פוסט מס' 635. תזכורת מרה (8) : כרוניקה של רצח שאיננו ידוע מראש. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. משטרת מינכן בראשות מאנפרד שרייבר מתגלה בכל עליבותה ופחדנותה. פוסט מס' 635. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 25 בספטמבר 2016.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. 

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח, ו/או בשביל מטרות מסחריות, ו/או לשֵם פרסום אישי.

הערה 3 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

————————————————————————————————–

פוסט מס' 635 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 25 בספטמבר 2016.

————————————————————————————————–

פוסט מס' 635. תזכורת מרה (8) : כרוניקה של רצח שאיננו ידוע מראש. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. משטרת מינכן בראשות מאנפרד שרייבר (Manfred Schreiber) מתגלה בכל עליבותה ופחדנותה. פוסט מס' 635. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ב- 25 בספטמבר 2016.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת מרה (8) : כרוניקה של רצח שאיננו ידוע מראש. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. משטרת מינכן בראשות מאנפרד שרייבר מתגלה בכל עליבותה ופחדנותה. פוסט מס' 635. כל הזכויות שמורות.

הערה : המחקר והכתיבה של הנושא "אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972" נעשה על ידי במשך ארבע עשרה שנים בין 1998 ל- 2014.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ"ה פסוק 17. 

שַחַר מַחֲרִיד. אשמורת בוקר של יום שלישי כ"ו באלול תשל"ב, 5 בספטמבר 1972. 

א. תרשים של הכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן 1972 שהיה תלוי במשרדו של פרופסור ולטר טרוגר (Walter Troeger) מנהל הכפר האולימפי וסגנו של יו"ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד"ר ווילי דאומה (Willy Daume).

ב. ראש קבוצת שמונת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף וסגנו יוסוף "טוני" נאזאל מארגון "ספטמבר השחור" היו מצוידים במודיעין חלקי בנוגע לפירוט ומיקומם של דירות הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31.

ג. שמונת המחבלים שהתחפשו לספורטאים אולימפיים נושאים קיטבגים / צ'ימידאנים ובתוכם רובי הקלאצ'ניקוב ורימוני ה- רֶסֶס דילגו בארבע בבוקר (04.00 אולי כמה דקות מאוחר יותר) של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 מעל הגדר הנמוכה המקיפה את הכפר האולימפי בצידו הצפון – מערבי. הם היו צריכים לנווט דרך של כ- 70 מטרים בלבד כדי להגיע ליעד שלהם, ועשו זאת ללא קושי.

ד. משלוח הנשקים, התחמושת, ורימוני ה- רסס עבור מפקד קבוצת המחבלים לוטיף עיסא אפיף ש- נטמע יחדיו עם אנשי קבוצתו במינכן, נארז, נשלח, והוטס לגרמניה ע"י לוב של מועמאר קאדאפי בשקים של דואר דיפלומטי חסוי. הנשק הקטלני אופסן בסודי סודות בתחנת הרכבת של מינכן. שירותי הביטחון הגרמניים ושירותי הביטחון של ישראל לא ידעו על כך דבר.

טקסט מסמך : אולימפיאדת מינכן 1972 . תרשים של מבנה הכפר האולימפי במינכן 1972 על פי שרטוט "ממבט ציפור", בטרם תחילת המשחקים כפי שתוכנן ע"י הוועדה המארגנת הגרמנית. רחוב קונולי הארוך משתרע בתחתית השרטוט ממזרח למערב. אורכו כ- 200 מ'. הרחוב מתחיל בכיכר "קונולי – פלץ" (Connoly Platz) שם המתינו ההליקופטרים של משמר הגבול הגרמני כדי להטיס בתשע וחצי בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 את תשעת ביני הערובה ושמונת המחבלים לשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" המרוחק כ- 22 ק"מ אולי 23 ק"מ ממינכן. השרטוט מדויק וניתן להבחין בקלות במספרי הבתים של רחוב קונולי לרבות בית מס' 31. (באדיבות הוועדה המארגנת  ו- DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                      

שירותי הביטחון והמשטרה של מינכן ומערב גרמניה הפדנטית והדייקנית מתגלים כרשלניים ושלומיאלים, חובבניים ופחדנים. לא נחושים ובלתי יעילים. הם כמובן לא חתרו למגע אֵש עם המחבלים, וויתרו מראש, ולא התכוונו להקריב את חייהם בעבור הצלת הספורטאים הישראליים. השקפת עולמו האוטופית המוקדמת של יו"ר הוועדה המארגנת של משחקי מינכן 1972 ד"ר ווילי דאומה (Dr. Willi Daume) אודות משחקים אולימפיים שמחים, רוויי עליצות, תקוות, ושלום עולמי – התנפצה ביום שלישי של 5 בספטמבר 1972 לכל עבר. סידורי הביטחון העלובים שננקטו ע"י ממשלת באוואריה בראשות פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים שלו ברונו מרק (Bruno Merk), ומפקד משטרת מינכן מאנפרד שרייבר בשטחי הקומפלקס האולימפי והכפר האולימפי (וגם בעיר מינכן רבתי עצמה) התבססו על כ- 2000 (אלפיים) שוטרים במדי תכלת – טורקיז נטולי נשקים (!). מדיניות הביטחון המטופשת והמזלזלת הגרמנית הזאת הפכה בעצם את חייהם של כל הספורטאים והספורטאיות האולימפיים הישראליים בכפר האולימפי במינכן להפקר ותלויים על בלימה (מבלי שמשלחת הספורטאים שלנו על המאמנים, העסקנים, והמלווים שלה ושירותי הביטחון הגרמניים והישראליים מודעים לסכנת המוות שמרחפת מעל ראשם). התפתחה כאן כרוניקת רצח פלסטינית מתוכננת היטב מאחורי הקלעים של ארגון הטרור "ספטמבר השחור" שלא הייתה ידועה מראש לשירותי הביטחון הגרמניים וגם לא ל- "מוסד" הישראלי בראשות צבי זמיר. התוצאה : 11 (אחד עשר) ספורטאים ישראליים חסרי הגנה נרצחים וחוזרים הביתה בארונות. ספורטאי המשלחת הישראלית האחרים ניצלים במזל, באקראי, ועל פי יד המקרה. הם מצליחים להינצל למרות היעדר תושייה, יוזמה, ואומץ לב של שירותי הביטחון הגרמניים ומשטרת מינכן. אינני יכול לסגור את הפוסט הקונקרטי הזה ולומר בריש גלי כי האחראי על משטרת מינכן ד"ר מאנפרד שרייבר (Dr. Manfred Schreiber) נחשף כמפקד עלוב ופחדן. עליבותו ופחדנותו השפיעה במישרין על פיקודיו.

בשעת בוקר מוקדמת של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 כנראה ב- 04.00 דילגה קבוצה של שמונה מחבלים פלסטינים חמושים ברובי קלצ'ניקוב מעל הגדר המערבית של הכפר האולימפי ליד שער הכניסה Gate 25 A, צעדה כשישים אולי שבעים מטרים באין מפריע לעבר בניין המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב ג'יימס קונולי 31 בכפר האולימפי, והשתלטה בכוח הנשק על דירה מס' 1 ודירה מס' 3, בהן התגוררו שלושה עשר ספורטאים שלנו. שניים הצליחו להימלט. בסופו של אותו יום מר ונמהר רצחו המחבלים אחד עשר מחברי המשלחת הישראלית. חמישה ספורטאים פעילים, ארבעה מאמנים לאומיים, ושני שופטים בינלאומי. משרד הפנים של באוואריה בראשות של השַר ד"ר ברונו מרק פרסמה את לוח הזמנים של השתלשלות מעשה הטרור והרצח. ביום שלישי מוקדם בבוקר בשעה 05.00 של 5 בספטמבר 1972 שומעים שני סטודנטים לרפואה וספורט הָאנְס הָאלְבֶּה ו- ווֹלְפְרָאם קְרֶבְּס בביתם את הקריאה האלחוטית "אוברבאיירן, אוברבאיירן". זהו אות אזעקה לאמבולנס שלהם. האלבה וקרבס משיבים לקריאה ומקבלים הוראה לטוס מייד לשער מס' 6 בכפר האולימפי שם מחכים להם לאחר שנודע כי נשמעו יריות ברחוב קונולי 31. בשעה 05.20 הגיעו כמה סדרנים – שוטרים לרחוב קונולי 31 במטרה לברר את קולות הירי. לפני הדלת הכחולה המרכזית של הבניין הם נתקלו במפקד קבוצת שמונת המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף לובש חליפת סאפארי בהירה וחובש כובע לבן. פניו צבועים במשחה עשויה צבע שחור, הוא מרכיב משקפי שמש ומחזיק אקדח בידו ושני רימוני רסס תלויים בחגורתו. מתברר ש- לוטיף "עִיסָא" אפיף הוא מפקד קבוצת המחבלים. הוא מוסר עלון לאחד השוטרים ובו תביעה לשחרור 234 מחבלים הכלואים תמורת ספורטאים ישראליים בני ערובה ששבה. הוא איננו מציין כמה בני ערובה בידי קבוצתו מבקש להעביר את תוכן העלון לידיעת ממשלת ישראל. הוא שולח אולטימטום ראשון ודורש לשחרר את 234 המחבלים עד 09.00 אחרת יוציא להורג את הספורטאים האולימפיים הישראליים.

במהלך המו"מ בשלביו הראשונים בין שַר הפנים הפדראלי האנס דיטריך גנשר (Hans Dietrich Genscher) לראש קבוצת המחבלים מודיע לוטיף "עיסא" עפיף לשַר האנס גיטריך גֶנְשֶר : "אני יודע שזהו היום האחרון בחיי. אני חייל. היום איהרג למען פלסטין. או שכוחות הביטחון הגרמניים יירו בי ואם לא אמלא את המשימה כראוי יירו בי מפקדיי לכשאחזור. לי ולחבריי אין מה להפסיד. אנחנו נחושים". במהלך המו"מ בין ברונו מרק והאנס דיטריך גנשר לבין לוטיף "עיסא" אפיף ניסה קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט להשיג טלפונית את נשיא מצרים אנוואר סאדאת כדי לערב אותו במשבר. ווילי בראנדט דיבר לבסוף עם ראש ממשלת מצרים עַזִיז צִידְקִי שאמר לו, "מצרים איננה רוצה להיות מעורבת". ב- 14.00 מביאים שוטרים מחופשים לטבחים אוכל לחטופים והחוטפים . המטרה להיכנס לדירה מס' 1 עם האוכל על מנת לספור את כמות המחבלים. לוטיף "עיסא" עפיף לא מאפשר לטבחים לעלות לדירה עם התבשילים שלהם ומעלה את האוֹכֶל בעצמו. ב- 22.00 נכנסים המחבלים ובני הערובה למיניבוס שיוביל אותם מרחק של כ-200 מטרים מרחוב קונולי 31 לשני הליקופטרים החונים ב- "קונולי פלץ", בתחילת רחוב קונולי. יש שם משטח גדול שמאפשר נחיתה והמראה של הליקופטרים. רק בעת העלייה למיניבוס שיוביל את החטופים ממרחוב קונולי 31 ל- "קונולי פלץ" ייוודע לגרמנים הרשלנים כי קבוצת המחבלים של לוטיף "עיסא" אפיף מונה שמונה אנשים חמושים. ההחלטה להטיס את שמונת המחבלים ותשעה בני הערובה לשדה התעופה הצבאי הקטן "פירסטנפלדברוק" ולא לשדה התעופה הבינלאומי הגדול של מינכן שם ימתין להם מטוס בואינג 727 של חברת התעופה הגרמנית "לופטהאנזה", התקבלה בנימוק שהשדה הצבאי אינו הוֹמֶה ויקל על פעולת החילוץ הצבאית. משטרת מינכן מזעיקה ל- "פירסטנפלדברוק" 450 שוטרים כדי לאבטח את השדה.

ראש המשלחת האולימפית הישראלית במינכן 1972 שמואל "מוּליק" ללקין נחשב לאחת מדמויות המופת והנערצות במשך שנים רבות בארצנו, מאלה שעיצבו את הספורט הישראלי בראשיתו מאז קום המדינה ב- 1948. שמואל "מוּליק" ללקין נולד בתל אביב ב- 8 בפברואר 1926. בן 17 היה חבר ארגון "ההגנה" בתל אביב וסיים קורס מפקדי כיתות ב- שְפֵיָה. באוקטובר 1943 התגייס לפלוגה ח' בפלמ"ח במסגרת גיוס עירוני. תחילת השירות הייתה בקיבוץ קריית ענבים ולאחר מכן גם בקיבוץ רמת רחל ובבית הערבה בנובמבר 1945 הוביל יחידת סיור כמ"כ מבית הערבה לרמת רחל. מארב בריטי תפס את היחידה ושמואל ללקין והלוחמים נידונו ע"י השלטון המנדטורי הבריטי לשבע שנות מאסר באשמת נשיאת נשק. כשהגיע לבית הכלא מצא שם את אריה שריג. באוגוסט 1947 שוחרר שמואל ללקין ושירת בתפקיד מ"מ בפלוגה של יששכר "יִשְכָּה" שָדְמִי בגדוד החמישי של חטיבת הראל. במלחמת העצמאות עלה בשיירה האחרונה מקיבוץ חולדה לירושלים. השתתף בקרבות על שוּעָפָאת ובלחימה בהר הצופים והאוניברסיטה העברית בניסיון לכבוש את אוגוסטה וויקטוריה. אח"כ הועלה בדרגה והיה מפקד פלוגה בגדוד השישי של חטיבת הראל בקרבות ניצנה בנגב. המג"ד שלו היה סא"ל צבי זמיר (לימים אלוף בצה"ל ואח"כ ראש המוסד).

לאחר המלחמה הפך לספורטאי לאומי ונבחר להיות שחקן נבחרת ישראל בכדורעף ב- 1949 וראשית שנות ה- 50 תחת שרביט אימונו של המאמן המיתולוגי מיכה שמבן. משחק הכדורעף בשנים ההן היה מזוהה עם קיבוצי "השומר הצעיר" של מפלגת מפ"ם בארץ אך שמואל "מוּלִיק" לָלְקִין התל אביבי פרץ את החומה ה- "שְמוּצְנִיקִית" והתקבל לשורות הנבחרת הלאומית. התמונות הבודדות שנותרו מהתקופה ההיא של ראשית המדינה מספרות טוב יותר מכל מילה את הפשטות והענווה שניבטת מכל פינה של מדינת ישראל הצעירה והחדשה שזה אך נעמדה על רגליה ואפפה גם את הופעת הספורטאים הלאומיים. בתוך 60 שנה השתנתה מדינת ישראל לבלי הַכֵּר.

טקסט תמונה : קיץ 1949. המאמן הלאומי מיכה שמבן מייסד מייד לאחר תום מלחמת העצמאות ב- 1948 את הנבחרת הלאומית של ישראל בכדורעף. כאן נראית הנבחרת במחנה אימונים מוקדם בחיפה. זיהוי העומדים מימין לשמאל : שמואל ללקין (הפועל ת"א ), משה "מוסה" דניאל (הפועל מעיין ברוך), דוד פרלמוטר הפועל גן שמואל), מיכה שמבן (המאמן הלאומי, בגופייה), חיים בורר (הפועל בית זרע), עוזי וויזל (הפועל ת"א), דן גלילי (הפועל בית אלפא). זיהוי הכורעים מימין לשמאל : אומנה לבבי (הפועל מרחביה), דניאל "שחור" אלוני (הפועל גן שמואל), משה "מוסה" להב (הפועל בית זרע). (התמונה באדיבות חיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1950. נבחרת ישראל בכדורעף מתכוננת לקראת טורניר המשחקים במכבייה ה- 3 . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הקפטן אומנה לבבי (קיבוץ מרחביה), דן גלילי (קיבוץ בית אלפא), עוזי ויזל (הפועל ת"א, היום פרופסור ונגן צ'לו), חיים בורר קיבוץ בית זרע), דוד פרלמוטר (קיבוץ גן שמואל),  שמואל ללקין (הפועל ת"א), משה "מוסה" דניאל (אביו של הכדורסלן מוטי דניאל ואז חבר קיבוץ חולתא), אברהם ווייס (בית"ר ת"א). מאמן נבחרת ישראל היה אז מיכה שמבן. (התמונה באדיבות שמואל ללקין וחיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל "מוליק" ללקין הוא דוֹר מקימי המדינה ובוניה. מנהיג בעל חזון ומעש. מחוספס אך ישר והגון ולא מזויף. בעל יכולות מרשימות של ארגון וביצוע ונְטוּל כל יחסי ציבור בדומה לרבים מחבריו מהדוֹר ההוא של הפלמ"ח. שמואל "מוליק" ללקין כיהן כמנכ"ל ההתאחדות לספורט במשך 33 שנה, 1995- 1962. במסגרת תפקידו נבחר לעמוד בראש המשלחת הישראלית (שֶף דֶה-מִיסְיוֹן) לאולימפיאדת מינכן 1972 [1]. מעמסה גדולה ואחריות כבד. שמואל ללקין "מוליק" כבר החל בספירה לאחור. נותרו עוד שישה ימים לסיום. עד כה עמדו הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה (היה גם נשיא הוועד האולימפי הגרמני), מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר, וד"ר מנפרד שרייבר מפקד משטרת מינכן בכל מילה שאמרו, בכל הבטחה שהבטיחו, ובכל מטלה. הכל דפק בקפידה והלך על פי התוכנית. הפדנטיות והדייקנות הגרמניים הוכיחו את עצמם ולמשלחת הישראלית לא היו כל תלונות.

גם לאחר 32 שנה זוכר שמוליק ללקין בדייקנות רבה כל פרט מהאסון כאילו הדבר התרחש רק אתמול. הוא משוחח עִמִי ומדבר ביגון קודר בדיור המוגן בו הוא מתגורר יחד עם רעייתו ירדנה במגדלי ים התיכון בכפר סבא על מה שהתחולל ביום המַר והנמהר ההוא בכפר האולימפי במינכן ברחוב קונולי 31. הרחוב הזכור לשמצה נקרא על שמו של קופץ המשולשת האמריקני גֵ'יימְס קוֹנוֹלִי (James Connolly) הזוכה במקצוע הזה במדליית הזהב במשחקי אתונה 1896 שהייתה האולימפיאדה המודרנית הראשונה והתקיימה בעֵת החדשה לאחר הפסקה בת 1527 שנים מאז ימי יוון העתיקה. ג'יימס קונולי היה אתלט מתמיד. באתונה 1896 קבע הישג של13.71 מ' וכעבור ארבע שנים השתתף גם באולימפיאדת סט.לואיס 1900 בארה"ב שם זכה במדליית הכסף וקבע 13.97 מ'. במדליית הזהב בסט. לואיס זכה קופץ המשולשת היהודי – אמריקני מאיר פרינשטיין (Meyer Prinstein) שהשיג 14.47 מ'. הרחובות בכפר ובקומפלקס האולימפי רחב הידיים במינכן 72' נקראו על שמם של ספורטאי עבר אולימפיים דגולים. ג'יימס קונולי זכה לכבוד ההנצחה הזה שהעניקה לו הוועדה המארגנת הגרמנית.

משלחת ישראל בראשות ה- Chief de Mission שמואל ללקין טסה למינכן ביום שני – 21 באוגוסט 1972 ומייד השתכנה בחמש הדירות שהוכנו בעבורה ע"י מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר ברחוב קונולי 31. למחרת הונף דגל מדינת ישראל בכפר האולימפי. זה היה טקס קצר אך מרגש מאוד. שררה במשלחת הישראלית התרוממות רוח גדולה. דגל ישראלי מתנוסס על אדמת מינכן שם הגה אדולף היטלר בשנות ה- 20 של המאה הקודמת את השנאה היוקדת העיוורת ליהודים באשר הם יהודים ושם חיבר את ספרו הנודע לשמצה "מיין קאמפף". הספורטאים הישראליים חשו שהם מחוללים היסטוריה. הם היו משלחת הספורט הרשמית הראשונה שדורכת על אדמה גרמנית מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945.

טקסט תמונה : יום שלישי – 22 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. הכפר האולימפי. משלחת ישראל ניצבת דום לקראת הנפת דגל המדינה בכפר האולימפי. (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  :  יום שלישי – 22 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. דגל מדינת ישראל מתנוסס בראש התורן בכפר האולימפי. האיש הגבוה משמאל החובש מגבעת לבנה הוא ראש המשלחת ה- Chief de mission שמואל ללקין. (באדיבות הקלע זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רחוב קונולי הארוך (כ- 200 מ') היה אחד משלושה רחובות ראשיים וארוכים בכפר האולימפי שהשתרעו ממזרח למערב. הרחובות הנוספים היו נאדי (Nadi) ושטראסה ברגר (Strasseberger). בנייני הכפר האולימפי נצבעו על פי תכנון מראש בצבעים בהירים של לבן, כחול, וכתום. הוועדה המארגנת זכרה את הכתם המיליטריסטי שהותירה אולימפיאדת ברלין 1936 ועשתה כל מאמץ לשָוֵוק אווירה של ידידות, שמחת נעורים ועליצות חיים במשחקים האולימפיים. המשלחת הישראלית התגוררה בחמש דירות דו-מפלסיות במבנה נמוך בן שתי קומות בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 שהיה מרוחק כ- 60 מטר אולי 70 מטר מהגדר שהקיפה את הכפר האולימפי בצדו המערבי. בכל דירה דו מפלסית דמוי קוטג' היו מדרגות ספיראליות שחיברו בין שתי הקומות בדירה, התחתונה והעליונה. דלתות הכניסה לדירות ניצבו ברוֹם המד-רחוב. הנגישות אליהן הייתה מיידית לכל דיכפין. באותו הבניין ברחוב קונולי 31 השתכנו בדירות סמוכות 10- 7 ובדירות 21- 17 בקומה השלישית ספורטאי משלחת אורוגוואי. ספורטאי הונג  -קונג גרו בדירות 16- 12 ממש מעל לחמש הדירות הישראליות. שמונת המחבלים של "ספטמבר השחור" בפיקוד לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף וסגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל הייתה אם כן מצוידת במודיעין חלקי וידעה כיצד לנווט ולהגיע בוודאות לדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 שם התגוררו חמשת המאמנים הלאומיים הישראליים במקצועות הספורט האולימפיים השונים עמיצור שפירא (א"ק), אנדרה שפיצר (סיוף), משה "מוני" וויינברג (היאבקות), קֵהָת שוֹר (קליעה), וטוביה סוקולסקי (הרמת משקולות) וגם שני השופטים האולימפיים הבינלאומיים שלנו יוסף גוטפרוינד (בענף ההיאבקות) ויעקב שפרינגר (בענף הרמת המשקלות). לוטיף "עִיסָא" עפיף ו- יוסוף "טוֹנִי" נאזאל לא ידעו באילו דירות נוספות בבניין קונולי 31 מתגוררים שאר הישראליים אך שיערו שהן בסמוך לדירה מס' 1. קבוצת המחבלים הייתה צריכה רק לדלֵג מעל הגדר המערבית שגובהה כשני מטרים בלבד ולעבור מרחק של כמה עשרות מטרים בודדים בדרכם לחמש הדירות ברחוב קונולי 31.

שמוליק ללקין זוכר בעשרות שיחות התחקיר שניהלתי עִמוֹ בשנים 2012 – 2004 כלהלן : "חזרנו מבניין התיאטרון במינכן לאחר הצגת "כנר על הגג" [2] עם השחקן הישראלי שמואל רודנסקי  ישר למגורים שלנו בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. קבלת הפנים שערך לנו שמואל רודנסקי הייתה מרגשת מאוד. הייתה שם שמחה והתרוממות רוח גדולה מאוד. אפשר לראות את החיוכים בתמונות הסטילס שנשארו למזכרת מהערב ההוא. אני זוכר שאישרתי למאמן ההיאבקות משה "מוני" וויינברג לשוב מאוחר יותר לכפר על פי בקשתו והוא לא שב עמנו באוטובוס. אמרתי לו, "אתה מאמן לאומי ואני סומך עליך". מוני וויינברג חזר בכוחות עצמו לכפר במונית מאוחר מאוד בלילה והשתחל לדירה מס' 1 שלו ברחוב קונולי 31 בשקט מבלי להפריע לששת חבריו שכבר נמו את שנתם. רעייתי ירדנה ואנוכי הענקנו לבן שלנו אריק שמלאו לוֹ זה עתה בר מצווה מתנת נסיעה לאולימפיאדת מינכן 72'. אריק ביקש להישאר ללון בכפר האולימפי בחדרם של מרימי המשקלות והמתאבקים. הייתה שם איזה מיטה פנויה והילד ממש התחנן. סירבתי בכל תוקף מפני שהייתי חייב לשמש דוגמא אישית בכל מובן. המגורים בכפר האולימפי היו מיועדים לספורטאים בלבד ולא לפרוטקציה עבור קרובי משפחתם של המנהלים. הילד חזר עם רעייתי ירדנה לדירה שכורה שלנו לא רחוק מהכפר האולימפי".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן. המשלחת האולימפית הישראלית מוזמנת לבקר בהצגה "כנר על הגג" בכיכובו של שמואל רודנסקי. ל- 11 מהם היו אלו השעות האחרונות של חייהם . זיהוי העומדים מימין לשמאל : חיים וויין, רעייתו גב' אהובה וויין, טוביה סוקולסקי, מוני וויינברג (מציץ מאחור), יריב אורן, שאול לדני (מרכיב משקפיים) זאב פרידמן (מחובק ביד שמאל של השחקן שמואל רודנסקי), קהת שור (מאחור), שמואל רודנסקי (עטור זקן), יוסף גוטפרוינד (כבד הגוף והגבוה מכולם) , חיים גלובינסקי, שמואל ללקין (מחייך מאחור), צבי פינקלשטיין (גזבר המשלחת מפתח תקווה), איש לא מזוהה (מציץ מאחורי צבי פינקלשטיין), יוסף רומנו, יעקב שפרינגר, יהודה ווינשטיין (מוסתר חלקית), דן אלון, יצחק כספי, ד"ר קורט ווייגל רופא המשלחת, וקצה שרוול חולצתה של אסתר רוט – שחמורוב. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : גד צברי, זליג שטרוך, חבר של השחקן שמואל רודנסקי, אליעזר חלפין, ואריק ללקין בנו בן ה- 13 של שמואל ללקין. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הערה 1 : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.  הערה 2 : נעדר מהתמונה מאמן הסייפים אנדריי שפיצר לאחר שקיבל רשות ממנהל המשלחת שמואל "מוליק" ללקין לנסוע ברכבת ליממה אחת לעיר ההולנדית דן בוס שם שהתה אשתו גב' אנקי שפיצר אצל הוריה עם ביתם התינוקת.

פתאום מישהו צעק : "היי חברה חכו רגע נושא הדגל הנרי הרשקוביץ' לא היה נוכח בתמונה, אז בואו נעשה עוד תמונה אחת בשבילו ולכבודו". כולם הסתדרו ונעמדו באותה פוזה והנרי הרשקוביץ' נדחק מאחור בצידה הימני של התמונה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72'. יום שני בערב –  4 בספטמבר 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן . כמעט אותה התמונה. מישהו ראה כי נפקד מקומו של נושא הדגל של המשלחת הישראלית בטקס הפתיחה הקלעי הנרי הרשקוביץ וצעק לו להצטרף לתמונה הקבוצתית של המשלחת. הצלם לחץ שוב על הדק המצלמה והנרי הרשקוביץ נראה מחייך (ממשוקף ומשופם) עומד מאחורי טוביה סוקולסקי. אבל היה פנצ'ר אחר בצילום. הצלם שלא הכיר את אסתר שחמורוב השאיר אותה משמאל מחוץ לתמונות והותיר רק את שרוול חולצתה ליד ד"ר קורט ווייגל. הערה שלי : לא נכח במפגש עם שמואל רודנסקי בתום ההצגה "כנר על הגג", סייף הרומח יהודה וויינשטיין שנשאר במגורים ברחוב קונולי 31, מפני שההצגה לא עניינה אותו. כמו כן לא מופיע בתמונה מאמן נבחרת הסיוף אנדריי שפיצר שנסע עם רעייתו לביקור משפחתי בן 48 שעות בעיר דן בוס בהולנד. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יום שני בלילה – 4 בספטמבר 1972. התיאטרון העירוני של העיר מינכן . אולימפיאדת מינכן 1972. כארבע שעות לפני פריצת שמונת המחבלים למגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. יוסף גוטפרוינד הענק מתחבק עם שמואל רודנסקי בתום ההצגה "כנר על הגג". במרכז זהו מנהל המשלחת שמואל ללקין, ומשמאל, איש הוועד האולימפי חיים גלובינסקי. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוּלִיק" ללקין מוסיף בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו : "השעה כבר הייתה אחרי חצות הליל. הלכנו כולנו לישון במצב רוח מצוין. תמונות הסטילס מהמפגש עם שמואל רודנסקי מוכיחות זאת . זה היה יום נפלא. התכוננו ליום התחרויות האחד עשר באולימפיאדה. כולנו היינו סקרנים לראות האם אסתר שחמורוב תעפיל לריצת הגמר ב- 100 משוכות. היא הייתה הספורטאית הבולטת במשלחת. האולימפיאדה הייתה אומנם בעיצומה אך סיומה כבר נראה באופק. בשעה ארבע לפנות בוקר ביום שלישי – 5  בספטמבר 1972 חדרו ללא קושי שמונה מחבלים פלשתינאים לכפר האולימפי. הם נחלקו לשתי קבוצות וקפצו פנימה מעל הגדר שעטפה את הכפר האולימפי. זה כמעט היה נוהג. זה היה ביום האחד עשר של המשחקים והשמירה הביטחונית על הכפר הייתה רופפת מאוד. השומרים בכניסה הראשית העלימו עין מספורטאים שונים שהגיעו באישון לילה לכפר האולימפי מבילויים מאוחרים בברים ובמועדונים בעיר ואפשרו להם לקפוץ מעל הגדר. כך נהגו גם עם שמונת המחבלים הפלסטיניים מארגון "ספטמבר השחור" שהיו מחופשים לספורטאים ולא משכו כל תשומת לב. הגדר לא הייתה מאובטחת כלל. אני יודע שכמה מהמחבלים נכנסו דרך אחד השערים הראשיים ואחרים דלגו מעל הגדר. המחבלים לבשו בגדי אימון כאילו היו ספורטאים ונשאו עמם תיקי ספורט גדולים כדרך האתלטים. הם התחפשו לספורטאים ולא עוררו כל חשד. בתיקים לא היו מונחות נעלי אימון וגם לא תלבושת ספורט אלא אופסנו בהסתר רובי קלאצ'ניקוב, מחסניות תפוחות מכדורים, ורימוני רֶסֶס".

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוּלִיק" ללקין, עירני ונרגש, מוסיף בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו : "אנחנו התגוררנו בקומת הקרקע של הבניין בן שתי קומות ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, ממש על הרחוב. בבניין הזה שיכנתי רק את הגברים במשלחת. אסתר שחמורוב ושלומית ניר התגוררו בנפרד מקום אחר של מגורי הספורטאיות בכפר האולימפי, כ- 120 מטר אולי 150 מ'מאִתנו בבניין שהוקצה לנשים בלבד. שני השייטים יאיר מיכאלי (לוחם בשייטת 13) ויצחק ניר ומאמנם אלי פרידלנדר התגוררו בעיר הנמל הצפון גרמנית קִיל (Kiel) שם נערכו תחרויות השייט האולימפיות. ראשי המשלחת יוסף "יושו" ענבר יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, חיים וויין סגן יו"ר הוועד האולימפי הישראלי, יצחק כספי גזבר הכבוד של הוועד האולימפי, יצחק אופק יו"ר ההתאחדות לספורט, וחיים גלובינסקי – גרו בנפרד במלון "שרתון" בעיר. אני מתוקף תפקידי גרתי בכפר האולימפי יחד עם הספורטאים שלנו. בזמנו בעת הביקור המוקדם שלי בכפר האולימפי כראש המשלחת ביוני 1972, התרעתי בפני הגרמנים על כך שהבניין נגיש מִידַי לכל עובר אורח. הוא שוכן בגובה הקרקע וגם סמוך מידי למדרחוב ואל המדרגות המובילות מהחניון אל הדלת הכחולה המשותפת שהובילה לכל דלתות הדירות בבניין. ביקשתי לשנות את מיקום המגורים שלנו אך הגרמנים לא שהו לבקשתי. איש לא לקח ברצינות את הדרישה הביטחונית שלי. התגוררנו בחמש כניסות נפרדות אך סמוכות זו לזו. הדירות היו דו מפלסיות בנות שתי קומות ובעלות גרם מדרגות פנימי משותף. בין כניסה לכניסה הפריד מטר אולי מטר וחצי. בכל חדר התגוררו על פי המקובל כמה ספורטאים".

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוּלִיק" ללקין ממיין בהתרגשות  בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו את חלוקת האנשים לחדרים :

בדירה הראשונה שהייתה גדולה במקצת משאר הדירות החלטתי לשכן שבעה מאנשי המשלחת שכללו את חמשת המאמנים משה "מוני" וויינברג מאמן ההיאבקות, עמיצור שפירא מאמן הא"ק, טוביה סוקולסקי מאמן מרימי המשקלות, קהת שור מאמן הקלעים, ואנדרה שפיצר מאמן הסייפים, וגם את שני השופטים הבינלאומיים הישראליים שלנו באולימפיאדת מינכן 72' יוסף גוטפרוינד שופט בינלאומי בהיאבקות ויעקב שפרינגר שופט בינלאומי בהרמת משקולות. גם שאר הדירות היו דו מפלסיות".

בדירה השנייה גרו חמישה ספורטאים. ההלך ד"ר שאול לדני, שני הקלעים הנרי הרשקוביץ (נושא דגל ישראל בטקס הפתיחה)  וזליג שטרוך , שני הסייפים יהודה וויינשטיין ודן אלון. לדירה הזאת התפלח השחיין אברהם מלמד כאורח אך הוא לא היה חבר מן המניין במשלחת. אישרתי לו כספורטאי אולימפי לשעבר להתגורר בדירה מס' 2.

בדירה השלישית גרו שישה ספורטאים. קבוצת מרימי המשקלות זאב פרידמן, דוד ברגר, ויוסף רומנו ועִמם קבוצת המתאבקים שמנתה את אליעזר חלפי, ומארק סלאבין, וגד צברי.

בדירה הרביעית התגוררו רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל וד"ר מתי קרנץ שלא היה חבר במשלחת אלא איש מקורב שהיה קשור עכשיו לסוכנות היהודית ובעברו איש מכון ווינגייט.

אני כמנהל המשלחת גרתי בדירה החמישית נפרדת מכולם שהייתה רק שלי ושימשה אותי גם כמשרד קטן. בדירה עמד לרשותי טלפון בעל חיוג בינלאומי. שתי קבוצות המחבלים מנו ביחד שמונה אנשים והיו מצוידות במודיעין פחות או יותר מדויק. הם ידעו היכן התגוררנו".

טקסט תמונה : שבת אחה"צ – 26 באוגוסט  1972. זהו תצלום של רחוב קונולי 31  מאחור מהצד של המרפסות בכפר האולימפי רחב הידיים במינכן . התמונה צולמה דקות אחדות לפני היציאה של המשלחת הישראלית לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי של מינכן. 7 דקות נסיעה באוטובוס אולי פחות הפרידו בין הכפר האולימפי לאצטדיון האולימפי . ברקע נראות חמש הדירות הדו מפלסיות ברחוב קונולי 31 בהן התגוררו 21 מהספורטאים הגברים של המשלחת הישראלית [3]. הדירה קיצונית מימין היא דירה מס' 1 ואחריה ממוקמות לפי הסדר דירות 2, 3, 4, ו- 5 . בדירה 1 התגוררו המאמנים הלאומיים עמיצור שפירא – א"ק, קהת שור – קליעה למטרה, טוביה סוקולסקי – הרמת משקלות, אנדריי שפיצר – סיוף, ומשה "מוני" וויינברג – היאבקות, ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד בהיאבקות ויעקב שפרינגר בהרמת משקלות. הדירה הקיצונית משמאל היא דירה מס' 5 בה התגורר מנהל המשלחת (CHIEF  DE  MISSION) שמואל "מוליק" ללקין (מתכופף מלפנים), מאחוריו חיים גלובינסקי , איש לא מזוהה, וקיצוני משמאל זהו יצחק כספי. זיהוי נוסף של כל הנוכחים התמונה : קיצוני מימין זהו יצחק אופק, יריב אורן, יוסף "יושו" ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים, ויו"ר הוועד האולימפי הישראלי, צבי פינקלשטיין ואיש לא מזוהה. בהמשך זהו כאמור חיים גלובינסקי, איש לא מזוהה, ויצחק כספי. מתכופף לפנים שמואל "שמוליק" ללקין. לעיסא עפיף מנהיג קבוצת הטרור הפלסטינית שמנתה 8 מחבלים חמושים ברובי קלצ'ניקוב היה מודיעין מדויק היכן משתכנת המשלחת הישראלית (הספורטאים הגברים) ברחוב קונולי מס' 31 בכפר האולימפי. הם לא ידעו בדיוק באלו חדרים משתכנים הספורטאים הישראליים והמאמנים שלהם. דלת הכניסה לדירה מס' 1 (בה השתכנו המאמנים הלאומיים) הייתה מבודדת משאר הכניסות האחרות בשל מבנה הבניין הקונקרטי הזה ברחוב קונולי מס' 31. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 3 בספטמבר 1972. הכפר האולימפי. הסייף דן אלון לבוש בגד אימון גרמני על מרפסת דירה מס' 2 הנושקת למרפסת דירה מס1 עליה השתלטו שמונת המחבלים. מימין נראה מגדל התקשורת הגרמני ש- DOZ השתמשה בו כדי להעביר את סיגנל הטלוויזיה לכל פינה על פני הגלובוס. על מגדל התקשורת היו מוצבות שתי מצלמות אלקטרוניות גדולות שצילמו 24 שעות ביממה תמונות פנורמיות של הכפר האולימפי והקומפלקס האולימפי לרבות האצטדיון המרכזי. (צילום יהודה וויינשטיין ובאדיבות דן אלון).

שמואל ללקין מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "בארבע לפנות בוקר אולי קצת אח"כ הגיעה קבוצה של שמונה מחבלים חמושה ברובי קלצ'ניקוב לקומת הקרקע בבית הדירות הישראלי ברחוב קונולי 31. הם הגיעו אלינו בקלות. האבטחה הגרמנית הייתה קלושה אם בכלל. הכל היה פרוץ. ההגעה לחדרים שלנו והחדירה אליהם נעשו ללא כל מאמץ. מדהים עד כמה זה היה קל. החוליה התפצלה לשתיים. המחבלים הראשונים פרצו בכוח את דלת הדירה הראשונה שם התגוררו חמשת המאמנים האולימפיים שלנו מוני וויינברג, עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר טוביה סוקולסקי, וקהת שור ושני השופטים הבינלאומיים בהרמת משקולות ובהיאבקות יעקב שפרינגר יוסף גוטפרוינד. יוסף גוטפרוינד גבר גבה קומה ובעל משקל פתח את הדלת והבין שהוא ניצב בפני מחבלים. הוא ניסה לסגור את הדלת בכוח וצעק, "לברוח כולם, מחבלים מנסים להיכנס דרך הדלת". מאמן המשקלות טוביה סוקולסקי התעורר מהצעקות לבש זוג מכנסיים וברח דרך החלון. אח"כ אולי במקביל להשתלטות על דירה מס' 1 של המאמנים והשופטים התדפקו כמה מחבלים חמושים אחרים על דלת הדירה השלישית בביתן. הם משום מה פסחו על דלת הדירה השנייה שגם היא הייתה דו מפלסית. בדירה מס' 2 ישנו בקומה הראשונה שאול לדני ואברהם מלמד. בשני החדרים בקומה העליונה התגוררו הנרי הרקשקוביץ וזליג שטרוך, החדר שלהם פנה לכיוון המד רחוב, ודן אלון ויהודה וויינשטיין שחדרם פנה למרפסות. אינני יודע מדוע הם פסחו על דלת הכניסה השנייה ואינני יודע גם מדוע לא המשיכו לכניסות ארבע וחמש. העניין נשאר תעלומה עד עצם היום הזה. הרי אין מי שיספר ו- יעיד. כולם נרצחו".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. הביתן ברחוב קונולי 31 ששימש את מגורי המשלחת הישראלית. הדלת הקיצונית מימין היא הדלת של דירה מס' 3 בה התגוררו שלושת המתאבקים אליעזר חלפין, מרק סלאבין וגד צברי ושלושת מרימי המשקלות יוסף רומנו, דוד ברגר, וזאב פרידמן. המחבלים פסחו משום מה על דלת מס' 2 בה התגוררו שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך, שני הסייפים דן אלון ויהודה וויינשטיין, ההלך ד"ר שאול לדני, והאורח הבלתי לגאלי השחיין הנודע אברהם מלמד (בן קיבוץ רמת יוחנן) שהחֶבְרֶה סידרו לו מיטה. משמאל נראית הדלת הכחולה המרכזית עשויה זכוכית של בניין 31 ברחוב קונולי שהובילה החוצה אל המדרגות שהובילו לירידה אל חניוני האוטובוסים והמכוניות. כל תנועת התחבורה בכפר האולימפי הגדול התנהלה במעין קומת מרתף כדי לא לזהם את האוויר. דלת דירה מס' 1 ממוקמת מייד מאחורי דלת הזכוכית הכחולה. הכניסה אליה היא מכיוון מדרגות החניון התת קרקעי או דרך הדלת הכחולה. המדרגות מהחניון ישירות אל דלת דירה מס' 1 בה השתכנו עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר, מוני וויינברג, קהת שור, טוביה סוקולסקי, יוסף גוטפרוינד, ויעקב שפרינגר. לדירה מס' 1 לא הייתה דלת הנושקת לרחוב כפי שהיו לדירות מס' 2, 3, 4, ו- 5. דלת דירה מס' 1 נשקה למדרגות החניון ולכן היא הייתה הנגישה ביותר. זאת פשוט הייתה הדלת הראשונה של מגורי הספורטאים הישראליים שנקרתה למחבלים.

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל "מוליק" ללקין (בן 91 היום) ממשיך לתאר לי בשיחות התחקיר עמו את אותו שחר מחריד של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 : "מרים המשקלות זאב פרידמן פתח למחבלים את דלת הדירה השלישית. נכנסו אליה שני מחבלים שהשתלטו מייד על שלושת מרימי המשקלות יוסף רומנו, זאב פרידמן, ודוד ברגר וגם על שלושת המתאבקים אליעזר חלפין, ומרק סלבין, וגד צברי. הם הצמידו אותם לקיר והתכוונו לחבור אל המחבלים האחרים שנשארו לשמור על שאר החטופים בדירה מס' 1. ברגע של היסח הדעת מצד המחבלים הצליח גד צברי לחמוק ולהימלט. בארבע ורבע לפנות בוקר שמעתי יריות. שנתי קלה והתעוררתי מייד. ניגשתי לחלון אך לא ראיתי דבר וחזרתי למיטה. לא נקפו כמה דקות ושוב שמעתי כמה יריות בודדות. אז כבר הבנתי מה קורה. אני מעריך שהיריות בפעם הראשונה נורו לעברו של המתאבק גד צברי שהצליח לברוח מהחוטפים. כנראה שביריות בפעם השנייה הם רצחו את משה "מוני" וויינברג. יוסף רומנו נרצח זמן לא רב אח"כ. אין שום עֵדוּת למה שקדם לפני היריות מפני שהעדים היחידים שראו את שני מקרי הרצח של מוני ווינברג ויוסף רומנו, נרצחו בעצמם מאוחר יותר. ראיתי את גופתו של מוני וויינברג לבוּש רק בתחתונים מוצאת אל מחוץ לדלת הכניסה ומאוחר יותר היא פונתה מאוחר יותר ע"י צוות גרמני".

בעת גביית העדויות התברר כי מאמן המתאבקים משה "מוני" וויינברג נאבק במחבלים כשהם נכנסו לדירה מס' 1 בארבע ורב בבוקר ונורה בפניו אך רק נפצע. אח"כ הוברר כי לוטיף "עיסא" אפיף הותיר שלושה מחבלים לשמור על החטופים בדירה מס' 1 ובעצמו יחד עם ארבעה אחרים יצא דרך הדלת הכחולה לתּוּר אחר דירות נוספות של הספורטאים הישראליים במטרה ללכוד עוד בני ערובה. "עיסא" וחבריו נטלו עמם את משה "מוני" וויינברג הירוי בעת החיפוש. הועלתה השערה כי המחבלים כפו עליו להדריכם ולהוביל אותם לחדרים נוספים של המשלחת הישראלית. השערה נוספת הייתה כי מוני וויינברג החליט לפסוח על דלת הכניסה לדירה מס' 2 בה התגוררו שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך, שני הסייפים דן אלון ויהודה ווינשטיין, ההלך ד"ר שאול לדני ואברהם מלמד והוביל אותם הישר לדלת הכניסה של דירה מס' 3 מפני שם התגוררו אנשי הכוח של האתלטיקה הכבדה בהם שלושה מרימי משקלות יוסף רומנו, דוד ברגר, וזאב פרידמן ושלושה המתאבקים גד צברי, אליעזר חלפין, ומרק סלאבין, בתקווה שאלה יוכלו לגבור על המחבלים בקרב פנים אל פנים. השמועות גם סיפרו שמוני וויינברג נלחם בהם שוב בתוך זמן קצר אח"כ ואז גם נורה ונרצח מקרוב.

טקסט תמונה : יוסף רומנו ז"ל בתרגילי גוף. (באדיבות אלמנתו גב' אילנה רומנו ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

יוסף רומנו היה אחד הספורטאים החזקים ביותר במשלחת הישראלית האולימפית למינכן 1972, וגם אחד הַאָהוּדִים. הוא היה מעצב פנים במקצועו האזרחי ומצא עניין באתלטיקה הכבדה. דווקא בעיצומן של התחרויות האולימפיות במינכן נפצע בברכו. כשהמחבלים הובילו את שבויי דירה מס' 3 לעבר דירה מס' 1, דידה יוסף רומנו מאחור בגופייה ומכנסי ספורט קצרים על קביים. איש לא נותר בחיים כדי לספר על גבורתו של יוסף רומנו שגאוותו הישראלית נפגעה והיכן ומתי החליט להשיב מלחמה שערה. הוא היה ספורטאי אמיץ לב ואיש שרירים שלקח את גורלו בידיו. ידוע רק שלאחר שהוּבְלוּ הספורטאים מדירה מס' 3 לחדר העליון בדירה מס' 1 ניסה יוסף רומנו מתי שהוא להילחם במחבלים בידיים חשופות בקומה העליונה בדירה מס' 1 אך גם הוא נורה מטווח קרוב ומת מייד. קליעי הקלצ'ניקוב חוררו את גופו של יוסף רומנו החזק ונתקעו בקירות החדר.

השֶף דֶה מִיסְיוֹן שמואל ללקין עומד על כך בעת התחקיר עִמִי כי הוא מודע לאינפורמציה כי משה "מוני" וויינברג הוביל באופן אישי את המחבלים לדירה מס' 3 בהנחה שאנשי הכוח כמו יוסף רומנו יוכלו להיאבק עם המחבלים, אך הכל על פי דעתו הן השערות בלבד מפני שכולם נרצחו ולא נותרו עֵדים כדי לאמת את הדיווח הזה.

טקסט תמונה  :  יום שלישי בבוקר – 5 בספטמבר 1972 . המשחקים האולימפיים של מינכן 72' – אולימפיאדת הרצח. צוות גרמני מפנה את גופתו של משה "מוני" וויינברג מנוקבת כדורים שהמחבלים הניחו במיד רחוב של קונולי 31 ליד הדלת הכחולה. מאוחר יותר החל הצוות הגרמני בראשות שר הפנים האנס דיטריך גנשר לנהל את מו"מ עם מפקד קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף על חייהם של תשעת בני הערובה. (DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

גופתו של מרים המשקלות יוסף רומנו, ספורטאי ישראלי שהיה לוחם אמיץ ותקף את המחבלים בידיים ריקות ונרצח מייד – נשארה מוטלת זמן רב בחדר העליון בדירה מס' 1 נוכח פני החטופים והחוטפים. באיחור זמן גדול של כשלוש שעות רק בשבע בבוקר הקיפה משטרת מינכן החובבנית את בניין המגורים הישראלי ברחוב קונולי 31 והציבה צלפים לבושים כספורטאים מול כניסות הבניין.

טקסט תמונה :  יום שלישי בבוקר – 5 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 72'. משטרת מינכן מתארגנת באיחור זמן רב לאבטחת הכפר האולימפי ושולחת למקום 450 שוטרים חמושים. המחבלים רצחו כבר שני ספורטאים ישראליים ומחזיקים בתשעה בני ערובה נוספים לנוכח האבטחה הגרמנית הרשלנית . (באדיבות ו סיוע של  DOZ ו הסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

הקלע הנרי הרשקוביץ בן 45 נשא בגאווה רבה את דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972. הרשקוביץ נולד ב- 12 בפברואר 1927 בבוקרשט – רומניה ושרד את מלחמת העולם ה- 2. ב- 1947 הצטרף למועדון הקליעה של מכבי בבוקרשט. ב- 1965 עלה לישראל יחד עם רעייתו השופטת ההתעמלות הבינלאומית גב' סידי הרשקוביץ ובתם התינוקת בת שנה וחצי. הנרי הרשקוביץ הוא דור שלישי למשפחת שענים ברומניה והלך בדרכי סבו ואביו ופתח ברחוב בן יהודה בתל אביב חנות שעונים ועובד בה במרץ עד היום גם בגיל 85. הנרי הרשקוביץ אהב את המלאכה העדינה והמדויקת ומצא חפיפה בין משמעת העיסוק בשעוניו לבין תכונות האופי של שקט נפשי, סבלנות, ודריכות המחשבה לפני סחיטת ההדק והצליפה למטרה ברובה האוויר שלוֹ. הוא היה שנים רבות אלוף ישראל בקליעה ברובה בשלושה מצבים והצטיין גם בתחרויות קליעה בחו"ל. הוא נולד להיות צָלָף. ב- 1967 זכה באליפות העולם בקליעה ברובה ביפן. הנרי הרשקוביץ ייצג את מדינת ישראל בתחרויות הקליעה של אולימפיאדת מכסיקו 1968 (יחד עם הקלעים זליג שטרוך ונחמיה סירקיס). עכשיו נבחר לייצג את המדינה גם באולימפיאדת מינכן 1972. הנרי הרשקוביץ הוא הספורטאי היחיד בישראל שנשא שלוש פעמים את דגל המדינה בשלושה טקסי פתיחה שונים של אירועי ספורט גדולים, במשחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק (בירת תאילנד) 1970, באולימפיאדת מינכן 1972, ובמשחקי אסיה ה- 7 בטהראן (בירת איראן) ב- 1974.

טקסט תמונות : 1967. אליפות העולם בקליעה ביפן. הנרי הרשקוביץ בן 41 מוכתר כאלוף העולם בקליעה ברובה. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונות : 1967. אליפות העולם בקליעה ביפן. הנרי הרשקוביץ בן 41 מוכתר כאלוף העולם בקליעה ברובה. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. יפן. הנרי הרשקוביץ אלוף העולם בקליעה ברובה זעיר ניצב על דוכן מספר אחת. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנרי הרשקוביץ מתייחס ברצינות רבה לנשיאת דגל המדינה בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72' . הוא זוכר בשיחות התחקיר עמי ב- 2009 : "חשתי אחריות רבה, גאווה, וכבוד רב למשימה שהוטלה עלי ע"י ראש המשלחת שמואל ללקין. שמואל "מוליק" ללקין הודיע לי שנבחרתי לשאת את הדגל הישראלי על אדמת גרמניה בשל הישגיי הספורטיביים וגם בגלל היותי הספורטאי המבוגר ביותר במשלחת". הנרי הרשקוביץ בן 89 היום (נולד ברומניה ב- 1927) הזוכר היטב את הרצח והחטיפה שהתחוללו מוקדם בבוקר ב- 5 בספטמבר 1972 ברחוב קונולי 31 כאילו הדבר התרחש רק לפני רגע. בשפתו השקולה והמחושבת הוא אומר, "אני התגוררתי בדירה 2 יחד עם עמיתי הקלע זליג שטרוך ועם שני הסייפים דן אלון ויהודה וויינשטיין וההלך שאול לדני. היה לנו אורח נחמד בדירה אך בלתי ליגאלי, השחיין אברהם מלמד. כולנו ישנו בשני חדרים קטנים במפלס העליון של דירה מס' 2 ביניהם חצצו שירותים ומקלחת, חוץ משאול לדני שהעדיף לישון בחדר למטה ליד המטבחון. גם אברהם מלמד ישן לידו בקומה התחתונה. אברהם מלמד היה מגיע לדירה מתי שמתחשק לו. הוא היה אורח ואסטרונאוט מרחף שאיבד את המפתח שסידרנו לו והיה משתחל מאוחר בלילות דרך החלון הצרפתי. כל העסק לא היה מתוכנן היטב מההיבט הביטחוני. מפתחות הדירות היו פשוטים ולדלתות לא היו בריחים. הייתי מוטרד. אם אברהם מלמד חדר דרך החלון לדירה מס' 2 מדוע שאחרים לא יעשו זאת. המחשבות האלו כל הזמן התרוצצו בראשי. זאת הייתה האווירה של הימים ההם. צריך לזכור שבארץ היו בחודש מאי 1972 שני מקרים של התקפות מחבלים טרם אולימפיאדת מינכן 72'. חטיפת מטוס "סבנה" והנחתתו בנמל התעופה לוד והרצח הנורא בלוד ע"י אנשי צבא הכוכב האדום היפניים ובראשם קוזו אוקאמוטו".

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. המפתח לדירה מס' 2  בבית המגורים הישראלי ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי שהוחזק בכיסו של הקלע ונושא הדגל בטקס בפתיחה הנרי הרשקוביץ'. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הקלע הנרי הרשקוביץ שָב לזירת הרצח ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן 72'. מימין : דלת הכניסה לדירה מס' 3 (לידה זוג אופניים) ודלת הכניסה לדירה מס' 2. משמאל : הדלת הכחולה המרכזית עשויה זכוכית של ביתן מס ' 31 ברחוב קונולי דרכה פנו המחבלים לעבר דלת הכניסה של דירה מס' 3. לעולם אי אפשר יהיה לדעת מדוע פסחו המחבלים על דירה מס' 2 שהייתה קרובה יותר לדלת המרכזית, ולמה לא ניסו להשתלט על דירה מס' 4 שם גרו רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל ומתי קרנץ, ומדוע לא פלשו לדירה מס' 5 שם התגורר ראש המשלחת שמואל ללקין. המרחקים בין דלתות הדירות היו קצרים ביותר. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

נושא דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 (נערך בשבת אחה"צ – 26 באוגוסט 1972) מר הנרי הרשקוביץ מוסיף בשיחות התחקיר עמי : "לא הייתי שקט אבל דווקא ישנתי טוב באותו הלילה של 5 בספטמבר 1972 כשלפתע התעוררתי מוקדם בבוקר משקשוק בריחים של נשק אוטומטי. ירדתי למטה במדרגות והצצתי החוצה אך לא ראיתי דבר חוץ מאיש ביטחון גרמני שחש למקום מפני ששמע יריות ושאל אותי אם משהו לא בסדר ? השבתי לו שאינני יודע. צריך להבין את הטופוגרפיה של הכפר האולימפי ורחוב קונולי במיוחד. קבוצת המחבלים טיפסה במעלה כמה מדרגות מקומת החניונים התת קרקעית שהובילו רק לדלת דירה מס' 1 בבניין קונולי 31 שהייתה נפרדת מארבעת הדירות האחרות . כדי להגיע לכל ארבעת הדלתות האחרות של ארבע הדירות הנוספות של המשלחת הישראלית שנבנו ממש על הרחוב היה צריך להיכנס דרך הדלת הכחולה עשויה מזכוכית שהובילה למיד רחוב. הדירות שלנו היו נגישות לכל עובר אורח. בדירה מס' 1 בה התגוררו שבעה ספורטאים שלנו, חמישה מאמנים לאומיים ושני שופטים בינלאומיים עמיצור שפירא, קהת שור, מוני וויינברג, אנדרה שפיצר, טוביה סוקולסקי, יעקב שפרינגר, ויוסף גוטפרוינד. מייד אחרי הפלישה לדירה מס' 1 וההשתלטות על שישה מאנשינו, טוביה סוקולסקי הרי הצליח להימלט, הבינו המחבלים שישנן דירות נוספות בבניין בהן מתגוררים ספורטאים ישראליים. הם רק לא ידעו היכן. חלק מהמחבלים אבטחו את דירה מס' 1 וחלק אחר ירד במדרגות ונפנה אל הדלת המרכזית הכחולה שהובילה אל הכניסות הסמוכות : 2, 3, 4, ו- 5. אינני יודע עד היום מדוע פסחו על הדירה שלנו דירה מס' 2 וחדרו דווקא לדירה מס' 3. אין לי הסבר לכך ואינני יודע גם מדוע הם לא השתלטו על דירה מס' 4 בה התגוררו ד"ר קורט ווייגל ומתי קרנץ ומדוע לא ניסו להגיע לדירה מס' 5 שם לָן ראש המשלחת בכבודו ובעצמו שמואל ללקין. הרי לנו לא היה נשק וגם לא מאבטחים. כעבור זמן לא רב ראיתי איך המחבלים גוררים את גופתו של מוני וויינברג בתחתונים בלבד שרועה בחוץ".

טקסט תמונה : הקלע הנרי הרשקוביץ בפעולה באחת מתחרויות הקליעה הרבות בהן השתתף. במשך שנים רבות נחשב לצלף הטוב במדינה. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנרי הרשקוביץ' ממשיך לשחזר עבורי את קורות יום השלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 : "לאחר חדירת המחבלים לדירות מס' 1 ומס' 3 ותפישת בני הערובה ראיתי בערך בחמש וחצי בבוקר ממרחק של כ- 10 מטרים את המחבל לוטיף 'עיסא' אפיף עם הכובע הצהוב מנהל שיחות עם הגרמנים. הדיבור שלו היה מלווה בתנועות ידיים ליד דלת הזכוכית הכחולה שהייתה הדלת המרכזית של הכניסה לבניין כולו והיציאה ממנו. יכולתי לפגוע בו בקלות ברובה הצלפים שלי [4] שהיה מונח לידי בדירה מס' 2. שני הסייפים דן אלון ויהודה וויינשטיין האיצו בי לצלוף בו. נחשבתי לצלף מעולה והצלחתי להשחיל חמישה כדורים למרכז מטרה המרוחקת ממני 50 מ' אבל ממש לאותו חור באמצעות רובה "הטוטו, שלי. הייתי יכול "להוריד" את לוטיף "עיסא" אפיף בקלות, מה זה בשבילי לצלוף מ- 10 מטרים, אבל חששתי שיש למחבלים רימונים והם לא יהססו לזרוק אותם על בני הערובה הלכודים בדירה הראשונה של המשלחת שלנו. זאת הייתה דילמה. לפני שהתפנינו מהדירות שלנו לעבר הגן מאחורי רחוב קונולי 31 עוד הצלחתי להחליף כמה מילים עם ראש המשלחת שמואל ללקין. עמדנו על המרפסות של הדירות וללקין צעק לי אם אני יודע מה קורה ? השבתי שאנשים "מדרום לאשקלון" פלשו לדירות מס' 1 ומס' 3 . מאוחר יותר החל המו"מ של האנס דיטריך גנשר וד"ר בְּרוּנוֹ מֶרְק עם המחבל לוטיף "עיסא" אפיף. המו"מ לוּוָה בכל מיני אולטימטומים והאנס דיטריך גנשר וברונו מרק וגם וולטר טרוגר ומנפרד שרייבר הסתודדו עם לוטיף "עיסא" אפיף כמה וכמה פעמים ליד הדלת הכחולה הסמוכה לדירה מס' 1. אף אחד לא ידע את המספר המדויק של קבוצת המחבלים שהשתלטו על הספורטאים שלנו . האמת , הייתי יכול לצלוף בעוד מחבל אחד לבוש מסכה שראינו נחשף על המרפסת האחורית של דירה מס' 1 שהייתה כה סמוכה לשלנו ושימש כנראה איש אבטחה אחורי של קבוצת המחבלים, אך לך תדע מה תהיה תגובתם של המחבלים האחרים, כמה אנשים הם, ואיזה עוצמת אש יש להם. לא ידענו כמה הם. זאת הייתה שאלת המפתח האם קבוצת המחבלים מונה שניים אולי שלושה או עשרה. זה כמובן הבדל עצום. ביקשתי באופן אישי מד"ר בּרוּנוֹ מֵרְק כי יצייד אותי בטלסקופ ויאפשר לי להיכנס לבניין 24 הגבוה ברחוב קונולי הארוך בו שכנה משלחת מזרח גרמניה על מנת להשקיף מהקומה העליונה לעבר דירה מס' 1 שלנו בה נלכדו בני הערובה, וכדי לברר כמה מחבלים באמת נמצאים שם. ברונו מרק סירב". שרר שם בתחילה בלבול וחוסר וודאות. אינני יודע גם אם הייתי צריך לקבל אישור מיוחד לפתוח באש בסיטואציה המורכבת הזאת".

טקסט תמונות :  מימין, זהו צילום של לוח מטרה אליה צלף הנרי הרשקוביץ באחת מתחרויות הקליעה בהן נטל חלק ברחבי העולם, חמש פעמים קליעות "בול'" באותו חור הקליעה הראשון ממרחק של 50 מ'. אומר לי הנרי הרשקוביץ בעת שיחות התחקיר עמו : "יכולתי להוריד את המחבל עם המסכה בקלות רבה, אני צלף, אך לא ידעתי כמה מחבלים נמצאים בדירה מס' 1, מה כוח האש שלהם, ועד כמה הם יכולים להזיק לספורטאים החטופים שלנו". (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. אחד המחבלים מקבוצתו של לוטיף "עיסא" אפיף מאבטח את דירה מס' 1 מצידה של המרפסת האחורית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. (סוכנויות ו- DOZ. ארכיון יואש אלרואי).

סייף הרומח יהודה וויינשטיין היה צעיר הספורטאים במשלחת הישראלי למינכן 72', בן שבע עשרה וחצי. יהודה וויינשטיין נולד במושבה ראש פינה ב- 11 במארס 1955. הוא למד בביה"ס היסודי בראש פינה ואת לימודי התיכון עשה בביה"ס "התיכון עיוני" בצפת. בחירתו בסַיִף הייתה ברירת מחדל מפני שזה היה חוג הספורט היחידי במושבה. יהודה וויינשטיין הפך לאלוף ישראל ונשלח יחד עם הסייף דן אלון למינכן. לאחר אולימפיאדת מינכן 72' התגייס יהודה וויינשטיין לחיל האוויר והפך לטייס קרב. היום הוא משמש טייס בחברת ארקיע.

יהודה וויינשטיין בן 55 (בן 17 וחצי באולימפיאדת מינכן 1972 זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2010 כלהלן : "החלטתי לא לנסוע יחד עם כולם להצגה "כנר על הגג" עם שמואל רודנסקי. הייתי כנראה צעיר מידי וההצגה לא עניינה אותי. נשארתי ברחוב קונולי 31. דן אלון ואני השתכנו בדירה מס' 2. זאת הייתה בחירה שלנו. הרי הגענו לכפר האולימפי שבועיים לפני כולם. בלילה של יום שני – 4 בספטמבר 1972 המתנתי לספורטאי המשלחת שחזרו למגורים לקראת חצות. דן אלון ואנוכי לנו במפלס העליון של דירה מס' 2 צמוד למרפסת שפנתה לגן מאחור. שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך ישנו במיטות שפנו לצד של הַמִיד – רחוב. במפלס התחתון ליד המטבחון ישנו שָאוּל לָדָנִי והשחיין אָבְרָהָם מְלָמֵד. דָן אַלוֹן ואנוכי התעוררנו למשמע צרורות יריות. זה היה מוקדם בבוקר. שאלתי את דָן אָלוֹן מה הרעש הזה אך הוא פטר אותי כי אלה קולות הכפכפים שמשמיעים ספורטאי הונג קונג שהתגוררו קומה מעלינו בעת צעידתם המהירה. המשכנו לישון אך כעבור כמה דקות העיר אותנו הֶנְרִי הֶרְשְקוֹבִיץ וסיפר כי מחבלים השתלטו בכוח הנשק על דירות 1 ו- 3 ושבו את הספורטאים שלנו כבני ערובה. הוא סיפר לנו כי ראה את גופתו של מוני וויינברג שותתת דם מוטלת ליד הדלת הכחולה הסמוכה לדירה מס' 1. התייעצנו כולנו כיצד לפעול. הצענו להנרי השרקוביץ וזליג שטרוך לפגוע במחבלים באמצעות רובי הטוטו האולימפיים שלהם (בעלי קוטר2.2 מ"מ). שררה אי וודאות ענקית בעיקר מפני שלא ידענו כמה מחבלים השתלטו על הספורטאים שלנו. במהלך ההתייעצויות בינינו ראיתי מהחלון שלנו את אחד המחבלים שחבש כובע בוקרים רחב שוליים. החלטנו לברוח מהדירה אך לא מהדלת הראשית מפני שפחדנו כי המחבלים צופים עליה והם יכולים לצלוף עלינו. שרר שם בלבול וגם לא היה בידינו מידע מפורט. בתוך עשרים דקות אולי שלושים לא יותר – שאול לדני, אברהם מלמד, ואני פתחנו את החלון הצרפתי במפלס התחתון שהייתה בעצם מין דלת הזזה והסתלקנו דרך המרפסת האחורית לעבר הגינה הסמוכה לבניין. אחרינו יצאו דרך החלון הזה גם שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך ודן אלון. היה מוקדם בבוקר ושקט בחוץ. לא היה אף אחד בסביבה למעט סדרן – שוטר גרמני אחד לבוש במדי התכלת שדיווחנו לו מה קרה. הוא השיב לנו שמשטרת מינכן כבר יודעת על אירוע הטרור הזה. נלקחנו למטה המשטרה ואח"כ קיבלנו דירה חלופית משם עקבנו אחרי ההתפתחויות".

טקסט תמונה : 1972. סייף הרומח יהודה וויינשטיין בן שבע עשרה וחצי (מימין) עם מאמנו משה חומוט באחת התחרויות שקדמו לאולימפיאדת מינכן 72'. (באדיבות יהודה וויינשטיין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסייף דן אלון נולד בתל אביב ב- 28 במארס 1954. את אהבתו לסַיִף ירש מאביו מאיר אלון יליד הונגריה [5] שהיה אלוף ארץ ישראל ואח"כ גם של מדינת ישראל במשך שנים רבות. המשפחה התגוררה ברחוב אפשטיין בצפון תל אביב ודן אלון התאמן בהחזקת חרב כבר בגיל שש. בגיל שמונה עזב את הסיוף ובחר להתאמן בכדורסל בקבוצת הילדים של מכבי ת"א שמנהלה היה שמואל "שמלוק" מחרובסקי. בגיל שש עשרה פרש מהכדורסל וחסר לאהבתו הישנה, הסייף. בינתיים נסגר מועדון הסיוף של מכבי ת"א ודן אלון העתיק את פעילותו למועדון מכבי ר"ג. בשנים 1972 – 1968 נחשב דן אלון לסייף הטוב במדינה והיה אלוף ישראל בכל שלושת מקצועות הסייף, רומח, דקר, וחרב. כאלוף ישראל קנה את הכרטיס לאולימפיאדת מינכן 1972. הצטרף אליו הסייף הצעיר יהודה וויינשטיין אלוף הנוער שעשה את המינימום האולימפי על פי הקריטריונים שהציב מנהל ההתאחדות לספורט וה- Chief de mission שמואל ללקין. ראשי הוועד האולימפי ושמואל ללקין ניצבו רק בפני בעיה אחת, באיזה מאמן יש לבחור ב- משה חוּמוּט ו/או ב- אנדרה שפיצר, ולהטיסו כמאמן לאומי נבחר למינכן 72' יחדיו עם שני הסייפים. לבסוף הוחלט למנות את אנדרה שפיצר בן ה- 27 למאמן הלאומי. אנדרה שפיצר נסע אל מותו.

טקסט תמונה : 1972. דן אלון ממועדון מכבי ר"ג הוא אלוף ישראל הסיוף בדגם רומח. (באדיבות דן אלון . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה: 1972. דן אלון ממועדון מכבי ר"ג הוא אלוף ישראל הסיוף בדגם רומח  (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן אלון ספורטאי מופת זוכר בשיחות התחקיר הרבות שקיימנו כלהלן : "הטרגדיה של המאמן אנדרה שפיצר בן גילי היא כמו צו הגורל. אנדרה שפיצר, יהודה וויינשטיין ואנוכי הגענו למינכן ב- 7 באוגוסט 1972 כשבועיים לפני בוא המשלחת כולה על פי הזמנת איגוד הסיף הגרמני כדי להתאמן עם הסייפים הגרמניים. הדירות הדו מפלסיות ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי כבר המתינו לנו. שנינו היינו הראשונים שחנכנו אותן. אני ויהודה וויינשטיין החלטנו משום מה לגור בדירה מס' 2. זאת הייתה הבחירה שלנו. אנדרה שפיצר יליד טרנסילבניה היה בעל האופי ביישן. הוא היה אדם צנוע ובעל חוש הומור נדיר שביקש לגור בנפרד מאתנו. "צריך להיות איזה שהוא דיסטאנס מכל מיני סיבות בין הספורטאים לבין מאמנם", אמר לנו ולקח את חפציו לדירה מס' 1". האם הייתה זאת גזירת הגורל ? אנדרה שפיצר הלך שוב אל מותו.

ראש המשלחת שמואל "מוליק" ללקין החליט כי המשלחת הישראלית כולה תבקר באופן מאורגן ביום שני בערב – 4 בספטמבר 1972 בתיאטרון העירוני של מינכן שם התקיימה ההצגה 'כנר על הגג' בהשתתפות השחקן הישראלי שמואל רודנסקי. זה היה פחות או יותר יום נטול תחרויות עבור הישראליים. באחד הימים הגיעה אנקי רעייתו של אנדרה שפיצר לביקור בעלה במינכן. היא השאירה את התינוקת אנוּק אצל הוריה בעיר ההולנדית דֶן בּוֹס ונסעה משם ברכבת למינכן. בהיותה במינכן יחד עם אנדרה השיגה טלפון מבית הוריה בדן בוס שסיפרו לה כי התינוקת לא מרגישה כל כך טוב. אנדרה שפיצר רווי געגועים לבתו התינוקת ביקש משמואל ללקין רשות לוותר על ההצגה כדי לנסוע כבר ביום ראשון – 3 בספטמבר להולנד עם רעייתו אנקי. שמואל ללקין נעתר לבקשתו. אנקי ואנדרה שפיצר לקחו את הרכבת הראשונה שהזדמנה להם ונסעו לדן בוס בהולנד.

דן אלון מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "לאחר שחזרנו בחצות הליל של יום שני – 4 בספטמבר 1972 מהתיאטרון במינכן ומהפגישה הנרגשת עם שמואל רודנסקי המתינו לי בדירה מס' 2 המאמן אנדרה שפיצר ויהודה ווינשטיין. זה היה כבר מאוחר בלילה אבל ישבנו שם עוד כשעה והחלפנו חוויות. זה היה עוד לילה אולימפי רגיל. לפתע סיפר לנו אנדרה שפיצר את עוללות היום, "תשמע מה קרה לי", והוסיף בנון שלנטיות, "אנקי רעייתי הביאה אותי באוטו שלה היום בשעות הבוקר לתחנת הרכבת בדן בוס ממנה ניתן להגיע למינכן אך החמצנו אותה בכמה דקות . אנקי נסעה עוד 30 ק"מ לתחנה הבאה בעיר איינדהובן כדי להשיג שם את הרכבת. בדרך אמרתי לה, "אנקי אני רוצה להישאר עוד יום עמכן בהולנד. אני כל כך מתגעגע אליכן", אך אנקי אמרה לי שאני מוכרח לשוב כי קיבלתי משמואל ללקין אישור לחופשה בת יומיים. תפסתי את הרכבת בתחנה השנייה ושבתי לכפר האולימפי והנה אני כאן ממתין לכם ומספר לכם את קורותיי היום". אני ידעתי שאנדרה שפיצר בעל חוש ההומור הבלתי נדלה ואיש הבדיחות מאוד היה קשור מאוד לאנקי ובתו התינוקת בת החודש והתגעגע למשפחתו" . האם הוטל שוב הפּוּר ? אנדרה שפיצר שב מהולנד אל מינכן – למותו. השעה כבר הייתה אחרי חצות הליל. מחוגי השעון הראו כי יממה חדשה נרשמה בלוח השנה : כ"ו בחודש אלול תשל"ב, יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. דן אלון ויהודה וויינשטיין ברכו את אנדרה שפיצר בברכת לילה טוב והלכו לישון בדירה שלהם דירה מס' 2. אנדרה שפיצר נפנה מהם והלך למגורי המאמנים בדירה מס' 1.

דן אלון ממשיך לשחזר עבורי את קורות אותו היום המר ההוא : "קיר דק הפריד בין שתי המרפסות של דירה מס' 1 ושלנו דירה מס' 2 שהיו כה סמוכות. מדהים מדוע המחבלים פסחו ולא נכנסו לדירה שלנו דרך הדלת במד – רחוב. ועוד יותר מדהים מדוע הם לא דילגו מעל הקיר במרפסת העליונה כדי לחדור משם לדירה מס' 2. הרי הם היו מצוידים בקלאצ'ניקובים ואנחנו כולנו הספורטאים היינו בידיים ריקות. לאחר שנודע לנו דבר ההשתלטות של המחבלים על דירה מס' 1 הייתי על המרפסת והצצתי מעבר לקיר המפריד, ואז ראיתי לשנייה אחת ממרחק של שני מטרים את אחד המחבלים לבוש כובע גרב מחזיק קלצ'ניקוב דרוך בידיו ומאבטח את הדירה עם תשעה בני הערובה מאחור. הוא לא הבחין בי. מייד הסתלקתי משם ואז גם גמלה ההחלטה להימלט מהדירה שלנו דרך החלון הצרפתי בקומה הראשונה בדירה הדו מפלסית שפנה למרפסת התחתונה. ואומנם כך עשינו. יצאנו בלאט למרפסת האחורית וקפצנו ממנה לגינה שעטפה את הבית מצדו השני של הרחוב".

הקלע זליג שְטְרוּךְ (החליף את שם משפחתו לשְטוֹרךְ) נולד ב- 9 במאי 1946 עיר קאראגנדה בקזחסטן. ב- 1957 נדדה משפחתו לפולין. ב- 1962 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה באשקלון. זליג שטרוך ירה להנאתו במטווחים בעיר לגניצה בפולין יחד עם חברי ילדות. בארץ החזיק לראשונה רובה טוטו בתחרות קליעה שנערכה באשקלון ב- 1964. זליג שטורך התגלה כ- צָלָף. בהיותו בן 22 עבר את כל הקריטריונים בקליעה למטרה ברובה טוטו ונמנה על משלחת ישראל שטסה באוקטובר 1968 ליטול חלק באולימפיאדת מכסיקו 68'. אולימפיאדת מינכן 72' הייתה האולימפיאדה השנייה שלו ברציפות. הוא נמנה על נבחרת הקליעה שאימן אותה קֵהָת שוֹר.

טקסט תמונה : 23 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. העיר מינכן בירת מדינת באוואריה. שלושה ימים לפני טקס הפתיחה. הקלע זליג שטרוך (מימין) עם מאמנו קהת שור מטיילים ברחובות מינכן. (באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. קבוצת הקליעה האולימפית הטובה במדינת ישראל. שלושת הצלפים מימין לשמאל : זליג שטרוך, מיכה קאופמן, והנרי הרשקוביץ'). (באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זליג שטרוך זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "מעשה הרצח והטרור נפל עלינו כרעם ביום בהיר. אני זוכר את הימים הראשונים כשהגענו למינכן. המאמן שלנו קהת שוֹר, אנוכי והנרי הרשקוביץ טיילנו במינכן היפה. הכל היה רגוע ושקט ופתאום מלחמה ורצח ספורטאים ישראליים בכפר האולימפי. זה היה נורא. בחמש בבוקר יצאתי החוצה לבוש טרנינג כחול בגד אימון ספורטיבי שקיבלנו כולנו מהנהלת המשלחת מדלת הדירה שלנו, דירה מס' 2 כדי לברר מה קורה. היה שקט בחוץ ואור הבוקר החל להפציע. לפתע אני רואה את מפקד קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף יוצא מעבר לדלת הכחולה ומתקרב אלי. הוא היה לבוש בז'אקט סאפארי לבן וחובש כובע לבן – צהבהב. לאחר שהתקרב הבחנתי כי הוא מחזיק בעלונים ביד אחת ובשנייה אקדח. על חגורתו היה תלוי רימון. "עיסא" שאל אותי בגרמנית אם אני יודע היכן המשטרה. השבתי לו בשפה הגרמנית כי אינני יודע. למזלי הגדול השם "ISRAEL" באנגלית היה רשום על גַב הטרנינג (בגד אימון ספורטיבי) כך ש- "עיסא" לא ידע שאני ספורטאי ישראלי חבר המשלחת. העפתי מבט לחלון למעלה וראיתי את הנרי הרשקוביץ מסמן לי לברוח. מייד לאחר ש- "עיסא" חזר לדלת הכחולה הגיע שוטר – סדרן גרמני בהליכה מהירה בתלבושת האחידה שלהם בצבע תכלת – טורקיז למיד רחוב שלנו ושאל אותי אם שמעתי יריות. השבתי בשפה הגרמנית כי אינני יודע דבר. ניתחתי מהר את המצב והבנתי על פי משאלתו של "עיסא" "היכן משטרת מינכן ?" כי הם השלימו את מעשה ההשתלטות והחטיפה על הספורטאים שלנו ועכשיו הם מבקשים לפתוח מייד במו"מ. אח"כ גם ראיתי את העלונים שהם זרקו מדירה מס' 1 ובהם שמות 234 המחבלים הכלואים שאותם דרשו לשחרר תמורת בני הערובה שלנו".

זליג שטרוך ממשיך להעיד בפניי כלהלן : "לאחר שחזרתי לדירה הערתי את שָאוּל לָדָנִי ואברהם מלמד משנתם . הם ישנו על המיטות בקומה הראשונה. אברהם מלמד היה כה ישנוני ואמר לי ברוגז, "זליג למה אתה מעיר אותי כל כך מוקדם תפסיק כבר עם הצחוקים שלך". טִקסנו כולנו כל הדיירים עצה כיצד לפעול. מחלון הקומה השנייה הפונה למִיד רחוב ראינו כיצד כמה מחבלים מוציאים את גופתו של מוני וויינברג מנוקבת כדורים ושותתת דם. היה לי במקרה את רובה הטוטו שלי בחדר מפני שהבאתי אותו לצורכי ניקוי. אסור היה בשום אופן להכניס את הנשקים שלנו לכפר האולימפי ונדרשנו לאפסן אותם בארונות מיוחדים במתקן הקליעה האולימפי, אך אני הצלחתי להביא בתיק שלי את הרובה האישי, אומנם ללא הכוונות, אך בכל זאת רובה שמסוגל לייצר אֵש. הייתי יכול לפגוע בקלות ב- "עיסא" שניצב ליד הדלת הכחולה וגם במחבל אחר שאבטח את דירה מס' 1 במרפסת מאחור אפילו בהיעדר הכוונות האורגינאליות של הרובה, אך בעצה אחת החלטנו לא לירות, מפני שלא ידענו מה עוצמת האש שלהם, כמה הם, ואולי הם יכולים להעיף רימונים על החברה שלנו".

בשעה ארבע אחה"צ הודיע לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף מפקד קבוצת המחבלים ודובר גרמנית רהוטה  [6] להָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר האיש הבכיר ביותר בצוות המו"מ הגרמני כי הם דורשים להציב מייד לרשותם שני מטוסים גדולים כדי שיוכלו לטוס עם השבויים ממינכן למדינה ערבית כלשהי שתיאות לקבל אותם. האנס דיטריך גנשר הודיע לו כי הקצאת שני מטוסים גדולים מחברת התעופה "לופטהאנזה" הוא מהלך לוגיסטי מורכב, שאיננו יכול להתבצע מייד, לא בתוך שעה, ובספק אם אפילו בתוך שלוש שעות. מטרת תשובתו של האנס דיטריך גנשר הייתה להרוויח זמן ולהאריך את המו"מ על חייהם של תשעת בני הערובה. לוּטִיף "עיסא" אפיף הפתיע את האנס דיטריך גנשר ואמר לוֹ, "או. קיי. מטוס אחד יספיק", ובכך קיווה לקצר את זמן ההמתנה. הצוות הגרמני שכלל את האנס דיטריך גנשר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, ד"ר מנפרד שרייבר, ו- וולטר טרוגר ביקש למשוך את המו"מ ולהרוויח זמן. לוּטִיף "עיסא" אָפִיף רצה לקצר אותו ולהסתלק עם החטופים מהר ככל האפשר מאדמת גרמניה . הוא הבין שככל שהעסק הזה מתארך הוא ואנשיו העייפים הופכים לפגיעים ושִיעֵר שהתארכות המו"מ מאפשרת לגרמנים להכין תוכנית ולהיערך לפעולת חילוץ. הבעיה הגדולה של משטרת מינכן הייתה חוסר מידע כמה מחבלים שוהים בדירה מס' 1 וכמות הנשק שבידם ומהי עוצמת האש שלהם. מאנפרד שרייבר העריך שנמצאים שם חמישה מחבלים. איש לא שיער כי הקבוצה מונה שמונה אנשים מצוידים בקלצ'ניקובים ורימונים והתיקים שלהם נושאים מחסניות כפולות רזרביות להחלפה (מודבקות בסרט הדבקה חזק אחת לשנייה) נושאות תחמושת 7.62 מ"מ , ובכל אחת שלושים כדורים . בשלב מסוים העלה מאנפרד שרייבר כ- 10 לוחמים של היחידה המיוחדת של משטרת מינכן לבושים בגדי ספורטאים ומצוידים בתת מקלעים על גג הבניין ברחוב קונולי 31 כדי להיערך לפעולת חילוץ במקום, אך הדבר שודר ישיר בטלוויזיה הגרמנית והמחבלים גילו את התחבולה של מנפרד שרייבר בעת שצפו במוניטור שהיה מוצב בדירה מס' 1. הצלפים הגרמנים נאלצו להתקפל. היוזמה הייתה כל הזמן בידי לוטיף "עיסא" אפיף. הוא היה מוכן ומתוחכם וגם דיבר גרמנית רהוטה. כמפקד נטע בטרוריסטים נחישות. הצוות שלו היה עירני.

בשלב מסוים היכן שהוא לפנות ערב הבין לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף כי המו"מ עם הצוות הגרמני הוא לא רק על חייהם של תשעת בני הערובה אלא גם על חייהם שלהם, שלו ושל שבעת המחבלים. כל הפגישות בין צוות המו"מ הגרמני לבין "עיסא" התקיימו ליד הדלת הכחולה המרכזית של הבניין עשויה זכוכית, ממש ליד דירה מס' 1 שם הוחזקו בחדר שבו התגוררו לפנים אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר כל תשעת בני הערובה כפותים בידיהם ורגליהם. תנאי השבי בחדר הקטן היו קשים פיסית לא רק מנטאלית. חמש אחה"צ הייתה שעת אולטימטום נוספת שקבעו המחבלים. "עיסא" הודיע כי אם לא ייענו פניותיו הוא יוציא להורג בשעה חמש שני ישראליים "בשידור ישיר" קבל עם  ועולם ליד הדלת הכחולה. הוא ידע שמצלמות הטלוויזיה נעולות על אזור הדלת הכחולה. השעה חמש חלפה ושום דבר לא קרה. סבלנותו של מפקד המחבלים לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף פקעה אך הוא נמנע מלהוציא לפועל את גזר הדין של הוצאה להורג פומבית. הוא הודיע בפנטיות לצוות הגרמני כי אם לא יועמד לרשותם מייד מטוס והגרמנים לא יזדרזו למלא את מבוקשם הרי שהפעם הם באמת יהרגו את בני ערובה ליד הדלת הכחולה של רחוב קונולי 31 מול מצלמות הטלוויזיה הרבות ומצלמות הסטילס של העיתונות. כ- 8000 (שמונת אלפים) בני אדם סקרנים התגודדו במקום והקיפו את חזית בניין המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. מעריכים כי מיליארד צופי טלוויזיה ברחבי העולם חזו כל העת בדרמת המו"מ הזה שנמשך שעות על שעות אך מבלי לשמוע כמובן את הקולות. הרייטינג אף עלה ככל שהתקרב מועד פקיעת אולטימטום כזה או אחר והיו הרבה כאלה.

שני הצדדים הרגישו שהם מתקרבים לנקודת ההכרעה. הצוות הגרמני הודיע ללוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף קצת אחרי חמש אחה"צ כי איננו מתכוון להמשיך במו"מ אלא אם יהיה ברור לו כי תשעת בני הערובה הישראליים נמצאים בחיים. זה היה רגע דרמטי. מפקד המחבלים צעק מלמטה לסגנו במפלס העליון של הדירה להסיט את ווילון החלון ולשרבב אליו את אחד מבני הערובה. יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל שחבש כובע אופנתי של קאובוי או אולי חוקר ג'ונגלים מילא את צַו מפקדו והביא לחלון את אנדרה שפיצר. אנדרה שפיצר החיוור ללא משקפיו לבוש גופייה לבנה נגלה בחלון כשידיו כפותות מאחורי גוו הצנום. הצוות הגרמני הבין כי תשעת בני הערובה נמצאים במצב נורא ובלחץ נפשי קשה מנשוא.

isa

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 . לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף מנהל שיחה עם סגנו יוּסוּף "טוֹנִי" נָאזָאל (צֶ'ה גֶוָוארָה) חובש על ראשו כובע אופנתי של בוקרים או חוקר ג'ונגלים המאבטח את הקומה העליונה בדירה מס' 1 שהייתה דירה דו מפלסית. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר, שר הפנים הפדראלי של ממשלת מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר גבה הקומה, שר הפנים של מדינת באוואריה ד"ר ברונו מרק (מוסתר קצת), המתורגמנית גב' אנליזה גראס, המחבל לוטיף  "עיסא" אפיף, ומנהל הכפר האולימפי וואלטר טרוגר. (DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

שני המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף למטה ברחוב ויוסוף "טוֹנִי" נאזאל למעלה בדירה אפשרו להָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר, ו- וָואלְטֶר טְרוֹגֵר לשוחח קצרות עם אנדרה שפיצר שהופיע ברוֹם החלון הפונה למד-רחוב. אנדרה שפיצר היה הראשון שאמר להם בשפה האנגלית, "יום טוב מכובדיי". ד"ר ברונו מרק השיב הראשון אף הוא באנגלית והציג את עצמו, "יום טוב גם לך אדון יקר. אני ברונו מרק שר הפנים של מדינת בוואריה במערב גרמניה". אנדרה שפיצר המשיך את השיחה בקול בוטח, "אני אנדרה שפיצר, בעל תואר מאסטר בסיוף, והמאמן הלאומי של סייפי ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972". ד"ר ברונו מרק לא בזבז זמן ושאל את אנדרה שפיצר, "כמה מכם מבני הערובה בחיים ?". אנדרה שפיצר התכונן לענות אך "עִיסָא" צעק מלמטה, "לא, לא אל תענה". ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק אמר משהו ל- "עיסא" ואז שינה את נוסח השאלה, "האם כל חבריך עמך במצב בריאותי טוב ?". אנדרה שפיצר השיב לו, "כל החטופים ששרדו את התקפת המחבלים נמצאים במצב גופני מניח את הדעת".

אסור היה לו לומר כי ליד המיטה בקומה העליונה של הדירה הדו מפלסית בה ישבו כפותים כל תשעת ביני הערובה מוטלת גווייתו של יוסף רומנו שותתת דם. עכשיו נטל האנס דיטריך גנשר את רשות הדיבור ודיבר בקול רם מלמטה על המרצפות בגרמנית כשהוא מביט לעבר חלון העליון אל החטופים, ו- וולטר טרוגר מתרגם את הטקסט לאנגלית : "אני רוצה שתדעו שממשלת מערב גרמניה עושה את כל המאמצים האנושיים הדרושים כדי לשחרר אתכם בתנאים הטובים ביותר". רק לאחר דבריו הראשונים הציג את עצמו, "שמי הוא האנס דיטריך גנשר ואני נושא בתפקיד של שר הפנים בממשלה הפדראלית הגרמנית. אני רוצה לבשר לכם שהקאנצלר ווילי בראנדט הגיע במיוחד למינכן. הוא נלחם על ביטחונכם. אנחנו כולנו בממשלה הפדראלית של גרמניה נדאג לכם עד לשחרורכם המוחלט לחופש". ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק הוסיף, "אנחנו דואגים לכם ואחראים על ביטחונכם האישי". אנדרה שפיצר עוד הספיק לומר, "תודה לכם בשמי ובשם כל חבריי", כשלפתע נמשך לאחור ונעלם מהחלון העליון של דירה מס' 1.

אלפי סקרנים ספורטאים, עיתונאים וצלמי עיתונות, ואנשי צוותי רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות הקיפו את הביתן הישראלי ברחוב קונולי 31 ועקבו אחרי המו"מ הדרמטי לחיים ולמוות של בני הערובה. אחרים טיפסו על גגות הבניינים הגבוהים מספרי 20, 22, 24, 26 וגם מס' 28 בצדו השני של רחוב קונולי והמשקיפים על בניין 31 הנמוך שהיה רק בן שתי קומות . תוך כדי המו"מ ראו לפתע הסקרנים הרבים שהצטופפו על גג הבניין הגבוה מס' 24 ברחוב קונולי בו התאכסנה המשלחת המזרח גרמנית לכמה שניות מבעד לחלון הזכוכית בדירה מס' 1 את אנדרה שפיצר ואליעזר חלפין כשהם כפותים  צופים רבים התבוננו מסביב בסקרנות במחזה האולימפי הנורא. רשתות הטלוויזיה הרבות העבירו את אירוע הטרור והרצח למיליארד צופים ברחבי תבל. ובאמת אליעזר חלפין ואנדרה שפיצר הופיעו יחדיו בחלון הדירה כפותים ידיהם מאחורי גוום כדי להניח את דעתם של אנשי הצוות הגרמני כי תשעת בני הערובה בריאים ובמצב גופני טוב. אחרי הדו שיח הקצר נעלמו שניהם מהחלון והווילונות הוסטו. זאת הייתה הפעם האחרונה שהם נראו בחיים.

המו"מ נפסק לכמה דקות והצוות הגרמני נסוג כמה מטרים מהדלת הכחולה לצורך התייעצות . מששבו אמרו האנס דיטריך גנשר, וולטר טרוגר, ומנפרד שרייבר ל- לוטיף "עיסא" אפיף לבוש חליפת הספארי שלא הסיר אפילו פעם אחת את כובעו הלבן – צהבהב רחב השוליים וגם לא את משקפיו, בטון בלתי מתפשר : "לא נאפשר לכם לטוס עם החטופים ולעזוב את גבולות גרמניה עד שנשמע מפורשות מהחטופים שהם מסכימים לכך. אנו דורשים גם להיכנס לדירה מס' 1 כדי לראות במו עינינו את שלומם של החטופים". הייתה עוד מטרה לפגישה עם בני הערובה בחדר העליון בקומה השנייה. אנשי צוות המו"מ הגרמני עשו מאמצים לגלות כמה מחבלים באמת מונה הקבוצה הטרוריסטית הפלסטינית. איש לא ידע את כמותם. הייתה הערכה כי בדירה מס' 1 שוהים ארבעה מחבלים ו- לוטיף "עיסא" אפיף מנהיגם הוא החמישי.

לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף הסכים אך עמד על כך שלא תתפתח שיחה שוטפת בין הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר (Hans Dietrich Genscher), ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק ו- וָואלְטֶר טְרוֹגֵר לבין תשעת החטופים. השלושה פתחו את הדלת המרכזית הכחולה שהייתה מאובטחת כל העת ע"י אחד המחבלים, טיפסו במעלה כמה מדרגות ונכנסו מבעד דלת נוספת לדירה מס' 1. הם טיפסו במדרגות למפלס העליון וידעו כי יהיה עליהם להתבונן במחזה הנורא. מדרגות העץ הלולייניות שהובילו מהקומה התחתונה לקומה העליונה היו מוכתמות בדם עדות לכך שהמחבלים השתמשו כבר בנשקם נגד הספורטאים הישראליים.

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. המדרגות הלולייניות בדירה מס' 1 רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן מוכתמות בדמו של יוסף רומנו. התמונה צולמה למחרת ע"י הסייף דן אלון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצוות הגרמני הָאנְס דִיְטרִיךְ גֶנְשֶר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, ו- וולטר טרוגר היו עדים למראות קשים. הם היו מזועזעים. שישה מבני הערובה היו כפותים בחוזקה בידיהם ורגליהם וגם נקשרו איש אל רעהו וישבו על שתי המיטות באחד משני החדר העליונים ליד האמבטיה והשירותים. שלושה נוספים ישבו כפותים באותה צורה וישבו אף הם ברווח הצר שבין שתי המיטות. ליד דלת הכניסה לחדר הייתה מוטלת גופתו של יוסף רומנו. אפשר היה להבחין בקליעי רובי הקלאצ'ניקוב שרצחו את יוסף רומנו ונתקעו בקירות החדר. הכל היה הפוך ומלוכלך. ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק שאל את אנדרה שפיצר, "האם אתם יודעים כי מפקד קבוצת המחבלים החליט להטיס אתכם לקהיר ?" . אנדריי שפיצר ענה לו : "כן, אנחנו יודעים על כך". בְּרוּנוֹ מֵרְק הודיע לאנדרה שפיצר : "לא נרשה זאת רק אם נדע שאתם מודעים לכך ומסכימים לעזוב את הכפר האולימפי". אנדריי שפיצר אמר בקור רוח, "נרצה לטוס רק במקרה והדבר מקובל על ממשלת ישראל". מאמן הקלעים קֵהָת שוֹר הצטרף אף הוא לשיחה והודה לצוות הגרמני בשם כולם על המאמצים שלהם לשִחרורם.

טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972 . רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. זה החדר מכלאת המוות של אנדרה שפיצר ויעקב גוטפרוינד בקומה העליונה של הדירה הדו מפלסית מס' 1 שם הוחזקו תשעה בני הערובה ע"י שמונת המחבלים בפיקודו של "עיסא" בתנאים קשים כשהם כפותים בידיהם ורגליהם. החדר הפוך ומבולגן ורווי מדמו של יוסף רומנו ז"ל. שם הוא נורה ונרצח ע"י מחבלי ארגון "ספטמבר השחור" כשניסה להשיב מלחמה שערה בידיים חשופות. התמונה צולמה מכיוון דלת הכניסה לחדר העליון בקומה מס' 1 (צילום של הסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר, ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr. Bruno Merk), ו- וָואלְטֶר טְרוֹגֵר עזבו את הדירה תחת רושם קשה ביותר. הם ראו את גופתו של יוסף רומנו מנוקבת קליעים ומדממת מוטלת בחדר ושמו לב כי החטופים ספגו מכות. חלקם נשאו חבורות ושטפי דם וכולם היו כפותים בידיהם ורגליהם. האנס דיטריך גנשר, ד"ר ברונו מֵרְק ו- וולטר טרוגר (Walther troeger) לא הצליחו לוודֵא כמה מחבלים מונה הקבוצה אך בשקט הנפשי שלהם ידעו איך שהוא להרגיע את אנדרה שפיצר וחבריו ולטעת בהם את התחושה כי ממשלת מערב גרמניה פועלת במרץ למענם ולשִחרורם. כעבור כמה דקות חזר הָאנְס דיטריך גנשר (Hans Dietrich Genscher) לחדר לבדו. השעה כבר הייתה קרוב לשֵש בערב. כל אותה העת הייתה גופתו של יוסף רומנו מוטלת מנגד ליד הדלת בקומה העליונה סמוך לתשעת בני הערובה. יוסף רומנו היה איש חזק מאוד וגיבור ישראלי. המחבלים הזהירו את תשעת בני הערובה כי סופם יהיה כמו של יוסף רומנו אם ינסו להתנגד או להיאבק עמם. לוטיף "עיסא" אפיף התיר לו לשאול את החטופים רק עוד שתי שאלות. האנס דיטריך גנשר שאל שוב את החטופים האם הם מסכימים לטוס למדינה ערבית. קֵהָת שוֹר, יעקב שפרינגר, ויוסף גוטפרוינד הביעו את הסכמתם בהנחה שהדבר מקובל על ממשלת ישראל והיא תיאלץ לקבל את דרישות המחבלים. כולם הבינו שהמצב כעת מסוכן ואם לא יימצא הסדר מיידי המחבלים יירו בהם. שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר סיכם את המצב בזאת הלשון : "אם ממשלת ישראל איננה מסכימה לדרישות המיקוח של המחבלים פירושו שלדבר שאינכם מעונינים אם כך לעזוב את אדמת גרמניה". תשעת החטופים הסכימו להערכתו של האנס דיטריך גנשר. האנס דיטריך גנשר הודיע שוב לחטופים לפני עוזבו את דירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי באופן נחרץ : "הקאנצלר ווילי בראנדט, אנוכי, וכל הרשויות הגרמניות נפעל במלוא כוחנו עבורכם. לא ננטוש אתכם. זאת מילה שלי". הישראלים החטופים היו נרגשים לשמע דבריו של הָאנְס דיטריך גנשר ולמרות התנאים הגרועים שב אליהם משהו מביטחונם העצמי. קֵהָת שוֹר השיב להאנס דיטריך גנשר בטון מנומס : "אני מדבר בשם כל חבריי כאן ומודה לך מאוד על שבאת לראות אותנו כאן בתנאי השבי ועל דאגתך לנו". בטרם יצא את הדלת שאל האנס דיטריך גנשר את כולם איך המוראל הכללי ויעקב שפרינגר השיב : "אנחנו מרגישים בסדר והמוראל שלנו גבוה ככלות הכל אנחנו ישראליים". מדהים עד כמה בתנאים נוראים של שבי תחת איומי רובי הקלצ'ניקובים של חוטפיהם שמרו בני הערובה על שפיות ונימוס.

טקסט תמונה :  6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972. זהו החדר העליון בדירה מס' 1 הדו מפלסית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בו התגוררו חמשת המאמנים הלאומיים עמיצור שפירא, מוני וויינברג טוביה סוקולסקי, קהת שור, ואנדרה שפיצר ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד ויעקב שפרינגר. כתם הדם הענקי הוא המקום בו שכבה במשך שעות רבות גווייתו של יוסף רומנו. מעל כתם הדם ניתן להבחין בחורים בקיר שיצרו קליעי הקלצ'ניקוב שרצחו אותו. החדר הפוך. על אחת המיטות מונחים בגדיהם של תשעת בני הערובה ושאריות ציוד שלהם. ניתן לראות גם חליפת ייצוג אחת עם סמל ישראל של אחד הנרצחים . את התמונה צילם ותיעד למחרת הסייף דן אלון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  : 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972 החדר העליון בדירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בה התגוררו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר. גב' אנקי שפיצר הגיעה ברכבת מהעיר דן בוס ההולנדית (שם שהתה אצל משפחתה עם התינוקת שלה ושל אנדריי שפיצר) לכפר האולימפי במינכן 72' מתבוננת בחדר ההפוך בו הוחזקו תשעה בני הערובה כשהם כפותים ואזוקים. (באדיבות גב' אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

האנס דיטריך גנשר עזב את הדלת הראשית הכחולה של הבניין ברחוב קונולי 31 שם המתין לו וואלטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי וטפח על שכמו. שניהם נפנו בדרכם אל ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק ומפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר להתייעצות נוספות. רגע ההכרעה קָרֵב ובָא. ממשלת ישראל לא הסכימה לשחרר את 234 המחבלים הכלואים בישראל והטילה את האחריות לחייהם של תשעת בני הערובה על ממשלת מערב גרמניה. המחבלים הבינו שהדרך היחידה לקדם את עניינם הוא לטוס מהר ככל האפשר עם החטופים אל מחוץ למערב גרמניה בדרך למדינה ערבית שאוהדת את עניינם. בינתיים הציבו הגרמנים אנשי ביטחון שלהם לבושים כספורטאים עם נשקים על גג בניין 31 ברחוב קונולי. הגרמנים כבר ידעו שהם יצטרכו מתי שהוא להתגבר על קבוצת המחבלים בכוח הזרוע לאחר שמנהל חברת התעופה הגרמנית "לוּפְטְהָאנְזָה" (Lufthansa) הֶרְבֶּרְט קוֹלְמָאן (Herbert Culmann) הודיע להאנס דיטריך גנשר כי לא יעלה על הדעת ואין קיים מצב בו הוא יסכן את חייהם של טייסי ודיילות החברה למען תשעת בני הערובה הישראלים החטופים, ואין סיכוי שיורה להם להתייצב לטיסה תחת איומי הרובים ורימוני הרֶסֶס של המחבלים. הוא איננו מתכוון לעשות מעשה חסר אחריות שכזה. מצדו שיוצב מטוס בואינג מסחרי 727 של לופטהאנזה בשדה התעופה הצבאי של "פירסטנפלדברוק" אך הוא יהיה ריק ולא מאויש באנשי "לופטהאנזה".

הֶרְבֶּרְט קוֹלְמָאן אמר לקבוצת המו"מ הגרמנית משהו כמו, "חפשו את החברים שלכם", והסתלק. מנפרד שרייבר וקציני המטה שלו במשטרת מינכן החליטו להוליך את המחבלים שולל והגו בינתיים תוכנית חילוץ אלימה אך ערמומית בשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק". בתחילה חשבו לפנות את שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה באמצעות שני הליקופטרים לשדה התעופה הבינלאומי הגדול "Riem" של מינכן אך בעצת וולטר טרוגר הוחלט להטיס את שני ההליקופטרים עם החוטפים והנחטפים לשדה התעופה הצבאי הקטן "פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק" המרוחק כ- 22 ק"מ ממינכן כדי לבצע את פעולת החילוץ הנדרשת ללא מצלמות הטלוויזיה והעיתונות. בינתיים ניתנה הוראה לחמישה עשר שוטרים מהיחידה למשימות מיוחדות במינכן בפיקודו של ריינהולד רייך להתחפש לאנשי צוות מטוס הבואינג 727 של "לוּפְטְהָאנְזָה", טייסים ודיילים. הם היו אמורים להכין מארב בגוף המטוס הגדול כדי להשתלט על המחבלים שיגיעו ראשונים למטוס כדי לבדוק אותו לקראת הטיסה המתוכננת לחו"ל. תפקיד הימ"מ הגרמני היה להרוג או לשבות את המחבלים שיגיעו למטוס בעוד שלושה צלפי המשטרה הממוקמים על גגות הבניינים ב- "פירסטנפלדברוק" ושניים על הקרקע בגב שני ההליקופטרים יפתחו במקביל באש מדויקת על שאר הקבוצה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . שוטרים גרמניים שהם צלפים מצוידים בתת מקלעים ולבושים מדי ספורט, תופשים עמדות בגג רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. האבטחה הגרמנית הייתה חובבנית ורשלנית, ולחלוטין בלתי מקצוענית. המחבלים גילו את יוזמת ההתקפה של השוטרים המחופשים לספורטאים מפני שהטלוויזיה הגרמנית העבירה את הפעילות בשידור ישיר והמחבלים ראו זאת בעת צפייה במוניטור טלוויזיה שהיה מוצב בדירה מס' 1. צריך לומר כאן בגלוי כי שירותי הביטחון של מדינת ישראל לא העריכו ולא הבינו נכונה עד כמה נושא האבטחה הגרמני פרוץ לחלוטין (על פי משנתו של ווילי דאומה שביקש אולימפיאדה פתוחה ושוטרים במדי תכלת וכובעים לבנים ללא נשקים) וביטחונם של הספורטאים הישראליים תלוי על בלימה. (DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

שַר הפנים של ממשלת מערב גרמניה [1] הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (Hans Dietrich Gensher) היה האישיות הגרמנית הבכירה ביותר שניהלה את המו"מ עם קבוצת המחבלים שתבעו להוציא לחופש 234 מחבלים הכלואים בישראל תמורת שחרור תשעת בני הערובה הישראליים שישבו כפותים ומושפלים עד עפר בחדר התחתון של הדירה הדו מפלסית מס' 1 ברחוב קונולי 31. האנס דיטריך גנשר לא היה לבד. פעלו לידו ד"ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr. Bruno Merk) ששימש שַר פנים של מדינת באוואריה, מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר (Walter Troger), בשלב הראשון של המו"מ גם המתורגמנית גב' אָנָלִיזֶה גְרָאס (Fraulein Annelise Graes) וגם מפקד משטרת מינכן ד"ר מנפרד שרייבר (Dr. Manfred Schreiber). בשלב האחרון של המגע עם קבוצת שמונת המחבלים בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31, ולקראת פינויים יחד עם תשעת בני הערובה לשדה התעופה של "פירסטנפלדברוק", הצטרף גם ראש ממשלת בוואריה פרנץ יוזף שטראוס לטיסה בהליקופטר השלישי. הוא חבר להאנס דיטריך גנשר, ברונו מֵרְק, ומנפרד שרייבר וגם ראש המוסד הישראלי צבי זמיר וחוקר השב"כ וויקטור כהן.

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. 5 בספטמבר 1972. שר הפנים הגרמני הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (שני משמאל) ועוזריו מנהלים מו"מ עם ראש קבוצת המחבלים לוטיף אפיף בן 35 שנטל לעצמו את השם עיסא (Issa) וחובש מגבעת לבנה ומרכיב משקפי שמש. המו"מ מתנהל ליד הדלת הכחולה המרכזית סמוך למדרגות המובילות לדלת הכניסה לדירה מס' 1. "עִיסָא" דיבר גרמנית על בוריה. "עיסא" נמוך הקומה למד כמה שנים הנדסה במערב גרמניה והיה האיש שהתייצב ללא מורא ופחד במו"מ מול האנס דיטריך גנשר כשאמר לו, "הכל או לא כלום", והתכוון לשחרור מיידי של  234 מחבלים הכלואים בישראל או שכולנו נמות פה . בכל שלבי המו"מ החזיק בידו רימון רסס ללא פין המנוףזיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המחבל לוטיף "עיסא" אפיף , וולטר טרוגר (בגבו למצלמה), עוזרו של גנשר, האנס דיטריך גנשר, ומנפרד שרייבר בחצי פרופיל מרכיב משקפי שמש מסתיר את ד"ר ברונו מרק האיש החמישי בצוות המו"מ. (DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל "מוּליק" ללקין מוסיף בשיחות התחקיר עמי בשנים 2010 – 2004 : "זה היה יום מטורף ומזעזע מעשה הטרור הנפשע ורציחתם של מוני וויינברג ומשה רומנו ותפישת תשעה בני ערובה שלנו נודע באיחור של כחצי שעה למפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר שישן בביתו. שרייבר הודיע על הרצח למנהל הכפר האולימפי ההמום וולטר טרוגר. אך זה היה כבר מאוחר. אני דיווחתי על המקרה באמצעות הטלפון הבינלאומי שעמד לרשותי לשגרירות ישראל בגרמניה שדיווחה לממשלה. המחבלים הציבו פעם אחר פעם אולטימטום חדש בעת המו"מ לפני ההוצאה להורג של החטופים. הם חזרו על תביעתם  לשחרור מיידי של מאות מחבלים הכלואים בישראל , אחרת יוציאו להורג את תשעת בני הערובה שנותרו בחיים. "שניים כבר הרגנו", אמרו להאנס דיטריך גנשר, והוסיפו : "אין לנו כל בעיה לחסל את יתר התשעה, אחד אחרי השני".

טקסט תמונה : שעות אחה"צ של 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. אחת מהפגישות הרבות של צוות המו"מ הגרמני עם רטש קבוצת המחבלים לוטיף "עיסא" אפיף ליד ומתחת ל- דירה מס' 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עוזרו של האנס דיטריך גנשר , מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש), מאחריו האנס דיטריך גנשר, וולטר טרוגר, ד"ר ברונו מֵרְק, ומפקד המחבלים "עיסא" שדיבר גרמנית שוטפת והחזיק בעת המו"מ עם צוות המו"מ הגרמני רימון רסס בידו הימנית. (DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

שמואל ללקין מוסיף לי בעת שיחות התחקיר עמו : "האולטימטום הראשון פג בתשע בבוקר והשני באחת עשרה לפני הצהריים. אח"כ האריכו המחבלים את האולטימטום עוד כמה וכמה פעמים ודחו את הצעתו של מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר לשלם להם כופר כספי גדול. דרישתם הייתה ברורה. שחרור מיידי של 234 מחבלים הכלואים בישראל על פי העלונים שחולקו לרשויות הגרמניות, או כלום. כלום היה המוות. אנחנו דרשנו בינתיים מהוועד האולימפי הבינלאומי להפסיק לאלתר את התחרויות. אל הדרישה שלנו הצטרפו עוד מדינות. ובאמת אחה"צ באותו היום, הודיע נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי אוורי בראנדג' על הפסקת המשחקים ל-  24 שעות ועריכת טקס זיכרון לשני הנרצחים באצטדיון האולימפי המרכזי במינכן ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 באחת עשרה לפני הצהריים. אז עוד לא תיארתי לעצמי כי טקס האזכרה יכלול גם את תשעת בני הערובה שנרצחו מאוחר יותר. בינתיים הגיע למינכן ראש המוסד צבי זמיר ואחד מאנשיו וויקטור כהן. נפגשתי עמו ודיווחתי לו את כל מה שאירע ואת ההתפתחויות. אני יודע שאח"כ הוא נפגש גם עם ד"ר ברונו מרק, מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר, ומנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר, ומאוחר יותר גם עם ראש ממשלת באוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים של גרמניה הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר".

צלם הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואחד המצטיינים שלה שרגא מרחב שנשלח ע"י מערכת "מבט" ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 לכסות את ישיבת החירום של הממשלה הנוגעת למעשה הטרור הנפשע במינכן היה מצויד בנוסף למצלמת ה- BL גם במצלמת סטילס פרטית שלו (עיתונאי דוקומנטאריסט באופיו) והנציח את הגעתם של שר החינוך יגאל אלון ושר הביטחון משה דיין בדרכם לפגישה עם ראש הממשלה גב' גולדה מאיר.

טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. שר החינוך והתרבות יגאל אלון מגיע חמור סבר לישיבת הממשלה לאחר שנודע על גודל האסון בו נרצחו 11 ספורטאים ישראליים באולימפיאדת מינכן ב- 5 בספטמבר 1972. הוא אישר לשמואל ללקין לקרוא את הטקסט שהכין להשמיע באוזני כל העולם בטקס האזכרה באִצטדיון האולימפי במינכן. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. שר הביטחון משה דיין הלום צער מגודל האובדן. המחבלים הפלסטיניים עקפו ללא קושי את סידורי האבטחה של הוועדה המארגנת הגרמנית בכפר האולימפי במינכן 1972, וגם את יכולת הסיכול ומנגנון ההרתעה של המוסד. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. ווילי דאומה (משמאל) יו"ר הוועדה מארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72' תומך באֶבְרִי בְּרָאְנְדֶג'  נשיא הוועד האולימפי בן ה-  84 (במרכז מרכיב משקפיים) בשעה ששניהם מגיעים לטקס האזכרה שנערך בבוקרו של יום רביעי (עשר בבוקר במינכן – אחת עשרה על פי שעון ירושלים) – 6 בספטמבר 1972 באצטדיון האולימפי לזכרם של אחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו ע"י מחבלים ערביים. נשיא IOC לא הסכים להפסיק את המשחקים ליממה בגלל הרצח הנפשע וטען בעקשנות להמשך המשחקים בטקסט מעורר שאט נפש : "THE  GAMES  MUST GO  ON", אמר, וטען כי הפסקתם תהיה בבחינת כניעה לטרור. (באדיבות וסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי).

שמואל "מוּלִיק" ללקין מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי אברי בראנדג' לא שיער לעצמו עד להיכן תתפתח הטרגדיה . הוחלט כבר על קיום טקס אזכרה באצטדיון האולימפי ביום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972 לאחר היוודע דבר הרצח של משה "מוני" וויינברג ויוסף רומנו, בעוד תשעת בני הערובה יושבים כפותים בדירה מס' 1. רק לפנות בוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר התבררו ממדי הטבח. ממשלת ישראל מצאה את עצמה בלתי מוכנה. פעולתו של "המוסד" הנודע לתפארת מדינת ישראל אם פעל בכלל הרי שלא הועיל הפעם. ראש הממשלה גולדה מאיר הציעה לקנצלר גרמניה ווילי בראנדט שיתוף פעולה צבאי בניסיון לחילוץ הספורטאים החטופים. שלטונות גרמניה הפדראלית סירבו בנימוס והודיעו כי משטרת בוואריה שולטת במצב. ממשלת ישראל סירבה לשאת ולתת עם הטרוריסטים ולא אבתה בשום אופן לשחרר מחבלים כלואים בישראל. לוּטִיף "עִיסָא" אָפִיף הקשיח את המו"מ והודיע לנושאים ונותנים הגרמניים כי הם אינם מעונינים בשום הצעות כספיות אלא בשחרור 235 מחבריהם הנמצאים בבתי סוהר ישראליים. ממשלת ישראל סירבה.

בינתיים ירד הערב. משטרת מינכן החישה תגבורות לאזור. היה נדמה שעומד להתפתח עימות ירי בין משטרת מינכן שהתגלתה כחובבנית לבין המחבלים הנחושים. המחבלים דרשו להעמיד לרשותם מטוס שיטיס אותם עם בני הערובה לאחת מארצות ערב. בתשע בערב בערך נחתו שני הליקופטרים ברחבת הכפר האולימפי בתחילת רחוב קונולי. שני הליקופטרים נועדו להעביר בשתי קבוצות את תשעת החטופים ושמונת החוטפים שמנו יחדיו שבעה עשר אנשים לשדה התעופה הצבאי "פירסטנפלדברוק" (Furstenfeldbruck) המרוחק כ- 22 ק"מ ממינכן, אולי 23 ק"מ. לאחר מכן נחת הליקופטר שלישי שנועד להטיס לשָם את אנשי צוות המו"מ בראשות האנס דיטריך גנשר, פרנץ יוזף שטראוס, ברונו מרק, ומנפרד שרייבר וגם את ראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן. המחבלים דרשו כי אוטובוס גדול יסיע אותם ואת תשעת בני הערובה מרחוב קונולי 31 לעבר מנחת המסוקים הארעי שהיה ממוקם בתחילת הרחוב ב- Connoly platz. כעבור שעה קלה ראיתי מחזה נורא. תשעת בני הערובה שלנו נראו מובלים ע"י המחבלים כשהם כפותים בידיהם ורגליהם ועיניהם קשורות לעבר האוטובוס שהיה אמור להביאם אל ההליקופטרים החונים , וראשיהם מושפלים . לעולם לא אשכח את פניו של עמיצור שפירא. הוא נראה מוכה ומדוכדך. כולם נראו מסכנים מאוד, אבודים, וחסרי ישע. ראו שהם חווים חוויה קשה מאוד. על פי הידוע לי דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין ויעקב שפרינגר הועלו על המסוק הראשון. עמיצור שפירא, יוסף גוטפרוינד, אנדריי שפיצר, מרק סלאבין, וקהת שור הועמסו על ההליקופטר השני".

טקסט תמונה : שבת – 1 בספטמבר 1972. הכפר האולימפי במינכן . התמונה האופטימית צולמה ערב ריצת רבע הגמר ב-100 מ' משוכות לנשים באולימפיאדת מינכן 72' . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עמיצור שפירא (בן 40 בעת צילום התמונה), אסתר רוט – שחמורוב (בת 20 בעת צילום התמונה), ושמואל ללקין (בן 47 בעת צילום התמונה) מנהל המשלחת האולימפית הישראלית. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המתאבק גָד צַבָּרִי ומאמן מרימי המשקולות טוביה סוקולסקי היו שני הספורטאים הישראליים היחידים שהצליחו להימלט ממלכודת הרצח שטוו שמונת המחבלים. טוביה סוקולסקי שימש מאמן לאומי ושלושת מרימי המשקלות שנרצחו היו חניכיו האישיים. הוא היה מאוד קרוב אליהם ובקריירה שלו כספורטאי אף התחרה נגדם. טוביה סוקולסקי הצליח להימלט בעוֹר שיניו ברגע האחרון מהדירה הראשונה שהפכה למלכודת מוות. הסיפור האישי שלו מדהים ומצמרר. הוא ראה את יוסף גוטפרוינד הענק שגובהו 1.95 מ' ומשקלו כ- 130 ק"ג מנסה לסגור בכוח את הדלת שנפרצה ממנה נשקף מראהו של מחבל לובש מסכה כשקנה רובה הקלצ'ניקוב שלוֹ מגיח פנימה לעבר החדר. הוא שמע את יוסף גוטפרוינד גדל הגוף צועק, "מחבלים – לברוח". כך עשה. טוביה סוקולסקי ישן באותו חדר עם יוסף גוטפרוינד בקומה הראשונה בדירה הדו – מפלסית קרוב לחלון הפונה למרפסת האחורית. טוביה סוקולסקי הוא ניצול שואה. הוא נולד ב- 29 במארס 1942 בגטו לבוב בפולין. משפחתו נספתה בשואה והוא שרד. ב- 1958 הפך הנער היהודי הצנום בן ה- 16 לאלוף הנוער של פולין בהרמת משקלות בקבוצת משקל עד 56 ק"ג.

sokolsky

טקסט תמונה : 1958. זהו הנער טוביה סוקולסקי בן ה- 16 ניצול שואה באליפות הלאומית של פולין בהרמת משקולות בווארשה ב- 1958. הנער היהודי הצנום הפך לאלוף פולין בהרמת משקולות בקבוצת משקל עד 56 ק"ג. (התמונה באדיבות טוביה סוקולסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1959 עלה לישראל ובנה בקריית חיים את ביתו. לטוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי הייתה קריירה ספורטיבית מזהירה. הוא הפך ב- 1962 לשיאן העולם עד גיל 20, וזכה תשע פעמים ברציפות באליפות ישראל בהרמת משקלות בקבוצת המשקל עד 56 ק"ג, בשנים 1968- 1959. הוא היה מאמן הפועל קריית חיים ונחשב לאחד המומחים הגדולים בארץ בתחום. אחד מחניכיו בעת ההיא היה זאב פרידמן ז"ל.

טקסט תמונה : קיץ 1965. אלוף ישראל טוביה סוקולסקי בן 23  מתאמן לקראת תחרויות הרמת המשקולות במשחקי המכבייה ה- 7 שנערכה ב- 1965 בתל אביב. הוא היה איש חזק במידה יוצאת דופן בידיו וגופו אך גם ברגליו השריריות. (התמונה באדיבות טוביה סוקולסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1971 בהיותו בן 29 נחשב טוביה סוקולסקי למדריך והמאמן מספר אחת בארץ בענף הספורט השְרִירָנִי והכוחני הזה. באופן טבעי מונה ע"י ההתאחדות לספורט בראשותו של שמוליק ללקין למאמן הראשי של נבחרת המשקולות של מדינת ישראל המתכוננת למשחקי אולימפיאדת מינכן 1972. טוביה סוקולסקי היה לא רק מאמן. הוא היה מנהיג ספורט בעל ידע עצום שחניכיו האמינו לו בעיניים עצומות. הוא זימן מייד לנבחרת הלאומית את אלופי ישראל יוסף רומנו, זאב פרידמן, ודוד ברגר שעברו את מחסום הקריטריונים. שלושתם נרצחו באולימפיאדת מינכן 1972.

טוביה סוקולסקי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "זה היה לפנות בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. השתכנו בחמש דירות דופלקס זו ליד זו בקומת הקרקע של הבניין ברחוב קונולי 31. המחבלים ניסו לפרוץ לדירת הקוטג' שלנו, דירה מס' 1, בה השתכנו חמשת המאמנים ושני השופטים שמנתה ביחד שבעה דיירים . הם הגיעו מהמד- רחוב אליו פונות דלתות דירות מס' 2, 3, 4, ו- 5. הם פתחו את הדלת הכחולה מרכזית של הבניין טיפסו במעלה כמה מדרגות שהובילו הישר לדלת הכניסה לדירה מס' 1 שלנו. אני גרתי בחדר התחתון יחד עם השופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד. בדירה מס' 1 גרו גם אנדריי שפיצר מאמן הסייפים, קהת שור מאמן הקלעים, מוני ווינברג מאמן המתאבקים, עמיצור שפירא מאמנה של אסתר שחמורוב, והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר. יוסף גוטפרוינד גדל הגוף היה הראשון שניסה לחסום את שמונת המחבלים החמושים מארגון "ספטמבר השחור". הוא היה איש גבוה 1.95 מ' ששקל אולי 130 ק"ג ודי הצליח לחסום את הדלת לחדר שלנו. ראיתי מחבל עוטה מסכה כשהוא מחזיק ברובה קלאצ'ניקוב ומנסה לפרוץ פנימה. יוסף גוטפרוינד צעק בקול רם : "מחבלים , תברחו , תברחו !". הבנתי שאני צריך להימלט. ניסיתי לברוח דרך מין חלון – דלת כזה המאפשר לצאת למרפסת התחתונה של הדירה והיה נעול בלילה. הבריח של חלון – דלת הזאת לא נפתח לי. הייתי חזק ומשכתי אותו בכוח ופשוט עקרתי אותו ממקומו. נמלטתי למרפסת ורצתי ממנה לדשא הגינה שהיה מאחורי בית הדירות שלנו. המחבלים ירו עלי שני צרורות אך לא פגעו בי".

טוביה סוקולסקי ממשיך להעיד בפניי : "רצתי לבניינים ממול כי רציתי להזעיק עזרה . ראיתי אור באחד החדרים. היו שם אתלטים שחורים. הם ראו אותי ונבהלו ופשוט ברחו ממני. אח"כ פגשתי איש ביטחון גרמני וסיפרתי לו מה קרה. איש הביטחון הגרמני לקח אותי לדירה של מאמנים קוריאניים ששיחקו קלפים. זה היה בסביבות חמש בבוקר. הייתי שם עד שמונה בבוקר. אח"כ חקרה אותי המשטרה הגרמנית. הייתי מבוהל נורא ומבולבל. נלקחתי עם כל שאר הישראליים לבניין של הנהלת הכפר האולימפי. בלילה ראיתי ממרחק אולי של כחמישים מטר את החֶבְרֶה שלנו תשעת החטופים מובלים קשורים ע"י המחבלים כשראשיהם שמוטים מטה לאוטובוס שאמור להסיע אותם לשני ההליקופטרים. זה היה מחזה עגום. אני זוכר שהשתוללתי וצרחתי. רופא המשלחת ד"ר קורט ווייגל הזריק לי זריקות הרגעה. לקחתי את זה מאוד קשה. עד היום קשה לי נורא. אני נשארתי בחיים והחניכים שלי נרצחו. זה מראש לא היה מאבק שווה כוחות. היינו כולנו מרימי המשקולות בעלי כוח ואנשים חזקים מאוד פיזית אך ידינו היו ריקות והם היו מזוינים בקלאצ'ניקובים ורימונים".

טקסט תמונה : יום ראשון – 3 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72'. זיכרון אחרון. התמונה האופטימית הזאת צולמה 48 שעות לפני הרצח. טוביה סוקולסקי מאמן נבחרת ישראל בהרמת משקולות (מימין) נראה כאן עם חניכיו יוסף רומנו ז"ל, דוד ברגר ז"ל, וזאב פרידמן ז"ל במתקן האימונים בקומפלקס האולימפי במינכן. משמאל, זהו האמריקני טוֹמִי קוֹנוֹ (Tamio "Tommy" Kono) שהיה אלוף אולימפיאדת הלסינקי בהרמת משקולות בקבוצת משקל עד67.5 ק"ג ושימש בעת ההיא מאמן נבחרת הרמת המשקולות של מערב גרמניה במשחקי מינכן 72' . (התמונה באדיבות טוביה סוקולסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המתאבק גד צברי נולד ב- 30 בינואר 1944 למשפחה תימנית בשכונת התקווה. החל להתאמן בהיאבקות ב- 1958 כשהיה ילד בן 14. כמו כל ילד בשכונה חיפש את העניין הספורטיבי שלוֹ במגרש הכדורגל אך חיש מהר עשה תפנית ופנה למקצוע ההיאבקות. גובהו 1.64 מ' ומשקלו 52 ק"ג. תימני צנום אך בעל כושר גופני מצוין שהתחרה תמיד בקבוצות המשקל הנמוכות. גד צברי זוכר, "המשקל שלי היה 52 ק"ג אך הייתי מסוגל להתמודד גם בקבוצת משקל של 57 ק"ג ומידת הצורך בקבוצת משקל של 48 ק"ג". גד צברי היה עשר שנים אלוף ישראל בהיאבקות. הוא קנה את כרטיס ההשתתפות באולימפיאדת מינכן 72' בתחרות אליפות העולם בהיאבקות שנערכה בבולגריה שנה קודם לכן. קריטריון ההשתתפות הישראלית במקצוע ההיאבקות היה דירוג מינימום במקום ה- 12 בכל קבוצת משקל באליפות העולם. מדד ההעפלה לאולימפיאדה נקבע ע"י מנכ"ל התאחדות הספורט שמואל ללקין. גד צברי מצא את עצמו מדורג במקום ה- 8 בקבוצת המשקל שלו. השתתפותו באולימפיאדת מינכן 72' אם כן הובטחה. גד צברי שולל מכל וכול את ההשערה כי מאמן ההיאבקות מוני וויינברג הוביל את המחבלים לדירה מס' 3 (ולא לדירה מס' 2) בהנחה שאנשי האתלטיקה הכבדה שנחשבו לספורטאים חזקים מבחינה גופנית יוכלו להשיב מלחמה שערה ויהיו מסוגלים לגבור בידיים ריקות בשעת הצורך על המחבלים המזוינים בקלאצ'ניקובים. "גם ה- Super man מוחמד עלי לא היה יכול לגבור באגרופיו על אויב שמחזיק בידיו נשק כה קטלני", הוא נזכר בכעס מַר בעת השיחות עמי. גד צברי נותר נסער והמום גם היום בחלוף 37 שנה מאז הרצח.

טקסט תמונה : שנת 1971. אליפות העולם בהיאבקות בבולגריה. המתאבק גד צברי (למעלה) מכניע יריב ישראלי על המזרן ומבטיח את השתתפותו באולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות גד צברי ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גד צברי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2008 : "בגיל 28 הגעתי לשיא יכולתי הספורטיבית בהיאבקות. ההשתתפות באולימפיאדה הייתה משאת נפשי. מוני וויינברג היה מאמן ההיאבקות של הנבחרת הלאומית אך הוא לא היה המאמן האישי שלי. הייתי המאמן של עצמי. לא אהבתי אותו והיחסים המקצועיים בינינו היו מתוחים. באולימפיאדת מינכן 72' הייתי איש בודד שייצג את עצמו ואת מדינת ישראל בזירת ההיאבקות. השינה שלי קלה. אני לא יודע לישון עמוק. בארבע וחצי בבוקר של ה- 5 בספטמבר 1972 שמעתי קול פיצוץ. לא ייחסתי לכך חשיבות יתירה. ישנתי בקומה השנייה של דירה מס' 3, דירה דו מפלסית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 יחד עם דוד ברגר. ממולנו בקומת המפלס העליון בדירה מס' 3 נמו את שנתם מרק סלאבין ואליעזר חלפין. למטה בקומה התחתונה התגוררו זאב פרידמן ויוסף רומנו. כעבור 20 דקות מהפיצוץ אני קם מהמיטה וניצב בפני אחד המחבלים חובש כובע לבן גדול ומצויד ברובה קלאצ'ניקוב שחדר לכניסה שלנו ולכד כבר את מרק סלאבין ואליעזר חלפין. המחבל הורה למרק סלאבין ואליעזר חלפין להיצמד אלי ולדוד ברגר ליד המדרגות הלולייניות בחדר. אני בטוח שאילו היה דוד ברגר יודע שמדובר במחבל חמוש היה קופץ מהחלון ובורח. לא היה לנו מושג בתחילה מה קורה. המחבל החמוש שלכד אותנו חבש מין כובע רחב לבן . אני חושב שזהו אותו המחבל שניהל מאוחר יותר את המו"מ עם שר הפנים הגרמני האנס דיטריך גנשר ושר הפנים של מדינת בוואריה ד"ר ברונו מרק".

גד צברי מוסיף בעת שיחותיי עמו כלהלן : "זמן מה אח"כ פקד עלינו המחבל החמוש לרדת מהמדרגות הלולייניות לקומה הראשונה ולהצטרף אל זאב פרידמן ויוסף רומנו. כולם היו לבושים במכנסי ספורט וגופיות. אלה היו הפיז'מות שלנו. אני הייתי לבוש רק במכנסיים קצרים. חצי גוף עירום. מתחת למדרגות ראיתי את יוסף רומנו וזאב פרידמן, ואת מוני וויינברג פצוע בסנטרו ודם ניגר מפניו. הוא היה עטוף במטפחת. שלושתם היו לכודים ע"י מחבלים נוספים. מבלי ששאלתי מוני וויינברג אמר, "ירו בי כדור", ולא יסף. לא הבנתי כיצד הגיע מוני וויינברג לדירה שלנו הרי הוא התגורר בדירה מס' 1. רצו לי מחשבות בראש. מה עושה מאמן ההיאבקות הלאומי בדירה מס' 3 שלנו ומדוע המחבלים פסחו על הכניסה לדירה מס' 2 שהייתה קרובה יותר לדלת הכחולה מאשר אנחנו. הבנתי כבר שכולנו בסכנת מוות. ניצבנו בזוגות כשאנו שבויים בידי ארבעה מחבלים חמושים. אז עוד לא ידעתי שבפעולת הטרור הזאת השתתפו שמונה מחבלים חמושים. כמובן שברגעים כאלה רצות המחשבות במהירות עצומה. אתה חושב איך להינצל ומהרהר היכן אנשי הביטחון הישראלי שהיו אמורים להגן עלינו. הרי עמדנו חשופים לחלוטין ללא נשק אפילו בלי אקדח מול רוצחים עם רובי קלאצ'ניקוב".

גד צברי ממשיך לשחזר בעת שיחות התחקיר עמי : "המחבלים שאלו אותנו היכן נמצאים עוד ספורטאים ישראליים ואז מרים המשקלות דוד ברגר הציע להסתער על המחבלים . אני זוכר בבירור שהוא אמר, "חברה בואו נסתער עליהם הרי אין לנו מה להפסיד". אני חושב שמישהו מהמחבלים הבין עברית ולקח ברצינות את ההצעה של דוד ברגר. לי הם תקעו את קנה הקלאצ'ניקוב במותניים כדי להראות שכוונותיהם רציניות. הם נמנעו בשלב זה מעימות והחליטו להעביר אותנו לדירה הראשונה. היינו שבויים חסרי כל הגנה והמומים מול מחבלים – טרוריסטים חמושים. אני ירדתי הראשון והובלתי את הקבוצה השבויה שצעדה מאחור בעקבותיי. יוסף רומנו דידה על קביים. בדרך לדלת הכחולה המרכזית במגורים שלנו ברחוב קונולי 31 הבחנתי במחבל חמוש חמישי ממתין לנו ומורה לי ללכת לדירה מס' 1. אני חושב שהשעה הייתה כבר חמש בבוקר. אז גמלה בלבי לפתע ההחלטה לברוח. הימרתי על חיי. נצמדתי לגוף המחבל הסטתי את קנה רובה הקלצ'ניקוב שלוֹ ופתחתי בריצת זִיג – זַג בכיוון ההפוך. המחבל ירה עלי כמה צרורות אך לא פגע. רצתי כמטורף בין העמודים בדרך לחניון התת קרקעי. הגעתי לגדר שהקיפה את הכפר האולימפי קפצתי מעליה ונכנסתי לחדר מואר. זה היה המשרד של רשת הטלוויזיה האמריקנית  CBS. סיפרתי להם במילים ספורות באנגלית מה קרה והם תפשו מייד שמדובר בטרגדיה נוראה וסקופ עולמי. האמריקנים הזמינו מייד משטרה. המשטרה הגרמנית הציבה לידי אישה מבוגרת שדיברה גרמנית ועברית. תיחקרו אותי כחמש שעות. באחת עשרה לפני הצהריים הגעתי אל שמואל ללקין ראש המשלחת. הוא היה עסוק באותה העת בשיחת טלפון עם שר החינוך והתרבות יגאל אלון וסיפר לו מה קורה ברגעים אלה בכפר באולימפי. כולם כבר ידעו שמוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו ע"י המחבלים. הוא חשב שאני כנראה בין השבויים שהוחזקו כבני ערובה. כשראה אותי הוא פשוט נדהם. הוא פלט בהפתעה לטלפון, "הו, אני חושב שהם השתחררו". זה כמובן לא היה נכון. סיפרתי לשמואל ללקין את סיפור ההימלטות והבריחה שלי. אמרתי לו שלפי דעתי מוני וויינברג נרצח כנראה בחמש בבוקר לצורך הרתעה. את יוסף רומנו הם רצחו על פי הערכתי מפני שנעזר בהליכתו בקביים בגלל קרע במניסקוס שהיה לוֹ והפריע להם במסורבלות ובמוגבלות הגופנית שלוֹ. הם ראו בו גורם מפריע בעימות שנכון להם עם כוחות הביטחון הגרמניים. דיווחתי למר שמואל ללקין שאני יודע שהאנס דיטריך גנשר ראה את גופותיהם של מוני וויינברג ויוסף רומנו בעת ניהול המו"מ עם המחבלים לשחרור תשעת בני הערובה".

גד צברי ניצול התופת של אולימפיאדת מינכן 1972 פרש מייד מההיאבקות. הוא היה שרוי בטראומה קשה ביותר. מאוחר יותר הפך למאמן היאבקות של בני נוער וקבוצות נכים. גד צברי בן 65 היום הוא יינן ובעל מסעדה ברחוב ההגנה בשכונת התקווה.

סוף הפוסט מס' 635. הועלה לאוויר ב- 25 בספטמבר 2016. 

[1] הערה : הכוונה למערב גרמניה. ב- 1972 הייתה גרמניה מחולקת לשתי מדינות מערב גרמניה ומזרח גרמניה, זכר לעידן מלחמת העולם ה- 2. הן התאחדו שוב ב- 1990 לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי במזרח אירופה ונפילת חומת ברלין.

 [1. א'.] שמואל "מוליק" ללקין שימש ראש משלחת ספורטאי ישראל במשחקים האולימפיים מכסיקו 68', מינכן 72', מונטריאול 76', ואולימפיאדת סיאול 88'. כמו כן היה ראש המשלחת הישראלית במשחקי אסיה ה- 6  ב- 1970 בבנגקוק 70 ומשחקי אסיה ה- 7 בטהראן.

[2] הצגת התיאטרון "כנר על הגג" במינכן נקראה "אנטבקה" על שם העיירה היהודית במזרח אירופה המתוארת בסיפוריו של הסופר שלום עליכם.

[3] הערה : אסתר שחמורוב ושלומית ניר התגוררו במקום אחר במגורי הנשים בכפר האולימפי רחב הידיים.

[4] הכוונה לרובה אוויר אולימפי בעל תחמושת כדורים של קוטר 2.2 מ"מ.

[5] הונגריה ידועה כמדינת ספורט שהעמידה דורות של אלופים ואלופות אולימפיים רבים במקצוע הסייף.

[6] מוחמד "עיסא" איסאפאדי מאסלחה למד כמה שנים הנדסה במערב גרמניה ודיבר גרמנית היטב.

סוף הפוסט מס' 635. הועלה לאוויר ב- 25 בספטמבר 2016. 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *