלנו חיונית לשגשוג ההפקה המורכבת והמסובכת בעיקר מההיבט הטכנולוגי ותקשורת לוויינים בינלאומית וגם המרוחקת,  וסך הצלחת מבצע השידורים הממושך בן כ- 35 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשעה שנכנסנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ואנוכי לדוּן בלִשכתו ב- 26 בדצמבר 1993 ביוזמת הרכישה המחודשת של הכדורגל הישראלי לארבעת השנים הבאות, נִדְרַךְ מוטי קירשנבאום. "…ה- ייעלה על דעתך שאוותר על "מבט שני" (בעריכתו של מיכאל קרפין) כדי לקחת את הכדורגל… ?", שאל אותי לפתע בכעס. לא הייתי מוכן לפנייה הבוטה והנרגזת הפולנית שלו. כשהיה צריך הוא ידע להיות לא נחמד. גם יאיר שטרן הופתע. "אינך צריך להעמיד את הדברים בצורה הזאת", השבתי לו, והוספתי, "יש מקום לשניהם בלוח השידורים , בעיקר כיש לך מספיק כסף לממן את הכדורגל. יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף הוא ידיד גדול של השידור הציבורי ורשות השידור. ניתן להגיע לעסקת חסות עם הטוטו שתכסה לפחות % 33 (שלושים ושלושה אחוזים) מהעלות הכללית של שידורי הכדורגל. מילה של אריה זייף היא מילה. הוא איש רציני שהוכיח את עצמו". הציבור לא מבין אך בעיקר אנשי הטלוויזיה והתקשורת לא מבינים כי בטלוויזיה אין רעות וידידות, ולא יחסי אחווה. יש נאמנות לאינטרסים. מוטי קירשנבאום לא היה חבר של אף אחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ידידים היו לו רבים אך לא חברים. אחת מהדרכים שלו להפגין מנהיגות הייתה לתקוף בטון פולני ולהחזיר לתלם את הסורר. האמת גיחכתי לעצמי. עבורי זה היה מביך להאזין לטון הנרגז שלו. המשכתי לטעון בפני שני הבוסים שלי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כלהלן : "מוטי קירשנבאום שים לב, אריה זייף מֵאיץ בי שראשית דבר נקנה את הזכויות והוא ילך לקראתנו ביד רחבה כפי שעשה תמיד. חוץ מזה ניתן להביא לשידורי הכדורגל גורמים כלכליים נוספים שיעניקו חסות. אל תוותר בשום פנים ואופן על שידורי הכדורגל הישראלי . זהו חלון הראווה הראשי שלך. השידורים האלה מניבים רייטינג שיא. 25 שנה רצופות הרגלנו את מדינת ישראל לצפות בשבתות בכדורגל הישראלי. אובדן הכדורגל הישראלי לערוץ 2  עלול להביא למפולת. ערוץ 2 יקום על חורבותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". התבוננתי בפניו של מנכ"ל רשות השידור. תפסתי אותו מאזין אומנם לדבריי אך הוא לא היה דרוּך. מוטי קירשנבאום ישב שם מולי עם פני הפּוֹקֶר שלוֹ ולא התרגש יותר מידי. זאת הייתה דרכו השנייה להפגין מנהיגות. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה שונה ממנו. מבע פניו היה מיוסר. [7]

אחרית דבר. ובכן, ב- 17 במאי 1994 הפסיד מוטי קירשנבאום את זכויות השידורים של הכדורגל לערוץ 2 המסחרי לשלוש השנים של 1997 – 1994 לאחר שהחזקנו בהן ברציפות רבע מאה של שנים מ- 1969 ועד 1994. היה מדובר בהפסד מַר ולא כפוי. באותן השנים ההן 1998 – 1993 שנות שלטונו של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל רשות השידור החזקתי בזכויות השידורים של האולימפיאדות, המונדיאלים, אליפויות העולם בא"ק, טורניר ווימבלדון בטניס, אליפויות אירופה למדינות בכדורגל וכדורסל, ליגת הכדורסל ומשחקי גביע המדינה בכדורסל, משחקי נבחרת ישראל בטורנירים של קדם אליפויות אירופה והמונדיאלים, משחקי מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל ועוד. אף על פי כן אובדן הכדורגל הישראלי לערוץ 2 המסחרי היה מַר מפני שהוא לא היה כפוי ולא היה הכרחי. זכויות השידורים נסובו על סכום שנע בין 5.000000 (חמישה מליון) דולר ל- 6.000000 דולר לעונה אחת. יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף אוהד גדול של השידור הציבורי הבטיח לנו לממן שליש מהעלויות. אף על פי כן ניגפנו.

הסדרה התיעודית "רוח החופש" בת שלושה פרקים המשודרת בימים אלה בערוץ 1 בהפקת עידו צוקרמן + עידו בהט + נועם דמסקי ובהגשתה והנחייתה של עינת פישביין צברה עד כה רייטינג ממוצע של % 1.3 (2). תוצאת מדרוג בגדר תבוסה שהיא בלתי מתקבלת על הדעת (!). 

אני שב ל- "רוח החופש". הרגעים החשובים בסדרה "רוח החופש" נמוכת הרייטינג כוללים בין השאר סדרת שאלות ותשובות עם מייסד Channel 4 היהודי – בריטי ג'רמי אייזקס (בן 84 היום) והמנכ"ל הנוכחי של ערוץ 4 הבריטי דייוויד אייבראהם. ההפקה בראשות עידו צוקרמן + עידו בהט + נועם דמסקי איננה מקדימה ולא מסבירה את ההבדל בין מסורת ותרבות הצפייה הציבורית הבריטית בטלוויזיה לבין תרבות הצפייה של הציבור הישראלי. גם אין נתוני צפייה של הציבור האנגלי בערוץ 4 הבריטי. אני מעוניין להתעכב על כמה מאמירותיו המעניינות והחשובות של ג'רמי אייזקס בסדרה שנאמרו ב- "רוח החופש". מר ג'רמי אייזקס הוא רב אמן של השידור הציבורי הבריטי לדורותיו והציטוטים שלו הר"מ הם בבחינת הענקת קורס טלוויזיה רב חשיבות בחינם. כמה מצער ששני הפרקים הראשונים של "רוח החופש" זכו למדרוג מַשְמִים ממוצע של % 1.3 בלבד. להלן הציטוטים מפיו של ג'רמי אייזקס כפי שנאמרו ב- "רוח החופש".

1. "…ל- BBC הייתה תפישה מוסרית ברורה מאוד לתפקידו בבריטניה ובעולם. ה- BBC התעקש על כך שמטרות השידור הן לחנך, ליידע, ולבדר בסדר הזה…".

2. "…הדבר החשוב ביותר שעשה ערוץ 4 הבריטי שהוא הבין ואמר שאין קהל אחד לטלוויזיה…".

3. "…ערוץ 4 הבריטי שידור ציבורי ייחודי, הוא ערוץ טלוויזיה שבו ייצפו כל האנשים בחלק מהזמן, ואף לא אחד ייצפה בו כל הזמן…".

4. "…אפשר לעשות זאת רק אם המדינה יכולה להתמודד עמו בהצלחה, להסיר ממנה את ידיה, ולאפשר להשתמש בו למטרות עצמאיות שנחשבות לבעלות ערך ורצויות…אחרת מה שנותר הוא להחזיק אצבעות , לקוות, ולהתפלל…".

5. "…השידור הציבורי צריך להיות מסוגל לומר ולהדגים לצופיו, יש לנו משהו עבורכם שאותו אתם צריכים וכדאי שתתנסו בו, שתשתמשו בו, משהו שמשדרים האחרים לא יספקו לכם…".

6. "…אנחנו יכולים לספק לכם שירות חדש שהוא חסר פניות ומטרתו ליידע את ציבור הבוחרים בנושאים שעליהם יצביעו ועל בסיסם יבחרו ממשלה באופן דמוקרטי. הם לא יכולים לעשות זאת כהלכה, אלא אם מישהו מציע להם את הסיוע הזה…".

7. "…השידור איננו אמור לספק לצופים נינוחות כל הזמן. עליו להזהיר את האנשים, עליו לשעשע אותם, עליו להפתיע אותם. התוכנית איננה אמורה להיות מוכרת לצופה מראש, כי אם היא מוכרת לצופה מראש, אז מה הטעם לצפות בה. המשדרים צריכים לומר : הקשיבו לזה, בואו תצפו בזה, ואז עליהם לענג, לקנטר, לזעזע ולהפתיע את ציבור הצופים…".

יש לנו מה ללמוד מג'רמי אייזקס. ועוד הערה לעינת פישביין. המגישה – מנחה טוענת כלהלן : "…לאורך מרבית שנות קיומה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה השקעה דלה בהפקות מקור, המינויים המקצועיים מטעם אפשרו התערבות של גורמים אינטרסנטיים בעריכת התוכן ובתכנון לוח השידורים. ההשתלטות הפוליטית על רשות השידור ומוסדותיה הושלמה והובילה לסגירתה. משנת 2014 פועלים שידורי הרשות תחת צו של בית משפט…". מדובר בכתב אישום כוללני וכללי. כמה מצער שאין היא מפרטת שמות האחראים ואת התאריכים הקשורים להתמוטטותו וקריסתו המוחלטת של השידור הציבורי. שגיאה גדולה של השלישייה היוצרת עידו צוקרמן, עידו בהט, ונועם דמסקי.

כמה מילים על היהודי – בריטי Sir ג'רמי אייזקס ואודות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 של המאה הקודמת בהנהגת פרופסור ארנון צוקרמן.

הטריאומוויראט ארנון צוקרמן, דן שילון, ומוטי קירשנבאום בסיועם של אנשי טלוויזיה איכותיים נוספים כמו יגאל לוסין, אלכס גלעדי, שמעון טסלר ז"ל , רון בן ישי, יורם רונן ז"ל, אברהם קושניר, יאיר שטרן, יעקב אחימאיר, שרי רז, ירון לונדון, טוביה סער, רם עברון ז"ל ואחרים – יצרו באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת טלוויזיה מזַן חדש. הייתה להנהגה הזאת השפעה מרחיקת לכת על התפתחות שידורי הספורט. לאלכס גלעדי הייתה זכות גדולה לעבוד תחתיהם כמנהל מחלקת הספורט. ארנון צוקרמן זוכר כפי שהעיד בפניי כלהלן : "הבנתי היטב את ערכם של שידורי הספורט הישירים הרלוואנטיים למשלם האגרה. אני עצמי הייתי אוהד ספורט קטן ולא צפיתי בהם אך הכרתי  בחשיבותם כנדבך במארג הכללי של השידור הציבורי". אחד ההישגים הגדולים של ארנון צוקרמן כמנהל טלוויזיה בתקופה ההיא ב- 1976 ושל מנהל התוכניות שלו מוטי קירשנבאום הייתה רכישת סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית הבריטית הנודעת “World at War“ (עולם במלחמה) שהפכה מייד ל- ”Event” בעל מוניטין בינלאומי בכל העולם. ערך והפיק אותה היהודי הבריטי ג'רמיי אייזקס תחת המטרייה הכספית של חברת הטלוויזיה הבריטית THAMES. מר ג'רמי אייזיקס הפך לימים להיות מנהל Channel  4 הבריטי. 26 פרקי הסדרה התיעודית הנודעת והאיכותית (כל פרק באורך של 50 דקות) הביאו את סיפורה של מלחמת העולם ה- 2 ושודרו בהצלחה רבה במשך כחצי שנה בטלוויזיה הישראלית ב- 1976 ו- 1977. פַּס הקוֹל המקורי בסדרה של שחקן הקולנוע האנגלי לורנס אוליבייה הוּמַר בקריינות הבלתי נשכחת של קריינית רדיו "קול ישראל" גב' לאה פורת ז"ל. לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב- 1977 רכשו ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום מג'רמי אייזיקס סדרה דוקומנטארית בריטית נוספת בת ארבעה פרקים , שנקראה, "הפתרון הסופי" (The Final Solution) ועסקה בהשמדת שישה מיליון יהודי אירופה ע"י המשטר הנאצי הגרמני. 1977 הייתה ללא ספק שנת שיא בהבנת חשיבות התיעוד, הדוקומנטאציה, והצורך בהקרנת סרטים תיעודיים רלוואנטיים בלֵב ה- Prime time של השידור הציבורי הישראלי. את זרי ההילה הזאת צריך לקשור לראשם של ארנון צוקרמן, מוטי קירשנבאום, יגאל לוסין, וג'וּדִי לוֹץ.

הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים אודות התפתחות וקורות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2016 – 1884, שאני חוקר וכותב מאז 1998, ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" – עוסקת בהתפתחות שידורי הספורט, החדשות, והתיעוד בטלוויזיה הישראלית הציבורית והבינלאומית. הטקסט שהשפיע עלי יותר מכל ונחרת בזיכרוני לתמיד לא היה של איש משדרני הספורט, אלא דבריו של יהודי אחד ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ שמספר למראיינו בצורה קורקטית ושלווה באחד הפרקים של "הפתרון הסופי" סיפור מספר שיער : "הייתי חבר בקבוצה שפינתה מידֵי יום ביומו את מאות אלפי הגוויות מאולמות ההשמדה הענקיים באושוויץ לאחר שהורעלו בגז הציקלון B (ציאניד) לעבר הקרמטוריום – תנור שרפת הגוויות. משנכנסו המובלים לטבח במרמה ובהטעיה עירומים כביום היוולדם, נשים וגברים, זקנים וטַף למקלחות הדֶמֶה לצורך "חיטוי", ודלתות המבנה הוגפו ונסגרו הרמטית מאחוריהם, הופעל מנגנון ההרעלה וגז הציאניד הוחדר לחלל האוויר. לאיש לא היה סיכוי לשרוד. המוות לא היה מיידי אלא בחֶנֶק נוראי שנמשך דקות, עֶשֶר אולי רבע שעה. החזקים מבין המושמדים טיפסו בכוח על כתפי החלשים לעבר תקרת אולם ההשמדה בניסיון למצוא למעלה עוד כמה מולקולות של חמצן , אך גם להם זה לא עזר. בתוך מבנה ההשמדה פרצו זעקות זוועה ושֶבֶר נוראיות , אך הן גוועו במהירות. במקום השתרר שקט נורא. כולם היו מתים", ואז במין שקט נפשי בנוֹן שלנטיות הוסיף המרואיין ואמר-שאל את מראיינו, "אתה יודע מדוע לא שמע אף אחד את הצעקות שהגיעו ללֵב השמיים ?" ומבלי להמתין השיב בעצמו לעצמו ולמראיין הבריטי, "מפני שאין שָם אף אחד".

בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי, והקרויה בשם הכולל שלה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", רואות אוֹר כ- 15000 (חמש עשרה אלף) תמונות ביניהן צילום אחד שהשפיע על דורנו ועלי יותר מכל והיה המשמעותי והחשוב ביותר בתקופתנו. התמונה שעיצבה את עולמי ונצרבה בזיכרוני יותר מכל מראה אחר לא הייתה תמונת ספורט. זה היה צילום של הילד היהודי הקטן והנפחד חסר כל הגנה בגטו ווארשה ב- 1943 במלחמת העולם ה- 2. בהיותו חסר אונים ומבט מבוהל בעיניו נכנע הילד היהודי ומרים את זרועותיו הקטנות אל מול קני הרובים של הקלגס הנאצי לאחר שהגטו נפל.

kirshenbaum 31

טקסט תמונה : 1942. התיעוד והתמונה החשובים והמשמעותיים ביותר בדורנו. ילד יהודי רך בשנים וחסר כל הגנה מרים את ידיו לאות כניעה מול קני הרובים של הקלגסים הנאציים לאחר נפילת גטו ווארשה במלחמת העולם ה- 2. לעולם לא עוד. (באדיבות יגאל לוסין עורך הסדרה "עמוד האש") .

ג'רמי אייזקס הוא ידיד ורֵעַ וותיק של יגאל לוסין (בן 80 היום) עיתונאי העַל של רדיו "קול ישראל" והטלוויזיה הישראלית הציבורית. אולם מר ג'רמי אייזקס הוא יותר מזה. הוא שימש מורה דרך טלוויזיוני של מר יגאל לוסין אחד המתעדים הדגולים ביותר של השידור הציבורי. בעידן של ארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום החל יגאל לוסין לתחקר, להפיק, ליצור, לכתוב, ולערוך את סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית המונומנטלית "עמוד האש". היא עלתה לשידור ב- 1981 בעידן של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל. יגאל לוסין ניהל, ערך, וכתב את סדרת המופת שלוֹ בת 19 הפרקים בעלות מינימלית של כ- 1.000000 (מיליון) דולר. לא יותר. הסדרה "עמוד האֵש" זכתה להערכה רבה, שגשוג צפייה חסר תקדים, ורייטינג שניפץ את מחסום % 95. הצלם יעקב "יענקלה" אייזנמן שימש עוזרו הראשי של יגאל לוסין מפיק הסדרה ההיא שהפכה מאוחר יותר גם לספר מפורסם, שנקרא על שמה, "עמוד האש". הספר תורגם לאנגלית, ונקרא, “Pillar of Fire”.

יגאל לו­סין אחד מאנשי הטלוויזיה החשובים בתולדות רשות השידור בכל הזמנים יצר סטנדרט שידור מקצועי גבוה ביותר (גם בתחום המחקר), והיה בעצם מורה דרך של רבים בטלוויזיה הישראלית בעשייה הדוקומנטרית. גם של גדעון דרורי, האיש שיצר, ביים, וערך ב- 1997 בעידודו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל את הסדרה הבלתי נשכחת "תקומה" בת 22 פרקים (באורך כ- 50 דקות כל פרק).

drori

טקסט תמונה :  גדעון דרורי ז"ל  היה עורך הסדרה המונומנטאלית "תקומה" (22 פרקים, כל פרק בן 50 דקות) ששודרה על מסך הטלוויזיה הציבורית מנובמבר 1997 עד מאי 1998. הואא וסדרת המופת שלוֹ זכו לשבחים רבים. מפיק ועורך עתיר ידע שנחשב לאחד האישים החשובים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל תולדותיה. (התמונה באדיבות משפחת דרורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השוואה (1). נאורות. אושיות השידור הציבורי.

עשרות אלפי התמונות באקשן ופורטרטים (רובן טרם ראו אור) שמתפרסמות לאורכה ורוחבה של סדרת 13 הספרים רחבת ההיקף שאנוכי חוקר וכותב אודות התפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם מ- 1884 ובארץ מ- 1966 ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", מספרות גם על ימי תום הנעורים, החריצות, הטוהר, המרץ, הכישרון, והנחישות של אותם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שהקימו אותה מעפרה ב- 1968. במשך עשור ה- 70 של המאה הקודמת זהרה "הטלוויזיה הכללית" (כפי שכונתה על ידי העם) בכל בית בישראל וגם הייתה פנס קסם שלו. בפרק הזמן ההיסטורי הזה בן שש שנות שידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן שבין 1973 ל- 1979 תחת ניהולו של ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן בן 82), נרשם "תור הזהב" של השידור הציבורי. התקופה הקצרה ההיא ההיא חלפה לבלי שוב. פרופסור ארנון צוקרמן הוא איש מרשים בעל מוּסָר מוחלט, יושרה מוחלטת, דרך ארץ ודוגמא אישית מוחלטים, דבקות במשימה מעוררת הערצה, והאיש שנעל את דלת רשת הטלוויזיה הציבורית שלו בפני התערבות פוליטית מימין ומשמאל. פרופסור ארנון צוקרמן הוא מנהיג הטלוויזיה החשוב ביותר שקם אי פעם במדינת ישראל. התכונות המצוינות לעֵיל לא הספיקו לשַמֵר את מורשת הטלוויזיה הישראלית הציבורית למרות שעבדו בה וניווטו אותה אנשים צעירים, חרוצים, וחלקם מוכשרים מאוד. הפוליטיזציה ה- ממאירה והארוכה עשתה במשך השנים הרבות שַמוֹת בטלוויזיה הישראלית הציבורית וכילתה כל חלקה טובה. הכישרון והיצירה לא החזיקו מעמד מול הפוליטיקאים ועושי דברם. התבוננות ב- פיגורות הטלוויזיה מהימים ההם מגלה כי מהאנשים האמיצים האלה הדבקים במשימתם עד כלות נשקף מבט של אושר, רצון כֵּן ללמוד, ומלווה בתחושות של שליחות וחזון ודבקות במשימה. זאת ההרגשה שלי ככותב, מתעד, עורך, ומפיק של הסדרה רחבת ההיקף הזאת שכוללת בתוכה 13 ספרים ו- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי A4 של מחשב. במשך 18 (שמונה עשרה) שנים מאז 1998 אנוכי חוקר, נובר, מאתר, אוסף, ומלקט עשרות אלפי תמונות, צילומים, מסמכים אותנטיים, וקטעי עיתונות הנוגעים להתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ ממארס 1966 מאז היווסדה של הטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ופברואר 1967 מאז כינונה של צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והצבתו של האלוף אלעד פלד בראש צוות ההקמה שלה ע"י שר ההסברה ישראל גלילי בממשלת לוי אשכול (בתום מלחמת ששת הימים ביוני 1967 וויתר האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד (היום בן 89) על המינוי משום שביקש להתמודד על תפקיד רמטכ"ל צה"ל וישראל גלילי הטיל את התפקיד על פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ אז עולה חדש מארה"ב בן 41 ששימש ראש הפקולטה לסוציולוגיה ותקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים). אנוכי מתבונן בעצמי שעות על שעות בתמונות הנדירות האלה. בסופו של דבר ערכתי אותן לתוך הטקסט והן פרוסות ב- 13 הספרים של הסדרה. במידה רבה זה נורא לומר אבל התקופה ההיא של ימי התום, הפשטות, החלוציות, והתקוות חלפה לבלי שוב. ראה גם הספרים "8 ימי בראשית", "למילים יש וויזואליה משלהן", ו- "הפקות חובקות ארץ ועולם בטלוויזיה". המחקר והנבירה הארוכים והממושכים טרם הסתיימו. הם אמורים ל- הסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.

למען קוראי הבלוג הצעירים אני מפרט את המידע הנוגע לרשימת מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם (עד 2006), כלהלן :

1. פרופסור אליהוא כָּ"ץ ראש צוות ההקמה (1969 – 1967).

2. סטנלי "סטן" גרנדייזי (ניהל כמה חודשים ספורים ב- 1969).

3. חגי פינסקר ז"ל (1971 – 1970).

4. נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל (1971 – 1970).

5. ישעיהו "שייקה" תדמור (1973 – 1971).

6. ארנון צוקרמן (1979 – 1973).

7. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד בשנים 1984 – 1979 שימש גם מנהל הטלוויזיה בפועל (מאוגוסט 1979 עד מארס 1980).

8. יצחק "צחי" שמעוני ז"ל (1982 – 1980).

9. טוביה סער (1985 – 1982ׂׂ).

10. יוסף בר-אל מנהל זמני (כמה חודשים עד ספטמבר 1985).

11. יאיר אלוני מנהל זמני (כמה חודשים מספטמבר 1985 עד אפריל 1986).

12. חיים יבין (אפריל 1986 עד נובמבר 1989).

13. נסים משעל מנהל זמני (מנובמבר 1989 עד יולי 1990).

14. יוסף בר-אל (1993 – 1990).

15. יאיר שטרן (2000 – 1993).

16. יאיר אלוני מנהל זמני (מאפריל 2000 עד אפריל 2002 ואז הודח ע"י המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל).

17. יוסי משולם (מנהל זמני מאפריל 2002 עד נובמבר 2003).

18. מוטי עדן (נובמבר 2003 עד 2006) וכו'.

ב- 2003 / 2002 פרשתי בטריקת דלת בתקופת מנכ"ל הנֶפֶל של יוסף בר-אל. טרקתי לו את הדלת בפרצופו ונפניתי ממנו וממכורתי לעַד. ב- 2 במאי 2005 הודח מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם.

kirshenbaum 24

טקסט תמונה : דצמבר 1976. מוטי קירשנבאום מנהל התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית (מימין) בפגישת עבודה עם ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1979 – 1973 (משמאל). שניהם היו אנשי מקצוע ומנהיגי שידור שתרומתם לשידור הציבורי הייתה מכרעת ובלתי נשכחת. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1975 . וועידת ה- EBU בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתייצבת כרשת שידור . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צבי גיל יועץ המנכ"ל, אלכס גלעדיי מנהל חטיבת הספורט, צבי "צֶבֶּה" גורן עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות, דן שילון מנהלל חטיבת החדשות בטלוויזיה. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1971. ניו יורק – ארה"ב. ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני כתבים בכירים של רשות השידור בימים ההם בארה"ב. יגאל לוסין כתב רדיו "קולל ישראל" (מימין) וחיים יבין כתב הטלוויזיה (משמאל). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

katz 5

טקסט תמונה : חורף 1968. פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 42) ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשרדו הזמני בקומה החמישית ב- "בית היהלומים" ברוממה – ירושלים. הבניין הפך בטעות למשכן קבע של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והוכיח שברשות השידור אין דבר שהוא קבוע יותר מהזמני. (התמונה באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

katz 6

טקסט תמונה : ינואר 1968. פרופסור אליהוא כ"ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית (עומד במרכז) מעביר קורס טלוויזיה קצר במתקן הטלוויזיה הלימודית – חינוכית ברמת אביב לאנשי רדיו "קול ישראל" העוברים הסבה מהרדיו לטלוויזיה. קיצוני מימין הוא יועץ הטלוויזיה החינוכית – לימודית והישראלית הבימאי היהודי – אמריקני מבוסטון מר דייויד דייויס (איש הטלוויזיה הציבורית האמריקנית PBS) ולידו היהודי – אירי מדבלין מרשת הטלוויזיה האירית RTE הבימאי לואיס "לואי" לנטין (במעיל הבהיר). לואי לנטין היה הבימאי שניצח על השידור הישיר הראשון בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הלא הוא מצעד צה"ל בירושלים ביום חמישי – 2 במאי 1968 בחג העצמאות ה- 20 לייסוד מדינת ישראל. משמאל בסוודר הלבן זהו יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ויוסי גודארד (בסוודר ספורטיבי). יושב ליד אליהוא כ"ץ (מצד שמאל בתמונה) השדר בשפה הערבית נור א דין אדריני. (התמונה באדיבות לואי לנטין בן 82 היום. הוא מתגורר באירלנד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 1

טקסט תמונה :  חורף 1974. רגע של הפסקה ומחשבה בהפקת התוכנית הסטירית "ניקוי ראש". זיהוי הנוכחים בשורה הראשונה מימין לשמאל : העורך והמפיק מוטי קירשנבאום, בימאי "ניקוי ראש" יעקב אסל, אחד מארבעת כותבי התוכנית קובי ניב. זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : מנהל הבמה יוסף "פונצי" הדר ז"ל (מזוקן), הצלם אורי שמעוני, איש הקול משה אלוני, והצלם שלמה גרשנגורן – ספיטירקי (עומד). (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 3

טקסט תמונה : חורף 1976. מוטי קירשנבאום חוגג עם צוות "ניקוי ראש" את הכרזת הוועדה על זכייתו בפרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה לשנת 1976. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אחד מארבעת הכותבים המחוננים של  התוכנית "ניקוי ראש" חנוך מרמרי, השחקן טוביה צפיר, איש לא מזוהה, הגרפיקאית ענת אור – מרמרי, מאחוריה איש לא מזוהה, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, היוצר, העורך, והמפיק של "ניקוי ראש" מוטי קירשנבאום ז"ל, מפקח החשמל והתאורה יז'י ביאלוק (מאחור ממושקף), ועוזר ההפקה יפתח גוטמן. מתחת לטוביה צפיר זהו עוד אחד מארבעת כותבי התוכנית המוכשרים של "ניקוי ראש" אפרים סידון. האחרים אינם מזוהים. (התמונה באדיבות פרופסור ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע לי בזיהוי האנשים מוטי קירשנבאום.

kirshenbaum 4

טקסט תמונה : 1976. מרדכי "מוטי" קירשנבאום (ניצב במרכז) יוצר, עורך, ומפיק התוכנית הסטירית "ניקוי ראש" יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (משמאל). מימין, עוזרת ההפקה והבימוי של מוטי קירשנבאום גב' לאה פילצר. התוכנית "ניקוי ראש" סיימה את דרכה ב- 1976. כשחקרתי את מוטי קירשנבאום מדוע ניתק את צינור החמצן מ- "ניקוי ראש" הפופולארית והמצליחה נימק זאת בארבע מילים : "התוכנית מיצתה את עצמה". (התמונה באדיבות מוטי קירשנבאום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

uzi peled

טקסט תמונה : חורף 1968. זהו סגן ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עוזי פלד (בן 31). התמונה צולמה בחדר הבקרה של האולפן הראשון של הטלוויזיה בקומה החמישית בבית היהלומים ברוממה ירושלים. הציבור כינה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית "הטלוויזיה הכללית", והעובדים העניקו לעוזי פלד את הכינוי "הכריש". (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

gal 2

טקסט תמונה : קיץ  1969. אולפן ב' של הטלוויזיה בקומה השנייה של  בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. הבניין הירושלמי הגדול שנראה כממגורה כאסם גדול נבנה במקור לצורכי ליטוש יהלומים וכונה "בית היהלומים". מדובר בתמונה היסטורית בה נראה סגן נשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS  ג'וֹזף "ג'וֹ" סטרן וראש הקבוצה המבצעית שלה בירושלים (מימין) שסייעה לפרופסור אליהוא כ"ץ להקים את הטלוויזיה בישראל מבראשית, מעביר את הפיקוד של שירותי ההנדסה לידיו של מהנדס הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלמה גל (משמאל). "האולפן לרשותך. סע, המפתחות בפנים", אמר ג'ו סטרן לשלמה גל וחזר לארה"ב. (התמונה באדיבות שלמה גַל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

fontzi 1

טקסט תמונה : קיץ 1968. עוד תמונה היסטורית. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכונה גם כאמור "בית היהלומים" הממוקם בשכונת רוממה ירושלים. פול סאלינג'ר ז"ל (ממושקף מימין) צלם ובימאי של ה- BBC הציבורי הבריטי עלה לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים ב- 1967. בתצלום הוא נראה מדריך שלושה צלמי Video ישראליים צעירים מתחילים במסגרת צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנין ההן שבין 1967 ל- 1969. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : יוסף "פונצי" הדר ז"ל (נפטר לפני שש שנים בארה"ב), עמוס בן שחר, בניה בן נון, ופול סאלינג'ר. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר. ארכיון יואש אלרואי).

מוטי קירשנבאום, דן שילון, וחיים יבין נמנו ב- 1968 על צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. חיים יבין היה שדרן חדשות בעל מוניטין ב- רדיו "קול ישראל" בשנים 1968 – 1957. לאחר שפרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 91 היום) התמנה ביולי 1967 ע"י שר ההסברה ישראל גליליי לראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מ- עָפָרָה, הפך חַיִים יָבִין (בן 85 היום) לעוזר ראשי שלו, מעין מזכיר – יועץ. אגב, יחדיו עם עוד שני עוזרים מפורסמים בעת ההיא דוב שנער (היום פרופסור דוב שנער) והבימאי אביטל מוסינזון ז"ל. חיים יבין הפך כמעט באקראי בקיץ 1968 למגיש החדשות הראשי של מהדורות "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אבל הוא היה הרבה יותר מזה. בחלוף שנים רבות הוברר כי בתוקף תפקידיו הביצועיים והמנהליים השונים ראה בו הציבור את אחד מאבות השידור הטלוויזיוני הציבורי של מדינת ישראל בכל הזמנים. אולם הזמנים האלה השתנו לבלי הכר. ב- 1993 נאלץ מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לרכוש את אמונו של חיים יבין לשידור הציבורי תמורת ממון כדי לשכנע אותו להישאר בשורותיו. בספטמבר 1997 בהיותו בן 65 נטש חיים יבין את השידור הציבורי "כדי לעשות לביתו" וחבר לחברת "קשת" אחת משלוש הזכייניות שהרכיבו את את ערוץ 2 המסחרי. כעבור חודשים ספורים בלבד שב למכורתו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאחר שדרכו בנכר לא צלחה. תוארו "מר טלוויזיה" לא הגן עליו בתקופתו הדלה והקצרה ולכן חסרת משמעות בשידור המסחרי. חיים יבין נכנס לפנתאון הלאומי בזכות הכרזתו הטלוויזיונית באותו יום שלישי ההוא בעשר בערב ב- 17 במאי 1977 בתום מערכת הבחירות לכנסת ה- 9 : "גבירותיי ורבותיי – מהפך (!)". ההכרזה הפכה לסלוגן לאומי. כדי למסגר את תמונת המידע הזאת אוסיף כי אלכס גלעדי חבר לחטיבת הספורט ככתב ושדר מתחיל תחת ניהולו של דן שילון ב- 1969. איש לא תיאר אז לעצמו כי אלכס גלעדי יהפוך ל- קנון טלוויזיוני בינלאומי מהשורה הראשונה (!). ארנון צוקרמן כלכלן במשרד האוצר התמנה ב- 1969 לסמנכ"ל כוח אדם וכספים של רשות השידור תחת ניהולו של המנכ"ל הראשון שמואל אלמוג ז"ל. איש לא ידע, לא תיאר לעצמו, לא תהה ולא התעכב אז על שיעור קומת אישיותו של ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן, בן 82). אדם בפירוש משכמו ומעלה. אי של יושרה, מוסר, דוגמא אישית, דרך ארץ, מקצוענות, היגיון ומחשבה ותכנון ארוך טווח, ומנהיגות נבונה וקפדנית שהיוותה גם חומה בצורה (!) כנגד התערבות הפוליטיקאים בשידור הציבורי. ארנון צוקרמן המנהל השישי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך שתי קדנציות בשנים 1979 – 1973 הוא המשמעותי ביותר והחשוב ביותר ובעל המשקל הסגולי הגבוה ביותר מכל האחרים שקדמו לו ואלו שבאו אחריו. מנהיגותו והשפעתו הבלתי מתכלים נבעו מאישיותו המיוחדת (חזקה אך גם ענווה) ו- הולידו ווקטורים טלוויזיוניים יעילים בני כבוד מקצועי ונושאים ערכי חיים ועבודה אוניברסליים. נוכחותו הדומיננטית של ארנון צוקרמן בשטח הייתה בולטת. מפני שאי אפשר לומר זאת על רבים אחרים, הרי שיש טעם והיגיון לחזור ולשנות שוב את המידע הזה כי תקופת ניהולו של ארנון צוקרמן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותן השנים ההן שבין 1973 ל- 1979 נחשבת ללא ספק לתקופת "תור הזהב" של השידור הציבורי לדורותיו. אין בכך כל הפרזה. ארנון צוקרמן היה מנהל הטלוויזיה הישיר שלי בשני מבצעי הפקה בינלאומיים מורכבים ומסובכים מהיבטי הטכנולוגיה בראשם ניצבתי : מונדיאל ארגנטינה 1978 (שהיתי בבואנוס איירס בירת ארגנטינה) ואליפות אירופה בכדורסל באיטליה ב- 1979 בהשתתפות נבחרת ישראל (ערכתי והפקתי את מבצע השידורים מעמדת הפיקוד שלי בירושלים בעוד הבוס שלי אלכס גלעדי שידר ישיר את המשחקים בשתי הערים האיטלקיות גוריציה וטורינו). הערכתי את המטרייה האווירית שארנון צוקרמן העניק לי בשתי ההפקות הנ"ל.

shilon 10

טקסט תמונה : ליל הבחירות לכנסת ה- 9, יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבוריתת בשכונת רוממה בירושלים שעות ספורות לפני סגירת הקלפי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה בישראלית הציבורית ב- "תור הזהב" שלה בשנים 1979 — 1973, דן שילון מנהל חטיבת החדשות, ד"ר חנוך סמית מומחה הסקרים והסטטיסטיקה של הטלוויזיה, והמפיק הראשי של משדר הבחירות אלכס גלעדי מתמוגגים מנחת. הצלחת חיזוי תוצאות של ד"ר חנוך סמית באמצעות הקלפי המדגמי הייתה מדויקת וסנסציונית (!). (באדיבות ארנון צוקרמן ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זֶה נָכוֹן. למילים יש וויזואליה משלהן. אך בטלוויזיה הֵן זקוקות למצלמות. התמונות הן חַזוּת העין, אך הטקסט הוא מראה האינטליגנציה. כותבים מעטים בטלוויזיה וכמות מזערית של שַדָּרִים נֵחַנוּ בכישרון לייצר טקסט שייזכר לזמן רב. כולם עשו זאת בנסיבות מיוחדות ובאירועים מסוקרים בעלי רייטינג שהעניקו להם את ההשראה הטלוויזיונית לייצר את הסְלוֹגָנִים של חייהם. חיים יבין הצהיר בשידור ישיר במשדר מיוחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם סגירת הקלפיות של הבחירות לכנסת התשיעית בעֶשֶר בערב ביום שלישי – 17 במאי 1977 ועל פי תוצאות המדגם של הסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית ז"ל, כלהלן : "גבירותיי ורבותיי על פי מדגם הטלוויזיה – מהפך" (!). חַיִים יָבִין אמר לי בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו ב- 2005 במלון דן – אכדיה בהרצליה כי לא שלף את הסלוגן מהשרוול אלא תכנן אותו לאחר שנודעו תוצאותיו הדרמטיות של המדגם כחצי שעה לפני שעלה ל- "אוויר". הוא, חיים יבין, ייזכר בגלל שלוש המילים האלה לדורות. מעולם לא נשמעה בטלוויזיה עד אז המילה "מהפך". "מהפכה" – כן. "מהפך" – לא. אלוהים ברא את את מסך הטלוויזיה בעבור חיים יבין וגם ציווה להעניק לו את המיקרופון.

yavin 1

טקסט תמונה : ליל יום שלישי של 17 במאי 1977. דקות ספורות לפני העלייה ל- "אוויר"  בטרם הודעתו הסנסציונית של חיים יבין (משמאל) על המהפך הפוליטי שהתרחש בבחירות לכנסת ישראל התשיעית ב- 1977. מכשיר השמע המחבר אותו לאולפן הבקרה כבר תקוע באוזנו של השדר המוביל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הבלתי נשכח ארנון צוקרמן נמצא כרגיל בסביבה ואלוהי הטלוויזיה משקיף ממעל. הסטטיסטיקאי חנוך סמית רוכן מימין על ניירותיו. בתוך דקות ספורות יאמר חיים יבין בשידור ישיר לאומה טקסט בן שלוש מילים : "גבירותיי ורבותיי – מהפך" (!). חיים יבין ושלוש המילים ההן ייזכרו לדורות. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                            

yavin 4

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977. אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה תשע חמישים וחמש בערב. חמש דקות לפניי העלייה ל- "אוויר" של משדר הבחירות לכנסת ה- 9. חיים יבין (משמאל) מחובר באוזניה מיוחדת לחדר הבקרה נראה דרוך, ולידו ד"ר חנוך סמית (מימין) מעיין עיון אחרון בסקר מדגם הקלפיות שלו. ברקע, טלפניות המשדר הישיר ההוא. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon 2

טקסט תמונה : שנת 1975. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מימין, בן 41) יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות דן שילון (משמאל, בן 35). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon 3

טקסט מסמך (1) : 16 באוקטובר 1977. זהו מכתב פרידה – מסמך הערכה חם ונרגש (עמוד מס' 1 מתוך 2) ששלח דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בפתח דו"ח הסיכום שלו. למסמך יש חשיבות היסטורית מקצועית. דן שילון כתב את המסמך הזה לאחר שסיים תקופת ניהול מוצלחת מאוד של חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974. כותרת המכתב הייתה, "סיכום תקופה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon 4

טקסט מסמך (2) : 16 באוקטובר 1977. זהו מכתב פרידה – מסמך הערכה חם ונרגש (עמוד מס' 2 מתוך 2) ששלח דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן בפתח דו"ח הסיכום שלו. למסמך יש חשיבות היסטורית מקצועית. דן שילון כתב את המסמך הזה לאחר שסיים תקופת ניהול מוצלחת מאוד של חטיבת החדשות בשנים 1977- 1974. כותרת המכתב הייתה, "סיכום תקופה". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). [1] ראה נספח : חוברת דו"ח הסיכום של מנהל חטיבת החדשות דן שילון שהוגש ב- 16 באוקטובר 1977 למנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן.

השוואה. נְאוֹרוּת. דן שילון הוא אנטי תזה של יוסף בר-אל.

דָן שִילוֹן הפך למנהל חטיבת החדשות הצעיר ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עם מינויו לתפקיד הרָם (במקום יורם רונן ז"ל) בחודש מאי של שנת 1971 מיהר להצהיר לפיקודיו בחטיבת החדשות, "הסתיימה תקופת המסדרונות והמזנון , עכשיו תתחילו לעבוד" על פי עדותו של העיתונאי אהרון "אהרל'ה" בכר ז"ל מ- "ידיעות אחרונות". האווירה סביב המכרז לבחירת מנהל החדשות במאי 1971 הייתה תחרותית, שאפתנית, וגם ורוויה קנאוֹת (כמו בכל אזור אחר בטלוויזיה). "לאחר שדן שילון נבחר לתפקיד הודיע מוטי קירשנבאום ז"ל (עורך "מבט" הראשון) חברו של דן שילון, כי בדעתו לעזוב את חטיבת החדשות. היה זה צד מפתיע מפני שדן שילון ומוטי קירשנבאום היו הרבה יותר משכנים וחברים טובים בשכונת רמת אשכול בירושלים. ב-"בית היהלומים" ראו בהם צמד בעל כוונות מרחיקות לכת בחטיבת החדשות", כך כתב אהרון בכר ז"ל ב- 3 ביוני 1971 בעיתונו "ידיעות אחרונות". צְבִי גִיל שהיה כתב רדיו "קול ישראל" בארה"ב ושב ארצה ב- 1968 חשב שניהול החטיבה מגיע לו בזכות עברו וביקש לעצמו את משרת הניהול ללא השתתפות במִכְרָז. הנהלת רשות השידור סירבה לבקשתו. צבי גיל שלא הסכים עם שיטת המכרזים וויתר ולא ניגש אליו. גם כוכב הייצוג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חַיִים יָבִין לא היה מאושר ממינויו של איש הספורט דן שילון במאי 1971 למנהל החדשות, ואמר כלהלן : "אני חבר של דן שילון, אבל באופן אישי יש לי דעות מסוימות ומוגדרות על התפקיד שהוא נטל עצמו, ועל כך אינני רוצה לדבר" [1]. חיים יבין איש חדשות כל ימי חייו, לפני כן ברדיו "קול ישראל" ועכשיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית, חש פגוע עד עמקי נשמתו מוועדת המכרז שהעדיפה עורך ומפיק ממחלקת הספורט על פניו. הוא כל כך נעלב מהצבתו של דן שילון בראש הפירמידה העיתונאית – חדשותית בטלוויזיה, עד שפנה בבקשה אישית למנכ"ל שמואל אלמוג ז"ל שימנה אותו לתפקיד כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בארה"ב לצדו של יִגְאָל לוֹסִין כתב רדיו "קול ישראל" שָם. שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל נעתר לבקשתו זאת.
הטלוויזיה היא מקום מפגש של אנשים תחרותיים ואמביציוזיים. כבר דנתי בכך בפוסטים קודמים. באופן אישי אינני מאמין בחברויות בעבודה. אני דוגל ביושרה מוחלטת ובמקצוענות אך אינני סבור שהעובדים בטלוויזיה חייבים להיות חברים. ליד המיקרופון והמסך כל החברויות מתבטלות .
מדהים באיזה גיל צעיר נטל על עצמו דָן שִילוֹן אחריות טלוויזיונית כה כבדה. הוא היה בן 28 כשניהל את מחלקת הספורט ובן 31 (ב- 1971) התייצב בראש חטיבת החדשות מהחשובות ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעיתונות הישראלית. אלכס גלעדי נבחר ב- 1974 למנהל מחלקת הספורט כשהיה בן 32. מוטי קירשנבאום מונה בגיל 36 ב- 1975 להיות מנהל חטיבת התוכניות ובגיל 37 (ב- 1976) זכה בפרס ישראל היוקרתי. חַיִים יָבִין מונה להיות מנהל חטיבת החדשות ב- 1977 בגיל 45. אני הייתי בן 43 בנובמבר 1980 כשמוניתי ע"י הטריאומוויראט מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל + מנהל הטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל + ומנהל חטיבת החדשות טוּבְיָה סַעַר יבל"א להתוות את מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 1971 נחשב דן שילון למֶגָה – סְטָאר. הוא זכה להערכה מקצועית רבה בטלוויזיה ולמחמאות רבות בעיתונות הכתובה. מערכת העיתון "ידיעות אחרונות" הטילה על כתבה אהרון בכר ז"ל לכסות את האירוע הטלוויזיוני בו נבחר דן שילון למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית פרי מינויו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. אהרון "ארהל'ה" בכר ז"ל אחד העיתונאים הבכירים והנבונים בארץ פירט ברשימה עיתונאית בת 800 מילה ב- "ידיעות אחרונות" ב- 3 ביוני 1971 את עתיד חטיבת החדשות והטלוויזיה הישראלית הציבורית עצמה לאחר המינוי החשוב והמעניין של דן שילון למנהל חטיבת החדשות [2] כלהלן :
"באופק המשמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניבט השבוע סיכוי חדש : דן שילון עורכו ומגישו הפופולארי של "מבט ספורט", תפס את מקומו ליד שולחן מנהל חטיבת החדשות. היה זה מִפנה בעל משמעות מרחיקת לכת בתולדותיו הקצרים אך הסוערים של "בית היהלומים" הירושלמי, שבו שוכנים אולפני הטלוויזיה. שכן, הייתה זו הפעם הראשונה שהנהלת רשות השידור מפקידה את מרכז העצבים של המדיום הטלוויזיוני בידיו של אדם שצמח מלמטה , שהוכיח את עצמו בצורה מרשימה בכל תפקיד שאותו מילא עד כה, והידוע בכושר האִרגון והבִּיצוע שלוֹ. כיסא המנהלים לא נפל לידיו של דן שילון כפרי בשל. כאשר נמסר על הליכתו של המנהל הקודם יורם רונן , היו עיני הכל נשואות לעבר "בית טפחות", הבניין שבו שוכנת כבוד הנהלת רשות השידור על פקידיה ואמרכליה. שם  בצִלו של המנכ"ל שמואל אלמוג, עבד אדם, איש חדשות בכיר לשעבר, הממלא כיום תפקיד מִנהלי – למחצה, שהג'וב היה מובטח לו. כך לפחות חשב האיש עצמו. אבל רשות השידור חשבה אחרת. היא הייתה מוכנה לדון במועמדותו רק במסגרת מִכְרָז פנימי רשמי כמו כל מועמד אחר. הוא לא הגיש את מועמדותו במכרז. בחוגי רשות השידור טוענים כי הימנעותו נובעת מטעמי יוקרה. אבל גם שני מתחריו הנוספים של דן שילון שניגשו כמוהו למכרזים והתחרו עמו על המִשרה, לא היו קוטלי קנים : יאיר אלוני הספיק לרשום לזכותו כמה הישגים נאים שזכו להערכה כללית, ואילו מרדכי (מוטי) קירשנבאום בעל הידע הטלוויזיוני המעמיק והגישה המקצועית המעולה, נחשב בצדק לאחד הכוחות המבטיחים ב- "בית היהלומים". אולם לזכותו של דן שילון נרקמו לא רק כושרו האִרגוני ורמתו המִקצועית , אלא גם ואולי בעיקר בשל הישגיו הנאים ב- "מבט ספורט". מעטים מבין צופי הטלוויזיה יכלו לדעת כי העורך- מגיש שהפך במהרה לאחת הדמויות האהודות על גבי המסך הקטן , לא היה מימיו חובב ספורט מושבע. אבל עובדה זו כלל לא ניכרה בתוכניותיו. להפך : הוא הגיש אותן בביטחון עצמי שופע , בקלילות חיננית – כפי שרק אדם בעל גישה מקצועית של מד את הנושא עד תומו, היה מסוגל. עובדה זאת מבשרת טובות. אם יצליח דן שילון ל- "הרים" את חטיבת החדשות באותו כשרון ובאותה יעילות כפי ש- "הרים" את מדור הספורט – תזכה סוף סוף הטלוויזיה הישראלית במערכת חדשות ראויה לשמה. לכך עשויה להיות השלכה על עתידה של הטלוויזיה כולה, שחטיבת החדשות היא עמוד השדרה שלה. אף כי דן שילון לא בחש מעולם באינטריגות שהעכירו מידי פעם את האווירה ב- "בית היהלומים", נמצאו כאלה שלא היו מאושרים מהמינוי. ביניהם היה למרבה ההפתעה מרדכי (מוטי) קירשנבאום ידידו הטוב של דן שילון ושכנו ברמת אשכול בירושלים. מייד לאחר שנודע לו על המינוי, הודיע מוטי קירשנבאום כי בדעתו לעזוב את חטיבת החדשות. היה זה צעד מפתיע, כי דן שילון ומוטי קירשנבאום היו הרבה יותר משכנים וחברים טובים. ב- "בית היהלומים" ראו בהם צמד בעל כוונות מרחיקות לכת בחטיבת החדשות. החץ השני נורה מכיוון יותר צפוי. כוכב הייצוג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, חיים יבין, לא היה בין מחותני השמחה. הגיב אמש חיים יבין על רינונים שנשמעו בימים האחרונים מאחורי גבו, "אני חבר של דן שילון – אבל באופן אישי יש לי דעות מסוימות ומוגדרות על התפקיד שהוא נטל על עצמו , ועל כך אינני רוצה לדבר". המבין יבין. גישתו של חיים יבין הייתה מובנתת למדי. בימי יורם רונן היה חיים יבין האיש מספר 2 בחטיבה וראה עצמו על כן כיורשו הטבעי של מנהלה המתפטר. בחוגי רשות השידור טוענים כי חיים יבין ביקש להציג את מועמדותו למכרז – אולם נרמז לו כי ייטיב לעשות אם יישב בשקט במקומו. עתה הסתבר לו לפתע כי בעמדת המפתח זכה אדם שהיה שווה לו במעמד. אולם, אחרי שיחה משותפת בין השניים במשרדו של מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, לא נותר לחיים יבין אלא להשלים עם העובדה כי יעבוד מעתה תחת פיקודו של דן שילון. כאשר התייצב דן שילון המנהל החדש ביום שני האחרון בפני הצוות שלוֹ, היה ברור כי מתכוון להפיח רוח חדשה בחטיבת החדשות. דן שילון העמיד בפניהם דרישה ברורה, לעבוד מעבר לשעות העבודה המקובלות ולתת את המאכסימום. דן שילון החליט לנצֵל עד תום את כל המשאבים, האנושיים והתקציביים, העומדים לרשותו , להפיק מכל כתב ועורך את המקסימום האפשרי. בפני אנשי החטיבה, בעיקר הכתבים, עומדת עתה ברירה : להסתגל לקצב העבודה של המנהל החדש, או להיווכח כיצד אנשים מבחוץ עושים את העבודה שלהם. השיטה הזאת של העסקת עובדי חוץ הוכיחה את עצמה ב- "מבט ספורט" . אםם לא יגדילו את צוות הכתבים ולא ישתדלו להפיק מכל אחד מהם את המאכסימום, יצטרך דן שילון לנסותת את שיטתו הבדוקה גם בחטיבת החדשות, להיעזר בשירותים של עובדי החוץ. כך או אחרת, בחוגי חטיבת החדשות קיבלו את דן שילון המנהל החדש תוך ציפיות לעתיד וָורוֹד יותר. מיטב הכוחות העומדים כיום לרשות החטיבה, ויש ביניהם אנשי מקצוע מהמדרגה הראשונה תולים כיום בדן שילון הרבה תקוות . הם רואים בו את האיש המתאים ביותר להוצאת העגלה שלהם מן הבוץ. עובדה זו אינה מפריעה כמובן ללשונות הרעות להשתלח במזנון הטלוויזיה . אלה גוררים עימהם את אווירת התככים מימי "קול ישראל", ונותנים לכל מי שרוצה לשמוע ולהבין, כי אינם מאושרים מהבוס החדש ואינם מתכוונים להירתם בקלות לעגלתו. אמרתי לכל עובדי חטיבת החדשות שבעיניי תקופת המסדרונות והמזנון נגמרה. אם יש למישהו מה לומר, שיאמר זאת כאן לפני על השולחן צורה גלויה, הגיב אמש דן שילון. במשך שנות עבודתו בטלוויזיה הוא לא הצליח לריב עם איש. משך את ידו מכל פעילות אינטריגאנטית. יחד עם תכונותיו כאיש מקצוע ואיד ארגוּן, הוא עשוי להצעיד את חטיבת החדשות, ועִמה את הטלוויזיה כולה צעד חשוב קדימה" [3].
שום איש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה לא זכה עד אז (יוני 1971) למאמר כה מפרגן מפרי עֵטוֹ של עיתונאי כל כך מוערך וידוע בציבור כמו אהרון "ארהל'ה" בכר ז"ל, ועוד בעיתון הנפוץ במדינה "ידיעות אחרונות". כעבור חמישה חודשים בלבד ב- 25 באוקטובר התפטר דן שילון מתפקיד מנהל חטיבת החדשות מפני שחשב שמנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג איננו מעניק לוֹ את הגיבוי הנדרש ואיננו מקבל את תפישת ניהול שידורי החדשות שלו. הקָש ששבר את גב הגמל של המנהל הטרי היה שידור כתבה של הכתב לעניינים ערביים אֶדִי סוֹפֶר ב- "מבט" באוקטובר 1971 בו הראו נשים ערביות בשכם, מתלוננות ומאשימות את שלטונות כלא אשקלוןן בהתעללות בעליהן הכלואים בגין עבירות ביטחוניות חמורות נגד מדינת ישראל. שר המשטרה שלמה הילל, מפקד שב"ס אריה ניר, והנהלת הכלא סירבו להשתתף בכתבה ומיאנו להגיב להאשמות. ללא דברי התגובה של ישראל נשמעו דבריהן של נשות הכלואים כהסתה נגד המדינה. עורך מהדורת "מבט" שהחליט לשָדֵר את הכתבה כמות שהיא, היה יאיר אלוני. בבת אחת הפכהה הכתבה על נשות שכם המזדעקות לשנויה במחלוקת. הוועד המנהל של רשות השידור בראשותוו של ד"ר חיים יָחִיל והמשנה שלוֹ הסופר נתן שחם התעורר. המאורעות האחרונים במדינת ישראל ודרך טיפולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשביתות, הפגנות הפנתרים השחורים, משברים ביחסי העבודה, ועכשיו הגיעה תורה של שידור הכתבה בו נותנת הטלוויזיה הישראלית פתחון פה לשונאי ישראל, הניעו את הוועד המנהל לבחון מחדש את שיקולי העריכה של עורכי "מבט". בסופו של דבר החליט הוועד המנהל כי יש מקום למנות עוזר מיוחד למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג לענייני חדשות. שמואל אלמוג ז"ל אימץ את החלטת הוועד המנהל. דן שילון ביקש הבהרות מהמנכ"ל וזה הודיע לוֹ כי הכרעתו של הוועד המנהל מחייבת אותו ואין בכוחו למנוע את ביצועה, מה גם שהוא עצמו סבור שיש מקום להגביר את הפיקוח המקצועי והציבורי על שידורי חטיבת החדשות. דן שילון ראה במינוי פונקציה של מתווך והצבתו בינו לבין המנכ"ל כמעין "קומיסר חדשות". זאת הייתה לא רק פגיעה בסמכויותיו אלא הבעת אי אמון כלפיו. הוא החליט להתפטר מייד. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג והממונה החדש של הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור (כיהן בתפקיד שלושה חודשים בלבד) ביקשו להניאו מצעדו זה. דן שילון לא שעה לבקשתם. למרות שהיה מנהל מצטיין הרי שהמבנה הפוליטי של רשות השידור היה בעוכריו. הוא לא התייפייף, לא התחנן, ולא התחנף לאף אחד. הוא קם והלך. זה היה בחודש נובמבר 1971. התפטרותו של דן שילון גררה תגובות נסערות בחטיבת החדשות. וועד העיתונאים דרש מ- מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל ומיו"ר הרשות ד"ר חיים יחיל ז"ל לבטל את ההחלטה ולהחזיר את דן שילון לתפקידו. וועד עיתונות – הפקה ראה בהצבת עוזר אישי לענייני חדשות לצִדו של המנכ"ל מינוי של צנזור – פוליטרוּק מטעם הוועד המנהל והגיב בחריפות רבה. זה לא עזר להם. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג [4] לא חזר בו ודן שילון שָב למחלקת הספורט. בעת עריכת התחקיר בינואר 2003 אמר לי דן שילון כלהלן : "אולי הייתי צעיר מידי, רק בן 31, ולא בשל מספיק כדי לנהל אז את חטיבת החדשות בטלוויזיה". את מקומו של דן שילון תפש בנובמבר 1971 צבי גִיל ללא מכרז אלא בהסכמה משותפת של אנשי הנהלת הרשות [5]. צבי גיל היה מנהל החדשות הראשון בטלוויזיה שהשלים קדנציה מלאה של שלוש שנים וכיהן בתפקידו עד נובמבר 1974. דן שילון חזר בינתיים למחלקת הספורט בנובמבר 1971 והמשיך במפעל חייו של טיפוח שידורי הספורט. ביקורות העיתונות הללו את מעשה ידיו. מבקר הטלוויזיה של העיתון "ידיעות אחרונות" בן-עמי פיינגולד כתב רשימה בעיתונו ב- 1971 כלהלן : "מדור הספורט בטלוויזיה על הגובה, ומדור הספורט בטלוויזיה מתמיד בהישגיו". מייד בתום סיום הקדנציה של צבי גִיל בנובמבר 1974 החליט מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן להציב מחדש את דן שילון בראש חטיבת החדשות. זאת הייתה התנסות השנייה שלוֹ באחד התפקידים המכריעים בעיתונות האלקטרונית בישראל. ארנון צוקרמן זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו במסעדת "סיליה ורביבה" ברמת השרון ב- 2005 כלהלן : "למכרז מנהל חטיבת החדשות ניגש חוץ מדן שילון גם מועמד ראוי אחר, מוטי קירשנבאום. היו עוד כמה. שניהם דן שילון ומוטי קירשנבאום סיכמו בינם לבין עצמם כי המפסיד במִכְרָז יהפוך לסגנו של המנצח. אני רוצה להדגיש בפניך כי חיים יבין לא היה אז בכלל בתמונת המאבק. הוא לא היה Candidate לניהול חטיבת החדשות. לא היה לי בכלל ספק מי יהיה המנצח בין דן שילון למוטי קירשנבאום. רציתי יותר מכול המועמדים את דן שילון כמנהל חטיבת החדשות על סמך הישגיו הגדולים במחלקת הספורט כעורך, מפיק, ושַדָּר. הוא היה במקור איש חדשות לפני שהפך לעורך ומגיש שידורי הספורט. רציתי שדן שילון ינהיג את עיתונאי החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא טעיתי בהחלטתי. הוא ביצע את תפקידו בצורה מצוינת".
תקופת ניהולו של דן שילון את חטיבת החדשות במשך שלוש שנים עד סתיו 1977 תיזכר כפרק חשוב בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא ערך שינויים מפליגים בחטיבה וחיזק את הַרוֹבֶד העיתונאי. באותה מידה בה חיזרו אחריו עיתונאים רבים כשהיה מנהל מחלקת הספורט ביקשו אחרים להצטרף לחטיבת החדשות שלו. דָן שִילוֹן החזיר לארץ את חַיִים יָבִין שהיה כתב רשות השידור בניו יורק ומינה אותו לסגנו ולמגיש הראשי של צמדי המגישים ב- "מבט". עד אותה עֵת התחלפו מגישי "מבט" מידֵי ערב על פי מפתח של כיבודים ומעמד. יַעֲקֹב אָחִימֵאִירר מונה לכתב המדיני. רָם עֶבְרוֹן ז"ל שהיה שַדָּר תרבות ברדיו "קול ישראל" קוּדַם לתפקיד עורךך ומגיש של התוכנית "השבוע – יומן אירועים" ששודרה מידֵי יום שישי בערב והפכה לאחתת מספינות הדגל של חטיבת החדשות. דן שילון סמך את ידו על אהוד יערי שהיה הכתב לענייניי ערבים וגייס אותו לחטיבת שלו מהעיתון "דָבָר". אֵהוּד יַעַרִי מוּנָה לראש הדסק הערבי / מזרח תיכון בטלוויזיה במקומו של וויקטור נחמיאס. גם את הכתב הכלכלי של העיתון "דָבָר" אברהם קושניר חטף דן שילון מידיה של גב' חנה זֶמֶר עורכת העיתון והציב אותו בראש הדסק הכלכלי בחטיבה. אבי אנג'ל הכתב הכלכלי של "הָאָרֶץ" עזב את עיתונו למען דן שילון והוצב לצִדוֹ של אברהם קושניר. עמירם ניר מונה לכתב מוניציפאלי של ירושלים ואח"כ הוסב לתפקיד הכתב הצבאי במקומו של נחמן שָי. באחד הימים בעת ההיא זכה נחמן שי במלגת השתלמות טלוויזיה בת כשמונה חודשים בארה"ב. הוא ביקש מדן שילון לשמור לו את משרת הכתב הצבאי עד שובו. דן שילון גיחך והשיב לו מנייה ובייה, "תפקיד הכתב הצבאי של הטלוויזיה איננו פיקדון". הוא ראה בנחמן שי כבר אז מעין עסקן ומינה מייד לתפקיד במקומו את עמירם ניר המיסטי שתמיד הותיר מאחוריו שובל של מסתוריות.evron 1טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. רם עברון ז"ל (מימין) מחשובי העיתונאים והשדרנים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים מתקבל בבית הלבן ע"י נשיא ארה"ב ג'ראלד פורד. (באדיבות עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).shai 1טקסט תמונה : ינואר 1972. הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נחמן שי (משמאל) מראיין בראשית הקריירה שלו באולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים את הרמטכ"ל ה- 9  של צה"ל דוד "דדו" אלעזר לאחר שהתמנה לתפקיד במקומו של חיים בר- לב. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אֵלִי אֵיָיל שימש הפרשן המדיני של עיתון "הארץ". דן שילון הביא גם אותו והפקיד בידיו את התוכנית "מוֹקֵד". שִמְעוֹן טֶסְלֶר מונה לעורך ומגיש "מבט שני". עמוס כרמלי ז"ל היה שַדָּר ספורט בעיקר בתוכנית "שירים ושערים" ברדיו "קול ישראל". הוא קודם ומונה לכתב הטלוויזיה שמכסה את העיר חיפה. אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל נלקח ע"י דן שילון מרדיו "קול ישראל" והוצב ככתב פרלמנטארי של הטלוויזיה ואח"כ כתב מדיני. יורם המזרחי היה עיתונאי ב- "הארץ" אך דן שילון מינה אותו לכתב קבוע בגבול הצפון שמקום מושבו היה במְטוּלָה. נסים משעל היה כתב פוליטי ואחד מעורכי "מבט" ומונה לכתב מוניציפאלי של העיר תל אביב. אֵלִיעֶזֶר יַעַרִי טייס קרב בעברו בחיל האוויר הגיע לפגישה עם דן שילון. הוא רצה להיות עיתונאי בחטיבת החדשות למרות שלא היה לוֹ כל רקע מקצועי. דן שילון התרשם מהשיחה עמו והעניק לו את ההזדמנות. אליעזר ("גֵיְיזֶר") יערי לא החמיץ אותה. גִיל סַדָן מונה לעוזרו של אהוד יערי ב- Desk הערבי. יִצְחָק אֶרְגָז הצטרף ל- דסק הכלכלי בראשותו של אברהם קושניר. חיים פלטנר מונה לכתב לענייני ההסתדרות. שלמה אָרָד מונה לכותב הטקסטים של "מבט". יָעֵל חֵן מונתה לעורכת מִשְנֶה קבועה של "מבט". היסודות האיתנים שיָצָק דן שילון בהפקה ועריכה של שידורי החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לפני שלושים ושֵש שנה שרירים וקיימים גם עכשיו לעֵת הזאת. בהיותו אדריכל טלוויזיה, יוזם, ומפיק בעל שיעור קומה הוא העניק לחטיבת החדשות תנאי עבודה משובחים. הוא הוריד אותה ממשרד צַר מידות בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בשכונת רוממה בירושלים) לשורת משרדים מרווחים ומתוכננים בקומה השלישית. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן נעתר לכל בקשותיו התקציביות הלוגיסטיות של דן שילון. חטיבת החדשות הייתה מצוידת בתקשורת טלפוניה מקומית ובינלאומית הטובה בבניין ולרשותה עמד חדר טלקס מיוחד שהיה מחובר לסוכניות הידיעות הבינלאומיות "רויטרס" ו- "אסושייטד פרס". דן שילון הפך בתוך זמן קצר לעורך ומפיק החשוב ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. חטיבת החדשות שידרה תחת ניהולו את התוכניות הנִצפות והמשפיעות ביותר על הציבור והחברה בישראל. אנשי החטיבה העריצו אותו. הייתי שָם וראיתי זאת במו עיניי. "מבט", מהדורת חדשות יומית בת חצי שעה בתשע בערב"מוקד" – תוכנית ריאיונות חדשותית שבועית בת 40 דקות עם אישיות קונקרטית, שודרה ביום רביעי בשבוע בתשע וחצי בערב. "מבט שני", תוכנית תחקיר חדשותית שבועית בת 40 דקות, שודרה ביום שני בתשע וחצי בערב. "השבוע – יומן אירועים" – תוכנית שבועית בת שעה העוסקת באירועי החדשות המרכזיים באמצעות שלושש או ארבע כתבות מורחבות בנושאים שונים. דן שילון וחבריו העיתונאים הציבו כל ערב מחדשש מַרְאָה בפני העַם וציוו עליו להתבונן בה. לרוב השתקפו מבעד למַרְאָה הזאת מראות בלתי מרנינים .כתבי חטיבת החדשות והמצלמות שלהם היו בכל מקום בארץ וסיקרו את בעיותיה הביטחוניות של המדינה, בעיות הכלכלה שלה, ובעיותיה החברתיות, ההתנחלויות, והיחסים המורכבים בין האוכלוסייה היהודית למיעוט הערבי. זכור היטב סיקור הטלוויזיה את התקפת המחבלים על מלון "סבוי" בתל אביב ב- 5 במארס 1975 ואת סיקור הפיגוע ההמוני ב- 4 ביולי 1975 בירושלים בו נהרגו 19 אנשים מהתפוצצות מקרר תופת. ב- 30 במארס 1976 סיקרה חטיבת החדשות את "יום האדמה" בגליל בו נהרגו שישה אזרחים ערביים ושבעים נפצעו מהתנגשות עם המשטרה. חטיבת החדשות עשתה את המוטל עליה וחשפה גם את שחיתויות השלטון. ב- 25 במאי 1975 נשלח מיכאל צור מנכ"ל החברה לישראל לחמש שנות מאסר בכלא בגין קבלת שוחד ומעשי מרמה ומעילה. ב- 18 באוקטובר 1976 נעצר אשר ידלין מועמד השלטון לתפקיד נגיד בנק ישראל בחשד לקבל שוחד וטובות הנאה. הוא ניסה להסתיר את החשדות אבל אנשיו של ניצב בנימין זיגל ראש היחידה לחקירות הונאה הוכיחו מעל לכל ספק כי אשר ידלין הוא שודד הקופה הציבורית ונשלח לכלא לחמש שנים. ב- 3 בינואר 1977 התאבד שר השיכון אברהם עופר לאחר ששמו נקשר לפעולות שחיתות עם אשר ידלין. חטיבת החדשות לא הניחה גם לחשבון הדולרים בארה"ב של ראש הממשלה יצחק רבין (הגילוי הראשוני היה של כתב "הארץ" בארה"ב דן מרגלית). דן שילון היה מגן השידור הציבורי לא רק בגלל הידע הטלוויזיוני העצום שבו חונן בהשוואה לקולגות שלו, אלא ראשית דבר מפני שהיה אדם יָשָר והָגוּן. יוֹשְרָה איננה תכונת אופי מובנת מאליה ולא נרכשת בסופרמרקט. אני רחשתי הערכה עמוקה לדן שילון ראשית דבר בשל יושרתו. דן שילון הגיע לשיאו הטלוויזיוני המבצעי בשנים 1977- 1974 כשהגשים הלכה למעשה בהיותו מנהל החדשות את הסיסמה העיתונאית "ללא מורא – ללא משוא פנים" (ניסוח של אורי אבנרי) למרות כל הלחצים. הוא היה סוּפֶּר סַרְגֵל – פֶּלֶס, וגם תמיד מחושב ושקול.
המערך בראשות יצחק רבין ז"ל הפסיד את הבחירות לליכוד בראשות מנחם בגין ב- 17 במאי 1977 בראש ובראשונה בשל שחיתויות שלטוניות שנחשפו בקלונן בטלוויזיה ולא בשל ניהול מדיניות חוץ פוליטית מאופקת של מדינת ישראל (לעומת תביעות טריטוריאליות קיצוניות ונחרצות של הליכוד ביהודה ושומרון ובסיני). חיים יבין היה עורך ומגיש "מבט" בשנים 1977 – 1974 וגם סגנו של דן שילון. המושג "סגן" מסביר את זה ההבדל התהומי בין שניהם. דן שילון היה המנהיג והמתכנן, היוזם והנושא הראשי באחריות. חיים יבין היה רק הסגן. לתוכניות האקטואליה של חטיבת החדשות נוספו שלוש תוכניות ספורט שבועיות תחת אחריותו המיניסטריאלית של דן שילון. אלכס גלעדי היה מנהל מחלקת הספורט ושידֵר את "מבט ספורט" – תוכנית שבועית בת שעה, שודרה בתשע בערב בכל מוצ"ש, "משחק השבוע" – תוכנית שבועית בת שעה, שודרהה בכל יום חמישי בשמונה בערב, "מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר", תוכנית שבועית בת חצי שעה, שודרה בחמש אחה"צ בכל יום שלישי. לכל ההפקות הראשוניות האלה וגדולות בקנה מידה ישראלי לצרף גם את מִשדרי ה- Special השונים של חטיבת החדשות ומחלקת הספורט, בעיקר המשדרים המיוחדים והמגוונים של האולימפיאדות והמונדיאלים, המכביות וכינוסי הפועל, אליפויות אירופה בכדורסל, ליגת הכדורגל ומשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות בכדורסל [6]. ב- 24 בפברואר 1976 התפרסמה ידיעה בלעדית בעיתון "ידיעות אחרונות" [7] כי ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל הציע למנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה דן שילון לכהן כיועצו לענייני עיתונות ותקשורת במקומו של דן פתיר. דן שילון דחה את ההצעה על הסף. העיתון "ידיעות אחרונות" דיווח כלהלן : "ראש הממשלה יצחק רבין נועד עם דן שילון זמן מה לפני צאתו לוושינגטון. בהתאם לדרישת ראש הממשלה נתקיימה הפגישה בתנאי סודיות מוחלטת בביתו של ראש הממשלה בירושלים. יצחק רבין שוחח בעצמו עם דן שילון והזמינו לפגישה עִמו".shilon 6טקסט תמונה : קיץ 1976. ראש הממשלה יצחק רבין (מימין) ודן שילון מנהל חטיבת החדשות בשלוש השנים מנובמבר 1974 עד נובמבר 1977. שני אישים חשובים בעלי שיעור קומה ומנהיגים, כל אחד בתחומו. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
משסיים את תקופת כהונתו המוצלחת כמנהל חטיבת החדשות בת השלוש שנים, חיבר ב- 16 באוקטובר 1977 דו"ח סיכום מיוחד הדן בשלוש שנות עבודתו כראש החטיבה, ספר בן 80 עמוד, והגיש אותו לארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. "סיכום תקופה דצמבר 1974 – אוקטובר 1977" קרא למסמך. הדו"ח הזה הוא אחד המסמכים החשובים שנכתב אי פעם בישראל בתחומי הפקה ועריכה של שידורי חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השילוב בין חדשות לטלוויזיה הוליד את ההשפעה הענקית של המדיה על המציאוּת אבל דן שילון היה מפיק הגון וישר דרך ושמר בשבע עיניים על עקרונות העיתונאות הנקייה וההוגנת. שום מנהל חטיבת חדשות בטלוויזיה לפניו וגם אחריו לא סיכם בצורה כזו בכתובים את פעילותו בחטיבה, פעילות שגם הייתה ברוכה. המסמך החשוב נשמר אצלי. זה היה כבר לפני יותר משנות דוֹר אך מורשתו לא דהתה. הנה תוכן העניינים שלו.
[1] ראה עיתון "ידיעות אחרונות" מ- 3 ביוני 1971.
[2] ראה נספח : כתבה של העיתונאי אהרון בכר ז"ל ב- "ידיעות אחרונות" מ- 3 ביוני 1971 הנוגעת למינויו של דן שילון לתפקיד מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית.
[3] ראה נספח : כתבה של העיתונאי אהרון בכר ז"ל ב- "ידיעות אחרונות" מ- 3 ביוני 1971 הנוגעת למינויו של דן שילון לתפקיד מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית.
[4] שמואל אלמוג ז"ל היה מודע לפונקציה הזאת של "עוזר אישי לענייני חדשות". הוא שימש בתפקיד הזה של עוזר אישי לענייני חדשות  של ד"ר בנימין אריאב ז"ל שהיה מ"מ יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במלחמת ששת הימים 1967. תפקידו של שמואל אלמוג ז"ל היה לסייע לבנימין אליאב ז"ל לפקח על עבודתו העיתונאית של מנהל רדיו "קול ישראל" בעת ההיא חנוך גבתון ז"ל.
[5] צבי גיל אמר לי בעת שיחות התחקיר עמו, כלהלן : "לא הסכמתי לגשת למכרז. המכרזים ברשות השידור הם פוליטיים. ניצבתי מעל המכרז וכך גם הודעתי למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג כי אם הוא חושב שאני מועמד ראוי וטוב בעיניו לנהל את החדשות אזי שימנה אותי לתפקיד ללא מכרז".
[6] ראה נספח : ספר בן 80 עמוד שחיבר דן שילון בתום תקופת כהונתו כמנהל חטיבת החדשות הנקרא, "סיכום תקופה דצמבר 1974 –  אוקטובר 1977", והוגש כדו"ח סיכום ב- 16 באוקטוברר 19777 לידיו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן.
[7] ראה נספח : עיתון "ידיעות אחרונות" מ- 24 בפברואר 1976.
השוואה (2). נְאוֹרוּת. מטמורפוזה (!). שניהם ארנון צוקרמן ודן שילון הם אנטי תֶּזָה ליוסף בר-אל. יום שלישי ההוא של 17 במאי 1977 : כיסוי איכותי יוצא ו- הפקה מרשימה של חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות מנהלה המוכשר והסמכותי דן שילון, המפיק המזהיר אלכס גלעדי ייבדלו שניהם לחיים ארוכים, הבימאי עתיר הניסיון יוסי צמח ז"ל והסטטיסטיקאי ד"ר חנוך סמית' ז"ל – את הבחירות לכנסת ה- 9.
 
האנשים נטו להאמין כי "תור הזהב" של אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן ויצחק לבני יימשך לנצח אך אז הגיעו הבחירות ההן לכנסת ישראל ה- 9 ב- 17 במאי 1977 וטרפו את כל הקלפים. כך אומר הסלוגן והוא לא המצאה שלי, "Every good thing comes to end". זה נכון. מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין חוללה סנסציה וזכתה ב- 43 מנדטים לעומת 32 של המערך. מנחם בגין הרכיב בקלות את הממשלה בסיוע 15 המנדטים שקיבלה מפלגת ד"ש (בראשות פרופסור יגאל ידין) ו- 12 המנדטים שצברה המפד"ל. הוא מינה את זבולון המֵר מהמפד"ל לשַר החינוך שהיה עכשיו בתוקף תפקידו גם הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. בטלוויזיה הישראלית הציבורית נדלקו נורות אדומות וחששות מפני סתימת פיות. כמה שרים דרשו מראש הממשלה מנחם בגין להפקיע מייד את משרת מנכ"ל הרשות מ- יִצְחָק לִבְנִי ולמנות במקומו מישהו משלהם, אך מנחם בגין שהיה מנהיג דָגוּל ודמוקרט למופת השיב כי לא יעלה על דעתו לעשות מעשה שכזה, והוא ימתין בסבלנות ל- 1 באפריל 1979 תאריך סיום כהונתו החוקי של יִצְחָק לִבְנִי [1]. המטמורפוזה שעברה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשש השנים שבין 1973 ל- 1979 כוללת כמה פרקים מזהירים. מבחני שידור רציניים ביותר שנוגעים להפקות המורכבות של שידורי ספורט, שידורי חדשות, והפקה ישראלית מקורית. אחד מהם היה תכנון והפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של הבחירות לכנסת התשיעית ביום שלישי – 17 במאי 1977 ע"י מנהל חטיבת החדשות הסמכותי דן שילון, המפיק המזהיר אָלֶכְּס גִלְעָדִי שלא היה שני לו בכל הארץ, והבימאי המוכשר ועתיר הניסיון יוֹסִי צֶמַח ז"ל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית השקיעה מאמץ טכנולוגי ולוגיסטי רב ממדים בסיקור ישיר רחב היקף של הבחירות לכנסת ה- 9 ביום שלישי ההוא של 17 במאי 1977. זהו פרק מרשים ונקודת מפנה בתולדות רשות השידור והטלוויזיה הציבורית מנהל חטיבת החדשות דן שילון הופקד מטעם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן על ביצוע פרויקט השידור. דן שילון הביא את מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי בעל ניסיון תכנון והפקה במבצעי שידור גדולים של אירועי ספורט בינלאומיים לשמש מפיק ראשי של אותו משדר הבחירות ההוא (אלכס גלעדי הפיק וערך בכישרון את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן ושל אולימפיאדת מונטריאול 1976). יוסי צמח ז"ל נבחר על ידי דן שילון לשמש בימאי המִשְדָר הארוך והמורכב ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית עד אז, מִשְדָר שהחל בשמונה בערב ביום שלישי – 17 במאי 1977, ונמשך שתיים עשרה שעות רצופות עד שמונה בבוקר למחרת יום רביעי – 18 במאי 1977. דָן שִילוֹן האמין ביכולתם של שניהם של אלכס גלעדי ויוסי צמח ז"ל בעיניים עצומות. מאידך אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן העניק סמכות ותימוכין מלאים לדן שילון. בפיקוד העליון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שררה אפוא הרמוניה.
1. משדר הטלוויזיה המפורסם של הבחירות לכנסת התשיעית ביום שלישי – 17 במאי 1977 (בו מכריז חיים יבין על "המהפך") מציב את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ברמה של מנהיג שידור.
2. מסייעים בידיו מנהל חטיבת החדשות המוכשר דן שילון ומנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי ששימש מפיק המשדר המורכב והמסובך.
3. סיקור הבחירות לכנסת התשיעית והצבת מדגם הקלפיות לראשונה בתולדות הטלוויזיה פרי רעיונו של דן שילון יוצר סטנדרט טלוויזיה חדש וחסר תקדים בימים ההם.
4. ארנון צוקרמן איננו מאפשר למנכ"ל רשות השידור יצחק לבני במשך שנים דריסת רגל במסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית.
5. דן שילון, מוטי קירשנבאום ז"ל, אלכס גלעדי, ויוסי צמח ז"ל תומכים תמיכה מובהקת ובלתי מסויגת בארנון צוקרמן.
6. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של הרשות פרופסור ראובן ירון ז"ל נאמני המשטר הפוליטי החדש בישראל בראשותו של ראש הממשלה מנחם בגין מחליטים בעצה אחת בקיץ 1979 להדיח את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן מכהונתו בתום שתי קדנציות ניהול בשנים 1979- 1973. הצלחתו המזהירה המוכחת של ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן, בן 82)- לא עומדת לזכותו.
ביולי 1979 הוּדַח ארנון צוקרמן (אז בן 45) מתפקידו הרָם כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כהונתו לא הוארכה ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל. אי הארכת כהונתו לקדנציה שלישית פורשה ע"י עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית כפעולת הדחה). הצלחתו של מר ארנון צוקרמן בשֵש שנות ניהול את מוסד התקשורת החשוב במדינה איננה מוטלת בספק אך היא לא עמדה לזכותו ברגע המכריע השלישי. מנכ"ל רשות השידור החדש יוֹסֵף "טוֹמִי לַפִּיד ז"ל וחברי הוועד המנהל בראשותו של היו"ר פרופסור למשפטים רְאוּבֵן יָרוֹן ז"ל סברו ששתי קדנציות בת שלוש שנים כל אחת הן די והותר. הם סירבו להעניק לו קדנציה שלישית. לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נראה הדבר כפעולת הדחה. ארנון צוקרמן ניחן בהופעה מרשימה. גבר עם נוכחות ותווי פנים יפים ובעל קול עמוק וסמכותי. הוא היה אלוהי הטלוויזיה של רבים מבינינו. האנשים האמינו לו ו- בו. תחת חזוֹן השידור שלוֹ, ניהולו המתוכנן והקפדני, ומשמעת השידור שהנהיג ואכף אותה כהלכתה, צעדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמה צעדים גדולים לפנים. היחסים בין ארנון צוקרמן לבין מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני היו רעועים, אף על פי כֵן הוא לא היה יכול לחולל את ההצלחה הגדולה ללא הגיבוי המקצועי שהעניק לו מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי. מִשְדָר הבחירות ההיסטורי לכנסת ה- 9 בלֵיל יום שלישי – 17 במאי 1977 ייזכר לעַד. בלילה הזה הכתה מפלגת הליכוד בראשותו של מנהיג האופוזיציה הנצחי מנחם בגין לראשונה מזה 29 שנים את המערך בראשות יצחק רבין ושמעון פרס. האירוע הבלתי נשכח כוסה היטב ובצורה מרשימה ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך הבליט את הקרע החמוּר בין מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לבין הבוס שלו מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הליכוד זכה ב- 43 מנדטים, המערך צבר 32 (אני שימשתי מטעמו של אלכס גלעדי מפיק ניידת השידור שכיסתה את מפלגת המערך), מפלגת ד"ש בראשות הפרופסור יגאל ידין השיגה 15 מנדטים, והמפד"ל קיבל 12 מנדטים. נשיא המדינה אפרים קציר הטיל על מנחם בגין את הרכבת הממשלה. אך לא זה הסיפור המרכזי של ההפקה . בתווך של מִשְדַּר הבחירות ניצבת המחלוקת הקשה בין ארנון צוקרמן ליצחק לבני. ארנון צוקרמן עשה כל מאמץ אפשרי כדי למנוע דריסת רגל של הבוס שלו ביו כותלי הטלוויזיה. דן שילון מנהל חטיבת החדשות עמד בראש מבצע השידור המורכב. הוא האיש שהכניס לשידור הפוליטי המסקרן הזה לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה בארץ את מִדְגַם הבחירות הטלוויזיוני (על פי מודל של שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC ו- ITV). עמירם ניר ז"ל היה האחראי מטעמו על ביצוע האקספרימנט החדש של הצבת קלפיות המִדְגָם. הסטטיסטיקאי ואיש הסקרים ד"ר חנוך סמית נבחר ע"י דן שילון להיות מנתח תוצאות המדגם. המִדְגַם הפך כידוע להצלחה סנסציונית. אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט התמנה על ידי דן שילון להיות המפיק הראשי. המִשְדָר הישיר של הבחירות השתרע על פני 12 (שתיים עשרה) שעות. הוא החל בשמונה בערב של יום שלישי – 17 במאי 1977 והסתיים למחרת בשמונה בבוקר. מוקד המשדר הייתה היה אמור להיות השעה עשר בערב בה יפורסמו תוצאת מדגם הטלוויזיה שערך ד"ר חנוך סמית ז"ל מומחה הסקרים והסטטיסטיקאי שנשכר ע"י דן שילון. ההכנות למִשְדָר הישיר המורכב והמסובך הזה נמשכו באינטנסיביות כחודש ימים. אלכס גלעדי מפיק משכמו ומעלה האמוּן על מבצעי שידור ספורט גדולים גייס למען מטרת השידור את כל מכלול האפשרויות הטכנולוגיות הגלומות בטלוויזיה באותם הימים ואת כל כוח האדם שלה, ובנה מערך לוגיסטי ותקשורתי איתן. בראש מערך התקשורת הטלוויזיוני שכלל קווי שידור 4W וטלפוניה מתריסר מוקדי שידור במדינה ניצבו שני מפקחים טכניים מוכשרים ועתירי ידע, מנהל מחלקת הקוֹל הוותיק מיכה לויירר יבד"ל וסגנו יאיר שרף ז"ל. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן העניק גיבוי מקצועי וכספי טוטלי להיערכות הטכנולוגית ולפריסת הציוד הרחבה של דן שילון ואלכס גלעדי. הוא לא דיווח ולא יִידָע במאום בשום פרט את הבוס הישיר שלו מנכ"ל רשות השידור יצחק לִבְנִי. הוא הרגיש שזאת הפררוגטיבה שלו והוא איננו מחויב לעשות זאת כפי שסיפר לי אז בשיחת התחקיר עמו ב- 2005 במסעדת "סיליה ורביבה" ברמת השרון.shilon 7טקסט תמונה : עמדת פיקוד של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בליל הבחירות ביום שלישי – 17 במאי 1977 באולפן א' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : דן שילון מנהל חטיבת החדשות, דוד שניידר ז"ל מנהל הביצוע, אלכס גלעדי המפיק הראשי (מרכיב הד-סט על ראשו), ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מעשן סיגר) ועמית גולדנברג עוזרת ההפקה של אלכס גלעדי. חסר בתמונה יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור. מנהל הטלוויזיה לא אִפְשֵר למנכ"ל רשות השידור דריסת רגל ב- "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alex 3

טקסט תמונה : 20 בנובמבר 1977. אלכס גלעדי (בן 35) מפיק את מבצע השידורים הענק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המכסה את ביקורו בן שלושה ימים של נשיא מצריםם אנוואר סאדאת בירושלים . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אלכס גלעדי, מנהלת סרטי תעודה ג'ודי לוץ (מרכיבה משקפיים כהות ובחולצה משובצת), מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן (בן 43), דוד שניידר ז"ל (ראשו מציץ מאחור), מהנדס הטלוויזיה אורי לעדן (לובש ז'אקט משובץ ומוסתר), מנהל חטיבת החדשות הטרי ומגיש המשדרים חיים יבין (בן 45) , כתב החדשות אמיר שביב, מישהו חתוך לא מזוהה. (התמונה הוענקה לי באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alex 2

טקסט תמונה : נובמבר 1977. המפיק אלכס גלעדי (מימין) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (במרכז), ומנהל שירותי ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורי לעדן (משמאל) – בעת בהתייעצות בשבת – 19 בנובמבר 1977 לקראת ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל. אלכס גלעדי היה מפיק נועז שקיבל גיבוי טוטאלי ממנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן אך לא ממנהל ההנדסה. אורי לעדן היה ג'נטלמן אך לא Pusher באופיו. הוא לא הזכיר במאום סוג שונה של מהנדסי טלוויזיה כמו למשל בוב טראקינג'ר מנהל שירותי ההנדסה של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. אורי לעדן מסתיר את מנהל הביצוע דוד שניידר ז"ל, ומאחור ניצבת מימין ג'ודי לוץ מנהלת מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (צילום מחלקת הסטילס. התמונה באדיבות ארנון צוקרמן . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הימים ההם של אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, עולי ימים ונושאי התקוות לא ישובו עוד לעולם.

אפילוג קצרצר. פסגת היכולת הספורטיבית בקיבוץ. בשלב מסוים בחיי רציתי להיות ספורטאי סובייטי ו/או לחילופין ספורטאי אמריקני. אני מתכוון שרציתי כספורטאי – קיבוצניק להתאמן בסטנדרטים הגבוהים ביותר והמאומצים ביותר בסקאלה של האימון הספורטיבי. זה היה בלתי אפשרי. המחויבות הראשונית של כל בן קיבוץ וחבר קיבוץ היא לעבודת כפיים. אני הייתי כל חיי חקלאי שעבד בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן בענף המספוא וגם רפתן, ואח"כ גם בענף הבננות.

yoash 9

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. האצטדיון האולימפי באתונה. אליפות העולם ה- 6 בא"ק. אנוכי (מימין) עם שדר הא"ק המוביל שלי מאיר איינשטיין (משמאל) בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באצטדיון ה- א"ק אתונה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 10

טקסט תמונה : מארס 2000. לפני יותר משש עשרה שנים. את התמונה הזאת חשפתי כבר כמה פעמים ב- בלוג. זוהי עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב במארס 2000 בעת אחד מהשידורים הישירים שלנו את משחקה של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין, פרשן הכדורסל שלי אלי סהר, ואנוכי מנווט, העורך, והמפיק של שידורי הספורט בארץ ובעולם בעבור ערוץ 1. מאיר איינשטיין ואלי סהר וגם כל השדרים והפרשנים האחרים שהופיעו על המסך שאני טיפחתי, נכפו ו- חויבו על ידי ללבוש ז'אקטים ולענוב עניבות כמי שמופיעים בקדמת חלון הראווה של תקשורת המונים השייכת לשידור הציבורי, וכמי שמתייצבים על המרקע בפני מיליון צופי טלוויזיה בכל שידור ישיר שלהם. זאת לא הייתה קפריזה ושיגעון אישי שלי. זאת הייתה שיטה. הופעתם של השדרנים והפרשנים שלי חשופים בפני מצלמות הטלוויזיה הייתה חייבת להיות מוקפדת, נקייה, ומכובדת. ידע וכישרון שידור של פרסונה כזאת ו/או אחרת הוא עניין חשוב ביותר אך איננו השיקול היחיד. הופעה טלוויזיונית נאה, אסתטית, ומסודרת של השדרנים והמגישים בפני המצלמות באולפן הטלוויזיה ו/או בשטח, היא חובה (!). מדובר בדרישה תקשורתית אלמנטרית ו- הכרחית. זהו חוק טלוויזיה מס' 1. ובאשר לי בצדו הימני של תצלום הנ"ל : אני לבוש בגדי חולין. למרות שניהלתי, הפקתי, וערכתי את השידורים הישירים ההם נותרתי מחוץ ל- Frame מצלמות הטלוויזיה. אילו הייתי צועד לפני המצלמות ולא אחריהן, הייתי דורש מעצמי את מה שדרשתי בכל תוקף מפַּקוּדָיי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

רחשתי כבוד והערכת אין קץ לפאבו נורמי, ג'וני ווייסמילר, ג'סי אואנס, אגנס קלטי, אמיל זטופק, ומרק ספיץ. שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל היה המורה לחינוך גופני וספורט שלי בהיותי ילד קטוֹן ונער בקיבוץ אפיקים. הוא היה מדריך, מורה, ומחנך שאהבתי והערכתי עד למאוד. הוא היה האיש הראשון שהציב בפני כל יום מחדש את האתגר היכן נמצא קצה גבול יכולתי. מפני שנולדתי יצור תחרותי אולי יתר על המידה, נעניתי לוֹ. שמריהו נאבל הבין באינטואיציה שלוֹ שיש חיים ספורטיביים אחרי הכדורגל. הוא לעולם לא הרשה לנו לשחק כדורגל בשיעורי הספורט שלוֹ, וביסס אותם על א"ק, שחייה, והתעמלות, ומשחקי תנועה וביקש בכך להעניק לנו כשרים גופניים רבי תכלית. בין מכשירי הספורט, ארגזי ההתעמלות, וחמורי הקפיצה מצאנו את אושרנו. שיעורי השחייה התקיימו בימים ההם בריכת האגירה של הקיבוץ. זאת הייתה חפירה ענקית באדמה שאורכה 70  מטר ורוחבה 30  מטר. המים לחפירה הזאת הוזרמו מהכינרת. זאת הייתה בעצם בריכת בוץ שמימיה עכורים, אך בעינינו זה היה מתקן ספורט מפואר. אימוני הא"ק התקיימו על מסלול אדמה, וכדורסל שיחקנו על מגרש עשוי חול מחצבה. התייצבנו לשיעורים שלו לבושי מכנסי ספורט כחולים וגופייה לבנה. לפעמים בחורפים הקרים הרשה לנו ללבוש סוודר ומכנסיים ארוכים. שמריהו נאבל חינך אותנו לאהוב את הספורט. הוא היה אבי תורת המצוינות אך מאחורי הפילוסופיה החינוכית הקוראת לחתור בהתמדה לעבר הניצחון הסתתרה יושרה מוחלטת. "לנצח ביושר – להפסיד בכבוד", הייתה סיסמאת החינוך שלוֹ. רחשתי לו הערכה רבה. אהבתי אותו. שמריהו נאבל (בן 97 היום ב- 2016) היה האיש הראשון שלימד אותי כילד להתבונן, להתעמק, ולהבין את ביצועי הספורט מהצדדים המדעיים שלהם. הוא האמין שהבנת הכללים הקובעים את הגיון הביצוע הנכון של תנועות הספורט תוביל את התלמיד להישגים נוספים. שמריהו נאבל חינך אותי מילדות רכה לאהוב את הספורט והחינוך הגופני ולהכיר ולהבין את המדע המוביל את הספורטאי לעבר ניצחונותיו. ארגז ההתעמלות, "חמור" ההתעמלות, והמזרן היו אביזרי ספורט חשובים כמו הכדורסל והכדורגל. הוא האיש שנתן לי את הכלים הראשונים לכתוב את הפרק הזה הדן בקצה גבול היכולת האנושית בספורט מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". כשהגעתי בקיץ 1971 לטלוויזיה ברוממה – ירושלים מצאתי שם הרבה עיתונאים שהיו "מומחי" כדורגל. הרקע שלי היה שונה. הייתי אתלט וספורטאי רב גוני. כדורסלן, כדורעפן, וכדורגלן מצטיין. שיחקתי בתחילת שנות ה- 60 בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות (ליגות העל היום) שונות. כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הייתה לי אהבה אחת גדולה, לנתח את הישגי הספורטאים בענפים השונים מההיבט המתמטי – פיסיקאלי ולתרגם את הבִּיוֹ – מֵכַאנִיקָה לשפת הטלוויזיה. מר אלכס גלעדי הבוס הטלוויזיוני שלי בימים ההם בלתי נשכח עבורי, העניק לי את ההזדמנות הראשונה. לא החמצתי אותה.

keleti 30

טקסט תמונה : אנוכי בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. קומתי 1.90 מ' ומשקלי 80  ק"ג. שיחקתי בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות בשלושה ענפי ספורט שונים : כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הבסיס ליכולתי בשלושת ענפי משחקי הכדור היה שילוב של טכניקה קונקרטית וכושר גופני. היה לי ניתור מצוין. יכולתי לגעת בטבעת הסל עם המרפק ולהרים את מרכז הכובד שלי למטר מעל הקרקע, לרוץ 60 מ' בזמן של 7.3 ש', לרוץ 1000 מ' בשלוש דקות, ולעלות על מתח בידיי (באחיזה עילית) 35 פעמים ברציפות. (צילום יעל תג'ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

guiness

טקסט מסמך : ספר השיאים של גינס בהוצאת כרטא מ- 1986 מספר את הסיפור שלי. (באדיבות כרטא) .

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא אמרה את המילה האחרונה שלה בתנאי שיימצא לה מנהיג שידור ברמת אישיותו של פרופסור ארנון צוקרמן. ובעצם, מדוע לא ארנון צוקרמן עצמו ? ארנון צוקרמן היחיד והמיוחד ובעל ה- יושרה הוא רק בן 82 ועדיין כוחו במותניו. חַזוֹן, תעוזה, ומוּסָר על מסך הטלוויזיה ומחוצה לו (3). פוסט מס' 655. כל הזכויות שמורות. 28 בדצמבר 2016.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור שהיו ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו המופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. עובדה שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו אותו לכהונה הרמה הדיחו וסילקו אותו כעבור שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 ממשרתו זאת לעבר ירכתי השאול של ההיסטוריה הטלוויזיונית והתקשורתית של רשות השידור ושל מדינת ישראל. בפעם הראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן בשם יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היסטוריה קצרה של מדיניות הקנייה והרכש של סדרות טלוויזיה אמריקניות ואנגליות ע"י הנהלות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהן, מאז 1968. מדינה שמקדשת כבר במשך יוֹבֵל שנים מספר עצום של אלפי תוכניות טלוויזיה, סדרות טלוויזיה, וסרטי טלוויזיה שמדברות ופונות אל הצופים שלה בשפה האנגלית, איננה יכולה להתלונן ולזעוק חָמָס כנגד פִּעַפּוּעַ של המוני מילים לועזיות לתוככי עורקי טוהר השפה העברית. אין דבר כזה.

"מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש", אמר קֹהֶלֶת. "עֵגֶל הזָהָב" זכה להכרה מיידית, סגידה, והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים, בהשוואה ל- רייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים, עליהם חקוקות עשרת הדיברות והוגשו לעַם ע"י מנהיג דָגוּל בעל חזון משה רבנו שהיה איש מגמגם. יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין עַם ישראל היושב עכשיו בציון. אין מנוס מלהגיע למסקנה העגומה שהאומה הישראלית המכונה גם "עַם הַסֶפֶר" איננה בדיוק עַם נִבְחָר היום וגם לא עַם סְגוּלָה.

לידתה של הטלוויזיה בישראל הייתה דרמטית בפיגור של שנים אחרי הנעשה בעולם אך הקמתה המאוחרת העניקה לה הזדמנות להחליט למי היא רוצה להידמות ובאיזה מודלים ברצונה לבחור ו- להשתמש. שני המייסדים פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 91 היום בעת כתיבת הפוסט) וסגנו עוּזִי פֶּלֶד (בן 80 היום בעת כתיבת הפוסט) בחרו ב- BBC. מאות רשתות טלוויזיה פעלו ברחבי תבל ב- 1968. הטובות ביותר היו של ה- BBC הבריטי (וגם ITV) ורשתות הטלוויזיה האמריקניות CBS ,NBC ו- ABC ש- שִגשגו זה מכבר ושידרו בהצלחה רבה שידורי ספורט, חדשות, דרמות, קומדיות, סדרות מתח של בילוש ומשטרה (ז'אנר טלוויזיוני פופולרי בעל מכנה משותף שנקרא בשפת הטלוויזיה : "The long arm of the law"), סדרות מערבונים, סרטי קולנוע, וגם תוכניות וסדרות לילדים והנוער. שתי סדרות זכורות במיוחד : ילדת הטום בוי השוודית "בילבי" והאמריקנית "פליפר הדולפין" (Flipper 1968 – 1964). סדרות ילדים עם חיות תמיד משכהה תשומת לב שניתנה גם סרטיו המצויירים של וולט דיסני מלאי הומור ומסרים שלימדו אותנו ואתת ילדינו לקח ושיעור שגם לחלשי הגוף בינינו יש סיכוי. הסדרה האמריקנית המצויירת "פּוֹפַּאיי המַלָּח" (Popeye The Sailor Man) הבהירה לילדינו שאם אוכלים את ירק ה- תֶּרֶד אזי גם ה- Underdog (המועמד להפסיד בתחרות) יכול לגבור על החזק בסופו של דבר. במובן הזה היאא הייתה בלתי נשכחת . מלחמתו של פּוֹפַּאיי (Popeye) המלח קטן הקומה ואמיץ הלב נגד יריבוו הרשע ו- הענק בְּלוּטוֹ (Bluto) והתחרות בין שניהם על ליבה של אוֹלִיב (Olive) היה רעיון טלוויזיוני פשוט עליו מבוססת התעשייה כולה : ה- הזדהות של הצופה עם מלחמתו של החלש והטוב נגד החזק והרשע. ההזדהות הרבה הפכה לחפיפה כה נחרצת וכה נערצת עד שפרקי הסדרה האלו של "פופאיי המלח" שודרו שוב ושוב בהפסקות שידורי הספורט הישירים מחו"ל בטלוויזיה הישראלית בטרם מוסד האולפן המנווט בירושלים. אולי קשה להאמין אבל "פּוֹפַּאיי המַלָּח" היה חלק מההיסטוריה האלקטרונית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברגעיםם מכריעים שלה. ביום חמישי ההוא של 17 בפברואר 1977 חוללה מכבי ת"א סנסציה וגברהה בעיירה נידחת בבלגיה, וִוירְטוֹן, על אלופת ברה"מ צסק"א 79:91 במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל (אותה ההפקה המדויקת והמרשימה ואותו השידור הישיר רב המוניטין שחולל איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי לבדו. ללא מפיק, ללא עוזר שדר, וללא טכנאי. בהיעדר אולפן מנווט ומוביל בירושלים כיכב "פופאיי המלח" בהפסקה שבין שתי המחציות ושימשש מודל למכבי ת"א כיצד הטובים מנצחים את הרעים. אנוכי שימשתי העורך של אלכס גלעדיי בירושלים וענת שרן הייתה באותו הערב ההוא קריינית הרצף שדאגה להעלות לאוויר את Popeye הג'נטלמן נלחם על ליבה של Olive הצווחנית נגד הענק המסורבל והפושע, Bluto. את ה- Cartoon fictional הפופולארי הזה של "פופאיי המלח" יצר האמריקני תושב אילינוי אלזיי קריסלר סגאר / Elzie Crisler Segar ב- 1929 (נולד ב- 1894 ומת ב- 19388).

שני ראשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד היו מודעים להיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית [1] ולהתפתחות הטכנולוגית שלה ויעדי השידור שכבשה. ב- 1967 היו כבר לטלוויזיה הבינלאומית הישגים מרשימים. חלקם בלתי נשכחים. ב- 1967 הפיקה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC בהצלחה כבירה את סדרת הטלוויזיה המפורסמת וה- המונומנטאלית "The Forsyte Saga" בת 26 פרקים (כל פרק בן 50 דקות) עלל פי ספרו של ג'וֹן גולסוורת'. "הָהַגָּדָה לְבֵית פוֹרְסַיְיט" נחשבה בעת ההיא לאחד מפסגות הטלוויזיה הבינלאומית. זאת הייתה יצירת מופת ששודרה בכל העולם ונרכשה (בפרוטות) גם ע"יי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1970 [2]. היא זכתה למעריצים רבים ורייטינג ומִדְרוּג עצומים. השחקנים האנגלים בסדרת הדרמה הזאת אֶרִיק פורטר, ניירי דאון פורטר, וקנת' מור הפכו לבלתי נשכחים ואורחים רצויים בסלון ביתו של כל אזרח ישראלי שמכבד את עצמו ורכש מוניטור טלוויזיה למען בני ביתו. הסופר נתן שַחַם (בן 91 היום) חבר קיבוץ בית אלפא שימש משנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור באותן השנים והיה האיש שקנה את הסדרה הדרמטית הבריטית רבת המוניטין מהמפיצים חברת MGM בעת שעשה בשליחות בניו יורק. נתן שַחַם זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "קיבלתי את הסדרה "ההגדה לבית פורסייט" בעצם כמתנת חינם, כ- שַי, לטלוויזיה הישראלית הצעירה מאת החברה האמריקנית MGM בעלת זכויות ההפצה הבינלאומיות. סירבתי ל- שַי ובקשתי לשלם עבורה לפחות תשלום סמלי. MGM נקבה בסכום עלות של 14 (ארבעה עשר) דולר לכל פרק מפרקי הסדרה. רכשתי את כל 26 הפרקים ב- 364 דולרים למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בעיקר מהנימוק שיהיה לנו מה לשדר בערבים וגם לצורך סתימת חורים בעתות משבר. ידעתי ש- BBC הוא אבי הפקת הדרמה האיכותית בטלוויזיה אך לא ידעתי עד כמה "ההגדה לבית פורסייט" היא סדרה טובה, Master piece טלוויזיוני בכל קנה מידה". ה- BBC הפך מופת לחיקוי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סמוך לעֵת השידור של "ההגדה לבית פורסייט" בארץ הפיקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ב- 1971 סדרה משלה, "חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק", על פי ספרו של אהרון מֶגֶד ובכיכובם של שני השחקנים הצעירים מנחם זילברמן ז"ל ויעל אביב תבד"ל. הסדרה המיתולוגית נפתחה תמיד בדילוגי שמחה שובביים של מנחם זילברמן ויעל אביב שנעשו בצילומי Super Slow Motion. פס הקוֹל של הפתיחה המיוחדת נשא את קולה של הזמרת מִירִי אָלוֹנִי ששרה את "הבלדה על חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" על פי טקסט שכתב יונתן גפן ולחן שחיבר יאיר רוזנבלום המנוח.. הסדרה "חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" הייתה הישג עצום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית צעדיהה והצופים התאהבו בהפקה המקורית. לפתע הוברר כי בארץ מצויים כישרונות טלוויזיה בלתיי רגילים בכל תחומי היצירה וההפקה אך הפוליטיקה הפכה את הניהול לחובבני ורווי תככים, והכישרונות נבלמו. אבל הסיבות האמיתיות היו כלכליות. תעשיית הטלוויזיה היא ביזנס יקר מאוד, אנושי, טכנולוגי, ולוגיסטי כאחד. מחיר קניית פרק אחד של סדרה אמריקנית או אנגלית באורך של חמישים דקות בסוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת, נַע בין 500 ל- 1000 דולר לעומת עלוּת הפקת פרק אחד בן שעה בסדרת דרמה ישראלית מקורית שניצבה על כ- 250000 (רבע מיליון) דולר [3]. הטלוויזיה הישראלית הציבורית באה לעולם בתנאי עוני (מחפיר) ומעולם לא השתחררה ממנו. היא נולדה "מְקָבֶּצֶת נְדָבוֹת" כפי שהעיד לפני שורות ספורות נתן שחם. כ- כזאת סוּוְגָה וכדי לחסוך בכסף והוצאות הוכרחה כבר מבראשית להפוך לבולען של סדרות אמריקניות ובריטיות. תשלום האגרה הנמוך ממילא לא כיסה מעולם את העלויות הגדולות של הפעלת רשת שידור מה עוד שרבע מהאוכלוסייה הישראלית עשה כל מאמץ להשתמט מתשלום המַס ויש להודות כי הצליח בכך. מחלקת הגבייה של רשות השידור הגיעה בשיאה לכפות את תשלום האגרה על % 75 מבתי האב בישראל, אך בדרך כלל הגבייה השנתית עמדה על % 65 בממוצע. לא יותר ולעיתים אף פחות. משמעת ומוסר התשלומים של הציבור הישראלי נופלת לאין ערוך, בכמה דרגות, מזאת של הציבור הבריטי [4]. הדיון בגובה תשלום אגרת הטלוויזיה היה מפלגתי – פוליטי ולא ענייני. נציגי המפלגות השונות בוועדות הכספים של הכנסת לדורותיהן התעקשו לבחוש וגם לאיים על הנהלות רשות השידור לדורותיהן, "אם לא תהיו ילדים טובים ולא תתנהגו יפה עם הממשלה והשלטון, אזי לא נאשר לכם בכלל את תשלום האגרה…". אגרת הטלוויזיה הנמוכה ממילא הפכה לבת ערובה פוליטית. אזרחי ישראל שילמו אגרה שוות ערך לכרטיס עלייה לאוטובוס ישן ורעוע אך שיוו בנפשם לנסוע במכונית מרצדס חדשה ויקרה. לרשות השידור האיטית והענייה לא היה מספיק מַמוֹן כדי לפתח בשיטתיות את היצירה המקורית הישראלית, הדרמה והתיאטרון, וסרטי התיעוד בטלוויזיה, שמטבע הדברים מחיר הפקתם רָב. מיעוטם היה עקב אכילס תמידי שלה. מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהלי חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם (לרבות יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ו- מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל) היו מלאי אמביציות לקדם את התרבות הישראלית לגווניה השונים. כלומר טיפוח הלשון העברית והשקעה בהפקה ישראלית מקורית. בהיעדר תקציבים התנפצו האמביציות והתנדפו. אישים בעלי מוניטין בחקר המִקְרָא, התנ"ך, ובַלְשָנוּת עברית כמו פרופסור יְהוּדָה אֵלִיצוּר ו- פרופסור מנחם נאור, שני חברי האקדמיה ללשון העברית ד"ר יְחִיאֵל בִּן נוּן והרב מֵאִיר מְדָן, מרדכי טַבּיבּ ו- ד"ר מרדכי בְּרוֹיֶיאר, ואחרים, נקראו לכהן כחברים בשני הגופים המפקחים כל השידור הציבורי, הוועד המנהל של רשות השידור ובמליאה, במטרה לטפח ולשמור על גָחֶלֶת התרבות היהודית בטלוויזיה הצעירה שזה אך נעמדה על רגליה. לא בכדי הטילה הממשלה על אנשי חינוך מובהקים בתוכם שני מנכ"לים של משרד החינוך והתרבות, ד"ר חֲנוֹךְ רִינוֹת ויעקב שַרִיד לכהן במליאת רשות השידור.

הממשלה הבינה את הכוח העצום הטמון בטלוויזיה בעיצוב תרבותו של עַם. ערבי שידור מיוחדים (אך מועטים מידי) בטלוויזיה הכללית וגם ברדיו "קול ישראל" שעסקו בעִתּוֹת שונות של השנה בנושאי חורבן הבית ב- ט' באב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ערב חג העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משדרי חג ראש השנה וחגים אחרים – ייוחדו למורשת והפכו לכור היתוך ואיחדו את האומה היהודית המתחדשת בארץ ישראל. אומה שהורכבה מ- אימיגרנטים ושבטי מהגרים מכל קצוות תבל. לדאבון לב ניצבו מנהלי הטלוויזיה ומנהיגי רשות השידור חיש מהר בפני שוקת שבורה. כמעט טרגדיה כלכלית – כספית. התברר להם כי תקציבם דַל מידי. אך דווקא האכזבה הולידה פיצוי שהתקבל מייד בברכה רבתי על ידי הציבור. את החֶסֶר ביצירה מקורית עברית וישראלית בלוח השידורים מילאה הטלוויזיה בעשרות סדרות וסרטים מסוגים שונים שנקנו בזוֹל מרשתות הטלוויזיה הארציות האמריקניות הגדולות ABC ,CBS, ו- NBC וכן משתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות, ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. מיעוטן משובחות ורובן קלילות שזכו לאהדה וסתמו פרצות בלוח השידורים.

כבר בראשית הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ב- 1968 נוצר סלוגן טלוויזיוני כלכלי עממי ומדויק, שהמנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם אמצו אותו בחום אל לִבָּם : "If you can buy it – don't make it". הגה אותו פרופסור אליהוא כ"ץ. האמירה הזאת נועדה להגדיר את המציאות הכלכלית הקשה כפי ששררה בעת ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית ולהצדיק את הרכישות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את סדרות הטלוויזיה הקנויות מחו"ל בעיקר מרשתות הטלוויזיה של ארה"ב ואנגליה. סדרות הטלוויזיה הרבות והשונות שנרכשו בחו"ל ושודרו על המסך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, קראו לציבור לצפות במִרְקָע אך לא הכריחו אותו לחשוב. סדרות אופרות הסבון וסדרות המתח האמריקניות בעלות המוניטין שעסקו בפשע, משטרה, בילוש, וחוֹק וסֵדֶר זכו להסכמת צפייה כללית. אך הסכמה כללית נועדה בין השאר להשתיק את הפרט ולבטל את יכולתו להתמודד בעצמו ולבדו עם דילמות מוסריות ומקצועיות (לא רק בענייני טלוויזיה). "ההסכמה הכללית" היא במובן מסוים מונח פילוסופי שרוֹמֵז לפרט להצטרף אל הרוֹב מבלי שהיא מכריחה אותו לחשוב ולנתח, ומבלי להפעיל שיקול דעת יסודי בטרם ההצטרפות. "הסכמה כללית" היא מושא חלומותיה של כל רשת טלוויזיה באשר היא שזקוקה למוֹלֶך כדי לאסוף רייטינג ומדרוג. רשתות הטלוויזיה האמריקנית הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC המציאו אותו והפכו את "עֵגֶל הזָהָב" לאוֹמָנוּת. ערוצים 2 ו- 10 שיכללו מאוחר יותר בארץ בשנות ה- 2000 את השיטה באמצעות סדרות הריאליטי, "האָח הגָדוֹל", "הִישַרְדוּת", "רוקדים עם כוכבים", "מאסטר שף", "כוכב נולד", ועוד שצוברות רייטינג ענק, לעיתים בלתי נתפס. אלו הם דפוסי שידור מתוחכמים שהועתקו ושוכפלו במדויק מהטלוויזיה האמריקנית המסחרית וממכרות את הצופה אליהן. מדוברר בסַם טלוויזיוני עַז ודחוס וגם מסוכן בעל השפעה מרחיקת לכת שוות ערך לניקוטין ומריחואנה. השתמשת בו פעם פעמיים שלוש – הפכת למַכוּר. מסכי הטלוויזיה, המחשבים, ה- ipad וה- iphone ממגנטים אליהם ללא כל קושי ילדים וטָף, נוער ומבוגרים, זקנים, וגם דרדקים בגיל שלוש. בכוחן העצום של סדרות הטלוויזיה הקלילות הקנויות האלה מחו"ל כמו גם סדרות הריאליטי להושיב על הכורסא כל אחד, לרתק ולכבול אותו בשלשלאות טלוויזיה לכורסא, גם אנשים ברי דעת, ולהכריח אותם לצפות בהן. לעומת זאת סדרות התיעוד ה- דוקומנטריות החשובות מאין כמותן שעסקו בתוחלת ומהות חיינו כאן ושודרו בעבר טלוויזיה הישראלית הציבורית כמו "עַמוּד הַאֵש" (ב- 1981 / 1980, עורך ומפיק יגאל לוסין יבד"ל) ו- "תְּקוּמָה" (ב- 1998 / 1997, עורך ומפיק גדעון דרורי ז"ל) – נשכחו (!). ערוץ 1 האיטי והמסורבל שנהנה מתקציב אוטומטי של משלם האגרה (ועשה בימי חלדו ובַחְרוּתוֹ דברים רבים וטובים) סבל תמיד מיחסי ציבור וכישרון שיווק כושלים. היו שהִשְווּ את איכות יחסי הציבור והשיווק שלו לגובה הדשא עליו משחקים כדורגל. הוא לא עשה די אז (וגם לא אח"כ, וודאי לא היום) כדי להזכיר לציבור כל הזמן מי הוא, מה תפקידו, והיכן טמון כוחו ובפוטנציאל המוסרי שלו. חיסרון שלא היה בו כל חדש. "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש", אמר קהֶלֶת. "עֵגֶל הזָהָב" זכה להכרה מיידית, סגידה, והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים, בהשוואה ל- רייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים, עליהם חקוקות עשרת הדיברות והוגשו לעַם ע"י מנהיג דָגוּל בעל חזון משה רבנו שהיה איש מגמגם. יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין עַם ישראל היושב עכשיו בציון. אין מנוס מלהגיע למסקנה העגומה שהאומה הישראלית המכונה גם "עַם הַסֶפֶר" איננה בדיוק עַם נִבְחָר היום וגם ולא עַם סְגוּלָה.

כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם תמכו בזה אחר זה במנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועוזריהם מנהלי התוכניות והאיצו בהם לרכוש סדרות אמריקניות ואנגליות בכמויות בלתי מבוטלות. מי יותר ומי פחות. הקנייה המסיבית הזאת של חומר זר איזנה באופן פרדוקסלי את תקציב רשות השידור. זה החל עוד בתקופת ההקמה בימי הבראשית של פרופסור אליהוא כ"ץ ועוזי פלד עם רכישת שלוש סדרות אמריקניות "המגינים" (The defenders סדרה בהפקת CBS בשנים 1965- 1961), "אתם שם" (You are there) סדרה תיעודית בהנחיית וולטרר קרונקייט הצעיר בהפקת CBS בשנים 1957- 1953, וסדרת המוסיקה של הטלוויזיה האמריקניתת לצעירים "Young people concerts" בהנחיית ליאונרד ברנשטיין. זה נמשך עם סדרתת המערבון "בוננזה" (Bonanza) בשנים 1973 – 1959 עם לורן גרין) ועם אין סוף סדרות נוספות "משימה בלתי אפשרית" (Mission impossible) בשנים 1973 – 1966 עם מרטין לנדאו, פיטרר גרייבס, גרג מוריס ברברה ביין, בארני קולייר, ו- פיטר לופוס, "בית קטן בערבה" (Little housee on the prairie) בשנים 1983 – 1974 עם מייקל לאנדון), "משפחת וולטון" (The Waltons)) בשנים 1981- 1972 עם ריצ'ארד תומאס, מישל לרנד, ורלף ווייט, "מקלאוד", "קולומבו" (Columbo) בשנים 1977 – 1971 עם פיטר פאלק, "קוז'אק" (Kojak) בשנים 1978 – 1973 עםם טלי סאבאלאס, "קנון" (Cannon) בשנים 1976-1971 עם וויליאם קונראד, "סטארסקי והאטץ'"" (Starsky and Hutch) בשנים 1979- 1975עם דייויד סול ופול גלייזר, "איש עשיר – איש עני" (Rich man – Poor man), "הוואי חמש אפס" (Hawaii 5 – 0) בשנים 1980- 1968 עם ג'קק לורד, "קווינסי" (Quincy) בשנים 1983 – 1976 עם ג'ק גלוגמן, "מאגנום" (Magnum) בשניםם 1988 – 1980עם תום סֶלֶק), "המלאכיות של צ'ארלי" (Charlie`s Angels)בשנים 1981 – 1976 עם השחקניות פארה פואוסט, ז'אקלין סמית', וקייט ג'קסון), "תיקי רוקפורד" (Thee Rockford Files) בשנים 1980- 1974 עם נוֹאָה בִּירִי וג'יימס גארנר), "Happy days" בשניםם 1984- 1974 עם הנרי ווינקלר, רון הווארד, דוני מוסט, ואנסון וויליאמס, "ספינת האהבה" (Love boat) בשנים 1986- 1977 עם פרד גראנדי, גאווין מאקלאוד, טד לאנג', וברני קופל), "באטמן" (1968 – 1966), "משפחת פארתרידג' " (Partridge )בשנים 1973- 1969, "מי הוא הבוס" (Who's the Boss) ב- 1987 עם טוני דנצה), "The A – Team" בשנים 1987 – 1983 עםם בוסקו באראקוס), הסדרה של הבלש הנכה היושב על כיסא גלגלים "איירונסייד" (Ironside)) בשנים 1975- 1967 עם ריימונד בר), "מקגאייוור" (MacGyver) בשנים 1992 – 1985 עםם ריצ'ארד דין אנדרסון, "Wise guy" בשנים 1990- 1987 עם ווילי טראנובה, "Miami Vice"  ב- 1985 עם השחקנים פיליפ מייקל תומאס ודוֹן ג'וֹנסון. וכן סדרות הדרמה האנגליות "קו אונידין", "אדונים ומשרתים", "מי משרת אותך", "אני קלאודיוס" (I Claudius) סדרת מופתת בלתי נשכחת שזכתה להערכה עצומה בכל העולם, ורבות אחרות קנו להם מעריצים רבים. בשלבב מאוחר יותר נרכשה הסדרה "שורשים" (Roots) ב- 1977), וסדרות משפחתיות "הכל נשאר במשפחה" (All in the family) בשנים 1979 – 1971 סדרת טלוויזיה בלתי נשכחת עם השחקנים קארול אוקונור, גִ'ין סטפלטון, סאלי סטרות'הרס, ובוב ריינר), "משפחת בריידי" (Thee Brady bunch) בשנים 1974 – 1969 עם בארי וויליאמס רוברט הד, פלורנס הנדרסון, אן דייויס,, מורין מקורמיק, קריסטופר נייט, מייק לוקינלנד, וסוזן אולסון, "משפחה שכזאת" (Familyy affairs) עם בראיין קית', סבסטיאן קאבוט, קאטי גרייור, ג'וני וויטאקר ו- אניס ג'ונס ), "שלושה בדירה אחת" ו- "משפחת קוסבי" (The Kosby show) בשנים 1992- 1984 עם ביל קוסבי, הסדרה "ציפורים מתות בסתר" (The Thorn Birds) ב- 1983 עם ריצ'ארד צ'מברליין ורייצ'לל וורד, "Moonlighting" בשנים 1989- 1985 עם ברוס וויליס וסיביל שפרד, "שלושים ומשהו" (Thirsty something) בשנים 1991- 1987 עם פטרישיה ווטינג, טימותי באספילד, ג'אסון נאגלר, פולי דרייפר, פיטר הורטון בריטני, ולייסי גראוון, קן אולין, מל האריס, ומלאני מיירון, וכמובן שתי אופרות הסבון הנודעות "דָאלָאס" (Dallas) בשנים 1991- 1978עם לארי האגמאן, קןן קרצ'וואל, פאטריק דאפי, לינדה גריי, ו- וויקטוריה פרינסיפאל, ו- "שוֹשֶלֶת" (Dynasty ) בשניםם 1989- 19811 עם לינדה אוואנס, ג'ואן קולינס, וג'ון פורסייט.

הסדרה "שוֹשֶלֶת" (Dynasty) עברה תהפוכות רכש. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית בשנות ה- 80 של המאה הקודמת היה האיש הראשון שקנה אותה, אך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית חיים יבין שראה באופרת סבון הזאת יעד שידור ציבורי ראוי ואף מקודש, ביקש ממנו שיוותר לו ויעביר לידיו את ה- "אוצר" האמריקני. רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות שידרו גם תוכניות "Talk Show" בראשותם של המנחים עתירי המוניטין ג'וני קרסון, מילטון בֵּרְל, ואֶד סאליבאן אך מקור ההשוואה העיקרי בין עברה ההיסטורי וההווה של הטלוויזיה הבינלאומית לבין הפוטנציאל הגלום בטלוויזיה שעתידה לקום בישראל היו ראשית דבר הפקות ושידורי החדשות והספורט. בכך מתמצה כישרונה של כל רשת טלוויזיה באשר היא וגם זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היו עוד הצלחות בימי ה- בראשית של הטלוויזיה כמו הסדרה הטלוויזיונית הסאטירית "ניקוי ראש" בהפקתו ועריכתו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ובימויו של יעקב אסל יבד"ל, "השעה השלישית" בהנחיית ירמיהו יוֹבֵל והבימאי צבי דורנר, שתי התוכניות "טָנְדוּ" ו- "עלי כותרת" בהנחיית ירון לונדון, שלוש רכישות מושכלות של שתי סדרות אנגליות : הסדרה הדוקומנטריתת "WORLD  AT  WAR" (עולם במלחמה) שהופקה ע"י חברת “Thames” הבריטית, כמו גםם הסדרה התיעודית "The Final Solution" (הפתרון הסופי) גם כן בהפקת Thames, והסדרה "אני קלאודיוס" מבית היוצר של ה- BBC, אך ההתמחות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ניכר בשלושה תחומים עיקריים : סיקור החדשות ותוכניות האקטואליה ובראשן "מבט", שידורי הספורט לגוונים הרבים שלהם, ויכולת תיעוד מרשימה ושיטתית של קורות המדינה מאז 1968. מוטי קירשנבאום ז"ל קיבל ב- 1976 את פרס ישראל לטלוויזיה בגין התוכנית הסאטירית שהפיק וערך "ניקוי ראש", אך לא רבים יודעים כי גדולתו העיקרית גולמה דווקא בכישרון התיעוד הנדיר שלוֹ וסרטיו הדוקומנטריים הבלתי נשכחים, והִיווּ אף הֵם קריטריון לקבלת הפרס היוקרתי. ארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החשוב משמר אותם ומכיל בתוכו עוד מיליוני Items תיעודיים מאז 1968 שערכם לא יְסוּלָא בפַז.

בשעה שפרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד נקראו ב- 1967 להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבראשית , פעלה הטלוויזיה האמריקנית בכל עוזה. רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שידרה את, "The Thrill of Victory and The agony of Defeat", מאז ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת בהצלחה גדולה. "שמחת הניצחון וייסורי התבוסה" הפכה ל- תוכנית ספורט משגשגת ובעלת מוניטין בינלאומי. את התוכנית ההיא "שמחת הניצחון וייסורי התבוסה" הפיק רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) שהפך זמן לא רב אח"כ לנשיא חטיבת הספורט של הרשת. ב- 1970 מיסד רוּן אָרְלֶדְג' את תוכנית הספורט הבלתי נשכחת של ABC שנקראה בשם פשוט ונגיש "MONDAY  NIGHT  FOOTBALL". רשת ABC העבירה מידי עֶרֶב יום שני בשבוע את המשחק המרכזי בליגת ה- NFL. הצלחתה הייתה סנסציונית (!). צוות השידור של התוכנית ההיא כלל את השַדָּר הבלתי נשכח האוואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) המנוח, שדמותו ודמותם של שני פרשניו דוֹן מרדיט (Don Meredith) ופרנק גיפורד (Frank Giford), כמו דמותם של אלכס גלעדי יבד"ל  + מוטי קירשנבאום ז"ל + דן שילון יבד"ל, חוֹצָה לאורכה ורוחבה את סדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". שידור תוכנית הספורט הזאת בארה"ב דווקא בעַרְבֵי יום שני בזמן צפייה שנועד באופן מסורתי לכל המשפחה, היה חידוש משפיע ו- מפליג. רשתות CBS ו- NBC שידרו מול ABC תוכניות משפחתיות מסוגים שונים, אף על פי כן גרפה "MONDAY NIGHT FOOTBALL" שיאי רייטינג למכביר והפכה למוסדד טלוויזיה בפני עצמה. התוכנית בראשותו של השַדָּר המוביל הווארד קוסל הייתה הצלחה כהה גרנדיוזית וכה נצפית. עסקים ומסעדות נסגרו בערבי יום שני בשבוע מוקדם מהרגיל בכל רחבי ארה"ב והאנשים מיהרו לבתיהם כדי לצפות בה. בזמן שידורה בערבי שני בשבוע נולד המונח "עוֹצֶר בַּרְחוֹבוֹת". האווארד קוסל היה בעשור ה- 70 של המאה הקודמת שדר הספורט הפופולרי ביותר אולם גם השנוי במחלוקת ביותר בארה"ב. אהוב ושנוא באותה מידה [5].

רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC החל לשדר בשבתות ב- 1958 את התוכנית הספורט הווירטואוזית שלה ה- "GRANDSTAND" שזכתה לצפיית שיא בכל האיים הבריטיים. ב- 1964 מיסד ה- BBC את תוכנית הכדורגל "Match of The Day". התוכנית הפכה חיש מהר לספינת דגל טלוויזיונית כפי שהייתה "מבט ספורט" בארץ מרגע שדָן שִילוֹן יצר ועִיצֵב אותה בסופה של שנת 1968. אין פלא כי הספציאליטה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצא את ביטויו משחר נעוריה בהפקת שידורי חדשות ואקטואליה ואח"כ גם במשדרי ספורט מקומיים ובינלאומיים לנושאיו השונים. בשני התחומים החשובים האלה היא הצטיינה והובילה קדימה את הרשת הציבורית במשך עשרות שנים לאורך אלפי מילין ועל כך הייתה גאוותה. חלון הראווה של השידור הציבורי הורכב ראשית דבר משידורי חדשות וספורט ואלה גם משכו את מלוא תשומת הלב של הציבור (והעיתונות). גם מפני שבמרחב הזה של כיסוי החדשות והספורט בטלוויזיה התאפשרו שידורים ישירים שמעצם מהותם הפכו את הצופה לעֵד ראייה ושותף מלא בהתהוות הדְרָמוֹת בזמן אמיתי לאורך כל קשת הריגושים.

ביום שלישי של  17 במאי 1994 ספגה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תבוסת שידור בתחום הספורט. לראשונה מאז 1968 היא הפסידה מבלי שהייתה כפויה לכך את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בהן החזיקה 25 שנה ברציפות לערוץ 2 הצעיר שנעמד על רגליו רק בנובמבר 1993. בטרם היא מתאוששת ספגה הטלוויזיה הציבורית מהלומה נוספת מחברת החדשות של הערוץ המסחרי הפעם בתחום החדשות והאקטואליה בעת סיקור שבוע האבל לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. הכיסוי העיתונאי של ערוץ 2 היה קונקרטי, מרתק, ומדויק יותר מזה של חטיבת החדשות בערוץ 1 .

ביום רביעי – 1 בנובמבר 1995 שלושה ימים לפני הרצח הגיש העיתונאי אהוד יערי את תוכנית האקטואליה "מוקד". בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון המאוים יצחק רבין. הארץ געשה ורעשה פוליטית והעם נחלק לשמאל וימין. השמאל תמך בהסכם אוֹסְלוֹ שהוביל ראש הממשלה יצחק רבין יחדיו עם שר החוץ שמעון פרס עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת והימין התנגד לו מכל וכול. על פי תפישתו המדינית של יצחק רבין (כיהן גם כשַר הביטחון) היו אמורים הסכמי אוסלו להוביל לשלום עם העם הפלסטיני בתוך שישים שנות סכסוכי דמים. אהוד יערי זימן כאמור ל- "מוקד" את יִצְחָק רָבִּין וגם את שני העיתונאים יָרוֹן דֶקֶל מרדיו "קול ישראל" ושמעון שִיפֶר מ- "ידיעות אחרונות" כדי ש- יישבו בפנל לצדו ויסייעו לו בריאיון עם ראש הממשלה ושר הביטחון. התוכנית הוקדשה רובה ככולה לריאיון עם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. זה היה כאמור שלושה ימים לפני הרצח. ערוץ 1 היה מקור עיתונאי ראשון לאינפורמציה חדשותית. לערוץ 2 לא היה כל סיכוי להתחרות עמו בתחום עיתונאות החדשות ו- האקטואליה.

rabin 1

טקסט תמונה : ליל יום רביעי – 1 בנובמבר 1995. תמונה היסטורית של התוכנית "מוקד" בערוץ 1. אהוד יערי (במרכז) מציג את עמיתיו שמעון שיפר (מימין) וירון דקל (מזוקן משמאל) בפני המרואיין ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. זה היה הריאיון הטלוויזיוני האחרון של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בטרם נרצח. (מתוך סרט ה- Video המקורי של ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).

יממה לאחר רצח ראש הממשלה ושַר הביטחון יצחק רָבִּין התהפכו היוצרות לעַד. הערוץ הציבורי הוותיק עסק בכלליותו של הַאֵבֶל הלאומי. הערוץ המסחרי הצעיר ירד לפרטיו. המנכ"לים של שלוש הזכייניות דָן שִילוֹן ויוחנן צָנְגֶן ב- "רֶשֶת", אָלֶכְּס גִלְעָדִי ב- "קֶשֶת", ועוּזִי פֶּלֶד מ- "טֶלעַד" שיתפו פעולה באופן הדוק עם מנכ"ל חברת החדשות בערוץ 2 שָלוֹם קִיטָל. זה היה צוות מוחות פורה והקואופרציה והקולגיאליות יצרה שגשוג. זכורים בעיקר הריאיון הבלעדי שערך רָפִי רֶשֶף איש ערוץ 2 עם האלמנה לאה רבין יומיים לאחר הרצח (בעוד ערוץ 1 ממתין לסיום שבעת ימי האֵבֶל), שחזור בלעדי בערוץ 2 של הרצח בהשתתפות הרוצח יגאל עמיר ואנשי משטרת ישראל, והריאיון הבלעדי שניהל גִידִי גוֹב בערוץ 2 עם שני נכדיו של יצחק רבין יונתן ונועה. ערוץ 1 הפסיד בשתי מערכות על לב הציבור ועיניו. צופים רבים נטשו את ערוץ 1 וזִיפזפוּ בשלט שלהם לעבר ערוץ 2. אמות הסִפִּים זעו והמדינה הייתה כמרקחה. זה קרה לפני שש עשרה שנים והעניין נשכח אך הטלוויזיה ישראלית הציבורית הוותיקה איבדה אז בבת אחת את בכורתה ליריב צעיר וחסר ניסיון וגם חסר לפי שעה אמצעים. הרייטינג הרָב שלח את הפרסומאים והפרסומות חיש מהר לחיק ערוץ 2 והפך אותו לא רק לנצפה אלא גם לעשיר.

ובכן, מדינה שמקדשת כבר במשך יוֹבֵל שנים מספר עצום של אלפי תוכניות טלוויזיה, סדרות טלוויזיה, וסרטי טלוויזיה שמדברות ופונות אל הצופים שלה בשפה האנגלית, איננה יכולה לזעוק חמס כנגד פעפוע של המוני מילים באנגלית לתוככי עורקי טוהר השפה העברית. אין דבר כזה. ראה הספר "מלחמת הדיאדוכים" בסדרה בת 13 הספרים הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

[1] מדובר בעיקר ברשתות הטלוויזיה האמריקניות הארציות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC, ו- שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי, וגם מספר רב של רשתות הטלוויזיה מערב אירופיות המאוגדות באיגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), רשת הטלוויזיה הקנדית CBC, רשתות הטלוויזיה האוסטרליות ABC ו- Channel 10, רשת הטלוויזיה היפנית NHK, רשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA, ורשת הטלוויזיה הברזילאית TV GLOBO.

[2] הסופר נתן שחם (בן 91 היום) חבר קיבוץ בית אלפא ששימש באותה תקופה משנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (היו"ר היה ד"ר חיים יחיל) רכש את הסדרה ב- 1970 מ- BBC  בפרוטות. לנתן שחם היו קשרים אישיים עם הנהלת ה- BBC.

[3] עלות הפקת הטלוויזיה של הסדרה "מישל עזרא ספרא ובניו" בת חמישה פרקים (מאת הסופר אמנון שָמוּש) ששודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית חצתה את גבול המיליון דולר.

[4] רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC מבססת את תקציבה על תשלום האגרה של אזרחיה כמו רשות השידור, אך מגיעה בכל שנה לגבייה של % 98.

[5] שַדָּר הספורט היהודי – אמריקני האווארד קוסל (Howard Cosell) הפך לשנוי במחלוקת בראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת. רבים האשימו אותו בחוסר ידע בענף הספורט הפופולרי ביותר בארה"ב, מפני שלא היה מעולם שחקן פוטבול, ולכן אין לו מושג על מה הוא מדבר בשידורים הישירים של ליגת ה- NFL. צופי טלוויזיה רבים קראו לרון ארלדג' (Roone Arledge) לפטר אותו לאלתר. אחרים האשימו את האווארד קוסל כי בהיותו שַדָּר אגרוף של רשת הטלוויזיה ABC בעשור ה- 60 ו- 70 במאה שעברה, העניק יחס חם ואוהד מידי ונטה חסד למתאגרף מוחמד עלי שהיה סרבן שירות צבאי והשתמט מגיוס לצבא האמריקני שנלחם באותה העת בווייטנאם. חלק מהצופים סבר שהאווארד קוסל הוא דמות שנויה במחלוקת וכי הוא מייצר אנטגוניזם בכוונה תחילה. מידי שבוע הגיעו למערכת ABC בניו יורק אלפי מכתבים של צופים בגנותו של הווארד קוסל ודרישה להדיחו . מאידך, למרות התגובות השליליות הרבות הרייטינג של "MONDAY NIGHT FOOTBALL" לא רק שלא פחת, אלא נסק לגבהים חסרי תקדים. מנהלוו רון ארלדג' הבין שהרוב הדומם שאיננו כותב מכתבים למערכת שבע רצון מדרך השידור שלל הווארד קוסל וגם מרמת ההפקה הטלוויזיונית. בריאיון נדיר מפורסם מאוד שהעניק רון ארלדג' באוקטובר 1976 לירחון "PLAY BOY" הגן בחירוף נפש על השַדָּר שלו האווארד קוסל. הוא הסביר למראיין שלו מדוע הוא נותן בימה כה מרכזית לשַדָּר השנוי במחלוקת ורוֹמֵם את ה- יושרהה שלו, את נאמנותו, ואת כישרונו העיתונאי שבא לידי ביטוי בסלוגן רב המוניטין בן חמש מילים שהגה שדר ABC האווארד קוסל כלהלן : "Tell it like it is".

תזכורת : 5 באוקטובר 1987. וועד עיתונות/הפקה של עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בראשות דן בירון, יעקב אסל, וגדי סוקניק משבית את עבודת עיתונאי הטלוויזיה והרדיו לתקופה של 52 ימים הארוכה ביותר בתולדות השידור הציבורי בגין תביעות שכר. רשות השידור נכנסת לקוֹמָה, לתרדמת ממושכת בת כמעט חודשיים ימים. אופציית ערוץ 2 המסחרי הופכת לממשית. 

ציטוט : "הבה נשגיח על ההתחלות שלנו – התוצאות תצמחנה מעצמן". (אלכסנדר קלארק).

ציטוט : "בית שיש בו מחלוקת סופו להיחרב". (דרך ארץ זוטא פת).

ציטוט : "העני מעורר כבוד – הקבצן מלבה חימה". (נפוליאון בונפרטה).

בניית לוח שידורים מעניין ומרתק ברשת טלוויזיה ציבורית הוא עניין מורכב שנועד למומחים. כל מומחה בר בי רב יודע שהוא צועד על תפר תכנים דק שמפריד בין מה שהוא רוצה לשדר לצופיו לבין מה שצופיו רוצים לראות מעת לעת. אירועי הספורט הרלוואנטיים מהווים נדבך הכרחי ותשתית חיונית בבניית שידור ציבורי אטרקטיבי, ושיפסיקו לספר לי כי לשֵם כך יש את ערוץ 5 בכבלים.

תזכורת מ- 2014 : שר התקשורת מר גלעד ארדן אישר את המלצות וועדת רם לנדס לחולל מהפכה קשה, כואבת, וכבדה ברשות השידור הציבורית שכוללת בתוכה את ערוץ 1, ערוץ 33, ואת רדיו "קול ישראל". וועדת רם לנדס המליצה לסגור את רשות השידור במתכונתה הנוכחית ולפטר 1000 (אלף) עובדים מהטלוויזיה והרדיו ולשלוח אותם הביתה. מדובר במהלך סבוך ביותר מן ההיבט האנושי והכלכלי שראש הממשלה בנימין נתניהו אמור לאשר אותו וחייב להיות מתורגם לחוק. השאלה הגדולה ביותר ערב סגירת רשות השידור ופיטוריהם של 1000 עובדים, מי אמור להוביל את מהלך הפירוק המורכב והסבוך, והאם הוא יוטל על שני מנהיגי השידור הציבורי הכושלים הנוכחיים המנכ"ל יוני בן מנחם ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. אם להשתמש במטפורה צבאית רשות השידור נמצאת במצב של מצור ומלחמה. חשוב שאת מהלכי מלחמת הפירוק הקשה יובילו קצינים מוכשרים בעלי יושרה וניסיון, בעלי דוגמא אישית, מחוננים באומץ לב ודרך ארץ, כאלה שהחיילים מאמינים להם ובהם. יוני בן מנחם ואמיר גילת הם שני קצינים עלובים וכושלים שאחראים במידה רבה לכאוס המתרחש ברשות השידור כעת. אילו אנוכי הייתי היום איש ערוץ 1 הייתי מבקש מהגברדייה הישנה ההיא מוטי קירשנבאום ז"ל, ואלכס גלעדי ודן שילון יבד"ל להתערב ולשמש נציגים שלי (תמורת שכר) בעת המו"מ הארוך של הליך הפירוק והרכבתו מחדש של השידור הציבורי.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה תמיד פגיעה מאז היוולדה ב-1968. היא לעולם לא זכתה לעצמאות מוחלטת מפני שנשלטה מחד ע"י הפוליטיקאים, ומאידך בגלל שחטיבת ההנדסה שלה הייתה ת.פ. של ההסתדרות. כמה נקודות ציון היסטוריות של גאות ושפל בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

זה נכון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית חשה את עצמה במשך שני עשורים כמונופול בלתי מנוצח מאז השידור הישיר הראשון ההיסטורי ההוא של מצעד צה"ל בירושלים ב- 2 במאי 1968. היהודי – אירי מרשת הטלוויזיה האירית RTE מר לואי לנטין שימש אז הבימאי הראשי בניידת השידור ה- "OB הכחול". האמריקני סטנלי "סטן" גרנדייזי מרשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כיהן בתפקיד המהנדס הראשי בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שניהם נמנו כל כוח עזר מחו"ל שסייע לפרופסור אליהוא כ"ץ ולסגנו עוזי פלד להקים את השידור הציבורי מעפרו. חיים יבין שימש מפיק בפועל בשטח מטעמם של פרופסור אליהוא כ"ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית וסגנו עוזי פלד. יורם רונן ז"ל היה השַדָּר המוביל של האירוע ההיסטורי ההוא. רָם עֶבְרוֹן ז"ל היה המראיין בשטח. ב- 1990 – 1989 נוסדה טלוויזיית הכבלים בארץ בראשות חברות "גוונים", מת"ב, ו- "ערוצי זהב". ב- 1993 נברא ערוץ 2 המסחרי על שלוש זכייניותיו "קשת", "רשת" ו- "טלעד". החלה תחרות על החיים ועל המוות בין השידור הציבורי הוותיק לבין השידור המסחרי הצעיר שזה אך נעמד על רגליו ואשר קרא תיגר על הסדר הטלוויזיוני היָשָן במדינת ישראל. ב- 2 ביוני 2002 מינתה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. המינוי התגלה כמופרך לגמרי. ערוץ 1 נותר הרחק מאחורי ערוץ 2, הרחק גם מאחורי ערוץ 10, והרחק מאחורי ערוצי הטלוויזיה בכבלים. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ראש ממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן המנוח, אלה שמינו איש כה לא מְיוּמָן בשֵם מר יוסף בר-אל לתפקיד הרָם, להדיח אותו מכהונתו החשובה ורבת ההשפעה. האיש שניצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל – סולק ממנה בבושת פנים. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. ב- 2011 מינתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו את יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור. בחלוף שלוש שנים הוברר כי המינוי היה לא רק תמוה אלא גם שגוי לחלוטין. ראש הממשלה ושר התקשורת שלו גלעד ארדן החליטו לסגור את את אותה רשות השידור במתכונתה הישנה שעליה הופקד איש כה לא מוכשר בדמותו של מר יוני בן מנחם. הוחלט לפטר את 2000 (אלפיים) עובדי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", ולנסות להקים ולשקם רשות שידור במתכונת ציבורית חדשה הקרויה "תאגיד השידור הציבורי החדש" ב- ראשות המנכ"ל אלדד קובלנץ והיו"ר גיל עומר, שניהם יוצאי רדיו גלי צה"ל.

ליגת הכדורסל האמריקנית המקצוענית ה- NBA הפופולרית והאהודה בישראל, הייתה נושא ספורטיבי הראוי לחשיפה הרבה יותר גדולה ומוקדמת בטלוויזיה הישראלית הציבורית מזאת שזכתה לה בסופו של דבר ב- 1987. משהבשילו בשנת 1987 התנאים הטכנולוגיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית החלטתי לעשות מעשה, ולשדר ישיר לראשונה את משחקי ההכרעה על האליפות ה- NBA באותה עונה, ולהביא את בשורתו בהרחבה לצופי הטלוויזיה בישראל . כולנו הדור שלי גדלנו כילדים ונערים מאז 1950 על אגדת ליגת ה- NBA והשחקנים הבלתי נשכחים שלה. אגדה שנמשכה דורות. את יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הייתי צריך לשכנע בזכות שידורי הכדורסל המקצועני האמריקני על מסך הטלוויזיה הציבורית. הוא בעצמו היה פריק וחובב מושבע של הספורט האמריקני על כל גווניו, בעיקר של ה- NBA ו- NFL. הייתי צריך להשתדל בפני מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בשנים 1984 – 1979) ואחריו לקוד קידה בפני חיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (בשנים 1989 – 1986). זה לא היה פשוט אבל זה היה כדאי. יוסף "טומי" לפיד ז"ל התנגד ליוזמת ה- NBA שלי. חיים יבין ייבדל לחיים ארוכים נענה והסכים עמי בתום וויכוח לא ארוך מידי. שידורי ה- NBA זכו להצלחה היסטרית. נכון שהיו לנו בתחילה קשיים מנהליים בשל שעת הסיום של השידורים הישירים בשעות המאוחרות של הלילה, שהיו מעבר למקובל בהסכמי העבודה בין הנהלת הרשות וועד חטיבת עובדי ההנדסה (ראה בהמשך). אך העניינים האלו הסתדרו בסופו של דבר, והשידורים הישירים מארה"ב הפכו לדבר שבשגרה. תקשורת הלוויינים הייתה מוגבלת בימים ההם, והעברת סיגנל ה- NBA  מרחבי ארה"ב לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, נעשתה רק באמצעות תחנת הקרקע ללוויינים בעֵמֶק הַאֵלָה. אך היו שם כמה אנשים (בעמק האלה) ובראשם מר גָבְרִיאֵל שֶקֶל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית ב- "בֶּזֶק" (משרדו היה במגדל שלום בת"א) שהיה אכפת להם ממני. הם פשוט עשו הרבה מעבר למה שנדרש והתאמצו מאוד בעבורי באופן אישי. גָבְרִיאֵל "גָׂבִּי" שֶקֶל ז"ל נותר גם היום דמות בלתי נשכחת עבורי. גם מהנדס התקשורת הלוויינית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית זאב שטוקהיים ז"ל ביצע למעני עבודה מדויקת ואחראית.

בתוך תקופה של כארבעה חודשים וחצי מפברואר עד יוני 1987, שידרנו ישיר כ- 12 משחקים מליגת ה- NBA. בעמדת השידור באולפן ב' בירושלים לצורכי Voice Over בלבד (ולא בשיטת Play by play מהשטח) הצבתי את יורם ארבל והפרשן אריה מליניאק. עמדת השדר המוביל הייתה שמורה מטעמי רק ליורם ארבל. זאת הייתה הפריבילגיה שלו. כמות עצומה של שידורי ספורט ישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית גררה אותי שוב ושוב לוויכוחים מרים עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין. חיים יבין העריך וחשב בתחילה שאני מגזים בשידורי ספורט בכלל ובאמביציית היבוא של ה- NBA למסך הציבורי בפרט. הוא התנגד מחד לשידורים הישירים של קבוצות הכדורסל האמריקניות מ- NBA על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך לעומת זאת צידד בשידור אופרות סבון (Soap Opera) אמריקניות לטובת משלם האגרה. השידור הציבורי בזמנו של חיים יבין כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (וגם לפני כן כמנהל החדשות) היה מָכוּר לאין סוף סדרות טלוויזיה אמריקניות. משועבד להן כמו לסמים. הייתי צריך להתעקש עִמוֹ עם חיים יבין. מאוחר יותר הבין מהתגובות הצוהלות הרבות שקיבל כי שַגָּה שגיאה גסה וכי השידורים האלה נוחלים הצלחה עצומה ומפארים את שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאותה הוא מנהל. רמת הצילום של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS (בידיה היו בעת ההיא זכויות השידורים של ה- NBA) של כדורסל ברובד העליון ביותר שלו ואיכות השידור של צוות השדרים בראשו של דיק סטוקטון (Dick Stockton), היוו חידוש מאלף בשידורי הספורט בארץ. כוכבי ה- NBA שחדרו בשנות ה- 80 של המאה הקודמת לכל בית בישראל באמצעות שידורי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הציבורית הפכו לאטרקציה. מופע ספורט טלוויזיוני מרהיב בגלל היכולת הווירטואוזית וכישרון הכדורסל של רבים מהם וגם בשל כּישרון ועושר הכיסוי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שזכויות השידור של ליגת הכדורסל הטובה בעולם הייתה בידה באותה התקופה ההיא בשנים 1990 – 1986. CBS שילמה זכויות שידורים לוועדה המארגנת של ה- NBA בגובה של 50.000000 (חמישים מיליון) דולר בכל עונה, סך של 200.000000 (מאתיים מיליון) דולר בעבור ארבע עונות. ב- 1990 גנבה NBC את זכויות השידורים של ה- NBA מרשת CBS ושילמה בעבור החוזה הבא של 1994 – 1990 זכויות שידורים על סך 600.000000 (שש מאות מיליון) דולר לארבע עונות. 150.000000 (מאה וחמישים מיליון) דולר בעבור כל עונת שידור.

באותן השנים ההן של עשור ה- 80 במאה הקודמת שודרו כאמור בטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהלתו של חיים יבין שתי סְדרות אופרות הסבון האמריקניות הידועות "דָאלָאס" (DALLAS) ו-"שוֹשֶלֶת" (DYNASTY). דמויותיהן הנצחיות של אָלֶכְּסִיס שגילמה ג'וּאַן קוֹלִינְס, קְרִיסְטַל אותה שיחקה לִינְדָה אֶוָואנְס ובְּלֵייק קֶרִינְגְטוֹן שאת דמותו עיצב השחקן ג'וֹן פוֹרְסַיְית הפכו לאימורטאליות כמו דמותו של המגיש הראשי של "מבט" חַיִים יָבִין מי שהיה מנהל הטלוויזיה הישראליתת הציבורית בשנים 1989 – 1986. כמנהיג השידור הציבורי דאז חשב חיים יבין כי אופרות הסבון האמריקניות האלה חייבות לפאר את לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעיצב למען צופיו בימים ההם. משפחת יואינג בחוות סאות'פורק שם כיכבו לָארִי הָגְמַאן (גילם את .J. R האיש השנוא הסדרה) ופֶּטְרִיק דָאפִי בתפקיד בּוֹבִּי יוּאִינְג האח ההגון וטוֹב הלב של .J. R הייתה נערצת. עַם הַסֶפֶר במדינת ישראל סגד לשתי אופרות הסבון הללו שצברו כאן רייטינג עצום. מדהים להסב מבט לאחור ולהיווכח לראות עד כמה האביסו קברניטי השידור הציבורי בימים ההם לרבות חיים יבין את קהלם בתוכניות טלוויזיה אמריקניות בידוריות מכל המינים. הבה נבדוק שוב את הרשימה הארוכה הבלתי מתכלה.

dynasty 1

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. סדרת אופרת הסבון האמריקנית "שושלת" (Dynasty) שהפיקה רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנים 1989 -1981 שודרה בהצלחה רבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וזכתה לסקרנות וצפייה שהניבו רייטינג עצום. התברר שעם הספר השוכן במדינת ישראל איננו שונה במאום מאומות העולם. (באדיבות TV guide).

dallas 1

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת . את סדרת אופרת הסבון האמריקנית "דאלאס" (Dallas) הפיקה רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בשנים 1991 – 1978. הסדרה שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וזכתה לסקרנות וצפייה שהניבו רייטינג עצום. (באדיבות TV guide).

כוכבי ה- NBA הרבים ובראשם לארי בירד מבוסטון סלטיקס, אייזיה תומאס רכז המשחק של דטרויט פיסטונס, ג'וליוס ארווינג (Dr. J) מפילדלפיה 1976, טום צ'יימברס מסיאטל סופרסוניקס ,, שחקני לוס אנג'לס לייקרס קארים עבדול ג'אבאר ומג'יק ג'ונסון, לארי בירד וקווין מקהייל מבוסטון סלטיקס היו לשמות מוכרים ופופולאריים בישראל ממש כשמם של כוכבי "דאלאס" ו- "שושלת" .. בהבדל גדול אחד. אופרות הסבון היו שְמָאלְץ בידורי. ה- NBA היה חומר שידור ספורטיבי אמיתיי ברמה הגבוהה ביותר שלו. טעם החיים. המציאות עצמה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין לא היה רפורמאטור דָגוּל. הוא היה ביצועיסט וכמו רבים לפניו (וגם אחריו) נהה באופן טבעי אחרי תרבות הטלוויזיה האמריקנית. תרבות הטלוויזיה האמריקנית קנתה לה אחיזה בולטת בטלוויזיה הישראלית הציבורית מקדמת דנה, מאז 1968, מאז ימי סדרת מערבון הטלוויזיה "בוננזה". הרֶכֶש האמריקני הפך לעניין של מסורת. במובן מסוים הפכה הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר משחר נעוריה למעין סניף של הרשתות האמריקניות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC מהן נקנו המון סדרות טלוויזיה מסוגים שונים. עבור הילדים והנוער וכמובן בעבור האוכלוסייה הבוגרת.

הממשלה הבינה את הכוח העצום הטמון בטלוויזיה בעיצוב תרבותו של עַם ודרשה באמצעות הוועד המנהל בראשותם של ד"ר חַיִים יָחִיל ז"ל והמשנה שלו ייבדל לחיים ארוכים נַתָּן שַחַם להפיק ערבי שידור מיוחדים המורכבים מיצירה מקורית ואשר ישודרו בטלוויזיה הכללית וגם ברדיו "קול ישראל" . המשדרים האלה עסקו בעִתּוֹת שונות של השנה בנושאי חורבן הבית ב- ט' באב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ערב חג העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה"ל, חג ראש השנה וחגי ישראל אחרים – וייוחדו למורשת. הם הפכו לכור היתוך שאיחדו את האומה המתחדשת בארץ ישראל. אומה שהורכבה מ- אימיגראנטים ושבטי מהגרים מכל קצוות תבל. לדעת רבים היצירה המקורית בטלוויזיה הישראלית הציבורית נחשפה מעט מידי. לדאבון לב ניצבו מנהלי הטלוויזיה ומנהיגי רשות השידור חיש מהר בפני שוקת שבורה. התברר להם כי תקציבם דַל מידי כדי להפיק יצירה מקורית ישראלית בתחומים השונים של דרמה, תיעוד, בידור, ומוסיקה. אך דווקא האכזבה הולידה פיצוי שמקובל על הציבור. את החֶסֶר ביצירה מקורית עִברית וישראלית בלוח השידורים מילאה הטלוויזיה הכללית (שמה הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית) בעשרות סדרות וסרטים שנקנו בזוֹל מרשתות הטלוויזיה האמריקניות ושתי הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. מיעוטן משובחות ורובן קלילות שזכו לאהדה וסתמו פרצות בלוח השידורים.

כבר בראשית הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969- 1967 הרכיב ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אליהוא כ"ץ סלוגן טלוויזיוני כלכלי – עממי מאולץ אך מדויק כלהלן : "If you can buy it – do not make it". אל לנו לשכוח זאת. האמירה שהפכה לאימורטאלית (כל המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה אִימְצוּ אותה אל לבם) נועדה להגדיר את המציאות הכלכלית הענייה בה שרויה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה כפי שהיא מאז ראשית ימיה. סדרות הטלוויזיה קראו לציבור הישראלי לצפות במִרְקָע אך לא הכריחו אותו לחשוב. סדרות אופרות הסבון וסדרות המתח האמריקניות בעלות המוניטין שעסקו בפשע , משטרה, בילוש, וחוֹק וסֵדֶר זכו להסכמת צפייה כללית. אך הסכמה כללית נועדה בין השאר להשתיק את הפרט ולבטל את יכולתו להתמודד בעצמו ולבדו עם דילמות מוסריות ומקצועיות, וגם של איכות (לא רק בענייני טלוויזיה). "ההסכמה הכללית" היא במובן מסוים מונח פילוסופי שרומז לפְּרָט להצטרף אל הרוֹב מבלי שהיא מכריחה אותו לחשוב ולנתח מדוע ולמה , ומבלי להפעיל שיקול דעת יסודי בטרם ההצטרפות. "הסכמה כללית" היא מושא חלומותיה של כל רשת טלוויזיה באשר היא שזקוקה למוֹלֶך כדי לאסוף רייטינג. רשתות הטלוויזיה האמריקנית הגדולות CBS , NBC, ו- ABC המציאו אותו והפכו את "עֵגֶל הזָהָב" לאוֹמָנוּת. ערוצים 2 ו- 10 שיכללו מאוחר יותר בארץ בשנות ה- 2000 את השיטה באמצעות סדרות הריאליטי, "האָח הגָדוֹל", "הִישַרְדוּת", "רוקדים עם כוכבים", "מאסטר שף", "דה וויס" וכו' שצוברות רייטינג ענק, לעיתים בלתי נתפס. אלו הם דפוסי שידורר מתוחכמים שהועתקו ושוכפלו במדויק מהטלוויזיה האמריקנית המסחרית וממכרות את הצופהה אליהן. בכוחן להושיב על הכורסא גם אנשים ברי דעת ולהכריח אותם לצפות בהן. סדרות דוקומנטאריות חשובות מאין כמותן שעסקו בתוחלת ומהות חיינו כאן ושודרו בעבר טלוויזיה הישראלית הציבורית כמו "עמוד האש" ו- "תקומה", נשכחו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנודעה ברבות הימים בשמה המקוצר "ערוץ 1" הייתה איטית ומסורבלת. ערוץ 1 אומנם נהנה מתקציב אוטומטי שהעניק לוֹ משלם האגרה ואף עשה בימי חלדו ובחרותו דברים רבים וטובים , אך סבל תמיד מיחסי ציבור וכישרון שיווק כושלים. היו שהשוו את איכות יחסי הציבור והשיווק שלו לגובה הדשא עליו משחקים כדורגל. הוא לא עשה די אז (וגם לא היום) כדי להזכיר לציבור כל הזמן מי הוא, מה תפקידו, והיכן טמון כוחו והפוטנציאל המוסרי שלו. חיסרון שלא היה בו כל חדש. "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש…", אמר קהֶלֶת. "עֵגֶל הזָהָב" זכה להכרה מיידית, סגידה, והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים, לעומת רייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים עליהם חקוקות עשרת הדיברות, ואשר הוגשו ע"י מנהיג כריזמאטי בעל חזון משה רבנו גם אם היה איש מגמגם. יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין עַם ישראל היושב עכשיו בציון.

תזכורת נוספת. הבה נבדוק את העובדות שוב. בעת הוויכוח הניטש גם היום אודות אופיו של ערוץ 1 הארצי וסביב מטרות השידור הציבורי (הארציות), אל לנו לשכוח שכל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם, תמכו בזה אחר זה במדיניות השידורים של מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועוזריהם + מנהלי חטיבת התוכניות, והאיצו בהם לרכוש סדרות אמריקניות ואנגליות בכמויות בלתי מבוטלות. מי יותר ומי פחות. הקנייה המסיבית הזאת של חומר זר איזנה באופן פרדוקסלי את תקציב רשות השידור הענייה. השידור הציבורי לא היה יכול להרשות לעצמו לבסס את מראהו רק על פי מדיהם של אנשי העלייה השנייה ופריזורה של חברי וחברת הקיבוצים. זה החל עוד בתקופת ההקמה ב- 1968 בימי בראשית של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד עם רכישת שלוש סדרות אמריקניות "המגֵינים" (The defenders ) סדרה בהפקת CBS בשנים 1965 – 1961, "אתם שם" (You are there) סדרהה תיעודית בהנחיית וולטר קרונקייט הצעיר בהפקת CBS בשנים 1957 – 1953, וסדרת "המוסיקה לצעירים" (Young people concerts) בהנחיית ליאונרד ברנשטיין. זה נמשך עם סדרת המערבון הטלוויזיוני "בוננזה" (Bonanza ) בשנים 1959 – 19533 עם לוֹרֶן גְרִין.

bonanza 1

טקסט תמונה : סוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. סדרת מערבון הטלוויזיה האמריקנית "בוננזה" שימשה מעוז שידור במשך שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הציבור התמכר אליה מייד. (באדיבות Tv Guide) .

הרכש שביצעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה על דעתם של כל המנכ"לים שלה (לרבות יצחק לבני), על פי חוות דעתם של כל מנהלי הטלוויזיה שלה (לרבות ארנון צוקרמן), ועל פי שיקול דעתם של כל מנהלי התוכניות שלה – צבר תאוצה עם קניית עוד ועוד סדרות אמריקניות נוספות ששודרו בזמן צפייה ראשי. להלן הרשימה הנכבדה :

"משימה בלתי אפשרית" (Mission impossible, בשנים 1973- 1966 עם מרטין לנדאו, פיטר גרייבס, גרג מוריס, ברברה ביין, בארני קולייר, ו- פיטר לופוס), "בית קטן בערבה" (Little house on the prairie, בשנים 1983- 1974 עם מייקל לאנדון), "משפחת וולטון" (The Waltons, בשנים 1981- 1972 עם ריצ'ארד תומאס, מישל לרנד, ורלף ווייט), "מקלאוד", "קולומבו" (Columbo בשנים 1977- 1971 עם פיטר פאלק), "קוז'אק" (Kojak  בשנים 1978- 1973 עם טלי סאבאלאס) , "קנון" (Cannon בשנים 1976- 1971 עם וויליאם קונראד), "סטארסקי והאטץ' " (Starsky and Hutch, בשנים 1979- 1975 עם דייויד סול ופול גלייזר), "איש עשיר – איש עני"(Rich man – Poor man), "הוואי חמש אפס" (Hawaii 5 – 0, בשנים 1980- 1968 עם ג'ק לורד), "קווינסי" (Quincy, בשנים 1983- 1976 עם ג'ק גלוגמן), "מאגנום" (Magnum, בשנים 1988- 1980 עם תום סֶלֶק), "המלאכיות של צ'ארלי" (Charlie`s Angels, בשנים 1981- 1976 עם השחקניות פארה פואוסט, ז'אקלין סמית', וקייט ג'קסון), "תיקי רוקפורד" (The Rockford Files, בשנים 1980- 1974 עם נוֹאָה בִּירִי וג'יימס גארנר), "Happy days" (בשנים 1984- 1974 עם הנרי ווינקלר, רון הווארד, דוני מוסט, ואנסון וויליאמס), "ספינת האהבה" (Love boat, בשנים 1986- 1977 עם פרד גראנדי, גאווין מאקלאוד, טד לאנג' וברני קופל), באטמן (1968- 1966), "משפחת פארתרידג' " (Partridge, בשנים 1973- 1969), "מי הוא הבוס" (Who is the Boss עם טוני דנצה), "The A Team" (בשנים 1987- 1983 עם בוסקו באראקוס) הסדרה עם הבלש הנכה היושב על כיסא גלגלים – "איירונסייד" (Ironside , בשנים 1975- 1967 עם ריימונד בר). וזה לא הכול .

stsrsky hatch 1

טקסט תמונה : 1975. שני השחקנים הראשיים בסדרת הטלוויזיה האמריקנית הפופולארית "סטארסקי והאטץ", דייויד סול מימין, ופול גלייזר משמאל. הסדרה שודרה בהצלחה רבה בארה"ב בין השנים 1979 – 1975 ונקנתה מייד כמו אחרות ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית . (באדיבות "TV GUIDEׂ" וארכיון ABC).

angels

טקסט תמונה :  עשור ה- 80 של המאה הקודמת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית רוכשת מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC את סדרת הבלשיות "המלאכיות של צ'ארלי" (CHARLIE’S ANGELS) ומשדרת אותה במשך שנתיים ב- Prime time זמן צפייה ראשי. יופיין של שלוש השחקניות מימין לשמאל ז'אקלין סמית', פארה פואוסט המנוחה, וקייט ג'קסון היווה גורם ראשון במעלה בהצלחת שידור הסדרה הנ"ל. (באדיבות המגזין "TV  GUIDE" וארכיון ABC).

הנה רשימה נוספת של סדרות טלוויזיה אמריקניות ששודרו בחדווה רבה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשורי ה- 60, 70, 80, ו-90 של המאה הקודמת : "מקגאייוור" (MacGyver, בשנים 1992- 1985 עם ריצ'ארד דין אנדרסון), "Wise guy" (בשנים 1990- 1987 עם ווילי טראנובה), "Miami Vice" (ב- 1985 עם פיליפ מייקל תומאס ודוֹן ג'וֹנסון) וסדרות דרמה אנגליות "קו אונידין", אדונים ומשרתים", "מי משרת אותך", "אני קלאודיוס" (I Claudius סדרת מופת בלתי נשכחת שזכתה להערכה עצומה בכל העולם), ורבות אחרות קנו להם מעריצים רבים. בשלב מאוחר יותר נרכשה הסדרה "שורשים" (Roots, ב- 1977), וסדרות משפחתיות "הכול נשאר במשפחה" (All in the family, בשנים 1979- 1971 עם קארול אוקונור, גִ'ין סטפלטון, סאלי סטרות'הרס, ובוב ריינר), הסדרה "משפחת בריידי" ( The Brady bunch, בשנים 1974- 1969 עם בארי וויליאמס רוברט הד, פלורנס הנדרסון, אן דייויס, מורין מקורמיק, קריסטופר נייט, מייק לוקינלנד, וסוזן אולסון), "משפחה שכזאת" (Family affairs, עם בראיין קית', סבסטיאן קאבוט, קאטי גרייור, ג'וני וויטאקר, ואניס ג'ונס ), "שלושה בדירה אחת" ו- "משפחת קוסבי" (The Kosby show, בשנים 1992- 1984 עם ביל קוסבי), הסדרה "ציפורים מתות בסתר" (The Thorn Birds, ב- 1983 עם ריצ'ארד צ'מברליין ורייצ'ל וורד), "Moonlighting" (בשנים 1989- 1985 עם ברוס וויליס וסיביל שפרד), "שלושים ומשהו" (Thirsty something, בשנים 1991- 1987 עם פטרישיה ווטינג, טימותי באספילד, ג'אסון נאגלר, פולי דרייפר, פיטר הורטון, בריטני ולייסי גראוון, קן אולין, מל האריס, ומלאני מיירון) ושתי אופרות הסבון הנודעות "דָאלָאס" (Dallas, בשנים 1991- 1978 עם לארי האגמאן, קן קרצ'וואל, פאטריק דאפי, לינדה גריי ו- וויקטוריה פרינסיפאל ), ו- "שוֹשֶלֶת" (Dynasty, בשנים 1989- 1981 עם לינדה אוואנס, ג'ואן קולינס , וג'ון פורסייט).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין, בן 85 היום (מאפריל 1986 ועד נובמבר 1989) לא היסס להמשיך בטיפוח תהליך האמריקניזציה והטמעתו ב- לב לבו של ה- Prime time בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מסע שהחלו בו קודמיו ובהליך ייבוא של אין סוף סדרות טלוויזיה אמריקניות ובראשן אופרות סבון האמריקניות (כמו "דאלאס" ו- "שושלת") שגרפו רייטינג ענק. "Dallas" ו- "Dynasty" נחשפו באמת בהבלטה רבה בשנים הרחוקות ההן בערוץ המונופוליסטי של מדינת ישראל ללא שום נקיפות מצפון של קברניטי השידור הציבורי. אופרות הסבון קלות התוכן זכו לתשומת לב עצומה של "עַם הַסֶפֶר הַיוֹשֵב בצִיוֹן" (ביטוי שַגוּר שאני אוהב להשתמש בו הבא להדגיש כי הטלוויזיה עושה שַמוֹת גם באומה העברית שנכתב עליה בשעתו כי היא עַם נבחר) והביסו בקלות ברייטינג ובמדרוג את הדרמות האנגליות המשובחות של ה- BBC. היה זה מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית מר יוסף בר-אל שהקדים את מנהל הטלוויזיה בשפה העברית מר חיים יבין וקנה במחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת את "Dynasty" אך היה זה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ש- יחדיו עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הפעילו לחץ על יוסף בר-אל ושכנעו אותו כדי שיוותר למען ציבור צופי הטלוויזיה בעִברית. יוסף בר-אל וויתר. "Dallas" ו- "Dynasty" משכו אליהןן כאמור קהל צופים רב. יחד עם זה צריך לציין כי ברבות השנים שחלפו מאז עברה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כברת דרך ארוכה ו- רוויזיה מרחיקת לכת. שידורים מן הסוג הזה של סדרות טלוויזיה אמריקניות שעסקו בפשע ומשטרה ולצדן אופרות סבון בטלוויזיה הישראלית הציבורית, נדדו ממנה לערוצי הנישה בכבלים לבלי שוב. נדמה לי שזהו באמת מקומם הטבעי.

ואז החל עוד מהלך היסטורי שהפך כמעט סופית את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדלפק טלוויזיה אמריקני. היו זה מבצע שידור טכנולוגי – כלכלי שתוכנן על ידי ואפיין את השידורים הישירים של משחקי הכדורסל של ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA רבת המוניטין בשלבים המכריעים שלה ב- 1987. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין התנגד כאמור בתחילהה התנגדות נמרצת לרכישה שלי את ה- NBA. הנימוק שלו היה כי המסך הציבורי רווי ממילא בהמון שידורי ספורט וגם בעודף חומרי טלוויזיה אמריקניים. התפתח ביני לבין הבוס שלי וויכוח לא ארוך. התעקשתי וטענתי שאם כבר מדברים על אמריקניזציה, הרי ש- סַם ה- NBA המוזרק להמוני חובבי הספורט בעולם ובישראל הוא טהור ונקי יותר מ- אופרות הסבון של "דאלאס" ו- "שושלת" הממכר ומושך אליו ללא כל מאמץ את מעריצי הז'אנר. חיים יבין נעתר לבקשתי. האמת שהיהה מדובר גם ב- Deal מצוין שעשיתי עם הנהלת ה- NBA (עם גב' סוזי פולי וסנדי בראון). שילמנו להם זכויות Per שידור ישיר סך של 2000 (אלפיים) דולר. כמו הסדרות האמריקניות ואופרות הסבון האמריקניות גם השידורים הישירים של ה- NBA צלחו היטב ומייד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. היה מדובר ב- באנקר . גם הם נהנו מסקרנות וצפייה שהולידו רייטינג משגשג. השידור הישיר של המשחק השביעי והמכריע בחוף המזרחי במוצ"ש – 30 במאי 1987 מבוסטון, בין קבוצות הבוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס (בוסטון ניצחה 113:119 והעפילה לסדרת הגמר נגד לוס אנג'לס לייקרס) היה סנסציוני ואחד ממבצעי ההפקה המושלמים שלנו כשלצדי אמנון ברקאי (היום סמנכ"ל תפעול בחברת החדשות של ערוץ 10). היו שפע של מהמורות טכנולוגיות ולוגיסטיות בדרך הארוכה מאולפן CBS בניו יורק, העלתו בארה"ב (Up link) ללוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary הורדתו (Down link) בתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה בישראל, ודחיפת הסיגנל לאולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. אף על פי כן עבר שידור הכדורסל הישיר המותח בשלום. אפילו ללא תקלה אחת. הייתי מעורה היטב בביזנס הזה של עשייה והפקת שידורי הספורט בטלוויזיה – בארץ ובעולם. הוא זרם בעורקיי כמו דם גופי. לא הייתי צריך להתאמץ להבין אותו. ארגון החומר, הפקתו , ושידורו הישיר היו לא היה רק סַם החיים שלי – הם היו האדרנלין שהפך את חיי למאושרים יותר. לא הופתעתי כשיאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות הרים לי טלפון מייד בתום השידור הישיר ההוא של ה- NBA שהבאתי מבוסטון הרחוקה, ובפיו דברי שבח והלל. השידור הישיר היה עתיר רייטינג ואפוף יוקרה עצומה. היום זה טריוויה אז זה נחשב לפלא השמיני. אח"כ עשה זאת גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין [1]. הוא כתב לי מכתב הערכה בתום אותה השנה ההיא של 1987 בה הבאתי לראשונה את ה- NBA ארצה בשידורים ישירים. מילות השבח שלו נשמרו עד עצם היום הזה (ראה בהמשך). מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין היה כמו אבא של כולנו. היו לי עמו הרבה וויכוחים והמון אי הסכמות חריפות, אולם הוא מעולם לא נטר לי, לא שנא, ואף פעם לא התנקם בי. הוא לא הרים את קולו ולא איבד את שלוותו. חיים יבין היה תמיד אדם הגון, יֶיקֶה ממושמע, וג'נטלמן (!).

היערכויות מוקדמות.

אינני אוהב את המילה "מנַהֵל" בשל הקונוטציה הביורוקרטית. ניהול שידורי הספורט בטלוויזיה הוא בעצם פעולות משולבות מתמידות של עיתונאות ערנית, הפקה, עריכה, ושידור ובצִדן ניהול ומנהיגות של קבוצות אנשים. זאת עבודה עיתונאית נצחית הפועלת על פי הגיון ה- "Perpetuum Mobile" עשרים וחמש שעות ביממה, 8 ימים בשבוע, 32 ימים בחודש, ו- 366 ימים בשנה, לאורך 22 שנה רצופות. אינני מגזים בתיאור. היא לעולם אינה נגמרת מפני שהאחריות העצומה בה אתה נושא לבדך ואינך יכול לחלוק אותה עם איש, איננה מסתיימת. העוֹל העיקרי נופל על סופי שבוע כי החלק הארי של פעילות הספורט בישראל מתנקז ליום השביעי. "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" שודרו תמיד מידֵי מוצ"ש. 32 שנה לא היו לי שבתות וגם לא חגים. אתה חייב להיות שָם כל הזמן. העבודה העיתונאית המורכבת הזאת כפופה ל- Deadline של שידור. אינך יכול לעולם לומר לצופים, "…סליחה , חכו רגע…לא הספקתי…המהדורה עדיין לא מוכנה…". צבע השיער האפור – לבן שלי איננו רק ירושה גנטית מאבא שלי, אלא גם תוצאה של התמודדות חסרת פשרות עם לחץ השידור המתמיד לאורך שנים כה רבות. עובדי טלוויזיה אחרים איבדו כליל את שיערם בגין האחריות הכבדה. שלי האפיר. הפקת שידורי הספורט בטלוויזיה הפכה אט – אט לגולת הכותרת של חיי. כמו בכל תחום, הכישרון לבדו איננו מספיק. נדרשה כמות עצומה של אמביציה ודבקות במשימה בד בבד עם יכולת להנהיג קבוצת עובדים הסרה למרותך. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה חברה דמוקרטית אלא היררכית (!). חברה של דירוג וארגון בו המדורגים בשלב העליון של הסולם הם עליונים על המדורגים בשלב התחתון של אותו סולם. אלה שעומדים על השלבים העליונים הם "עליונים על" התחתונים באופן ברור, בדומה למבנה הארגוני והענקת סמכויות בכל חברה מסחרית. ובכן, מנכ"ל רשות השידור ניצב מעל שני מנהלי המדיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל", ואלה ניצבים מעל מנהלי החטיבות שלהם. מנהלי החטיבות בטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצבים מעל המנהלים המחלקתיים בכל חטיבה קונקרטית שלהם. מנהלי המחלקות עומדים מעל לראשי הצוותים שלהם, וראשי הצוותים הם בכירים מהעובדים הרגילים. אף על פי כן נדמה לי שההישג הגדול מעבר לידע המקצועי היה לדעת לכַבֵּד את פּיקודיי ולהקשיב למפַקדיי בקרב על השידור. הקושי הגדול כמנהל היה ללמוד לקבל גם את המלה "לא" (של הבוסים שלי), כשאלה לא ראו עין בעין כמוני את חשיבות נושא ההפקה, וביקשו לעצור אותי מעֵת לעֵת בחתירתי לקידום יעדי השידור.

הנה סיפור אחד מתוך עשרות אלפים. בעשור ה- 80 של המאה הקודמת נדרשתי לעבור וויה – דולורוזה של שִכנועים כדי להפיק ולהביא לראשונה בשידורים ישירים את משחקי גמר הכדורסל של ה- NBA בארה"ב למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כתבות קצרות בנות דקה וחצי עד שתיים אודות משחקים בולטים בליגת ה- NBA התחלנו לשדר מעת לעת ב- "מבט ספורט" כברר בשנת 1975. סוכנות הצילום האנגלית "VISNEWS" סיפקה לנו את הסרטים. אלכס גלעדי (אישש הטלוויזיה הכי מוכשר שפגשתי ב- 40 שנותיי בתעשיית הטלוויזיה בישראל וגם אחד המוכשרים בתבל) ערך פעם בסוף עשור ה- 70 של המאה הקודמת כתבת כדורסל כזאת אודות ליגה הכדורסל הטובה בעולם והשתמש בשירו של אריק איינשטיין ז"ל, "יושב בסאן פראנציסקו על המים…ורואה את Dr. J קורע רשתות…" כאדיטוריאל מוסיקלי. חלפו תריסר שנים ובשלוו התנאים הטכנולוגיים לייבא ארצה את ה- NBA בשידורים שתפסו נתח גדול מה- Prime time שלל השידור הציבורי. המתנגד הראשי הראשון ליוזמה האמריקנית שלי היה מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בשנים 1984 – 1979). השני היה דווקא מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חיים יבין. הוא חשב שיש ממילא יותר מידַי ספורט על המסך הציבורי. את ה- NBA ניתן היה לייבא ארצה הרבה יותר מוקדם אך רק באותה השנה ההיא של 1987 הצלחתי לשכנע את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין ואת מנכ"ל רשות השידור אורי פורת כי השידורים הישירים של משחקי הכדורסל של ליגת ה- NBA בטלוויזיה הישראלית הציבורית הם בבחינת תיעוד הפצת מידע ספורטיבי נחוץ בעל ערך, ואשר יהפכו חיש מהר ללהיט היסטרי ו- Milestone היסטורי. ואומנם כך היה וזה מה שקרה. שידורם הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית של משחקי ה- NBA האמריקניים בהשתתפות קבוצות כמו לוס אנג'לס לייקרס, בוסטון סלטיקס, דטרויט פיסטונס ואחרות גרפו רייטינג עצום . שחקני כדורסל כמו קארים עבדול ג'אבר, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, אייזיה תומאס ורבים אחרים הפכו להיות מוכרים ונערצים. שידורם הישיר של משחקי ליגת ה- NBA בשנים ההן בטלוויזיה הישראלית הציבורית התאפשר רק בימי שבת ו/או ראשון, הודות לעובדה שהם נערכו בשעות 13.00 ו/או 15.00 שעון ניו יורק. הפרש נוח של 7 שעות בין שעון הקיץ של ישראל לבין שעון החוף המזרחי בארה"ב אפשר לי להתחיל את השידורים הישירים אצלנו בשמונה בערב ו/או עשר בערב. גם המשחקים שהחלו ב- 12.00 בחוף המערבי (10 שעות הפרש בין שעון לוס אנג'לס לבין שעון ירושלים) עדיין התאימו לנו. שידורי ה- NBA על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית היוו חיש מהר הצלחה מטאורית .

ניווטתי, ניהלתי, הפקתי, ערכתי, ושידרתי שמונה אולימפיאדות : מינכן  1972, מונטריאול  1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס  1984, סיאול  1988, ברצלונה  1992, אטלנטה  1996, וסידני  2000. (באולימפיאדת מינכן 72' הייתי עורך בלבד. דן שילון ואלכס גלעדי היו הבוסים שלי).  באולימפיאדות מונטריאול 76' ואולימפיאדת מוסקבה 80' שימשתי ככתב – עורך ושדר. (אלכס גלעדי היה הבוס שלי). תהליך כלל ישראלי והמידה רבה גם בינלאומי גרם לכך שברבות השנים נגסו מקצועות הכדורגל והכדורסל באכזריות במלתעות הטלוויזיוניות שלהם בגופי הספורט האחרים כאן, וכמעט "השמידו" אותם. הכדורגל והכדורסל – ענפי ספורט אהודים על הציבור בישראל, הפקיעו לטובתם את זמני השידור על מסך הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כמות שידורי הספורט הישירים בתקופתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (בעיקר כדורגל , כדורסל , וטניס) הלכה ותפחה לממדים חסרי תקדים על חשבון הכיסוי הישיר והדיווח המיידי של ענפי הספורט האולימפיים המקובלים. לא היה מכך מנוס. הספורט הישראלי עבר מטמורפוזה בדור האחרון ועִמו גם תכני שידוריו בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה פעם מדורת השבט וגם בערוצי טלוויזיה אחרים במדינת ישראל. גם המגישים, המגישות, והפרשנים עברו גלגול . הקמת טלוויזיה מסחרית בישראל ומיסוד טכנולוגיית הכבלים והלוויין הביאו ליצירת תחרות פראית וחסרת מעצורים בין גופי השידור השונים ועמם שינוי בצורה, במבנה, ובתוכן. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה מונופוליסטית ועוברית. בשנות ה- 90 ועשור השנים הראשון של המאה העשרים ואת ה- 2000 היא הפכה ליצור רב זרועי בעל מלתעות זהב שנראה לעיתים כמו מכונה משוכללת לעשיית כסף וממון. ערוץ 2, ערוץ 10, הכבלים, והלוויין פגעו פגיעה אנושה בשידור הציבורי. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן".

אם להשתמש במֶטָפוֹרָה אולימפית כי "האולימפיאדה" היא מונח ספורט קדום המגדיר את ספירת השנים של התקופה ההיא ביוון העתיקה באמצעות יחידות זמן בנות ארבע שנים ביןן המשחקים האולימפיים שהיו לבין אלה הבאים אחריהם, כי אז מדהים אותי להסב את ראשי לאחור ולראות איזה כּברת דרך צעדתי בשבילים המפותלים של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יותר משנות דוֹר, תחת מי שרתי, ומי היו מנהיגי השידור שלי בעשרות השנים האלה.

מנהלי מחלקת הספורט    מנכ"לים         מנהלי הטלוויזיה       מנהלי חטיבת החדשות

דן שילון                          שמואל אלמוג        ישעיהו תדמור                   יורם רונן

1974- 1968                   1974- 1969           1973- 1971                   1971- 1969

(ישעיהו "שייקה" תדמור התפטר מתפקידו באוגוסט 1973 וחזר לצה"ל)

אלכס גלעדי                      יצחק לבני             ארנון צוקרמן                   דן שילון

1980- 1974                  1979- 1974           1979- 1973                     1971

(דן שילון התפטר בתום 6 חודשים מתפקידו כמנהל חטיבת החדשות)

יואש אלרואי                יוסף (טומי) לפיד     יצחק "צחי" שמעוני           צבי גיל

2002 – 1980               1984- 1979            1982- 1980                  1974- 1971

(יצחק "צחי" שמעוני התפטר מתפקידו ב- 1982)

יואש אלרואי                   אורי פורת               טוביה סער                   דן שילון

2002 – 1980                1989- 1984           1985- 1982                 1977- 1974

יואש אלרואי                 אריה מקל               יוסף בר-אל                    חיים יבין

2002 – 1980             1993- 1989         1985 (מ"מ זמני)              1980 – 1977

יואש אלרואי            מוטי קירשנבאום          יאיר אלוני                     טוביה סער

2002 – 1980           1998 – 1993        1986- 1985 (מ"מ זמני)     1982- 1980

יואש אלרואי              אורי פורת                 חיים יבין                       יאיר שטרן

2002 – 1980            2001 – 1998           1989- 1986                  1989- 1983

(הקדנציה השנייה של אורי פורת הייתה חלקית . הוא התפטר באוגוסט 2001)

יואש אלרואי                   רן גלינקא                  נסים משעל              אלימלך רָם

2002 – 1980           2002 – 2001 (זמני)         1990 (זמני)             1993 – 1990

יואש אלרואי                 יוסף בר-אל                  יוסף בר-אל            דודו גלבוע

2002 – 1980             2005 –  2002               1993- 1990            1996- 1993

(יוסף בר-אל הודח וסולק מכהונתו במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון)

יואש אלרואי                                                   יאיר שטרן            רפיק חלבי

2002 – 1980                                               2000 – 1993           2003 – 1996

יואש אלרואי                                                   יאיר אלוני

2002 – 1980                                             2002- 2000 (מ"מ זמני)

יואש אלרואי                                                   יוסי משולם

2002 – 1980                                             2004 – 2002 (מ"מ זמני)

בשלושים ושתיים השנים של עבודתי במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור מקופל מפעל חיי. הביקורות שלי חלקן חריפות ובוטות העולות עכשיו מעת לעת מסדרת 13 הספרים רחבת ההיקף, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ובבלוג – אינן חדשות. כבר השמעתי אותן פעמים רבות בעבר בפומבי ועל הכתב. הן מתועדות במלואן. אינני מצטער שהייתי לעיתים בר פלוגתה לרבים ממנהליי. באופי שלי אני סָפְקָן ונושא בגאון את חופש המחשבה. אינני Yes Man (אומר הן) של אף אחד. מעולם לא הייתי כזה. אינני חוזר בי מהוויכוחים חלקם מרים שניהלתי עם הבּוסים שלי כל עוד חשבתי שאני צודק. אינני נסוג מחילוקי הדעות עימם שהיו מנת חלקי וגם מנת חלקם פעמים רבות במהלך שנות העבודה המשותפות. חלק מהוויכוחים ואי ההסכמות הביאו לרִיבִים וחיסול ידידות אישית, אך מעולם לא הודחתי ולא פוטרתי מתפקידי ע"י איש מהם. הייתי בן חורין לעצמי ולמחשבותיי, כּל עוד חשבתי שהדבר מיטיב עם השידור הציבורי שאני נמנה על שורותיו בכל רמ"ח אברי.

כתיבת הסִדְרָה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה על ידי, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", היא רציונאלית לגמרי אך אמביוולנטית ולעיתים מוּכַּת רגשות. אני מספר וכותב על פי הבנתי את אשר התחולל בין כתלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 32 שנה. לא רק בתחום שידורי הספורט. ה- יושרה האישית שלי מדריכה את מקלדת המחשב כך אני מאמין. לשמחתי ואולי גם לדאבוני אני חלוּק בדעתי בחלק מהדברים על חלק מהאנשים שאהבתי והערכתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור, ואשר רכשתי להם בזמנו גם כבוד רב. הטקסט בסדרה מעריך ותוקף אותם לסירוגין. הם מוּגנים אך גם חשופים ופגיעים על פי הנסיבות והאירועים, צוֹק העִיתִּים, ומקום התרחשותם. מפני שהיו הצלחות רבות ובצִדָן גם כישלונות (מעולם לא מחויבי המציאות), כתיבתי בהחלט איננה עקבית. היא מלאה תהפוכות של כעס ואהבה, ידידוּת וחֲרוֹן, הערכה וביקורת, וגם חִידְלוֹן ורחמים מול דֶגֶם של חיקוי ומופת התנהגות. עיקרון הניהול הראשי שהצבתי לפני בסופה של 1980 עם ראשית המינוי היה פשוט וברור. לשָמֵר תחילה את  הרעיון המרכזי של יוזמת השידור כפי שפיתחו אותו בכישרון רב מר דן שילון תחילה בשנים 1974 – 1968 ומר אלכס גלעדי אחריו בשנים 1980- 1974. בשלב השני תכננתי וקבעתי מחדש את אסטרטגיית יעדי השידור של מחלקת הספורט בארץ ובעולם בטווחים הקרובים, הבינוניים והרחוקים. מדובר בתכנון והיערכות לקראת שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים גם בטווח של שנים. במקביל מיסדתי בתנאים הקיימים מערכת עיתונאית מורחבת יותר וזריזה יותר הקרובה לאירועים, ועִמה אימוץ שיטתי של טכנולוגיית השידור המתקדמת והחדשנית שעמדה לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ללא טכנולוגיה משופרת וטכנאים עדכניים משולה העבודה העיתונאית לאפס. לכלום. חשוב ליד כל אֵלוּ היה לקדם במהירות בימים ההם בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת את האנשים המוכשרים באמת, את אמנון ברקאי ואורי לוי, ואח"כ בתחילת שנות ה- 90 של המאה שעברה גם את ששי אפרתי ומאיר איינשטיין. המטרה שלי הייתה להסיטם לעבר קדמת העשייה הטלוויזיונית בתחומי ההפקה, השידור, והעריכה בעבודת מחלקת הספורט בכל הרמות – בארץ ובחו"ל. ניצבו לנגד עיניי יעדי שידור שטרם ומעולם לא כבשנו. חרף השנים שחלפו אני סבור גם היום שבלעדי מנהיגות כֵּנָה ובעלת אינטגריטי, מנהיגות ללא דוגמא אישית, מנהיגות ללא מוטיבציה, ודרך ארץ בשידורי הספורט, וניהול ופיקוד מהשטח – לא הייתה שום חשיבות לתוכניות הכיבוש מרחיקות הלכת שלי ושל אנשיי. בלעדי האנשים הנכונים המוצבים בקדמת הבמה במקומות הנכונים לא ניתן היה לקַדֵם דבר. לא כל שכן כשאתה מנהיג קבוצת אנשים (גדולה או קטנה – זה לא חשוב) בצורה מאוד שקופה וגלויה בתנאי עבודה לא נוחים (בלשון המעטה) שלעולם אינם מכסימאליים, ותמיד תחת לחץ. מנהיגות אֶמֶת בכל תחום במסגרות חיינו איננה סובלת מניפולציות והבטחות שווא בסתר, מתעבת מַנְיֶירִיזְם או פָּלָבְרוֹת, ושונאת פטפוטי סְרָק. המבחן הגדול והאמיתי הוא התוצאה והמעשים.

התוצאה הסופית על מסך הטלוויזיה מורכבת משלושה ווקטורים עיקריים. הווקטור הראשון הוא ההפקה שכוללת הערכת מצב והגדרת מטרת מבצע השידור, קביעת מסגרת תקציבית, סד"כ, ולוח זמנים. הווקטור השני הוא עריכת התוכן. הווקטור השלישי הוא שילוב של שני הווקטורים הפקה ועריכה, הוצאה לפועל של השידור עצמו ושילוחו לעבר צופי הטלוויזיה. השדרים, הפרשנים, והמגישים הם הניצבים בראש הפירמידה המורכבת והרגישה. מפני שהם מופיעים על המרקע נוטה הציבור להזדהות עם מושא השידור באמצעותם, אך הם לא החשובים ביותר. האיש החשוב ביותר במערכת הוא רמטכ"ל השידור, האיש ההוגה, המתכנן, והמנהל את המבצע הכולל בתוכו סד"כ של עיתונאים, טכנאים, ואנשי עזר בתחום הקשר, התיאום, והתחבורה. ביצוע יעיל של המשימה וחיבור הגיוני של חלקי הפזל המרכיבים את לוח השידורים היומי, החודשי, השנתי, והרב שנתי (ללא תקלות) מותנה באישיותו של רמטכ"ל השידור. עשרות שדרים, פרשנים , מגישים ומגישות מילאו את שורות מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופת שירותי שם בשנים 2003 – 1971. מתי מעט מהם היו באמת בעלי יכולת שהשפיעו על אופי ואיכות שידור אירועי הספורט בטלוויזיה והעיתונאות הנלווית להם. המעטים האלה שהתגלו באקראי לא למדו בשום פקולטה לתקשורת באוניברסיטה אך כישרונם צָף. נקרתה להם ההזדמנות והם ניצלו אותה. אפשר לספור אותם על עשר אצבעות. אחד מהם הוא העיתונאי אבי רצון שהפך במקרה לפרשן הכדורגל החשוב ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. סיפורו מעיד על המקריות השולטת בחיינו לעתים יותר מן המתוכנן. וודאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

בספטמבר 1988 ניהלתי, הפקתי, וערכתי את שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סיאול 88' מעמדת הניהול שלי בקומפלקס הטלוויזיה ב- IBC בסיאול 88'. שידרנו משם 132 שעות במשך 16 ימים ללא תקלה אחת. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה התפעלו מהצלחת ההפקה הרחוקה ויצאו מגדרם להודות לי במכתבי הערכה חמים. הם רק לא ידעו שאת הידיעה העיתונאית החשובה ביותר במשחקים האולימפיים, פסילתו וסילוקו של האָצָן הקנדי בן ג'ונסון (Ben Johnson) מנצח הריצה ל- 100 מ' ושלילת מדליית הזהב ממנו בעוון שימוש בסמים, השיג עבורי והביא לי אותה טכנאי VTR שלנו מהטלוויזיה הישראלית אלי רבינוביץ' שעבד באותה העֵת בשורות NBC בסיאול. עמדו לרשותי בסיאול חמישה שדרים – עיתונאים, יורם ארבל, נסים קיוויתי, אורי לוי, דני לבנשטיין, ומשה גרטל. הם לא ידעו כל כך דבר. בשעה שבן ג'ונסון הודח מהמשחקים באישון לילה הם נמו את שנתם. אלי רבינוביץ' שעבד באותם הרגעים במשמרת הלילה של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC צִלְצֵל אלי לחדרי במלון שלי בסיאול ששמו היה, "Seoul Garden", שָם התגוררתי ודיווח לי אודות החדשה המרעישה. זה קרה ביום שלישי – 27 בספטמבר 1988 לפנות בוקר בסיאול. בגלל הפרש השעות (שמונה שעות הבדילו בין שעון סיאול לבין שעון ירושלים) הספקתי להעביר את הידיעה הסנסציונית למערכת "מבט". לא פיגרנו בפרסום החדשה המרעישה. כמה אירוני היה הדבר שנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש השתתף בטקס אחד בלבד של הענקת מדליות באולימפיאדת סיאול 1988, והגורל גזר עליו לתלות את מדליה הזהב ההיא בלבד במשחקי סיאול 1988 ההם, דווקא על צווארו שלבן ג'ונסון אלוף ה- 100 מ' שהודח עכשיו. חמשת השדרים שלי בוודאי לא היו אשמים. הם עבדו קשה מידי יום ביומו והיו זקוקים לכמה שעות מנוחה בלילה. לא עמד לרשותי בסיאול כתב שלנו ולא צֶוֶות צילום לצורכי איסוף וכיסוי חדשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שפיגרה במשך שנים בהתחמשות בכלי נשק טכנולוגיים שלה השתמשה ב- 1988 עדיין בצוותי פילם בעוד כל העולם עבר זה מכבר לכסות חדשות במצלמות אלקטרוניות שכונו ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering). סבלנו מפיגור טכנולוגי גדול. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין סירבו לשלוח צוות צילום בפילם לסיאול בשעה שכל העולם מצלם ב- Video. הם צדקו. בסיאול 1988 לא היו אפילו מעבדות לפיתוח פילם. עבדנו כולנו סביב השעון בסיאול 88'. אני עצמי ישנתי בכל לילה כשעתיים בלבד. לא יותר. משהעיר אותי אלי רבינוביץ' רגזתי בתחילה. הייתי זקוק למנוחה הלילית הקצרה כדי להמשיך להתניע למחרת הלאה את גלגלי ההפקה. "יואש, סליחה שאני מעיר אותך, אבל אתה חייב לשמוע זאת. בן ג'ונסון הודח מהאולימפיאדה. תפשו אותו על סמים. הוא מסולק ומובל עכשיו לשדה התעופה הבינלאומי של סיאול", סיפר לי בהתרגשות אלי רבינוביץ' ולא השדרים שלי. למדתי היטב את הלקח.

ראה הספר עב הכרס (10000 עמודים) "הפקות חובקות ארץ ועולם" על 11 כרכיו במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

אָבִי רָצוֹן עורך מדור הספורט בעיתון "חדשות" היה פרשן וחבר מערכת שלי בירושלים בעת תכנון, הפקה, והשידורים הישירים מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. הפקדתי בידו את הטלפוןן הבינלאומי שלי במשרד והוריתי לו להיות האחראי על העיתונאות שמתנהלת מסביב לשידורים הישירים מאיטליה. סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן הסכים לשלם לו כמה שקלים עבור שירותו את מחלקת הספורט בתקופת מונדיאל 1990. אבי רצון הוא עיתונאי מזן מיוחד. הוא שירת כלוחם בצנחנים בשירות הסדיר שלו ולאחר מכן שימֵש במשך כמה שנים איש ביטחון ומאבטח בשגרירות ישראל ברומא. הוא התאהב בתרבות האיטלקית, באוכל האיטלקי, בכדורגל האיטלקי, ובשפה האיטלקית. להפתעת כול "התימני" הזה מרמת ישראל למד חיש מהר איטלקית ודיבר היטב את שפת הרומאים. הוא דיבר, כתב, וקרא איטלקית על בורייה. עכשיו במונדיאל איטליה 90' עמד בקשר יומי עם חבריו והקולגות שלו מעיתון הספורט האיטלקי רב התפוצה "גאזטה דלו ספורט" והעשיר את צופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסיפורים עיתונאייםם המתגלגלים באליפות בחוצות איטליה. יורם ארבל + נסים קיוויתי + רמי ווייץ היו השדרים שליי במונדיאל איטליה 1990 אבל אבי רצון היה העיתונאי שלי במפעל הטלוויזיה הבינלאומי ההוא של מונדיאל איטליה 1990. מה שלא עשו השדרים שלי באיטליה עשה אבי רצון שלי בקָלֵי קָלוּת מירושלים. הוא התגלה כעיתונאי בעל מקורות מידע, חריף וחד עין, מצויד ביכולת ביטוי וניסוח בע"פ ובכתב, וגם דיסקרטי ונאמן ביותר. הוא לא היה חבר שלי. הוא היה האח הצעיר שלי. מייד לאחר מונדיאל איטליה 90' הפקדתי בידיו את אחת המִשְרוֹת הבכירות והמשפיעות במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מִשְרָת פרשן הכדורגל. אבי רצון יצר מייד סטנדרט חדש של פרשנות גם מפני שהיה עיתונאי מצוין. הוא פעל על פי משנתו של השַדָּר האמריקני האמיץ רָב המוניטין הווארד קוסל (Howard Cosell) של ABC רשת האמריקנית שטבע את הסלוגן "Tell it like it is", והפך כמוהו לאישיות טלוויזיונית שנויה במחלוקת . רבים אהבו והעריכו את אבי רצון אך רבים גם תיעבו אותו ולא הסכימו עם דרכו. הוא נהנה מגיבוי מוחלט של ההיררכיה הטלוויזיונית, בעיקר בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום בשנים 1998 – 1993. כמנהלו הישיר זכה ממני לגיבוי טוטאלי מפני שאמר תמיד את האמת ולא פחד לבקר ולהעיר לוועדות המארגנות והעומדים בראשם. אני זכיתי לגיבוי מרבי של מוטי קירשנבאום. אבי רצון היה מהפכן בתפישתו את מקצוע הפרשנות. השידור הציבורי טרם היה ערוך להכיל בקרבו אנשים מסוגו של אבי רצון. אני כמפעילו ו- "ממציאו" חטפתי כל העת קיטון של רותחים בימיו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל בשנים 1993 – 1990. אחד המכתבים החריפים ששלח לי יוסף בר-אל ב- 21 בפברואר 1993 בגין פרשנותו של אבי רצון בתוכניות "משחק השבת", בו הזהיר אותי והיתרה בי, נשמר. הוא מובא במקור בספר עב הכרס, "למילים יש וויזואליה משלהן", אחד מ- 13 הספרים המרכבים את הסדרה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". אבי רצון שייך לשושלת צנועה של פרשני ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית — ערוץ 1 שהצעידו קדימה את תכהי השידור שלה. על הגברדייה המצומצמת הזאת נמנו בשעתו גםם אריה מליניאק, יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל, ד"ר גלעד וויינגרטן, ז'קי ווישניה, אלי סהר, ואילנה ברגר.

yoash 9

טקסט תמונה : סתיו 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט יד אליהו. אנוכי (מימין) בראשית דרך החיים הטלוויזיונית שלי כמנווט ומנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- אריה מליניאק (משמאל) בתחילת הקריירה שלו כפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתוקף תפקידי מיניתי אותו לפרשן הכדורסל הקבוע שלנו. הוא שימש בתפקיד החשוב "On and Off" בתקופה שנמשכה תקופה 13 שנים. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 11

טקסט תמונה : אולימפיאדת סיאול 1988. זאת היא עמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי בסיאול . אני עורך את הבדיקות הטכניות האחרונות עם ה- Master Control הישראלי בירושלים בטרם תחילת השידורים הישירים בא"ק מהאצטדיון האולימפי המרכזי. זיהוי מימין לשמאל : השדר נסים קיוויתי, אנוכי, והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנהלות רשות השידור לדורותיהן, המנכ"לים, מנהלי הטלוויזיה, ומנהלי החדשות כיבדו והעריכו את פועלי ופועלם של פּיקוּדַיי. אינני חושב שקיים מישהו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור שקיבל כמוני גיבוי כל כך מסיבי מהבּוֹסים שלו לאורך שנים כה ארוכות. הם העניקו לי בעשרות שנות עבודתי יותר מ- 120 מכתבי הערכה החקוקים על לוח לִבִּי. חלקם מתפרסמים בסדרה 13 הספרים וגם ב- בלוג. הצָלָ"שִים האלה שניתנו ע"י דרגי המנהיגות והניהול הבכירים ביותר ברשות השידור, משמשים אות הערכה כמותית ואיכותית למבצעי השידור שלנו בארץ ובעולם, ולדבקות במשימות השידור ללא פשרות לאורך כברת דרך ארוכת שנים. רבים מהשידורים הבינלאומיים שהנהגתי, ניהלתי והפקתי היו ממושכים והתבצעו בארצות רחוקות בקצווי תבל במקומות היסטוריים על פני חמש יבשות תבל. רבים מהם היו מורכבים ומסובכים מאוד מן ההיבטים הטכנולוגיים והלוגיסטיים. קיימת אולי "הָאלָהָה" מסוימת בצל"שים – מכתבי ההערכה האלוּ שאני מאוד מכבדם, את הטקסט וכותביהם, אך צריך לקחתם בפרופורציות הנכונות. אני מעריך שזכיתי להערכה וכבוד ממנהיגי השידור הציבורי לא רק בגלל יכולות הניהול, הניהוג, ו- הביצוע ותוצאותיו אלא גם מחמת ההערצה בשנים ההן על שהגעתי למענם לאתרי ספורט ופינות שידור מרוחקות על פני הגלובוס שהם עצמם לא ביקרו שָם מעולם וגם לא היה להם כל סיכוי להגיע אליהם. בבואנוס איירס, מדריד, לוס אנג'לס, מכסיקו סיטי, סיאול, רומא, דאלאס, לונדון, פאריס, סידני, אדמונטון וערים רבות אחרות באירופה ורחבי תבל – התרחשו הפקות הטלוויזיה האדירות של המונדיאלים, האולימפיאדות, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה בכדורגל ואירועי ספורט גדולים אחרים בראשן ניצבתי.

טקסט מסמך : 1991. חלפו שנים רבות. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. חלפו שנים רבות. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הארוך, המורכב, והמסובך של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים צלח בשלמותו. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רכישת זכויות השידורים של משחקי ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA והבאתם לראשונה בשידורים ישירים לטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1991- 1987.

הכדורסל האמריקני המקצועני והמיטבי מיוצג בתודעת הספורט העולמי ע"י לוֹגוֹ בן שלוש אותיות בלבד NBA, (ראשי תיבות של National Basketball Association) על רקע אדום וכחול, ולידן דמות של כדורסלן מוּטֶה גוּף מְכַדְרֵר. מותג צנוע שמוֹכֵר את ליגת הכדורסל הטובה בעולם . מי לא גדל עליה, מי לא שמע עליה. לכל חובב כדורסל ישראלי יש את הגיבורים שלו ב – NBA . אלילי הילדות שלי היו בוב קוזי (Bob Cousy) וביל ראסל (Bill Russell) שחקני קבוצת בוסטון סלטיקס ומאמנם המיתולוגי רֵד אוורבך (Red Auerbach) שהפך כמו שחקניו לאגדה בחייו. בשנת 1954 בהיותי בן 16 התנשאתי לגובה של 1.90 מ'. מעבר להיותי ספורטאי מוכשר למשחקי כדור, הייתי גם אתלט מחונן. יכולתי לנתר ולהרים את מרכז הכובד שלי כמטר מעל פני הקרקע. זה אפשר לי לגעת בטבעת הסל עם המרפק שלי. זה אפשר לי להנחית היטב מעל רשת הכדורעף , והעניק לי יתרון בנגיחות לשער הכדורגל. הילדים בקיבוץ אפיקים היו מצטופפים סביב מגרש הכדורסל המקומי עשוי חול מחצבה כדי לראות אותי מאמן את עצמי. באותה שנה זומנתי יחד עם יגאל וולדרסקי ז"ל מקיבוץ אשדות יעקב לסגל הצפוני של נבחרת ישראל בכדורסל. המאמן שלנו היה האמריקני אלמר ריפלי (Elmer Repley) (צלע קשה ברגליו) ומקום האימון מגרש הכדורסל של קיבוץ מזרע בעמק יזרעאל. בסגל הנבחרת שיחקו אז גם עמוס לין, ראובן פֶכֶר, משה מחטי ואחרים. אלמר ריפלי אמר לי שאני מזכיר לו בתנועות שלי ובשליטה בכדור את בוב קוזי (Bob Cousy). אך מי חשב אז על קריירה ספורטיבית. החלום שלי היה כמו של רבים להתנדב לצנחנים וללכת בדרכו של מאיר הר ציון. בטרם מלאו לי 18 שנה הגעתי לחטיבת גולני ושם עשיתי את השירות הצבאי הקרבי שלי בשנים 1959 – 1956.

מאוחר יותר הגיעו לארץ פיסות מידע טיפ טיפה רחבות יותר ומעט צילומים אודות המוניטין העצום של שחקני ה -NBA ובראשם ג'רי ווסט (Jerry West) שהקואורדינציה המיוחדת של תנועתו מכדרר את הכדור עיצבה את הלוגו המפורסם של ליגת הכדורסל הטובה בעולם. זהו אותו ג'רי ווסט ששָדָר טלוויזיה אמריקני אמר עליו פעם בשידור ישיר כלהלן : "כשג'רי ווסט מתרומם לקליעת Jump Shot (קליעת ניתור), יותר בטוח שהוא יקלע מאשר השמש תזרח מחר". פתאום שמענו גם על אוסקר רוברטסון (Oscar Robertson) שזכה לכינוי "Big O", באחד העיתונים התוודענו לתמונתו של הענק ווילט צ'מברליין (Wilt Chamberlain שהתנשא לקומה של 2.18 מ') ואשר נודע בכינויו "Wilt the stilt", בתרגום חופשי "האיש על הקביים", בשל גובהו הרב 2.18 מ' (נושא גופייה מס' 13) ורגליו הרזות להחריד. ואז גם התוודענו לג'וליוס ארווינג (Julius Erving) ש- שדרני ה- NBA ברשתות טלוויזיה האמריקניות קראו לו "Dr. j", כמובן דוקטור לכדורסל.

nba 1

טקסט תמונה : ווילט צ'מברליין נער צנום בן 18 (לובש גופייה מספר 13) והמתנשא לגובה של 2.18 מ', היה מושא של דוֹר שלם בישראל בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. הוא היה דמות יוצאת דופן ב- NBA. על פי התמונה ניתן להבין כי לא בכדי כינו אותו "Wilt The Stilt" (באדיבות ה- NBA).

נולדתי אומנם עשרים וחמש שנה לפני מייקל ג'ורדן (Michael Jordan), אך כבר בימים ההם שלי הייתה כמיהה גדולה לכל שביב אינפורמציה מליגת הכדורסל המצוינת הזאת, אך העיתונות היומית קימצה אז בדיווחי ספורט, לא כל שכן אודות הנעשה ב- NBA.

nba 2

טקסט תמונה : מייקל ג'ורדן (Michael Jordan) משמאל, בראשית הקריירה המזהירה שלו ב- NBA, ורגעים ספורים לפני אחד ממשחקי ה- "ALL STAR GAME" בשנות ה- 80 של המאה הקודמת. לידו המאמן קיי. סי. ג'ונס (K. C. Jones) שהיה שחקן מצטיין בקבוצת בוסטון סלטיקס הדגולה. (באדיבות ה- NBA).

פעם סיפר לי מוטי קירשנבאום ז"ל חובב ספורט ידוע, "כאשר למדתי קולנוע וטלוויזיה בשנים 1968- 1962 באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס, היה לי חֲבֵר מפורסם לספסל הלימודים שהצטיין אח"כ ב- NBA". שאלתי אותו בסקרנות, "לצִדו של מי היה לך הכבוד לשבת בכיתה ?". מוטי קירשנבאום השיב, "תאר לך יואש אלרואי , קארים עבדול ג'אבאר (Kareem Abdul Jabar), זה ששמו הקודם היה לוּ אלסינדור (Lew Alcindor)". העבר המשותף של מוטי קירשנבאום וקארים עבדול ג'אבאר מצא חֵן בעיני. כמובן שלא הערכתי את מוטי קירשנבאום רק בגלל בקיאותו המופלגת בספורט. האיש נשא עמו מטען כבד של ערכי חיים, כישרון, ויצירה והוכיח את עצמו. ב- 1976 היה חתן פרס ישראל לטלוויזיה. בן מלכוּת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

nba 33

טקסט תמונה : עשור ה- 60 של המאה הקודמת. אוניברסיטת UCLA. שתי אגדות כדורסל. המאמן ג'ון וודן (John Wooden) והשחקן לו אלסינדור (Lew Alcindor) שגובהו 2.18 מ' (מי ששינה את שמו מאוחר יותר לקארים עבדול ג'אבר) זוכים שלוש פעמים ברציפות בשנים 1967, 1968, ו- 1969 באליפות הכדורסל של המכללות האמריקניות בליגת ה- NCAA. קבוצת מילווקי מ- NBA הייתה זאת שזכתה בקארים עבדול ג'אבר אך הוא עזב אותה בתום תקופה קצרה וחתם בלוס אנג'לס לייקרס קבוצתו של המיליארדר ג'רי באס תמורת חוזה ארוך טווח בן עשרות רבות של מיליוני דולרים. (באדיבות אוניברסיטת UCLA).

בסיור קדם ההפקה של ה- WBM בהשתתפותי בדצמבר 1983 בלוס אנג'לס לקראת האולימפיאדה שעמדה להיערך בעיר המרתקת הזאת בחודש יולי 1984, הופיעה תמונתו של קארים עבדול ג'אבאר הפופולרי שנשא את המספר 33 על גופייתו בכל אתר בעיר. הוא ומאמנו הבלתי נשכח ג'וֹן ווּדֶן (John Wooden) הביאו לאוניברסיטה UCLA של מוטי קירשנבאום תהילת נצח.

yoash 13

טקסט תמונה : דצמבר 1983 בלוס אנג'לס הנפלאה והמעניינת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. מין צירוף מקרים . מישהו צילם אותי במסיבת קוקטייל של פגישת ה- WBM  מפני שחשב שאני שחקן קולנוע אורח מהוליווד ונתן לי את התמונה למזכרת. ברקע הופיע איך לא הכדורסלן האגדי קארים עבדול ג'אבר במדי אוניברסיטת UCLA, כשהוא נושא את המספר 33. (צילום של הטלוויזיה הדנית  DR. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ליגת ה- NBA הפופולרית והאהודה בישראל, הייתה נושא ספורטיבי הראוי לחשיפה הרבה יותר גדולה בטלוויזיה הישראלית ממה שזכתה לה בעבר. משהבשילו ב- 1987 התנאים הטכנולוגיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, החלטתי לעשות מעשה, ולשדר ישיר לראשונה את משחקי ההכרעה על האליפות ה- NBA באותה עונה, ולהביא את בשורתו בהרחבה לצופי הטלוויזיה בישראל. את יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות לא הייתי צריך לשכנע בזכות שידורי הכדורסל המקצועני האמריקני על מסך הטלוויזיה הציבורית. הוא בעצמו היה פריק וחובב מושבע של הספורט האמריקני על כל גווניו, בעיקר של ה- NBA ו- NFL. הייתי צריך להשתדל בפני חיים יבין מנהל הטלוויזיה. כפי שנאמר קודם לכן זה לא היה פשוט אבל זה השתלם. לבסוף הוא הסכים. שידורי ה- NBA זכו להצלחה היסטרית. נכון שהיו לנו בתחילה קשיים מנהליים בשל שעת הסיום של השידורים הישירים בשעות המאוחרות של הלילה, שהיו מעבר למקובל בהסכמי העבודה בין הנהלת הרשות וועד חטיבת עובדי ההנדסה. אך העניינים האלו הסתדרו בסופו של דבר, והשידורים הישירים מארה"ב הפכו לדבר שבשגרה. תקשורת הלוויינים הייתה מוגבלת בימים ההם, והעברת סיגנל ה- NBA  מרחבי ארה"ב לבניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים , נעשתה רק באמצעות תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה, אך היו שם כמה אנשים (בעמק האלה) ובראשם מר גבריאל שֶקֶל מהנדס התקשורת הבינלאומית ב- "בֶּזֶק" (משרדו היה במגדל שלום בת"א) שהיה אִכפת להם ממני. הם פשוט עשו הרבה מעבר למה שנדרש והתאמצו מאוד בעבורי גם מהנדס התקשורת הלוויינית של הטלוויזיה הישראלית זאב שטוקהיים ז"ל ביצע למעני עבודה מאוד מדויקת ואחראית. בתוך תקופה של כארבעה חודשים וחצי מפברואר עד יוני 1987 , שידרנו ישיר כ- 12 משחקים. הצבתי את יורם ארבל והפרשן אריה מליניאק בעמדת השידור באולפן בירושלים לצורכי Voice Over בלבד (ולא Play by play). זאת הייתה כמות עצומה של שידורים בערוץ ציבורי שגררה אותי לוויכוחים לא נוחים עם מנהל הטלוויזיה אז חיים יבין. חיים יבין חשב בתחילה שאני מגזים בשידורי ספורט בכלל ובשידורי ה- NBA בפרט. אך הבין מאוחר יותר מהתגובות הרבות שקיבל, כי השידורים האלה נוחלים הצלחה עצומה ומפארים את שמה של הטלוויזיה הישראלית שאותה הוא מנהל. רמת הצילום של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS (בידיה היו זכויות השידורים של ה- NBA בשנים 1990 – 1986) שעסקה בתיעוד כדורסל ברובד העליון ביותר שלו ורמת השידור של צוות השדרים של CBS בראשותו של השדר המוביל דיק סטוקטון, היוו חידוש מאלף בשידורי הספורט בארץ.

הענקת עדיפות לשידורי הספורט הרלוואנטיים בקדנציה הראשונה של אורי פורת ז"ל כמנכ"ל רשות השידור בשנים 1989- 1984 העלתה לדיון מחודש את פשר מהות, איכות, ותפקידו של השידור הציבורי במדינת ישראל. בעניין הזה הוא ספג ביקורת לא מעטה. הראשונה לבקר אותו בחריפות הייתה המשוררת דליה רביקוביץ' ז"ל בעת ששימשה מבקרת הטלוויזיה של העיתון "מעריב". היא אפילו לא העניקה לו מאה ימי חסד. כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה בתמיכתם של הוועדים המנהלים של רשות השידור שאפו להידמות לשידור הציבורי האנגלי אותו ייצג בהצלחה רבה ה- BBC. לרוע המזל חלק מהם ראה בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נֶטֶל ומעמסה. הם סברו ששידורי הספורט כמונח סטריאוטיפי ודימוי כוללני איננו נחוץ לשידור הציבורי. הוא איננו נחוץ. רבים מהם לא ידעו כלל כי דווקא ה- BBC הבריטי שאליו כה רצו להידמות מפני שהיה מופת שידור, הוא אותו ה- BBC שמייחד כשיטה ממון עצום מתקציבו לצורכי הפקה, צילום, וכיסוי אירועי הספורט הרלוונטיים. ה- BBC הציבורי על שני ערוציו הארציים 1 BBC ו-  2 BBC, שידר בשנת 2000 יותר מ- 1900 (אלף ותשע מאות) שעות שידורי ספורט בענפים השונים שרלוונטיים למשלם האגרה שלוֹ. ממוצע יומי של 5.2 שעות שידורי ספורט (מִידֵי יום ביומו). היה לי נוח לשאול בכל וויכוח עם הבוסים שלי מנכ"לים ומנהלי טלוויזיה מה חשוב בעיניהם יותר לשידור הציבורי בישראל : שידור של סדרות קנויות של ה- BBC  כמו, "ההגדה לבית פורסייט" (Forsyte Saga The), "אדונים ומשרתים", (Upstairs – Downstairs) "קַו אוֹנידין" (Onedin Line), וסרטי טבע בריטיים, ו/או שידורים של משחקי כדורגל מהליגה האנגלית הבכירה ומשחקי גמר הגביע האנגלי . האם סדרות הפשע והמשטרה של רשתות הטלוויזיה האמריקניות כמו "משימה בלתי אפשרית", "סטארסקי והָאץ' ", "הוואי 0:5", "מקלאוד", וכו' ואופרות סבון כמו "דאלאס" ו- "שושלת", מאפילות על, אוֹ עדיפות וחשובות יותר משידורים ישירים של משחקי ה- NBA, או קרבות אגרוף בהשתתפותם של מוחמד עלי או מייק טייסון. שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ידעו עליות ומורדות אך דבר אחד איננו מוטל בספק. הרלוואנטיים  שבהם הפכו לנדבך איתן של השידור הציבורי. עלה לי בדָמִים ושיער לָבָן לשכנע חלק מהבוסים שלי שאומנם כך הדבר וראוי שכך יהיה. אורי פורת ז"ל היה מנכ"ל רשות השידור הראשון שהבין לעומק את זיקת הטלוויזיה לשידורי הספורט הרלוונטיים ואת חשיבות חיבורם עם שאר חלקי הפָּזֶל וחיזוק התמונה הכללית. אין דבר כזה שידור ציבורי טלוויזיוני בלעדי רכישת זכויות שידורים של אירועי הספורט הרלוונטיים בארץ ובעולם. בכמה היבטים היה אורי פורת ז"ל בעל אישיות ייחודית וגם מיוחדת וניצב מעל רבים משכמו ומעלה. אהבתי אותו. לא הסתרתי. נתתי לו לדעת זאת.

כוכבי ה- NBA שחדרו בשנות ה- 80' של המאה הקודמת לכל בית בישראל באמצעות שידורי חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכו לאטרקציה. היכולת הווירטואוזית וכישרון הכדורסל של רבים מהם השתלבו עם כּישרון ועושר הצילום של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. באותן השנים שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת הנהלתו של חיים יבין סְדרות אופרות הסבון האמריקניות הידועות "דָאלָאס" (DALLAS) ו- "שוֹשֶלֶת" (DYNASTY). מי לא זוכר את דמויותיהן הנצחיות של אלכסיס שגילמה ג'ואן קולינס, קריסטל אותה שיחקה לינדה אוואנס, ובלייק קרינגטון שאת דמותו עיצב השחקן ג'ון פורסיית. או משפחת יואינג בחוות סאות'פורק שם כיכבו לארי הגמן שגילם את .J R. הנוכל בסדרה, ופטריק דאפי בתפקיד בובי יואינג האח ההגון וטוֹב הלב של .J. R כוכבי ה- NBA הרבים ובראשם לארי בירד מבוסטון סלטיקס, אייזיה תומאס רכז המשחק של הדטרויט פיסטונס, טום צ'יימברס מסיאטל סופרסוניקס, שחקני לוס אנג'לס לייקרס קארים עבדול ג'אבאר ומג'יק ג'ונסון הפכו להיות שמות מוכרים ופופולריים ממש כשמם של כוכבי "דאלאס" ו- "שושלת". בהבדל גדול אחד. אופרות הסבון היו שְמָאלְץ בידורי, חלומות באספמיה, אולם הכרחי על משנתו המעניינת של הבריטי סיר ג'רמי אייזיקס מייסד ערוץ הטלוויזיה האנגלי Channel 4. ה- NBA היה חומר שידור תיעודי – ספורטיבי בעל ערך. טעם החיים. המציאות עצמה בתחום הזה של חיינו הטלוויזיוניים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה זה מכבר לסניף טלוויזיה אמריקני. אין סוף סדרות משטרה ופשע ואופרות הסבון האמריקניות שודרו בהבלטה רבה בשנים הרחוקות ההן בזמן צפייה ראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ללא שום נקיפות מצפון של קברניטי השידור הציבורי. הן הביסו בקלות את הדרמות האנגליות של ה- BBC ומשכו אליהן קהל צופים רב. ברבות השנים שחלפו מאז עברה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כברת דרך ארוכה ו- רוויזיה מרחיקת לכת. שידורים מן הסוג הזה של ליגות חו"ל בכדורגל וליגת ה- NBA בכדורסל, כמו גם אופרות הסבון, נדדו ממנה לערוצי הנישה בכבלים לבלי שוב. נדמה לי שזהו באמת מקומם הטבעי.

השידור הישיר של המשחק השביעי והמכריע בחוף המזרחי במוצ"ש – 30 במאי 1987 מבוסטון , בין קבוצות הבוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס (בוסטון ניצחה 113:119 והעפילה לסדרת הגמר נגד לוס אנג'לס לייקרס) היה סנסציה ואחד ממבצעי ההפקה המושלמים שלי. למרות שפע המהמורות הטכנולוגיות והלוגיסטיות בדרכו הארוכה מארה"ב לישראל, עבר השידור המותח בשלום, אפילו ללא תקלה אחת. הייתי מעורה היטב בביזנס הזה של הפקת שידורי הספורט בטלוויזיה – בארץ ובעולם. הוא זרם בעורקיי כמו דם גופי. לא הייתי צריך להתאמץ להבין אותו. ארגון החומר, הפקתו ושידורו היו לא היה רק סם החיים שלי, הם היו האדרנלין שהפך את חיי למאושרים יותר. לא הופתעתי כשיאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות הרים לי טלפון מייד בתום השידור הישיר ההוא של ה- NBA מבוסטון הרחוקה ובפיו דברי שבח. השידור הישיר היה עתיר רייטינג ואפוף יוקרה עצומה. היום זה טריוויה אז זה נחשב לפלא השמיני. אח"כ עשה זאת מנהל החדשות גם בכתב [1].

yoash 14

טקסט מסמך : 31 במאי 1987. חלפו שנים רבות. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום אחד מהשידורים הישירים של משחקי ה- NBA, בוסטון – דטרויט, לראשונה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחד מאוהדי שידורי הספורט שלנו בכלל בטלוויזיה הישראלית הציבורית ושידורי ה- NBA בה בפרט היה העיתונאי בְרוּך הכישרונות אדם ברוך ז"ל, בעל סגנון כתיבה ייחודי ואיש "ידיעות אחרונות". לאחר השידור הישיר של בוסטון סלטיקס נגד דטרויט פיסטונס ב- 31 במאי 1987 הפליג בשבחיו בעיתונו בזכות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובזכות שידורי ה- NBA שלה. "זרקו עצם לאינטליגנציה, השידור בוסטון / דטרויט הוא טעם החיים", כתב ב- 1 ביוני 1987. הנה הטקסט הרלוונטי במלואו כפי שכתה אדם ברוך ז"ל [2] :

"משהו על החלטת הנהלת הטלוויזיה לשדר במוצאי שבת את משחק הגמר בין קבוצת בוסטון לקבוצת דטרויט בשידור חי. טוב מאוד. משהו על כדורסל אמריקני מקצועי. כדורסל בכלל ומקצועני בפרט, הוא אחת הטריטוריות האחרונות העצמאיות שנותרו לאינטליגנציה הישראלית. ההחלטה לשדר חי כמוה כהכרה בזכויות הלגיטימיות של מיעוט ישראלי. המיעוט של האינטליגנציה. יש משהו מיוחד בסוציולוגיה של המיעוט הזה. המיעוט הזה כולל דתיים, חילוניים, שמאל, ימין, ערבים, יהודים, נשים, ילדים, מתנחלים, תושבי פנטהאוזים. ואז ברגע שהודיעו על השידור, ידענו שהטלוויזיה התחברה לשעה קלה למציאות הישראלית. מעניין שהחיבור הזה נעשה לעיתים קרובות באמצעות מחלקת הספורט של הטלוויזיה. מחלקה אמיצה, קטנה, דלת תקציבים, דלת שדרים איכותיים, אבל מחוברת למציאות. יש שאלות טובות ויש שאלות מצוינות. שאלה טובה זו שאלה שיש עליה תשובה גרועה. שאלה מצוינת היא שאלה שאין עליה בכלל תשובה. השאלה המצוינת היא למה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא מבינה ישר מה יש לה ביד, כשיש לה ביד את הגמר של בוסטון / דטרויט ? למה צריך להוציא לנו את הנשמה לפני כל שידור ספורט איכותי זר חי ? מה יש לה ביד ? יש לה את האינטליגנציה הישראלית מול המסך כקהל שבוי. למה להוציא לנו את הנשמה ? ככה זה בין יהודים. נגיד שהיא לא מבינה בכדורסל, אבל לא להבין כמה כדורסל שווה בשבילה זב כבר לא להבין בביזנס עצמו. אנחנו אנשים עצבניים, חסרי נחת, מוכי שִעמוּם, והספורט המקצועני ככל הנוגע לטלוויזיה הוא תרופתנו. אבל הסוף מעבר לדלת. כשהטלוויזיה פה תהיה מסחרית, האינטליגנציה הישראלית תזכה לכבוד הראוי לה. ואז או הממלכתית, תתחנן שנראה אצלה כדורסל אמריקני בשידור חי. עד אז חיים יבין, תזכור : יותר משישראל שמרו את השבת, שמר הכדורסל את הטלוויזיה".

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

טקסט תמונה (1) : אדם ברוך ז"ל במגרש בפלורנטין – תל-אביב, 1 בנובמבר 2004. צילומים: מורן שוב. כל הזכויות שמורות למורן שוב. (התמונה הוענקה לי באדיבות מורן שוב).

העיתונאי אדם ברוך ז"ל תמך תמיכה מובהקת במדיניות שידורי הספורט הרלוואנטיים שהנהגתי בשידור הציבורי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

טקסט תמונה (2) : אדם ברוך ז"ל במגרש בפלורנטין – תל-אביב, 1 בנובמבר 2004. צילומים: מורן שוב. כל הזכויות שמורות למורן שוב. (התמונה הוענקה לי באדיבות מורן שוב).

למאמר התומך של אדם ברוך ז"ל הייתה חשיבות עליונה. לא כל יום מביע עיתונאי בעל שם ומוניטין ברמתו אהדה כה ברורה וכנה למען שידורי הספורט הישירים של האירועים הגדולים הרלוואנטיים בארץ ובעולם על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ביחסים האמביוולנטיים בין הטלוויזיה לעיתונות הייתה למאמרו של עיתונאי עַל ברמתו של אדם ברוך הכותב בשבח שידורי ה- NBA בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של ישראל – יתרון וחשיבות גדולה. אדם ברוך היה עיתונאי מוערך ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין. לא היה ספק כי בכתיבתו העיתונאית השפיע על מקבלי ההחלטות ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית. בכך העניק לגיטימציה ותמיכה למדיניות שידורי הספורט שלי. זה לא היה דבר מובן מאליו בימים ההם. בזכות אישיותו ומשקלו הסגולי כעיתונאי הפכה תמיכתו לתנופה בהפקת שידורי הספורט הבינלאומיים בטלוויזיה הציבורית. לרעיון שלי לשָדֵר כדורסל אמריקני על המסך הממלכתי היו גם מתנגדים בציבור אך הם היו מעטים וגם לא היה להם עיתון כדי לבטא בו את התנגדותם.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

טקסט תמונה (3) : אדם ברוך ז"ל. רחוב אילת, 1 בנובמבר 2004. צילום: מורן שוב. כל הזכויות שמורות למורן שוב. (התמונה הוענקה לי באדיבות מורן שוב).

אדם ברוך ז"ל לא ידע שכל שידורי ה- NBA שלי ב- 1987 היו תלויים על בלימה. התקשורת הלוויינית בתקופה ההיא בין ישראל לארה"ב הייתה כל כך מוגבלת ובעייתית עד שכל שידור ישיר משָם הפך לנֵס. לקחתי על עצמי בשל הלהיטות לשדר את ה- NBA בישראל סיכונים טכנולוגיים ולוגיסטיים לא תמיד מחושבים מראש. נתתי פרסום לשידורים הישירים האלה של ה- NBA באמצעות Build up בעיתונות ו- Promo (קידום) בשידורי הטלוויזיה, זמן רב בטרם העניקה חברת התקשורת האמריקנית COMSAT בעלת לווייני התקשורת האטלנטיים את האישורים הנחוצים לחברת "בֶּזֶק" שלנו. תהליך ה- Booking (רישום הזמנת השידורים מהמקור) הוא ביורוקרטי ומסורבל. הצלחת שידורי ה- NBA בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה גם הצלחתם של אנשי חברת "בֶּזֶק" ובראשם גבריאל "גבי" שֶקֶל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית של מדינת ישראל, ו- אברהם יצחק נגל ז"ל מנהל תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה, ואנשים רציניים ומוכשרים שעבדו לידם כמו יצחק "איציק" גינת, ישראל קוז'יקרו (קוֹז'וֹ), בצלאל ליס ורבים אחרים.

שיאו של מבצע ה- NBA והבאת סיגנל הטלוויזיה שלו לאולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים היה שידור ישיר של המשחק השישי בסדרת הגמר שהקנה ללוס אנג'לס לייקרס את האליפות. זה היה ביום ראשון – 14 ביוני 1987, לאחר ניצחון בהיכל הביתי שלהם "הפורום" על בוסטון סלטיקס 93:106 וזכייה 2:4 בסדרה. כוכבי הכדורסל של לוס אנג'לס לייקרס מג'יק ג'ונסון, קארים עבדול ג'אבר, ג'יימס וורת'י, ביירון סקוט, מייקל קופר, קורט ראמביס, איי. סי. גרין ואחרים וכמובן המאמן פאט ריילי הפכו לנערצים בישראל. אבל גם השחקנים המפסידים של בוסטון סלטיקס נעשו ל- Celebrities בקרב חובבי הספורט בישראל. שמם הלך לפניהם. איך אפשר לשכוח את לארי בירד, קווין מקהייל, דני איינג', דניס ג'ונסון, רוברט פּאֶריש, ביל וולטון, והמנג'ר – מאמן המיתולוגי רד אוורבך מנהיג כדורסל בלתי נשכח. למחרת ב- 15 ביוני 1987 בתום מבצע שידורי ה- NBA שלח אלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין את ברכתו בכתב [3].

yoash 15

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. חלפו שנים רבות. זהו מסמך ההערכה המקורי  שנכתב ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין. המכתב הזה נשלח כשבועיים לאחר מאמר התמיכה של העיתונאי אדם ברוך ב- "ידיעות אחרונות" בזכות שידורי ה- NBA על המרקע הציבורי. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חיים יבין לא היה מעולם אוֹהֵד שידורי ספורט גדול. אך אט – אט הסתגל למציאות החדשה והֵבין בעל כורחו בחושו העיתונאי כמנהל ערוץ טלוויזיה יחיד ומונופוליסטי במדינת ישראל את מה שלא הבין כמנהל החדשות שנים אחדות קודם לכן, את חשיבותם של שידורי הספורט הגדולים הרלוואנטיים בארץ ובעולם, ברשת הטלוויזיה הציבורית שאותה ניהל. כמנהל חטיבת החדשות (לאחר דן שילון) בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1980- 1977 הקשה מאוד על אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט דאז. הוא לא הכיר בעובדת ערכם של שידורי הספורט הרלוואנטיים האלה שלא יסולא בפז וחשב שהם גודשים את מסך הטלוויזיה הציבורית יתר על המידה. ואם כן הכיר הרי שלא נתן לכך ביטוי טלוויזיוני. זה היה למורת רוחו. מידֵי פעם פישל והיצר את צעדיי, אך ארבעת שנות ניהולו את הטלוויזיה הישראלית  1990 – 1986 הן באורח פרדוקסאלי ולמרבה ההפתעה "תור הזהב" של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ושל שידוריה. ברור שזה לא היה מתאפשר ללא סיוע עצום של פיגורה בכירה ממנו – מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל.

[1] ראה נספח : מכתב הערכה של מנהל החדשות יאיר שטרן אלי מתאריך 31 במאי 1987, הנוגע לשידור משחק ה- NBA בין קבוצות בוסטון סלטיקס ודטרויט פיסטונס.

[2] ראה נספח : מאמרו של אדם ברוך בעיתון "ידיעות אחרונות" מ- 1 ביוני 1987 המשבח את שידורי ה- NBA בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[3] ראה נספח : מכתב הערכה שכתב לי מנהל הטלוויזיה הישראלית חיים יבין ב- 15 ביוני 1987 באמצעות מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בתום מבצע הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים של  ה- NBA  בישראל.

סוף הפוסט מס' 655. הועלה לאוויר ביום חמישי – 29 בדצמבר 2016.

 

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *