פוסט מס' 598. חוק וסדר ליד המיקרופון ובאולפן הטלוויזיה (1). לשון הטלוויזיה והשפה האנגלית וטוהר השפה העברית. זכויות שידורים ו- כלכלה טלוויזיונית מקומית ובינלאומית. נשיא ה- FIFA לשעבר ספ בלאטר ונשיא UEFA לשעבר מישל פלטיני נתפשו על חם בקלקלתם והודחו. ליגת העל הישראלית בכדורסל מרתקת רק את צוות השידור של ערוץ 1. הציבור איננו צופה בה. השידור הישיר של הפועל ת"א – הפועל ירושלים 93:92 (יום ראשון – 1 במאי 2016) צבר רייטינג נֶפֶל של % 2.6. פוסט מס' 598. כל הזכויות שמורות. 5.5.2016כלליראשי

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

———————————————————————————————

פוסט חדש מס' 598 : הועלה לאוויר בצהריי יום חמישי – 5 במאי 2016.

———————————————————————————————

חוק וסדר ליד המיקרופון ובאולפן הטלוויזיה (1). לשון הטלוויזיה והשפה האנגלית וטוהר השפה העברית. זכויות שידורים ו- כלכלה טלוויזיונית מקומית ובינלאומית. נשיא ה- FIFA לשעבר ספ בלאטר ונשיא UEFA לשעבר מישל פלטיני נתפשו על חם בקלקלתם והודחו. ליגת העל הישראלית בכדורסל מרתקת רק את צוות השידור של ערוץ 1. הציבור איננו צופה בה. השידור הישיר של הפועל ת"א – הפועל ירושלים 93:92 (יום ראשון -1 במאי 2016) צבר רייטינג נֶפֶל של % 2.6. פוסט מס' 598. כל הזכויות שמורות.

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח ב- Issue רחב ועמוק שאני מעלה כאן לדיון מעת לעת לשיחה משותפת עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים האחרונים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקיםחזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.  

 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 מינוי מופרך לחלוטין את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק מהמשרה הרמה בגין שחיתות ושוחד מסך. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חוק וסדר ליד המיקרופון ובאולפן הטלוויזיה (1). לשון הטלוויזיה והשפה האנגלית וטוהר השפה העברית. זכויות שידורים ו- כלכלה טלוויזיונית מקומית ובינלאומית. נשיא ה- FIFA לשעבר ספ בלאטר ונשיא UEFA לשעבר מישל פלטיני נתפשו על חם בקלקלתם והודחו. ליגת העל הישראלית בכדורסל מרתקת רק את צוות השידור של ערוץ 1. הציבור איננו צופה בה. השידור הישיר של הפועל ת"א – הפועל ירושלים 93:92 (יום ראשון -1 במאי 2016) צבר רייטינג נֶפֶל של % 2.6. פוסט מס' 598. כל הזכויות שמורות.

פרפרת 1 : באיירן מינכן מנצחת ב- "אליאנץ ארנה" את אתלטיקו מדריד 1:2 במשחק הגומלין (Second leg) בשלב חצי הגמר של ה- Champions League (אמש, יום רביעי – 3 במאי 2016, שידור ישיר בערוץ 2). אולם הקבוצה הספרדית ומאמנה דייגו סימאונה העפילו למשחק הגמר שייערך באצטדיון "ג'יוזפה מיאצה" ב- מילאנו ב- 28 במאי בשל ניצחון 0:1 בשבוע שעבר על באיירן מינכן באצטדיון "וויסנטה קלדרון" במדריד.

א. נחמד לדעת ש- "רֶשֶת" זכיינית ערוץ 2 בניגוד ל- "קשת" בערוץ 2 מתגייסת מעת לעת למען שידור ישיר של משחק כדורגל מעניין, מסקרן, ורלוואנטי עבור חלק הארי של צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. השידור הישיר אמש של באיירן מינכן – אתלטיקו מדריד 1:2 הניב בין 21.30 ל- 23.30 עבור "רֶשֶת" כמות רייטינג ממוצעת נאה של % 18.5. מִשְדָר הסיכום של אירוע הכדורגל הבכיר הזה שנעשה ע"י מומחי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בראשות המנחה הקומנדיאנט – לֵיצָן מודי בר און, יעני זחוח ו- רווי הומור עצמי, ולצדו גם אלי אוחנה ואבי מלר (על הסיגנל האוויר של הזכיינית "רשת" בערוץ 2) – צבר % 10.8. "רֶשֶת" של ערוץ 2 מתגייסת למאמץ הספורטיבי הטלוויזיוני הנ"ל ומשלמת לערוץ הספורט מס' 55 בכבלים כ- 300000 (שלוש מאות אלף) דולר כדי לאפסן אצלה את השידור הישיר הבלעדי של באיירן מינכן – אתלטיקו מדריד 1:2 בהובלת נדב יעקובי ושגיא כהן. כדי להתפרנס, מְשָדֶרֶת "רֶשֶת" במהלך השידור הישיר הנ"ל על הסיגנל שלה כמות עצומה של פרסומות מסחריות על חשבון מידע טלוויזיוני עדכני מההתמודדות הגרמנית – ספרדית המדוברת הזאת. מתבצעים הרבה מאוד קיצורי חומר ו- דרך. העֵסֶק הזה של מקבצי הפרסומות המסחריות הממושכים בערוץ 2 מכביד על הצופים ופוגע ברֶצֶף ובאמינות הטַבַּעַת העיתונאית ההיקפית של כלל השידור הישיר הטלוויזיוני האמורה ל- חַשֵק את ה- Pre Game Show ואת ה- Post Game Show. לחַשֵק אותם מפני פגיעה ו/או ניתוק מפני שהם חשובים ומהווים חלק אינטגראלי מהתמונה הכוללת (!). נכון שהמשחק מתחיל עם שריקת הפתיחה אבל לא השידור הישיר. השידור הישיר בטלוויזיה מתחיל הרבה קודם לכן ומשמש מעין הקדמה ומבוא כמו בסֶפֶר טוֹב ורציני שמכניס את הצופה לנבכי העלילה ומזהה למענו את גיבוריה. לשידור הישיר המקדים בטרם שריקת הפתיחה ולשידור הישיר המְסַכֵּם את האירוע לאחר שריקת הסיום יש חשיבות רבה (!) וערוץ 2 מאבד אותה. למשל פרט קטן, ה- Super imposing של ההרכב של באיירן מינכן בתחילת השידור הישיר הולך לאיבוד בגלל שפע הפרסומות. רואים אותו לשבריר שנייה בלבד. אין כמובן זכר לראיונות סיום עם גיבורי העלילה. ועוד דבר : פפ גווארדיולה נכשל עונה שלישית ברציפות להעפיל עם באיירן מינכן למשחק הגמר של ה- Champions League. את אליפות גרמניה הוא לוקח אומנם שנה שלישית ברציפות אולם את זאת עשו גם מאמנים גרמניים לפניו, כך שאין בכך כל רְבוּתָּא.

ב. נחמד היה לראות שוב את השַדָּר המוביל נדב יעקובי והפרשן שלו שגיא כהן משדרים את הנ"ל מעמדת שידור באצטדיון הגרמני "אליאנץ ארנה". אם נדב יעקובי היה מצמצם את טקסט ה- Commentary שלו ב- % 40 – % 30 (לפחות) הוא היה הופך לשַדָּר טלוויזיה חשוב. את מקצוענות השידור הישיר של משחקי כדורגל בטלוויזיה המציאו זמן רב לפני הולדתם של נדב יעקובי ודני דבורין. אני ממליץ לו לנדב יעקובי לצפות ולהאזין למשל לשידור הישיר של שדר הטלוויזיה של ה- BBC האנגלי קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) המנוח את משחק הגמר במונדיאל אנגליה 1966 באצטדיון "וומבליי" בשבת – 30 ביולי 1966 אנגליה – גרמניה 2:4, ו/או להקשיב לשידורים הישירים של דייוויד קולמאן (David Coleman) יורשו של קנת' וולסטנהולם ברשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית של ה- BBC. יש גבול לכמות הטקסט שהאוזן של המאזין של נדב יעקובי יכולה להכיל. נדב יעקובי חייב להפנים את העובדה כי ל- וויזואליה הנשקפת ממסך הטלוויזיה יש יכולת להרשים את הצוֹפֶה ולהעניק ביטוי למראות גם ללא מילים. עליו למַתֵּן ולהַפְחִית באופן דרסטי את כמות המילים שלו. שַגִיא כהן שלו איננו פַּרְשָן אלא צוֹפֶה טלוויזיה מן המניין שמישהו נתן לו רשות לאחוז מיקרופון. פַּרְשָן דַלְפוֹן. השריקה האחרונה של השופט הטורקי קונייט צ'אקיר מעניקה לפרשן שגיא כהן לומר דבר סיכום של ערך, אולם מצייץ את ההגיג הסתמי הבא : "…כמה סמלי ששריקת הסיום מצאה את הכדור בידיו של השוער הגרמני אובלאק…". מגוחך. ככל שמדברים יותר גם אחוז הטריוויה והשטויות עולה. אין לי שום טענה לנדב יעקובי ושגיא כהן אלא למפעילים שלהם שאמורים לתדרך אותם בטרם היציאה לביצוע המשימה, ולמערכת הבקרה שאמורה לבקר אותם ולהתריע על פגמים בעת הביצוע. מְשוּנֶה ומוּזָר מפני שאני בטוח שנדב יעקובי ושגיא כהן הם שני אנשים נבונים אולם הממברנות של המיקרופונים שלהם מסננת  לא אחת את חוכמתם החוצה, ומייצרת ו/או מייתרת במקומה פטפטת שידור ופרשנות מגוחכת. אני גם בטוח שאלי אוחנה הוא איש נבון אבל אולי העורכים, המפיקים, ומנהיגי הערוץ אינם מסבירים לו מה נדרש ממנו כפרשן. אלי אוחנה ושגיא כהן משמשים כשדרנים משניים בעמדות השידור ולא כפרשנים. עומס התיאור והמלל הכפול על קו השידור של נדב יעקובי + אלי אוחנה ו/או נדב יעקובי + שגיא כהן הוא עצום, גם מפני שהוא נטול ניתוחים קצרים ו- הסברים ממצים של מי שאמורים להיות פרשנים. מעניין אותי לדעת האם מערכת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בראשות תומר תורג'מן מנהלת ישיבות, תחקירים, ניתוחים, ושיחות Post mortem עם הנוגעים בדבר בתום מבצעי השידור השונים. לא יכול להיות שנדב יעקובי + אלי אוחנה + שגיא כהן שהֵם אנשים נבונים ו- בעלי ניסיון שמבינים דבר ו/או שניים בכדורגל וגם בטלוויזיה, אינם ממוקדים ולא עֵרים לבעיית החטאת הפרשנות החוזרת ונשנית ולכמות המלל העצומה שהם משגרים לעבר הצופים שלהם. החמצה.

ג. הבעיטה החופשית של הגרמני – ספרדי צ'אבי אלונסו מטווח 17 מ' בדקה ה- 31 שהניבה שער (אקראי) לזכות באיירן מינכן הייתה ילדותית ו- מגוחכת כמו גם הפרשנות של שגיא כהן. אי אפשר למוטט חומות ע"י שילוח הכדור רק כדי לפגוע בהן ולצַפּוֹת למזל שאחד משחקני החומה יקרוס. הדרך היחידה להפילן היא לעקוף אותן. לזכותו ל- הגנתו של צ'אבי אלונסו צריך לומר שהחומה המדרידאית מתייצבת במרחק של 7.0 (שבעה) מטרים בלבד מהכדור שלו, מקסימום 7.5 מטרים (חוקת הכדורגל קובעת כי החומה צריכה לעמוד במרחק של 9.15 מטרים מהכדור). כאן כל סנטימטר קובע. השופט הטורקי קונייט צ'אקיר אומנם משרטט בקצף לבן את קו המיקום של החומה אולם טועה לגמרי בהשערת ממד הטווח. אין שום בעיה לצופה הטלוויזיה לאמוד כמעט בדייקנות את מרחק החומה מהכדור, משום ש- צילום ה- Wide Long Shot של מצלמות הטלוויזיה הגרמנית מראה בבירור, כי החומה של אתלטיקו מדריד ניצבת מצד שמאל ו- בהמשכה של נקודת ה- 11 מ' הלבנה ברחבת אתלטיקו מדריד (מנקודת מבטו של צָ'אבִּי אָלוֹנְסוֹ), בעוד שלושה שחקני באייירן מינכן אָלָאבָּה מימין לכדור ו- אָלוֹנְסוֹ ו- רִיבֵּרִי משמאל לכדור (מנקודת מבטו של צופה הטלוויזיה) ממתינים להוראת השופט לביצוע המשימה. החומה הספרדית הרחבה מונה 8 שחקני אתלטיקו מדריד ומִתְעַבָּה עוד יותר בשעה ש- 4 שחקני באיירן מינכן נדחפים אליה ומנסים ל- בַלְגֵן אותה ולערער את אמינותה בטרם בעיטתו של צ'אבי אלונסו. מתפתח ריטואל טלוויזיוני מפורט ומוּכָּר, זהו השיח בין השוער יָאן אוֹבְּלָאק אדריכל החומה ש- מְכַוֵון את מיקום אנשיו, וגם שיח אלים מְלֻוֶוה בדחיפוֹת בין ארבעת שחקני באיירן מינכן לשמונת שחקני חומת אתלטיקו מדריד. הגרמנים עושים כל מאמץ להסתיר את שדה הראייה של השוער הספרדי יאן אובלק. מדובר בחומה אדומה – כחולה רחבה מאוד. לבסוף מתברר כי צ'אבי אלונסו משתמש בסגנון היָשָן והגַס. הוא בועט בעיטה חזקה בכדור למרכז החומה, אולי יקרה נֵס. ואכן הנֵס מתרחש. מעשה שָטָן הכדור נעדר התחכום שלו מְחוֹרֵר את חוֹזֶה מַרִיָה חִימֶנֶז הצעיר (נושא את המספר 24 על חולצתו). פוגע ברגלו השמאלית, חולף בין רגליו, משנה כיוון, ומטעה את יאן אובלאק. 0:1 מקרי לחלוטין ל- באיירן מינכן. מדובר באירוע שנמשך שבריר שנייה בלבד. באיירן מינכן היא בת מזל. לעולם לא תראו את הברצלונאי ליאו מסי מי שהפך את הבעיטות החופשיות שלו לנשק קטלני, בועט לתוך החומה, אלא תמיד מנסה לעקוף אותה.

ד. סוף כל סוף בא שופט כדורגל טורקי בשם קונייט צ'אקיר שאיננו מתיימר לפרש את ספר החוקים של המשחק. ברגע שהאורוגוואי – מַדְרִידָאִי של אתלטיקו המגן חוזה מריה חימנס בן 21 הופך את משחק הכדורגל לתחרות היאבקות חופשית בסגנון "Catch as you can" נגד תומאס מולר, מכריז קונייט צ'אקיר על עונש חמור נגד המתאבק ומעניק בעיטת עונשין מ- 11 מ'. הילוכי ה- SSM (המצוינים) של הטלוויזיה הגרמנית תומכים לחלוטין בהחלטתו של קונייט צ'אקיר. חוזה מריה חימנס מכניע את תומאס מולר בעזרת זרועותיו ומפיל אותו על כר הדשא. תומאס מולר המִינְכֶנָאִי (בועט ברגל ימין לעבר העמוד השמאלי מנקודת מבטו, העמוד הימני מנקודת מבטו של השוער הספרדי) לא יודע לבעוט והשוער הסלובני – מַדְרִידָאִי – יאן אובלאק הודף בקלות את הכדור, אבל זהו כבר סיפור אחר. צריך להדגיש כאן שבגלל המבנה האנטומי הכללי של גופנו ומבנה כף הרגל בפרט שגורר בעקבותיו קואורדינציה כפויה, קל יותר לבועט ברגל ימין באמצעות החלק הפנימי של כף רגלו לכַוֵון כדור עונשין מהיר, חזק, וגם מסובב מ- 11 מ' לעבר העמוד השמאלי (מנקודת מבטו, עמוד ימני מנקודת מבטו של יאן אובלאק) מאשר לעמוד הימני (מנקודת מבטו, עמוד שמאלי מנקודת מבטו של יאן אובלאק). בעיטה עונשין מ- 11 מ' של תּוֹמַאס מוּלֶר ברגל ימין לעבר הקורה הימנית (מנקודת מבטו, שמאלית מנקודת מבטו של יָאן אוֹבְּלָאק) תִּדְמֶה יותר למסירת פַּס חזקה בגלל סיבוב מִפְרָק הקרסול ימינה ועמו הפנייה של כף רגל ימין לאותו הצַד, ל- צַד ימין. תומאס מולר בוחר באופציה האנטומית הקואורדינטיבית הנוחה לו ובועט את הכדור לעבר העמוד השמאלי (מנקודת מבטו, עמוד ימני מנקודת מבטו של יאן אובלאק), אלא ש- הביצוע שלו רשלני וחובבני. הכדור נבעט בחצי גובה וסמוך מידי ליאן אובלאק. התוצאות ושגשוג כיבוש שערים בבעיטות עונשין ממרחק של 11 מ' תלויות בראש וראשונה בבועט ולא בשוער. יש לציין כאן ש- יָאן אוֹבְּלָאק לא הימר על כיוון הבעיטה של תומאס מולר אלא המתין למגע הנעל בכדור ורק אז זינק ועצר את הכדור ממש ללא שום קושי. ראה גם סעיף ה'.

ה. מצלמות הטלוויזיה הגרמנית חשפו אמש שוב את פֶרְנַנְדוֹ טוֹרֶס כ- בּוּבַּת בַּארְבִּי שעסוקה (כל הזמן) בשערה ובתסרוקת שלה. החמצת הפנדל שלו של פרננדו טורס (בועט ברגל ימין לכיוון העמוד השמאלי מנקודת מבטו, עמוד ימני מנקודת מבטו של השוער הגרמני) מול מנואל נוייאר מצביעה שוב על העובדה שבעיטה בכדור בחצי גובה גם במהירות גבוהה ( 90 – 80 קמ"ש) שמכוונת לנקודת הגבול שמפרידה בין שני רבעי המרחק מצדו הימני של השוער (מתוך ידיעה שהמרחק בין שני עמודי השער הוא 7.32 מטרים), משהו במרחק של 1.83 מ' מזרועותיו המושטות של שוער גבוה כמו מַנוּאֵל נוֹיֵיאר, 1.93 מ' – איננה יעילה. גם מַנוּאֵל נוֹיֵיאר לא הימר. הוא המתין לרגע מגע נעלו של פרננדו טורס בכדור ורק אח"כ זינק. בעצם זהו הסבר חופף במדויק לפנדל הכושל של תומאס מולר מול השוער הסלובני – מדרידאי יָאן אוֹבְּלָאק שקומתו 1.87 מ'. מדהים אותי לחשוב כל פעם מחדש ששחקני כדורגל כמו תומאס מולר ופרננדו טורס שמשתכרים מיליוני דולרים בכל עונת כדורגל ושהבעיטה בכדור היא תחום מומחיותם, לא מסוגלים לכוון אוטומטית "על עיוור" ולבעוט בכדור בחוזקה ממרחק של 11 מ' (שטוח ו/או גבוה) לעבר הרשת הצדדית סמוך לעמוד.

ו. מפתיע יותר מכל הוא להיכן נעלמה תורת הכדורגל הברצלונאית המפורסמת של מאמן באיירן מינכן פפ גווארדיולה ? לא נותר דבר ממחשבת המשחק המקורית ההיא שלו, שאותה הגה בשעתו בבירת קאטאלוניה ברצלונה, ועמה נדד ל-"אליאנץ ארנה" במינכן. פילוסופיית כדורגל מעניינת שנשענת על תיאוריית האדם השלישי, ואשר המהנדסים שלו ליאו מסי, אנדראס אינייסטה, ו- צ'אבי הרננדס על כָּר הַדֶשֶא תרגמו אותה להשגת עדיפות על היריב כמעט בכל תנאי. סגנון משחקה של באיירן מינכן העכשווית תחת ניהולו של פפ גווארדיולה אומנם אגרסיבי אך נעדר תחכום, חסר סבלנות, ו- מבוסס בחלקו הגדול על מירוצי סוסים. באיירן מינכן משחקת כדורגל משעמם.

ז. רחמנות על עוזי דן ("הארץ") + דור הופמן ("ישראל היום") + יאיר קטן ("ידיעות אחרונות") + שחר שקלש ("מעריב"). מר גורלם גזר על ארבעת הידענים האלה שוב את גזירת ה- Off tube המחורבנת להעתיק את האינפורמציה שלהם למען קוראיהם אודות באיירן מינכן – אתלטיקו מדריד 1:2 מהמוניטור של הזכיינית "רֶשֶת" בערוץ 2. אינני לועג להם. אני חומל עליהם.

פרפרת 2 : קבוצת הכדורגל האנגלית לסטר סיטי אלופת ה- Premier League לסטר היא מוטציה. תופעת טבע. אולם מציגה משחק כדורגל משעמם, שבלוני לא מעניין, ו- נטול מעוף. ראיתי אותה העונה כמה פעמים. היא איננה מושכת כלל את תשומת לבי אך עם עובדות אי אפשר להתווכח. לסטר סיטי היא אלופת ליגת ה- Premier הבריטית בכדורגל לעונת 2016 – 2015, ליגה שנודעת בחוסר התחכום שלה ובמירוצי הסוסים של שחקניה. לסטר סיטי (Leicester City) ומאמנה האיטלקי קלאודיו ראניירי (Claudio Ranieri) הם תופעה חד פעמית. לרוע מזלם. זה לא יצלח שוב. לסטר סיטי לא תהיה אלופת אנגליה בעונה הבאה של 2017 – 2016. הרעיון שהיא מפיחה תקוות ורוח קרב אצל הקבוצות הקטנות באנגליה וברחבי תבל הוא אווילי ו- איננו רציני משום שהיא לא קבוצה "קטנה". לסטר סיטי איננה עשירה כמו מנצ'סטר יונייטד ומנצ'סטר סיטי אולם אפילו היא נהנית מתקציב של 100.000000 (מאה מיליון) euro (על פי עדותו של סוכן השחקנים הישראלי רוני רוזנטל המתגורר באנגליה).

פרפרת 3 : רביב דרוקר לקח את זה אישית. נטל זאת קשה. ממש נעלב. ראו היטב על פניו שהוא שרוי בדיכאון בשעה שסיפר לירון לונדון איזו חוויה עיתונאית – פוליטית טראומתית חווה זה עתה (יום שלישי – 3 במאי 2016 בתוכנית "לונדון את קירשנבאום"). רביב דרוקר מדווח לאיש שיחו כי ראש האופוזיציה יו"ר מפלגת "המחנה הציוני" מר יצחק "בוז'י" הרצוג בלפף אותו, ולא סיפר לו האמת כי הוא מנהל מו"מ חשאי עם ביבי נתניהו על הצטרפות תנועת העבודה לממשלה הימנית הצרה שלו. רביב דרוקר אתה יודע כמה פעמים דוד בן גוריון לא אמר את האמת לעיתונאים שחקרו אותו בכל מיני תחומים גם בנושאי קואליציה ? גם יצחק רבין לא שלף ולא חשף תמיד את הקלפים שלו בפני העיתונאים בנושאי הרכבת קואליציה אותה כינה כשהתחשק לו, "גועליציה". מה קרה לך ? מה אתה משחק את הנעלב עיתונאי עַל שכמותך ?

פרפרת 4 : ירון ברובינסקי הוא עילוי. אין לו מתחרים בהנחיית חידון הטריוויה של ערוץ 10 "לעוף על המיליון". הוא האחד והיחיד. אין לו מתחרים.

פרפרת 5 : מה יש לי כבר לעשות בגילי הרָם אוֹ טוֹ טוֹ 80 חוץ מלקרוא כל יום פרק בתנ"ך ולעיין בקונקורדנציה החדשה לתורה, נביאים, וכתובים של אברהם אבן שושן, חוץ מלקרוא כעת את הספר שהוא באמת מדהים "את לבדך תביני – מכתבי חנה סנש, 1944 – 1935" (בעריכת אנה סלאי ועורכי המשנה גדעון טיקוצקי ואיתן סנש, ובהוצאת הקיבוץ המאוחד), חוץ מלהאזין עכשיו ל- "ארבע העונות" של וויוואלדי ו- "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי, חוץ מלצעוד 4 (ארבעה) ק"מ מביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב לעבר חנות הפלאפל של "רצון" בסוף רחוב קינג ג'ורג' בואכה רחוב אלנבי ליד הכניסה ל- שוק הכרמל, חוץ מלצעוד חזרה לביתי 4 ק"מ נוספים דרך הטיילת התל אביבית לעבר נמל תל אביב ומשם לחתוך לצפון רחוב אבן גבירול, חוץ מלקרוא את "הארץ" + "ישראל היום" + "ידיעות אחרונות" + "מעריב", חוץ מלבלות עם ילדיי ושמונת נכדיי ונכדותיי ולשמור מקום בלב לשני נכדיי, נכד ונכדה, שמשרתים עכשיו בצה"ל, חוץ מלהאזין בערב ל- אלוויס פרסלי ו- ריקי נלסון, חוץ מלקרוא את "הראשים המוחלפים" של תומאס מאן, חוץ מלחקור ולכתוב את הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", חוץ מלחקור ולכתוב את הבלוג שלי (yoashtvblog.co.il), חוץ מלאהוב את רעייתי, חוץ מלשחק שחמט באתר האינטרנטי האמריקני ICC ולנצח כל מיני רבי אמנים במשחקי בליץ ? התשובה כאן : לעלות באקראי שוב על מודי בר און שמשמש ממלא מקום של ירון לונדון בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10. זה מה שהיה לי לעשות אתמול יום ראשון – 1 במאי 2016 בשש בערב. לצפות שוב במודי בר און. האמת, מאז הסתלקותו של מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 25 ספטמבר 2015 אינני צופה עוד בתוכנית. ירון לונדון לא יכול לעשות זאת לבד. הוא לא מעניין אותי, מה עוד שהשאלות הארוכות שלו כאורך הגלות למרואייניו מביכות והופכות לקוריוז ואותו למגוחך. אולפן טלוויזיה הוא אומנם סטרילי אך הוא למעשה בבואה של המציאות. מעולם לא שמעתי אנשים מבקשים מידע, תוהים ו- שואלים עצה, ו/או שואלים אנשים אחרות שאלות כה ארוכות כפי שירון לונדון שואל את מרואייניו באולפן ערוץ 10 בתוכנית "לונדון את קירשנבאום". כנ"ל בנוגע למגיש והמנחה מודי בר און באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים שמתחפש ל- ליצן וקומיקאי בגרוש. חוקי תעשיית הטלוויזיה הנוגעים לסגנון פנייה לציבור ו- הגשה והנחייה באולפן ו/או מחוצה לו ע"י הנוגעים בדבר, לרבות סגנון הלבוש – ברורים (!) אך מיושמים באופן שונה לחלוטין ע"י אותו מודי בר און באולפן האקטואליה של ערוץ 10 מאלה הנכפים על ידו ואשר שוררים באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אולפן חדשות ב- טלוויזיה כמו גם אולפן ספורט איננו בימת Stand up. המגישים והמנחים באולפני חדשות, ספורט, ואקטואליה בטלוויזיה משמשים מוסרי מידע ומתווכים בין המציאות לציבור באמצעות המסך, המרקע. הם אינם קומיקאים. ראיתי בימי חלדי בקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי בת 40 (ארבעים) שנים מאות אולפני טלוויזיה בארץ ובעולם ומאות מגישים ומגישות ומנחים ומנחות העוסקים בנושאי חדשות וספורט. מעולם לא נתקלתי ב- "תופעת מודי בר און" כפי שהיא באה לידי ביטוי באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אינני מתנגד לחידושים בתנאי שהם טובים יותר מהמקור. ההגשה וההנחיה של מודי בר און בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משולה לפיקציה ופטרונות. מדובר בקומיקאי דַל ולא בעיתונאי על שאמור להוביל אולפן מנווט ו- דיוני ספורט רציניים. ראיתי בשעתו את דייוויד קולמאן המנוח בקיץ 1966 מנחה, מנווט, ומוביל בכישרון רב את אולפן ה- BBC במונדיאל אנגליה 66' בטרם שריקות הפתיחה של המשחקים השונים, בתקופת ההפסקות שבין המחציות, ולאחר השריקות לסיומם של המשחקים. אפוא דייוויד קולמאן הקורקטי, המדויק, והמאופק ואפוא מודי בר און הליצן המגוחך ? הבדל של שמיים וארץ.

מודי בר און מתגלה ב- "לונדון את קירשנבאום"  בערוץ 10 מגיש ומנחה אחר בהשוואה לעבודתו ולבבואה הקומדיאנטית הליצנית המגוחכת שהוא מייצר אצל מר תומר תורג'מן מנכ"ל ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. האם הוא תומר תורג'מן נכפה ? האם אין לו מה לומר ? האם מותר לו בכלל להתערב ו- להעיר למודי בר און ? הרי שָם בערוץ 10 הוא מודי בר און לא יָעֵז לקמט את המצח, למתוח את צווארו, לנדנד בראשו, לנפנף בזרועותיו, להשתמש במימיקה מגוחכת, לעלות ולהפחית באופן ליצני בקֶצֶב הַמֶלֶל כפי שהוא נוהג לעשות באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. שָם בערוץ 10 הוא נדרש לדבר בשפת התיווך ו- ההגשה המקובלת באולפן חדשות. האם הוא מודי בר און נכפה להתייחס בכבוד אלי ו- לצופיו ולבני שיחו באולפן ערוץ 10 ע"י עורכי ומפיקי "לונדון את קירשנבאום" ? נראה אותו את מודי בר און מקמט את המצח, משרבב צוואר, מכופף גֵו ומְיָישֵר אותו, ו- מנפנף זרועות מול הרֶפֶרֶנְט שלו בערוץ 10 נדב אייל…?

פרפרת 6 : מוסף הספורט ב- "הערב בשש" (18.30 – 18.00) בהובלת השדר עמית הורסקי והמגישה מירב מילר בערוץ 1 (יום ראשון – 1 במאי 2016) היה מעניין, מהודק, עיתונאי, ו- חדשותי. רק אף אחד איננו רואה אותו. בין 18.00 ל- 18.15 ניצב הרייטינג של "הערב בשש" על % 0.2 ובין 18.15 ל- 18.30 הוא טיפס ל- % 0.3. מה זה צריך להיות הַנֶפֶל הזה שָם בערוץ 1 ? העיקר שמנכ"ל תאגיד השידור הציבורי החדש אלדד קובלנץ מינה את גב' גילי שם טוב לדוברת שלו.

פרפרת 7 : אבשלום קור רב אמן של השפה העברית והדקדוק העברי, וידען בעל בקיאות מרשימה של ספר התנ"ך, משמש כבר שנים האיש שמגן בעוז ותקיפות על טוהר וניקיון השפה העברית. הוא המטיף בשער והמתריע הלאומי בשער כנגד חדירתן של מילים אנגליות לשפת הקודש. אבשלום קור הוא קנאי בלתי נלאה לשפה העברית. חדירתן של מילים לועזיות לשפה העברית מקפיצות לו את ה- פְיוּז. או בשפתו ו- מנקודת מבטו מדובר ב- שוֹד ושֶבֶר. אבשלום קור מנהל קרב ציבורי אבוד מראש. מאותו הרגע ההוא שמנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה שזה אך קמה מעפרה ב- 1968 החליטו החלטה הרת גורל כלכלית, והיא : לנווט את דרכם ו- דרכה של ה- Media הדרדקית גם בסיוע מצפן בינלאומי, ולייבא ארצה אין ספור סדרות טלוויזיה קנויות מכל הסוגים מארה"ב ואנגליה, היה ברור שהסֶכֶר נפרץ. לכך יש להוסיף את ה- Import של שידורים ישירים נבחרים של אירועי ספורט רלוואנטיים לציבור הישראלי מאנגליה ומ- ארה"ב, למשל הכדורגל האנגלי, והכדורסל האמריקני (NBA). הַפּוּר נפל. שידורי ה- NBA הישירים על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י חטיבת הספורט בפיקודי מאז 1987 השרישו עמוק עשרות מונחי כדורסל אמריקניים בשפה העברית, כמו : "Money time" (שלבי סיום קריטיים של התמודדות במשחק כדורסל והזמן החשוב ביותר בו נדרשת הקבוצה להציג את הביצועים הטובים ביותר שלה), "Over time" (הארכה), "Foul" (עבירה), "Play offs" (סדרת משחקי הכרעה), "Zone press" (אזורית לוחצת), "Time out" (פסק זמן), "Fastbreak" (התקפה מתפרצת), "Jump shot" (קליעת ניתור), "Airball" (זריקה לסל שלא פוגעת בכלום), "Jump ball" (זריקת כדור ביניים במשחק כדורסל), "Garbage time" (כינוי בשפת הכדורסל האמריקנית לדקות אחרונות של משחק גמור, כאשר כבר אין ערך ספורטיבי אמיתי למשחק, וזהות המנצחת כבר הוכרעה), "Double up" (שמירה כפולה של שני מגינים על מתקיף אחד), Hook Shot (זריקת וו), Open (בידוד של שחקן למהלך של אחד על אחד), Standing Ovation (הכרת כבוד לשחקן או לקבוצה, בדרך כלל בסיום משחק, כאשר הקהל כולו עומד על רגליו ומצדיע תוך מחיאות כפיים), Pick & Roll (בין שניים בעברית. חסימה של גבוה לנמוך, ואז התגלגלות שלו לכיוון הסל על מנת לקבל את הכדור חופשי או עם שחקן נמוך עליו במקרה של חילוף), Give and Go (מהלך בסיסי בו שחקן מוסר כדור וחותך לכיוון הסל, על מנת לקבלו בחזרה), וכו' וכו'. יותר אי אפשר יהיה לעצור את שטף מבול המילים האמריקניות – אנגליות שהתנחלו בכל פינה ב- שפת הקודש שלנו. נוצרה שפת טלוויזיה חדשה עברית – אמריקנית. תהליך האמריקניזציה שאפף את הכדורסל הישראלי מאז הגעתו של טל ברודי למכבי ת"א באוקטובר 1966 היה ראשית התהליך של הטמעת מונחי הכדורסל האמריקניים בשפה העברית. מאמנה של מכבי ת"א בימים ההם לאורך כל עשור ה- 60 ומחצית עשור ה- 70 של המאה הקודמת יהושע רוזין ז"ל דיבר בפסקי הזמן אנגלית כדי שטל ברודי ושחקני החיזוק האמריקניים שבאו בעקבותיו יבינו את תוכניות המשחק שלו. מנהל קבוצת מכבי ת"א שמואל "שמלוק" מחרובסקי ש- שפת האנגלית שגורה היטב בפיו (בעת שיחות התחקיר שלי עמו סיפר לי שברח מהשיעורים בבית הספר שלו וראה אין סוף סרטים בבית הקולנוע "תמר" ההוא בתל אביב הישנה ההיא שם למד את השפה האנגלית) דיבר עם שחקני התגבורות האמריקניות רק אנגלית. מעולם לא עלה בדעתו ללמד אותם עִבְרִית. האם קנאי השפה העברית אבשלום קור הוא אוטופיסט שמשרת גם אינטרס אישי ? אחד הפרשנים שלי שַח לי לא מכבר כי בעיניו אבשלום קור הוא אומנם אישיות אותנטית בתחום אבל נידג'סית בלתי נלאית ו- חסרת תקנה. ישנם בארץ הזאת קנאים רבים לשפה העברית והחרדים לתקינותה אולם הם אינם מנדנדים ולא מכריזים מידי יום על קיומם וחרדתם. תרומתה העצומה במשך חמש עשרות שנים של לשונאית רשות השידור הוותיקה, הנפלאה, והחרוצה גב' רות אלמגור – רמון למען השימור והשימוש התקני וההגיוני בשפה העברית בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל", ראויה להערכה והערצה רבתי לא רק בגלל הידע הבלתי נגמר שלה אלא גם בגלל אישיותה הענווה והצנועה. בניגוד לאבשלום קור אין בידה מסרים אוטופיים. מאבקו היום – יומי הנודניקי הדון קישוטי הזה חזור ושנֹה, עוד פעם ועוד פעם, שוב ושוב (גם בתקשורת המונים ברדיו גלי צה"ל), כאילו נועד להכתיר אותו ולקבע את דמותו בציבור של המוביל המגן בגופו על קדושת השפה העברית, וזה לא נכון. הוא נאמן השפה העברית אולם איננו האחד והיחיד. בסופו של דבר אומר הפרשן, הוא אבשלום קור בעצם חותר לעבר פרס ישראל. נאמני השפה העברית עושים עבודה חשובה אולם המטיף אבשלום קור הופך אותה לשוֹט. צריך לסייר קצת ברחובות תל אביב ולהתבונן בחלונות הראווה של החנויות בעיר כדי להבין שאבשלום קור וחבריו הפסידו כבר מזמן בקרב על טוהר השפה העברית. לא נראה לי שמישהו מתרגש מזה.

פרפרת 8 : ליגת העל הישראלית בכדורסל איננה מעניינת את הציבור. זאת עובדה עצובה. השידור הישיר בערוץ 1 של המשחק המרכזי ביום ראשון – 1 במאי 2016 ב- "דרייב אין" הפועל ת"א – הפועל ירושלים 93:92 צבר בין 20.45 ל- 23.00 מדרוג ממוצע של % 2.6. מדובר בהשקעה כספית לא מבוטלת של ערוץ 1 בהפקת הכדורסל הזאת שנעה סביב סכום של 250000 / 200000 שקל. מתוך הסכום הנ"ל משלם ערוץ 1 לאיגוד הכדורסל 150000 (מאה וחמישים אלף) שקל בעבור זכויות השידור למשחק בודד ו- 6.000000 (שישה מיליון) שקל לכל משחקי העונה של 2016 – 2015. ה- רייטינג הנמוך מצביע על עובדה מצערת כי אין מִתְּאָם בין עַלוּת ההפקה לגְרָף המִדְרוּג. זאת כמובן אכזבה גדולה עבור אנשי חטיבת הספורט של ערוץ 1 ותעודת עניות לאיגוד הכדורסל. הליגה שלהם לא מעניינת. עם עובדות האמת הללו אי אפשר להתווכח. חוסר עניין בכדורסל הישראלי שטוף אמריקניזציה מהווה נורה אדומה לשני הצדדים, לאיגוד הכדורסל וגם לערוץ 1 ומזהירה אותם שאין מדובר עוד ב- נֶכֶס שידור עַל. גרף הרייטינג של הכדורסל הישראלי אמור להעפיל אל על לכיוון דו ספרתי בעיקר בשידורים הישירים בהם משתתפת מכבי "FOX" תל אביב ולתקוע שם אבן פינה כשהיא מכבי "FOX" ת"א מפסידה.

מפת המדרוג הארצית של יום ראשון – 1 במאי 2016 בין 20.45 ל- 23.00. שידור משחק הכדורסל של ערוץ 1, הפועל ת"א – הפועל ירושלים 93:92 מפסיד לאורך כל הדרך.

שעה / זמן                                 ערוץ 1                ערוץ 2                    ערוץ 10

21.00 – 20.45                          % 3.0                % 23.1                   % 8.9

21.15 – 21.00                          % 1.5                % 21.0                   % 11.9

21.30 – 21.15                          % 1.9                % 17.2                   % 14.3

21.45 – 21.30                          % 2.4                % 15.0                   % 13.9

22.00 – 21.45                          % 2.6                % 15.2                   % 12.9

22.15 – 22.00                          % 2.7                % 13.1                   % 11.3

22.30 – 22.15                          % 3.0                % 12.2                   % 8.9

22.45 – 22.30                          % 3.0                % 11.1                   % 8.8

23.00 – 22.45                          % 2.9                % 10.6                   % 9.2

הסְקָאלָה הנ"ל מעידה כי ליגת העל הישראלית בכדורסל מעניינת את צוות השידור של ערוץ 1 ואת חוגי האוהדים, אולם לא את הציבור הרחב. אורי לוי יכול לצייץ למיקרופון מידי רבע שעה, "גור שלף איזה משחק מרתק יש לנו, איזה ליגה נפלאה, איזה משחק נהדר, הפועל ת"א ראויה לשאפו… וכולי", אבל עם עובדות המִדְרוּג אי אפשר להתווכח. זה נכון שהמיקרופון כמו הנייר סובל הכל. זה נכון ש- הממברנות שלו אינן מסננות מילים. אולם איזה מרתק ואיזה נעליים. אם מרתק אז לחלוטין ב- ע"מ.. חומר למחשבה עבור אלדד קובלנץ מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי החדש וגם לאיגוד הכדורסל. יש להזכיר כאן שאין מדובר ב- רייטינג נמוך אקראי של השידור הישיר בערוץ 1 ב- 1 במאי 2016 של המשחק המרכזי הפועל ת"א – הפועל ירושלים אלא במגמה מתמשכת. מדובר במִדְרוּג נֶפֶל מעורר דאגה. השידור הישיר ב- 24 באפריל 2016 של ערוץ 1 את המשחק המרכזי הפועל ירושלים – הפועל אילת צבר כמות רייטינג של % 2.2 בלבד. השידור הישיר ב- 10 באפריל 2016 של ערוץ 1 את המשחק המרכזי מכבי ראשל"צ – הפועל ירושלים הניב רק % 2.3. השידור הישיר ב- 3 באפריל 2016 של ערוץ 1 את המשחק מכבי ת"א – מכבי חיפה הפיק % 3.1

היסטוריה קצרה של מדיניות הקנייה והרכש של סדרות טלוויזיה אמריקניות ואנגליות ע"י הנהלות הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהן, מאז 1968. מדינה שמקדשת כבר במשך יוֹבֵל שנים מספר עצום של אלפי תוכניות טלוויזיה, סדרות טלוויזיה, וסרטי טלוויזיה שמדברות ופונות אל הצופים שלה בשפה האנגלית, איננה יכולה להתלונן ולזעוק חָמָס כנגד פִּעַפּוּעַ של המוני מילים לועזיות לתוככי עורקי טוהר השפה העברית. אין דבר כזה.

לידתה של הטלוויזיה בישראל הייתה דרמטית בפיגור של שנים אחרי הנעשה בעולם אך הקמתה המאוחרת העניקה לה הזדמנות להחליט למי היא רוצה להידמות ובאיזה מודלים ברצונה לבחור ו- להשתמש. שני המייסדים פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 90 היום בעת כתיבת הפוסט) וסגנו עוּזִי פֶּלֶד (בן 79 היום בעת כתיבת הפוסט) בחרו ב- BBC. מאות רשתות טלוויזיה פעלו ברחבי תבל ב- 1968. הטובות ביותר היו של ה- BBC הבריטי (וגם ITV) ורשתות הטלוויזיה האמריקניות CBS ,NBC ו- ABC ש- שִגשגו זה מכבר ושידרו בהצלחה רבה שידורי ספורט, חדשות, דרמות, קומדיות, סדרות מתח של בילוש ומשטרה (ז'אנר טלוויזיוני פופולרי בעל מכנה משותף שנקרא בשפת הטלוויזיה : "The long arm of the law"), סדרות מערבונים, סרטי קולנוע, וגם תוכניות וסדרות לילדים והנוער. שתי סדרות זכורות במיוחד : ילדת הטום בוי השוודית "בילבי" והאמריקנית "פליפר הדולפין" (Flipper 1968 – 1964). סדרות ילדים עם חיות תמיד משכה תשומת לב שניתנה גם סרטיו המצויירים של וולט דיסני מלאי הומור ומסרים שלימדו אותנו ואת ילדינו לקח ושיעור שגם לחלשי הגוף בינינו יש סיכוי. הסדרה האמריקנית המצויירת "פּוֹפַּאיי המַלָּח" / (Popeye The Sailor Man) הבהירה לילדינו שאם אוכלים את ירק ה- תֶּרֶד אזי גם ה- Underdog (המועמד להפסיד בתחרות) יכול לגבור על החזק בסופו של דבר. במובן הזה היא הייתה בלתי נשכחת . מלחמתו של פּוֹפַּאיי (Popeye) המלח קטן הקומה ואמיץ הלב נגד יריבו הרשע ו- הענק בְּלוּטוֹ (Bluto) והתחרות בין שניהם על ליבה של אוֹלִיב (Olive) היה רעיון טלוויזיוני פשוט עליו מבוססת התעשייה כולה : ה- הזדהות של הצופה עם מלחמתו של החלש והטוב נגד החזק והרשע. ההזדהות הרבה הפכה לחפיפה כה נחרצת וכה נערצת עד שפרקי הסדרה האלו של "פופאיי המלח" שודרו שוב ושוב בהפסקות שידורי הספורט הישירים מחו"ל בטלוויזיה הישראלית בטרם מוסד האולפן המנווט בירושלים. אולי קשה להאמין אבל "פּוֹפַּאיי המַלָּח" היה חלק מההיסטוריה האלקטרונית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברגעים מכריעים שלה. ביום חמישי ההוא של 17 בפברואר 1977 חוללה מכבי ת"א סנסציה וגברה בעיירה נידחת בבלגיה, וִוירְטוֹן, על אלופת ברה"מ צסק"א 79:91 במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל (אותה ההפקה המדויקת והמרשימה ואותו השידור הישיר רב המוניטין שחולל איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי לבדו. ללא מפיק, ללא עוזר שדר, וללא טכנאי. בהיעדר אולפן מנווט ומוביל בירושלים כיכב "פופאיי המלח" בהפסקה שבין שתי המחציות ושימש מודל למכבי ת"א כיצד הטובים מנצחים את הרעים. אנוכי שימשתי העורך של אלכס גלעדי בירושלים וענת שרן הייתה באותו הערב ההוא קריינית הרצף שדאגה להעלות לאוויר את Popeye הג'נטלמן נלחם על ליבה של Olive הצווחנית נגד הענק המסורבל והפושע, Bluto. את ה- Cartoon fictional הפופולארי הזה של "פופאיי המלח" יצר האמריקני תושב אילינוי אלזי קריסלר סגאר / Elzie Crisler Segar ב- 1929 (נולד ב- 1894 ומת ב- 1938).

שני ראשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד היו מודעים להיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית [1], להתפתחות הטכנולוגית שלה, ויעדי השידור שכבשה . ב- 1967 היו כבר לטלוויזיה הבינלאומית הישגים מרשימים. חלקם בלתי נשכחים. ב- 1967 הפיקה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC בהצלחה כבירה את סדרת הטלוויזיה המפורסמת וה- המונומנטאלית "The Forsyte Saga" בת 26 פרקים (כל פרק בן 50 דקות) על פי ספרו של ג'וֹן גולסוורת'. "הָהַגָּדָה לְבֵית פוֹרְסַיְיט" נחשבה בעת ההיא לאחד מפסגות הטלוויזיה הבינלאומית. זאת הייתה יצירת מופת ששודרה בכל העולם ונרכשה (בפרוטות) גם ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1970 [2]. היא זכתה למעריצים רבים ורייטינג ומִדְרוּג עצומים. השחקנים האנגלים בסדרת הדרמה הזאת אֶרִיק פורטר, ניירי דאון פורטר, וקנת' מור הפכו לבלתי נשכחים ואורחים רצויים בסלון ביתו של כל אזרח ישראלי שמכבד את עצמו ורכש מוניטור טלוויזיה למען בני ביתו. הסופר נתן שַחַם (בן 91 היום) חבר קיבוץ בית אלפא שימש משנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור באותן השנים והיה האיש שקנה את הסדרה הדרמטית הבריטית רבת המוניטין מהמפיצים חברת MGM בעת שעשה בשליחות בניו יורק. נתן שַחַם זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "קיבלתי את הסדרה "ההגדה לבית פורסייט" בעצם כמתנת חינם, כ- שַי, לטלוויזיה הישראלית הצעירה מאת החברה האמריקנית MGM בעלת זכויות ההפצה הבינלאומיות. סירבתי ל- שַי ובקשתי לשלם עבורה לפחות תשלום סמלי. MGM נקבה בסכום עלות של 14 (ארבעה עשר) דולר לכל פרק מפרקי הסדרה. רכשתי את כל 26 הפרקים ב- 364 דולרים למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה בעיקר מהנימוק שיהיה לנו מה לשדר בערבים וגם לצורך סתימת חורים בעתות משבר. ידעתי ש- BBC הוא אבי הפקת הדרמה האיכותית בטלוויזיה אך לא ידעתי עד כמה "ההגדה לבית פורסייט" היא סדרה טובה, Master piece טלוויזיוני בכל קנה מידה". ה- BBC הפך מופת לחיקוי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סמוך לעֵת השידור של "ההגדה לבית פורסייט" בארץ הפיקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ב- 1971 סדרה משלה, "חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק", על פי ספרו של אהרון מֶגֶד ובכיכובם של שני השחקנים הצעירים מנחם זילברמן ויעל אביב. הסדרה המיתולוגית נפתחה תמיד בדילוגי שמחה שובביים של מנחם זילברמן ויעל אביב שנעשו בצילומי Super Slow Motion. פס הקוֹל של הפתיחה המיוחדת נשא את קולה של הזמרת מִירִי אָלוֹנִי ששרה את "הבלדה על חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" על פי טקסט שכתב יונתן גפן ולחן שחיבר יאיר רוזנבלום המנוח. הסדרה "חֶדְוָוה ושְלוֹמִיק" הייתה הישג עצום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית צעדיה והצופים התאהבו בהפקה המקורית. לפתע הוברר כי בארץ מצויים כישרונות טלוויזיה בלתי רגילים בכל תחומי היצירה וההפקה אך הפוליטיקה הפכה את הניהול לחובבני ורווי תככים, והכישרונות נבלמו. אבל הסיבות האמיתיות היו כלכליות. תעשיית הטלוויזיה היא ביזנס יקר מאוד, אנושי, טכנולוגי, ולוגיסטי כאחד. מחיר קניית פרק אחד של סדרה אמריקנית או אנגלית באורך של חמישים דקות בסוף עשור ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת, נַע בין 500 ל- 1000 דולר לעומת עלוּת הפקת פרק אחד בן שעה בסדרת דרמה ישראלית מקורית שניצבה על כ- 250000 (רבע מיליון) דולר [3]. הטלוויזיה הישראלית הציבורית באה לעולם בתנאי עוני (מחפיר) ומעולם לא השתחררה ממנו. היא נולדה "מְקָבֶּצֶת נְדָבוֹת" כפי שהעיד לפני שורות ספורות נתן שחם. כ- כזאת סוּוְגָה וכדי לחסוך בכסף והוצאות הוכרחה כבר מבראשית להפוך לבולען של סדרות אמריקניות ובריטיות. תשלום האגרה הנמוך ממילא לא כיסה מעולם את העלויות הגדולות של הפעלת רשת שידור מה עוד שרבע מהאוכלוסייה הישראלית עשה כל מאמץ להשתמט מתשלום המַס ויש להודות כי הצליח בכך. מחלקת הגבייה של רשות השידור הגיעה בשיאה לכפות את תשלום האגרה על % 75 מבתי האב בישראל, אך בדרך כלל הגבייה השנתית עמדה על % 65 בממוצע. לא יותר ולעיתים אף פחות. משמעת ומוסר התשלומים של הציבור הישראלי נופלת לאין ערוך, בכמה דרגות, מזאת של הציבור הבריטי [4]. הדיון בגובה תשלום אגרת הטלוויזיה היה מפלגתי – פוליטי ולא ענייני. נציגי המפלגות השונות בוועדות הכספים של הכנסת לדורותיהן התעקשו לבחוש וגם לאיים על הנהלות רשות השידור לדורותיהן, "אם לא תהיו ילדים טובים ולא תתנהגו יפה עם הממשלה והשלטון, אזי לא נאשר לכם בכלל את תשלום האגרה…". אגרת הטלוויזיה הנמוכה ממילא הפכה לבת ערובה פוליטית. אזרחי ישראל שילמו אגרה שוות ערך לכרטיס עלייה לאוטובוס ישן ורעוע אך שיוו בנפשם לנסוע במכונית מרצדס חדשה ויקרה. לרשות השידור האיטית והענייה לא היה מספיק מַמוֹן כדי לפתח בשיטתיות את היצירה המקורית הישראלית, הדרמה והתיאטרון, וסרטי התיעוד בטלוויזיה, שמטבע הדברים מחיר הפקתם רָב. מיעוטם היה עקב אכילס תמידי שלה. מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומנהלי חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיהם (לרבות יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ו- מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל) היו מלאי אמביציות לקדם את התרבות הישראלית לגווניה השונים. כלומר טיפוח הלשון העברית והשקעה בהפקה ישראלית מקורית. בהיעדר תקציבים התנפצו האמביציות והתנדפו. אישים בעלי מוניטין בחקר המִקְרָא, התנ"ך, ובַלְשָנוּת עברית כמו פרופסור יְהוּדָה אֵלִיצוּר ו- פרופסור מנחם נאור, שני חברי האקדמיה ללשון העברית ד"ר יְחִיאֵל בִּן נוּן והרב מֵאִיר מְדָן, מרדכי טַבּיבּ ו- ד"ר מרדכי בְּרוֹיֶיאר, ואחרים, נקראו לכהן כחברים בשני הגופים המפקחים כל השידור הציבורי, הוועד המנהל של רשות השידור ובמליאה, במטרה לטפח ולשמור על גָחֶלֶת התרבות היהודית בטלוויזיה הצעירה שזה אך נעמדה על רגליה. לא בכדי הטילה הממשלה על אנשי חינוך מובהקים בתוכם שני מנכ"לים של משרד החינוך והתרבות, ד"ר חֲנוֹךְ רִינוֹת ויעקב שַרִיד לכהן במליאת רשות השידור.

הממשלה הבינה את הכוח העצום הטמון בטלוויזיה בעיצוב תרבותו של עַם. ערבי שידור מיוחדים (אך מועטים מידי) בטלוויזיה הכללית וגם ברדיו "קול ישראל" שעסקו בעִתּוֹת שונות של השנה בנושאי חורבן הבית ב- ט' באב, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ערב חג העצמאות ויום הזיכרון לחללי צה"ל, משדרי חג ראש השנה וחגים אחרים – ייוחדו למורשת והפכו לכור היתוך ואיחדו את האומה היהודית המתחדשת בארץ ישראל. אומה שהורכבה מ- אימיגרנטים ושבטי מהגרים מכל קצוות תבל. לדאבון לב ניצבו מנהלי הטלוויזיה ומנהיגי רשות השידור חיש מהר בפני שוקת שבורה. כמעט טרגדיה כלכלית – כספית. התברר להם כי תקציבם דַל מידי. אך דווקא האכזבה הולידה פיצוי שהתקבל מייד בברכה רבתי על ידי הציבור. את החֶסֶר ביצירה מקורית עברית וישראלית בלוח השידורים מילאה הטלוויזיה בעשרות סדרות וסרטים מסוגים שונים שנקנו בזוֹל מרשתות הטלוויזיה הארציות האמריקניות הגדולות ABC ,CBS, ו- NBC וכן משתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות, ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי. מיעוטן משובחות ורובן קלילות שזכו לאהדה וסתמו פרצות בלוח השידורים.

כבר בראשית הקמתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ב- 1968 נוצר סלוגן טלוויזיוני כלכלי עממי ומדויק, שהמנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם אמצו אותו בחום אל לִבָּם : "If you can buy it – don't make it". הגה אותו פרופסור אליהוא כ"ץ. האמירה הזאת נועדה להגדיר את המציאות הכלכלית הקשה כפי ששררה בעת ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית. סדרות הטלוויזיה הרבות והשונות שנרכשו בחו"ל ושודרו על המסך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, קראו לציבור לצפות במִרְקָע אך לא הכריחו אותו לחשוב. סדרות אופרות הסבון וסדרות המתח האמריקניות בעלות המוניטין שעסקו בפשע, משטרה, בילוש, וחוֹק וסֵדֶר זכו להסכמת צפייה כללית. אך הסכמה כללית נועדה בין השאר להשתיק את הפרט ולבטל את יכולתו להתמודד בעצמו ולבדו עם דילמות מוסריות ומקצועיות (לא רק בענייני טלוויזיה). "ההסכמה הכללית" היא במובן מסוים מונח פילוסופי שרומז לפרט להצטרף אל הרוֹב מבלי שהיא מכריחה אותו לחשוב ולנתח, ומבלי להפעיל שיקול דעת יסודי בטרם ההצטרפות. "הסכמה כללית" היא מושא חלומותיה של כל רשת טלוויזיה באשר היא שזקוקה למוֹלֶך כדי לאסוף רייטינג ומדרוג. רשתות הטלוויזיה האמריקנית הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC המציאו אותו והפכו את "עֵגֶל הזָהָב" לאוֹמָנוּת. ערוצים 2 ו- 10 שיכללו מאוחר יותר בארץ בשנות ה- 2000 את השיטה באמצעות סדרות הריאליטי, "האָח הגָדוֹל", "הִישַרְדוּת", "רוקדים עם כוכבים", "מאסטר שף", "כוכב נולד" ועוד שצוברות רייטינג ענק, לעיתים בלתי נתפס. אלו הם דפוסי שידור מתוחכמים שהועתקו ושוכפלו במדויק מהטלוויזיה האמריקנית המסחרית וממכרות את הצופה אליהן. מדובר בסַם טלוויזיוני עַז ודחוס וגם מסוכן בעל השפעה מרחיקת לכת שוות ערך לניקוטין ומריחואנה. השתמשת בו פעם פעמיים שלוש והפכת למַכוּר. מסך הטלוויזיה ממגנט אליו ללא כל קושי ילדים וטָף, נוער ומבוגרים, זקנים, וגם דרדקים בגיל שלוש. בכוחן העצום של סדרות הטלוויזיה הקלילות הקנויות האלה מחו"ל כמו גם סדרות הריאליטי להושיב על הכורסא כל אחד, לרתק ולכבול אותו בשלשלאות טלוויזיה לכורסא, גם אנשים ברי דעת, ולהכריח אותם לצפות בהן. לעומת זאת סדרות התיעוד ה- דוקומנטריות החשובות מאין כמותן שעסקו בתוחלת ומהות חיינו כאן ושודרו בעבר טלוויזיה הישראלית הציבורית כמו "עַמוּד הַאֵש" (ב- 1980, עורך ומפיק יגאל לוסין) ו- "תְּקוּמָה" (ב- 1998 / 1997, עורך ומפיק גדעון דרורי ז"ל) – נשכחו (!). ערוץ 1 האיטי והמסורבל שנהנה מתקציב אוטומטי של משלם האגרה (ועשה בימי חלדו ובַחְרוּתוֹ דברים רבים וטובים) סבל תמיד מיחסי ציבור וכישרון שיווק כושלים. היו שהשוו את איכות יחסי הציבור והשיווק שלו לגובה הדשא עליו משחקים כדורגל. הוא לא עשה די אז (וגם לא היום) כדי להזכיר לציבור כל הזמן מי הוא, מה תפקידו, והיכן טמון כוחו ובפוטנציאל המוסרי שלו. חיסרון שלא היה בו כל חדש. "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש", אמר קהֶלֶת. "עֵגֶל הזָהָב" זכה להכרה מיידית, סגידה, והזדהות של עַם ישראל עִמוֹ כבר לפני אלפי שנים במדבר לאחר יציאת מצרים, בהשוואה ל- רייטינג האפסי שקיבלו שני לוחות הברית האיכותיים, עליהם חקוקות עשרת הדיברות והוגשו לעַם ע"י מנהיג דָגוּל בעל חזון משה רבנו שהיה איש מגמגם. יש דמיון רָב בין עַם ישראל שיצא ממצרים לבין עַם ישראל היושב עכשיו בציון. אין מנוס מלהגיע למסקנה העגומה שהאומה הישראלית איננו עַם נִבְחָר היום וגם ולא עַם סְגוּלָה.

כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם תמכו בזה אחר זה במנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועוזריהם מנהלי התוכניות והאיצו בהם לרכוש סדרות אמריקניות ואנגליות בכמויות בלתי מבוטלות. מי יותר ומי פחות. הקנייה המסיבית הזאת של חומר זר איזנה באופן פרדוקסאלי את תקציב רשות השידור. זה החל עוד בתקופת ההקמה בימי הבראשית של פרופסור אליהוא כ"ץ ועוזי פלד עם רכישת שלוש סדרות אמריקניות "המגינים" (The defenders סדרה בהפקת CBS בשנים 1965- 1961), "אתם שם" (You are there) סדרה תיעודית בהנחיית וולטר קרונקייט הצעיר בהפקת CBS בשנים 1957- 1953, וסדרת המוסיקה של הטלוויזיה האמריקנית לצעירים "Young people concerts" בהנחיית ליאונרד ברנשטיין. זה נמשך עם סדרת המערבון "בוננזה" (Bonanza) בשנים 1973 – 1959 עם לורן גרין) ועם אין סוף סדרות נוספות "משימה בלתי אפשרית" (Mission impossible) בשנים 1973 – 1966 עם מרטין לנדאו, פיטר גרייבס, גרג מוריס ברברה ביין, בארני קולייר, ו- פיטר לופוס, "בית קטן בערבה" (Little house on the prairie) בשנים 1983 – 1974 עם מייקל לאנדון), "משפחת וולטון" (The Waltons) בשנים 1981- 1972 עם ריצ'ארד תומאס, מישל לרנד, ורלף ווייט, "מקלאוד", "קולומבו" (Columbo) בשנים 1977 – 1971 עם פיטר פאלק, "קוז'אק" (Kojak) בשנים 1978 – 1973 עם טלי סאבאלאס, "קנון" (Cannon) בשנים 1976-1971 עם וויליאם קונראד, "סטארסקי והאטץ'" (Starsky and Hutch) בשנים 1979- 1975עם דייויד סול ופול גלייזר, "איש עשיר – איש עני" (Rich man – Poor man), "הוואי חמש אפס" (Hawaii 5 – 0) בשנים 1980- 1968 עם ג'ק לורד, "קווינסי" (Quincy) בשנים 1983 – 1976 עם ג'ק גלוגמן, "מאגנום" (Magnum) בשנים 1988 – 1980עם תום סֶלֶק), "המלאכיות של צ'ארלי" (Charlie`s Angels)בשנים 1981 – 1976 עם השחקניות פארה פואוסט, ז'אקלין סמית', וקייט ג'קסון), "תיקי רוקפורד" (The Rockford Files) בשנים 1980- 1974 עם נוֹאָה בִּירִי וג'יימס גארנר), "Happy days" בשנים 1984- 1974 עם הנרי ווינקלר, רון הווארד, דוני מוסט, ואנסון וויליאמס, "ספינת האהבה" (Love boat) בשנים 1986- 1977 עם פרד גראנדי, גאווין מאקלאוד, טד לאנג', וברני קופל), "באטמן" (1968 – 1966), "משפחת פארתרידג' " (Partridge )בשנים 1973- 1969, "מי הוא הבוס" (Who's the Boss) ב- 1987 עם טוני דנצה), "The A – Team" בשנים 1987 – 1983 עם בוסקו באראקוס), הסדרה של הבלש הנכה היושב על כיסא גלגלים "איירונסייד" (Ironside) בשנים 1975- 1967 עם ריימונד בר), "מקגאייוור" (MacGyver) בשנים 1992 – 1985 עם ריצ'ארד דין אנדרסון, "Wise guy" בשנים 1990- 1987 עם ווילי טראנובה , "Miami Vice"  ב- 1985 עם השחקנים פיליפ מייקל תומאס ודוֹן ג'וֹנסון. וכן סדרות הדרמה האנגליות "קו אונידין", "אדונים ומשרתים", "מי משרת אותך", "אני קלאודיוס" (I Claudius) סדרת מופת בלתי נשכחת שזכתה להערכה עצומה בכל העולם, ורבות אחרות קנו להם מעריצים רבים. בשלב מאוחר יותר נרכשה הסדרה "שורשים" (Roots) ב- 1977), וסדרות משפחתיות "הכל נשאר במשפחה" (All in the family) בשנים 1979 – 1971 סדרת טלוויזיה בלתי נשכחת עם השחקנים קארול אוקונור, גִ'ין סטפלטון, סאלי סטרות'הרס, ובוב ריינר), "משפחת בריידי" (The Brady bunch) בשנים 1974 – 1969 עם בארי וויליאמס רוברט הד, פלורנס הנדרסון, אן דייויס, מורין מקורמיק, קריסטופר נייט, מייק לוקינלנד, וסוזן אולסון, "משפחה שכזאת" (Family affairs) עם בראיין קית', סבסטיאן קאבוט, קאטי גרייור, ג'וני וויטאקר ו- אניס ג'ונס ), "שלושה בדירה אחת" ו- "משפחת קוסבי" (The Kosby show) בשנים 1992- 1984 עם ביל קוסבי, הסדרה "ציפורים מתות בסתר" (The Thorn Birds) ב- 1983 עם ריצ'ארד צ'מברליין ורייצ'ל וורד, "Moonlighting" בשנים 1989- 1985 עם ברוס וויליס וסיביל שפרד, "שלושים ומשהו" (Thirsty something) בשנים 1991- 1987 עם פטרישיה ווטינג, טימותי באספילד, ג'אסון נאגלר, פולי דרייפר, פיטר הורטון בריטני, ולייסי גראוון, קן אולין, מל האריס, ומלאני מיירון, וכמובן שתי אופרות הסבון הנודעות "דָאלָאס" (Dallas) בשנים 1991- 1978עם לארי האגמאן, קן קרצ'וואל, פאטריק דאפי, לינדה גריי, ו- וויקטוריה פרינסיפאל, ו- "שוֹשֶלֶת" (Dynasty ) בשנים 1989- 1981 עם לינדה אוואנס, ג'ואן קולינס, וג'ון פורסייט.

הסדרה "שוֹשֶלֶת" עברה תהפוכות רכש. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה העַרבית בשנות ה- 80 היה האיש הראשון שקנה אותה, אך מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִברית חיים יבין שראה באופרת סבון הזאת יעד שידור ציבורי ראוי ואף מקודש, ביקש ממנו שיוותר לו ויעביר לידיו את ה- "אוצר" האמריקני. רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות שידרו גם תוכניות "Talk Show" בראשותם של המנחים עתירי המוניטין ג'וני קרסון, מילטון בֵּרְל, ואֶד סאליבאן אך מקור ההשוואה העיקרי בין עברה ההיסטורי וההווה של הטלוויזיה הבינלאומית לבין הפוטנציאל הגלום בטלוויזיה שעתידה לקום בישראל היו ראשית דבר הפקות ושידורי החדשות והספורט. בכך מתמצה כישרונה של כל רשת טלוויזיה באשר היא וגם זאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היו עוד הצלחות בימי ה- בראשית של הטלוויזיה כמו הסדרה הטלוויזיונית הסאטירית "ניקוי ראש" בהפקתו ועריכתו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ובימויו של יעקב אסל יבד"ל, "השעה השלישית" בהנחיית ירמיהו יוֹבֵל והבימאי צבי דורנר, שתי התוכניות "טָנְדוּ" ו- "עלי כותרת" בהנחיית ירון לונדון, שלוש רכישות מושכלות של שתי סדרות אנגליות : הסדרה הדוקומנטרית "WORLD  IN  WAR" (עולם במלחמה) שהופקה ע"י חברת “Thames” הבריטית, כמו גם הסדרה התיעודית "The Final Solution" (הפתרון הסופי) גם כן בהפקת Thames, והסדרה "אני קלאודיוס" מבית היוצר של ה- BBC, אך ההתמחות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ניכר בשלושה תחומים עיקריים : סיקור החדשות ותוכניות האקטואליה ובראשן "מבט", שידורי הספורט לגוונים הרבים שלהם, ויכולת תיעוד מרשימה ושיטתית של קורות המדינה מאז 1968. מוטי קירשנבאום ז"ל קיבל ב- 1976 את פרס ישראל לטלוויזיה בגין התוכנית הסאטירית שהפיק וערך "ניקוי ראש", אך לא רבים יודעים כי גדולתו העיקרית גולמה דווקא בכישרון התיעוד הנדיר שלוֹ וסרטיו הדוקומנטריים הבלתי נשכחים, והִיווּ אף הֵם קריטריון לקבלת הפרס היוקרתי. ארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החשוב משמר אותם ומכיל בתוכו עוד מיליוני Items תיעודיים מאז 1968 שערכם לא יְסוּלָא בפַז.

בשעה שפרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ ועוּזִי פֶּלֶד נקראו ב- 1967 להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבראשית , פעלה הטלוויזיה האמריקנית בכל עוזה. רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שידרה את "The Thrill of Victory and The agony of Defeat", מאז ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת בהצלחה גדולה. "שמחת הניצחון וייסורי התבוסה" הפכה ל- תוכנית ספורט משגשגת ובעלת מוניטין בינלאומי. את התוכנית ההיא "שמחת הניצחון וייסורי התבוסה" הפיק רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) שהפך זמן לא רב אח"כ לנשיא חטיבת הספורט של הרשת. ב- 1970 מיסד רוּן אָרְלֶדְג' את תוכנית הספורט הבלתי נשכחת של ABC שנקראה בשם פשוט ונגיש "MONDAY  NIGHT  FOOTBALL". רשת ABC העבירה מידי עֶרֶב יום שני בשבוע את המשחק המרכזי בליגת ה- NFL. הצלחתה הייתה סנסציונית (!). צוות השידור של התוכנית ההיא כלל את השַדָּר הבלתי נשכח הוואָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell) המנוח, שדמותו ודמותם של שני פרשניו דוֹן מרדיט (Don Meredith) ופרנק גיפורד (Frank Giford), כמו דמותם של אלכס גלעדי יבד"ל  + מוטי קירשנבאום ז"ל + דן שילון יבד"ל, חוֹצָה לאורכה ורוחבה את סדרת 13 הספרים שאני חוקר וכותב וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". שידור תוכנית הספורט הזאת בארה"ב דווקא בעַרְבֵי יום שני בזמן צפייה שנועד באופן מסורתי לכל המשפחה, היה חידוש משפיע ו- מפליג. רשתות CBS ו- NBC שידרו מול ABC תוכניות משפחתיות מסוגים שונים, אף על פי כן גרפה "MONDAY NIGHT FOOTBALL" שיאי רייטינג למכביר והפכה למוסד טלוויזיה בפני עצמה. התוכנית בראשותו של השַדָּר המוביל הווארד קוסל הייתה הצלחה כה גרנדיוזית וכה נצפית. עסקים ומסעדות נסגרו בערבי יום שני בשבוע מוקדם מהרגיל בכל רחבי ארה"ב והאנשים מיהרו לבתיהם כדי לצפות בה . בזמן שידורה בערבי שני בשבוע נולד המונח "עוצר ברחובות". הווארד קוסל היה בעשור ה- 70 של המאה הקודמת שדר הספורט הפופולרי ביותר אולם גם השנוי במחלוקת ביותר בארה"ב. אהוב ושנוא באותה מידה [5].

רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC החל לשדר בשבתות ב- 1958 את התוכנית הספורט הווירטואוזית שלה ה- "GRANDSTAND" שזכתה לצפיית שיא בכל האיים הבריטיים . ב- 1964 מיסד ה- BBC את תוכנית הכדורגל "Match of The Day". התוכנית הפכה חיש מהר לספינת דגל טלוויזיונית כפי שהייתה "מבט ספורט" בארץ מרגע שדָן שִילוֹן יצר ועִיצֵב אותה בסופה של שנת 1968. אין פלא כי הספציאליטה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצא את ביטויו משחר נעוריה בהפקת שידורי חדשות ואקטואליה ואח"כ גם במשדרי ספורט לנושאיו השונים. בשני התחומים החשובים האלה היא הצטיינה והובילה קדימה את הרשת הציבורית במשך עשרות שנים לאורך אלפי מילין ועל כך הייתה גאוותה. חלון הראווה של השידור הציבורי הורכב ראשית דבר משידורי חדשות וספורט ואלה גם משכו את מלוא תשומת הלב של הציבור (והעיתונות). גם מפני שבמרחב הזה של כיסוי החדשות והספורט בטלוויזיה התאפשרו שידורים ישירים שמעצם מהותם הפכו את הצופה לעֵד ראייה ושותף מלא בהתהוות הדְרָמוֹת בזמן אמיתי לאורך כל קשת הריגושים.

ביום שלישי של  17 במאי 1994 ספגה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תבוסת שידור בתחום הספורט. לראשונה מאז 1968 היא הפסידה מבלי שהייתה כפויה לכך את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בהן החזיקה 25 שנה ברציפות לערוץ 2 הצעיר שנעמד על רגליו רק בנובמבר 1993. בטרם היא מתאוששת ספגה הטלוויזיה הציבורית מהלומה נוספת מחברת החדשות של הערוץ המסחרי הפעם בתחום החדשות והאקטואליה בעת סיקור שבוע האבל לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז"ל במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. הכיסוי העיתונאי של ערוץ 2 היה קונקרטי, מרתק, ומדויק יותר מזה של חטיבת החדשות בערוץ 1 .

ביום רביעי – 1 בנובמבר 1995 שלושה ימים לפני הרצח הגיש העיתונאי אהוד יערי את תוכנית האקטואליה "מוקד". בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון המאוים יצחק רבין. הארץ געשה ורעשה פוליטית והעם נחלק לשמאל וימין. השמאל תמך בהסכם אוֹסְלוֹ שהוביל ראש הממשלה יצחק רבין יחדיו עם שר החוץ שמעון פרס עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת והימין התנגד לו מכל וכול. על פי תפישתו המדינית של יצחק רבין (כיהן גם כשַר הביטחון) היו אמורים הסכמי אוסלו להוביל לשלום עם העם הפלסטיני בתוך שישים שנות סכסוכי דמים. אהוד יערי זימן כאמור ל- "מוקד" את יִצְחָק רָבִּין וגם את שני העיתונאים יָרוֹן דֶקֶל מרדיו "קול ישראל" ושמעון שִיפֶר מ- "ידיעות אחרונות" כדי ש- יישבו בפנל לצדו ויסייעו לו בריאיון עם ראש הממשלה ושר הביטחון. התוכנית הוקדשה רובה ככולה לריאיון עם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. זה היה כאמור שלושה ימים לפני הרצח. ערוץ 1 היה מקור עיתונאי ראשון לאינפורמציה חדשותית. לערוץ 2 לא היה כל סיכוי להתחרות עמו בתחום עיתונאות החדשות ו- האקטואליה.

rabin 1

טקסט תמונה : ליל יום רביעי – 1 בנובמבר 1995. תמונה היסטורית של התוכנית "מוקד" בערוץ 1. אהוד יערי (במרכז) מציג את עמיתיו שמעון שיפר (מימין) וירון דקל (מזוקן משמאל) בפני המרואיין ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל . זה היה הריאיון הטלוויזיוני האחרון של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בטרם נרצח. (מתוך סרט ה- Video המקורי של ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).

יממה לאחר רצח ראש הממשלה ושַר הביטחון יצחק רָבִּין התהפכו היוצרות לעַד. הערוץ הציבורי הוותיק עסק בכלליות האבל הלאומי. הערוץ המסחרי הצעיר ירד לפרטיו. המנכ"לים של שלוש הזכייניות דָן שִילוֹן ויוחנן צָנְגֶן ב- "רֶשֶת", אָלֶכְּס גִלְעָדִי ב- "קֶשֶת", ועוּזִי פֶּלֶד מ- "טֶלעַד" שיתפו פעולה באופן הדוק עם מנכ"ל חברת החדשות בערוץ 2 שָלוֹם קִיטָל. זה היה צוות מוחות פורה והקואופרציה והקולגיאליות יצרה שגשוג. זכורים בעיקר הריאיון הבלעדי שערך רָפִי רֶשֶף איש ערוץ 2 עם האלמנה לאה רבין יומיים לאחר הרצח (בעוד ערוץ 1 ממתין לסיום שבעת ימי האֵבֶל), שחזור בלעדי בערוץ 2 של הרצח בהשתתפות הרוצח יגאל עמיר ואנשי משטרת ישראל, והריאיון הבלעדי שניהל גִידִי גוֹב בערוץ 2 עם שני נכדיו של יצחק רבין יונתן ונועה. ערוץ 1 הפסיד בשתי מערכות על לב הציבור ועיניו. צופים רבים נטשו את ערוץ 1 וזִיפזפוּ בשלט שלהם לעבר ערוץ 2. אמות הסִפִּים זעו והמדינה הייתה כמרקחה. זה קרה לפני שש עשרה שנים והעניין נשכח אך הטלוויזיה ישראלית הציבורית הוותיקה איבדה אז בבת אחת את בכורתה ליריב צעיר וחסר ניסיון וגם חסר לפי שעה אמצעים. הרייטינג הרָב שלח את הפרסומאים והפרסומות חיש מהר לחיק ערוץ 2 והפך אותו לא רק לנצפה אלא גם לעשיר.

ובכן, מדינה שמקדשת כבר במשך יוֹבֵל שנים מספר עצום של אלפי תוכניות טלוויזיה, סדרות טלוויזיה, וסרטי טלוויזיה שמדברות ופונות אל הצופים שלה בשפה האנגלית, איננה יכולה לזעוק חמס כנגד פעפוע של המוני מילים באנגלית לתוככי עורקי טוהר השפה העברית. אין דבר כזה. ראה הספר "מלחמת הדיאדוכים" בסדרה בת 13 הספרים הקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

[1] מדובר בעיקר ברשתות הטלוויזיה האמריקניות הארציות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC, ו- שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרי, וגם מספר רב של רשתות הטלוויזיה מערב אירופיות המאוגדות באיגוד השידור האירופי ה-  EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union), רשת הטלוויזיה הקנדית CBC, רשתות הטלוויזיה האוסטרליות ABC ו- Channel 10, רשת הטלוויזיה היפנית NHK, רשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA, ורשת הטלוויזיה הברזילאית TV GLOBO.

[2] הסופר נתן שחם (בן 91 היום) חבר קיבוץ בית אלפא ששימש באותה תקופה משנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (היו"ר היה ד"ר חיים יחיל) רכש את הסדרה ב- 1970 מ- BBC  בפרוטות. לנתן שחם היו קשרים אישיים עם הנהלת ה- BBC.

[3] עלות הפקת הטלוויזיה של הסדרה "מישל עזרא ספרא ובניו" בת חמישה פרקים (מאת הסופר אמנון שָמוּש) ששודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית חצתה את גבול המיליון דולר.

[4] רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC מבססת את תקציבה על תשלום האגרה של אזרחיה כמו רשות השידור, אך מגיעה בכל שנה לגבייה של % 98.

[5] שַדָּר הספורט היהודי – אמריקני האווארד קוסל (Howard Cosell) הפך לשנוי במחלוקת בראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת. רבים האשימו אותו בחוסר ידע בענף הספורט הפופולרי ביותר בארה"ב, מפני שלא היה מעולם שחקן פוטבול, ולכן אין לו מושג על מה הוא מדבר בשידורים הישירים של ליגת ה- NFL. צופי טלוויזיה רבים קראו לרון ארלדג' (Roone Arledge) לפטר אותו לאלתר. אחרים האשימו את האווארד קוסל כי בהיותו שַדָּר אגרוף של רשת הטלוויזיה ABC בעשור ה- 60 ו- 70 במאה שעברה, העניק יחס חם ואוהד מידי ונטה חסד למתאגרף מוחמד עלי שהיה סרבן שירות צבאי והשתמט מגיוס לצבא האמריקני שנלחם באותה העת בווייטנאם. חלק מהצופים סבר שהאווארד קוסל הוא דמות שנויה במחלוקת וכי הוא מייצר אנטגוניזם בכוונה תחילה. מידי שבוע הגיעו למערכת ABC בניו יורק אלפי מכתבים של צופים בגנותו של הווארד קוסל ודרישה להדיחו . מאידך, למרות התגובות השליליות הרבות הרייטינג של "MONDAY NIGHT FOOTBALL" לא רק שלא פחת, אלא נסק לגבהים חסרי תקדים. מנהלו רון ארלדג' הבין שהרוב הדומם שאיננו כותב מכתבים למערכת שבע רצון מדרך השידור של הווארד קוסל וגם מרמת ההפקה הטלוויזיונית. בריאיון נדיר מפורסם מאוד שהעניק רון ארלדג' באוקטובר 1976 לירחון "PLAY BOY" הגן בחירוף נפש על השַדָּר שלו האווארד קוסל. הוא הסביר למראיין שלו מדוע הוא נותן בימה כה מרכזית לשַדָּר השנוי במחלוקת ורוֹמֵם את ה- יושרה שלו, את נאמנותו, ואת כישרונו העיתונאי שבא לידי ביטוי בסלוגן רב המוניטין בן חמש מילים שהגה שדר ABC האווארד קוסל כלהלן : "Tell it like it is".

חובה על כל איש ישר, על כל אזרח נאמן, על כל אדם בעל מוסר ודרך ארץ, על כל בן אנוש שהאמת והיושרה חשובים לו, לקרוא את הספר "FOUL" של מר אנדרו ג'נינגס (Andrew Jennings) שיצא לאור ב- 2006. נשיא FIFA לשעבר ספ בלאטר ונשיא UEFA לשעבר מישל פלטיני התגלו כאישים מושחתים ונענשו. שניהם הודחו וסולקו מהארגונים שבראשם ניצבו. ספ בלאטר טען בשעתו כי הספר "FOUL" הוא Fiction. נשיא UEFA לשעבר השוודי לינארט יוהאנסון טען ב- 2002 בריש גלי לשחיתות וסיאוב המתנהלים בין כתלי ה- FIFA בראשות ספ בלאטר.

foul 3

טקסט מסמך (1) : שער הכריכה הקדמי של הספר  "FOUL" אודות התאחדות הכדורגל הבינלאומית (FIFA) המסואבת ומושחתת בראשות נשיאה ספ בלאטר (Sepp Blatter) כפי שחקר וכתב אנדרו ג'נינגס (Andrew Jennings). נשיא ה- FIFA ספ בלאטר אמר לאנדרו ג'נינגס ב- 2006 כי הספר שכתב הוא פיקציה. הספר "FOUL" בן 390 עמודים יצא לאור באנגליה ב- 2006 בהוצאת "הארפר – קולינס".  

foul 4

טקסט מסמך (2) : שער הכריכה האחורי של הספר  "FOUL" אודות התאחדות הכדורגל הבינלאומית (FIFA) המסואבת ומושחתת בראשות נשיאה ספ בלאטר (Sepp Blatter) כפי שחקר וכתב אנדרו ג'נינגס (Andrew Jennings). נשיא ה- FIFA ספ בלאטר אמר לאנדרו ג'נינגס ב- 2006 כי הספר שכתב הוא פיקציה. הספר "FOUL" שה- FIFA ניסתה בשעתו לעצור את הפצתו, מכיל  390 עמודים יצא לאור באנגליה ב- 2006 בהוצאת "הארפר – קולינס".

אנדרו ג'נינגס קבע זמן רב לפני ההדחה כי ארגון ה- FIFA והעומד בראשו ספ בלאטר הוא גוף מסואב ומושחת, כ- עשר שנים לפני שאותו ספ בלאטר הודח וגורש. אנדרו ג'נינגס צדק.

ב – 21 בדצמבר 2015 נענש וסולק השווייצרי ספ בלאטר (בן 80 היום) מתפקידו הרם כ- נשיא FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) בעוון שחיתות. ספ בלאטר התמנה למשרה החשובה והמשפיעה של נשיא FIFA ב- 6 ביוני 1998. הוא הודח ו- הורחק ל- שש שנים. (במקומו התמנה לנשיא ה- FIFA השווייצרי / איטלקי ג'יאני אינפנטינו). ב- 21 בדצמבר 2015 נענש וסולק הצרפתי מישל פלאטיני (בן 61 היום) מתפקידו הרם כ- נשיא UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) בעוון שחיתות. מישל פלאטיני נבחר למשימה החשובה והמשפיעה של נשיא UEFA ב- 26 בינואר 2007. הוא הודח ו- הורחק לשש שנים. את UEFA מנהל היום הספרדי אנחל מאריה ווילאר. ב- 2 במאי 2005 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לסלק ולהדיח לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם בעוון שוחד מסך ושחיתות לעבר פינה אפלולית מוּצֶלֶת בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. כזכור היה זה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהחליט לקנות מחברת "צ'ארלטון" באפריל 2002 חלק מזכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002, 8 משחקים בלבד, תמורת סכום פנטסטי בלתי מתקבלת של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. כלומר, תשלום של 475000 (ארבע מאות שבעים וחמישה אלף) דולר בעבור כל שידור ישיר בודד מיפן ו/או מקוריאה. כזכור היה זה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שכפה עלי לשדר את אותם שמונת המשחקים Off tube מהאולפנים שלנו בירושלים. כזכור יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז מר נחמן שי (היום ח"כ במפלגת "המחנה הציוני") תמך תמיכה מסיבית בעסקה הטלוויזיונית הקלוקלת והיקרה ההיא ללא כל הצדקה של כיסוי מונדיאל יפן / קוריאה 2002 מכל היבט שרקח המנכ"ל שלו יוסף בר-אל. כזכור הודעתי לאותו מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל בע"פ ובכתב כי בגין עסקת הנפל ההיא שלו עם חברת "צ'ארלטון" ובעקבות ניהול כושל, עלוב, מביך, תמוה, ונטול הסבר אינני רק מתפטר מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט ומנווט שידורי הספורט של ערוץ 1 אלא אני נוטש כליל את שורות רשות השידור שהוא המיועד להיות המנכ"ל שלה. כך עשיתי. התנתקתי לעַד ביודעין ומרצון מרשות השידור שיוסף בר-אל היה עכשיו המנכ"ל שלה. ב- 6 ביוני 2002 הודיע מזכיר בממשלה גדעון סער ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כי ממשלת ישראל החליטה ב- 2 ביוני 2002 למנות אותו לתפקיד של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד קיץ 2007. ב- 16 במאי 2002 הודעתי למנכ"ל יוסף בר-אל בע"פ ובכתב כי אני נפנה ממנו, מתפטר מתפקידי כמנווט שידורי הספורט שלו ופורש לעַד משורות רשות השידור. שילמתי מחיר כבד מפני שאחזתי בידי חוזה עבודה אישי עד אולימפיאדת בייג'ינג 2008, כולל.

מכיוון שהדיון בפרפרת הנוכחית בפוסט הקונקרטי הזה עוסק בשחיתויות של ספ בלאטר ומישל פלאטיני ובהדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור, אינני רואה מנוס מלהזכיר שוב את האנטי תזה של יוסף בר-אל, הלוא הוא מוטי קירשנבאום ז"ל שנטל את מטה הנדודים שלו והסתלק מ- אִתנו לנצח. אוסיף לזכרו של מוטי קירשנבאום את שלוש מילים האלה : "עילוי של יושרה" (!) על כל המשתמע מהגדרת מונח העַל הזה. כדי לחיות בשלום עם מצפונך אתה חייב להיות עשוי ללא חת ואמיץ לב מידי יום ביומו. ואם צריך להיות מַרְדָן. ואם צריך גם לא להיות נחמד. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ברא מעלי ב- 1993 שמיים בהירים ונקיים. זה המון בתקשורת המונים. אין מנוס מלהזכיר שוב את "חֶשְרָת הֶעָבִים" שפקדה וכיסתה את שמי רשות השידור עם לכתו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום ממנה ב- 1998 ו- אין לקנא בשורת עיתונאים הארוכה ההיא בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שנעמדה ב- 2002 בצידי הדרך נעדרת תגובה בעת שראש הממשלה אריאל שרון הציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ומינה אותו להיות מנכ"ל רשות השידור. שם החלה ההידרדרות הגדולה בשעה ששורת העיתונאים הארוכה הזאת הייתה עדה להצבה המופרכת של יוסף בר-אל למנכ"ל שלהם אך בחרה לסתום את הפה ולעצום את עיניה ולהשליך מעליה בשעתו אז את הגדולה שבזכויות בֵּן אֶנוֹש להיות אדם ריבוני. דור שלם של אנשים ברשות השידור בעיקר עיתונאים שנחשבו למשכילים, נבונים, וישרי דרך ביניהם כאלה לא מעט שטוענים למוניטין, בחרו לשתוק וחדלו להתייחס בביקורת אל סביבתם העלובה שיצרו בעבורם המנכ"לים יוסף בר-אל ויוני בן מנחם. שורת העיתונאים הזאת כאילו נכבדה הסכינה ב- 2002 עם קיומה של סביבתם הדְלוּחָה וה- מְרוּפֶּשֶת כאל דבר מובן מאליו. היא לא עלתה על בריקדות אז, ועכשיו היא מייבבת בראש חוצות על מר גורלה תחת כל מיקרופון רענן. 

barel 1טקסט תמונה : 26 באפריל 2002. לפני יותר משלוש עשרה שנים. עֵדוּת ותמונה מדהימה של הצלם נתי שוחט ובעיתונאית שרי מקובר בעיתון "מעריב". יוסף בר- אל נואם ופורס ברוב שחץ את מניפסט הניהול שלו כמנכ"ל רשות שידור עתידי, ומחמיא לעצמו בפרהסיה בעיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 2002. סיבת התדהמה היא מפני שלצדו יושבים דוממים וזחוחים חיים יבין ואמנון נדב. שניהם אינם מסתלקים מהמקום לאות מחאה למשמע הטקסט רווי ה- רָהָב והמגוחך של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל שמשמיע באוזני שרי מקובר כדלקמן : "רָאִיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה… כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו : "קום, אני מדבר אליך", אבל כולם קמים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. מייד אמרו "הרָאִיס נכנס מתוך כבוד". השר הממונה על רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו וקראו את טקסט השחצני והפתטי שהפיק ב- "מעריב" ביום שישי ההוא של 26 באפריל 2002, לא היסו אותו. "בכנסת ישראל אמרו לי, אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור", דיווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" גב' שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל ה- BBC הבריטי היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שלו בממשלה, כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד במדינת ישראל. תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי ועובדי ה- BBC  לגרש את המנכ"ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה. התמונה הזאת שצילם נתי שוחט ותוכן הפוסט של שרי מקובר הם כמעט חסרי תקדים בחשיבותם, מפני שהם מתעדים בפעם הראשונה בזכוכית מגדלת לא רק את יוסף בר-אל היהיר, הגנדרן, המחוצף והמנופח בטרם העיפה אותו ממשלת ישראל מכהונתו הרמה, אלא גם שניים מקברניטי השידור הציבורי, המגיש הראשי של "מבט" מר חיים יבין ומנהל רדיו "קול ישראל" מר אמנון נדב, יושבים לימינו ושמאלו של המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל, מאזינים לטקסט שלו בארשת פנים של הערצה ושביעות רצון, ו- מחרישים. הם אינם מתערבים. פנטסטי. חיים יבין ואמנון נדב שומעים את הטקסט הארוגנטי, היהיר, והחצוף חסר התקדים של יוסף בר-אל ואינם מתחפפים ממקום מושבם. לא ייאמן ובלתי מתקבל על הדעת. ואולי כן, מפני שמרבית ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו בעיקר מצאי העיתונאים שבקרבו – שתק. קשקוש מקושקש ו- בלתי מתקבל על הדעת. בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 הבינה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון כי הפקדתו של יוסף בר-אל על רשות השידור הייתה מעשה מופרך לגמרי. לחלוטין. אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה שמינו אותו הדיחו את יוסף בר-אל וסילקו אותו לעבר פינה אפלולית בירכתי השידור הציבורי. (באדיבות העיתון "מעריב" ובאדיבות הצלם נתי שוחט).

בניגוד לחיים יבין ואמנון נדב, התייצבתי באפריל 2002 לבדי לגמרי מכל עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומכל עיתונאי רדיו "קול ישראל", נגד מינויו המופרך של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור והצבתו ע"י ממשלת ישראל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. וגם שילמתי מחיר אישי כבד. לא ראיתי אז לצדי במאבקי ההוא את המשפטן משה נגבי, ואני שב וחוזר ואומר, גם לא עיתונאים רבים אחרים כמו חיים יבין למשל, שטוענים עכשיו למוניטין הפרטי הצדקני שלהם כאילו נלחמו בשעתו נגד יוסף בר-אל, בשעת מאבקי היחיד ההוא נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור (למעט גב' וורד ברמן ומר איתי לנדסברג). הייתי בודד לחלוטין. עליתי לבדי חשוף לגמרי על הבריקדות והתרעתי על מינוי המופרך. העיתונאים ההם בעלי שם שטוענים למוניטין שלהם, לא היו שם. הם חנו בצד הדרך וקיבלו את המינוי המופרך בשלוות נפש. עכשיו פתאום הם נזכרים. לכן ברור מדוע שיחתו החנפנית לאחרונה לפני זמן מה של רינו צרור ברדיו גלי צה"ל עם חיים יבין לא הייתה כֵּנָה.

ברור שנתתי ליוסף בר-אל לדעת אז את חוות דעתי החריפה והשלילית אודותיו לא רק בע"פ אלא גם בכתב (!). אין לטעות במראה עיניים של אותיות שחורות מודפסות על נייר לבן. אינך יכול לסגת לפתע ולהכחיש את קיומן. אתה יכול לַסֶגֶת ולהכחיש מילים שאמרת ולהתנצל על התוכן שהוצא מהקשרו, אולם אינך יכול להתכחש לטקסט מודפס במקלדת וכתוב בכתב ידי ובדָם לִבִּי. זאת הייתה מטרתי הנחושה. לא לַסֶגֶת. נסעתי יחד עם רעייתי לביתו ברמת השרון של יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים כבוד השופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי (בן 74 אז), ואמרתי לו כי מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור איננו רק טעות דרמטית בשיקול הדעת בנקודת הזמן המדוברת אלא בכייה לדורות, ונימקתי לו מדוע. התפתחה שיחה בתומה השיב לי השופט יִצְחָק רְבִיבִי לתדהמתי כי אין לו ברירה אלא לאשר את המינוי מהסיבה שאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור הודיעו שהם מצביעים פה אחד בעד המינוי הזה משום שלדעתם שיוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו. הייתי המום מתשובתו של כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי. נדהמתי מקלילות ההחלטה יעני חוקית, אך בלתי הגיונית בעליל, שנסמכת על הצבעה בשני הגופים הציבוריים של הוועד המנהל ובמליאה שכולם שָם הם בעצם מינויים פוליטיים. הבנתי שבכך נגזר דינו של השידור הציבורי לשבט. זה רק עניין של זמן. לא צריך להיות היסטוריון דָגוּל כדי להבין כיצד מתחיל תהליך התפוררות והידרדרות מוּאָץ, והתמוטטות מוחלטת של כל אידאולוגיה בעלת ערך, כשבראשה ניצב מנהיג לא מוכשר, יָרוּד, ורָדוּד ועוד מְרוּשָת פוליטית בדמותו של יוסף בר-אל.

תורת המתמטיקה איננה מאפשרת זיוף עובדות אֶמֶת ולא את סילוף ההיגיון שניצב מאחריהן. יוסף בר-אל הפר את האקסיומה המתמטית הקובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. כך אני הבנתי את מהלך העניינים. אם לתרגם את אקסיומת הקווים המקבילים למציאות חיינו הרי שהקו המקביל של עיתונות במדינה דמוקרטית איננו חוצה לעולם את הקו המקביל של הממלכה. העיתונות במדינה חופשית מבקרת את השלטון ולא חוֹבֶרֶת אליו. אני זוכר ששרת החינוך לשעבר שולמית אלוני ז"ל מי שהמליצה בפני ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין למנות את מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, אמרה לי בעת שיחות התחקיר שלי עמה ב- 2006, כי ביקשה ממוטי קירשנבאום עם מינויו הרָם (התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993) להעיף מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אז, מפני שהוא פוליטיקאי מְרוּשָת ולא מנהל טלוויזיה. שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח אותו תכף ומייד ולא להמתין עד סיום כהונתו החוקית ב- 10 ביולי 1993. אגב, מוטי קירשנבאום לא שעה לבקשתה והתיר ליוסף בר-אל להשלים את תקופת כהונתו בת שלוש שנים.

אין שום סיבה לא לשוב עוד הפעם לעשור ה- 2000. הרי זאת עובדה שאותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון, אֵלוּ שביצעו את המינוי המופרך של יוסף בר-אל והפקידו בידיו את השידור הציבורי במחצית 2002, היו אלה שלבסוף עלו עליו (גם אם באיחור זמן רב) והדיחו וסילקו אותו בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 מהכֵּס הרָם ומהמִשְרָה החשובה. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. טראומת רשות השידור הציבורית החלה ב- 2002 והיא טרם הסתיימה. התהליך היה כלהלן : במארס 2002 החליף יוסף בר-אל את המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. ההחלפה נעשתה על פי צו של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן ובאישורו של ראש הממשלה אריאל שרון. המחליף יוסף בר-אל הוכתר בתואר מ"מ מנכ"ל רשות השידור. בחלוף שלושה חודשים ב- 6 ביוני 2002 קיבל את מינוי הקבע שלו מהממשלה.

טקסט מסמך : יום חמישי – 6 ביוני 2002. מזכיר הממשלה דאז מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בישיבתה ב- 2 ביוני 2008 (מדוע המתין גדעון סער ארבעה ימים בטרם שלח את מסמך הפאקס הנ"ל ליוסף בר-אל ?) החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. המסמך נשלח בפאקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה על ביצוע חוק רשות רשות השידור רענן כהן. היה מדובר במינוי מופרך מיסודו. בחלוף שלוש שנים הדיחה אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון ובתמיכת היועץ המשפטי של עו"ד מני מזוז את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הציבורית הרמה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערב חג השבועות ה' בסיוון תשס"ב, יום חמישי – 16 במאי 2002, נתתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב אודותיו באופן חריף ובמידת שלילה רבה, לא רק בע"פ אלא גם בכתב (!). אין לטעות במראה עיניים של אותיות שחורות מודפסות על נייר מסמך לבן. אינך יכול לסגת מטקסט כתוב ולפתע להכחיש את קיומן של האותיות. אתה יכול לַסֶגֶת ולהכחיש מילים שאמרת ואולי להתחכם ולהתנצל על התוכן שהוצא מהקשרו, אולם אינך יכול להתכחש לטקסט מודפס במקלדת וכתוב בכתב ידי ובדָם לִבִּי. זאת הייתה מטרתי הנחושה. אינני חוזר בי. ראיתי במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002, האיש ששובר את את אקסיומת הקווים המקבילים, סכנה גדולה לשלום השידור הציבורי. עליתי על בריקדות לבדי לחלוטין וגם שילמתי מחיר אישי כבד. עלייתי על בריקדות נגד יוסף בר-אל הייתה חשובה לאֵין עֲרוֹך מחשיבות ניווט שידורי הספורט על ידי בעבורו. חלפו רק ארבע שנים מאז פינה מוטי קירשנבאום ז"ל את מקומו כמנכ"ל רשות השידור ב- 1998. איזה הבדל, איזה פער, איזה חיץ שרר בינו לבין מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ב- 2002. הייתי במיעוט. הייתי בודד. אני מבקש להדגיש שוב כי לא ראיתי אז לצדי במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל את המשפטן משה נגבי איש רדיו "קול ישראל" ואת חבריו העיתונאים, שמייבבים עכשיו על מר גורלו של השידור הציבורי. עובדה שממשלת ישראל וראש הממשלה אריאל שרון קיבלו בסופו של דבר את חוות דעתי והעיפו אותו ב- 2 במאי 2005 קיבינימט לכל הרוחות מכיסאו הרָם כמנכ"ל רשות השידור. הייתה בכך נחמה פורתא שדעתי כמיעוט יחיד, התקבלה ע"י ממשלת ישראל, גם אם באיחור זמן ניכר.

yoash 11טקסט מסמך : ערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. זהו העמוד הראשון (מתוך 14 עמודים) של המסמך ההוא אותו שלחתי ליוסף בר-אל שהיה אז המועמד היחיד והוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור (בממשלת אריאל שרון), רענן כהן. בכתב ידי בעמוד הראשון שמופיע רק במקור שנשלח אליו באופן אישי אמרתי לו כלהלן : "אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה", ונפניתי ממנו לעַד. חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור הצביעו בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" והותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

landsberg 1 טקסט מסמך : 27 במאי 2002. זהו מכתב העידוד והתמיכה ששלח לי העיתונאי איתי לנדסברג לאחר שקרא את המסמך החריף בן 14 עמודים שכתבתי ליוסף בר-אל יום קודם לבן ב- 26 במאי 2002 ואשר עוסק במינויו המופרך למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ציטוט : "אי אפשר לצבור הון רב ולשמרו ללא כל חטא". (אראסמוס).

ציטוט : "מאחורי כל כסף גדול מסתתר פשע". (הונורא דה באלזאק).

הקדמה היסטורית קצרה מנבכי העבר.

התאחדות הכדורגל הבינלאומית FIFA, הוועד האולימפי הבינלאומי IOC, התאחדות הכדורגל האירופית UEFA, והתאחדות האתלטיקה הקלה IAAF – הם ארגוני ספורט פרטיים ועשירים שאוצרים בידיהם אירועי ספורט מסקרנים ומעוררי עניין בכל רחבי תבל. טכנולוגיית הטלוויזיה הולידה את הקשר הסימביוטי מחד ואת הוויכוח והמאבק הכלכלי הנצחי מאידך בין ראשי איגודי הטלוויזיה בעולם לבין ראשי הוועדות המארגנות של אירועי הספורט הגדולים אודות הזכות לשדר את האולימפיאדות, המונדיאלים, ה- Euros, ואליפויות העולם בא"ק וכמה עליהן לשלם תמורת התענוג. רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC שילמה לראשונה בהיסטוריה האולימפית ל- IOC זכויות שידורים על סך 3000 (שלושת אלפים) דולר עבור זיכיון השידור של אולימפיאדת לונדון 1948. אולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 לא שודרו מעולם (למעט כיסוי מקומי דל) מפני שרשתות הטלוויזיה האמריקניות סירבו לשלם ל- IOC זכויות שידורים משום שטענו שמדובר בסיקור חדשות ולא בבידור. נשיא IOC דאז האמריקני אברי בראנדג' (Avery Brundage) הודיע להן מפורשות : "אין תשלום – אין צילום". אברי בראנדג' ניצח בוויכוח. לראשונה עלה לדיון רעיון התשלום תמורת רכישת זיכיון השידור והצילום, ו- על סדר היום ניצבה השאלה היסודית, OK הטלוויזיה לשלם צריך השאלה כמה ? רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS שילמה זכויות שידורים ל- IOC תמורת סיקור אולימפיאדת רומא 1960 סך של 390000 (שלוש מאות ותשעים אלף) דולר. מאז גרף התשלומים האולימפיים טיפס מעלה מעלה עד שנגע בשמיים. ה- FIFA דרשה את ליטרת הבשר שלה לראשונה במונדיאל אנגליה 1966. רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות שילמו יחדיו סכום של 1.000000 (מיליון) דולר זכויות שידורים ל- FIFA תמורת ההרשאה לשדר ישיר את 32 משחקי הטורניר. (רשתות הטלוויזיה המאוגדות ב- EBU שילמו את הנתח הגדול ביותר על סך של 750000 דולר מתוך המיליון). מאז 1966 תפחה כמות התשלומים ל- FIFA לממדים פנטסטיים. נשיאי IOC ו- FIFA הגנו על כבודם וטענו שאינם חמדנים כלל ועיקר. נימוקם היה הגיוני : כל אדם בעולם באשר הוא הנכנס לאולם הקולנוע הגלובאלי כדי לצפות בהצגות הספורט והכדורגל הנפלאות והדרמטיות, חייב בכרטיס כניסה. נוצרה כאן קורלציה פרדוקסלית מעניינת. ככל שהשתפרה הטכנולוגיה הטלוויזיונית יחדיו עם יכולת הפצת המידע שלה, כן האמיר רף התשלומים. בכך עוסק הפוסט הקונקרטי הזה.

15 (חמישה עשר) משחקי אליפות אירופה לאומות בכדורגל – צרפת 1984 (1984 EURO) התקיימו בחודש יוני בשֵש ערים בצרפת. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית שילמנו עבורם סכום מינימאלי של זכויות שידורים, רק 10000 (עשרת אלפים) דולר, מתוך הסכום הגלובאלי של 4.100000 (ארבעה מיליון ומאה אֶלֶף) דולר ששילמו כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות באירופה המאוגדות ה- EBU. סכום נמוך בהשוואה למחירי היום אף על פי כן סירב המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד ז"ל לבקשתי לשָדֵר ישיר את משחקי הטורניר ומאן לשָדֵר גם את שני משחקי חצי הגמר משחק הגמר. "יואש אלרואי אתה מגזים עם חלומות הספורט הפרועים שלך, תסתפק בתקצירים מוקלטים", נהג לסנוט בי. התוכן עניין אותו הפעם יותר מהממון. כל 40 רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU שידרו ישיר את כל 15 משחקי בטורניר 84' EURO בצרפת אך יוסף "טומי" לפיד התנגד לשדר ישיר אפילו את משחק הגמר שנועד להיערך ביום רביעי – 27 ביוני 1984 בפאריס ב- 21.00 זמן צפייה נוח לישראל. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ביקש להידמות ל- BBC הציבורי הבריטי בכל אלמנט שידור : חדשות, אקטואליה, תיעוד, יצירה מקורית של דרמות ובידור ומה לא ? אולם כשהגיע הצורך להידמות ל- BBC גם בשידורי הכדורגל והספורט, סירב. זה היה נשגב מבינתו. מדוע צריך לשדר כל כך הרבה כדורגל, תמה.

דווקא הפעם הגיח לעברי מר טוביה סער מנהל הטלוויזיה הישראלית הישראלית על מנת לסייע לי. טוביה סער שִכנע את מנכ"ל רשות השידור לשָדֵר ישיר את משחק חצי הגמר הראשון של 1984- EURO שנקבע למוצ"ש – 23 ביוני 1984, להקליט את משחק חצי הגמר השני ביום ראשון – 24 ביוני 1984, ולשָדֵר ישיר את משחק הגמר שנועד להיערך שלושה ימים אחריו [1]. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד שלא הסכים ודחה את הרעיון שלי על הסף נעתר לאותה הבקשה שבאה הפעם מפיו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה הרגיז אותי. אמרתי לו ליוסף "טומי" לפיד" מייד מה אני חושב עליו. "איזה מין דבר זה שאתה מסרב להצעת שידור סופר – אטרקטיבית שלי משוחררת מזכויות שידורים גבוהות (10000 דולר בלבד), וכעבור כמה דקות הנך ניאות לקבל את אותה ההצעה בדיוק מידיו של מנהל הטלוויזיה…?" . הוא לא המתין וירה : "יואש אלרואי זה נכון שאני מעריך אותך אבל אתה וטוביה סער אינם אותו הדבר".

UEFA.

צרפת זכתה בבכורה לאחר שניצחה את ספרד במשחק הגמר 0:2, אך חיש מהר התברר ששלחתי את יורם ארבל לפאריס לַרִיק. זרקנו רבבת דולרים של זכויות שידורים לפח האשפה. את שני משחקי חצי הגמר ואת התמודדות נבחרות צרפת וספרד במשחק הגמר לא ראו בישראל בשל העיצומים של וועד הטכנאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית שנקט נגד מנהל הטלוויזיה טוביה סער ומנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל מי שתפש את מקומו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד. וועד עובדי ההנדסה ובראשו יו"ר הוועד המפקח ציון סווירי (וועד כוחני שנהנה מתמיכה מוחלטת של ההסתדרות ולכן היה בעל עוצמה רבה) הרשה לנו רק להקליט אותם על מכונות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) באולפני השידור בירושלים. את השערים שידרנו באיחור רב ב- "מבט ספורט" במוצ"ש – 30 ביוני 1984. יצאתי מדעתי. אכזבה ענקית. התברר שוב כי צִיוֹן סְוִוירִי יו"ר וועד ההנדסה הוא שווה כוח למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

מרוֹם שנותיי או טו טו 80 ומנקודת מבטי היום ניתן להתבונן בתהפוכות השידורים ולראות איזה כברת דרך כלכלית, טכנולוגית, ותוכניתית עברו שידורי הספורט מאז נעמדה הטלוויזיה הישראלית על רגליה בפעם הראשונה ב- 1968. דן שילון מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם יכול היה לשָדֵר ישיר חינם אין כסף את משחקי אליפות אירופה למדינות בכדורגל (1972 EURO) שנערכו בקיץ אותה שנה בבלגיה. מן ההיבט הטכנולוגי ניתן היה לבצע את שידורי הכדורגל הישירים מאירופה לישראל ללא כל קושי. ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הדואר והתקשורת שמעון פרס חנכו זה מכבר את תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה אך מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג ז"ל והממונה על ענייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית יבד"ל ישעיהו "שייקה" תדמור בלמו את יוזמתו. שניהם היו אנשים רציניים ומשכילים אך חשיפתו של הכדורגל הבינלאומי ברמה הגבוהה ביותר והרלוואנטי למשלם האגרה לא עניין אותם. שיקול טלוויזיוני מוזר ומדהים מפני שכל רשתות הטלוויזיה החברות באיגוד השידור האירופי ה- EBU וכל רשתות הטלוויזיה של איגוד השידור המזרח אירופי ה- OIRT שידרו ישיר את כל משחקי הטורניר ההוא EURO 1972. (ישראל הייתה חברה מלאה ב- EBU, מה שנקרא "Active member". שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נדחקו בימים ההם באופן שיטתי לשוליים. מערב גרמניה ניצחה במשחק הגמר באִצטדיון "המלך בודואן" בבריסל את ברה"מ 0:3, ואנחנו שידרנו כתבה בת שתי דקות אודות המשחק ב- "מבט ספורט".

גורלו של אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט דאז בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא שפר עליו ב- 1976 EURO שנערכה ביוגוסלביה. זכויות השידורים הוענקו ל- EBU (איגוד השידור האירופי) ע"י UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) עדיין בחינם אך מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן לא העלו בדעתם לשדר ישיר את הטורניר החשוב. גם דן שילון שכיהן בתפקיד מנהל חטיבת החדשות אז והיה הבוס הישיר של אלכס גלעדי לא התאמץ יותר מידַי למען שידורי אליפות אירופה בכדורגל על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור הסתפקו בשידורי אולימפיאדת מונטריאול 1976 שעמדו כבר על הסַף. זה הספיק להם. לא עלה בדעתם לייחד את זמן הצפייה הראשי שלהם גם למיטב הכדורגל האירופי, הטורניר השני בחשיבותו אחרי המונדיאל-גביע העולם, ועוד ללא כל תשלום. בחינם. מדהים מפני ש- EBU ו- OIRT עטו על המציאה. כ- 60 רשתות הטלוויזיה ביבשת שידרו ישיר את Euro 1976, רק הטלוויזיה הישראלית הציבורית (חברה מלאה ב- EBU) נעצרה בצידי הדרך. בצַר לנו התאספנו כל אנשי מחלקת הספורט בחדר הבקרה של אולפן B בבניין הטלוויזיה ברוממה כדי לצפות במשחק הגמר בין נבחרות מערב גרמניה וצ'כוסלובקיה. רק מתי מעט אורחים הורשו לבוא לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים כדי לצפות בהתמודדות היוקרתית. המפיק יצחק "איציק" גליקסברג ניצל את ההזדמנות והביא את אבא שלוֹ לצפות במשחק שכל המדינה רצתה לראות. פריבילגיה שהייתה שמורה לבודדים בלבד. נבחרת צ'כוסלובקיה הביסה את האלופה מערב גרמניה בצורה דרמטית בבעיטות הכרעה מ- 11 מטר בתום 120 דקות בהן הסתיים המשחק בתיקו 2:2. במצב של 7:7 במניין השערים בעט שחקנה של באיירן מינכן אוּלִי הֶנֶס החוצה והחלוץ הצ'כוסלובקי אַנְטוֹנִין פֶּנֶנְקָה הכניע את השוער סֶפּ מָאיֶיר. צ'כוסלובקיה המדינה בעלת מסורת ומורשת ספורט מפוארת זכתה באליפות אירופה של 1976. פַּאבֶל נֶדְוֶוד היה אז בן שנתיים. כרגיל שודרו הקטעים הנבחרים של המשחק הזה באיחור ב- "מבט ספורט".

ב- 1980 שרר כבר שלטון אחר ברשות השידור. יוסף "טומי" לפיד ז"ל שימש מנכ"ל ויצחק "צחי" שמעוני ז"ל היה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שניהם פשוט בַּזוּ לאלכס גלעדי שביקש לשַדֵר ישיר את משחקי אליפות אירופה 1980 EURO שנערכו באיטליה ותמהו כיצד יכול היה להעלות רעיון אווילי כזה בראשו. ב- 1980 דרשה UEFA לראשונה מ- EBU תשלום עבור זכויות השידורים של המשחקים. הסכום הכללי הפעוט ניצב לפי שעה על רף של 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר בלבד. ה- Share של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסב על 5000 (חמשת אלפים) דולר בלבד אבל את יוסף "טומי" לפיד ז"ל זה ממש לא עִניֵין ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל לא התווכח עם הבוס שלו, והסכין. מנהל חטיבת החדשות חיים יבין החריש. כל המנכ"לים של 40 (ארבעים) רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU החליטו לשדר ישיר את תריסר משחקי הטורניר של 1980 EURO, והתווספו אליהם כל עֶשֶר רשתות הטלוויזיה של מדינות מזרח אירופה המאוגדות באיגוד השידור המזרח אירופי OIRT. רק מנכ"ל רשות השידור הישראלית יוסף "טומי" לפיד הטיל וֶוטוֹ. מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי יצא מדעתו מרוב כעס ותדהמה. הכדורגל האירופי במיטבו הורחק בכוונה תחילה ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מערב גרמניה גברה באִצטדיון "אולימפיקו" ברומא על בלגיה 1:2. חלוצה התמיר ושופע הכוח של המבורג הורסט רוּבֶּש נגח את שער הניצחון שהביא את האליפות למערב גרמניה.

כעבור שמונה שנים בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל השתנתה התמונה מקצה לקצה. אורי פורת הלך עִמִי שלוב זרוע כבר ארבע שנים ועשה את הדבר ההגיוני והנבון ביותר שהמנכ"לים לפניו לא השכילו להבין ולכֵן סירבו לבצעו. הוא נענה להצעת השידור שלי והסכים לשדר ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בזמן צפייה ראשי (כולל ערב שישי) 12 מתוך 15 משחקי אליפות אירופה 1988 EURO שהתקיימו במערב גרמניה. מנקודת מבטי היום ברור שאורי פורת היה מנכ"ל רשות שידור עשוי ללא חת. הוא דחה על הסף את הביקורות על ריבוי שידור אירועי ספורט רלוואנטיים בטלוויזיה הישראלית (אז ערוץ טלוויזיה בודד במדינת ישראל) ושִידֵר ללא כל בושה וללא שום התנצלות את מה שכל רשתות הטלוויזיה הציבוריות באירופה עשו באותו הקיץ ההוא ב- 1988. כשההולנדי מָרְקוֹ וָואן – בַּאסְטֶן כבש בבעיטת יעף ווירטואוזית את שערו של הרוסי רִינָאט דָסָאיֶיב במשחק הגמר נגד ברה"מ וקבע את התוצאה 0:2 להולנד, נחתמה תקופה בה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מקבלת את זכויות השידורים במחירים אפסיים. יורם ארבל שידר ישיר את המשחק מהאִצטדיון האולימפי במינכן ושוב יצא מגִדרו משמחה למראה שערו הבלתי נשכח של מָרְקוֹ וָואן בַּאסְטֶן. "איזה שער, איזה שער…", זעק למיקרופון. הרייטינג היה נפוּח. הטכנאים לא שבתו הפעם הזאת. נדרשנו לשלם 20000 (עשרים אֶלֶף) דולר מתוך סך של  5.200000 (חמישה מיליון ומאתיים אֶלֶף) דולר ששילם כל ה- EBU. המשך צנוע אומנם למסורת התשלומים ב- EUROs של 1980 ו- 1984, אך כשאתה מתחיל עִם תשלום זכויות השידורים לעולם אינך יודע היכן זה ייגמר. 20000 (עשרים אֶלֶף) דולר היה ה- Share הכספי שלנו במסגרת חברותינו ב- EBU ב- 1988. מחיר אפסי שעתיד היה להאמיר מעלה ולהרקיע שחקים בשנים הבאות.

אורי פורת ז"ל סייע לי לקבוע סטנדרטים חדשים של הפקה ושידור של אירועי ספורט בארץ ובחו"ל, בשעה שהציב בצורה כל כך ברורה ובהירה את משחקי אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 88' בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית. שלושה חודשים לאחר סיום משחקי 1988 EURO, אִפשֵר לי לשדר 133 שעות מאולימפיאדת סיאול 1988. שום מנכ"ל רשות שידור לאחר עידן אורי פורת ז"ל ואף שום מנהל טלוויזיה לא העזו ולא אבו עוד להתעלם משידורי הכדורגל של ה- EUROS, כפי שנהגו שלושת המנכ"לים הראשונים שמואל אלמוג ז"ל, יצחק לבני (בן 82 היום, יבד"ל), ויוסף "טומי" לפיד ז"ל.

באליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה כעבור ארבע שנים ב- 1992 בשוודיה (1992 EURO) נדרשנו לשלם  50.000 (חמישים אֶלֶף) דולר. פי שניים וחצי יותר מאשר באליפות הקודמת אך עדיין מדובר בסכום נמוך ו- Share נדיב בתוככי ה- EBU [סעיף 2] ששילם עבור טורניר 1992 EURO סכום כולל 25.000000 (עשרים וחמישה מיליון) דולר. צריך להבהיר ולציין כאן ארבעת אליפויות ה- Euro בשנים של 1980, 1984, 1988, ו- 1992 נערכו בעידן שונה ובמתכונת מצומצמת. נטלו בהן חלק רק שמונה נבחרות אירופיות. זו הייתה שעתו היפה של מאמן הכדורגל הדני רִיכַארְד נִילְסֶן ב- 1972 שנבחרתו ניצחה במשחק הגמר את גרמניה 0:2. כוכב הכדורגל הדני מיכאל לַאוּדְרוּפּ נעדר מהמשחק אך אחיו הצעיר בראיין לַאוּדְרוּפּ מילא את מקומו בהצלחה. ג'ון ינסן וקים ווילפורט כבשו את השערים לזכות נבחרת דנמרק. בשערה של דנמרק ניצב השוער הבלתי נשכח פיטר שמייכל (עשה קריירה ארוכה ומוצלחת בקבוצה האנגלית מנצ'סטר יונייטד). דנמרק לא הייתה אמורה להשתתף בטורניר אליפות אירופה של שוודיה 1992, אך משום שיוגוסלביה הורחקה ממנו (בגלל מלחמתה של סרביה במדינות שפרשו מהאיחוד היוגוסלבי של עידן יוסיפ בארוז טיטו) הוזמנה הנבחרת הדנית ליטול חלק במקומה כנבחרת שמינית.

מאיר איינשטיין שידר ישיר את משחק הגמר דנמרק – גרמניה מעמדת שידור באצטדיון גטבורג – שוודיה אולם הפרשן שלו אבי רצון עשה את מלאכתו באולפן בירושלים. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הסכים לשלוח את הפרשן אבי רצון לשוודיה. לא עלה כלל על דעתו של יוסף בר-אל לשלוח אותו יחדיו עם מאיר איינשטיין לעמדות השידור בשוודיה. הוא ראה באבי רצון מעין יריב שלו מפני שהיה מינוי אישי שלי. הוא התייחס אל אבי רצון כעיתונאי שמתגרה במִמְסַד ועל כן ממילא חשב שהפרשן של יואש אלרואי איננו פיגורה טלוויזיונית חשובה מספקת אפילו מכדי לשמש בתפקיד הזה באולפן בירושלים לא כל שכן בשוודיה. בקשתי המפורשת לעשות זאת נדחתה על הסף והזיקה עוד יותר לפרשן שהיה אהוב, מהימן, ומקובל עלי אך שָנוּא על יוסף בר-אל. מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ניצב מנגד ולא רצה להתערב.

geteburg 1992

טקסט תמונה : 26 ביוני 1992. אצטדיון גטבורג ב- שוודיה. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחק הגמר בין נבחרות דנמרק וגרמניה באליפות אירופה לאומות בכדורגל בשוודיה – 92' EURO. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית רמי ווייץ, מאיר איינשטיין, ואמיר אפרת כתב העיתון "ידיעות אחרונות". נעדר אבי רצון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

משהחליטה UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) להגדיל את מספר הנבחרות באליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (1996 EURO) משמונה לשש עשרה נבחרות, הוכפלה כמות המשחקים בטורניר מ- 15 (חמישה עשר) ל- 31 (שלושים ואחד). זכויות השידורים האמירו בהתאם. זה היה מדהים. כלכלת הטלוויזיה הבינלאומית שינתה פניה ויוקר המחיה נסק לשמיים. ה- EBU נדרש לשלם ל- UEFA בראשות השוודי לינארט יוהאנסון 80.000000 (שמונים מיליון) דולר, וה- Share שלנו צמח בבת אחת מ- 50.000 (חמישים אלף) דולר בשוודיה 92' ל- 400.000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר באנגליה 96', אולם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל עמד בפרץ וצעד עמי שלוב זרוע. UEFA וגם ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) התנהגו שנים רבות בנאיביות רבה ליד שולחן המו"מ עם ה- EBU. שני גופי הכדורגל החזקים בעולם פיגרו ונותרו הרחק מאחורי הכישרון, יחסי הציבור, וחזוֹן השיוּוק של חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) . הדָבָר פגע ביכולת ההתמקחות שלהן הנוגעת למכירת תמלוגי השידור. הלוֹגוֹ האולימפי של חמֵש הטבעות והסלוגן האולימפי שכולנו גדלנו עליו "Citius, Altius, Fortius" ("מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר"), קנו להם אחיזה איתנה יותר בציבור ושימשו מקדם מכירות משובח מסִיסְמַת הטריוויה Fair Play של הכדורגל.

FIFA ו- IOC וגם IAAF בעשורי ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת.

השוואה קצרה בכמה נקודות זמן חשובות בהיסטוריה בין שני גופי הספורט הגדולים בעולם מצביעה על יתרון עצום ברווחים הכספיים של IOC בראשות חואן אנטוניו סאמאראנש על פני ה- FIFA בראשות ספ בלאטר. עליית מחירי זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים השפיעה מייד גם על שוּק הטלוויזיה בישראל הציבורית בתקופה שרשות השידור הייתה עדיין מונופוליסטית וגם לאחר מכן בשעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניהלה קרבות שידור מרים נגד ערוץ 2 וערוץ 5 בכבלים. המנכ"לים של רשות השידור אורי פורת ז"ל ומוטי קירשנבאום יבד"ל עמדו בפרץ. בדרך כלל היו להם תשובות כספיות.

1990 – 1988 / השוואת גרף מחירי זכויות שידורים בין IOC  ל- FIFA.

ששת גופי השידור העולמיים שילמו 403.000000 (ארבע מאות ושלושה מיליון) דולר תמורת זכויות השידורים של המשחקים האולימפיים בסיאול ב- 1988. (מתוך הסכום הכולֵל הזה שילמה NBC רשת הטלוויזיה האמריקנית 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר. ה- EBU שִילֵם  23.000000 (עשרים ושלושה מיליון) דולר, וחלקה של רשות השידור ניצב אז על 600000 (שש מאות אלף) דולר. ה- FIFA לעומת IOC קיבלה כעבור שנתיים במונדיאל של איטליה ב- 1990 רַק 60.000000 (שישים מיליון) דולר תמורת מכירת זכויות השידורים הגלובאליות שלה. כֶּסֶף קטן בהשוואה ל- IOC.

1994 – 1992 / השוואת גרף מחירי זכויות שידורים בין IOC  ל- FIFA.

באולימפיאדת ברצלונה 1992 גָרָף IOC הוועד האולימפי הבינלאומי 600.000000 (שש מאות מיליון) דולר מהמְשָדֵר העולמי. ה- FIFA התאחדות הכדורגל הבינלאומית שילשה לכיסה מאותם גופי השידור הבינלאומיים הללו 77.000000 (שבעים ושבעה מיליון) דולר בלבד במונדיאל ארה"ב 1994.

1998 – 1996 / השוואת גרף מחירי זכויות שידורים בין IOC  ל- FIFA.

באולימפיאדת אטלנטה 1996 שילם המשדר העולמי סכום של  900.000000 (תשע מאות מיליון) דולר לקופת IOC. שנתיים אח"כ במונדיאל צרפת 1998 הנפלא קיבלה FIFA מאותן רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות פי 10 פחות ממה שקיבל IOC ב- 1996. רק  90.000000 (תשעים מיליון) דולר. זהו כמובן פער מדהים. ספ בלאטר נכנס לדיכאון.

אפילו התאחדות ה- א"ק הבינלאומית (IAAF) בראשותו של גאון הארגון ד"ר פרימו נביולו האיטלקי חגגה על הכדורגל. ב- 1983 ייסד פְּרִימוֹ נָאבְּיוֹלוֹ (Primo Nabiolo) המנוח נשיא ה- IAAF (התאחדות הא"ק הבינלאומית) את אליפות העולם הראשונה בא"ק שנערכה בהלסינקי. כשדיווחתי למנכ"ל רשות השידור אז יוסף "טומי" לפיד כי אני מתעתד לשלם 3000 (שלושת אלפים) דולר בעבור זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק בהלסינקי 1983 על בסיס של Maximum Offer ל- EBU, סמרו שערותיו והוא כמעט התעלף. "זה הַמוֹן כֶּסֶף" אמר לי יוסף "טומי" לפיד ז"ל. "המוֹן זה מונח יחסי", אמר פעם פרופסור אלברט איינשטיין לאחד מתלמידיו שהתעניין בנושא היחסיות, ולצורך המחשה הוסיף כלהלן : "שָלוֹש שַעֲרוֹת עַל הראש זֶה מְעַט – שָלוֹש שַעֲרוֹת בַּמָרָק זֶה הַמוֹן". יוסף "טומי" לפיד ז"ל נִבְעַת ממחיר זכויות השידורים (מדובר על 3000 דולר בלבד), אך השיב לי, "אנחנו נעמוד בזה מפני שאתה חושב שזה חשוב. אנחנו נשדר את אליפות העולם בא"ק לעם ישראל", והוסיף, "אני מסכים להגדרתך במסמך הצעת השידורים שחיברת כי אליפות העולם בא"ק ה- 1 בהלסינקי היא אירוע הספורט הבינלאומי החשוב ביותר של שנת 1983". אבל את פרשן הא"ק ד"ר גלעד וויינגרטן הוא סירב לשלוח להלסינקי 83' לצִדוֹ של השַדָּר נסים קיוויתי מפני שרצה לחסוך בכספה של רשות השידור. "נסים קיוויתי מסוגל להסתדר בלי גלעד ווינגרטן, הפרשן איננו כה חשוב", סבר. הפרשן נדרש לטוס להלסינקי 83' על חשבונו וגם למצוא אכסניה על חשבונו. מפני שלא היה לוֹ כסף התפלח ד"ר גלעד וויינגרטן בלילות לחדרו של נסים קיוויתי במלון בהלסינקי ונַם שם בהסתר את שנתו על השטיח.

יוסף "טומי" לפיד הבין כי עשה את עִסקת חייו משנֵיאוֹת לבקשתי לשדר ישיר את אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983. הפקתי וניהלתי עבורו כ- 20 שעות שידורים ישירים ותקצירים מוקלטים מהאירוע הבינלאומי הנפלא ההוא עליהם שילמנו רק 3000 (שלושת אלפים) דולר. אין דבר יפה יותר שמִצטלֵם על מסך הטלוויזיה מאשר א"ק במיטבה. רשות השידור שילמה עבור שעת שידור כ- 150 (מאה וחמישים) דולר. סכום אפסי במונחים מוניטאריים וכלכליים של הטלוויזיה. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC שילמה עבור זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983 סכום של 2.000000 (2 מיליון) דולר.

alex 1

טקסט תמונה : 1982. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC חותמת עם IAAF על הסכם זכויות השידורים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983 תמורת סכום של 2.000000 (2 מיליון) דולר. זיהוי הנוכחים העומדים בשורה האחורית משמאל לימין : מר אלכס גלעדי (סגן נשיא בכיר ב- NBC עוד בטרם היותו חבר ב- IOC), ההולנדי אדריאן פאולן (Adrian Paulen – היה אתלט אולימפי בצעירותו ונשיא IAAF מאוחר יותר וחבר כבוד ב- IAAF לכל ימי חייו), ג'ף קוקין (Jeff Cockin – NBC), פרדריק הולדר (Frederick Holder – גזבר כבוד של IAAF). זיהוי הנוכחים של השורה הקדמית יושבים משמאל לימין : שון מקמנוס (Sean McMannus – מפיק בכיר בחטיבת הספורט של NBC והבוס הישיר של אלכס גלעדי), האיטלקי ד"ר פרימו נביולו (Dr. Primo Nebiolo – נשיא IAAF), הפיני קארל אולף – הומן (Carl – Olaf Homen, נשיא הוועדה המארגנת של אליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983). (באדיבות YLE ו-  IAAF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באליפות העולם ה- 2 בא"ק שהתקיימה כעבור ארבע שנים ב- 1987 ברומא שִילֵם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת סכום של 000 30 (שלושים אֶלֶף) דולר. מְעַט בהשוואה לתשלומי הרשתות הגדולות ב- EBU, אך פי עשרה יותר ממה ששילם יוסף "טומי" לפיד ארבע שנים קודם לכן. עלות שעת שידור מרומא 1987 עמדה על 1500 דולר. באליפות העולם ה- 3 בא"ק באוגוסט 1991 שהתקיימה ביפן שִילֵם מנכ"ל רשות השידור הבא אריה מֶקֶל כבר 150000 (מאה וחמישים אֶלֶף) דולר. פי 50 יותר מאשר שילמנו תמורת הלסינקי 1983. הסכוּם ששילמנו עבור אליפות העולם הא"ק ה- 3 ב- 1991 ביפן היה תשלום עַתֵּק בימים ההם וזהה לזה ששילמנו עבור זכויות השידורים של מוּנדִיאַל הכדורגל במכסיקו 1986. פְּרִימוֹ נֶבְּיוֹלוֹ הפך את הא"ק הבינלאומית למִכְרֶה זָהָב כפי שחוֹלֵל הספרדי חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמַארָאנְש נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) בנושא המשחקים האולימפיים. חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמַארָאנְש מונה לנשיא  IOC בשנת 1980 במקומו של הלורד האירי מַייקְל קִילָאנִין וכיהן בתפקיד עד 2000. נשיא IOC הספרדי היה פיגורה פוליטית, כלכלית, וארגונית מוכשרת, ויוצאת דופן. בתוך זמן קצר הפך את הוועד האולימפי הבינלאומי לאחד הגופים העשירים בעולם. לְשני גופי הכדורגל הגדולים והעשירים בעולם UEFA וְ- FIFA לקח הרבה יותר זמן ללמוד כיצד עושים כסף. הנה המחשה נוספת.

samaranch nebiolo 1

טקסט תמונה : 1983. הלסינקי. שני אנשים מוכשרים, נשיא IAAF  ד"ר פרימו נביולו (מימין) ונשיא IOC  חואן אנטוניו סאמאראנש יחדיו באליפות העולם ה- 1 בא"ק – הלסינקי 1983. (באדיבות YLE ו- IAAF).

EBU מול IOC ומול FIFA בעשורי ה- 80 ו- 90 של המאה הקודמת.

ב- 30 בינואר 1996 הגיע שיתוף הפעולה בין ה-EBU ל- IOC לשיאו. הוועד האולימפי הבינלאומי העדיף את המְשָדֵר הציבורי על המסחרי וחתם עם איגוד השידור האירופי על חוזה שידורים ארוך טווח ענק המעניק ל- EBU העשיר את זכויות השידורים הבלעדיות של חמש אולימפיאדות רצופות (לרבות אולימפיאדת החורף של טורינו 2006 ואולימפיאדת הקיץ של בייג'ינג הנבלעות בעתיד ממושך ומרוחק בן 10 ו-12 שנים ממועד חתימת החוזה ב-1996, לא פחות ממדהים) : המשחקים האולימפיים של סידני 2000, אולימפיאדת החורף סאלט לייק סיטי 2002, אולימפיאדת אתונה 2004, אולימפיאדת החורף טורינו 2006, ואולימפיאדת בייג'ין 2008 בסין תמורת סכום כולל של 1.442000000 (מיליארד וארבע מאות ארבעים ושניים מיליון) דולר. אחד מהסכמי שידורי הספורט החשובים ביותר שעשה ה- EBU בעידן תחרות השמיים הפתוחים. מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור היה מתומכי החוזה בין ה- EBU ל- IOC. פירוט התשלומים מעיד על האמון והכבוד המקצועי שרחש הוועד האולימפי הבינלאומי ובראשו הנשיא חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש ליכולת הטלוויזיונית ולמהימנות הכלכלית של שידור הציבורי בראשות ה- EBU. ה- EBU התחייב לשלם לוועד האולימפי עבור זכויות השידורים הבלעדיות של האירועים הבאים כדלקמן :

א. 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר זכויות שידורים תמורת אולימפיאדת סידני 2000 באוסטרליה.

ב. 120.000000 (מאה ועשרים מיליון) דולר זכויות שידורים עבור אולימפיאדת החורף בסֹאלט לייק סיטי 2002 בארה"ב.

ג. 394.000000 (שלוש מאות תשעים וארבעה מיליון) דולר זכויות שידורים עבור אולימפיאדת אתונה 2004 ביוון.

ד. 135.000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) דולר זכויות שידורים כדי לשדר את אולימפיאדת החורף טורינו 2006 באיטליה.

ה. 443.000000 (ארבע מאות ארבעים ושלושה מיליון) דולר זכויות שידורים על מנת לשדר את אולימפיאדת בייג'ינג 2008 המתקיימת לראשונה בסין.

מייד בתום טקס החתימה האולימפי פִּרסמו אַלְבֶּרְט שָרְף נשיא ה- EBU וזָ'אן בֶּרְנַארְד מוּנְץ' המזכיר הכללי של איגוד השידור האירופי בהתרגשות רבה ובגאווה גדולה את מִנְשָר הניצחון. זה היה ניצחונו של השידור הציבורי בטלוויזיה על השידור המסחרי [3]. החוזה האולימפי המחומש ארוך הטווח מלא תוכן ודולרים ירוקים הוליד את המשבר הגדול בין ה- EBU לנשיא FIFA ספ בלאטר. ספ בלאטר חש מרומה. הוא הבין כי איגוד השידור האירופי העשיר ה- EBU מעניק הרבה יותר ממון זכויות שידורים ל- IOC מאשר ל- FIFA, ונדלק. צריך להזכיר כאן לידיעת קוראי הבלוג כי אומנם טורניר מונדיאל בהשתתפות 32 נבחרות מתארך ל- 33 ימים אולם מכיל בתוכו מקסימום 155 שעות שידורים בטלוויזיה. אולימפיאדה מתפרסת על פני תקופה של 17 ימים אולם מציעה למשדר הטלוויזיה הבינלאומי כ- 5000 שעות שידורים בטלוויזיה מ- מגוון של כ- 37 ענפי ספורט שונים.   

ebu 1

טקסט מסמך : 31 בינואר 1996. איגוד השידור האירופי ה- EBU. זהו המסמך המקורי הנוגע לרכישת זכויות השידורים האולימפיות של חמש אולימפיאדות, שלוש קיץ ושתיים חורף, בין השנים 2000 ל- 2008. (באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ebu 2

טקסט תמונה :  הצמד המלכותי של ה- EBU ב- 1996. הנשיא ד"ר אלברט שארף (משמאל) והמזכיר הכללי ז'אן ברנרד מונץ'. תרומתם רבת השנים למען השידור הציבורי הייתה עצומה, אך הם מיהרו באותה שנה לנתק מגע מספ בלאטר נשיא ה- FIFA, ואִפשרו בכך את כניסתו המוקדמת מידי של לאו קירש לשוּק המו"מ במערכה העקוֹבה מדולרים ירוקים על רכישת זכויות השידורים של המונדיאלים של יפן/קוריאה 2002 וגרמניה 2006. שניהם הפסידו ועימם גם ה- EBU. (התמונה באדיבות ה- EBU. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ד"ר אלברט שארף (Albert Scharf) איש רשת הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ARD, נבחר להיות נשיא ה- EBU בשנת 1983. הוא היה נשיא נערץ שזכה לאמון מרבי של כל המדינות החברות באיגוד. הגרמני ד"ר אלברט שארף כיהן בתפקיד הציבורי החשוב הזה במשך 17 שנה, 2000- 1983. הוא היה האיש המרכזי בקבוצת המו"מ של ה- EBU שניהלה את המו"מ על זכויות השידורים של אולימפיאדות הקיץ והחורף והמונדיאלים עם IOC ועם FIFA, כשלצִדו פועלים שני ראשי הקבוצה המבצעית של שידורי הספורט של האיגוד, הנורווגי יארלה הויסאטר והספרדי מנולו רומרו. ד"ר אלברט שארף שמר היטב על הקופה הציבורית עליה הופקד. בשנות ה- 80 של המאה הקודמת שילם איגוד השידור האירופי ה- EBU ל- IOC מחירים מינימליים תמורת רכישת זכויות השידורים של גביעי העולם בכדורגל והמשחקים האולימפיים. ה- EBU שילם תמורת זכויות השידורים של אולימפיאדת מוסקבה 1980 סכום של 7.100000 (שבעה מיליון ומאה אלף) דולר. תמורת זכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של לוס אנג'לס 1984 שילם האיגוד 19.800000 (תשעה עשר מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. תמורת זכויות השידורים של משחקי סיאול 1988 שילם ה- EBU סכום של 28.000000 (עשרים ושמונה מִיליון) דולר.

גם התשלומים ל- FIFA היו סבירים בשנים ההן. המשדר הציבורי העולמי שילם תמורת מונדיאל ספרד 1982 סכום של 39.000000 (שלושים ותשעה מיליון) פרנקים שווייצריים (שווה ערך אז ל- 26 מיליון דולר). חלקו של ה- EBU מתוך הסכום הזה עמד על 15.000000 (חמישה עשר מיליון) פרנקים שווייצרים (כ- 10 מיליון דולר) דולר. המחירים האמירו לקראת טורניר גמר גביע העולם של מכסיקו 1986. ששת גופי השידור הציבורי בעולם נתבעו להוסיף % 25 והסכום הגיע ל- 49.000000 (ארבעים ותשעה מיליון) פרנקים שווייצריים (שווה ערך ל- 32.6 מיליון דולר). ה- EBU נשא כרגיל בעול העיקרי ושילם 22.500000 (עשרים ושניים וחצי מיליון) פרנקים שווייצריים (כ- 15 מיליון דולר).

ההישג הגדול ביותר של הגרמני ד"ר אלברט שארף ועוזריו ב- EBU היה ראשית דבר יכולתם לשכנע ב- 1987 את אנשיה- FIFA בכדאיות החתימה על הסכם זכויות שידורים משולש עם המְשָדֵר הציבורי המקנה לו בלעדיות על שלושה מונדיאלים רצופים, אלוּ של איטליה 1990 + ארה"ב 1994 + וצרפת 1998. עליית המחירים בתקופה ההיא נראית כעבור 20 שנה מנקודת מבט של שנת 2006, סבירה ומתונה יחסית. אך צריך לזכור שבין מונדיאל מכסיקו 1986 למונדיאל של איטליה 1990 הייתה קפיצת מחירים בסדר גודל של % 54.4. התשלום הכולל עבור שלושת המונדיאלים של 1990, 1994, ו- 1998 ביחד עמד על 340.000000 (שלוש מאות וארבעים מיליון) פרנקים שווייצריים. זאת הייתה החלוקה המשולשת :

מונדיאל איטליה 1990.

ששת גופי השידור הציבוריים הבינלאומיים שילמו ל- FIFA עבור מונדיאל איטליה 1990 סכום של 90000000 (תשעים מיליון) פרנקים שווייצריים מתוכו שילם ה- EBU, סכום של 35000000 (שלושים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים (כ- 23.3 מיליון דולר).

מונדיאל ארה"ב 1994.

תמורת מונדיאל ארה"ב 1994 שילם המְשָדֵר הציבורי 115.000000 (מאה וחמישה עשר מיליון) פרנקים שווייצריים כשחלקו של ה- EBU היה 45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים (שווה ערך אז ל- 30 מיליון דולר) .

מונדיאל צרפת 1998.

בשביל מונדיאל צרפת 1998 שילם המשדר הציבורי 135000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים. ה- EBU שילם מתוכו 53.000000 (חמישים ושלושה מיליון) פרנקים שווייצריים (שווה ערך אז ל- 35 מיליון דולר).

ספ בלאטר + EBU + לאו קירש.

התמונה הפסטוראלית הזאת שהייתה כה נוחה ל- EBU עמדה להשתנות מקצה לקצה עם הופעתו בזירה של המְשָדֵר המסחרי על כל תעצומות הכסף הפנטסטיות שלוֹ. ד"ר אָלְבֶּרְט שָארְף ו- זָ'אן בֶּרְנַארְד מוּנְץ' (Jean Bernard Munch) שני מנהיגי השידור הציבורי שניצבו בראש ה- EBU, לא שיערו לעצמם כי בתוך חמישה חודשים לאחר פרסום מִנשר הניצחון האולימפי, הם יידרשו לפרסם איגרת תבוסה המספרת על אובדן זכויות שידורי הכדורגל של המונדיאלים של יפן / קוריאה 2002 ושל גרמניה 2006, מפני שספ בלאטר הבריז להם ומכר את הבכורה למיליארדר הגרמני לאו קירש. לאו קירש היה סוג של איש עשיר מאוד, קניין וגם מתווך. הייתי מקורב בימים ההם לקבוצת המו"מ של ה- EBU שחתמה הסכם כפול עם UEFA שכלל שתי אליפויות אירופה הבאות בכדורגל, 1996 EURO באנגליה וְ- 2000 EURO בהולנד ובלגיה, ומאוחר יותר גם להסכם הנפרד שהושג בין שני הגופים האלה הנוגע לאליפות אירופה של פורטוגל 2004.

ההשפעה הייתה כמובן דרמטית ו- מיידית על שוק הטלוויזיה בישראל. גם בגלל שינוי מבנה אליפות ה- Euro, הכפלת כמות הנבחרות מ- 8 ל- 16, והכפלת כמות המשחקים, במקום 15 ב- Euros הקודמים, 31 ב- Euros העתידיים החל מאליפות אירופה לאומות בכדורגל באנגליה בקיץ 1996. ה- Share הכספי שלנו ב- 1996 EURO זִינֵק בבת אחת לרמה של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר, קפיצה של % 800 בהשוואה לזכויות השידורים של שוודיה 1992 שם שילמנו רק 50000 (חמישים אלף) דולר. ארבע שנים אח"כ בְּ- 2000 EURO בהולנד ובלגיה הֶאֶמִירו זכויות השידורים לְ- 666000 (שש מאות שישים ושישה אֶלֶף) דולר. בטורניר אליפות אירופה – פורטוגל 2004 (הקרוי גם 2004 EURO) עמד סכום הזכויות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על סך של 3.100000 (שלושה מיליון ומאה אֶלֶף) דולר. מחירים סבירים לפי שעה אך דיים לעורר מחשבות נוגות לקראת הצפוי לבוא מפני שהיו גדולים במאות אחוזים מאלה שהורגלנו לשלם קודם לכן. אף על פי כן לא עלה בדעתם של המנכ"לים שלי בעבר מוטי קירשנבאום ואורי פורת לסֶגֶת מהשידורים היקרים.

ב- 1987 עשה המְשָדֵר הציבורי הבינלאומי ובראשו ה- EBU  את עִסקת חייו עם ה- FIFA, עסקה כספית שלא תחזור על עצמה עוֹד לעולם. בראש קבוצת המו"מ של ה- EBU ניצב נשיא האיגוד עצמו ד"ר אלברט שרף. הוא לא נפגש באופן אישי עם נציגי ה- FIFA אך היה מוביל מדיניות המו"מ והאחראי העיקרי לתוצאות ההסכם המזהיר. עוזריו הראשיים היו יָארְלֶה הוֹיְסַאטֶר מנורווגיה ו- מַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ מספרד שני ראשי הקבוצה המבצעית של ה- EBU בשידורי הספורט הגדולים, וגם רִיצָ'ארְד בָּאן ה- Sports Controller של האיגוד. ששת גופי השידור הציבורי בעולם ובתוכם איגוד השידור האירופי ה- EBU גוף השידור הציבורי העשיר ביותר בתבל יחדיו עם OIRT איגוד השידור המזרח אירופי, OTI איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה, URTNA איגוד השידור של מדינות אפריקה, ASBU איגוד השידור של המדינות הערביות, ו- ABU איגוד השידור של דרום מזרח אסיה, חתמו עם ה- FIFA הגרידית אולם התמימה על חוזה שידורים משולש ומזהיר של קניית זכויות שידורים של שלושה מוּנְדִיאַלִים רצופים בזה אחר זה : איטליה 1990, ארה"ב 1994, וְ- צרפת 1998. ההסכם המשולש ארוך הטווח נעשה בחוכמה רבה ותוך הפגנת יֶדַע רב של הנושא ונותן מטעם המְשָדֵר הציבורי. הנה הנתונים הכספיים המדויקים :

ה- FIFA קיבלה סכום גלובאלי כולל של 340.000000 (שלוש מאות וארבעים מיליון) פרנקים שווייצריים [4] עבור שלושת המונדיאלים של איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998 – שהתחלק כלהלן :

א. תמורת מונדיאל איטליה 1990 שילמו ששת גופי השידור ביחד ל- FIFA סכום של 90.000000 (תשעים מיליון) פרנקים שווייצריים. חלקו של ה- EBU כגוף שידור ציבורי העשיר ביותר מבין השישה עמד על 35.000000 (שלושים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים (שווה ערך ל- 23 מיליון) דולר.

ב. עבור מונדיאל ארה"ב 1994 שילם המִשָדֵר הציבורי כולו סכום של 115.000000 (מאה וחמישה עשר מיליון) פרנקים שווייצריים. חלקו של ה- EBU עמד על  45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים (סכום השווה לְ- 30 מיליון דולר).

ג. תמורת מונדיאל צרפת 1998 שילם כל העולם  135.000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים. חלקו של ה- EBU נָסָב על סכום של  53.000000 (חמישים ושלושה מיליון) פרנקים שווייצריים, שווה ערך ל- 35.000000 (שלושים וחמישה מיליון) דולר [5].

כניסתה של UEFA לתחרות הכלכלית לצדה של FIFA במחצית עשור ה- 90 של המאה שעברה.

ה- EBU שילם  133.000000 (מאה שלושים ושלושה מיליון) פרנקים שווייצריים שווה ערך ל- 88 מיליון דולר עבור שלושת המונדיאלים. ה- EBU נחשב לגוף השידור הגדול והעשיר ביותר מבין השישה (עליו נמנים גם הרשתות הבריטיות ה- BBC ו- ITV, הרשתות הגרמניות ARD ו- ZDF, הרשת האיטלקית RAI, הרשת הספרדית TVE, הרשת הטורקית TRT, הרשתות הצרפתיות TF1 וכן FT2 כמו גם FT3, ואחרות) ולכן נשא בעול התשלום העיקרי המהווה תוצאה של % 39.1 מהסך הכללי. % 60.9 האחרים התחלקו בין חמשת גופי השידור הנותרים. זה היה Deal כספי רציף, מדהים, וזוֹל שהוכיח עד כמה הייתה ה- FIFA נאיבית וטיפשה בימים ההם.

מחד צריך להבליט את העובדה כי ה- EBU היה לא רק איגוד השידור העשיר בעולם ובעל ניסיון השפעה עצומים אלא הוא ייצג גם את גוש הנבחרות האירופיות שהיה הגדול ביותר שמרכיב כל מונדיאל. מאידך יש לזכור כי ה- FIFA (ברוב רשלנותה) ועל כל אגפיה לא צפתה את ההתפתחות המואצת של טכנולוגיית שידורי הטלוויזיה בכבלים ובלוויין שהתחוללה בעשור ה- 90 של המאה שעברה באירופה ובכל תבל. היא הניחה בטעוּת ש- EBU איגוד השידור האירופי המייצג עשרות רשתות טלוויזיה ציבוריות באירופה (וגם באסיה ובאפריקה כמו רשות השידור הישראלית הטלוויזיה הירדנית, המרוקאית, הטוניסאית, האלג'ירית, הלוּבּית, והמצרית) יישאר לעַד גוּף השידור העשיר והחזק בעולם ללא תחרות מקצועית של גופי שידור אחרים. ובאֶמֶת חלקו של ה- EBU במסגרת הסֵדֶר העולמי הקודם, בּוֹ היו מאוגדים שישה גופי שידור ציבוריים-עולמיים OIRT – רשתות הטלוויזיה של מזרח אירופה, ASBU – איגוד השידור של חֶבֶר המדינות הערביות, ABU – רשתות הטלוויזיה של מדינות המזרח הרחוק, URTNA – איגוד השידור של מדינות אפריקה, OTI – איגוד השידור של מדינות דרום ומרכז אמריקה, (וְכמובן ה- EBU עצמו), נָסָב כאמור סביב כמעט % 40 מהתשלום הגלובאלי הכללי בשלושת המונדיאלים. שום רשת ציבורית בעולם לא הייתה יכולה להתחרות בעושר ובעוצמה הכלכלית שהיו מנת חלקן של רשתות הטלוויזיה הציבוריות באירופה. כפי שהוסבר, הסכום ששילם ה- EBU היה גדול לאֵין שיעור בהשוואה לתשלום ששילמו חמשת גופי השידור האחרים.

חלקה של רשות השידור הישראלית בחוזה ארוך הטווח הזה היה פועל יוצא של נוסחה מתמטית מתוחכמת שהרכיב ה- EBU, ונגעה לחלוקת הנֶטֶל הכספי בין עשרות הרשתות. הנוסחה המתמטית – הכספית הזאת מורכבת מפעולה חשבונית של שורש ריבועי של מספר המסכים בכל מדינה חלקי עשרת אלפים . התוצאה המעניינת יוצרת את מספר היחידות הבסיסיות (Basic Units) של כל רשת טלוויזיה ציבורית ב- EBU. כַּמּוּתַן קובעת את אמות המידה לתשלום. זהו העיקרון המהווה את התשתית לחלוקת הנֶטֶל. מספר היחידות הבסיסיות של ישראל עמד אפוא שנים רבות על 9. כמות היחידות הבסיסיות של גרמניה על פי החישוב הזה הוא 52, של אנגליה נָסָב על 45, צרפת עומד על 45, איטליה – 39, ושל ספרד – 34, וכן הלאה  החשבונאות הזאת מצביעה על יחסיות גובה התשלומים בין רשתות הטלוויזיה העשירות לעניוֹת ב- EBU. רשות השידור משלמת אם כך פי שֵש פחות ממה שמשלמות רשתות הטלוויזיה הציבוריות של גרמניה ARD  וְ- ZDF, וכחמישית מאשר משלם ה- BBC. במבצעי שידור בינלאומיים גדולים כמו המונדיאלים, ה- EUROs, והאולימפיאדות, מתקיימים חישובים שונים במקצת ב- EBU, המגדילים את עוֹל רשתות הטלוויזיה העשירות ומקזזים במשהו את עוּלַן של הרשתות הקטנות.

על פי השיטה הזאת נקבע ב- 1987 כי חלקה הכספי של רשות השידור הישראלית במונדיאל איטליה 1990 יעמוד על 455285 פרנקים שווייצריים (שווה ערך אז ל- 303000 דולר). במונדיאל ארה"ב 1994 שילמנו 576738 פרנקים שווייצריים (כְּ- 384000 דולר). במונדיאל צרפת 1998 השתתפו לראשונה 32 נבחרות ומספר המשחקים הכולל בטורניר עלה ל- 64 בהשוואה ל- 52 שנערכו במונדיאלים הקודמים. נשיא ה- FIFA יוזף "ספ" בלאטר ביקש תוספת כספית מ- EBU בעבור מונדיאל 1998 בשל תוספת המשחקים, אך איגוד השידור האירופי סירב לבקשתו, והשיב לוֹ : "חוזה הוא חוזה, איננו מתכוונים להוסיף אפילו פרנק שווייצרי שחוק אחד". במונדיאל צרפת 1998 שילמנו סכום של 703962 פרנקים שווייצריים (שווה ערך ל- 470000 דולר) . מנכ"ל רשות השידור מאז אפריל 1998 אורי פורת המשיך את מדיניות קודמו מוטי קירשנבאום ואִפשֵר לי לשָדֵר ישיר את כל 64 המשחקים מהאִצטדיונים ברחבי צרפת הגדולה.

יום שלישי – 2 ביולי 1996 היה תאריך היסטורי בתולדות המאבקים בשווקי הטלוויזיה הבינלאומיים על רכישת זכויות השידורים של מפעל הכדורגל החשוב והיוקרתי בעולם – המונדיאל. נפל דבר. קונסורציום השידור הבינלאומי המורכב מששת גופי השידור הציבוריים בעולם ובראשם ה- EBU, הפסיד את זכויות השידורים של המונדיאלים 2002 ביפן / קוריאה  ו- 2006 בגרמניה לאחר שהחזיק בהן באופן מסורתי 24 שנה רצופות מאז משחקי גביע העולם בכדורגל שנערכו בגרמניה ב- 1974. בבכורה זכתה קבוצת התקשורת של המיליארדר הגרמני לֵאוֹ קִירְש (Leo Kirsh). לֵאוֹ קִירְש קנה מ- FIFA את זכויות השידורים של מונדיאל 2002 תמורת כ-  1.300000000 (מיליארד ושלוש מאות מיליון) פרנקים שווייצריים (שווה ערך ל- מיליארד דולר). סכום הגדול פי 7.4 ממה ששילם כל קונסורציום השידור הציבורי העולמי יחדיו תמורת מונדיאל צרפת 1998 ארבע שנים קודם לכן. את מונדיאל גרמניה 2006 רכש לאו קירש בתוספת של % 15.38 ושילם ל- FIFA סכום של 1.500000000 (מיליארד וחצי) פרנקים שווייצריים (כ- 1.19 מיליארד דולר).

ה- EBU, איגוד השידור הציבורי העשיר ביותר בעולם המונה בשורותיו מאז 1991 יותר מ- 60 רשתות טלוויזיה (מאירופה, אסיה, ואפריקה) היה בהֶלֶם. יממה אחת אח"כ ביום רביעי – 3 ביולי 1996, פרסם המזכיר הכללי של ה- EBU זָ'אן בֶּרְנַרְד מוּנְץ' (Jean Bernard Munch) הודעה ציבורית מסודרת לכל המנכ"לים של רשויות השידור באיגוד ולמנהלי מחלקות הספורט ברשתות הטלוויזיה השונות, מנוסחת כמודעת אֵבֶל, המסבירה את פשר תבוסת השידור הגדולה ביותר של איגוד השידור האירופי בכל תולדותיו. הטקסט הדרמטי של זָ'אן בֶּרְנַרְד מוּנְץ' הונח על שולחנו של מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בדיוק כפי שאני קבלתי את נוסחו באותו יום בשמונה בעֶרֶב באמצעות פקס מגֶ'נֶבָה (מקום מושבו של האיגוד). שהיתי בארץ כיממה. רק אתמול שבתי מלונדון לארץ בתום מבצע השידורים הארוך והמרתק של משחקי 1996 EURO. הייתי מופתע מאוד. אך לא היה לי זמן להתאבל. בתוך שישה ימים הייתי אמור לטוס לאטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב כדי לנהל עבור מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן את השידורים האולימפיים של אטלנטה 1996, האולימפיאדה ה- 26 במניין של הזמן החדש.

בהודעת התבוסה הדרמטית ב- 3 ביולי 1996, נקט מזכ"ל ה- EBU ההמום ז'אן ברנרד מונץ' בטקסט חריף ביותר חסר תקדים. הוא האשים את  ה- FIFA בחמדנות כספית ובניהול מו"מ נעדר שקיפות, המוטה מראש בצורה ברורה לטובתו של לֵאוֹ קִירְש כנגד האיכות, קידום השידורים, וחשיפתם הרחבה שהציע בעבר ומציע גם עכשיו השידור הציבורי העולמי בראשות איגוד השידור האירופי, יכולת שהוכיחה את עצמה מזה שני עשורים של שנים. הנה הטקסט ההיסטורי [6].

munch 1 1996

טקסט מסמך : 3 ביולי 1996. ג'נבה. בהודעת התבוסה הדרמטית (כאמור ב- 3 ביולי 1996 ב- ג'נבה – שווייץ), נקט מזכ"ל ה- EBU ההמום ז'אן ברנרד מונץ' בטקסט חריף ביותר חסר תקדים נגד ה- FIFA. ז'אן ברנרד מונץ' לא הזכיר בהודעה הרשמית הנ"ל את שמו של ספ בלאטר וגם לא שמו של נשיא ה- FIFA הברזילאי ז'והו הבלאנז', אולם התכוון אליהם. ז'אן ברנרד מונץ' האשים את ה- FIFA בחמדנות כספית ובניהול מו"מ נעדר שקיפות, המוטה מראש בצורה ברורה לטובתו של לֵאוֹ קִירְש כנגד האיכות, קידום השידורים, וחשיפתם הרחבה שהציע בעבר ומציע גם עכשיו השידור הציבורי העולמי בראשות איגוד השידור האירופי, יכולת שהוכיחה את עצמה מזה שני עשורים של שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

Sent by EBU – UER      03 / 07 / 1996      19:55

RECIPIENT:  Director Generals

Heads of sport departments

SENDER : Jean Bernard Munch

SUBJECT:  FOOTBALL WORLD CUP 2002

At today’s meeting of the FIFA Executive Committee in Zurich it was decided to award the Broadcasting rights for the 2002 World cup to ISL / SPORTS hacked by KIRSH Group.

FIFA thus ends a collaboration with the Consortium of more than 20 years (even longer for the EBU).

More detailed information will be given at the EBU General Assembley in Prague.

The EBU deeply regrets the FIFA’s decision to grant the rights for the 2002 World Football Cup to an agent, thus turning its back on 24 years of cooperation with the World Consortium of Broadcasting Unions which ensured the direct collaboration of national broadcasters all over the world.

Cupidity alone can explain such a decision since the Consortium’s offer was superior from all other points of view, as well as being very high in financial terms.

The President of the FIFA Mr. Havelange, has thus repudiated the very principles of his past policy – quality of coverage and the promotion and widest possible exposure of football.

The EBU of course respects the FIFA’s decision, but deplores the selection procedure which was characterized a luck of transparency, conditions that were continually changed, and an analysis of offers which was clearly slanted in favour of the winning group.

France 98’ will be a major loser, since the Consortium had offered to make a considerable Upward review of the contract concluded in 1987 if contractual relations with the FIFA were extended.

The Consortium is nevertheless looking forward to providing the coverage and an extremely wide exposure of the 1998 World Football Cup in France.

Best regards,

Jean Bernard Munch

EBU Secretary – General

עוד באותו הערב דיווחתי ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה על תוכנו העצוב של הפקס של זָ'אן בֶּרְנַארְד מוּנְץ' שנחת על שולחני. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן צחק. "יואש אלרואי עם מה אתה מתעסק…? מה אתה כל כך דואג …? אם זה יקרה, זה יהיה רק בעוד שֵש שנים", אמר והוסיף, "יש לך אולימפיאדה על הראש עוד כמה ימים, עזוב את זה". לא האשמתי אותו. שֵש שנים הן זמן ארוך לאדם רגיל אך מועד קצר בעסקי טלוויזיה. היום המַר הזה עוד בוא יבוא אמרתי לעצמי. ב- 2002 יאיר שטרן כבר לא היה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

מוטי קירשנבאום נטל חלק בפגישת המנכ"לים של רשויות השידור הציבוריות באירופה החֲבֵרוֹת ב- EBU איגוד השידור האירופי (General Assembley) שהתקיימה בפראג בירת צ'כיה בסתיו 1996, אך כמנהיג השידור הציבורי בישראל הוא לא ראה בוויתור של ה- EBU לרכוש את זכויות השידורים של מונדיאלים 2002 ו- 2006 אסון גדול וגם לא כישלון. מבחינתו דַמָה הוויתור של איגוד השידור האירופי ב- 1996 על קניית זכויות השידורים של טורניר גמר גביע העולם בכדורגל 2002 ו- 2006 להחלטת הוויתור שלוֹ שנתיים קודם לכן ב- 17 במאי 1994, משוויתר ולא רכש את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי מהאדונים חיים הברפלד המנוח, עזריקם מילצ'ן, גברי לוי, ויעקב אֶרְאֵל אנשי התאחדות הכדורגל. מוטי קירשנבאום ו- EBU הפסידו את קרבות השידור שלהם באותן נסיבות התחרות ומאותן הסיבות. תירוץ משותף של היעדר ממון ציבורי מספיק כדי לממן את עִסקאות השידור היקרות.

ההתבכיינות בדיעבד של זָ'אן – בֶּרְנַרְד מוּנְץ' לא סייעה לו. ה- FIFA העניקה שוב את זכות התיווך של זכויות השידורים של מונדיאל גרמניה 2006 ללֵאוֹ קִירְש, והסולידריות רבת המוניטין של רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU נשברה לרסיסים. ה- EBU מגן השידור הציבורי באירופה לא הכין כנראה את שיעורי הבית שלו כראוי לקראת המו"מ ב- 1996 על זכויות  השידורים של המונדיאלים של יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006. ה- FIFA נכשלה לחלוטין במשא ומתן ובהתמקחויות שלה עד שנת 1996 למרות שהחזיקה בתרנגולת המטילה ביצי זהב. צריך להכיר ולדעת את ההיסטוריה של גביעי העולם בכדורגל ואיזה עניין ציבורי כלל עולמי עוררו משחקי המונדיאל לדורותיהם (הפכו למסורת מבצעית מרשימה) כדי להבין את הפִספוס הכלכלי של FIFA. ה- FIFA הוא גוף ספורטיבי שקיבל תמורה פחותה מהטלוויזיה בגין זכויות השידורים בין השנים 1998- 1966. הוא קיבל פחות ממה שהיו שוות באמת זכויות השידורים של המונדיאלים. אולי זאת הסיבה שבגינה הפך בסופו של דבר לחמדני וגם לעשיר מאוד. רבים רואים היום ב- FIFA זאת המשמשת כוועדה מארגנת בינלאומית ראשית של הכדורגל בעולם גוף מסואב ומושחת, בעוד UEFA הוועדה המארגנת האירופית מצטיירת כטהורת מידות. אנשי הטלוויזיה זוכרים את הודעתו הדרמטית, "האני מאשים", של לִינַארְט יוֹהַאנְסוֹן נשיא UEFA ב- 15 במאי 2002 נגד ההתנהלות הכספית המחפירה של ה- FIFA בראשותו של סֶפּ בְּלָאטֶר, ערב משחקי מונדיאל 2002.

johansson blater 1

טקסט מסמך :  16 במאי 2002 . שבועיים לפני תחילת משחקי המונדיאל של יפן / קוריאה 2002. זהו טקסט ה- "אני מאשים" של לינארט יוהאנסון נשיא UEFA  את ספ בלאטר נשיא FIFA בשחיתות. (SPORTCAL).

ההתחלה הייתה צנועה. ב- 1930 ייסד נשיא ה- FIFA דאז הצרפתי זִ'יל רִימֶה (Jules Rimet) את משחקי המונדיאל הראשון באורוגוואי. זה היה מעשה חלוצי נועז רב השראה שדמה למעשהו המפואר של הברון הצרפתי פייר דה-קוברטיין מחדש המשחקים האולימפיים ב- 1896. זִ'יל רִימֶה הבין היטב איזו פופולאריות, יוקרה, ועניין ציבוריים טמונים במשחקי הכדורגל במשחקים האולימפיים. נבחרת אורוגוואי זכתה פעמיים במדליית הזהב בטורניר הכדורגל במשחקים האולימפיים של פאריס 1924 ואמשטרדם 1928. ז'יל רִימֶה הוקסם ונפעם מיכולתה של הנבחרת הדרום אמריקנית והחליט לייחד טורניר כדורגל בינלאומי רשמי בנוסף לזה של המשחקים האולימפיים. ז'יל רִימֶה החליט לערוך את הטורניר ב- 1930 במונטבידיאו בירת אורוגוואי אלופת האולימפיאדות בכדורגל. בכך העניק את הכבוד הראוי לנבחרת הווירטואוזית האולימפית של המדינה הקטנה הזאת. למסגרת החדשה קרא אליפות העולם. אנשי ה- FIFA החליטו כי הפרס שיוענק לנבחרת הזוכה בתואר אלופת העולם יהיה הרבה יותר ממדליית זהב. יהיה זה פסל זהב שיישא את שמו של נשיא ה- FIFA עצמו זִ'יל רִימֶה. רק 13 נבחרות נטלו חלק בטורניר הראשון באורוגוואי 1930 : צרפת, מכסיקו, ארגנטינה, צ'ילה, יוגוסלביה, ברזיל, בוליביה, רומניה, פרו, אורוגוואי, ארה"ב, בלגיה, ופרגוואי אבל זאת הייתה הצלחה גדולה. אפילו שורטטה כרזת המשחקים.

fifa 1

טקסט תמונה :  הצרפתי ז'יל רימה נשיא ה- FIFA (התאחדות הכדורגל הבינלאומית) בשנים 1954- 1921 נחשב ליוזם המונדיאלים. היוזמה שלו הייתה מסחררת בעוצמתה. התמונה הזאת צולמה בשנות ה- 20  של המאה שעברה. (FIFA).

fifa 2

טקסט תמונה :  זהו גביע הזהב של התאחדות הכדורגל הבינלאומית ה- FIFA שנושא את שמו הנשיא הצרפתי ז'יל רימה. נבחרת ברזיל זכתה בו לצמיתות ב- 1970 לאחר שזכתה בשלושה מונדיאלים, אלוּ של 1958, 1962, ו- 1970. (FIFA). 

fifa 3

טקסט תמונה : זהו אנריקה בוארו (Enrique Buero) יו"ר הוועדה המארגנת של משחקי מונדיאל אורוגוואי ב- 1930. (OTI).

fifa 4

טקסט תמונה :  כרזת המשחקים של מונדיאל אורוגוואי 1930. (FIFA).

13 הנבחרות חולקו לארבעה בתים מוקדמים. המשחקים החלו במונטבידאו ב- 13 ביולי 1930 ובמשחק הפתיחה הביסה צרפת את מכסיקו 1:4. למשחק הגמר העפילו לבסוף נבחרות אורוגוואי וארגנטינה. אורוגוואי ניצחה 2:4 והפכה לאלופת העולם הראשונה בכדורגל.

fifa 5

טקסט תמונה : 1930. לחיצת ידיים דקות של הקפטנים ספורות לפני תחילת משחק הגמר ב- 30 ביולי 1930. משמאל קפטן אורוגוואי חוזה נאסאזי (Jose Nasazzi) ועמיתו קפטן ארגנטינה מנואל פריירה (Manuel Ferreira). משקיפים מאחור על הטקס השופט המרכזי של המשחק הבלגי לאנגנוס (Langenus) במרכז, ושני קווניו קריסטוף (Christophe) מבלגיה, וסאוסדו (Saucedo) מבוליביה. (OTI).

fifa 6

טקסט תמונה :  שנת 1930. שלשות שחקני אורוגוואי חוזה פדרו סאה (Jose Pedro Cea) מימין, הקטור סקארונה (Hector Scarone) במרכז והקטור קאסטרו (Hector Castro) חוגגים לאחר הניצחון שהעניק להם את גביע העולם בכדורגל. (OTI).

fifa 7

טקסט תמונה :  1930. שחקני אורוגוואי אלופי העולם (מימין בחולצות לבנות) מריעים ומודים לעשרות אלפי אוהדיהם באִצטדיון "סנטנאריו" במונטבידאו. משמאל, שחקני ארגנטינה ההמומים (לבושי  ז'אקטים) מודים אף הם לקהל בקול ענות חלושה. (OTI + התאחדות הכדורגל של אורוגוואי).

fifa 8

טקסט תמונה : 1930. זוהי נבחרת אורוגוואי אלופת העולם הראשונה בכדורגל במונדיאל של 1930. עומדים מימין לשמאל : מעסה הנבחרת, לורנצו פרנאנדז, השחקן האגדי חוזה ליאנדרו אנדראדה (Jose Leandro Absrade), ארנסטו מאסקרוני, השוער אנריקה באלסטררו, חוזה נאסאזי, אלווארו גסטידו, ומנהל הנבחרת. כורעים מימין לשמאל : הקטור פדרו סקארונה , וויקטוריאנו סאנטוס איריארטה, פדרו סאה, פאבלו דוראדו, והקטור קסטרו. (OTI + התאחדות הכדורגל של אורוגוואי).

fifa 9

טקסט תמונה : שנת 1930. זוהי נבחרת ארגנטינה סגנית אלופת העולם ב- 1930. כורע שלישי משמאל גיירמו סטאבילה (Guillermo Stabile) מלך השערים של האליפות. עומד שלישי משמאל הבלם לואיזיטו מונטי. במונדיאל איטליה 1934 פשט לואיזיטו מונטי את מדי ארגנטינה ולבש את מדי איטליה שזכתה באותה שנה באליפות העולם (לואיזיטו מונטי היה אזרח ארגנטיני ממוצא איטלקי). (OTI).

מונדיאל אורוגוואי 1930 הפך למסורת. בעקבותיו נערכו שני המונדיאלים הבאים על אדמת אירופה. ב- 1934 באיטליה ו- 1938 בצרפת. בשניהם זכתה נבחרת איטליה. מלחמת העולם ה- 2 קטעה את רצף הטורנירים. המונדיאל הבא נערך שוב רק ב- 1950 בברזיל. זכתה בו שוב נבחרת אורוגוואי.

fifa 10

טקסט תמונה : הכרזה הצבעונית של מונדיאל ברזיל 1950. ברזיל הייתה בטוחה מידי בעצמה בטורניר הזה שנערך על אדמתה ושילמה על כך ביוקר. (FIFA).

fifa 11

טקסט תמונה : נבחרת אורוגוואי אלופת העולם בכדורגל במונדיאל 1950. זיהוי העומדים משמאל לימין : הקפטן אובדוליו ג'נסינטו ווארלה, המאמן חואן לופז, עוזרי המאמן וואסקואז ואבאטה, סקוברט גאמבטה, מאתיאס גןנזאלס, השוער גאסטון מאספולי, ומעסה הנבחרת קירשברג. זיהוי הכורעים משמאל לימין : עסקן ההתאחדות אלווארז, אדגארדו ג'יג'יה, חוליו גרוואזיו פרז, אוסקר מיגואז, חואן סקיאפינו, רובן מוראן ועסקן לא מזוהה. (OTI).

הטורנירים הפכו להיות כל כך פופולאריים עד ש- FIFA נאלצה לערוך משחקים מוקדמים באזורים שונים בעולם כדי לקבוע את 16 הנבחרות המעפילות לטורניר הגמר. המונדיאלים של שוויץ 1954 ושוודיה 1958 היו ראשית מהפכת הטלוויזיה ותחילת הסימביוזה המופלאה בין הטלוויזיה והכדורגל. הטלוויזיה הממלכתית השווייצרית הממלכתית SRG שידרה ישיר 9 משחקים בטורניר לרבות שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר. נבחרת מערב גרמניה זכתה בבכורה ב- 1954 וברזיל ניצחה ב- 1958. הטלוויזיה השוודית הממלכתית SVT שידרה ישיר 11 משחקים. גביע העולם בכדורגל הפך לאירוע ספורט בינלאומי מצליח מבחינה אִרגונית וכלכלית המתחרה היטב מבחינת היוקרה שלו באולימפיאדה. המונדיאל של 1962 נערך בצִ'ילֶה וברזיל זכתה בבכורה בפעם השנייה ברציפות. ב- 1966 חזר המונדיאל לאירופה והמשחקים נערכו על אדמת אנגליה. הפקת הטלוויזיה הגרנדיוזית של ה- BBC הפכה את המונדיאל לתרנגולת המטילה ביצי זהב עבור FIFA. בפעם הראשונה שולמו זכויות שידורים תמורת השידורים הישירים. ה- EBU (איגוד השידור האירופי) שילם כ-  750000 (שבע מאות וחמישים אלף) דולר. זאת הייתה ההתחלה.

אני לא בטוח שכל מנהלי מחלקות הספורט ב- EBU הכירו את ההיסטוריה הכלכלית ואת הסימביוזה הכספית שנרקמה בין תעשיית הטלוויזיה למוסד כדורגל. מוּסַר התשלומים עובד בדרך כלל על תקדימים, והתקדים ב- 1966 עמד על סכום נמוך. מן ההיבט ההיסטורי ברור היום ש- FIFA קיבלה לאורך 32 השנים מן המְשָדֵר הציבורי בשנים 1998 – 1966 פחות משוֹוְיָם הכלכלי האמיתי של המונדיאלים. עד לאותו הרגע בו פגש ספ בלאטר את לֵאוֹ קִירְש ב- 1996. בתחילת חודש אוקטובר 1996, ליתר דיוק ב- 9 בו, השתתפתי בפגישה הדרמטית של מנהלי מחלקות הספורט של ה- EBU שהתקיימה בלוֹזאן, בה הודיע נשיא ה- EBU הגרמני ד"ר אָלְבֶּרְט שָארְף (Albert Scharf) בצער רב כי, "האיגוד החליט לא להשתתף במו"מ הבא עם ה- FIFA בראשות ספ בלאטר הדורשת ממנו תשלומי זכויות שידור מופלגים ומוגזמים עבור המונדיאל של יפן / קוריאה ב- 2002, הרבה מעבר ליכולתו ולרצונו של איגוד השידור האירופי לשַלֵם". ה- FIFA דרשה הפעם מאיגוד השידור האירופי את התמורה הכספית המלאה, אותה לדעתה לא קיבלה מעולם בטורנירים הקודמים. על פי הבנת ה- FIFA, איגוד השידור האירופי קיפח אותה בצורה בולטת בתשלומיו עבור זכויות השידורים של טורנירי גמר גביעי העולם בכדורגל בעבר בהשוואה לאלו ששילם תמורת זיכיון השידורים האולימפיים. קבוצת המו"מ של ה- EBU וִויתּרה מראש ונסוגה, ולתוך הוָואקוּם חדר המיליארדר הגרמני Leo Kirsh. לֵאוֹ קִירְש (פשט בינתיים את הרגל) הציע לנשיא ה- FIFA השווייצרי יוֹזֵף (סֶפּ) בְּלָאטֶר (Sepp Blatter) המוֹן כֶּסֶף. פי 28 (עֶשרים ושמוֹנָה) יותר ממה ששילמו יחדיו כל שישים ומשהו רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- EBU תמורת שידורי המונדיאל המשגשג בצרפת 1998. מדהים.

הגרמני לאו קירש (Leo Kirsh).

המיליארדר הגרמני לֵאוֹ קִירְש בעל KIRSHMADIA הציע את עצמו לנשיא ה- FIFA מר יוזף "ספ" בלאטר כבר תחרות ל- EBU, והשתמש בסלוגן נודע המפגין יכולת, נחישות, ושאיפה עזה לזכות בחומר : “I will make him an offer he cannot refuse it” (כך טענו בפניי כמה מהקולגות שלי ב- EBU). סֶפּ בְּלָאטֶר לא רק שלא סֵירַב אלא חִיבֵּק את המציע. שנים רבות חש מקופח ונבגד. עכשיו הגיע רגע הנקמה שלוֹ ב- EBU. בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידורי גביעי העולם בכדורגל נדדו זכויות השידורים מגוף שידור ציבורי לגוף מסחרי. לֵאוֹ קִירְש שילם ל- FIFA סכום אסטרונומי של 1.000000000 (מיליארד) דולר עבור מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה, ו- 1.240000000 (מיליארד ו- 240 מיליון) דולר תמורת טורניר גביע העולם של גרמניה 2006. המיליארדר הגרמני הפך לקניין ומתווך זכויות השידור הגדול בעולם ואיגוד השידור האירופי הוכה בתדהמה. אירופה הייתה כמרקחה וה- EBU על הקרשים. רבים בשידור הציבורי ניסו להיאחז באמירת האמת הישנה המנוסחת היטב של הסופר הצרפתי אוֹנוֹרֶא דֶה בַּאלְזָאק, "כי מאחורי כל כֶּסֶף גדול מסתתר פשע". היו הרבה רינונים לאחר תבוסת ה- EBU. זאת דרכם של המפסידנים, אך מעולם לא הוכח שההסכם בין לֵאוֹ קִירְש ליוֹזֵף בְּלָאטֶר נולד בחֵטְא פלילי ולא היה כָּשֵר. אולי מסריח, אבל כשר.

baltter 2

טקסט תמונה : יוזף "ספ" בלאטר הנשיא ה- 8 של ה- FIFA מאז 1998. ספ בלאטר שאפתן ואמביציונר, ומושחת חסר גבולות, נולד בשווייץ ב- 10 במארס 1936 ונחשב לאחד האנשים המוכשרים ביותר בארגון ה- FIFA. הוא שימש כ- 17 שנה בתפקיד הבכיר של מזכ"ל ה- FIFA בשנים 1998 – 1981. ספ בלאטר נחשב ע"י ה- EBU ל- Business man  חמדן אולם בעל יכולות. היה לו מורה טוב, האיש שקדם לו בכהונתו, נשיא ה- FIFA  הברזילאי ז'והו האבלאנז' מי שמשל בכיפת הכדורגל 24 שנים ברציפות, 1998 – 1974. ספ בלאטר התמנה לנשיא FIFA בתאריך 8 ביוני 1998. (באדיבות FIFA).

סֶפּ בְּלָאטֶר נשיא ה- FIFA (שווייצרי, נולד ב- 1936) בעצמו איש עסקים ממולח לא הרגיש שהוא צריך להתנצל על עושרה של ה- FIFA שבראשה ניצב. ערב משחקי מונדיאל 2006 בגרמניה הצהיר כי ההכנסות בטורניר גמר גביע העולם בכדורגל בגרמניה 2006 יגיעו לסכום פנטסטי של כ- 1.520000000 (מיליארד וחצי) דולר. סכום שהוא שווה ערך ל- 1.825000000 יורו. המונדיאל על פי תפישתו של סֶפּ בְּלָאטֶר הוא ביזנס כלכלי לכל דבר וכך הוא צריך להתנהל. FIFA קיבלה תמורת מונדיאל 2006 יותר מ- 900.000000 (תשע מאות מיליון) יורו (שווה ערך ל- 1.1 מיליארד דולר) עבור זכויות השידורים לרבות 600 מיליון יורו (שווה ערך ל- 720 מיליון דולר) מהספונסרים, ועוד כ- 200.000000 (מאתיים מיליון) יורו הכנסה שאמורים להשתלשל לקופת ה- FIFA מ- 3 מיליון צופים במגרשים שירכשו כרטיסים ל- 64 המשחקים של הטורניר. מדובר ב- ביזנס ענק. הוועדה מארגנת הגרמנית אמורה לקבל החזר הוצאות של 250.000000 (מאתיים וחמישים מיליון) דולר שיחולק בין 12 הערים הגרמניות המארחות את 64 משחקי הטורניר. הנבחרת שתוכתר אלופת העולם תזכה לבונוס של 16 מיליון יורו ( שווה ערך ל- 19.2 מיליון דולר). סגנית אלופת העולם תקבל 15 מיליון יורו (שווה ערך ל- 18 מיליון דולר). הנבחרת שתזכה במקום השלישי תרוויח 14 מיליון יורו (שווה ערך ל- 16.8 מיליון דולר). לזוכה במקום הרביעי יוענק פרס כספי בגובה של 8.000000 (שמונה מיליון) יורו (שווה ערך ל- 9.6 מיליון דולר). כל נבחרת שהשתתפה במשחקים המוקדמים ולא העפילה לגרמניה 2006 קיבלה מ- FIFA בונוס ניחומים של 660000 (שש מאות ושישים אלף) יורו (שווה ערך ל- 800 אלף דולר).

לסֶפּ בְּלָאטֶר היה ממי ללמוד. ה- FIFA הפכה להיות גרידית עוד בימיו של הנשיא הקודם ז'וּאהוֹ הָאבֶלָאנְז' (Joao Havelange) מברזיל. ז'ואהו האבלאנז' היה אחד מאישי הספורט החזקים והמשפיעים ביותר בעולם. בתוקף תפקידו הרָם היה גם חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC). ז'ואו הבלאנז' היה הראשון שהפך ארגון הכדורגל הבינלאומי הגדול בעולם לגוף עשיר וחמדן. ז'ואהו האבלאנז' טען כבר בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת כי הכדורגל העולמי על כל שלוחותיו מנהל כלכלה גלובאלית רבת עוצמה ומחזור כספים שנתי שנע סביב 250.000000000 (מאתיים וחמישים מיליארד) דולר. מחזור כספים ענק הרבה יותר גדול מזה שמנהל קונצרן הענק האמריקני ג'נרל מוטורס – GM (ראשי תיבות של General Motors) העומד על מחזור שנתי בן כ- 150.000000000 (מאה וחמישים מיליארד) דולר. ז'ואהו האבלאנז' טען כי ה- FIFA מנהלת מוצר מסחרי לכל דבר ועל כן עליה לשקול היטב ובזהירות את צעדיה בעת מכירת זכויות השידורים לרשתות הטלוויזיה בעולם. "צריך לעשות זאת בתבונה ובשכל. טמון בביזנס הזה כסף רב וצריך לדעת להגיע אליו", אמר לאנשיו.

havelange 1

טקסט תמונה : ז'והו האבלאנז' הנשיא ה- 7 של ה- FIFA בשנים 1998- 1974. הוא היה מורה טוב של "ספ" בלאטר. גם הוא לא שנא כסף. טענתו העיקרית הייתה כי מונדיאל הכדורגל הוא ההצגה הטובה בתבל ועבור הצגות טובות צריך לשלם, והרבה. (FIFA).

havelange 2

טקסט תמונה : 1975. נשיא ה- FIFA הברזילי ז'ואהו האבלאנז' עם יו"ר התאחדות הכדורגל הישראלית מיקה אלמוג. ז'ואהו האבלאנז' החליף בתפקידו את נשיא FIFA הקודם סיר סטנלי רואוס מאנגליה. הוא היה מורה טוב של מזכ"ל הארגון יוזף "ספ" בלאטר שהפך לנשיא ה- FIFA אחריו. (באדיבות רוני דרור והתאחדות הכדורגל).

לֵאוֹ קִירְש היה משאת נפשו של סֶפּ בְּלָאטֶר מזה זמן רב. סֶפּ בְּלָאטֶר זנח את הקשר המסורתי של ה- FIFA בן 32 שנים עם ה- EBU מאז המונדיאל של אנגליה 1966 מפני שחשב שהמְשָדֵר הציבורי לא משלם לו מספיק. לֵאוֹ קִירְש המיליארדר ההרפתקן הגרמני היה מבחינתו האיש הנכון, במקום הנכון, ובזמן הנכון. לאו קירש היה איש תקשורת וטלוויזיה מצליח ומפורסם וכאמור בעל חברת התקשורת “Kirshmedia” בגרמניה. הוא נחשב לאיש עסקים עשיר מאוד בעל ידע רחב בעִסקי תקשורת ושיווק. לֵאוֹ קִירְש הבין היטב את מהות ואופי התחרות הטלוויזיונית הפנימית בכל מדינה ומדינה, בעיקר בקהילייה האירופית העשירה, על השגת מִצְרַךְ השידור ההמוני והפופולרי הזה הקרוי משחקי המונדיאל. הוא הסכים לעשות את מה ש- EBU סירב, וניאות לשַלֵם  1.000000000 (מיליארד) דולר לסֶפּ בְּלָאטֶר תמורת המונדיאל של יפן / קוריאה ב- 2002.

כניסתו של אֵיל התקשורת והמִילְיָארְדֶר הגרמני הזה לזירת התחרות וחבירתו לביזנס היקר עם ה- FIFA של סֶפּ בְּלָאטֶר יצרה מייד מצב כספי חדש ובלתי מוכר. רשתות הטלוויזיה המסונפות ל- EBU זועזעו. עולם הטלוויזיה היה בשוֹק. לֵאו קִירְש לא היסס לרגע. כסוחר עולמי ראשי קנה ביוקר רב את סחורתו, ייקר אותה הרבה מעבר לקֶרֶן, ובעזרת מנגנון שיווק ומכירות משומן של שתי החברות Prisma ו- ISL ידע למצוא את הדרך המובילה לחשבון הבנק של המִשָדֵר הציבורי והמסחרי גם יחד. לֵאוֹ קִירְש ידע שהכסף הגדול מתגלגל באירופה וממתין לו כבר בפינה. צריך היה רק להתגנב לשם כדי לאסוף אותו. לֵאוֹ קִירְש הבין כי המְשָדֵר הציבורי העולמי ובראשו ה- EBU איננו יכול להרשות לעצמו להיכנס להרפתקה כספית ענקית ויקרה שכזאת, על כן טָווּ הוא ו- סֶפּ בְּלָאטֶר בהתחכמות את קורי העכביש שלהם סביב הגלובוס. הם הלכו בדרך, "הבה ניתחכמה לוֹ", ופיצלו בפעם הראשונה בהיסטוריה של שידורי המונדיאלים את הרכב השידורים ומבנה הזכויות שלהם. בתיאום עם ה- FIFA המציא לֵאוֹ קִירְש את נוסחת המכירות המבריקה, בה נקבע, כי ארבעת המשחקים הראשיים במונדיאל מתוך סך של 64, משחק הפתיחה, שני משחקי חצי הגמר, ומשחק הגמר ישודרו רק ברשת טלוויזיה ארצית (Television Network free to air), כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו/או ערוץ 2, כאילו מדובר בסיסמה קדושה שכתובה בתנ"ך. שאר 60 המשחקים ייחשפו לציבור באמצעות ערוצים מסחריים, כבלים או לוויין, ו/או כל ערוץ אחר שירבה במחיר.

לֵאוֹ קִירְש מכר את זכויות השידור הגלובליות הפנטסטיות האלה באמצעות שתי חברות תיווך בינלאומיות בעלות מוניטין רב בתחום. האחת "ISL" (בינתיים התמוטטה כמו לאו קירש ופשטה את הרגל) והשנייה "PRISMA". על האחת הוטל "לטפל" בכל רשתות הטלוויזיה בעולם (למַעֵט אירופה), ועל האחרת הוטל הג'וֹב "לגבות את החוב" מאירופה העשירה. צצו חברות תיווך משניות המתמחות בסחר זכויות שידורים והתייצבו לפתחו של לאו קירש. פעם קנו רשתות הטלוויזיה את זכויות השידורים ישירות מ- FIFA. עכשיו נאלצו לקנות את סחורת השידור באמצעות שורה של מתווכים ומתווכי משנה. עמלת המתווכים הפכה למרכיב לא קטן בעלות הכללית של הזכויות. ISL ו- PRISMA היו חייבות למכור את סחורתן ביוקר רב לחברות התיווך המשניות שניקרו להן בדרכן, אלה שהמתינו בתור העת ההיא, כדי לכסות את מחיר הקרן וכמובן כדי שהבוס הראשי הגרמני לֵאוֹ קִירְש, ה- CAPO DE CAPI העולמי, ירוויח הכי הרבה ברִיבִּית דֶה רִיבִּית.

החברה הישראלית "MEGA TV" בבעלותו של זִיו סִידִי והמנכ"ל ישראל דוֹרִי (מנהל הכספים והכלכלה לשעבר של רשות השידור בשנים 1982 – 1970) עסקה בעשור ה- 90 של המאה הקודמת בהבאת תכנים טלוויזיוניים לחברות הכבלים בארץ. ב- 1999 רכשו זיו סידי וישראל דורי מהחברה השווייצרית ISL את רישיון מכירת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 בישראל (וגם בצ'כיה) כדי למכור אותן לרשתות הטלוויזיה המקומיות. חברת "מֶגָה טִי. וִי." קנתה את הזכויות מ- ISL במחיר של 7.500000 (שבעה מיליון וחצי) דולר. התוכנית העסקית של החברה הייתה להרוויח כמיליון דולר. זִיו סִידִי עשה את העסקים בצ'כיה (רק לפני כמה שנים הייתה עדיין מדינה קומוניסטית ועכשיו מופרטת לחלוטין) וישראל דורי שהיה אמון על השוק המקומי היה אמור למכור אותן בישראל. ישראל דורי הציע חמישים אחוז מהמשחקים לאביב גלעדי מהכבלים תמורת  5.500000 (חמישה מיליון וחצי) דולר, ועוד מחצית מכמות המשחקים (32) למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן עבור  3.000000 (שלושה מיליון) דולר. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה אמורה לשלם כ- 93750 (תשעים ושלושה אלף ושבע מאות וחמישים) דולר לכל משחק מסך ה- 32. זה היה בראשית 1999. יאיר שטרן השיב מאוכזב לישראל דורי, "אין היום עם מי לדבר ברשות השידור", וירד לאלתר מההצעה. המנכ"ל מוטי קירשנבאום כבר לא היה ברשות השידור ואת מקומו תפש אורי פורת. יאיר שטרן שלא מצא שפה משותפת עם מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת השיב כאמור בשלילה להצעתו של ישראל דורי. גם עם הכבלים העניין לא הסתדר. חברת "מֶגָה טִי. וִי." החזירה את זיכיון המכירה בישראל ל- ISL.

ישראל דורי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי את המצב כלהלן : "לזיו סידי השותף שלי ולי לא היו עיניים גדולות. רצינו להרוויח מיליון דולר. לא יותר. הצענו את סחורת השידור של מונדיאל 2002 ליאיר שטרן שהיה אז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במחיר הוגן ביותר של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר עבור שידור ישיר של 32 משחקים אך הוא הודיע לנו קטגורית שאין עם מי לדבר היום ברשות השידור ואין לצפות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תיכנס למו"מ עמנו. בסופו של דבר החלטנו זיו סידי ואנוכי להחזיר את רישיון התיווך בישראל ל- ISL. לעומת זה צלחה דרכו של זיו סידי בצ'כיה שם עלו עסקי המכירה יפה. לאחר שחברת "מגה טי. וי." ירדה מהעניין בישראל, השתלטה על העניינים חברת "צ'ארלטון" בראשותם של אלי עזור ופנחס זהבי. "צ'ארלטון" קנתה על פי הערכה מ- ISL את זכויות השידורים של שני המונדיאלים, של 2002 ו- 2006 לצורך מכירה בישראל, במחיר שנע סביב 22.000000 – 20 (עשרים – עשרים ושניים מיליון) דולר".

dori 1

טקסט תמונה : 1999. ישראל דורי מנכ"ל חברת "מגה טי. וי." במונטה – קארלו. נשיא החברה היה זִיו סידי. בשעתו היה ישראל דורי מנהל כספים וכלכלה מוצלח ברשות השידור בשנים 1982 – 1970. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חברת הקניות הישראלית "צ'ארלטון" בראשות אנשי העסקים אלי עזור ופנחס זהבי הייתה השנייה לעמוד בתור אצל לֵאוֹ קִירְש כדי לזכות מידיו בנזיד העדשים של זכויות השידורים של המונדיאלים 2002 ו- 2006 ולמוכרן לכל המרבה במחיר בישראל. באמצעות חברת "צ'ארלטון" קיווה לֵאוֹ קִירְש לעשות את מה שלא עשתה חברת "מגה טי. וי." עבורו. היינו, ל- גבות מרשתות הטלוויזיה הישראליות את מיליוני הדולרים שלוֹ. לאו קירש ציפה שרשות השידור הציבורית בישראל בראשה ניצב המנכ"ל יוסף בר-אל וכל גוף שידור אחר בישראל יְיאוֹתו ליפול בפח, במלכודת הכספית שייטמנו לוֹ אנשי חברת "צ'ארלטון". על פניו יש לדעת כי apriori מדובר בסכומים מטורפים שאין הצדקה לשלמם. כדי להבין עד כמה הם מטורפים צריך להשוותם למחירי המונדיאל הקודם, זה של צרפת 1998.

כל 60 רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU שילמו ביחד למונדיאל צרפת 1998 סכום של 35.000000 (שלושים וחמישה מיליון) דולר. ה- Share של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמד על פחות מחצי מיליון דולר. ליתר דיוק : 470000 דולר. הסכום הקטנטן הזה אִפְשֵר לי כמנווט ומנהל שידורי הספורט בימים ההם לשָדֵר ישיר באופן בלעדי בתקופת המנכ"ל מוטי קירשנבאום את כל 64 המשחקים בטורניר. לֵאוֹ קִירְש שילם ל- FIFA עבור תיווך במכירת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 פי 28 (עשרים ושמונה) יותר ממה ששילמו 60 רשתות הטלוויזיה החברות ב- EBU גם יחד בעבור צרפת 1998. רק מגלומן חסר בינה יסכים לשלם סכומי כסף מטורפים כאלה מבלי שיהיה בטוח בכלל כי אומנם יוכל לעמוד בהתחייבויות האדירות האלה. האימפריה הכספית של לֵאוֹ קִירְש התמוטטה כידוע בסוֹפוֹ של דָבָר . לֵאוֹ קִירְש נותר חייב לנושיו סכום אסטרונומי של 6 מיליארד דולר. יחד עם לֵאוֹ קִירְש התמוטטה גם חברת הטלוויזיה שלו KirshMedia המשדרת בטכנולוגיית כבלים Pay Per View. הדיווחים שסיפרו על התמוטטות הממלכה שלו נשאו את המושגים Bankruptcy ו- Insolvency. הגדרות כלכליות שאי אפשר לטעות בהן. לֵאוֹ קִירְש הרפתקן ואמביציונר חסר מעצורים הדיח את עצמו לקרן זווית פיננסית של ההיסטוריה. הוא לא היה חשוב יותר.

לתוך עולם הכספים יש אומרים האָפֵל הזה נכנסה בזמנו חברת צָ'ארְלְטוֹן הישראלית וקנתה את נזיד העדשים הזה מידיו של לֵאוֹ קִירְש בתקופת ה- Prosperity הגדול של תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל תמורת מחיר עצום יחסית לשוק הישראלי שנע סביב  22.000000 – 20 (עשרים עד עשרים ושתיים מִיליון) דולר. מי שיער אז שהאינתיפאדה הפלשתינית שניצבה כבר בפתח בספטמבר 2000 תשבש את כל התוכניות של כולנו וגם של אלי עזור ופנחס זהבי . חברת "צ'ארלטון" ביססה את יוהרת הצלחת המו"מ של מכירת זכויות השידורים עם גופי השידור בארץ על תקומתו ותחייתו של ערוץ 10, חוזקו ואיתנותו הפיננסית של ערוץ 2, ועל האמביציה האישית שלי לרכוש את סחורת השידור על דרך המסורת של שידורי המונדיאל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 28 שנה רצופות מאז 1970. החברה שלחה את המנכ"ל אדר זהבי אלי כחֵיל חלוץ שלה כדי לגשש מהיכן יבוא הכסף הציבורי.

כידוע ההנהגה הפלשתינית חשבה אחרת. לפתע חלו תמורות כלכליות מרחיקות לכת במדינת ישראל עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. חברת "צ'ארלטון" הבינה שאין זה פשוט כלל ועיקר לבקש 12 או 10 מיליון דולר מערוץ ארצי תמורת שידורם של ארבעה משחקים בלבד (מתוך 64) ואת השאר למכור לכל המרבה במחיר. שוּק התקשורת בישראל מצומצם מידַי. טרם בַּשָל הרעיון להקים כאן ערוץ טלוויזיה בתשלום (Pay Per View). לכן חברות הכבלים המתינו מהצד לשעת הכושר שבוששה לבוא. חברת "YES" הייתה עדיין בחיתוליה. את ערוץ 2 מונדיאל 2002 לא עניין בשל פער הזמנים והפרש השעות. המשחקים היו אמורים להיות משוחקים בשעות אחה"צ, לפנות ערב, והחשובים שבהם בערב על פי שעונן של יפן וקוריאה שאוחד לצורך ארגון המשחקים במשותף. שתי המדינות פשוט איחדו את השעונים שלהם לצורך אירוח הפרויקט. פירוש הדבר היה שהמשחקים יתקיימו בשעות הבוקר והצהריים של מדינת ישראל. היה ברור מראש שהרייטינג יהיה נמוך והפרסומות המשודרות בערוץ 2 לעולם לא יוכלו לכסות את ההשקעה ברכישת זכויות השידורים, שלא לדבר על עלויות ההפקה עצמה. שליחת ציוותי שידור ליפן וקוריאה, שכירת עמדות שידור באִצטדיונים, שימוש בתקשורת לוויינים, ועלויות יקרות של מלונות ותחבורה תלת ממדית בתוככי יפן וקוריאה במכוניות, רכבות, ומטוסים.

האינתיפאדה הפלשתינית נכנסה להִילוך חמישי וגבתה מחיר דמים וכלכלי יקר. העימות המלחמתי עם טרור הדמים שכפה יאסר עראפאת על מדינת ישראל יצר מיתון קשה ומתמשך, פגיעה אנושה בתיירות, אבטלה גבוהה, ואינפלציה. כוחו של המשק הישראלי ועמו תעשיית הטלוויזיה ותעשיית ה- High Tech נחלש והידרדר פלאים. חברת "צ'ארלטון" נתקעה עם נזיד העדשים שלה "במֶכֶס". אין משחרר ואין קונה. החברה שחשבה לעשות ביזנס גדול בישראל מצאה את עצמה לפתע במצב בלתי אפשרי. מישהו מאנשי צ'ארלטון לחש לי שאילו היו נדרשים להיכנס שוב לעסקה הבעייתית הזאת עם לֵאוֹ קִירְש (Leo Kirsh), הם היו חושבים פעמיים, ולבטח לא היו משלמים סכומים אגדיים כאלה. ספק אם היו משלמים לו חצי מהסכום ששילמו לו בעבר. זאת השורה התחתונה הקשורה לרשות השידור. בשל המצב הכלכלי ובהיעדר קונה נתקעה חברת צ'ארלטון עם זכויות המונדיאל, כשהיא מוכנה עכשיו להציע את נכס השידור היקר ב- זיל הזוֹל. ערוץ 10 הכושל בימים ההם יצא זה מכבר מתמונת הקרב והמאבק על הרייטינג בישראל, ערוץ 2 החליט החלטה אסטרטגית לא להיכנס להרפתקת השידור היקרה שסופה מי יישורנו. ערוץ הספורט בכבלים ניתק מגע מ- צ'ארלטון, כמוהו גם חברת הלוויין YES.

כאן נכנסה לתמונה רשות השידור של יוסף בר-אל. בתמיכתו של השר הממונה רענן כהן, ובתמיכתם של חלק מאנשי הוועד המנהל של ראשות השידור ובראם היו"ר נחמן שי, אך ללא ידיעת המצב לאשורו, ללא תחקיר שוּק, ללא בדיקת הפרטים ונתונים אלמנטריים, זרק יוסף בר-אל "גלגל הצלה" לחברת צָ'ארְלטוֹן שהייתה משולה לסירה טובעת. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור יצא רע מאוד מהעסקה הכושלת. גם היו"ר נחמן שָי יצא ממנה בשֵן ועין. זה אותו נחמן שָי שהיה פעם כתב צבאי בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של דן שילון, יועץ ומקורב של שר הביטחון משה ארנס, יו"ר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, ועכשיו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. נחמן שָי היה האיש שתמך תמיכה גלויה בריש גלי בהרמת ידו הימנית במינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. כעבור שלוש שנים היה בראש עצומת החותמים להדיחו. נחמן שי (משמאל) הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מראיין בראשית ימי הטלוויזיה את הרמטכ"ל דוד "דדו" אלעזר. במשך השנים "התקדם" והפך מעיתונאי למקורב לפוליטיקאים. בשנת 2000 התמנה לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. בחלוף זמן לא רב הצטרף למפלגת "קדימה" בראשות גב' ציפי לבני. ב- 2009 נבחר לח"כ. אח"כ עם התמוטטות קדימה עבר למפלגת המערך. 

העסקה הלא מוצלחת של רשות השידור עם חברת "צ'ארלטון" גררה את תעשיית שידורי הספורט בטלוויזיה במדינת ישראל להיכנס ביודעין לסערה מערבולית – גַלית בלב ים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יצאה מופסדת לאורך כל חזית השידורים. שילמנו 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר תמורת שמונה משחקים בשידור ישיר בעוד ערוץ הספורט בכבלים של מיילן טנזר שילם סכום דומה אך רכש 56 משחקים שהועברו כמובן בשידור ישיר מהשטח. הטלוויזיה בכבלים מיסדה את ערוץ  + 5 בתשלום (Pay per View) ושלחה את יורם ארבל ורמי ווייץ לשדר את 56 המשחקים שלה מעמדות שידור באִצטדיונים של יפן וקוריאה. אני נכפיתי ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לעשות זאת בשידורי Off Tube מאכזב מן האולפן בירושלים. זאת הייתה מכה אנושה למחלקת הספורט ולשידור הציבורי שבראשו ניצב יוסף בר-אל. אבחת חרב. חברת צ'ארלטון וערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים העניקו לנו Nock out מוחץ. הרי כל בר בי רב יודע  ש- "השטח" הוא מקום עבודתו של כל שַדָּר-עיתונאי באשר הוא ולא המשרד בירושלים. שַדָּר הספורט מלֶקֶט ואוסף "מודיעין" בשטח, מעבד אותו, ומעביר אותו לארץ באמצעות מראה עיניו ומעמדת השידור שלוֹ לארץ. עמדת השידור באִצטדיון היא כלי נשקו האחרון של כל שדר ספורט בכל רשת טלוויזיה באשר היא. היה ברור שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שקיבלה את נתח השידורים הקטן ביותר במונדיאל 2002, תתקשה בשל כך לגייס שקופיות חסות כדי למזער את נזק העלויות היקרות. המפרסמים הגדולים טענו בצדק כי צופים פוטנציאליים רבים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ערקו לערוץ 5 בכבלים כדי לצפות ב- 56 משחקים בשידורים ישירים. הם גם טענו ששידור התקצירים המוקלטים מידי ערב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הם בעצם בִּימָה לשידורים חוזרים של ערוץ 5, כשהתוצאות כבר ידועות מראש. הטקסט האמור לעיל הוסבר על ידי יותר מפעם אחת למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל , אך הוא התעקש יחד עם השַר הממונה על רשות השידור רענן כהן וגם עם חלק מחבריו בוועד המנהל של רשות השידור לא להקשיב לי, רק כדי לרצות את אלי עזור וכדי לשלם לחברת "צ'ארלטון" כחצי מיליון דולר לשידור ישיר של משחק בודד במונדיאל 2002. בזבוז משווע של כספי ציבור בעיקר נוכח העובדה שלנבחרת ישראל לא היה כל חלק במשחקים האלה.

תבוסת ה- EBU שברה וריסקה לרסיסים את סולידריות האִרגון. כ- 35 רשתות טלוויזיה ציבוריות אירופיות בעיקר אֵלוּ שהיו להן נציגות במונדיאל 2002 (אבל לא רק הֵן), בגדו בעקרונות הסולידריות של הארגון. ההבנה, ההסכמה, וההזדהות של הרשתות האירופיות הציבוריות זוֹ בזוֹ, מאז ימי 1996, הפכו למילים גבוהות אך נבובות וריקות מתוכן. הן חִיזרוּ עכשיו ביוזמתן לפִתחוֹ של הגביר העשיר לֵאוֹ קִירְש  וניאותו לשלם טבין ותקילין תמורת הזכויות כדי לזכות בנתח מעוגת השידורים. כזכור גם רשות השידור הציבורית בישראל תחת ניהולו של המנכ"ל יוסף בר-אל הסכימה לשלם לחב' "צ'ארלטון" (סוכנת המשנה של קבוצות לֵאוֹ קִירְש ו- PRISMA בישראל) סכום שערורייתי של 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר תמורת 8 שידורים ישירים בלבד במונדיאל 2002. ככמעט חצי מיליון דולר בעבור שידור בודד. רשות השידור שילמה פי שמונָה יותר מאשר ב- 1998 אך קיבלה פי שמונֶה פחות סחורת שידור. תבוסה קשה של רשות השידור והמנכ"ל שלה יוסף בר-אל במו"מ. בנוסף לכך כפה יוסף בר-אל על שָדָרֵי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבצע את מלאכת השידור של שמונת המשחקים Off Tube מהמוניטור באולפן בירושלים, במקום מהשטח. מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם עצם את עיניו. זה היה ביזיון קולוסאלי. ה- BBC הציבורי ורשת הטלוויזיה העצמאית באנגליה ITV התייחסו אל המיליארדר הגרמני לֵאוֹ קִירְש מלכתחילה בחשדנות רבה. שתי הרשתות הבריטיות התכוונו לשָדֵר את מונדיאל 2002 רק אם נבחרת אנגליה תעפיל אליו. לֵאוֹ קִירְש דרש משתיהן ביחד תשלום אדיר של 270000000 (מאתיים ושבעים מיליון) דולר. (כל אחת מהן שילמה 4.5 מיליון דולר עבור זכויות השידורים של מונדיאל צרפת 1998). שתי הרשתות דחו אותו על הסף. הן פשוט העיפו אותו מכל המדרגות. אך השער הנפלא ההוא מבעיטה חופשית מסובבת של דייויד בקהאם  בדקה ה- 93 שהשווה את התוצאה ל- 2:2 במשחק המכריע באִצטדיון "וומבלי" (Wembley) נגד יוון באוקטובר 2001, והעלה את אנגליה למוּנְדִיאַל שינה את תוכניותיהן, וגרר את שתי הרשתות להפקת השידור ההכרחית והיקרה. לֵאוֹ קִירְש שעט מייד לאנגליה במטוסו הפרטי כמי שעַט על מוֹצֵא שלל רב. הוא הטיל את חכתו למים העכורים כדי לצוּד את דָג הזָהָב ששוויו היה 270.000000 (מאתיים ושבעים מיליון) דולר אך החכה העלתה נעל ישנה [7]. נציגיו של מנכ"ל ה- BBC הגאון ורב התושייה גְרֶג דָיְיק (Greg Dyke) ונציגי ITV ניהלו עם לאו קירש מו"מ מבריק וקשוּח. בסופו שִילמוּ לוֹ כל אחת  37.500000 (שלושים ושבעה מיליון וחצי) דולר תמורת שידורם הישיר של כל 64 המשחקים. לא מעט, אך הרבה פחות מאשר המיליארדר הגרמני דרש לקבל. בניגוד למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הֵטִיס מנכ"ל ה- BBC  גְרֶג דַיְיק ליפן וקוריאה צֶוֶות הפקה ושידור בן 200 אנשים. ה- BBC מעולם לא וויתר על עיקרון עיתונאות השטח ושִידֵר ישיר את כל המשחקים מעמדות שידור באִצטדיונים ברחבי יפן ודרום קוראיה.

מנכ"ל ה- BBC לשעבר גְרֶג דַיְיק הוא איש נערץ עלי. ביקשתי את הסברו להצלחת המו"מ ההוא עם לאו קירש. בשבת – 10 בספטמבר 2005 קיבלתי את תשובתו המסודרת [8].

September 10 2005

Dear Yoash

Thank you for your letter and the kind things you said about me. To answer your questions. I cannot recollect how much the Leo Kirsh organization wanted for the rights to the Japan – Korea World Cup 2002, but it was massively more than we were prepared to pay. We knew that Leo Kirsh was in financial difficulties and that we had the “Listed Events Legislation”, which meant that B Sky B could not buy the World Cup. As a result we decided to wait and let Leo Kirsh stew. In the end they had to do a deal because his company was in danger of going under. I managed the negotiations with Peter Salmon the BBC head of sports. We worked very closely together

Greg Dyke

לא יכולתי להימנע ולשאול אותו מדוע פרש מתפקידו כמנכ"ל השידור הציבורי באנגליה בעקבות דו"ח הלורד האטון שהטיל ספק באמינות שידורי ה- BBC שעליהם היה מופקַד והנוגע לאחריותה של ממשלת טוני בלייר בפלישה לעיראק במלחמת המפרץ ה- 2 במארס 2003. ה- BBC האשים ותקף כזכוּר את אמינות הדיווח של הממשלה הבריטית בראשות טוֹנִי בְּלֵייר לציבור ואת הסיבות שהניעו אותה להצטרף לג'וֹרְג' בּוּש נשיא ארה"ב במסע המלחמה לכיבוש עיראק של סאדם חוסיין . דו"ח הָאטוֹן סתר זאת . גְרֶג דָיְיק השיב לי ללא כחל ושרק כשאינו ירא למתוח ביקורת על אנשי הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי :

I did not quit – I was sacked by a bunch of gutless governors…!

מר גְרֶג דָיְיק התמנה למשרת מנכ"ל ה- BBC ב- 1999 במקומו של ג'וֹן בִּירְת (John Birt) שכיהן בתפקיד שמונה שנים מ- 1992. ב- 29 בינואר 2004 התפטר גְרֶג דָיְיק מתפקידו בעקבות דו"ח הלורד הָאטוֹן. ספרו המצוין של גְרֶג דָיְיק "GERG DYKE – INSIDE STORY" אודות קורותיו בתאגיד השידור הציבורי החשוב בעולם הוא ספר מרתק וחשוב לקריאה עבור כל איש תקשורת וטלוויזיה באשר הוא.

לֵאוֹ קִירְש הצליח לפַרֵק את הסולידריות המדומה והשברירית של ה- EBU . ב- 9 באוקטובר 1996 השתתפתי בפגישת מנהלי מחלקות הספורט ב- EBU שהתקיימה בלוזאן – שווייץ. נשיא ה- EBU הגרמני אלברט שרף הודיע לנו אז כי קבוצת המו"מ של ה- EBU משכה את ידיה וניתקה מגע מ- FIFA בכל הנוגע לרכישת זכויות השידורים של המונדיאלים של 2002  ו- 2006 מפני ש- FIFA דורשת מחירים מופרזים. השתרר שקט באולם הכֶּנֶס. הייתה הסכמה מיידית ותמיכה מקיר לקיר בהודעתו הדרמטית של אלברט שרף כי אין לשלם ל- FIFA החצופה את מה שהיא מבקשת מהשידור הציבורי. אז גם שמעתי לראשונה את שמו של המיליארדר הגרמני לֵאוֹ קִירְש . שררה סולידריות מלאה בין באי הכנס והסכמה מוחלטת בין כל הרשתות באיגוד כי צריך לדעת מתי לומר לא לנשיא ה- FIFA ספ בלאטר. ההיסטוריה הוכיחה כי הסולידריות המדומה הזאת ששררה ב- EBU  ב- 1996 יכולה הייתה להתקיים (למראית עין) רק מפני שיעדיי השידור של 2002 ו- 2006 נראו רחוקים. ככל שהתקרבו תאריכי המשחקים של מונדיאל 2002 הוברר כי הסולידריות הזאת של המְשָדֵר הציבורי שה- EBU משתבח בה, היא שברירית וחסרת בסיס. שררו שָם יותר מידי ניגודי אינטרסים מכדי שהאחווה הזאת תשרור לאורך ימים.

השוק האירופי לא עמד בסופו של דבר בפיתוי. בעיקר אילוּ מבין הרשתות הגדולות והעשירות ב- EBU שהנבחרות שלהן העפילו לטורניר גמר גביע העולם בכדורגל ב- 2002. רשתות הטלוויזיה הציבוריוארציות של אנגליה, איטליה, צרפת, וגרמניה לא היו מוכנות להפסיד את החוויה. אך בניגוד למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בתמיכת יו"ר הוועד המנהל נחמן שי וחלק מחבריו שכזכור קנו רק 8 משחקים והחליטו לשדר אותם Off Tube מן האולפן בירושלים במקום מעמדות שידור באִצטדיונים, הן רכשו את זכויות השידורים של כל המשחקים בשני המונדיאלים של 2002 ביפן וקוריאה ו- 2006 בגרמניה, הקימו ציוותי הפקה ושידור נרחבים ושידרו אותם מהשטח. הטלוויזיה האיטלקית הממלכתית RAI שילמה ללֵאוֹ קִירְש תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של שני המונדיאלים יפן/קוריאה 2002 וגרמניה 2006 סכום של 137.000000 (מאה שלושים ושבעה מיליון) דולר. רשת הטלוויזיה המסחרית הצרפתית TF1 שילמה ללֵאוֹ קִירִש עבור שני המונדיאלים 168.000000 (מאה שישים ושמונה מיליון) דולר. רשתות השידור הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF שילמו יחדיו תמורת שני המונדיאלים של 2002 ו- 2006 סך של כ- 200.000000 (מאתיים מיליון) דולר. ה- BBC ו- ITV שילמו עבור שני המונדיאלים של 2002 ו- 2006 סכום של  216.000000 (מאתיים ושישה עשר מיליון) דולר [9]. היחידה שעמדה בפרץ הייתה רשת הטלוויזיה הציבורית של ספרד TVE. למרות שנבחרת ספרד בכדורגל העפילה לטורניר 2002, והכדורגל בספרד הוא דַת, סירבה TVE לשָלֵם מחיר מנופח כזה ופרשה מהמירוץ הכספי. לזירה נכנסה רשת הטלוויזיה המסחרית הספרדית העשירה 3 ANTENA שרכשה את זכויות השידורים של 2002  ו- 2006 תמורת 164.000000 (מאה שישים וארבעה מיליון) דולר.

לֵאוֹ קִירְש שלח את ידו הארוכה גם לכִיסַן של רשתות הטלוויזיה במדינות מרכז ודרום אמריקה ושאב מכיסם 860 מיליון דולר עבור זכויות השידורים של שני המונדיאלים. למרות הכסף הגדול פשט סוחר הכספים הזה את הרגל. הוא לא יכול היה לכסות את סכומי ההשקעה הענקיים שהעביר לידיו של סֶפּ בְּלָאטֶר. לֵאוֹ קִירְש נעלם ממפת שידורי הטלוויזיה לעַד. יחסי המסחר בין ה- EBU  ל- FIFA עלו על שִרטון. משחקי המונדיאל של צרפת 1998 היו המפעל האחרון שהמשדר הציבורי החזיק בו ולראשונה טורניר גמר שנטלו בו חלק 32 נבחרות במקום 24 עד כה. משכו של הטורניר התארך ומספר המשחקים גדל מ- 52 ל- 64 משחקים. סֶפּ בְּלָאטֶר רצה לנַצֵל את המצב ועל כן ביקש תוספת תשלום של % 18.75 מ- EBU וגופי השידור הבינלאומיים אחרים לחוזה היָשָן. החוזה היָשָן בין המְשָדֵר הציבורי ל- FIFA נחתם אחת עשרה שנה קודם לכן ב- 1987. בחוזה נקבע כי המשדר הציבורי ישלם תמורת מונדיאל צרפת 1998 כאמור סכום של 135.000000 (מאה שלושים וחמישה מיליון9 פרנקים שווייצריים (כ- 90 מיליון דולר). סֶפּ בְּלָאטֶר תבע עכשיו 160.000000 (מאה ושישים מיליון) פרנקים שווייצריים. אנשי ה- EBU השיבו לו בשם כל גופי השידור האחרים באדיבות, אך בנחרצות ללא כחל ושרק בזאת הלשון : "No Way Mr. President. Contract is a contract"

נשיא UEFA השוודי לינארט יוהאנסון.

המתמטיקה הזאת לא נעלמה בסופו של דָבָר מנשיא UEFA התאחדות הכדורגל האירופית לִינַארְט יוֹהַנְסוֹן (Lennart Johansson). הג'נטלמן השוודי כְבַד הגוּף ידע שברחובותיה של אירופה (וגם באלה של ישראל) מתגלגל כֶּסֶף גדול. צריך היה להתכופף קצת ולאֶסוֹף אותו. "אם הֵם היו מוכנים לשלם סכומים אגדיים כאלה ללֵאוֹ קִירְש אז שיואילו לשלֵם גם לי", אמר בתקיפות. בעצם תבע. זה מזכיר לי שפעם ביקשתי ממוטי קירשנבאום כמה הטבות כספיות כדי לשכלֵל את הפקת שידורי מונדיאל צרפת 1998. המנכ"ל השָנוּן השיב לי מייד, "יואש אלרואי בל תטעֶה בשמי, קוראים לי קירשנבאום ולא קירש…".

johansson 2

טקסט תמונה : 1997. לינארט יוהאנסון משוודיה נשיא UEFA (משמאל) יחדיו עם גברי לוי יו"ר התאחדות הכדורגל של ישראל. לינארט יוהאנסון רחש הערכה רבה ל- EBU ומכר לשידור הציבורי את זכויות השידורים של הכדורגל האירופי במחירים סבירים. משהוברר לו ולאנשיו כי הרשתות העשירות באיגוד השידור האירופי ניאותו לשָלֵם הון עתק ללאו קירש תמורת זכויות השידורים של המונדיאלים של יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006, תבע גם הוא את ליטרת הבשר שלו מהמְשָדֵר הציבורי. (באדיבות גברי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שינויים דרמטיים התחוללו בשוק הטלוויזיה הבינלאומי בשנים 2016 – 1992 ובמערכת המוניטארית המרכיבה את זכויות שידורי הספורט באירופה וגם בתבל. מחירי זכויות השידורים הפכו ל- Windfall Cash, רווח בלתי צפוי ובמזומן. הם האמירו במהירות ובצורה בלתי צפויה וגררו גם את רשות השידור של יוסף בר-אל למלחמת הִישרדוּת. אנשי התאחדות הכדורגל האירופית ממש נעלבו ממחירי העבר ששולמו להם ע"י ה- EBU. על סף דלתה של UEFA התדפקו עכשיו מחזרים חדשים אֵילֵי השידור המסחרי באירופה בראשותם של האיטלקי סילביו ברלוסקוני האיש העשיר בארץ המגף ובעליו של קָאנָאל צִ'ינְקוּאֶה (סילביו ברלוסקוני מכהן כראש ממשלת איטליה כיום) ורופרט מרדוק בעליו של BSB באנגליה. הם הציעו ללִינַארְט יוֹהָאנְסוֹן סכומים אסטרונומיים כדי לגנוב את סחורת הכדורגל האירופי מהמְשָדֵר הציבורי.

ebu 3

טקסט מסמך : גרף של הסכם זכויות השידורים בין איגוד השידור האירופי ה- EBU לבין התאחדות הכדורגל האירופית UEFA בשנים של 2000 – 1980. הגרף מציין את עליית מחירי זכויות השידורים של אליפויות אירופה בכדורגל (EUROs) מ- 1980 עד 2000. ה- EBU (איגוד השידור האירופי) הסכים לשלם זכויות שידורים ל- UEFA עבור הטורנירים של אליפות אירופה לאומות בכדורגל רק מ- 1980. אליפויות אירופה בכדורגל בשנים 1980 – 1960 שודרו בחינם. להלן הסכומים ששולמו עבור זכויות השידורים החל מ- 1980 EURO. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

EURO 1980 : אליפות אירופה לאומות בכדורגל – איטליה 1980, 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר.

EURO 1984 : אליפות אירופה לאומות בכדורגל – צרפת 1984, 4.100000 (ארבעה מיליון ומאה אלף) דולר.

EURO 1988 : אליפות אירופה לאומות בכדורגל – מערב גרמניה 1988, 5.200000 (חמישה מיליון ומאתיים אלף) דולר.

EURO 1992 : אליפות אירופה לאומות בכדורגל – שוודיה 1992, 25.000000 (עשרים וחמישה מיליון) דולר.

EURO 1996 : אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996, 80.000000 (שמונים מיליון) דולר.

EURO 2000 : אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד / בלגיה 2000, 140.000000 (מאה וארבעים מיליון) דולר.

הערה : תמורת אליפות אירופה 2004 שנערכה בפורטוגל ניאות ה-  EBU לשלם סכום של   600.000000 (שש מאות מיליון) דולר. (הנתונים הכספיים נמסרו לי באדיבות ה- EBU).

לִינַארְט יוֹהַאנְסוֹן (Leanart Johansson) בניגוד לסֶפּ בְּלָאטֶר עמד לפי שעה בפיתוי שהעמידו הגורמים המסחריים בפניו והסכים להישאר נאמן למְשָדֵר הציבורי (קרי ה- EBU), אך דרש תמורת הנאמנות הזאת מחיר כָּבֵד. ה- EURO הוא טורניר הכדורגל השני בחשיבותו אחרי המונדיאל . הוא חשוב יותר מאליפות דרום אמריקה. ה- EBU שניגף בקרב על זכויות השידורים של המונדיאלים 2002 ו- 2006, סָבָר שאיננו יכול להרשות לעצמו לספוג תבוסה נוספת ועוד במגרש הביתי שלוֹ. ה- EBU (איגוד השידור האירופי) ניאות לשלם עכשיו סכום מדהים ובלתי נתפש של  800.000000 (שמונה מאות מיליון) פרנקים שווייצריים (שווה ערך ל- 600 מיליון דולר) תמורת 2004 EURO. פי 4.4 יותר ממה ששילם האיגוד ארבע שנים קודם לכן 180.000000 (מאה ושמונים מיליון) פרנקים שווייצריים בְּמשחקי 2000 EURO שנערכו במדינות הולנד ובלגיה. גורמים מסחריים באירופה הציעו ל- UEFA סכום גדול מ- 800 מיליון פרנקים שווייצריים, אך לינארט יוהאנסון צעד שוב שלוב זרוע עם השידור הציבורי כפי שהדבר מוסבר במסמך ששלח מזכ"ל ה- EBU זָ'אן בֵּרְנַארְד מוּנְץ' (Jean Bernard Munch) למנכ"לים ומנהלי מחלקות הספורט ב- EBU.

ebu 4

טקסט מסמך : 14 בדצמבר 1999. המזכיר הכללי של ה- EBU ז'אן ברנארד מונץ' מודיע בגאווה באמצעות פקס לכל המנכ"לים של רשתות הטלוויזיה המאוגדות ב- EBU ולמנהלי מחלקות הספורט, כי סך זכויות השידורים עבור אליפות 2004 EURO (אליפות אירופה לאומות בכדורגל) שתיערך בפורטוגל, יעמדו על סכום בן 800 מיליון פרנקים שווייצריים. פי חמישה יותר ממה ששולם עבור 2000 EURO. תמורת אליפות  2000 EURO שהתקיימה בהולנד ובלגיה, שילם ה- EBU זכויות שידורים בגובה של 180 מיליון פרנקים שווייצריים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות)

הסכומים האדירים הרתיעו את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בזמנו להיעתר לפנייה של ישראל דורי יבד"ל מנכ"ל חברת "מגה טי. וי." לקנות את זכויות השידורים של מונדיאל 2002.

הסכום הזה כידוע כבר לא הספיק לאליפות 2008 EURU. ה- EBU (איגוד השידור האירופי) הציע ל- UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) סכום של כ- 600.000000 (שש מאות מיליו euro שהם  כ- 750.000000 (שבע מאות וחמישים מיליון) דולר תמורת רכישת זכויות השידורים של משחקי אליפות אירופה 2008 EURO שנערכו בשווייץ ואוסטריה [10]UEFA דחתה את ההצעה הציבורית של ה- EBU וחתמה על הסכם זכויות שידורים עם חברת התיווך הגרמנית – צרפתית SPORTFIVE (לשעבר UFA). התאחדות הכדורגל האירופית UEFA תחת הנהגתו של לינארט יוהאנסון ציפתה לעשות רווחים ב- Euro 2008 של כ- 640 מיליון יוּרוֹ (euro) שהם שווי ערך ל- 800 מיליון דולר. המו"מ לקראת 2008 נערך ע"י UEFA עם כל רשת טלוויזיה בנפרד. Network by Network. לבסוף קנו את זכויות השידורים של 2008 EURO רק שתי רשתות טלוויזיה החברות ב- EBU, הטלוויזיה הולנדית הציבורית NOS והטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של יוון המטה ליפול ולהתפורר ושם הקוד שלה ERT. יוון הייתה כזכור אלופת אירופה של טורניר Euro 2004 שנערך בפורטוגל. לבסוף התייאשה התאחדות הכדורגל האירופית (ה- UEFA) מאיגוד השידור האירופי (ה- EBU) ומכרה את זכויות השידורים של 2008 EURO (משחקי האליפות ייערכו בשווייץ ואוסטריה) למתווך פרטי עקשן. "שהוא המתווך הפרטי יתעסק עם ה- EBU", אמרו שָם בשמו של לינארט יוהאנסון. כמו שאמר ספ בלאטר בשעתו כשהתמסר לזרועות התמנון של לאו קירש.

הכדורגל האירופי הפך להיות בּיזְנֶס ענק על גַבּוֹ של המְשָדֵר הציבורי. הבונוסים הכספיים ב- 2004 EURO גדלו ב- % 56 לעומת אלה של 2000 EURO. שש עשרה (16) הנבחרות שהעפילו לטורניר האטרקטיבי בפורטוגל תוגמלו כל אחת ב- 6.000000 (שישה מיליון) דולר עוד לפני ששיחקו אפילו משחק אחד. כל נבחרת שניצחה בבית המוקדם שלה בפורטוגל צברה 800000 (שמונה מאות אלף) דולר. תוצאת תֵּיקוּ הִקנתה 400000 (ארבע מאות אלף) דולר. כל נבחרת שהעפילה לרבע הגמר קיבלה 2.400000 (שני מיליון וארבע מאות אלף) דולר. נבחרות פורטוגל, יוון, הולנד, וצ'כיה שהעפילו לשלב חצי הגמר קיבלו כל אחת בונוס של 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר. צ'כיה צברה את הסכום הגדול ביותר מבין ארבע הנבחרות, כ- 14.000000 (ארבעה עשר מיליון) דולר. פורטוגל שהפסידה 0:1 ליוון במשחק הגמר פוצתה בסכום נוסף של 4.800000 (ארבעה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. לאלופה יוון הוענק חוץ מהגביע היוקרתי גם פרס כספי של 8.000000 (שמונה מיליון) דולר. יוון צברה 20.000000 (עשרים מיליון דולר) רווחים ב- 2004 EURO. המו"מ המורכב על חלוקת הנטל הכספי של משחקי פורטוגל היה מסובך ונעשה ע"י נציגי ה- EBU בג'נבה בנפרד Country by Country. הטלוויזיה האוסטרית הממלכתית ORF למשל שלא הייתה לה נבחרת בפורטוגל הסכימה לשלם 6.000000 (שישה מיליון) דולר. ה- BBC  ו- ITV  הרודפות אחרי נבחרת אנגליה לכל מקום (לרוע מזלן אנגליה הודחה בינתיים מהמשך המשחקים בטורניר ע"י נבחרת פורטוגל) שילמו כל אחת ל- UEFA סכום שנע סביב 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר והתחלקו ביניהן בשידורים הישירים. רק את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר הם שידרו "ראש בראש".

כאן נכנסה אז לתמונה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ה- EBU  ניהל מו"מ נוקשה עם מנכ"ל רשות השידור הבלתי מוכשר בעליל יוסף בר-אל. לבסוף התרצתה רשות השידור הענייה והדלה והמטה ליפול ורכשה את זכויות השידור הבלעדיות שלה (החלק היחסי במסגרת ה- Share הכללי האירופי) תמורת יותר מ- 3 מיליון דולר. סכום עַתֵּק בהתחשב במצבה הכספי הרעוּע. אפשר כמובן היה לנהל את המו"מ הזה טוב הרבה יותר מאשר ניהל אותו מנכ"ל רשות השידור. הוא שוב שגה קשות כמו במו"מ על רכישת הזכויות של מונדיאל 2002. אנשי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוסיפו חטא על פשע במו"מ על 2004 EURO. הֵם עשו כל מאמץ להחביא את אינפורמציית התשלומים הזאת מעין הציבור. רשות השידור בראשותו של המנכ"ל יוסף בר-אל ובאמצעות דוברו מר אורן הלמן (היום נמצא אורן הלמן בחברת החשמל), טענה במקומון "זמן תל אביב" (של העיתון "מעריב") ב- 4 ביוני 2004 [11] "כי הרשות היא חברה באיגוד השידור האירופי, לכן היא מקבלת ללא תשלום נוסף את זכויות השידור של אירועי הספורט המתקיימים באירופה". דברי הֶבֶל בלתי מתקבלים על הדעת.

אני רואה מעת לעת את מר אורן הלמן (נולד ב- 3 בנובמבר 1968) על מסך הטלוויזיה שלי בביתי ברחוב אבן גבירול בתל אביב. אורן הלמן הוא איש תקשורת ישראלי מצליח שמתמחה ביחסי ציבור ושיווק. הוא סמנכ"ל רגולציה ואחראי על קשרי ממשל ותקשורת בחברת החשמל. בעבר היה מנהל לשכת העיתונות הממשלתית. אורן הלמן מזכיר לי נשכחות מהימים ששימש דוברו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב ואח"כ גם דוברם של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אברהם נתן. באביב 2004, ניהלו נציגי ה- EBU מו"מ כספי יקר וקשוח עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אודות תשלום זכויות השידורים הישירים בעבור 31 (שלושים ואחד) משחקים במסגרת טורניר Euro 2004 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – 2004) שהתקיים בקיץ 2004 בפורטוגל. בתום המו"מ האגרסיבי נחתם חוזה ובו נקבע כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תשלם ל- UEFA (באמצעות ה- EBU) סכום עתק של 3.100000 (שלושה מיליון ומאה אלף) דולר בעבור Euro 2004. מדובר בתשלום זכויות שידורים גבוה במיוחד שנתבע ערוץ 1 לשלם בעת ההיא, וזאת בנוסף להוצאות ההפקה שלו. המחיר העצום הדליק נורות אדומות וטענות קשות בציבור הישראלי, וגל התמרמרות של היוצרים והמפיקים בתעשיית הטלוויזיה בארץ נגד השקעתו הכספית הענקית של יוסף בר-אל באירוע המדובר. דובר רשות השידור מר אורן הלמן נזעק להגן על שולחיו וכה אמר לעיתונות הכתובה : "כערוץ השידור הציבורי, ערוץ 1 מחויב לשדר גם משדרי ספורט כשירות לציבור. זאת גם דעתם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (אברהם נתן) ויו"ר וועדת הטלוויזיה (יעקב שחם). רשות השידור חברה באיגוד השידור האירופי, ולכן מקבלת ללא תשלום נוסף את זכויות השידור של אירועי הספורט המתקיימים באירופה". קראתי בעיון את הטקסט ההוא שהגה אורן הלמן. אני שב ומצטט את מה שאמר בפרהסיה לעיתונות במדינת ישראל לפני 11 (אחת עשרה) שנים ללא כחל ושרק כלהלן : "הרשות חברה באיגוד השידור האירופי ולכן מקבלת ללא תשלום נוסף את זכויות השידור של אירועי הספורט המתקיימים באירופה", למרות שרשות השידור חתמה טָבִין וּתְקִילִין על חוזה בו היא משלמת 3.100000 (שלושה מיליון ומאה אלף) דולר זכויות שידורים בעבור Euro 2004. מדהים (!). זאת הייתה תקופה איומה בתולדות השידור הציבורי, שנתיים בדיוק אחרי תבוסת המו"מ הכספי של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הנוגע למונדיאל יפן – קוריאה 2002. והנה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מנהל עוד מו"מ כספי כושל אודות זכויות שידורים הנוגע הפעם ל- Euro 2004 של פורטוגל, ושוב נִיגָף. קיימות ב- Issue הזה של הודעת הדובר בקיץ 2004 שתי אופציות בלבד : להאמין לאורן הלמן ו/או לא להאמין לו. אני מניח שכל איש הקורא את הודעת דובר רשות השידור המגוחכת הנ"ל מסיק מייד מסקנות, ואמור להשתמש בכמות ה- IQ שהקדוש ברוך הוא חנן אותו, להתניע את המחשב האנושי המותקן בראשו, להפעיל את שיקול דעתו, ולסמן לעצמו "V" נכון או לא נכון ליד שתי האופציות.

oren helman

טקסט מסמך : 4 ביוני 2004. עסק מדהים בלתי מתקבל על הדעת. המקומון "זמן תל אביב" מפרסם טקסט שהגה דובר רשות השידור דאז מר אורן הלמן לאחר חתימת הסכם תשלום הזכויות בעבור טורניר Euro 2004 בין רשות השידור תחת ניהולם של המנכ"ל יוסף בר-אל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אברהם נתן לבין ה- EBU. רשות השידור בראשותו של המנכ"ל יוסף בר-אל ובאמצעות דוברו מר אורן הלמן (היום נמצא אורן הלמן בחברת החשמל), העלתה טענה במקומון "זמן תל אביב" (של העיתון "מעריב") ב- 4 ביוני 2004 [11] כלהלן : "הרשות היא חברה באיגוד השידור האירופי, לכן היא מקבלת ללא תשלום נוסף את זכויות השידור של אירועי הספורט המתקיימים באירופה". דברי הֶבֶל בלתי מתקבלים על הדעת. עובדה שבחוזה נקבע כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תשלם ל- UEFA באמצעות ה- EBU סכום של 3.100000 (שלושה מיליון ומאה אלף) דולר תמורת הזכויות הבלעדיות של שידורם הישיר של 31 (שלושים ואחד) משחקי האליפות Euro 2004 מפורטוגל לאולפני ערוץ 1 בירושלים. עיתונאי ערוץ 1 המשיכו להשתכשך במדמנה שלהם. כולם שם החרישו. איש מהם לא העלה על דעתו לומר משהו, למחות משהו, לספר את האמת לציבור נוכח הפלופ הנורא. פשוט בלתי ייאמן (!). אנשים בערוץ 1 שמחשיבים את עצמם לעיתונאים סותמים את הפה של עצמם, אוטמים את האוזניים של עצמם, ועוצמים את העיניים של עצמם. רוש ולענה (!). אין מילים אחרות. (באדיבות המקומון "זמן תל אביב" בהוצאת "מעריב").

הפרסום המטעה (או המוּטעה) המסתיר מעֵין הציבור את התשלום האדיר ששילמה רשות השידור בהנהגתם של המנכ"ל יוסף בר-אל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אברהם נתן נעשה אולי כדי להימנע מהמשך העימות הצפוי להנהלת רשות השידור שקופתה ריקה ומדולדלת עם יוצרי הטלוויזיה והקולנוע וההפקה המקורית בישראל. אלה עושים לה צרות צרורות ודורשים למַתֵּן את עלויות הספורט הגבוהות מידַי לטעמם בשידור הציבורי.

שתי הערות :

1. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אברהם נתן התמנה לתפקידו התקשורתי הרם ב- 22 באוקטובר 2002 ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון במקומו של נחמן שי. מנכ"ל רשות השידור באותה העת היה יוסף בר-אל. בחלוף פחות משנתיים ב- 24 בספטמבר 2004 הודיע אברהם נתן לראש הממשלה אריאל שרון כי הוא מתפטר מתפקידו בטרם השלים את תקופת כהונתו. אברהם נתן ונחמן שי שני יו"רים של הוועד המנהל של רשות השידור שלא השלימו את תקופות כהונתם (כל אחד בתורו), היו מינויים פוליטיים תקשורתיים רמים אך כושלים של ממשלת ישראל. אישים בלתי מוצלחים ונטולי כל כישרון ברמה של עסקנים מפלגתיים קטנים בתחום ניהול רשות השידור. שניהם, נחמן שי ואברהם נתן נכשלו לחלוטין בהובלת רשות השידור לעבר פסגות יעדי השידור שלה. ההיסטוריה מסמנת את הנחשלים אך פוסחת עליהם.

2. באפריל 2002 נבחר יוסף בר-אל למ"מ מנכ"ל רשות השידור ע"י השר הממונה רענן כהן ובתמיכת ראש הממשלה אריאל שרון, במקומו של המנכ"ל הזמני המודח של רשות השידור רן גלינקא. ביוני 2002 העניקה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ליוסף בר-אל את כתב מינוי הקבוע לתפקיד הרם, והוא התמנה למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד קיץ 2007. בחלוף שלוש שנים באיחור זמן עצום ב- 2 בחודש מאי של שנת 2005 הבינה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון כי מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור היה מעשה מופרך מיסודו. היא הדיחה וסילקה אותו לאלתר מכיסאו הרם. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל גורש משורות רשות השידור. כאמור, ההיסטוריה מסמנת את הנחשלים אך פוסחת עליהם.

מאזן התשלומים בין IOC לבין  UEFA ו- FIFA מתקרב לשִוויון, אך צריך לזכור שהפקת השידורים האולימפיים מסובכת ומורכבת הרבה יותר וגם יקרה יותר משידורי המונדיאלים. לאֵין ערוֹך. רשות השידור שילמה  1.881200 יורו (euro) תמורת הבלעדיות של שידורי אולימפיאדת אתונה, שנפתחה ב- 13 באוגוסט 2004 וננעלה כעבור 17 יום ב- 29 באוגוסט. עלות זכויות השידורים היא נפרדת מהעלויות הטכנולוגיות והלוגיסטיות של ביצוע השידורים עצמם ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. העלות הסופית של הפקת שידורי אולימפיאדת אתונה 2004 הסתכמה בסכום של כ- 3 מיליון דולר.

סוף הפוסט מס' 598. 5 במאי 2016.

 

 


תגובות

פוסט מס' 598. חוק וסדר ליד המיקרופון ובאולפן הטלוויזיה (1). לשון הטלוויזיה והשפה האנגלית וטוהר השפה העברית. זכויות שידורים ו- כלכלה טלוויזיונית מקומית ובינלאומית. נשיא ה- FIFA לשעבר ספ בלאטר ונשיא UEFA לשעבר מישל פלטיני נתפשו על חם בקלקלתם והודחו. ליגת העל הישראלית בכדורסל מרתקת רק את צוות השידור של ערוץ 1. הציבור איננו צופה בה. השידור הישיר של הפועל ת"א – הפועל ירושלים 93:92 (יום ראשון – 1 במאי 2016) צבר רייטינג נֶפֶל של % 2.6. פוסט מס' 598. כל הזכויות שמורות. 5.5.2016 — אין תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

HTML tags allowed in your comment: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>