פוסט מס' 674 : א. Optimize now (חלק 4). עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית נעה לעולם במשעול מקביל לזה של השלטון והממלכה. אָקְסְיוֹמַת הקווים המקבילים במתמטיקה קובעת כי הם אינם נפגשים לעולם. התמוטטותו של השידור הציבורי מאז עידן 2002 בראשות מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל הייתה בלתי נמנעת ופועל יוצא של ביצוע חטא מוסרי כבד בו הקו המקביל של ערוץ 1 לא רק שנפגש עם הקו המקביל של הממלכה אלא גם חצה אותו. שגיאה מתמטית כה גסה גוררת בעקבותיה מפולת. עיתונאי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התכנסו ב- 2002 בתוך בועת המַדְמֵנָה שלהם נוכח המינוי המופרך, הסכינו והחרישו. איזה עָלִיבוּת. הם שבו והתחפרו באותה הבועה הַבּוֹצִית גם ב- 2011 בעת עוד מינוי מופרך של יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור מי שהֵצִיב לידו עוזר נָחוּת בשם זליג רבינוביץ'. העיתונאים שוב שתקו. עליבות כפולה. כְרוֹנִיקָה שֶל סוֹף מַר שֶיָדוּעַ מראש. עכשיו כולם שם נזכרים להָזִיל דמעות. אסופה של פחדנים. לא סקטור הטכנאים בערוץ 1 וגם לא סקטור אנשי הדירוג הַמֵשוּלָב בערוץ 1. העיתונאים של ערוץ 1 ששיחקו על הבימה הראשית תפקיד כה עלוב הם הפחדנים. ב. אינטרס שידור : שילוב הידיים הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 במאה הקודמת עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. פוסט מס' 674. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 22 במארס 2017.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : חלק מהפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת על פי הצורך.

הערה 4 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 5 : כמות הנכנסים והקוראים את הבלוג yoashtvblog.co.il נעה סביב חצי מיליון ברוטו.

——————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 674 : הועלה לאוויר ביום רביעי – 22 במארס 2017.

——————————————————————————————–

רוֹש ולַעֲנָה בשנים ההֵן של 2005 – 2001 ברָשוּת הַשִידוּר. רשות השידור וערוץ 1 הפכו בארבעת השנים ההן שבין 2001 ל- 2005 לגוף פוליטי מוּשְחָת ו- מְנֻוָון. האָשָם הראשי טמון במנהלים הבכירים ש- התוו מדיניות שידור מתרפסת וחנפנית ומכרו את עצמאותו של השידור הציבורי ובראש וראשונה במנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002. ב- 26 באפריל 2002 הצהיר יוסף בר-אל קבל עם ועולם כי הוא יעשה מה שראש הממשלה אריאל שרון יאמר לו לעשות (ציטוט מדויק : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי"). אולם אשמה כבדה לא פחותה רובצת גם על כתפי עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" השבעים והמדושנים שישבו בנוח על הגדר הטלוויזיונית – רדיופונית, ולא יצאו חוֹצֵץ. העיתונאים העלובים האלה בחרו להסתגר בבועת המַדְמֵנָה שלהם במקום לעלות על הבריקדות. עכשיו כולם שָם מזילים דמעות. רשות השידור ההיא לעולם לא תשוב עוד לאיתנה.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב" מתאר סצנה משיחית. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך", והוסיף בריאיון שזעזע את אוֹשְיוֹת העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי"לא ייאמן אנשים…? דווקא כן ייאמן…! עובדה, יוסף בר-אל עשה זאת (!) הוא הכריז קבל האומה הישראלית ב- 26 באפריל 2002 הכרזה משיחית, כי לא רק שאלוהים קרא לו להשלים את המשימה אלא הוא כמנכ"ל המיועד של רשות השידור יעשה מה שראש הממשלה יבקש ממנו לעשות. היה מדובר כאילו בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה נמנעו. שני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי לא השתתפו בהצבעה ההיא על פי הוראת היועץ המשפטי מני מזוז מפני שאמו של צחי הנגבי גב' גאולה כהן ואשתו של סילבן שלום גב' ג'ודי מוזס-ניר-שלום עבדו ברדיו "קול ישראל". אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין נעמדו על הרגליים האחוריות נגד ו- כדי לבטל את המינוי המופרך של מלחך הפנכה יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. (באדיבות העיתון "מעריב").

 

tsalash 1

טקסט מסמך : 4 ביוני 1989. בסבך הפקות שידורי הספורט בארץ ובעולם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם לפני שנות דור. זהו מכתב הערכה שכתב לי הבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן בטרם קיבל את המינוי לשמש בקיץ 1989 כתב הטלוויזיה ורשות השידור בוושינגטון – ארה"ב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 26

טקסט תמונה : 1980. היכל הכדורסל ברוממה – חיפה בעת הפקת ועשיית הסרט התיעודי על ידי, "גופייה מס' 6", אודות שחקן הכדורסל טל ברודי. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי, הצלם שלי יורם מנדלבאום ז"ל (בן קיבוץ גבעת חיים), הצלם המשלים שלי משה אלפרט (בן קיבוץ אפיקים), והמקליט דני ברנר (אף הוא בן קיבוץ אפיקים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. זה היה תמוה. הם / הן ריננו, כתבו, ואמרו עלי שהייתי בשעתו הגבר היפה ביותר ברמה של יותר משחקן קולנוע הוליוודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית אבל זה ממש לא הזיז לי (אני שומר את הפתקים שהם / הן כתבו). שאיפתי הגדולה לאורכן של אותן השנים ההן הייתה לתקוע ולהניף את דִגְלָה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל אתר ספורט בארץ ועל פני הגלובוס. התמונה הזאת צולמה בטרם שידור ישיר של סדרת הגמר סַל הסופית של הכדורסל הישראלי, מכבי ת"א נגד הפועל ת"א בהיכל הספורט ביד אליהו. זהו הזיכרון שיישאר ו- יוותר למשפחתי האהובה לאחר מותי : התמונות, המסמכים, הספרים, וה- CDs של עולמות המוסיקה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי עורך ראשי, מנווט, ומפיק ראשי ומנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בימאי הספורט והחדשות המצוין שלי יואב פלג הבלתי נשכח. היו הרבה בימאי טלוויזיה טובים בתחומי הספורט והחדשות אבל לא ברמתו של יואב פלג (בן קיבוץ אוּשָה בגוש זבולון). משמאל, המפיק שלי יוסי לנדאו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. שהיתי בסיאול 1988 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי המיטבי עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 4 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח אלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של אולימפיאדת סיאול 1988 שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים, ובאפס תקלות. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים צלח באופן פנטסטי גם הודות לשיתוף הפעולה הטכנולוגי והלוגיסטי עם ה- EBU (איגוד השידור האירופי). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 674 : א. Optimize now (חלק 4). עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית נעה לעולם במשעול מקביל לזה של השלטון והממלכה. אקסיומת הקווים המקבילים במתמטיקה קובעת כי הם אינם נפגשים לעולם. התמוטטותו של השידור הציבורי מאז עידן 2002 בראשות מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל הייתה בלתי נמנעת ופועל יוצא של ביצוע חטא מוסרי כבד בו הקו המקביל של ערוץ 1 לא רק שנפגש עם הקו המקביל של הממלכה אלא גם חָצָה אותו. שגיאה מתמטית כה גסה גוררת בעקבותיה מפולת. עיתונאי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התכנסו ב- 2002 בתוך בּוּעַת הַמַדְמֵנָה שלהם נוכח המינוי המופרך, הסכינו והחרישו. איזה עָלִיבוּת. הם שבו והתחפרו באותה הבועה הַבּוֹצִית גם ב- 2011 בעֵת עוד מינוי מופרך של יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור מי שהציב לידו עוזר נחות בשם זליג רבינוביץ'. העיתונאים שוב שתקו. עָלִיבוּת כפולה. כְרוֹנִיקָה שֶל סוֹף מַר שיָדוּעַ מראש. עכשיו כולם שָם נזכרים להַזִיל דמעות. אסופה של פחדנים. לא סקטור הטכנאים בערוץ 1 וגם לא סקטור אנשי הדירוג המשולב בערוץ 1. העיתונאים של ערוץ 1 ששיחקו על הבימה הראשית תפקיד כה עָלוּב הם הפחדנים. ב. אינטרס שידור : שילוב הידיים הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 במאה הקודמת עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. פוסט מס' 674. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 22 במארס 2017.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרם התגלה באיחור כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : מכבי ת"א הביסה את הפועל ת"א 74:100 במחזור ה- 23 של ליגת העל בכדורסל. שידור ישיר בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ביום ראשון – 19 במארס 2017. העיקר ש- הנהלת קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א מינתה את רמי הדר המוּבַס למאמן הקבוצה החדש שלה ולא היססה להעיף לכל הרוחות את המאמן הקודם ו- המצליח שרון אברהמי. עסק עלוב שאיננו שווה אפילו רבע דיון נוסף.

פרפרת 2 : הפועל באר שבע – מכבי חיפה 0:4 במחזור ה- 27 בליגת העל בכדורגל. שידור ישיר בערוץ 55 בכבלים ביום ראשון – 19 במארס 2017. העיקר שנשיא מכבי חיפה יעקב שחר הדיח את המאמן הזר ההולנדי של מכבי חיפה רנה מולנסטיין והחתים במקומו את גיא לוזון. פרשה מגוחכת שאין טעם לעסוק בה .

פרפרת 3 : תוכנית המוסיקה "רגעי קסם" הוותיקה המשודרת חמישה ימים בשבוע ברשת א' של רדיו "קול ישראל" בין 14.00 ל- 14.45 היא המואזנת ביותר מבין כלל התוכניות המשודרות ברדיו הציבורי. "רגעי קסם" כוללת בתוכה שירים וותיקים בינלאומיים רבי מוניטין שהיו פעם לפני 70, 60, ו- 50 שנים פופולריים ו- שלאגרים וצעדו בראש מצעדי הפזמונים (Greatest hits). לא בכדי צברה תוכנית המוסיקה הזאת "רגעי קסם" את התואר המחמיא, Oldies but goodies ו/או אם תרצו Oldies but goldies. אֲבָל, ויש כאן אֲבָל גדול. הנהלת "קול ישראל" מתייחסת בקלות ראש ל- "רגעי קסם" (אולי מפני שמדובר בתוכנית מוזיקלית קלה) ולכן מאפשרת למגיש חסר כישרון בשם גדי ליבנה להוביל אותה. אתמול – יום ראשון 19 במארס 2017 העניק המגיש המוביל גדי ליבנה שטועה ללא הפסק, את שיר הפתיחה בתוכנית הפופולארית לזמר הרוקנ'רול האמריקני השחור בן 91 צָ'אק בֶּרִי (Chuck Berry) שהלך לפני כמה ימים לעולמו. השדרן הפטפטן הסתבך בעת מתן האינפורמציה אודות הזמר המפורסם מחלוצי עידן הרוקנ'רול בארה"ב ו- סיפר לציבור מאזיניו כי צ'אק ברי היה בן 81 במותו, אח"כ תיקן את עצמו ואמר שהוא מת בן 91 והוא יליד 1923, ושוב תיקן את עצמו והודיע כי צ'אק ברי הוא יליד 1926. כל השגיאות החשבוניות המטופשות נעשו ע"י גדי ליבנה On air. מדובר במגיש רדיו מגוחך ולא אמין מפני שאיננו מכין שיעורי בית ולכן הוא טועה עוד פעם ועוד פעם ב- "אוויר". בלתי מתקבל על הדעת. אם כך שמישהו מאותה הנהלת רדיו "קול ישראל" יוריד את גדי ליבנה מהתוכנית, ויצווה עליו ראשית דבר שבטרם הוא עולה שוב לאוויר עליו לקחת שיעורי רדיו אצל הקריין המוּשְלָם, המדויק, ונקי מכל רבב דָן כָּנֶר.

פרפרת 4 : אנוכי אוהב להקשיב לתוכנית האקטואליה היומית של אראל סג"ל הוורסטילי (הוא גם מוסיקאי ומנגן בגיטרה) ברדיו גלי צה"ל בימים ראשון – רביעי בין 11.00 ל- 12.00. היום, יום שני – 20 במארס 2017 חלק אראל סג"ל זיכרון מוזיקלי מעניין בתוכניתו לזמר הרוקנ'רול האמריקני צָ'אק בֶּרִי (Chuck Berry) שמת שלשום בגיל 91. אראל סג"ל השמיע למאזיני רדיו גלי צה"ל את שירו המפורסם ורב המוניטין מ- 1958 של צ'אק ברי "Jonny B. Goode", ושוחח אודות תרומתו הגדולה של צ'אק ברי להתפתחות מוזיקת ה- Rock & roll בארה"ב והפקת צלילי ה- רוקנ'רול באמצעות גיטרה חשמלית. צריך להוסיף כאן לטובת קוראי הבלוג הצעירים כי במחצית השנייה של עשור ה- 50 במאה הקודמת עלו לגדולה בארה"ב זמרים / מוזיקאים גדולים נוספים בתחום ה- Hillybilly cat, ה- רית'ם אנד בלוז, וה- רוקנ'רול ובראשם אלוויס פרסלי, וגם בילי היילי עם שירו המפורסם "Rock around the clock", ג'וני קֶש, ג'רי לי לואיס, קארל פרקינס, ריקי נלסון, פאטס דומינו, באדי הולי, טומי סאנדס, ואחרים ובאנגליה קליף ריצ'ארד, טומי סטיל, הלן שפירו, ולהקת החיפושיות ה- Beetles. על כל הרשימה הארוכה האפיל אלוויס פרסלי (היה תקופה קצרה זָמָר "חימום" של צ'אק ברי) אולם חיש מהר דחק אותו מהפסגה. אני מאוד אוהב מוסיקה בכלל (גם קלאסית) ומחזיק בספרייה הפרטית שלי כ- 60 (שישים) ספרים אודות אלוויס פרסלי הזמר האהוב עלי ביותר מאז 1957 ועד עצם היום הזה, וגם את כל שיריו, וגם עשרות רבות של שעות Video שלו. 60 שנים חלפו מאז ולא שיניתי את דעתי עליו. הוא היה בר מזל מפני שאלוהי המוסיקה העניק לו לא רק קול נדיר שהפיקו מיתרי גרונו אלא גם יופי רב מושך תשומת לב. אלוויס פרסלי היה באמת זָמָר יפהפה. ג'וֹן לֶנוֹן זָמָר החיפושיות חלק פעם לאלוויס פרסלי מחמאה, ואמר : "…Before Elvis there was nothing…". אלוויס פרסלי מכר את המוזיקה שלו בחייו ובמותו בכל רחבי תבל באמצעות כמות תקליטים ו- CDs הנאמדת ב- 2.000000000 (שני מיליארד). אם הנתון נכון מדובר בסנסציה. זה יותר מאשר כמות התקליטים ו- CDs שמכרו ביחד מוצרט + בטהובן + באך + מנדלסון + היידן + שוברט + צ'ייקובסקי + שוברט + ברהאמס + החיפושיות + ריקי נלסון + פרנק סינטרה + בינג קרוסבי. אהבתי את אלוויס פרסלי כבר ב- 1957, מייד לאחר שהאזנתי בפעם הראשונה במקרה לכמה משיריו במצעד הפזמונים של רדיו ראמאללה ההאשמי הירדני, בעת שירותי הצבאי הקרבי כחייל בגדוד 12 של חטיבת "גולני. אנוכי מחזיק בספרייתי גם את כל שירי להקת "החיפושיות" ושולף מהזיכרון את השירים הנבחרים שמונחים על המדפים שלנו בביתנו ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב של הזמרים האמריקנים מהדור ההוא כמו ריקי נלסון, בילי היילי, ג'רי לי לואיס, ג'וני קש, טומי סנדס, באדי הולי, פרי קומו, פט בון, לואי ארמסטרונג, ברנדה לי, אלה פיצג'ראלד, שרה ווהן, צ'אק ברי, פרנק סינטרה, בינג קרוסבי, פול אנקה, דין מרטין, הפלטרס, ג'ימ'י רוג'רס, נט קינג קול, קוני פראנסיס, פגי לי, רוזמארי קלוני, דוריס דיי, פרנקי ליין, ארבעת האסים, ארבעת האחים, ריי צ'ארלס, האחים אוורלי, שלישיית קינגסטון, להקת המחפשים, טנסי ארני פורד ועוד ועוד. אנוכי מחזיק בספרייתי כמובן גם את שיריהם של אריק איינשטיין, יורם גאון, שלמה ארצי, יהודה פוליקר ולהקת בנזין שלו בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת ( שיריו "חופשי זה לגמרי לבד" + "יום שישי" + "התחלה חדשה" זכו לתהילת נצח), וזוהר ארגוב ("הַפֶּרָח בֵּגָנִי" הוא בעל תהילת נצח), שושנה דמארי, יפה ירקוני, אילנית, ועוד ועוד, ואת הזֶמֶר הַעִבְרִי בכללו. יואב חנני נותן לו לזֶמֶר הַעִבְרִי ביטוי נרחב מידי שישי – שבת ברדיו 103FM כמו גם רדיו גלי צה"ל שמעניק לזֶמֶר הַעִבְרִי שעת האזנה יומית בין 16.00 ל- 17.00. אנוכי מתעניין גם במוסיקה קלסית ומחזיק בידיי את היצירות הנבחרות של ומוצרט, בטהובן, מנדלסון, היידן, צ'ייקובסקי, חאצ'אטוריאן, ברהאמס, מאהלר, סיבליוס, וויוואלדי, שטראוס, וובר, ורבים רבים אחרים. אנוכי אוהב גם את הסרטים והמחזות המוסיקאליים האמריקניים של סיפור הפרברים (West Side Story), שבע כלות ל- 7 אחים, פּוֹרְגִי ו- בֶּס, אוקלהומה, דרום פאסיפיק, גבירתי הנאווה, שיר אשיר בגשם, החברה הגבוהה, ועוד. אנוכי חוקר וכותב עכשיו את ספרי הטלוויזיה שלי ואת הבלוג לצלילי כל המוזיקות והמוזיקאים המקומיים והבינלאומיים הבלתי נשכחים הללו עבורי. במרבית שעות היממה, מידי יום ביומו, אנוכי כותב את הספרים ואת הבלוג ובמקביל מאזין למוזיקה. בשישי – שבת אנוכי מאזין לזמר העברי שמשמיע עבורי העורך יואב חנני ברדיו 103FM, אולם בשבת ב- 14.00אני מזיז את הסקלה לרשת ב' של רדיו "קול ישראל" ומאזין לדן כנר (האחד שאין בלתו) ומאזין ל- "מתוק מאז" שהוא משמיע לי עד 16.00, ואז שָב אל יואב חנני. הייתה חשובה לי כמאזין רדיו גלי צה"ל התייחסותו של אראל סג"ל בתוכנית האקטואליה האחרונה שלו שלו השבוע ל- צ'אק ברי ו- אזכור המוסיקה הנהדרת שיצר והפיק פעם. אלוויס פרסלי והמוסיקות השונות לגווניהן השונים, המקומיות והעולמיות ואשר מתנגנות ברדיו ועל מכשיר ה- CD שלי בחדר העבודה שלי, הפכו אותי לאדם מאושר יותר בחיי.

פרפרת 5 : דעותיהם של עירית לינור אוהדת מובהקת של הימין ובראשו בנימין נתניהו והעיתונאי הדתי קובי אריאלי ברדיו גלי צה"ל, שהושמעו על ידם בתוכנית "המילה האחרונה" ברדיו גלי צה"ל ב- 18.00 (יום ראשון – 19.3.2017) אודות משבר השידור הציבורי – אינן מקובלות. ב- הבדל אחד. עירית לינור חכמה וחַדָה ולכן מסוכנת למתנגדים לה פוליטית. היא לא רק חכמה היא גם נבונה שיודעת להסביר ולנמֵק את צעדיה. היא בעלת יכולת היגוי, יש לה דיקציה וקצב דיבור טובים, היא ניחנה ב- כישרון מחשבה מהירה, סוּפֶּר עירנית ו- זריזת תגובה, ובעלת יכולת לתרגם כהרף עין את מחשבתה המהירה ל- התנסחות מעולה ליד המיקרופון. הכל במהירות של 200 קמ"ש ואף על פי נותרת בהירה וברורה. שדרנית רדיו מוכשרת. אנוכי אוהב את עירית לינור. לא צריך להסכים תמיד עם דעותיה אולם היא אשת רדיו מהמעלה הראשונה שמעניין להקשיב לה. מעניין מדוע לא מצאה את הנתיב המוביל אל חברות החדשות של ערוץ 10 ו/או 2. הקולגה שלה מר קובי אריאלי איננו עצמאי ולא מקורי לעומתה. הוא מדשדֵש, מוגבל, ונשמע חקיין ו- עושה דְבָרָה. שדרן רדיו איטי ומשעמם. מעורר חמלה. גם כשהוא מופיע מפעם לפעם ב- "גב האומה" של ליאור שליין. הוא לא מגיע לקרסוליים של אשת שיחתו.

פרפרת 6 : רזי ברקאי ערך היום ריאיון משותף, יום שני – 20 במארס 2017 בתוכניתו "מה בוער" עם ח"כ מפלגת "יש עתיד" קארין אלהרר ו- קריין רדיו "קול ישראל" הוותיק בן 70 אריה גולן (נטש את חבריו ו- רעיו בספינה הטובעת וחבר לתאגיד השידור הציבורי) בנושא משבר השידור הציבורי ועצמאותו במתכונתו הישנה המטה ליפול והקמת תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות אלדד קובלנץ וגיל עומר (שניהם יוצאי רדיו גלי צה"ל). הריאיון עם שני הנ"ל היה לא עיתונאי ולא חדשותי, ולכן השחתת זמן. אריה גולן הוא בורג קטן במכונת שידור ענקית ואיננו המתכנן שלה. מדוע לא להעלות לאוויר ברדיו גלי צה"ל בעת המשבר הנורא את המנווטים הישנים של השידור הציבורי היָשָן שנותרו מאחור ברדיו "קול ישראל" וגם בערוץ 1 ? מדוע לא לתת פתחון פה בעת השֶבֶר הגדול למנהל ערוץ 1 הנוכחי מר אלי בבא, ול- מר איתי לנדסברג מנווט ומנהל חטיבת סרטי תעודה בערוץ 1 ? מדוע לא לראיין בעת התמוטטות השידור הציבורי היָשָן את מר ששי אפרתי מי שניווט וניהל בשעתו בהצלחה את שידורי הספורט בערוץ 1 בשנים 2010 – 2005, לרבות הפקת אולימפיאדת בייג'ינג 2008 ומונדיאל דרום אפריקה 2010 ? מדוע לא לשמוע את חוות דעתו של מנכ"ל רשות השידור לשעבר מר מרדכי "מוטי" שקלאר בשנים 2011 – 2006, והאחרון בטרם הכאוס הגדול, ומי מי שקדם למנכ"ל ה- נֶפֶל שירש אותו ב- 2011 של יוני בן מנחם (פרי מינויו של ראש הממשלה בנימין נתניהו) ? מדוע לא להזמין ל- "מה בוער" את הרמטכ"ל המחונן ההוא של השידור הציבורי לדורותיו בשנים 1979 – 1973, האחד שאין בלתו, מר ארנון צוקרמן כדי לשמוע את חוות דעתו אודות המשבר הקשה והחמור וכיצד אפשר לפתור אותו ? העיקר כאמור אצל רזי ברקאי הוא לשוחח ולקיים ריאיון שָחוּק עם יקירו הקריין השָבֵעַ אריה גולן שאין לו מה לומר. את מי הוא מעניין בכלל. מדובר בהעדפות אישיות שאינן מתקבלות על הדעת מן ההיבט העיתונאי. צורם וקטנוני. מגוחך.

kirshenbaum 1

טקסט תמונה : 1976. שני אישים בלתי נשכחים. מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז"ל (מימין) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (משמאל). השנים ההן שבין 1973 ל- 1979 נחשבות עד עצם היום הזה ל- "תור הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 7 : אלי אילדיס תיאר בקלילות וב- יבשושיות את "התנגשות הראשים" במשחק הפועל באר שבע – מכבי חיפה 0:4 בין הבאר שבעי אובידיו הובאן לחיפני סאן מנחם ביום ראשון – 19.3.2017. תיאור שגוי ולא נכון. אין מדובר בהתנגשות ראשים. מדובר בנגיחה חזקה של אויבידיו הובאן במִצְחוֹ את החלק האחורי של ראשו של סאן מנחם. לפגיעות כאלה בחלק האחורי של הראש עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת של זעזוע מוח חמור, אובדן הכרה, וגם מוות. ממנחה וותיק ברמתו של אלי אילדיס נדרשים דיוק ומיומנות דיווח גבוהים הרבה יותר. אלי אילדיס איזה "התנגשות ראשים" בראשך ואיזה נעליים.

פרפרת 8 : מוזר מאוד מדוע שדרנית ועיתונאית ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים גב' מירי נבו מסכימה להתפשט ולחשוף את עצמה את חייה הפרטיים, את אהבותיה הרומנטיות, ואת ילדה היחיד רך השנים בפרהסיה בפני הרכילאי רפי רשף ב- "אינטימי" בערוץ 10 (יום שני – 20 במארס 2017) ? מוזר מאוד מה מניע את מירי נבו למסור לרפי רשף את המפתח הפרטי של חייה האישיים כדי שהרכלן (גם אם קוראים לו רפי רשף) יסובב אותו בחוֹר חדריה המשפחתיים הנעולים כדי להציץ לתוכם ? למה היא צריכה את החשיפה הרכילותית הסוּפֶּר-פרונטאלית הזאת ? מדוע היא מסכימה ביודעין לשתף את הציבור בחייה האינדיבידואליים ומה יוצא לה מזה ? לא לאלוהי הטלוויזיה הפתרונים. למרואיינת שמסכימה לפתוח את סגור לִבָּה ול- התערטל בפומבי הפתרונים. מוזר ומביך. ברור שזאת זכותה אולם זכות שמעוררת סימני שאלה, נְבוֹכוּת, ו- תמיהה.

פוסט מס' 674 : א. Optimize now (חלק 4). עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית נעה לעולם במשעול מקביל לזה של השלטון והממלכה. אקסיומת הקווים המקבילים במתמטיקה קובעת כי הם אינם נפגשים לעולם. התמוטטותו של השידור הציבורי מאז עידן 2002 בראשות מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל הייתה בלתי נמנעת ופועל יוצא של ביצוע חטא מוסרי כבד בו הקו המקביל של ערוץ 1 לא רק שנפגש עם הקו המקביל של הממלכה אלא גם חָצָה אותו. שגיאה מתמטית כה גסה גוררת בעקבותיה מפולת. עיתונאי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התכנסו ב- 2002 בתוך בּוּעָת הַמַדְמֵנָה שלהם נוכח המינוי המופרך, הסכינו והחרישו. איזה עָלִיבוּת. הם שבו והתחפרו באותה הַבּוּעָה הַבּוֹצִית גם ב- 2011 בעת מינוי מופרך נוסף והפעם של יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור מי שהציב לידו עוזר נָחוּת בשם זליג רבינוביץ'. העיתונאים שוב שתקו. עָלִיבוּת כפולה. כְרוֹנִיקָה שֶל סוֹף מַר שיָדוּעַ מראש. עכשיו כולם שָם נזכרים להזיל דמעות. אסופה של פחדנים. לא סקטור הטכנאים בערוץ 1 וגם לא סקטור אנשי הדירוג המשולב בערוץ 1. העיתונאים של ערוץ 1 ששיחקו על הבימה הראשית תפקיד כה עלוב הם הפחדנים. ב. אינטרס שידור : שילוב הידיים הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 במאה הקודמת עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. פוסט מס' 674. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 22 במארס 2017.

מדובר בטרגדיה טלוויזיונית מתמשכת. העובדים המיואשים של ערוץ 1 מטיחים על סף אבדון שלטי מחאה וטקסטים "היום אנחנו – מחר אתם" מול ציבור אָדִיש ו- שָבֵעַ. מר עודד שחר שיאן השכר בחטיבת החדשות של ערוץ 1 (משתכר בכל חודש כ- 55000 / חמישים וחמישה אלף שקל) מעניק היום (יום שלישי – 21 במארס 2017) ריאיון משונה מאוד ומביך מאוד ב- "גלריה" / "הארץ" לעיתונאי איתי שטרן. תמוהה עד למאוד אמונתו של עודד שחר השָבֵעַ עד כדי חנפנות של ממש בראש הממשלה בנימין נתניהו הנאשם הראשי במיטוטו של השידור הציבורי. בנימין נתניהו היה האיש שנמנע בהצבעת ממשלת ישראל ב- 2 במאי 2005 מלהדיח את המנכ"ל המופרך יוסף בר-אל. בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה שמינה ב- 2011 מינוי מופרך לגמרי את יוני בן מנחם הכושל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שהציב לצדו את עוזרו – ידידו נטול כל כישרון ניהול מר זליג רבינוביץ. בנימין נתניהו הוא אויב מַר וצִינִי ומזגזג משכבר הימים של השידור הציבורי העצמאי אולם אין זה מפריע לעודד שחר להחניף לראש הממשלה באמצעות כתב "גלריה" של עיתון "הארץ" מר איתי שטרן, ולשווק לבנימין נתניהו את  המסר הבא כלהלן, "…ההתרשמות שלי מראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא רציני, מאוד אמפתי, ומלא רגישות למצבה של רשות השידור…". לא ייאמן. עיתונאי ערוץ 1 החמיצו פעמיים ב- 2002 ו- 2011 את ההזדמנות למשול ב- גורלם משלא עלו על הבריקדות נגד מינויים המופרך של המנכ"לים העלובים ההם של רשות השידור יוסף בר-אל ויוני בן מנחם. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1, רובם פחדנים ומשת"פים נעדרי מינימום אומץ לב אזרחי ומקצועי העדיפו ב- 2002 וב- 2011 להסתגר בבועתם העיתונאית, כאילו מדובר בבלון סטרילי שמוגן הרמטית מפני מַנְכָּלוּת מסואבת ומפני מנהיגות שידור עלובה. מדובר ב- מַנְכָּלוּת ציבורית ומנהיגות טלוויזיונית / רדיופונית ותקשורתית כושלות ומחורבנות נטולות כישרון ואשר נגועות בפוליטיזציה עד לשַד עצמותיהן. החיים לא עובדים ככה. עכשיו נזכרים שם בערוץ 1 להזיל דמעות. מאוחר מידי. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון זאת שמינתה ב- 2002 את יוסף בר-אל למנהיג השידור הציבורי (מנכ"ל רשות השידור), גילתה באיחור זמן רב בחלוף שלוש שנים כי אותו יוסף בר-אל, איננו רק מנכ"ל רשות שידור לא מוכשר ולא מוצלח, אלא הוא גם איש עלוב. לכן הדיחה וסילקה אותו ב- 2005 לכל הרוחות בגין ניהול מחורבן, שוחד מסך, ומוסר לקוי שאיננו מתקבל על הדעת בחברה תקינה ו- חופשית. הדחתו וסילוקו של יוסף בר-אל בבושת פנים בוצעו גם על פי דרישתו המובהקת של היועץ המשפטי של הממשלה באותה העת מֶנִי מָזוּז. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן ושמו יוסף בר-אל. יש להזכיר כאן ב- ריש גלי כי באותה הצבעת ההדחה הממשלתית של יוסף בר-אל מהכס הרם שנערכה ב- 2 במאי 2005, השר בנימין נתניהו נמנע ולא הרים את ידו בעד ההדחה. גם השרים דני נווה ופואד בן אליעזר המנוח נמנעו מלהרים את ידם בעד ההדחה. שני שרים מבישים אחרים מאיר שטרית ודליה איציק הרימו את ידם נגד ההדחה וטענו שיוסף בר-אל צריך להישאר בתפקידו כמנהיג השידור הציבורי. ב- 2011 מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור. ב- 2014 הבין ראש הממשלה בנימין נתניהו כי רשות השידור בראשות אותו יוני בן מנחם ובראשות יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת, מתנהלת בצורה עלובה ומושחתת, ואִפְשֵר לשר התקשורת גלעד ארדן לסגור אותה על פי חוק ולהציב אותה תחת עול של צו פירוק וכונס נכסים בשם פרופסור דָוִד הָאן. ב- 17 במאי 2005 הפנו אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית יחדיו אצבע מאשימה ב- כיוון השלטון במדינת ישראל בראשות ראש הממשלה אריאל שרון ולעברו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל (שכבר הודח וסולק מתפקידו), וכה אמרו לקהל קוראיהם כ- הַאי לִישָנָא : "…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית (יוסף בר-אל) ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". השאר לפי שעה היסטוריה שעדיין נכתבת.

yoash 20

טקסט מסמך : 15 במאי 2001. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך הערכה – צל"ש ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רָפִיק חַלָבִּי (הבוס הישיר שלי) בתום מבצע השידורים של ה- Final four בפאריס בו זכתה מכבי ת"א בגביע ה- Euroleague. רפיק חלבי היה עיתונאי מעולה מן הדרגה הראשונה. הוא ניהל בהצלחה את חטיבת החדשות ונהנה מאמונם של פַּקוּדָיו. רפיק חלבי נהנה גם מאמונו של מנהל הטלוויזיה בשעתו יאיר שטרן. רפיק חלבי הוא היום יו"ר מועצת הכפר הדרוזי דליית אל כרמל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 21

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך ההערכה – צל"ש ששלח לי רָפִיק חַלָבִּי בתום מבצע השידורים הישירים המורכב והממושך של מונדיאל צרפת 1998.. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 22

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך ההערכה – צל"ש ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final fourr בפאריס בו זכתה מכבי ת"א בגביע ה- Euroleague. לא יכולתי להעריך אותו לאחר שהתברר כי הוא עשה יד אחת עם מנכ"ל רשות השידור החובבני יוסף בר-אל (מאחורי גבי) כדי לקנות במחיר מופרז ביותר ללא כל הצדקה את זכויות השידורים של 8 (שמונה) משחקים בלבד ב- מונדיאל יפן / קוריאה 2002 מידי חברת "צ'ארלטון" בראשות אלי עזור ופנחס זהבי. נחמן שי ויוסף בר-אל היו נטולי כל השכלה וניסיון בניהול משא ומתן הנוגע לרכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים גדולים. הם כלל לא הכירו את פעילות השוק המקומי והבינלאומי ואת ההיצע שהיה גדול הרבה יותר באותה התקופה מהביקוש. ל- מו"מ הנֶפֶל ההוא בין רשות השידור לבין חבורת "צ'ארלטון" של רכישת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 היה שותף גם השר הממונה דאז על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, שהמליץ על הקנייה. כזכור שילמה רשות השידור פי שמונה יותר בעבור מונדיאל 2002 מאשר תמורת מונדיאל צרפת 1998, שידרנו פי שמונה פחות משחקים במונדיאל 2002 בהשוואה למונדיאל 1998 (במונדיאל צרפת 1998 שידרנו ישיר את כל 64 משחקי הטורניר מעמדות שידור בתריסר האצטדיונים בהם הם נערכו), ובנוסף לכל החובבנות העלובה הזאת, נכפינו לשדר את אותם שמונה המשחקים ההם של יפן / קוריאה 2002 Off tube מהאולפן בירושלים. בעקבות העסקה הכושלת ההיא של רשות השידור עם "צ'ארלטון" הוקם ערוץ 5 פלוס בכבלים שקנה ב- זִיל הַזוֹל את 56 המשחקים הנותרים מ- "צ'ארלטון" ושלח ליפן וקוריאה הדרומית את שני השדרים שלו יורם ארבל ורמי ווייץ כדי לשדר ישיר מהשטח. היה מדובר בעסק ציבורי עלוב ומסריח. נחמן שי שותפו של יוסף בר-אל התגלה כעסקנצ'יק מפלגתי מהדרג הנמוך שראה בתפקידו כיו"ר הרשות קרש ניתור לעבר שדה הפוליטיקה. היום אותו נחמן שי הוא ח"כ. רשות השידור המסואבת בראשות המנכ"ל יוסף בר-אך והיו"ר נחמן שי הפכה לזירה פוליטית נגועה ומלוכלכת במקום זירת שידור. אגב, ואולי לא דרך אגב, ראש הממשלה אריאל שרון שלח את ידיו הארוכות לעבר רשות השידור סילק את אותו נחמן שי הכושל מתפקידו מהטעמים הפוליטיים של עצמו, והציב שם במקומו מישהו משלו גם כן איש כושל פוליטי אחר בשם אברהם נתן, שגם הוא הועזב את הרשות במועד מאוחר יותר. המסמך הנ"ל ששלח לי נחמן שי נשמר אבל הוא חסר ערך. יש לזכור שלמרות שיו"ר הרשות נחמן שי הפך למשת"פ של המנכ"ל יוסף בר-אל הרי שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור התעשתו אם כי באיחור רב, גילו עד כמה האיש איננו מוכשר ולא מוצלח, והיו אלה שהדיחו אותו ב- 2005 מכיסאו הרם לעבר ירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי לדורותיו. נחמן שי ויוסף בר-אל הכושלים נשאו בשעתו במשרות ניהול בכירות ביותר ברשות השידור ש- אִפשרו להם לקדם את השידור הציבורי אולם הם לא קדמו אותו אפילו ב- מילימטר אחד לפנים. שניהם נותרו בלתי יעילים, לא חשובים, וחסרי כל כישרון ויכולת מנהיגות ולבסוף סולקו מתפקידם בטרם השלימו קדנציית ניהול שלימה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"אֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש", כדִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶך בִּירְוּשָלִים. חשתי שהטקסט הקלסי הזה אותו חיבר שלמה המלך מתייחס תפור גם עלי ומתייחס אלי כעיתונאי טלוויזיה כמי שחייו ברשות השידור נגדעו ב- 2003 / 2002 בטרם סיים את שליחותו בתקופתם של מנכ"ל רשות השידור ההוא, יוסף בר-אל ו- יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור, נחמן שי. נקטעתי. לא הגעתי אל מנוחתי ונחלתי. אולם מאידך יכולתי כל בוקר להתייצב ולהישיר את מבטי אל המראה מבלי להתכופף.

"הֲבֵל הְבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכּל הָבֶל. מַה יִתְרוֹן לָאָדָם בְּכֹל עֲמָלוֹ שֶיַעֲמוֹל תַּחַת הַשָּמֶש ? דוֹר הוֹלֵך וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּמֶש וּבָא הַשָּמֶש, וְאֶל מְקוֹמוֹ שוֹאֵף, זוֹרֵחַ הוּא שָם. הוֹלֵך אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן. סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵך הָרוּחַ וְעַל סְבִיבוֹתָיו שָב הָרוּחַ. כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָם – וְהָים אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶהַנְּחָלִים הוֹלְכִים, שָם הֵם שָבִים לָלָכֶת. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים. לֹא יוּכַל אִיש לְדַבֵּר, לֹא תִשְבַּע עַיִן לִרְאוֹת, ולֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּמוֹעַ. מַה שֶּהָיָה הוּא שֶיִהְיֶה, וּמַה שֶנַעֲשָּה הוּא שֶיֵּעָשֶה, וְאֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש. יֵש דָּבָר שֶיֹאמַר : רְאֵה זֶה חָדָש הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶר הָיָה מִלְּפָנֵינּוּ. אֵין זִיכְרוֹן לָרִאשֹנִים, וְגַם לָאַחֲרוֹנִים שֶיִהְיוּ, לֹא יְהְיֶה לָהֶם זִיכָּרוֹן עִם שֶיִּהְיוּ לָאַחֲרוֹנָה".

לידיעת קוראי הבלוג שקוראים ומעיינים בפוסטים מהסוף ו/או מהאמצע להתחלה : עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית נעה לעולם במשעול מקביל לזה של השלטון והממלכה. אקסיומת הקווים המקבילים במתמטיקה קובעת כי הם אינם נפגשים לעולם. התמוטטותו הסופית של השידור הציבורי מאז עידן 2002 בראשות מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל הייתה בלתי נמנעת ופועל יוצא של ביצוע חטא מוּסָרִי כָּבֵד בו הקו המקביל של ערוץ 1 לא רק שנפגש עם הקו המקביל של הממלכה אלא גם חָצָה אותו. שגיאה מתמטית כה גסה גוררת בעקבותיה מפולת. עיתונאי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התכנסו ב- 2002 בתוך בּוּעָת הַמַדְמֵנָה שלהם נוכח המינוי המופרך, הסכינו והחרישו. איזה עָלִיבוּת. הם שָבוּ והתחפרו באותה הַבּוּעָה הַבּוֹצִית גם ב- 2011 בעת מינוי מופרך נוסף והפעם של יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור מי שהציב לידו עוזר נָחוּת בשם זליג רבינוביץ'. העיתונאים שוב שתקו. עָלִיבוּת כפולה. הסוף המַר היה ידוע מראש. עכשיו כולם שָם נזכרים להָזִיל דמעות. אסופה של פחדנים. לא סקטור הטכנאים בערוץ 1 הוא הפחדן וגם לא סקטור אנשי הדירוג המשולב בערוץ 1. מדובר בשני סקטורים בערוץ 1 שמספקים שירותי טכנולוגיה ולוגיסטיקה. חטיבת העיתונאים של ערוץ 1 שאמורה הייתה להוביל את השידור הציבורי לפסגה ואשר עיתונאיה שיחקו על הבימה הראשית תפקיד כה עלוב, הם הפחדנים.

אינני שונא את יוסף בר-אל. אינני רוחש לו טִינָה. אני מביע לו בוז. אינני היחיד. האיש העלוב הזה איננו שווה ביקורת משום שהוא מתחת לכל ביקורת. גם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובחסות היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז רחשו לו שאט נפש והדיחו אותו מהַכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005. מינויו למנכ"ל קבע של רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היה שגוי ומופרך מיסודו שהביא בבת אחת לרגרסיה עצומה. ממשלת ישראל התעשתה גם אם באיחור של שלוש שנים וסילקה אותו מרשות השידור. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. המודח הזה היה יוסף בר-אל. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות ההיא ב- 2002 של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על דרגיה השונים לרבות אנשי חטיבת החדשות. רובם כיהנו ומכהנים שם כמנהלי – בּוּבָּה תחת השגחתו של המנכ"ל ההוא יוסף בר-אל. הם חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון, ומְעוּטֵי כבוד מינימלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה ב- 2002 בגלוי לעין אור השמש למשת"פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות עיתונאית המזכירה משטרים אפֵלים מחורבנים. מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלי ניסיון רב בתחום השידור, קיבלו ומקבלים ב- 2002 החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון, מחרישים מן הצד במקרה הטוב, או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם "כ- Yes men", מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם. אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון.

החלטתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בסתיו 2002 בגין מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון הייתה לאלתר וסופית. זה היה אוסף של צירוף מקרים : ב- 8 ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ"ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון "ידיעות אחרונות", ובו הכריז ואני מצטט אותו כהאי לישנא, "הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי", שלח לי אלכס גלעדי מכתב בנושא הנדון טקסט תקווה, חוות דעת שוֹנָה. הנה היא כלשונה [1].

אלכס גלעדי – Alex Gilady

חבר הוועד האולימפי הבינלאומי

Member International Olympic Committee

8 ביולי  2002

לכבוד

יואש אלרואי מנהל מח' הספורט, הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1.

יואשיש,

הצטערתי מאוד לשמוע הבוקר על התפטרותך. 21 שנים וחצי נשאת על גבך הרחב את מחלקת הספורט בתנאים לא תנאים וקשיים גדולים כהרים. עכשיו כשכבר החלטת, איני יכול להניא אותך, אך אני יכול לשבח, לפאר ולרומם את מה שעשית ברוממה. אם נזכה והזמן המהיר לא יאמר לנו פתע – הֶרֶף, עוד נזכה לשתף פעולה בתעשייה שאנחנו אוהבים כל כך.

חיבוק אמיץ ונשיקות.

בתודה וברכה, אלכס גלעדי

העתק : דן שילון, הוגה, יוזם, ומקים מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1.

alex 1

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי מר אלכס גלעדי איש הטלוויזיה הגדול ביותר שצמח בתעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל. ואומר ואוסיף, "בכל הזמנים".

yoash 4

טקסט מסמך (1) : יום שני – 8 ביולי 2002. העיתון "ידיעות אחרונות". מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכריז באוזני כתב העיתון משה שיינמן שלהלן : "…הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…". (באדיבות "ידיעות אחרונות" ומו"ל העיתון מר ארנון נוני" מוזס). 

yoash 5טקסט מסמך (2) : יום שני – 8 ביולי 2002. העיתון "ידיעות אחרונות". מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכריז באוזני כתב העיתון משה שיינמן שלהלן : "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…". (באדיבות "ידיעות אחרונות" ומו"ל העיתון מר ארנון נוני" מוזס). 

הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור ההוא מר יוסף בר-אל והיו"ר ההוא נחמן שי, וגם מפני המנכ"ל ההוא יהונתן "יוני" בן מנחם והיו"ר ההוא אמיר גילת, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את המנכ"לים של רשות השידור ואת היו"רים של הרשות לתפקידם, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל.

פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003 בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ולא פרישה טבעית. הייתי סר ומרוגז עד לעמקי נשמתי. כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את המליצה השירית הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א' בספר תהילים האומרת, "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". זאת האמת לאמיתה. חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית בקיץ מאושר אחד ב- 1971, כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז"ל.

[1] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי מ- 8 ביולי 2002 בעקבות התפטרותי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור.

yoash 23טקסט מסמך : 1991. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך פרידה ששלח לי סמנכ"ל הכספים שלל רשות השידור יוחנן צנגן בטרם חבר לדן שילון כמנכ"ל משותף של הזכיינית "רשת" אחתת משלוש קבוצות שהקימו בנובמבר 1993 את ערוץ 2 המסחרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה בנימין נתניהו מתערב וגם מזגזג בלא מעט כישרון כנגד תקומת שידור ציבורי עצמאי אֵיתָן ונגד התחליף שלו תאגיד השידור הציבורי החדש. אולם הוא יכול לישון בשקט מפני שאין מי שימוטט אותו כל עוד זהבה גלאון האנמית, ואיתן כבל יחדיו עם שלי יחימוביץ' הם צמד שמרכיב את האופוזיציה הראשית נגדו ועוסק בכלל בחתרנות פנימית בתוך מפלגת העבודה. בנימין נתניהו נע במשעול של ראשי ממשלות בעבר משמאל ומימין שהתערבו במהלכי השידור הציבורי. הוא איננו ממציא את השיטה הוא מְשָמֵּר אותה ומפני שהוא איש מוכשר הוא גם משגשג באופן ה- התערבות ובדרך ה- השפעה שלו. עיתונאי רשות השידור (לא כולם, מרביתם) הפסידו במלחמה נגד הַמִמְסַד הפוליטי כבר ב- 2002 בעת מינויו המופרך של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה אריאל שרון כמו גם בעת הפקדתו הבלתי מתקבלת על הדעת ב- 2011 של יוני בן מנחם על רשות השידור מטעמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מפני שגילו פחדנות, לא עלו לאלתר על הבריקדות, לא התמרדו, ולא התנקשו במינויים הַמוּפְרָכים והעָלוּבים ההם. העיתונאים החלשלושים, השְבֵעִים, ועבֵי הַכֶּרֶס של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" (לא כולם, מרביתם) לא רק הסתגלו חיש מהר למנכ"לים העלובים שלהם יוסף בר-אל ויוני בן מנחם, אלא הפכו גם ל- משת"פים שלהם ועושי דְבָרָם. הם השתכשכו ו- התבוססו במדמנה הפרטית שלהם וחשבו ודימו לעצמם שמדובר בבִּיצָה סְטֶרִילִית וכי להם לא יקרה דבר (לא כולם, מרביתם). העיתונאים הציבוריים המגוחכים הללו חלשלושים וחסרי אופי (לא כולם, מרביתם), הובסו והפכו מאז 2002 ועד עצם היום הזה ל- Pawns על מין לוח שחמט מעוות בו ראשי הממשלות הזיזו אותם ממשבצת למשבצת באמצעות המפקדים העליונים שלהם. עכשיו הם נזכרו ו- מזילים דמעות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מתעלל בשידור הציבורי שדומה מאז 2002 לתרנגולת מרוטה לפני שחיתה. ראש הממשלה ושר התקשורת בפועל בנימין נתניהו פוגע בעצמאות השידור הציבורי שאיננה קיימת עוד. הוא עושה זאת ב- בוטות כאוות נפשו ובגלוי לעין אור השמש אולם אין הוא ממציא השיטה. דריסת הרגל שלו ופסיעתו ברוטאלית. שאיפתו של בנימין נתניהו להחזיר את הגלגל לאחור ולבטל את תאגיד השידור הציבורי החדש חוֹק שהממשלה בראשותו היא שפעלה לכונן אותו לפני כשנתיים – היא בבחינת סקנדל לאומי רבתי (!) אולם אין לשכוח שראש הממשלה הוא מדינאי מנוסה וגם Grand Master במִזְעוּר נזקים. האחד שאין שני לו בתחום. לכן הוא מוכשר ובעל יכולת להפוך עכשיו את הסקנדל והחיסרון ליתרון. שר התקשורת שלו בעבר גִלְעַד אַרְדָן (היום, השַר לביטחון פנים בממשלת בנימין נתניהו) היה האיש שחִצְצֵר בראש חוצות בשורה חדשה כי הוא לא רק מבטל את מַס אגרת השידור אלא גם מקים תאגיד שידור ציבורי חדש נטול השפעות פוליטיות / מפלגתיות. איזה תאגיד ציבורי שידור חדש ואיזה נעליים. על מה אתה מדבר גלעד ארדן ? בנימין נתניהו הוא סנוב יותר מכל שָרָיו ושָרוֹתָיו (וגם חכם מהם ומהן) ש- עושה לפי שעה ככל העולה על רוחו בי"ס פוליטי לשני שותפיו בקואליציה שר האוצר משה כחלון ("כולנו") ושר החינוך נפתלי בנט ("הבית היהודי"). בדרכו הכוחנית הוא מאיים לפרק את הממשלה בראשותו וללכת לבחירות חדשות אם הקואליציונרים לצִדוֹ לא יתמכו לאלתר בגדיעת חייו של העובר שטרם נולד בישראל ושמו "תאגיד השידור הציבורי החדש" ואם יסכימו לשוּב יחדיו עמו למתכונת הקודמת של רשות השידור היְשָנָה. בדרך הפתלתלה צוחק בנימין נתניהו על מפלגות "המחנה הציוני" ו- "מֶרֶצ" גם יחד וגם על שַר התקשורת שלו בעבר מר גלעד ארדן. ההתרחשות המזוגזגת הזאת היא לא פחות ממדהימה (!). במקביל להנמכתו של גלעד ארדן מְלֻוָוה בצִפְצוּף ארוך על מחבר דו"ח רשות השידור האחרון הקשה והחמוּר של רם לנדס, בנימין נתניה מהלל ומרומם את לֵיצָן החצר שלו יו"ר הקואליציה ויו"ר הליכוד, הח"כ דוד ביטן (!). במושב החורף הראשון של הכנסת אתמול (יום שני – 31 באוקטובר 2016) הכריז בנימין נתניהו מעל דוכן הנאומים הצהרה תקיפה, חריפה, וחד משמעית אבל בלופרית, "…אנחנו נשקם את השידור הציבורי…". בכך הוא מטיל בגלוי וֶוטוֹ מוחלט על כל התהליך הארוך והממושך בן כשנתיים מאז 2014 של ניסיון הקמת תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ"ל אלדד קובלנץ ויו"ר התאגיד גיל עומר. מדובר בתנועת זיגזג מטורפת בלתי הגיונית של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו. מדהים גם לדעת ששר האוצר האוצר משה כחלון הודיע אתמול (יום שני – 31 באוקטובר 2016) כי לא יאפשר את מהלכי בנימין נתניהו לביטול תאגיד השידור הציבורי אולם רק בשל שיקולים תקציביים ולא בגלל רעיון של ערכים דמוקרטיים המחייבים ומקדשים קיומו של שידור ציבורי עצמאי. שר האוצר משה כחלון, אופורטוניסט ידוע, הדגיש כי התנגדותו למהלכי ראש הממשלה בנימין נתניהו לסגירת תאגיד השידור הציבורי החדש נובעת רק מטעמים כספיים – כלכליים. משה כחלון חושף כל פעם מחדש את עצמו בעיתות משבר כי התנהגותו גם כעת היא בלתי מתקבלת על הדעת. הרי רק לפני כשנתיים נחקק חוק ביוזמת שר התקשורת גלעד ארדן בממשלת בנימין נתניהו, חוק שסוגר את רשות השידור הישנה ההיא, נועל ו- מבטל אותה, ומשית עליה עוֹל של צַו פירוק. השר גלעד ארדן ביטל את מס אגרת הטלוויזיה ורשות השידור. פרופסור דָוִד הָאן נקבע במחצית 2014 על ידי גלעד ארדן לשַמֵש כּוֹנֵס נְכָסִים של רשות השידור תוך כדי המשך המסע האבוד והסמרטוטי שלה בדרך להפיכתה לתאגיד שידור ציבורי חדש. דָוִד הָאן מינה את יוֹנָה וִויזֶנְטַל לשמש מנכ"ל זמני מְשָקֵם. יונה וויזנטל לא היסס להדיח מייד ולאלתר את מנכ"ל רשות השידור שקדם לו יוני בן מנחם וגם את יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור תמיר גילת. הַ- שֶלֶד של תאגיד השידור הציבורי החדש החל לעטות עליו אט – אט לֵב, מערכות נשימה ודם, ורקמות שרירים וגידים, אולם ל- לא כסות של עוֹר משוריין ולכן נותר פַּגִיעַ. ואז קמה שרת התרבות והספורט גב' מִירִי רֶגֶב מי שמייצגת נאמנה את תפישתו השלטונית הכוחנית של ראש הממשלה בנימין נתניהו ואשר נוגעת גם לתפעול השידור הציבורי, הכריזה קבל עם ועדה לפני חודשים ספורים הכרזה "פוטינית" מדהימה וחוצפנית ללא כל בושה : "…מה שווה תאגיד שידור ציבורי חדש אם הממשלה איננה יכולה לשלוט בו…". היא מִירִי רֶגֶב עושה את זה מהמקפצה. רק מנכ"ל רשות השידור המופרך ההוא יוסף בר-אל הקדים אותה משהכריז ביום שישי – 26 באפריל 2002 בפניה של שרי מקובר עיתונאית "מעריב", כלהלן : "…אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך… אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכת והיא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". ב- 17 במאי 2005 רשמו אמנון דנקנר ז"ל ודן מרגלית יבד"ל בעמוד הראשון של העיתון "מעריב" שלהם, כהאי לישנא : "…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…".

dankner margalit

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית מפנים יחדיו אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב :  "…אם הגענו למצב שבו שַרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות עיתון "מעריב").

 תראו חבר'ה, אם אינכם מרוצים משלטונו של בנימין נתניהו ועוזרתו מירי רגב, אזי תפילו אותם, אבל תפסיקו להתבכיין. תתנהגו כאנשים מבוגרים. כל פעם שאני שומע את הח"כ מ- "המחנה הציוני" איתן כבל הנרגש מבכה את מר גורלו ברדיו גלי צה"ל מתחשק לי להושיט לו ממחטה כדי שינגב את דמעותיו. זה לא הולך ככה. בכי ונהי לא משפרים את המצב. כזכור, חוק רשות השידור המתוקן מ- 1968 שנחקק בכנסת (תיקון לחוק רשות השידור מ- תשכ"ה / 1965), מעניק לממשלה ולשלטון את הזכות למנות את מנכ"ל רשות השידור ואת יו"ר הוועד המנהל ואת אנשי מליאת רשות השידור לתפקידם הרָם והמשפיע. על פי חוק רשות השידור הישן ההוא מ- תשכ"ה / 1965 ואשר תוקן, שופץ, ומוסד מחדש ב- 1968 מתקבלת עובדה ברורה כי הממלכה וראש הממשלה הם ששולטים בעצם בשידור הציבורי בתוקף הפררוגטיבה הניתנת להם להציב את האנשים שלהם הנאמנים להשקפת עולמם הפוליטית. את זאת יודע גם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו שמכיר היטב את החוק היָשָן ההוא ואיננו מוכן לאבד חזקה עליו. עכשיו הוא נזכר לומר לציבור בציניות שאין כדוגמתה כי רעיון הקמת תאגיד השידור הציבור החדש חמק מתחת ל- ראדאר האישי שלו בעת מלחמת "צוק איתן". ראו המקרה הפוליטי הקלאסי של המינוי הממשלתי המופרך ההוא של יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת אריאל "אריק" שרון (תזכורת : יוסף בר-אל הודח וסולק ב- 2005 מכֵּס מנכ"ל רשות השידור ע"י אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהושיבו אותו שלוש שנים קודם לכן על הכֵּס הגבוה). וכן התבוננו ב- מינויָים המגוחך והעלוב של יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור ב- 2011 ושל אמיר גילת לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ע"י ממשלת בנימין נתניהו (תזכורת : ב- 2014 הוטל על פי חוק עול צַו פירוק על רשות השידור. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו הבין שמנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם איננו רק בלתי מוכשר, אלא משולל מנהיגות, נעדר אישיות, הוא איש אפור נטול לחלוטין מינימום כריזמה אפילו לא בת גרם אחד, ואין לו כל יכולת ניהול). המנכ"לים המופרכים ההם של רשות השידור יוסף בר-אל ויוני בן מנחם שימשו בעצם Server של אריק שרון וביבי נתניהו. שָרָתִּים עושי דְבָרָם. ליצני חצר. כשיוסף בר-אל מצהיר באותו יום שישי ההוא של 26 באפריל 2002 קבל עם ועולם בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר, "…אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך… אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכת והיא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…", הוא הופך את עצמו לשָרָת עָלוּב ו- נָחוּת ברמתם של רוזנקראץ וגילדנשטרן במחזה "המלט נסיך דנמרק" של וויליאם שייקספיר. בטל בשישים. באמירתו ובהתנהגותו שקידשה את אמירתו בשנות האֹפֶל ההן של 2005 – 2001, הדיח יוסף בר-אל את עצמו לירכתיה האפלוליים של רשות השידור הציבורית לדורותיה. תארו לעצמכם את שמואל אלמוג ז"ל המנכ"ל ה- 1 של רשות השידור מצהיר בטרם מינויו למשרה הרמה ב- 31 במארס 1969, "…אני אעשה מה שראש הממשלה גב' גולדה מאיר תאמר לי לעשות…".

shmuel-almog-golda-meir

טקסט תמונה : 1969. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר (בת 71, מימין) ומנכ"ל רשות השידור ה- 1 הבלתי נשכח שמואל אלמוג (בן 43, משמאל). האם יעלה על הדעת כי שמואל אלמוג היה מכריז בטרם מינויו למנכ"ל הראשון של רשות השידור כי הוא יעשה מה שראש הממשלה גולדה מאיר תאמר לו לעשות ? האם ניתן בכלל להשוות את אישיות העַל של שמואל אלמוג לזאת של יוסף בר-אל ? (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הָתנהגותו הכוחנית הברוטאלית והלגלגנית / מרושעת הזאת, כלכלית וחברתית, של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעת הזאת מעמידה בצֵל את האופוזיציה החלשלושה והממוסמסת שניצבת מולו בראשות זהבה גלאון + איתן כבל + שלי יחימוביץ' החתרנית שחותרת בהתמדה תחת אֹשיותיו של מנהיג "המחנה הציוני" יצחק "בוז'י" הרצוג. בנימין נתניהו הרבה יותר מוכשר מהם. עצמאות השידור הציבורי במדינת ישראל היא במידה רבה פיקציה. מה עוד שאת גובה תשלום אגרת הטלוויזיה והרדיו השנתית מִמֶנָה נִגְזָר תקציב רשות השידור, פעולות ושכר, קבעה בשעתו וועדת הכספים של הכנסת שם הייתה לכל ראש ממשלה ולפוליטיקאים שלו נגישות גדולה, משקל כבד, והשפעה רבה. חוק רשות השידור שנחקק בכנסת ב- תשכ"ה / 1965, הפך את רשות השידור דאז (רק רדיו "קול ישראל") שהייתה אגף במשרד ראש הממשלה (כפופה למרותו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה בעת ההיא טדי קולק)  לגוף שידור עצמאי. רשות השידור ההיא ב- 1965 כללה בשורותיה כאמור את רדיו "קול ישראל" בלבד. מדובר בעידן טרום הטלוויזיה. מנכ"ל רדיו "קול ישראל" בשנים 1967 – 1960 היה חֲנוֹךְ גִבְתוֹן. חֲנוֹךְ גִבְתוֹן היה איש ארגון "ההגנה" בירושלים ולא בכדי הוצב ב- 1960 בראש רדיו "קול ישראל". חנוך גבתון נחשב לנאמנו של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון ובמידה כמעט מוחלטת גם עושה דברו של טדי קולק מנכ"ל משרד ראש הממשלה בשנים ההן.

chanoch givton 1

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 60 של המאה הקודמת. מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון מארח באחד מאולפני הרדיו את ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1967 מונה שמואל אלמוג למנכ"ל רדיו "קול ישראל" (במקומו של חנוך גבתון). צריך לזכור שעד 1965 היה רדיו "קול ישראל" אגף במשרד ראש הממשלה בטרם הפך לרשות שידור על פי חוק שחוקק בכנסת (כאמור ב- תשכ"ה / 1965). שמואל אלמוג היה יקירם ומוּשָא הערצתם של השַרִים ישראל גלילי ויגאל אלון (אנשי מפלגת "אחדות העבודה") בממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר מנהיגי מפלגת מפא"י, ומפלגת העבודה והמערך של פעם. בעת עריכת התחקיר הרחב של כתיבת הספר הראשון "8 ימי בראשית" בסדרת 13 ספרי הטלוויזיה שאני חוקר וכותב (שמה הכולל, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה") ראיינתי בשעתו גם את הסופר נָתָן שַחַם (בן 92 היום, הוא בנו של הסופר אליעזר שטיינמן ו- חבר קיבוץ בית אלפא מאז 1945) ו- מי ששִימֵש בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת המִשְנֶה של שני יו"רים של הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר חַיִים יָחִיל וד"ר וָולְטֶר אֵיתָן (שלושתם מינויים פוליטיים לתפקידים רמי המעלה הללו משום שנחשבו לנאמני שני ראשי הממשלות לוי אשכול וגולדה מאיר). נתן שחם התוודה בפניי ואמר לי בזמנו כלהלן : "…גם אני הערצתי את שמואל אלמוג…" (!). במארס 1969 מינתה ממשלת גב' גולדה מאיר בהמלצתו החמה של השר ישראל גלילי את שמואל אלמוג (אוהד רעיונותיה של "אחדות העבודה" מפלגתם של ישראל גלילי ויגאל אלון) למנכ"ל ה- 1 של רשות השידור הגדולה שכללה לראשונה בשורותיה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שאך זה נעמדה על רגליה, תחת קורת ניהול משותפת.

תזכורת קצרה : התנגדותו העיקשת והכוחנית העכשווית של ראש הממשלה בנימין נתניהו להקמת תאגיד השידור הציבורי החדש שאמור להיות עצמאי לחלוטין בפעולותיו, ורצונו המובהק להתערב ולשלוט שלטון ללא מיצרים בשידור הציבורי ההוא בשל החוק היָשָן המאפשר לו למַנוֹת ולהציב את נאמניו שלו בעמדות הפתח – היא מקוממת ומרגיזה אולם איננה המצאה שלו. הספר "8 ימי בראשית" שחקתי וכתבתי נפתח כך : העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה ולידתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1967 הייתה פוליטית ושורשיה העמוקים, חופפים לחלוטין את הורתו ולידתו של רדיו "קול ישראל" כרשות שידור עצמאית ב- 1965. בעת בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מ- עָפָרָה, שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב' גולדה מאיר, ואחריה יצחק רבין. ב- 28 באוקטובר 1969 נערכו הבחירות לכנסת השביעית בהן זכתה רשימת "אֶמֶת" (חיבור של מפא"י + רפ"י + מפ"ם) בראשות גולדה מאיר ב- 57 מנדטים. גח"ל בראשות מנחם בגין צברה 26 מנדטים. המפד"ל השיגה 12 מנדטים. היה מנוי וגמור עם ראש הממשלה גולדה מאיר להרכיב קואליציה עם המפד"ל ולהותיר את גח"ל באופוזיציה. חלפו כבר כמעט שנתיים וחצי מאז הוקמה ממשלת האחדות הלאומית ערב מלחמת ששת הימים בקיץ 1967] ו- היא גולדה מאיר לא רצתה ממשלת אחדות לאומית עם מנחם בגין שהיה לא רק בר פלוגתא שלה אלא כמעט שְנוּא נפשה. בדיוק אז החודשים ההם של אוקטובר ונובמבר 1969 נתקלה גולדה מאיר במכשול טלוויזיוני גדול ממדים שהתגלה כבלתי עביר גם מהיבט משפטי. ובכן, הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות בראשות היו"ר ד"ר חַיִים יָחִיל החליטו כבר בראשיתו של חודש אוקטובר בשנת 1969 החלטה רגולטורית הגיונית שהפכה בתוקף הנסיבות הפוליטיות לדרמטית מאין כמותה, ואשר נגעה למעבר של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ל- שבעה ימים בשבוע לרבות לילות שישי (במקום ארבעה ימים עד כה). ראש הממשלה גולדה מאיר פירשה את החלטה ההיא של הוועד המנהל של רשות השידור בראשות ד"ר חיים יחיל והמשנה שלו נתן שחם כפריסה והטמנת מלכודת פוליטית עבורה. היא לא תוכל להקים קואליציה עם המפד"ל שראתה בשידורי טלוויזיה בלילות שישי, חילול שבת. עיתון "הצֹפֶה" ביטאונה של המפד"ל המפלגה הדתית הלאומית והרֶפֶרֶנְטִית הראשית של ראש הממשלה גולדה מאיר להקמת הקואליציה ללא גח"ל של מנחם בגין, פרסם ביום רביעי – 1 באוקטובר כותרת בעמוד הראשון כדלקמן : "מעשה להכעיס של הנהלת רשות השידור, החל מ- 2 בנובמבר 1969 תפעל הטלוויזיה 7 ימים בשבוע כולל לילות שבת ומועד". בכותרת המשנית פורסם כי הוועד המנהל דחה הצעה לשדר התוכניות של יום ו' בשעות המוקדמות של אחה"צ בלבד. אחד מראשי המפד"ל זרח וורהפטיג קבע שמדובר בהתגרות מיותרת בשבת וביהדות הדתית.

2003 – 2002. נטשתי בטריקת דלת בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ז"ל עשתה מעשה מופרך ומינתה ב- 2 ביוני 2002 את יוסף בר-אל לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל שימש ממלא מקום מנכ"ל בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002, לאחר הדחתו של המנכ"ל הזמני של רשות השידור מר רן גלינקא ע"י ראש הממשלה אריאל שרון (כאמור במארס 2002). ב- 2 ביוני של שנת 2002 מינתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את יוסף בר-אל למנכ"ל הקבוע של רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. לעולם יש לזכור כי באותן שנות האוֹפֶל של 2005 – 2001 עורערו אַמוֹת הַסִפִּים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יסודותיה זועזעו. רשות השידור הפכה לגוף מושחת ו- מנוון ו- לעולם לא תשוב עוד לאיתנה. מפח נפש. לעולם אין לשכוח כי אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור התעשתו בחלוף שלוש שנים וב- 2 במאי 2005 הדיחו וסילקו אותו בבושת פנים מהכֵּס. הנימוקים להדחתו היו שוחד מסך ושחיתות. תמיד יש לזכור כי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מנכ"ל מכהן. יוסף בר-אל גורש בבושת פנים מכיסאו.

רוֹש ולַעֲנָה בשנים ההֵן שֶל 2005 – 2001 ברְשוּת הַשִידוּר (1).

מדהים. ביום חמישי – 18 באפריל 2002, אָץ המיועד למשרת מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל (יועצו הקרוב אך זה מכבר של רָן גַלִינְקָא המודח) אל העיתונאית אביבה קרול מהעיתון "גְלוֹבְּס", כדי להצהיר ולכנות את המנכ"ל המודח והבּוס שלו רק לפני ימים ספורים רן גלינקא בתואר, "אידיוט ו- מטומטם…" (ציטוט מהפוסט ההוא ב- "גלובס"). כך כתוב בעיתון הכלכלי של המדינה באותם ימים ההם שחור על גבי לבן. גווייתו של המנכ"ל המוּדח רן גלינקא טרם הספיקה להתקרר, אך המנכ"ל החדש (עדין רק ממלא מקום) מיהר לחוות את דעתו אודותיו ובחר להתריס בפומבי כנגדו בסגנון התקלסות של אדם "מחונך" ו- "נאור"…"אידיוט ו- מטומטם…", הוא כינה אותו. נכון ש- רן גלינקא היה גאון קטן שנעדר כל רקע עיתונאי וידע תקשורתי (וגם כלכלי) הכרוך בניהול רשת שידור ציבורית ענפה ורחבת ממדים וגם רגישה הכוללת בתוכה טלוויזיה ורדיו ומעסיקה בשורותיה יותר מ- 2000 (אלפיים עובדים). אבל מכאן לרוץ מבלי לחכות קמעא לעיתון הכלכלי "גלובס", כדי לכנות אותו בכינויי גנאי בשפת הרחוב המרחק גדול. וזה לא היה הכל. במקום אחר באותו ריאיון עם גב' אביבה קרול כינה ב- 18 באפריל 2002 כינה את מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני מי שהחזיק גם במשרה של סמנכ"ל פיתוח, "איש כושל…". הטקסט רווי כינויי גנאי העיד גם על יוסף בר-אל השאפתן מהו שווה בדיוק. הוא רן גלינקא עשה כעורך ראשי של רשות השידור (בין ספטמבר 2001 למארס 2002) את כל השגיאות הניהוליות המקצועיות האפשריות וגם העיתונאיות וסולק בצדק. השפעתו על השידור הציבורי הייתה אפסית. כלום. ה- מ"מ שלו יוסף בר-אל שקל את צעדיו ובחר מטעמיו שלו לא להמתין ולתקוף מייד וללא שהות את הבוס המודח שכבר לא היה יכול להחזיר מלחמה שערה. הוא יוסף בר-אל עשה זאת בריאיון ארוגנטי שהעניק לעיתונאית אביבה קרול בימים ההם כתבת העיתון "גלובס", כאמור ביום חמישי של 18 באפריל 2002. [1]. "יוסף בר-אל תקע לי סכין בגב", אמר לי רן גלינקא באחת משיחות התחקיר שלי עמו.

יום חמישי – 18 באפריל 2002. להלן חלק מהריאיון שערכה העיתונאית אביבה קרול מהעיתון "גלובס" עם המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל.

אביבה קרול / גלובס : בכל זאת עשית שינויים. מינית את יוסי משולם, מנהל התוכניות, למנהל של ערוץ 1.

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "ועוד איך. כתבתי לו (ליועץ המשפטי, א' ק') מכתב, שאפעל על – פי רוח ההנחיות שלו ואתרחק מהתחום הפרסונלי, אבל שלא יישב לי מנהל טלוויזיה שהוא גם סמנכ"ל פיתוח (יאיר אלוני, א' ק') ובשני המקומות הוא כושל. אני אומר לו,, "למה אתה לא מטפל בטלוויזיה ?", והוא אומר, "כי אני עסוק בפיתוח". "ולמה אתה לא מטפלל בפיתוח ?", "כי אני עסוק בטלוויזיה". אמרתי לו שיבחר אחד מהשניים. אדם שנכשל – נכשל, אבל הוא בכל – זאת עשרות שנים ברשות השידור, וצריך לעשות את זה בשיא העדינות כדי שאדם ילך וכבודו לא ייפגע".

אביבה קרול / גלובס : אבל גם מי שמִינִיתָּ למנהל התוכניות לא הצליח. איזה לוח – שידורים יש לערוץ 11 ?

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "הוא אחת ההצלחות הגדולות. מנהל תוכניות בטלוויזיה צריך לעבור תחנות אין-סופיות – וִויָה דוֹלוֹרוֹזָה של מנכ"ל, סמנכ"ל, מנהלל טלוויזיה. רצחו אותו. אתמול ראיתי הפקה שעשה ליום העצמאות. מהממת. זה אחד המפיקים הגדולים בארץ. יוסי משולם לא רוצה להיות מנהל הטלוויזיה".

אביבה קרול / גלובס : אז מה, כפית עליו ?

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "כפיתי עליו לשלושה חודשים. אמרתי לו "אתה לא יכול להשאיר לי את המקום ריק. אני אין לי ראש לזה עכשיו". אנחנו מיודדים. אמרתי לו,, "אתה חייב, חובה, לך תמלא". בשלושת החודשים האלה אני צריך לפתור את הבעיות הגדולות".

אביבה קרול / גלובס : מה יותר גדול מלוח – שידורים ?

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "העליתי את תוכנית שערי צדק (בניית קריית רשות השידור, א' ק') על הפסים. במאי נבחר חברה שתנהל לנו את הפרוייקט. עד סוףף החודש אפתור את הבעיה של שפ"מ (זכיינית הפרסום בקול ישראל, א' ק'), חברה שגובה לרשות השידור מעל ל- 200 מיליון שקל ואין לרשות שום פיקוח ויכולת לבדוק מה כן שודר ומה לא. ישבתי איתם השבוע, מחברים את המחשב שלנו לשלהם, ניתן להם משרד ונוכל לראות מה שודר ומה לא שודר ועל מה יצאו חשבוניות. אחרי זה ננשום במשך שבוע, ואז נתחיל להתפנות לדברים בטלוויזיה. במקביל אנחנו עובדים על לוח – השידורים, ועל הסכסוכים עם כל הוועדים. יש סכסוכים מוכרזים עם כל הוועדים. רן גלינקא, שיהיה בריא, דבר אחד שהצליח לעשות זה להרגיז את כל העולם ולהכניס את כל המערכת למתח. הוא בריב מוכרז עם ועד מנהלים, ועד הנדסה, ועד עיתונות. שלושתם היו בסנקציות, ועמדו להשבית את הרשות. זה גם זירז את המינוי שלי".

אביבה קרול / גלובס : איך הורדת אותם מהעץ ?

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "היו הוראות מטופשות של רן גלינקא, שבאותו יום שנכנסתי ביטלתי אותן. בטירונות אולי היינו עושים דברים כאלה – מעמידים אותםם בשורה ואומרים להם לרוץ. את הדברים המטופשים הורדתי מיד. הוא למשל קיצץ את השי לחג, שהוא באותו סכום כבר חמש שנים, מ- 550 שקל ל- 450 שקל לעובד. זה כל – כך מטופש, זה כל – כך סמלי. מימנתי את זה מתקציב הרווחה, שבכלל הולך לקורסים במלונות חמישה כוכבים. אשלם לכולם במקום שקבוצה של 50 איש, שעוברים תמיד מקורס לקורס, ירדו לאילת וילכו לקזינו. זה נחשב קורס ?". "אני לא תינוק, אני לא בוכה".

אביבה קרול / גלובס : יוסף בר-אל, אם כן, לא ממש מסתיר את מערכת – היחסים הבעייתית, בלשון עדינה, בינו לבין קודמו בתפקיד, רן גלינקא. האחרון, אגב טוען כי יוסף בר-אל, ששימש כיועצו, למעשה הכשיל אותו. יוסף בר-אל, מצדו, מגיב לדברים כמו אוהב שנבגד, ופותח במונולוג ארוך, הכולל כינויים שהנייר אינו סובל.

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "קודם-כול, זה מראה כמה שהוא כפוי-טובה, וכמה שהוא לא הבין שום דבר ברשות השידור. דבר שני, באמת לפי בקשתו של השר (רענן כהן, א' ק') ושל רן גלינקא, הייתי יועץ שלו. הוא הרס אותי. בחודש הראשון עבדתי איתו מסביב לשעון. בלעדיי, אחרי שבוע הוא היה מחזיר את המפתחות. אחרי חודש וחצי הוא התחיל להתרחק. דברים שהצלחתי לסכם איתו ועם הוועדים לא נעשו. יש לו אופי כזה שהוא לא מחליט. הוא אומר "רק רגע", "חתמתי בראשי תיבות", "תן לי לחשוב על זה, ולא חוזר". כל דבר שסיכמנו הוא התחיל לעשות אותו הפוך. אני העברתי אותו בוועדת רביבי. את המכתב שלו לרביבי (השופט בדימוס יצחק רביבי) מדוע הוא מתאים לתפקיד, אני כתבתי. הוא אפילו לא ידע להציג את עצמו בפני רביבי. תשאלי את רענן כהן כמה עזרתי לאיש הזה. הוא ישב לי על הנשמה. גם רענן אמר, "אל תכשיל אותו, תעזור לו להצליח, גם שמי קשור במינוי הזה". בסדר. לקחתי אותו אישית להכיר לו חברי כנסת. איש לא הכיר אותו. הושבתי אותו עם ראשי הסיעות. היתה אמורה להיות הצעה בכנסת נגדו שבוע אחרי שנכנס – הרי הוא מונה בניגוד להסכם הקואליציוני. לקחתי אותו והעברתי אותו מאיש לאיש. לקחתי אותו לאנשים שהכי מתנגדים לו. להראות שהוא לא מפלצת, שהוא בסדר. לפני חודשיים הוא התחיל לעשות כל דבר שסיכם איתי הפוך".

אביבה קרול / גלובס : למה ?

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "סתם. לא יודע. התחלנו להתרחק. בחודש האחרון לא דיברנו בכלל. כל מה שהוא עשה, הוא עשה על אחריותו. אחרי רביבי, הוא כמעט ניתקק מגע איתי והפסיק להתייעץ. כל עסקת החבילה המסריחה שהוא עשה מאחורי הקלעים הכשילה אותו (העסקה שלפיה אמנון נדב, מנהל הרדיו, יהיה משנה למנכ"ל, יוני בן-מנחם יהיה מנהל הרדיו ורפיק חלבי מנהל הטלוויזיה, א' ק'). דבר כזה לא עושים. מנכ"ל שמודה שהיתה לו עסקה מאחורי הקלעים, ששותפים בה גם גופים פוליטיים, זה אדם מטומטם שאומר, "אני מתרסק מרצוני". הוא היה אידיוט. אז הוא בא בטענות לבר-אל ? הוא יצר את הסיסמה הזו "פטריוט". אני כן פטריוט, אני לא פטריוט, אני מפקד השייטת. מחפש סיבות, בר-אל בגד בי. מה בגדתי בו? הוא התרחק ממני ועשה הכול הפוך. ביום שהתפרסמה העסקה בעיתון, צלצלתי אליו. אמרתי לו, "מה אני קורא בעיתון ?". אמר לי, "זה נכון". אמרתי לו, "אתה משוגע, דבר כזה מתפרסם בעיתון, אתה מתרסק. אתה לא תהיה מנכ"ל ". קמה מהומת אלוהים גם בימין וגם בשמאל. בוועד המנהל פסלו את זה. איך ראש הממשלה מתערב, אל תשאלי. נגמר הסיפור, גלינקא גמר באותו יום.

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "אז קל לו לבוא להיתלות בעצים גבוהים, ולהגיד "פסלו אותי פוליטית, אמרו שאני לא פטריוט". פסלו אותו כי הוא נכשל והכשיל את עצמו. הוא לא ידע לקדם שום תחום שעסק בו. לא קידם הסכמים עם הוועדים כפי שהכריז, לא סיים תקציב, לא סיכם לוח-שידורים. אתמול ישבתי עם ידיד ותיק מאוד, עמנואל הלפרין. ישבנו ופטפטנו, החבר'ה הוותיקים – את יודעת, אני בן 18 פלוס, אז אני מכיר את הוותיקים. הוא אמר לי. "וואי, כמה טוב שהלך ההוא, הכניס את כולם למתח איום".

אביבה קרול / גלובס : ביום שני השבוע אישרה ועדת רביבי את מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל זמני – הליך שנדרש בעקבות חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה. בכך נסללה דרכו של יוסף בר-אל, הנהנה מתמיכה גלויה של השר רענן כהן, למינוי של קבע. אם כי נדרשת לשם כך גם תמיכה מובהקת של ראש הממשלה אריאל שרון.

אביבה קרול / גלובס : אתה חושב שתהיה מנכ"ל קבוע ?

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "לא חושב. אני לא ביקשתי את המשרה הזו. אני מנכ"ל משנת 89' עם שכר מנכ"ל ותנאי מנכ"ל, חי, טאץ' – ווד, מאה אחוז. הסיפוק שלי הואא מהעשייה. אם יהיה לי קצת יותר תקציב הייתי עושה דרמה בערוץ 33. באו והוסיפו לי עוד ערוץ, הערוץ המזרח – התיכוני. זה האני מאמין שלי מהיום הראשון שלי בארץ. אמרו לי, "בוא קח הרשות מתרסקת". איך אמר לי מישהו מאוד בכיר ברשות, "עוד חודשיים לא היית מוצא רשות להיכנס אליה". בכל-זאת 45 שנה ברשות. יש סמליות בדבר הזה. התחלתי למטה למטה, הייתי שחקן בדולר וחצי, הגעתי למעלה. לא רצו אותי. בסדר. רוצים אותי שוב, כמו ב-85', כשאמרו "תציל את הטלוויזיה, עומדים לסגור אותה". אורי פורת הסתכסך עם כל העולם. באתי, הצלתי, השארתי אותה פתוחה, ואחרי שישה חודשים חזרתי לערבית. באותה שנה קיבלתי את פרס ישראל. חזרו אליי ב-89', מינו אותי למנכ"ל. שלוש שנים ניהלתי, הכנסתי את שידורי הבוקר, וכתבתי לקירנשבאום, כשהוא נכנס לתפקיד, שאני לא רוצה להמשיך. ראית מנהל טלוויזיה שאומר "לא רוצה עוד קדנציה ?" אני לא מחפש את הניהול, אני מחפש את היצירה. עכשיו באו כדי שאציל את העסק הזה. אז זה אתגר, ואני אציל אותו. אעמיד אותו על הרגליים. ירצו אותי ? כבודם. שאלו אותי מהיום הראשון – קבוע או זמני? אמרתי, בעיניי כל דבר קבוע הוא זמני".

אביבה קרול / גלובס : וגם להפך?

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "כל דבר זמני בארץ הוא קבוע".

אביבה קרול / גלובס : אז תהיה מנכ"ל קבוע.

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "אני אומר לך – אני מאמין במשהו שנקרא כוחו של גורל. יש דברים שמתרחשים שאין לך שליטה בהם. אני לרגע לא אגיד שאני רוצה. אףף פעם לא ביקשתי לנהל את רשות השידור. אני על – פי חוזה 14 שנים, אף פעם לא ביקשתי שיחדשו לי אותו. אף פעם לא תוציאי ממני משפט 'אני דורש'. לא ייתנו לי – אני הולך. נותנים לי – אני נשאר. אין לי דרישות, אין לי אולטימטום".

אביבה קרול / גלובס : אומרים עליך שאתה מסתובב בכנסת כמו חבר הכנסת הכי ותיק, מכיר את כולם, שולט בתחום.

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "אני 45 שנה בארץ. התחלתי לסקר את הכנסת ככתב פרלמנטרי. חלק גדול מחברי הכנסת היו עוזרים פרלמנטריים, כולל רענן כהן, שהיהה מתלמד אצל לובראני. התיידדתי איתם בדרך. אני לא אדם עצור, אני לא אוטיסט. אני איש שיווק, זה בדם שלי. למדתי שיווק, עסקתי בזה הרבה שנים. יש ידידות חזקה ואמיצה ביני לבין אנשים, ללא קשר למפלגה. את יכולה להיכנס לכנסת ולראות שיש חברי כנסת ערבים שמנשקים אותי, ויש חברי כנסת מישראל ביתנו והאיחוד הלאומי שמנשקים אותי. נכון, אני מסתובב בכנסת. כולם ידידיי. על מי אני מדבר ? 50 – 30 איש. מה משותף בתוך ועדת הכספים לנודלמן, סופה לנדבר, ישראל כץ ומוסי רז? ישבו כולם, שיבחו אותי".

אביבה קרול / גלובס : כולם רוצים להיות על המסך.

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "אז מדוע לא התנהגו ככה כלפי קודמי? מדוע צריך לראות דבר שהוא הצלחה כדבר מושחת ? מדוע דווקא אצלי ? מדוע אחרים נולדו עםם כפית זהב בפה, ואני, לא נותנים לי אפילו 60 דקות של חסד. אני, 60 דקות אחרי שאמרו לי שהתמניתי, מתקשר אליי כתב של עיתון ואומר לי, "יו"ר רשות השידור אומר שהוא פונה ליועץ המשפטי לממשלה, שהמינוי לא חוקי כי לא נועצו בו". 60 דקות על השעון. נכנסתי ב- 14 במארס, שלושה ימים אחר-כך כבר פנה עו"ד גלעד שֶר ליועץ המשפטי לממשלה שיודיע שהמינוי שלי לא בסדר. חצי שעה אחרי זה רדיו גלי צה"ל שידר שהמינוי של יוסף בר-אל לא חוקי על פי החלטת היועץ המשפטי לממשלה. את יודעת מה עושים לי ? שותים את דמי. אבל אני לא תינוק, אני לא בוכה, ולא אבכה לעולם.

יוסף בר-אל / המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "העברתי תקציב בוועד המנהל של רשות השידור , ששישה חודשים לא אישרו באוצר, ש- שישה חודשים לא היה מוכן לדון. כולם אני נותןן להם מסך ? אני לא מבין. אין הסבר אחר ? לא יכול להיות שאני טוב יותר מאחרים ? זה לא בא בחשבון כי זה לא מתיישב עם סטיגמות. את לא יכולה להיות עולה חדשה, ובכל-זאת לדעת לעבוד. לא יפרגנו לך. לא יעזור. את לא יכולה לבוא מקטע של משדר בערבית ולנהל את העברית, כי "תביאי אתך מנטליות קלוקלת". הדברים נכתבו, ואני שותק. לא יכולים לפגוע בי".

הערה : באדיבות העיתון "גלובס".

[1] ראה נספח : הריאיון בשלמותו של העיתונאית אביבה קרול עם יוסף בר-אל בעיתון הכלכלי "גלובס" מתאריך יום חמישי – 18 באפריל 2002.

ביום חמישי – 15 בנובמבר 2001 אירחה מכבי ת"א אלופת אירופה בכדורסל בהֵיכַל הספורט ביד אליהו את  הקבוצה היוונית אולימפיאקוס אתונה בניסיון להסתער פעם נוספת על גביע ה- Euroleague. באותה עונת שידורים של 2002 – 2001 שילמנו למכבי ת"א באותה עונה סכום שיא פנטסטי של דולרים, מספר בן שבע ספרות עבור זכויות השידורים, אך המשחק נגד היוונים היה שִיגְרָתּי. לא השידור הישיר. אין שידור שִיגְרָתּי. השִיגְרָה היא האויב המַר של המאבק והתחרות וגם של שידורי הטלוויזיה. את זה ידענו מזה זמן רָב ציוותי השידור שלי ואנוֹכי. (הנתון המדויק של זכויות השידורים ששילמנו למועדון הכדורסל של מכבי ת"א בעונת 2002 – 2001 מופיע בספר עָב הַכֶּרֶס בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי, ואשר קרוי, "הקשר הסימביוטי").

היה לי אורח נכבד בהיכל הספורט ביד אליהו באותו העֶרֶב ההוא של יום חמישי – 11 בנובמבר 2001. מנכ"ל רשות השידור החָדָש בכבודו ובעצמו, מר רָן גָלִינְקָא. השַר הממונה רענן כהן מינה את רן גלינקא לתפקיד הרם בספטמבר / אוקטובר 2001 במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם אורי פורת ז"ל שהתפטר (ו/או התפוטר) באוגוסט 2001. המינוי הממשלתי של טירון התקשורת רן גלינקא היה לתקופה ניסיון קצרה בת כשלושה חודשים. בדרך כלל מדובר בתקופת ניסיון שאורכה לפחות שישה חודשים. רן גלינקא קיבל רק שלושה חודשים. הוא חשק עד למאוד במינוי הנכבד וביקש לשמש מנכ"ל רשות שידור לעת מצֹא לתקופת ניסיון שהפכה להיות כה קצרה. הוא העריך שיוכל להשתלט על התפקיד הרגיש והמורכב ונהנה מתמיכתו של ראש הממשלה מר אריאל שרון לפי שעה. רָן גָלִינְקָא ביקש ממני להתבונן מקרוב בהפקת שידור ישיר של משחק כדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה. הביא עִמוֹ למשחק ביד אליהו אורחת נוספת, את עוזרתו האישית ומנהלת לִשכתו גב' ליאורה שמעוני. מנהלת לשכת המנכ"ל הוותיקה והמצטיינת הקודמת של מוטי קירשנבאום יבד"ל ואורי פורת ז"ל מאז שנת 1993 גב' אֶלִינוֹר בֶּלְקִין, מי שהייתה בעלת ידע עצום בעבודה המורכבת הזאת סולקה מתפקידה. במקומה הוצבה בתפקיד המפתח טירונית חסרת כל מושג ניהולי בתוככי רשות השידור בשֵם גב' ליאורה שמעוני. רשות השידור איבדה בבת אחת לא רק את אורי פורת אלא גם מנהלת לשכה מוכשרת ועתירת ניסיון. גב' אלינור בלקין הייתה עבור מוטי קירשנבאום ואורי פורת מה שגב' רוחמה איילון הייתה בשעתו ל- יצחק לִבני יבד"ל ו-יוסף "טומי" לפיד ז"ל. הסתלקותם של אורי פורת ואלינור בלקין בבת אחת מרשות השידור היו שתי אבדות מקצועיות כבדות.

רָן גָלִינְקָא נעדר כל השכלה תקשורתית וללא שום עבר עיתונאי וודאי לא בעיתונאות אלקטרונית מיידית ורבת מהירות כטלוויזיה (ערוץ 1) ורדיו (קול ישראל), התמנה זה עתה לכהונה הרָמָה והמורכבת של מנכ"ל רשות השידור בהמלצתו האישית והישירה של השר הממונה על רשות השידור רענן כהן. כאזרח מן השורה נהה רָן גָלִינְקָא במשך שנים אחרי שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועכשיו כמו מרבית המנכ"לים שקדמו לו התאבה להיות אף הוא אורח מחלקת הספורט במשחק המתנהל בהיכל הספורט יד אליהו. ביקשתי ממנו להגיע מוקדם יותר לשער שֵש של ההיכל שם ממוקמת ניידת השידור הגדולה שלנו. רציתי שיספיק לשוחח עם האנשים העושים את השידור, הצוות העיתונאי שכולל את הבימאי, המפיק, השדרים והפרשנים, ויכיר גם את הטכנאים ופועלי במה. רציתי שהוא יתבונן מקרוב בהכנות הסופיות של השידור הישיר נוֹשֵא הרייטינג הרָב ביותר של שידור הציבורי. קיוויתי שיהיה בידו הזמן לשוחח עם עשרות עובדי ניידת השידור לפני שהוא אָץ לעבר יציע המכובדים בהיכל כדי לצפות בהתמודדות. "יואש אלרואי דאג לי לארבעה  כרטיסים, לי ולעוזרתי ליאורה שמעוני", ביקש כמה ימים לפני השידור הישיר, ולא שכח להוסיף, "נילווה אלי העֶרֶב גם מנהל ערוץ 33 ברשות השידור יוסף בר-אל ובְנו אָרִיק, אָנָא ממך. יוסף בר- אל הוא ידידי ועוזרי הקרוב. הוא האיש שמכניס אותי לעבודה ולעניינים ברשות השידור. אני מבקש אותך שתשיג גם לוֹ שני כרטיסים למשחק של מכבי ת"א".

נפגשנו ביום חמישי ההוא – 15 בנובמבר 2001 ליד ניידת השידור הגדולה שלנו ה- "וֶורֶד" הממוקמת בסמוך לשער מספר שֵש של ההֵיכַל. עֶשֶר המצלמות שלה וחמֵש יחידות ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording) של ההילוכים החוזרים האיטיים כבר היו מוכנות לשידור הישיר של המשחק אלופת ישראל מכבי ת"א נגד אלופת יוון קבוצת אולימפיאקוס במסגרת המחזור ה- 6 של ה- Euroleague. ציוותי השידור שלי בהיכל הספורט ביד אלינו היו השַדָּר מאיר איינשטיין והפַּרְשָן אלי סהר יחדיו עם השַדָּר השני אורי לוי והפַּרְשָן השני רלף קליין ז"ל. המנכ"ל החדש עשה עם תחילת מינויו שתי שגיאות שמרבית המנהלים הטירונים נוהגים לעשות תדירות. הוא הרשה לעצמו לאַחֵר לפגישה שנקבעה לו עם צוות ניידת השידור שכיסה את המשחק ומינה את יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33 למעין יועץ ראשי שלוֹ מבלי לבדוק מי האיש, מה הרקורד המקצועי שלו, ומה הן מידות כּישרונו ואמינותו שדורש התפקיד. המנכ"ל הזמני הירוק לא הכין את שיעורי הבית המינימאליים והבסיסיים ביותר שהיה עליו להכין. שגיאתו השנייה כפי שיתברר בהמשך הייתה קרדינאלית ומכרעת ועלתה לו במשרתו.

משחק הכדורסל עמד אוֹ טוֹ טוֹ כבר להתחיל ולא נותר לוֹ לרן גלינקא פנאי לעשות את הדבר החשוב באֶמֶת, להיכנס לניידת השידור כדי לפגוֹש ולהכיר את עובדיה, ועל מנת לעקוב אחרי ההכנות האחרונות לקראת משימת אותו השידור הישיר ההוא. נשארו לוֹ שְנִיוֹת ספורות של פנאי ומן הסתם בחר לעשות לי הכרה עם יוסף בר-אל. זאת הייתה שליפה גרוטסקית שהניבה זיכרון אירוני. "תכיר", אמר לפתע רן גלינקא וחזר על הטקסט שאמר לי בהנאה ובגאווה לפני ימים ספורים, "זהו יוסף בר-אל היועץ הקרוב שלי", תוך שהוא מצביע בכיוונו של עוזרו הצמוד. "הוא האיש שמכניס אותי לעסק ולעניינים ברשות השידור", שח לי הטירון הירוק ודרדק התקשורת בפשטוּת, בתמימות, ובפנים מחוּיָכוֹת מי שמתעתד לשמש מנכ"ל רשות השידור. גיחכתי והשבתי לוֹ מייד, "אתה לא צריך להציגוֹ בפניי אני מַכּיר אותו היטב מימים ימימה, מקדמת דנה". לחצתי את ידיהם של רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל ואיחלתי להם צפייה נעימה. "תודה", אמר רָן גָלִינְקָא לבוש בפשטות כקיבוצניק מן השורה ונועל סנדלים (גדל בקיבוץ רמת יוחנן). "שתהיה לי בריא", נִפרד ממני יוסף בר-אל ענוב ומחויט בחליפה מהודרת ונעול נעלי עור תואמות. ארבעתם מר רן גלינקא ועוזרתו גב' ליאורה שמעוני ומר יוסף בר-אל ובנו אריק נבלעו בין המוני האנשים שנעוּ בדרכם לעבר שער שָלוֹש המוביל ליציע הכבוד בהֵיכַל הספורט ביד אליהו. מכבי ת"א הייתה כרגיל ההצגה הטובה ביותר בעיר וסחורת שידור טלוויזיונית נאותה. ניווטתי את שידורי הספורט גם בעבור רן גלינקא והייתי גאה בעצמי כי זכויות השידורים הבלעדיות של מכבי ת"א שייכות רק לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

רָן גָלִינְקָא היה מנכ"ל זמני טירון שמשל ברשות השידור שישה חודשים בלבד, מאוקטובר 2001 ועד אפריל 2002. רָן גָלִינְקָא (תא"ל מיל. בדרגתו היה לוחם בעל מוניטין בצה"ל ופיקד בהצלחה על שייטת 13 אך נכשל בניהול רשות השידור. הוא היה חסר כל ניסיון עיתונאי ופרי בּוֹסֶר בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת הכוללת בשורותיה את הטלוויזיה ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" (בעברית וערבית) + 2000 עובדים. הוא שגה כבר מראשית עבודתו. בהיותו נאיבי (עד כדי גיחוך) ונטול מודיעין מינה דווקא את יוסף בר- אל לעוזרו האישי והכריז באוזניי בטרם עת כלהלן : "זהו ידידי, האיש שיכניס אותי לעניינים ברשות השידור". טעות גסה בבחירת עוֹזֵר שהתבררה כי אין לה מחילה. הוא רָן גָלִינְקָא שילם על כך בריבית דה ריבית והוכיח שוב עד כמה כישרונותיה של ההיסטוריה להיות צינית ואירונית הן בלתי מוגבלות.

barel 6

טקסט תמונה : 1992. יוסף בר-אל (בן 57ׂׂ בתמונה). "זהו ידידי יוסף בר- אל העוזר והיועץ הקרוב שלי שמכניס אותי לעניינים", אמר לי רן גלינקא לאחר מינויו בספטמבר – אוקטובר 2002 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. (התמונה צולמה ב- 1992. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל "אריק" שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה בעצם כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה אריאל שרון קבע כי כהונתו איננה עוד בת תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים. אריאל שרון קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השריון אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה. מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל אולם על פי תפישת עולמו של ראש הממשלה אריאל שרון הוא היה מנכ"ל רשות שידור שאיננו פטריוט מספיק.

רוֹש וְלַעֲנָה בשנים ההֵן שֶל 2005 – 2001 ברְשוּת הַשִידוּר (2).

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רחב ידיים (17 דקות) במגזין החדשות "יוֹמָן" עם יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם אביר האינתיפאדה הפלסטינית השנייה מר יאסר עראפאת ערך כתב ערוץ 1 לעניינים ערביים עודד גרנות במוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אריאל "אָרִיק" שרון ראה ביאסר עראפאת טרוריסט ורָב מרצחים שמקומו לא יכירנו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שוֹבָל דָם ארוך של ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אריאל שרון היה המום מהכתבה והריאיון הנִרְחָב עם יאסר עאראפת יו"ר הרשות הפלסטינית בתוכנית הַדֶגֶל "יוֹמָן" של טלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היווה חציית כל הקווים האדומים. אריאל שרון ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית משגה קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לעורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אריאל שרון רצה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום עוד באותו ליל שישי ההוא ב- 7 בדצמבר 2001. הוא לא ידע שהשַר הממונה רענן כהן הוציא בינתיים מסמך כתוב, יממה קודם לכן ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001, המאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים (עד 12 במארס 2002). רָן גַלִינְקָא נשאר מוגן לפי שעה בתפקידו. אריאל שרון לא יכול היה לגעת בו. אולי כן אך ביקש להימנע משערורייה ממשלתית ואולי גם לא רצה להביך את השר רענן כהן. היכן נשמע בעצם שראש ממשלה מפטר מנכ"ל רשות שידור בערב שבת ? אריאל שרון חרק שיניים ונאלץ להמתין עוד שלושה חודשים.

galinka 1

טקסט מסמך :  6 בדצמבר 2001 . השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור בשלושה חודשים נוספים עד 12 במרס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר הוכרע ונחתך. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בארגון, הפקה, כלכלה טלוויזיונית, ובעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי ברמה ירודה מגוחכת (אך נושא באחריות ראשית של עורך עליון של כל מִשְדָּרֵי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל"), היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת, כאמור מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון "מעריב". מר עוֹדֵד גְרָנוֹת צילם והקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה הפלסטינית השנייה שהובילה כזכור למאות מעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7  בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עָרָאפַאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמחליף ומועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא בנימוק, "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה שגוי ומופרך לחלוטין. רשות השידור המשיכה לשמש ב- 2002 ממש כמו היום ב- 2017 שַק אִגְרוּף של הפוליטיקאים. מינויו של רן גלינקא ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור בספטמבר 2001 – מצִדָה האחד של המטבע, ומינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במארס 2002 במקום רן גלינקא – מצִדָה השני של אותה מטבע, היו מגוחכים ובלתי נתפשים ברמה הלאומית (!).

ariel sharonטקסט תמונה : השר הממונה על רשות השידור רענן כהן (משמאל) מעלה במארס 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא המודח. ראש הממשלה קיבל את ההמלצה. (לע"מ תמורת תשלום).

יוסף בר-אל מונה בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד קיץ 2007. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו- הבינו כי הפקדתו על רשות השידור הייתה מעשה מופרך מיסודו. הם הדיחו וסילקו אותו לאלתר מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות מכהן בעוון שחיתות ושוחד מסך (!). עבורי זה היה מאוחר מידי.

ראה הספר עָב הַכֶּרֶס "רוש ולענה" בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי. הספר הזה מהווה נדבך אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים הקרויה בשמה הכללי "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ועוסקת ודנה בקורות הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2015 – 1884.

שמו המלא של הספר "רוש ולענה" הוא כלהלן : 

"הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל : רוֹש ולַעֲנָה בשנות האוֹפֶל של 2005 -2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל".

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

רוֹש וְלַעֲנָה בשָנִים ההֵן שֶל 2005 – 2001 ברְשוּת הַשִידוּר (3).

ביום שישי – 26 באפריל 2002, שמונה ימים לאחר שהתראיין מר יוסף בר-אל אצל גב' אביבה קרול ב- "גלובס", החליט המועמד הוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור להעניק ריאיון נרחב, שחצני, ומופרך גם לכתבת עיתון "מעריב" גב' שָרִי מָקוֹבֶר. בפתח הריאיון הכריז יוסף בר-אל על הבטחה אישית שלו לממנה שלו ראש הממשלה אריק שרון, כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי. אלוהים קרא לי ואמר : ג'ו סיים את המשימה שלך". שרי מקובר הפכה זאת לכותרת ראשית באותו הריאיון ההוא שקיימה עם יוסף בר-אל ביום שישי – 26 באפריל 2002 ואשר פורסם במוסף של העיתון "מעריב".

barel 4

טקסט תמונה : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת שחצנית ב- "מעריב" של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה חופשית ודמוקרטית שנקראת מדינת ישראל. יוסף בר- אל מכריז ב- 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור, "אלוהים קרא לי לסיים את המשימה…". באמת… מה אתה אומר יוסף בר-אל…? לא פחות ולא יותר…אלוהים קרא לך לסיים את המשימה…!? מעולם לא נשמעה הכרזה בוטה שכזאת רוויית רהב של מנכ"ל רשות שידור כלשהו. לא לפניו – וגם לא אחריו (!). רבים מהעסקנים הפוליטיקאים הרדודים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר החרישו. (באדיבות העיתון "מעריב").

בגוף הכתבה ההיא בעיתון "מעריב" ביום שישי של 26 באפריל 2002 דאג המועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת מהות הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּעע מזה שנים ארוכות. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר- אל מנה בפומבי וללא בושה את ידידיו הפוליטיקאים במדינת ישראל : "…חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי…דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ…", והוסיף על עצמו, "…אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עם אנשיםם יודע לשווק את עצמי, ויוצר קומוניקציה בקלות…קל להתיידד איתי…", אמר לעיתונאית גב' שרי מקובר. איש מהרשימה הנכבדה לא התייצב בפומבי ולא הכחיש את חברותו עם מנכ"ל רשות השידור שלבסוף הודח וסולק מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון. (באדיבות "מעריב").

אף פעם לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים. אחד מחוקי המוסר העיתונאיים קובע בבירור : "עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים –  חשוד מראש". העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה. העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שאינם נחצים כמו באקסיומה המתמטית. לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים משוררים או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל, או אנשי חקלאות, תעשייה, וְ- High Tech. ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בנְאוֹרוּת בפני המראיינת את כריזמת המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי : "…מה פירוש רָאִיס ? רָאִיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה. מתוך כבוד. אנשים בעל כורחם מכבדים אותי. אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר. כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו "קום אני מדבר אליך", אבל כולם קמים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. תמיד אמרו "הראיס נכנס" מתוך כבוד…". לא ייאמן למראה העיניים הקוראות את המילים האלה. בעצם ייאמן ! יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד הבטיח גם בטוֹן יהיר ורברבני למראיינת שלו באותו ריאיון כלהלן : "…אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו…". הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות. איזה להחזיר ואיזה נעליים.

barel 2

טקסט מסמך : "מעריב". יום שישי – 26 באפריל 2002. (באדיבות "מעריב"). קטע מתוך מסמך מדהים : חיים יבין (מימין) ואמנון נדב (משמאל) מאזינים בהערצה ובכמיהה לנאום הרהב המביש של המועמד הוודאי למשרת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (בתווך) מטעם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. במקום להסתלק מהמקום לאות מחאה אודות המינוי הממשלתי המופרך הם נשארו לשבת על מושבם. בכך אִשְרֵרוּ ונתנו ביודעין תוקף להעמקת הפוליטיזציה בשורות רשות השידור. אין לזה פירוש אחר. ביזיון. את מה שחיים יבין ואמנון נדב לא עשו ביצעה ב- 2005 אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה שהציבו אותו ב- 2002 על הכֵּס הרָם. ממשלת אריאל שרון הדיחה וסילקה את אותו יוסף בר-אל ב- 2005 בגין שחיתות ושוחד מסך לירכתיה האפלוליים והמוצלים של רשות השידור.  

barel 4

טקסט מסמך : "מעריב". יום שישי – 26 באפריל 2002. (באדיבות "מעריב"). קטע מתוך מסמך מדהים : המועמד למשרת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מנסה להקדים תרופה למכה, בונה חומה פוליטית סביבו, ומונה בפרהסיה את ידידיו הפוליטיים מכל עבר. בסופו של דבר זה לא עזר לו. אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה שהציבו את אותו יוסף בר-אל ב- 2002 על הכֵּס הרם היו אלה שהדיחו וסילקו או ב- 2005 בגין שחיתות ושוחד מסך לירכתיה האָפְלוּלִיים והמוּצָלִים של רשות השידור.

הריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" היה מדהים בשחצנותו ובעל רושם שלילי ביותר מכל היבט, שלילי ביותר כמו הריאיון שנתן לאביבה קרול ב- "גלובס" שמונה ימים קודם לכן ב- 18 באפריל 2002. יוסף בר- אל החמיא לעצמו בפרהסיה ללא מעצורים והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו לא היסו אותו. "בכנסת ישראל אמרו לי, אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור", דיווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" גב' שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל ה– BBC הבריטי גרג דייק (Greg Dyke) היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שלוו בממשלה, כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד בישראל. תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי ועובדי ה- BBC  לגרש את המנכ"ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה. המגיש הראשי של "מבט" חיים יבין ומנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב שמעו את הטקסט הנורא והחרישו. כל ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו שתק. בעיקרר העיתונאים. 

שוּם מנכ"ל בהיסטוריה של רשות השידור הישראלית לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון, ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ"ל רשות השידור המיועד הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב. קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם. חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין מדינות דיקטטוריות ואת ארצות העולם השלישי.

לקראת תום הריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 שאלה עיתונאית "מעריב" שרי מקובר את המועמד הוודאי והיחיד לתפקיד הנעלה והרָם של מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל יוסףף בר-אל את שאלתה האחרונה : "אתה באמת מאמין שתהיה מסוגל לכך ?" יוסף בר-אל האזין וענה כדלקמן : "אין לי צל של ספק. לפני שבועיים התקשר אלי אל אדם, איש מקצוע מעולה, אקדמאי ומחנך, קוראים לו פרופסור ירון האזרחי. הוא אמר לי : "יוסף כשרענן כהן בחר בך לתפקיד המנכ"ל התקשרו אלי כמה עיתונאים ואנשי ציבור וביקשו ממני לצאת למתקפה נגדך. אבל אני אמרתי לכולם שאני מכיר אותך, ושיש בך המון חוכמה ושקט, ושהיצירתיות והניסיון שלך יוכלו להציל את הרשות. עכשיו אחרי שלושה שבועות אני כבר רואה שצדקתי, ולכן התקשרתי לברך אותך. אתה באמת האיש המתאים". בשבילי, מתרגש יוסף בר-אל עד דמעות זו הייתה שיחת שכר, לא שקלים, לא דולרים, אלא יהלומים. למרות הוותק שלי, למרות הניסיון, למרות ההצלחה, אני צריך צריך להסתכל על עצמי במראה לפעמים ולבדוק שהכול אצלי בסדר. אם אדם מוערך כמו ירון האזרחי אומר לי דברים כך כך חד משמעיים, אז אני באמת מרוצה מהדמות שמשתקפת אצלי במראה". מגוחך. דבריו של פרופסור ירון האזרחי ליוסף בר-אל היוו טקסט חנופה מגוחך ועלוב שהתברר כהזוי ולא רציני. חֶשְרָת עָבִים, עננים שחורים הסתירו את עין השמש וכיסו באחת את שמי רשות השידור הריבונית.

אין לשכוח כי בתקופת שלטונו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוא הואשם (גם ע"י התנועה לאיכות השלטון) כי הפך את השידור הציבורי במדינת ישראל למסואב והעניק שוחד פוליטי לכל מיני פוליטיקאים בעמדות מפתח. אין ספור קטעי עיתונות מהימים ההם ("הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "העיר", ו- "כל העיר") מצביעים על האשמות חמורות ועל שחיתות פוליטית בה הייתה נגועה רשות השידור ומרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל. היה מדובר ב- נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה הישראלית. ואז זה קרה : ב- 2 בחודש מאי של שנת 2005 אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון שמינו את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבינו שמדובר במינוי מופרך והדיחו אותו בבושת פנים מכהונתו הרמה.

barel 2

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. העיתון "מעריב" מדווח לקוראיו כי לראשונה בתולדות המדינה ולראשונה בהיסטוריה של רשות השידור (כוללת בתוכה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית — ערוץ 1 ואת רדיו "קול ישראל") החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח מנכ"ל רשות שידור מכהן.  יוסף בר-אל גורש בבושת פנים מהכס הרם. (באדיבות "מעריב").

מדהים יותר מהצהרות המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל בריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 ב- "מעריב" הייתה העובדה כי המוני עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראליתת הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, שוחרי העיתונות החופשית, ביניהם מובילי ומנהיגי השידורר הציבורי מקדמת דנה, קראו היטב כל מילה בריאיון ההוא אך שתקו והחרישו. הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר היה על פי תפישת עולמי ריאיון של קָלוֹן, בו מכר מנכ"ל רשות השידור את כבודו ועצמאותו של השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי. כך אני הבנתי את תוכן הריאיון שהיה מביש בעיניי. עובדה ו- יש לחזור עליה, שאותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והציבור אותו בפסגת השידור הציבורי, הבינו גם אם באיחור בתום שלוש שנים כי המינוי היה מופרך מיסודו והדיחו מכיסאו. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל מניהול רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות השידור באמצע כהונתו הפעילה.

הערה : באדיבות העיתון "מעריב".

[1] ראה נספח : ריאיון של שרי מקובר עם יוסף (ג'ו) בר- אל "בסוף שבוע" של העיתון "מעריב" מתאריך יום שישי – 26 באפריל 20022.

[2] ראה נספח : מוסף "סוף שבוע" של העיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 2002.

יום שישי – 3 במאי 2002. הריאיון המלא שערך דן שילון בעיתון "מעריב" עם שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין (היום נשיא המדינה) בנושא מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון.

shilon 4

טקסט מסמך (1) : "מעריב". 2002. (באדיבות "מעריב"). לקרוא ולא להאמין שכך מתנהלת רשות שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל.

shilon 5

טקסט מסמך (2) : "מעריב" 2002. (באדיבות "מעריב"). לקרוא ולא להאמין שכך מתנהלת רשות שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל.

היסטוריה פוליטית רחוקה של השידור הציבורי.

העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית ושורשיה עמוקים. בעת בריאתה שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב' גולדה מאיר. היה להם רוב בכנסת ובוועדות הכנסת, ובחשובה שבהן וועדת הכספים. חוֹק רשות השידור שנחקק בכנסת בשנת תשכ"ה – 8 במארס 1965 קובע כי ממשלת ישראל היא זאת שתבחר ותמנה את מנכ"ל רשות השידור ואת יו"ר וחברי הוועד המנהל של רשות השידור. נשיא המדינה ימנה את אנשי המליאה. יוצריה המקצועיים הצעירים חדורי אמביציות של הטלוויזיה הכללית פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן, דָן שִילוֹן, מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, חַיִים יָבִין, יוֹרָם רוֹנֵן, טוּבְיָה סָעַר, פרופסור יִרְמִיָהוּ "יֶרִי" יוֹבֵל , צְבִי גִיל, רָן אֶדֶלִיסְט, שַרִי רָז, שִמְעוֹן טֵסְלֶר, רוֹן בֵּן יִשַי, דָן בִּירוֹן וחבריהם ביקשו ב- 1968 ליצור יש מאין. בהיותם דוֹר חלוצים חסר ניסיון וגדוש חלומות ביקשו האנשים האלה ליצור טלוויזיה ישראלית בעלת איכות ועתיד, שמשדרת תוכן ציבורי וסוציולוגי מגוון ועשיר הדומה למורשת ה- BBC הבריטי. החלוצים הישראליים וחֵיל הסיוע מחו"ל נתקלו כבר בראשית הדרך בקשיים תוכניתיים, כלכליים, טכנולוגיים  ואִרגוניים עצומים. הם סבלו מחילוקי דעות פנימיים, מריבות  וסכסוכי עבודה, ותוכן גם משום שהפוליטיזציה חִלְחֵלָה לשורותיה במלוא עוצמתה כבר בדמי ימיה. הפוליטיקאים הכריעו את גורל השידור הציבורי יותר מאנשי המקצוע. המסמכים בספר מוכיחים זאת. מן המפורסמות הוא שהפוליטיזציה החודרנית הייתה המאפיין הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עובדה ידועה, אבל האם הייתה זאת גזירת גורל בלתי נמנעת ? המאפיין השני : היא נולדה ענייה מרודה ונותרה כזאת כל ימי חייה. ממה שלא הייתה צריכה היה לה בשפע ולמה שנזקקה ניתן לה במְשוֹרָה. עודף פוליטיקה וחוסר ממון משחקים תפקיד מרכזי בתוככי רשות השידור עד עצם היום הזה. הם הולידו תסכולים חריפים. רק אדם שהוא באמת עיתונאי חופשי בנשמתו ובכל רמ"ח אבריו וכזה שדָם הטלוויזיה זורם בעוֹרְקָיו, מסוגל להבין באמת איזו שררה ואֵימָה פוליטית טמונים במנהלים שרוצים למצוא חן בעיני שולחיהם, ובמפגש עגום הנפש של הידע והכישרון האנושי מול כיס רֵיק. בטלוויזיה הכללית פעלו מיום היווסדה בחודש מאי 1968 כישרונות לא מעטים בתחומי העיתונאות, ההפקה, היצירה המקורית, וההנדסה. היא הוקמה בהתלהבות רבה ותנופת נעורים ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. אך המומנטום נושא התקוות נִבְלַם. במידה רבה הוטל הפּוּר. עובדה שבמלאת לה חֲמֵש שנים במאי 1973 שלח שַר החינוך והתרבות יִגְאָל אַלוֹן מברק בהול למנכ"ל ה- BBC הבריטי עתיר המוניטין סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) בו ביקש ממנו להגיע בדחיפות לארץ כדי לבדוק מה לא עובד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המטה ליפול. איך קרה שבגיל כה צעיר היא כבר סובלת מסכסוכי עבודה קשים, פוליטיזציה מרחיקת לכת. רדידות תוכן, וחסימות עורקים. יִגְאָל אַלוֹן דרש מהְיוּ גְרִין להגיש לו בהקדם את ממצאיו.

טֶקֶס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים ממושכים. הפוליטיקה לגווניה השונים בחשה במשך עשרות שנים בשידור הציבורי, כרסמה ביסודותיו, ולבסוף אַף מוטטה חלק מהם . ב- 2012 הוא נשאר על כנו אך גוסס. כל שלטון בישראל ביקש להעמיק את אחיזתו ברשות השידור ועשה ככל יכולתו לקדם את נאמניו מבין השורות ולהדיח את מתנגדיו. ממשלות ישראל מינו את המנכ"לים לדורותיהם אך משלא סרו למשמעתן ביקשו להדיחם. ב- 31 במארס 1969 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר והשַר ישראל גָלִילִי את מנהל רדיו "קול ישראל" שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ"ל רשות השידור הראשון. מינוי פוליטי – מקצועי. כעבור שמונה חודשים ביקשה להדיחו לאחר שלא נעתר לבקשתה לדחות ביום שישי – 7 בנובמבר 1969 את תחילת שידורי הטלוויזיה בלילות שבת כדי לאפשר לה להרכיב קואליציה ממשלתית עם המפד"ל (המפד"ל התנגדה התנגדות נחרצת לשידורי טלוויזיה בלילות שבת, בשבתות, ובחגים). ראש הממשלה גוֹלְדָה מֵאִיר ביקשה משמואל אַלְמוֹג לעכב בכמה שבועות את ראשית שידורי הטלוויזיה בלֵיל שבת כדי לשמור על שקט פוליטי לקראת הרכבת הקואליציה הממשלתית. שְמוּאֵל אַלְמוֹג והמִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נָתַן שַחַם סירבו והשיבו לה ולשַר הממונה ישראל גָלִילִי בהאי לישנה, "תפקידנו כמנהיגי השידור הציבורי הוא לשדר בטלוויזיה וברדיו שבעה ימים בשבוע כולל לילות שישי, שבתות, וחגים ולא להרכיב קואליציה ממשלתית". גב" גולדה מאיר נעלבה עד עמקי נשמתה ולא שכחה זאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג.

ב- 1 באפריל 1974 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושַר התקשורת שִמְעוֹן פֶּרֶס את מפקד רדיו גלי צה"ל יִצְחָק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור. מינוי פוליטי אבל מקצועי. כעבור עשרה ימים התפטרה גולדה מאיר בגלל לחץ ציבורי כבד שהופעל עליה בעקבות מלחמת יום הכיפורים 1973 שתפשה את צה"ל בלתי מוכן. מפלגת המערך הטילה על יִצְחָק רָבִּין להתייצב במקומה בראשות הממשלה. ב- 1975 ביקש ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין לפַטֵר את יצחק לִבְנִי בשל שידור הסדרה הסַטִירִית בטלוויזיה "ניקוי ראש" בעריכת מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז"ל בה נטען באחת התוכניות כיי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון נועדו להסיט את תשומת הלב של הציבור מהמצב הכלכליי הקשה. ראש הממשלה יִצְחָק רָבּין יצא מדעתו מרוב כעס וטען כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חצתה את כל הקווים האדומים גם אם מדובר בסַטִירָה. ב- 1 באפריל 1979 ביקשו ראש הממשלה מנחם בגין ושַר החינוך זְבוּלוּן הָמֵר את המועמד שלהם יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לרֶשֶת את מקומו של מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי, שריד לממשלות גב' גוֹלְדָה מֵאִיר ויִצְחָק רָבִּין. תקוותם הייתה שהעיתונאי הסוער והבוטה (והמבריק) מהיומון "מעריב" יעשה סדר חדש בטלוויזיה השמאלנית של מדינת ישראל. זה היה מינוי פוליטי של איש שמעולם לא ניהל רשת שידור בת 2000 (אלפיים) עובדים הכוללת בתוכה ארבע רשתות מִשְנֶה : הטלוויזיה בעִברית ועַרבית ורדיו "קול ישראל" בעִברית ועַרבית ותקציב שנתי של 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר. אף על פי כן הוטלה עליו המשימה.

[1] מוטי קירשנבאום בוגר אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ללימודי קולנוע וטלוויזיה, נמנה על אנשי צוות ההקמה ב- 1968, והיה הראשון שהמציא בשפתו השנונה את המונח "פנס קסם" בימיה המוקדמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

תזכורת וויזואלית : ימי הזוהר של השידור הציבורי. הימים ההם שלא ישובו עוד.

טקסט תמונה : 1975 . וועידת ה- EBU נערכת בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתייצבת לדיונים כרשת שידור שהיא Active Member ב- EBU (חברה פעילה באיגוד השידור האירופי) וגם מארחת הפגישה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צבי גיל יועץ מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, צבי "צֶבֶּה" גורן עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות, דן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1971. ניו יורק – ארה"ב. ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני כתבים בכירים של רשות השידור בימים ההם בארה"ב. יגאל לוסין כתב רדיו "קול ישראל" (מימין) וחיים יבין כתב הטלוויזיה (משמאל). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. לוס אנג'לס – ארה"ב. עידן טרום הטלוויזיה בארץ. מוטי קירשנבאום (ראשון מימין) הוא סטודנט שנה חמישית לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. השניים האחרים אינם מזוהים. ב- 1968 חבר מוטי קירשנבאום (אז בן 29) לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשותו של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. (התמונה באדיבות יאיר גורן (גורין). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי (בתווך) בראשית דרכינו. הוא פרשן כדורסל שלי, של חטיבת הספורט בפיקודי, בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני עורך ומפיק, מנווט ו- מנהל את חטיבת הספורט ההיא. מימין, זאת העיתונאית מיכל הוכשטט. מנכ"ל רשות השידור ב- 1981 היה יוסף "טומי" לפיד ז"ל, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל כיהן התפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, טוביה סער יבד"ל הוביל את חטיבת החדשות. אריה מליניאק שימש פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 16 שנים (בהפסקות) בשנים שבין 1979 ל- 1995. רחשתי לו הערכה עד שניצל את המיקרופון והמסך קרדום לחפור בו לצורך קידום ענייניו הפרטיים כפי שסיפר בפרוטרוט בריאיון שהעניק ב- 1991 לעיתונאי רון מיברג. הוא הודח על ידי לאלתר מכס הפרשנות והוחלף באלי סהר. פשוט הוּעָף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"Something is rotten in the state of Dennmark", אומר מרצלוס ל- הורציו וברנרדו היכן שהוא בראשית המחזה "הַמְלֶט" (של וויליאם שייקספיר) בחצות לֵיל קַר וקפוא בעת סיור קבוצת קציני הארמון בחומות החשוכות של טירת אֶלְסִינוֹר. נראה לפתע כי בטקסט האמור לעֵיל הוא כאילו מתכוון במשהו גם לערוץ 1 בשנות חֶשְרָת הֶעָבִים של 2005 – 2001. הרהרתי בהמלט ובוויליאם שייקספיר בעת כתיבת המסמך בן 14 עמודים ההוא בחג שבועות, ה' סיוון תשס"ב – 16 במאי 2002, אותו שלחתי למנכ"ל רשות השידור המיועד והמופרך יוסף בר-אל. 

רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של רשות השידור של מדינת ישראל בשנים ההן של 2005 -2001 תחת שלטונם המופרך של שני המנכ"לים רן גלינקא ויוסף בר-אל. שניהם הודחו ע"י ממשלת ישראל. כל אחד בתורו. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב- 2014 בעידן המנכ"ל יוני בן מנחם השידור הציבורי נקבר. ב- 2016 מוקמת לשידור הציבורי מַצֵבָה בדמותו של תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ"ל החדש אלדד קובלנץ והיו"ר גיל עומר.

 

טקסט תמונה : 2005. מנכ"ל רשות השידור המופרך, הכושל, והבלתי מוכשר יוסף בר-אל בטרם הדחתו מכהונתו הציבורית הרָמָה ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון וע"י שר התמ"ת והממונה על רשות השידור אהוד אולמרט ב- 2 במאי 2005. יוסף בר-אל הוא מנכ"ל רשות השידור הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שמסולק ומודח מכהונתו בבושת פנים כשהוא מצולק באות קין. יוסף בר-אל הודח מכיסאו התקשורתי הנישא בגין האשמות חמורות ביותר נושאות קלון של שחיתות + שוחד + נפוטיזם. בעד הדחתו וסילוקו לאלתר של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור ועל פי המלצת היועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז הצביעו 13 שרים, שני השרים מאיר שיטרית ודליה איציק הצביעו נגד הדחתו, ושלושה שרים בנימין נתניהו, דני נווה, ופואד בן אליעזר נמנעו. (תצלום לע"מ הנ"ל ניתן לי תמורת תשלום).

2005 – 2001. רשימה נוספת מתוך יומני. נראה לי כי רשות השידור הציבורית בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. מדהים שהממשלה הזאת בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ובעצת השר הממונה שלו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, מפקידה באוקטובר 2001 על רשות השידור איש כה לא נבון וגם טירון עיתונאי ללא שום ניסיון ניהולי של רשת שידור ציבורית כה מורכבת ומסובכת שמעסיקה 2000 עובדים, אולם בעל דרגה צבאית גבוהה תא"ל מיל. בשם רָן גָלִינְקָא, וממנה אותו למנכ"ל הזמני של רשות השידור (כאמור באוקטובר 2001). אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון מדיחים את המינוי המופרך שלהם רן גלינקא מכיסאו הזמני במארס 2002. ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן לא ממתינים אפילו שנייה אחת. שניהם מזדרזים וממנים במקום רָן גָלִינְקָא המודח במארס 2002 לתפקיד המנכ"ל הזמני של רשות השידור את מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב של אותו רָן גָלִינְקָא, יוסף בר-אל (אז מנהל ערוץ 33). בקיץ 2002 (ליתר דיוק ב- 2 ביוני 2002) מעניקים אריאל שרון ורענן כהן ליוסף בר-אל את מִשְרָת הקבע ועמה חותמת של מנהיג השידור הציבורי ב- מדינת ישראל לתקופה של 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. יוסף בר-אל מתמנה למנכ"ל רשות השידור החדש. ׁרן גלינקא מספר לי בשיחות התחקיר שלי עמו כי מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב דאז יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33, תקע לו בעצם סכינים בגב. ב- 18 באפריל 2002 מכריז מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון הכלכלי "גלובס" בפני העיתונאית גב אביבה קרול כי רן גלינקא המנכ"ל המודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון הוא "דָפוּק" (!). ויש להוסיף ולשנות בעסק המכוער הזה את המידע הבא כלהלן : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר בשעתו לכהונתו הרמה על מנת לשמש יו"ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. היו"ר נחמן שי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור שהוא היה המפקח העליון שלה. נחמן שי ידע והחריש בעניין הפקדתו של יוסף בר-אל על מכלול השידור הציבורי, עד שגם אותו את נחמן שי סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים נוספים בשידור הציבורי, ועל כן הציב עכשיו בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור את מר אברהם נתן במקום נחמן שי. יו"ר רשות שידור פוליטי חדש הוחלף ב- יו"ר רשות שידור ישן בשם מר נחמן שי. הבעיה עם הפוליטיקאי הרדוד נחמן שי הייתה שבעבר הרחוק שלו בעשור ה- 70 של המאה שעברה נחשב לאחד מבכירי בניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כתב צבאי לפרק זמן בחטיבת החדשות של דן שילון בשנים 1977 – 1974) וכעת הפך לפוליטיקאי מדשדש. נחמן שי לא היה מדינאי ולא איש חזון. הוא היה עסקנצ'יק פוליטי קטן ולא מוכשר, שמישהו ו/או מישהי מינו אותו על פי נוסחא פוליטית למשרה הרמה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. אותו נחמן שי ידע כי ב- 18 באפריל 2002 הרהיב עוז המנכ"ל המיועד מר יוסף בר-אל ו- כינה את המנכ"ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא בלשון גסה, "דָפוּק". כך התבטא כאמור אותו יוסף בר-אל בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב' אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון "גלובס" ב- 18 באפריל 2002. אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנוןן המכוער, הבוטה, והכוחני בו משתמש מנכ"ל רשות שידור מיועד ו- מַשְמִיץ מנכ"ל רשות שידורר מודח, נמנה יו"ר רשות השידור מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל של ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הבכיר של מנכ"ל רשות השידור בנימוק, "כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ". לא יכולתי לרכוש אפילו גרם אחד של כבוד לנחמן שי שאפילו לא צייץ ולא מחה נגד ההתבטאות הזולה והפוגענית הזאת של יוסף בר-אל. בעת הרמת ידו הימנית בעד מינוי יוסף בר-אל למנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל הצטייר לי נחמן שי מבניה הבכורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורי, כאחרון העסקנים הפוליטיקאים, ומי שמכר את נפשו לשטן. את הטקסט הנ"ל, "כי אפילו נחמן שי יו"ר רשות השידור קבע, כי יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ", שמעתי ביום שישי של 24 בחודש מאי 2002 מהשופט יצחק רביבי הממונה על המינויים הציבוריים הבכירים בשירות הציבורי, בעת פגישה אישית שלי עמו בביתו ברמת השרון. הַהִתְּרָאוּת שלי עמו עם כבוד השופט יצחק רביבי נועדה למחות נגד המינוי הצפוי, וכדי להתריע בפניו כי כתב ההסמכה שמייעדת ממשלת ישראל ליוסף בר-אל והפקדתו על השידור הציבורי הוא מעשה מופרך מיסודו חסר כל בסיס. כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הוא שאמר לי אז בביתו כי אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור הצביעו כמעט פה אחד בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא (במקום רָן גָלִינְקָא) וכי נגד זה אין לו עוד מה לעשות ושום דרך לפעול נגד המינוי. גם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז אותו המינוי הבַּטֵל והתַמוּהָ ב- 2002 הדן בהצבתו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – האירוע המופרך ההוא בלתי נשכח עבורי. כל מה שנותר לי הוא להשתעשע יחדיו עם כל מיני סוציולוגים שְנוּנִים שהצליפו בלשונם ועֵטָם ללא רחם באותה נְפוֹלֶת פוליטית וטלוויזיונית ׁהקיימת במחוזות שונים ברחבי תבל זאת שמתבססת על מינויים והפקדות מופרכים. אנוכי לא רק התרחקתי מהן אלא גם התפטרתי בשל כך מכל תפקידי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הפוליטיזציה שהייתה מנת חלקה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 דמתה ל- חֶשְרָת עָבִים. עובדה שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו ממשרתו הרמה (ללא חרטות) כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 בעוון שוחד מסך ושחיתות. בסופו של דבר ממשלת ישראל גילתה את הפגמים החמורים בהתנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם אם באיחור זמן עצום של שלוש שנים, והפסיקה מייד את כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ופעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי בארץ הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. זאת עובדה. ב- 2 במאי 2005 מתעשתים לפתע פתאום אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ומגלים כי מעשה מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היה מופרך מיסודו. יוסף בר-אל מודח ב- 2 במאי 2005 בגין שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם ע"י הממנה הראשי שלו ראש הממשלה אריאל שרון ובעצתו המופלגת היועץ המשפטי של הממשלה מר מֶנִי מַזוּז לפאה אפלולית וזניחה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. במקומו של יוסף בר-אל המודח ממנה הממשלה את מרדכי "מוטי" שקלאר למשרה הרמה. מוטי שקלאר הוא המנכ"ל ה- 10 ברשימת המנכ"לים של רשות השידור. מינויים המופרך של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא סיפור מדהים ולא ברור בגלל עליבותו גם היום בסופו של חודש יולי של שנת 2016. לא ברור ונטול כל היגיון. כיצד שני אישים כה כושלים וכה לא מוכשרים לחלוטין, מעפילים לפסגה בשני משעולים שונים משני צידי המטבע. אך האמת מתגלה תמיד, במוקדם ו/או במאוחר. רן גלינקא מודח ומסולק בצדק וכמעט מייד (בתום חצי שנת מנכלות בלבד) בגין ניהול בּוֹסֶר חובבני (תוכניתי ו- גם כלכלי) ובשל שיקולים עיתונאיים מוטעים. יוסף בר-אל הכוחני ונטול כישרון מודח ומגורש באיחור זמן עצום של שלוש שנים בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. סיפור הדחתו של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור הוא הרבה יותר מורכב ודרמטי מזה של רן גלינקא, וגם מעורר תעיות, מדוע הדחתו לא הסתיימה בהעמדתו לדין פלילי. כידוע מד הזמן וחוק ההתיישנות אינם חלים על עבירות שחיתות ושוחד. אם כך מדוע לא הועמד האיש הזה יוסף בר-אל מעולם לדין פלילי ולא נשלח לבלות בכלא מאחורי סורג ובריח ? מדוע המדיחים הממשלתיים שקבעו כי מנכ"ל רשות השידור עבר עבירות של שחיתות ושוחד מסך הסתפקו רק בגירושו מהכס הרם ולא תבעו להביאו לדין פלילי בהיכל המשפט ? סיפור הדחתם של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא מבהיל מכל היבט. ראש הממשלה אריאל שרון והשר המגוחך שלו לענייני רשות השידור רענן כהן ביקשו פעמיים לירות ירי אוטומטי מהמותן, לא מהכתף, וללא שימוש במשקפת צלפים והחטיאו את מטרת הבּוּל. התברר כי שניהם אינם מיומנים וגם לא עוטים בגדי מוּסָר מפני שהם פוליטיקאים. בהחטאותיהם העלובות האלה נטולות כל יושרה ציבורית ונטולות דרך ארץ מינימליות, הפכו אריאל שרון ורענן כהן את רשות השידור, את ערוץ 1, ואת רדיו "קול ישראל" ל- שדה מטווחים ניסיוני וכושל. צריך להוסיף כאן שכל גיבורי העלילה, כל בעלי התפקידים הראשיים וגם המשניים בסיפור ההוא של התפוררות השידור הציבורי, קיבלו את עונשם המלא במחזה התקשורתי המחריד והמזעזע ההוא (כאילו נכתב ע"י וויליאם שייקספיר עצמו) מידי בורא עולם וגם מידיו של אלוהי הטלוויזיה והרדיו. הממנים, המתמנים, וגם הניצבים עיתונאי רשות השידור ששתקו והסתגרו בבוּעַת המַדְמֵנָה שלהם. איש ברשות השידור שפעלה בשנים ההן של 2005 – 2001 תחת חשרת העבים ההיא לא נמלט מהפורענות ומעונשם של האֵלִים. מדובר בסיפור תקשורתי עגום ועצוב באופן מיוחד. עד למאוד.

זה נכון ש- רשות השידור לא הייתה מחזה שייקספירי אבל היא הפכה לטרגדיה.

אני תוהה כיצד זה מפקד צבאי בעל יכולות וכעת ראש ממשלה מוכשר ופרגמטי ומנהיג מדיני בעל חוש הבחנה כ- מר אריאל "אריק" שרון, מתפתה, ונענה להצעתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ולפניו את רן גלינקא, כאילו מדובר במילוי טופס טוטו ו/או השתתפות בהגרלת מפעל הפיס. ראש הממשלה אָרִיאִל "אָרִיק" שָרוֹן ידע היטב מה מתחולל בין ארבעת כתלי רשות השידור כמו גם מה היה צריך להיעשות ולא נעשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנכ"לותו וניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל בתקופה שבין אפריל 2002 לבין מאי 2005 (הערה שלי : יוסף בר-אל היה המועמד היחיד והבלעדי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן כבר בחודש אפריל 2002 לאחר הדחתו של המנכ"ל הזמני מר רָן גָלִינְקָא. ב- 2 בחודש יוני 2002 מונה יוסף בר-אל באופן רשמי ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן לתפקיד מנכ"ל רשות השידור עד קיץ 2007). עובדה ש- בתום שלוש שנים לכהונה מבחינה אותה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן, גם אם באיחור רב, באי התאמתו של יוסף בר-אל לתפקיד הנִישָא. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מחליטה ממשלת ישראל בראשות אותו אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן הפרגמטי וסגנו אהוד אולמרט וברוב עצום של 13 שרים להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות שידור. מנכ"ל רשות שידור מר יוסף בר-אל מודח ומסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. שני שרים מר מאיר שיטרית וגב' דליה איציק התנגדו להדחה ותמכו בהצבעה הממשלתית ההיא ביוסף בר-אל. שלושה שרים בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר, נמנעו. הדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 לא הייתה אפשרית בלעדי התערבותם המסיבית של היועץ המשפטי לממשלה מר מֶנִי מָזוּז ושל עו"ד אֵלִיעַד שְרָגָא (סא"ל מיל. בחטיבת הצנחנים) מייסד ויו"ר התנועה למען אֵיכוּת השלטון במדינת ישראל. סמנכ"ל רשות השידור מר יאיר אלוני התמנה ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקומו של המנכ"ל המודח. ראש הממשלה אריאל שרון היה אדם פרקטי באופיו. היה לו נוח פוליטית כשיוסף בר-אל שימש מנכ"ל רשות השידור אולם מאידך הוא לא עשה שום מאמץ מיוחד ולא יצא מגדרו ב- 2 במאי 2005 כדי להתייצב לימינו של אותו יוסף בר-אל ו- על מנת לגונן עליו מפני ההדחה הדרמטית. הרי היה זה אותו יוסף בר-אל שהכריז בפרהסיה ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר בטרם מינויו לתפקיד הרם ורב האחריות כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל אעשה מה שהוא יאמר לי". תמוה מדוע ראש הממשלה אריאל שרון לא שמר לו אמונים. הרי האיש הזה יוסף בר-אל היה המועמד המועדף והנבחר של אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לפני שלוש שנים בחודש אפריל של שנת  2002. מוזר עד למאוד כיצד ומדוע נפל אז ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בפח והסכים באביב וקיץ 2002 להצעת הנֶפֶל של השר רענן כהן למנות את אותו יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוכשר למנכ"ל רשות השידור. יש לשנות ולומר כאן שוב ש- בחלוף שלוש שנים התעשת אריק שרון והבין בסופו של דבר כי מדובר במינוי מופרך. לא רק מופרך, גם ציני. השאר כפי שאומרת הקלישאה היסטוריה של עָבָר עָגוּם.

הַסוֹף. חשיפת הַמִסְמַךְ שכתבתי ב- 16 במאי 2002 למיועד המופרך לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנים. אוריינטציית ניהול, מנהיגות, וחזון. Follow Up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ז"ל. פוליטיזציית ה- הוריקאן ההרסני של השידור הציבורי בישראל בשנים 2005 -2001. 

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. תקופת מנכ"לותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי. כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך נאלצה אותה הממשלה הזאת במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים. כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד ? איזה אינטרס מובהק היה למר רענן כהן להמליץ דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ? אלו יתרונות הפיקו ו/או אמורים היו להפיק השר רענן כהן וראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בשעה שהפקידו את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בעליל על השידור הציבורי של מדינת ישראל באפריל 2002 ? השאלות האלה שעסקו במינויו המגוחך של יוסף בר-אל לכהונה הרמה לפני תריסר שנים נותרו ללא מענה. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה מצויד במודיעין מינימאלי אודות כישוריו וכישרונותיו של יוסף בר-אל בטרם המינוי הרם. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון נפל ככה סתם בפח והלך שֶבִי אחרי השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן האיש שהעלה את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב של הרייטינג האפסי והמעליב שאגר ערוץ 33. לא ייתכן כי ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה מצויד במודיעין מוקדם בטרם המינוי המופרך ולא ידע מה מתחולל באמת ברשות השידור ובערוץ 1 לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002. אינני מתכוון לסגוד לראש הממשלה אריאל שרון כפי שעשו רבים לאחר הסתלקותו. אוסיף ואומר שוב ושוב רק שראש הממשלה אריק שרון התעשת אם כי לאחר זמן רב וב- 2 במאי 2005 הדיח וסילק את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לאלתר באמצע כהונתו הרמה. ההדחה המבישה הזאת של מנכ"ל רשות שידור מכהן היא חסרת תקדים בתולדות המדינה ובהיסטוריה של השידור הציבורי (!). השידור הציבורי שווה רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור הזמני ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הַיֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

הפוליטיזציה הודפת את השידור הציבורי בישראל לקרשי הזירה. הוא נותר שוכב שם "גרוגי" גם לאחר תום ספירת 10. "…רוֹש וְלַעֲנָה, רוֹש וְלַעֲנָה…", לוחש המלט לאוזנה של אופליה ומתכוון לרשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל.

הייתה זאת שרת החינוך לשעבר גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל, אישה נאורה ודעתנית, שהייתה מצפן ומצפון של השידור הציבורי. היא אמרה לי בעת שיחות התחקיר עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008 שנגעו למחקר וכתיבת הספר עב הכרס "רוֹש וְלַעֲנָה" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", כלהלן : "לאחר שממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצה שלי כשרה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מינתה את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור במקום אריה מקל , ביקשתי ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שסברתי שמדובר באיש טלוויזיה מושחת מבחינה פוליטית שכל הזמן עסוק בהענקת טובות טלוויזיוניות – פוליטיות לכל מיני פוליטיקאים". שולמית אלוני ז"ל הוסיפה : "בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים עצומים. היא איבדה את אמינותה ואת היושרה שלה", אמרה לי שולמית אלוני ז"ל בעת שיחות התחקיר שלי עמה.

בקיץ 1992 ליתר דיוק ב- 23 ביוני 1992 התחולל המהפך הפוליטי ההוא במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת ה- 13. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר ראש הליכוד חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית השלילית ויכולתו הדַלָה של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין' אישה נאורה גב' שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת ברטר עם מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה החדשה הציעה לו את משרת הקונסול באטלנטה (ארה"ב) תמורת וויתר על משרתו כ- מנכ"ל הרשות. אַרְיֵה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות חיש מהר להצעה. גב' שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ודרשה ממנו במפגיע להדיח מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני תיעבה אותו, את אופיו, את המוסר שלו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005. גב' שולמית אלוני ז"ל מי שהייתה שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי את הסיטואציה ההיא, וחשוב להזכיר אותה שוב ושוב, כלהלן : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף". את זאת שנתה ואמרה לי שולמית אלוני כהאי לישנא כמה וכמה פעמים בעתת שיחותיי עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008. רבים אינם יודעים כי גב' שולמית אלוני ז"ל סטודנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים החלה ב- 1957 להגיש תוכנית ברדיו "קול ישראל שנקראה, "מחוץ לשעות הקבלה", ועסקה בתלונות הציבור. שולמית אלוני הייתה משפטנית מוכשרת ורגישה לזכויות האזרח. תוכנית הרדיו שלה הפכה לפופולארית מאין כמותה אך היא לא הגיעה לשורות הטלוויזיה. לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965 הוכנסה שולמית אלוני לרשימת מפא"י ע"י הוועדה המסדרת. כך היא נולדה לפוליטיקה.

aloni 1

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. גב' שולמית אלוני ז"ל סטודנטית יפת מראה למשפטים מגישה בסוף שנות ה- 50  של המאה הקודמת ברדיו "קול ישראל, את התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה". (התמונה ניתנה לי באדיבות גב' שולמית אלוני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שולמית אלוני ז"ל נולדה ב- 1928. היא החלה את עבודתה ברדיו "קול ישראל" כשהייתה כבר משפטנית בת 29. שולמית אלוני זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הסיבה להצלחתה המיידית של התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" הייתה מפני היותה אנטי ממסדית. הכרחתי את רשות השידור לענות לכל הפונים. התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" הייתה בעלת ההאזנה הגדולה ביותר ברדיו בעת ההיא ועתירת רייטינג. השותף שלי בעשייתה היה השדרן אלימלך רם. אני בעצמי הייתי עובדת פרי לאנסרית על חוזה מיוחד ברשות השידור. לא רציתי להיות עובדת מן המניין. שאפתי לשמור על עצמאות עבודתי. התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" היא הורתה של תוכניות הטלוויזיה לצרכנות, "כל בו טק" בעריכתו של רפי גינת ו- "שומר מסך"  של אמנון לוי. התוכנית שלי רצה ברדיו שמונה שנים מ- 1957 עד 1965. בשנה הזאת נבחרתי לכנסת ישראל מטעם מפלגת העבודה ופרשתי מהרדיו". שולמית אלוני אישה נאורה רבת יכולות פרשה ממפלגת העבודה ב- 1973 והקימה בכישרון ובמרץ רב את מפלגת ר"צ. היא הפכה לנושאת דגל זכויות האזרח והקימה מאוחר יותר את מפלגת מר"צ. היא נחשבה כל השנים לאישה לוחמת, יישרת דרך, ופוליטיקאית הגונה. בקיץ 1992 מינה אותה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לשרת החינוך והתרבות בממשלתו. זמן קצר אח"כ ב- 18 באפריל 1993 מינתה שולמית אלוני את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור, וביקשה ממנו כאמור לפטר ללא דיחוי את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם אם נותרו לו שלושה – ארבעה חודשים לסיום כהונתו החוקית. כהונתו עמדה לפוג ב- 10 ביולי 1993. יוסף בר-אל ניצח במכרז למנהל הטלוויזיה את המועמד המתחרה מולו נסים משעל והתמנה לתפקיד הרם ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הוא מיהר לעיתונות והכריז ברהב, "ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל.

barel 9

טקסט תמונה : 10 בחודש יולי 1990. יוסף בר-אל זוכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד 1993. הוא גובר על המועמד מולו נסים משעל. איוש קבוצת המכרז כלל 10 נציגי רשות השידור + אישי ציבור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

mishal 1

טקסט תמונה : יולי 1990. זהו המפסידן נסים משעל חובש כיפה ומי ששימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של חיים יבין) בתקופת הזמן שבין נובמבר 1989 ליולי 1990. הוא היה מוכשר פי 1000 יותר מהמועמד היריב אבל יוסף בר-אל זכה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

barel 2

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. מתוך לקט עיתונות של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל משתחץ בפני עיתונאית "מעריב" אילנה באום ומכריז את הכרזת הרָהָב שלו, "…ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רָדוּד. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות העיתון "מעריב").

aloni 2

טקסט תמונה : חורף  1973. גב' שולמית אלוני ז"ל (בת 45) מקימה את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח "רצ" ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. גב' שולמית אלוני נואמת בעת מסע בחירות בקיבוץ אפיקים. עבורי היא בלתי נשכחת. (באדיבות גב' שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ"ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז"ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר . אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע"י מ"מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. השידור הציבורי – רוש ולענה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הצצה לסבך הניהול של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית עשור 2000. הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001. רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס' 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח/ "יוסף בר-אל יהיה מנכ"ל רשות שידור נאמן לך" , הבטיח השר הממונה לראש ממשלתו . טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב' שרי מקובר מהעיתון "מעריב" והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל "אריק" שרון בזאת הלשון : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל , אעשה מנה שהוא יאמר לי". ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ"ל רשות השידור החדש. חֶשְרָת עָבִים כיסתה את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינו בנעשה ברשות השידור שיוסף בר-אל היה המנכ"ל שלה וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא הושלך לעַד בבושת פנים לירכתיה האפלוליים של רשות השידור.

עיתונאי השידור הציבורי בערוץ 1 וגם ברדיו "קול ישראל" מחרישים ואינם עולים על הבריקדות נוכח ה- "פְּלַקָט" העלוב והחנפני חסר התקדים שמפרסם מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" ביום שישי – 26 באפריל 2002. תזכורת נֶצַח עגומה. מדובר ב- בְכִיָיה לדוֹרוֹת.  

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב". מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר את על עצמו : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך", והוסיף בריאיון שזעזע את אושיות העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". לא ייאמן…? דווקא ייאמן…! היה כאילו מדובר בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום…אולם אבוי לא…זאת הייתה המציאות ב- ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, סילבן שלום, וצחי הנגבי נמנעו באותה ההצבעה ההיא. (באדיבות העיתון "מעריב").

העיתונאי המוכשר והאמיץ אהוד "אודי" אשרי ז"ל תופש את מקומם של עיתונאי רשות השידור הפחדנים, השְבֵעִים, והחלשלוּשים (לא כולם, מרביתם) ומתחשבן ב- 6 במאי 2005 באמצעות המקלדת השנונה שלו בעיתון "הָאָרֶץ" עם שני הָמֵבִישִים השַר מֵאִיר שִיטְרִית והשָרָה דַלְיָה אִיצִיק.

shitrit 1

טקסט מסמך : עיתון "הארץ". 6 במאי 2005. עיתונאי "הארץ" האמיץ והבלתי נשכח אהוד "אודי" אשרי ז"ל מביע את דעתו ללא כחל ושרק אודות מעשה הצבעתם העלוב של שני השרים הדלים מאיר שטרית ודליה איציק בישיבת הממשלה (ב- 2 במאי 2005) בעניין סילוקו והדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן).

כפיפותה של רשות השידור, ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" בשנים 2005 – 2001 לדרג הפוליטי הייתה קיצונית. זה אפילו לא היה סוד. זה נעשה בפרהסיה ע"י מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף בר-אל. מהמקפצה.

אנוכי שב לראשית הפוסט מס' 674, לבלגן התקשורתי ולאי הסדר הפוליטי בו הייתה שרויה רשות השידור ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות "יוֹמָן"  עם יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ"ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ"ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. 

רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות וארגון ו- ניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עוֹדֵד גְרָנוֹת למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון "מעריב". עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו, לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו, השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : "יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב". סילוקו של רן גלינקא מתפקידו כמנכ"ל זמני של רשות השידור היה הכרחי ומוצדק מן היבטי הארגון, השליטה, העריכה, והמנהיגות. רן גלינקא היה איש בלתי מוכשר בצורה קיצונית. גם הדחתו וסילוקו של יוסף בר-אל היו הכרחיים ומוצדקים ביותר גם אם התבצעו באיחור רב. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור עלוב הוּדַח מהכֵּס הרָם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם עשיר נטול חשבון.

לפני עשרים ואחת שנים ב- 26 במאי 1995 חשפה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ אינפורמציה שערורייתית בלעדית בתוככי רשות השידור הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור. היא הגישה אותה לידיעת קוראי המקומון הירושלמי "כל העיר". יולי חרומצ'נקו פרסמה ב- "כל העיר" תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך והמלומד שלה כותרת ראשית מדאיגה ובעייתית ביותר שעסקה בנפוטיזם שמתחולל בין כתלי ערוץ 33 של רשות השידור :  "ז'וֹ הפקוֹת" [1]. כותרת הַמִשְנֶה של כתבת הביקורת הציבורית הזאת ב- "כל העיר" הייתה חריפה לא פחות : "ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל. מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית, בִּתּוֹ מפיקה, ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית. עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע, לתפארת הח"כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה". כך היה רשום שחור על גבי לבן במקומון הירושלמי "כל העיר" (בהוצאת עיתון "הָאָרֶץ" והמו"ל עמוס שוקן). כבר מזמן רחשוו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 11 של יאיר שטרן על הנפוטיזם המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע"י יוסף בר-אל. רק אסור היה לדוּן בתוכנן הבלתי מתקבל על הדעת. העיתונאית הצעירה גב' יוּלִי חרוּמצ'נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל, אך גם לא למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. היא פרסמה את הנתונים ברבים והפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע"י הנוגעים בדבר והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ"ל רשות השידור. אלו לא היו סיפורים. אלו היו עובדות אֶמֶת ועם עובדות אֶמֶת לא מתווכחים. אינני יודע כיצד התייחס מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) לפוסט העיתונאי של גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ ולנתוני הנפוטיזם שסיפקה במאמר רחב היריעה – בחיוב ו/או בשלילה. אינני זוכר שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נקט אז בפומבי סנקציות כלשהן נגד מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל. שמועות הנפוטיזם הרחיקו לכת והתרוצצו במסדרונות ערוץ 1 וערוץ 33, אולם הוא לבטח לא פוטר מתפקידו. מי שיער אז לעצמו ב- 26 במאי 1995 כי ערוץ 33 העני ברייטינג ודַל ודָלוּח במִדְרוּג, ישמש קרש ניתור בעוצמה של טרמפולינה לאותו יוסף בר-אל הכושל ההוא, לעבר משרת מנכ"ל רשות השידור של מדינת ישראל. מי היה מאמין…? לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002, חשוב לציין שהיו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33, שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן , ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994. בחרתי מתוכן כמה דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל- 22 במרס 2002, בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [2]. הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2. מדהים וחמוּר כאחת. הנה עוד דוגמא. שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג ממוצע לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר הניצב רק על % 0.18. לא ייאמן. יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות, רדידותן, ועליבותן, ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון. זה הרי לא ייאמן ממש. המדרוג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו"ח שמפרסמת וועדת המִדרוּג הראשית טל – גאל. איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה בעצם את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור. הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת. ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג של % 0.0. הישג חסר תקדים בעליבותו. עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ"ל רשות השידור. החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח גזירות ריקות נוספות מתוכן, ואחריהן עוד פסיקות תמוהות וחסרות הגיון, ועוד החלטות ומסקנות שגויות, וכן הלאה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינה בנעשה וידעה על הנעשה אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות עיתונאית "מעריב" שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז לא אפשרו לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל בחודש מאי 2005 ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו מינוי הקבע המופרך ההוא שהוענק לו בחודש יוני 2002. הדחתו של יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה סיקור רחב וענֵף בעיתונות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ"ל באמצע כהונתו.

המסקנה היא ש- שום גוף תקשורתי, ציבורי ו/או מסחרי, איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של יוסף בר-אל (ואחריו בימי יוני בן מנחם). מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר הכישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי יָרוּד ו- רָדוּד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, ל- נפוטיזם, ל- התחנפות לשלטון, ל- שוחד מסך, ל- חציית קווים מקבילים של העיתונאות והממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר בשידור הציבורי ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעד.

[1]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב' יולי חרומצ'נקו שפורסם במקומון "כל העיר" ב- 26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33 של רשות השידור.

[2]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר- אל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה החדש מר יוסי משולם מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2, 10, ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן רץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא והעלה מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ"ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ"ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר מצדה השני של המטבע. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנונית, התכניתית, והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו"מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ'ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו"מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו"מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ'ארלטון ע"י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו"מ ההוא ע"י יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ"ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מצעד האיוולת". באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחַס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל ואיתי לנדסברג יבד"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1".

doc 1

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. עמוד 1 מ- 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב. אינטרס שידור : שילוב הידיים הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 70 במאה הקודמת עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א, עובר לדיון בפוסט מס' 675.

סוף הפוסט מס' 674. הועלה לאוויר ב- 22 במארס 2017.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *