פוסט מס' 634. תזכורת מרה (7) : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. היסטוריה ישראלית ובינלאומית אולימפית. מרק ספיץ במינכן 1972. פוסט מס' 634. כל הזכויות שמורות. 22 בספטמבר 2016.

הערה 1 : הפוסטים מתעדכנים שוב גם לאחר צאתם אור.

הערה 2 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. האינטרנט איננו גוף תקשורת פרוץ. חלים עליו חוקי זכויות יוצרים. חל אם כן איסור מפורש להעתיק ולהשתמש בטקסטים ובתמונות של הבלוג הזה ו/או ל- אַכְסֵן אותם בכל מיני מקורות מידע באינטרנט ומחוצה לו.

הערה 3 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 4 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : מחקר, תיעוד, וכתיבת הבלוג על ידי נעשית במקביל למחקר וכתיבה של סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שונים בתחום קורות הטלוויזיה – בארץ ובעולם (בעיקר בשלושת התחומים של סיקור חדשות, סיקור ספורט, כלכלה טלוויזיונית + מו"מ כספיים + זכויות שידורים,ו- תיעוד) אך תחת כותרת ראשית ו- Title משותפים, ואשר קרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", לרבות הטרילוגיה של "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972". את המחקר והכתיבה התחלתי ב- 1998 שנתיים ימים בטרם אולימיאדת סידני 2000. המחקר והכתיבה צברו תאוצה בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO. הם טרם הסתיימו. לא שיערתי בשנת 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני יותר משמונה עשרה שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה – מאה ושלושים אלף) עמודים.

————————————————————————————-

פוסט מס' 634 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 22 בספטמבר 2016.

————————————————————————————-

תזכורת מרה (7) : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. היסטוריה ישראלית ובינלאומית אולימפית. מרק ספיץ במינכן 1972. פוסט מס' 634. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מ- סכנין את משחק ליגת העל בכדורגל סכנין – מכבי ת"א 3:0 (יום רביעי – 21 בספטמבר 2016).

אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מעונבים ומחויטים (מודי בר און + עמרי אפק + ניר קלינגר + עמיחי שפיגלר + שגיא כהן) נראו הרבה יותר טוב מההפקה הטלוויזיונית המשמימה שלהם על כר הדשא באצטדיון "דוֹחָא" סכנין נטוש צופים (רק 2700), שָם הביסה מכבי ת"א את סכנין 0:3. מדובר בכדורגל ישראלי עלוב, נטול רמה, ו- נעדר יכולת, וגם קהל. אין שום קורלאציה בין מראות הביגוד היפה של הדוגמנים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לבין הנוף הדַל של האצטדיון הסכניני וסך כישרון מושא השידור הירוד שלהם. בזבוז זמן וכסף. לא מעניין, גם מפני שפער יחסי הכוחות הספורטיבי בין שתי הקבוצות הנ"ל משול למרחק שבין מזרח למערב.

פרפרת 2 : רחמנות על יורם ארבל שַדָּר ה- Off tube של ערוץ ONE, מי ששידר אתמול ישיר עם פרשן ה- Off tube שלו חיים רביבו מהארץ את המשחק המרכזי בליגה הספרדית, את התמודדות הנֶפֶל שנערכה אצטדיון "נואו קאמפ", מועדון ברצלונה – אתלטיקו מדריד 1:1. עסק עלוב. בזבוז זמן. מה שכן, שני המוציאים לפועל של ברצלונה ניימאר ג'וניור "הבלונדיני" ו- לוּאִיס סוּאָרֶז עם השיניים הנשכניות שלו, שווים פחות מאגורה שחוקה בלעדי המהנדס והאדריכל שלהם ליאו מסי שהוחלף. שניהם תלויים בו. יורם ארבל נראה אוחז בשארית כוחותיו בקרנות המזבח ונשמע מִסְכֵּן כמו איש תלוי. עסק עיתונאי עלוב ה- Off tube הַלָזֶה שמהווה ברגע זה את נשקו החלוד של האופ – טיובניק יורם ארבל. השידור הישיר של המשחק ברצלונה – אתלטיקו מדריד 1:1 בהובלת יורם ארבל מתחיל ומסתיים בפתיחה גראפית נעדרת וויזואליה מושכת עין. שידור ישיר שאין בו שום חתירה לעיתונאות. שום שיחות של ערוץ ONE עם השחקנים הנבחרים משתי הקבוצות בטרם בעיטת הפתיחה ב- Pre Game Show. שום תגובות לאחר שריקת הסיום ב- Post Game Show. שום צורך של יורם ארבל לנהל ולערוך ראיונות עם גיבורי העלילה ובראשם הברצלונאי ליאו מסי גדול שחקני תבל כיום, אדריכל, מהנדס, יזם, ומוציא לפועל שנפצע בשלהי המשחק והוחלף. שידור ישיר טלוויזיוני של אירוע ספורט בינלאומי בכיר בספטמבר 2016 במתכונת ישנה של ההעתקה מהמסך. על פי גרסת ערוץ ONE הנוכחות העיתונאית בשטח איננה חשובה. כאילו סיקור אירוע ספורטיבי, כאילו כיסוי משחק כדורגל, מתמצת במסי מוסר לניימאר, ניימאר מוסר לסוארז שמאבד את הכדור ל-גריזמאן… עסק חלש. טלוויזיה כושלת. האם זה כל מה שיש ליורם ארבל הוותיק ול- ONE הצעיר לומר לצופים שלהם בספטמבר 2016…???

תזכורת קצרה : בקיץ 2015 העלתה חברת הזכויות הספרדית "Media pro" את מחיר זכויות השידורים של הליגה הספרדית בכדורגל בעבור החוזה החדש לשלוש השנים של 2015 – 2018. היא הגביהה אותו לרָף של 3.000000 (שלושה מיליון) יורו לעונה אחת (במקום 1.300000 יורו לעונה אחת כפי שהיה מקודם). כלומר, 9.000000 יורו לתקופה של שלוש שנים. מדובר בהאמרת הגְרָף בבת אחת ב- יותר מ- % 250. הגוף המתווך הזה "Media pro" שמחזיק בזכויות השידורים של הכדורגל הספרדי מכר את זכויות השידורים הספרדיות הללו בתקופה המדוברת של 2018 – 2015 לערוץ ONE, שהצעתו הכספית הייתה טובה לאין ערוך מזו של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. ערוץ ONE זכה בבכורה אולם טיפול ה- Off tube העיתונאי שלו במשחקים המרכזיים בהשתתפות ברצלונה + ריאל מדריד + אתלטיקו מדריד בינן לבין עצמן בעידן הגלובאלי – מַשְמִים ועלוב. משהו שדומה ל- קולגות שלהם בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. הופעת ה- Off tube השיטתית,העצלנית והנרפית והרופפת של יורם ארבל וחיים רביבו בעמדת השידור של ONE בארץ במקום לטוס למקום ההתרחשויות בברצלונה ומדריד – מקוממת. לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל שמממנים מכיסם את פעילות ערוצי הכבלים מגיע שירות טוב יותר. שירות הרבה יותר טוב.

פרפרת 3 : מאמן הפועל ת"א החדש גיא לוזון + המנהל המקצועי של המועדון אלי גוטמן + בעל הבית של מועדון הפועל ת"א אמיר כבירי עוטים על עצמם (ברגע זה) מעטה פתטי. אריזה מגוחכת. שלושתם נראים ממוללים בידיהם גוף הנדסי שדומה לכדורגל סמרטוטים. יש רק שניים בארץ שהם מגוחכים יותר מהטריאומוויראט הנ"ל, הלוא הוא הצמד אלי ישראלי + משה שלונסקי המאיישים את התוכנית "עושים ספורט" ברדיו גלי צה"ל (יום חמישי – 21 בספטמבר 2016). צריך להאזין לאלי ישראלי ולמשה שלונסקי כדי להבין עד כמה הם מיותרים. במקום לספק עניין עיתונאי וחדשותי לתוכניתם, שניהם מעדיפים לבזבז זמן, ו- לספר שוב ושוב למאזיניהם אודות הערצתם וסגידתם למועדון שלהם "הפועל" תל אביב. מעניין ש- אֶפִי טְרִיגֶר המגיש הנוסף לצדו של אלי ישראלי את "עושים ספורט", ומי מתיימר להיות העיתונאי היחיד בצֶמֶד, מתכופף נוכח מַשָב רוּח סְרָק של עמיתו אלי ישראלי, אולי מפני שכך צִיוָוה עליו מאמן הכדורסל אפי בירנבוים (המנהל המקצועי החדש של קבוצת הפועל ת"א בכדורסל) בפתח התֹכנית ביום חמישי – 21 בספטמבר 2016, כשאמר לו כהאי לישנא : "תלמד מאלי ישראלי…" (אוהד מוצהר ומעריץ מושבע של אגודת "הפועל" תל אביב), ואפי טריגר נכנע. התוכנית "עושים ספורט" ברדיו הצה"לי היא עסק מעייף ו- רָדוּד מפני שאחד המובילים שלה מתעקש להרכיב נוסחת רדיו משובשת שבה דמי אהבה גבוהים יותר מנדוניית העיתונאות.

פרפרת 4 : איזו סיבת אֶמֶת הייתה לגב' שרון פרי להחיש את צעדיה ולמהר לאולפן של ליאור שליין ב- "גב האומה" בערוץ 10 (יום רביעי – 21 בספטמבר 2016) ? הרי שרון פרי חברה בשורות ערוץ 1 המַט ליפול, והיא בעצמה פיגורה טלוויזיונית מרוטת נוצות (בדומה לשאר אחיה ואחיותיה שם), מי שמכהנת כאשת ספורט בדימוס ברשת טלוויזיה ציבורית שאיבדה את כל נכסיה ונכחדה. רשת טלוויזיה שאין לה כמעט מה לומר. אף על פי כן היא אינה מפספסת את ההזמנה מטעם ליאור שליין. עסק יָרוּד שנראה כדבר רכילות שאין לו דָבָר עם "גב האומה". כמו משה שלונסקי ברדיו גלי צה"ל גם שרון פרי מתעקשת להופיע במקום שבו אין לה מה להגיד. עסק חלש ולא מעניין. מתברר שליאור שליין איננו שונה מאחרים. האיש מנצל את תקרית גנבת ה- iphone האישי של שרון פרי ממכוניתה בחוף הים באשקלון כדי להאדיר את "גב האומה" שלו. תמורת תוספת של בדל רכילות, מעין נזיד עדשים בעל טעם של רייטינג דַל, הוא ליאור שליין מוכן למכור את איכותו.

פרפרת 5 : אלוהי העיתונות והטלוויזיה מעניק לי מידי יום שישי בשבוע חמש דקות של אושר צרוף בו ההיגיון שלי מביס בפרק הזמן הקצרצר הזה את היגיון חידות הסודוקו (קשה מאוד + קטלני) כפי שהן מתפרסמות במוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב".

sudoku-6

טקסט מסמך : יום שישי – 16 בספטמבר 2016. אלוהי העיתונות והטלוויזיה מעניק לי מידי יום שישי בשבוע חמש דקות של אושר צרוף בו ההיגיון שלי מביס בפרק הזמן הקצרצר הזה את היגיון חידות הסודוקו (קשה מאוד + קטלני) כפי שהן מתפרסמות במוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב".

פרפרת 6 : כשמישהו ברדיו גלי צה"ל החליט לפני כחצי שנה כמדומני לצרף את הפרשן יעקב ברדוגו כ- מגיש נוסף בתוכנית האקטואליה היומית ברדיו גלי צה"ל "חמש אחר הצהריים" לצדו של ירון ווילנסקי החיוור, לא שיערתי לעצמי אז עד כמה אותו יעקב ברדוגו הוא עירני, תוסס, וכה חיוני עבור המיקרופון הצבאי. אין לי מוּשָג מיהו האיש יעקב ברדוגו. אף פעם לא ראיתיו, ומובן שלא שוחחתי עמו. יעקב ברדוגו הצליח להטביע את חותמו האישי על התוכנית "חמש אחר הצהריים" במשך זמן קצר,  ובד בבד גם להטיל את צִלוֹ על ירון ווילנסקי.

תזכורת מרה (7) : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. היסטוריה ישראלית ובינלאומית אולימפית. מרק ספיץ במינכן 1972. פוסט מס' 634. כל הזכויות שמורות. הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך כ- ארבע עשרה שנים בין 1998 ל- 2012.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17.

טקסט תמונה : ראש ממשלת ישראל גב' גולדה מאיר יושבת כדרכה חמורת סבר יחד עם שריה סביב שולחן הממשלה באחד הדיונים בכנסת בירושלים. הממשלה בראשותה ספגה בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת שתי מפלות מודיעיניות. ב- 1972 נכשל המוסד כשלא צפה את התקפת המחבלים על הספורטאים הישראליים החשופים נטולי כל הגנה באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ואף לא אבטח אותם. ב- 1973 נכשל המודיעין הצבאי בחיזוי מלחמת יום הכיפורים. זיהוי השרים משמאל לימין : ד"ר יוסף בורג, משה דיין, ראש הממשלה גב' גולדה מאיר, יגאל אלון, ישראל גלילי, ואבא אבן בגבו למצלמה מפנה את ראשו לצד שמאל. (תמונת לע"מ תמורת תשלום). 

לראש הממשלה גב' גולדה מאיר היה ריספקט מיוחד מימים ימימה לספורטאי ישראל המייצגים את המדינה בתחרויות בחו"ל. היא נחשבה לאימא של העם היהודי על פזורותיו והאומה בישראל, ולא החמיצה כמעט שום הזדמנות להיפגש עם משלחות ספורט לאומיות בטרם צאתן למשימות בחו"ל ו/או עם שובן אַרְצָה. זאת הייתה מסורת שהחלה ב- 1947 במסע נבחרת "הפועל" בכדורגל לארה"ב ונמשכה שנים רבות. היא בעצמה מעולם לא עסקה בספורט ולא הבינה בזה דבר אך הייתה מודעת היטב למשמעות הייצוג הלאומי. זאת הסיבה שביקשה להתבונן פנים אל פנים בבנים ובבנות הצעירים שכה אהבה והעריצה. למשמע בשורת האסון הכבד שהגיעה ממינכן 72' היא הייתה מזועזעת ועצובה עד אחרון חדרי לִבָּה. מעולם לא ראיתי את גב' גולדה מאיר ולא שוחחתי עמה אבל בעת המחקר וכתיבת הטרילוגיה "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" חשתי כלפיה אהדה ואמפתיה עצומה.

טקסט תמונה : 1947. גב' גולדה מאיר (שלישית משמאל, בת 49) מברכת ונפרדת מנבחרת הפועל בכדורגל היוצאת למסע משחקים בארה"ב. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : השוער יעקב חודורוב (בן 19), מרדכי זיליסט מראשי מרכז "הפועל" בארץ, וראש המשלחת חיים גלובינסקי. השאר אינם מזוהים. (באדיבות יעקב חודורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 31 ביולי 1956 . אצטדיון ר"ג. תא הכבוד. גב' גולדה מאיר (בת 58) מכבדת בנוכחותה את משחק הכדורגל במסגרת הקדם אולימפית ישראל – ברה"מ 2:1. 50 אלף צופים (ויש אומרים 60 אלף) נהרו לאצטדיון ר"ג כדי לצפות בהתמודדות הכדורגל של מדינת ישראל הצעירה נגד המעצמה הסובייטית . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ילדה וגבר לא מזוהים, צדודית של יו"ר הכנסת קדיש לוז חבר קיבוץ דגניה ב' (מוסתר), מרדכי נמיר, גב' גולדה מאיר, שגריר ברה"מ בישראל אברמוב ורעייתו, יוסף שפרינצק, גב' בתיה קריניצי ואברהם קריניצי ראש עיריית רמת גן. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : דצמבר 1970. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר מקבלת את משלחת ישראל לאחר שובה ארצה ממשחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק בירת תאילנד. זיהוי משמאל לימין : חיים גלובינסקי, יצחק כספי , יוסף "יושו" ענבר (חבר קיבוץ גבעת חיים), איש מוסתר לא מזוהה, ראש המשלחת שמואל ללקין, וחנה שזיפי. מצד ימין מציצים : יובל ווישניצר ודוד "דודיק" קושניר. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  דצמבר 1970. ראש הממשלה גולדה מאיר מברכת את החוזרים ולוחצת את ידי שחקני  נבחרת ישראל בכדורסל ששבה מבנגקוק 70' ובאמתחתה רק מדליית הכסף. זיהוי מימין לשמאל : הקפטן איתמר מרזל, דני ברזילי, רמי גוט ותני כהן מינץ (מוסתרים), המאמן הלאומי שמעון "צ'ינגה" שלח, גבי טייכנר (מחייך מאחור), גב' גולדה מאיר ראש הממשלה, ועמירם שפירא מנהל הנבחרת. (באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האסון במינכן תבע מדן שילון ואלכס גלעדי שני אנשי הטלוויזיה הישראלית היחידים ששהו במינכן 72' מאמץ עליון נוסף. הם היו צריכים לכסות לבדם מעשה טרור רב ממדים נורא, רצח נפשע, ונדרשו לעקוב אחר ספיחיו באמצעים טכנולוגיים מינימליים וללא אנשי עזר בהפקה וללא מהנדס תקשורת ואנשים טכניים. כוח הסיוע המזערי שלהם בהפקת שידורי התחרויות האולימפיות נטש אותם לטובת העיתונים שלהם עם היוודע ממדי הטרגדיה. השַדָּר נסים קיוויתי ודוב עצמון אנשי "ידיעות אחרונות" חשוּ מייד למשימות שנוֹח מוֹזֶס ודוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי הכתיבו להם מהארץ. גם אהרון "אהרל'ה" לָהָב עזב אותם ופנה לשרֵת את עיתונו "דָבָר" וסַר למרותה של העורכת שלו גב' חנה זֶמֶר. דן שילון ואלכס גלעדי לא קיבלו תגבורת מהארץ ונותרו לבד. בטרם האסון פגש דן שילון במינכן 72' באקראי את ד"ר גלעד וויינגרטן וביקש ממנו שיעשה לו טובה וישמש פרשן של השַדָּר נִסִים קִיוִויתִּי בתחרויות הא"ק והשחייה. גלעד וויינגרטן נעתר לבקשה. זאת הייתה תחילת הקריירה הארוכה והמשגשגת שלוֹ כפרשן ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה :  דן שילון עיתונאי נערץ בטלוויזיה הישראלית הציבורית , שימש ראש צוות השידור של הטלוויזיה הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הבדל תהומי שרר בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 60 ותחילת שנות ה- 70 של המאה שעברה לבין רשת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC הבריטי בראשותו של המנכ"ל הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) שהטלוויזיה הישראלית כה רצתה להידמות לוֹ. הְיוּ גְרִין הוביל את רשת הטלוויזיה הציבורית באנגליה בשנות ה- 60 להישגים מרשימים. היה גם פער איכותי גדול לרעת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהשוואה לרשתות טלוויזיה ציבוריות אחרות באירופה החברות כמונו ב- EBU (איגוד השידור האירופי) [1] ו- וודאי בהקבלה לרשתות הטלוויזיה האמריקניות המסחריות הארציות שפעלו בכל עוזן בסיקור חדשות וספורט. היה קיים הבדל עצום בתחומי הטכנולוגיה, כוח אדם, וממון, והבדל ושוני במוטיבציה ובשאיפה המתמדת שלהם להתחבר לאירועי הספורט הרלוואנטיים הארציים והבינלאומיים. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית פיגרו מרחק רב בהבנת הגשמת חזון השידור הטלוויזיוני. שום מקור להשוואה. עשרות רִשתות הטלוויזיה הציבוריות האירופיות שידרו כל אחת כ- 120 עשרות שעות ב- 16 ימי המשחקים האולימפיים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרה חצי שעה יומית בלבד.

אולימפיאדת מינכן 72' הייתה אובייקט שידור מרתק וחשוב מכל היבט אך דן שילון לא הצליח לשכנע את הבוסים שלו ברצינות ונכבדות העניין. הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" הכוללת בתוכה 13 ספרים, מוצאת עניין רב בהתהוות, במהות, ובאופייה של רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC שניתקה זה מכבר מעוֹל השלטון ומהמוסרות הפוליטיות באמצעות חקיקה חכמה. ה- BBC היצרני הפך מודל לחיקוי עבור הטלוויזיה הציבורית בישראל מראשית הקמתה מקדמת דנה אך היא מעולם לא התקרבה לרמתו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית פיגרה ב- 1972 שנות אוֹר מאחורי פנס הקֶסֶם האנגלי מלא ההשראה וניצבה בצִלוֹ. ה- BBC הפיק אור יקרות אליו נשאה הטלוויזיה הישראלית הציבורית את עיניה אך היא הייתה עסוקה בקרבות פוליטיים וניסתה להחזיק את ראשה מעל המים באמצעות תקציבים מגוחכים וטכנולוגיה ישנה. ליד ה- BBC עמדו בשורה אחת רשתות הטלוויזיה האמריקניות העשירות, רבות הכוח, ועתירות המוניטין. שמן של רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC ו- ITV ושל רשתות הטלוויזיה האמריקניות הארציות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC נישא בגאון במסדרונות בית היהלומים ברוממה – ירושלים. הן היו עבורנו מופת שידור.

הרשתות האמריקניות הן ביזנס כלכלי – תקשורתי לכל דבר. בראשם ניצבו בימים ההם גאוני עשייה ו- שידור כמו נשיא CBS וויליאם "בִּיל" פֵּיְילִי (William "Bill" Palley), נשיא ABC לֵיאוֹנַרד גוֹלְדֶנְסוֹן (Leonard Goldenson), ונשיא NBC הֶרְבֶּרְט שְלוֹסֶר (Herbert Schlosser). הם לא היו חייבים דָבָר לממשל האמריקני אלא רק לצופים, לרייטינג, ולבעלי המניות שלהם. זה הכריח אותם לעשות טלוויזיה טובה בתנאי תחרות. הם הקדישו את כל זמנם ומרצם לשיפור הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, ומערכי כוח האדם שלהם. נכון שהיה להם גם מַמוֹן כדי להפעיל מערכות שידור מורכבות, אך היתרון הגדול שלהם באמת הייתה עצמאות העשייה שלהם. ה- BBC ורשתות הטלוויזיה האמריקניות הטילו כבר מבראשית מימיהן הראשונים את יהבן על שידורי הספורט הרלוואנטיים. היו להן בתחום הזה תקוות רבות. אולימפיאדת מינכן 1972 הייתה אחת מהן. שידורי הספורט הרלוואנטיים הפכו לעתירי רייטינג ב- BBC ומבוקשים עד למאוד ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה בזכויות השידורים של משחקי אולימפיאדת מינכן 72'. שידורי הספורט בעלי השייכות לציבור ובראשם השידורים האולימפיים הפכו לאֶבֶן מסד של כל רשת טלוויזיה בתבל שמחשיבה את עצמה. לא היה כלל ספק כי האולימפיאדות הפכו להיות הצגת הספורט הנפלאה והמורכבת ביותר בתבל וגם Show טלוויזיוני מרהיב.

טקסט תמונה : שנת 1932. זהו וויליאם "ביל" פיילי (William "Bill" Palley) הנשיא הגאון של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בצעירותו. (באדיבות CBS).

טקסט תמונה : וויליאם פיילי בן 85. (באדיבות Culver Pictures).

ב- 1976 כתב עליו העיתון רב המוניטין "הניו יורק טיימס" את הדברים הבאים : "תרומתו של וויליאם פיילי לתעשיית הטלוויזיה בארה"ב היא שוות ערך לזאת של הנרי פורד בתחום תעשיית המכוניות, ושקולה לתרומתו של בייב רוּת' למשחק הבייסבול. כמותם, עוד לא קם טוב ממנו בתעשיית הטלוויזיה".

ביל פיילי נולד ב- 1901 בשיקגו ארה"ב למהגר יהודי – אוקראיני סמואל פיילי. הוא נפטר ב- 1990 בשנה ה- 89 לחייו. רשתות הטלוויזיה האמריקניות היו ללא כל ספק המובילות בעולם בתחום הפקת ושידור אירועי ספורט וחדשות. לא היו להם מתחרים בשני התחומים הקונקרטיים האלה. הסיפור הגדול של סיקור אולימפיאדת מינכן 1972 שייך לנשיא חטיבת הספורט של ABC רון ארלדג' (Roone Arledge) שעשה כל מאמץ לרכוש באופן שיטתי את זכויות השידורים הבלעדיות של המשחקים האולימפיים בדור ההוא.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. משלחת הטלוויזיה של ABC במינכן. רון ארלדג' עומד במרכז בשורה הראשונה בז'קט שחור. האווארד קוסל ניצב בשורה הראשונה, האיש השלישי משמאל לרון ארלדג', לובש ז'קט רשמי של רשת השידור ועונב עניבה מפוספסת. (באדיבות ג'פרי מייסון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האולימפיים (אולימפיאדות הקיץ והחורף כאחת) מאז אולימפיאדת טוקיו 1964. הוא עשה זאת בהצלחה במשך 20 שנה עד שהופיעו ארתור ווטסון (Arthur Watson) ודיק אברסול (Dick Ebersol) נשיאי הספורט של רשת NBC יחדיו עם אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ברשת ומוטטו את המסורת האולימפית המפוארת ורבת המוניטין של ABC ושל ראשה רון ארלדג' (Roone Arledge). רשת NBC קנתה את זכויות השידורים של אולימפיאדת סיאול 1988 ומאז אינה מרפה מהזכויות האולימפיות. הבוסים של רון ארלדג', הנשיא ליאונארד גולדנסון וסגנו פרד פירס, האמינו בכישרונו ויכולתו בעיניים עצומות ואישרו לו לקנות את זכויות השידורים של אולימפיאדת מינכן 72' תמורת סכום שיא של 7.500000 (שבעה מיליון וחצי) דולר. רון ארלדג' הביא עמו קבוצה של 120 אנשים, בתוכם שדרנים (בהם הוווארד קוסל), מפיקים (בהם המפיק הנודע ג'פרי מייסון), עורכים, טכנאים, ואנשי לוגיסטיקה. עלות הפקת המשדרים של מינכן 72' והעברתם מאירופה לארה"ב עמדה על כ- 3.000000 (שלושה מיליון) דולר למעט התשלום עבור הזכויות. ABC שידרה 63 שעות מאולימפיאדת מינכן 72'.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ג'ים מקאיי המגיש הראשי של אולפן ABC במינכן 72, הסופר היהודי – אמריקני אריק סיגל (כתב את הספר Love Story), והאתלט מרטי ליקורי. (התמונה באדיבותו של ג'פרי מייסון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. מימין, ג'פרי מייסון מפיק הספורט הנודע של רשת ABC במינכן. (באדיבות ג'פרי מייסון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1972. ליאונרד גולדנסון נשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית  ABC (באדיבות ABC).

טקסט תמונה: רון ארלדג' נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC באולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות רשת ABC).

טקסט תמונה : ספטמבר 1972. דן שילון העורך והמפיק וגם המגיש הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 1972. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסקירה הבינלאומית שופכת אוֹר על פעילות רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל שהייתה שרויה במצב שונה לחלוטין. הפקות שידורי הספורט בראשית התהווּתה של הטלוויזיה אצלנו נדחקו לאחור. מותר לומר לשוליים. כיסוי אירועי הספורט הרלוואנטיים האמורים להיות אבן מסד של כל רשת טלוויזיה נתקל בקשיים. הוענקה להם עדיפות משנית והם הונחו בקרן זווית. ההפקה הדלה בתחומי השידור השונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית מסמלת יותר מכל את הקשיים, הסִרְבּוּל, והביורוקרטיה שהיו מנת חלקו של השידור הציבורי מרגע לידתו. הפקת שידורי אולימפיאדת מינכן 72' אִפיינו את אוזלת ידה של ההנהלה. סִימפטום שנבע מחוסר ידע של ההנהגה המקצועית העליונה ברשות השידור ובטלוויזיה גם יחד לרבות האיש הממונה על שירותי ההנדסה בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" שלמה גַל. לכך התווספה אוריינטאציה שגויה ואי הבנה ציבורית של חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות ד"ר וָולְטֶר אֵיתָּן ולפניו ד"ר חַיֵים יָחִיל (כיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 1972 – 1965) את היקף ומהות חשיבות השידורים האולימפיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית עבור משלם האגרה. החיכוך הבלתי פוסק של אנשי רשות השידור עם הבוסים הפוליטיים המְכַוונִים מלמעלה פַּגָם ביכולת ההפקה שלה ובעיסוק בדברים החשובים באמת. מלאכת העשייה של רבים נבלמה. של מנהל מחלקת הספורט הראשון דן שילון וסגנו אלכס גלעדי היא נעצרה. מנקודת מבט היסטורית זאת הייתה כמובן שגיאה לא רק בגלל צמצום המֵידָע הטלוויזיוני האולימפי שתכננו שניהם להזרים ישירות מאולימפיאדת מינכן 1972 לצופי הטלוויזיה בארץ, ואשר הוגבלה ע"י מנהליהם. שידורי הספורט בכללם נושאים אופי פופולארי, לבטח שידורים אולימפיים המתקיימים מידי ארבע שנים וחושפים את הצגת הספורט הגדולה בתבל. ואוסיף, בפרט שידורים אולימפיים. לא כל שכן כשמדובר במבצע השידורים הישירים האולימפיים הספציפיים של משחקי מינכן 1972, לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הדרדקית, בזמני צפייה נוחים. שידורים מהסוג הזה נועדו להעלות לגְדוּלָה ולפַאֵר את שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובד בבד גם להעמיק את תשתיות הייצור שלה, ובכך להעניק לה תנופת יתר לקראת הפקותיה בעתיד (!). למגִנת לבם של דן שילון ואלכס גלעדי מנהיגות הטלוויזיה ורשות השידור ובראשם מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג, מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור, ויו"ר הוועד המנהל ד"ר וולטר איתן – לא שעוּ לדרישתם להפיק את מינכן 72' בקנה מידה הרבה יותר רחב וגדול. זאת הייתה החמצה גדולה.

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל בשנים 1974 – 1969. (באדיבות שמואל אלמוג, ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וולטר איתן ז"ל בשנים 1978 – 1972. (לע"מ תמורת תשלום).

 

טקסט תמונה : זהו ישעיהו "שייקה" תדמור מנהל הטלוויזיה בשנים 1973 – 1971. (באדיבות ישעיהו "שייקה" תדמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : מהנדס הטלוויזיה הראשי שלמה גל  בשנים 1976 – 1969 יחדיו עם רעייתו שפרה. (התמונה באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית צבי גיל בשנים 1974 – 1971 (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אולימפיאדת מינכן 72' עוררה עניין עצום במדינת ישראל לא רק ברחוב הספורטיבי. רבים בארץ ציפו בכִיליון עיניים לראות בפעם הראשונה בטלוויזיה את טקס הפתיחה המרהיב של המשחקים האולימפיים שנועד להיערך במינכן בשבת בארבע אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. זה היה אירוע ספורטיבי בינלאומי ראשון במעלה אך גם חוויה פוליטית ופטריוטית משותפת לכולנו בה ספורטאים וספורטאיות ישראליים צועדים זקופים בראש מורם לראשונה עם דֶגֶל המדינה המתנוסס לידם על אדמת גרמניה במינכן בירת באוואריה. משלחת ישראל צעדה בסך על אותה האדמה של גרמניה הנאצית הקודמת שהחליטה ב- 1941 בוועידת וָואנְזה על הפתרון הסופי של הבעיה היהודית והשמידה בין השנים 1941 ל- 1945 שישה מיליון יהודים באירופה. הייתה לכך משמעות מוסרית היסטורית כבדת משקל אך מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור פסלו את השידור הישיר של טקס הפתיחה בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטענה שיש לשמור ולכבד את הסטטוס קוו הפוליטי – טלוויזיוני שנבע מהלחץ השרירותי של הממסד הדתי. שידורים בשבת – יוק (!). הטלוויזיה הישראלית הציבורית שידרה אומנם בלילות שישי אך מעולם לא עשתה זאת במהלך השבת וגם לא בשבתות אחה"צ. היה מדובר ב- טאבו. שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1972 נפסקו בחצות ליל שישי ו- התחדשו למחרת רק עם יציאת השבת. ההוראה הבלתי נתפשת של שמואל אלמוג וישעיהו תדמור שניתנה לדן שילון הממוקם עם המפיק שלו אלכס גלעדי בעמדת שידור באצטדיון האולימפי במינכן להימנע לחלוטין משידור ישיר – הייתה מעציבה ואבסורדית. הפוליטיקאים החזיקו בטלוויזיה כמו בצבת וההנהלה המקצועית התירה להם להקליט את טקס הפתיחה על מכונות ה- VTR בחדר הבקרה בירושלים כדי להראות ממנו כמה קטעים נבחרים בשידור דחוי מקוצר רק בן ארבעים דקות בתשע וחמישים בלילה. הסטטוס קוו הפוליטי הטלוויזיוני ב- 1972 והשמירה האדוקה על יחסים בין מפלגתיים מאוזנים בין המפד"ל לבין מפלגת העבודה השלטת בהנהגת ראש הממשלה גב' גולדה מאיר, היו חשובים יותר מלהראות בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את משלחת הספורט האולימפית הרשמית של מדינת ישראל צועדת על אדמת גרמניה לראשונה מאז תום מלחמת העולם ה- 2, בשבת אחה"צ של 26 באוגוסט 1972 בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972. זה היה בלתי נתפס. אולם זאת הייתה המציאות הטלוויזיונית והפוליטית בארץ.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. האצטדיון האולימפי המרכזי. שבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972. המשלחת האולימפית של ספורטאי ישראל צועדת בסך בטקס הפתיחה המרשים והססגוני של המשחקים. אזרחי ישראל לא ראו את המראה החשוב הזה בשידור ישיר. נושא הדגל הוא הקלע הנרי הרשקוביץ'. השלישייה המובילה מימין כוללת בשורותיה את ה- Chief de mission שמואל ללקין, יו"ר הוועד האולימפי של ישראל יוסף "יושו" ענבר, ואת מזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חיים גלובינסקי. בשלישייה השנייה צועדים מימין, יצחק אופק (פוקס), יצחק כספי (מרכיב משקפי שמש), וצבי פינקלשטיין (גם הוא מרכיב משקפיים). אסתר רוט – שחמורוב צועדת אחרי צבי פינקלשטיין. מי תיאר לעצמו אז כי שליש מהמשלחת האולימפית הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 חזר בארונות הביתה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שבת – 26 באוגוסט 1972. לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשבת – 26 באוגוסט 1972 החל לפעול מ- שש בערב. שידורי אולימפיאדת מינכן 72' נדחקו לקרן זווית על פי החלטה מגבוה. טקס הפתיחה האולימפי של מינכן 1972 שנערך ב- ארבע אחה"צ על פי שעון ישראל נועד להקלטה בלבד באולפנים בירושלים ולשידור כתקציר מאוחר בתשע וחמישים בערב. (באדיבות העיתון "מעריב").

כל מבנה הלוח הציבורי ב- 1972 היה פרובלמטי ושגוי. מנהל מחלקת דת ומסורת בטלוויזיה הישראלית בנימין צביאלי היה נסיך שידור והתוכנית שהפיק "בין קודש לחול" התייצבה במרכז שידורי מוצאי השבת כמו גם הסדרה האמריקנית "איירונסייד" המציגה את הבלש חריף השכל בעגלת נכים בכיכובו של ריימונד בר. השידורים בטלוויזיה הישראלית הציבורית הסתיימו במוצ"ש כבר בעשר וחצי בערב. שידורי האולימפיאדה נדחקו לקרן זווית. הכול היה מעוות ומלא שגיאות אפילו הגדרת התפקידים וחלוקת האחריות. דן שילון שערך והפיק בטלוויזיה תוכניות ספורט מורכבות ועתירות רייטינג נשא במשרה של ראש דסק בחטיבת החדשות. בנימין צביאלי ז"ל היה מנהל מחלקה.

טקסט תמונה : 1972. הרב בנימין צביאלי ז"ל (בן 51 בצילום) היה המנהל הראשון של מחלקת דת ומסורת בטלוויזיה הישראלית. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באולימפיאדת מינכן 1972 מלאו לטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ארבע שנים אך היא כבר הספיקה לאַכְזֵב. ישראלים לא מעטים זכרו את הדי המאורעות באולימפיאדות המרוחקות של טוקיו 64' ומכסיקו 68' בהן הושגו שיאי עולם ווירטואוזיים בא"ק ושחייה ששודרו בהצלחה בטלוויזיה והניבו רייטינג מרשים בכל העולם אך כמעט ולא נראה מהן דבר בישראל למַעֵט כמה תמונות סטילס וקטעי פילם קצרצרים ביומני הקולנוע. הטלוויזיה העצימה את ההתרשמות מהתחרויות המרתקות והציבור בארץ שִיוֵוע אליה וראה בה את מושיעו. השחיין האמריקני דונאלד "דון" שוֹלאנדר והאָצָן השחור רוברט "בוב" הייס אף הוא מארה"ב הציבו במשחקי טוקיו 64' קצה גבול חדש בלתי נתפש ליכולת האנושית. הניו זילנדי פִּיטֶר סְנֶל האלוף הבלתי נשכח בשתי הריצות ב-800 מ' ו- 1500 בטוקיו 64' יצר רף חדש של סבולת אנושית. המתעמלת הצ'כוסלובקית הנפלאה וֶורָה צֶ'סְלָבְסְקָה הביאה עמה ברק, זוהר, וגמישות וזכתה במדליית הזהב בקרב רב בהתעמלות נשים. השחיין האמריקני הווירטואוז דוֹן שוֹלָאנְדֶר (Donald Schollander) והאָצָן האמריקני רוֹבֶּרְט "בּוֹבּ" הֵייס "Robert "Bob Hayes) היו גיבורי הספורט של ארה"ב באולימפיאדת טוקיו 1964. דון שולאנדר זכה באולימפיאדת טוקיו ב- 4 מדליות זהב במשחים ל-100 מ' ו- 400 מ' בסגנון חופשי וכן במשחי השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי ו- 4 פעמים 200 מטר בסגנון חופשי. הספרינטר האמריקני בּוֹבּ הייס זכה ב- 2 מדליות זהב די בקלות : בריצה ל- 100 מ' ובמירוץ השליחים 4 פעמים 100 מטרים. הטלוויזיה היפנית הממלכתית NHK (ראשי תיבות של Nippon Hoso Kyokai) העבירה לראשונה באמצעות מצלמות אלקטרוניות את התחרויות בשידורים ישירים ביפן. סיגנל הטלוויזיה נשלח לארה"ב באמצעות לוויין התקשורת המתקדם "SYNCOM 3" של סוכנות החלל האמריקנית NASA.

ב- 23 בנובמבר 1963 שיגרה ארה"ב לחלל את לוויין התקשורת הבינלאומי הראשון בהיסטוריה , ה-TELSTAR שמוקם מעל קו המשווה באוקיינוס הפאסיפיק בגובה של 36 אלף ק"מ. לוויין ה- TELSTAR שימש כר ניסיונות מוצלח לתשדורת סיגנל טלוויזיה בין ארה"ב ליפן. שידורי החדשות הסנסציוניים בארה"ב שסיפרו על הרצח הטרגי של הנשיא ג'ון פיצג'ראלד קנדי ב- 22 בנובמבר 1963 בדאלאס – טקסס הועברו לראשונה באמצעות ה- TELSTAR ליפן. זה היה חידוש עצום. שתי תחנות קרקע, האחת מוהב (Mohave) בחוף המערבי של ארה"ב בקליפורניה והשנייה של חברת ITT (ראשי תיבות של International Telegraph and Telephone) במרכז לחקר החלל בז'ואו מאצ'י – איבאראקי (Juo machi – Ibaraki) באוסאקה – יפן העבירו וקלטו את תוכניות הטלוויזיה זו מזו. זה היה חידוש טכנולוגי עצום ומהפכה במיידיות ובמהירות העברת אינפורמציה טלוויזיונית. ב- 17 באפריל 1964 נערכו ניסיונות תקשורת טלוויזיה מוצלחים נוספים בין לוויין ה- TELSTAR האמריקני לבין תחנת הקרקע הצרפתית פלומר בודור (Pleumeur Bodor). לפתע התעוררו תקוות כי ניתן יהיה להעביר את שידורי הטלוויזיה הישירים של טוקיו 64' גם לארצות אירופה אך הן התבדו סמוך למשחקים באוקטובר 1964לאחר שהוברר כי בשל כיוון מסלול תנועתו המיוחד של TELSTAR ניתן יהיה לשדר באמצעותו רק 15 דקות יומיות. המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964 שודרו ישיר ברחבי ארה"ב הענקית באיכות טובה . באירופה הן שודרו באיחור של יממה. בהיעדר לוויין מתאים הוקלטו האירועים עבור אירופה בניו יורק והטייפים הכבדים (רוחב רצועת הפס המגנטי שלהם היה 2 אינטשים) הוטסו מייד ליבשת והופצו בין רשתות הטלוויזיה המערב אירופיות באמצעות המרכז הטכני של ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) ששכן אז בבריסל בירת בלגיה. רשתות הטלוויזיה המזרח אירופי של מדינות הגוש הקומוניסטי ובראשן ברה"מ קיבלו את השירות באמצעות איגוד השידור שלהם OIRT (ראשי תיבות של Organization Intervision Radio and Television) שמרכזו היה ממוקם בפראג בירת צ'כוסלובקיה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בקאשימה (Kashima) – יפן. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי) . 

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. צלחת – אנטנה מותקנת בתחנת התקשורת ללוויינים במוהב (Mohave) קליפורניה – ארה"ב. (באדיבות COMSAT. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

42 רשתות טלוויזיה בעולם מ- 39 מדינות ובראשן NBC האמריקנית שילמו לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ולוועדה המארגנת היפנית סכום של 1.58 מיליון דולר עבור זכויות השידורים. 71 תחנות רדיו (ביניהן רדיו "קול ישראל") שייצגו 59 ארצות קיבלו את זיכיון השידור בחינם. הוועדה המארגנת היפנית בראשות דאיגורו יאסוקאווה (Daigoro Yasukawa) העניקה לאלפי עיתונאים וצלמים שירותי עיתונות וצילום מצוינים חסרי תקדים בכמותם, איכותם, ונוחיותם בימים ההם.

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. אחד החידושים העיתונאיים היה מיסוד תחנת ממסר להעברת תמונות סטילס ישירות מהאצטדיונים באולימפיאדת טוקיו 1964 למערכות העיתונים. (באדיבות NHK. ארכיון יואש אלרואי). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) אוורי בראנדג' בוחן מחשב ומדפסת של חברת IBM בטרם משחקי טוקיו 1964. (באדיבות NHK).

בפעם הראשונה בתולדות המשחקים האולימפיים הופעלה במשחקי טוקיו 64' מערכת מדידת זמנים אלקטרונית של חברת השעונים היפנית "SEIKO" שהתחברה למערכת הטלוויזיונית המשופרת של NHK והצופה היה יכול להתבונן ולעקוב אחר התוצאות והשיאים המופיעים על מסך הטלוויזיה בשידורים ישירים. זה היה חידוש טכנולוגי מפליג וכביר שקשר ביתר שאת בעבותות ברזל את צופה הטלוויזיה הפוטנציאלי למרקע. פסגת הטלוויזיה בהתגלמותה . באולימפיאדת טוקיו 64' הונחו יסודות הכיסוי והצילום של הטלוויזיה האלקטרונית המודרנית לרבות שימוש בהילוכים חוזרים מוקלטים מ- Video tape האיטיים פי חמישה מהמציאות, צילום מהליקופטרים והעברת סיגנל שידור הטלוויזיה באמצעות מערכות גל קצר (Micro wave) למרכזי השליטה והמיתוג. רשת הטלוויזיה היפנית NHK העסיקה בתקופת האולימפיאדה כ- 1500 עובדים ושכרה עוד 500 (חמש מאות) מומחי טלוויזיה מארה"ב ואירופה המערבית (EBUׂ) כדי לסייע לה להפיק את סיגנל השידור הבינלאומי. משלחת ישראלית בת 21 אנשים נטלה חלק במשחקים. האתלט גדעון אריאל נשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה. בהיעדר טלוויזיה בישראל הועברו התחרויות האולימפיות מטוקיו 64' ע"י שַדָּר רדיו "קול ישראל" נחמיה בן אברהם. ראה עשרת הכרכים של הספר "הפקות חובקות ארץ ועולם" בסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים ששמה הכולל הוא, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".                                                                                           

אולימפיאדת טוקיו 1964. רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK המכסה (במצלמות אלקטרוניות) את המשחקים האולימפיים מצאה פתרון טכנולוגי שאפשר להתחבר למערכת המדידה האלקטרונית של חברת SEIKO NHK הציבה לראשונה On line על המרקע בשידורים ישירים את הזמן הרץ האמיתי של תחרויות הא"ק והשחייה, ואת תמונות ה- Photo finish. אולימפיאדת טוקיו 64' הייתה מהפכת צילום אלקטרונית. (NHK).

טקסט תמונה : אולימפיאדת טוקיו 1964. לראשונה התקיים שיתוף פעולה פורה ומזהיר בין רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK לבין חברת השעונים SEIKO, בו נמצא פתרון טכנולוגי המאפשר להציב את זמני המדידה של השעונים האלקטרוניים על מסך הטלוויזיה. צופי הטלוויזיה יצאו נשכרים. זה היה אחד מההישגים הפנטסטיים של הטלוויזיה יפנית NHK ששימשה בהצלחה רבה Host broadcaster של מפיקת סיגנאל הטלוויזיה הבינלאומי של המשחקים האולימפיים בארצה. (באדיבות NHK + הוועדה המארגנת של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974).

בחלוף ארבע שנים עשתה הטלוויזיה המכסיקנית כמה צעדים טכנולוגיים נוספים על מנת לשפר את הכיסוי של המשחקים האולימפיים שנערכו בבירת ארצה מכסיקו סיטי ב- 1968 והנציחה שיאי עולם שנשברו למכביר באוויר הדליל של העיר הממוקמת בגובה של 2.5 ק"מ מעל פני הים. שלושת האצנים האמריקניים השחורים ג'ים היינס, טומי סמית', ו- לי אוואנס והקופץ לרוחק בוב בימון קבעו הישגים בלתי נשכחים קרובים מאוד לקצה גבול יכולתו של האדם וגם החזיקו מעמד שנים רבות. זורק הדיסקוס האמריקני אל אורטר זכה במדליית הזהב הרביעית שלו ברציפות מאז משחקי מלבורן 56'. המתעמלת וורה צ'סלבסקה שיחזרה את ניצחונה מטוקיו 64' . השחיין האוסטרלי מייקל וונדן שבר שיא עולם וקבע שיא אולימפי בשני המשחים הקצרים ל- 100 מ' ו- 200 מ' בסגנון חופשי והביס את השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ בן ה- 18. הרצים הנפלאים למרחקים ארוכים של קניה ואתיופיה זכו במדליות הזהב בכל הריצות מ-1500 מ'ועד למרתון. הזיכרון הקולקטיבי לא הצטמצם רק בהשתאות בבני האנוש שהביסו את המֶטֶר והשָעוֹן אלא גם בתחום המרהיב של האדריכלות היפנית והארכיטקטורה המכסיקנית הנפלאה והבלתי שגרתית שנגעה ודנה בהקמת בניינים גדולים ומתקני ספורט מרהיבים .

ראה עשרת הכרכים של הספר "פסגת היכולת האנושית מנקודת מבטה של הטלוויזיה" במסגרת סדרה של 13 ספרים הקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".                                                                                                                                

טקסט תמונה : יום שישי – 18 באוקטובר 1968. אולימפיאדת מכסיקו 68'. האתלט האמריקני בוב בימון קובע שיא עולם חדש ומדהים בקפיצה לרוחק בתוצאה 8.90 מ'. השיא המפתיע נמדד פעמיים ע"י השופטים : במדידה אלקטרונית של חברת "אומגה" (OMEGA) וגם ב- רולטקה במדידה ידנית – ואושר. השיא הקודם עמד על 8.35 מ'. שיאו של בוב בימון (Bob Beamon) התקיים במשך 23 שנים ונשבר באליפות העולם ה- 3 בטוקיו באוגוסט 1991 ע"י מייקל פאואל (Michael Powell) אף הוא אמריקני שחור שהרחיק ל- 8.95 מ'. שיא העולם של מייקל פאואל שריר וקיים עד עצם היום הזה. שיתוף הפעולה של ה-Host broadcaters הטלוויזיוני עם חברות השעונים הבינלאומיות בתיאום עם הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) והוועדות המארגנות המקומיות הוליד עידן טלוויזיה חדש. (התמונה באדיבות TELEVISA רשת הטלוויזיה של מכסיקו + הוועד האולימפי הבינלאומי – IOC).

ראה הספר "פסגת היכולת האנושית מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה", במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים ואשר קרויה בשמה הכולל : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה בזכויות השידורים האולימפיות השתמשה לראשונה במכסיקו 68' במצלמת הדוֹר הראשון של ה- ENG (ראשי תיבות של Electronic News Gathering) במקום מצלמות הפילם המוכרות. הן היו מסורבלות וכבדות אך אִפשרו למפיקים שידורים ישירים מהשטח וחסכו את פיתוח הפילם. יתרונן המיידי היה עצום. משלחת ישראל גדולה (בגלל השתתפותה של נבחרת הכדורגל) שמנתה 43  ספורטאים צעדה בטקס הפתיחה של משחקי מכסיקו 68' ובראשה השחיין גרשון שפע שנשא את דגל המדינה. הטלוויזיה הישראלית שזה אך ניצבה על רגליה שידרה פירורים מ- מכסיקו 68' שהגיעו לידיו של דן שילון באיחור של כמה ימים (בהיעדר לוויין תקשורת) באמצעות חברת הצילום האנגלית “VISNEWS“ . אולימפיאדת מינכן 72' הייתה סיפור אחֵר ואתגר שונה לחלוטין עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית והציבור בארץ. היא התקיימה על אדמת אירופה וקרובה אלינו גיאוגרפית בזמן ומרחק . האולימפיאדה האחרונה שהתקיימה באירופה הייתה של רומא 1960 [2]. תחרויות הגמר בענפים האולימפיים המרכזיים באולימפיאדת מינכן 72' ובראשם הא"ק, השחייה, וההתעמלות, וגם משחקי הגמר בכדור כמו כדורסל, כדורגל, כדורעף, וכדוריד התקיימו בשעות צפייה נוחות למשלם האגרה הישראלי.  במישור עמק האלה הוקמה ונחנכה בחודש מאי 1972 תחנה לתקשורת לוויינים ובמרכזה צלחת – אנטנה אחת שהייתה מחוברת ללוויין האטלנטי ה- Primary והעניקה תנופה טכנולוגית אדירה לטלוויזיה הישראלית הציבורית. נפתחו בפניה אופציות תקשורתיות חדשות ובלתי נדלות שהיא הייתה יכולה לחלום עליהן רק לפני שנים ספורות. גם התשלום עבור זכויות השידורים האולימפיות היה מועט. רשות השידור הישראלית הייתה חברה מלאה ופעילה (Active member) באיגוד השידור האירופי ה- EBU, וזיכיון השידור הוענק לה במחיר מינימאלי של 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד.

איגוד השידור האירופי שכונה EBU (ראשי תיבות של : European Broadcasting Union ) ובשפה הצרפתית (Union Europeenne de Radiodiffusion) ראשי תיבות של UER – נוסד בפברואר 1954. הוסכם מראש כי שתי השפות הרשמיות של האיגוד יהיו אנגלית וצרפתית. מנכ"ל רשת הטלוויזיה השווייצרית SRG (שידרה בשלוש שפות גרמנית, איטלקית, וצרפתית) בימים ההם של 1954 מַרְסֶל בֶּזֶנְקוֹן (Marcel Bezencon) הפך לנשיא הראשון של ה- EBU . צורת ההתארגנות המשוכללת , המדויקת, והמהירה של ה- EBU כאיגוד שידור ציבורי עשיר רָב יכולות ובעל עוצמה כלכלית הייתה יעילה מאוד. ה- EBU שמנה ב- 1972 בשורותיו 35 רשתות טלוויזיה ממלכתיות של מערב אירופה, חלקן גם מסחריות כמו ITV הבריטית ו- TF 1 הצרפתית, וכלל בשורותיו גם את רשתות הטלוויזיה של מצרים ומדינות המַגְרֶבּ בצפון אפריקה מרוקו, אלג'יר, טוניס, ולוב, ומיבשת אסיה את ישראל וירדן, רכש השפעה ומוניטין עצומים שאִפְשֵרוּ לוֹ לרכוש במשותף את זכויות השידורים של אירועי הספורט הבינלאומיים החשובים בתבל. חלוקת הנטל הכספי בין חברותיו נעשתה על פי נוסחה מתמטית מעניינת וחכמה בה רשתות הטלוויזיה העשירות כמו ה- BBC ו- ITV (בריטניה), TVE (ספרד), RAI (איטליה), ARD ו- ZDF (גרמניה), A2F ו- TF1 (צרפת) משלמות יותר והעניות כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית (IBA) פחות.

ה- EBU שילם עבור זכויות השידורים של מינכן 1972 סכום של 7.140000 (שבעה מיליון ומאה ארבעים אלף) פרנקים שווייצריים. סדר גודל של תשלום שהיה שווה ערך ל- 4.100000 (ארבעה מיליון ומאה אלף) דולר. ה- Share (חלוקת הנֶטֶל הכספי) של רשת הטלוויזיה האנגלית ה- BBC שהייתה חברה מלאה באיגוד עמד על כ- 500000 (חצי מיליון) דולר מתוך הסכום הכללי הזה. ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה אף היא חברה מלאה באיגוד השידור האירופי נסב לכן על 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד [3]. רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שילמה לעומת ה- EBU סכום של 7.500000 (שבעה מיליון וחצי) דולר תמורת זכויות השידורים ושלחה צוות של 150 (מאה וחמישים) אנשים שלה לכסות את משחקי מינכן 72'.

אני חובב מתמטיקה ופיסיקה. התעניינתי בפשר מבנה הנוסחה המתמטית המתוחכמת שהרכיבו כלכלני ה- EBU והשתמשו בה כדי לקבוע את חלוקת הנֶטֶל . מהות הנוסחה המתמטית פשוטה אך תוצאתה גאונית. היא מורכבת משורש ריבועי של מספר מסכי הטלוויזיה בכל מדינה שמחולק בעשרת אלפים וקובע את תוצאת מספר היחידות הבסיסיות (Basic Units) של כל רשת טלוויזיה באיגוד. כמות "היחידות הבסיסיות" היא התשתית לחישובים הכלכליים .מספר מקלטי הטלוויזיה במערב גרמניה ב- 1972 עמד על כ- 22000000 (עשרים ושניים מיליון) לעומת 600000 (שש מאות אֶלֶף) מוניטורים שהוחזקו בבתי האָב במדינת ישראל בשנים ההן. על פי החישוב המתמטי הזה הוענקו לשתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF ארבעים ושמונה (48) "יחידות בסיסיות" והטלוויזיה הישראלית קיבלה 6 (שש). אלה היו ההפרשים. אוכלוסיית הטלוויזיה באיים הבריטיים מנתה כ- 19000000 (תשעה עשר מיליון) מקלטי טלוויזיה בבתי אב והחישוב המתמטי של נוסחת ה- EBU דירג אותה עם 44 "יחידות בסיסיות". מי שהמציא את הנוסחה המזהירה שנראית כטְרִיק מתמטי הוא גאון מפני שבאופן כללי הפורמולה הזאת נוטה חֶסֶד לעשירים בארגון ופחות נוחה לרשתות טלוויזיה עניות עליהן נמנית רשות השידור של ישראל. אף על פי כן לטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היה מה להתאונֵן ב- 1972. תשלום זכויות של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר הוא סכום אפסי במונחים מוניטאריים לרשת טלוויזיה ארצית.

ראה את 11 (אחד עשר) הכרכים של הספר עב הכרס "הפקות חובקות ארץ עולם" במסגרת הסדרה הכללית רחבת ההיקף שכוללת 13 ספרים ונקראת : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".  

המשלחת הישראלית למינכן 72' כללה 32 אנשים. 15 מהם היו ספורטאים וספורטאיות פעילים ו- 17 האחרים מאמנים, שופטים בינלאומיים, ומלווים. מטבע הדברים עוררה משלחת ספורט ישראלית המתחרה לראשונה על אדמה גרמנית סקרנות ועניין. משחקי אולימפיאדת מינכן 72' הוגשו לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית על מגש של כסף וטַס טכנולוגי. בעיקר בשל הקמת תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה בראשית שנות ה- 70 וההתחברות ללוויין התקשורת האטלנטי ה- Primary של חברת COMSAT האמריקנית ב- 15 במאי 1972. התקשורת הלוויינית העניקה לטלוויזיה הישראלית אפשרויות חדשות שרק אפשר היה לחלום עליהן עד אז אך מנהליה ראו באולימפיאדה סטראוטיפ ספורט כושל והחליטו לשדר ממנה רק חצי שעה ביום. דן שילון יצא מדעתו. גם סגנו אלכס גלעדי. (הפוסטים העוסקים בהפקת הטלוויזיה הישראלית הציבורית את שידורי אולימפיאדת מינכן 1972 רוויים במסמכים המאשרים את השתלשלות העניינים שכה העיקו על מסת ההפקה הזאת, איכותה, וכמותה בראשות דן שילון ואלכס גלעדי).

טקסט תמונה : 15 במאי 1972. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ולצדה שר הדואר והתקשורת שמעון פרס ויו"ר הכנסת ישראל ישעיהו חונכים בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית את תחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 15 במאי 1972. חנוכת תחנת הקרקע ללוויינים של "בזק" בעמק האלה במאי 1972 יצרה אפשרויות חדשות של קשר בינלאומי לטלוויזיה הישראלית. אורחי הכבוד בטקס היו גלדה מאיר ראש הממשלה ושמעון פרס שר הדואר והתקשורת. משמאל, צלחת האנטנה הענקית שהתחברה ללוויין ה- Primary האטלנטי. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 15 במאי 1972. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר חונכת את תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה בשיחת טלפון לוויינית מצולמת עם נשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון. "Hello Mr. President" , קראה גב' גולדה מאיר לנשיא ארה"ב ריצ'ארד ניקסון. "Hello Mada Prime Minister", השיב לה הנשיא האמריקני. התחברות האנטנה – צלחת הגדולה בתחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה ללוויין האטלנטי ה- Primary" של חברת התקשורת האמריקנית COMSAT העניקה אפשרויות תקשורת חדשות ודרמטיות בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 נקלטו בעמק האלה באמצעות לוויין ה- Primary. משם נשלח הסיגנל הטלוויזיוני באמצעות קווי מיקרוגל קרקעיים לתחנת הממסר "איתנים" בהרי יהודה ואח"כ הועבר לאולפני הטלוויזיה בבניין שניצב בשכונת רוממה בירושלים. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 1972 – 1970. הנהלת רשות השידור במקום מושבה בבניין הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים בתקופה של הפקת שידורי הטלוויזיה את משחקי מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1970 וכן הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מנהיגות השידור הציבורי נהגה בקמצנות תקציבית וטכנולוגית בכל הקשור להפקת אירועי ספורט גדולים בינלאומיים . זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : היועץ המשפטי של רשות השידור עו"ד נתן כהן ז"ל, מנהל רדיו "קול ישראל" משה חובב ז"ל, ד"ר ישעיהו שפירו ז"ל סגן מנהל הרדיו, מנהלת לשכת המנכ"ל גב' רוחמה איילון תבד"ל, מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל, סמנכ"ל הכספים של הרשות ארנון צוקרמן יבד"ל, מנהל הטלוויזיה חגי פינסקר ז"ל, עוזר המנכ"ל לעניינים מיוחדים נקדימון "נקדי רוגל ז"ל, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל יבד"ל. (התמונה באדיבות גב' רוחמה איילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא קיימת שום רשת טלוויזיה רצינית בעולם המכבדת את עצמה, ציבורית או מסחרית, שאיננה מתהדרת ומתקשטת בנוצות שידורי הספורט הפופולאריים שבדרך כלל חשובים למרבית צופים שלה. הצבת שידורי הספורט הרלוואנטיים בלוח המשדרים הכללי תורמת לאיתנות של כל רשת טלוויזיה באשר היא. ניתן למצוא דוגמאות רבות המאששות את ההנחה הזאת בתקופות שונות של התפתחות תעשיית הטלוויזיה מאז המשחקים האולימפיים של ברלין 1936. אחת מהן אני מְאַתֵּר בתקופה מאוחרת יותר ב- 1993 שנת מיסודה והקמתה מבראשית של רשת הטלוויזיה FOX בארה"ב ע"י אייל התקשורת האוסטרלי הנודע רופרט מרדוק (Rupert Murdoch). רשת FOX הדבירה את CBS ורכשה את זכויות השידורים של ה- NFC. זה קרה להפתעת הכל בחודש דצמבר 1993. במקרה שהיתי אז בתוקף תפקידי בעיר ההימורים לאס ווגאס והייתי עֵד מקרוב להשתלשלות העניינים, ובסופם סנסציה. FOX הפכה במהירות להיות ערוץ טלוויזיה ארצי מקובל ורלוואנטי ובַר תחרות ל- ABC ,CBS, ו- NBC, הודות לרכישה בלעדית של זכויות שידורים של ענף ספורט שחשוב מאין כמותו לצופים האמריקניים, הפוטבול [4]. הסיפור הזה זה התרחש בסופה של 1993 רק לפני עשרים שנים. ב- 1993 הקים אֵיל הטלוויזיה הבינלאומי והמיליארדר האוסטרלי רופרט מרדוק  את רשת הטלוויזיה האמריקנית הארצית FOX מאפס, מכלום. הוא היה צריך להתחרות בשלוש רשתות הטלוויזיה האמריקניות הוותיקות והעשירות , NBC ,CBS, ו- ABC. עסק לא פשוט כלל ועיקר. רופרט מרדוק הבין שהוא זקוק ראשית דבר לעוגן ספורטיבי לאומי אמריקני. למזלו הרב, עֶרֶב מיסוד FOX ב- 1993, נפתח מו"מ מחודש בין ה- NFL (ראשי תיבות של National Football League) הוועדה המארגנת של הפוטבול בארה"ב לבין רשתות הטלוויזיה הגדולות על רכישת זכויות שידורי הטלוויזיה של הפוטבול האמריקני (ליגות ה- NFC ו- AFC) וחתימה על חוזה ארוך טווח לשנים 1994- 1998 . רופרט מרדוק כמו שלושת הנשיאים של NBC ,CBS, ו- ABC הכין גם הוא את מעטפת ה- Bid הסודית של FOX והצמיד אותה ללִבּוֹ. סכום הממון שהיה רשום על הצ'ק היה רָז. החלה מלחמת הקונגלומראטים הטלוויזיונית האמריקנית הגדולה ביותר בימים ההם. רץ שם כסף גדול. ענק. סדרי גודל שאינם מוכרים לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל ואזרחיה.

CBS החזיקה בזכויות השידורים של ה- NFC בליגת הפוטבול האמריקנית ה- NFL ברציפות במשך 28 שנה מאז 1965. לקראת חידוש החוזה הבא לשנים 1998- 1994 הציע נשיא CBS לָארִי טִיש (Larry Tisch) להנהלת ה- NFL סכום של 1.180000000 (מיליארד ומאה שמונים מיליון) דולר. הוא לא הסכים להוסיף להצעתו אפילו דולר אחד נוסף. רופרט מרדוק הציע 1.580000000 (מיליארד וחמש מאות שמונים מיליון) דולר וזכה בבכורה. נשיא CBS לא האמין כי נשיא FOX ייאות לשלם לוועדה המארגנת של ה-NFL סכום של 400.000000 (ארבע מאות מיליון) דולר יותר ממה שהוא הציע לה. בכך שיחק לידיו. CBS יצאה מהמירוץ והפסידה בסוף אותה שנה אובייקט שידור מסורתי עתיר רייטינג שהיה שייך לה במשך שנות דוֹר. אמריקה הייתה כמרקחה ומבולבלת. רופרט מרדוק הנועז הקים בהצלחה רבה את רשת  FOX שלוֹ על יסודות ה- NFC הנכסף, ודאג גם להעביר לשורות הערוץ החדש שלו את צוות השידור הבכיר, הוותיק , ורב המוניטין של CBS ג'ון מאדן (John Madden) ופאט סאמרוול (Pat Summerall) לחברת FOX הצעירה ש- שגשגה בבת אחת. השאר היסטוריה.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן 8500 (שמונת אלפים וחמש מאות) עמודים הקרוי "סמן ימני" ואשר דן במאבקים המרים בין רשתות הטלוויזיה השונות על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם" במסגרת הסדרה הכללית בת 13 ספרים הקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

בשעה שדָן שִילוֹן החל במאמציו בסופה של 1968 וראשית 1969 לשַדֵּר את התוכנית "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הצעירה בתנאים לא תנאים (ואלכס גלעדי לצִדוֹ) אזי המפיק אֶד שֶרִיק (Ed Scherick) ורוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) שני אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, שידרו כבר במשך שמונה שנים את מגזין הספורט השבועי רָב המוניטין של הרשת, הקרוי, "Wide World of Sports", בהגשתו והנחייתו של השַדָּר המיתולוגי המנוח גִ'ים מֵקָאיי (Jim Mckay) וגם עשו זאת היטב. הצופים הרבים שלה בארה"ב (וגם ברחבי העולם) זוכרים היטב את הפתיחה המיוחדת והארוכה (דקה וארבעים שניות) של התוכנית רבת המוניטין ההיא שלוּוְתה באות מוסיקלי דרמטי בעל השראה ובמוצא שפתיים אדיטוריאלי של הקריין ג'ים מקאיי בעל קול הבס – בריטון שהכריז על אופייה ומהותה במשפט אחד ידוע ומפורסם אמריקני ובינלאומי שאנשי הדור שלי לא ישכחו, "The Thrill of Victory and The Agony of Defeat". אין איש מדוֹר הטלוויזיה שלנו שלא גדל על האמירה הטלוויזיונית הנחרצת הזאת של ABC. "שמחת הניצחון וייסורי התבוסה", הפכה לסלוגן מפורסם ונפוץ ביותר בשידורי הספורט בטלוויזיה בכל רחבי תבל. ביטוי מלא השראה שכבשה את לִיבֵּנוּ ממש כמו הסיסמא האולימפית, "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". NBC האמריקנית שידרה באותם הימים את תוכנית הספורט השבועית שלה, "SPORTS  WORLD", ורשת CBS האמריקנית הציגה את פאר יצירתה הטלוויזיונית שזכורה לרבים תוכנית הספורט היפהפייה שלה, "SPORTS  SPECTACULAR". דן שילון ואלכס גלעדי התגאו ב- 1972 ביצירה שלהם, ב- "מבט ספורט". תוכנית הספורט של רון ארלדג' הייתה הפופולארית ביותר בארה"ב.

ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "למילים יש וויזואליה משלהן" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים והקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

אך מדוע להרחיק לכת לארה"ב. גם ה- BBC רשת הטלוויזיה הציבורית באנגליה משאת נפשם של כל מנכ"ל רשות שידור ומנהל טלוויזיה בישראל באשר הוא, טיפחה ללא ליאות את שידורי הספורט שלה כנדבך מרכזי בלוח השידורים. מנהל חטיבת הספורט של ה- BBC בראיין קואוגיל (Brian Cowgill) שידר ישיר מאולימפיאדת מינכן 1972 כמות ענקית של 150 שעות שידור . בראיין קואוגיל שיתף פעולה בהפקת השידורים הישירים עם רון ארלדג' מפני ששתי הרשתות הביאו מצלמות משלהם מחוברות ל- Microwave בנפרד ולא הסתפקו בסיגנאל הטלוויזיה שהפיקה קבוצת DOZ (ראשי תיבות של Deusche Olympic Zentrum) מי ששימשה ה- Host broadcaster  הגרמני. ה- BBC בעל מסורת ומורשת טלוויזיה ארוכה מאז שנות ה- 30 של המאה שעברה, שידר ישיר תחרויות ספורט ברשת שלו כבר משנת 1937 . לשידורי הטלוויזיה הישירים של הרשת הבריטית בתחומי הכדורגל, הטניס, מרוצי הסוסים, הקריקט, והא"ק יצא שֵם דבר באירופה ובעולם כולו. תוכנית הספורט רבת המוניטין והרב גונית ה- "GRANDSTAND" הפכה לספינת הדגל של ה- BBC כבר ברגע השקתה ב- 1958. כמותה גם תוכנית הכדורגל "MATCH OF THE DAY" של הטלוויזיה הציבורית הבריטית שעלתה ל- "אוויר" ב- 1964. יתירה מזאת, ה- BBC היה מודל ומופת של לחיקוי עבור רשות השידור הישראלית בגלל יכולותיו המקצועיות הגבוהות וגם מפני שנגמל מזה שנים רבות מכל מחויבות למִמסד הפוליטי הבריטי שהקים אותו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית רכשה משחר ימיה את סדרות הדרמה המעולות של ה- BBC לשידור בארץ. כיצד ניתן לשכוח את הסדרה האיכותית הראשונה בת עשרות הפרקים "ההגדה לבית פורסייט" (The Forsyte Saga) שנקנתה בפרוטות מ- BBC ב- 1970 ע"י המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נתן שחם, והצמידה למרקע מדינה שלמה. נתן שחם חבר קיבוץ בית אלפא (נולד ב- 1925 בתל אביב. הוא בנו של הסופר אליעזר שטיינמן) סיפר לי את המידע הזה בגאווה רבה. הוא היה ממש גאה בהישגו הטלוויזיוני הזה. ה- BBC היה אנוס להצטיינות ומְצוֶוה ליצור רמת שידור עַל למען ציבור משלם האגרה שצפה בו אך לא היה לו כל מחויבות עבור הפוליטיקאים. צריך לקרוא את דו"ח הטלוויזיה שהכין הְיוּ גְרִין (Hugh Greene) מנכ"ל ה- BBC בשנים 1969 – 1960 אודות מצבה העגום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, כשביקר בישראל בקיץ 1973 על פי הזמנת שַר החינוך והתרבות דאז יגאל אלון. דו"ח גְרִין מצביע על ההבדל העצום בין שתי הרשתות הציבוריות האנגלית והישראלית, לטובת ה- BBC.

טקסט תמונה : 1970. דן שילון מייסד מחלקת הספורט הטלוויזיה הישראלית הציבורית באחד השידורים הראשונים שלוֹ באולפן "מבט ספורט" בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מבחן השידור המורכב הראשון של הטלוויזיה הישראלית בת הארבע שנים היה טמון בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972. זה היה אמור להיות ניסוי כֵּנֶה של התמודדות מקצועית רב גונית בהיקף גדול בשלושה תחומים או היבטים של תעשיית הטלוויזיה. תפעול טכנולוגי, הפקה ולוגיסטיקה, התאמת כוח אדם למשימות השידור , ועריכת השידור. הנהלת רשות השידור גילתה מוטיבציה דלה והטילה את המשימה הכבדה על צוות שידור מזערי. היא שלחה לאולימפיאדת מינכן 72' ארבעה אנשים בלבד לצורך סיקור המשחקים : דן שילון, אלכס גִלעדי, נסים קיוויתי, והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל. וַרְדִינָה אֶרֶז הייתה "בימאית הבית" של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הצטרפה לצוות ההקמה של פרופסור אליהוא כ"ץ ועוזי פלד ב- 1968. היא שימשה בימאית ראשית של ניידת השידור האלקטרונית הגדולה של הטלוויזיה שנקראה בפי אנשיה ה- "OB הלָבָן" וכיסתה את אירועי הספורט החשובים בארץ כמו משחקי כדורגל, משחקי "כינוס הפועל' ב- 1971, ומשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה. ורדינה ארז הייתה בימאית הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכיסתה לראשונה בניידת אלקטרונית ב- 24 בנובמבר 1970 בהיכל "נעמן" את משחק הניצחון של מכבי ת"א על הקבוצה הבלגית סטנדרד ליאז' 62:74. היא הייתה אשת טלוויזיה מקצוענית ואדם בלתי רגיל באיכותו שהניחה את יסודות הבימוי האלקטרוני של כיסוי תחרויות ספורט בישראל.

טקסט תמונה : שנת 1968. הימים הראשונים של הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני הבימאים ורדינה ארז ז"ל (מימין) וחגי מאוטנר יבד"ל. (באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָן שִילוֹן הביא עמו את וַרְדִינָה אֶרֶז למינכן וצרף אליו ברגע האחרון עוד שני עובדים פרילאנסרים שאינם נמנים על ה- Pay roll של רשות השידור, דוב עצמון עורך מדור הספורט בעיתון "ידיעות אחרונות" ואהרון "אהרל'ה" להב עורך מדור הספורט של העיתון "דבר". אבל המשענת העיקרית שלו במינכן היו אלכס גלעדי ונסים קיוויתי שדר Free lancer. הבחירה המצוינת בנסים קיוויתי בן ה- 46 איש אשכולות ותושב לונדון לא הייתה מקרית. נסים קיוויתי היה בעברו אתלט ישראלי שנסע ללונדון לאחר מלחמת העצמאות ב- 1948 כדי ללמוד הנדסת טלפונים אך ההיסטוריה הועידה לו תפקיד אחר ושונה לחלוטין. נסים קיוויתי הפך לעיתונאי ושַדָּר בעל ניסיון ומוניטין ב- BBC ומצויד בידע עצום בשטחי התעניינות רבים ספורט, מוסיקה ואומנות, פוליטיקה ומדינאות, בישול ומה לא. בשלוש השנים שבין 1969 ל- 1972 כתב , ביים , ערך , ושידר עבור דן שילון ואלכס גלעדי עשרות רבות של כתבות טלוויזיה הנוגעות לספורט הבינלאומי לרבות הסדרה ההיסטורית הבלתי נשכחת בת 15 הפרקים ששלח מאנגליה, "מגִנְזַךְ הספורט". נסים קיוויתי שימש במינכן 72' שַדָּר א"ק ושחייה ונשא על כתפיו כמעט לבדו את שידורי מינכן 72'. נסים קיוויתי נחשב לאחד מגדולי השַדָּרִים – עיתונאיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים. זה לא היה סוד כי בשנות ה- 70 של המאה הקודמת ניצב נסים קיוויתי בדרגה שלמה כשַדָּר ספורט בטלוויזיה מעל אלכס גלעדי ודן שילון. אמוציות ואמביציות שידור סובבות את מיקרופון הטלוויזיה ללא הרף, זה ידוע, אך דן שילון ואלכס גלעדי שהיו גם הם שדרני ספורט עשו מאמץ רב לצרפו למשלחת למרות ששניהם ידעו כי נסים קיוויתי יאפיל על כל אחד מהם לחוד ועל שניהם ביחד במינכן 72' – כשַדָּר. הם התעלמו מהאֶגוֹ של עצמם ובזאת הייתה גדולתם. זאת הייתה ראשית הטלוויזיה ודן שילון ואלכס גלעדי היו כנביאים בעידן ההוא. הם ידעו לעשות טלוויזיה כמו עמיתיהם בעולם אך לא היה להם ממון, טכנולוגיה, וכוח אדם. 

שניהם דן שילון ואלכס גלעדי העריכו עד למאוד את נסים קיוויתי. הם חבים לו חוב גדול. אני יודע זאת מפני שהייתי שָם. נסים קיוויתי היה לא רק שַדָּר ועיתונאי דגול. הוא היה ג'נטלמן ואיש אָהוּב. הטקסטים הנפלאים שאמר בשידוריו הישירים בתחרויות הא"ק והשחייה באולימפיאדת מינכן 1972 ועושר השפה העִברית שהייתה שגורה בפיו לא הועמו ולא התיישנו לעולם. נסים קיוויתי נולד בכוויית ב- 23 בנובמבר 1926. כיהודי עיראקי – כְּוֵויְיתִּי אבל אָמוּן על השפה העברית ומקורותיה עִבְרֵת את שמו ל- קִיוִויתִּי. בתום מלחמת העצמאות ב- 1949 טס לאנגליה ללמוד הנדסת טלפונים אך בורא העולם תכנן לו קריירה שונה. בתחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת הפך לשַדָּר רדיו ב- BBC ובמרוצת השנים מונה לשליח וכתב העיתון "ידיעות אחרונות" באנגליה. הוא היה עיתונאי אמין ומוכשר שרכש מייד את אימונם של נוח מוזס בעל העיתון והעורך דוב יודקובסקי. ב- 1973 שוּדְרָג למשרה בכירה יותר והתמנה לכתב העיתון בארה"ב. נסים קיוויתי נודע בחיבתו הגדולה למוסיקה קלאסית ובאהבתו העצומה לספורט. מחזיק עֵט וקורא סֶפֶר, מארח נפלא, בשלן אוכל מצוין, איש שיחה נעים ונבון, ג'נטלמן מאיר פנים בעל חינוך אנגלי. אישיות טלוויזיונית נדירה בעלת שיעור קומה שבמידה מסוימת הקדימה את זמנה.

בנובמבר 1974 כמה חודשים לאחר תום מבצע השידורים של מונדיאל גרמניה 1974 התמנה דן שילון למנהל חטיבת החדשות ואלכס גלעדי ירש את מקומו במחלקת הספורט. זה היה מהלך מתוכנן של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. חודשיים לפני כן בספטמבר 1974 שהינו אלכס גלעדי ואנוכי בטהראן . היינו עסוקים בבירה האיראנית בכיסוי משחקי אסיה ה- 7 בהשתתפות משלחת ישראלית גדולה בת יותר מ- 60 ספורטאים. אלכס גלעדי היה העורך והמפיק של השידורים וגם שַדָּר ראשי של תחרויות השחייה והא"ק וטקסי הפתיחה והנעילה. הוא תמיד היה נוהג לומר לי שָם : "חבל שנסים קיוויתי איננו כאן עמנו בטהראן. בכישרון השידור שלו הוא ניצב בדרגה אחת שלמה מעל כולנו. יואשיש, אבל יבוא יום ואני אביא אותו למחלקת הספורט שלנו בירושלים". נסים קיוויתי היה באמת עיתונאי ושַדָּר ברמה גבוהה ושונה לחלוטין מהסטנדרטים שהיכרנו בעת ההיא. אלכס גלעדי בעל טביעת העין הביונית – טלוויזיונית לא טעה. זה קרה ב- 1979. נסים קיוויתי בא לטלוויזיה הישראלית הציבורית מהעיתון "ידיעות אחרונות".

 טקסט תמונה : 1976. נסים קיוויתי שליח העיתון "ידיעות אחרונות" בוושינגטון ניצב בקדמת הבית הלבן יחדיו עם דן מרגלית (שני מימין) שליח עיתון "הארץ" ויעקב אחימאיר (משמאל) שליח הטלוויזיה הישראלית הציבורית רשות השידור. מימין, זהו העיתונאי האמריקני וולף בליצר. (התמונה באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה הקודמת. לונדון. נסים קיוויתי משדר ב- BBC בעשורים ה- 50 ו- 60  של המאה שעברה. הוא היה נכס ושַדָּר ספורט נפלא שספג את תרבות השידור והספורט הבריטית. (באדיבות נסים קיוויתי  ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                          

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. לונדון בירת אנגליה. נסים קיוויתי (משמאל) והעיתונאי דן פתיר (פחטר) לידו באִצטדיון "ווייט סיטי" (White city) בלונדון בשנות ה- 50 המוקדמות של המאה הקודמת. (התמונה באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).     

טקסט תמונה : 1956. נסים קיוויתי מראיין ברדיו ה- BBC  בלונדון את ילד הפלא המוסיקאלי והפסנתרן דניאל בירנבוים ילד בן 14. (התמונה באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים קיוויתי נשלח ע"י ה- BBC לסקר את אולימפיאדת הלסינקי 1952. הוא היה בן 26 בלבד אך כבר עיתונאי מצטיין ששירות השידור הבריטי מבקש את שירותו ונעזר בכישרונו. זה היה המפגש השני שלו עם ספורטאים אולימפיים ישראליים אותם הכיר בטרם מלחמת העצמאות של 1948. בהלסינקי 52' קנה את המוניטין הראשון שלו כשַדָּר רדיו ועיתונאי ספורט. הוא עתיד היה להתגלות בכל כישרונו וגדלותו כשַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 1972.

טקסט תמונה : יולי 1952. אולימפיאדת הלסינקי 1952. נסים קיוויתי (בן 26) משדר לרדיו ה- BBC את תחרויות הא"ק ומדווח במקביל גם לרדיו "קול ישראל". (באדיבות נסים קיוויתי . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ה- EBU, איגוד השידור האירופי כלל בשורותיו רק את רשתות הטלוויזיה והרדיו של מדינות מערב אירופה, ואת מדינות המגרב הצפון אפריקניות וגם את מצרים. ב- EBU היו חברות מלאות (Active member) גם רשות השידור הישראלית והטלוויזיה הירדנית ההאשמית.

[2] אולימפיאדת 1964 נערכה בטוקיו ומכסיקו סיטי אירחה את אולימפיאדת 1968.

[3] ראה נספח : מסמך ה- EBU המאשר כי תשלום זכויות השידורים של האיגוד עבור אולימפיאדת מינכן 1972, עמד על סך של 000 140 7  (7 מיליון  +  140 אלף) פרנקים שווייצריים (CHF), ו- Share  של רשות השידור היה 537 43 פרנקים שווייצריים.

[4] הכוונה למשחק הספציפי ה- Football האמריקני ולא למשחק ה- Soccer .

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עַמָלֵק. (ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17).

 צופי הטלוויזיה במדינת ישראל ראו בטלוויזיה הישראלית הציבורית את כל שבעת המשחקים בהם נטל חלק מַרְק סְפִּיץ (שלושה מהם היו משחי שליחים), ובהם קבע שבעה שיאי עולם וזכה מַרְק בשבע מדליות זהב. ואז אירע אסון הטרור הגדול של חטיפה ורצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת בשחור / לבן (למרות שסיגנל הטלוויזיה של DOZ שהגיע לאולפנים בירושלים מ- Raisting היה כמובן בצבע). המצלמה המובילה של DOZ מציגה בצילום לונג שוֹט (Long Shot) כולל יחדיו כל את שמונת המשתתפים במשחה הגמר ל-100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972, שניות לפני הזינוק. השחיין האמריקני מרק ספיץ ניצב על אדן הזינוק שלישי משמאל. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה  DOZ).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . בשעה שנסים קיוויתי שידר את משפט המחץ שלו , "זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוקרתי ביותר – ובסופו מדליית זהב שמרק ספיץ רוצה בה יותר מכל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ", ניתב הבימאי הגרמני במפתיע "לאוויר" שוט של מרק ספיץ ב- Medium – Close up ניצב על אדן הזינוק מס' 3, כאילו הבין את שפת העִברית של השַדָּר הישראלי. (מתוך סיגנל ה- Video המקורי שהפיקה  קבוצת DOZ המערב גרמנית).

מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz) לא רצה להשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שנועד ל- 3 בספטמבר 1972. זה היה המשחה השישי בסדרה מתוך שבעה ובאמתחתו נחו להן כבר חמש מדליות זהב. לפתע נתקף ביראה ואיבד את ביטחונו העצמי. מרק ספיץ נחשב לגדול שחייני תבל באולימפיאדת מינכן 72' והיה מועמד וודאי לניצחון גם במשחה השישי שלו באולימפיאדה למרחק 100 מ'בסגנון חופשי אך חשש להפסיד לשני יריביו העיקריים והמסוכנים בבריכה, חברו לנבחרת האמריקנית גֶ'רִי הָיְידֶנְרִיךְ (Jerry Heidenreich) והאלוף האוסטרלי לפני ארבע שנים במשחקי מכסיקו 68' במקצוע הזה מָיְיקְל וֶונְדֶן (Michael Wenden). מַרְק סְפִּיץ פחד לקלקל את מאזן הזהב המושלם שלו. צריך לציין כאן שגם הספרינטר הרוסי בעל הפוטנציאל למדליית זהב וְולָאדִימִיר בּוּרֶה (Vladimir Bure) ששחה בשביל מס' 2 סיכן אותו. הדריכות בטרם משחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי הייתה עצומה. מַרְק סְפִּיץ (בן 22 וחצי במינכן 72') היה טיפוס תחרותי מאין כמוהו ולא הסתפק בכסף. הוא רצה את הכל מזהב. הוא אמר לשדרנית רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC דוֹנָה דֶה וַוארוֹנָה (Donna De Varrona) כי עדיף לו להיזכר בהיסטוריה כבעל שש מדליות זהב משישה משחים על פני שש מדליות זהב ואחת מכסף ו/או ארד מתוך שבעה משחים. מרק ספיץ חשש להפסיד במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי לגברים ולהיזכר כמפסידן. הציבור לא יזכור את ניצחונותיו הרבים אלא את הפסדו הבודד. למרות שהיה טוב מכל השלושה ירא אותם מַרְק סְפִּיץ עד שנפוצו שמועות בכפר האולימפי כי ביטל את השתתפותו במשחה הקלאסי והמהיר ביותר בבריכה. החלה להתרוצץ רכילות בנבחרת האמריקנית כי מַרְק סְפִּיץ חולה. מאמן השחייה הראשי של המשלחת האמריקנית באולימפיאדת מינכן 1972 שאֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) החליט להתערב. הוא זימֵן את מרק ספיץ לשיחה אישית בין מאמן לחניכו והטיף לוֹ כלהלן : "מרק ספיץ, זכור רק דבר אחד. אם לא תשתתף במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי שזהו משחה יוקרתי ומיוחד בתוכנית האולימפית בגלל פחדנותך, כל חמש מדליות הזהב שצברת עד היום אינן שוות דבר. הן לחלוטין חסרות ערך. משחה הגמר ל- 100 מ'בסגנון חופשי הוא המבחן האמיתי שלך כגדול שחייני תבל. אם לא תתייצב על אדן הזינוק העולם יזכור אותך כתרנגולת מרוטה ופחדנית" [1]. שֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) החליט לא לאפשר ל- מַרְק סְפִּיץ להשתתף במשחה השליחים לגברים 4 פעמים 100 מ' בסגנון מעורב הנועל את תחרויות השחייה האולימפיות במידה ולא ייטול חלק במשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי בו היה מועמד וודאי לניצחון למרות פחדנותו וחששו להתעמת בבריכה עם יריבו גֶ'רִי הָיְידֶנְרִיך.

לבסוף השתכנע מַרְק סְפִּיץ בעקבות השיחה עם שֶרְם שָאבוּר (Sherm Chavoor) והחליט להתייצב לקרב (ניתן לראות ולשמוע את כל סצנת היחסים המפורסמת הזאת בין השחיין היהודי – אמריקני מרק ספיץ למאמנו שֶרְם שָאבוּר בסרט הטלוויזיה הדוקומנטרי המרתק ורב העניין באורך של 50 דקות, "THE MAGNIFICENT ONES" (במסגרת הסדרה התיעודית הטלוויזיונית המונומנטלית והבלתי נשכחת "OLYMPIAD") שכתב, ביים, והפיק הבימאי היהודי – אמריקני המנוח בַּאד גְרִינְסְפַּאן (Bud Greenspan) בעשור ה- 70 של המאה שעברה.

spitz 1

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה. זהו הצד הקדמי של העטיפה של סרט ה- Video הטלוויזיוני הדוקומנטרי של בימאי הטלוויזיה והקולנוע היהודי – אמריקני המנוח המתעד האולימפי הדגול באד גרינספאן ז"ל, "THE MAGNIFICENT ONES", המספר על שני הספורטאים האולימפיים הבלתי נשכחים השחיין האמריקני מרק ספיץ והרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן. (באדיבות חברת Cappy productions. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

spitz 2

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה שעברה . זהו הצד האחורי של העטיפה של סרט ה- Video הטלוויזיוני הדוקומנטרי הבלתי נשכח של בימאי הטלוויזיה והקולנוע היהודי – אמריקני המנוח המתעד האולימפי הדגול באד גרינספאן המנוח (2010 – 1926), "THE MAGNIFICENT ONES", המספר על שני הספורטאים האולימפיים הבלתי נשכחים השחיין האמריקני מרק ספיץ והרץ הפיני למרחקים ארוכים לאסה ווירן. (באדיבות חברת Cappy productions. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שרר מתח רָב בבריכה לפני יריית הזינוק למשחה הגמר ל- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972. שקט שלפני הסערה מלווה בעצבנות. מצלמת ההיכרויות החושפנית של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת ואוּלִי וָולְטֶרְס וקולו של נסים קיוויתי האדירו את עוצמת המשחה. Masterpiece טלוויזיוני מלא הוֹד והדר. מאות מיליוני צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל התכנסו סביב המרקע והתבוננו בגאון השחייה מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 ששוּבַּץ לשביל מספר שלוש במשחה האולימפי הקצר ביותר והיוקרתי ביותר. מַרְק סְפִּיץ לא היה השחיין המהיר במוקדמות ולכן בשביל ארבע הוצב יריבו האמריקני גֶ'רִי הַיְידֶנְרִיךְ המתחרה המסוכן ביותר שלוֹ שקבע את הזמן הטוב ביותר בשלב המוקדם. בשביל חמֵש שחה האוסטרלי מַיְיקֶל וֶונְדֶן האלוף האולימפי היוצא של מכסיקו 1968 שהֵביס לפני ארבע שנים את מַרְק סְפִּיץ במשחה הגמר ל- 100 מ'בסגנון חופשי. בשביל הראשון הוצב השחיין המערב גרמניה קְלָאוּס שְטֵיְינְבַּאךְ. השביל השני היה של הרוסי וְולָאדִימִיר בּוּרֶה. בשבילים הרחוקים יותר 6, 7, ו- 8 הוצבו אִיגוֹר גְרָאבֶנִיקוֹב מברה"מ, מִישֶל רוּסוֹ מצרפת, ושחיין אמריקני נוסף ג'וֹן מֶרְפִי.

נסים קיוויתי שידֵר את התחרות הדרמטית בצורה פנומנלית שאין טוב ממנה. גם היום כשאני מקשיב מעת לעת לאותו השידור האולימפי ההוא של נסים קיוויתי עורי הופך לחידודין – חידודין. מַרְק סְפִּיץ וגם נסים קיוויתי היו בשיאם. אפילו הערתו המגומגמת של פרשן השחייה הטירון ד"ר גלעד ווינגרטן הנוגעת לזמן הביניים של מרק ספיץ בתום 50 המטרים הראשונים וקטעה ללא צורך את נסים קיוויתי המדהים לא פגמה בחוויית השידור. מַרְק סְפִּיץ קבע שיא עולם במשחה הגמר ל-100 מ', 51.22 שניות וזכה במדליית הזהב השישית שלו. ג'רי היידנריך היה שני בזמן של 51.65 ש' וקיבל את מדליית הכסף. וולדימיר בורה קבע 51.77 ש' ועוּטַר במדליית הארד. בשעה שניצב מַרְק סְפּיץ על דוכן מספר אחת עטור מדליית זהב שישית וברקע מתנגן ההמנון האמריקני, ידעתי כי חזיתי אותו יום באחד מאותם השידורים הקלאסיים של שַדָּר ספורט בלתי רגיל העונה לשֵם נסים קיוויתי. שַדָּר המעביר ביכולת השידור שלוֹ רֶטֶט וצמרמורת בלב שומעיו עד עצם היום הזה. נסים קיוויתי הוכיח באולימפיאדת מינכן 1972 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה יכולה להתקיים בלעדיו. כדאי לכם לקנות את עותק השידור הזה מארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כולו חמֵש דקות. לא תצטערו.

נסים קיוויתי היה מסוג השַדָּרִים המעטים שהיה בעברו ספורטאי מצטיין. מי שידע להתאמן כאתלט וידע להתכונן באופן יסודי כשדר לכל שידור ושידור בקריירה הענקית שלוֹ. הוא עשה את זה שעות – במשרד, בשטח, ובביתו. הוא ניחן באחריות עיתונאית והיה לו כושר עבודה יוצא דופן הדומה לזה של שַדָּר הספורט האמריקני הנודע הַוואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell). רק מאיר איינשטיין השתווה לו בעבודת ההכנה הדקדקנית שלוֹ. נסים קיוויתי היה סוג של שַדָּר שיצא לשטחי האימונים ועקב והתבונן מקרוב בספורטאים שאותם עמד לשָדֵר. עם רבים מהם יצא לו לשוֹחֵח. הוא היה עיתונאי שטח סקרן מנוסה מאוד והשפה האנגלית שגורה היטב בפיו. אח"כ היה שב למרכז העיתונות, מעלעל ודולה אינפורמציה נוספת מהחוברות, הספרים ושפע דוקומנטים שסופקו ע"י הוועדות המארגנות. בסופו של דבר מילא לעצמו נייר שידור מיוחד בכתב ידו, גדוש בפרטים הנחוצים לו. החשובים ביותר הודגשו וסומנו ע"י לוֹרְדִים ומַרְקֶרִים בכל צבעי הקשת. הוטלה עליו אחריות עצומה לאורך שנים רבות. בתקופת שידורים כה דחוסה כמו למשל המשחקים האולימפיים נדרש היה לשָדֵר אלפי שמות של אתלטים ואתלטיות, עשרות מקצועות, תוצאות הישגיהם ודברי רקע אודות הספורטאים האלה מכל רחבי תבל. זאת כמות אדירה של אינפורמציה שהוטלה על שכמו של שַדָּר בודד. אין שידור טלוויזיה מסובך ומורכב יותר משידור ישיר של עשרת ימי תחרויות הא"ק באולימפיאדות. נסים קיוויתי נשא על גבו נטל כבד כשַדָּר בעיקר בשידורים האולימפיים. באולימפיאדת מינכן 1972 ובמשחקי מונטריאול 1976 הוא שידֵר ישיר מאִצטדיון הא"ק וגם מבריכת השחייה. זאת הייתה עבודת פרך ממש. השידור הישיר והתיאור הנפלא שלו באולימפיאדת מינכן 1972 את ריצת הגמר הדרמטית ל-800 מ' גברים בה ניצח האמריקני דֵייב ווֹטְל (Dave Wattle) לא ישכחו לעולם. גם היום בגיל 76 כשאני צופה בשידור ההוא של נסים קיוויתי הופך עורי לחִידוּדִים וסומר. הטֵייפּ ההיסטורי ובעל ערך הזה שמור בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. נסים קיוויתי שידר רגעי תהילה רבים במשחקי מינכן 72' לרבות זכייתו של האצן הסובייטי וואלרי בורזוב בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', וגם את ניצחונה הכפול של האָצָנִית המזרח גרמנית רנטה שטכר בתי הריצות הקצרות לנשים. הוא תיאר את נצחונו המפתיע של הרץ האוגאנדי ג'ון אקיבואה בריצת 400 מ'משוכות והפסדו של דיוויד הֶאמְרִי מאנגליה אלוף מכסיקו 1968 בריצה הקשה הזאת, זכייתו של הפיני לָאסֶה וִוירֶן השש אלי קרב בריצה ל- 10000 מ'. נסים קיוויתי נשא על כתפיו במינכן 72' את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא היה עוד אחד כמוהו.

בקיץ 1983 אירחתי את מַרְק סְפִּיץ (היה אורח משחקי כינוס הפועל בתל אביב) לריאיון באולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים בתוכנית "מבט ספורט". חקרתי אותו בטרם הריאיון לסיפורו של באד גרינספאן על החשש הפתאומי שתקף אותו לפני תחרות משחה הגמר ל-100 מ'בסגנון חופשי באולימפיאדת מינכן 1972. מרק ספיץ הודה כי הדיווח נכון פחות או יותר אך הועצם יתר על המידה בסרט הטלוויזיה.

משסיים נסים קיוויתי את השידור הישיר בא"ק באצטדיון האולימפי הורה לו דן שילון לטוּס מייד לעמדת השידור בבריכה כדי לשדר ישיר משם את משחה הגמר לשליחות ארבע פעמים 100 מ' בסגנון חופשי. נסים קיוויתי לא היה שַדָּר שחייה במקורו אך מפני שהיה איש לעִתּוֹת חירום של דן שילון התייצב בבריכה וכאיש צֶוֶות דרוך וממושמע מבלי להתכונן יתר על המידה, נטל את המיקרופון והחל לשָדֵר את אחד המשחים הדרמטיים בתולדות משחי השליחים במשחקים האולימפיים. המשלחת האמריקנית הציבו לתחרות הזאת את הרביעייה החזקה ביותר שלהם סנדרה נילסן (Sandra Neilson), ג'ניפר קמפ (Jeniffer Kemp), ג'יין ברקמן (Jane Barkman), ושירלי באבאשוף (Shirley Babashoff). מזרח גרמניה מעצמת שחייה השיבה לארה"ב במטבע דומה והציבה בהרכבה את גבריאל ווצקו (Gabriele Wetzko), אנדריאה אייף (Andrea Eife), אלקה שמיש (Elke Sehmisch)), ואת השחיינית המסיימת הייתה המוכשרת מכולן קורנליה אנדר (Kornelia Ender) בת ה- 13 וחצי. שחיינית פנטסטית אך עדיין אנונימית ובלתי מוכרת דיה.

נסים קיוויתי איש עתיר ידע ועשיר בהשכלתו הספורטיבית הכללית הכיר את הרביעייה האמריקנית ובראשה השחיינית המסיימת המצטיינת בת ה- 15 שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף. הוא לא הכיר אף שחיינית מזרח גרמנית. לרוע מזלו של נסים קיוויתי השחיינית המסיימת ברביעייה המזרח גרמנית הלכה וצמצמה כל הזמן את המרחק בינה לבין השחיינית האמריקנית עד כדי סיכון ניצחונן האמריקניות , נוצרה דרמה בבריכה, אך עבור נסים קיוויתי השחיינית המזרח גרמנית הייתה עלומת שם ונוצרה כזאת גם עבור צופיו במדינת ישראל. הוא פשוט לא ידע את שמה כי לא היה לו זמן ללמוד את שמות כל השחייניות מפני שהיה בכלל שַדָּר א"ק. הוא כינה אותה לאורך כל התחרות, "המזרח גרמנית". השחיינית המזרח גרמנייה הזאת זאת הייתה קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר האגדית ילדה שטרם מלאו לה 14 שנה (נולדה ב- 25 באוקטובר 1958). קורנליה אנדר סגרה את הפער ולבסוף פיגרה בסנטימטרים ספורים אחרי שירלי באבשוף והעניקה לשחייניות מזרח גרמניה את מדליית הכסף וניצחון דרמטי על היריבה הפוליטית נשות מערב גרמניה. ארה"ב סיימה את משחה השליחים בזמן של 3:55.19 דקות. מזרח גרמניה הייתה שנייה  3:55.55 דקות. במדליית הארד זכתה היריבה הלאומית מערב גרמניה בתוצאה של  3:57.93 דקות. בתרגום של זמן למרחק ניתן לומר כי שִירְלִי בָּאבָּאשוֹף הקדימה את קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר ב- 61 ס"מ בלבד. קורנליה אנדר הייתה השחיינית המוכשרת והטובה ביותר כבר אז בשורות מזרח גרמניה למרות שהייתה כה צעירה. עבור נסים קיוויתי היא הייתה אנונימית. ארבע שנים מאוחר יותר זכתה קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר בארבע מדליות זהב באולימפיאדת מונטריאול 1976 ובאחת מכסף.

המאמצים הכלכליים והארגוניים של מערב גרמניה אולימפיאדת מינכן 1972 היו כה מושקעים ומוצלחים עד ש- "ניקרו עיניים". הקומפלקס האולימפי לרבות הכפר האולימפי היה מרהיב ביופיו וביעילותו. חלק מאנשי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) חששו שערים אחרות בעולם שעמדו בתור וביקשו לארח את המשחקים האולימפיים הבאים לא יוכלו לעמוד במאמץ הכספי ובמלאכת הארגון המורכבת כפי שעשתה זאת הוועדה המארגנת המערב גרמנית בראשותו של ד"ר וִוילִי דָאוּמֶה. כמה מאנשי IOC התריעו על הוצאת הכספים הגרנדיוזית של הוועדה המארגנת המקומית שמהווה סכנה להמשך קיומם של המשחקים האולימפיים [2] במתכונתם המוכרת. ד"ר וִוילִי דָאוּמֶה חבר IOC בעצמו הרגיע אותם בדבריו בהם הגן על רעיון ההשקעה של הוועדה המארגנת בראשה ניצב. כך אמר :

The world would be a poorer place without the Olympic Games and since the experience gained in Munich, insofar as economic matters are concerned, can be used by other countries on a suitable scale and according to their particular circumstances, I wanted this report to show that the future of the Olympic Games need not be jeopardized by material (money) problems.

טקסט תמונה : מתקני הספורט היפהפים והפונקציונליים בקומפלקס האולימפי של מינכן 1972. בתחתית התמונה ניתן לראות את החניון התת קרקעי של האצטדיון. הוועדה המארגנת הגרמנית עשתה כל מאמץ למנוע זיהום אוויר. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתוך הפארק האולימפי נבנה כפר אולימפי רחב ידיים ובו 5000 דירות (נמכרו אח"כ לציבור) לצורך אִכסון אלפי הספורטאים. הכפר המאוכלס הפך בקיץ 1972 לעיר של רבבת בני אדם . התגורר בו כ- 7173 ספורטאים וספורטאיות מכל רחבי העולם ויחד עמם עוד כ- 3000 מאמנים, מלווים, ועסקנים. הפארק והכפר האולימפי היו כה גדולים, מפורטים, ורחבי ידיים עד שהיה צורך להעניק שמות לרחובות. הוועדה המארגנת החליטה לקרוא אותם על שמם של גיבורי ספורט מהאולימפיאדות הקודמות. היה שם רחוב על שם הרָץ הפִינִי הנודע למרחקים ארוכים הָאנֶס קוֹלֶמָאיְינֶן שזכה במדליות הזהב בריצות ל- 5000 מ' ו- 10000 מ' באולימפיאדת סטוקהולם 1912 ואח"כ היה המנצח בריצת המרתון באולימפיאדת אנטוורפן ב- 1920. הוועדה המארגנת קראה רחוב נוסף על שם האתלט הניו – זילנדי ג'וֹן לָאבְלוֹק שניצח בריצה ל- 1500 מ' באולימפיאדת ברלין 1936. רחוב אחר נקרא על שמו של מנצח ריצת 10000 מ'באולימפיאדת ברלין 1936 הרָץ הפולני יָאנוּש קוּסוֹצִ'ינְסְקִי. כיכר העיר נקראה על שמו של הברון פייר דה קוברטיין. משלחת ישראל התגוררה בקומה הראשונה של בית דירות מספר 31 ברחוב ג'יימס קונולי על שמו של המנצח האמריקני בתחרות הקפיצה המשולשת באולימפיאדה הראשונה שנערכה באתונה ב- 1896. מגורי משלחת הספורטאים הישראלית היו נגישים לכל עובר אורח מפני שהיו ממוקמים סמוך לכביש הראשי בכפר האולימפי בניגוד מוחלט לכל תפישת ביטחון מינימאלית. אופציית שיכון הספורטאים הישראליים (גברים) ברחוב ג'יימס קונולי 31 נעשתה בעצה אחת עם אנשי הביטחון של השגרירות הישראלית במערב גרמניה. לאנשי המוסד בראשותו של צבי זמיר לא הייתה נגיעה לעניין. הם לא התערבו בשיקולי הביטחון של דיור ואכסון הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי. הכל נראה רגוע ושָלֵיו, זורם על מי מנוחות. האתלטית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית נִיר (בת קיבוץ איילת השחר) התגוררו בנפרד לא הרחק כ- 150 מ' בקו אווירי משָם, במקום שיועד למגורי הספורטאיות.

 פרופסור שָאוּל לַדָנִי זוכר היטב בשיחות התחקיר עמי : "כשבוע לפני הנסיעה לאולימפיאדת מינכן 72' קיבלנו תדריך ודף עם הוראות התנהגות מקצין הביטחון של משרד החינוך אריה שומר. הוראותיו הסתכמו באזהרה מפני חבילות נפץ ונטילת חבילות מזרים, ואזהרה שלא להתבלט בשטח. איש לא דיבר עמנו על סכנת טרור" [3]. בחמש הדירות ברחוב ג'יימס קונולי 31 התגורר גם מנהל המשלחת "שֶף דֶה מִיסְיוֹן" (Chief de Mission) שמואל "שמוליק" ללקין ורופא הספורטאים שלנו ד"ר קורט ווייגל. ראש המשלחת לאולימפיאדת מינכן 72' היה יוסף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר איש קיבוץ גבעת חיים. ענבר ממנהיגי הספורט הראשיים של ישראל בימים ההם כיהן בעת ובעונה אחת כיו"ר הוועד האולימפי הישראלי ושימש גם מזכ"ל אגודת "הפועל" הארצית. יוסף "יוֹשוֹ" ענבר התגורר יחד עם נציגים בכירים נוספים במשלחת הישראלית במלון "שרתון" במינכן ולא בכפר האולימפי. בכפר האולימפי על אלפי ספורטאיו ובליל השפות ואין ספור התלבושות הצבעוניות בתוכו – שררה אווירה של חופש, עליצות, ושמחת נעורים, אך הוא לא היה מאובטח דיו. ביום העשירי של המשחקים ב- 5 בספטמבר 1972 הפך למלכודת מוות לאחד עשר מספורטאי ישראל. פרופסור שאול לדני ידע שהאבטחה בכפר האולימפי הייתה רופפת ורשלנית. מין פיקוח ושמירה אך רק למראית עין. כל אחד יכול היה להתפלח לכפר האולימפי כרצונו. הסידורים הביטחוניים העלובים היו גלויים לעין כל. פרופסור שאול לדני ומנהל המשלחת שמואל ללקין היו מודעים לה היטב אך משום מה היא נעלמה מעיני שירותי הביטחון של מדינת ישראל. בדיעבד התברר כי חיי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי במינכן 72' הם הפקר. האינפורמציה הטריביאלית הזאת הנוגעת לביטחון ספורטאי ישראל בכפר האולימפי לא הייתה ידועה למומחי הביטחון של ישראל וגם לא למשטרת באוואריה. ואם אכֵן הייתה ידועה הדבר חמור שבעתיים. שירותי הביטחון של מדינת ישראל נעדרו מודיעין חשוב ולא נערכו מראש כדי למנוע את הטבח המתוכנן.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . הכפר האולימפי . בקדמת התמונה זהו רחוב קונולי על אחד עשר גושי הבניינים הגבוהים והנמוכים שלו שהיה הרחוב הדרומי ביותר בכפר האולימפי, ומימין לו מבני הבונגלו. משלחת ישראל התגוררה ברחוב קונולי 31 שאורכו כ- 220 מ' בשורת הבניינים הנמוכה השלישית מלמטה מצד שמאל. מימין מגורי הבונגלו. (בסיוע DOZ . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרופסור שאול לדני זוכר בדרמטיות את כל מה שהתחולל ביום ההוא כפי שסיפר לי [4] : "הכפר האולימפי היה פרוץ לגמרי. כל אחד יכול היה להתפלח אליו לוּ רצה. השחיין המצטיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן (מקום 9 באולימפיאדת מכסיקו 1968 במשחה ל-100 מ' בסגנון פרפר) לא נשלח הפעם לאולימפיאדת מינכן 72' ע"י הממסד הספורטיבי. העיתון "מעריב" שהכיר בצדקת מאבקו העניק לו נסיעה למינכן על חשבון העיתון כפיצוי על אי הכללתו במשלחת האולימפית. אברהם מלמד הגיע לכפר האולימפי והתפלח למגורים שלנו ללא קושי. ההתפלחות הייתה דבר שבשגרה. מי שנכנס בבגדי אימון ספורטיביים (טרנינגים) כלל לא נעצר בשערים. ואם בכל זאת עוכב ע"י השומרים, הרי אמירה כמו "זה בסדר" והופעה בטוחה ולא מהוססת אפשרו בדרך כלל את הכניסה. במקרה נדיר כשמישהו נתקל ונחסם בשערי הכניסה, הוא היה יכול לסוב לאחור ולהיכנס לכפר האולימפי של מינכן דרך שערי היציאה. העם הגרמני הוא ממושמע. חציית רחוב במעבר להולכים ברגל באור אדוֹם, גם כאשר אין כל תנועת כלי רכב והמעבר בטוח לחלוטין, היא חזיון נדיר ביותר ושונה לגמרי מ- ניו יורק. בגרמניה הולך הרגל ימתין בסבלנות מתוך סגידה לתקנות התעבורה ולאור הירוק. לכן בשערי היציאה מהכפר האולימפי אין שומרים ורק מוצבים שם שִלְטֵי "אין כניסה". איש לא ייכנס דרכם חוץ מאלה שמתכוונים מראש להפר את התקנות. הכפר האולימפי גדוש במבקרים כשרבים מהם מתפלחים פנימה. לשלומית ניר לא היה מאמן במינכן 1972 והיא הייתה זקוקה למישהו שימדוד לה זמנים בעת אימוניה. כשהשחיין אברהם מלמד הגיע למינכן ביקשה השחיינית שלומית ניר משמואל ללקין לאשֵר לוֹ לגור בדירה מס' 2 של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 תמורת עזרתו באימונים שלה. היא שכנעה אותו ושמואל ללקין הסכים. כך בנצלו את המיטה הפנויה בחדר מס' 2  בו אני התגוררתי הפך אברהם מלמד לשותפי לחדר. אברהם מלמד נכנס לכפר האולימפי על תקן של מתפלח לכֵן לא קיבל מפתח לדלת הכניסה. לעיתים חזר לדירה בשעות הערב המאוחרות וגילה דלת נעולה. מפני שלא רצה להעירנו היה נכנס לדירה דרך החלונות הפתוחים. לפעמים נאלץ לטפס כחתול עד לאיזה שהוא חלון פתוח בקומה השנייה. מכיוון שאני אכלתי רק שתי ארוחות ביום, נתתי לאברהם מלמד את תלושי האוכל הבלתי מנוצלים שלי. כך התגורר וחי  לוֹ אברהם מלמד בכפר האולימפי דה- פאקטו. נוכחותו במגורים שלנו ברחוב קונולי 31 לא דווחה להנהלת הכפר. כוח הביטחון הגרמני שגונן על הכפר לא עלה על מעשה התרמית שלנו".

המשחקים האולימפיים הם ביזנס כלכלי ענק וגם מאבק פוליטי . בראש הוועד האולימפי הבינלאומי IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) ניצב מזה עשרים שנה מאז 1952 הנשיא האמריקני רב ההשפעה והכל יכול מר אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' (Avery Brundage). אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג' ניהל את הוועד האולימפי הבינלאומי ביד רמה והגן על עצמאותו הייחודית . בדרך כלל חברי 200 הוועדים האולימפיים הלאומיים ברחבי העולם אינם נמנים על הוועד האולימפי הבינלאומי, למעט מר אלכס גלעדי. הוועד האולימפי הבינלאומי מורכב מאנשים פרטיים שאינם מייצגים את מדינותיהם אלא את עצמם ואת האינטרסים של IOC . הוועד האולימפי הבינלאומי הוא גוף הבוחר את עצמו מפני שזוהי חוקתו. אוורי בראנדג' חסם ונעל בזמנו את שערי הוועד האולימפי בפני עסקני הוועדים הלאומיים. יו"ר הוועד האולימפי האיטלקי ג'וליו אונסטי תקף את אוורי בראנדג' בחריפות רבה במושב IOC שהתכנס באמשטרדָאם ב- 1970. הוא טען שחוקת האִרגון מיושנת ומגבילה, ומתאימה לימיו של הברון פייר דה קוברטיין [5] אך לא לימים האלה של שנות ה- 70. אוורי בראנדג' ענה לוֹ שאם הוועד האולימפי הבינלאומי ישנה את החוקה שלו, יקיץ אזי הקֵץ על עצמאות הספורט הבינלאומי, הפוליטיקה תשתלט על הספורט ו- IOC יהפוך לאִרגון הדומה לאו"ם [6].

אוורי בראנדג' היה מתנגד מובהק כל חייו לחדירת הספורט המקצועני לזירה האולימפית (אולימפיאדת ברצלונה 92' הייתה הראשונה שפתחה את שעריה בפני הספורט המקצועני). אוורי בראנדג' היה איש מבוגר באולימפיאדת מינכן 72' בן 84 אך נודע בעקשנותו. הוא היה למוד קרבות, אידיאליסט בלתי מתפשר, תכסיסן ודיפלומט. אוורי בראנדג' הבין שהספורט הבינלאומי התחרותי השתנה לבלי היכר, וכי ההישגים האדירים ושיאי העולם שלא היו דומים במאום לאלה שהיו בראשית תקופת כהונתו ב- 1932 צורכים הכנות, זמן, וממון.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו אוורי בראנדג' (Avery Brundage) נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי(IOC) בשנים 1972 – 1952. (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני ו- IOC).

אוורי בראנדג' ידע שהממשלות של המדינות הקומוניסטיות מצד אחד מממנות לאורך שנים ארוכות את הישגי ספורטאיהן, אלה המפארים את יוקרתן הפוליטית, אך מאידך היה גם עֵר לעובדה שגופים פרטיים במערב מנצלים את הספורטאים לצורכי פרסומת מסחרית. זאת הייתה מקצוענות, אולי סמויה, אך מקצוענות לכל דבר. אוורי בראנדג' הבין שתמיכה סמויה הופכת במקרים רבים את החובבנות המוצהרת של ספורטאי הייצוג מהמדינות השונות למעשה רמייה ואת השבועה האולימפית החגיגית שלהם לשבועת שווא. אוורי בראנדג' האידיאליסט האמין בכל ליבו שביטול מושג החובבנות הישן והתרת כל סייג הקשור לטוהר המידות האולימפי עלול להוביל לחיסול הספורט במתכונתו הנוכחית. הוא חשש מטיפוח חוג מצומצם של ספורטאי עַל ולוּדֶרִים מקצועניים שיהפכו את המשחקים האולימפיים למעין קרקס גלובאלי. במהלך דיוני הוועד האולימפי הבינלאומי ב- 1970 הדן בסעיף החובבנות הספורטיבית באולימפיאדה, הציע אוורי בראנדג' את הצ'ארטר המפורסם שלו שהפך לתקנון אולימפי בו נקבע כי, "כדי להיות ראוי להשתתף במשחקים האולימפיים, על הספורטאי והספורטאית לשמור על מסורת הרוח האולימפית ועל האתיקה שלה. על הספורטאים האולימפיים מוטלת החובה להיות בעלי עבר נקי לחלוטין מעיסוק בספורט מקצועני אלא רק בעלי עבר של השתתפות בספורט החובבני, ומבלי שקיבלו הטבות ותגמולים כלשהם עבור השתתפותם".

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה הפיקה במסגרת מצומצמת את שידורי אולימפיאדת מינכן 72'. דן שילון נלחם בטחנות רוח. מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג דחה בקיץ 1972 את בקשתו של מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה יוסף בר-אל לסקר את המשחקים האולימפיים גם בשפה הערבית. הופעתו המזהירה של השדר נסים קיוויתי במינכן 72' היא בלתי נשכחת גם בחלוף 40 שנים. ההיסטוריה האולימפית המצולמת של ספורטאי ישראל מאז אולימפיאדת הלסינקי 1952 הראשונה שלהם הייתה מקופלת בתמונות סטילס. דן שילון ואלכס גלעדי העבירו את הציבור הישראלי מעידן הסטילס לעידן ה- Video בטלוויזיה.

ב- 15 בנובמבר 1971 שלח דן שילון מסמך ראשון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור הנוגע להפקת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972. זה היה עדיין לפני עידן התקשורת הלוויינית הבינלאומית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. דן שילון תיאר במסמך את משימות השידור, ההפקה, והעריכה הרבות הניצבות בפניו וביקש בענווה מקצועית, ממש בדחילו ורחימו מהנהלת רשות השידור, לצרף אליו למינכן שניים או שלושה כתבים כדי שיטוסו עִמוֹ למינכן ויסייעו לוֹ לעמוד באתגר העצום של השידורים האולימפיים. הוא רצה לצִדוֹ את אלכס גלעדי ואת דוב עצמון (קוסטקובסקי) עוזרו מימי "מבט ספורט" הראשונים שהיה עובד Free lancer בטלוויזיה ושימש במקביל כעורך בעל שם של מדור הספורט המורחב בעיתון "ידיעות אחרונות". דן שילון רצה לידו גם את נסים קיוויתי שהתגורר בלונדון ושימש שדר של ה- BBC וגם כתב של העיתון "ידיעות אחרונות" שָם. שַדָּר אולימפי הוא אתגר עיתונאי מהמעלה הראשונה אך עיסוקו של נסים קיוויתי על תקן Free lancer בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנת 1972 היה מִשְנִי ועבודתו בה צדדית, מעין חלטורה מקצועית זמנית, ששימשה מקור הכנסה נוסף לפרנסתו. חיש מהר התברר כי הרעיון לשתף את נסים קיוויתי בצוות השידור האולימפי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה נבון ובעל ערך ומשקל. זאת הייתה האולימפיאדה הראשונה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית סיקרה בשידורים ישירים וכוחו הטלוויזיוני של נסים קיוויתי היה בלתי נודע עד אז. באולימפיאדת מינכן 1972 הוכיח נסים קיוויתי את גדולתו כשַדָּר ספורט ועיתונאי מוכשר בעל שיעור קומה בינלאומי וכי שום רשת טלוויזיה רצינית המכבדת את עצמה אינה יכולה להסתדר בלעדי איש מקצוע ברמתו. הנה מכתבו ההיסטורי של דן שילון למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור מ- 15 בנובמבר 1971 הנוגע לצירופו של נסים קיוויתי למשלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 72' [7].

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 60 של המאה שעברה. לונדון. נסים קיוויתי היה מוסד שידור נכבד בפני עצמו זמן רב לפני בני דוֹרי. הוא היה שַדָּר ועיתונאי מוכשר משכמו ומעלה. כאן הוא מארח בשנות ה- 60 בעמדת השידור באִצטדיון "וומבלי" בלונדון את שחקן התיאטרון והקולנוע הישראלי חיים טופול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור חבות לנסים קיוויתי חוב עולם. כעבור שנים סיפר לי, "יואש אלרואי, לא תאמין לי אבל חיים טופול שימש לעת מצא פרשן כדורגל טוב בשידורי ה- BBC שלי בלונדון". (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 בנובמבר 1971. זהו המסמך המקורי הדן בגודלו של צוות הטלוויזיה לאולימפיאדת מינכן 72' , ששלח דן שילון מנהל מחלקת הספורט לישעיהו "שייקה" תדמור מנהל הטלוויזיה. (עמוד מס' 1 מתוך 2. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  בעת הזאת דן שילון כבר לא היה מנהל חטיבת החדשות. במקומו מונה לתפקיד מר צבי גיל. "רצוי לדעתי להוסיף על הצוות הנ"ל את נסים קיוויתי ולהודיע למארגנים כי אנו רואים בו איש שלנו. נסים קיוויתי מצוי היטב בעבודת הטלוויזיה ויכול לתרום מניסיונו הספורטיבי והעיתונאי להצלחת השידורים", כתב דן שילון לשייקה תדמור .(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  15 בנובמבר 1971. זהו המסמך המקורי שכתב דן שילון למנהל הטלוויזיה שייקה תדמור בעניין הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972. (עמוד מס' 2 מתוך 2. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המכתב התקבל באטימות ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור. לא מפני שהיה קמצן אלא בגלל שלא היה מעולם עיתונאי ואיננו מפיק טלוויזיה. שייקה תדמור חניך ביה"ס הריאלי היה מפקד צבאי בעברו. בתפקידו האחרון לפני הגיעו לטלוויזיה הישראלית הציבורית שימש סגן קצין חינוך ראשי של צה"ל בדרגת סא"ל. שייקה תדמור הושאל לטלוויזיה מצה"ל בקיץ 1971. הוא לא קרא נכון את המפה ולא הבין ולא היה מודע למהות האירוע האולימפי כאובייקט שידור טלוויזיוני בינלאומי חשוב ביותר ונחשק גם בישראל. ישעיהו "שייקה" תדמור גם לא הכיר את היקף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הנדרשת להפקת אירוע ספורט גדול ממדים שכזה ולא העריך את כמות כוח האדם המקצועי הנחוצה לכסותו. ישעיהו "שייקה" תדמור לא היה לבד ולא רק הוא לא היה בקי בנושא השידורים האולימפי הכל כך מורכב ומסובך טכנולוגית והדורש תכנון קפדני ומדויק ארוך טווח. כל צמרת רשות השידור בעת ההיא הציבה את נושא שידורי הספורט שלה במקום האחרון כמעט בסולם העדיפויות שלה. האולימפיאדה הייתה כלולה בתוך סל סטריאוטיפים יחדיו עם המונח "ספורט". המושג "ספורט" עורר בעיני רבים קונוטציה חסרת ערך והדימוי הכוללני שלו היה תפל. מעטים בטלוויזיה הישראלית הצעירה הכירו בחשיבות חזון שידורי הספורט כנדבך עתיר רייטינג בלוח השידורים הכללי של כל רשת טלוויזיה באשר היא ואנשים ספורים בלבד הבינו והיו מודעים לקשיים הטכנולוגיים המסובכים המרכיבים את הפקות מבצעי שידורי הספורט בטלוויזיה. הבוסים של דן שילון לא טיפלו בהפקת אולימפיאדת מינכן 1972 כראוי. צורת הטיפול החובבנית הזאת גרמה נזק מיידי, כמותי ואיכותי, וגם פגיעה בטווח הארוך של השידורים . קבלת ההחלטות השגויה וצורת הטיפול הרשלנית הזאת שימשה תקדים בהפקות העתידיות של שידורי הטלוויזיה באולימפיאדות הבאות ובהפקות אירועי ספורט בינלאומיים אחרים. הנהלת רשות השידור הציבה ב- 1972 סטנדרט הפקה נמוך. זה היה זמני אך לרוע המזל ההנהלות הבאות שבאו אחרי שמואל אלמוג ז"ל ושייקה תדמור יבד"ל ראו בסטנדרט הזה מודל לחיקוי והשתמשו בו. לאולימפיאדת מינכן 1972 נשלחו שני שַדָּרִים, מפיק שהיה גם מגיש, ולצִדם בימאית, והרשאה להשתמש באולפן שידור מקומי בעיר מינכן עצמה. הם היו צריכים להשתלט על כמות פנטסטית של חומר. אין פלא שהמתינו להם בפינה קשיים רבים.

12 שנים אח"כ החליט מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל לשלוח לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 צוות שידור בסדר גודל דומה. הזמני הפך לקבוע. יוסף "טומי" לפיד ז"ל גרס שמפיק ושלושה שדרים מסוגלים לכסות ולשָדֵר ישיר פעילות של יותר מ- 7000 ספורטאים וספורטאיות מ- 92 מדינות שמתחרים ב- 221 תחרויות ב- 22 ענפי ספורט שונים. נכון שלמשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקטנטונת הזאת צורפו כמה טכנאים וצוות צילום פילם בודד שנועד לכסות באמצעות כתבות את פעילות 33 הספורטאים הישראליים המתחרים בלוס אנג'לס, אך עוֹל הדיווח הישיר הוטל על מפיק אחד וקומץ שַדָּרִים. משימה כבדה. כמעט בלתי אפשרית. משלחות טלוויזיה של רשתות אירופיות קטנות הדומות לישראל שכיסו את משחקי מינכן 72' כמו שוודיה, נורווגיה, פינלנד, אוסטריה, דנמרק ואחרות היו גדולות פי חמש יותר מצוות השידור של דן שילון.

ב- 26 ביוני 1972, חודשיים ימים לפני טקס הפתיחה האולימפי של מינכן 72', שלח דן שילון לישעיהו "שייקה" תדמור את מסקנות לקחי סיור קדם ההפקה שלו במרכזי השידור של  DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum) במינכן וביקש שוב להגדיל את מצבת כוח האדם שלו [8]. כך כתב למנהל הטלוויזיה שלו ישעיהו "שייקה" תדמור : "עקרונית, אין אנשי מרכז השידורים במינכן מבינים כיצד נצליח לבצע את לוח השידורים שלנו באמצעות צוות כה מצומצם (ה- BBC למשל מגיע למינכן עם צוות של 65 אנשים). בזמנו אישרה ההנהלה בראשות המנכ"ל שמואל אלמוג ארבעה אנשי צוות (שני עיתונאים, צלם ומקליט). מאחר שאין לנו צורך בצלם ומקליט, מוצע לשלוח עיתונאי שלישי (נסים קיוויתי) וכן בימאי ומפקח שידור. אשר לעיתונאי השלישי למותר לציין את גודל המאמץ שיידרש מצוות העיתונאים שיעבוד שם. הכנת תוכנית יומית על כל מרכיביה תצריך צוות גדול במינכן. שלושה אנשים מהווים מינימום הכרחי. זאת בנוסף לעיתונאים ישראליים אחרים שישהו בלאו הכי במינכן מטכם מערכותיהם ואשר נבקש אותם לסייע לנו בעבודתנו . הגרמנים ממליצים בכל פה להביא עמנו למינכן בימאי ומפקח שידור. בימאי גרמני לא יוכל לבצע שידורים בעברית מן האולפן הגרמני. השידורים היומיים בלוויין מצריכים גם איש טכני שיפקח על יציאת השידורים ועל חדר בקרה מרכזי במינכן, בכל הקשור לשידורי ישראל.  אם אמנם יאושר צוות זה, יש לפנות לאלתר לגרמנים ולבקשם להגדיל את הצוות ל- 5 אנשים. עקרונית הם הביעו את הסכמתם לכך בשיחה בע"פ עמי, אבל מבקשים תשובה מיידית מצִדנו, בצירוף התשלום עבור איש הצוות החמישי. אם קיימות בעיות תקציביות בהגדלת הצוות, ניתן לקצץ במעט את המשדרים היומיים ובכך להשיג עודף תקציב למטרה זו".

shilon document

טקסט מסמך : 26 ביוני 1972. זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 1 מתוך 3), "לקחי סיור הכנה במינכן 72' לקראת האולימפיאדה – סיכום דיון", שכתב דן שילון למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור חודשיים ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. (הערה : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג לא התיר לכנות את ישעיהו תדמור בתואר המקצועי מנהל הטלוויזיה , אלא העניק לו את ה- Title "הממונה על ענייני הטלוויזיה". שמואל אלמוג הסביר לי בשיחות התחקיר בינינו כי סבר שבתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור והעורך הראשי של המשדרים ברדיו ובטלוויזיה , הוא בעצם מנהל הטלוויזיה וגם מנהל רדיו "קול ישראל", והניצבים בראש המדיות הם ממונים ולא מנהלים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 26 ביוני 1972. חודשיים לפני טקסט הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. זהו המסמך המקורי. עמוד מס' 2 מתוך 3. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  26 ביוני 1972. חודשיים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72'. המסמך המקורי. עמוד מס' 3 מתוך 3. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לבסוף לאחר אין סוף וויכוחים וניסיונות שִכנע דן שילון את ישעיהו "שייקה" תדמור לאשר לו לקחת עמו למינכן שלושה אנשים. אלכס גלעדי בתפקיד מפיק מִשְנֶה וגם שַדָּר Off tube, נסים קיוויתי שַדָּר מרכזי ומוביל של תחרויות ה- א"ק והשחייה, והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז"ל לצורך בימוי שידור היומנים מהאולפן האולימפי ב- IBC במינכן [9]. הוא לא אישר את צירופו ההכרחי של מפקח טכני למשלחת השידור האמור להעניק ביטחון לשידור למרות שהבין מדן שילון כי הפונקציה הזאת חשובה מפני שההפקה הזאת מורכבת ומסובכת וגם ממושכת , רצופה אתגרים טכנולוגיים הדורשים פתרונות מידיים תוך כדי ביצוע השידור, זאת הפקה קשה לביצוע ומאומצת מאוד, וודאי לרשת טלוויזיה חסרת ניסיון בהפקות ספורט בינלאומיות כמו הטלוויזיה הישראלית. הוא כן אישר את שכירתה של מזכירת הפקה. גב' רונית שטיינהיימר ישראלית שהתגוררה בגרמניה נקבעה ע"י דן שילון לשמש מזכירת ההפקה של צוות השידור במינכן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור ומנהל המחלקה הכלכלית ברשות השידור מר אליהו בן עמרם הסכימו לשלם לה שכר של 3400 מרקים גרמניים [10].

דן שילון צירף אליו כעובדים פרילאנסרים את דוב עצמון ואת אהרון לָהָב עורך מדור הספורט של עיתון "דָבָר". בדרכו למינכן תפס דן שילון באקראי את ד"ר גלעד וויינגרטן (אתלט עבר מצטיין שהיה אָצָן וגם שיאן ישראל לשעבר בקפיצה לרוחק, ואת הדוקטורט שלו עשה בארה"ב בתחום הפסיכולוגיה) וביקש ממנו לשַמֵש כעוזרו של נסים קיוויתי. אולימפיאדת מינכן 72' הייתה ערש לידתו של ד"ר גלעד וויינגרטן כפרשן א"ק .כששמעו טכנאי ההנדסה בטלוויזיה כי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו תדמור ומנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג החליטו לחסוך כסף ולא לצרף איש טכני למשלחת השידור היוצאת למינכן 1972, והמהנדס הראשי של הטלוויזיה שלמה גל תומך בהחלטת ההנהלה הראשית, חשו שפוגעים בהם ומזלזלים בידע שלהם. מפקח טכני צעיר בשם דוב גולדשטיין נזעק להגן על כבודם המקצועי של טכנאי הטלוויזיה ועל ביטחון השידור. ב- 27 ביוני 1972 עקף את מנהלו הישיר שלמה גַל, ושלח מכתב מחאה להיררכיה הציבורית הגבוהה ביותר ברשות השידור ל- ד"ר וולטר איתן יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, בו התריע על סכנות השידורים רבי משימות הנשלחים מגרמניה לישראל ועל החשיבות המכרעת של שיתוף טכנאי טלוויזיה במשלחת השידור. הוא הזהיר אותו מפני כשלים טכניים של ההפקה. בעיניו הצמדת טכנאים למשלחת העיתונאית של הטלוויזיה הנוסעת למינכן 72' היא מעין הפקת פוליסת ביטוח של ההפקה.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זהו המפקח הטכני דובל'ה גולדשטיין. הוא היה ממקימי הטלוויזיה הישראלית ומטובי  טכנאי ה- Video  שלה בכל הזמנים. איש הגון וישר, חרוץ, ומסור מאוד למקום עבודתו בכל רמ"ח אבריו. אהבתי אותו אהבה רבה. בקשתו לכלול טכנאי טלוויזיה במשלחת השידור לאולימפיאדת מינכן 72 לא נענתה. דן שילון שילם מחיר יקר. קו ה- 4W של השידור הישיר המתוכנן מטקס הפתיחה באולימפיאדת מינכן 1972 לא הגיע לירושלים. (התמונה באדיבות CBC קנדה ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דוב גולדשטיין רכש את השכלתו הטלוויזיונית בארה"ב והיה מבין הטכנאים הראשונים שהצטרפו לטלוויזיה הישראלית בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. הוא חזה מראש את הסכנות הטמונות בשידור טלוויזיה ישיר מחו"ל ללא צירוף טכנאים למשלחת השידור. גולדשטיין צירף חתימות נוספות של עמיתיו למכתב המחאה ועשה מעשה בלתי מקובל. הוא עקף את שני הבוסים הישירים שלוֹ מנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ואת מנהל ההנדסה שלמה גַל ושלח בהול את המסמך ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וולטר איתן. זה נראה כמו קריאה למֶרִי בשורות חטיבת ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית אך המפקח הטכני דוב גולדשטיין ראה את הנולד וצדק בתוכן מכתבו [11]. שום רשת טלוויזיה שמכבדת את עצמה איננה מפיקה את שידוריה, לא בארץ ולא בחו"ל, ללא סיוע צמוד של טכנאים מומחים בקוֹל, תמונה, ותקשורת. אך הימים היו ימי בראשית והצבתם ההכרחית של שני מפקחים טכניים במשלחת השידור של מינכן 72' נתפשה כמותרות. לא נשלח איש.

טקסט מסמך : 27 ביוני 1972. זהו המסמך המקורי ששלח המפקח הטכני דוב גולדשטיין ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר וולטר איתן, המבקש מנו לשלוח טכנאי צמוד עם משלחת השידור של הטלוויזיה היוצאת לאולימפיאדת מינכן 72'. המסמך התגלגל במשך זמן רב בין נושאי התפקידים והבכירים ואפיין את התנהלות הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור בשנים ההן. התגובות וההוראות השונות בכתב יד מעידות על הבלבול והסחבת. להלן הבהרת חתימות האישים :

מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ב- 20 ביולי 1972  :  י. תדמור / ש. גל אנא טיפולכם .

הממונה על הטלוויזיה שייקה תדמור ב- 21 ביולי 1972 : חיה , זמני את המפקחים + שלמה גל + יעקב סווירי .

מהנדס הטלוויזיה שלמה גל  ב- 3 ביולי 1972 :  לשמואל אלמוג , מי שהוא עורר עניין זה .

מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור גב' רוחמה איילון ב- 8 באוגוסט 1972 :  שמואל (אלמוג), ראה נא תשובתו של היו"ר (וולטר איתן) למכתב זה . בעקבותיה פניתי אל שייקה (תדמור) אשר הפנה אותי אל ש. גל . בקיצור איש לא ראה אותם ואף לא השיב כל מכתבם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ד"ר וולטר איתן המתין שמונה ימים ואז ענה לדוב גולדשטיין. במקביל העביר יו"ר הוועד המנהל של הרשות את המכתב למנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג . המכתב נדד מיד ליד . שמואל אלמוג העביר אותו למנהל הטלוויזיה ישעיהו "שייקה" תדמור ומהנדס הטלוויזיה הראשי שלמה גל. לא יצא מזה כלום. מנהלת לשכת מנכ"ל רשות השידור גב' רוחמה איילון ראתה שאיש איננו מטפל בבעיה ולכן החליטה ב- 8 באוגוסט 1972 לזרז שוב את המנכ"ל שמואל אלמוג להתייחס למכתב כדי לקדם את העניינים. המסמך של דוב גולדשטיין עבר את ידי המנהלים הבכירים כשכל אחד מהם העיר בדרכו המסורבלת כיצד יש להתקדם בפתרון הבעיה.

פענוח הטקסטים של כתבי היד על מסמך הבקשה של דוב גולדשטיין היה אופייני לצורת ההתכתבות והתקשורת הפנימית של הפונקציות השונות בינן לבין עצמן בתוככי ברשות השידור .שמואל אלמוג כתב ב- 20 ביולי 1972 בכתב יד על המסמך : "י' תדמור / ש' גל , אנא טיפולכם. שא (שמואל אלמוג)". שייקה תדמור כתב ב- 21 ביולי 1972 בכתב ידו : "חיה, זמני את המפקחים + שלמה גל + סווירי לשיחה בנדון". מהנדס הטלוויזיה שלמה גל  ב- 3 ביולי 1972 : "לשמואל אלמוג , מי שהוא עורר עניין זה…". גב' רוחמה איילון כתבה ב- 8 באוגוסט 1972 בכתב ידה לשמואל אלמוג : "שמואל, ראה נא תשובתו של היו"ר למכתב זה. בעקבותיה פניתי אל שייקה תדמור אשר היפנה אותי אל שלמה גל. בקיצור איש לא ראה אותם ואף לא השיב על מכתבם". הבעיה לא נפתרה. שום טכנאי לא נשלח עם צוות השידור לאולימפיאדת מינכן 72'. ההנהלה החובבנית התנהגה ברשלנות. נראה היה שהיא בורחת מאחריות. צוות השידור במינכן 72' היה עתיד לשלם על כך מחיר יקר. קו השידור הישיר של דן שילון בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72' בשבת – 26 באוגוסט 1972 הגיע בסופו של דבר ל- טימבוקטו במקום לאולפן בירושלים.

טקסט תמונה :  1972. הימים ההם – הזמן ההוא. המהנדס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" מר שלמה גל (מימין) יחדיו עם הבוס שלו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו "שייקה" תדמור במסעדה ירושלמית. (התמונה באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן לא התרשם יתר על המידה מתוכנו של המכתב . הוא היה איש משרד החוץ ודיפלומט בעברו ואמון על ההיררכיה. לשון תשובתו מ- 2 ביולי 1972 הזכירה את מוצאו. חוץ מזה גם במשרד החוץ היו מחלוקות וסכסוכי עבודה. הוא לא נבהל. מכתב התשובה לדוב גולדשטיין לווה בעותקים להנהלה. זה היה 55 ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 [12].

טקסט מסמך :  2 ביולי 1972 . זהו המסמך המקורי שכתב יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר וולטר איתן לדוב גולדשטיין . "בדקתי את העניין ונראה כי הוא כולו טכני ולא אישי. הנו בטיפול הממונים עליכם ואייעץ לכם לנסות לגמור אותו אתם . הרי הם בקיאים בצרכים ובאפשרויות  ויש לסמוך על שיקול דעתם ועל שיפוטם", השיב יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן לדוב גולדשטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ד"ר וָולְטֶר אֵיְתָּן שימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור במשך שש שנים , 1978- 1972 (החליף את היו"ר הקודם ד"ר חיים יחיל). הוא היה מינוי ציבורי של ממשלת גולדה מאיר והגיע לתפקידו הרָם ברשות השידור ממשרד החוץ שם שימש כמנכ"ל המשרד. ד"ר וולטר איתן התחנך על האסכולה האירופית. הוא היה איש מנומס ותרבותי שלא התאים לאקלים האסייתי של רשות השידור. כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לא השכיל לסייע לדָן שִילוֹן בהפקה המורכבת והמסובכת של שידורי אולימפיאדת מינכן 1972. הוא לא התערב ולא ניסה לשכנע את שְמוּאֵל אַלְמוֹג בחשיבות צירופם של אנשי הנדסה לצוות השידור. דן שילון נותר חשוף וטס לשם עם אנשים ספורים ללא טכנאים ושילם מחיר מקצועי כבד. לקח כישלון שידורי מינכן 1972 נלמד ולאולימפיאדת מונטריאול 76' נשלחו שני מפקחים טכניים דוב גולדשטיין בתחום ה- Video ועקיבא מלמד בתחום התקשורת והקוֹל.

טקסט תמונה : הנהלת רשות השידור טלוויזיה ורדיו "קול ישראל" בראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג , המהנדס הראשי של רשות השידור שלמה גל , סמנכ"ל הכספים ארנון צוקרמן (נושף עשן) , שר החינוך והתרבות יגאל אלון , עוזרו של השר , ונקדימון "נקדי" רוגל. (התמונה באדיבות שלמה גל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התחוללה סערה ברשות השידור מפני איש מההנהלה לא ענה למתמרמרים שהעלו טענה מקצועית כנה, חוץ מ- וולטר איתן. עניינם נתקע. המנהל הישיר שלהם המהנדס הראשי שלמה גַל נבהל מהמצב והעיר משהו בהסתר ב- 3 ביולי 1972 לשמואל אלמוג, "מישהו עורר עניין זה" ודמם. רוחמה איילון המנהלת הנמרצת של לשכת מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג הבחינה בהתמרמרות הבוקעת משורות הטלוויזיה ונטלה את המושכות לידיה ב- 8 באוגוסט 1972, "שמואל אלמוג", היא אמרה לו, והוסיפה, "ראה נא תשובתו של יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן למכתב הזה בעקבותיו פניתי אל שייקה תדמור, אשר הפנה אותי אל שלמה גל, בקיצור איש לא ראה ולא דיבר עם הטכנאים, ואף אחד לא השיב על מכתבם". זה היה שמונה עשר יום לפני טקס הפתיחה של האולימפיאדה. ככה התנהלה ופעלה בחובבנות גלויה ההנהלה המקצועית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בימים ההם. היא חשבה בתום לֵב שהיא פועלת בצורה הטובה ביותר, אך למעשה לא ידעה להתמודד עם המצב, השהתה את קצב התפתחות ההפקה, לא ענתה לפונים, ודחקה את הקֵץ. בסופו של דבר לא נשלח שום טכנאי לאבטח את השידורים המורכבים.

דן שילון היה שטוף אמביציות מקצועיות אך ניצב לא רק מול סבך ביורוקרטי בתוככי רשות השידור, אלא נאלץ להתמודד עם אנשי הפיקוד העליון של הרשות והטלוויזיה שנראו כפקידים האדישים לגורל ההפקה ההיסטורית. לרשותו של שילון עמדו ב- 1972 הכלים הטכנולוגיים הדרושים כדי לחולל מהפכה ולשדר ישיר לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית ישיר את אולימפיאדת מינכן 72'. הוא הכיר היטב את הסיבות שהביאו להיעדר כל כיסוי טלוויזיוני של ספורטאים וספורטאיות ישראליים בחמש אולימפיאדות רצופות שקדמו למינכן 1972 מאז המשחקים של הלסינקי 1952 הראשונים בהם נטלה חלק מדינת ישראל. לא היה גם זכר לצילומי טלוויזיה של ספורטאים ישראליים באולימפיאדות הבאות של מלבורן 1956, רומא 1960, טוקיו 1964, ומכסיקו 1968 למעט כמה תמונות סטילס דהויות בעיקר מטקסי הפתיחה ההם. לא הייתה סיבה לצלמי העיתונות הבינלאומית ולמצלמות הטלוויזיה העולמיות של ה- Host broadcasters בימים ההם להסתער על הספורטאים הישראליים האולימפיים שנשרו מהתחרויות כבר בשלבים המוקדמים. הם בס"ה ייצגו מדינה שהגשימה את חזונו של הברון פייר דה קוברטיין, "ההשתתפות במשחקים האולימפיים חשובה מהניצחונות בהם". מן ההיבט הזה נדמה כאילו ההיסטוריה הטילה על דן שילון ואלכס גלעדי להעביר את אזרחי מדינת ישראל מסוף עידן הסטילס לראשית תקופת ה- Video בטלוויזיה. זיכרון הצילום החזק ביותר שלי כילד בן 14 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן היה טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 15 בהלסינקי ב- 1952. זאת הייתה תמונת סטילס שהנציחה את משלחת ספורטאי ישראל בת 36 אנשים, 26 ספורטאים פעילים ו- 10 מאמנים ומלווים צועדים לראשונה בסך בתולדות המדינה בטקס פתיחה אולימפי ובראשם נושא הדגל שחקן הכדורסל של מכבי ת"א ונבחרת ישראל אברהם שניאור . מי חשב אז על שידורי טלוויזיה.

טקסט תמונה : 19 ביולי 1952. הייתי ילד בן 14 בשעה שמשלחת ספורטאי ישראל השתתפה לראשונה במשחקים האולימפיים וצעדה באון בטקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 15 בהלסינקי. הכדורסלן אברהם שניאור קפטן נבחרת ישראל ושחקן קבוצת מכבי ת"א נושא את דגל המדינה ומוביל משלחת אולימפית של 36 אנשים. זיכרון צילומי בלתי נשכח בהיעדר תיעוד הטלוויזיה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : חודש מאי של שנת 1952. העיר תל אביב. נבחרת ישראל בכדורסל לפני צאתה לאולימפיאדת הלסינקי 52'. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהנבחרת הישראלית הלאומית בכדורסל נוטלת חלק בטורניר האולימפי. זיהוי הנוכחים שעומדים משמאל לימין : יהושע רוזין ז"ל, אליהו עמיאל ז"ל, מנחם קורמן ז"ל, עמוס לין (חבר קיבוץ משמר העמק), המאמן מוריס "טבי" רסקין משה "מוסה" דניאל (חבר קיבוץ חולתה), רלף קליין ז"ל, ראובן פכר (חבר קיבוץ מזרע), זכריה עופרי, ודוב "בולק" פרוסק  ז"ל. זיהוי הנוכחים שכורעים ויושבים משמאל לימין : דני ארז, שמעון "צ'ינגה" שלח, מרסל חפץ, אברהם שניאור, פרדי כהן , ויהודה "קנבוס" ווינר. (התמונה באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : יולי 1952 . נבחרת ישראל בכדורסל בדרכה לאולימפיאדת הלסינקי 1952 . שלושה בני קיבוצים נמנו בימים ההם על נבחרת ישראל , משה "מוסה" דניאל, ראובן פכר, ועמוס לין . זיהוי הנוכחים בשורה ראשונה מלפנים משמאל לימין : המאמן מוריס "טבי" רסקין, חיים וויין ראש המשלחת, דני ארז (הפועל ת"א ), יהודה ווינר (מכבי ת"א ), שמעון "צ'ינגה" שלח (הפועל ת"א) פרדי כהן (הפועל חולון), אברהם שניאור (מכבי ת"א), מרסל חפץ (הפועל חולון) , משה "מוסה" דניאל (קיבוצניק מחולתה ששיחק בקבוצת הפועל  מעיין ברוך) , ראובן פכר (קיבוצניק מהפועל מזרע), אליהו עמיאל (הפועל חולון), זכריה עופרי  (מכבי ת"א), עמוס לין (קיבוצניק מהפועל משמר העמק). זיהוי הנוכחים בשורה אחורית משמאל לימין : מנחם קורמן,  ורלף קליין מנופף בידו (שניהם ממכבי ת"א). הערה : שלושת שחקני הפועל חולון, אליהו עמיאל, מרסל חפץ, ופרדי כהן היו עולים חדשים ממצרים ששיחקו במדי מכבי אלכסנדריה ומכבי קהיר. (התמונה, באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ב- 1948 ניהלה מדינת ישראל את מלחמת העצמאות שלה ונבצר מספורטאיה שכולם היו מגויסים להשתתף במשחקים האולימפיים ה- 14 של לונדון 1948. האולימפיאדה ה- 15 בהלסינקי 1952 הייתה הראשונה בה נטלו חלק ספורטאי מדינת ישראל . אפקט משחקי העוינות בין אברי בראנדג' לבין הטלוויזיה הבינלאומית לא השפיע על מדינת ישראל בת ארבע השנים שלא הייתה בה כלל טלוויזיה. ראש הממשלה דוד בן גוריון התנגד נחרצות להקמתה אך ביקש להיפגש עם ספורטאי המשלחת. הוא ראה חשיבות רבה בהשתתפות אתלטים ישראליים במשחקים האולימפיים. בפגישה עם מטילת הדיסקוס והודפת כדור הברזל אוֹלְגָה וִוינְטֶרְבֶּרְג התפלא על מיעוט נשים במשלחת וקרא לארגוני הספורט להגביר את החינוך הגופני גם בין הנשים. דוד בן גוריון הזכיר לספורטאי המשלחת כי שם המדינה קשור במאבקו של יעקב אבינו עם המלאך וכי עם ישראל תמיד ידע להיאבק, והוסיף , "העיקר הם ההגינות וההשתתפות ולא רק הניצחונות, אולם גם הם חשובים !" [13].

טקסט תמונה : ראש הממשלה דוד בן גוריון נפגש בקיץ 1952 עם משלחת הספורטאים הישראלית לפני צאתה לאולימפיאדת  הלסינקי 1952. בתמונה הוא משוחח עם האתלטית אולגה ווינטרברג. ממתין לתורו מימין, הכדורסלן הגבוה זכריה עופרי (1.91 מ'). (באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : תמונת מחזור של המשלחת האולימפית הישראלית טרם יציאתה למשחקי הלסינקי ב- 1952 . המשלחת כללה 13 כדורסלנים, 7 אתלטים ואתלטיות, 4 קלעים, שחיין אחד, קופץ למים אחד, 2 מאמנים אמריקניים : אירווינג  מונדשיין בא"ק ומוריס "טֶבִּי" רסקין בכדורסל (אינם מופיעים בתמונה), ו- 8 מלווים . (באדיבות מנחם קורמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. זוהי האתלטית תמר מטל. אצנית וקופצת לרוחק ולגובה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אם הא"ק היא מלכת הספורט הרי שתמר מטל היא מלכת הא"ק. תמר מטל נטלה חלק בתחרויות הקפיצה לגובה והקפיצה לרוחק באולימפיאדת הלסינקי 1952. היא דורגה אחרונה בקפיצה לגובה לאחר שעברה רף בגובה של  1.40 מ'. היא לא הצליחה לעבור את המינימום הנדרש של 4.90 מ' בקפיצה לרוחק באולימפיאדה והודחה מהמשך התחרויות.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. הקופץ למים הישראלי יואב רענן (יליד דרום אפריקה) מימין מדורג במקום התשיעי במקצוע הקפיצות למים במשחקים האולימפיים של הלסינקי 52'. (ארכיון יואש אלרואי).

ראוי עוד לציין כי השחיין נחום בוך סיים אחרון במקצה המוקדם ה- 1 בשחיית 100 באולימפיאדת הלסינקי 1952 בזמן של 1:05.6 דקה. הקופץ למים יואב רענן השיג את ההישג המכובד ביותר כשדורג תשיעי בקפיצות למים ממקפצה בגובה של 3 מטרים (נקראת באנגלית Springboard Diving). בטורניר הכדורסל הפסידה ישראל פעמיים בבית ב', לפיליפינים 47:57 וליוון 52:54 והודחה מהמשך הטורניר אך מישהו דאג להנציח אותה בתמונה משותפת עם האלופה האולימפית ארה"ב שניצחה במשחק הגמר את ברה"מ 25:36. בשורות נבחרת ארה"ב שיחקו שני הענקים בוב קורלנד (Bob Kurland) שגובהו 2.16 מ', וקלייד לאבלט (Clyde Lovellette) שהתנשא ל-2.10 מ'. 4925 ספורטאים וספורטאיות מ- 69 מדינות השתתפו באולימפיאדת הלסינקי 1952.

למרות הכישלונות באולימפיאדת הלסינקי 1952 נכתב פרק חדש בהיסטוריה של הספורט כששורה גאה של אתלטים מהישוב ייצגה בפעם הראשונה את מדינת ישראל במשחקים האולימפיים מאז אתונה 1896. מר ברניי איין יו"ר הנהגת הוועד האמריקני למען הספורט בישראל כתב מניו יורק מכתב מרגש לוועד האולימפי הישראלי בתום משחקי הלסינקי 1952, "היום נרשמה באהדה רבה העובדה בדבר השתתפותה של מדינת ישראל במשחקים האולימפיים. קבוצתכם הייתה קרבית מאוד, חבריה היו ספורטאים במלוא מובנה של המילה הזאת ובהתאמה מלאה לחוקה האולימפית. אלה מאִתנו שההצלחה האירה להם פנים וזימנה אותם למקום בתור חברים של הוועד האמריקני המאוחד לטובת הספורט בישראל , לא ישכחו לעולם את הרוח הטובה שגילו ספורטאי מדינת ישראל בשדה הספורט ובכפר האולימפי גם יחד. כבודכם עלה בעינֵי כל העמים. אנו מקווים לראות את ההתקדמות המהירה של האתלטים שלכם לקראת המשחקים האולימפיים של מלבורן 1956". חברי הוועד האולימפי הישראלי ב- 1952 היו :  עו"ד נחום חת, מרדכי ז'יליסט, יוסף יקותיאלי, אריה שריג, מרדכי בן-דרור, נחום הרצברג, חיים גלובינסקי, א. בן צבי, ד"ר מ. הרניק, ז. רוסצקי, האלוף מצה"ל יגאל אלון, וח"כ ג. פלש. הנהלת ההתאחדות לספורט בישראל מנתה את :  י. כרמי, מרדכי ימפולסקי, עמנואל גיל, ח. ברגר, יצחק כספי, ב. א. פס, מיכה שמבן, י. דניאל, ר. פרלשטין, פ. לוינזון, ד"ר קורן, י. פינשטיין, חיים וויין, רפאל פנון, ר. וויינברג, ד"ר אורי זמרי, י. פרחי, ו- מ. ימיני. ראשי המשלחת נפגשו במהלך המשחקים עם האלוף האולימפי בריצות 5000 מ', 10000 מ', ומרתון הצ'כוסלובקי אמיל זטופק ורעייתו דנה זטופקובה שזכתה במדליית הזהב בהטלת כידון. הם העניקו להם ספר אודות מדינת ישראל הצעירה. עוד זיכרון צילום של התחלה צנועה.

טקסט תמונה : הנהלת המשלחת האולימפית של מדינת ישראל הצעירה באולימפיאדת הלסינקי 1952 מעניקה לרץ הצ'כוסלובקי הדגול למרחקים ארוכים אמיל זטופק (זכה באולימפיאדת הלסינקי 52' ב- 3 מדליות זהב בריצת 5000 מ', 10000 מ' וריצת מרתון) ורעייתו דנה זטופקובה (אלופת הטלת הכידון באולימפיאדת הלסינקי 52') שי, ספר בשפה האנגלית, הקרוי : "THE FACE OF ISRAEL", המספר על מדינת ישראל. מימין לשמאל : עמנואל גיל, נחום חת, הרעייה דנה זטופקובה, אמיל זטופק, ועיתונאי הספורט של העיתון "דבר" אליעזר רוֹאִי. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי).

הא"ק הישראלית פרחה לאחר קום המדינה וכבשה לעצמה פופולאריות בציבור וכותרות ותמונות בעיתונות .אחת האתלטיות בולטות הייתה הקופצת לגובה ארוכת הרגליים אהובה קראוס – קריביצקי ז"ל מרחובות. אהובה קראוז – קריביצקי ז"ל לא השתתפה באולימפיאדת הלסינקי 52' וגם לא במלבורן 56' אך היא האדירה את שם ישראל במשחקי אסיה שנערכו במנילה בירת הפיליפינים ב- 1954.

טקסט תמונה : קיץ 1949. תקופה שחלפה לבלי שוב. צמרת האתלטים הבכירה של מדינת ישראל באִצטדיון "המכבייה" ב- 1949 כובשת את כותרות העיתונות בעידן טרום הטלוויזיה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אריה גליק (הפועל ת"א) אצן ל- 400 מ' ו- 800 מ', אהובה קראוז – קריביצקי ז"ל (הפועל רחובות) קופצת לגובה, יצחק "איציק" מנדלברויד (הפועל קריית מוצקין) מטיל כידון והודף כדור ברזל, רות קורן אצנית, ו- דוד טבק ז"ל (הפועל בית עובד) אָצָן ל- 100 מ' ו- 200 מ'. (התמונה באדיבות יצחק מנדלברויד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את מסורת ההשתתפות במשחקי אסיה שנערכו בפיליפינים ב- 1954 החלה חוליה קטנטנה בת שלושה ספורטאים ומנהל משלחת אחד. שלושת הספורטאים היו הקופצת לגובה אהובה קראוז – קריביצקי ז"ל (בת 22, 2009 – 1932), הקופץ למים יואב רענן בן 30, והקלע דוֹב בן דוֹב בן 25. ראש המשלחת היה ד"ר מ. הרניק. הצלחת המשלחת הייתה ענקית. דגל ישראל הונף פעמיים בראש התורן ועמו הושמע המנון התקווה. אהובה קראוז-קריביצקי זכתה במדליית הזהב בקפיצה לגובה בתוצאה של 1.55 מ'. היא קפצה בסגנון "מִסְפֶּרֶת" והקדימה שתי קופצות יפניות. הא"ק הישראלית עשתה בינתיים כמה צעדים לפנים עשרים שנה אחרי אהובה קראוז – קריביצקי זכתה אורית אברמוביץ' במדליית הזהב בקפיצה לגובה במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן לאחר שחלפה בסגנון "פוֹסְבֶּרִי" מעל רָף שגובהו 1.78 מ'. יואב רענן זכה במדליית הזהב בקפיצות למים במשחקי אסיה במנילה ב- 1954 ממקפצה של 3 מטרים ובמדליית כסף ממגדל של 10 מטר. דוב בן דוב זכה במדליית ארד בקליעה ברובה ממרחק של 300 מ'. התאחדות לספורט בישראל תכננה לשלוח כ- 10 ספורטאים למנילה אך לא מצאה מקורות מימון . משרד האוצר נסוג ברגע האחרון מהבטחתו לממן את המשלחת. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת התערב ברגע האחרון ולבסוף נמצא מקור המימון הדרוש להטסת שלושה ספורטאים וראש משלחת.

טקסט תמונה : 1954. טקס הפתיחה של משחקי אסיה במנילה בירת הפיליפינים. הקלע דוב בן דוב נושא את דגל ישראל. מאחור אהובה קראוז – קריביצקי ז"ל ויואב רענן. (באדיבות אהובה קראוז – קריביצקי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1954. אהובה קראוז – קריביצקי ז"ל (2009 – 1932) מתכוננת לקפיצת הזהב שלה במשחקי אסיה במנילה ב- 1954 (באדיבות גב' אהובה קראוז – קריביצקי ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1954 . משחקי אסיה ה- 2 במנילה בירת הפיליפינים. האתלטית הישראלית אהובה קריביצקי (במרכז) זוכה במדליית הזהב בקפיצה לגובה בהישג של 1.55 מ'. (באדיבות גב' אהובה קראוז – קריביצקי. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות ).

משחקי אסיה שנערכו במנילה בירת הפיליפינים ב- 1954 היו אתנחתא בין אולימפיאדות הלסינקי 52' ומלבורן 56'. כולם זכרו את ברכתו של מר ברני איין בתום אולימפיאדת הלסינקי 1952, "אנו מקווים לראות את ההתקדמות המהירה של האתלטים שלכם לקראת המשחקים האולימפיים של מלבורן 1956". הברכה לא התגשמה. ב- 29 באוקטובר 1956 נפתחה מלחמת קדש נגד מצרים. מדינת ישראל בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון והרמטכ"ל משה דיין יצאה להגן על גבולותיה הדרומיים מפני שליט מצרים גאמל עבדול נאצר. בתוך שישה ימים כבש צה"ל את כל חצי האי סיני והביס כליל את הצבא המצרי, ביבשה, בים, ובאוויר. אני הייתי חניך בקורס מכי"ם של חטיבת גולני בג'וערה. המ"מ שלי היה זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). המג"ד שלנו היה אברהם בר-אוריין והמח"ט בנימין ג'יבלי. הקורס סופח במלחמה לגדוד 12 של החטיבה וכבש את מוצבי רפיח 27 ו- 29. המלחמה הסתיימה ב- 5 בנובמבר 1956 ושבועיים אח"כ ב- 22 בנובמבר 1956 החלה במלבורן בירת אוסטרליה האולימפיאדה ה- 16 של הזמן החדש. רק שלושה ספורטאים ישראליים נטלו חלק במשחקים בגלל המצב, האתלט דוד קושניר קופץ לרוחק וקופץ משולשת, השחיינית שושנה ריבנר, והקופץ למים יואב רענן. ליוו אותם שני ראשי המשלחת על פי שיטת "הפיפטי – פיפטי" יריבות ספורטיבית – פוליטית שהייתה נהוגה בימים ההם בין "הפועל" ל- "מכבי", חיים גלובינסקי מ- "הפועל" ומרדכי בן-דרור איש "מכבי". המשתתף השישי היה שופט הכדורסל ד"ר אורי זמרי. שלושת הספורטאים נכשלו כישלון חרוץ דוד קושניר קפץ לרוחק 6.66 מ'. שושנה ריבנר שחתה 100 מ'בסגנון חופשי בזמן 1:10.3 דקה. יואב רענן דורג במקום ה- 2 בקפיצה ממקפצה שגובהה 3 מ' ו- וויתר בשל כאבי גב על השתתפותו בתחרויות בקפיצה ממגדל שגובהו 10 מ'.

סוף הפוסט מס' 634. הועלה לאוויר ביום חמישי – 22 בספטמבר 2016.

[1] ראה נספח : הפרק, “THE  MAGNIFICENT  ONES”, בסדרת הטלוויזיה  "OLYMPIAD" של באד גרינספאן.

[2] ראה נספח : "THE MODERN OLYMPIC GAMES", ספרו של מר ג'ון לוקאס (John Lucas).

[3] ראה נספח : ספרו של פרופסור שאול לדני, "ההליכה לאולימפיאדה – אוטוביוגרפיה של אלוף העולם בהליכה ל- 100 ק"מ ומחזיק בשיא העולם ל- 50 מייל".

[4] ראה נספח : ראה גם ספרו של פרופסור שאול לדני, "ההליכה לאולימפיאדה".

[5] הערה : הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין הוא מחדש המשחקים האולימפיים של העת החדשה.

[6] ראה נספח : ספרו של עמנואל גיל "המשחקים האולימפיים".

[7] ראה נספח : ראה מכתבו של דן שילון מנהל מחלקת הספורט מ- 15 בנובמבר 1971 אל מנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור , הנוגע להפקת שידורי אולימפיאדת מינכן 1972.

[8] ראה נספח : דו"ח סיור קדם הפקה במינכן 72' של דן שילון מ- 26 ביוני 1972 המופנה לישעיהו תדמור מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[9] ראה נספח : הפניית מכתב האישור של משלחת השידור למינכן ע"י מנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור מ- 30 ביוני 1972 אל מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג.

[10] ראה נספח : מכתבו של דן שילון לגב' רונית שטיינהיימר מ- 6 ביולי 1972 המבשר לה כי מנהל הטלוויזיה ישעיהו תדמור הסכים לשלם לה את שכרה המבוקש 3400 מרקים גרמניים לחודש עבודה.

[11] ראה נספח : מכתבו של דוב גולדשטיין מפקח טכני בחטיבת ההנדסה מ- 27 ביוני 1972 ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור וולטר איתן בו הוא מוחה על אי צירופו של איש טכני למשלחת השידור היוצאת לאולימפיאדת מינכן 1972.

[12]  ראה נספח : תשובתו של יו"ר הוועד המנהל וולטר איתן מ- 2 ביולי 1972 למכתב המחאה של דוב גולדשטיין.

[13]  ראה נספח : הספר, "ישראל במשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952 ומשחקי אסיה 1954", בעריכת עמנואל גיל ויוסף יקותיאלי.

סוף הפוסט מס' 634. הועלה לאוויר ביום חמישי – 22 בספטמבר 2016.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *