פוסט מס' 677. "The camera never blinks twice" – לזכרו של מאיר איינשטיין ז"ל. סיפורה של תקופה (רשימה מס' 3). המצלמה הבהבה שבריר שנייה בדיוק כשמאיר איינשטיין ניצב בשעת דמדומים במשעול הטלוויזיה ההוא לפני 27 שנים בצומת הזמנים של חודש ספטמבר בשנת 1990. ה- Environment הטלוויזיוני הישראלי והבינלאומי אליו נכנס מאיר איינשטיין ז"ל בספטמבר 1990 היה עתיר רְכִיבִים וסָבוךְ. מאיר איינשטיין ז"ל השכיח באִבְחָה אחת את זכרו של יורם ארבל שנטש את השידור הציבורי באותם הימים ההם. זאת הייתה דעתי וכך סבר גם מנכ"ל רשות השידור שלי מוטי קירשנבאום ז"ל. ב- 1998 ניצב מאיר איינשטיין ז"ל באחת מפסגות הטלוויזיה החשובות ביותר בשידור הציבורי. הוא היה השַדָּר הראשי והמוביל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית באירועים החשובים והפופולאריים של אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות אירופה בכדורגל וכדורסל, ואליפויות עולם ב- א"ק. כמו כן שידר את משחקי נבחרות ישראל הרבים בכדורגל וכדורסל לאורך שנים בקמפיינים המוקדמים של המונדיאלים וה- Euros ובקדם אליפויות אירופה בכדורסל, ו- נשא בעול המגיש הראשי באולפן ובשטח של כל תוכניות הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאיר איינשטיין היה שַדָּר – עיתונאי עַל, אחד החשובים ביותר בהיסטוריה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים. הַרֶזוּמֶה העשיר שלו מוכיח זאת. פעם, האחד שאין בִּלְתּוֹ. פוסט מס' 677 כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שלישי – 4 באפריל 2017.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, ו/או נכתב, ו/או נערך למען מטרות רווח כספי, צבירת מוניטין, ו/או פרסום אישי.

הערה 3 : חלק מהפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת על פי הצורך.

הערה 4 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 5 : כמות הנכנסים והקוראים את הבלוג yoashtvblog.co.il נעה סביב חצי מיליון.

———————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 677. הועלה לאוויר ביום שלישי – 4 באפריל 2017 בתום שבוע לזכרו של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 הבלתי נשכח מאיר איינשטיין ז"ל (2017 – 1951), רשימה מס' 3.

———————————————————————————————————-

פוסט מס' 677. "The camera never blinks twice" – לזכרו של מאיר איינשטיין ז"ל. סיפורה של תקופה (רשימה מס' 3). המצלמה הבהבה שבריר שנייה בדיוק כשמאיר איינשטיין ניצב בשעת דמדומים במשעול הטלוויזיה ההוא לפני 27 שנים בצומת הזמנים של חודש ספטמבר בשנת 1990. ה- Environment הטלוויזיוני הישראלי והבינלאומי אליו נכנס מאיר איינשטיין ז"ל בספטמבר 1990 היה עתיר רְכִיבִים וסָבוךְ. מאיר איינשטיין ז"ל השכיח באִבְחָה אחת את זכרו של יורם ארבל שנטש את השידור הציבורי באותם הימים ההם. זאת הייתה דעתי וכך סבר גם מנכ"ל רשות השידור שלי מוטי קירשנבאום ז"ל. ב- 1998 ניצב מאיר איינשטיין ז"ל באחת מפסגות הטלוויזיה החשובות ביותר בשידור הציבורי. הוא היה השַדָּר הראשי והמוביל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית באירועים החשובים והפופולאריים של אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות אירופה בכדורגל וכדורסל, ואליפויות עולם ב- א"ק. כמו כן שידר את משחקי נבחרות ישראל הרבים בכדורגל וכדורסל לאורך שנים בקמפיינים המוקדמים של המונדיאלים וה- Euros ובקדם אליפויות אירופה בכדורסל ו- נשא בעול המגיש הראשי באולפן ובשטח של כל תוכניות הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאיר איינשטיין היה שַדָּר – עיתונאי עַל, אחד החשובים ביותר בהיסטוריה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל הזמנים. הַרֶזוּמֶה העשיר שלו מוכיח זאת. פעם, האחד שאין בִּלְתּוֹ. פוסט מס' 677 כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שלישי – 4 באפריל 2017.

אלו חוקי תעשיית הטלוויזיה :

1. אין תחליף לתִּכְנוּן והיערכות טלוויזיונית יסודית, רצינית, קפדנית ומדויקת, ומרחיקת לֶכֶת בת שנים מהיבטי תוכן, זכויות שידורים וכלכלה, טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ושימוש הגיוני והגון של משאבי אנוש.

2. אין תחליף לעיתונאות אמת, אמיצה וחוקרת, חרוצה ונבונה, ש- דבקה במשימתה ואשר נעה על פי תכנון ומחשבה מראש בקו מקביל לקו המקביל של הממלכה ולעולם איננה חוצה אותו.

3. אין תחליף לניהול מדיניות חכמה של רכישת זכויות שידורים בלעדיות רלוואנטיות בעיקר בתחום שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית. 

4. אולם יש תחליף לבני אנוש. 

הסבר : "The camera never blinks twice" הוא שם ספרו של דן ראת'ר (Dan Rather) מגיש החדשות רב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לאחר עידן וולטר קרונקייט (Walterr Cronckite). השתמשתי בביטוי הנ"ל בעל משמעות תקשורתית, "המצלמה אינה מהבהבת פעמיים", בעת פגישה עם אלכס גלעדי ב- 1994 בטרם קראתי את הספר ובטרם ידעתי כי הביטוי המקצועי התקשורתי הנ"ל הוא שמו של הספר ההוא ש- דן ראת'ר כתב. זה היה בעת שיחה ביולי 1994 עם מר אלכס גלעדי ב- IBC בדאלאס (Dallas) בירת מדינת טקסס (Texas) בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 את טורניר מונדיאל ארה"ב 1994. השתמשתי בביטוי "המצלמה איננה מהבהבת פעמיים" לאחר שנודע כי מנכ"ל רשות השידור הוותיקה מוטי קירשנבאום ז"ל וויתר מנימוקיו שלו ולא התייצב להתמודדות במכרז ההוא ב- 17 במאי 1994 מול ערוץ 2 המסחרי הצעיר והשאפתני על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לתקופה של שלוש שנים, 1997 – 1994. היה מדובר בנֶכֶס שידור חשוב ועתיק יומין שהטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 החזיקה בו ברציפות רבע מאה של שנים מאז 1969. רָף המינימום של זכויות השידורים שהציבה ההתאחדות עמד על סכום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לעונה הראשונה + תוספת של % 10 בעונה השנייה + תוספת של עוד % 10 בעונה השלישית. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא התייצב למכרז ההוא בהנחה שלערוץ 2 הצעיר אין מספיק ממון כדי לקנות את הַנֶכֶס. שיקולו היה כלהלן : לערוץ 2 הצעיר אין די ממון ברגע זה כדי לקנות את הזכויות והיות והוא כנציג השידור הציבורי לא יתייצב למכרז, הרי שההתאחדות תיאלץ להוריד את הרף. לאחר צמצום מחיר הזכויות הוא מוטי קירשנבאום יקנה אותן, ובדרך אולי גם יזרוק כמה "עצמות" לערוץ 2 הצעיר. הסוף המַר ידוע. מוטי קירשנבאום ז"ל הפסיד את זכויות השידורים לאלתר לקבוצת ערוץ 2 בראשותם של מר אלכס גלעדי ומר דייוויד פדרמן לתקופה של לפחות שלוש שנים עד 1997. באותה השיחה ההיא בדאלאס – ארה"ב ביולי 1994 אמר לי אז אלכס גלעדי, "…דייוויד פדרמן ואני עשינו ב- 17 במאי 1994 בי"ס למוטי קירשנבאום…". היה קשה לי מאוד לשמוע את הבשורה הזאת. אנוכי זוכר את זה כמו היום למרות שחלפו 23 (עשרים ושלוש) שנים. ליוויתי את אלכס גלעדי לעבר פתח דלת היציאה במשרד ההפקה, התקשורת , והשידורים שלי ב- IBC בדאלאס ואז ממש בשניות האחרונות לפני פרידתנו שַֹחְתִּי לו, "…אלכס גלעדי אין לי לאן לחזור הרי איבדנו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי…". אלכס גלעדי התבונן בי מבעד הזגוגיות העבות של משקפיו והפטיר את מה שהפטיר, "…דייוויד פדרמן ואני עשינו ב- 17 במאי 1994 בית ספר למוטי קירשנבאום…". הניסוח נאמר ע"י אלכס גלעדי בגאווה מקצועית בולטת. הניסוח רִיצֵד. לא הייתה כאן שמחה לאֵיד בגינו של מוטי קירשנבאום מנכ"ל השידור הציבורי אלא הבעת שביעות רצון מחיזוק יסודותיו של ערוץ 2 המסחרי שהיה ב- 1994 דרדק תקשורת. היה מדובר בתבוסה כבדה שלנו מול השידור המסחרי שהתעצם בבת אחת. ובכן, המצלמה הבהבה אולם מוטי קירשנבאום ז"ל לא היה שָם (הוא כמנכ"ל רשות השידור היה עסוק בכלל באותו היום ההוא של 17 ביולי 1994 בצילום כתבה ENG שעסקה בפינוי רצועת עזה ע"י כוחות צה"ל. הצלם שלו היה צ'ארלי שיטרית ואיש הקול אילן מנס). ערוץ 2 זכה בבכורה ללא קרב ובחוזה בלעדי לשלוש שנים, 1997 – 1994. מדובר בסיפור מדהים מכל היבט. המצלמה שאיננה מהבהבת פעמיים חשפה את שיקוליו המשובשים של מנכ"ל רשות רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בתאריך ההוא של יום שלישי בשבוע – 17 במאי 1994, תריסר שעות לאחר סיומו של חג השבועות ת ש נ " ד. במקום להתמודד כמנהיג השידור הציבורי מול מתחריו השאפתניים בערוץ 2 על זכויות השידורים של ענף הספורט מס' 1 במדינת ישראל, הכדורגל, והצורך להתייצב במשרדי התאחדות הכדורגל באצטדיון ר"ג ביום הַמִכְרָז ב- 12.00 בצהריים עם מעטפת ה- Bid כדי להשיב מלחמה שערה, הוא וויתר ו- בחר לעשות כתבה על פינוי עזה ע"י כוחות צה"ל למגזין "יומן", כתבה ש- 100 (מאה) כתבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו יכולים לעשות זאת לא פחות טוב ממנו. ב- 17 במאי 1994 הוברר כי נימוקיו של מוטי קירשנבאום שלא להתייצב למכרז היו שגויים לחלוטין. שני נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן באו עם צ'ק מַלָאן כסף ע"ס של 5.500000 (חמישה מיליון וחצי) דולר ו- צ'ק גיבוי רזרבי ע"ס 6.250000 (שישה מיליון ורבע) דולר במקרה ומוטי קירשנבאום ישווה את המחירים. אולם כאמור מנכ"ל רשות השידור שהיה גם לחלוטין נטול מודיעין לא התייצב על קו הזינוק. הוא לא העריך שמתחריו האמביציוזיים, כאילו נעדרי ניסיון מערוץ 2 המסחרי שאך זה נעמד על רגליו (היה באוויר כ- 7 חודשים בלבד), יעזו להשקיע כבר בכניסה המסחרית הראשונה הגדולה שלהם ב- 1994 סכום מינימום בן 15.000000 (חמישה עשר מיליון) דולר בעבור חוזה כדורגל ישראלי בן שלוש שנים. מוטי קירשנבאום ז"ל היה מנכ"ל רשות שידור מזהיר ששגה אז שגיאה חמורה בלתי הפיכה. ב- 17 במאי 1994 החלה התדרדרותו של השידור הציבורי במדרון. ראשיתה של החלקה איטית במורד ההר אך בעלת תנופה מתמדת. ערוץ טלוויזיה ציבורי איננו יכול להתקיים לאורך ימים בלעדי אֹשְיוֹת זכויות שידורים של אירועי הספורט הארציים והבינלאומיים הרלוואנטיים שמוצאים חן בעיני הציבור אליו הוא פונה ו- משדר. תשאלו את מנכ"ל ה- BBC בשנים 2004 – 1999, גרג דייק (Greg Dyke). 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מֶנִי מָזוּז הדיחה אותו גם אם באיחור רב אך בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סעיף 1 : סרטו התיעודי רָב ההוֹד והגְבוּרָה של עיתונאי העַל עוֹמְרִי אסנהיים "יום אחד באנצרייה" (הוקרן הערב יום שלישי – 4 באפריל 2017 ב- "עובדה" בהגשת אילנה דיין בערוץ 2) אודות מבצע של שייטת 13, מבצע שהסתבך קשות בעת פשיטה של יחידת הקומנדו הימי של צה"ל על מעוזי המחבלים באנצרייה לפני עשרים שנים בו נפלו 12 חיילים וקצינים שלנו – הוא מסמך טלוויזיוני הירואי בלתי נשכח. רעייתי ואנוכי רותקנו למסך ו- התבוננו בכאב ובנשימה עצורה במסמך התיעודי שהפיק עוֹמְרִי אסנהיים. בתום ההקרנה פשוט התרוממתי מכורסתי ו- הצדעתי לחיילינו הגיבורים וגם לעומרי אסנהיים. המסמך הכֵּן והמדהים הזה טומן בחובו אומץ לב עצום של חיילי שייטת 13, רֵעוּת וחַבֵרוּת, וגם דבקות עילאית במשימה תוך כדי נכונות ו- מוכנות להקריב את חייך למען חבריך ולמען מדינת ישראל. אנוכי לוקח עמי זיכרונות רבים מסרטו של עומרי אסנהיים ובתוכם גם את תמונתו ב- Close up של היוצר ובימאי המסמך שאיננו יכול להסתיר את ה- נפעמוּת שלו ו- תדהמתו נוכח סיפורי הגבורה שמספרים לו חיילי שייטת 13 ששרדו את התופת. הוא נראה המום כלא מאמין לעדויות המצמררות ששומעות אוזניו. אנחנו רעייתי ואנוכי מרכינים את ראשנו בפני הנופלים ואומרים תודה גדולה לעומרי אסנהיים ולבעלת הבית של "עובדה" אילנה דיין.

טקסט תמונה : יום שלישי – 4 באפריל 2017. זהו עיתונאי העַל עומרי אסנהיים יוצר ובימאי הסרט התיעודי רב ההוד והגבורה "יום אחד באנצרייה". הוא נראה נפעם בתמונה, אחוז תדהמה והמום, כלא מאמין, נוכח סיפורי הגבורה שהוא שומע מחמשת חיילי שייטת 13 ששרדו את הפשיטה שהסתבכה ואת הקרב ההוא לפני עשרים שנים מול מחבלי חיזבאללה. מדובר במסמך הירואי בלתי נשכח. מבט עיניו של עומרי אסנהיים מסגיר את רגשותיו, התרגשותו, השתאותו, ותימהונו העצומים. עומרי אסנהיים, תודה (!). (צולם ב- iphone ממסך ערוץ 2. באדיבות הזכיינית "קשת").  

סעיף 2 : ביקורת ספרים. קראתי את הספר "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" (ספר חדש בהוצאת כינרת זמורה ביתן במארס 2017) של אוהד גרינוואלד. ספר משעמם ורוטיני. בעיניי חסר עניין לגמרי מכיוון שכל האינפורמציה ההיסטורית שרשומה בו ידועה לי היטב ומוכרת לי על בורייה. ספר אנכרוניסטי שלא מצאתי בו אפילו רֶבַע חידוש.

סעיף 3 : ביקורת ספרים. לא מכבר קראתי את הספר "עובר מסך" של חיים יבין (יצא לאור ב- 2010 בהוצאת ידיעות אחרונות / חמד). חיים יבין היה פעמיים בוס ישיר שלי. בפעם הראשונה כיהן בתפקיד מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מנובמבר 1977 עד נובמבר 1980 בשעה הייתי עיתונאי, כתב עורך, ומפיק בחטיבת הספורט של אלכס גלעדי. בפעם השנייה שימש מנהל הטלוויזיה מאפריל 1986 עד נובמבר 1989 כשאנוכי שימשתי מנווט שידורי הספורט שלו. בשתי תקופות הנ"ל המדוברות ובמשך 32 שנות שהייתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפקתי, ערכתי, ניהלתי, ושידרתי עבור הצופים שלנו במאמץ אנושי, טכנולוגי, לוגיסטי, וכלכלי עצום, בעבודת פרך טלוויזיונית של ממש, מאות רבות של הפקות ו- שידורים ישירים בארץ ו- מכל רחבי הגלובוס, מ- חמש יבשות תבל, כלהלן : אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות עולם בא"ק, אליפויות אירופה לאומות בכדורגל (Euros) וסיקור משחקי נבחרות ישראל בכדורגל בקדם המונדיאלים וה- Euros, ואליפויות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרות ישראל, משחקי הגמר על הגביע האנגלי בכדורגל, משחקי הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל, NBA, ווימבלדון בטניס, אליפויות עולם בשחייה והתעמלות, ביליתי שנים ארוכות בליגות הלאומיות (ליגות העל היום) בארץ בכדורגל וכדורסל, ועשרות שנים עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל באירופה ובארץ, שידרתי במשך שנים ארוכות 4 (ארבע) מגזינים שבועיים של "מבט ספורט", "משחק השבוע", "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", "משחק השבת", ו- "כדורגל עולמי". הסתכלתי באינדקס הַשֵמוֹת המופיע בספר "עובר מסך" בעמוד מס' 396. שמי רשום שם בין אִזְכּוּר שמו של דוד "דָדוֹ" אלעזר ובטרם אזכור שמו של נתן אלתרמן. אנוכי נמצא בחברה טובה באינדקס השמות בחלקו האחורי של "עובר מסך". בתוך הספר אנוכי מאוזכר ומופיע פעם אחת ויחידה בלבד בעמוד מס' 311. זהו נוסח האזכור, כלהלן, "…יואש אלרואי הופיע כדוגמן במלון הייאט בירושלים בעת השביתה הגדולה שפרצה ב- 7 באוקטובר 1987 ברשות השידור…". זה הכל. רק זה. לא יותר מזה. זה מה שהיה לחיים יבין לספר אודותיי בספרו לציבור קוראיו. איזה סִילוּף. פשוט מגוחך. חיים יבין מדגיש כי ספרו "עובר מסך" הוא אוטוביוגרפיה. אף על פי כן אינני אוהב שנושאים את שמי לשָוְוא. גם אם מדובר בחיים יבין. הנחתי את הספר "עובר מסך" בצד. לא קראתיו. אנשים מכנים את חיים יבין "מר טלוויזיה". זאת זכותם. עבורי הוא איננו "מר טלוויזיה" אלא קריין טלוויזיה ומגיש "מבט". "מר טלוויזיה" בעבורי הוא פרופסור ארנון צוקרמן, וגם אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום.

סעיף 4 : יגאל סרנה עיתונאי מצוין בעל הישגים רבים, שגה שגיאה גדולה משהסכים להתראיין ביום שני – 3 באפריל 2017 בין 13.00 ל- 14.00 אצל רכילאית רדיו גלי צה"ל גב' יעל דן. יעל דן היא אומנם עיתונאית ושדרנית וותיקה אולם שיחתה עם יגאל סרנה הייתה רכילות רדודה, בה היא מתייחסת למרואיין שלה בבוטות כמעט כאל שבר כלי, ונוהגת בו חוסר כבוד, אי סבלנות, ונפרדת ממנו בגסות בטריקת טלפון. אם יגאל סרנה יפסיד במשפט הדיבה בבית הדין לראש הממשלה המגוחך והקטנוני של מדינת ישראל מר בנימין נתניהו, אנוכי קורא לכל עיתונאי ישראל למַסֵד קרן בנקאית למען יגאל סרנה, לתרום לו, ולמַמֵן את גובה הקנס.

סעיף 5 : מי שמתעניין בתורת ה- אווירודינמיקה של הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל והשפעתה המכרעת של התנגדות האוויר על מסלול תנועתו של הכדור (גוף עגול אנטי אווירודינמי ש- משקלו לא יותר מ- 453 גרם ולא פחות מ- 396 גרם והיקפו לא יותר מ- 71 ס"מ ולא פחות מ- 68 ס"מ) יכול היה למצוא עניין בצילום ה- Replay האחורי המיטבי ב- SSM של הטלוויזיה ה- הולנדית שצילמה את שחקן אייאקס לָאסֶה שוֹנֶה (Lasse Schone) מכניע את שוער פיינורד בבעיטה חופשית עוצמתית וגם מַטְעָה מטווח גדול של 30 (שלושים) מטר (!). סיטואציה מעניינת ששווה לחקור אותה, וודאי להתבונן בה שוב, על מנת לברר כיצד ומדוע נכנע שוער פיינורד לכדור נייח שנבעט אליו ממרחק רב. לָאסֶה שוֹנֶה (יליד דנמרק בן 30, גובהו 1.78 מ') מקנה לכדור הנייח בבעיטה מלאה ובתנופת רגל מצוינת מהירות ממוצעת פנטסטית של 91.5 קמ"ש. הכדור הנייח עובר את הדרך של 30 מטר וחוצה את קו השער של שוֹעֵר פיינורד בתוך 1.18 שנייה. בצילום ה- Replay האיטי האחורי מתברר כי כל כוח הבעיטה של לָאסֶה שוֹנֶה עובר דרך מרכז הכובד של הכדור, ולכן נוצרת "בעיטת הסעה" מסוכנת בה הכדור נע יָצִיב באוויר (איננו מסתובב סביב עצמו) והופך לכלי משחק כמו בָּלוֹן בידי שכבות האוויר שעוטפות אותו. התנגדות האוויר גדלה בריבוע למהירות הכדור. היא מטלטלת ו- מסיטה אותו ממסלולו הצפוי, מבלבלת את שוער פיינורד, ולבסוף מכניעה אותו. אלי אילדיס מרפרף על המראות המעניינים והמסקרנים אודות האווירודינמיקה של הבעיטה החופשית ואף איננו מוצא לנכון למסור מידע לציבור הצופים שלו אודות מהירות תנועת הכדור. מדובר ב- Voice over שטחי, רוטיני, צפוי, ומשעמֵם. לא מקצועי. חבל. החמצה.

סעיף 6 : ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מייחד זמן, אמצעים טכנולוגיים, וממון לצורך סיקור ליגת העל בכדורסל. מדובר בשירות חשוב לאוהדי הכדורסל בארץ שאינם מתעניינים בסוציולוגיה של הענף ומתעלמים מתהליך האמריקניזציה הארוך והממושך בן שנים ארוכות של הכדורסל הישראלי שבולם את פוטנציאל הנעורים הישראלי. תיאום הזמנים הלקוי של שריקות הפתיחה הצמודות מידי בערב רב של המשחקים השונים כופה על מתכנני השידורים של ערוץ מס' 55 בכבלים להחמיץ דרמות שוברי שוויון בשניות הסיום של המשחקים שמועברים בשידור ישיר, כמו למשל זאת שהתחוללה ביום ראשון – 2 באפריל 2017 במשחק קריית גת – עירוני נהריה, 84:83.

סעיף 7 : בתוכנית "אינטימי" בערוץ 10 המצדיקה את ההגדרה כי, "עיתונאות היא רכילות מאורגת", שואל רפי רשף את הח"כ שאלה את הח"כ מרב מיכאלי שאלה רכילותית אישית לא מקובלת, כלהלן : "את חושבת שאת מיוחדת ?" מרב מיכאלי הנדהמת והמופתעת לא מתבלבלת ו- משיבה לו, "זאת שאלה משונה מאוד". השאלה והתשובה הפכו ל- Promo של "אינטימי" ו- מקדמי מכירות של ערוץ 10.

סעיף 8 : ליאור שליין הרקיע ל- שְחָקִים בתוכניתו "גב האומה" (במוצ"ש – 1 באפריל 2017) לאחר שהקולגות שלו עזבו את האולפן והותירו אותו לבדו כשהוא חושף בלשונו החדה מתער את מערומיו הפוליטיים של יו"ר מפלגת "יש עתיד" יאיר לפיד. במשך כרבע שעה הסביר ליאור שליין לצופיו כי יאיר לפיד הוא פוליטיקאי אופורטוניסט חסר תקנה שאומר את ההפך ממה שהוא עושה, ועושה ההפך ממה שהוא אומר. ליאור שליין הוא יותר מאיש טלוויזיה מרשים. הוא במידה רבה מעין גאון תקשורתי ושחקן תיאטרון בעל כישרון מלל ויכולת משחק על מסך הטלוויזיה שערך לאומה שוב הכרה עם יאיר לפיד והציג אותו בחריפות לשונו כ- קוריוז פוליטי. שאפתן פוליטי לא אמין ולא מהימן. קשקשן. בדיחה. יאיר לפיד הוא פוליטיקאי רדוד רווי אמביציות ש- מגשים הלכה למעשה את אִמְרָתּוֹ של מוריס ברה, מי שסיכם ב- 14 מילים את חוות דעתו אודותיו של אותו יאיר לפיד, כלהלן : "הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי המשקל שלו באומרו את ההפך ממה שהוא עושה".

סעיף 9 : אושר צרוף הוא להכניע באמצעות ה- IQ שלי את שתי חידות הסודוקו "קשה מאוד" ו- "קטלני" כפי שהתפרסמו במוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב" ביום שישי – 31 במארס 2017.

טקסט מסמך : מוסף "המשבצת" של העיתון "מעריב" ביום שישי – 31 במארס 2017. חידת הסודוקו "קשה מאוד" היא משחק ילדים לעומת חידת הסודוקו ה- "קטלני".

 פוסט מס' 677. "The camera never blinks twice" – לזכרו של מאיר איינשטיין ז"ל. סיפורה של תקופה (רשימה מס' 3). המצלמה הבהבה שבריר שנייה בדיוק כשמאיר איינשטיין ניצב בשעת דמדומים במשעול הטלוויזיה ההוא לפני 27 שנים בצומת הזמנים של חודש ספטמבר בשנת 1990. ה- Environment הטלוויזיוני הישראלי והבינלאומי אליו נכנס מאיר איינשטיין ז"ל בספטמבר 1990 היה עתיר רְכִיבִים וסָבוךְ. מאיר איינשטיין ז"ל השכיח באִבְחָה אחת את זִכְרוֹ של יורם ארבל שנטש את השידור הציבורי באותם הימים ההם. זאת הייתה דעתי וכך סבר גם מנכ"ל רשות השידור שלי מוטי קירשנבאום ז"ל. ב- 1998 ניצב מאיר איינשטיין ז"ל באחת מפסגות הטלוויזיה החשובות ביותר בשידור הציבורי. הוא היה השַדָּר הראשי והמוביל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית באירועים החשובים והפופולאריים של אולימפיאדות, מונדיאלים, כדורגל, כדורסל, ו- א"ק. כמו כן שידר את משחקי נבחרות ישראל הרבים בכדורגל וכדורסל לאורך שנים בקמפיינים המוקדמים של המונדיאלים וה- Euros, ובקדם אליפויות אירופה בכדורסל ו- נשא בעוֹל המגיש הראשי באולפן ובשטח של כל תוכניות הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתוך כמה שנים הפך מאיר איינשטיין לשַדָּר – עיתונאי עַל, אחד החשובים ביותר בהיסטוריה של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בכל הזמנים. הַרֶזוּמֶה העשיר שלו מוכיח זאת. פעם, האחד שאין בִּלְתּוֹ. פוסט מס' 677 כל הזכויות שמורות ליואש אלרואי. הועלה לאוויר ביום שלישי – 4 באפריל 2017.

השַדָּר הראשי שלי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאיר איינשטיין ז"ל במשך תריסר השנים של 2002 – 1990 היה במובנים רבים אנטי תזה ערכית מול השדר הקודם שלי יורם ארבל יבד"ל בשתיים עשרה השנים של 1990 – 1978. מאיר איינשטיין שידרג עבורי את נושא העיתונאות ואת עניין הדבקות במשימות השידורים במאות אחוזים לעומת יורם ארבל. צוות השידור שמיסדתי בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת בתחום כיסוי הכדורגל מאיר איינשטיין + הפרשן אבי רצון, עלה במאות מונים על צוות השידור שהורכב מאוחר יותר מיורם ארבל + הפרשן דני נוימן.

הקדמה קצרצרה.

את הבלוג ואת 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב מאז 1998, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", חוצה שאלה מוסרית כבדת משקל מדוע אנשים לא רק לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבַּלֵף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? לכן גם הסלוגן "אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה", שהגה ווינסטון צ'רצ'יל וכן הסלוגן שחיבר קינגסלי אמיס, "הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת", חוצים גם הם את הבלוג ואת 13 הספרים שדנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". ובכן, יורם ארבל נטש אותי (בהיחבא) ומאיר איינשטיין הפציע (בגלוי). תזמון מושלם ממש באותם הימים ההם. לכל סיום יש התחלה חדשה לחש לי אז אלוהי הטלוויזיה שאהב אותי, שמר עלי, ונשא על כנפיו את מאיר איינשטיין בדרכו אליי. מאיר איינשטיין החל בחטיבת הספורט בפיקודי ב- 1990 קריירה מטאורית מזהירה חדשה בתעשיית הטלוויזיה רבת התהפוכות. האם היה מדובר ב- מזל ? האם הייתה זאת יד הגורל העיוור ? האם היה זה צירוף מקרים ? האם הייתה זאת שותפות מתוכננת מלמעלה של מישהו שאנחנו קרובים אליו ורחוקים ממנו באותה מידה ? לאלוהי הטלוויזיה פתרונים. על עובדה אחת אין ערעור. המצלמה הבהבה לרֶגָע קָט בשעה שפקדתי על מאיר איינשטיין בחודש ספטמבר של 1990 להיכנס לעמדת השידור של יורם ארבל ולתפוס שָם את מקומו. מאיר איינשטיין לא החמיץ אֶת ההזדמנות שהענקתי לו ולא אֶת הִבְהוּב המצלמה ההיא. הפוסט הקונקרטי מס' 677 דן ברוח התקופה המדוברת שחלפה לבלי שוב ובסיבות שהניעו אותי להתעקש אז להניח זכוכית מגדלת על מאיר איינשטיין ובסופה של ההתבוננות לגייס אותו בספטמבר 1990 לחטיבת הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. היה מדובר בטלוויזיה ציבורית מסורבלת עטופה ב- ביורוקרטיה פקידותית, סובלת מ- כלכלה ענייה ו- נוקשה, מנהלת מאבקי הישרדות של זכויות שידורים, ובראשה מאז יולי 1990 עמד מנהל עָלוּב ו- לא מוכשר בשם יוסף בר-אל. מאיר איינשטיין הצעיר היה עֵד ל- מחול שֵדִים תקשורתי סוּפֶּר-וִויזוּאָלִי שקידם את פניו לפני 27 שנים בביתו החדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית עשור ה- 90 של המאה הקודמת בשעה שהצטרף לשורותיי. זאת הייתה תקופת זמן מחורבנת לשנינו עד לנסיקתו המטאורית של מנכ"ל המזהיר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל בשמי רשות השידור ב- 18 באפריל 1993. הפוסט הקונקרטי הזה מס' 677 דן בפרוטרוט בתולדות הימים ההם.

yoash 20

טקסט מסמך : 15 במאי 2001. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך הערכה – צל"ש ששלח לי מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1 רָפִיק חַלָבִּי (הבוס הישיר שלי) בתום מבצע השידורים של ה- Final four בפאריס בו זכתה מכבי ת"א בגביע ה- Euroleague. רפיק חלבי היה עיתונאי מעולה מן הדרגה הראשונה. הוא ניהל בהצלחה את חטיבת החדשות ונהנה מאמונם של פַּקוּדָיו. רפיק חלבי נהנה גם מאמונו של מנהל הטלוויזיה בשעתו יאיר שטרן. רפיק חלבי הוא היום יו"ר מועצת הכפר הדרוזי דליית אל כרמל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

yoash 21

טקסט מסמך : 15 ביולי 1998. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך ההערכה – צל"ש ששלח לי רָפִיק חַלָבִּי בתום מבצע השידורים הישירים המורכב והממושך של מונדיאל צרפת 1998.. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 22

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך ההערכה – צל"ש ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי בתום מבצע השידורים של ה- Final fourr בפאריס בו זכתה מכבי ת"א בגביע ה- Euroleague. השדר המוביל שלי היה אז מאיר איינשטיין והפרשן לצידו אלי סהר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא יכולתי להעריך את נחמן שי ולהעניק לו אשראי לאחר שהתברר כי עשה יד אחת עם מנכ"ל רשות השידור החובבן יוסף בר-אל (מאחורי גבי) כדי לקנות במחיר מופרז ביותר (3.800000 דולר) ללא כל הצדקה את זכויות השידורים של 8 (שמונה) משחקים בלבד ב- מונדיאל יפן / קוריאה 2002 מידי חברת "צ'ארלטון" בראשות אלי עזור ופנחס זהבי. היה מדובר בחטא טלוויזיוני כבד. ניוון מחשבתי ברמה של פשע כלכלי של ששימוש לא הוגן בכספי ציבור ולא בפעם הראשונה. שני החובבנים הללו העסקנצ'יק הפוליטי נחמן שי והמנכ"ל שהצטייר כאָרְכִי – פּוֹלִיטִיקָאי תקשורתי יוסף בר-אל היו נטולי השכלה וניסיון בניהול משא ומתן הנוגע לרכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט בינלאומיים גדולים ורלוואנטיים. הם כלל לא הכירו את הנתונים ו- פעילות השוק המקומי והבינלאומי ואת ההיצע שהיה גדול הרבה יותר באותה התקופה מהביקוש. ל- מו"מ הנֶפֶל ההוא בין רשות השידור לבין חבורת "צ'ארלטון" של רכישת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 היה שותף גם השַר הממונה דאז על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, שהמליץ על הקנייה. כל בר דעת חייב לזכור את העובדות הבאות :

1. בעבור שמונת משחקי מונדיאל 2002 ביפן / קוריאה שילמה רשות השידור זכויות שידורים ברמה שגבוהה פי 64 (שישים וארבעה) יותר מאשר תמורת מונדיאל צרפת 1998.

2. בעבור כל משחק משמונת המשחקים במונדיאל יפן / קוריאה שילמנו זכויות שידורים בגובה של 475000 (ארבע מאות שבעים וחמישה אלף) דולר וסך כולל של 3.800000 דולר.

3. בעבור כל משחק מסך של 64 משחקי מונדיאל צרפת 1998 שילמנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי זכויות שידורים ברמה של 7344 (שבעת אלפים ושלושת אלפים וארבעים וארבעה) דולר, וסך כולל של 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר בעבור כל 64 המשחקים.

4. מנכ"ל רשות השידור הכושל והבלתי מוצלח יוסף בר-אל יחדיו עם העסקנצ'יק הפוליטי ששימש יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי רקחו עסקה כלכלית יקרה ביותר ללא כל צורך. היה מדובר בטִמְטוּם. כמו כן במונדיאל 2002 יפן / קוריאה שידרנו פי שמונה פחות משחקים בהשוואה למונדיאל 1998 (במונדיאל צרפת 1998 שידרנו ישיר את כל 64 משחקי הטורניר מעמדות שידור בתריסר האצטדיונים בהם הם נערכו).

5. בנוסף לכל החובבנות התוכניתית והכלכלית העלובה הזאת, נכפיתי ע"י מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ובתמיכתו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי (גם הוא אישיות תקשורתית מגוחכת ומופרכת) לשדר את אותם שמונה המשחקים ההם של יפן / קוריאה 2002 Off tube מהאולפן בירושלים. זאת הייתה עוד עילה שלי לעלות על הבריקדות נגד שני המנהלים העלובים האלה ולטרוק להם את הדלת בפרצופם. הציות שלי למפקדיי איננו חובה אם הפקודות שלהם אינן הגיוניות ולא חוקיות. יוסף בר-אל + נחמן שי + השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן היו מפקדים פתטיים. רחוקים כרחוק מזרח ממערב ממינימום של רָף טלוויזיוני מקצועי כדי להיות מנהיגי שידור ציבורי. 

 shai 27טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. זהו מכתב הפרידה של העסקן בפוליטי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ממני לאחר נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור לעַד. המכתב היה נחמד אבל לא הגירושים. נטשתי בטריקת דלת. נחמן שי לא התייצב לימיני במאבקי הצודק נגד מנכ"ל רשות השידור המופרך ההוא יוסף בר-אל. את מה שהוא נחמן שי לא עשה בתוקף תפקידו עשתה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ב- 2 במאי 2005. היא הדיחה וסילקה אותו לעַד לירכתיה האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1. נחמן שי היה יו"ר פתטי וחלש במשך כשנתיים של הוועד המנהל של רשות השידור. לא יוצלח שכלל לא סיים את תקופת כהונתו והודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. במקומו התמנה לתפקיד אברהם נתן. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

6. עסקת הנֶפֶל הכושלת ההיא של רשות השידור בראשות יוסף בר-אל ונחמן שי עם "צ'ארלטון", הולידה אינציאטיבה תקשורתית חדשה, בה הוקם ערוץ 5 פלוס בכבלים שקנה ב- זִיל הַזוֹל את 56 המשחקים הנותרים במונדיאל יפן / קוריאה 2002 מ- "צ'ארלטון" ושלח ליפן ולקוריאה הדרומית את שני השדרים שלו יורם ארבל ורמי ווייץ כדי לשדר ישיר מהשטח ממוקדי ההתרחשות. חטיבת הספורט בפיקודי בערוץ 1 נדרשה והוכרחה לעשות את מלאכתה Off tube מהאולפנים בירושלים.

היה מדובר בעסק ציבורי עלוב ומסריח. נחמן שי שותפו של יוסף בר-אל התגלה כעסקנצ'יק מפלגתי מהדרג הנמוך שראה בתפקידו כיו"ר הרשות קרש ניתור לעבר שדה הפוליטיקה. אגב זה אותו נחמן שי שבעת מלחמת המפרץ ה- 1 שימש דובר צה"ל והציע לאוכלוסיית מדינת ישראל להירגע מחמת התקפות טילי הסקאד של סאדאם חוסיין באמצעות שתיית כמה כוסות מים בחדרים האטומים שלהם. בדיחה. היום אותו נחמן שי הוא ח"כ במפלגה המפוררת "המחנה הציוני" בראשות יצחק "בוז'י" הרצוג. רשות השידור המסואבת בראשות המנכ"ל יוסף בר-אך והיו"ר נחמן שי הפכה לזירה פוליטית נגועה ומלוכלכת במקום זירת שידור. אגב, ואולי לא דרך אגב, ראש הממשלה אריאל שרון שלח בשעתו את זרועותיו הגסות והארוכות לעבר רשות השידור סילק את אותו נחמן שי הכושל מתפקידו מהטעמים הפוליטיים של עצמו, והציב שם במקומו מישהו משלו גם כן איש כושל פוליטי אחר בשם אברהם נתן.  גם הוא הועזב את רשות השידור במועד מאוחר יותר. המסמך הנ"ל ששלח לי נחמן שי נשמר אבל הוא חסר ערך. יש לזכור שלמרות שיו"ר הרשות נחמן שי הפך למשת"פ של המנכ"ל יוסף בר-אל הרי שאותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור התעשתו אם כי באיחור רב, גילו עד כמה האיש איננו מוכשר ולא מוצלח, והיו אלה שהדיחו אותו את יוסף בר-אל ב- 2 במאי 2005 מכיסאו הרם לעבר ירכתי ההיסטוריה האפלולית של השידור הציבורי לדורותיו. נחמן שי ויוסף בר-אל הכושלים נשאו בשעתו במִשְֹרוֹת ניהול בכירות ביותר ברשות השידור ש- אִפשרו להם להצעיד לפנים את השידור הציבורי אולם הם לא קִדְמוּ אותו אפילו ב- מילימטר אחד לפנים. שניהם נותרו בלתי יעילים, לא חשובים, וחסרי כל כישרון ויכולת מנהיגות, ולבסוף סולקו מתפקידם בטרם השלימו קדנציית ניהול שלימה. 

"אֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש", כדִּבְרֵי קהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶך בִּירְוּשָלִים. הטקסט הקלסי מתייחס גם לרשות השידור בתקופתם של המנכ"ל יוסף בר-אל והיו"ר נחמן שי.

"הֲבֵל הְבָלִים אָמַר קהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכּל הָבֶל. מַה יִתְרוֹן לָאָדָם בְּכֹל עֲמָלוֹ שֶיַעֲמוֹל תַּחַת הַשָּמֶש ? דוֹר הוֹלֵך וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּמֶש וּבָא הַשָּמֶש, וְאֶל מְקוֹמוֹ שוֹאֵף, זוֹרֵחַ הוּא שָם. הוֹלֵך אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן. סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵך הָרוּחַ וְעַל סְבִיבוֹתָיו שָב הָרוּחַ. כָּל הַנְּחָלִים הוֹלְכִים אֶל הַיָם – וְהָים אֵינֶנּוּ מָלֵא. אֶל מְקוֹם שֶהַנְּחָלִים הוֹלְכִים, שָם הֵם שָבִים לָלָכֶת. כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים. לֹא יוּכַל אִיש לְדַבֵּר, לֹא תִשְבַּע עַיִן לִרְאוֹת, ולֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּמֹעַ. מַה שֶּהָיָה הוּא שֶיִהְיֶה, וּמַה שֶנַעֲשָּה הוּא שֶיֵּעָשֶה, וְאֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַשָּמֶש. יֵש דָּבָר שֶיֹאמַר : רְאֵה זֶה חָדָש הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶר הָיָה מִלְּפָנֵינּוּ. אֵין זִיכְרוֹן לָרִאשֹנִים, וְגַם לָאַחֲרוֹנִים שֶיִהְיוּ, לֹא יְהְיֶה לָהֶם זִיכָּרוֹן עִם שֶיִּהְיוּ לָאַחֲרוֹנָה".

אינני שונא את יוסף בר-אל. אני גם לא רוחש לו טינה. אני מביע לו בוז. אינני היחיד. מדובר באישיות טלוויזיונית מופרכת לגמרי. גם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובחסות היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מָזוּז רחשו לו בוז והדיחו אותו מהכס הרם של מנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005. מינויו למנכ"ל קבע של רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היה שגוי ומופרך מיסודו שהביא בבת אחת לרגרסיה עצומה. ממשלת ישראל התעשתה גם אם באיחור של שלוש שנים וסילקה אותו מרשות השידור. בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. המודח הזה היה יוסף בר-אל. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות ההיא ב- 2002 של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 על דרגיה השונים לרבות אנשי חטיבת החדשות. רובם כיהנו ומכהנים שם כמנהלי – בובה תחת השגחתו של המנכ"ל ההוא יוסף בר-אל. הם חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון, ומְעוּטֵי כבוד מינימלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה ב- 2002 בגלוי לעין אור השמש למשת"פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות עיתונאית כושלת ולא מוכשרת המזכירה משטרים אפֵלים מחורבנים. מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלי ניסיון רב בתחום השידור, קיבלו ומקבלים ב- 2002 החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון, מחרישים מן הצד במקרה הטוב, או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם "כ- Yes men", מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם. אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון. ה- החלטה שנטלתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בסתיו 2002 בגין מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון הייתה לאלתר וסופית. זה היה צירוף מקרים : ב- 8 ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ"ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון "ידיעות אחרונות", ובו הכריז ואני מצטט אותו כהאי לישנא, "הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי", שלח לי אלכס גלעדי מכתב בנושא הנדון טקסט תקווה, חוות דעת שוֹנֶה. הנה הוא כלשונו [1].

אלכס גלעדי – Alex Gilady

חבר הוועד האולימפי הבינלאומי

Member International Olympic Committee

8 ביולי  2002

לכבוד

יואש אלרואי מנהל מח' הספורט, הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1.

יואשיש,

הצטערתי מאוד לשמוע הבוקר על התפטרותך. 21 שנים וחצי נשאת על גבך הרחב את מחלקת הספורט בתנאים לא תנאים וקשיים גדולים כהרים. עכשיו כשכבר החלטת, איני יכול להניא אותך, אך אני יכול לשבח, לפאר ולרומם את מה שעשית ברוממה. אם נזכה והזמן המהיר לא יאמר לנו פתע – הֶרֶף, עוד נזכה לשתף פעולה בתעשייה שאנחנו אוהבים כל כך.

חיבוק אמיץ ונשיקות.

בתודה וברכה, אלכס גלעדי

העתק : דן שילון, הוגה, יוזם, ומקים מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1.

alex 1

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי מר אלכס גלעדי איש הטלוויזיה הגדול ביותר שצמח בתעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל. ואומר ואוסיף, "בכל הזמנים".

yoash 4

טקסט מסמך (1) : יום שני – 8 ביולי 2002. העיתון "ידיעות אחרונות". מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכריז באוזני כתב העיתון משה שיינמן שלהלן : "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…". (באדיבות "ידיעות אחרונות" ומו"ל העיתון מר ארנון נוני" מוזס). 

yoash 5טקסט מסמך (2) : יום שני – 8 ביולי 2002. העיתון "ידיעות אחרונות". מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכריז באוזני כתב העיתון משה שיינמן שלהלן : "הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…". (באדיבות "ידיעות אחרונות" ומו"ל העיתון מר ארנון נוני" מוזס). 

הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור ההוא מר יוסף בר-אל והיו"ר ההוא נחמן שי, וגם מפני המנכ"ל ההוא יהונתן "יוני" בן מנחם והיו"ר ההוא אמיר גילת, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את המנכ"לים של רשות השידור ואת היו"רים של הרשות לתפקידם, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל.

פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003 בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ולא פרישה טבעית. הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את המליצה השירית הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א' בספר תהילים האומרת, "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". זאת האמת לאמיתה. חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית בקיץ מאושר אחד ב- 1971, כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז"ל.

[1] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי מ- 8 ביולי 2002 בעקבות התפטרותי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרשות השידור.

yoash 23טקסט מסמך : 1991. הימים ההם – הזמן ההוא. מסמך פרידה ששלח לי סמנכ"ל הכספים שלל רשות השידור יוחנן צנגן בטרם חבר לדן שילון כמנכ"ל משותף של הזכיינית "רשת" אחת משלוש קבוצות / זכייניות שהקימו בנובמבר 1993 את ערוץ 2 המסחרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 24טקסט תמונה : יום חמישי בערב- 23 במארס 1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. היכל הספורט ביד אליהו. היכל הכדורסל התל אביבי תחת ניהולו של גרשון פורמן מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל בין איניס ווארזה האיטלקית ליוגופלסטיקה ספליט (קבוצת כדורסל קרואטית) אלופת יוגוסלביה הגדולה. אני (מימין) משמש סטטיסטיקאי והמחשב האלקטרוני של דן שילון (משמאל) באמצעות פתקאות נייר. כך מילאתי בימים ההם את תפקיד עוזר השַדָּר שלוֹ. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 25טקסט תמונה : יום רביעי – 22  במרס  1972. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 45 שנים. היכל הספורט יד אליהו. יממה לפני משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין אלופת איטליה איניס ווארזה לבין אלופת יוגוסלביה קבוצת יוגופלסטיקה ספליט. יאיר שטרן בן 30 (מימין) ואנכי בן 34 (משמאל) מבקרים עם ילדינו בהיכל הספורט ביד אליהו באימוני שתי הקבוצות ערב משחק הגמר ההיסטורי על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין איניס ווארזה האיטלקית לבין יוגופלסטיקה ספליט היוגוסלבית. ההיכל התל אביבי המיתולוגי מארח בפעם הראשונה בתולדותיו את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל. ילדינו שלנו עומדים מימין לשמאל : שי שטרן (בן 6, היום מגיש "שי בשישי" בערוץ 10 בן 51), רועי אלרואי (בן 6 וחצי, היום אדריכל בן 51), גור אלרואי (בן 4, היום פרופסור דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה). (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ואז משנטש אותי ב- 1990 וחבר לערוץ 2 הניסיוני רץ יורם ארבל לספר לחבר'ה בלוף שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק". הבלוף הפך לאגדה אורבנית. עכשיו משחלפה רבע מאה של שנים אָץ יורם ארבל שוב למולי שפירא מגלי צה"ל כדי להחיות את אותו הבלוף ההוא הקרוי "דוּק" ועל מנת לצֶקֶת את אותה האגדה האורבנית ב- 25 טון של שָנִים.

ציטוט : "השקר עָף והאמת צולעת אחריו. לכן כשהאמת מתגלה סוף – סוף, הרי זה באיחור זמן רב". (ג'ונתן סוויפט).

ציטוט : "אם מישהו משקר לך בהוֶוה – לך תדע כמה פעמים הוא שיקר אותך בעבר". (ציטוט של עצמי).

ציטוט : "שֶקֶר שצובר עוד ועוד שָנִים – קשה יותר להפריכו". (ציטוט של עצמי).

ציטוט : "השֶקֶר הוא צֶמַח חסון – הוא גָדֵל ומשגשג בכל קרקע". (מ. פ. טופר).

arbel 2

טקסט מסמך : 1983. העיתון / יומון "חדשות הספורט". מייד לאחר פרסום הידיעה הנ"ל הודעתי ליורם ארבל שאין זה מתפקידו של החייל להתחנף למפקד שלו באמצעות כתבי העיתונות. הוריתי לו לחדול מזה. זה מגוחך שמישהו כמו יורם ארבל שאיננו מעורה בשיקולים המורכבים שלי, נימוקי תוכן של בחירת נושאי הכיסוי, שיקולי טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ניתוח מאזנים תקציביים כספיים, ושיקולים של זמן "אוויר" בעת המו"מ עם הבוס העליון שלי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער יבד"ל, מביע בכלל את דעתו בעניין. (ארכיון "חדשות הספורט". באדיבות הארכיונאי רוני דרור ובאדיבות מחלקת העיתונות של בית אריאלה בתל אביב).

התחרות היא נִשְמַת אַפָּה של הטלוויזיה. אני אוהב להתחרות אבל שונא להפסיד. מעולם לא התנגדתי לתקומתם של ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים וערוץ 2 המסחרי אבל מאידך לא רציתי להפסיד להם, בעיקר הפסדים לא כפויים. בעיקר שנאתי להפסיד לעצמי. אין דבר גרוע יותר בתחרות טלוויזיונית מאשר להפסיד לעצמך. מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה ב- 1990 ו- למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 היה הפסד לעצמנו.

בראשית עשור ה- 90 של המאה קודמת עזבו שני השדרים הבכירים שלי יורם ארבל ונסים קיוויתי את מחלקת הספורט, כל אחד מסיבותיו הוא. הם לא היו הבעיה שלי כמפקד בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסורבלת והענייה. תחילת עשור ה- 90 במאה הקודמת בישרה על שינוי טוטאלי במבנה וברכישה וקנייה של זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים בארץ ובעולם. המחירים החלו לנסוק לשמיים. למרות ההקלה הכלכלית הנובעת מחברותינו הפעילה בשורות איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שוק הטלוויזיה בארץ עמד בפני שינוי דרמטי. השידור הציבורי החל לאבד בהדרגה את המונופול שלו והשוק הפך לתחרותי. ערוץ הספורט מס' 5 בטכנולוגיית הכבלים (שירת את חברות הכבלים גוונים, מת"ב, וערוצי זהב) נולד זה עתה. דמותו של ערוץ 2 המסחרי כבר ניצבה בשער. שני גופי השידור הצעירים הללו היו חדורי שאיפות גדולות להביס ולהכניע את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. החלה תקופה חדשה לגמרי הרת סכנות מוניטריות בעבור השידור הציבורי העני והאיטי. יש תחליפים לשדרנים הפורשים אולם אין תחליף לכסף. גרף זכויות השידורים החל להיתמר לשמיים. למשל : בעבור אולימפיאדת סיאול 1988 שילם ה- EBU זכויות שידורים בגובה של 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר. בעבור אולימפיאדת ברצלונה 1992 נתבע ה- EBU לשלם סך זכויות שידורים של 90.000000 (תשעים מיליון) דולר. כמובן שה- Share של כל רשתות הטלוויזיה החברות באיגוד האמיר בהתאם. ועוד דוגמא : בחוזה של 1989 – 1987 שילמנו להתאחדות הכדורגל הישראלית זכויות שידורים בגובה של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר. 150000 (מאה וחמישים אלף) דולר בכל עונה. בחוזה הבא של 1992 – 1989 שילמנו להתאחדות הכדורגל 2.500000 (שני מיליון וחצי) דולר. משהו סביב 830000 (שמונה מאות ושלושים אלף) דולר בכל עונה. בחוזה של 1994 – 1992 שילמנו להתאחדות 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. 1.150000 (מיליון וחצי) דולר בכל עונה. הדוגמאות רבות מספור. באקלים המוניטרי הזה שהרקיע שחקים הייתי צריך למצוא את דרכי ולנווט את שידורי הספורט באחריותי. את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה היו מסוגלים להוביל רק מנהיגים מוכשרים בעלי ידע, הגונים, בעלי יושרה, ואנשים של חזון. ואז התחוללו ב- 1990 שתי צרות נוספות. יוסף בר-אל התמנה ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה וזמן קצר אח"כ עזב סמנכ"ל הכספים עתיר הידע, והמיומן ובעל ניסיון של רשות השידור יוחנן צנגן את תפקידו וחבר כמנכ"ל משותף עם דן שילון של הזכיינית "רשת". היה מדובר באבדה אנושית – מקצועית גדולה בעבורי. באפריל 1993 איזן אלוהי הטלוויזיה את תאונת יוסף בר-אל. מוטי קירשנבאום ז"ל התמנה למנכ"ל רשות השידור והדיח את יוסף בר-אל מכס מנהל הטלוויזיה מוטי קירשנבאום ז"ל הפקיד במקומו את יאיר שטרן על ניהול הטלוויזיה, וסייע בידי להציב את שידור משחקי הכדורגל בארץ ובעולם ב- Top rating של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן מוטי קירשנבאום ז"ל שידרנו ישיר בעונת 1994 – 1993, 20 (עשרים) משחקים מרכזיים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), וכיסינו את כל 273 המשחקים ב- 39 מחזורים (הליגה הארוכה ביותר בהיסטוריה של המדינה) באמצעות מצלמות אלקטרוניות בלבד. תמורת 20 השידורים הישירים הוספנו להתאחדות 1.000000 (מיליון) דולר, 50.000 (חמישים אֶלֶף) דולר בעבור כל שידור ישיר. מוטי קירשנבאום ז"ל הבלתי נשכח סייע בידי לחולל מהפכה. ביצעתי אותה ללא כל קושי למרות היעדרם של יורם ארבל ונסים קיוויתי מפני שעמד לרשותי ממון וטכנולוגיה. 20 השידורים הישירים ההם בעונת 1994 – 1993 ועמם התוכנית "משחק השבת", צברו כמות פנטסטית של רייטינג מִדְרוּג בין % 39 ל- % 46. היה מדובר בשגשוג טלוויזיוני סנסציוני תחת המטרייה של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל הבלתי נשכח. האירועים תמיד חשובים מהשדרים שמתארים אותם. לא היה שום ניגוד אינטרסים בין חתירתי המתמדת להתאים את המאגר האנושי שברשותי למשימות השידור שברשותי בהכרה שקניין זכויות השידורים הבלעדיות שלי חשוב מהשדרנים, המגישים, והקריינים גם אם קוראים להם יורם ארבל, נסים קיוויתי, ורמי ווייץ וגם אם קראו לו מאיר איינשטיין ז"ל. מאיר איינשטיין היה דמות טלוויזיונית חשובה מאוד עבורי בעלת כריזמה ונוכחות בכמויות בלתי מתכלות בתקופת השנים ההיא שבין 1990 ל- 2002. אולם זכויות השידורים הבלעדיות ניצבו בחשיבותן גם מעליו. בלעדי זכויות שידורים בלעדיות אתה שווה בקושי פרוטה שחוקה, גם אם מאיר איינשטיין ניצב לצִדְךָ. התחרות היא נשמת אפה של תעשיית הטלוויזיה באשר היא. אני אוהב להתחרות אבל שונא להפסיד. מעולם לא התנגדתי לתקומתם של ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים וערוץ 2 המסחרי אבל לא רציתי להפסיד להם, בעיקר הפסדים לא כפויים. בעיקר שנאתי להפסיד לעצמי. אין דבר גרוע יותר בתחרות טלוויזיונית מאשר להפסיד לעצמך. הפקדתו של יוסף בר-אל על רשות השידור ב- 2002 והצבתו בפסגת השידורים של מדינת ישראל כמנכ"ל הרשות היה הפסד לעצמנו מכל היבט. לא בכדי הגה פעם רון ארלדג' (Roone Arledge) המנוח מי שכיהן כנשיא חטיבות הספורט והחדשות של ABC רשת הטלוויזיה האמריקנית, את הסלוגן ההוא, "When you have the rights you have the show". הוא צדק. במקרה שלנו תחומי ההפסד לא רק כללו תוכן וזכויות שידורים והשימוש בהן, אלא התערבבו בהם מוסר לקוי, אי צדק, מחסור בכישרון, יכולת ניהול מוגבלת, ושימוש מופרז מאוד בכוח על חשבון חשיבה ומחשבה. אין זה דבר של מה בכך שממשלת ישראל מפטרת מנכ"ל רשות שידור באמצע כהונתו ומאשימה אותו בשוחד ושחיתות מסך. בריאיון העלוב והאומלל ההוא שקיים הרכילאי רפי רשף ב- 21 בדצמבר 1990 עם העיתונאי הכושל יורם ארבל מי שנטש את השידור הציבורי וחבר יחדיו עם אורלי יניב לערוץ 2 הניסיוני, אמר אותו יורם ארבל, ואני מצטט : "…כדי להיות ישר והגון, אני חייב לומר שאני חי בתחושה, שלטלוויזיה סוף סוף יש מנהל יוסף בר-אל. בלי להיכנס לוויכוחים על דרכו או על פילוסופיית השידורים שלו, אני חושב שיש ביכולתו של יוסף בר-אל להוביל בדרך טובה. אני מצטער קצת שלא הצלחתי לעבוד עמו…". בהמשך הריאיון המביך ההוא מבלי שרפי רשף מהסה אותו, ולא שואל, ולא מברר, "…רק רגע אחד מר יורם ארבל אלו כלים עומדים לרשותך ומהיכן אתה שואב את ההערכה אודות יוסף בר-אל שסוף סוף יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהל…???", מוסיף יורם ארבל כלהלן ואני מצטט אותו הלאה : "יוסף בר-אל הציע לי לשדר את משחקי גביע אירופה השנה. הוא התנה את השידורים בכך שאני לא אשדר כדורסל בערוץ השני בטלוויזיה החינוכית. זה תנאי שהייתי מוכן לעמוד בו. מאוחר יותר קיבלתי מסר שמנכ"ל רשות השידור לא מוכן שאני אסע לחו"ל. אחרי עשר שנים שלא השארתי אולם אחד עזוב באירופה מנכ"ל רשות השידור רוצה למנוע ממני את הצ'ופר של נסיעות לחו"ל. ויתרתי על הנסיעה לחו"ל. ואז באה התניה חדשה של יוסף בר-אל, שהרחיב את התנאים שלו לאי השתתפות שלי בכל צורה שהיא בערוץ 2". כאן נכנסת שאלה של רפי רשף : "יכולת לצפות את זה ?" יורם ארבל משיב לו כלהלן : "כן. מכיוון שידעתי שאני עומד להפיק תוכנית מגזין ספורט, לא יכולתי לעמוד בתנאי הזה ונפרדתי מיוסף בר-אל בידידות, מה שאני לא יכול לומר על פרידה מאנשים אחרים במערכת". את זאת אמר יורם ארבל שדר טוב ו- איש טלוויזיה מגוחך לפני 27 שנים ב- 21 בדצמבר 1990. ברור שרפי רשף הרַכְלָן לא שאל אותי ולא בירר עמי האִם מה שיורם ארבל אומר לו הוא נכון, וזאת האמת לאמיתה. היה נחמד לדעת שיורם ארבל אומר לרפי רשף כי לטלוויזיה יש סוף סוף מנהל בדמותו של יוסף בר-אל והוא מצטער שלא הצליח לעבוד עמו, ושהוא נפרד מיוסף בר-אל בידידות, מה שהוא לא יכול לומר על פְּרֵידָה מאנשים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. המראיין הרַכְלָן לא היסה את המרואיין המופרך שלו לפני 27 שנים. חלפו מאז כמעט שנות דור ועובדות האמת התבררו.

הזמן עושה את שלו ומאפשר למתבונן לבחון את אמיתות הדברים. ובכן, אותו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל שיורם ארבל יוצא מגדרו כדי להתחנף אליו, להעריך אותו, ולהעניק לו אשראי (דֶמֶה) – סולק לבסוף ע"י מוטי קירשנבאום ז"ל בקיץ 1993 מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובמקומו מונה יאיר שטרן. אותו מנכ"ל רשות השידור העלוב יוסף בר-אל שיורם ארבל נמנה על מעריציו, הודח שוב בחלוף תריסר שנים בקיץ 2005 מהכס הרם, והפעם ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובהמלצה גורפת של היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מָזוּז. גם גורלו של יורם ארבל לא שפר עליו. בערוב ימיו סולק השדר יורם ארבל מערוץ 10, גורש מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, והודח יחדיו עם הפרשן שלו דני נוימן מהטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 בתום שידורי מונדיאל ברזיל 2014. יורם ארבל נחשף שם בברזיל 2014 במלוא מערומיו יחדיו עם הפרשן המגוחך שלו דני נוימן. הוא יורם ארבל כשל שם בידע, ב- סמכות, ובדבקות במשימה. ולכן נשאלת שאלה תמה, אפוא הוא יורם ארבל המַט לִיפּוֹל שאישיותו בגובה כר דשא קצור עליו שועטים שחקני כדורגל והיכן הוא מאיר איינשטיין ז"ל הרם, האיכותי, השקדן, הלמדן, רב ידע, ושש אלי קרב ושידור. לבני אנוש יש תחליפים. לממון אין. יורם ארבל מצא את מפלטו עכשיו כשדר Off tube בערוץ one.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית המופרך והכושל יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990, ונוֹשֵא זכויות השידורים של ענפי הכדורגל והכדורסל בארץ. 

יש להזכיר כאן כי באותה התקופה ההיא שיורם ארבל ונסים קיוויתי עזבו ב- 1990 ו- 1991 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית חלו תמורות מרחיקות לכת, מהפכה של ממש, במבנה זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים בארץ וגם בעולם ואופן מכירתן לרשתות הטלוויזיה. ההתניה הראשונה של הוועדות המארגנות הייתה כספית. השנייה, חשיפה. ב- 1990 הצלחתי לבנות מנגנון די יעיל שתפקידו היה להעניק מרחב של פתרונות לכיסוי המורכב והמסובך של אירועי הספורט בארץ ובעולם. לרוע מזלי ולרוע מזלם של רבים, ב- 10 ביולי 1990 נבחר איש מאוד לא מוכשר בלשון המעטה לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, בשם יוסף בר-אל. אותו יוסף בר-אל לא אפשר לי לקבל זמן "אוויר" דיו, ויתר טכנולוגיה, על מנת לחשוף בקנה מידה ראוי את שני ענפי הספורט המרכזיים במדינת ישראל, הכדורגל והכדורסל בשידורים ישירים וגם בהקלטות. נכון ששילמנו כסף אולם התאחדות הכדורגל ואיגוד הכדורסל ביקשו גם זמן חשיפה. חיש מהר עלינו על מסלול ההתנגשות עם הוועדות המארגנות שמכרו לנו את זכויות השידורים שלהן. היה מדובר במנהל טלוויזיה לא מוכשר, לא מוצלח, וכושל. עובדה שעם הפקדתו של מוטי קירשנבאום ז"ל על רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 (ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ושרת החינוך שולמי אלוני ז"ל האחראית על ביצוע חוק רשות השידור) הוא העיף את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל מכס מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יש לעדכן כאן את קוראי הבלוג הצעירים כי זאת הייתה גם בקשתה המפורשת של שרת החינוך דאז שולמית אלוני ז"ל ומי שהייתה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת יצחק רבין ז"ל ממוטי קירשנבאום ז"ל, להעיף קיבינימט את יוסף בר-אל. מוטי קירשנבאום ז"ל מינה כאמור לכהונה הרמה בקיץ 1993 את יאיר שטרן במקומו של יוסף בר-אל המסולק. ההיסטוריה המתעתעת העניקה ליוסף בר-אל אביב 2002 הזדמנות נוספת להתייצב בקדמת הבמה של השידור הציבורי. החל מ- מארס 2002  שימש מ"מ מנכ"ל רשות השידור (במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח) ואח"כ ב- 2 ביוני 2002 העניקה לו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינוי קבע של מנכ"ל רשות השידור, ואשר על פי חוק רשות השידור היה אמור לכהן בתפקיד הרם והאחראי עד קיץ 2007. כזכור ב- 2 במאי 2005 אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל המופרך פיגורה לא מוצלחת ואיש בלתי מוכשר לתפקיד הרם, אותה הממשלה ההיא התעשתה והדיחה אותו לירכתיים המוּצָלִים הבלתי חשובים של ההיסטוריה של השידור הציבורי. ברור שאמרתי לו בפרצופו עוד בתקופת השנים ההיא של 1993 – 1990, "יוסף בר-אל אתה מנהל טלוויזיה כוחני, מופרך, לא מוכשר, וחסר תבונה שחי על זמן שָאוּל…". יוסף בר-אל לא פיטר אותי.

מרבית הכותבים העיתונאיים ומבקרי הטלוויזיה אינם מבינים כיצד עובדת תעשיית הטלוויזיה ועל פי איזה חוקים היא פועלת. עזיבתו של יורם ארבל אותי ואת השידור הציבורי לא הזיזה לי ולא העיקה עלי. הוא סיפר לכל מיני אנשים בטלוויזיה שבתום מונדיאל איטליה 1990 הוא עוזב אותי לדרך חדשה. לי הוא לא דיווח מאום על תוכניות העריקה שלו. אני הייתי האחרון לדעת. הוא טמן לי מעין מַאֲרָב וחשב שאין לו תחליף, כפי שיתברר מהצהרות ה- רָהָב שהצהיר ב- 21 בדצמבר 1990 בפני העיתונאי רפי רשף. אחת מהן הייתה כלהלן, הנה הציטוט : "אין לטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת זה אני אומר עם כל הצניעות : אין לה את יורם ארבל ואין לה את אורלי יניב". מזווית מבט אחורית ב- פרספקטיבה של רבע מאה של שנים מדובר בנבואה מטופשת חסרת כל בסיס. יורם ארבל לקח את זה אישית בעוד שהיה מדובר בעסקים. עסקי הטלוויזיה רוויים מקדמת דנה בתנועת שדרים, מפיקים, ועורכים לכל הכיוונים, הלוך וגם חזור. אילו הייתי יודע שהטרובדור הזה ששר פעם את "אני אצבע את השלכת בירוק" מתכונן לשיר את סרנדת הברבור שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת שידורי מונדיאל איטליה 1990, הייתי מוותר על שירותיו בטרם החל מבצע הסיקור שלי מעשרה אצטדיונים בארץ המגף ונעזר עוד קודם לכן מוקדם מהצפוי, בשירותיו של שַדָּר רדיו "קול ישראל" מאיר איינשטיין. אזכיר כאן לטובת קוראי הבלוג הצעירים כי שלושת השדרים המתוכננים שלי לאייש את עמדות השידור שלי ברחבי איטליה 1990 היו יורם ארבל עצמו כשדר מוביל, נסים קיוויתי שדר משני, ורמי ווייץ שדר שלישי. מאיר איינשטיין היה בעת ההיא רק על הכוונת שלי. עזיבתו של יורם ארבל את השידור הציבורי ואותי, ומעברו לשידור המסחרי, לא הזיזה לי מפני שזכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם היו שלי. כמנווט, עורך, מפיק, ומנהל מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזקתי בזכויות השידורים הבלעדיות והבלבדיות כלהלן : אולימפיאדות, מונדיאלים, Euros (אליפויות אירופה לאומות בכדורגל), אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה בכדורסל, הליגות הלאומיות (ליגות העל היום) בכדורגל וכדורסל לרבות משחקי גביעי המדינה בכדורגל + כדורסל, כל משחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל בית וחוץ בטורנירי הקדם של המונדיאלים וה- Euros וכן בקדם אליפויות אירופה לאומות בכדורסל, טורניר ווימבלדון בטניס, המכביות, כינוסי הפועל, ומשחקי הכדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. זה נכון שאתה עושה כל מאמץ להתאים למשימות השידור השונות את השדרים הטובים והמוכשרים ביותר. אתה מעוניין להציב בחלון הראווה שלך את הדמויות האטרקטיביות ביותר ויורם ארבל נמנה עליהן בשעתו, אולם הן לא היו החשובות ביותר. אירועי הספורט שאותם שידרו היו חשובים מהם כמו גם היכולת הכלכלית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשעתו לרכוש אותם ולאמצם אל לִבָּה.

למרות הרעש הגדול בעיתונות הכתובה בסתיו 1990 אודות נטישתו של יורם ארבל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית  וההתבכיינות הבלופרית שלו כי יואש אלרואי הוא מנהל ברוטלי שמקפח אותו ומטפח ומעניק סיכויים לאורי לוי, לא היה סיכוי כי חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית תתמוטט. עזיבתו של יורם ארבל לא הזיזה לי. היא גם לא הייתה חשובה יתר על המידה. האנשים לא הבינו כי מה שחשוב הוא מי מחזיק בזכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים ולא איזה שַדָּר מתאר ומשדר אותם. תנועת שדרים בין הערוצים השונים היא תופעה שמאפיינת את תעשיית הטלוויזיה בכללותה, בארץ וגם בתבל. ובכן, יורם ארבל שימש לאורך כל עשור ה- 80 של המאה הקודמת לא רק שדר ראשי שלי אלא גם מגיש ראשי שלי. בזכות. כבר נאמר באחד הפוסטים הקודמים כי יורם ארבל היה שדר ספורט מוכשר יחסית לגברדייה שסובבה אותו ואותי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן, ולכן הפקדתי בידיו בחדווה משהו בסביבות % 90 – % 85 מסך השידורים הישירים של משחקי הכדורגל והכדורסל בארץ ובעולם. אולם הוא לא היה שָם לבד. הוא צלח את הדרך בגלל מערכת עיתונאית חרוצה שניצבה מאחוריו ואשר סייעה לו לצלוח את משימות השידור בארץ ובעולם. הציבור איננו מבין כיצד פועלת תעשיית הטלוויזיה המורכבת והמסובכת וכי שדר כמו יורם ארבל איננו יכול לבצע את משימתו מבלי שיישען על מערכת הפקה, ארגון, תוכן, וטכנולוגיה משומנת, מוקפדת, ומדויקת ביותר. הצופה הפשוט נטול כל השכלה טלוויזיונית לוחץ על השלט ורואה את יורם ארבל. הוא איננו יודע כי מאחוריו ניצבת מערכת מקצועית תומכת שמזרימה לגופו בכל רגע דם נקי וחמצן טרי, מִתְּוֶוה, סקיצת שידור, מעין קומפלקס שבלעדיו יורם ארבל שווה כקליפת השום. בלעדי המארג הזה יורם ארבל (ושדרי טלוויזיה אחרים שכמותו) חשוב כבר – מינן. בלעדי המכניזם הזהה שקרוי מערכת עיתונאית שמיסדתי בימים ההם, זאת שעטפה אותו בתריסר השנים ההן בין 1978 ל- 1990, יורם ארבל היה מתמוטט מייד. מגישות החדשות של ערוץ 10 תמר איש שלום וטלי מורנו שוות כקליפת השום ללא מערכת ההפקה והעריכה העיתונאית המדויקת והממושמעת שעוטפת אותן. רפי רשף שווה כקליפת השום בלעדי העורך שלו עידו תמרי וצוות ההפקה שמקיף את "חמש עם רפי רשף". חיים יבין היה שווה כקליפת השום ללא מערכת "מבט" שהייתה חומת הביטחון שלו במשך שנים ארוכות מאוד. כנ"ל אמורים הדבריםם אודותיו של וולטר קורנקייט (Walter Cronckite) המגיש והמנחה המיתולוגי של "חדשות CBS". עובדה שבסופו של דבר בלעדי אותה המערכת העיתונאית המקצועית שלי שסוככה עליו,, ואודותיה אני מדבר עכשיו, הוא יורם ארבל התמוטט והפך בתוך זמן קצר לשֶבֶר כְּלִי. "משחק השרוכים" שאותו שידר ישיר (יחדיו עם הפרשן שלו דאב אבי כהן ז"ל) בערוץ 2 המסחריי מאצטדיון "קריית אליעזר" בשבת ההיא של 2 במאי 1998 בין קבוצות הפועל בית שאן ובית"ר ירושלים, היווה את הסמן הימני של קריסתו המתמשכת שהחלה זמן רב קודם לכן. בקיץ 2014 נשלח יורם ארבל יחדיו עם הפרשן הצמוד שלו דני נוימן ע"י ערוץ 1 למונדיאל ברזיל 2014 כדי להוביל משם את השידורים הישירים של גביע העולם בכדורגל. בלעדי מערכת עיתונאית מקצועית של הפקה ותוכן נקברו יורם ארבל ודני נוימן בברזיל 2014 מתחת להריסות הטלוויזיה שקרסה עליהם ועל שולחיהם בראשותם של ארבעת המופרכים יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת + מנהל הספורט שלו מאיר בר. היה מדובר בלעג וצחוק הגורל. מאיר בר מי ששימש מנהל מחלקת הספורט של ערוץ 1 באותו מונדיאל 2014 סידר לעצמו ג'וב, להיות מפיק שטח מקומי של יורם ארבל ודני נוימן בברזיל 2014 במקום לנהל בתוקף תפקידו את מערכת השידורים הישירים הענפה מעמדת פיקוד בירושלים ו/או בריו דה ז'אניירו. היה מדובר בפלופ חסר תקדים בתולדות שידורי המונדיאלים בשידור הציבורי מאז גביע העולם של מכסיקו 1970. מנכ"ל רשות השידור דאז יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' אישרו למאיר בר לשמש מפיק שטח זוטר של הצוות יורם ארבל את דני נוימן. בברזיל 2014 התגלה יורם ארבל כחובבן חסר תקנה, הוא והמערכת הירושלמית הדילטאנטית והכושלת שלו שמשכה ללא כל כישרון וידע מהארץ בחוטי ההפקה. החומרים המוקלטים של מונדיאל ברזיל 2014 מכילים בקרבם מאות טעויות של יורם ארבל משגיאות זיהוי ועד אי הבנה מוחלטת של תורת הכדורגל. שוב הוכח כי שדר ספורט טוב ככל שיהיה שווה כקליפת השום ללא מערכת עיתונאית מקצועית תומכת, וללא מערכות טכנולוגיות ולוגיסטיות חכמות ויעילות. מששב הביתה מברזיל 2014 יחדיו עם הפרשן שלו דני נוימן גורשו שניהם מערוץ 1 ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש יונה וויזנטל בהשראת כונס הנכסים של סוכת ערוץ 1 הנופלת פרופסור דוד האן. יורם ארבל שילם בו במקום את מלוא המחיר על עליבותו. קול בריטון איננו ערובה יחידה והבלעדית לשגשוג והצלחה. בשכונת רוממה בירושלים לא נראו משמרות מחאה של מפגינים שמוחים נגד סילוקם של יורם ארבל ודני נוימן מתפקידם. במקומם של שני המפוטרים גויסו לשורות ערוץ 1 השדר המוביל עמיחי שפיגלר והפרשן מוטי איוואניר. מאז פרישתו ב- 1990 מהטלוויזיה הישראלית הציבורית שרוי יורם ארבל במצוקה, במדרון. ללא מערכת עיתונאית מקצועית תומכת ועוטפת הוא מתגלגל לעבר עוד בור ועוד תהום. עכשיו הוא נעצר בקיר Off tube בדמותו של ערוץ one בכבלים ומשדר מהארץ ברמה של שיחות Voice over בקצב הכתבה את משחקי הליגה הספרדית עם שני פרשני ה- Off tube חיים רביבו ואייל ברקוביץ'. זאת כמובן איננה טלוויזיה רצינית. אי רצינות וקלות דעת מחורבנים שמקבילים לשידורי ה- Off tube של ערוץ 55 בכבלים את משחקי ה- NBA.

תנועת שַדָּרִים במשעולי הטלוויזיה.

החל מספטמבר 1990 פמפמה העיתונות הישראלית עוד ועוד מידע ברובו שטחי ומטופש וגם רווי שגיאות ובלופים אודות סיפור פרישתו של יורם ארבל מהשידור הציבורי לעבר שידור המסחרי, זה של ערוץ 2 הניסיוני וגם של ערוץ הספורט בכבלים (אז מס' 5 בממיר). כאילו העזיבה שלו אמורה לזעזע את יסודותיה של חטיבת הספורט. קראתי את מרבית הפוסטים וגיחכתי עד כמה הכותבים אינם בקיאים בחוקי תעשיית הטלוויזיה ובמנהיגות שלה, ובכך שיורם ארבל הוא אומנם שַדָּר טוב אולם נציג, שלוחה בלבד, ולא הראש. ההיסטוריה הטלוויזיונית רצופה מעברים של של שדרנים, מגישים, ומנחים מערוץ לערוץ. מרשת לרשת, וממקור X למקור Y. אין בכך כל רבותא וכל פוטנציאל של מיטוט. בתום מונדיאל אנגליה 1966 ולאחר שידור הטלוויזיה הישיר המוצלח של גמר המונדיאל בשבת – 30 ביולי 1966 באצטדיון "וומבליי" בו ניצחה אנגליה את גרמניה 2:4 (חזו בו 600.000000 צופים בכל רחבי תבל), נטש השַדָּר הראשי של ה- BBC קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) את כור מחצבתו ועבר לארה"ב כדי לעשות לביתו. לנעליו נכנס בקלות יתירה דייוויד קולמאן (David Coleman) מי ש- שימש מגיש ומנחה של אולפן גביע העולם 1966 של ה- BBC בלונדון. דייוויד קולמאן היה גם שַדָּר א"ק דגול. קנת' וולסטנהולם עזב אולם ה- BBC לא התמוטט. הערה שלי : קנת' וולסטנהולם ודייוויד קולמאן אינם עוד בין החיים. לשורת שדרני הכדורגל של ה- BBC הצטרפו אז גם בארי דייוויס וג'ון מוטסון וב- ITV בלטו יו ג'ונסס ובראיין מור. גדולתם של שדרני הספורט משתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות האלה הייתה בכך שהם ידעו והכירו תמיד בעובדה כי הם רק מתווכים של אירועי ספורט מסקרנים בין המציאות לבין צופיהם באמצעות מסך הטלוויזיה (!). באוקטובר 1975 היינו מר אלכס גלעדי ואנוכי אורחיהם של ה- BBC ו- ITV שחברו יחדיו ומיסדו Workshop טלוויזיה בינלאומי בלונדון שנמשך 10 ימים. הייתי עֵד שם להערה חמורת סבר שנזף בפרהסיה מנהל הספורט דאז של ה- BBC אלאן הארט בדייוויד קולמאן המגיש בעל המוניטין של התוכנית "Match of The Day". התעניינתי לדעת אצל אחד העורכים ג'ונתן מרטין אם עניין הנזיפה הוא דבר מקובל ב- BBC ? ג'ונתן מרטין השיב לי כי הרשת כגוף לאומי ציבורי משדר חשובה יותר מהשדרנים והמגישים שלה וזוהי הפררוגטיבה של העורך.

תאגיד השידור הבריטי של ה- BBC נותר האוּרים ותוּמים שלנו. באוקטובר 1975 טסנו כאמור מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי ואנוכי ללונדון לתקופה של שבועיים על חשבוננו כדי ליטול חלק ב- Workshop רחב ממדים שארגנו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות ה- BBC ו- ITV. כמאתיים אנשי טלוויזיה מכל רחבי תבל לקחו חלק בסמינר. הרצאת הפתיחה המשותפת והמפורטת של בימאי ה- BBC אָלֶק וִויקְס (Alec Weeks) ועמיתו מ- ITV הבימאי בּוֹבּ גָארְדָאם (Bob Gardam) עסקה בהפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל אנגליה מנקודות מבט של בימוי, טכנולוגיה, מצלמות מיקרופונים, ולוגיסטיקה. למדנו שם שיעור חדש בטלוויזיה. אני טסתי כרגיל בג'ינס ונעלי ספורט ואלכס גלעדי בלבוש מוקפד יותר. התגוררנו בלונדון בדירה של חבר של אלכס גלעדי ליד Marble Arch. אלכס גלעדי לא הסכים שהופיע ב- Workshop בלבוש הפשוט שלי ג'ינס ונעלי ספורט. הוא לקח אותי לחנות "C & A" ברחובב אוקספורד וביקש לחנוט אותי בתוך חליפה ענוד בעניבה ונעלי עוֹר חדשות. "אלכס גלעדי אתה פשוט השתגעת עם הרגישות שלך ללבוש", שחתי לו בכעס. "יואשיש, אתה קיבוצניק שלא מבין דבר בלבוש, כשיהיו לך פעם כמה גרושים תחזיר לי", השיב לי מניה וביה. בעוד החייט מודד את מידותיי באחד מאגפי החנות הענקית, סקר אלכס גלעדי את המבנה והעושר הקפיטליסטי שהגיח מכל פינה. לפתע לחש לי טקסט מוזר, "בטלוויזיה אני טוב – אבל בעסקים חלש. אני ממש כישלון", והוסיף, "אילו הייתי Businessman בעל מפעל משגשג למצבות ותכריכים, אני בטוח שהאנשים היו מפסיקים למוּת". לכנס הטלוויזיוני רב המשתתפים בלונדון התייצבתי כשאני לובש לראשונה בחיי חליפה (בצבע כחול כהה) ועונב עניבה תכלת מפוספסת שאלכס גלעדי קנה לי מכיסו בחנות אופנה לונדונית. אלכס גלעדי התבונן בי ושוב לחש : "יואשיש, אתה ממש נראה כוכב קולנוע. אילו הייתי יפה כמוך לא הייתי יוצא מהמיטה". האנשים לא מבינים כי למרות שהיה בוס שלי תמיד נהג עמי בחוסר רשמיות. הוא היה נדיב אלי. אלכס גלעדי היה האיש המוכשר ביותר שהכרתי בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל ימי חיי.

באחת השבתות של חודש אוקטובר ההוא בשנת 1975 הוזמנו משתתפי ה- Workshop לאצטדיון "Highbury" של קבוצת הכדורגל המפורסמת ארסנל בלונדון כדי להתבונן בהפקת רשת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC שכיסתה את משחקה של המארחת שלא הייתה במיטבה באותה עונה נגד יריבתה העירונית קבוצת QPR (ראשי תיבות של Queens Park Rangers). הבימאי בניידת השידור היה אלק וויקס (Alec Weeks) עצמו ושַדָּר המשחק בארי דייוויס (Barry Davies). המשחק הזה היה אחד משלושה שהוקלט עבור תוכנית הספורט הראשית של ה- BBC הבריטי מידי מוצ"ש, שנקראה "Match of The Day" בת 60 דקות. תוכנית הטלוויזיה החדשותית – עיתונאית הזאת הפכה חיש מהר לאחת מספינות הדגל של ה- BBC, ונועדה לשידור באותו ערב. כשהכול היה מוכן לתחילת הקלטת שידור הטלוויזיה הזה, ושחקני שתי הקבוצות ערכו אתת האימונים האחרונים שלהם על כר הדשא בטרם שריקת הפתיחה, החלה עדשת המצלמה המובילה לנוע ב- Zoom out איטי מסמל התותח הגדול, הלוגו של מועדון ארסנל, שניצב ביציע ממול. כעבור שתיים – שלוש שניות פקד בימאי ניידת השידור מר אלק וויקס את הצו הטלוויזיוני “Cue” לשַדָּר שלו היושב בעמדת השידור, ומר בארי דייוויס השַדָּר המוביל באותו היום, שידר למיקרופון טקסט פתיחה חסכוני, יעיל, וקולע בול בן שבע מילים בלבד : "Same gun but not the same gunners". אחזתי בתדהמה בשרוולו של אלכס גלעדי. גם אלכס גלעדי היה נפעם. שנינו הבנו כי נפל דבר. הטקסט בטלוויזיה חייב להיות קצר, פשוט, וברור. טקסט שאיננו בומבסטי וגם לא מתוחכם. שַדָּר ה- BBC בארי דייוויס צדק. יעילותו והגיונו של הטקסט הטלוויזיוני ושיווק המסר במדיה האלקטרונית נובעים מהאלמנטריות שלו ומצניעותו, ומהיותו אמירה. לבארי דייוויס מלאו 38 שנים ב- 1975. הוא היה בן לדור השַדָּרִים הצעיר כמו גם ג'ון מוטסון שהצטרף לא מכבר לשדר הבכיר והמוביל דיוויד קולמאן המנוח יליד 1926. דורות של שדרי ספורט וכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, יאיר שטרן, יורם שימרון, יורם ארבל, רמי ווייץ, ומאיר איינשטיין צמח וגדל על המורשת ההיא של דור השדרנים הבריטיים ההוא מ- BBC קנת' וולסטנהולם, דיוויד קולמאן, בארי דייוויס, ג'ון מוטסון ושני שדרני ITV מר הְיוּ ג'וֹנְס ובראיין מור, וגם על מורשתו של השדר הישראלי נסים קיוויתי [1].

coleman 1

טקסט תמונה : שנות ה- 70 המוקדמות של המאה שעברה. תמונה היסטורית. שורה רבת מוניטין של שדרי ספורט וכדורגל של רשת הטלוויזיה הציבורית של בריטניה ה- BBC. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : השדר אלאן וויקס (Alan Weeks), השדר בארי דייויס (Barry Davies), הפרשן ג'ימי היל (Jimmy Hill), השדר ג'ון מוטסון (John Motson), השדר דיוויד קולמאן (David Coleman), השדר פראנק באף (Frank Bough), ארצ'י מקפירסון (Archie Macpherson), וטוני גובה (Tony Gubba). (התמונה באדיבות ה-BBC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] נסים קיוויתי עצמו אחד מגדולי שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים (נולד בארץ ישראל ב- 23 בנובמבר 1926) נסע ללונדון ב- 1946 ללמוד הנדסת טלפונים, חזר לארץ ב- 1948 כדי להשתתף במלחמת העצמאות, ובתומה שוב חזר לאנגליה כדי להמשיך בלימודי ההנדסה. כדי לממן את לימודיו הצטרף לשידורי השעה העברית של ה- BBC בלונדון. הוא הצטיין מייד בעיתונאות ושַדָּרוּת ובלט ביכולת הביטוי והכתיבה. נסים קיוויתי צמח והתחנך בעצמו על תרבות השידור הבריטית של ה- BBC ברדיו ובטלוויזיה. הוא תמיד נהג לומר : "ה- BBC היה בית הספר הטוב ביותר בעולם לתקשורת, עיתונאות, רדיו וטלוויזיה. הייתי בר מזל שזכיתי להימנות על שורותיו". מאוחר יותר שכרו בעלי "ידיעות אחרונות" המו"ל נוח מוזס והעורך דוב יודקובסקי מנוחתם עדן את שירותיו כעיתונאי כללי שמכסה את המתרחש באנגליה ובכל האיים הבריטיים. ב- 1976 נשלח נסים קיוויתי ע"י שניהם נוח מוזס ודוב יודקובסקי לשמש כתב העיתון בוושינגטון בירת ארה"ב. בקיץ 1979 עזב את "ידיעות אחרונות" וחבר למערכת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות מר אלכס גלעדי. הצטרפותו למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שדרג והעלה מייד את רמת הסיקור והשידור הישיר, וגם את רמת הכתיבה בחטיבת הספורט של אלכס גלעדי. הכתיבה בטלוויזיה היא תחום התמחות מיוחד וקונקרטי. נסים קיוויתי היה רב אמן בכתיבה לטלוויזיה ואיש תקשורת איכותי ו- ייחודי.

ב- 1985 החליט האווארד קוסל (Howard Cosell) השדר המוכשר והמנווט הראשי של תוכנית הספורט הפופולארית "MONDAY NIGHT FOOTBALL" ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, לסיים את תפקידו ולנטוש. הסיבות לעזיבה היו כרגיל אגו ואמביציות יֶתֶּר המאפיינות את סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה. הפלא ופלא, ABC של רון ארלדג' (Roone Arledge) לא התמוטטה. ב- 1976 עזבה ברברה וולטרס (Barbara Walters) את רשת NBC וחברה אל הארי ריזונר (Harry Reasoner) מגיש מהדורת החדשות הארצית של ABC, גם כדי לעשות לביתה תמורת משכורת שנתית של מיליון דולר. וראו זה פלא, NBC שרדה. בין השנים 1973 ל- 1970 נחשב ברנט מאסברגר (Brent Musburger) לשדרן הספורט מס' 1 בהא הידיעה של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS. ברנט מאסברגר היה שאפתן לא קטן. למרות שהיה שדרן מוכשר ועסוק ושידר כמעט כל דבר שזז ברשת שלו (כמו יורם ארבל אצלי), עדיין חשב שהמנהלים שלו מעניקים יותר מידי סוכריות לשדרים האחרים. הוא לא היסס ונתן דרור ופומבי למחשבותיו. באפריל 1990 פיטרה CBS את ברנט מאסברגר בשל אמביציות יתר. פלא פלאים, ברנט מאסברגר הלך ו- CBS לא התמוטטה. השמיים לא נפלו. הדוגמאות רבות מספור. אותו כנ"ל עם יורם ארבל. יורם ארבל נטש ב- 1990 את השידור הציבורי ואותי לא מחמת עוול מנהיגות ו/או מחסור בכישרון ניהול וניווט, אלא מסיבות אגואיסטיות וגם מפני שרצה לעשות לביתו. הבעיה עם יורם ארבל (מי שהיה שַדָּר טוב ושידר כאמור באורח קבע בטלוויזיה הישראלית הציבורית משהו סביב % 90 – % 85 מכלל שידור חומרי הספורט שלי) שהוא רץ לעיתונות ועטף את סיבות האגו ואמביציות היתר שלו שבגללן נטש, בבלופים של שיטת ניהול ברוטלי שלי. הוא פשוט היה איש לא כֵּן שהתעקש ככל יכולתו לרדת לגובה כר הדשא שעליו רצו שחקני הכדורגל שאותם תיאר.

התקופה ההיא בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז מינויו של יוסף בר-אל ב- 10 ביולי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה לבלתי נסבלת מנקודת מבטי כמי שנִיוֵוט בעבורו את שידורי הספורט מהארץ ומהעולם היקרים ועתירי הרייטינג. זה היה פשוט מזל פוליטי מחורבן ובלתי מוצלח. במקום להציב בראש הפירמידה את אלכס גלעדי, ו/או את דן שילון, ו/או את יוחנן צנגן, ו/או את נסים משעל ו/או אישים מוכשרים אחרים, הפקידו את יוסף בר-אל הכושל על השידור הציבורי הוותיק והמסורבל. דווקא מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא היה איש מוכשר וחכם בשם אריה מקל שניהל את המכרז ההוא למנהל הטלוויזיה ב- 10 ביולי 1990. אולם הוא היה נאמנו המובהק של ראש הממשלה יצחק שמיר שהורה לנציגי הליכוד בוועד המכרז להרים את ידם בעבור יוסף בר-אל ואריה מקל שלא העריך בגרוש את יוסף בר-אל היה הראשון להרים את ידו בעד המינוי. אריה מקל הוא איש נבון וחכם אך מנקודת מבטי היה אדיש במשהו לגורלו של השידור הציבורי. שונה לחלוטין ממחליפו מוטי קירשנבאום ז"ל שהגן בגופו על השידור הציבורי ההוא. אריה מקל הגיע לרשות השידור ממשרד החוץ והיה בעצם שליחו ובמידה רבה נאמן ו- עושה דברו של ראש הממשלה יצחק שמיר. רשות השידור הייתה תחנה בדרך של אריה מקל לעבר מינוי דיפלומטי עתידי בכיר בחו"ל מטעם משרד החוץ, והיא לא עניינה אותו יתר על המידה. לא פעם ולא פעמיים שַח לי כי איננו מתכוון להתאבד בעבור רדיו "קול ישראל" והטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא לעולם איננו שוכח מי שלח אותו לרשות השידור. אריה מקל לא היה איש של חזון. יוסף בר-אל וודאי שלא. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצבה ב- 1990 בפני שני אתגרים עצומים : הראשון, מבנה זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם השתנה במהירות והמחירים האמירו לשמיים. השני, החל לנשוב בארץ אקלים טלוויזיה תחרותי. ערוץ הספורט מס' 5 בטכנולוגיית הכבלים כבר קם והחל לנשוף בעורפינו ותקומתו של ערוץ 2 המסחרי על שלוש זכייניותיו "רשת", "קשת", ו- "טלעד" הייתה רק עניין של זמן (ערוץ 2 המסחרי עלה לאוויר ב- 4 בנובמבר 1993). לרוע מזלו של השידור הציבורי ניצב בראשו יוסף בר-אל. במקום ליזום ולפתח את רעיון השידור הציבורי ולהגדיל את נפח ההפקות ולהכפיל את את זמן האוויר ע"י בניית ערוץ טלוויזיה ציבורי נוסף (על פי המודל של BBC 1 ו- BBC 2 בבריטניה), הוא התגלה כאיש פוליטי, מנהל מוגבל, לא מוכשר, נטול ידע, ואשר איננו מתמצא בתחומים רבים של תעשיית הטלוויזיה. לא בכדי הוריש לו דן שילון Space בספרו "בשידור חי" (יצא לאור ב- 1998 בהוצאת ידיעות אחרונות / חמד) שם רָשָם כלהלן טקסט בעמוד 76 של הספר שמסתיים בשתי מילים "שוחד מסך" :

shilon 1

טקסט מסמך : עמוד מס' 98 בספר "בשידור חי" של דן שילון.

shilon 2

טקסט מסמך : הספר "בשידור חי" של דן שילון שיצא לאור ב- 1998 בהוצאת חמד / ידיעות אחרונות.

העיתונות הישראלית דשה ב- 1990 בנטישתו של יורם ארבל את חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אולם איננה מבינה כי יורם ארבל הנוטש איננו הבעיה שלי. יש לו תחליף. הפרובלמה הגדולה שלי הייתה כיצד לשַמֵּר לעצמנו את זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים, החשובים, המסקרנים, והרלוונטיים בארץ ובעולם במסגרת התחרות הטלוויזיה הגדולה המתפתחת נגד ערוץ 5 בכבלים ונגד ערוץ 2 המסחרי.

הבה אפנה לפוסטים רובם מגוחכים ורוויי שגיאות שהתפרסמו אז בחודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, ודצמבר של שנת 1990 בשמם של כתבים שונים ודנו בעריקתו של יורם ארבל מהשידור הציבורי לשידור המסחרי לעבר ערוץ 2 הניסיוני וערוץ הספורט מס' 5 בכבלים. ההתייחסות החשובה ביותר הנוגעת לפרישתו של יורם ארבל מהשידור הציבורי וחבירתו יחדיו עם אורלי יניב לערוץ 2 הניסיוני הודפס בשעתו ב- 21 בדצמבר 1990 במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" והיא בעצם הריאיון ההוא שקיים העיתונאי רפי רשף איש גלי צה"ל עם השניים. הריאיון חושף את רפי רשף כמי שלא הכין אז היטב את שידורי הבית שלו ולא השכיל לחקור ולשאול שאלות המשך לתשובות שקיבל. אתייחס לריאיון המגוחך הנ"ל בהמשך הפוסט.

arbel 3

טקסט מסמך : 21 בדצמבר 1990. המוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות". יורם ארבל מפרסם לראשונה את בלוף "הדוק" ואין סוף בדותות אחרות אצל רפי רשף. מדובר בריאיון מחורבן. לא בגלל המרואיין יורם ארבל שבא להגן על האינטרסים שלו באמצעות סיפורי בדים אלא בגלל המראיין הרכילאי רפי רשף שהאמין להם ולא בדק את יסודותיהם. (באדיבות "ידיעות אחרונות"). 

arbel 4

טקסט מסמך : 14 בספטמבר 1990. כותרת בעיתון "מעריב" לפוסט של משה גורלי. (באדיבות "מעריב"). 

arbel 5

טקסט מסמך : 14 בספטמבר 1990. כותרת של אוהד ציטרום במקומון הירושלמי "כל העיר". (באדיבות מו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן). 

arbel 6

טקסט מסמך : 14 בספטמבר 1990. כותרת של גיורא איילון במקומון "ירושלים" של "ידיעות אחרונות". פוסט נכלולי רצוף בלופים. תגיד לי מר גיורא איילון מהיכן אתה ממציא את הסיפור שלא היה ולא נברא אודותיי ואודות מרדכי ציפורי ? מה קורה לך בן אדם ? אז מה אם עבדת 6 שנים בחטיבת הספורט בפיקודי ? האם בשל כך מותר לך לבלף ? חלק מהעיתונאים מנצלים את העובדה שרשות השידור היא מסורבלת, איטית, כבדה, ואדישה מידי מכדי להגיב ולתבוע את המלעיז כדי להגן על עובדיה. (באדיבות מו"ל "הארץ" מר עמוס שוקן). 

arbel 8

טקסט מסמך : 1990. כותרת בעיתון "חמצן" בעריכת אבי מורגנשטרן ופיני איתן.

arbel 9

טקסט מסמך : 1990. ריאיון עמי בעיתון "חמצן" בעריכת אבי מורגנשטרן ופיני איתן.

 

arbel 13

טקסט מסמך : 16 בנובמבר 1990. מתוך ריאיון שערכו עמי יעקב מאור + ירון בלוך + אודי טרלו למקומון "תל אביב" בהוצאת "ידיעות אחרונות". (באדיבות "ידיעות אחרונות").

arbel 14

טקסט מסמך : 12 בנובמבר 1986. העיתון "מעריב". ריאיון שערך עמי מוטי רוזנבלום. מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת ז"ל נעלב מהכותרת. אבל היא הייתה כנה ונכונה. (באדיבות "מעריב"). 

arbel 16

טקסט מסמך (1) : 1991. רשימתו של העיתונאי רון עמיקם "מלחמת הערוצים" בעיתון "מעריב". (באדיבות "מעריב").

arbel 17

טקסט מסמך (2) : 1991. רשימתו של העיתונאי רון עמיקם "מלחמת הערוצים" בעיתון "מעריב". (באדיבות "מעריב").

arbel 15

טקסט מסמך : 26 בפברואר 1991. מתוך לקט עיתונות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתאריך המוזכר. ידיעה בעיתון "חדשות" ז"ל. היה מדובר במנהל טלוויזיה חובבן וירוד. ביולי 1993 אותו מנהל הטלוויזיה הַלָזֶה שקוראים לו יוסף בר-אל שילם בראשו על עליבות הניהול שלו. מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל הדיח אותו בקיץ 1993 ומינה במקומו את יאיר שטרן.

הרכילאי רפי רשף יִיצֵר ב- 21 בדצמבר 1991 במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" מסמך ריאיון רָדוּד ועָלוּב.

אני שב לעיתונאי רפי רשף מי שערך ב- 21 בדצמבר 1990 את ריאיון הרכילות במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" עם יורם ארבל שנטש אז את השידור הציבורי וחבר יחדיו עם אורלי יניב לערוץ 2 הניסיוני. ריאיון רכילות הוא שיחה בה המראיין מאפשר לבני שיחו (במקרה הקונקרטי הזה יורם ארבל) להעלות רעיונות שטעונים הוכחה אולם הוא נמנע מלחקור אותם כאילו מדובר בעשרת הדיברות התנ"כיות, ומתקדם הלאה. דווקא בריאיון האחרון שערך שלשום (מוצ"ש – 16 בינואר 2016) ב- "אינטימי" עם גב' אורלי ווילנאי דאג לערטל ולהפשיט אותה, והיאא הסכימה. לפני רבע מאה של שנים בעת הריאיון ההוא עם יורם ארבל ואורלי יניב היה רפי רשףף איש אחר, מראיין בטלן.

שאלה של רפי רשף ליורם ארבל : "קראתי שלא אהבת את שילובו של אבי רצון בטלוויזיה" ? (השאלה איננה מנוסחת היטב. רפי רשף מתכוון לכך שכמנווט שידורי הספורט והעורך הראשי שלהם הצבתי את עיתונאי "מעריב" דאז אבי רצון כפרשן כדורגל שלי) : תשובת יורם ארבל לרפי רשף : "אין לי שום דָבָר נגד אבי רצון. יש לי נגד השיטה. נגד דרך קבלת ההחלטות. נגד העובדה שהאימרה "טלוויזיה היא לא דמוקרטיה" מיושמת במחלקת הספורט בצורה הברוטלית ביותר". מדובר בהבל הבלים מוחלט. אולם רפי רשף מחריש ומשאיר את המצב כמו שהוא. מעורפל. שום שאלה נוספת של רפי רשף בהמשך לתשובתו המגוחכת של יורם ארבל, שום התעניינות של המראיין, שום סקרנות שלו כלהלן : "יורם ארבל, אולי תואיל בטובך לפרט כיצד באה לידי ביטוי הברוטליות של יואש אלרואי…? הרי יואש אלרואי לא היה לבד שם…הבוס הישיר שלו היה מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם ומעליו מנהל הטלוויזיה יוסף בר- אל…מדוע לא פנית אליהם בעניין הברוטליות של יואש אלרואי…?".

גם בחלוף רבע מאה של שנים ברור לי שיורם ארבל העניק לרפי רשף ריאיון בלתי הגון ונעדר יושרה. מדובר בדו שיח נכלולי. דו שיח מכור מראש. מפני שהראשון מדווח בדותות והשני נמנע באופן מפורש מלחקור אותן. רפי רשף שואל את יורם ארבל באותו הריאיון ההוא מ- 21 בדצמבר 1990, "למה לא ניסית להציב אולטימטום או אני או יואש אלרואי ?" הנה חלק מתשובתו של יורם ארבל : "…כאשר הגעתי למסקנה שאני לא מסוגל לתפקד כמו שהייתי רוצה, תחת שיטת ניהול שאיננה מקובלת עלי, עמדו שתי אופציות : יכולתי לחתור ויכולתי לפרוש…". המראיין הרכילאי לא מפסיק אותו ולא מעיר לו, "שהוא יורם ארבל הרי שידר % 90 – % 85 מסך חומרי השידור הישירים של חטיבת הספורט בארץ וגם בחו"ל, ובנוסף גם שימש מגיש ראשי של תוכניות הספורט למיניהן, אז על מה הוא מלין ועל איזה שיטת ניהול ברוטלית בדיוק של יואש אלרואי הוא מדבר…?". בהמשך הריאיון מצהיר יורם ארבל בפני רפי רשף כלהלן : "…אני לא יודע אם אני בחור טוב או לא. אני שדר טוב. והעובדה שאני שדר טוב הייתה צריכה לגרום, אני חושב, למי שעומד מעליי, להיות מרוצה ולומר תודה בכל בוקר למזלו, שזימן לו איש טוב למחלקה…". לא האמנתי למקרא עיניי. השתן עלה לו לראש אולם המראיין הרכילאי שוב לא עוצר אותו ולא מעיר לו, "יורם ארבל הרי יואש אלרואי הפקיד בידך % 90 – % 85 מכל חומרי השידורים הישירים שלו בארץ ובחו"ל לרבות הגשת התוכניות שלו…הרי לא הוא גירש אותך…אתה קמת מיוזמתך והלכת…אז על מה אתה מדבר…?". גם היום אין לי שום בעיה להפריך את הבדותות ההן של יורם ארבל אחת לאחת. אינני מופתע עוד מהבלופים שלו רק אינני יודע מה המניעים שלהם.

בכותרת הריאיון ההוא מ- 21 בדצמבר 1990 מכריז יורם ארבל באוזני רפי רשף כדלקמן : "אין לטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת זה אני אומר עם כל הצניעות : אין לה את יורם ארבל ואין לה את אורלי יניב". פרספקטיבה בת רבע מאה של שנים מאותה הנבואה ההיא של אותו האיש ההוא, "אין לה את יורם ארבל ואין לה את אורלי יניב", מצביעה על העובדה כי הייתה חסרת בסיס והפכה לבועה שהתנפצה. אורלי יניב שבה מייד בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת מערוץ 2 הניסיוני לגלי צה"ל. היא לא הצליחה בניסיונה השני להיות שוב אשת טלוויזיה וחזרה לכור מחצבתה בגלי צה"ל. שום רשת טלוויזיה בארץ לא קראה עוד בשמה. הריאיון ההוא של רפי רשף ב- 21 בדצמבר 1990 עם יורם ארבל שנטש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואורלי יניב היה ריאיון מחורבן. שיחת נֶפֶל רכילותית. לא בגלל יורם ארבל. בגלל רפי רשף. המרואיין יורם ארבל בא להגן על האינטרסים שלו באמצעות העמדת פנים ואין סוף סיפורי כזב אודות הניהול הברוטלי שלי בעוד המראיין הרכילאי רפי רשף מפנה לו את השטח. רפי רשף הפך מרצונו וביודעין למפלס מוקשים של יורם ארבל. אינני עומד מעל שום ביקורת אבל אני ניצב כמו כל מבוקר אחר מעל שקרים, דברי כחש, ובלופים. יורם ארבל שיקר את רפי רשף. לרפי רשף לא היו כלים כדי לבדוק את אמיתות הדברים אז הוא רשם, ורשם, ורשם בלופים. יכול להיות שרפי רשף נחשב למראיין דגול בעיני הציבור. אולם באותו הריאיון ההוא נחשף כאחרון בשורת העיתונאים. ובאשר ליורם ארבל. יורם ארבל הוא שדר ספורט טלוויזיוני. אין בכך כל ספק. אולם הוא גם הוכיח שהוא מפונק וקול בריטון בלבד איננו מבטיח חיי נצח טלוויזיוניים. חוץ מקול בריטון אתה צריך עוד משהו בחיי הטלוויזיה שלך, למשל מערכת הפקה עיתונאית מהימנה וחרוצה סביבך. ב- 2 במאי 1998 שידר יורם ארבל את "משחק השרוכים" בין הפועל בית שאן לבית"ר ירושלים כאילו היה מדובר במשחק כדורגל טהור ולא במכירת חיסול כללית. מערכת ערוץ 2 המסחרי זאת שהפעילה את יורם ארבל שתקה וקפאה על שמריה. היא לא זרקה אותו קיבינימט מעמדת השידור ואִפְשֵרָה לו לשדר בדותה, משחק בלוף, כאילו מדובר בהתמודדות אֶמֶת. יותר מאוחר אותו יורם ארבל בעל קול הבריטון הודח בזה אחר זה מערוץ 10, סולק מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, ולאחר מונדיאל ברזיל 2014 גורש גם מערוץ 1. אני מקווה שאינני נשמע בוטה מידי אבל זאת האמת המדויקת. יורם ארבל נזרק. שלוש חברות טלוויזיה בארץ הקיאו את השדר הדָגוּל משורותיהן. קול בריטון איננו ערובה מספקת שאמורה להבטיח חיים אין סופיים בטלוויזיה. קול בריטון איננו מהווה שום פוליסת ביטוח בת אלמוות. ליד קול הבריטון אתה צריך עוד משהו בחיי הטלוויזיה כמו למשל להיות מחונן באישיות עיתונאית בעל יושרה. יורם ארבל משדר היום Off tube בערוץ One את הליגה הספרדית.

קראתי שוב את הריאיון הנמוך והעלוב ההוא שערך רפי רשף מי שלחלוטין איננו בקי בחומר עם יורם ארבל לפני 25 (עשרים וחמש) שנים. יורם ארבל פשוט מבלף את המראיין הרכילאי שלו רפי רשף צעד אחר צעד בכל מיני נקודות בריאיון, ולא מספר לו את האמת לאמיתה לפני הקלעים ולא מאחורי הקלעים, מציאות שרפי רשף כלל לא מכיר אותה. יורם ארבל אומר ורפי רשף רושם. אבל…ויש כאן אבל : ייתכן כי בחלוף עשרים ושבע שנים חל חוק ההתיישנות על הבלופים האלה שיורם ארבל מזין בהם את רפי רשף. מעניין מדוע אותו המראיין הרכילאי רפי רשף ההוא שלא הכין את שיעורי הבית שלו, לא מצא לנכון לחקור אותי לפחות במשהו…בפרט אחד ו/או שניים…אודות מסכת הגירושין הטלוויזיונית ההיא. אולם כדי לצאת ידי חובתו הוא פנה להשיג תגובה מאלימלך רם ז"ל אז מנהל חטיבת החדשות ומ- מנכ"ל רשות השידור דאז אריה מקל יבד"ל.

arbel 18

טקסט תמונה : 1990. הצלמת אסנת קרסננסקי מצלמת את יורם ארבל ואורלי יניב בעבור הריאיון שערך רפי רשף עם הצמד ההוא בדצמבר 1990 ואשר התפרסם ביום שישי – 211 בדצמבר 1990 במוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות". (באדיבות אסנת קרסננסקי).

arbel+yaniv 1

טקסט תמונה : חודש דצמבר של שנת 1979. תמונה היסטורית. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים (!). אולפן ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. איציק בורוביץ' מ- מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצלם את יורם ארבל ואורלי יניב בעת הגשת התוכנית "מבט ספורט". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אין לי מושג אם רפי רשף הפיק וניהל מבצעי שידור טלוויזיוניים מורכבים, מסובכים, וגם ממושכים הרחק מגבולות המדינה. על כל פנים יורם ארבל הוא התזה העיקרית מדוע הטלוויזיה איננה רשאית להיות מוסד תקשורת דמוקרטי. אני שב לרגע למונדיאל ארגנטינה 1978 שהייתה ההפקה הבינלאומית הראשונה שלי בסדר גודל עצום והראשונה של יורם ארבל כשדר כדורגל. אלכס גלעדי וארנון צוקרמן הפקידו אותי על הפקת מונדיאל ארגנטינה 1978. מקום מושבי היה ב- IBC בפיגורואה אלקורטה בבואנוס איירס. סחבתי עמי לארגנטינה את השדר המשני שלי יורם ארבל. מִשְנִי אבל מוכשר. את השדר הוותיק דן שילון שהיה גם המוביל שלי הטסתי לבואנוס איירס מניו יורק שם שימש כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1981 – 1977. זה מדהים אולם ציבור משלם האגרה איננו מבין כהוא זה את הקשיים הטכנולוגיים שליוו את הפקת מונדיאל ארגנטינה 1978. אך זה גם לא תפקידו כשם שאינו מבין דבר בתעשיית המזון ו/או בהפקת מי שתייה. הוא לוחץ על השָלָט ורוצה לקבל את התמונה שלו כפי שהוא משלם בסופרמרקט ורוצה לקבל את גבינת הקוֹטֶג', ו/או כפי שהוא פותח את הַבֶּרֶז בביתו ומבקש לראות מים זורמים. תהליכי ההפקה אינם מעניינים אותו. המשחקים החשובים באמת בשלב הראשון והשני של אליפות ארגנטינה 1978 שודרו ישיר והועברו בשלמותם ארצה. ככל שחלפו הימים הפכה ההצלחה לרוטינה אך היה צריך לפקוח עין כדי לשַמֵר אותה. עמדתי על המשמר. בתקופה של 35 ימי ההפקה יישנתי מעט מאוד אולי שעתיים – שלוש בלילה. הייתי מאוד מוטרד ומלא חששות מפני שכ- Team Leader, מנווט השידורים, עורכם הראשי, וגם ראש המשלחת אינך יכול ורשאי לחלוק את האחריות עם איש. אינך יכול לעשות זאת. אתה נושא בעול ובאחריות לטוב ולרע. השידורים צלחו אומנם למרות המהמורות אך הדירו שינה מעיניי. לך תדע אפוא תיכשל והיכן תיפול.

סיבה א' מדוע הייתי זקוק כל השנים לשדר – עיתונאי בשם מאיר איינשטיין דבק במשימות השידור במקומו של יורם ארבל במונדיאל ארגנטינה 1978.

ציטוט : "הבה נשגיח על ההתחלות שלנו, התוצאות תצמחנה מעצמן". (אלכסנדר קלארק).

מונדיאל ארגנטינה 1978.

הפוסט מציג לקוראיו חלק מההוצאה לפועל של פקודת המבצע / ספר השידורים של מונדיאל ארגנטינה 1978 שכתבתי וחיברתי בטרם תחילת השידורים הישירים. הפקודה מפרטת את המורכבות והמסובכות של ההפקה מההיבטים הטכנולוגיים והלוגיסטיים וכפועל יוצא גם של הפקת התוכן. מבצע שידורי הטלוויזיה הישירים של 21 משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978 מארגנטינה לירושלים לרבות הקלטת 17 משחקים נוספים היה המרוחק ביותר שידעה הטלוויזיה הישראלית עד אז מעולם. המבצע צלח גם הודות לנדיבות ליבם של גב' מנואלה פורטאדו מנהלת ה- Eurovision office של הטלוויזיה הפורטוגלית RTP בליסבון, של מר אמאורי דאומאס מנכ"ל OTI (איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה שמקום מושבו במכסיקו סיטי), ושל מר מאסימו גארפינקל יהודי – ציוני חם מנהל ENTEL גוף התקשורת הבינלאומית של ארגנטינה. ללא הסיוע הנדיב והאוהד שלהם בצד הענקת התנאים הטכנולוגיים ההכרחיים להעברת סיגנל השידורים מבואנוס איירס הרחוקה לירושלים לא הייתי יכול להפיק את שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978 עבור משלם האגרה הישראלי.

yoash 19טקסט מסמך : מונדיאל ארגנטינה 1978. זהו השער של פקודת המבצע / ספר השידורים בן 90 עמודים שחיברתי וכתבתי לקראת מבצע הכיסוי הישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את 388 (שלושים ושמונה) משחקי טורניר אליפות העולם בכדורגל 1978. 38 המשחקים התקיימו בחמש ערים בארגנטינה : בואנוס איירס (ב- 2 אצטדיונים "וולז סארספילד" ו- "ריבר פלייט"), רוסאריו, קורדובה, מאר דל פלאטה, ומנדוסה בין 1 ביוני ל- 25 ביוני 1978. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראשי פרקים קצרצרים :

פברואר 1978.

1. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן ומנהל חטיבת הספורט אלכס גלעדי ממנים אותי לתפקיד העורך הראשי והמפיק הראשי של טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – ארגנטינה 1978. הצהרתו המפורסמת והמתריסה של ארנון צוקרמן כלפי יאיר שרף ז"ל יו"ר וועד טכנאי ההנדסה בטלוויזיה : "וועד עובדים כן – ברדק לא !".

 2. היחסים המקצועיים המורכבים בין הנהלת רשות השידור והטלוויזיה לבין שלושת הוועדים של הטלוויזיה הציבורית. הממשלה, שריה, חברי כנסת, וההסתדרות בוחשים ללא הרף בתוך כותלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הפוליטיזציה עושה שמות בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור.

3. משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978 הם ההפקה הרחוקה ביותר וגם המורכבת והמסובכת ביותר שביצעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעודה ומעולם. כל הפקת טלוויזיה מעבר לימים הרחק מגבולות המדינה מותנית ראשית דבר בתקשורת לוויינים בינלאומית איתנה.

4. רשת הטלוויזיה הארגנטינית 7 ATC משמשת Host Broadcaster של סיגנל הטלוויזיה הארגנטיני הבינלאומי.    

פברואר 1978. מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן ומנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי ממנים אותי לתפקיד העורך הראשי והמפיק הראשי של טורניר גמר גביע העולם בכדורגל – ארגנטינה 1978. ארנון צוקרמן הוגה את הצהרתו המפורסמת ליד מכונות ה- VTR ומתריס לעברו של יאיר שרף ז"ל כלהלן : "וועד עובדים כן – ברדק לא !". היחסים המקצועיים המורכבים בין הנהלת רשות השידור והטלוויזיה לבין שלושת הוועדים של הטלוויזיה הציבורית. הממשלה, שריה, חברי כנסת, וההסתדרות בוחשים ללא הרף בתוך כותלי הטלוויזיה. הפוליטיזציה עושה שמות בטלוויזיהה וברשות השידור. משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978 הם ההפקה הרחוקה ביותר והמורכבתת והמסובכת ביותר מעולם שידעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כל הפקת טלוויזיה מעבר לימיםם הרחק מגבולות המדינה מותנית ראשית דבר בתקשורת לוויינים בינלאומית איתנה. רשתת הטלוויזיה הארגנטינית 7 ATC משמשת Host Broadcaster של סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי.

טקסט תמונה : הקמע הרשמי של מונדיאל ארגנטינה 1978. פרי יצירה של הוועדה המארגנת הארגנטינית של המשחקים. (באדיבות ATC 77. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הגרפיקה של הלוגו של מונדיאל ארגנטינה 1978 עוגנה ושולבה במתכוון עם תג העיתונות המסקרת את המשחקים. (באדיבות ATC 7. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הבימאי והמפיק הגרמני הוֹרְסְט זָיְיפָארְט איש הקבוצה המבצעית של ה- EBU (איגוד השידור האירופי) עורך השתלמות לבימאי הטלוויזיה הארגנטינית בטרם תחילת המונדיאל. ב- 25 ביוני 1978 מנצחת ארגנטינה במשחק הגמר באצטדיון "רִיבֶר פְּלֵיְיט" בבואנוס איירס את הולנד בתוצאה 1:3 וזוכה לראשונה בתולדותיה בגביע העולם. פרק הירואי בתולדות הכדורגל הארגנטיני אך מסכת אפלה בהיסטוריה הפוליטית של המדינה. נשיא ארגנטינה וראש החונטה הצבאית חוֹרְחֶה רְפָאֵל וִויֶדָלה המואשם ברציחתם של עשרות אלפים מאזרחי ארצו מעניק ללא נדנוד עפעף את גביע העולם לקפטן דָנִיאֵל פָּאסָארֶלָה. הייתי שָם. הפקתי ו- ניהלתי את מבצע השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במוקד ההתרחשויות בבואנוס איירס וראיתי זאת במו עיניי. טורניר גביע העולם בכדורגל של ארגנטינה 1978 (בניגוד למונדיאל מערב גרמניה 1974) הפך להפקת טלוויזיה מורכבת ומסובכת בשל ריחוקה מגבולות מדינת ישראל ובגלל מצוקה ומִגבלוֹת חמורות בתקשורת לוויינית בינלאומית בהן הייתה נתונה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. תקשורת לוויינים היא טכנולוגיה הכרחית שבלעדיה לא ניתן לחוֹלֵל עיתונאות טלוויזיונית. מנהל הטלוויזיה הישראלית ארנון צוקרמן ומנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי הטילו עלי בפברואר 1978 את המשימה רבת האחריות להתייצב בראש ההפקה הבינלאומית הרחוקה. מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה בימים ההם היה חַיִים יָבִין הבוס הישיר של אלכס גלעדי ושלי אך לא הייתה לוֹ יד בקידום העסק. הוא לא היה מעורב ולא התעניין בהפקת הכדורגל הבינלאומית הזאת שהייתה אירוע הספורט החשוב ביותר של 1978. יִצְחָק לִבְנִי נשא בעוֹל התפקיד מנכ"ל רשות השידור כבר ארבע שנים אך גם הוא לא היה מעורב בהפקת שידורי מונדיאל ארגנטינה 1978. אַרְנוֹן צוּקֶרְמַן בלם אותו, בודד אותו, ולא אִפשֵר לו לחצות את מפתן דלתות בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית השוכן בשכונת רוממה בירושלים.           

בתוך שנה הכול היה אמור להשתנות עם מינויו של יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל ב- 1 באפריל 1979 לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של יצחק לבני יבד"ל. יוסף "טומי" לפיד פעל להדיח את ארנון צוקרמן כבר בראשית כהונתו. יחדיו עם יו"ר הוועד המנהל של הרשות פרופסור ראובן ירון ז"ל החליטו השניים לא להאריך את תקופת הניהול של ארנון צוקרמן ששימש מנהיג שידור כריזמטי ומנהל הטלוויזיה מוצלח שהביא לשגשוגה במשך שש שנים מאז קיץ 1973. אי הארכת המינוי התפרשה ע"י העובדים כהדחה. מאות מהם יצאו להפגין ביולי 1979 אוחזים בשלטים נגד סילוקו של ארנון צוקרמן וצעדו על הכביש הפנימי שחיבר את בניין הטלוויזיה (בית היהלומים לשעבר) בשכונת רוממה בירושלים עם בניין החוטים הסמוך בו פעלה חטיבת החדשות של רדיו "קול ישראל" ושם שכן גם משרדו של מנכ"ל רשות השידור החדש יוסף "טומי" לפיד ז"ל. ארנון צוקרמן זכה לאהדה חסרת תקדים אך בל אקדים את המאוחר. אָלֶכְּס גִלְעָדִי שימש Liaison officer (קצין קישור) בעת משחקי מונדיאל 1978 ברוֹסַארְיוֹ מטעם הקבוצה המבצעית של ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הלוא הוא איגוד השידור האירופי. במאי 1978 טסתי בראש משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבואנוס איירס. המשלחת מנתה שני שדרים דן שילון הבכיר (היה אז כתב הרשות בניו יורק) ויורם ארבל הזוטר + שני הטכנאים יָאִיר שָרְף ז"ל (Sound) ומוֹרִיס בַּרוּךְ יבד"ל (Video) + עוזר ההפקה שלי יצחק גליקסברג + שַדָּר הספורט של הטלוויזיה בשפה העַרבית מַחְמוּד אָבּוּ בַּאכֶּר. ההפקה המורכבת ומסובכת (מאוד) מבחינה טכנולוגית על מרכיביהן השונים עם כמעט אפס תקלות והבאתם של 21 שידורים ישירים ו- 17 שידורים מוקלטים מארגנטינה הרחוקה לאולפני הטלוויזיה בירושלים – צלחה בסופו של דבר בשל סיוע של שלושה אנשי חו"ל מצוינים שעזרו לי לחולל את הבלתי אפשרי. היו אלה גב' מַנוּאֶלָה פוּרְטָאדוֹ מהטלוויזיה הפורטוגלית RTP, אָמַאוֹרִי דָאוּמַאס מנכ"ל OTI (איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה), ומהנדס ENTEL חברת התקשורת הבינלאומית של ארגנטינה היהודי – ארגנטיני וציוני חם מַאסִימוֹ גָארְפִינְקֶל.

1978 הייתה שנה של שלום, תקוות, וטרור. ב- 18 בספטמבר 1978 חתמו בקמפ דייויד ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנוואר סאדאת יחד עם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר על הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים. דן שילון כתב הטלוויזיה של הטלוויזיה ישראלית הציבורית בניו יורק ו- וושינגטון ניצב ליד האירועים האלה ותיעד אותם. ב- 1978 נמשך מאבקה של מדינת ישראל בכל עוזה כנגד התקפות הטרור על אזרחיה בהשראת הארכי טרוריסט ורב המרצחים יאסר עראפאת. ב- 11 במרס 1978 השתלטו אחד עשר מחבלים על אוטובוס בכביש החוף ליד צומת גלילות – הקאונטרי קלאב הישן ורצחו 35 אזרחים ישראליים. כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן סממה ז"ל היה מבין הראשונים שהגיעו לזירת הרצח ותיעד את הזוועה. בתגובה על הטבח הנפשע ערך צה"ל כעבור ימים אחדים התקפה גדולה משולבת של כוחות היבשה, מטוסי חיל האוויר, וספינות חיל הים נגד בסיסי הטרור בלבנון. תקיפת צה"ל שנמשכה שבוע ימים כונתה "מבצע לִיטָאנִי". ב- 1978 מונה רפאל "רָפוּל' איתן ע"י שר הביטחון עזר ווייצמן וראש הממשלה מנחם בגין לרמטכ"ל צה"ל במקומו של רב אלוף מוטה גור. הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית עמירם ניר ז"ל הצליח להרגיז את רמטכ"ל צה"ל בכתבותיו העיתונאיות. רפאל איתן היה ידוע כחייל אמיץ לֵב שממעיט בדיבורים. סגפן ושתקן. מודל של מופת צבאי. פעם באחד מנאומיו כרמטכ"ל דיבר יותר משתי מילים וראש הממשלה מנחם בגין הנפעם מיהר לכנות אותו, "דֶמוֹסְטֶנֶס". כשהדברים נגעו לעמירם ניר הוא לא קיזז מטקסט הנזיפה. אחת מכתבותיו של ניר עסקה בבזבזנות צה"ל בתחמושת ואי איסוף תרמילי קליעים במטווחים. הרמטכ"ל היה ידוע כחסכן מילים שהסתפק בתשובות "כן ולא" לא עשה לפתע חשבון למצלמה ולמיקרופון. הואא התבונן ארוכות בעמירם ניר ונזף בכתב הצבאי ב- אריכות בשפתו העממית, "עמירם ניר, תפסיק להכניס לי עֵז הביתה". מעולם לא ראינו ולא שמענו עד אז בטלוויזיה הישראלית אישיות ממלכתית בסדר גודל של רמטכ"ל צה"ל משיב בסגנון כה בוטה לנציג ציבור ששואל אותו שאלות עיתונאיות הגיוניות. ב- 1978 נבחר יצחק נבון לנשיאה החמישי של מדינת ישראל, יזהר כהן ניצח בתחרות השנתית האירופית של שירי "הארוֹ- ויזיון" שנערכה בפאריס עם שירו "אָ-בָּ-נִי-בִּי" שכתב אהוד מנור ז"ל והלחינה המוסיקאית נוּרִית הִירְש תבד"ל. הזכייה העניקה את הזכות לרשות השידור של מדינת ישראל לארח את תחרות השירים המסורתית הפופולארית ורבת המוניטין של ה- EBU בשנה הבאה בירושלים. מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני עט מייד על המציאה. לוחם זכויות האדם ב- ברה"מ היהודי אנטולי (נתן) שצ'רנסקי נידון לשלוש עשרה שנות מאסר. בקיבוץ רביבים נפטרה גב' גולדה מאיר ראש ממשלת ישראל בשנים 1974 – 1969.

בחורף 1978 שברתי את ראשי על המדוכה כיצד לנהל ולהביא בשלום את שידורי הטלוויזיה הישירים של משחקי גביע העולם בכדורגל – ארגנטינה 1978, מבואנוס איירס לירושלים. 38 משחקי האליפות עמדו להיערך בקיץ אותה שנה בחמש ערים ברחבי ארגנטינה הענקית, בעיר הבירה בואנוס איירס, וב- רוסאריו, מנדוסה, מאר דל פלטה, וקורדובה. זאת הייתה הפקה טלוויזיונית מסובכת טכנולוגית וגם מורכבת בשל ריחוקה הרב מגבולות מדינת ישראל ובגלל תקשורת לוויינים בינלאומית ענייה מאוד, חסרה, ומוגבלת שעמדה לרשותנו בעת ההיא בעמק האלה. הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית לא הייתה מפותחת מספיק ערב משחקי ארגנטינה 78' מכל היבט שהוא. היא ניצבה שוב כגוף נַכה בצומת שידורים בינלאומי מורכב מאוד מבחינה טכנולוגית גם מפני שהייתה תלויה בתקשורת הלוויינים הבינלאומית שסיפקה לה התחנה בעמק האלה. לטלוויזיה הישראלית הציבורית לא היה אז מערך צלחות – אנטנות משלה ולא את הכלים המתאימים כדי להתמודד עם אתגר שידור שמתרחש במקום כל כך מרוחק על פני הגלובוס. ממש בקצה העולם. שידורי מונדיאל ארגנטינה 1978 מהווים ציון דרך חשוב בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית כרשת שידור ציבורית.

הייתי כמעט כבן 40 בשעה שאלכס גלעדי בתמיכתו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן הטיל עלי בפברואר 1978 לראשונה בחיי לנהל, להפיק, לערוך, ולשדר פרויקט שידור טלוויזיוני בינלאומי גדול ממדים ורָב עניין. "יואשיש, אני עומד למנות אותך לראש צוות השידורים שלנו בבואנוס איירס. אתה תהיה אחראי מבואנוס איירס הרחוקה על פרויקט השידורים וגם על המערכת הפועלת בירושלים", בישר לי אלכס גלעדי את הבשורה כשלושה חודשים לפני שהחל הטורנירר בארגנטינה. הוא סמך עלי לחלוטין. שניהם לא התייעצו ולא עירבו את מנהל החדשות חיים יביןן במינוי למרות שהיה הבוס הישיר בהיררכיה הטלוויזיונית של אלכס גלעדי וגם שלי.
טקסט תמונה : פברואר 1978. הימים ההם – הזמן ההוא. אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ממנה אותי לתפקיד הבינלאומי הראשון שלי רב האחריות, עורך ראשי ומפיק ראשי ב- בואנוס איירס של שידורי גביע העולם בכדורגל של ארגנטינה 1978. המינוי נעשה בגיבויו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָלֶכְּס גִלְעָדִי עצמו הוזמן להצטרף לקבוצת ההפקה המיוחדת של איגוד השידור האירופי הקרויה "EBU sports Operation Group" בארגנטינה 1978 שתיאמה את העברת השידוריםם הישירים מארגנטינה ל- 40 (ארבעים) רשתות הטלוויזיה של איגוד השידור האירופי. בראשש הקבוצה המבצעית של השידור האירופי ניצבו בִּיל ווֹרְד (Bill Ward) איש הטלוויזיה הוותיק מהרשת המסחרית הבריטית ITV, מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ (Manolo Romero) מהנדס הטלוויזיה מהטלוויזיה הספרדית הממלכתית RTVE, והוֹרְסְט זָיְיפָארְת (Horst Seifart) הבימאי והמפיק הראשי רב המוניטין ומתכנן סיגנל ה- “Weltprogramm” של אולימפיאדת מינכן 1972 , מיי שהיה במקור איש הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית הגרמנית ARD. אלכס גלעדי חשב שאניי מתאים להיכנס לנעליו הגדולות ואַרְנוֹן צוּקֶרְמַן תמך בו. עד אז לא עסקתי מעולם בחטיבת הספורט בתחום הפקת שידורים בינלאומיים בסדר גודל של מונדיאלים או אולימפיאדות. גם לא היו לי שום פרטנזיות ניהוליות. שימשתי אצל אלכס גלעדי כתב – עורך, מפיק שטח, עורך ראשי של התוכניות שלנו ובראשן "מבט ספורט", ולעֵת מצא גם שַדָּר. הייתי האיש המבוגר ביותר בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית ואולי גם המאושר ביותר שם. זאת הייתה תכלית חיי. אהבתי את תפקידיי בחטיבת הספורט בפיקודו של אלכס גלעדי ואהבתי גם אותו. הערכתי אותו. היה לי נוח לשהות במחיצתו. הייתי מאושר בסביבתו.

טקסט תמונה : 1978. ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אישר בפברואר 1978 לאלכס גלעדי (בן 36 מעשן סיגר) להצטרף לקבוצה המבצעית המיוחדת של ה- EBU איגוד השידור האירופי של מונדיאל ארגנטינה 1978 (Operation Group – Argentina '78) בראשותו של איש הטלוויזיה הבריטית מ- ITV ביל וורד (Bill Ward). במקביל מינה אותי אלכס גלעדי להתייצב במקומו בראש צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- בואנוס איירס, ולשמש כעורך ראשי ומפיק ראשי של מבצע השידורים הבינלאומי המורכב והמרוחק הזה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"תמונות בחלל", הייתה מין הגדרה רוֹוחת לסיגנל שידורי הטלוויזיה שהועברו מקצה אחד של העולם לקצהו השני כהֶרֶף עין באמצעות לווייני התקשורת ששִיְיטוּ בגובה רב של 36000 (שלושים ושישה אֶלֶף) ק"מ בחלל מעל קו המשווה. אופציות תקשורת הלוויינים הבינלאומית בשידורי הטלוויזיה בימים ההם לפני יותר משנות דוֹר היו מצומצמות וקלושות. לא כל שכן של ישראל. בתחנת הקרקע ללוויינים של מדינת ישראל שהוקמה במישור עמק האלה ניצבה אז רק צלחת – אנטנה בודדה אחת שכוונה והתחברה ללוויין תקשורת אחד בלבד, לוויין ה- Primary האטלנטי.

טקסט תמונה : עמק האלה בקיץ 1978. צלחת אנטנה לוויינית בודדה ויחידה מותקנת בתחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה ליד ירושלים. האנטנה – צלחת הזאת הייתה מחוברת ללוויין תקשורת אחד בלבד, ה-Primary. לכן סך תקשורת הלוויינים שלנו באחריות "בזק" הייתה מוגבלת וענייה. נדרשו אִלתורים ופתרונות מורכבים כדי להעביר בהצלחה את השידורים הישירים ב- 1978 מארגנטינה הרחוקה לאולפן השידורים בירושלים. (לע"מ תמורת תשלום).

יכולת העברת שידורי ספורט בינלאומיים ישירים של הטלוויזיה הישראלית נפגמה (מאוד) בשל העוֹני התקשורתי הזה בעמק האלה. הפקת שידורי מונדיאל ארגנטינה 1978 וניהולם הייתה מסורבלת ומעיקה. טורניר גמר משחקי גביע העולם בכדורגל הוא אירוע שידור בינלאומי Multilateral, פופולארי, ורלוואנטי ומבוקש ביותר בתבל וגם בארץ כמובן, אף על פי כן היה מורכב ומסובך לנקז את סיגנל השידורים מבירת ארגנטינה בואנוס איירס לכיוונו של משלם אגרת הטלוויזיה בישראל ב- 1978. נדרשתי לאלתר פתרונות בינלאומיים בלתי מקובלים. אלכס גלעדי המנהל שלי והחונך שלי לא היה לידי. הוא היה עכשיו אחד מקציני הקישור והתיאום (Liaison officer) של הקבוצה המבצעית של איגוד השידור האירופי בארגנטינה (EBU Sports Operation Group – Argentina78) וסַר למרותם של בִּיל ווֹרְד ומַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ. מקום מושבו בתוקף תפקידו היה באִצטדיון הכדורגל של העיר רוֹסָארְיוֹ. התקשורת הלוויינית היא אלמנט טכנולוגי יקר, מרשים, והכרחי לצורכי העברת שידורי הטלוויזיה ממקומות המרוחקים זה מזה. לרוע המזל נמצא יסוד השידור החשוב הזה מחוץ לתחומי הבקרה והשליטה הישירה שלי כמי שהתמנה להיות העורך והמפיק הראשי של שידורי הטלוויזיה במונדיאל ארגנטינה 1978. תקשורת הלוויינים הטלוויזיונית בשנים ההן הייתה לא רק מוגבלת ומועטה , אלא כפופה גם ל- Booking (נוהל רישום) ביורוקרטי, איטי, ומסורבל אצל החברה האמריקנית COMSAT, וגם רָב צמתים שעוד נדון בו. עונייה של התקשורת הלוויינית הבינלאומית של ישראל בימים ההם באחריות "בֶּזֶק" השפיע מיידית על הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה תלויה בה, והעמידה בסכנה את שידורי הספורט הישירים הבינלאומיים שהבאנו מאירופה ורחבי העולם למען צופי הטלוויזיה בארץ. 100 (מאה) רשתות טלוויזיה בינלאומיות מכל רחבי תבל סיקרו את מונדיאל ארגנטינה 1978 וכל אחת מהן הייתה תלויה בשירותי הלוויינים של COMSAT והפקידים שלה. עקרונות קבלת זמן השידור על הלוויין בנויים על נוסחה ביצועית פשוטה והגיונית. מהירות התייצבותך בראש תור המזמינים הבינלאומי אצל חברת התקשורת האמריקנית COMSAT בעלת הלוויינים, זאת המנהלת את רישום ההזמנות הבינלאומיות מכל רחבי תבל על הבסיס של, "First comes – First served". ממש כמו בתור לקופת חולים. אתה יכול להיות גאון הארגון ורב אומן בניהול שידורי טלוויזיה עלי אדמות, אך אי הבנתך את מערכת ה- Booking הלוויינית הבינלאומית של COMSAT, ואיחור בשִריוּן זמן העברת השידור שלך מבעוד מועֵד על הלוויין מקצה אחד של יבשת, נניח מאירופה, ו/או ארה"ב ו/או אוסטרליה – מאפשרת בינתיים לקליינט אחר, צרכן שידור כמוך, להתייצב בראש התור ולהקדים אותך. איחור קַל או טעוּת משרדית אחת עלולות לשים קֵץ למאמץ ההפקה הגדול שלך, ועלולה להוריד אותה ואותך באחת ל- "אוֹצָר הַמֶלֶך", לטִמיון. והיו דברים מעולם. נוהל ההזמנות לשידור לווייני מכל מקום על כדור הארץ לעבר חדר הבקרה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה בירושלים, חצה נתיב ביורוקרטי מקומי ובינלאומי ארוך ומסורבל שגרם לי לשערות לבנות ואי שקט נפשי. נוהל ותהליך קבלת ההחלטות היה מייגע. התהליך מסורבל מאין כמוהו. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוציאה והעבירה את ההזמנה הקונקרטית שלה לשידור בינלאומי מחו"ל לקצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית זאב שטוקהיים (עבד קודם לכן בקנדה) היה איש מקצוע קפדן ואחראי. במקביל היה על מנהל הספורט לקבל אישור תקציבי בכתב ממנהל הטלוויזיה לכל פעולה כזאת שעלתה ממון רב. זאב שטוקהיים ז"ל נדרש להעביר בטֶלֶקְס (אמצעי תקשורת שלא קיים כבר היום) את הבקשה שלנו למהנדס התקשורת הבינלאומית של חברת "בֶּזֶק" גבריאל שֶקֶל. גבריאל שקל שלח אותה למנהל תחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה אברהם נגל, שהעביר אותה לג'יימס קוֹבֶרְט (James Covert) קצין התיאום והרישום הראשי של חברת התקשורת האמריקנית COMSAT (בעלת לוויין ה- Primary ), היושב בניו יורק. חברת COMSAT קיבלה מאות בקשות יומיות מכל רחבי העולם לשימוש בלווייני התקשורת שלה בזמנים שונים של היממה. מחשב החברה סרק את לוח הזמנים וכשמצא זמן פנוי המתאים לבקשת המזמין הנפיק את ה- Matching Order (אישור סופי). המסע הביורוקרטי הזה נעשה בהתכתבות.

טקסט תמונה : מהנדס הטלוויזיה זאב שטוקהיים ז"ל קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1991- 1969. היה אחד האנשים החשובים ביותר בחטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מהנדס בעל ידע רב בתקשורת לוויינים, דייקן, קפדן, ומסודר מאוד בעבודתו. זאב שטוקהיים ז"ל תרם במשך 22 שנה תרומה משמעותית להצלחת שידורי הספורט הבינלאומיים בטלוויזיה. (התמונה באדיבות משפחת שטוקהיים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. זהו מר גבריאל "גבי" שקל ז"ל מהנדס התקשורת הבינלאומית של חברת "בזק". לא היה שני לו. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית חייבות לוֹ חוֹב עולם. (התמונה באדיבות משפחת שקל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה . זהו מהנדס התקשורת אברהם – יצחק נגל ז"ל מנהל תחנת הקרקע התקשורת ללוויינים בעמק האלה, בשנים 1993 – 1972. יליד דרום אפריקה, קשוח, דייקן, וממושמע מאוד בעבודתו. (התמונה באדיבות בצלאל ליס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ה- "Matching Order" הוא אישור OK של "בעל הבית" לצורך ביצוע העברת השידור הלווייני של המזמין ממקום כלשהו סביב הגלובוס לתחנת האֵם שלו. האישור האמריקני הרשמי להזמנת השידור של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית חזר אלינו באותה הדרך האיטית והמרגיזה בה נשלח. צריך להמתין. דרושים סבלנות ואורך רוח שלא היו לי. לעיתים חלפו ימים ארוכים בין חלומות השידור שלנו לבין הגשמתם ומימושם. קבלת ה- Matching Order מחברת COMSAT ארכה זמן. לפעמים כשבוע. COMSAT הייתה האופציה היחידה של הטלוויזיה הישראלית. רק לרשותה היו לווייני תקשורת והיא הייתה בעת הבית. לעיתים הייתי מתחייב בפני ההנהלה שלי ובפני הציבור באמצעות שידורי Promo על שידורי ספורט בינלאומיים בטרם היה לנו עדיין Matching order עליהם. שנתי הייתה נודדת באותם הלילות. חששתי שמא "זאב שטוקהיים" אַחֵר אי שם בעולם מנסה להקדים את זאב שטוקהיים המקורי שלי. אתה נוטל אחריות כבדה על כתפיך ושרוי במתח ופחד מתמיד שמא תישאר מאחור. מי שלא חווה את התחרות הסמויה הזאת איננו יכול להבין את התחושה.

המצב התקשורתי המסורבל הזה רווי הסכנות המאיים על תקינות השידור שלנו נמשך שֵש עשרה שנה ברציפות מ- 1972 ועד 1988. שערִי כבר היה אפור לגמרי מרוב המתח בו הייתי אפוף. פלא שלא חטפתי התקף לב. רק שילוחו והפעלתו של לוויין התקשורת האירופי ה- ECS  בקיץ 1988 (ערב שידורי אולימפיאדת סיאול 1988 בספטמבר אותה שנה) וההתחברות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית למערכת השידור הלוויינית הזאת של ה- EBU (באמצעות הצבתה של צלחת – אנטנה בחצר בניין הטלוויזיה ברוממה) שינו את התמונה מקצה לקצה ואת היכולות הטכנולוגיות שלנו. לוויין התקשורת האירופי הפחית את סכנת כישלון ה- Booking המוקדם מראש ופתח בפני מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחטיבת החדשות שלה אופקים חדשים ועידן תקשורת מהיר ויעיל עשרות מונים מזה שהיה קיים עד כה.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת. מאחור נראית אנטנת ה- ECS, צלחת תקשורת גדולת ממדים שקוטרה כ- 10 מטרים, ואשר מחוברת ללוויין האירופי ששמו הוא, "European Community Satellite" של איגוד השידור האירופי (EBU). הצלחת – אנטנה הזאת המוצבת בחצר האחורית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים העניקה לנו אפשרויות טכנולוגיות מרחיקות לכת של הבאת אינפורמציה עיתונאית – חדשותית מכל קצווי תבל לאולפני הטלוויזיה שלנו בירושלים. ניצבים מלפנים שני המפקחים הטכניים יצחק "בניו" בן יוסף (מימין) ושמעון נחמה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם הזמנת קווי השידור מחו"ל (Four wires) הייתה רצופה ביורוקרטיה ממושכת ולוותה בקשיים טכניים. ההזמנה של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הועברה ל- RTI (ראשי תיבות של Radio Telegraph Israel) המסונפת  "לבֶּזֶק" בראשותו של המהנדס הנאמן והמסור נחמן אלון. RTI העבירה את ההזמנה שלנו ל- PTT (ראשי תיבות של Post Telephone Telegraph) רשות התקשורת והדואר של אותה המדינה ממנה ביקשנו לשדר. קווי השידור האלה עוברים צמתי חיבור במדינות שונות בדרכם הארוכה מחו"ל לישראל. לכן הדרך הזאת מסוכנת ומלאת מכשלות. יותר מידי ידיים בחו"ל מתעסקות עם קו השידור שלך שעובר במשעול ארוך עד שהוא מגיע לארץ, ושתמורת שכירתו והשימוש בו, שילמת כסף רב. ספגנו בעבר מפלות תקשורתיות בשידורינו מחו"ל, בשל חיבור לקוי וחובבני של קווי השידור בצמתים השונים וביורוקרטיה מסורבלת. למרות ששילמנו כסף רב בגין השירות הזה קולם של השַדָּרִים היה נתקע מעת לעת במקום ישִיבְתם בעמדת השידור בחו"ל. הייתי משתגע מזה. זו גם אחת הסיבות שמיסדתי אולפן שידור בירושלים המאוּיָש בשדרים – מגישים ולצִדם פרשנים כ- Back up לקוֹלוֹ של השַדָּר המקורי שעלול היה ללכת לאיבוד היכן שהוא באירופה או באמריקה.

במשך השנים הרבות של הפקות השידורים הבינלאומיים למדתי לדעת שאיכות סיגנל התמונה הלוויינית הבינלאומית המגיעה לאולפן השידור בירושלים היא בדרך כלל טובה, במידה והזמנה ל- COMSAT נעשתה במועד וגם אושרה על ידו. לא כך היה עם קווי השידור ה- 4W הבינלאומיים (Four Wire) בעלי ארבע גידים (קו טלפון רגיל הוא 2w ובנוי משני גידים). בעקבות האכזבות החוזרות ונשנות שנחלנו מאופן וצורת ההגעה של קווי השידור הבינלאומיים מחו"ל לאולפני השידור בירושלים הגענו לאבסורדים של ממש ברצוננו למַקְסֵם את אבטחת ביצוע המשימה עד כדי הזמנת קווי השידור כשעה וחצי ואפילו שעתיים לפני תחילת אירוע הספורט המבוקש. את התמונה הלוויינית נהגנו לבקש בדרך כלל כ- 10 (עֶשֶר) דקות בלבד לפני תחילת השידור שלנו. זה נעשה מטעמי חיסכון ולצורכי בדיקות אחרונות של איכות ותקינות התמונה הלוויינית ע"י מהנדסי ה- Video שלנו. השימוש בשירותי הלוויין ב- 1978 הייתה יקרה. עבור 10 הדקות הראשונות של השידור הלווייני נדרשנו לשלם כ- 1500 (אלף וחמש מאות) דולר ועבור כל דקה נוספת סכום של 45 (ארבעים וחמישה) דולר. עשר דקות הראשונות האלה היו שוות כסף רב אך הן היווּ חלק מתעודת הביטוח של הפקת השידור. העלות הלוויינית ה- Unilateral (משתתף אחד) של שעתיים שידור ישיר של משחק כדורגל מחו"ל לישראל ב- 1978 עמדה על כ- 6500 (ששת אלפים וחמש מאות) דולר. ככל שהצטרפו יותר רשתות טלוויזיה לסיגנל השידור הטלוויזיוני הוא הפך ל- Multilateral (רב משתתפים) ועלותו פחתה באופן דרסטי.

הפקת שידורי גביע העולם בכדורגל – ארגנטינה 1978 של הטלוויזיה הישראלית והבאת סיגנל השידור הבינלאומי מבואנוס איירס לירושלים לוותה בקשיי תקשורת רבים שלא הכרתי כמותן מעולם. היא קמה (וכמעט נפלה) על תקשורת לוויינית בינלאומית מועטה ומוגבלת מאוד ועל קווי שידור ארבע גידים בעלי רוחב פס צר, (Four Wires  4W 3.5 khz), שהיו אמורים לשאת את קולות השדרים שלנו מרחבי ארגנטינה לישראל  קווי השידור שלנו היו באיכות ירודה בהשוואה לקווי שידור בעלי פס רחב  7.5 khz ו- 15 khz. הפריבילגיה לשָדֵר על קווי קול משופרים הייתה שמורה לרשתות הטלוויזיה העשירות באיגוד השידור האירופי – EBU כמו ה- BBC ו- ITV הבריטיות, RAI האיטלקית, TVE הספרדית, ו- 1 TF ו- F2A הצרפתיות וגם אחרות. לרשות השידור לא היה מספיק ממון בימים ההם כדי לשכור למבצע השידור מארגנטינה קווי שידור בעלי פס רחב. לכן האיכות הקולית של השדרים דן שילון ויורם ארבל בשידורי ארגנטינה 1978 הייתה בינונית למדי.

ובכן, אני מבקש לקחת אתכם למסע כדורגל אחר וארוך שהתנהל 38 שנים קודם לכן במונדיאל ארגנטינה 1978 ב- בואנוס איירס הרחוקה. שידורי מונדיאל ארגנטינה 1978 בטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכו למרות הקשיים הטכנולוגיים להצלחה סנסציונית. פעילות מערכת השידורים הלוויינית בין בואנוס איירס לירושלים הייתה דלה ומוגבלת, ורצופת קשיים רבים. הייתי צריך להרגיע כל הזמן מבואנוס איירס את מנהל הטלוויזיה שלי ארנון צוקרמן בירושלים שהיה מוטרד כל העת כמוני. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן 10000 (רבבה) עמודים וקרוי "הפקות חובקות ארץ ועולם". ציבור משלם האגרה איננו מבין כהוא זה את הקשיים הטכנולוגייםם שליוו את הפקת מונדיאל ארגנטינה 1978. אך זה גם לא תפקידו כשם שאינו מבין דבר בתעשייתת המזון. הוא לוחץ על השָלָט ורוצה לקבל את התמונה שלו כפי שהוא משלם בסופרמרקט ורוצה לקבל את גבינת הקוֹטֶג'. תהליכי ההפקה אינם מעניינים אותו. המשחקים החשובים באמת בשלב הראשון והשני של אליפות ארגנטינה 1978 שודרו ישיר והועברו בשלמותם ארצה. ככל שחלפו הימים הפכה ההצלחה לרוטינה אך היה צריך לפקוח עין כדי לשַמֵר אותה. עמדתי על המשמר. בתקופה של 35 ימי ההפקה יישנתי מעט מאוד אולי שעתיים – שלוש בלילה. הייתי מאוד מוטרד ומלא חששות. השידורים צלחו אומנם למרות המהמורות אך הדירו שינה מעיניי. לך תדע אפוא תיכשל ותיפול. ואז זה בא. בבוקרו של יום רביעי – 21 ביוני 1978 העירני צלצול טלפון בחדרי במלון "PLAZA" בבואנוס איירס. הספקתי לישון באותו לילה מאכסימום שעתיים, אולי פחות. על הקַו היה יורם ארבל. הוא דיבר משדה התעופה של בואנוס איירס : "יואש אלרואי אומרים לי שערפל סמיך עוטה את רוסריו והטיסות לשם בוטלו". השבתי לו מנומנם : "או. קיי. יורם ומה אתה אם כך מתכוון לעשות ?" להפתעתי הרבה השיב לי השַדָּר שזה היה המונדיאל הראשון בחייו תשובה חסרת בושה ואמר בגילוי לב ללא כחל ושרק : "יואש, אני מתכוון לוותר על הטיסה לרוסריו", והוסיף , "אני מציע שאשדר את המשחק המיועד ארגנטינה נגד פֶּרוּ Off Tube  ממשרד ההפקה והשידורים שלך בפיגורואה אלקורטה". הייתי ישנוני במקצת ושפשפתי את עיניי אך צלול מספיק כדי לא להאמין למשמע אוזניי. חשבתי בתחילה שאינני שומע טוב. אבלל שמעתי היטב. עכשיו כבר הייתי עֵר לגמרי. "תשמע חוצפן קטן", אמרתי לו בכעס, "לא הטסתי אותך מישראל והבאתי אותך לארגנטינה כדי לשָדֵר Off tube משחק כדורגל מהמוניטור במשרד ההפקה בבואנוס איירס. אני מצפה ממך להיות דבק במשימת השידור הישיר שלך. זהו הדבר היחיד שאתה צריך לעשות כאן. זוהי משימתך הבלבדית להחזיק את המיקרופון ולשָדֵר לצופי הטלוויזיה של מדינת ישראל. מוזמנת לך עמדת שידור באִצטדיון ברוסריו. מוזמנים לך ולבני עורי (איש מחלקת הספורט שהגיע לארגנטינה בכוחות עצמו ושימש עוזר שדר של יורם ארבל ודן שילון) כרטיסי טיסה הלוך ושוב מבואנוס איירס לרוסריו . אם אין טיסות יש רכבות. אתה מצויד במספיק כסף מההפקה כדי לממן את הוצאות התחבורה האלה", והוספתי בו במקום, "יש לך שתי ברירות, לשדר מעמדת השידור באצטדיון ברוסריו או שתמצא את עצמך מודח מכאן ומייד ואני מעלה אותך על המטוס הראשון הממריא מבואנוס איירס לישראל". מעולם לא שמעתי על עצלנות שכזאת, בה השַדָּר שהפך להיות השַדָּר הלאומי מעדיף בשל עֲרָפֶל וכמה טיפות גשם להסתתר במשרד ולשדר משחק כדורגל בגביע העולם Off Tube על פני הימצאותו בשטח, בעמדת השידור האותנטית שלנו באצטדיון. כבר אז ידעתי שהאיש איננו עיתונאי ונדמה לו שהוא חשוב מהאירוע. היה ברור לי עכשיו שבתור מפיק ראשי והאחראי הראשי לכל ההפקה המרוחקת, הממושכת, והסבוכה מטעמם של אלכס גלעדי ומנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן עלי להישמר מפניו. לא מפני שיורם ארבל הוא אדם רָע. להפך יורם ארבל הוא אדם נבון ורווי חוש הומור. אולם הוא מפונק ורואה את החיים אחרת לגמרי ממני. הוא זקוק למטפלת. על פי תפישתי המקצועית כעיתונאי ואיש טלוויזיה, להטיס את יורם ארבל מנתב"ג לארגנטינה כדי לאפשר לו לשדר לו לשדר בסופו של דבר Off tube מהמשרד בפיגורואה אלקורטה, מהווה מעשה הונאה. מעשה אחיזת עיניים בו יורם ארבל ואנוכי מבלפים את הציבור אליו שנינו משדרים. ברור שלא אִפְשָרְתִּי לשַדָּר המצוין שלי אבל גם מפונק כמו ילד קטן לשדר Off tube במקום לעשות זאת מהשטח מעמדת שידור המוזמנת לו ברוסאריו, ולבלף בכך את ציבור צופי הטלוויזיה במדינת ישראל. ולכן ברור גם שהעמדתי בפניו מייד את שתי האופציות ההן, להגיע לרוסאריו (הוא היה מצויד במספיק כסף די והותר של ההפקה) ואם לאו לטוס בחזרה לנתב"ג. עיתונאות ותקשורת המונים אינם עסקים שמיועדים לחובבנים. יורם ארבל שהיה זקוק לשמרטפית ראה בזה ניהול ברוטלי שלי. אנוכי שב ושונה את הטקסט : מעולם לא שמעתי על עצלנות שכזאת, על וויתור שכזה בה השַדָּר שהפך להיות השַדָּר הלאומי מתעצל ומעדיף בשל עֲרָפֶל וכמה טיפות גשם להסתתר במשרד ולשדר משחק כדורגל בגביע העולם Off Tube על פני הימצאותו בשטח, בעמדת השידור האותנטית באצטדיון. כבר אז ידעתי שהאיש מפונק, איננו עיתונאי, וזקוק למטפלת. למאיר איינשטיין ז"ל זה לא היה קורה. 

טקסט מסמך : זהו תרשים השידור הלווייני המקורי שהכנתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר ארנון צוקרמן ב- 1978. הוא נלקח מספר השידורים / פקודת המבצע של מונדיאל ארגנטינה 78'. הספר שנכתב כפקודת מבצע צבאית שרד את מאורעות הזמן . הבעיה הראשית שלנו הייתה נעוצה בעובדה ש- EBU  (איגוד השידור האירופי) החליט מראש להעביר את כל השידורים מארגנטינה לאירופה באמצעות לוויין המייג'ור האטלנטי (A4AF – 2) כאשר לתחנת הקרקע ללוויינים בעמק האלה לא היה קשר אִתּוֹ. מפני שלא היינו מחוברים כלל ל- לוויין הזה נאלצנו להשתמש בלוויין ה- Primary האטלנטי (A4AF – 1) שימוש Unilateral. לרוע המזל הלוויין הזה היה תפוש ע"י מגזין החדשות הדו יומי, ה- SIN, שנשלח מפורטוגל בבוקר ובערב למרכז OTI במכסיקו סיטי כדי שמשָם ינותב רשתות הטלוויזיה של מדינות מרכז ודרום אמריקה. (מתוך ספר השידור/פקודת המבצע כפי שתכננתי וחיברתי לקראת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל הכדורגל – ארגנטינה 1978). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : קיץ 1978. מונדיאל הכדורגל של ארגנטינה 78'. זהו הפתרון הטכנולוגי והתרשים המקורי שלי כפי שהצבתי אותו על מפת תקשורת הלוויינים בין בואנוס איירס לירושלים בחודשים מאי ויוני של שנת 1978. השרטוט הזה הועבר לידיעתו של ארנון צוקרמן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. סיגנל השידורים של כל המשחקים הגיע מבאלקארסה לעמק האלה בשלושת שיטות השידור של Pal ,Secam, ו- NTSC, אבל בסופו של דבר הוא הגיע. זה היה הרע במיעוטו. הייתי מסוגל עכשיו להעביר לירושלים את כל 21 המשחקים המתוכננים לשידורים ישירים עם קולותיהם של דן שילון ויורם ארבל. (השרטוט מתוך ספר השידור/ פקודת המבצע כפי שתכננתי וחיברתי לקראת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל ארגנטינה 1978. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוֹרָם אַרְבֵּל ובֵּנִי עוֹרִי הגיעו לרוֹסַארְיוֹ בסופו של דבר במועד. בדרכו לשם הוא הֵפֶר ללא ידיעתי את הוראת קב"ט שגרירות ישראל בבואנוס איירס החשובה ביותר שניתנה לצִוותי השידור שלנו שם, "לעולם אל תתחברו לאנשים שאינכם מכירים, ולעולם אל תיסעו בטרמפים". לא ייאמן…? ייאמן ! יורם ארבל ובני עורי שנשאו על צווארם את תגי ה- Accreditations של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, נענו בחפץ לב להצעה של שני עיתונאים ארגנטיניים מקומיים שאותם לא הכירו, ושהציעו להם טרמפ לרוסאריו. הנסיעה לרוסאריו נמשכה כמה שעות אך יורם ארבל ובני עורי הגיעו בזמן לעמדת השידור שלנו באִצטדיון. מדהים : "עֲרָפֶל", משמש תרוץ לשַדָּר שלי להישאר במקומו כדי לשָדֵר בשיטת Off Tube מהמוניטור במשרד ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) ב- בואנוס איירס משחק כדורגל הנערך ברוסאריו. במקום לשאוף בכל מחיר לעשות זאת מעמדת שידור שלנו באִצטדיון, חלום של כל שַדָּר טלוויזיה באשר הוא, מעדיף יורם ארבל ללא בושה להיות שדר Off tube. הייתי מופתע מאוד מרמת הפינוק של יורם ארבל. וותרנותו, הנכונות שלוֹ להיכנע ולהתפשר על בינוניות, וחוסר דבקותו במשימת השידור הדליקו לי לפתע אורות אדומים. עיקרון ההִצמדות למשימה בכל תנאי היה מהות ושורש ההבדל בינינו אולי בגלל שאני הייתי לוחם קצין קרבי בגולני והוא היה בשירותו הצבאי זמר בלהקה צבאית (להקת הנח"ל) ושימש גם כנהג בוסית לעת מצֹא של קצינת ח"ן ראשית בצה"ל. אבל צריך לומר עוד משהו. לזכותו. יורם ארבל היה שַדָּר כדורגל מזהיר. פנומן. אהבתי אותו עד למאוד ותמיד סלחתי לו על כל "חטאיו". הוא היה אב טיפוס של שַדָּר טלוויזיה דָגוּל שזקוק לתשומת לב ולטיפוח מרביים מטעם ההפקה והמערכת. אולי בצדק. שַדָּר כה מוכשר כמותו נולד פעם בדוֹר. אולי פעם בשני דורות.

טקסט תמונה : יוני 1978. העיתונאי והתחקירן בני עורי בצעירותו במונדיאל ארגנטינה 1978. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיבה ב' מדוע הייתי זקוק כל השנים לשדר – עיתונאי בשם מאיר איינשטיין דבק במשימות השידור במקומו של יורם ארבל האצטדיון "הייסל" בבריסל – בלגיה ב- 29 במאי 1985.

בשעה שיורם ארבל החליט ב- 1990 לנטוש אותי ואת השידור הציבורי ולעבור לשורות ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 הניסיוני, ברור שהוא כבר לא היה חשוב עוד בעיניי. מעברים ותנודות כאלה בתעשיית הטלוויזיה הן מעשה שבשגרה. בתי הקברות מלאים בכאלה שחשבו שאין להם תחליפים. אפשר לחשוב שהתאבלתי עליו והזלתי דמעה. קשקוש. יורם ארבל היה איש טלוויזיה ילדותי ומפונק, וותרן בטרם עת, איננו דבק במשימה ולא דבק במשימה, וזקוק לליטופים. מפני שגם לא היה עיתונאי הפך לבעייתי, אחד כזה שצריך לפקוח עליו שבע עיניים בעת קרבות ומלחמות טלוויזיוניות. מיקרופון טלוויזיה וקול בריטון אינם הכל בחיים (!). בשום רגע בקריירה הטלוויזיונית שלי לא התגעגעתי אליו. אירועי מונדיאל ארגנטינהה 1978 + אירוע אסון הכדורגל באצטדיון "הייסל" הבלגי ב- 29 במאי 1985 + אירועי מונדיאלל איטליה 1990 הבהירו לי סופית ו- חד משמעית שלא ניתן לסמוך עליו וכי סיכויי ההצלחה והכישלון כשהוא לידך – שווים. ראו בפוסט הבא מס' 677. אשנה ואומר שוב : מיקרופון טלוויזיה וקול בריטון אינם הכל בחיים (!). מאיר איינשטיין נכנס חיש מהר לנעליו של יורם ארבל לא רק בהצלחה אלא ב- שגשוג. תרומתו של מאיר איינשטיין לרמת אספקת המֵידָע מההיבט העיתונאי (ולא רק שידור Play by play) של שידורי הספורט בארץ ובעולם בפיקודי ואחריותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה לאין ערוך חשובה מזאת של קודמו יורם ארבל. מאיר איינשטיין שִידְרֵג אותנו. יורם ארבל מעולם לא היה עיתונאי. הוא היה שדרן. יתירה מזאת : אינני קנאי ולא צַר עין. משנטש אותי בֵּרָכְתִיו עם צאתו לדרך חדשה. מעולם לא איחלתי לו לשַדֵר "דוּק". אם אלה הזיכרונות המעוותים שהוא אוֹצֵר בקרבו נותר לי רק לרַחֵם עליו. אוסיף ואומר : יורם ארבל לא היה יכול להעפיל בשנים 1990 – 1978 לפסגת המיקרופון והמסך ללא המערכת העיתונאית ומערכת ה- הפקה של חטיבת הספורט בפיקודי. בלעדי שתי המערכות הללו בהן עטפנו אותו, היה האיש שווה כקליפת השום, כפי שהוברר בעת שהיה שרוי בלעדיהן ביום רביעי בלילה העגום ההוא של 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" בבריסל בעת האסון הַשֶבֶר הגדול במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין קבוצות יובנטוס האיטלקית וליוורפול הבריטית, בו נספו 39 אוהדים איטלקיים ועוד 250 אוהדים איטלקיים נפצעו. הטסתי את יורם ארבל לבריסל בשיא הנוחות הלוגיסטית ורכשתי עבורו מ- RTBF עמדת שידור מצוינת ומאובזרת באצטדיון "הייסל" כפי שעשו כמוני 70 (שבעים) רשתות טלוויזיה ורדיו מה- EBU (איגוד השידור האירופי) ו- OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי של המדינות הקומוניסטיות ובראשן ברה"מ), וגם כמה מ- OTI (איגוד השידור של רשתות הטלוויזיה בדרום ומרכז אמריקה. יורם ארבל ישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית נהדרת באצטדיון הדמים הזה של "הייסל" אך לא ידע מהחיים שלו. הוא לא ידע שממש לידו מתרחשת דרמה מָוֶות נוראית בה אוהדי הכדורגל של ליוורפול הורגים עשרות אוהדים איטלקיים ופוצעים מאות מהם. קשב רדיו "קול ישראל" דאז מיקי גורדוס שמע על האסון ברדיו מונטה קארלו ומייד צלצל למפקדת השידור שלי ב- Control של אולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלי ובישר לי אודותיו. לחצתי על המתג הירוק של יחידת ה- Talk back של ה- 4W שעמדה לרשותי ואמרתי ליורם ארבל, כלהלן : "…תקשיב לי אל תענה לי. קרה אסון באצטדיון "הייסל". נהרגו עשרות אנשים ונפצעו מאות בהתנגשות בין אוהדי יובנטוס לבין חוליגנים אנגליים מליוורפול. תברר ודווח לנו מייד…". השדר המוביל שלי שנכח באצטדיון "הייסל" בבריסל יורם ארבל וישב בעמדת שידור נוחה בעלת תצפית על כל הנעשה באצטדיון הדמים, התגלה כשבר כלי עיתונאי. הוא היה מִסְכֵּן, נואש, וחסר אונים באצטדיון "הייסל" בבריסל. השדר המוביל יורם ארבל גרם ב- 29 במאי 1985 נֶזֶק עיתונאי עצום למוניטין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כספקית מֵידָע לציבור. הוא יורם ארבל פשוט התגלה בכל עליבותו העיתונאית נטולת כל הסבר. אף על פי כן ולמרות שנכשל במבחן העיתונאות הטלוויזיונית הענקתי לו גיבוי ותמיכה פנימיים ו-חיצוניים, בפני מבקריו מבית ומחוץ. הודעתי לו ב- Talk back של יחידת התקשורת ה- 4W כי אערוך עמו חשבון נוקב, רק שנינו, לאחר שיחזור הביתה. זאת הייתה עובדה. מחזיק המיקרופון הראשי שלי בעל קול הבריטון יורם ארבל הסב ב- 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" בבריסל נזק עצום לשמו ולסמכותו של השידור הציבורי. מצב בלתי נסבל ואשר איננו מתקבל על הדעת. העיקר שהוא רָץ לסַפֵּר למולי שפירא בגלי צה"ל שאיחלתי לו ל- שָדֵר "דוּק".

[1] ראה נספח : ראה מאמר ביקורת טלוויזיה של מתי גולן בעיתון "הארץ"  מ- 19 בינואר 1986, וכותרתו, "מבט לחדשות בספורט".

ובכן, האסון הנורא שהתרחש ביציעי אצטדיון "הייסל" ביום רביעי בערב של 29 במאי 1985, בו חוליגאנים בריטיים גלוחי ראש המתקראים לשווא אוהדי כדורגל מ- ליוורפול רוצחים 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ופוצעים 250 מהם, גרם לדחיית שריקת הפתיחה של המשחק הזה גמר גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין יובנטוס ל- ליוורפול ב- 80 דקות. מ- 21.15 שעון ישראל עד ל- 22.35 שעון ישראל. האיחור העצום שיבש את התקשורת הלוויינית בינינו לבין מפקדת ה- EBU בבריסל וחברת COMSAT האמריקנית בוושינגטון. ב- 24.00 הסתיים ה- Booking הלווייני שלי וסיגנל התמונה שלנו מאצטדיון "הייסל" שנשלח ל- לוויין ה- Primary האטלנטי ע"י COMSAT נגדע והועבר ללקוח אחר. עיתון "הָאָרֶץ" בראשות מתי גולן וגדעון לוי האשימו אותי בגין קטיעת השידור מבלי לבדוק עמי את העובדות לאשורן ופרסמו דיווח מגוחך ולא נכון.

ביום חמישי – 30 במאי 1985 הביא כתב אנונימי של עיתון "הארץ" לקוראיו מידע לא נכון וכותרתו תקלת לוויין אודות קטיעת השידור הלווייני הישיר בחצות של 29 במאי 1985 בשעה שיורם ארבל הנמצא ב- בריסל באצטדיון "הייסל" מתאר את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין יובנטוס ל- ליוורפול. לא הייתה שום תקלת לוויין כפי שמסר ל- "הארץ" נסים קיוויתי שלא התמצא כלל בענייני ההפקה של האירוע הנ"ל. ה- Booking של זמן השידור הלווייני ה- Multilateral של האירוע המדובר (על הלוויין האטלנטי ה- Primary) נעשה על פי הוראתי זמן רב מראש ע"י זאב שטוקהיים ז"ל קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת ההיא עם "בזק" / עמק האלה בתאריך יום רביעי – 29 במאי, לתקופת זמן של שלוש שעות מ- 21.05 שעות ישראל ועד 24.00 שעון ישראל. זמן השידור כלל את התחשיב המצטבר שלי שכלל הארכה של חצי שעה במקרה של תוצאת תיקו ב- תום 90 דקות לרבות בעיטות הכרעה מ- 11 מ' במקרה של תוצאת תיקו נוספת בין שתי היריבות בתום 120 דקות, וכמובן את טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת. Booking של זמן לוויין בן שעתיים ו- 55 דקות היה אמור להספיק די והותר, וגם מעבר לכך. (שעון הקיץ של מדינת ישראל עמד באותה תקופה על GMT + 3 בעוד שעון הקיץ של אירופה היה GMT + 2). בעיטת הפתיחה נועדה ל- 21.15 שעון ישראל (20.15 שעון אירופה). איש לא תיאר לעצמו גם לא אני כי באצטדיון "הייסל" תתחולל לפני בעיטת הפתיחה מהומת מוות ורצח המוניים בו נספו 39 אוהדים איטלקיים בהתנגשויות עם אוהדים – חוליגאנים בריטיים גלוחי ראש, וכי בעיטת הפתיחה תדחה ב- 1:20 שעה. המדהים ביותר היה שהשדר שלי יורם ארבל שישב בעמדת שידור באצטדיון "הייסל" בבריסל לא ידע כי לידו נרצחו 39 אוהדים איטלקיים ועוד 250 נפצעו בהתנגשות ביציע "Z" עם אוהדים מטורפים גלוחי ראש בריטיים. כל ניסיונותיי להאריך את זמן השידור באמצעות אנשי "בזק" בתחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה איציק גינת וקוז'יקארו מעבר ל- 24.00 נכשלו, משום שרשתות טלוויזיה בינלאומיות אחרות תפשו אותו מקודם ועשו כבר Booking משלהן. כל רשתות השידור האירופיות של ה- EBU ו- OIRT לא נפגעו מפני שהן שידרו את הסיגנל שלהם על בסיס מערכת התקשורת הקרקעית שהייתה פרוסה לאורכה ורוחבה של מערב אירופה ומזרח אירופה. הן לא נזקקו לשירותים לווייניים. הטלוויזיה הירדנית JTV שהייתה מחוברת כמוני ללוויין ה- Primary האטלנטי וגם השידור שלה נקטע, התחברה ל- Indian Satellite אליו הייתה מקושרת גם כן (לוויין תקשורת של COMSAT שנע מעל האוקיינוס ההודי) ושייט בגובה של 36000 כמו לוויין ה- Primary שלי. תחנת התקשורת שלנו בעמק האלה הייתה מחוברת ב- 1985 רק לשני הלוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major בלבד, ולא ל- לוויין ההודי. זה לא הועיל לה ל- JTV כי בחלוף חמש דקות גם השידור הישיר שלה על הלוויין ההודי נקטע אף הוא. אפשר היה בקלות להשיג אותי אילו התאמצו אנשי "הארץ" מפני ששהיתי בבניין עד שלוש לפנות בוקר. נראה היה לי כי מר מתי גולן עורך עיתון "הארץ" עשה לעצמו חיים קלים משהחליט להסתמך על עדותו של נסים קיוויתי שהיה שדר ולא התמצא בכל מכמני ההפקה הטלוויזיונית ההיא. הידיעה שלו ביום חמישי – 30 במאי 1985 ב- "הארץ" הייתה לא מדויקת, לא בדוקה, ולא נכונה. היא הכפישה את שמי ואת שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אולי ללא כוונת זדון, אך במנה לא מבוטלת של בושה והרשעה מקצועית. ברור שלמחרת כעסתי מאוד על נסים קיוויתי. שאלתי אותו מדוע הסכים להתראיין בנושא שאיננו מבין ולמה לא איתר אותי בבניין כשהוא יודע שאני נמצא במקום, על מנת שאנוכי אענה לפונה מתי גולן ואגן על שמי ועל שמה של רשת השידור שלי. נסים קיוויתי הוותיק לא נזהר, ובחוסר הידע וההבנה שלו בתקשורת לוויינים, קשקש אינפורמציה לא נכונה לאחד השָרָתִּים האנונימיים של מתי גולן עורך "עיתון "הארץ", ובכך גרם נזק רב למוניטין של חטיבת הספורט וגם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ביום ראשון – 1 ביוני 1985 נזעק עיתונאי "ידיעות אחרונות" צדוק יחזקאלי נזעק להגן עלי ועל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מפני האינפורמציה החלקית והמעורפלת שפיזר מתי גולן בעיתונו "הארץ". ב- 29 במאי 1985 נגזר גורלו העיתונאי של יורם ארבל לשבט. הוא מעד ושכב בתחתית הבור. עמדו בפניי שתי אפשרויות. לקבור אותו ולחפש לו מחליף ו/או להחיות אותו. ברור שבחרתי בשנייה. יצאתי להגן עליו במלוא כוחי. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

ב- 1 ביוני 1985 פרסמה מבקרת הטלוויזיה של העיתון "על המשמר" גב' דורית גפן חשבון נוקב עם השדר המוביל שלי יורם ארבל. היא קטלה את יורם ארבל שישב בעמדת שידור מאובזרת, מרווחת, ונוחה באצטדיון "הייסל" בבריסל בעת השידור הישיר רווי האלימות והרצח של משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל יובנטוס – ליוורפול 0:1, אך אף על פי כן לא ידע מהחיים שלו. עורך "מבט" בימים ההם מר מיכאל קרפין סיפר לי כי פנה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתביעה לסלק את יורם ארבל לאלתר מחטיבת הספורט ומחטיבת החדשות בגין העיתונאות המחורבנת שלו בעת אסון בריסל, שהיא בלתי מתקבלת על הדעת. 

ב- 1 ביוני 1985 פרסם העיתונאי טדי פרויס בעיתון "דבר" ביקורת טלוויזיה אודות השידור הישיר של יורם ארבל מבריסל את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל ב- 29 במאי 1985 (יובנטוס – ליוורפול 0:1), משחק רווי אלימות ורצח, בו נספו 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ו- 250 אחרים נפצעו בהתנגשות עם אוהדי ליוורפול ביציע "Z" באצטדיון "הייסל" בבריסל. 

rtbf 2טקסט תמונה (1) : 29 במאי 1985. יציע "Z" באצטדיון "הייסל" בבריסל נראה כלאחר פוגרום. כאן נרצחו 39 אוהדי קבוצת הכדורגל יובנטוס בהתנגשות אלימה עם בריטים גלוחי ראש אוהדי הקבוצה האנגלית ליוורפול, ועוד 250 אוהדים איטלקיים נפצעו. עובדה מדהימה : השדר שלי יורם ארבל ישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון "הייסל" בעלת תצפית מיטבית ששריינתי בעבורו מהקבוצה המבצעית הבלגית של BRT / RTBF, אולם לא ראה דבר, לא שמע דבר, ולא ידע דבר אודות הרצח ההמוני שאירע בתוך האצטדיון עצמו ביציע "Z" סמוך אליו, ובגינו נדחתה בעיטת הפתיחה והתאחרה בשעה ועשרים דקות עד ל- 22.35 שעון ישראל. מדובר במחדל מדהים איום ונורא. רק משהעברתי לו מירושלים לבריסל את הידיעה המרה שהעביר לי קשב רדיו "קול ישראל" מיקי גורדוס מביתו הפרטי בתל אביב הבין לפתע איזה אסון גדול התרחש מתחת לעיניו, אוזניו, ואפו מבלי שהוא מודע לעוצמת הטרגדיה ולפרטיה. גם אז שידר אינפורמציה הפוכה בה האנגלים היו הקורבנות ולא האיטלקים. מתמיה ביותר היה שבעיטת הפתיחה נדחתה שוב ושוב כמה וכמה פעמים, אך דווקא הוא יורם ארבל שישב באצטדיון "הייסל" בעמדת שידור מאובזרת ונוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, לא הצליח לגלות את סיבות הדחייה. עיתונאי דגול הוא לא היה. יורם ארבל לא הצליח להסביר לי מדוע שדרים אחרים ב- EBU שישבו בעמדות שידור בסמוך לו ידעו בדיוק איזו מהומה ואיזה רצח המוני התחוללו בתוך אצטדיון "הייסל" ודווקא הוא לא ידע. בעקבות ההתנהגות הנפשעת והברברית של החוליגאנים הבריטיים החליטה UEFA להרחיק את כל הקבוצות האנגליות ממפעליה לתקופה של חמש שנים עד 1990. (באדיבות RTBF).

rtbf 1טקסט תמונה (2) : 29 במאי 1985. יציע "Z". תמונה נוספת המראה את אצטדיון "הייסל" בבריסל כלאחר פוגרום. כאן נרצחו 39 אוהדי קבוצת הכדורגל יובנטוס בהתנגשות אלימה עם בריטים גלוחי ראש אוהדי הקבוצה האנגלית ליוורפול, ועוד 250 מהם נפצעו. (באדיבות RTBF). 

אנוכי כמנווט, עורך, ומפיק ב- IBC ברומא ויורם ארבל כשדר שלי בצפון איטליה, בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל איטליה 1990.

ההיסטוריה המתעתעת שבה וחוזרת על עצמה. הגיע מונדיאל איטליה 1990. טורניר הגמר של משחקי גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 שעתיד היה להתקיים במשך חודש ב- 12 ערים ברחבי איטליה בין 8 ביוני 1990 ל- 8 ביולי 1990 נחשב לאירוע הספורט הבינלאומי החשוב ביותר באותה שנה. זכויות השידורים של מונדיאל איטליה 90' היו בלעדיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בעקבות מו"מ כספי מוצלח (מאוד) בין קוֹנסוֹרְצְיוּם השידור הבינלאומי ובראשו ה- EBU  לבין ה- FIFA (ההתאחדות הבינלאומית בכדורגל). פתיחה נחמדה של עשור חדש. גולת הכותרת של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מחלקת הספורט שלי עמדה להביס ברייטינג את כל שאר התוכניות בטלוויזיה הציבורית, כל אחת לחוד ואת כולן ביחד. אושר ושמחה גדולים מציפים את כל כולי ומשנעים את האדרנלין בגופי עד לקצוות הרחוקים ביותר שלו. בראש רשות השידור ניצב בימים ההם המנכ"ל אריה מֶקֶל. נסים מִשְעַל כיהן אומנם רק תקופה קצרה כממלא מקום זמני של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מנובמבר 1989 עד יולי 1990, החליף בנובמבר 1989 את מנהל הטלוויזיה חיים יבין) אך היה מועמד כמעט וודאי לזכות בתפקיד במִכְרָז שנועד להתקיים ב- 10 ביולי 1990. יריבו יוסף בר-אל שימש באותה תקופה מנהל הטלוויזיה הערבית. אקוויוולנט היררכי ברמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשדרת בשפה העִבְרִית, אולם בפועל סניף ברשות השידור שהוענקו לו 90 דקות שידור יומיות בלבד, משש וחצי עד שמונה בערב. הטלוויזיה בשפה העַרבית נחשבה ע"י רבים במשך שנות דוֹר בעשורי ה- 70, 80, ו- 90 של המאה הקודמת לרשת שידור מלאכותית שאין הצדקה לקיומה במתכונתה הקיימת. כמעט אֶבֶן נֶגֶף. אף על פי כן היה יוסף בר-אל שקול בתפקידו ובמעמדו במערכת האִרגונית של רשות השידור למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. האנשים ראו בטלוויזיה הערבית מעֵין מתנה שהעניק יצחק לבני מנכ"ל רשות השידור בשנות ה- 70 של המאה הקודמת ליוסף בר-אל, זכר לקרבות המתישים נגד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן. זה נכון רשות השידור הציבורית חייבת לשַדֵר בשפה העַרבית אך היא איננה צריכה להקים לשם כך רשת טלוויזיה. כולם ידעו את זה. גם יוסף בר-אל. זאת הסיבה שנשא עיניו לעבר המטרה האמיתית שופעת כוח, יוקרה, ומוניטין. ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשדרת בשפה העִברית. חשוב לאַזְכֵּר זאת שוב ואין לשכוח. בספרו "בשידור חי" אִפְיֵין דן שילון את יוסף בר-אל כמי שמנצל את תפקידו המקצועי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ומאפשר לכל מיני פוליטיקאים להתברג למסך הטלוויזיה שהוא עורכו הראשי. זהו ציטוט מכתב הקטגוריה שפרסם דן שילון אודות יוסף בר-אל בעמוד מס' 76 בספר "בשידור חי" ואשר מופיע בחלקו הקמי של הפוסט : "…שני המנהלים של השידורים בשפה הערבית יוסף בר-אל מנהל החדשות וסלים פתאל מנהל התוכניות, האמינו בכוחה של של התעמולה הטלוויזיונית . שניהם שאפו להשתחרר מחיבוק הדוב של השידורים בשפה בעברית וביקשו להקים ישות טלוויזיונית עצמאית בערבית. חלומם התממש במחצית השנייה של שנות ה- 70, רמת השידורים בערבית הייתה ירודה אף מהשידורים בעברית, אבל המערכת הפוליטית אהבה אותם. לא היה פוליטיקאי שלא הצליח להתברג למהדורות החדשות בערבית. טלפון לעורך, לכתב, או למנהל וצוות צילום הוחש ללשכת השר. מהדורות החדשות בשפה הערבית הפכו עד מהרה לאוסף לא מקרי של אינטרסים פוליטיים. של כיבודים ועליות לתורה. ראשי ממשלות, שרים, ופוליטיקאים עשו במהדורות החדשות בשפה הערבית כבתוך שלהם. כמעט כמו בתחנות הטלוויזיה שמעבר לגבול, בירדן, מצרים, וסוריה. זו הייתה התקופה שבה נולד הביטוי "שוחד מסך…". זה היה יוסף בר-אל ש- מֵת לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית משהו כמו משאת חייו. הוא מאוד רצה את התפקיד. מה זה רצה (?) חשק בו (!). בכך אין להאשים אותו. הוא היה שייך לקבוצת מנהלים אמביציוזית ברשות השידור, לעיתים שאפתנית יתר על המידה. ב- 10 ביולי 1990 הביס יוסף בר-אל את נסים משעל וזכה ב- מִכְרָז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אולם המינוי הרם לא היווה את פסגת השאפתנות שלו. זאת בהחלט לא הייתה המדרגה האחרונה עליה טיפס לעבר צמרת הפירמידה של השידור הציבורי. ב- 2 ביוני 2002 מונה יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון ועל פי המלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן למנכ"ל רשות השידור לתקופה של 5 (חמש) שנים עד 2007. שלוש שנים אח"כ פחות חודש, ב- 2 במאי 2005 הודח יוסף בר-אל מכהונתו הרמה ע"י אותה ממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל .

טורניר גביע העולם בכדורגל – איטליה 1990 היה מונדיאל הכדורגל החמישי בקריירה הטלוויזיונית שלי. יתרונו הגדול מנקודת מבטי כמנווט ועורך ומפיק ראשי מטעמם של מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים משעל, היה נעוץ בעובדה שהוא נערך על אדמת אירופה. קרוב לישראל. שעות המשחקים פרקטיות ונוחות לצופים בישראל. כמעט ולא היינו צריכים לעשות הכרה ב- 1990 לקהל הישראלי עם הנבחרות החביבות, האהודות, והמועמדות לזכייה בגביע העולם. אוהדי הספורט הרבים בישראל נחשפו שוב ושוב לכדורגל האירופי והדרום אמריקני באמצעות תוכניות הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ערוץ מס' 5 העתיד לקום בישראל באמצעות טכנולוגיית הכבלים כבר נשף בעורפנו, אך ב- 1989 עדיין שידרנו ו- תּקְצָרְנוּ (מלשון תקציר, עריכה, קיבוץ הקטעים הנבחרים, וחשיפתם בפני ציבור הצופים) את משחקי אליפות דרום אמריקה בכדורגל (Copa America). זכויות השידורים של שתי הליגות הבכירות האירופיות, האנגלית והאיטלקית, היו בלעדיות של השידור הציבורי. הקטעים הנבחרים והשערים של המשחקים המעניינים בליגות האירופיות האחרות, הגרמנית, ההולנדית, הספרדית, הצרפתית, והבלגית – וגם אלה של יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה, ואפילו של פולין ובולגריה, הגיעו אלינו באמצעות מערכות השיווק של רשתות הטלוויזיה האירופיות, והתנקזו  לאגן ה- “News Exchange” שהוא מאגר החדשות המשוכלל שייסדו זה מכבר ה- EBU (איגוד השידור של מדינות מערב אירופה) ו- OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי של המדינות הקומוניסטיות). מידי יום ביומו הגיעו לאולפן בירושלים בשידורים לווייניים מג'נבה (Geneve – שווייץ) שלושה או ארבעה מגזינים חדשותיים EVN (ראשי תיבות של Eurovision News). מכונות ה- VTR שלנו עמדו בהיכון בקומה ה- 2 בבניין הטלוויזיה ברוממה והקליטו כל שביב אינפורמציה. לעיתים קרובות בשל ריבוי אירועי הספורט באירופה, היה מרכז התיאום הטכנולוגי האירופי בגֶ'נֶבָה מריץ מגזין ספורט נטו ללא תוספות של אירועים חדשותיים אחרים. מערכת השידור האירופית המאורגנת היטב והמצוידת בטכנולוגיה החדישה ביותר הייתה יורה ל- "אוויר" כהרף עין “Flash” מיוחד של אירועי הספורט החשובים. היינו מעודכנים ובעלי הזכויות.

במונדיאל איטליה 1990 נטלו חלק הנבחרות הגדולות המסורתיות מאירופה ודרום אמריקה כמו גרמניה, איטליה, אנגליה, ברזיל, הולנד, ספרד, ברה"מ, יוגוסלביה וכמובן נבחרת ארגנטינה אלופת העולם יחד עם הקפטן הנערץ שלה דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona) שהגיעה לאיטליה כדי להגן על תארה. רק למען דייגו ארמאנדו מאראדונה היה כדאי לנו לשלם זכויות שידורים ולפתוח את קווי השידור הלווייניים בין איטליה לישראל. הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל הכדורגל איטליה 1990 על ידי ועל ידי מחלקת הספורט בפיקודי נעשתה לראשונה באווירה תחרותית. הייתה לה משמעות טלוויזיונית שונה מבעבר וחשובה בהווה וגם לקראת העתיד מפני תקומתו של ערוץ תקשורת נוסף בכבלים בישראל ב- 1989 ובתוכו Channel מיוחד לענייני ספורט. בעורפינו נשף כאמור ערוץ 5 בכבלים הצעיר רווי בהורמוני שידור. חלפו ימי המונופול. החל עידן היריבות והקונקורנציה. היה נחוץ לחולל הפקה כמותית ואיכותית טובה הרבה יותר מזאת שעשיתי בגביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986, וודאי מזאת של הפקת מונדיאל ספרד 1982, על מנת להציב בחוזקה ובאיתנות את הטלוויזיה הציבורית על מפת השידורים של מדינת ישראל. המונדיאל האיטלקי היה הזדמנות בלתי חוזרת להוכיח כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית יודעת ומסוגלת להתמודד היטב עם אתגרי שידור בינלאומיים, וכי ניתן לסמוך עליה ועל אנשיה. האפשרויות הטכנולוגיות שלה לרבות תקשורת הלוויינים וההתחברות למערך השידור הלווייני של ה- EBU על לוויין ה- ESC האירופי התעצמו אך עמן התעצֵם גם האנטגוניזם של הוועד המנהל של רשות השידור לשידורי הכדורגל. כרגיל התגלו קשיים וחילוקי דעות מבית. חלק מחברי הוועד המנהל החובבני של רשות השידור ובראשם רוני פיינשטיין ז"ל שהיה נציג מפלגת המערך ומי שהיה מבקר ואופוזיציונר פוליטי ומקצועי חריף של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל עוד מימי מונדיאל מכסיקו 1986 ראה במאמץ השידור של מונדיאל איטליה 1990 בזבוז כספי ציבור וזמן מסך. הוא אמר לי ולמנכ"ל רשות השידור מר אַרְיֵה מֶקֶל בטרם הדיונים הסופיים כלהלן כהאי לישנא : "אני חושב שצריך לשדר רק את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר. השאר חסר ערך ולא חשוב, מה עוד שרוב משלמי האגרה אינם חפצים בשידורי כדורגל". רוני פיינשטיין ז"ל אישיות דומיננטית בוועד המנהל של רשות השידור באותם הימים לא היה האיש הקובע היחידי אך הוביל קו מסוכן שהתנגד מפורשות להצבת מסות של שידורי ספורט בינלאומיים רלוואנטיים בכלל על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית ושידורי כדורגל בפרט. הוא לא הסתיר את דעתו השמרנית הקיצונית. הספורט בכללו על פי תפישת עולמו היה סטריאוטיפ זול וחסר איכות. תרבות הטלוויזיה שלו הייתה מוגבלת ושונה למרות שדובר במונדיאל אירוע השיא של הכדורגל הבינלאומי. 30.000000000 (שלושים מיליארד) צופי טלוויזיה בעולם נושאים אליו את עיניהם אך את רוני פיינשטיין ז"ל זה ממש לא עִניֵין. כל ניסיונותיי להסביר לאופוזיציונר הזה מהוועד המנהל של רשות השידור המתנגד לשידורי מונדיאל איטליה 1990 בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי מרבית רשתות הטלוויזיה הציבוריות ב- EBU שאנחנו חברים בו "במשרה" מלאה עתידות לשדר ישיר את כל 52 המשחקים בטורניר, העלו חֶרֶס הנימוקים נפלו על אוזניים ערלות. "אז מה", סנט בי רוני פיינשטיין ז"ל, והוסיף בנימה כוחנית ומתנשאת, "הם ישדרו ואתה לא…אנחנו לא צריכים ליישר קו עמם…רשות השידור לא צריכה לנהוג כמותם…". מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומ"מ מנהל הטלוויזיה נסים משעל תמכו בגישתי כי המונדיאל הוא אירוע ספורטיבי – תרבותי גלובאלי בעל עניין עצום בישראל מעבר להיותו חגיגת כדורגל איכותית. חבר הוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז"ל היה בר פלוגתא לא רק של אורי פורת ז"ל אלא גם של אריה מקל ונסים משעל ייבדלו לחיים ארוכים.

לפתע תקע מישהו מקל נוסף בגלגלי הזמן. זה היה מר יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית אקוויוולנט למר נסים משעל מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מאז נובמבר 1989 מועד סיום הקדנציה של המנהל הקודם מר חיים יבין). התברר כי הוועדה המארגנת האיטלקית של מונדיאל איטליה 1990 COL (ראשי תיבות של Comitato Organizzatore Local ) קבעה שני זמנים מרכזיים ל- 52 משחקי המונדיאל. 22 מהם יתקיימו בשֵש בעֶרֶב על פי שעון ישראל ו- 30 בעֶשֶר בעֶרֶב. פירושו של דבר ש- 16 ממשחקי הטורניר בשלב המוקדם, 4 משחקים בשלב שמינית הגמר, ו- 2 משחקים בשלב רבע הגמר המתקיימים בין השעות שֵש בערב לשמונה בערב, "נופלים" על זמן השידור של הטלוויזיה בשפה הערבית בניהולו של יוסף בר-אל. הוועדה המארגנת האיטלקית לא שמעה על יוסף בר-אל ושידורי הטלוויזיה שלו בשפה הערבית בעת תכנון שעות המשחקים אך מאידך מנהל הטלוויזיה בערבית גם לא שמע על COL. יוסף בר-אל לא הסכים לוותר. על פי השקפת עולמו מונדיאל 1990 פלש לטריטוריה לא לוֹ. היה נדמה לי שהוא נפגע וכועס מפני שאנשי הוועדה המארגנת האיטלקית לא התייעצו עִמוֹ.

מרבית אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי המליאה ב- 1990 לא הבינו את חשיבות שיבוצם של משחקי מונדיאל איטליה 1990 בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הכדורגל נתפש ע"י מפקחי השידור הציבורי בישראל, 23 חברי המליאה ו- 7 אנשי הוועד המנהל בראשות האופוזיציונר והמוביל רוני פיינשטיין ז"ל, כעוֹל ו- סטראוטיפ רדוד שצריך אולי לשדר ממנו משהו, קמעא, אך אין להרבות. תפישה כוללנית ופשטנית של מנהיגי השידור בישראל הפוכה לחלוטין מגישתן של כל רשתות הטלוויזיה הציבוריות עד האחרונה שבהן בשורות ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) הלוא הוא איגוד השידור האירופי, שביקשו להרבות בשידורי המונדיאל, ואומנם שידרו ישיר את כל 52 המשחקים במונדיאל איטליה 1990. למרבה הצער אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ועמם חלק נכבד מחברי המליאה לא הבינו שמתפתח במהירות במדינת ישראל שוּק תקשורת וצרכנות טלוויזיה שונים לחלוטין ממה שהם הכירו, שבו הכדורגל מהווה נדבך שידור מרכזי ואיתן בכל רשת טלוויזיה באשר היא. הם ייצגו את מִמסד השידור היָשָן, התעלמו מהעניין הציבורי העצום הטמון בטורניר גביע העולם בכדורגל , ולחלוטין לא הבינו את הקשר בין התשלום הבלעדי עבור סחורת השידור היקרה והמרתקת לבין ניצול יתרון הבלעדיות והשימוש הנכון והמיטבי בה. רובם היו מינויים פוליטיים שלא התעניינו באמת במקצוע השידור ולא ראו את הנולד. אנשים חסרי כישרון שלא הייתה להם את היכולת להוביל את השידור הציבורי בישראל וגם לא לצפות את מפת התקשורת העתידית המשורטטת מחדש ומתפתחת במהירות במדינת ישראל ובעולם. תפישת השידור של רובם הייתה רשלנית. הם ראו בחברותם בוועד המנהל של רשות השידור קרש קפיצה פוליטי לא תפשו שהחלשת שידורי איטליה 1990 הופכת את הטלוויזיה הישראלית לפגיעה ומאוימת ע"י ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים שחושק אף הוא בסחורת השידור הזאת. הם לא העריכו נכונה את שאיפות ההתפשטות של ערוץ 2 המסחרי שעתיד לקום בתוך שנים מעטות. בדיעבד הוברר כי ערוץ 2 לא רק שהציב ויצר תחרות צפייה קשה לערוץ הציבורי המונופוליסטי, אלא הדבר הראשון שעשה היה לחטוף לעצמו ב- 17 במאי 1994 את סחורת הכדורגל מידיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה נכס שידור חשוב שלה במשך רבע מאה מאז שנוסדה ב- 1968. אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור נראו לעיתים כאסופה חובבנית שבינה לבין עיתונאות טלוויזיונית אין שום מכנה משותף. קשר מקרי. מוסד הוועד המנהל של רשות השידור ועמו המליאה הפכו מראשית בריאתם לטרמפיאדה פוליטית. אנשים בעלי אמביציות פוליטיות ללא כל הבנה בשידור טלוויזיה ובתעשיית הטלוויזיה נשלחו לתפקידם לפרק זמן מסוים בשני המוסדות המפקחים של השידור הציבורי ע"י פוליטיקאים ועסקנים מפלגתיים וותיקים מהם. הוועד המנהל של רשות השידור והמליאה הצטיירו כמקומות חנייה לעוברים ושבים כשבידיהם מטה נדודים פוליטי. החנייה הקצרה בשני המוסדות שימשה להם קרש קפיצה בלבד. הדוגמאות רבו מספור : דליה איציק, רוני פיינשטיין ז"ל, גיל סמסונוב, אלון אלרואי, סילבן שלום, אהרון הראל ז"ל, ורבים אחרים.

rony fienstein

טקסט תמונה :  זהו רוני פיינשטיין ז"ל חבר הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך בשנות ה- 80  ו- 90 של המאה שעברה. היה יריב עיקש ומר של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל וגם של אריה מקל, והתנגד בשעתו התנגדות גורפת וטוטאלית לכיסוי נרחב של מונדיאלים ואולימפיאדות בטלוויזיה הציבורית . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 10 ביולי 1990 תמך והצביע עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל יחד עם שני נציגי המערך הנוספים בוועד המנהל של רשות השידור גב' דליה איציק והיו"ר אהרון הראל בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אח"כ הפך לעו"ד ונוטריון פרטי. עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל נולד ב- 7 במאי 1939 בירושלים. הוא צמח על ערכי תנועת העבודה. היה בעברו מנכ"ל עיריית ירושלים. הנשיא החמישי יצחק נבון שכיהן בתום כהונת הנשיאות שלו כשר החינוך בממשלת ישראל [1] היה האיש ששלח את רוני פיינשטיין ז"ל לוועד המנהל של רשות השידור. עו"ד רוני פיינשטיין ז"ל זכר היטב את אשר התחולל בוועד המנהל של רשות השידור בעת שיחות התחקיר שלי עמו : "הובלתי בוועד המנהל מראשית קו קשוח נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת פרי מינויו של ראש הממשלה יצחק שמיר. אני זוכר שהתרשמתי רע מאוד מהדרך הלא ראויה בה רצה אורי פורת לסלק בצורה לא ראויה מניהול רדיו "קול ישראל" את גדעון לב ארי ז"ל (מת ב- 2001 בן 66). התנגדתי לאורי פורת ז"ל (מת ב- 2007 בן 72) פוליטית ומקצועית. אח"כ היו לי גם מחלוקות עם אריה מקל. אני זוכר היטב את ההתנגדות הנמרצת שלי לשידור מסיבי של משחקי מונדיאל איטליה 1990 בטלוויזיה. הטלוויזיה הישראלית הייתה מונופוליסטית בימים ההם והיה ידוע לי שמחצית מהצופים משלמי האגרה לא רצו לראות בכלל כדורגל".

הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- עלויות זכויות שידורים במונדיאלים של 1990 + 1994 + 1998. כלכלה טלוויזיונית בינלאומית.

ב- 1987 חתם קונסורציום השידור הציבורי הבינלאומי המונה שישה גופי שידור ציבוריים (כולל את ה- EBU איגוד השידור האירופי העשיר מכולם בתוכו ואשר כידוע רשות השידור הישראלית נמנית כ- Active member על שורותיו) OIRT + OTI + ASBU + URTNA + ABU על חוזה שידורים משולש בלעדי עם ה- FIFA, הכולל שלושה מונדיאלים רצופים. זה של איטליה 1990, ואת הבאים אחריו ארה"ב 1994 וצרפת 1998. הקונסורציום הבינלאומי הורכב כאמור מאיגודי השידור הציבוריים האלה : EBU איגוד השידור המערב אירופי, OIRT – איגוד השידור המזרח אירופי, URTNA – איגוד השידור של מדינות אפריקה, ASBU – איגוד השידור של המדינות הערביות, ABU – איגוד השידור של מדינות המזרח הרחוק (למעט אוסטרליה ויפן שפעלו בעצמן), ו- OTI – איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה. בהסכם נקבע כי הקונסורציום ישלם ל- FIFA עבור שלושת המפעלים סך של זכויות שידורים העומד על  345.000000 (שלוש מאות ארבעים וחמישה מיליון) פרנקים שווייצריים, שווה ל-  230.000000 (מאתיים ושלושים מיליון) דולר. זה היה חוזה כספי מצוין וזוֹל מאוד שלא חזר על עצמו עוד בעתיד . העוֹל הכספי העיקרי נפל על ה- EBU העשיר. חברות בו כ- 55 רשתות טלוויזיה ציבוריות (גם את רשות השידור הישראלית) וביניהן רשתות גדולות ועשירות כמו ה- BBC ו- ITV הבריטיות, RAI האיטלקית, TVE הספרדית, ARD ו- ZDF הגרמניות, TF1 ו- כן F3 ו- F2 הצרפתיות. ה- EBU שילם מתוך הסכום הכללי % 38.5 שהיוו 133.000000 (מאה שלושים ושלושה מיליון) פרנקים שווייצריים.

הערה שלי : המערכת המוניטארית והחישובים הכספיים של איגוד השידור המערב אירופי התנהלה במטבע השווייצרי מפני שמקום מושבו של ה- EBU (גוף השידור הציבורי העשירר והמוביל בעולם) היה בג'נבה. כמו כן יש להזכיר לטובת קוראי הבלוג הצעירים כי חלוקת הנטל הכספי בין רשתות הטלוויזיה שהרכיבו את ה- EBU התנהלה על פי הנוסחא המתמטית הזאת : שורש ריבועי של מספר מכשירי הטלוויזיה בכל מדינה חלקי עשרת אלפים מניב את מספר היחידות הבסיסי של כל רשת ורשת. אם למשל מספר היחידות הבסיסיות של גרמניה הוא 46.90 ומספר היחידות הבסיסיות של ישראל הוא 7.74, אזי על כל דולר שהטלוויזיה הישראלית תשלם בעבור זכויות שידור של אירוע X כלשהו, הגרמנים (כלומר שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF) ישלמו 6.06 דולרים, וכן הלאה.

formula 2

טקסט מסמך : כך נראית ופועלת נוסחת ה- Share הכספי של ה- EBU על רשתות הטלוויזיה הציבוריות המאוגדות בשורותיה. כמות היחידות הבסיסיות של כל רשת טלוויזיהה באשר היא ב- EBU, היא תוצאה של כמות מכשירי הטלוויזיה שמחזיקים האזרחים בביתם באותה המדינה הנדונה. היחס ישיר. ככל שמספר היחידות הבסיסיות גדול יותר כך יגדל גם נתח ה- Share הכספי של אותה רשת הטלוויזיה המדוברת בעוגה הכללית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

זהו ה- Breakdown  של הסכום הכללי על סך 345.000000 פרנקים שווייצריים שהוטל על ה- EBU לשלם לשלושת המונדיאלים של איטליה 1990, ארה"ב 1994, ו- צרפת 1998. ה- Breakdown התחלק על פי הנתונים הכספיים האלה בשלושת המונדיאלים המדוברים, כלהלן :

מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990 [2]        תשלום בפרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד                     95000000 (שווה ל- 63.300000 דולר)

ה- EBU בנפרד                                                 35000000 (שווה ל- 23.300000 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית             455000 (שווה ל- 300.500 דולר)

הערה : עלות של כל משחק בודד מ- 52 משחקי  מונדיאל איטליה 90'  עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדה על 5770 (חמשת אלפים ושבע מאות שבעים) דולר.

מונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994 [3]            תשלום בפרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד                     115.000000 (שווה ל- 76.600000 דולר)

ה- EBU בנפרד                                                 45.000000 (שווה ל- 30.000000 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית              576000 (שווה ל- 384.000 דולר)

הערה : עלות כל משחק בודד מ- 52 משחקי מונדיאל ארה"ב 94'  עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמדה על 7385 (שבעת אלפים שלוש מאות שמונים וחמישה) דולר .

מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 [4]              תשלום בפרנקים שווייצריים

ששת גופי השידור הבינלאומיים ביחד                    135000000 (שווה ל- 90.000000 דולר)

ה- EBU בנפרד                                                53000000  (שווה ל- 35.300000 דולר)

ה- Share הכספי של הטלוויזיה הישראלית             705000 (שווה ל- 470.000  דולר)

הערה שלי :  עלות כל משחק בודד מ- 64 משחקי מונדיאל צרפת 98'  עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמדה על 7344 (שבעת אלפים שלוש מאות ארבעים וארבע) דולר.

הוועדה המארגנת האיטלקית של מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990, COL (ראשי תיבות של Comitato Organizzatore Locale) הוקמה ב- 3 בדצמבר 1984 בראשותו של הנשיא פרנקו קארארו (Franco Carrao) ועשרת סגניו, בתוכם נשיא ה- FIFA ז'וּהוֹ הבלאנז' ומזכ"ל ה- FIFA יוזף "סֶפּ" בּלאטר יחד עם רשת הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית RAI, עשו עבודה ענקית ופנטסטית, ויסודית. הכדורגל הבינלאומי ובראשו המונדיאלים הפכו זה מכבר לעסק כלכלי פורח. ב- 26 באוקטובר 1986 נחתם ההסכם הדן בקידום התוכנית המסחרית (The commercial program) של מונדיאל איטליה 90' בין הוועדה המארגנת האיטלקית COL לבין ה- FIFA. ההסכם קבע עקרונות מדויקים של הענקת רישיונות והפעלת חברות מסחריות בינלאומיות רבות עוצמה לטובת ארגון המשחקים. ההסכם כלל חמש קטגוריות רשמיות של חברות המעניקות חסות, חברות ספקיות שירותים, חברות מוצרים כמו : Adidas  Api  Barilla  Caffe Mauro  Grana Padana  Seiko  Matercardועוד יוכלו להציב את שלטי הפרסומת שלהם באצטדיונים בחינם, חברות איטלקיות Alimondo ו- Cartiere Burgo ישתפו פעולה רק בתוך איטליה לשיווק לוגו וסמל המשחקים בתמורה למתן מוצרים הדרושים לפעילותה השוטפת של הוועדה המארגנת COL, ו- 46 חברות איטלקיות שיוכלו לעטר את מוצריהן בלוגו וסמל המשחקים תורת תשלום כמובן. ביזנס ענק. האיטלקים בעצה אחת עם אנשי ה- FIFA התירו לעֶשֶר חברות ענק כלכליות, חברת המכוניות אלפא רומיאו, ג'ילט, חברת הממתקים מארס, חברת האלקטרוניקה פיליפס, קוקה קולה, יצרנית המצלמות חברת קאנון, JVS, Vini d'Italia – המיניסטריון לחקלאות והייעוּר של איטליה, ענקית הפילם פוג'י, חברת הבירה באדווייזר – לפרסם באופן בלעדי את החסות שלהן (Sponsor) בתקופת המשחקים תמורת ממון רב, במה שכונה ע"י אנשי הכדורגל, "האירוע הגדול עלי אדמות". כמו כן העסיקה הוועדה המארגנת האיטלקית המקומית שמונה חברות גדולות של ספקיות המעניקות שירותים כלהלן : בנקאות, תעופה, מערכת היסעים, הדפסה והעתקת מסמכים וכיו"ב. החברות האלה כונו ע"י ה- FIFA כ- ” Official Suppliers”. ה- FIFA והוועדה המארגנת האיטלקית עשו כל מאמץ לשווק את עצמם באמצעות הספונסרים שלהן כמי שמיטיבים עם כל ילדי העולם. זה בלט בתמונות שהן שלחו לכל רשתות הטלוויזיה בעולם כולל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- הפיצו אותן בכל פינה ועל כל לוח מודעות ברחבי תבל.

[1] יצחק נבון נודע בעבר כתומך פוליטי מובהק של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 1989. בסופו של דבר החליט ראש הממשלה יצחק שמיר באפריל 1989 להעדיף את מועמדותו של אַרְיֵה מֶקֶל, ובאמת הוא היה האיש שהתמנה בסופו של דבר ע"י הממשלה למנכ"ל רשות השידור ב- 1989. יוסף בר-אל נבחר ב- 1990 ע"י הוועד המנהל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

[2]  הנתונים באדיבות ה-  EBU.

[3]  הנתונים באדיבות ה- EBU.

[4]  הנתונים באדיבות ה-  EBU.

מונדיאל איטליה 1990. הטלוויזיה הישראלית הציבורית + ה- EBU + הוועדה המארגנת האיטלקית COL.

תקציב הפעולות של COL עמד על 120000000 (מאה ועשרים מיליון) דולר. בהסכם המסחרי בין הוועדה המארגנת המקומית COL (ראשי תיבות של Comitate Organizzatore Locale) ל- FIFA נקבע כי הפדיון הכספי של הוועדה המארגנת המקומית יבוא משני מקורות : מהכנסות ה- FIFA ומהכנסות מהפרסומות ושיווק הסמליל (Logo) וקמֵע (Mascot) של המשחקים. FIFA התחייבה להעביר ל- COL סכום בן % 9 ממכירת הכרטיסים ל- 52 המשחקים, % 9 מזכויות שידורי הטלוויזיה של הקונסורציום הבינלאומי, % 9 מחוזי הפרסום, ו- % 30 החזר הוצאות הקשורות ללוגיסטיקה של אירוח 24 הנבחרות המגיעות מארצות מוצאם לאיטליה. כמו כן נקבע כי COL תקבל % 100 מהרווחים של החוזים עם שמונה החברות האיטלקיות המספקות את השירותים המבצעיים של הטורניר, % 30 מהכנסות החוזים עם חברות המוצרים, % 100 מהכנסות החוזים עם שתי החברות האיטלקיות "משתפות הפעולה" (Collaborators) כ- % 80 מזכויות השימוש בסמל וקמֵע המשחקים, ו- % 20 מזכויות המכירה של סמל (Logo) וקמע (Mascot) המשחקים לקהילייה האירופית. זהו ביזנס כלכלי אדיר. הטלוויזיה האיטלקית הציבורית RAI בעלת יכולות כספיות וארגוניות (אף על פי כן נעזרה בכוח אדם וציוד ע"י מספר רשתות טלוויזיה אירופיות החברות ב- EBU), הציבה ב- 12 האצטדיונים כ- 24 ניידות שידור ברחבי איטליה שכללו 375 (שלוש מאות שבעים וחמש) מצלמות טלוויזיה. בין 11 ל- 16 מצלמות בכל משחק. 1200 (אלף ומאתיים) אנשים הרכיבו חמישה ציוותי הפקה וצילום מיוחדים שתפעלו את ניידות השידור בשתים עשרה הערים. RAI עתידה הייתה להפיק בתקופת המונדיאל כ- 3000 (שלושת אלפים) שידורי טלוויזיה Unilateral לכל רחבי תבל בני 25000 (עשרים וחמש אלף) שעות. 147 רשתות שידור של טלוויזיה ורדיו עתידות היו לכסות את טורניר מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. בכל אִצטדיון הוקם מרכז טלוויזיה ועיתונות עצמאי משלו כמו גם נקודת שידור לוויינית למשלוח כתבות Unilateral ישירות למי שרצה מהאצטדיון המקומי לתחנות האם שלו מהירות וראשוניות הדיווח העיתונאי בטלוויזיה מותנה לחלוטין בטכנולוגיה החדשנית. משרד התקשורת האיטלקי הציב בכל תריסר האצטדיונים 7864 (שבעת אלפים שמונה שישים וארבע) מכשירי טלפון לעיתונות הכתובה ועוד 1645 (אלף שש מאות ארבעים וחמישה) מכשירי טלפון לאנשי הטלוויזיה והרדיו . הכדורגל באיטליה הוא דת והכרטיסים נמכרו כלחמניות טריות . הוועדה המארגנת האיטלקית עתידה הייתה למכור כ- 2.600000 (שני מיליון ושש מאות אלף) כרטיסים בתוך ימים ספורים ל- 52 משחקי הטורניר.

מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים משעל (עיתונאי מוכשר ורב הישגים) מאבד ב- 10 ביולי 1990 את הזדמנות חייו להתמנות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא נהדף לאחור ע"י בר הפלוגתא שלו יוסף בר-אל, ומפסיד במִכְרָז תָּפוּר. יוסף בר-אל מתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הזוכה ממהר להצהיר "ידעתי שאנצח…" כאילו שמדובר במשחק כדורגל. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרָהָב הזאת ומתי העז קודם לכן מנהל טלוויזיה כלשהו להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות. 

לתוך הקלחת הזאת של מונדיאל איטליה 1990 נכנסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחטיבת הספורט בפיקודי יחד עמה. לחבר הוועד המנהל של רשות השידור רוני פיינשטיין ז"ל זה לא הזיז. המאבק המַר והמתמשך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) על בכורת שידורי הספורט החל מייד עם תום משחקי גביע העולם בכדורגל איטליה 1990. ביום שלישי – 27 במאי 1990 נשלחתי ע"י נִסִים מִשְעַל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לרוֹמָא להפיק, לערוך, לשַדֵּר ולנַהֵל את שידורי מונדיאל הכדורגל האיטלקי. בשובי לארץ כעבור ארבעים וחמישה ימים וארבעים וחמישה לילות ב- 12 ביולי 1990, קִידֵם את פני מנהל טלוויזיה אחר. יוסף בר-אל. דומה היה כי בחירת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה משנית בחשיבותה רק למונדיאל האיטלקי. העיתונות הישראלית לגווניה השונים דנה והעניקה Space עצום למכרז רשות השידור ודנה שעסק בבחירת מנהל טלוויזיה חדש . נסים משעל היה עיתונאי מצוין בעל הישגים איכותיים וכמותיים מרשימים לאורך שנים . אולם לא בטוח שידע לנהל. אין שום וודאות כי היה באמת מנהיג שידור שנועד לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואשר מסוגל לכפות את מרותו על כתביו.

התככים והמניפולציות הפוליטיות בתוך ומחוץ לרשות השידור פעלו במלוא עוזם. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הזמני נִסִים מִשעַל המוכשר הוּדַח. זאת הייתה הפתעה מפני שנסים משעל היה עיתונאי בעל שיעור קומה ומוניטין בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. הוא היה איש חטיבת החדשות והוכיח את עצמו בכל זירה עיתונאית בארץ וגם כשליח רשות השידור לארה"ב. התרוצצו אז שמועות כי ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר לא מחבב (בלשון המעטה) את מ"מ מנהל הטלוויזיה נִסִים מִשְעַל מפני שלא הצליח לרסן את הכתב המדיני שלו יִגְאָל גוֹרֶן. יִגְאָל גוֹרֶן שָב וביקר את פעולות הממשלה בראשות יִצְחָק שָמִיר וביקש הסברים מראשה. ראש הממשלה יצחק שמיר נענה לבקשת יִגְאָל גוֹרֶן והעניק לו ריאיון אך התנה בשיחה מוקדמת ביניהם כי מספר שאלות רגישות לא יישאלו. משהפר כתב הטלוויזיה את ההסכם השיב לו ראש הממשלה, "הרי סיכמנו כי את השאלה הזאת לא תשאל". יִצְחָק שָמִיר כה כעס ורגז על יִגֱאָל גוֹרֶן עד שקטע את הריאיון במהלכו, ניתק את המיקרופון הזעיר (Neck microphone) המותקן על דש חליפתו, התרומם מכיסאו ונפנה לדרכו. הריאיון עם ראש הממשלה וקטיעתו שודר בהבלטה ב- "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית As is, כמו שהוא. כולם ראו בטלוויזיה הישראלית הציבורית כיצדד ראש הממשלה רותח מזעם ו- מנתק את המיקרופון ומסתלק מחומם מיגאל גורן. יצחק שמיר לא שכח ונסים משעל שילם את המחיר. הבחישות וההתערבויות הפוליטיות במינויים פרסונאליים בכירים בתוככי רשות השידור היו מנת חלקה מקדמת גברו. פעם ניסו להסתיר זאת. עכשיו עשה זאת ראש הממשלה יצחק שמיר בגלוי. הוא דרש במפגיע ב- 9 ביולי 1990 משלושת נציגי מפלגת הליכוד בוועד המנהל וממנכ"ל רשות השידור אריה מקל הנוטלים חלק בוועדת המכרז הבוחרת למחרת במנהל טלוויזיה חדש, לתת את קולם ליוסף בר-אל ובשום אופן לא לנסים משעל. דוברי ראש הממשלה פרסמו את הצַו בפרהסיה כדי לא לתת לשליחי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור כל אפשרות לחמוק מההוראה הבלתי כתובה. ראש הממשלה יצחק שמיר רצה במינויו של יוסף בר-אל האיש שהבטיח לוֹ לנהוג ביד קשה בעיתונאים הסוררים ולעשות סדר בבלגן. מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי אחימאיר כי תמיכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר ביוסף בר-אל נובעת מאכזבתו ממצבה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מאופן ניהולה הבלתי תקיף, ומאיך שהיא נראית עכשיו. נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה יצחק שמיר כמנהל טלוויזיה חלש שהעובדים לא סרים למרותו. ראה מקרה יגאל גורן. ראש הממשלה יצחק שמיר היה זקוק לאנשי שלומו בצמרת רשות השידור. הוא מצא אותם. הראשון היה המנכ"ל אריה מקל. השני מהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. שני אנשי טלוויזיה נוספים יוסי צֶמַח בימאי בעל מוניטין עצום ומנשה רָז הגישו אף את מועמדותם לתפקיד מנהל הטלוויזיה אך בהיותם חסרי גב פוליטי איש לא ספר אותם.

igal goren 1

טקסט תמונה : קיץ  1969. הימים ההם – הזמן ההוא. תמונה היסטורית שצולמה לפני 48 שנים. ראשית ימיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שזה אך נעמדה על רגליה. זיהוי הנוכחים בתמונה : יגאל גורן (במרכז) בתחילת דרכו בטלוויזיה ישראלית הציבורית.. מנהל שירותי הפקה יוסי לנדאו (במרכז), ומימין, הבימאית היפה רינה הררית. (ארכיון יואשש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yedioth 1

טקסט מסמך :  9 ביולי 1990. עיתון "ידיעות אחרונות". כתבת העיתון גב' רבקה נוימן מדווחת כי נציגי הליכוד הוועד המנהל של רשות השידור יצביעו בעד מועמדותו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה בוועדת המכרז המתכנסת למחרת ב- 10 ביולי 1990. (באדיבות "ידיעות אחרונות").

ראה גם "הארץ" מ- 9 ביולי 1990. עיתון "חדשות". כתבת העיתון רונית אנטלר קובעת מפורשות כי ראש הממשלה יצחק שמיר הורה לנציגי הליכוד בוועד המנהל לבחור ביוסף בר-אל למנהל העתידי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. 

davar 1

טקסט מסמך : 9 ביולי 1990. עיתון "דבר". כתבת העיתון גב' עירית רוזנבלום מדווחת לקוראיה אודות התככים הוויכוחים , והמאבקים הפוליטיים המתנהלים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור והנוגע לבחירת מנהל טלוויזיה חדש. (באדיבות ארכיון עיתון "דבר" ואנשי בית אריאלה בתל אביב).

נִסִים מִשְעַל נלחם מלחמה אבודה. היה זה ידידו יִגְאָל גוֹרֶן שהכשיל אותו ברגע האחרון. הוא, נסים משעל הצטייר אצל ראש הממשלה כאיש חלש שאיננו מסוגל לשלוט בעובדיו. במקומו של נסים משעל שהודח במכרז מינתה ועדת המכרזים של רשות השידור ביום שלישי – 10 ביולי 1990 פה אחד את יוסף בר-אל לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד קיץ 1993. וועדת המכרזים שהורכבה משבעת חברי הוועד המנהל בראשות היו"ר אהרון הראל, המנכ"ל אריה מֶקֶל עצמו, ושני העיתונאים אריה אבנרי ועמוס בן ורד נציגי אגודת העיתונאים התל אביבית והירושלמית העדיפה את יוסף בר-אל שהתמחה בשידורי טלוויזיה על גבול התעמולה בשפה הערבית בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת והאמין בכוחה של התעמולה הטלוויזיונית כמתווה מדיניות שידור אלקטרונית (כפי שכתב דן שילון בספרו  "בשידור חי" בהוצאת "ידיעות אחרונות" מ- 1998) – על פניו של נסים משעל הרענן והחכם. חיש מהר התברר כי הבחירה ביוסף בר-אל הייתה שגיאה פַטָאלִית ובְכִיָיה לדוֹרוֹת. היו לכך השלכות שליליות מרחיקות לכת בהמשך הדרך. ראה גם הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, "רוֹש ולענה" במסגרת סדרה רחבת היקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי ואשר קרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". העיתונאיות שסיקרו את תהליך הבחירה דיווחו כי יוסף בר-אל הבטוח בניצחונו בכל מקרה התקשר לביתו של הח"כ ומזכ"ל מפלגת העבודה מיכה חריש ואיים כליו כי אם שלושת נציגי העבודה בוועד המנהל של רשות השידור דליה איציק, רוני פיינשטיין, והיו"ר אהרון הראל ז"ל לא יצביעו בעדו הרי שהמפלגה תינזק לאחר מינויו.

mishal 1

טקסט תמונה :  זהו נסים משעל ב- 1990. עיתונאי מוכשר ועתיר הישגים. הוא היה מועמד ראוי לניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1990 ותיקווה גדולה להנהגת השידור הציבורי בכללו, אך תככים פוליטיים בתוככי הוועד המנהל של רשות השידור מנעו את מינויו. רשות השידור החמיצה אותו אך דאגה שלא לפסוח על יוסף בר- אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

barel 1

טקסט תמונה : יוסף בר- אל נבחר במכרז מסודר ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא עקף את נסים משעל בסיבוב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויותת שמורות).

ראה גם עיתון "הארץ" מ- 11 ביולי 1990. העיתונים "הארץ" ו- "ג'רוזלם פוסט" מסקרים את בחירת יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת ההתמקחות הפוליטית בין חברי הוועד המנהל לבין עצמם בעניין הבחירה והעדפתו של יוסף בר-אל על פני נסים משעל. 

yedioth 2

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. לפני כרבע מאה של שנים. סיקור של הכתבת רבקה נוימן בעיתון "ידיעות אחרונות". (באדיבות "ידיעות אחרונות").

ראה עיתון "חדשות" מ- 11 ביולי 1990. לפני כרבע מאה של שנים. סיקור של הכתבת רונית אנטלר בעיתון "חדשות". 

al hamishmar 1

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. סיקור של הכתבת פאר-לי שחר בעיתון "על המשמר" (פאר לי שחר היא היום עיתונאית ושדרנית ברדיו "קול ישראל"). (באדיבות ארכיון "על המשמר"" ואנשי בית אריאלה בתל אביב).

davar 2טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. סיקור של הכתבת הילה גבריאל בעיתון "דבר". (באדיבות ארכיון "דבר" ואנשי מחלקת העיתונות של בית אריאלה בתל אביב).

יוסף בר-אל היה מועמדו הוודאי והמובהק של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר (על פי עדותו של יצחק נבון כפי שהעיד בפניי בעת מחקר וכתיבת שני הספרים "8 ימי בראשית" ו- "רוש ולענה". אולי מפני שראה בו לא רק איש בעל יכולות ניהול אלא גם איש מסודר ונאמן השלטון . נסים משעל היה לאין ערוך כּישרוני יותר מיוסף בר-אל אך נחשב לעיתונאי עצמאי מידַי. ניתנה ההוראה הבלתי כתובה לנציגי הליכוד בוועד המנהל של רשות השידור החברים שלמה קוֹר ז"ל, אַמְנוֹן מֶנְדָה ז"ל, אוּרִי אוֹרֶן המאיישים את וועדת המכרזים ובראשם יו"ר הוועדה המנכ"ל אַרְיֵה מֶקֶל לתמוך ללא סייג במועמד ראש הממשלה. גם נציג המפד"ל בוועד המנהל של רשות השידור אוּרִי פַלָח הרים את ידו עבור יוסף בר-אל. ההצבעה בוועד המנהל של רשות השידור על מינוי מנהל לטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה פוליטית מעיקרה. נושא ההצבעה לא היה על כּשרון ומקצוענות טלוויזיונית אלא על יישור קו ונאמנות פוליטית לכל ראש ממשלה כזה או אחר . וודאי במקרה הזה בו מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל היה פרי בחירה ומינוי אישי של ראש הממשלה יִצְחָק שָמִיר. אַרְיֵה מֶקֶל היה נאמנו של יִצְחָק שָמִיר ברשות השידור [2] והליך המינוי לתפקיד הרם היה יפהה והתאים לבחירתו של יוסף בר-אל. הרמת הידיים הראשונה בוועד המנהל הייתה מפוצלת ולאא אחידה. יוסף בר-אל זכה אומנם ברוב קולות אך הייתה לו גם אופוזיציה. שניים הצביעו נגדו. שמונה הצביעו בעדו. פתאום התעורר אַמְנוֹן מֵנְדָה ז"ל נציג הליכוד כפי שסיפר לי לאחר ימים : "הצעתי לערוך סיבוב נוסף של הצבעה שבו ירימו את ידם בעד יוסף בר-אל כל עַשֶרֶת חברי וועדת המכרז כדי למנוע מחלוקות ולזות שפתיים". אמנון מֶנְדָה ז"ל זכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "רציתי שכולם יישרו קו עם רצונו של ראש הממשלה יצחק שמיר. רציתי שיבשרו לציבור בישראל כי מנהל הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נבחר פה אחד לתפקידו רב האחריות. ראיתי בעובדה הזאת מניעת מחלוקות עתידיות בתוך רשות השידור. הצבעה פה אחד הייתה אינטרס שלי כחבר בוועד המנהל של רשות השידור".

menda 1

טקסט תמונה :  זהו אמנון מנדה ז"ל חבר בוועד המנהל של רשות השידור בשנת 1990 . הוא ארגן הצבעה חוזרת בוועדת המכרזים ב- 10 ביולי 1990 כדי ליצור דימוי של בחירה אחידהה פה אחד בעד מינויו שליוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הניסיון הצליח. בסבב ההצבעה השנייה זכה יוסף בר- אל בקולם של כל עשרת אנשי וועדת המכרזים . (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

להפתעת הכול זכתה בקשתו של אמנון מֶנְדָה להיענוּת מלאה. כל עשרת חברי וועדת המכרזים הרימו בסֶבֶב השני את ידם עבור מועמדו המועדף של ראש הממשלה. לא רק שלושת נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל דליה איציק, רוני פיינשטיין ויו"ר הועד המנהל עצמו אהרון הראל עשו כך אלא גם שני העיתונאים שכיהנו בוועדת המכרזים : עמוס בֵּן וֶרֶד מעיתון "הארץ" איש אגודת העיתונאים הירושלמית ואַרְיֵה אָבְנֵרִי מ- "ידיעות אחרונות" המשויך לאגודת העיתונאים התל אביבית. שניהם נגררו אחרי הרוב והתנדבו לאמץ את בקשת אמנון מנדה. יוסף בר-אל זכה בניצחון מוחֵץ. הערת שלי הנוגעת לגב' דליה איציק : גב' דליה איציק גילתה אהדה והערכה רבה במשך שנים רבות ליקירה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור יוסף בר- אל. טעמיה שמורים עמה. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון בבושת פנים את יוסף בר-אל מהכהונה הרמה של מנכ"ל רשות השידור. 13 שרים תמכו בהדחה המיידית של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שני שרים היו נגד. השרה דליה איציק אוהבתו של יוסף בר-אל התייצבה על רגליה האחורית נגד הדחה. יחד עם השר מאיר שטרית תמכה דליה איציק נמרצות והצביעה בעד השארתו של יוסף בר-אל בתפקידו. היא עשתה כל אשר לאל ידה כדי להשאיר את יוסף בר-אל על כנו. זה לא עלה בידה. ראה הספר, "רוש ולענה". אני שָב ל- 10 ביולי 1990.

maariv 1 טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. ידיעה של עיתונאית "מעריב" אילנה באום. יוסף בר- אל מנהל הטלוויזיה מכריז בפומבי ב- 11 ביולי 1990 בעיתון "מעריב" על ניצחונו במכרז למנהל הטלוויזיה. "אני מרגיש על הכיפאק – ידעתי שאנצח", הצהיר. להכרזת הניצחון שלוֹ והזכייה במינוי היה צליל וגוון טוֹן של דברי שחץ כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הַרָהָב הזאת ומתי העז קודם לכן מנהל טלוויזיה כלשהו להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות "מעריב").

מזכ"ל מפלגת העבודה דאז מִיכָה חַרִיש תקף באותו יום בחריפות רבה את דַלְיָה אִיצִיק, רוני פיינשטיין ז"ל ואת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל נציגי מפלגת העבודה בוועד המנהל שהבריזו לו ועל שתמכו במועמדות יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה. תמיכת נציגי מפלגת העבודה ביוסף בר-אל הולידה וויכוח מר בתוככי המפלגה. במקביל תקף מיכה חריש גם את ראש הממשלה יצחק שמיר על הפוליטיזציה שהִשליט במכרז מנהל הטלוויזיה בו כפה על חברי הליכוד הצבעה כיתתית. מיכה חריש סיפר בפומבי [3] כלהלן : "יוסף בר-אל טִלפֵּן אליו שלושה ימים לפני המכרז, ואיים עליו במרומז שאם מפלגת העבודה לא תתמוך בו היא תצטער על כך". (הטקסט המצוטט נלקח מהפוסט של העיתונאית גב' הילה גבריאל כפי שהתפרסם בעיתון "דבר" ב- 11 ביולי 1990).

לוגיסטיקה במונדיאל איטליה 1990. הפרשן אבי רצון במונדיאל איטליה 1990.

נותרה רק בעיה אחת לא פתורה בכל ההפקה הענקית הקרויה "מונדיאל איטליה 1990". טֶרֶם היה לנו מקום היכן לגוּר ברומא בתקופת המשחקים. סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן חשב שמחירי המלונות המוצעים ע"י הועדה המארגנת האיטלקית גבוהים מידי. הוא ביקש אותי למצוא אלטרנטיבה חלוּפִית. ניצלתי את נוכחותו של ידידי העיתונאי אָבִי רָצוֹן עורך מדור הספורט בעיתון "חדשות" באותה העת ברומא (הכיר את הבירה האיטלקית כאת כף ידו מימים עברו), כדי לנסות להשיג לנו מגורים בבֵית דירות הסמוך ככל האפשר למרכז השידורים הבינלאומי של RAI (רשת הטלוויזיה הציבורית – ממלכתית האיטלקית ששימשה Host broadcaster בינלאומי ו- הפיקה את שידורי מונדיאל איטליה 1990). מעולם לא נזקקתי למלונות פאר שהיו בנמצא ברומא. הבעיה הייתה שלא מצאתי מקומות לינה זולים המתאימים למחירי רשות השידור הענייה. עוד קודם לכן החלטתי להציב את אָבִי רָצוֹן באולפן גביע העולם בירושלים כעיתונאי המספק חדשות טריות במונדיאל לצדם של השידורים הישירים. מדהים שאבי רצון תימני אסלי, יליד רמת ישראל במקורו, ידע את השפה האיטלקית על בורייה. הוא דיבר, כתב וקרא איטלקית נפלא והיה קשור בכל נימי נפשו לתרבות האיטלקית, לספורט שלה בכלל, ולכדורגל בפרט. היו לאָבִי רָצוֹן קשרים מסועפים עם העיתונות האיטלקית וחברים טובים ללא סוף בה. במיוחד עם עיתונאים מפורסמים בעיתון הספורט האיטלקי הידוע ורב המוניטין אחד הנפוצים ביותר מסוגו באירופה (מודפס על נייר בצבע וָורוֹד), ונקרא, “LA GAZZETTA DELLO SPORT”. למרות ששימש ככוח עזר בלבד במערכת שלי בירושלים וכלל לא היה איש רשות השידור, היה לי כאח נאמן, מקצוען ועיתונאי אמיץ, דיסקרטי בעבודתו וידען גדול. אבי רצון אכל עיתונאות, ישן עיתונאות, וחלם עיתונאות. ו- הוא הבין גם היטב את תורת הכדורגל. לא היה לי כל ספק בכך. יכולתי לפרוש בפניו את כל תוכניותיי מבלי לפחד שפרט כלשהו ידלוף החוצה. אולי רכש את ערך החֲבֵרוּת כשהיה לוחם בצנחנים ואח"כ מאבטח בשב"כ באיטליה. אולי הביא עמו את מוסר הרֵעוּת מהבית – מהמשפחה. הוא היה אישיות מיוחדת. לא חלמתי כי אזכה אי פעם בפיס הזה שנקרא "אָבִי רָצוֹן". ידעתי שהוא טוב, לא ידעתי עד כמה הוא טוב כעיתונאי וגם כ- אדם (!). בקלות רבה הוא סידר וארגן לי את המגורים הדרושים ברומא. הוא מצא ווילות להשכרה במחירים מגוחכים ממש באזור מלבב ושקט ב- "קורטינה ד'מפצו" ברומא, הבנויות על הדרך הראשית של וויה – קאסייה, מרחק של פחותת מעשר דקות נסיעה מ- IBC (מרכז השידורים הבינלאומי) של RAI. הנוף הנאה באזור המגוריםם הזה שלנו ב- "קורטינה ד'מפצו" הזכיר את מראות הכרמל בחיפה. בשום אופן לא היה ניתן להגיע להישג לוגיסטי כזה מישראל. המגורים המצוינים והנוחים במקום לא מרכזי ברומא היו אומנם זוֹלים אך בלתי מאובטחים ע"י גורמי הביטחון האיטלקיים. נדרשו על ידי לבצע סידורים מיוחדים כדי לאבטח 24 שעות ביממה את מגורי המשלחת של רשות השידור (טלוויזיה + רדיו "קול ישראל"). על פי בקשתו של יוחנן צנגן הצטרפה למגורים שלנו גם משלחת שדרי הרדיו של "קול ישראל" שהורכבה מגדעון הוד, דני דבורין, ומאיר איינשטיין. החבר'ה האלה קיבלו לידם כרגיל את המוכן מבלי להתאמץ. רוב משלחות השידור של ה- EBU התגוררו במלונות במרכז רומא ושילמו מֵאוֹת דולרים ללילה. הביקוש לא היה רָב מההֵיצַע. רשתות השידור הגדולות והעשירות כמו ה- BBC ו- ITV, רשת הטלוויזיה הספרדית  TVE, שתי רשתות הטלוויזיה הממלכתית של צרפת FR3 ו- FR2, הרשו לעצמן לשכור לאנשיהן מלונות תמורת 400 דולר ללילה אחד. אנחנו היינו הרבה יותר צנועים.

ההחלטה האסטרטגית שלי לבנות את אבי רצון לטווח ארוך ולמזג אותו תחילה כעיתונאי במערכת העיתונאית של שידורי מונדיאל איטליה 1990 ואח"כ כפרשן כדורגל וספורט מוביל בטלוויזיה הישראלית הציבורית, גמלה בלבי עוד באוקטובר 1988, מייד לאחר סיומם של המשחקים האולימפיים בסיאוּל 1988 בדרום קוריאה. למדתי שָם באקראי לקח עיתונאי חשוב. את האינפורמציה העיתונאית המרעישה והסנסציונית ביותר של משחקי סיאול 1988, פסילתו של האָצָן הקנדי בֵּן ג'וֹנְסוֹן (Ben Johnson) הזוכה בריצת 100 מ' בגין שימוש בסמים וסילוקו מהאולימפיאדה, סיפק לי טכנאי טלוויזיה ישראלי באישון לילה, ולא חמשת כתבי ושדרי מחלקת הספורט שהיו עמי בסיאול. עמדו לרשותי בצֶוֶות השידוּר של סיאול 1988 חמישה שדרים – עיתונאים. יורם ארבל, נסים קיוויתי, אורי לוי, דני לבנשטיין, ומשה גרטל. כולם קיבלו את משכורתם מהטלוויזיה הישראלית על בסיס הדירוג העיתונאי. הם לא היו אשמים. האנשים האלה עבדו סביב השעון והגיע להם לנוח ולישון כמה שעות ספורות מידי לילה. וכך את הידיעה העיתונאית החשובה ביותר באולימפיאדת סיאוּל 1988 לא הם השיגו עבורי. הביא לי אותה טכנאי VTR רב תושייה וחרוץ, ובעל חושים עיתונאיים מבורכים, בשם אלי רבינוביץ' שעבד בשירות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. אלי רבינוביץ' טכנאי בכיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעל שיעור קומה ויוצא דופן באיכותו, נשכר בשעתו ע"י אלכס גלעדי לשמש כעורך Video במשחקי סיאול 1988 במסגרת צוות הטכנאים של רֶשֶת הטלוויזיה האמריקנית NBC. הרֶשֶת העשירה שהחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות בתוך ארה"ב תמורתן שילמה 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר הביאה לסיאול 88' כוח אדם שמנה 2154 (אלפיים מאה חמישים וארבעה) אנשים. אלי רבינוביץ' היה אחד מהם. איש מיוחד בעל ידע טכנולוגי עצום, מוכשר ומהיר כמו שד, מיומן מאוד, וטכנאי בעל תודעה עיתונאית עמוקה. לא אחטא לאמת אם אומר כי אלי רבינוביץ' היה איש טלוויזיה רב גוני ו- מזהיר (!). אלי רבינוביץ' היה האיש שצִלְצֵל אלי בטלפון לחדרי במלון "Seoul Garden" בסיאול ביום רביעי בארבע וחצי לפנות בוקר – 28 בספטמבר 1988. צלצול הטלפון העיר אותי בבהלה וקלקל לי את המנוחה הקצרצרה שכה הייתי זקוק לה. במשך חודש ימים בתקופת שידורי אולימפיאדת סיאול עבדתי כ- 21 שעות ביממה. זהו מבחן שידור שתובע מאמץ פיסי ומנטאלי עצום. בין שתיים לפנות בוקר לחמש בבוקר השתדלתי לישון קצת. נטלתי מיושן את השפופרת וקרבתי אותה לאוזני. אלי רבינוביץ' כבר דיווח לי כמו עיתונאי מנוסה את הידיעה הסנסציונית כלהלן : "יואש , בֵּן ג'וֹנְסוֹן (Ben Johnson) האָצָן הקנדי שזכה במדליית הזהב בריצת 100 מ' נפסל לפני דקות אחדות ע"י הוועד האולימפי הבינלאומי בשל שימוש בסמים, מדליית הזהב נשללה ממנו, וברגע זה מסיעים אותו לשדה התעופה הבינלאומי של סיאול כדי לסלקו ולהדיחו מן  מהמשחקים האולימפיים". הייתי המום. זאת הייתה חדשה מרעישה. הודיתי לו מקרב לִבִּי. בתוך שניות העברתי את הידיעה הסנסציונית מהמלון שלי בסיאול למערכת האולימפית שלי בירושלים. השעה בארץ הייתה כמעט תשע בערב. מהדורת "מבט" תעלה בתוך דקות לאוויר. היינו בין הראשונים בעולם לדווח את הסיפור המרעיש לצופים בישראל אודות סילוקו של בֵּן ג'וֹנְסוֹן אלוף הריצה ל- 100 מ' מאולימפיאדת סיאול 88', לאחר שרשתות הטלוויזיה, האמריקנית NBC והקנדית CBC, עשו זאת הראשונות ודיווחו לצופיהן בארה"ב ובקנדה אודות הידיעה המרעישה. מדליית הזהב נלקחה מבן ג'ונסון והועברה לאָצָן האמריקני קארל לואיס שסיים שני באותה ריצת הגמר ל- 100 מ' ההיא שנערכה ב- 24 בספטמבר 1988 באצטדיון האולימפי המרכזי בסיאול 88'.

yoash 30

טקסט תמונה : אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. ה- IBC בלוס אנג'לס. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משנות דוֹר. אנוכי כמנווט ועורך ומפיק ראשי של שידורי אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' (מימין) עם אלי רבינוביץ' המוערך והמזהיר (משמאל), מי שהיה הטכנאי והעיתונאי המצטיין שהביא לי באישון לילה את הידיעה החשובה ביותר של אולימפיאדת סיאול 1988. גירושו של האצן הקנדי בן ג'ונסון מהמשחקים האולימפיים של סיאול 1988. התמונה הזאת צולמה ב- IBC  באולימפיאדת לוס אנג'לס 84'. אלי רבינוביץ' טכנאי מצטיין בעבודתו ורב יכולות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נשכר לעבוד במרכז המבצעי של ה- EBU  ע"י הנורווגי יארלה הויסאטר (Jarle Hoeysaeter) והצרפתי לוסיין בנטון (Lucien Banton) שני ראשי ה- EBU Operation Group  בהפקת שידורי לוס אנג'לס 84' . בסיאול 1988 שכרה רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC את שירותיו של אלי רבינוביץ'. הוא היה טכנאי ברמה של מהנדס טלוויזיה ובלתי נשכח עבורי. כשאתה יוצא למלחמות שידור ממושכות, לשדות הקרב הטלוויזיוניים הארציים והבינלאומיים, אתה רוצה שיהיו לידך שדרנים ברמה של יורם ארבל ונסים קיוויתי, בימאים ברמה של יואב פלג ורוביק פודגור, מפיקים ברמה של אמנון ברקאי וששי אפרתי, וטכנאים ברמה של סעדיה קאראוואני, אלי רבינוביץ', עמירם שטדלר, ואלי בבא, ועוד טכנאים אחרים טובים נוספים והיו שם הרבה כאלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי והשַדָּר שלי יורם ארבל במונדיאל איטליה 1990. סיבה ג' מדוע הייתי זקוק כל השנים לשַדָּר – עיתונאי בשם מאיר איינשטיין דבק במשימות השידור במקומו של יורם ארבל במונדיאל איטליה 1990.

אבי רצון היה עיתונאי מהולל עתיר הישגים וגם פרשן ספורט וכדורגל מזהיר. שום פרשן כדורגל ישראלי איננו מתקרב לרמתו. מהיכן אני יודע שאלוהי הטלוויזיה אוהב אותי ? אני יודע זאת מפני שהוא הפגיש אותי בשעתו עם אבי רצון. גם מוטי קירשנבאום העניק צל"ש והערכה דומים לאבי רצון. חלפו תריסר שנים מאז מונדיאל ארגנטינה 1978. יורם ארבל נותר סוּג של בֶּן אֶנוֹש שנהג לוֹמר ואהב לשדר, אך לא ידע לשאוֹל. הוא פשוט לא היה סקרן דיו כדי לחקוֹר. פעם אחת כמעט ושילם על כך ביוקר רב. זה קרה בשידורי גביע העולם בכדורגל של איטליה 1990. מיניתי אותו באופן טבעי לשַדָּר מוֹביל כללי שלי ובתוקף המשימות כראש הצוות הצפוני שלי באיטליה 90'. חלק ממשחקיו ומשימות השידורים הישירים שלו התקיימו בחבל הצפוני של ארץ המָגָף האיטלקית. מכיוון שנע עם צִיוותו על ציר גֶנוֹאָה – טוֹרִינוֹ – מִילָאנוֹ – וֶורוֹנָה (כ- 150 ק"מ מפרידים בין מילאנו לשלוש הערים האחרות), ניסיתי להקל עליו ועל צוותו, והצמדתי לוֹ רכב שכוּר של ההפקה, מכונית חדשה מדגם מֶרְצֶדֶס לבנה 190. הוא יורם ארבל היה שַדָּר עָסוּק מאוד. במוצ"ש של 23 ביוני 1990 הגיע עם טכנאי התקשורת שלו אמנון אלטשוּלר והפרשן אמציה לֶבקוֹביץ' בתום אחת ממשימות השידור למילאנו והחנה את הרכב בחֶניון מלון "קְרִיסְטָאלוֹ" ששכרתי עבורם. ביום ראשון – 24 ביוני 1990 שידר ישיר מאִצטדיון "סַן – סִירוֹ" את משחק שמינית הגמר גרמניה – הולנד 1:2. למחרת יום שני – 25 ביוני 1990 נסע עם צוותו ב- רֶכֶב השכוּר של ההפקה ל- גֶנוֹאה כדי לשדר ישיר מחצית שנייה ועוד משחק בשלב שמינית הגמר אירלנד (אייר) – רומניה שהסתיים בתיקו אפס בתום 120 דקות, ו- 4:5 לאירלנד בבעיטות הכרעה מ- 11 מ'.

yoash 11

טקסט תמונה : מונדיאל איטליה 1990. מפת 12 הערים המארחות את 52 משחקי הטורניר והמרחקים בק"מ ביניהן. מתוך ספר השידור / פקודת המבצע שכתבתי וחיברתי לקראת כיסויי הטלוויזיה של מונדיאל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעֶרֶב שָב הצוות מגֶנוֹאה למלון "קְרִיסְטָאלוֹ" שלו במילאנו כדי לנוח ולהתכונן לנסיעה נוספת למחרת והפעם ל- וֶורוֹנה לצורך שידור ישיר של המשחק יוגוסלביה – ספרד. כשהגיע הצוות למלון "קְרִיסְטָאלוֹ" לעת לילה התברר שתפוסת החֶניון מלאה. יורם ארבל מי שהיה אחראי מטעמי על צוות השידור החנה את הרכב השכור בקרבת המלון. הוא לא שאל ולא בדק אם בכלל מותר לחנות במקום, אולי בגלל שמיהֵר עם עמיתו אמנון אלטשולר לסרט קולנוע כלשהו שהוקרן באחד מבתי הקולנוע בעיר. אמנון אלטשולר סיפר לי שנותר בידיהם קצת זמן פנוי אז שניהם הלכו לסרט עם כוכבת הפּורנוֹ הידועה ההונגרייה – איטלקייה אִילוֹנָה סְטָאר המוכרת יותר בכינוייה "צִ'יצ'וֹלִינָה". כששָב הצֶוות למחרת בשעות הבוקר המאוחרות אל רִכב ההפקה כדי לדהור עמו לוֶורוֹנָה, גילה שהרֶכֶב נעלם כלא היה. לא רק שנעלם אלא שהצֶוֶות ההמוּם גם לא זיהה את הטופוגרפיה של המקום. אבד לוֹ לגמרי חוּש ההתמצאות. בצַר להם צלצלו אלי שניהם למרכז השידורים הבינלאומי ה- IBC ברומא כדי לדווח לי ולבקש עזרה. אפילו לא המתנתי לסוף הבקשה והאצתי ביורם ארבל, "יורם ארבל, הנך ראש צוות השידור במילאנו מטעמי", והוספתי, "התקשר מייד למשטרת מילאנו ודווח להם על המקרה המצער. השתמש באקרדיטיישן שלך כשַדָּר טלוויזיה במונדיאל איטליה 1990 ואני בטוח שהם ישמחו לסייע לכם". חיש מהר הוּברר שהצֶוֶות החנה את רכבו לחניית לילה במקום אסור (שטח שהוקצה להקמת השוק השבועי של מילאנו) מבלי לבדוק. יורם ארבל ראש צוות השידור הצפוני מטעמי שוב חיפֵף. ה- 26 ביוני 1990 היה יום שלישי שהוא תאריך מסורתי של השוּק השבועי של העיר מִילָאנוֹ. זאת הסיבה שמכונית המרצדס השכורה שלנו נגררה משָם ע"י המשטרה (למקום חנייה בטוח). הרכב והצֶוֶות ניצלו. השוּק שהוקם בשעות הבוקר המוקדמות שינה את פני הסביבה ובלבל לגמרי את האוריינטציה וחוש ההתמצאות הטופוגרפית של יורם ארבל ואמנון אלטשולר. כמובן שאפשר היה להיזהר ולהימנע מהטעות הזאת. היה צריך רק קצת להתעניין ולשאול שם בזמן מישהו מקומי במילאנו, אם מותר להם בכלל להחנות את הרכב במקום האסור ששם החנו את רכב ההפקה. היי בחורים אתם אורחים במדינה זרה על כן התנהגו בצורה בוגרת ואחראית. פתאום נזכרתי במונדיאל ארגנטינה 1978 ההוא. הבנתי שיורם ארבל הוא אומנם שַדָּר (ואוסיף דָגוּל) אך הוא זקוק להרבה יותר ממפיק. הוא צריך מטפלת אישית צמודה ואת זאת לא יכולתי לספק לו. יורם ארבל החל להימאס עלי. איש חסר יוזמה, נעדר כישרון הישרדות, ובלי יכולת עיתונאית שאתה כל הזמן צריך לשמור עליו עם 77 עיניים. בלתי מתקבל על הדעת. "מה פתאום מיהרתם כל כך להצגת הקולנוע של כוכבת הפּורְנוֹ ההונגרייה – איטלקייה הפתטית הזאת", שאלתי וחקרתי את צוות השידור הנבוך. אמנון אלטשולר התעשֵת הראשון והשיב, "אני לא יודע מה היו מניעיו של יורם ארבל, אך אותי עִניֵין לעמוד על טיבה של עבודת ה- Sound בסרט הפורנו הזה של צִ'יצ'וֹלִינָה". מכיוון שהביא להגנתו טיעון מקצועי ודיבר אמת אי אפשר היה לכעוס עליו, על הג'ינג'י החמוד הזה. לשמחתי נותר להם די זמן והותר כדי להגיע במועד לעיר וֶורוֹנָה לשידור ישיר של המשחק יוגוסלביה – ספרד. חסר היה להם שלא יגיעו במועד לשידור הישיר. יוגוסלביה ניצחה במשחק הזה 1:2 בתום 120 דקות והעפילה לרבע הגמר. אני יודע שאני מנהיג ברוטלי של יחידת טלוויזיה קטנה (על פי תיאוריו של יורם ארבל) וחוֹד חַרְבִּי היה גלוי אולם בסופו של דבר השידור הרוטיני ההוא יוגוסלביה – ספרד שהפך בטעות לפרובלמטי עבר בשלום. אילו הוא לא היה צולח את המשימה כמתוכנן הרי שיורם ארבל ראש הצוות הצפוני מטעמי במונידאל איטליה 90' היה מועלה על המטוס הראשון במילאנו שממריא לנתב"ג. שום איש מוכשר ככל שיהיה בצוות שלי איננו רשאי לרתום את פוטנציאל ההפקה לצרכיו שלו. גם לא יורם ארבל. ההיררכיה הטלוויזיונית נוקשה ו- מובנת ו- ברורה. יורם ארבל עבד אצלי ואני עבדתי אצל מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל שעבד אצל מנכ"ל רשות השידור אריה מקל. מיקרופון טלוויזיה וקול בריטון אינם הכל בחיים (!). הייתה מוטלת עלי אחריות אנושית + טכנולוגית + לוגיסטית כבדה, רבה, ועצומה במונדיאל איטליה 1990, ובסופה להביא הביתה 31 (שלושים ואחד) שידורים ישירים + 21 שידורים מוקלטים עם קולות השדרים שלי. האנשים אינם מבינים את כללי הפיקוד והמנהיגות לאמור : "את אחריות העצומה שהטילו עליך המפקדים שלך ואשר רובצת על כתפיך אינך יכול ואינך רשאי לחלוק עם איש" (!). אומר ואוסיף : יורם ארבל שידר נפלא את המשחק הדרמטי. בתחום השידור והמֶלֶל לא היו לו מתחרים. הוא היה שדר טלוויזיה של אירועי ספורט (בעיקר כדורגל וכדורסל) Play by play שהתקרב בשעתו יותר מכולם לשְלֵמוּת.

yoash 39

טקסט תמונה : יולי 1990. מונדיאל איטליה 90'. זהו חדר המבצעים ו- עמדת הפיקוד וניהול השידורים שלי במשרד ההפקה, השידורים, והתקשורת במרכז השידורים הבינלאומי ברומא ה- IBC  (ראשי תיבות של International Broadcasting Center), בבירת איטליה רומא. משמאל, אמנון אלטשולר מטובי הטכנאים בתחום הקוֹל והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית . ג'ינג'י נחמד ואדיב ובעל חוש הומור וידע רב בתחום מקצועו. אהבתיו עד למאוד. אי אפשר היה שלא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאחר תום מבצע השידורים של מונדיאל איטליה 1990. השדר יורם ארבל פורש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ועובר לערוץ 5 בכבלים. יוסף בר-אל מתמנה במכרז למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש. נסים משעל מודח.

אף על פיכן מיניתי באופן טבעי את יורם ארבל לשָדֵר ישיר את משחק הגְמָר בין נבחרת ארגנטינה אלופת העולם לבין נבחרתה של גרמניה. אירוע השיא הנועל את משחקי מונדיאל איטליה 1990, שעמד להיערך בעַרבוֹ של יום ראשון – 8 ביולי 1990 באִצטדיון "אוֹלימפּיקוֹ" ברומא. הוא היה שַדָּר הכדורגל (וגם הכדורסל) הטוב במדינת ישראל. אחד שנולד פעם בדור. אולי בשני דורות. בצהריים נפרד המנכ"ל אריה מֶקֶל ממני ומצוות השידורים שלי במשרד ההפקה ב- IBC. הודיתי לו מקרב לֵב על שאִפשר לי להפיק ולנהל מבצע שידורים רחב היקף שזכה כמו תמיד לצפייה מרבית בארץ. משחק הגמר החל בשמונה בעֶרֶב. RAI הציבה 16 מצלמות באִצטדיון ה- "אולימפיקו" ברומא. התפתח משחק אלים בו הורחקו שני שחקנים ארגנטינאיים בכרטיסים אדומים מן המגרש. שופט המשחק המכסיקני אדגארדו קודסאל מנדז לא עשה שום חשבון לאלופת העולם היוצאת. בדקה ה- 85 הוא פסק על בעיטת עונשין מ- 11 מטר לזכות גרמניה. אנדריאס ברהמֶה (Andreas Brehme) הכניע את השוער הארגנטיני נֵרי פּוֹמְפּידוּ וגרמניה עם מאמנה פרנץ בקנבאואר ניצחה במשחק בתוצאה המינימאלית 0:1. בשעה שהוּענק גביע העולם ללותָּאר מתּיאוס הקפטן הגרמני המאושר כשחיוך רחב נסוך על פניו, ניצב לצִדוֹ דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ודמעות זולגות על לחייו. באותה העֵת של השידור הישיר ההוא לפני רבע מאה של שנים נפרד יורם ארבל בטקסט פרישה ופרידה מחושב מראש מצופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית משהו כמו "אני משדר לכם בפעם האחרונה…". לי הוא לא אמר מילה לפני כן. הוא מעולם לא הודיע לי שהוא פורש ממחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לטובת מקום עבודה אחר. לאחר שמונה עשרה שנות עבודה משותפות לא מצא צורך להיפרד ממני באופן אישי. הוא נפרד מהם – מצופיו. לא ממני. ברור שזאת הייתה זכותו ללכת ממני מבלי להיפרד ממני. הוא לא אמר לי שלום ולא לחץ את ידי.

rai 34

טקסט תמונה : פרנץ בקנבאואר שימש מאמן נבחרת גרמניה בשני מונדיאלים רצופים במכסיקו 1986 ואיטליה 1990. ב- 1986 הפסיד לקארלוס בילארדו 2:3. ב- 1990 ניצח אותו 0:1. (באדיבות RAI ו- FIFA).

rai 35

טקסט תמונה : פרנץ בקנבאואר זכה עם נבחרת גרמניה בסגנות האלופה במונדיאל אנגליה 1966 לאחר שנוצחה 2:4 במשחק הגמר השנוי במחלוקת שנערך בשבת – 30 ביולי 1966 באצטדיון "וומבלי" בלונדון. שמונה שנים אח"כ ב- 7 ביולי 1974 זכה כקפטן גרמניה בגביע העולם מונדיאל גרמניה 74' לאחר שנבחרתו גברה במשחק הגמר על נבחרת הולנד 1:2 באצטדיון האולימפי במינכן. (באדיבות RAI ו- FIFA).

rai 36

טקסט תמונה :  8 ביולי 1990. מונדיאל איטליה 1990. האצטדיון האולימפי ברומא. נבחרת גרמניה דקות מספר בטרם משחק הגמר נגד ארגנטינה. גרמניה ניצחה 0:1 מבעיטת עונשין מ- 11 מטרים שבעט אנדריאס ברהמה (Brehme) וזכתה בתואר אלופת העולם בפעם השלישית בתולדותיה. נבחרת גרמניה הנוקשה כללה את השחקנים האלה : השוער בודו אילגנר (שני משמאל), קלאוס אאוגנטאלר, תומאס ברטולד, יורגן קוהלר, גוידו בוכוואלד,, תומאס האסלר, לותאר מתאוס (כורע ראשון מימין), פייר ליטבארסקי, אנדריאס ברהמה, יורגן קלינסמן (כורע שני משמאל), ו- רודי פלר (עומד ראשון מימין).

האמת, אהבתי אותו. אהבתי אותו כשַדָּר. יורם ארבל היה שַדָּר Play by play משכמו ומעלה. בעל קול בּריטון עמוֹק וצלוּל, ניחן בדיקציה מושלמת, נבון, ובעל חוּש הומור לא מבוטל. בין השַדָּרִים הבודדים שידע לשים סייג לכמות המֶלֶל שלו. הוא התיידד בקלוּת עם כל מיקרופון. הוא היה שַדָּר הספורט הטוב במדינה גם בגלל שניצבה מאחורי מערכת הפקה עיתונאית תומכת. יורם ארבל היה קריין פרסומות בחֶסֶד. אולם משהשכיר את קולו לטובת המפרסם המסחרי אבדו לו כישוריו העיתונאיים שממילא היו מוגבלים. יורם ארבל החל לפני שנים רבות לשָוֵוק ולפרסם בקולו המיוחד מוצרי צריכה והדבר פגע לעַד באמינותו כעיתונאי. למען האמת העיתונאות מעולם לא עניינה ולא הטרידה אותו. עניין אותו המיקרופון והמסך. העיתונאות היא מקצוע טהור ונקי מכל רבב המחויבת לאֶמֶת ולא לסוּג של אינפורמציה שמשלמים עבורה כסף בכדי שתיאמר. הסוגיה הלא נעימה הזאת הנוגעת ליורם ארבל השַדָּר מספר אחד שלי במחלקת הספורט וקריין הפרסומות מספר אחד ברדיו, עלתה לדיון פעמים מספר בעידן המנכ"לים יוסף "טומי" לפיד ז"ל ום אורי פורת ז"ל, ולאחרונה גם עם אריה מֶקֶל יבל"א. איך שהוא העניין תמיד התמסמס. אשוב ואדרש לעניין הזה השנוי במחלוקת כה רבה בספר שאני חוקר וכותב ואשר קרוי, "למילים יש וויזואליה משלהן". הסֶפֶר עָב הַכֶּרֶס סוקר את ועוסק בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם, בתרומתם של השדרים והשדרניות, המגישים והמגישות, הפרשנים והפרשניות, טקסט וכיתוב, מנתח את כישרון השידור וההגשה באולפן ובשטח, את תורת הריאיון, ומרכיבי נוסחת השידור הישיר של Play by play. שַדָּר הספורט הטוב ביותר שלי ואולי הטוב ביותר בישראל בכל הזמנים נטש אותי ללא שום הודעה מוקדמת. לא היה בידי הזמן עכשיו לבַכוֹת את יורם ארבל ולהתאבל על אובדנו ועל מר גורלה של חטיבת הספורט בפיקודי. הייתי חייב להביא שַדָּר חדש וידעתי גם מי הוא יהיה. עזיבתו של יורם ארבל את מחלקת הספורט הייתה מצערת אך לא היוותה את שוֹק חיי. כבר מזמן למדתי שהחיים הרבה יותר פשוטים ממה שרבים נוטים לחשוב. המדינה הזו מלאה באנשים מוכשרים שהלכו מאיתנו וש- חשבו שאין להם תחליף. שַדָּר רדיו "קול ישראל" מֵאִיר אָיְינְשְטֵיין נקרא על ידי ל- דֶגֶל הטלוויזיה במקומו של יורם ארבל. והוא התייצב.

einstein 1

טקסט תמונה : מאיר איינשטיין. ככה הכרתיו ב- 1990. מאיר איינשטיין ז"ל לאט היה כוכב קולנוע. הוא לא היה אלון דלון ולא רוברט רדפורד. הוא היה יותר מהם. כוכב טלוויזיה בעל נוכחות. הוא הגשים במידה רבה את ציפיותיי כמחליפו של יורם ארבל. מאיר איינשטיין נוֹלד שַדָּר כדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ביום שקוֹלוֹ של יורם ארבל גָוָוע שָם לעַד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הופעתו של מאיר איינשטיין בספטמבר 1990 בזירת הספורט של חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במקומו של יורם ארבל הייתה מטאורית אולם יצרה חיש מתיחויות. נסים קיוויתי בן 64 בשנתו האחרונה בשורותיי בטרם יציתו לגמלאות ביקש להיות השדר המוביל גם בכדורגל ולא רק ב- א"ק. לא הייתי יכול למלא את מבוקשו לאחר תקרית מונדיאל מכסיקו 1986, במשחק ההוא בין נבחרות ברזיל וספרד בעיר המכסיקנית גוואדאלאחארה (1 ביוני 1986) בו העניק שער לברזיל שלא היה ולא נברא למרות שישב בעמדת שידור מאובזרת ואשר משקיפה בנוחות וברווחה על המראה הפנורמי של אצטדיון "חַלִיסְקוֹ" וכר הדשא שלו. גם רמי ווייץ נשא את עיניו לבכורת מיקרופון הכדורגל. אפילו משה גרטל המגוחך התלונן בפניי לאחר שהפקדתי את מיקרופון הכדורגל הראשי בידיו של מאיר איינשטיין, מדוע אנוכי מביא לחטיבת הספורט את מאיר הצעקן מרדיו "קול ישראל", וטען כי הוא משה גרטל יכול לשדר כדורגל טוב יותר ממאיר איינשטיין. גם אורי לוי שירש את מיקרופון הכדורסל של קודמו יורם ארבל ירא את איתנותו של מאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין בעל קול בריטון חזק ויציב היה מסוגל ומוכשר לשדר כל סוג של תחרות ספורט באשר היא (כמו גדעון הוד). במשך הזמן התברר כי חדירתו של מאיר איינשטיין בספטמבר 1990 לחטיבת הספורט בפיקודי יצרה במידה כלשהי דיסונאנס, מעין חוסר הרמוניה, בחזית חלון הראווה שלי בקו השידור הקדמי. היה ברור שמאיר איינשטיין הוא השדר מס' אחת שלי. לא היה כל וויכוח בעניין. ב- 1991 פרש נסים קיוויתי לגימלאות ומאיר איינשטיין החליק בביטחון רב לנעלי ה- א"ק הגדולות שלו. ללא שום תקלה. ב- 1994 עזב רמי ווייץ את שורותיי ׁמשום שמאיר איינשטיין האפיל עליו בהתמודדות על כרי הדשא וחבר לערוץ הספורט בכבלים (שם חיש מהר פרח. רמי ווייץ הוא שדר כדורגל מְעוּלֶה ומוביל בערוצי הטלוויזיה בארץ). מאיר איינשטיין הפך לשדר כדורגל מוביל בלעדי שלי. הוא שידר ישיר כשדר מוביל במוקדי ההתרחשויות את כל המונדיאלים של ארה"ב 1994 + צרפת 1998 + יפן / קוריאה 2002, את כל ה- Euros של שוודיה 1992 + אנגליה 1996 + הולנד / בלגיה 2000, הוא שידר ישיר כשדר מוביל את כל משחקי נבחרות ישראל בקמפיינים ההם של Euro 1992 + מונדיאל ארה"ב 1994 + Euro 1996 + מונדיאל צרפת 1998 + Euro 2000. מאיר איינשטיין שידר ישיר גם את משחקי הכדורגל המרכזיים בליגה האיטלקית והליגה הגרמנית במסגרת התוכנית החדשה "כדורגל עולמי" לאחר אובדן הזכויות של הכדורגל הישראלי. ברבות השנים אפשרתי לו גם להיכנס לעמדת השידור של הכדורסל ולהדיח משם את אורי לוי. מאיר איינשטיין הפך במחצית השנייה של עשור ה- 90 במאה שעברה לשדר מוביל (יחדיו עם הפרשן אלי סהר) של משחקי מכבי ת"א בארץ ובחו"ל במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל + משחקי נבחרות ישראל בקדם אליפויות אירופה בכדורסל + אליפויות אירופה עצמן בכדורסל + משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) וגביע המדינה בכדורסל. ב- 1997 צבר לו מאיר איינשטיין מעמד עַל של שַדָּר ספורט עַל רָב תְּחוּמִי. בעצם האחד שאין בלתו.

טקסט תמונה : 1981. היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי בראשית הקריירות החדשות שלנו. אני כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, תחת פיקוד ישיר שלי. הוא נחשב על ידי לפרשן כדורסל טוב. בטחתי בו. הצרה הייתה שמילותיו היו לפעמים מהירות ממחשבותיו. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).          

טקסט תמונה : חורף 1968 . 22 בפברואר 1968 . אצטדיון הכדורסל הישן והפתוח של יד אליהו . שר הביטחון משה דיין לוחץ את ידו של טל ברודי בחדר ההלבשה של הקבוצה, דקות אחדות לפני משחק גביע אירופה בכדורסל מכבי ת"א נגד ריאל מדריד . ראיתי בטל ברודי מועמד ראוי לרשת את כיסאו של אריה מליניאק. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנהל הקבוצה נוח קליגר (ראשו מציץ), אמנון אבידן, שר הביטחון משה דיין, הגזבר ברנארד חוואסט (ממושקף), מאחוריו בוב פדרהרסט (מרכיב משקפי כדורסל מיוחדים), טל ברודי (משה דיין הגדיר אותו כעלם חמודות שהגשים את החלום הציוני), מאחורי טל ברודי ממש בקצה התמונה המאמן יהושע רוזין , לפניו חיים "חיימון" שטרקמן, שני ראשים של יו"ר המועדון צבי אבידן (אביו של אמנון אבידן), השחקן נתנאל, יוסף לז'ה, ומשה גולוביי. (התמונה ניתנה לי ב- 1979 באדיבות לובה קנפר בעת עשיית הסרט "גופייה מס' שֵש"). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : נובמבר 1991. היכל הספורט יד אליהו. זוהי עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו. שחקן הכדורסל האגדי טל ברודי מוצב על ידי כפרשן כדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : הסטטיסטיקאי ואיש המחשב זיגי זיגל, השדר אורי לוי (התייחס בנימוס ובכל הכבוד הראוי אל טל ברודי), והפרשן טל ברודי. אני משקיף כהרגלי מאחור על הנעשה. כמנהיג שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתי נוכח כל הזמן בשטח. ב- 1996 הדיח מאיר איינשטיין ז"ל את אורי לוי יבד"ל מעמדת השידור של הכדורסל. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יוני 1992. גטבורג – שוודיה. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – שוודיה 1992 (Euro 1992). חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מחזיקה בזכויות השידורים של אליפויות אירופה לאומות בכדורגל. מימין, רמי ווייץ. משמאל, מאיר איינשטיין ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  אוגוסט 1995. זוהי עמדת השידור שלנו באצטדיון בגטבורג – שוודיה בעת השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 5 בא"ק. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי, הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן, השדר מאיר איינשטיין, והאתלט קופץ המשולשת הישראלי רוגל נחום. (הצילום נעשה ע"י הטלוויזיה השוודית הציבורית SVT. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1999. היכל הספורט ביד אליהו. זוהי עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית מחזיקה בזכויות השידורים הבלעדיות של משחקי מכבי ת"א בית וחוץ בגביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הפרשן אלי סהר, השדר המוביל מאיר איינשטיין, ושני מפעילי מערכת הסטטיסטיקה זיגי זיגל ומוטי גיא. (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

1. השאלה איננה מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבלף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? (ציטוט של עצמי). 2. "אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה". (ווינסטון צ'רצ'יל).  3. "הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

זה קרה לפני רבע מאה של שנים בשבת – 8 בפברואר 1992. אני יודע שלא תמיד הייתי איש רֵעִים להִתְּרוֹעֵעַ. אבל בתמורה לא הייתי שַקְרָן וגם לא חַנְפָן. ביום ההוא של מוצ"ש 8 בפברואר 1992 פקדתי כעורך ומנווט של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית על המגיש הראשי שלי מאיר איינשטיין להתייחס ב- "משחק השבת" לפוסט של כתב אנונימי שהופיע בעיתון "מעריב" ביום שישי – 7 בפברואר 1992 ואשר נשא את הכותרת "מפזר חום". הפוסט התייחס למשחקה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א שהתמודדה ביום חמישי בערב – 6 בפברואר 1992 בטאלין בירת אסטוניה נגד אלופת אסטוניה בכדורסל במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. הכתב האנונימי שפרסם את המאמר "מפזר חום" בעיתון "מעריב" כלל לא היה בטאלין. הוא ישב בכורסתו בביתו הפרטי (ו/או שמא במערכת עיתונו ברחוב קרליבך בתל אביב) ודיווח לצופיו מידע אותו העתיק מהמוניטור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מבלי שהוא מגלה לקוראיו כי בעצם פלגיאטור Off tube שלא ביקר במקום התרחשות האירוע. המגישה לצדו של מאיר איינשטיין את "משחק השבת" במוצ"ש ההוא של 8 בפברואר 1992 הייתה מרב מיכאלי (היום ח"כ במפלגת "המחנה הציוני") אולם הטלתי את תפקיד "מבקר העיתונות" על מאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין נדהם מהציווי. הוא היה רגיל לשדר ספורט ולא להתריס מול הקולגות שלו. זה לא היה לרוחו. בפעם הראשונה (והאחרונה) נדרשתי אולי נאלצתי להפעיל את סמכותי.   

יום חמישי – 6 בפברואר 1992. אנוכי מטיס את השַדָּר אורי לוי ואת הפרשן שלנו טל ברודי לטָאלִין בירת אסטוניה כדי לשדר ישיר את משחק הכדורסל טָאִלין – מכבי ת"א 107:83 במסגרת טורניר גביע אירופה לקבוצות אלופות. עיתון "ידיעות אחרונות" מטיס לטָאלִין את הכתב שלו רפי נאה. עיתון "הארץ" לא שולח כתב ומודה שהוא מעתיק את מידע המשחק ממסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית באמצעות קרדיט ל- "שירות ספורט הארץ". העיתון "מעריב" מעתיק אף הוא את מידע המשחק מהטלוויזיה הישראלית הציבורית ומפרסם פוסט מלומד "מפזר חום" אולם לא מגלה לקוראיו כי הוא פלאגיאטור וכי הכתב שלו נשאר בארץ ו- כלל לא הגיע לטָאלִין.  

אני שב לרגע ליום חמישי – 6 בפברואר 1992, התאריך ההוא בו שידרנו ישיר מטָאלין (Talin) בירת אסטוניה את משחק הכדורסל בגביע אירופה בכדורסל בו אירחה אלופת אסטוניה את אלופת ישראל מכבי ת"א. הקושי בהפקה הזאת לא היה השידור אלא קבלת הוויזות למדינה הבַּלטית ששכנה במזרח אירופה הישנה ורק לפני שנתיים השתחררה מעולה של ברה"מ. השידור הישיר עצמו מעמדת השידור בהיכל הכדורסל בטָאלִין היה רוטינה ולהפתעתי ללא שום סיבוכים טכנולוגיים. הוא לא נשא שום יוּמרה מיוחדות. הופקדו עליו מטעמי השַדָּר אורי לוי ולצִדו הפרשן טַל בְּרוֹדִי. שניהם טסו בטיסה קבוצתית עם מכבי ת"א לטאלין. לאחר נפילת חומת ברלין ב- 1989 והתפרקותו של הגוש הקומוניסטי בראשות ברה"מ וחיסולו של איגוד השידור המזרח אירופי OIRT, הייתה זאת אסטוניה שכמו שאר מדינות מזרח אירופה הצטרפה חיש מהר ל- EBU והפכה זה מכבר לחברה מלאה ושוות זכויות (Active member) באיגוד השידור האירופי. הטלוויזיה האסטונית בראשות מנהל הספורט שלה מר תוֹמַאס אוּבָּה הכינה בעבורי (תמיד על פי Booking מראש) עמדת שידור נוחה מאובזרת בהיכל הכדורסל בטאלין על פי הכתוב ב- פרוטוקול שחיבר זה מכבר ה- EBU. צוות השידור שלי בטאלין ביום חמישי ההוא של 6 בפברואר 1992 מנה כאמור את אורי לוי וטל ברודי. למחרת ביום שישי – 7 בפברואר 1992, הופיעה במוסף הספורט של "מעריב" רשימה מלומדת שכותרתה הייתה "מְפַזֵר חוֹם". הפוסט מהלל את ניצחונה של מכבי ת"א על האלופה האסטונית. נזכרתי רק שהפוסט "מפזר חום" נעדר קרדיט של כותבו. זה היה מוזר מאוד. היה ברור שהכתב שאיננו חתום על הרשימה כלל לא היה ב- טָאלִין מפני שלא השיג את הוויזה הנדרשת כדי להיכנס לאֶסְטוֹנְיָה (ו/או מפני שההנהלה של עיתון "מעריב" החליטה לחסוך כסף). אינני יודע אם עופר נמרודי ו/או יעקב ארז שימשו עורכי "מעריב" ב- 7 בפברואר 1992. אין זה חשוב עכשיו. גם לא חשוב מי היה אז עורך מדור הספורט של "מעריב" ב- 7 בפברואר 1992. חשוב הוא שעורך "מעריב" ועורך מדור הספורט שלו בעיתון ניאותו לקבל רשימת דיווח וסיכום המשחק טאלין – מכבי ת"א 107:83 מבלי לציין כי פרי עטו של הכתב עלום השם שנעשה עבור עיתונו הוא מעשה העתקה מהמוניטור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואשר נעשתה מביתו (ו/או משולחן המערכת של העיתון). ניתן להבין כי עורך "מעריב" ועורך מדור הספורט של "מעריב" ניסו ב- 7 בפברואר 1992 ליצור את הרושם אצל קוראיהם כי מדובר במאמר אותנטי של דיווח מהשטח. העיתון "ידיעות אחרונות" שלח לטאלין את כתב הכדורסל הוותיק שלו רפאל "רפי" נאה ופרסם למחרת ביום שישי – 7 בנובמבר 1992 את דיווח הפוסט האותנטי הנשען על דיווח מהשטח "כדורסל טוטאלין". שמו של רפי נאה הופיע בראש הרשימה. עיתון "הארץ" פרסם ביום שישי – 7 בפברואר 1992 כותרת "מהניצחון הזה המכבים לא התרגשו" והודה בעקיפין בפני קוראיו כי לא היה לו שום נציג בטאלין וכי המידע שהוא מוציא לאור נשען על "שירות ספורט הארץ". מדור הספורט של עיתון "הארץ" העתיק אף הוא מהמוניטור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אינפורמציית ההתמודדות, ובחר בכסות דיווח של "שירות ספורט הארץ" (אגב, מה זהה בדיוק "שירות ספורט הארץ" ?) "מעריב" נהג בדרך עיתונאית שונה ובלתי מקובלת. מדובר בתופעה שלילית ביותר שידועה בשמה "דיווח Off tube" של העיתונאי הכותב מהכורסה בסלון ביתו (ו/או אולי משולחן המערכת ברחוב קרליבך בתל אביב), מבלי לגלות לקוראים כי מוסר האינפורמציה וקורא האינפורמציה נהנים מאותו מקור מידע והשראה שקוראים לו מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כתב העיתון "מעריב" מעתיק את רשימותיו ממרקע הטלוויזיה בעתת השידור הישיר והבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאנחנו הפקנו בזיעת אפינו וגם שילמנו עליו מָמוֹן רָב. כתב "מעריב" כמובן רשאי להעתיק מהמסך כאוות נפשו, אך היה עליו לספר לקוראיו שהוא כלל לא נכח במשחק הזה, לא ביקר בטאלין, וראה אותו כמותם מבעד למוניטור הטלוויזיה בביתו בארץ. חמוּר מזה. לא רק שלא סיפר להם אלא הסתיר זאת מהם. זאת הייתה הונאה עיתונאית מביכה בעלת צדדים מכוערים של מגיפה מדבקת. נורמה שהנהיגו אותה בתחילה אחדים מהעיתונאים והעורכים בתקופה ההיא ואשר הפכה לתופעה מקובלת בימינו אנו. עיתונאים רבים בעיתונות הכתובה כמו במדיה האלקטרונית עושים לעצמם חיים קלים, ומדווחים לקוראיהם ממוניטור הטלוויזיה, מבלי להיות נוכחים כלל באירוע בשטח, ומבלי לגלות את עובדת פשר היעדרותם לקוראיהם. עורכי מוספי הספורט שלהם משתפים פעולה עם המעתיקים בפרסום הדיווח הפלגיאטי מבלי לספר לקוראים שהעיתונאי המְדָוֵוח כלל לא ביקר במקום בו התחולל האירוע. שדרי ספורט מתקפלים ללא בושה מפני מנהליהם ומסכימים לשדר ישיר אירועי ספורט המתקיימים בחו"ל מבעד למוניטור המוצב באולפן השידור שלהם בארץ. לחטא והפשע העיתונאי המביש ובלתי נסלח הזה קוראים שידור OFF  TUBE. עיתונאי – מעתיקן הפך זה מכבר לתופעה מקובלת במקומותינו. המנהלים מתרצים את התופעה באמתלה של חיסכון כספי ומשאירים את השַדָּרִים והפרשנים בבית, ואלה משלמים לצופים שלהם בעיתונאות ירודה ופגומה. אירועי ספורט רבים שמתקיימים באירופה, ארה"ב, וברחבי העולם כולו משודרים ללא כל בושה כשיטה מעמדת שידור OFF TUBE בירושלים או בתל אביב ללא בקרה מקצועית וללא תגובת הצופים התמימים שאינם מבינים כי הולכו שולל.

הָבָה אשוב ל- טָאלִין. אותו העיתון בחר להדפיס את ניתוח המשחק והדיווח של מומחה הכדורסל שלוֹ מבלי שהכותב יהיה נוכח בכלל בטָאלִין, ודאג להסתיר את העובדה האומללה הזאת מקוראיו, כמו גם מבלי להעניק קרדיט לחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלטתי להגיב. במוצ"ש – 8 בפברואר 1992 בשמונה ארבעים וחמש בערב עלה המגיש מאיר איינשטיין לאוויר בתוכנית "משחק השבת" כשהוא מנפנף לעיני מצלמות האולפן בטקסט הבהרה וביקורת שכתבתי כנגד מוסף ספורט של עיתון סוֹרֵר. זה היה האייטם האחרון שנעל את התוכנית. להלן טקסט האישוּם שכתבתי ושמתי בפיו של מאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין קיבל ממני את הטקסט והיה המום. הוא נדהם. לפתע היה אמור לתקוף קולגה שלו ושלי בשידור ישיר בטלוויזיה. שפת גופו השתנתה והוא זע באי נוחות בכיסאו. ראיתי שהדבר לא לרוחו והוא אינו רוצה לעשות זאת. מכיוון שהיה צייתן לא אמר מילה. הוא ידע שאני לא רק הבוס שלו. אני העורך שלו. מצלמת הטלוויזיה באולפן "משחק השבת" הנציחה את הסיטואציה בה מגיש "משחק השבת" מאיר איינשטיין מוקיע קבל עם ועֵדה את הפלגיאטור. זהו טקסט ההוקעה :

"ולפני סיום, עיתון אחד בחר להעניק אתמול במדור הספורט שלו כותרת "מפזר חום" להצלחת מכבי ת"א בטאלין.

בגוף הידיעה מפרסם העיתון בפרוטרוט ובדיוק מופתי את מהלך המשחק , ואף מציין את השחקנים הבולטים במכבי ת"א – מיצ'ל, גודס, ג'מצ'י, וורגאס, מרסר וכמובן מוטי דניאל. זה נכון, אך משהו בכל זאת חסר כאן. עיון ובדיקה קצרה מגלים כי העיתון ועורכיו שכחו במתכוון לפרסם את שמו של בעל הרשימה . (מניף פעם ראשונה את העיתון כלפי המצלמה), הסיפור המרכזי במדור הספורט הוא אנונימי חסר שֵם וכתב הנושא באחריות לידיעה.  העובדות פשוטות וקלות להסבר. הכתב האנונימי לא הצליח לקבל וויזה לטאלין ונשאר בישראל. עיתונו פקד עליו לסקר את המשחק מביתו, ולהעביר את האינפורמציה למערכת על סמך עדות ראייה ממסך הטלוויזיה הישראלית ששידרה ישיר מטאלין. כמשלם אגרה – נהג העיתון כחוק. הוא רשאי לצפות בשידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אך הוא לא נהג בהגינות כלפי קוראיו בשעה שפרסם דיווח נרחב אנונימי חסר שם, ומבלי להעניק את האשראי המגיע לטלוויזיה הישראלית שהיא המקור ממנה ציטט ושאב את המידע שהעביר לקוראיו. לא הגון.

(מניף פעם שנייה את העיתון לעבר המצלמה), יתירה מזאת. העיתון שלא שלח אפילו נציג בודד לטאלין, אפשר גם לפרשן הכדורסל שלו בתל אביב להעתיק מן המקור ולהגיש את חומר הפרשנות לקוראיו, כאילו נכח בעצמו במגרש הכדורסל בטאלין. מדור הספורט של העיתון הגדיש את הסאה, כשהרשה לעצמו להעתיק מן המסך מילה במילה את הראיונות שקיימו אורי לוי וטל ברודי בסיום המשחק בטאלין, עם צביקה שרף מאמן מכבי ת"א והשחקן גיא גודס. גם התמונה של מוטי דניאל המתנוססת במרכז עמוד הספורט של העיתון, היא תמונת ארכיון ישנה ומצהיבה, אך כמובן שהעיתון איננו טורח לומר זאת לקוראיו.

זהו זה גבירותיי ורבותיי. במחשבה שנייה אולי נהג העיתון כהלכה כמשלם אגרה בכך שלא שלח את נציגיו לטאלין בירת אסטוניה. במילא מה שמשדרת ישיר בערב הטלוויזיה הישראלית, העיתונים כותבים על כך רק למחרת. אגב שמו של העיתון המעתיק – "מעריב", וסיפורי ההעתקות עצמן מתפרסמות בעמוד מספר עשר שלו".

plagiat 1

טקסט מסמך (חלק ראשון) : מוצ"ש – 8 בפברואר 1992. הטקסט שלי שעוסק בבעיית הדיווח בעיתונות הכתובה מבלי לציין את מקורות העזר שלה, במקרה זה שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אישרו את מאבקי בפלגיאטורים. (מתוך טקסט שנכתב באופן יוחד לתוכנית "משחק השבת").

plagiat 2

טקסט מסמך (חלק שני) : מוצ"ש – 8  בפברואר 1992. הטקסט שלי שעוסק בבעיית הדיווח בעיתונות הכתובה מבלי לציין את מקורות העזר שלה, במקרה זה שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אישרו את מאבקי בפלגיאטורים. (מתוך טקסט שנכתב באופן יוחד לתוכנית "משחק השבת"). הערה : בתוכנית ההיא של "משחק השבת" ששודרה במוצ"ש – 88 בפברואר 19922 השתתפה בהגשה גם מרב מיכאלי (היום ח"כ מרב מיכאלי). 

מיותר להזכיר את כמות תגובות השמחה הטלפוניות שקיבלתי מכל כך הרבה קוֹלגות מהעיתונות הכתובה שכאילו נחשבו לידידי בהם אגב אנשי "מעריב". האֶמֶת, אין לי בכלל ידידים וחברים שָם ואינני חייב להם דבר. אינני משתייך לשום קליקה או חבורה עיתונאית. גם לא הייתי מעולם חבר באגודת העיתונאים מחמת העקרונות שלי שהצבתי לעצמי, שלא תמיד נמצא Match up בין עקרונותיי לעקרונותיהם. הייתי איש בודד. התגנב ללבי חשש כבד שהם לא פִרגנו לערך העיתונאי של הידיעה אלא פשוט הצטרפו לשמחה הקִיבּוּצִית לאֵידו של הפְּלָגְיָאטוֹר שאין לי מושג מיהו.

talin 1992 5

טקסט מסמך : יום שישי – 7 בפברואר 1992. כותרת ראשית במדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות", "כדורסל טוטאלין". כתב העיתון רפאל "רפי" נאה מדווח מהשטח לקוראי העיתון כי מכבי ת"א ניצחה בטָאלִין את אלופת אסטוניה בתוצאה 107:83. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובסיוע אנשי מחלקת העיתונות בבית אריאלה בתל אביב. הצילום העָמוּם והבלתי צָלוּל נעשה ממסך מיקרופילם בבית אריאלה). 

talin 1992 3

טקסט מסמך : יום שישי – 7 בפברואר 1992. הדגשת יתר של הכותרת הראשית ב- עיתון "ידיעות אחרונות", "כדורסל טוטאלין", המציינת כי כתב העיתון רפאל רפי" נאה מדווח מהשטח לקוראי העיתון אודות ההתמודדות בה מכבי ת"א ניצחה בטָאלִין את אלופת אסטוניה בתוצאה 107:83. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ובסיוע אנשי מחלקת העיתונות בבית אריאלה בתל אביב. הצילום העָמוּם והבלתי צָלוּל נעשה ממסך מיקרופילם בבית אריאלה). 

talin 1992 2

טקסט מסמך : יום שישי – 7 בפברואר 1992. כותרת ראשית במדור הספורט של עיתון "הָאָרֶץ", "מהניצחון הזה המכבים לא התרגשו". בראשית הפוסט מודגש כי המידע מובא לקוראים באמצעות "שירות ספורט הארץ" מטָאלין – אסטוניה. במילים אחרות : מערכת "הארץ" מודה כי לא שלחה כתב שלה למקום ההתרחשות והאינפורמציה שמוגשת לקוראים שלה נשענת על התבוננות במסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששידרה ישיר ממוקד ההתרחשות את ההתמודדות טָאלין – מכבי ת"א 107:83. צוות השידור שלי בטָאלין הורכב מהשַדָּר המוביל אורי לוי והפרשן טַל בְּרוֹדִי. (באדיבות "הָאָרֶץ" ובסיוע אנשי מחלקת העיתונות בבית אריאלה בתל אביב. הצילום העָמוּם והבלתי צָלוּל נעשה ממסך מיקרופילם בבית אריאלה). 

talin 1992 4

טקסט מסמך : יום שישי – 7 בפברואר 1992. מוסף הספורט של "מעריב" מפרסם רשימה מלומדת שכותרתה "מְפַזֵר חוֹם". הפוסט מהלל את ניצחונה של מכבי ת"א על האלופה האסטונית. קריאת הפוסט "מפזר חום" מבליטה את העובדה כי הוא נעדר קרדיט של כותבו. מוזר מאוד. היה ברור שהכתב שאיננו חתום על הרשימה כלל לא היה ב- טָאלִין מפני שלא השיג את הוויזה הנדרשת כדי להיכנס לאֶסְטוֹנְיָה ו/או מפני שההנהלה של עיתון "מעריב" החליטה לחסוך עליו כסף. (באדיבות "מעריב" ובסיוע אנשי מחלקת העיתונות בבית אריאלה בתל אביב. הצילום העָמוּם והבלתי צָלוּל נעשה ממסך מיקרופילם בבית אריאלה).

עיתונאי ספורט רבים בעיתונות הכתובה נוהגים עד עצם היום הזה בהסכמת העורכים להשתמש במרקע הטלוויזיה כמקור מידע בלעדי ומדווחים לקוראיהם על האירועים השונים מבלי שהיו נוכחים במקום ההתרחשויות, ומבלי לגלות לציבור הקוראים שלהם כי כלל לא שהו בזירת האירוע. זהו פגם מקצועי ומוסרי כאחד. מעשה מרמה של ממש. במשך 32 שנות הקריירה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית נדרשנו גם אנו לשידורי Off Tube ספורים מעת לעת מהמוניטור באולפן ירושלים, אך מעולם לא קרה המקרה בו שמרתי את הדבר בסוֹד ואף פעם לא נטעתי בזדון בלב הצופים את התחושה כאילו שידור הטלוויזיה “Play by play” של משחק כדורגל, כדורסל, ו/או כל אירוע ספורט אחר מתבצע כביכול מהשטח. הודעתי על כך מראש. חלק מהעיתונאים שומרים בסוד את "סיפור הכורסה הביתית" ומעלימים מעיני הקוראים וגם ממצפונם) את העובדה כי כלל לא שהו בשטח, אלא העתיקו את האינפורמציה ממרקע הטלוויזיה, או ממכשיר ה- Video שהקליט למענם את האירוע בביתם הפרטי כדי להציץ בו מאוחר יותר. מעשה שלא ייעשה. הם מתביישים במעשיהם אך שותקים. "האמיצים" שביניהם מרהיבים עוז ומצטטים את הראיונות והתגובות הבוקעות ממסך הטלוויזיה לטובת העֵט שלהם מבלי מתן כל קרדיט לאנשי הטלוויזיה שהיו הראשונים במקום והפיקו וצילמו את הריאיון.

השקפת עולמי בהיותי מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 קבעה נחרצות כי שידור ישיר Off Tube מהאולפן של אירוע ספורט הוא קללה מחורבנת ומְאֵירָה מקצועית. מוגלה עיתונאית. תביעתי העקרונית והיסודית מהבוסים שלי הייתה לשַדֵּר תמיד מהשטח, בין אם "השטח" הוא אִצטדיון "בלומפילד" ביפו, היכל הספורט ביד אליהו בתל אביב, ו/או אצטדיון "סַאן-סִירוֹ" (San Siro) במילאנו, "וֶומְבְּלִיי" (Wembley) בלונדון, ו/או ה- "אָצְטֶקָה" (Azteca) במכסיקו סיטי. אין בכלל ספק כי עמדת השידור באצטדיון היא כְּלִי נִשְקָם של השַדָּר ופַרְשָנוֹ. אוסיף ואומר : רק לעיתים רחוקות מאוד, ממש פעמים יחידות, לא נענתה תביעתי ע"י אי מי מהמנכ"לים לשדר את אירועי הספורט מעמדות שידור באצטדיונים. מאידך כשזה קרה, תמיד נתתי לציבור הצופים לדעת במקרים החריגים האלה כי השַדָּר מבצע את עבודתו מהאולפן בירושלים ורואה את המשחק כמותם מבעד למוניטור הטלוויזיה.

ב- 1998 ניצב מאיר איינשטיין ז"ל באחת מפסגות הטלוויזיה החשובות ביותר בשידור הציבורי. הוא היה השדר הראשי והמוביל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית באירועים החשובים והפופולאריים של אולימפיאדות, מונדיאלים, כדורגל, כדורסל, ו- א"ק. בנוסף לכך נשא מאיר איינשטיין בעול המגיש הראשי של כל תוכניות הספורט שלי. הוא הפך לשדר – עיתונאי עַל. בעצם האחד שאין בלתו. בתום מונדיאל הכדורגל המשגשג של צרפת 1998 נתתי לו ולפרשן שלו אבי רצון לדעת מה אני חושב אודותיהם. מכתבי הערכה כתבתי גם למפיק שלי ויד ימיני בצרפת 1998 ששי אפרתי, ולאורי לוי שהחזיק את האולפן המנווט של שידורי מונדיאל צרפת 1998 בירושלים. האנשים האלה היו יקרים לי. הייתי מנשק אותם לאחר שהיו חוזרים ממשימות שידור והפקה מורכבות בארץ ובחו"ל. כתבתי להם את המכתבים ההם ב- 28 ביולי 1998.

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן לשדר העַל שלי מאיר איינשטיין לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. הוא היה שדר ספורט וכדורגל הטוב ביותר בימים ההם במדינת ישראל. אישיותו השקדנית, המאופקת, המוקפדת והמאוזנת רבת הידע הייתה מעוצבת ומותאמת להפליא לעבודתו הטלוויזיונית הסבוכה ורבת האתגרים. אנוכי מוסיף עוד כלהלן : אישיותו הייתה כובשת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן לפרשן שלי אבי רצון לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. אבי רצון הוא עיתונאי ו- פרשן ספורט וכדורגל הטוב ביותר שפגשתי מעודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן למפיק שלי ששי אפרתי לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. היה מדובר במפיק טלוויזיה סופר – מקצועי ברמה בינלאומית, ישר דרך, ונאמן, ומסור מאוד לעבודתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן למגיש ולמנחה שלי אורי לוי לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. הוא עשה עבודה נהדרת וחשובה בירושלים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הסיום כמ ו הפתיח – תקף (!).

ואז משנטש אותי ב- 1990 וחבר לערוץ 2 הניסיוני, רץ יורם ארבל לספר לחבר'ה בלוף שיואש אלרואי איחל לו לשדר "דוּק". הבלוף הפך לאגדה אורבנית. עכשיו משחלפה רבע מאה של שנים אץ יורם ארבל שוב למולי שפירא מגלי צה"ל כדי להחיות את אותו הבלוף ההוא הקרוי "דוּק" ועל מנת לצֶקֶת את אותה האגדה האורבנית ב- 25 טון של שנים.

1. השאלה איננה רק מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לספר אותה ? מה דוחף אותם לרָמוֹת ולבַּלֵף כדי ליָיצֵר אָגָדוֹת אוּרְבָּנִיוֹת ? (ציטוט של עצמי). 2. "אנשים נִיגָפִים לעִיתִּים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדַרְכָּם כאילו דָבָר לא קָרָה". (ציטוט של ווינסטון צ'רצ'יל). 3. "הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעִיתִּים אֶמֶת". (ציטוט של קינגסלי אמיס).

מותו בטרם עֵת של מאיר איינשטיין ז"ל הוא טרגדיה פרטית למשפחתו ומהווה עבורה אוֹבְדָן ו- צער עצומים. לעַד. צער של ציבור כללי הוא אחר ו- מי יודע בכמה זמן מדובר. הזיכרון תמיד נותר במקומו אולם דינו של הצער הציבורי שונה. הוא נבדל מהזיכרון ו- עשוי מחומר שנוטה בדרך כלל להתמסמס. שיני הזמן ממוססות אותו. לא תמיד, בדרך כלל. נורא לומר אולם תעשיית הטלוויזיה תמצא למאיר איינשטיין חיש מחליפים. זה יקרה מהר יותר מהמשוער. הארץ מלאה באנשים חיים ומתים שחשבו שאין להם תחליף. אולם לא רק שנמצאו להם כאלה, הם היו אף לעיתים מוצלחים ו- ראויים מקודמיהם. נורא לומר אולם זאת האמת. אנוכי שרוי בצער כבד על הסתלקותו בטרם עת של מאיר איינשטיין ועל כך שלא יכולתי ללחוץ את ידו שוב בערוב ימיו ולומר לו עד כמה אנוכי מעריך אותו ואוהב אותו. מאיר איינשטיין היקר לי, איש נעלה, נוּח על משכבך בשלום. אנוכי לעולם לא אשכח אותך. אזכרך לעַד, עד ייתמו ימיי שלי.

סוף פוסט מס' 677 הועלה לאוויר ביום שלישי – 4 באפריל 2017.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *