פוסט מס' 678. "The camera never blinks twice". לזכרו של מאיר איינשטיין ז"ל. סיפורה של תקופה (רשימה מס' 4). ברית שידור ארוכת שנים נכרתה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיה לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים 2007 – 1970. הברית צלחה בזכותם של מתי מעט בשידור הציבורי, בתוכם גם מאיר איינשטיין ז"ל (2017 – 1951). מאיר איינשטיין שֵרָת כ- שַדָּר ראשי מוביל בחטיבת הספורט בפיקודי בתריסר השנים שבין 1990 ל- 2002. ניצחון ה- Rating הטלוויזיוני הגדול ביותר שלנו של אנשי ערוץ 1 הושג ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 בסלוניקי בעת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בהשתתפות מכבי ת"א, בהם הבסנו שוק על ירך בהתמודדות "ראש בראש" את ערוץ 5 בכבלים. לראשונה בתולדות תעשיית הטלוויזיה בארץ שידרו שני ערוצי טלוויזיה ישיר במקביל את אותה סחורת השידור הספורטיבית. ידינו הייתה על העליונה. ערוץ 1 הארצי עשה בי"ס לערוץ 5 בכבלים. לעולם אל תתרפס בפני אויבך. אתה יכול להפסיד לאחרים אך אסור לך להפסיד לעצמך. סיפורה של תקופה משגשגת בחייו של ערוץ 1 שלא תחזור עוד על עצמה. מדובר בנֵס טלוויזיוני שהתרחש בתווך של שתי תקופות אוֹפֶל, ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 וניהולו את רשות השידור כמנכ"ל בשנים 2005 – 2002.פוסט מס' 678. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 8 באפריל 2017.

פוסט מס' 678. "The camera never blinks twice". לזכרו של מאיר איינשטיין ז"ל. סיפורה של תקופה (רשימה מס' 4). ברית שידור ארוכת שנים נכרתה בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לדורותיה לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים 2007 – 1970. הברית צלחה בזכותם של מתי מעט בשידור הציבורי, בתוכם גם מאיר איינשטיין ז"ל (2017 – 1951). מאיר איינשטיין שֵרָת כ- שַדָּר ראשי מוביל בחטיבת הספורט בפיקודי בתריסר השנים שבין 1990 ל- 2002. ניצחון ה- Rating הטלוויזיוני הגדול ביותר שלנו של אנשי ערוץ 1 הושג ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 בסלוניקי בעת השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בהשתתפות מכבי ת"א, בהם הבסנו שוק על ירך בהתמודדות "ראש בראש" את ערוץ 5 בכבלים. לראשונה בתולדות תעשיית הטלוויזיה בארץ שידרו שני ערוצי טלוויזיה ישיר במקביל את אותה סחורת השידור הספורטיבית. ידינו הייתה על העליונה. ערוץ 1 הארצי עשה באפריל 2000 בי"ס לערוץ 5 בכבלים. לעולם אל תתרפס בפני אויבך. אתה יכול להפסיד לאחרים אך אסור לך להפסיד לעצמך. סיפורה של תקופה משגשגת בחייו של ערוץ 1 שלא תחזור עוד על עצמה. מדובר בנֵס טלוויזיוני שהתרחש בתווך של שתי תקופות אוֹפֶל, ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 וניהולו את רשות השידור כמנכ"ל בשנים 2005 – 2002. פוסט מס' 678. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 8 באפריל 2017.

הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו נחקר ו- נכתב על ידי למטרות רווח ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לציבור הקוראים. 

————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 678 : הועלה לאוויר בשבת – 8 באפריל  2017.

————————————————————————————-

אלו חוקי תעשיית הטלוויזיה :

1. אין תחליף לתִּכְנוּן והיערכות טלוויזיונית יסודית, רצינית, קפדנית ומדויקת, ומרחיקת לֶכֶת בת שנים מהיבטי תוכן, זכויות שידורים וכלכלה, טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ושימוש הגיוני והגון של משאבי אנוש.

2. אין תחליף לעיתונאות אמת, אמיצה וחוקרת, חרוצה ונבונה, ש- דבקה במשימתה ואשר נעה על פי תכנון ומחשבה מראש בקו מקביל לקו המקביל של הממלכה ולעולם איננה חוצה אותו.

3. אין תחליף לניהול מדיניות חכמה של רכישת זכויות שידורים בלעדיות רלוואנטיות בעיקר בתחום שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית. 

4. אולם יש תחליף לבני אנוש. 

הסבר : "The camera never blinks twice" הוא שם ספרו של דן ראת'ר (Dan Rather) מגיש החדשות רב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לאחר עידן וולטר קרונקייט (Walterr Cronckite). השתמשתי בביטוי הנ"ל בעל משמעות תקשורתית, "המצלמה אינה מהבהבת פעמיים", בעת פגישה עם אלכס גלעדי ב- 1994 בטרם קראתי את הספר ובטרם ידעתי כי הביטוי המקצועי התקשורתי הנ"ל הוא שמו של הספר ההוא ש- דן ראת'ר כתב. זה היה בעת שיחה ביולי 1994 עם מר אלכס גלעדי ב- IBC בדאלאס (Dallas) בירת מדינת טקסס (Texas) בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישירים שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 את טורניר מונדיאל ארה"ב 1994. השתמשתי בביטוי "המצלמה איננה מהבהבת פעמיים" לאחר שנודע כי מנכ"ל רשות השידור הוותיקה מוטי קירשנבאום ז"ל וויתר מנימוקיו שלו ולאא התייצב להתמודדות במכרז ההוא ב- 17 במאי 1994 מול ערוץ 2 המסחרי הצעיר והשאפתני על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לתקופה של שלוש שנים, 1997 – 1994. היה מדובר בנֶכֶס שידור חשוב ועתיק יומין שהטלוויזיה הישראלית הציבורית / ערוץ 1 החזיקה בו ברציפות רבע מאה של שנים מאז 1969. רָף המינימום של זכויות השידורים שהציבה ההתאחדות עמד על סכום של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לעונה הראשונה + תוספת של % 10 בעונה השנייה + תוספת של עוד % 10 בעונה השלישית. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא התייצב למכרז ההוא בהנחה שלערוץ 2 הצעיר אין מספיק ממון כדי לקנות את הַנֶכֶס. שיקולו היה כלהלן : לערוץ 2 הצעיר אין די ממון ברגע זה כדי לקנות את הזכויות והיות והוא כנציג השידור הציבורי לא יתייצב למכרז, הרי שההתאחדות תיאלץ להוריד את הרָף. לאחר צמצום מחיר הזכויות הוא מוטי קירשנבאום יקנה אותן, ובדרך אולי גם יזרוק כמה "עצמות" לערוץ 2 הצעיר. הסוף המַר ידוע. מוטי קירשנבאום ז"ל הפסיד את זכויות השידורים לאלתר לקבוצת ערוץ 2 בראשותם של מר אלכס גלעדי ומר דייוויד פדרמן לתקופה של לפחות שלוש שנים עד 1997. באותה השיחה ההיא בדאלאס – ארה"ב ביולי 1994 אמר לי אז אלכס גלעדי, "…דייוויד פדרמן ואני עשינו ב- 17 במאי 1994 בי"ס למוטי קירשנבאום…". היה קשה לי מאוד לשמוע את הבשורה הזאת. אנוכי זוכר את זה כמו היום למרות שחלפו 23 (עשרים ושלוש) שנים. ליוויתי את אלכס גלעדי לעבר פתח דלת היציאה במשרד ההפקה, התקשורת , והשידורים שלי ב- IBC בדאלאס ואז ממש בשניות האחרונות לפני פרידתנו שַֹחְתִּי לו, "…אלכס גלעדי אין לי לאן לחזור הרי איבדנו את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי…". אלכס גלעדי התבונן בי מבעד הזגוגיות העבות של משקפיו והפטיר את מה שהפטיר, "…דייוויד פדרמן ואני עשינו ב- 17 במאי 1994 בית ספר למוטי קירשנבאום…". הניסוח נאמר ע"י אלכס גלעדי בגאווה מקצועית בולטת. הניסוח רִיצֵד. לא הייתה כאן שמחה לאֵיד בגינו של מוטי קירשנבאום מנכ"ל השידור הציבורי אלא הבעת שביעות רצון מחיזוק יסודותיו של ערוץ 2 המסחרי שהיה ב- 1994 דרדק תקשורת. היה מדובר בתבוסה כבדה שלנו מול השידור המסחרי שהתעצם בבת אחת. ובכן, המצלמה הבהבה אולם מוטי קירשנבאום ז"ל לא היה שָם (הוא כמנכ"ל רשות השידור היה עסוק בכלל באותו היום ההוא של 17 ביולי 1994 בצילום כתבה ENG שעסקה בפינוי רצועת עזה ע"י כוחות צה"ל. הצלם שלו היה צ'ארלי שיטרית ואיש הקול אילן מנס). ערוץ 2 זכה בבכורה ללא קרב ובחוזה בלעדי לשלוש שנים, 1997 – 1994. מדובר בסיפור מדהים מכל היבט. המצלמה שאיננה מהבהבת פעמיים חשפה את שיקוליו המשובשים של מנכ"ל רשות רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בתאריך ההוא של יום שלישי בשבוע – 17 במאי 1994, תריסר שעות לאחר סיומו של חג השבועות ת ש נ " ד. במקום להתמודד כמנהיג השידור הציבורי מול מתחריו השאפתניים בערוץ 2 על זכויות השידורים של ענף הספורט מס' 1 במדינת ישראל, הכדורגל, והצורך להתייצב במשרדי התאחדות הכדורגל באצטדיון ר"ג ביום הַמִכְרָז ב- 12.00 בצהריים עם מעטפת ה- Bid כדי להשיב מלחמה שערה, וויתר ו- בחר לעשות כתבה על פינוי עזה ע"י כוחות צה"ל למגזין "יומן", כתבה ש- 100 (מאה) כתבים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו יכולים לעשות זאת לא פחות טוב ממנו. ב- 17 במאי 1994 הוברר כי נימוקיו של מוטי קירשנבאום שלא להתייצב למכרז היו שגויים לחלוטין. שני נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן באו עם צ'ק מַלָאן כסף ע"ס של 5.500000 (חמישה מיליון וחצי) דולר ו- צ'ק גיבוי רזרבי ע"ס 6.250000 (שישה מיליון ורבע) דולר במקרה ומוטי קירשנבאום ישווה את המחירים. אולם כאמור מנכ"ל רשות השידור שהיה גם לחלוטין נטול מודיעין לא התייצב על קו הזינוק. הוא לא העריך שמתחריו האמביציוזיים, כאילו נעדרי ניסיון מערוץ 2 המסחרי שאך זה נעמד על רגליו (היה באוויר כ- 7 חודשים בלבד), יעזו להשקיע כבר בכניסה המסחרית הראשונה הגדולה שלהם ב- 1994 סכום מינימום בן 15.000000 (חמישה עשר מיליון) דולר בעבור חוזה כדורגל ישראלי בן שלוש שנים. מוטי קירשנבאום ז"ל היה מנכ"ל רשות שידור מזהיר ששגה אז שגיאה חמורה בלתי הפיכה. אכזבתי מהמנכ"ל שלי באותו היום ההוא של 17 במאי 1994 הייתה ענקית בעיקר לאחר שיו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף אוהד נכבד של השידור הציבורי הבטיח לנו חסויות שיממנו לפחות ב- % 33 את עלויות זכויות השידורים. היה מדובר בזעזוע עמוק ולמרבה הכעס שלי גם בלתי מחויב המציאות. ב- 17 במאי 1994 החלה התדרדרותו של השידור הציבורי במדרון. ראשיתה של החלקה איטית במורד ההר אך בעלת תנופה שלילית מתמדת. ערוץ טלוויזיה ציבורי איננו יכול להתקיים לאורך ימים בלעדי אֹשְיוֹת זכויות שידורים של אירועי הספורט הארציים והבינלאומיים הרלוואנטיים שמוצאים חן בעיני הציבור אליו הוא פונה ו- משדר. תשאלו את מנכ"ל ה- BBC בשנים 2004 – 1999, גרג דייק (Greg Dyke). 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. ב- 2 במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מֶנִי מָזוּז הדיחה אותו גם אם באיחור רב אך בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : כל פרשנות עתידנית בטלוויזיה נטולת נימוקים ובלתי מסויגת היא בבחינת הימור, ולכן שווה כ- קליפת השום. 

ב- 14 באוקטובר 2016 פרסם העיתונאי חמי שלו כותרת ראשית במסווה של חוזה עתידות בעיתון "הָאָרֶץ", שעסקה בסיכוייו של דונאלד טראמפ במירוץ להיבחר לנשיא ארה"ב, כלהלן : "…הקריסה של טראמפ…העדויות החדשות מאיצות את נפילתו של המועמד לנשיאות…". הכותרת של חמי שלו הפכה במבחן הזמן לנושנה ומגוחכת. בלתי רלוואנטית. כולנו יודעים היטב למי הוענקה הנבואה. הטסת עשרות טילי שיוט אמריקניים ממשחתות ו- צוללות גרעיניות של הצי בפקודת נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ (על פי החוקה האמריקנית הנשיא הוא המפקד העליון של הצבא) לעבר שדה תעופה צבאי ו- מטרות צבאיות של הצבא הסורי (שלשום, יום חמישי – 6 באפריל 2017) של רוצח ההמונים נשיא סוריה באשאר אל אסאד עֶבֶד נִבְזֶה של הדיקטטור הרוסי וולדימיר פוטין, ואח של האיסלאם הרדיקאלי האיראני – דנו את הכותרת העיתונאית הנ"ל להיות שוות ערך ל- קליפת שום ו- הפכו את כותבה לטיפש ארכאי. אילו היה רק מסייג את עצמו אז. לחמי שלו כמו נדב אייל, ו/או כמו ניצן הורוביץ, ו/או כמו יעל שטרנהל אין את הכלים המתאימים לנתח את סוגיית הפוליטיקה האמריקנית העתידנית הסבוכה וודאי לא את הפוליטיקה הבינלאומית הגלובאלית ההפכפכה. ארבעת העיתונאים הנ"ל בעלי מוניטין נכשלו כישלון קולוסאלי ב- חיזוי עתידו הפוליטי של נשיא ארה"ב הנבחר דונאלד טראמפ. דרכם לא צלחה בשֵנית מפני שלא סייגו את עצמם. המגרעת הגדולה המשותפת של כל אחד מארבעת המומחים הנ"ל הייתה שאיש מהם לא הצליח להיפגש פנים אל פנים עם הנשיא החדש הנבחר דונאלד טראמפ כדי לראיין אותו ולהציג בפניו שאלות שניצבות על קצה הלָשוֹן של רבים מאִיתָּנוּ. המֵידָע שסיפקו לצופיהם וקוראיהם נשען על מעשי Off tube. ארבעת הנ"ל הללו לא נפגשו מעולם עם המקור עצמו. הם ניזונו משמועות כמו כולם, כמו הקוראים והצופים שלהם. נדב אייל איש ערוץ 10 אף הרהיב עוֹז והכריז בביטחון של נביא וידען עתיד באוזניי צופי ערוץ 10 בנון שלאנטיות, היכן שהוא בראשית 2016, כלהלן, "…אל תדאגו דונאלד טראמפ לא יזכה במינוי ולא ייבחר למִשְרָת מועמד המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב מול המועמדת הדמוקרטית גב' הילארי קלינטון…", מבלי לסייג את עצמו. לרוע מזלו קרה בדיוק להפך. נדב אייל טעה בביטחון אלוהי כאילו הוא הסגן שלו. הַמְצִיאוּת הפכה אותו לכסיל. ברור שנדב אייל איננו טיפש אולם בשעה שנטל לעצמו בכוח את שררת מגיד העתידות הפך לשוֹטֶה. הגם נדב אייל בנביאים ? אבל נדב אייל איננו צריך להתבייש מפני שהוא מצוי בחברה נכבדה של חוזי עתידות שכוללת את חמי שלו, ניצן הורוביץ, ויעל שטרנהל, וגם את משה גרטל. אדם נבון איננו עוסק בנטילת אחריות של חיזוי העתיד. בשום תחום. ואם כן עליו לסייג את עצמו היטב.

הבה אקח דוגמא מצוינת ו- מוכרת של מדינאי מנהיג פוליטי בריטי בשם נוויל צ'מברליין מי שכיהן כ- ראש ממשלת אנגליה מטעם המפלגה השמרנית בשנים 1940 – 1937. בתוקף תפקידו הרם וסמכותו העצומה כמנהיג לאומי "בִּילֵף" נוויל צ'מברליין בתמימות את האומה הבריטית והבטיח לה הבטחה עתידנית של ביטחון ושלום על סמך שיחות שניהל ב- 29 בספטמבר 1938 בוועידת פסגה במינכן עם קנצלר גרמניה הפיהרר אדולף היטלר ובהשתתפותם של ראש ממשלת צרפת אדוארד דלדייה ושליט איטליה הפשיסטית בניטו מוסוליני. בוועידת הפסגה הכנועה הזאת הוחלט לאפשר לגרמניה הנאצית לספח לעצמה את חבל הסודטים שמעולם לא היה שלה ולא בשליטתה. נוויל צ'מברליין ונשיא ארה"ב פרנקלין דילנו רוזוולט ידעו ב- 1938, שנה בטרם פרוץ מלחמת העולם ה- 2 (ב- 1 בספטמבר 1939) כי אדולף היטלר וממשלתו הנאצית הטוטליטרית בונים ומאמנים צבא ענק בממדים חסרי תקדים. חיל אוויר אדיר בן 5000 (חמשת אלפים) מטוסי קרב ומפציצים, 15000 (חמישה עשר אלף) טנקים, מאות אוניות ו- כלי שייט מלחמתיים לרבות צוללות, ו- 2.500000 (שני מיליון וחצי) חיילים, והחרישו. נוויל צ'מברליין טס למינכן ב- 29 בספטמבר 1938 שם ניהל שיחות מדיניות עם הקנצלר הגרמני אדולף היטלר בוועידת פסגה של שניהם וכאמור פלוס ראש ממשלת צרפת אדוארד דלדייה ושליט איטליה בניטו מוסוליני. הדיונים ב- רוחות המלחמה שמנשבות מגרמניה הנאצית הסתיימו ב- "מכירת" חבל הסודטים הצ'כוסלובקי ל- אדולף היטלר שהרגיע את נוויל צ'מברלין ו- הבטיח לו שהכול בסדר עכשיו ופני גרמניה הנאצית מועדים לשָלוֹם ולא למלחמה. כששָב לאחר יממה ל- לונדון הצהיר נוויל צ'מברליין לעמו (ולכלל העולם) ב- 30 בחודש ספטמבר 1938 בשידור ישיר בטלוויזיה הצעירה של ה- BBC כי השיחות עם אדולף היטלר היו מועילות ומוצלחות וכי הוא כראש ממשלת אנגליה הציל את השלום באירופה. לא תהיה מלחמה הצהיר נוויל צ'מברליין הצהרה עתידנית בתום לב ובביטחון עצמי לבני עמו. ובכן, וזאת לדעת. אדולף היטלר לא בנה צבא אדיר ממדים ביבשה, באוויר, וביָם כתחביב וכדי להשתעשע, וכמובן לא התייעץ כדיקטטור עם האומה הגרמנית בעניין היציאה למלחמת עולם מחרידה בת שש שנים. את מלאכת ההסברה הציבורית והצינית בעניין הצורך לצאת למלחמת חורבן ואת מחירה הנורא למען קידושו והתקדשותו של הרייך השלישי הגרמני שאמור להתקיים ב- 1000 (אלף) השנים הבאות, השאיר לידידו שר התעמולה הארסי שלו יוזף גבלס. ב- 1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם ה- 2 שמשכה שש שנים ו- גבתה מחיר דמים עולמי נוראי, מדינות חרבות, ערים עשנות, 66.000000 (שישים ושישה מיליון) הרוגים (בתוכם 6 מיליון יהודים שנרצחו בשואה על פי האמנה הנאצית "הפתרון הסופי של השאלה היהודית בגרמניה ואירופה" ש- פִּתְּחוּ הגנרלים של ה- SS היינריך הימלר וריינהארט היידריך בוועידת וואנזה ב- 1941 בהשראתו של הפיהרר אדולף היטלר) ועוד מיליונים רבים פצועים ו- חסרי בית בכל רחבי אירופה ויפן. אדולף היטלר וממשלתו הנאצית הותירו את גרמניה חרבה ועשנה. האומה הגרמנית איבדה כ- 9.000000 (תשעה מיליון) חיילים ואזרחים הרוגים בשֵש שנות מלחמת העולם ה- 2. אדולף היטלר ויוזף גבלס התאבדו באפריל 1945. ב- 8 במאי 1945 נכנע הוורמאכט הגרמני לצבאות הברית. ב- 9 באוגוסט נכנעה יפן לארה"ב לאחר שמטוסי חיל האוויר האמריקני הורידו שתי פצצות אטום על שתי ערים היפניות : ב- 6 באוגוסט 1945 על הירושימה וב- 8 באוגוסט 1945 על נאגאסאקי.

chemberlain 1

טקסט תמונה:  30 בספטמבר 1938. שדה התעופה הבינלאומי של לונדון. זוהי אחת התמונות הפוליטיות החשובות ביותר ששידרה הטלוויזיה האנגלית בשידור ישיר בסוף עשור ה- 30 של המאה שעברה. ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין התמים מנפנף בפיסת הנייר עליה מפורט פרטי ההסכם המדיני שערך עם אדולף היטלר בוועידת הפסגה במינכן יממה קודם לכן ב- 29 בספטמבר 1938. נוויל צ'מברליין הצהיר בתום לב הצהרה עתידנית מדינית חסרת כיסוי לאחר שובו מפגישתו במינכן בוועידת הפסגה עם אדולף היטלר הקנצלר – פיהרר התוקפן של גרמניה הנאצית, "הצלתי את השלום בדורנו". נוויל צ'מברליין ניסח לאומה הבריטית המודאגת באמצעות שידור ישיר בטלוויזיה הצעירה של ה- BBC, ב- 30 בספטמבר 1938נאום קצרצר בו ניסח טקסט פייסני, תמים, ופושר כלהלן : "I believe it is peace for our time. Peace with honor". ראש ממשלת אנגליה נוויל צ'מברליין התכוון באמת לכך שהציל את השלום בדוֹרוֹ. היה מדובר כמובן במשאלת לב. ב- פארסה. 

נוויל צ'מברליין מת ב- 9 בנובמבר 1940 בן 71. ב- 12 בנובמבר 1940 הספיד אותו יורשו ראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ'רצ'יל בנאום בפרלמנט בטקסט הירואי ואצילי בלתי נשכח : "…נפל בחלקו של נוויל צ'מברליין, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב ? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה ? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי…". 

אנוכי פונה כעת ל- עתידנות מסוג אחר לגמרי. היכן שהוא בחודש ספטמבר של שנת 1993 ביקשתי ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן לשדר ישיר את משחק הכדורגל שעמד להיערך ביום רביעי – 13 באוקטובר באצטדיון "פארק דה פראנס" בפאריס צרפת נגד ישראל במסגרת קדם מונדיאל ארה"ב 1994. יאיר שטרן פטר אותי בתשובה של ידען חוזה עתידות, "…יואש אלרואי עזוב אותך מהשטויות שלך, ישראל מחוץ לתמונת הסיכויים, מה עוד שהיא תחטוף מצרפת החזקה, חבל על הזמן, למשחק הזה אין ערך ספורטיבי, אז למה צריך לבזבז זמן שידור יקר ב- Primt time של הטלוויזיה הישראלית הציבורית על כדורגל ישראלי לא חשוב ובעיקר לא מעניין…". לא וויתרתי, הקשיתי על מנהל הטלוויזיה שלי ואמרתי לו, "היי רגע אחד יאיר שטרן, מהיכן אתה יודע שנבחרת ישראל תפסיד ? האם יש לך חזקה על הנבואה ? מדובר במשחק מסקרן ובעל עניין ציבורי נגד אחת הנבחרות הטובות באירופה, פרטי ההפקה הושלמו על ידי זה מכבר, מה עוד ששילמנו כבר את זכויות השידורים הנדרשות ל- חברת CWL הגרמנית על סך 37500 דולר, וגם הזמנתי עמדת שידור מאובזרת מהרשת הצרפתית המארחת TF1, ואף קניתי שני כרטיסי טיסה לפאריס הלוך חזור עבור מאיר איינשטיין ואבי רצון מגב' אולגה רייכר מנהלת סוכנות הנסיעות "מליה" בירושלים ו- סוכנת הנסיעות הקבועה שלנו". יאיר שטרן רווי ביטחון עצמי בגין משרתו הנכבדה רוויית כוח, לא התרגש, אלא התעקש וחזר על טענותיו המגוחכות, "יואש אלרואי אל תדאג, ישראל תפסיד, בטל את ההזמנות שלך, מאיר איינשטיין ואבי רצון יישארו בבית, תקליט את המשחק ב- Master שלנו, ונשדר תקציר דחוי ממנו למחרת (יום חמישי – 14 באוקטובר 1993) ב- "מבט" מורחב". הסוף על כל פרטיו ידוע ומוכר לכל בר בי רב ואין טעם לחזור עליו בפעם המי יודע כמה, רק כדי לוָודֵא שוב שיאיר שטרן התנהג בטיפשות שלא לומר בטמטום, מפני שלקח לעצמו שְרָרָה לא לוֹ, והתחפש למגיד עתידות. במשך חודש ימים לא הצלחתי להסיג את יאיר שטרן אפילו סנטימטר אחד לאחור. אולם את מה שאנוכי כמנווט שידורי הספורט של מנהל הטלוויזיה לא הצלחתי לחולל ולשכנע למרות נימוקיי הרציניים בתקופה של 30 ימים, הצליח ידיד משותף שלי ושלו עו"ד רוני בר און לעשות בחמש דקות. יאיר שטרן מי שהתייצב מולי על רגליו האחוריות, נכנע עכשיו כחתלתולת אנגורה שזקוקה לליטוף לבקשתו של רוני בר און לשדר ישיר את המשחק. ואומנם נבחרת ישראל חוללה באצטדיון "פארק דה פראנס" ב- 13 באוקטובר 1993 סנסציה אירופית דרמטית בעת שידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, משגברה על נבחרת צרפת 3:2 משער ניצחון של ראובן עטר בדקה ה- 93 של המשחק. מאיר איינשטיין צווח כתרנגולת שחוטה, "רוּבֵן עטר…שער…שער…", והפרשן אבי רצון הציע לו, "…מאיר תירגע…". זה מה שהציבור זוכר מהדרמה ההיא. את מיתרי גרונו המתוחים של מאיר איינשטיין שפקעו. אנוכי חוויתי חוויות אחרות לחלוטין כפי שמספר הטקסט דלעיל.

הנה עוד דוגמא של נביא כושל שנטל סַמְכוּת לֹא לוֹ מבלי לסייג את עצמו : באולימפיאדת בייג'ינג 2008 הכריז שַדָּר השחייה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לצופיו בטרם סיום תחרות משחה הגמר לשליחים / גברים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי כלהלן : "…אני מבטיח לכם נאמנה כי צרפת תכה את ארה"ב שוק על ירך…". קרה בדיוק להפך. ארה"ב ניצחה וזכתה במדליית הזהב. לשַדָּר השחייה הנ"ל שהתחפש לנביא ב- בייג'ינג 2008 קוראים משה גרטל. בעת סיום אחד מהמִשְדרים הישירים של משחי הגמר לגברים ונשים מבריכת השחייה האולימפית במשחקי אטלנטה 1996 נפרד השַדָּר מצופיו בברכת לילה טוב, והוסיף עוד ברכה (בתום לב), "…נוחו על משכבכם בשלום…". גם לשַדָּר הזה קוראים משה גרטל. נכון שלפִּסְקָה האחרונה אין נגיעה לחיזוי עתידני אולם יש לה קשר לאמנה טלוויזיונית מוכרת בה השַדָּר המוביל מאמץ את המיקרופון אל לבו כאילו היה צעצוע פרטי שלו, משָם הוא שואב בכוחו את "חוֹכמתו" (שאין לו) ו- חושב שהוא אלוהים. ואז אָץ רָץ האיש הזה שקוראים לו משה גרטל לערן נבון מהעיתון "ישראל היום", ומפר את כל כללי הצניעות והענווה הבסיסיים כי אין הנחתום מעיד על עיסתו ומצהיר בפניו, כלהלן : "שיניתי כאן משהו בשידור הציבורי". OK, משה גרטל יהללך זָר ולא פיך, נניח, אבל בסדר. עדיין מדובר במדינה חופשית. ייתכן וקוראים אחדים אולי רבים מאמינים להכרזתו של משה גרטל כי הוא שינה משהו בשידור הציבורי. אינני תומך בגרסתו זאת. אנוכי מכיר ומבין את תעשיית הטלוויזיה באופן שונה ואחֵר לגמרי. מדובר בשַדָּר קוריוז שנופל שוב ושוב ביודעין ו/או באקראי למלכודות פַּח מסוגים שונים שטומן לו צעצוע המיקרופון.

טקסט מסמך : משה גרטל מצהיר בפני כתב העיתון "ישראל היום", כלהלן : "שיניתי כאן משהו בשידור הציבורי". איזה שינה ואיזה נעליים. פארסה. מדובר ב- שדר איזוטרי ולא נבון שמרגיש שהוא מעיר את המתים ומעיד על עצמו שהוא קוריוז שפולט דברי שטות. (באדיבות "ישראל היום").

אורך חיי המדף הטלוויזיוני של שדר השחייה משה גרטל איננו מעיד על איכות. השחייה היא ענף ספורט איזוטרי בחייה של מדינת ישראל. היא עולה לדיון משני וזוכה לכותרות משניות חד פעמיות במרווח זמן עצום, באולימפיאדות ו/או אליפויות עולם. השחייה הישראלית לדורותיה נטולת משקל סגולי ונעדרת כל השפעה במסגרת התפתחות השחייה הבינלאומית (למעט הצלחה חלקית של אברהם מלמד באולימפיאדת מכסיקו 1968 תשיעי במשחה חצי הגמר ל- 100 מ' בסגנון פרפר, ואיתן אורבך באולימפיאדת סידני 2000, שמיני ואחרון במשחה הגמר ל- 100 מ' גב). שום מתכנן טלוויזיה איננו אמור להשקיע זמן ו- ממון על מנת לבנות שַדָּר טלוויזיה אך ורק בעבור אירועי שחייה מזדמנים חד פעמיים דו שנתיים ואו ארבע שנתיים. כך זה היה גם בתקופתי. האיש שידר פעם אחת בכל ארבע שנים (אולימפיאדה אגב, היא מונח עתיק שהגדיר פעם בעולם של יוון הקדמונית יחידת זמן בת ארבע שנים בין המשחקים שהתקיימו ב- אולימפיה לבין אלו העוקבים אותם). סוג כזה של שדרני טלוויזיה בתחום מזדמן אחד בלבד ו- משה גרטל בתוכם, הופך אותם לאישי טלוויזיה אזוטריים. שדרנים מזדמנים בתחום אקסקלוסיבי מסוים אחד שנקראים מעת לעת, פעם בכמה שנים לשדר משימת טלוויזיה כלשהי מוגבלת ומצומצמת, כמו גם מקצוע השחייה האולימפי, הופכים את הזמני לקבוע. נוח הרבה יותר גם ל- Owners הטלוויזיוניים של היום לשלוף מהבּוֹיְדֶעם בחִינָם את משה גרטל במקום להכשיר כישרונות צעירים משלהם. אין בנמצא היום שדרי שחייה אחרים אלטרנטיביים בישראל. אי קיומם הוא פועל יוצא של פעילות תקופתית מוגבלת של הענף המקסים והחשוב הזה, מחד. ומאידך, גם בשל היעדר שחייה בישראל ברמה תחרותית – הישגית בינלאומית גבוהה כמו זאת הקיימת בארה"ב, אוסטרליה, הונגריה, צרפת, שוודיה, סין, יפן, ברזיל, דרום אפריקה, וכו'. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מפקיד ביגי משה גרטל מעת לעת את צעצוע המיקרופון ואח"כ נפרד ממנו שוב לתקופה ארוכה, וחוזר חלילה. משה גרטל איננו עיתונאי – שדר טלוויזיה וורסטילי במובן המקובל של המוּנַח. הוא משדר כאמור שחייה מפעם לפעם ולא שום ענף ספורט אחר, ו- וודאי לא מסקר תחומים אחרים בתחומי הספורט, החדשות, והאקטואליה.  

אתה מעיין היום ב- 9 באפריל 2017 בכותרות שהכתיב חמי שלו לעורך שלו אלוף בן בעיתון "הָאָרֶץ" בימים ההם לפי כחצי שנה באוקטובר 2016, ומגחך, ולא מאמין לעיתונאות האַרְכָאִית שלו. איזה קריסה של דונאלד טראמפ ואיזה נעליים. דונאלד טראמפ הוא נשיא ארה"ב הנוכחי ומנהיג העולם החופשי.

טקסט מסמך : 14 באוקטובר 2016. כתב עיתון "הארץ" חמי שלו מעניק כותרת לקוראיו, "הקריסה של טראמפ…העדויות החדשות מאיצות את נפילתו של המועמד לנשיאות ומאיימות לשטוף את המפלגה הרפובליקאית בזעם ציבורי…". לכותרת העתידנית שהודפסה בראש גיליון "הָאָרֶץ" אין שום קשר עם המציאות הפוליטית האמריקנית והבינלאומית ב- 8 באפריל 2017. (באדיבות "הארץ" והמו"ל שלו עמוס שוקן).

פרפרת 2 : שרת הספורט והתרבות גב' מירי רגב.

הריאיון רחב הידיים שהעניקה שרת הספורט והתרבות מירי רגב לעיתונאית נעמה לנסקי בעיתון "ישראל היום" (יום שישי – 7 באפריל 2017) הפך לחרב פיפיות ו- מהווה כתב פלסטר וקטגוריה נגד מעניקת הריאיון. השרה מירי רגב חשפה את עצמה כ- עסקנית פוליטית מהשורה השנייה, ירודה, ורדודה, חולת אמביציות, ומי שבונה קריירה פוליטית על ווקטורים מאוסים, מכוערים, ושפלים של פלגנות, מזרחיות, וסכסכנות. גב' מירי רגב מקשקשת עובדות לא נכונות, אומרת דברים והיפוכם, ויורדת מהפסים ביודעין אך לא מצליחה לחזור אליהם כאשר היא מבקשת לשוב לנסיעה ללא תאונות. השתלחותה ברמטכ"ל צה"ל רָב אָלוּף גדי אייזנקוט ובסוֹפֵר העַל מאיר שָלֵו ובנימוקים שהיא מגייסת כתימוכין לדעותיה היא מְנוּבֶזֶת. השרה מירי רגב נבחרת למשול ולשָרֵת את העם. לא להפריד, לפלג, ולסכסך. עסק עלוב.

הקדמה קצרצרה הנוגעת לשַדָּר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים ההן של 2002 – 1990.

בסתיו 1990 הגשים מאיר איינשטיין את ראשית חלומו הטלוויזיוני. ברבות השנים הפך בהדרגה לשדר עַל מוביל ומרכזי של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באולימפידות, במונדיאלים, באליפויות העולם בא"ק, בליגה בלאומית הישראלית בכדורגל (ליגת העל היום), שדר מוביל ומרכזי של אליפויות אירופה לאומות בכדורגל וכדורסל, שדר מוביל ומרכזי של כל משחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל בשלבים המוקדמים של המונדיאלים, ה- Euros, ואליפויות אירופה בכדורסל. בתוך כל אלה היה מאיר איינשטיין גם המגיש הראשי של כל תוכניות הספורט שלנו. "אמרת שידורי ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 – אמרת מאיר איינשטיין". "אמרת מאיר איינשטיין – אמרת שידורי ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1" (!). עד כדי כך היה מזוהה מאיר איינשטיין עם שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1. מאיר איינשטיין טיפס במדרגות לעבר פסגת המיקרופון והמסך של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 וכבש אותם. הוא הפך במידה רבה תקופה מסוימת בחטיבת הספורט בפיקודי לאחד שאין בלתו. הפוסט הקונקרטי הזה מס' 678 מתאר לא רק את הצלחותיו של מאיר איינשטיין ז"ל כעיתונאי ושדר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 בשנים ההן של 2002 – 1990, אלא גם את סיפורה של התקופה ההיא בה זרחו ושקעו התקוות הטלוויזיוניות שלי כמנווט שידורי הספורט אין סוף פעמים. מחד בגלל מנהיגותו העלובה והכושלת של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 ואח"כ בשל מינויו המופרך של אותו יוסף בר-אל ל- מנכ"ל רשות השידור ב- 2002, ומאידך בגלל נסיקתו המטאורית של  מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשנים 1998 – 1993 וגם הופעתו המוצלחת של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 יאיר שטרן בשנים 2000 – 1993. באביב 2002 עם מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור והצבתו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל כמנהיג השידור הציבורי החלה המפולת הנוראית, הקריסה העצומה, וההתמוטטויות הבלתי נמנעות של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". כאוס השידור הציבורי, סערת הבלגן המטורף סביב וודאות קיומו, והתערבות ממשלת בנימין נתניהו בעניין נחיצותו, נמשכים גם בימים אלה.

טקסט תמונה : אוגוסט 1970. ראשית ההסתערות של מכבי ת"א על בכורת הכדורסל הישראלי והאירופי. האהבה למסורת ישראל והשראת הכותל המערבי הנצחי בירושלים לא הייתה המצאה של מאמן מכבי ת"א פיני גרשון בשנות הזוהר, 2005 – 1999. להלן זיהוי היושבים מימין לשמאל : המאמן רלף קליין ז"ל, אמנון שלאין , מנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי, יו"ר המועדון עו"ד שמעון מזרחי, ו- אשר שלאג ז"ל (עומד) ליד Blow up  של צילום הכותל המערבי ערב תחילת עונת הכדורסל 1971 – 1970. (התמונה באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות ).

טקסט תמונה : אוגוסט 1992. בתום אולימפיאדת ברצלונה 1992. לפני רבע מאה של שנים. אני מציג בפני מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון את עיקרי מדיניות שידורי הספורט שלי ואת חזון רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם בשנים 1996 – 1992 לרבות אלה של מכבי ת"א בכדורסל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עמרם עמר סמנכ"ל כוח אדם, דוד יוגב (מרכיב משקפיים כהות) המהנדס הראשי של הטלוויזיהה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, המפקח הטכני שלום נתנאל, אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, מני ווייצמן חבר הוועד המנהל ויו"ר וועדת הספורט של המליאה, עו"ד מיכה ינון יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, אריה מקל מנכ"ל רשות השידור, שלמה קור המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. משמאל בחולצת הפסים אמנון ברקאי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : סתיו של עונת הכדורסל 1990 / 1989. אולם הכדורסל בראשל"צ. זוהי עמדת השידור הצנועה של הטלוויזיה ישראלית הציבורית בפעולה בעת שידור ישיר. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : אבי רצון, אלי בואנוס, אנוכי יואש אלרואי, איש הסטטיסטיקה זיגי זיגל, איש הסטטיסטיקה מוטי גיא, השדר אורי לוי, הפרשן אריה מליניאק, והמסעדן נרי אבנרי. מאחור ב- ווסט וחולצת טי שירט לבנה איש הביטחון יגאל שמעוני. (באדיבות אדוארדו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עונת הכדורסל 2000 / 1999. השדר המוביל מאיר איינשטיין (משמאל) והפרשן אלי סהר בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיכל הספורט ביד אליהו בתל אביב. הדקורציה ברקע עטורה בסמלילי הלוגו של ערוץ 1 נועדה להפריד בין עמדת השידור לבין כל מיני פרחחים מבין קהל האלפים שמנסים להשתרבב בכוח ל- Frame הצילום של ניידת השידור ולהפגין נוכחות ושיווק מסרים למשפחותיהם גם בתנועות ידיים גסות ובוטות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עונת הכדורסל 1997 / 1996. השדר המוביל מאיר איינשטיין (משמאל) והפרשן אלי סהר בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיכל הספורט ביד אליהו בתל אביב מקבלים הוראות מהבימאי והמפיק בטרם תחילת השידור הישיר. הדקורציה ברקע עטורה בסמלילי הלוגו של ערוץ 1 נועדה להפריד בין עמדת השידור לבין כל מיני פרחחים מבין קהל האלפים שמנסים להשתרבב בכוח ל- Frame הצילום של ניידת השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  יום חמישי בערב – 30 במארס 2000. היכל הספורט ביד אליהו. עמדת השידור השנייה שלי בהיכל (את עמדת השידור הראשונה איישו השדר מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר). השַדָּר אורי לוי (משמאל) מנהל אותה באופן פעיל ובצורה מעניינת ויחדיו עם הפרשן רלף קליין (במרכז) ז"ל מראיינים שניהם בשידור ישיר את פיני גרשון מאמן מכבי ת"א (מימין) דקות ספורות לאחר שהשלים את הניצחון על אלופת איטליה "פאף, בולוניה 63:79 והעלה את מכבי ת"א ל- Final four האירופי בסלוניקי 2000 לאחר היעדרות בת עשור שנים. (באדיבות ראובן שוורץ תמורת תשלום. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אפילוג.

מאיר איינשטיין ז"ל איננו עוד. הוא ייזכר על ידי כעיתונאי – שדרן רציני ו- מוביל ברשת הטלוויזיה שלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 2002 – 1990. מאיר איינשטיין ז"ל היה תלמיד שקדן, ידען, שש אלי קרב, יישר דרך, ואדם שאפשר לסמוך עליו ב- % 100.מאיר איינשטיין היקר לי, איש נעלה, נוּח על משכבך בשלום. אנוכי לעולם לא אשכח אותך. אזכרך לעַד, עד ייתמו ימיי שלי. 

ליל יום חמישי – 30 בחודש מארס של שנת 2000. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבת בפסגת ה- Rating וְהַמִדְרוּג של מדינת ישראל (% 30.4) הודות לארבעה אישים מצוינים שלה : שני שדרניה – עיתונאיה המובילים מאיר איינשטיין ז"ל ו- אורי לוי יבד"ל, המפיק ששי אפרתי, והבימאי ראובן "רוביק" פודגור". בתוך אלה יש לציין גם את שני פרשני הכדורסל שלנו בעת ההיא אלי סהר ורלף קליין ז"ל. 

בשנת 2000 הייתי כבר בן 62. חלפו כבר שני עשורים מאז מינו אותי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק"צחי" שמעוני ז"ל + מנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל למנווט שידורי הספורט שלהם. ברור שידעתי להעריך היטב את פועלם ותרומתם העצומה של מאיר איינשטיין + אורי לוי + ששי אפרתי + רוביק פודגור לרמת ההפקה, הצילום, והעריכה, ל- שגשוגם של שידורי הספורט שלנו – בארץ ובעולם. כל הערכה מושתת על השוואה ופרספקטיבת זמן. באותו ליל חמישי של – 30 במָארְס 2000 גרפנו כמות רייטינג כמעט בלתי נדלית של % 30.4 בממוצע לכל אורכו של אותו השידור הישיר ההוא שעסק בכיסוי המשחק השלישי והמכריע בשלב חצי הגמר שנמשך שעתיים וחצי, ו- בו גברה מכבי ת"א על פאף בולוניה (איטליה) בתוצאה 63:79 בדרך ל- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. אין זה דבר של מה בכך. היה מדובר בכמות מדרוג נכבדה שהשידור הציבורי של בהיום רק יכול לחלום עליה. הִדברנו את השידור הישיר של טקס בחירת מלכת היופי בישראל שהתקיים במקביל באותה שעה ע"י הזכיינית "רֶשֶת" בערוץ 2 שצבר % 27.2. הנישה הספורטיבית הלאומית בערוץ 5 בכבלים לא הייתה בת תחרות ברייטינג מולנו, ולא היוותה כלל אופציית שידור ומקור צפייה באותו הערב ההוא של יום חמישי ב- 30 במארס 2000. העַם היה אתנו. הגשמתי את חזוני בו הכרזתי בפני מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב כי השידור הציבורי כפי שאני מבין ומנתח את המושג, איננו משוחרר מעול ה- Rating.

זכויות השידורים של כל משחקי מכבי ת"א בעונה הרגילה של 2000 / 1999 עד לשלב ה- Final Four היו שייכות באופן בלעדי לטלוויזיה הישראלית הציבורית. אך משם והלאה הן הוחזקו לרוע המזל של ערוץ 5 בכבלים (ערוץ הספורט) בשל רשלנותו של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי שזכה לגיבוי מצד המנכ"ל שלו אורי פורת מאחורי גבי ומאחורי גבו של מנהל ערוץ יאיר שטרן. היו לכך השלכות טלוויזיוניות מרחיקות לכת של יוקרה, מוניטין, כלכלה וממון. בלילה של יום חמישי – 30 במארס 2000 ניצב ערוץ 1 במצב בלתי אפשרי.

רשות השידור של אורי פורת ב- 30 במארס 2000 הייתה אמורה לשלם מחיר יקר בעוון חובבנותו ורשלנותו של סמנכ"ל הכספים שלו וחובבנותו שלו עצמו. מכבי ת"א העפילה למשחקי השלב האחרון של ה- Final Four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 לאחר הפסקה בת עָשוֹר שנים והצלחתו הגדולה של המועדון הפכה לטרגדיית שידור שלנו. זכויות שידורי ה- Final Four האירופי בכדורסל לא היו שלנו. הם היו שייכים לערוץ 5 מהכבלים יריב שידור מושבע שלנו. מישהו בהנהלת רשות השידור (סמנכ"ל הכספים מוטי לוי) שוב נרדם בשמירה. מכבי ת"א טיפסה לפסגת הכדורסל האירופי של טורניר ארבעת הגדולות יחד עם פאנאתאנאייקוס היוונית, ברצלונה מספרד, וצסק"א אלופת רוסיה, אך בלעדי השידור הציבורי. בלעדינו. לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חטיבת הספורט שלי שליוותה את הקבוצה שנות דוֹר נותרה מאחור דווקא בשעה שמכבי ת"א מעפילה לטורניר הגמר של ארבע הגדולות בסלוניקי 2000. אכזבה ענקית. נותרנו עם נעל יְשָנָה ביד. באותו הלילה ביד אליהו הסתיימה לה תקופה. אין פלא שהנהלת רשות השידור וראשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שצפו במשחק הניצחון של מכבי ת"א על פאף בולוניה חשו לידי ולצדי רגשות אשם. הם ניצבו כולם שם ליד ניידת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו שזה עתה סיימה את תפקידה, אובדי עצות וחפויי ראש. מראה לא נוח של אנשים שמייצגים רשת טלוויזיה מובסת. אינני יודע מה אִתָּם, אולם אנוכי שניצבתי שם עמם באותו ליל יום חמישי קריר ב- 30 במארס 2000 כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ליד ניידת השידור שלנו שחנתה בסמוך לשער מס' 6, לעולם לא אשכח את סצנת התבוסה והייאוש ההיא.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה בזכויות השידורים של משחקי החוץ והבית של מכבי ת"א באירופה באותה עונה של 2000 / 1999 עד ה- 30 במרס 2000. משעה שהעפילה מכבי ת"א ל- Final Four של סַלוֹנִיקִי 2000, זכויות השידורים אבדו לנו. האירוע היוּקרתי הקונקרטי הזה, ארבעת משחקי טורניר ה- Final Four ההוא של סלוניקי 2000 הממשמש ובא לא היו שלנו עוד. הפסדנו אותן ללא צורך בחודש דצמבר 1998 לערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים) בגין רשלנות של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי והמנכ"ל שלו אורי פורת ז"ל. זכויות השידורים היו שייכות עכשיו זאת העונה השנייה למתחרים שלנו. ערוץ 1 הנַכֶה ניצב באותו ליל חמישי ההוא ב- 30 במרס 2000  מבויש בצומת דרכים ללא מַצְפֵּן וללא מפת שידור. מחלקת הספורט נקלעה למצוקה גדולה שלא באשמתה. ערוץ 5 הקדים שוּב להגיע לצוֹמֶת החשוב של זכויות השידורים ורכש לעצמו את משחקי סַלוֹנִיקִי 2000. התבוסה הלא כפויה והמרגיזה של רשות השידור איימה שוב על המוניטין של מחלקת הספורט בדומה לאובדן הלא מוצדק של זכויות השידור הישיר של משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל בקדם גביע העולם, שנערך שמוֹנֶה שנים קודם לכן בווינה ב- 28 באוקטובר 1992 (ערוץ 5 בכבלים ניצח גם אז את הטלוויזיה הישראלית הציבורית). כמו תמיד איבוד זכויות השידורים של אירועי ספורט רלוואנטיים מסורתיים המקודשים בעיני ציבור צופי הטלוויזיה אך לא בעיני הבוסים של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 והתנהלותה הגמלונית והמסורבלת (כמו גם בתחומים אחרים) – עוררה בצדק בוז ציבורי. הציבור היה כָּמֵהַ לשידורי ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אולם אלה נמנעו ממנו בטענה של יוקר השידור מחד ואי חשיבותו מאידך. קברניטי רשות השידור שהיו גם העורכים הראשיים לא שיתפו חלק גדול מהציבור בהחלטותיהם. שידורי הספורט הוצבו מלכתחילה על ידם לאורך תקופות ארוכות כמעט במקום האחרון בסולם העדיפויות בטלוויזיה. שנים רבות אח"כ, הרהרתי שוּב ביני לבין עצמי, כיצד זה קורה לרשות השידור שמפסידה תמיד בתחרות נגד ערוץ 2 וערוץ 5 במאבק על זכויות השידורים, כיצד נראה שוּב בעיני צוֹפֵינו והאם תיפגע תדמיתנו, ומדוע מטפלת וממונה על רכישת שידורי הספורט דווקא המחלקה הכלכלית הכל כך לא מוכשרת של רשות השידור בראשותו של אותו מוטי לוי ההוא. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נולדה ענייה ולכן סירבה משחר נעוריה לשלם זכויות שידורים עבור צילום אירועי ספורט רלוואנטיים בארץ משום שחשבה שהיא אמורה לקבלם בחינם. הפסקה לרגע.

יום רביעי – 13 בנובמבר 1968. הטלוויזיה הישראלית הציבורית דרדק תקשורת שאך זה נעמדה על רגליה משדרת ישיר את את הדרבי התל אביבי בכדורסל הפועל ת"א – מכבי ת"א 70:78 שנערך באצטדיון "בלומפילד" (בשל שיפוץ אצטדיון הכדורסל ביד אליהו).

ביום רביעי בערב – 13 בנובמבר 1968 התקיים באצטדיון "בלומפילד" ביפו דרבי הכדורסל בין מכבי ת"א והפועל ת"א. לשורות הפועל ת"א הצטרף אז כדורסלן יהודי – אמריקני אנונימי יפה מראה בן 22 שגובהו 1.88 מטר בשם בָּארִי לֵייבוֹבִיץ'. כפי שהתברר מאוחר יותר הוא היה רָב אָמָּן בכדורסל, פשוטו כמשמעו, וגם יהודי. הוא שימש רכז המשחק של הפועל ת"א ובעל האוטוריטה המרכזית בה. בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ' בעל הזרועות הגמישות והאצבעות הארוכות ניחן בשליטה פנומנלית בכדור והפך חיש מהר לאטרקציה כדורסל בישראל. המשחק בין שתי היריבות המסורתיות עורר עניין עצום בציבור. הוא הועתק לאִצטדיון "בְּלוּמְפִילְד" בו נבנה מגרש כדורסל מיוחד ועל כר הדֶשֶא הונחה רצפת פרקט מתקפלת מפני שהמגרש הפתוח ביד אליהו היה בשיפוצים. רבבת צופים מספר שיא בימים ההם נדחסה ליציע המערבי של האִצטדיון כדי לחזות במשחק בו קראה הפועל ת"א תיגר על מכבי ת"א. ההתמודדות הועברה לראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשידור ישיר. ניידת השידור ה- "OB הכחול", אותה הניידת שכיסתה בשידור ישיר חצי שנה קודם לכן ב- 2 במאי 1968 את מצעד צה"ל בירושלים, התמקמה עכשיו שתי יממות לפני שעת ה- "ש" בפאתי אצטדיון "בלומפילד" ביפו. שַדָּר המשחק היה גִדְעוֹן הוֹד והפרשן שלו זוֹהַר כּהֵן. בימאי השידור הישיר היה חַגַּי מַאוּטְנֶר והמפקחים האחראיים על תפעולה הטכני של הניידת היו דוֹבָלֶ'ה גולדשטיין ו- אֱלִיָהוּ "אֵלִי" קוֹבּוֹ. גִדְעוֹן הוֹד זוכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן : "הבימאי חַגַּי מַאוּטְנֶר הודיע לי לפתע שנבחרתי לשדר את המשחק. רציתי להיות בימים ההם שדר ספורט בטלוויזיה לאחר הצלחתי בתחום הזה ברדיו "קול ישראל". זה היה עוד בטרם הוקמה מחלקת הספורט בטלוויזיה ולפני שדָן שִילוֹן הפך לשַדָּר הראשי שלה. דן שילון היה בנובמבר 1968 מגיש מהדורת החדשות "מבט" ושווה בכישרונו לחיים יבין. לקחתי את זוהר כהן כפרשן שלי מפני שבהיותו שחקן לבש את מדי שתי הקבוצות והכיר את השחקנים היטב "ב- 7 בינואר 2003 נפגשתי עם דָן שִילוֹן ב- "קָפֶה בַּאזֶל" בתל אביב. דָן שִילוֹן זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "בנובמבר 1968 הייתי מגיש "מבט" כמו חיים יבין. התככים בתוך הטלוויזיה נולדו מייד עם הקמתה ב- 1968. אריה אוֹרְגָד התלונן בפני ראש צוות ההקמה פרופסור אֵלִיהוּא כַּץ על כך שאינני מבטא כהלכה ועל פי המקובל את האותיות הגרוניות "ע", "ח", ו- "ר", על פי מסורת רדיו "קול ישראל". אֵלִיהוּא כָּ"ץ קיבל את הטענות האלה שהיו לפי דעתי בלתי מוצדקות והציע לי לעבור מחדש קורס קריינים אצל הבימאי יוֹסִי צֶמַח ז"ל. לא הסכמתי. הייתי קריין טוב. עובדה שהטילו עלי את משימת הגשת מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה ביולי 1968, לאחר שחיים יבין הגיש את הראשונה. לאחר שהודחתי מהגשת "מבט" פניתי למיסוד שידורי הספורט בטלוויזיה. הניסיון הראשון שלי בתחום היה הגשת מוסף ספורט אולימפי של אולימפיאדת מכסיקו 1968. אח"כ אִפשר לי ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ להקים את דֶסְק (Desk) הספורט בתנאי שיהיה כפוף למנהל חטיבת החדשות שלמה אהרונסון. אני קראתי לדסק מחלקה אבל זה היה דסק". הדרבי התל אביבי בכדורסל ב– 13 בנובמבר 1968באצטדיון "בלומפילד" התקיים סמוך להקמת מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שאך זה נעמדה על רגליה. כך זהה התחיל. צוות ההקמה בראשותו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ לא אבה לשלם זכויות שידורים לשתי הקבוצות תמורת הכיסוי הטלוויזיוני הישיר. אליהוא כ"ץ סבר שמדובר בהענקת שירות ציבורי ראשוני לאזרחי מדינת ישראל ועל כן אין צורך לשלם זכויות שידורים לוועדה המארגנת. עוּזִי פֶּלֶד סגנו של אֵלִיהוּא כָּ"ץ בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (לימים התמנה למנכ"ל זכיינית "טֵלעַד" בערוץ 2) התחייב בפני יו"ר הוועד האולימפי דאז יוֹסֵף "יוֹשוֹ" עִנְבַּר ז"ל חבר קיבוץ גבעת חיים כי הוא ישמש בורר לקביעת גובה התשלום שעל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה לשלם לשתי האגודות.

נוֹח קְלִיגֶר יו"ר מכבי ת"א בימים ההם לפני עידן עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי ידע שלבַּארִי לֵייבּוֹבִיץ' יש עבר מקצועני בכדורסל האמריקני. הוא שלח מכתב למזכ"ל ה- FIBA ד"ר וִוילִיאַם ג'וֹנְס וביקש ממנו לפסול את השתתפותו של בַּארִי לֵייבּוֹבִיץ' "המקצועני" מלהשתתף במשחק כדורסל של חובבים. בארי לייבוביץ' כבר הגיע לאִצטדיון "בלומפילד" כדי להתכונן למשחק אך התבשר כי לא יוכל ליטול בו חלק. מזכ"ל ה- FIBA נעתר לבקשתו של נוח קליגר. דמעות נגרו על לחיו של בארי ליבוביץ. "זהו טריק מלוכלך", אמר לעיתונות. בקבוצת הפועל ת"א שיחקו אז עוד כמה שחקני כדורסל יהודים אמריקניים (הגיעו זה עתה לישראל כמו בארי ליבוביץ'), מַרְק טוֹרֵנְשַיִין, אָלֶן צוּקֶרְמַן, אָיְיבֶן לִישִינְסְקִי, ולָארִי ז'וֹלוֹט וגם הישראליים רָמִי גוֹט, דָוִד קָמִינְסְקִי, גֵרְשוֹן דֶקֶל, ואחרים . גם ללא בַּאִרי לֵייבּוֹבִיץ' המושהה היא ניצחה את מכבי ת"א 78 : 70.

דָן שִילוֹן היה מייסדה של מחלקת הספורט בסופה של שנת 1968 והפך אותה לבעלת חשיבות יתירה במערך השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה עורך ומפיק מצוין ונתפש מייד ע"י הציבור כבַר סמכה בתחום הקונקרטי של שידורי ספורט, גם מפני שהיה שדרן ומגיש בעצמו. כאיש טלוויזיה מוכשר ובעל יוזמה חיפש את אתגרים. משחקי הליגה הלאומית בכדורסל לעונת 1969- 1968 החלו באוקטובר מייד לאחר סיומה של אולימפיאדת מכסיקו 68'. הדרבי התל אביבי בין הפועל למכבי נקבע להיערך במסגרת המחזור השמיני ביום רביעי – 13 בנובמבר 1968. בשל שיפוצים באצטדיון יד אליהו הפתוח וכדי לאפשר לקהל רב ככל האפשר לצפות בו החליט איגוד הכדורסל באופן חריג לקיים את המשחק באצטדיון הכדורגל "בלומפילד" ביפו. ההתמודדות עוררה עניין רב בציבור והעיתונות היטיבה לתאר את המתרחש במחנה שתי הקבוצות לקראת הדרמה הממשמשת ובאה. מאמן פועל ת"א שִמְעוֹן "צִ'יְנְגָה" שֶלַח התייצב לקרב מחוזק בהרכב שכלל חמישה שחקנים אמריקניים ובראשם בארי ליבוביץ' מול שני מאמני מכבי ת"א רָלְף קְלָיִין ז"ל ויהושע רוזין ז"ל שאיבדו את השחקן הטוב ביותר שלהם טַל בְּרוֹדִי שהתגייס לצבא ארה"ב. אבל יהושע רוֹזִין הבטיח לכתב "ידיעות אחרונות" אָלֶכְּס גִלְעָדִי שקבוצתו עליה נמנו תנחום כהן מינץ ז"ל , אמנון אבידן, וחיים "חיימון" שטרקמן היא שתנצח בסופו של דבר בדרבי היוקרתי.

טקסט מסמך :  12 בנובמבר 1968. דוב עצמון (קוסטקובסקי) עורך מדור הספורט של העיתון "ידיעות אחרונות" שלח את הכתב שלו אלכס גלעדי לבקר באימון שתי הקבוצות במגרש הפרקט שהוקם באצטדיון "בלומפילד" יממה לפני הדרבי ולהעביר את רשמיו לקוראים. (באדיבות העיתון "ידיעות אחרונות").

גם מנהלי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית פרופסור אֱלִיהוּא כָּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד מצאו עניין בדרבי התל אביבי בכדורסל. שניהם החליטו לשלוח את ניידת השידור היחידה שנקראה ה- "OB הכחול" לאצטדיון "בלומפילד" כדי להעביר את האירוע בשידור ישיר בהיקף מלא. זאת הייתה אותה הניידת שעוּזִי פֶּלֶד רכש והביא מאנגליה במארס 68' ובאמצעותה הועבר בשידור ישיר מצעד צה"ל שנערך בירושלים בחג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל ביום חמישי – 2 במאי 1968. עכשיו הוטלה על הניידת משימת שידור ספורטיבית. בימאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חַגַּי מַאוּטְנֶר האיש שקנה את ניסיון העבודה שלו בארה"ב נקבע לשמש הבימאי בניידת שלראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורי תעביר תחרות כדורסל בשידור ישיר. מלאכת השידור הישיר הופקדה בידי שַדָּר רדיו "קול ישראל" גִדְעוֹן הוֹד. גִדְעוֹן הוֹד היה אחד מאותם אנשי רדיו מוכשרים ו- וותיקים ובעלי יכולות שהזדקף וראה את מוסד הטלוויזיה הולכת ומוקמת לנגד עיניו. כמו רבים אחרים ברדיו גם הוא רצה לנסות את כוחו. גִדְעוֹן הוֹד שַדָּר רדיו "קול ישראל" בעל מוניטין עצום זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "התייצבתי בפני וועדת קבלה לטלוויזיה שכללה את פרופסור אֱלִיהוּא כַּ"ץ, הקריין יָרוֹן לוֹנְדוֹן, ופרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן. הייתי בטוח בעצמי בשיחה עמם ובין יתר השאלות נשאלתי אם אהיה מוכן להשתלב דומיננטית במחלקת הספורט של הטלוויזיה. השבתי להם כי יקשה עלי לעזוב את רדיו "קול ישראל" והעשייה הענקית שם, אך אמרתי להם שכן בא בחשבון מבחינתי להשתתף בהקלטת משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בשבתות. זה היה עדיין בטרם פרצה תוכנית הרדיו הפופולארית "שירים ושערים" לאוויר ב- 1970. בינתיים התארגנה מחלקת הספורט של הטלוויזיה עם דָן שִילוֹן בראשה. נשלחתי לכסות ארבעה משחקים שבסיכומם החלטתי שהעסק לא בשבילי מפני שהוא דורש הקדשת זמן רבה מידי למסך. נפרדתי מהטלוויזיה ונשארתי ברדיו "קול ישראל" אהבת חיי".

טקסט תמונה : קיץ 1960. שדרן רדיו "קול ישראל" גדעון הוד (עיתונאי ו- שדרן מצוין איכות בינלאומית) מראיין את האָצָן הישראלי אלוף המדינה בריצות קצרות הארי קנה מראשל"צ. כמו רבים מאנשי הרדיו רצה גם גדעון הוד לנסות את כוחו בטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. (באדיבות גדעון הוד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ואז ביום בהיר אחד מקבל גִדְעוֹן הוֹד שיחת טלפון מבימאי הטלוויזיה חַגַּי מַאוּטְנֵר המזמין אותו לשדר ישיר את משחק הדרבי התל אביבי בכדורסל במסגרת פעולות צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גדעון הוֹד בחר בזוהר כהן להיות פרשן שלו מפני ששיחק בעבר במדי שתי הקבוצות התל אביביות הללו. על פי התכנון המוקדם היה סיגנל הטלוויזיה אמור להישלח מניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הנמצאת באִצטדיון "בלומפילד" ביפו אל בניין הטלוויזיה הלימודית הממוקם ברמת אביב (שֵייח מוּנִיס הישנה) ומשם מועבר ישירות לתחנת המִמְסַר "אֵיתָנִים" בהרי יהודה ואח"כ לבניין "בית היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים ובו השתכנה הטלוויזיה הישראלית הציבורית. התברר כי בנייניה הגבוהים של תל אביב יוצרים מיסוך ומונעים קו ראייה ישיר בין הניידת למרכז הטלוויזיה הלימודית ולכן אי אפשר יהיה לשדר ישיר את האירוע אלא רק להקליט אותו ולשדר קטעים נבחרים ממנו במועד מאוחר יותר. העיתון "מעריב" כבר פרסם ידיעה ביום המשחק כי לא יתקיים שידור ישיר בשל המיסוך. תחנת המִמְסַר על "מִגְדָל שָלוֹם" בתל אביב טרם מוסדה ונבנתה ב- 1968 והקמת מערך תשדורת המִיקְרוֹגַל בין אצטדיון "בלומפילד" הממוקם בדרום העיר לעבר בניין הטלוויזיה הלימודית ברמת אביב שנבנה בצפון תל אביב היה מורכב ויקר מידי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה שזה אך נעמדה על רגליה. לפתע קרה נֵס ושני טכנאי התקשורת של הטלוויזיה יַעֲקב זַכָּאי ושְמוּאֵל שְוָורְץ מצאו סֶדֶק צַר מעין פִּרְצָה בין הבניינים שהקיפו את האצטדיון דרכה הועבר סִיגְנָל השידור מיפו לרמת אביב. עד היום מתנהל וויכוח אם הסיגנל של ניידת השידור נשלח לרבת אביב מרכזה של הטלוויזיה הלימודית – חינוכית ומשם שוגר ל- מגדל שלום הבניין הגבוה בתל אביב בעת ההיא, ו/או שוגר ישירות מהניידת למגדל שלום.

טקסט תמונה :  13 בנובמבר 1968. אצטדיון "בלומפילד" ביפו. "מהפכת המידע  הגדולה בהיסטוריה", הלוא הם שידורי הטלוויזיה מגיעה לישראל . שתי מצלמות אלקטרוניות RCA אמריקניות של הטלוויזיה הישראלית הצעירה מוצבות ביציע המערבי של אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב לצורך כיסוי משחק הדרבי התל אביבי בכדורסל בין קבוצות הפועל ת"א ומכבי ת"א. חזיון בלתי נפרץ בימים ההם. שני הצלמים המופקדים על המצלמה התחתונה הם שאול ג'ורג' כהן (מימין) ועזרא כליפא (מרכיב משקפי שמש). הצלם העליון הוא יוסף "פונצי" הדר ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. ניידת השידור ה- OB הכחול. משמאל, הבימאי חגי מאוטנר ומימין נתבת התמונה ורדינה ארז ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 2000 – 1999. אנוכי בעת ניהול והפקת טורניר ה- Final four בכדורסל בסלוניקי 2000 בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, ואחריו טורניר הכדורגל של Euro 2000 (אליפות אירופה למדינות בכדורגל שנערכה בקיץ 2000) בהולנד ובלגיה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1983. אנוכי בעת ריאיון אצל העיתונאי אמיר אפרת מהמקומון "העיר" של תל אביב. (באדיבות מו"ל "הארץ" עמוס שוקן).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מביסה שוק על ירך את ערוץ 5 בכבלים ואת ערוץ 2 המסחרי, את שניהם ביחד וכל אחד לחוד, בקרב השידורים "ראש בראש" של ה- Final four האירופי בכדורסל בחודש אפריל 2000 ביוון – סָלוֹנִיקִי.

מרבית צרכני הטלוויזיה בעולם (וגם בארץ) לא מכירים את מבנה תעשיית הטלוויזיה מבפנים ולא מבינים כי המדיה האלקטרונית הזאת מופעלת ע"י שני  ווקטורים מרכזיים : ממון וטכנולוגיה. המפיקים, העורכים, הטכנאים, השַדָּרִים, והמגישים בטלוויזיה – חשובים. הממון והטכנולוגיה חשובים מהם. ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 נכפה על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאבק טלוויזיוני "ראש בראש" נגד ערוץ 5 בכבלים שעסק בארבעה שידורים ישירים של טורניר ה- Final four האירופי בכדורסל בהשתתפות אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א (לראשונה מזה תשע שנים), והתרחש בזירת הכדורסל של עיר הנמל היוונית סלוניקי. ללא סיועה הכלכלי המסיבי של חברת "פלא פון" בראשות יו"ר הדירקטוריון מר יעקב "קובי" בן גור באותם שני התאריכים של יום שלישי – 18 באפריל 2000 ויום חמישי – 20 באפריל 2000, לא היינו יכולים אנשיי ואנוכי להביס בצורה כה מוחצת באיכות ההפקה, השידור, והרייטינג והמדרוג את ערוץ 5 בכבלים. אך בל אקדים את המאוחר. 

ציטוט : "מוטב למות על רגליך מאשר לחיות על ברכיך". (דולורס לברון). 

ציטוט : "יש לעקוֹב אחרי בעל ברית בדיוק כמו אחרי האויב". (ליאון  טרוצקי).

טקסט תמונה : אולימפיאדת סיאול 1988. הימים ההם – הזמן ההוא. אנוכי (משמאל) יחדיו עם מפקח הקול והתקשורת יוסי ששון (מימין) בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באצטדיון האולימפי בסיאול בירת דרום קוריאה. אנחנו בודקים את ההתקנה של הקבוצה המבצעית של הטלוויזיה הדרום קוריאנית SORTO (ראשי תיבות של Seoul Olympics Radio Television Organization) ומוודאים את הביצוע של קווי התקשורת ה- 4w בין העמדה באצטדיון האולימפי המרכזי לבין האולפן בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. עמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי המרכזי בבירת דרום קוריאה. הימים ההם – הזמן ההוא. אנוכי (משמאל) יחדיו עם שדר טקס הפתיחה שלי אורי לוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוקטובר 1988. ששי אפרתי, משמאל ואורי לוי, מימין מבכירי העיתונאים והמפיקים בחטיבת הספורט בתקופתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

בליל חמישי של 30 בחודש מארס 2000 נוצר מצב טלוויזיוני אבסורדי לאחר הניצחון הדרמטי של מכבי ת"א על פָּאף בולוניה במשחק השלישי והמכריע בהיכל הספורט ביד אליהו בתוצאה 63:79 והועבר בשידור ישיר ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הניצחון הזה הבטיח את העפלתה של מכבי ת"א לראשונה מזה תשע שנים ל- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. האבסורד היה נעוץ בשאלת זכויות השידורים. אנחנו אנשי הטלוויזיה הציבורית שידרנו ישיר ובלעדית את כל 23 (עשרים ושלושה) משחקי מכבי ת"א בבית ובחוץ עד לשלב טורניר הגמר של ה- Final Four האירופי בסלוניקי 2000, אך נשללה מאתנו בפעם הראשונה מזה שלושים שנה הזכות לשדר את מכבי ת"א במשחקי טורניר הגמר עצמו תודות לכישלונו של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור דאז מוטי לוי. וזכויות השידורים של מפעל ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 נדדו ל- ערוץ 5 בכבלים (וגם אלה של אליפות אירופה בכדורסל ואליפות העולם בכדורסל) לאחר שסמנכ"ל הכספים לא ניגש למכרז ה- FIBA החדש שהוצע לנו ע"י ה- EBU. השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בעונה הרגילה בערבי חמישי בגביע אירופה לאלופות בכדורסל בעונת 2000 – 1999 (בהיכל הספורט ביד אליהו ובחו"ל) יצרו מחדש עניין רָב ושברו את כל שיאי הרייטינג בעונה רגילה. עוֹדֵד קָטָש, אומנם כבר לא שיחק בקבוצה (עבר למועדון היווני העשיר פאנאתאנאייקוס) אך המועדון גייס לשורותיו שני שחקני חיזוק מצטיינים נאט האפמן המנוח שחקן ציר ענק שגובהו 2.12 מ' ואת הרכז אריאל מקדונלד. יחד עם שחקנים מצטיינים אחרים כמו דוֹרוֹן שֶפֶר, נָדָב הֶנֶפֶלְד, מַרְק בּרִיסְקֶר, דֶרִיק שָארְפּ, ואחרים הצליח פִּינִי גֵרְשוֹן לייצב את שורות הקבוצה ולהצעיד את מכבי ת"א לעבר הפסגה. זה היה מדהים. דווקא ללא שחקנה הווירטואוזי עוֹדֵד קָטָש הצליחה מכבי ת"א לנצח ולהעפיל בפעם הראשונה מזה עשור לגמר הכדורסל האירופי. קרי : ה- Final four של סלוניקי בחודש אפריל 2000. מכבי ת"א והשידורים הישירים שלנו בעונת 2000 – 1999, הגיעו יחדיו לשיאם בשלושת המפגשים הקובעים נגד הקבוצה האיטלקית פָּאף בּוֹלוֹנְיָה בסופו של חודש מארס 2000. בשלב ההצלבה השנייה של המִפְעָל היה למכבי ת"א את יתרון הביתיות נגד פָּאף בּוֹלוֹנְיָה. היתרון לא נוּצל במשחק הבית הראשון ביד אליהו ביום שלישי – 21 במארס 2000. מכבי ת"א הפסידה. היא הייתה זקוקה לנֵס וגם ליכולת ווירטואוזית של כל שחקניה ומאמנה פיני גרשון במשחק הגומלין כעבור ארבעים ושמונה שעות ב- בולוניה. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היינו שם. למרות הפסד מכבי ת"א זכה השידור הישיר של חטיבת הספורט לרייטינג ממוצע של % 23.82.

מכבי ת"א ניצחה במשחק הגומלין בבּוֹלוֹנְיָה ביום חמישי – 23 במרס 2000, והשידור הישיר צבר רייטינג ממוצע של % 28.15. שיאו של השידור הישיר מבולוניה חצה בעֶשֶר ושלושים בערב את גבול % 30.0 ועמד על  סך של % 30.2. במשחק השלישי והמכריע בבחינת "להיות או לחדול" שנערך כעבור שבוע שוב בזירה הביתית של מכבי ת"א ביום חמישי – 30 במרס 2000 בהיכלל הספורט ביד אליהו, הביסה אלופת ישראל את בולוניה בתוצאה 63:79 ועלתה לתחרויות "ארבע הגדולות" המכונה טורניר ה- Final Four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000. הבאנו להיכל ביד אליהו את ניידת השידור הגדולה שלנו על עשרת מצלמותיה ושֵש יחידות הילוכים חוזרים שלה. 70 אנשים השתתפו בשידור הישיר השלישי והמכריע שגרף רייטינג ממוצע מזהיר של % 33.38. מאיר איינשטיין והפרשן אֵלִי סַהַר שידרו ישיר את המשחק יחדיו עם צוות השידור השני שמיקמתי בצפון היכל הספורט ביד אליהו וכלל את השַדָּר אורי לוי והפרשן רלף קליין ז"ל. אמנון אוסמן היה הבימאי וששי אפרתי שימש המפיק שלי בניידת ה- "וורד" שהתמקמה כרגיל סמוך ל- שער מס' 6 בהיכל הספורט ביד אליהו. ניהלתי את השידור כרגיל מעמדת השידור שלנו הממוקמת על זירת הפרקט ליד קו האורך המזרחי של המגרש. עם תחילת המחצית השנייה בעֶשֶר בעֶרֶב, הגיע השידור הישיר לשיא רייטינג חדש של % 36.40, ובעֶשֶר ורֶבַע בערב לקראת סיומו של המשחק המותח העפילו המדרוג והרייטינג לצמרת חסרת תקדים בשידור כדורסל אירופי כלשהו בעונתו הרגילה בהיכל הספורט ביד אליהו ל- % 39.60. אלו לא היו עדיין שידורי ה- Final Four. אלה היו המשחקים שקדמו לוֹ אולם הרייטינג הפנטסטי שצברה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הניע את אמות הסִיפִּים של תעשיית הטלוויזיה בארץ. הארץ רעדה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ ומועדון הפאר של מכבי ת"א ניצבו יחדיו שלובי זרוע ב- 30 במארס 2000 בצמרת הצפייה הטלוויזיונית של מדינת – ישראל.

טקסט מסמך : מסמך שבוע מדידת המדרוג והרייטינג בין 26 במארס 2000 לבין 1 באפריל 2000 המצביע על עליונות השידור הציבורי על השידור המסחרי. בפעם הראשונה מזה זמן רב 7 (שבע) תוכניות שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מדורגות בין 25 הגדולות לרבות השידור המוביל מהיכל הספורט ביד אליהו שניצב בפסגה, מכבי ת"א – פאף בולוניה 63:79. הניצחון העלה את מכבי ת"א לגמר טורניר ה- Final four האירופי בכדורסל המתוכנן להיערך ב- 18 וב- 20 באפריל בעיר היוונית סלוניקי. (באדיבות וועדת המדרוג הישראלית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת הייתה תקופה שבה פיני גרשון סירב להתראיין בתום המשחקים אצל מאיר אינשטיין ואלי סהר בטענה שאינם מבינים את נושא הכדורסל שהם משדרים לציבור צופי הטלוויזיה בארץ. בתגובה העניש אותו מאיר איינשטיין ענישה ילדותית וכינה אותו בשידורים הישירים "פִּנְחַס" במקום "פִּינִי". בתום הניצחון 63:79 על פאף בולוניה נדרשתי בעצמי להוביל את פיני גרשון לעמדת השידור ולהשלים בין שני הניצים. אחריו התראיין עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון מכבי ת"א. התרכובת הטלוויזיונית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א הוכיחה את עצמה. היא יצרה כימיה ומדרוג, וחיבר את צופי הטלוויזיה בארץ בעבותות ברזל לשידור הציבורי. מדובר בכמויות מדרוג ורייטינג שהופקו על ידי בשנת 2000 שערוץ 1 המט ליפול בימים אלה רק יכול לחלום עליהם. באותו סוף השבוע ההוא ביום חמישי – 30 במארס 2000 הבסנו את מתחרינו ויריבינו הבכיינים הקנאים בתוך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (כאלה לא היו חסרים שם) וגם את ערוץ 2 ואת ערוץ הספורט (ערוץ 5) בכבלים ואת כל ערוצי השידור האחרים בארץ. חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבה באותו ערב של יום חמישי – 30 במרס 2000, לבדה ובכל עוצמתה בפסגת פירמידת השידורים במדינת ישראל. שום תוכנית טלוויזיה מתחרה (גם לא בתחומי הבידור) ,לא איימה על ההצלחה המשותפת של הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 ו- מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. השידור הישיר של "טקס בחירת מלכת היופי" של הזכיינית "רשת" בערוץ 2 צבר % 27.2, התוכנית "שֶמֶש" של חברת "קשת" בערוץ 2 השיגה רייטינג של  % 25.3, התוכנית "בשִידוּר חוֹקֵר" של רפי גינת ב- "רשת" קיבלה % 23.4, תוכניתו של רפי רשף ב- "קשת" הגיעה למאזן של % 22.4, תוכנית "הראשון בבידור" של דודו טופז צברה % 22.2, תוכנית "המיליונר" בהגשתו והנחייתו של הבדרן – שדרן הספורט יורם ארבל ברשת נשרכה מאחור עם % 20.4, יחד עם תוכנית קולגה "מִשְעָל חַם" של נִסִים מִשְעָל (גם כן ברשת) עם % 20.1. בקיצור כמות הרייטינג המדהימה שצברו השידורים הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בעונת 2000 – 1999 פגעה קשות ביוקרת ערוץ 2 המסחרי וגם בכיס שלו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניצבה לפתע שוב בחודשים מארס ואפריל של שנת 2000 בפתחה של תקופה משגשגת בשל שגשוגה של חטיבת הספורט שלה. היה מדובר בהתרחשותו של נֵס טלוויזיוני. לא פחות. אנוכי נוטש לרגע את קרני השמש הבהירות ואת שמי התכלת של אביב 2000 וחוזר ל ל- חֶשְרָת הֶעָבִים הכפולה בעידן יוסף בר-אל ב- 1993 / 1990 ו- 2005 / 2002.

סיפורה של תקופה משגשגת בחייו של ערוץ 1 בשנת 2000 שלא תחזור עוד על עצמה. מדובר בנֵס טלוויזיוני שהתרחש בתווך של שתי תקופות אוֹפֶל : ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 וניהולו את רשות השידור כמנכ"ל בשנים 2005 – 2002. הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל. רוֹש וְלַעֲנָה. 

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. תקופת מנכלותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי. כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ואהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה ההממשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז המינוי המופרך נאלצה במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים. כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד ? איזה אינטרס מובהק היה לשר רענן כהן להמליץ במארס 2002 בפני ראש הממשלה אריאל שרון דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ?

ב- 2 במאי 2005 התחוללה רעידת אדמה במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשותו של אריאל "אריק" שרון וסגנו אהוד אולמרט מדיחה את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכהונתו הרמה ומסלקת אותו לאלתר ממנהיגות השידור הציבורי. לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל נשלח בבושת פנים הביתה. מרבית הציבור בארץ איננו ער דיו, לא מתעניין, ולא מבין את חומרת התנהלותו המתמשכת של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בין כותלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" בתקופה שבין תאריך מינויו לתפקיד הרם באפריל 2002  לתאריך הדחתו במאי 2005. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר לעצמם את ממשלות ישראל לדורותיהן מדיחה מנכ"לים בעבר של רשות השידור ברמת אישיות של דור שנכחד ואיננו עוד עמנו כמו למשל של שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל, יִצְחָק לִבְנִי ז"ל, יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל, ו/או מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל ? מדוע אם כן הודח דווקא יוסף בר-אל מכהונתו הרמה וסולק ממנה ע"י ממשלת אריאל "אריק" שרון וסגנו אהוד אולמרט ?

יוסף בר-אל התגלה לי כמנהל טלוויזיה כושל ונטול כישרון כבר בשנים 1993 – 1990. אולם לא מייד. וועדת המכרזים של רשות השידור בראשות מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל בחרה בו ב- 10 ביולי 1990 להיות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא העדיפה אותו על פניהם של העיתונאי נסים משעל והבימאי הוותיק יוסי צמח ז"ל. מנהל כל רשת שידור באשר היא נושא על כתפיו אחריות כבדה. הוא איננו רק האחראי הראשי לשידור התוכן אלא מתפעל ראשי של טכנולוגיה טלוויזיונית מורכבת, מצבור אנושי, וההתנהלות לוגיסטית ענקית בתוכה. התוכן המשודר איננו רק פרי טעמו של מנהל הטלוויזיה שהוא כידוע העורך הראשי של הרשת, אלא גם פועל יוצא של ניהול נבון וניצול הגיוני של משאבי השידור העומדים לרשותו, לרבות תפעול נכון ויעיל של כוח האדם, ושימוש מושכל בלוגיסטיקה המורכבת של רשת הטלוויזיה בראשה ניצב. הבקיעים הראשונים בכישרון הניהול הטלוויזיוני של יוסף בר-אל הופיעו בכל עוצמתם בשידור הישיר בשבת אחה"צ – 9 בפברואר 1991 (בעיצומה של מלחמת המפרץ ה- 1) בו קטע וגדע בעת השידור הישיר ההוא על סמך שיקול עריכה מזויף ופגום את הפנדלים במשחק הגמר על גביע הטוטו שהתקיים בבאר שבע בין קבוצות מכבי חיפה – בית"ר ת"א. הוא נימק את הגדיעה חסרת ההיגיון בטענה טלפונית מגוחכת מביתו אותה מסר למפקח המאסטר באותה שעה המהנדס אלי קרייתי, "כי ליואש אלרואי היה כבר מספיק כדורגל". אלי קרייתי השיב לו : "יוסף בר-אל תמתין עוד כמה דקות, המשחק מסתיים מייד, נותרו רק בעיטות ההכרעה מ- 11 מ', זה שיא המתח, אל תקטע". יוסף בר-אל התרתח וזעק לשפופרת : "אלי קרייתי תעשה את אשר פקדתי עליך. ליואש אלרואי היה מספיק כדורגל. תוריד אותו ואת הכדורגל שלו מהשידור הישיר ותשים במקומו שידור חוזר של שרה'לה שרון" (המוסיקאית שרהל'ה שרון בת קיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן נחשבת להוגה, מנחה, ומבצעת של רעיון השירה בציבור) . זה מה שאלי קרייתי סיפר לי בתום שיחת הטלפון המביכה והמטומטמת כדבריו. המשחק בין מכבי חיפה לבית"ר ת"א הסתיים בתיקו 0:0 בתום 120 דקות ושתי הקבוצות נערכו לבעיטת הכרעה מ- 11 מ'. השידור ישיר של משחק הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה אמור להימשך עוד דקות אחדות. את המשחק ההוא שידרו מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון. היציעים היו ריקים לחלוטין (על פי הוראת כוחות הביטחון בשל ירי טילים עיראקיים על ישראל). רק כמה מסכות אב"כ לשעת חירום של עובדי הטלוויזיה שהיו מונחות על כמה מושבים באצטדיון בבאר שבע היו עֵדוֹת יחדיו עם 2000000 (שני מיליון) צופי טלוויזיה מסוגרים בבתיהם לשיאה של דרמת כדורגל שעמדה להסתיים בתוך דקות ספורות בפנדלים. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל גדע את השידור הישיר ברגע השיא שלו בנימוק ש- "ליואש אלרואי כבר היה מספיק כדורגל", כאילו מדובר במשימת שידור ישיר פרטית שלי.. הבנתי שבראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצב אדם לא רק שאיננו מוכשר אלא גם קל להשפעה ונוח ללחצים ע"י אנשים שעומדים במוקדי כוח שונים. כלל לא היה מפתיע כשהצהיר פוליטית את מה שהצהיר ללא כחל ושרק כעבור אחת עשרה שנים שחלפו (מאז 9 בפברואר 1991) בעיתון "מעריב" של יום שישי – 26 באפריל 2002, הצהרה שזעזעה את אוֹשְיוֹת העיתונאות הדמוקרטית במדינה חופשית כישראל. הוא הביע את דעתו באותו היום ההוא בפני גב' שרי מקובר עיתונאית "מעריב" כי הוא כמנהיג השידור הציבורי המיועד (עֶרֶב מינויו למנכ"ל רשות השידור על פי החלטת ראש הממשלה אריאל שרון ובהמלצת השר הממונה רענן כהן) מתחייב כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". לא ייאמן…? דווקא ייאמן…!

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב" מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר את על עצמו : אלוהיםם קרא לי ואמר : ג'ו סיים את המשימה שלך" והוסיף בריאיון שזעזע את אושיות העיתונאות במדינה דמוקרטית כישראל : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הדיחה אותו ממשלת ישראל במאי 2005 מכהונתו הרמה. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך : 2 במאי 2005. בחלוף שלוש שנים. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מסלקת ומדיחה את מנכ"ל רשות  השידור המכהן יוסף בר-אל לירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור. (באדיבות "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

יוסף בר-אל היה מגלומן נטול כל כישרון. איש דַל. מנהיגים דלים ונטולי כישרון לעולם יקיפו את עצמם ואת סביבתם הקרובה בעוזרים לא מוכשרים כמותם אך נאמנים להם. YesMen. 

לקראת תחילת כיסוי עונת הכדורגל בספטמבר 1991 היה ברור לי שהתוכנית "משחק השבת" אמורה להיות שוב מסמך עיתונאי קטוע וגדוע מפאת היעדר אמצעי הפקה, שידור, צילום, ועריכה. משהו בדומה ל תוכנית "מבט ספורט" שדן שילון ואלכס גלעדי הפיקו בסוף שנות ה- 60 וראשית עשור ה- 70 של המאה שעברה. ההבדל היה נעוץ כמובן בפער שבין שתי התקופות. שניהם, דן שילון ואלכס גלעדי פעלו בעידן ימי בראשית ואני פעלתי בימים שהטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר הייתה וותיקה, בעלת ניסיון, ומבוססת. האופציות הטכנולוגיות והלוגיסטיות שלה השתפרו. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בעצה אחת עם מנהל שירותי חטיבת ההפקה שלו מר יוסף "יוסי" משולם החליטו להקצות לי שני צוותים מידי ימי שישי ושבת לצורך כיסוי משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום). כלומר, יכולתי לכסות כ- % 33 ו/או במקרה הטוב משהו כמו % 50 מהמשחקים. מצב בלתי מתקבל על הדעת בשעה שהטלוויזיה הישראלית הציבורית מחזיקה בידיה באופן בלעדי ובלבדי את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. היה מדובר במעשה בגידה טלוויזיוני ביודעין בחוזה / הסכם שנחתם בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין התאחדות הכדורגל. הנהלת הטלוויזיה הישראלית הציבורית התנהגה כמונופול שידור מסריח ועלוב תוך עצימת עיניים של מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא אריה מקל ו- יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל. היה מדובר בתקופת ניהול מחורבנת. הטלוויזיה ישראלית הציבורית מחזיקה כ- מונופול בכל זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי (ליגה + גביע המדינה + משחקי נבחרת ישראל) אך מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית יוסף בר-אל יחדיו עם עושה דברו מנהל שירותי הפקה של המוסד יוסף "יוסי" משולם מחליטים לחשוף שליש ו/או במקרה הטוב % 50 מתמונת השידור. היה מדובר בגישה כוחנית, עלובה, ומתריסה של יוסף בר-אל. אין מנוס מלחזור שוב על מה שנאמר בבלוג ובשלושה עשר הספרים כי היה מדובר במנהל רשת שידור דל כישרון, מוגבל, וירוד אולם כוחני בשם יוסף בר-אל.

טקסט מסמך : 26 בפברואר 1991. כותרת ראשית בעיתון "חדשות" בעריכת יוסי קליין ובהוצאת המו"ל עמוס שוקן, "הטלוויזיה עושה צחוק מהכדורגל". בכותרת המשנית מצוין "כי לא יתכן שהטלוויזיה הישראלית הציבורית תרכוש את זכויות השידורים ותשתמש בהן לרעה". היה מדובר בעיתונאות טלוויזיונית מחורבנת שהנהיג וכפה יוסף בר-אל. עם נסיקתו המטאורית של מוטי קירשנבאום בשמי רשות השידור ב- 18 באפריל 1991 השתנתה מדיניות חשיפת הכדורגל הישראלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית מקצה לקצה. (מתוך לקט העיתונות של רשות השידור). 

בספטמבר 1991 אמרתי ליוסף בר-אל את דעתי עליו : "הניהול שלך מגוחך ושיקול דעתך הטלוויזיוני לקוי. אם אתה קונה זכויות שידורים טפל בסחורת השידור הזאת כמצופה מעיתונאי רציני, ואם לאו וותר על כל העניין". ב- 13 בספטמבר 1991 כתבתי לו את מכתב ההתפטרות שלי מניהול חטיבת הספורט. "אינני יכול עוד לשאת באחריות לעליבות הנוראית שהשתררה בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית", רשמתי לו.

טקסט מסמך : יום שישי – 13 בספטמבר 1991. מכתב ההתפטרות שלי מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט (עמוד מס' 1 מתוך 3) כפי שהוגש למנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית מרר יוסף בר-אל בגין מחסור באמצעי צילום והפקה. "אינני יכול עוד לשאת באחריות לעליבות הנוראית שהשתררה בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית", כתבתי לו. (ארכיוןן יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום שישי – 13 בספטמבר 1991. מכתב ההתפטרות שלי מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט (עמוד מס' 2 מתוך 3) כפי שהוגש למנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל בגין מחסור באמצעי צילום והפקה . "אינני יכול עוד לשאת באחריות לעליבות הנוראית שהשתררה בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית", כתבתי לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום שישי – 13 בספטמבר 1991. מכתב ההתפטרות שלי מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט (עמוד מס' 3 ואחרון מתוך 3) כפי שהוגש למנהל הטלוויזיה ישראלית הציבורית מר יוסף בר-אל בגין מחסור באמצעי צילום והפקה. "אינני יכול עוד לשאת באחריות לעליבות הנוראית שהשתררה בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית", כתבתי לו.. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום דברי הביקורת שלי ולאחר כתיבת המכתב הנ"ל הזה הפכתי לבר פלוגתא של מנהל הטלוויזיה הזה שקוראים לו יוסף בר-אל. הוא אומנם שיפר במשהו את אמצעי ההפקה, הצילום, והעריכה של חטיבת הספורט בראשותי אך סומנתי על ידו כיריב שלו. אף על פי כן הלך עמי כברת דרך וניאות לבקשתי לא רק לשדר ישיר את משחק הגמר על הגביע האנגלי ליוורפול – סנדרלנד במאי 1992 אלא הסכים לבקשתי להטיס לשם את השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין כדי שנעשה זאת מעמדת שידור באצטדיון "וומבליי". "יואש אלרואי שתהיה לי בריא זה באמת לא טוב לשדר אירוע ספורט ברמה כזאת הנערך באנגליה מהמוניטור Off tube בירושלים", שַח לי לפתע במין מתק שפתיים, בנינוחות מפתיעה, ורצינות תהומית. כשרצה ידע האיש העלוב הזה להיות ג'נטלמן מארץ הג'נטלמנים. השַדָּר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל היה FTNUR הנהנה העיקרי וכמובן גם הצופים שלנו.

טקסט מסמך : 21 במאי 1992. מאיר איינשטיין משדר ישיר את את משחק הגמר על הגביע האנגלי בין קבוצות ליוורפול וסנדרלנד מעמדת שידור באצטדיון "בלומפילד". עיתונאיי "מעריב" מר אבי מלר מחווה את דעתו אודות השידור הישיר ההוא. (באדיבות העיתון "מעריב").

תקופת ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 הייתה עבורי מפח נפש ויחד עם זה סוף ועמו התחלה חדשה. ביוני 1992 נבחר יצחק רבין (בן 70) שוב לראש ממשלת ישראל . הוא מינה את גב' שולמית אלוני מנהיגת מפלגת מר"צ לשרת החינוך והתרבות. שולמית אלוני הבלתי נלאית הצליחה לחולל תהפוכות ומפנה מרחיקי לכת ברשות השידור. היא הציעה למנכ"ל רשות השידור אריה מקל משרת קונסול מטעם משרד החוץ באטלנטה – ארה"ב בתנאי שיפנה את הכס למרדכי "מוטי" קירשנבאום. אַרְיֵה מֶקֶל הסכים לפנות את מקומו ו- ללכת תמורת קבלת משרה חדשה של קונסול משרד החוץ באטלנטה בירת מדינת ג'ורג'יה ב- ארה"ב. ב- 18 באפריל 1993 התמנה מוטי קירשנבאום במקומו למשרה הרמה של ניהול רשות השידור. בעת שיחות התחקיר שניהלתי עם גב' שולמית אלוני ב- 2005 אמרה לי כלהלן : "ביקשתי ממוטי קירשנבאום לפטר מייד לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה בשל היותו פוליטיקאי ולא עיתונאי".

טקסט תמונה : מחצית עשור ה- 90 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : היועץ המשפטי של רשות השידור ד"ר עמית שכטר, מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (מאחור), השרה שולמית אלוני ז"ל, ונשיא ה- EBU הגרמני ד"ר אלברט שארף. (באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום לא מילא את פקודתה מייד. הוא המתין קמעא ואז ביולי 1993 הדיח את יוסף בר-אל ומינה במקומו את יאיר שטרן למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בראשית עידן מוטי קירשנבאום סילק יוסף בר-אל בעצה אחת עם הממונה הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות אלימלך רם את תוכנית האקטואליה "מבט ספורט" עתירת הרייטינג משמונה בערב מידי יום חמישיי לשתיים עשרה וחצי אחר חצות. לא יאומן…? ייאמן…! במקום "מבט ספורט" תוכנית איתנה בעלת ערך עיתונאי – חדשותי שפנתה לדור הצעיר והמבוגר כאחד, הוא שיבץ לשמונה בערב בימי חמישי את תוכנית הנפל הקנויה "בֶּנִי הִיל" הנואף המזדקן עם השפנפנות שלו. צריך להבין "בֶּנִי הִיל" תוכנית קנויה ועלובה שודרה ב- Prime time של השידור הציבורי. הרצתי לאֵלִימֶלֶך רָם ז"ל וליוֹסֵף בַּר-אֵל את מחאותיי ב- 2 וב- 28 במאי 1993. הנה הן כלשונן. המחאה ליוסף בר-אל נכתבה בכתב ידי ובדם לבי.

טקסט מסמך : 2 במאי 1993. ראשית עידן מנכ"ל רשות השידור החדש מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום. זהו מכתבי למנהל חטיבת החדשות והבוס הישיר שלי אלימלך רם הדן בהעתקתת "מבט ספורט" תוכנית אקטואליה עשירה ברייטינג המשודרת באורח קבע בשמונה בערבב והעברתה ללא שום סיבה מוצדקת לחצות וחצי (00.30). לא יאומן…? דווקא ייאמן…!! הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכה זה מכבר לבימת שידור רדודה ערב הקמתו של ערוץ 2 המסחרי. הסטת "מבט ספורט" לשעה שבה כל הדור הצעיר נם כבר את שנתו הייתה החלטה אומללה ועלובה של מנהל טלוויזיה לא מוכשר יוסף בר-אל שנסמך על תמיכתם הפעילה של מנהל חדשות חלש אלימלך רם ומנהל חטיבת תוכניות כושל בשם אליעזר יערי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום שישי – 28 במאי 1993. מציאות טלוויזיונית בלתי מתקבלת על הדעת ב- ראשית עידן מנכ"ל רשות השידור החדש מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום. זהו מכתב המחאה שכתבתי בכתב ידי ודם לבי ושלחתי למנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אודות הסטת "מבט ספורט" לחצות וחצי בימי חמישי בשבוע , והצבתה במקומה בשמונה בערב את תוכנית הבידור הקנויה והקלוקלת "בני היל" הנואף המזדקן. עותקים מהמסמך נשלחו למנהל חטיבת התוכניות אליעזר יערי ומנהל מחלקת ההגשה גב' יפה מישורי. שאלתי את עצמי, מילא יוסף בר-אל אולם כיצד זה מנהל חטיבת התוכניות אליעזר יערי מסכים לשיבוץ עלוב וקלוקל כזה ומדוע ולמה מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום עדיין מחריש ואיננו מתערב נוכח שידור ציבורי כל כך בזוי וירוד. ב- Prime time שלו משודר נֶפֶל עלוב ומשפיל שכזה וכולם מסכינים ושותקים. ביולי 1993 הדיח מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ומינה תחתיו את יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

זה לא היה הכל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית והטכנולוגיה שלה נוהלו ביד כושלת. כולם ראו את זה אך ביכרו לשתוק. ב- 13 ביוני 1993 שיגרתי מכתב מחאה לדוד יוגב מנהל שירותי ההנדסה בטלוויזיה הישראלית הציבורית (בתקופת מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל) המבקר את ניהולו והתנהלותו. הוא זכה במכרז מנהל חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לפני כמה שנים והוכיח כי הסיסמה "הטובים לחיל האוויר" היא לעיתים חסרת כיסוי. הוא היה מנהל חסר יוזמה, לא יעיל, שלא קידם במאום את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטכנולוגיה הטלוויזיונית לא רק שהייתה מועטה ומוגבלת אלא קפאה על שמריה. שיגרתי לו את המסמך בצער רב גם מפני שבסך הכול היה איש טוב ונוח לבריות, שוב, אך חסר לחלוטין רוח מנהיגות. דוד יוגב הגשים במידה רבה את רוח הַסְלוֹגָן האמריקני, "Good guys – finish last". עותק מהמסמך הטכנולוגי נשלח גם למנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה קטסטרופה. היא הפכה לשוֹר עצל במקום להיות סוס דוהר.

טקסט מסמך : 13 ביוני 1993. מכתב מחאה מנומק (עמוד מס' 1 מתוך 2) שנשלח על ידי למר דוד יוגב מנהל חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת יוסף בר-אל, על שאיננה עומדת ברמת השירותים שהיא נדרשת להעניק לשידורי הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 13 ביוני 1993. מכתב מחאה מנומק (עמוד מס' 2 ואחרון מתוך 2) שנשלח על ידי למר דוד יוגב מנהל חטיבת ההנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתקופת יוסף בר-אל, על שאיננה עומדת ברמת השירותים שהיא נדרשת להעניק לשידורי הספורט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביולי 1993 הודח יוסף בר-אל מכהונתו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום ז"ל. בקיץ 2002 סבה ההיסטוריה על צירה ואותו יוסף בר-אל הדל התייצב שוב בקדמת הבמה, התמנה למנכ"ל רשות השידור הבא במקומו של המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון. מפני שהפכתי לבר פלוגתא שלו מקדמת דנה הוא הורה למ"מ מנהל הטלוויזיה מר יוסף "יוסי" משולם להורות לי לשדר את אירועי הספורט הבינלאומיים הרלוואנטיים מחו"ל Off tube מהמוניטור בירושלים לרבות מונדיאל הכדורגל של יפן / קוריאה 2002. זה היה הקֵץ. לא קִיצוֹ של ערוץ 1. קִיצִי שלי. המסמכים מהתקופה ה- אָפֶלָה ההיא נשמרו והם מאפשרים לי לתעד עבור קוראי הבלוג את מציאות הימים ההם. לא יאומן…? דווקא ייאמן…!

טקסט מסמך : 15 ביוני 2002. נכתב על ידי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי אודות החלטתו של מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם לשדר את אירועי הספורטט הרלוואנטיים מחו"ל בשיטת Off tube מהמוניטור בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 18 ביוני 2002 (עמוד מס' 1 מתוך 2). נכתב על ידי למ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם אודות מדיניות שידורי ה- Off tube מהמוניטור בירושלים של אירועי ספורטט מחו"ל. ברור שהנחתי את המפתחות על שולחנם של מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ויוסי משולם שלו שכיהן בתפקיד מ"מ מנהל ערוץ 1, והלכתי הביתה. עליבות שאין דומה לה יחדיו עם חשרת עבים, השתררו על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 18 ביוני 2002 (עמוד מס' 2 ואחרון מתוך 2). נכתב על ידי למ"מ מנהל הטלוויזיה יוסי משולם אודות מדיניות שידורי ה- Off tube מהמוניטור בירושלים של אירועי ספורט מחו"ל. עליבות שאין דומה לה, חשרת עבים, השתררו על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וכיסו את שמי רשות השידור. ברור שהנחתי את המפתחות על שולחנם של יוסף בר-אל ויוסי משולם והלכתי הביתה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התייצבותו של מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 18 באפריל 1993 בפסגת השידור הציבורי יחדיו עם הדחתו של יוסף בר- אל מכֵּס ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ו- מינויו של יאיר שטרן לתפקיד מנהל הטלוויזיה הבא – שינו בבת אחת את המצב העגום לטובה. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כבר לא היו בסביבה. שמם ופועלם ברשות השידור נשכח. במקומו של יוסף בר-אל שסולק מהשידור הציבורי התמנה מרדכי שקלאר למנכ"ל רשות השידור. אולם זה כבר לא היה אותו דבר כמו החיזיון ההוא לפני תריסר שנים באפריל 1993 כשמוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הפציעו בשמי הרשות.

חודשי השגשוג של מארס ואפריל בשנת 2000 הם אנטי תזה מובהקים לתקופת ניהולו של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1990 / 1993 ותקופת מנכלותו את רשות השידור בשנים 2005 / 2002.

עכשיו באותו יום חמישי ההוא של 30 במארס 2000 בשעה אחת עשרה ורבע בלילה, ניצבה לידי וסמוך לניידת השידור שלנו (קרוב לשער 6 בהיכל הספורט ביד אליהו) כל צמרת ההנהגה של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : המנכ"ל אורי פורת ז"ל, סמנכ"ל כוח אדם עמרם עמר, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב, יו"ר וועדת הכספים של מליאת רשות השידור אַלוֹן אַלְרוֹאִי, מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי, ומנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן – נבוכים, חפויי ראש, מבולבלים, ומאוכזבים. כולם נועצים בי מבטים מבוהלים, מודאגים וממלמלים לעצמם, "מה יהיה ? הרי ה- Final Four איננו שלנו ! איך קרה כדבר הזה ? מה יגיד עלינו הציבור ?". תמונה עגומה בלתי נשכחת וסבוכה. חשכה ירדה על היכל הספורט ביד אליהו וגם על ניידת השידור שלנו והפיצה אווירת נכאים. רבבת הצופים כבר הסתלקה מזמן מההיכל. כמה כוכבים נצנצו ברקיע ושקט קריר ואביבי השתרר סביבנו. גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי הקדורניים כבר החלו במאמץ משולב, מתואם, וסודי להדיח את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מתפקידו ובאותו מהלך לסלק מניהול הטלוויזיה את יאיר שטרן. באשר ליאיר שטרן הם לא היו צריכים להתאמץ יתר על המידה מפני שכהונתו הגיעה לסיומה ממילא. בקיץ 1999 הסתיימה כחוֹק תקופת כהונתו השנייה הרצופה של יאיר שטרן כמנהל הטלוויזיה. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שלמד להכיר אותו מאז חודש מאי 1998, השכיל גם לאהוב ולהוקירו. הוא שינה לחלוטין לטובה את דעתו על יאיר שטרן ואודות מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דעה סוּפֶּר שְלִילִית אותה גיבש אודות שניהם בחודש מאי של שנת 1998 הפכה לסוּפֶּר פּוֹזִיטִיבִית במארס 2000. הימים ההם של מאי 1998 היו כזכור ימי הקלטת הלוהטת שהפיק ערוץ 33 באקראי (בראשות יוסף בר-אל) של הטלוויזיה הציבורית בה נראה ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו ניצב לצדו של ראש העירייה אהוד אולמרט בחגיגות האליפות של בית"ר ירושלים בכיכר ספרא בקדמת בניין העירייה בירושלים, שם הוא מברך את הקבוצה על זכייתה באליפות המדינה בכדורגל. בעוד ראש הממשלה בנימין נתניהו מברך, זועק ההמון הבית"רי לעברו בסערת רוחות רבתי, "מוות לערבים, מוות לערבים…" מבלי שבנימין נתניהו מהסה אותם. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל האשים אשמת שווא את עורכי החדשות של "מבט" אלישע שפיגלמן ז"ל ונתן גוטמן יבד"ל כי כאִילוּ בישלו וערכו את הקלטת, ושינו את מהלך האירועים בשעה שהצמידו את ה- Audio של זעקות אוהדי בית"ר ירושלים "מוות לערבים" ל- תמונת ה- Video נאום ראש הממשלה לאחר שזה כבר עזב את השטח. במעשה הנֶפֶל הזה כעורך ראשי של רשות השידור הפגין המנכ"ל אורי פורת נאמנות מופלגת לראש הממשלה ביבי נתניהו האיש שמינה אותו חודש קודם לכן באפריל 1998 למנכ"ל רשות השידור, אך לא אמר את האמת. ראש הממשלה בנימין נתניהו אץ – רץ לעיתונות הכתובה ומיהר להלל את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת.

טקסט מסמך : מאי 1998. ראש הממשלה בנימין נתניהו נוקט טקסט בלתי הגון, לא ישר, ולא נכון משבח ללא סייג את פרי מינויו אורי פורת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור במילים הנחרצות, "…סוף סוף מישהו עושה סדר במאפיה השמאלנית של ערוץ 1…". חופף למה שהוא מצהיר עכשיו ב- 2017 בחלוף תשע עשרה שנים, בחוסר יושרה והגינות, על תעשיית הדכדוך העיתונאית הפועלת במדינת ישראל. (באדיבות "ידיעות אחרונות" ומו"ל העיתון ארנון "נוני" מוזס). 

יאיר שטרן ורפיק חלבי העניקו במאי 1998 גיבוי אוטומטי לשני העורכים שלהם אלישע שפיגלמן ז"ל ונתן גוטמן יבד"ל. מייד נוצרה התנגשות בין קברניטי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למנכ"ל החדש שרצה לרצות את שולחיו. אורי פורת ביקש לערוף את ראשם של שני מתנגדיו. רק התמנה וכבר יש לו בלגן בטלוויזיה. בקיץ 1998 ביקר אותי בפאריס בעת שידורי מונדיאל צרפת 1998 ולא הפסיק לסַנֵן לעברי מבין שיניו, "יאיר שטרן ורפיק חלבי מפוטרים…הם רק לא יודעים את זה…". בינתיים גוועה הפרשה ואורי פורת שלא היה טיפש הפך לאוהבו (ו- מעריכו) של יאיר שטרן. הוא ראה בו איש נאמן לשידור הציבורי, בעל ידע, ובעל יושרה ודרך ארץ. המנכ"ל אורי פורת החליט להאריך את כהונתו של יאיר שטרן בשנה אחת למרות אופוזיציה מָרָה שהובילו בוועד המנהל של רשות השידור שני האנשים בעלי ההשפעה הרבה היו"ר גִיל סַמְסוֹנוֹב וחבר הוועד המנהל אַלוֹן אַלְרוֹאִי נגד ההארכה הזאת. גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי לא רחשו כל הערכה מקצועית ליאיר שטרן ודרשו להחליפו לאלתר אך המנכ"ל עקף אותם בסיבוב לעֵת הזאת. יתר על כן. הוא אורי פורת קיווה למנות באמצעות מכרז רשמי את רפיק חלבי כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בבוא העת. גם רָפִיק חַלָבִּי לא היה אהוב לִבָּם של גִיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי, ואולי של עוד כמה חברים בוועד המנהל והמליאה. יותר מכולם היו שני אנשי מפלגת הליכוד הללו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי נעדרי הערכה וסימפתיה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. היה מנוי וגמור עמם לסלק מהמדוכה את הטריאומוויראט אורי פורת + יאיר שטרן + רפיק חלבי. שניהם שחו לי בזמנו כי זה גם לא יהיה כל כך קשה.

טקסט תמונה : אביב 1999. תככנות במסווה של שילוב ידיים מדומה. הפוליטיזציה של השידור הציבורי בעיצומה. מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן (משמאל), יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב (במרכז), ומנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל (מעשן כבד סיגריה בידו, מימין) מניפים יחדיו בירושלים את סמל המולך הטלוויזיוני הבידורי פרס ה- EBU, של ה- Eurovisio o song contest. גיל סמסונוב משתף פעולה לפני הקלעים עם יאיר שטרן ואורי פורת, אך פעל ועשה מאמצים גדולים מאחורי הקלעים להדיח ולסלק מתפקידם את שני בכירי רשות השידור וערוץ 1. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יאיר שטרן רצה ב- הארכת מינויו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (הוא ניהל אותה מאז קיץ 1993), אך התנה זאת חד משמעית ברכישת נתח שמן מהכדורגל הישראלי ללא שום תירוצים הפעם, וכן הארכת מינויו של רפיק חלבי לתפקיד מנהל חטיבת החדשות. עכשיו עמדה לפוג כהונתו ממילא בתוך חודש ב- 30 באפריל 2000. גיל סמסונוב ואלון אלרואי נעמדו על רגליהם האחוריות נגד הארכה נוספת ליאיר שטרן. "על גופותינו", הכריזו ונתנו תוקף להכרזתם. ב- 30 באפריל 2000 סולק יאיר שטרן ממשרתו. למחרת ב- 1 במאי 2000 התמנה יאיר אלוני ל- מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של יאיר שטרן המודח. המאמץ העיקרי של גיל סמסונוב ואלון אלרואי הופנה כעת נגד אורי פורת שכהונתו הייתה אמורה להימשך עוד זמן רב עד חודש אפריל של שנת 2003. גיל סמסונוב ואלון אלרואי רחשו הערכה מועטה לצוות המקצועי המוביל של הרשות אם בכלל, ולגלגו על רצונם של אורי פורת ויאיר שטרן לקדם את רפיק חלבי לתפקיד מנהל הטלוויזיה הבא בסיום כהונתו של יאיר שטרן. הספקתי להיפרד דקות ספורות קודם לכן באופן אישי מהצלמים והטכנאים שהשתתפו בשידור הישיר ההוא.

בעוד אנשי ניידת השידור הצלמים, הטכנאים, "והרִיגֶרִים" (פועלי עזר שכירים המסייעים בפירוק וסחיבת המצלמות הגדולות ואביזרי הצילום הכבדים מהיכל הספורט והעמסתם על ניידת השידור) מכלים את מלאכתם בסיפוק ושביעות רצון מפרקים את ציוד התקשורת הרב המפוזר סביב ניידת השידור, מגלגלים במרץ בחזרה לתוּפִּים את מאות המטרים של כבלי המצלמות והמיקרופונים, ואורזים את הציוד אל קִרְבָּה, עמדה שם הנהלת הרשות דוממת כמו חפצי השידור האילמים שזה עתה שבתו ממלאכתם. היו שם מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן, מנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי, יו"ר הועד המנהל של רשות השידור מר גִיל סַמְסוֹנוֹב וחבר הועד המנהל של רשות השידור מר אַלוֹן אַלְרוֹאִי ששימש בתפקיד החשוב של יו"ר ועדת הכספים של מליאת רשות השידור. הם היו שרויים בפאניקה מוחלטת ואובדי עצות בשל העובדה המצערת  שזכויות השידור של ה- Final Four אינם בידם (באשמתם ובאשמתו של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מר מוטי לוי), אלא בידי ערוץ הספורט בכבלים.

טקסט תמונה : דצמבר 1981. היכל הספורט ביד אליהו. סביבת ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הורכבה מרכיבים אנושיים וטכנולוגיים. לא השתנתה כהוא זה גם בחלוף כל כך הרבה שנים. אנוכי בצוותא עם המאבטחים של ניידת השידור "ה- OB  הלָבָן" (ניצבת ליד שער מס' 6 בהיכל הספורט ביד אליהו) בעת אחד ממבצעי השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א אז בגביע אירופה. טכנאי הניידת פרשו בכל שידור ישיר בהיכל הספורט ביד אליהו עשרות גלילים ואלפי מטרים של כבלי חשמל, Video, ו- Sound לפני תחילת כל שידור הישיר, ונדרשו לאוספם בתומו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                     

ראיתי בצִוותי ניידות השידור שלי את עמוד האש ההולך לפני כל מחנה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הערצתי את יכולתם המקצועית ואת מסירותם הגדולה ודבקותם במשימות ואתגרי השידור שהצבתי בפניהם. הערכתי את אהבתם היוקדת לי ולשידורי הספורט שלי. נפרדתי גם מצוות השידור המתוגבר שלי שאהבתי והערכתי, השַדָּרִים מאיר איינשטיין ואורי לוי, וצֶמֶד הפרשנים אלי סהר ורלף קליין. הודיתי להם במילים חמות על מקצועיות ומקצוענות השידור הישיר שלהם. מצאתי צורך להודות לבימאי השידור הישיר של מכבי ת"א – פאף בולוניה 63:79 ראובן "רוּבִיק" פּוֹדְגוֹר, ולחבק חיבוק חם את מפיק השידור ששי אפרתי. הוא היה בעיניי האיש החשוב ביותר בהפקה שנשא לצִדִי באחריות למלאכה המשולבת של  עיתונאות + ההפקה + טכנולוגיה + לוגיסטיקה ותיאומים רבים ושונים עד לרישום וקביעת Line up השידור הכולל. הבטחתי להם שיהיה מה שיהיה אני אעשה כל מאמץ שאומנם נתראה בסלוניקי 2000. נפרדתי מקבוצת אנשים גאה, טכנאים, צלמים ועיתונאים, שזה עתה סיימה עוד מבצע שידור בהצלחה, ופסעתי צעדים ספורים בלבד לעבר אנשי הנהלת רשות השידור שניצבה ליד ניידת השידור המפורקת. הלילה היה קריר ובהיר. תאורת הרחוב האירה את מבטיהם הכבויים והמודאגים. לא היה ספק שררה שם אווירת דכדוך. השידור הציבורי ניצח באותו יום חמישי ההוא – 30 במארס 2000 יחד עם מכבי ת"א אך לא העפיל עִמה לשלב הגמר בסלוניקי. גמלה בלבי הדרך לומר את דבריי מייד למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ויו"ר הוועד המנהל של הרשות גיל סמסונוב ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן : "אין טעם לבכות ולהתבכיין על מהלכים שנעשו ו/או לא נעשו בעבר ע"י ההנהלה. עכשיו צריך לעשות כל מאמץ לרכוש מייד את זכויות השידורים מידי ערוץ הספורט (ערוץ 5) בכבלים. אפשר לקנות כל אחד בכסף. גם את מיילן טנזר", והוספתי, "או למצוא דרך לשדר ישיר במשותף יחד עימם. אם נדרש לשדר "ראש בראש" מולם נכה אותם בתחרות הזאת שוֹק על יָרֵךְ. יאיר שטרן ואנוכי מנהלים כבר מו"מ עם ערוץ הספורט, אך אלוּ הם צעדי גישוש. שום דבר לא סגור. שום דבר לא חתום ושום דבר לא מובטח". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן תמך מייד בדבריי. הוא עבר עִמי את שביל הייסורים שהיה מוכר כל כך טוב לשנינו וידע היטב על מה ובמי מדובר. "יואש צוֹדֵק", אמר לסובבים. השני שהתעשת בין אנשי החבורה היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גִיל סַמְסוֹנוֹב, שאמר נחרצות ובקול רם : "יואש, קח מיליון דולר והביא לנו את ה- Final Four. הוועד המנהל יאשר זאת", ופנה אל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת והוסיף , "אנחנו צריכים לתת ליואש אלרואי לנצח את ערוץ 5". גיל סמסונוב זרק את המספר העצום הזה בן שבע הספרות לחלל האוויר רק מחמת הבושה. החרה – החזיק אחריו חברו וידידו האישי בוועד המנהל אלון אלרואי, שאמר בכעס ואכזבה גלויה : "כן יואש, יש לך את האישור שלנו, אני חושב שיש לך את הגיבוי של כולנו כאן. לא יכול להיות שהטלוויזיה הישראלית הציבורית –  ערוץ 1 לא תשדר את מכבי ת"א ב- Final Four, לאחר שקודם לכן שידרה את כל 23 המשחקים שהובילו את מכבי ת"א לסלוניקי. איך נסתכל בעיניי הציבור משלם האגרה, מה יגידו יחשבו עלינו. הוועד המנהל בראשותי ויחד עם חברי אלון אלרואי יאשר את המחיר". ממש מילים רושפות אש וחוצבות סלעים. הן רק נאמרו מאוחר מידי ע"י שני אנשי הוועד המנהל של רשות השידור שחלקו על המנכ"ל שלהם בכל תחום אפשרי ברשות, אך היו פרטנרים ותומכים נלהבים שלוֹ בחזוֹן שידור יחיד ובלעדי, הלא הוא רכישת זכויות משחקי מכבי ת"א באירופה. ברור ששררה שם פניקה מחמת הבושה. לפתע התעוררה לה גאוות היחידה אך זה היה באיחור זמן עצום. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, מלמלתי לעצמי. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת סיכם את שיחת המפגש, כלהלן : "יואש אלרואי, יש כאן הסכמה כללית, כולנו כאן סומכים עליך. תשיג לנו את זכויות השידורים". צריך להבין שפקודת הרֶכֶש החדשה שהוטלה עלי בחצות הליל של 30 במארס 2000 להשיג מערוץ 5 בכבלים את זכויות השידורים של ה- Final four אפילו תמורת מיליון דולר ע"י הטריאומוויראט גיל סמסונוב, אלון אלרואי, ואורי פורת – נעשתה תחת לחץ גדול. עד כדי אובדן עשתונות, ומבלי שהצוות הבכיר מיידע בפעולה הפיננסית היקרה הזאת את סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי.

העניינים עם ערוץ 5 בכבלים הלכו והסתבכו בעקבות השאיפה של כולנו להשיב לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את תהילת העבר שלה ואת ה- Final four של סלוניקי 2000 בכל מחיר (כמעט). איש לא שיער עד להיכן תרחיק לכת ההסתבכות. פונקציה אחת נעדרה ממעגל ההנהלה באותו רגע בלילה של 30 במארס 2000. היה זה סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ששלח את בנו למשחק המסקרן במקום להתייצב בעצמו בחלון הראווה של רשות השידור. היה לרשות הסכם לא כתוב בחוזה הכתוב עם הנהלת מכבי ת"א כי עליה לספק מספר כרטיסים למשחקיה (בשער 3 בהיכל ביד אליהו) לאותם אנשי הנהלת רשות השידור שחפצים לצפות במשחקים. אורי פורת היה אורח קבוע בכל משחק. הוא העריץ את מכבי ת"א. מוטי לוי היה נטול רגשות בעניין. מכבי ת"א לא עניינה אותו. עניין אותו מצבה של הקופה הציבורית שעליה היה אחראי. כשהגיע הרגע ב- 1998 במאבק בין רשות השידור לבין ערוץ 5 הזכויות על רכישת זכויות הכדורסל הבינלאומי לרבות ה- Final four, הוא הודיע לנציג ה- FIBA הצרפתי זֶ'רוֹם וָואלְקֶה (Jerom Valcke) כי הוא לא מתכוון לשלם לו את המחיר שהוא מבקש ושיחפש את החברים שלו בערוץ 5 בכבלים. ההימור הצליח לחלוטין מפני שבעונת 1999 – 1998 מכבי ת"א לא העפילה ל- Final four , אך הסתבך עונה אחת אח"כ. מוֹטִי לֵוִי חסך כסף לאורי פורת מְחַד אבל מאידך הותיר אותו בידיים חשופות באותו הרגע המכריע של 30 במארס 2000 בו הגיעה אומנם מכבי ת"א ל- Final four לאחר היעדרות בת עשור. יאיר שטרן ואנכי התחלנו כבר לגָשֵש אצל מנהל ערוץ 5 בכבלים מָיְילֶן טָנְזֶר האם ייאות לוותר על בכורתו ולמכור לנו את זכויות השידורים של תחרויות ה- Final Four בסלוניקי 2000. החלפנו דברים אך החוזה היה רחוק מלהיסגר. הנהלת רשות השידור המקצועית והציבורית הייתה בצרוֹת. אילו הייתה מקשיבה לי ופוקחת בזמן את עיניה שטחו מראות את העתיד, ובוחנת בקפידה את מעשיה בעת המכרז על זכויות השידורים של הכדורסל האירופי והעולמי לחמש השנים הבאות  2004 – 1999, הייתה נדרשת לשלם עכשיו הרבה פחות לאירוע הספורט היוקרתי שהיה אמור להיות ממילא שלה. עכשיו נדרשה רשות השידור לרדת על בּירכיה בפני ערוץ הספורט כדי לזכות "ברצונו הטוב" וכדי שייאות לחְלוק עמנו את שללו. איש לא ידע ולא יכול היה להעריך (גם לא אני) מה יהיה מחירו הסופי של הכישלון שהפך לביזיון. בחצות הלילה הקר של יום חמישי – 30 במארס 2000 הסכימה רשות השידור בלֵית ברירה להקציב 1.000000 (מיליון) דולר לסילוקה של הבושה. זה היה מדהים.

המנכ"ל אורי פורת ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי הנהנו בראשיהם והסכימו לדבריהם של גיל סמסונוב ואלון אלרואי. למנכ"ל הרשות לא הייתה עכשיו ברירה אלא להיענות לאתגר הפיננסי העצום הזה בן מיליון דולר שנזרק לחלל האוויר ע"י יו"ר הועד המנהל. האלטרנטיבה השנייה הייתה הפקרת זירת ההתרחשות בסלוניקי – יוון לטובת שידורים בלעדיים של ערוץ הספורט ב- 18 ו- 20 באפריל 2000, ובעקבותיה מה שיוותר לטלוויזיה הישראלית הוא להתפאר "בחיסכון" כספי. האפשרות המבישה הזאת לא נלקחה עוד בחשבונו של איש מהנוכחים. אובדן מהסוג הזה היה מטיל צֵל כבד לנצח על הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור ועַל הנהגתה הציבורית ומנהליה המקצועיים גם יחד. ההנהלה הראשית סמכה את ידיה על מנהל הטלוויזיה ועלי. ליד ניידת השידור המפורקת הם העניקו למנהל הטלוויזיה ולי את הסמכות המלאה להשיג את זכויות השידור גם אם נדרש לשלם בעבורם מיליון דולר. סמנכ"ל הכספים מוטי לוי הושאר מחוץ לתמונת המו"מ . סיום המו"מ נקבע לשבת – 1 באפריל 2000 , בשתיים בצהרים.

עזבתי עכשיו את היכל הספורט ביד אליהו יחדיו עם הבוס הישיר מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בדרכינו למסעדת "דִיקְסִי" הסמוכה בתל אביב. נסענו ברכבו הפרטי. הוא היה כבר בדרכו לחופשת סוף שבוע בכפרו דליית אל כרמל אך שמח לסעוד עִמי למרות השעה המאוחרת. השעה הייתה כבר כמעט אחת אחר חצות. בדרכינו ראינו עשרות אלפים נוהרים לכיכר רבין (לשעבר כיכר מלכי ישראל) כדי לחגוג את העפלת מכבי ת"א ל- Final Four  בסלוניקי. גיליתי עכשיו שלא אכלתי מאום ביממה האחרונה בשל מתח השידור העצום. שנינו מתנו מרעב. לא יכולנו שלא לנעוץ בתאווה את שינֵינו בסטֵייק העסיסי. שמחה, כעס, תקווה, ושוב חרון מילאו את לִבּי לפני שהגיע שלב התחינות הַשָנוּא עלי. רעיון הזחילה לרחוב קרמניצקי 14 בתל אביב מקום משכנו של ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים ובּוּשַת התחנונים בפני מיילן טנזר לא נתנה לי מנוח והדירה שינה מעיניי. כל חיי אני חי על פי העיקרון ואומר לעצמי כי טוֹב לי למוּת על רגליי מאשר לחיות על ברכיי. "זה האופי המחורבן שלי", אמרתי לרָפִיק חַלָבִּי במסעדת "דִיקְסִי" התל אביבית בעודנו לועסים בשר מעדנים, והוספתי, "אני שונא להתחנן. גם בעסקי טלוויזיה". ידעתי מה צופן לנו העתיד. היה ברור ליאיר שטרן ולי שעכשיו נדרש לכרוע ברך ולהתחנן. היינו שבויים בידיו של ערוץ 5 בכבלים שלא באשמתנו. לרע וגם לטוב. שנינו היינו צריכים עכשיו לנקוט במדיניות אלגוריתמית סודית.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי הבאנו למו"מ החפוּז עם ערוץ הספורט את הרצון הטוב שלנו . מיילן טנזר החיש למפגש הטלפוני בינינו את היועץ המשפטי שלו עו"ד שמולי'ק קסוּטוֹ. זה היה מו"מ טלפוני. אנחנו בירושלים והם בתל אביב. ערוץ הספורט היה שרוי באפריל 2000 בקשיים כספיים כבדים מנשוא. הוא רכש עוד ועוד זכויות שידורי ספורט ועמד מזה זמן בפני קריסה כלכלית. הטלוויזיה הציבורית נקרתה לו בדיוק ברגע הנכון. הבוסים של הטלוויזיה בכבלים הורו למיילן טנזר למכור את סחורת השידור או לפחות את חלקה לטלוויזיה הציבורית כדי לאזן במשהו את תקציבם. הופתעתי מאוד בתחילה מהסכמתם למכור לנו לחלוטין את בלעדיות שידורי ה- Final Four. נדמה היה שהם מסכימים להצעת 1.000000 (מיליון) הדולר שלנו בה יוותרו לחלוטין על הזכות לשָדֵר מסלוניקי תמורת הממון האדיר שייפול בחלקם. אח"כ שִינוּ את דעתם והציעו לנו להצטרף אליהם לשידורים הישירים מסלוניקי תמורת מחצית המחיר. ידענו שערוצי הכבלים שרויים זה מכבר בצרות כספיות בעקבות הסתבכותם בתשלומי הכדורגל המופרזים. לא שיערנו עד כמה ההסתבכות הפיננסית שלהם הרחיקה לכת. עכשיו הם ניסו למַזְעֵר את נזקיהם בשעה שהציעו לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לחלוק עימם את המעמסה הכספית הכבדה. ערוץ 5 בכבלים דמה לפתע לבנק כושל שמלווה בריבית קצוצה. לראשונה בתולדות הטלוויזיה בישראל התפתחה התמודדות בעלת עניין מאין כמותה של "ראש בראש", רשת מול רשת, בין שני ערוצי טלוויזיה. יוקרה רבה של שני הצדדים הייתה מונחת על כף המאזניים.

זה בדיוק מה שעשיתי. ערוץ הספורט בטלוויזיה בכבלים היה בעל ברית מדומה שלנו. מתחרה טלוויזיוני שיאיר שטרן ואנוכי היינו חייבים להדביר. המו"מ הטלפוני בשבת – 1 באפריל 2000 בין שני בעלי ברית שידור התארך לכדי שבע שעות. סוכם שכל צד יקים לעצמו עמדת שידור נפרדת בהיכל הכדורסל בסלוניקי 2000 ובכך יוכל לשָדֵר לתחנת האם שלו כראות עיניו את כל האירועים הקשורים למפעל ובראשם כמובן את ארבעת משחקי ה- Final Four, מבלי להיות תלוי איש ברעהו. הוחלט שעשיית הכתבות וארבעת השידורים הישירים הם בלעדיים לשני גופי השידור בלבד – הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ הספורט בכבלים המחזיקים כעת במשותף בזכויות השידורים. הוסכם על דעתם של שני בעלי הברית כי תגי הזיהוי המאפשרים לצוותי הצילום והשידור של המשחקים לנוע בחופשיות ולהיכנס לאתר המשחקים בהיכל בסַלוֹנִיקִי יוענקו אך ורק לאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועובדי ערוץ הספורט. תמורת התענוג הזה הסכמנו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנוכי לשלם לערוץ 5 בסופו של דבר סכום של 400000 (ארבע מאות אֶלֶף) דולר עליו נוסף מע"מ של 70000 (שבעים אלף) דולר, ובנוסף לאפשֵר להם במסגרת ההסכם, גם דריסת רגל בשני אירועי הספורט הבינלאומיים החשובים ביותר של שנת 2000 : אליפות אירופה לאומות בכדורגל (2000 Euro) שעמדה להיערך בקיץ בהולנד ובלגיה וכן אולימפיאדת סידני 2000 המתקיימת בסתיו באוסטרליה. תשלום טלוויזיוני וכספי כבד של ערוץ 1 הארצי לערוץ 5 בכבלים מכל היבט.

בשבת – 1 באפריל 2000, שהיתי עם יאיר שטרן שבע שעות תמימות במשרדו בקומה שלוש בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים בעֵת ניהול המו"מ עם ערוץ הספורט, בעצם עם שמואל "שמוליק" קסוטו עו"ד ומשפטן של ערוץ הספורט. בשעה שמונה ארבעים וחמש בערב צלצל מכשיר הפַקְס במשרדו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. נשמעה השריקה הצורמנית ודפי החוזה הגיחו להם אט – אט ממכשיר הפקס שלוֹ שמספר המנוי הירושלמי שלוֹ ב- "בֶּזֶק" היה 5301467 – 02. יאיר שטרן קרא את ההסכם בעיון. כעבור רבע שעה בתשע בערב חתם על החוזה המנוסח בקפידה המאפשר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשדר ישיר את אירועי ה- Final Four  של סלוניקי 2000 במשותף עם ערוץ הספורט תמורת 400 אֶלֶף דולר (פלוס 70 אֶלֶף דולר תשלום מע"מ). סך כולל של 470000 (ארבע מאות ושבעים אלף) דולר. יאיר שטרן ואנוכי לא התייעצנו עם היועצת המשפטית חנה מֶצְקֶבִיץ' וגם לא עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בטרם החתימה . פעלנו על פי ציווי באותו הלילה ההוא של 30 במארס 2000 ליד ניידת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו, שניתן לנו מפורשות בע"פ ע"י יו"ר הוועד המנהל של הרשות גִיל סַמְסוֹנוֹב, יו"ר וועדת הכספים של הרשות אַלוֹן אַלְרוֹאִי הוא פִקְסֵס שבע רצון את ההסכם בחזרה לשולחיו [1]. כמו כן ניאותנו מנהל הטלוויזיה ואנוכי מרצוננו הטוב להעניק בחתימתו (של מנהל הטלוויזיה) אפשרויות גישה ודריסת רגל חסרות תקדים לערוץ הספורט בשניי אירועי שידור בינלאומיים בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור : משחקי הכדורגל של 2000 Euro ושידור חלקי של אירועי אולימפיאדת סידני 2000, אומנם לא בשידור ישיר ורק לאחר שידורם הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך זה בכל זאת היה מתת טלוויזיוני בעל ערך רָב. צריך לקרוא את ההסכם כולו כדי להבין כי הערוץ הציבורי הקריב קורבן בעת החתימה של יָאִיר שְטֶרְן על הסכם שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 עם ערוץ הספורט בכבלים.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ואנוכי עמדנו במשימת המו"מ שהוטלה עלינו ע"י מנכ"ל רשות השידור ויו"ר הועד המנהל. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העפילה אף היא בסופו של דבר ל- Final Four האירופי בכדורסל של שנת 2000. הביזיון הגדול של אי שידור ה- Final Four בטלוויזיה הציבורית נמנע אך תמורת מחיר כבד. סילוק הבושה בביזנס הזה של עסקי הטלוויזיה עולה ממון רב. בשעה עֶשֶר בערב בשבת – 1 באפריל 2000, כשעה לאחר חתימתו של יאיר שטרן על הסכם השידור עם ערוץ 5, שידרנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מִשְדָר סיכום בן שעתיים המציג את דרכה של מכבי ת"א ל- Final Four בסלוניקי 2000. מילות הפתיחה של השידור סיפרו לצופים את תוצאות המו"מ עם ערוץ הספורט בכבלים. שני ציוותי השידור שלנו המונים את השַדַּר מֵאִיר אַיְינְשְטַיִין והפרשן אֵלִי סַהַר ואת השַדָּר אוּרִי לֵוִי יחדיו עם הפרשן רָלְף קְלָיִין ז"ל ועוד 150 (מאה וחמישים) אנשים נוספים של הטלוויזיה הישראלי הציבורית – ערוץ 1 הוטלו למערכה. החוזה ההוא מ- 1 באפריל 2000 בינינו לבין ערוץ 5 בכבלים מתפרסם כאן לראשונה עבור הציבור. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי , "מלחמת הדיאדוכים" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

טקסט מסמך :  1 באפריל 2000 . זהו חוזה שידור משחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000  והנספחים שלו בין ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 (עמוד מס' 1 מתוך 4), כפי שנשלח לחתימה למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ע"י עו"ד של ערוץ 5 מר שמואל קסוטו. החתימה על החוזה הייתה כפויה ובלתי נמנעת והביאה לניצחון דרמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ 5 בעת השידורים הישירים המקבילים של משחקי מכבי ת"א . בטווח הארוך הפכה התבוסה של ערוץ 5  לניצחון רווי אבדות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ערוץ 5 הצליח לשלוח בסופו של דבר יד ארוכה לארכיון הציבורי של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ולא הרפה ממנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : צריך להדגיש שוב כי מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן חתם ב- 1 באפריל 2000 על החוזה המצ"ב (בתמיכה ועידוד ללא סייג שלי) עם ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים מבלי להראות קודם לכן את תנאי החוזה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת וליועצת המשפטית חנה מֶצְקֶבִיץ'. כמנהיג שידור לקח את כל האחריות עליו. 

טקסט מסמך : 1 באפריל 2000. זהו מסמך החוזה המקורי (עמוד מס' 2 מתוך 4) בין ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והנוגע להסכם שידור משחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א, והסעיפים הנספחים לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  1 באפריל 2000. זהו מסמך החוזה המקורי (עמוד מס' 3 מתוך 4) שנחתם בין ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , והנוגע להסכם שידור משחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א, והסעיפים הנספחים לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 1 באפריל 2000. זהו מסמך החוזה המקורי (עמוד מס' 4 מתוך 4) שנחתם בין ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והנוגע להסכם שידור משחקי ה- Final Four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א, והסעיפים הנספחים לו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1  בשנים 2000 – 1993. בניגוד לי הייתה לו חיבה מיוחדת לשידורי הספורט של ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים ולאנשיו. אף על פי כן היה איש אהוב. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אין ספק שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נכפתה לשָלֵם מחיר כספי וטלוויזיוני יקר תמורת הרצון העז להשיב את היוקרה שאבדה, אך התשלום הזה נעשה בידיעתם ובגיבויים המוחלט והמלא של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב. צמרת רשות השידור העניקה את מלוא תמיכתה להסכם שהושג. נכון שאיש מהם לא השתתף בפועל בעת המו"מ באותה השבת של ה- 1 באפריל 2000, אך הם נשאו באחריות מלאה לחתימתו של מנהל הטלוויזיה. הם העניקו ליאיר שטרן חירות מלאה בניהול המו"מ עם ערוץ הספורט. הם לא ביקשו אותו בכתב או בע"פ להציג בפניהם את טיוטת ההסכם , וגם לא הדריכו או הזהירו אותו כי עליו לפנות ולהיוועץ עם היועצת המשפטית של רשות השידור גב' חנה מֶצְקֶבִיץ' לפני החתימה הסופית. הם סמכו עליו בעיניים עצומות. יכול להיות שראו זאת כמובן מאליו והאמינו כי ברגע המכריע בטרם חתימה, יציג יאיר שטרן בעל הניסיון שהיה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז 1993 את הסכם הסדרת זכויות השידור עם ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים בפניהם, וגם בפני היועצת המשפטית. אך אין לשכוח כי היו אלה מנכ"ל רשות השידור, יו"ר הוועד המנהל, ויו"ר וועדת הכספים של המליאה – האנשים שדחקו בי והאיצו במנהל הטלוויזיה בליל חמישי בחצות – 30 במארס 2000, לחתום על חוזה שידורי ה- Final Four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 בכל מחיר אפילו תמורת 1.000000 (מיליון) דולר.

חתימתו של מנהל הטלוויזיה על ההסכם עם ערוץ הספורט בכבלים נעשתה כאמור ללא ידיעתה של עו"ד חנה מֶצְקֶבִיץ' היועצת המשפטית של רשות השידור. לא עלה כלל על דעתו של יאיר שטרן בשבת ההיא האפשרות להתייעץ עמה, אולי בגלל היחסים הטובים ששררו בין שני הצדדים, ערוץ 1 וערוץ 5. לא הייתה טיפת חשדנות מצִדנו שהתבררה בדיעבד כמוטעית . וויתרנו אפילו על תוספת סעיף רכישה חלקית של זכויות הכדורגל הישראלי שמיילן טנזר הבטיח לנו בשעתו . נוצרה מעין אווירה הסכמה בעיניים עצומות בה האמנו יאיר שטרן ואנוכי כי נייר החוזה החתום הוא כסות נטול ערך לרומן נצח עם ערוץ הספורט בכבלים המתקיים כבר שנים ארוכות. עד כדי כך היינו להוטים להשיג את חוזה השידורים של ה- Final four האירופי בכדורסל בסלוניקי 2000 בהשתתפות מכבי ת"א. יאיר שטרן היה מנהל טלוויזיה בעל יושרה וגם זהיר ביסודו. הייתה חבויה בנפשו לרגעים תמימות נפלאה שמצאה את ביטויה באימון הרב שרחש לאנשי ערוץ הספורט ולעורך דינם שמואל "שמוליק" קסוטו בעת שחתם על ההסכם. תמימותו האפילה בפעם הזאת על זהירותו. הוא האמין כי אנו צועדים בנתיב שיתוף פעולה תמידי מרחיק לכת. הם יאפשרו לנו בעסקאות החליפין להיכנס מחדש לשידורי הכדורגל הישראלי ואנחנו נעניק להם דריסת רגל בשידורי משחקי אליפות אירופה לאומות בכדורגל – 2000 Euro בהולנד ובלגיה, ואולימפיאדת סידני 2000. ההידברות בינינו נעשתה מתוך הערכה וכבוד הדדי איש לרעהו. שררה אווירת אמון כה מוחלטת עד שיאיר שטרן ואנוכי הזמנו את ערוץ הספורט לחלוק עמנו את שני אירועי הספורט הבינלאומיים הענקיים שמשמשו ובאו , ולנו הייתה חזקה בלעדית עליהם. הם מיהרו להעלות את ההסכמות על נייר החוזה. כשיאיר שטרן טען בפני עו"ד שְמוּאֵל קָסוּטוֹ שהיה גם חברו האישי, "מדוע אתם מכניסים את 2000 Euro ואת אולימפיאדת סידני 2000 לחוזה, הרי אנחנו בכלל יזמנו כרגע את ההזמנה אליכם", השיב לוֹ העו"ד המתוחכם, "עזוב יאיר שטרן אל תדאג זה סתם…". הייתה לנו כמובן עדיפות בראשוניות השידורים ולא חשנו כל בעיה בכך שהם ישדרו אחרינו את אותם האירועים שאנחנו שידרנו אותם ישיר כבר ממילא. יָאִיר שְטֶרְן ואנוכי לא תיארנו לעצמנו כי אהבתנו והערכתנו הכנה לערוץ הספורט בטלוויזיה בכבלים כפי שבאו לידי ביטוי מצדנו ברוח ההסכם, יגיעו לקצם בפתאומיות כזאת ולא באשמתנו. איש מאתנו לא פילל ולא העלה בדעתו ב- 1 באפריל 2000 כי אנחנו אמורים להיגרר לרִיבים ומחלוקות קשות עם ערוץ הספורט בתום שידורי ה- Final Four שסופה להגיע לבית המשפט. החוזה בחתימת ידו התמימה של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן הפך למוצג משפטי המרשיע את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהפרת הסכמים על ידי מאוחר יותר. ב- 30 באפריל 2000 סיים יאיר שטרן את תפקידו כמנהל הטלוויזיה . ב- 1 במאי 2000 הוא כבר לא היה עוד ברשות השידור.

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת עיין מאוחר יותר בחוזה המשפטי בין ערוץ הספורט בטלוויזיה בכבלים לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עליו חתם יאיר שטרן ב- 1 באפריל 2000 . חמתו בערה בו להשחית. מעולם לא ראיתי אותו כה נרגז וכעוס. הוא קבע ללא היסוס ובצורה בוטה : "מנהל הטלוויזיה הישקראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן מִשכֵּן את רכוש שידורי הספורט של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וחרג מסמכותו בשעה שחתם על הסכם גרוע שכזה", והתכוון בעיקר לשוד ארכיון סרטיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאור היום. המנכ"ל בניגוד ליאיר שטרן היה אוהד קטן של ערוץ הספורט. כשהתגלו ממדי הקרע ונגררנו לבית המשפט המחוזי ברחוב ווייצמן בתל אביב כדי להתייצב בפני כבוד השופט יְהוּדָה זַפְּט, רתח על מנהל הטלוויזיה שלו יאיר שטרן (מ"מ של יאיר שטרן היה יאיר אלוני) שכבר לא כיהן בתפקידו . הוא היה עף התקף לב. מנכ"ל הרשות אורי פורת גרס שעִילַת הַרִיב הגדול שפרץ בין שני השותפים לשעבר, נעוצה בתבוסה המוחצת שספג ערוץ 5 מידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי ה-  Final Four של סלוניקי 2000, כפי שבא לידי בתוצאות הרייטינג, ולא בגלל שהֵפרנו את סעיפי החוזה החתום כפי שיוברר להלן. "הרי הם הבטיחו לנו את הכדורגל ולאא קיימו", טען אורי פורת והיה נחוש להשיב מלחמה שערה, מלחמה שנכפתה עליו ונדדה עכשיו לכותלי בית המשפט . הערת מנכ"ל הרשות נגד יאיר שטרן לא הייתה במקומה. היא נאמרה בדיעבד. קונץ קטן בפני עצמו. פתאום כולם שכחו שיאיר שטרן פעל חודשים ספורים קודם לכן באקלים רווי לחץ, בו נתבענו שנינו "להשיג את זכויות ה- Final Four בכל מחיר מערוץ הספורט". מנכ"ל הרשות אם רצה יכול היה להשתתף בעצמו במו"מ עם ערוץ הספורט לצִדוֹ של מנהל הטלוויזיה, ו/או להוביל אותו במקומו. רוגזו האמיתי של אורי פורת נבע משידורם הבלתי פוסק בכמות עצומה של חומרי ארכיון בלעדיים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בערוץ הספורט בכבלים, לנוכח ההסכם שחתם עליו יאיר שטרן. הסכר הזה נפרץ לחלוטין. הם אנשי ערוץ הספורט בטלוויזיה בכבלים גררו אותנו לבית המשפט וגם המשיכו לשדר בכל צורה ודרך את חומרי הארכיון שלנו (למרות בקשותינו החוזרות ונשנות לחדול מזה). גם ספורטאי עבר ישראליים (בעיקר בתחום כדורגל) שרואיינו מעת לעת בערוץ הספורט התבקשו, "לתרום בתמימות", לערוץ הספורט מס' 5 בכבלים את חומרי הקלטות הפרטיות שהביאו מביתם ושהוקלטו ממסך ערוץ 1. הקלטות האלה כללו קטעי Video רבים יקרים מפז ובעלי חשיבות היסטורית של אירועי שיא ממשחקי הכדורגל בליגה בגביע ומשחקי נבחרות ישראל בשנים ההן. זכויות ההקרנה היו שייכות אקסקלוסיביות לטלוויזיה הישראלית (גם אם הוקלטו לצרכים פרטיים, במכשירי Video פרטיים, בבתים פרטיים ע"י כדורגלני עבר), אך ערוץ הספורט לא בחל בשום דרך כדי לשדרם בצורה לא חוקית. אורי פורת פשוט השתגע מזה. הוא יצא מדעתו מרוב כעס.

גם היום בחלוף שבע עשרה שנים אינני חושב שהסכם ה- Final Four היה רע מבחינת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. היה הרבה יותר רע אילוּ לא היינו משדרים כלל. הבסנו אותם ללא תנאי בשידורי סלוניקי 2000. בשידורי 2000 Euro (אליפות אירופה למדינות בכדורגל שנערכה בהולנד ובלגיה) היה לנו יתרון מוחלט בשל ראשוניות השידורים הישירים בשעות צפייה נוחות. אני מיסדתי ציוותי שידור והפקה במוקדי המשחקים עצמם בהולנד ובלגיה כשהמשחקים משודרים ישיר מעמדות שידור בשמונה אִצטדיונים, בעוד הם נאלצו על פי ההסכם להקליט את המשחקים ולשדרם מאוחר בלילה – כיד שנייה. זה לא היה מאבק שווה כוחות. 75 שעות שידורים ישירים של משחקי 2000 EURO בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 האפילו כליל על ערוץ הספורט בכבלים. לא היה לכך תחליף. הבסנו אותם ללא תנאי. לא הזיז לי בכלל שערוץ הספורט משדר בחצות הליל שידורים חוזרים שלנו ועסוק בחימום אטריות ישנות במטבחם הביתי.

לא היה להם גם כל סיכוי מולנו בשידורי אולימפיאדת סידני 2000. לחטיבת הספורט שטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשותי הייתה עדיפות מוחלטת בראשוניות שידורן של כל 233 השעות מסידני. מול צוות גדול יחסית שלנו שמנה 30 אנשים בראשותי, הגיע צוות שידור קטן של ערוץ הספורט לסידני ברגע האחרון והיה גם חסר ניסיון. למרות הסיוע שהגשנו להם ב- IBC בסידני (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בעקבות החלטת בית המשפט בישראל. למרות העזרה שהושיט להם ה- EBU באמצעות פֶרְנָנְדוֹ פָּרְדוֹ ראש האופראציה המבצעית של האיגוד באולימפיאדה, ומַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ הצִ'יף הגדול של SOBO שהקצה להם פינת הפקה קטנטונת ב- IBC בסידני, הם לא היוו כל יריב שידור מולנו.

העילה לריב והסכסוך הגדול בינינו התחוללה בשל ההצלחה המדהימה של ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four של סַלוֹנִיקִי 2000, שזכתה להֵד רב בארץ. מישהו משונאיי אמר בתקופת הריב הגדול, "יואש אלרואי הוא אמביציוזי מידי, ובקרב השידור נגד ערוץ 5 בכבלים יצא שכרה של מחלקת הספורט שלוֹ בהפסדה". אלו היו דברי הֶבֶל. המחלוקת פרצה לא בשל האמביציות שלי שבסיסן היה דאגתי המופלגת לרשת הטלוויזיה שלי, אלא בשל קינאת אנשי ערוץ הספורט שלא ידעה גבולות בהצלחה הפנטסטית שלנו, כפי שבאה לידי ביטוי כזכור בפערי הצפייה הגדולים ובהפרש העצום ברייטינג בשידורי ה- Final four. ההבדל העיקרי בין מחלקת הספורט של הערוץ הציבורי לבין ערוץ 5 בכיסוי ה- Final Four היה נעוץ ראשית דבר בעבודת השידור העיתונאית. בנוסף לבכורה העיתונאית היה לנו יתרון בידע ובסמכות, וגם בתקוות הניצחון שהענקנו לצופים בשידור הישיר, ובהזדהות של צוות השדרים עם מכבי ת"א כקבוצה ישראלית המייצגת את כלל הציבור במדינה. ערוץ הספורט בטלוויזיה בכבלים לא יכול היה לעכל את ההצלחה הבלתי צפויה שלנו בסלוניקי. הוא בחר להתנקם ולא לחתום עִמנו על חוזה שידורי הכדורגל הישראלי בעונת 2001 – 2000. רק ניצוץ היה צריך להדליק את התבערה. הניצוץ הזה הגיע באמצעות דבריו של אָבִי רָצוֹן פרשן הכדורגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשבת – 22 באפריל 2000 בתוכנית "שירים ושערים" (שודרה יומיים לאחר סלוניקי 2000 בהגשת מאיר איינשטיין), כשהצהיר בהתייחסו להבדלי הרייטינג ב- Final Four : "…מי זה בכלל ערוץ הספורט בטלוויזיה בכבלים לעומת חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1…", והוסיף באותה נשימה, "…הם ערוץ הילדים לעומת יואש אלרואי…". פרצה מייד דליקה ענקית. מיילן טנזר נעלב עד עמקי נשמתו וצִלְצֵל אלי באותו ערב לביתי ברמת גן כדי למחות בפניי על דבריו של אבי רצון למאיר איינשטיין ב- "שירים ושערים". רעייתי יָעֵל לא העבירה את השיחה. היא ביקשה ממנו להתקשר אלי למחרת מפני ששכבתי חולה ומותש ממאמץ השידורים הממושך מול ערוץ הספורט שדמה לקרב אגרוף .

"יואש שלום", אמר ביום ראשון – 23 באפריל 2000, ומבלי להמתין לברכה החוזרת , ירה לשפופרת הטלפון : "מה שאמר אתמול אבי רצון הוא חמוּר מבחינתנו, וחמוּר עוד יותר שמאיר איינשטיין לא היסה ולא בלם אותו", והוסיף, "אני לא חושב שניתן לכם את הכדורגל" .זאת לאא הייתה הפעם הראשונה שאמירותיו העיתונאיות של אבי רצון מסכנות ומסכלות את המאמץ הכנהה שלנו לרכוש את זכויות הכדורגל. גם חיים הברפלד ועזריקם מילצ'ן שני היו"רים של התאחדות הכדורגל בראשית עשור ה- 90 טענו שאבי רצון חוצפן . השבתי למיילן טנזר : "מיילן , אבל הבטחת". הוא התעלם והשיב, "יואש, השאיפה שלנו עכשיו ללכת עמכם שואפת לאֶפֶס". נפרדנו. הרגשתי נבגד ומרומה. למדתי מאוחר מידי לקח מר. ניתוח קר של המצב הביא אותיי מייד למסקנה נחרצת. מניעיו של הקרע שהפך לסכסוך היו נעוצים בקִנאה וחוסר השלמה של מתחרינו עם תבוסתם בתחרות על ליבו ועינו של הצופה. לכן הקרע הזה היה בלתי נמנע. לא כל שכן כשמדובר בתבוסת רייטינג כל כך ברורה וניכרת לעין. אבי רצון היה רק הקטליזטור המאיץ שלו. לאחר ניצחוננו המובהק ב- Final Four, סומנו עכשיו ע"י אנשי ערוץ הספורט כמתחרים פוטנציאליים מסוכנים בשיווק סחורת הכדורגל לציבור. לא בשל עושרנו הטכנולוגי, אלא בשל התפישה העיתונאית שלנו .אך בל אקדים את המאוחר.

יומיים לאחר חתימת חוזה השידורים של ה- Final four עם ערוץ 5, ביום שני – 3 באפריל 2000, עליתי לרגל לחדרו של מָיְילֶן טָנְזֶר ברחוב קרמניצקי 14 בתל אביב, שם שכנו בשנים ההן משרדי ערוץ הספורט, כדי לתאם את פירטי תיאום ההפקה והשידורים בין שני הצדדים. מָיְילֶן טָנְזֶר הביא עִמו לפגישה את המפיק הראשי שלו שַכִי פֶרֶנְץ ואיש הכספים אָבִי בַּר (איש הכספים הקודם וסמנכ"ל ערוץ הספורט יוֹנָה וִויזֶנְטָל כבר לא היה שם לאחר שעבר לחברת הלוויינים YES). אני הבאתי עִמי את המפיק הראשי שלי ששי אפרתי ואת רב אומן בתקשורת הבינלאומית שלי מפקח הקוֹל סעדיה קאראוואני.

טקסט תמונה :  25 במאי 2005. איסטנבול. זהו המפיק רב היוזמה, המוכשר, והמצטיין של ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים שָכִי פֶרֶנְץ (עומד מזוקן ראשון מימין וסיגריה בידו וחובש Head set) מנהל את השידור הישיר של משחק הגמר של ה- Champion League  שנערך ב- 25 במאי 2005  באיסטנבול, בו ניצחה אלופת אנגליה קבוצת ליוורפול את אלופת איטליה מילאן וזכתה בגביע אירופה. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : השדר יורם ארבל, הפרשן ד"ר שגיא כהן, המפיק דני לאנקרי, איקו בן דיין, ושכי פרנץ מזוקן עם סיגריה בידו. (התמונה באדיבות שכי פרנץ). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י שָכִי פֶרֶנְץ.

לערוץ הספורט כמחזיק זכויות השידור המקורי היה עלינו יתרון בהובלת המהלכים הטכנולוגיים . הם כבר עמדו בקשר הדוק עם גב' סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ (Stephanie Mignot) אשת סודו של זֶ'רוֹם וָואלְקֶה ונציגת החברה הצרפתית  + SPORT שתיאמה את כל פעולות שידורי הטלוויזיה של ה- Final Four בסלוניקי בין הרשתות האירופיות. "אנחנו מקווים שמה שיעמוד לרשותנו בסלוניקי, יהיה שמוּר גם לכם", הודיעו לי מיילן טנזר ושכי פרנץ. הם עשו זאת אומנם בשיח וסיג תרבותי אך לא סמכתי עליהם וגם לא האמנתי להם. אווירת התחרות בין שני גופי השידור כבר הייתה בעיצומה ורבצה כעננה בחדר. שניהם לא גילו לי כמובן שהם מתכננים להשיט ניידת שידור גדולה Unilateral (בלעדית שלהם) על ציוותה מישראל לסלוניקי (בנוסף להפקת הטלוויזיה היוונית ה- Multilateral של הרשת הציבורית ERT). זאת הייתה כמובן זכותם כמתחרים . במפגש הזה כבר לא שררו בינינו לבינם כל יחסי ידידות אלא קונקורנציה ותחרות בלבד. הם דאגו להודיע לנו את מה שלא אמרו ליאיר שטרן לי בטרם החתימה על החוזה : "יש לנו עדיפות עליכם בהצבת טכנולוגיה Unilateral בהיכל בסלוניקי ומחוּצָה לוֹ", והוסיפו, "במידה ואנחנו נציב לדוגמא מצלמה Unilateral לעצמנו בהיכל המשחק בהרשאתה של סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ , ערוץ 5 יעשה כל מאמץ שגם לרשותה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תוצב מצלמה כזאת במקביל, שתשרת את צרכיה במגרש". דורגנו מראש ע"י מַיְילֶן טַנְזֶר ושַכִי פְרָנְץ במקום השני בסולם העדיפויות בכל תחום של הסדרי ההפקה, הטכנולוגיה, והלוגיסטיקה. הם לא רק שיחקוּ נגדינו. הם ניסו לשַחֵק בנו. היריבים התנהגו עִמנו בערמומיות סמויה והסתירו מאתנו כמה מסודותיהם הכמוסים. יחסי האמון נפרמו כלא היו. זה היה ברור. נותרו לי שבועיים ימים להתכונן לקרב השידור המכריע על לֵב האומה נגד ערוץ הספורט בכבלים. נכנסתי לישורת האחרונה במירוץ נגד ערוץ 5. עכשיו כל אחד מאִתנו לחץ על הדוושה ונתן את כל מה שיש לוֹ. הייתה רק בעיה אחת. הייתי כבר בן 62 ורצתי בתחרות הזאת שדמתה לריצת מרתון נעוּל נעלי עבודה בְּלוּיוֹת, כבדות, ומסורבלות של רשות השידור. שני האנשים הצעירים שהתחרו מוּלי מיילן טנזר ושכי פרנץ נעלו נעלי ספורט קלילות.

בפעם הראשונה בתולדות שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל נוצר מצב בו שני גופי שידור טלוויזיוניים שונים (ומדרך הטבע מתחרים זה בזה), יסקרו בשידור ישיר את אותו האירוע היוקרתי, ויתחרו "ראש בראש" האחד נגד השני. החֵל המלחמה הגדולה ביני לבין מיילןן טנזר על כיבוש עיניהם ולִבָּם של צופי הספורט במדינת ישראל. הקרב על הרייטינג ואהדתת הציבור היה כבר בעיצומו. ראיתי במיילן טנזר יריב מַר עוד מהימים שעבד בשירותו של אוּדִי מִירוֹן בראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. לא רק פיגורה תחרותית אלא גם איש תאֵב הצלחה בעל סטייל אמריקני. כיבדתי אותו. הוא היה האיש שהציב בראשית שנות ה- 90 במאה הקודמת יחד עם מר אהוד "אודי" מירון אלטרנטיבה חדשה לצופי שידורי הספורט בטלוויזיה בישראל. שניהם עשו זאת באמצעות ממון רב וזמן מסך בלתי מוגבל בהשוואה לרשות השידור הענייה והאיטית. מיילן טנזר היה הראשון שהשתלט על חלק מחומרי הספורט המסורתיים שלנו ורלוואנטיים למשלם האגרה והעביר אותם מהטלוויזיה הציבורית אליו לערוץ 5. מיילן טנזר ואוּדִי מִירוֹן שדדו ממני את הכדורגל האנגלי, אח"כ נטלו מאתנו את הכדורסל הישראלי, ומאוחר יותר זינבו בנו גם עם הכדורסל האירופי. לא בגלל כִּישרונם. בשל כספם. עכשיו באפריל 2000 נקרתה לי ההזדמנות להילחם בו ולנקום את תבוסות הרכש. גם זאת של אוסטריה מ- 1992. אנשי ערוץ 5 לא היו מוכשרים יותר בשום היבט מאנשי הטלוויזיה הציבורית. היה להם יותר ממון אך לנו הייתה עדיפות בעיתונאות ושידור. על קַו הזינוק לקראת שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 ניצבו שני יריבים נִצִים. אוֹ – הוֹ, כמה כמהתי ונכספתי להביס אותו.

הפעולה הראשונה שלי כמנהל ומפיק שידורי הספורט והעורך הראשי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הייתה למשוך ולהביא אלינו נותן חסות בעל יכולת לצורך מימון ההפקה היקרה של שידורי ה- Final Four, שלראשונה התקיימו בתנאי שידור תחרותיים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא כידוע איננה ערוץ מסחרי. המְמַמֵן היה חייב להיות מישהו בעל משקל כלכלי כבד שיסייע להקטין את הוצאות ההסכם היקר (והמשפיל) עם ערוץ 5 בכבלים ויהיה מסוגל לכסות את עלויות ההפקה המורכבת שכללה בתוכה את שאיפתי הראשונה להשיט ניידת שידור (OB ה- "וֶורֶד") שלנו על תכולתה וציוותה לסלוניקי, ו/או למִצְעַר, לאַפשֵר לי לשכור ניידת שידור מקומית יוונית על עובדיה. שכרתי בסיוע ידידיי מ- ERT ניידת שידור יוונית שהייתה Unilateral ושלנו בלבד כשהיא מצוידת במשדֵר SNG (ראשי תיבות של Satellite News Gathering לירושלים. ניידת ה- Unilateral שלנו הוצבה ליד היכל הכדורסל בסלוניקי בנוסף לניידת השידור של רשת הטלוויזיה הממלכתית ERT ששימשה כאמור כ- Host broadcaster של משחקי ה- Final Four והפיקה את סיגנל השידור המרכזי לאירופה עבור רשתות הטלוויזיה של ה- EBU . זאת הייתה התשובה שלי לערוץ 5.

פניתי בראשית אפריל 2000 אל כמה יזמים, תעשיינים, ואנשי עסקים בבקשת הענקת חסות . ביניהם יו"ר דירקטוריון "פלא פון" יעקב "קובי" בן גור ונשיא חברת סלקום יעקב פרי. מר קובי בן גור היה הזריז ביותר : "יואש אלרואי עזוב את כולם, גם את יעקב פרי. אנחנו ניתן לך חסות בהיקף כספי שלא תצטער עליו", אמר לי בשחת הטלפון הראשונה בינינו. הכרתי את רב סרן קובי בן גור בתקופת שירות מילואים קרביים שלי ב- 1975 בשעה שהוא שימש קצין קשר ראשי מוצלח במוּצָב הפיקוד הקדמי של צה"ל ב- אוּם חַשִיבָּה. יו"ר הדירקטוריון של חברת "פֶּלֶא פוֹן" קוֹבִּי בֶּן גוּר [2] הודיע לי שוב על רצונו להיכנס לעסקה כנותן החסות הרשמי והבלעדי לשידורי הטלוויזיה ההישראלית הציבורית – ערוץ 1 מסלוניקי 2000. וזאת לאחר העסקה המוצלחת המשותפת שחווה עמנו בסיקור שני משחקיה של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרות קפריסין וספרד בקמפיין 2000 EURO. ובאמת נטשתי את כולם. יו"ר דירקטוריון "פלא פון" קובי בן גור שִלְשֵל במכה אחת לקופת הרשות פעם נוספת עוד 250000 (מאתיים וחמישים אֶלֶף) דולר. התכוונתי להעניק לנותן החסות 250 שקופיות חסות מלוות בקריינות קולית תוך כדי חשיפת לוֹגוֹ המוצר, ו- 100 סקרולים בפרק זמן של כ- 12 שעות שידור מתוכננות ב- Final Four. זה היה בניגוד להוראות רשות השידור ודעתה של היועצת המשפטית עו"ד חַנָּה מִיצְקֶבִיץ' אבל בהסכמתו של יָאִיר שְטֶרְן מנהל הטלוויזיה. זה היה מחווה חד פעמי שלנו למפרסם המאפשר לנו להתחרות בתנאי שידור כמעט שווים נגד ערוץ 5 בכבלים. עמד לרשותי צוות שידור מוכשר (ובעל ניסיון) בשידורי הכדורסל הישירים ובראשם המפיק ששי אפרתי, השדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי, הפרשנים אלי סהר ורלף קליין ז"ל, הכתב והמראיין וגם שדר הקווים המצטיין אמיר בר שלום, והבימאים אמנון אוסמן וראובן "רוביק" פודגור. הסיוע הכספי המסיבי של יו"ר דירקטוריון קובי בן גור אפשר לי לשכור עבורנו טכנולוגיה יונילאטראלית נוספת ויקרה כדי להתמודד בכוחות שקולים במערכה שנקלענו אליה בתחילה בכוחות נחותים.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה שותף יחיד לסוֹד עסקת המַמוֹן החשובה הזאת. על האחרים לא סמכתי. גם לא על מנכ"ל הרשות אורי פורת וסמנכ"ל הכספים שלוֹ מוטי לוי. הייתי מאוכזב ולמוּד סֶבֶל מימים ימימה מרדידות ואיטיות הטיפול ברשות השידור בנושאים מקצועיים מורכבים לרבות הנושאים כספיים. החלטתי יחדיו עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לעקוף את הפרוצדורות המסורבלות ובכך בעצם לעקוף את הנהלת הרשות. תהליכים מסוימים כמו עסקת החסות בת רבע מיליון דולר עם קוֹבִּי בֵּן גוּר מפלא פון צורכים זמן, אך ברשות השידור הם צורכים המון זמן . בעיקר כשההנהלה הראשית והמסורבלת מתערבת בנושא במסווה של אחריות ציבורית, ומנסה לדוּן ולהגיע להכרעה ולפתרון העניין, כמובן ללא הצלחה, ולאחר מספר אין סופי של ישיבות שלא יוצא מהן כלום. פחדתי שעסקת החסויות עם קוֹבִּי בֵּן – גוּר תטורפד באִיבָּה. אך הייתי בר מזל עצום משום שבאותה שעה היה לי את יאיר שטרן שניצב לצדי וסמך עלי והעניק לי גַב מספיק רחב כדי להגן על שיטת עבודתי. לא סיפרתי דבר לסמנכ"ל הכספים מוטי לוי. הייתי להוּט להביס את ערוץ 5. זה הטבע המחורבן שלי. אני אדם תחרותי באופיי משחר ילדותי בכל תחום. חִסרון שלפעמים הוא יתרון.

מר קוֹבִּי בֵּן גוּר הביע בפני בתחילת המו"מ את חששו, שמא ערוץ הספורט הפופולרי בכבלים יגנוב לנו הרבה מאוד צופים וינצח אותנו בקרב על הרייטינג. הוא היה מוטרד ומודאג. נדמה היה לו שהימר על הסוס הלא נכון והניח את הג'יטונים שלוֹ לא במקום ראוי. העיתונות בשיתוף עם מעצבי דעת הקהל שרטטו והציגו את השידור הציבורי כנחות ועצלן מול ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. אני עצמי הייתי חד משמעי. לחלוטין לא אמביוולנטי. הייתי נחרץ והרגעתי את יו"ר דירקטוריון "פֶּלֶא פוֹן" באלו המילים : "קובי בן גור, הנח לעניין. אנחנו ננצח את ערוץ 5 בכבלים ואת אנשיו ללא תנאי. יתירה מזאת אנחנו נביס את ערוץ 5 ואת ערוץ 2 כל אחד לחוד ואת שניהם ביחד. הסֵר דאגה מלבך ושמור בסוֹד על פרטי עסקת החסוּת הכלכלית – מסחרית הזאת. איש מלבדנו לא צריך לדעת עליה ברגע זה דָבָר". מעטה הסודיות היה חשוב במסעה של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעבר הפסגה. המשימה השנייה שלי הייתה למַסֵד שידורי פרומו רבים ככל האפשר על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך לשדרם ללא רָהָב ובלשון המעטה מובהקת. המשימה השלישית הייתה להימנע לחלוטין מהענקת ראיונות והצהרות למדורי הספורט בעיתונות שעטו עלי ללא הרף. לא הסכמתי להתראיין. המטרה הייתה להצטייר בעיני הציבור כ-Under dog. האמת, לא הייתי צריך להצטייר. ערוץ 1 שלי ואנוכי היינו מועמדים להפסיד בתחרות גם מבלי להצטייר כלוזרים. המשימה הרביעית הייתה להציב את נבחרת השידור הקבועה בזירת התחרות בסלוניקי, על פי מודל השידורים שבניתי בהיכל הספורט ביד אליהו. מאיר איינשטיין נקבע להיות השַדָּר המוביל ולידו בעמדת השידור בסלוניקי שני הפרשנים אֵלִי סַהַר ו- רָלְף קְלָיִין. על אוּרִי לֵוִי הטלתי את המשימה להיות כתב שטח בעת השידורים הישירים. אמיר בר שלום הוצב להיות כתב ENG בסלוניקי לצורכי כיסוי אירועי החדשות סביב המשחקים. הוא הצטווה להביא אינפורמציה רבה ככל האפשר בצורת כתבות אווירה וצבע עוסקות בראש וראשונה בשחקני מכבי ת"א ואוהדיהם. מכיוון שהיה כתוב חרוץ ומנוסה לא דאגתי לכמות גם לא לאיכות. כמו כן פקדתי עליו לעקוב אחרי עודד קטש ולהביא ריאיונות ותגובות שלוֹ, שהיה עכשיו שחקן מן המניין של פאנאתינאייקוס, ויריב מַר של מכבי ת"א הקבוצה בה נולד ובה עשה את ראשית צעדיו.

הטלוויזיה היוונית הממלכתית ERT התגייסה למבצע ושימשה Host broadcaster של משחקי  ה-Final Four בסלוניקי – יוון. היא הפיקה והעניקה את סיגנל השידור הבינלאומי לאירופה אך זה לא היה מספיק. החלטתי בו במקום בעצה אחת עם יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה לתגבר את המצלמות היווניות ע"י השטת ניידת שידור שלנו על כל ציוותה ותכולתה מירושלים לסלוניקי. יאיר שטרן היה בעד. מדובר היה באירוע על בספורט הבינלאומי בהשתתפות קבוצה ישראלית. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת התנגד וביטל את יזמתי. כרגיל בנימוקים של עלויות כספיות מופרזות. העמסת ניידת השידור הגדולה שלנו OB ה- "וֶורֶד" על אוניה בנמל חיפה והשטתה לסלוניקי ופריקתה שם היה מבצע ראוי ולא יקר אך מנכ"ל רשות השידור פחד מביקורת ציבורית. הוא חשב שהטסת צֶוֶות שידור בן ארבעים אנשים מירושלים לסלוניקי והשטת ניידת שידור של הטלוויזיה הישראלית מחיפה לעיר הנמל היוונית סלוניקי בעֵת הזאת רק כדי לספק את תאוות השידור והרייטינג של יואש אלרואי במלחמתו נגד מיילן טנזר, הוא מעשה מנקר עיניים של רשת שידור ענייה כרשות השידור. אורי פורת דחה את הרעיון שלי על הסַף. את רעיון השטת ניידת שידור שלנו לאירוע ספורט בעל חשיבות לאומית מחוץ לגבולות מדינת ישראל, העליתי עוד בראשית ספטמבר 1999, כשנבחרת ישראל בכדורגל עם מאמנה שלמה שרף, התמודדה נגד נבחרת קפריסין בלִימַאסוֹל על הזכות להעפיל ל- 2000 Euro. גם אז לא אושר המבצע.

כל הסברי אז ועכשיו כי זהו מבצע שידורים מורכב ומסובך לא רק למען הצופה משלם האגרה אלא גם כמאבק תחרותי נגד ערוץ הספורט על שמה הטוב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא היה מקובלים עליו. הנימוקים שלי סולקו משולחן הדיונים בהינף יד ונדחו על ידו על הסַף . המנכ"ל הורה לי לצאת לקרב עם הנשק הדַל שהיה בידי. הוא התיר לי בסופו של דָבָר לשכור ניידת שידור מקומית קטנה בת שלוש מצלמות, ולאייש אותה בצוות שידור מצומצם שלי. אוּרִי פּוֹרָת אישר להטיס לסלוניקי שנים עשר אנשים בלבד. לערוץ 5 היו שם 40 איש. דיווחתי ליאיר שטרן כי יְדִידַיי בטלוויזיה היוונית הציבורית – ממלכתית ERT הצליחו לשכור בעבורי ברגע האחרון ממש ניידת שידור פרטית בסלוניקי הנושאת שלוש מצלמות וציוד עריכה במחיר הרבה יותר מסביר של 15000 (חֲמִישָה עָשָר אֶלֶף) דולר בלבד לשלושה ימי שידורים. קיוויתי שאנשי הפיקוד והפיקוח של הניידת היוונית מספיק מהירים וחרוצים, ולבטח מקצועניים, כדי לעמוד בתחרות הנשקפת לנו מול יריבינו מערוץ הספורט.

ביום שישי – 14 באפריל הטסתי לאתונה את צֶוֶות החלוץ המפיק שלי ששי אפרתי והשַדָּר אורי לוי. תפקידם היה ראשית דבר להיפגש עם אנשי הטלוויזיה היוונית הציבורית – ממלכתית ERT וגם עם אנשי ניידת השידור היוונית הפרטית ב- סלוניקי ששכרתי לצורך תגבור השידור. שניהם היו אמורים להכשיר את השטח ואת מבצע השידור לקראת בואו של הצוות העיקרי לסלוניקי ביום ראשון – 16 באפריל 2000. טכנולוגיית השידורים הישירים ואספקת האינפורמציה מ- סלוניקי לאולפן בירושלים הייתה ברורה. הצבנו את שלוש המצלמות של ניידת השידור היוונית הפרטית שלנו בתוך ההיכל. כל אחת מהן קיבלה תפקיד קונקרטי במהלך השידורים הישירים. בנוסף לכך קיבלנו לניידת שלנו את סִיגְנָל ה- Integrated Feed (תוצר משולב ומוגמר) של ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הממלכתית היוונית ERT, שכיסתה את ארבעת משחקי ה- Final Four והעניקה כאמור את סיגנל השידור ה- Multilateral (שידור רב משתתפים) לכל אירופה. הניידת הזאת העסיקה בעת השידורים הישירים שתיים עשרה מצלמות וחמישה הילוכים חוזרים מזוויות צילום שונות. אַמְנוֹן אוֹסְמַן הבימאי שלי בניידת השידור היווניה הקטנה בסלוניקי, יכול היה אם כן לתמרן בין ארבעה מקורות שידור שהגיעו לשולחן ניתוב התמונות שלו בניידת, ולביים את השידורים הישירים מנקודת המבט העיתונאית שלנו. זה היה יתרון טכנולוגי גדול ששיפר לאין ארוך את פוטנציאל הסיקור הטלוויזיוני שלנו. יכולנו להתרכז בשחקני מכבי ת"א בעת החימום שלפני המשחק ובעת פסקי הזמן, מבלי לאבד את הכיסוי השוטף עצמו שהתבצע ע"י ניידת השידור הגדולה של ERT. זה לא היה הרבה אך גם לא מעט. בכך היה נעוץ עיקר חשיבותו של מהות ההסדר הטלוויזיוני של שכירת ניידת הצילום היוונית למען הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

יכולנו גם לעקוב כמעט ככל שרצינו אחרי עוֹדֵד קָטָש שהיה סיפור עיתונאי ושחקן פאנאתנאיקוס. כּישרון המשחק המדהים שלו ואישיותו יוצאת הדופן ריתקה את כולנו. הוריתי לאמנון אוסמן, למפיק שַשִי אֶפְרָתִי ולאמיר בר שלום כתב ה- ENG לא להסיר את עיניהם ממנו. עקבנו אחרי כל תזוזה שלו. התחקינו גם אחרי כל תזוזה של ערוץ הספורט. התחרות נגדו הייתה נשמת אפו של הכיסוי הטלוויזיוני שלי. כמויות אדרנלין עצומות מוזרקות למחזור הדם בשעת ההתמודדות נגד מקור השידור השני. אתה פשוט מפחד לפַסְפֵס צילום של ראיון, תגובה או התרחשות שעלולים להגיע לידי מתחריך ולא לידיך. הייתה בידינו האפשרות לצלם את נוכחות השדרים והפרשנים תוך כדי עבודתם באתר המשחקים ובעמדת השידור בסלוניקי. הייתה לכך חשיבות עליונה מבחינת אמינות המידע הזורם לצופי ערוץ 1 הציבורי בישראל. יכולתי לומר לצופים שלי בפשטות רבה כי השדרים, הפרשנים, והכתבים של מחלקת הספורט פרוסים בסלוניקי ומשדרים אליהם מהשטח, ממקום ההתרחשות עצמו. הם יכולים לסמוך על מהימנות האינפורמציה המגיעה לסלון ביתם בארץ היישר מסלוניקי.

שכרנו אנטנה – צלחת SNG (ראשי תיבות של Satellite News Gathering) המשמשת תחנת מִמְסָר ישירה מסלוניקי לירושלים והצבנו אותה צמוד לניידת השידור הקטנה. היינו עצמאיים לגמרי עכשיו בהעברת חומרי השידור מסלוניקי לבניין הטלוויזיה ברוממה. ניידת השידור הקטנטונת הזאת שימשה כמוקד עריכה ושידור, והמקום כולו על אמצעי ההפקה והפונקציות הנלוות אליו הפך לקומפלקס שידור קטן. הכל היה בממדים זעירים במונחי טלוויזיה כשמדובר באירוע כדורסל בינלאומי עתיר רייטינג ויוקרה. שררה שם מטבע הדברים צפיפות גדולה. למרות הדוחק ב- Compound וב- Complex ההפקה ולמרות יכולתה הטכנית המוגבלת של ניידת השידור הקטנה – סגולות מפעיליה הפכו אותה למבצר שידור יעיל שלנו. המפקח הטכני העליון של כל פעולות השידור בניידת היוונית היה מאיר חיימי. איש מוכשר ועָנָיו, נמרץ ובעל יוזמה וניסיון רב בתחום עבודתו בשידורי טלוויזיה. אופיו החרוץ היווה תעודת ביטוח של השידורים מסלוניקי. הודות לוֹ הם עברו ללא דופי מן ההיבט הטכני. הוא היה אחד הטכנאים הדגולים ששירתו אי פעם בצבאה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

טקסט תמונה :  זהו מאיר חיימי. טכנאי אמיץ, בעל ידע , תושייה , ויוזמה, ושש אלי קרב. בזכותו ובזכות אנשי ערוץ 1 שכמותו, הבסנו ללא תנאי בסלוניקי 2000 את מיילן טנזר ואנשי ערוץ 5 בכבלים. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לפתע, כמה ימים לפני תחילת שידור משחקי ה- Final Four של סלוניקי 2000, גילינו מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ואנכי, כי בסוף מהדורת החדשות של ערוץ 2  סמוך לשמונה ושלושים בכל ערב, משודרת מידֵי עֶרֶב כתבה לקראת  ארבעת משחקי ה- Final Four, ובסוֹפָה, מפנה המגישה מיקי חיימוביץ' את צופיה הרבים לשידורים הישירים העתידיים של ערוץ 5 מסלוניקי בטלוויזיה בכבלים. מיקי חיימוביץ' עסקה בקידום שידורי ה- Final Four של ערוץ 5 על פי הוראה מגבוה של מנהלה שלום קיטל. חיש מהר הובררה לנו הסיבה. ערוץ הספורט בכבלים בניגוד להסכם עמנו כי את בלעדיות השידור מסלוניקי ואת הסובב אותו חולקים רק שני גופי תקשורת בישראל, ובניגוד מוחלט להתחייבות האישית הזאת כלפי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, סיפק ללא ידיעתנו תַּגֵי זִיהוּי לצֶוֶות צילום שַכוּר של ערוץ 2 בסלוניקי בראשותו של אָרִיק הֶנִיג. תגי הזיהוי (Accreditations) המאפשרים מעבר חופשי באתר התחרויות לא סופקו ע"י ערוץ 5 לערוץ 2 בחינם, אלא תמורת קידום השידורים הישירים שלוֹ במהדורות החדשות של ערוץ 2, שמִיקִי חַיְימוֹבִיץ' הייתה הקריינית הראשית שלהם. מעשה ערמומי שלא ייעשה. ואף על פי כן נעשה. יאיר שטרן הבין מייד שנפל בפח. הוא אמר לי, "יואש רימו אותנו", וחַש למכשיר הטלפון למחוֹת בפני מיילן טנזר על כך שערוץ הספורט לא נוהג ביושר כלפיו. ללא הועיל. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "מלחמת הדיאדוכים" בן 10000 / רבבה עמודים במסגרת הסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה איש טהור אך נאיבי. הוא האמין לכל מילה שנאמרה ע"י מיילן מנזר במו"מ המוקדם. יאיר שטרן ניהל במשך שבע שנים את הטלוויזיה ציבורית – ממלכתית במדינת ישראל מוסד תקשורת מסורבל. רוטינה הניהול הפכה אותו כמו רבים לפניו לשאנן, שָלֵו, וחסר תִּחְכּוּם. היה עליו לסייג את אמונו במנכ"ל ערוץ הספורט בכבלים. הוא היה אמוּר לדעת שיריבו במו"מ על הזכות לשָדֵר את ארבעת משחקי ה- Final Four האירופי בסלוניקי 2000 הוא בעל מניות בערוץ השידור שלוֹ עצמו בכבלים, ולכֵן הוא ראשית דבר איש עסקים לכל דבר. בעסקים יש להניח מותר לעשות כל דבר בעיקר להפר אמון ונאמנות . לא כך הדבר בעיתונאות. מיילן טנזר היה סוג של עיתונאי בעל אינטרסים מסחריים ולכן הגדרתו כעיתונאי הייתה בעירבון מוגבל. יאיר שטרן התמים היה צריך להבין שיש הבדל בין מילה הנאמרת ע"י עיתונאי טהור נטול אינטרסים לבין עיתונאי שמייצג קונצרן טלוויזיוני שמאחוריו מטרות רֶוַוח כלכליות. אני מדגיש שוב כי דחפתי את יאיר שטרן כדי להשיג מערוץ 5 את חוזה השידורים של ה- Final four בסלוניקי 2000. יאיר שטרן היה תמים דעות עימי והצדיק לחלוטין את נימוקיי . בדיעבד אפשר היה לשפר עד למאוד כמה סעיפים בחוזה בינינו.

ערוץ  2 המשיך מידי עֶרֶב במסע יחסי ציבור ושיווק מסיביים, ובמסע השכנוע האקסקלוסיבי שלו חסר תקדים לעודד את צופיו לצפות בשידורי ה- Final Four בערוץ הספורט בכבלים, מבלי לאזכר כלל את קיומם של אותם השידורים גם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה כמובן לא עזר להם בסופו של דבר אך היה בכך טעם גדול לפגם. היה זה מראה עגום לראות את ערוץ 2 מודל של ערוץ טלוויזיה ארצי חוֹבֵר לערוץ הספורט בכבלים במלחמתו העקובה מטריקים נגד הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ראיתי בכך אִיוֶולֶת גדולה ועבירה מוסרית נושאת קלון בשעה שמנהל חברת החדשות של ערוץ 2 (שלום קיטל) מטיל על מגישת מהדורות החדשות שלו מיקי חיימוביץ את חובת קידום שידורי ערוץ הספורט בכבלים . גם מהנימוק שבעלה של מיקי חיימוביץ' מר אֵלִי אִילְדִיס הוא עיתונאי ומגיש באותו ערוץ הספורט של מיילן טנזר. פרשה לא אֵתִּית מכל היבט שהוא. נוצרה עכשיו תחרות של ממש בינינו לבין אנשי ערוץ הספורט בכבלים כשערוץ 2 מלבה ובוחש ומחרחר את אווירת היריבות בין שני הצדדים. גם חלק ממוספי הספורט בעיתונות הכתובה לא טמנו את ידם בצלחת והתגייסו לטובת הצלחתו של ערוץ הספורט בכבלים . הם נתנו לקוראיהם להבין שערוץ 5 הצעיר, הולך להביס במלחמת הרייטינג את מחלקת הספורט הוותיקה של יואש אלרואי "הזקן" מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מכונת יחסי הציבור של מיילן טנזר פעלה בכל עוזה. הקולגות העשירות מהכבלים פעלו במרץ והביאו לסלוניקי ניידת שידור גדולה מהארץ, ויותר מפי שלושה כוח אדם בהשוואה לשלנו. הם טרחו ועשו הכל להגשים את נבואות המפלה של הטלוויזיה הישראלית הצפויה במאבק נגדם. תבוסת מחלקת הספורט שלי בקרב על הרייטינג נראתה כעובדה מוגמרת שאין עליה עוררין. בציבור וגם בקרב עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא מעטים חיככו שָם את כפות ידיהם בהנאה ונדו בראשם, "הנה אוֹ-טוֹ-טוֹ יואש אלרואי הזקן הולך לחטוף". אין שמחה גדולה משמחה לאֵיד גם בין קולגות אך התקוות לא היו אבודות ואנוכי אינני האיש שנועד לתבוסה.

ביום שלישי – 18 באפריל 2000 בשעה שלוש וחצי אחה"צ החל קרב השידור הגדול "ראש בראש" בין מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ 5 של הטלוויזיה בכבלים. זוהי מלחמת שידור מורכבת בת שמונה שעות שמתנהלת בשתי חזיתות. בסלוניקי וירושלים. שני גופי השידור יורים בכל פגזי התותחים העומדים לרשותם . השידור הישיר שנמשך ברציפות שעות רבות כלל בתוכו גם הרצת קטעי VTR רבים (על פי קוֹד הרצה) מהניידת בסלוניקי והאולפן בירושלים. אנוכי מיקמתי את עצמי בעמדת הפיקוד שלי בירושלים, מוקף בסוללת טלפונים, ומערכת תקשורת הבינלאומית של קווי תיאום ה- Four wires וקווי שידור ISDN. ממש כמו במלחמה. בדיוק בשעת ה- "ש" יריתי בתותח הראשון נגד השותפים שלנו בערוץ הספורט בכבלים. אות הפתיחה הגרפית המיוחדת ואותות מעברי השידור שיצרה הגרפיקאית שלנו וורוניקה רבוטניקוף, היו משובבי עין ותכליתיים. באולפן השידור שלנו ישבו השַדָּר אורן רוזנשטיין מלווה בפרשן אפי בירנבוים איש מרתק, אמיץ, ותוסס, אחד ממאמני הכדורסל הטובים בישראל. אילו היה מאמן מובטל הייתי מחתים אותו כפרשן ספורט בטלוויזיה הישראלית. אֶפִי בירנבוים מאמן חכם ומעט תמים אך בעל יושרה ניחן בכושר ביטוי והצדיק את המוניטין שלו כמקצוען.

בסלוניקי פעלו בנקודות שידור שונות מאיר איינשטיין ואורי לוי ולצִדם הפרשנים אֵלִי סַהַר ורלף קליין. חיברתי את ירושלים לסלוניקי. בין לבין שידרתי את הכתבות החדשותיות של אמיר בר שלום, שהביאו את דרמת ההיערכות של שחקני מכבי ת"א ומאמנה לקראת מפגשם הקרב ובא עם קבוצת ברצלונה. עשיתי כל מאמץ אפשרי להטיס את תושבי המדינה לסלוניקי באמצעות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ערוץ הספורט הציב בעמדת השידור שלו בסלוניקי את השַדָּר יורם ארבל ופרשנו עופר שלח ואת הכתב דָנִי עִנְבַּר. את האולפן בתל אביב איישו מִירִי נְבוֹ ואֵלִי אִילְדִיס, והפרשנים לידם היו אָבִיב לביא וצְבִיקָה שֶרְף. בשֵש בערב החל משחקה של מכבי ת"א נגד ברצלונה. סיגנל השידור ה- Unilateral מניידת השידור היוונית הקטנה שלנו בסלוניקי הגיע לאולפן בירושלים באיכות גבוהה של 625 PAL . לצורך ביטחון השידור ביקשתי את קצין תקשורת הלוויינים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שמואל כהן לוודא שגם הסיגנל ה- Multilateral של ERT המכוון לאירופה, יגיע אף הוא לאולפן שלנו בירושלים לצורך Back up. במקרה של תקלה בקו השידור הלווייני ה- Unilateral שלנו, תעמוד לרשותי אופציה לנתב את עצמי כהרף עין כדי להתחבר לתמונת הלוויין המרכזית ששודרה לכל ה- EBU שכאמור סיפקה הטלוויזיה היוונית. הדבר יקשה אולי לזמן מה על צוות השידור מאיר איינשטיין ואֵלִי סַהָר, בשל כיוונים מנוגדים בין צד עמדת השידור שלהם לכיוון הצילום, אך יבטיח שצופי השידור הציבורי יישארו נאמנים למקור, ולא ינטשו ויברחו מאתנו בשעת תקלה לעבר ערוץ הספורט בכבלים. ביטחונות השידור הישיר הם עניין יקר ומסובך. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן שכל כך אהבתי והערכתי העניק לי את הגיבוי התכני והטכני הנדרשים. הייתי אסיר תודה לו.

מוצאו של יאיר שטרן היה ממחלקת הספורט בזמנם של דָן שִילוֹן ואָלֶכְּס גִלְעָדִי בתחילת שנות השבעים. הוא היה בקי בעצמו ביסודות ההפקות המורכבות והמסובכות וגם היקרות של שידורי הספורט. הוא היה הבוס הישיר שלי העניק לי גיבוי טוטאלי והיה שותף נאמן בהצלחות השידורים. שש שנים מ- 1983 ועד 1989 ניהל וניווט בעצמו את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אח"כ מונה להיות כתב ושדר של הערוץ הציבורי ורשות השידור בוושינגטון בירת ארה"ב. יום אחד בקיץ 1993 קרא לו מנכ"ל רשות השידור החדש מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ליטול ידיו את ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משהחליט שלא להאריך את כהונתו של המנהל היָשָן יוסף בר-אל. יוסף בר-אל הודח אפוא ויאיר שטרן תפש את מקומו (10 ביולי 1993). יאיר שטרן בנו של אברהם "יאיר" שטרן ז"ל מנהיג הלח"י שנרצח ב- 1941 ע"י הבולשת הבריטית במקום מסתורו בתל אביב, ספג את חינוכו התּקשורתי בארה"ב מולדת הטלוויזיה. הוא היה אינטליגנטי, מהיר תפישה והגון מאוד בשיקוליו ובהחלטותיו. מוטי קירשנבאום לא טעה בבחירתו. יאיר שטרן היה אולי מנהל הטלוויזיה הטוב ביותר בתולדותיה. הוא פרש מתפקידו ב- 30 באפריל 2000  בתום שבע שנות כהונה בתפקיד הרָם. ממלא מקומו הזמני יאיר אלוני עשה מאז מאי 2000 עבודה לא רעה בהחלט, אולם ה- מ"מ הבא יוסי משולם שמונה לתפקיד ע"י יוסף בר-אל באפריל 2002 (במקום יאיר אלוני)  לא הצליח מעולם להיכנס לנעליו של יאיר שטרן. קבוצת מכבי ת"א גברה בקלות על ברצלונה 51:65 בשלב חצי הגמר של ה- Final Four, והעפילה למשחק הגמר ביום חמישי – 20 באפריל 2000. גם פאנאתנאייקוס עם עודד קָטָש לא התקשתה מול אֶפֶס פִּילְזֶן הטורקית, והעפילה לשלב הגמר. עוֹדֵד קָטָש במדים הירוקים של פאנאתנאייקוס עתיד היה לפגוש בעוד יומיים את קבוצת האם שלו מכבי ת"א בצבעי הצהוב כחול שלה. תחרות ה- Final Four לבשה עכשיו שני ממדים. ישראל נגד יוון ומחלקת הספורט שלי במאבק "ראש בראש" נגד ערוץ הספורט בכבלים של מיילן טנזר. השעה עכשיו הייתה חצות. פיניתי את אולפן הספורט לטובת מהדורת החדשות המסכמת "מהיום למחר". מבצע השידורים הארוך בן שמונה השעות של היום הראשון מסלוניקי במשחקי ה – Final Four, היה עכשיוו מאחורי.

הודייתי לצוות המיומן ומצומצם שלי בירושלים ובראשם העורכים יוני קנלר, יגאל שמעוני, ירון מאיר, וכרמל לוצאטי (כתב ערוץ 2 היום) וגב' שרון סלע (המקסימה) שהייתה אחראית על הקשר הלווייני הבינלאומי עם צוות השידור שלי בסלוניקי. לידי פעלו גם כמעט עשרים וארבע שעות סביב השעון שתי עוזרותיי, נשים חרוצות, מזכירת ההפקה שלי רותי ליפקין שעבדה עִמִי ולצִדִי כבר 16 שנה רצופות, ועוזרת ההפקה והבימוי דורית חיימי. עם חיילים וחיילות כאלה הניצחון אינו מוטל בספק. נפניתי עכשיו לתכנן את מהלכי הקרב הבא עם חבריי הנמצאים בסלוניקי – יוון, קרב שידור ארוך ,מורכב מאוד ומסובך טכנולוגית, שהיה אמור להתחולל בעוד פחות  מ- 48 שעות. בשלוש לפנות בוקר עזבתי את משרדי מחלקת הספורט בדרכי לחדרי במלון "שערי ירושלים" הסמוך לבניין הטלוויזיה כדי לנסות לחטוף תנומה בת כמה שעות. הייתי זקוק לה. לא ישנתי כמעט שבוע ימים בשל ההפקה ומתח השידור. אני לא מסוגל להִירָדֵם כשאני מתוח. המחשבות מתרוצצות. שנתי נודדת במצבים כאלה. אני מתהפך על משכבי. בדרכי למלון חשבתי על הזכות הגדולה שנפלה לידי לאמן ולהכשיר את מערכת השידור שלי בתפקידיהם הרבים בשנים שחלפו . המשימה הראשונה והיסודית הייתה ליצור צֶוֶות הרמוני ומקצועי (ונאמן ומסור למקום עבודתו) בתוך דרגי העבודה השונים במחלקת הספורט. כדי להצליח בעבודתם זקוקים שדרי הספורט לתשתית אנושית מקצועית, מוכשרת ובעלת מוטיבציה שכוללת, מפיקים, עורכים, מזכירות ועוזרות הפקה זריזות ויעילות , מתאמי שידור ומקבלי שידור, רשמי VTR, וכמובן טכנאים מאומנים. השַדָּרים שמחזיקים במיקרופון גוזרים את סרט התהילה אך הם אינם יכולים להגיע אליה ללא מערכת רב זרועית, המגבה ומכוונת אותם רגע – רגע, ושעה – שעה. יורם ארבל, מאיר איינשטיין ז"ל , נסים קיוויתי, ורמי ווייץ כבשו כל אחד בשעתו את הפסגה בעזרת המיקרופון שנתמך ע"י עוזרים קרובים ויעילים ומערכת עיתונאית שעטפה אותם.

אם להשתמש במשחק הכדורסל  כמטפורה, הרי שמאיר איינשטיין שימש בסלוניקי שחקן הציר וששי אפרתי היה רכז המשחק שלו. יוני קנלר, יגאל שמעוני, וירון מאיר שימשו בירושלים כשחקני הפינה בקבוצת הכדורסל הטלוויזיונית הזאת. לכל האנשים הנפלאים האלה הייתה התחייבות אישית לתרום למען קבוצת השידור שבה שיחקו. חלפו כבר 17 (שבע עשרה) שנים מאז אולם אני זוכר את תווי פניהם של כל אחד מהאנשים היקרים הנ"ל. הם היו יקירים ו- יקרים לי. השידור הטלוויזיוני הוא עבודת צוות מובהקת. ממש כמשחק הכדורסל אותו הם משדרים עכשיו. בכירי השדרים אינם שווים "כקליפת השום" ללא עוזריהם הקרובים בדירוג המשולב, בדֶרֶג עיתונות – הפקה וכמובן אנשי חטיבת ההנדסה. הגענו מוכנים לקראת התחרות האמיתית שנכפתה עלינו כנגד ערוץ הספורט בכבלים. זאת הייתה הרגשה נפלאה להנהיג ולהוביל את השידורים הישירים מסלוניקי. מחלקת הספורט הייתה נבחרת ספורט מקצוענית ומקצועית ששחקניה דבקים במשימה ללא פשרות, בירושלים וסלוניקי גם יחד. היא מנתה אומנם צֶוֶות קטן, אך הייתה מגובשת ומאומנת היטב ולכן יעילה ומהירה. היא שימשה ללא כל צל של ספק חוד החנית של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בימים ההם.

המתנתי בכיליון עיניים לדו"ח הרייטינג הרשמי של ועדת המִדְרוּג הישראלית ה- People meter, סקר צפייה יומי המבוצע ע"י חברת טֶל-גָאל . זהו ספר התנ"ך של רשתות הטלוויזיה בישראל המכריז מידי בוקר על כמות הצופים שצברה כל תוכנית ותוכנית בשידורי יום האתמול בערוצי הטלוויזיה השונים במדינת ישראל. אין שום איש רציני בתעשיית הטלוויזיה בישראל שמרשה לעצמו שלא לעיין בדו"ח הצפייה של טֶל – גַאל כשהוא לוגם מכוס הקפה הראשונה של הבוקר . חשיבותו של מדד טֶל – גַאל בישראל כחשיבות מדד נילסן בארה"ב. שניהם נחשבים לאורים ותומים של דעת וטעם הקהל, החורצים את גורלן של תוכניות הטלוויזיה לשֶבֶט או לחֶסֶד . ביום רביעי בתשע בבוקר – 19 באפריל 2000, צִלצֵל אלי יאיר שטרן נסער למשרדי במחלקת הספורט בקומה החמישית של הבניין. מנהל הטלוויזיה היה כולו נרגש ונלהב. מעולם לא שמעתי אותו כה נסער, הוא שאג לעברי בטלפון : "יואש אלרואי, הבסת בגדול את ערוץ הספורט של מיילו טנזר", בישר לי, והוסיף , "שיא הרייטינג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי אמש בשבע ארבעים וחמש בערב, עמד על  % 36.8 מול השיא של ערוץ הספורט בכבלים שעמד על % 8.7. גם ממוצע השידור שלנו היה מעולה, % 27.3 מול % 7.8 שלהם". מנהל הטלוויזיה כל כך עלז ושמח והיה שבע רצון, עד שכמעט פצח בריקוד. השבתי לו Calmly : "יאיר תירגע, זה היה רק היוֹמָן. הסרט טרם התחיל. אתמול ב- יום שלישי הרגנו אותם, מחר ביום חמישי בשידור הישיר של משחק הגמר נקבור אותם". כמו בתחרות אִגרוף, החטיפה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מכת וָו לסנטרו של ערוץ הספורט בכבלים, והפילה אותו בנוֹק אַאוּט לקרשים. ביום שלישי – 18 באפריל 2000 החלה ספירת העֶשֶר של הצופים. היא עתידה הייתה להסתיים כעבור ארבעים ושמונה שעות בחצות הלילה של יום חמישי – 20 באפריל 2000 בתום שידור משחק הגמר של  ה- Final Four , לאחריו מצא ערוץ הספורט היהיר את עצמו שוכב פרקדן על Canvas הזירה. גם שידורי ערוץ 2 ניזוקו קשה מהרייטינג המזהיר שצַבְרָה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ירדתי ללשכתו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בקומה השלישית כדי ללחוץ את ידוֹ. התחבקנו והתנשקנו. "הוא היה מנהל הטלוויזיה הטוב ביותר", כפי שהגדיר אותו פעם מוטי קירשנבאום, אך גם ידיד וחבר קרוב שלי שהערכתי ואהבתי. איחלתי לוֹ חג פסח שמח. קבענו לשוחח שוב בהמשך היום. רציתי לדַוֵוח לו במדויק את כל פירטי מהלכי ההפקה שאני אמור לבצע בהמשך השידורים הישירים מסלוניקי. מאום לא הסתרתי ממנו.

בעוד אנו עוסקים בניצול ההצלחה כנגד ערוץ 5 והתוויית דרכי הפעולה האפשריות של המשך שידורי ה- Final Four, משחק הגמר עצמו בתוך יממה, ביום חמישי – 20 באפריל 2000, נחת ערב החג על שולחננו, של מנהל הטלוויזיה ושלי אִיגֶרֶת התראה מביכה ממנכ"ל רשות השידור אורי פורת. האיגרת דנה בעניין ניתוקו בכוונה תחילה של מוטי לוי סמנכ"ל הכספים שלוֹ על ידי יאיר שטרן ועל ידי מההסדרים הכספיים שחוללנו עם ערוץ הספורט, הנוגעים לשידורי  ה- Final Four  ורכישת משחקי ליגת העל לעונת 2001 – 2000. כאילו שזה היה הנושא החשוב ביותר לטפל בו עכשיו בעיצומו של קרב השידור "ראש בראש" נגד ערוץ 5. דווקא עכשיו בשיאן של פעולות ההפקה והשידור, החליט אורי פורת להעיר למנהל הטלוויזיה שלוֹ ולי. הנה הטקסט כלשונו [3].

טקסט מסמך : 18 באפריל 2000. האִיגֶרֶת המגוחכת הזאת של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, לא רק שלא הייתה במקום, אלא חשפה גם את ניתוקה המוחלט של ההנהלה הראשית מהמתחולל בשדה הקרב של שידורי סלוניקי 2000. חבריי ואנוכי נלחמים בכל כוחותינו לחימה רצופה מזה שלושה שבועות ומדירים שינה מעינינו, ואילו רמטכ"ל צבא השידור משגר אלי ערב ההסתערות האחרונה על היעד, מכתב הדַן  בדרכי נוֹהַל וביורוקרטיה. היום ממרחק הזמן זה נראה הזוּי. אז זאת הייתה מציאות מרגיזה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה ברור בעקבות קבלת המסמך הנ"ל שסמנכ"ל הכספים החלשלוש והכושל שלו מוטי לוי התבכיין אצל המנכ"ל אורי פורת ז"ל מאחורי גבו של מנהל הטלוויזיה ומאחורי גבי כמנווט שידורי הספורט שלו. בכל הנהלת רשות השידור היה רק איש אחד, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, שידע באיזה "וִויָה-דוֹלוֹרוֹזָה" צעדתי עד הלוֹם. היחיד שהיה מעורה בכל צעד ושעל בנתיב ההפקה. לכן ראה בהישג הרייטינג של רשת הטלוויזיה שאותה ניהל ניצחון אישי שלי. ביקשתי מרותי ליפקין מזכירת ההפקה שלי להשיג לי בטלפון את המפיק ששי אפרתי בסלוניקי, ואת קוֹבִּי בֵּן גוּר יו"ר דירקטוריון "פֶּלֶא פוֹן" בבניין "בֶּזֶק" בגבעתיים כדי לבַשֵר להם את בשורת הניצחון. דיווחתי לקוֹבי בֵּן גוּר נותן החסות הרשמי והבלעדי לשידורי ה- Final Four את נתוני הרייטינג של אמש. הבטחתי לוֹ, כלהלן : "מחר, יום חמישי – 20 באפריל 2000, בעת השידור הישיר של משחק הגמר מכבי ת"א נגד האלופה היוונית קבוצת פנאתינאייקוס אתונה, אנחנו נכה את ערוץ הספורט שוק על ירך וגם נעמיק עוד יותר את פער הצפייה". קוֹבִּי בֶּן גוּר נדהם למשמע פערי ה- מִדְרוּג וכמויות תוצאות הרייטינג המרוממות מצד אחד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ונושאות אותו אל על ומאִידַך משפילות את ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים. הוא קובי בן גור יו"ר דירקטוריון "פלא פון" היה כל כך מופתע מהדיווח עד שראה בו בתחילה "שמועה", ונמנע מלהאמין ל- תוצאותיו. פִקְסַסְתי למשרדו את דו"ח הצפייה כדי שיקרא את הנתונים במו עיניו. בינתיים עשתה לה שמועת הרייטינג כנפיים והגיעה גם ליָוָון. אנשי צֶוֶות השידור שלי שָם דיווחו לי שאנשי ערוץ הספורט בסלוניקי נראים "לבנים כמו קיר". ביקשתי מהם לנהוג בצניעות, לא להתרברב, ולהגיב באיפוק. "אַל לכם להתראיין לשום גורם עיתונאי בשטח סביבכם", הוריתי להם. בסלוניקי עמד להיערך משחק הגמר בכדורסל ובישראל התמודדות הטלוויזיה בין ערוץ 1 לערוץ 5. מטרתנו העיקרית הייתה עכשיו לגבש ולהתוות את מהלכי הטלוויזיה בין שני מוקדי השידור בסלוניקי ובירושלים לקראת השידור הישיר של משחק הגמר בין מכבי ת"א למועדון היווני פאנאתאנאייקוס ותכנון הנוק אאוט הסופי שאנו עתידים להנחית על מיילן טנזר וחבריו בערוץ 5. דאגתי העיקרית הייתה נתונה לפרשן המצטיין שלנו אֵלִי סַהַר, איש דתי וקפדן במצוות, שאמור היה לצעוד כ- 13 ק"מ מ- מלונו "קָאפְּסִיס" לעבר היכל הכדורסל בסלוניקי כדי להגיע במועד לשידור משחק הגמר, מבלי לחַלֵל את חג הפסח. נפרדנו בברכת חג שמח. בערב ירדתי לתל אביב לחוֹג עם משפחתי את חַג לֵיל הסדר ברמת גן. עם צאת החג בליל חמישי – 20 באפריל 2000, הגיע אֵלִי סַהַר להיכל הכדורסל רטוב עד לשד עצמותיו. הוא צעד דרך ארוכה , חלקה בגשם שוטף, אך היה דָבֵק במשימת השידור ועשה כל מאמץ לחבור למאיר איינשטיין במועד לפני שריקת הפתיחה. אין ספק שנוכחותו בעמדת השידור הייתה חיונית. שידור משחק הגמר היה אולי אכזבה למכבי ת"א שהפסידה לפאנאתנאייקוס היוונית בשורותיה כיכֵב עודד קטש 67:73, אך היה משב רוח מרענן לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הצלפנו בשוֹט הרייטינג. ואחריו באה שריקת הרוח. הִכּינוּ את ערוץ הספורט (מס' 5 בכבלים) שוק על ירך % 30.1 שלנו מול  % 5.3 שלהם.

חבריי ואנוכי השקענו מאמץ גדול במאבק השידור הזה וניצחנו קבל עם ועדה. ההערכה הרווחת הייתה ש- 2.000000 (שני מיליון) צופים בישראל היו עֵדים לוֹ. הרייטינג שהונח על ראשנו דמה לרגע לזֵר דפנה של תהילה. רק משירד המסך ונדמו קולות התופים והחצוצרות, בשעה שהִנך לבד ועושה את חשבון הנפש, אתה מבין שוּב שנתוני הרֵייטִינְג המנצח הנוחתים על שולחנך במשרד הם אומנם פרס, אך גם תזכורת שאתה כמתכנן ומנהל השידורים הישירם מסלוניקי נוצרת להיות עַבְדוֹ. יש מחיר להצלחה. הניצחון הדרמטי של כנופיית הספורט הוותיקה של יואש אלרואי הסָב והזָקֵן (כפי שטענו רבים) על ערוץ הספורט בכבלים הצעיר של מיילן טנזר, העבירה את פסי התחרות הסמויה למאבק כוחות גלוי, כמעט אישי, לעבר זירת העיתונות הכתובה. לפתע יצאו העניינים מכלל שליטה . ערוץ הספורט בכבלים יקיר העיתונות הכתובה (וגם חנפנית) שלא החמיצה כל דרך לקדם את מהלכיו , הובס . הפייבוריט האהוב והחביב והמועמד הבטוח לניצחון מוחץ על הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בסלוניקי, דווקא הוא נכנע וירד על ברכיו. צריך לומר כאן שעד לאותה התבוסה המרה בסלוניקי 2000 שררו בין שני גופי השידור יחסי עבודה תקינים והרמוניים. מיילן טנזר ואנוכי שמרנו על קשרי עבודה הוגנים. הסכם שידורי ה- Final Four שנחתם בין שני גופי השידור לא נעשה בגלל "עיניהם היפות" של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומנהל הספורט שלו. הוא נעשה בשל אינטרסים וסיבות כלכליות מובהקות. ערוץ הספורט בכבלים החזיק בידיו חומר נפץ שיכול היה לרַסֵק אותנו אך היכולת להדליק את הפתיל הרועֵם הזה נשללה ממנו. זוהרו הרב והפופולריות שהיו מנת חלקו בעשור השנים האחרון הועמו. הוא לא היה עוד מה שהיה. הבּוסים הגדולים של חברות הכבלים (ערוצי זהב, תבל, ומת"ב) כפו על מיילן טנזר לחלוק את היהלום בבכורת השידורים שלו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מפולת כלכלית כבדה איימה זה מכבר על כל מערכת הטלוויזיה הכבלים . הם צברו הפסדים כספיים ענקיים והיו חייבים מאות מיליוני שקלים לבנקים , אותם הבנקים שהעניקו להם בעבר אשראי כמעט ללא הגבלה. מיילן טנזר ואנשיו לא עשו כל טובה ליאיר שטרן ולי בשעה שחלקו עמנו את מרכולתם היקרה. קנינו אותה במיטב כספו של משלם האגרה. משעה שהחלה התחרות בינינו וכל צד צבר תאוצה במירוץ הטלוויזיוני החשוף לעיני כל, ממש לא התכוונתי וגם לא היה לי שום חשק לחצות שֵנִי את קו הגמר. אני שונא להיות שֵנִי.

לא אהבתי את יריבֵי השידור שלי מערוץ 5 (ומי אוהב את יריביו) אך כיבדתי אותם. היה לי רספקט למַיְילֶן טַנְזֶר ולמפיק הראשי שלו שַכִי פְרָנְץ. שני אנשים צעירים שפעלו בכל כוחם למען תפארת הערוץ עליו היו מופקדים. היה בידיהם ממון וכסף רב. הם היו עשירים הרבה יותר מרשות השידור הממלכתית ויכלו לקנות בממונם כמעט כל דבר שזז. היו להם גם יחסי ציבור ויכולות שיווק מצוינים, מה שלא היה לנו מעולם. הטלוויזיה הישראלית הציבורית נולדה יתומה, ללא יחסי ציבור, וללא כישרון שיווק מינימלי. כך גם הורגלה ואוּמנה לפעול. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא ניסתה אף פעם לטפח מודל לקידום מכירות ולהקים מנגנון של טיפוח עצמי. אפילו המנכ"לים כמו יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל, אוּרִי פּוֹרָת ז"ל, מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז"ל, וגם אריה מֶקֶל יבד"ל שהיו עיתונאים בעצמם והיו אמורים להבין משהו בשיווק יחסי ציבור, נטו בעל כורחם לשמש כשַק חבטות שהוצב בכיכר הממלכה. אם שירתה אותם ברשות השידור בכל זאת איזו מערכת יחסי ציבור כלשהי הרי שהייתה חובבנית ונאיבית. המנכ"לים של רשות השידור ניהלו מוסד שעוסק בתקשורת המונים אך לא בטוח שהם בעצמם הבינו את חשיבות הנושא. מסכת יחסי הציבור ויכולות השיווק של גוף שידור ציבורי נראה להם עניין שולי, אולי מפני שלא קשרו את גורלם האישי לאורך זמן עם רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאותה ניהלו והנהיגו. הכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור היה מושָב זמני ושימש להם כתחנת מעבר. צחוק הגורל היה לראות אותם שוב ושוב מושפלים (מבלי להגיב) מידיה של עיתונות לא אוהדת, לעיתים גם צבועה ומתחסדת, שכתבה את דברי הביקורת שלה כביכול בשם הציבור. הערוץ הציבורי הצטייר שוּב ושוּב כרשת טלוויזיה מסורבלת ומיושנת ובעיקר כמי שאיננה יודעת להגן על עצמה מפני מיידי האבנים בשְמָשוֹת חלונות הראווה שלה.

מוטי קירשנבאום ז"להיווה דֶגֶם של מנכ"ל בשירות ציבורי שהיה אדיש ליחסי הציבור והשיווק של השידור הממלכתי שבראשו ניצב ואותו הוביל והנהיג. אם לא פעל נגד, לפחות לא נעזר בהם. מוטי קירשנבאום היה לבטח אדם רציני, ישר והגון לחלוטין. הוא דחף ככל יכולתו (שלא תמיד הספיקה) את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קוֹל ישראל" קדימה. הוא היה המנכ"ל הראשון שפעל בתנאי תחרות אך נטוּל כמעט כל פיסת יחסי ציבור ובלי כמות מינימלית של אנרגיית שיווק, אלמנט כה הכרחי בתקשורת המונים. בעניין השיווק היה לו הרבה מה ללמוד מאלכס גלעדי ודן שילון. ערוץ 2 המסחרי שקם עליו להתחרות בּוֹ בנובמבר 1993 והטלוויזיה בכבלים עשו לוֹ "בית ספר" בשיווק. הם השקיעו כל מאמץ שיווקי ופרסומי אפשרי כדי להבליט את עצמם בשטח וכדי להסיט את תשומת לִבָּם של צופי הטלוויזיה אליהם. מסע פרסומם ושיווקם האגרסיבי של המתחרים המסחריים לציבור נראה בראשית שנות ה- 90 במאה הקודמת כמעין הכרזת מלחמה על השידור הציבורי. זה מצא את ביטויו המובהק לא רק על המסך שלהם אלא גם מידֵי יום בעיתונות הכתובה ובשִלטֵי חוצות. היכן שלא הסתובבת ראית את ערוץ 2 נתקע לך בעיניים. אפילו על האוטובוסים. צריך להיות ישר ולהודות שמטרת השיווק צלחה מעל המשוער.

רשות השידור והטלוויזיה הציבורית בראשותם של מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן לא נפלה אז בתכניה מאלוּ של ערוץ 2. או במילים אחרות, הערוץ המסחרי לא היה טוֹב יותר בהישגיו מערוץ הציבורי. הוא היה טוב יותר רק באריזת הפרסום והשיווק של מוּצַר שלא עלה בערכו וטיבו על זה של מתחרהו, על קהל הצרכנים זה בדרך כלל עובד היטב. שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופתו של מוטי קירשנבאום זכו לתהילת רייטינג יוצאת דופן אך המנכ"ל לא עשה מעשה להתפאר בהם. מפני שנהג בענווה נדמה היה שהוא עושה דווקא כל מאמץ להחביא את הנתונים והמספרים הנפלאים. חשיפת ההצלחה של השידור הציבורי באמצעות יחסי ציבור נראתה כמו מהלך רברבני ולא צנוע. היה נדמה לי שמוטי קירשנבאום מגלם באישיותו את האנטגוניסט המושלם ליחסי ציבור ופרסום. מנכ"ל רשות שידור היה כוכב תקשורת אך סיגל לעצמו מדיניות של אנטי כוכב. אני בטוח שכבן אנוש אהב את יחסי הציבור והפּרסום כשזה נגע לוֹ אישית, ומי לא מתרגש מפופולאריות, אך אולי זה לא היה כּה חשוב לוֹ כשזה נגע לאחרים. אין ספק כי אם את רשות השידור היו מנהיגים דן שילון או אלכס גלעדי הם היו נוקטים במדיניות שיווק ציבורית שונה אגרסיבית הרבה יותר. ועוד דבר. ברשות השידור לא הייתה קיימת מעולם מחלקה שתפקידה היה לפַרְסֵם ולשָוֵוק את השידור הציבורי וגם לא מנגנון שתפקידו להגן על השידור הציבורי מפני הביקורת המוטחת בו שוב ושוב . מוטי קירשנבאום לא "לִכְלֵך" את ידיו ביחסי ציבור. כאינדיבידואליסט וסוליסט שהגיע להישגיו הציבוריים והאישיים (חתן פרס ישראל ב- 1976) ללא סיוע של יחסי ציבור מבחוץ, חשב אולי שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הממלכתית יכולה להסתפק בשידורי ה- Promo העצמיים שלה. ואם לא חשב כך נהג כך וצריך להדגיש גם סביבתו. ההנחה שהשידור הציבורי הוא מוּצר טוב שמוֹכֵר את עצמו אוטומטית ואיננו זקוק ליחסי ציבור היא שגיאה חריפה. גופי שידור פופולאריים בעלי מוניטין גדול יותר מרשות השידור וחברות כלכליות ידועות שאינם זקוקים אולי ליחסי ציבור ופרסום בשל ההצלחה המוכחת שלהם במשך שנים, אינם מרשים לעצמם להתנהג על פי דפוסי מחשבה נאיביים כאלה. הם שומרים את עצמם בצורה מחושבת ומתוכננת באמצעות יחסי ציבור ושיווק בתודעת הקהל שבתוכו הם פועלים ואל הצרכן הזה הם מכוונים את שיווק מרכולתם. האם חברת "קוקה קולה" אינה זקוקה ליחסי ציבור ושיווק מסחרי מסיבי בשל הצלחתה הכבירה בארה"ב ובעולם כולו ? האם המוניטין שלה בלבד מוכר את ההצלחה שלה ? התשובה שלילית. התמונה הבאה מעידה כאלף עדים על חשיבות נקיטת מדיניות יחסי הציבור ושיווק מתמיד כל הזמן בכל ימות השנה גם של חברה מסחרית מצליחנית ברמתה של "Coca – Cola".

טקסט תמונה : יוני 1996. לונדון. "1996 – EURO" (אליפות אירופה למדינות בכדורגל 1996). אני עומד מימין מתבונן בשלט פרסום של חברה מצליחנית, שלמרות שגשוגה העצום בארה"ב ובכל רחבי תבל, אינה חדלה לשמור את התודעה שלה בקרב הציבור 365 ימים בשנה באמצעות יחסי ציבור ושיווק אגרסיביים. (צילום ששי אפרתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והנהלת רשות השידור הניחו במשך שנים הנחת יסוד אוטומטית כי אין להגיב נגד הביקורת המוטחת, ואמרו לעצמם, "עבודתנו מדברת בעד עצמה". זאת שגיאה מפני שהיא מותירה את הצופים מבולבלים. הגישה האנכרוניסטית של השידורר הציבורי כלפי צופיו ומבקריו, "שיגידו כולם מה שהם רוצים, ממילא הכלבים נובחים והשיירה עוברת", הייתה מוטעית מיסודה. על רשות השידור הייתה מוטלת החובה להגיב באסרטיביות, בביטחון, ובכֵנות לדברי הביקורת המושמעת כלפיה מכל הכיוונים. אפילו ה- "ניו יורק טיימס" העיתון היומי האמריקני האיכותי ורב התפוצה וההשפעה, הודיע לא מכבר כי הוא מתכוון לנקוט במדיניות חדשה ולהתחיל להגיב על הביקורות המופנות כלפיו באופן תדיר מימין ומשמאל, "וללכלך" את ידיו במעט יחסי ציבור. החלטה זו היא חלק מחזון מיוחד שגיבש העיתון במטרה להשיב לעצמו את אמון הקוראים. מה שטוֹב ל- "ניו יורק טיימס" טוב לכל גוף עיתונאי משדר, וודאי לרשות השידור. אף על פי כן ולמרות הכל נחשבו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשנים 1998- 1993 וגם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בשנים 2000 – 1993 לנושאי הדגל של השידור הציבורי בהא הידיעה במדינת ישראל. כישרונו של מוטי קירשנבאום ומשקלו הסגולי הטלוויזיוני מציבים אותו לא רק כמנהיג נבחר של השידור הציבורי במדינת ישראל אלא גם כמֵגן שלו. ראה הספר "מלחמת הדיאדוכים".

אינני יודע אם יָאִיר שְטָרְן מנהל הטלוויזיה ובכירים אחרים בשידור הציבורי דָוִד "דוּדוּ" גִלְבּוֹעַ ורָפִיק חַלָבִּי מנהלי חטיבת החדשות, ומנהלת חטיבת התוכניות גב' דליה גוטמן בתקופת מוטי קירשנבאום, היו תמיד שותפים לדעתו של המנכ"ל שלהם והסכינו עִמוֹ. אני יודע שמעולם לא ראיתי אותם מתייצבים נגדו. פעם רכש מנהל מחלקת סרטים קנויים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בֶּנִי רוֹזָ'נְסְקִי את סידרת סרטי גֵ'יְימְס בּוֹנְד (James Bond) בכיכובו של שון קונרי להקרנה בלעדית אצלנו. יאיר שטרן לא ערך שום קידום חיצוני ולא עשה יחסי ציבור בעיתונות לסדרה המיתולוגית שתפשה מקום חשוב בלוח השידורים שלוֹ ב- Prime time. "עזוב", אמר לי באחת מישיבות הבוקר, והוסיף, "ה- Promo הפנימי אצלנו מספיק. לא צריך Promo חיצוני . האנשים כבר יראו את זה מעצמם".

ב- 1994 שידרתי עם הצוות שלי לקראת מונדיאל ארה"ב 94' סדרה דוקומנטרית מרתקת ובלעדית בת 15 תוכניות שסיפרה את תולדות משחקי גביע העולם בכדורגל מאז זכייתה של אורוגוואי במונדיאל הראשון ב- 1930 ועד לטורניר 1990 בו זכתה גרמניה. קניתי את הסדרה המצוינת מחברת "PRISMA". כל פרק הכיל צילומים נדירים ומִשכו כשעה. אסור היה כמעט לדבר על זה. הסדרה שודרה כסוד כמוס ללא שיווק. זה מעניין. מוטי קירשנבאום ואורי פורת ניהלו בעשור ה- 90 במאה הקודמת רשות שידור שעשתה, הפיקה, ויצרה גם הרבה דברים מצוינים אך לדאבון לֵב הייתה עצלנית ביחסי הציבור והשיווק שלה. מערכת הדוברות אם הייתה קיימת כזאת לא קידמה מעולם דבר, גם לא את מוצרי השידור הטובים. לי היה נדמה שלהם היה נדמה כי לא נדרש ואין צורך להעניק תנופה ולקַדֵם מוצר שידור טוב המקדם את עצמו ממילא. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור נעדרו כל אוריינטציה של שיווק. יכול להיות שהכסף הציבורי שהגיע באופן אוטומטי מידֵי שנה לקופת הרשות ממשלם האגרה דיכא כל יוזמת שיווק. שני ערוצי הטלוויזיה המסחריים במדינת ישראל ערוץ 2 וערוץ 10 עסוקים כל העת בשיווק עצמי של התוכניות שלהם מעבר למסגרת הפנימית של הרשת. בצדק. החובה הזאת מוטלת גם על השידור הציבורי. חברת המשקאות האמריקנית המצליחה "קוֹקָה – קוֹלָה" (Coca Cola), מעניקה ב- כל יום תנופה מחודשת לגלגל השיווק ויחסי הציבור שלה, למרות שהמשקה הקל והפופולארי קנה לו אחיזה כלכלית איתנה בכל מקום ופינה ברחבי תבל. לא כל שכן כשמדובר ברשות שידור ציבורית הפועלת בסביבה תחרותית. היא חייבת לקדם ולשווק את עצמה כל הזמן וללא הפסקות גם במישור החיצוני ולהזכיר לציבור שיש באמתחתה חומרי שידור מצוינים. מוטי קירשנבאום ניהל את השידור הציבורי בשנים 1998 – 1993 בדרכו שלו. הוא לא היה חָף משגיאות. אני חושב שהאיש הזה היה טוב בהרבה במעשים מאשר בהצהרות.

יוסף בר-אל שיָרָש את יאיר שטרן ומוטי קירשנבאום היה שונה מהם. בניגוד להם יצר לעצמו מערכת דוברות יחצנית. הוא השתמש בעיתונות הכתובה כדי לשווק את המצרך וניסה להגן בעזרתה על מוצרי השידור שחלק מהם היו קלוקֵלים ולא יוצלחים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתקופת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל התחמשה בטכנולוגיה חדישה כדי ליצור קדימוני שידור (Promo's) שהאפילו באיכותם על מוצרי שידור ירודים מדומים שאותם כביכול קִידְמוּ. יוסף בר-אל החל לפרסם את מוצרי השידור שלו בעיתונות ומחלקת ה- promo של הערוץ הציבורי אף המציאה את הסלוגן המזויף חסר כיסוי, "הערוץ ה- 1 עושים טלוויזיה בישראל" . זהה לא עזר לאיש שָם. שחיתות המסך ועליבות הטלוויזיה עשו שמות ברייטינג הציבורי שירד, נפל, וצנח עד שהתרסק. בסיומו של יום ב- 2 במאי 2005 הוּדַח מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון (אותה הממשלה שמינתה אותו שלוש שנים קודם לכן למשרה הרמה) וסולק לעַד לעבר ירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי.

ראה "הארץ" מ- 3 במאי 2005. קריקטורה לעגנית בעיתון "הָאָרֶץ" העוסקת בסילוקו והדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ע"י ממשלת ישראל באמצע כהונתו. 

טקסט מסמך :  17 במאי 2005 . כותרת ראשית "עברתם כל גבול" בעמוד הראשון של "מעריב" : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות שידור מושחת ומשחית, ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…".(באדיבות עיתון "מעריב").

ראה הספר עב הכרס בן 10000 / רבבה עמודים שחקרתי וכתבתי "רוש ולענה" בסדרה בת 13 הספרים הקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

בשעה שנודע למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום כי מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 החדש בהנחיית יעקב איילון ומיקי חיימוביץ', מתוכננת לעלות "לאוויר" בשמונה בערב כשעה לפני זמן שידור "מבט" בתשע בערב כמקובל מזה עידן ועידנים, החליט מייד להקדים את "מבט" שלוֹ גם כן לשמונה בערב. המנכ"ל רצה להילחם "ראש בראש" בחדשות ערוץ 2. והוא אומנם הסיט אותה לשמונה בערב. אורי פורת שהחליף את מוטי קירשנבאום ב- 1998 קבע שזאת הייתה שגיאה מקצועית והחזיר את "מבט" לתשע בערב . מוטי קירשנבאום שבר ב- 1993 באחת אתת הרגלי הצופים במדינת ישראל שנהגו לצפות במשך 25 שנה רצופות בתשע בערב במהדורתת "מבט" של הטלוויזיה המונופוליסטית. את מהדורת "מבט" של תשע בערב נהגו לכנות מְדוּרָתת השבט הקדושה. מוטי קירשנבאום היה המנכ"ל הראשון שהרחיב את תוכנית החדשות המסורתית בת החצי שעה לארבעים וחמש דקות. המהדורה המורחבת כללה בפעם הראשונה באורח קבע מוספי ספורט וכלכלה יומיים נרחבים כדוגמת העיתונות הכתובה . אני יודע כי מוטי קירשנבאום נהג להתפאר מעת לעת בפורומים סגורים בשידורי החדשוֹת והספוֹרט שלוֹ . הוא ראה בהם את חלון הראווה הראשי של כלל רשות השידור. היה זה מוטי קירשנבאום שדחף בזמנו את תעשיית "הדְיוּקוֹ – דְרָמָה" (Duco Drama) המקורית שדנה בהווייתה של החברה הישראלית לעבר המסך הציבורי שלה בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. בתקופתו של מוטי קירשנבאום כמנכ"ל רשות השידור בחמש השנים שבין 1993 ל- 1998 , שודרו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סדרות הדרמה של "קו 300", "פרשת קָסְטְנֶר", ו- "עו"ד סִיטוֹן". מוטי קירשנבאום היה האיש שהציע ל- "חמישייה הקאמרית" הצעה שלא הייתה יכולה לסַרֵב לה וחִילֵץ אותה מזרועות חברת "טלעד" ומידיו של המנכ"ל שלה עוזי פלד, כדי להביאה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הדבר הוציא אז את עוזי פלד מדעתו . מוטי קירשנבאום בנה מחדש בשנות שלטונו חלק מיסודותיה הרעועים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וקומם אותה במקומות רבים משֶפֶל. מוטי קירשנבאום היה האיש שטיפח כמנכ"ל רשות  השידור את יאיר לפיד לעיתים באופן אישי כמעט , ובנה אותו מבחינה מקצועית כמגיש תוכנית הבידור המרכזית "סוף שבוע" בערבי שישי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. זה היה לפני שנים רבות. יאיר לפיד הפך בינתיים למגיש "אולפן שישי" מגזין החדשות השבועי של חברת החדשות בערוץ 2. חלק מהצלחתוו המקצועית הוא חייב למוטי קירשנבאום אם יש בכלל צורה כזאת של חובת תודה בין אנשיי טלוויזיה שעלו לגדולה. אותו מוטי קירשנבאום וגם יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה כשלו בניסיונם בתקופה היא להפוך גם את המגיש והמנחה רָזִי ברקאי לכוכב טלוויזיה. רָזִי ברקאי עיתונאי בחסד עליון מהטובים במדינת ישראל, הגון וישר וחד מאוד, הגיש תקופת מה תוכנית אקטואליה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תוכניתו החדשה כונתה, "ערוץ 1", אך הוא נכשל. לא מפני שלא היה מוכשר אלא בגלל שלא הוכן כראוי ע"י אלה שמינוּ והזמינו אותו לכֵּס הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גולת הכותרת לפועלו של מוטי קירשנבאום ז"ל מנכ"ל רשות השידור הייתה הפקת מסודרת ושיטתית לאורך שנים של הסִדרה "תְּקוּמָה", שנועדה להשקה ב – 1998, שנת היוֹבֵל להקמתה של מדינת ישראל. גדעון דרורי ז"ל מונה להיות המפיק והעורך הראשי של הסדרה המונומנטאלית בת עשרים ושתיים הפרקים שתיעדה את תקומתו של העם היושב בציון. בהפקת "תְּקוּמָה" הושקע מאמץ תחקירי עצום. הסדרה נהנתה מתרכובת מוצלחת של מחולליה שניחנו בידע טלוויזיוני, כשרון, ומוטיבציה. עלות ההפקה עמדה על סכום של כ- 6.000000 (שישה מיליון) דולר. שידור "תְּקוּמָה" היה הישג מזהיר של הטלוויזיה הציבורית, אך כישלוןן בשיווקה. היא סבלה מיחסי ציבור עצֵלים, חוסר הכנה והכוונה נכונה של דעת הקהל. צורתת הכנסתה של הסדרה החשובה כמוּצַר שידור חדש לשוּק הייתה חובבנית.

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ומנהל חטיבת התוכניות אליעזר יערי הטילו בחודש מאי 1994 את תפקיד המפיק והעורך הראשי של הסִדרה הדוקומנטארית היוקרתית (שווה בעוצמתה לסדרה "עמוד האש" של יגאל לוֹסין ב- 1980) עלל כתפיו של גדעון דרורי אחד מטובי האנשים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכלל הזמנים ומהוותיקים שבה. גדעון דרורי היה לא רק עיתונאי בעל ניסיון רָב אלא גם עורך ומפיק רציני מן המעלה הראשונה. הוא שימש בעבר מנהל מחלקת סרטי תעודה בטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בשנים 1990 – 1986 והיה מנהל מחלקת עריכת סרטים בפילם מ- 1972 עד 1981 , ועורך סרטים מצוין בזכות עצמו. גדעון דרורי השקיע את כל כוחו ומרצו במשך שלוש שנים וחצי במלאכת התחקיר המורכבת וההפקה המסובכת. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל זוכר בעת שיחות התחקיר עמי , כלהלן : "…זאת הייתה מלאכה מורכבת. סייעה בידי בפיתוח ועיצוב הסדרה "תְּקוּמָה" אסתר דַר ז"ל. כעורך ראשי של "תקומה" היה עלי לקבוע את אופייה וסגנונה של הסדרה, להגדיר אתת נושאיה, ולבחור ולשבץ את הבימאים ל- 22 הפרקים. הקמתי מערכת ענפה של 150 (מאהה וחמישים) אנשים שכללה בתוכה 19 בימאים, 8 תחקירנים ו- 5 יועצים מהאקדמיה. כל בימאי קיבל סינופסיס של הסרט אותו התבקש לביים, לצד הנחיות מפורטות על דרך עיצובו. הבימאים התבקשו להגיש תסריטים ולבססם על תחקיר בשטח. עד לשלב הצילומים התנהל דיאלוג אינטנסיבי ביני לבין הבימאים ובמקביל גם ביני כעורך על לבין יועצי הסדרה. בימאים שתסריטיהם אושרו (מהלך נרטיבי, מבחר מרואיינים וכו') הוזמנו לצפות בחומרי הצילום ההיסטוריים של ארכיון "תקומה", וקיבלו את רשותי לצאת להפקת צילומיהם. לקראת שלבב העריכה צפיתי בחומרים המצולמים ולאחר מכן ערכתי מעקב צמוד שכלל צפיות בחומריםם ושיחות רבות עם הבימאים. בהתדיינות עם מפיקי ובימאי פרקי הסדרה השונים היה עלי להקפיד על דיוק ומהימנות הצגת העובדות ההיסטוריות. נדרשתי למנוע הטיות אידיאולוגיות ולדאוג לאיכות הסיפור של כל פרק ופרק, ולצורתם של הפרקים".

טקסט תמונה : עשור ה- 90 של המאה שעברה . גדעון דרורי ז"ל אחד מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית החשובים ביותר בתולדותיה. (באדיבות משפחת דרורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הכנת 22 הפרקים והסדרה הייתה מוכנה לשידור ב- 28 בדצמבר 1997, שָגוּ הנהלת הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור שגיאת יחסי ציבור קשה בטיפולם באֵפּוֹס האדיר הזה. למרות שהפקת הסדרה "תְּקוּמָה" הייתה אחת מפסגות השידור של הטלוויזיה הישראליתת הציבורית – ערוץ 1 מאז נוסדה ב- 1968, היא לא חוותה יחסי ציבור ושיווק ההולמים יצירהה טלוויזיונית דרמטית וייחודית בסדר גודל כזה, באיכות, וברמת מחקר והפקה גבוהים. ל- "תְּקוּמָה" גם לא הוענק שיווק מודרני ואגרסיבי כנדרש. מחולליה הסתפקו בפרסום שטחי וחובבניי חסר שיטה כאילו מדובר בשידור טלוויזיוני שכיח מן המניין. הם חשבו שההישג הגדול הוא עצםם ההפקה ושידורה על המסך הציבורי – ממלכתי ולא בפּרסומה ושיווקה. זאת הייתה טעות. אסטרטגיה של חובבנים. "תְּקוּמָה" הפכה בעל כורחה לשנויה במחלוקת. מנהל הטלוויזיה יָאִירר שְטֶרְן ומנהל חטיבת התוכניות אֵלִיעֶזֶר יערי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שגו כשנָהוּּ בעיניים קשורות אחרי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בעניין יחסי הציבור והשיווק. אפשר לראות היום שכל סרט טבע של מוטי קירשנבאום בערוץ 10 זוכה ל- Promo, הכוונה, ופרסום ביתר יעילות מאשר זכתה לו "תְּקוּמָה" לפני שלוש עשרה שנים בערוץ 1 המסורבל והכבד. 222 פרקי הסדרה המונומנטאלית הוקרנו ברֶצֶף של חמישה חודשים ללא מנוף הכרחי של הכנת דעת קהל במדינה שסועה ומפולגת, ללא יחסי ציבור אלמנטריים, וללא ידע מינימלי בשיווק בכל מהלך תקופת השידור הארוכה של הסִדְרָה. הפרק האחרון הוקרן ב- 24 במאי 1998 כשלושה וחצי שבועות לאחר יום העצמאות ה- 50 למדינת ישראל. ערכה העצום של סדרת הטלוויזיה הדוקומנטארית המרשימה הזאת שהייתה חד פעמית, נבלע בתוך ההמולה שיצרה סביבה. במקום כלשהו היא הלכה לאיבוד.

לסדרה החשובה נבחר והוענק השם ההירואי "תְּקוּמָה". איש ברשות השידור לא טרח להסביר לפני שידורה של הסדרה  לאומה המפולגת והשסועה פוליטית, דתית, וכלכלית, מרובת המפלגות בה דרים יהודים וערבים בכפיפה אחת, לא תמיד בהסכמה אלא בכורח האילוץ, כי ה- "תְּקוּמָה" הזאת כפי שהיא מוצגת בחלק מפרקיה נעשתה גם על חשבונו של עַם אחר, ולכן היא שנוייה בחלק מפרקיה במחלוקת חריפה לא רק בתוך הציבור היהודי על פלגיו השונים, אלא גם בין הציבור היהודי בכללו לבין הציבור הערבי במדינת ישראל. מחלוקת קשה ועקרונית הקיימת עד עצם היום הזה. האינתיפאדה השנייה רק החריפה וחידדה את היריבות בין שני חלקי הציבור היהודי והערבי. היא הגיעה לשיא בחודש אוקטובר 2000, כשכוחות משטרת ישראל ומג"ב הרגו 13 ערבים בעת הפגנות ההזדהות של הציבור הערבי בכפרים הערבים במדינת ישראל עם יו"ר הרשות הפלשתינית יאסר עארפת, הפגנות שהתפתחו למהומות אלימות. פרקי הסדרה שהוכנו ע"י בימאי טלוויזיה ישראליים, אך שונים בהשקפת עולמם המקצועית וזווית ראייתם הפוליטית, הולידה וגררה וויכוחים קשים ומרים ופלגנות שלא לצורך בציבור. שיאם היה התפטרותו של המנחה הראשי של הסדרה "תְּקוּמָה" הזָמָר הלאומי יורם גאון.

הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור לא הבינו שעצם שמה ההרואי של הסדרה "תְּקוּמָה", יוצרת ציפיות מוקדמות המסתכמת בהגדרת מאבקם של "הטובים נגד הרעים", ונותנת הכשר לצופים רבים בסלון ביתם לחשוב, שכל מעשה התיישבות וכיבוש שנעשה בארץ הזאת ע"י המתיישבים היהודים מאז ראשית המאה הקודמת הוא מוצדק וכשר לחלוטין. כאילו לא היה מעולם על אדמת ארץ ישראל עם אחר מאז חורבן בית המקדש . את המחלוקת הקשה שפרצה בארץ ניתן היה למנוע ע"י הכנת דעת הקהל מתאימה באמצעות יחסי ציבור נכונים ושיווק חכם. ישנן פנים ודרכים רבות במדינה דמוקרטית להכנת דעת קהל בעת שיווק מוצר צריכה חדש. יש לכל אלה כינוי ושם משותף, "יחסי ציבור, שיווק, ופרסום". לרשות השידור לא היה בְּדַל ושמץ מושג בכל אלה. הטיפול ביחסי הציבור של עצמה היה כל כך עלוב, עד שאין זוכרים כלל את שמו של יוצר ומפיק והעורך הראשי של הסדרה "תְּקוּמָה". גדעון דרורי ז"ל אישיות טלוויזיונית דגולה רבת הדר ופעלים, מאֹשיות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך יותר משנות דוֹר – נשכח. מדהים לחשוב שאיש מוכשר כמוטי קירשנבאום היה משוחרר מעול המחשבה, שלהצלחה חייבים לעזור להצליח. רשות השידור נשארה מיותמת מיחסי ציבור גם לאחר הליכתו של מוטי קירשנבאום.

הרבה פעמים הרהרתי ביני לבין עצמי, האם כל מנכ"ל שסיים את תפקידו חשב בכלל בעתו שנחוץ להביא לידיעת הציבור דו"ח שקוף ומדויק, באיזה מצב קיבל את רשות השידור מקודמו, ובאיזה מצב הוא מוסר אותה לבא אחריו. האם חשב לעשות זאת בצורת מסיבת עיתונאים מסודרת ? האם בחר להתראיין בתקשורת כדי להציג את הישגיו בחמש שנות כהונתו ? האם רצה לחשוף את עצמו לשאלות הנוקבות של אזרחי הממלכה לאחר סיום מלאכתו ? האם נפרד כהלכה ובצורה מכובדת בתום כהונתו מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואנשי הרדיו של "קול ישראל" אותם הנהיג חמש שנים ? שום מנכ"ל בהיסטוריית רשות השידור לא נפרד ציבורית ובפרהסיה מהרשת אותה ניהל. רשות השידור הממלכתית היא נֶכֶס מובהק של הציבור. היא בעצם פיקדון מובהק שהופקד למשמרת בת חמש שנים בידיו של מנכ"ל כזה או אחר, שמונה להניעה ולהצעידה לפנים. מעניין מאוד לדעת אם כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם, חשו באמת שהם נושאים אחריות ציבורית כבדה, ותמכו אומנם ברעיון "הפיקדון והמשמרת" למען הבאים בעקבותיהם.

פרשת שידורי הטלוויזיה של משחקי ה-  Final Four האירופי בכדורסל סלוניקי 2000 במדינת ישראל "ראש בראש" בין הערוץ הציבורי לבין ערוץ 5 בכבלים, היא צֵל מתמשך של תפקוד לקוי, והיעדר מינימום יחסי ציבור ושיווק של השידור הציבורי השאנן והסטגנאטי, גם לאחר שמוטי קירשנבאום האינדיבידואליסט סיים את תפקידו כמנכ"ל רשות השידור. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נכנסה להרפתקת השידור התחרותית נגד ערוץ הספורט (ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים) באיחור רָב וברגע האחרון ממש. צריך לומר במילים החריפות ביותר שהיא לא השכילה לעשות דבר בתחום יחסי הציבור ושיגור המסר למען עצמה וצופיה אף על פי שהעניין היה כה חיוני ונדרש. למרות כניסתה בשלב כה מאוחר לתחרות השידור הטלוויזיונית היא נעדרה כל שֶמֶץ של כּשרון שיווּק ולא נקטה בשום ניסיון להילחם בצורה מקצוענית על ליבּו ועיניו של הצופה הפוטנציאלי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שַרְדַה ויצאה ממאבק השידור הזה כשידה על העליונה, אך לא בגלל היותה מוכשרת, אלא מפני שעמדו לרשותה עובדים אמיצים בעלי יכולות הדבקים ללא תנאי במשימת השידור. עם עובדות הרייטינג לא ניתן להתווכח. ערוץ הספורט אלוף יחסי הציבור והשיווק לא ידע להפסיד בכבוד לטלוויזיה הישראלית. הוא התנהג בביטחון עצמי רב מידי בטרם קרב ובארוגנטיות. סייעה בידיו ופמפמה אותו ללא הֶרֶף עיתונות ספורט שחצנית וכושלת. שום עיתון (למעט "הָאָרֶץ") לא מצא צורך להַלֵל ולשבח את מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית שהביסה ללא תנאי את ערוץ הספורט ברייטינג גורף. אין ספק בכלל שאילו היו התוצאות הפוכות היו מוצאים עורכי העיתונים כל דרך להחניף למנצחים.

היחסים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שזכתה בהתמודדות וערוץ 5 בכבלים שהפסיד בה – השתבשו במהירות . בשבת – 22 באפריל 2000 הם הפכו כבר לקרע גלוי בעקבות דברי הפרשנות של אבי רצון עורך הספורט של "הארץ", בתוכנית "שירים ושערים" ברדיו " קולל ישראל ". "מלכתחילה לא הייתה תחרות בשידורי ה- Final Four  בין ערוץ הספורט שהוא ערוץ הילדים לבין העיתונאות והשידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1", לעג אבי רצון לאנשי ערוץ 5 בכבלים, ואמר את הטקסט הזה למאיר איינשטיין, שהספיק כבר לחזור מסלוניקי וליטוֹל את המיקרופון של תוכנית הרדיו הפופולרית. למחרת השיג אותי טלפונית זַעוּף וכעוס מיילן טנזר. טקסט השיחה שלו היה מאוד לא לרוחי. הוא האשים את מדיניות ההתנשאות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום השידורים מסלוניקי והודיע לי, "שאם אָבִי רָצוֹן המשמש כפרשן הכדורגל של רשות השידור מתבטא בצורה שכזאת נגד ערוץ הספורט, אז אין לו כל חשק עכשיו להעביר נתח מהכדורגל לטובת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1". הייתי המום. במו"מ שקיימנו עמו מנהל הטלוויזיה ואנוכי לפני משחקי ה- Final Four, הוא הבטיח לנו בלחיצת יד, ואמר ליאיר שטרן ולי : "זה רק עניין של שבועיים – שלושה עד שנחתום על עסקת הכדורגל בה יוכל ערוץ 1 לשָדֵר ישיר מידי שבת את משחקי ליגת העל בכדורגל לעונת 2001 – 2000". הסכמנו לשלם אז לערוץ הספורט 5.000000 (חמישה מיליון) דולר בשניים – שלושה תשלומים, תמורת הזיכיון לשדר ישיר מידי שבת את המשחקים המרכזיים בליגת העל [4]. עכשיו נסוג מיילן טנזר מהבטחתו בע"פ שנתן למנהל הטלוויזיה ולי. יחסי השידור שלנו עם ערוץ הספורט עלו על שרטון ונותבו בעל כורחם אלֵי סלעי מִשְבָּרים. מיילן טנזר חש מאוים ע"י השידור הציבורי. התברר כי אם עומדים לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ממון וטכנולוגיה היא מסוגלת להשיב מלחמה שערה ובעלת פוטנציאל לנצח כל יריב בכל תחום שידור.

ביום שישי – 21 באפריל 2000 ובמהלך כל השבוע שלאחריו הגיעו למחלקת הספורט מאות ברכות טלפוניות של ידידים וקולגות מכל רחבי המדינה. ראשון המברכים היה מנכ"ל רשות השידור לשעבר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל. את דברי בירכתו תחת הכותרת, "ניצחון הכנופיה מרוממה", פִּרסֵם עיתון "הָאָרֶץ" ביום שני – 24 באפריל 2000 [5]. תבוסתו המוחצת והמפתיעה (כביכול) של ערוץ הספורט בכבלים ב- Final Four של סלוניקי 2000 לשידורי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה בראשותו של יואש אלרואי "הזקן" עלתה לסדר היום הלאומי.

טקסט תמונה : מוטי קירשנבאום ז"ל מנכ"ל רשות השידור בחמש השנים שבין 1993 ל- 1998. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראה "הארץ" מ- 24 באפריל 2000 . מאמרו של מוטי קירשנבאום "ניצחון הכנופיה מרוממה" בעיתון "הארץ" לאחר התבוסה והנוק אאוט המוחץ שהעניקה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. (באדיבות עיתון "הארץ)".

מיילן טנזר נזעק להגן על הישגיו המדומים של הערוץ שלוֹ. ביום שלישי – 25 באפריל 2000 לימד סנגוריה על הערוץ שלוֹ במאמר בעיתון "הארץ". כותרת "הניצחון שלנו" הוצבה בראש מאמרו [6].

ראה "הארץ" מ- 25 באפריל 200 . זהו מאמרו של מיין טנזר "הניצחון שלנו" כפי שפורסם בעיתון "הארץ" בעקבות תבוסת השידור שלוֹ נגד מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. 

הוא כמובן לא סיפר לקוראי "הָאָרֶץ" שאדריכלות ההסכם לשידור משותף עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית נבעה מאילוצים כספיים כבדים ולא בגלל רצון טוב של הטלוויזיה בכבלים.

כעבור יומיים הגיע תורי לנתח ולנמק את סיבות ניצחונה המזהיר והצפוי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בנסיבות ה- Final Four. כותרת מאמרי מעל הבימה המכובדת שהעניק לי עיתון "הָאָרֶץ" הייתה, "כרוניקה של ניצחון ידוע מראש". מוטי קירשנבאום, מיילן טנזר, ואנוכי, קשרנו כל אחד לכותרתו את המילה "ניצחון". מעולם לא היה לי עונג טלוויזיוני גדול יותר מאשר להחטיף נוק אאוט לצוות השידור של ערוץ 5 בכבלים יורם ארבל ופרשנו עופר שלח. כך נימקתי אני ניצחונה ההיסטורי של חטיבת  הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 [7]

ראה "הארץ" מ- 27 באפריל 2000 . זו המאמר שלי "כרוניקה של ניצחן ידוע מראש" בעיתון "הארץ" לאחר הניצחון הדרמטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) . 

הצלחת שידורי ה-  Final Four מסלוניקי 2000 של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, עוררה הדים חיוביים עצומים ברשות השידור. מנכ"ל רשות השידור עצמו אורי פורת כתב לי שלושה ימים לאחר תום מבצע שידורי סלוניקי מכתב נרגש באמצעות מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל החדשות רפיק חלבי. הנה הוא כלשונו [8].

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מעניק צל"ש לי ולעובדי מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום מבצע שידורי ה- Final four האירופי בכדורסל. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

מילאתי את בקשתו ותליתי את מכתבו של המנכ"ל לידיעת הנוגעים בדבר בשני מקומות מרכזיים בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הניצב בשכונת רוממה בירושלים : במחלקת הספורט בלֵב לִיבָּה של חטיבת ההנדסה שכה אהבתי והערכתי, ובחדרי המאסטר שלה. החלטתי להגיב למכתבו של המנכ"ל בעיקר לנושא שכותרתו, "תנאי תחרות קשים במיוחד", שהוא במו ידיו והחלטותיו כפה עלי יחדיו עם סמנכ"ל הכספים שלו מוטי לוי, כשלפתע השיגני ברכתו של רָפִיק חַלָבִּי. מנהל חטיבת החדשות כתב לי מכתב הערכה נרגש במיוחד [9]. בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים שררה אופוריה. ניצחון הרייטינג יצר גאווה.

טקסט מסמך : 23 באפריל  2000. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בתום מבצע הפקת השידורים הישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של משחקי ה- Final  four  בסלוניקי 2000  בהשתתפות מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת ביום שני – 24 באפריל 2000, מיהרתי להשיב למנהל החדשות על מכתבו החם. בקשתי אותו לפעול ולהירתם להשגת זכויות השידור של משחקי מכבי ת"א בכדורסל בשנים הבאות ולמשחקי ליגת העל בכדורגל שכה נכספנו אליהם. ידעתי שבהיעדרו של יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה המצוין (הפורש מתפקידו בתוך 6 ימים) יקשה הדבר שבעתיים [10].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                                                                                       24.4.2000

אל   :  רפיק חלבי

מאת : יואש אלרואי

הנדון : רכישת זכויות השידורים של מכבי ת"א במשחקי   ה-   Supro  League  לעונות 2004 – 2001 ורכישת זכויות השידורים של ליגת העל בכדורגל 2005 – 2001 .

רפיק היקר,

1. תודה על מכתב ההערכה שלך אלינו הנוגע לשידורי הפיינל – פור בסלוניקי, בתאריכים 18 ו – 20 באפריל 2000.

2. אנחנו חייבים לחתום על הנ"ל במהירות האפשרית (ניתן לעשות את זה עד סוף החודש הזה בשני המישורים), לנצל את ההצלחה ולהכות בברזל כל עוד הוא חם.

3. כמי שניצב היום בראש ההיררכיה בערוץ 1 בהיעדרו של יאיר שטרן , אל תיתן להנהלת רשות השידור להתחמק מאחריותה הראשית לנ"ל . כדי שלא נתבכיין ונדרש לומר בעוד ימים אחדים "…איך הפסדנו את זכויות השידורים מתחת לאפינו…לשנים כה רבות…".

רפיק,

אני שב וחוזר ואומר , אין לנו זמן וצריך לפעול מייד . מבנה זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ (ובעולם), השתנה והפך להיות מסובך ומורכב.

זה לא פשוט לנהל ביום ביום הזה מו"מ לשידורים יקרים שרבים במדינה חפצים בהם , אבל זה לא בלתי אפשרי. מרכיב הזמן חשוב להצלחה. אל תהסס, קח את היוזמה ונצא לדרך.

                                                                                           בברכה ,

                                                                                           יואש  אלרואי

ניצחונה הגדול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והתבוסה שנחל ערוץ הספורט (ערוץ 5 בכבלים), הצדיקה את תפישת עולמי הנוגעת לפילוסופיית השידור ומהות ודרך העבודה העיתונאית ברשת הטלוויזיה בה עבדתי לאורכן של עשרות שנים. מחלקת הספורט של הערוץ הציבורי היטיבה לשמור כל העת על התייחסותה הרצינית לסיקור האירועים, מהימנות עבודתה העיתונאית, וראשוניות הדיווח. עובדה שבשעת מבחן ציבור הצופים במדינת ישראל שמר לה אימונים. שום "קליפיזציה" מוסיקלית של ערוץ הספורט איננה מתחרה לטווח ארוך עם עיתונאות רצינית. ניצחונה של הטלוויזיה הישראלית על ערוץ הספורט בכבלים גדול עוד יותר לנוכח "קמפיין" מאורגן שנמשך זמן רב בעיתונות הארצית נגד מחלקת הספורט שלה ומנגד האדרת שמם של ערוץ הספורט בכבלים וערוץ  2 המסחרי. התבוסה של ערוץ הספורט בהתמודדות נגד השידור הציבורי היא טוטלית בכל קריטריון ואמַת מידה ובעיקר נוכח העובדה שעומדת לרשותו מערכת משומנת ומשוכללת של יחסי ציבור ושיווק, החסרים כאמור לטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור. הניצחון הדרמטי של ערוץ 1 הציבורי בסלוניקי מֵעיד כאלף עדים על ההבדל הקיים החוצץ בין שני מקורות השידור. אין תחליף לעיתונאות ישרה, אמינה והוגנת, וגם ראשונית הפועלת ללא מורא וללא משוא פנים (בכל תחום בחיינו) במדינה דמוקרטית בת חורין . לא בכדי הִכָּה הערוץ הציבורי את ערוץ הספורט וגם את ערוץ 2 שוֹק על ירֵך בשידורי ה- Final Four בסלוניקי, כל אחד לחוּד ואת שניהם ביחד. הניצחון הסנסציוני של הטלוויזיה הישראלית עורר הדים עצומים בתוך רשות השידור. לרבים אצלנו וברשות השידור כולה נראה היה כי מחלקת הספורט שלי מובלת לטבח טלוויזיוני במאבק עם ערוץ הספורט. יחסי הציבור המרשימים הרצופים והאפקטיביים של ערוץ הספורט ואגרסיביות השיווק, שבאו לידי ביטוי בעיתונות הכתובה וגם באמצעות ערוץ 2, פעלו את שלהם והשפיעו על כולם. על פי הערכות "המומחים" למיניהם עמד ערוץ 1 בפני תבוסה מוחצת. לא היה בכך ספק. משהגיעה בשורת הניצחון הופתעו כולם. אך לא אני. היו לי אוהדים בהנהלת הרשות. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב, התרשם אף הוא מאוד ממבצע השידורים הארוך, והביע את תודתו על הניצחון הסוחף. כך כתב לי [11].

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. זהו מכתב הערכה ששלח לי ולאנשיי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב יצא ממש מגדרו לנוכח הניצחון הגדול של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 על ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים). הוא שלח לי כשי את מפות הרייטינג הענקיות של הצפייה בטלוויזיה ב- 18 וְ- 20 באפריל 2000 , המצביעות על ההישג הבלתי רגיל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועל תבוסות ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 מול השידור הציבורי [12].

טקסט מסמך :  18 באפריל 2000 . זוהי מפת תבוסת הרייטינג שהנחילה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לערוץ 5 וערוץ 2 לכל אחד לחוד ולשניהם יחדיו ביום שלישי – 18 באפריל. את גרף הרייטינג הכין עבורנו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר גיל סמסונוב. הוא הגיש לי אותה כשי. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן היה כה נרגש מהניצחון שלנו באותו ליל שלישי – 18 באפריל 2000 עד שהרים לי טלפון מוקדם בבוקרו של יום רביעי, ושאג לשפופרת : "יואש אלרואי ניצחת את ערוץ 5 בגדול". נאלצתי להרגיע אותו . הייתי קוּל והשבתי לא בקול שָלֵיו : "יאיר יקירי, תירגע. זה היה רק היומן. הסרט האמיתי טרם הגיע. אתמול הרגנו אותם. מחר בלֵיל חמישי – 20 באפריל 2000  נקבור אותם". ואומנם כך היה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זוהי מפת הרייטינג של השידור הישיר השני ביום חמישי בערב – 20 באפריל 2000  מסלוניקי – יוון, בו שידרנו "ראש בראש" נגד ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורסל בין מכבי ת"א לפנאתנאייקוס היוונית. מכבי ת"א הפסידה במשחק הגמר אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זכתה. הִכֵּינוּ את ערוץ 5 ברייטינג באופן מפורש כפי שמראה הגרף . צברנו % 30.1 רייטינג מול  % 5.8 בלבד של ערוץ 5. מרבית צופי הטלוויזיה במדינת ישראל הלכו עמנו וצפו בשידורים הישירים שהובילו השדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי והפרשנים אלי סהר ורלף קליין. עִם ובסיוע שתי נבחרות שידור אנושיות כה מוכשרות, מאומנות, ודבקות במשימות בשידורים שהיו לי בסלוניקי וירושלים, לא הייתי יכול להפסיד למיילן טנזר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הביסה בשני ערבי השידורים האלה "ראש בראש" את ערוץ 2 המסחרי ואת ערוץ 5 בכבלים, כל אחד לחוד ואת שניהם גם יחד. בלתי נשכח בהיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל. אפקטיביות הכיסוי הטלוויזיוני הישיר הענק של מחלקת הספורט בשידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000 התאפשר תודות ליעקב "קובי" בן – גוּר יו"ר דירקטוריון פלא-פון, גִיל בּוּל סמנכ"ל השיווק של פלא – פון, גב' רוני לָטְשוֹבֶר, ואילן בן-דוֹב מנכ"ל סאני תקשורת. קובי בֶּן – גוּר העמיד לרשותי 250000 (מאתיים וחמישים אלף) דולר למבצע השידורים הזה תמורת חשיפת 250 (מאתיים וחמישים) שקופיות החסות של פלא-פון  וְ- Samsung . בלעדי הממון הזה לא הייתי יכול להביס את מיילן טנזר ושַכִי פרנץ מנהלי ערוץ 5 בכבלים. ב- 11 במאי 2000 קיבלתי את מכתבו החשוב של גִיל בּוּל המודה לי על שיתוף הפעולה העִסקי המוצלח בין חברת "פלא-פון" לבין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורי ה- Final Four בסלוניקי. הנה הוא כלשונו [13].

טקסט מסמך : 11 במאי 2000. זהו המסמך וחשוב ביותר שתיעד והוכיח את האפשרויות הכלכליות הגלומות וטמונות  במימון שידורי הספורט הישירים הרלוואנטיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברת "פלא פון" בראשות יו"ר הדירקטוריון מר קובי בן – גור שילמה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עבור הקרנת שקופיות החסות שלה בשני השידורים הישירים ב- Final four  של סלוניקי 2000, סכום של 250000 (רבע מיליון) דולר. המסמך הזה של גִיל בּוּל סמנכ"ל השיווק של "פֶּלֶא – פוֹן" הוכיח שיש עתיד כלכלי לרשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מבצע שידורי ה- Final Four בסלוניקי 2000 היה מאחוריי. עמדתי עכשיו לפני שני מבצעי שידור בינלאומיים יקרים ויוקרתיים נוספים קרובים ומלאי אתגר, טורניר 2000 EURO  (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד ובלגיה 2000) והמשחקים האולימפיים של סידני 2000. הייתי צריך למַמֵן אותם . מבצע השידורים הישירים של ה- Final Four בסלוניקי 2000 נראה כמשחק ילדים לעומתם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם שוֹך סערת ה- Final Four של סלוניקי 2000, מצאתי לנכון להודות לעו"ד שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א, על עונת השידור המרתקת [14]. רבות נכתב ונידון אודות הסוגיה "מי בנה את מי, הטלוויזיה הישראלית את מכבי ת"א , או מכבי ת"א את הטלוויזיה". על פי הבנתי הטלוויזיונית זהו שביל דוּ סִטרי, בו כל צד תרם כ- % 50 לתוצאה הסופית על המסך. מכבי ת"א הביאה את הכישרון. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חשפה אותו. ברית השידור בת יותר משנות דור בין שני הגופים היא חסרת תקדים אך לא חסרת הגיון. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הוא גוף מאורגן ושמרני (אך לא מסורבל) הפועל על פי מודלים קבועים של מורשת והצלחה . הצלחה מתמשכת יוצרת סוג של מסורת המונעת ע"י דפוסי פעולה שיטתיים. דפוס פעולה שיטתי הוא מסקנה ביצועית הגיונית הנשענת על הרעיון של "סוף מעשה – במחשבה תחילה". דפוסי פעולה שיטתיים הם כמעין "Shock absorber", סוג של התקנים מכניים המונעים זעזועים שלא לצורך במערכת הנמצאת כל הזמן בריצת מרתון שלא מגיעה מעולם לקיצה. משנת 1969 ועד היום של כתיבת הפוסט הזה ב- 29 בספטמבר 2012 ניצב בראש מועדון מכבי ת"א איש מוצלח בתכנון, ארגון ומחשבה – זהו עו"ד שמעון מזרחי. בארבעים ושלוש שנות מנהיגותו ניצחה קבוצת מכבי ת"א ב- עשרות אליפויות המדינה, עשרות פעמים בגביע מדינה, ו- 5 פעמים הוכתרה כאלופת אירופה. זהו הישג חסר תקדים בהיקפו.

ממציא נוּרת החשמל הגאון האמריקני תומס אלווה אדיסון , אמר פעם : "גאונות היא אחוז אחד מתוך מאה  – השאר הם זיעה ומאמץ". הוא התכוון גם לעו"ד שמעון מזרחי. את הצלחתו הפנומנלית של עו"ד שמעון מזרחי בתחום הכדורסל ואישיותו המיוחדת והאמִינָה ניתן להשוות לזו של היהודי – אמריקני רד אוורבך המיתולוגי (Arnold Red Auerbach), יו"ר, מנכ"ל, ומאמן על במשך כ- 50 שנה במועדון הכדורסל המפואר של בוסטון סלטיקס בליגת ה- NBA  בארה"ב. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הוא במידה מסוימת גוף שמרני. הנאמנות של עו"ד שמעון מזרחי היא העקביות להיות מי שהוא לאורך זמן. הוא איננו משנה את עצמו בנקֵל ואיננו כנוע ללחצים . הוא איש של קו מתוכנן ומנומק. במועדון הזה לא נערכו מהפכות. עו"ד שמעון מזרחי הוא האנטי תזה של המהפכן. בדרכו המיוחדת והשיטתית הפך בהדרגה את מכבי ת"א למעצמת כדורסל אירופית. אך החשוב באמת שבאמצעות אישיותו היוצאת דופן והמוכשרת, עיצב קבוצת כדורסל נערצת ע"י הציבור הרחב והפך את שחקניו מודל לחיקוי בעיני הנוער. עו"ד שמעון מזרחי ראוי להיבחר בשל מעשיו וכישוריו המיוחדים לאורך יותר מארבעה עשורים לפרס ישראל, ולמשרת שר הספורט התרבות והמדע בממשלת ישראל.

ביום ראשון – 23 באפריל 2000, שלושה ימים מתום שידורי ה- Final Four, כתבתי לעו"ד שמעון מזרחי בזו הלשון.

רשות השידור- הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                                       יום ראשון – 23.4.2000

שמעון היקר ,

תודה רבה למועדון הכדורסל של מכבי ת"א על עונת שידורים מפוארת , 2000 – 1999. כמי שנשא בעול העיקרי במשך שנות דור מגיעים לך שמעון שבחים רבים .אנחנו מבקשים להעביר באמצעותך את תודתנו הגדולה גם לאנשים העובדים לצידך ימים כלילות, ובראשם מוני פנאן, אמי אשל, אמנון אבידן, סיגל רובין (הנהדרת), אבי אלבק, ורפי גינת שבקולו הרועם והאוהד , הפך להיות חלק בלתי נפרד מ- Show, וחלק בלתי נפרד מה- Rating. אנחנו מבקשים להעביר באמצעותך ד"ש חם ומיוחד לשמלוּק היקר, שעצם נוכחותו (רבת העוצמה) בהיכל, מאחורי ספסל הקבוצה, משקפת מנהיגות מסורת ודרך חיים…כאילו שלושתכם, אתה, מוני, ושמלוק ניצבים שם ומשדרים ללא הפסקה "…מכבי ת"א לא תוותר…", ומשרים מן אווירה ספורטיבית חיובית מאוד תחרותית שכזאת, שבעטים הטלוויזיה הישראלית הציבורית –  ערוץ 1 (וכל גוף תקשורתי אחר במדינת ישראל) להוטים לחתום עִמכם על עסקה אקסקלוסיבית.

ובאשר לנו.

כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (ובעזרתם של אורי פורת מנכ"ל רשות השידור , יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה, ורפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות) וכמובן בעזרתם העצומה של חבריי בחטיבת הספורט, השקענו מאמצים גדולים בחשיבה , מחשבה ורעיונות , כיצד להביא את "בשורת מכבי תל אביב" , לכל שכבות הציבור במדינה. ייחדנו לכך אמצעים טכנולוגיים ולוגיסטיים רבים (כמעט עד קצה גבול היכולת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1), לרבות מחלקת הפרומו שלנו , שנרתמה למאמץ בלתי רגיל לאורך כל העונה כדי לקדם את שידורי מכבי ת"א. (צריך לזכור שערוץ 1 איננו ערוץ ספורט נטו). מעל הכל – שתי המעלות העיקריות של ערוץ 1 הם האנשים המאיישים את ציוותי השידור שלו, ויכולת החשיפה המכסימאלית כמעט, בהתאם לשעות המשחקים. בפעם הראשונה בהיסטוריית שידורי הספורט הטלוויזיוניים במדינת ישראל של אותו אירוע , המשודר ישיר בשני מקורות שידור המתחרים זה בזה "ראש בראש" (כאשר לצופים יש את אופציית הבחירה המוחלטת בין ערוץ 1 לבין ערוץ 5) , הכה ערוץ 1 את ערוץ 5 שוק על ירך, הביס אותו בצורה ניצחת בשני ימי השידורים גם יחד , וגבר עליו ללא תנאי . בתרגום לנתונים מתמטיים :  % 27.8 של ערוץ 1 מול % 7.8 של ערוץ 5, ביום שלישי – 18 באפריל 2000 ו- % 30.10 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מול % 5.80 לערוץ 5 , ביום חמישי – 20 באפריל 2000. האמת, שיש הרבה מה לשפר. הפסגה האמיתית עדיין ניצבת מנגד. לנו ולכם.

שוב , תודה רבה לך שמעון מכולנו , בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. היה לנו כיף גדול לשדר את מכבי ת"א בליגה האירופית בכדורסל, עשרים וארבע פעמים במהלך העונה בשידורים ישירים ובהיקפים מלאים, שידורים המלווים ב- Rating  מזהיר לאורך כל הדרך.

                                                           בברכה חמה ,

                                                           יואש  אלרואי

ההצלחה של המאמן פיני גרשון בקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א – בארץ ובאירופה, היא ראשית דבר הודות למנהיגותו המזהירה של עו"ד שמעון מזרחי. ישנן כמובן עוד סיבות מקצועיות אך שמעון מזרחי ניצב בראשן. אם יותר לי לסטות לרגע מהנושא, הרי שהצטיינותה וזכיותיה הרבות של קבוצת הכדורגל של מכבי חיפה באליפות המדינה וגביע המדינה בכדורגל עם מאמניה אברהם גרנט, רוני לוי, ואלישע לוי מאז 1992, הֵן ראשית דבר פרי מנהיגותו המוצלחת והמשפיעה של נשיא המועדון מר יעקב שחר. מר שמעון מזרחי ומר יעקב שחר הם דמויות מופת בנוף הספורט הישראלי. ביום ראשון – 30 באפריל 2000, חיברתי דו"ח מפורט למנכ"ל רשות השידור אודות הפקת שידורי הכדורסל של ה- Final Four בסלוניקי 2000 , ולצדו כמה הערות סיכום [15]. הדו"ח הזה תקף בחריפות אותו עצמו ואת סמנכ"ל הכספים שלו בשני נושאים עיקריים, רכישת זכויות שידורי הספורט והשגת החסויות הכספיות למימון השידורים היקרים האלה, ואת דרך התנהלותה המסורבלת של רשות השידור שהוא מופקד עליה. נותר לו רק לקרוא את המסמך הלא מחמיא ולפטר אותי (הוא לא עשה זאת). הנה חלקים נרחבים ממנו כלשונם.

רשות השידור –  הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט / ירושלים                                                              2000 . 4 . 30

למנכ"ל אורי פורת שלום רב ,

תודה רבה לך ולמנהל החדשות על מכתבי הצל"שים למחלקת הספורט ולי , הנוגעים לשידורים הישירים של ה- Final Four  בכדורסל שהתקיימו בסלוניקי , בתאריכים 18  וְ- 20  באפריל 2000 , בהם הכינו את מתחרינו מערוץ 5 שוק על ירך.

בשם מחלקת הספורט ובשמי , אני רוצה לומר כאן תודה ענקית ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה , "שליווה" אותי באופן אישי ואת כל מהלכי ההפקה הזאת , לרבות המו"מ הארוך והמסובך עם אנשי ערוץ 5 מחזיקי זכויות השידורים הבלעדיים של ה- Final Four  (בישראל) , והנשיאה והנתינה על הענקת חסויות לחברות פלא – פון וסאמסונג , בגובה של 200000 (מאתיים אלף) דולר .

אבל נושא המכתב הזה אינו תודה על תודה , אורי , אלא על עניינים עקרוניים וחשובים ביותר , המתנהלים לפני ומאחורי הקלעים בצורה רשלנית ועלובה , ע"י איש אחד בהנהלת רשות השידור הסמוך לשולחנך המקצועי כבר שנים רבות . "התנאים הקשים" בהם עבדנו בשידורי ה- Final Four , והמודגשים במכתבי השבח שלך ושל מנהל החדשות אינם גזירת גורל . הם נובעים מחוסר ראייה ותכנון , וחוסר הבנה מינימאלית במתרחש , במבנה ובשוק זכויות השידור של אירועי הספורט הבינלאומיים. וזהו סדר השתלשלות העניינים , המסביר אחת ולתמיד , להיכן נִגררנו מבלי שנהיה כפויים לכך ואולי סוף- סוף תעיר את מוטי לוי איש בכיר בהנהלת רשות השידור מתנומת הנצח שלו . מבנה זכויות הספורט של אירועי הספורט העולמיים השתנה לבלי הכר , ועמו גם מהירות התגובה הנדרשת .

בחודשי  נובמבר + דצמבר 1998 (כיהנת כבר כמנכ"ל רשות השידור) הפסיד מוטי לוי באופן טוטאלי ומחפיר את המכרז על החוזה הארוך טווח עם ה- FIBA  בכדורסל, לשנים 2004 – 1999 (נזק שלא ניתן עוד לתיקון). הבהרתי למוטי לוי לפני כן חזור והבהר ושוב חזור והבהר , שבמו"מ הזה כמו באחרים (ולא חשוב אם הם מתנהלים עם גופים בינלאומיים בארץ ו/או בחו"ל) עליו להיפגש פנים אל פנים עם הנושא ונותן . זאת הדרך היחידה והבלבדית להכיר את הפרטנר ולהבין את מבנה ונפתולי המו"מ.

הסברתי למוטי לוי פעמים אין ספור, שלא ניתן יותר בתנאי התחרות הקשים בשוק לנהל מו"מ מהסוג הזה , רק מארבעת הכתלים של המשרד שלו, ורק בהתכתבויות פקסים .אמרתי למוטי לוי שאני מכיר אישית את ז'רום וואלקה (Jerom Valke) מרשת הטלוויזיה  + Canal, ואני אכין לו את הפגישה. אמרתי לו במילים האלו : "מוטי, אתה חייב לטוס לצרפת כדי להיפגש עם ז'רום וואלק. תזמין אותו למו"מ שכולל ארוחת ערב עם בקבוק יין, כי רק בפגישה אישית עמו תדע על אילו סכומים מדובר ומה אתה אמור להציע לו בכלל".

כמובן שמוטי לוי המשיך לנהל בחוסר כשרון את המו"מ מחדרו , (היה חסר לו את המידע הבסיסי במו"מ הזה על איזה סכום מדובר בכלל , ומה הוא- מוטי לוי , אמור להציע לז'רום וואלק , כדי לעמוד בתחרות מול יריבינו) . מוטי לוי הציע הצעה הצעה עלובה , לא תחרותית ובלתי רלוואנטית , והפסיד בצורה שלומיאלית את חוזה ה- FIBA  לחמש שנים לערוץ 5 , מבלי שכמובן תהיה למישהו ברשות השידור את היכולת לתקן את הנזק הנוראי .

אורי פורת , שים לב לקטע הבא.

שיא הצחוק והטרגדיה , שבמו"מ העכשווי עם ערוץ 5 לקניית שידור משחקי ה – Final Four , שילמנו להם הון עתק שכזה בעבור שני ימי שידורים בלבד , סכום שאם היינו מצרפים אותו אז להצעה המקורית , היינו אנחנו משתלטים על חוזה ה- FIBA , ולא נזקקים לחסדי ערוץ 5 .בעקבות כישלונו של סמנכ"ל הכספים , נגררנו למו"מ בלתי הגיוני עם ערוץ 5. המו"מ הזה לא דמה למו"מ מקובל, והיה בבחינת "Damage control"  (תיקון נזקים) מצדנו. אגב, זה היה עלול לקרות גם אשתקד, כי כבר ב- 1999 , החזיק ערוץ 5 את זכויות השידור של ה- Final Four  בידיו , אך "לטיב מזלנו" מכבי ת"א לא הצליחה להעפיל אליו .התוצאה הסופית מכל הסיפור הזה , שנגררנו לתנאי הפקה מבישים (אני מדגיש : תנאים מבישים, "לא קשים" כפי שמצוין במכתבכם אלא תנאי הפקה מבישים) , ללא שום השוואה לתנאי העבודה של ערוץ 5 , ולכן הניצחון עליהם הוא עוד יותר גדול .אין טעם עוד להתבכיין ולדווח לך את התלאות שנכפינו לעבור בסלוניקי עם ERT , עם הניידת הפרטית, עם + Sport, ועם הוועדה המארגנת של ה- FIBA.

ככה לא עובדים, אורי, ככה לא מפיקים, וככה לא יוצאים למלחמה. נכון שבסופו של דבר, כמעט ולא ראו את השגיאות על המסך אבל שוב צעדנו על תפר דקיק המפריד בין כישלון להצלחה, ואני מדגיש שוב, מבלי שנהיה כפויים לכך. מדהים אותי לשמוע שסמנכ"ל הכספים שבילה את חופשתו בחו"ל (בשעה שאנחנו נמצאים כאן בשיא הלחץ של המו"מ, ההסכמים הכספיים , תנאי החוזה עם ערוץ 5, מרוץ נגד הזמן להשגת ניידת מקומית בסלוניקי בעבור ערוץ 1 , ועבודה על החסויות) מעיז להטיל דופי ביאיר שטרן מנהל הטלוויזיה, בא אליו בטענות , ושואל אותו בשיא החוצפה והלעג "מי הרשה לו לשכור ניידת שידור בסלוניקי בעלות של  5000 דולר ליום עבודה ?". נוצר כאן אני מבין, איזה סטנדרט חדש של ניהול ודוגמא אישית. המנהל יבלה בחו"ל, ויואש אלרואי יעבוד כמו חמור (עם חבריו) , ואח"כ גם יינזף ע"י המבלה . אורי אתה לא מתאר לעצמך מה עברנו יאיר שטרן ואנוכי בשלב המו"מ הסופי עם ערוץ 5 , בשבת של  ה- 1 באפריל 2000 . בקש מיאיר שיספר לך . מוטב שתשמע את זה ממנו ולא ממני . נשמתי בוערת בקרבי .

אורי , אתה הרי ניצבת בחצות הליל של יום חמישי – 30 במרס 2000 , ליד ניידת השידור ביד אליהו , יחד עם מנהל הטלוויזיה , מנהל חטיבת החדשות , יו"ר הועד המנהל של רשות השידור יו"ר וועדת הכספים של רשות השידור ואנוכי , בהתייעצות חירום שתכליתה הייתה להשיג את זכויות השידור של ה – Final Four . אתה אורי פורת מנכ"ל רשות השידור יחד עם גיל סמסונוב ואלון אלרואי , הסכמתם לסלוגאן שטבעתי "שלא יעלה על הדעת שלא נשדר את ה – Final Four , לאחר ששידרנו את כל 23 המשחקים הקודמים של מכבי ת"א" . כולכם שם אמרתם למנהל הטלוויזיה ולי , ואני מצטט : "תביאו את ה – Final Four  בכל מחיר" . ואומנם שילמנו לערוץ 5 מחיר גבוה מאוד גם בכסף , גם ברכוש , וגם בהשפלה . אגב , היכן היה מוטי לוי סמנכ"ל הכספים באותו חצות הליל של יום חמישי ההוא ב – 30 במרס 2000 ? ? ?

אורי, ראה אילו שידורי ספורט רלוואנטיים, אתה, ערוץ 1 ורשות השידור, הפסדתם בתקופת כהונתך בשנתיים האחרונות בשל מחדליו של סמנכ"ל הכספים שלך . הנה מונחים הכישלונות לפניך :

1 . נתח מליגת העל בכדורגל (אני זוכר היטב מה קרה כששלחת אותו ב – 14 בדצמבר 1998 להיפגש עם יוחנן צנגן מנכ"ל רשת, כדי לדחוף את המו"מ על ליגת הכדורגל קדימה. ממש מצאת לך מי שידחוף).

2 . משחקי ה – Play offs  של הליגה הלאומית בכדורסל משנת 2000 והלאה.

3 . משחקי הבית של נבחרת ישראל בכדורגל לקראת 2000 Euro.

4 . משחקי הבית והחוץ של נבחרת ישראל בקדם גביע העולם בכדורגל 2002 של יפן וקוריאה.

הערה

הפעם היחידה שזכינו "במשהו", הייתה כשיאיר שטרן (ומוטי לוי) נסעו לגנט בלגיה, כדי להיפגש עם אנשי UFA, ואז הצלחנו לרכוש את כל משחקי החוץ של נבחרת ישראל בקדם 2000 Euro. אין מנוס מלהיפגש פנים אל פנים , בדרך לניהול מו"מ להשגת שידורי ספורט אקסקלוסיביים . מעניין מאוד של – MIP (יריד לקניית סרטי ותוכניות טלוויזיה בצרפת) נוסעים לא אחד ולא שניים מערוץ 1 ורשות השידור, אבל לדבר החשוב באמת (חוסכים כביכול), נשארים תקועים במשרד…ומפסידים.

ב – 1992 הפסיד מוטי לוי את משחק הכדורגל אוסטריה – ישראל, גם כן בהתכתבות, ללא צורך ומבלי שהיה כפוי לכך . באותה שנה הוא הפסיד גם את כל זכויות השידור של הליגה הלאומית בכדורסל.

ב – 1994 סייע סמנכ"ל הכספים (מהמשרד) למנכ"ל דאז מוטי קירשנבאום להפסיד את זכויות השידורים של ליגת העל בכדורגל, שוב ללא צורך ומבלי שרשות השידור תהיה כפויה לכך .זה היה ההפסד הצורב ביותר והכישלון המשמעותי ביותר של רשות השידור וערוץ 1 בכל שנות קיומם. מוטי לוי היה יועץ גרוע, אבל מוטי קירשנבאום ששמע להצעתו היה המפסידן הגדול, והנושא באחריות לתבוסה המטופשת והבלתי כפויה הזאת.

מי שמע על כך שרשת שידור באשר היא רשת שידור, מפסידה זכויות שידור בלעדיות של ענף ספורט הפופולרי ביותר במדינה, זכויות שידור שהיא מחזיקה בהן עשרים וחמש שנה ברציפות, זכויות שידור שהן העוגן החזק ביותר והיציב ביותר שלה , מפסידה אותן מבלי שתהיה כפויה לערוץ הטלוויזיה החזק ביותר המתחרה נגדה . בסופו של דבר ערוץ 2  ניבנה על חורבותיו של ערוץ 1. מי שמע על כזה דבר והיכן ? ? ? אורי, ראה מה היה לנו בעבר, מה הפסדנו, ואיך אנו נראים היום.

סיכום

אני שב וחוזר ומציע לך לרכוש את זכויות השידור הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים במדינת ישראל. מכבי ת"א בכדורסל נתח נכבד מליגת העל בכדורגל (הכוונה לשידורים ישירים בשבתות), שידורים ישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל (לרבות משחקי רעים). שלושת האלמנטים הנ"ל חייבים להיות בידיו של ערוץ 1 כדי לבנות לוח שידורים יותר אטרקטיבי ורלוואנטי.  

אבל כמובן, פרושה לפניך גם "אופציית הבחירה השנייה" . לא לשדר את אירועי הספורט שמשלם האגרה חפץ ביקרם, לא לבנות לוח שידורים רציני על בסיס של קודם כל וראשית דבר חומרים ישראליים שלנו . אך כן לנסוע ל – MIP,  לטוס ל – BBC ,  להרחיק עד Los Angeles  כדי לקנות תוכניות טלוויזיה רדודות שלצופה הישראלי אין שום קשר ומורשת תרבותית חשובה עימם , כמו : "קוסבי" , "שפץ ביתך" , "מיסטר בין", "מייקל מור", "גיר", "צבעים שבלב", "הולבי סיטי", "המלון של פולטי", "התחנה בסכנה", "הבוס", וכו' ולהציבם ללא בושה בלב ב- Prime time  (זמן צפייה ראשי) של ערוץ 1 . כאילו שזה מעניין בכלל את משלם האגרה כאן. כאילו שיש לתוכניות האלה איזה שהוא ערך בכלל . בסופו של דבר הן גם נטולות רייטינג מינימאלי .

אורי, יתכן ואתה חי (שם בשערי צדק) באקלים בלתי אפשרי, ולכן אין לך ברירה ואתה "חייב" כביכול להעניק גיבוי לחדלי האישים סביבך. אני חושב, גם בטוח וגם יודע שיש לך ברירה שונה לחלוטין. אתה מוכרח לחולל את השינויים המתחייבים – התכנים והפרסונאליים. מדהים אותי לחשוב כיצד אתה כותב לי צל"שים כאלה (לחברי ולי), ומאידך אינך מסוגל כמנכ"ל רשות השידור והעורך הראשי שלה, לאכוף את שיקוליך המקצועיים על מי שאתה אמור לאכוף, וכולנו כאן טובעים בים הטיפשות והחידלון, ובמצולות הרייטינג . חלק מעוזריך הקרובים ברשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, הם אנשים קטנים ויועצים גרועים, שדרדרו את הטלוויזיה הישראלית לתחתיות שאול. אבל אתה אורי פורת מנכ"ל רשות השידור , אתה הוא המפסידן העיקרי באחריתו של דבר, והנושא הראשי באחריות לכל החוליים . על הנושאים האלה כבר דיברנו אלפי פעמים בעבר הקרוב (רק לפני חמישה ימים) והרחוק .תמיד אמרתי לך , ואני שב ואומר לך גם עכשיו : "יש לך עם מי לצאת למלחמה ותוצאותיה אינן מוטלות בספק". עדיין לא מאוחר מידי .גם כשמצבו הכספי של ערוץ 1 אינו מזהיר ברגע זה , עדיין ניתן להנהיג, לנהל ולשדר, לא פי 100- אלא פי 1000 טוב יותר.

ערוץ 5 שגה שגיאה אסטרטגית קשה, בשעה שהעניק לערוץ 1 את זכויות השידורים המקבילים של ה- Final Four. זה היה מו"מ קשה, מסובך ולחלוטין לא נוח מבחינתנו. המו"מ הזה דמה יותר ל- Damage control, מאשר לשאת ולתת. אך מרגע שנחתם ההסכם, לא היה מי שיעצור אותנו. זהו הלקח החשוב ביותר בכל הסיפור הקפקאי הזה.

הרשה לי לומר תודה רבה לרפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות . שנינו ביחד רפיק ואנוכי , אומרים תודה ענקית ליאיר שטרן מנהל הטלוויזיה- האדם, הג'נטלמן, והידיד.

                                               בברכה ,

                                               יואש  אלרואי

הופעתם של גיל סַמְסוֹנוֹב ואַלוֹן אַלְרוֹאִי נציגי מפלגת "הליכוד" בוועד המנהל של רשות השידור בעשור ה- 90. חיכוכים מרים בצמרת . מנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 יאיר שטרן מסיים את תפקידו ב- 30 באפריל 2000 ופורש לאלתר מרשות השידור. פרישתו מהווה אבדה גדולה לשידור הציבורי. עם לכתו הפקות הספורט נחלשות. ביום ראשון – 30 באפריל 2000 , הגיעו לקִצָן שבע שנות ניהולו של יאיר שטרן את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . תמו שבע השנים הטובות . החלו שבע השנים השדופות. יומיים לפני שפרש הספיק מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן להעביר מסמך נוקֵב וחשוב במיוחד למנכ"ל הרשות אורי פורת בו הוא מחווה את דעתו האישית שאיננה משתמעת לשתי פנים והנוגעת לתפקודו הלקוי ויכולתו המוגבלת של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מוטי לוי , לנהל את המו"מ לרכישת זכויות שידורי הספורט לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכלל ופרשת המו"מ על זכויות שידורי ה- Final Four  בסלוניקי 2000 בפרט . זהו אחד המסמכים החשובים ביותר בתולדות התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הציבורית שלקחיו לא מוצו מעולם . כך כתב יאיר שטרן [16] .

טקסט מסמך :  30 באפריל 2000 . אחד המסמכים החשובים והכנים בתולדות רשות השידור . זהו עמוד מס' 1 מתוך 2 של המסמך המקורי שכתב מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן למנכ"ל רשות השידור אורי פורת . "לו סמנכ"ל כספים וכלכלה היה עירני יותר לגבי הנעשה בשוק זכויות השידור קצת למעלה משנה וחצי היינו יכולים לרכוש אז את זכויות השידור ולא להתבזות היום במו"מ משפיל עם ערוץ הספורט…היות ואני פורש היום מתפקידי הרשה לי להעלות הרהור בקול רם . כל העסק של ניהול משאים ומתנים על זכויות ספורט צולע וכל הטיפול בנושא החסויות ותשדירי השירות נעשה בצורה לא מקצועית…", כתב למנכ"ל רשות השידור. המסמך החשוב הזה נכתב באיחור עצום ע"י מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן. עכשיו הוא היה הרבה פחות אפקטיבי. (ראה המשך בעמוד הבא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  30 באפריל 2000 . זהו עמוד מס' 2 מתוך 2 של המסמך המקורי שכתב יאיר שטרן בסיום תפקידו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת . "אם גורלו של הערוץ הראשון יקר לך לפחות כמו לי , אתה חייב לטפל במהירות בנושאים אלה , ליישר את ההידורים בין אגף כספים וכלכלה לבין מחלקת הספורט וזאת כדי להביא לגישה חדשה מקצועית ועניינית בכל נושא שידורי הספורט והשיווק סביבם . מעומק הלב אני מאחל לך שתצליח בנושאים אלה", סיים יאיר שטרן את מכתבו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למסמך הזה שנכתב ע"י מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן באיחור רָב ובערוב ימיו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למנכ"ל רשות השידור, הייתה חשיבות רבה מאין כמותה אך הוא נכתב באיחור. זאת הייתה הפעם הראשונה שהסמכות המבצעית הבכירה ביותר בהיררכית הפיקוד ברשות השידור (אחרי המנכ"ל), מטיל בפומבי דוֹפי בתפקודו הלקוי מזה זמן רב של מוטי לוי הסמנכ"ל לכספים וכלכלה ברשות. סגנון המכתב היה תרבותי אומנם אך תקף בחריפות רבה את מוטי לוי שהיה אמור להיות האחראי הראשי לניהול המו"מ להשגת זכויות שידורי הספורט החשובים ולגיוס החסויות המתאימות. רבים מהסמוכים לשולחנו של מנכ"ל רשות השידור צִקצקו בלשונם בגנותו ואודות חולשתו של סמנכ"ל הכספים . מנהלים ומפיקים בדרגי פיקוד שונים בערוץ הטלוויזיה הציבורי וגם אנשי הרדיו "קול ישראל" , פקפקו שנים רבות ביכולתו הבסיסית של מוטי לוי לנהל את משק הכספים המסובך והמורכב מאוד של רשות השידור. סמנכ"ל הכספים היה לדעתם דַל כריזמה, נטול כשרון ויוזמה, כדי לשמש "כשַר אוֹצָר" האמור להנהיג את רשות השידור בעלת הפוטנציאל בעידן התחרות הרב ערוצית. הם קשקשו בלשונם אך לא העלו זאת על הנייר. כשהגיע רגע העימות עמו בישיבות ההנהלה סתמו את פיהם ומילאו אותו מים. כיניתי אותם מנהלים גמדיים וגם רכילאים עלובים. לא היו חסרים כאלה ברשות השידור.

מנהל הטלוויזיה היוצא יָאִיר שְטֶרְן היה בין הבודדים שהצטרף אלי והעלה את דבריו על הכתב . אין דרך נסיגה מהכתוב. לא רק שאמר וכתב את דברו ודעתו המקצועית על סמנכ"ל הכספים בהאי לישנה והעביר את תוכנם למנכ"ל רשות השידור , אלא היה מספיק הוגן כדי לשלוח עותקים ממכתבו לנאשם וגם לי. יאיר שטרן היה מנהל טלוויזיה מצוין שפעל, מאז עזיבתו של מוטי קירשנבאום באפריל 1998, באווירה שונה לחלוטין מזו שהורגל אליה בסביבתו של המנכ"ל חדש – יָשָן אורי פורת ז"ל ,. אורי פורת ניחן באישיות כובשת, איש נעים הליכות, ג'נטלמן, בעל חוש הומור ואומן הביטוי והניסוח. כתיבתו השקולה והמדויקת הכילה תמיד את כמות המילים הנדרשת. לעֵטוֹ השנונה יצא מוניטין וצורת כְתב ידו היה כשל צייר. אורי פורת היה אישיות אהובה, אך עכשיו כמנכ"ל רשות השידור בקדנציה השנייה שלו (בשנים 2001 – 1998) התגלה כאיש חלש ועייף, גַם בגלל שהיה מעשן כבד מאין כמוהו. באחת מאלפי הפעמים בה תחב סיגריה אחר סיגריה לפיו , אמרתי לו בדאגה אמיתית : "אורי פורת, אתה מרעיל את גופך ביוֹדעִין". בעת שירותו את רשות השידור לא סטה מעולם ממנהגו לעשן בשרשרת. הוא היה עכשיו נטול רצון או יכולת להתמודד עם הבעיות הקשות והחריפות שנכונו לו בתוקף תפקידו הרָם. פעמים רבות הפגין הססנות , אדישות, וגם חוסר חשק. בקדנציה השנייה שלו היה ספקן, שלא האמין כמעט ביכולתה של רשות השידור להתקיים במתכונתה הציבורית הנוכחית. בנוסף לכך מנגנון הפיקוח הציבורי של רשות השידור, הוועד המנהל והמליאה, הצרו את צעדיו והקשו עליו למלא את תפקידו. אורי פורת (האָהוּב) הפך לניהיליסט ששלל כמעט כל יוזמה. ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 נטלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את בכורת ההובלה בתחום שידורי הספורט. כבשנו את הפסגה. השאלה הייתה כיצד נשארים שָם.

[1] ראה נספח : הסכם שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000  בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין ערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5) מתאריך ה- 1 באפריל 20000.

[2] חברת התקשורת "פֶּלֶא פוֹן" בראשות יו"ר הדירקטוריון קובי בן גור שילמה לטלוויזיה הישראלית בספטמבר 1999 סכום של 315000 (שלוש מאות אֶלֶף ו- 15 עשר אֶלֶף) דולר תמורתת הקרנת 315 שקופיות חסות של "פלא פון" בשני השידורים הישירים מחו"ל (כולל Pre game show  ו- Post game show בהיקפים חסרי תקדים) של שני משחקי הכדורגל קפריסין – ישראל ו- ספרד – ישראל במסגרת קמפיין 2000 EURO.

[3] ראה נספח : אגרתו של המנכ"ל אורי פורת מתאריך 18 באפריל 2000 אל מנהל הטלוויזיה ואלי ונושאו : זכויות הפיינל פור והליגה בכדורגל.

[4] ראה נספח : מכתבי למיילן טנזר מתאריך 5 באפריל 2000 , בעניין השידורים הישירים של המשחקים המרכזיים בליגת העל בכדורגל בשבתות של עונת  2001 – 2000.

[5] ראה נספח : מאמרו של מוטי קירשנבאום ז"ל בעיתון "הארץ" מתאריך 24 באפריל 2000, תחת הכותרת "ניצחון הכנופייה מרוממה".

[6] ראה מאמרו של מיילן טנזר בעיתון "הארץ" מתאריך 25 באפריל 2000, וכותרתו "הניצחון שלנו".

[7] ראה נספח : המאמר שלי בעיתון "הארץ" מתאריך 27 באפריל 2000, והכותרת שלו "כרוניקה של ניצחון ידוע מראש".

[8] ראה נספח : מכתב הצל"ש  שכתב אלי המנכ"ל מתאריך 23  באפריל 2000, בתום מבצע שידורי ה- Final four בכדורסל ב- 18  ו- 20 באפריל 20000 בעיר היוונית סלוניקי.

[9] ראה נספח : מכתב הערכה שהעניק לי מנהל חטיבת החדשות בתאריך 23 באפריל 2000, בתום מבצע שידורי מכבי ת"א בכדורסל.

[10] ראה נספח : מכתבי לרפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות מתאריך 24 באפריל 2000 , המבקש לרכוש את זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א לשנים 2004 – 2001 , ומשחקי ליגת העל בכדורגל לשנים 2005 – 2001.

[11] ראה נספח : מכתב השבח שנשלח ע"י יו"ר רשות השידור גיל סמסונוב אלי ב- 23 באפריל 2000, בתום שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000.

[12] ראה נספח : מפות מדרוג ו- רייטינג הצפייה בטלוויזיה ב- 18 ו- 20 באפריל 2000 המשקפות את הניצחון הגדול של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 על  ערוץ 2  המסחרי  ועל ערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים), על שניהם ביחד ועל כל אחד לחוד.

[13] ראה נספח : מכתבו של גיל בול סמנכ"ל השיווק של חברת "פלא-פון" אלי מ- 11 במאי 2000  המשבח את שיתוף הפעולה של החברה עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשידורים הישירים של משחקי ה-  Final Four  בכדורסל בסלוניקי 2000.

[14] ראה נספח : מכתבי לעו"ד שמעון מזרחי מ-  23 באפריל 2000.

[15] ראה נספח : דו"ח הפקת שידורי ה- Final Four של סלוניקי 2000, שנשלח מטעמי למנכ"ל באמצעות מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות  בתאריך 30 באפריל 2000.

[16] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אל מנכ"ל הרשות אורי פורת , ביום פרישתו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 בתאריך  30 באפריל 2000, הנוגע לקניין זכויות השידורים של ה- Final Four האירופי של סלוניקי 2000 ובו ביקורת חריפה אודות התנהלותו של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי בפרשה.

תמונות לזכרו של מאיר איינשטיין ז"ל (2017 – 1951) שדר – עיתונאי חשוב בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, בשנים 2002 – 1990.

טקסט תמונה : Euro 1992 בשוודיה. מאיר איינשטיין ז"ל, משמאל ורמי ווייץ, מימין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה – יוון. אנוכי מימין ומאיר איינשטיין משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : Euro 1992 בשוודיה. מאיר איינשטיין ז"ל, במרכז ורמי ווייץ, משמאל. מימין, אמיר אפרת עיתונאי "ידיעות אחרונות". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : מאיר איינשטיין ז"ל בטרם הצטרף לשורות חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 15 בספטמבר 2000. סידני – אוסטרליה. מאיר איינשטיין (במרכז,  מרכיב משקפיים) ואורי לוי (קרוב למצלמה) משדרים ישיר מעמדת שידור שלנו באצטדיון האולימפי המרכזי בסידני את טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 27 במניין העת החדשה. מציץ ממעל השדר זוהייר בהלול. האיש המרוחק בתמונה הוא פרשן הא"ק ד"ר גלעד וויינגרטן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אתונה – יוון. אליפות העולם ה- 6 ב- א"ק. זוהי עמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי באתונה. הפרשן גלעד וויינגרטן מפנה את פניו למצלמה בעוד השדר מאיר איינשטיין מתבונן ברשומות שלפניו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אוגוסט 1995. גטבורג – שוודיה. אליפות העולם ה- 5 ב- א"ק. זיהוי הנוכחים בתמונה בעמדת השידור שלנו באצטדיון : מהנדס התקשורת והקול סעדיה קאראוואני, השדר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל, הפרשן ד"ר גלעאד וויינגרטן, ואנוכי מנווט, מפיק, ועורך את ההפקה ואת השידורים הישירים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1999. סביליה – ספרד. אליפות העולם ה- 7 בא"ק. זוהי עמדת השידור שלנו באצטדיון הספרדי. משמאל אנוכי, השדר המוביל מאיר איינשטיין, והפרשן ד"ר מולי אפשטיין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אתונה – יוון אליפות העולם ה- 6 בא"ק. זוהי עמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי היווני. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן, השדר המוביל מאיר איינשטיין, ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1995. גטבורג – שוודיה. אליפות העולם ה- 5 בא"ק. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי, הפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן, שדר הא"ק המוביל מאיר איינשטיין ז"ל, ונסים קיוויתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 11 בספטמבר 2000. ה- IBC בסידני אוסטרליה. ארבעה ימים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת סידני 2000. זוהי נבחרת השידור הציבורי במשרד ההפקה, התקשורת, והשידורים שלנו ב- IBC בסידני, באולימפיאדת סידני 2000. החבורה הזאת שידרה מסידני לירושלים בפרק זמן של 17 ימים 233 (מאתיים שלושים ושלוש) שעות ללא תקלה אחת. מדובר בהישג תוכניתי, טכנולוגי, ולוגיסטי רב משמעות. זיהוי הנוכחים בשורה ראשונה מלפנים מימין לשמאל : ד"ר ברוך "בוקי" צ'יש (פרשן שחייה), יעקב "ז'קי" ווישניה (פרשן התעמלות), משה גרטל (שדר שחייה). זיהוי הנוכחים בשורה שנייה מימין לשמאל : רמי עבדי (איש קול בצוות ENG), אמיר בר- שלום (כתב ENG), גלעד עדין (כתב ENG). זיהוי הנוכחים בשורה שלישית מימין לשמאל : דני לבנשטיין (שדר התעמלות), מולי אפשטיין (פרשן טלוויזיה כללי מוכשר ובעל ידע עצום במגוון רב של ענפי ספורט), מאיר איינשטיין ז"ל (השדר המוביל בכל השידורים הישירים מזירת ה- א"ק לגברים ונשים), זוהייר בהלול (היום ח"כ במפלגת "המחנה הציוני", שדר מצוין של המקצועות האולימפיים של הרמת משקולות, היאבקות בסגנון יווני – רומי, והיאבקות בסגנון חופשי), עו"ד שי מוגילנר (שדר תקצירים), אנוכי יואש אלרואי, דורית חיימי (עוזרת הפקה). זיהוי הנוכחים בשורה רביעית עומדים מאחור מימין לשמאל : צ'רלי שיטרית (צלם ENG), ד"ר גלעד וויינגרטן (פרשן א"ק), איגור סלע (איש קול בצוות ENG), רמי שמש (איש כספים של רשות השידור), אורי לוי, (שדר מוביל בענפי ספורט קטנים, ג'ודו, טניס, וחתירה בקייאקים, ואיש טלוויזיה בעל ערך בתחומי התכנון המוקדם, ההפקה, ועריכת תוכן), יעקב "קובי" תקוע (עורך מצוין של כתבות ENG), אבי טובול (תאורן בצוות ה- ENG), יוסי ששון (מפקח קול ותקשורת), משה מזרחי (עורך כתבות ENG), מוטי לוי (מפקח Video), אמנון אלטשולר (איש קול ותקשורת), גדעון הוד (שדר תקצירים מצוין, לקחתי אותו עמי לאולימפיאדת סידני 2000 במקומו של אורן רוזנשטיין), ו- ששי אפרתי (מפיק מצוין ברמה בינלאומית, איש טלוויזיה רציני, קפדן, ישר דרך, וממושמע מאוד, ויד ימיני).

הערה : נעדר מהתמונה צלם ה- ENG רמי לי- טל שמצלם את תמונת הסטילס הנ"ל הזאת הפרושה לפניכם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 2001. אדמונטון – קנדה. אליפות העולם ה- 8 בא"ק. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : אנוכי, שדר הא"ק המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל, מנולו רומרו, ואלכס גלעדי. (צילום CBC קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1999. עמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו בטרם אחד השידורים הישירים שלנו את משחקי מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לאלופות בכדורסל. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אנוכי, אלי סהר, מאיר איינשטיין ז"ל, איש הסטטיסטיקה שלנו ארנון וועדיה (עומד מאחור) ואיש סטטיסטיקה נוסף שלנו מוטי גיא קיצוני משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מאיר איינשטיין ז"ל בערוב ימיו באחת מעמדות השידור של ערוץ 1 בעת שידור ישיר של משחק כדורגל. (צולם ב- iphone ממסך ערוץ 1. באדיבות ערוץ 1).

מותו בטרם עֵת של מאיר איינשטיין ז"ל הוא טרגדיה פרטית למשפחתו ומהווה עבורה אוֹבְדָן ו- צער עצומים. לעַד. צער של ציבור כללי הוא אחר ו- מי יודע בכמה זמן מדובר. הזיכרון תמיד נותר במקומו אולם דינו של הצער הציבורי שונה. הוא נבדל מהזיכרון ו- עשוי מחומר שנוטה בדרך כלל להתמסמס. שיני הזמן ממוססות אותו. לא תמיד, בדרך כלל. נורא לומר אולם תעשיית הטלוויזיה תמצא למאיר איינשטיין חיש מחליפים. זה יקרה מהר יותר מהמשוער. הארץ מלאה באנשים חיים ומתים שחשבו שאין להם תחליף. אולם לא רק שנמצאו להם כאלה, הם היו אף לעיתים מוצלחים ו- ראויים מקודמיהם. נורא לומר אולם זאת האמת. אנוכי שרוי בצער כבד על הסתלקותו בטרם עת של מאיר איינשטיין ועל כך שלא יכולתי ללחוץ את ידו שוב בערוב ימיו ולומר לו עד כמה אנוכי מעריך אותו ואוהב אותו. מאיר איינשטיין היקר לי, איש נעלה, נוּח על משכבך בשלום. אנוכי לעולם לא אשכח אותך. אזכרך לעַד, עד ייתמו ימיי שלי.

סוף הפוסט 678. הועלה לאוויר בשבת – 8 באפריל 2017.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *