פוסט מס' 657 מורכב לכתיבה (חלק 1). חלון הראווה הטלוויזיוני הציבורי האנושי הוא חלוץ תקשורת ה- המונים ו- לעולם אמוציונאלי. וגם תמיד רווי סדקים שקורצים לפוליטיקאים למיניהם להתערב, להניח עליו זכוכית מגדלת, ולמשוך בחוטים. טביעת האצבעות הפוליטית מדיפה ריח של סירחון. סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה היוקרתיים רוחשים אין סוף אמביציות, שאפתנות ותשוקות, וגם חלומות חסרי גבולות משני צידי המתרס. מחד, חלק לא קטן מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם חלשי אופי ששואפים להיות בובות משחק, מאידך, חלק גדול מהפוליטיקאים מתעקש למשוך בחוטי המריונטות כאילו עיתונאות הטלוויזיה משולה לתיאטרון בובות. הייתי שָם. הייתי עֵד לכך. פוסט מס' 657 עוסק במֵידָע רגיש וגם בשני פוליטיקאים שניסו לטפול האשמות שווא שקריות ולהתערב בנעשה בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלהי 1990. קוראים להם יוסי שריד ז"ל מי שהיה ח"כ בתשע כנסות וב- 1999 כיהן כ- שר החינוך בממשלת ישראל בראשות אהוד ברק, וגב' דליה איציק פוליטיקאית דַלָה בעלת יומרות מופרכות שביקשה פעם לשבת על כֵּס נשיאות המדינה. אין מדברים סָרָה במתים אבל זאת האמת. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- 8 בינואר 2017.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. האינטרנט איננו מוסד תקשורת פרוץ וגם לא אכסניית מידע שפתוחה למפרי חוק. גם עליו חלים זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————

פוסט חדש רחב ידיים מס' 657 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 8 בינואר 2017.

——————————————————————————————

פוסט מס' 657 מורכב לכתיבה (חלק 1). חלון הראווה הטלוויזיוני הציבורי האנושי הוא חלוץ תקשורת ה- המונים ו- לעולם אמוציונאלי. וגם תמיד רווי סדקים שקורצים לפוליטיקאים למיניהם להתערב, להניח עליו זכוכית מגדלת, ולמשוך בחוטים. טביעת האצבעות הפוליטית מדיפה ריח של סירחון. סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה היוקרתיים רוחשים אין סוף אמביציות, שאפתנות ותשוקות, וגם חלומות חסרי גבולות משני צידי המתרס. מחד, חלק לא קטן מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם חלשי אופי ששואפים להיות בובות משחק, מאידך, חלק גדול מהפוליטיקאים מתעקש למשוך בחוטי המריונטות כאילו עיתונאות הטלוויזיה משולה לתיאטרון בובות. הייתי שָם. הייתי עֵד לכך. פוסט מס' 657 עוסק במֵידָע רגיש וגם בשני פוליטיקאים שניסו לטפול האשמות שווא שקריות ולהתערב בנעשה בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלהי 1990. קוראים להם יוסי שריד ז"ל מי שהיה ח"כ בתשע כנסות וב- 1999 כיהן כ- שר החינוך בממשלת ישראל בראשות אהוד ברק, וגב' דליה איציק פוליטיקאית דַלָה בעלת יומרות מופרכות שביקשה פעם לשבת על כֵּס נשיאות המדינה. אין מדברים סָרָה במתים אבל זאת האמת. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- 8 בינואר 2017.

לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. לא הייתי חייב דבר לשני הפוליטיקאים יוסי שריד ז"ל ודליה איציק. הייתי חייב למצפוני בלבד ולמנהלים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לפי הסדר הזה (!).

ציטוט : "הפוליטיקאי הוא אַקְרוֹבָּט השומר על שיווי המשקל שלו באומרו את ההפך ממה שהוא עושה". (מוריס  ברה).

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. ניסוחים בינלאומיים : שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. גם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור מופרך בשֵם יוסף בר-אל האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון העניקה לו את התואר מ"מ מנכ"ל רשות השידור במארס 2002 והציבה אותו הצבת קבע בפסגת השידור הציבורי ב- 2 ביוני 2002. אולם אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון התעשתו גם אם באיחור רב וסילקו והדיחו אותו לעַד מתפקידו הרם ב- 2005 לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shai

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. נחמן שי מי שניצב בראש הגוף הציבורי המפקח על עבודת רשות השידור, ומי שכיהן כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, פחד להתייצב בגלוי וביושרה מול שלטונו הריכוזי והמגוחך של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ובעצם הפך למשת"פ שלו. בעת הוויכוח המר שלי עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בחודשים אפריל – אוגוסט של 2002, ולמרות שידע שאני צודק, הוא לא התייצב לימיני. נחמן שי העדיף להתכתב עמי בסתר מאחורי גבו של יוסף בר-אל. למרות מכתב ההערכה וה- צל"ש הנחמד שהעניק לי רחשתי לו הערכה מועטה. ראיתי בו פוליטיקאי אופורטוניסט, רדוד, ופחדן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

gurdusטקסט תמונה : מחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת. זהו מיקי גורדוס קשב רדיו "קול ישראל", עיתונאי מקצוען בלתי נשכח, האחד שאין שני לו. כאן הוא נראה בעת עבודתו בחדר התקשורת הסוּפֶּר מפותח שלו הממוקם בביתו הפרטי בשדרות ח"ן בתל אביב. מדובר באחד מהעיתונאים הסקרנים, המוכשרים, והטובים ביותר גם בעולם בתחום הקונקרטי הזה שקרוי "קשב רדיו". רדיו "קול ישראל" חייב לו חוב עולם. מיקי גורדוס ממקום מוֹשָבוֹ בתל אביב הציל את השדר המוביל שלי יורם ארבל ב- 29 במאי 1985 שהיה מצוי בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון "הייסל" בבריסל מהתמוטטות קולוסאלית בעת השידור הישיר של משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל יובנטוס – ליוורפול 0:1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

nehemiah ben avrahamטקסט תמונה : 4 בדצמבר 1969. אִצטדיון ר"ג. נחמיה בן אברהם (בן 48, עומד ליד המיקרופון) משדר ישיר ב- 4 בדצמבר 1969 מגובה הדשא באצטדיון ר"ג את משחק הבית של ישראל נגד אוסטרליה במסגרת הבית האוקייאני של קדם גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1970. זאת הייתה נקודת התצפית הגרועה ביותר לכל שדר טלוויזיה ורדיו באשר הוא אולם משם בחר נחמיה בן אברהם להעביר את האינפורמציה שלו להמוני מאזיניו ברדיו "קול ישראל". מימין ניצב עיתונאי הספורט הוותיק אלכסנדר אלכסנדרוני מעיתון "חדשות הספורט". (התמונה באדיבות גב' תמר בן אברהם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

balulu 1טקסט תמונה : אוקטובר 1980. שבת בבוקר. אִצטדיון "בלומפילד" ביפו. זוהי עמדת הצילום והשידור הרעועה והישנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברום יציע 9, שכונתה בז'רגון הטלוויזיה שלנו, "מגדלי אליהו בלולו". ההתאחדות לא נקפה אצבע למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית להיטיב ולשפר את מתקני הצילום שלה במגרשים ובאצטדיונים ברחבי המדינה. ארבעה "ריגרים" (פועלי במה) נדרשו להעלות את המצלמות האלקטרוניות הכבדות לקומה השנייה של העמדה. זיהוי העומדים ליד המגדל מימין לשמאל : הריגר שלמה עוזיאל והבימאי יואב פלג. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בראשית 1983 יזמתי וערכתי את מהפכת עמדות הצילום, זוויות הצילום, והשידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית במגרשי ואצטדיוני הכדורגל של קבוצות הליגה הלאומית (ליגת העל היום). ראשי מועדוני הכדורגל נדרשו על יָדִי להקים בעצמם ועל חשבונם עמדות צילום ושידור מרווחות עבורנו (על פי מתאר שלנו), מוגנות מרוח, גשם, ושמש במקום "מגדלי בלולו". יו"ר מכבי חיפה צבי ווייצנר והספונסר שלו הקבלן זכריה דרוקר ממכבי חיפה, דוד מושביץ ואבי פילוסוף מ- "עֵלִית" שני הספונסרים הצעירים של קבוצת בני יהודה, מאיר שטרית ראש מועצת יבנה דאז שקבוצתו שיחקה בליגה הלאומית ורבים אחרים נענו לאתגר. הראשון שעמד במשימה היה מנהל אצטדיון "בלומפילד" מר אהרון קְלָאז. הוא קנה דירת צילום ממפעל "הארגז" בראשל"צ והציב אותה ליד "מגדלי בלולו" הישנים. תיעדתי את ההקמה במצלמת הסטילס שלי. זה היה ב- 26 בינואר 1983.

balulu 2טקסט תמונה : 26 בינואר 1983. אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב – יפו. מנהל אצטדיון "בלומפילד" דאז מר אהרון קלז מציב את עמדת הצילום והשידור החדשה ברום יציע 9 ליד "מגדלי בלולו" הישנים שלי. הנצחתי את התיעוד בכתב ידי בצבע אדום והעברתי אותו כ- דו"ח למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shraga merhavטקסט צילום : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מגרש ימק"א בירושלים, מגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. זוהי עמדת הצילום הישנה ונמוכת קומה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באחד החורפים בשנות ה- 70 של המאה שעברה. התמונה מתעדת משחק חשוב כלשהו מפני שלעמדת השידור הובאו שלא כרגיל שני צלמים ושתי מצלמות פילם BL ועוזר צלם. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שני הצלמים שרגא מרחב ו- ברטו אלדג'ם, ועוזר הצלם מכבי ליפשיץ. יושב משמאל אוהד מקומי של בית"ר ירושלים. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ymca omidvarטקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. שתי מצלמות אלקטרוניות כבדות (מסוג Marconi) של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מוצבות במרכז סלון של דירה פרטית השייכת למשפחת אומידבר ברחוב לינקולן בירושלים, כשהן משקיפות על מגרש ימק"א של בית"ר ירושלים מצד מערב שלו. מאחורי המצלמה הימנית עומד עזרא שקורי אחד מאנשי ה- בֶּדֶק וההחזקה המצוינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתווך ממוקמת עמדת השידור, וממול ניצב לו מגדל ימק"א המפורסם. ביקשתי מבעלת הבית גב' זיווה אומידבר (אישה יפה ממוצא פרסי) להציב מצלמה אלקטרונית שלישית גם בחדר המיטות שלה אך היא סירבה. שנים רבות כיסינו את משחקיה הביתיים של בית"ר ירושלים באמצעות שתי מצלמות בלבד המוצבות בבית דירות הצופה אל המגרש. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 baram ramat ganטקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. אצטדיון רמת גן הישן. זוהי עמדת צילום מאולתרת של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקמת על גג תא הנשיא באצטדיון ר"ג הישן. ליד המצלמה האלקטרונית הכבדה ניצב הצלם שמולי'ק ברעם אחד מבכירי צלמי ה- Video של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

arbel 2טקסט תמונה : עונת הכדורגל של 1983 – 1982. יציעי מגרש מכבי נתניה היָשָן. השדר יורם ארבל מטפס על קונסטרוקציה מודולארית מברזל (יחדיו עם ילדים נתנייתים שמבקשים לצפות במשחק) המרכיבה את "מגדל אליהו בלולו" ואת עמדת השידור והצילום המאולתרת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במגרש מכבי נתניה היָשָן. היה נדרש כושר גופני לא מבוטל כדי להעפיל שוב ושוב לרוֹם העמדה מקום מושבו של השדר והמצלמות. ביקשתי מפועליו של אליהו בלולו להתקין סולם טיפוס נוח לשדר המוביל שלי יורם ארבל. את זאת הם לא היו יכולים לספק לי. יורם ארבל לא היה אמור להפגין את כישוריו בטיפוס על קונסטרוקציות ברזל. רציתי לשמור ולהקל על השדר המוכשר שלי. משימתו הייתה לשדר ולעשות זאת היטב (!). יורם ארבל ניצב בחזית הוויטרינה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה הפונקציה הקולית והוויזואלית שהייתה אמורה לחשוף את כולנו בפני צופי הטלוויזיה. הקונסטרוקציה הפכה גם למִתקן טיפוס ומשחקים עבור ילדי נתניה במשך מהלכי ההקמה, ההפקה, והצילום שלנו. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

balulu 3טקסט תמונה : חודש ינואר של שנת 1983 היה תחילתה של תקופה חדשה. הודעתי למנהלי האצטדיונים ויו"ר הקבוצות כי אם לא ייבנו מייד מתקני צילום ושידור נאותים באִצטדיונים, הרי שמחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית תפסיק להופיע באותם המקומות וצילומי הכדורגל יוקפאו. המנהלים נכנעו ללחצים. מנהל אצטדיון "בלומפילד" מר אהרון קלאז היה הראשון שהלך לקראתי והציב עמדת צילום ושידור חדישה תוצרת מפעל "הארגז" ברום האצטדיון במקומה של העמדה הישנה שלנו אותה כינינו "מגדלי בלולו". מבצע התקנת עמדת צילום ושידור חדשה באִצטדיון "בלומפילד" עלה למועצת פועלי ת"א סכום של 30000 (שלושים אלף) דולר. הנצחתי במצלמת הסטילס שלי את ההבדלים הברורים. הנצחתי את התיעוד בכתב ידי בצבע אדום והעברתי אותו כ- דו"ח לידיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

bnei yehudaטקסט תמונה : ינואר 1983. מגדל הצילום החדש שהוקם במגרשה של בני יהודה ת"א בשכונת התקווה בתל אביב. טיפסתי על עמדת השידור (מנופף בידי) כדי להעניק ממד של יחסיות לקומת המגדל הגבוהה. הספונסרים של בני יהודה ת"א, שני אנשי חברת "עלית" הצעירים והנמרצים דוד מושביץ ואבי פילוסוף השקיעו בבניית המגדל כ- 46000 (ארבעים ושישה אלף) דולר. הנצחתי את התיעוד בכתב ידי בצבע אדום והעברתי כ-דו"ח למנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוזמתי להקים את מגדלי הצילום והשידור המשופרים באצטדיונים בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1983 צלחה גם בגלל היענותם המיידית של היו"רים של המועדונים, ראשי עיריות, ומנהלי האצטדיונים. לא הייתי זקוק ל- ח"כ פנחס גולדשטיין ז"ל. הוא היה פוליטיקאי וכמו כל מיני פוליטיקאים אחרים חיפש דרך להתפרסם באמצעות יצירת קשר ויחסי קירבה עם אנשי תקשורת. יצא לי להיפגש בקריירה הארוכה שלי כמנווט ומנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם ח"כ פנחס גולדשטיין ז"ל בתוקף תפקידו עוד פעם או אולי פעמיים. לא זכור לי שצמחה מכך תועלת מעשית כלשהי. לאחר שכינה אותי בעיתונות, "יואש אלרואי דיקטטור" [1], ניתקתי ממנו מגע.

[1] ראה נספח : קטע עיתונות  "מעריב"  מ-  3 בינואר 1991.

mariv 1

טקסט תמונה : 3 בינואר 1991. כותרת בעיתון "מעריב" מ- 3 בינואר 1991. כמעט בכל מקום בו מתערבים ומותירים הפוליטיקאים את טביעות אצבעותיהם נשאר ריח של סירחון. זאת לא הייתה הפעם הראשונה בה התרחקתי מפגישה עם פוליטיקאי כזה ו/או אחר בתוקף תפקידי כמנווט ועורך ראשי של שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סירבתי לחלוטין להיפגש גם עם סגן השר לענייני ספורט ה- ח"כ פנחס גולדשטיין ז"ל. את נימוקיי הסברתי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל. "אינני פוליטיקאי. תפקידי איננו להיפגש עם כל מיני פוליטיקאים אינטרסנטיים רודפי פרסום אלא לקדם ולבצע את מדיניות רשות השידור", שחתי לבוס העליון שלי. הוא הקשיב ותמך בי. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור כולל העיתון "מעריב").

לא הסכמתי להיפגש יותר עם ח"כ פנחס גולדשטיין הפוליטיקאי. לא השבתי לפניות הטלפון של מזכירתו ולא עניתי על מכתביו. לפוליטיקאים יש תכונה מגונה. הם נחנו במֶתֶק שפתיים ומחפשים לפני כל דבר אחר את טובתם האישית באמצעות הכרזת סיסמאות חסרות כיסוי בתקשורת, "… אני אבנה…אני אקדם… אני אעשה כל דבר לטובת אזרחי מדינת ישראל…". הם הפוליטיקאים מומחים בהבטחות ורדיפת פרסום. רובם לא יודעים ו/או לא רוצים לקיים אותן.

לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. לא הייתי חייב דבר לשני הפוליטיקאים יוסי שריד ז"ל ודליה איציק. הייתי חייב למצפוני בלבד ולמנהלים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לפי הסדר הזה (!).

פרפרת 1 : ציטוט : "עיתונאות היא רכילות מאורגנת". (אדוארד אגלסטון).

עלעלתי בשיחה מבולבלת, מלאת תירוצים, רוויה אופורטוניזם ונימוקים מגוחכים, ורצופה חנפנות ו- שלל אי דיוקים וטעויות (בלשון המעטה) שניהל מר יהודה נוריאל כתב מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 6 בינואר עם כתב ערוץ 1 מר אורי לוי. השיחה המגוחכת שניהלו ביניהם השניים הנ"ל מצדיקה לגמרי את הרעיון הנ"ל של אדורד אגלסטון שאמר כי, "עיתונאות היא רכילות מאורגנת". אם מותר לשניים להתחנף איש לרעהו, ל- בלפף, ולא לדייק (בלשון המעטה) אז אנוכי רשאי ומותר לי לא להאמין להם. אילו מר יהודה נוריאל היה עיתונאי כֵּן ולא חנפן שמתחפש לעיתונאי, הוא היה אומר מייד לאורי לוי כהַאי לִישָּנָא, "…אורי לוי אופורטוניסט שכמותך… עכשיו ב- 2017 אתה נזכר לומר לי שכל העסק הזה עם קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א היה מוגזם…למה לא אמרת זאת ליואש אלרואי בשלהי עשור ה- 80 ובעשור ה- 90 של המאה הקודמת כשהוא שלח אותך לכל רחבי אירופה לשדר ישיר את משחקי אותה מכבי ת"א אלופת המדינה במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות…?". אילו היה עיתונאי כֵּן ולא חנפן היה מקשה על אורי לוי ולפחות שואל אותו, "…תגיד אורי לוי, איך קרה שכל המנכ"לים + כל מנהל הטלוויזיה + כל מנהל החדשות לדורותיהם נתנו ליואש אלרואי יד חופשית לכרות ברית קדושה עם מכבי ת"א לאורכן של כל כך הרבה שנים כאילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היא פרטית שלו…? כיצד קרה הדבר שאיש מהם לא עצר אותו…?". מיניתי את אורי לוי להיות שדר כדורסל שלי בתקופת דמדומים עם נטישתו של יורם ארבל ובטרם זריחתו של מאיר איינשטיין איש רדיו "קול ישראל" יורשו הטלוויזיוני של יורם ארבל בחטיבת הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ועוד דבר, פרט מגוחך מהשיחה הנ"ל : אורי לוי לא שידר אף פעם הפוך משחק כדורגל בין שתי קבוצות (כפי שהוא טוען) משום שהוא מעולם לא שידר בכלל כדורגל. לא אצלי וגם לא אצל קודמי אלכס גלעדי. לכן מרדכי שפיגלר לא התקשר אליו בדקה ה- 75 וסיפר לו שהוא משדר הפוך…מדובר בבלוף. קל מאוד לבדוק את אמיתות העֵדוּת המגוחכת הנ"ל על עצמו. אפשר ללכת אחת לאחת ולהתבונן ולהאזין לקלטות ששמורות אצל גב' בילי סגל בארכיון ערוץ 1. אילו יהודה נוריאל היה עיתונאי כֵּן ואָמִין, הוא היה מייד מתייחס למקרה טלוויזיוני כה חריג ו- היה אומר לו, "…אורי לוי הרי אתה מעולם לא שידרת משחק כדורגל… ואז שואל אותו שאלה סקרנית מחויבת המציאות שנועדה לאַמֵת את הרכילות המאורגנת שממציא אורי לוי, כלהלן : אורי לוי תאמר לי בבקשה באלו קבוצות כדורגל היה מדובר ? מהיכן שידרת את המשחק המדובר? ומתי התרחשה הטראומה המדוברת הזאת… ומה הייתה תגובתם של המנהלים שלך על הטעות המביכה והבלתי מתקבלת על הדעת…?". אותו כנ"ל אמור לגבי שיחת הרכילות בין השניים הנ"ל אודות ניצחונה אָפוּף המחלוקת של יעל ארד באולימפיאדת ברצלונה 1992 את הגרמנייה פראוקה אייקהוף בקרב הג'ודו עד 63 ק"ג לנשים בשלב חצי הגמר. אני זוכר היטב טקסטים שונים לחלוטין שהחלפנו אורי לוי ויונה מלניק מייד בתום השידור הישיר של קרב הג'ודו ההוא השנוי במחלוקת בו העניק השופט ניצחון חינם ליעל ארד שהפסידה לג'ודוקא הגרמנייה. ואותו כנ"ל נוסף, אותה חוסר מהימנות מופגנת גם בשיחת הרכילות שהתנהלה בין השניים הנ"ל אודות המונח הצרפתי Relanti שהופיע על מסך "מבט ספורט" בחורף 1976. אורי לוי ממציא סיפור. הוא כלל לא היה שָם. הוא היה אז טירון שטרם שידר ב- Voice over מאולפן "מבט ספורט" (אולפן ב' בקומה השנייה של הבניין בשכונת רוממה בירושלים) קטעי ספורט שונים בשיטת Off tube. מנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי אסר עליו ולא הרשה לו להתקרב למיקרופון. אורי לוי ממציא עכשיו ב- 2017 סיפורים אודותיו שלא היו ולא התרחשו ב- 1976. משום מה הוא קושר את עצמו אליהם ומוסר לבן שיחו ביודעין מֵידָע לא נכון כדי שהלה יעביר אותו לקוראי "7 לילות". בלשון יותר נחרצת מדובר בשקרים, בנקודות תורפה, שמעמידות בספק את מהימנות כלל השיחה בין השניים הנ"ל. הנה הסיפור האמיתי הנוגע למונח הצרפתי Relanti שהתרחש באולפן "מבט ספורט" בעריכתי לפני כ- 40 שנים ב- 1976 :

"…ובכן, בעת ההיא במחצית השנייה של עשור ה- 70 של המאה שעברה החלטנו מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי ואנוכי עורך "מבט ספורט" להפיץ את תרבות ספורט החורף במדינת ישראל באמצעות "מבט ספורט". במגזינים החדשות EVN 1  ו- EVN 2 (מילת קוד של Eurovision News) ששלח ה- EBU מידֵי ערב בסירקולציה הלוויינית התקשורתית האירופית שלו (בעת ההיא מבריסל), החלו להופיע יותר ויותר תחרויות החלקה בסקי במורד, סלאלום ו- דאון היל, באתרי ספורט החורף הפזורים ברחבי מערב ומזרח אירופה, וכן קפיצות סקי ווירטואוזיות, נחשוניות, מדהימות, נועזות, ומעוררות התפעלות. סוג של ספורט שלא היה מוכר בעת ההיא לצופי הטלוויזיה בישראל, למעט אולי אזרחי המדינה הוותיקים שנולדו בקונטיננט האירופי. לשיא התעוזה נחשבה "מקפצת אוֹבֶּרסְדוֹרְף" הענקית באתר הסקי הגרמני המפורסם אוברסדורף שגובהה 145 מטר. הקופצים ממנה צברו מרחק עצום בדאייה הממושכת עם המגלשיים הצמודות והגיעו למרחק של קרוב ל- 200 מטר. רשת הטלוויזיה הצרפתית הממלכתית "אנטנה 2" (Antene 2) שלחה אלינו מ- אתר ספורט החורף ב- אוֹבֶּרְסְדוֹרְף תמונות מרהיבות של קפיצות הסקי ההן. מכיוון שהאינפורמציה אודות ספורט החורף הייתה חדשנית ולא מוכרת לצופים נבחר יאיר שטרן השַדָּר הבכיר והוותיק של מחלקת הספורט דאז ע"י אלכס גלעדי להטמיע אותה בקרב הציבור הישראלי שהיה בכלל חובב הכדורגל והכדורסל. הקטע הדרמטי ההוא בן שלוש דקות שהוקרן על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה יפהפה. לא רק הקפיצות הדרמטיות אלא גם הנוף המושלג שעטף את אוברסדורף. יאיר שטרן שידר אותו כמובן Off tube מעמדת השידור באולפן "מבט ספורט" בירושלים בהתלהבות ובנחרצות והילל את קופץ הסקי הנפלא העוֹנֶה לשֵם " Relanti ", מי שמרחף באוויר שלוש פעמים בהצלחה גדולה, וזוכה במקום הראשון. בתום התוכנית "מבט ספורט" טִלְפֵּן למערכת הספורט שלנו העיתונאי הידען מיכאל "מייק" קרנון ונזף בי חמורות כעורך וביאיר שטרן השַדָּר. מייק קרנון סיפר לנו שפירושה של המילה הצרפתית Relanti היא הילוך חוזר, סינונים למונח "Replay" באנגלית, ולא שֵם של קופץ סקי כלשהו. מייד הבנו כולנו את גודל הטעות. יאיר שטרן שוב חיפף ושידר לצופי הספורט בעצם שלושה הילוכים חוזרים של שלושה קופצים שונים. היות ולא הייתה שום כתובית המזהה את המתחרים למַעֵט זו של "Relanti", סָבָר יאיר שטרן לתומו (מבלי לאַמֵת את האינפורמציה המועטה שבידו) כי Relanti הוא אותו קופץ סקי המצליח והמפורסם שהטלוויזיה הצרפתית בחרה להראות אותו שלוש פעמים רצופות על המסך בגלל הצטיינותו. היה מדובר בעיתונאות מחורבנת ורשלנית של יאיר שטרן וזה לא היה המקרה היחיד שבו הוא היה מעורב…". 

עוד דיווח מהימים ההם : "…באותה השנה של 1976 הזדמן לתוכנית הטלוויזיה עָשִירָת הַמִדְרוּג "מבט ספורט" ברגע האחרון לפני סגירת המהדורה, קטע כדורגל סקנדינבי. ה- Item המדובר הגיע בסירקולציה הלוויינית האירופית מבריסל ב- EVN 2 (ראשי תיבות של Eurovision News) מגזין חדשות מפורט ובו קטע קצרצר ממשחק כדורגל בין נבחרות דנמרק ונורווגיה. דנמרק ניצחה 0:1. כעורך "מבט ספורט" החלטתי להכניס אותו ל- Line up של המהדורה, ו- כעורך "מבט ספורט" בימים ההם ביקשתי מהבוס שלי אלכס גלעדי להטיל את אחריות עריכת ה- Item ואת שידורו ב- Voice over מאולפן "מבט ספורט" על הכתב יאיר שטרן. יאיר שטרן נחשב בין השאר בימים ההם ל- שדר כדורגל מזדמן שלנו בחטיבת הספורט אף על פי שהיה כבר תקוע עם רגל וחצי בחטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון באותה השנה של 1976. את "מבט ספורט" ב- 1976 ואשר שודרה מידי מוצ"ש בתשע בערב הגיש הקריין המצוין עודד בן עמי. יאיר שטרן נדרש לשבת באולפן "מבט ספורט" ולשדר ממנו את מהלך הבקעת השער. שדר ה- Off tube יאיר שטרן ניסה להשיג מידע הנוגע להרכבי הנבחרות כדי לזהות את השחקנים אולם דא עקא ללא הצלחה. מאמציו העלו חרס. הוא לא ידע את שֵם כובש השער ובצר לו בדה והמציא מלִבּוֹ את שם המבקיע. "את השער הבקיע יֶנְסֶן", סיפר יאיר שטרן לצופי הטלוויזיה הרבים בארץ שהתגודדו סביב התוכנית "מבט ספורט". בתום שידור "מבט ספורט" שאלתי את יאיר שטרן מדוע הוא מוסר אינפורמציה עיתונאית לא בדוקה לצופים. הוא לא המתין אפילו שנייה אחת והשיב לי מִנֵּיה וּבֵיה, כלהלן : "תראה יואש אלרואי, השם יֶנְסֶן הוא שם דֶנִי אופייני ומקובל ולכן איש מהצופים לא יטיל ספק במהימנות האינפורמציה שלי". למחרת הוברר שאת השער הבקיע דווקא שחקן בשם מַרְק טוֹרְסֶן, אבל יאיר שטרן צָדָק. איש מהצופים לא הטיל ספק במהימנות המֵידָע שלו. למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא הגיעה שום תלונה. היה מדובר כמובן בחלטורה עיתונאית של יאיר שטרן ובעיתונאי לא רציני במקרה דנן. אינני זוכר אם הבוס אלכס גלעדי נזף בו ו/או החליק את מעשה החובבנות שלו.

פרפרת 2 : ליאור שליין שַם בכיס הקטן את אנשי הפנל שלו ב- "גָב הַאוּמָה". לא כוחות. עידו רוזנבלום ואורנה בנאי האפרוריים ממש, הופכים לשהידים מתאבדים ליד אישיות הטלוויזיונית הבלתי נדלית, המוכשרת, המתפרצת, ורבת העוצמה. קטע הסולו שלו בו הוא משפד את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר הביטחון שלו אביגדור ליברמן ראוי להילמד ב- "בית צבי", בי"ס לאומנויות הבמה ברמת גן, ובעצם בכל בי"ס לטלוויזיה וקולנוע. אולם אמש גנבה את ההצגה ב- "גָב הַאוּמָה" דווקא השחקנית הנאה עלמת הַחֵן עַלְמָה זַק. לא בשל י"ח ה- הִתְּגַסְגָסוּיוֹת שלה הנוגעות ל- מִפְגָש השלישייה בין רבי יהודי, כומר נוצרי, וקאדי מוסלמי, אלא ל- התעלמותה המוחצנת, המופגנת, והבוטה מאורנה בנאי. עלמה זק בעלת נוכחות טלוויזיונית נכנסה בסערה לאולפן ואמרה שלום חַם לעידו רוזנבלום + ליאור שליין + עינב גלילי. רק את אורנה בנאי קולגה וותיקה שלה מ- "ארץ נהדרת" היא זנחה לאנחות והותירה אותה מבודדת בפינה שלה, הראשונה מימין ב- Desk הטלוויזיה, ולא אמרה לה שלום וגם לא חיבוק. זה בלט.

פרפרת 3 : טלטלת גיא פלג כתב המשטרה הידען והנמרץ של חברת החדשות של ערוץ 2 אודות תוכן פרשת הפגישה המוקלטת בין מו"ל העיתון היומי "ידיעות אחרונות מר ארנון "נוני" מוזס עם ראש הממשלה בנימין נתניהו אביר היומון – חינמון "ישראל היום" קובעת כי מדינת ישראל היא עדיין תוהו ובוהו. היוֹנָה טרם מצאה מנוח לכף רגלה.

פוסט מס' 657 מורכב לכתיבה (חלק 2). חלון הראווה הטלוויזיוני הציבורי האנושי הוא חלוץ תקשורת ה- המונים ו- לעולם אמוציונאלי. וגם תמיד רווי סדקים שקורצים לפוליטיקאים למיניהם להתערב, להניח עליו זכוכית מגדלת, ולמשוך בחוטים. טביעת האצבעות הפוליטית מדיפה ריח של סירחון. סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה היוקרתיים רוחשים אין סוף אמביציות, שאפתנות ותשוקות, וגם חלומות חסרי גבולות משני צידי המתרס. מחד, חלק לא קטן מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם חלשי אופי ששואפים להיות בובות משחק, מאידך, חלק גדול מהפוליטיקאים מתעקש למשוך בחוטי המריונטות כאילו עיתונאות הטלוויזיה משולה לתיאטרון בובות. הייתי שָם. הייתי עֵד לכך. פוסט מס' 657 עוסק במידע רגיש וגם בשני פוליטיקאים שניסו לטפול האשמות שווא שקריות ולהתערב בנעשה בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלהי 1990. קוראים להם יוסי שריד ז"ל מי שהיה ח"כ בתשע כנסות ושר חינוך ב- 1999 בממשלת ישראל בראשות אהוד ברק, וגב' דליה איציק פוליטיקאית דַלָה בעלת יומרות מופרכות שביקשה פעם לשבת על כֵּס נשיאות המדינה. אין מדברים סָרָה במתים אולם זאת האמת. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- 8 בינואר 2017.

לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. לא הייתי חייב דבר לשני הפוליטיקאים יוסי שריד ז"ל ודליה איציק. הייתי חייב למצפוני בלבד ולמנהלים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לפי הסדר הזה (!).

זה קרה ביום שישי – 23 בדצמבר 2016. סיירתי ב- "הָאָרֶץ" עיתון הבית שלי/ לפתע עליתי על מודעה גדולה ובה כתוב : "כי באדם אאמין" ערב לזכרו של יוסי שריד ז"ל במלאת שנה למותו. מנחה האזכרה הוא ירון לונדון והאירוע יתקיים ב- 2 בינואר 2017 באולם רקנאטי במוזיאון תל אביב לאומנות בשדרות שאול המלך 27 בתל אביב. לא הלכתי לשָם.

טקסט מסמך : יום שישי – 23 בדצמבר 2016. עיתון "הארץ" מפרסם מִזְכָּר המזמין את הציבור להשתתף בכנס ב- 2 בינואר 2017 באולם רקנאטי במוזיאון תל אביב לאומנות לזכרו של יוסי שריד ז"ל במלאת שנה למותו. מנחה האזכרה הוא ירון לונדון.

אורלי יניב, רחלי חיים, מרב מיכאלי, ואורית כסיף (א'). התייצבותם של מגישים ומגישות, מנחים ומנחות, קריינים וקרייניות ב- Front של כל חלון ראווה טלוויזיוני באשר הוא מטיל עליהם עול עצום ואחריות כבדה על מי שפקד עליהם לעשות זאת. 

זה התרחש לפני שנים רבות, לפני יותר מ- 26 (עשרים ושש) שנים אולם הזיכרונות כֵּנִים וגם בהירים. הפוליטיקאים חברי הכנסת גם אם היו נבחרי העם לא נהגו תמיד ביושר עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. רובם היו טרמפיסטים רודפי פרסום שחיפשו כל אשנב וצוהר בתקשורת כדי להתבלט ולהפוך לאהודים ופופולאריים. הם לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום . וכך נהגתי. הבנתי מהר מאוד כבר בתחילת עבודתי העיתונאית בטלוויזיה הישראלית הציבורית שבמקום בו הפוליטיקאים משאירים את טביעת אצבעותיהם נודף משָם ריח מטונף. יש לשמור מרחק מהם. אחד מהם היה הפוליטיקאי מר יוסף "יוסי" שריד ז"ל שהתראיין אודותיי ב- 1990 בצורה מְנוּבֶזֶת אצל עיתונאי "חדשות" (עיתון שאיננו קיים עוד והוצא לאור בידי הוצאת "הארץ" של המו"ל עמוס שוקן) דוד מנור, בפרשת הדחתה של מגישת תוכניות הספורט גב' אורית כסיף (הייתה באותה בתקופה בהריון) מהמסך על ידי. היא הודחה מהתפקיד הקונקרטי מפני שהייתה מגישה וקריינית לא טובה, אולם לא פוטרה ממחלקת הספורט בהנהגתי. יוסף "יוסי" שריד ז"ל מעולם לא דיבר עמי ולא שאל אותי לסיבות הורדתה מהמרקע, אך כדי לצבור אהדה ופופולאריות בציבור (על חשבוני) מיהר להצהיר את ה- הצהרה המטונפת הזאת : "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון שיראו איך הוא נראה בחודש השמיני…", והודיע לציבור באמצעות כתב העיתון "חדשות" מר דָוִד מַנוֹר, כי, "…אורית כסיף הודחה על ידי מהמסך בגלל הנימוק שהיא בהריון ולכן איננה נראית אסתטית על מסך הטלוויזיה…". זה היה שקר מטונף ומנובז של ח"כ מלומד. כמובן שגם העיתונאי דוד מנור לא ביקש את תגובתי למקרה הנדון. גם לא המערכת העיתונאית שלו בעיתון "חדשות". בגוף הפוסט קבע מר יוסף "יוסי" שריד כלהלן : "…מתייחסים לאישה כמו אל בובה או חפץ. זו החלטה מאוד אומללה שלהם ובעיקר שלא הייתה ליואש אלרואי עין טובה להבחין שלנשים בהריון יש יותר יופי. לפחות יופי פנימי. אבל זה יכול לקרות רק בטלוויזיה שלנו…". הפוליטיקאי הזה שקוראים לו יוסף "יוסי" שריד ז"ל שיקר. איש ציבור עלוב שלרבים היה אליו ריספקט גדול. לא לי. בעיניי הוא היה אדם עלוב ונוכל שלא בחל בשום אמצעי כדי להצטייר בעיני הציבור כ- מגן נשים בהריון (מפניי) על חשבוני ועל חשבון משפחתי. יוסי שריד ז"ל מי שהיה פעם עיתונאי ברדיו "קול ישראל" ונדרש לעיתונאות הוגנת לא עשה את הדבר היסודי ביותר הנדרש ממנו : להרים לי טלפון ולתת לי את זכות התגובה. לשאול אותי אם אותו המידע שמלכלכים עלי בעיתונות הכתובה באָרֶץ הזאת, הוא אֶמֶת ? הוא יוסי שריד ז"ל עשה את הדבר הנבזי ביותר שאדם יכול לעשות. הוא רץ לעיתונות (לעיתון "חדשות") ונִיאֵץ את שמי והשמיץ אותי בפרהסיה מבלי לבדוק את העובדות ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטרית להגן על עצמי. העיקר להשיג פרסום ופופולאריות כמגן הנשים על חשבון השתלחות מְנוּבֶזֶת באיש הטלוויזיה השובניסט שקוראים לו יואש אלרואי.

אוֹרִית כָּסִיף ומֵרָב מִיכָאֵלי (היום ח"כ מרב מיכאלי) נבחרו על ידי בינואר 1988 בתום Screen test טלוויזיוני ל- 60 (שישים) מועמדות, למלא את מקומה של אורלי יניב שפרשה בקיץ 1987 מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. פרישתה של אורלי יניב קריינית מוכשרת (שדרנית ועובדת קבועה ברדיו גלי צה"ל ו- פרילאנסרית בטלוויזיה) נעשתה לאחר שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין סירבו לשפר את שכרה. אורי פורת ז"ל הכריז בפני העיתונות הכתובה, "…כדי לתת לאורלי קביעות יהיה עליו לפטר 116 עובדים…". הבימאי הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אורן שינדל הופקד מטעמי בפברואר 1988 לאמן ולהכשיר את מרב מיכאלי ואורית כסיף לתפקידן ההיסטורי רב החשיבות והאחראי.

yaniv poratטקסט מסמך : 1987. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מסביר לעיתונאית "מעריב" אילנה באום מדוע איננו יכול להעניק לאורלי יניב קביעות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות "מעריב").

בקיץ 1979 הביא אלכס גלעדי את אורלי יניב כמגישה לצִדו של יורם ארבל. זה היה החלום שלו לבנות צוות הגשה המבוסס על מגיש ומגישה. הבחירה הראשונה של אלכס גלעדי כוונה ב- 1978 לעברה של הזמרת והשחקנית רחלי חיים (בוגרת להקת השריון) אך דרכה כמגישה לא צלחה. גרונה ומיתרי הקול שלה לא הצליחו להתמודד עם קריינות והגשה של מידע ספורטיבי בטלוויזיה גדוש אין סוף מונחים לועזיים קונקרטיים והמון המוני שמות בינלאומיים שאובים מכל אומות העולם. אורלי יניב קריינית בגלי צה"ל הייתה בחירתו השנייה. אורלי יניב הפכה מייד לסנסציה לצדו של יורם ארבל הוותיק וקצרה אהדה עצומה.

yaniv arbel 1979טקסט תמונה : דצמבר 1979. אולפן "מבט ספורט" בקומה ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. תמונה היסטורית. אורלי יניב ויורם ארבל היוו במשך שנים רבות Team שידור נפלא בסטנדרט בינלאומי. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה הקודמת, ברמה גבוהה וזוהרת. הציבור הזדהה עִמם. שניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא פחות חשוב מהם היה אלכס גלעדי הוגה הרעיון ומי שהיווה אף הוא עצמו ספינת דגל של אדם יחיד בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כאן נראים כאמור אורלי יניב ויורם ארבל באולפן "מבט ספורט" הישן (אולפן ב') בקומה השנייה של הטלוויזיה בסופה של 1979. תמונת ה- Rear Projection  המוקרנת בטכנולוגיה מיושנת ברקע של שני הקריינים עוסקת באליפות העולם בהתעמלות שנערכה ב- Port Worth  בדאלאס – ארה"ב בימים ההם. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1979 החליט אלכס גלעדי לשָדרֵג את ההגשה באולפן תוכניות הספורט. הוא ביקש את ידה של אוֹרלי יָנִיב שדרנית בת 22 ברדיו גלי צה"ל והזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו שלל יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינת ישראל ואורלי יניב לא חשבהה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהציב לפניה אלכס גלעדי והתיישבה מול מצלמת הטלוויזיה באולפן. מיקי חיימוביץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה שכעבור פחות מחצי יובל שנים, מישהו בערוץ 2 ואח"כ בערוץ 10 ייאות לשלם לה שכר שנתי בן רבע מיליון דולר על אותה העבודה שאורלי יניב הסכימה לבַצֵע בחינם (כמעט), על בסיס עובדת Free Lancer.

yanivטקסט תמונה : אורלי יניב (מימין) בראשית הקריירה שלה ב- 1980 כמגישה ראשית במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, יחד עם נערת הקארקטר הראשונה (מדפיסה במכונת כתיבה אלקטרונית הקרויה "Character Generator") בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מירה הראל – יגן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב לא הייתה בעדיפות הראשונה של אלכס גלעדי להגשת "מבט ספורט" אך נתפשה מייד כבחירה משנית נכונה והבטחה גדולה. לבטח לאור כישלונה המוחלט של המועמדתת הראשונה שקדמה לה, הזמרת ושחקנית המערכונים יוצאת להקת השריון – רָחֵלִי חַיִים. לאלכס גלעדי היה חזון. הוא סיפר לי אותו כששב למחלקת הספורט עטור זר עלי זית (הוא היה מפיק פנטסטי) בתום הפקת שידורי יום העצמאות ה- 30 בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בשנת 1978 אותה ניהל ארנון צוקרמן. "יואשיש, פגשתי שם נערת חלומות. קוראים לה רחלי חיים. היא תהיה המגישה הבאה של "מבט ספורט" לצדו של יורם ארבל", אמר לי בשמחה והוסיף, "אתה תראה איך נשתפר עכשיו". משהו בער בעצמותיו של אלכס גלעדי, לחַדֵש, לשנות, ולחולל יוזמות שידור חדשות. לא הייתה אז תחרות רייטינג במדינה ואף אחד לא איים על בכורתו. אף על פי כן משהו דחף אותו. הרעיון להגיש את תוכניות הספורט לצופי הטלוויזיה בישראל באמצעות מגיש ומגישה היה פרי מחשבתו הרעננה. שידורי הספורט והחדשות הם עיתונאות רצינית ומכובדת אבל טלוויזיה היא גם Show business. לכן להופעה של המגישים והמגישות על המרקע יש חשיבות כמו גם לאיכות קולם. רחלי חיים היפה והמיוחדת ויורם ארבל בעל קול הבַּרִיטוֹן הסמכותי היו אמורים להיות צמד שדרני טלוויזיה שבאמצעותם יזהו הצופים את תחרויות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלכס גלעדי הבלתי נשכח היה אבי הרעיון.

ל- "מבט ספורט" היה מובטח רייטינג של תשעים אחוז. אולי יותר. שידורי הספורט תחת אחריותו ומנהיגותו אלכס גלעדי זכו להצלחה מסחררת. מחלקת הספורט שלוֹ הייתה יחידתת העילית של השידור הציבורי, אך אלכס גלעדי רצה יותר. היה מנוי וגמור עמו לשכלל ולשפר את הוויזואליה של ההגשה. הוא החליט בכל מחיר להושיב לצִדוֹ של יורם ארבל באולפן הספורט נערה מקסימה שהייתה זמרת בלהקה צבאית ושחקנית מערכונים לשעבר. בכך הסתכם כל ניסיונה של רחלי חיים מול המיקרופון. היא לא הייתה עיתונאית, היא לא הגישה מעולם בטלוויזיה, היא לא הייתה קריינית ברדיו, והייתה רחוקה מהספורט כרחוק מזרח ממערב. רחלי חיים רצתה להיות מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

racheli haim 1

טקסט תמונה : קיץ 1978. רחלי חיים חיילת צעירה ושחקנית בלהקת השִריון ב- 1978. היא הייתה מושא חלומותיו של אלכס גלעדי שביקש להפוך אותה למגישת תוכניות הספורט לצִדו של יורם ארבל. רחלי חיים הייתה שחקנית מוכשרת אך לא קריינית טבעית. המצלמה התאהבה בה נואשות אך המיקרופון הכשיל אותה. לא היה לה כל סיכוי  כקריינית ומגישה באולפן טלוויזיה. (באדיבות רחלי חיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָחֵלִי חַיִים הייתה משאת נפשו של אלכס גלעדי. הוא עשה מאמצים כבירים כדי להכשיר אותה לשדרנית וקריינית וכדי להפוך אותה למובילת שידורי הספורט בהא הידיעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ראשיתם היה במבחני מסך. זה היה מבחן המסך הראשון שנערך אי פעם בתולדות מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ניגשו ל- Audition הטלוויזיוני מועמדים ומועמדות רבים לרבות כתבי הספורט הצעירים אז כמו יָרִין קִימוֹר, משה גֶרְטֶל, דני לֶבֶּנְשְטָיְין, ובני עוֹרִי, ורבים אחרים. כולם חלמו להיות כוכבי טלוויזיה. לא סתם כוכבים. כוכבים על המסך. הם לא ידעו שה- Screen test הוא בעצם מהלך הסוואה שבנוי ומתוכנן היטב רק עבור רָחֵלִי חַיִים שנבחרה כבר לתפקיד ע"י אלכס גלעדי. כתבי הספורט הצעירים שימשו אבני נֶגֶף ותפאורה מלאכותית לבכורה שהובטחה מראש למועמדת הוודאית רחלי חיים מפני שאלכס גלעדי חפץ בה למרות שנכשלה כישלון חרוץ בקריאת הטקסטים. כדי לשוות לתחרות המדומה נופך טבעי העיר אלכס גלעדי לכתבי מחלקת הספורט במהלך ה- Screen Test הערות שִיפּוּר שנראו מקצועיות אך נועדו להסיט את תשומת לבם מהמשחק שהיה מכוּר מראש לטובת רחלי חיים. ירין קימור אחד מעמודי התווך של מחלקת הספורט נדרש לפתע להסיט את שִיפעת שיערו הארוך באולפן ולשנות את כיוון התסרוקת שלו, כדי לבחון איך נראה פרצופו על המסך כששביל התסרוקת נמצא הפעם מצד ימין במקום בצד שמאל הקבוע שלוֹ. לא היה גבול לטריקים שאלכס גלעדי המציא כדי שהמועמדים יחשבו שהוא באמת מתעניין בהם. זה כמובן היה רק למראית עין. הוא היה אלרגי אליהם כמגישים עתידיים ולא רצה אותם באמת. הוא צדק. איש מהם לא מוכשר להיות מגיש טלוויזיה. כתבים – כן. מגישים – לא. אלכס גלעדי היה מאוהב נואשות ברָחֵלִי חַיִים האקזוטית.

racheli haim 2טקסט תמונה :  שנת 1979. אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אני מדריך ומאמן את רחלי חיים בקריאת טקסטים מול מצלמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקראת משימת חייה, להיות בת זוגו של יורם ארבל על מסך הטלוויזיה. היא נכשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

אלכס גלעדי הטיל עלי לחבר טקסטים לנבחנים. הטקסט שכתבתי למבחן המסך ההמוני ההיוא היה אמיתי ומציאותי אך מורכב. הוא כלל שמות לועזיים של ספורטאים וספורטאיות בינלאומיים נודעים אך לא נוחים לקריאה והגייה ללשון בלתי מאומנת. הנה חלקים ממנו :

"…ערב טוב ושלום רב, בעוד פחות משנתיים תפתח במוסקבה האולימפיאדה ה- 22 של העידן החדש. האתלטים והאתלטיות המצטיינים בעולם הנושאים עיניהם למדליות האולימפיות, נמצאים בכושר מצוין, וקבעו השבוע הישגים מדהימים. הקופצת לרוחק הסובייטית אולגה רוקאווישניקובה קבעה בלנינגרד שיא עולם חדש כשקפצה למרחק של שישה מטרים ושבעים ותשעה סנטימטרים. האצנית היהודייה מפולין אירנה שאבינסקה – קירשנשטיין קבעה אף היא בתחרות בווארשה שיא עולם חדש בריצת 400 מ' בזמן של ארבעים ותשע שניות ועשרים ושמונה מאיות השנייה. באותה התחרות עבר קופץ המוט וולאדיסלאב קוזאקייביץ' מעל רף בגובה של חמישה מטרים ושמונים סנטימטר. שיא עולם שלישי הושג בתחרות א"ק בלייפציג שבמזרח גרמניה. הודפת הכדור ברזל מארגיט גומל – הלמבולדט שיפרה את השיא הקודם בתשעה סנטימטרים כשהדפה אותו למרחק של שמונה עשר מטרים וחמישים ושלושה סנטימטרים. נעבור עכשיו לכמה ידיעות כדורגל. איינטרכט פרנקפורט מגרמניה ניצחה בגביע אירופה לאלופות את הקבוצה ההונגרית פאֶראֶנץ וואָרוֹש מבודפשט בתוצאה 1:4. הקבוצה האנגלית ליוורפול לא הצליחה לגבור על אלופת איטליה אינטר מילנו והמשחק הסתיים בתיקו אפס. ומכאן לכמה ידיעות מליגת הכדורסל הטובה בעולם, ה- NBA. השחקן קארים עבדול ג'אבר הידוע בשמו הקודם לוּ אלסינדור והמתנשא לגובה של שני מטרים ושמונה עשר סנטימטר, עבר לשורות קבוצת לוס אנג'לס לייקרס מקבוצתו הקודמת מילוֹואקי בּאקס. שני שחקני העבר המצטיינים ב- NBA, אוסקר רוברטסון מסינסינטי רויאלס וביל ראסל מבוסטון סלטיקס, החליטו לרכוש את קבוצת הכדורסל הנודעת הארלם גלוב טרוטרס. כאן הגיעה תוכניתנו לסיומה. לכולכם שלום רב ולהתראות…".

זהו היה אחד מאותם הטקסטים שקרייני הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית נדרשים לקריין במהדורות השונות של תוכניות הספורט שלנו. המוכשרים עושים זאת ללא קושי. החלשים טועים ומגמגמים. על אחת כמה וכמה אֵלו שאינם בקיאים בספורט, אך זהו מבחן האמינות הראשוני. בהקראת טקסט מורכב אתה מייד מבחין מי הוגה את מושגי ומונחי הספורט והשמות בקלילות, למי זה "מתיישב" נכון בצורה טבעית על מיתרי הקול, ומי הוא מתקשה ו- "מְלַפּסֵס". קריינות וקריאת טקסט בפני המצלמה איננה המבחן היחידי והקריטריון הבלעדי אך היא יסודית וראשונית וחושפת מייד חולשות ופְגמים. רחלי חיים הייתה חסרת אונים. לא באשמתה. היא פשוט לא הייתה קריינית. מאבקה על המיקרופון הטלוויזיוני נידון לכישלון מראש. חזותה הייתה קורנת ומיוחדת אך קולה וכישרון הקריאה שלה היו מוטלים בספק גדול. לרוע מזלה שבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי כבר עשה לה יחסי ציבור באמצעות כתבת קידום ושִיוֵוק אותה לציבור כשדרנית הספורט הבאה של הטלוויזיה. לא דובים ולא יער. הגיית שמות נכונה היא הכרחית. זהו תחום בסיסי והכרחי בקריינות בתקשורת המונים היוצר את המְהֵימַנוּת והאַמִינוּת בין השַדָּר לצופיו. כולנו זוכרים את קרייני מהדורת החדשות בשפה העברית ברדיו המצרי שנקרא "קול הרעם מקהיר". קרייני התעמולה המצריים שיבשו את השפה העברית עד כדי גיחוך. שום ישראלי לא היה מסוגל בשנות ה- 50 ו- 60 של המאה הקודמת להאמין לאינפורמציית התעמולה המוגשת לו ממצרים, אומנם בשפת העִבְרִית שלו, אך בצורה כל כך מביכה ומשובשת ההופכת את הקריינים ללעג וקֶלֶס בעיני שומעיהם. גורל דומה פקד את קרייני מהדורות החדשות בעברית בטלוויזיה הירדנית לפני שנות דוֹר שפַּנוּ לצופים בישראל. הם שיבשו מבלי משים כל שֵם ישראלי והחליפו בטבעיות ומבלי להרגיש את האות "פ" באות "ב". גם המבטא הערבי הכבד הפך את קריינות התעמולה שלהם לקלס ושנינה. הם לא היו אמינים ולכן לא אפקטיביים.

בימאי הספורט המצוין שלו יואב פלג נרתם יחד עמי למאמצים הגדולים לקדֵם אותה בעבודה מול המצלמה. זה היה רצונו של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי גִיֵיס אפילו את שירותיו של קריין רדיו "קול ישראל" המיתולוגי משה חוֹבָב לעזרתה של רחלי חיים. עד כדי כך אהב אותה ורצה בה. כצעד ראשון התחילה רחלי חיים להגיש את תוכנית הספורט לנוער "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר". אבל זה לא הלך. היא לא הייתה קריינית. היא שיבשה כל שֵם ומוּשַג שחדר לפיה. היא עוררה רחמנות מקצועית ו- הודחה, ופינתה את מקומה לבאה אחריה. אורלי יניב.racheki haim 3

טקסט תמונה : רחלי חיים ב- 1979 (בת 21) בטרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yaniv 1 

טקסט תמונה : אורלי יניב ב- 1979 (בת 22) בטרם איפור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רחלי חיים הודחה מהמסך ושבה לאורות בימת התיאטרון. היא הייתה שחקנית, לא קריינית. אוֹרְלִי יָנִיב הייתה לעומתה קריינית מהימנה ובעלת רקע, ניסיון, ועבר מוכח ברדיו גלי צה"ל. היא מעולם לא שיבשה שֵמוֹת. היה לה קול רדיופוני איתן, חיתוך דיבור מושלם, ובנוסף הייתה גם נאה על המסך. היא הייתה קריינית אמינה ששריר בפניה לא זַע. אורלי יניב הביאה עמה למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אישיות קורקטית, אולי קרה במקצת, אך דייקנית ומוקפדת. ללא כל קושי הפכה לבת ברית מובהקת של יורם ארבל באולפן "מבט ספורט". אוֹרְלִי יָנִיב פרצה למסך כמטאור. הצלחתה הייתה גם הצלחתו של אלכס גלעדי שהיטיב לבנות Team שידור. באמצעות אורלי יניב ויורם ארבל הוא זיהה לציבור את שידורי הספורט שעליהם היה מופקד. כבר בחודש דצמבר של  1979 היה ברור כי אורלי יניב ויורם ארבל הם צמד שידור מיטבי. ברמה בינלאומית. הם הגישו והנחו את כל תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה הקודמת ברמה גבוהה וזוהרת. באמצעות שני כוכבי ההגשה האלה זיהינו לציבור את תוכניות הספורט. הציבור הזדהה עִמם ושניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדֶגֶל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית. הצבתה שלל אורלי יניב ב- 1979 בפסגת ההגשה של חדשות הספורט הייתה מעשה בלתי שגרתי והיוותהה נקודת ציון מיידית ואבן דרך בהתפתחות השידורים האלה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני זוכר כמה מהקולגות שלנו בקומה השלישית בחטיבת החדשות מלגלגים על אלכס גלעדי ועל הרעיון שלו לקדֵם את מערכת היחסים הסימביוטית הזאת בין צופי הטלוויזיה לבין שידורי הספורט באמצעות אורלי יניב. לא מעט הטילו ספק ברעיון. זה נראה להם מגוחך. יורם ארבל הספיק להם. לספקנים נראה החזון של אלכס גלעדי שִכְפּוּל בלתי נחוץ של האתוס האמריקני. מייד התברר כי לאתוס הטלוויזיוני הישראלי והאמריקני יש הרבה מרכיבים דומים ותכונות משותפות. אחת מהן היא הכריזמה והאסתטיקה החיצונית של המגישים כפי שהיא נתפשת ע"י הצופים. לאוֹרְלִי יָנִיב היה ממנה במנות גדושות. קו המחשבה של אלכס גלעדי היה נבון. הרעיון שלו צלח.

אורלי יניב הייתה בימים ההם מגישה ברמה של Mega star אך נשארה צנועה ואהובה, ולחלוטין חסרת גינוּני מַלכוּת. בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת היא נחשבה למגישת הספורט האולטימטיבית. היא הייתה דייקנית ופדנטית שהגיעה לעבודת ההגשה מידֵי מוצ"ש במשך שמונה שנים רצופות כשעתיים – שלוש לפני תחילת שידור התוכנית. מתיישבת לה בפינה על אחד הכיסאות במין ישיבה מזרחית גמישה כזאת, משנֶנֶת בקפידה ברצינות רבה וביראה עצומה את הטקסטים, קוראת אותם לעצמה, בודקת אותם ביסודיות ומנקֶדֶת כל מילה – כל אוֹת ואוֹת. היא עשתה זאת מפני ש- לחלוטין לא הייתה בקיאה בחומר השידור. הספורט והנעשה סביבו לא היה תחום ההתעניינות הטבעי שלה. למעשה היה זר לה. היא הייתה מחוברת הרבה יותר לתחום הבידור מוסיקה הישראלית והבינלאומית. הזמר ברוּס ספרינגסטין (Bruce Springsteen) היה האהוב עליה ביותר. אורלי יניב מעולם לא שגתה אפילו פעם אחת בהגיית אלפי השמות הלועזיים שנקרו לה בטקסט. היא הפכה להיות קריינית טקסטים מעולה, מושלמת, מבעד ל- Teleprompter למרות שזירת הספורט המגוונת על ענפיה הרבים היו זרים לה. היא הייתה פשוט רָב אומן בקריינות וניחנה ביכולת לשָדֵר ולהעביר לצופי הטלוויזיה אינפורמציה בצורה קורקטית ותמציתית למרות שאינה בקיאה בה אך מבלי שאלה יחושו בכך. היא התגלתה כדמות סמכותית. כישרון וסוד מקצועי גדול. ציבור חובבי הספורט רכש לה אימון. אורלי יניב ניצלה מבלי משים את יתרון המצלמות באולפן והגשימה עד תום את האילוזיה הטמונה בטלוויזיה. היא הייתה יפה וזוהֶרֶת, וחשוב מכל אמינה. צריך להבין שוב כי היא לא הבינה דבר בספורט לגווניו השונים האין סופיים כמעט אך כשדיברה אודותיהם הקרינה אוטוריטה. היא הייתה כוכבת טלוויזיה במלוא מובן המילה שהשתכרה פרוטות. פעם באחד הראיונות הנדירים שהעניקה לעיתונות העידה על עצמה כלהלן : "אני חושבת שהטלוויזיה עושה אותי יותר רזה, יותר ארוכה, ויותר זוהרת. בחיים אני בס"ה מאה ושישים סנטימטר, עגלגלה ומרכיבה משקפיים. מי שמתאכזב מזה לא מבין את חוּקֵי המשחק"

yoash alroey 1985.jpg 1טקסט תמונה :  קיץ 1985. אנוכי לפני דלת הכניסה הכחולה לאולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הבניין מוקם בשכונת רוממה בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash alroty 2טקסט תמונה : 1971. אנוכי זוכה עם אוניברסיטת ת"א בגביע מכללות ישראל בכדורסל. הייתי דוגמן צילום ומורה ומחנך במקצוע המתמטיקה וחינוך גופני, כשלפתע נקרה לי בדרכי מר אלכס גלעדי. אלוהי הטלוויזיה הפגיש בינינו. זה קרה בימים ההם לפני 44 שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהבתי אותה את אורלי יניב בשמונה השנים ההן של 1987 – 1979. ו- מי לא ? היא הייתה שדרנית נפלאה וגם אישיות טלוויזיונית מיוחדת מפני שאפילו במעמדה הרם נותרה צנועה, קורקטית, קפדנית ומדויקת ללא רבב, צייתנית ובעלת משמעת עבודה (אולם לא כנועה). הייתי במידה רבה בר מזל משום שאלוהי הטלוויזיה שלח אותה לזרועותיי (הטלוויזיוניות). היה לי כבוד גדול לנהל אותה בשנים ההן של 1987 – 1980. עבורי היא בלתי נשכחת.

אורית כסיף לא פוטרה ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך כמגישה לא בגלל אסתטיקת הריונה, איזה קשקוש מנובז, אלא מפני שבסופו של דבר הייתה קריינית לא טובה ש-שוֹגָה ומלפססת לעיתים קרובות. היא הוצבה על ידי בחלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמגישה אולם משהתברר כי היא שוגה שוב ושוב (יום אחד הכריזה כי "ה- א"ק היא מלכת ההתעמלות…"), הורדה בסופו של דבר מהמסך אך כלל לא פוטרה מ- מחלקת הספורט בפיקודי. היא הודחה על פי החלטה שלי מהמסך אולם לא סולקה מחטיבת הספורט. יוסף "יוסי" שריד ז"ל העליל עלי טקסט עלוב ושקרי. הרי גם רעייתי הייתה בהריון (אנחנו הורים לשלושה ילדים וסבא וסבתא לעשרה נכדים ונכדות). הוא יוסף "יוסי" שריד ז"ל עשה כלפיי מעשה מלוכלך ו- מְנוּבָז. ולא רק הוא. שמעתי שכל מיני אנשים העריצו אותו. אנוכי לא יכולת להצטרף למקהלה ההיא. אותו יוסף "יוסי" שריד ז"ל אפילו לא מצא לנכון להרים לי טלפון לשאול ולברר מה קרה בטרם אץ לעיתון "חדשות" ז"ל ומיהר להכריז עלי מלחמה מנובזת על פי שמועות נבזיות חסרות שחר, וזאת הייתה כותרתה : "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון שיראו איך הוא נראה בחודש השמיני…". יוסף "יוסי" שריד היה פעם כתב ברדיו "קול ישראל" שהיה אמור להיות אָמוּן על עיתונאות הגונה ולבדוק את הנתונים והעובדות בטרם התייחסותו, אולם הוא לא היה כזה בחודש אוקטובר ההוא של שנת 1990. הצהרתו, "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון, שיראו איך הוא נראה בחודש השמיני…" הייתה מטונפת ו- מְנוּבֶזֶת. אנוכי יודע שאין מדברים סָרָה במתים אבל זאת האמת. באותה העֵת של סתיו 1990 בני הבכור היה בן 25, בני האמצעי היה בן 22 וקצין קרבי ב- "גבעתי", ולבתי הצעירה מלאו 17. מה הם היו אמורים לחשוב על האבא שלהם ? מאיר שניצר אמר פעם, "עִם נִבְזִים תִּתְּנָבָז". לא הִתְנָבַזְתִי אִתּוֹ. יוסף "יוסי" שריד ז"ל היה ח"כ – פוליטיקאי שעשה כמו האחרים כל מאמץ להשיג יתרון פוליטי על חשבון השתלחות בי. היה מדובר במעשה נוכלות. לא פחות. אין מדברים סָרָה במתים אולם הוא מעולם לא התנצל על הטינופת השקרית שהשפריץ לעברי. גם לא כשראיינתי אותו בעת מחקר וכתיבת ספרי הראשון "8 ימי בראשית" במסגרת סדרת 13 ספרי טלוויזיה (שונים) שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998 וקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". שוחחתי עמו טלפונית וחקרתי אותו על עברו כאיש רדיו "קול ישראל" בראשית שנות ה- 60 של המאה שעברה לצדם של יגאל לוסין ומיכה שגריר. כשהגעתי לשאלה האחרונה בשיחה עמו מדוע רץ אז לעיתון "חדשות" בשלהי 1990 כדי לנַאֵץ אותי ועל מנת להפיץ דברי שקר אודותיי כאילו פיטרתי את גב' אורית כסיף מהגשת תוכניות הספורט בגלל הריונה והשתמש בכותרת נאסטית מנובזת, "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון, שיראו איך הוא נראה בחודש השמיני…", השתרר לפתע שקט לכמה שניות על קו הטלפון. ואז הוא ביקש ממני לעבור לשאלה הבאה. אמרתי לו שהוא התייחס אלי בשקרנות ונבזות. הוא לא עניין אותי עוד. ניתקתי ממנו מגע. הוא יוסי שריד לשעבר שר החינוך לא התנצל ולא חזר בו. רבים סגדו לו. אנוכי רחשתי לו ול- שכמותו בוז. אפילו לא טיפה אחת של הערכה. נכון שאין מדברים סָרָה במתים אבל הוא היה בעיניי לא רק שַקְרָן, אלא גם איש נִבְזֶה. זה מה שחשתי כלפיו אז. 

sarid 1

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. לפני יותר רבע מאה של שנים. זוהי חוות דעת ארסית, נבזית, ומופרכת שמפרסם אודותיי הפוליטיקאי יוסף "יוסי" שריד בעיתון "חדשות". הבל הבלים מוחלט. האיש הפוליטי הזה שמטיף מוּסָר לכולם שמע שמועות שקריות ורץ לקנות פרסום אישי בעיתונות. הוא כמובן לא החליף עמי מילה והחליט לפרסם מידע שגוי, מוטעה, ולחלוטין לא נכון. הפוסט המְנוּבָז נשלח על ידי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל, למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, ולמשנה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור ז"ל, ובו תביעה להגן על שמי. "עומדות בפניכם שתי ברירות : האחת, אם תוכנו הכתוב בפוסט הזה של יוסף "יוסי" שריד נכון, אז תפטרו אותי. השנייה, אם לאו – הגנו עלי". שניהם זרקו את הפוסט ההוא של יוסף "יוסי" שריד לפח ואמרו שהוא רווי שטויות ואיננו שווה דיון. אתה שואל את עצמך איזה אינטרס היה לח"כ יוסף "יוסי" שריד לפרסם אודותיי לפני רבע מאה של שנים מידע שקרי ומְנוּבָז מבלי שהוא מכיר אותי ומבלי שהוא בודק את העובדות לאשורן עמי, ומסתמך רק על שמועות ודברי שקר בעיתונות הכתובה ? (באדיבות העיתון "חדשות" ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן).

הזמן ההוא של ימי רדיו "קול ישראל" בעשור ה- 60 של המאה הקודמת.

מפאת כבודו של יוסי שריד ז"ל אנוכי עורך כאן פאוזה ומביא משהו מהתקופה היפה של רדיו "קול ישראל" בה פעל יוסי שריד תקופה מסוימת לצדם של עיתונאים וותיקים רבי מוניטין ביניהם יגאל לוסין, מיכה שגריר, ירון לונדון ורבים אחרים.

"…באוקטובר 1969 סמוך למועד הבחירות לכנסת ה- 7 (נערכו ב- 28 באוקטובר 1969) טסה ראש הממשלה גב' גולדה מאיר לארה"ב ונפגשה עם הנשיא ריצ'ארד ניקסון. השגריר בוושינגטון יִצְחָק רָבִּין הכין היטב את מסעה לארה"ב. מטרת הביקור היה להבטיח את הזרמת הסיוע הכלכלי ואספקת הנשק האמריקני לישראל אך אסור היה לסַקֵר אותו מפני שחשיפת גולדה מאיר הייתה בבחינת תעמולת בחירות. הממשל האמריקני יצא מגדרו לערוך לגולדה מאיר סיור מלכותי ברחבי המדינה הענקית. האמריקנים הטיסו אותה למפגש עם כוכבי הוליווד וגם למילווקי העיר בה התחנכה וגדלה בטרם עלתה לישראל. כל שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב CBS, ו-NBC, ו- ABC חיזרו אחריה והזמינו אותה לאולפני החדשות, ראיינו אותה, והעניקו לה בימה לומר את דברה. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר הייתה כוכבת טלוויזיה מבוקשת ואישה חכמה ושקולה שידעה להופיע בפני המצלמות. בתום הריאיון עם CBS סיירה בביה"ס היסודי במילווקי במדינת מישיגן שם למדה בראשית המאה ועשרים, ושהוסב זה מכבר לבי"ס של תלמידים שחורים. התלמידים שרו לכבודה את "התִּקְוָוה". יִגְאָל לוֹסִין שהיה אז כתב רדיו "קול ישראל" וליווה את מסעה המלבב ברחבי ארה"ב זוכר כפי שסיפר לי בשיחות התחקיר בינינו ב- 2009 : "מכיוון שחוֹק השידור אסר על הטלוויזיה לצלם את מועמדי המפלגות כארבעה שבועות לפניי הבחירות לכנסת ה- 7 ב- 1969 וראה בכך הענקת שירות ולא סיקור עיתונאי, הטלוויזיה כלל לא תיעדה את אותו הביקור ההוא של גב' גולדה מאיר ב- 1969 בארה"ב. לא נותר שום זיכרון צילום מהסיור מרטיט הלבבות שלה בבית ספרה במילווקי והמפגש עם כוכבי הקולנוע האמריקני בהוליווד – בלוס אנג'לס".

טקסט תמונה : 1969. ראש הממשלה גב' גוֹלְדָה מֵאִיר מעניקה ריאיון לחטיבת החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בתוכנית "FACE THE NATION". (צלם מר משה מילנר. לע"מ תמורת תשלום).

ישראל גָלִילִי הבטיח כבר לאלוף אֵלְעַד פֶּלֶד הבטחה מרחיקת לכת כי מייד לאחר שלב ההקמה של הטלוויזיה בו יעבוד עם צוותו במסגרת משרד ראש הממשלה יקודם וימונה למנכ"ל (הראשון בהיסטוריה) של רשות השידור זאת שתכלול לראשונה בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הציבורית הצעירה [6]. ב- 1967 החזיקו אזרחי מדינת ישראל ב- 30000 (שלושיםם אֶלֶף) מקלטי טלוויזיה מבלי שתהיה כאן בכלל תחנת טלוויזיה. אי אפשר היה לעצור את הקִדְמָהה ולהסתמך עוד על השקפת עולמו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שלא צריך כאן טלוויזיה. ישראל גָלִילִי היה מדינאי בעל חזון ותוכניות לטווח ארוך ולמינויו של האלוף אֵלְעַד פֶּלֶד לראש צוות ההקמה היה מֶסֶר כפול שהבהיר דבר אחד והשיג מטרה שנייה. השַר הממונה על מבצע הקמת הטלוויזיה הודיע לנבחרי העַם היראים את המציאות התקשורתית החדשה הלא נודעת בעקבות הפעלתה בישראל, כי למרות ההכנות הקדחתניות של הממשלה ליישומה, הרי ששידורי הטלוויזיה לא יתחילו בטרם יתוקן חוק רשות השידור מ- תשכ"ה / מארס 1965 (עידן הרדיו בטרם קום הטלוויזיה), והוא יובא לאישור הכנסת. מטרת מינויו של אֵלְעַד פֶּלֶד למנהל הטלוויזיה הייתה לפגוע ולטרפד את סיכוייו של מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן שהתמנה למנהל הרדיו ב- 1960 במקומו של צְבִי זִינְדֶר [7] ומי שנשא באופן טבעי את עיניו לתפקיד החדש של אבי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אֵלְעַד פֶּלֶד היה גנרל אך חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה איש מקצוע מן המדרגה הראשונה שניהל את המדיה בהצלחה בשנים 1967- 1960, ונהנה ברוב זמן ניהולו מאמון וגם יראה של עובדיו. הוא נחשב בעיני רבים מהם למנהל, מנהיג, ואיש תקשורת מקצועי מן המעלה הראשונה בעיתונאות האלקטרונית. אדם בעל יוזמה, ברוך כישרון, ויכולת תכנון וגם מעמד והשפעה שעל פיו יישק דבר. חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן היה אישיות מורכבת בעל חושים פוליטיים מחודדים ומ- מעריציו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן שלא בחל בקשירת קשרים הדוקים עם השלטון. חייו המקצועיים ברדיו הפכו במרוצת השנים לסבוכים ולא פשוטים. מְחַד רצה להשביע את רצון העובדים ומאידך עמל לרצות את השלטון שמינה אותו לתפקיד הרם. אך אין ספק כי במשך שבע שנים הצעיד את רדיו "קול ישראל" לפנים וזכה עִמוֹ להישגים רבים בתחומי החדשות, האקטואליה, וענייני היום. בכל העולם הקימו את הטלוויזיה אנשי הרדיו שבאו מהמדיה הוותיקה יותר והיו בעלי ניסיון בתקשורת המונים. הרדיו קדם לאחות הצעירה, הטלוויזיה. חֲנוֹך גִבְתּוֹן איש הרדיו הוותיק חשב שהוא יעשה זאת טוב בישראל יותר מאחרים [8]. בסופו של עניין הדבר לא הרשים את השַר ישראל גָלִילִי שהראה לו את הדרך החוצה אל מעבר לגבולות רשות השידור.

יִגְאָל לוֹסִין עיתונאי ועורך וותיק ובעל מוניטין ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית (ובשמה הראשון והישן "הטלוויזיה הכללית"), החל את עבודתו ב- 1959 ברדיו בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית. זה היה בתקופה שצְבִי זִינְדֶר היה מנהל הרדיו. הוא זוכר עד היום את הסיטואציה המורכבת של מעורבות השלטון בעבודת הרדיו כפי שאמר לי בשיחות התחקיר עמו ב- 2009 : "חֲנוֹך גִבְתּוֹן היה איש מקצוע מוכשר אך גם שקרן וקצת רמאי בשל רצונו לפעול כמשרֵת הממשלה בראשות דוד בן גוריון שמינתה אותו במקומו של מנהל הרדיו הקודם צְבִי זִינְדֶר. רדיו "קול ישראל" היה ב- 1960 מעין מחלקה במשרד ראש הממשלה. מנכ"ל משרד ראש הממשלה היה טֶדִי קוֹלֶק (לשעבר חבר קיבוץ עֵין גֵב) וחֲנוֹך גִבְתּוֹן היה נאמן למי שהפקיד בידיו את הרדיו וגם הדיח את צְבִי זִינְדֶר. אחת הדוגמאות הייתה "המהדורה המשולבת" תוכנית אקטואליה חדשנית בעלת אופי של מגזין פרי רעיונו של חגי פִּינְסְקֶר ששודרה בהצלחה רבה ברדיו "קול ישראל" ב- 1962".

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. כתב רדיו "קול ישראל" יגאל לוסין (מצד ימין מרכיב משקפיים כהות עם המיקרופון והנגרה) מתעד את ראש הממשלה ושרר הביטחון דוד בן גוריון שהתנגד בצורה נחרצת להקמת טלוויזיה במדינת ישראל. (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק (מימין) יחד עם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ורעייתו פולה וחבר עוזריו הקרובים. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : המנכ"ל הנמרץ של משרד ראש הממשלה טדי קולק, רות חביליו (חברת סגל משרד ראש הממשלה), המזכיר הצבאי נחמיה ארגוֹב,, שרה מלצר (גור), המזכיר האישי יצחק נבון, ומזכיר הממשלה זאב שרף. זיהוי הנוכחים היושבים מימין לשמאל : ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ורעייתו פולה. (התמונה הוענקה לי באדיבות הנשיא לשעבר יצחק נבון ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר יגאל לוסין עיתונאי עַל ברשות השידור ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית מוסיף לי בעת שיחות התחקיר בינינו, וממשיך : "ראש הממשלה ושַר הביטחון דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן התנגד לאופייה התקשורתי . הוא רצה חדשות לחוּד ויומן לחוּד. טֶדִי קוֹלֶק איש הכל יכול במשרד ראש הממשלה ועל פיו יישק דבר הרים טלפון בשמו של דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן לחנוך גִבְתּוֹן שמיהר להסירה למרות שכמנהל הרדיו תמך בה מקצועית. הוא ידע שאם יתמוך בעובדים כנגד בקשה של טֶדִי קוֹלֶק שהייתה כמו ציווי מוחלט של ראש הממשלה, הרי ברור שיעיפו אותו. הרדיו כאמצעי של תקשורת המונים היה כאמור מחלקה ממשלתית וחֲנוֹך גִבְתּוֹן ציית לבעלי הבית. אני זוכר שערב הבחירות לכנסת ה- 6  ב- 2 בנובמבר 1965 לאחר הפילוג ההיסטורי במפא"י והקמת מפלגת רפ"י בראשות דָוִד בֵּן גוּרְיוֹן ותומכיו שמעון פֶּרֶס, משה דַיָין, טֶדִי קוֹלֶק, יצחק נָבוֹן, ויוסף אַלְמוֹגִי ערכנו ניחוש טוֹטוֹ פנימי בין חברי המערכת מי יזכה בבחירות. חֲנוֹך גִבְתּוֹן העניק לרפ"י בגלל משקלו של דוד בן גוריון 20 מנדטים. אני נתתי להם חצי מהכמות שהעניק להם חנוך גבתון, 10 מנדטים. צדקתי בטוֹטוֹ וגרפתי את הקופה. מפלגת מפא"י יחדיו עם אחדות העבודה שנקראה עכשיו המערך בראשות לֵוִי אֶשְכּוֹל צברה 45 מנדטים וזכתה בבחירות בניגוד לצפי של חֲנוֹך גִבְתּוֹן. תוכנו של טופס טוֹטוֹ הבחירות שהיה משחק של ניחושים נשמר במגירתו של חנוך גִבְתּוֹן אך מישהו הדליף את תוכנו לישראל גלילי. השַר הממונה על שירוּת השידור ראה בניחוש הפרוע של חֲנוֹך גִבְתּוֹן שהעניק לרפ"י של דוד בן גוריון 20 מנדטים משאלת לֵב ואולי פירש אותה כחוסר נאמנות ללֵוִי אֶשְכּוֹל. איש כמובן לא הוכיח זאת אבל האנשים דיברו על כך. חֲנוֹך גִבְתּוֹן היה צריך לשרת כעת שני אדונים . את הממשלה בראשות לוי אשכול ואת הממנה שלו לשעבר דוד בן גוריון. במשך הזמן קמה לחֲנוֹךְ גִבְתּוֹן אופוזיציה חריפה בין כתלי הרדיו עליה נמנו חַגַּי פִּינְסְקֶר, יוֹסִי שַרִיד, יָרוֹן לוֹנְדוֹן, אֵלִיָהוּ כַּרְמֶל, אנוכי וגם אחרים . הוצאנו לאור בטרם מלחמת ששת הימים 67' ביטאון פנימי שלנו שהענקנו לו שם אדיטוריאלי "גַּל נָעוּל" ובו תקפנו את דרך ניהולו של חֲנוֹך גִבְתּוֹן את הרדיו . שַר החינוך זלמן אָרָן קרא לנקוט נגדינו עורכי הביטאון וכותביו עונשים מרתיעים. הביטאון יצא כמה פעמים לאוֹר ונסגר . חֲנוֹך גִבְתּוֹן ניהל מניפולציות על מנת לשרוד וטען בפני לוי אשכול וישראל גלילי כי אומנם כמה עיתונאים עושים לו צרות אך מרביתם תומכים בו לרבות מזכיר שירות השידור יִצְחָק "אִיז'וֹ" רָגֶר. זה לא היה נכון. מרבית העיתונאים רצו להעיף אותו, ובאמת בראשית 1967 פרץ ברדיו 'קול ישראל' מרד עיתונאים נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן שמצא את ביטויו בבחירת וועד עובדים מיליטנטי בן חמישה חברים שיצא חוצֵץ נגדו. בוועד הזה היו חברים חַגַּי פּינְסְקֶר, גב' מרים רוֹטְשִילְד אֵלִיָהוּ כַּרְמֶל, יעקב לַמְדָן, ועוד אחד שאיני זוכר את שמו. האווירה ברדיו "קול ישראל" אולי לא הייתה עכורה אך וודאי שנויה במחלוקת". לפתע הגדישו חסרונותיו של חֲנוֹך גִבְתּוֹן את הסֵאָה והיו רבות ממעלותיו. המניפולציות והשקרים לא נעלמו מעיני השַר ישראל גלילי שפתח ב- 1967 במערכה לסילוקו של חנוך גִבְתּוֹן מהרדיו. היה מנוי וגמור עמו להציב בראש שירות השידור מנהל חדש תחתיו. עלי להוסיף ששמואל אַלְמוֹג ניצב מהצד בכל מאבקי שדרני הרדיו נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן. הוא לא התערב, רק הגה את הסלוגן : "צריך לעזור לפוליטיקאים להציל עצמם מידי עצמם". אמירה נחמדה אבל הוא לא התעסק במֶרִי נגד חֲנוֹך גִבְתּוֹן כמונו".

טקסט תמונה : 1963. ימי רדיו "קול ישראל" בטרום עידן הטלוויזיה. הכתב יגאל לוסין (קיצוני מימין למעלה, משופם ומרכיב משקפיים כהות) מתעד את יום הולדתו ה- 85 של הפילוסוף הנודע מרטין בובר בירושלים. (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגיליון הראשון של הביטאון הפנימי "גַּל נָעוּל" יצא לאור בספטמבר 1966 ע"י וועד הגג של עובדי רשות השידור בירושלים , אך המערכת האמונה על הישראליות והשפה העברית, הדגישה בעמודד השער את התאריך העברי של ההוצאה, תשרי תשכ"ז. המאייר היה יָרוֹן לוֹנְדוֹן. הביטאון העניק לעיתונאי יִגְאָל לוֹסִין הזדמנות לכתוב מאמר ארוך וחריף ובעל חשיבות קלאסית אודות יחסי עיתונאות – ממשל לו העניק את הכותרת, "ממלכתיות ומחתרת בשידורי רדיו 'קול ישראל' ". יִגְאָל לוֹסִין תקף את הנאמנות שמגלים מנהל הרדיו חֲנוֹך גִבְתּוֹן יחדיו עם חברי הוועד המנהל של שירות השידור בראשם ד"ר חַיִים יָחִיל וממלא מקומו בִּנְיָמִין אֵלִיאָב כלפי השלטון, עד כדי כך שהם הופכים להיות עושי דברם, ומעדיפים את הנאמנות הזאת על פני הלויאליות המקצועית לעיתונאות האלקטרונית של הרדיו הציבורי. חשיבות המאמר נעוצה בעובדה שעיתונאות אמיתית ובעלת יושרה צועדת תמיד בקו מקביל לקו המקביל של התנהלות הממלכה. אין שוררת ידידות במשטר דמוקרטי בין השלטון לבין העיתונאות שתפקידה לבקר את מעשיו. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה את מקבילו הוא טעות מתמטית ומוסרית שאין עליו סליחה. האשמה שגלגֵל יִגְאָל לוֹסִין לפתחה של הנהלת שירות השידור הייתה משב רוח עיתונאי מרענן שהשיב מלחמה שערה להנהלה שעושה על פי דעתם את דברה של הממשלה. שר החינוך והתרבות זַלְמָן אָרָן קרא למנהל הרדיו חֲנוֹך גִבְתּוֹן ולוועד המנהל של שירות השידור לנקוט אמצעים משמעתיים חריפים נגד כותבי ועורכי הביטאון ולהענישם ביד קשה. חֲנוֹך גִבְתּוֹן שראה את עצמו בסופה של 1966 כמועמד וודאי למשרת מנהל הטלוויזיה לכשתקום, התנגד לקריאת זַלְמָן אָרָן מפני שחשב שבהענשת יִגְאָל לוֹסִין טמונה מלכודת שתהפוך אותו לקדוש מְעוּנֶה, ותבליט מחלוקת ותפישת ניהול פנימית בתוככי רדיו "קול ישראל" לסכסוך גלוי לעין כל.

זה לא שירת את מטרתו להעפיל לצמרת הטלוויזיה. הוא הבליג. יָרוֹן לוֹנְדוֹן נחשב לאחד משדרני הרדיו והטלוויזיה החשובים ביותר שנולדו במדינת ישראל מאז ומעולם. הוא גם כותב מוכשר בתחומי הפובליציסטיקה השונים בעיתון "ידיעות אחרונות", פזמונאי מחונן [9]  ואמן – צייר ומְאַיֵיר שנמנה על אותה קבוצת אנשי רדיו "קול ישראל" בראשות חַגַּי פִּינְסְקֶר שחוללה בעשור ה- 60 במאה הקודמת את מהפכת שידורי החדשות. ירון לונדון נולד ב- 24 באוגוסט 1940 בתל אביב לאָבִיו השחקן תיאטרון "המַטְאֲטֵא" בְּצַלְאֵל לוֹנְדוֹן ואִמוֹ מַתְּיָה. בצלאל לונדון היה ממייסדיי "המַטְאֲטֵא" ולאחר שהתיאטרון נסגר הצטרף לתיאטרון "האוֹהֶל". בצלאל לונדון השתתף גםם כשחקן בתסכיתי רדיו. יָרוֹן לוֹנְדוֹן גדל באווירת התרבות של הימים ההם, תיאטרון וקריינות. למזלו חונן בקול רדיופוני ודיקציה דיבור מושלמת. ב- 1958 עבר בקלות את מבחני הרדיו של גלי צה"ל בפיקודו של בֵּנוֹ צוּר. הוא נודע בצעירותו כשובב ופורק עוֹל. באחת הפעמים הפעיל רימון עשן בתחנת הרדיו הצבאית ובתגובה נזרק ממנה. ב- 1960 ערך לו קריין החדשות הראשי ברדיו "קול ישראל" משה חוֹבָב מבחן קריינות, וקיבל אותו לעבודה בו במקום בשל איכותו.

יָרוֹן לוֹנְדוֹן זוכר בשיחת התחקיר שניהלתי עמו בביתו ב- 2008 כלהלן : "הפוליטיקה והרדיו היו משורבבים בעשור ה- 60 זה בזה עד כדי כך שרעיית נשיא המדינה יצחק בן צבי גב' רחל ינאית בן צבי הרשתה לעצמה לצלצל לחֲנוֹך גִבְתּוֹן בדרישה מפורשת כי אעברֵת שם משפחתי "לונדון"  [10]. אני כמובן סירבתי. התרומה החשובה ביותר שלי כאיש תקשורת הייתה בתחום הרדיו במשדרי יומני החדשות והאקטואליה של "קול ישראל" בשנים 1966 ו- 1967 בראשותו של חגי פינסקר. זאת הייתה מהפכה עיתונאית אמיתית בתפישת שידורי החדשות ברדיו שהנהיג חַגַּי פִּינְסְקֶר והיו שותפים לה גם יִגְאָל לוֹסִין, יִרְמִיָהוּ יוֹבֵל, יוֹסִי שַרִיד, דָן שִילוֹן, וכתבים אחרים. היומן היה חידוש מבחינת רמת ומהירות הדיווח, פריסת כתבים, וקצב שידור המהדורה. שימשתי יחד עם חַגַּי פִּינְסְקֶר מגיש ומראיין ביומני החדשות. יום אחד זימן אותי אליו ואמר לי, "אתה מגיש את יומני החדשות בצורה הטובה ביותר, גם טוב ממני" והפקיד בידי את ההגשה הבלעדית. חַגַּי פִּינְסְקֶר היה האיש שהשפיע עלי ביותר ברדיו "קול ישראל". צריך להבין שהשנים ההן מ- 1965 והלאה סימנו את ירידת כוחה של מפא"י ההיסטורית בהנהגתו של דוד בן גוריון וכוחה נשחק בשל "פרשת העסק הביש" במצרים והמאבק המכוער בין אמ"ן לשר הביטחון פִּינְחָס לָבוֹן בפרשת הריגול הכושלת בה הופעלו יהודים ציוניים בקהיר שנתפשו. תנועת העבודה התפצלה וכוחו של דוד בן גוריון סַר ממנו. מנהל רדיו "קול ישראל" חֲנוֹך גִבְתּוֹן נודע כאיש המפלגה הפרוגרסיבית, אבל בהיותו פוליטיקאי הבין שהוא צריך להיות מקורב לאנשי דוד בן גוריון טֶדִי קוֹלֶק ויִצְחָק "לֵוִיצָה" לֵוִי ששימשו בתפקידי מנכ"ל וסמנכ"ל במשרד ראש הממשלה, ולקבל את תכתיביהם".

יָרוֹן לוֹנְדוֹן גדל על דוֹר קרייני רדיו בעלי שֵם של סוף שנות ה- 40 ועשור ה- 50 של המאה שעברה, כמו : חַגַּי פּינְסְקֶר, חַנָה בֵּן אָרִי, לֵאָה פּוֹרָת, פַּלְטִי בֵּן לָיִש, יַעֲקב מַלְכִּין, אֵלִיָהוּ כַּרֱמֶל, ואחרים שהמוניטין שלהם נשכח בינתיים ואבד.

טקסט תמונה : 1960. הימים ההם – הזמן ההוא. קריין הרדיו הוותיק פַּלְטִי בֵּן לָיִש (מימין) עם יִגְאָל לוֹסִין (משמאל). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1968 נשלח יָרוֹן לוֹנְדוֹן לשמש כתב רדיו "קול ישראל" בצרפת . ב- 1972 שב לישראל וביקש להתמנות למנהל חטיבת החדשות ברדיו במקומו של עַמוֹס גוֹרְדוֹן. מנהל הרדיו משה חובב והמנכ"ל שמואל אלמוג לא הסכימו למינוי. ב- 1973 הביא מנהל מחלקת תעודה בטלוויזיה יִגְאָל לוֹסִין את יָרוֹן לוֹנְדוֹן מהרדיו לטלוויזיה. יו"ר וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה מִיכָה לִימוֹר התנגד למהלך אבל איך שהוא הדבר צלח ויָרוֹן לוֹנְדוֹן התברג לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה קריין "מבט" אבל קנה את המוניטין הטלוויזיוני שלו כמגיש, מנחה, ומראיין של שתי תוכניות האקטואליה "טַנְדוּ" ב- 1975 ו- "עֲלֵיי כּוֹתֶּרֶת" ב- 1977. הבוסים שלו בעשיית והפקת "טַנְדוּ" היו יִגְאָל לוֹסִין ומנהל חטיבת התוכניותת יצחק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל. ב- "עֲלֵי כּוֹתֶּרֶת" ג'וּדִי לוֹץ ומנהל חטיבת התוכניות מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז"ל. ירון לונדון הפך ברבות השנים למראיין הסקרן ביותר, הנוקב ביותר, והטוב ביותר בשידור הציבורי. היו כאלה שהוסיפו ואמרו : "החכם ביותר". ברי מעל לכל ספק כי המצלמה והמיקרופון נטו לו חֶסֶד.

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. אולפן הטלוויזיה בבניין ברוממה – ירושלים. ירון לונדון ראשון משמאל, נערך לריאיון עם ראש הממשלה יצחק שמיר בתוכנית "סוף שבוע" ששודרה בערבי שישי בטלוויזיה הישראליתת הציבורית. נוכחים בהתייעצות בטרם שידור המפיק אהרון "אהרל'ה גולדפינגר שני מימיןן והבימאי חגי מאוטנר שני משמאל. מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 היה אורי פורת. (התמונה באדיבות חגי מאוטנר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1960. בית רדיו "קול ישראל" ברחוב הלני המלכה בירושלים. עיתונאי מערכת יומן החדשות של רדיו "קול ישראל" בעת עבודתם במשרדי המערכת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שלושה עיתונאים ברדיו "קול ישראל" : יגאל לוסין, מִיכָה שָגְרִיר ז"ל (מדבר בטלפון), ויוסי שריד ז"ל. (באדיבות יגאל לוסין. צילם את התמונה עלי כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יִגְאָל לוֹסִין זוכר בשיחות התחקיר שלי עמו ב- 2009 כלהלן : "חֲנוך גִבְתּוֹן רצה להעניש אותי עד כדי סילוקי מרשות השידור אך הוא פחד להפוך אותי לקדוש מעונה וחשש מפני העובדים שתמכו בי ובמאמר שכתבתי . יותר מאוחר אמר לזַלְמָן אָרָן שאינני קדוש ואינני מעונה. בסופו של דבר הוא לא נגע בי".

טקסט מסמך : 1961. כתב "קול ישראל" יוסף "יוסי" שַרִיד מעשן סיגריה ומראיין את הסופר לווין קיפניס. (באדיבות יוסי שריד ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1966. עמוד השער של הביטאון "גַל נָעוּל" שיצא לאור ע"י עובדי רדיו "קול ישראל". איור השער נעשה ע"י ירון לונדון. (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עורכי הביטאון בחרו את השם האדיטוריאלי "גַל נָעוּל" מתוך פרק ד' פסוק 12 מספר התנ"ך "שיר השירים", שָם נכתב : "גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה. גַל נָעוּל מַעְיָין חָתוּם". בביטאון הזה כתב יגאל לוסין ב- 1966 את המסה החשובה, המעניינת, והביקורתית שלו אודות שידורי רדיו "קול ישראל" תחת הכותרת "ממלכתיות ומחתרת בשידורי "קול ישראל". המאמר הזה של יגאל לוסין שנכתב לפניי 466 שנים רלוואנטי גם היום לנעשה ברשות השידור הציבורית רדיו + טלוויזיה של מדינת ישראל ערב מיסודו של תאגיד השידור הציבורי החדש.

פוסט מס' 657 מורכב לכתיבה (חלק 3). חלון הראווה הטלוויזיוני הציבורי האנושי הוא חלוץ תקשורת ה- המונים ו- לעולם אמוציונאלי. וגם תמיד רווי סדקים שקורצים לפוליטיקאים למיניהם להתערב, להניח עליו זכוכית מגדלת, ולמשוך בחוטים. טביעת האצבעות הפוליטית מדיפה ריח של סירחון. סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה היוקרתיים רוחשים אין סוף אמביציות, שאפתנות ותשוקות, וגם חלומות חסרי גבולות משני צידי המתרס. מחד, חלק לא קטן מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם חלשי אופי ששואפים להיות בובות משחק, מאידך, חלק גדול מהפוליטיקאים מתעקש למשוך בחוטי המריונטות כאילו עיתונאות הטלוויזיה משולה לתיאטרון בובות. הייתי שָם. הייתי עֵד לכך. פוסט מס' 657 עוסק במֵידָע רגיש וגם בשני פוליטיקאים שניסו לטפול האשמות שווא שקריות ולהתערב בנעשה בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלהי 1990. קוראים להם יוסי שריד ז"ל מי שהיה פעם ח"כ בתשע כנסות וב- 199 כיהן כשר החינוך בממשלת ישראל בראשות אהוד ברק, וגב' דליה איציק פוליטיקאית דַלָה בעלת יומרות מופרכות שביקשה פעם לשבת על כֵּס נשיאות המדינה. אין מדברים סָרָה במתים אבל זאת האמת. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- 8 בינואר 2017.

לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. לא הייתי חייב דבר לשני הפוליטיקאים יוסי שריד ז"ל ודליה איציק. הייתי חייב למצפוני בלבד ולמנהלים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לפי הסדר הזה (!).

המסמכים הבאים הם אנטי תזה להערכותיהם של כל מיני אישים עקרים וכל מיני חברי וחברות כנסת לא חשובים שחלקו עלי ו- ביקשו להדיח אותי. הם פשוט לא הזיזו לי. לא הייתי חייב דבר לכל מיני פוליטיקאים וח"כים מגוחכים נבחרי העם, שמסתדרים בשורה ועושים כל מאמץ וגם תחרות בינם לבין עצמם להשיג ולרכוש פופולאריות זולה על חשבונך, כמו : דליה איציק הצדקנית הגדולה שביקשה להתמנות פעם לנשיאת המדינה, יוסף "יוסי" שריד ז"ל, פנחס גולדשטיין ז"ל, מיכה גולדמן, שרה דורון, עובדיה אלי, דדי צוקר, נאווה ערד, ואחרים. עבודתך בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה מתבצעת בעבור עסקנית קטנה ו- מגוחכת מסוגה של דליה איציק גם אם היא חברת הוועד המנהל של רשות השידור ומעריצתו של יוסף בר-אל, וגם לא בשביל יוסף "יוסי" שריד, לא רק פוליטיקאי קשקשן אלא גם אדם לא הגון ולא ישר שמְנָאֵץ אותך בפרהסיה בגסות ובבוטות מבלי שהוא מכיר את פרטי האירוע. אתה עיתונאי מקצוען בטלוויזיה שמוצב ע"י הממונים בעמדת ניהול, ניווט, עריכה והפקה, ומנהיגות ו- חייב למצפונך שלך, לממונים שלך, למסך הטלוויזיה שלך, ולרשת השידור שלך. בסדר הזה. במידה רבה מדובר בעסק אירוני שבו אתה נדרש להשתמש במסמכים האלה מעת השירות הטלוויזיוני הממושך שלך ההוא כדי להצדיק ולהוכיח את פועלך ומורשתך. גב' דליה איציק ומר יוסף "יוסי" שריד היו אנשים פוליטיקאים לא חשובים וכך התייחסתי אליהם. עלובים מנקודת מבטי.

porath 4טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alexטקסט מסמך : 8 ביולי 2002. מר אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ב- NBC וחבר הוועד האולימפי IOC כותב לי את המסמך המצ"ב לאחר נטישתי לעד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

stern 4טקסט מסמך : 4 באוקטובר 1988. מכתבו של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן אלי עם תום הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי וידי הצוותים שלי את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

stern 1טקסט מסמך : 4 ביוני 1989. מכתבו של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן אלי עם סיום תפקידו ובטרם נסיעתו לוושינגטון – ארה"ב כדי לשמש שם כתב רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל שלר שות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 657 מורכב לכתיבה (חלק 4). חלון הראווה הטלוויזיוני הציבורי האנושי הוא חלוץ תקשורת ה- המונים ו- לעולם אמוציונאלי. וגם תמיד רווי סדקים שקורצים לפוליטיקאים למיניהם להתערב, להניח עליו זכוכית מגדלת, ולמשוך בחוטים. טביעת האצבעות הפוליטית מדיפה ריח של סירחון. סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה היוקרתיים רוחשים אין סוף אמביציות, שאפתנות ותשוקות, וגם חלומות חסרי גבולות משני צידי המתרס. מחד, חלק לא קטן מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם חלשי אופי ששואפים להיות בובות משחק, מאידך, חלק גדול מהפוליטיקאים מתעקש למשוך בחוטי המריונטות כאילו עיתונאות הטלוויזיה משולה לתיאטרון בובות. הייתי שָם. הייתי עֵד לכך. פוסט מס' 657 עוסק במֵידָע רגיש וגם בשני פוליטיקאים שניסו לטפול האשמות שווא שקריות ולהתערב בנעשה בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלהי 1990. קוראים להם יוסי שריד ז"ל מי שהיה פעם ח"כ בתשע כנסות וב- 1999 כיהן כשר החינוך בממשלת ישראל בראשות אהוד ברק, וגב' דליה איציק פוליטיקאית דַלָה בעלת יומרות מופרכות שביקשה פעם לשבת על כֵּס נשיאות המדינה. אין מדברים סָרָה במתים אבל זאת האמת. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- 8 בינואר 2017.

לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. לא הייתי חייב דבר לשני הפוליטיקאים יוסי שריד ז"ל ודליה איציק. הייתי חייב למצפוני בלבד ולמנהלים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לפי הסדר הזה (!).

אורלי יניב, רחלי חיים, מרב מיכאלי (היום ח"כ), ואורית כסיף (ב'). התייצבותם של מגישים ומגישות, מנחים ומנחות, קריינים וקרייניות ב- Front של כל חלון ראווה טלוויזיוני באשר הוא מטיל עליהם עול עצום ואחריות כבדה על מי שפקד עליהם לעשות זאת. 

רון ארלדג' (Roone Arledge) האמריקני עבד בשיטת גיוס כוכבים ממש ובדיוק כמו שאלכס גלעדי פעל למען חברת "קֶשֶת" 15 שנה מאוחר יותר לאחר קבלת הזיכיון. הנהלת CBS כל כך פחדה ממסע רכישות הכוכבים של רון ארלדג' כמנהל החדשות והספורט של ABC, עד שלאחר פרישתו של וולטר קרונקייט היא הציעה ליורשו ב- CBS דן ראת'ר (Dan Rather) חוזה עתק בן עשרות מיליוני דולרים, העיקר שלא יערוק לשורותיו של רון ארלדג'. רון ארלדג' הבין כבר מזמן שתעשיית החדשות בטלוויזיה כמו שידורי הספורט שלו, נשענת על מגישים – כוכבים. אתה אומנם צריך תכני שידור מרתקים אך אתה זקוק גם למגישים – כוכבים כדי לזהות באמצעותם לציבור את אותם חומרי הטלוויזיה שעולים לך ממון רב. תרכובת של מגישים – כוכבים עם חומרי טלוויזיה מרתקים יוצרת את שגשוג הרייטינג. רון ארלדג' ייצר את כוכבי השידור של ABC והפך אותם ל- Celebrities (ידוענים) בכל רחבי ארה"ב. הווארד קוסל, ברברה וולטרס, דאייאן סוייר, סם דונלדסון, פיטר ג'נינגס, פרנק ריינולדס, וטד קופל. חלק מהאנשים האלה היה על ה- Payroll של רשת ABC עוד לפני הגעתו של רון ארלדג' לחטיבת החדשות של הרשת, אך מכיוון שהיה "Programmer" מעולה בעל טביעת עין חדה בביזנס הזה, יצר והפיק עבורם תוכניות ייחודיות בעלות זכות ראשונים (Programming Franchises) והפך אותם בן לילה לכוכבים.

רון ארלדג' אימץ בניהול החדשות את העקרונות הטכנולוגיים של הפקות הספורט רבות המוניטין הידועות שלו. הוא היה איש טלוויזיה פורה באופן מיוחד. לעיתים היה נדמה כי הוא נעדר מתחרים ביוזמות השידור שלו. פתאום ראו בהתוויית דרך שידורי החדשות שלוֹ בטלוויזיה מראות כמו Split screens בראיונות, שידורים לווייניים, "Remotes", ו- גרפיקה ממוחשבת. הוא הציב שלושה מגישים בתוכנית החדשות שמיסד ב- 1978 ,“World News Tonight”, ממש כפי שעשה שמונה שנים קודם לכן ב- 1970 כשמיסֵד ב- ABC את תוכנית הספורט הפופולארית, אבן פינה רבת המוניטין ובלתי נשכחת הקרויה, “Monday Night Football”. רון ארלדג' בנה את מגזין החדשות "20 / 20" אותו הובילה שנים רבות גב' ברברה וולטרס. ב- 1979 יצר את תוכניתת החדשות הלילית שטיפלה תחילה במשבר החטופים האמריקניים באירן האיסלאמית של חומייני,, ומאוחר יותר קיבלה את השם “Nightline”, פורמט שידור של תוכנית חדשות ששודר חמש פעמים בשבוע מאוחר בלילה והפך את טד קופל ((Ted Koppel) לכוכב טלוויזיה בעל שם עולמי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. אנוכי יחדיו עם גב' אוֹרְלִי יָנִיב שנבחרה עלי ידי להגיש מהאולפן בירושלים גם את השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983. היא הייתה מגישת טלוויזיה קורקטית וסוּפֶּר – יִיחוּדִית. התמונה הזאת צולמה בהיכל הספורט ביד אליהו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ינואר 1988 היה פוסט עידן אורלי יניב. באותה תקופה ערכתי בבנייני מערכת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתל אביב מבחני מסך (Audition) ל- 50 מועמדות בתוכן חיפשתי שתי מגישות בעלות פנים חדשות לתוכניות הספורט במקומה של אורלי יניב שפרשה זה מכבר. רציתי שתי מגישות – עיתונאיות טובות ממנה שיוכלו להשתלב בעבודת השטח ולהגיש כתף אל כתף ובמעמד שווה את שידורי הספורט לצידם של יורם ארבל, נסים קיוויתי, ואורי לוי. רציתי לשחזר את רעיון ההגשה המשולבת שהגה אלכס גלעדי ב- 1979 להציב שדרנית ליד שדר. בדיעבד זאת הייתה שגיאה גדולה שלי. גדולה יותר מזאת של אלכס גלעדי ב- 1979 כשהביא למערכת הספורט מגישה שלא היה לה דבר עם הטקסטים והחומרים שהיא עוסקת בהם בשם רחלי חיים. הייתי צריך ללמוד את הלקח המַר ולהבין שמגישה או קריינית בטלוויזיה, רהוטה ככל שתהיה, לעולם איננה תחליף להגשה עיתונאית אמינה. אין לצפות לאמינות משום קריין ו/או קריינית, גבר או אישה, ה- מקריינים ומגישים לציבור חומרים שהם עצמם אינם בקיאים בתוכנם. תרתי אחר מועמדות חדשות שחשבתי והאמנתי שאוכל להפכן לעיתונאיות ספורט וחדשות מעבר לתפקידן כמגישות אולפן. משהו מסוג ההגשה והשַדְרָנות של מִירִי נְבוֹ ו- מוּרַן בָּרָק מערוץ 5 בכבלים ו/ או בערוץ 10, רק דֶגֶם משופר שלהן.

מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא אורי פורת ז"ל צפה יחד עמי בלשכתו בקלטות של תוצאות מבחני המסך של המועמדות הרבות כדי לקבל עמי החלטה משותפת. היו שם כמה מועמדות רציניות וראויות. למרות גילן הצעיר הן היו בעלות ניסיון בקריינות וחלקן אף הספיק כבר לקנות לעצמו מוניטין בתחום. ביניהן וֶורֶד דָוִיד, אוֹרָה חַיוּן, רִינָה מַצְלִיח, מֵרָב מיכאלי, אוֹרִית כָּסִיף, פְּנִינָה רוֹזֵנְבְּלוּם, לֵאָה עוֹז ז"ל, וגם שחקנית הכדורסל ענת דרייגור, ועוד אחרות. 60 (שישים) מועמדות. לכולן הייתה שאיפה אחת. הן לא רק רצו להתיישב על הכֵּס הרֵיק שהותירה אחריה אורלי יניב, הן ביקשו לַרֶשֶת אותה.

matsliah 1

טקסט תמונה : ינואר – 1988. לפני 29 (עשרים ותשע) שנים. זוהי רינה מצליח מרדיו "קול ישראל" בינואר 1988 ב- Audition שערכתי באולפן הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת הטלוויזיה בקרייה בתל אביב. היא הייתה אחת מעשרות מועמדות שניסתה את כוחה ב- Audition וביקשה לרשת את מקומה של אורלי יניב בימים ההם . בפתח דבריה באודישן ההוא הציגה רינה מצליח את עצמה והכריזה למיקרופון : "אני בכלל לא קריינית. אני עובדת בצוות ההפקה של החדשות ברדיו "קול ישראל", אבל אני רוצה להיות קריינית". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kasif 1

טקסט תמונה : ינואר – 1988. לפני 29 (עשרים ותשע) שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א בקרייה. אורית כסיף משתתפת ב- Audition הטלוויזיוני בינואר 1988. היא הייתה מגישה מוכשרת אך בעלת אמביציות מופרזות. זכתה במקום השני אחרי מרב מיכאלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

michaeli 1

טקסט תמונה : ינואר –  1988. לפני 29 (עשרים ותשע) שנים. אולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית במערכת ת"א בקרייה בתל אביב. זוהי מֵרָב מִיכָאֵלִי (בת 22, היום ח"כ מטעם מפלגת "המחנה הציוני") לשעבר שדרנית וקריינית מקצוענית מצטיינת בגלי צה"ל. מגישת טלוויזיה מיוחדת וייחודית. משכמה ומעלה. היא ניצחה בקלוּת בנוק אאוט בסיבוב הראשון ב- Audition  הטלוויזיוני בינואר 1988 את כל מתחרותיה, וזכתה במקום הראשון. צפיתי לה עתיד טלוויזיוני מזהיר. בשלב מאוחר יותר זיהיתי אצלה את אותה הבעיה העיתונאית שהייתה לרועץ לאורלי יניב. היא הייתה קריינית – שדרנית ברמה גבוהה אך לא באה מתחום עיתונאות הספורט. לרוע המזל הוברר כי הבאתה למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה החלטה שגויה שלי. מנקודת מבט מאוחרת, הופעתה על מרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית הסוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 של המאה שעברה הייתה דומה יותר לתחבולה שיווקית מאשר לניסיון ממשי של שיפור הניווט והובלה עיתונאית של התוכניות האלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

rosenblum 1

טקסט תמונה : ינואר – 1988. לפני 29 (עשרים ותשע) שנים. אולפן הטלוויזיה במערכת ת"א . זוהי פנינה רוזנבלום (בת 34) ב- Audition הטלוויזיוני שערכתי בינואר 1988 ונועד לבחירת מגישות ל- "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". היא הייתה אישה חכמה, מוכשרת, ואמביציוזית (מאוד). הופעתה הפרובוקטיבית המסוקרת עד לעייפה בטורי הרכילות מנעה ממנה את הבחירה למגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פנינה רוזנבלום הרשימה ב-Screen Test הטלוויזיוני. המראה וחיתוך הדיבור שלה משכו מייד תשומת לב. אישה חכמה ו- רצינית, רהוטה, ובעלת דיקציה מושלמת. "יואש אלרואי, איך נביא אותה למחלקת הספורט", שאל אותי בדאגה אורי פורת וסינן מבין שיניו, "הרי היא גיבורת טורי הרכילות, ומייצגת בהיסטוריה האישית שלה וגם במעשיה היום אישיות וז'אנר בידורי, השונה לגמרי מטיפוס המגישה – עיתונאית שאנחנו מחפשים. הציבור יראה בבחירה ובהעדפה הזאת שלנו בדיחה במקרה הטוב, וטיפשות ואידיוטיזם במקרה הרע". פנינה רוזנבלום בת ה- 33 נפסלה ב- 1988 על הסַף להגיש את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לבסוף בחרנו במֵרב מיכאלי הצעירה בת ה- 22 והמוכשרת שהשתחררה זה עתה מגלי צה"ל והייתה הבולטת ביותר ב- Audition ההוא של ינואר 1988. למרות גילה הצעיר הייתה מרב מיכאלי קריינית ושדרנית בעלת ניסיון. היה לה ביטחון עצמי רָב ליד המיקרופון והמצלמה התאהבה בה חיש מהר. היא הייתה לבטח הטובה מכולן והובילה עליהן בהפרש גדול. אורית כסיף בת ה- 28 נבחרה למגישה השנייה. היו עוד מועמדות ראויות אך הן פשוט נפלו מחוסר מקום ולא מפני שלא היו ראויות. נפלה גם מועמדותה של לאה עוֹז ז"ל שדרנית מצטיינת ובעלת מוניטין בגלי צה"ל.

פוסט מס' 657 מורכב לכתיבה (חלק 5). חלון הראווה הטלוויזיוני הציבורי האנושי הוא חלוץ תקשורת ה- המונים ו- לעולם אמוציונאלי. וגם תמיד רווי סדקים שקורצים לפוליטיקאים למיניהם להתערב, להניח עליו זכוכית מגדלת, ולמשוך בחוטים. טביעת האצבעות הפוליטית מדיפה ריח של סירחון. סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה היוקרתיים רוחשים אין סוף אמביציות, שאפתנות ותשוקות, וגם חלומות חסרי גבולות משני צידי המתרס. מחד, חלק לא קטן מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם חלשי אופי ששואפים להיות בובות משחק, מאידך, חלק גדול מהפוליטיקאים מתעקש למשוך בחוטי המריונטות כאילו עיתונאות הטלוויזיה משולה לתיאטרון בובות. הייתי שָם. הייתי עֵד לכך. פוסט מס' 657 עוסק במֵידָע רגיש וגם בשני פוליטיקאים שניסו לטפול האשמות שווא שקריות ולהתערב בנעשה בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלהי 1990. קוראים להם יוסי שריד ז"ל מי שהיה פעם ח"כ בתשע כנסות וב- 1999 כיהן כשר החינוך בממשלת ישראל בראשות אהוד ברק. וגב' דליה איציק פוליטיקאית דַלָה בעלת יומרות מופרכות שביקשה פעם לשבת על כֵּס נשיאות המדינה. אין מדברים סָרָה במתים אבל זאת האמת. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- 8 בינואר 2017.

לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. לא הייתי חייב דבר לשני הפוליטיקאים יוסי שריד ז"ל ודליה איציק. הייתי חייב למצפוני בלבד ולמנהלים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לפי הסדר הזה (!).

ציטוט : "התרחק מהפוליטיקאים. אם בכל זאת נגזר עליך לפגוש אותם – אל תשכח לבדוק בציציותיהם". (אלמוני).

ציטוט : "טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אינן משאירות ריח ניחוח". (אלמוני).

ציטוט : "הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי המשקל שלו באומרו את ההפך ממה שהוא חושב". (מוריס ברה).

הערכתי אז שמֵרָב מיכאלי ואוֹרִית כסיף תוכלנה להיטמע במהרה בחברה העיתונאית של השדרנים יורם ארבל, נסים קיוויתי, אוּרי לֵוי, ורָמִי וָוייץ. רציתי אותן כעיתונאיות ולא קרייניות – מגישות בלבד. תקופת דִקְלוּם הטקסטים באולפני הספורט חלפה לבלי שוב . היום מרום גילי או טו טו 80 אני חושב בדיעבד שהייתה זאת טעות מָרָה ומיותרת להביא לקלחת שידורי הספורט בטלוויזיה שתי מגישות כה חסרות ניסיון ולהטיל עליהן משימות בשידורים ישירים כמעט בלתי אפשריות ליישום. לא ניתן לאַלֵף אנשים בכוח להתעניין בצורה מלאכותית ובלתי טבעית בתחום שמעולם לא עניין אותם רק בשל הילת המסך. זהו ניסיון שנידון בסופו של דבר לכישלון מראש ומוכרח להביא בסופו של דבר לעגמת נפש לכל הצדדים. מנקודת מבט טלוויזיונית – היסטורית הקריירה של שתיהן כמגישות ספורט הייתה קצרצרה ולמעשה הסתיימה כמעט לפני שהחלה. אורית כסיף הודחה ב- 1990 ומֵרָב מִיכָאֵלִי הדיחה את עצמה זמן קצר לאחר מכן בתום אולימפיאדת ברצלונה 1992. הן היו קרייניות טלוויזיה (מרב מיכאלי הייתה הרבה יותר טובה אך לא שדרניות ספורט). זה היה חסרונן הגדול. ממרב מיכאלי נפרדתי בידידות. רחשתי לה הערכה כקריינית טלוויזיה אך לא בשידורי הספורט. זה לא היה מקומה הטבעי. אולי טוב שהלכה מעצמה. אורית כסיף הודחה על ידי לאחר שגיאות קריינות מביכות חוזרות ונִשנות. פעם אמרה, "הא"ק היא מלכת ההתעמלות", ובהזדמנות אחרת כינתה את קבוצת הכדורגל האנגלית הנודעת , Liverpool בשם Liberfool. לקרוא את תוצאות המשחקי הליגה הגרמנית ולהגות שמות של קבוצות כמו "איינטראכט פראנקפורט ו/או מינשנגלדבאך", עלה לה בייסורים. דבר הדחתה התגלגל לעיתונות והוצג כסיפור רכילות עסיסי ורִיב גדול ומתוקשר, כאילו המגישה הודחה על ידי בגלל הריונה, כאילו אני מתנכל לה אישית מפני ש- שַמְנָה בשל הריונה, וכאילו הורדה על ידי מהמסך מפני שאיננה נראית "טוֹב". שקרים גסים מאין כמותם וכזבים מוּנְחִים שנעשו בזדון ע"י העיתונות הרשלנית והקלוקלת והזינה את הפוליטיקאים. אורית כסיף נותרה אישה נאה לפני הריונה, בעת הריונה, וגם לאחר הלידה אך מדוע יופייה נוגע לקריינותה הכושלת ? הדחתה הפכה להיות כותרות ראשיות בעיתונות הכתובה מבלי שאיש מהכתבים ידבר גם איתי וכדי ש- יְוָודֵא את העובדות נכונות. העיתונאים כתבו ככל העולה על רוחם מבלי לאַמֵת את העובדות השקריות. הוצגתי בעיתונות כשוביניסט וכמי שמתנכל אישית לאורית כסיף. עניין הדחתה מהגשת "משחק השבת" הגיע לדיון לא רק בוועד המנהל של רשות השידור אלא גם לכנסת ישראל. לא פחות ולא יותר. היא אורית כסיף ניהלה קמפיין ו- רצה לספר לכל מי שרצה לשמוע שפיטרתי והדחתי אותה כביכול בגלל ששַמְנָה בעת הריונה. קשקוש אחד גדול. היא לא פוטרה ממחלקת הספורט. היא הורדה מהמסך בשל חוסר מקצועיותה כקריינית האמורה להוביל תוכנית שידור יוקרתית בעלת צפייה ארצית ענקית כ- "משחק השבת". היא ידעה את האמת כמוני אך את חבר הכנסת המלומד יוסף "יוסי" שריד והח"כיות המלומדות שרה דורון ונאווה ערד, ואת חברת הוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק זה ממש לא עִניֵין. הם כבר בישלו מטעמים ודאגו לשקר ולהכפיש את שמי בעיתונות [1] מבלי להעניק לי את זכות התגובה. הפכתי שלא באשמתי לשוביניסט שחלק מ- המדינה אהבה לשנוא. לא הייתי חייב דבר ליוסי שריד ז"ל, וגם לא לשרה דורון, נאווה ערד, ודליה איציק, אלא למצפוני בלבד. הודעתי מפורשות באחת הפגישות שלי לשני הבוסים העליונים שלי מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל, שאינני חוזר משום מילה והוראה שלי הנוגעת להדחתה לאלתר של אורית כסיף מקריינות על המסך אולם אין היא מפוטרת מחטיבת הספורט. עמדו אם כן בפניהם שתי ברירות : להעיף אותי מתפקידי כ- מנווט ועורך שידורי הספורט שלהם, ו/או להעניק לי גיבוי ולתמוך בעמדתי הנחרצת הקובעת כי אורית כסיף לא תהיה עוד מגישה של שום תוכנית ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית על עוד אנוכי מנהל ומנווט אותם. והוספתי : תראו, אני עובד אצלכם אולם אינני עיתונאי Yes man שלכם. ברור שאתם יכולים לפטר אותי מתפקידי ולהביא למערכת את יוסי שריד ודליה איציק כדי שהם יערכו ויפיקו במקומי את תוכניות הספורט עבורכם. ממש אין לי שום בעיה עם כל החלטה שלכם, לכאן ו/או לשם. זאת הייתה בדיחה עגומה בשעה שח"כ נאווה ערד קראה בעיתונות ידיעות שקריות ורצה להפליל אותי ולהתלונן על הדחת אורית כסיף בפני מר אהרון הראל ז"ל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ובפני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר- אל. ברור שהיה מדובר בנוכלות פוליטית של חברת כנסת שכל מטרתה הייתה לצבור יתרונות על חשבוני, על גבו של מי שהיא משתלחת בו. זה הייתי אני. נאווה ערד כמו פוליטיקאים ופוליטיקאיות אחרות לא הזיזה לי. לא הייתי חייב לה כלום. כמוה ח"כ יוסף "יוסי" שריד קרא באחד העיתונים ידיעה שקרית ואַץ להשתלח בי בעיתון "חדשות" ההוא (נוסד ב- 1984 ע"י המו"ל עמוס שוקן ונסגר על ידו ב- 1993) מבלי שבדק את העובדות ומבלי שנתן לי את הזכות היסודית להגן על עצמי לפני שהוא משמיץ אותי בפרהסיה בגסות רוח ללא שום יסוד של אמת. מדובר בפוליטיקה נכלולית שמטרתה להפיק עדיפות ופופולאריות פוליטית על חשבון מי שהוא יוסף "יוסי" שריד משתלח בו. הפוליטיקאי הזה שהתנהג כלפיי וכלפי משפחתי אשתי וילדיי בצורה נכלולית ו- מְנוּבֶזֶת, מעולם לא דיבר עמי אודות פרשת אורית כסיף ולא בדק את אמיתות הסיפור. הוא יוסף "יוסי" שריד בחר להגיב לכתב דוד מנור בצורה ילדותית וגם מטונפת, ולחלוטין בלתי נכונה. אורית כסיף הודחה מהמסך לאחר אין סוף טעויות בקריינות שלה ובשל חוסר מקצועיותה ולא בשל המראה שלה ו/או בגלל הריונה. יוסף "יוסי" שריד ז"ל לא ידע שרעייתי היפה בנשים הייתה גם היא בהריון שלוש פעמים. "…חבל שאני לא יכול להכניס את יואש אלרואי להריון, שכולם יראו איך הוא נראה בחודש השמיני…", טען כנגדי בפרהסיה ציבורית ובאוזני רעייתי וילדיי בהתרסה. תגובתו העלובה לא הייתה ראויה לביקורת מפני שהייתה מתחת לכל ביקורת.

kasif 2

טקסט תמונה : 22 באוקטובר 1990. כותרת שִקרית ומנובזת בעיתון "חדשות" ז"ל מטעמו של הכתב אשר גולדברג. מעולם לא אמרתי למגישה את המילה "שמנת…וכו'…". מעולם לא היה עולה בדעתי להעיר לשום אישה בהריון באשר היא, בטלוויזיה או מחוצה לה, הערה הנוגעת למראה שלה. כתב העיתון "חדשות" אשר גולדברג והעורך שלוֹ לא שאלו אותי דבר ולא בדקו עִמִי את אמיתות האינפורמציה שנמסרה להם. מה שעניין אותם היה להעניק לכתבה הזאת ולתוכנה כותרת זדונית מְנוּבֶזֶת ולמכור את הידיעה הצהובה לכל דיכפין. שניהם הכתב והעורך שיקרו בזדון. מעולם לא הערתי לגב' אורית כסיף ולאף אישה אחרת שום הערה הנוגעת להופעתה החיצונית לפני ה- הריון ובתקופת ה- הריון, לא בתוך הטלוויזיה ולא מחוץ לטלוויזיה (!). (באדיבות ארכיון "חדשות" ואנשי אגף העיתונות בית אריאלה בתל אביב. באדיבות המו"ל עמוס שוקן).

הדחתה של גב' אורית כסיף על ידי ממִרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית הגיע לדיון בוועד המנהל של רשות השידור ובכנסת ישראל. הנה חלק מהטענות השקריות והנכלוליות שהועלו נגדי על ידי אנשי ציבור על סמך הכתוב בעיתונות ומבלי לתת לי אפילו הזדמנות אחת להשיב על ההאשמות השקריות, המגוחכות והבלתי נכונות האלה [2]. אהרון הראל ז"ל מי שכיהן בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור (הבוס הציבורי שלי ששאב את אינפורמציית הרכילות מהעיתונות, מעולם לא דיבר אתי, אף פעם לא החליף עמי ולוּ מילה, וכלל לא העלה בדעתו לשאול אותי אם הסיפור הזה נכון), אמר בדיון ההוא בוועד המנהל כלהלן לציבור : "…אני חושב שקרה לנו דבר מהמם. אנחנו נתקלים בדבר שבכל מקום עבודה אחר החוק מגן על כל אישה בהריון. לא ייתכן מצב שאצלנו נשים יעשו את שיקולי ה- הריון שלהן על פי הסיכוי של פיטורים מהעבודה. אני חושב שנעשה דבר שלא ייעשה. זכינו לביקורת קשה גם בעיתונות וגם בכנסת וגם השר פנה אלינו בעניין. הצעתי היא שנחליט להחזיר אותה לעבודה…". גב' דליה איציק (חברת הוועד המנהל של רשות השידור שלא דיברה עִמִי מעולם ולא ביקשה את חוות דעתי לשקרים שהתפרסמו אודותיי בעיתונות), אמרה אף היא כלהלן : "…זה משעשע. אני לא יודעת מי  זה יואש אלרואי. אני לא יודעת אם יואש אלרואי הכניס פעם אישה להריון. אני נחרדת. כל התיאורים של יואש אלרואי כאילו היא נתקפה במחלה איומה. אסור לפטר אישה בהריון. אי אפשר לפטר אותה מתפקידה. אני מבקשת לראות את הקלטות. אני רוצה לראות אם העניין מקצועי. אני מבקשת להעלות הצעה לאלתר. לי יש ספק שזה לא בגלל ה- הריון. יש כאן יסוד להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש. אני מציעה הצעת החלטה להחזיר אותה מייד לעבודה. קראתי בעיתון שהבטן שלה מפריעה לשידור. אני חושבת שזה קשקוש. אסור לפטר אותה. אם היא תלך לבית הדין לעבודה היא יכולה להכות אותנו…". מה את אומרת גב' דליה איציק…??? באמת…??? למה את מתכוונת בדיוק חנפנית שכמותך כשאת אומרת "שיש כאן יסוד להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש…??? אולי תואילי לפרט מבלי לרמוז ולהסתתר מאחורי המילים הנכלוליות שלך…??? אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית (!). היא הורדה מהמסך (!). היא לא פוטרה (!).

זה לא יהיה מיותר להביא שוב את חוות דעתו המדויקת והמוסרית של העיתונאי המחונן והמזהיר אהוד "אודי" אשרי ז"ל (חבר מערכת "הָאָרֶץ" תחת ניהולו ופיקודו של המו"ל עמוס שוקן) בפוסט שחיבר וקרא לו "כתב הגנה" אודות שני השַרים מר מאיר שיטרית וגב' דליה איציק, הנוגע לאותה ההצבעה ההיא בממשלה ב- 2 במאי 2005 ואשר עסקה בהדחת מנכ"ל רשות השידור ההוא יוסף בר-אל. הפוסט התפרסם ב- 6 במאי 2005 בעיתון "הָאָרֶץ" (עיתון הבית שלי). הוא ראוי תמיד לעיון מחודש מפני שהוא נוגע בקצות העצבים של השידור הציבורי שחשופים מטבעם לפוליטיקאים נרפים, חנפנים, ועלובים בדמותם של השרים לשעבר בממשלת אריאל שרון גב' דליה איציק ומאיר שטרית.

טקסט מסמך : 6 במאי 2005. עיתון "הארץ". העיתונאי המזהיר אהוד "אודי" אשרי ז"ל תוקף בחריפות רבה בפוסט שלו "כתב הגנה" את שני השרים גב' דליה איציק ומאיר שיטרית שהגנו על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (הודח בעוון שוחד מסך ושחיתות) והצביעו ב- 2 במאי 2005 בממשלה נגד הדחתו מכהונתו הרמה בנימוקי שווא ותירוצים מסולפים. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל שלו מר עמוס שוקן).

ח"כ שרה דוֹרוֹן ז"ל (מפלגת הליכוד) בשאילתה בכנסת ליו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדוֹת ז"ל (היא שרה דורון מעולם לא דיברה עִמִי, לא שאלה את עצמה האם הרכילות המופיעה בעיתונות היא אולי דבר שקר, וציטטה והתייחסה למידע השקרי המופיע בעיתון "חדשות" אודותיי, כאילו מדובר בטקסט שנכתב בתנ"ך), ואמרה כלהלן : "…אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, אדוני שר החינוך, הנדון : הורדתה של קריינית הטלוויזיה בשל הריון מתקדם. ביום א' – 21 באוקטובר 1990 התפרסמה בעיתון "חדשות" ., כי מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, מר יואש אלרואי, החליט להוריד את המגישה אורית כסיף מהמסך בשל כניסתה לחודש השמיני להריונה .. לטענתו היא איננה נראית מספיק טוב כדי לעבור את המסך. יש לציין כי בעבר מגישות אחרות עלו למסך גם בחודש התשיעי להריונן. עתה נוצר תקדים חמור ביותר. אודה לכבוד שר החינוך והתרבות באם יואיל להשיבני מעל בימת הכנסת : 1. מה התייחסות השר לתופעה המפלה אישה בשל הריונה ? 2. מה בדעת השר לעשות בנדון כדי לבטל הוראה זו על מנת שמקרה כגון זה לא יישנה… ?".

תשובת שר החינוך זבולון המר ז"ל למלינים נגדי הייתה כלהלן : "…אדוני היושב ראש חברי הכנסת. נמסר לי מהנהלת רשות השידור שהסיבה להורדתה של אורית כסיף מהמסך איננו כפי שפורסם בעניין המראה שלה אלא מפני שהתקשתה לעמוד במתח המשדרים החיים…".

שרה דורון (הליכוד) אמרה כלהלן : "…אדוני השר כל הכבוד. דברי התשובה של רשות השידור נשמעים כתירוצים, תירוצים, גרועים ומכוערים. כתוב כאן שמר יואש אלרואי אמר לאורית כסיף, "שמנת, את נראית לא טוב". אם אדוני השר צופה כמוני בשידורי הטלוויזיה, וודאי ראה מספר מגישים –קריינים הנראים כאילו הם בחודש הארבעה עשר להריון. אינני רוצה לנקוב בשמות. אם מותר לי להעיר שרבים מבין המגישים – קריינים והעיתונאים שאפילו לא נראים עשרים אחוז כמוה". ח"כ שרה דורון את משקרת פעמיים בריש גלי (!). מעולם לא אמרתי ולא הייתי מעז לומר לאישה בהריון "שמנת את נראית לא טוב". מדוע לא דיברת ולא שוחחת עמי כדי לברר את עובדות האמת ומה יש לי לומר. את נסמכת על שקר נבזי שמישהו כתב בעיתון שלו ואח"כ את רצה לכנסת לספר אותו בפרהסיה בציבור כצדיקה דגולה ומשקרת פעם נוספת כשאת מצטטת שקר מטונף שכזה.

עובדיה אלי (הליכוד) אמר כלהלן : "…לטעמי אישה בהריון זה דבר יפה מאוד. כן ירבו. אני מבקש מכבוד השר שלא ישעה לתירוצים של הנהלת רשות השידור. בהחלט יש מקום להתערבותך ולקביעה חד משמעית שהקריינית הזו תופיע על המסך…". מה אתה אומר עובדיה עלי…??? מי אמר שהריון איננו דבר יפה…???

יו"ר הכנסת התורן ח"כ גדעון גדות אמר כלהלן למלינים נגדי : "…אני מודה לחברים. אני רוצה להפנות את תשומת לִבך אדוני שר החינוך, שאומנם אנחנו עוסקים בתהליך של תּשעה חודשים, אבל לך נותרה דקה אחת להתייחס לעניין…".

שר החינוך זבולון המר חתם כלהלן : "…אני  חוזר ואומר שרשות השידור מכחישה שסיבת ההדחה היא המראה של המגישה…". ברור שאורית כסיף ניהלה קמפיין ציבורי נגדי ונגד החלטתי להוריד אותה מהמסך, ורצה לבקש את הגנת הכנסת מפני יואש אלרואי. אינני יודע איזה אינפורמציה נוספת היא סיפרה להם אודותיי מעבר להחלטתי הנחרצת להוציא אותה מחלון הראווה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הרחק מעין המצלמה ומאוזנו של המיקרופון, ולהציבה בעבודה אחרת מאחורי הקלעים במחלקת הספורט הח"כים והח"כיות תפשו טרמפ כמוצאי שלל רב. הם פשוט שיקרו באצטלה של מגינים על אישה שיואש אלרואי מתנכל לה כביכול. היא אורית כסיף הייתה אם כך אישה פתטית. היא ידעה את האמת לאמיתה מדוע הודחה מהמסך (אך לא מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית).

אני מבקש להדגיש כאן שוב כי נבחרי הציבור הנ"ל לא החליפו עמי אפילו מילה אחת בפרשת אורית כסיף, ושאבו את המידע מהעיתונות הכתובה. נבחרי הציבור האלה נראו לי אז כקבוצת רכלנים נכלוליים. העניינים יצאו כמעט מכלל שליטה. קשה לנהל מאבק מקצועי צודק על פי תפישתי בסביבה עוינת, לא כל שכן כשהעיתונות מציגה אותך כשוביניסט, מבלי לראיין אותי ומבלי לתהות על קנקני. החלטתי לפַרֵט בכתב את נימוקי ההדחה לאריה מֶקֶל מנכ"ל רשות השידור ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר אל. הודעתי לשניהם כי הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך תוכניות הספורט היא סופית ולא ניתנת לשינוי, והוספתי : "במידה ועניין ההדחה מהמסך (אך לא ממחלקת הספורט) איננו מקובל עליכם ומכיוון ששניכם הבוסים שלי אתם כמובן רשאים להחזיר את אורית כסיף למסך למרות שהיא בלתי מתאימה לכס ההגשה, אך קחו בחשבון שאז אני אפנה את כיסאי. תמצאו לכם מישהו אחר. לא נולדתי במחלקת הספורט ואינני חייב למות שם". הודעתי להם מפורשות : "כל עוד אני מנווט את מנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית השדרנית אורית כסיף לא תגיש ולא תקריא יותר. טעויותיה הן בלתי נסבלות. אין כאן שום עניין אישי. המגישה לא עומדת בסטנדרט המקצועי הנדרש ועל כן היא לא תגיש ולא תנחה את תוכניות הספורט שאותן אני עורך ומפיק". הנה המסמך הרלוואנטי [3].

yoash 10

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. זהו המסמך המקורי המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית. (עמוד מס 1 מתוך 3 עמודים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 11טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. (עמוד מס' 2 מתוך 3 עמודים) של המסמך המקורי המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 12

טקסט מסמך : 25 באוקטובר 1990. (עמוד מס' 3  ואחרון) של המסמך המקורי המסביר את נימוקי ההדחה של גב' אורית כסיף ממרקע שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 657 מורכב לכתיבה (חלק 6). חלון הראווה הטלוויזיוני הציבורי האנושי הוא חלוץ תקשורת ה- המונים ו- לעולם אמוציונאלי. וגם תמיד רווי סדקים שקורצים לפוליטיקאים למיניהם להתערב, להניח עליו זכוכית מגדלת, ולמשוך בחוטים. טביעת האצבעות הפוליטית מדיפה ריח של סירחון. סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה היוקרתיים רוחשים אין סוף אמביציות, שאפתנות ותשוקות, וגם חלומות חסרי גבולות משני צידי המתרס. מחד, חלק לא קטן מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם חלשי אופי ששואפים להיות בובות משחק, מאידך, חלק גדול מהפוליטיקאים מתעקש למשוך בחוטי המריונטות כאילו עיתונאות הטלוויזיה משולה לתיאטרון בובות. הייתי שָם. הייתי עֵד לכך. פוסט מס' 657 עוסק במֵידָע רגיש וגם בשני פוליטיקאים שניסו לטפול האשמות שווא שקריות ולהתערב בנעשה בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשלהי 1990. קוראים להם יוסי שריד ז"ל מי שהיה פעם ח"כ בתשע כנסות וב- 1999 כיהן כשר החינוך בממשלת ישראל בראשות אהוד ברק, וגב' דליה איציק פוליטיקאית דַלָה בעלת יומרות מופרכות שביקשה פעם לשבת על כֵּס נשיאות המדינה. אין מדברים סָרָה במתים אבל זאת האמת. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. הועלה לאוויר ב- 8 בינואר 2017.

לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. לא הייתי חייב דבר לשני הפוליטיקאים יוסי שריד ז"ל ודליה איציק. הייתי חייב למצפוני בלבד ולמנהלים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לפי הסדר הזה (!).

דו"ח ישיבת הכנסת (מ- 24 באוקטובר 1990) בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל ושר החינוך זבולון המר ז"ל + דו"ח ישיבת הוועד המנהל של רשות השידור (מ- 30 באוקטובר 1990) בראשות אהרון הראל ז"ל בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי מהמסך (יש להדגיש זאת פעם נוספת, היא לא פוטרה על ידי ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הודחה מהמסך).

orit casif 1טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכנסת יעקב אחימאיר מעביר לידי את דו"ח ישיבת הכנסת שדנה בהדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק אולם לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 1 מ- 12).

orit casif 2טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הח"כ הנכבדה שרה דורון מסתמכת על ידיעה שקרית שמופיעה בעיתון "חדשות" ומשתלחת בי ללא בדיקת העובדות לאשורן ומבלי לתת לי את הזכות האלמנטרית להגן על עצמי בטרם תחרוץ את דינה. אורית כסיף הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק,  אולם היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מההגשה. (עמוד 2 מ- 12).

orit casif 3טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 3 מ- 12).

orit casif 4טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הח"כ הנכבדה שרה דורון ז"ל ממשיכה להתעקש ונסמכת בעדותה על שקר שהיה כתוב בעיתון  "חדשות". מעולם לא אמרתי לאורית כסיף "שמנת, את נראית לא טוב…". אורית כסיף הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק, אולם היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 4 מ- 12).

orit casif 5טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. עכשיו היה זה תורו של הח"כ הצדיק והצדקן דדי צוקר לשאת נאום לאומה. מה אתה שח נבחר ציבור מגוחך בשם דדי צוקר…??? האם באמת הריון הוא פרוצדורה בדרך להבאת ילד לעולם…??? טוב שאתה מסביר לי זאת…ממש לא ידעתי דבר על כך…". אורית כסיף הורדה מההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 5 מ- 12).

orit casif 6טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. שלום לח"כ עובדיה עלי…הגם אתה מצטרף לחבורת המלעיזים עלי על סמך ידיעה שקרית שהופיעה בעיתון "חדשות"…??? מה אתה שח עובדיה אלי, "באמת אישה בהריון זה דבר יפה מאוד…??? למי אתה מטיף מוסר…??? אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. היא לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 6 מ- 12).

orit casif 7טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בכנסת בראשות היו"ר גדעון גדות ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק, אולם לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 7 מ- 12).

orit casif 8טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אהרון הראל שהיה אמור בתוקף תפקידו כ- יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור לתת לי הזדמנות להסביר ו- לומר את דבריי , התעלם ממני והעדיף להיתלות בעיתון "חדשות" כדי להשמיץ אותי, ולטעון שצריך להחזיר את אורית כסיף לעבודה. לא ייאמן. הפוליטיקאי אהרון הראל מנסה למצוא חן בעיני פוליטיקאים אחרים על חשבוני. אהרון הראל ידע היטב כי היא אורית כסיף לא פוטרה מהעבודה. אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אני חוזר בפעם ה- 1000 אורית כסיף לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מעמדת ההגשה לא בגלל הריונה ולא מפני מראה חיצוני. קשקוש. היא הייתה אמורה למצוא עבודה עיתונאית אחרת במחלקת הספורט לאחר הלידה. (עמוד 8 מ- 12).

orit casif 9טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה ממעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מעמדת ההגשה אולם לא פוטרה מעולם מעבודתה(עמוד 9 מ- 12).

orit casif 10טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. התנסחותה של גב' דליה איציק חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם המערך לפי שעה אודותיי הייתה מבאישה ונכלולית. כך אמרה גב' דליה איציק רווייה אמביציות פוליטיות מרחיקות לכת, מי שראתה בחברותה בוועד המנהל של רשות השידור קרש קפיצה פוליטי, ומי שנשאה את עיניה ותקוותיה לכס נשיאת מדינת ישראל : "אינני יודעת מי זה יואש אלרואי, אני לא יודעת אם הכניס פעם אישה להריון. אני נחרדת, כל התיאורים שלו כאילו היא נתקפה במלה איומה, אסור לפטר אישה בהריון". מה את שחה גב' דליה איציק…??? בפעם ה- 1001 : אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה. היא הורדה מעמדת ההגשה,מהמסך. הדבר נעשה לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. הפעם ה- 1002 : אורית כסיף לא פוטרה ממחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 10 מ- 12).

orit casif 11טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל ז"ל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הורדה מהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. היא הורדה מעמדת ההגשה. (עמוד 11 מ- 12).

orit casif 12טקסט מסמך : 30 באוקטובר 1990. דו"ח הדיון בוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר אהרון הראל העוסק בפרשת הדחתה של אורית כסיף על ידי ממסך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הפוליטיקאית דליה איציק ממשיכה לטוות חוטים נסתרים ונכלוליים שאמורים להצית את הדמיון : "…לי יש ספק שזה לא בגלל ה- הריון…המכתב גרם לעוד יותר מחשבה שיש כאן יסוד אמיתי להניח שזה לא רק עניין טהור וקדוש…". אורית כסיף הורדה מעמדת ההגשה ומהמסך לא בגלל הופעתה החיצונית אלא מפני שהייתה קריינית לא טובה ולא איכותית מספיק. אורית כסיף לא פוטרה מעבודתה במחלקת הספורט בפיקודי. (עמוד 12 מ- 12).

הנהלת רשות השידור והנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרבות ה- Board הציבורי שבדקו את הפרשה הצדיקו אותי ותמכו בי. המִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור שלח לי את תמיכתו. הוא ידע היטב שהמניע היחיד להורדתה של גב' אורית כסיף מהמסך היה מקצועי טהור ולא התנכלות אישית.

kor 1

טקסט מסמך : 13 בנובמבר 1990. מכתב התמיכה בי של המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר שלמה קור ז"ל בעקבות פרשת "אורית כסיף". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הפוליטיקאים והפוליטיקאיות העלובים והעלובות ששיקרו עלי ביודעין בחסות מזויפת של הגנה על אורית כסיף מפני, אלה שניסו לטפס על סולם השוביניזם, החליקו ממנו. אילו היו שואלים אותי רק שאלה אחת, מה קרה באמת, הייתי משיב להם מייד שאורית כסיף הודחה מההגשה על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשל טעויות קריינוך אך לא פוטרה מעולם ממחלקת הספורט. זה הבדל גדול. הוצעה לה עבודה שונה במסגרות אחרות שלנו. היא נכשלה כקריינית פרונטלית. החלטתי שהיא לא תהיה עוד Presenter ולא שדרנית ספורט ולא תופיע על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הייתה החלטה סופית שאיננה ניתנת לשינוי . המסך היה חשוב ממני, אך גם ממנה.

התערבות הפוליטיקאים בעניין פנימי – מקצועי של רשות שידור סוּבֶרֶנִית, כמו הזזת קריין או קריינית מעמדת ההגשה במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה פתטית ומגוחכת ובלתי נסבלת. ההתערבות הפוליטית המכוערת של יוסף "יוסי" שריד, דליה איציק, שרה דורון, עובדיה אלי, נאווה ערד, וכל מני אחרים היוותה עבורי שוב תזכורת חשובה ולקח מַר אך מוכר. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים אֵינַן מדיפות לעולם ניחוח בושם. הרכב ה- DNA שלהם ידוע. לכן דֶלֶת מחלקת הספורט הייתה נעולה בפניהם מרגע כניסתי לתפקיד בדצמבר 1980 ועד לעזיבתי את רשות השידור וערוץ 1 ביולי 2002. מעולם לא נתתי להם דריסת רגל אצלי. לאלה שהתקשרו אלי ישירות והם היו לא מעטים נתתי להבין שהם לא חשובים . מעולם לא ראיינתי אותם. הפוליטיקאים הנרפים האלה לא השתתפו בשום פָּנֶל שידור ספורטיבי שניהלתי, הפקתי ו/או ערכתי, בקריירה הארוכה שלי, ולוּ רק מפני העובדה שרובם כמעט כולם ראו ב- Frame הטלוויזיה ובמיקרופון הזדמנות לפּרסום אישי מבלי להתחייב למצעם ולדבריהם. נזהרתי מהם כמו מאֵש. לא הייתי חייב להם דָבָר. הפוליטיקאים הקטנוניים האלה לא הזיזו לי.

זאת הייתה מדיניות מוכתבת ברורה שלי לעורכים ולמפיקים במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלא לאפשר לפוליטיקאים משום מפלגה שהיא, להשתחֵל לשידורי הספורט. אינטגריטי ו- דיגניטי נדרשים מהעיתונאים אך גם מהפוליטיקאים. דֶלֶת מחלקת הספורט נשארה נעולה בפניהם לעַד. אותם הפוליטיקאים שנהדפו על ידי לא בחלו לתקוף אותי בכל מקום שאפשר לרבות העיתונות [4]. לא השבתי לפניות הטלפוניות שלהם ולא היססתי להשליך את מסמכיהם המגוחכים לפח. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עבדה אצל שום פוליטיקאי ו/או פוליטיקאית ולא עמדה לרשות איש מהם. אנוכי קיבלתי הוראות ופקודות משני אנשים בלבד : מנכ"ל רשות השידור מר אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל. זה נכון שעשרות אנשי הציבור והפוליטיקאים שהתדפקו על דלת הספורט בטלוויזיה לא היו חייבים לי דבר, אולם גם אני לא הייתי חייב להם מאום. זה כמובן הציב דילמה לא פשוטה בפני הבּוֹסים הראשיים שלי ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיו בעצמם מינויים פוליטיים. אני יודע ששניהם התלבטו האם שווה בכלל לגוֹנֵן עלי, ואם כן כיצד לגוֹנֵן עלי. הם יכלו להדיח ולפַטֵר אותי לכשרצו במשך תקופת כהונתי הארוכה אך עובדה שאיש מהם לא הִרשה לעצמו לעשות זאת. לא מפני שאהבו אותי חלילה וחס אלא מפני שחשבו שאני איש טלוויזיה חיוני למערכת שאותה ניהלו.

מירב מיכאלי ואורית כסיף שובצו על ידי ב- 1990 גם במערך ההגשה של האולפן המנווט בירושלים את השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. זה היה מבצע השידורים הבינלאומי השני שלהן כמגישות טלוויזיה לאחר אולימפיאדת סיאול 1988. בעוד המגישה מרב מיכאלי משתפרת מקצועית ומוכיחה את עצמה כקריינית טלוויזיה מעולה הרי שהקולגה שלה אורית כסיף מעולם לא הרשימה יתר על המידה ונסוגה ביכולתה. סילוקה מהמסך הפך לפרשת "אורית כסיף". לאחר שהודחה ממסך שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באוקטובר 1990 בשל שיקולים מקצועיים, נמנעו מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל להציע לה לשוב למִרקע הטלוויזיוני כדי להגיש תוכניות אחרות בתחומים שונים ו/או במסגרת חטיבת החדשות. גם מנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב לא ביקש את שירותי הקריינות שלה. גב' אורית כסיף לא נקראה מעולם לדגל ע"י שום רשת טלוויזיה אחרת במדינת ישראל, כבלים, לוויין, ערוץ 2, ערוץ 10, ואו ערוץ 5 בכבלים. היא חזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה קודם להופעתה והגשתה את תוכניות הטלוויזיה "מבט ספורט" ו- "משחק השבת". במובן מסוים ואולי יותר מזה, במידה רבה, היה זה עונש פואטי שאלוהי הטלוויזיה תכנן עבורה. "פרשת אורית כסיף" לימדה אותי שוב שיעור מאלף ואינני נמנע מלחזור על טקסט קודם כי טביעת אצבעותיהם של הפוליטיקאים הרדודים מסוגם של מר יוסף "יוסי" שריד (מי שהתיימר להיות שר חינוך דגול) וגב' דליה איציק (מי שנשאה עיניה לכס נשיאת המדינה) בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור מדיפה תמיד ארומה של עובש וצחנה. מעשה מקצועי שגרתי של הורדת מגישה או מגיש ממסך הטלוויזיה ווטיפוחם והחלפתם באחרים הפך לדליקה פוליטית ענקית עד כדי התערבותה של כנסת ישראל בעניין. דֶלֶת מחלקת הספורט שלי הייתה נעולה עד עתה על מפתח בפני הפוליטיקאים, עכשיו נעלתי אותה שבעתיים בפניהם ברָב בריח.

פעם בשנות ה- 70 של המאה הקודמת בימי שלטונו של אלכס גלעדי מיסדנו ב- "מבט ספורט" פינה חביבה על הציבור , שקראנו לה "שער החודש" (רעיון שהועתק מה- BBC). חברי כנסת צעירים כמו מר יוסף "יוסי" שריד ומר אהוד אולמרט ואחרים הוזמנו אליה מעת לעת כדי לבחור את השער היפה ביותר שהובקע בחודש מסוים בליגה הלאומית בכדורגל. בשנות ה- 90 של המאה שעברה חידשתי את שידור "שער החודש", אך הדחתי מפינת השידור הפופולארית הזאת את הפוליטיקאים וזימנתי אליה כוכבי ספורט בלבד. חשפתי בבחירת "שער החודש" את שחקניי העבר של נבחרת ישראל. שחקנים שכוּחֵי אֵל כמו יהושע "שייע" גלזר, צבי מוייססקו, מרדכיי בנבנישתי, אברהם מנצ'ל, ואחרים – מילאו את מקומם של הפוליטיקאים יוסף "יוסי" שריד ואהוד אולמרט. הם כוכבי העבר איישו את אולפן "משחק השבת" ובחרו את השער היפה ביותר.. לפוליטיקאים מימין ומשמאל הייתה את החשיפה המספקת שלהם בשידורי החדשות.

הבאתי את אוֹרִית כָּסִיף למחלקת הספורט על רקע מקצועי אך היא פרשה בקול תרועה פוליטי. לא הייתה לה סבלנות. אינני זוכר שמישהו אחר בערוץ טלוויזיה אחר (חוץ ממני) העניק לה הזדמנות לממֵש את פוטנציאל ההגשה שלה אם בכלל היה קיים כזה. שום ערוץ טלוויזיה לא קרא בשמה לאחר שהודחה מהגשת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יתירה מזאת. שום גורם אחר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחטיבת החדשות ו/או ב- חטיבת התוכניות ו/או ב- רדיו "קול ישראל" לא קפץ על המציאה, לא ביקש את ידה, ולא הציע לה תפקיד כלשהו במסגרתו לאחר שהודחה מהגשת תוכניות הספורט שלי. מֵרָב מיכאלי הייתה סיפור שונה לחלוטין. היא הרשימה אותי במבחני המסך בינואר 1988. בוגרת גל"צ (הייתה בת 22 ב- 1988) בעלת קול איתן וחיתוך דיבור טוב. אינטליגנטית ומוכשרת. אשת שיחה מעניינת ואלוהים חנן אותה גם ביופי הונגרי עם עיני שקד ושפתיים חושניות. אישה נבונה ונאה. בניתי עליה לטווח ארוך, אבל הבנתי את מניעי עזיבתה.

יום אחד התראיינה גב' מֵרָב מיכאלי (היום ח"כ, בת 50) לאחד העיתונים ללא אישורי. הבעיה לא הייתה האישור אלא הביקורת שהעבירה על מקום עבודתה בחטיבת הספורט מבלי לדעת את הפרטים והנתונים המקצועיים לאשורם. היא הוענשה על ידי מייד והורחקה מהעבודה ומהמסך. מנכ"ל רשות השידור לשעבר יוסף "טומי" לפיד ז"ל התקשר אלי והזכיר לי את עברו והערכתו אלי בימים שכיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור, וביקש שאחזיר אותה את מרב מיכאלי למסך. הוא הזכיר לי את היותה נכדתו ונֶצֶר למשפחת ד"ר ישראל קסטנר המנוח ממנהיגי יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2. ישראל קסטנר ז"ל נרצח ב- 1957 בתל אביב. פרשת הרצח הכתה אז גלים במדינה. ישראל קסטנר עמד בראש וועד ההצלה של יהדות הונגריה במלחמת העולם ה- 2 מול  השטורמבאנפיהרר אדולף אייכמן ומכונת ההשמדה הנאצית. ב- 1953 האשים ניצול שואה הונגרי ירושלמי תימהוני בשם מלכיאל גרינוואלד כי ד"ר ישראל "רז'ה" קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה ב- 1944 ע"י קלגסי ה- ס. ס. של אדולף אייכמן, והוא זה שסייע לפושע המלחמה הנאצי קורט בכר להימלט מעונש כשהעיד לטובתו במשפטי נירנברג. ישראל קסטנר עורך העיתון ההונגרי "אוּי-קֶלֶט" בישראל תבע את מלכיאל גרינוואלד על הוצאת דיבה ולשון הרע. מלכיאל גרינוואלד שכר את שירותיו של עו"ד צעיר בשם שמואל תמיר כדי שיגן עליו. משפט הדיבה שהתנהל ב- 1954 הסעיר את מדינת ישראל כולה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהמדינה התפנתה לעסוק באופן נוקב בנושא השואה של השמדת יהדות אירופה והונגריה ע"י הצורֵר הנאצי והניסיונות להצילם (שבע שנים לפני לכידת אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו למשפט בישראל ב- 1961). במהלך המשפט התהפכו היוצרות וישראל קסטנר הפך מתובע המבקש להגן על שמו לנאשם. בסיום המשפט השנוי במחלוקת פסק נשיא בית המשפט המחוזי השופט בנימין הלוי כלהלן : "ישראל קסטנר מכר את נשמתו לשָטָן ושיתף פעולה ביודעין עם הנאצים". הסלוגן הנורא והחד משמעי, "מכר את נשמתו לשטן", התיר את דמו וגזר את דינו למוות. ב- 4 במרס 1957 נרצח ד"ר ישראל "רז'ה" קסטנר ביריות אקדח ליד ביתו בית מס' 6 בשדרות עמנואל הרומי בצפון תל אביב ע"י זאב אקשטיין בתמיכת חבריו יוסף מנקס ודן שמר שראו בו משת"פ עם הנאצים. השלושה נלכדו, הורשעו ברצח ובחברות בארגון טרוריסטי, ונשפטו למאסר עולם. ב- 15 בינואר 1958 עשרה חודשים לאחר שנרצח קיבלו חמשת שופטי בית המשפט העליון של מדינת ישראל את עִרעורו של ישראל "רז'ה" קסטנר המנוח וניקו את שמו מכל רבב. זה היה מאוחר מידי. "אתה יודע מי היא מרב מיכאלי ואתה מכיר את הסיפור", הוסיף ואמר לי יוסף "טומי" לפיד ז"ל, והתחייב בשמה שהפרת המשמעת הזאת לא תישנֶה ולא תחזור על עצמה. מרב מיכאלי נכדתו של ד"ר ישראל "רז'ה" קסטנר המנוח שָבָה למסך הטלוויזיה ישראלית הציבורית. הייתי מחזיר אותה בעצמי לעבודת ההגשה גם ללא התערבותו המיותרת של יוסף "טומי" לפיד ז"ל מפני שאהבתי אותה והערכתי אותה. הדחתה הייתה זמנית. היא הייתה קריינית עַל בעלת נוכחות מרשימה. חשבתי בעת ההיא שצפוי לה עתיד מזהיר כשדרנית טלוויזיה. ב- 12 באוגוסט 1992, יומיים לאחר תום אולימפיאדת ברצלונה 1992, מצאתי על שולחני מכתב אישי ללא שֵם שהועבר אלי במסירה מיוחדת מרח' מלכי צדק ברמת גן. פתחתי את המעטפה. המכתב היה כתוב בכתב יד מוכר. זה היה כתב היד של השדרנית מֵרָב מִיכָאֵלִי בת ה- 26.

michaeli 2

טקסט מסמך :  12 באוגוסט 1992. זהו המכתב – מסמך המקורי ששלחה לי מרב מיכאלי בו היא מתפטרת מחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצטערתי לקבל את מכתב ההתפטרות שלה. הייתי מאוכזב. צלצלתי אליה והודיתי לה על 52 החודשים בהם עבדה כמגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. "מֵרב", אמרתי לה, "לא אני נתתי לך את ההזדמנות הראשונה, את הענקת אותה לעצמך. הצליחי ושמרי על עצמך". נפרדנו לעַד. חלפה מאז רבע מאה של שנים אולם אני עדיין זוכר היטב את מרב מיכאלי. היא לבטח הייתה אישיות כנה, ישרה, חכמה, והגונה. אהבתי אותה. היה לה ביטחון עצמי, הופעה אישית אסתטית כשהיא מצוידת ביופי הונגרי (יש דבר כזה). מעל לכל היא הייתה קריינית איתנה בעלת קול רדיופוני ודיקציה טובה. חשבתי לעצמי שלאחר עזיבתה את שידורי הספורט תנסוק הקריירה הטלוויזיונית שלה אל על ומֵרָב מיכאלי תצליח להשתלב כמגישה ועורכת ראשית בשידורי החדשות בכל רשת טלוויזיה באשר היא, לאו דווקא בזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה בנויה לזה, אך העדיפה לפנות לכיווני שידור אחרים, שוֹנים וקַלים, והרבה פחות מחייבים בטלוויזיה. היא לא מיקדה את כישרונה הטלוויזיוני לדאבון לֵב במטרה אחת ולכן בזבזה אותו, אולי מפני שהייתה מוכשרת (מידי) בתחום. נדמה לי שהחמיצה את שעתה ההיסטורית הטלוויזיונית. אולי לא. הבאתן של קרייניות טקסטים לשידורי הספורט ולא עיתונאיות ו- שדרניות ספורט הייתה שגיאה פַטלית מיסודה, חסרת כל הגיון טלוויזיוני .

המשכתי לחפש עיתונאיות – שדרניות. הצעתי לאילנה דיין לשמש מגישה – עיתונאית בשידורי הספורט בפיקודי אך היא סירבה. חשבתי להביא אז למחלקת הספורט את שֶלִי יחימוֹביץ' שהייתה בשנים הרחוקות ההן כתבת כמעט אנונימית של העיתון "על המשמר" ושדרנית איזוטרית פרי לאנסרית של רשת ב' "בקול ישראל" בבאר שבע ואזור הדרום. שמעתי את דיווחיה והיא נשמעה לי עיתונאית מוכשרת. מעולם לא ראיתיה פנים אל פנים. זה לא יצא לפועל. שֶלִי יחימוביץ' אפילו לא ידעה שחשבתי עליה. הרבה יותר מאוחר עלה לי הרעיון להזמין למחלקת הספורט את הסופרת השנונה והחכמה עִירִית לִינוּר שהפכה בינתיים לשדרנית אקטואליה בגלי צה"ל. ספק רָב אם שדרניות מוכשרות אלה בגלי צה"ל ורדיו "קול ישראל" כמו שֶלִי יחימוביץ', יָעֵל דָן, עִירִית לינוּר, גלית אלטשטיין, לִיעַד מוּדְרִיק, ענת דווידוֹב, אוֹרְנָה יָקִיר ז"ל, טלי ליפקין – שחק ואחרות, כולן שדרניות רדיו רהוטות ונבונות היו מצליחות במקום שמֵרב מיכאלי ניסתה, לא התמידה, ובשורה התחתונה נִכשלה. המיקרופון ומסך הספורט בטלוויזיה הם תחומי שידור קונקרטיים וספציפיים מאוד.

ב- 12 באוגוסט 1997, ביקשתי מרפיק חלבי לצרף את מגישת הספורט של ערוץ 5 בכבלים גב' מִירִי נְבוֹ למחלקת הספורט שלי [7]. מר אוּרי לֵוי שוב שינה נתיב. הוא נטש את מחלקת הספורט והפך להיות אחד מעורכי "מבט". הוא היה מאוכזב מרה מהעובדה כי מאיר איינשטיין האפיל עליו ונטל לעצמו במשך השנים את בכורת השידור ממנו כמעט בכל קריטריון. התפנה מקום במחלקת הספורט. ביקשתי להציב את מירי נבו כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הייתה ל- מִירִי נְבוֹ כריזמה וניסיון בהופעה על במה ובאולפן לפני מצלמת טלוויזיה. היא הייתה זמרת בעברה. ללא כל ספק העדשה החמיאה לה אך היא רצתה יותר מזה. היא ביקשה להיות גם שדרנית Play by play. שדרים ושדרניות רבים מערבבים, מי בשוגג ומי בכוונה תחילה, את תחומי ההגשה וההנחיה עם שידור הישיר מהשטח הקרוי בעגת הטלוויזיה בלעז, Play by play. מדובר בשני תחומי טלוויזיה שונים לחלוטין. גם מירי נבו לא הבחינה בגבולות המותרים וחצתה אותם. היא הייתה מגישה יציבה אך שדרנית Play by play כושלת בתחומי הא"ק, ההתעמלות, וספורט החורף. צריך להקשיב לה ולהבדיל לנסים קיוויתי ודני לבנשטיין כדי להבין איזה פער מקצועי עצום מפריד בינה ל- ביניהם .

הבאתי אותה לפגישה עם מנהל החדשות. העניין נסגר, אך משביקשה השדרנית לעגן את ההסכם עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות עורך דינה התמסמס הדבר, והיא חזרה למקום ממנה באה. בדיעבד היא צדקה. עם רשות השידור מנהלים מו"מ באמצעות עו"ד. גם אני דיברתי עם רשות השידור בערוב ימיי שָם באמצעות עורכי דין.

nevo 1

טקסט מסמך : 12 בחודש אוגוסט של שנת 1997. זהו המסמך המקורי שנכתב למנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, בו הצעתי לו להביא את גב' מירי נבו מערוץ 5 בכבלים לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אפילוג.

אורית כסיף הודחה על ידי ולא שבה עוד לעולם למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא הייתה קריינית ושדרנית בוסר שחלפה בהצלחה ב- 1988 מעל משוכת ה- Screen test אולם לא עברה בסופו של דבר את המסך. שום חטיבה אחרת בטלוויזיה הישראלית לא ביקשה את ידה לאחר שהדחתי אותה ממסך הספורט. היא חזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה בטרם הייתה קריינית – שדרנית ספורט שלי בין 1988 ל- 1990.

yoash+orly yanivטקסט תמונה : יום שישי – 23 ביוני 1989. מגישת הטלוויזיה המצוינת אורלי יניב בעלת אישיות מיוחדת (משמאל) שנתיים לאחר שנטשה את חטיבת הספורט ואנוכי במסיבת תוכנית ה- 1000 של "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתווך, עוזרת ההפקה עדה קרן. (ארכיון יואש אלראי. כל הזכויות שמורות).

einstein+weitz+levi 1991טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1991. השלישייה העיתונאית המובילה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הטריאומוויראט מאיר איינשטיין + רמי ווייץ + אורי לוי. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash+orit kasifטקסט תמונה : יום שישי – 23 ביוני 1989. מגישת הטלוויזיה אורית כסיף אחת משתי היורשות של אורלי יניב ב- 1988 ואנוכי במסיבת תוכנית ה- 1000 של "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משמאל, עוזרת ההפקה שמחה שטרית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : קטעי עיתונות מ- 22 באוקטובר 1990 הנוגעים להורדתה של המגישה אורית כסיף ממסך תוכניות הספורט.

[2] ראה נספח : דו"ח הוועד המנהל של רשות השידור מ- 30 באוקטובר 1990, ומרשומות הכנסת מתאריך 24 באוקטובר 1990.

[3] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור אריה מקל באמצעות מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הנוגע להורדתה של המגישה אורית כסיף מהמסך.

[4] ראה נספח : קטעי עיתונות בהם תוקפים אותי הפוליטיקאים השונים.

[5] ראה נספח : ראה מכתבי למזכ"ל הפועל יצחק אופק  מ –  23 בספטמבר 1985  המגן על עבודת מחלקת הספורט.

[6] ראה נספח : ראה מכתבו של מזכ"ל "הפועל" אלי בתאריך  2 בספטמבר 1985  המאשים אותי על אי צילום צליחת הכינרת.

[7] ראה נספח : מכתבי אל מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מ- 12 באוגוסט 1997 המבקש לצרף את מירי נבו לשורות מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

סוף הפוסט מס' 657. הועלה לאוויר ביום ראשון – 8 בינואר 2016.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *