פוסט מס' 643. פרפראות (1). מועדון מכבי ת"א בהרכב השחקנים הנוכחי רָווּי בזרים ודַל בישראליים, עשיר בממון ועני במנהיגות וניהול, הוא ככלות הכל רק אובייקט שידור דהוי שנדחק לערוץ נישה (ברגע זה). מכבי ת"א איננה מעניינת אותי. מעניין אותי המאמן הישראלי המודח ארז אדלשטיין. פוסט מס' 643. כל הזכויות שמורות. 26 באוקטובר 2016.פוסט מס' 643. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. יום רביעי- 26 באוקטובר 2016.

הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים קפדניות.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או לטובת הפקת הנאה מסחרית ו/או לצורך פרסום אישי. הבלוג מוגש בחינם לחלוטין לציבור הקוראים.

—————————————————————————————————

פוסט מס' 643 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 26 באוקטובר 2016.

————————————————————————————————— 

פרפראות (1). מועדון מכבי ת"א בהרכב השחקנים הנוכחי רָווּי בזרים ודַל בישראליים, עשיר בממון ועני במנהיגות וניהול, הוא ככלות הכל רק אובייקט שידור דהוי שנדחק לערוץ נישה (ברגע זה). מכבי ת"א איננה מעניינת אותי. מעניין אותי המאמן הישראלי המודח ארז אדלשטיין. פוסט מס' 643. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. יום רביעי- 26 באוקטובר 2016.

טקסט תמונה : חורף 1988. עמדת השידור שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיכל הספורט יד אליהו. התיישבתי תמיד בעמדת הפיקוד וניהול השידור שלי, זמן רב לפני שהחלה התחרות עצמה. אני חובש צעיף של מועדון הכדורגל של ברצלונה שניתן לי ע"י אנשי רשת הטלוויזיה של קאטאלוניה TV 3. בינם לבין אנשי הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE שררה יריבות מקצועית, אותה ההתנצחות התמידית שהתקיימה בין שני מועדוני הספורט של ברצלונה ומדריד. (באדיבות אליצור ראובני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : המחצית השנייה של שנות ה- 90 במאה שעברה. לשכת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסוף המסדרון בקומה השלישית לצד מזרח של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. אני יחדיו עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בלשכתו בעת ניווט ותכנון מוקפד של שידורי הספורט הרלוואנטיים – בארץ ובעולם. מצאתי ביאיר שטרן כל העת בן ברית ישר, הגון, מאופק, ונאמן להפקת שידורי הספורט בטלוויזיה שהם מורכבים, מסובכים, יקרים, יוקרתיים, ועתירי רייטינג. בתקופתו כמנהל הטלוויזיה בשנים 2000 – 1993, התגלה כמנהיג. אף על פי שניהל רשת שידור תחת לחץ ובתנאים תחרותיים קשים נגד יריביו מערוץ 2 והכבלים היה ג'נטלמן ואדם ששמר על קור רוח. בעיניי הוא היה אישיות משכמו ומעלה שהייתה לי זכות לשרת תחתיו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. עזבתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה בקיץ 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון להדיח ולסלק את יוסף בר-אל לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק ב- 2005 לקרן זווית אפלולית לא חשובה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה-1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2016 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של 13 ספרי הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפראות 1. מועדון מכבי ת"א בהרכב השחקנים הנוכחי רווי בזרים ודל בישראליים, עשיר בממון ועני במנהיגות וניהול, הוא ככלות הכל רק אובייקט שידור דהוי שנדחק לערוץ נישה (ברגע זה). מכבי ת"א איננה מעניינת אותי. מעניין אותי המאמן הישראלי המודח ארז אדלשטיין. פוסט מס' 643. כל הזכויות שמורות. 26 באוקטובר 2016. פוסט מס' 643. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. יום רביעי- 26 באוקטובר 2016.

פרפרת 1 ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים וערוץ 1 שנמחק.

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים המחויט והמעונב מוחק כליל כבר בראשית עונות הספורט הנוכחיות של הכדורגל והכדורסל ב- 2017 / 2016 את זיכרון השידור הציבורי הנוגע לאותם השידורים הישירים ההם שהיו פעם מנת חלקו של ערוץ 1 המחוק. תאגיד השידור הציבורי החדש איננו תחליף לערוץ 1 ההוא.

פרפרת 2 : יעקב ברדוגו + ירון ווילנסקי, ו- גיא גודס. 

זה התחיל מעניין ברדיו גלי צה"ל כשהמגיש והמנחה של תוכנית האקטואליה "חמש בערב" יעקב ברדוגו (עיתונאי ואיש רדיו טוב) העלה לפתע כאילו בדרך אגב את סוגיית תפקודו, מנהיגותו, ו- חלקו של מנהל קבוצת הכדורסל המובסת של מכבי ת"א ניקולה ווייצ'יץ במבנה הסמכויות הנוכחי של המועדון והדחתו של מאמן הקבוצה ארז אדלשטיין. כזכור הפסידה מכבי ת"א בשני משחקי ה- Euroleague הראשונים שלה תחת שרביט אימונו של ארז אדלשטיין, בחוץ נגד מילאנו האיטלקית ובבית נגד ריאל מדריד, הפסדים שהאיצו את הדחתו, והערב (יום רביעי – 26 באוקטובר 2016) מחכה לה ההתמודדות במחזור ה- 3 נגד גלטאסאריי הטורקית שאף היא הפסידה בשני משחקיה הראשונים ב- Euroleague של עונת 2017 – 2016. זה הסתיים דַל, כשיעקב ברדוגו השתמש באישיותו של הקולגה – שותף שלו ב- "חמש בערב" ירון ווילנסקי, הציג אותו כחסר אונים, והכריז בפני מאזיניו כלהלן : "…גם אם מחר מאמן את מכבי ת"א ירון ווילנסקי אנחנו מנצחים את גלאטאסריי…". ברור שהוא מתלוצץ וכוונת מילותיו המזלזלות נושאות הומור אבל מדוע על חשבונו של ירון ווילנסקי ? למה היה צריך להעליב ולהשפיל אותו קבל עם ומאזיני גלי צה"ל, ולהשתמש בו כסמל של מישהו שאיננו מיומן וחדל אישים ? מדוע לא פלט למיקרופון של גלי צה"ל משהו כמו, "…גם אם מחר מאמן את מכבי ת"א הבן שלי אנחנו מנצחים את גלאטאסריי…". מערכת "חמש בערב" לא עשתה את המוטל עליה מפני שלא שוחחה עם המאמן המסולק ארז אדלשטיין, וכדי לצאת ידי חובתה גייסה לדיון בעניינו של אותו המאמן המודח הטרי ארז אדלשטיין את המאמן המפוטר האחרון ההוא ממכבי ת"א גיא גודס בנובמבר 2015. קונץ קטן. כזכור, במקומו של גיא גודס המודח ההוא מינתה מכבי ת"א את המאמן הזר הקרואטי ז'אן טבק שנכשל כאן לחלוטין בעונת 2016 – 2015. עכשיו במקומו של ארז אדלשטיין המודח ממנה מכבי ת"א במקומו לתפקיד המאמן הראשי את מי שהיה עוזרו, רמי הדר. שיחתם של יעקב ברדוגו וירון ווילנסקי עם גיא גודס הייתה כללית מידי ולכן דלה. משעממת. תוכן "נאומו" של גיא גודס בפני המיקרופון הצה"לי היה צפוי ונועד לשמור על אגפיו שלו עצמו. נדמה לי מהמשתמע מתוכן דבריו כאילו בחוזה בן שנתיים שחתם גיא גודס בשעתו עם מועדון מכבי ת"א מצוי סעיף כי משכורתו תשולם לו גם במקרה של פיטורין, אך בתנאי ש- הוא איננו רשאי לצאת כנגד אגודתו ומנהליו. משהו כמו נגיד, "עושה מעשה זִמְרִי ומבקש שָכָר כ- פִּנְחָס…". הרי היה זה יעקב ברדוגו הסקרן מי שתהה בפתיחת "חמש בערב" אודות מידת השפעתו של המנהל ניקולה ווייצ'יץ' במכבי ת"א מאחורי ולפני הקלעים, והַקֶשֶר שלו (ו/או אִי הַקֶשֶר) להדחת ארז אדלשטיין…אולם נמנע באופן מפורש לחקור את גיא גודס מה קורה שָם עם אותו ניקולה ווייצ'יץ' כאילו מדובר באיזה קדוש מְעוּנֶה קרואטי. עיתונאות דְגוּלָה לא הייתה שָם. גם ירון ווילנסקי שעושה כל מאמץ להשתרך בעקבות המוביל שלו יעקב ברדוגו נותר פאסיבי ואיננו מתעמת עם גיא גודס.

כזכור הטיל בשעתו בנובמבר 2015 המאמן הראשי המפוטר ממכבי ת"א גיא גודס ספק גדול במהימנותו ונאמנותו של מנהל הקבוצה ניקולה ווייצ'יץ' לו וכלפיו. הוא עשה זאת בדרכו שלו בעת הריאיון הנרחב ההוא שהעניק בנובמבר 2015 לכתב העיתון "ידיעות אחרונות" מר נדב צנציפר. התברר שבמכבי ת"א של עונת 2016 – 2015 העניינים לא רק יגעים אלא מתנהלים ע"י אותו דייוויד פדרמן בעצימת עיניים על פי גרסת חלק אחר באותו הריאיון ההוא. אחרת איך אפשר להבין את טקסט הדו שיח ההוא שהתפתח בין נדב צנציפר למאמן המגורש גיא גודס באותו הריאיון ההוא בנובמבר 2015 ב- "ידיעות אחרונות". ובכן, נדב צנציפר שאל אז את גיא גודס כלהלן : "איזה מערכת יחסים יש לך עם מנהל הקבוצה ניקולה וויצ'יץ' ?", ו- גיא גודס השיב לו כך, כהאי לישנא : "אני לא מדבר מילה עליו….יש לי הרבה מה לומר…אבל אני לא מדבר…". ובכן, מה אתה יכול להבין מתשובתו הנסתרת ההיא רוויה כעס ומדנים של המאמן המפוטר גיא גודס ? אתה יכול להבין שניקולה וויצ'יץ' הוא חתרן, בחשן, ותככן. כשמישהו אומר על מישהו "יש לי הרבה מה לומר אבל אני לא מדבר", ברור שהוא איננו מחזיק בארנק שלו ממון של דברי שבח.  יעקב ברדוגו היכן אתה כשצריך אותך ?

פרפרת 3 : יורשו המיידי של ארז אדלשטיין המפוטר הוא עוזרו רמי הדר. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הפיק שידור ישיר עלוב וברמה נמוכה ביותר (אמש, יום שלישי – 25 באוקטובר 2016) הנוגע למסיבת עיתונאים ענייה ו- דַלָת מִידָע בה הופיע רק רָמִי הָדָר לבדו (מעין One man Show ולהפתעת כל בלעדי הבוסים שלו שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן) סביב מינויו המהיר והתמוה למאמנה החדש של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א.  

מדובר בהפקת טלוויזיה דלה, ענייה, ומבורדקת. קשקוש מוחלט. עליבות טלוויזיונית לשמה. הפקה אנטי טלוויזיונית בה משתמש ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים במצלמה אחת ומיקרופון אחד. רואים ושומעים רק את רמי הדר ב- Close up. באיזה מין מסיבת עיתונאים מחורבנת מדובר…? לאן נעלמו ממניו ומדיחיו של ארז אדלשטיין מנהיגי מכבי ת"א שמעון מזרחי, דייוויד פדרמן, ניקולה ווייצ'יץ', וחגי בדש…? האם הם מפחדים…? האם הם נבהלים מיריות של סרק…? האם המנהיגים האלה יראים את אימת העיתונאים יקירי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שהוזמנו למסיבה אולם איש לא מכיר אותם…? איש איננו יודע מי הם מפני שקולם החלש לא נשמע וגם לא רואים אותם. איזה מין דבר זה…? אתה רואה ושומע רק את רמי הדר. מדובר בהפקת טלוויזיה מזורגגת. אין לי מילה אחרת לחלל עיתונאי שמשדר Mute. מה זה צריך להיות העסק הפגום הזה שערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מכנה אותו "מסיבת עיתונאים"…? כיצד ערוץ הספורט מעז להעלות הפקה כה מטושטשת, דלה, מרוטה, ו- מחוררת מידע…? אינני מכיר את רָמִי הָדָר האדם. אולם אם הוא שימש עוזרו ויד ימינו של ארז אדלשטיין בתקופה הקצרה המדוברת של ראשית משחקי ליגת העל הישראלית בכדורסל ותחילת עונת ה- Euroleague הבינלאומית בעונת 2017 – 2016 הרי שגם הוא שותף ונושא בעוֹל האחריות ל- כישלונות של מכבי ת"א כמו המאמן המוביל שלו. רמי הדר שגה שגיאה מוסרית גדולה וטעה בביאור המושג נאמנות מקצועית משהסכים להיכנס לנעליו של המודח ובגד במצפונו שלו עצמו. בדרך כלל כשראש הממשלה מתפטר אזי כל הממשלה מתפטרת יחדיו עמו. נראה לי בלתי סביר מצב שבו המאמן הראשי ארז אדלשטיין פוטר והודח ממכבי ת"א אולם שני עוזריו רמי הדר וליאור ליובין שנבחרו אישית על ידו לסייע לו במשימת ההובלה והאימון נותרים בתפקידם כאילו מאום לא קרה. להיסטוריה יש מנהג מגונה, היא מנהלת חשבונות עם מי שמפיר את עקרונות האתוס שקרוי "אתיקה".

פרפרת 4 : שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן מנהיגים קבוצת ספורט פרטית שקוראים לה מכבי ת"א ומביאים ממון רב מהבית.

עומדות לזכות שניהם זכויות רבות אולם הם אינם ניצבים מעל תמיהות, שאלות, וביקורת גם אם הם מביאים ממון רב מהבית כדי לקנות שחקנים יקרים. מדובר ברכש שנע סביב סכום עצום של 100.000000 (מאה מיליון) שקל. כסף גדול ושחקנים שמשתכרים מיליוני דולרים אינם ערובה בלבדית לשגשוג וניצחונות ולא השיקול היחיד והעיקרי בבניין קבוצה סביב רעיון כלשהו, גם כשמדובר בקבוצה ספורטיבית. ב- 23 בפברואר 1967 הובסה מכבי ת"א בספרד לקבוצה הקאטאלונית באדאלונה 69:101 במסגרת גביע אירופה בכדורסל. בעת עשיית הסרט התיעודי על ידי בשנים 1980 – 1977 "גופייה מס' 6" (בן 75 דקות, אודות טל ברודי השחקן והאדם) סיפר לי מנהל מכבי ת"א דאז שמואל "שמלוק" מחרובסקי כי הכוכב המצטיין שלהם בימים ההם טל ברודי יהודי – אמריקני (אז בחזקת עולה חדש) ניגש אליו בתום שריקת הסיום במשחק התבוסה ההוא ב- באדאלונה ואמר לו, כלהלן : "…Shamluk…I'm sorry…". טל ברודי קיבל עליו כשחקן מוביל ׁ(משכמו ומעלהׂ) את האחריות לתוצאת התבוסה ההיא ב- באדאלונה ב- 23 בפברואר 1967, וסימל בדבריו משהו שהוא מעל לכל נבחרת ספורט, מעל לכל חומר, ומעל לכל פאראמטר כספי. נאמנות, כנות, וצניעות של כוכב עַל אחד בתוך קבוצה בתקופה שחלפה לבלי שוב. לידיעת קוראי הבלוג הצעירים : טל ברודי האחד והיחיד והבלתי נשכח הוא חתן פרס ישראל לספורט ב- 1979.

תזכורת (1) : דיוויד פדרמן מבעלי ומנהיגי קבוצת הכדורסל הכושלת של מכבי ת"א מקיים מסיבת עיתונאים חד צדדית ביום שני – 8 בפברואר 2016 ופורט את חולשות הניהול שלו.

הפניית ראש קצרה לאחור. נחמד היה לקרוא את דיווחיהם של רפי נאה ב- "ידיעות אחרונות" (יום שלישי – 9 בפברואר 2015) ושל אבי סגל ב- "ישראל היום" (יום שלישי – 9 בפברואר 2016) כי מר דייוויד פדרמן הבעל הראשי של מועדון הכדורסל מכבי ת"א נוטל אחריות ומכריז בפרהסיה במסיבת עיתונאים חד צדדית כי הוא ניהל בטיפשות רבה את קבוצתו בעונה הזאת של 2016 – 2015 על כל המשתמע מכך, לרבות התמוטטות ערכים ספורטיביים, והפסד – אובדן של 6.000000 (שישה מיליון) דולר בעונה הנוכחית. היכן נשמע כדבר הזה שמנהיגות ספורט שמכבדת את עצמה מנהלת ושוכרת לא הבחנה מקצועית את שירותם של שחקנים כה רבים כמו רכבת הרים ? כיצד ניתן להזדהות עם רכבת הרים ? מה פתאום מעניק דיוויד פדרמן ציון של "10 מ- 10" למאמן ז'אן טבק (מי שהחליף את המאמן המודח גיא גודס), מי שהתמוטט עם מכבי ת"א ב- Euroleague ועכשיו נכשל עמה גם במסגרת השנייה והנחותה יותר של ה- Eurocup ? כיצד זה בעל מועדון מכבי ת"א הולך ראש בראש נגד חוות דעתו המקצועית של המאמן שלו גיא גודס ומחליט לרכוש תמורת משכורות עתק את ג'ורדאן פארמאר וטיילור רוצ'סטי (1.1 מיליון דולר לכל אחד מהם) רק בגלל ששני השמות המשותפים יוצרים על פי דעתו אטרקציה, אולם מבלי לבדוק את יעילות הביצוע. מוזר ותמוה מאוד. זכותו של דייוויד פדרמן לנהל את העסק הספורטיבי הפרטי שלו ברשלנות ולהפסיד מיליוני דולרים. זאת היא הפריבילגיה שלו. זכות יתר. אולם אין זאת זכותם של העיתונאים הנוכחים במסיבת העיתונאים הזאת והמתכנסים סביבו להקשיב לדייוויד פדרמן כאילו מדובר בדברי אלוהים חיים ולשתוק מבלי לשאול אותו שאלות נוקבות כיצד מתרחשת איוולת כזאת. דייוויד פדרמן התגלה אולי כאדם אמיץ שפורט את חולשותיו בציבור אולם העיתונאים שנכחו שם בכנס הזה המכונה משום מה "מסיבת עיתונאים" נחשפו כחלשלושים. משת"פים שמועלים בתפקידם. אין לי מושג אם דייוויד פדרמן הציב שם תנאי, "אני מדבר ואתם לא שואלים שאלות". מתוצאת המידע הסופית שאני מקבל ב- "ידיעות אחרונות" ו- "ישראל היום" אני מבין שלא נשאלו שם שאלות אודות חרפת הניהול של מכבי ת"א. אם זה היה באמת התנאי, "אני מדבר ואתם לא שואלים שאלות", על העיתונאים היה להשיב לו, "אם אין שאלות, אז כתוב פוסט, והמערכות שלנו ישקלו אם להדפיס אותו". וחוץ מזה אפוא היה יו"ר מועדון מכבי ת"א שמעון מזרחי וחתן פרס ישראל, מי שמכהן בתפקיד במשך 47 שנים רצופות מאז 1969 באותה מסיבת העיתונאים החד צדדית הזאת. מדוע נעדר ? להיכן הוא נעלם ? עסק מביך. לפחות בעניין הדחתו של המאמן הקודם גיא גודס ובמקביל דברי ההלל שהוא חולק למנהל קבוצת מכבי ת"א מר ניקולה ווייצ'יץ' – דרושה הבהרה. "עושים לו עוול נורא וזה משפיע עליו…אי אפשר ללכלך עליו כי הוא זר…", אומר דייוויד פדרמן על ניקולה ווייצ'יץ' (על פי ציטוט של רפי נאה ב- "ידיעות אחרונות"). ניקולה ווייצ'יץ' גם אם הוא זר (איזה נימוק מגוחך של דייוויד פדרמן) איננו עומד מעל הביקורת. כזכור הטיל גיא גודס ספק גדול במהימנותו ונאמנותו של מנהל הקבוצה ניקולה ווייצ'יץ' לו וכלפיו, ו- עשה זאת בדרכו שלו בעת ריאיון נרחב שהעניק בנובמבר 2015 לכתב העיתון "ידיעות אחרונות" מר נדב צנציפר. התברר שבמכבי ת"א של 2016 – 2015 העניינים לא רק יגעים אלא מתנהלים ע"י אותו דייוויד פדרמן בעצימת עיניים על פי גרסת הריאיון. אחרת איך אפשר להבין את טקסט הדו שיח ההוא שהתפתח בין נדב צנציפר למאמן המגורש גיא גודס באותו הריאיון ההוא בנובמבר 2015 ב- "ידיעות אחרונות". נדב צנציפר שואל את גיא גודס כלהלן : "איזה מערכת יחסים יש לך עם מנהל הקבוצה ניקולה וויצ'יץ' ?", ו- גיא גודס משיב לו כך : "אני לא מדבר מילה עליו…. יש לי הרבה מה לומר… אבל אני לא מדבר…". מגוחך שהאנשים האלה שמכנים את עצמם עיתונאים ואשר התכנסו סביב דייוויד פדרמן לא התערבו ולא שאלו אותו כיצד הוא מהלל את המנהל ניקולה ווייצ'יץ' בעוד המאמן המודח גיא גודס אומר את מה שהוא אומר, טקסט שונה לחלוטין כנזכר לעיל, "אני לא מדבר מילה על ניקולה ווייצ'יץ'…יש לי הרבה מה לומר…אבל אני לא מדבר…". תבוסתה של מכבי ת"א אמש בהיכל הספורט ביד אליהו לקבוצה הרוסית ניז'ני נובגורוד 95:84 (לאחר הארכה) היא גושפנקה מדויקת להתנהלות צרת המידות והבלתי מדויקת של דייוויד פדרמן בעונה הנוכחית הזאת של 2016 – 2015. לקראת העונה הבאה הארוכה והקשה של 2017 – 2016 מבטיח דייוויד פדרמן שיפור ניכר בסגל של מכבי ת"א ואיננו פוסל העלאת מחירי המינויים לנוכח הגידול בכמות המשחקים. העתיד והפוטנציאל הכלכלי של מכבי ת"א כמו של כל קבוצת ספורט תלוי בכמות רוכשי הכרטיסים. האם ייתכן כאן לפתע מרד מינויים בעקבות עליית המחירים המתוכננת ע"י הנהלת מכבי ת"א ? השידור הישיר של המשחק הנ"ל מכבי ת"א – ניז'ני נובגורוד 95:84 בהובלת ניב רסקין וארז אדלשטיין (אז פרשן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) היה רדוד ומשעמם ותאם את רמת המשחק. ועוד הערה : היה חסר אמש בסיום השידור הישיר של מכבי ת"א – ניז'ני נובגורוד 95:84 ריאיון סיכום של ניב רסקין עם "לירן חולצה אפורה".

אוסיף ואומר : נבחרת ספורט וגם נבחרת כדורסל הן אינן תחנות מעבר של שיירות שחקנים ומאמנים אם ברצונן להיות קבוצות ו- לא רק נבחרות. הישגיהן השיטתיים של קבוצות ספורט כמו נבחרות הונגריה וגרמניה בכדורגל בעשור ה- 50 של המאה הקודמת, והצטיינותן של קבוצת הכדורסל האמריקנית בוסטון סלטיקס בליגת ה- NBA בעשורי ה- 50 ו- 60 של המאה הקודמת, של קבוצת הכדורסל של אוניברסיטת UCLA בליגת ה- NCAA בעשורי ה- 60 ו- 70 של המאה הקודמת, קבוצות הכדורגל האנגליות מנצ'סטר יונייטד וליוורפול והאיטלקית מילאנו במאה הקודמת, כמו גם הישגיה הפנטסטיים של קבוצת הכדורגל של ברצלונה בעשור השנים האחרון – איננו מקרי. ההצטיינות נשענת על הרכבי שחקנים כמעט קבועים לאורך שנים וגם הדרכה, אימון, חינוך, ומנהיגות של מאמנים קבועים עתירי ידע. ראו את פועלם של גוסטב שבש בגרמניה, ספ הרברגר והלמוט שן בגרמניה, מאט באסבי במנצ'סטר יונייטד, ביל שיינקלי ובוב פייזלי בליוורפול, ג'ון וודן (John wooden) ב- UCLA, אריגו סאקי במילאן, ו- פפ גווארדיולה בברצלונה, וגם את הצלחתו ארוכת השנים של מאמן הכדורסל יהושע רוזין ז"ל במועדון מכבי ת"א בעשורי ה- 50 ו- 60 של המאה הקודמת ויורשו רלף קליין ז"ל בעונה האירופית המופלאה ההיא של 1977 – 1976. אין מדובר בשגשוג מקרי אלא בשיטה. לרשימה הנכבדה הזאת אפשר לצרף כמובן גם את מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל שנחרתה היטב בתודעת הציבור מאז שנות ה- 50 המוקדמות של המאה הקודמת (ומידה רבה גם קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א שאיבדה את דרכה בתחילת שנות ה- 70 של המאה הקודמת) בה שיחקו אברהם שניאור, רלף קליין, זכריה עופרי, מנחם קורמן, יהודה "קנבוס" ווינר, עמנואל ברדן, אהרונצ'יק קפלן, דוד פריש, אברהם חסיד, ואחרים, שלא לדבר על שנת המפנה ב- 1969 בה התמנה עו"ד צעיר בשם שמעון מזרחי ליו"ר המועדון, וחיש התברר שהוא מנהל ומנהיג מזהיר שהפך ברבות השנים את מכבי ת"א לקבוצת צמרת אירופית ואת עצמו למיתולוגי (!). מר שמעון מזרחי יו"ר וועדה מארגנת בתחום הקונקרטי של ענף הכדורסל היה הראשון שזיהה בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה את כוחה וכישרונה העצום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לחבר את מועדון הכדורסל של מכבי ת"א לכל שכבות העם. וצריך להוסיף ולומר הרחק ומעבר לגבולות היריבות ההיסטורית עם מועדון הכדורסל של הפועל ת"א. בתוך שנים ספורות בהיותו יו"ר ומנהיג של קבוצה אלופה דרש שמעון מזרחי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית האמונה על תקשורת המונים זכויות שידורים תמורת הרשאה לשדר ישיר את משחקי מכבי ת"א לכל שכבות העם. מכבי ת"א הפכה בתוך זמן קצר לקבוצת הכדורסל של מדינת ישראל.

תזכורת (2) : שם הספר שחקרתי וכתבתי : "הַקֶשֶר הַסִימְבּיוֹטִי". טכנולוגיה טלוויזיונית, כלכלה, וזכויות שידורים.

תזכורת מהימים ההם : אין אָח ורֵע בעולם הטלוויזיה המקומי והבינלאומי לסימביוזה ארוכת השנים שנוצרה בשעתו בין השידור הציבורי בישראל לבין מועדון הפאר של מכבי תל אביב בכדורסל, 2007 – 1970. הספר "הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי" נחקר, נכתב, ונערך על ידי בתקופת השנים שבין אוקטובר 1998 לנובמבר 2014.

הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלי והאירופי קבוצת הפאר של מכבי "עֵלִית" ת"א התמשך יותר משנות דוֹר בשנים 2006- 1969. ליחסי הגומלין האלה אין אָח ורֵע בתולדות התקשורת האלקטרונית בארץ ובעולם. הופעתו הווירטואוזית של הכדורסלן היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי בישראל באוקטובר 1966 והחלטתו ללבוש את מדי מכבי ת"א (גופייה מס' 6) משנה את מאזן הכוחות בכדורסל הישראלי ומאפשרת למועדון  לכבוש לראשונה בחלוף עשור את הפסגה האירופית ב- 1977. ברור שטל ברודי חולל את המפנה ההוא. וצריך להוסיף : מכבי ת"א לא הייתה יכולה להעפיל לפסגה ללא השידור הציבורי ובלעדי התמיכה הכלכלית ארוכת השנים של ה- SPONSOR הראשי שלה חברת הקפה והממתקים "עֵלִית". תרומתם הכלכלית – כספית של ראשי חברת "עֵלִית" לדורותיהם אַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ, מַרְק מוֹשֶבִיץ, דַוִד מוֹשֶבִיץ, אָבִי פִילוֹסוֹף, דֵייוִיד פֶדֶרְמַן, ומִיכָאֵל "מַיִיק" שְטְרָאוּס בשנים 2008 – 1971 לא תסולא בפַז. שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אָלֶכְּס גִלְעָדִי זועק בשידור ישיר ב- 7 באפריל 1977 מבלגראד יוגוסלביה, "גביע אירופה לתל אביב…גביע אירופה לתל אביב…". שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל, מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ עשו זאת אחריו שוב בשנים 1981, 2001, 2004, ו- 2005. גדולתו של מועדון מכבי ת"א במשך שנים כה רבות והישגיו המצוינים נובעים מניהולו המוכשר ודבקותו במשימה של היו"ר עו"ד ואיש בעל חזון שמעון מזרחי, מאז 1969, וגם בשל יכולת שימור מוֹרֶשֶת העבר של דוֹר המייסדים וטיפוח המסורת הספורטיבית הקונקרטית של הקבוצה. מדע הסוציולוגיה קובע מפורשות כי כל גוף או ארגון חברתי באשר הוא לרבות מועדון ספורט – הוא חסר עתיד ללא הִשְתַּמְּרוּת עברו. התיאור, המסמכים, והתמונות הבאות מוכיחים במידה רבה איזה כברת דרך ואלו שינויים קיצוניים לטוב (וגם לרע) עבר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בזהות הספורטיבית – לאומית שלו וגם הטלוויזיונית שלו, בתקופת הגלובליזציה הגדולה. האם ניתן בכלל לשַמֵּר זֵהוּת ספורטיבית – לאומית והזדהות כמעט כל ארצית של קבוצת ספורט פרטית ? ואם כן לכמה זמן ? מן ההיבטים הללו מועדון הכדורסל של מכבי ת"א מחזיק בשיאים עולמיים.

maccabi ta 2

טקסט תמונה : קיץ 1949. תמונה היסטורית. תקופה שחלפה ללא שוב. מגרש הכדורסל של "ברית מכבים עתיד" ליד רחוב דיזנגוף בתל אביב. קבוצות הכדורסל של מכבי ת"א (שורה אחורית) והפועל חיפה (כורעת) דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה במשחק הגמר בטורניר ע"ש עמירם בלינקוב שנפל במלחמת העצמאות ב- 1948 ליד המושבה שרונה בגליל התחתון. זה היה טורניר הכדורסל היחיד המשותף בימים ההם לקבוצות מכבי והפועל. בין התאחדויות מכבי ישראל והפועל ישראל שררה יריבות פוליטית וספורטיבית קשה. זיהוי שורת העומדים בתמונה מימין לשמאל כלהלן : שופט המשחק לי סילברמן (מתנדב יהודי שהגיע מארה"ב ב- 1948 כדי להתגייס לצה"ל ולהילחם במלחמת העצמאות), אפרים אטלס (ללא גופייה, היה מורה לכדורסל במשך שנים רבות במדרשה לחינוך גופני במכון ווינגייט), יהושע רוזין (מס' 3 עדיין שחקן בטרם הפך למאמן בעל מוניטין), יהודה "קנבוס" ווינר (מס' 10), מנחם קורמן (מס' 6), טוטו שחקן הונגרי ששיחק זמן קצר במכבי ת"א (מס' 12), זכריה עופרי (מס' 7), אריה בן עטר (מס' 5), שחקן לא מזוהה (מס' 11), יעקב שאלתיאל (מס' 8 אף הוא עדיין שחקן פעיל בטרם הפך למאמן בעל שם. יעקב שאלתיאל היה מאמנה של נבחרת ישראל באליפות אירופה 1953 במוסקבה), אברהם שניאור (ללא גופייה קיצוני משמאל). זיהוי שורת הכורעים בתמונה מימין לשמאל כלהלן : הילל, דולק אומשווייף (לימים אהרון עמישב), משה "מוסה" דניאל חייל בן 19 (אביו של מוטי דניאל) ששיחק יחף, אלי אלכסנדרוביץ' (לימים אלכסנדרוני), אשו, ראובן ברודאי. (התמונה הוענקה לי באדיבות מנחם קורמן ודובי ואלדר רוזין בניו של יהושע רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה :  סייעו בזיהוי הנוכחים בתמונה התמונה אפרים אטלס, מנחם קורמן, ומשה "מוסה" דניאל.

maccabi ta 1

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת. תמונה היסטורית. תקופה שחלפה ללא שוב. המשך המורשת והשושלת של מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. המאמן יהושע רוזין מתדרך את שחקני מכבי ת"א באחד ממשחקי הדרבי נגד הפועל ת"א במגרש המרצפות הישן של בית מכבי ת"א ליד קולנוע "אוריון". זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין כלהלן : אברהם שניאור (מס' 3), עמנואל ברדן , יהודה "קנבוס" ווינר (מס' 10), מנחם קורמן, המאמן יהושע רוזין, ו- זכריה עופרי (הגבוה בשחקני הקבוצה בימים ההם, 1.91 מ'). (התמונה ניתנה לי באדיבות מנחם קורמן ומשפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מנחם קורמן.

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי מחבר הספר "הקשר הסימביוטי" והסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה עוסקת בהתפתחות תולדות שידורי הטלוויזיה בתחומי החדשות, הספורט, והתיעוד בין 1884 ל- 2016 בארץ ובעולם. הספר "הקשר הסימביוטי" נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 1998 לנובמבר 2014. הוא טרם הושלם.

maccabi 1

טקסט תמונה : יום רביעי – 23 בפברואר 1977. תמונה היסטורית. משרד ראש הממשלה בקרייה בתל אביב. ראש הממשלה יצחק רבין מקבל את את קבוצת מכבי ת"א בלשכתו לאחר ששבה לארץ מבלגיה לאחר הניצחון המזהיר על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה בתוצאה 79:91 בעיירה הבלגית ווירטון. יו"ר ומנהיג מכבי ת"א עו"ד מר שמעון מזרחי מעניק לראש הממשלה יצחק רבין את דגל המועדון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה את מכבי ת"א לקבוצה של המדינה וראש הממשלה יצחק רבין נתן לכך גושפנקא ממלכתית רשמית. יושב ומוחא כף טל ברודי. עומד מאחורי טל ברודי בחליפה ועניבה מר דָן פַּתִּיר (ממושקף) יועץ התקשורת של ראש הממשלה יצחק רבין. עומד קיצוני מימין בחולצה משובצת איש בלתי מזוהה. (לע"מ תמורת תשלום).

maccabi 2

טקסט תמונה : יום חמישי – 7 באפריל 1977. תמונה היסטורית. היכל הכדורסל "Pioneer" בבלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה. מכבי "עלית" תל אביב זוכה בפעם הראשונה בתולדותיה בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי זועק בשידור ישיר למיקרופון שלו בעמדת השידור ב- "Pioneer", "אני לא מאמין…גביע אירופה לתל אביב…", ואָץ לראיין את על פודיום המנצחים את הקפטן טל ברודי (מס' 6) אוחז בפרס הנכסף. מתבונן משמאל מיקי ברקוביץ' (מס' 9) שמסתיר במקצת את השחקן המחליף חנן אינדיבו. (צילום משה פרידמן איש מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת (3) : הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין אלופת הכדורסל קבוצת מכבי "עֵלִית" ת"א במשך יותר משנות דוֹר – אין ליחסי הגומלין האלה אָח ורֵעַ בארץ ובעולם.

סיסמת הסדרה בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב :

FROM MY POINT OF VIEW: If You Do, Do It Right- If Not Give It Up.

השורה התחתונה של הספר :

The History of the unavoidable Symbiotic Relationship between Television and Sports (+ News) in Israel and around the World, in years of 1936 – 2008.

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר בן 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי "הקשר הסימביוטי".

טקסט מסמך : השער האחורי של הספר בן 10000 עמודים שחקרתי וכתבתי, הקרוי "הקשר הסימביוטי".

ציטוט : "את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים" (יורם ארבל).

ציטוט : "Tell it like it is" (האווארד קוסל / Howard Cosell שדר הספורט המפורסם של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC). 

אני עיתונאי. העיתונאות היא גם סוג של תחרות רווייה אמביציות בהגשת אינפורמציה לציבור. הדיווח המהיר והבלעדי של אירועי החדשות והספורט בא לידי ביטוי מיידי בשידורים הישירים בטלוויזיה. אושר צרוף שלנו של אנשי הטלוויזיה הוא להביס אם כן את אנשי העיתונות הכתובה במהירות הדיווח, שחלק מהם ממרר באופן שיטתי את חיינו. באחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בעשור ה- 80 של המאה הקודמת הוריתי לבימאי שלי בניידת השידור הגדולה שלנו OB ה- "וֶורֶד" יואב פלג להשתמש במצלמה מס' 2 [1] המוצבת ברוֹם שער תשע בהיכל הספורט ביד אליהו כדי לחשוף ולהעלות On air (באוויר) [2] את הקולגות שלנו העיתונאים מ- "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "עַל הַמִשְמָר", "דָבָר" ועיתונים נוספים המרוכזים יחדיו בתא העיתונות הממוקם צד הדרומי של זירת ההיכל ומסקרים כמונו את המשחק. רציתי לחזֵק את עניין הצפייה בשידור המשחק בטלוויזיה בתירוץ שגם העיתונות הכתובה לכל רבדיה, כמו רדיו "קול ישראל" ו- רדיו "גלי צה"ל", מצטרפת אלינו ושולחת את נציגיה לסַקֵר את התחרות. אבל זאת הייתה אמתלה משנית. התירוץ האמיתי היה לומר לצופי הטלוויזיה שאנחנו עושים את עבודתנו נאמנה וראשונים בדיווח לפני כולם. לחצתי על לחצן ה- Talk back בניידת והתרעתי את השַדָּר יורם ארבל. כשנראו עשרות העיתונאים על המוניטור של השַדָּר שלי בעמדת השידור בהיכל הספורט הממוקם בשכונה התל אביבית ב- יד אליהו, הרחיק יורם ארבל לֶכֶת ממני, והגה בנון שלנטיות פרשנות, שהפכה לסלוגן : "את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים". פשוט, הגיוני, נוקב, ומבריק. זהו יתרונה המכריע של העיתונאות האלקטרונית על פני הכתובה. האמירה הזאת קיננה שנים במשרדי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – כמוטיב וכמניע של מוטיבציה. "אֵין דָבָר יָשָן יוֹתֵר מְהַעִיתּוֹן שֶל אֶתְּמוֹל", גורסת הקלישאה. יוֹרָם אָרְבֶּל החמיר אותה : "אֵין דָבָר יָשָן יוֹתֵר מְהַעִיתּוֹן שֶל מָחָר", הגדיר את המצב החדש במילים שלו. כמה אהבתי פעם את האיש הזה שנושא את השֵם יורם ארבל. הוא היה בעיניי במידה רבה גאון הביטוי בשידור ישיר ורב אמן מוכשר, מזהיר, ו- ייחודי ביכולת החיבור ועבודת הסינכרוניזציה המדהימה שלו בין מחשבתו המהירה ושִכְלוֹ לבין מיתרי קולו. מחשבתו ומיתרי קולו הפיקו טקסטים בלתי נשכחים בעת שידורים ישירים תחת לחץ זמן. שלא לדבר על קול הבריטון הרדיופוני היפהפה שלו. אלוהי הטלוויזיה ברך אותי ברכה רבה והעניק לי זכות גדולה לנהל אותו את יורם ארבל בתקופה בת תריסר שנים בין 1978 ל- 1990. ואוסיף עוד הערה : יחד עם האמור לעיל כל עיתונאות הספורט בטלוויזיה לא הייתה שווה קליפת השום אם הייתה רק מהירה אך חסרת מהות ולא אמיתית, וללא הגשמת הצַו העיתונאי בן חמש מילים של הָאווֹאַרְד קוֹסֶל, "אֶמוֹר אֶת זֶה כְּמוֹ שֵזֶה – Tell it like it is".

הרעיון העיתונאי הכֵּן שהגה שַדָּר הספורט האמריקני האגדי הָאווֹאַרְד קוֹסֶל מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנות ה- 60, “Tell it like it is”, יכול היה להתקיים ולשאת את עצמו לא רק בשל המוּסָר האישי הגבוה, האינטגריטי, והכישרון של אומרו, אלא גם בשל אמצעי ההפקה, הצילום, והשידור הכבירים שהעניק לו מנהלו רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge). ראה הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי "לַמִילִים יֵש וִויזוּאַלְיָה מְשֶלַהֵן". "אֶמוֹר אֵת זֶה כְּמוֹ שֵזֶה" איננו רק עניין של אופי ויכולת מֶלֶל של השַדָּר אלא גם פקטור של מספר המצלמות המשתתפות בכיסוי האירוע וכמות יחידות ההילוכים החוזרים מזוויות ראייה שונות. איכות הטקסט הטלוויזיוני מותנה (פעמים רבות) בכמות אמצעי השידור. שני שדרי ומפיקי הספורט של הטלוויזיה הישראלית בשנות ה- 70 של המאה שעברה העיתונאים דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיעו לשיא הכיסוי הטלוויזיוני שלהם בשנים ההן דווקא במשחקי הכדורסל, ובעיקר באלה בהן התמודדה קבוצת מכבי ת"א במפעל גביע אירופה לקבוצות אלופת בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. אופי המשחק, מספר המשתתפים בו, ומידות המגרש הנוחות (28 מטרים אורך ו- 14 מטרים רוחב) מאפשרים הפקה נוחה וכיסוי ראוי גם באמצעי הטלוויזיה הדלים שאִפיינו את הימים ההם. ארבעת אישי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי ושני בימאי הספורט וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל ויוֹאָב פֶּלֶג יבד"ל הניחו ב- 1970 את יסודות הכיסוי המושכל במשחקי הכדורסל. הם השתמשו והציבו באופן נבון את ארבעת מצלמות ה- Video של ניידת השידור ה- "OB הלָבָן" שעמדה לרשותם, וצילמה רק ב- שָחוֹר / לָבָן את אירועי החדשות והספורט ברחבי מדינת ישראל. וכמובן גם את ענף הכדורסל השני בחשיבותו הספורטיבית ובפופולאריות שלו בארצנו, דבר שלא הספיק במגרשי הכדורגל, שם התרחש סיפור שונה לחלוטין. ראה הספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי, "הכדורגל הוא סַמָּן יְמָנִי טלוויזיוני".

לכֵן הביטוי הטלוויזיוני התמציתי והקומפקטי של הָאווֹאַרְד קוֹסֶל “Tell it like it is” מיצה את המֵירָב שבו קודם כל וראשית דבר בתחום הקונקרטי הזה צילום הכדורסל במדינת ישראל וכיסוי משחקיה של קבוצת הפאר בכדורסל מכבי ת"א. ההיסטוריה הזאת כרוכה בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטכנולוגיה שלה שמרכזה שכַן בשכונת רוממה בירושלים. במשך שנות דוֹר 2000 – 1970 נחשב בימוי וכיסוי משחקי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית לטוב באירופה. מהנדסיה הצעירים והוותיקים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובראשם הממציא החדשן אַרְיֵה מוּלְצִ'ינוֹבְסְקִי הנבון והבולט מכולם בימים ההם, היו הראשונים ביבשת להמיר את האינפורמציה האנלוגית של שעוני המשחק בהיכל הספורט ביד אליהו למֵידָע דיגיטאלי ולהציגם באופן שיטתי על המִרְקָע בעת השידורים הישירים. חידוש מפליג בימים ההם. מהפכת הטלוויזיה בכיסוי משחקי הכדורסל בישראל עשתה צעד גדול לפנים בעשור ה- 80 של המאה שעברה לא רק בשֶל התקדמות הטכנולוגיה אלא גם בגלל כישרונו של צוות השידור המצוין שלי שכלל את השַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל והפרשן אַרְיֵה מְלִינְיָאק.

טקסט תמונה : 1990. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ב- יד אליהו וטכנולוגיית הסטטיסטיקה המודרנית הצמודה אליה. מימיני יושבים שלושה טכנאים מוכשרים ורבי תושייה שהפעילו ביעילות את מערכת הסטטיסטיקה הממוחשבת במשך שנים רבות. הקרוב אלי הוא מוטי גיא, ולידו זיגי זיגל, וארנון וועדיה. הם היו טכנאים אוהדי כדורסל שהבינו היטב את חוקי המשחק ואת ההגדרות הסטטיסטיות שלו. לא ניתן היה לשדר ישיר בצורה איכותית את משחקי מכבי ת"א באירופה בלעדיהם. בתום כל שידור ישיר לחצתי להם את היד וחיבקתי אותם. (התמונה באדיבות ישי פרנקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האבולוציה הטכנולוגית של השידורים הישירים של משחקי הכדורסל של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית הולידה כמה רגעים שנויים במחלוקת בלתי נשכחים שלא ניתן היה לפתור אותם On line בעת ההיא של עשור ה- 70 וה- 80 במאה הקודמת בזמן השידור הישיר. לרוע המזל לא תמיד יכולתי להשוויץ ולהתהדר בשימוש המושכל בחזונו של Howard Cosell / הָאוֹואַרְד קוֹסֶל “Tell it like it is”. ביום חמישי בערב – 28 בינואר 1982 אירחה אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א תחת שרביטו של המאמן רלף קליין בהיכל הספורט ביד אליהו את אלופת איטליה קבוצת סְקְוִויבּ קָאנְטוּ. המשחק הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר היה יורם ארבל והפרשן לצדו אַרְיֵה מְלִינְיָאק. אני כיהנתי אז כמנהל מחלקת הספורט ובתוקף תפקידי שימשתי העורך והמפיק הראשי של השידור הישיר ההוא לפני 34 שנים. ישבתי בעמדת המפיק בניידת השידור ומשם ניהלתי וניווטתי את מהלך השידור הישיר. הבימאי שלי היה יוֹאָב פֶּלֶג. האלופה האיטלקית מ- קָאנְטוּ ניצחה בשנייה האחרונה של המשחק מסַל של שחקן החיזוק האמריקני שלה צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק וקבעה את התוצאה 88:87 לזכות סקוויב קאנטו, אך שני שופטי המשחק מַארָאזִין מצרפת ו- וַואלֶנְטִי מפורטוגל בעצה אחת עם המשקיף המערב גרמני היינץ יֶגֶר שישב במזכירות, פסלו את סַל הניצחון האיטלקי בטענה שנקלע לאחר תום הזמן החוקי. שלושתם העניקו את הזכייה למכבי ת"א בתוצאה 86:87. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היינו מצוידים אז בטכנולוגיה המאפשרת לחבר את שעון המשחק האנלוגי התלוי במרומי ההיכל (ליד לוח התוצאות) לניידת השידור. חידת הסַל של צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק נשארה בלתי פתורה. מכבי ת"א זכתה במשחק (בדיעבד מן ההפקר). המחלוקת בזירה הפכה לברוטאלית לסקנדל, וכמעט פרצה קטטה. רכז המשחק האיטלקי פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי הנסער התנפל על השופטים ונראה שאיים להכותם. הוא חש שנשדד לאור הפרוז'קטורים של ההיכל ביד אליהו. הוא היה כה נרגש וכעוּס עד שזעק בעודו מנפנף בידיו כשהוא זועק, "כולם ראו שסל הניצחון שלנו היה חוקי. גנבתם לנו ניצחון". פייר לואיג'י מרזוראטי ניסה להדוף ולדחוף אותם בכיוון מזכירות המשחק הממוקמת בצדי המגרש כדי לשנות את ההחלטה.

למחרת ביום שישי בבוקר – 29 בינואר 1982 ביקשתי מהמפקח הטכני בטלוויזיה הישראלית הציבורית עמירם שטדלר לחקור ולפענח את תעלומת הסַל האיטלקי בשניית הסיום. כיניתי את חקר הגילוי של עמירם שטדלר בשם "מבצע אורלוגין". זה היה באמת מבצע עיתונאי דיגיטלי טלוויזיוני מרשים של חקר האמת באמצעות טכנולוגיה ישנה ומגוחכת, שנועד לגלות מה מסתתר מאחורי המחוגים האנלוגיים של השעון ביד אליהו. עַמִירָם שְטָדְלֶר עמל יחד עם חבריו כשֶבַע שעות בתנאים טכנולוגיים רעועים שהיו מנת חלקינו אז ועמדו לרשותנו לפני 34 שנים כדי לפענח את כתב החידה הוויזואלי, אבל הוא וחבריו הטכנאים הצליחו למצוא פתרונות דיגיטאליים. בשעה שלוש אחה"צ היה מונח לפני הפענוח האלקטרוני המדויק של התמונה שקבע כי פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי צדק ושופטי המשחק והמשקיף טעו. במוצ"ש – 30 בינואר 1982 שידרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית את ה- “Item” השנוי מחלוקת בתוכנית "מבט ספורט" והוכיחה ללא צל של ספק באמצעות השעון הדיגיטלי הראשי של התחנה כי הסַל של צ'ארלס קיופק היה חוקי למהדרין והשופטים טעו וגזלו ניצחון איטלקי. כמי שמופקד על שידור תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עשיתי את את מה שציווה עלינו הָאווֹאַרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) בשעתו, "אמור את זה כמו שזה – Tell it like it is". גם אם הדבר נעשה מאוחר ולא בשידור ישיר. יש להעיר כאן את הצטיינותה של חטיבת ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ותמיכתה המקצועית בשידורי הספורט. עבדו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת ה- בראשית ההיא טכנאי אלקטרוניקה צעירים מצוינים עולי ימים שאפתנים בעלי רוח קרב וידע שהיו כמדענים, ואשר ראו בפועלם הטכנולוגי בטלוויזיה הישראלית הציבורית מעין מפעל "Start up". עם טכנאים כאלה אינך יכול להפסיד לעולם במערכה. קבוצת העובדים המוכשרת הזאת אכלסה בימים ההם רשימה לא קצרה של שמות בתחומי ה- Video, ה- Audio וה- Sound והתקשורת, ה- Microwave, וה- Maintenance. ערכם של אנשי ההנדסה האלה לא יסולא בפז. אני שולף מזיכרוני כמה מהם ורושם את שמותיהם הבלתי נשכחים בעבורי, כלהלן (לא לפי סדר החשיבות) : עמירם שטדלר, אלי רבינוביץ', אבנר מריומה, אלכס פלדמן, עמירם גולדשמידט, אלי קובו ז"ל, מנחם וולף, שמואל כהן, אלכס פלדמן, אלי גל, יאיר שרף ז"ל, יעקב זכאי, שמואל שוורץ, אלי קרייתי, מאיר חיימי, פאול ווייסמן, דני יגר, זאב שטוקהיים ז"ל, שמעון נחמה, שני הבני דודים בעלי שם זהה אלי בבא, רני פז, אלי אהרונוף, מיכה לויירר, עקיבא מלמד, דובל'ה גולדשטיין, עמוס בינקין, יחזקאל גרופר, סעדיה קאראוואני, שלום "שולקה" גרי, איציק כהן, אליעזר הנדלמן, עזרא שקורי, יצחק "בניו" בן יוסף, אריה קולקר, אלכס לבריק, ריימונד לוי, דוד שניידר ז"ל, עוזי לוי, יוסי מוסן, אריה נחמיאס, חגי פיזם, איתן להב, נוח מסיל, אבי טובול, יוסי ששון, יעקב ינאי, שמואל אטינגר, אמנון אלטשולר, יוסי אשכנזי, דן בכר, אריק ברכה, שלום נתנאל, צבי הירש, יעקב ביטון, שלמה פורמן, יצחק קמחי, משה מזרחי, גדי ווקסמן, אבי שמידט, אמירן בכורי, עמי זינגר, שמעיה חסון, וויקו טייב, יוסי כהן, משה כהן, שמואל פוקס, אלכסנדר הֶרְש, יורם שירזילי, דודו בן דוד, יעקב פינגר, רוני קלדרון, עמנואל "מנו" יחזקאלי, עודד להב – שפיץ ז"ל, מוטי לוי, סמי עומר, יעקב היימברג, אילן מנס, ישי פרנקל, אורי קיסר, חיים זליקוב, ארנון וועדיה, זיגי זיגל, מוטי גיא, פסיה לפלר, ורבים אחרים. אני מתנצל שאינני זוכר את כולם. ברור ש- בלעדיהם הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית שווה כקליפת השום.

מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל הרים לי טלפון באותו הרגע ההוא של שחזור האמת, ואמר כהאי לישנא : "יואש אלרואי עשית עבודה עיתונאית טלוויזיונית טובה. לא רק מההיבט החדשותי אלא גם מההיבט המוּסָרִי. זאת הוכחה מצוינת כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומחלקת הספורט שלה בראשותך אינם עובדים בשירות מכבי תל אביב". העיתונות העוקבת אחר מעשיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שיבחה את המחקר וההוכחה [3]. אנשי מכבי תל אביב ובראשם יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי יבד"ל והמאמן רָלְף קְלָיִין ז"ל כעסו עלי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה ויוזם הבדיקה. הדבר נראה ביניהם כמעשה בגידה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור במכבי תל אביב, זאת שחתמה עמם על הסכם זכויות שידור בלעדיים, ואמורה לקחת את הצד של מכבי ת"א ברגעי מחלוקת. שניהם דיברו אלי בטון חריף ועוד איזה טון מתלהם, בחרי אף ממש, וטענו ש- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) עלולה להשתמש במסמך הטלוויזיוני כדי לקיים משחק חוזר עם סקוויב קאנטו. להשערה הזאת שלהם לא הייתה כל אחיזה במציאות מפני שמצלמות הטלוויזיה טרם הפכו ל- "מצלמות שופטות" כמו בעת הנוכחית ב- Euroleague, ובעצם השופטים טועים כפי שהשחקנים טועים. טעויות השיפוט הן מרגיזות אבל הן חלק מהתמודדות, מאותו הסיפור הספורטיבי שמצלמות הטלוויזיה מתעדות אותו. ככל ששגיאות השופטים חמורות יותר – עולה ערכה של הטלוויזיה שמתעדת אותן. מדובר ביחס ישר ואקוויוולנטי בין שני הגורמים, המְבַצֵעַ והמתעד. מגוחך אולי לומר זאת אבל זאת האמת. הטלוויזיה אוהבת ומעריצה סקנדלים.

טקסט מסמך : יום ראשון – 31 בינואר 1982 . העיתון "ידיעות אחרונות" מדווח לקוראיו על פעולת השחזור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש 30 בינואר 1982 הקובעת כי הסל של השחקן איטלקי צ'ארלס קיופק היה חוקי. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס).

טקסט מסמך : יום ראשון – 31 בינואר 1982. גם העיתון "מעריב" מספר כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוכיחה שהסל של צ'ארלס קיופק היה כשר. (באדיבות העיתון "מעריב").

מר אַרְנוֹן "נוֹנִי" מוֹזֶס (בנו של מר נוֹח מוֹזֶס ז"ל מו"ל "ידיעות אחרונות") והיום מו"ל העיתון הנודע והמשגשג בעצמו, היה אז כתב ספורט מן המניין בעיתון של אביו. הוא צפה ב- "מבט ספורט" ונזעק (באיחור של יממה) להחמיא ולקשור כתרים למסמך הדוקומנטרי ששודר ב- "מבט ספורט" ולעיתונאות הטלוויזיונית החוקרת שבקעה ממנו, בו נקבע ללא צל של ספק, כי הסַל של צ'ארלס קיופק היה חוקי. ארנון "נוני" מוזס היה העיתונאי הראשון שניתח בצורה הגיונית את כתבת שִחזור השעון, ושיבֵּח את מדידת הזמן וחשיפת האמת בכותרת שהעניק למאמרו, "טענות סובייקטיביות מול שעון אובייקטיבי" כך שִיוֵוק למאות אלפי קוראיו ב- 1 בפברואר 1982 את הצלחת "מבצע אורלוגין" של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בפיקודי והנהגתי [1]. הצטרפות של עיתונאי בעל מוניטין בדרגתו ורמתו של מר ארנון "נוֹנִי" מוֹזֶס מהעיתון "ידיעות אחרונות" לדרך העיתונאית שלי בחֶקֶר הַאֶמֶת של סיום המשחק ההוא בגביע אירופה מכבי ת"א – סקוויב קאנטו ביום חמישי של 28 בינואר 1982, הייתה לא רק כֵּנָה וחשובה אלא גם בעלת ערך מוּסָרִי רָב (!). אז גם היום, ביום חמישי של – 11 בפברואר 2016, בחלוף 34 שנים מאותו האירוע ההוא, נתונה תודתי למר ארנון "נוני" מוזס שהיום הוא המו"ל של העיתון "ידיעות אחרונות" (!).

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982. זהו קטע העיתון המקורי שהופיע בעיתון "ידיעות אחרונות" ונכתב ע"י ארנון "נוני" מוזס. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון "נוני" מוזס).

הטקסט של מר ארנון "נוני" מוזס :

"הפעם ברצוני לחלוק שבחים לאנשי המסך הקטן .בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים הוכיחו לנו אנשי "מבט ספורט" במוצאי שבת את ייחודה של הטלוויזיה. לאחר הפעמים הרבות שבהן חזינו בשמונה השניות האחרונות של המשחק בין מכבי ת"א לסקוויב קָאנְטוּ – אין יותר מקום לספק : מבחינת לוח הזמנים היה הסל של צ'ארלס קיופק חוקי לחלוטין. עם העובדה הזאת אי אפשר להתווכח. הסל נקלע בתום השנייה השביעית, כאשר השעון החשמלי הורה על מעבר בין השנייה השביעית לשמינית. ההוכחה : כולנו ראינו שעל שעון ה- 30 שניות המותרות להחזקת הכדור בידי קבוצה אחת נשארו לפחות 23 שניות. השופט הצרפתי אישר בתנועת ידו את הסל ורק אח"כ נפסל הסל ע"י המשקיף. הכעס והזעם של האיטלקים מובנים. אנשי מכבי ת"א טוענים מאידך כי נעשתה עבירה על ארל וויליאמס, וכי צ'ארלס קיופק ביצע צעדים לפני הזריקה הגורלית. עם טענות סובייקטיביות כאלה קשה להתווכח כי הן החלטות של השופט. אך שעון ה- 30 שניות הוא אובייקטיבי לחלוטין ותודות לטלוויזיה ראינו שלשום את האירוע במדויק, אפילו כשהנסיבות אינן נעימות במיוחד. חבל שמטעמים בלתי מובנים לא ראינו את סיום המשחק מבעד לשעון 30 השניות כבר ביום חמישי בלילה, או בחדשות בליל – שבת, אך מוטב מאוחר מאשר אף פעם".

מכבי ת"א לעומת זאת שללה את מהלך הטלוויזיה שלי. הדפתי את לחצם. "הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עובדת אצל מכבי ת"א. האמת העיתונאית היא נֵר לרגלינו וניצבת מעל כולנו", הבהרתי להם והוספתי, "תפקידנו לגלות ולחשוף אותה גם אם אנחנו מחזיקים בזכויות השידורים ויש חשש כי הדבר יפגע במושא השידור". אנשי מכבי ת"א לא הבינו כיצד האיש שמנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לוקח צד ומתייצב נגדם. זהו שלא הייתי נגדם. הייתי בעד רשת הטלוויזיה שלי. מנכ"ל רשות השידור בימים ההם יוסף "טומי" לפיד ז"ל התייצב לחלוטין לטובת העיתונאות שלי והמשיך לפתח את התפישה העיתונאית שלו כלהלן: "אנחנו אומנם משלמים להם זכויות שידורים אך איננו מוכרים להם את הזכויות העיתונאיות של הטלוויזיה", אמר לי יוסף "טומי" לפיד באופן אישי, והוסיף , "יואש אלרואי אני כעורך ראשי של הרשות סומך עליך ב- % 100". ה- FIBA  אגב לא התערבה. גם לא היה סיכוי שהיא תתערב ותורה על משחק חוזר. גם מבקר הטלוויזיה של העיתון "דבר" טֶדִי פְרוֹיְס ז"ל שיבח את מבצע שחזור השעון של הטלוויזיה מנקודת מבט של ההגינות הספורטיבית. כותרת מאמרו הייתה, "חידת השנייה האחרונה ה- 2400". הנה הטקסט במלואו [2].

טקסט מסמך :  1 בפברואר 1982 . זהו קטע העיתון המקורי מהעיתון "דבר" , ונכתב ע"י מר טדי פרויס . (באדיבות העיתון "דבר") 

הטקסט של טדי פרויס ז"ל :

"במבצע ראוי לציון הראתה הטלוויזיה כי שחקן סקוויב קאנטו צ'ארלס קיופק קלע את הסל שלוֹ בשנייה ה- 2400 של המשחק ולא בשנייה ה- 2401. הווה אומר הסל היה חוקי, ולכאורה צריכה הקבוצה האיטלקית להירשם כמנצחת. אולם באותו קטע משוחזר שהוקרן במוצ"ש ב- "מבט ספורט", מצאה הטלוויזיה שעניין מסובך יותר משחשבו קודם לכן. בשִחזור נראה בבירור שקודם לקליעה פגע שחקן איטלקי "באריה השחור" של מכבי ת"א ארל וויליאמס, פגיעה שצריכה הייתה לזכות את הקבוצה הישראלית בשתי קליעות עונשין. הניצחון עשוי היה אפוא להיות גדול יותר בשלוש נקודות. המבצע של צוות "מבט ספורט" והטכנאים ראוי לשבח גם מבחינת ההגינות הספורטיבית. לא כל רשת טלוויזיה הייתה חוקרת תעלומה שעשויה לתעד כישלון של הקבוצה "שלה". לזכות הטלוויזיה יש אפוא לרשום עוד נקודת זכות על עצם המבצע הטכני".

הטכנולוגיה הטלוויזיונית שעמדה לרשותי בראשית 1982 הייתה חסרה, מיושנת, ודלה. המשחק ההוא מכבי ת"א – סקוויב קאנטו 86:87 ב- 28 בינואר 1982 הוכיח שוב את חשיבות נוכחותם של שעוני הזמן על מסך הטלוויזיה בשידורים ישירים של משחקי כדורסל, נוכחות חיונית בדיוק כשם שהיא דרושה בעת שידורים ישירים בטלוויזיה של משחקי כדורגל, כדוריד, ולבטח בענפי הספורט האישיים כמו תחרויות הא"ק, שחייה, אִגרוף, תחרויות סקי של גלישת סלאלום במורד הרים מושלגים ומה לא. השעון הרָץ על המרקע הפך להיות חלק אינטגראלי ומרכיב חשוב כמעט בכל ענפי הספורט המשודרים בטלוויזיה המודרנית. עיקרון הצבת השעון על מסך הטלוויזיה היה חשוב וכך גם הנחיתי את המפיקים והבימאים שלי לפעול. (הצבת שעוני מדידה אלקטרוניים על מרקע הטלוויזיה התרחשה לראשונה באולימפיאדת טוקיו 1964 שם ה- Host broadcaster המקומי רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK שיתפה פעולה פורייה ומוצלחת ביותר עם חברת השעונים היפנית רבת המוניטין SEIKO. כמובן שהיום העניין הזה הוא טריביאלי לחלוטין). ב- 28 בינואר 1982 בהיכל הספורט ביד אליהו הייתה הטכנולוגיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית כאמור ענייה ודלה. היום בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית, יש לזמן, לתוצאה, ולשם המשחק המופיעים ורצים בקביעות על המסך ערך מוסף . הם מאפשרים לאותם הצופים "המזפזפים" לרגע לעבר ערוצים אחרים, לשוב אל תחנת האם המשדרת ישיר את התחרות המעניינת אותם כדי להתעדכן מייד בנעשה במשחק, בתוצאה, וּבזמן שנותר לסיומו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה הראשונה בשעתו באירופה להציב את שעוני המשחק וה- Count down שלהם בשידורים הישירים הביתיים שלה על מסך הטלוויזיה, והשתמשה בהם כסטנדרט שידור שיטתי והכרחי. לטיב ואיכות שידורי הכדורסל שלנו יצא מוניטין בכל היבשת. רשתות טלוויזיה רבות ביבשת אימצו את פילוסופיית השידור הזאת. שידורי הכדורסל בטלוויזיה ללא שעוני זמן המשחק על המסך, נראו עכשיו כאוסף תמונות עקרות חסרות מתח ועניין. קצב ואופי השידור הישיר השתנו לבלי הכר. מאמץ גדול מאוד ואחריות רבה יותר נדרשו מהבימאים ומהמפיק הראשי שלצדי ששי אפרתי. פָּזֶל השידור הישיר היה מורכב עכשיו מהרבה מאוד פרטים וחלקים בעלי צורות שונות. נדרשו אנשים אינטליגנטיים כדי להפרותו ולהרכיב אותו במהירות לתמונה כוללת אחת.

[1] ראה נספח : קטע עיתונות מ- 1 בפברואר 1982 במוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", פרי עטו של ארנון "נוֹנִי" מוֹזֶס.

[2] ראה נספח : קטע עיתונות מ- 1 בפברואר 1982 בעיתון "דבר" (נסגר לפני שנים רבות) של העיתונאי טֶדִי פְרוֹיְס ז"ל.

ביום חמישי – 18 באפריל 1996 העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידור ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בין קבוצות מכבי ת"א והפועל ירושלים. הבימאי בניידת השידור היה אמנון אוסמן והמפיק שלי בניידת היה ששי אפרתי. מפקח הקוֹל והאחראי על הקונסולה בניידת היה אמנון אלטשולר. את אוּרִי לֵוִי הצבתי כשַדָּר המשחק [6]. זה היה כבר שֵש שנים מאז שיורם ארבל נטש אותנו. לצִדוֹ של השַדָּר ישבו שני הפרשנים דֵיְיוִיד בְּלָאט וגָדִי קֵידָר. אני ניהלתי כהרגלי את השידור הישיר מעמדת הפיקוד שלי במגרש ליד שני הפרשנים. המאמן צבי "צביקה" שרף הוביל את מכבי ת"א הפייבוריטית בעת ההיא ובתפקיד מאמן הפועל ירושלים שימש פִּנְחַס "פִּינִי" גֵרְשוֹן יחדיו עם עוזרו אֶרֶז אֶדֶלְשְטַיְין. היינו בעלי ניסיון רב בכיסוי משחקי כדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. הטובים באירופה בעת ההיא. לכן הסתפקתי בשתי הוראות נשנות וחוזרות שלי בתדריך הסופי והאחרון לציוותי הצילום והמקליטים כשעתיים בטרם השידור הישיר : "אין להפר אותן בשום פנים ואופן. הן פק"ל (פקודות קבע ללחימה בז'רגון הצבאי)". הפקודה הראשונה הייתה לאנשי הקול על הפרקט המצוידים במיקרופונים "Gun Mic" להיצמד בפסקי הזמן למאמני שתי הקבוצות והשחקנים כדי לשמוע את ההוראות ועל מנת לאפשר לצופים שלנו, והם היו רבים, רבים מאוד באותו התאריך ההוא, יותר מ- 1.000000 (מיליון), להאזין למלחמת המוחות בין צביקה שרף למתחרהו פיני גרשון. טכנאי הקול היה אז אמנון אלטשולר האיש המופקד על תפקוד הקונסולה בניידת השידור הגדולה. "תהיה עירני ותגביר את עוצמת ה- Sound בעת פסקי הזמן", הוריתי לו. עמדו לרשותנו עֶשֶר מצלמות, חמש יחידות VTR לצורך הילוכים חוזרים איטיים, וכאמור גם שני מיקרופונים גדולים, ארוכים, ורגישים מסוג “Gun – Mic” מותקנים על מוט, אחד לכל קבוצה, המיועדים להאזנה וקליטת קולות מרחוק. הפקודה השנייה הייתה לחבר כל הזמן את שעוני המשחק (מונים את הזמן ב- Count down) למצלמה המובילה (Leading camera), בעיקר על מנת לפתור את בעיית חוקיות הסלים הנקלעים בשנייה האחרונה של המחצית הראשונה ו/או בשניית הסיום של המשחק. חוֹק משחק הכדורסל קובע כי אם הכדור עזב את יד השחקן בדרכו לסַל בטרם הגיע שעון ה- Count down של המשחק לנקודת 00:00 ייחשב הסל כ- כָּשר.

טקסט תמונה : 18 באפריל 1996. תמונה היסטורית לפני עשרים שנים. הימים – הזמן ההוא. היכל הספורט יד אליהו. משחק הגמר על גביע המדינה בין קבוצות הפועל ירושלים ומכבי ת"א. ה- Time out המפורסם והמסוקר בצורה הטובה ביותר ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. פיני גרשון מאמן הפועל ירושלים (בחולצה לבנה במרכז) נוטל פסק זמן 25 שניות לפני תום משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל נגד מכבי ת"א בשעה שהתוצאה היא שוויון 65:65. משמאל נראה עוזר המאמן שלוֹ ארז אדלשטיין. בין פיני גרשון לארז אדלשטיין מציץ ראשו של ה- Soundman (איש הקוֹל) של הטלוויזיה הישראלית סמי עומר הנדבק ממש  לספסל הפועל ירושלים ומכניס את מוֹט ה- Gun mic שלו כדי לקלוט את השיחה בין המאמן לשחקנים. פיני גרשון מוריד הוראות אחרונות לשחקניו עדי גורדון (מימין), פפי תורג'מן, ודורון שפע. מימין למעלה נראה ציון ננוס כתב גלי צה"ל דוחף את המיקרופון לכיוונו של פיני גרשון. עדי גורדון דחה מכל וכל את הוראות מאמנו וביקש להציב פתרון משלו להשגת הניצחון. מיקרופון ה- Gun Mic של סמי עומר והמצלמה של יורם מנדלבאום ז"ל תיעדו את האירוע החד פעמי בצורה מאוד ברורה וללא דופי. זאת הייתה טלוויזיה במיטבה. מחלקת הספורט הביאו לצופי הטלוויזיה שלה מסמך מרתק. צופי הטלוויזיה יכלו לשמוע היטב את הוראותיו המדויקות של המאמן פיני גרשון ואת ביטולן ע"י עדי גורדון. עדי גורדון נטל אחריות אישית והוביל את הפועל ירושלים לניצחון היסטורי בדרכו שלו, כשקלע סל ניצחון 2 שניות לפני שריקת הסיום , וקבע את התוצאה 65:67. (ה- Frame לקוּח מתוך סרט  ה- Video המקורי. באדיבות ערוץ 1).

לא תיארתי לעצמי כמפיק ועורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית המשחק ההוא, כי 25 שניות לפני תום ההתמודדות הדרמטית וההפכפכה, יְסָמֵן לוח תוצאת שוויון 65:65. במצב הזה ביקש מאמן הפועל ירושלים פיני גרשון פסק זמן. שני הצלמים התחתונים מתחת לסלים, שמוליק בַּרְעַם בסַל הצפוני והמקליט שלו מַנוּ יחזקאלי המיועדים לכסות את מכבי ת"א ויורם מנדלבאום בסַל הדרומי יחדיו עם המקליט סַמִי עוֹמֶר המיועדים לכסות את הפועל ירושלים – חשו למלא את תפקידם. הנהלת מכבי ת"א בראשות שִמְעוֹן מִזְרָחִי יבד"ל והמנהל מוֹנִי פַנָאן ז"ל מנעו מהמקליט מַנוּ יחזקאלי להתקרב לאזור התכנסות השחקנים ב- Time out. לא ניתן היה להאזין להוראותיו של המאמן צביקה שרף שראה בהתקבצות השחקנים סביבו כֶּנֶס סודי של השב"כ ותמיד חשש מהדלפות. הוא ירא את מיקרופון הטלוויזיה. הכל היה סודי ובלתי נגיש אצל מכבי ת"א. יו"ר הפועל ירושלים דני קליין היה יותר גמיש ופחות לחוץ. הצלם יורם מנדלבאום ז"ל ואיש הקול סַמִי עוֹמֶר נעמדו באין מפריע ליד המאמן פיני גרשון, עוזרו ארז אדלשטיין, ושחקני הקבוצה והצליחו לתעד תיעוד מלא, ברור, וקלאסי את גיבורי העלילה ואת תמליל ה- Time out הדרמטי. המיקרופון הטלוויזיוני הרגיש (Gun Mic) הסמוך קלט כל מילה ומילה. במהלך שישים השניות של פסק הסמן התברר כי התדרוך של פיני גרשון חשוב אך הוראותיו הסותרות של רכז המשחק עדי גורדון ואישיותו כציר מרכזי וקפטן חשובים יותר משל מאמנו ובעלות משקל עודף. זהו מסמך טלוויזיוני נדיר ומזהיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ה- Time out הגדול, המפורט, והנצפה ביותר בהיסטוריה של הכדורסל בארץ בסופו לקח עַדִי גוֹרְדוֹן את העניינים והאחריות לידיו, הפר לחלוטין את הוראותיו של מאמנו פיני גרשון, וניצח את מכבי ת"א בעצמו ולבדו בשתי השניות האחרונות בסל מכריע שלו בתוצאה, 67 : 65 (ראה פירוט התמליל בהמשך הספר "הקשר הסימביוטי"). ההפקה העניקה לשַדָּר הראשי אורי לוי ושני פרשניו דֵיוִויד בְּלָאט וגָדִי קֵידָר את הכלים הנחוצים כדי למלא את הציווי שציווה על כולנו האווארד קוסל בשעתו, “Tell it like it is”.

תזכורת : ב- 30 במאי 2008 העביר ערוץ 10 בשידור ישיר את המשחק המכריע על אליפות המדינה בכדורסל בהיכל "NOKIA" בין קבוצות מכבי ת"א והפועל חולון. השדר היה יוֹרָם אָרְבֶּל ופרשנו עוֹפֶר שֶלַח. הבימאי בניידת השידור היה רְאוּבֵן "רוּבִיק" פּוֹדְגוֹר. 6 שניות לפני סיום המשחק הובילה מכבי ת"א 71:72 מסַל של נִיקוֹלָה וִויצִ'יץ'. מאמן הפועל חולון מִיקִי דוֹרְסְמַן נזעק וביקש Time out. שחקני מכבי ת"א בטוחים בניצחונם התקבצו סביב מאמנם צביקה שרף. זהו רגע דרמטי לו מייחלת כל רשת טלוויזיה באשר היא. שלושת רבעי מליון צופי טלוויזיה נצמדו למרקע וביקשו להאזין למלחמת המוחות בין שני המאמנים מיקי דורסמן וצבי שרף. זהו מבחן טכנולוגי עליון של כל צוות טלוויזיה המתעד משחק כדורסל, לבטח בשידור ישיר. ההפקה הרדודה של ערוץ 10 נכשלה כישלון קולוסלי בהבאת קולות והוראות המאמנים. המצלמות היו שָם אך לא המיקרופונים. בתום ה- Time out ניגש שחקן הפועל חולון מַאלִיק דִיקְסוֹן לקו מחצית המגרש כדי לחדש את המשחק. נותרו 6 שניות לשריקת הסיום של המשחק. בעוד מאליק דיקסון מתכונן לשגר פנימה את כדור החוץ התקרב אליו חברו דֶרֶק קֶמְפְּבֶּל על מנת לקבל את הכדור. וִויל בַּאיְינוּם שחקן מכבי ת"א שמר על מָאלִיק דִיקְסוֹן ודֵייוִיד בְּלוּטֶנְטָאל נצמד לדרק קמפבל. שני השחקנים החולוניים ביצעו תרגיל בסיסי של “Give and go” והערימו בקלות על שומריהם. מַאלִיק דִיקְסוֹן כִּדְרֵר במהירות וללא הפרעה לעבר רחבת הסל מכבי ת"א ושנייה אחת לפני הסיום קלע את סַל הניצחון מעל ידיו המושטות של טֶרֶנְס מוֹרִיס. 72:73 לפועל חולון שזכתה באליפות הליגה. מִיקִי דוֹרְסְמַן קנה לעצמו לפרק זמן קצוב ומסוים – תהילת אֶרֶץ. מאמן מכבי ת"א צביקה שרף שוב נכשל בשניות האחרונות במשחק צמוד שווה כוחות. אבל הכישלון הגדול ביותר בשניות הסיום היה של ערוץ 10.

בהיעדר מיקרופונים, לא נדע לעולם אֵלוּ הוראות חילק מיקי דורסמן לשחקניו באותו פסק הזמן שש שניות לפני סיום המשחק בו שיחק שח-מט בצורת כדורסל נגד צביקה שרף. אף פעם גם לא נדע מה נאמר בתדריך האחרון של צביקה שרף לשחקניו ומה הייתה תשובתו לקרב המוחות שניהל נגד מיקי דורסמן ומיקי דורסמן נגדו. הייתי כבר רחוק מהביזנס הזה של הטלוויזיה. בשנת 2008 שימשתי מרצה באוניברסיטת חיפה בפקולטה למדעי הרוח בראשות פרופסור מנחם מוֹר. כישלון ערוץ 10 הציף אותי בזיכרונות וגעגועים לימים בהם ניהלתי, ערכתי, והפקתי אלפי הפקות של שידורי טלוויזיה – ארציות ובינלאומיות, ביניהן את מאות השידורים הישירים של משחקי קבוצת הפאר של מכבי ת"א בליגת הכדורסל הישראלית ובגביע אירופה בשנים 2002 – 1980. כמו דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הייתי נאמן לחלוטין עד למאוד לציווי של שַדָּר רשת הטלוויזיה האמריקנית הָווֹאַרְד קוֹסֶל, “Tell it like it is”. היינו הטובים ביותר באירופה.

הולדת יחסי הגומלין ב- 1970 בין רשות השידור הציבורית לבין מועדון הפאר בכדורסל של מכבי ת"א וראשית הקשר הפילנטרופי ב- 1971 – 1970 בין חברת "עֵלִית" לבין מכבי ת"א.

*1. הופעתם ב- 1969 של יו"ר מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי ומנהל הקבוצה מר שמואל "שמלוק" מחרובסקי. *המו"מ הכספיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עם המועדון לצורך שידור ישיר של המשחקים היו קשוחים ולא תמיד מקור לאושר וגאווה.

*2. השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו במשך שנים רבות מאז ראשית עשור ה- 70 וגם בשנות- 80 ותחילת שנות ה- 90 סוד ציבורי כמוס.

*3. סעיף מיוחד המעוגן בחוזה בין שני הצדדים אסר על הודעת דבר השידורים הישירים בטלוויזיה (ובעיתונות) עד יום המשחק בשעה שבע בערב.

*4. המועדון חשש כי פרסומם יבריח את קהל האוהדים מהיציעים וישאיר אותו בבית. החשש התגלה כמופרך אך מכבי ת"א סירבה לוותר . סעיף הפרסום בחוזה הוליד חיכוכים קשים בין הטלוויזיה הישראלית למכבי ת"א. דבר פרסומם המוקדם של שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ה- Promotion שלהם וה- Built up סביבם, השתנה רק עם מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור באפריל 1993.

שחקן הכדורסל האגדי היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי (היום בן 75) עלה לישראל מטְרֶנְטוֹן – ניו ג'רסי ב- 19 באוקטובר 1966 בהיותו בן 23. אוהד מושבע של המועדון אַמְנוֹן שְלָאִין הביא אותו במכוניתו היישר מנמל התעופה לוֹד למגרש המרצפות היָשָן של מכבי ת"א ליד קולנוע "אוריון" הישן. הגעתו הייתה סנסציונית ומאות אוהדים המתינו לו במקום. טל ברודי לבש מאות פעמים את גופייה מספר שֵש של מכבי ת"א וגם את מדי נבחרת ישראל. עשר שנים לקח לוֹ להוביל את מכבי ת"א אל הפסגה האירופית. ב- 7 באפריל 1977 ניצחה מכבי ת"א בראשות הקפטן שלה טל ברודי בבלגראד (בירת יוגוסלביה הגדולה בעת ההיא) במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות את הקבוצה האיטלקית מוֹבִּילְגִ'ירְגִ'י וָוארֶזֶה 77:78 וזכתה לראשונה בתולדותיה בגביע הנכסף. טַל בְּרוֹדִי הוא גדול שחקני הכדורסל של מכבי ת"א בכל הזמנים באישיותו וכשרון המשחק שלוֹ. הוא המוביל, הסוחף, ואחד מאבות המורשת המפוארת הוא מבין האנשים כספורטאי וגם כאדם שהשפיע עלי ביותר ב- 35 שנותיי בתעשיית הטלוויזיה. כשהיה נער בביה"ס התיכון בטרנטון אמר עליו מאמנו פְרֶד פְּרָיְיס בשיחות התחקיר עמי : "טַל בְּרוֹדִי היה לא רק נער מוכשר מאוד בתחום הקונקרטי של המשחק אלא ניחן באופן יוצא דופן בדבקות במשימה ובכך הפך למנהיג. פעם הייתה סופת שלגים בטרנטון והעיר נסגרה לחמישה ימים. זה לא הפריע לטל ברודי ליטול מָקוֹש ולפנות את הקֶרַח מחלון אולם הכדורסל של בית הספר ולהשתחל דרכו כדי להתאמן לבדו בקליעה לסל. אף אחד חוץ מטל ברודי לא העז לצאת מפתח ביתו בסופת שלגים כזאת.

טקסט תמונה :  1959. טרנטון בירת מדינת ניו ג'רסי בארה"ב. טל ברודי בן 16 בתספורת קצרה האופיינית לארה"ב בימים ההם יחדיו עם מאמנו בביה"ס התיכון פרד פרייס. (באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1961. אוניברסיטת אילינוי. טל ברודי בן 18 במדי אוניברסיטת אילינוי. (באדיבות טל ברודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא היה כמוהו. עד כדי כך. טל ברודי אהב את המשחק ואת האימון עד כלות. הוא צעד בסופת שלגים בעיר אל פרקט הכדורסל רק כדי לשמור על כושרו כשחקן. הוא היה Fighter כבר בגיל כה צעיר. מעולם לא ראיתי כדורסלן כה צעיר שכה דבק במשימה ובכך גם הפך לדוגמא חינוכית". מומחי הכדורסל של אוניברסיטת אִילִינוֹי שטַל בְּרוֹדִי לבש את מדיה חיוו את דעתם, "טַל בְּרוֹדִי יכול היה לשחק בכל קבוצה מקצוענית ב- NBA. הוא רק היה צריך לבחור היכן מפני שהיה כוכב עַל. נכונה לו קריירה מזהירה. הוא היה שחקן כדורסלן בעל יכולות ויכול היה להיות ספורטאי עשיר אך בחר לבנות את חייו במדינת ישראל". מנהל קבוצת מכבי ת"א מר שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי והאיש שקיבל את טַל בְּרוֹדִי לקבוצה סיפר לי בעת שיחות התחקיר עמו כלהלן : "במשחק הגומלין ההוא במסגרת גביע אירופה נגד חוּבֶנְטוּד בַּאדָאלוֹנָה באצטדיון יד אליהו הפתוח ב- 2 במארס 1967 היינו זקוקים לניצחון בן 32 נקודות הפרש מפני שניגפנו במשחק הראשון בבאדאלונה 101:69 וכדי לכפות משחק שלישי ומכריע אצלנו בבית. אני זוכר היטב שטל ברודי אמר לי בתום משחק התבוסה בספרד, " I’m sorry ". הוא לקח את האשמה עליו אך לא התנהג כספורטאי מובס. במחצית משחק הגומלין באצטדיון הפתוח ביד אליהו נגד חובנטוד באדאלונה הובלנו בהפרש זעיר בן ארבע נקודות רק 24:28. נזקקנו לניצחון בן 32 נקודות הפרש לפחות כדי לכפות משחק שלישי ומכריע בתל אביב. זה נראה רחוק. בחדר ההלבשה שררה אווירת נכאים. רק טל ברודי עודד את השחקנים ואמר, "חברה מה זה לקלוע עוד 14 סלים – אנחנו נעשה את זה". הוא היה שחקן נפלא וגם אופטימיסט חסר תקנה שעמד בהבטחתו". דברי שמלוק מחרובסקי. טַל בְּרוֹדִי קלע במשחק הגומלין הזה 36 נקודות ומכבי ת"א הביסה את חובנטוד באדאלונה בתוצאה 51:83. משחק הניצחון הזה כונה ע"י הציבור "נֵס בַּאדָאלוֹנָה" וכפה משחק שלישי בו ניצחה מכבי ת"א בקלות 51:75 והעפילה מאוחר יותר למשחק הגמר הכפול באפריל 1967 נגד הקבוצה האיטלקית אִינִיס ווארזה עם דִינוֹ מֶנֶגִין. מכבי ת"א הפסידה במשחק הראשון ב- 7 באפריל 1967 בווארזה בהפרש של עשר נקודות 67:77, וניצחה כעבור שבוע ביד אליהו 67:68 אך האיטלקים זכו בגביע ומכבי ת"א בסגנות. זאת הייתה ההתחלה. משה דַיָין אמר : "בטַל בְּרוֹדִי עֶלֶם חמודות מתגלם החלום הציוני". מאמן הכדורסל הישראלי שמואל יעקובסון היה הראשון שגילה באקראי ב- 1964 את טַל בְּרוֹדִי ואת יהדותו בשעה שביקר בארה"ב וראה את טַל בְּרוֹדִי משמש יחד עם השחקן ווילט צ'מברליין מדריך במחנה הכדורסל בניו יורק של המאמן האמריקני הנודע קְלֵיְיר בִּי (Klair Bee). שמואל יעקובסון דיווח על "המציאה" לנוֹח קְלִיגֶר יו"ר מועדון מכבי ת"א. בקיץ 1965 השתתף טַל בְּרוֹדִי ככוכב נבחרת ארה"ב בטורניר הכדורסל של המכבייה ה- 7 והתאהב במדינת ישראל. טל ברודי הצטרף לאגודה חובבנית וחבַר לאידיאל ספורטיבי ציבורי שטוו נערים צעירים מתל אביב בראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כמו יִצְחָק פֶדֶרְמַן ז"ל (אביו של דֵיְיוִיד פֶדֶרְמַן יבד"ל), יְהוֹשֻעַ רוֹזִין, שָאוּל "קוֹקָה" כַּסְפִּי [7], אַל פְלָיְישֶר, אַרְיֵה בֵּן עָטָר, צְבִי שְמֶרְלִינְג, אַרְיֵה קְלִיגְסְבֶּרְג, משֶה בַּרוּךְ, וסֶם שְטַיְינְבֶּרְג. לפני 83 שנים ב- 1933 עמדה אגודת מכבי ת"א בפני סגירה בגלל חובותיה לעיריית תל אביב. מתקני הספורט שלה ברחוב סַלָאמֶה הסמוך לשכונת שפירא בדרום העיר ננעלו והועמדו תחת כונס נכסים. באישון לילה באותה שנה עקר הנער יִצְחָק פֶדֶרְמַן את עמודי הסלים במגרש ברחוב סלTמה, העמיס אותם בעגלה רתומה לסוס, והעבירם לרחוב המכבי ליד קולנוע "אוֹרְיוֹן" הישן ושם נטע אותם בקרקע החוֹלית. זאת הייתה ראשית ההיסטוריה של המועדון המפואר שקרוי מכבי תל אביב.

טקסט תמונה : 1940. תמונה היסטורית. מגרש הכדורסל עשוי מרצפות ברחוב המכבי בתל אביב ליד קולנוע "אוריון" הישן. דור המייסדים. החמישייה המפורסמת של מועדון הכדורסל של מכבי ת"א בימים ההם. זיהוי השחקנים מימין לשמאל : יהושע רוזין, יצחק פדרמן (אבא של דייויד פדרמן), משה ברוך, אל פליישר, ואריה בן עטר. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין בניו של יהושע רוזין ז"ל). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה יצחק פדרמן ז"ל אביו של דייוויד פדרמן יבד"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחצות הליל של יום חמישי – 7 באפריל 1977 בתום הזכייה ההיסטורית של מכבי ת"א גמלה בי ההחלטה לעשות סרט דוקומנטארי על מפעל חייו הספורטיבי של טַל בְּרוֹדִי. קראתי לסרט בשם "גופיה מספר שֵש". זאת הייתה הגופייה שלבש טַל בְּרוֹדי כל השנים בקבוצת מכבי ת"א וגם במדי נבחרת ישראל. טרם מלאו לו 34 אך הוא השלים את המשימה והיה אלוף אירופה . הישג חסר תקדים שלו ושל קבוצתו. הוא עמד על סף פרישה. קורות חייו עניינו אותי ומשכו את תשומת לבי. עולה חדש מארה"ב שמשנה לעַד את פני הכדורסל במדינת ישראל. וותיקי מכבי ת"א לדורותיהם, המאמנים יהושע רוֹזִין ז"ל ורָלְף קְלָיִין ז"ל, ומנהליהם עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ומר שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי וטַל בְּרוֹדִי שהתקרב להיות דמות מיתולוגית, הם הסיבות לכתיבת הספר הזה "הקשר הסימביוטי". הספר נחקר ונכתב במסגרת הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", העוסק ביחסי הגומלין הייחודיים שנוצרו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מועדון מכבי ת"א והחזיקו מעמד 37 שנים רצופות בין 1970 / 1969 ל- 2007 / 2006.                                                                                                                                                                                

טקסט תמונה : יום רביעי – 19 באוקטובר  1966. טל ברודי בן 23 (משמאל) מגיע לישראל מארה"ב ונוחת מייד על מגרש המרצפות הישן של מכבי ת"א ליד קולנוע "אורלי" הישן ברחוב המכבים 4 בתל אביב. מימין, קפטן מכבי ת"א בימים ההם שבתאי "סבי" בן בסט. מאות אוהדים באו לצפות באימון הראשון של טל ברודי במדי מכבי ת"א. (התמונה באדיבות לובה קנפר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסרט הדוקומנטארי "גופייה מס' שש" (75 דקות), נחקר, נכתב, הופק, ובויָם על ידי במשך כשלוש שנים בין אפריל 1977 לספטמבר 1980. הצלם שלי היה יורם מנדלבאום ז"ל והעורך שלי היה ז'אן קלוד זרביב (אביב). הסרט שהורכב מקטעי film ו- video שודר בהצלחה רבתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 4 בספטמבר 1980. לצורך תחקורו וצילומו ראיינתי בארץ ובארה"ב כ- 100 (מאה) אנשים, ביניהם מר משה דיין (היה רמטכ"ל צה"ל, שר החקלאות, שר הביטחון, ושר החוץ) מעריצו של טל ברודי שאמר עליו : "טל ברודי הוא עלם חמודות יהודי – אמריקני. בשחקן הכדורסל הכישרוני הזה מתגלם ומתגשם החלום הציוני".

טקסט תמונה : משה דיין ז"ל מקבל את פני ב- 28 אפריל 1980 בביתו בצהלה. לא יכולתי  שלא לחוּש אהדה עצומה למשה דיין מצביא הדגול והאמיץ הבלתי יישכח של מדינת ישראל. אני מתדרך אותו ומסביר לו את הרקע לריאיון הטלוויזיה עמו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  28 באפריל 1980. אני מראיין את משה דיין בווילה שלו בצהלה לצורכי הסרט על טל ברודי  "גופיה מספר שש". משה דיין אמר לי כלהלן באותה הפגישה ההיא : "טל ברודי הוא עלם חמודות. בטל ברודי  מתגשם החלום הציוני !". זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שראיתי את משה דיין פנים אל פנים. לא היה ספק, הוא היה איש מרשים מאין כמותו. משה דיין מת ב- 16 באוקטובר 1981. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בין רשות השידור לבין מכבי ת"א התקיים קשר סימביוטי במשך 37 שנים. זה נכון. ברית שידור מופלגת עתירת ממדים בו שאבו שני הצדדים יתרונות ויצאו נשכרים מההסכם ארוך הטווח ביניהן. מכבי ת"א הרוויחה מָמוֹן ומוניטין תמורת מכירת זכויות השידורים לטלוויזיה הישראלית. הטלוויזיה הציבורית שילמה למכבי ת"א במשך שנות דוֹר מעונת 1977- 1976 ועד עונת 2007- 2006 סכום עצום ונכבד (הנתונים המדויקים מופיעים בספר עָב הַכֶּרֶס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי,"הקשר הסימביוטי") ובתמורה צברה יוקרה ורייטינג. אלה הם בדיוק חוקי המשחק בין הטלוויזיה למושאי השידור שלה. אנחנו צברנו אהדה ותהילה בעקבות הרייטינג השופע. ערוץ 2 צובר בעקבותיו ממון. יחסי הגומלין שנוצרו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (לימים ערוץ 1) לבין מועדון מכבי ת"א ע"י דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי דָמוּ לקשרים שנוצרו בימים ההם בין הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI לבין קבוצות הכדורגל והכדורסל האיטלקיות במפעלים האירופיים, הקבילו לקשרי גומלין צמודים ויחסים הסימביוטיים שהתקיימו בין רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC לקבוצות הכדורגל האנגליות הנבחרות בגביעי אירופה, וחפפו את יחסי הזיקה ששררו בין הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE לבין מועדוני הפאר של ריאל מדריד וברצלונה. דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי היו המייסדים. אני העמקתי את הקשר. ליוויתי את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך 32 שנה. 22 מהן שימשתי מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והאיש המַתְּוֶוה את מדיניות השידורים בתחום. מידי שנה נטלתי חלק בקבוצת המו"מ של רשות השידור שנשאה ונתנה עם המועדון בעל המוניטין על גובה זיכיון השידורים הישירים. בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית הפך המו"מ לקרב. חשנו את האוויר החם של ערוץ 5 וערוץ 2 נושף בעורפנו. כולם רצו להשיג לעצמם את זכויות השידורים של הקבוצה המפוארת המשתתפת מידי שנה במשחקי גביע אירופה בכדורסל. זה היה כריטואל. מכבי ת"א הפכה להיות אובייקט שידור טלוויזיוני בעל משמעות רבה. הייתי חולם בלילות על שלושת ראשי הוועדה המארגנת של המועדון המצליח הזה עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי יו"ר המועדון, מנהל הקבוצה שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי, והגזבר אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' – אנשי מפתח שהחזיקו בזכויות השידורים של סחורה בעלת תכלית ממשית. לא היה לי דבר אישי עמם או אליהם. בסך הכל היו לנו רק שתי נקודות מפגש במשך שלוש עשרות שנים. היכל הכדורסל ביד אליהו ושולחן המו"מ. מעולם לא התראינו במסגרת פרטית. באופן אינדיבידואלי הם גם לא עניינו אותי אך כה רציתי בהצלחתם המקצועית שהייתה גם הצלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במערכת היחסים הקרובה הזאת שהתפתחה במשך השנים משני צידי המִתְּרָס בין הטלוויזיה הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלית נוצרו יחסי אמת (למעט ה- 8 בנובמבר 1984). ניצחונותיה של מכבי ת"א הפכו למַשְאָבּ רייטינג ולשִגְשוּגוֹ של אותו גוף השידור המחזיק בזכויות הצילום וההקרנה הישירה של משחקיה. המדידה המיומנת הנוגעת לאומדן כמות הצפייה בשידורים הישירים מעניקה לגיטימציה לקבלן הביצוע ומצדיקה את פעולתו. זהו אחד החוקים הנוקשים בתעשייה הזאת. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה קבלן הביצוע של רשות השידור ואני ניצבתי בראשה. אנשי הטלוויזיה הם עבדים של הרייטינג. תוֹחֶלֶת החיים שלנו מותנית ונגזרת מכמות האנשים שצופה ורואה אותנו, שומעת ומקשיבה לנו. מן ההיבט הזה לא הייתה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שונה ויוצאת דופן מכל קבלן ביצוע אחר ברשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החלה לעקוב ולצלם את משחקי מכבי ת"א בארץ בנובמבר 1968 ואת תחרויות גביע אירופה בנובמבר 1970 אך לשלם לה זכויות שידורים החלה רק בעונת הכדורסל של 1977- 1976.

קשרי הגומלין המיוחדים שהתפתחו בין השידור הציבורי לוועדה מארגנת ספורט פרטית מצליחה לא הייתה המצאה שלי. ראשיתה בקונטיננט האירופי. מוצאה מהשידור הציבורי האירופי בה רשתות הטלוויזיה וגופי הספורט מפיקים תועלת האחד מהשני . הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE פיתחה במשך שנים רבות קשרים מיוחדים וענפים עם קבוצות הכדורסל והכדורגל של מועדון הספורט המלכותי ריאל מדריד. רשת הטלוויזיה הציבורית של בריטניה ה- BBC הבריטי נהנה במשך שנים מהצלחתן של מנצ'סטר יונייטד, ארסנל, וליוורפול באירופה. הטלוויזיה הציבורית האיטלקית RAI שילמה הוֹן עַתֵּק כדי לצלם את משחקן של שתי קבוצות הכדורגל המילנזיות, מִילָאן ואִינְטֶר. שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD  ו- ZDF הלכו באש ובמים אחרי שני הטניסאים הווירטואוזים שלהם בשנות ה- 80 בּוֹרִיס בֶּקֶר ושְטֶפִי גְרָאף ונהו אחרי קבוצת הכדורגל באיירן מינכן. הטלוויזיה השוודית הציבורית SVT רדפה עד קצוות העולם אחרי שני ספורטאים רבי מוניטין שלה, הטניסאי בְּיוֹרְן בּוֹרְג וגולש הסקי אִינְגְמָאר סְטֶנְמָארְק.

הלכתי באש ובמים אחרי מכבי ת"א באישור הממונים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. הבוסים שלי ואנוכי העמדנו רק תנאי אחד לעו"ד שמעון מזרחי. עליך להיות אָלוּף. זהו אותו הסטטוס שהציבו בפניהם קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי. הטלוויזיה באשר היא צועדת עם אלופים ובעקבות האֵיתָּנוּת התקשורתית היא הופכת את המצליחנים שבהם למותגי שידור. זה בדיוק מה שקרה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מכבי ת"א. התוצאה הסופית בקשר הזה הפכה את מכבי ת"א למותג. לטלוויזיה יש תכונה מולדת. היא הולכת על בטוח ובוררת בקפידה את אובייקט השידורים מתוך שפע של מגוון אפשרויות בעיקר בשני תחומים קונקרטיים של ספורט ובידור. אובייקט השידור חייב להבטיח מראש את שגשוג הצפייה לאורך זמן. הזָמָר והשחקן אָרִיק אָיְינְשְטֵיין היה צריך רק למַצְמֵץ כדי שמצלמות הטלוויזיה יגיחו לעברו שוב ושוב על חשבון אומנים רבים אחרים. מן ההיבט הזה מזכירה מכבי ת"א את אריק איינשטיין או את "הגַּשָּש החִיוֵור" בה כיכבו השלישייה הבלתי נשכחת שייקה לוי יבד"ל, גברי בנאי יבד"ל, וישראל "פּוֹלִי" פוליאקוב ז"ל. באירועי ספורט ובידור לא מתקיימת חלוקת משאבים שווה לכל דורש. חלק רואה בדבר טרגדיה ומקים קול צעקה אך צריך לזכור שהטלוויזיה איננה גוף בוררות או בית דין גבוה לצדק. היא קודם כל וראשית דבר מוֹסַד שידור. הקורלציה בין אובייקט שידור נכסף לבין הגוף המשדר הכָּמֵהַ לשדרו הייתה למקסימלית. המשוואה הייתה ברורה : ככל שמכבי ת"א המשיכה להצטיין כך העמיקה רשות השידור את אחיזתה בה. פעמים רבות נשאלתי בקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי מי עשה את מי, אנחנו (כלומר הטלוויזיה) את מכבי ת"א או מכבי ת"א את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התשובה שלי היא דוּ סיטרית : "מכבי ת"א הביאה את הכישרון ואנחנו את המצלמות".

הספר הזה בסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הוא תיעוד וניתוח של הסימביוזה וקשרי הגומלין חסרי התקדים שהתקיימו במשך יותר משנות דוֹר 2006 – 1969 בין הטלוויזיה הציבורית בישראל לבין מכבי ת"א. תחילתה בצילום ושידור הדרבי התל אביבי בכדורסל שהתקיים ב- 13 בנובמבר 1968 באצטדיון "בלומפילד" במסגרת המחזור ה- 8 בליגה הלאומית בכדורסל בו גברה קבוצת הפועל ת"א על מכבי ת"א 70:78 [8] והמשכה ב- 24 ביוני 1969 בכיסוי משחק הגמר על גביע המדינה בין קבוצות מכבי ת"א והפועל ת"א ששוחק אף הוא באצטדיון "בלומפילד" ושוב ניצחה הפועל ת"א 70:88 וזכתה בפרס הנכסף. אח"כ העבירה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לראשונה בתולדותיה בשידור ישיר ב- 24 בנובמבר 1970 מהיכל הספורט "נעמן" (במפרץ עכו) [9] את המשחק בו ניצחה מכבי ת"א את אלופת בלגיה סטנדרד ליאז' 62:74 במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות. כל המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם מאז ימיהם של שְמוּאֵל אַלְמוֹג ויְשַעְיּהוּ "שָיְיקֶה" תָּדְמוֹר תמכו בסימביוזה המתוכננת הזאת בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מכבי ת"א שעלתה ממון לקופה הציבורית אך מאידך הניבה רייטינג מזהיר. יתירה מזאת, השידורים הישירים האלה היו אבן הפַּאזֶל שנושקת לכל האחרות וחיברו את צופי הטלוויזיה ביתר שאת למשדרים שקדמו למשחקי מכבי ת"א ולאלה שבאו בעקבותיהם. הספר הזה הוא גם סיפור אודות שיתוף הפעולה המדהים, היוצא דופן, והדרמטי בין מכבי ת"א לבין נותנת החסות שלה חברת הממתקים והקפה "עֵלִית", מאז שנת 1971 ועד עצם היום הזה. מועדון מכבי ת"א לדורותיו חייב חוֹב עולם למַרְק מוֹשֶבִיץ ז"ל ואַבָּא פְרוֹמְצֶ'נְקוֹ ז"ל, לדָוִד מוֹשֶבִיץ יבד"ל בנו של מַרְק מוֹשֶבִיץ ואָבִי פִילוֹסוֹף יבד"ל חתנו של אַבָּא פְרוֹמְצֶ'נְקוֹ (היה נשוי לתָּמָר בִּתּם של רות ואַבָּא פְרוֹמְצֶ'נְקוֹ), לדֵייוִיד פֶדֶרְמַן, ולמִיכַאֵל "מַיִיק" שְטְרָאוּס. בלעדיהם לא הייתה יכולה מכבי ת"א להעפיל שוב ושוב ופעם אחר פעם לפסגה. ללא סיועה המסיבי של "עֵלִית" בכל השנים הארוכות האלה היה הדבר בלתי אפשרי. חברת "עֵלִית" הביאה הרבה כסף מהבית כדי לתחזק את קבוצת מכבי ת"א. במשולש הספורטיבי הזה שווה הצלעות והזוויות, שכלל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית + מכבי ת"א + חברת "עֵלִית", טמון אחד הפרקים החשובים ביותר בהתפתחות ההפקה ושידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית לדורותיה.

טקסט תמונה : 1970. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. דור המייסדים. תעשייני ובעלי חברת "עלית" מרק מושביץ ז"ל (מימין) ואבא פרומצ'נקו ז"ל (משמאל). (התמונה באדיבות גב' רות פרומצ'נקו תיבדל לחיים ארוכים אלמנתו של אבא פרומצ'נקו ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. דוד מושביץ בנו של מרק מושביץ ז"ל העניק  את חסות "עלית" למכבי  תל אביב בשנים 1985 – 1971. (באדיבות מיכאל "מייק" שטראוס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. מיכאל "מייק" שטראוס נשיא חברת "שטראוס – עלית" מעניק  את חסות "עלית" למכבי ת"א בשנים 2008 – 1997. (באדיבות מיכאל "מייק" שטראוס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא. דייויד פדרמן יו"ר דירקטוריון "עלית" בשנים 1997 – 1985  חברת "עלית" בעידן דייויד פדרמן היטיבה עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א והעניקה לה חסות מידי שנה כמויות כספים שמועדוני הכדורסל האחרים במדינת ישראל היו רק יכולים לחלום עליהם. מאוחר יותר הפך דיוויד פדרמן לחבר הנהלת הקבוצה ואח"כ גם אחד מבעליה. אביו של דייויד פדרמן מר יצחק פדרמן ז"ל היה שחקן קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בשנות ה- 30 ו- 40 של המאה שעברה. (באדיבות דייויד פדרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : תמונה היסטורית. הימים ההם הזמן ההוא. זהו עו"ד אבי פילוסוף. יחד עם  עו"ד דוד מושביץ קידם בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת את הסכם החסות ההיסטורי בין חברת "עלית" לבין מכבי ת"א. (באדיבות אבי פילוסוף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעונת הכדורסל של 1969 – 1968 ניצבו קבוצות כדורסל של מכבי ת"א והפועל ת"א הטובות בארץ ושקולות בכוחן על קו זינוק טלוויזיוני שווה ומשותף לשתיהן. הייתה זאת דווקא הפועל ת"א שזכתה ב- 1969 ב- "דאבל", אליפות הליגה וגביע המדינה בימים שהעִיר נחלקה לשניים. חצי תל אביב הייתה אדומה והחצי האחר צהוב. המטפורה הצבעונית הזאת נוגעת בעצם למאות אלפי אוהדי ספורט של שתי הקבוצות בכל המדינה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה החלה את שידורי הספורט שלה רק שנה קודם לכן ב- 1968. היא לא לקחה צד וצעדה בתחילת הדרך שלובת זרועות יחדיו עם מכבי ת"א וגם עם הפועל ת"א, שני מועדונים שווי כוחות והמובילים בישראל. למכבי ת"א לא היה בראשית הדרך שום יתרון על יריבתה העירונית למַעֵט שני אישים בשיעור קומתם ובדמותם של מנהל הקבוצה מר שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי ויו"ר המועדון עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי. אם השניים האלה ומר מַרְק מוֹשֶבִיץ היו ניצבים בראש הפועל ת"א אזי יש להניח שהסימביוזה הטלוויזיונית הזאת הייתה משנה כיוון. ברבות השנים זכתה מכבי ת"א עשרות פעמים באליפות הליגה וגביע המדינה, וחמש פעמים בגביע אירופה לקבוצות אלופות. קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א אף היא בעלת עבר היסטורי ומבצרה האדום אולם "אוסישקין" שניצב שנים רבות בצפון העיר על גדות הירקון, אינם קיימים עוד.

השתתפתי ב- 32 שנות עבודתי בטלוויזיה במאות פגישות עם אנשי וועדות מארגנות בארץ ובעולם שדנו ברכישה וקנייה של זכויות שידורים של אירועי ספורט. פגשתי הרבה אנשים רציניים, מוכשרים, ובעלי יכולות אך לעיתים רחוקות נתקלתי באנשים מסוגם של שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי ועו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי. כה נחושים למען מכבי ת"א וכה שונים באופיים. שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי הוא איש פתוח, שָנוּן, סרקסטי, ובעל חוש הומור. עו"ד שמעון מזרחי לעומתו – מופנם ומסוגר. אדם שממעיט בדיבור אך מילתו חצובה בסלע. מהימן, הגון, ויָשָר כסרגל. אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' סיפר לי פעם כי שניהם היו שותפים תדירוֹת לחדר במלונות ברחבי אירופה בנסיעותיהם התכופות עם הקבוצה למשחקי גביע אירופה בחו"ל ותמיד שמע ממנו רק ארבע מילים, "לילה טוב – ובוקר טוב". שִמְעוֹן מִזְרָחִי הוא איש קשוח אך יודע להתפשר כשצריך לעשות זאת. ישבנו פעמים רבות משני צִדֵי המִתְּרָס. מראה פניו העגמומיים והמיוסרים ילוו את מרקע הטלוויזיה לעַד. מעולם לא ראיתיו מחייך. המועדון חייב לו חוֹב עולם. שִמְעוֹן מִזְרָחִי הוא מנהיג ייחודי מזַן נדיר ובעל חזון שידע לנהל את מועדון הכדורסל של מכבי ת"א טוב יותר מכל אחד אחר בעידן הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כמוהו דֵיְיוִיד פֶדֶרְמַן. להתנהלותם המקצועית וההגונה של השניים הייתה השפעה מרחיקת לכת על שגשוגו של מועדון הפאר ובאותה מידה גם על הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : 1995. שמואל "שמלוק" מחרובסקי (שני משמאל) הוא הספורטאי השני בתולדות הטלוויזיה (אחרי יעקב חודורוב) שזכה להיחשף לפני מיליון צופים בתוכנית "חיים שכאלה" בעריכתו והנחייתו של המתעד המוכשר עמוס אטינגר (אין כעת וגם לא היה כמותו בארץ). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : רלף קליין ז"ל, מוטי ארואסטי, מיקי ברקוביץ', שמואל "שמלוק" מחרובסקי, והמנחה עמוס אטינגר. (באדיבות שמלוק מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כיבדתי והערכתי את עו"ד שמעון מזרחי הרִשמי הענוב, המכופתר, והמדויק עד לפרטי פרטים (תמיד) ואת עמיתו שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי שבניגוד ליו"ר שלו היה לעולם לא פוֹרמאלי בהופעתו ולבושו, וגם בהתנהגותו. שני הפכים. שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי היה טיפוס יוצא דופן. חכם ומוכשר, מהיר תפישה, תגובה, ודיבור, שָנוּן וסרקסטי, מהיר חֵימָה אך ישר והגון, רָב אוֹמן ביחסי ציבור על קשרים ענפים כמעט בכל מקום, ובנוסף גם מנהלה המסור והנאמן של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א במשך ארבעה עשורים של שנים. לא בכדי יִיחֵד לו עמוֹס אֶטִינְגֶר בזמנו את אחת מתוכניותיו "חיים שכאלה" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. דמוּתו הססגוֹנית והישירה לעיתים בּוטה וסרקסטית משכה את תשומת לבה של התקשורת במשך זמן רב. היו ל- שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי הרבה מאוד ידידים בטלוויזיה, ברדיו, ובעיתונות. יתרון חשוב במסכת היחסים בין כל גוף ספורטיבי לבין המדיה (Media) שמכסה אותו. שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי היה דמות ייחודית בנוף הספורט הישראלי. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א חייב לו חוֹב עוֹלָם. "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי החל את הקריירה שלו במכבי ת"א כשחקן כדורסל בברית מכבים עתיד (אגודת בת של מכבי ת"א). כמו רבים לפני ואחריו הוא נמשך דווקא למועדון מכבי ת"א ולא לצד השני של המתרס, הפועל ת"א. הקריירה שלו כשחקן הייתה קצרה אך אולי שם נוצרה הזיקה בינו לבין יסודות הניהול של קבוצת ספורט. שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי הבין שהמגע האישי החם והטיפול הקונקרטי בכל שחקן הם המנוף להצלחה. הוא העמיד את עצמו 24 שעות ביממה לצורכי השחקנים. ב- 1980 בסיומו של צילומי הסרט הדוקומנטרי "גופיה מס' 6" אודות הכדורסלן טַל בְּרוֹדִי סיפר לי בפרוטרוט כיצד הוא ואַמְנוֹן שְלָאִין קלטו בארץ וטיפחו את שחקן החיזוק האמריקני טַל בְּרוֹדִי . שניהם פשוט אימצו אותו אל חיקם ולִבָּם והעניקו לו תחושה של משפחה. כל מה שביקש מולא לפרטי פרטים. שמו של שָמְלוּק מחרובסקי נדחק בשנים האחרונות הצדה. לא כולם זוכרים אותו אך תרומתו למועדון הייתה יעילה, עצומה, ובלתי נשכחת.

טקסט תמונה : שנת 1952. שמואל "שמלוק" מחרובסקי (בן 15 עומד ראשון מימין) לובש את מדי קבוצת הכדורסל של ברית מכבים עתיד. זיהוי היושבים מימין לשמאל : יעקב שני, יורם קרני, לובלינר, ברוך לב, ויורם גולדפרב. זיהוי העומדים מימין לשמאל : שמואל "שמלוק" מחרובסקי, אלי גלפנד, יו"ר אגודת ברית מכבי עתיד מר שטייניץ, משהל'ה ודני פרוינדליך. (התמונה, באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י "שמלוק" מחרובסקי.

טקסט תמונה : שנת 1952. שמואל "שמלוק" מחרובסקי (בן 15) במדי קבוצת הכדורסל של ברית מכבים עתיד עטורה גביעים. מכבי ת"א הייתה חלק אינטגראלי מגופו ונשמתו. (באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  חודש מאי – שנת 1984. שמואל "שמלוק" מחרובסקי  (שני משמאל) המנהל המיתולוגי של מועדון הכדורסל של מכבי ת"א יחד עם אברהם פלדה (חמישי משמאל) יו"ר הפועל ת"א, חותכים יחדיו בקיץ 1984 את עוגת הניצחון בקבלת פנים שערך לכבודם ראש עיריית ת"א שלמה " צ'יץ' " להט ז"ל. ב- 1984 התחלקו שני המועדונים בתהילת הכדורסל. מכבי ת"א הוכתרה בתואר אלופת ישראל והפועל ת"א זכתה בגביע המדינה. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : לו סילבר קפטן מכבי ת"א, שמלוק מחרובסקי, שלמה להט, דני ברכה קפטן הפועל ת"א, אברהם פלדה, ושלושה אנשים לא מזוהים מלשכת ראש העיר. (התמונה באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנות העבודה הרבות המשותפות משני צדי המתרס למדתי להעריך את הצֶמֶד המפורסם הזה ואת מסירותו חסרת הפשרות למען קבוצת הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. הם הקדישו את החלק הארי של חייהם לטובת המועדון שבו גדלו ואותו ניהלו עכשיו. שניהם היו ידידים של רשות השידור אם מותר להתנסח כך אבל לא חברים בשורותיה. לנו ולהם היה אינטרס משותף במערכת הסימביוטית הזאת . אנחנו רצינו לחשוף את מכבי ת"א בשידורים ישירים בטלוויזיה והם ביקשו תשלום זכויות שידורים עבור החשיפה. היו לא מעט וויכוחים סביב הנושא הכספי . תפקידם היה להגֵן על המועדון. תפקידנו, של אָלֶכְּס גִלְעָדִי בשנים 1980- 1974 ושלי בשנים 2002- 1980 כמנהיגי שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה לשמור על האינטרסים של רשות השידור ולהפוך את שאיפותינו הלכה למעשה. היחסים בין מכבי ת"א לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית התהדקו וכונו "קשרי ספורט" אך הפכו ברבות השנים להרבה יותר מזה. הם היו בראש וראשונה מגעים של כלכלה ומָמוֹן. ביזנס לכל דבר. שֵם המשחק היה דולרים תמורת שידורים ישירים בטלוויזיה. נקודות המפגש בֵּינינוּ במו"מ לא היו תמיד מקוֹר לאוֹשר וגאווה והולידו חיכוכים לא פשוטים שגבלו במריבות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביקשה לשדר ישיר מכסימום משחקים ולשלם מינימום עבור זכויות השידורים. בהיותה מונופול היא גם התנתה בשנים הראשונות את השידורים הישירים באי הדפסת נותנת החסות חברת "עֵלִית" על גופיות השחקנים. מכבי ת"א רצתה לקבל תשלום גבוה ככל האפשר תמורת הענקת זיכיון הצילום וסירבה להוריד את "עֵלִית" מהגופיות. המאבק הסתיים בפשרה בעונת 1977- 1976 . הטלוויזיה הישראלית הציבורית שילמה למכבי ת"א לראשונה סכום צנוע (ביותר) והתירה לה להופיע עם הפרסומת המסחרית "עֵלִית". ב- 7 באפריל 1977 זכתה מכבי ת"א בפעם הראשונה בתולדותיה בבלגראד בגביע אירופה לאלופות לאחר שגברה על אלופת איטליה 77:78, חברת "עֵלִית" כנותנת החסות נחשפה למיליון בתי אב, והטלוויזיה קצרה רייטינג חסר תקדים בימים ההם שהתקרב ל- % 100. כל צד הרוויח ושגשג בסימביוזה הזאת שהחזיקה מעמד הרבה יותר זמן מכל ברית שידור אחרת בתולדות הטלוויזיה בארץ ובעולם . אך בעל אקדים את המאוחר.

טקסט תמונה :  עונת 1971- 1970. הימים ההם – הזמן ההוא. עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א (עומד רביעי משמאל) ושמואל "שמלוק" מחרובסקי מנהל הקבוצה (כורע שני מימין) – הם האבא והאימא המיתולוגיים של קבוצת הפאר מכבי ת"א במשך שנים רבות. זיהוי העומדים מימין לשמאל : מולי אבישר, גבי נוימרק ז"ל, אלי קורן, יוסי לז'ה, מיקי ברקוביץ', אריק מנקין (מוסתר), מיכה שוורץ, שחקן החיזוק מארה"ב ביל פלס, יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי, בן צ'ורלי (חבר הנהלה), המאמן יהושע רוזין ז"ל, ושופט הכדורסל דוד דגן. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : יגאל שצקי ז"ל, שמואל "שמלוק" מחרובסקי, מוטי ארואסטי, וטל ברודי. (באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת : אזרחים שנדחקים ללא רשות בגסות רוח, בבוטות, ובחוצפה ל- Frame הצילום של מצלמות הטלוויזיה.

זוהי תופעה נפוצה בישראל. אזרחים שמשתרבבים ביודעין ובבוטות ל- Frame הסטרילי של מצלמות הטלוויזיה ומלכלכים את התמונה וגורמים נזק לדיווח הטלוויזיוני. העיתונאי עמוס כרמלי ז"ל הוריד פעם סטירת לחי מצלצלת לנער שהתייצב חזור ושנה בגסות רוח מאחורי המרואיין שלו גם לאחר שהוסבר לאותו הנער כי הוא מחבל במהימנות הדיווח והצילום, ומסית את תשומת הלב מהריאיון והדיווח הטלוויזיוני. והנה בא הדיווח בסיום השידור של ערוץ 55 בכבלים את משחק הכדורסל בליגת העל, מכבי חיפה – מכבי ת"א 55:91, בו נראה השדר המוביל ניב רסקין כורת ברית בעמדת השידור שלו בחיפה, ברית On air עם האיש הקרוי "לירן חולצה אפורה", מי שהפך בחוצפה את לכלוך ה- Frame לאומנות ירודה ותפלה ואת עצמו לתופעה טלוויזיונית מגוחכת ונחותה. לא רק כורת ברית אלא גם מתאר אותה בשידור ישיר. ניב רסקין ממש מושיט את ידו לעבר ידו של "לירן חולצה אפורה", לא סתם מושיט אלא מתאמץ לעשות זאת למי ששוכב על מרצפת היציע הנמוך כדי שמצלמת ערוץ 55 תכיל את כל דמותו גסת הרוח. מדובר במחזה אומלל ו- גרוטסקי שבו נציג התקשורת נרתם ומציג את עצמו לרגע כאלוהי הטלוויזיה שמחניף לברואיו – עבדיו, הלוא הם צופי הטלוויזיה המכורים ו/או המצטלמים המכורים. נזכרתי בציור המפורסם של מיכאל אנג'לו בתקרת הקאפלה הסיסטינית בוותיקאן ברומא, שעוסק באלוהים מפיח באצבעו רוח חיים ביציר בריאתו, האדם הראשון. כאילו לא ניתן לסיים את השידור הישיר אודות משחק התבוסה בכדורסל של מכבי ת"א למכבי חיפה בחיפה, ללא אספקת מידע גם אודות מצבו של "לירן חולצה אפורה". עלוב.

arbel 2

טקסט תמונה (1) : שבת – 4 באוקטובר 1980. אצטדיון הפועל באר שבע. זירת הראיונות פרוצה ו- Frame הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננו סטרילי. ילדים, בני נוער, וגם אנשים מבוגרים נדחקים בכוח לאזור הראיונות כדי לתפוש תמונה ולהיראות על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יורם ארבל מתכונן ל- ראיין את מאמן קבוצת הפועל באר שבע לאחר ניצחונה על מכבי פ"ת בתוצאה 3:5. מימין, הצלם שלנו קרלוס פופ (חובש כובע ומערכת אוזניות שמחוברת לבימאי יואב פלג בניידת השידור ה- "OB הלבן"). משמאל, ובגבו למצלמה זהו צלם הטלוויזיה הלימודית איזי אברון ז"ל. הריאיון שודר ב- "מבט ספורט" באותו מוצ"ש. מפני שכל מיני ילדים, בני נוער, ומבוגרים חדרו לאזור הראיונות הסטרילי על כר הדשא באצטדיון, נדרשתי כמפיק ועורך להזמין מעת לעת שוטרים כדי לשמור על סדר הצילום, התיעוד, והדיווח. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

arbel 1

טקסט תמונה (2) : שבת – 4 באוקטובר 1980. אצטדיון הפועל באר שבע. Frame טלוויזיה לא סטרילי. יורם ארבל מראיין את מאמן קבוצת הפועל באר שבע לאחר ניצחונה על מכבי פ"ת בתוצאה 3:5 לאחר קבלת ה- Cue מיואב פלג בימאי ניידת השידור ה- "OB הלבן". מימין, הצלם שלנו קרלוס פופ (חובש כובע ומערכת אוזניות). משמאל, ובגבו למצלמה זהו צלם הטלוויזיה הלימודית איזי אברון ז"ל. הריאיון שודר ב- "מבט ספורט" באותו מוצ"ש. מפני שכל מיני ילדים, בני נוער, ומבוגרים חדרו לאזור הראיונות הסטרילי על כר הדשא באצטדיון, נדרשתי כמפיק ועורך להזמין מעת לעת שוטרים כדי לשמור על סדר הצילום, התיעוד, והדיווח. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת :  Superbowl 2016. שידור ישיר ביום שני – 10 בפברואר 2016 לאחר חצות בערוץ 55 בכבלים.

ערוץ 55 בכבלים (ערוץ הספורט) תחת ניהולו של תומר תורג'מן הוא בעל הישגים של רכישות חומרי ספורט וקניית זכויות שידורים, אולם הוא הופך את עצמו שוב ושוב לרשת Off tube פגומה. ערוץ 55 בכבלים הוא בעל מום משום שהוא מאמץ אל לבו ללא אבחנה את שידורי ה- Off tube כאילו מדובר במעשה אומנות טלוויזיוני ואין בלתו. שידור ה- Off tube הישיר מהאולפן בארץ (יום שני – 8 בפברואר 2016) של משחק ה- Superbowl מס' 50 שנערך באצטדיון "לוויס" בסאן פרנציסקו ע"י השלישייה השדר המנחה והמוביל רון קופמן יחדיו עם עודד הלפרין ואיתי אשכנזי, היה דומה למעשה קונדס מגוחך ברמה של חרפה. שלא לדבר על הופעתו הרשלנית והמוזנחת של רון קופמן לבוש בגדי עבודה מרופטים, ונראה היה כאילו התיישב על כס ההגשה באולפן היישר מקטיף אשכוליות בפרדס של הקיבוץ השכן. התקיים דיסונאנס מרחיק לכת בין המִשְדָּר הטלוויזיוני הנפלא והמטופח בתבל של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS באמצעות 40 (ארבעים) מצלמות, ומאמצים כבירים ויקרים של הוועדה המארגנת של ה- NFL לשוות ולהקנות למעמד הספורטיבי ערכים לאומיים – טקסיים אמריקניים טיפוסיים (לרבות ביצוע יפהפה ומפליג של שירת ההמנון האמריקני ע"י הזמרת ליידי גאגא) לבין האולפן הרדוד של ערוץ 55 בכבלים בהובלת רון קופמן המרושל. מפגן הטלוויזיה של CBS ראוי להערכה רבה. נתוני הרייטינג בארה"ב העומדים על כ- % 50 מסבירים גם למה עלות 30 (שלושים) שניות בעת השידור הישיר של CBS שווה ל- 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. מדהים (!).

שידור Off tube כזה מהאולפן בארץ וההעתקה מהמוניטור מכריחה את הטריו רון קופמן + עודד הלפרין + איתי אשכנזי לחטוא שוב ושוב בכך שהשידור המנומנם שלהם, Voice over בקצב הכתבה, עולה על פס הקול המקורי של צוות השידור של CBS ג'ים נאנטז (Jim Nantz) ופיל סימס (Phil Simms). מדובר במגרעת בולטת ומעצבנת שמפריעה לאוזני הצופים. בשעה שה- Public Address באצטדיון בעל קול בריטון – בס רדיופוני מציג אחד אחרי השני את עשרות אנשי ה- MVP גיבורי משחקי ה- Superbowl מאז נוסד ב- 1967, ואשר הוזמנו להיות נוכחים באצטדיון בסאן פרנציסקו במשחק היובל – עולים עוד פעם ועוד פעם אנשי ערוץ 55 בכבלים על פס הקול האמריקני כדי לזהות לצופים בארץ את גיבורי העלילה ובכך משבשים לחלוטין את חוויית הצפייה. מדובר בשערורייה. עשרות רשתות טלוויזיה בכל העולם רכשו את זכויות השידורים של ה- Superbowl מס' 50 כמו ערוץ הספורט הישראלי, אולם בניגוד לו, החליטו לשדר את האירוע המפורסם מעמדות שידור באצטדיון בסאן פרנציסקו. מה כל כך קשה לערוץ 55 בכבלים לרכוש גם הוא עמדת שידור ב- "לוויס" ולהטיס את צוות השידור שלו לסאן פרנציסקו על מנת לערוך את השידור הישיר של האירוע הנוצץ מהשטח…???

היה שם רגע אחד מעורר זיכרונות עבורי משהוצג ה- MVP של ה- Superbowl מס' 15 של 1981, ג'ים פלאנקט (Jim Plunkett). ג'ים פלאנקט היה בשעתו סטודנט וה- Quarterback המצטיין של אוניברסיטת סטאנפורד בסוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת. כל כך ווירטואוזי עד שרשת הטלוויזיה CBS החליטה לתעד את פועלו בסרט דוקומנטארי בן כ- 50 דקות. שמו של הסרט היה "ג'ים פלאנקט". אלכס גלעדי מי שהיה עורך ומפיק ב- 1971 של תוכנית הספורט לילדים ונוער, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", ואשר שודרה בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – החליט לקנות הסרט ולשדר אותו אצלנו. זה היה כאמור בחורף 1971. מגיש התוכנית ההיא היה דן שילון והפרשן של המשחק המסובך שאופייני רק לארה"ב היה גדעון שרר. אלכס גלעדי בעל אוזן מוזיקלית רגישה הבחין באיכות נעימת הפס הקול המוזיקלי – אדיטוריאלי של המסמך "Jim Plunkett" והשתמש בה לפתיח המיוחד של סדרת כתבות טלוויזיה ששודרו ב- "מבט ספורט" וכותרתן הייתה "כרטיס למינכן", ואשר עסקו בספורטאים ובספורטאיות הישראליים המתכוננים לקראת המשחקים האולימפיים של מינכן 1972.

אורי לוי הכיר את הספורט האמריקני והיה מעורה בו טוב יותר מכל שדר טלוויזיה אחר במחלקת הספורט בתקופתי. ה- SUPERBOWL, משחק הפוטבול האמריקני מיסודו של  ה- NFL הוא אירוע ספורט מטריף בארה"ב. הרייטינג הטלוויזיה שלוֹ נושק את גבול ה- % 50 ומחיר חצי דקה של פרסומת מסחרית ב- 28 בינואר 1991 היה שווה ל- 2.500000 (שניים וחצי מיליון) דולר. שחקן נבחרת ישראל והפועל ר"ג בכדורסל סטיב קפלן נולד וגדל בארה"ב. הוא החליט לעלות ארצה ולבנות את ביתו בישראל והפך כאן לכדורסלן מצטיין. פעם אמר לי, "יואש אלרואי, אין ילד בארה"ב שאיננו גַדֵל מגיל הגַן על תרבות הספורט האמריקנית של הפוטבול והבייסבול. שני המשחקים האלה הם ענפי ספורט לאומיים בבתי הספר, במכללות, בפארקים, ואפילו ברחוב. אין פלא ששידורי הטלוויזיה של הפוטבול בכלל ו- SUPERBOWL בפרט ושידורי הבייסבול ובראשם ה- WORLD SERIES זוכים לרייטינג אדיר". אך השידורים הישירים האלה אינם משגעים את צופי הטלוויזיה בישראל. הפוטבול האמריקני הוא משחק מזהיר ומתוחכם אך הוא ייחודי לאמריקניים ואיננו נמצא בשום אופן בסַל התרבות וצריכת הספורט של מרבית אזרחי המדינה, למעט קומץ צופי טלוויזיה אנגלו – סאכסיים, וקבוצה קטנה של עיתונאי ספורט, שמנווטים את האירוע הזה למרכז הבימה העיתונאית שלהם ומעניקים לו נפח מוגזם. גם בטלוויזיה הציבורית שאני נמנה על שורותיה ישנם כמה פריקים של המשחק האמריקני המסורתי הזה שאינם מחמיצים שום הזדמנות לצפות בו. ראש וראשון להם הוא מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בכבודו ובעצמו. אך המשחק נשאר זַר למרבית הציבור בישראל כמו הבייסבול האמריקני. האימפריה האמריקנית האדירה לא הצליחה לשָוֵוק את הפוטבול הייחודי שלה מעבר לגבולותיה שלה. הפוטבול האמריקני איננו מסכן את הפוטבול הבינלאומי המסורתי. הבייסבול הופץ בתום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945 ביפן ולאחר סיום מלחמת קוריאה ב- 1953 גם בדרום קוריאה. הוא משחק מסורתי חשוב גם ב- קוּבָּה של פידל קסטרו בשל השכנות הגאוגרפית. הוא נכנס כענף ספורט אולימפי באולימפיאדת אטלנטה 1996 אך לא הפך מעולם למשחק אָהוּד בתבל. לעומת חוסר הפופולריות של שני ענפי הספורט האלה בעולם, הרי שהטיפול והעיסוק של רשתות הטלוויזיה האמריקניות במשחקים הלאומיים שלה מדהים ומופלא. למדתי רבות במשך שנים ארוכות מנשיאי הספורט של רשתות הטלוויזיה בארה"ב. אין ספור של רעיונות מוצלחים ומעניינים. חלקם אימצתי למען מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך לעולם לא את שני ענפי הספורט הפופולריים שכל ילד אמריקני צומח וגדֵל עליהם, הפוטבול והבייסבול. אני גדלתי על אישי הטלוויזיה והספורט האמריקניים רבי מוניטין שהפכו לאגדות עוד בחייהם, כמו ווינס לומבארדי (Vince Lombardi) מאמן הפוטבול הדגול שטבע את אמירת הנצח בספורט, “Winning is not everything – It’s the only thing”, שהפכה לסמל החתירה והכמיהה המתמדת לניצחון ושחקני בייסבול האגדיים כמו בֵּייבּ רוּת' (Babe Ruth), לוּ גֶרִיג (Lou Gehrig), ג'וֹ דֶמָאגְ'יוֹ (Joe DeMaggio), גֶ'ק רוֹבִּינְסוֹן (Jack Robinson), הֶאנְק אֶרוֹן (Hank Aron), ורבים אחרים הגשימו אותה.

baseball 1

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה. שלושת החובטים המפורסמים ורבי המוניטין במשחק הבייסבול (Hitters) של הקבוצה הניו יורקית ה- New York Yankees  בשנות ה- 20 ו- 30 של המאה שעברה. זיהוי השחקנים משמאל לימין : לו גריג (Lou Gehrig), בייב רות' (Babe Ruth), וטוני לאזֶרי (Tonny Lazzeri). השמות האלה לא אמרו דבר לאיש בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. איש בחטיבת הספורט ההיא לא שמע עליהם מעולם ולא ידע את שמותיהם. אורי לוי ואנוכי גדלנו עליהם במידה רבה. (באדיבות ארכיון האמריקני של ליגת ה- MLB). 

השמות המיתולוגיים של שחקני הבייסבול האמריקניים המפורסמים לא אמרו דבר לצופי הספורט בישראל, גם לא שמותיהם של שדרי הספורט בעלי המוניטין ברשתות הטלוויזיה הגדולות של ארה"ב כמו ג'ון מאדן (John Madden), פאט סאמרוול (Pat Summerall), האווארד קוסל (Howard Cosell), טים מקארוור (Tim McCarver), אל מייקלס (Al Michaels) וג'ים פאלמר, (Jim Palmer), ברנט מאסברגר (Brent Musburger), קית' ג'קסון (Keith Jackson), ג'ים למפלי (Jim Lampley), ואחרים. אנשי התקשורת האמריקניים האלה גדולי שדרני הספורט ברשתות הטלוויזיה האמריקניות בשנים ההן הביאו את בשורת הפוטבול והבייסבול בארצם והפכו ל- Celebrities כמו כוכבי הספורט שאותם תיארו ושידרו. בישראל הם נותרו אנונימיים.

הייתי שם וראיתי זאת : ביום ראשון – 18 בינואר 1976 ביקר בישראל נשיא ארה"ב גֶ'רָאלְד פוֹרְד (התמנה לנשיא לאחר הדחתו של ריצ'ארד ניקסון ב- 1974 בעקבות פרשת "Watergate"). בקשתו הראשונה של הנשיא לא להאמין בביקורו בישראל הייתה לצפות במשחק ה- SUPERBOWL שנערך באותו לילה בין קבוצות פיטסבורג סטילרס (Pittsburgh Steelers) לבין דאלאס קאובויס (Dallas Cowboys). הוא בשום אופן לא רצה להחמיץ את החוויה הספורטיבית השנתית האופיינית כל כך רק לאמריקה. סיגנל השידור שהועבר מארה"ב לאירופה באמצעות לוויין התקשורת האמריקני AFRTS לצורכי צפייה של החיילים האמריקניים המוצבים בגרמניה, נקלט גם ע"י לוויין ה- Primary שלנו, והועבר ישירות מעמק האלה לחדר צפייה מיוחד בבניין הטלוויזיה בירושלים. ארנון צוקרמן עשה את כל הסידורים הנאותים לארח כראוי את נשיא ארה"ב. ג'ראלד פורד ואנשי הפמליה שלוֹ ישבו מרותקים כל הלילה ברוממה וצפו במשחק הדרמטי בן שלוש השעות בו ניצחו הסטילרס בראשותו של הקווטר-בק (Quarter Back) המפורסם שלהם טרי בראדשואו (Terry Bradshaw) את הקאובויס בתוצאה 17:21. המשחק עורר עניין עצום בין 20 הצופים שראו אותו בתוך כותלי חדר הצפייה בבניין הטלוויזיה אך לא את עם ישראל. אלכס גלעדי שידר קטע בן דקה וחצי ממנו ב- "מבט ספורט".

כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרתי את משחקי ה- NFL ובראשם את המשחק הגמר ה- SUPERBOWL ביד קפוצה. העניין הזה לבש אופן ועניין שונים לחלוטין במלחמת המפרץ הראשונה ב- 28 בינואר 1991 כשעם ישראל ישב ספון בביתו במלחמת המפרץ ה- 1, לכוּד בין קירות ביתו מאֵימַת הטילים של סאדאם חוסיין, וצופה ללא הרף בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מיהרתי להניח את ידי על זכויות השידור של המשחק שהיו שייכות לטלוויזיה בכבלים, למרות שתוכנן להתחיל בשעת צפייה מאוד לא נוחה באחת בלילה על פי שעון ישראל בין יום ראשון של 27 בינואר 1991 לבין בוקרו של יום שני – 28 בינואר 1991. השידור הישיר עמד הסתיים בשש בבוקר. את מלאכת השידור הישיר של ה- SUPER BOWL ה- 25 הטלתי על אורי לוי. בחרתי בו להיות השַדָּר המוביל של האירוע. היה לי על מי לסמוך. לא היה טוב ממנו בעת ההיא בחטיבת הספורט כל עוד נגע לֵב השידור שלנו בשני ענפי הספורט האמריקניים פוטבול ובייסבול. לא נסים קיוויתי, לא מאיר איינשטיין, וגם לא רָמִי ווייץ. אלא אורי לוי (!). אורי לוי עשה עבודת שידור פנטסטית מה עוד שהוא דובר היטב את השפה האנגלית. זה היה מדהים בעיניי שבחורצ'יק צעיר מיָפוֹ בשם אורי לוי בקי בחוקי שני המשחקים האמריקניים בייסבול ו- פוטבול ומכיר גם את ההיסטוריה שלהם ואתגיבורי העלילה. לא נסים קיוויתי, לא מאיר איינשטיין, ולא רמי ווייץ. אורי לוי. זאת הייתה עובדה.

uri levi sassi efrati 1

טקסט תמונה : אוקטובר 1988. לפני עשרים ושמונה שנים. הימים ההם – הזמן ההוא. שניים מעמודי התווך של חטיבת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. השדר אורי לוי (מימין) והמפיק ששי אפרתי (משמאל) מקבלים את משלחת הספורטאים הנכים החוזרים מאולימפיאדת סיאול 88'. שניהם היו מטובי האנשים שלי בחטיבת הספורט ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. (תיעוד וצילום של בית הלוחם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף "טומי" לפיד ז"ל מי שהיה מנכ"ל רשות השידור בעבר (1984 – 1979) ועכשיו ב- 1991 שימש יו"ר מועצת שידורי הטלוויזיה בכבלים, הגה מהלך מבריק בעיצומה של מלחמת המפרץ הראשונה בינואר 1991. הוא עשה טובה ושירות גדול לעצמו ולחברות הטלוויזיה בכבלים שהוא מייצג כשהעביר לידיי בחינם את זכויות השידור הבלעדיות של ה- Super Bowl מס' 15 בין קבוצות הניו יורק גָ'איָינטְס (N.Y. Giants) ובָּאפָאלוֹ (buffalo). המשחק מסקרן ציבור קטן ומעט אנשים בישראל, עשרות אלפים בודדים, אך המלחמה שינתה את תכניותיי ונרתמתי למענם. טכנולוגיית הטלוויזיה בכבלים בארץ הייתה אז רק בראשית חדירתה המופלאה לבתי הלקוחות במדינת ישראל ונתח הנגיסה שלהם בשוק הטלוויזיה המקומי טרם הורגש. יוסף "טומי" לפיד ז"ל סָבָר שיהיה זה לא הגוּן למנוע מהציבור הרתוק לביתו מאימת הטילים של סאדאם חוסיין שליט עיראק, לצפות במשחק שיש לו אוהדים אנגלו – סאכסיים כה רבים בישראל. יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור לשעבר הוריד מעצמו וביוזמתו לחץ ציבורי מיותר והצטייר כדוֹד הטוֹב של רשות השידור. היות והיה לוֹ מוּשג נרחב בשיווק ויחסי ציבור לא שאל ממני תמורה כספית, אלא ביקש להעניק קרדיט בשידור הישיר לרצון הטוב ולמחווה של חברות הכבלים על שניאותו ואִפשרו לטלוויזיה הישראלית הציבורית לשָדֵר ישיר את משחק ה- Super Bowl מס' 25 של 1991 שהיה בכלל שייך להם, ונתח הצפייה בו היה שווה בקושי אחוז רייטינג אחד בימים ההם. הוא כמובן החליט גם לתת פרסום "לטוּב ליבּוֹ" הגדול גם בעיתונות.

בחצות הלֵיל ביום ראשון – 27 בינואר 1991 בדיוק במעבר ליממת המחרת, החל השידור הלווייני הישיר שלנו מאצטדיון "טָאמְפָּה" בפלורידה. זכויות השידור הבלעדיות בארה"ב היו של רשת ABC. צוות השידור המוביל של ABC מנה את השדר המוביל אל מייקלס (Al Michaels) ושני הפרשנים שלו פראנק גיפורד (Frank Gifford) ו- דן דיירדורף (Dan Dierdorf). השדר ברנט מאסברגר (Brent Musburger) הוביל את ה- Pre Game Show). אנחנו שידרנו ישיר את האירוע כמובן Off tube בעמדת השידור באולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה ממוקם בשכונת רוממה בירושלים, והצטרפנו לסיגנל השידור של ABC. קוֹלוֹ של צוות השידור האמריקני של ABC שימש כ- Guide לצוות השידור שלנו שכאמור שידר את המשחק Off Tube מעמדת השידור באולפן בירושלים. באותה העת התארח בישראל לאות הזדהות עם המדינה בשעת מצוקתה במלחמת המפרץ הראשונה, שַַדָּר הספורט הנודע של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, היהודי – אמריקני ווֹרְנֶר ווּלְף (Warner Wolf). זהו השַדָּר הוותיק ההוא מניו יורק שיָצָר את סלוגן הטלוויזיה המפורסם, “And now let's go to the Videotape”. מַטְבֵּעַ לְשוֹנִי טלוויזיוני שהיה סימן ההיכר שלוֹ במשך שנים רבות. צירפתי אותו לצוות השידור שלנו בראשותו של אורי לוי. גם עיתונאי ושדר הטלוויזיה הישראלית בשפה האנגלית סטיב ליבוביץ' נמנה על צוות הפרשנים בשידור הישיר ההוא שלנו.

את ווֹרְנֶר ווּלְף הכרתי ב- 1985. שלחתי אליו אז לניו יורק לתוכנית הספורט המיוחדת שלו, את הסַל המדהים שקלע דוֹרוֹן גָ'מְצִ'י אז שחקן מכבי ר"ג ממגרש שלם בשנייה האחרונה של המחצית הראשונה במשחק נגד מכבי ת"א במלחה ירושלים (מגרשה הביתי של מכבי ר"ג במשחק ההוא). צילמנו את המשחק הזה עם ניידת השידור הקטנה שלנו. השַדָּר היה נסים קיוויתי והצלם המוביל קַרְלוֹס פּוֹפ. דוֹרוֹן גָ'מְצִ'י זרק את הכדור ביד אחת כמעין זריקת "Hook Shot" (זריקת וָו) כשלידו ניצב שומרו חֵן לִיפִּין ממכבי ת"א. הכדור עשה דרך ארוכה בגובה רב ולחלקיק שנייה יצא מהפריים של המצלמה המובילה אך צלם הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיק קרלוס פופ לכד את כל המהלך המפתיע והנדיר. 2500 הצופים ההמומים במלחה נעמדו על רגליהם ומחאו כף בהתרגשות לכבודו של הצָלָף דוֹרוֹן גָ'מְצִ'י. אולם התמונה שזכורה לי יותר מכל לאחר הסל המדהים שנקלע מ- 26 מ', הייתה דווקא של איש אחד מבין האלפים, קֶוִוין מֶגִי המנוח שחקן מכבי ת"א, שנח על הספסל באותו הרגע, אך מתייצב על רגליו מניף את זרועותיו הענקיות, ומסמן למזכירות שהסַל המדהים והיפהפה נקלע בתום הזמן החוקי.

הזמנתי את ווֹרְנֶר ווּלף להצטרף לצוות השידור שלי לצדם של השַדָּר אוּרי לֵוי והפרשן סטיב ליבוביץ' ממחלקת החדשות בשפה האנגלית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עמדו לרשותי שדרים נוספים מאיר איינשטיין, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ. אורי לוי היה הטוב מביניהם ללא כל ספק כל עוד נגע לֵב השידור לשני ענפי הספורט האמריקניים, פוטבול ובייסבול. לא היה לו שני במחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בהבנת שני המשחקים הייחודיים והכל כך אופייניים לארצות הברית של אמריקה. הג'איינטס ניצחו במשחק 19:20, אך לא זה מה שהיה חשוב. מנקודת מבטי היה זה ניצחונו האישי של השדר המוביל שלי אורי לוי שהחזיק בצורה מעוררת כבוד כשַדָּר ראשי (וגם מומחה למשחק) בעזרת שני פרשניו, אירוע דרמטי וממושך בשידור ישיר בן חמש שעות (!). אורי לוי עשה זאת בצורה טבעית, מעניינת, וקולחת. זה לא היה דבר של מה בכך. הוא הותיר עלי אז רושם רב. פשוט אהבתי אותו אז מאוד. לא היה שַדָּר כמותו שהתמצא כה טוב בענפי הספורט האמריקניים הייחודיים לגוונים השונים. ה- SUPERBOWL מס' 25 ב- 28 בינואר 1991 זכה לצפיית שיא באותו לילה במדינת ישראל מוכת הטילים. לא כך כך בגלל מהות המשחק, אלא בשל אימת משחקי המלחמה של נשיא עיראק סאדאם חוסיין ב- מלחמת המפרץ ה-1.

סוף הפוסט מס' 643. הועלה לאוויר ביום רביעי – 26 באוקטובר 2016.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *