פוסט מס' 591. 8 ימי בראשית. פרופסור דן כספי הוא איש הגון, ישר, וחכם. אני רוחש לו הערכה רבה. אולם משהוא טוען בפוסט של איתי שטרן "הזדמנות של פעם ביובל" כפי שהתפרסם ב- 23 במארס 2016 בגַלֶרְיָה / הָאָרֶץ, "כי קשה לו להאמין שטלוויזיה אליטיסטית תמצא את מקומה במרכז המסך הקטן", ומוסיף, "אליטיזם תרבותי זה לא פסול", ומנמק, "אליטה זה כמו קטר שמושך את שאר הקרונות אחריו", וממשיך לתרץ, "הרי בלי האליטיזם הזה גם שאר הקרונות יירדו מן הפסים" – הוא איננו פרגמטי ולא מעשי. אני חולק עליו לגמרי. קטר אליטיסטי שמושך אחריו קרונות על מסילה ללא נוסעים איננו חשוב, לא יעיל, ונעדר רנטביליות. לקטר טלוויזיוני אליטיסטי כזה ורכבת אליטיסטית כזאת שמשרתים קו ריק אין זכות קיום. השידור הציבורי איננו משוחרר לעולם מעוֹל הַמִדְרוּג (!). פוסט מס' 591. כל הזכויות שמורות. 2.4.2016

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 591 : הועלה לאוויר במוצ"ש – 2 באפריל 2016

————————————————————————————-

כותרת הפוסט : 8 ימי בראשית. פרופסור דן כספי הוא איש הגון, ישר, וחכם. אני רוחש לו הערכה רבה. אולם משהוא טוען בפוסט של איתי שטרן "הזדמנות של פעם ביובל" כפי שהתפרסם ב- 23 במארס 2016 בגַלֶרְיָה / הָאָרֶץ, "כי קשה לו להאמין שטלוויזיה אליטיסטית תמצא את מקומה במרכז המסך הקטן", ומוסיף, "אליטיזם תרבותי זה לא פסול", ומנמק, "אליטה זה כמו קטר שמושך את שאר הקרונות אחריו", וממשיך לתרץ, "הרי בלי האליטיזם הזה גם שאר הקרונות יירדו מן הפסים" – הוא איננו פרגמטי ולא מעשי. אני חולק עליו לגמרי. קטר אליטיסטי שמושך אחריו קרונות על מסילה ללא נוסעים ומשרת קַו רֵיק איננו חשוב, לא יעיל, ונעדר רנטביליות. לרכבת אליטיסטית כזאת אין זכות קיום. השידור הציבורי איננו משוחרר לעולם מעוֹל הַמִדְרוּג (!). פוסט מס' 591. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצ"ש – 2 באפריל 2016.

נספח : דברי הימים מנבכי העבר רוויי הצפייה ו- הרייטינג. השידור הציבורי איננו משוחרר מעולם מעוֹל הַמִדְרוּג. מדובר בכלל ברזל (!).

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב נפרד ממני. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב בשנים 2000 – 1998 היה איש מוכשר כפי שאני הכרתי אותו בעת כהונתו הרמה, אולם הוא לא קידם את רשות השידור אפילו במילימטר אחד לפנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שנת 1989. מכתב פרידה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן לאחר שסיים את תפקידו ובטרם נשלח למשימה הבאה שלו כתב הטלוויזיה והרשות בוושינגטון בירת ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח אלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הטָרִי יוסף בר-אל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה מר יוסף בר-אל (שימש מ"מ במקומו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער שסיים קדנציית ניהול 1985 – 1982) בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. לפני 29 (עשרים ותשע) שנים. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה מר חיים יבין בתום מבצע שידורי ה- NBA הישירים המוצלח ומניב רייטינג בקיץ 1987, לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. באותו הקיץ ההוא של 1987 נפלה בידי זכות אקראית לשדר ישיר לצופי הטלוויזיה בארץ את סדרת משחקי ה- Play offs המכרעת והאחרונה של ה- NBA בה גברה לוס אנג'לס לייקרס על בוסטון סלטיקס 2:4 וזכתה באליפות ה- NBA. בשורות לוס אנג'לס כיכבו אז בראש ובראשונה קארים עבדול ג'אבאר ומג'יק ג'ונסון. בבוסטון סלטיקס בלטו לארי בירד וקווין מקהייל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוגוסט 1996. לפני 20 שנים. מכתב הערכה ששלח לי ולציוותי השידור שלי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת אטלנטה 1996, מבצע שידורים מרוחק מגבולות המדינה, ממושך, מורכב, ומסובך בתנאי הטלוויזיה הבינלאומית של הימים ההם. מבצע השידורים הישירים ההוא של אטלנטה 96' כלל בתוכו 196 שעות בפרק זמן של 17 ימים. ממוצע של 11.5 (אחת עשרה וחצי) שעות מידי יום. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 shai 27טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. מכתב הפרידה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב של נחמן שי היה נחמד אבל לא הגירושים. נטשתי בטריקת דלת. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שהוא לא עשה, עשתה במקומו ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005. היא הדיחה את יוסף בר-אל ממשרתו הרמה לקרן זווית לא חשובה בהיסטוריה של השידור הציבורי במדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 2

טקסט מסמך : 31 בדצמבר 2002. זהו המסמך המקורי  שנכתב אלי ע"י אלכס גלעדי ב- 31 בדצמבר 2002 לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעקבות מינויו של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור. הוא אלכס גלעדי נותר עבורי גם היום איש מיוחד מאוד. A very special man. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 מינוי מופרך לחלוטין את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל סולק מהמשרה הרמה בגין שחיתות ושוחד מסך. הפרוטוקול הממשלתי אודות הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל מצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ישראל היא מדינה לא מתוקנת שרווייה במעשי שחיתות ושוחד. תל אביב איננה עיר מתוקנת משום שהיא מלאה בתמונות קשות של עוני, לכלוך, וזוהמה. היכן מחלקות הרווחה והתברואה של עיריית ת"א שבראשה ניצב מר רון חולדאי ?

פרפרת 1 : "חקירה בפארק אריאל שרון בחשד לשוחד במליוני שקלים. (יסמין גואטה מ- דה מארקר)

פרפרת 2 : מבקר המדינה : "ליקויים חמורים בהליכי הבחירה וההתקשרות של רפאל עם מומחים". (אוריה קורן מ- דה מארקר).

פרפרת 3 : מבקר המדינה : "כשלים בבקרה וברכש במשרד הביטחון, אין רישום של עודפי רכישות שלא נוצלו והזמנות ציוד שלא תועדו". (מוטי בסוק מ- דה מארקר).

פרפרת 4 : רח' קינג ג'ורג בתל אביב מלא בתמונות קשות של ערב רב של פושטי יד וקבצנים מכל הגילים שמתחננים לכמה פרוטות, וגם הומלסים שכובים חסרי כל על ספסלי הרחוב. היכן שירותי הרווחה והשירותים הסוציאליים של עיריית תל אביב בראשות רון חולדאי. פשוט בושה וחרפה. מהיכן אני יודע זאת אתם שואלים ? ובכן בלכתי 3.5 ק"מ מהצפון הישן של תל אביב כדי לאכול פַלָפֶל טעים בחנות הקטנה של "רצון" (שוכנת ברח' קינג ג'ורג בואכה רחוב אלנבי, סמוך לשוק הכרמל) בעלות של 6 (שישה) שקלים למנה ועוד 4 (ארבעה) שקלים עבור כוס גדולה של מיץ ענבים, ראיתי את המראות הקשים בהם גברים ונשים לבושים סחבות מתפלשים בעפר העיר הקרויה תל אביב, פושטים את ידם, ומתחננים לקבל כמה גרושים מהעוברים ושבים. כבוד ראש העיר מר רון חולדאי : זהו מחזה נורא ובלתי מתקבל על הדעת בעיר שטוענת לתקינותה.

פרפרת 5 : לידיעת ראש עיריית תל אביב מר רון חולדאי : רח' מרים החשמונאית בקטע שבין רח' פנקס לאזור הספורט טק (מקביל לרחוב הראשי אבן גבירול), מזוהם, מלוכלך, ורווי טינופת בצורה מחרידה באשפה מכל הסוגים. סיבה טובה לפריצת מגיפות ציבוריות ומחלות זיהומיות. בושה וחרפה. היכן הביקורת והטיפול של מחלקת התברואה של העירייה ?

ועוד שלוש הערות :

צפיתי בתיעוד הטלוויזיוני הישן (כנראה לפני עשור) של קורס כתבים של חיילים וחיילות צעירים ומפונקים ברמה של גן ילדים ב- רדיו גלי צה"ל, כפי שהוקרן לאחרונה בערוץ 1. לא ידעתי שמדובר בעסק מגוחך וירוד. עלוב.

כתבתו הנפלאה והמרגשת של העיתונאי המצוין איש ערוץ 2 מר יגאל מוסקו ב- "אולפן שישי" (שודרה בערב שישי – 1 באפריל 2016) אודות בית הספר המיוחד להוראה וחינוך תחת ניהולו של המנהל והמחנך מקס, היא לא פחות מ- Masterpiece. העיתונאי יגאל מוסקו ומושא כתבתו המורה והמחנך מַקְס, הם שתי דמויות מופת. כל אחד בתחומו.

המומחה לזֶמֶר העברי לדורותיו מר יואב חנני איש ערוץ הרדיו 103FM והקריין והשדרן הוותיק דן כנר איש רשת ב' של רדיו "קול ישראל", משובבים את נפשי כבר שנים ארוכות מידי שבת בשבת. אז זאת הזדמנות לומר לשניהם תודה (!).

כותרת הפוסט : 8 ימי בראשית. פרופסור דן כספי הוא איש הגון, ישר, וחכם. אני רוחש לו הערכה רבה. אולם משהוא טוען בפוסט של איתי שטרן "הזדמנות של פעם ביובל" כפי שהתפרסם ב- 23 במארס 2016 בגַלֶרְיָה / הָאָרֶץ, "כי קשה לו להאמין שטלוויזיה אליטיסטית תמצא את מקומה במרכז המסך הקטן", ומוסיף, "אליטיזם תרבותי זה לא פסול", ומנמק, "אליטה זה כמו קטר שמושך את שאר הקרונות אחריו", וממשיך לתרץ, "הרי בלי האליטיזם הזה גם שאר הקרונות יירדו מן הפסים" – הוא איננו פרגמטי ולא מעשי. אני חולק עליו לגמרי. קטר אליטיסטי שמושך אחריו קרונות על מסילה ללא נוסעים ומשרת קַו רֵיק איננו חשוב, לא יעיל, ונעדר רנטביליות. לרכבת אליטיסטית כזאת אין זכות קיום. השידור הציבורי איננו משוחרר לעולם מעוֹל הַמִדְרוּג (!). פוסט מס' 591. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצ"ש – 2 באפריל 2016.

ציטוט של עצמי : "עוד לא נולד בעולם ערוץ טלוויזיה ציבורי ארצי שממומן מכיסם של אזרחי מדינתו, שגישתו המרכזית ופילוסופיית השידור שלו תתבסס על אליטיזם. גם לא ה- BBC הציבורי הבריטי. אין דבר כזה". (אני. את דעתי זאת זאת אמרתי בשעתו לכל המנכ"לים שלי לדורותיהם).

ציטוט של עצמי : "הבו לי את המוט של אָרְכִימֶדֶס עשוי זהב וכסף ונקודת משען איתנה כדי להרים ולהניף את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אל על ולהציב אותה לנֶצַח בפסגת תעשיית הטלוויזיה בארץ". (אני. את דעתי זאת זאת אמרתי בשעתו לכל המנכ"לים שלי לדורותיהם).

מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי החדש אלדד קובלנץ ניצב בפני משימה בלתי אפשרית. בלעדי ממון עצום, בלעדי חוזים יקרים והסכמי זכויות אודות שידורים איכותיים, בלעדי העסקת כוח אדם שמבוסס על עובדים מוכשרים, מיומנים, נאמנים, ומסורים, בלעדי תפעול טכנולוגיה איכותית וכמותית, וללא ניהול כישרוני וכריזמטי אישי שלו – אין לו שום סיכוי לייצר מִדְרוּג סביר ולהמריא. הפוסט של איתי שטרן "הזדמנות של פעם ביובל" כפי שהתפרסם בשבוע שעבר בגַלֶרְיָה / הָאָרֶץ, גייס כל מיני דעות ועצות שונות של שלושה פרופסורים מהאקדמיה (רפי מן, דן כספי, ועמית שכטר) ודוקטור אחת מהאקדמיה (עלינא ברנשטיין) הנוגעות לבְּרִיאָתּוֹ המחודשת של השידור הציבורי במתכונתו החדשה "תאגיד השידור הציבורי". ארבעת האישים הנ"ל הם מומחים אקדמאים לתקשורת המונים באוניברסיטאות, אולם הם מעולם לא ניהלו רשת טלוויזיה ציבורית ו/או מסחרית, ארבעת האישים הנ"ל מעולם לא ניהלו חטיבות שידור טלוויזיוניות מרכזיות כמו חדשות, ספורט, תוכניות, והנדסה. ארבעת האישים הנ"ל לא ניהלו מעולם כלכלה טלוויזיונית + כוח אדם טלוויזיוני + טכנולוגיה טלוויזיונית + ולוגיסטיקה טלוויזיונית. ארבעת האישים האקדמאים הנ"ל מעולם לא היו בשטח ולא עשו אפילו כתבה אחת למהדורת "מבט". הארבעה הנ"ל לא ניהלו ולא הפיקו בימי חייהם שידורים אולימפיים מורכבים ומסובכים, אפילו לא של אולימפיאדה אחת. דן כספי, עמית שכטר, רפי מן, ועלינא ברנשטיין מעולם לא היו בשטח, לא התעמתו עם בעיות ניהול ומנהיגות חריפות של רשת שידור, על הארבעה הנ"ל לא הוטלה מעולם אחריות הקושרת את עצמה ל- הכרעות תאגיד וקבלת החלטות קשות בכל תחומי תעשיית הטלוויזיה. הם אנשי אקדמיה ולא אנשי שטח שלפעמים מזכירים לי קיביצערים שמתבוננים מהצד במשחק שחמט בין רבי אומנים ונותנים עצות. שורר פער עצום בין לנהל רשת שידור לבין לכתוב אודות רשת שידור. אני גם לא זוכר את ארבעה האקדמאים הנאורים הנ"ל (למעט דן כספי) מתייצבים לצדי בעת מאבקי ההוא ב- 2002 נגד מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל שהודח לבסוף מכיסאו הרם ב- 2005 בגין שחיתות ושוחד מסך ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. כבודם של ארבעת הנכבדים הנ"ל מונח במקומו. אולם אין לשכוח כי קיים הבדל תהומי בין לשאת באחריות לבין מתן עצות. כמתבונן מהצד אני יודע שהם טובים ב- לעוּץ עצות. הם אפילו עושים זאת בחינם.

עזבו לרגע את הפוליטיקה בצד. השידור הציבורי החדש ללא סיוע תקציבי שנתי ענק לא יוכל להחזיק מעמד בעידן ברב ערוצי. מגוחכת ההערכה וההשוואה שעורך פרופסור רפי מן ב- גַלֶרְיָה / הָאָרֶץ (יום רביעי – 23 במארס 2016) שדנים ב- שגשוג והצלחת העבר של מפקד גלי צה"ל יצחק לבני לפני כ- חמישים שנים (1974 – 1968) ברדיו הצבאי מול תנאי הצלחתו הפוטנציאלית הפלאית של אלדד קובלנץ בתאגיד השידור הציבורי, אם ייתנו לו "מרחב וואוטונומיה", ומתכוון לאוטונומיה פוליטית. "הבעיה הגדולה היא שכיום התקשורת נמצאת במוקד של וויכוחים ועימותים פוליטיים וכל דבר נמדד דרך פריזמה של ימין מול שמאל וזה מקשה עוד יותר על יצירת אוטונומיה", קובל פרופסור רפי מן. הפרופסור המלומד לחלוטין לא צודק. הוא פשוט מוסר גרסה לא נכונה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה שרויה מאז ימי ה- בראשית שלה משחר נעוריה ב- 1968, בימיהם של בוראה ראש צוות ההקמה פרופסור אליהוא כ"ץ (בן 90 היום) ומנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג ז"ל בוויכוחים ועימותים פוליטיים מרים בין ימין לשמאל. די לקרוא את ספרו של צבי גיל "בית היהלומים סיפור הטלוויזיה הישראלית" (יצא לאור ב- 1986 ע"י ספריית הפועלים הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר) כדי לדעת כי פרופסור רפי מן טועה ומטעה. חוץ מזה כשיצחק לבני הגיע ב- 1 באפריל 1974 לירושלים כדי לשמש מנכ"ל רשות שידור ארצית המעסיקה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים ועל מנת להתייצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, הוא גילה חיש מהר את ההבדל האטומי והתהומי בין ניהול רדיו צבאי מקומי וקטנטן כ- גלי צה"ל לבין רשות השידור הארצית. יצחק לבני פגש מוסד שידור שכולל בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה, וכאמור אלפי עובדים, ותקציב שכבר אז התקרב לחצי מיליארד שקל. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני עשה הרבה שגיאות טלוויזיוניות וגם פוליטיות בתקופת מנכלותו בשנים 1979- 1974. הוא יצחק לבני היה בר מזל שהיה לו מנהל טלוויזיה מוכשר בעל יכולות בשם ארנון צוקרמן (היום פרופסור ארנון צוקרמן). ראה תוכן הריאיון שהעניק מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 25 באוגוסט 1978 לאלי טייכר מעיתון "הארץ" וכותרתו "להילחם אפילו כדון קישוט" אודות תקופת מנכלותו הכושלת והמכשילה של יצחק לבני כלפי ארנון צוקרמן על פי טענתו הראשית של מוטי קירשנבאום דאז, שקבע : "יצחק לבני תוקע מקלות בעגלת הטלוויזיה של ארנון צוקרמן". אין שום דמיון כלכלי, פוליטי, טכנולוגי, ו- תכני, בין ניהול רשת רדיו קטנה כמו גלי צה"ל דאז שעובדיה – חייליה כפופים לפקודות וסדר יום צבאי לבין הנהגת רשתות טלוויזיה ורדיו אזרחיות. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני בשנים 1979 – 1974 לא חווה חוויה דומה כשהיה מפקד רדיו גלי צה"ל בשנים 1974 – 1968 בה חייל שלו תוקף אותו בפרהסיה, בפומבי, בגלוי לאור היום כפי שעשה פַּקוּד שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית העונה לשם מוטי קירשנבאום. הריאיון האמיץ והחושפני ההוא שנתן מוטי קירשנבאום ב- 25 באוגוסט 1978 לעיתונאי אלי טייכר מ- "הארץ" הצביע על אחד הקשיים והפערים הבולטים בהם נתקל מנהיג שידור בעת אכיפת משמעת וניהול תחנת רדיו צבאית על ידו, לבין אכיפת משמעת וניהול רשות שידור אזרחית על ידו, על שורותיה נמנים אישי טלוויזיה כמו ארנון צוקרמן, דן שילון, מוטי קירשנבאום, אלכס גלעדי, רם עברון, שמעון טסלר, טוביה סער, ואחרים. זה לחלוטין לא היה אותו הדבר ויצחק לבני חש זאת היטב על בשרו.

kirshenbaum 3טקסט תמונה : 25 באוגוסט 1978. עיתון "הארץ". לקרוא ולשמור. על פי קריאת טקסט הריאיון שערך עיתונאי "הארץ" אלי טייכר ב- 25 באוגוסט 1978 עם מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל, אתה למד שהוא תיעב ממש את מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני. הטקסט שהוא טוען נגדו חריף ביותר ובלתי מתפשר, "…יצחק לבני תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההפקה המקורית. ריכוז כל הסמכויות בידיו מאפשר לו לעשות זאת בהצלחה רבה. כך נוהג האיש חרף התבטאויותיו הרבות בעיתונים על הצורך בקידומה ובשגשוגה של ההפקה המקורית. יצחק לבני בקי כרגיל ביחסי ציבור. הוא זורה חול בהתמדה ובהצלחה בעיני מוסדות רשות השידור, בעיני הגורמים הממלכתיים, ובעיני הציבור כולו…", חיווה את דעתו אודות יצחק לבני. (באדיבות עיתון "הארץ").

צריך לוַודֵא כאן בעת מסירת האינפורמציה מצדי אודות אישיותו של מוטי קירשנבאום ז"ל כי הוא לא היה אנרכיסט. מוטי קירשנבאום היה איש טלוויזיה לא רק מלומד אלא גם נבון ומוכשר מאוד. התבטאויותיו של מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 1978 כנד מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני והפגנתו ב- 1979 נגד ממנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל נבעו מיושרתו הציבורית, רמתו המוסרית, ונפשו ההגונה. מוטי קירשנבאום היה רחוק כרחוק מזרח ממערב מתככים ונכלוליות. תמיכתו ונאמנותו ללא סייג ל- ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מר ארנון צוקרמן בשנים 1979 – 1973 התבססו על שני קריטריונים : מצוינות אישית של מנהיג השידור ומקצוענות טלוויזיונית שנשענו על מוּסָר. מוטי קירשנבאום לא היה חבר שלי. הוא היה המפקד שלי. מנהיג שידור שלי. כ- פַּקוּד שלו יכולתי להבחין במעלותיו האישיות שהשפיעו על כישרון הניהול שלו. הוא היה אישיות מזן נדיר. חכם וגם סרקסטי, שנון, ובוטה. חיוויתי את דעתי אז לפני מותו וגם עכשיו.

kirshenbaumטקסט תמונה (1) : יום שני – 23 ביולי 1979. הכביש הצר של רחוב "מציון תצא תורה" שמוביל מבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום ז"ל (בן 40, עדיין רזה וגם גבוה משכמו ומעלה מכל העם תרתי משמע, מחזיק בשלט) מנהיג הפגנת עיתונאים גדולה ומשולטת נגד הדחתו של ארנון צוקרמן מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד ז"ל. "הִזְנֵיתָּ את הטלוויזיה, הסתלק מכאן…", זעק מוטי קירשנבאום בגרון ניחר ובמרירות רבה לעברו של יוסף "טומי" לפיד" והניף לעומתו שלט, "אל תאיים, התפטר". צריך להבין שמנהל חטיבת החדשות דאז חיים יבין, אקוויוולנט למוטי קירשנבאום בהיררכיה הטלוויזיונית, לא נטל חלק בהפגנה המָרָה ההיא לפני 37 שנים. לשאלתי את חיים יבין בעת פגישת התחקיר עמו במלון "דן אכדיה" בהרצליה ב- 2006 מדוע לא הפגין אז יחדיו עם עיתונאי בטלוויזיה בעוד מוטי קירשנבאום שניצב באותו סטאטוס כמותו (מנהל) לא רק נטל חלק בהפגנה אלא גם הנהיג אותה ? השיב לי כי הוא כמובן תמך בעיתונאים אבל חשב שאין זה מתפקידו במקרה הזה כמנהל להפגין נגד ההנהלה. מוטי קירשנבאום שהיה איש אמיץ ולוחמני ושונה לחלוטין באופיו מחיים יבין, לא היסס לרגע לטפס על הבריקדות ולא חשש לומר ל- מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד את מה שהוא חושב עליו. זיהוי הנוכחים הנוספים בתמונה : מצדו השמאלי של מוטי קירשנבאום, יוסי בסון (בחולצה משובצת) סגן מנהל חטיבת ההפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מצדו הימני של מוטי קירשנבאום, זהו הצלם עזרא שמואלי. בקדמת התמונה בגבה זאת היא ג'ודי לוץ מנהלת מחלקת תעודה בטלוויזיה הישראלית הציבורית (היא מסתירה את יגאל לוסין). הקיצונית משמאל היא זיווה אוריין מעובדי שירותי אומנות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי והמתכנן הראשי של מבנה השידור הציבורי החדש מר אלדד קובלנץ יזדקק ראשית דבר לממון עצום בסדר גודל של 1.000000000 (מיליארד) שקל בשנה וכ- 5.000000000 שקל בחמש השנים הראשונות של הקמת תאגיד השידור הציבורי החדש. וזאת כדי למשוך אליו בחזרה את צופי הטלוויזיה האבודים של מדינת ישראל שנטשו אותו זה מכבר, ועל מנת לשרוד בעידן הרב ערוצי. אם אלדד קובלנץ ימשיך להתהדר בתאגיד השידור הציבורי החדש שלו באמצעות הרייטינג האומלל שמאפיין את ערוץ 1 מידי יום ביומו אז אין לו שום סיכוי לשגשג מחדש וגם לא צריך אותו. שימו לב לשֵפֶל, לדיפרסיית צפייה בשידור הציבורי כפי שבאה לידי ביטוי נוּגֶה למשל ביום שני האחרון – 28 במארס 2016 (ולמעשה מידי יום ביומו) כלהלן : מהדורת "מבט" בהגשת יעקב איילון ב- Prime time (בשעה 21.00 – 20.00) צברה רייטינג מגוחך של % 3.7 (לעומת % 10.9 של ערוץ 10 ו- % 20.5 של ערוץ 2), השידור הישיר של משחק הכדורסל בליגת העל בין קבוצות מכבי חיפה והפועל ירושלים צבר רייטינג ממוצע דל בין 21.00 ל- 23.00 שניצב על % 3.1, תכנית "המוסף" בהנחיית גאולה אבן – סער צברה רייטינג רדוד ועלוב של % 2.1, הפרק הקנוי בסדרת הטלוויזיה האמריקנית "זירת הפשע ניו – יורק" הפיק מדרוג עני של % 1.9, התכנית "טעמים – המטבח הבריא" צברה % 0.8, התכנית "הערב בשש" (19.00 – 18.00 בהגשת מירב מילר צברה כמות מדרוג מחורבנת ולא נחשבת של % 0.3 (לא להאמין), תכנית "המהדורה" צברה רייטינג בדיחה של % 0.1 וכאילו כלל לא שודרה. כל ילד בכיתה ג' יכול אם כך לנהל את השידור הציבורי בהתגלמותו הנוכחית. בשעה שפרופסור דן כספי שב לטיעונו הישן, "כי נחוץ גוף שידור ציבורי ניטראלי שיוכל להיות יותר עצמאי פוליטית מהגופים המסחריים שהולכים ומתקרנפים", הוא לא רק מכליל אלא גם לא מזכיר את הצורך בממון עצום לשיקום השידור הציבורי הוא מחטיא את המציאות, מה עוד שערוץ 10 איננו מתקרנף. להפך : ערוץ 10 מקיים היטב לעילה ולעילה את בשורת שליחותו הטלוויזיונית ה- עיתונאית במסגרת תעשיית תקשורת ההמונים. ערוץ 1 הציבורי רק יכול להתקנא בשורת עיתונאים – שדרני עַל שמאיישים את חברת החדשות של ערוץ 10 המסחרי, ובראשם רביב דרוקר, נדב אייל, צבי יחזקאלי, ברוך קרא, אבישי בן חיים ועוד אחרים. איתי שטרן שגה שגיאה גדולה כשהשתמש במידע אקדמאי בלבד אודות התחדשותו של השידור הציבורי בראשות אלדד קובלנץ, ו- נמנע באקראי ו/או ביודעין מלגייס גם את דעתם של אנשי ניהול ושטח לפוסט שלו, אלה שהנהיגו את השידור הציבורי למשל ב- "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1979 – 1973 כמו ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, וגם אחרים.

zukerman 3

טקסט תמונה : אמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן. ארנון צוקרמן יבד"ל מנהל הטלוויזיה הכריזמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (משמאל) עם אחד מתומכיו המובהקים ביותר מנהל חטיבת התוכניות מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל (מימין). מוטי קירשנבאום תמך במאבקו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן נגד מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני אף הוא יבד"ל. בריאיון שהעניק מוטי קירשנבאום ב- 1978 לעיתונאי "הארץ" אלי טייכר טען כי יצחק לבני תוקע מקלות בעגלת הטלוויזיה של ארנון צוקרמן. ארנון צוקרמן היה מנהיג שידור ש- הגשים את חלומו של כל מפקד באשר הוא בכל תחום. הוא היה נערץ על עובדיו. (באדיבות ארנון צוקרמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon 5

טקסט תמונה : 1975. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן. ראשית ההמראה. אולפן "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה ירושלים. תמונה חשובה המתעדת את המבנה החדש של הגשת "מבט". הכתב המדיני אלימלך רם ז"ל (מימין) משדר ב- "Sit up" לצדו של צוות המגישים חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד ייבדלו שניהם לחיים ארוכים. ה- "Sit up" הטלוויזיוני הוא היום עמדת שידור טריוויאלית – אז זה היה חידוש. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

shilon 2

טקסט תמונה : שנת 1975. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן. שני מנהיגי שידור בלתי נשכחים : מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (מימין, בן 41) יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות דן שילון (משמאל, בן 35). (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

evron 1טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן. רם עברון ז"ל (מימין) מחשובי העיתונאים והשדרנים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים מתקבל בבית הלבן ע"י נשיא ארה"ב ג'ראלד פורד. (באדיבות עדנה עברון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).shai 1טקסט תמונה : ינואר 1972. הימים הרחוקים ההם של השידור הציבורי הישן. הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נחמן שי (משמאל) מראיין בראשית הקריירה שלו באולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים את הרמטכ"ל ה- 9 של צה"ל דוד "דדו" אלעזר לאחר שהתמנה לתפקיד במקומו של חיים בר- לב. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shilon 6טקסט תמונה : קיץ 1976. ראש הממשלה יצחק רבין (בן 54, מימין) ודן שילון (בן 36, משמאל) מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977 – 1974. שני אישים חשובים בעלי שיעור קומה ומנהיגים, כל אחד בתחומו. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
אין להטיל דופי ב- יושרתם, במוסריותם, ובידענותם של אנשי האקדמיה הללו הנוגעת לטלוויזיה ותקשורת המונים. הם בקיאים בחומר אולם כאמור אינם אנשי שטח ולא ניהלו מוסדות שידור כה מורכבים מהיבטי כלכלה, טכנולוגיה, תוכן, וכוח אדם. הם בטוח לא צודקים בחלק מחזונם הטלוויזיוני. פרופסור עמית שכטר ראש הפקולטה לתקשורת באוניברסיטת באר שבע אומר לגַלֶרְיָה / הָאָרֶץ לפני שבוע כלהלן : "…אין צורך לבזבז כספי ציבור על דברים שהערוצים המסחריים יכולים לייצר…". פרופסור עמית שכטר הוא איש הגון, ישר, ונבון ובעל יכולות. אולם אני חולק עליו. אני מכיר אותו משכבר הימים. לפני יותר מ- 20 (עשרים) שנים מינה מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל את עו"ד עמית שכטר ליועץ המשפטי שלו במקומו של היועץ המשפטי הקודם והוותיק של רשות השידור עו"ד – ד"ר נתן כהן ז"ל. אינני מסכים לקביעתו זאת של פרופסור עמית שכטר. אם כך גם לא צריך להפיק מהדורות חדשות ותחקירי אקטואליה בשידור הציבורי מפני ששני הערוצים הארציים המסחריים במדינת ישראל, ערוץ 2 ו- ערוץ 10, עושים זאת הרבה יותר טוב מ- ערוץ 1, לרבות "המקור" בראשות רביב דרוקר ב- ערוץ 10 ו- "עובדה" בראשות אילנה דיין ב- ערוץ 2. על פי דרשתו של פרופסור עמית שכטר אֵין ערוץ 1 אמור גם לשדר את שידורי הספורט הישירים שלו, המשחקים המרכזיים בליגות העל הישראליות של הכדורגל והכדורסל, משום שאפשר לראות אותם בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ו/או בערוצי הספורט בכבלים של חברת "צ'ארלטון", שעושים זאת לא פחות טוב ממנו. כנ"ל גם לגבי אירועי הספורט הבינלאומיים הבכירים והבחירים שהיו פעם נכסים בלעדיים של השידור הציבורי כמו אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות אירופה למדינות בכדורגל וכדורסל, אליפויות העולם בא"ק ושחייה, וכו'. רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC וגם מרבית רשתות הטלוויזיה הציבוריות האירופיות המאוגדות ב- EBU אינם תומכת בגרסתו זאת של פרופסור עמית שכטר.
kirshenbaum 1
טקסט תמונה : 1996. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. אחת מוועידות ה- EBU. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) והיועץ המשפטי שלו פרופסור עמית שכטר יבד"ל (מימין) נוטלים חלק בדיונים של ה- General Assembley של איגוד השידור האירופי. ברבות הימים התמנה פרופסור עמיצ שכטר לראש הפקולטה לתקשורת באוניברסיטת באר שבע. (באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
kirshenbaum 2
טקסט תמונה : 1994. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) מקבל את פניו של היועץ המשפטי של רשות השידור עמית שכטר יבד"ל (מימין). בתווך, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז עו"ד מיכה ינון. בקדמת התמונה מימין, זאת רעייתו של עמית שכטר. בקדמת התמונה, משמאל זהו יהודה בֶּרוֹס חבר הוועד המנהל של רשות השידור. מאחור, חבר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז"ל (אביו של אבשלום קור, בגבו למצלמה), ואדמונד סחייק ז"ל מנהל רדיו "קול ישראל" בשפה הערבית. (באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
kirshenbaum 3
טקסט תמונה : 1995. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. הנהלת רשות השידור בראשה המנכ"ל מוטי קירשנבאום ז"ל מוציאה לאור את "מסמך נקדי". להלן זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור רינה שפירא תבד"ל, והיועץ המשפטי עמית שכטר יבד"ל. (באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרופסור דן כספי ראש הפקולטה לתקשורת הקודם באוניברסיטת באר שבע אומר לגלריה / הארץ לפני שבוע כלהלן : "השידור הציבורי יכול להימלט ממלכודת הרייטינג, אם רק יבין שלא חייבים לשחק את המשחק הזה…."פרופסור דן כספי הוא איש הגון, ישר, וחכם. אולם משהוא טוען "כי קשה לו להאמין שטלוויזיה אליטיסטית תמצא את מקומה במרכז המסך הקטן", ומוסיף, "אליטיזם תרבותי זה לא פסול", ומנמק, "אליטה זה כמו קטר שמושך את שאר הקרונות אחריו", וממשיך לתרץ, "הרי בלי האליטיזם הזה גם שאר הקרונות יירדו מן הפסים" – הוא איננו פרגמטי ולא מעשי. אני חולק עליו לגמרי. קטר אליטיסטי שמושך אחריו קרונות על מסילה ללא נוסעים ומשרת קַו רֵיק איננו חשוב, לא יעיל, ונעדר רנטביליות. לרכבת אליטיסטית כזאת אין זכות קיום. אומר זאת שוב : רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC וגם מרבית רשתות הטלוויזיה האירופיות המאוגדות ב- EBU אינם תומכת בגרסתו האליטיסטית הזאת של פרופסור דן כספי.

מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל בשנים 1998 – 1993.

ערוץ 1 לאחר עידן מוטי קירשנבאום לא למד דבר מה- BBC וגם לא מהמנכ"ל המוכשר ועתיר הניסיון של ה- BBC, גרג דייק (Greg Dyke).

ביום שלישי – 23 ביוני 1992 זכתה מפלגת העבודה בבחירות לכנסת ה- 13. העבודה עם הסלוגן, "ישראל מחכה לרבין", צברה 44 מנדטים לעומת 32 מנדטים שהשיגה מפלגת הליכוד בראשותו של יצחק שמיר. יצחק רבין ז"ל בן 70 (יליד 1922) נבחר לראש ממשלת ישראל. איש לא שיער אז איזו השפעה מרחיקת לכת תהיה לבחירתו המחודשת של יצחק רבין כראש הממשלה על רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית ועל התפתחות שידורי הספורט שלה. שרת החינוך והתרבות החדשה גב' שולמית אלוני ז"ל ביקשה להחליף מייד את מנכ"ל רשות השידור הנוכחי אריה מֶקֶל במוטי קירשנבאום, אך היה לה קושי מפני שכהונתו של אריה מֶקֶל עמדה לפוג רק באפריל 1994. אריה מֶקֶל הסכים להקדים את פרישתו בשנה אחת, בתנאי שימונה כאיש משרד החוץ במקורו לקונסול של מדינת ישראל באטלנטה. העסקה הסיבובית צלחה והייתה לעובדה קיימת. אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל יצא ומוטי קירשנבאום ז"ל נכנס. ביום ראשון – 18 באפריל 1993, התמנה מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים, במקומו של אריה מֶקֶל. באותו היום שלחתי למוטי קירשנבאום מכתב ברכה, ולאריה מֶקֶל מכתב פרידה. במכתב למוטי קירשנבאום המנכ"ל החדש צרפתי לשמי גם את שם מחלקת הספורט. "נכונים לכל משימה" חתמתי את ברכתי [4].

חודש לאחר מינויו של מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור, ב- 18 במאי 1993, התפטרה גב' שולמית אלוני ז"ל מתפקידה כשרת החינוך והתרבות. מספר התבטאויות שלה כשרת החינוך הסעירו את אנשי ש"ס השותפים לקואליציה הממשלתית. הם תבעו את הדחתה לאלתר. לאחר מספר פגישות קשות עם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל הודיעה שולמית אלוני ז"ל כי היא מוכנה לעזוב את משרד החינוך והתרבות כדי לא לפרק את הממשלה ועל מנת שלא לפגוע בתהליך השלום. יצחק רבין מילא את מקומה פרק זמן קצר, ואח"כ מינה לתפקיד שר החינוך והתרבות את פרופסור אמנון רובינשטיין. למרות עזיבתה של שולמית אלוני את משרד החינוך נשאר כיסאו של מוטי קירשנבאום יציב.

הופעתו המזהירה של מוטי קירשנבאום באפריל 1993 בשמי רשות השידור הייתה כשל מטאור. כוכב שביט. גם כשהיה מחוץ לרשות השידור עקב מוטי קירשנבאום אחר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והיה מעורה בנעשה. הכישלון המחפיר של אובדן זכויות השידורים של המשחק אוסטריה – ישראל לערוץ 5 ב- 28 באוקטובר 1992 לא נעלם מעיניו. הוא הבין שזה רק קצה הקרחון וידע ש- משהו שאיננו כשורה מתחולל בתוככי שורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 שאותה מנהל יוסף בר-אל. הוא ידע היטב גם מי האשֵם. כשלושה שבועות לאחר שהתיישב על כֵּס מנכ"ל רשות השידור כינס מוטי קירשנבאום  ביום שלישי – 11 במאי 1993 בשעה חמש אחה"צ בלִשכתו בבניין "כלל" בירושלים פגישה מרובעת, והזמין אליה את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי, ואנוכי [5]. מטרתה הייתה פיוס ואיחוי הקרעים. התיישבנו בשלישייה מול המנכ"ל החדש. יוסף בר-אל לימיני, אני בתָּוֶוך, ומוטי לוי משמאלי. בינינו לבין המנכ"ל הפריד שולחן משרדי רחב ידיים. מוטי קירשנבאום נשען מעברו על כורסתו המרווחת. הוא רצה לבדוק מה אירע בדיוק ב- 28 באוקטובר 1992 ואת נסיבות האובדן. הוא היה מצויד כבר בכל אינפורמציית חוזי הכדורגל החדשים שנחתמו על ידי והאחד שאבד ב- 28 באוקטובר 1992. מנכ"ל רשות השידור הטרי ביקש לנקות את השולחן ולפתוח עידן חדש. לפני שהחל הדיון הטיף לעבודת צוות וביקש ממני להשלים עם מוטי לוי ויוסף בר-אל. "תשלים אִתַּם", אמר לי. סירבתי. השבתי לו, "מוטי קירשנבאום, אין לי שום כוונה כזאת, וודאי לא עם שני האנשים שהשאירו אותי לבד שותת דם במגרש לאחר תבוסת אוסטריה ובנוסף גם לא לקחו שום אחריות על ההפסד". השתרר שם בחדר ההוא שקט מוחלט. מנהל הטלוויזיה הישראלי הציבורית יוסף בר-אל וסמנכ"ל הכספים מוטי לוי הצטיירו בעיניי כאנשים פתטיים ולא רלוואנטיים. אמרתי את דבריי בבהירות ונחרצות, והוספתי : "אובדן חוזה השידור של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל לפני כחצי שנה הוא מעשה שלומיאלי ומביש. האשם בסמנכ"ל הכספים ובעקיפין גם במנהל הטלוויזיה שלי. אני אומר לך מוטי קירשנבאום את דעתי ללא כְּחַל ושְרָק, בצורה בוטה וברורה, ובאופן לא חברי. אינני מאמין בחברות הנסמכת ומבוססת על כישלונות. עובדה שארבעת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל הם שוב בידינו ולא בידי ערוץ 5. מאחד את כולנו כאן ברשות השידור אינטרס אחד ויחיד. טיב השידור על המסך. השאר לא חשוב ו/או כמעט לא חשוב". מוטי לוי נשאר קפוא על מקומו, שתק ולא הגיב. יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה שקיבל את רשות הדיבור אחרון הציג אותי כמי שחרג מסמכויותיו ואת מוטי לוי כידידו וקורבן הנסיבות. לא הייתי מופתע. התבוננתי בפניו של מוטי קירשנבאום בשעה שיוסף בר-אל דיבר. מוטי קירשנבאום נתן לו לשאת את דבריו אך ארשת מבטו הייתה חתומה ופניו כרגיל כפני שחקן פוקר. המנכ"ל החדש היה בקי בפרטים. הוא ידע ממני שהגרמני קריסטוף שרדט בעל סוכנות APF פגש באקראי את מיילן טנזר בכנס ה- SPORTEL השנתי במונטה קארלו ב- 22 באוקטובר 1992 (ערב המשחק אוסטריה נגד ישראל בווינה) וידע שמוטי לוי סמנכ"ל הכספים ההססן של רשות השידור כלל לא השיב לפנייתו של סוכן הזכויות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפסידה בקרב ההוא בצורה מחפירה ובלתי כפויה. היה מדובר לא רק שידור כדורגל רלוואנטי ברמה לאומית אלא גם ביוקרה רבתי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה באחת לפגיעה. נוצרו עובדות חדשות בשטח ששִינוּ לתמיד את מפת התקשורת ושידורי הספורט בארץ לרעת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא הייתה עוד דרך חזרה.

זמן לא רב אח"כ לאחר אותה הפגישה המרובעת הדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית והציב במקומו את יאיר שטרן. את מוטי לוי השאיר על כנו. אין ספק שראה ביוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה המודח את האיש האחראי לעליבות המתחוללת מזה זמן רב בין כתליה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי לוי היה בעיניו של מוטי קירשנבאום רק פקיד ברשות השידור וכך גם התייחס אליו. יאיר שטרן היה תִּקוותו החדשה של מנכ"ל רשות השידור החדש. עליו הטיל את יהבוֹ.

stern 1טקסט תמונה : 1983. מערכת "מבט" בקומה השלישית של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. יאיר שטרן היה דמות אהובה, אהודה, ומקובלת כל השנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. העובדים רחשו לו בנוסף גם הערכה רבה. זיהוי העומדים מימין לשמאל : יורם רונן ז"ל עורך ומגיש התוכנית "מוקד", ויגאל גורן כתב "מבט". זיהוי הכורעים מימין לשמאל : יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות, הצלם שרגא מרחב, עוזרת ההפקה דליה מונטיליו – מזון ז"ל, וכתב הספורט והחדשות בימים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית, גיורא צור. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היו לי אין ספור שיחות ופגישות מקצועיות בתוקף תפקידי עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. מעולם לא שמעתי ממנו את המונח "קטר אליטיסטי". הוא הבין כמו כל בר דעת אחר כי בלעדי רייטינג משמעותי אין שום הצדקה ובסיס לטחוב את היד לכיסו של האזרח ולגבות ממנו תשלום אגרה בעבור טלוויזיה שהוא איננו צופה בה. מוטי קירשנבאום היה אישיות דגולה וכישרונית גם כמנכ"ל רשות השידור למרות שלא היה חף משגיאות. הסתלקותו הפתאומית היא אבדה עצומה לא רק למשפחתו אלא גם לחלקים גדולים בציבור הישראלי. חלפה כבר יותר מחצי שנה מאז מת ב- 25 בספטמבר 2015 ואני עדיין מתאבל עליו. אין יום שעובר מבלי שאני חושב עליו ומהרהר בו. אני גם חולם עליו. מאז שנטש בסיום תפקידו את רשות השידור ב- 18 באפריל 1998, נוצר כאוס בשידור הציבורי. הפקדתו המחודשת של אורי פורת ב- 1998 על רשות השידור ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו הייתה אכזבה רבתי למרות שאהב אותי באופן אישי והעריך את פועלי המקצועי בשידור הציבורי. הוא תדלק ותחב לא מעט דולרים לטנק הבנזין, לתא הדלק של מרכבת חטיבת הספורט שלי, וסייע לי לנפח די אוויר בארבעת הגלגלים כדי שיעמדו בלחץ המשא ויוכלו לבצע כראוי את מסע ההפקות הארציות והבינלאומיות של חטיבת הספורט בפיקודי על פני כל הגלובוס. לאורכו ולרוחבו. אורי פורת סיפר לי אז שהוא נקרא בכלל למשרד ראש הממשלה כדי להמליץ על מינוי מנהל רדיו "קול ישראל" אַמְנוֹן נָדָב לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של מוטי קירשנבאום שסיים את כהונתו, אולם בנימין נתניהו הציע לו את התפקיד הרָם מפני שבטח בו פוליטית כ- "אחד מהתנועה שלנו". אורי פורת היה איש מפלגת הליכוד מימים ימימה. כזכור היה זה ראש הממשלה יצחק שמיר שדאג למנות את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור בקדנציה הראשונה שלו ב- 1 באפריל 1984 במקומו של המנכ"ל הקודם יוסף "טומי" לפיד ז"ל. ראש הממשלה בנימין נתניהו סמך פוליטית על אורי פורת והפך אותו ממליץ יושר של אמנון נדב למנכ"ל רשות השידור. הצרה הייתה שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת בן 63 בקדנציה השנייה שלו ב- 1998 לא היה אותו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בן 49 ב- 1984. משהתמנה אורי פורת שוב למנכ"ל רשות השידור ב- 1998 על חשבון המועמד אמנון נדב מנהל רדיו "קול ישראל", הוא לא עשה לו לאמנון נדב עוד חשבון, וכשהיה צריך הטיף לו מוסר בלשון בוטה. הוא לא החזיק מאמנון נדב. אפשר לראות ממסמך שכתב לו ב- 2 באוגוסט 2000 הנוגע להיערכות רדיו "קול ישראל" לקראת הכיסוי של אולימפיאדת סידני 2000.

porat 2

טקסט מסמך : 2 באוגוסט 2000. מכתב הנזיפה הבוטה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת במנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב הנוגע להיערכותו הלקויה לקראת כיסוי אולימפיאדת סידני 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 18 באפריל 1998 סיים מוטי קירשנבאום את כהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור. באותו היום החלה דעיכתו וקמילתו של השידור הציבורי. אורי פורת היה מנכ"ל חלש בקדנציה החלקית שלו בשנים 2001 – 1998. לא עוד מנהיג השידור הציבורי עד שגירש את עצמו באוגוסט 2001 מהכֵּס הרָם. מחליפו ב- 2001 תא"ל במיל. רן גלינקא התגלה כנֶפֶל כמו השַר הממונה רענן כהן מי שמינה אותו באוקטובר 2001 לכהונה הציבורית הרמה. רענן כהן היה השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, וכיהן כ- חבר בממשלת אריאל שרון. הוא היה עסקן פוליטי רדוד וחלוטין לא חשוב ממפלגת העבודה / מערך, אולם נשא בעוּלָה של משרה ממשלתית חשובה. רענן כהן היה האחראי הממשלתי הראשי על השידור הציבורי. בתחילה ערך רענן כהן "ניסוי כלים" והציב את רן גלינקא בפסגת השידור הציבורי. רן גלינקא היה איש טלוויזיוני טָפֵל, לא מוכשר ולא בקי בתחום העיתונאות והתקשורת, וחסר ידע וניסיון מינימאלי בניהול רשת שידור שכוללת בתוכה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רדיו "קול ישראל" ו- 2000 (אלפיים) עובדים. היה מדובר בפארסה. משנכשל במִטְוָוח עשה רענן כהן ניסיון חדש והחליט להושיב על הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור את יוסף בר-אל הכושל ובלתי מוכשר בעליל מהצד השני של המטבע, ו/או אם תרצו מהפן האחר של המשוואה. רענן כהן אץ לראש הממשלה אריאל שרון והבטיח לו שיוסף בר-אל יעשה כמנכ"ל רשות השידור את כל אשר יצווה עליו. ובאמת, בריאיון שהעניק יוסף בר-אל ביום שישי – 26 באפריל 2002 לעיתונאית "מעריב" שרי מקובר, הוא הצהיר הצהרת אמונים לראש הממשלה מעל דפי העיתון. מחזה מדהים ומביש כאחד. אולם עיתונאי רשות השידור שתקו וקיבלו את הדין מבלי שהיו כפויים לעשות כך. רובם, לא כולם, הפכו למשת"פים.

barel 4טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת ראשית בעיתון "מעריב". לא קרה כדבר הזה בתולדות השידור הציבורי במדינת ישראל. המיועד לתפקיד המנהל הכללי של רשות השידור מר יוסף בר-אל מפרש לעיתונאית שרי מקובר את הכתובת המיסטית – משיחית שנגלתה לפתע במקום כלשהו בפניו, ואשר קראה לו לשוב לקדמת הבימה של השידור הציבורי. היה מדובר על פי הפירוש שלו של יוסף בר-אל במֶסֶר אלוהי, כלהלן : "אלוהים קרא לי ואמר "ג'ו, סיים את המשימה שלך". באמצעות שרי מקובר והעיתון "מעריב" העביר יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד לציבור בישראל את תפיסת הניהול שלו את השידור הציבורי, ואמר כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". (באדיבות העיתון "מעריב"). 

אני חוזר כמה פסיעות לאחור. ב- 30 באפריל 2000 סיים יאיר שטרן בתום שבע שנים את משימת הניהול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופרש לחלוטין מרשות השידור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מינה את יאיר אלוני למ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 במקומו של יאיר שטרן. ברשות השידור שרר כבר כֵּאוֹס ניהולי. הוועד המנהל של רשות השידור בראשות גיל סמסונוב (תומך מובהק ומוצהר של ראש הממשלה בנימין נתניהו) וחֲבֵרוֹ באותו הוועד המנהל ההוא אלון אלרואי (תומך מובהק ומוצהר של השר הליכודניק סילבאן שלום) הקשו מאוד את החיים על מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואיש הביצוע שלו מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ששימש במקביל גם סמנכ"ל הרשות לקנייה ורכש ואחראי ראשי על התחמשותה של רשות השידור בציוד טלוויזיוני וציוד רדיו חדיש ועדכני. שניהם הצרוּ עַד למאוד את צעדיו ואת תבנית הניהול הציבורי של אורי פורת. נוצרה יריבות אישית בשטח למרות ששלושת האישים הנ"ל נמנו על המפלגת הליכוד השלטת והיו מקורבים פוליטית לראש הממשלה בנימין נתניהו. לא תהיה זאת גוזמה אם אומר כי גיל סמסונוב ואלון אלרואי מאסו באורי פורת. שניהם לא העניקו לו קמצוץ של הערכה מקצועית. הם פשוט רצו להעיף אותו מכס מנכ"ל רשות השידור ולא הסתירו את כוונתם. בנימין נתניהו שלט במדינה וגיל סמסונוב ואלון אלרואי שהיו תאומים פוליטיים ואחים לנשק שלטו ברשות השידור. לא תיארתי לעצמי כי בתוך זמן כה קצר מאז נטישת מוטי קירשנבאום באפריל 1998 את רשות השידור ישרור בה כֵּאוֹס ניהולי כה חמוּר ו- אורי פורת יהפוך לצֵל של עצמו. זה לא היה הכל. דעיכתה של רשות השידור צברה תאוצה ענקית. The worst is yet to come. במארס 2002 סילק ראש הממשלה אריאל שרון את המנכ"ל הזמני רן גלינקא ומינה במקומו ל- מ"מ את יוסף בר-אל על פי המלצתו של השר הממונה ההוא הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. המנכ"ל הזמני יוסף בר-אל הדיח את יאיר אלוני מ"מ הנצחי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והציב במקומו את נאמנו יוסי משולם. ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב לא היה עוד זכר. לתפקיד הרם ה\ה מונה העסקן הפוליטי נחמן שי. המשנה שלו הייתה אהובה אורן ז"ל. רשות השידור על שני מרכיביה הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" הפכו במידה לא מעטה למשרתים של השלטון. התברר כי רן גלינקא היה בדיחה, קריקטורה, כ-מנכ"ל רשות השידור ואנקדוטה כמנהיג השידור הציבורי. ומה אודות יוסף בר-אל ? אתם יודעים מי בדיוק מי הוא היה ומה היה פועלו המגוחך ומורשתו הנגטיבית כמנכ"ל רשות השידור. כולם ראו שעיתונאי רשות השידור ברדיו ובטלוויזיה סירבו להניף מפחד את נֵס הַמֶרֶד נגד מינויו של מנכ"ל רשות שידור כושל ובלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל, ולא רק נותרו בבועת המדמנה שלהם, אלא הפכו למשת"פים שלו. זה היה מראה פתטי עטוף בצבעי יגון. כל מיני עיתונאים בעלי שם ומייסדי השידור הציבורי התחפרו בשולי המדמנה שלהם, עד שבאה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה, אלה שמינו מינוי מופרך את יוסף בר-אל ב- 2002 לתפקיד מנהיג השידור הציבורי, והיו גם אלה שסילקו אותו לאלתר ב- 2005 מכס מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל הודח בבוטות לעיני כל לעבר פינה אפלה השרויה בירכתי ההיסטוריה של תולדות השידור הציבורי בארץ. אולם חלום הבלהות לא תם. גורלו של השידור הציבורי לא הוטב עם הפקדתו של יוני בן מנחם על רשות השידור ב- 2011 יחדיו עם עוזרו ומקורבו זליג רבינוביץ, ומינויו של אמיר גילת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. רשות השידור המשיכה לדעוך כאמור בקצב מוּאָץ כשעיתונאיה המובילים, נשים וגברים, אינם מתערבים ולא מונעים את ההידרדרות, ו- ממשיכים בהבל פיהם לכבות את פתיל חייהם (הטלוויזיוניים) ואת שלהבתה האחרונה של רשות השידור כפי שהכרנו אותה מאז 1968. זה היה מחזה קשה לצפייה. ואז בקיץ 2014 הופיעו לפתע בשמי רשות השידור המטה ליפול פרופסור דוד האן ויונה וויזנטל. הם שרו את הרקוויאם וגאלו אומנם את השידור הציבורי מייסוריו הישנים, אך כפו עליו ייסורים חדשים. המתעניינים בהיסטוריה של דעיכתה של רשות השידור יכולים למצוא עניין בספרו המעניין של פרופסור דן כספי, "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור" (יצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים הוצאה לאור". מלאכת עריכת הספר נעשתה בידי ד"ר לאה צבעוני).

dan kaspi 1

טקסט מסמך (1) : שער הכריכה הקדמי של הספר "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור". נכתב ע"י פרופסור דן כספי מי שכיהן בתפקיד חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000, ויצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים. 

dan kaspi 2

טקסט מסמך (2) : שער הכריכה האחורי של הספר "סליחה תקלה ! דעיכתה של רשות השידור". נכתב ע"י פרופסור דן כספי מי שכיהן בתפקיד חבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. הספר יצא לאור ב- 2005 בהוצאת "צבעונים. 

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. ראש ולענה. רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל.

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות שידור מגוחך בשם יוסף בר-אל. ב- 2005 הדיחה אותו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסילקה אותו מהכס הרם לקרן זווית בירכתיים של ההיסטוריה של רשות השידור. מדובר באדם לא חשוב ולא מוכשר שהוצב ב- 2002 בשגגה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ושסולק ממנה בצדק מאותה הפסגה הזאת השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ובתמיכת היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז (היום שופט בית המשפט העליון בעת כתיבת הפוסט בשבת – 2 באפריל 2016). (לע"מ תמורת תשלום).

סיסמת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים אודות קורות והתפתחות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם :

 FROM MY POINT OF VIEW. If You Do, Do It Right – If Not Give It Up

השורה התחתונה של הסדרה :

 THE HISTORY OF THE UNAVOIDABLE SYMBIOTIC RELATIONSHIP BETWEEN TELEVISION COVERAGE AND SPORTS (and News + Docummentary) – IN ISRAEL AND AROUND THE WORLD, IN YEARS OF 1884 – 2010  ‏

כל הזכויות שמורות לחוקר והמחבר יואש אלרואי. הספר "רוש ולענה" נכתב בין אוקטובר 1998 לאוקטובר 2012.

טקסט תמונה : זהו פרופסור דן כספי מי שהיה ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת "בן גוריון" בבאר שבע וחבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2003 – 2000. אדם ישר, הגון, חכם, וגם מוכשר (רב אמן בניסוח בע"פ ובכתיבה). הערכתי לאישיותו הכנה הייתה רבה. אחד מ- ל"ו צדיקים בשעתו בוועד המנהל של רשות השידור. (באדיבות פרופסור דן כספי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים פרק א', פסוק א').

ציטוט : הצרה העיקרית באשר לשקרנים היא שאין כל ערובה שלא ידברו לעיתים אמת. (קינגסלי אמיס).

ציטוט : לעורמה מטרות אנוכיות בלבד. (אדיסון).

המלט : "רוש ולענה !  רוש ולענה !" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי האנגלי וויליאם שייקספיר).                     

בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו. הוויכוח האם התפטר ו/או התפוטר נטוש עד היום הזה. דבר אחד ברור וידוע. באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בדמותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, המשנה שלו גב' אהובה אורן ז"ל, וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי. אורי פורת העריך שנפתח נגדו הליך Impeachment (הדחה) ע"י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור. הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו. באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון בירת מחוז אלברטה בקנדה, שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא"ק. ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באחד הימים קיבלתי טלפון מלשכת המנכ"ל בירושלים. על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות, המקצועניות, והמסורות גב' אלינור בלקין וגב' שרית יאיר. שתיהן בישרו לי כי אורי פורת ז"ל התפטר בטרם עת והוא הולך הביתה. אורי פורת ז"ל מי שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו סיים את הקריירה שלו ברשות השידור בקול ענות חלושה. זאת הייתה הקדנציה החלקית השנייה שלו. הוא היה כבר פעם אחת מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (התמנה אז לתפקידו ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו נבחר לכהונה שנייה ע"י הממשלה בראשות בנימין נתניהו. הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שום מנכ"ל רשות שידור לפניו לא נהג כך ולא עשה זאת מעולם, ולא התפטר מתפקידו בטרם סיום תקופת הניהול. בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. מר רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה. הופעתו של רן גלינקא בשמי רשות השידור יצרה תקוות שווא גדולות. רן גלינקא היה חייל אמיץ ומעוטר וגם בעל מוניטין. הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת. אבא של רן גלינקא אלוף משנה בשריון שמואל גלינקא ז"ל נפל במלחמת סיני ב- 1956. רן גלינקא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן. כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הדמוקרטית : מנהיגות, יוזמה, עצמאות מחשבתית, שבירת מוסכמות, דבקות במשימה, ונאמנות למטרות העַל של השידור הציבורי. הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות. הוא התחיל רַע מאוד. עם בואו הדיח מלשכת המנכ"ל שתי נשים סופר מקצועיות, מהימנות, ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים בתחום ניהול לשכת המנכ"ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים, את אלינור בלקין ואת שרית יאיר, והביא במקומן עוזרת חדשה טירונית (בנימוק של משרת אימון) את גב' ליאורה שמעוני. כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב' ליאורה שמעוני בלשכתו, הבהיר לי שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בביתו. קצת מאוחר יותר התברר כי הוא בעצם עושה דברו של הממנה שלו השר רענן כהן. התברר כי מפקד שייטת 13 בעבר מר רן גלינקא מתאים את עצמו ואת אישיותו לעַסְקוּנָה הפוליטית ברמתו של הממנה שלו רענן כהן. אך בל אקדים את המאוחר.

ציטוט : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם…היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". מאת מנפרד פ. ר. רטס דה פריז, מתוך ספרם המרתק של ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סווף (Ayman Sawaf), "איטליגנציה רגשית בעולם העסקים".

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. גם זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע . לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן, את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי. הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט ובתמיכת היועץ המשפטי לממשלה מֶנִי מָזוּז סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולנצח מהשידור הציבורי. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצְבָת.

השָטָן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. בעייתית ביותר של השני. הפקדת רשות השידור בידיו של מוטי קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה חיש מהר כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים. ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור (רב). שלוש השנים של 2005 – 2002 בהנהגתו היוו תקופה מסובכת, רבת דילמות, ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כאפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי. היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל. רק עניין של זמן עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד רב האחריות תבחין בנעשה ובמה שמתחולל כאן. מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם נְבוֹנוּת ו- כְּהוּנָה הניזונה מערכים.

טקסט תמונה : השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מתגלה כעסקן פוליטי קטן משהוא מעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל, וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא המודח. ראש הממשלה אריאל שרון מקבל את ההמלצה. אתה מתבונן בתמונה של השר הרדוד והעסקן הפוליטי הזה שעונה לשם רענן כהן ושואל את עצמך מחד, מהיכן הרהיב עוז למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור תא"ל מיל. בשם רן גלינקא נעדר כל ידע, ניסיון, וכישרון בתחום העיתונאות והטלוויזיה ? ומאידך, על סמך מה נטל סיכון ועוז נפש כדי למנות למנכ"ל רשות השידור איש כה לא מוכשר בשם יוסף בר-אל שבסופו של דבר ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מאסה בו והדיחה אותו מהכס הרם של מנכ"ל רשות השידור ומפסגת הפירמידה התקשורתית של מדינת ישראל לעבר קצה הסקלה בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז (היום שופט בית המשפט העליון של מדינת ישראל. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : אפריל 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על רשות השידור רענן כהן מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל הוא שיהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא. (לע"מ תמורת תשלום).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם התשובות לשתי השאלות האלה הן חד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן סברה שכן. היא הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו. זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכבדת משקל בה הודח יוסף בר-אל באשמת שחיתות ושוחד מסך. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג מתפקידו , ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ"ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ממשרתו, ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ"ל רשות השידור השלישי יוסף "טומי" לפיד ז"ל משליחותו, ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האפל הזה על מנכ"ל רשות השידור השישי מוטי קירשנבאום ז"ל מכתלי הרשות ? לא ולא. היא גזרה ראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו מינתה היא שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם. זה היה רגע מר, עצוב, ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח"כים העלו מחשבות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופלח מעובדי רדיו "קול ישראל" הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים , גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה מאין כמותה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, או ידידות. תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

כבר נאמר בבלוג הזה לא פעם ולא פעמיים כי יש דווקא משהו תמים ו- הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית. וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה. הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות. קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית בקול תרועה רמה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה. הוא דלף אט – אט כמו רבים אחרים דרך חורי המסננת והגיע לפסגת ההיררכיה. אך הבלוף התגלה בסופו של דבר ע"י ממשלת ישראל  גם אִם מאוחר מידי. משנתקל הדָג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות הייתה זאת היא שלבסוף קִרקפה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין וזיהה את חולשותיו של יוסף בר-אל ("חולשותיו המוּסָרִיוֹת" כפי שהעיד בפניי עת נפגשנו ב- 2005 במסעדה של "סילה ו- רביבה" ברמת השרון) ונתן ביטוי לאבחנה הזאת באותו מסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ביולי 1993 את כהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך מינה אותו בכל זאת ב- 1995 לנהל את ערוץ 33, והעדיף את יוסף בר-אל על פני המועמד הראשון והמקורי יוסף ביניא. המערכת העיתונאית חשדה ביוסף בר-אל ו- שמה עליו עין אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. לבסוף דווקא שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה גם מערכים קלושים. מינויו הפוליטי (ולא מקצועי) של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב למוניטין של רשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים. חלקם בל יימחו. האם הם גם בלתי הפיכים ? האם סברה ממשלת ישראל כי יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה ? ואם כן מי יבצע אותם ? היה זה לבסוף מר מרדכי "מוטי" שקלאר שנבחר ב- 2005 להיות מנכ"ל רשות השידור הבא לאחר הדחתו של יוסף בר-אל. רשות השידור לא תשוב עוד לעולם לימים ההם של המנכ"ל ומנהיג השידור הטוב מכולם של השידור הציבורי, מוטי קירשנבאום ז"ל. גם מוטי קירשנבאום היה מינוי פוליטי (התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך בממשלת יצחק רבין, שולמית אלוני) כמו קודמיו ועוקביו, אולם בניגוד להם הוא לא היה חייב מאום לממנים הפוליטיים שלו.

ברור שנתתי ליוסף בר-אל לדעת אז את חוות דעתי החריפה והשלילית אודותיו לא רק בע"פ אלא גם בכתב (!). אין לטעות במראה עיניים של אותיות שחורות מודפסות על נייר לבן. אינך יכול לסגת לפתע ולהכחיש את קיומן. אתה יכול לַסֶגֶת ולהכחיש מילים שאמרת ולהתנצל על התוכן שהוצא מהקשרו, אולם אינך יכול להתכחש לטקסט מודפס במקלדת וכתוב בכתב ידי ובדָם לִבִּי. זאת הייתה מטרתי הנחושה. לא לַסֶגֶת. נסעתי יחד עם רעייתי לביתו ברמת השרון של יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים כבוד השופט בדימוס יִצְחָק רְבִיבִי (בן 74 אז), ואמרתי לו כי מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור איננו רק טעות דרמטית בשיקול הדעת בנקודת הזמן המדוברת אלא בכייה לדורות, ונימקתי לו מדוע. התפתחה שיחה בתומה השיב לי השופט יִצְחָק רְבִיבִי לתדהמתי כי אין לו ברירה אלא לאשר את המינוי מהסיבה שאנשי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור הודיעו שהם מצביעים פה אחד בעד המינוי הזה משום שלדעתם שיוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו. הייתי המום מתשובתו של כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי. נדהמתי מקלילות ההחלטה יעני חוקית, אך בלתי הגיונית בעליל, שנסמכת על הצבעה בשני הגופים הציבוריים של הוועד המנהל ובמליאה שכולם שָם הם בעצם מינויים פוליטיים. הבנתי שבכך נגזר דינו של השידור הציבורי לשבט. זה רק עניין של זמן. לא צריך להיות היסטוריון דָגוּל כדי להבין כיצד מתחיל תהליך התפוררות והידרדרות מוּאָץ, והתמוטטות מוחלטת של כל אידאולוגיה בעלת ערך, כשבראשה ניצב מנהיג לא מוכשר, יָרוּד, ורָדוּד ועוד מְרוּשָת פוליטית בדמותו של יוסף בר-אל.

תורת המתמטיקה איננה מאפשרת זיוף עובדות אֶמֶת ולא את סילוף ההיגיון שניצב מאחריהן. יוסף בר-אל הפר את האקסיומה המתמטית הקובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. כך אני הבנתי את מהלך העניינים. אם לתרגם את אקסיומת הקווים המקבילים למציאות חיינו הרי שהקו המקביל של עיתונות במדינה דמוקרטית איננו חוצה לעולם את הקו המקביל של הממלכה. העיתונות במדינה חופשית מבקרת את השלטון ולא חוֹבֶרֶת אליו. אני זוכר ששרת החינוך לשעבר שולמית אלוני ז"ל מי שהמליצה בפני ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין למנות את מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, אמרה לי בעת שיחות התחקיר שלי עמה ב- 2006, כי ביקשה ממוטי קירשנבאום עם מינויו הרָם (התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993) להעיף מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אז, מפני שהוא פוליטיקאי מְרוּשָת ולא מנהל טלוויזיה. שולמית אלוני ביקשה ממוטי קירשנבאום להדיח אותו תכף ומייד ולא להמתין עד סיום כהונתו החוקית ב- 10 ביולי 1993. אגב, מוטי קירשנבאום לא שעה לבקשתה והתיר ליוסף בר-אל להשלים את תקופת כהונתו בת שלוש שנים.

אם לשוב לעשור ה- 2000, הרי זאת עובדה שאותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון, אֵלוּ שביצעו את המינוי המופרך של יוסף בר-אל והפקידו בידיו את השידור הציבורי במחצית 2002, היו אלה שלבסוף עלו עליו (גם אם באיחור זמן רב) והדיחו וסילקו אותו בחלוף שלוש שנים ב- 2 במאי 2005 מהכֵּס הרָם ומהמִשְרָה החשובה. זה היה מעט מידי ומאוחר מידי. טראומת רשות השידור הציבורית החלה ב- 2002 והיא טרם הסתיימה. התהליך היה כלהלן : במארס 2002 החליף יוסף בר-אל את המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. ההחלפה נעשתה על פי צו של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן ובאישורו של ראש הממשלה אריאל שרון. המחליף יוסף בר-אל הוכתר בתואר מ"מ מנכ"ל רשות השידור. בחלוף שלושה חודשים ב- 6 ביוני 2002 קיבל את מינוי הקבע שלו מהממשלה.

טקסט מסמך : יום חמישי – 6 ביוני 2002. כתב מינוי בכיר למשרה ציבורית בכירה, שהפך חיש מהר בכייה לדורות. מזכיר הממשלה מר גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בישיבתה ב- 2 ביוני 2008 (מדוע המתין גדעון סער ארבעה ימים בטרם שלח את מסמך הפאקס הנ"ל ליוסף בר-אל ?) החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. המסמך נשלח בפאקס למשרדו של יוסף בר-אל בערוץ 33. עותק ממנו נמסר לשר הממונה על ביצוע חוק רשות רשות השידור רענן כהן. היה מדובר במינוי מופרך מיסודו. בחלוף שלוש שנים הדיחה אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון ובתמיכת היועץ המשפטי של עו"ד מני מזוז את אותו יוסף בר-אל מכהונתו הציבורית הרמה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערב חג השבועות ה' בסיוון תשס"ב, יום חמישי – 16 במאי 2002, נתתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב אודותיו באופן חריף ובמידת שלילה רבה, לא רק בע"פ אלא גם בכתב (!). אין לטעות במראה עיניים של אותיות שחורות מודפסות על נייר מסמך לבן. אינך יכול לסגת מטקסט כתוב ולפתע להכחיש את קיומן של האותיות. אתה יכול לַסֶגֶת ולהכחיש מילים שאמרת ואולי להתחכם ולהתנצל על התוכן שהוצא מהקשרו, אולם אינך יכול להתכחש לטקסט מודפס במקלדת וכתוב בכתב ידי ובדָם לִבִּי. זאת הייתה מטרתי הנחושה. אינני חוזר בי. ראיתי במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002, האיש ששובר את את אקסיומת הקווים המקבילים, סכנה גדולה לשלום השידור הציבורי. עליתי על בריקדות לבדי לחלוטין וגם שילמתי מחיר אישי כבד. עלייתי על בריקדות נגד יוסף בר-אל הייתה חשובה לאֵין עֲרוֹך מחשיבות ניווט שידורי הספורט על ידי בעבורו. חלפו רק ארבע שנים מאז פינה מוטי קירשנבאום ז"ל את מקומו כמנכ"ל רשות השידור ב- 1998. איזה הבדל, איזה פער, ו- איזה חיץ שרר בינו לבין אותו מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל שהחל את כהונתו ב- 2002. סיום קדנציית הניהול של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1998 ונטישתו שוב את רשות השידור היוותה סיומה של תקופה. רשות השידור לעולם לא תשוב להיות מה שהייתה בימיו של מוטי קירשנבאום. אני אומר זאת בצער רב. בדיוק כמו נטישתו את החיים ו- מותו ב- 25 בספטמבר 2015 שסימנו סיומו של עידן בחייה של מדינת ישראל. מדינת ישראל ללא מוטי קירשנבאום ז"ל איננה אותה מדינה שהייתה עמו. זאת איננה קלישאה. במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל הייתי במיעוט. הייתי בודד. אני מבקש להדגיש שוב כי לא ראיתי אז לצדי במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל את המשפטן משה נגבי איש רדיו "קול ישראל" ואת חבריו העיתונאים, שמייבבים עכשיו על מר גורלו של השידור הציבורי. עובדה שממשלת ישראל וראש הממשלה אריאל שרון קיבלו בסופו של דבר את חוות דעתי והעיפו אותו ב- 2 במאי 2005 קיבינימט לכל הרוחות מכיסאו הרָם כמנכ"ל רשות השידור. הייתה בכך נחמה פורתא שדעתי כמיעוט יחיד, התקבלה ע"י ממשלת ישראל, גם אם באיחור זמן ניכר. מצ"ב עמוד מס' 1 מתוך מסמך בן 14 עמודים שכתבתי ב- 16 במאי 2002 ליוסף בר-אל ששימש מ"מ מנכ"ל רשות השידור לאחר הדחת רן גלינקא והיה מועמד וודאי "האחד שאין בלתו" למשרת קבע של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים החל מ- 2 ביוני 2002 ועד 2 ביוני 2007. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון גדעה את כהונתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוצלח ב- 2 במאי 2005. בעד הגדיעה הצביעו 13 שרים בתוכם ראש הממשלה עצמו אריאל שרון וסגנו השר אולמרט. שני שרים מאיר שטרית ודליה איציק הצביעו בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו. היה מדובר בגדיעה צפויה שנעשתה באיחור זמן רב.

ציטוט : "הידיעה שנפסיד במאבק, אסור שתמנע מאיתנו מלתמוך בעניין שבעינינו הוא צודק". (נשיא ארה"ב אייבראהם לינקולן בשנים 1865 – 1860 מדבר גם בשמי).

yoash 11טקסט מסמך : ערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. זהו העמוד הראשון (מתוך 14 עמודים) של מסמך המחאה ההוא אותו שלחתי ליוסף בר-אל שהיה אז המועמד היחיד והוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעמו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור (בממשלת אריאל שרון), רענן כהן. בכתב ידי בעמוד הראשון שמופיע רק במקור שנשלח אליו באופן אישי אמרתי לו כלהלן : "אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה", ונפניתי ממנו לעַד. כל חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דהאן) הצביעו בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" והותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המסמכים האותנטיים הבאים (מתוך מאות) שנלקחו מארכיון העבודה שלי לטובת הפוסט הקונקרטי הזה מס' 591, מלמדים דבר או שניים על התנהלותו הכושלת והמביכה של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ונאמנו יוסף "יוסי" משולם, מי ששימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בעידן האַפְלוּלִי ההוא אפוף חשרת עבים.

סוף דבר : ב- 2 במאי 2005 הענישה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל והדיחה אותו מהכס הרָם וסילקה אותו לפינה חשוכה בירכתי ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן.

yoash 2

טקסט מסמך : 30 באפריל 2002. מסמך שנכתב על ידי למ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם ודן בחולשת ניהול של מ"מ מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הנוגע לכיסוי תחרויות ה- Final four בכדורסל בבולוניה – איטליה בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 3

טקסט מסמך (1) : 24 באפריל 2001. בערוב ימיו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. מסמך שנכתב על ידי (עמוד 1 מתוך 2) למנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רפיק חלבי (היום יו"ר מועצת דליית אל כרמל) הדן בהיערכותי התוכניתית והטכנולוגית לקראת כיסוי תחרויות הכדורסל של ה- Final four במאי 2001 בפאריס בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 4

טקסט מסמך (2) : 24 באפריל 2001. בערוב ימיו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. מסמך שנכתב על ידי (עמוד 2 ואחרון מתוך 2) למנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רפיק חלבי (היום יו"ר מועצת דליית אל כרמל) הדן בהיערכותי התוכניתית והטכנולוגית לקראת כיסוי תחרויות הכדורסל של ה- Final four במאי 2001 בפאריס בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 5

טקסט מסמך : 9 במאי 2001. בערוב ימיו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. מ"מ מנהל הטלוויזיה דאז היה יאיר אלוני. מסמך שנכתב על ידי לאורי פורת הנועד להגדיל את תכולת הקופה הקטנה של צוות השידור שלי בברסי – פאריס בראשות של המפיק המצוין ויד ימיני ששי אפרתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 6

טקסט מסמך : 12 בספטמבר 2001. מסמך שנשלח על ידי (עמוד מס' 1 מתוך 5) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי באמצעות שני המנהלים הישירים שלי רפיק חלבי (מנהל חטיבת החדשות) ויאיר אלוני (מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) הדן בהכנת נייר עמדה הנוגע למדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המסמך נכתב בתשובה למכתבו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי מ- 5 בספטמבר 2001. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 7

טקסט מסמך : 12 בספטמבר 2001. מסמך שנשלח על ידי (עמוד מס' 2 מתוך 5) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי באמצעות שני המנהלים הישירים שלי רפיק חלבי (מנהל חטיבת החדשות) ויאיר אלוני (מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) הדן בהכנת נייר עמדה הנוגע למדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המסמך נכתב בתשובה למכתבו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי מ- 5 בספטמבר 2001. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 8

טקסט מסמך : 12 בספטמבר 2001. מסמך שנשלח על ידי (עמוד מס' 3 מתוך 5) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי באמצעות שני המנהלים הישירים שלי רפיק חלבי (מנהל חטיבת החדשות) ויאיר אלוני (מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) הדן בהכנת נייר עמדה הנוגע למדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המסמך נכתב בתשובה למכתבו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי מ- 5 בספטמבר 2001. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 9

טקסט מסמך : 12 בספטמבר 2001. מסמך שנשלח על ידי (עמוד מס' 4 מתוך 5) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי באמצעות שני המנהלים הישירים שלי רפיק חלבי (מנהל חטיבת החדשות) ויאיר אלוני (מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) הדן בהכנת נייר עמדה הנוגע למדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המסמך נכתב בתשובה למכתבו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי מ- 5 בספטמבר 2001. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 10

טקסט מסמך : 12 בספטמבר 2001. מסמך שנשלח על ידי (עמוד מס' 5 ואחרון מתוך 5) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי באמצעות שני המנהלים הישירים שלי רפיק חלבי (מנהל חטיבת החדשות) ויאיר אלוני (מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1) הדן בהכנת נייר עמדה הנוגע למדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המסמך נכתב בתשובה למכתבו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי מ- 5 בספטמבר 2001. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 11

טקסט מסמך : 15 ביוני 2002. מסמך שנכתב על ידי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ואשר דן בנֶגָע ה- Off tube שמנסה להשריש מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בשידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באמצעות נאמנו מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם. מטרת המסמך הייתה ברורה : להבהיר ליוסף בר-אל ויוסי משולם שפעם הייתה כאן טלוויזיה בעלת עיתונאות כנה שדיווחה מהשטח בימיהם של המנכ"לים ההם שקדמו למנכ"ל רשות השידור הנוכחי : שמואל אלמוג ז"ל, יצחק לבני יבד"ל, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אריה מקל יבד"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ושוב אורי פורת ז"ל בקדנציית הניהול השנייה שלו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 12

טקסט מסמך : 29 באפריל 2002. מכתב שנכתב על ידי למ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 יוסי משולם נאמנו של יוסף בר-אל הדן בעוד חולשת ניהול של מ"מ מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. בסיומו של המסמך רשמתי ליוסי משולם כלהלן : "…המנכ"ל הוא לא האלוהים שלי, ומותר להתווכח ולא להסכים עימו, בעיקר כשהוא לחלוטין לא צודק…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 13

טקסט מסמך : 14 בינואר 2002. כאוס מוחלט שורר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסוף עידן רן גלינקא  לאחר שיעל חן סגניתו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מדווחת בפורום ניהול אותו מוביל מנהל חטיבת התוכניות שרשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC איננה משדרת כלל שידורי ספורט. זהו המסמך שכתבתי לה בחרון אף. היה מדובר כבר בהתמוטטות מערכות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל התוכניות במקום לדחות את חוות דעתה המוטעית, האמין לה. עמ' מס' 1 מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 14

טקסט מסמך : 14 בינואר 2002. כאוס מוחלט שורר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסוף עידן רן גלינקא  לאחר שיעל חן סגניתו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מדווחת בפורום ניהול אותו מוביל מנהל חטיבת התוכניות שרשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC איננה משדרת כלל שידורי ספורט. זהו המסמך שכתבתי לה בחרון אף. היה מדובר כבר בהתמוטטות מערכות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל התוכניות במקום לדחות את חוות דעתה המוטעית, האמין לה. עמ' מס' 2 מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 15

טקסט מסמך : 14 בינואר 2002. כאוס מוחלט שורר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסוף עידן רן גלינקא  לאחר שיעל חן סגניתו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מדווחת בפורום ניהול אותו מוביל מנהל חטיבת התוכניות שרשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC איננה משדרת כלל שידורי ספורט. זהו המסמך שכתבתי לה בחרון אף. היה מדובר כבר בהתמוטטות מערכות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל התוכניות במקום לדחות את חוות דעתה המוטעית, האמין לה. עמ' מס' 3 מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 16

טקסט מסמך : 14 בינואר 2002. כאוס מוחלט שורר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסוף עידן רן גלינקא  לאחר שיעל חן סגניתו של מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מדווחת בפורום ניהול אותו מוביל מנהל חטיבת התוכניות שרשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC איננה משדרת כלל שידורי ספורט. זהו המסמך שכתבתי לה בחרון אף. היה מדובר כבר בהתמוטטות מערכות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל התוכניות במקום לדחות את חוות דעתה המוטעית, האמין לה. עמ' מס' 4 ואחרון מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 17

טקסט מסמך : 25 באפריל 2002. מסמך שנכתב על ידי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ואשר דן בחולשות הניהול של מ"מ מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל המזדקרות לעין כל, ונוגעות להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מונדיאל יפן / קוריאה 2002. היה עמוד 1 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 18

טקסט מסמך : 25 באפריל 2002. מסמך שנכתב על ידי למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ואשר דן בחולשות הניהול של מ"מ מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל המזדקרות לעין כל, ונוגעות להפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את מונדיאל יפן / קוריאה 2002. עמוד 2 ואחרון מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

סוף הפוסט מס' 591. מוצ"ש – 2 באפריל 2016.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *