פוסט מס' 659. מדובר בפוסט מורכב ומסובך למחקר וכתיבה. מו"ל "ידיעות אחרונות" מר ארנון "נוני" מוזס ואנוכי. חמש היכרויות. הערכתי את נוני מוזס כבר מראשית היכרותנו המקצועית ב- 1978. פוסט מס' 659. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 19 בינואר 2017.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר. 

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

——————————————————————————————

פוסט חדש מס' 659 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 18 בינואר 2017.

——————————————————————————————

פוסט מס' 659. מדובר בפוסט מורכב ומסובך למחקר וכתיבה. מו"ל "ידיעות אחרונות" מר ארנון "נוני" מוזס ואנוכי. חמש היכרויות. הערכתי את נוני מוזס כבר מראשית היכרותנו המקצועית ב- 1978. הוא היה אפוא רק בן 25 אולם איש עסקים מוכשר כריזמטי, אמביציוזי, ו- אגרסיבי שדבק במשימתו ו- שואף למצוינות ברָמָה שֶל מפיק עַל. אין בדעתי לשנות עכשיו את דעתי עליו בגין גילוי פרשת פגישותיו ושיחותיו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ב- 2014 (ע"י עיתונאי ערוץ 2 גיא פלג) גם אם שררה בינינו אז בימים ההם יריבות מקצועית עיקשת. פוסט מס' 659. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 19 בינואר 2017.

פוסט מס' 659. 1. אנוכי עורך, מנהל, ומנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית גם מול שלושת העיתונים היומיים הגדולים במדינת ישראל  "ידיעות אחרונות" + "מעריב" + "חדשות" בעשורי ה- 70 ו- 80 במאה שעברה. מדובר ביחסי גומלין תחרותיים ובמגבלות הכוח של השידור הספורטיבי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. 2. היה לי בשעתו ריספקט גדול למר ארנון "נוני" מוזס גם בגלל הכבוד העצום והאהבה הרבה שהעניק לאביו נוח מוזס ז"ל. הערכתי אותו מראשית היכרותנו המקצועית ב- 1978. היה מדובר באיש עסקים ועיתונאי אמביציוזי, אגרסיבי, וכוחני שדבק במשימתו ו- שואף למצוינות ברמה של מפיק עַל. אין בדעתי לשנות עכשיו את דעתי עליו בגין גילוי פרשת פגישותיו ושיחותיו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ב- 2014 (ע"י עיתונאי ערוץ 2 גיא פלג) גם אם שררה בינינו אז בימים ההם יריבות מקצועית עיקשת. 3. אני מוקיר את נוני מוזס ורוחש לו הערכה גם היום. פוסט מס' 659. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 19 בינואר 2017.

טקסט תמונה : 2003 – 2002 . אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. ניסוחים בינלאומיים : שום אדם איננו דגול דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו. גם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור מופרך בשֵם יוסף בר-אל האיש שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון העניקה לו את התואר מ"מ מנכ"ל רשות השידור במארס 2002 והציבה אותו הצבת קבע בפסגת השידור הציבורי ב- 2 ביוני 2002. אולם אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון התעשתו גם אם באיחור רב וסילקו והדיחו אותו לעַד מתפקידו הרם ב- 2005 לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט חדש מס' 659. הועלה לאוויר ביום חמישי – 19 בינואר 2017. כל הזכויות שמורות.

פרפרת 1 : תוכנית האקטואליה של העיתונאית / שדרנית של ברדיו גלי צה"ל יעל דן ביום ראשון – 15 בינואר 2017 בין 13.00 ל – 14.00 הייתה מעניינת במיוחד. תוכנית מושכת תשומת לב במיוחד מפני ש- יעל דן שוחחה עם עיתונאי העַל והצנוע עתיר הישגים של ערוץ 2 גיא פלג מי שחשף באופן בלעדי את פרשת הפגישות והשיחות שניהל ראש הממשלה בנימין נתניהו עם מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון "נוני" מוזס ב- 2014 (עשה בי"ס לכל מתחריו בכל ערוצי הטלוויזיה הארציים האחרים. אגב, היכן היו רביב דרוקר, ברוך קרא, ואילנה דיין…???). יעל דן שוחחה גם עם העיתונאי – תחקירן של ישראל היום מוטי גילת (היה בעבר עיתונאי חוקר במשך שנים רבות ב- "ידיעות אחרונות") שבא בטענות קשות וחמורות למו"ל העבר שלו ארנון "נוני" מוזס הנוגעות לשיקולים העיתונאיים – פוליטיים המוּטִים והפגומים שלו ויחסיו המחושבים לאורך תקופה ארוכה עם השלטון על חשבון האמת העיתונאית, וכן שוחחה עם עיתונאי מ- "ידיעות אחרונות" שסתר את את האשמותיו של מוטי גילת. תוכנית עיתונאית של יעל דן רבת עניין. יעל דן היא עיתונאית וותיקה ושדרנית רדיו חדה, עירנית, וקשובה שמשום מה נשמעת לעיתים קרובות כמו רכילאית, ממש כמו רפי רשף מערוץ 10. אנוכי יודע ששניהם אינם רכלנים. הם עיתונאים עתירי מוניטין וגם בעלי הישגים אבל משהו ב- Audio של שניהם, בטון הדיבור ו- גוון הקול של שניהם, בסגנון השאלות של שניהם, בתשוקה הקולית של שניהם (מהירות הניסוח שלה וקורקטיות הדיבור שלו), הניסיונות הרצופים של שניהם מבלי לוותר לרדת מייד לכל הפרטים וגם מבלי להמתין, וביצוע הממברנות של המיקרופונים שלהם דרכם בוקע קולם לעבר ציבור המאזינים והצופים שלהם – יוצרים את ייחודם "הרכילאי". הייחוד הזה מבדיל אותם את שניהם מהקולגות שלהם כמו רביב דרוקר, ברוך קרא, ירון לונדון, אמנון אברמוביץ', עודד בן עמי, רוני דניאל, ואחרים שנשמעים כעיתונאים. זה לא אני. כך האוזניים שלי מגדירות את יעל דן ורפי רשף.

פרפרת 2 : המאמן ומנהיג הכדורסל עודד קטש מכריז בעת פסק זמן במשחק קבוצתו הפועל אילת במשחק בית נגד מכבי ת"א, על סלוגן הבא : "אתם לא משחקים כדי לא להפסיד, אתם משחקים כדי לנצח" (!). הפועל אילת ניצחה 84:94 (!). 

פרפרת 3 : ראש הממשלה בנימין נתניהו בשיחה עם מו"ל ידיעות אחרונות ארנון "נוני" מוזס אודות העיתונאי "הימני" אבי רצון מבכירי העיתונאים במדינת ישראל : "…קח את הבחור הזה הכדורגלן הזה אבי רצון…". זלזול מוחלט וביזיון קולוסאלי של ראש הממשלה בנימין נתניהו שמתייחס כך לעיתונאי אבי רצון.

פרפרת 4, תמונת השבוע : מבקיע שער הניצחון בדקה ה- 8 ווידר קיארטנסון במשחק הכדורגל מכבי ת"א – הפועל ת"א 0:1 מסלק מעל פניו את יוסי בניון שאץ להתחנף ולחבק אותו, דוחה אותו מעל פניו בכעס ו- בבוז, ובשפת גופו משדר לו משחרר לו משהו כמו להלן, "עזוב אותי, חפש את החברים שלך…". ראו את התמונה הזאת היטב בתום ה- Replay החמישי בשידור הישיר של הדרבי התל אביבי בכדורגל בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

 פרפרת 5, ציטוט השבוע : אמנון אברמוביץ' עיתונאי העַל בחברת החדשות של ערוץ 2 מנסח ברדיו גלי צה"ל אצל רזי ברקאי אודות חקירת פרשיית בנימין נתניהו – ארנון "נוני" מוזס את הסלוגן הזה, אומר כלהלן :  "…הסדרה גיא פלג שובר שורות במשחקי הכס…" תרוץ עוד שבועות…". כך הוא מבטיח בראיון בגל"צ עם בן שיחו רזי ברקאי, כשהוא רומז שישנם עוד פרטים רבים שטרם פורסמו.

פרפרת 6 : אושר צרוף לראות את הישראלי שלנו קובי רפואה המאמן של קבוצת מכבי פ"ת בכדורגל מדביר פעמיים בזאת אחר זאת את מאמן מכבי חיפה ההולנדי רנה מולנסטיין ואת ממלכת הממון והכסף של נשיא מועדון מכבי חיפה יעקב שחר.

פרפרת 7 : השף ישראל אהרוני הוא ווירטואוז טלוויזיוני רָב יֶדָע. מסעות האוכל שלו על פני הגלובוס הם סיפור מרתק. סיורי האוכל שלו על פני מדינות ולאומים ברחבי העולם ש- הפכו לתוכנית טלוויזיה שבועית מסקרנת שמשודרת בערוץ 10 בימי שני בשבוע בתשע בערב. הרוויחו בצדק וביושר את הכותרת "המסע המופלא". מדובר באמת במסע מופלא (!). מר ישראל אהרוני פותח צוהר בינלאומי טלוויזיוני מושך לא רק בענייני אוכל אלא כולל בתוכו מראות נוף גאוגרפיים ואנושיים יפהפים מכל הסוגים. מדובר בהפקה מורכבת מהיבטי הלוגיסטיקה והצילום. אין להחמיץ את "המסע המופלא". יופי ישראל אהרוני (!) ש- איננו זקוק כלל לצלע השנייה המשעממת שלו גידי גוב במסע המופלא חובק עולם (!).

פרפרת 8 : על מדינת ישראל הדמוקרטית והחופשית להתייחס בכל חומרת הדין לפרובוקציות המסריחות שמנהלת הרשימה הערבית המשותפת לכנסת בראשות איימן עודה וחנין זועבי בכפר הבדואי בנגב אום אל חיראן.

פרפרת 9 : בשעה שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נחקר בימים אלה בחשדות לפלילים בתיקים מס' 1000 ו- 2000 , מתברר כי שיעור הילדים העניים במדינת ישראל שאותה הוא מנהל גבוה ב- 2016 ב- % 30 יותר מכל מדינות ה- OECD. בשתי מילים : עסק עלוב.

ארנון "נוני" מוזס ואנוכי ב- 1978 (1). היכרות ראשונה. ארנון "נוני" מוזס מתגלה כמארגן ומפיק עַל בהתראת זמן קצרה של אירוע הכדורסל המסקרן הנערך ב- 7 בספטמבר 1978 בהיכל הספורט ביד אליהו, אלופת ישראל מכבי ת"א נגד אלופת ה- NBA קבוצת וושינגטון בולטס.

על מר ארנון "נוני" מוזס הוטל שנים מאוחר יותר תפקיד היסטורי כמו"ל ידיעות אחרונות" : להילחם בחינמון "ישראל היום" ש- מְמוּמָן מבחוץ ע"י מיליארדר יהודי – אמריקני בשם שלדון אדלסון ולהגן על פרנסתו ופרנסתם של 5000 (חמשת אלפים) משפחות בישראל. שום מו"ל עיתונות בארץ לא עמד, לא התמודד, ולא פגש אתגר מסוכן כזה מהסוג הזה מעולם. החינמון – יומון "ישראל היום" איננו מאיים תכלית חייו של עיתון "הארץ" משום שמדובר בקהל קוראים שונה במדינת ישראל, אך הוא קורא תיגר על קיומו של "ידיעות אחרונות".    

ב- 7 ביוני 1978 אירעה סנסציה ב- NBA ליגת הכדורסל האמריקנית הטובה בעולם . קבוצת ווֹשִינְגְטוֹן בּוּלֶטְס (Washington Bullets) ניצחה בביתה במשחק השביעי והמכריע בסִדרת הגמר סל (סדרה המכונה : "Play Off Finals NBA") את קבוצת סיאטל סופר-סוניקס (Seattle Supersonics) בתוצאה 99:105, וזכתה בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיה בפרס הכדורסל הגבוה ביותר בתבל, אליפות ארה"ב. ה- Owner (בעל הקבוצה) הנמרץ של הווֹשִינְגְטוֹן בּוּלֶטְס יהודי-אמריקני בשם אֵייבּ פּוֹלִין (Abe Pollin) ביקש להעניק פרס לשחקני קבוצתו, סיור בישראל ומשחק נגד הנבחרת הלאומית שלה בכדורסל. את הסיפור על ביקורה המתוכנן של אלופת ה- NBA בישראל סיפר לי לראשונה בקיץ 1978 יו"ר איגוד הכדורסל בימים ההם אליהו עמיאֵל ז"ל. חושיי נדרכו. אלווין הייס, וֶוס אָנְסֶלְד, ומִיץ' קוֹפְּצָ'אק גיבורי קבוצת הוושינגטון בולטס היו דמויות מוכרות בישראל בשל אותם קטעי Film הנוגעים ל- NBA שקיבלה חטיבת הספורט בראשות אלכס גלעדי בימים ההם של 1978 מסוכנות הצילום הבריטית Visnews. מייד חשבתי על שידור ישיר. בינתיים הוברר כי נבחרת ישראל איננה רשאית על פי חוקי ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) לשחק נגד קבוצת כדורסל מקצוענית.

העיתון "ידיעות אחרונות" יחדיו עם אנשי הוועד האמריקני למען הספורט בישראל ובראשם הישראלי חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי ועסקן הספורט היהודי – אמריקני הנודע מניו יורק חַצְקֶל כּהֵן בעל קשר נפשי עמוק למדינת ישראל וידוע בקשרי קהילה המסועפים שלו בארה"ב, התגייסו למשימת ארגון הסיור ההיסטורי של האלופה האמריקנית בישראל. חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי בישראל וחַצְקֶל כּהֵן בארה"ב היו זה מכבר בעלי עבר משותף עוד משנות ה- 60 ביוזמה, ארגון, ואימוץ הספורט הישראלי מעת לעת בידי הוועד האמריקני. עכשיו לאחר שהוברר כי נאסר על הנבחרת הלאומית להתמודד עם קבוצת כדורסל מקצוענית, מצאו שניהם פתרון ותחליף לנבחרת הלאומית, יריבה בדמותה של מכבי ת"א אלופת המדינה ומחזיקת הגביע , וצריך לזכור גם מחזיקת גביע אירופה לקבוצות אלופות מ- 1977. נבחרת ישראל ו/או מכבי ת"א. מה זה משנה העיקר זה ה- NBA. איגוד הכדורסל העביר את ארגון המשחק לנותן חסות פרטי, העיתון "ידיעות אחרונות". המשחק ההיסטורי הפך ליעד שידור ישיר מועדף על ידינו בטלוויזיה במלוא מובן המילה למרות שידענו כי שחקני ווֹשִינְגְטוֹן בּוּלֶטְס נחים מעונה מתישה ושוהים בפגרה. השחקנים כבר לא נגעו בכדור כחודשיים – שלושה. חלק מהם שָמַן וצבר משקל עודף. אף על פי כן מדובר היה באלופת כדורסל אמריקנית בעלת שֵם פופולארי ומוניטין בארץ.

טקסט תמונה : שנת 1966. לפני 51 שנים. שני העסקנים חצקל כהן (חמישי מימין, חובש משקפיים ומגבעת) ולידו חיים גלובינסקי (שישי מימין) מארגנים את הסיור הגדול של נבחרת ישראל בארה"ב מחוף לחוף בחודשים נובמבר ודצמבר 1966. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : צבי לובצקי, עמי שלף, חיים "חיימון" שטרקמן, רמי גוט, אישה לא מזוהה, דוד קמינסקי, העיתונאי ישראל פז, עופר אשד, עמירם שפירא מנהל הנבחרת, תנחום כהן מינץ, איש אמריקני לא מזוהה, אילן זייגר, חיים גלובינסקי, חצקל כהן, אישה אמריקנית לא מזוהה, שמעון "צ'ינגה" שלח מאמן הנבחרת, שני גברים אמריקניים לא מזוהים מהוועד האמריקני למען הספורט בישראל. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : יגאל וולדרסקי – דר, יצחק "זכי" מזרחי, גרשון "גרשי" דקל, ואמנון אבידן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  : 1966. לפני 51 שנים. נבחרת ישראל נוחתת בנמל התעופה "JFK" בניו יורק בעת מסעה הארוך בחודשים נובמבר ודצמבר 1966 בארה"ב ומשחקי אסיה ה- 5 שנערכו בבנגקוק בירת תאילנד. זיהוי שורת עומדים משמאל לימין : העיתונאי ישראל פז, איש לא מזוהה, עמירם שפירא מנהל הנבחרת, דוד קמינסקי, חיים "חיימון" שטרקמן, אילן זייגר, עופר אשד, יגאל וולדרסקי – דר, איש לא מזוהה, רמי גוט, איש לא מזוהה, חצקל כהן, עמי שלף, צבי לובצקי, תנחום "תני" כהן מינץ (ממושקף, השחקן הגבוה ביותר בנבחרת 2.04 מ'), חיים גלובינסקי, אישה מוסתרת (לא מזוהה), הטייס קברניט באל-על, איש לא מזוהה, שמעון "צ'ינגה" שלח מאמן הנבחרת, שתי גבירות (לא מזוהות בשמן) מהוועד האמריקני למען הספורט בישראל. זיהוי שורת הכורעים משמאל לימין : יצחק "זכי" מזרחי, גרשון "גרשי" דקל, ואמנון אבידן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ביקשה להעביר את ההתמודדות בין אלופת ה- NBA למכבי ת"א בשידור ישיר. העורך האחראי והמו"ל של העיתון "ידיעות אחרונות" נוֹח מוֹזֵס ז"ל התנגד בכל תוקף. נוכחות הטלוויזיה וודאי בשידור ישיר עלולה להזיק למכירת הכרטיסים מטעם העיתון ולכיסוי העלויות של הבאת אלופת ה- NBA וושינגטון בולטס לישראל בספטמבר 1978. נוֹח מוֹזֵס ז"ל רצה היכל מלא ועמוס כיאה לאירוע שמארגן ומפיק העיתון שלו "ידיעות אחרונות" הנפוץ במדינה. על פי הבנתו ותפיסת עולמו – הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפריעה לוֹ לעשות כן. שידור ישיר בטלוויזיה של המשחק מכבי ת"א – וושינגטון בולטס היה עלול להשאיר חלק מהצופים בביתם במקום למלא את יציעי היכל הספורט ביד אליהו. שידור משחקי הכדורסל הישראלי בתקופה ההיא בטלוויזיה היה חזיון כמעט בלתי נפרץ למַעֵט משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות, אבל לבטח לא כשמדובר במשחק של אלופת ה- NBA בישראל. חטיבת הספורט בראשות אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא נגעה כלל, לא סיקרה, לא צילמה, ולא דיווחה מאום אודות משחקי הליגה הלאומית בכדורסל ומשחקי גביע המדינה בכדורסל בימים ההם למורת רוחו של אֱלִיָהוּ עַמִיאֵל ז"ל יו"ר איגוד הכדורסל דאז. אֱלִיָהוּ עַמִיאֵל שלח מכתב חריף ביותר בנדון לארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובו התלונן ומחה על כך שהטלוויזיה הישראלית הממלכתית איננה מסקרת כלל את משחקי הכדורסל בארץ, למעֵט אלה של מכבי ת"א במסגרת האירופית. זה לא עזר לו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשיכה להעדיף את מכבי ת"א על פני הליגה ונבחרת ישראל.

משחק הראווה בין אלופת ישראל מכבי ת"א לאלופת ה- NBA נועד ונקבע להיערך ביום חמישי – 7 בספטמבר 1978 בהיכל הספורט ביד אליהו ועורר מייד התרגשות עצומה בארץ. נותן החסות למשחק והמארגן הראשי היה העיתון "ידיעות אחרונות". מסע השיווק (האגרסיבי) של האירוע החל כבר בראשית אוגוסט 1978 כחמישה שבועות לפני ה- Tip off. "ידיעות אחרונות" פמפם את המשחק קורותיו ואודותיו בין מכבי ת"א ל- וושינגטון בולטס בשיטתיות צעד אחר צעד והפיק מערכת של יחסי ציבור כמעט חסרת תקדים לצורך הטבעת תודעת "משחק הצדקה" הנ"ל בקרב הציבור וקידום מכירת הכרטיסים שלוֹ. היה מדובר בלא פחות ממסע תעמולה שמנהל "ידיעות אחרונות" כדי למלא עד אפס מקום עד מילוי מקומו של המושב האחרון בשדרות היציעים בהיכל הספורט ביד אליהו. מסע הקידום ויחסי הציבור והשיווק של האירוע היה מעשה רב אמן של העיתון "ידיעות אחרונות" בראשות המו"ל נוח מוזס ז"ל ובנו ארנון "נוני" מוזס המבצע הראשי והמוציא לפועל של הרעיונות שהגו אביו ודוב יודקובסקי ז"ל.

צריך להזכיר כאן לקוראי הבלוג כי ראשיתו של חודש ספטמבר איננו זמן טוב בדרך כלל (לרבות חודש ספטמבר של שנת 1978) לקיום אירועי ספורט תחרותיים. זהו חודש רָדוּם המופיע ביומן השנה של כל אחד מאתנו בסופו של החופש הגדול. משחקי הליגה הלאומית בכדורסל בארץ טרם החלו וקבוצת מכבי ת"א רבת המוניטין (אלופת אירופה מ- 1977) בקושי פתחה את אימוני טרום העונה שלה. היה צורך להָעִיר את הציבור מחופשת הקיץ שלו. "ידיעות אחרונות" המנוסה בעניינים כגון אלה הפך למכונת קידום מכירות משומנת. העיתון פִּרְסֵם כמעט מידי יום ביומו בעמוד הראשון ובמדור הספורט את דבר קיום המשחק החגיגי בשיתוף עם הוועד האמריקני למען הספורט בישראל. ביום ראשון – 27 באוגוסט 1978 צבר מסע השיווק והפרסום תאוצה ועלה מדרגה. "ידיעות אחרונות" הדפיס תמונה משותפת של ארנון "נוני" מוזס (אז בן 25) בנו של המו"ל והעורך האחראי נוח מוזס יחדיו עם בעל קבוצת וושינגטון בולטס ה- Owner אֵייבּ פּוֹלִין. התמונה צולמה בארה"ב ונמסר בה כי ארנון "נוֹני" מוזס ביקר בוושינגטון לצורך השלמת פרטי הביקור של אלופת ה- NBA בישראל. ארנון "נוני" מוזס היה לא רק שאפתן אלא חונן גם בכישרון ויכולות של מארגן ומפיק עַל בעל אמצעים. הוא היה נאמן ב- % 101 למפעל חייו של אביו נוח מוזס ז"ל העיתון "ידיעות אחרונות". הוא אהב עד למאוד את אבא שלו.

טקסט תמונה : 27 באוגוסט 1978. "ידיעות אחרונות". העיתונאי ארנון "נוני" מוזס (משמאל) ו- OWENER של "וושינגטון בולטס" ונשיאה, היהודי אייב פולין. התמונה צולמה ב- וושינגטון – ארה"ב. ארנון "נוני" מוזס עשה עבודת הפקה מזהירה בתיאום, ארגון, והבאת "וושינגטון בולטס" לישראל. לתמונה היה ערך ומשמעות עיתונאית וחיזקה והשרישה את אמונו של הציבור דאז בעיתון של המדינה. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").  

ביום שני – 28 באוגוסט 1978 התפרסמה ידיעה בעיתון (ללא שמו של כתב) שבישרה, "בהלת כרטיסים למשחק וושינגטון בולטס עם מכבי ת"א. ממשרד "הדרן" המפיצים הראשיים של הכרטיסים נמסר כי כמות עצומה של כרטיסים כבר נמכרה אתמול, וכי על אלה הרוצים לחזות באלופי העולם בכדורסל למהר ולשריין לעצמם כרטיסים". העיתון הפיץ שוב ושוב מודעות המספרות על בהלת מכירת הכרטיסים למשחק מכבי ת"א – וושינגטון בולטס ב- 7 בספטמבר 1978.

טקסט מסמך :  נמשכת מכירת הכרטיסים לאירוע השיא בכדורסל הישראלי למשחק מכבי ת"א – וושינגטון בולטס , מודיע "ידיעות אחרונות" לציבור. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות).

טקסט מסמך : 31 באוגוסט 1978. "ידיעות אחרונות". עוד מודעת שיווק : "נותרו כרטיסים ספורים בלבד לאירוע השיא בכדורסל הישראלי". (באדיבות "ידיעות אחרונות").

ביום רביעי – 30 באוגוסט 1978 סיפר העיתון לקוראיו באמצעות כתבו בארה"ב רון בן ישי, כי שגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ ערך בביתו קבלת פנים לאלופת הכדורסל האמריקנית ונפרד אישית משחקני וושינגטון בולטס בדרכם לישראל. מסע שיווק בעל עוצמה. ביום ראשון – 3 בספטמבר 1978 פרסם עיתון "הארץ" כי מכבי ת"א אמורה לקבל תשלום מיוחד עבור הופעתה נגד וושינגטון בולטס. נציג הוועד האמריקני למען הספורט בישראל חיים גלובינסקי אמר כי מכבי ת"א דרשה 7000 (שבעת אלפים) דולר תמורת הסכמתה לשחֵק נגד וושינגטון בולטס ולבסוף סוכם על 5000 (חמשת אלפים) דולר. צריך להבין את כלכלת הכדורסל וזאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רשות השידור שילמה למכבי ת"א עבור זכויות השידורים של כל עונת המשחקים המוצלחת באירופה ב- 1977- 1976 סכום של כ- 7000 דולר. עכשיו היה מדובר במשחק בודד. מנהל מכבי ת"א שמואל "שָמְלוּק" מחרובסקי אמר כי מכבי ת"א דרשה רק 3000 (שלושת אלפים) דולר. מפני שדובר על מפגש כדורסל בין נבחרת מקצוענית וקבוצת כדורסל חובבנית הודיע יו"ר איגוד הכדורסל אליהו עמיאל כי המוסד שהוא עומד בראשו יתנגד בכל תוקף שמכבי ת"א תקבל כספים כלשהם למעֵט כיסוי ההוצאות הריאליות הכרוכות בארגון והכנת הקבוצה למשחק.

טקסט תמונה : שנת 1978. זהו שמואל "שמלוק" מחרובסקי מנהלה של קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי ורודולפו כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1978 פרסם העיתון כותרת בעמוד בראשון שלו, "וושינגטון בולטס" באים למשחק בין אלופת העולם למכבי ת"א שייערך מחרתיים – אזלו כל הכרטיסים למשחק בין אלופת העולם למכבי ת"א שייערך בחסות "ידיעות אחרונות". כתב הכדורסל של העיתון רָפִי נָאֶה הציב כותרת במוסף הספורט ובה ציטוט של מאמן מכבי ת"א רלף קליין, "הצופים יחזו בקבוצה שכמוה לא ראו בישראל". אזלו הכרטיסים אך העיתון סירב לשידור ישיר של המשחק בטלוויזיה הישראלית הציבורית. האמת צריכה להיאמר. שחקני ה- "וושינגטון בולטס" הגיעו לישראל יותר כתיירים מאשר שחקני כדורסל. ה- Owner – בעל הקבוצה אֵייבּ פּוֹלִין שלח כמעט ברגע האחרון קבוצה מצומצמת, רק תשעה משחקניו, לביקור נופש בישראל כפרס נאה על זכייתם באותה עונה מתישה של 1978 – 1977 (114 משחקים) באליפות ה- NBA. הליגה האמריקנית הייתה בהפסקה ושחקנים נוספים של המועדון הוא כלל לא איתר. אבל מה זה חשוב. ביקור שחקני ה- "וושינגטון בולטס" בישראל עורר מייד עניין עצום בעיקר מהסיבה שהשחקנים הטובים ביותר של הקבוצה היו אמורים להגיע לכאן ובראשם וֶוס אָנְסֶלְד (Wess Anseld), אלווין הייס, וגם מיץ' קופצ'אק. יו"ר איגוד הכדורסל מר אליהו עמיאל שהיה במקור חבר אגודת "הפועל" ומקורב לעסקן הספורט רב הפעלים חיים גלובינסקי נציג הוועד האמריקני למען הספורט בישראל, סיפר לי כי עַט על המציאה וביקש להפגיש את שחקני הכדורסל האמריקניים הנופשים בארץ הקודש ומגיעים אליה כתיירים של רצון טוב, מול נבחרת ישראל למבחן כוחות מעניין. "יהיה לכם שידור ישיר שעוד לא היה לכם כמותו", אמר לי. אך מלאכת הפקת המשחק בידי האיגוד לא צלחה מסיבה טכנית פשוטה : אחד מחוקי ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) אוסר על מפגשי כדורסל בין נבחרות לאומיות המייצגות את הספורט החובבני (Amateur) לבין קבוצות מקצועניות. יו"ר איגוד הכדורסל אליהו עמיאל סיפר לי כי החליט יחד עם חַיִים גלובינסקי להעביר את בכורת אִרגון המשחק (ואולי גם את יוקרת האיגוד) שעמד בראשו לעיתון "ידיעות אחרונות" המנוסה בהפקה , ארגון, ושיווק נמרץ של אירועי ספורט כגוֹן אלה. זה היה דבר מקובל אז. העיתונים הגדולים של המדינה "מעריב" ו- "ידיעות אחרונות" ומאוחר יותר גם העיתון "חדשות" עסקו בימים ההם בייבוא של קבוצות כדורגל אנגליות כמו טוטנהאם, ליוורפול ואחרות וגם מברזיל לישראל בעֵת פגרת הספורט הבינלאומית לצורך משחקי רֵעים חסרי כל מחויבות ספורטיבית. העיתון "ידיעות אחרונות" גייס עכשיו למשחק הראווה נגד "וושינגטון בולטס" את קבוצת הפאר מכבי ת"א. העורך האחראי והמו"ל מר נוח מוזס הכריז באוזניי כי לא יהיה בשום אופן שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית בשל החשש כי היכל הספורט ביד אליהו לא יהיה מלא. ארבעת המילים "אין שידור ישיר בטלוויזיה" מקפלות בתוכן מאמץ לשכנע את אוהדי הכדורסל הפוטנציאליים בכלל ואת אוהדי מכבי ת"א בפרט לקנות כרטיסים כדי לאכלס את יציעי היכל הספורט ביד אליהו במלואם. יציעים קרחים בתצוגות ראווה הם עדות לכישלון ארגוני ואת זה "ידיעות אחרונות" לא היה יכול להרשות לעצמו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה כרגיל בשטח ונטלה חלק באופן טבעי ב- Built in חדשותי של המאורע. תוכנית הטלוויזיה "מבט ספורט" בעריכתי (הממונה שלי היה אלכס גלעדי) שידרה כמה כתבות על ה- "וושינגטון בולטס" ועל הישגיה ומורשתה בליגת ה- NBA האמריקנית. בעל כורחנו השתתפנו בחגיגת האלהת שחקני הכדורסל האמריקניים לדרגה של בני אֵלים, ו- בעל כורחנו קידמנו את המכירות של העיתון "ידיעות אחרונות" מבלי שיש לנו הבטחה מפורשת כי בבוא העת (ביום חמישי – 7 בספטמבר 1978) תוכל הטלוויזיה הישראלית הציבורית להעביר את המשחק מכבי ת"א – וושינגטון בולטס בשידור ישיר בהיקף מלא לכל אזרחי מדינת ישראל. הגבולות בין עבודתנו העיתונאית לבין עשיית Promotion וקיבוע תודעת ההתמודדות בין אלופת ה- NBA לבין אלופת ישראל בהיכל הספורט ביד אליהו יום חמישי – 7 בספטמבר 1978 בציבור – היטשטשו (!). על כל פנים הכרטיסים להתמודדות נחטפו באמת כמו לחמניות טריות .

עמירם שפירא מנהלה המיתולוגי של נבחרת הכדורסל הלאומית של ישראל במשך שנות דוֹר (1987- 1965), מקורב לעסקן הכול יכול חיים גלובינסקי, ובעצמו חבר נשיאות איגוד הכדורסל בימים ההם זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "מר חצקל כהן אחד מעסקני הספורט היהודיים המפורסמים בארה"ב וחבר בוועד האמריקני למען הספורט בישראל החל לגלגל רעיון של הבאת אלופת ה- NBA קבוצת ה- "וושינגטון בולטס" לארץ למשחק חגיגי נגד נבחרת ישראל. חצקל כהן בעל הקשרים הענפים וידיד אישי של אייב פולין שטח את הרעיון בפני חיים גלובינסקי יו"ר הוועד האולימפי הישראלי ונציגו של הוועד האמריקני למען הספורט בארץ. חיים גלובינסקי העביר את ההצעה לאליהו עמיאל יו"ר איגוד הכדורסל (שניהם היו חברי אגודת "הפועל'). בינתיים הוברר כי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) איננו מתיר מפגשים בין קבוצות ספורט מקצועניות לקבוצות חובבים. מפגשים כאלה בין ספורטאים מקצועניים וחובבים התאפשרו רק לאחר המשחקים האולימפיים ברצלונה 1992. איגוד הכדורסל הישראלי היה משולל מדיניות עצמאית בארגון המשחק של הנבחרת הלאומית נגד קבוצת ה- "וושינגטון בולטס" (Washington Bullets) אלופת ה- NBA. איגוד הכדורסל הישראלי היה כפוף לאישור מוקדם של קיום המשחק בין נבחרת ישראל ל- וושינגטון בולטס מטעם הוועד האולימפי הישראלי, אולם האישור לא ניתן. ואז חיים גלובינסקי העביר את ארגון והפקת המשחק לעיתון "ידיעות אחרונות". זהו הסיפור כפי שאני זוכר אותו". עד כאן הציטוט של עדותו של עמירם שפירא כפי שמסר לי אותה בעת שיחות התחקיר בינינו ב- 2006 בבית קפה תל אביבי "מיכל" (צומת הרחובות דיזנגוף – ז'בוטינסקי).

טקסט תמונה : שנת 1978. תל אביב. מנהל נבחרת ישראל עמירם שפירא (שני מימין מרכיב משקפיים כהים) ויו"ר איגוד הכדורסל אליהו עמיאל (שלישי מימין) נפגשים עם גב' זיווה להט רעיית ראש העיר שלמה "צ'יץ' להט. מימין, זהו גזבר איגוד הכדורסל יהודה פוקס. (התמונה באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות) שמורות.

בשוּרוֹת הווֹשִינְגְטוֹן בּוּלֶטְס שיחקו כאמור כוכבי כדורסל נודעים ומפורסמים מאוד חוץ מאֵלְוִוין הֵייס, וֵוס אָנְסֶלְד, ו- מִיץ' קוֹפְּצָ'אק, ואת מדי הקבוצה לבשו גם לָארִי רָיְיט, בּוֹבּ דֶנְדְרִיג', טוֹם הֶנְדֶרְסוֹן, קֶוִוי גְרִיבִי, צָ'ארְלְס ג'וֹנסוֹן ואחרים. את הקבוצה אימן דִיק מוֹטָה. במכבי ת"א שיחקו מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ, טַל בְּרוֹדִי, אוֹלְסִי פֶּרִי, גִ'ים בּוֹטְרָיְיט, פול מֶקְרָאקֶן (שחקן חיזוק אמריקני חדש), מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי, לוּ סֶילְבֶר, אֶריק מֶנקִין וחַנָן קֶרֶן. רָלְף קְלָיִין היה המאמן. רבבת צופים עתידה הייתה למלא את יציעי יד אליהו עד אפס מקום אך מארגן האירוע המסקרן ובעל הבית של המשחק, העיתון "ידיעות אחרונות", כבר הודיע לי כי, "לא יהיה שידור ישיר בטלוויזיה". הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו אותו המשרת ההוא עשתה את שלה ונדחקה החוצה. זה מה שאני הרגשתי. העסק הזה חרה לי. התחושה כי לא יהיה שידור ישיר הרגיזה אותי כאיש חטיבת הספורט תחת נינולו של אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

צלצלתי בעצמי אל מר נוֹח מוֹזֶס ז"ל והבהרתי לו את עמדתי : "מר נוח מוזס, זה נכון שאינך חייב לי דבר אך גם רשות השידור אינה חייבת מאום לעיתון "ידיעות אחרונות" מעניק החסות למשחק. אנחנו חייבים את הכישרון העיתונאי לציבור משלם האגרה. לא יתכן כי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שעשתה Build up חדשותי למשחק הזה לא תוכל לשדר אותו ישיר", והוספתי מייד, "הטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה חלטורה ולא תסתפק בישיבה מן הצד". נוֹח מוֹזֶס נפגע מדבריי והשיב לי בתקיפות, "העיתון איננו יכול להתיר שידור ישיר מפני שהדבר יפגע באמינותו", ופסק בהחלטיות, "לא יהיה שידור ישיר". זה הרתיח וקומם אותי. השבתי לו מייד כלהלן : "מר נוח מוזס אם זאת תשובתך אז אנחנו נתייצב בהיכל הספורט ביד אליהו במלוא הרכבנו. רק בכוח יוציאו אותנו מהיכל הספורט. אם שערי ההיכל יינעלו בפנינו, אזי נקיים מופע Stand up טלוויזיוני שלנו בשידור ישיר ליד השערים הנעולים ונודיע לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל משלמי האגרה בהַאי לִישְנָה, כי העיתון "ידיעות אחרונות" מונע מאִתנו שידור ישיר למרות שיציעי היכל הספורט מלאים עד אפס מקום". התכוונתי לכל מילה שאמרתי כפי שמר נוח מוזס התייצב מאחורי כל מילה שהוא אמר. לפתע נשמע קולו של ארנון "נוֹנִי" מוֹזֶס על קו הטלפון. הוא היה נסער וזעק בחֵמָה וכעס בלתי עצורים לעברי, "אתה צעקת על אבא שלי…". הטלפון נטרק. ארנון "נוני" מוזס אהב עד למאוד את אביו ואת מפעל חייו, העיתון. נוצר קרע גלוי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לעיתון "ידיעות אחרונות". לבסוף התערב במחלוקת דוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי הצלע השלישית בעיתון. הבהרתי גם לדוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי, "אם העיתון יסרב לבקשת השידור הישיר שלנו, לא תיוותר בידינו הברירה אלא לפרסם בפומבי על מסך הטלוויזיה שלנו, כי העיתון של המדינה "ידיעות אחרונות", איננו מאפשר שידור ישיר לתושבי מדינת ישראל ובעיקר למען חיילי צה"ל למרות שמכירת הכרטיסים מתנהלת היטב וההיכל עמוס ומפוצץ מצופים".

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ומנהל חטיבת החדשות חיים יבין פינו למנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי משבצת עבור שידור ישיר ביום חמישי – 7 בספטמבר 1978, החל משמונה ורבע בערב. ממילא משבצת השידור הזאת משמונה (20.00) עד תשע (21.00) נועדה לתוכנית הספורט "משחק השבוע". דוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי שקול יותר ופרגמאטי, וגם קר רוח, היה הגיוני יותר מבין שלושת אנשי העיתון המפורסם. הוא השיב לי בשקט וברוֹגַע, "יש מקום לכולם, יהיה שידור ישיר". נוֹח מוֹזֶס ז"ל ובנו נוֹנִי מוֹזֶס יבד"ל וויתרו ו/או נכנעו לדוב יודקובסקי ז"ל. אינני יודע כיצד התנהלו העניינים בצמרת "ידיעות אחרונות" דאז ומה אמר דוב יודקובסקי וכיצד שכנע את נוח מוזס ובנו ארנון "נוני" מוזס כדי שיסכימו לשידור ישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוחחתי גם עם חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי ואֱלִיָהוּ עַמִיאֵל שהתערבו אף הם לטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחיוו את דעתם כי חייב להיות שידור ישיר בעיקר כשמדובר באלופת ה- NBA שיוזמת ביקורה בארץ הייתה בכלל של הוועד האמריקני – ישראלי למען פיתוח הספורט בישראל (!). "לא ייתכן ולא יעלה על הדעת כי לא יהיה שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית", אמרו לי בעת השיחות בינינו.

טקסט תמונה : 1979. זאת הייתה תקופה שבה שני העיתונים הגדולים של המדינה "ידיעות אחרונות" ו- "מעריב" התחרו ביניהם באמרגנות אירועי ספורט, מי מהם יביא לארץ קבוצת כדורגל טובה ופופולארית יותר מאירופה, בעיקר מאנגליה. מבצעי האמרגנות הללו עלו הון רב , לכן נקטו שני העיתונים במדיניות האוסרת על צילומי טלוויזיה בתקווה למשוך את הציבור לקנות כרטיסים ולממן את למופעים האלה. מר נוח מוזס ז"ל מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות" (שני משמאל) אחד האנשים החשובים ביותר בהיסטוריה של העיתונות במדינת ישראל בכל הזמנים והעורך דוב יודקובסקי (ראשון מימין) אף הוא מהפיגורות העיתונאיות החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות העיתונות בארץ, מקבלים ב- 1979 במסיבת גן את פניהם של נציגי קבוצת הכדורגל ליוורפול אלופת אנגליה שבאה לביקור בישראל. יוסל'ה מרימוביץ' היה האחראי הראשי על הבאת הקבוצות האנגליות לארץ לצורכי משחקי ידידות . העידן הזה תם וחלף מן העולם. משמאל מציץ ראשו של מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר. (התמונה באדיבות יוסל'ה מירמוביץ' ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שבוע ימים בטרם ההתמודדות פרסם עיתון "ידיעות אחרונות" את לוח שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית השבועי שלו. לא היה זכר לשידור ישיר מתוכנן ביום חמישי – 7 בספטמבר 1978, כפי שמוכיחים הכתובים.

טקסט מסמך : יום חמישי – 31 באוגוסט 1978. לוח שידורי הטלוויזיה כפי שהוא מתפרסם בגיליון "ידיעות אחרונות". אין שום ידיעה על שידור ישיר של המשחק מכבי ת"א נגד וושינגטון בולטס שנועד להיערך ביום חמישי בשמונה ורבע בערב – 7 בספטמבר 1978. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

"ידיעות אחרונות" המשיך לשווק לקוראיו בכל כוחו את המשחק שלוֹ נתן את חסותו. אפשר היה לחשוב שמדובר באירוע העשור.

טקסט מסמך : ראשית ספטמבר 1978. "ידיעות אחרונות" ממשיך להוביל קמפיין פרסומי של ביקור וושינגטון בולטס בישראל. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

טקסט מסמך : יום שלישי – 5 בספטמבר 1978. ידיעה ראשית בעמוד הראשון, "הבולטס באים לישראל למשחק שייערך מחרתיים. אזלו כל הכרטיסים למשחק בין אלופת העולם בכדורסל הקבוצה האמריקנית "וושינגטון בולטס" לבין למכבי ת"א שייערך בחסות 'ידיעות אחרונות' ". (באדיבות "ידיעות אחרונות"). 

טקסט מסמך :  6 בספטמבר 1978. גיליון "ידיעות אחרונות" יממה לפני המשחק : " הבולטס בבואם לארץ : "ניתן את הכל (!)…מחר בערב נפגין הצגה מעולה…". (באדיבות "ידיעות אחרונות"). 

טקסט מסמך : יום חמישי – 7 בספטמבר 1978. העיתון "ידיעות אחרונות" ניאות לפרסם את דבר השידור הישיר של המשחק מכבי ת"א – וושינגטון בולטס בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

מעולם לא נערך מסע שיווק כה אגרסיבי לקידום אירוע ספורט במדינת ישראל כפי שערך העיתון "ידיעות אחרונות" למען המשחק מכבי ת"א – וושינגטון בולטס ביום המשחק. רק ביום חמישי – 7 בספטמבר 1978 הואיל העיתון לפרסם כי , "המשחק עשוי להיות משודר בטלוויזיה". השידור הישיר הוכנס באותו היום ללוח שידורי הטלוויזיה בעיתון "ידיעות אחרונות" וסוּפר בו, כי אלכס גלעדי יהיה שַדָּר המשחק.

טקסט מסמך : יום חמישי – 7 בספטמבר 1978. יום ההתמודדות בין אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א לבין אלופת ה- NBA קבוצת וושינגטון בולטס. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

המשחק הועבר בסופו של דבר בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית במלואו, למרות סירובו המוקדם והנוקשה של "ידיעות אחרונות". מכבי ת"א ניצחה את אלופת ה- NBA שדמתה במידה לא מועטה לנבחרת תיירים אמריקנית בתוצאה 97:98. הרבה יותר חשוב מזה היה ניצחונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ודבקותה במשימה של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשידור ישיר של המשחק בארץ.

טקסט מסמך : יום שישי – 8 בספטמבר 1978  "ידיעות אחרונות" מסכם בעמוד הראשון של העיתון את תוצאת משחק הרֵעים מכבי ת"א – וושינגטון בולטס 97:98.

טקסט תמונה : יום חמישי בערב – 7 בספטמבר 1978. היכל הספורט יד אליהו. לפני 38 שנים. הימים ההם – הזמן ההוא. בשולי המשחק שהסתיים בניצחונה של מכבי ת"א על וושינגטון בולטס 97:98 . ירין קימור איש מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עומד על כיסא כדי לראיין את שחקן ה- "Washington Bullets" אלווין הייס (Elvin Hayes), שמתנשא לגובה של 2.11 מ'. גימיק טלוויזיוני לא מקובל. אלווין הייס הסכים בנימוס לשתף פעולה עם התעלול של ירין קימור. לא בטוח שגימיק מעין זה היה עובר ומתקבל ב- ברכה ב- NBA בארה"ב. (התמונה הוענקה לי ב- 1978 באדיבות יוסי רוט צלם רב מוניטין ומשגשג של העיתון "ידיעות אחרונות" במשך עשרות שנים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ארנון "נוני" מוזס ואנוכי ב- 1981 (2). היכרות שנייה. ארנון "נוני" מוזס מתגלה שוב כמארגן ומפיק עַל בהתראת זמן קצרה של משחק הכדורגל כוכבי הליגה הלאומית נגד מנצ'סטר יונייטד ב- 7 במאי 1981 (יום העצמאות תשמ"א) באצטדיון "בלומפילד" של העיר תל אביב – יפו.

אנשי "ידיעות אחרונות" ובראשם ארנון "נוני" מוזס המשיכו לפעול במרץ והפיקו עוד אירוע ספורט בינלאומי מסקרן. הם הביאו ארצה את קבוצת הכדורגל הבריטית מנצ'סטר יונייטד והפיקו משחק בו התחרו כוכבי הליגה לאומית (ליגת העל היום) נגד מנצ'סטר יונייטד בחג העצמאות תשמ"א – 7 במאי 1981 באצטדיון "בלומפילד" בעיר תל אביב – יפו. המשחק בחסות "ידיעות אחרונות" עוטר באין סוף כמעט של שילוט מסחרי ו- הסתיים בתוצאה תיקו אחת. אירוע הראווה המסקרן שולב עם טקס בחירת כדורגלן העונה מטעם "ידיעות אחרונות". מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה מנועה מלשדר ישיר את המשחק הנ"ל וגם להביא ממנו קטעים מוקלטים ב- "מבט ספורט" בשל שפע עצום של פרסומות מסחריות שפוזרו באצטדיון "בלומפילד" ע"י הוועדה המארגנת של האירוע. ברור שכמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתי מאוכזב מאוד. נתתי לארנון "נוני" מוזס לדעת את רגשותיי במכתב ששיגרתי לו ב- 10 במאי 1981. מנהל חטיבת החדשות באותה התקופה ב- מאי 1981 היה טוביה סער יבד"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, ובתפקיד מנכ"ל רשות השידור כיהן יוסף "טומי" לפיד ז"ל.

טקסט מסמך : 10 במאי 1981. מכתבי לארנון "נוני" מוזס בתום הפקת העיתון "ידיעות אחרונות" את אירוע משחק הכדורגל כוכבי הליגה הישראלית בכדורגל נגד הקבוצה הבריטית מנצ'סטר יונייטד באצטדיון "בלומפילד" בעיר תל אביב – יפו ביום חמישי – 7 במאי 1981 בחג העצמאות ה- 33 לייסודה של מדינת ישראל. עמוד 1 מתוך 3 עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 10 במאי 1981. מכתבי לארנון "נוני" מוזס בתום הפקת העיתון "ידיעות אחרונות" את אירוע משחק הכדורגל כוכבי הליגה הישראלית בכדורגל נגד הקבוצה הבריטית מנצ'סטר יונייטד באצטדיון "בלומפילד" בעיר תל אביב – יפו ביום חמישי – 7 במאי 1981 בחג העצמאות ה- 33 לייסודה של מדינת ישראל. עמוד 1 מתוך 2 עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 10 במאי 1981. מכתבי לארנון "נוני" מוזס בתום הפקת העיתון "ידיעות אחרונות" את אירוע משחק הכדורגל כוכבי הליגה הישראלית בכדורגל נגד הקבוצה הבריטית מנצ'סטר יונייטד באצטדיון "בלומפילד" בעיר תל אביב – יפו ביום חמישי – 7 במאי 1981 בחג העצמאות ה- 33 לייסודה של מדינת ישראל. עמוד 1 מתוך 2 עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 1 המגבילה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בחשיפת פרסומות מסחריות בכלל ובשידורי ספורט בפרט : תוסף הגבלת הקרנת פרסומות מסחריות בשידור הציבורי בכלל ובשידורי הספורט בכלל. ב- 12 באפריל 1989 מונה אַרְיה מֶקֶל ע"י ממשלת יצחק שמיר למנכ"ל רשות השידור במקומו של אורי פורת. בעורפנו נשפו כבר ערוץ 2 המסחרי הניסיוני וערוץ 5 (ערוץ הספורט) בכבלים. היה ברור כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאיננה מסחרית ניצבת ערב תחרות קשה מנשוא עם יריבי שידור חדשים וצעירים שאינם כבולים למגבלות הפרסומת המסחרית במישרין ועקיפין, ובאופן סמוי. ערוץ הספורט הפר כבר מבראשית את המגבלות שחלו על השידור הציבורי וחשף בשידורים שלו כמויות חסרות תקדים של פרסומות מסחריות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית נמנעה במשך שנים לעשות זאת. הסטאטוס קוו הפרסומי שהיה קיים במשך שנים רבות הופר בבת אחת. יוחנן צנגן ואנוכי שלחנו למנכ"ל רשות השידור החדש את מסמך עקרונות הפרסום בשידור הציבורי כפי שחיברו אותו בשעתו מומחי איגוד השידור האירופי ה- EBU שרשות השידור הייתה חברה פעילה בשורותיו.

טקסט מסמך : 11 במאי 1989. מסמך עקרונות של היקף הפרסומת המסחרית בשידור הציבורי כפי שחובר ע"י מומחי איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שרשות השידור הישראלית היא חברה פעילה בשורותיו. המסמך נשלח לידיעתו של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ע"י סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן ואנוכי כמנהל מחלקת הספורט ועורך ומפיק ראשי של שידורי הספורט מהארץ ומהעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. עמוד מס' 1 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1 במאי 1989. מסמך עקרונות של היקף הפרסומת המסחרית בשידור הציבורי כפי שחובר ע"י מומחי איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שרשות השידור הישראלית היא חברה פעילה בשורותיו. המסמך נשלח לידיעתו של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ע"י סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן ואנוכי כמנהל מחלקת הספורט ועורך ומפיק ראשי של שידורי הספורט מהארץ ומהעולם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.עמוד מס' 2 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

להפקות הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הענייה בשנים ההן היו הרבה מאוד חסרונות שנבעו מתקציב נמוך ולא בגלל מחסור בידע. הכסף היה עקב אכילס שלי, של כולנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נהגתי לומר לבוסים שלי כפי שאמר ארכימדס לתלמידיו, "הבו לי מָמוֹן. הממון ישמש נקודת משען להרים את תוכניות הספורט בטלוויזיה לפסגות חדשות שאיש לא הכיר לפני כן". זה לא היה קונץ גדול והוכח כנכון מאוחר יותר. מגרעת גדולה בכיסוי הכדורגל היוּ עמדות הצילום והשידור הישנות שניצבו ברוב עליבותן שנים רבות בכל מִגרשי הכדורגל והאִצטדיונים השונים ברחבי במדינה. נרתמתי לתיקון העניין.

ארנון "נוני" מוזס ואנוכי ב- 1981 (3). היכרות שלישית. ארנון "נוני" מוזס מתגלה כעיתונאי כן ובעל יושרה, אך בל אקדים את המאוחר. 

טכנולוגיה טלוויזיונית, כלכלה, וזכויות שידורים. להעמיד דברים על דיוקם.

הקשר הסימביוטי בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין אלופת הכדורסל הישראלי והאירופי קבוצת הפאר מכבי "עֵלִית" ת"א (אח"כ מכבי "אלקטרה" ת"א) התמשך יותר משנות דוֹר בשנים 2006- 1969. את ערוץ 1 החליפו בשנים האחרונות ערוץ 10 ואח"כ ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

ליחסי הגומלין האלה בין רשת טלוויזיה אחת לקבוצה ספורטיבית בודדת אין אָח ורֵע בתולדות התקשורת האלקטרונית בארץ ובעולם. הופעתו הווירטואוזית של הכדורסלן היהודי – אמריקני טַל בְּרוֹדִי בישראל באוקטובר 1966 והחלטתו ללבוש את מדי מכבי ת"א ("גופייה מס' 6") משנה את מאזן הכוחות בכדורסל הישראלי ומאפשרת למועדון לכבוש לראשונה בחלוף עשור את הפסגה האירופית ב- 7 באפריל 1977. מכבי ת"א מנצחת במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל באותו יום חמישי ההוא ב- 7 באפריל 1977 בהיכל "פאיוניר" ב- בלגראד את אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה  77:78. מכבי ת"א לא הייתה יכולה להעפיל לפסגה ללא השידור הציבורי ובלעדי התמיכה הכלכלית ארוכת השנים של ה- SPONSOR הראשי שלה חברת הקפה והממתקים "עֵלִית". תרומתם הכספית של ראשי חברת "עֵלִית" לדורותיהם אַבָּא פְרוּמְצֶ'נְקוֹ, מַרְק מוֹשֶבִיץ, דַוִד מוֹשֶבִיץ, אָבִי פִילוֹסוֹף, דֵייוִיד פֶדֶרְמַן , ומִיכָאֵל "מַיִיק" שְטְרָאוּס בשנים 2008 – 1971 לא תסולא בפַז. היה זה שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית אָלֶכְּס גִלְעָדִי ש- זעק בשידור הישיר ההוא ב- 7 באפריל 1977 מהיכל Pionner ב- בלגראד בירת יוגוסלביה הגדולה, "גביע אירופה לתל אביב…גביע אירופה לתל אביב…". שדרני הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יורם ארבל , מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ עשו זאת אחריו שוב בשנים 1981, 2001, 2004, ו- 2005. גדולתו של מועדון מכבי ת"א במשך שנים כה רבות והישגיו המצוינים נובעים מניהולו המוכשר ודבקותו במשימה של היו"ר עו"ד ואיש בעל חזון שמעון מזרחי, שנושא התפקיד האחראי מאז 1969. וגם בשל יכולת שימור מוֹרֶשֶת העבר של דוֹר המייסדים וטיפוח המסורת הספורטיבית הקונקרטית של הקבוצה. מדע הסוציולוגיה קובע מפורשות כי כל גוף או ארגון חברתי באשר הוא לרבות מועדון ספורט – הוא חסר עתיד ללא הִשְתַּמְּרוּת עברו.

כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי מחבר הספר "הקשר הסימביוטי" והסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" . הסדרה עוסקת בהתפתחות תולדות שידורי הטלוויזיה בתחומי החדשות, הספורט, והתיעוד בין 1884 ל- 2015 . הספר "הקשר הסימביוטי" נחקר ונכתב בתקופה שבין אוקטובר 2000 לנובמבר 2014.

סיסמת הספר והסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים :

".FROM MY POINT OF VIEW: If You Do, Do It Right – If Not Give It Up"

השורה התחתונה של הספר :

"The History of the unavoidable Symbiotic Relationship between Television and Sports (+ News + docummentary) in Israel and around the World, in years of 1936 – 2016".

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר שאני חוקר וכותב בן 10000 עמודים, ואשר הקרוי, "הקשר הסימביוטי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר שאני חוקר וכותב בן 10000 עמודים, ואשר הקרוי, "הקשר הסימביוטי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים". (יורם ארבל אמר זאת בעת שידור ישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה הקודמת בהיכל הספורט ביד אליהו. השידור ההוא עסק במשחק כדורסל בגביע אירופה בהשתתפות מכבי ת"א).

ציטוט : "Tell it like it is". (האווארד קוסל שדר הספורט המפורסם של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC אמר זאת בעשור ה- 70 של המאה הקודמת בעת אחד השידורים הישירים של משחקי ליגת ה- NFL).

בין רשות השידור לבין מכבי ת"א התפתח והתקיים קשר סימביוטי במשך 37 שנים בין 1969 ל- 2006 . זאת עובדה נכונה. ברית שידור מופלגת עתירת ממדים בו שאבו שני הצדדים יתרונות ויצאו נשכרים מההסכם ארוך הטווח ביניהן. מכבי ת"א הרוויחה מָמוֹן ופרסום ספורטיבי תמורת מכירת זכויות השידורים לטלוויזיה הישראלית הציבורית ואנחנו יוקרה ומוניטין טלוויזיוני. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שילמה למכבי ת"א במשך יותר משנות דוֹר מעונת 1974 – 1973 ועד עונת 2007 – 2006 סכום זכויות שידורים כולל של 46.570000 (ארבעים ושישה מיליון וחצי) דולר אך צברה יוקרה ורייטינג. יחסי הגומלין שנוצרו בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית (לימים ערוץ 1) לבין מועדון מכבי ת"א ע"י דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי דָמוּ לקשרים שנוצרו בימים ההם בין הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI לבין קבוצות הכדורגל והכדורסל האיטלקיות שנטלו חלק במפעלים האירופיים, הקבילו לקשרי גומלין צמודים ויחסים הסימביוטיים שהתקיימו בין רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC לקבוצות הכדורגל האנגליות הנבחרות בגביעי אירופה, וחפפו את יחסי הזיקה ששררו בין הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE לבין מועדוני הפאר של ריאל מדריד וברצלונה. דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי היו המייסדים. אני העמקתי את הקשר. ליוויתי את קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א כאיש הטלוויזיה הישראלית במשך 32 שנה. 22 מהן שימשתי מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והאיש המַתְּוֶוה את מדיניות השידורים בתחום. מידי שנה נטלתי חלק בקבוצת המו"מ של רשות השידור שנשאה ונתנה עם המועדון בעל המוניטין על גובה זיכיון השידורים הישירים. בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית הפך המו"מ לקרב. חשתי את האוויר החַם של ערוץ 5 בכבלים ושל ערוץ 2 המסחרי נושף בעורפי . כולם רצו להשיג לעצמם את זכויות השידורים של הקבוצה המפוארת המשתתפת מידי שנה במשחקי גביע אירופה בכדורסל. זה היה כריטואל. מכבי ת"א הפכה להיות אובייקט שידור טלוויזיוני בעל משמעות רבה. הייתי חולם בלילות על שלושת ראשי הוועדה המארגנת של המועדון המצליח הזה עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי יו"ר המועדון, מנהל הקבוצה שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי, והגזבר אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' – אנשי מפתח שהחזיקו בזכויות השידורים של סחורה בעלת תכלית ממשית. לא היה לי דבר אישי עמם ו/או אליהם. היו לנו רק שתי נקודות חיכוך ומפגש במשך שלוש עשרות שנים : בהיכל הכדורסל ביד אליהו וליד שולחן המו"מ. אני שאלתי לעצמי את הזכות  לצלם ולשדר את מכבי ת"א ישיר והמועדון ביקש תשלום תמורת זיכיון הסיקור. מעולם לא התראינו במסגרת פרטית. באופן אינדיבידואלי הם גם לא עניינו אותי אך כה רציתי בהצלחתם המקצועית שהייתה גם הצלחת הטלוויזיה הציבורית . במערכת היחסים הקרובה הזאת שהתפתחה במשך השנים משני צידי המִתְּרָס בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין אלופת הכדורסל הישראלית נוצרו יחסי אמת (למעט באותו יום חמישי ההוא של 8 בנובמבר 1984). ניצחונותיה של מכבי ת"א הפכו למַשְאָבּ רייטינג ולשִגְשוּגוֹ של אותו גוף השידור המחזיק בזכויות הצילום וההקרנה הישירה של משחקיה. המדידה המיומנת הנוגעת לאומדן כמות הצפייה בשידורים הישירים מעניקה לגיטימציה לקבלן הביצוע ומצדיקה את פעולתו. זהו אחד החוקים הנוקשים בתעשייה הזאת. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה קבלן הביצוע של רשות השידור ואני ניצבתי בראשה. אנשי הטלוויזיה הם עבדים של הרייטינג. תוֹחֶלֶת החיים הטלוויזיונית שלנו מותנית ונגזרת מכמות האנשים שצופה ורואה אותנו, שומעת ומקשיבה לנו, ועוקבת אחרינו. מן ההיבט הזה לא הייתה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שונה ויוצאת דופן מכל קבלן ביצוע אחר ברשות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החלה לעקוב ולצלם את משחקי מכבי ת"א בארץ ב- 13 ב- נובמבר 1968 מאצטדיון "בלומפילד" ואת תחרויות גביע אירופה לאלופות בכדורסל בהשתתפות מכבי ת"א בנובמבר 1970 מהיכל הספורט בנעמן, אך הסכימה לשלם לה זכויות שידורים של ממש רק בעונת הכדורסל של 1977- 1976.

קשרי הגומלין המיוחדים שהתפתחו בין השידור הציבורי לוועדה מארגנת ספורט פרטית מצליחה לא הייתה המצאה שלי. ראשיתה ב- קונטיננט האירופי. מוצאה מהשידור הציבורי האירופי בה רשתות הטלוויזיה וגופי הספורט מפיקים תועלת האחד מהשני. הטלוויזיה הספרדית הציבורית RTVE פיתחה במשך שנים רבות קשרים מיוחדים וענפים עם קבוצות הכדורסל והכדורגל של מועדון הספורט המלכותי ריאל מדריד. רשת הטלוויזיה הציבורית של בריטניה ה- BBC הבריטי נהנה במשך שנים מהצלחתן של מנצ'סטר יונייטד, ארסנל, ו- ליוורפול באירופה. הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית RAI שילמה הוֹן עַתֵּק כדי לצלם את משחקן של שתי קבוצות הכדורגל המילנזיות, מִילָאן ואִינְטֶר. שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF הלכו באש ובמים אחרי שני הטניסאים הווירטואוזים שלהם בשנות ה- 80 של המאה שעברה בּוֹרִיס בֶּקֶר ושְטֶפִי גְרָאף ונהו אחרי קבוצת הכדורגל באיירן מינכן. הטלוויזיה השוודית הציבורית SVT רדפה עד קצוות העולם אחרי שני ספורטאים רבי מוניטין שלה, הטניסאי בְּיוֹרְן בּוֹרְג וגולש הסקי אִינְגְמָאר סְטֶנְמָארְק.

בתחום הייחודי של משחקי גביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות הלכתי באש ובמים אחרי אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א. עשיתי זאת כמובן באישור הממונים שלי, המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם ומנהל הטלוויזיה לדורותיהם. הבוסים שלי ואנוכי העמדנו רק תנאי אחד לעו"ד שמעון מזרחי יו"ר המועדון : "עליך להיות אָלוּף (!)". זהו אותו הסטטוס שהציבו בפניהם שני קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי. הטלוויזיה באשר היא צועדת עם אלופים ובעקבות האיתנות התקשורתית שלה היא הופכת את המצליחנים שבהם למותגי שידור. זה בדיוק מה שקרה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מכבי ת"א. התוצאה הסופית בקשר הזה הפכה את מכבי ת"א למותג. לטלוויזיה יש תכונה מולדת. היא הולכת על בטוח ובוררת בקפידה את אובייקט השידורים מתוך שפע של מגוון אפשרויות. בעיקר בשני תחומים קונקרטיים של ספורט ובידור. אובייקט השידור חייב להבטיח מראש את שגשוג הצפייה לאורך זמן. הזָמָר והשחקן הבלתי נשכח אָרִיק "אַרָיוֹת" אָיְינְשְטֵיין ז"ל היה צריך רק למַצְמֵץ כדי שמצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית יגיחו לעברו שוב ושוב עלל חשבון אומנים רבים אחרים. מן ההיבט הזה מזכירה מכבי ת"א את אריק איינשטיין או את "הגַּשָּש החִיוֵור" בה כיכבו השלישייה הבלתי נשכחת שייקה לוי, גברי בנאי, וישראל "פּוֹלִי" פוליאקוב. באירועי ספורט ובידור לא מתקיימת חלוקת משאבים שווה לכל דורש. חלק רואה בדבר טרגדיה ומקים קול צעקה אך צריך לזכור שהטלוויזיה איננה מוסד שידור שוויוני, היא לא גוף בוררות ולא בית דין גבוה לצדק. הטלוויזיה היא קודם כל וראשית דבר מוֹסַד שידור. הקורלציה בין אובייקט שידור נכסף לבין גוף תקשורת אלקטרוני הכָּמֵהַ לשדרו הייתה מקסימלית. המשוואה הטלוויזיונית הייתה ברורה : ככל שמכבי ת"א המשיכה להצטיין כך העמיקה רשות השידור את אחיזתה בה (!).

נשאלתי פעמים רבות בקריירה הארוכה שלי מי עשה את מי, אנחנו (כלומר הטלוויזיה) את מכבי ת"א ו/או מכבי ת"א את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התשובה שלי לפונים הרבים הייתה דוּ סיטרית : "מכבי ת"א הביאה את הכישרון ואנחנו את המצלמות".  

אני עיתונאי. העיתונאות היא סוג של תחרות רווייה אמביציות בהגשת אינפורמציה לציבור. הדיווח המהיר והבלעדי של אירועי החדשות והספורט בא לידי ביטוי מיידי בשידורים הישירים בטלוויזיה. אושר צרוף שלנו של אנשי הטלוויזיה הוא להביס את אנשי העיתונות הכתובה, שחלק מהם ממרר באופן שיטתי את חיינו. באחד השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א היכן שהוא במחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת הוריתי לבימאי שלי בניידת השידור יואב פלג להשתמש במצלמה מס' 2 [1] המוצבת ברוֹם שער תשע בהיכל הספורט ביד אליהו כדי לחשוף ולהעלות On air (ב- "אוויר") [2] את הקולגות שלנו העיתונאים מהעיתונות היומית "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "עַל הַמִשְמָר", "דָבָר", ונדמה לי גם "חָדָשוֹת" ועיתונים נוספים המרוכזים יחדיו בתא העיתונות הממוקם בצד הדרומי של זירת ההיכל ומסקרים כמונו את המשחק. רציתי לחזֵק את עניין הצפייה בשידור המשחק בטלוויזיה בתירוץ שגם העיתונות הכתובה לכל רבדיה, כמו רדיו "קול ישראל" ו- "גלי צה"ל", מצטרפת אלינו ושולחת את נציגיה לסַקֵר את התחרות. אבל זאת הייתה אמתלה משנית. התירוץ האמיתי היה לומר לצופי הטלוויזיה שאנחנו עושים את עבודתנו נאמנה וראשונים בדיווח לפני כולם. לחצתי על לחצן ה- Talk back בניידת והתרעתי את השַדָּר יורם ארבל . כשנראו עשרות העיתונאים על המוניטור של השדר בעמדת השידור הרחיק יורם ארבל לכת ממני, והגה בנון-שלנטיות פרשנות, שהפכה לסלוגן : "את מה שאתם רואים הערב אצלנו בטלוויזיה – תקראו מחר בעיתונים". פשוט, הגיוני, חד, שַנוּן, נוֹקֵב, מַבְרִיק, וקוֹלֵעַ בּוּל למטרה. זהו יתרונה המכריע של העיתונאות האלקטרונית על פני הכתובה . האמירה הזאת קיננה שנים במשרדי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – כמוטיב וכמניע של מוטיבציה. "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של אתמול", גורסת הקלישאה הוותיקה. יוֹרָם אָרְבֶּל החמיר אותה : "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של מחר", הגדיר את המצב החדש במילים שלו. יחד עם זה כל עיתונאות הספורט בטלוויזיה לא הייתה שווה קליפת השום אם הייתה רק מהירה אך חסרת מהות ולא אמיתית , וללא הגשמת הצַו העיתונאי בן חמש מילים של הָווֹאַרְד קוֹסֶל, "אמור את זה כמו שזה – Tell it like it is".

הרעיון העיתונאי הכֵּנֶה שהגה שַדָּר הספורט האמריקני האגדי הָווֹאַרְד קוֹסֶל מרשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בשנות ה- 60 של המאה הקודמת, “Tell it like it is”, יכול היה להתקייםם ולשאת את עצמו לא רק בשל המוּסָר האישי הגבוה, האינטגריטי, והכישרון של אומרו, אלא גם בשל אמצעי ההפקה, הצילום, והשידור היקרים והכבירים שהעניק לו מנהלו רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge). ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "למילים יש וויזואליה משלהן". "אמור את זה כמו שזה", איננו רק עניין של אופי ויכולת מֶלֶל של השַדָּר אלא גם פקטור של מספר המצלמות המשתתפות בכיסוי האירוע וכמות יחידות ההילוכים החוזרים מזוויות ראייה שונות. איכות הטקסט הטלוויזיוני מותנה (פעמים רבות) בכמות אמצעי השידור. שני שדרי ומפיקי הספורט של הטלוויזיה הישראלית בשנות ה- 70 של המאה הקודמת העיתונאים דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי הגיעו לשיא הכיסוי הטלוויזיוני שלהם בשנים ההן דווקא במשחקי הכדורסל, ובעיקר באלה בהן התמודדה קבוצת מכבי ת"א במפעל גביע אירופה לקבוצות אלופת בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. אופי המשחק, מספר המשתתפים בו, ומידות המגרש הנוחות (28 מטרים אורך ו- 14 מטרים רוחב) מאפשרים הפקה יעילה וכיסוי ראוי גם באמצעי הטלוויזיה הדַלים שאפיינו את הימים ההם. דן שילון ואלכס גלעדי ושני בימאי הספורט וַרְדִינָה אֶרֶז ויוֹאָב פֶּלֶג הניחו את יסודות הכיסוי המושכל במשחקי הכדורסל. הם השתמשו והציבו באופן נבון את ארבעת מצלמות ה- Video של ניידת השידור ה- "OB הלָבָן" שעמדה לרשותם, וצילמה רק ב- שָחוֹר / לָבָן את אירועי החדשות והספורט. וכמובן גם את ענף הכדורסל השני בחשיבותו הספורטיבית ובפופולריות שלו במדינת ישראל, דבר שלא הספיק במגרשי הכדורגל, שם התרחש סיפור שונה לחלוטין. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "סַמָּן יְמָנִי".

לכֵן הביטוי הטלוויזיוני התמציתי והקומפקטי של הָאווֹאַרְד קוֹסֶל “Tell it like it is” מיצה את המֵרָב שבו קודם כל וראשית דבר בתחום הקונקרטי הזה של צילום הכדורסל במדינת ישראל וכיסוי משחקיה של קבוצת הפאר בכדורסל מכבי ת"א. ההיסטוריה הזאת כרוכה בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטכנולוגיה שלה שמרכזה שכַן ברוממה – ירושלים. במשך שנות דוֹר 2000 – 1970 נחשב בימוי וכיסוי משחקי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית לטוב באירופה. מהנדסיה הצעירים והוותיקים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובראשם אַרְיֵה מוּלְצִ'ינוֹבְסְקִי (הנבון והבולט מכולם בתקופתו), היו הראשונים ביבשת להמיר את האינפורמציה האנלוגית של שעוני המשחק בהיכל הספורט ביד אליהו למֵידָע דיגיטאלי ולהציגם באופן שיטתי על המִרְקָע בעת השידורים הישירים. חידוש מפליג בימים ההם. מהפכת הטלוויזיה בכיסוי משחק הכדורסל בישראל עשתה צעד גדול לפנים בעשור ה- 80 של המאה שעברה לא רק בשֶל התקדמות הטכנולוגיה אלא גם בגלל כישרונו של צוות השידור המצוין שלי שכלל צלמים ואנשי קול מיומנים, בימאי מצוין בשם יואב פלג, וגם צוות שידור Play by play שכלל את הצמד השַדָּר יוֹרָם אָרְבֶּל והפרשן אַרְיֵה מְלִינְיָאק.

טקסט תמונה : 1990. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט יד אליהו וטכנולוגיית הסטטיסטיקה המודרנית הצמודה אליה . אנוכי יושב קיצוני משמאל. מימיני יושבים שלושה טכנאים מוכשרים ורבי תושייה שהפעילו ביעילות את מערכת הסטטיסטיקה הממוחשבת במשך שנים רבות. הייתי מלא הערכה אליהם. הקרוב אלי הוא מוטי גיא, ולידו זיגי זיגל, וארנון וועדיה. הם היו טכנאים אוהדי כדורסל שהבינו היטב את חוקי המשחק ואת ההגדרות הסטטיסטיות שלו. לא ניתן היה לשדר בצורה איכותית את משחקי מכבי ת"א בלעדיהם. בתום כל שידור ישיר לחצתי להם את היד וחיבקתי אותם. (התמונה באדיבות ישי פרנקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יום חמישי – 28 בינואר 1982. היכל הספורט ביד אליהו. מכבי ת"א מנצחת את הקבוצה האיטלקית סקוויב קאנטו 86:87 במשחק שתוצאתו הסופית הייתה שנויה במחלוקת. להעמיד דברים על דיוקם. ארנון "נוני" מוזס בנו של מו"ל "ידיעות אחרונות" נוח מוזס ז"ל מתגלה כעיתונאי כן ובעל יושרה (!).

האבולוציה הטכנולוגית של השידורים הישירים של משחקי הכדורסל של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית הולידה כמה רגעים שנויים במחלוקת בלתי נשכחים שלא ניתן היה לפתור אותם On line בעת ההיא בזמן השידור הישיר . לרוע המזל לא תמיד יכולתי להשוויץ ולהתהדר בשימוש המושכל בחזונו של האווארד קוסל “Tell it like it is”. ביום חמישי בערב – 28 בינואר 1982 אירחה אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א תחת שרביטו של המאמן רלף קליין בהיכל הספורט ביד אליהו את אלופת איטליה קבוצת סְקְוִויבּ קָאנְטוּ. המשחק הועבר בשידור ישיר ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. השַדָּר היה יורם ארבל והפרשן לצדו אַרְיֵה מְלִינְיָאק. אני כיהנתי אז כמנווט ומנהל מחלקת הספורט ובתוקף תפקידי שימשתי העורך והמפיק הראשי של השידור הישיר ההוא כמו כל השידורים האחרים. ישבתי בעמדת המפיק בניידת השידור ומשם ניהלתי את מהלך השידור הישיר ההוא. הבימאי שלי היה יוֹאָב פֶּלֶג. האלופה האיטלקית מקָאנְטוּ ניצחה בשנייה האחרונה של המשחק מסַל של שחקן החיזוק האמריקני שלה צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק וקבעה את התוצאה 87:88 לזכות סקוויב קאנטו, אך שני שופטי המשחק מַארָאזִין מצרפת ו- וַואלֶנְטִי מפורטוגל בעצה אחת עם המשקיף המערב גרמני היינץ יֶגֶר שישב במזכירות, פסלו את סַל הניצחון האיטלקי בטענה שנקלע לאחר תום הזמן החוקי. שלושתם העניקו את הזכייה למכבי ת"א בתוצאה, 86:87. לא היינו מצוידים אז בטכנולוגיה המאפשרת לחבר את שעון המשחק האנלוגי התלוי במרומי ההיכל (ליד לוח התוצאות) לניידת השידור שלנו ה- "OB הלבן". חידת הסַל האחרון של צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק נשארה בלתי פתורה. מכבי ת"א זכתה במשחק (בדיעבד מן ההפקר). המחלוקת בזירה הפכה לברוטאלית וכמעט פרצה קטטה. רכז המשחק האיטלקי פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי הנסער התנפל על השופטים ונראה שאיים להכותם . הוא חש שנשדד לאור הפרוז'קטורים של ההיכל ביד אליהו. הוא היה כה נרגש וכעוּס עד שזעק בעודו מנפנף בידיו כשהוא זועק, "כולם ראו שסל הניצחון שלנו היה חוקי. גנבתם לנו ניצחון". פייר לואיג'י מרזוראטי ניסה להדוף ולדחוף אותם בכיוון מזכירות המשחק הממוקמת בצדי המגרש כדי לשנות את ההחלטה. זאת הייתה סצנת טלוויזיה בהחלט לא שגרתית.

למחרת ביום שישי בבוקר – 29 בינואר 1982 ביקשתי מהמפקח הטכני בטלוויזיה הישראלית הציבורית עמירם שטדלר לחקור ולפענח את תעלומת הסַל האיטלקי בשניית הסיום . עַמִירָם שְטָדְלֶר עמל יחד עם חבריו כשבע שעות בתנאים טכנולוגיים רעועים שהיו מנת חלקינו ועמדו לרשותנו לפני 33 שנים כדי לפענח את כתב החידה הוויזואלי, אבל הוא וחבריו הטכנאים הצליחו בסופו של דבר לפתור את החידה. בשעה שלוש אחה"צ היה מונח לפני האפילוג. הפענוח האלקטרוני המדויק של תמונת ה- Video קבע מפורשות כי פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי צדק ושני שופטי המשחק והמשקיף טעו. במוצ"ש – 30 בינואר 1982 שידרה הטלוויזיה הישראלית את ה- “Item” השנוי מחלוקת בתוכנית "מבט ספורט" והוכיחה ללא צֵל של ספק באמצעות השעון הדיגיטלי הראשי של התחנה כי הסַל של צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק היה חוקי למהדרין, נקלע בתוך הזמן החוקי, והשופטים טעו וגזלו ניצחון איטלקי. כמי שמופקד על שידור תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית עשיתי את את מה שציווה עלינו בשעתו לעשות שַדָּר רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC הָווֹאַרְד קוֹסֶל, שאמר כלהלן : "אמור את זה כמו שזה / Tell it like it is". סלוגן עיתונאי חשוב. עיקרון אמת שכל עיתונאי שמכבד את עצמו ואת הציבור שאליו הוא פונה, גדל על האמירה הזאת. ביצעתי את הציווי העליון הזה של הרווארד קוסל (Howard Cosell) גם אם הדבר נעשה באיחור של 48 שעות ולא בשידור ישיר.

העיתונות העוקבת אחר מעשיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שיבחה את המחקר והעשייה ואת ההוכחה הטלוויזיונית הברורה כי סְקְוִויב קָאנְטוּ ניצחה ומכבי ת"א הפסידה [3]. אנשי מכבי תל אביב ובראשם יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי והמאמן רָלְף קְלָיִין ז"ל כעסו עלי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ויוזם דבר הבדיקה. הדבר נראה ביניהם כמעשה בגידה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור במכבי תל אביב, זאת שחתמה עמם על הסכם זכויות שידור בלעדיים, ואמורה לקחת את הצד של מכבי ת"א ברגעי מחלוקת . שניהם דיברו אלי בטון חריף ומתלהם, בחרי אף ממש, וטענו ש- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) עלולה להשתמש במסמך הטלוויזיוני כדי לקיים משחק חוזר עם סְקְוִויב קָאנְטוּ. להשערה הזאת שלהם לא הייתה כל אחיזה במציאות מפני שמצלמות הטלוויזיה טרם הפכו ל- "מצלמות שופטות" כמו בעת הנוכחית, ובעצם השופטים טועים כפי שהשחקנים טועים. טעויות השיפוט הן חלק מהתמודדות. חוץ מזה היה עלי להבהיר לשמעון מזרחי ורלף קליין שהטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה סניף של מכבי ת"א והיא איננה עובדת בשירות המועדון.

טקסט מסמך : יום ראשון – 31 בינואר 1982. העיתון "ידיעות אחרונות" מדווח לקוראיו על פעולת השחזור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש 30 בינואר 1982 הקובעת כי הסל של ההשחקן איטלקי צ'ארלס קיופק היה חוקי. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

טקסט מסמך  : יום ראשון – 31 בינואר 1982. גם העיתון "מעריב" מספר כי הטלוויזיה הישראלית הוכיחה שהסל של צ'ארלס קיופק היה כשר. (באדיבות העיתון "מעריב").

אַרְנוֹן "נוֹנִי" מוֹזֶס (בנו של מר נוֹח מוֹזֶס ז"ל מו"ל "ידיעות אחרונות") והיום מו"ל העיתון בעצמו , היה אז כתב ספורט מן המניין בעיתון של אביו . הוא צפה ב- "מבט ספורט" ונזעק כמו אחריםם (באיחור של יממה) להחמיא ולקשור כתרים למסמך הדוקומנטרי ששודר ב- "מבט ספורט" ולעיתונאות הטלוויזיונית החוקרת שבקעה ממנו , בו נקבע ללא צל של ספק, כי הסַל של צ'ארלסס קיופק היה חוקי. ארנון מוזס היה העיתונאי הראשון שניתח בצורה הגיונית את כתבת שִחזור השעון, ושיבֵּח את מדידת הזמן וחשיפת האמת בכותרת שהעניק למאמרו, "טענות סובייקטיביות מול שעון אובייקטיבי" כך שִיוֵוק  למאות אלפי קוראיו ב- 1 בפברואר 1982 ב- "ידיעות אחרונות" את הצלחת "מבצע אורלוגין" של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית [1]. הצטרפותו של עיתונאי בעל מוניטין כֵּן ובעל יושרה בדרגתו ורמתו של "נוֹנִי" מוֹזֶס בעיתון הנפוץ במדינה לדרך העיתונאית שלי בחקר האמת הייתה חשובה ביותר (!). מר ארנון "נוני" מוזס שימש ב- 1982 קטליזטור טלוויזיוני חיובי ו- דרמטי בכך שנתן הכשר לרעיון החדשני שמצלמות הטלוויזיה רשאיות לשמש מצלמות שופטות בזירות הספורט. הפוסט ההוא שלו של ארנון "נוני" מוזס מ- 1 בפברואר 1982 בעיתון רב התפוצה "ידיעות אחרונות" נותר עבורי בלתי נשכח.

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982. זהו קטע העיתון המקורי שהופיע בעיתון "ידיעות אחרונות" ונכתב ע"י ארנון "נוני" מוזס. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

טקסט של מר ארנון "נוני" מוזס :

"הפעם ברצוני לחלוק שבחים לאנשי המסך הקטן .בצורה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים הוכיחו לנו אנשי "מבט ספורט" במוצאי שבת את ייחודה של הטלוויזיה. לאחר הפעמים הרבות שבהן חזינו בשמונה השניות האחרונות של המשחק בין מכבי ת"א לסקוויב קָאנְטוּ – אין יותר מקום לספק : מבחינת לוח הזמנים היה הסל של צ'ארלס קיופק חוקי לחלוטין . עם העובדה הזאת אי אפשר להתווכח. הסל נקלע בתום השנייה השביעית ,כאשר השעון החשמלי הורה על מעבר בין השנייה השביעית לשמינית. ההוכחה : כולנו ראינו שעל שעון ה- 30 שניות המותרות להחזקת הכדור בידי קבוצה אחת נשארו לפחות 23 שניות. השופט הצרפתי אישר בתנועת ידו את הסל ורק אח"כ נפסל הסל ע"י המשקיף. הכעס והזעם של האיטלקים מובנים. אנשי מכבי ת"א טוענים מאידך כי נעשתה עבירה על ארל וויליאמס, וכי צ'ארלס קיופק ביצע צעדים לפני הזריקה הגורלית . עם טענות סובייקטיביות כאלה קשה להתווכח כי הן החלטות של השופט. אך שעון ה- 30 שניות הוא אובייקטיבי לחלוטין ותודות לטלוויזיה ראינו שלשום את האירוע במדויק, אפילו כשהנסיבות אינן נעימות במיוחד. חבל שמטעמים בלתי מובנים לא ראינו את סיום המשחק מבעד לשעון 30 השניות כבר ביום חמישי בלילה, או בחדשות בליל-שבת, אך מוטב מאוחר מאשר אף פעם".  

 מכבי ת"א לעומת זאת שללה את מהלך הטלוויזיה שלי. הדפתי את לחצם. "הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא עובדת אצל מכבי ת"א . האמת העיתונאית היא נֵר לרגלינו וניצבת מעל כולנו", הבהרתי להם והוספתי, "תפקידנו לגלות ולחשוף אותה גם אם אנחנו מחזיקים בזכויות השידורים ויש חשש כי הדבר יפגע במושא השידור". אנשי מכבי ת"א לא הבינו כיצד אנוכי האיש שמנווט את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית לוקח צד ומתייצב נגדם . זהו שלא הייתי נגדם. הייתי בעד הטלוויזיה והשידור העיתונאי שלה . מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד התייצב לחלוטין לטובת העיתונאות שלי. "אנחנו אומנם משלמים להם זכויות שידורים אך איננו מוכרים להם את הזכויות העיתונאיות של הטלוויזיה", אמר יוסף "טומי" לפיד ז"ל והוסיף , "יואש אלרואי אני כעורך ראשי של הרשות סומך עליך ב- % 100" . ה- FIBA   אגב לא התערבה . גם לא היה סיכוי שהיא תתערב ותורה על משחק חוזר. גם מבקר הטלוויזיהה של העיתון "דבר" טֶדִי פְרוֹיְס שיבח את מבצע שחזור השעון של הטלוויזיה מנקודת מבט של ההגינות הספורטיבית . כותרת מאמרו הייתה, "חידת השנייה האחרונה ה- 2400". הנה הטקסט במלואו [2].

טקסט מסמך : 1 בפברואר 1982. זהו קטע העיתון המקורי מהעיתון "דבר", ונכתב ע"י מר טדי פרויס. (באדיבות ארכיון העיתון "דבר"). 

טקסט של טדי פרויס ז"ל :

"במבצע ראוי לציון הראתה הטלוויזיה כי שחקן סקוויב קאנטו צ'ארלס קיופק קלע את הסל שלוֹ בשנייה ה- 2400 של המשחק ולא בשנייה ה- 2401 . הווה אומר הסל היה חוקי , ולכאורה צריכה הקבוצה האיטלקית להירשם כמנצחת . אולם באותו קטע משוחזר שהוקרן במוצ"ש ב- "מבט ספורט", מצאה הטלוויזיה שעניין מסובך יותר משחשבו קודם לכן. בשִחזור נראה בבירור שקודם לקליעה פגע שחקן איטלקי "באריה השחור" של מכבי ת"א ארל וויליאמס, פגיעה שצריכה הייתה לזכות את הקבוצה הישראלית בשתי קליעות עונשין . הניצחון עשוי היה אפוא להיות גדול יותר בשלוש נקודות. המבצע של צוות "מבט ספורט" והטכנאים ראוי לשבח גם מבחינת ההגינות הספורטיבית . לא כל רשת טלוויזיה הייתה חוקרת תעלומה שעשויה לתעד כישלון של הקבוצה "שלה". לזכות הטלוויזיה יש אפוא לרשום עוד נקודת זכות על עצם המבצע הטכני".

הטכנולוגיה הטלוויזיונית שעמדה לרשותי בראשית 1982 הייתה מיושנת ודלה, אך הוכח כי נוכחותם של שעוני הזמן על המסך בשידורים ישירים של משחקי כדורסל חיונית בדיוק כשם שהיא דרושה בעת שידורים ישירים בטלוויזיה של משחקי כדורגל, כדוריד, ולבטח בענפי הספורט האישיים כמו תחרויות הא"ק, שחייה, אִגרוף, תחרויות סקי של גלישת סלאלום במורד הרים מושלגים ומה לא. השעון הרָץ על המרקע הפך להיות חלק אינטגראלי ומרכיב חשוב כמעט בכל ענפי הספורט המשודרים בטלוויזיה המודרנית. עיקרון הצבת השעון על מסך הטלוויזיה היה חשוב וכך גם הנחיתי את המפיקים והבימאים שלי לפעול. הצבת שעוני מדידה אלקטרוניים על מרקע הטלוויזיה התרחשה לראשונה באולימפיאדת טוקיו 1964 שם ה- Host broadcaster המקומי רשת הטלוויזיה הציבורית היפנית NHK שיתפה פעולה פורייה ומוצלחת ביותר עם חברת השעונים היפנית רבת המוניטין SEIKO. כמובן שהיום העניין הזה הוא טריביאלי לחלוטין. ב- 28 בינואר 1982 בהיכל הספורט ביד אליהו הייתה הטכנולוגיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית ענייה ודלה. היום בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית יש לזמן, לתוצאה, ולשם המשחק המופיעים ורצים בקביעות על המסך ערך מוסף. הם מאפשרים לאותם הצופים "המזפזפים" לרגע לעבר ערוצים אחרים, לשוב אל תחנת האם המשדרת ישיר את התחרות המעניינת אותם כדי להתעדכן מייד בנעשה במשחק, בתוצאה, וּבזמן שנותר לסיומו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה הראשונה בשעתו באירופה להציב כשיטה את שעוני המשחק בשידורים הישירים הביתיים שלה על מסך הטלוויזיה, והשתמשה בהם כסטנדרט שידור שיטתי והכרחי. לשידורי הכדורסל שלנו יצא מוניטין בכל היבשת. רשתות טלוויזיה רבות ביבשת אימצו את פילוסופיית השידור הזאת. שידורי הכדורסל בטלוויזיה ללא שעוני זמן המשחק על המסך, נראו עכשיו כאוסף תמונות עקרות חסרות מתח ועניין. קצב ואופי השידור הישיר בטלוויזיה השתנו לבלי הכר. מאמץ גדול מאוד ואחריות רבה יותר נדרשו מהבימאים ומהמפיק הראשי ששי אפרתי. פָּזֶל השידור הישיר היה מורכב עכשיו מהרבה מאוד פרטים וחלקים בעלי צורות שונות. נדרשו אנשים אינטליגנטיים כדי להַפְרוֹתוֹ ולהרכיב אותו במהירות לתמונה טלוויזיונית כוללת אחת.

משחק הכדורסל איננו קולנוע אך הוא דרמה. בעת שוויון כוחות, ה- Count down האוזל של שעון מדידת הזמן המופיע על המרקע, מעצים את הדרמה. לא הייתי זקוק לשידורי ה- NBA ברשתות הטלוויזיה האמריקניות כדי להבין את חשיבות הצגת שעוני הזמן (השעון המרכזי ושעון 30 השניות שהפך מאוחר יותר ל- 24 שניות) על מסך הטלוויזיה. היה ברור לי כבר בתחילת דרכי ברשות השידור ששעוני הזמן במשחק הכדורסל חשובים לבניית דרמת השידור כמו השחקנים עצמם. לא היו לי שום רגשי נחיתות מול הטלוויזיה האמריקנית. אנחנו בטלוויזיה הישראלית כיסינו את משחקי הכדורסל בארץ היטב כפי שעשו זאת הרשתות האמריקניות בצילום ליגת ה- NBA שלהם. מיקום הצבת המצלמות על ידינו, בחירת זוויות הצילום, ושימוש מושכל בהילוכים החוזרים (גם בעידן הישן של VTR שני אינטשים) וכמובן הסלקציה המדויקת במינוי השדרים והפרשנים זכו להערכת הציבור כולו.

ביום חמישי – 28 בינואר 1982 ניצחה כאמור מכבי ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו בסיום שנוי במחלוקת את הקבוצה האיטלקית סְקְוִויבּ קָאנְטוּ  86:87. בשניית הסיום של המשחק קלע צ'ארלס קיוּפֶּאק שחקן החיזוק האמריקני של סְקְוִויבּ קָאנְטוּ סל והפך את הקערה על פיה. שופטי המשחק הצרפתי מַארָאזִין והפורטוגלי וַואלֶנְטִי אישרו תחילה את הסַל , אך המזכירות פסלה אותו בטענה שנקלע לאחר תום זמן המשחק. פסילת הסַל שהתברר בדיעבד כחוקי ע"י מחלקת הספורט , הביאה להשתוללות השחקנים האיטלקיים בראשות רכז המשחק הצעיר פְּיֶיר לוּאִיגִ'י מַרְזוֹרָאטִי . הוא ממש איבד את עשתונותיו בשידור ישיר לעין המצלמות. על הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו כמעט פרצה תגרה בין האיטלקים לבין שני השופטים והמשקיף הבינלאומי המערב – גרמני היינץ יֶגֶר. בהיעדר יכולת טכנולוגית לחבר בימים ההם את שעוני המשחק למסך הטלוויזיה שלנו, לא יכולתי לצערי הרב להוכיח בסיום השידור הישיר האם הסל חוקי באם לאו. העבודה העיתונאית שלנו הייתה לקויה ופתטית בשל טכנולוגיה אלמנטרית חסרה. למדתי לקח מר. אחת ממטרות ההפקה שלי הייתה עכשיו להציב מונה זמן על המרקע בעת השידורים הישירים. ציבור צופי הטלוויזיה חייב לראות כל הזמן את ה- Count down של מחוגי השעון.

למחרת השידור הישיר גייסתי כאמור את ידידי המפקח הטכני עַמִירָם שְטָדְלֶר ואת השעון המרכזי הדיגיטלי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה בירושלים, כדי לפתור את תעלומת שניית הסיום של המשחק השנויה במחלוקת כדי לדעת האִם הסַל של צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק נקלע בתחום הזמן החוקי של המשחק ו/או מחוצה לוֹ . קראתי למבצע הטכנולוגי הטלוויזיוני של הצבת השעון על המסך, "מבצע אוֹרְלוֹגִין". עַמִירָם שְטָדְלֶר השקיע מאמצים רבים בבדיקת התעלומה ועבד שעות על שעות באותו בוקר של יום שישי – 29 בינואר 1982 כדי למצוא פתרון טכנולוגי לתעלומת הסַל האיטלקי השנוי במחלוקת, האם היה כשר או שֶמָא לָאו. והוא הצליח. לבסוף מצא פתרון טכני מורכב כשהֵציב את שעון הטלוויזיה הדיגיטלי המרכזי של התחנה על מסך הטלוויזיה בדיוק כפי שקרה במשחק עצמו כשנותרו שמונֶה שניות לסיומו. הפעלנו את השעון Count down (ספירה לאחור) ובמקביל הרצנו את סרט ההקלטה. בד בבד ערכנו את השעון באפקט טכני אולפני מיוחד על המרקע למעלה מימין (ו/או שמא בתחתית המסך). התקבלה תמונת Video של המשחק פלוס שעון. השעון הוכיח שהסל של צָ'ארְלְס קיופֶּק היה חוקי וכשר למהדרין. הוא נקלע בשנייה ה- 2400 של המשחק ולא בשנייה ה- 2401 שלאחר המשחק. זאת הייתה היסטוריה טכנולוגית ששינתה לנצח את שידורי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית. יומיים לאחר התוצאה הקונטרוברסאלית שהוציאה את האיטלקים מדעתם, שידרנו במוצ"ש – 30 בינואר 1982 ב- "מבט ספורט" את "מבצע אורלוגין" בו קובעת כתבת השעון ללא היסוס כי סְקְוִויב קָאנְטוּ ניצחהה בשנייה האחרונה את מכבי ת"א 87:88. התוצאה 86:87 בה הסתיים המשחק לא הייתה נכונהה וקיפחה את הקבוצה האיטלקית. שופטי המשחק טעו. מכבי ת"א לא ניצחה בנקודה. היא הפסידה בנקודה.

זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות שידורי הטלוויזיה בישראל בה נעזרתי בהצבת טכנולוגיה אלקטרונית גם אם מיושנת המודדת Count down את זמן המשחק האוזֵל על המרקע כדי לחקור את האֶמֶת האבוּדה. או אם להיות פחות פומפוזי כדי לבדוק האם הסַל של צָ'ארְלְס קיוּפֶּק היה כָּשֵר וחוקי.

הצבת השעון על המסך צלחה. היא נעשתה אומנם בדיעבד בקטע מוקלט ולא בשידור ישיר אך היוותה חידוּש מפליג ותקדים לעתיד . מלאכת המדידה הזאת הייתה מסובכת ומסורבלת. משהו כמו למדוד זמן של ריצה ארוכה בשעון מעורר במקום שעון עֶצֶר. אך שָעוֹן הוא שָעוֹן ומדידת הזמן הייתה אמינה ומדויקת. צָ'ארְלְס קְיוּפֶּק קלע את סל הניצחון לזכות סְקְוִויב קָאנְטוּ בתוך הזמן החוקי של המשחק כשנותרה שנייה אחת לסיומו. לא היה ספק בכך. "כתבת השעון" הפוסלת אתת ניצחונה של מכבי ת"א ומעניקה אותו לסְקְוִויב קָאנְטוּ עוררה הדים גדולים בעיתונות ובציבור. היא הייתה כמו שוֹק לצופי הטלוויזיה. "לחֶבְרֶה האלה במחלקת הספורט ברוממה יש איזה פנס קֶסֶם באמצעותו הם יכולים להפליל את מכבי ת"א קבל עם ועוד בזמן צפיית שיא בטלוויזיה, ולהוכיח לנו שהסַל האיטלקי חוקי למרות ששופטי המשחק קבעו שהוא לא", אמרו לעצמם. מלאכת ההוכחה הטלוויזיונית נראתה אומנם כמו "פוטו פיניש" מיושן בתחרויות ריצה בא"ק לפני שנות דוֹר, אך זה היה מסמך מתמטי מובהק. ה- "פוטו פיניש" הכריע. מכבי ת"א הפסידה. זאת הייתה עובדת אֶמֶת ועם עובדות אֶמֶת אין מתווכחים. התוכנית "מבט ספורט" במוצ"ש של 300 בינואר 1982 הייתה אבן פינה בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היאא שינתה באחת את מהימנות העבודה העיתונאית בשידורי הכדורסל בטלוויזיה הישראלית הציבורית והיוותה קטליזטור לבניית המוסף "רגע של מחלוקת". הייתי מסוגל לפתע להוביל ולערוך בהצלחה תוכנית ספורט עיתונאית למרות שימוש ב- טכנולוגיה מיושנת. התגייסותו, התעקשותו, וסיועו של טכנאי מזהיר אחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשם עמירם שטדלר גילו את האֶמֶת האבודה.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה . הימים ההם – הזמן ההוא. משמאל , איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפקח ה- Video עמירם שטדלר. מימין , צלם הטלוויזיה המצוין והחרוץ משה "משהל'ה" פרידמן . עמירם שטדלר היה טכנאי מוכשר ונאמן שתרם תרומה חשובה במשך שנים רבות להצלחת כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בסיום "מבצע אורלוגין" הודיתי לו מקרב לבי . (באדיבות משהל'ה פרידמן . ארכיוןן יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : קטע עיתונות מ- 1 בפברואר 1982 במוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" , פרי עטו של ארנון "נוֹנִי" מוֹזֶס.

[2] ראה נספח : קטע עיתונות מ- 1 בפברואר 1982 בעיתון "דבר" של העיתונאי טֶדִי פְרוֹיְס ז"ל.

תזכורת 2 : בראשית כהונתי כמנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית, בסתיו 1982, הזמין אותי יום אחד לכנסת יו"ר וועדת החינוך והספורט של הכנסת הח"כ הנכבד מטעם המפלגה הליבראלית פינחס גולדשטיין. הופתעתי מאוד. מה לִי ולוֹ שאלתי את עצמי. פינחס גולדשטיין קיבל את פניי בלבביות רבה והציע מייד עזרה כספית בבניית מגדלי צילום חדשים בכל מגרש שארצה. "אני יכול לדבר עם הטוֹטוֹ ולארגן לכם תקציבים להקמת מגדלים", אמר. דחיתי את הצעתו בו במקום והשבתי לו, "לטלוויזיה הישראלית הציבורית יש את היכולת הכספית והארגונית להתמודד עם בעיית המגדלים לבדה. איננו מבקשים דבר מהמועצה להימורים וטוטו. זהו הליך איטי ומסורבל. אנחנו נדרוש את הקמת מגדלי הצילום לטלוויזיה מיו"ר המועדונים ומנהלי האצטדיונים. זה ייעשה מייד. רשות השידור היא גוף סוּבֶרֶנִי שאיננו זקוק לשוּם עזרה פוליטית, גם לא מחברי כנסת. היא מוכשרת לעשות את הכול לבדה".

כשנפרדנו דאג להזכיר לי ח"כ פינחס גולדשטיין שהוא צופה מושבע במשחקי הכדורגל ו- "מבט ספורט" בכל מוצ"ש, והפתיע אותי פעם נוספת כשביקש בחיוך יעֵני, "הייתי רוצה שמצלמות הטלוויזיה יראו גם אותו מידי פעם אם אפשר יושב ביציעי הכדורגל באצטדיון "בלומפילד" כמו שמראים אנשים אחרים". הוא עשה זאת בחביבות יש לומר, אבל הציג את הפן המסחרי הלא נאה של התנהלות הפוליטיקאים. שמור לי ואשמור לך. אתן לך ובתמורה אתה תיתן לי. דלת מחלקת הספורט נשארה נעולה בפני הפוליטיקאים למיניהם. יצא לי להיפגש בקריירה הארוכה שלי כמנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית עם ח"כ פינחס גולדשטיין בתוקף תפקידו עוד פעם או פעמים. לא זכור לי שצמחה מכך תועלת מעשית כלשהי. לאחר שכינה אותי בעיתונות, "יואש אלרואי דיקטאטור" [1], ניתקתי ממנו מגע.

טקסט תמונה : ינואר 1991. ההתנגשות עם הח"כ פנחס גולדשטיין יו"ר וועדת הספורט בכנסת. האינטרסים של העיתונאות והעיתונות הכנה והאמיתית נעים בציר מקביל לציר ההתנהלות של הממסד השלטוני. על פי אקסיומה מתמטית הם אינם אמורים לעולם לחצות זה את זה. הייתי  צריך לדאוג שהקווים המקבילים האלה אומנם לא ייפגשו. ממש לא הזיז לי מה חושב עלי הח"כ הנכבד. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור). 

גם פגישות ספורות בתקופה מאוחרת יותר עם יו"ר אחר של וועדת החינוך והספורט בכנסת, ח"כ מיכה גולדמן איש מפלגת העבודה, לא הניבו מעולם שום תוצאות. הפוליטיקאים אינם פועלים על פי הקודים המוכרים והמחייבים אותנו כפרטים. הם חושבים על עצמם ומחפשים ראשית דבר את תועלתם וטובתם האישית. הציבור שבחר בהם איננו מעסיק אותם עוד לאחר שזכו באימונו. את עיקרון יחסי הגומלין האזרחיים האלה אסור לשכוח. מיכה גולדמן היה פעם איש חביב וחייכן יליד המושבה כפר תבור בגליל התחתון. אך מרגע שהפך לפוליטיקאי היה צריך להיזהר ממנו.

תזכורת 3 : בחודש פברואר 1993 בתקופת שלטונו של יוסף בר-אל נקלעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשבר חמור אך בלתי כפוי שידור של כיסוי משחקי הכדורגל בשבת. ח"כ מיכה גולדמן סגן שרת החינוך והתרבות גב' שולמית אלוני עַט על המציאה. הוא שאף להפוך את עצמו למושיע הציבור והציע להעביר את ההפקה ומלאכת הצילום של משחקי הכדורגל לערוץ 2 הניסיוני. הצעה פופוליסטית חסרת סיכוי מעשי ומשפטי כאחד. אף על פי כן תקפתי אותו ואת יוזמתו בחריפות רבה בעיתון "חדשות" ב- 5 בפברואר 1993 [2]. כעבור יומיים קרא הח"כ המלומד לפַטֵר אותי מרשות השידור.

טקסט תמונה :  5 בפברואר 1993. אני תוקף בחריפות רבה את ח"כ מיכה גולדמן הפוליטיקאי לא את מיכה גולדמן האדם. (עיתון "חדשות". באדיבות המו"ל עמוס שוקן ובסיוע אנשי אגף העיתונות בבית אריאלה בתל אביב).

הפוליטיקאים חברי הכנסת גם אם היו נבחרי העם לא נהגו תמיד ביושר עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. הם לא היו חייבים לי דבר אך גם אני לא הייתי חייב להם כלום . וכך נהגתי. הבנתי מהר מאוד כבר בתחילת עבודתי העיתונאית בטלוויזיה שבמקום בו הפוליטיקאים משאירים את טביעת אצבעותיהם נודף משָם ריח לא נעים. יש לשמור מרחק מהם. ניתן לומר בבירור שמעולם לא שררו יחסי אהבה בין הטלוויזיה הישראלית מאז נוסדה ב- 1968 לבין התאחדות הכדורגל. בכל תקופה. לא משנה ולא חשוב מי היה מנכ"ל רשות השידור או מי שימש כיו"ר  ההתאחדות. גם לא חשוב מי ניהל את מחלקת הספורט. יחסי אהבה כאלו אינם אפשריים כפי הנראה בין שני גופים בו האחד דורש כסף אך השני אינו שש להעניק אותו. מתח המו"מ בין שני הגופים הציבוריים התאחדות הכדורגל ורשות השידור הנוגע לשיעורי הממון בגין זכויות השידורים, הוליד מחלוקות – לא תמיד סמויות. צריך לציין שבסופו של דבר רשות השידור מילאה את חלקה בהסכמים הכספיים, כיבדה כל מילה שלה בחוזה ועמדה בלוח הזמנים של כתיבת הצ'קים להתאחדות הכדורגל. מהבחינה הזאת אי אפשר היה לבוא בטענות לטלוויזיה הישראלית . אפשר היה לטעון בצדק כנגדה בעניין גודל חשיפת הכדורגל לציבור כענף ספורט מספר אחת במדינה, אך היא אפשר היה להתלונן כנגד מוסר התשלומים שלה. התאחדות הכדורגל לעומת זאת הָפָרָה את חלקה בצורה תמוהה בכל הנוגע להענקת תנאי עבודה לצוותי ההפקה והצילום של הטלוויזיה במגרשים. אשמתה העיקרית הייתה שלא אכפה על המועדונים את חובת הבנייה של מגדלי צילום רציניים ומיסוד עמדות שידור תקניות בעבור הטלוויזיה והרדיו במשך שנים רבות וארוכות.

תזכורת 4 : בימי דן שילון ואלכס גלעדי מ- 1968 ועד 1983, השתמשנו בעמדות צילום ושידור פרוביזוריות . כינינו אותם "מגדלי בַּלוּלוּ" על שמו של אליהו בלולו קבלן ירושלמי שהקים אותם עבורנו ושירת במשך שנים רבות את הטלוויזיה הישראלית הממלכתית. אליהו בלולו ופועליו שכונו "רִיגֶרִים" בנו מגדלי צילום מודולאריים מפיגומי ברזל כמותם רואים בשיפוץ בתים ברחובות הערים. הפיגום הארעי נבנה אד הוק. הפועלים היו מרכיבים ומפרקים את המגדלים מידי שבת במגרשים השונים. עבודתם של הריגרים הייתה מאומצת וקשה אך בסופו של דבר היו אלו מגדלי צילום עלובים, צרים, רעועים, ומתנדנדים. הם היו חשופים לשמש הקיץ וגשם החורף. זאת הייתה תקופה מיוחדת במינה. אליהו בלולו היה פועל בעצמו. איש קשה יום שקשר את גורלו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מִנהל כוח האדם בטלוויזיה העריך אותו ואף הפקיד בידו את ניהול מזנון העובדים. אליהו בלולו יליד מרוקו איתר בחורים צעירים משכונות מצוקה בירושלים והכשיר אותם להיות פועלי במה. הוא נהג לומר, "הנה הצלתי עוד אחד מלהסתובב ברחובות". הריגרים הצעירים הפכו להיות אנשים מוערכים מאוד בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני באופן אישי אהבתי אותם מאוד והייתי קשור אליהם. בעשור ה- 70 של המאה הקודמת צילמתי את כולם לארכיון מחלקת הספורט שבניתי במו ידיי. הקמת מגדלי הצילום ועמדות השידור התרכזה באצטדיון הכדורגל העירוני "בלומפילד'" של העיר תל אביב – יפו ובאצטדיון הלאומי ברמת גן, אך פעולתם הברוכה של הריגרים פועלי הבמה החרוצים ההם ניכרה בכל אתרי הספורט במדינה מצפון עד דרום, בהיכלי הכדורסל, במגרשי הכדורעף, במרכזי הטניס, במסלולי א"ק , בבריכות השחייה, בתחרויות קפיצות הסקי בכינרת. הנה חלק מהדמויות ההן הבלתי נשכחות כפי שצילמתי אותם לפני עשרות שנים.

טקסט תמונה : ריגר (עובד במה) צ'ארלי ממן. 1980. (צילום יואש אלרואי) .

 טקסט תמונה : ריגר (עובד במה) קלוד עוזיאל. 1978. (צילום יואש אלרואי).

טקסט תמונה : ריגר (עובד במה). שלמה עוזיאל. 1978. (צילום יואש אלרואי).

 טקסט תמונה : ריגר (עובד במה) יהודה מרציאנו. 1980. (צילום יואש אלרואי). 

טקסט תמונה : ריגר (עובד במה) משה שריקי.1981. (צילום יואש אלרואי).  

   טקסט תמונה : ריגר (עובד במה) משה נסים. 1981. (צילום יואש אלרואי).

     טקסט תמונה : ריגר (עובד במה) משה פרטוש. 1978. (צילום יואש אלרואי).   

    טקסט תמונה : ריגר (עובד במה) אברהם דאהן. 1980. (צילום יואש אלרואי).                                                                                                

                                                                                                                                                               טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה הקודמת. אצטדיון הכדורגל העירוני "בלומפילד" של תל אביב – יפו הקרוי על שם התורם משפחת בלומפילד. האִצטדיון הקומפקטי והנוח הפך עד מהרה להיכל הקודש של הכדורגל הישראלי והבית הראשון של הטלוויזיה הציבורית. (באדיבות הארכיונאי רוני דרור והתאחדות הכדורגל הישראלית).

טקסט תמונה : אוקטובר 1980. לפני 36 שנים. הימים ההם – הזמן ההוא. ניידת השידור האלקטרונית הגדולה של הטלוויזיה הישראלית (ה- OB הלָבָן) חונה מתחת ליציעי שער 9  של אצטדיון "בלומפילד". משמאל, בתי הקטנה הגר בת ה- 7. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח : קטע עיתונות "מעריב" מ- 3 בינואר 1991.

[2] ראה נספח : קטע מהעיתון "חדשות" מ- 5 בפברואר 1993.

ארנון "נוני" מוזס ואנוכי ב- 28 במאי 1979 (4). היכרות רביעית (בעצם היכרות מס' 2 על פי הסדר הכרונולוגי). ארנון "נוני" מוזס יבד"ל בנו של מו"ל ידיעות אחרונות" נוח מוזס ז"ל מתגלה שוב כמפיק על של אירוע הספורט הבינלאומי, משחק כדורגל של כוכבי ישראל שנערך באצטדיון ר"ג נגד הקבוצה האנגלית ליוורפול והסתיים בתוצאה 3:3. בתום המשחק נרכש שחקן מכבי ת"א אבי כהן ז"ל (נהרג בתאונת דרכים לפני כמה שנים) ע"י מנהל ליוורפול מר בוב פייזלי.   

להלן פרק 34 מתוך הספר "למילים יש וויזואליה משלהן".

1. שחקן הכדורגל אבי כהן עובר ב- 1979 משורות מכבי ת"א לקבוצת ליוורפול. המאבק הנואש של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד העיתונות הכתובה בארץ על סיקור ישיר של אירועי ראווה בספורט המופקים ע"י "ידיעות אחרונות", "מעריב", ו- "חדשות".

2. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתעדת את הכדורגל והספורט הישראלי בעשור ה- 70 וראשית עשור ה- 80 בתנאי צילום נחותים ועמדות שידור רעועות.

3. דלת מחלקת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה נעולה הרמטית בפני הפוליטיקאים. טביעות אצבעותיהם של הפוליטיקאים הדיפו ריחות צחנה.

4. הקרב התחרותי העיתונאי של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד העיתון "ידיעות אחרונות " על הזכות לשדר ישיר את משחקה של אלופת ה- NBA קבוצת וושינגטון בולטס בספטמבר 1978 נגד מכבי ת"א בהיכל הספורט יד אליהו בתל אביב.

תזכורת : באחת השבתות החורפיות של חודש דצמבר בשנת 1978, נערך על משטח הבוץ באִצטדיון "בלומפילד" משחק דרבי תל אביבי בליגה  הלאומית בכדורגל. 20 אלף צופים נדחסו לאצטדיון יחד עם ארבעת המצלמות האלקטרוניות שלנו. המשחק צולם והוקלט לשידור באותו מוצ"ש בתוכנית "מבט ספורט". אבי כהן בלם מכבי ת"א הבקיע במשחק שער נפלא לרשת הפועל ת"א מבעיטת יעף אווירית ממרחק של כ- 16 מ'. שַדָּר המשחק יורם ארבל טרם השתמש אז במונח "הללויה" אותו הגה והעניק מאוחר יותר למבצעי כדורגל נדירים נוספים. יורם ארבל המופתע והנדהם משערו היפהפה של אבי כהן לפני שנות דוֹר, פשוט שאג למיקרופון, "ש-ע-ר…!  איזה  ש-ע-ר…! שער מאֶרֶץ השערים…!". שום שַדָּר לא הרשה לעצמו להתבטא עד אז במילים כאלה בצורה כל כך לא מכופתרת. מי שמע עד אז בשידורי הספורט תיאור כל כך "פְרֵחִי" המספר על "שער מאֶרֶץ השערים". אבל יורם ארבל שתפש ביטחון אחרי מונדיאל ארגנטינה 78' הרשה לעצמו לשָדֵר בשפת העם, שפה שאולי נשמעה בתחילה כ- "פְרֵחִית", אך הפכה לאמינה בקול הבּריטוֹן הדרמטי והעמוֹק שלו. הניידות הבלתי פוסקת של אבי כהן במגרש במשך 90 דקות, הכושר הגופני הבלתי רגיל שלו, והשער הנפלא שכבש הניע אותי לעשות כתבה על השחקן הצעיר הזה אבי כהן. כל המבצע שקדם לשער הווירטואוזי של אבי כהן היה מרשים. זה החל בקרן לזכות הפועל ת"א. הגנת מכבי ת"א הדפה את הכדור. התפתחה התקפה לעבר שער הפועל ת"א אותה הוביל אותה מושי'ק שווייצר. אבי כהן שלפני כמה שניות ניצב בעמדת הגנה ממש על קו שערה של קבוצתו נזעק לסייע להתקפת קבוצתו. הוא עבר בריצה מהירה כברת דרך בוצית ספוגת מים בת יותר מ- 80 מ'. על קו ה- 16 של שער הפועל ת"א, קיבל מסירה מדוּדָה ממוֹשִי'ק שווייצר, ומבלי לעצור את הכדור בעט מהאוויר בעיטת "Volley" (בעיטת יעף אווירית), וכבש את שערו של אריה בֶּזֶ'רָאנוֹ. שער יפהפה. אבי כהן הרשים אותי בכושרו הגופני, בניקיון המשחק שלו, בקואורדינציה הנהדרת, ובאופיו הצנוע והלא מתרברב. שכנעתי את אלכס גלעדי לייחד לו כתבת פרופיל בת כ- רבע שעה דקות בתוכנית "מבט ספורט" כדי להבליט את כּישרונו היוצא דופן. לפני תחילת הכתבה מדדתי את קֶצֶב דוֹפק הלֵב שלו בזמן מנוחה. לא להאמין. 38 פעימות בדקה אחת. היה לו לֵב של רץ מרתון. (ליבו של אדם רגיל פועם כ – 72 פעימות בדקה בזמן מנוחה). פס הקוֹל המוסיקלי "זִמזוּם הדבורה" של הקומפוזיטור הסובייטי ניקולאי רימסקי – קורסאקוב ליווה את הכתבה לכל אורכה. רבים מהצילומים בכתבה נעשו במצלמה מיוחדת מדֶגֶם “Action Master”, שהאֵטה את תנועתו הנפלאה של השחקן פי 10 (עשרה) לאט יותר מאשר במציאות. הכתבה עוררה הדים. לא כל יום זוכה כוכב ספורט לכתבה באורך של 15 דקות, רבע מהזמן הכולל של התוכנית "מבט ספורט". למחרת שידור הכתבה ציפתה לי ולבוס שלי אלכס גלעדי אכזבה מרה. כתב "ידיעות אחרונות" פיני זהבי פּרסם ידיעה בלעדית במדור הספורט של עיתונו, כי אבי כהן שחקן מכבי ת"א ישחק בעונת הכדורגל הבאה בשורות קבוצת הפאר האנגלית ליוורפול. רתחנו. הרגשנו מרוּמים. אבי כהן היה אובייקט שידור שלי באותו שבוע במשך ארבעה ימים רצופים. הוא נחקר ותושאל במהלך הכנת הכתבה לגבי המשך הקריירה במועדון הבית שלו מכבי ת"א, אך לא גילה לי דבר על העברתו לליוורפול. הוא שמר את הסקופ לפינחס "פיני" זהבי עיתונאי "ידיעות אחרונות".

ביום רביעי אחה"צ – 28 במאי 1979, נערך באִצטדיון ר"ג משחק פרידה חגיגי מאבי כהן בין נבחרת כוכבי ישראל לבין קבוצת ליוורפול שהגיעה במיוחד לישראל כדי לחלוק כבוד לשחקן הרֶכֶש הישראלי החדש שלה. המשחק התקיים בחסות העיתון "ידיעות אחרונות". 45000 (ארבעים וחמישה אֶלֶף) צופים גדשו את האִצטדיון. הם באו להיפרד מאבי כהן אחד השחקנים הטובים שצמחו וגדלו בישראל ובחממת הכדורגל של מועדון מכבי ת"א תחת ניהולו המסור והחם של חיים ליבוביץ' ז"ל, "האבא" של השחקנים בימים ההם. המשחק הועבר בשידור ישיר על ידינו והסתיים בתוצאת תיקו 3:3. עודד מכנס, גדעון "גיגי" דמתי, ודני נוימן הבקיעו לישראל. קדם למשחק טקס פרידה מרשים שהופק ונוהל ע"י אַרְנוֹן "נוֹנִי" מוֹזֶס (אותו ארנון "נוני" מוזס" שהוא היום מו"ל "ידיעות אחרונות").

זאת הייתה תקופת דמדומים ברשות השידור. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני סיים את כהונתו ב- 1 באפריל 1979 ובמקומו מינתה ממשלת מנחם בגין לתפקיד הרם את יוסף "טומי" לפיד מי שרחש הערכה מועטה לספורט הישראלי בכלל ולכדורגל הישראלי בפרט. יוסף "טומי" לפיד היה עסוק בראשית כהונתו יחדיו עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון בתכנון המהלכים להדחתו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. משחק הפרידה מאבי כהן שעובר לשחק בקבוצת הפאר האנגלית ליוורפול ממש לא עניין אותו וגם לא מסע יחסי הציבור שארגן העיתון "ידיעות אחרונות" סביב המשחק הזה. הרי הוא בא בכלל לרשות השידור מהעיתון "מעריב". יוסף "טומי" לפיד בז לכדורגל הישראלי על כל מרכיביו והביע זאת בדרכו הבוטה, הגסה, והצינית שלו כמנכ"ל רשות השידור : "…אין שום טעם לשלם זכויות שידורים להתאחדות הכדורגל הישראלית עבור מצגת השווא שלה. הכדורגל הישראלי מצוי ברמה נמוכה. ערכו הוא אקוויוולנט לגובה הדשא עליו משחקים את המשחק. אך מכיוון שקודמיי החליטו לשלם והתשלום הפך למסורת והמסורת הפכה לעובדה, הרי אין לי דרך אחרת אלא להמשיך את דרכם ולשלם, אך כמה שפחות. עלי לשמור על הקופה הציבורית. אין גם טעם לייחד יותר מידי אמצעי שידור והפקה לכיסוי משחקי הליגה הלאומית בכדורגל שמראש אינם אטרקטיביים, אך בשל המסורת שאינה מקודשת משודרים מידי מוצ"ש בתוכנית "מבט ספורט…". הטקסט של יוסף "טומי" לפיד היה בעל כוונות ברורות : אין להקצות ליואש אלרואי אמצעי צילום והפקה יתר על המידה. היה לו "תירוץ" טוב, הרמה הנמוכה של הכדורגל הישראלי איננה מצדיקה את השאיפות של יואש אלרואי שאינן יודעות שובע. שיסתפק במה שיש לו.

"ידיעות אחרונות" העיתון של המדינה שאִרגן את האירוע והשתתף בהוצאות הטיסה והאירוח של קבוצת ליוורפול ושהייתה בת יומיים בתל אביב, העניק לאבי כהן כבוד מלכים. השחקן הישראלי לבוש בחולצה לבנה ועליה רקומה פרסומת ענק של "עלית" הוסע במכונית ספורט אדומה פתוחה באצטדיון ר"ג לצדו של שחקן ליוורפול קני דאלגליש. האוטו הקיף בנסיעה איטית את מסלול הפחם באִצטדיון רמת גן בן ארבע מאות המטרים. רבבות הצופים קמו ממושביהם והריעו לשחקן הכדורגל המצטיין כאילו היה נשיא המדינה.

טקסט תמונה : קיץ 1979. נוח מוזס מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות" (שני משמאל) אחד האנשים החשובים ביותר בהיסטוריה של העיתונות במדינת ישראל בכל הזמנים והעורך דוב יודקובסקי (ראשון מימין) אף הוא מהפיגורות העיתונאיות החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות העיתונות בארץ, מקבלים ב- 1979 במסיבת גן את פניהם של נציגי קבוצת ליוורפול שבאה לביקור בישראל. יוסל'ה מרימוביץ' היה האחראי הראשי על הבאת הקבוצות האנגליות לארץ לצורכי משחקי ידידות. העידן הזה תם וחלף מן העולם. משמאל מציץ ראשו של מרדכי שפיגלר . (התמונה באדיבות יוסל'ה מירמוביץ'. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת הייתה תקופה בה העיתונים הגדולים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו- מאוחר יותר גם היומון הנפוץ "חדשות הספורט" (נסגר ולא קיים יותר), והעיתון "חדשות" (נסגר ואיננו קיים יותר), יזמו והביאו לישראל קבוצות כדורגל וכדורסל ידועות שֵם ובעלות מוניטין עולמי למשחקי ידידות וראווה. ראש וראשון בהפקת האירועים הנוצצים האלה היה העיתון "ידיעות אחרונות". פטנט השיווק של אירועי הספורט המסחריים האלה לציבור, כדוגמת המשחק ליוורפול נגד כוכבי ישראל ב- 24 במאי 1979 באצטדיון ר"ג, היה ריטואל קבוע ונעשה בסיועה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שֵם המשחק של שיתוף הפעולה הסמוי והבלתי רשמי בין העיתון הנפוץ "ידיעות אחרונות" שהשקיע ממון רב בהפקת האירוע לבין הטלוויזיה הישראלית שרצתה לשָדֵר אותו ישיר היה בנוי מסלוגן מסחרי כלהן : "עִזרו לנו – ואנו נעזור לכם". הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית טיפחה בתוכניות הספורט שלה את שחקני ליוורפול לקראת בואם לישראל לדרגת מיתוס של קוסמי כדורגל. בכך סייעה להנהלת העיתון למכור את המוצר. חובבי הספורט בישראל היו צמאים למשחקים בעלי גוון בינלאומי בימים ההם וקנו את האשליה. הקופות התרוקנו במהירות מהכרטיסים. בס"ה דובר במפגשי ידידות חסרי יומרה ובלתי חשובים מבחינה ספורטיבית . בתמורה לשיווק האגרסיבי של הטלוויזיה הישראלית הבטיחו היזמים מהעיתונות הכתובה למחלקת הספורט שלה שידור ישיר בחינם, אך מבלי להודיע על כך לציבור הרחב. המארגנים האמינו שחוסר הוודאות עד הרגע האחרון בדבר קיומו של השידור הישיר יסייע לעיתון וידחוף את הציבור לרכוש את הכרטיסים. העיתונים מצִדם דאגו לפרסם במדור הספורט שלהם ללקוחותיהם ביום המשחק, "כי נותר מספר מצומצם של כרטיסים בקופות האִצטדיון". טקסט טריביאלי ומוכר, וידוע מראש, שבִּצְבֵּץ בגלוי מדפי העיתון . האם הטקסט הזה היה אינפורמציה או קידום מכירות זאת כבר שאלה אחרת. האם היה מדויק ונכון אם לָאו היא שאלה נוספת. ההודעה בדבר השידור הישיר ע"י הטלוויזיה הישראלית נעשתה תמיד ברגע האחרון (כדי לא לפגוע במכירת הכרטיסים) וכרגיל הפתיעה את הצופים. טעם גדול לפגם . על הטלוויזיה מוטלת החובה ליָידֵע בזמן את ציבור הצופים לגבי מִשדריה. הסתרת המידע מהציבור אודות השידור הישיר המתוכנן ושיתוף הפעולה בימים ההם עם העיתון "ידיעות אחרונות" כדי לזכות בנזיד העדשים של השידור הישיר היוותה כֶּתֶּם ואֶבֶן נֶגֶף בתולדות השידור הציבורי. אף אחד מ- משלמי האגרה לא העז אז להתלונן. כי מי זה יהין לריב עם גוף השידור המונופוליסטי רב העוצמה כרשות השידור או להתעמת עם קונגלומרט התקשורת, העיתון של המדינה, "ידיעות אחרונות" של נוח מוזס ז"ל ודוב יודקובסקי ז"ל.

יממה לפני המשחק של קבוצת ליוורפול נגד כוכבי הכדורגל של ישראל נכחתי כמפיק השידור הישיר המתוכנן בטלוויזיה הישראלית הציבורית באִצטדיון ר"ג לצִדם של נוֹח מוֹזֶס ז"ל המו"ל והעורך האחראי של העיתון "ידיעות אחרונות" יחדיו עם העורך דוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי ז"ל, והמוציא לפועל של האירוע היוּמְרַנִי ארנון "נוֹנִי" מוֹזֶס יבד"ל בנו של נוח מוזס ז"ל. עקבתי אחרי החזרות לטקס. נוכחותי בשטח באצטדיון ר"ג בשליחותו של אלכס גלעדי הייתה חשובה כדי לתאם את פרטי ההפקה והשידור הישיר בטלוויזיה עם בעלי העיתון "ידיעות אחרונות", ה- Owner של האירוע המדובר.

טקסט תמונה : 1979. הבאת קבוצת הכדורגל האנגלית המצוינת ליוורפול לישראל בקיץ 1979 הייתה מבצע שיווק ראוותני, יקר, ומוצלח של העיתון "ידיעות אחרונות". ציבור אוהדי הכדורגל מילא עד אפס מקום את אִצטדיון ר"ג כדי לצפות במשחק רֵעים נטול כל חשיבות בין כוכבי ישראל ואבי כהן בראשם נגד שחקנים רבי מוניטין של קבוצת ליוורפול כמו קני דאלגליש (Kenny Dalglish) במרכז, אלן האנסן (Alan Hansen) משמאל וגרהאם סונס (Graham Souness). (מקור : soccer year book 1984). 

טקסט תמונה : מישהו מחק את הפִּרסומות מהחולצות של אלן האנסן (מימין) , קני דאלגליש , וגרהאם סונס.(מקור : soccer year book 1984). 

נדהמתי מהערצה העצומה שרחש נוֹח מוֹזֶס האב לבנו נוֹנִי. שאלתי במהלך החזרות לטקס באצטדיון ר"ג את נוֹח מוֹזֶס, "…תאמר לי בבקשה מר מוזס מי הוא האחראי לטֶקֶס הגרנדיוזי הזה בו אמור אבי כהן שחקן מכבי ת"א להיות מוסע במכונית פתוחה באצטדיון, סוג של כבוד השמור לנשיאים בלבד…?". בעל העיתון הנפוץ במדינה הסתכל עלי בפליאה והשיב ללא השתאות בגאווה לא מוסתרת כלהלן : "מה זאת אומרת מִי…? נוֹנִי שלי… !". זה לא היה חדש לי. ידעתי שבין האב לבנו מתקיימים יחסי אהבה והערצה הדדיים. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בגיבויו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל שיתפה פעולה עם "ידיעות אחרונות" בשיווק ו- Build up של המשחק ליוורפול נגד כוכבי נבחרת ישראל ב- 28 במאי 1979 באִצטדיון ר"ג ובעקיפין במכירת הכרטיסים. בתמורה קיבלנו היתר לשדר ישיר את המשחק אך מבלי לפרסם זאת בהודעה מוקדמת לציבור. השידור הישיר נעשה בהסתר. המשחק הסתיים כאמור בתוצאה 3:3. את השערים לזכות נבחרת ישראל הבקיעו עודד מכנס, גדעון "גידי" דמתי, ודני נוימן. אך זה לא היה העיקר. העיקר היה שנשמר העיקרון החשוב בו הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל משתפת ביודעין פעולה עם גורמים מסחריים (במקרה הזה העיתון "ידיעות אחרונות") ב- Build up ו- Promotion (קידום) של אירוע ספורטיבי מסחרי, תמורת קבלתו בחינם לשידור ישיר, אך בד בבד תוך העלמת מידע השידור הישיר מציבור משלם האגרה המממן אותה ואת ביצועיה. הדבר נעשה בהסתר וכאילו ברגע האחרון. העסק עבד בצורה בוטה ולא נקייה. המִרְקַע היה אתנן שהטלוויזיה העניקה לעיתון הנפוץ במדינה ובתמורה השידור הישיר היה שַי שהעיתון נתן לטלוויזיה.

טקסט תמונה : 24 במאי 1979. אצטדיון רמת גן. 45000 (ארבעים וחמישה אלף) צופים ממלאים את יציעי אִצטדיון ר"ג עד אפס מקום. העיתון "ידיעות אחרונות" עורך מצגת ענקית וטקס פרידה מרשים לשחקן מכבי ת"א אבי כהן מעוטר בפרסומת מסחרית של "עלית" העובר לשורות הקבוצה האנגלית רבת המוניטין ליוורפול. בתמונה נראה אבי כהן (מימין נושא את הפרסומת "עלית") נוסע במכונית ספורט פתוחה יחד עם קני דאלגליש הקפטן ו- שחקנה של ליוורפול. העיתון של המדינה הפיק הצגה ברמה לאומית וחלק לאבי כהן כבוד השמור בדרך כלל לנשיאים וראשי ממשלות. (התמונה הוענקה לי באדיבות הצלם לובה קנפר ז"ל).

בתום השידור הישיר של המשחק ליוויתי את נסים קיוויתי (נמנה ב- 1979 על חטיבת הספורט של אלכס גלעדי לאחר שפרש שבע ימים מ- "ידיעות אחרונות") בדרכו למלון "הילטון" בת"א כדי לראיין את בּוֹב פֵּייזְלִי מנהלה המיתולוגי של ליוורפול והקפטן הסקוטי קֶנִי דָאלְגְלִיש לתוכנית "מבט ספורט" (שודרה יומיים אח"כ בשבת – 26 במאי 1979). שרגא מרחב הציב את מצלמת פילם שלו וסעדיה קאראוואני הפעיל את הטייפ של מכשיר ההקלטה "הנָאגְרָה" (Nagra) הישנה. החל צילום והקלטת הריאיון . לא הבנתי מילה מדבריו של קֶנִי דָאלְגְלִיש בעת הריאיון. שאלתי את נסים קיוויתי מי שהאנגלית הייתה כשפת אם שלו (התגורר באנגליה כ- 30 שנה) בתום הריאיון אם הצליח להציל משהו מטקסט תשובותיו של קֶנִי דָאלְגְלִיש. "…גם אני כמעט ולא הבנתי מילה מהניב "סקוֹטִי – קוֹקְנִי" שהייתה שגוּרָה שבפיו של קֶנִי דָאלְגְלִיש", אמר לי והוסיף, "הוא איננו מדבר בדיוק את אותה האנגלית שאני מדבר, אבל מה, לא היה לי נעים להפסיק אותו ולומר לו שאני לא כל כך מבין מה הוא אומר לי…". נסים קיוויתי פִּענח את הטקסט הלא מובן במלואו רק על שולחן עריכת הפילם ה- Steenbeck, בטרם שידור הכתבה ב- "מבט ספורט".

העיתון "ידיעות אחרונות" היה לא רק העיתון של המדינה אלא גם המפיק הגדול בארץ הזאת שאזרחיה היו משוגעים על אירועי ספורט רלוואנטיים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשרכה אחריו. אך לא תמיד הלך הכל חלק. ככלות הכל הטלוויזיה מתחרה דרך קבע בעיתונות הכתובה ובמקום שיש אתננים קיימים חילוקי דעות וריבים אישיים. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד אומנם גיבה את גישתי העיתונאית אולם לא הביע עניין מיוחד בסיקור האירוע עצמו ב- "מבט ספורט" שעסק בנדידתו של שחקן מכבי ת"א אבי כהן לשורות הקבוצה האנגלית ליוורפול. היו לכך כאמור שתי סיבות : הכדורגל הישראלי אומנם לא היה מספיק חשוב בעיניו יתר על המידה אולם כעיתונאי וותיק וכמנכ"ל רשות השידור החדש הבין שהמדיה האלקטרונית הראשית של מדינת ישראל איננה רשאית לעמוד מהצד בשעה שציבור גדול במדינת ישראל סקרן מתעניין בהתרחשות היסטורית בה שחקן כדורגל חובב ישראלי נקנה ונרכש ע"י קבוצת כדורגל בריטית ליוורפול מקצוענית ידועת שם שהיא אלופת אנגליה ובעלת מוניטין בינלאומי. וחוץ מזה את האירוע המסחרי באצטדיון רמת גן הפיק העיתון "ידיעות אחרונות" מתחרהו המושבע של העיתון "מעריב" עליו נמנה במשך שנים רבות יוסף "טומי" לפיד ז"ל, ומשם הגיח ב- 1 באפריל 1979 ל- מַנְכֵּל את רשות השידור.

במשך חמש שנות שלטונו ברשות השידור 1984 – 1979 לעג יוסף "טומי" לפיד לכדורגל הישראלי. במשך אותן חמש שנים הוא לא תרם, לא קידם, ולא שיפר במאום את תקציב שידורי הספורט וגם לא את אמצעי ההפקה, לא את האפשרויות הטכנולוגיות , לא תוספת ניידות שידור אלקטרוניות, וגם לא את רמת הצילום והעריכה ב- Film  ו- Video של התוכנית "מבט ספורט" נושאת הרייטינג, שסיקרה מידי מוצ"ש את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). יתירה הזאת : הוא סירב מכל וכל לשנות את הסכמי העבודה המעוותים בשבתות עם הטכנאים והעיתונאים בטלוויזיה, דבר שהגביל מאוד את הפקת "מבט ספורט" שהפכה למסמך תיעודי חסר וחלקי. זה לא הזיז לו. ככלות הכול דובר בכדורגל הישראלי הוא סנט בהתאחדות, עקץ וזִנֵב בה, ושלח מידי שנה את עוזריו שלמה עבדי ויוחנן צנגן להילחם את מלחמתה של הרשות במשא ומתן על גובה תשלום זכויות השידורים. צריך להבין שבאותן השנים ההן שילמה רשות השידור סכום מרבי של זכויות שידורים להתאחדות הכדורגל שנע בין 3000 (שלושת אלפים) ל- 4000 (ארבעת אלפים) דולר לכל קבוצה בליגה הלאומית (ליגת העל היום).

בחודש אוקטובר של שנת 1982 שיבח מבקר הטלוויזיה אברהם טַל במאמר הביקורת השבועית שלוֹ בעיתון "הארץ" את התוכנית הפופולארית "מבט ספורט" שסיקרה את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), והעניק לה מוניטין, יחסי ציבור, ושיווק שכל תוכנית טלוויזיה באשר היא מבקשת להתברך בהם. הדבר היה למורת רוחו של מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. הנה לשון טקסט הביקורת שלוֹ, "שלוש נקודות ל- "מבט ספורט" [1].

טקסט מסמך : 21  באוקטובר 1982. זהו קטע העיתונות המקורי ובו קטע ביקורת הטלוויזיה של אברהם טל בעיתון "הארץ". (באדיבות "הארץ" ומו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן).

מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל אמר לי אז בהומור ציני שכה אִפיין אותו כל חייו, "…כמה שילמת לאברהם טַל… ?". השבתי לו ברצינות תהומית בהיעדר חוש הומור עצמי שלי, "על מה אתה מדבר. אינני מכירו כלל. מעולם לא ראיתיו". בביקורת הטלוויזיה הזאת עלה כותבו עַל החיסרון התוכני הגדול של "מבט ספורט" בימים ההם והוא כיסוי חסר וצילום מוגבל של משחקי המחזור. כך כתב : "…עם זאת אוהדי קבוצות רבות לא ראו את קבוצותיהם על המסך , ומידע על משחקים אחרים היה עושה צדק גם אתם…", אך לא חִידֵד את הדברים מספיק ולא העלה את ה- Issue הזה לקִדְמַת המאמר לשמחתו של יוסף "טומי" לפיד. "מבט ספורט" במוצ"ש בתקופת ניהולו של יוסף "טומי" לפיד את רשות השידור בשנים 1984- 1979 , היה מסמך עיתונאי דוקומנטארי חַסֵר, לחלוטין לא שלם, שניתן היה לעשותו טוב הרבה יותר . מאמר הביקורת של אברהם טַל מצא בכל זאת חֵן בעיני מנכ"ל הרשות מפני שהעניק איך שהוא לגיטימציה לשידור התוכנית החסרה במתכונתה הנוכחית. יוסף "טומי" לפיד אימץ את ביקורת הטלוויזיה של אברהם טל אל לבו ומיהר להיאחז בה. אברהם טַל נחשב לכתב שקול ועיתונאי בעל מוניטין ובשל כך הייתה טמונה סכנה בביקורת הטלוויזיה שלוֹ. יוסף "טומי" לפיד סבר שאם אישיות עיתונאית ערכית כאברהם טַל מעניקה שלוש נקודות  ל- "מבט ספורט" במתכונתה הנוכחית בעיתון רציני כמו "הארץ", הרי שאין לערער על פסיקתו, וכמובן שאין לתגבר את אמצעי ההפקה והצילום של התוכנית. יוסף "טומי" לפיד ידע כמוני ש- "מבט ספורט" יוצרת תמונה חלקית על המסך בגלל אמצעי ההפקה והצילום המוגבלים שלה, ובעצם ניתן לעשות אותה טוב הרבה יותר , אך נמנע במתכוון (בשל שיקולים כספיים) לספק לי שלוש או ארבע מצלמות פילם ישנות נוספות כדי לשפר לאין שיעור את רמת הדיווח. מבלי מֵשִים סייע אברהם טַל ליוסף "טומי" לפיד לכסות את ערוותה הציבורית של "מבט ספורט".

בשלהי כהונתו כמנכ"ל רשות השידור בראשית 1984 היה יוסף "טומי" לפיד לכוד בריבים ממושכים ובלתי פוסקים עם וועדי העובדים. בעיקר עם הוועד החזק של עובדי ההנדסה. מפני שהיה איש חכם אך גם בוטה מאין כמוהו בעל סגנון דיבור מעליב נכונו ליוסף "טומי" לפיד קשיים עם חלק מנציגי העובדים. הוא היה נוקשה וקשוח גם עֶרֶב סיום תפקידו ברשות השידור. לא בטוח בכלל שמצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוטב בתום חמש שנות שלטונו ברשות השידור. בטוח ש- "מבט ספורט" ספינת הדֶגֶל של שידורי הטלוויזיה הישראלית נפגעה אנושות בערוב ימיו ברשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם טוביה סער זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "…נכון שיוסף "טומי" לפיד כעורך ראשי של שידורי הרשות פשוט לא אהב שידורי ספורט אבל היו לו יתרונות אחרים…". מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל סבר וחשב אחרת מטוביה סער יבד"ל (בן 82 היום) ונתן ביטוי להערכתו בסלוגן המפורסם שהגה בראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה, כשאמר : "יוסף "טומי" לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה אך לא ידע להרכיב אותה מחדש".

בשבת – 7 בינואר 1984 שלושה חודשים לפני תום כהונתו של יוסף "טומי" לפיד בתפקיד מנכ"ל הרשות כיסתה מחלקת הספורט באמצעות ניידת שידור אחת קטנה המצוידת במצלמה אלקטרונית בודדה משחק אחד בלבד מתוך שמונה באחד ממחזורי הליגה הלאומית בכדורגל. חברו לכך כמה סיבות ותירוצים שאִפיינו את השידור הציבורי המסורבל, רווי וועדי עובדים וגם ביורוקרטיה, ובסופה פארסה עיתונאית. ההצדקה לשידור "מבט ספורט" מידי מוצ"ש היה צילום ו- סיקור משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) גם אם היה מדובר בדרך כלל בכיסוי קטוע וחלקי. אך משחק אחד בלבד…? לא ישנתי כל הלילה מחמת הבושה המקצועית. יוסף "טומי" לפיד וטוביה סער נמו מצוין את שנתם באותו הלילה ההוא כפי שהעידו בפני. למחרת 8 בינואר 1984 החלטתי להתכתב שוב בפעם המי יודע כמה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד באמצעות הבוסים הישירים שלי מנהל החדשות יאיר שטרן ומנהל הטלוויזיה טוביה סער. הייתי מאוכזב מאוד ומר נפש.

[1] ראה נספח : ראה כתבת ביקורת טלוויזיה של אברהם טל בעיתון "הארץ" מ- 21 באוקטובר 1987 המשבח את "מבט ספורט".

ארנון "נוני" מוזס ואנוכי ב- סוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת (5). ליתר דיוק ב- 1989. היכרות חמישית. 

שידורי ה- NBA הישירים שלנו הולידו טור ביקורת קבוע של מבקר שידורי טלוויזיה רדוד וירוד בעיתון "ידיעות אחרונות", העונה לשם עדי דיסקין . המבקר הנ"ל תקף אותנו פעמים רבות בזו אחר זו בעיתונו על לא עוול בכפינו, בשעה שהשתמש לצורך הניגוח בעובדות לא נכונות. ברור שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר חיים יבין יבד"ל ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל לא יצאו להגנתי ולהגנת עובדיי מפני אותו מבקר הטלוויזיה המגוחך ההוא של "ידיעות אחרונות" מר עדי דיסקין. באחת מהפעמים ההן תקף אותנו מדוע לא שידרנו ישיר את אחד ממשחקי ה- NBA ובִלְבֵּל והטעה את קוראיו בנתונים של זמן ומקום שהם אֹשיות התִּכְנוּן של כל שידור טלוויזיוני. זה לא היה פוסט ביקורת טלוויזיונית. זאת הייתה הסתה לשמה. אנוכי שונא להיות מותקף על לא עוול בכפי ובהיותי עיתונאי ואיש טלוויזיה תחרותי החלטתי להשיב מלחמה שערה נגד אותו עדי דיסקין שאמור לשרת ביושרה והגינות את קוראי "ידיעות אחרונות" אך לא עושה כך וממשיך לירות מהמותן ולא דרך קוונות מכונת הדפוס שלו. הוא פשוט לא אמר את האמת לקוראיו. עשיתיח זאת כדי להגן על השֵם הטוב שלנו ללא שום התייעצות מוקדמת עם קברניטי השידור הציבורי הראשיים שלי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין.  זה לא היה תפקידי. זה היה תפקידם וגם תפקידו של מוסד הדוברות של רשות השידור אך כולם נדמו שם. נותרתי חשוף. אינני שַק אִגרוף של איש. העליתי "לאוויר" את אוּרִי לֵוִי שלי בתוכנית "משחק השבת" עם פינת העיתונות שהגינו ויצרנו שנינו, וקראנו לה, "שָחוֹר/ לָבָן ולפעמים בצֶבַע". בדברי התשובה שלנו סתרנו אחת לאחת את העובדות הלא נכונות שהופיעו במאמרי הביקורת של אותו עדי דיסקין. אורי לוי היה בעת ההיא בעל עט מושחזת ושרצה ידע להיות סרקסטי. באותה השנה ההיא של 1989 ובמשך שנים ארוכות לפני 1989 ואחרי 1989 הוא היה לא רק יד ימין בוטחת שלי, הוא היה שתי ידיי הימניות. הוא היה עמוד תווך שלי. אהבתי אותו, הערכתי אותו, ובטחתי בו. האמנתי לו ובו. "אפס בחשבון ואפס בגאוגרפיה", ירה אורי לוי ללא כחל ושרק מבעד לקוונות עדשות מצלמות הטלוויזיה שלנו לעבר עדי דיסקין ו- "ידיעות אחרונות" של ארנון "נוני" מוזס, ופגע בול. אורי לוי הישיר את עיניו למצלמת הטלוויזיה באולפן "משחק השבת" וכה העניק את ציוניו למבקר הטלוויזיה הכושל של העיתון הנפוץ במדינה, "אפס בחשבון ואפס בגאוגרפיה". זאת הייתה מתקפת נגד יעילה שלנו. נוצרה תדהמה ועִמָה הפתעה מוחלטת. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית העזה ו- השיבה מלחמה נגד "ידיעות אחרונות". המדינה עצרה מלכת. ממתי זה מרשה לעצמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקוף באופן ישיר ובוטה כל כך את העיתון של המדינה. אורי לוי ואנוכי הפקנו אמפליטודה. שכבות האוויר בחלל האולפן זעו (!). לפתע השתרר שקט מוחלט. הייתה דממה.

למחרת הגיע צלצול טלפון. על הקו היה קול מוכר. לא פחות מ- ארנון "נוני מוזס. "בוא ניפגש לארוחת צהרים במלון "דן" בתל אביב", הציע העורך האחראי של "ידיעות אחרונות". אורי לוי ואנכי ירדנו אליו לתל אביב.

נוני מוזס הוא גבר שניחן בפנים יפים, בהופעה נאה ונחושה, ובקסם אישי רב, אך אין לטעות בו. האיש מחזיק בידיו כוח תקשורתי עצום ורב השפעה. אהבת חייו היא עיתונו "ידיעות אחרונות". נוני מוזס הוא ראשית דבר איש עסקים, ואוסיף איש עסקים מוכשר ופראקטי. הוא יעשה הכל כדי להגן על בחירת ליבו. לא הופתעתי כשהקונגלומרט הצעיר והנחוש הזה רק בן 26 היה גלוי לב, וכה אמר לי ישירות במלון "דן" התל אביבי ההוא מבלי להתמהמה כלהלן : "…יואש אלרואי, נקוב אתה בעצמך את מחיר הפיצוי על דברי ביקורת הטלוויזיה שהודפסו ב- "ידיעות אחרונות" ע"י כתב הטלוויזיה שלנו עדי דיסקין ואשר הובררו כלא נכונים. קבע אתה את עונשו של כותב הביקורת המוטעית…". הוא אמר את מה שאמר מפני שידע כי גם בשידוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית טְמוּנים כוח והשפעה, לא רק בעיתונו. כיבדתי אותו ולכן השבתי לו בנימוס בזאת הלשון : "נוֹנִי, אינני איש שעומד מעל הביקורת, לא אני וגם לא אתה. אינני איש מדון בתנאי שאני מתגורר בסביבה של אמת ויושרה והביקורת העיתונאית אודותיי ואודות עובדיי בחטיבת הספורט כנה ועניינית. אולם אם נגזר עלי לחיות בתנאי אקלים שליליים בהם הביקורת שמעביר עלינו העיתון שלך "ידיעות אחרונות" עוסקת בעובדות לא נכונות ובשקרים אזי אנוכי שש לקרב על מנת להגן על עצמי. נוני, בזרועותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסורבלת והמונופוליסטית טמונה סמכות לא פחוּתה משל העיתון של המדינה". למחרת ירד טוּר ביקורת הטלוויזיה של עדי דיסקין מעיתון "ידיעות אחרונות", ופסק מלהופיע. זאת הייתה גם אחריתה של פינת העיתונות שלנו "שחור/לבן ולפעמים בצבע". הסכם הוגן. אנוכי ראיתי במר ארנון "נוני" מוזס בכל השנים ההן איש הגון, סמכותי, ו- כן. איש שמילה שלו היא מילה. איש עסקים קשוח נאה למראה, שחריצי הקמטים בין גבותיו ולאורך לחייו כבר החלו לסלול להם דרך, ואשר אולי לא היה תמיד נחמד, אך לעומת זאת הוא לא היה שקרן ולא רמאי. וגם לא פתלתל. הערכתי אותו מפני שעמי הוא תמיד דיבר אמת. נוני מוזס ניחן בכריזמה בלתי נדלית. הערכתי אותו. לא שיניתי את דעתי אודותיו עד עצם היום הזה.

ככה אנוכי כמנווט ומנהל שידורי הספורט הספורט ראיתי ב- 1989 את משעול הטלוויזיה בו צעדתי בביטחה בשיווי משקל מלא. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם מר חיים יבין וגם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לא אהבו את צעדיי אלה ולא את ההתחשבנות שלי עם העיתונות הכתובה שנהנתה להקיז את דמה של חטיבת הספורט בפיקודי שהייתה ת. פ. שלהם. שניהם, חיים יבין וגם אורי פורת, סירבו להגן עלי מפני התוקפים אותי ואת פיקודיי וגם לא רצו שאנוכי אגן על עצמי בכוחותיי שלי. ב- 26 בפברואר 1989 נתנו לי שניהם להבין את דעתם הלא נוחה מהפינה ההיא, "שחור/לבן ולפעמים בצבע", שאנוכי והעיתונאי – שדרן שלי אורי לוי מיסדנו בתוכנית "משחק השבת". שניהם התעוררו משנתם רק לאחר שהודעתי לציבור באמצעות אורי לוי כי בדעתי להרכין ראש בפני המבגר עדי דיסקין מ- "ידיעות אחרונות" ולא בפני שום מבקר טלוויזיה אחר בעיתונות הכתובה. אנוכי חייב דו"ח ראשית דבר למצפוני ורק אח"כ לבוסים העליונים שלי. בסדר הזה (!). אין דבר נעלה יותר מכישרונו המוסרי ועוצמתו של האדם להתייצב כל יום מחדש בינו לבין נפתולי נפשו ולדווח דיווח אמת למצפונו, גם אם תועלתו האישית נפגמת ונפגעת. כך כתבו לי שני מנהיגי השידור הציבורי ההם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין – ב- 26 בפברואר 1989 [1].

טקסט מסמך : 26 בפברואר 1989. מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אלי לאחר השבנו מלחמה שערה בתוכית "משחק השבת" למבקר הטלוויזיה הכושל של "ידיעות אחרונות" עדי דיסקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 26 בפברואר 1989. מכתבו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין אלי (עמוד מס' 1 מתוך 2) לאחר שהשבנו מלחמה שערה ב- "משחק השבת" למבקר הטלוויזיה הכושל של "ידיעות אחרונות" עדי דיסקין. ראוי לעיון מיוחד סעיף 8 במסמך הנ"ל בן שני עמודים, "…בהזדמנות זו : אני קורא אותך לסדר על כך כי "בעשיית החשבונות" שעשית עם "ידיעות אחרונות" מעל גבי המסך ב- 12 בפברואר 1989, לא קיבלת, לא את אישורי ולא את אישורו של המנכ"ל. גם אם התוצאה בדיעבד חיובית, יש כאן עבירת משמעת חמורה…". אנוכי חייב לציין כי נזיפתו זאת לא הזיזה לי. האבא הטלוויזיוני שלי שהיה אמור להגן עלי מפני תוקפיי לפני שאנוכי נטלתי את יוזמת ההגנה לידיי, התעורר לפתע משנתו על הספה. המסמך הזה היה חסר ערך בעיניי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 26 בפברואר 1989. מכתבו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין אלי (עמוד מס' 1 מתוך 2) לאחר שהשבנו מלחמה שערה ב- "משחק השבת" למבקר הטלוויזיה הכושל של "ידיעות אחרונות" עדי דיסקין. ראוי לעיון מיוחד סעיף 8 במסמך הנ"ל בן שני עמודים, "…בהזדמנות זו : אני קורא אותך לסדר על כך כי "בעשיית החשבונות" שעשית עם "ידיעות אחרונות" מעל גבי המסך ב- 12 בפברואר 1989, לא קיבלת, לא את אישורי ולא את אישורו של המנכ"ל. גם אם התוצאה בדיעבד חיובית, יש כאן עבירת משמעת חמורה…". אנוכי חייב לציין כי נזיפתו זאת לא הזיזה לי. האבא הטלוויזיוני שלי שהיה אמור להגן עלי מפני התוקפים אותי לפני שאנוכי נטלתי את יוזמת ההגנה לידיי, התעורר לפתע משנתו על הספה. המסמך הזה היה פשוט חסר ערך בעיניי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השנים חלפו להן ב- Speed לעיתים בסערה. מישהו מבין שלושתנו השתנה וזה לא הייתי אני. מזלי הטוב שחלק מהמסמכים הר"מ נשמרו ושיני הזמן לא פגעו בהם והעפר לא כיסה אותם. אחרת מי הוא בן אנוש שיאמין רק לטקסט שלי ללא עדויות וללא תימוכין ? 

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי במשחקים האולימפיים ב- סיאול 1988 במשך 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי ההדוק עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. שהיתי במשחקים האולימפיים בסיאול 1988 במשך 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי ההדוק עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

porath 4טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 15 ביוני 1987. חלף זמן רב. זהו מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים המוצלח ומניב רייטינג של ליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA הטובה בעולם, לראשונה בתולדות השידור הציבורי המונופוליסטי. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב" (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 ביולי 1986. חלף זמן רב. זהו מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום שני מבצעי השידורים הישירים המורכבים והמסובכים (בעיקר מבחינה טכנולוגית ותקשורת לוויינים בינלאומית), והמרוחקים והממושכים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986, והמונדובאסקט של ספרד 1986. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים, ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב" (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אפילוג.

1. חיים יבין לא יצא מגדרו להגן עלי בפברואר 1989 מפני עדי דיסקין בעוד אני חרקתי שן כדי להגן על עובדיי ועמיתיי בחטיבת הספורט. חיים יבין לא היה מנהיג דגול עבורי. הוא היה קריין דגול אך יש הבדל בין השניים. חיים יבין התעורר רק כשאנוכי נקטתי מהלךהתקפי ביוזמתי שלי. לפני כן הוא נמנם.

2. מר ארנון "נוני" מוזס מו"ל "ידיעות אחרונות", אל תוותר וגם אל תתרשם מכל מיני "יפי נפש" שמקשקשים מאחורי גבך. אל תירא ואל תחת בשעה שאתה נלחם ו- נושא על כתפיך אחריות אֶמֶת כבירה. אינך בודד.

[1] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה אלי מ-  26 בפברואר 1989, הקורא אותי לסדר בשל עשיית חשבונות עם העיתון "ידיעות אחרונות".

[2] ראה נספח : מכתבו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אלי הדורש ממני לתאם ולקבל אישור מהממונים עלי בטרם אני תוקף את מבקר הטלוויזיה של העיתון "ידיעות אחרונות". 

סוף הפוסט מס' 659 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 18 בינואר 2017.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *