פוסט מס' 676. The camera never blinks twice (לזכרו של מאיר איינשטיין ז"ל. רשימה מס' 2). סיפורה של תקופה. המצלמה הבהבה שבריר שנייה בדיוק כשמאיר איינשטיין ניצב בשעת דמדומים במשעול הטלוויזיה ההוא לפני 27 שנים בצומת הזמנים של חודש ספטמבר בשנת 1990. יורם ארבל נטש אותי (בהיחבא) ומאיר איינשטיין הפציע. תזמון מושלם ממש באותם הימים ההם. לכל סיום יש התחלה חדשה לחש לי אז אלוהי הטלוויזיה שאהב אותי, שמר עלי, ונשא על כנפיו את מאיר איינשטיין בדרכו אליי. מאיר איינשטיין החל בחטיבת הספורט בפיקודי ב- 1990 קריירה מטאורית מזהירה חדשה בתעשיית הטלוויזיה רבת התהפוכות. האם היה מדובר ב- מזל ? האם הייתה זאת יד הגורל העיוור ? האם היה זה צירוף מקרים ? האם הייתה זאת שותפות מתוכננת מלמעלה של מישהו שאנחנו קרובים אליו ורחוקים ממנו באותה מידה ? לאלוהי הטלוויזיה פתרונים. על עובדה אחת אין ערעור. המצלמה הבהבה לרֶגָע קָט בשעה שפקדתי על מאיר איינשטיין בחודש ספטמבר של 1990 להיכנס לעמדת השידור של יורם ארבל ולתפוס שָם את מקומו. מאיר איינשטיין לא החמיץ אֶת ההזדמנות שהענקתי לו ולא אֶת הִבְהוּב המצלמה ההיא. הפוסט הקונקרטי מס' 676 דן ברוח התקופה המדוברת שחלפה לבלי שוב ובסיבות שהניעו אותי להתעקש אז להניח זכוכית מגדלת על מאיר איינשטיין ובסופה של ההתבוננות לגייס אותו בספטמבר 1990 לחטיבת הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היה מדובר בטלוויזיה ציבורית מסורבלת עטופה ב- ביורוקרטיה פקידותית, סובלת מ- כלכלה ענייה ו- נוקשה, מנהלת מאבקי הישרדות של זכויות שידורים, ובראשה מאז יולי 1990 עמד מנהל עָלוּב ו- לא מוכשר בשם יוסף בר-אל. מאיר איינשטיין הצעיר היה עֵד ל- מחול שֵדִים תקשורתי סוּפֶּר-וִויזוּאָלִי שקידם את פניו לפני 27 שנים בביתו החדש בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת בשעה שהצטרף לשורותיי. זאת הייתה תקופת זמן מחורבנת לשנינו עד לבואו של מנכ"ל רשות השידור המזהיר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ב- 18 באפריל 1993. הפוסט הקונקרטי הזה מס' 676 דן בפרוטרוט בתולדות הימים ההם . פוסט מס' 676 כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 31 במארס 2017.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, ו/או נכתב, ו/או נערך למען מטרות רווח כספי, צבירת מוניטין, ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : חלק מהפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת על פי הצורך.

הערה 4 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 5 : כמות הנכנסים והקוראים את הבלוג yoashtvblog.co.il נעה סביב חצי מיליון.

———————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 676. הועלה לאוויר ביום שישי – 31 במארס 2017 בתום שבוע למותו בטרם עת של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 הבלתי נשכח מאיר איינשטיין ז"ל (2017 – 1951).

———————————————————————————————————-

פוסט מס' 676. "The camera never blinks twice" – לזכרו של מאיר איינשטיין ז"ל. סיפורה של תקופה (רשימה מס' 2). המצלמה הבהבה שבריר שנייה בדיוק כשמאיר איינשטיין ניצב בשעת דמדומים במשעול הטלוויזיה ההוא לפני 27 שנים בצומת הזמנים של חודש ספטמבר בשנת 1990. יורם ארבל נטש אותי (בהיחבא) ומאיר איינשטיין הפציע. תזמון מושלם ממש באותם הימים ההם. לכל סיום יש התחלה חדשה לחש לי אז אלוהי הטלוויזיה שאהב אותי, שמר עלי, ונשא על כנפיו את מאיר איינשטיין בדרכו אליי. מאיר איינשטיין החל בחטיבת הספורט בפיקודי ב- 1990 קריירה מטאורית מזהירה חדשה בתעשיית הטלוויזיה רבת התהפוכות. האם היה מדובר ב- מזל ? האם הייתה זאת יד הגורל העיוור ? האם היה זה צירוף מקרים ? האם הייתה זאת שותפות מתוכננת מלמעלה של מישהו שאנחנו קרובים אליו ורחוקים ממנו באותה מידה ? לאלוהי הטלוויזיה פתרונים. על עובדה אחת אין ערעור. המצלמה הבהבה לרֶגָע קָט בשעה שפקדתי על מאיר איינשטיין בחודש ספטמבר של 1990 להיכנס לעמדת השידור של יורם ארבל ולתפוס שָם את מקומו. מאיר איינשטיין לא החמיץ אֶת ההזדמנות שהענקתי לו ולא אֶת הִבְהוּב המצלמה ההיא. הפוסט הקונקרטי מס' 676 דן ברוח התקופה המדוברת שחלפה לבלי שוב ובסיבות שהניעו אותי להתעקש אז להניח זכוכית מגדלת על מאיר איינשטיין ובסופה של ההתבוננות לגייס אותו בספטמבר 1990 לחטיבת הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היה מדובר בטלוויזיה ציבורית מסורבלת עטופה ב- ביורוקרטיה פקידותית, סובלת מ- כלכלה ענייה ו- נוקשה, מנהלת מאבקי הישרדות של זכויות שידורים, ובראשה מאז יולי 1990 עמד מנהל עָלוּב ו- לא מוכשר בשם יוסף בר-אל. מאיר איינשטיין הצעיר היה עֵד ל- מחול שֵדִים תקשורתי סוּפֶּר-וִויזוּאָלִי שקידם את פניו לפני 27 שנים בביתו החדש בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת בשעה שהצטרף לשורותיי. זאת הייתה תקופת זמן מחורבנת לשנינו עד לבואו של מנכ"ל רשות השידור המזהיר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ב- 18 באפריל 1993. הפוסט הקונקרטי הזה מס' 676 דן בפרוטרוט בתולדות הימים ההם . פוסט מס' 676 כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שישי – 31 במארס 2017.

אלו חוקי התעשייה : 1. אין תחליף לתכנון והיערכות טלוויזיונית יסודית, רצינית, קפדנית ומדויקת, ומרחיקת לֶכֶת בת שנים (תוכן, זכויות שידורים וכלכלה, טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ומשאבי אנוש). 2. אין תחליף לעיתונאות חרוצה ונבונה. 3. אין תחליף לניהול מדיניות חכמה של רכישת זכויות שידורים בלעדיות בעיקר בתחום שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה. 4. אולם יש תחליף לבני אנוש. 

הסבר : "The camera never blinks twice" הוא שם ספרו של דן ראת'ר (Dan Rather) מגיש החדשות רב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לאחר עידן וולטר קרונקייט (Walter Cronckite). השתמשתי בביטוי הנ"ל בעל משמעות תקשורתית, "המצלמה אינה מהבהבת פעמיים", בעת פגישה עם אלכס גלעדי ב- 1994 בטרם קראתי את הספר ובטרם ידעתי כי הביטוי המקצועי התקשורתי הנ"ל הוא שמו של הספר ההוא של דן ראת'ר. זה היה בעת שיחה ביולי 1994 עם מר אלכס גלעדי ב- IBC בדאלאס (Dallas) בירת מדינת טקסס (Texas) בעת הפקת הטלוויזיה את מונדיאל ארה"ב 1994. השתמשתי בביטוי "המצלמה איננה מהבהבת פעמיים" לאחר שנודע כי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל כלל לא התייצב להתמודדות ו- הפסיד לאלתר ב- 17 במאי 1994 את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לקבוצת המִכְרָז של ערוץ 2 בראשות מר אלכס גלעדי ומר דייוויד פדרמן. המצלמה הבהבה אולם מוטי קירשנבאום ז"ל לא היה שָם.

einstein 1

טקסט תמונה : 1990. זיכרון מהימים ההם. מאיר איינשטיין הצעיר בראשית הקריירה שלו במחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. שדר ועיתונאי משכמו ומעלה. אשנה ואומר שוב : מאיר איינשטיין זכרו לברכה היה אחד מאותם האנשים שעמם יצאתי לאין סוף קרבות טלוויזיוניים היסטוריים בארץ ובעולם, ותמיד ידעתי ש- אִתּוֹ לא נפסיד. עמו ועם אנשים כמותו כמו יואב פלג, אמנון ברקאי, ששי אפרתי, אורי לוי, נסים קיוויתי, רוביק פודגור, אבי רצון, ועוד אחרים, ידעתי שאנצח ואביס את יריביי. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז הדיחה אותו גם אם באיחור רב אך בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : משחק כדורגל במסגרת קדם מונדיאל רוסיה 2018, בגיחון, ספרד – ישראל 1:4. שידור ישיר בערוץ 1 ביום שישי – 24 במארס 2017 בהובלת השדר עמיחי שפיגלר והפרשן אייל לחמן. שימוש עובדי ערוץ 1 בתעמולה על מסך הטלוויזיה הציבורי ב- 2017 הוא שוב מעשה נואש של עובדים מיואשים שאיחרו את המועד.

מדובר בהפסד כפול. על כר הדשא בגיחון וגם באולפן הנפל של ערוץ 1 בירושלים בהובלת שרון פרי. אינני מאשים את עיתונאי ושדרני ערוץ 1 שעובדים לא רק בתנאים של חוסר וודאות בטרם מפולת סופית אלא גם מפני שעל ראשם הושחלה זה מכבר לולאת חבל התלייה. בלתי מתקבל על הדעת. המאמן הלאומי אלישע לוי הוא איש נחמד וג'נטלמן. אולי כך גם שוער הנֶפֶל שלו אופיר מרציאנו. מדובר בבדיחה. מישהו שמתחפש לשוער. ייתכן שגם ערן זהבי נחשב ל- עלם חמודות בסין הרחוקה אך חלשלוש ונטול השפעה ויכולת בנבחרת ישראל. השידור הישיר מ- גיחון מוכיח כי בישראל ובספרד עוסקים בכדורגל בעל אותם חוקים אך במשחק שונה ואחר לגמרי. נבחרת ישראל בראשות מאמנה החייכן ונעים ההליכות אלישע לוי היא פשוט כלום מכל היבט. הפערים עצומים. וכן, צריך להזכיר כאן שוב שעובדי ערוץ 1 עושים במסך הטלוויזיה כבשלהם ומשדרים תעמולה נגד שר האוצר משה כחלון ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן ונגד שינויים במבנה השידור הציבורי כפי שעשו במונדיאל ברזיל 2014. שוב ושוב נראו במהלך השידור הישיר הנ"ל שבע סיסמאות נְהִי ארכאיות ומסרים בכייניים לשר האוצר, ליו"ר ההסתדרות, ולציבור כולו, כלהלן :

פעם ראשונה : "היום אנחנו – מחר אתם"

פעם שנייה : "ניסנקורן, העבודה שלך זה לשמור על העבודה שלנו, זוכר ?"

פעם שלישית : "כחלון, לפטר 1000 עובדים זה לא חברתי"

פעם רביעית : "ניסנקורן, את מי אתה משרת את העובדים או את שר האוצר ?"

פעם חמישית : "ניסנקורן, אם ההסתדרות היא בית אז איך זה שאנחנו הולכים הביתה ?"

פעם שישית : "ניסנקורן, ברחת מאחריות שלך לעובדי רשות השידור"

פעם שביעית : "כחלון, עשית דיל עם ניסנקורן על גבם של עובדי רשות השידור"

שימוש עובדי ערוץ 1 בתעמולה פרטית שלהם על מסך הטלוויזיה הציבורי הוא שוב מעשה נוֹאָש של אנשים מְיוּאָשִים שאיחרו את המועד בכל מקרה, בין אם יקום תאגיד השידור הציבורי החדש ובין אם ייפול. העיתונאים האלה מהשידור הציבורי שהחרישו והתחפרו בבועת המדמנה שלהם ב- 2002 בשעה שראש הממשלה אריאל שרון מינה מינוי מופרך את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, ולא עלו על הבריקדות אז, הפסידו לא רק את כבודם אלא גם את מקצועם.

פרפרת 2 : עיתונאי העַל ויוצר הטלוויזיה התיעודי, איתי לנדסברג מתראיין אצל רזי ברקאי ורינה מצליח בתוכנית "מה בוער" ברדיו גלי צה"ל (יום שלישי – 28 במארס 2017).

איתי לנדסברג הוא עיתונאי טלוויזיה חשוב ועתיר ניסיון עצום בתחום הדוקומנטציה והתיעוד הטלוויזיוניים. הוא משמש מנהל מוכשר של חטיבת התעודה ועורך מצליח של "מבט שני" בערוץ 1 במשך שנים ארוכות מאוד, ו- מותיר אחריו מורשת טלוויזיונית תיעודית גדושה ו- ענקית – אולם איננו יודע להתראיין אצל שני הרכלנים רזי ברקאי ורינה מצליח שדוחקים אותו בקלות לפינה. איתי לנדסברג הוא איש יצירה ועשייה בעל קבלות מוכחות שצודק בדרכו אך איננו חכם. הוא איננו יודע להתראיין ולא יודע להגן על עמדותיו ולהתגונן בשעה שהוא מתווכח עם שני ברנז'אים – רכלניים שהתנהגו עמו לא רק בחוסר נימוס אלא גם בהיעדר כבוד וסבלנות.

פרפרת 3 : הרכילאי רפי רשף מראיין בערוץ 10 ב- "אינטימי" את גב' לימור ליבנת (ב- 22.00 יום שני – 27 במארס 2017).

הייתי רוצה לשאול את הרַכְלָן הנ"ל שקוראים לו רפי רשף, משהו כלהלן : OK, יש לך את "אינטימי" בערוץ 10 והחלטת לזמן לתוכניתך עַלֶה נִידָף, מקומט, ומשעמם בדמותה של גב' לימור ליבנת. כיצד זה לא עולה בדעתך לחקור ו- לשאול את העסקנית הפוליטית הזאת שהתמנתה לשָרָה בממשלת בנימין נתניהו ב- 1996, איך זה לא התביישה אז לשלוח את ידה בבֵן המַלְכוּת מרדכי "מוטי" קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור, לאיים עליו, ולהצהיר קבל עם ועולם "…שמוטי קירשנבאום יחל להזיע עכשיו…הליכוד עלה לשלטון". וכֵן, כיצד זה העזה ל- פְלוֹש בצורה כל כך בוטה ו- עלובה לדוכן המנצחים האולימפי הסטרילי של גל פרידמן הגולש הימי שלנו שזכה במדליית זהב באולימפיאדת אתונה 2004 קבל עם ועולם ומצלמות הטלוויזיה של AOB רק כדי לתפוש פוזה ופופולאריות בכוח ובחינם ? היא גב' לימור ליבנת לעגה כמובן לחוקה האולימפית ולחוקי החברה האנושית שבתוכה היא חיה ומתגוררת. נמניתי אז ב- אוגוסט 2014 על קבוצת הטלוויזיה הבינלאומית AOB (ראשי תיבות של Athens Olympic Broadcasting) שמנתה 4000 (ארבעת אלפים) אנשי מקצוע בתחומי הטלוויזיה השונים כ- בַּקָר איכות של תמונה ותוכן בקבוצת ה- Quality group החמישית בראשות הספרדי מנולו רומרו (Manuel "Manolo" Romero). קבוצת AOB הפיקה את סיגנל השידור הטלוויזיוני הבינלאומי של המשחקים האולימפיים באתונה 2004. לא ראיתי שם שום שַר ו/או פוליטיקאי משום מדינה שהעז בדומה ללימור ליבנת הפרחחית לטפס ולהתפַלֵח ל- דוכן האולימפי מס' 1 כדי לצבור מוניטין שאיננו מגיע לו ו/או לה בנסיבות האולימפיות הקונקרטיות. הטיפוס של שָרָה בממשלת ישראל גב' לימור ליבנת לעבר הדוכן האולימפי מס' 1 של גל פרידמן היה מעשה ניצול ופרחחות עלוב שאין דומה לו בהיסטוריה האולימפית של העֵת החדשה. איזה שָרָה בישראל ואיזה נעליים. אישה קטנה, דהויה, מכוערת בשל מעשיה, ולא חשובה. רפי רשף הוא רכלן במסווה של עיתונאי.

פרפרת 4 : גב' עירית לינור ומר יריב אופנהיימר משוחחים יחדיו ביום רביעי – 30 במארס 2016 בשש בערב ברדיו גלי צה"ל.

אנוכי סמוך ליריב אופנהיימר בדעותיי הפוליטיות אך קרוב יותר לעירית לינור מפני שהיא חכמה ממנו.

פרפרת 5 : אשת הטלוויזיה הַמְעוּלָה ענת גורן בערוץ 10.

ענת גורן מילאה בהצלחה גדולה (כרגיל) אֶמֶש ביום חמישי – 30 במארס 2017 את מקומו של גיא זוהר בהגשה והנחייה של מהדורת חדשות הלילה של ערוץ 10 "היום שהיה". במרכז המהדורה שלה ניצב כמובן הסלוגן "המשבר נפתר – התאגיד נפטר", סיפורו הטרגי המגוחך ו- הממושך של מיסוד תאגיד השידור הציבורי החדש (מדובר בבדיחה), וכן כיצד מקימים מצבה לזכרה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 והשידור הציבורי הישן שקָמְלוּ, ושל קבוצת הנוכלים הפוליטית שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים כאילו מדובר במריונטות בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו + שר האוצר משה כחלון + נאמנו המובהק שר החצר של ראש הממשלה דוד ביטן שתמיד מזכיר לי את יועץ הממלכה פולוניוס במחזה "המלט נסיך דנמרק" של וויליאם שייקספיר. עסק עלוב ולא חשוב. חשוב שענת גורן שהתארחה אמש בסלון ביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב היא אשת טלוויזיה מְעוּלָה : נבונה, חכמה, קולחת, רהוטה, יודעת להקשיב לבני שיחה, נוח לי (מאוד) לצפות בה על המסך ולהתבונן בסגנון התיווך האישי והמהימן שלה ביני כאזרח לבין הַ- מְצִיאוּת באמצעות מרקע הטלוויזיוני שלה, והיא גם יפת תואר. מסך הטלוויזיה הוא בראש וראשונה ולפני הכל Media וויזואלית.

פרפרת 6 : קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א שהייתה פעם קבוצת ייצוג בינלאומית של מדינת ישראל וקבוצת פאר נחשבת בקונטיננט האירופי, הפכה זה מכבר למועדון נִישָה מגוחך וכושל.

מועדון מכבי ת"א הכושל (בראשות ה- Owners דייוויד פדרמן + אודי רקנאטי + שמעון מזרחי + מנהל הקבוצה ניקולה ווייצ'יץ' + המנכ"ל אלי דריקס) שכר בעונה הנוכחית של 2017 – 2016 את ערוץ הספורט מס' 55 כדי שישמש אכסניה שלו במשחקיו המשעממים ב- Euroleague. ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים (מתייחס לעצמה כאל סניף של השב"כ) שהשכיר למכבי ת"א דירה מרווחת בקצה הסקלה, מסרב לומר לציבור כמה משלם לו המועדון המכביסטי התל אביבי בגין דְמֵי שְכִירוּת אלה. עסק עלוב.

הקדמה קצרה. אנוכי מגייס בספטמבר 1990 את מאיר איינשטיין ז"ל לשורות חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעקבות עריקתו של יורם ארבל. היה מדובר בתופעה טלוויזיונית חדשה חסרת תקדים שהתרחשה לפני 27 שנים שאנוכי לא הכרתי כמותה בימי קדם. מאיר איינשטיין ז"ל בעל נוכחות טלוויזיונית עצומה כבש את המסך וסילק משם מייד את זִכְרוֹ של יורם ארבל. מותו בטרם עת הוא ראשית דבר אובדן עצום לרעייתו אוליביה "אוֹלִי" איינשטיין ובנותיהם סִיוָון ו- סָבְיוֹן וכל המשפחה המורחבת.   

לא באתי להלל את מאיר איינשטיין ז"ל. באתי להניח פרח אדום על קברו הטרי בבית העלמין היָשָן של הרצליה ו- לנחם את רעייתו אוליביה "אולי" איינשטיין ואת שתי בנותיו סיוון וסביון. מאיר איינשטיין ז"ל איננו זקוק ל- "הללויה" שלי. יש לו מספיק משלו. אנוכי מבקש לספר לשכבה העיתונאית הצעירה בארץ קמעא מאודותיו כשדר ועיתונאי בתעשיית הטלוויזיה בתריסר השנים שפיקדתי עליו, 2002 – 1990, ורוח התקופה ההיא, למען איכויות הדור הבא של העיתונאים שלנו. הוא היה שדר – עיתונאי איכותי, לעיתים משכמו ומעלה, אולם לא חסין ביקורת. כמו כולנו. אהבתי אותו והערכתי אותו. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל (אדם חכם בעל חוש הומור) ביקש ממני באחד הימים של שנת 1992 להורות למאיר איינשטיין לצעוק פחות. השבתי לו, "אדוני המנכ"ל, עזוב, אל תיגע בו". חלפו שש שנים ואת אותו טקסט הטיעון שמעתי ממנכ"ל רשות השידור אורי פורת ב- 1998, "כמה חברים שלי אומרים לי שמאיר איינשטיין נורא צועק". אמרתי לו מייד, "אדוני המנכ"ל חשוב מה אני חושב על מאיר איינשטיין ולא מה אומרים החברים שלך. עזוב אותו, אל תיגע בו". אהבתי את מאיר איינשטיין ז"ל בעל נוכחות גדולה ודומיננטית על מסך הטלוויזיה וגם מחוצה לו. הערכתי אותו. מאיר איינשטיין לא היה שַדָּר טוב יותר מגדעון הוד, לא טוב יותר מיורם ארבל, וגם לא טוב יותר מרמי ווייץ. הוא היה שדר ספורט טוב מאוד ו- גם הם. אולם אישיותו הייתה שונה. באישיותו של מאיר איינשטיין שלא היה איש עממי היו טמונים ריחוק ורצינות, משהו אניגמטי, מסתורי, וחידתי, סודיות ואיפוק. דמותו השקדנית והסגפנית רבת הידע הייתה סגורה. הייתה אצורה בו אצילות וגם בוטות. סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה הופכים את מרבית האנשים לבוטים וקנאים לעצמם. אלו הם רק הרהורי לבי. שדר גדול שרכש את המוניטין שלו בשל כישרון ייצור ו- חיבור טקסט ומלל במדיומים האלקטרוניים, אולם דברן קטן מחוצה להם. מאיר איינשטיין ז"ל לא היה פטפטן. אנוכי כותב כמובן את התרשמותי מנקודת מבטי בלבד ועל דעתי בלבד, כמי שניהל אותו תריסר שנים בין 1990 ל- 2002. לא פעם ולא פעמיים חשבתי לעצמי כיצד השֵם שלו מאיר איינשטיין חבר לשמות האֲצוּלָה של אריק איינשטיין ואלברט איינשטיין. היה לי ריספקט ל- פיקודיי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היה מדובר בחבורת עיתונאים, עורכים, ומפיקים בעלת ניסיון שדמתה לסוסי מירוץ שלא היה צריך להאיץ בהם אבל היו גם מחלוקות. אין צורך לייפות את הדברים. המחלוקת הגדולה שלי עם מאיר איינשטיין התרחשה בטרם שידור התוכנית "משחק השבת" ב- מוצ"ש 8 בפברואר 1992, יומיים לאחר השידור הישיר שלנו מטאלין בירת אסטוניה ב- 6 בפברואר 1992 את משחק הכדורסל של אלופת אסטוניה נגד מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות (השדר המוביל שלי בטאלין היה אורי לוי והפרשן לצדו טל ברודי). חיברתי טקסט אישי שלי, ובו ביקורת חריפה על עיתונאי "מעריב" שלא השיג אשרת כניסה לאסטוניה ואף על פיכן דיווח בעיתונו ביום שישי – 7 בפברואר 1992 פוסט שכותרתו "מפזר חום" אודות קורות ההתמודדות הנ"ל של טאלין – מכבי ת"א, אך מבלי לספר לקוראיו כי הוא כלל לא היה שם ב- טאלין. העיתונאי האנונימי המתחזה הזה דיווח מידע Off tube מכורסתו בסלון ביתו בתל אביב. הוא לא גילה לקוראיו את שמו וגם לא סיפר להם מיהו מקור האינפורמציה שלו, ממנו הוא נהנה ודולה את פרטיו, ו- אותם הוא מספק לקוראיו. התברר כי העיתונאי האנונימי ההוא של "מעריב" ההוא התנהג בנכלוליות. הוא בעצם פלגיאטור קשקשן שיושב בביתו בתל אביב (ו/או בכל מקום אחר בארץ) מול המוניטור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מעתיק מהמסך את המידע, ומוסר אותו לקוראיו מבלי לגלות את שמו כאילו הוא היה בטאלין – אסטוניה. חלפה מאז ועד עצם היום הזה רבע מאה של שנים ועדיין אינני יודע את שמו של האיש ההוא שהתחזה לעיתונאי. ובכן, מדובר אם כן בעיתונאות טורדנית, לא כֵּנָה, מזויפת, ולא הגונה. העיתונאי המתחזה הוליך שולל את קוראי "מעריב". הוא רימה אותם. הוא לא סיפר להם את האמת. ציוויתי על מאיר איינשטיין לקרוא את הביקורת אודות העיתונאי הנכלולי ההוא שהעתיק את הפוסט "מפזר חום" ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ו- פרסם אותו ב- "מעריב" של יום שישי – 7 בפברואר 1992 כאילו לא קרה דבר. מאיר איינשטיין ז"ל הקריין המוביל שלי באותה התוכנית ההיא של "משחק השבת" ההוא במוצ"ש – 8 בפברואר 1992 נדהם מהציווי. הוא חש אי נעימות ואי נוחות להתריס מול קולגה בפומבי אולם נכנע לסמכות שלי. ההוכחות של תוכן הדברים הללו יובאו בפוסט הבא מס' 677, שיעסוק גם הוא במותו בטרם עת של מאיר איינשטיין ז"ל. "The camera never blinks twice / רשימה מס' 3 לזכרו של מאיר איינשטיין ז"ל".

תכנון השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 על ידי את אירועי המשחקים האולימפיים של סידני 2000. האולימפיאדה ה- 27 במניין העת החדשה והאחרונה שלי ושל מאיר איינשטיין ז"ל יחדיו. אין תחליף לתכנון והיערכות טלוויזיונית יסודית, רצינית, קפדנית ומדויקת, ומרחיקת לֶכֶת בת שנים. אין תחליף לעיתונאות חרוצה ונבונה. אין תחליף לניהול מדיניות חכמה של רכישת זכויות שידורים בלעדיות בעיקר בתחום שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה. אולם יש תחליף לבני אנוש. 

sydney 4טקסט תמונה : יום שישי – 15 בספטמבר 2000. סידני – אוסטרליה. לפני 17 (שבע עשרה) שנים. אולימפיאדת סידני 2000. אחת התמונות האהובות עלי ביותר. שני השדרים – עיתונאים שלי, מאיר איינשטיין ז"ל (מימין) ואורי לוי יבד"ל (משמאל), דקות ספורות לפני שמכונית ההפקה המיוחדת שלנו הסיעה אותם מהמשרד ב- IBC בסידני לאִצטדיון האולימפי היפהפה בסידני כדי לשדר ישיר את טקס הפתיחה האולימפי הארוך בן ארבע שעות. אהבתי אותם. ידעתי שאנצח בכל קרב טלוויזיוני ובכל מלחמה טלוויזיונית בארץ ובעולם בשעה שמאיר איינשטיין, אורי לוי, וששי אפרתי ניצבים עמי ולידי בקו החזית הקדמי. אי אפשר היה להפסיד עִמָם. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

sydney 3

טקסט תמונה : 11 בספטמבר 2000. ה- IBC בסידני אוסטרליה. ארבעה ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת סידני 2000. זוהי נבחרת השידור הציבורי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC בסידני, באולימפיאדת סידני 2000. החבורה הזאת שידרה מסידני לירושלים בפרק זמן של 17 ימים 233 (מאתיים שלושים ושלוש) שעות ללא תקלה אחת. מדובר בהישג תוכניתי, טכנולוגי, ולוגיסטי רב משמעות. זיהוי הנוכחים בשורה ראשונה מלפנים מימין לשמאל : ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש (פרשן שחייה), יעקב "ז'קי" ווישניה (פרשן התעמלות), משה גרטל (שדר שחייה). זיהוי הנוכחים בשורה שנייה מימין לשמאל : רמי עבדי (איש קול בצוות ENG), אמיר בר- שלום (כתב ENG), גלעד עדין (כתב ENG). זיהוי הנוכחים בשורה שלישית מימין לשמאל : דני לבנשטיין (שדר התעמלות), מולי אפשטיין (פרשן טלוויזיה כללי מוכשר ובעל ידע עצום במגוון רב של ענפי ספורט), מאיר איינשטיין ז"ל (השדר המוביל בכל השידורים הישירים מזירת ה- א"ק לגברים ונשים), זוהייר בהלול (היום ח"כ במפלגת "המחנה הציוני", שדר מצוין של המקצועות האולימפיים של הרמת משקולות, היאבקות בסגנון יווני – רומי, והיאבקות בסגנון חופשי), עו"ד שי מוגילנר (שדר תקצירים), אנוכי יואש אלרואי, דורית חיימי (עוזרת הפקה). זיהוי הנוכחים בשורה רביעית עומדים מאחור מימין לשמאל : צ'רלי שיטרית (צלם ENG), ד"ר גלעד וויינגרטן (פרשן א"ק), איגור סלע (איש קול בצוות ENG), רמי שמש (איש כספים של רשות השידור), אורי לוי, (שדר מוביל בענפי ספורט קטנים, ג'ודו, טניס, וחתירה בקייאקים, ואיש טלוויזיה בעל ערך בתחומי התכנון המוקדם, ההפקה, ועריכת תוכן), יעקב "קובי" תקוע (עורך מצוין של כתבות ENG), אבי טובול (תאורן בצוות ה- ENG), יוסי ששון (מפקח קול ותקשורת), משה מזרחי (עורך כתבות ENG), מוטי לוי (מפקח Video), אמנון אלטשולר (איש קול ותקשורת), גדעון הוד (שדר תקצירים מצוין, לקחתי אותו עמי לאולימפיאדת סידני 2000 במקומו של אורן רוזנשטיין), ו- ששי אפרתי (מפיק מצוין ברמה בינלאומית, איש טלוויזיה רציני, קפדן, ישר דרך, וממושמע מאוד, ויד ימיני).

הערה : נעדר מהתמונה צלם ה- ENG רמי לי- טל שמצלם את תמונת הסטילס הנ"ל הזאת הפרושה לפניכם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

sydney 6

טקסט תמונה : יולי 1997. אתונה – אליפות העולם ה- 6  בא"ק. ה- IBC באתונה. אלכס גלעדי (במרכז) חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) וסגן נשיא בכיר ב- NBC  משווק את אולימפיאדת סידני 2000 שלוש שנים לפני טקס הפתיחה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי, אלכס גלעדי, ומהנדס הקול והתקשורת המצטיין שלי ו- שֶל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סעדיה קָארָאוָואנִי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 676 איננו רומן. מדובר במסמך טלוויזיה תיעודי השני שנכתב על ידי לזכרו של מאיר איינשטיין ז"ל שהלך לעולמו בטרם עת. מחלה נבזית קיפדה את חייו. היא ניוונה את שריריו אך לא את שִכְלוֹ ולא את הכרתו. מחלה מְנוּבֶזֶת חשוכת מרפא ששיתקה את גופו אך הותירה את נפשו צלולה, כשהוא מודע היטב לפתיל חייו ה- הולך ומתקצר במהירות ומביא ל- כיליונו. מאיר איינשטיין ז"ל חי בגבורה את שארית חייו הקצרים. הוא ייזכר על ידי כגיבור בחייו ובמותו. אהבתי אותו. פוסט מס' 676 הוא מורכב ומסובך מפני שהוא רווי מחד ברוחו של מאיר איינשטיין ובגדולתו הטלוויזיונית ומאידך הוא שוקק המון המוני פרטים, אטומים, ומולקולות טכנולוגיים ולוגיסטיים שמרכיבים את ה- environment הטלוויזיונית המורכבת וגם רווייה אמביציות, בה התגוררנו מאיר איינשטיין ז"ל הגיבור שלי ואנוכי (ורבים נוספים אחרים) ובמסגרתה רקמנו את רקמת חיינו הטלוויזיוניים האינטנסיביים רבי הפעלים. אין שום מקצוע בעולם שדומה לעבודת הטלוויזיה בה אתה מביא בתומה את חוויותיך, תחושותיך, מחשבותיך, התרשמויותיך, הצלחותיך, ואכזבותיך הביתה לביתך הפרטי. אל משפחתך, רעייתך, וילדיכם. פוסט מס' 676 הוא במידה רבה יבשושי ואפרורי כמו הטכנולוגיה והלוגיסטיקה הטלוויזיוניות עצמן, ועל כן נכתב Neto למען ציבור מצומצם. מתנצל מראש על השעמום ושונה את דברי מאיר איינשטיין ז"ל בערוב ימיו, "תודה על ההבנה". מאיר איינשטיין היה חייל שלי וקרוב אלי בשנים ההן שניהלתי אותו בטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 בין 1990 ל- 2002. לאחר שטרקתי את הדלת ב- 2002 בפניהם של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ושר החצר שלו מ"מ מנהל ערוץ 1 יוסי משולם (עוד פיגורה טלוויזיונית מופרכת) ונטשתי לעד את רשות השידור ואת ערוץ 1, נותק הקשר עם מאיר איינשטיין ז"ל. ראיתי אותו פה ושם באיזה אליפות עולם בא"ק, ו/או באולימפיאדה כלשהי. את "יציע העיתונות" בהנחייתו לא ראיתי אף פעם כפי שלא צפיתי מעולם ב- "אח הגדול". אולי הצצתי. האינפורמציה המובאת על ידי בפוסטים שכותרתם, "The camera never blinks twice – לזכרו של מאיר איינשטיין", עוסקת במאיר איינשטיין ז"ל בשנים 2002 – 1990. כמעט ולא מעבר לכך.  

2. הצצה לקבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympics Broadcasting Organization) וסיקור חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותי את אולימפיאדת סידני 2000.

2.א. חלק מקובץ המסמכים הראשון מ- 2 ביוני 1999 אשר מתייחס ליוזמה שלי ולהצעת רכישת זכויות שידורים ושידורים ישירים במגוון רחב של אירועי ספורט ושיתוף פעולה עם ערוץ 5 בכבלים ועם חברת "צ'ארלטון".

raport 1

טקסט מסמך : 2 ביוני 1999. מסמך בן 7 עמודים שחיברתי וכתבתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר רפיק חלבי ואשר דן בהצעת היערכות שלי לקראת עונת שידורי הספורט של 2000 – 1999. עמ' מס' 1 מתוך 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 2

טקסט מסמך : 2 ביוני 1999. מסמך בן 7 עמודים שחיברתי וכתבתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר רפיק חלבי ואשר דן בהצעת היערכות שלי לקראת עונת שידורי הספורט של 2000 – 1999. עמ' מס' 2 מתוך 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 3

טקסט מסמך : 2 ביוני 1999. מסמך בן 7 עמודים שחיברתי וכתבתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר רפיק חלבי ואשר דן בהצעת היערכות שלי לקראת עונת שידורי הספורט של 2000 – 1999. עמ' מס' 3 מתוך 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 4

טקסט מסמך : 2 ביוני 1999. מסמך בן 7 עמודים שחיברתי וכתבתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר רפיק חלבי ואשר דן בהצעת היערכות שלי לקראת עונת שידורי הספורט של 2000 – 1999. עמ' מס' 4 מתוך 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 5

טקסט מסמך : 2 ביוני 1999. מסמך בן 7 עמודים שחיברתי וכתבתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר רפיק חלבי ואשר דן בהצעת היערכות שלי לקראת עונת שידורי הספורט של 2000 – 1999. עמ' מס' 5 מתוך 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 6

טקסט מסמך : 2 ביוני 1999. מסמך בן 7 עמודים שחיברתי וכתבתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר רפיק חלבי ואשר דן בהצעת היערכות שלי לקראת עונת שידורי הספורט של 2000 – 1999. עמ' מס' 6 מתוך 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 7

טקסט מסמך : 2 ביוני 1999. מסמך בן 7 עמודים שחיברתי וכתבתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר רפיק חלבי ואשר דן בהצעת היערכות שלי לקראת עונת שידורי הספורט של 2000 – 1999. עמ' מס' 7 ואחרון מתוך 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2. הצצה ל- SOBO וסיקור חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותי את אולימפיאדת סידני 2000.

2.ב. חלק מקובץ המסמכים השני מ- 30 בנובמבר 1999. הקובץ מתייחס לתוכנית – הצעה של ההפקה והשידורים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 (1.10.2000 – 15.9.2000) כפי שהוגשה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ייבדל לחיים ארוכים ב- 30.11.1999 (לאחר שובי מסידני לירושלים בתום פגישת ה- WBM ה- 2 באוסטרליה).

raport 16

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים השני מ- 30 בנובמבר 1999. הקובץ מתייחס לתוכנית – הצעה שלי הנוגעת להפקה ולשידורים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 (1.10.2000 – 15.9.2000) כפי שהוגשה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. עמ' מס' 1 מתוך 9. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 8

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים השני מ- 30 בנובמבר 1999. הקובץ מתייחס לתוכנית – הצעה של ההפקה והשידורים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 (1.10.2000 – 15.9.2000) כפי שהוגשה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן . עמ' מס' 2 מתוך 9. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 9

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים השני מ- 30 בנובמבר 1999. הקובץ מתייחס לתוכנית – הצעה של ההפקה והשידורים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 (1.10.2000 – 15.9.2000) כפי שהוגשה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. עמ' מס' 3 מתוך 9. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 10

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים השני מ- 30 בנובמבר 1999. הקובץ מתייחס לתוכנית – הצעה של ההפקה והשידורים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 (1.10.2000 – 15.9.2000) כפי שהוגשה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. עמ' מס' 4 מתוך 9. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 11

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים השני מ- 30 בנובמבר 1999. הקובץ מתייחס לתוכנית – הצעה של ההפקה והשידורים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 (1.10.2000 – 15.9.2000) כפי שהוגשה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. עמ' מס' 5 מתוך 9. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 12

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים השני מ- 30 בנובמבר 1999. הקובץ מתייחס לתוכנית – הצעה של ההפקה והשידורים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 (1.10.2000 – 15.9.2000) כפי שהוגשה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. עמ' מס' 6 מתוך 9. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 13

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים השני מ- 30 בנובמבר 1999. הקובץ מתייחס לתוכנית – הצעה של ההפקה והשידורים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 (1.10.2000 – 15.9.2000) כפי שהוגשה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. עמ' מס' 7 מתוך 9. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 14

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים השני מ- 30 בנובמבר 1999. הקובץ מתייחס לתוכנית – הצעה של ההפקה והשידורים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 (1.10.2000 – 15.9.2000) כפי שהוגשה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. עמ' מס' 8 מתוך 9. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 15

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים השני מ- 30 בנובמבר 1999. הקובץ מתייחס לתוכנית – הצעה של ההפקה והשידורים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 (1.10.2000 – 15.9.2000) כפי שהוגשה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ולמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. עמ' מס' 9 ואחרון מתוך 9. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2. הצצה לקבוצה המבצעית הטלוויזיונית האוסטרלית SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization) ועבר סיקור חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותי את אולימפיאדת סידני 2000.

2.ג. חלק מקובץ המסמכים השלישי מ- 19 בספטמבר 1999 שחובר והוגש על ידי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן באמצעות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי והמתייחס לדו"ח פגישת ההפקה העולמית ה- 2 (WBM 2) שנערכה בסידני – אוסטרליה בתאריכים 16.9.1999 – 12.9.1999 לקראת שידורי אולימפיאדת סידני 2000 מ- 15 בספטמבר 2000 ועד 1 באוקטובר 2000 ועד בכלל.

raport 17

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים השלישי מ- 19 בספטמבר 1999 שחובר והוגש על ידי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן באמצעות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי . הקובץ מתייחס לדו"ח פגישת ההפקה העולמית ה- 2 (WBM 2) שנערכה בסידני – אוסטרליה בתאריכים 16.9.1999 – 12.9.1999 לקראת שידורי אולימפיאדת סידני 2000 מ- 15 בספטמבר 2000 ועד 1 באוקטובר 2000 ועד בכלל. עמ' מס' 1 מתוך 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 18

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים השלישי מ- 19 בספטמבר 1999 שחובר והוגש על ידי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן באמצעות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. הקובץ מתייחס לדו"ח פגישת ההפקה העולמית ה- 2 (WBM 2) שנערכה בסידני – אוסטרליה בתאריכים 16.9.1999 – 12.9.1999 לקראת שידורי אולימפיאדת סידני 2000 מ- 15 בספטמבר 2000 ועד 1 באוקטובר 2000 ועד בכלל. עמ' מס' 2 מתוך 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 19

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים השלישי מ- 19 בספטמבר 1999 שחובר והוגש על ידי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן באמצעות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. הקובץ מתייחס לדו"ח פגישת ההפקה העולמית ה- 2 (WBM 2) שנערכה בסידני – אוסטרליה בתאריכים 16.9.1999 – 12.9.1999 לקראת שידורי אולימפיאדת סידני 2000 מ- 15 בספטמבר 2000 ועד 1 באוקטובר 2000 ועד בכלל. עמ' מס' 3 מתוך 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 20

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים השלישי מ- 19 בספטמבר 1999 שחובר והוגש על ידי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן באמצעות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. הקובץ מתייחס לדו"ח פגישת ההפקה העולמית ה- 2 (WBM 2) שנערכה בסידני – אוסטרליה בתאריכים 16.9.1999 – 12.9.1999 לקראת שידורי אולימפיאדת סידני 2000 מ- 15 בספטמבר 2000 ועד 1 באוקטובר 2000 ועד בכלל. עמ' מס' 4 מתוך 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 21

טקסט מסמך :  חלק מקובץ המסמכים השלישי מ- 19 בספטמבר 1999 שחובר והוגש על ידי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן באמצעות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. הקובץ מתייחס לדו"ח פגישת ההפקה העולמית ה- 2 (WBM 2) שנערכה בסידני – אוסטרליה בתאריכים 16.9.1999 – 12.9.1999 לקראת שידורי אולימפיאדת סידני 2000 מ- 15 בספטמבר 2000 ועד 1 באוקטובר 2000 ועד בכלל. עמ' מס' 5 מתוך 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 22

טקסט מסמך :  חלק מקובץ המסמכים השלישי מ- 19 בספטמבר 1999 שחובר והוגש על ידי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן באמצעות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. הקובץ מתייחס לדו"ח פגישת ההפקה העולמית ה- 2 (WBM 2) שנערכה בסידני – אוסטרליה בתאריכים 16.9.1999 – 12.9.1999 לקראת שידורי אולימפיאדת סידני 2000 מ- 15 בספטמבר 2000 ועד 1 באוקטובר 2000 ועד בכלל. עמ' מס' 6 מתוך 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

raport 23

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים השלישי מ- 19 בספטמבר 1999 שחובר והוגש על ידי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן באמצעות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי. הקובץ מתייחס לדו"ח פגישת ההפקה העולמית ה- 2 (WBM 2) שנערכה בסידני – אוסטרליה בתאריכים 16.9.1999 – 12.9.1999 לקראת שידורי אולימפיאדת סידני 2000 מ- 15 בספטמבר 2000 ועד 1 באוקטובר 2000 ועד בכלל. עמ' מס' 7 ואחרון מתוך 7. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

2. הצצה ל- SOBO וסיקור חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותי את אולימפיאדת סידני 2000.

2.ד. חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידור של ערוץ 1 כפי שחיברתי וכתבתי באוגוסט 2000, סַמוּך ובטֶרֶם תחילת מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000 (ב- 15 בספטמבר 2000). 

raport 24

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידור של ערוץ 1 (שער הכריכה הקדמי) כפי שחיברתי וכתבתי באוגוסט 2000 לקראת מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000 . פקודת המבצע / ספר השידור של אולימפיאדת סידני 2000 הופץ ב- 200 (מאתיים) עותקים לאנשי ערוץ 1, רדיו "קול ישראל", הטלוויזיה הלימודית – חינוכית , ומנהלי "בזק". עמ' מס' 1 מתוך 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

raport 25

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידור של ערוץ 1 כפי שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000 . פקודת המבצע / ספר השידור של אולימפיאדת סידני 2000 הופץ ב- 200 (מאתיים) עותקים לאנשי ערוץ 1, רדיו "קול ישראל", הטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ומנהלי "בזק". עמ' מס' 2 מתוך 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

raport 26

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידור של ערוץ 1 כפי שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000. פקודת המבצע / ספר השידור של אולימפיאדת סידני 2000 הופץ ב- 200 (מאתיים) עותקים לאנשי ערוץ 1, רדיו "קול ישראל", הטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ומנהלי "בזק". עמ' מס' 3 מתוך 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

raport 27

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידור של ערוץ 1 כפי שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000 . פקודת המבצע / ספר השידור של אולימפיאדת סידני 2000 הופץ ב- 200 (מאתיים) עותקים לאנשי ערוץ 1, רדיו "קול ישראל", הטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ומנהלי "בזק". עמ' מס' 4 מתוך 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

raport 28

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידור של ערוץ 1 כפי שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000. פקודת המבצע / ספר השידור של אולימפיאדת סידני 2000 הופץ ב- 200 (מאתיים) עותקים לאנשי ערוץ 1, רדיו "קול ישראל", הטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ומנהלי "בזק". עמ' מס' 5 מתוך 14. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות). 

raport 29

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידור של ערוץ 1 כפי שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000. פקודת המבצע / ספר השידור של אולימפיאדת סידני 2000 הופץ ב- 200 (מאתיים) עותקים לאנשי ערוץ 1, רדיו "קול ישראל", הטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ומנהלי "בזק". עמ' מס' 6 מתוך 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

raport 30

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידור של ערוץ 1 כפי שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000. פקודת המבצע / ספר השידור של אולימפיאדת סידני 2000 הופץ ב- 200 (מאתיים) עותקים לאנשי ערוץ 1, רדיו "קול ישראל", הטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ומנהלי "בזק". עמ' מס' 7 מתוך 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

raport 31

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידור של ערוץ 1 כפי שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000. פקודת המבצע / ספר השידור של אולימפיאדת סידני 2000 הופץ ב- 200 (מאתיים) עותקים לאנשי ערוץ 1, רדיו "קול ישראל", הטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ומנהלי "בזק". עמ' מס' 8 מתוך 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

raport 32

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידור של ערוץ 1 כפי שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000. פקודת המבצע / ספר השידור של אולימפיאדת סידני 2000 הופץ ב- 200 (מאתיים) עותקים לאנשי ערוץ 1, רדיו "קול ישראל", הטלוויזיה הלימודית – חינוכית , ומנהלי "בזק". עמ' מס' 9 מתוך 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

raport 33

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידור של ערוץ 1 כפי שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000. פקודת המבצע / ספר השידור של אולימפיאדת סידני 2000 הופץ ב- 200 (מאתיים) עותקים לאנשי ערוץ 1, רדיו "קול ישראל", הטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ומנהלי "בזק". עמ' מס' 10 מתוך 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : את אורן רוזנשטיין החליף השדר הוותיק גדעון הוד.

raport 34

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידור של ערוץ 1 כפי שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000. פקודת המבצע / ספר השידור של אולימפיאדת סידני 2000 הופץ ב- 200 (מאתיים) עותקים לאנשי ערוץ 1, רדיו "קול ישראל", הטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ומנהלי "בזק". עמ' מס' 11 מתוך 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

raport 36

טקסט מסמך : חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידור של ערוץ 1 כפי שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000. פקודת המבצע / ספר השידור של אולימפיאדת סידני 2000 הופץ ב- 200 (מאתיים) עותקים לאנשי ערוץ 1 , רדיו "קול ישראל", הטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ומנהלי "בזק". עמ' מס' 12 מתוך 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

raport 37

טקסט מסמך : שער הכריכה האחורי של חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידורים של ערוץ 1 כפי שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע השידורים הישיריםם של אולימפיאדת סידני 2000. הערכתי לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ול- לוגו שלו בן חמש הטבעות הייתה כֵּנָה. פקודת המבצע / ספר השידור של אולימפיאדת סידני 2000 הופץ ב- 200 (מאתיים) עותקים לאנשי ערוץ 1, רדיו "קול ישראל", הטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ומנהלי "בזק". עמ' מס' 13 מתוך 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

sydney 1טקסט תמונה : חלק מקובץ המסמכים הרביעי הנוגע לפקודת המבצע / ספר השידור של ערוץ 1 כפי שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע השידורים הישירים של אולימפיאדת סידני 2000. פקודת המבצע / ספר השידור של אולימפיאדת סידני 2000 הופץ ב- 200 (מאתיים) עותקים לאנשי ערוץ 1, רדיו "קול ישראל", הטלוויזיה הלימודית – חינוכית, ומנהלי "בזק". עמ' מס' 14 ואחרון מתוך 14. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

זהו שרטוט של מבנה מערך התקשורת הלוויינית בין צוות השידור בסידני 2000 לבין המערכת בירושלים. בפעם הראשונה הועברו השידורים האולימפיים לאירופה (וישראל) ע"י מערכת השידור של ה- EBU  באמצעות חמישה ערוצי שידור Multilateral. בנוסף לכך עמדו לרשותנו עוד ארבעה ערוצי לוויין להעברת הכתבות ה- ENG ה- Unilateral  של גלעד עדין ואמיר בר שלום. (מתוך ספר השידורים / פקודת מבצע שכתבתי לקראת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת סידני 2000).

מתוך יומן אולימפיאדת סידני 2000 שלי : עכשיו אוֹ טוֹ טוֹ מגיעה תורה של אולימפיאדת סידני 2000 וההתמודדות שלנו שוב "ראש בראש" נגד ערוץ 5 בכבלים ונגד מיילן טנזר. התחרות היאא נשמת אפי. אנוכי אנוכי אוהב להתחרות ושוּב לא יהיה ספק מי ינצח גם בקרב פנים אל פנים בשידור האולימפי הזה. הנוסח והטקסט שלי במסיבת העיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב בטרם טסתי עם חבריי לסידני היה חד משמעי, נחרץ, ונוקב : "אנחנו נביס שוק על ירך את ערוץ 5 בכבלים בשידורי אולימפיאדת סידני 2000 כל אחד לחוד ואת שניהם ביחד". לא היה לי כל ספק בכך. הטלוויזיה זרמה לי בעורקים ובוורידים. לא הייתי צריך להתאמץ להבין את יסודותיה ומרכיביה מה עוד שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר אלוני העניקו לי לא מעט סיוע וממון . העיתונאי מר אודי טרלו ביטא היטב את ההתנסחות שלי בכותרת שהעניק למסיבת העיתונאים הזאת בעיתון שלו "ידיעות אחרונות".

sydney 5

טקסט תמונה : אוגוסט 2000 . מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי ראינו בערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) יריב שידור מר. לא הערכנו ולא אהבנו אותם . חשבנו שהם מתחרים נגדנו בחוסר הגינות בסיסית . הטקסט בעיתון "ידיעות אחרונות", "נביס את ערוץ 5 ואת ערוץ 2 כל אחד לחוד ושניהם ביחד" לא היה בבחינת נבואה. זאת הייתה עובדה. ועם עובדות לא מתווכחים. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

עוד יבוא היום ואָדוּן בבלוג הזה במבצע השידורים המפואר של אולימפיאדת סידני Sydney) 2000). בתקופה של 17 ימים בין 15 בספטמבר 2000 ל- 1 באוקטובר 2000 שידרנו אפילו ללא שגיאה אחת 233 (מאתיים שלושים ושלוש) שעות. זה היה מבצע שידורים כביר. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני העניקו לי כמות טכנולוגיה, כמות לוגיסטיקה, וכמות כוח אדם – בסידני ובירושלים, שלא עמדה לרשותי מעולם קודם לכן. ההצלחה הייתה פנטסטית מכל היבט. גם בגלל ההפקה המדויקת להפליא של קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית SOBO. טקס הפתיחה המרשים של אולימפיאדת סידני 2000 החל בשבע בערב שעון סידני ונמשך כמעט ארבע שעות תמימות. 110000 (מאה ועשה אֶלֶף) צופים מילאו את האִצטדיון האולימפי עד אפס מקום. 71 המצלמות של SOBO הביאו את הבשורה האולימפית המרהיבה לכל מקום ברחבי תבל. מאיר איינשטיין ואורי לוי איישו את עמדת השידור שלנו בשידור הישיר של טקס הפתיחה. אינני חושב שהם סבלו מאורכו של אחד הטקסים היפים בהיסטוריה הממושכת של האולימפיאדות המודרניות. ממשלת אוסטרליה התנבאה כי כמות מצטברת של יותר מ- 30 מיליארד צופי טלוויזיה בעולם יראו במשך 17 ימי האולימפיאדה את התחרויות . את הלפיד האולימפי בתוך האִצטדיון נשאו נשים ספורטאיות. אלופות אולימפיות אוסטרליות ידועות שֵם מהעבר, ובראשן השחיינית המהוללת דוֹאוּן פְרֶיְיזֶר (Dawn Fraser) שזכתה בשלוש מדליות זהב במִשְחֶה ל- 100 מ' בסגנון חופשי בשלוש אולימפיאדות, מלבורן 1956, רומא 1960, ו- טוקיו 1964, וגם השחיינית שֵיין גוּלד (Shane Gould) הזכורה מהופעתה היוצאת דופן בגיל 16 באולימפיאדת מינכן 1972 והייתה אלופה אולימפית. אליהן הצטרפו האצנית המזהירה בֶּתִּ'י קָאתְּ'בֶּרְט (Elizabeth Cuthbert) שניצחה בשתי הריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ' באולימפיאדת מלבורן 1956, ואצנית המשוכות שִירְלִי סְטְרִיקְלֶנְד (Shirley Strickland de la Hunty) פעמיים אלופה אולימפית בריצה ל- 80 מ' משוכות ב- 1952 ו- 1956, ועוד ורבות אחרות. הֵן העבירו את הלפיד בגאווה רבה מיד ליד, אך בכבוד הגדול של הדלקת המשואה התכבדה האצנית האמבורגינית קֶטִי פְרִימַן (Cathy Freeman) תקוות אוסטרליה באולימפיאדת סידני בריצת 400 מ' לנשים . בכך חלק הוועד האולימפי האוסטרלי כבוד למיעוט האמבורגיני אותם הילידים המקומיים שהקבילו את פניהם של האנגלים הראשונים שהגיעו למפרץ סידני בסוף המאה ה- 18. המיעוט האמבוריגיני מונה היום רַק 140000 (מאה וארבעים אלף) בני אדם ונבלע בתוך אומה אוסטרלית בת כ- 18.000000 (שמונה עשר מיליון) תושבים.

אוסטרליה היא יבשת ענקית. גילה אותה ב- 14 בפברואר 1770 גֵ'יימְס קוּק הספן האנגלי ומגלה הארצות הנודע שהיה לא רק רב חובל ומנהיג ימי אלא גם רב אומן בניווט במסעותיו הימיים האדירים ארוכי הטווח בשנים שבין 1768 ל- 1779. גֵ'יימְס קוּק חוקר דגול וגאון הצִי האנגלי היה בן 42 כשגילה את מפרץ בוטני בחוף המזרחי של אוסטרליה (מפרץ סידני של היום שם ניצב היום בניין האופרה המפורסם של העיר). הוא הניף שָם את דגל מולדתו וקבע את בעלות הממלכה הבריטית על המקום. אוסטרליה הפכה מייד למושבת כתר של האימפריה הבריטית . הממלכה האנגלית התייחסה בתחילה אל היבשת הענקית והרחוקה כאל משכן פשע אליו הוגלו הפושעים ומפירי החוק האנגליים. ב- 18 בינואר 1788 הגיעה מאנגליה למפרץ "בוטני", קבוצה ראשונה של 736 אסירים בריטיים. את ספינת האסירים הוביל רב החובֵל ארתור פיליפ שהפך למושל הראשון של מושבת הפושעים בניו סאות' וולס (New South Wales). כשעגנה הספינה במפרץ "בּוֹטְנִי" ראה ארתור פיליפ מהספינה סבך שיחי Paper bark ועצי אקליפטוס אפרפרים – ירוקים. האמבוריגיניים הילידים המקומיים קיבלו את פניהם בצעקות, "ווארה, ווארה" (הסתלקו), והטילו את חניתותיהם לעבר התושבים החדשים. חייל של הצי ירה קליע סרק והילידים נמלטו כולם בחיפזון גדול [1]. האוכלוסייה האנגלית החדשה השתלטה ללא קושי על ילידי המקום האמבוריגיניים וקנתה עליהם עליונות ללא תנאי.

יבשת אוסטרליה שמשה בית כלא לקהיליית פושעים בת 160 אֶלֶף אנשים וסִידְנִי הפכה לעיר ראשית ובירת מחוז ניו סאות' וולס. הקפטן הנודע וויליאם בְּלָאיי (William Bligh) מי שהיה פעם סגנו של גֵ'יימְס קוּק במסעי הגילוי ההיסטוריים ואח"כ נודע כמפקדה הקשוח של הספינה "באונטי" (נגדו התחולל ב- 1789 ליד חופי טָאהִיטִי מרד המלחים והקצינים בראשות סגנו פלצ'ר קריסטיאן, הידוע בכינויו "המרד על הבאונטי") הופקד ב- 1806 ע"י הממלכה הבריטית כמושל ניו סאות' וולס (New South Wales) כדי לנהל ביד רמה את המחוז הענקי שיושב ע"י פושעים. אוסטרליה הייתה פעם אסופת גַלוּת של פושעים. אך הפושעים בעלי המסורת והמשמעת הבריטית הקימו ובנו במשך השנים מדינה לתפארת. צריך לבקר באוסטרליה כדי להבין עד כמה המדינה הנאורה, החופשית, והדמוקרטית הזאת היא מהמתקדמות ביותר בעולם מכל היבט שהוא.

קת'י פרימן (Cathy Freeman) היא אָצָנִית נמוכת קומה. רק 1.62 מ'. אם אתה פוגש אותה במקרה ברחוב אתה לא נותן "דֵם" בשבילה. היא לא נראית ספורטאית בטח לא אָצָנִית. ביום שני – 25 בספטמבר של שנת 2000 היא התייצבה על קו הגמר בריצה ל- 400 מ' נשים לבושה חליפת חלל בצבעיה הלאומיים של אוסטרליה, ירוק וצהוב. הַס הושלך באִצטדיון כשהמזניק הניף את אקדחו. 110000 (מאה ועשרה אֶלֶף) צופים גדשו את יציעי האִצטדיון אבל הוא נשמע רֵיק. עם הזינוק פרץ רעש אדיר של אחת עשרה רִבבות מעודדים. קת'י פרימן החלה את הריצה מהר מידי. היא לא חילקה נכון את כוחותיה. לקראת הסיום נחלשה, חוֹב החמצן שלה כבר היה עצום, אך העידוד המסיבי של הקהל העצום דחף אותה קדימה לעבר הניצחון. היא ניצחה אומנם בזמן של 49.11 ש' אך הייתה קרובה להתמוטטות טוטאלית על המסלול. לא נותרה בה טיפה אחת של כוח כדי ליטול לידיה את דגל המדינה ולבצע את הקפת הניצחון באִצטדיון נוכח רבבות הצופים האוסטרלים שעודדו אותה והריעו לה לאורך כל הדרך. היא לא הייתה מסוגלת לעמוד על רגליה מרוב תשישות. קת'י פרימן התיישבה על המסלול וריאותיה חיפשו כל מולקולה של חמצן כדי להחיות את גופה מחדש. במקום השני סיימה לוֹרֶיְין גְרָהָאם מג'מייקה בתוצאה של 49.58 . שלישית הייתה הבריטית קאת'רין מֶרִי בזמן של 49.72 ש'.

sydney 2טקסט תמונה : אולימפיאדת סידני 2000. האצנית האוסטרלית האמיצה ממוצא אמבורגיני קתי פרימן זוכה בשארית כוחותיה במדליית הזהב בריצה ל- 400 מ' באולימפיאדת סידני בזמן של 49.11 ש'. נערה אמבורגינית צנומה וקטנה (גובהה 1.62 מ') שזכתה לאהדה לאומית כל אוסטרלית. (באדיבות SOBO ו- IOC).

[1]  ראה נספח : סיפרו המצוין והמסקרן של רוברט יוז (Robert Hughes), "החוף הגורלי" (THE  FATAL SHORE).

היכרותי הראשונה האקראית עם מאיר איינשטיין ב- 1989.

ההיכרות הראשונה שלי עם מאיר איינשטיין התרחשה בשבת – 23 בדצמבר 1989 ו- הייתה אקראית לגמרי. רדיופונית, וכלל לא פנים אל פנים. מעולם לא ראיתיו. ב- 1989 מאיר איינשטיין גם לא עניין אותי. הייתי שקוע בניווט דרכה של חטיבת הספורט בפיקודי לקראת ולעבר כיסוי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. ברשות השידור של הימים ההם בסופה של 1989 התרחשו כבר חילופי גברי ניהוליים. ראש הממשלה יצחק שמיר מינה זה מכבר באפריל 1989 את אַרְיֵה מֶקֶל למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל היוצא אורי פורת. אורי פורת וסמנכ"ל הכספים המזהיר שלו יוחנן צנגן היו התומכים הראשיים במדיניות התפשטות שידורי הספורט שלי שהתוויתי וניהלתי במרץ רב בגיבויים מאז אפריל 1984. שידורי הספורט תחת הניהול והניווט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית באותן השנים – שגשגו (!). אין לי מילה אחרת לתאר את ההצלחה העצומה ההיא מלבד המילה שִגְשוּג.

הערה : המסמכים המתפרסמים בפוסט הקונקרטי מס' 676 כמו בבלוג כולו וכמו ב- 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998 אודות "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" אינם מסמכי אֶגוֹ אלא תעודות גיבוי. הוכחה שהמחקר והטקסט כֵּנִים. אינני זקוק עוד לרגעי תהילה. היו לי מהם די והותר.

טקסט מסמך : 6 בינואר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם שני המבצעים הגדולים של Euro 1988 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – גרמניה 1988) ו- אולימפיאדת סיאול 1988. ב- 1988 שידרה חטיבת הספורט הקטנטונת כמות אדירה בת 300 שעות של מרבית אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

porath 4טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1991. חלפו שנים רבות. מכתב ההערכה ששלח לי סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן בטרם עזיבתו את הרשות וחבירתו לחברת "רשת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באוקטובר 1988. חלפו שנים רבות. מכתב הערכה שנשלח אלי ע"י מנכ"ל רשות השידוראוקי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני הארוך, המורכב, והמסובך של אולימפיאדת סיאול 1988. 132 שעות שידורים ישירים בתוך תקופה של 16 ימים. שהיתי בסיאול 88' 37 ימים. מבצע השידורים צלח בשלמותו. קברניטי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית הבינו גם אם באיחור ולבסוף הצטרפו אלי, וחשבו והעריכו כמוני, כי שידורי אירועי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב ואָרִיח חיוני ביותר בתוך הפזל של התמונה הכללית. בעצם כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות ב- איגוד השידור האירופי ה- EBU ובראשן ה- BBC הציבורי הבריטי נהו אחרי פילוסופיית השידור שכללה בתוכה ריבוי שידורים ישירים של אירועי ספורט מקומיים ובינלאומיים חשובים ושַנוּ את הסלוגן שחיברתי ובו אמרתי כלהלן : "שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף – אך שווים זהב". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המסמכים המובאים לעיל חשובים לדיון מפני שהם בבחינת צוֹהָר. דרך הצוֹהָר הזה אתה יכול להתבונן בהיסטוריה ולהיווכח ב- עליונותה ושגשוגה של חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההיא בתוך מכלול גופי התקשורת שפעלו בארץ לפני שנות דור. בספטמבר 1990 חשפתי בפני איש הרדיו מאיר איינשטיין ז"ל עולם תקשורתי חדש שלא היה מוכר לו. הוא ב- וודאי שמע והיה מודע ל- עולם הטלוויזיה אך לא ידע אותו. עד ספטמבר 1990 הוא לא היה שייך לו. המדיומים של הרדיו והטלוויזיה שונים לחלוטין זה מזה. אומנם יש להם "צעצוע" משותף, המיקרופון, אולם שניהם אחרים לגמרי. בכל הנוגע לעניינו של מאיר איינשטיין ז"ל, הרי שהיה מדובר בנטיעת שתיל חדש ב- 1990 וטיפוחו באקלים חַם ולַח שמזכיר לפעמים סביבה טרופית, ובעיקר Environment תחרותית מאוד, במסגרת חייה השאפתניים של חטיבת הספורט הטלוויזיונית שלי שכבר תקעה את דגליה ב- כל אתרי הספורט החשובים בארץ ובעולם. תפקידי כמנווט טלוויזיה היה לעצב את דמותו הרדיופונית של מאיר איינשטיין ז"ל ולהפוך את זהותה לדמות אלקטרונית חדשה עליונה, דמות טלוויזיונית מובילה. סייע לי בכך סיוע רב בשלב הראשון מנהל מחלקת הבימאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית העת ההיא מר אורן שינדל. מאיר איינשטיין הפך לא רק לשדר מוביל שלי באצטדיונים השונים בארץ ובעולם אלא גם למגיש ראשי באולפנים של כל תוכניות הספורט שלנו. פיסלתי אותו היטב. הוא פשוט הפך לאישיות טלוויזיונית עשויה שַיִש בוהק שאֵין בִּלְתָּה. האומה הזדהתה עם דמותו. כבר בשניות הראשונות שלו כאשר דמותו הכריזמטית והדומיננטית של מאיר איינשטיין ז"ל בקעה ממסך הטלוויזיה הציבורית היכן שהוא בסופה של שנת 1990, הוא השכיח בבת אחת את הפרצוף שקדם לו שָם, יורם ארבל. אנוכי יודע שאנשים זוקפים גבה ותמהים אם אינני מפריז. אנוכי לא. היה מדובר באמת בתופעה טלוויזיונית חדשה חסרת תקדים שלא הכרתי כמותה בימי קדם. מאיר איינשטיין כבש את המסך וסילק משם מייד את זכרו של יורם ארבל. מאיר איינשטיין ז"ל לא היה אלן דלון ו/או רוברט רדפורד. הוא היה יותר מהם. דמותו הייתה כובשת. בתוך זמן קצר זיהה מאיר איינשטיין ז"ל לאומה את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה היה באמת משהו מדהים בדומה לתופעת ההזדהות של הציבור עם שדרן הספורט דן שילון ועם "מבט ספורט" שלו היכן שהוא בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. כשאמרת בעשור ה- 90, "מאיר איינשטיין – אמרת שידורי ספורט, כדורסל, וכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1. כשאמרת שידורי ספורט, כדורסל, וכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 – אמרת מאיר איינשטיין", עד כדי כך הייתה התאמה מדויקת וזיהוי מושלם בין השַדָּר לחומר השידור שלו. שגשוגו של מאיר איינשטיין בטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 היה מהיר וסנסציוני. במשך תריסר שנים בין 1990 ל- 2002 הפך לאחד מאנשי התקשורת החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות תעשיית הטלוויזיה בישראל.

yael arad 11 a

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992, שמונה בערב. לפני רבע מאה של שנים. מאיר איינשטיין (בן 41) איש טלוויזיה מרשים, מגיש את "מבט ספורט", תוכנית הסיכום הטלוויזיונית הספורטיבית של 1992 באולפן הספורט שלי בירושלים יחדיו עם אורי לוי. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). 

yael arad 3 a

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בדצמבר 1992, שמונה בערב. לפני רבע מאה של שנים. אורי לוי איש טלוויזיה מצוין מגיש את "מבט ספורט", תוכנית הסיכום הספורטיבית הטלוויזיונית של 1992 באולפן הספורט שלי בירושלים יחדיו עם מאיר איינשטיין. (באדיבות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). 

arbel 2

טקסט תמונה : 1972. יורם ארבל בראשית הקריירה שלו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ברבות הימים התברר שהעיתונאות העָלוּבָה שלו הורגת את השַדָּרוּת הנפלאה שלו. גם ההיגיון המתמטי גורס את אותה הגרסה : מינוס (-) תמיד הורג פלוס (+). (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ginat 1

טקסט תמונה : 1974. רפי גינת בראשית הקריירה שלו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ממנה נהדף ע"י מנהלו אלכס גלעדי. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי).

geula even 1טקסט תמונה : 1992. גאולה אבן (בת 20) שדרנית ברדיו "גלי צה"ל" בטרם Screen test שערכתי לה במערכת הטלוויזיה הישראלית בתל אביב, ואותו עברה בהצלחה גדולה. (התמונה באדיבות גאולה אבן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

weitz 1

טקסט תמונה : שנת 1980. רמי ווייץ בראשית דרכו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאוחר יותר מצא את מקומו בערוץ הספורט מס' 5 בכבלים והפך לאחד מטובי שדרי הכדורגל בתעשיית הטלוויזיה בעשור ה- 90 ושנות ה- 2000. מאבק דומה התרחש בשנים 1993 – 1990במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לאחר נטישתו של יורם ארבל. הפקדתי את המיקרופון ומסך הטלוויזיה בידיו של מאיר איינשטיין במלל וב- וויזואליה. רמי ווייץ חשב שבכורת השידור מגיעה לוֹ ולא לטירון שהגיע בעקבות יורם ארבל מרדיו "קול ישראל". רמי ווייץ עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחבר לערוץ הספורט מס' 5 בכבלים. שם זרח ופרח. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מדהים (!) ואולי לא כל כך, שאותו יורם ארבל שמאיר איינשטיין השכיח את זִכְרוֹ, עדיין רָץ לא מכבר גם בתקופה האחרונה בגילו המבוגר, בן 73, להתבכיין אצל מולי שפירא בגלי צה"ל, ולספר לו סיפורי בדים שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק". מפליא לא פחות שמולי שפירא אִפְשֵר לו להשמיע את בדותת האגדה האורבנית הזאת, מבלי לבדוק את הדברים עמי, והעביר דָף. להד"ם. אֶשְנֶה ואומר זאת שוב. הייתה לי זכות לנהל ולהפיק בשעתו שַדָּר טלוויזיה מסוגו של יורם ארבל, אך מה לזה ולבלופים שהוא מפיץ ? יורם ארבל החל את עבודתו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית בראשית 1972 בעידן דן שילון ואלכס גלעדי ופרש ממנה באוגוסט 1990. הוא היה חבר בשורות חטיבת הספורט במשך 18 (שמונה עשרה) שנים. מאז יומו הראשון ב- 1972 ועד יומו האחרון משנטש ב- 1990, היה יורם ארבל רק צריך לאחוז במיקרופון ו- לשָדֵר. לשָדֵר בלבד (!). מערכת הספורט שלי התגייסה ועבדה בעבורו. עטפנו אותו בנוֹחוּת רבה מכל עבר. זאת הייתה פקודה שלי. היה מדובר במידה רבה באתרוג איכותי שיש להניח אותו בקופסה מרופדת בצֶמֶר גֶפֶן. שַדָּר איסטניס וגם בכיין ומתלונן, אבל שַדָּר טוב. שדר כישרוני בעל קול בריטון ערֵב שצריך לפנק. זה היה הצו שלי. לסייע לו בכל מצב. פילוסופיית הניהול שלי וגם של רבים אחרים בתעשיית הטלוויזיה גורסת כי ה- התייחסות לאנשים שניצבים בקדמת חלון הראווה הטלוויזיוני שלך, אלה ש- "מוציאים" אותך לאוויר, דורשת התייחסות רגישה וטיפול חריג. יורם ארבל לא היה צריך להפיק. יורם ארבל לא היה צריך לאַרְגֵן דָבָר. יורם ארבל לא היה צריך לתאם שום פרט מאותם מאות אולי אלפי פרטים טכנולוגיים, לוגיסטיים, ואנושיים שמרכיבים את הפקות הטלוויזיה, בארץ כמו גם בחו"ל. יורם ארבל לא היה צריך לערוך. יורם ארבל לא היה צריך לנהל. יורם ארבל לא היה צריך להגיע ברכבו הפרטי למקום ההתרחשויות בכל רחבי הארץ בתל אביב, חיפה, כפר גלעדי, באר שבע, ירושלים, ולא היה צריך להביא סנדביצ'ים מהבית. כמו כל אנשי ועיתונאי מערכת הספורט וטכנאי חטיבת ההנדסה גם יורם ארבל נהנה במשך 18 שנים משירותי הסעה ושירותי אוכל ומסעדות על חשבון ההפקה. מדובר במאות רבות של הפקות (חלקן מורכבות ומסובכות) בארץ ובחו"ל שניהלתי וניווטתי. יורם ארבל לא היה צריך להכין לוח טיסות לחו"ל. יורם ארבל לא היה צריך להזמין כרטיסי טיסה. יורם ארבל לא היה צריך לבצע לעצמו הזמנת מלונות בחו"ל. יורם ארבל לא היה צריך לדאוג לסידורי הסעה מביתו בפתח תקווה לנתב"ג. יורם ארבל לא היה צריך לסדר לעצמו סידורי תחבורה בחו"ל. יורם ארבל לא היה צריך לדאוג לכספים וקופה קטנה בהפקות חו"ל. הכול, כל הפרטים הלוגיסטיים הנ"ל סודרו ואורגנו עבורו מראש, למפרע, מ- בעוד מועד. בדייקנות Tip top. הוא היה משוחרר לחלוטין מעול הביורוקרטיה והלוגיסטיקה. הפקדתי את יורם ארבל רק על המיקרופון וסביבו עוזרי שדר שסייעו לו בהכנת המידע וההתכוננות לקראת ביצוע השידורים הישירים הרבים. מערכת עיתונאית ענפה שירתה אותו בנאמנות ובדייקנות. הוא היה צריך רק ללחוץ Start על מיתרי קולו ולהתחיל לשדר – בארץ וגם בחו"ל (!). אפשרתי ליורם ארבל לשדר בימים ההם כמות עצומה שידורים ישירים, כ- % 90 – % 85 מכלל שידורי הספורט שלי, בארץ וגם ב-חו"ל. את האחוזים הנותרים הפקדתי בידי נסים קיוויתי, רמי ווייץ, ומעט גם בידי אורי לוי. הערכתי אותו וגם אהבתי אותו את האתרוג, את השַדָּר המפונק שלי. הוא היה הטוב בארץ ישראל בשעתו במקצוע שלו. עד שערק למחנה השני מבלי להודיע לי, לא בשיחה בע"פ ולא במכתב שהוא נוטש אותי. אנוכי יודע היום שהוא דיווח על עריקתו המתוכננת לשני אנשים שעבדו אז בחטיבת הספורט שלי, אולם הם לא גילו לי דבר. אם האיש היה אדם רציני, בעל אינטגריטי, ובראש וראשנה מישהו שמכבד את עצמו הוא היה מספר לי כי קיבל הצעה שהוא איננו יכול לסרב לה, וכי עלי להתכונן ולעשות את הסידורים הנאותים כדי למצוא מחליף. הוא לא נהג כך. יורם ארבל נעלם מהיום למחר. מהירות עריקתו הייתה אקוויוולנט לגובה אישיותו. משהו בגובה כר הדשא עליו רצים שחקני הכדורגל. אולם לא אלמן ישראל. ב- 15 דקות של שיחת וועידה טלפונית משולשת אפשרו לי מנכ"ל רשות השידור מר אַרְיֵה מֶקֶל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוֹסֵף בַּר-אֵל לרכוש שחקן חיזוק רם מעלה מרדיו "קול ישראל" בשם מאיר איינשטיין (!). לבסוף אותו יורם ארבל רָץ לעברו של מולי שפירא ברדיו גלי צה"ל ולעברו של אריה מליניאק ולכל מיני רכלנים אחרים ומדווח להם שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק". לא היה כדבר הזה אף פעם. מעולם לא התעסקתי בשטויות כאלה ולא איחלתי לו לשדר "דוּק" בעת מעברו לערוץ 5 בכבלים ולערוץ 2 הניסיוני. יורם ארבל רשאי לקבל עוד פרסים הנוגעים למפעלי חייו אולם אין זאת זכותו לספר בלופים ואין זאת זכותו של מולי שפירא להפיץ אותם.

מרבית אנשי הטלוויזיה אינם מבינים כי השדרנים והמגישים לעולם חשובים פחות מזכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט בארץ ובעולם שאותם רכשתי בעבור הרשת שלי. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל תמהו ושאלו אותי באותה שיחת הוועידה הטלפונית המשולשת בספטמבר 1990 כשהחלטתי להביא את מאיר איינשטיין במקומו של יורם ארבל שנטש וערק, "…מה יהיה כעת עלינו משיורם ארבל עזב…?". גיחכתי כלפי שני המנהלים שלי, והשבתי להם בקול רם כהַאי לִישָנָא, "…הֶרֶף לכם…אנוכי מתפלא מאוד על שניכם כמנהלים שלי… יורם ארבל איננו חשוב עוד. חשובים זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט השונים הארציים והבינלאומיים שאנחנו מחזיקים בידינו. באשר ל- מאיר איינשטיין…הרי שהוא יחליק ללא כל קושי לנעליו של יורם ארבל, ויהפוך חיש מהר לסיפור הצלחה. תשאירו לי את הדאגות האלה. אנוכי מבקש מכם רק דבר אחד, לסייע לי לסייע לכם לשמור מכל מִשְמָר על זכויות השידורים הבלעדיות שעולות כסף ו- ממון. הזכויות חשובות מהשַדָּרִים"

בעניין משחק "הדוּק". הודעתי לשני הבוסים שלי בימים ההם מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בספטמבר 1990 לאחר עריקתו של יורם ארבל לעבר ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 הניסיוני, וגיוסו המיידי של מאיר איינשטיין על ידי והעברתו מרדיו "קול ישראל" לשורות חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים כלהלן : "אם הנ"ל אותו יורם ארבל ישדר שָם "דוּק" ו/או "חֵץ וקֶשֶת" ו/או "קרלינג" מול מאיר איינשטיין השַדָּר החדש שלי שישדר אצלי את מכבי ת"א, מונדיאלים, ואולימפיאדות אזי הציבור יישאר נאמן לנו והרייטינג יהיה בידינו", והוספתי, "הציבור נוהה אחרי איכות האירועים ולא בעקבות המגישים ואלה ש- משדרים אותם. ועל כן אתם שניכם אריה מקל ויוסף בר-אל צריכים לסייע לי לשמור על קניין זכויות השידורים הבלעדיות שאני מחזיק לפי שעה בעבורכם והנוגעים לאירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים, המקומיים והבינלאומיים". מקצועות הספורט המשניים שנקטתי בשמם כמו "דוּק" שימשו מטפורה בטיעונים ובנימוקים שלי שהועלו בפני שני המנהלים שלי בצמרת רשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית, אריה מקל ויוסף בר-אל (בהתאמה). בשעה שיורם ארבל החליט ב- 1990 לנטוש אותי ואת השידור הציבורי ולעבור לשורות ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 הניסיוני, ברור שהוא כבר לא היה חשוב עוד בעיניי. מעברים ותנודות כאלה בתעשיית הטלוויזיה הן מעשה שבשגרה. בתי הקברות מלאים בכאלה שחשבו שאין להם תחליפים. אפשר לחשוב שהתאבלתי עליו והזלתי דמעה. קשקוש. יורם ארבל היה איש טלוויזיה ילדותי ומפונק, וותרן בטרם עת, איננו דבק במשימה ולא דבק במשימה, וזקוק לליטופים. מפני שגם לא היה עיתונאי הפך לבעייתי, אחד כזה שצריך לפקוח עליו שבע עיניים בעת קרבות ומלחמות טלוויזיוניות. מיקרופון טלוויזיה וקול בריטון אינם הכל בחיים (!). בשום רגע בקריירה הטלוויזיונית שלי לא התגעגעתי אליו. אירועי מונדיאל ארגנטינה 1978 + אירוע אסון הכדורגל באצטדיון "הייסל" הבלגי ב- 29 במאי 1985 + אירועי מונדיאל איטליה 1990 הבהירו לי סופית ו- חד משמעית שלא ניתן לסמוך עליו וכי סיכויי ההצלחה והכישלון כשהוא לידך – שווים. ראו בפוסט הבא מס' 677. אשנה ואומר שוב : מיקרופון טלוויזיה וקול בריטון אינם הכל בחיים (!). 

מאיר איינשטיין נכנס חיש מהר לנעליו של יורם ארבל לא רק בהצלחה אלא ב- שגשוג. תרומתו של מאיר איינשטיין לרמת אספקת המֵידָע מההיבט העיתונאי (ולא רק שידור Play by play) של שידורי הספורט בארץ ובעולם בפיקודי ואחריותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה לאין ערוך חשובה מזאת של קודמו יורם ארבל. מאיר איינשטיין שִידְרֵג אותנו. יורם ארבל מעולם לא היה עיתונאי. הוא היה שדרן. יתירה מזאת : אינני קנאי ולא צַר עין. משנטש אותי בֵּרָכְתִיו עם צאתו לדרך חדשה. מעולם לא איחלתי לו לשַדֵר "דוּק". אם אלה הזיכרונות המעוותים שהוא אוֹצֵר בקרבו נותר לי רק לרַחֵם עליו. 

אוסיף ואומר : יורם ארבל לא היה יכול להעפיל בשנים 1990 – 1978 לפסגת המיקרופון והמסך ללא המערכת העיתונאית ומערכת ה- הפקה של חטיבת הספורט בפיקודי. בלעדי שתי המערכות הללו בהן עטפנו אותו, היה האיש שווה כקליפת השום, כפי שהוברר בעת שהיה שרוי בלעדיהן ביום רביעי בלילה העגום ההוא של 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" בבריסל בעת האסון הַשֶבֶר הגדול במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין קבוצות יובנטוס האיטלקית וליוורפול הבריטית, בו נספו 39 אוהדים איטלקיים ועוד 250 אוהדים איטלקיים נפצעו. הטסתי את יורם ארבל לבריסל בשיא הנוחות הלוגיסטית ורכשתי עבורו מ- RTBF עמדת שידור מצוינת ומאובזרת באצטדיון "הייסל" כפי שעשו כמוני 70 (שבעים) רשתות טלוויזיה ורדיו מה- EBU (איגוד השידור האירופי) ו- OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי של המדינות הקומוניסטיות ובראשן ברה"מ), וגם כמה מ- OTI (איגוד השידור של רשתות הטלוויזיה בדרום ומרכז אמריקה. יורם ארבל ישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית נהדרת באצטדיון הדמים הזה של "הייסל" אך לא ידע מהחיים שלו. הוא לא ידע שממש לידו מתרחשת דרמה מָוֶות נוראית בה אוהדי הכדורגל של ליוורפול הורגים עשרות אוהדים איטלקיים ופוצעים מאות מהם. קשב רדיו "קול ישראל" דאז מיקי גורדוס שמע על האסון ברדיו מונטה קארלו ומייד צלצל למפקדת השידור שלי ב- Control של אולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלי ובישר לי אודותיו. לחצתי על המתג הירוק של יחידת ה- Talk back של ה- 4W שעמדה לרשותי ואמרתי ליורם ארבל, כלהלן : "…תקשיב לי אל תענה לי. קרה אסון באצטדיון "הייסל". נהרגו עשרות אנשים ונפצעו מאות בהתנגשות בין אוהדי יובנטוס לבין חוליגנים אנגליים מליוורפול. תברר ודווח לנו מייד…". השדר המוביל שלי שנכח באצטדיון "הייסל" בבריסל יורם ארבל וישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית על כל הנעשה באצטדיון הדמים, התגלה כשבר כלי עיתונאי. הוא היה מִסְכֵּן וחסר אונים. השדר המוביל יורם ארבל גרם ב- 29 במאי 1985 נֶזֶק עיתונאי עצום למוניטין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כספקית מֵידָע לציבור. הוא יורם ארבל פשוט התגלה בכל עליבותו העיתונאית נטולת כל הסבר. אף על פי כן ולמרות שנכשל במבחן העיתונאות הטלוויזיונית הענקתי לו גיבוי ותמיכה פנימיים ו-חיצוניים, בפני מבקריו מבית ומחוץ. הודעתי לו ב- Talk back של יחידת התקשורת ה- 4W כי אערוך עמו חשבון נוקב, רק שנינו, לאחר שיחזור הביתה. זאת הייתה עובדה. מחזיק המיקרופון הראשי שלי בעל קול הבריטון יורם ארבל הסב ב- 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" בבריסל נזק עצום לשמו ולסמכותו של השידור הציבורי. מצב בלתי נסבל ואשר איננו מתקבל על הדעת. העיקר שהוא רָץ לסַפֵּר למולי שפירא בגלי צה"ל שאיחלתי לו ל- שָדֵר "דוּק".

[1] ראה נספח : ראה מאמר ביקורת טלוויזיה של מתי גולן בעיתון "הארץ"  מ- 19 בינואר 1986, וכותרתו, "מבט לחדשות בספורט".

ובכן, האסון הנורא שהתרחש ביציעי אצטדיון "הייסל" ביום רביעי בערב של 29 במאי 1985, בו חוליגאנים בריטיים גלוחי ראש המתקראים לשווא אוהדי כדורגל מ- ליוורפול רוצחים 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ופוצעים 250 מהם, גרם לדחיית שריקת הפתיחה של המשחק הזה גמר גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין יובנטוס ל- ליוורפול ב- 80 דקות. מ- 21.15 שעון ישראל עד ל- 22.35 שעון ישראל. האיחור העצום שיבש את התקשורת הלוויינית בינינו לבין מפקדת ה- EBU בבריסל וחברת COMSAT האמריקנית בוושינגטון. ב- 24.00 הסתיים ה- Booking הלווייני שלי וסיגנל התמונה שלנו מאצטדיון "הייסל" שנשלח ל- לוויין ה- Primary האטלנטי ע"י COMSAT נגדע והועבר ללקוח אחר. עיתון "הָאָרֶץ" בראשות מתי גולן וגדעון לוי האשימו אותי בגין קטיעת השידור מבלי לבדוק עמי את העובדות לאשורן ופרסמו דיווח מגוחך ולא נכון. הנה סיפור "הָאָרֶץ".

haaretz

טקסט מסמך : 30 במאי 1985. כתב אנונימי של עיתון "הארץ" מביא לקוראיו מידע לא נכון אודות קטיעת השידור הלווייני הישיר בחצות של 29 במאי 1985 בשעה שיורם ארבל הנמצא ב- בריסל באצטדיון "הייסל" מתאר את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין יובנטוס ל- ליוורפול. לא הייתה שום תקלת לוויין כפי שמסר ל- "הארץ" נסים קיוויתי שלא התמצא כלל בענייני ההפקה של האירוע הנ"ל. ה- Booking של זמן השידור הלווייני ה- Multilateral של האירוע המדובר (על הלוויין האטלנטי ה- Primary) נעשה על פי הוראתי זמן רב מראש ע"י זאב שטוקהיים ז"ל קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא עם "בזק" / עמק האלה בתאריך יום רביעי – 29 במאי, לתקופת זמן של שלוש שעות מ- 21.05 שעות ישראל ועד 24.00 שעון ישראל. זמן השידור כלל את התחשיב המצטבר שלי שכלל הארכה של חצי שעה במקרה של תוצאת תיקו ב- תום 90 דקות לרבות בעיטות הכרעה מ- 11 מ' במקרה של תוצאת תיקו נוספת בין שתי היריבות בתום 120 דקות, וכמובן את טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת. Booking של זמן לוויין בן שעתיים ו- 55 דקות היה אמור להספיק די והותר, וגם מעבר לכך. (שעון הקיץ של מדינת ישראל עמד באותה תקופה על GMT + 3 בעוד שעון הקיץ של אירופה היה GMT + 2). בעיטת הפתיחה נועדה ל- 21.15 שעון ישראל (20.15 שעון אירופה). איש לא תיאר לעצמו גם לא אני כי באצטדיון "הייסל" תתחולל לפני בעיטת הפתיחה מהומת מוות ורצח המוניים בו נספו 39 אוהדים איטלקיים בהתנגשויות עם אוהדים – חוליגאנים בריטיים גלוחי ראש, וכי בעיטת הפתיחה תדחה ב- 1:20 שעה. המדהים ביותר היה שהשדר שלי יורם ארבל שישב בעמדת שידור באצטדיון "הייסל" בבריסל לא ידע כי לידו נרצחו 39 אוהדים איטלקיים ועוד 250 נפצעו בהתנגשות ביציע "Z" עם אוהדים מטורפים גלוחי ראש בריטיים. כל ניסיונותיי להאריך את זמן השידור באמצעות אנשי "בזק" בתחנת נתקשורת ל- לוויינים בעמק האלה איציק גינת וקוז'יקארו מעבר ל- 24.00 נכשלו, משום שרשתות טלוויזיה בינלאומיות אחרות תפשו אותו מקוגם ועשו כבר Booking משלהן. כל רשתות השידור האירופיות של ה- EBU ו- OIRT לא נפגעו מפני שהן שידרו את הסיגנל שלהם על בסיס מערכת התקשורת הקרקעית שהייתה פרוסה לאורכה ורוחבה של מערב אירופה ומזרח אירופה. הן לא נזקקו לשירותים לווייניים. הטלוויזיה הירדנית JTV שהייתה מחוברת כמוני ללוויין ה- Primary האטלנטי וגם השידור שלה נקטע, התחברה ל- Indian Satellite אליו הייתה מקושרת גם כן (לוויין תקשורת של COMSAT שנע מעל האוקיינוס ההודי) ושייט בגובה של 36000 כמו לוויין ה- Primary שלי. תחנת התקשורת שלנו בעמק האלה הייתה מחוברת ב- 1985 רק לשני הלוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major בלבד, ולא ל- לוויין ההודי. זה לא הועיל לה ל- JTV כי בחלוף חמש דקות גם השידור הישיר שלה על הלוויין ההודי נקטע אף הוא. אפשר היה בקלות להשיג אותי אילו התאמצו אנשי "הארץ" מפני ששהיתי בבניין עד שלוש לפנות בוקר. נראה היה לי כי מר מתי גולן עורך עיתון "הארץ" עשה לעצמו חיים קלים משהחליט להסתמך על עדותו של נסים קיוויתי שהיה שדר ולא התמצא בכל מכמני ההפקה הטלוויזיונית ההיא. הידיעה שלו ביום חמישי – 30 במאי 1985 ב- "הארץ" הייתה לא מדויקת, לא בדוקה, ולא נכונה. היא הכפישה את שמי ואת שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אולי ללא כוונת זדון, אך במנה לא מבוטלת של בושה והרשעה מקצועית. ברור שלמחרת כעסתי מאוד על נסים קיוויתי. שאלתי אותו מדוע הסכים להתראיין בנושא שאיננו מבין ולמה לא איתר אותי בבניין כשהוא יודע שאני נמצא במקום, על מנת שאנוכי אענה לפונה מתי גולן ואגן על שמי ועל שמה של רשת השידור שלי. נסים קיוויתי הוותיק לא נזהר, ובחוסר הידע וההבנה שלו בתקשורת לוויינים, קשקש אינפורמציה לא נכונה לאחד השרתים האנונימיים של מתי גולן עורך "עיתון "הארץ", ובכך גרם נזק רב למוניטין של חטיבת הספורט וגם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

yediothטקסט מסמך : יום ראשון – 1 ביוני 1985. עיתונאי "ידיעות אחרונות" צדוק יחזקאלי נזעק להגן עלי ועל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני האינפורמציה החלקית והמעורפלת שפיזר מתי גולן בעיתונו "הארץ". ב- 29 במאי 1985 נגזר גורלו העיתונאי של יורם ארבל לשבט. הוא מעד ושכב בתחתית הבור. עמדו בפניי שתי אפשרויות. לקבור אותו ולחפש לו מחליף ו/או להחיות אותו. ברור שבחרתי בשנייה. יצאתי להגן עליו במלוא כוחי. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

al hamishmarטקסט מסמך : 1 ביוני 1985. העיתון "על המשמר". מבקרת הטלוויזיה של העיתון "על המשמר" גב' דורית גפן עורכת חשבון נוקב עם השדר המוביל שלי יורם ארבל. היא קוטלת את יורם ארבל שישב בעמדת שידור מאובזרת, מרווחת, ונוחה באצטדיון "הייסל" בבריסל בעת השידור הישיר רווי האלימות והרצח של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל יובנטוס – ליוורפול 0:1, אולם פשוט לא ידע מהחיים שלו. עורך "מבט" בימים ההם מר מיכאל קרפין סיפר לי כי פנה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתביעה לסלק את יורם ארבל לאלתר מחטיבת הספורט בגין העיתונאות המחורבנת שלו. (באדיבות ארכיון "על משמר" ואנשי אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב).

davarטקסט מסמך : 1 ביוני 1985. העיתון "דָבָר". ביקורת טלוויזיה של העיתונאי טדי פרויס אודות השידור הישיר של יורם ארבל מבריסל את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל ב- 29 במאי 1985 (יובנטוס – ליוורפול 0:1), משחק רווי אלימות ורצח, בו נספו 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ו- 250 אחרים נפצעו  בהתנגשות עם אוהדי ליוורפול ביציע "Z" באצטדיון "הייסל" בבריסל. (באדיבות ארכיון "דבר" ואנשי אגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב).

rtbf 2טקסט תמונה (1) : 29 במאי 1985. יציע "Z" באצטדיון "הייסל" בבריסל נראה כלאחר פוגרום. כאן נרצחו 39 אוהדי קבוצת הכדורגל יובנטוס בהתנגשות אלימה עם בריטים גלוחי ראש אוהדי הקבוצה האנגלית ליוורפול, ועוד 250 אוהדים איטלקיים נפצעו. עובדה מדהימה : השדר שלי יורם ארבל ישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון "הייסל" בעלת תצפית מיטבית ששריינתי בעבורו מהקבוצה המבצעית הבלגית של BRT / RTBF, אולם לא ראה דבר, לא שמע דבר, ולא ידע דבר אודות הרצח ההמוני שאירע בתוך האצטדיון עצמו ביציע "Z" סמוך אליו, ובגינו נדחתה בעיטת הפתיחה והתאחרה בשעה ועשרים דקות עד ל- 22.35 שעון ישראל. מדובר במחדל מדהים איום ונורא. רק משהעברתי לו מירושלים לבריסל את הידיעה המרה שהעביר לי קשב רדיו "קול ישראל" מיקי גורדוס מביתו הפרטי בתל אביב הבין לפתע איזה אסון גדול התרחש מתחת לעיניו, אוזניו, ואפו מבלי שהוא מודע לעוצמת הטרגדיה ולפרטיה. גם אז שידר אינפורמציה הפוכה בה האנגלים היו הקורבנות ולא האיטלקים. מתמיה ביותר היה שבעיטת הפתיחה נדחתה שוב ושוב כמה וכמה פעמים, אך דווקא הוא יורם ארבל שישב באצטדיון "הייסל" בעמדת שידור מאובזרת ונוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, לא הצליח לגלות את סיבות הדחייה. עיתונאי דגול הוא לא היה. יורם ארבל לא הצליח להסביר לי מדוע שדרים אחרים ב- EBU שישבו בעמדות שידור בסמוך לו ידעו בדיוק איזו מהומה ואיזה רצח המוני התחוללו בתוך אצטדיון "הייסל" ודווקא הוא לא ידע. בעקבות ההתנהגות הנפשעת והברברית של החוליגאנים הבריטיים החליטה UEFA להרחיק את כל הקבוצות האנגליות ממפעליה לתקופה של חמש שנים עד 1990. (באדיבות RTBF).

rtbf 1טקסט תמונה (2) : 29 במאי 1985. יציע "Z". תמונה נוספת המראה את אצטדיון "הייסל" בבריסל כלאחר פוגרום. כאן נרצחו 39 אוהדי קבוצת הכדורגל יובנטוס בהתנגשות אלימה עם בריטים גלוחי ראש אוהדי הקבוצה האנגלית ליוורפול, ועוד 250 מהם נפצעו. (באדיבות RTBF). 

gurdusטקסט תמונה : מחצית עשור ה- 80 של המאה הקודמת. זהו מיקי גורדוס קשב רדיו "קול ישראל", מקצוען בלתי נשכח בחדר התקשורת הסוּפֶּר מפותח שלו הממוקם בביתו הפרטי בשדרות ח"ן בתל אביב. מדובר באחד מהעיתונאים הסקרנים, המוכשרים, והטובים ביותר בעולם בתחום הקונקרטי הזה של "קָשָבוּת". מן ההיבט הזה הוא היה אשף. הוא מיקי גורדוס הציל ממקום מוֹשָבוֹ בתל אביב את יורם ארבל ב- 29 במאי 1985 בבריסל מהתמוטטות קולוסאלית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : יש תחליף לכל שדרן טלוויזיה באשר הוא בכל תחום – אין תחליף לרכישת זכויות שידורים". (ציטוט של עצמי).

מנהיגי רשתות הטלוויזיה בכל רחבי תבל מתאבדים על קניית זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הגדולים הרלוואנטיים, המקומיים והבינלאומיים. זה חשוב להם. מדובר בעוגני שידור כבדים בעלי משקל, יוקרתיים, ויקרים שמחברים את הציבור בעבותות ברזל למרקעים של אותם ערוצי הטלוויזיה שהשכילו לרכוש מבעוד מועד את אותם זכויות השידורים של אירועי הספורט המדוברים מֵנִיבֵי הַמִדְרוּג. רכישה וקניית זכויות שידורים של אירועי הספורט הגדולים ע"י הערוצים הארציים (כמו אולימפיאדות, מונדיאלים, Euros, אליפויות עולם בא"ק, ליגות העל בכדורגל וכדורסל, וכו') והתאמתם ב- חוכמה ללוח השידורים של אותו ערוץ שרכש אותם, בין אם מדובר בערוץ1, ו/או בערוץ 10, ו/או בערוץ 2 – חשובים יותר וקודמים לכל רכישה וטיפוח שדרנים, מגישים, מנחים, וקריינים.

זה היה מדהים. המטאור הזה שקוראים לו מרדכי קירשנבאום ומכנים אותו "מוטי" מתמנה למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה יצחק רבין ושרת החינוך שולמית אלוני ב- 18 באפריל 1993, ונוסק. נוסק לגבהים עצומים. בחלוף שנה, ב- 17 במאי 1994, המטאור הזה מוטי קירשנבאום, מתרסק. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה / ערוץ 1 ניגפת מפני ערוץ 2 המסחרי הצעיר ומפסידה את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לאחר שהיא מחזיקה בהן 25 שנה רצופות מאז 1969. מר אלכס גלעדי מנכ"ל זכיינית חברת "קשת"בערוץ 2 ב- 1994 מכריז בפניי בגאווה מוחצנת ובלתי מוסתרת ביודעין : "יואשיש , דייויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום".

 

טקסט תמונה : שנת 1994. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (משמאל) ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בשיא כוחם, בטרם איבדו ברשלנות מטופשת חסרת הסבר את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2 המסחרי, הצעיר, ורווי אמביציות. (התמונה באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "יואש אלרואי בל תטעה, לא קוראים לי קירש – קוראים לי קירשנבאום". (ציטוט מפיו של מוטי קירשנבאום ז"ל).                                   

לֵאוֹ קִירְש היה איש עשיר מאוד, מיליארדר גרמני, שקנה ב- 1996 מנשיא ה- FIFA ספ בלאטר את זכויות השידורים הגלובאליות של שני המונדיאלים של יפן / קוריאה 2002 וגרמניה 2006 תמורת סכום פנטסטי של 2.250000000 (שני מיליארד ורבע) דולר בעבור שניהם. לכן בכל פעם שבאתי אליו אל מוטי קירשנבאום ז"ל בדרישה תקציבית כמנכ"ל של רשות שידור ענייה קידם את פניי בסלוגן השָנוּן הזה שטבע : "יואש אלרואי שלא תטעה, לא קוראים לי קירש – קוראים לי קירשנבאום". בחודש דצמבר 1993 טסתי ללָאס וֶוגָאס (Las Vegas) בארה"ב בשליחותם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ1 יאיר שטרן להשתתף בפגישה קדם הפקה כלל עולמית ה- WBM של כל גופי הטלוויזיה הבינלאומיים בעולם המשדרים את המונדיאל של ארה"ב 1994. זכויות השידור של המפעל המונדיאלי היו בלעדיות שלנו. משחק הפתיחה של המונדיאל בהשתתפות 24 נבחרות נועד ליום שישי – 17 ביוני 1994 בשיקגו. לוס אנג'לס נקבעה לארח את משחק הגמר כעבור 31 ימים ביום ראשון – 17 ביולי 1994. הוועדה המארגנת האמריקנית הטילה על מנואל "מנולו" רומרו לנהל את הפקת הטלוויזיה הבינלאומית היקרה והמורכבת מאוד (טכנולוגית ולוגיסטית), המתפרסת לאורכה ורוחבה של ארה"ב הענקית. מנולו רומרו (Manolo Romero) הקים גוף מבצעי אד הוק לצורך ביצוע המשימה מטעם ה- EBU שנקרא ESI (ראשי תיבות של EBU Sports International), והחליט למקם את לֵב לִבָּה של ההפקה ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי בדאלאס בירת טקסס (Dallas / Texas). תשע ערים בכל רחבי ארה"ב הענקית מן החוף המזרחי ועד מערבה בעלות שעוני זמן שונים נקבעו לארח את 52 משחקי המונדיאל. היה מדובר במבצע שידורים מסובך ביותר, טכנולוגית וגם לוגיסטית. מַנוּאֵל "מַנוֹלוֹ" רוֹמֶרוֹ זימן פגישת קדם הפקה בינלאומית – עולמית גדולה של המשדר העולמי WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) בת שלושה ימים בין 19 בדצמבר 1993 ל-21 בדצמבר 1993 בלָאס – וֶוגָאס. פגישת ה- WBM נועדה להסביר את מהלכי ההפקה המורכבת והממושכת. הוועדה המארגנת האמריקנית של המשחקים בראשותו של אלן רותנברג הבטיחה למשתתפי הכינוס קבלת פנים מאוד מקורית ומיוחדת שלא תשכח בעיר ההימורים ב- נֶבָדָה (Nevada). הם צדקו. לא שכחתי את לָאס – וֶוגָאס עד היום הזה. אין לאמריקנים מתחרים בשיווק המוצר. בקטע הזה הם אָשָפִים. המשווקים האמריקניים דאגו מייד לחבר את אחד ה- Sponsors הגדולים והבלעדיים של האירוע, חברת המזון המהיר "מקדונאלד", עם הלוֹגוֹ הרשמי של משחקי מונדיאל ארה"ב 1994. הנה הוא לפניכם.

טקסט תמונה : הוועדה המארגנת של משחקי מונדיאל ארה"ב 94' "התלבשה" על חברת מקדונאלד, וזאת לא היססה "להתלבש" על הכדורגל. בכל מקום ולוּ הנידח ביותר בארה"ב, יכולת לחזות בשיווק המאסיבי, ובשילוב שבין אכילת ההמבורגר לבין הבעיטה בכדור. (EBU International). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם בלילה האחרון לא הצלחתי להירדם במלון שלי "Bally Casino Resort". תנאי המלון המשופרים (בסוויטה הענקית שלי יכלה להשתכן פלוגה) לא הועילו לי בשל ה- Jet Lag המתמשך. מעולם לא התאכסנתי בסוויטה מפוארת כמו זו שהועמדה לרשותי מטעם הוועדה המארגנת בלָאס וֶוגָאס. כללי האירוח בעיר ההימורים המדברית הם עקרוניים וברורים : "שָלֵם מְעַט – הַמֵר הרבה" (!). מחיר הסוויטה שלי ללילה היה 32 דולר בלבד. כמעט בחינם. אבל עלי הם לא יכלו לבנות. לא הימרתי. במהלך שלושת הימים של פגישת ה- WBM בלאס ווגאס אירעה סנסציה דרמטית בתעשיית הטלוויזיה בארה"ב. רשת CBS הפסידה את זכויות השידורים של ליגת ה- NFC (ליגת פוטבול אמריקני שיחדיו עם ליגת ה- AFC נחשבות לענף הספורט הפופולארי והעשיר ביותר, יעד טלוויזיוני ראשון במעלה, ומשחקיהן נערכים תחת חסות וארגון של התאחדות ה-  NFL) לרשת הטלוויזיה החדשה FOX, לאחר שהחזיקה בהן 28 שנים ברציפות מאז 1965. דיווחתי מלָאס וֶוגָאס בשיחת טלפון למוטי קירשנבאום אודות התבוסה המדהימה של נשיא הרשת הוותיקה CBS לָארִי טִיש למיליארדר האוסטרלי רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק נשיא הרשת הצעירה FOX שאך זה נעמדה על רגליה. מיהרתי לעשות זאת : "מוטי", אמרתי לוֹ, "אמריקה כמרקחה (!). כל התקשורת האמריקנית העיתונות וערוצי הטלוויזיה במדינה הענקית אינם מפסיקים לעסוק בסנסציה הדרמטית הזאת, בה רשת הטלוויזיה CBS הפסידה את זיכיון השידורים בחלק שלה ה- NFC בליגת ה- NFL לאחר עשרים ושמונה שנות שידורים רצופות לרשת הטלוויזיה החדשה FOX של איל התקשורת רופרט מורדוק", והוספתי ושניתי, "מוטי, אמריקה נטרפה ו- יצאה מדעתה נוכח ההתפתחות המפתיעה (!)" . ובכן מוטי, "במכרז החדש שנערך והסתיים זה עתה לקראת החתימה על החוזה בן ארבע השנים הבאות של 1998 – 1994, נעצרה CBS של לארי טיש על 1.180000000 (מיליארד ו- מאה ושמונים מיליון דולר, ואילו רופרט מרדוק הסכים לשלם להנהלת ה- NFL סכום של 1.580000000 (מיליארד ו- חמש מאות ושמונים מיליון דולר) וזכה ב- NFC. כל התקשורת האמריקנית כאן המומה מהתבוסה הקולוסאלית שנחלה CBS. הידיעה הסנסציונית הזאת פותחת את מהדורות החדשות של כל רשתות הטלוויזיה כאן". עשיתי פאוזה והוספתי, "מוטי קירשנבאום שרק לנו לא יקרה דבר כזה בו נפסיד בטעות את זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורגל לערוץ 2 הצעיר והשאפתני", אמרתי לו באותה שיחת הטלפון ההיא מחדרי בסוויטה המלכותית של המלון [4]. ולא רק זאת : לאחר שהוברר כי רשת FOX החדשה של רופרט מרדוק מוטטה את המוניטין והיוקרה של רשת CBS הוותיקה מי שהחזיקה מאז 1966 במשך 28 (עשרים ושמונה) שנים בזכויות השידורים של ליגת ה- NFC, ושדדה ממנה עכשיו את זכויות השידורים של ה- NFC, היא העבירה לשורותיה גם את צוות השידור הבכיר והוותיק של CBS, ג'ון מאדן (John madden) ו- פאט סאמרוול (Pat Summerall). רשת CBS ספגה מכה קשה ביותר. 

– מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הקשיב. שיחת הטלפון הטראנס – אטלנטית בין ירושלים ל- לָאס וֶוגָאס התארכה. אמרתי למוטי קירשנבאום, "רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק שהקים זה עתה את רשת הטלוויזיה החדשה בארה"ב FOX, הוא המקביל של ערוץ 2 החדש אצלנו (ערוץ 2 עלה "לאוויר" ב- 4 בנובמבר של שנת 1993). גם שלושת המנכ"לים של שלוש הזכייניות בערוץ 2, דן שילון ויוחנן צנגן המנכ"לים המשותפים של "רשת", אלכס גלעדי מנכ"ל "קשת", ועוזי פלד מנכ"ל "טלעד" – כמו רופרט מורדוק, ינסו למשוך אליהם צופים באמצעות "גניבת" שידורי ספורט אטרקטיביים מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מוטי קירשנבאום אנו חייבים לשמור על עצמנו ועל אגפינו". זה היה תרגיל עוקץ ידוע. כל רשתות הטלוויזיה בעולם ש- נָבְטוּ על קרקע תחרותית עשו מאמץ עליון לגזול את זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים מיריבות השידור שלהן. FOX של רופרט מרדוק לא נבדלה מהשאר. אח"כ התברר כי זכייניות ערוץ 2 המסחרי בישראל מאמצות אף הן את רעיון שוד אירועי הספורט הרלוואנטיים מערוץ 1 לטובתן. ובכן לא הייתה בכל המתחולל שום רְבוּתָּא. הצגתי בפני מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 יאיר שטרן את קטעי העיתונות שהבאתי עִמִי מסיור קדם הפקה ב- לָאס וֶוגָאס. העיתונות האמריקנית הייתה המומה מתבוסת CBS ל- FOX למרות של- CBS העשירה היה מלא כסף בקופה. התקשורת האמריקנית לא הבינה כיצד CBS מוותרת על התרנגולת שמטילה עבורה ביצי זהב מזה עשרים ושמונה שנים.

טקסט מסמך (1) : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 1 (מתוך 4) של המסמך המקורי – אוסף קטעי העיתונות שליקטתי בארה"ב בדצמבר 1993 לאחר תבוסתה המפתיעה של CBS, והועבר לידיעתם של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. ארה"ב הייתה המומה מהפסד זכויות השידורים של CBS לרשת הצעירה FOX. (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך (2) : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 2 (מתוך 4) של המסמך המקורי – של אוסף קטעי העיתונות האמריקניים המספרים על המשבר ברשת הטלוויזיה CBS בעקבות אובדן זכויות השידורים של ה- NFC. (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך (3) : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 3 (מתוך 4) של המסמך המקורי מהעיתון “NEW YORK POST” שדן בהפסדה של CBS את זכויות השידורים של ה- NFC. בתמונה זהו צוות השידור רב המוניטין של CBS ג'ון מאדן (עומד מימין) ופאט סאמראול. לאחר ש- CBS הפסידה את זכויות השידור של ה- NFL לרשת FOX של רופרט מרדוק, ערקו ג'ון מאדן ופאט סאמראול מ- CBS ל- FOX יושב משמאל. (ארכיון יואש אלרואי).

טקסט מסמך (4) : דצמבר 1993. זהו עמוד מס' 4 והאחרון (מתוך 4) של המסמך המקורי אוסף קטעי עיתונות אמריקניים בדצמבר 1993 בגין הפסדה של CBS את זכויות השידורים של ה- NFC. בתמונה זהו או. ג'יי. סימפסון (O. J. Simpson) שחקן הפוטבול האמריקני הנודע שהיה פרשן טלוויזיה וגם שחקן קולנוע. (ארכיון יואש אלרואי).

בלָאס וֶוגָאס הממוקמת במדבר נֶבָדָה הייתה השעה אחת אחר חצות, ובירושלים – אחת עשרה לפני הצהריים ביום רביעי – 22 בדצמבר 1993. מוטי קירשנבאום נשאר קר רוח. אולי אדיש. הוא השיב לי, כלהלן : "יואש אלרואי, כשתחזור לארץ נדבר (ממילא נקבעה לי עוד קודם לכן פגישה חשובה עמו ועם סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן , בתאריך 26 בדצמבר 1993, בעניין מונדיאל ארה"ב 1994 הקרב ובא וחידוש הסכם הזכויות עם התאחדות הכדורגל לשנים 1997 – 1994), בינתיים יואש, אני מציע שאם אינך יכול להירדם קח מונית על חשבוני, וסע ל- Down town שָם תראה תאורת לילה מדהימה שמאירה את לאס ווגאס והופכת את הלילה ליום. כ- 10000000 (עשר מיליון) נורות חשמל (פַּרְנָסֵי לאס ווגאס טענו בפניי שמדובר בכמות נורות כפולה) מהבהבות הופכות את לאס ווגאס בירת נבדה המדברית לאטרקציה מיוחדת במינה", אמר בחדווה, והוסיף, "חוץ מזה אל תשכח להַמֵר", וסיים בהומור הידוע שלוֹ שאפיין אותו לכל אורך חייו : "על חשבוני". מוטי קירשנבאום ז"ל הכיר היטב את האזור. הוא היה סטודנט לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1968 – 1962 ונהג מידי פעם לנסוע ידידיו למדבר נוואדה ולבירת ההימורים שלה רבת המוניטין לאס ווגאס. קיבלתי את הצעתו כפי שנהגתי לעשות לרוב בחמש שנות שִלטונו כמנכ"ל רשות השידור. התלבשתי חַם ויצאתי לאוויר המדברי הקר לתוּר את העיר אך לא להמֵר. לָאס – וֶוגָאס היא עיר מדברית נוצצת ומדהימה. אין ספק. הערכה של משרד האוצר האמריקני ב- 1994 גרסה כי עסקי ההימורים בלאס – ווגאס מגלגלים מחזור כספים ענק של 100.000000000 (מאה מיליארד) דולר בשנה. מלונות העיר מעוצבים כאתרי תיירות כל אחד בפני עצמו. צריך לסייר במלון Treasure Island שנקרא על שמו של ספר ההרפתקאות הנודע של הסופר האנגלי רוברט לואיס סטיבנסון, "אי המטמון", (כולנו קראנו אותו כילדים) כדי להבין במה מדובר. המלון המפואר משווק ומגשים את המֶסֶר הספרותי של שמו. מנהלי המלון הביאו למדבר כמות מים אדירה ובנו את החלק החיצוני של המלון הפונה לרחוב הראשי של לָאס – וֶוגָאס על גדת המים כדקורציה המזכירה רחוב פאבים הומה בנמלים של ליוורפול ו/או פורטסמות' במאה השמונה עשרה. המלון מציג לתיירים הרבים המסתובבים ברחוב הראשי הצגות חוזרות ונשנות של קרבות ימיים אמיתיים בין ספינות תמימות לבין שודדי ים באמצעות פירוטכניקה מרהיבה. ממלון "אי המטמון" הלכתי לבקר במלון Caesar Hotel ("מלון הקיסר"). במלון הזה ממוקם לתפארת פסלו של המתאגרף האמריקני הנודע שחום העור ג'וֹ לוּאִיס אלוף העולם במשקל כבד בשנות ה- 30, 40, ו- 50 של המאה הקודמת. ג'ו לואיס היה אליל ילדותי ובני דוֹרי, וספורטאי נערץ עלי. עשיתי עליו סרט דוקומנטארי בן שעה ששודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1979. ג'ו לואיס שהיה פעם ספורטאי עַל, איש עשיר וסלבריטי מפורסם בארה"ב ובעולם כולו סיים את חייו לבסוף כ- Doorman ומארח במלון "קיסר". הזמר פרנק סינטרה ויריבו בעבר בזירת האִגרוף המתאגרף הגרמני מאקס שמלינג (מת בגיל 100 בפברואר 2005) מימנו את תרופותיו והשלימו את שכרו עד שסיים שם את חייו. משם נדדתי ל- MGM Hotel ולמלונות אחרים . צריך להיות בלאס ווגאס כדי להבין במה מדובר. התאורה האדירה והצבעונית היא מדליקה ומאירה את לאס ווגאס באור יום כמעט. העושר העצום מבצבץ מכל פינה ומנקר את העיניים. העיצוב הנוצץ וכמויות האוכל המוצעות למאות אלפי התיירים בעיר ההימורים בכל הטעמים ובמחירים נוחים , אינם יכולים להשאיר אדיש את המהמר הפוטנציאלי. זוהי מערכת אירוח משומנת מגובה ביחסי ציבור אדירים שמציעה לך מכל משמני הארץ. היא משווקת בכשרון רָב את סחורת ההימורים ושואבת אותך בצורה יעילה בעל כורחך אל המכונות שיכולות להפוך אותך בשנייה אחת למיליונר.

הטקסט הנ"ל היה יוֹמָן הארוך. הנה הסֶרֶט הקצרצר. ב- 17 במאי 1994 הפסיד מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ברשלנות וטיפשות מבלי שהוא כפוי את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לדרדק טלוויזיה ערוץ 2 המסחרי. ערוץ 2 הצעיר והאמביציוזי חתם עם התאחדות הכדורגל על חוזה ארוך טווח לשנים, 1997 – 1994, מפני שהבין שמדובר בסחורת שידור שמניבה רייטינג ובעלת ממשק לחלקי הפאזל האחרים בלוח השידורים שלו וניאות לשלם סך של 15.000000 (חמישה עשר מיליון) דולר לשלוש שנים. חמישה מיליון דולר בכל עונה. היה מדובר באובדן של נכס שידור בלעדי שהיה שלנו במשך רבע מאה של שנים מאז 1969. השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל שניצב לידי היה עֵד לקטסטרופה הטלוויזיונית ההיא בלתי מחויבת המְצִיאוּת, שהתרחשה ב- 17 במאי 1994. השאר היסטוריה.

שידורי הטלוויזיה של אירועי הספורט הרלוואנטיים "עולים כסף – אך שווים זהב". מדובר בסלוגן אמת. ראו איזה מאמצים כבירים עושים ערוצי הנישה הישראליים כדוגמת ערוצי הספורט בכבלים מס' 55 + 56 + 57 + 58, וכן ערוצי הספורט מס' 53 + 54 של צ'ארלטון, וערוץ ONE (מס' 50 בסקלה) לגנוב צופים מערוצי הטלוויזיה הארציים כדי להצדיק את קיומם. ערוץ ONE גזל ב- 2015 את סחורת השידור של הליגה הספרדית בכדורגל מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לשלוש שנים עד 2018 ומשלם מידי שנה סכום זכויות שידורים של 3.900000 (שלושה מיליון ותשע מאות אלף) euro במקום 1.500000 (מיליון וחצי) euro ששילם לפניו הערוץ המפסיד. עלייה של % 260. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים רכש כעת מחדש מ- UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) את זכויות השידורים ל- 4 שנים של ה- Champions League (ליגת האלופות האירופית), וישלם מידי שנה סך של 18.000000 (שמונה עשר מיליון) euro במקום 4.000000 (ארבעה מיליון) euro כפי ששילם בכל בחוזה הקודם. עלייה דרמטית ועצומה של % 450. ערוצי הספורט של צ'ארלטון מס' 53 + 54 בכבלים תחת ניהולו של אלי עזור יחדיו עם ערוצי הספורט 55 + 56 + 57 + 58 תחת קורת הניהול של חברת RGE קנו ב- 2015 עד 2019 לארבע עונות את זכויות השידורים של ליגת העל הישראלית בכדורגל תמורת מחיר זכויות שידורים של 126.000000 (מאה עשרים ושישה מיליון) שקל בכל עונה במקום 45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) שקל בכל עונה בהסכם הקודם. עלייה של % 280. ערוצי הכבלים של צ'ארלטון בניהולו של אלי עזור רכשו שוב ב- 2015 לארבע שנים את ה- Premier League (ליגת העל הבריטית) בכדורגל תמורת זכויות שידורים של 7.500000 (שבעה וחצי מיליון) דולר לעונה אחת במקום 2.000000 (שני מיליון) דולר לעונה בהסכם הקודם. עלייה של % 375.

הערה : ראו גם את הדו"ח הכספי הנוגע לרכישת זכויות שידורים של אירועי הכדורגל הבכירים בישראל ובאירופה המתפרסמים ב- TheMarker (יום שני – 27 במארס 2017) ע"י העיתונאי נתי טוקר.

תמורת זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף של סאראייבו 1984 שילמה חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בראשות רון ארלדג' (Roone Arledge) ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) סכום גדול מאוד של 91.400000 (תשעים ואחד מיליון וארבע מאות אלף). בחלוף ארבע שנים תבע IOC מ- ABC ומאותו רון ארלדג' סכום פנטסטי של 309.000000 (שלוש מאות ותשעה מיליון) דולר. עלייה של % 338. רון ארלדג' והבוסים שלו פרד פירס (Fred Pierce) ו- ליאונארד גולדנסון (Leonard Goldenson) הסכימו לשלם אותו.

ביום שישי – 16 יולי 1993 בשעה 11.00 ניהלנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן, ואנוכי פגישת מו"מ עם אנשי התאחדות הכדורגל הישראלית, שעניינה תשלום זכויות שידורים נוסף בגין 20 (עשרים) שידורים ישירים בהיקפים מלאים של המשחקים המרכזיים שאבינו לשדר לראשונה בהיסטוריה של הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בעונת 1994 / 1993. את ההתאחדות ייצגו במו"מ הנ"ל שלושת הבכירים שלה היו"ר חיים הברפלד, סגנו עזריקם מילצ'ן, והמנכ"ל שלהם יעקב אראל. פגישת המו"מ ההיא התקיימה במגרשו הביתי של חיים הברפלד ב- בניין הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב. החוזה הבלעדי הקיים כבר בין רשות השידור להתאחדות הכדורגל למשך שנתיים 1994 – 1992, נחתם בקיץ 1992, בו הסכמנו מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי, ואנוכי לשלם סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר (1.150000 דולר לכל עונה מהשתיים). זריחתו של המטאור מוטי קירשנבאום בשמי רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 (פרי מינויו של ראש הממשלה יצחק רבין ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור שולמית אלוני) הפיצה אור נגוהות ותקוות חדשות. היו הרבה מנכ"לים לרשות השידור אבל רק מוטי קירשנבאום אחד. אלכס גלעדי שַח לי לא פעם ולא פעמיים בעשור ה- 70 של המאה הקודמת, משהו כדלקמן, "…יואשיש בוא נשב צמוד למוטי קירשנבאום אולי ינשרו מראשו כמה פירורי שכל שנוכל לאסוף אותם…". כזכור באביב 1993 הפסידה קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א את הבכורה (לאחר 23 שנים) לקבוצת הפועל גליל עליון. מוטי קירשנבאום ואנוכי התעתדנו לשלם לאלופת המדינה החדשה בכדורסל הפועל גליל עליון סכום זכויות שידורים של 1.000000 (מיליון) דולר, אולם יו"ר המועדון הגלילי מר גד יעקב דחה את ההצעה, וחבר בהיחבא מבלי לספר לנו לערוץ 5 בכבלים. החלטנו יחדיו מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ואנוכי להציע לראשונה בהיסטוריה של רשות השידור וההתאחדות למסד קשר חדש לחלוטין שמבוסס גם על 20 שידורים ישירים של המשחקים המרכזיים ב- 18.00 בשבת לאורכה של עונה בת 39 מחזורים (בנוסף על שידור שבועי מידי מוצ"ש של "משחק השבת"). חיים הברפלד התעניין לדעת בסדר גודל של הסכום אותו אנחנו מוכנים להוסיף בעונת 1994 / 1993 לתשלום הכללי של 2.300000 דולר עליו התחייבנו בהסכם כתוב שנה קודם לכן בקיץ 1992. מוטי קירשנבאום התייעץ עמי ו- לחש לאוזני ושאל כמה שילמתי להתאחדות תמורת השידור הישיר הספוראדי האחרון שלנו בשבת – 13 במארס 1993 באצטדיון "טדי" בית"ר ירושלים – מכבי ת"א במחזור ה- 24 של עונת 1993 / 1992 (רמי ווייץ היה השדר אז במשחק ההוא). השבתי לו בלחישה (תוך כדי הגנתי על שפתיי ואוזנו בכף ידי), כהאי לישנא : "מוטי, שילמנו למשה דדש יו"ר בית"ר ירושלים סך של 50000 (חמישים אלף) דולר, מתוכם 32500 דולר המימון מועצת ההימורים והטוטו בראשות היו"ר אריה זייף ועוד 18500 דולר מקופתה של רשות השידור". מוטי קירשנבאום המזהיר והחכם היה גם מהיר תפישה והחלטה. בתוך שנייה אחת אולי שתיים השיב לחיים הברפלד + עזריקם מילצ'ן + יעקב אראל, כלהלן : "אנחנו נשלם לכם 1.000000 (מיליון) דולר בעבור 20 שידורים ישירים, כלומר תשלום של 50000 (חמישים אלף) דולר בעבור כל שידור ישיר של כל משחק מרכזי". חלפה שנייה נוספת ושלושת בכירי ההתאחדות קנו פה אחד את תשובתו של מנכ"ל רשות השידור.

אינני יודע מה הם כישוריהם של אלדד קובלנץ וגיל עומר שני יוצאי רדיו גלי צה"ל לנהל רשת טלוויזיה ארצית חדשה, תאגיד השידור הציבורי החדש, הנקרא "כאן". ללא רכישה בלעדית של זכויות שידורים של אירועי ספורט רלוואנטיים בארץ ובעולם, התאגיד הציבורי החדש יניב מדרוג אפסי ויקרוס כמו קודמו ערוץ 1. מגוחך היה לקרוא היום ב- "גלריה" (יום חמישי – 30 במארס 2017) כי איתי שטרן מקדם את שידורי תאגיד השידור הציבורי החדש ומפרסם כי דרדק התקשורת הזה רכש לשידור את סדרת הטבע "Earth Planet" (עולם מופלא) של ה- BBC הבריטי כאילו מדובר בהישג.

מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 מאיר איינשטיין ז"ל מעפיל לפסגה עם המיקרופון שלו ועם אבי רצון.

מאיר איינשטיין ז"ל הגיע לשיאו מנקודת מבטי ב- מבצע השידורים הישירים הממושך והמורכב ההוא של 64 (שישים וארבעה) משחקי מונדיאל צרפת 1998, מערכה טלוויזיונית כבדה, מסובכת, מאומצת, ממושכת, ואינטנסיבית מאוד שהתנהלה בכל רחבי צרפת הענקית. העפלתו של מאיר איינשטיין לפסגה ההיא, באה לידי ביטוי במסמך ההערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ב- 15 ביולי 1998 בתום מבצע השידורים הישירים המונדיאלי ההוא. הנה הוא כלשונו.

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. מכתב הערכה ששלח לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. המבצע בן 50 ימים כלל 150 שעות. "…לא במקרה השארתי לסוף את השדרים. היו ביקורות, אבל בדבר אחד כולם מאוחדים שמאיר איינשטיין הוא גדול שדרי הספורט בישראל…", רשם רפיק חלבי. הוא צדק (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא היה בעבר שדר – עיתונאי בתעשיית הטלוויזיה כמו מאיר איינשטיין ז"ל, אין בהווה שדר – עיתונאי בתעשיית הטלוויזיה כמו מאיר איינשטיין ז"ל, וגם לא יהיה בעתיד שדר – עיתונאי בתעשיית הטלוויזיה כמו מאיר איינשטיין ז"ל. אולי יהיו שדרני טלוויזיה טובים ממנו אולם לא יהיו כמוהו.

דצמבר 1989.

אולם בל אקדים את המאוחר. ב- 1989 נערך עוד שינוי ניהולי רב משמעות בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור שלמה קור לחץ בכל כובד משקלו להחליף את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין. ובאמת חיים יבין הוזז הצידה בנובמבר / דצמבר 1989 ובמקומו הוצב לתפקיד רָם המעלה ממלא מקומו נסים משעל. עם חילופי השלטון ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית לא ידעתי כעת בדיוק מה צופן לי העתיד בכל הנוגע למדיניות שידורי הספורט שלי, מהארץ ובעולם. לא ידעתי האם אריה מקל (איש חביב וחכם) ונסים משעל יעניקו לי את אותה התמיכה שהעניקו לי מנכ"ל רשות השידור הקודם אורי פורת וסמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן. מפאת התרחבות שידורי הספורט ו- שגשוגם היה ברור לי כי אינני יכול עוד להסתפק בכישרונם של שני השדרנים המובילים שלי יורם ארבל ונסים קיוויתי. הייתי זקוק לתגבורת. ואז הפציע לפתע קולו של שדר רשת ב' ברדיו "קול ישראל" מאיר אינשטיין. זה היה בשבת – 23 בדצמבר 1989. בדרכי מירושלים להפקת שידור מרוחקת באצטדיון קריית אליעזר בחיפה ב- שבת ההיא בחודש דצמבר ההוא של 1989 האזנתי למאיר איינשטיין מדווח בשידור ישיר ממושך ברשת ב' ברדיו "קול ישראל" החל משעות הבוקר אודות המהפכה ברומניה שמתרחשת שם בבירה בוקרשט נגד שלטונו הקומוניסטי של הדיקטטור הרומני ניקולאה צ'אושסקו. מאיר איינשטיין עשה זאת בקור רוח, בלשון עשירה שוטפת, מבלי ל- לָפְּסֵס, בביטחון, ובקול בהיר ורדיופוני. הוא תיאר את ההתקוממות המפתיעה, המחאות העממיות, והפגנות זעם של העם הרומני בכל הערים הגדולות (מלווים בנשק חם) נגד ניקולאה צ'אושסקו למרות שהדיקטטור נהנה עדיין מתמיכה ללא תנאי שירות הביטחון היעיל והאגרסיבי שלו "הסיקוריטטה". המהפכה הרומנית רוויית דמים הסתיימה לבסוף בהוצאתם להורג של ניקולאה צ'אושסקו ואשתו אלנה צ'אושסקו ללא משפט ע"י המהפכנים. המהפכה ברומניה היוותה סנסציית פתע פוליטית דרמטית ו- חלק משינויי המשטר שהתרחשו במדינות הגוש הקומוניסטי במזרח אירופה בימים ההם של סוף עשור ה- 80 במאה הקודמת. השדר מאיר איינשטיין הרשים אותי ביכולת ובשליטה שלו לנהל מול המיקרופון דיווח שוטף רב עניין. הרמתי טלפון מהאוטו שנשא אותי ואת צוות השידור שלי לחיפה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית שלי חיים יבין והצעתי לו לפתוח שידור ישיר כפי שעושה רשת ב' של רדיו "קול ישראל" בראשותו של מאיר איינשטיין המצוין. חיים יבין דחה את הצעתי על הסף. שמו של מאיר איינשטיין נחקק בראשי. כל כל כך התרשמתי ממנו עד שהחלטתי להרים לו טלפון באותו המוצ"ש ההוא של 23 בדצמבר 1989. הצגתי את עצמי והודיתי לו על הדיווח העיתונאי – חדשותי שלו. הוא הודה לי בחזרה וכך נפרדנו. ראיתיו לראשונה ברומא בעת שידורי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מאיר איינשטיין נמנה שם על צוות רדיו "קול ישראל" בראשותו של שדרן העל גדעון הוד. שוחחתי עם מאיר איינשטיין פה ושם. הוא מצא חן בעיניי מאוד. הוא היה קליל, רווי קסם אישי, מחויך, אדיב, תרבותי, ומאופק. הוא היה עניו ו- צנוע. אהבתי אותו עוד ברומא ביולי 1990. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. לא ידעתי כי דרכינו יצטלבו לפתע חיש מהר בחלוף חודשיים בלבד בספטמבר 1990. השאר מסופר בדברי הימים של התקופה ההיא שחלפה לבלי שוב. גם מאיר איינשטיין ז"ל כבר איננו.

einstein+weitz+levi 1991טקסט תמונה : 17 בדצמבר 1991. מסעדת "שמש" בירושלים. אנוכי עורך ומפיק מסיבת פרידה רבת משתתפים לשדר המוביל שלי נסים קיוויתי בן 65 שיוצא לגמלאות. הימים ההם היו גם ראשית פריחתו של מאיר איינשטיין ז"ל בחטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זוהי השלישייה העיתונאית המובילה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת, לאחר עזיבתם של שני השדרים המובילים הוותיקים ההם, יורם ארבל ונסים קיוויתי. להלן זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הטריאומוויראט בראשות השדר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל  + יבד"ל רמי ווייץ ו- אורי לוי. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תרשו לי להתוודות כי בעת כתיבת השורות האלה אודות מאיר איינשטיין ז"ל המקלדת רוטטת, המחשב זע, ולבי שותת דמעות. קיים אוסף רב של כל מיני שדרני ועיתונאי ספורט בטלוויזיה וברדיו. כמו מאיר איינשטיין ז"ל לא יקום. כמותו לא יהיה. מאיר איינשטיין רווי כריזמה טלוויזיונית בלתי נדלית ומלא קסם אישי עצום כ- אדם, היה ייחודי. הייתי בר מזל לנהל אותו בתריסר השנים ההן שבין 1990 ל- 2002. הסתלקותו של מאיר איינשטיין ז"ל בטרם עת היא אבדה ענקית לרעייתו אוליביה "אוֹלִי" היקרה, לבנות סיוון וסביון, ולכל המשפחה. נוח על משכבך בשלום מאיר איינשטיין, איש וידיד יקר. אנוכי לעולם לא אשכח אותך. אזכרך לעַד, עד ייתמו ימיי שלי.

הערה שלי : "The camera never blinks twice" הוא גם שם ספרו של שדרן הטלוויזיה האמריקנית CBS, דן ראת'ר, שיצא לאור בארה"ב ב- 1994. לא העתקתי את הכותרת. אינני פלגיאטור. את המילים האלה, "המצלמה איננה מהבהבת פעמיים", אמרתי למר אלכס גלעדי בדאלאס – ארה"ב, ברגע של החמצה ישראלית, ב- ביקורו אותי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלי ב- IBC בדאלאס במונדיאל ארה"ב 1994. ארבעת המילים הנ"ל נאמרו על ידי אז ביולי 1994 לאחר אכזבתי העצומה מההפסד לאלתר של רשות השידור בראשותו של המנכ"ל מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 17 במאי 1994 את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לערוץ 2. המצלמה הבהבה לשבריר שנייה ואנחנו לא היינו שם.

גילוף, פיסול, ועיצוב.

כל אדם גם אם הוא אותנטי ועשוי מאטומים ומולקולות בעלות ערך, זקוק לגילוף, פיסול, יצירה, השראה, ו- טיפוח. אלוהים גילף, פיסל, וברא את האדם. אנוכי יכול להעיד שאלכס גלעדי גילף, פיסל, ועיצב אותי ואת דמותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. דן שילון גילף את אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. נחמיה בן אברהם עיצב את גדעון הוד ברדיו "קול ישראל". גדעון הוד יבד"ל (אוטוטו בן 84) אחד מגדולי שדרני הרדיו בכל הזמנים טיפח את מאיר איינשטיין ז"ל בתוכנית הספורט "שירים ושערים" רדיו "קול ישראל" מאז שנת 1975 כשעדיין מאיר איינשטיין למד את מדעי התקשורת באנגליה. אוסיף ואומר כמה מילים אודותיו של גדעון הוד בעודו בחיים (עד 120), ואשנה את אותו הטקסט שייאמר עליו כשתגיע שעתו. מדובר בשדרן רדיו למופת בזירות הספורט הספורט השונות מאז אמצע עשור ה- 50 של המאה הקודמת. בעל קול רדיופוני ערכי, יכולת דיקציה מושלמת גם של שמות לועזיים בשפות הזרות השונות, בעל סקרנות עיתונאית, וכישרון פנטסטי לשדר ולתאר דְרָמָה במינימום מילים. גדעון הוד שדרן רדיו נפלא היה בין היחידים שידע ל- מַנֵן את כמות המילים בהן השתמש בעת תיאוריו הבלתי נשכחים. הדיבור שלו ברדיו היה חסכוני. השַדְרָן גדעון הוד צעד תמיד מאוזן וב- בִטְחָה על על הַתֶּפֶר הדק בשידורי הרדיו והטלוויזיה שמפריד לעַד בין שידור לבִּרְבּוּר. תכונות אלה הפכו אותו לשַדָּר עַל ברדיו ובלתי נשכח שווה צלעות לנחמיה בן אברהם האגדי. שדרני הרדיו האחרים היו לידו כ- חגבים לרבות דני דבורין ורמי יצהר. נחמיה בן אברהם ז"ל וגדעון הוד יבד"ל היו אבותיו הרוחניים ו- מוריו הראשונים והמשפיעים על התפתחותו של מאיר איינשטיין ז"ל כ- עיתונאי ושדר ברדיו "קול ישראל". שני הצדדים היו נשכרים וברי מזל : הוא מאיר איינשטיין ז"ל והמגלפים שלו.

טקסט תמונה : עשור ה- 70 של המאה הקודמת. זהו גדעון הוד עיתונאי ו- שדר עַל של רדיו "קול ישראל". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ואוסיף אף זאת לידיעת המתעניינים בהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית : אד שריק גילף, פיסל, ועיצב את רון ארלדג' ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. רון ארלדג' גילף, פיסל, ועיצב את דיק אברסול. דיק אברסול היה שנים רבות הבוס של אלכס גלעדי ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC.

מאיר איינשטיין הגיע אלי ב- 1990 כאיש רדיו מֵפוּסָל ומעוצב. הוא היה כבר בן 39. אולם הוא הגיע בעת לא נוחה של חילופי משמרות. אריה מקל התמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 12 באפריל 1989 במקומו של אורי פורת ויוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990 במקום ה- מ"מ הזמני נסים משעל. חילופי המשמרות הניהוליים הללו הטילו צל של אי וודאות על העתיד להתרחש בשידור הציבורי מנקודת מבטי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה ישראלית הציבורית.

העברתי את מאיר איינשטיין ז"ל ללא דיחוי לידיו של הבימאי הראשי שלנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית אורן שינדל כדי ש- יֵגָלֵף, יֵפָסֵל, ו- יֵעָצֵב אותו טלוויזיונית בטרם ייחשף למצלמות שלנו במסגרת שידורי הספורט הפופולאריים ורוויי רייטינג שלי. כדי להיות כֵּן אומר כי למרות שהיה מוכשר ונבון היה עוד מה לגָלֵף. מאיר איינשטיין ז"ל היה ב- 1990 כתב ושדר ידוע פחות ו/או יותר ב- רדיו "קול ישראל" אולם איש טלוויזיה לגמרי אנונימי. הוא ניצב בצומת חדשה רבת אתגרים ועמד בפני תפנית חייו. עלי כמנווט ראשי, עורך ראשי, ומפיק ראשי של כלל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, וכמי שהציב אותו בקדמת חלון הראווה הכי פופולארי ומפורסם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, הייתה מוטלת האחריות הראשית לדאוג ולוודא שהתפנית שחוללתי באישיותו התקשורתית של מאיר איינשטיין ז"ל תבוצע על הצד הטוב ביותר. לא ב- % 100. ב- % 101 (!). ידעתי שהוא טוב. לא ידעתי עד כמה הוא טוב. השקעתי במאיר איינשטיין ז"ל תשומת לב רבה. הוא היה איש Cool, נבון, מוכשר, אדיב, עניו וצנוע, ניחן בחיוך קסם כריזמטי שובה לב (אנטי תזה לפניו הסגפניים הרציניים והקשוחים) וגם שש אלי קרב. ואומר כבר כעת : הוא מאיר איינשטיין ז"ל החזיר את דמי ההשקעה בריבית דה ריבית (!). מאיר איינשטיין היקר, לעולם כבר לא תדע כמה אהבתי והערכתי אותך. הרי אתה נמנית על חבורת צמרת מצומצמת אולם איכותית של עיתונאים, שדרנים, עורכים, מפיקים, בימאים, טכנאים, וצלמים בחטיבת הספורט שלי, בראש וראשונה יחדיו עם אורי לוי, ששי אפרתי, אמנון ברקאי, אמיר בר שלום, יוני קנלר, יגאל שמעוני, אמנון אוסמן, רוביק פודגור, יואב פלג, רותי ליפקין, דורית חיימי, אבי רצון, אלי סהר, ד"ר גלעד וויינגרטן, ד"ר מולי אפשטיין, רלף קליין ז"ל ואחרים, שעמם אי אפשר היה להפסיד. ואתה המוביל של כולם.

התמונות הבאות לקוחות ממסיבת הפרידה שערכתי ב- 17 בדצמבר 1991 במסעדה הירושלמית "שמש" בהשתתפות אנשי חטיבת הספורט לנסים קיוויתי בן 65 שיצא לגמלאות. המצלמה הבהבה שוב שבריר שנייה כשמאיר איינשטיין ז"ל ניצב בשעת דמדומים במשעול הטלוויזיה הפתלתל ההוא לפני 26 שנים בצומת הזמן של סוף שנת 1991. נסים קיוויתי פרש ומאיר איינשטיין ז"ל נכנס לנעלי ה- א"ק הטלוויזיוניות הגדולות שלו. שוב תזמון מדהים באותם הימים ההם שהוכיח לי כי אלוהי הטלוויזיה שוֹמֵר עלי.

טקסט תמונה : 17 בדצמבר 1991. מסעדת "שמש" בירושלים. אנוכי עורך ומפיק מסיבת פרידה רבת משתתפים לשדר המוביל שלי נסים קיוויתי שיוצא לגמלאות בגיל 65 בתום קריירה טלוויזיונית ועיתונאית עשירה ומכמה היבטים גם יוצאת דופן. בתמונה, חיים יבין (בן 59 אז) מברך את נסים קיוויתי ונפרד ממנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 בדצמבר 1991. מסעדת "שמש" בירושלים. אנוכי עורך ומפיק מסיבת פרידה רבת משתתפים לשדר המוביל שלי נסים קיוויתי שיוצא לגמלאות בגיל 65 בתום קריירה טלוויזיונית ועיתונאית עשירה ומכמה היבטים גם יוצאת דופן. בתמונה, מנכ"ל רשות השידור אריה מקל מברך את נסים קיוויתי, נותן לו מתנה בשם רשות השידור, ונפרד ממנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 בדצמבר 1991. מסעדת "שמש" בירושלים. אנוכי עורך ומפיק מסיבת פרידה רבת משתתפים לשדר המוביל שלי נסים קיוויתי שיוצא לגמלאות בגיל 65 בתום קריירה טלוויזיונית ועיתונאית עשירה ומכמה היבטים גם יוצאת דופן. בתמונה, אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC הגיע במיוחד מלונדון כדי לברך את נסים קיוויתי ולהעניק לו תשורה בטרם נפרד ממנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 בדצמבר 1991. מסעדת "שמש" בירושלים. אנוכי עורך ומפיק מסיבת פרידה רבת משתתפים לשדר המוביל שלי נסים קיוויתי שיוצא לגמלאות בגיל 65 בתום קריירה טלוויזיונית ועיתונאית עשירה ומכמה היבטים גם יוצאת דופן. בתמונה, אנוכי מברך את נסים קיוויתי ונפרד ממנו. משמאל, רעייתי יעל תג'ר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תפוקתו של מאיר איינשטיין ז"ל כשדר ספורט מוביל מטעמי של מאות רבות של שידור תוכניות, "ספיישלים", ו- שידורים ישירים, בארץ ובכל רחבי העולם, בתקופתי כ- מנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2002 – 1990.

1. מגיש ומנחה ראשי של כל תוכניות הספורט היומיות והשבועיות : "שער ראשון" + "מבט" ספורט" + משחק השבת" + "משחק השבוע" + כדורגל עולמי" במשך תריסר שנים.

2. שדר ראשי ומוביל של משחקי הכדורגל המרכזיים בליגה הלאומית (ליגת העל היום) + משחקי חצי הגמר והגמר על גביע המדינה בכדורגל בשנים 1994 / 1993 – 1991/ 1990.

3. שדר ראשי ומוביל של עשרות משחקי נבחרות ישראל בכדורגל, בארץ ובחו"ל כלהלן : קדם מונדיאל ארה"ב 1994 + קדם Euro 1996 באנגליה + קדם מונדיאל צרפת 1998 + קדם Euro 2000 בהולנד ובלגיה.

4. שדר ראשי של טורנירי אליפויות אירופה לאומות בכדורגל Euro 1992 בשוודיה (יחדיו עם רמי ווייץ) + Euro 1996 באנגליה (יחדיו עם זוהייר בהלול) + Euro 2000 (יחדיו עם רמי ווייץ) בהולנד ובלגיה.

barel 4טקסט תמונה : 26 ביוני 1992. גטבורג – שוודיה. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחק הגמר בין נבחרות דנמרק וגרמניה (0:2 לטובת דנמרק) באליפות אירופה לאומות בכדורגל בשוודיה – 92' EURO. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית רמי ווייץ, מאיר איינשטיין, ומר אמיר אפרת כתב העיתון "ידיעות אחרונות". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

5. שדר ראשי מוביל יחדיו עם אורי לוי (בדרך כלל עם הפרשן אלי סהר) של טורנירי אליפויות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרות ישראל בשנים 2000 – 1990.

6. שדר ראשי מוביל יחדיו עם אורי לוי (בדרך כלל עם הפרשן אלי סהר) של משחקי מכבי ת"א בגביעי אירופה בכדורסל, בארץ ובאירופה, בשנים 2002 – 1990.

7. שדר ראשי מוביל של אליפויות העולם בא"ק (בדרך כלל יחדיו עם הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן) כלהלן : ה- 3 ב- 1991 בטוקיו – יפן. מדובר בשידורים ישירים Off tube בירושלים של תחרויות א"ק בטוקיו – יפן על פי החלטת נֶפֶל של מנהל נֶפֶל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז, יוסף בר-אל (זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה ששידרנו Off tube אליפות עולם ב- א"ק כלשהי) + ה- 4 ב- 1993 ב- שטוטגארט – גרמניה (מהשטח) + ה- 5 ב- 1995 בגטבורג – שוודיה (מהשטח) + ה- 6 ב- 1997 באתונה – יוון (מהשטח) + ה- 7 ב- 1999 בסביליה – ספרד (מהשטח, יחדיו עם הפרשן ד"ר מולי אפשטיין) + ה- 8 ב- 2001 באדמונטון – קנדה (מהשטח).

הערה שלי : את שתי אליפויות העולם הראשונות בא"ק של הלסינקי 1983 ורומא 1987 שידר ישיר נסים קיוויתי יחדיו עם הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן. 

8. שדר ראשי של טקסי הפתיחה האולימפיים (יחדיו עם אורי לוי) ושדר ראשי של תחרויות הא"ק האולימפיות (יחדיו עם הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן) באולימפיאדות האלה כלהלן : ברצלונה 1992 + אטלנטה 1996 + סידני 2000.

יום שלישי – 13 באוקטובר 1993. כ"ז תשרי תשנ"ד. אצטדיון "פארק דה פראנס" בפאריס. נבחרת ישראל תחת שרביט המאמן שלמה שרף מנצחת את צרפת במבצרה 3:2 במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994. המשחק ההוא מועבר בסופו של דבר בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הציבור זוכר את צווחת התרנגולת השחוטה שמפיקים מיתרי קולו השחוקים של השדר המוביל מאיר איינשטיין "…ש-ע-ר…ש-ע-ר…" (הכוונה לשער הניצחון של ראובן עטר" בדקה ה- 93 של המשחק), ואת הפרשן אבי רצון מצווה עליו, "מאיר תירגע…". כמי שניווט, הפיק, וערך את מבצע השידור הישיר ההוא אנוכי זוכר עוד המון פרטים נוספים. השידור הישיר ההוא ב- 13 באוקטובר 1993 מפאריס שהפך למבצע שידור התאפשר ממש ברגע האחרון, לא בגלל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן שבכלל לא רצה לשדר ישיר את הנ"ל בטענה שנבחרת ישראל נמצאת מחוץ לתמונת המאבק והסיכויים על הזכות להעפיל למונדיאל ארה"ב 1994. "…יואש אלרואי…עזוב אותך משידור ישיר…תקליט אותו ושדר אותו ב- Delay…", ציווה עלי מנהל הטלוויזיה. השידור הישיר ההוא ב- 13 באוקטובר 1993 מפאריס שהפך למבצע שידור התאפשר ממש ברגע האחרון גם לא בגלל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. "…יואש אלרואי… אין בדעתי להיכנס בינך לבין מנהל הטלוויזיה…תעשה מה שהוא ואמר לך…". לא היה לי שידור ישיר ואז בצר לי זעקתי לעברו של עו"ד רוני בר און ידיד משותף של יאיר שטרן ושלי, "…Rony save me…", והוא הציל אותי. יואב טוקר סייע לי בפאריס להפיק הפקה נפרדת מרשת הטלוויזיה הצרפתית TF1 את השידור הישיר ההוא צרפת – ישראל 3:2 שהפך למבצע שידור מורכב ומסובך. הנה סיפור הבלהות שהתרחש לפני 24 שנים.  

ערוצי הטלוויזיה בארץ 1, 10, ו- 2 הקרינו השבוע קטע כדורגל קצרצר ממשחק הכדורגל הדרמטי והבלתי נשכח ב- 13 באוקטובר 1993 בפאריס באצטדיון "פארק דה פראנס" בו ניצחה ישראל את ניצחון סנסציוני 3:2 במסגרת קמפיין ארה"ב 1994 לזכרו של השדר הדגול מאיר איינשטיין ז"ל שהלך לפני כמה ימים לעולמו בטרם עת. בקטע הטלוויזיוני הקצרצר נשמע מאיר איינשטיין ז"ל זועק על אידי הדלק האחרונים של מיתרי קולו "…שער…שער…" (הכוונה לשער הניצחון שהבקיע ראובן עטר בדקה ה- 93 במשחק וזעקת השמחה של מאיר איינשטיין ז"ל באינטונציה של תרנגולת שחוטה) ואת הפרשן אבי רצון מצווה עליו להירגע. זה היה בתקופה ש- שימשתי מנווט, עורך, ומפיק של כלל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כיהנתי בתפקיד העורך הראשי והמפיק הראשי בשנים ההן. אנוכי זוכר כל פרט מההפקה ההיא והאירוע ההוא. הטסתי אז לפאריס את צוות השידור שלי השַדָּר המוביל מאיר איינשטיין ואת הפַּרְשָן לצדו אבי רצון ששידרו ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1את ניצחונה הסנסציוני של נבחרת ישראל בכדורגל על נבחרת צרפת בתוצאה 3:2 באצטדיון "פָּארְק דֶה פְּרָאנְס" בפאריס בקדם גביע העולם של ארה"ב 1994. 

מבצע השידור הישיר ההוא לפני כ- 24 שנים ב- 13 באוקטובר 1993 של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית מהווה פרשת הפקה ושידור תמוהים וביזאריים. מעטים יודעים השידור הישיר הסנסציוני ההוא כמעט לא יצא לפועל וכמעט לא שודר ישיר על ידינו. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז יאיר שטרן סבר שמפני שנבחרת ישראל איננה עוד בתמונת הסיכויים להעפיל לטורניר מונדיאל ארה"ב 1994, ההתמודדות שנקבעה להיערך ביום שלישי – 13 באוקטובר 1993 באצטדיון "פארק דה פראנס" היא בעצם חסרת משמעות ספורטיבית ולכן חסרת חשיבות ציבורית. זה היה שיקול דעת טלוויזיוני מטופש וחסר כל חוכמה תקשורתית. נימוק דל ומטומטם שבא דווקא מפיו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן מי שאמור להבין דבר ו/או שניים בסקרנות ועניין ציבוריים. זה לא ייאמן אולם זה הטקסט שהוא הפריח בספטמבר 1993 לעברי, משהו כחודש ימים בטרם שעת ה- "ש", "…יואש אלרואי…עזוב אותך משידור ישיר…תקליט אותו ושדר אותו ב- Delay…". מדהים. דווקא יאיר שטרן שרחשתי לו הערכה, במקום לתמוך ביוזמה ובמהלכי ההפקה שלי, נעמד על שתי רגליו האחוריות והתנגד התנגדות עזה לשידור הישיר. היה אופוזיציונר למרות שזכויות השידורים הבלעדיות על סך 37500 (שלושים ושבעה אלף וחמש מאות) דולר נרכשו על ידי זמן רב לפני כן מהחברה הגרמנית CWL בראשות גינתר נצר (כדורגלן עבר גרמני) ועוזרו קלאוס אנדרס (מי שהשתייך בעברו לטלוויזיה המזרח גרמנית DDR), ולמרות שנרכשה על ידי עמדת שידור באצטדיון "פארק דה פראנס" בפאריס, ולמרות שרכשתי כרטיסי טיסה על מנת לשלוח את צוות השידור הבכיר שלי, מאיר איינשטיין ז"ל ואבי רצון יבד"ל למוקד ההתרחשות. אנוכי לעומת המנהל שלי לגלגתי על תפיסת עולמו הילדותית והמגוחכת. חפצתי בכל מאודי בשידור הישיר של המשחק. "גם אם אין לנבחרת ישראל שום סיכוי להעפיל למונדיאל ארה"ב 1994, הרי שההתמודדות נגד נבחרת כדורגל בסדר גודל של צרפת מעניינת את הציבור, מה עוד שזכויות השידור שולמו זה מכבר, ומה עוד שלצוות השידור שלי ממתינה עמדת שידור ב- "פארק דה פראנס", שחתי ו- התווכחתי עמו כמעט נואשות. יאיר שטרן לא הסכים ואני לא הסכמתי להסכים עם אי ההסכמה שלו. הוא נראה לי לפתע מנהל טלוויזיה טיפש שאיננו מבין את תפקידו. נוצרה מחלוקת קשה בינינו שהגיעה לפתרונה באופן מפתיע ובלתי צפוי. זה היה מדהים וגם בלתי מובן. את המשחק הכדורגל ההיסטורי ההוא בו גברה ישראל על צרפת 3:2 באצטדיון "פארק דה פראנס" ב- פאריס ביום שלישי ההוא – 13 באוקטובר 1993 סירב מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן מכל וכל לשדר בשידור ישיר. הוא כאמור טען טיעון מטופש (וגם לא הגיוני) ש מכיוון שנבחרת הכדורגל של ישראל איננה עוד בתמונת המאבק והסיכויים להעפיל לטורניר ארה"ב 94' הרי שההתמודדות הזאת מְשוּלֶלֶת ערך ספורטיבי, תהיה תוצאת המשחק הזה אשר תהיה. פשוט טמטום. הוא יאיר שטרן טָעָה טעוּת קשה ומֵאן לחזור ממנה. גם כשהבין ששָגָה שגיאה מוחלטת התחפר עוד יותר בעמדתו וסירב לחזור בו ולמחול על כבודו. "לא יהיה שידור ישיר נגד צרפת ב- 13 באוקטובר 1993", פסק, והטיל את כל כובד סמכותו הניהולית מאחורי ההחלטה חסרת ה- היגיון הזאת שלו. כל ניסיונותיי לא הזיזו אותו מעמדתו. הסברתי ופרשתי בפני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית את כל הנימוקים הדרושים : "כבר שילמנו ממילא את זכויות השידור הבלעדיות של המשחק  37500 (37 אלף ו- 500) דולר לחברת CWL הגרמנית של גינטר נצר וקלאוס אנדרס. כמו כן מוזמנת לנו עמדת שידור באִצטדיון "פָּארק דֶה פְּרינס" בפאריס, וגם השַדָּר המוביל מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון יאיישו אותה בכל מקרה", והוספתי, "ככלות הכול מדובר בנבחרת צרפת אחת מנבחרות הכדורגל הטובות באירופה". נותר עכשיו רק לפתוח את צוהר השידור הישיר, הכל מופק וגמור, אבל הוא מנהל הטלוויזיה שלי לא השתכנע. "יואש אלרואי", השיב לי בחמלה, ואמר, "אני מבין את להיטותך אך אנחנו נקליט את המשחק ונשדר קטעים נבחרים ממנו למחרת". עדיין לא האמנתי למשמע אוזניי. פניתי אל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שהבין משהו בעסקי טלוויזיה, עיתונאות, ושידור והיה בעצמו חובב ספורט וכדורגל כדי שיתערב בצרה הצרורה. אך מנכ"ל הרשות מוטי קירשנבאום היה אָנֶמִי וכה השיב לי : "…אם זה מה שמנהל הטלוויזיה רוצה", גִמגֵם, "אז אין לי מה לומר וזה מה שיהיה…אינני מתכוון להיכנס ביניכם…", הוסיף. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי התנהג כמו המנכ"ל שלנו. הוא נעמד מהצד כאילו הוא חבר בארגון ה- UN של ה- או"ם ולא התערב במחלוקת. פתאום זה לא היה העניין שלו. פתאום אין לו דעה. הוא הצטייר בעיניי כחנפן רופס. הכי קל זה להתחנף ולהצטרף לדעתם של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. נשארתי חשוף ובודד וללא הגנה ומאוכזב עד לשד עצמותיי. חלפו שבועיים ימים של ניסיונות סרק ומסע שכנועים חסר תוצאות. לא הצלחתי לשכנע את הבוסים שלי בצדקת דרכי. נותרה באמתחתי עוד תקווה אחת. המתינו לתיאורה. להלן ולפני כן הדיווח של רכישת זכויות השידורים על ידי של ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל נגד בולגריה, שוודיה, צרפת (ב- 13 באוקטובר 1993 בפאריס), ופינלנד.

תזכורת (1) : 28 באוקטובר 1992. מפלת אוסטריה. טרום עידן מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום. אני מגשים הלכה למעשה את הסלוגן הטלוויזיוני הבלתי נשכח של רון ארלדג' : "When you have the rights you have the show". 

ציטוט : "When you have the rights you have the show". (רון ארלדג').

ציטוט : "המבקש לשמור סוד חייב להסתיר את העובדה שיש לו סוד". (יוהאן וולפגאנג גֵיתֵּה).

יום רביעי – 28 באוקטובר 1992. צופי כבלים מעטים (בשל תפוצת הטכנולוגיה המוגבלת) וצופי ערוץ 2 (הניסיוני) יכלו לצפות בשידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל, ולהאזין לקולם של יורם ארבל ומרדכי שפיגלר משדרים את הנבחרת הלאומית של שלמה שרף מובסת בווינה 2:5, אך את התבוסה האמיתית ספגנו אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואנוכי כמפקד חטיבת הספורט שלה. מפלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית באותו עֶרֶב הייתה בשיעוּר הרבה יותר גבוה מהפסדה של נבחרת הכדורגל שלנו שספגה חמישה שערים מהנבחרת האוסטרית מול שני שערים שהבקיע החלוץ המחונן איציק זוהר. תפישת עולם חובבנית של מנהל הכספים מר מוטי לוי האיש המורשה לחתום על הצ'קים ברשות השידור, חוסר ידיעתו והבנתו את חוקי השוק החדשים בתעשיית הטלוויזיה בישראל שהתפתחו לתנאי תחרות, אי הכרתו את סוכנויות התיווך הבינלאומיות הסוחרות בזכויות שידורי הספורט – היא שהביאה לאובדן זכויות השידורים של ההתמודדות המסקרנת בווינה באופן הרשלני ביותר והמטופש ביותר. אותו מוטי לוי ששימש בתפקיד כה בכיר בשידור הציבורי פשוט לא ידע מהחיים שלו. מפלת אוסטריה 1992 הייתה אסון. טרגדיה. נוצר מפנה שלילי ביחסי כוחות השידור בישראל וגם בדעת הקהל. הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים צברה יוקרה ואהדה רבה והאיצה את קצב ההתחברות אליה לשלושת הערוצים שלה מת"ב, גוונים, ו- ערוצי זהב בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הצטיירה בקרב קהלה כגוף שידור סטגנאטי שמבוסס בבוץ, מסורבל, ומובס כבר בתחרות השידור הראשונה שנכפתה עליה. היא קפאה על שמריה. בכל רשת שידור רצינית האָשֵם היה משלם בראשו אבל לא ברשות השידור. כאן המשיכו העסקים להתנהל כרגיל. הנהלת הטלוויזיה בראשות יוסף בר-אל והנהלת רשות השידור בראשות המנכ"ל אריה מקל, היו"ר עו"ד מיכה ינון, ומוטי לוי עצמו ניגפו מפני האמת אך קמו והמשיכו בדרכם כאילו לא קרה מאום. מוטי לוי איש כה לא מוכשר בעליל המשיך לשאת במשרתו הרמה. Business is usual. הוא כמובן היה אמור לקום ממקום מושבו ולומר קבל עם ועדה, לרשות השידור וגם בפני הציבור, כי שגה כלהלן : "יואש אלרואי היה בסדר גמור. הוא העביר לי לעיון את מסמך רכישת זכויות השידורים של קריסטוף שרדט מסוכנות APF בזמן, ובו מציע לו מחזיק הזכויות ליואש אלרואי לקנות את הזכויות במחיר מגוחך, במונחי טלוויזיה מדובר בסכום אפסי של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר, ויואש אלרואי כבר נתן לו אישור בע"פ, אולם אני השהיתי את התשובה ואת חתימתי על המסמך, ושכחתי אותו בכלל במגירה שלי. מיילן טנזר ואודי מירון זכו מההפקר בגלל שגיאה חמורה שלי כסמנכ"ל כספים של רשות השידור". הוא כמובן לא אמר זאת והתחבא מאחורי הכישלון כמו צֵל. מַפָּלָת אוסטריה 1992 הפכה ל- "מַפּוֹלֶת אוסטריה 1992" מפני שהיא הכניסה את מערכות הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים בישראל שפסעו את צעדיהם הראשונים מוקדם מהצפוי למאבק על רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. למדתי את הלקח החשוב ביותר. הבנתי שאני לבד. סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לא לקחו אחריות על "מפלת אוסטריה 1992" למרות שזאת הייתה תבוסה מפורשת שלהם. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר מיכה ינון לא נגעו בהם ומילאו את פיהם מים. הכישלון המצמרר הבלתי כפוי ולא צפוי נותר יתום והבוסים העליונים נשארו על כנם ובתפקידם. כולם המשיכו לכהן במשרותיהם כאילו מאום לא קרה. ידעתי עכשיו שאנוכי בודד במערכה. פשוטו כמשמעו בודד ולבד במערכה ובמאבק על השליטה בחומרי ספורט רלוואנטיים שהם נשמת אפה של כל רשת טלוויזיה רצינית ובעלת טיפת גאווה, ואשר מחשיבה את עצמה כנותנת שירות לצופים שלה. זאת הייתה טרגדיה. הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות יוסף בר-אל והנהלת רשות השידור בראשות המנכ"ל אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל מיכה ינון, וסמנכ"ל הכספים מוטי לוי לא העריכו נכונה את משקלם הסגולי וחשיבותם של שידורי הספורט הרלוואנטיים – בארץ ובעולם בלוח השידורים הטלוויזיוני הציבורי.

29 באוקטובר 1992. נותרו עוד ארבעה משחקי חוץ של נבחרת ישראל בבית המוקדם של מונדיאל ארה"ב 1994 שטרם רכשנו את זכויות השידורים שלהם. נגד נבחרות בולגריה, שוודיה , פינלנד, וצרפת. מיילן טנזר ואודי מירון זינבו בי. לבד, בודד, ומאוכזב עד עמקי נשמתי ממנהיגות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור החלטתי להגיב ב- "מכת מנע" משלי. כלומר להקדים את ערוץ 5 בכבלים ולרכוש את זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל במסגרת הבית המוקדם של מונדיאל ארה"ב 1994 כשאנוכי ממדר לחלוטין את סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי וגם את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יוסף בר-אל. לא ראיתי את עצמי עוד מחויב לאנשים כה לא מוכשרים כ- מוטי לוי ויוסף בר-אל. זה היה המוטו של כל העניין. ניווטתי בעצמי מסע כלכלי ארוך וסודי לרכישת זכויות השידורים של ארבעת המשחקים בחו"ל שנותרו במסגרת הבית המוקדם כאמור נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת. הייתי מיומן, בעל ניסיון רב במו"מ וידע במחירי השוק בארץ ובעולם, ובקי לחלוטין בחומר וגם במתמטיקה וכלכלה. לא הייתי צריך להתאמץ כדי להבין את עקרונות המו"מ הטלוויזיוניים הנוגעים לקניית זכויות שידורים ואת הידע והיכולת להשוות בין מחירי ההווה והעבר. לכן הייתי מוכשר להצליח. לכן הייתי מוכשר להיות דבק במשימה לכל אורך הדרך ולנווט את עצמי אל המטרה על מנת לפגוע בה. 

הפוסט הקונקרטי הזה מגלה לראשונה כיצד ניהלתי בעצמי ולבדי במשך חמישה חודשים בסודי סודות, מ- נובמבר 1992 עד אפריל 1993, ללא ידיעת מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, ללא ידיעת מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, ללא ידיעת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור יו"ד מיכה ינון, ו- וודאי ללא ידיעתו של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור, ארבעה מו"מ נפרדים על ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל בכדורגל בקדם ארה"ב 1994 עם שתי חברות התיווך האירופיות "CWL" ו- "Top Sports Licensing". על פי ההיררכיה המקובלת בתוככי ערוץ 1 ורשות השידור פעלתי כאילו שלא כחוק. כביכול אסור היה לי לפעול כך ולרוץ ריצת מרתון אפופת מכשולים לבדי. אולם מכיוון שלא סמכתי עוד על סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי וחשדתי כבר מזמן בכישרונו המוגבל של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, לא היה לי מה להפסיד. מַפָּלָת אוסטריה ב- 28 באוקטובר 1992 הייתה אֶבֶן נֶגֶף עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מכיוון שיראתי לחטוף מפלת שידור שנייה, ומכיוון שמיכה ינון ואריה מקל לא העיפו את מוטי לוי מתפקידו כסמנכ"ל כספים של רשות השידור, נטלתי לעצמי אחריות לא שלי וסמכות שלא הייתה לי על פי ההיררכיה המטופשת המקובלת בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. ב- 30 באוקטובר 1992 חשתי את הבל נשימותיו של מיילן טנזר בעורפי. ניהלתי ארבעה מו"מ נפרדים בעצמי וחתמתי על ארבעה חוזי שידור טלוויזיוניים מבלי ליידע כלל כאמור את הבוסים שלי יוסף בר-אל ומוטי לוי. גם לא דיווחתי מאומה על ההתפתחויות למנכ"ל רשות השידור אריה מקל (עמד בימים ההם או טו טו להיות מוחלף ע"י מוטי קירשנבאום). מקסימום לכל היותר אילו הבוסים שלי היו מגלים כי אני חותם את חתימתי האישית על החוזים ומחייב בכך את הרשות הם היו יכולים לפטר אותי ולגרשני משורות רשות השידור, ואולי אף לבטל את העסקאות המצוינות במחירים מאוד נוחים שטוויתי. סיכנתי ביודעין במשהו תוך כדי לקיחת אחריות את הקריירה ארוכת השנים המשגשגת שלי בערוץ 1 וברשות השידור. תהפוכות הזמן וצירופי מקרים אפשרו לי להעניק את החוזה המרובע המוצלח והזול כ- "שי" למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום שהתמנה לתפקידו הרם ב- 18 באפריל 1993. זאת לא הייתה כמובן "מתנה". היו אלה ארבעה הסכמים של זכויות שידורים טלוויזיוניות חשובות ביותר והסכמים כספיים זולים חסרי תקדים בהשתתפות נבחרת ישראל הלאומית בכדורגל שהיה עלי להשיג כאיש מקצוע ומנווט שידורי הספורט של השידור הציבורי. את מה שמוטי לוי לא עשה ב- 28 באוקטובר 1992 למעני ולמען הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור, עשיתי אני. לא למען מנכ"ל רשות השידור החדש הנכנס לתפקידו אלא למעני ולמען רשת הטלוויזיה הציבורית שלי. המנכ"ל המיועד החדש מוטי קירשנבאום היה חשוב אך לא חשוב יותר מכל חייל אחר באוגדה שלו.  

וזה מה שהיה. למחרת התבוסה המוחצת והמשפילה שספגנו נגד אוסטריה תרתי משמע בווינה ב- 28 באוקטובר 1992, החלטתי לנהל בעצמי בסודיות מוחלטת את המו"מ הבא עם סוכנויות התיווך הבינלאומיות הנוגע לרכישת זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת  במסגרת קְדַם מונדיאל ארה"ב 1994. לא רק לנהל אלא גם לחתום עִמן על חוזי השידור הכספיים הנדרשים מבלי לשתף את מוטי לוי במהלכיי, ומבלי ליידע איש מהבוסים הישירים שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, לא את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל וגם לא מנהל החדשות אלימלך רָם ז"ל. הם היו אנשים לא חשובים ואנוכי שרוי ב- "הלם" קרב. יראתי יראה רבה את שאפתנותו של ערוץ 5 ואת חוסר כישרונו של מוטי לוי לבלום את האמביציות האלה של אנשי הכבלים. את אוסטריה הפסדנו בשל רשלנות פקידותית ולא מפני חוסר ידע שלי. "אל לנו להפקיר שוב את הזירה למתחרינו", זה מה שאמרתי לעצמי. אינני סומך עוד על סמנכ"ל הכספים של רשות השידור שינהל זאת כמו שצריך. הוא איננו מקצוען, איננו מכיר את הסביבה והאנשים, ומרוחק מוקד העניינים והעשייה. הוא אֲנֶמִי, איטי באופיו, לא בקי בחומר, ונְטוּל מוטיבציה. כך שפטתי אותו. בהיעדר הנתונים האלו אין לו שום סיכוי להצליח למרות שהוא נושא במשרה בכירה ביותר של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור ועליו למצוא את הפתרונות הכלכליים להפקה וקנייה של חומרי שידור רלוואנטיים. על פי הבנתי כאיש טלוויזיה גרם מוטי לוי לשידור הציבורי נזק שהתברר בהמשך כהיסטורי ובלתי הפיך. הוא חשף את חולשותיו של השידור הציבורי ב- 1992 בפרהסיה מוקדם מידי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איבדה את כושר ההרתעה שלה והפכה בעל כורחה ובאופן בלתי מחויב המציאוּת לפגיעה בטֶרֶם עת וזמן [1]. עכשיו ב- 29 באוקטובר 1992 לקחתי יוזמה כאילו אסורה לידיי כדי לא להפסיד את זכויות השידורים של משחקי החוץ שנותרו לנבחרת ישראל בכדורגל בטורניר קדם גביע העולם -ארה"ב 1994 נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, ו- צרפת. חשתי שאינני מחויב עוד לא למוטי לוי וגם לא ליוסף בר-אל. יצאתי לדרך בודד. לבד.

תזכורת (2) : הקדמה ותזכורת לפרשת השידור הישיר של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994. לא מדובר רק בפרשה, מדובר ב- מפלת אוסטריה. טרום עידן מנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. 

יום שני – 26 באוקטובר 1992. הגיע הרגע : אני מגיש אולטימטום לטריאומוויראט רשות השידור היו"ר מיכה ינון, המנכ"ל אריה מקל, ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל : "אני או יורם ארבל (!). תבחרו (!)".  

1. 1992. טרום עידן מנכ"ל רשות השידור מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום. מלחמת זכויות השידורים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין ערוץ 5 בכבלים הנוגעת למשחקי נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994. מפלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנוגעת לרכישת זכויות השידורים של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם גביע העולם של ארה"ב 1994.

2. ראש הממשלה ושר הביטחון מר יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך ומי שממונה על ביצוע חוק רשות השידור גב' שולמית אלוני ז"ל, ממנים ב- 18 באפריל 1993 את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל. הופעתו המחודשת בשמי הרשות וערוץ 1 הייתה במידה רבה מזהירה כשל מטאור. דמות מופת שתיזכר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור למרות שלא היה חף משגיאות וטעויות. אולם מי מאתנו איננו חף משגיאות וטעויות. לדאבון לב שלושת האישים הנעלים האלה אינם עוד בין החיים.

1980. נבחרת ישראל בכדורגל עוזבת לאחר עשור את אוֹקְיָיאנְיָה ושָבָה לאירופה כדי להתמודד מאז וללא הצלחה על הזכות להשתתף בטורנירי הגמר של המונדיאלים של ספרד 1982, מכסיקו 1986, איטליה 1990, ארה"ב 1994, צרפת 1998, יפן / קוריאה 2002, גרמניה 2006, דרום אפריקה 2010, וברזיל 2014.

28 באוקטובר 1992. ווינה. נבחרת ישראל מובסת במשחק חוץ 2:5 מול נבחרת אוסטריה ועמה ניגפת גם חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה היה נורא. 

1980. נבחרת הכדורגל של ישראל חוזרת בתום עשור מאז ימי תקופת המאמן הבריטי ג'ק מנסל לזירה האירופית. הגרמני קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט מנהל החברה הוָואדוּזִית APF לתיווך זכויות שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים בטלוויזיה מציע לי את זכויות השידורים של המשחק הראשון של נבחרת ישראל נגד נבחרת אוסטריה בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994. סמנכ"ל הכספים ההססן של רשות השידור מוטי לוי יחדיו עם יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסורבלת והבלתי מוכשרת סופגים תבוסה מוחצת ומשפילה ב- 28 באוקטובר 1992 בשעה שהם מפסידים בשלומיאליות ורשלנות לערוץ 5 בכבלים (בראשית דרכו וכמעט ללא כוח ו- מינויים) את זכויות השידורים של משחק קדם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 בווינה, אוסטריה – ישראל 5:2. המדינה כמרקחה. התאריך הקונקרטי הזה מהווה ציון דרך שלילי בהתנהלותו העלובה, המסורבלת, והחובבנית של הנהגת השידור הציבורי. בעיקר של סמנכ"ל הכספים שלה מוטי לוי. מועצת הכבלים בראשותו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל מציעה להנהלת רשות השידור הצעה משפילה כלהלן : "שידור המשחק מווינה יתבצע ע"י שדרני הכבלים יורם ארבל ומרדכי שפיגלר ויועבר גם ב- "אוויר" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כדי שכל המדינה תוכל לצפות בו". תשובתי החד משמעית ליוסף "טומי" לפיד ז"ל הייתה כלהלן : "תפסיק לבלבל את המוח…רק על גופתי המתה". טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הופכת לפגיעה מוקדם מהצפוי. יש לכך השלכות מרחיקות לכת על העימות המתקרב עם ערוץ 2  המסחרי רווי שאפתנות העומד לקום במדינת ישראל.

בסתיו 1992 כבר מַשְלָה במרץ ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין והיא מלאת תנופה, חזון, ויוזמות עשייה ובנייה. זה מכבר החלו לרחוש שמועות כי שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני מתכננת למנות את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הנוכחי אריה מֶקֶל. השמועות גרסו כי אַרְיֵה מֶקֶל שהושאל לרשות השידור ממשרד החוץ מתנה את קיום העסקה הפוליטית בקבלת ג'וב מיוחד. הוא מבקש להתמנות קונסול ישראל באטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה בארה"ב. אם ימונה לתפקיד הנחשק יפנה מייד את כיסאו ברשות השידור. מינויו של מוטי קירשנבאום ז"ל בן מלכות של רשות השידור ומבכורי ובכירי בניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים נראה לי כחלום. לא האמנתי לעסקאות חילופין מהסוג הזה שמעורבים בהן מטבע הדברים אין ספור ווקטורים פוליטיים שכל אחד מהם מהווה אינטרס בפני עצמו ומושך לכיוון הרצוי לו. "אה, ok, נו, נחכה ונראה. בטח לא ייצא מזה דבר", שחתי לעצמי והמשכתי בדרכי. בסתיו 1992 בעידן מיכה ינון (יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור), אריה מקל (מנכ"ל רשות השידור), ויוסף בר-אל (מנהל הטלוויזיה) הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה, המונופוליסטית, והמסורבלת – מְאוּיֶמֶת לראשונה באופן הברור ביותר ע"י גופי שידור חדשים שצצו במדינת ישראל. ערוצי הטלוויזיה בכבלים וערוץ 2 המסחרי (עדיין במתכונת ניסיונית אך עתיד לעמוד על רגליו בנובמבר 1993) נשפו בעורפה. בדיוק באותה העת שָבָה נבחרת ישראל בכדורגל בתום גָלוּת בת עשור מאסיה לאירופה והוגרלה במסגרת משחקי קדם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 (מונדיאל ארה"ב 1994) לבית אחד עם נבחרות אוסטריה, בולגריה, שוודיה, צרפת, ופינלנד. המשחק הראשון נקבע להיערך ב- 28 באוקטובר 1992 בווינה נגד נבחרתה של אוסטריה. ביום רביעי – 14 באוקטובר 1992 שבועיים ימים לפני המשחק הגיע לידי הפקס המיוּחַל לו המתנתי בכיליון עיניים זה זמן רב מהגרמני מר קריסטוף שרדט (Christoph Schredt) נשיא חברת התיווך לזכויות שידורי ספורט APF השוכנת ב- וואדוז בירת נסיכות ליכטנשטיין הקטנה. עכשיו ידעתי בביטחון כי המשחק אוסטריה נגד ישראל שאמור להיערך בווינה ביום רביעי – 28 באוקטובר הוא ב- % 100 שלי. של חטיבת הספורט בפיקודי. של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. של רשות השידור. הסוכנות האוסטרית – גרמנית לתיווך זכויות שידורי ספורט הקרויה APF בראשותו של הגרמני קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט (Christoph Schredt) היושבת בוָואדוּז (Vaduz) בירת ליכטנשטיין, פִקססה לי באותו היום את הצעת מחיר השידור הישיר של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל בקדם גביע העולם ארה"ב 1994, שעמד להתקיים כעבור שבועיים ב- 28 באוקטובר 1992 בווינה. המחיר היה הגיוני, זול, והרבה יותר מסביר. רק 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר תשלום בעבור זכויות השידורים. לצורך השוואה : זול וסביר ביותר בהשוואה למחיר בו רכשנו את חמשת משחקי הבית של נבחרת ישראל במסגרת ההסכם ההוא שחתמנו עם התאחדות הכדורגל הישראלית בראשות חיים הברפלד ועזריקם מילצ'ן. בחוזה ההוא נקבע כי בעבור כל שידור ישיר של כל אחד ממשחקי הבית באצטדיון ר"ג נגד אוסטריה בולגריה, שוודיה, צרפת, ופינלנד נשלם להם סכום של 50000 (חמישים אלף) דולר. סך של 250000 (רבע מיליון) דולר. הנה הפַקְס ששלח לי קריסטוף דרדט כלשונו [1].

aus 1

טקסט מסמך :  14 באוקטובר 1992. זהו הפקס המקורי ועמו ההצעה הכספית הנדיבה של קריסטוף שרדט הנוגעת לתשלום מינימאלי של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר עבור זכויות השידורים הבלעדיות של משחק קדם גביע העולם בכדורגל בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 בין נבחרות אוסטריה וישראל (לקראת טורניר הגמר של המונדיאל האמור להיערך בקיץ 1994 בארה"ב). זול ב- % 50 מכל מחיר בעסקה שעשינו עם התאחדות הכדורגל שלנו בראשות היו"ר חיים הברפלד, סגנו עזרים מילצ'ן, והמנכ"ל שלהם יעקב אראל. ברור שראיתי בהצעת הזכויות הנדיבה הישג אישי שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט (Christoph Schredt) היה איש אמין. הוא עמד בהבטחתו והציע לי לרכוש את משחק החוץ הראשון של נבחרת ישראל ב- "קמפיין" של מונדיאל ארה"ב 1994 תמורת מחצית המחיר שאותו הסכמנו לשלם להתאחדות הכדורגל עבור כל משחק בית של הנבחרת הלאומית באִצטדיון ר"ג (נגד נבחרות אוסטריה,צרפת, שוודיה, בולגריה, ופינלנד). זאת הייתה הצעה כספית נדיבה מאוד והוגנת מאוד, שנשלחה ב- אתראה זמן קצרה ובאיחור, אך הופתעתי מטוּב לִיבּוֹ של קריסטוף שרדט אם אפשר להעניק בכלל תכונה כזאת לאנשי עסקים. נותרו שבועיים ימים בלבד להיערך ללוגיסטיקה של השידור הישיר מווינה. שמתי מייד לב לא רק להצעת המחיר אלא גם לטקסט בשולי הפקס בו נכתב כלהלן :

  1. All technical details can be discussed with Austrian Television.
  2. Looking forward to your immediate confirmation.

קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט דרש תשובה מיידית. נותרו שבועיים מיום משלוח הפקס ועד להוצאתו לפועל של השידור הישיר הזה מווינה, אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992. הייתי מאושר. נבחרת ישראל בכדורגל חוזרת לזירה האירופית ואנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחזיקים בזכויות השידורים הבלעדיות של ההתמודדות המסקרנת הזאת. הפקס הזה שקיבלתי מקריסטוף שרדט הועבר על ידי למחרת בבוקר באופן מיידי ממשרד חטיבת הספורט שלי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים על פי הפרוצדורה המקובלת ברשות השידור למשרדו של סמנכ"ל הכספים מוֹטִי לֵוִי בבניין "כלל" בירושלים (מקום מושבה של הנהלת רשות השידור) בליווי הערה מודגשת שלי בכתב ידי : "אנא אשר לו מייד, אני כבר אישרתי לו טלפונית שאני מסכים. הוא זקוק לאישור בכתב מרשות השידור" [2]. סמנכ"ל הכספים הוא "שַר האוצר" של רשות השידור והאיש שחולש על תקציבי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל". הוא האיש שחותם על הצ'קים ובסופו של דבר אמור לאשר את מבצע השידור הישיר המיוחל שעתיד להתרחש ב- 28 באוקטובר 1992 בווינה, כזכור משחק הכדורגל במסגרת קדם גביע העולם – ארה"ב 1994 בין נבחרות אוסטריה וישראל. האיש שקדם למוטי לוי בתפקיד היה יוֹחָנָן צַנְגֵן המזהיר, הדומיננטי, חריף השכל, ומהיר המחשבה והתגובה. יוֹחָנָן צַנְגֵן ירש ב- 1982 את מקומו של ישראל דוֹרִי סמנכ"ל הכספים של הרשות שכיהן בתפקיד מאז 1973. ישראל דוֹרִי התמנה לתפקיד החשוב הזה במקומו של אליהו בן עמרם הוותיק שהחזיק בתפקידו ברשות השידור בארבע ה שלשנים 1973 – 1969, ימי ה- בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ב- 1991 חֲבָר יוֹחָנָן צַנְגֵן לדן שילון והפך למנכ"ל משותף של חברת "רֶשֶת" [3]. לאחר נטישתו של יוֹחָנָן צַנְגֵן קוּדַם מוטי לוי מי שהיה פקיד אפור וחסר כל דומיננטיות אבל בכיר במחלקה הכלכלית של רשות השידור – לתפקיד הרם של סמנכ"ל הכספים. הפַקְס של קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט הועבר אליו על ידי ללא שהיות, ובמקביל גם לידיעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל. זוהי הפרוצדורה וההיררכיה ברשות השידור. מנהל חטיבת הספורט איננו עצמאי בשטח ועליו להיוועץ בכל צעד מוניטארי עם הממונים הראשיים שלו, מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור, שנועצים בשר האוצר שלהם סמנכ"ל הכספים של הרשות.                                                                                                                                                                     

aus 2טקסט מסמך :  זהו המסמך המקורי מ- 15 באוקטובר 1992 הנושא את ההערה בכתב ידי , "מוטי, אנא אשר לו מייד…", ואשר הועבר לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור בתאריך המצוין. נותרו 13 ימים עד לשידור הישיר של המשחק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלוּ היו כאמור חוקי המנהל והסדר הפרוצדורלי ברשות השידור. סמנכ"ל הכספים של הרשות הוא המאשר את הסכמי רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט ולא מנהל מחלקת הספורט עצמו. קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט (Christoph Schredt) ביקש ממני להפתעתי הרבה סכום נמוך בהרבה ממה שהערכתי תחילה תמורת זכויות שידור של אותו משחק הכדורגל ההוא אוסטריה – ישראל ביום רביעי של 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994, התמודדות שהייתה כל כך נחשבת בישראל. 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד (!). מחצית מהסכום שהסכמנו מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, מנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר-אל, אנוכי, וסמנכ"ל הכספים מוֹטי לֵוי – לשַלֵם להתאחדות הכדורגל בעבור כל שידור ישיר של כל משחק בית במסגרת הקמפיין של קדַם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 שנערכו באִצטדיון רמת גן. המשחק הראשון של ישראל נגד אוסטריה בווינה במסגרת קדם גביע העולם ארה"ב 1994 עורר עניין ציבורי עצום בארץ. לא רק ברחוב הספורטיבי. נבחרת ישראל תחת שרביטו של מאמנה שלמה שרף שָבָה לשחק בזירה האירופית לאחר "גָלוּת" בת יותר מעשור שנים באסיה. ישראל שיחקה לאחרונה באירופה בעידן המאמן האנגלי גֶ'ק מֶנְסֶל (Jack Mensel) בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת לקראת מונדיאל ספרד 1982. לבית המוקדם של אוסטריה וישראל שובצו כאמור גם הנבחרות הלאומיות של צרפת, בולגריה, שוודיה, ופינלנד. נבחרת הכדורגל של ישראל חזרה לאירופה ועִמה עלתה מדרגה גם מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

שמו של קריסטוף שרדט ה- Owner של החברה ה- וָודוּזִית APF ומחזיק זכויות השידור של המשחק אוסטריה נגד ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 בווינה היה מוכר לי מהעבר. הוא הוזכר שוב בשיחת ההפקה המקדימה שקיימתי בתחילת חודש ספטמבר 1992 עם גב' פרדריקה "פְרִיצִי" שְרָאם (Frederika Schram) מנהלת יחידת ה- Eurovision Office של רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית האוסטרית ORF (חברה Active member באיגוד השידור האירופי ה- EBU כמונו). הבהרתי לפְרִיצִי שְרָאם ידידה וותיקה שלי מפגישות משותפות רבות של שנינו בקבוצת הספורט של ה- EBU את רצוננו לשָדֵר ישיר את המשחק מעמדת שידור באִצטדיון בווינה. פְרִיצִי שְרָאם הייתה הראשונה בעצם שהעבירה לידיעתי לי את האינפורמציה החשובה כי התאחדות הכדורגל האוסטרית איננה מנהלת עוד בעצמה את המו"מ על רכישת זכויות השידורים. ההתאחדות האוסטרית מכרה את זכויות השידורים של כל משחקיה הביתיים של נבחרת אוסטריה לחברת תיווך זכויות שידור APF הממוקמת ב- וָודוּז בירת הממלכה הזעירה ליכטנשטיין השוכנת בין אוסטריה לגרמניה. "חברת APF היא זאת שמנהלת אפוא את המו"מ עם רשתות הטלוויזיה באירופה המעוניינות בשידור המשחקים האלה", הדגישה בשיחה בינינו, והוסיפה, "עליך מוטלת אפוא המשימה לפנות ישירות אל מר קריסטוף שרדט ולנַהֵל עִמו את המו"מ המבוקש". הטלוויזיה האוסטרית ORF עצמה ניהלה את המו"מ שלה לרכישת זכויות שידור של משחקי הבית של נבחרת אוסטריה ישירות ופנים אל פנים מול ההתאחדות המקומית. מצב דומה שרר גם בישראל. התאחדות הכדורגל הישראלית בראשותם של חיים הברפלד, עזריקם מילצ'ן, גברי לוי, והמנכ"ל יעקב אראל למדה לעשות כסף ונקטה בצעד דומה. תמה תקופת שידורי ה- Reciprocity בטלוויזיה (הדדיות שידורים) בה רשתות הטלוויזיה מעניקות אחת לרעותה את השידורים בחינם. התאחדות הכדורגל של ישראל מכרה את זכות ניהול המו"מ על משחקי הבית של נבחרת ישראל לחברת CWL (מקום מושבה בשווייץ) בראשותו של שחקן העבר הגרמני גינתר נֶצֶר (Gunter Nezer). הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו הטלוויזיה האוסטרית ניהלה את המו"מ הפרטי שלה על שידור משחקי הבית של נבחרת ישראל ישירות עם ההתאחדות. צריך להבהיר לקוראי הבלוג כי חברת תיווך זכויות השידורים הישראלית צ'ארלטון בראשותם של פיני זהבי ואלי עזור טרם הייתה קיימת בימים ההם.

ביום שלישי – 13 באוקטובר 1992 פניתי בפעם האחרונה אל קריסטוף שרדט באמצעות פקס ובשיחת טלפון. ביקשתי ממנו שישלח לי בכתב את הצעת המחיר אותו הוא דורש ממני תמורת השידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל [4]. הבהרתי לוֹ שוב שהטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה רשת מסחרית אלא ציבורית. קרִיסְטוֹף שְרֶדְט הבטיח לי כי המחיר יהיה הוגן וביקש אישור מיידי לפקס שלו. כך נפרדנו. נותרו שבועיים ימים בדיוק עד למשחק הבכורה של ישראל באירופה (נגד אוסטריה) לאחר עשור שנים באוקייאניה, וההיערכות שלי לקראת שידורו הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

aus 3

טקסט מסמך : 13 באוקטובר 1992. זהו הפקס ששלחתי לקריסטוף שרדט נשיא חברת APF הנוגע לרכישת זכויות השידורים של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992. תוכן הפקס מדגיש את העובדה כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא רשת טלוויזיה קטנה ולא מסחרית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

aus 4טקסט תמונה : אוקטובר 1992. הגרמני קריסטוף שרדט (Christoph Schredt) מנהל הסוכנות ה- וואדוזית APF לתיווך זכויות שידורים של אירועי ספורט, ביניהם משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל שנועד להיערך ב- ווינה ב- 28 באוקטובר 1992, במסגרת קדם גביע העולם ארה"ב 1994. קריסטוף שרדט היה ג'נטלמן ואיש עסקים ישר דרך. הוא נהג עמנו בצורה הוגנת והציע לנו ב-  14 באוקטובר 1992 הצעה כספית מהוגנת שאי אפשר היה לסרב לה וגם לא להתמקח אודותיה. (התמונה באדיבות חברת  APF ו- קריסטוף שרדט. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

aus 5

טקסט תמונה : אוקטובר 1992. זהו מוטי לוי סמנכ"ל הכספים הרשלן, האיטי, והמסורבל של רשות השידור. הוא שימש יועצם הפיננסי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המחיר שביקש ממני 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר היה כאמור מחיר מְצִיאָה והרבה יותר מהוֹגֶן. זאת הייתה בפירוש "הצעה שאי אפשר לסרֵב לה", תרתי משמע. המחיר נחשב לתשלום פעוט. ככלות הכול היה מדובר במשחק כדורגל רשמי חשוב נגד אחת הנבחרות הידועות באירופה, ובמסגרת תחרותית כל כך מחייבת כמו קדם המונדיאל של ארה"ב 1994. בתחילה חשבתי לעצמי שקריסטוף שרדט הוא איש תמים שאינו מתמצא בסחר זכויות שידורים ואיננו בקי במחירי השוק העולמי. הייתה לי סיבה מתמטית טובה להעריך זאת כך. ממש באותו הזמן החליטה צמרת הנהלת רשות השידור בראשותם של המנכ"ל אריה מֶקֶל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מִיכָה יִנוֹן, ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לאַמֵץ את הצעתי ולשלם להתאחדות הכדורגל הישראלית זכויות שידורים ע"ס של  50000 (חמישים אֶלֶף) דולר עבור כל אחד מחמשת משחקי הבית של הנבחרת הלאומית במפעל הזה, כאמור נגד הנבחרות הלאומיות של אוסטריה, בולגריה, שוודיה, צרפת, ופינלנד. סַך כולל של  250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר. מדוע אם כך, שאלתי וניתחתי ביני לבין עצמי את הצעת המחיר של קריסטוף שרדט, צריך האיש למכור את נֶכֶס השידור שלו ב- זִיל הַזוֹל ? בעיקר לאור העובדה כי במדינת ישראל נבטו זה מכבר ערוצי הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים, ומיילן טנזר ואודי מירון כבר שדדו מאתנו ב- 1990 את משחקי הליגה האנגלית, קניין שידור שהיה שלנו במשך 22 (עשרים ושתיים) שנים ברציפות מאז 1968. מאוחר יותר הבנתי שקריסטוף שרדט היה נדיב במיוחד ביחסו אלי כנציג הטלוויזיה הישראלית הציבורית וכפועל יוצא גם כלפי רשות השידור, מסיבותיו שלוֹ. הוא התגלה כאדם מהימן ומוסרי. הרמתי טלפון לקְרִיסְטוֹף שְרֶדְט לוָודוּז ביום קבלת הפקס ממנו והודיתי לו על הצעת השידור הנדיבה והמחיר ההוגן. הסברתי לו את נהלי רשות השידור ובקשתי אותו להמתין יום או יומיים כדי לקבל את האישור בכתב מהמחלקה הכלכלית של רשות השידור בראשותו של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי. "אל תדאג, זהו הליך נדרש ברשות שידור ציבורית", הרגעתי את קריסטוף שרדט, והוספתי, "הֶיֶיה סַמוּך ובַטוּח כי ביום שישי – 16 באוקטובר 1992 יהיה מונח על שולחנך הפקס החתום ע"י מר מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור (נקבתי בשמו) המאשר את המחיר".

ביום שלישי – 13 באוקטובר 1992 שלחתי פקס מפורט לפְרִיצִי שְרָאם, בו הבעתי את הערכתי כי המו"מ עם קריסטוף שרדט יסתיים באופן חיובי בתוך יומיים שלושה. בקשתי ממנה לשריין לי עמדת שידור באצטדיון הווינאי לשני אנשים וקווי שידור 4W וטלפון בעל חיוג בינלאומי (לצורך Back up) בעמדת השידור [5]. היה מדובר בפק"ל. במקביל שלחתי באותו היום מכתב בקשה אל המנכ"ל אריה מֶקֶל באמצעות מנהל החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, לאשר את טיסתו של מאיר איינשטיין ז"ל לארבעה ימים לווינה כדי לשָדֵר משם ישיר את המשחק אוסטריה – ישראל ביום רביעי – 28 באוקטובר 1992. טרם ידעתי את שעת ההתחלה המדויקת (בעיטת הפתיחה נקבעה בסופו של דבר לשמונה ושלושים בערב שעון ישראל) אך מצאתי לנכון להודיע למר זָ'אן קְלוֹד גִיסִיגֶר (Jean Cloud-Gisiger) ה- Coordinator של ה- EBU בג'נבה והמתאם הספציפי של שידור המשחק הקונקרטי שלנו אוסטריה – ישראל על המערכת הלוויינית של ה- EBU, "קח אותנו בחשבון בעת הקצאת זמני השידור על הלוויין האירופי ה- ECS מפני שאנחנו משדרים ישיר לירושלים מעמדת שידור מוזמנת עבור IBA באִצטדיון בווינה". ביום שני אחה"צ  ב- 19 באוקטובר 1992 קיבלתי את פקס התשובה המצופה מז'אן קלוד גיסיגר איש התיאום של ה- EBU בג'נבה, המאשר כי אנחנו נמצאים ברשימת התחנות המשדרות וזמן הלוויין מאושר עבורנו, אך הוא מבקש לדעת במהירות האפשרית אם רכשנו את זכויות השידור של המשחק. הנה הוא כלשונו [6]. 

aus 6

טקסט מסמך : 19 באוקטובר 1992. האישור המוקדם של ה- EBU UP DATED PROVISIONAL INTEREST, כפי שנשלח לי ע"י איגוד השידור האירופי ה- EBU הנוגע לשידור הישיר המיועד של המשחק אוסטריה – ישראל שנקבע ל- 28 באוקטובר 1992. אנחנו הטלוויזיה הישראלית הציבורית מוגדרים בפקס של ה- EBU כ- IBA (ראשי תיבות של Israel Broadcasting Authority). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משעה שהפקס הזה של זָ'אן קְלוֹד גִיסִיגֶר מ- EBU הונח על שולחני ידעתי שאני בבעיה. לראשונה גם הייתי מודאג. חלפו כבר ארבעה ימים מאז העברת פקס המחיר של קריסטוף שרדט ממשרדי במחלקת הספורט למשרדו של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי בבניין "כלל" ועדיין אין לי EBU  Matching Order – אישור מסוכנות התיווך APF כי זכויות השידור נקנו כחוק על ידינו. דיווחתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ובקשתי אותו גם לדחוֹק ולהאיץ במוטי לוי כמוני. דיברתי עם מוטי לוי עצמו והסברתי לו : "העניין דחוף ביותר, אנחנו עומדים תשעה ימים בלבד לפני המשחק, אין לך זמן מוטי להתווכח על המחיר מה עוד שהוא סביר לחלוטין. אני מבקש ממך לאשר מייד את התשלום לקריסטוף שרדט". מוטי לוי כפקיד מנומנם הרגיע אותי והשיב לי, "יואש אלרואי אל  תדאג, אנחנו נשדר את המשחק והכול יהיה בסדר". כשאומרים לך "אל תדאג", זה הזמן להתחיל לדאוג. בעיקר בענייני שידור בטלוויזיה, בביזנס הטלוויזיוני הזה שנרקם בסביבה תחרותית ושאפתנית. מאוד דאגתי.

היום בחלוֹף כל כך הרבה זמן, רבע מאה של שנים מאז אותה ההחמצה, אין לי ספק שסמנכ"ל הכספים של הרשות מר מוטי לוי חשב בינו לבין עצמו, "אם יואש אלרואי השיג את זכויות השידור במחיר של 25000  (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר, הרי הוא כמומחה פיננסי בתפקיד סמנכ"ל הכספים ברשות השידור יוכל לקַזֵז עוד כמה דולרים טובים מהסכום". צריך להבין כי תשלום של 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר ב- 1992תמורת משחק כדורגל בינלאומי כה מסקרן נחשב ממילא למחיר מציאה, זוֹל במיוחד, ונמוך ביותר. מוטי לוי בוודאי ניסה לחסוך לקופת רשות השידור עוד כמה דולרים כאילו הוא מנהל מו"מ בדוכן ירקות בשוּק. לא יקרה שום אסון אם קריסטוף שרדט ימתין ב- וָואדוּז יומיים – שלושה נוספים לתשובתו של הכלכלן הבכיר של רשות השידור. בסופו של דבר כנראה הִרְהֵר בינו לבין לעצמו והסיק כי קריסטוף שרדט יצטרך לרֶדֶת במחיר שנקב 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר אותו הציע ליואש אלרואי מפני אין לו קונים בישראל חוץ מהטלוויזיה הציבורית. ערוץ 2 טרם נולד אז וערוץ 5 בטלוויזיה כבלים היה עדיין בחיתוליו. אם היו למוטי לוי התלבטויות כאלה הרי שאותי הוא לא שיתף בהן.

ביום רביעי – 21 באוקטובר 1992 שבוע לפני ה- Kick off, ניהלתי ויכוח מַר בישיבת הבוקר (התקיימה מידי יום בלשכתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל) עם מנהל חטיבת התוכניות אליעזר "גייזר" יערי ומנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל בעניין היקף השידור הישיר ושעת המשחק אוסטריה – ישראל שנקבעה לשמונה וחצי בערב כאמור ביום רביעי – 28 באוקטובר 1992. ביקשתי להתחיל את השידור הישיר מוִוינָה (צוות השידור המיועד היו השדר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון) כבר בשמונה בערב ב- Pre game show ולשָדֵר מהדורה מקוצרת בת כמה דקות של "מבט" בהפסקת המשחק. וכן רציתי לשדר Post game show בתום ההתמודדות כדי לסכם את המשחק הראשון של נבחרת ישראל החוזרת לאירופה. אֵלִיעֶזֶר יערִי ואֵלִימֶלֶך רָם ז"ל זינקו כמו נשוכי נחש ודחו זאת. הם טענו בהתנשאות ובלהט כי לא יעלה על הדעת ולא ייתכן לדחות את שעת התחלת "מבט" בתשע בערב, שהיא שעה קדושה בעיניהם ובעיני הציבור, והכול בגלל משחק כדורגל כלשהו. בלתי אפשרי כדבר הזה. הם הציעו לי חלופה, הצעה נגדית משלהם לסֵדֶר היום הטלוויזיוני של יום רביעי – 28 באוקטובר 1992 : "תתחיל לשָדֵר בשמונה וחצי, אך דע לך שיצטרכו לקטוע את השידור הישיר של הכדורגל בתשע בעֶרֶב לצורך "מבט", אמרו והוסיפו, "אם יובקעו שערים בחצי השעה הראשונה של המחצית הראשונה, הם ישודרו בהקלטה בתום "מבט". הייתי המום למשמע הדברים אך זאת הייתה רמת הניהול בטלוויזיה הישראלית ב- 1992. כאילו "מבט" הוא משדר קדוש שאין לגעת בו. אתת הטענות המגוחכות האלה כי צריך לקטוע את השידור הישיר של משחק הכדורגל בקדם גביעע העולם אוסטריה – ישראל בתשע בערב לטובת שידור "מבט", השמיעו שני עיתונאים שהיו במקור בעברם אנשי חדשות ואנשי חטיבת החדשות. לא להאמין…? להאמין ! הייתי המום. על פי שיקולם של מנהל התוכניות ומנהל החדשות יש לקטוע שידור ישיר של משחק כדורגל חשוב ובעל עניין רב בציבור לטובת שידור אייטמים מוקלטים ב- "מבט", כאילו מדובר בצו האפיפיור. לא הבלגתי ויריתי לעבר שניהם אליעזר יערי ואלימלך רם, "תראו אני יכול להתווכח עם כל גישה ורעיון אבל לא עם טמטום"אלו היו דפוסי החשיבה הבלתי הגיוניים ואנטי טלוויזיוניים אז של חלק ממובילי השידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. כל ניסיונות השִכנוע שלי, "כי השידור הישיר שלל משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל בקדם גביע העולם הוא החדשות החמות באותו הרגע", עלו בתוהו ונפלו על האוזניים הערֵלות של שני המנהלים הבכירים שהיו אנשים משכילים ומלומדים ובעלי ניסיון טלוויזיוני עשיר. אלימלך רם ז"ל ואליעזר יערי יבד"ל נאחזו באופן מעורר גיחוך בקרנות המזבח של קדושת שידור "מבט" בתשע בערב. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל הלך על גבי כלונסאות ופסח על שתי הסְעִיפִּים. הוא החליט שלא להחליט למרות שידע היטב שאני צודק. צֶדֶק, היגיון, עיתונאות, ומוּסַר שידור לא היו שיקולי העריכה היחידים במוסד הציבורי שנקרא הטלוויזיה הישראלית הציבורית. במקומם צצו חנפנות והתרפסות. מקצוענות שידור לא שררה במקום אך היו שָם הרבה מאבקי כוח, אגוֹ, ויוקרה. יוסף בר- אל דחה את הקֵץ כשטען שיש עוד זמן לפניו בטרם יגבש את החלטתו הסופית ויפרסם אותה בשבוע הבא. יוסף בר-אל ידע היטב עד כמה שידורי הספורט הרלוואנטיים חשובים לרשת הטלוויזיה שהוא מנהל לרבות המשחק המדובר אוסטריה – ישראל שאמור להיערך בווינה ב- 28 באוקטובר 1992. זכויות השידורים של כל אירועי הספורט החשובים היו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית. לא היה ברור לו מדוע הוא צריך לרִיב את רִיבִי (כאילו שזה מבצע שידור פרטי שלי) ולהסתכסך בגללי עם שני מנהלי החטיבות הבכירים שלוֹ. ב- 1 באוקטובר 1992 שלחתי למנהל הטלוויזיה בכתב ידי באמצעות מנהל החדשות ועל פי הפרוצדורה המקובלת, התרעה אינפורמטיבית של אירועי הספורט המועמדים לשידורים ישירים ואת המלצות שלי. זאת הייתה יותר מהתרעה. זאת הייתה אתראה. בראש הרשימה התנוסס המשחק אוסטריה – ישראל בווינה ב- 28 באוקטובר 1992, המשחק הראשון של הנבחרת הלאומית שלנו במסגרת קדם גביע העולם של ארה"ב 1994. הנה התזכורת ההיא שנשמרה [7] .                                                                                                 aus 7טקסט מסמך : 1 באוקטובר 1992. זהו המסמך המקורי (עמוד מס' 1 מתוך 2 ) שכתבתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל באמצעות מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

aus 8

טקסט מסמך : 1 באוקטובר 1992. (עמוד מס' 2 מתוך 2). זהו המסמך המקורי. המכתב נפל על עין סומא ואוזן ערלה. לא היה עם מי לדבר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מה שהיה לו ליוסף בר-אל לומר לי, "כתב ידך יפה וברור ואינך זקוק למקלדת". המצב היה כל כך ביזארי ורָדוּד עד שבצַר לי צלצלתי לביתו של מוטי קירשנבאום ז"ל במושב מכמורת שהיה כבר מחוץ לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית וביקשתי את עזרתו. הוא היה עדיין מקובל ומוערך בטלוויזיה הציבורית ע"י רבים. רציתי שיתמוך בטיעוניי מול אנשי הטלוויזיה המובילים אך מרובעים וישכנע את אליעזר יערי ואלימלך רם ז"ל לשדר את "מבט" בהפסקת המשחק. אמרתי למוטי קירשנבאום ז"ל כלהלן : "אִם מנהל התוכניות ומנהל החדשות ישתכנעו בצִדְקַת טענותיי למַסֵד שידור ישיר רחב ורצוף (ללא קטיעה לטובת "מבט") מן ההיבט העיתונאי שלוֹ, הכולל ראיונות, פרשנות והערכות ב- Pre game show וסיכומים ב- Post game show, וכן שידור עִדכונים הכרחיים במסגרת "מבט" קצרצר בהפסקת המשחק, אין לי ספק שגם יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה ייגרר אחריהם ויסכים להצעת השידור שלי".    

בצוהרי אותו היום הודיע לי אָבִי רָצוֹן מי שהיה פרשן כדורגל מוצלח שלי ושלנו (מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לא הסכים בימים ההם להטיס אותו לווינה יחד עם מאיר איינשטיין) שעיתון "הארץ" שולח אותו לכסות את המשחק ולכן יוכל למלא במקביל להתחייבותו כלפי העיתון גם את תפקיד פרשן הטלוויזיה בעמדת השידור שלנו בווינה (פרשן הכדורגל שלי אבי רצון שימש אז עורך מדור הספורט של "הארץ"). מייד פִקססתי לפְרִיצִי שְרָאם ועוזרתה בְּרִיגִיטָה פֶלְבֶּר את שמות צֶוֶות השידור שלנו [8]. בכך בעצם תמו והושלמו ההכנות שלי לקראת הפקת השידור הישיר החשוב, שעמד להתקיים כעבור שבוע ימים בווינה. שידורי הפרומו לקראת השידור הישיר חגגו "באוויר". יצרנו ציפיות. המוֹטוֹ נוסח באגרסיביות ובביטחון רב על ידי ונאמר בסגנון סְטַקָאטוֹ ע"י שַדָּר הפרומו דַן עוֹפְרִי כלהלן : "נבחרת ישראל חוזרת לאירופה והטלוויזיה הישראלית חוֹבֶרֶת לנבחרת ישראל. ביום רביעי – 28 באוקטובר, שמונה וחצי בערב, שידור ישיר מווינה אוסטריה נגד ישראל, עם מאיר איינשטיין ואבי רצון". הבטחנו לצופים הבטחה גדולה באמצעות צוות השידור שלנו. מעבר להבטחה זאת הייתה התחייבות. לקראת סופה של שנת 1992 הפכו כבר מאיר איינשטיין ואבי רצון לצֶמֶד שידור מוכר, פופולרי, ואמין. הציוּות הזה הצליח מעל למשועַר. כמי שמנווט את שידורי הספורט בשידור הציבורי נחשב הצמד הזה על ידי ל- Ever best team בתולדות שידורי הספורט והכדורגל ברשות השידור. באמצעות הצוות הזה מאיר איינשטיין את אבי רצון זיהיתי את שידורי הכדורגל לציבור צופי הטלוויזיה בישראל. ליוותה אותי תחושה טובה. נבחרת ישראל יוצאת לדרך חדשה באירופה ומחלקת הספורט תהיה שוב יחד עמה. תהיה לי ההזדמנות להוביל עוד מבצע שידור המי יודע כמה למען צופי הטלוויזיה בישראל. תכננתי מוֹדֶל שידורים רחב. התכוונתי לפתוח את השידור בשמונה בערב ב- Pre Game Show, (תוכנית מקדימה כמעין ניתוח ו- חימום לפני שידור החלק העיקרי). רציתי לחבר מייד באמצעות הלוויין את עמדת השידור בווינה עם האולפן בירושלים. בקשתי לשמוע את מאיר איינשטיין ואבי רצון מדווחים מווינה את החדשות העדכניות ביותר כמו הרכבים, מוֹרַל נבחרת ישראל, וגם ריאיון אחד או שניים On Camera עם שלמה שרף מאמן הנבחרת ואחד משחקניו, כששניהם מאיר איינשטיין ואבי רצון ניצבים יחדיו עם המרואיינים מול המצלמה. חשבתי לשָדֵר גם קטעי ארכיון מהמפגשים הקודמים בין אוסטריה וישראל. השאיפה שלי הייתה להביא אינפורמציה חדשה ורלוואנטית לפני המשחק ולחבר את הצופים בעבותות אל המסך כבר חצי שעה לפני תחילתו. שוב חשתי את האדרנלין זורם בשפע בעורקי. אין תחושה נפלאה יותר מהמתח שלקראת השידור הישיר. כל החושים שלך נדרכים.

ביום רביעי – 21  באוקטובר 1992, קבעתי להיפגש לארוחת צהריים עם המאמן הלאומי שלמה שרף במלון הנאה "דן אכדיה" הממוקם על חוף ימה של הרצליה. נבחרת ישראל התאמנה במחנה אימונים סגור לקראת המפגש האירופי החשוב בווינה נגד נבחרת אוסטריה ב- 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל. זאת הייתה אמורה להיות הפגישה השנייה שלי בחיי עם שלמה שרף. בפעם הראשונה פגשתי בו באקראי ביום רביעי בערב – 17 בפברואר 1988 בשערי אִצטדיון ר"ג ליד ניידת שידור ה- "וֶורֶד" שלנו. זה היה בתום השידור הישיר של משחק הרֵעים ישראל – אנגליה. הכרתיו וידעתי את פועלו אך מעולם לא החלפתי עמו מילה. הוא יצא מהאִצטדיון בחברתוֹ של איש לא מוּכר לי. לפתע פנה אלי שלמה שרף באגרסיביות, "יואש אלרואי, מדוע אתה משָדֵר כל הזמן בתוכניות שלך החלקה על הקרח ?". נדהמתי. זאת הייתה התגרוּת. האיש מתריס. זאת האשמה חסרת כל בסיס. קִשקוש מוחלט. בחרתי להתעלם ממנו. לא עניתי לו. דווקא בשנת 1988 שידרה מחלקת הספורט כ- 350 (שלוש מאות וחמישים) שעות. זוהי כמות שנתית רבה ביותר המשודרת בערוץ טלוויזיה ציבורי קטן ומונופוליסטי. שפע השידורים הישירים התאפשר בשל כיסוי מסיבי של שני מפעלי הספורט הבינלאומיים הגדולים שהתקיימו באותה שנה, אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערכה בגרמניה (EURO 1988) ואולימפיאדת סיאול 1988. זה קורה מידי ארבע שנים. כמות שעות דומה שידרנו גם בשנת 1992. בתוך כל עושר השידור הזה מצאתי לנכון לשָדֵר גם 3 שעות החלקה על הקרח. שעה וחצי מאליפות אירופה ועוד שעה וחצי מאליפות העולם במקצוע החורף היפהפה הזה, המהווים יחדיו כ- % 0.85 ממכלול סך שידורי הספורט באותן השנים. אך שלמה שרף בחר להתגרות. לא טרחתי כלל להשיב לוֹ. בן לִווייתו הצטרף לשיחה שנמוגה לפני שהחלה ואמר לי בטון שקט ופנים מחייכוֹת : "עזוב אותו, הוא סתם אידיוט". עשינו הכרה. שאלתי אותו לשמו. "אברם גרנט", השיב לי.

שלמה שרף ראה בפרשנות של אבי רצון במשחקי נבחרת ישראל בכדורגל מהלך אישי תוקפני נגדו הפוגע בשליחותו המקצועית. הוא ביקש לשוחח עמי על כך. נטיתי להסכים. במפגש במלון "דן אכדיה" נכחו מצד ההתאחדות גם המנכ"ל שלה יַעֲקב אֶרְאֵל, מנהל נבחרת ישראל אברהם בֵּנְדוֹרִי [9] וכמובן המאמן שלמה שרף. הסברתי למאמן הלאומי את עקרונות העיתונאות והפרשנות כפי שאני מבין וכפי התוויתי אותם בפני אנשיי במשך שנים רבות. הבהרתי לו מדוע אניי רואה באבי רצון עיתונאי ופרשן ברמה גבוה הצועד ללא גינוני סרק בתֶּלֶם שפילסתי. יצא לנו קצת לדבר על תוצאת התיקו אֶפֶס במשחק הרֵעים הונגריה – ישראל שהתקיים כחודש קודם לכן ביום רביעי – 23 בספטמבר 1992 בבודפשט. יוסף בר-אל ניהל אז את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואנחנו שידרנו ישיר את המשחק בהשראתו איך לא, Off  tube כמובן מהאולפן בירושלים. "נבחרת ישראל שלך שיחקה לא מעניין, ללא השראה, ובמבחן הכוחות הזה היו להונגרים לפחות חמש – שֵש הזדמנויות בטוחות לכבוש שערים שלא נוצלו", אמרתי לשלמה שרף, והוספתי, "אנחנו אנשי הטלוויזיה שמאיישים את עמדת השידור איננו יושבים שם במִשְרָה של אוהדים אלא על תקן של עיתונאים". המאמן הלאומי החזיק בדעה אחרת והתגונן, "תוצאת הסיום היא השורה התחתונה ולכן היא הקובעת ולא מספר ההזדמנויות לכיבושים". לא הגענו לשום הסכמות, ניסוחים והבטחות. לא הבטחתי לוֹ דָבָר משום שלא הייתי חייב לוֹ דָבָר. נפרדתי ממנו בלחיצת יד ואיחלתי לוֹ ולנבחרת ישראל הצלחה במשימה הקשה נגד אוסטריה. אהבתי את הנבחרת שלנו ואת המדינה שהיא מייצגת.

שבוע ימים לפני השידור הישיר הייתה "הפקת ווינה" של 28 באוקטובר 1992 "סגורה ונעולה" וההתחייבות שלנו לציבור מוחלטת. למעט פרט אחד חשוב שלא ידעתי. המשחק טרם היה שלנו מפני ש- סמנכ"ל הכספים מוטי לוי כלל לא טרח לענות לקְרִיסְטוֹף שְרֶדְט. הפקס נותר במגירה. מוטי לוי התעכב משום מה ודחה את מתן תשובתנו החיובית בה אנו מסכימים לשלם לוֹ לקריסטוף שרדט 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר תמורת השידור הבלעדי של המשחק הזה מווינה. שידורי ה- Promo של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסקו והמשיכו לבַשֵר על שובה של ישראל לאירופה ודיברו על אודות השידור הישיר הבלבדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. קידמנו בהתלהבות ללא הרף את השידור הישיר המסקרן של המשחק אוסטריה – ישראל בטלוויזיה הישראלית הציבורית שנועד להיערך ביום רביעי – 28 באוקטובר 1992 בשמונה ושלושים בערב, מבלי שאני יודע כי מוטי לוי טרם השיב דָבָר לקריסטוף שרדט והחוזה בין שני הצדדים, APF ורשות השידור, כלל איננו חתום. מוטי לוי הממונה הראשי על כספי הרשות היה עֵד לשידורי ה- Promo האלה. הוא ידע עד כמה השידור הישיר הזה רב ערך, יוקרתי, וחשוב לטלוויזיה הישראלית הציבורית ועד כמה הוא מעורר עניין בכלל הציבור בישראל. הוא ידע עד כמה דחוף לענות למחזיקת זכויות השידור החברה ה- וָודוּזִית APF כדי לחתום עִמה על חוזה השידור. הרי בתחתית הפקס שנשלח ע"י קריסטוף שרדט בעל חברת APF היה כתוב בבירור באותיות מאירות עיניים, כלהלן : "Looking forward to your immediate confirmation". סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי ראה את שידורי הפרומו המסיביים שלנו אך התמהמה משיקוליו ולא אמר לי מילה וגם לא למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל כי טרם השיב דבר לקריסטוף שרדט. פקס החוזה עדיין היה מונח על שולחנו או אולי במגירתו במשרדו בבניין "כלל" בלתי חתום. שידורי ה- Promo רצו "באוויר" בכל עוזם והזמינו את כל מדינת ישראל לצפות בשידור הישיר של המשחק מבלי שידעתי כי קריסטוף שרדט בעל חברת APF כבר מכר בינתיים את זכויות השידורים האלה של אוסטריה – ישראל למיילן טנזר איש ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. בזירת ההתגוששות התחוללה טרגדיה. לא רק בגלל שהובסנו אלא כיצד הובסנו.

ביום חמישי – 22 באוקטובר 1992 בשֵש בערב, שעתיים לפני עלייתה "לאוויר" של התוכנית "מבט ספורט", התבררה לפתע גודל הטרגדיה. חטפתי את הנוק אאוט של חיי. לעולם לא אשכח אותו. זאת הייתה מהלומה נוראית ששינתה את חיי וגרמה לי לא רק עֶצֶב רָב אלא לב שותת דם. הטלפון הבינלאומי שלי במשרד מחלקת הספורט צלצל. על הקו היה קריסטוף שרדט. אני מצטט את השיחה הקצרה שהייתה בינינו מילה במילה שהורידה אותי לקרשים בנוק אאוט. הנה תמלילה :

קריסטוף שרדט :   ? Mr.Yoash Alroey 

אני                 :  Speaking

קריסטוף שרדט :  Christoph Schredt speaking

אני                 :  ? Mr. Schredt how are you today 

קריסטוף שרדט : Mr. Alroey thank you,  I am very sorry to tell you that I have sold the rights of the game Austria vs. Israel on October 28th  to ICP , to Mr. Mylen Tanzer   

 אני                 :  …W h a t…???  I do not believe you sir

קריסטוף שרדט : Yes Mr. Alroey, it is true, I did it Because there was no reply from  IBA, thank you and  good bye

לעולם לא אשכח את שיחת הטלפון הזאת עם קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט. חשבתי שאני נופל מכיסאי במחלקת הספורט בקומה ה- 5 של בניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים. הרגשתי שאני מתעלף, מת מעוצמת הבשורה המרה, נמוג מהבושה. איזה אובדן מטופש ולא כפוי רק בשל העובדה שסמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי לא השיב במועד למחזיק זכויות השידור של המשחק קריסטוף שרדט. יתרה מזאת. הוא מוטי לוי כלל לא יצר קשר עם קריסטוף שרדט ולא השיב להצעתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נוסדה ב- 1968, ופעם הראשונה בתולדות מחלקת הספורט איבדנו בצורה רשלנית ונקלֵית, ללא שום צורך ומבלי שנהיה כפויים, את זכויות השידור הבלעדיות של אירוע ספורט חשוב לגוף שידור מתחרה בתוך מדינת ישראל. השעה הייתה שֵש בערב  בעוד שעתיים תעלה התוכנית "מבט ספורט" לאוויר. חשתי מוכה הֶלֶם, מבויש, ומוּבַס. הייתי מאוכזב מאוד. אינני יודע כיצד הצלחתי לשמור עלל קוֹר רוחי. חשבתי לעצמי מה אומר עכשיו לחבריי במחלקת הספורט ? איך אבשר את הבשורה המרה למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ? מה נאמר לצופים משלמי האגרה ? כיצד ישפוט אותנו הציבור על הפאשלה חסרת התקדים הזאת ? חשתי נכלם. רציתי שהאדמה תבלע אותי. ביקשתי להימוג. רציתי למות. רציתי להיקבר חיים. הייתי בן אדם מת. מתי מחמת הבושה הנוראית. חוויתי בקריירה הארוכה שלי כמה תבוסות שידור. כישלון "אוסטריה" היה הגדול והנורא שבהם. זאת הייתה טרגדיה ותחילתה של מפולת. יוסף בר-אל היה הראשון שסיפרתי לו על "תבוסת אוסטריה". מאיר איינשטיין ואורי לוי ידעו אחריו. הציבור היה השלישי.

aus 9

טקסט מסמך : אלכס גלעדי שהיה מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה לפני היה אחד האנשים הבודדים שהבין איזו אחריות מוטלת עלי, אלו אתגרים ניצבים לפניי, ובאלו תנאים אני עמלל כדי להתמודד עמם. "יואש אלרואי חמוֹר, הוא נאבק נגד כל הקירות האטומים ובסוף יהיה לו התקף לב, ומי ישלם על זה ?", אמר את דעתו בריאיון קצר בן מילים ספורות שהעניק לכתבת המקומון "ירושלים" ב- 1989. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

בדיעבד התברר שקְרִיסְטוֹף שְרֶדְט פגש באקראי את מיילן טנזר מערוץ 5 בכבלים ביום רביעי – 21 באוקטובר 1992 ביריד השנתי המסורתי של סרטים ותוכניות טלוויזיה הנערך במונקו (מונטה קארלו), והקרוי בשם, "SPORTEL". קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט סיפר למַיְילֶן טָנְזֶר שהציע לפני כשבוע ב- 14 באוקטובר 1992 את זכויות השידור של המשחק אוסטריה – ישראל האמור להיערך בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 ליואש אלרואי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית המכונה באירופה IBA (ראשי תיבות של Israel Broadcasting Authority), אך זה לא השיב לוֹ עד היום דבר. הוא שאל מן הסתם את מיילן טנזר אם הוא ירצה לקנות את זכויות השידור של המשחק הזה לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים תמורת 20000 (עֶשְרִים אֶלֶף) דולר. מַיְילֶן טַנְזֶר שלא שמע עד אז דבר אוֹדוֹת המשחק אוסטריה – ישראל עַט מייד על המציאה. הוא טִלפֵּן ממונקו לבּוֹס שלו מר אוּדִי מִירוֹן מנכ"ל ICP בישראל וקיבל בתוך דקות ספורות OK לרכישה המפתיעה. ערוץ 5 בכבלים זכה בפיס מבלי שקנה כלל כרטיס הגרלה. השאר כפי שאומרת הקלישאה היסטוריה.

ביום ראשון – 25 באוקטובר 1992 שלושה ימים אחרי התבוסה הנוראית שספגתי ושלושה ימים לפני המשחק המדובר, החל מסע הלחצים והשכנועים הלאומי מכל הכיוונים כדי שאסכים "לשתף פעולה" עם הכבלים. ערוץ 5 בכבלים זכה אומנם בפַּיִס בשל טיפשותו, חובבנותו, וחוסר מקצועיותו של מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור, אך ראשי מועצת הכבלים הבינו שבִּטְנַם עדיין מצומקת מידי כדי לעכל נֶכֶס שידור עצום שכזה. קבוצת הניהול של ערוצי הטלוויזיה בכבלים (מת"ב + גוונים + ערוצי זהב) ידעה שהמשחק הבינלאומי הזה מעורר בישראל עניין ציבורי גדול אך מפני שערוצי הטלוויזיה בכבלים מחוברים בינתיים לאוכלוסייה מצומצמת מאוד, יחל מייד במדינה ההיסטרית הזאת מסע מֶרִי, מכבש לחצים מכל הכיוונים, למכור בחזרה את זכויות השידור לטלוויזיה הישראלית הציבורית בתירוץ המוכר, "כדי שכל אזרחי ישראל וחיילי צה"ל יוכלו לצפות בשידור הישיר". מועצת הטלוויזיה בכבלים בראשותו של היו"ר יוסף "טומי לפיד ז"ל, מי שהיה מנכ"ל רשות השידור בשנים 1984 – 1979, צפתה את הנולד ואת מסע הלחצים והחליטה להקדים רפואה למכה. מנהליה שהיו גם אנשי עסקים ידעו כמובן ששידור משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 שנפל בחלקם הוא "בוננזה" של פעם בחיים בשל טיפשותו ובטלנותו של מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. המשחק אוסטריה – ישראל משמש זָרָז הקורא להמוני חובבי כדורגל להתחבר לטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים שהייתה בראשיתה במדינת ישראל. לכן לא וויתרו על הזכויות, אך במקביל גִלגלו את "המהומה העתידית" העלולה לפרוץ בכל רגע בגין פוטנציאל הצפייה המוגבלת (מאוד) בשידור הישיר הזה בערוץ הספורט מס' 5 בכבלים שהיה כאמור בחיתוליו, לפִתחו של בּוֹרֵר מוסכם. הבורר הנבחר היה ח"כ מיכה גולמן יו"ר וועדת החינוך והספורט של הכנסת וסגנה של שרת החינוך גב' שולמית אלוני. הנהלת הכבלים בראשות יוסף "טומי" לפיד ז"ל ביקשה לאחוז בשתי קצוות החֶבֶל. סמנכ"ל הכספים העלוב של רשות השידור מוטי לוי סיבך את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית בצרה צרורה של מוניטין, יוקרה, תוכן, וממון. היה מדובר בטינופת טלוויזיונית בשיא התגלמותה. מוטי לוי מחזיק במגירה נעולה שלו את טופס הפאקס שנשלח אלי ב- 14 באוקטובר 1991 ע"י קריסטוף שרדט מ- APF ובו הצעת המחיר של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר כפי שהעברתי לו ב- 15 באוקטובר 1992. ועכשיו לא רק שהוא לא משיב לקריסטוף שרדט, אלא אומר לי כהאי לישנא, "יואש אלרואי אל תדאג יהיה בסדר, אתה תשדר". יצאתי מדעתי מרוב בושה. חשבתי שאני הולך להשתגע מעצבים. רציתי לרוץ ללשכתו של מוטי לוי בבניין "כלל" ולהעיף לו סטירת לחי מצלצלת לעיני מזכירתו גב' דורה אביהוד. אני יודע שיש לו משפחה וילדים, אבל זה מה שרציתי לעשות, להרים עליו יד. ברור שלא סטרתי לו אולם צריך להבין כי למוניטין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרם באוקטובר 1992 נזק כבד מאין כמותו ולרוע המזל גם בלתי הפיך. בתום הדיון המופרך ההוא ב- 26 באוקטובר 1992 אצל הח"כ מיכה גולדמן בכנסת, רצתי משם לבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים כשאני זועק בגרון ניחר, "יוחנן צנגן…יוחנן צנגן…יוחנן צנגן…יוחנן צנגן…היכן אתה…? איכה דווקא עכשיו כשאני צריך אותך…?". אני יודע יצאתי מדעתי. הפכתי לבן אדם רדוף. הייתי בודד. חשתי מושפל. לא היה לי על מי להישען. אולם איש לא ראה זאת.

ציטוט : "When you have the rights You have the show". (רון ארלדג').

תזכורת 2.א. : 28 באוקטובר 1992. לא היעדרו של יורם ארבל ערער את שיווי משקלי אלא קיומו ונוכחותו לידי של סמנכ"ל הכספים העלוב והכושל של רשות השידור מר מוטי לוי. היה מדובר במפלה טלוויזיונית ו- בתבוסת תקשורת חסרת תקדים. יש תחליף לכל אדם ולכל שַדָּר – אולם אין תחליף לרכישת זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הנחשבים.

יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מִיכָה יִנוֹן יחדיו עם מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל  ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל הבינו מאוחר מידי שקרתה כאן תקלה חמורה, מטופשת, בלתי כפויה, ומצערת מאוד בגלל מחדל ו- אוזלת ידו של סמנכ"ל הכספים העלוב שלהם מר מוטי לוי. היכן נשמע כדבר הזה בו סמנכ"ל הכספים שלהם לא עונה ולא מגיב להצעת זכויות השידורים בת 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר של קריסטוף שרדט מ- APF הנוגעת לאירוע כה מרכזי בחייו של הכדורגל הישראלי ולחוויית כדורגל כה מרכזית בחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית…??? הם לא פיטרו את מוטי לוי שלהם ולא העיפו אותו קיבינימט. הוא נשאר בתפקידו כאילו לא קרה מאום. המדינה הייתה כמרקחה. אף אחד לא הבין כיצד רשת טלוויזיה כה וותיקה ובעלת ניסיון כמו הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפסידה ומובסת באופן העלוב ביותר לערוץ טלוויזיה דרדק בדמותו של מס' 5 בכבלים. לא היעדרו של יורם ארבל ערער את שיווי משקלי אלא קיומו ונוכחותו לידי של מוטי לוי. היה מדובר בסמנכ"ל כספים מחורבן, עצלן, ורשלן. אני יודע שאני שיש לו משפחה וילדים ואני יודע שאנוכי משתמש בשפה בוטה כלפיו אולם זאת הייתה האמת. האיש לא מילא את תפקידו ודרדר את רשות השידור לבור עמוק. ואז שלושת החבר'ה האלה מיכה ינון, אריה מקל, ויוסף בר-אל שואלים אותי בשיחה מוקדמת ברוח טובה לפני הפגישה עם הבורר ח"כ מיכה גולדמן, האם אסכים לשתֵּף פעולה עם ערוץ 5 בכבלים. הם העלו סוג של שיתוף פעולה בלתי אפשרי מבחינתי עם יו"ר מועצת הכבלים יוסף "טומי" לפיד בה הציגו לי את הפתרון שיוסף "טומי" לפיד הציע להם כלהלן : "הטלוויזיה הישראלית "תשכיר" את זמן האוויר שלה לערוץ 5 בכבלים ולקולותיהם של השַדָּר של ערוץ 5 בכבלים יורם ארבל ופָרשנוֹ מרדכי "מוטל'ה" שפיגלר, וכך ייצא ציבור הצופים נשכר בסופו של דבר. השידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 מווינה יועבר על "האוויר" – סיגנל השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית". השבתי להם מייד ובנחרצות ללא כל היסוס כהאי לישנא : "על גופתי המתה". היה זה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון שהבין טוב יותר משתי הקולגות שלו את עקרונות מלחמתי, את נאמנותי לרשת הטלוויזיה שלי ללא סייג, ואת גישתי התחרותית הטלוויזיונית.

ואז זה הגיע. ביום שני – 26 באוקטובר 1992 בשעה שֵש בערב, זוּמַנוּ הנהלת רשות השידור (ואנוכי) יחדיו עם ראשי התאחדות חברות הטלוויזיה בכבלים לכנסת לשטוח את טענותינו והם את טענותיהם בפני הבורר. נגררנו לכנסת בירושלים. זה היה יומו הגדול של פוליטיקאי בינוני בשֵם מיכה גולדמן מכפר תבור שנקבע לפַשֵר בין שני הנִצִים. איזה נִצִים ואיזה נעליים. זה היה מפגש בין הנהלת הכבלים שניצחה וניצבה מעליי בחרב שלופה והנהלת רשות השידור שהובסה וירדה על ברכיה. מחזה אבסורדי. יוסף "טומי" לפיד הציע מייד את רעיון שיתוף הפעולה בין שני גופי השידור כפי שהוא מבין אותו, אך היה כאמור בלתי אפשרי מבחינתי. כך אמר וזאת הייתה הצעתו ה- "ג'נטלמנית" אותה ניסח בקול בוטח ושליו : "אנחנו מועצת הכבלים נספק לכם בחינם את סיגנל השידור מאוסטריה עם קולותיהם של השַדָּר יורם ארבל והפרשן מרדכי שפיגלר, ואתם בתמורה תכתבו על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית כי השידור הישיר הזה ניתן לכם באדיבות הכבלים". יוסף "טומי" לפיד לא היה טיפש. מפני שהכבלים היו רק בראשית התפתחותם הטכנולוגית בארץ ועדיין נעדרים מסת קליינטורת צופים נכבדה (כמו היום) הוא הגה רעיון נכון מנקודת מבטו : הוא לא בא לריב עם יואש אלרואי, הוא רק זקוק לתפוצת הסיגנל שלו באמצעות מתווך – סַיָיע, הלוא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית שמרושתת על פני כל המדינה, וע"י כך להרוויח מוניטין ויוקרה על חשבון אותה הטלוויזיה הישראלית הציבורית העצלנית והמובסת אולם בעלת טכנולוגיה שאמורה לשמש בעל כורחה למקדם מכירות שלו. הצעתו של יוסף "טומי" לפיד מי שהיה מנכ"ל רשות השידור שלי בשנים 1984 – 1979 לא הפתיעה אותי. ואז קיבלתי את רשות הדיבור. אני נשאתי את דבריי הראשון בשם רשות השידור. הפנייתי את ראשי אל הבורר ח"כ מיכה גולדמן והשמעתי את הטקסט שלי ונימוקיי החד משמעיים נגד הצעתו זאת של יוסף "טומי" לפיד כלהלן : "לא יעלה על הדעת אופן כזה של שיתוף פעולה. מעולם לא קרה בתולדות שידורי הטלוויזיה בארץ ובעולם שהרשת שהפסידה במאבק על זכויות השידור תעניק את "האוויר" וזמן השידור שלה לרשת המתחרה שניצחה אותה לצורך שידור האירוע המבוקש. רשות השידור איננה מקדמת מכירות של מועצת הכבלים. לא ייתכן מצב שבו רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC למשל תאפשר ל- CBS לשָדֵר אירוע ספורט פופולרי ויוקרתי ככל שיהיה על סיגנל "האוויר" שלה. בשום אופן לא קיים מצב ש- BBC באנגליה יעניק את זמן השידור שלו לרשת המתחרה ITV", והוספתי , "גם אנחנו הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא נרשה מצב כזה ולא נסכים להצעה של יוסף "טומי" לפיד. האפשרות היחידה לשיתוף פעולה מבחינתנו הבאה בחשבון, היא לחלוק את זכויות השידורים, ולאפשר לנו להקים עמדת שידור נפרדת משלנו באִצטדיון בווינה. כל שיורם ארבל ומרדכי שפיגלר ישדרו לערוץ 5 בכבלים ואולי לקומבינציה שידור משותפת שלהם על הסיגנל הלא "מאויש" של ערוץ 2, ואילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית תשדר בנפרד לעצמה ומעמדת שידור שלה בקולותיהם של שני השדרים שלנו מאיר איינשטיין ואבי רצון". עשיתי פאוזה קלה והודעתי לבורר המלומד, לאנשי הכבלים, וגם לשלושת הבוסים שלי, "כל הסדר אחר שייעשה אם ייעשה, יהיה על גופתי המתה".

עכשיו פניתי אל הבוסים שלי שלושת אנשי הנהלת רשות השידור מִיכָה יִנוֹן, אַרְיֵה מֶקֶל, ויוסף בר-אל שישבו לצִדִי. אמרתי להם בכעס רב אך בשקט : "אני אומנם עובד אצלכם אך לא אקבל שום פתרון אחר. אתם יכולים לפטר אותי באם תירצו. אתם הבוסים שלי וזאת זכותכם. תקשיבו, הפסדנו את זכויות השידורים בתחרות בצורה מבישה ושלומיאלית מבלי שהיינו כפויים לכך. היינו יכולים לנצח בה בקלות. מוטי לוי העלוב שלכם היה צריך רק לצייץ לומר מילה אחת בלבד "הן", למר קריסטוף שרדט, לפני שנשיא APF פגש את מיילן טנזר במונקו. הרי מדובר במחיר מציאה של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר. אתם שואלים אותי מדוע הוא התמהמה כך, ומדוע לא השיב לקריסטוף שרדט במועד ?  תשאלו אותו ולא אותי. הוא פקיד הכספים הכושל והרשלן שלכם. תעיפו אותו קיבינימט". שלפתי את הפקס האורגינאלי ששלח לי קריסטוף שרדט מ- 14 באוקטובר 1992 עליו הצעת המחיר ואת המסר שלי בכתב ידי למוטי לוי, והראיתי אותו להם. ואז הוספתי : "עכשיו לאחר שהפסדנו את זכויות השידורים בצורה רשלנית וחובבנית שכזאת רוצים להשפיל אותנו פעם נוספת ולהורידנו על ברכינו. טוב לה לטלוויזיה הישראלית הציבורית למות על רגליה מאשר לחיות על ברכיה. לשיתוף פעולה מהסוג שמציע לנו יוסף "טומי" לפיד אין אָח ורֵעַ בעולם. אתם שלושתכם חייבים לקחת את האחריות על עצמכם ולסרב כמוני להצעתו של יו"ר התאחדות המועצה לשידורי טלוויזיה בכבלים יוסף "טומי" לפיד, ולהסיק את המסקנות לעתיד לבוא. יורם ארבל ישדר את המשחק אוסטריה – ישראל בטלוויזיה הישראלית הציבורית רק על גופתי המתה. והנה האולטימטום שלי שמוגש לכם כאן ועכשיו ברגע זה : אני ו/או יורם ארבל ומוטל'ה שפיגלר שלו (!). תבחרו. (!) אתם כמובן יכולים לפטר אותי. מה שקרה כאן הוא בושה וחרפה, בושה וכלימה, לשידור הציבורי שאתם הוא מנהיגיו". השתררה דממה. מיכה ינון, אריה מקל, ויוסף בר-אל הרכינו ראש והסתכלו במבוכה איש על רעהו. הם לא היסו אותי כשציינתי בפניהם ללא כחל ושרק בשפה בוטה כי סמנכ"ל הכספים שלהם הוא איש עלוב ורשלן. קרה כאן מקרה נורא. ראיתי שהם נדהמים והמומים. שלושתם הבינו שסמנכ"ל הכספים שלהם מוטי לוי הוא ביזיונר חדל אישים. הוא כלל לא התייצב לדיון הבוררות בכנסת עם הטריאומווירט שלו, ולא לקח אחריות. התחוללה כאן תבוסת ענק חסרת תקדים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי שהייתה כפויה לכך.

שררה שם דממה מעיקה. בחלוף דקה אולי שתיים הודיע טריאומווירט רשות השידור כי הוא סומך פה אחד ואת ששת ידיו על תוכן דבריי. הבוררות של הח"כ מִיכָה גוֹלְדְמַן הסתיימה בלא כלום. הטלוויזיה הישראלית הציבורית איבדה את הזכויות אך לפחות נשארה עם קָמְצוּץ של כבוד בידה ועדיין עם פוטנציאל לרכוש את זכויות השידורים של שאר ארבעת משחקי החוץ הנותרים נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת באותו הטורניר המוקדם ההוא על הזכות להעפיל למונדיאל ארה"ב 1994. הובסנו בקרב אחד אך לא במלחמה כולה. ואז הגיעה הפִינָאלֶה, הסצנה שמסיימת את דרמת הבוררות. יוסף "טומי" לפיד הבין ששמתי לו רגל והדפתי את תוכנית המלחמה שלו. שמתי לאל את מאמציו. הוא קָם זוֹעֵף ממקום מושבו סמוּק פנים ועורקי צווארו נפוחים מחֵמה וכעס. הוא שלח אצבע מאשימה לעברם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון, לעברו של מנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל, ולעברו של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל (וגם אליי), ובדרכו לעבר דלת היציאה נזף בשלושתם בלשונו הבוטה, הגסה, והארוגנטית :  "יפה מאוד", זעק, והוסיף, "כך נראית רשות השידור שלכם וכך נראית ההנהלה שלה, כשוָועַד הספורט בראשותו של יואש אלרואי מנהל אתכם" (על משקל הקונוטציה של יו"ר וועד עובדים).

aus 10

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה שעברה. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון ייבדל לחיים ארוכים (מימין) עם שר התקשורת גד יעקבי ז"ל (במרכז), ויוסף "טומי" לפיד ז"ל לשעבר מנכ"ל רשות השידור ומי שהתמנה ליו"ר מועצת הכבלים (משמאל). (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נפרדתי מהנהלת רשות השידור בהטפת מוסר. אמרתי לשלושת הבוסים העליונים שלי למִיכָה יִנוֹן, אַרְיֵה מֶקֶל, ויוֹסֵף בַּר-אֵל, כלהלן : "אני מודה לכם על הגיבוי שנתתם לי בכנסת. אך דעו לכם כי אובדן זכויות השידור של האירוע החשוב והיוקרתי ע"י סמנכ"ל הכספים מוטי לוי הוא תוצאה של ניהול חובבני שלכם, בין אם ידעתם את מהלכיו ועוד יותר בין אם לאו. מוטי לוי איננו האשם היחידי. אתם כמנהליו של מוטי לוי האשמים העיקריים באובדן ההגמוניה ההיסטורית. לאובדן הזה יש ותהיה לו משמעות מרחיקת לכת. מוטי לוי הוא בכלל פקיד שלכם ו/או מוטב לומר פקידונצ'יק. מחרתיים מתחילה מהפכת שידור במדינת ישראל בה רק לטלוויזיה הישראלית הציבורית יש מה להפסיד. אני מציע לכם להתעשת מהר. לסמנכ"ל הכספים הקודם והמזהיר של רשות השידור יוחנן צנגן זה לא היה קורה. הוא היה מקשיב לי וחיש מהר משיב לקריסטוף שרדט. לתבוסת זכויות השידור של המשחק אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 אין שום צידוק מוסרי וכספי. המחיר היה נוח במיוחד. חוץ מזה, זכויות שידורי הספורט אינם פרטיים שלי. זהו נֶכֶס יקר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. אַל לכם לאַבֵּד אותו".

וודאי שהם הסכימו איתי. הם ידעו שאני צודק לחלוטין. התבוננתי בעיניהם אך לא גיליתי שם שום עֶצֶב, לא ייסורים, ולא הלקאה עצמית. הם לא הענישו את סמנכ"ל הכספים הכושל שלהם מוטי לוי על בורותו ומחדליו. חמור מזה. הם אפילו לא חשבו ליטול את סמכויותיו מידיו. שלישיית המנהלים המנכ"ל אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל מיכה ינון, ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, העניקו לי תחושה כי הם מתייחסים לשידורי הספורט והכדורגל באדישות מופגנת כאילו היו אלה נחלתי הפרטית, והנחלה הזאת ממוקמת היכן שהוא במקום האחרון בסולם עדיפויות השידור שלהם. הייתי מרוגז על החובבנים האלה עד כדי התפוצצות העורקים. האשמתי אותם בפחדנות, אדישות, ורשלנות . זאת הייתה טראומה. חטפתי כאב ראש נוראי. כל השרירים שלי כאבו. גופי דָאָב כולו. הייתי חולה. חולה פיזית ונפשית. מאוכזב מכל הפרשה. ידעתי שיִיוָוצֵר עכשיו מחול שדים במדינה וחִצֵי ביקורת הכישלון יופנו אליי כאילו אני האשֵם באוֹבְדָן. אני הייתי הכתובת. מי שמע בכלל בעיתונות ובציבור על מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור האיש שפִישֵל. הוא היה כל כך רדוד בעיניי עד שאפילו לא התייצב קבל עם ועדה כדי ליטול את האחריות ואת האשמה על כתפיו ולומר, "יואש אלרואי איננו אשם בפשלה הנוראית – האשמה בי. אני האשם". לא חששתי מהביקורת. יראתי את העתיד. אני אדם תחרותי שחי כל חייו באקלים של מאבקים והתמודדויות. אני שונא להפסיד. מאידך כבר מזמן למדתי והבנתי שיום אחד אתה נותן שיעור וביום הבא מקבל שיעור. אלה הכללים. לרוע המזל הפסדתי הפעם ועמי רשת הטלוויזיה שלי ללא קרב ובאופן לא כפוי ולגמרי בלתי מחויב המציאות. לא נכפינו. זה היה הפסד שטותי מיותר לחלוטין.

aus 11

טקסט מסמך : 27 באוקטובר 1992. כתבי העיתון "ידיעות אחרונות" מר משה שיינמן וגב' אורה עריף מתארים את השתלשלות העניינים (קטע 1 מתוך 2). (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון מוזס).

aus 12

טקסט מסמך : 27 באוקטובר 1992. כתבי העיתון "ידיעות אחרונות" משה שיינמן ואורה עריף מתארים את השתלשלות העניינים (קטע 2 מתוך 2). באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות" והמו"ל מר ארנון מוזס).

החל מאבק טלוויזיוני על רכישת זכויות שידורי הספורט שסופו מי יישוּרֵנָה. רשות השידור היא גוף ציבורי מסורבל, איטי, כבד, וביורוקרטי שמשחר נעוריה לא למדה להתחרות. היא איננה אצנית קלת רגליים, היא לא ספרינטרית, ולא יודעת להגיב במהירות ליריית הזינוק במיאוצים ועוד כאלה שבהם מוצבות משוכות. ביום רביעי – 28 באוקטובר 1992 בשמונה ושלושים בערב שידר ערוץ מס' 5 בכבלים לראשונה בתולדותיו משחק כדורגל של נבחרת ישראל בשידור ישיר (וגם באוויר על סיגנל השידור של ערוץ 2 הניסיוני). מנכ"ל ICP אוּדִי מִירוֹן ו- מַיְילֶן טָנְזֶר בסיועו של קריסטוף שרדט בעל סוכנות APF החברה הוָואדוּזִית לתיווך זכויות שידורי כדורגל, שינו בבת אחת ולעַד את מפת שידורי הספורט במדינת ישראל.

aus 13

טקסט תמונה : 1992. זהו מר אהוד "אודי" מירון מנכ"ל ICP ב- 28 באוקטובר 1992. הוא היה איש עסקים נבון ומומחה טלוויזיה, שהבין מייד איזה אוצר נפל לו ביד, ולכן נתן את אישורו המיידי למיילן טנזר במונקו לרכוש את זכויות השידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל מידיו של קריסטוף שרדט. (באדיבות אודי מירון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוּדִי מִירוֹן נולד בתל אביב ב- 20 באוגוסט 1951. הוא נחשב לאחד האנשים החשובים והפוריים ביותר בתעשיית הטלוויזיה בישראל, ואחד ממקימי הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים. אוּדִי מִירוֹן היה הוגה הרעיון של זיהוי תכני ערוצי הטלוויזיה בכבלים באמצעות ספרות. בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת זוהה ערוץ 4 בכבלים במדינת ישראל כערוץ הסרטים, ערוץ 5 היה מוכר כערוץ הספורט, וערוץ 6 היה ערוץ הילדים. צופי הכבלים המעטים וצופי ערוץ 2 (הניסיוני) יכלו לצפות בשידור הישיר של המשחק ההוא ולהאזין לקולם של יורם ארבל ומרדכי "מוטל'ה" שפיגלר משדרים את נבחרת ישראל של שלמה שרף מובסת בווינה 5:2. אולם את התבוסה האמיתית והגדולה ספגנו אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחטיבת הספורט שלה. מַפֶּלֶת הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו עֶרֶב הייתה בשיעוּר הרבה יותר גבוה מהפסדה של נבחרת הכדורגל שלנו שספגה חמישה שערים מהנבחרת האוסטרית מול שני שערים שהבקיע החלוץ המחונן איציק זוהר.

תפישת עולם חובבנית של מנהל הכספים והאיש המורשה לחתום על הצ'קים ברשות השידור , חוסר ידיעתו והבנתו את חוקי השוק החדשים בתעשיית הטלוויזיה בישראל שהתפתחו לתנאי תחרות, אי הכרתו את סוכנויות התיווך הבינלאומיות הסוחרות בזכויות שידורי הספורט – היא שהביאה למפולת אוסטריה. נוצר מפנה שלילי ביחסי כוחות השידור בישראל וגם בדעת הקהל. הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים צברה יוקרה רבה והאיצה את קצב ההתחברות אליה בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצטיירה בקרב קהלה כגוף שידור מסורבל ומובס כבר בתחרות השידור הראשונה שנכפתה עליה בתוככי מדינת ישראל. היא קפאה על שמריה. בכל רשת שידור רצינית האָשֵם היה משלם בראשו אבל לא ברשות השידור. כאן המשיכו העסקים להתנהל כרגיל. Business as usual. למדתי את הלקח החשוב ביותר. הבנתי שאני לבד. ברגע המכריע אתה לבד. אתה לא רק לבד. אתה בודד. נכון שמעליך ניצבת היררכיית ניהול שאמורה להעניק לך משענת, עזרה, וגיבוי אולם ברגע האמת אתה לבד ואתה יודע שהִנך יכול לסמוך רק על עצמך. פשוט בכיתי אולם הדמעות לא ניגרו. עיניי היו יבשות וגם לחיי. תמכתי את ראשי בידיי ומיררתי בבכי ללא דמעות. לבי שתת. הייתי אבוד. ואז הפניתי מבטי אל על וזעקתי "God save me". התכוונתי לאלכס גלעדי. "אלכס, אפוא אתה כשאני צריך אותך ?". היכן אותם הימים שאלכס גלעדי ויוחנן צנגן היו כאן ?

aus 14

טקסט מסמך :  28 באוקטובר 1992. רגע התבוסה. תמונתו של יורם ארבל שדר ערוץ 5 בכבלים מתנוססת בראש לוחות שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל. ערוץ 5 בכבלים בראשות מיילן טנזר ואודי מיירון מביס לראשונה בתולדותיו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות "מעריב").

לא פלא שבמצב המשובש והבלתי נסבל הזה באוקטובר 1992 המתנתי בכיליון עיניים לבואו של מנהיג שידור חדש לרשות בדמותו של מוטי קירשנבאום. והוא בא ב- 18 באפריל 1993. באיחור זמן של ארבע שנים.

אלה היו הנהלים ברשות השידור ההיא ב- 1992 על פי הם אתה משוטט במעבה הג'ונגל כדי לחפש ולתור אחרי חוזי הספורט הטלוויזיוניים הרלוואנטיים, ועל מנת להקדים את מתחריך, ומשהשגת אותם, רק סמנכ"ל הכספים של הרשות היה אמור לאשר אותם. לא להאמין. אתה עובד, רץ ומתרוצץ, מתחרה ללא ליאות, חוקר ומתעניין, ומסייר ותר את אירופה לאורכה ורוחבה כדי להביא את חוזה הטלוויזיה הטוב ביותר במחיר הטוב ביותר מחברת APF בראשותו של קריסטוף שרדט (25000 דולר) לרשות השידור, הנוגע לזכויות השידורים של משחק קדם גביע העולם של ארה"ב 94' אוסטריה – ישראל ב- 28 באוקטובר 1992. ואומנם אתה משיג אותו. אולם על פי הנהלים אתה מעביר את הצעת החוזה המצוין שרכשת לידיעת סמנכ"ל הכספים הכושל שלך מוטי לוי. הבטלן ההוא שמחזיק במשרה הרָמָה והסוּפֶּר אחראית הזאת של שַר האוֹצָר של רשות השידור, אף על פי שאיננו בקי, לא מכיר את השוק הבינלאומי ולא את תנאי התחרות המאפיינים אותו, ולחלוטין לא מתמצא בנושא זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים באירופה ובעולם. האיש לא מבין כי הוא חי באקלים טלוויזיוני תחרותי מקומי ובינלאומי, שהולך וגובר. מוטי לוי היה נֶפֶל בתחום וחשף את עצמו שכזה כשהוא הולך ומחביא את הצעת החוזה של APF במגירה הפרטית שלו ולא עונה כלל ל- Originate הלוא הוא קריסטוף שרדט. איננו משיב למציע קריסטוף שרדט למרות שכתוב שם באופן ברור על גבי ההצעה :

 "Looking forward to your immediate confirmation".

היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית. אותו מוטי לוי העצלן והאיטי שחי בבועה ומנותק מהעולם (אני יודע שהוא בעל משפחה ואב לילדים ואני עושה כל מאמץ לא להעליבו, אולם אין לי מילים אחרות), שַח לעצמו כי יש לו זמן, שום דבר לא בוער, ואם יואש אלרואי הביא את החוזה במחיר של 25000 (עשרים וחמישה אלף) דולר אז הוא מומחה הכספים של רשות השידור כביכול, ישיג אותו במחיר זול יותר. האיש הזה שקוראים לו מוטי לוי, הכלכלן הראשי של רשות השידור, היה נטול כל מושג בתחום. יתירה מזאת הוא לא הבין את דחיפות העניין של רכישת זכויות השידורים והתעלם משוק הטלוויזיה התחרותי שקם במדינת ישראל בעקבות מיסוד טלוויזיה בטכנולוגיית כבלים בארץ. סמנכ"ל הכספים של רשות השידור אותו מוטי לוי חי בהרגשה ב- 1992 כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא מעצמה. היה מדובר בקשקוש. קריסטוף שרדט לא המתין לעצלן הכספים היָשְנוּנִי של רשות השידור המתקרא מוטי לוי, מי שתחב את הצעת החוזה למגירה שלו במשרדו בבניין "כלל" בירושלים, ונרדם על משמרתו. הוא פגש את מיילן טנזר מנכ"ל ערוץ 5 בכבלים ביריד סרטי טלוויזיה במונקו ומכר לו את זכויות השידורים של המשחק אוסטריה – ישראל בווינה ב- 28 באוקטובר 1992. זאת הייתה אמפליטודה (!). רשות השידור של המנכ"ל אריה מקל ושל היו"ר מיכה ינון הובסה מבלי שהיא כפויה לכך וירדה על ברכיה. היה מדובר בחוויה קשה ואף על פי כן אריה מקל ומיכה ינון לא סילקו את מוטי לוי מתפקידו. ה- Sequence הזה איננו נמנע מההשוואה : אפוא הוא מוטי לוי הכושל והיכן סמנכ"ל הכספים הקודם לו המוצלח והמשגשג יוחנן צנגן ? כך התנהלה רשות השידור המסורבלת והתבוסתנית תחת שלטונו של אריה מקל והטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת מרותו של יוסף בר-אל. לאחר נטישתו של יוֹחָנָן צַנְגֵן קוּדַם מוטי לוי מי שהיה פקיד אפרורי וחסר כל דומיננטיות אבל בכיר במחלקה הכלכלית של רשות השידור – לתפקיד הרָם של סמנכ"ל הכספים. הפַקְס של קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט הועבר אליו על ידי ללא שהיות, ובמקביל גם לידיעתו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל. זוהי הפרוצדורה וההיררכיה ברשות השידור. מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית איננו עצמאי בשטח. הוא איננו רשאי לפעול לבד. עליו להיוועץ בכל צעד מוניטארי עם הממונים הראשיים שלו, מנהל הטלוויזיה ומנכ"ל רשות השידור, שנועצים בשַר הַאוֹצָר שלהם סמנכ"ל הכספים של הרשות.                                                                                                                                                                  

תזכורת (3) : מר קריסטוף שרדט מנהל סוכנות APF ב- 1992.

אלוּ היו כאמור חוקי המנהל והסדר הפרוצדורלי ברשות השידור. סמנכ"ל הכספים של הרשות הוא המאשר את הסכמי רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט ולא מנהל מחלקת הספורט עצמו. קְרִיסְטוֹף שְרֶדְט (Christoph Schredt) ביקש ממני להפתעתי הרבה סכום נמוך בהרבה ממה שהערכתי תחילה תמורת זכויות שידור של אותו משחק הכדורגל ההוא אוסטריה – ישראל ביום רביעי של 28 באוקטובר 1992 במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994, התמודדות שהייתה כל כך נחשבת בישראל. 25000 (עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר בלבד (!). מחצית מהסכום שהסכמנו מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, מנהל הטלוויזיה הישראלית יוסף בר-אל, אנוכי, וסמנכ"ל הכספים מוֹטי לֵוי – לשַלֵם להתאחדות הכדורגל בעבור כל שידור ישיר של כל משחק בית במסגרת הקמפיין של קדַם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 שנערכו באִצטדיון רמת גן. המשחק הראשון של ישראל נגד אוסטריה בווינה במסגרת קדם גביע העולם ארה"ב 1994 עורר עניין ציבורי עצום בארץ. לא רק ברחוב הספורטיבי. נבחרת ישראל (תחת שרביטו של מאמנה שלמה שרףׂ) שָבָה לשחק בזירה האירופית לאחר "גָלוּת" בת יותר מעשור שנים באסיה. ישראל שיחקה לאחרונה באירופה בעידן המאמן האנגלי גֶ'ק מֶנְסֶל (Jack Mensel) בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת לקראת מונדיאל ספרד 1982. לבית המוקדם של אוסטריה וישראל שובצו כאמור גם הנבחרות הלאומיות של צרפת, בולגריה, שוודיה, ופינלנד. נבחרת הכדורגל של ישראל חזרה לאירופה ועִמה עלתה מדרגה גם מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

שמו של קריסטוף שרדט ה- Owner של החברה ה- וָודוּזִית APF ומחזיק זכויות השידור של המשחק אוסטריה נגד ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 בווינה, שעלה לדיון כעת, היה מוכר לי מהעבר. הוא הוזכר שוב בשיחת ההפקה המקדימה שקיימתי בתחילת חודש ספטמבר 1992 עם גב' פרדריקה "פְרִיצִי" שְרָאם (Frederika Schram) מנהלת יחידת ה- Eurovision Office של רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית האוסטרית ORF (חברה Active member באיגוד השידור האירופי ה- EBU, כמונו). הבהרתי לפְרִיצִי שְרָאם ידידה וותיקה שלי מפגישות משותפות רבות של שנינו בקבוצת הספורט של ה- EBU את רצוננו לשָדֵר ישיר את המשחק מעמדת שידור באִצטדיון בווינה. פְרִיצִי שְרָאם הייתה הראשונה בעצם שהעבירה לידיעתי לי את האינפורמציה החשובה כי התאחדות הכדורגל האוסטרית איננה מנהלת עוד בעצמה את המו"מ על רכישת זכויות השידורים. ההתאחדות האוסטרית מכרה את זכויות השידורים של כל משחקיה הביתיים של נבחרת אוסטריה לחברת תיווך זכויות שידור APF הממוקמת ב- וָודוּז בירת הממלכה הזעירה ליכטנשטיין השוכנת בין אוסטריה לגרמניה. "חברת APF היא זאת שמנהלת אפוא את המו"מ עם רשתות הטלוויזיה באירופה המעוניינות בשידור המשחקים האלה", הדגישה בשיחה בינינו, והוסיפה, "עליך מוטלת אפוא המשימה לפנות ישירות אל מר קריסטוף שרדט ולנַהֵל עִמו את המו"מ המבוקש"הטלוויזיה האוסטרית ORF עצמה ניהלה כאמור מקודם את המו"מ שלה לרכישת זכויות שידור של משחקי הבית של נבחרת אוסטריה ישירות ופנים אל פנים מול ההתאחדות המקומית. מצב דומה שרר גם בישראל. התאחדות הכדורגל הישראלית בראשותם של חיים הברפלד, עזריקם מילצ'ן, גברי לוי, והמנכ"ל יעקב אראל למדה לעשות כסף ונקטה בצעד דומה. תמה תקופת שידורי ה- Reciprocity בטלוויזיה (הדדיות שידורים) בה רשתות הטלוויזיה השונות מעניקות אחת לרעותה את השידורים בחינם. התאחדות הכדורגל של ישראל מכרה את זכות ניהול המו"מ על משחקי הבית של נבחרת ישראל לחברת CWL (מקום מושבה בשווייץ) בראשותו של שחקן העבר הגרמני גינתר נֶצֶר (Gunter Nezer). הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו הטלוויזיה האוסטרית ניהלה את המו"מ הפרטי שלה על שידור משחקי הבית של נבחרת ישראל ישירות עם ההתאחדות. צריך להבהיר לקוראי הבלוג כי חברת תיווך זכויות השידורים הישראלית צ'ארלטון בראשותם של פיני זהבי ואלי עזור טרם הייתה קיימת בימים ההם.

ביום שלישי – 13 באוקטובר 1992 פניתי בפעם האחרונה אל קריסטוף שרדט באמצעות פקס ובשיחת טלפון. ביקשתי ממנו שישלח לי בכתב את הצעת המחיר אותו הוא דורש ממני תמורת השידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל [4]. הבהרתי לוֹ שוב שהטלוויזיה הישראלית הציבורית איננה רשת מסחרית אלא ציבורית ושאומנם יתחשב בנו. קרִיסְטוֹף שְרֶדְט הבטיח לי כי המחיר יהיה הוגן וביקש אישור מיידי לפקס שלו. כך נפרדנו. נותרו שבועיים ימים בדיוק עד למשחק הבכורה של ישראל באירופה לאחר עשור שנים וההיערכות שלי לקראת שידורו הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

aus 4טקסט תמונה : אוקטובר 1992. התמונה שאיננה מרפה ממני. הגרמני קריסטוף שרדט (Christoph Schredt) מנהל הסוכנות ה- וואדוזית APF לתיווך זכויות שידורים של אירועי ספורט, ביניהם משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל שנועד להיערך ב- ווינה ב- 28 באוקטובר 1992, במסגרת קדם גביע העולם ארה"ב 1994. קריסטוף שרדט היה ג'נטלמן ואיש עסקים ישר דרך. הוא נהג עמנו בצורה הוגנת והציע לנו ב- 14 באוקטובר 1992 הצעה כספית מהוגנת שאי אפשר היה לסרב לה וגם לא להתמקח אודותיה. 25000 דולר תמורת השידור הישיר של המשחק אוסטריה – ישראל במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994, המשחק הראשון שלנו באירופה במסגרת קדם מונדיאל לאחר היעדרות של עשור מהקונטיננט האירופי. (התמונה באדיבות חברת  APF ו- קריסטוף שרדט. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת (4) : 28 באוקטובר 1992. שֵש בעֶרֶב. אני מחליט לפעול בשליחות עצמי בלבד כדי להשיג למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית את זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הנותרים בקדם גביע העולם ארה"ב 94' נגד בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת מבלי ליידע את מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, את המנכ"ל אריה מקל, את היו"ר מיכה ינון, ואת סמנכ"ל הכספים הכושל שלהם מוטי לוי. 

יצאתי לבדי למלחמת הזכויות. הייתי נואש. לא היה לי מה להפסיד. תבוסת הכדורגל הכפולה 5:2 נגד אוסטריה על כר הדשא בווינה של נבחרת ישראל הלאומית ביום רביעי ההוא של 28 באוקטובר 1992, ושלנו בזירת הטלוויזיה הישראלית הלאומית, נשכחה חיש מהר ע"י רבים. בתוך רגע אחד. בתוך שנייה אחת. היה מדובר ברעידת אדמה, באסון טלוויזיוני, בו אודי מירון ומיילן טנזר מערוץ מס' 5 בכבלים הביסו אותנו ב- 29 באוקטובר 1992, אולם החיים היו חזקים מכל. סמנכ"ל הכספים הכושל של רשות השידור מוטי לוי, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל, ומנכ"ל רשות השידור אריה מקל התאוששו, והבריאו מהתבוסה. אני נפלתי למשכב קוֹדֵח מחוֹם. ידעתי שתבוסת הטלוויזיה ההיא לאודי מירון ומיילן טנזר תפיל אותי, לא ידעתי עד כמה. כעסתי על עצמי שהלכתי שבי אחרי הצהרתו הלא נכונה של מוטי לוי בטרם השידור הישיר, "אל תדאג, יהיה בסדר, אתה תשדר את אוסטריה – ישראל…". הייתי תמים. תמים במובן של טיפשות מפני שהאמנתי לו. אנשים ניגפים מפני האֶמֶת אולם קמים וממשיכים את דרכם כרגיל. איש בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא התעניין עכשיו ברכישת זכויות השידורים של משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל בכדורגל בקדם גביע העולם של מונדיאל ארה"ב 1994. לכולם נראה האופק הטלוויזיוני ב- 29 באוקטובר 1992 רחוק מידי אף על פי שהיה בסמוך וקרוב. משחק החוץ הקרוב נגד בולגריה נועד להיערך רק בעוד כחצי שנה, ב- 12 במאי 1993. האחרים הנוספים מאוחר עוד יותר. מנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ז"ל הבוס הישיר שלי נותר אדיש לגמרי אולי מפני שהיה טרוד בענייני חטיבת החדשות שלו. לא רק שידורי הכדורגל שלי כלל לא עניינו אותו, גם אני לא עניינתי אותו. ואם כן, הרי שדאג לא להראות סימן כזה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל היה עסוק במלחמות שלו נגד מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל. אַרְיֵה מֶקֶל מאידך היה טָרוּד ב- נִטְרוּלוֹ של יריבו יוסף בר-אל (בין אריה מקל לבין יוסף בר-אל שררה מלחמת גוג ומגוג בענייני סמכויות. העדויות רבות מספור. חלקן מופיעות בבלוג, וכולן מודפסות בסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה"), וסמנכ"ל הכספים מוטי לוי מנותק משאיפותיי להקדים ולהציב ראשון את דִגלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל אתר ספורט במדינת ישראל ובכל אצטדיון ברחבי הגלובוס. ככה התנהלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. זאת עובדה. פשוט נשארתי לבד ובודד. רתחתי על סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי. על השלומיאליות והחידלוֹן שלוֹ שהביאו להפסד זכויות השידור של המשחק אוסטריה – ישראל, וגם מפני שלא נטל את האחריות המינימאלית המוסרית הנדרשת כדי להתייצב בפני הציבור ולהצהיר קבל עַם ועדה בזו הלשון : "יואש אלרואי איננו אשֵם. אני הוא האשם והאחראי היחידי לתבוסה". הוא לא אמר זאת מעולם. הוא היה לא רק סמנכ"ל כספים כושל אלא גם נעדר אומץ לב ומינימום יושרה כלפיי. רשות השידור המובסת נקלעה למבוי סתום. זאת הייתה בושה וכלימה לומר זאת אבל זה היה נכון.

ביום חמישי – 29 באוקטובר 1992 יממה לאחר המשחק האבוד נגד אוסטריה פתחתי תיק הפקה סוֹדִי שקראתי לו, "מבצע הצלה מרובע של רכישת זכויות שידורים של ארבעת משחקי החוץ נגד בולגריה, שוודיה, וצרפת ופינלנד בקדם מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994". תיק ההפקה הזה שכן במגירה התחתונה במשרדי בחטיבת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישן שהיה ממוקם בתווך של שכונת רוממה הוותיקה בירושלים. זאת הייתה משימת רֶכֶש עליונה בעיניי. המגירה הייתה נעולה. ברור שנעזרתי והשתמשתי בעצתו של יוהאן וולפגאנג גֵיתֵּה ש- שח לי, "המבקש לשמור סוד חייב להסתיר את העובדה שיש לו סוד"איש בטלוויזיה וברשות השידור (גם במחלקת הספורט) לא ידע כי אנוכי מנהל מו"מ על דעתי בלבד ללא ידיעת חמשת הבוסים העליונים שלי (אלימלך רם, יוסף בר-אל, מוטי לוי, אריה מקל, ומיכה ינון) עם קלאוס אנדרס מחברת תיווך הזכויות הגרמנית CWL ועם דפנה דה ווס מחברת Top sports Licensing הנוגע לרכישת כל ארבעת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994. מר קלאוס אנדרס החזיק בזכויות השידורים של שלושת משחקי החוץ נגד בולגריה (נועד להיערך בסופיה ב- 12 במאי 1993) + פינלנד (נועד להיערך בלאהטי ב- 16 ביוני 1993) + צרפת (נועד להיערך בפאריס ב- 13 באוקטובר 1993) ואילו גב' דפנה דה ווס החזיקה בזכויות השידור של  משחק החוץ שוודיה – ישראל שנועד להיערך בסטוקהולם ב- 2 ביוני 1993. הכרתי היטב ובאופן אישי את כל אנשי המערכת הבינלאומית העוסקים במיקח וממכר של זכויות שידורים לטלוויזיה, אלה הנוגעות לאירועי הספורט הבינלאומיים החשובים, הגדולים, והרלוואנטיים. אינפורמציה בסיסית שהייתה נגישה בשל הפגישות הרבות שלי בחו"ל במסגרות העבודה השונות של EBU. זירת ההתמודדות הייתה מוכרת לי מימים ימימה. פעלתי מייד לגלות מי הן סוכנויות התיווך המחזיקות בזכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל . עוד באותו יום חמישי ההוא של 29 באוקטובר 1992 קיבלתי בפקס את הצעת המחירים מהחברה השווייצרית לתיווך זכויות שידורים "CWL TELESPORT AG" (נשיאה היה שחקן העבר הגרמני הידוע גינתר נצר), הנוגעת לשלושה משחקים מתוך הארבעה. CWL ביקשהה תשלום זכויות שידורים כלהלן : מחיר של 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר בעבור המשחק בולגריה – ישראל שנועד להיערך ב- 12 במאי 1993 בסופיה, מחיר של 40000 (ארבעים אֶלֶף) דולר תמורת המשחק פינלנד – ישראל שאמור היה להתקיים ב- 16 ביוני 1993בעיר לאהטי, ומחיר של 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר בשביל המשחק צרפת – ישראל שתוכנן להיערך ב- 13 באוקטובר 1993 באצטדיון "פארק דה פראנס" ב- פאריס [2]. אלה היו נתוני הפתיחה של המו"מ. במקביל ניהלתי מו"מ עם חברת התיווך לזכויות שידורים "Top Sports Licensing" (מקום מושבה באמשטרדם) בראשות גב' דפנה דה ווס (Daphne de Vos) שהחזיקה בקניין זכויות השידורים של המשחק שוודיה – ישראל שנועד להיערך ב- 2 ביוני 1993 בסטוקהולם במסגרת אותו הבית המוקדם הזה של קדם מונדיאל ארה"ב 1994.

על פקס הצעות המחירים היה חתום מר קלאוס אנדרס (Klaus Anders), ידיד אישי שלי משכבר הימים. בעברו היה מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה המזרח גרמנית D.D.R. ולאחר התפרקותה של מזרח גרמניה ב- 1990 ואיחוד שתי הגרמניות, עבד עוד זמן קצר בסניף של טלוויזיה המזרח גרמנית, אולם בחר להצטרף לחברת CWL הגרמנית כאמור בראשות שחקן הכדורגל הגרמני הנודע גִינְתֶּר נֶצֶר. פגשתי את קלאוס אנדרס פעמיים בג'נבה במסגרת פגישותיי ב- EBU. הוא היה אוצר טלוויזיוני – ספורטיבי בלום שסיפר לי במשך שעות רבות בפרוטרוט את כל סודותיו של הספורט המהולל במזרח גרמניה שהסתייע במדעי הרפואה, התזונה, הפסיכולוגיה, והסמים. כמו גם את התגייסותה של הטלוויזיה הממלכתית של מזרח גרמניה כבר מבראשית מאז ימיו של מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה וולטר אולבריכט (Walter Ulbricht) למען המשטר ולטובת האדרת גיבורי הספורט האולימפיים. אנוכי זוכר שדיברנו על כך שהאסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג הפך מודל מופת לנוער האמריקני. ילדים אמריקניים ביקשו להיות "ניל ארמסטרונג" כשיהיו גדולים. קלאוס אנדרס חייך. "במזרח גרמניה הילדים והילדות הקטנים מבקשים להיות רונאלד מאתס וקורנליה אנדר (שני שחיינים אולימפיים מזרח גרמניים דגולים שזכו במדליות זהב רבות) לכשיהיו גדולים", שח לי בנון שלנטיות. קלאוס אנדרס היה עכשיו הפרטנר שלי מהצד השני של המתרס. הנה העדויות והמסמכים שנחשפים כאן לראשונה. הם ונוספים מופיעים במלואם גם בסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

הערה שלי : את המסמכים הבאים שאני חתום עליהם באופן אישי לא תוכלו למצוא בארכיון רשות השידור. לא העברתי אותם מעולם לרשות הכלל. הם נותרו בארכיון העבודה שלי בלבד.

aus 15

טקסט מסמך : 29 באוקטובר 1992. זהו המסמך המקורי של הצעת המחירים הראשונית של חברת זכויות השידורים "CWL TELESPORT AG" הנוגעת למשחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם גביע העולם ארה"ב 1994, נגד בולגריה ב- 12 במאי 1993, נגד פינלנד ב- 16 ביוני 1993, ונגד צרפת ב- 13 באוקטובר 1993. על המסמך חתום קלאוס אנדרס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום ראשון – 2  בנובמבר 1992 פִקסַסתי לקלאוס אנדרס את ההצעה הכספית הנגדית שלי מבלי לשתף איש ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית. הנשיאה והנתינה שלי החלה בטיעון הקלסי שהטלוויזיה הישראלית הציבורית היא רשת קטנה שאיננה מסחרית. ענייה ואין לה כסף. בהצעה הנגדית שלי ביקשתי לשַלֵם למשחק נגד בולגריה 22.500 דולר (במקום 35.000 דולר שהוא ביקש), 25.500 דולר בעבור המשחק נגד פינלנד (במקום 40.000 דולר), ו- 27.500 תמורת צרפת (במקום 50.000 דולר) [3].

aus 16

טקסט מסמך : זהו המסמך המקורי מ- 2 בנובמבר 1992 שנשלח ל- CWL  ובו הצעת המחירים הנגדית שלי. ניהלתי את המו"מ בכתב ידי כדי לשמור על סודיות מוחלטת של העניין. אסור היה בשום פנים ואופן שמוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור ו/או יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ידעו כי אני מנהל בעצמי מו"מ עם CWL. היה צריך גם לשמור על חיסיון המו"מ מפני מיילן טנזר ואודי מירון אנשי ערוץ 5 של הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

שחיתי בקלות באוקיינוס המו"מ הבינלאומי ודאגתי להביא את רשות השידור הטובעת לאחר אובדן זכויות השידור של המשחק אוסטריה – ישראל (בליל יום רביעי – 28 באוקטובר 1992) אלי חוֹף מבטחים. הייתי בקי היטב בנתונים הכספיים. באופן טבעי היה לי נוח לחיות בסביבה התחרותית הזאת. הכרתי היטב את יריביי ב- Business הזה וגם את סוחרי ומתווכי זכויות השידורים. היה לי שם טוב ואמין ב- EBU. לא יכולתי לטעות בניווט והשטת ספינת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במים הסוערים האלה. מכמני עבודת הטלוויזיה העיתונאית, הטכנולוגית, והכלכלית זרמו לי בעורקים. לא הייתי צריך להתאמץ להבין טלוויזיה. הטלוויזיה הייתה אני. ואני הייתי טלוויזיה. ב- 11 בנובמבר 1992 חזר קלאוס אנדרס על הצעתו המקורית. הוא התעלם מהתשובה בכתב ידי וחזר על הצעתו המקורית. זהו חלק מהטריקים ואופיו של כל מו"מ. הוא רצה לקבל כמה שיותר בעד סחורת השידור שהציע לי ואני שאפתי לשלם בעבורה כמה שפחות.

aus 17

טקסט מסמך : 11 בנובמבר 1992. קלאוס אנדרס מתעלם מההצעה הנגדית שלי וחוזר על מחירי הצעתו המקורית מ- 29 באוקטובר 1992. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1 בפברואר 1993 הודעתי לקלאוס אנדרס כי הצעת המחירים שלו גבוהה מידי ואיננה בר קבלה למרות שמעשית יכולתי להסכים לה. הסכומים שלו שהציע לי היו בכל מקרה נמוכים. 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר למשחק החוץ נגד צרפת ב- 13 באוקטובר 1993 היה מחיר סביר בהחלט אך אפשר היה להפחית אותו מפני שידעתי כי ערוץ 5 איננו בתמונה. נותר לי מספיק זמן להתמקח על המחירים. המשחק הראשון בסדרה נגד בולגריה נקבע להתקיים ב- 12 במאי 1993 בסופיה. המו"מ התנהל בסודיות גמורה והיה לי עדיין מרחב תִּמְרוּן לשאת ולתת. ב- 23 במארס 1993 שוחחנו קלאוס אנדרס ואנוכי טלפונית וכמו בכל מו"מ כספי נפגשנו בסופו של דבר באמצע הדרך. סיכמנו באותה שיחת הטלפון כי רשות השידור תשלם עבור המשחק נגד בולגריה בסופיה ב- 12 במאי 1993 סכום של 27500 (עשרים ושבעה אֶלֶף וחמש מאות) דולר, תשלם 32500 (שלושים ושניים אלף וחמש מאות) דולר עבור המשחק נגד פינלנד ב- לָאהְטִי ב- 16 ביוני 1993, ותשלם 37500 (שלושים ושבעה אֶלֶף וחמש מאות) דולר תמורת המשחק נגד צרפת בפאריס ב- 13 באוקטובר 1993. נותר לי להשיג עוד זכויות השידורים של המשחק שוודיה – ישראל בסטוקהולם ב- 2 ביוני 1993. לרוע מזלי בזכויות השידורים של המשחק שוודיה – ישראל החזיקה חברת תיווך אחרת המכונה, "Top Sports Licensing", שמטבע הדברים הצריכה השקעת מאמץ וכישרון שלי כדי לדאוג שגם המשחק הזה שוודיה – ישראל ייפול כפרי בשל לידי השידור הציבורי ולא לידיו של מיילן טנזר. לעיתים חשתי מוכה סכיזופרניה. אולם ברור שכל מסע זכויות השידורים הזה לא היה תעתועי דמיונות ו/או אי הבחנה בין מציאות לדמיון. המציאות ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה עגומה מנשוא. האשמה הייתה מוטלת על רמת הניהול הקלוקלת ולא בגלל העובדים.

aus 18

טקסט מסמך :  23 במארס 1993. זהו המסמך המקורי שנכתב בכתב ידי המאשר את גובה התשלומים שאני מסכים לשלם עבור שלושת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרות בולגריה, פינלנד, וצרפת. המסמך הזה מחייב משפטית את רשות השידור. שליחת הפקס הזה  ל- CWL ב- 23 במארס 1993 ליעדו לידיו של מר קלאוס אנדרסס הייתה כבר סמוכה וקרובה מאוד למינויו של מוטי קירשנבאום לתפקיד מנכ"ל רשות השידורר (במקומו של המנכ"ל היוצא אריה מקל), בתאריך 18 באפריל 1993. רגשות הנקם שלי במיילן טנזר ואודי מירון העניקו לי תחושות של גאווה עצומה. חשתי שאנוכי ממלא את התחייבויותיי הבסיסיות ביותר, נאמנות מקצועית ודבקות במשימה ללא פשרות למען רשת הטלוויזיה שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר קלאוס אנדרס שלח בתוך כמה ימים את החוזה לחתימה. חתמתי עליו. כמובן שלא הודעתי דבר למוטי לוי ויוסף בר-אל. וגם לא למנכ"ל רשות השידור אריה מקל ולא ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון. איש מהם וגם לא מי מ- אנשי חטיבת הספורט שלי לא ראה את מסמכי החתימה הללו עד עצם היום הזה עד רגע כתיבת הפוסט הזה ביום שישי – 6 בספטמבר 2013). הם מעולם לא שכנו בארכיון רשות השידור ו/או בארכיון ערוץ 1. הם היו נעולים ב- "כספת" שלי ומתפרסמים כאן לראשונה. המתנתי חסר סבלנות לבואו של מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום. הנה מובא לידי קוראי הבלוג החוזה החתום ההוא על ידי המאפשר לנו לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשדר בלעדית בשידורים ישירים את שלושת משחקי החוץ של נבחרת ישראל ב- 12 במאי 1993 נגד בולגריה בסופיה, ב- 16 ביוני 1993 נגד פינלנד בלאהטי, וב- 13 באוקטובר 1993 נגד צרפת בפאריס. לא היה לי עוד כל ספק עכשיו כי גם המשחק שוודיה – ישראל ב- 2 ביוני 1993 ב- סטוקהולם יהיה שלי ולא של ערוץ 5 בכבלים בראשות יריבי מר מיילן טנזר.

aus 19

טקסט מסמך : 25 במארס 1993. עמוד מס' 1 מתוך 3  של המסמך המקורי בחוזה שידורי הטלוויזיה שלי עם חברת CWL. העדות החשובה נשמרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

aus 20

טקסט מסמך : 25 במארס 1993. עמוד מס' 2 מתוך 3 של המסמך המקורי בחוזה שידורי הטלוויזיה שלי עם חברת CWL. העדות החשובה נשמרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

aus 21

טקסט מסמך : 25 במארס 1993. עמוד מס' 3  ואחרון מתוך 3 של המסמך המקורי של חוזה שידורי הטלוויזיה שלי עם CWL. המסמך נושא את חתימתי (ללא חותמת רשות השידור מפאת הסודיות) וחתימה יחדיו עם חותמת של CWL TELESPORT AG. המו"מ צלח תוכניתית וכלכלית בגלל הסודיות שלו. העדות החשובה נשמרה והיא מופיעה לפני הקורא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת (5) : מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ואנוכי ב- 1992.

זה היה מו"מ סודי. רָז. לא שיתפתי כאמור בשום פרט במו"מ את מנהל טלוויזיה שלי יוסף בר-אל, לא את סמנכ"ל הכספים מוטי לוי, ולא את המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל. גם לא את מִיכָה יִנוֹן יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. לא רק שלא שיתפתי אותם, החבאתי מהם כל שביב אינפורמציה. הכי כעסתי על מנכ"ל רשות השידור אריה מקל. אריה מקל היה איש חכם ונבון ובעל חוש הומור. הוא לא לקח את עצמו ברצינות יתירה וגם לא את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור. אַרְיֵה מֶקֶל ידע שאני צודק לחלוטין בפרשת "אוסטריה – ישראל" מ- 28 באוקטובר 1992. אבל מפני שהיה שליח פוליטי של הממסד הותיר על כנם את סמנכ"ל הכספים הכושל שלו מוטי לוי ואת מנהל הטלוויזיה הלא מוכשר שלו יוסף בר-אל. אריה מקל ידע שמדובר בשני אנשים בלתי מוכשרים אולם הוא עשה את החשבון הפוליטי שלו. הוא לא חיפש עניינים ולא זעזועים. הוא לא התכוון לעצבן את שולחו ראש הממשלה יצחק שמיר ממשרד החוץ לרשות השידור. בקיץ 1990 היה מנכ"ל רשות השידור אריה מקל אורח שלי במונדיאל איטליה 1990. באחד מימי המנוחה של השידורים הישירים סעדנו את ליבנו יחדיו במסעדה ב- וויה וונטו (Via Veneto) ברומא ושם סיפר לי את סיפור מינויו לכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה יצחק שמיר. "יואש שלא תהיה טעות אינני מתכוון לצעוד כנגד מי שמינה אותי לתפקיד המנכ"ל. אני עושה את החשבון שלי". הוא אמר זאת כמובן בחביבות כדרכו. הוא היה דיפלומט פרגמטי. מאוחר יותר בהזדמנות אחרת לעג באוזני למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. "תשמע יואש, פעם הצעתי למנהל הטלוויזיה שלך לקחת את ענת עצמון כדי שתגיש לו תוכנית מיוחדת אודות סקירת "סרטים, תיאטרון, ואומנות" והוא יוסף בר-אל שאל אותי מי זאת ענת עצמון…? הבנתי שהאיש נותר עולה חדש. רוקח ממצרים". יוסף בר-אל תיעב מצדו את אריה מקל. בעת שיחות ניהול בינינו בלשכתו בקומה השלישית הנוגעות לתכנון שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, תקף בלשון חריפה ביותר ובכינויי גנאי שלא משתמעים לשתי פנים שוב ושוב את הבוס העליון שלו, הלוא הוא מנכ"ל רשות השידור אריה מקל. אריה מקל עשה את החשבון שלו ואת החשבון של שולחו, ולא נגע ביוסף בר-אל שגם הוא היה במידה לא מועטה חביבו של יצחק שמיר. הייתי צריך להמתין לבואו של מוטי קירשנבאום שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 במקומו של אריה מקל ע"י ממשלת יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל והממונה על ביצוע חוק רשות השידור. היה זה מוטי קירשנבאום ז"ל שהדיח בקיץ 1993 את יוסף בר-אל ממשרתו ומינה במקומו לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 את יאיר שטרן (אז, שליח הטלוויזיה הישראלית הציבורית לוושינגטון).

kirshenbaum 2

טקסט תמונה : קיץ 1993. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) מדיח את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל וממנה במקומו את יאיר שטרן יבד"ל (מימין). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת (6) : אני שב ל- Line up המקורי של ה- Post הנוכחי הזה מס' 676.

איש ממתחריי מחוץ לכותלי רשות השידור לא יכול היה לחטוף ממני את סחורת השידור היקרה. שום איש ברשות השידור עצמה לא היה יכול לעשות את העבודה טוב ממני. אף אדם בטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היה יכול עוד לקעקע את העסקה. היו לי ברשת שלי הרבה יותר מקנאים מאשר ידידים. ראיתי בזאת הישג אישי. לא למעני אלא לטובת רשת הטלוויזיה שלי. לא המנכ"ל אריה מֶקֶל חתם, לא היו"ר מִיכָה יִנוֹן, וגם לא סמנכ"ל הכספים שלהם מוטי לוי. גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לא חתם. אני בלבד חתמתי. רק שמי מתוך כל אנשי רשות השידור מתנוסס על דפי ההסכם. יתרה מזאת. גם לאחר חתימתי לא העברתי עותקים מדפי החוזה לידיעת הממונים עלי. פחדתי מהתחרות נגד ערוץ 5 בכבלים. אך יראתי יותר את הקולגות שלי בטלוויזיה הישראלית . חששתי שהסוֹד ייחשף טרם זמנו ומישהו מהבכירים בהנהלת רשות השידור ייעלב מ- "פעולת הקומנדו" שלי, ויבקש להחזיר את הגלגל לאחור אפילו עד כדי טִרְפּוּד וּבִיטוּל ההסכם עם CWL. על פי ההיררכיה המקובלת וחוקי רשות השידור אסור היה לי לנהל מו"מ שכזה, וודאי לא לחתום עליו. הייתי לחוץ ועצבני, וגם מתוּח ורדוּף מאז אובדן זכויות השידור של המשחק נגד אוסטריה. חיכיתי בכיליון עיניים לבואו של מוטי קירשנבאום ז"ל. ספרתי את הימים. איבדתי לגמרי את האמון במנהיגי השידור שלי ובראשם יוסף בר-אל. פתאום הבנתי את משמעות המונח הרפואי העוסק בנפשו של האדם, "סכיזופרניה". הייתי שרוי בלחץ אטומי. נפשי נקרעה. חשבתי לפעמים בתקופת חמשת חודשי המו"מ שאני חולה. אמרתי ליָעֵל רעייתי שאני מקווה שאני פועֵל נכון ואינני מאבד את הקשר בין החשיבה ההגיונית שלי לבין רִגשותיי. האם אני פועל למען גדולתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו/או שמא אני בוגד בה בעֵת שאני נוטל לעצמי חירויות שאינן כתובות בספר החוקים של רשות השידור המסורבלת, האיטית, והכבדה. יוסף בר-אל ומוטי לוי סימלו בעיניי את שיאיו של חוסר היוזמה והכישרון. שני אישים כל כך לא מפותחים וכה לא יעילים, הניצבים ללא הצדקה בעמדות מפתח בפסגת השידור הציבורי. קיוויתי שאינני מאבד את יכולת האבחנה שלי בין מְציאוּת לדִמיון. המצב היה מורכב. נותרה עוד עבודה רבה לעשות במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית גם חוץ מלהתעסק ולהיאבק על זכויות השידורים של משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם גביע העולם של ארה"ב 1994.

תזכורת (7) : 18 באפריל 1993. מוטי קירשנבאום ז"ל שב לכור מחצבתו ומתמנה למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד אפריל 1998. המתנתי לו בכיליון עיניים.

שני אנשים המתינו לבואו המחודש של מר "מרדכי" מוטי קירשנבאום לרשות השידור. יוסף בר-אל ואנוכי. אך מטעמים שונים וכל אחד מסיבותיו הוא. המתנתו של יוסף בר- אל איש השררה הייתה המתנה פוליטית של אדם המשַחֵק על זמן שאוּל כשלפתע נדלק לידו זיק של תיקווה. הוא נפטר משְנוּא נפשו אַרְיֵה מֶקֶל (על פי עדותו הענפה והמפורטת של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל עצמו) וקיווה שמוטי קירשנבאום המנכ"ל המיועד החדש יעניק לו אשראי ניהולי נוסף. להמתנה שלי היו סיבות שונות. רציתי לעשות טלוויזיה טובה יותר בעזרתו של מוטי קירשנבאום. שמו כמנכ"ל הבא של רשות השידור נישא כבר בחלל האוויר. חתימתי האישית על חוזה הכדורגל המרובע נעשה כשלושה שבועות לפני בואו המיוחל. עם מינויו לתפקיד הרם בירכתי אותו ב- 18 באפריל 1993 באופן אישי ובשם עובדי מחלקת הספורט. תמהתי האם גם יוסף בר-אל שלח לו מכתב ברכה כמוני [5].

aus 22

טקסט מסמך : 18 באפריל 1993. זהו מכתב הברכה ששלחתי למר מרדכי "מוטי" קירשנבאום עם מינויו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993. "נכונים לכל משימה" חתמתי את מכתבי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני חושב ש- קְלָאוּס אָנְדֶרְס שניהל את המו"מ מולי מטעם CWL שמע אי פעם על מוטי לוי . הוא גם לא ידע מי זה יוסף בר-אל ו/או אריה מקל. הוא הכיר אותי, ידע היטב מי אני, ומה פועלי ב– IBA הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור [6]. היה לי שֵם ומוניטין ב- EBU. החתימה האישית שלי (בלבד, ללא חתימות אחרות ונוספת של אנשי ההנהלה הבכירה) על ארבעת חוזי הטלוויזיה המאפשרים לנו לשדר ללא הפרעה את ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל בקדם גביע העולם ארה"ב 1994 הייתה חידוש מפליג. עד אז הורשו לחתום על חוזים כספיים מהסוג הזה רק מנכ"ל רשות השידור וסמנכ"ל הכספים של הרשות. המחירים שהשגתי תמורת החוזים הבלעדיים היו לעִילָה ועִילָה. במבט לאחור הם היו סנסציוניים, חסרי תקדים, ונוחים מאוד מבחינה כספית לרשות השידור. ביום שישי – 30 לאפריל נשא מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור בעול תפקידו כבר שניים עשר יום. דיווחתי לו כי ארבעת המשחקים הבאים של נבחרת ישראל בידינו לרבות המשחק שוודיה – ישראל ב- 2 ביוני 1993. שלחתי למנכ"ל החדש באמצעות יוסף בר-אל ואֵלִימֶלֶך רם ז"ל "נדוניה". ברור שאין זאת "נדוניה" ולא נעליים. זאת הייתה תרומתי המקצועית ועשיתי זאת בגאווה טלוויזיונית. "נדוניית" הסכמים חתומים בלעדיים המאפשרים רק לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר ישיר את ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת היוקרתית של קדם גביע העולם מונדיאל ארה"ב 1994. זאת הייתה התוויית דרך חדשה בניהול מו"מ לרכישת זכויות שידור. היא קיבלה משנה חשיבות לאחר תבוסת אוסטריה המשפילה – תרתי משמע. בטלוויזיה ועל כר הדשא גם יחד [7].

kirshenbaum 1

טקסט מסמך : יום שישי ההוא של 30 באפריל 1992. זהו מסמך הסיכום המקורי עמוד מס' 1 מתוך 2. זה היה מכתב כ- "נדוניה" שהופנה ב- 30 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום (כיהן בתפקידו כתריסר ימים בלבד), והמוכיח כי  זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הבאים של נבחרת ישראל נגד נבחרות בולגריה, שוודיה, פינלנד, וצרפת – מוחזקים בלעדית ע"י מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ביזיון תבוסת אוסטריה 1992 לא חזרה עוד על עצמה. המסמך החשוב נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 2

טקסט מסמך : יום שישי ההוא של 30 באפריל 1992 .זהו עמוד מס' 2 ואחרון מתוך 2 של המסמך המקורי מ- 30 באפריל 1993 אשר הופנה למנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום. המסמך החשוב נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום רביעי – 7 באפריל 1993 השלמתי את משימת הרֶכֶש. העבודה נעשתה. בושת אוסטריה נמחקה. הסכמתי להצעת המחיר של 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר למשחק החוץ שוודיה – ישראל שהועברה אלי ע"י גב' דאפנה דֶה ווֹס ( Daphne de vos ) נציגת חברת התיווך ההולנדית לזכויות שידורים הקרויה בשפת הטלוויזיה ,"Top Sports Licensing". פִקְסַסְתִּי לה ברצון את הסכמתי בכתב [8].

kirshenbaum 3

טקסט מסמך : 7 באפריל 1993. זהו הפקס שלי שנשלח לגב' דאפנה דה ווס ומאשר את הסכמתי לשלם 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר תמורת זכויות השידורים של משחק קדם גביע העולם בכדורגל שוודיה – ישראל שנועד להיערך ב- 2 ביוני 1993 בסטוקהולם. המסמך נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 4

טקסט מסמך : 3 במאי 1993. המשימה הושלמה (!) כל חוזי הכדורגל של ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל נגד בולגריה, שוודיה, פינלנד , וצרפת היו עכשיו בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המסמך נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

על החוזה עצמו של השידור הישיר של משחק הכדורגל שוודיה – ישראל בסטוקהולם  ב- 2 ביוני 1993, חתמתי רשמית ביום שלישי – 13 במאי 1993. הייתי שבע רצון מהרכישה . צריך לזכור ולהבין לצורך השוואה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועל פי אישורו של מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של רשות השידור, אִפשרו לי באותה העת לחתום עם התאחדות הכדורגל הישראלית עבור חמשת משחקי הבית על סך כולל של 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר. 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר פֶּר משחק.

על שני ההסכמים האחרונים עם חברות התיווך "CWL" ו- "Top Sports Licensing" לא חתם מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום שכיהן בתפקידו כשלושה שבועות בלבד. הואא ידע את כל הסיפור והניח לי לסיים את עבודתי. גם יוסף בר-אל ששימש עדיין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא חתם. קִצוֹ היה ממילא קרוב. מוטי קירשנבאום ז"ל ידע בדיוק נמרץ כיצד אני פועל כדי לצַרֵף את המשחק הרביעי שוודיה – ישראל למסת שלוש הרכישות הקודמות. זה נעשה ללא ידיעתו של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי. לא הייתי צריך את גיבויו מכיוון שהיה לי כבר את מוטי קירשנבאום ז"ל. מנכ"ל רשות השידור החדש שהיה מוּדע ל- "קטסטרופת אוסטריה" העריך את יוזמתי וכיבד את חתימתי. ארבעת החוזים להשגת זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל נגד בולגריה (12 במאי 1993), נגד שוודיה (2 ביוני 1993), נגד פינלנד (16 ביוני 1993), ונגד צרפת (13 באוקטובר 1993) נושאים את חתימתי האישית בלבד והיא מחייבת את רשות השידור [9]. בכך הושלמה מכת ה- מנע שלי נגד מחלקת הכספים של רשות השידור וגם נגד מיילן טנזר ואוּדִי מִירוֹן לאחר אותו הכישלון הזכור לשמצה "מפלת אוסטריה" ב- 28 באוקטובר 1992.

תזכורת (8) : יכולתי להסב עכשיו מבטי לאחור בזעם אך גם בגאווה. טבלת השידורים והתשלומים עבור עשרת משחקיה בית וחוץ בקדם גביע העולם בכדורגל – ארה"ב 1994 לא נראתה כל כך נורא מנקודת מבט טלוויזיונית – מוניטארית.

תאריך              מקום              משחק                      ערוץ משדר             תשלום זכויות

28.10.1992      ווינה           אוסטריה – ישראל  2:5    ערוץ 5 (כבלים)                 20000 דולר

11.11.1992 רמת גן   ישראל – שוודיה 1:3 ערוץ 1 (שדר מאיר איינשטיין) 50000 דולר

2.12.1992       רמת גן         ישראל – בולגריה 2:0      ערוץ 1 (שדר מאיר איינשטיין)    50000 דולר

17.2.1993       רמת גן         ישראל – צרפת 4:0          ערוץ 1 (שדר מאיר איינשטיין)    50000 דולר

12.5.1993       סופיה           בולגריה – ישראל 2:2      ערוץ 1 (שדר מאיר איינשטיין)   27500 דולר

2.6.1993         סטוקהולם     שוודיה – ישראל 0:5       ערוץ 1 (שדר מאיר איינשטיין)     35000 דולר

16.6.1993       לאהטי          פינלנד – ישראל 0:0       ערוץ 1 (שדר רמי ווייץ)          32500 דולר

13.10.1993     פאריס           צרפת – ישראל 3:2         ערוץ 1 (שדר מאיר איינשטיין)     37500 דולר

27.10.1993     רמת גן          ישראל – אוסטריה 1:1     ערוץ 1 (שדר מאיר איינשטיין)     50000 דולר

10.11.1993     רמת גן          ישראל – פינלנד 3:1        ערוץ 1 (שדר מאיר איינשטיין)   50000 דולר

בסיכומו של דבר שידרנו ישיר תשעה משחקים (מתוך עשרה) של משחקי נבחרת ישראל בקמפיין המוקדם של גביע העולם ארה"ב 1994 (מתוכם שידר ישיר מאיר איינשטיין ז"ל 8 משחקים ורמי ווייץ שידר ישיר משחק אחד). השקעת מחלקת הספורט בשידורי נבחרת ישראל בכדורגל בטלוויזיה תמיד הצדיקה את עצמה. מדובר בשליחות טלוויזיונית לאומית (!). נבחרת ישראל סיימה בתיקו שתיים את משחקה נגד בולגריה בסופיה ב- 12 במאי 1993, ספגה תבוסה 0:5 משוודיה בסטוקהולם ב- 2 ביוני 1993, השיגה רק תיקו אפס נגד עם פינלנד בעיר לאהטי ב- 16 ביוני 1993, אבל כיפרה בניצחון מרעיש על צרפת 3:2 בפאריס ב- 13 באוקטובר 1993. שלמה שרף והנבחרת שלו לא הצליחו להעפיל לטורניר גמר המונדיאל של ארה"ב 1994. זה היה כישלונה הראשון של נבחרת ישראל ומאמנה שלמה שרף בסדרה של ארבע מפלות רצופות בשנים 1994, 1996, 1998, ו- 2000  בניסיונות להעפיל למונדיאל הכדורגל עולמי ו/או ל- EUROs, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל. שאלת אי שידור משחק החוץ הראשון אוסטריה נגד ישראל ב- 28 באוקטובר 1992 על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית , הייתה לא למה הפסדנו את הזכויות אלא איך הפסדנו אותן. הפרשה העיבה כצֵל כבד מעל ראשה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עוד זמן ארוך. השידור הציבורי הוותיק והמסורבל חטף מנה הגונה. יותר מזה. הוא ספג מכה אנושה.

רשות השידור בחִדלונה הרָב אִפשרה לקריסטוף שרדט, מיילן טנזר, ואוּדִי מִירוֹן לשנוֹת את חוקי המשחק הקרוי "המשחק לרכישת זכויות שידורים בישראל", מוקדם מהצפוי. האמת צריכה להיאמר מיילן טנזר ואודי מירון חוללו ב- 1992 את מהפכת הטלוויזיה השנייה בישראל על חשבונה של רשות השידור. מהפכת הטלוויזיה הראשונה בארץ התחוללה עם הקמת הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 91 היום) וסגנו עוּזִי פֶּלֶד (בן 80 היום. מפיק ואיש טלוויזיה ברמה בינלאומית. אנשי צוות ההקמה ב- 1968 קראו לו "הכריש" בשל יכולות הארגון וההפקה הגבוהות שלו). אנשי הכבלים הצעירים מיילן טנזר ואודי מירון "גנבו את ההצגה" כאמור לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 28 באוקטובר 1992. הם ביצעו מהפכת שידורים והעמידו בתור מאות אלפי אנשים שביקשו להתחבר מייד לטכנולוגיית הטלוויזיה בכבלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא נזהרה דיה גם בהמשך. ב- 17 במאי 1994 אִפשרה רשות השידור לערוץ 2 המסחרי, דַּרְדָּק תקשורת שזה אך נעמד על רגליו, לחולל את מהפכת הטלוויזיה השלישית. ערוץ 2 הצעיר והשש אלי קרב זכה במאבק על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי והביס את השידור הציבורי הכבד והמסורבל ללא קרב. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה (עד למפלת ה- "17 במאי 1994") במשך 25 שנה רצופות בזכויות הכדורגל הישראלי מאז 1968. ב- 5 בנובמבר 1995 כמה שעות לאחר רצח ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין ז"ל, התחוללה בארץ מהפכת הטלוויזיה הרביעית. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשותו של מר שלום קיטל הביסה ללא תנאי את חטיבת החדשות הוותיקה של השידור הציבורי בראשותו של דודו גלבוע. הפקות עיתונאיות ושידורי חדשות היו "הספציאליטה" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, תחום ההתמחות שלה, אך מרבית הצופים בישראל נדדו בשבוע האֵבֶל על רצח ראש הממשלה למרקע ערוץ 2 ועימם גם הרייטינג. האָשמה העיקרית לעליבות ואי הסדר שפשו בין כתלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים ההן של 1993 – 1990 הייתה מוטלת בראש וראשונה על כתפי מנהלה יוסף בר-אל. המצב דמה לכאוס והאחריות הייתה שלוֹ. כולם ידעו שמשהו קלוקל (בלשון המעטה) מתרחש בטלוויזיה אך איש בוועד המנהל של רשות השידור ובמליאת הרשות לא קם והצביע בכיוונו של האדם האחראי לכל ה- "בוקה והמבולקה" הזאת, לכל התוהו ובוהו הזה. הייתי מתוסכל כמו רבים אחרים בבניין. אחד ש- שרוי בסערת רגשות. עליבותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכלל ושידורי הספורט שלה בפרט הזדקרו לעיני כל. באחת מישיבות וועדת הספורט של המליאה שנערכה ב- 24 בפברואר 1993 בהשתתפותי ובהשתתפות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נחת על שולחני פתק אישי [10] מאחד מחברי המליאה. הנה המקור כלשונו.

barel

טקסט מסמך : 24 בפברואר 1993. מתוך ישיבת הוועד המנהל ומליאת רשות השידור . במונח "בולשביק" התכוון חבר המליאה אלברט אסלה ליוסף בר- אל המנהל הריכוזי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כעבור 4 חודשים הדיח מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום את יוסף בר- אל מתפקידו הרם ומינה במקומו את יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ראה הספר "הקשר הסימביוטי", ובו המסמך האקסקלוסיבי של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מ- 30 באפריל 2000, המאשים בגלוי את מוטי לוי בניהול לקוי וכושל של רכישת זכויות שידורי הספורט לטלוויזיה.

[2] ראה נספח : פקס המחירים של קלאוס אנדרס אלי מתאריך 29 באוקטובר 1992 , הנוגע לשלושת משחקי החוץ של נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם- ארה"ב 1994 נגד נבחרות בולגריה, פינלנד, וצרפת.

[3] ראה נספח : פקס הצעת המחירים הנגדית שלי לקלאוס אנדרס  מחברת CWL מתאריך 2  בנובמבר 19922.

[4] ראה נספח : חוזה השידורים הבלעדי עם חברת CWL שנשלח על ידי ובחתימתי  לקלאוס אנדרס ב-  28 במרס 19933.

[5] ראה נספח : מכתב הברכה שלי למוטי קירשנבאום עם מינויו למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993.

[6]  IBA (ראשי תיבות של Israel Broadcasting Authority)

[7] ראה נספח : מסמך "הנדוניה" שלי למנכ"ל מוטי קירשנבאום מ- 30 באפריל 1993 , המאשר כי  זכויות השידורים של ארבעת משחקי החוץ הנותרים של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קמפיין מונדיאל ארה"ב 1994 הן בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[8] ראה נספח : פקס שלי שנשלח לגב' דאפנה דה ווס מתאריך 7 באפריל 1993 , המאשר את הסכמתי לשלם 35000 דולר תמורת השידור הישיר של משחק הכדורגל שוודיה ישראל (ב- 2 ביוני 1993 מסגרת קדם גביע העולם – ארה"ב 1994).

[9] ראה נספח : חוזה השידור הבלעדי של המשחק שוודיה – ישראל בקדם מונדיאל ארה"ב 1994 עם חברת "Top Sports Licensing" מתאריך 13 במאי 19933.

[10] ראה נספח : הפתק האישי אלי מאת חבר מליאת רשות השידור אלברט.

מאיר איינשטיין ז"ל וכל חטיבת הספורט היו עדים למחול השדים הטלוויזיוני המטורף הזה. בחלוף שנה הגיע הפיצוי. אנוכי נוטש את התזכורות ו- חוזר למאבק הפרטי שלי ולנימוקים ולשיקולים שלי שהיו בעד הצורך החיוני בשידור הישיר של המשחק צרפת – ישראל שאמור להיערך ב- 13 באוקטובר 1993 באצטדיון "פארק דה פראנס" בפאריס בהובלת צוות השידור הבכיר שלי מאיר איינשטיין את אבי רצון.

הרגשתי פשוט אָבוּד והַלוּם צער, וגם טיפֵּש. איזה מין דבר זה לשָלֵם עשרות אלפי דולרים תמורת זכויות שידורים בלעדיות כדי לרכוש את שידור המשחק למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לשכור עמדת שידור "בפָּארְק דֶה פְראנס" (Parc des Princes ), להטיס את צוות השידור לפאריס, ובסופו של עֶרֶב לשָדֵר מן המשחק המסקרן הזה רק קטעים מוקלטים נבחרים, ועוד למחרת. היה נדמה לי שההנהלה שלי פשוט השתגעה ונפלה על הראש. יש נטייה כזאת אצל כל מנהיגות באשר היא לבטל את ההיגיון כדי לפגוע בעצמה ביודעין. ההנהלה מחסלת משום מה במו ידיה את הנוגדנים של גופה ונותנת לו לקרוס. מי שלא מאמין צריך לקרוא את הספר "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן. בְּ- בַטְלוֹ את השידור הישיר של משחק הכדורגל צרפת – ישראל שנועד להיערך ביום שלישי – 13 באוקטובר 1993 באצטדיון "פארק דה פראנס" פעל יאיר שטרן במתכוון נגד עצמו ונגד המוֹסָד שבראשו ניצב. זה נכון שנבחרת ישראל ספגה הפסד ביתי רב שערים 0:4 נגד נבחרת צרפת באִצטדיון ר"ג ב- 17 בפברואר 1993, ואח"כ נחלה תבוסה 0:5 גם במשחק חוץ נגד נבחרת שוודיה בסטוקהולם ב- 2 ביוני 1993. היא באמת לא הייתה עוד בתמונת הסיכויים. אבל היא הייתה הנבחרת הלאומית של עם ישראל שמתמודדת במאבק כוחות מעניין ומסקרן נגד צרפת ומשחקת במשחק רשמי בקדם גביע העולם בכדורגל. אין בכלל ספק שהייתה מוטלת עלי החובה הציבורית כמנווט, מנהל ראשי, ומתווה את מדיניות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשכנע את ההנהלה (מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן) בצורך לשָדֵר ישיר את האירוע למען משלם האגרה. תירוציו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יאיר שטרן שחשב אחרת ממני נשמעו לי חסרי הגיון, מגוחכים, ופתטיים. לא רציניים. לכֵן לא וויתרתי לוֹ.

זהו זה. נותרה לי עוד תקווה אחת. עוד צָ'אנס אחד. האחרון. משימת השידור הישיר נראתה לי חשובה מספיק כדי שאפנה בעת צרה לידיד משותף של יאיר שטרן ושלי. עו"ד רוֹנִי בר – און (מי שהיה ח"כ מטעם מפלגת "קדימה" ולשעבר גם שר הפנים ושר האוצר בממשלות ישראל). את עו"ד רוֹני בר-אוֹן אהבתי משכבר הימים עוד כשהיה יו"ר מועדון בית"ר ירושלים בכדורגל בשנות ה- 80 של המאה שעברה. ב- 1987 יצר היסטוריה יחד עם משה דדש המיתולוגי כשקבוצתם בית"ר ירושלים זכתה לראשונה באליפות המדינה. רוני בר-און היה איש חכם, בעל תפישה מהירה של הדברים, ופרטנר ביצועי הַגוּן והגיוני. טסתי למשרד עורכי הדין שלו בגבעת שאול בירושלים וסיפרתי לו את הסיפור המדהים במלואו כי חֲבֵרוֹ יאיר שטרן מסרב לשדר ישיר את המשחק צרפת – ישראל ב- 13 באוקטובר 1993. ביקשתי אותו שיתערב אצל ידידו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לטובת השידור הישיר.

dadash

טקסט תמונה : קיץ 1987. היו"ר עו"ד רוני בר- און (משמאל) והמנכ"ל משֶה דָדָש (מימין) הצֶמֶד שהוביל את מועדון בית"ר ירושלים ב- 1987 לזכייה הראשונה בתולדות המועדון בתואר אלופת המדינה בכדורגל. רוני בר-און היה אחד האנשים החכמים והמחושבים ביותר שהכרתי בכדורגל הישראלי. (באדיבות מר דורון עוז המו"ל והעורך הראשי של הספר "אני אוהב אותך בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

הבלתי ייאמן קרה. זה היה מדהים (!). מה שאני לא הצלחתי לעשות כמנווט ומנהל שידורי הספורט של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן במשך 14 (ארבעה עשר) ימי תחנונים, הסברים, והשתדלויות – הצליח עו"ד רוֹני בר – און לחוֹלֵל בשיחה בת חמֵש דקות עם אותו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המגוחך יאיר שטרן. עו"ד רוֹני בר – אוֹן שטח בפני הבוס הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את נימוקיו שלוֹ ושִכנע את יאיר שטרן בחיוניות השידור הישיר. תוצאת המשחק צרפת  – ישראל שהחל ברֶבַע לעֶשֶר בעֶרֶב (השידור הישיר נפתח בתשע ושלושים בתום "מבט") והסתיים בחצות ורבע – הייתה סנסציונית. כמוהו גם הרייטינג. יותר מ- % 65 מכלל צופי הטלוויזיה במדינת ישראל חזוּ באותו לילה בשידור הישיר ההיסטורי של מאיר איינשטיין ז"ל ואבי רצון יבד"ל שיאיר שטרן סירב לשָדֵר בגין הטענה המגוחכת, "כי נבחרת ישראל איננה שרויה עוד במאבק ובתמונת הסיכויים". לא סתם סירב. התעקש בכל כוחותיו לא לשָדֵר.

אינני בטוח שמאיר איינשטיין היה בּוֹחֵר מרצונו צורת שידוּר קוֹלית כזאת שבה יימוֹג קולו לפתע ויישמע כצְוָוחָת תרנגולת שְחוּטָה, דווקא באותו ליל רביעי ההוא – 13 באוקטובר 1993 בדקה ה- 93 במשחק הכדורגל באצטדיון הפריסאי "פארק דה פראנס", בו הבקיע ראובן עטר הנפלא את שער הניצחון בהתמודדות הכדורגל צרפת נגד ישראל 3:2. אחד הרגעים החשובים ביותר בהיסטוריה ובתולדות הכדורגל הישראלי מעולם. משחק הכדורגל הזה שודר ישיר ע"י מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון , וצווחת התרנגולת השחוטה שלו התרחשה באחת עשרה שלושים וחמש בלילה. זה היה בדקה ה- 93 האחרונה של המשחק. ממש באותו הרגע חוללה נבחרת ישראל בכדורגל סנסציה עולמית משער ניצחון שהבקיע ראובן עטר בדקה האחרונה של המשחק על אדמת צרפת בקדם גביע העולם – ארה"ב 94'. לא היה שחקן מתאים יותר מראובן עטר בעל דרך ארץ, דוגמא אישית, מוסר עליון, ויושרה מושלמת (במגרש ומחוצה לו ) לכבוש את שער הניצחון. אחרים יאמרו כי זה היה מזל היסטורי. ההיסטוריה איננה עושה את האנשים. האנשים הם המחוללים אותה. ראובן עטר נמנה עליהם. השחקן ההגון ו- הדָגוּל הזה הוא אדם וספורטאי מהגדולים שקמו למדינת ישראל. אייל ברקוביץ', חיים רביבו, ומרדכי שפיגלר ורבים אחרים עדיין יכולים ללמוד ממנו גם היום. עקבתי אחריו באמצעות מצלמות הטלוויזיה שלי לאורכן של שנים רבות. לא טעיתי באבחנתי. מיליון צופים בישראל שמעו בליל 13 באוקטובר 1993 את מאיר איינשטיין ז"ל נחנק מרוב התרגשות ומאבד את קולו. זאת הייתה עובדה שלא ניתן להסתירה ואת הנעשה לא אפשר היה להשיב. צווחת התרנגולת השחוטה שלוֹ הייתה למרבה הפרדוקס בעלת חֵן. היא הוקלטה ותועדה לעַד על הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר ומצויה בארכיון ערוץ 1 בירושלים. שידורו הנרגש של מאיר איינשטיין המתאר את הבקעת השער השלישי של ראובן עטר שהיה גם שער ההכרעה הסנסציוני של נבחרת ישראל על נבחרת צרפת בדקה האחרונה (למעשה בדקה ה- 93) של המשחק במוקדמות גביע העולם – ארה"ב 94', כשמיתרי גרונו קוֹרסים, וקולו הנמוֹג צווח " — ש —  ע — ר — ", היה פָארְסָה קוֹלִית טלוויזיונית, Fade out. ניהלתי את השידור הישיר מעמדת המפיק שלי באולפן א' בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים ולא האמנתי למשמע אוזניי. אינני זוכר תופעה דומה כזאת של איבוד קול ברגע כה חשוב אצל יורם ארבל, רמי ווייץ, ו/או נסים קיוויתי. אבי רצון הפרשן של מאיר איינשטיין באותו משחק, היה אָדִיב מספיק כדי להיכנס בטבעיות לשידור הישיר ולומר באצילות למיקרופון, "מאיר תירגע…". זאת הייתה פאוזה הכרחית בת כמה שניות כדי לאפשר לשַדָּר ההמום להתאושש ולהחזיר לתקנם את מיתרי קולו האבודים.

למרבית מזלו הציבור דווקא קיבל את הפשלה ברוח טובה. אולי בגלל שנקשרה והייתה כרוכה ברגע הכרעה כה עֶרכּי וכל כך חשוב בהיסטוריית הכדורגל של ישראל. ייתכן, גם מפני שהציבור פשוט אהב את מאיר איינשטיין  מגדולי השדרים – העיתונאיים בישראל ובטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 בכל הזמנים, וראה בצווחת התרנגולת השחוּטה שלוֹ מעין ברירת מחדל, ומייד סלח לוֹ. את נסים קיוויתי כבר היו תולים מזמן על העץ הכי גבוה בכיכר העיר בגין איבוד קול מֵביך שכזה. מאיר איינשטיין היה חַסִין. לפתע הפך לשַדָּר טֶפְלוֹן כמו יורם ארבל. נקי ללא רבב. מין שַדָּר ששגיאות שידור אינן נדבקות בו. כשהֵן בכל זאת קורות – הן נושרות מייד ומחליקות ממנו. הוא מאיר איינשטיין ז"ל עלה מדרגה בהיררכיה של השידור והפך לשַדָּר קונצנזוס במדינת ישראל. בניגוד לכל הגיון טלוויזיוני הפכה הסתבכות מיתרי גרונו ותקלת הקוֹל המביכה לאחד מסמליו המסחריים. הציבור סמך את ידו לא רק על קולו של מאיר איינשטיין אלא גם על מראהו. יופיו על המסך היה טמוּן במראהו הדומה לנוֹאַש. הייתי אומר כמעט בכיעורו. אבל בהופעתו האנטי טלוויזיוני הייתה טמונה מהימנות ואופי. התסרוקת הביזארית של שערו האפור והמלבין הגולש על מצחו התקבלה על מרקע בנפש חפצה. רותי ליפקין מזכירת ההפקה שלי במשך שנים רבות הייתה תמיד אומרת לי, "יואש אלרואי, חייבים לעשות משהו עם התספורת המשונה שלו, אתה חייב לשלוח אותו למספרה". היא צדקה אולם מעולם לא הערתי לו. באופן פרדוקסלי התספורת המוזרה הזאת דווקא העניקה לו אסתטיקה וחֵן ייחודי. במראהו החסר תיקווה כמעט על מסך הטלוויזיה, פניו הרזים, השדופים, והסגפניים, וחוטמו החד קנה לו אמינות ואמפתיה – אצלי וגם בציבור. מאיר איינשטיין ז"ל היה בימים ההם של עשור ה- 90 במאה שעברה שַדָּר עַל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אהוב, מוערך, ובלתי נשכח.

einstein

טקסט תמונה : קיץ 1997. אתונה. אליפות העולם ה- 6  בא"ק נערכת באתונה – יוון. אנוכי בעמדת השידור באצטדיון האולימפי באתונה יחדיו עם מאיר איינשטיין. הוא היה שדר– עיתונאי אהוב ומוערך. שימו לב לחולצה של מאיר איינשטיין. הלוֹגוֹ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משתלב בלוֹגוֹ האולימפי של חמש הטבעות כפי שעיצב ב- 1924 מחדש המשחקים האולימפיים בעידן החדש הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני זוכר את היום ההוא בספטמבר 1990 בו הפקדתי בידו לראשונה את מיקרופון מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (לאחר נטישתו יורם ארבל אותי) והעליתי אותו בפעם הראשונה בחייו על מסך הטלוויזיה הציבורית. לא היו לי ספקות כי הוא ייכנס בקלות לנעליו הגדולות של יורם ארבל. הוא לא רק נכנס. הוא החליק. ידעתי שהוא טוב. לא ידעתי עד כמה הוא טוב. הצלחתו המטאורית לאחר עזיבת יורם ארבל הצדיקה את הסלוגן שטבע הנביא ירמיהו, "לא אלמן ישראל". אהבתי אותו את מאיר איינשטיין, את מראהו, ואת האינטליגנציה שפרצה ממנו והפיץ אותה לכל עבר. האיש היה עיתונאי קַר רוח, שקול, החלטי, ודומיננטי בשידור. וגם חרוץ. הוא עשה את המוטל עליו. לעולם לא התבכיין ולא בא בטענות, וגם אף פעם לא רִיכֵל. איש עבודה יוצא מן הכלל ושַדָּר עַל. הצמד מֵאִיר איינשטיין ואָבִי רָצוֹן היה צֶוֶות שידור טלוויזיוני מעולה שמשך יחדיו את שידורי הכדורגל בערוץ הציבורי כעשור שנים, אבל סיבת הרייטינג הגבוה הייתה חומר השידור עצמו, עם כל הכבוד לצוות השידור ששידֵר אותו. השָדָרים חשובים – אך חומר השידור חשוב מהם. זהו חוק ברזל בטלוויזיה. תכונות הבּלְעדיוּת, הרִאשוניוּת, והמהֵימנוּת המאפיינים את שידורי חומרי הגרעין השונים בטלוויזיה, מבּידוּר וסרטי קולנוע ועד חדשות וספורט והמתקיימים לאורך זמן, הם שיקבעו את כּמוּת הרייטינג ויכולת הִיטמעוּתן בקרב הציבור הרחב.

המנהיגות והמערכת המתכננת את לוח השידורים והרוכשת את החומרים הבלעדיים ומנווטת את השידורים האלו, חשובה לא פחות מצִוותי השידור המפרסמים את המראה שלהם לצופים. האמת, מה זה בעצם חשוב מנקודת מבטו של הציבור מי יָשָב בעמדת השידור באִצטדיון "פָּארְק דֶה פְרינס" (Parc des Prince) באותו הערב ההוא של 13 באוקטובר 1993 ושידר משם את המשחק הסנסציוני. האם היה זה מאיר איינשטיין, יורם ארבל, רָמִי וָוייץ, ו/או זוֹהֵייר בָּהָלוּל. המשחק הזה עמד בזכות עצמו. חשוב שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רכשה אותו בזמנו לשידור ישיר בלעדי לציבור הצופים בארץ ולא וויתרה עליו. ועוד דבר חשוב הנוגע להפקה שהצופים אינם יודעים. לשידור הזה היה גיבוי לווייני. אם סיגנל השידור הישיר היה נופל בשל תקלה כלשהי, הייתי יכול להתחבר מייד לסיגנל השידור של רשת הטלוויזיה הצרפתית 1 TF שהפיקה את כלל השידור מראשיתו ועד סופו עבורי. זאת הייתה מחשבת הטלוויזיה שלי : הפקה כפולה מאורגנת ומתוכננת (Double Production) נכונה מראש. במקרה של תקלה לוויינית בהעברת התמונה היו השַדָּר והפרשן שלי בפאריס נדרשים לשָדֵר מכסימום ב- Reverse Angel (זווית הפוכה בין עמדת השידור הישראלית למצלמות הטלוויזיה הצרפתיות). מאיר איינשטיין ואבי רצון שידרו, ויואב טוקר החרוץ והידען היה מפיק המשנה שלי בפאריס

ובאשר לצרפת ולצד הספורטיבי של הסיפור. צרפת הייתה זקוקה לתוצאת תיקו אחת בלבד בשני משחקי הבית  שנותרו לה נגד ישראל  ב- 13 באוקטובר 1993, ונגד בולגריה  ב- 10 בנובמבר 1993, כדי להיות המדורגת הראשונה בבית המוקדם ועל מנת להעפיל לטורניר גמר גביע העולם שנקבע להיערך בקיץ 1994 בארה"ב. נגד ישראל היא ניגפה. נותר לה הצ'אנס האחרון נגד נבחרת בולגריה שוב באצטדיון הביתי שלה בפאריס "פארק דה פראנס". היא הייתה זקוקה לתוצאת תיקו בלבד כדי להעפיל לארה"ב 1994 ובאמת בדקה ה- 92 הייתה התוצאה נגד בולגריה 1:1. אבל אז פרץ החלוץ הבולגרי אמיל קוסטדינוב מאגף ימין והבקיע את השער הצרפתי שכבר לא היה חסין. בולגריה ניצחה 1:2 ועלתה לארה"ב 94'. נבחרת צרפת שהייתה זקוקה לתוצאת תיקו בשני משחקים ביתיים האחרונים נגד ישראל ובולגריה – כשלה. זה קורה אחת לאֶלֶף שנה וזה אירע לצרפת מעצמת עַל בכדורגל פעמיים ברציפות דווקא במגרשה הביתי. צרפת תיקנה את עצמה כעבור ארבע שנים לאחר שזכתה ב- 1998 על אדמתה בגביע העולם בכדורגל (גברה על ברזיל במשחק הגמר 0:3), ובשנת 2000 ניצחה במשחק הגמר באליפות אירופה לאומות בכדורגל את איטליה 0:1.

ראה גם הספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי והקרוי, "הפקות חובקות ארץ ועולם" במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ודנה ועוסקת בקורות ותולדות הטלוויזיה המקומית והבינלאומית בשלושה תחומים עיקריים : חדשות, ספורט, ותיעוד.

מותו בטרם עֵת של מאיר איינשטיין ז"ל הוא טרגדיה פרטית למשפחתו ומהווה עבורה אוֹבְדָן ו- צער עצומים. לעַד. צער של ציבור כללי הוא אחר ו- מי יודע בכמה זמן מדובר. הזיכרון תמיד נותר במקומו אולם דינו של הצער הציבורי שונה. הוא נבדל מהזיכרון ו- עשוי מחומר שנוטה בדרך כלל להתמסמס. שיני הזמן ממוססות אותו. לא תמיד, בדרך כלל. נורא לומר אולם תעשיית הטלוויזיה תמצא למאיר איינשטיין חיש מחליפים. זה יקרה מהר יותר מהמשוער. הארץ מלאה באנשים חיים שחשבו שאין להם תחליף אולם נמצאו להם כאלה (ואף מוצלחים ו- ראויים מהקודמים), לא כל שכן כשמדובר במתים. נורא לומר אולם זאת האמת, החיים חזקים מהמתים. מאיר איינשטיין היקר לי, נוּח על משכבך בשלום. אנוכי לעולם לא אשכח אותך. אזכרך לעַד, עד ייתמו ימיי שלי.       

סוף הפוסט מס' 676. הועלה לאוויר ביום שישי – 31 במארס 2017.

ראה המשך בפוסט מס' 677 "The camera never blinks twice" – לזכרו של מאיר איינשטיין ז"ל. רשימה מס' 3. סיפורה של תקופה.

סוף הפוסט מס' 676. הועלה לאוויר ביום שישי – 31 במארס 2017.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *