פוסט מס’ 633. תזכורת מרה (6) : כרוניקה של רצח לא ידוע מראש. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. זה היה מדהים ובלתי נתפס : בעוד שמואל “מוליק” ללקין (בן 91 היום בעת כתיבת הפוסט) מנהל וראש משלחת הספורטאים הישראליים למשחקים האולימפיים של מינכן 72′ עסוק בחודשים יוני, יולי, ואוגוסט 1972 בתכנון אופרטיבי ולוגיסטי של השתתפותם באולימפיאדה לראשונה על אדמה גרמנית ודאגה וטיפול במגוריהם בכפר האולימפי, בעוד דן שילון ואלכס גלעדי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתכננים בחודשים יוני, יולי, ואוגוסט 1972 את מבצע השידורים הטלוויזיוני הישיר של כיסוי אולימפיאדת מינכן 1972, היה אבו דאוד הארכי טרוריסט ראש ארגון המרצחים הפלסטיני “ספטמבר השחור” עסוק בחודשים יוני, יולי, ואוגוסט 1972 בתכנון הרצח של הספורטאים הישראליים הנוטלים חלק באולימפיאדת מינכן 1972. פוסט מס’ 633. כל הזכויות שמורות. 21 בספטמבר 2016.

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים מעת לעת שוב גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או לאכסן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח  ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם. מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים (אודות קורות הטלוויזיה בארץ ובעולם בעיקר בשלושה תחומים גדולים ספורט, חדשות, ותיעוד) אך תחת Title משותף ואשר קרויה : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”, לרבות הטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”. את המחקר והכתיבה אודות “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” התחלתי באוקטובר 1998 כשנתיים ימים בטרם אולימפיאדת סידני 2000. המחקר והכתיבה צברו תאוצה לאחר סיום ההפקה הנפלאה של SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olimpic Broadcasting Organization) את אולימפיאדת סידני 2000. הם טרם הסתיימו. לא שיערתי אז בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרס על פני יותר משמונה עשרה שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה ועשרה אלף) עמודים.

————————————————————————————-

פוסט מס’ 633 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 בספטמבר 2016.

————————————————————————————-

תזכורת מרה (6) : כרוניקה של רצח לא ידוע מראש. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. זה היה מדהים ובלתי נתפס : בעוד שמואל “מוליק” ללקין (בן 91 היום בעת כתיבת הפוסט) מנהל וראש משלחת הספורטאים הישראליים למשחקים האולימפיים של מינכן 72′ עסוק בחודשים יוני, יולי, ואוגוסט 1972 בתכנון אופרטיבי ולוגיסטי של השתתפותם באולימפיאדה לראשונה על אדמה גרמנית ודאגה וטיפול במגוריהם בכפר האולימפי, בעוד דן שילון ואלכס גלעדי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתכננים בחודשים יוני, יולי, ואוגוסט 1972 את מבצע השידורים הטלוויזיוני הישיר של כיסוי אולימפיאדת מינכן 1972, היה אבו דאוד הארכי טרוריסט ראש ארגון המרצחים הפלסטיני “ספטמבר השחור” עסוק בחודשים יוני, יולי, ואוגוסט 1972 בתכנון הרצח של הספורטאים הישראליים הנוטלים חלק באולימפיאדת מינכן 1972. פוסט מס’ 633. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 בספטמבר 2016. 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : השדרנית ועיתונאית העַל של ערוץ 10 הילה אלרואי לענייני בריאות קובעת אף היא בסדרת כתבותיה החשובות במהדורות החדשות המרכזיות של הרשת שלה “צער גידול הורים”, כי מדינת ישראל היא מדינת פארטאץ’ שאיננה מאורגת נכונה זה עידן ועידנים על כל המשתמע מכך, גם באגף הסיקור הַסוּפֶּר חָשוּב שלה. מדובר ברפואה ציבורית רשלנית, מדובר באי אכפתיות, מדובר בהיעדר אדיבות, מדובר בחוסר התחשבות, מדובר באי צדק משווע. מדובר בפגיעה בכבודם של אנשים מבוגרים ובכבודה של אוכלוסייה קשישה, ושלילית זכויותיהם האנושיות הבסיסיות ביותר. הדבר נעשה במסווה של פקידות רפואית יתירה עתירת סיבוכים כאילו מדובר בגזירת גורל אולם בני אדם טוו את קוריה. מדובר ברפואה ציבורית רווייה פלונטרים וכוח, אולם בני אדם קשרו את החוטים ויצרו את הפלונטרים. אין מדובר בגזירת גורל. מדובר ברפואה ציבורית בעלת עודף של שררה ביורוקרטית לאומית בלתי מתקבלת על הדעת. בני אדם המציאו את השררה הנבזית הזאת ולא אמדובר בגזירת גורל. מדובר בפעולות של סדר ומשמעת שננקטים כביכול ע”י משרד הבריאות לטובת החולים ע”י רשויות שונות בתוך מערכת בריאות מסורבלת ונטולת היגיון בה האחת בולמת את השנייה. מדובר בכללים והליכים פתלתלים ולא חוקי טבע, שבסופו של דבר הושתו עלינו ע”י בני אדם ואשר נועדו להכביד ולהקשות שוב ושוב ללא צורך בעיקר על בריאותה של האוכלוסייה המבוגרת והקשישה שחיה בתוכנו. מרתיח. בושה וחרפה. עסק לאומי – בריאותי עלוב ומרגיז. כך לא מתנהלת מדינה מתוקנת וכך לא מתנהגת מדינה מתוקנת לאזרחיה המבוגרים והקשישים. הִילָה אַלְרוֹאִי היא עיתונאית עַל עֵירָנִית וחשובה ביותר בתחום כיסוי חשוב ביותר במשך שנים במערך העיתונאות הטלוויזיונית של ערוץ 10.

פרפרת 2 : צפיתי אמש בשידור הישיר המשעמם שהפיק ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים באצטדיון “סמי עופר” בחיפה ואשר דן במשחק בו גברה מכבי חיפה על הפועל באר שבע 1:2 (יום שני – 19 בספטמבר 2016). היה מדובר במשחק בדרגת כדורגל נמוכה שמאפיינת את הכדורגל הישראלי מזה עידן ועידנים, אולם הפלא ופלא עטופה בחליפות אירופיות ועניבות מגוהצות וב- Pre Game Show, החזקת ההפסקה, ו- Post Game Show. עטיפת הלבוש הטלוויזיוני המכובד שעטו על עצמם אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ואשר נכחו בעמדות השידור שלהם באצטדיון “סמי עופר”, בלטה אמש ביתר שֵאת בחיפה נוכח רמת המשחק המגוחכת שהפגינו מכבי חיפה והפועל באר שבע. אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים אינם אחראים על איכות תצוגות המשחקים בליגת העל הישראלית שהם מכסים ומשדרים לציבור, אולם הם הנושאים בעול הופעתם הוויזואלית והתייצבותם בפני המצלמות וקבָל הצופים שלהם. היה מדובר בחידוש טלוויזיוני מפליג ובעל ערך כשאנשי הפאנל מודי בר און, אלי אוחנה, עמרי אפק, וצוות השידור השדר עמיחי שפיגלר והפרשן בוני גינזבורג הציגו על המרקע שלהם הופעת לבוש אירופית / אמריקנית נאה, מכובדת, ורצינית. יש חשיבות רבה לקנקן ולא רק למה שהוא מכיל בתוכו. הטלוויזיה היא מדיה בעלת חשיבות וויזואליה עליונה ואיננה רק מקור של תוכן. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים – יפה מאוד לכם (!). אנוכי ושכמותי תובעים המשך ומצפים מאנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים לחולל את אותו “המפנה החיפאי”, לעטוף ככה – כזה ראה וקדש בתוכן ולבוש, גם את השידורים הישירים הנוגעים למשחקים המרכזיים ב- Champions League בהשתתפות קבוצות כמו ברצלונה, ריאל מדריד, אתלטיקו מדריד, באיירן מינכן, מנצ’סטר סיט,י ומנצ’סטר יונייטד.

פרפרת 3 : אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים חנוטים בחליפות ועניבות באצטדיון “סמי עופר” (יום שני – 19 בספטמבר 2016) התריסו כלפי ערוץ 1 והשכיחו כליל את קיומו. מטריד לחשוב שעד לפני חודשיים – שלושה היו זכויות השידורים הבלעדיות של שני המשחקים המרכזיים השבועיים בשתי ליגות העל הישראליות בכדורגל וכדורסל רק בידיו של השידור הציבורי. אל תשלו את עצמכם. תאגיד השידור הציבורי החדש איננו מהווה תרופה ותחליף לערוץ 1 הגוסס.

channel-5-2

טקסט תמונה : יום שני – 19 בספטמבר 2016. אצטדיון “סמי עופר” בחיפה. לעולם אין לשכוח כי הטלוויזיה היא בראש וראשונה מדיה וויזואלית. שני אנשי ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים השדר עמיחי שפיגלר (משמאל) והפרשן בוני גינזבורג (מימין) מחויטים ומעונבים, מובילים את השידור הישיר של המשחק המרכזי במחזור הרביעי של ליגת העל הישראלית בכדורגל.(צילום ב- iphone ממסך ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

channel-5-1

טקסט תמונה : יום שני – 19 בספטמבר 2016. אצטדיון “סמי עופר” בחיפה. לעולם אין לשכוח כי הטלוויזיה היא ראשית דבר מדיה וויזואלית. הופעה טלוויזיונית למופת של שלושת אנשי הפאנל של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים מודי בר און (משמאל) + עמרי אפק (בתווך) + אלי אוחנה (מימין). השלישייה המחויטת והמעונבת הזאת מובילה ומנתחת את אירועי המשחק המרכזי מכבי חיפה – הפועל באר שבע 1:2 בשלושת השלבים של “כדור נח” (מונח שלקוח מחוקת הכדורסל) : לפני שריקת הפתיחה, בהפסקה שבין שתי המחציות, ולאחר שריקת הסיום. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

channel-1

טקסט תמונה : 5 בספטמבר 2016. אצטדיון “סמי עופר” בחיפה. ימיו האחרונים של ערוץ 1 במתכונתו הישנה. שני הפרשנים אבי רצון (מימין, עיתונאי ופרשן ברמה גבוהה) וגיל לנדאו (משמאל) בלבוש שונה, בלתי אחיד, ולא מוקפד מאיישים את שורת הפאנל הציבורי בעת השידור הישיר של המשחק הבינלאומי ישראל – איטליה 3:1 במסגרת קדם גביע העולם של רוסיה 2018. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).

פרפרת 4 : האזנתי היום (יום שלישי – 20 בספטמבר 2016) לשידור הישיר של תֹכנית האקטואליה “חמש אחר הצהריים” ברדיו גלי צה”ל ע”י הצמד יעקב ברדוגו המהיר ועמיתו ירון ווילנסקי המנומס. לא כוחות. יעקב ברדוגו הרבה יותר בולט, יותר ערני, יותר דומיננטי, וגם יותר נדחף.

פרפרת 5 : הזדמן לי לקרוא את מאמר הפרשנות “ניצחון עם אמירה” של מר שלמה שרף ב- “ישראל היום” (יום שלישי – 20 בספטמבר 2016) אודות המשחק מכבי חיפה – הפועל באר שבע 1:2. מדובר בפוסט משעמם ומגוחך ברמת כתיבה נמוכה במיוחד. כך כותב בשוליו בעל המאמר מי שהיה פעם מאמן נבחרת ישראל כלהלן, והוא לא עושה זאת בחינם :

1. “…באר שבע תצטרך להתרגל מהר למעברים מאירופה לליגה…” ברור וילדותי. כל ילד בכיתה ג’ יכול לכתוב טקסט פשטני כזה, אבל אולי תואיל מר שלמה שרף להסביר לקוראיך איך היא אמורה לעשות זאת, כיצד היא אמורה להתרגל…?

2. “…האלופה חייבת לחזור מהר לקצב צבירת הנקודות המצופה ממנה בזירה המקומית…”. בסדר. ברור. כל ילד בכיתה ב’ יכול לכתוב משפט טריוויה כזה, אולם ממך נדרש איזה שהיא אינטרפרטציה איזה שהוא ביאור כיצד עושים זאת, איך חוזרים מהר לקצב צבירת נקודות…? קונץ קטן ביותר לרשום טקסט מופשט שכזה נטול ייחוד וחסר הבדלה שקיומו מובן מאליו ולכן הוא לחלוטין חסר כל עניין. מעניין אותי לדעת מה הם שיקולי העורך של העיתון “ישראל היום” להוציא לאור פוסט פרשנות כה יָרוּד אודות המשחק מכבי חיפה – הפועל באר שבע 1:2 בחתימתו של שלמה שרף. שלמה שרף יודע, מבין, ומומחה בתורת הכדורגל טוב יותר מרבים מאתנו אולם זה איננו בא לידי ביטוי בפוסט שלו שנושא את הכותרת “ניצחון עם אמירה” אותו פרסם ב- “ישראל היום” ביום שלישי – 20 בספטמבר 2016.

3. ועוד טקסט של שלמה שרף : “…סגניתה, מכבי ת”א וודאי תשמח לעוד כמה נפילות כאלה בדרך…”. ברור. אלא מה.

תזכורת מרה (6) : כרוניקה של רצח לא ידוע מראש. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. זה היה מדהים ובלתי נתפס : בעוד שמואל “מוליק” ללקין (בן 91 היום בעת כתיבת הפוסט) מנהל וראש משלחת הספורטאים הישראליים למשחקים האולימפיים של מינכן 72′ עסוק בחודשים יוני, יולי, ואוגוסט 1972 בתכנון אופרטיבי ולוגיסטי של השתתפותם באולימפיאדה לראשונה על אדמה גרמנית ודאגה וטיפול במגוריהם בכפר האולימפי, בעוד דן שילון ואלכס גלעדי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתכננים בחודשים יוני, יולי, ואוגוסט 1972 את מבצע השידורים הטלוויזיוני הישיר של כיסוי אולימפיאדת מינכן 1972, היה אבו דאוד הארכי טרוריסט ראש ארגון המרצחים הפלסטיני “ספטמבר השחור” עסוק בחודשים יוני, יולי, ואוגוסט 1972 בתכנון הרצח של הספורטאים הישראליים הנוטלים חלק באולימפיאדת מינכן 1972. פוסט מס’ 633. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 בספטמבר 2016.

הערה : המחקר והכתיבה שלי את הטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972″ בוצע על ידי במשך השנים שבין 1998 ל- 2012. המחקר והכתיבה הללו טרם הסתיימו על ידי. הם אינם יכולים להסתיים כל עוד משטרת מינכן לא תפתח את הארכיונים, המסמכים, והתכתובות שלה הנוגעים לרצח הנפשע של 11 ספורטאים ישראליים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ע”י שמונה מחבלים פלסטיניים בני עוולה מארגון “ספטמבר השחור”.

פרולוג זמני (נחקר ו- נכתב ב- 20 בספטמבר 2016). התקוות הישראליות זורחות בשבת – 26 באוגוסט 1972 בטקס הפתיחה של אולימפיאדות מינכן 1972, ושוקעות ומגיעות לקִיצָן המַר ב- 5 בספטמבר 1972 ברחוב קונולי מס’ 31 בכפר האולימפי. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ”ה פסוק 17.

במשך ארבע עשרה שנים בין 1998 ל- 2012 ערכתי מחקר מעמיק חסר תקדים בהיקפו אודות אירועי “אולימפיאדת הדָמִים של מינכן 1972”. המחקר העניק לי תשתית רחבה כדי לכתוב טרילוגיה (שלושה כרכים עבי כרס) שכוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים אודות המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 – שהפכו לאולימפיאדת דמים בהם נרצחו בדם קר 11 ספורטאים ישראליים ע”י שמונה מחבלים פלסטיניים . בעת המחקר והכתיבה של “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” ראיינתי מאות אנשים מהארץ, מגרמניה, ומהעולם כולו : אנשי טלוויזיה ותקשורת, אנשי DOZ קבוצת הטלוויזיה המבצעית הגרמנית (מיסודן של רשתות הטלוויזיה המערב גרמניות ARD ו- ZDF) ששימשה ה- Host broadcaster והפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי, כמו גם אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית ובראשם וָולְטֶר טְרוֹגֶר מנהל הכפר האולימפי ומי שהיה סגנו ויד ימינו של יו”ר הוועדה המארגנת הגרמנית וגם נשיא הוועד האולימפי הגרמני ווילי דאומה, וגם אנשי ביטחון. הטרילוגיה מורכבת ממאות תמונות (רובן אקסקלוסיביות ורואות אור לראשונה) ומסמכים רבים, מאות עדויות ממקור ראשון, וקטעי עיתונות רלוואנטיים. הטקסט שנכתב על ידי במשך כעשר שנים רווי יגון וצער עמוק. הוא מתאר טרגדיה נוראית שבמידה רבה הייתה כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש אך באותה מידה הייתה גם כרוניקה מפתיעה ולא ידועה מראש שתפשה את שירותי הביטחון של מדינת ישראל וגרמניה בלתי מוכנים. מעשה הטרור של השתלטות קבוצת שמונה המחבלים הפלסטיניים מארגון “ספטמבר השחור” בפיקודו של לוטיף “עיסא” אפיף על דירות מס’ 1 ומס’ 3 של מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 ורציחתם של אחד עשר מהם, נעשתה כארבעה חודשים לאחר חטיפת מטוס של חברת התעופה הבלגית “סבנה” ע”י מחבלים פלסטיניים אחרים, והנחתתו בנמל התעופה לוד לצורך מיקוח ושחרור מאות מחבלים הכלואים בבתי כלא בישראל. זה לא היה סוד כי אזרחים ישראליים ויעדים ישראליים בחו”ל היו ב- 1972 יעדים לפיגועים, חבלה, ורצח.

הטרילוגיה שנחקרה ונכתבה במשך כ- 14 (ארבע עשרה) שנים מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה, אוֹצֶרֶת בקרבה מידע עצום ורב בתחומים שונים. לא רק של תעשיית הטלוויזיה אלא גם בתחום הביטחון שנוגע למוסד הישראלי ולמוסד הגרמני, מידע שטרם התפרסם עד כה. בין מאות המרואיינים נמצאים גם כמה אנשים מהצמרת הביטחונית של מדינת ישראל בימים ההם. הטרילוגיה מוקדשת למשלחת הספורט האולימפית הישראלית שטסה בחודש אוגוסט לאולימפיאדת מינכן 1972 לנספים ולמשפחות הנספים ולניצולים, וגם לאיש מיוחד ויוצא דופן. דמות אמיצה מרתקת ויישרת דרך, מי ששימש אז מנהל וראש המשלחת הישראלית ה- Chief df Mission מר שמואל “מוליק” ללקין (בן 91 היום).

טקסט תמונה : קיץ 1972. ראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 שמואל ללקין בעת התכנון וההכנות לקראת טיסת המשלחת למשחקים האולימפיים ושיכונם בביתן מס’ 31 ברחוב קונולי בכפר האולימפי במינכן. מנהיג ואיש נדיר בשיעור קומתו. ברחוב קונולי 31 השתכנו 21 גברים מספורטאי המשלחת. שתי הספורטאיות האצנית אסתר רוט – שחמורוב והשחיינית שלומית ניר – טור (בת קיבוץ איילת השחר) התגוררו במגורי הנשים כ- 150 מטר מרחוב קונולי 31. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : הרחובות בכפר האולימפי הענק במינכן נקראו על שמות ספורטאים אולימפיים ידועים. רחוב קונולי נקרא על שמו של האתלט האמריקני ג’יימס קונולי שזכה באולימפיאדת אתונה 1896 במדליית הזהב בקפיצה משולשת.

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. האולימפיאדה ה- 20 במניין העת החדשה. תצלום של הנהלת המשלחת ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי מהצד האחורי של המרפסות, דקות אחדות בטרם יציאת משלחת ספורטאי ישראל לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי של מינכן. ברקע נראות חמש הדירות הדו – מפלסיות בהן התגוררו 21 ספורטאים גברים מהמשלחת. הדירה הראשונה מימין היא דירה מס’ 1, ואחריה לפי הסדר דירות 2, 3, 4, ו- 5. בדירה מס’ 1 התגוררו המאמנים הלאומיים, עמיצור שפירא ז”ל – מאמן א”ק, קהת שור ז”ל – מאמן קליעה, טוביה סוקולסקי יבד”ל – מאמן בהרמת משקלות, אנדרה שפיצר ז”ל – מאמן סיוף, ומשה “מוני” וויינברג ז”ל מאמן המתאבקים. כמו גן גרו בדירה מס’ 1 השופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד ז”ל, והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר ז”ל. שמואל “מוליק ללקין יבד”ל התגורר לבדו כמנהל המשלחת בדירה מס’ 5. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יצחק אופק ז”ל, יריב אורן ז”ל, יוסף “יושו” ענבר ז”ל (חבר קיבוץ גבעת חיים ומי שכיהן אז בתפקיד יו”ר הוועד האולימפי הישראלי), צבי פינקלשטיין ז”ל, איש לא מזוהה, חיים גלובינסקי ז”ל, איש לא מזוהה, ויצחק כספי ז”ל. שמואל “מוליק” ללקין יבד”ל מתכופף מלפנים. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. הרחבה ברחוב קונולי 31 . משלחת ישראל בדרכה לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. האצטדיון האולימפי המרכזי היה ממוקם כקילומטר וחצי ממגורי הספורטאים הישראליים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש הוועדה המארגנת הגרמנית, המתאבק מרק סלבין ז”ל, מרים המשקלות זאב פרידמן ז”ל, העסקן יצחק כספי ז”ל (בגבו), מרים המשקלות יוסף רומנו ז”ל (מוסתר), האצנית אסתר רוט – שחמורוב תבד”ל, ההלך פרופסור שאול לדני יבד”ל (ממושקף ומוסתר חלקית), השחיינית שלומית ניר תבד”ל (בת קיבוץ איילת השחר), מאמן הא”ק עמיצור שפירא ז”ל, הסייף יהודה וויינשטיין יבד”ל, איש לא מזוהה, מאמן הסיוף אנדרה שפיצר ז”ל (בגבו), והסייף דן אלון יבד”ל. מאחור נראה ראש המשלחת שמואל “מוליק” ללקין יבד”ל מסתודד עם אחד מאנשי הוועדה הגרמנית (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. ברחבה לפני הביתן הישראלי ברחוב קונולי 31 בטרם צאת המשלחת לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו ז”ל משתעשע ומפגין את כוחו בעת שהוא מניף אל על את הקלע זליג שטרוך יבד”ל. מימין יריב אורן ז”ל. באמצע נושא הדגל המיועד הנרי הרשקוביץ’ יבד”ל. בגבו למצלמה משה “מוני” וויינברג ז”ל. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) . 

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. משלחת ישראל יוצאת לטקס הפתיחה שייערך בשלוש אחה”צ באצטדיון האולימפי המרכזי. בשורה הקדמית ניתן לזהות מימין לשמאל את יצחק כספי, הנרי הרשקוביץ’, יוסף רומנו מתכופף, מוני וויינברג, זליג שטרוך, קהת שור, ודן אלון. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. הרחבה שלפני הביתן הישראלי בכפר האולימפי ב- רחוב קונולי 31. מרים המשקלות יוסף רומנו ממשיך להשתעשע ומניף אל על בזה אחר זה את אנשי המשלחת הישראלית. הפעם תורו של יו”ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף “יושו” ענבר (חבר קיבוץ גבעת חיים). (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 באוגוסט 197 . אולימפיאדת מינכן 1972. השחקן שמואל רודנסקי שמככב בהצגה “כנר על הגג” בתיאטרון העירוני של מינכן מגיע למגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הביקור נועד כדי לתאם עם ראש המשלחת שמואל ללקין את ביקור ואירוח הספורטאים הישראליים בהצגה “כנר על הגג”. נקבע כי המשלחת תבקר באופן מאורגן בתיאטרון ביום שני בערב של 4 בספטמבר 1972. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש לא מזוהה, אסתר רוט – שחמורוב (בת 20), שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי, והקלע זליג שטרוך. מאחור נראה מתי קרנץ. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. שבת, שתיים וחצי אחה”צ – 26 באוגוסט 1972. נושא הדגל הקלע הנרי הרשקוביץ’ מצטלם עם הנערה הגרמנייה נושאת שלט “ISRAEL” בטקס הפתיחה. משמאל רואים את מוני וויינברג, צבי פינקלשטיין, וקהת שור ז”ל מרכיב משקפי שמש מציץ. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשֶה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ”ה פסוק 17.

הקדמה : הבוקר של יום שישי – 31 באוגוסט 2012. שיחת תחקיר נוספת שלי עם מר שמואל “מולי” ללקין (בן 91 היום) מי שהיה ראש המשלחת של ספורטאי ישראל לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972.

זה היה בשנת 2012. לפני שעה קלה סיימתי עוד שיחת טלפון עם מר שְמוּאֵל לָלְקִין (מתוך מאות שקיימתי עמו מאז 2004) ראש המשלחת האמיץ של הספורטאים הישראליים שנשלחו לאולימפיאדת מינכן 1972 – אודות הפוסט הזה שאתם הולכים עכשיו לקרוא אותו. זהו הפוסט הראשון בסדרה של 20 (עשרים) פוסטים שידונו בפרוטרוט באסון מינכן 1972. שְמוּאֵל לָלְקִין יהיה בעוד רגע קט בן 87. הוא דמות מפתח בכל פרשת רצח י”א הספורטאים שנקטלו באותו יום שלישי המַר ונִמְהר של 5 בספטמבר 1972 בדם קר ללא כלי מגן בידם. הוא בעצמו ניצול שנשכח בכל מסע התקשורת הישראלית העכשווי אל נבכי העבר מלפני 40 שנים. אילו קבוצת שמונה המחבלים בפיקודו של לוטִיף “עִיסָא” אָפִיף וסגנו טוֹנִי נָאזָאל שכונה צֶ’ה גֶאוָוארָה (איזה צ’ה גווארה ואיזה נעליים. מדובר ברוצח מנוול בן בליעל) מזוינים ברובי קלאצ’ניקוב עם עשרות מחסניות ורימוני רֶסֶס, היו מצוידים טיפ טיפה במודיעין מדויק יותר, הם היו פולשים לדירה מס’ 2 שעליה פסחו משום מה (הטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” מעלה השערה די מבוססת מדוע פסחו המחבלים על דירה מס’ 2 ופלשו דווקא לדירה מס’ 3. המרחק בין שתי הדלתות של דירה מס’ 2 לדירה מס’ 3 הוא מטר אחד בלבד), וממשיכים בתנועה של עוד כמה מטרים לעבר דירות מס’ 4 ו- 5. שמואל ללקין התגורר לבדו כראש המשלחת בדירה מס’ 5 בבניין מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. הוא התגלה בכל כושר מנהיגותו ואומץ לבו בעת הרצח (הראשונים שנרצחו מייד לאחר החטיפה היו מאמן קבוצת המתאבקים משה “מוני” וויינברג ומרים המשקלות יוסף רומנו – בשתי נסיבות רצח סמוכות אך שונות זאת מזאת), בעת המו”מ עם המחבלים, ובעת הקשה והנוראית לשמע הבשורה כי המחבלים טבחו את תשעת בני הערובה הנותרים כפותים ו- אזוקים בתוך שני ההליקופטרים בשדה התעופה “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” המרוחק כ- 22 ק”מ מהכפר האולימפי במינכן. מר שמואל ללקין בן דור הפלמ”ח ממקימי המדינה איננו מחזיק מחשב בביתו. הוא נשאר צנוע, עניו, אמיץ, וצלול. הפוסטים האלה מצדיעים לשמואל ללקין כדמות שבמידה רבה נשכחה והושארה מאחורי הקלעים גם היום. אילו הייתי שַר החינוך דאז במקום מר גדעון סער ו/או שר במקום שַרת התרבות והספורט גב’ לִימוֹר לִבְנָת, ו/או אילו הייתי היום שַר החינוך במקום נפתלי בנט ו/או שַר במקום השרה לתרבות וספורט מירי רגב הייתי מגייס גם כעת את מר שמואל ללקין למסע הרצאות ברחבי בתי הספר ומוסדות חינוך במדינת ישראל אודות פועלו ומורשתו ואת קורותיו באולימפיאדת מינכן 1972. בטקס האזכרה לי”א הספורטאים הישראליים שנערך למחרת באצטדיון האולימפי ביום רביעי ב- 11.00 בבוקר של  6 בספטמבר 1972, נשא שמואל ללקין בפני 80000 (שמונים אלף) צופים באצטדיון ומאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם נאום היסטורי בלתי נשכח. הוא כתב את הנאום בחדרו ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן לפנות בוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972, ובתומו בטרם הופעתו קבל עם ועולם, הקריא אותו לשַר החינוך יגאל אלון בארץ. יגאל אלון אישר את הטקסט. עבור הנאום ההיסטורי ההוא לפני 44 שנים ראוי שמואל ללקין למדליית זהב (!).

הנה טקסט הנאום ההיסטורי שנשא שמואל “מוליק” ללקין במעמד הנורא ההוא ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 באצטדיון האולימפי המרכזי של מינכן 1972 :                                                                                            

“ספורטאי ישראל באו למינכן כדי להשתתף באולימפיאדה ה- 20 בהתאם לרוח האחווה האולימפית. בידידות, בהגינות, ושלום – לצדם של ספורטאי כל ארצות תבל. נרעשים ומזועזעים מתאבלים אנו על ההפרה הברברית של הרוח האולימפית ע”י התקפה זדונית של טרוריסטים שבה נרצחו באכזריות אחד עשר מספורטאינו היקרים. כל שוחר תרבות וספורט חייב לגנות בסלידה מעשים שכאלה. הם היו ספורטאים אמיתיים ואמיצים שמתו בשיא פריחתם. מעשה פשע מפלצתי שכזה הוא חסר תקדים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים וכל האנושות מגנה אותו בחומרה. אנחנו מתאבלים מרה על מתינו ושולחים את תנחומינו הכנים למשפחות. אנחנו מצטערים על הקוֹרבנות ועל הפצועים שנפגעו בעת שירותם כאשר ניסו למנוע את מעשיהם של הטרוריסטים הנפשעים. בשם המשלחת הישראלית בשם כל הספורטאים הישראלים בשם כל אזרחי ישראל, אני מבקש להביע את הערכתי לוועד האולימפי הבינלאומי ולוועדה המארגנת על שהואילו להפסיק את המשחקים לאות סולידריות עם הספורטאים הישראלים. אנחנו מביעים את הערכתנו למטה החירום של המשטרה, למשמר הגבול הגרמני ולגופי הביטחון הגרמניים. אנחנו מעריכים את הגינוי החריף של הפשע ואת ההשתתפות בצערנו שהשמיעו נשיאים, ראשי ממשלות, אנשי ציבור, עיתונאים, אזרחים גרמנים, וספורטאים מכל העולם. אנחנו מודים לכולם על הסולידריות שלהם אתנו. בשם ספורטאי ישראל ובשם חברי המשלחת אנו מבכים מרה את ספורטאינו הנערצים ומשתתפים באבלן של המשפחות השכולות. כמו כן מבכים אנו את האנשים שנהרגו במילוי תפקידם. עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל, אנו נוסיף גם בעתיד להשתתף בתחרויות המשחקים האולימפיים ברוח האחווה וההגינות. ספורטאי ישראל עוזבים את מינכן בתדהמה עמוקה וברגשות קשים”.

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אחת עשרה בבוקר. טקס האזכרה ל- י”א הספורטאים האולימפיים הישראליים שנרצחו שעות ספורות קודם לכן ע”י קבוצת מחבלים פלסטינית מארגון “ספטמבר השחור”, באצטדיון האולימפי של מינכן 1972. ראש המשלחת הישראלית שמואל “מוליק” ללקין נושא את נאום ההספד ההיסטורי שלו בפני 80000 (שמונים אלף) אנשים באצטדיון ולפני מאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם כולו. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במשך ארבע עשרה שנים בין 1998 ל- 2012 חקרתי ותִּחקרתי את אסון הדמים שלמינכן 1972. בעת המחקר ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא. המחקר היסודי סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפניכם עכשיו.

טקסט מסמך : זהו שער קדמי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, שקרוי : “ההכנות”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שער אחורי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, הקרוי, “ההכנות”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער קדמי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת דמים – מינכן 1972”, הקרוי “הרצח והטבח”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, “הרצח והטבח”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שער קדמי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, “מטמורפוזה”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : זהו השער אחורי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, “מטמורפוזה”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ברור שצריך להודות כאן לאותם מאות מרואיינים שסייעו לי במשך כעשור לרדת לעומקם של הדברים ושל העובדות. בעת ההיא של אולימפיאדת מינכן 1972 הייתי כתב – עורך בצוות הטלוויזיה של מחלקת הספורט בירושלים. עבדתי במערכת בירושלים בצוותא יחדיו עם יאיר אלוני, יאיר שטרן, ועוזר ההפקה יואב פלג על סיגנל הטלוויזיה והמִשְדָרִים ששלחו לנו ממינכן 72′ דן שילון ואלכס גלעדי. אני מוצא לנכון לציין באופן מיוחד את החוקרים אהרון קליין, סיימון ריב (Simon Reev), פאול טיילור (Paul Taylor), וסרז’ גרוסארד (Serge Grousard). הישראלי אהרון קליין כתב את הספר המרתק והחשוב “חשבון פתוח”. סיימון רִיב כתב את הספר המרתק והחשוב “One Day In September”, וסרז’ גרוסארד כתב אף הוא ספר מרתק וחשוב שקוראים לו, “THE BLOOD OF ISRAEL”. ארבעת החוקרים – מחברים האלה ראויים להערכה והוקרה רבה ! כמו כן ראוי לציון ספרו ה- אוטוביוגרפי “ההליכה לאולימפיאדה” של הספורטאי האולימפי וה- הלך הישראלי פרופסור שָאוּל לַדָנִי. שאול לדני הוא ניצול שואה שהשתתף בתחרות ההליכה ל- 50 ק”מ באולימפיאדת מינכן 1972. הוא ישן בדירה הדו מפלסית מס’ 2 יחדיו עם הקלעים זֶלִיג שְטְרוֹךְ והֶנְרִי הֶרְשְקוֹבִיץ’ והסייפים דָן אַלוֹן ויהודה וויינשטיין, ואורח נוסף שהתפלח לחדרם הלוא הוא השחיין הוותיק אברהם מלמד (מפני שלא היה לו היכן ללון) – עליה פסחו המחבלים ולא פלשו אליה.

הערה אחת : הטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” הוגשה על ידי לא מכבר לבית הספרים של “ידיעות אחרונות” כדי להוציאה לאור. בית הספרים של “ידיעות אחרונות” סירב להצעתי מנימוקיו שלו.

הערה שתיים : הפוסט הזה הוא הראשון במסגרת כ- 20 (עשרים) פוסטים שיתפרסמו במהלך שלושת השבועות הקרובים אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972.

הערה שלוש : אני מודה מקרב לב לכל הקוראים שמתקשרים ופונים אלי לצורך תגובות, שאלות, והערות.   

“מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” היא סדרת ספרים רחבת היקף הכוללת בתוכה 13 כרכים כבי כרס. הסדרה עוסקת ודנה בהתפתחות שידורי הטלוויזיה בעולם ובארץ מהיבטים שונים במשך 132 שנים מאז 1884, השנה בה המציא מהדס האלקטרוניקה הגרמני פאול ניפקואו (Paul Nipkow) את פטנט ה- Spinning Disk.  

תזכורת מרה מס’ 6 מ- אולימפיאדת הדָּמִים – מינכן 1972. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הטרילוגיה נחקרה ונכתבה בתקופה שבין חודש אוקטובר של שנת 1998 לחודש אוגוסט של שנת 2012.

טרילוגיה : ההכנות.    

הפוסט הנוכחי דן עוסק בהכנות האולימפיות של מחלקת הספורט ההיא בראשות דן שילון ואלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הצעירה, דרדק תקשורת שנעמד על רגליו ב- 1968. הפוסט הנוכחי דן ועוסק במקביל גם בהכנות המדוקדקות של DOZ (ראשי תיבות של קבוצת הטלוויזיה המערב גרמנית Deutsche Olympic Zentrum) מאז 1966 זאת שהפיקה את סיגנל הטלוויזיה האולימפי הבינלאומי של מינכן 1972. הפוסט הנוכחי דן עוסק במקביל גם בהכנותיה של הוועדה המארגנת הגרמנית את משחקי מינכן 1972 בראשות ווילי דאומה וסגנו וואלטר טרוגר. הפוסט הנוכחי דן ועוסק במקביל גם בהכנות של משלחת הספורטאים הישראלית לקראת מינכן 1972 בראשות המנהל וראש המשלחת שמואל ללקין. כרכים א’ ו- ב’ של הטרילוגיה מוקדשים בהוקרה ואהדה לשלושת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, ולשַדָּר הדָגוּל נסים קיוויתי [1] שכיסו בכישרון, במסירות, באומץ לב, ובדבקות במשימה את משחקי מינכן 1972 ואת הרצח הנפשע של 11 הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר 1972, כמו גם לראש המשלחת והמנהיג הנערץ של הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ה- Chief De Mission, מר שמואל “מוליק” ללקין.

א. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שנקראה “הטלוויזיה הכללית”, שנים רבות בטרם כונתה ערוץ 1, נערכה החל מדצמבר 1971 בצורה מצומצמת ומוגבלת מאוד לקראת סך שידורי אולימפיאדת מינכן 72′ וטקס הפתיחה שלה שנועד לשבת – 26 באוגוסט 1972. ללא כל השוואה איכותית וכמותית להיערכות של רשתות טלוויזיה ציבוריות אחרות ב- EBU (איגוד השידור האירופי) ובעולם הנמשכת כשלוש שנים.

ב. דן שילון לא הצליח לשכנע את הבוסים שלו מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו “שייקה” תדמור בחשיבות השידורים, אולם בדרך ההפקה הפתלתלה גילה את שַדָּר הטלוויזיה המזהיר נסים קיוויתי וסיפח אותו לשורותיו. עניין של יוזמה, מנהיגות, וגם מזל.

ג. הספורט נתפש תמיד כסטריאוטיפ וכאובייקט שידור טלוויזיוני יָרוּד נטול כל עדיפות ע”י מנהיגי השידור כמו גם ע”י ההנהגה הפוליטית. קיימת קורלאציה בעניין הזה.

ד. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ושר הדואר והתקשורת שמעון פרס חנכו ב- 15 במאי 1972 את תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה והעניקו אפשרויות שידור בינלאומיות חדשות לטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא ניתן לשדר את המשחקים האולימפיים ללא שימוש בטכנולוגיית עַל טלוויזיונית.

ה. ההיסטוריה הטילה על דן שילון ואלכס גלעדי להעביר את עיתונאות הספורט מתקופת ה- Stills לעידן ה- Video בטלוויזיה.

ו. רצח י”א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הוא כישלון מוחלט של ממשלת מערב גרמניה הפדראלית, של ממשלת באוואריה, של שירותי הביטחון הגרמניים על כל שלוחותיהם, ורשלנות וחובבנות של משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. אך זהו גם כישלון של שירותי הביטחון של מדינת ישראל.

המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. האולימפיאדה ה- 20 במניין העת החדשה.

באביב 1972 היו נשואות עיני העולם כולו אל האולימפיאדה ה- 20 של הזמן החדש הממשמשת ובאה ועתידה להיפתח בטקס מרהיב וססגוני בשבת אחה”צ – 26 באוגוסט 1972 במינכן בירת מדינת בוואריה בפדרציה המערב גרמנית. שובם של המשחקים האולימפיים לאירופה לאחר היעדרות בת 12 שנה מה- קונטיננט עוררו עניין עצום ביבשת ובכל רחבי תבל. גם בישראל. האולימפיאדה ה- 17 של העידן המודרני נערכה ב- 1960 ברומא. האולימפיאדה ה- 18 התקיימה ב- 1964 בטוקיו. מכסיקו סיטי אירחה ב- 1968 את האולימפיאדה ה- 19. עכשיו היה זה תורה של מערב גרמניה מעצמה כלכלית ואחת המדינות העשירות בתבל ובעלת שתי רשתות טלוויזיה בעלות מוניטין רב באירופה,ARD ו- ZDF לארח את המשחקים האולימפיים מס’ 20 בהם שיחקה הפוליטיקה תפקיד ראשי ורָב משמעות. העניין בתחרויות נבע לא רק בגלל הציפייה לשבירת שיאי עולם במסלולי הא”ק ובריכת השחייה ובשל מאבקים אדירים שנכונו להיערך ב- 16 ימי תחרויות בעשרים ושלושה ענפי ספורט אולימפיים נוספים המתוכננים במינכן 72′, ומהו מותר התחרות בלעדי השיא ? אינטרס השידור הגלובאלי בִּעבע שלוש שנים וחצי מתחת לפני השטח מאז אולימפיאדת מכסיקו 68′ ועכשיו פרץ בכל עוּזוֹ לא רק בשל בחינה מחודשת היכן נמצא קצה גבול היכולת האנושית כפי שהציבו אותו מאות ספורטאי עַל ובראשם השחיין היהודי-אמריקני מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz), הרץ הפִינִי למרחקים ארוכים לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren), והמתעמלת הסובייטית אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט (Olga Korbut). נקבעו 23 שיאי עולם חדשים בתחרויות השחייה באולימפיאדת מינכן 72′ ארבעה שיאי עולם אישיים, מתוכם לרבות שלושה שיאי עולם קבוצתיים היו מנת חלקו של מרק ספיץ. 14 שיאי עולם חדשים הושגו בתחרויות הא”ק במינכן 72′. רמה ווירטואוזית ואקרובטית חסרת תקדים הוצגה בתחרויות ההתעמלות לנשים וגברים במינכן שגבלה בסכנת חיים של מבצעיהם. סיבות מספקות עניין אבל זה לא היה הכל. הסקרנות העולמית באולימפיאדת מינכן 1972 חצתה גבולות גם בגלל המלחמה הקרה והיריבות הפוליטית בין ארה”ב לברה”מ שהתנקזה עכשיו לזירת הספורט האולימפית. ציבור ענק בתבל שחלקו רחוק מזירת ההתגוששות השתומם לדעת לאֵילוּ ספורטאים משני הגושים הפוליטיים יוענקו המדליות האולימפיות במאה תשעים וחמש תחרויות. העולם תהה האם יוכלו ספורטאי הגוש הטוטליטארי בראשות מעצמות הספורט של ברה”מ ומזרח גרמניה ועמן מדינות קומוניסטיות נוספות כפולין, בולגריה, קובה, רומניה, והונגריה להביס באולימפיאדת מינכן 72′ את המדינות הדמוקרטיות החופשיות בראשות ארה”ב, מערב גרמניה, יפן, פינלנד, שוודיה, אנגליה, ואיטליה. או שמא להפך. באחד ממבחני המהירות והעוצמה הראשונים באולימפיאדת מינכן 72′ הביס האָצָן הסובייטי וואלרי בורזוב ב- 1 בספטמבר 1972 את האצנים השחורים האמריקניים בשתי הריצות הקצרות 100 מ’ ו-200 מ’. בפעם הראשונה בהיסטוריה האולימפית גבר אתלט רוסי על אתלטים אמריקניים בריצות ספרינט, וזאת הייתה רק ההתחלה. לקראת סופם של משחקי מינכן ב- 9 בספטמבר 1972 ניצחה נבחרת ברה”מ במשחק הגמר בכדורסל השנוי במחלוקת את נבחרת ארה”ב 50:51. זאת הייתה סנסציה. בפעם הראשונה בתולדות האולימפיאדות הכניעה נבחרת רוסית נבחרת אמריקנית במשחק כדורסל אולימפי וזכתה במדליית הזהב. בתום 16 ימי תחרויות באולימפיאדת מינכן 72′ נספרו המדליות. ברה”מ ניצבה במקום הראשון. היא זכתה ב- 99 מדליות : 50 מתוכן היו מוזהבות, 27 כסף, ו- 22 ארד. ארה”ב הייתה שנייה בסיכום הכללי כשצברה 94 מדליות : 33 זהב, 31 כסף ו- 30 ארד. המדינה הקומוניסטית הקטנה מזרח גרמניה ניצבה במקום השלישי והשיגה 66 מדליות, מתוכן 20 זהב, 23 כסף, ו- 23 ארד. מערב גרמניה הייתה רביעית עם 39 מדליות – 10 זהב, 12 כסף, 17 ארד. ברה”מ הטוטליטארית ניצחה את ארה”ב הדמוקרטית ומזרח גרמניה הקומוניסטית הביסה את מערב גרמניה הקפיטליסטית.

בשיאה של המלחמה הקרה בעת הוויכוח האידיאולוגי הגלובאלי שניטש בין הקומוניזם לקפיטליזם הכריז שליט ברה”מ ניקיטה סרגייביץ’ חרושצ’וב (ב- 1960) בביטחון רב , “החברה הסובייטית הקומוניסטית היא חברה צודקת המגינה ומשמשת גן עדן לפועלים, ומתפעלת טוב יותר את אנשיה לעומת מדינות המערב הקפיטליסטיות הנרפות ורודפות הבצע”. לשם כך טס ב- 1959 לעצרת האו”ם בניו יורק כדי להצדיק את טיעוניו קבל עם ועולם, ושָם חלץ את נעלו ובסגנון של מוּזִ’יק דפק עם נעלו על דוכן הנואמים הבינלאומי וקרא בקול גדול : “ברה”מ היא גן עדן לאזרחיה”. מעצמת העַל ברה”מ בעלת החוסן הפוליטי והעוצמה המדינית כפתה את מרותה על כל מדינות מזרח אירופה. מנהיג מזרח גרמניה וָולְטֶר אוּלְבְּרִיכְט הרחיק לכת מהמנהיגות הסובייטית ואמר, “המשטר הקומוניסטי הוא גם גן עדן לספורטאים ולמורשתם”. איש לא שִיעֵר לעצמו כי ביום האחד עשר של משחקי מינכן ב- 5 בספטמבר 1972 יושתו כל העיניים מהמאבק הספורטיבי – פוליטי העולמי לעבר הטרגדיה שהתחוללה ברחוב ג’יימס קונולי 31 בכפר האולימפי. אחד עשר ספורטאים ישראליים תמימים נרצחו באולימפיאדת מינכן ע”י שמונה מחבלים פלסטינים מארגון המרצחים “ספטמבר השחור” מזוינים ברובי קלאצ’ניקוב ורימוני רסס.

בקיץ 1972 השלימה DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (Deutsche Olympic Zentrum) מיְסוֹדָן של שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF את הכנותיה האחרונות לשמש Host broadcaster בינלאומי של אולימפיאדת מינכן 72′. DOZ קבוצה מבצעית “אד הוק” בת 3000 עובדים בראשות הורסט זייפארת (Horst Seifart), אוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uly Wolters), רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה (Robert Lembke), וקָארְל הָיְינְץ (Karl Heinz) הפיקה את סיגנל השידור הטלוויזיוני הבינלאומי. DOZ עשתה טלוויזיה יסודית ונפלאה באיכות שטרם נראתה עד אז. הנתונים הטכנולוגיים שלה ב- 1972 היו מרשימים. DOZ השתמשה ב- 27 ניידות שידור ו- 89 מצלמות אלקטרוניות ועוד 65 ציוותי צילום בפילם כדי לכסות 195 תחרויות ספורט ב- 25 ענפים באולימפיאדה ה- 20 של העֵת החדשה זאת שהפכה לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. אבל זה לא היה הכל. DOZ העניקה שירותים מפליגים שלא נראו קודם כמותם ל- 75 רשתות טלוויזיה מהעולם שהתארחו במינכן 72′. האולפנים, ציוותי הצילום (בפילם), ניידות השידור האלקטרוניות ורמת השירותים הכללית הייתה כה גבוהה עד שאפשר היה לחלום עליהם רק לפני ארבע שנים באולימפיאדת מכסיקו 1968.

בחודשים יוני, יולי, ואוגוסט של שנת 1972 היו דן שילון ואלכס גלעדי הבלתי נלאים עסוקים בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 והבאתם מגרמניה לאולפנים בירושלים. אחד משיאי הכנותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה שידורה של סדרת כתבות שנקראה “כרטיס למינכן” וחשפה לציבור בארץ בפעם הראשונה את חמישה עשר הספורטאים והספורטאיות שעתידים לייצג את מדינת ישראל במשחקים האולימפיים לראשונה על אדמה גרמנית במקצועות הא”ק, שחייה, היאבקות, הרמת משקלות, קליעה למטרה, סיוף, ושייט.

בקיץ 1972 סיימו ד”ר ווילי דאומה (Willy Daume) יו”ר הוועדה המארגנת הגרמנית וסגנו מר וולטר טרוגר (Walther Troeger) מנהל הכפר האולימפי את ההכנות הארגוניות שלהם לקראת טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72′ שנקבע לשלוש אחה”צ בשבת – 26 באוגוסט 1972. אחת מהכרזותיו של ווילי דאומה זמן רב בטרם המשחקים זכורה היטב. “מינכן לא תהיה ברלין”, אמר והתכוון לכך שאולימפיאדת מינכן 1972 הצבעונית ומלאת שמחת הנעורים והמאורגנת ע”י גרמניה החופשית והדמוקרטית לא תדמה במאום לאולימפיאדת ברלין 1936 של גרמניה הנאצית והטוטליטארית שהתקיימה בעידן של הקנצלר – פיהרר הנאצי אדולף היטלר ושַר התעמולה הארסי שלו ד”ר יוזף גבלס. הוועדה המארגנת של מינכן 72′ דחקה הצדה בעיות ביטחוניות מטרידות שהתעוררו בעת ארגון מפעל ענק כמו אולימפיאדה וטִאטאה אותן מתחת לשטיח. בתוך הפארק האולימפי נבנה כפר מגורים רחב הידיים לספורטאים המגיעים מרחבי העולם בן 5000 דירות שלא היה מאובטח. בקרת הכניסות דרך השערים המרכזיים לכפר האולימפי הייתה רופפת וחובבנית עד כדי רשלנות. ווילי דאומה ואנשיו ביקשו להעלים כל כתם מיליטריסטי ממינכן והחליטו להציב בכפר האולימפי רחב הידיים 2000 סדרנים – שוטרים שלבשו מדי תכלת אחידים ולא היו חמושים. הם הסתובבו בשטח בלי נשקים. אפילו ללא אקדחים. ווילי דאומה הרחיק כל אסוציאציה ביטחונית מהמשחקים האולימפיים. הגדר הנמוכה שהקיפה את הכפר האולימפי הייתה מעין קישוט ודמתה לגדר של גִינָה. הגדר סימנה גבול אך הייתה רחוקה מלהיות תעודת ביטוח. לא היה בכוחה לתת ערבויות לדיירים הישראליים. טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72′ היה מרהיב, מלא שמחה, ססגוני, וצבעוני. בטקס הפתיחה הזה הופרחו אלפי יונים שבישרו על השאיפה לשלום עולמי. נעדר מהטקס רק גוון אחד – מדי החאקי הצבאיים. כפי שהתברר היו לכך משמעויות מרחיקות לכת.

בקיץ 1972 היה עסוק מנכ”ל ההתאחדות לספורט וראש המשלחת הישראלית (Chief de mission) למינכן 72′ מר שמואל “מוליק” ללקין ברישום הספורטאים לאולימפיאדה, הכנת ה- Accreditations (תגי זיהוי מיוחדים מאת הוועדה המארגנת) עבורם , הכנות להטסת ספורטאי ישראל ומאמניהם למינכן ובטיפול, וסידורי אִכסונם במגוריהם המתוכננים ברחוב ג’יימס קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הייתה לי סימפתיה ואמפתיה רבה לראש המשלחת שמואל ללקין. הוא היה איש חרוץ ומפיק מעולה, שתרם את מיטב שנותיו וכישרונו למען הספורט הישראלי. לא בכדי נבחר לכהן כמנכ”ל התאחדות הספורט וראש המשלחת לאולימפיאדת מינכן 1972. כבן דוֹר הפלמ”ח התגייס בהיותו בן שבע עשרה לשורות ההגנה. במלחמת העצמאות 1948 נלחם כמפקד פלוגה תחת פיקודו של המג”ד יִשְכָּה שַדְמִי בגדוד ה- 5 של הפלמ”ח בחטיבת הראל, ואח”כ שירת כמ”פ אצל המג”ד צבי זמיר שהיה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ”ח. יוסל’ה טבנקין היה מפקד הגדוד ה- 4 של הפלמ”ח באותה חטיבת הראל המפורסמת ולמודת הקרבות. שמואל ללקין הוא מטובי בניה של מדינת ישראל ומלח הארץ. ב- 1949 גייס אותו מאמן נבחרת ישראל בכדורעף מִיכָה שָמְבַּן לשורות הנבחרת. שמואל ללקין היה ספורטאי שהבין את נפש הספורטאי והספורטאית. הוא פשוט היה משכמו ומעלה. צבר מחוספס נטול לחלוטין יחסי ציבור אבל איש אמיץ ויישר דרך, בעל מקצוע שדבק במשימה.

טקסט תמונה : קיץ 1949. נבחרת ישראל בכדורעף תחת שרביט הדרכתו של מיכה שמבן מתכנסת למחנה אימונים בתל אביב לקראת משחקי המכבייה ה- 3 שנועדו להיערך כעבור שנה ב- 1950 באצטדיון “המכבייה” בצפון תל אביב. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : שמואל ללקין (הפועל ת”א), משה “מוסה” דניאל (קיבוץ מעיין ברוך), דוד פרלמוטר (קיבוץ גן שמואל), המאמן הלאומי מיכה שמבן, חיים בורר ז”ל (קיבוץ בית זרע) , עוזי ווייזל (הפועל ת”א), דן גלילי (קיבוץ בית אלפא). זיהוי שורת כורעים מימין לשמאל : אומניהו לבבי ז”ל (קיבוץ מרחביה), דניאל “שחור” אלוני (קיבוץ גן שמואל), משה להב ז”ל (קיבוץ בית זרע). (התמונה באדיבות חיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1950. נבחרת ישראל בכדורעף. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אומניהו לבבי ז”ל, דן גלילי, עוזי ווייזל, חיים בורר ז”ל, דוד פרלמוטר, שמואל ללקין, משה דניאל, ואברהם וויי. (התמונה באדיבות שמואל ללקין וחיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. ראש המשלחת שמואל ללקין (משמאל) יחדיו עם האצנית אסתר רוט – שחמורוב (במרכז) ומאמנה עמיצור שפירא (מימין). (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1972. מסלולי הא”ק של מכון ווינגייט. אסתר רוט – שחמורוב (מימין) מנצחת בריצה ל- 100 מ’ את האצנית המערב גרמנית היידי רוזנדאהל שבאה להתאמן במכון ווינגייט בטרם המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. היידי רוזנדאהל זכתה בשתי מדליות זהב במינכן 72′ בקפיצה לרוחק ובמירוץ שליחים 4 פעמים 100 מטר. (התמונה באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1972. מכון ווינגייט. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עמיצור שפירא ז”ל , אסתר רוט – שחמורוב, בחיר לבה פטר רוט ז”ל (היה מתעמל מצוין), והאצנית הגרמנייה היידי רוזנדאהל (יושבת). (באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הסייף דן אלון בטרם המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. דן אלון הוא ניצול אולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1972. המתאבק מרק סלבין ז”ל עולה חדש בן 18 מברה”מ בטרם המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. הוא נרצח באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1972 במקביל להכנותיהם של DOZ, דן שילון ואלכס גלעדי, ווילי דאומה ו- וולטר טרוגר, ושמואל ללקין – כל אחד בתחומו, תכננו ראשי ארגון הטרור “ספטמבר השחור” אבו איאד ואבו דאוד חבריהם של הארכי טרוריסט יאסר עראפת בסודיות ובקפדנות את חדירתם של שמונה מחבלים בראשות מפקדם לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף [2] למגורי משלחת הספורטאים הישראלית ברחוב קונולי 31. המטרה הייתה לרצוח את הראשונים בהם יתקלו ובנותרים להשתמש כבני ערובה לצורך מיקוח ודרישה לשחרור 234 מחבלים הכלואים בישראל. ההכנות האלה הובילו לטרגדיה אולימפית של כרוניקת טבח שאיננה ידועה מראש. הטרוריסטים ביקשו להסית את תשומת לב העולם לבעיה הפלסטינית באמצעות מצלמות הטלוויזיה. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 בה נרצחו 11 ספורטאים ישראליים תמימים ע”י שמונה מחבלים פלסטיניים מארגון “ספטמבר השחור” מזוינים בקלצ’ניקובים ורימונים ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ביום האחד עשר של המשחקים הוא סיפור עצוב וטרגי שאין לו סליחה. ההיסטוריה הארוכה של המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה שנמשכו 1169 שנים ותולדות האולימפיאדות המודרניות מאז האולימפיאדה הראשונה בעת החדשה ביוון ב- 1896 לא ידעו פשע נתעב שכזה. הלהבה האולימפית בת 16 הימים בערה בכל עוצמתה ברוֹם האִצטדיון האולימפי במינכן והדגל הלבן הנושא עליו את חמש הטבעות האולימפיות התנפנף והתבדר ברוח, אבל המשחקים הופסקו לראשונה בהיסטוריה שלהם לנוכח האימה והפלצות (אבל לא בוטלו). “אקכיריה” – השלום האולימפי הופר. זירת המאבק האולימפי הוכתמה בדמם של ספורטאים ישראליים שהאמינו בטוהר הספורט והמאורע הכלל אנושי גדוש בתקוות אמת של רצון טוב של כל בני האדם. המשחקים נדמו לרגע בצל המו”מ שניהל צוות המו”מ הגרמני בראשות שר הפנים של ממשלת מערב גרמניה הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר עם מפקד קבוצת שמונת המחבלים הפלסטינים לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף על גורל חייהם של תשעת החטופים הישראליים. העולם ניצב מנגד והמתין. שני ספורטאים ישראליים נרצחו כבר מוקדם בבוקר תוך כדי מאבקם בידיים ריקות מול מרצחים מזוינים ברובי קלאצ’ניקוב. הראשון שנורה היה מאמן ההיאבקות משה “מוני” וויינברג. בפעם הראשונה הוא נורה מוקדם בבוקר תוך כדי מאבק עם מפקד המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף ונפצע בפניו. אח”כ נורה שוב תוך כדי מאבק נוסף במחבלים המזוינים ברובי קלאצ’ניקובים ומת במקום. גם מרים המשקלות יוסף רומנו שהיה פצוע ברגלו ודידה על קביים השיב מלחמה שערה לשוֹביו אך נורה אף הוא מטווח אפס ומת מייד. קליעי הקלצ’ניקוב שפגעו בקיר בחדר העליון בדירה מס’ 1 ברחוב קונולי 31 היו עדות אילמת למאבק שניהל יוסף רומנו נגד חוטפיו המזוינים בנשק חם.

טקסט תמונה  :  דירה מס’ 1 של הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי . ליד הדלת של החדר העליון בדירה מס’ 1 שבו התגוררו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר, ובחדר הזה רוכזו תשעת בני הערובה, נראה כתם דם גדול של יוסף רומנו ומעליו סימני קליעי הקלצ’ניקוב שחוררו את גופו, הרגו אותו, ונתקלו בקיר. היה ברור כי מרים המשקולות יוסף רומנו ניהל עם המחבלים קרב אבוד מראש בידיים חשופות. (תיעד וצילם את התמונה למחרת הטבח הסייף דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. החדר העליון בדירה מס’ 1 של הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. סימני הטבח ברורים. הרִצפה רווייה בדמו של יוסף רומנו שנלחם במחבלים בידיים חשופות עד שהוכרע ע”י קליעי רובי הקלאצ’ניקוב שלהם. רואים את פגיעות הכדורים בקיר. (תיעוד וצילום של הסייף דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. גב’ אנקי שפיצר אלמנתו של אנדרה שפיצר ז”ל מתבוננת יממה לאחר הטבח בדירה מס’ 1 בה הוחזקו תשעת בני הערובה בתנאים תת אנושיים. (התמונה באדיבות גב’ אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עוד באותו הלילה נרצחו גם תשעת בני הערובה. בעוד אחד עשר הקורבנות נטמנו בארונות במינכן והובלו ארצה במטוס “אל על” לקבורת נצח בישראל, הורה נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי האמריקני אוורי בראנדג’ (Avery Brundage, בן 84) על חידוש המשחקים במינכן. “The games must go on”, הכריז. עם ישראל חרת על לוחות הברית שלוֹ ועל לוח לִבּוֹ בטרם נולד המונח “שלום אולימפי”, “לא תרצח”. נביאי ישראל ציוו את העם, “לא יישא גוי אל גוי חרב”. עם ישראל נותר איתן באמונתו זאת. אך האם לא נרצח לעינינו כבוד האדם באשר הוא אדם. האם יעמוד המצפון האולימפי ברצח הזה בהיכל. רצח באולימפיאדה. עם ישראל מבכה את מתיו בצד חרפת עַד ואדישות העולם. יהי זכרם הברוך של הספורטאים הנרצחים תקווה לעולם טוב יותר. את היום האחד עשר של המשחקים האולימפיים העשרים קידמו שמים כחולים נטולי עננים. האווירה במשחקים עד כה הייתה מדהימה ואת זה יש לייחס להתנהגות היוצאת מן הכלל של קהל שוחרי הספורט ולטקס הפתיחה המדהים והמרהיב של אולימפיאדת מינכן 72′ שיצר אמות מידה שאף אחד לא יוכל יותר להתכחש אליהם. גם יופיים של המתקנים והנוף בוודאי שיחקו תפקיד חשוב. זה מראה שרעיון נשגב יכול להשפיע על בני האדם ואף לשנות אותם, לפחות באתר מסוים ולפחות לפרק זמן קצר. הציבור באולימפיאדת מינכן 1972הפך לאופטימיסט ומלא שמחה אבל אפילו התקווה הקטנה הזו, הבקשה הצנועה הזו, לא התמלאה.

מייד עם היוודע דבר החטיפה והרצח הנורא בערך בשבע בבוקר הצטופפו מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה על מצלמות הפילם וה- Video שלהן ליד רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי . רק 250 אולי 300 מטרה הפרידו בין בניין ה- IBC בקומפלקס השידורים של DOZ (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי שאירח את רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות לבין רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. המרחק היה קצר ואנשי העיתונות והצלמים וציוותי הטלוויזיה חשו במהירות למקום עם היוודע מעשה הרצח והטרור. גם דן שילון ואלכס גלעדי רצו לשם עם צוות צילום גרמני שעמד לרשותם. בין עשרות ציוותי הטלוויזיה האחרים שהתמקמו סביב בניין המגורים של הספורטאים הישראליים בלטה החבורה של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בעלת הזכויות הבלעדיות של סיקור משחקי מינכן 72′ ובראשה המגיש רב המוניטין ג’ים מקאיי (Jim Mckay) המנוח והשַדָּר המפורסם היהודי – אמריקני הווארד קוֹסֶל (Howard Cosell) ז”ל. הרשת פתחה קו שידור לווייני ישיר ממינכן לניו יורק וג’ים מקאיי והאווארד קוסל דיווחו מהכפר האולימפי לרשת שלהם על התפתחות האירועים הטראגיים [3].

טקסט תמונה  : אולימפיאדת מינכן 1972. הווארד קוסל (Howard Cosell) שדר הטלוויזיה האגדי, רב המוניטין, והמיתולוגי של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC (בחטיבת הספורט של רון ארלדג’ / Roone Arledge) תבע מהוועדה המארגנת של המשחקים ומ- IOC להפסיק אותם מייד ולאלתר. (באדיבות ABC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הווארד קוסל (Howard Cosell) בן למשפחת מהגרים שהגיעה לארה”ב בראשית המאה שעברה גילה את יהדותו במלאת לו בר מצווה בניו יורק. עכשיו משחלפו שנים רבות בהיותו בן 54 ושַדָּר ספורט ראשי של ABC ליד מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 ראה את האימה ושידר לצופי הטלוויזיה בארה”ב כי אולימפיאדת השלום והאחווה הפכה למשחקים של רצח, דם, וטרור. ABC הקדישה מאמץ עיתונאי גדול לכיסוי שוטף של אירוע הטרור. פיטר ג’נינגס (Peter Jennings) היה שַדָּר בולט שהשתתף במלאכת הכיסוי. הווארד קוסל היה המום וביקש מהוועדה המארגנת להפסיק מייד את המשחקים. כמו רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC עשו גם עשרות רשתות טלוויזיה אחרות שהציבו את המצלמות שלהן מול בניין המגורים הישראלי והעבירו את המתרחש בשידורים ישירים למדינות שלהם. אלפי אנשים התגודדו סביב רחוב קונולי 31 ביניהם עיתונאים רבים, צלמים, אנשי טלוויזיה וגם ספורטאים סקרנים שדאגו לספורטאים החטופים שלנו. רבים אחרים טיפסו לקומות העליונות של הבניינים הגבוהים בצד השני של רחוב קונולי שהשקיפו על הביתן הישראלי הנמוך רק בן שתי קומות ובראשם הבניינים מס’ 20, 22, 24 שם התגוררה משלחת הספורט הענקית של מזרח גרמניה, ובניין 26 בו גרו משלחות טוֹגוֹ, טוּנִיסְיָה, ולוּב – כדי להתבונן בדרמה הטראגית  בבניין מס’ 28 ברחוב קונולי המרוחק יותר ממקום ההתרחשות הנורא התגוררה משלחת ארגנטינה. מכיוון שהמשחקים הופסקו לפי שעה מצאו גם רבים מהם זמן פנוי לטייל במינכן. מזג האוויר היה אידיאלי ואחרים שנשארו בכפר האולימפי והמתינו להתפתחויות פשטו את חולצותיהם כדי לשזוף את גופם בקרני השמש.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. שעות הבוקר המוקמות של יום שלישי –  5  בספטמבר 1972 . קבוצת המו”מ הגרמנית מנהלת מו”מ עם ראש קבוצת שמונת המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף. בתמונה הזאת נראה לוטיף “עיסא” אפיף מנהל שיחה עם סגנו טוני נאזאל (חובש כובע בוקרים) החולש על דירה מס’ 1 בכוח הנשק ויחד עם שאר מחבלים הם מחזיקים בתשעה ספורטאים ישראליים בני ערובה כשהם כלואים וכפותים. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש), שר הפנים של הממשלה הפדראלית האנס דיטריך גנשר, שר הפנים של ממשלת באווריה ברונו מרק (מוסתר) גב’ אנליסה גראס קצינת משטרה גרמנית, לוטיף “עיסא” אפיף (לובש ז’אקט סאפארי וחובש כובע רחב שוליים, ו- וולטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי וסגנו של ווילי דאומה נשיא הוועדה המארגנת הגרמנית. (בסיוע ובאדיבות DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. מחבל פלסטיני אחד מקבוצת שמונה המחבלים של עיסא חבוש כובע גרב על פניו כדי לטשטש את זהותו, מאבטח את דירה מס’ 1 מאחור מצד המרפסת. (בסיוע ובאדיבות DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בארכיון משטרת מינכן ניתן למצוא את הדו”ח הבא. כוחות הביטחון הבוואריים (משטרה ומשמר הגבול) התכוננו לקראת מצב אפשרי של ביצוע מעשה טרור במינכן במשך תקופת האולימפיאדה. הנחת העבודה של קבוצת המחקר המשטרתית בראשותו של הפסיכולוג הראשי גיאורג זִיבֶּר (George Zibber) העבירה למפקד משטרת מינכן ד”ר מאנפרד שרייבר מִפְרָט פוטנציאלי בו טרוריסטים מזוינים בנשק חַם פושטים על משלחות ספורט שהגיעו לאולימפיאדת מינכן 72′ ממדינות הנמצאות באזורים של סכסוכים פוליטיים בעולם (כמו המזרח התיכון למשל). קבוצת המחקר של גיאורג זיבר הניחה כי המיקוד התקשורתי העצום במשחקים האולימפיים מעניק סיכוי טוב לקבוצות טרור וגרילה קיצוניות להתבלט, לדרוש דמי כופר, ולהפיק יתרונות אֵימָה נוספים. משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן 72′ הייתה נתונה כל העת לאיום פוטנציאלי של הטרור הפלסטיני. גיאורג זיבר ראה את הנולד וקלע בול אך מפקד משטרת באוואריה מאנפרד שרייבר דחה את התסריט. הנימוק שלו היה, שיו”ר הוועדה המארגנת של המשחקים ד”ר ווילי דאומה ביקש להפיק משחקים שמחים, והוא כמפקד המשטרה איננו רוצה לטפל בענייני הביטחון בצורה רשמית מידי, נוקשה, ובלתי גמישה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. מראה פאנוראמי של הכפר האולימפי במינכן שאכלס בין 15 באוגוסט  ל- 11 בספטמבר 1972 כ- 10000 ספורטאים, מאמנים, מלווים, שופטים, ועסקנים. הבניין בו התגוררו הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי מס’ 31 נראה מהצד האחורי של המרפסות שני מלמטה מצד שמאל (בחלק העליון של התמונה). בסיום המשחקים נמכרו הדירות לאזרחי מערב גרמניה. (התמונה בסיוע ובאדיבות DOZ והוועדה המארגנת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. 24  באוגוסט  1972. הכפר האולימפי. זהו ראשיתו של רחוב קונולי המרווח, הארוך, ורחב הידיים. הקלע הנרי הרשקוביץ מניף יד לשלום. (מקור הצילום שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מפת הקומפלקס האולימפי במינכן 1972 (המתקנים האולימפיים + הכפר האולימפי)

טקסט מסמך : זהו שרטוט צפון / דרום של הקומפלקס האולימפי של מינכן 1972 הכולל את הכפר האולימפי ואת המתקנים האולימפיים . קנה המידה של המפה הוא 1:100. סנטימטר אחד במפה שווה ל-100 מ’. ניתן לראות כי ה- IBC (International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי של הטלוויזיה והרדיו שכן כ- 250 מטרים ממגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31. (בסיוע ובאדיבות הוועדה המארגנת ו- DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תרשים של הכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן 1972 היה תלוי במשרדו של פרופסור ולטר טרוגר (Walter Troeger) מנהל הכפר האולימפי וסגנו של יו”ר הוועדה המארגנת הגרמנית ונשיא הוועד האולימפי הגרמני ד”ר ווילי דאומה (Willy Daume). ראש קבוצת שמונת המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף וסגנו יוסוף “טוני” נאזאל היו מצוידים במודיעין חלקי בנוגע לפירוט ומיקומם של דירות הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31. שמונת המחבלים שהתחפשו לספורטאים עם הקיטבגים שלהם ובתוכם רובי הקלאצ’ניקוב ורימוני הרסס דילגו בארבע בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 מעל הגדר הנמוכה המקיפה את הכפר האולימפי בצידו הצפון – מערבי. הם היו צריכים לנווט דרך של כ- 70 מטרים בלבד כדי להגיע ליעד שלהם, ועשו זאת ללא קושי. 

טקסט מסמך : אולימפיאדת מינכן 1972. תרשים של מבנה הכפר האולימפי במינכן 1972 על פי שרטוט “ממבט ציפור”, בטרם תחילת המשחקים כפי שתוכנן ע”י הוועדה המארגנת הגרמנית. רחוב קונולי הארוך נראה כשהוא משתרע בתחתית השרטוט ממזרח למערב. אורכו כ- 200 מ’. הרחוב מתחיל בכיכר “קונולי – פלץ” (Connolly Platz) שם המתינו ההליקופטרים של משמר הגבול הגרמני כדי להטיס בתשע וחצי בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 את תשעת ביני הערובה ושמונת המחבלים לשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” המרוחק כ- 23 / 22 ק”מ מהקומפלקס האולימפי של מינכן. השרטוט מדויק וניתן להבחין בקלות במספרי הבתים של רחוב קונולי לרבות בית מס’ 31. (באדיבות הוועדה המארגנת ו- DOZ . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

סמוך לשמונה וחצי בערב ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972, בעוד שר הפנים הפדראלי הגרמני האנס דיטריך גנשר מנהל ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי מו”מ עם ראש קבוצת המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף על גורל חייהם של תשעת בני הערובה הישראליים, נודע לדן שילון ראש צוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 1972 כי הקנצלר גרמני ווילי בראנדט (Willy Brandt) הגיע למרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) במינכן. ווילי בראנדט התכונן להעניק ריאיון משותף לשתי התחנות הממלכתיות הגרמניות ARD ו- ZDF על מנת לעדכן את צופיהן במעשה הטרור והרצח שביצעו שמונת המחבלים הפלסטיניים נגד ספורטאי ישראל ברחוב קונולי 31. שני ספורטאים ישראליים נרצחו מוקדם בבוקר. תשעה ספורטאים ישראליים אחרים הוחזקו כפותים כבני ערובה בדירה מס’ 1 במגורי המשלחת הישראלית ברחוב ג’יימס קונולי 31 בכפר האולימפי [4]. ווילי בראנדט טס מבּוֹן למינכן כדי לעקוב מקרוב אחר ההתמודדות של גורמי הביטחון הבוואריים עם שמונת המחבלים מארגון “ספטמבר השחור” שפגעו אנושות במשלחת הישראלית. שתי הרשתות זימנו בשמונה בערב את הקנצלר לאולפנים שלהם ב- IBC כדי שידווח על התפתחויות האחרונות. מר דן שילון נזעק ואַץ לאולפני הרשתות הגרמניות , הציג את עצמו בפני הקנצלר הגרמני ותבע ללא היסוס מ- ווילי בראנדט לתת ריאיון גם לטלוויזיה הישראלית הציבורית המתייחס לרצח שני הספורטאים ישראליים משה “מוני” וויינברג ויוסף רומנו על אדמת גרמניה ותפישת תשעה אחרים והחזקתם כבני ערובה בכפר האולימפי בידי קבוצה של שמונה מחבלים מארגון “ספטמבר השחור”. ווילי בראנדט הסכים לשינוי הבלתי מתוכנן בלוח הזמנים שלוֹ ונענה לפנייה של דן שילון. קבוצה ענקית של מאות עיתונאים ואנשי רדיו וטלוויזיה השתרכה אחרי דן שילון ו- ווילי בראנדט בדרכם לאולפן הטלוויזיה הישראלית ב- IBC בתקווה לתפוש פירורי מֵידָע. הבימאית ורדינה ארז ז”ל יחדיו עם המפיק – שדר אלכס גלעדי יבד”ל כבר המתינו במקום לעריכת הריאיון. שניהם עשו את הסידורים הטלוויזיוניים הנאותים כדי להפיק ולביים את הדיאלוג בין דן שילון ל- ווילי בראנדט בשידור טלוויזיה ישיר לישראל. וַרְדִינָה אֶרֶז ז”ל הכינה לשימוש את שולחן הניתוב באולפן הטלוויזיה שיאפשר לה בבוא העת להפעיל את אפקט ה- Blue screen המראה את האצטדיון האולימפי הזוהר למרחקים בלילה מעצמת הזרקורים המוצבים בו אך שומם בגלל הפסקת התחרויות, ולהציבו ברקע המראיין והמרואיין שלוֹ . קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים זאב שטוקהיים ז”ל קיבל הוראה להזמין שעת שידור לווייני על לוויין התקשורת ה- Primary האטלנטי ממינכן לירושלים אך החברה האמריקנית COMSAT בעלת שירותי הלוויין הודיעה לו כי הזמן המבוקש כבר נתפש על שני ה- Transponders ראה סעיף [5] המותקנים על לוויין ה- primary ע”י רשתות טלוויזיה אחרות המסקרות אף הן את הרצח והחטיפה. כמיליארד צופי טלוויזיה חזו בכל מיני סיגנלים של שידורים ישירים שהגיעו אליהם מאירוע הטרור המתרחש במינכן ובמו”מ שהתנהל בהפסקות ובמשך שעות ארוכות ליד הדלת הכחולה ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בין הקבוצה הגרמנית בראשה הָאנְס דיטריך גנשר שר הפנים המערב גרמני וכללה גם את ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק שַר הפנים של מדינת באוואריה, את מפקד משטרת מינכן ד”ר מנפרד שרייבר, ואת מנהל הכפר האולימפי (וסגן יו”ר הוועד האולימפי הגרמני) וואלטר טרוגר לבין מפקד המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף. דן שילון נערך להקליט את הריאיון עם הקנצלר כדי לשדר אותו מאוחר יותר ארצה לאולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים כשזמן השידור על הלוויין יתפנה. חלק מדברי התשובה של הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט נשמעים חסרי רגישות באותה מידה גם היום. הטרור הפלסטיני פגע קשות ביוקרה של הארגון הגרמני והציג את הביטחון ששלטונות מערב גרמניה נדרשו לספק לספורטאים כשבר כלי. קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט קיווה בכל ליבו כי המשחקים יימשכו למרות שידע כי שני ספורטאים ישראליים כבר נרצחו וגוויותיהם מוטלות מנגד ותשעה חטופים אחרים יושבים שפופים וקשורים על המיטות בדירה הראשונה ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן בצֵל רובי הקלאצ’ניקובים ורימוני רֶסֶס. באותם הרגעים הקשים מצא הקנצלר ווילי בראנדט לנכון לומר לדן שילון חד משמעית בריאיון הטלוויזיוני כי אם מעשה הטרור יסתיים בשני נרצחים בלבד (מוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו מוקדם בבוקר ושאר התשעה הוחזקו כבני ערובה בעת מתן הריאיון כבר שבע עשרה שעות) אזי יש להמשיך במשחקים האולימפיים כמתוכנן.

רצח שני הספורטאים הישראליים מאמן ההיאבקות מוני וויינברג ומרים המשקלות יוסף רומנו ולכידת תשעה ספורטאים ישראליים נוספים כשבויים בני ערובה ביום שלישי של 5 בספטמבר 1972 במינכן, הטיל צל כבד על היוקרה הארגונית של הוועדה המארגנת הגרמנית. אירוע הטרור הפלסטיני איים לקטוע מאמץ אולימפי כלכלי וארגוני אדיר שנמשך שֵש שנים מאז 1966, והיה עכשיו בשיאו ימים ספורים לפני סיומו. הנה הקטע המרטיט מתוך תמליל השיחה / ריאיון נוקב שהתנהל בשפה האנגלית ונמשך כ- 7 דקות בין המראיין – עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית אמיץ לב מר דָן שִילוֹן (שימש כעורך ומפיק ראשי וגם ראש משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית למינכן 72′) הראוי לכל מחמאה אפשרית לבין הקנצלר המערב גרמני ווילי בראנדט, כפי שצילמו והקליטו אותו המצלמות האלקטרוניות של קבוצת הטלוויזיה המבצעית המיוחדת רבת המוניטין של מערב גרמניה DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72”. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC  במינכן. דן שילון (משמאל) מראיין ביום שלישי בתשע בערב – 5 בספטמבר 1972 באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במינכן את קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט. בעת קיום הריאיון היה ידוע כי המחבלים רצחו כבר את מוני וויינברג ויוסף רומנו . תשעת החטופים האחרים היו עדיין בחיים , כפותים וקשורים כשהמחבלים מאיימים על חייהם ברובי קלצ’ניקוב טעונים עם כדור בבית הבליעה. לשאלתו של דן שילון, “מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים”, השיב הקנצלר ווילי בראנדט ללא היסוס, “דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור לחלוטין להפסיק את המשחקים האולימפיים”. הבמאית ורדינה ארז ז”ל הכניסה באפקט טלוויזיוני מיוחד הקרוי  Blue screen  את תמונת האִצטדיון האולימפי המואר והריק ברקע הריאיון. הריאיון נמשך כ- 7 (שבע) דקות. זה היה ריאיון עיתונאי נוקב ואמיץ אותו ניהל דן שילון ללא כחל ושרק וברמה גבוהה. הוא לא התבטל בפני המדינאי הגרמני. (התמונה נלקחה מסרט ה- Video המקורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנה התמליל המלא והמדויק של הריאיון עם הקנצלר הגרמני שנמשך כ- 7 דקות בלבד. “עֶרֶב טוב אדוני הקנצלר”, אמר לו דן שילון והחל את הריאיון בשפה האנגלית . ווילי בראנדט השיב אף הוא בשפה האנגלית שהייתה שגורה היטב בפיו. הריאיון הוקלט במינכן ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בתשע בערב בשעה שתשעת בני הערובה הישראליים הוחזקו עדיין בשבי המחבלים בדירה מס’ 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי (טרם פינויים לשני הליקופטרים שהמתינו ברחבת “קונולי שטראסה” ), ושודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשעה אחת עשרה בלילה.

דן שילון  שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : מר ווילי בראנדט מה אתה יכול לומר לאומה בישראל ברגע הזה ?

הקנצלר  ווילי בראנדט משיב לדן שילון :  ניסיתי לומר לראש הממשלה גולדה מאיר עד כמה אני מזועזע מן המעשה כמו העם הגרמני כולו . אני יודע כי למילים אין משמעות רבה במצב זה , אך מצד שני אנו חשים זאת בכנות. ניסינו למצוא פתרון במו”מ עם החוטפים, אך לא מצאנו אותו עד לרגע זה, אך בכל אופן הצלחנו למנוע שפיכות דמים נוספת . פעולותינו מתרכזות במצב האיום הזה , ואומנם נמנעה שפיכות דמים נוספת .

דן שילון שואל את הקנצלר ווילי באנדט : מה היו אמצעי הביטחון המיוחדים שננקטו כאן לגבי ביטחון הספורטאים הישראליים ?

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : ביקשתי את הגורמים הנוגעים בדבר לדווח לי על כך יש כאן אצלנו שיטה מסובכת כלשהי שבה האחריות הביטחונית מתחלקת בין הממשלה הפדרלית לבין המדינות הפדרליות . זוהי אחריותו של ארגון הביטחון הבאווארי ואנחנו מצפים לפרטי הדיווח שלו . אינני במצב שבו יש באפשרותי להאשים מישהו כאן על דברים שלא נעשו , מפני שאנחנו יודעים מן הניסיון שקשה לבלום אנשים אשר חייהם של עצמם לא חשובים להם …

דן שילון שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : (לא ממתין לסיום התשובה וקוטע את תשובת הקנצלר) , מבקש סליחה , ושואל אותו , האם לא יכלה ממשלת גרמניה לחזות מראש התרחשות כזאת ביחס לישראל ?

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : כמובן… היה צריך להיות ברור לכל הנוגעים בדבר כאן לגבי המשלחת הישראלית , ועוד כמה לְאוּמִים , שקיימות בעיות מיוחדות . אני אהיה מזועזע אם הדבר הזה לא הובא בחשבון…

דן שילון שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : האם יש לך מגעים ברגע זה עם ממשלת ישראל ואיזה סוג של מגעים? 

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : אני מקיים מגעים עם ממשלת ישראל באמצעות שגריר גרמניה בישראל. השגריר שלנו נכח בפגישות עם ממשלת ישראל ודיווח לי על מה שאמרה ראש הממשלה גולדה מאיר באותה פגישה . במשך היום התנהלו עוד מגעים . אין טעם לדווח על הפרטים אך מידע זרם בשני הכיוונים . אני לא שוחחתי אישית עם גב’ גולדה מאיר או מר משה דיין . המגעים נעשו באמצעות השגריר .

דן שילון שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : האם דיברת אישית עם גולדה מאיר ומשה דיין ?

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : לא…לא דיברתי עמם.

דן שילון  שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : האם יש לך אינפורמציה על בואו של משה דיין לכאן ?                                                                                           

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : לא ידוע לי על בואו הצפוי  של משה דיין לכאן . כל מה שאוכל לומר שממשלת ישראל נמצאת בתמונה.                      

דן שילון שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : האם צריך להמשיך בתחרויות האולימפיות ?

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : הדבר מותנה בהחלטת IOC (בוועד האולימפי הבינלאומי) . ההתאחדות שלנו היא רק המארגנת את המשחקים. אני מניח כי הדבר תלוי בשאלה אם תהיה עוד שפיכות דמים. זאת החלטה קשה מאוד. מצד אחד אי אפשר להמשיך במשחקים כאילו דבר לא קרה. מאידך יש להביא בחשבון את ההשלכות על הפסקת המשחקים ואת העובדה שקבוצה קטנה של טרוריסטים יכולה לחרוץ את גורלו של אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל כזה.

דן שילון  שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים ?

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור להפסיק את המשחקים האולימפיים…לחלוטין .

דן שילון  שואל את הקנצלר ווילי בראנדט : האם אתה מציע למשלחת הישראלית לעזוב את אדמת גרמניה מייד ?

הקנצלר ווילי בראנדט משיב לדן שילון : אצטער מאוד אם המשלחת הישראלית תעזוב מייד, אך איני יכול לבקֵר את ההחלטה ולגלות אליה חוסר הבנה.

דן שילון  מסיים את הריאיון : תודה רבה לך מר ווילי בראנדט.

נשפך עוד דם רב. תשעה ספורטאים ישראליים נרצחו ומניינם עלה לאחד עשר אך המשחקים שהופסקו ליממה נמשכו אח”כ כרגיל. השתררה אווירת פחד במינכן. המשלחת האמריקנית חששה לחייו של השחיין היהודי שלה מרק ספיץ, זכיין שבע מדליות זהב ורבן של שבעה שיאי עולם חדשים במשחקי מינכן 72′, והחליטה להבריח אותו ולהטיסו מייד בחזרה לארה”ב.

את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקימו ב- 1968 מבראשית ובאמצעים מועטים שני אנשים מחושבים ונמרצים פרופסור אליהוא כץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. אך בכישרונם לא היה די והוא לא הספיק. משמלאו לה שנתיים ואח”כ כשהייתה בת ארבע שנים ניקרו לה בזה אחר זה שני אירועי ספורט בינלאומיים הגדולים ביותר בתבל בימים ההם, מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 ואחריו אולימפיאדת מינכן 1972. היא טיפלה בהם בחובבנות בהם נקודת ה- Match up הייתה נמוכה ורדודה. שאיפותיהם של דן שילון ואלכס גלעדי היו נתונות בסַד. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה בראשית שנות ה- 70 בעלת נפח שידור מצומצם, ענייה בממון, דלה בטכנולוגיה וכוח אדם, ורחוקה מרחק רב משִגְשוּג. היא טרם הייתה מוכנה להתמודד עם אתגרי שידור רָמִים כאלה. חמוּר מכל אלה – במידה רבה זה גם לא עניין אותה. ב- 31 במארס 1969 מינתה ממשלת ישראל בראשות גב’ גולדה מאיר ועל פי המלצתו של השַר ישראל גלילי את שמואל אלמוג למנכ”ל רשות השידור שכללה לראשונה בתוכה את רדיו “קול ישראל” הוותיק ואת הטלוויזיה הציבורית הצעירה. חלפה פחות משנה מאז העמידו אותה זה על רגליה פרופסור אליהוא כָּ”ץ וסגנו עוזי פלד ומאז השידור הטלוויזיה הישיר ההיסטורי הראשון ב- 2 במאי 1968 של מצעד צה”ל ביום העצמאות בירושלים, אך שניהם כבר לא היו עוד בשורותיה. הם פרשו ממנה בפברואר 1969. בחודש מאי 1971 מינה שמואל אלמוג את מנהל מחלקת הספורט דן שילון (בן 30) למנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של יורם רונן ז”ל. דן שילון החזיק באחד התפקידים החשובים והמשפיעים ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית כחצי שנה ואז התפטר בנימוק שאותו מנכ”ל הרשות שמינה אותו איננו מעניק לו את הגיבוי העיתונאי הדרוש. הוא חזר למחלקת הספורט.

טקסט תמונה : 1968 . פרופסור אליהוא כ”ץ (יליד ארה”ב ב- 1926) מקימה של הטלוויזיה הישראלית . אליהוא כץ כמד בראש צוות הקמה שמנה כ- 500 (חמש אות) עובדים ביניהם צוות מייעץ ומסייע מטעם רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. הוא בחר בעוזי פלד (צבר ישראלי יליד 1937) לסגנו. (התמונה באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. ימי בראשית כשעוד כתבו טלביזיה במקום טלוויזיה. זהו עוזי פלד הנמרץ ורב היוזמה ששימש סגנו של פרופסור אליהוא כ”ץ ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית מעפרה. אליהוא כ”ץ אמר לי בכמה הזדמנויות בשיחות התחקיר שלי עמו, כי לא היה יכול למלא את המשימה הכבדה אילולא עמד לצדו עוזי פלד. (התמונה באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ובאמת, רק בחודש נובמבר 1971 החלה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרקום את חוטי המיזם האולימפי של היערכותה לקראת כיסוי משחקי מינכן 1972. ב- 1968 בימים הראשונים של הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבראשית נראתה אולימפיאדת מינכן 72′ כמו אובייקט שידור רחוק. עכשיו ב- 1972 משמלאו לטלוויזיה הישראלית ארבע שנים היא הייתה עסוקה עדיין במלחמות קיומיות , ריבים פנימיים , וסכסוכי עבודה , וניסתה בכל כוחה להדוף לחצים פוליטיים מכל הכיוונים. העיתונות הטילה דופי בהתנהלותה של הטלוויזיה וביקרה בחריפות רבה את התנהלותה [6]. הלחצים הפוליטיים על הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועל מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל היו כבדים כבר מבראשית גם של ראש הממשלה בימים ההם גב’ גולדה מאיר. מנכ”ל רשות השידור באותם השנים שמואל אלמוג זוכר בעת שיחות התחקיר עמי בערוב ימיו כלהלן : “מר יואש אלרואי אתה חושב שלהגיד “לא” לראש הממשלה גב’ גולדה מאיר זה דבר פשוט ? מה אתה חושב שלשבת מול ראש ממשלה זה קל ? היו עלי לחצים פוליטיים עצומים כל הזמן. מהימין והשמאל כאחד. זאת הסיבה שהחלטתי לפרוש מתפקידי כמנכ”ל רשות השידור ב- 1974 למרות שהממשלה רצתה שאמשיך להוביל את רשות השידור עוד חמש שנים. אילו הייתי רוצה הייתה מתמנה למנכ”ל רשות השידור לתקופה נוספת עד 1979. אבל לא זאת הייתה שאיפתי. פניתי לאקדמיה לאוניברסיטה העברית בירושלים”.

בתוך זמן קצר של שלוש שנים בין 1969 ל- 1972 נערכו בטלוויזיה הישראלית שינויים פרסונאליים – ניהוליים רבים במטרה לייצבה אך באותה מידה הם גם זעזעו אותה . בפברואר 1969 עזבו את הטלוויזיה שני המקימים פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ ועוזי פֶּלֶד בשל מחלוקות וסכסוכים פוליטיים ופנימיים. בד בבד הצהיר השַר ישראל גלילי באותה העֵת כי תם תפקידו של צוות ההקמה. אֵלִיהוּא כָּ”ץ חלק על התערבותו הפוליטית הבלתי פוסקת של יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור חיים יחיל בתכני השידור שהיו בתחום סמכותו והתפטר. הוא חזר לכור מחצבתו לאקדמיה האוניברסיטה העברית בירושלים. עוזי פלד הלך בעקבותיו ושב למכון למחקר חברתי שימושי בירושלים בראשותו והנהלתו של פרופסור אליהו לוּאִיס גוּטְמַן ז”ל (יליד ארה”ב וחתן פרס ישראל ב- 1978). מאוחר יותר הקים עוזי פלד את חברת התקשורת “טלעד” שסיפקה בהצלחה שירותי עריכה וצילום ב- Video לטלוויזיה הישראלית והפכה לימים ב- 1993 זכיינית בערוץ 2 המסחרי

טקסט תמונה : 1968. מנהל חטיבת החדשות הראשון בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה פרופסור שלמה אהרונסון. עיתונאי מוכשר ומנתח מחונן שבז לכללי הביורוקרטיה. שלמה אהרונסון לא קיבל מרות ולא ציית למטילי המרות באופן אוטומטי. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל חטיבת החדשות הנמרץ וחסר הפשרות פרופסור שלמה אהרונסון בן דוֹר המייסדים פרש בטרם השלים את משימתו אך הוא עשה זאת בעקבות חילוקי דעות מקצועיים עם שני הבוסים שלו אליהוא כץ ועוזי פלד. פרופסור שלמה אהרונסון חזר לאקדמיה וממשיך לככב בה עד היום הזה. בראשיתה של 1969 תמה תקופה, והשַר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי הכריז על סוף עידן ההקמה ובעצה אחת עם ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר מינה ב- 31 במארס 1969 את שמואל אלמוג למנכ”ל רשות השידור הראשון. זאת הייתה רשות שידור מונופוליסטית בעלת עוצמה תקשורתית רבה ובלבדית שכללה לראשונה בשורותיה את הטלוויזיה הצעירה עולת הימים שזה עתה החלה לפעול ולשדֵר וכמובן את רדיו “קול ישראל” הוותיק. ראה הספר הראשון “8 ימי בראשית” בסדרה הכוללת בתוכה 13 ספרים וקרויה : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

מנהל הרדיו הוותיק והכריזמטי בשנים 1967- 1960 [7] היה חֲנוֹךְ גִבְתוֹן האיש בעל הגבינים העבותים ועיניים כחולות כפלדה שאותן נשא לעבר תפקיד מנכ”ל רשות השידור בטֶרֶם עידן שמואל אלמוג. חֲנוֹך גִבְתוֹן היה איש מוכשר ובעל יכולות ומועמד טבעי להתייצב בראש המשימה וכמובן מסונף בקשרים פוליטיים ענפים “כיאה” לאיש תקשורת במעמדו. ראש הממשלה לֵוִי אֶשְכּוֹל והשַר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי חשבו אחרת ודחקו אותו לשוליים בטרם עֵת אולי גם בשל קרבת העבר שלוֹ לראש הממשלה הקודם דוד בן גוריון [8]. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן נחשב לאיש תקשורת בעל אוטוריטה ומוניטין אך שמו נשכח זה מכבר . פרופסור שלמה אהרונסון ומנהלת לשכתו גב’ רוחמה איילון אומרים שהיה מקצוען ונהנה מאימון מלא של כל מנהלי ועובדי רדיו “קול ישראל” אך לא כל הפוליטיקאים אהבו והעריכו אותו באותה מידה. הוא היה איש חזק ורבים חששו מפניו. ראה הספר “שמונה ימי בראשית” במסגרת הסדרה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה. חנוך גבתון מנהל רדיו “קול ישראל” (מימין) עם דוד בן גוריון ראש ממשלת ישראל ב- 1961. חנוך גבתון היה הרבה יותר ממנהל . הוא היה מנהיג השידור ברדיו שנקרא אז שירות השידור. חנוך גבתון חונן באישיות כריזמטית כפי שמעידים עובדיו וראה את עצמו בצדק מועמד טבעי להתייצב בראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית לכשתקום . השר הממונה על רשות השידור ישראל גלילי סבר אחרת והטיל את המשימה על האלוף אלעד פלד . האלוף אלעד פלד הסכים תחילה לעמוד בראש צוות ההקמה אך לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ב- 1967 והצלחתו האישית כמפקד אוגדה שנלחמה בצפון השומרון ודרום רמת הגולן החליט להישאר בצבא. הוא רצה להיות רמטכ”ל ולא מנכ”ל הטלוויזיה כפי שהעיד בפניי בשיחות התחקיר שלי עמו. ישראל גלילי בחר במקומו למנהל הטלוויזיה את פרופסור אליהוא כ”ץ. (התמונה ניתנה לי באדיבות איתמר גבתון בנו של חנוך גבתון ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

המנכ”ל הטרי שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז”ל (המנכ”ל הראשון שניהל רשות שידור שהורכבה מרדיו “קול ישראל” הוותיק וטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה) הטיל ב- 1 ביוני 1969 את תפקיד ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית על איש רדיו “קול ישראל” חַגַּי פִּינְסְקֶר ז”ל במקומו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ. המינוי היה זמני ללא מכרז, ולשנה אחת. חַגַּי פִּינְסְקֶר ז”ל היה ידיד קרוב של שמואל אלמוג ז”ל אך מינויו לתפקיד הרָם היה בזכות ולא בחֶסֶד. חגי פינסקר נחשב לאחד העיתונאים והשדרנים המוערכים, המוכשרים, והדגולים ביותר בעת ההיא ברדיו. זה לא עזר לוֹ. משתמו 12 ירחי ניהול הטלוויזיה על ידו לא האריך עוד הוועד המנהל של רשות השידור בראשותו של ד”ר חַיִים יָחִיל ז”ל והמִשְנֶה שלו נָתָן שַחַם את כהונתו. מנהל הטלוויזיה הזמני חגי פינסקר ז”ל הלך בקיץ 1970 הביתה. נקדימון “נקדי” רוגל ז”ל היה הבא בתור. הוא זכה במִכְרָז מנהל הטלוויזיה כחוֹק אך החליט להתפטר מתפקידו לאחר תקופה קצרה בת שמונה חודשים. נַקְדִימוֹן “נַקְדִי” רוֹגֵל ז”ל סבר שמנכ”ל רשות השידור מר שְמוּאֵל אַלְמוֹג מתערב בעבודתו ללא צורך וללא הֶרֶף, ומיצר את צעדיו. הוא ידע כי סמנכ”ל הכספים של הרשות ארנון צוקרמן תומך בשמואל אלמוג ואין סיכוי כי תכנון מערך השידורים שלוֹ יזכה לגיבוי כלכלי של הממונים. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן פעל מטבע הדברים על פי הוראותיו של מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג.

נקדימון “נקדי” רוגל ז”ל זוכר היטב בשיחות התחקיר עמי ב- 2004 כלהלן : “בניגוד לחגי פינסקר שמינויו למנהל הטלוויזיה היה בגלל קרבתו לשמואל אלמוג ולא על פי תנאי מכרז , אני התמניתי למנהל הטלוויזיה על פי מכרז. היו לי כמובן תוכניות רבות אך אי אפשר היה לנהל בתנאים האלה את הטלוויזיה כשמנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג וסמנכ”ל הכספים שלו ארנון צוקרמן מתערבים לך בניהול על כל צעד ושעל. נבחרתי במכרז רשמי אך פשוט לא יכולתי להנהיג את המוסד, לכן התפטרתי. לא עניין אותי לנהל בצורה כזאת את הטלוויזיה, ואני מודה שאולימפיאדת מינכן 72′ היה אירוע רחוק שבעת ההיא כלל לא התעניינו בו. לא ארגונית ולא תקציבית”.

טקסט תמונה : 1971. מנהל הטלוויזיה הישראלית נקדימון “נקדי” רוגל (במרכז עם השפם הגדול שהיה סמלו המסחרי) מארח בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים את שר החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור יגאל אלון (משמאל). מימין, יורם רונן מנהל חטיבת החדשות. ליד יורם רונן עומד עורך הסרטים בוב גולדמן (מזוקן). מאחורי נקדימון רוגל זהו ראובן מורגן מנהל שירותי הפקה הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בפתח הדלת עומד יונה יונה מנהל מחלקת התחבורה. מוסתרת מאחורי יגאל אלון גב’ רבקה בהירי מזכירת מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג. (באדיבות נקדי רוגל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חגי פינסקר מנהל טלוויזיה ב- 1970 – 1969. (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1971. מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל (מימין) ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נקדימון רוגל (משמאל) ז”ל מקבלים את פניו של שר החינוך יגאל אלון  ז”ל (במרכז). מאחוריהם מימין לשמאל צועדים מנהל ההנדסה שלמה גל וסמנכ”ל הכספים וכוח אדם ארנון צוקרמן (נושף עשן). משמאל, עוזר השר. (התמונה באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).    

המפקדים התחלפו בזה אחר זה ובטלוויזיה שרר אִי סֵדֶר כללי. היא הייתה רכה בשנים אך כבר רוויה יחסי עבודה עכורים, עיצומים, ושביתות. חלק מהעובדים מאס בפֶּלַח לא קטן מהמנהלים שלוֹ. הוותיקים לא יישכחו את ליל הכאוס שהתחולל ב- 4 במארס 1970 ב- “בניין היהלומים” ברוממה – ירושלים משכנה הזמני של הטלוויזיה הישראלית שהפך לקבוע. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוקמה מבראשית טְלָאי עַל טְלָאי. כל דבר היה זמני לרגע אך לבסוף נשאר על כנו לנצח. אפילו מִשְכָּנָה. נאמר עליה שאין בה דבר קבוע יותר מהזמני. שמואל אלמוג היה מנכ”ל רשות השידור, ארנון צוקרמן שימש בתפקיד סמנכ”ל הכספים והמִנְהָל של רשות השידור, אֵלִיָהוּ בֵּן – עַמְרָם היה מנהל המחלקה הכלכלית של הרשות ופעל תחת פיקודו של צוקרמן, וחגי פינסקר כיהן בתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יוֹרָם רוֹנֵן ז”ל ניהל את חטיבת החדשות. יִצְחָק “צַחִי” שִמְעוֹנִי ז”ל ניצב בראש חטיבת התוכניות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

בקיץ 1971 נקט המשנה ליו”ר הוועד המנהל של רשות השידור הסופר נתן שַחַם חבר קיבוץ בית אלפא ואיש הפלמ”ח בעברו יוזמה חדשה משלוֹ לשינוי המצב . הוא ביקש להציב לכהונת מנהל הטלוויזיה הישראלית את סגן קצין חינוך ראשי של צה”ל סא”ל ישעיהו “שייקה” תדמור. הכוונה הייתה לעשות סדר ולטעת ומשמעת ב- “בית היהלומים” ברוממה אחת ולתמיד. מנכ”ל הרשות שמואל אלמוג ועמו יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור ד”ר חיים יָחִיל ושאר שבעת החברים הנוספים בוועד המנהל אישרו פה אחד את ההצעה ולתפקיד מנהל הטלוויזיה החמישי בסדרת המנהלים [9] התמנה קצין צבא שפשט לרגע את מדיו. ישעיהו “שייקה” תדמור הוא מלח הארץ אך נעדר כל השכלה טלוויזיונית וודאי עיתונאות טלוויזיונית . מעולם גם לא ניהל מוסד תקשורת אזרחי כה מורכב מבחינה טכנולוגית וכלכלית המעסיק בתוכו כוח אדם רב (כ- 1200 אנשים) בתחומים הרבים והשונים של תעשיית הטלוויזיה. לפתע הוטל עליו לנהל רשת שידור. המדיום התקשורתי המורכב היה נושא חדש לחלוטין עבורו אף על פי כן נענה בחפץ לב לפנייתו של נתן שחם למרות שהיה חסר הכשרה מתאימה. לפחות היה בר מזל בתחילת דרכו מפני שאת לשכתו ניהלה גב’ יפה מישורי. אישה פדנטית ומקצוענית, יישרת דרך, וקורקטית שסייעה והושיטה לוֹ עזרה רבה לאורך כל דרכו בת השנתיים בטלוויזיה. הגעתו של ישעיהו “שייקה” תדמור ל- “בניין היהלומים” ב- 1971 הייתה צירוף מקרים של מפגש מחוּדש מימי הילדוּת בחיפה עם מנהלת לשכתו וסמנכ”ל הכספים של רשות השידור. שייקה תדמור, יפה מישורי, וארנון צוקרמן נולדו בחיפה ב- 1934 כבני אותה שכבת גיל הכירו זה את זה עוד בהיותם ילדים בעיר הנמל הקטנה. ארנון צוקרמן ושייקה תדמור אפילו למדו בכיתה אחת בבית הספר היסודי והתיכון של “הריאלי” עד כיתה י”א (אז פנה ארנון צוקרמן ללימודי ימאות בביה”ס לקציני ים בעכו) בחיפה תחת ניהולם של ד”ר ארתור בירם בתחילה ואח”כ יוסף בנטואיץ [10].

טקסט תמונה : סא”ל ישעיהו “שייקה” תדמור (1970) שנה בטרם הגעתו לטלוויזיה  הישראלית . שימש מנהל הטלוויזיה בשנים 1973 – 1971 . (באדיבות ישעיהו “שייקה” תדמור . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות) .

גב’ יָפָה מִישוֹרִי כמו גב’ רוחמה איילון הייתה אחת מאותן מנהלות לשכות בכירות של מנהלי הטלוויזיה ו/או מנכ”לים ברשות השידור שהותירה את רישומה והייתה בלתי נשכחת עבור רבים . כמו שייקה תדמור וארנון צוקרמן גם היא הייתה צברית חיפאית ומלח הארץ. אישה מרשימה . יפה מישורי התגייסה לצה”ל ושירתה במפקדת פיקוד צפון. אח”כ עבדה בשנים 1960- 1958 בשירות משרד החוץ בקונסוליה הישראלית בניו יורק ומשם הגיעה לרשות השידור. מנהל הטלוויזיה נקדימון “נקדי” רוגל ז”ל גייס אותה ב- 1970 להיות הרל”שית שלו. כל מי שהכיר אותה בטלוויזיה ידע להעריך אותה. היא הייתה מזכירה קורקטית שמיעטה לחייך אך הייתה חרוצה ונאמנה לתפקידה. היא ידעה להיות ראש לשכה וחד עם זה להישאר מאחורי הכותרות. יפה מישורי הייתה אישה מסורה ונאמנה למקום עבודתה והוצבה ב- 1970 בצומת העצבים של הטלוויזיה כראש לשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נקדימון “נקדי” רוגל. הוותיקים זוכרים אותה כחמורת סֶבֶר. תמיד רצינית וממעטת לחייך. גב’ יפה מישורי ניהלה גם את לשכותיהם של מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהתמנו לאחר עידן נקדימון רוגל : ישעיהו “שייקה” תדמור, ארנון צוקרמן, יצחק “צחי” שמעוני ז”ל, וטוביה סער יבד”ל. אח”כ התמנתה למנהל מחלקת הרֶצֶף וההגשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה מעין חוליית ביטחון בשלשלת הניהול בטלוויזיה הישראלית הציבורית .

דן שילון נחשב לאחד העיתונאים המוכשרים והמוערכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית שרק עכשיו נולדה. הוא ניחן בכושר הפקה ומנהיגות ובין הבודדים שנהנה מכריזמה אולי בלתי נדלית. יכולותיו לא נעלמו מעיניי הבוסים שלו. בחודש מַאי 1971 ובעודו מכהן בתפקיד מנהל דסק הספורט ביקשה הנהלת רשות השידור לקדֵם אותו למשרה הרמה של מְנַהֵל חטיבת החדשות, אחת ממשימות הניהול הרגישות בטלוויזיה, במקומו של יורם רונן . קדמו לו בתפקיד שני אנשים, פרופסור שלמה אהרונסון ויורם רונן עצמו. דן שילון כיהן כחצי שנה בלבד בתפקיד והתפטר מפני שסבר שאיננו מקבל את הגיבוי המקצועי הדרוש שהוא ראוי לוֹ ממנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג. דן שילון חש הערכה עמוקה כל השנים לחגי פינסקר וראה בו מורו ורבו בתחום העיתונאות אך ביקר בחריפוּת את תפקודו של שמואל אלמוג . הוא נתן לכך ביטוי חד משמעי שנות דוֹר מאוחר יותר בספרו “בשידור חי” [11] : “שמואל אלמוג אדם תרבותי וסולידי שהחל את דרכו ברדיו כעורך ורכז חדשות , הודה שהתפקיד גדול עליו . הוא גם לא ניסה ללמוד את אופי השידורים בטלוויזיה. באחת מפגישותינו שמעתי אותו אומר “כמה טוב יכול היה להיות תפקיד מנכ”ל רשות השידור, אלמלא היה שידור”. במקום אחר בספרו כתב דן שילון מי שהיה מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1974 – 1969 ומנהל חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974 ואח”כ כתב ושליח רשות השידור ביו יורק בשנים 1981 – 1977, כלהלן [12] :

“בחירתו של שמואל אלמוג בשייקה תדמור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נחשבה בעיני העובדים לתאונת עבודה. שאלתי את עצמי לא פעם אחת אם נעדרה מאלמוג יכולת ההבחנה ולא ראה את תחלואי רשות השידור, או שידע ואבחן ובחר להתעלם כי השידור לא עניין אותו. תוכניות הספורט היו נחותות בעיניו. גם ניסיונו כעורך חדשות ברדיו לא סייע לו להחליט על מבצעים מיוחדים או על חריגה מלוח השידורים השגרתי. נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר נפטר ביום שני – 28 בספטמבר 1970 בעת ערב לאחר “מבט”. מוטי קירשנבאום עורך “מבט” טלפן לביתו של שמואל אלמוג והציע להכין משדר מיוחד. “נאצר מת”, בישר מוטי קירשנבאום לשמואל אלמוג, והוסיף, “אני מבקש אישור לשדר תוכנית מיוחדת בחצות”. מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג סירב, ואמר, “ואם תשדר תוכנית מיוחדת תצליח להחזיר את נאצר לחיים… ? “.

טקסט תמונה : יורם רונן (במרכז) עורך וקריין חדשות הגיע לצוות ההקמה של הטלוויזיה ב- 1968 מרדיו “קול ישראל”. הוא התמנה לתפקיד מנהל חטיבת החדשות לאחר התפטרותו של המנהל הראשון פרופסור שלמה אהרונסון וכיהן בתפקיד בשנים 1971 – 1969 משמאל, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. (באדיבות גב’ רחל רונן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : דן שילון היה ראש משלחת הטלוויזיה לאולימפיאדת הדמים של מינכן 1972, ושימש גם העורך והמפיק הראשי והמגיש הראשי של השידורים משם. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בסופו של חודש נובמבר ב- 1971 שָב דָן שִילוֹן למחלקת הספורט כור מחצבתו שאותה הקים בסתיו 1968 והחל להפיק את השידורים האולימפיים של מינכן 1972. לא נותר בידיו זמן רב מידי. מרבית 35 רשתות הטלוויזיה הציבוריות החברות בשורות איגוד השידור האירופי העשיר ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) איגוד השידור האירופי שגם רשות השידור היא חברה אקטיבית בשורותיו כבר ניצבו בשלב הסיום של ההכנות המדוקדקות והתכוונו לשדר כל אחת בתחנה שלה בין 100 ל- 150 שעות מהצגת הספורט הגדולה בתבל – אולימפיאדת מינכן 1972. דן שילון רק התחיל אותן. הוא לא שיער בנפשו בעת שזירת חוטי ההפקה את גודל הקשיים המקצועיים והביורוקרטיים בהם ייתקל בדרכו למינכן 72′. צְבִי גִיל מאנשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 ובן דוֹרָם של אליהוא כ”ץ ושמואל אלמוג מונה למנהל חטיבת החדשות הרביעי (ללא מכרז) במקומו של דן שילון. הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכללה עכשיו את שמואל אלמוג, ישעיהו “שייקה” תדמור, ואת צְבִי גִיל עצמו הטילה על דן שילון משימה כמעט בלתי אפשרית. היה עליו להפיק ולכסות את שידורי אולימפיאדת מינכן 72′ אירוע ספורט עַל בינלאומי הנמשך כ- 16 ימים שמשתתפים בו 7123 ספורטאים וספורטאיות מ- 121 מדינות (ביניהם משלחת ישראלית בת 32 נציגים) ומכיל 195 תחרויות ספורט ב- 25 ענפים, בסיועו של צוות כתבים ושדרים קטן שמנה ארבעה אנשים בלבד. המשלחת הקטנטונת הייתה מצוידת בטכנולוגיה אפסית. אפילו צוות צילום לא עמד לרשותו של דן שילון ששימש עורך ומפיק וגם שַדָּר ומגיש היומנים האולימפיים מהאולפן ב- IBC מרכז השידורים הבינלאומי (International Broadcasting Center) במינכן 72′. בימאית הטלוויזיה הישראלית הציבורית במינכן הייתה וָרְדִינָה אֶרֶז ז”ל. עמדו לרשות דן שילון במינכן שני שַדָּרִים בלבד אלכס גלעדי ששימש גם מפיק משנה ונסים קיוויתי. שני עיתונאים דוב עצמוֹן עורך מדור הספורט של העיתון “ידיעות אחרונות” ואהרון “אהרל’ה” לָהָב עורך הספורט של העיתון “דָבָר”, ששימשו כתבי Free Lancers מאז 1970 במחלקת הספורט של דן שילון בטלוויזיה, הצטרפו לצוות הטלוויזיה שלו במינכן והגיעו לשם על חשבון עיתונם. מנהל המחלקה הכלכלית של רשות השידור אליהו בן עמרם שילם להם על פי תעריפון רשות השידור שכר סגפני בן פרוטות שנודע בשיטת התשלום הקרויה ש. ת. (ראשי תיבות של שובר תשלום).

לקראת סיום תקופת כהונתו בת השלוש שנים 1972- 1969 של הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו”ר ד”ר חיים יָחִיל במארס 1972, בעיצומם של ההכנות לקראת אולימפיאדת מינכן 72′ ולקראת החלפתו בוועד מנהל חדש ויו”ר חדש, החליט הוועד המנהל הנוכחי לערוך בדיקת מבנה של רשות השידור לאור הניסיון שהצטבר בשלוש השנים של הקדנציה שלו. הוועד המנהל החליט לאחר דיון ממצה שלא להמליץ על שינוי עקרוני במִבנה רשות השידור בכיוון אינטגרציה של הטלוויזיה והרדיו ו/או על אוטונומיה לכל מדיה. הוועד המנהל החליט לבדוק את המצב בכל תחום ותחום של פעולות הרשות ולגבש בהתאם את סיכומיו והצעותיו. לצורך הדיון מינה הוועד המנהל “וועדת מבנה” מיוחדת שכללה את האנשים הבאים : ד”ר חיים יָחִיל שהוא יו”ר הרשות ומשמש גם יו”ר הוועדה, נתן שחם המשנה ליו”ר הוועד המנהל, חיים קוברסקי חבר הוועד המנהל, אֵלִיָהוּ חַסִין, הנריך פְלוּג (אביה של קרנית פלוג נגידת בנק ישראל), שמואל אלמוג מנכ”ל רשות השידור, ארנון צוקרמן סמנכ”ל הרשות, משה חוֹבָב ז”ל מנהל רדיו “קול ישראל” [13], ישעיהו “שייקה” תדמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ושלמה גַל המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו “קול ישראל”.

“וועדת המבנה” דנה בכל סוגיות מבנה רשות השידור והגישה את הצעותיה לוועד המנהל כשברוב הפרקים ההצעות היו מוסכמות ובפרקים אחדים היו הצעות אלטרנטיביות . הוועד המנהל דן בהצעות הוועדה והגיע לסיכומים פה אחד, אך לא הייתה שם שום הפקת לקחים ממבצע השידורים הראשוני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במונדיאל הכדורגל – מכסיקו 70′ וגם שום התייחסות להפקת השידורים האולימפיים של מינכן 72′ ע”י דן שילון ואלכס גלעדי למרות המשמעות והרגישות העצומה הנוגעת למשלחת ספורט ישראלית רשמית שעתידה להתחרות על אדמת גרמניה לראשונה מאז השואה ומלחמת העולם ה- 2 . דן שילון ואלכס גלעדי נשארו לבד. זמן לא רב אח”כ החליף ד”ר וולטר איתן את ד”ר חיים יָחִיל בתפקיד יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אבל הדבר לא הביא לשום שיפור בהפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את כיסוי המשחקים האולימפיים של מינכן 72′.

טקסט מסמך  :  30 ביוני 1972. מנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור מבקש את אישורו של מנכ”ל רשות השידור להטיס לאולימפיאדת מינכן 1972 את העורך – מגיש דן שילון, מפיק – שדר אלכס גלעדי, הבימאית ורדינה ארז, והשדר נסים קיוויתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 30 ביוני 1972 ביקש מנהל הטלוויזיה ישעיהו “שייקה” תדמור בחִיל ורעדה את אישורו של מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג להטיס לאולימפיאדת מינכן 72′ את יחידת השידור הקטנטונת שלוֹ בת ארבעה אנשים : דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז. רבים ברשות סברו שזהו צוות גדול מידי ומצִדם שדן שילון יישאר בארץ וישדר את התחרויות Off Tube מהמוניטור באולפן ברוממה – ירושלים. על פי הנהלים המקובלים רק מנכ”ל רשות השידור בתוקף תפקידו כעורך ראשי רשאי לאשר נסיעות של העובדים לחו”ל. מנהל הטלוויזיה הוא חסר סמכות בעניין הזה.

המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 הסבו טרגדיה נוראית למשפחות הנרצחים ופגעו בכושר ההרתעה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה. יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 היה יום התחרויות האחד עשר של המשחקים האולימפיים והרוטינה שלטה בכל. רמת המשמעת הביטחונית ובקרת הנכנסים לכפר האולימפי התרופפה עד למאוד. הסדרנים והשומרים הגרמניים נמנמו עד כדי כך שאפילו אנשים שלא היו מצוידים בתג זיהוי מיוחד שהנפיקה הוועדה המארגנת (Accreditation) הספורטאים, המאמנים, והמלווים יכלו להיכנס כמעט באופן חופשי דרך השערים המרכזיים, וודאי לדלג באין מפריע מעל הגדרות. האדישות שלטה בכל.

טקסט מסמך  :  30 ביולי 1972 . בקשה להוצאת  Accreditation להשתתפות באולימפיאדת מינכן 72′ מס’ 02121 עבור הקלע הישראלי זֶלִיג שְטְרוֹךְ כפי שהגיש הוועד האולימפי הישראלי לוועדה המארגנת הגרמנית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטרוריסטים הפלסטיניים ידעו והמתינו בדיוק למצב הזה שבו הנהלים אינם מתבצעים עוד כלשונם והשגרה בולמת כל מעשה עֵרנות. בארבע לפנות בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בעיצומם של המשחקים חדרה קבוצה של שמונה מחבלים פלשתינים מארגון “ספטמבר השחור” חמושים ברובי קלצ’ניקוב ורימוני רֶסֶס לכפר האולימפי במינכן . מפקד הקבוצה היה לוּטִיף אָפִיף שקרא לעצמו “עִיסָא” (יֵשוּ בערבית). סגנו היה יוּסוּף נַאזָאל שכונה “טוֹנִי” ואימץ לעצמו את הכינוי המהפכני צֶ’ה גָאוָוארָה. שאר השישה היו ג’אמאל אל גאשי בן 19 עדנאן אל גאשי בן 27 (דוֹדוֹ של ג’אמאל אל גאשי), מוחמד סאפאדי בן 19, אפיף אחמד חאמיד, חאליד ג’וואד, ו- אחמד שייח טאה [14]. בראש הארגון הרצחני של “ספטמבר השחור” מעין סניף של תנועת הפת”ח ניצב אבו איאד סגנו של יאסר עראפת . מבנה הארגון היה סודי וממודר. המידור היה אחת הסיבות להצלחה המבצעית של הארגון בפעולת מינכן 1972. הארגון הבריח בחשאי רובי קלצ’ניקוב ותת-מקלעים, מחסניות גדושות בכדורים, ורימוני רֶסֶס למינכן והטמין אותם באמצעות סייעים במקום מבטחים מסומן בתחנת הרכבת בעיר ולהטיס. הארגון הצליח להטיס למינכן את כל השמונה מבלי שהדבר יתגלה. אולימפיאדת מינכן 72′ סומנה ע”י אבו איאד, אבו דאוד, ויאסר עראפאת כזירת פיגוע אידיאלית משום שאמורה הייתה להסב באמצעות מצלמות הטלוויזיה של DOZ את תשומת לבו של העולם לבעיה הפלסטינית.

שמונת המחבלים שעברו אימוני נשק ושדאות במחנה צבאי בלוב התחפשו לספורטאים . הם היו לבושים בגדי אימון ונשאו תיקים גדולים כדרכם של הספורטאים אך בתיקים לא היו נעלי ספורט או נעלי ריצה “Spikes” אלא הוטמנו בהם רובי קלצ’ניקוב, עשרות מחסניות מלאות בכדורים 7.62 מ”מ, ורימוני רֶסֶס. שמונת המחבלים גם לא היו מצוידים בתגי זיהוי (Accreditation) כנדרש מטעם הוועדה המארגנת. לכן ביקשו בתכנון המוקדם שלהם לעקוף באשמורת בוקר את אחד מהשערים המרכזיים שניצב בצד המערבי של הגדר ונקרא Gate 25A (בדיעבד התברר כי השער ננעל בחצות). הם החליטו לדלג מעל הגדר הנמוכה שגובהה כשני מטרים המקיפה את הכפר, נקודת תורפה בלתי מאובטחת שהייתה קרובה מאוד למגורי המשלחת הישראלית בצדו המערבי של רחוב קונולי הארוך. כל ילד יכול היה לקפוץ מעל הגדר האולימפית הזאת שסימנה גבול וטריטוריה אך לא העניקה ביטחון. שמונת המחבלים עשו זאת בקלות וללא הפרעה ועברו במהירות כברת דרך של שישים אולי שבעים מטר מהגדר בדרכם לעבר מגורי המשלחת הישראלית הממוקמים בחמש דירות בקומת הקרקע של בניין ברחוב קונולי מס’ 31 (31 Connollystrasse), כאמור בצד המערבי שלוֹ. מפקדם לוטיף “עיסא” אפיף סייר במקום ערב קודם לכן והבחין כי Gate 25 A ננעל לקראת חצות ואיננו מאויש כלל. הוא לא ידע אם זהו נוהל קבוע או מקרה. “עיסא” ראה כי השער הנעול איננו מפריע לכל מיני ספורטאים מאחרים שחוזרים מבילוי במרתפי הבירה של מינכן לדלג מעל הגדר בדרכם למגוריהם בכפר מבלי שאיש ישאל שאלות ומבלי שיבדקו אותם. הכל היה פרוץ. הוא החליט בו במקום לנהוג כמותם. מצוידת במודיעין שהשיגה מראש ידעה קבוצת המחבלים את הכתובת המדויקת. מפקד המחבלים לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף עבד בשעתו כמהנדס בצוות הגרמני שהשתתף בבניית הכפר האולימפי. סגנו יוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל היה טבח בכפר האולימפי ההולך ומוקם. שניהם הכירו היטב את מפת הכפר וידעו היכן מתגוררת המשלחת הישראלית . שמונת המחבלים דילגו מעל הגדר יחד עם עוד ספורטאים (דוברי אנגלית) והגיעו בקלות ליעדם ברחוב קונולי 31. הם השתלטו על שתי דירות מתוך החמֵש הסמוכות זו לזו בהן התגוררו 21 הספורטאים הישראליים ושָבוּ 11 מהם. כולם גברים. הם פתחו את הדלת הכחולה המרכזית של הבניין טיפסו במעלה כמה מדרגות וחדרו באשמורת ראשונה לדירה מס’ 1. כעבור דקות ספורות השתלטו גם על דירה מס’ 3. לעולם לא נדע האם פסחו במתכוון או במקרה על פלישה לחדרים מס’ 2, 4 , ו- 5. שני ספורטאים במשלחת, מאמן שלישיית מרימי המשקלות טוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי והמתאבק גָד צַבָּרִי הצליחו להימלט בעוֹר שיניהם. טוביה סוֹקוֹלְסְקִי ניצול שוֹאָה לבוש עדיין פִּיזָ’מָה הצליח בכוח שריריו לפתוח את החלון הצרפתי בקומה הראשונה בדירה מס’ 1 ולברוח דרך המרפסת האחורית ולהימלט. טוביה סוקולסקי התגורר בחדר אחד בקומה התחתונה של דירה מס’ 1 יחדיו עם יוסף גוטפרוינד. יוסף גוטפרוינד גדל הגוף שגובהו היה 1.95 מ’ ומשקלו כ- 135 ק”ג היה הראשון שהתעורר בארבע ורבע לפנות בוקר מצליל של שקשוק מפתח בדלת הכניסה לדירה . טוביה סוקולסקי נם את שנתו. יוסף גוטפרוינד קם ממיטתו כדי לברר מי הוא האורח הלא קרוא באשמורת בוקר ומייד גילה כי אלה מחבלים המחזיקים ברובי קלאצ’ניקוב. הוא ניסה לחסום את דלת הכניסה בגופו הגדול במשך כ- 15 שניות בפני המחבלים וזעק לחבריו בדירה מס’ 1, “מחבלים לברוח” [15]. טוביה סוקולסקי התעורר מצעקות האזהרה של שותפו לחדר, התעשת מייד, וברח מהמרפסת האחורית . אחד המחבלים אץ אחריו ופתח באֵש לעברו אך לא פגע בו. טוביה סוקולסקי נותר בחיים. ששת הדיירים הנוספים בדירה מס’ 1 משה “מוֹנִי” וויינברג, קֵהָת שוֹר, עמיצוּר שפירא, אָנְדְרֶה שפיצר יוסף גוטפרוינד, ויעקב שפרינגר לא הצליחו להימלט. הם נכפתו ונכלאו תחת איום הנשקים כשבכל קלאצ’ניקוב מוכנס כדור לבית הבליעה והרימונים בהיכון של שלוף ניצרה.

המתאבק גָד צַבָּרִי נתפש ונלכד ע”י המחבלים בקומה העליונה בדירה מס’ 3 הדוּ – מפלסית יחד עם שלושת מרימי המשקלות – זאב פרידמן, דָוִד בֶּרְגֶר, יוֹסֵף רוֹמָנוֹ, ושני חבריו לקבוצת ההיאבקות אליעזר חלפין ומַרְק סְלָאבִין. גד צברי ודוד ברגר התגוררו בחדר הראשון בקומה העליונה. בחדר השני בקומה העליונה נמו את שנתם אליעזר חלפין ומרק סלאבין. בקומה הראשונה ישנו יוסף רומנו וזְאֵב פְרִידְמַן. המחבלים הפתיעו אותם ולאחר ההשתלטות המהירה על שתי הדירות החליט המפקד לוּטִיף “עִיסַא” אָפִיף כבר מוקדם בבוקר לרכז את כל החטופים באחד משני החדרים העליונים בדירה מס’ 1 (בו גרו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר) כדי להפוך אותם ליחידת שבויים מקובצת אחת ועל מנת להשיג תנאי שליטה טובים יותר . הם הורו לששת החטופים הישראליים לעזוב את דירה מס’ 3 ולנוע לעבר הדלת הכחולה המובילה לדירה מס’ 1, מרחק של כעשרה מטרים. גָד צַבָּרִי לבוש מכנסיים קצרים בלבד צעד בראש חבריו שהובלו ע”י כמה מחבלים חמושים לעבר הכניסה הראשונה של המגורים. כשהיה במרחק נגיעה מהמחבל שכיוון אותם לדירה מס’ 1 ליד הדלת הכחולה אזר אומץ והסיט בחוזקה את קנה רובה הקלצ’ניקוב המכוון אליו ופתח במנוסה בריצת זִיג זַג בין העמודים בכיוון החניון. המחבל ירה בכיוונו כמה צרורות אך החטיא. גד צברי נותר בחיים.

שני ספורטאים ישראליים נמלטו אך אחד עשר אחרים נתפשו והוחזקו כפותים כבני ערובה כולם בחדר העליון בדירה הראשונה ברחוב קונולי 31 שהיה שייך לאנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר, כשהם מאוימים ע”י קני הרובים ורימוני רֶסֶס. אחד עשר החטופים היו המתאבקים מַרְק סלאבין ואליעזר חלפין ומאמנם משה “מוֹנִי” ווינברג, שלושת מרימי המשקולות דוד בֶּרְגֶר, יוסף רוֹמנו וזאב פרידמן , מאמן הא”ק עמיצור שַפִּירָא, מאמן הקלעים קֵהָת שוֹר, מאמן הסַיָיפִים אנדרה שְפּיצֶר ושופט הרמת המשקולות הבינלאומי יעקב שפרינגר הדיירים המקוריים של הדירה, ושופט ההיאבקות הבינלאומי יוסף גוטפרוינד. כבר בשלב הראשון של ההשתלטות רצחו המחבלים את משה “מוֹנִי” וויינברג ואחריו את יוסף רומנו והשאירו בידם תשעה שבויים כבולים חסרי כל הגנה. כל התשעה נאזקו בידיהם ורגליהם. רציחתם של משה “מוני” ווינברג ויוסף רומנו בשלב כה מוקדם של ההשתלטות נעשה לצורך הרתעה וכדי להוכיח את נחישותם וכוונותיהם לפני פתיחת המו”מ עם השלטונות הגרמניים. מפקד הקבוצה לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף דרש את שחרורם המיידי של 234 מחבלים הכלואים בישראל ובתוספת גם את שחרורו מהכלא הישראלי של הטרוריסט היפני קוֹזוֹ אוֹקָאמוֹטוֹ ואת שחרורם מהכלא הגרמני של אנשי כנופיית הבריגדות האדומות הגרמניות אנדריאס באדר ואולריקה מיינהוף תמורת חייהם של תשעת הישראלים הנותרים שהוחזקו כפותים בכניסה הראשונה של חדרי המגורים [16]. הם זרקו עלונים מדירה מס’ 1 שהתפזרו במד-רחוב ליד הדלת הכחולה ובו הרשימה המדויקת של חבריהם הכלואים בישראל. אבו איאד ואבו דאוד מנהיגי ארגון “ספטמבר השחור” תדרכו את לוּטיף “עיסא” אפיף ופקד עליו, “אתה ואנשיך שהידים – הכל או לא כלום”. אין לשוב בידיים ריקות.

מפקד משטרת מינכן ד”ר מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר (Dr. Manfred Schreiber) קיבל עִדכון בחמש בבוקר כי אנשים חמושים ברובים חדרו לדירות 1 ו- 3 ברח’ קונולי 31 מקום מגוריהם של הספורטאים הישראליים ונשמעו גם יריות במקום. מנפרד שרייבר דיווח את האינפורמציה ל- וולטר טרוגר (Walther Troeger) מנהל הכפר האולימפי (היה גם סגנו של ד”ר ווילי דאומה יו”ר הוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72′ ושימש בתפקיד השני בחשיבותו מנכ”ל הוועד האולימפי הגרמני), ומקביל טלפן גם לשַר הפנים של מדינת בוואריה [17] ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr.Bruno Merck). בְּרוּנוֹ מֵרְק המופתע טלפן לשַר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (Hans Dietrich Gensher) וסיפר לוֹ על אירוע הטרור החמור שמתרחש בכפר. רק זה מה שהיה חסר להם. שש שנים מאז 1966 הם עמלו כמטורפים על האולימפיאדה. השקיעו ממון עתק בתשתיות, בארגון, ובמתקנים, ולפתע נתקע להם הטרור הפלסטיני בתוך הבית. האנס דיטריך גנשר העביר את האינפורמציה לקנצלר מערב גרמניה וִוילִי בְּרָאנְדְט (Willy Brandt). גם שגריר ישראל במערב גרמניה אֵלְיָשִיב בֵּן חוֹרִין עודכן בפרשה ודיווח מייד על מעשה הטרור לממשלת ישראל.

הראשונה שפגשה את ראש קבוצת המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף הייתה אשת משטרת מינכן גב’ אנליסה גראס (Anneliese Graes). זה היה מוקדם בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בפניה הציג “עיסא” את דרישותיו. שחרור 234 מחבלים מהכלא הישראלי ושחרור חברי כנופיית “באדר – מיינהוף” מהכלא הגרמני. הוא הפקיד בידה את העלון ובו רשימת האסירים ומועד האולטימטום , תשע בבוקר. אנליסה גראס מיהרה לדווח למפקדיה את פרטי הדרישות . היא זכרה ש- “עיסא” מחזיק בידיו רימון רֶסֶס ואקדח.

רבבת הספורטאים ומלוויהם בכפר האולימפי במינכן היו המומים. מנגד עצר עם ישראל את נשימתו. גם הטלוויזיה. יאיר שטרן ואנוכי שימשנו עורכי השידורים האולימפיים בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים של החומרים ששלחו לנו ממינכן דן שילון , אלכס גלעדי, ונסים קיוויתי. בהיותנו כתבי מחלקת הספורט במערכת בירושלים נכנסנו לכוננות הפקה ושידור. ראש ממשלת ישראל גב’ גולדה מאיר וקנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט כבר יצרו את הקשר הדיפלומאטי ביניהן . ווילי בראנדט הודיע לראש הממשלה גב’ גולדה מאיר כי קבוצת המחבלים הפלסטינים [18] דורשים את שחרורם מהכלא הישראלי של כ- 234 מחבלים ואם לא תתמלא דרישתם יוציאו להורג ב- 09.00 (תשע בבוקר) את תשעת בני הערובה החטופים הסגורים ונעולים בדירה הראשונה, דירה מס’ 1, של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי שהמתינו אזוּקים ושפוּפים למַר גורלם. ווילי בראנדט הטיל על שַר הפנים הפדראלי שלוֹ הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר לנהל את המו”מ הרגיש מול המחבלים אבל האחריות הייתה בידי ממשלת באוואריה. בינתיים דחו המחבלים את מועד האולטימטום של ההוצאה להורג כמה וכמה פעמים. בשלוש וחצי אחה”צ הודיע נשיא IOC האמריקני אוורי בראנדג’ (Avery Brundage) על הפסקת המשחקים אך לא על ביטולם. הוועד המנהל של IOC החליט על קיום טקס אזכרה בעשר בבוקר למחרת באצטדיון האולימפי לזכרם של מוני וויינברג ויוסף רומנו. איש לא שיער באותם הרגעים כי הרצח של שניים יהפוך לטבח של אחד עשר.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972. “בית סוקולוב” ברחוב קפלן בתל אביב . המשלחת האולימפית של ספורטאי וספורטאיות ישראל , מאמניהם, ומלוויהם נחשפים לעיתונות ולמצלמות הסטילס ימים ספורים טרם צאתה לאולימפיאדת מינכן 1972 (חסרים השייטים). זיהוי הנוכחים בשורה העליונה מימין לשמאל : משה “מוני” וויינברג, יעקב שפרינגר, עמיצור שפירא, הנרי הרשקוביץ, גד צברי, דן אלון, אנדריי שפיצר, קהת שור, ובמסגרת יוסף גוטפרוינד. זיהוי הנוכחים בשורה האמצעית מימין לשמאל : טוביה סוקולסקי, יוסף רומנו, שלומית ניר , אליעזר חלפין, אסתר שחמורוב, מארק סלבין, ושמואל “מוליק” ללקין. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : דוד ברגר, זאב פרידמן, ד”ר קורט ווייגל יצחק אופק (פוקס), יצחק כספי, זליג שטרוך (במכנסיים קצרים), ושאול לדני. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נבחרת הספורטאים הישראלית על מאמניה ומלוויה ושני השופטים הבינלאומיים הבכירים יוסף גוטפרוינד ויעקב שפרינגר יצאה למינכן 72′ שמחה וטובת לב. בטרם צאתה נערך לה תדריך בטחוני קצרצר ושגרתי ע”י קב”ט משרד החינוך אריה שוּמֶר [19] באחת מכיתות הלימוד במכון ווינגייט. אַרְיֵה שוּמֶר הורה לחברי המשלחת לא להתבלט בשטח במינכן ולא למשוך תשומת לב יותר מידי, וכן לבדוק דברי דואר מחשש לפצצות. הקב”טים היו כפופים מקצועית לשב”כ (שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל) בראשו ניצב יוסף הרמלין ולא למוסד בראשות צְבִי זָמִיר. זאת הייתה ההיררכיה הביטחונית. ההדרכה של אריה שוּמֶר לוותה בהוראות ביטחון שגרתיות שכל קב”ט מייעץ ליוצאים לחו”ל שהתבררו כבלתי יעילות. הספורטאים לא הוזהרו מפני סכנה של מבצע טרוריסטי בו מחבלים מזוינים ברובים ורימונים עשויים להשתלט על המגורים שלהם בכפר האולימפי. התדריך הביטחוני של אריה שוּמֶר דמה להנחת היסוד השאננה של שירותי הביטחון והמוסד כי אין צורך לאבטח פיסית את הספורטאים ורוטינה ביטחונית תספיק [20] . כמה ימים לפני יציאתה למינכן ערכו ראשי המשלחת ה- Chief de mission שמואל ללקין, יו”ר הוועד האולימפי יוֹסֵף “יוֹשוֹ” עִנְבָּר, ויצחק אופק מסיבת עיתונאים רבת משתתפים בבית סוקולוב ברחוב קפלן בתל אביב. כולם דיברו אודות חשיבות המסע ההיסטורי של ספורטאים ישראליים על אדמת גרמניה לראשונה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945. העיתונאים לא התעניינו בסעיף הביטחוני. איש לא התעניין בשאלה מי אמור לאבטח את המשלחת הישראלית בת 32 האנשים במינכן ומי צריך להגן על חייהם. אף אחד לא שאל שאלות.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972. ראשי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 עורכים מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב. זיהוי חלק מהמשתתפים : נואם יצחק אופק. מימינו בחולצה לבנה יוסף “יושו” ענבר. משמאלו שמואל ללקין מוסתר, איש לא מזוהה, יצחק כספי, וקיצוני משמאל למעלה ד”ר שאול לדני. במרכז התמונה יוסף גוטפרוינד גדל הגוף. מולו משמאל זליג שטרוך (מרכיב משקפי שמש). למטה משמאל עיתונאי “ידיעות אחרונות” איתן עמית. במרכז התמונה למעלה בחולצת פסים ובגבו למצלמה עמיצור שפירא. לידו השחיינית שלומית ניר מקיבוץ איילת השחר. (התמונה באדיבות זליג שטרוך .ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשלחת הישראלית טסה ב- 21 באוגוסט 1972 למינכן במורל גבוה אך ללא כל הגנה ואבטחה ואף על פי כן חשה בוטחת בעצמה ומאמינה כי היא מחוסנת מכל פגע. ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 היום האחד עשר של משחקי מינכן שררו בלגן ובלבול גדול בכפר האולימפי . מפקד משטרת מינכן ד”ר מנפרד שרייבר (Dr. Manfred Schreiber) ומנהל הכפר האולימפי רחב הממדים וולטר טרוגר (Walther Troeger) היו בּוּרִים גמורים בניהול מו”מ עם טרוריסטים איסלאמים פנאטיים שנלהבים לרצוח עוד תשעה ספורטאים ישראליים (משה “מוֹנִי” וויינברג ויוסף רומנו נרצחו מוקדם בבוקר) ואח”כ להתאבד. מנפרד שרייבר ו- וולטר טרוגר היו המומים מהמפגש עם לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף שדיבר היטב גרמנית והצטייר להם כטרוריסט נחוש. מנפרד שרייבר הציע בתחילה למפקד המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף סכום כסף ענק כ- 10.000000 (עשרה מיליון) דולר תמורת שחרור בני הערובה אבל “עיסא” גיחך. הוא החשיב את עמו למהפכן שנלחם למען רעיון ולא עבור בצע כסף. וולטר טרוגר אציל הנפש אמר ל- “עיסא” בעת הפגישה הראשונה ביניהם בבוקר, “קח אותי כבן ערובה אך שחרר את הספורטאים הישראליים שמשתתפים במשחקים האולימפיים והם אורחי ממשלת גרמניה”. זה היה ראשיתו של המו”מ על חייהם של תשעת בני הערובה הישראליים. מנפרד שרייבר ו- וולטר טרוגר לא היו ערים בתחילה לחומרת המצב. הם היו רחוקים עד למאוד מהסכסוך הישראלי – פלסטיני. “עיסא” השחום ונמוך הקומה שמרח על פניו משחת הסוואה שחורה וחבש כובע לבן – צהבהב רחב שוליים ומרכיב משקפי שמש, האזין לדבריהם וסירב.

אחד האנשים המרכזיים בצוות המו”מ הגרמני היה מנהל הכפר האולימפי במינכן 72′ וולטר טרוגר . וולטר טרוגר בן 81 היום נולד ב- 4 בפברואר 1929 בוונסידל (Wunsiedel). הוא נחשב לאחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר בממסד הספורטיבי הגרמני מאז שנות ה- 60 של המאה שעברה. הוא היה יד ימינו של יו”ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה באולימפיאדת מינכן 72′ ושימש מזכ”ל הוועד האולימפי הגרמני במשך שנות דוֹר מ- 1961 עד 1992. ב- 1989 נבחר להיות חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ומשנת 1992 הוא משמש נשיא הוועד האולימפי הגרמני. וולטר טרוגר ידיד גדול של מדינת ישראל זוכר כפי שסיפר לי בשיחות התחקיר בינינו וההתכתבויות עמו כלהלן : “נודע לי על מעשה הטרור ממפקד משטרת מינכן ד”ר מנפרד שרייבר. במשך השעות הרבות של ניהול המו”מ נפגשנו אני וחבריי האנס דיטריך גנשר, ד”ר ברונו מרק ומנפרד שרייבר לפחות תריסר פעמים עם מנהיג קבוצת המחבלים לוטיף “עיסא עפיף. בכל הפגישות עמנו ליד הדלת הכחולה הוא החזיק בידו רימון רסס. עלי לציין שהוא דיבר היטב גרמנית. הוא דחה את ההצעה שלי לקחת אותי כבן ערובה ולשחרר את תשעת בני הערובה הישראליים, וגם דחה את ההצעה של מפקד משטרת מינכן לשלם להם כסף תמורת שחרור הספורטאים הישראליים” [21].

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. רחוב קונולי 31 ליד דירה מס’ 1 בכפר האולימפי במינכן. לוטיף “עיסא” אפיף (משמאל) שהיה מפקד קבוצת שמונת המחבלים מנהל את מו”מ על חייהם של תשעת בני הערובה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עוזרו האישי של שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר, מפקד משטרת מינכן ד”ר מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש), מאחריו שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר, וולטר טרוגר (בגבו למצלמה), שר הפנים של מדינת באוואריה ד”ר ברונו מרק, והמחבל לוטיף “עיסא” אפיף מחזיק בידו הימנית רימון רסס. (בסיוע ובאדיבות DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

העניינים הסתבכו ונעשו מסורבלים מפני שמערב גרמניה היא מדינה פדראלית בנשמתה. זהו המבנה המדיני ההיסטורי שלה מאז היותה פדרציה של נסיכויות לפני שנים רבות [22]. על פי החוֹק הפדראלי המערב גרמני אין לממשלה בראשות הקנצלר ווילי בראנדט ושַר הפנים האנס דיטריך גנשר כול אפשרות חוקית ליזום ולהפעיל התערבות צבאית נגד שמונת המחבלים. זכות כזאת הייתה שמורה לריבון שהיא מדינת באוואריה שאירחה את האולימפיאדה בעיר הבירה שלה מינכן. הממשלה הפדראלית המערב גרמנית איננה רשאית להציב חיילים במדינות הפדרציה שלה ללא רשותן וממשלת באוואריה היא בעצם בעל הבית היחיד בכפר האולימפי. זהו משחק פוליטי פנימי גרמני מורכב שהתנהל על גַב הספורטאים הישראליים החטופים. הסבר פשטני מידי אך זאת הייתה האמת. ווילי בראנדט ו- הָאנְס דיטריך גנשר יכלו רק להציע הצעות ולהציע את השפעתם הפוליטית אך לממשלת באוואריה הייתה הפררוגטיבה לדחות אותן. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר לא קיבלה את הנימוק הגרמני כי הבטחת שלומם של הספורטאים הישראליים הוא עניין פנימי של באוואריה. כל העולם היה עֵד לפרשת רצח וטרור ברברי שחייבה את התערבותה המיידית של הממשלה המרכזית אך לא היה לאַל ידה לעשות דבר מול סירובו של ווילי בראנדט שיצא ידי חובתו. העסק הזה של הטרור הפלסטיני נגד ספורטאים ישראליים במינכן נתקע לגרמנים כמו עצם בגרון וקלקל את ההצגה האולימפית ופגע ביוקרה הגרמנית. הם לא הסתירו את רצונם לסיים את הפרשה מהר ככל האפשר ולחדש את המשחקים. מדהים היה להיווכח כי הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט אמר לשַדָּר הטלוויזיה הישראלית דָן שִילוֹן ברגע מסוים בעת ריאיון באולפן הטלוויזיה במינכן ביום שלישי בערב – 5 בספטמבר 1972 את הטקסט הבא, “אם לא יישפך עוד דם הרי שיש להמשיך במשחקים האולימפיים כמתוכנן…”. הטקסט הזה נאמר בעיצומו של המו”מ שניהלו במשך שעות רבות שר הפנים הפדראלי שלוֹ הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק שר הפנים של מדינת באוואריה, מנהל הכפר האולימפי וָולְטֶר טְרוֹגֶר, ומפקד משטרת מינכן מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר עם המחבלים הפלסטינים סמוך לדירה מס’ 1 ברחוב קונולי על חייהם של תשעת הספורטאים הישראליים החטופים. שניים מהם משה “מוֹנִי” וויינברג ויוסף רומנו כבר נרצחו. גווייתו של מוני וויינברג שותתת דם הושלכה ע”י המחבלים לרחוב ליד הדלת הכחולה של הבניין ברחוב קונולי 31 כבר מוקדם בוקר למען יִירְאוּ ויִירָאוּ. לוטיף “עיסא” אפיף היה נחוש. הכל או לא כלום. גווייתו של יוסף רומנו נקובה מכדורי קלאצ’ניקוב הייתה שרועה כל העת בחדר הקטן ליד תשעת בני הערובה הכלואים בו. מתחתיו היה כתם דם ענק.

קבוצת המחבלים ידעה מראש היכן מתגוררים הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי במינכן והייתה מצוידת גם במידע כי הגדר המקיפה את הכפר האולימפי והאבטחה הגרמנית מסביב הן רופפות ורדודות. כפי שהתברר בדיעבד החזיקו מנהיג קבוצת שמונת המחבלים לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף וסגנו יוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל מצוידים במודיעין חלקי. הם ידעו בבירור כי בדירה מס’ 1 שהייתה היעד הראשי מתגוררים ספורטאים ישראליים. הם לא ידעו דבר לגבי הדירות האחרות בהן גרו ספורטאי המשלחת הישראלית. הם שיערו שכולם גרים ברחוב קונולי 31 אך לא ידעו בדיוק באילו דירות. עשרים ואחד הספורטאים הגברים במשלחת הישראלית התגוררו בחמש דירות קרקע בכפר האולימפי בעלות כניסות נפרדות אך סמוכות אחת לשנייה בצדו המערבי של רחוב קונולי בביתן מס’ 31. דלתות הדירות הותקנו בגובה המד רחוב והנגישות אליהן הייתה קלה ביותר. שמונת המחבלים השתלטו בארבע וחצי בבוקר ראשית דבר על דירה הדו – מפלסית מס’ 1 בה התגוררו שבעה אנשים. חמשת המאמנים האולימפיים עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, אָנְדְרֶה שְפּיצֶר, משה “מוֹנִי” וויינברג, וטוביה סוֹקוֹלְסְקִי ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד בהיאבקות ויעקב שפרינגר בהרמת משקלות. טוביה סוקולסקי הצליח להימלט בשנייה האחרונה מהמרפסת האחורית התחתונה. לאחר שכפתו את השישה הנותרים בדירה מס’ 1 השאיר המפקד לוטיף “עיסא” אפיף שלושה מאנשיו לשמור על החטופים והוא ועוד ארבעה מחבלים נטלו עמם את מוני וויינברג כפות בידיו ונפנו בתוך דקות לעבר דירה מס’ 3. משום מה הם פסחו באופן מפתיע ותמוה על דלת הכניסה של דירה מס’ 2  הקרובה ביותר לדירה מס’ 1 שָם התגוררו ההלך ד”ר שאול לַדָנִי, הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוֹך, סייפי הרומח דָן אָלוֹן ויהודה וויינשטיין רק בן 17 וחצי ותלמיד תיכון מהיישוב ראש פינה אך כבר אלוף סַיִף , וגם האורח הבלתי לגאלי השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן. כזכור היה זה השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן בגוש זבולון שהעפיל לחצי הגמר במשחה ל- 100 מ’ פרפר באולימפיאדת מכסיקו 1968 . מנהל המשלחת באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל ללקין (היה גם מנהל המשלחת במכסיקו 1968) שמר לו חסד נעורים ואִפְשֵר לו להתפלח לדירה מס’ 2 של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31, וללון בה. דלת דירה מס’ 2 עליה רשומים שמות הספורטאים הישראליים כלל לא הייתה נעולה על פי עדותם של שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוֹך. היא הושארה סגורה אך לא נעולה עבור אברהם מלמד שלא היה לוֹ מפתח משלוֹ ותמיד הגיע לדירה מבילוייו בשעות הלילה המאוחרות. המחבלים אפילו לא ניסו לפתוח אותה. הם גם נמנעו מלתקוף את דלת מס’ 4  שהובילה לדירה של רופא המשלחת ד”ר קוּרְט וָויְיגֶל ושותפו לחדר ד”ר מַתִּי קְרָנְץ נציג הסוכנות שנמו להם את שנתם , ו- וויתרו משום מה גם על חדירה לדירה מס’ 5 שם התגורר לבדו וישן באותה העֵת ראש משלחת הספורטאים הישראלית (Chief de Mission) שמואל ללקין. מטר אחד אולי פחות הפריד בין דלת לדלת כפי שניתן לראות בתצלום.

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. מגורי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 יממה לאחר הרצח. מבקרים מגיעים להתבונן בשדה הקטל. משמאל נראית הדלת הכחולה המרכזית של הבניין ששימשה כמעין “Foyer” ועליה מספר הבניין 31 . מאחורי הדלת המרכזית נמצאת הדלת של דירה מס’ 1 . החלונות התחתונים והעליונים משמאל שייכים לדירה מס’ 1. המחבלים יצאו דרך הדלת המרכזית בדרכם לעבר דירה מס’ 3 . באמצע , דלת הכניסה לדירה מס’ 2 ועליה שמות הדיירים. המחבלים פסחו משום מה. דלת דירה מס’ 3 מוסתרת ע”י מתקן מים להשקיית הגינות במקום. התצלום מציג היטב את הטופוגרפיה של המקום, את סמיכות הדירות זו לזו, ואת הנגישות הקלה אליהן מן הרחוב. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. מבט על בניין מגורי משלחת ישראל ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי – מאחור, מהצד השני של המרפסות. כל דירה כללה מרפסת עליונה ותחתונה שפנו לגן. קיצונית מימין ניתן לראות את המרפסת העליונה והתחתונה (העץ קצת מסתיר) של דירה מס’ 1 דרכה ברח טוביה סוקולסקי וכך הציל את חייו. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל “מוּלִיק” ללקין היה היחיד מראשי המשלחת שגר בכפר האולימפי יחד עם ספורטאיו . עסקנים אחרים השתכנו במלון מפואר בעיר. שמואל ללקין לא חש פגוע או נעלב מפני שידע כי עליו להיות קרוב לספורטאים שלוֹ. תפקידו היה להיות לידם עשרים וארבע שעות ביממה ולסייע להם בכל עניין לוגיסטי. הספורטאים הישראליים העריצו אותו. ראשי המשלחת האחרים יוֹסֵף “יוֹשוֹ” עִנְבַּר (שימש גם יו”ר הוועד האולימפי הישראלי), נציגי הוועד האולימפי מזכיר הכבוד חיים גלובינסקי, סגן יו”ר הוועד האולימפי חיים וויין, והגזבר צבי פינקלשטיין ושני נציגי ההתאחדות לספורט יצחק אופק ויצחק כספי השתכנו במלון “שרתון” היוקרתי במינכן. שתי הספורטאיות הבודדות במשלחת הישראלית, השחיינית שְלוֹמִית נִיר והאָצָנִית אסתר שחמוֹרוֹב, התגוררו במגורי הנשים בכפר האולימפי כמאה ועשרים מטר בקו אווירי ממקום האסון. הן לא היו בטווח הסכנה המיידית. השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניִר מ- הפועל שדות ים ומאמנם דן פרידלנדר שהו בעיר הגרמנית הצפונית קִיל (Kiel) שם נערכו תחרויות השייט האולימפיות.

הרצח היווה אסון נורא למשפחות שאיבדו את יקיריהן אך היווה גם טראומה גדולה ופגיעה במוניטין של שירותי הביטחון של מדינת ישראל. הם נכשלו כישלוֹן קולוסאלי להגן על חיי ישראליים הנמצאים בגרמניה בשליחות רשמית של המדינה. הוברר לעֵין כל כי “המוסד” איננו כל יכול ומעתה חייהם של אזרחים ישראליים השוהים בחו”ל הופכים במידה כזאת או אחרת לפגיעים. ממשלת ישראל נתפשה עם המכנסיים למטה. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר הציעה עזרה צבאית לקנצלר הגרמני ווילי בראנדט לחילוץ תשעת בני הערובה אך ווילי בראנדט דחה זאת באדיבות והשיב כי האחריות הזאת מוטלת על כוחות הביטחון הגרמניים של מדינת באוואריה בלבד. היה לגב’ גולדה מאיר על מה לסמוך. צריך לזכור שרק לפני ארבעה חודשים ב- 9 במאי 1972 הצליחה סיירת מטכ”ל בפיקודו של אהוד ברק בפעולה צבאית מזהירה לגבור על קבוצת מחבלים פלסטיניים שחטפו את מטוס חברת התעופה הבלגית “סבנה” (SABENA) שטס ללוד מבריסל דרך ווינה בדרכו לישראל ובו תשעים נוסעים. מייד עם נחיתתו בנמל התעופה לוד החלו המחבלים במיקוח על שחרור מאות מחבלים הכלואים בישראל תמורת חייהם של הנוסעים. הממשלה בראשות גב’ גולדה מאיר ניהלה עמם מו”מ ארוך ומתיש. חוקר השב”כ וויקטור כהן היה האיש שניהל את המו”מ עם חוטפי מטוס “סבנה” ממגדל הפיקוח בנמל התעופה לוד ולצדו שר הביטחון משה דיין. ממשלת ישראל סירבה לקבל את תנאיהם של חוטפי מטוס “סבנה” . תוך כדי ניהול המו”מ הארוך שניהל וויקטור כהן עם ארבעת המחבלים (שני מחבלים ושתי מחבלות) הטילו שר הביטחון משה דיין והרמטכ”ל דוד “דָדוֹ” אלעזר על סיירת מטכ”ל בפיקוד אהוד ברק ובהם שני האחים הלוחמים יונתן “יוני” נתניהו ובנימין “ביבי” נתניהו ודני יתום להתכונן למבצע חילוץ כדי לשחרר את החטופים. חיילי הסיירת הכניעו את המחבלים בתחכום ובמהירות רבה.

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בשלוש אחה”צ נאמה גולדה מאיר בכנסת והטילה את האחריות לביטחון חייהם של תשעת החטופים הישראליים על ממשלת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי. היא הביעה את תמיהתה כיצד יכולים המשחקים להימשך בשעה ששני ספורטאים ישראליים נרצחו כבר ותשעה אחרים שנתפשו כבני ערובה שרויים תחת איומי רצח בתוככי הכפר האולימפי. בהיעדר כל שיתוף פעולה מצד הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט החליטו גב’ גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין לשלוח ביום שלישי אחה”צ – 5 בספטמבר 1972 את ראש המוסד צְבִי זָמִיר ואת ראש אגף החקירות בשב”כ בנושא הערבי וויקטור כהן למינכן כדי לעקוב מקרוב אחרי פעולות החילוץ המתוכננות של הגרמנים. צְבִי (צביקה) זָמִיר בן דור הפלמ”ח וההגנה הוא אחד האנשים האחרונים שנפגשתי עמו לצורך כתיבת הטרילוגיה. זה היה ב- 25 באוקטובר ב- 2009 בבית דיור מוגן “עד 120” בראשל”צ. הוא איש מרשים ומהימן, מאופק ועניו, בעל שקט נפשי מדהים, וגם שומר סוד. היכן שצריך הוא יודע לחשוק שפתיים . צְבִי זָמִיר (ז’רז’בסקי) נולד ב- 3 במארס 1925. ב- 1942 בהיותו בן 17 התגייס לפלמ”ח למרות שכמה מקרוביו היו רבזיוניסטים. במלחמת העצמאות 1948 היה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ”ח ומפקדו הישיר של הקצין שמואל “מוליק” ללקין. בתום המלחמה החליט להקדיש את חייו למען ביטחונה של מדינת ישראל הצעירה. הוא היה אחד האלופים המוצלחים ביותר בתולדות צה”ל. בספטמבר 1968 מינה ראש הממשלה לוי אשכול את צבי זמיר לראש המוסד ובתפקידו רב האחריות הזה שירת במשך שש שנים עד 1974. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר העריצה אותו עד למאוד.

טקסט  תמונה : 1963 . חילופי משמרות בראשות הממשלה  . לוי אשכול (בן 68 ) מתמנה לראש הממשלה במקום דוד בן גוריון (בן 76) . זיהוי השורה ראשונה יושבים מימין לשמאל :  משה דיין, שמעון פרס, ראש הממשלה הנכנס לוי אשכול, ראש הממשלה היוצא דוד בן גוריון, רב אלוף צבי צור, ואשר בן נתן. זיהוי שורה אמצעית עומדים מימין לשמאל :  אלוף יוחאי בן נון, אלוף חיים בן דוד, מפכ”ל המשטרה יוסף נחמיאס, רב אלוף יצחק רבין, רב אלוף חיים לסקוב, רב אלוף יעקב דורי, רב אלוף מרדכי מקלף, אלוף מאיר עמית, אלוף עזר ווייצמן. שורה אחורית עומדים מימין לשמאל :  אלוף עוזי נרקיס , אלוף הרב שלמה גורן, אלוף מ. גורן, אלוף אהרון “ארווין” דורון אלוף דוד “דדו” אלעזר, אלוף צבי זמיר, אלוף אברהם יפה , אלוף מ. בן – גל, אלוף ישעיהו גביש, סא”ל מ. עמיר. (לע”מ + ארכיון צה”ל / משרד הביטחון + ארכיון הפלמ”ח).                                                       

טקסט תמונה : זהו צבי זמיר שכיהן בתפקיד ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 . הוא היה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ”ח במלחמת העצמאות ב- 1948. שמואל ללקין היה מ”פ אצלו . צבי זמיר כיהן בהמון תפקידי פיקוד קרביים והגיע עד לדרגת אלוף . ממשלת ישראל בראשה גב’ גולה מאיר ושר הביטחון משה דיין העריכו אותו מאוד . ראיינתי אותו ב- 2009 במשך כחמש שעות בדיור המוגן שלו “עד 120” בראשל”צ. (התמונה באדיבות ארכיון הפלמ”ח).

 טקסט תמונה : צבי זמיר אלוף בצה”ל. מפקד צבאי עתיר שבחים (באדיבות ארכיון הפלמ”ח).                       

צבי זמיר הוא בן 88 היום בעת כתיבת הפוסט אך עדיין מתנהג כאיש מוסד וחוסך מידע. “אינני זוכר בדיוק”, הוא משיב בנימוס למרבית שאלותיי. הוא נראה רגוע מאוד, מדבר בשקט, וממעיט במילים. במידה מסוימת הוא מזכיר לי באיפוק שלו את מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. הוא זוכר היטב את התרחשות הדברים כאילו הדברים קרו רק אתמול בשיחות התחקיר בינינו כלהלן : “שר הביטחון משה דיין היה אמור לטוס למינכן כדי לנהל מו”מ עם המחבלים על חייהם של בני הערובה. לבסוף בוטל העניין והוחלט כי אני אטוס במקומו למינכן יחד עם וויקטור כהן שהיה אז ראש אגף החקירות בנושא הערבי בשב”כ ודיבר היטב ערבית. לא רציתי לטוס לגרמניה וגם אמרתי לראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ומשה דיין כי אינני יודע לנהל מו”מ עם טרוריסטים, אך שניהם לחצו עלי שאסע למינכן. שניהם אמרו לי ושכנעו אותי, “צבי זמיר אתה חייב לנסוע”. ואומנם וויקטור כהן ואנוכי טסנו שנינו לבד במטוס “פרטי” – מבצעי של חברת “אל על”. הגרמנים לא הסכימו לבואנו וגם טענו שיום שלישי בשבוע איננו כלל יום הנחיתות של מטוסים ישראלים במינכן אך בהתערבות ראש המוסד הגרמני נפתח השדה באופן מיוחד לנחיתה של המטוס שלנו”. יחסי העבודה בין ראש המוסד לראש הממשלה ושר הביטחון היו קרובים. צבי זמיר קרא להם בשמותיהם הפרטיים גולדה ומשה. צבי זמיר ו- וויקטור כהן הגיעו למינכן בשעות הערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בגרמניה בראשות השגריר אלישיב בן חורין קיבלו את פניהם בשדה התעופה של מינכן והסיעו אותם מייד לכפר האולימפי שם הם נפגשו עם הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר ופְרָנְץ יוֹזֵף שְטְרָאוּס. שניהם התקבלו במעמד של משקיפים בלבד באופרציה הגרמנית המתוכננת . צְבִי זָמִיר מוסיף בשיחות התחקיר שלי עמו : “נפגשתי בכפר האולימפי עם האנס דיטרך גנשר ופרנץ יוזף שטראוס שהודיעו לנו כי הממשלה הפדראלית המערב גרמנית איננה מעורבת בפרשת הטרור הזאת והאחריות כולה מוטלת על שלטונות מדינת באוואריה. הבאוואריים התעלמו מאתנו לחלוטין ולא נתנו לנו שום פתחון פה”.

וויקטור כהן נולד בדצמבר 1926 בדמשק. ב- 1950 הצטרף לשורות השב”כ. הוא היה אחד החוקרים בעלי המוניטין בארגון והתפרסם ב- 8 ו- 9 במאי 1972 בעת שניהל בהצלחה את המו”מ הממושך ממגדל הפיקוח בנמל התעופה בלוד עם קבוצת המחבלים שחטפה את מטוס “SABENA”. באותם הימים כיהנה גב’ גולדה מאיר בתפקיד ראש הממשלה, שר הביטחון היה משה דיין, שר התחבורה שמעון פרס, בתפקיד ראש אמ”ן בצה”ל נשא האלוף שלמה גזית, וראש השב”כ היה יוסף הרמלין.

טקסט תמונה : וויקטור כהן ב- 1951 בראשית שירותו בשב”כ. (באדיבות וויקטור כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

וויקטור כהן בן 86 היום זוכר בשיחות התחקיר עמי : “בעת חטיפת מטוס “סבנה” ישבנו משה דיין ואנוכי במגדל הפיקוח בנמל התעופה בלוד ומשם דיברנו עם טייס המטוס שקיבל הוראות מהמחבלים . אח”כ דיברתי גם עם מפקד המחבלים . מדיניות ניהול המו”מ שלנו עם חוטפי “סבנה” הייתה לגרור את המו”מ ככל האפשר לאורך זמן כדי להתיש את הטרוריסטים אך יחד עם זה לדבר עמם בנועם וללא איומים וגם לתת לסיירת מטכ”ל ללמוד את המצב ולהתארגן לקראת קרב החילוץ. אני יודע ששר הביטחון משה דיין התרשם ממני . ברצח וחטיפת הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת מינכן 72′ קראו לי מהבית להגיע מייד ללוד. בעצם זה היה רעיון של שר הביטחון משה דיין שאטוס עמו ועם ראש המוסד צבי זמיר למינכן. ליד מטוס “אל – על” עמדו באמת משה דיין וצבי זמיר ועוד כמה אנשים. מייד עם הגעתי למטוס אמרתי לשר הביטחון משה דיין כי לא רצוי שהוא אישית יטוס למינכן מפני שאם הדבר ייוודע למחבלים שפיגורה ברמתו מגיעה למינכן כדי לדבר אתם הם ללא כל ספק יעלו את מחיר דרישותיהם. משה דיין קיבל את דעתי והטיל את המשימה על ראש המוסד צבי זמיר ועלי כחוקר השב”כ בשפה הערבית. יצאנו מהארץ בשלוש אחה”צ אולי ארבע וטסנו רק שנינו בטיסה מבצעית מיוחדת של חברת “אל – על’ למינכן”.

באותה שעה בה נחתו צְבִי זָמִיר ו- וויקטור כהן במינכן הושג הסכם בין שלטונות מדינת באוואריה לבין המחבלים כי החוֹטפים והחטוּפים יוטסו בשני הליקופטרים לשדה התעופה הצבאי ב- פירסטנפלדברוק , שם ימתין להם מטוס בואינג 727 של חברת התעופה הגרמנית “לופטהאנזה” (Lufthansa) שיטיס את המחבלים ותשעת בני הערובה אל מחוץ לגבולות מערב גרמניה למדינה ערבית שתסכים לקבל אותם . זה היה תחילתו של תרגיל עוקץ גרמני אָלִים שנועד לבָּלֵף את המחבלים ולחלץ מידיהם בכוח אֵש את תשעת בני הערובה . בתשע בעֶרֶב הוצאו תשעת בני הערובה מדירה מס’ 1 ברחוב קונולי 31 כשהם כפותים בידיהם ורגליהם ועיניהם קשורות ע”י שמונת המחבלים בדרכם לעבר מיניבוס לבן שהכיל 16 מקומות ישיבה והמתין להם בחניון התת קרקעי סמוך למדרגות של הדלת הראשית הכחולה של הבניין . צבי זמיר זוכר בשיחות התחקיר עמי : “עמדתי קרוב מאוד לראש ממשלת בוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים המערב גרמני האנס דיטריך גנשר. המחבלים הסירו את הסרטים מעיניהם של תשעת בני הערובה והאיצו דחפו אותם לאוטובוס . באותו הרגע החל האנס דיטריך גנשר למנות את כמות המחבלים. הוא ספר אותם והגיע לשמונה. הגרמנים היו בטוחים עד כה כי הקבוצה של לוטיף “עיסא” אפיף מונה חמישה טרוריסטים בלבד. רק עכשיו הם גילו כי הקבוצה מנתה שמונה. אותי לא כל כך הדאיגה הכמות. מה זה כבר משנה אם הם היו שבעה או תשעה. הייתי מוטרד מתוכנית החילוץ הגרמנית. אבל עכשיו כבר היה מאוחר לשנות. מה עוד שהגרמנים לא הסכימו לשמוע כל עצה ומילה מאתנו. עובדה שב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” הוצבו לבסוף רק חמישה שוטרים שהתיימרו להיות צלפים והם לא היו כאלה”. המיניבוס היה אמור להסיע את המחבלים ותשעת בני הערובה ממגורי המשלחת לאורך כל רחוב קונולי ממערב למזרח מרחק של 210 מטר עד לראשיתו ב- Connolly Platz (כיכר קונולי) לידו מוּסַד מִנְחַת הליקופטרים מאולתר על הדשא . שני ההליקופטרים של משטרת מינכן נועדו להטיס את החוטפים והחטופים לשדה תעופה צבאי קטן “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” (Firstenfeldbruk) של חיל האוויר הגרמני (Luftwaffe) המרוחק כ-22 ק”מבערך מהכפר האולימפי במינכן. זאת הייתה הצעתו של וולטר טרוגר להנחית את ההליקופטרים הרחק מעין העיתונות והטלוויזיה ולא בנמל התעופה הבינלאומי הגדול “Riem” של מינכן. יחד עם זאת סבר וולטר טרוגר שמבצע צבאי לחילוץ תשעת בני הערובה הוא מסובך ועלול לעלות ביוקר בשל נחישותו של מפקד המחבלים לוטיף “עֶיסָא” אפיף להילחם עד מוות עד כדי התאבדות לרבות רצח תשעת בני הערובה הישראליים. וולטר טרוגר הרי נפגש עם “עיסא” תריסר פעמים במהלך אותו היום והיה לו מספיק זמן לתהות על אישיותו. בעת ניהול המו”מ עם לוטיף “עיסא” אפיף הוא החזיק רימון רסס בידו ללא פין הנצרה . ד”ר ברונו מֵרְק ומנפרד שרייבר חשו לעומתו שהם פועלים נכון והיו בטוחים שתוכנית החילוץ בכוח הנשק ותוכנית האש של ירי הצלפים הגרמנים בשמונת המחבלים ב- “פירסטנפלד ברוק” היא טובה ונכונה. שניהם רצו ללכת עליה ולהשלים אותה.

צבי זמיר ו- וויקטור כהן עוד הספיקו להצטרף למשך שעה קצרה לקראת לילה אל שמואל ללקין ואנשים נוספים במשלחת ברחוב קונולי 31 כשכולם צופים ברגע הקשה של המסע הרגלי המשפיל והכואב של תשעת בני הערובה הקשורים בעיניהם לעבר האוטובוס תחת איומי רובי הקלאצ’ניקוב של המחבלים. זאב פרידמן, דוד ברגר, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר הועלו להליקופטר הראשון כשהם אזוקים וגם קשורים בחבלים איש לרעהו. על ההליקופטר השני הועמסו עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, יוסף גוטפרוינד, אנדרֶה שפיצר, ומַרְק סְלָאבִין. שמונת המחבלים חילקו את אנשיהם. יוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל ועוד שלושה התיישבו בהליקופטר הראשון. מפקד הקבוצה לוּטִיף “עיסא” אָפִיף, ג’אמאל אל גאשי, עדנאן אל גאשי ועוד מחבל נכנסו לשני. גונאר אבל (Gunner Ebel) היה טייס ההליקופטר השני. את ההליקופטר הראשון הטיס ריינהארדט פראוס (Reinhardt Praus) בכל הליקופטר היה גם מכונאי מוטס.

קבוצת המו”מ הגרמנית סיכמה עם “עִיסָא” בטרם הפינוי לכי לאחר נחיתת ההליקופטרים בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” יהיו רשאים שני הטייסים ושני המכונאים להסתלק מהם לעבר בנייני ההנהלה והפיקוח של השדה. עוד סוכם כי “עִיסָא” וחבריו יוכלו לבדוק ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” את מטוס הבואינג 727 של חברת “לוּפְטְהָאנְזָה” בטרם המראתו. זה היה חלק מתוכנית האֵש וההטעיה שהגו הגרמנים כדי לא לפגוע בחבריהם.

לאחר ששני ההליקופטרים המריאו עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק”, נחת במקום הליקופטר שלישי על פי תכנוּן מוקדם, מבלי ידיעת המחבלים. ההליקופטר השלישי נועד להטיס את אנשי צוות המו”מ הגרמני ובראשם מפקד המשטרה ד”ר מנפרד שרייבר ל- “פירסטנפלדברוק” כדי לפקח על פעולת החילוץ של תשעת בני הערובה. צְבִי זָמִיר ו- וויקטור כהן הצטרפו לפמליה הגרמנית שהוטסה בהליקופטר השלישי הזה וכללה גם את הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מפקד משטרת מינכן מַאנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר , וראש ממשלת באוואריה פְרָאנְץ יוֹזֵף שְטְרָאוּס. ההליקופטר השלישי ניתק במהירות מהקרקע וטַס גם הוא לעבר שדה התעופה הצבאי הגרמני “פירסטנפלדברוק” כשהוא מקדים על פי תכנון מוקדם את שני ההליקופטרים הראשונים עם המחבלים ותשעת החטופים שעדיין חגו באוויר . ההליקופטר השלישי נחת בעשר וחצי בערב והצוות הגרמני ועמם צבי זמיר ו- וויקטור כהן ירדו במהירות ומיהרו כולם לבניין הראשי של השדה כדי לעקוב מקרוב אחרי תוכנית החילוץ הגרמנית . בעודם רצים לבניין המריא ההליקופטר השלישי והסתלק מהמקום. ההליקופטר השלישי נעלם ושני ההליקופטרים נחתו על פי תיאום מוקדם בעֶשֶר ורבע בערב ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” במרחק של כ- 60 עד כ- 70 מטרים מבניין הפיקוח ומנהלה של שדה התעופה . ההליקופטרים חנו כ- 25 אולי 30 מטרזה מזה. “עיסא” ושלושה מחבלים איישו את ההליקופטר המערבי בעוד “טוני” ושלושה מחבלים אחרים נמצאים בהליקופטר המזרחי . היוזמה הייתה בינתיים בידי משטרת מינכן והכל עבד לפי התוכנית . המפקד לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף וסגנו יוּסוּף “טוֹנִי” נָאזָאל (צֶ’ה גֶוָוארָה) לא איבדו זמן. הם ירדו משני ההליקופטרים מצוידים בנשקים שלהם וצעדו לעבר מטוס הבואינג הגדול 727 של חברת “לופטהאנזה” שהיה עמוס בעשרת אלפים גלון דלק (ארבעים אלף ליטר) והמתין להם כשמנועו פועל. “עִיסָא” ו- “טוֹנִי” היו חשדניים ורצו לבדוק שלא טומנים להם מלכודת בתוך המטוס. שניהם ביקשו לבדוק את מוכנותו להמראה ללא הפתעות לעבר יעדו אל מדינה ערבית כלשהי ששמה לא פורט בהסכם. כנראה לוּב, טוניס, או אולי קהיר. ב- בואינג 727 הגרמני הייתה אמורה להמתין יחידת ימ”מ של 15 לוחמים ממשטרת מינכן בפיקודו של הקצין רָיְינְהוֹלְד רָיְיך מחופשים לאנשי “לופטהאנזה” כמו בתרגיל עוקץ של “סוּס טְרוֹיָאנִי” כדי להרוג את ראשוני המחבלים שיגיעו למטוס. בעוד “עִיסָא” ו- “טוֹנִי” ממהרים לבואינג יצאו ששת המחבלים הנוספים בינתיים מההליקופטרים והתייצבו בסמוך כשנִשְקָם טעון ודרוך ולידם שני הטייסים ושני המכונאים הגרמניים. “עיסא” שבר את ההסכם שהושג עם בְּרוּנוֹ מֵרְק ומַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר בכפר האולימפי והורה שלא לשחרר בינתיים את שני הטייסים ושני המכונאים. המחבלים חששו ממלכודת ולא התירו להם ללכת תוך איום בנשקי הקלאצ’ניקוב. עכשיו החזיק מפקד קבוצת המחבלים “עִיסָא” בשלושה עשר בני ערובה. לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ויוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל עברו במהירות בנשקים שלופים מרחק של כ- 150 (מאה וחמישים) מטר שהפרידו בין שני ההליקופטרים למטוס הגדול. הם לא התמהמהו ונכנסו פנימה לבואינג הגרמני כדי לבדוק אותו לקראת ההמראה עם בני הערובה אך המטוס החשוך היה רֵיק .

חצי שעה לפני כן נטשו אותו חמישה עשר שוטרים מיחידת המשימות המיוחדות של משטרת מינכן בפיקודו של רָיְינְהוֹלְד רָיְיךְ שהיו אמורים להתחפש לדיילים וטייסים חברת “לופטהאנזה” ולהתעמת בקרב מזוין פנים אל פנים עם המחבלים. זה לא ייאמן אבל רָיְינְהוֹלְד רָיְיך ערך הצבעה חופשית דמוקרטית בין לוחמיו, האם להיצמד למשימה המסוכנת שהיא חלק מהמבצע הכללי לשחרור תשעת בני הערובה, או פשוט להרים רגליים ולברוח מהזירה בטרם מתפתח קרב . המטוס היה עמוס בדלק והלוחמים הגרמניים חששו שאם ייזרק בכיוונו רימון רֶסֶס ע”י המחבלים הוא יידלק מייד ויתפוצץ. גם לא היה מקום להסתתר בו אילו היה מתפתח קרב אש מטווח קרוב עם המחבלים . חמישה עשר השוטרים הגרמנים הרימו יד פה אחד והצביעו כולם ללא בושה בעד ההצעה לברוח מתוך מטוס הבואינג 727 ולהסתלק מהמערכה. הם לא הסכימו להילחם עבור הישראלים החטופים. היום ידוע כי מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר העניק בדיעבד גיבוי מלא לשוטרים הבורחים ולמפקדם ריינולד רייך באמתלה שביצוע משימתם כרוך בסכנת חיים ואין זה מתפקידם לסכן את חייהם עבור הספורטאים הישראליים החטופים.

ישבתי כחמש שעות עם ראש המוסד צְבִי זָמִיר בדיור המוגן שלו “עד 120” בראשל”צ. ראיתי שהוא נרגש אך מסרב להסגיר את רגשותיו. צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר שקיימנו ומעיד כלהלן : “ידענו שתוכנית החילוץ הגרמנית כוללת את הצבת מארב של יחידת שוטרים בתוך הבואינג 727 שאמורה להרוג את המחבלים או לשבות אותם, אבל בפועל שום דבר לא קרה. לא ידעתי כי השוטרים הגרמנים ברחו מהמטוס לפני תחילת פעולת החילוץ. התרשמתי רע מהגרמנים. השדה היה כמעט חשוך ופעלה בו תאורה קלושה. אחרי נחיתת שני ההליקופטרים עם המחבלים והשבויים שלנו כמעט שאי אפשר היה להבחין במחבלים. פעולת חילוץ בכוח אש מהסוג הזה דורשת אור חזק, לבטח ו- וודאי תאורה מיוחדת על שני ההליקופטרים. אם לא אור יום לפחות תאורת לילה מרשימה. היה ברור לי כי לגרמנים אין מושג וידע בפעולת החילוץ המסובכת הזאת למרות ששדה התעופה ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק'” היה שטח פתוח שכן מתאים לפעולת חילוץ”.

וִויקְטוֹר כּהֵן ראש האגף הערבי בשב”כ ומי שהיה לצדו של צְבִי זָמִיר באותו לילה של 5 בספטמבר 1972 זוכר בשיחות התחקיר עמי , ואומר : “צְבִי זָמִיר ואנוכי הגענו למינכן בערב . היה כבר חושך. בשדה התעופה המתין לנו רכב מיוחד בו היו נציג המוסד שלנו ונציג המוסד הגרמני. טסנו לכפר האולימפי שם המתינו לנו בבית שהשקיף על הבית בקונולי 31 הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר, פְרָנְץ יוֹזֶף שְטְרָאוּס, ומַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר. מייד הבנו ששורר בלגן גדול בשטח. הגרמנים לא ידעו עם כמה מחבלים הם צריכים להתמודד ולא היה להם מושג אלו נשקים יש להם ומהי עוצמת האש שלהם . הם לא שלטו במצב. הם פשוט לא ידעו מימינם ומשמאלם ומאידך לא אִפשרו לנו לנהל את המו”מ. נתקענו להם כמו עֶצֶם בגרון. התחושה שלי הייתה שהם רוצים לסיים את הפרשה ולא חשוב איך כדי למהר ולחדש את המשחקים האולימפיים. הייתה חשובה להם הצלחת האולימפיאדה ולא הצלת חייהם של הספורטאים הישראליים. הטיסה בהליקופטר השלישי ל- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” (הערה שלי : מרוחק כ- 23 ק”מ מהכפר האולימיפי במינכן) ארכה אולי עֶשֶר דקות מכסימום רבע שעה. נחתנו בשדה תעופה חשוך ללא פרוז’קטורים ששררה בו תאורה חלשה . צְבִי זָמִיר ואנוכי התמקמנו בגג הבניין . ראינו את שני ההליקופטרים של המחבלים והחטופים נוחתים במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו. בשלב מסוים פניתי בערבית ב- “מגה פון” של שדה התעופה אל המחבלים בטון מנומס והצעתי להם להגיע להסכמה ללא שפיכות דמים. דיברתי עמם בערך שתי דקות. צבי זמיר ואנוכי עמדנו שפופים מאחורי מעקה . זה היה עוד לפני ששני המחבלים יצאו לבדוק את מטוס הבואינג הגרמני 727. השיבו בתגובה על דבריי בירי. הפירוש שלי לתגובת האש שלהם היה פשוט : המחבלים אמרו כפי הנראה לעצמם “מי זה האיש שמקשקש להם פתאום בשפה הערבית ומציע להם להניח את נשקם לאחר שיש להם הסכם פינוי בטוח עם משלת גרמניה”. לאחר שהחלו חילופי הירי בין הכוחות הגרמניים למחבלים כבר לא היה עם מי לדבר. אינני זוכר שהופעלו זרקורים ב- “פירסטנפלדברוק” ואינני זוכר גם את שעת הגעתם של הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן”.

לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ויוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל הבינו שהגרמנים טמנו להם מלכודת ואצו בחזרה להליקופטרים ואז גם החלה פעולת החילוץ הרשלנית והכושלת של חמשת צלפי המשטרה הגרמנית של מינכן בפיקודו של קצין משטרת מינכן בשֵם גיאורג וולף . שלושת הצלפים ששכבו על גג בניין הפיקוח ירו ב- “עִיסָא” ו- “טוֹנִי”. יוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל נפגע ברגלו ונפל על המסלול . את המפקד לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף הם החטיאו. מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר שהיה גם מפקד מבצע החילוץ האמין שאם “עיסא” יחוסל על המסלול כשגווייתו חשופה לעין שאר המחבלים הם יאבדו את אומץ ליבם ואת המוטיבציה להילחם. התברר כי השוטרים הגרמנים שיָרוּ לעבר המחבלים כלל לא היו צלפים אלא שוטרים רגילים. הקלעים הכושלים של משטרת מינכן ניסו במבצע יֶרִי בלתי יעיל לחלוטין לפגוע במחבלים כדי לחלץ את תשעת החטופים ולא הצליחו למנוע את האסון הממשמש ובא. חלק מהמחבלים נפגעו קלות מהירי הלא מדויק של השוטרים הגרמנים אך הם לא חוסלו והשיבו אש . היו להם עשרות רבות של מחסניות כפולות טעונות כל אחת ב- 30 כדורים בקוטר 7.62 מ”מ. הקלצ’ניקוב הוא רובה סער קטלני והם ידעו להשתמש בו. המחבלים ירו צרורות ארוכים לעבר מגדל הפיקוח וגם זרקו רימוני רֶסֶס. תאורת השדה שהייתה קלושה ממילא נפגעה וחושך השתרר על המסלול שם חנו שני ההליקופטרים ובתוכם תשעת בני הערובה . המחבלים השיגו לפי שעה את מבוקשם ברגע הזה של הלחימה . הם לא הוכרעו ושלטו בתשעת בני הערובה שישבו אָזוּקִים בידיהם ורגליהם בשני ההליקופטרים והמתינו לגורלם . בגלל החשכה לא ניתן היה לזהות בדיוק את מיקום המחבלים ואת מה שמתחולל ליד ההליקופטרים. מעת לעת היו חילופי ירי בלתי יעילים בין השוטרים לבין המחבלים של לוּטִיף ‘עיסא’ אָפִיף אבל תשעת בני הערובה היו עדיין בין החיים. בחילופי האש האלה נהרג מכדור תועה קצין משטרת מינכן אנטון פלייגרבאואר שהסתובב על גג בניין הפיקוח . לפתע באחת עשרה בלילה השתררה הפסקת אש טוטאלית למשך כשעה. היה שקט מוחלט. הגרמנים איבדו לחלוטין שליטה על המצב. לא היה להם אומץ לחתור למגע עם המחבלים ולהסתער עליהם.

צְבִי זָמִיר זוכר בשיות התחקיר עמי כלהלן : “עמדנו שם באחת הקומות של בניין המנהלה והפיקוח ב- פירסטנפלדברוק. שאלתי את האנס דיטריך גנשר ואת פרנץ יוזף שטראוס כיצד פותרים את הבעיה. הם השיבו לי כי זאת הבעיה של כוחות הביטחון של באוואריה. היה ברור שזה מבצע כושל. הגרמנים לא חתרו למגע אש עם שמונת המחבלים. בשלב הזה של המצב קרא וויקטור כהן דובר ערבית מצוינת במערכת הכריזה של שדה התעופה ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” למחבלים להיכנע. הם שמעו היטב את דבריו והשיבו במטח יריות לכיוון הבניין. התרשמתי רע מאוד משלושת הצלפים הגרמנים שהיו מצוידים ברובים רגילים ללא התקני כוונות טלסקופיות. הכל נראה חובבני. הצרה הגדולה שאתה ניצב שם כסטטיסט שחוזה באירוע אֵש בו תשעה ישראליים יושבים כפותים ואָזוּקִים בתוך שני ההליקופטרים מבלי שאתה יכול להתערב ולעזור. הגרמנים ניטרלו אותנו. זה היה עוד לפני הטבח הנורא שהתחולל קצת מאוחר יותר”.

מחוגי השעון הורו על שתים עשרה בלילה. חלפה כבר שעה ורבע אולי שעה וחצי מאז שבו לוטיף “עיסא” אפיף ויוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל אל ששת אנשיהם ליד ההליקופטרים ושום דבר לא הסתדר . פתאום בחשכת הלילה בחצות הבחינו המחבלים בפנסיהם של ארבע רכבים משוריינים של משטרת מינכן נעים לעבר שני ההליקופטרים . ארבעת הרכבים המשוריינים הגיעו באיחור זמן עצום ל- “פירסטנפלדברוק” בשל פקק תנועה עצום שנוצר בכביש שהוביל ממינכן לשדה התעופה הצבאי. מאות כלי רכב של עיתונאים וציוותי טלוויזיה מכל העולם חשו אף הם ל- “פירסטנפלדברוק” וסתמו את עורק התחבורה הזה. ארבעת השִריוניות עברו מרחק של 22 ק”מבשעה וחצי אך משהגיעו ל- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” העניקו יתרון צבאי מכריע לכוח החילוץ . משנגלו חַל בבת אחת שינוי במסת האֵש לטובת הגרמנים. הגרמנים לא רצו שהרכבים המשוריינים יפעלו אלא רק ייצרו איום. לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ויוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל הבינו כי איבדו את היתרון וידעו כי המאבק הוכרע לרעתם וזו העת לחסֵל את כל תשעת הישראליים שבידיהם כמצוות אבו דאוד ו- אבו איאד, “הכל או לא כלום”. שני מחבלים ירו בארבעת השבויים בהליקופטר הראשון שם ישבו כפותים מרים המשקלות דוד ברגר, המתאבק אליעזר חלפין, מרים המשקלות זאב פרידמן , והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר. בתום היֶרִי ווידאו הריגה והעיפו רימון רֶסֶס לתוך ההליקופטר שנדלק מייד, התפוצץ, ועלה בלהבת אש ענקית. באותה העת ירו הצלפים הגרמנים והרגו את המפקד לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ומחבל נוסף. ידוע בוודאות כי בשלב הזה המחבל עדנאן אל גאשי היה זה שנכנס להליקופטר השני וירה בקלצ’ניקוב שלו מטווח אפס בזה אחר זה במתאבק מָרְק סְלָאבִין, במאמן הא”ק עמיצור שפירא, בשופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד, במאמן הקלעים קֵהָת שוֹר, ובמאמן הסייפים אנדרֶה שפיצר. הוא פשוט עבר ממושב למושב בתוך ההליקופטר וסחט צרור לעבר כל אחד מהם. זעקות המוות של תשעת בני הערובה נשמעו במרחבי השדה.

שני אנשי המוסד הישראליים צבי זמיר ו- וויקטור כהן צפו במו עיניהם בחצות הלילה ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ב- “פירסטנפלדברוק” בטרגדיה ובכישלון הקולוסאלי של כוחות משטרת מינכן לשחרר את תשעת בני הערובה ורציחתם ע”י שמונת המחבלים בעודם כפותים בתוך שני ההליקופטרים. בקרב שהתפתח בין שוטרי מינכן למחבלים נהרגו חמישה מחבלים . שלושה אחרים ג’אמאל אל גאשי , עדנאן אל גאשי, ומוחמד סאפאדי נתפשו, נכלאו, והמתינו למשפטם [23]. בשתיים עשרה וחצי בלילה הסתיימה האֵש. צְבִי זָמִיר ו- וִויקְטוֹר כּהֵן רצו מייד למסוק השני שלא נשרף כדי להושיט עזרה, אולי יש ניצולים , אך מצאו את כל החמישה מרק סלאבין, עמיצור שפירא, יוסף גוטפרוינד, קֵהָת שוֹר, ואנדרֶה שפיצר מנוקבים ככברה וראשיהם שמוטים. הם נרצחו בדם קר לפני דקות. גוויותיהם היו ספוגות בדם שחִלְחֵל מההליקופטר והרווה את אדמת מינכן . שני אנשי המוסד לא התקרבו כלל להליקופטר הראשון השרוף. לא היה טעם בכך. וויקטור כהן זוכר בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו : “ראינו מחזה נורא. חמישה ישראליים ירויים כפותים. מנוקבים וראשיהם שמוטים הצידה. צבי זמיר ואנוכי טיפסנו שוב על ההליקופטר של משמר הגבול הגרמני שהחזיר אותנו למינכן. פרנץ יוזף שטראוס, האנס דיטריך גנשר, ומנפרד שרייבר לחצו את ידינו כדי להביע את צערם. שלושתם הבינו היטב שמבצע החילוץ הכושל שנוהל ע”י משטרת מינכן היה חובבני ורשלני”.

צבי זמיר לובש ארשת פנים רצינית. הוא אינו מחייך. הוא יושב לידי בחולצת טי שירט לבנה על הכורסא בלובי של הדיור המוגן “עד 120” ב- ראשל”צ, וזוכר : “מבצע החילוץ היה כישלון קולוסאלי. זה היה נורא. טייס ההליקופטר השלישי שחזר לפירסטנפלדברוק כדי לאסוף את פרנץ יוזף שטראוס (ראש ממשלת באוואריה), מנפרד שרייבר (מפקד משטרת מינכן), והאנס פרידריך גנשר (שר הפנים הפדראלי בממשלתו של הקנצלר ווילי בראנדט) היה כה מבוהל עד ביקש להמריא בלעדַיי ובלעדֵי וויקטור כהן. הוא פשוט רצה לחמוק מהמערכה ולהשאיר אותנו ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” אך הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר לא נתן לו וצירף אותנו ברגע האחרון אליהם”. צבי זמיר ו- וויקטור כהן חזרו לכפר האולימפי במינכן שם המתין לשניים השגריר אלישיב בן חורין ובידו קו טלפון בינלאומי פתוח . כשלושת רבעי השעה לאחר אסון קטילתם בדם קר של תשעת בני הערובה דיווח צבי זמיר לראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ולשר הביטחון משה דיין אודות המראות הקשים שראה. צבי זמיר זוכר : “גולדה מאיר הייתה המומה והשיבה לי בתדהמה, “איך זה יכול להיות ? הרי שלמה אהרונסון שידר רק עכשיו ברדיו “קול ישראל” וגם בטלוויזיה אמרו כי תשעת בני הערובה ניצלו בפעולת קומנדו גרמנית”. השבתי לה בעצב רב : “לא גולדה, כולם נִספו, אין ניצולים. ראיתי זאת במו עיניי”. ראש המוסד צבי זמיר חזר מייד ארצה ו- וויקטור כהן נשאר עוד כמה ימים במינכן בדירת מסתור שהכינו עבורו שירותי הביטחון הגרמניים. הוא היה אמור להצטרף לחקירת שלושת המחבלים שנשארו בחיים.

ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ראתה בדמיונה את המחזה הנורא בו מובלים הספורטאים הישראליים לטבח כשהם חסרי ישע וללא כל הגנה מול רובי הקלאצ’ניקובים ורימוני הרֶסֶס של קבוצת המחבלים. אחד עשר ספורטאים ישראליים שהתחנכו וחינכו לטוהר הספורט ולדבקות במשימה ללא וויתור ופשרות לא יכלו עכשיו להשיב מלחמה שערה ברגע המכריע של חייהם מפני שידיהם היו ריקות וכפותות. אין פלא שפקדה עכשיו על ראש המוסד צְבִי זָמִיר לחסל את ראשי המחבלים וכל מי שהיה לו יד ורגל במעשה הרצח הנפשע והמתועב ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת הרצח והטבח של מינכן 72′ [24].

טקסט מסמך :  יום רביעי –  6 בספטמבר 1972. כותרת ראשית ב- “מעריב” , “9 בני הערובה הישראליים במינכן נרצחו”. (באדיבות “מעריב”).

טקסט מסמך :  יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. כותרת ראשית ב- “ידיעות אחרונות”, “9 בני הערובה נרצחו”. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות”).

מדינת ישראל התעוררה לבוקר נורא . ב- 13 בספטמבר 1972 הקימה ממשלת ישראל בראשות גב’ גולדה מאיר וועדת חקירה בת שלושה אנשים על מנת שתבדוק את סידורי האבטחה הכושלים של משלחת ישראל במינכן 72′ ואת צורכי אבטחת משלחות ספורט בעתיד בחו”ל. הוועדה הורכבה משלושה אנשים בעלי ניסיון בתחום מפכ”ל המשטרה פנחס קוֹפֶּל ששימש יו”ר הוועדה [25], משה קָשְתִּי, ואביגדור בַּר-תֵּל. ראש הממשלה הסבירה את הצורך בהקמת צוות החקירה ויידעה את שלושת אנשיה שהקמת וועדת החקירה מתבססת על החלטת הממשלה יומיים קודם לכן ב- 11 בספטמבר 1972. נוהל עבודת הצוות התבסס על שמיעת עדויות של גורמי הביטחון השונים בארץ ומטעמם בחוץ לארץ וגם על שמיעת עדויות של ראשי המשלחת הישראלית למינכן ובראשם שמואל “מוליק” ללקין. וועדת קופל כתבה בדו”ח הסיכום שלה כי נוהל עבודת הצוות שלה התבסס על שמיעת עדויות של גורמי הביטחון השונים בארץ ומטעמם בחו”ל, וגם על שמיעת עדויות של ראשי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72′ ועדויות של עיתונאים, לרבות אנשי טלוויזיה אשר היו קשורים למשלחת בתוקף תפקידם ויכלו לשפוך אור על מחדלי האבטחה, אך משום מה שני אנשי הטלוויזיה הישראלית דן שילון ואלכס גלעדי לא זומנו ע”י הוועדה למסור את עדותם . הדו”ח עסק גם בתּפקוּדם של השב”כ ואגף האבטחה בשירות הביטחון הכללי וכן תפקודה של מחלקת הביטחון במשרד החוץ וגם בתפקודם של הקב”טים זה של השגרירות הישראלית בבון וזה של משרד החינוך והתרבות בישראל.

טקסט מסמך : ספטמבר 1972 . כתב המינוי מטעם ממשלת ישראל להקמת וועדת החקירה המורכבת מהאישים מפכ”ל המשטרה פנחס קופל , משה קשתי , ואביגדור ברתל , כדי שתחקור את סידורי ההבטחה הכושלים סביב משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972 .

טקסט מסמך  :  29 בספטמבר 1972 . עמוד מס 15 ואחרון “ההמלצות” ב- ד ו ” ח  סודי  ביותר  בן 15 עמודים של וועדת החקירה שהתמנתה ע”י ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר בראשות פנחס קופל , אביגדור ברתל ומשה קשתי כדי לבדוק ולברר את סדרי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972 . על ה ד ו ” ח  חתומים יו”ר הוועדה פנחס קופל ושני החברים הנוספים אביגדור בר-תל  ומשה קשתי . הערה : הדו”ח הזה יתפרסם במלואו בפוסט הבא מפני שהוא מסמך שאיננו כבר סודי ו/או סודי ביותר בחלוף 40 שנים .

אנשי הוועדה פעלו במהירות. בתוך שישה עשר ימים ב- 29 בספטמבר 1972 סיימו קוֹפֶּל , בַּר-תֵּל, וקָשְתִּי את עבודתם. הוועדה פרסמה את מסקנותיה והמלצותיה במסמך בן 15 עמודים והגישה את הדו”ח לממשלה . ההמלצות חשפו את המחדל החמוּר שהיה גלוי וידוע לכל עוד בטרם פרסום הדו”ח. היה ברור כי הייתה כאן לא שאננות של רגע אלא גישה כוללנית מוטעית מיסודה. שירותי הביטחון נחו על זרי הדפנה כמו המטכ”ל הצבאי בטרם מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. גורמי הביטחון על אגפיהם השונים לרבות תפישת הביטחון של הקב”טים בשגרירויות לא התאימו את עצמם למצב החדש שיצר הטרור הפלסטיני באיום המתמיד שלו על יעדים ישראליים בחו”ל. הדו”ח של פנחס קוֹפֶּל, אביגדור בַּר-תֵּל, ומשה קָשְתִּי מסווג כסודי אך מסקנותיו פשוטות וטריוויאליות בתכלית. הפכתי וקראתי אותן. פשוט לנשוך את השפתיים עד כדי כאב עמוק. תחום האבטחה הקונקרטי של משלחת הספורט לאולימפיאדת מינכן 1972 היה באחריות הקב”טים והשב”כ. לא של המוסד.

אילו מישהו היה מאמץ אותן קודם לכן אזי הטבח היה נמנע. ובאמת הלקח נלמד. הספורטאים הישראליים ומשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשחקי אסיה ה- 7 בטהראן באוגוסט – ספטמבר 1974 אובטחו ע”י השב”כ. רק שם הייתה בעיה אחרת. שירות הביטחון האיראני ה- Savak התיר למאבטחים הישראליים להיכנס לארצם אך ללא נשק. באולימפיאדת מונטריאול 1976 השתכנו ספורטאי ישראל שוב בפיקודו של מנהל המשלחת ה- Chief de mission שמואל “מוּליק” ללקין בדירות העליונות של הקומה האחרונה בבית מלון בעיר כשהוא מאובטח היטב ע”י המשטרה הקנדית וכוחות ביטחון חשאיים נוספים. מעלית המלון נעצרה על פי תכנון מוקדם תמיד שתי קומות מתחת למגורי הספורטאים הישראליים. ראה עשרת הכרכים א’ ו- ב’ של הספר “הפקות חובקות ארץ ועולם” בסדרה הסדרה בת 13 ספרים “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

אפילוג זמני. (נחקר ו- נכתב ב- 21 בספטמבר 2016).

המחקר והכתיבה אודות אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 ארכו כארבע עשרה שנים בין 1998 ל- 2012. לצורך המחקר ראיינתי עשרות רבות של אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם. אני מבקש להדגיש כי הסדרה בת 13 הספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” נחקרת ונכתבת על ידי בעיקר מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בארץ ובעולם ומזווית הראייה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית האדירה בכללה. אולם בנוגע לטרילוגיה הזאת אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הסיפור שונה לחלוטין. לא ידעתי, לא שיערתי, ולא חשבתי כי המחקר והכתיבה שלי יתפרסו על פני יותר משנונה עשרה שנים. לקח לי שנים להגיע לכל מיני מקורות בעיקר בגרמניה כדי לאסוף מידע ועל מנת לאמת ולהצליב אותו עם אותה האינפורמציה שהגיעה לאוזניי ממקורות אחרים . זאת עבודת פסיפס שדורשת סבלנות רבה ונשיכת שפתיים. אתה עוקב וחוקר טרגדיה נוראית בה ספורטאים ישראליים מובלים לטבח חשופים ללא כלי מגן בידיים אָזוּקוֹת ורגליים קשורות על אדמת גרמניה. לא כולם מסכימים לדבר. רובם משתפים פעולה.

DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (Deutsche Olympic Zentrum) ששימשה Host broadcaster היא שהפיקה את הסיגנל הבינלאומי של אולימפיאדת מינכן 1972 בהצטיינות רבה (מטעמן של שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF). הקבוצה הזאת עשתה עבודה פנטסטית בכל תחומי הטלוויזיה של תכנון ומחשבה, הפקה, צילום, שידור, ועריכה, ומתן שירותים מצוינים ל- 75 רשתות טלוויזיה בינלאומיות שהתארחו במינכן 72′ וכיסו את המשחקים עבור מדינותיהן. קבוצת ההפקה של DOZ בראשות ארבעת האישים הוֹרְסְט זָיְיפָארְת, אוּלִי ווֹלְטֶרְס, רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה, ואוּלְרִיךְ בְּרָאוּן כללה בתוכה 3000 (שלושת אלפים) מומחים ומהנדסים. לזכותה צריך לומר עוד דבר : היא ייצרה ב- 1972 את תמונת הטלוויזיה החדה, הברורה, והאיכותית ביותר (מבחינה טכנולוגית) בשיטת צבע הקרויה PAL B אשר מכילה 625 קווים – שנראתה עד אז בעולם בתעשייה הזאת. תמונת הטלוויזיה הגרמנית ב- 1972 עלתה לאין ערוך ולאין שיעור על תמונת הטלוויזיה האמריקנית ששודרה בשיטת צבע של NTSC בעלת 525 קווים ועל התמונה שהפיקה הטלוויזיה הצרפתית בשיטת צבע של SECAM בעלת 625 קווים . עולם הטלוויזיה הצדיע ל- DOZ וגם לוועדה המארגנת הגרמנית בראשות של ד”ר ווילי דאומה ופרופסור וולטר טרוגר. גם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית בירושלים הופתענו מחדות התמונה שהגיעה אלינו מתחנת הקרקע הגרמנית לתקשורת לוויינים ב- Raisting, נישאה על הטראנספונדרים של לוויין ה- Primary האטלנטי שמשייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק”מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה, נחתה בעמק האלה בואכה אל תחנת הממסר “איתנים” בהרי יהודה ומשם לאולפנים בירושלים . שידרנו אומנם ב- 1972 בשחור / לבן אך אף פעם לא ראינו עד אז תמונת טלוויזיה כה ברורה ובטיב שכזה, וסיגנל נקי לחלוטין ללא הפרעות למרות שהוא עובר כמה צמתים וכברת דרך ענקית שכזאת . תמונת Video באיכות ש- DOZ הפיקה אז ראיתי בפעם הבאה רק ב- בואנוס איירס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978.

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 התגמד הכל מול הרצח והטבח ברחוב ג’יימס קונולי 31 בכפר האולימפי ובשדה התעופה הצבאי של “פירסטנפלדברוק”. בנקודת הזמן הזאת הופכת אולימפיאדת מינכן 1972 ל- “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” והטרילוגיה מקבלת תפנית חריפה. היא איננה עוסקת עוד רק במדע הטלוויזיה . שאבתי מידע בפגישותיי הרבות עם כל מיני אישים במסגרת כינוסים של מנהלי חטיבות הספורט באיגוד השידור האירופי (ה- EBU )שנערכו מקום מושבו בג’נבה וגם בערים אחרות באירופה. ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שמפקדתו המבצעית והטכנית ממוקמת בג’נבה , קיים באורח קבע ובאופן שיטתי בעת ששימשתי מנהל מחלקת הספורט שתי פגישות תכנון שנתיות בנות שלושה – ארבעה ימים כל אחת. בחודשים פברואר – מארס התקיימו הפגישות בג’נבה ובחודשים ספטמבר – אוקטובר הן נערכו בערים שונות באירופה, כשהמארחת היא רשת הטלוויזיה המקומית . העדויות היו Off the record. ליקטתי אינפורמציה בפגישות שערכתי עם כל מיני אישים גם בעת מבצעי שידור בינלאומיים בהשתתפות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהם נטלתי חלק ושהיתי בחו”ל , בעיקר באלה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 (שנתיים לאחר אסון מינכן 72′ שם הצהירו בפניי אנשי הסָאוָואק האיראני במלון “אינטרקונטיננטל” בו התגוררנו בטהראן, בגאווה : “מינכן שנייה לא תהיה כאן”), אולימפיאדת מונטריאול 1976 , ומונדיאל ארגנטינה 1978 . העדויות לא הוקלטו. הן נמסרו לי בשיחות אישיות. ב- 1990 נפלה חומת ברלין והגוש הקומוניסטי של מזרח אירופה התמוטט . מסך הברזל קרס ועמו גם איגוד השידור המזרח אירופי OIRT המקביל ל- EBU (ראשי התיבות שלו Organization Intervision Radio and Television), אך הרבה יותר קטן והרבה יותר עני. רשתות הטלוויזיה הציבוריות של רוסיה, מזרח גרמניה, בולגריה, רומניה, הונגריה, צ’כוסלובקיה, בולגריה, ופולין חברו ל- EBU. במארס 1991 טסתי שוב בשליחות רשות השידור לג’נבה – שווייץ. ניתנה לי הזדמנות להיפגש ולשוחח בפעם הראשונה עם אנשי  הטלוויזיה של DDR לשעבר, הלא היא מדינת מזרח גרמניה. השיחות עימם היו מעניינות. כעיתונאי אתה למד על הדרך שבה הטלוויזיה המזרח גרמנית סייעה באופן שיטתי ובצורה מחושבת ומדעית במשך שנים רבות למשטר הטוטליטארי – קומוניסטי לזהות לציבור שלו את הספורטאים והספורטאיות כבני אֵלִים. העולם הדמוקרטי והחופשי ראה במזרח גרמניה מושבת חסות קומוניסטית בת חלוף של ברה”מ. המדינה הגרמנית האמיתית הייתה מערב גרמניה. היה זה מזכ”ל המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית וולטר אולבריכט שהגה כבר בשנות ה- 60 של המאה שעברה את הסלוגן הפוליטי – ספורטיבי הידוע שלו שנועד לטעת את תודעתה המדינית של מזרח גרמניה בקרב אומות העולם : “מדליית זהב אולימפית אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומטיים . אתה צריך לעמוד רק פעם אחת על דוכן מס’ 1 של הפודיום. ההמנון המזרח גרמני ינוגן והדגל של המדינה יתנוסס בראש התורן. ומה שחשוב – במראה הזה ייצפו מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם . לכן עשה זאת שוב ושוב בסיועה של הטלוויזיה המקומית והבינלאומית עד שהעולם יאמין כי אתה קיים “. מאנשי DDR לשעבר שמעתי כמה עובדות חדשות שנוגעות לאסון מינכן 72′ מנקודת מבטה של הטלוויזיה המזרח גרמנית . ושמעתי מהם עוד דבר : “האסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג היה מופת לנוער האמריקני בזמנו – השחיינית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר שימשה מופת לנוער המזרח גרמני שלנו לאחר אולימפיאדת מונטריאול 1976”. קורנליה אנדר הייתה אחת מכמה אלפי ספורטאים מזרח גרמניים שהגשימו את חזונו הפוליטי – ספורטיבי של וולטר אולבריכט. היא זכתה בארבע מדליות זהב בשחייה באולימפיאדת מונטריאול 1976 וcריטואל הטקס האולימפי שנילווה להענקת המדליות למנצחים. קורנליה אנדר ניצבה על הפודיום האולימפי מס’ 1 במונטריאול 76′ ארבע פעמים. היא, ההמנון שלה, והדגל המזרח גרמני נחשפו בארבעת הטקסים ע”י קבוצת ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization מיְסוֹדָה של רשת הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC) לאורך זמן מצטבר בן רבע שעה בלבד. 15 דקות של תהילה טלוויזיונית בינלאומית הספיקו כדי להזכיר לציבור כי מזרח גרמניה איננה מדינה בת חלוף . מזרח גרמניה מדינה ספרטאנית בת 15000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים זכתה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ב- 90 מדליות אולימפיות. 40 מתוכן מזהב.  

התחלתי להעלות על הכתב אט – אט את המחקר הזה אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 רק ב- 1998, וביתר תאוצה ופעלתנות בתום אולימפיאדת סידני 2000. שבתי לירושלים לאחר שהות של חודש בסידני ותקתקתי על המקלדת שלי את ראשי הפרקים והסעיפים הראשיים. זה התפצל והסתעף ושוב התפצל והסתעף. מחקר כזה איננו תם. חלפו מאז הטבח הרבה שנים. עשרות רבות של אנשים מעידים אבל כבר לא כל כך זוכרים. אתה מדבר עם אותם אנשים פעם נוספת כעבור זמן והם סותרים משום מה בפרטים כאלה ואחרים את עדותם הקודמת. ראיתי בערוץ 1 את ה- Ducodrama הגרמנית על שני חלקיה “מחלום לטרור” שהוקרנה ב- 2012 שעבר באחריות המפיק ששי אפרתי. אתה מתוודע שוב לפרטים חדשים. אולם מאידך בדיוקו – דרמה הגרמנית חסרים פרטים שלי יש אותם ולהם אין.

שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי הם אלה שבימים ההם הפיקו, ערכו, ושידרו את אירועי אולימפיאדת מינכן 1972, ושהו ב- IBC וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בעת הרצח והטבח . ריאיינתי בזמנו בהרחבה את שני העיתונאים האלה שב- 1972 שימשו חונכים שלי. אולי יום אחד הם יואילו ויכתבו ספר משלהם וישפכו אור נוסף על הטרגדיה הנוראית שהתרחשה שָם לפני 40 שנים. באולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי כתב – עורך זוטר שלהם בירושלים לצדם של יאיר שטרן, יאיר אלוני, ועוזר ההפקה יואב פלג.

המחקר והכתיבה שלי הסתיימו פחות או יותר לאחר ששוחחתי וריאיינתי באוקטובר 2009 את ראש המוסד צבי זמיר ואת ראש האגף הערבי בשב”כ וויקטור כהן (ראה בפוסטים הקודמים) . אני חייב לומר לציבור הקוראים של הבלוג הזה כי פגשתי שני אנשים מדהימים אם כי שונים לחלוטין באופיים. המושג “מדהים” כולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, צניעות וענווה, דבקות במשימה ללא פשרות וחתירה ללא ליאות למען השגתה, ידע מקצועי, והישגים פנטסטיים מקצועיים בקריירה שלהם.

הערה : ראש המוסד צבי זמיר הוציא ב- 2011 ספר מרתק בן 251 עמודים “בעיניים פקוחות” יחדיו עם גב’ אפרת מס. הספר יצא לאור בהוצאת המו”ל “כינרת, זמורה, ביתן”.

אני אסיר תודה לשניהם על שהואילו והסכימו לפגוש אותי ולהתראיין אצלי במשך שעות. ברור שמפגש עם אנשי בִּיוּן תמיד מעורר סקרנות והופך להיות מרתק. מה עוד שהוא נעשה בשלווה לא תחת לחץ זמן, ומתפרס על פני שעות . אך בעוד אני דן בבלוג הזה במקומות שונים בנושא “קיללת עיתונאות ה – Off tube וה- .Off com”, נזכרתי לפתע שאין לי שום הוכחה שאומנם נפגשתי עם צבי זמיר ו- וויקטור כהן וכי אומנם תיעדתי את סיפורם באופן בלתי אמצעי. אז למען עיתונאות השטח והרקורד ההיסטורי אני מתעד זאת עכשיו ונותן לכך פומבי. שני אישים בלתי נשכחים עבורי.

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) יחדיו עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר בן 88. אישיות מדהימה, ערכית, יישרת דרך, ויוצאת דופן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (משמאל) מנהל שיחה שנוגעת לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר. (צילום יעל תג’ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות)

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) עם ראש האגף הערבי בשב”כ בשנת 1972 וויקטור כהן בן 85. אישיות בלתי רגילה ותקשורתית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס’ 633. ראה נספחים. הפוסט הועלה לאוויר – 21 בספטמבר 2016.

[1] נסים קיוויתי שימש באולימפיאדת מינכן 1972 עיתונאי של “ידיעות אחרונות” ושַדָּר Free lancer של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בעת אסון רצח י”א הספורטאים במינכן 1972 הורו לו אנשי “ידיעות אחרונות” המו”ל נוח מוזס והעורך דוב יודקובסקי לעזוב מייד את עבודתו בטלוויזיה ולהתמסר למשימות של העיתון בלבד. ב- 1979 עזב את “ידיעות אחרונות” והצטרף לשורות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית תחת ניהולו של אלכס גלעדי.

[2] שתי הערות : אהרון קליין בספרו המעניין “חשבון פתוח” קורא למפקד קבוצת המחבלים במינכן 1972 לוטיף “עיסא” אפיף בשם מוחמד מסאלחה. הסופר והחוקר מר סרג’ גרוסארד בספרו החשוב “THE BLOOD OF ISRAEL” מכנה אותו מוחמד מחמוּד אסאפאדי .

[3] “My God… can’t they at least stop the Games”, זועק הווארד קוסל בפתח ספרו “COSELL” שיצא לאור בארה”ב ב- 1973.

[4] הוועדה המארגנת הגרמנית העניקה שמות לרחובות בכפר האולימפי על שמם של אלופי עבר אולימפיים. האתלט האמריקני ג’יימס קונולי זכה במדליית הזהב בקפיצה משולשת באולימפיאדת אתונה 1896.

[5] Transponder הוא מתקן שידור דוּ – כיווני שמורכב על הלוויין ומכיל Receiver (מקבל שידור) ו- Transmitter (מָשְדֵר).

[6] ראה החלק השלישי בטרילוגיה עבת כרס ורחבת היקף “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”.

[7] חנוך גבתון היה מנהל הרדיו מ- 1960 עד 1965, ולאחר שנחקק חוק רשות השידור בכנסת ב- 1965 הפך למנהל שירות השידור והחזיק בתפקיד עד אוקטובר 1967.

[8] על פי עדותו של חבר הוועד המנהל של רשות השידור בתקופה ההיא הסופר חנוך ברטוֹב.

[9] ארבעת המנהלים שקדמו לישעיהו “שייקה” תדמור היו : פרופסור אליהוא כ”ץ, סטן גרנדייסי איש CBS (תקופה קצרה מאוד), חגי פינסקר, ו- נקדימון “נקדי” רוגל.

[10] על פי עדותו של ישעיהו “שייקה” תדמור ב- 2005 .

[11] ראה הספר “בשידור חי” של דן שילון . הספר יצא לאור ב- 1998 בהוצאת “ידיעות אחרונות” .

[12] ראה הספר “בשידור חי” של דן שילון . הספר יצא לאור ב- 1998  בהוצאת “ידיעות אחרונות” .

[13] שמואל אלמוג הגדיר את תוארם של משה חובב וישעיהו תדמור, “הממונה על הרדיו”, ו- “הממונה על הטלוויזיה”.

[14] הערה : סרג’ גרוסארד (Serge Groussard) הוא מחבר מחבר הספר התיעודי אודות רצח י”א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 “THE  BLOOD  OF  ISRAEL”. הספר שיצא לאור ב- 1975 בהוצאת WILLIAM  MORROW & COMPANY- New York, מעניק לשמונת המחבלים שמות שונים.

[15] על פי עדותו של טוביה סוקולסקי.

[16] ראה בהמשך הטרילוגיה את העדויות האישיות המצמררות של ניצולי הקֶטֶל , טוביה סוֹקוֹלְסְקִי וגד צברי, ואת ריאיון הטלוויזיה המלא שקיים דן שילון עם הקנצלר המערב גרמני ווילי בראנדט.

[17] מערב גרמניה היא מדינה פדראלית שמורכבת ממספר מדינות משנה, אחת מהן היא באוואריה שהבירה שלה היא מינכן.

[18] שירותי הביטחון הגרמניים לא ידעו כמעט עד לרגע האחרון את מניינם המדויק של המחבלים, עד שהוברר כי הם מונים שמונה.

[19] הקב”ט אריה שומר כמו הקב”טים האחרים היו כפופים מקצועית לשב”כ (שירות הביטחון הכללי).

[20] הדבר השתנה תכלית השינוי במשימה הספורטיבית הבאה בה נטלו חלק ספורטאי ישראל במשחקי אסיה ה- 7 שנערכו בספטמבר 1974 בטהראן בירת איראן. משלחת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות אלכס גלעדי ששהו בעצמם בטהראן העניקו לתחרויות האלה עדיפות רבה וכיסו אותן בהרחבה. המשלחת הישראלית ומשלחת הטלוויזיה בטהראן  זכו לאבטחה צמודה של השב”כ.

[21] ראה המסמך של וולטר טרוגר אלי מ- 26 באוקטובר 2009.

[22] היסטוריה גרמנית : ב- 1866 יצא פון ביסמרק למלחמה נגד אוסטריה וכתוצאה מהמלחמה הורחבו שטחי שלטונה של פרוסיה במדינות צפון גרמניה בהנהגת פרוסיה . ביסמרק דרש מאוסטריה להכיר בברית הזאת . התבוסה שהנחיל לאוסטריה ניתקה את הזיקה בינה לבין שטחי גרמניה . איחוד מדינות צפון גרמניה היה הצעד לקראת איחוד גרמניה כולה . בשלב הבא סיפח ביסמרק את המדינות הקטנות של מרכז גרמניה. בתום שלב זה הוא שאף לצרף למדינות המאוחדות גם את מדינות דרום גרמניה אף על פי שידע כי צעד כזה עלול לגרום לסכסוך בין מדינות גרמניה לבין צרפת שכנתה של גרמניה ממערב. במדיניותו ביקש ביסמרק למנוע מאוסטריה השכנה ממזרח שהובסה ומצרפת שחששה מן ההתעצמות הצבאית של פרוסיה להתקרב זו לזו. ואכן ההישגים של ביסמרק עורר חששות אצל נפוליאון ה- 3 קיסר צרפת. הוא דרש מביסמרק להעביר לצרפת שטחים גרמניים ממערב לנהר הריין כפיצוי על הפרת מאזן הכוחות לטובת פרוסיה. ביסמרק ניצל הזדמנות זאת והציג את דרישת צרפת כאיום על ביטחונן של מדינות דרום גרמניה . כתוצאה מכך נכרתו בריתות צבאיות בין מדינות דרום גרמניה לבין פרוסיה. ביסמרק ידע כי רק מלחמה נגד צרפת תביא לאיחוד מלא של מדינות דרום גרמניה עם פרוסיה ולכן יזם מלחמה נגד צרפת. בשנת 1870 פרצה מלחמה בין גרמניה לצרפת במהלכה הגיעו צבאות גרמניה כד פאריס הבירה. הם הטילו עליה מצור והפגיזו את העיר עד שנכנעה . גרמניה הביסה את צרפת בצורה משפילה וכתוצאה מהישגי המלחמה השיבה לעצמה את שטחי אֶלְזָס – לוֹרֶן. בעקבות הניצחון צירף ביסמרק לאיחוד את מדינות ונסיכויות דרום ומערב גרמניה , ובכך סלל את הדרך להקמת קיסרות גרמניה המאוחדת . בטקס מפואר בארמון וורסאי בפאריס ארמונם של מלכי צרפת , ב- 18 בינואר 1871 הוכתר ווילהלם מלך פרוסיה לקיסר הראשון של גרמניה המאוחדת . על פי חוקת גרמניה המאוחדת עמד הקיסר בראש המדינה החדשה , והוא היה גם מלך פרוסיה ומפקד הצבא. מדינות גרמניה המאוחדת ניהלו את ענייניהן הפנימיים באופו עצמאי, בשעה שענייני מדיניות החוץ, הביטחון, והכספים נוהלו בידי הממשלה המרכזית.

[23] ב- 30 באוקטובר 1972 חטפו מחבלים פלסטיניים מטוס של חברת התעופה הגרמנית “לופטהאנזה” ותוך כדי איום להוציא להורג את כל הנוסעים דרשו לשחרר את שלושת רוצחי הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 72′ שהמתינו למשפטם במערב גרמניה  ממשלת מערב גרמניה נענתה מייד לדרישות החוטפים ושחררה את שלושת המחבלים.

[24] הערה : ראה גם ספרו החשוב, המעניין, ורב ערך של אהרון קליין “חשבון פתוח” מ- 2006 בהוצאת “ידיעות אחרונות” / חמד. ערך רב יש גם לספרו של פאול טיילור (Paul Taylor) בשפה האנגלית, “Jews and the Olympic Games”.

[25] פנחס קופל היה המפקד הראשון של משמר הגבול והמפכ”ל השלישי של משטרת ישראל בשנים 1972 – 1964.

סוף הפוסט מס’ 633. הועלה לאוויר ב- 21 בספטמבר 2016.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *