פוסט מורכב מס' 683.

פוסט מס' 683. העיתונאית, המתעדת, ושדרנית הטלוויזיה ענת גורן וח"כ דוד ביטן יו"ר הקואליציה של ממשלת בנימין נתניהו. זוגות – זוגות : ריאל מדריד ויובנטוס. כריסטיאנו רונאלדו וגונסאלו היגואין. פוסט מס' 683. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 5 במאי 2017. 

הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו נחקר ו- נכתב על ידי למטרות רווח ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג yoashtvblog.co.il עלה לאוויר בקיץ 2012 והוא מוענק בחינם לציבור הקוראים.

הערה 4 : עד כה נכנסו לבלוג yoashtvblog.co.il יותר מחצי מיליון קוראים.

הערה 5 : כתיבת הסדרה של 13 ספרי הטלוויזיה שעוסקים בחקר – "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מאז 1884 ועד ימינו אנו, אמורה להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.

——————————————————————————————

פוסט חדש מס' 683 : הועלה לאוויר בשבת – 6 במאי 2017. 

——————————————————————————————

תזכורת נצח : הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002 (הודח וסולק ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון) ושכמותו, היא לדאוג לכך שאותם הפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו הרם, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הַזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. בכך יש לעיתונאי רשות השידור תפקיד מכריע וחזון גדול.

אלו הם ארבעת חוקי תעשיית הטלוויזיה באשר היא :

1. אין תחליף לתִּכְנוּן והיערכות טלוויזיונית יסודית, רצינית, קפדנית ומדויקת, ומרחיקת לֶכֶת בת שנים מהיבטי תוכן, זכויות שידורים וכלכלה, טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ושימוש הגיוני והגון של משאבי אנוש.

2. אין תחליף לעיתונאות אמת, אמיצה וחוקרת, חרוצה ונבונה, ש- דבקה במשימתה. אין תחליף לעיתונאות שאוֹצֶרֶת בקרבה את האקסיומה המתמטית של תורת הקווים המקבילים. אין תחליף לעיתונאות שנעה לפנים על פי ה- היגיון מתמטי הנ"ל ועל פי תכנון ומחשבה בקו מקביל לקו המקביל של הממלכה, ולעולם איננה חוצה אותו. מו"ל הארץ מר עמוס שוקן הוא עיתונאי מֵיטָבִי ובמידה רבה גם מתמטיקאי מעוּלֶה. 

3. אין תחליף לניהול מדיניות חכמה של רכישת זכויות שידורים בלעדיות רלוואנטיות בעיקר בתחום שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית. 

4. יש תחליף לבני אנוש. אנשי טלוויזיה מוכשרים ככל שיהיו שווים כקליפת הַשוּם בלעדי חומרי שידור רלוואנטיים בלעדיים. לכן נדרשים המנווטים לחשוב קדימה בדומה לשחקני שח מט כדי לדאוג שחומרי השידור הרלוואנטיים הבלעדיים ישכנו על מדף הטלוויזיה שלך ולא של יריביך. לכן הגה רוּן אָרְלֶדְג' את הסלוגן "When you have the rights – you have the show". לכן היה פחות חשוב אם את המשחק המרכזי בליגות העַל בכדורגל ובכדורסל שידרו בעבר מאיר איינשטיין ז"ל ו/או יורם ארבל, ו/או אורי לוי, ו/או רמי ווייץ – יבדלו לחיים ארוכים. תמצית העניין היה להבטיח שרַק אתה כנציג רשת השידור שלך תחזיק (ולא יריביך) בזכות הטלוויזיונית הבלעדית לשדר את האירוע הפופולארי והמסקרן ובזכות הבלבדית להעביר את המֵידָע אודותיו לצופיך. צופה הטלוויזיה מתעניין ראשית דבר בחומר השידור שמופנה אליו ורק אח"כ במי שמתווך לו אותו. לכן אין שום תחליף לרכישת זכויות שידורים אולם יש תחליף לכל הצבת בן אנוש בסביבת המיקרופון והמסך שמספר את סיפורם של האירועים הבלבדיים שהם שלך בלבד (!).

אולם החוק החמישי הבלתי כתוב בתעשייה הזאת הוא החשוב ביותר : מאמציך הכֵּנִים יהיו לשווא אם לא תצליח לשכנע את הבוסים ואת ההנהלה שלך שאתה צודק בשיקוליך העיתונאיים והכלכליים ושההיגיון שלך – חכם והגיוני (!). 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. ב- 2 במאי 2005 התעשתו אותה הממשלה ו- אותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מֶנִי מָזוּז הדיחה אותו גם אם באיחור רב אך בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הערה 1 : נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ ועיתונאי הטלוויזיה הישראליים נדב אייל (ערוץ 10) ,אודי סגל (ערוץ 2), ד"ר יעל שטרנהל (פרשנית טלוויזיה), וגם עיתונאי "הָאָרֶץ" חמי שלו. מאמרו המצוין של דוב אלפון ב- "הארץ" (יום שישי – 5 במאי 2017), "מארין לה פן הולכת בכל הכוח על הברחת המצביעים מהקלפי, ומשתמשת על פי הנוסחה השלילית, השמצת עמנואל מקרון בתקווה שאם רבים לא יצביעו לה, לפחות לא יבחרו בו", ראוי לעיון וקריאה.

אני מת לראות את פניהם של הרביעייה העיתונאית נדב אייל, אודי סגל, ד"ר יעל שטרנהל, וחמי שלו בשעה שנשיא ארה"ב ומנהיג העולם החופשי דונאלד טראמפ יוצא אוטוטו למסע מדיני מחומש מרתק, חשוב, ורב עניין בדרכו לפקוד לראשונה את ערב הסעודית, מדינת ישראל, הרשות הפלסטינית, קריית הוותיקאן, ומפקדת ברית נאט"ו באירופה. אנוכי מעוניין להציץ בפרצופם של ארבעת העיתונאים – פרשנים הללו שדיברו לא כל כך מזמן אל צופיהם וקוראיהם מהגיגי לבם ו- נכשלו כישלון חרוץ לאורכה של השנה האזרחית 2016 בעת סיקור הבחירות לנשיאות ארה"ב, בתומה נבחר ב- 8 בנובמבר 2016 דווקא דונאלד טראמפ לנשיא ה- 45 של ארה"ב. הפספוס הגדול ביותר של כל אחד מהארבעה הנ"ל הוא שאיש מהם לא הצליח עד כה להיפגש פנים אל פנים עם דונאלד טראמפ כדי להתרשם ממנו התרשמות בלתי אמצעית, ועל מנת לראיין אותו ולשאול אותו שאלות קשות אם צריך. העיקר שהם פמפמו נבואות והצטיירו כ- שוֹטִים. לפחות חלק מהזמן. החברה האלה ולא רק הם, עדיין ממשיכים להסתתר מאחורי כישלונם ולהתדיין בערוצי הטלוויזיה שלהם אודות דונאלד טראמפ "הבלתי צפוי". מתברר כי אין להם מקורות מידע אודותיו ואודות חזונו טובים יותר מאשר לציבור אליו הם מפנים את האינפורמציה שלהם. המונח הַשָגוּר בפיהם של הכושלים, "דונאלד טראמפ בלתי צפוי", הוא עלה תאנה. היי, רגע אחד עיתונאים נכבדים, אם דונאלד טראמפ הוא "בלתי צפוי" אז תפסיקו לקשקש את הפרשנות הכושלת ו- הֶרֶף לכם מלהחזיק את הַחֶבֶל בשני קצוותיו.

אזכיר לקוראי הבלוג כי בתום ה- Debate הטלוויזיוני ה- 3 בפאראדייס – נֶבָדָה ב- 19 באוקטובר 2016, שלושה שבועות לפני הבחירות, הכריז דונאלד טראמפ בפני המנחה כריס וואלאס הכרזה מתריסה בה אמר כי יבחן את תוצאות הבחירות של 8 בנובמבר 2016 בבוא העת, וכי ישמור עד אז את הציבור במתח. 71.600000 מיליון צופי טלוויזיה בארה"ב (ועוד מאות מיליונים נוספים בתבל כולה) שמעו את ההכרזה החצופה והבלתי מקובלת של דונאלד טראמפ ההיא ב- 19 באוקטובר 2016. אנשי ערוץ 2 וערוץ 10 נדלקו, הרחיקו לכת, ומיהרו להסיק מסקנות ולהגיב כלהלן, כאילו רוח השכינה מנשבת מעל ראשם, ועשו זאת מבלי לסייג את עצמם :

1. אודי סגל איש חברת החדשות של ערוץ 2 גזר על דונאלד טראמפ גזר דין של תבוסה מול הילארי קלינטון וכך אמר : "…זהו קרקס מודרני. הקרב הוכרע. דונאלד טראמפ מחוסל…". אתה קורא את הטקסט הזה היום במוצ"ש – 6 במאי 2017 ולא מאמין שאודי סגל אמר אותו לפני כשבעה חודשים באוקטובר 2016 מבלי לסייג את עצמו. 

2. איילה חסון אשת ערוץ 10 הגדירה אותו כלהלן : "…דונאלד טראמפ ילדותי…". אתה קורא את הטקסט הזה היום במוצ"ש – 6 במאי 2017 ולא מאמין שאיילה חסון הרשתה לעצמה להתבטא כך אודות נשיא ארה"ב הנבחר דונאלד טראמפ, טקסט שאמרה אותו ללא נדנוד עפעף באוקטובר 2016. 

3. ניצן הורוביץ איש ערוץ 2 סיכם זאת כך : "…בסופו של העימות הזה אין בכלל ספק…המנצחת הייתה הילארי קלינטון בנקודות רבות…אולם לא היה נוק אאוט. דונאלד טראמפ אמר שהוא לא יכיר בתוצאות הבחירות וזה ירדוף אותו עד לקלפי…אני חושב שבכך הוא חיסל סופית את סיכוייו…". אתה קורא את הטקסט הזה היום במוצ"ש – 6 במאי 2017 ולא מאמין שניצן הורוביץ מומחה לענייני הגלובוס אמר אותו לפני כשבעה חודשים באוקטובר 2016 מבלי להציב תנאים. 

4. גיל תמרי איש ערוץ 10 סגר את העימות השלישי והודיע לצופיו בזאת הלשון : "…דונאלד טראמפ נפל לבור עמוק ובאמירה הזאת ("…אני אבחן את תוצאות הבחירות…") הוא קעקע את אחד היסודות של הדמוקרטיה האמריקנית…". אתה קורא את הטקסט הזה היום במוצ"ש – 6 במאי 2017 ולא מאמין שדווקא גיל תמרי כמעט בעל וותק של אזרח אמריקני שלף את הטקסט הנ"ל לפני כשבעה חודשים באוקטובר 2016 מבלי להיזהר. 

5. נדב אייל איש ערוץ 10 הרחיק לכת מכולם במהלך הפריימריז הרפובליקני בהשתתפות 16 מועמדים ביניהם גֶ'ּב בוש, מרקו רוביו, טד קרוז, ואחרים, וכה אמר : "…אל תדאגו דונאלד טראמפ לא יהיה בתום הפריימריז הרפובליקני המועמד של המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב…". אתה קורא את הטקסט הזה היום במוצ"ש – 6 במאי 2017 ולא מאמין שנדב אייל כרה לעצמו בור כה עמוק בביטחון עצמי כה רב לפני כשנה ורבע, עם חיוך על השפתיים, ומבלי לסייג את עצמו.  

האם מדובר ביהירות ורברבנות של חמשת הנ"ל ? האם מדובר בחוסר צניעות של חמשת הנ"ל ? האם מדובר בטיפשות של חמשת הנ"ל ? מתברר שמקורות המֵידָע של חמשת הנ"ל אינם טובים יותר משלי כצופה שלהם. עסק מוזר ומביך ביותר. כך רשמתי באחד הפוסטים הקודמים בטרם תאריך הבחירות לנשיאות ארה"ב ב- 8 בנובמבר 2016, כלהלן : "אינני סבור שמצבו של דונאלד טראמפ כה רָע ונחות לקראת ה- 8 בנובמבר 2016 כפי שמתארים אותו בפנינו אודי סגל, ניצן הורוביץ, גיל תמרי, ואיילה חסון. אינני מקנא בארבעת הפרשנים הנ"ל שמתיימרים להיות מומחי הטלוויזיה באם מר דונאלד טראמפ ייבחר לנשיא ה- 45 של ארה"ב ולא גב' הילארי קלינטון. הייתי גם מציע לראש הממשלה בנימין נתניהו לא לשקוט על שמריו. אנשים אומרים דבר אחד לפני שנבחרו לתפקידם, ומשנבחרו אומרים דבר אחר, שונה תכלית השינוי מזה שאמרו טרם מינויָים.  דונאלד טראמפ יהיה נאמן בראש ובראשונה במדיניות החוץ שלו למען האומה האמריקנית והחוקה האמריקנית ולא לטובת בנימין נתניהו. אל תטעו בדונאלד טראמפ. לא צריך להיות מדינאי ו/או פוליטיקאי כדי דעת ולהבין כי נשיא ארה"ב איננו ניצב מעל החוקה האמריקנית ולא מעל האומה האמריקנית. נכון שלרשות נשיא ארה"ב עומדות סמכויות ביצוע רבות והוא גם המפקד הראשי של צבא ארה"ב, אולם שוב הוא איננו ניצב מעל האומה האמריקנית ומעל החוקה האמריקנית. לאחר שדונאלד טראמפ ילמד וישנן כהלכה את מהלכי הפוליטיקה הבינלאומית על פני הגלובוס, הוא עשוי להצטרף ל- שושלת האמריקנית שהבטיחה אין סוף הבטחות להעתיק את מקום שגרירותה מתל אביב לירושלים ולא קיימה. ייתכן מאוד כי דונאלד טראמפ יהיה ממשיך דרכו של הנשיא ברק אובמה ו- יאמר גם הוא לבנימין נתניהו כהאי לישנא, "לך תזיז את עצמך ותסתדר עם אבו מאזן".

ובכן, ל- נשיא ארה"ב יש כוח רָב בידיו : מדיני + כלכלי + צבאי. חוקת ארה"ב מעניקה לנשיא סמכויות ניהול ומנהיגות עצומים אולם הוא איננו מונרך. לחוקה האמריקנית יש יכולת ברורה לעקוב אחריו, לבקר אותו, ולדרוש ממנו דו"ח ביצוע. לא הופתעתי לראות אמש (יום חמישי – 4 במאי 2017) בערוץ 10 את עורך חדשות החוץ של ערוץ 10 נדב אייל מי שנכווה ברותחין היכן שהוא בפברואר 2016 בעניין שגשוגו של דונאלד טראמפ וזכייתו במינוי המפלגה הרפובליקנית להיות המועמד שלה לנשיאות ארה"ב, נזהר כעת ב- צוננים משהתבקש לנתח במהדורה המרכזית את סיכויי הצלחתם של עמנואל מקרון ומארין לה פן בבחירות לנשיאות צרפת ביום ראשון – 7 במאי 2017. נדב אייל הוא עיתונאי נבון (מאוד). לכן בשעה שהוא נכשל בהערכותיו הפרשניות (מבלי לסייג את עצמו) הוא הופך את עצמו לכושל וּלְטִיפֵּש וְ- שוֹטֶה. מעניין מאוד לקרוא היום ב- "הָאָרֶץ" (יום שישי – 5 במאי 2017) את חוות דעתו של דוב אלפון כתב העיתון בפאריס שפרס בפני קוראיו פוסט מעניין ו- מנומק רחב ידיים, משהו סביב 1600 (אלף שש מאות) מילים, אודות סיכוייהם של שני המתמודדים עמנואל מקרון ומארין לה פן. הכותרת הראשית של המאמר המלומד של דוב אלפון היא יותר ממעניינת. היא מרתקת. "מארין לה פן הולכת בכל הכוח על הברחת המצביעים מהקלפי, ומשתמשת על פי הנוסחה השלילית, השמצת עמנואל מקרון בתקווה שאם רבים לא יצביעו לה, לפחות לא יבחרו בו". שמעתי את דוב אלפון מפרט ו- מסביר יממה קודם לכן, ביום חמישי – 4 במאי 2017, לשדרנית גלי צה"ל המצוינת גלית אלטשטיין בשעה הבינלאומית שלה בין 13.00 ל- 14.00, את פיתוח הרעיון של מארין לה פן שמעניק לה יתרון בקלפי במקרה של מיעוט מצביעים. המאמר המפורט והמנותח של דוב אלפון בעמודים 6 ו- 22 של עיתון "הארץ" מומלץ לעיון וקריאה למי שמתעניין בסבך הפוליטי של ההצבעה לנשיאות צרפת. כתוב היטב באופן בהיר ומדויק. ערוך היטב. מוסבר ומנומק היטב. יופי דוב אלפון (!).

הערה 2 : מכבי ת"א היא בשפה אצילית מועדון כדורסל כושל בעונת 2017 – 2016 ו/או "סמרטוטיה" (ברגעים אלה) בעגת הרחוב. עם תקציב של 110.00000 (מאה ועשרה מיליון) שקל היא הייתה אמורה לקחת את האליפות בהליכה. אבל לך תדע אולי עם שובו לשורותיה של אנדרו גאודלוק שהיה פצוע היא תדע להתאושש. גם ככה בהרכבה הנוכחי היא מסוכנת לכל יריבה מקומית. וכן, צמד עיתונאי "ישראל היום" אלי סהר ואבי סגל.

מכבי ת"א של עונת 2017 – 2016 היא קבוצת כדורסל פתטית, כבויה, ומגוחכת נעדרת כריזמה וחסרה את הרוח המכבית ההיא שאפיינה את המועדון בימים ההם. זכותה. מדובר בקבוצת ספורט פרטית של דייוויד פדרמן (זה שהצהיר לא מכבר בפומבי ש- ניקולה ווייצ'יץ' הוא מנהל קבוצה מצוין), אודי רקנאטי, ושמעון מזרחי, שתיקצבו בעונה הנוכחית הזאת של 2017 – 2016 את סך הפעולות במועדון הספורטיבי שלהם, בסכום ענק הנאמד בכ- 110.000000 (מאה ועשרה מיליון) שקל. זכותם לעשות עם כספם הפרטי כרצונם. זה ממש לא מעניין אותי. אנוכי מתבונן מהצד בלבד ורושם את ההתרשמות שלי כלהלן : מדובר בניהול כושל, חובבני, ו- מחורבן מזה שנים של מישהו שהוא מנהל ו/או מנכ"ל הקבוצה בשם ניקולה ווייצ'יץ' מקרואטיה. וגם אימון עלוב, נעדר כל ידע, מהימנות ומנהיגות של מישהו שהוא כעת מאמן הקבוצה בשם איינראס בגאצקיס. אין אושר גדול יותר מלראות את דוֹר מאמני הכדורסל הישראליים הנוכחי שלנו ובראשם עודד קטש, דן שמיר, עופר רחימי, אריק אלפסי, ועוד מאמנים ישראלים אחרים מלמדים לקח ומביסים את טריאומוויראט בעלי הבית של מכבי ת"א ועושים בי"ס לצמד ניקולה ווייצ'יץ' ואיינראס בגאצקיס. העיקר ששמעון מזרחי ודייוויד פדרמן הראו את הדרך החוצה לשני המאמנים הישראליים ארז אדלשטיין ורמי הדר ומינו במקומם את איינראס בגאצקיס. העיקר ששמעון מזרחי ודיוויד פדרמן העיפו עונה קודם לכן את המאמן גיא גודס והביאו במקומו את הקרואטי ז'אן טבק. OK, זה עניינם. הממון והכסף הוא שלהם. מוזר לראות מאמן כדורסל עטור הישגים ספורטיביים בשם פיני גרשון משמש פרשן בטלוויזיה במקום לאמן ולהנהיג. אף על פי כן ולמרות איינראס בגאצקיס וניקולה ווייצ'יץ', חֵרֶף מרכיבי הניהול והמנהיגות שלה, ועל אף מגוחכותה, פתטיותה, וחולשותיה מכבי ת"א מחזיקה בגביע המדינה 2017. השחקנים אינם אשמים בכמות העצומה של התבוסות העכשוויות ב- euroleague ובליגת העל בעונת 2017 – 2016. המנהיגות היא הנושאת באחריות. אף על פי כן טרם הכּל אָבוּד. מכבי ת"א נותרה קבוצה מסוכנת ברמה מקומית ועדיין בעלת פוטנציאל לנצח כל קבוצת כדורסל בליגת העל בביתה וגם במגרשי היריבות שלה. אם שחקני מכבי ת"א יזכו בכל זאת באליפות הליגה בעונה הנוכחית של 2017 – 2016, והם יכולים לעשות זאת, זה לא יהיה בגלל, זה יהיה למרות נוכחותם של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן ואודי רקנאטי.

מכבי ת"א היא לפי שעה אכזבה גדולה כמותם גם שני עיתונאי "ישראל היום" אלי סהר ו- אבי סגל שהפכו להיות "כתבים כלליים" ואשר אינם עומדים בקצב ההתרחשויות. שני הפוסטים שלהם, של אבי סגל "כבר לא חסין" (כללי מידי. אני שונא את השימוש שלו, במונח "מקורבים למכבי תל אביב…", שחושף טפח ומסתיר טפחיים) ו- של אלי סהר, "שומעת את הקולות" (מידע חדש ו- מעניין) בעיתון "ישראל היום" (יום שישי – 5 במאי 2017) הם בבחינת מעט מידי ומאוחר מידי. עכשיו נזכרתם לדווח לקוראים שלכם אודות משבר האמינות המקצועי של הטריאומוויראט עם מנהל הקבוצה ניקולה ווייצ'יץ'…??? אותו ניקולה ווייצ'יץ' מנהל הקבוצה בתקופת הדחתו של גיא גודס היכן שהוא בנובמבר 2015…ו- אותו המאמן המודח גיא גודס שסירב אז לדבר אודות פרשת מנהל הקבוצה שקוראים לו ניקולה ווייצ'יץ'. לשאלה של נדב צנציפר איש "ידיעות אחרונות" שהופנתה היכן שהוא בנובמבר 2015 לגיא גודס המאמן המפוטר של מכבי ת"א, "…איזה מערכת יחסים יש לך עם מנהל הקבוצה ניקולה וויצ'יץ'…?" השיב גיא גודס המסולק והמודח כלהלן : "…אני לא מדבר מילה עליו. יש לי הרבה מה לומר, אבל אני לא מדבר…". מכל אלה אתה מבין שמועדון מכבי ת"א רחש ברגעים ההם תככים ומזימות טרם הגעתו של המאמן המיובא הקרואטי החדש ז'אן טבק. מאמן העבר פיני גרשון גילה אז בנובמבר 2015 ברדיו גלי צה"ל לעידן קוולר ומירי נבו, כי ל- פיטוריו של גיא גודס והשלכת גלגל הצלה נוסף למים הסוערים בדמות המאמן הקרואטי ז'אן טבק יש מחיר רב. התחלופה הזאת מקזזת יותר מ- 1.000000 (מיליון) דולר מקופת המועדון. את האינפורמציה הההיא לא סיפק אז ניב רסקין לצופי ערוץ 10, אלא פיני גרשון למאזיני רדיו גלי צה"ל.

וכיצד אפשר לשכוח את הריאיון החנפני שניהלו אבי סגל ואלי סהר ב- "ישראל היום" היכן שהוא במארס 2015 עם מנכ"ל מכבי ת"א דאז דני פדרמן השחצן (בנו של דייוויד פדרמן) שהתייצב מולם בתחפושת של יהושע רוזין ורלף קליין ז"ל האגדתיים, והתפאר בהכלאה שהפיק ו- יצר בין גיא גודס ליועץ פנחס "פיני" גרשון. ועוד דבר : אבי סגל מדווח לקוראיו ב- "ישראל היום" (יום חמישי – 4 במאי 2017) כלהלן : "מול יציעים ריקים, רשמה מכבי ת"א הפסד בית רביעי ברציפות 77:64", ומוסיף בשולי הפוסט, "… האווירה ביציעים הדלילים היא סיפור בפני עצמו…". מה כל כך קשה לאבי סגל להביא לקוראיו את הנתון המתמטי באיזה כמות צופים מדובר בדיוק ? ואז בא אלי סהר ומתקן אותו את הקולגה שלו למחרת באותו העיתון "ישראל היום" (יום שישי – 5 במאי 2017), ורושם כלהלן : "…התבוסה הגדולה של מכבי ת"א שלשום הייתה ביציעים…לפי ה- נומרטור של היכל הספורט ביד אליהו, במקום נכחו 1300 (אלף שלוש מאות) צופים בלבד וזה כולל את עובדי ההיכל ואת המאבטחים…".  בעקבות הנתון המתמטי הנחות הנ"ל מנתח אלי סהר ניתוח מעניין את מצבו הכלכלי העתידי של מועדון מכבי ת"א. אלי סהר מבשר לקוראיו בזו הלשון : "…המשאב העיקרי של מכבי ת"א, קהל האוהדים שמכניס לקבוצה כ- 10.000000 (עשרה מיליון) דולר מקניית המינויים נמצא בסכנה גדולה…". פוסט עיתונאי שמניב מידע חדש ולכן ראוי לקריאה (!). אלי סהר ואבי סגל הם לא רק עיתונאים חרוצים, אלא גם נשמת אפו של מדור הספורט של "ישראל היום". למזלם הרע במקצוע הזה, אין להם שום רשות ופריבילגיה לקשור לעצמם כתרים ולנוח על זרי דפנה. את המלאכה הזאת שישאירו לקוראיהם.

תזכורת : עִידָן מערכת היחסים שהתהווה בראשית עשור ה- 70 של המאה הקודמת בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל, הוליד את "הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי" שהתארך ל- 37 שנים. שני הצדדים הפיקו תועלת עצמית זה מזה. לעיתים רוויה מחלוקות לא פשוטות בשני מושאים עיקריים : גובה התמלוגים ואי הרשאה של רשות השידור שאסרה בראשית ההתקשרות נשיאת פרסומת "עֵלִית" על גופיות השחקנים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית רכשה מחַד מוניטין ופופולאריות עצומים והתחברה לעַם. מכבי ת"א צברה מאידך ממון ופרסום בלעדי במערכת אלקטרונית וויזואלית ציבורית אקסקלוסיבית של תקשורת המונים במדינת ישראל והפכה מנבחרת ספורט פרטית לקבוצה לאומית אַהוּדָה. הימים ההם לא ישובו עוד.

הערה 3 : הכל אפשרי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כמו מדינת ישראל. יורם ארבל מעלה לאוויר תשדיר שירות מופרך הקורא לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל להתחבר לשידורי ה- Off tube בביצוע שלו את משחקי הליגה הספרדית בערוץ ONE ב- YES ו- המוקרנים בטכנולוגיית 4K. סיסמת התשדיר המגוחך : "…מה אני אגיד לכם, לא מספיק להיות שַדָּר מעולה – צריך גם לראות מעולה…". מדובר בקוריוז. אף על פי כן אתה קורא ולא מאמין. לעג לרש. ביזיון.

מדהים כיצד יורם ארבל (היום בן 75), הילארי קלינטון (בת 69) , וערוץ 1 (בן 48) נדחקו בבת אחת לשוליים של השוליים. יורם ארבל שמעולם לא היה עיתונאי אלא קריין פרסומות הפך לקשקשן Off tube שמשדר את משחקי הליגה הספרדית בערוץ One. בתקופתי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך כמעט רבע מאה של שנים, יורם ארבל + נסים קיוויתי + מאיר איינשטיין ז"ל + אורי לוי + רמי ווייץ שידרו את אירועי חו"ל מעמדות שידור באצטדיונים בכל רחבי הגלובוס. אני מצפה לדעת מתי יורם ארבל ירוץ שוב למולי שפירא ברדיו גלי צה"ל כדי להמשיך לגַלְגֵל ולמַחְזֵר את האגדה האורבנית השקרית "…שיואש אלרואי איחל לו לְשָדֵר דוּק…". לאחרונה מריץ יורם ארבל תשדיר שירות פתטי שמזמין את צופי הכדורגל להתחבר לשידורי ה- Off tube שלו הנוגעים למשחקי הליגה הספרדית המוקרנים בערוץ ONE וחברת YES, בנימוק שהם משודרים בטכנולוגיה טלוויזיונית משופרת 4K. בתומו של תשדיר השירות המופרך הזה פונה יורם ארבל לצופי הטלוויזיה ואומר להם, כלהלן : "…מה אני אגיד לכם, לא מספיק להיות שדר מעולה – צריך גם לראות מעולה…". מדובר פעמיים בשיא הצחוק והטרגדיה (!). אחת, מפני שהנחתום עושה מעשה בלתי מקובל ומעיד על עיסתו. ושתיים, בגלל שהנחתום הנ"ל ישב ביום רביעי – 29 במאי 1985 בעמדת שידור מיטבית באצטדיון "הייסל" בבריסל בעת משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות יובנטוס – ליוורפול 0:1, ולא ראה כי ממש לידו בתוך האצטדיון ביציע "Z" נהרגים 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ו- 250 נפצעים בשל פעולות זדון אלימות ביותר נגדם של גלוחי ראש בריטיים המתקראים אוהדי ליוורפול. בשל האסון נדחתה בעיטת הפתיחה של המשחק ההוא ב- 70 דקות. יורם ארבל היה השדר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוטס על ידי לבריסל אך ברגעי המוות והאנדרלמוסיה ההם לא ידע מהחיים שלו. למרות שישב בעמדת שידור מאובזרת ביציע המרכזי המוגבה בעל זווית ראייה נוחה ורחבה, הוא לא ראה ולא שמע מאום. כל אירופה הזדעזעה מהאסון הכבד. רק אנחנו בארץ לא ידענו מה קורה ביום רביעי ההוא של 29 במאי 1985, מנותקים מהמציאות במשך 70 דקות, למרות שבכיר השדרים שלי יושב בעמדת שידור מצוינת בעלת תצפית נוחה באצטדיון באצטדיון "הייסל". מי שהציל אותי היה קָשָב רדיו "קול ישראל" בתל אביב מיקי גורדוס שצלצל אלי טלפונית מביתו בשדרות ח"ן לעמדת הפיקוד שלי באולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, לאחר ששמע ברדיו "מונקו" אודות האסון הנורא. מיקי גורדוס בתל אביב הוא ש- דיווח לי על הרצח ההמוני שאירע באצטדיון "הייסל" כשעה בטרם בעיטת הפתיחה. תשדיר הפרסומת הזה שיורם ארבל מוביל ומשחק בו ואשר דן בטכנולוגיית 4K הוא קוריוז. לעג לרש. ביזיון. לא פחות ממדהים. "…מה אני אגיד לכם, לא מספיק להיות שדר מעולה – צריך גם לראות מעולה…". ומה בנוגע למאות טעויות הזיהוי שלו, בלבול המוני בהכרת רשימה ארוכה כאורך הגלות של שחקנים מ- 32 נבחרות, ואי ידיעה של שמותיהם בשידורים הישירים של מונדיאל ברזיל 2014 (למרות שישב בעמדות שידור מאובזרות בעלות תצפית נוחה על כר הדשא באצטדיונים השונים) ? פארסה. לא בכדי סולקו וגורשו יורם ארבל והפרשן שלו דני נוימן ב- 2014 משורות ערוץ 1 לאחר שובם מברזיל 2014. ומה עם "משחק השרוכים" המכור ההוא ב- 2 מאי 1998 בו אירחה הפועל בית שאן באצטדיון קריית אליעזר את בית"ר ירושלים, משחק שיורם ארבל שידר אותו ישיר ולא ראה את המכירה. רוש ולענה. אין לי מילים אחרות. אינני לועג ליורם ארבל. אני מרחם עליו. יורם ארבל הוא הראשון שיודע כי היו פעם ימים אחרים בין 1978 ל- 1990, וכי הטקסט השגור בפיו, "…מה אני אגיד לכם, לא מספיק להיות שדר מעולה – צריך גם לראות מעולה…", הוא קשקוש מוחלט. הימים ההם שחלפו להם בין 1978 ל- 1990 לא ישובו עוד לעולם.  

טקסט מסמך : סתיו 1991. אנוכי מתראיין למערכת "ידיעות אחרונות" ומכריז בפני עיתונאיה את הכותרת שרשומה לעיל. אינני חוזר בי גם היום. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט מסמך : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. "ידיעות אחרונות". העיתונאי רב המוניטין אדם ברוך ז"ל מבצע חאראקירי ביורם ארבל בניגוד לדעתי. (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס).

טקסט תמונה : אנוכי ב- 1978 ערב הפקת המבצע המרוחק של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל ארגנטינה 1978. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80, עשור השגשוג במאה הקודמת. אולם הכדורסל של מכבי ר"ג בכפר המכבייה ברמת גן. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הצלם חיים פודגור, יורם ארבל, אורי לוי, ואורן נהרי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה 4 : העיתונאי עמיר פלג איש "ידיעות אחרונות".

עמיר פלג הוא העיתונאי החשוב, המוכשר, והטוב ביותר בארצנו מזה שנים בתחום הסיקור של הנעשה בזירות הספורט במקומותינו. שומר סַף הָגוּן ובעל ידע שכותב היטב. שָנוּן וחַד. אינני נלאה מלומר זאת. לא כל יום אתה נתקל בעיתונאי חסכוני ובררן בירי התחמושת שלו, ואף על פי כן פוגע בּוּל אחרי בּוּל, ושוב בול. נכס ציבורי, לא רק של העיתון שלו. אינני מחמיץ אותו.

הערה 5 : תם אהרון ב- "אינטימי" של רפי רשף בערוץ 10.

מדובר במרואיין נבון שמתנסח היטב ובקורקטיות. תם אהרון – יופי (!).

הערה 6 : Rating.

מה עדיף : כמות מדרוג שנושקת ל- % 100 ו- נשענת על צופי טלוויזיה שמנת ה- .I.Q שלהם מגרדת 50…? ואו כמות מדרוג שנושקת ל- % 30 אולם מנת המִשְכָּל של הצופים נוסקת ל- 150…?

"הַמָקוֹר" בערוץ 10 (יום רביעי – 3 במאי 2017). העיתונאית, המתעדת, ושדרנית הטלוויזיה ענת גורן שוּב טוֹוָה חוּטִים ומשחרת לטֶרֶף עם המצלמה שלה. מוצר סרטה התיעודי "דוד מלך ישראל" אודות הח"כ דָוִּד בִּיטַן ממפלגת הליכוד יו"ר הקואליציה בממשלת בנימין נתניהו, מוכיח שהיא יודעת להתבונן, לחוות, וללחוץ על הֶדֶק המצלמה שלה. ענת גורן היא מתעדת שקולה, רצינית, ומיושבת בדעתה שיודעת לעבוד. אפילו הצִינִיוּת שלה סולידית.

הכרתי בימי חלדי רשימה ארוכה של בימאים, יוצרים, ומתעדי טלוויזיה וקולנוע מסוגים שונים ובעלי מטרות שונות (אנוכי מדגיש מסוגים שונים ובעלי מטרות שונות), ובראשם הגרמנייה לני ריפנשטאהל (Leni riefenstahl) המתעדת המזהירה של הסרט "OLYMPIA" משחקי ברלין 1936 וגם של כנס המפלגה הנאצית בנירנברג 1934, וכן היפני קון אישיקאווה (Kon Ichikawa)המתעד המזהיר של אולימפיאדת טוקיו 1964, וגם היהודי – אמריקני באד גרינספאן המתעד המזהיר של הסדרה "OLYMPIAD" וסרטי קולנוע דוקומנטאריים כמו, "WILMA". המתעד ובימאי הטלוויזיה הדגול היהודי – אמריקני בָּאד גְרִינְסְפַּאן (Bud Greenspan) נגלה לעולם לראשונה לעולם הטלוויזיה הבינלאומי ב- 1972 עם סרטו התיעודי רב המוניטין "ג'סי אואנס חוזר לברלין" (Jesse Owens returns to Berlin), במסגרת סדרת הטלוויזיה התיעודית המשובחת שלו "OLYMPIAD" בת 22 סרטים באורך שעה כל אחד. בַּאד גְרִינְסְפַּאן יצר גם שני דיוקו – דרמות (Ducodrama) מעניינות, "אולימפיאדת לוס – אנג'לס 1932" ו- "אולימפיאדת ברלין 1936", כאילו שתיהן מועברות אז בימים ההם בשידורים ישירים בארה"ב. שתי יצירות מופת. באד גרינספאן יצר גם את סדרת הטלוויזיה המפורסמת שלו בת 13 פרקים הקרויה, "Numero Uno". באד גרינספאן יצר סרט דוקומנטרי אודות השחיין הנודע היהודי – אמריקני מַרק סְפִּיץ (Mark Spitz). ב- 2002 בהיותו בן 76 ביקר לראשונה בישראל ויצר תוכנית דוקומנטארית מיוחדת שנושאה, "30 שנה לרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972". מרבית סרטיו יצירותיו של הגאון הזה שודרו בשעתו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. באד גרינספאן מת ב- 2010. וכמובן גם מוטי קירשנבאום ז"ל (מתעד מזהיר שכתבותיו בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת, ביניהן, "עם ישראל מבלה את חופשתו בשמורת עין גדי בקיץ 1972",  במגזין "השבוע יומן אירועים" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית האירו את שמי מדינת ישראל. בגינן קיבל את פרס ישראל לטלוויזיה ו- לא רק בגלל "ניקוי ראש"). ארבעת הגדולים האלה אינם עוד בין החיים. ה- Line up הנכבד כולל בתוכו גם את הוותיקים ההם חיים "קיימול" גיל ז"ל, אורי גולדשטיין, ואת אלכס גלעדי בטרם הפך לאיש טלוויזיה בינלאומי. אל השורה הזאת אפשר לצרף כבר עכשיו את ענת גורן הייחודית שהולכת על תיעוד של בודדים. קודם הח"כ יצחק "בוז'י" הרצוג יו"ר מפלגת "המחנה הציוני", ועכשיו הח"כ דוד ביטן יו"ר הקואליציה בממשלת בנימין נתניהו. יש כמובן להבדיל אלף אלפי הבדלות בין הפקות התיעודיות הענקיות של לני ריפנשטאהל וקון אישיקאווה לבין הפקה מקומית בודדת וצנועה של ענת גורן. כה צנועה (One woman show) עד שענת גורן איננה רק היוצרת, הבימאית והמתעדת אלא היא גם הצלמת. לני ריפנשטאהל תיעדה את המשחקים האולימפיים של ברלין 1936 עם 45 (ארבעים וחמישה) צלמים + צוות הפקה שמנה 220 אנשים + תקציב של 4.500000 (ארבעה מיליון וחצי) מארק שקיבלה מקנצלר גרמניה הפיהרר אדולף היטלר, ומשכורת של 1/2 מיליון מארק תמורת עבודתה. 45 הצלמים של לני ריפנשטאהל ירו יותר מ- 500000 (חמש מאות אלף) מטר film במצלמות שלהם בנות 35 מ"מ ב- 16 ימי המשחקים. כמות פנטסטית של חומר צילום שהכריח את לני ריפנשטאהל ועוזריה לשבת כשנה וחצי ליד שולחנות העריכה ה- Steenbeck ולהוציא סרט תיעודי מרשים בן כ- 4 (ארבע שעות) שנקרא "OLYMPIA". הסרט התיעודי חולק ע"י לני ריפנשטאהל לשני חלקים "פסטיבל העמים" ו- "פסטיבל היופי", ו- הוקרן הקרנת בכורה במינכן ב- 20 באפריל 1938 ביום הולדתו ה- 49 של אדולף היטלר.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. בימאית הקולנוע והמתעדת הגרמניה רבת המוניטין לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl, בת 34 בתצלום, שנייה משמאל) ואחת מצוותי הצילום שלה בעת הסרטת האירועים האולימפיים בברלין 1936. צוות ההפקה הגדול של לני ריפנשטאהל כלל בתוכו כ- 220 (מאתיים) אנשים בתפקידים שונים, בתוכם 45 צלמים מיומנים. צוות ההפקה הגדול כלל בנוסף גם כ- 50 עוזרי צלמים, פועלי במה, סבלי ציוד, ורכבים. ההפקה בעלות של כ- 4.500000 (ארבעה מיליון וחצי) מארקים גרמניים מומנה ע"י משרד התעמולה של ד"ר יוזף גבלס. זאת הייתה פקודה של הפיהרר אדולף היטלר. אדולף היטלר העריץ את הקולנוענית לני ריפנשטאהל. הערצתו אליה גברה שבעתיים לאחר שהפיקה וביימה את הסרט התיעודי "ניצחון הרצון" (Triumph of will) אודות כנס המפלגה הנאצית בנירנברג / באוואריה בספטמבר 1934. בסרט התיעודי ההוא "ניצחון הרצון" הפכה לני ריפנשטאהל את הקנצלר אדולף היטלר לא רק לפִיהְרֵר אלא גם לבן אֵלִים. אדולף היטלר היה מכור לה. (באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. מ- 1 באוגוסט 1936 ועד 16 באוגוסט 1936. בימאית הקולנוע הגרמנייה לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl, במרכז) בעת ביצוע שוט צילום "דוֹלִי" על עגלה תוך כדי תנועה. הצלם הוא וולטר פרנטץ (Walter Frentz). (מתוך Olympiazeitung 1936. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 88'. אנוכי (במרכז) יחדיו עם המתעד והבימאי האולימפי הדגול היהודי – אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan) ועוזרתו ננסי בפה (Nancy Beffa) ב- IBC בסיאול בירת דרום קוריאה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי מבקש להרחיב את היריעה אודות באד גרינספאן שהיה ידיד קרוב שלי. ב- 1983 נפטרה אשתו האהובה והנפלאה קָאפּי פטראש – גרינספאן שותפתו לעשייה הטלוויזיונית הכבירה של שניהם. הם היו זוג חשוכי ילדים. בעל ואישה שהיו חברים וידידים בלב ובנפש הקרובים כל כך איש לרעותו. מותה היווה עבורו מהלומה כבדה. הוא התאבל עליה זמן רב ומְאֵן להתנחם. הוא היה הָלוּם צער. יום אחד קיבל מכתב ניחומים עליו היה חתום שמו של ד"ר סֶם לִי (Sam Lee). סמי לי היה ספורטאי אמריקני ממוצא סִינִי שזכה בשתי מדליות זהב אולימפיות בקפיצות למים ממגדל שגובהו 10 מטרים במקצוע המרהיב הזה, באולימפיאדות לונדון 1948 והלסינקי 1952. סמי לי היה בשעתו אחד מגיבורי הסדרה "האולימפיאדה" (OLYMPIAD) של באד גרינספאן ו- ידע עד כמה אהב באד גרינספאן את אשתו ועד כמה היה קשור אליה. כך כתב לוֹ כדי לנחמו על צערו הכבד [4] : "…בעל אחד שהתאלמן מאשתו האהובה חלם בלילה בצערו הרב, שהנה הוא מגיע לגן עדן. בחלומו חולפת לנגד עיניו שוּרה ארוכה של אנשים – מלאכים המחזיקים בידיהם נֵרוֹת דולקים. בין הדמויות הרבות בשורת המלאכים הלבנה הוא מזהה לפתע את אשתו האהובה. אך אוֹיָה רק הנֵר שלה כָּבוּי. אהובתי היקרה הוא שואל אותה בעֶצֶב, "מדוע רק הנֵר שלך אֵיננוּ דוֹלֵק ?", "אהובי יקירי" היא משיבה לו, "הנֵר שלי אֵינוֹ דוֹלֵק מפני שהדמעוֹת שלך מְכַבוֹת אותו…אל תבכה יקירי, וכך שלהבתו של הנֵר שלי גם היא לא תּכְבֶּה ותּאִיר לעַד…". מאז הפך הבעל האלמן לאיש מאושר יותר וחיוך תמידי עלה על שפתותיו. שמו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן היוצֵר האולימפי רב התהילה הולך לפניו והוא ינון לנצח. אישיות בסדר גודל כְּשֶלוֹ מגיחה לבימת ההיסטוריה של הטלוויזיה הדוקומנטרית פעם במאה שנה. באד גרינספאן מת ב- 2010 בהיותו בן 84.

טקסט תמונה : מנהאטאן – ניו יורק 1980. תמונה היסטורית. באד גרינספאן (משמאל) ורעייתו קאפי פֶּטְרָאש – גרינספאן. שניהם בלתי נשכחים עבורי בשיא כוחם הקולנועי והטלוויזיוני. הם היו זוג אנושי, קולנועי, וטלוויזיוני יצירתי ומופלא. "Buddy" קראה לו Cappy – תרתי משמע. תרומתם לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה איכותית. (התמונה הוענקה לי באדיבות באד גרינספאן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היפני קון אישיקאווה תיעד את המשחקים האולימפיים של טוקיו 1964 עם 168 (מאה שישים ושמונה) מצלמות פילם מסוגים שונים ועדשות בגדלים שונים. היה מדובר בשעתו בהישג קולנועי תיעודי פנומנאלי.

ובכן, המכנה המשותף של הטקסט הנאמר לעיל הוא מלאכת התיעוד. השאיפה הפנימית המקננת בנפשם והרצון הכן מניע את המתעדים לנוע מכורסתם הנוחה בסלון ביתם לנוע אל הבלתי נודע. אינני יודע כמה זמן השקיעה ענת גורן בהפקה ובלוגיסטיקה הזאת של תיעוד דוד ביטן עם מצלמת ה- Video הקטנה והמיקרופון הרגיש שלה בביקורה ב- Locations של הצילומים השונים. בטוח שמדובר בלא פחות מימים. אולי לא פחות משבועות. התוצאה של הסרט התיעודי "דוד מלך ישראל" היא מעניינת ואפקטיבית. מעניינת הדרך בה היא מתחקה אחרי מוּשָא הַצִילוּם שלה. אין לי מושג מי היא ענת גורן. מעולם לא ראיתיה ואף פעם לא שוחחתי עמה. אנוכי מכיר אותה רק ממסך הטלוויזיה כשהיא מתארחת לפעמים בביתי ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. אולם על פי התוצאה הסופית על המִרְקָע היא יותר מעיתונאית ושדרנית טלוויזיה עירנית בעלת אבחנה ועין חדה. ענת גורן היא בעלת נוכחות על המסך אולם איננה מחפשת להתבלט. מתעדת סולידית. אשת טלוויזיה מאופקת שניצבת בסבלנות מאחורי המצלמה שלה ועוקבת אחרי מושא הצילום שלה כמו מישהי שמשחרת לטרף. היא לפעמים צינית אבל התוצר והתוצאה הסופית מעניינים. הטקסט שלה מינורי והיא מותירה לצופים שלה להסיק את המסקנות שלהם אודות דוד ביטן – בעצמם. היא איננה לוחצת עליהם. זה המון בעיתונאות יישרת דרך. אנוכי אוהב את ענת גורן. המתעדת מכירה היטב את הפסיכולוגיה של הצילום. היא טוֹוָה את החוטים בנבונות ובעיקר בסבלנות ומשליכה את הפיתיון. למצלמה יש כוח מגי. לבסוף הַטֶרֶף יילכד. הוא יילכד משיסכין עם נוכחותה. ענת גורן היא במידה לא מועטה גם בת מזל משום ש- מוּשָא הצילום שלה, איש מפלגת הליכוד הח"כ דוד ביטן יו"ר הקואליציה מתרגל במהירות ומעבר למקובל אל מצלמה שעוקבת אחריו ולמיקרופון האלחוטי שמודבק לגופו, ומתעקש לחשוף את עצמו בהתמדה ברוב עליבותו, גסותו, ובוטותו הצורמת, ומצליח. דוד ביטן מסייע לדוקומנט הטלוויזיוני שענת גורן עובדת עליו מזה זמן ושודר ב- "המקור" בערוץ 10 ביום רביעי – 3 במאי 2017, במשים ו/או לאו ואין זה חשוב כבר, לשגשג. אין לי מושג כמה זמן ולאורך איזה תקופה עקבה ענת גורן עם ציוד הצילום שלה אחרי התנהלותו הפוליטית האנושית, האגוצנטרית, וגסת רוח של דוד ביטן כדי להפיק ולייצר את הסרט "דוד מלך ישראל". אין לי מושג האם דוד ביטן נרתע בתחילה מ- העין הטלוויזיונית ו- האוזן המיקרופונית של ענת גורן. אין לי מושג מתי נפתח אליה. אין לי מושג האם בטרם הלחיצה של ענת גורן על הדק המצלמה, שינן דוד ביטן לעצמו טקסט כי עליו לשחק אולי את הג'נטלמן הפוליטי ולהסתיר מעדשת מצלמת הטלוויזיה את זהותו האמיתית. את היותו בריון פוליטי. פרא אדם. אין לי מושג היכן נחצה קו המחסום הפסיכולוגי, ו/או שמא היה זה תהליך נטול בקרה אישית, מעין שבירת קרח אוטומטית, בו גיבור הסרט מתרגל לבימאית ו- מתיידד לפתע התיידדות קרובה של ממש כה עם הצעצוע ה- בַּיוֹנִי (Bionic) שענת גורן מחזיק בידיה. בשלב מסוים של המעקב המדויק אחריו וההאזנה הקפדנית של היוצרת, הפך מוּשָא הצילום לאדם אדיש, גלוי, וחשוף לחלוטין. מבחינתו המצלמה והמיקרופון כבר לא היו שָם. אולי גם לא המתעדת. זאת ההצלחה הגדולה של ענת גורן. היא כפתה על מושא הצילום שלה להתיידד המצלמה והמיקרופון שלה ו- הצליחה לשכנע אותו שהיא איננה שם. הסוד המקצועי החשוב ביותר במסכת התיעוד בין אם היא נמשכת יום, שבוע, חודש, ו/או חודשים היא לפַסֵל ולביים את מוּשָא הצילום שלך בכוח אישיותך וכישרונך ו- "להכריח" אותו להיות מי שהוא. מאותו הרגע שגיבור העלילה מפסיק להתחפש – שגשוג התיעוד האותנטי מובטח (!).

אני עוזב לרגע את ענת גורן ודוד ביטן. מייד אשוב אליהם.

אנוכי כותב את הנ"ל מתוך היכרות אישית מקצועית טלוויזיונית קרובה וארוכה עם הנושא. במשך כעשור שנים בעידן דן שילון ואלכס גלעדי בין 1971 ל- 1980 תיעדתי אישים שונים לתוכניות הספורט שלנו. לא כולם נעתרים לך מייד, כלומר למצלמה ולמיקרופון שלך. לא כולם נפתחים ומשתחררים מאֵימָת עדשת הצילום. גולת הכותרת של סרטיי התיעודיים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשעתו היה המסמך הדוקומנטארי "גופייה מס' 6" בן 75 דקות שעסקה בכוכב הכדורסל של מכבי ת"א וחתן פרס ישראל טל ברודי. ההפקה והתיעוד התארכו מסיבות שונות ו- נעשו בין 1977 ל- 1980. טל ברודי היווה דוגמא נפלאה של אובייקט צילום שמתרגל באחת למצלמה ולמיקרופון שעטפו אותו. ייתכן וקטעי פילם ו- סאונד שהושארו אז על ידי על הבִּין (Bin) בחדר העריכה בקומה הרביעית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, היו מוצאים היום את דרכם ונכנסים היום לסרט ההוא. מדובר באינפורמציה רכילותית וויזואלית קשה ולא נוחה שהותרתי אותה על רצפת העריכה. עִמִי, ענת גורן לא הייתה מצליחה. היא לא הייתה יכולה לדובב אותי. לא בגללה. בגללי.

ב- 1968 טיילתי עם בני הבכור בן שלוש בפאסאג' ברחוב דיזנגוף בתל אביב. פגשו אותי שם שני אנשים שעקבו אחריי והתבוננו בי מרחוק. ראיתי אותם. הם התקרבו אליי ואל בני הקטן והציגו את עצמם. ז'אק קטמור ואמנון סלומון. לא שמעתי עליהם בחיים שלי. לחצנו ידיים, עשינו הכרה, ו- התנהלה שָם שיחה קצרה. בעוד אנוכי מחזיק את בני על זרועי הימנית סיפר לי ז'אק קטמור כי הוא בימאי קולנוע ואמנון סלומון הוא הצלם שלו וכי הוא מבקש ממני שאסכים לשחק תפקיד ראשי בסרטם, "לַמוּת לְאַט" ׁ(שמו הוסב אח"כ ל- "מִקְרֶה אִישָה"), מול השחקנית הראשית ש- היא במקרה אשתו הֵלִית קַטְמוֹר – יְשוּרוּן (בתו של המשורר אבות ישורון ז"ל חתן פרס ישראל ב- 1992) . ברור שדחיתי את ההצעה על הסַף. "אנוכי בן קיבוץ אפיקים במקור…אינני יודע כיצד להתיידד עם המצלמה…אינני בנוי לכך…", השבתי ל- ז'אק קטמור. ואז התערב בשיחה אמנון סלומון. "…תשמע יואש אלרואי, בסדר אתה לא צריך להיות שחקן קולנוע, אבל אתה יכול להרוויח כסף מצילומי דוגמנות…", אמר לי, וחיבר אותי לראשונה לשני הצלמים סֶם פְרָנְק ומוּלָא עֶשֶת. במשך שלוש שנים השתתפתי במאות צילומי דוגמנות אולם מעולם לא התיידדתי עמה. עם המצלמה. אני נרתע ממנה. ב- 1971 גייסו אותי דן שילון ואלכס גלעדי לשורות חטיבת הספורט שלהם בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואגב כך הודיעו לי כי עיתונאי איננו יכול לשמש דוגמן צילום. אני אוהב ללכת מאחורי מצלמת הטלוויזיה ולא לפניה. אני אוהב לפלס לה דרך אולם לצעוד בעקבותיה. צילומי הדוגמנות לפני 50 (חמישים) שנים לימדו אותי גם משהו על עצמי. כבן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן אנוכי סוציאליסט – קומוניסט, אולם לאחר שנישאתי ו- התיישבתי בתל אביב הפכתי בעל כורחי במידה כלשהי גם לקפיטליסט. זה נכון. כיף להיות קפיטליסט כשמאחוריך ניצב מָמוֹן. חיי העיר שונים לחלוטין מחיי הקיבוץ. ואז פגשתי את דן שילון ואלכס גלעדי. וגם את מוטי קירשנבאום ז"ל.

אירועים רבים מאוד התרחשו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור של מדינת ישראל בעת שלושים ושתיים שנות עבודתי שם. בכל התחומים העיקריים : מנהיגות וניהול, ממון ו- זכויות שידורים, טכנולוגיה, עיתונאות ושידור, לוגיסטיקה, כוח אדם. אתייחס אל החשובים שבהם (והם לא מעטים) מנקודת מבטי. כמובן שאינני מצפה שספרי זה יזכה לקונצנזוס או הסכמה כללית כלשהי, ואינני חושב שדבריי יתקבלו בהבנה ע"י כל קורא באשר הוא, אך העובדות הן נכונות ב- % 100. אינני כותב כדי למצוא חן בעיני מישהו כזה או אחר. הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", נחקרה ונכתבה מנקודת מבטי. זאת עדות אישית שלי למאורעות שהתחוללו, על פי מיטב הכרתי ושיפוטי, ובמידה מסוימת גם חשבון נפש שלי.

רבות מהאהבות החשובות בחיי התאחרו, כך גם ראשית עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- רשות השידור. התחלתי את עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (כונתה אז "הטלוויזיה הכללית") כטירון ירוק ללא שום רקע עיתונאי וללא כל ידע מינימלי בתעשיית טלוויזיה. הייתי כבר בן 33, בעל בעמיו, אב למשפחה עם שני ילדים קטנים ואישה לפרנס. היה לי עבר ספורטיבי עשיר כבן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בסוף שנות ה- 50 ותחילת שנות ה- 60 של המאה הקודמת. הייתי חקלאי בקיבוץ אפיקים (רפתן ועובד ענף המספוא) וגם שחקן מצטיין בליגות הלאומיות בכדורעף וכדורסל ב- "הפועל" אפיקים ו- "הפועל" אשדות יעקב. באותו הזמן ובמקביל הזמינה אותי אז קבוצת "הפועל" טבריה שהייתה בצמרת הליגה הלאומית בכדורגל לפתוח בקריירה ספורט שלישית. עכשיו כשהייתי מורה לחינוך גופני ומתמטיקה ב- 1971 וגם דוגמן צילום מבוקש, משהו בתוכי עמוק בפנים, אותו החוש השישי שמקנן בנפש כולנו, דחף אותי לחפש כיוון חדש לחיי. צפיתי בתוכנית "מבט ספורט" שהייתה בחיתוליה והופקה ונערכה ע"י דן שילון ואלכס גלעדי. אמרתי לרעייתי שאני יכול לסייע להם לעשות את "מבט ספורט" טוב יותר ומרתק יותר. זה מה שהרגשתי בתוכי. עשיתי תפנית של 180 מעלות בחיי ובחיי משפחתי.

חלף יובל שנים אבל זה מה שקרה באמת ב- קיץ 1968. טיילתי עם בני הבכור רועי בן שלוש בפאסאג' של רחוב דיזנגוף בתל אביב. לפתע ניגשו אלי שני אנשים שלא הכרתי ומעולם לא ראיתי אותם. הם הזדהו והציגו את עצמם : ז'אק קטמור ואמנון סלומון. הראשון היה בימאי קולנוע והשני הצלם שלו. הם שאלו אותי אם אני רוצה לשחק בסרט שלהם שקוראים לו "לַמוּת לְאַט" ו/או "מִקְרֶה אִישָה" יחדיו עם השחקנית הראשית הלית ישורון – קטמור. ברור שהשבתי להם בשלילה. הסברתי לשניהם שאני בן קיבוץ אפיקים ומעולם לא למדתי משחק בקולנוע או בתיאטרון. אמנון סלומון התעניין לדעת אם אני מעוניין להופיע כדוגמן בצילומי סטילס. "שם אתה רק צריך להופיע מבלי לשחק", אמר והוסיף, "זה יעזור לך לגמור את החודש". הוא חיבר אותי עם צלמי הפרסומות והאופנה של הימים ההם סם פרנק, איתמר, מולה – הרמתי, סמי בן גד, וצלמים אחרים. הלכתי לעשות לביתי. להתפרנס. אנוכי מציץ לרגע בתמונות הפרסומת ההן שצולמו לפני כמעט 50 (חמישים) שנים. קל הרבה יותר לזייף חיוך למצלמת סטילס מאשר להתפשט ולהתערטל ימים ושבועות מול מצלמת הטלוויזיה.

טקסט תמונה : אני משמש דוגמן תחתונים ארוכים וגופיות ארוכות. (צילום איתמר ב- 1968). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : אני משמש דוגמן סיגריות אסקוט. (צילום סֶם פרנק ב- 1969). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : אני משמש דוגמן עבור בנק דיסקונט. (צילום מולה – הרמתי ב- 1970). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : אנוכי משמש דוגמן סיגריות "אסקוט" יחדיו עם הדוגמנית לצדי דסי הדרי בהפוגה בעת משחק טניס. (צילום סם פרנק בקאנטרי קלאב בצומת גלילות הישן ב- 1969). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה :  אני משמש דוגמן לסיגריות "אירופה". (צילום  נורברט ב- 1970). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : אני משמש דוגמן לחליפות. (איתמר 1969). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : אני משמש דוגמן למכוניות. (נורברט 1970). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : אנוכי משמש דוגמן לדפי זהב. (מולה – הרמתי. 1971). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : אני משמש דוגמן לסכיני גילוח עם דסי הדרי. (נורברט. 1969). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות.

בקיץ 1971 גייס אותי אלכס גלעדי לשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. דן שילון קטע את צילומי הדוגמנות. "עיתונאות איננה צועדת עם דוגמנות", קבע. הייתי טירון שלו והוא האלוהים שלי. ברור שנכנעתי. הצטלמתי מאות פעמים כ- דוגמן אבל הקטע הזה של חיי היה מאחוריי. הייתי בן 33. בגיל שבו אנשים אחרים נמצאים כבר בשיאם במקום עבודתם, פסעתי אני לפתע את צעדי הראשונים בתחום חדש לחלוטין עבורי. תקשורת המונים. עיתונאות. טלוויזיה. אלכס גלעדי ודן שילון ניצבו לפתע במרכז חיי. ההתבוננות שלי מנקודת התצפית של היום שונה מבעבר. מה שרואים מכאן היום מרוֹם גיל אוטוטו 80 שלי אין רואים משָם מקו הגובה של אנשים בני 30. התייחסותי היום לחלק מהאירועים וחלק מהאנשים וקבלת ההחלטות שלהם שהתרחשו ונעשו אז, שונה לחלוטין בטווח הזמן העכשווי של העשור הראשון וראשית השני במאה ה- 21. היא איננה חופפת בהכרח את אותה ההתייחסות שלי לאותם האירועים של הימים ההם, האנשים והחלטותיהם בהם נתקלתי ופגשתי ברגעים ההם בעשורים הקודמים של המאה שעברה. העובדה הזאת באה לידי ביטוי ב- 13 ספריי שדנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". בעת היותי חייל בחטיבת "גולני" וצוֹעֵר בקורס קצינים בבה"ד 1 בכפר סירקין ליד פתח תקווה (ספטמבר 1957- מרס 1958), הוטלה עלינו החובה לקרוא את סִיפרו יוצא הדופן ובעל הערך החינוכי של אלכסנדר בֶּק, "אנשי פאנפילוב". בהקדמה לספר כותב מחברו כי הוא מספר את סיפורו למען ההיסטוריה. במידה רבה אני כמו המחבר אלכסנדר בֶּק מדווח להיסטוריה אך גם שופט אותה.

באוקטובר 1976 חודשיים ימים לאחר תום אולימפיאדת מונטריאול 1976 ואולימפיאדת הנַכִים של טורונטו 1976, הטיל עלי אלכס גלעדי לנהל קורס חדש של סטודנטים צעירים שמשאת חייהם הייתה להיות כתבים, עורכים, ומפיקים בחטיבת הספורט שלו. מנכ"ל רשות השידור באותם הימים היה יצחק לבני ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארנון צוקרמן. מנהל חטיבת החדשות היה דן שילון. מנהל חטיבת התוכניות היה מוטי קירשנבאום ז"ל. אלכס גלעדי היה מנהל חטיבת הספורט. הזמנתי את דן שילון להרצות בפני הסטודנטים אודות תורת הריאיון העיתונאי בטלוויזיה ואת מוטי קירשנבאום ז"ל בצד החזק שלו בנושא תחקירים, תסריט, ומלאכת התיעוד. מוטי קירשנבאום סיפר לחניכים סיפור מדהים אודות כתבה אחת שעשה למגזין "השבוע יומן אירועים" (שודרה באחד מלילות שישי בקיץ 1972 בטלוויזיה הישראלית הציבורית) ועסקה בנושא סוּפֶּר – טריביאלי, "הישראלים בשעות הפנאי". מוטי קירשנבאום לקח את צוות הצילום שלו ותיעד את "עם ישראל מבלה את חופשתו בשמורת עין גדי בקיץ 1972". הייתה למוטי קירשנבאום סבלנות רבה למושאי כתבותיו השונות בעלות מטרות שונות. הוא ידע לכתוב תסריט ולתכנן היטב את מערך הצילום, היה נחוש להשיג את מטרתו, וסובלני דיו כדי להקשיב לקול מצלמתו. התוצאה הייתה מהפנטת מפני שהוא ידע שהאנשים נכנעים בסופו של דבר למצלמה שלו ומסכינים עם קיומה, זה רק עניין של זמן, והוא ידע לספר סיפור בטלוויזיה. 

טקסט תמונה : קיץ 1969. ימי בראשית. מערכת "מבט" בראשיתה שוכנת בקומה החמישיתת של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל, ב- ווסט) עורך את מהדורת החדשות, "מבט". זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : שָרִי רָז (בקדמת התמונה), דניאל פאר (בחולצת פסים ושעון על יד שמאל), עמוס ארבל, יורם רונן ז"ל מנהל דאז של חטיבת החדשות, ומוטי קירשנבאום ז"ל. (באדיבות רחל רונן אלמנתו של יורם רונן ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באחת מההרצאות המרתקות שלו בתחום עבודת המערכת והעלאת רעיונות לכתבות, גיבוש ועיצוב הרעיון "ותרגומו" לתסריט הבימוי, ניתח את כתבת "עֵין גֶדִי" המפורסמת שלו. הכתבה באורך של כ- 12 דקות נעשתה ושודרה היכן שהוא באחד מערבי שישי ב- 1972 במגזין "יומן השבוע" בעריכתו של יורם רונן ז"ל. מוטי קירשנבאום רצה לתעד בכתבתו את תרבות הפנאי של הישראלי המצוי, זה שגם בעת יציאה לבילוי משפחתי ימצא את עצמו בסופו של דבר לַחוּץ, אגרסיבי, צעקני, ובלתי ממושמע. זה כנראה עניין של אופי לאומי. היציאה המסורתית לפיקניק בשבתות במקומות הבילוי ההמוניים בשבתות בשמורות ובפארקים, איננה תמיד אושר משפחתי צָרוּף כפי שזה אמור להיות בטרם הכניסה למכונית המשפחתית. הרבה פעמים מלווה הבילוי בחיק הטבע בעצבנות, צעקות, וחוסר סבלנות אחד גדול איש כלפי רעהו. נושא הכתבה נשמע בתחילה כל כך טריביאלי, שוּלִי, ומשעמם, עד שלפלא נראה הדבר בעיניי כיצד עורך "יומן השבוע" יורם רונן ז"ל בכלל אישר להוציא את הכתבה הזאת לפועל, אלא אם המוניטין וקיסמו האישי כבר אז של מוטי קירשנבאום הילכו עליו אֵימִים. מוטי קירשנבאום הפך סוּפֶּר טְרִיוְויָה לפנינת שידור.

כתבת הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום ב- 1972 : "עם ישראל מבלה את חופשתו בשמורת עין גדי בקיץ 1972"

כדי להראות את כמות האנשים המבקרים בשמוּרת עֵין גֶדִי, הציב את המצלמה שלו על חצובה "בשוֹט סטטי", ומיקד אותה בצילום מקרוב לעבר המטיילים היורדים באחד ממורדות השבילים. אל ה- Frame הפתוח של המצלמה נכנסו ויצאו לסירוגין אין סוף של רגלי המטיילים. "זוגות רגליים הנעולות בסוגי נעליים שונים, הנכנסות ויוצאות מה- Frame שוב ושוב ועוד פעם ועוד פעם, ו- ממלאות ברֶצֶף את התמונה על המסך, מקנות תחושה של הַמוֹנִיוּת, של ערב רב, של ציבור גדול", אמר מוטי קירשנבאום לסטודנטים הצעירים. מוטי קירשנבאום המשיך לעקוב אחרי המטיילים וגילה כי אווירת הרחצה המשפחתית במעיין עֵין דוִד בשמורת עין גדי איננה מלבבת ולא רגועה. נדחסו לשם המון בני אדם. מוטי קירשנבאום חשב שזה לא "גליק" גדול לנפוש ברעש הזה. נשמעו שם כל הזמן בְּליל צעקות מהולות בבכי של ילדים קטנים ושל ההורים שגוערים בהם. לא הייתה שם אפילו שנייה אחת של שקט. שררה במקום אווירה עצבנית למרות שדובר בחופש ונופש בלֵב שמורת טבע מקסימה.

מוטי קירשנבאום החליט להציב את המצלמה על אימא אחת כעוסה שארבעת ילדיה הקטנים הֵדירו מבלי משים את שלוותה, עצבנו אותה, ובתמורה היא גערה בהם ללא הפסק. "משגילתה האֵם כי המצלמה שלי מכוונת לעברה", אמר לסטודנטים, "היא שינתה את התנהגותה העצבנית והפכה באחת להיות אימא טובה ושלווה המדברת בחן ונועם אל ילדיה", ומייד הוסיף, "הורֵיתי לצלם ברמיזת עַין לא להסיר את העדשה ממנה. זה היה רק עניין של זמן עד שהאֵם אָפוּפַת העצבים תתרגל למצלמה שלי ו- תשוב להיות היא עצמה. זאת הייתה הצגה למראית עין והיא הרי לא הייתה שחקנית מקצוענית". הדוקומנטאריסט בעל טביעת העין החדה, צָדָק. בתום פרק זמן קצר פחות משלוש דקות לאחר שהסכינה והתרגלה לעדשת המצלמה שפלשה לרגע קט לחייה, שבה לסוּרָה כשהיא מתעלמת לגמרי ממצלמת הטלוויזיה כאילו אינה קיימת, לא סוֹתֶּמֶת את פיה, גוערת בילדים החמודים והשובבים שלה, ומתפשטת ומתערטלת מרצונה בפני עדשת מצלמתו של מוטי קירשנבאום.

לאחר שהתפזרו המטיילים לבתיהם והשמורה נשארה ריקה, חשפה המצלמה של מוטי קירשנבאום את האשפה והלכלוך שהותירו המטיילים מאחוריהם בכמויות עצומות בכל מקום ואתר בשמורה. מוטי קירשנבאום היה מתעד דגול. לא היה איש בטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם שישווה לו בתחום הזה. בתום הרצאתו, מיהרנו ל- Steenbeck, כדי לצפות בכתבת "עֵין גֶדִי". זאת הייתה כתבת Master Piece. קורס כתבי הספורט ההוא ב- 1976, כלל את יוחנן צנגן (מאוחר יותר החליט לשנות כיוון והפך מייד לאיש כלכלה בכיר ומוצלח מאוד ברשות השידור), אמנון ברקאי, דן עופרי ומלאכי חזקיה (שני קרייני חדשות בכירים ברדיו "קול ישראל" בעלי קול רדיופוני נפלא), בני עורי, אהוד "אודי" אשרי ז"ל, גיורא צוּר, מיכל הוכשטט, ועוד אחרים.

טקסט תמונה : סתיו 1976. משרד מחלקת הספורט בקומה החמישית בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. שלושה סטודנטים – חניכים בקורס השני של כתבי ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בני עורי, מיכל הוכשטט, וגיורא צור. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני שב לענת גורן ודוד ביטן שהסכין עם מצלמתה של הבימאית – המתעדת. מדהים עד כמה האיש הזה דוד ביטן התרגל למצלמה והסכים להתפשט ולהיות גלוי עם צופי הטלוויזיה של ערוץ 10. ההצלחה הגדולה ביותר של ענת גורן בעשיית הסרט התיעודי המצוין אודות "דוד ביטן מלך ישראל" היא הרוגע, השלווה, ו- הנימוסים האלמנטריים שלה כמתעדת להישאר בשוליים. לא להתערב ולא להתבלט. להיוותר מאחורי המצלמה שלה. אני בטוח שההתנהגות המאופקת שלה האיצה את תהליך ההתרגלות וההתפשטות של דוד ביטן בפני מצלמתה. פעם אחת הוא מצהיר בפומבי בסרט, "…אינני נגד חופש הדיבור – אני נגד חופש ההצבעה…". בפעם אחרת הוא מתרברב בעניין המשמעת הקואליציונית, "…נתתי עונש קל ל- ח"כ בני בגין מפני שהוא לא עשה מה שאמרתי לו…". נדבקתי למסך הטלוויזיה של ערוץ 10 בו יו"ר הקואליציה הח"כ דוד ביטן נחשף ע"י ענת גורן כ- קשקשן, פטפטן, בדרן, מדבר עברית לא תקנית ואיננו מבדיל בין זכר לנקבה, מלגלג בבוטות על יריביו וידידיו כאחד, דורסן וכוחני, אגרסיבי ומעליב, שמאמץ את השקפת עולמו האופורטוניסטית של ניקולו מאקיאבלי. דוד ביטן הוא איש רחוב פוליטי מכוער עושה דברו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אבל איננו טיפש. הוא מעין תערובת של יועץ הממלכה פולוניוס + משרתי החצר רוזנקראנץ וגילדנשטרן שלושתם עושי דברו של המלך הנִבְזֶה קלאודיוס במחזה "המלט נסיך דנמרק" של וויליאם שייקספיר. "הָמְלֵט" הוא מחזה טראגי שמוצג על בימת התיאטרון. דוד ביטן הוא מציאות טראגית בחייה הפולטיים של מדינת ישראל. דוד ביטן נבחר לסייע לראש הממשלה בנימין נתניהו למשול. אולם יש דרכים אחרות לנהל את המדינה ואת הקואליציה חוץ מלצעוק ולחלק בכנסת סוכריות מציצה ולהיכנס בחברי כנסת ליכודניקים סוררים מנקודת מבטו הגסה. "תעשה עוד מכתב…", הוא פוקד על עוזרו בשפת רחוב במטרה להעניש את הח"כ יואב קיש. דוד ביטן הוא נסיך הליכוד המודרני. אח"כ מספר לענת גורן שהוא לקח על עצמו לשלם מכיסו הפרטי את חובותיה של קבוצת כדורגל בראשון לציון שהוא היה חבר בוועד הניהול שלה. האיש מהווה פַּארוֹדְיָה מוצלחת של שולחו בנימין נתניהו. היכן הימים ההם של רובי ריבלין, בני בגין, דן מרידור, ודוד לוי…??? דוד ביטן ובנימין נתניהו מהווים סכנה להתנהלותה המסודרת של מדינת ישראל. בתחומים רבים מדובר במדינת פארטאץ' במשמרת שלהם.

אשנה ואומר שוב : ההצלחה הגדולה של העיתונאית – בימאית הטלוויזיה ענת גורן היא בכישרונה הקולנועי לשכנע את מושא הסרט שלה דוד ביטן להתפשט ולהתערטל בפני המצלמה והמיקרופון שלה. הצלחתה השנייה היא לא להתערב במעשה ה- דוקומנט של מצלמתה ולהותיר לצופים שלה להסיק את מסקנותיהם בעצמם אודות אינפורמציית דוד ביטן הניגרת מ- מרקע הטלוויזיה. היא איננה מכתיבה להם שום טקסט ולא ממליצה להם שום המלצה. היא סולידית, בזה חלק מכוחה. היא איננה מתלהמת. אני אוהב את ענת גורן. ענת גורן היא יופי של עיתונאות טלוויזיונית (!). אפוא העיתונאית החוקרת הזאת ענת גורן והיכן הרכלן רפי רשף ? ובאותה נשימה : היכן העיתונאי הרציני והשדרן, הקריין, והמגיש הבולט ו- המעוּלֶה של ערוץ 2 עודד בן עמי ואפוא רפי רשף שכּל מֵיצָג שלו נראה כמו רכילות מאורגנת. אינני יודע מדוע העיתונאי רפי רשף מערוץ 10 נשמע לי רַכְלָן בעוד המקביל שלו בערוץ 2 העיתונאי עודד בן עמי נשמע לי עיתונאי. לרפי רשף יש אולי יחסי ציבור טובים אולם לעודד בן עמי יש איכויות שאין אותם לרפי רשף. לא כוחות בשתי ההשוואות. העיתונאות של ענת גורן ועודד בן עמי עדיפה (בעיניי) מכל וכול על הרכלנות העיתונאית של רפי רשף.

פוסט מס' 683. העיתונאית, המתעדת, ושדרנית הטלוויזיה ענת גורן וח"כ דוד ביטן יו"ר הקואליציה של ממשלת בנימין נתניהו. זוגות – זוגות : ריאל מדריד ויובנטוס. כריסטיאנו רונאלדו וגונסאלו היגואין. פוסט מס' 683. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 5 במאי 2017. 

ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מחזיק בידיו זכויות שידורים בעלות איכויות ביניהן משחקי ה- Champions League. מה חבל שהוא מקלקל ומטמא את מלאכת רכישת הזיכיון הזה באמצעות טיפול עיתונאי דל שקרוי Off tube מהאולפן בהרצליה. מקלקל אולם לא מאפיל. הוויזואליה לעולם חזקה יותר מהמתארים אותה. מדהים אותי כל פעם מחדש מדוע נדב יעקובי, אבי מלר, ואלי אוחנה נכנעים למדיניות ה- Off tube של הנהלתם. שני השידורים הישירים של ה- Leg הראשון בשלב חצי הגמר ריאל מדריד – אתלטיקו מדריד 0:3, ומונאקו – יובנטוס 2:0 היו משעממים ועוררו אצלי ואני מדבר בשם עצמי בלבד געגועים עזים לברצלונה ולמחשבת הכדורגל של ליאו מסי. שתי המנצחות לא השיגו שום עדיפות מספרית על פני יריבתן בשטחי ההוצאה להורג. הן נהנו הנאה אקראית מ- שני סקוררים, ווירטואוז בשם כריסטיאנו רונאלדו מריאל מדריד, ומוציא לפועל אפרורי אך יעיל העונה לשם גונסאלו היגואין מיובנטוס. מדובר בכדורגל של מתגוששים בניגוד מוחלט לכדורגל המחושב שמפיקים שני הכדורגלנים החושבים של ברצלונה ליאו מסי ואנדראס אינייסטה. התמונות הבאות הן וויזואליה מבודדת שמתעדת את אקראיות הבקעת השערים, בה להתקפה של ריאל מדריד ויובנטוס אין שום יתרון על ההגנות של אתלטיקו מדריד ומונאקו (פרט ליכולת וכישרון הביצוע והכיבוש של כריסטיאנו רונאלדו וגונסאלו היגואין) שנגזרו על ידי מהסך הכולל של שני המאבקים הנ"ל, ומתפרסמות כאן באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

טקסט תמונה : 2 במאי 2017. אצטדיון סנטיאגו ברנביאו במדריד. משחק ה- Leg הראשון בשלב חצי הגמר ב- Champions League ריאל מדריד – אתלטיקו מדריד 0:3. כריסטיאנו רונאלדו (בתלבושת לבנה) מבקיע בניתור בראשו את השער הראשון לזכות ריאל מדריד מריקושט אקראי. תמונת ה- Long shot של המצלמה המובילה מראה בבירור כי ב- "שטח ההוצאה להורג" (רחבת ה- 16 של אתלטיקו מדריד) ניצבים 8 שחקני הגנה של אתלטיקו מדריד מול 5 מדרידאים בלבד. (באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).  

טקסט תמונה : 2 במאי 2017. אצטדיון סנטיאגו ברנביאו במדריד. משחק ה- Leg הראשון בשלב חצי הגמר ב- Champions League ריאל מדריד – אתלטיקו מדריד 0:3. אותה הסיטואציה ממבטה של מצלמת ה- 16. כריסטיאנו רונאלדו (בתלבושת לבנה בין שני שחקנים מדרידאים) מבקיע בניתור בראשו את השער הראשון לזכות ריאל מדריד מריקושט אקראי. תמונת ה- Long shot של המצלמה המובילה מראה בבירור כי ב- "שטח ההוצאה להורג" (רחבת ה- 16 של אתלטיקו מדריד) סמוך לשערה של אתלטיקו מדריד ניצבים 6 שחקני הגנה של אתלטיקו מדריד מול 3 מדרידאים בלבד. (באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).  

טקסט תמונה : 2 במאי 2017. אצטדיון סנטיאגו ברנביאו במדריד. משחק ה- Leg הראשון בשלב חצי הגמר ב- Champions League ריאל מדריד – אתלטיקו מדריד 0:3. כריסטיאנו רונאלדו (בתלבושת לבנה הרחק מימין) מבקיע את שערו השני לזכות ריאל מדריד וגובר בדרך על 6 שחקני אתלטיקו מדריד שמקיפים אותו. (באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).  

טקסט תמונה : 2 במאי 2017. אצטדיון סנטיאגו ברנביאו במדריד. משחק ה- Leg הראשון בשלב חצי הגמר ב- Champions League ריאל מדריד – אתלטיקו מדריד 0:3. כריסטיאנו רונאלדו (בתלבושת לבנה קרוב למצלמה) מבקיע את השער השלישי לזכות ריאל מדריד למרות שמולו ולצדו ניצבים 4 שחקני אתלטיקו מדריד. תמונת ה- Aerial shot מראה בבירור כי ב- "שטח ההוצאה להורג" (רחבת ה- 16 של אתלטיקו מדריד) ניצבים 4 שחקני הגנה של אתלטיקו מדריד מול 2 מדרידאים בלבד. (באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).  

טקסט תמונה : 3 במאי 2017. אצטדיון הכדורגל של מונאקו. משחק ה- Leg הראשון בשלב חצי הגמר ב- Champions League מונאקו / צרפת – יובנטוס / איטליה (בתלבושת הכחולה) 2:0. תמונת ה- Long shot מראה כי האיטלקי גונסאלו היגואין כובש את השער הראשון לזכות יובנטוס למרות שמולו ניצבים 3 שחקני הגנה של מונאקו שסמוכים מאוד אליו. (באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).  

טקסט תמונה : 3 במאי 2017. אצטדיון הכדורגל של מונאקו. משחק ה- Leg הראשון בשלב חצי הגמר ב- Champions League מונאקו / צרפת – יובנטוס / איטליה (בתלבושת הכחולה) 2:0. אותה הסיטואציה מ- נקודת מבטה של מצלמה אחורית קרקעית ב- Close up מדגישה כי האיטלקי גונסאלו היגואין כובש את השער הראשון לזכות יובנטוס למרות שמולו ניצבים 3 שחקני הגנה של מונאקו שסמוכים מאוד אליו. (באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).  

טקסט תמונה : 3 במאי 2017. אצטדיון הכדורגל של מונאקו. משחק ה- Leg הראשון בשלב חצי הגמר ב- Champions League מונאקו / צרפת – יובנטוס / איטליה (בתלבושת הכחולה) 2:0. אותה הסיטואציה מ- נקודת מבטה של מצלמה אחורית קרקעית ב- Close up מדגישה כי האיטלקי גונסאלו היגואין כובש את השער הראשון לזכות יובנטוס למרות שמולו ניצבים 3 שחקני הגנה של מונאקו שסמוכים מאוד אליו. (באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).  

טקסט תמונה : 3 במאי 2017. אצטדיון הכדורגל של מונאקו. משחק ה- Leg הראשון בשלב חצי הגמר ב- Champions League מונאקו / צרפת – יובנטוס / איטליה (בתלבושת הכחולה) 2:0. אותה הסיטואציה מ- נקודת מבטה של מצלמה אחורית קרקעית ב- Close up מדגישה כי האיטלקי גונסאלו היגואין כובש את השער הראשון לזכות יובנטוס למרות שמולו ניצבים 3 שחקני הגנה של מונאקו שסמוכים מאוד אליו. (באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).  

טקסט תמונה : 3 במאי 2017. אצטדיון הכדורגל של מונאקו. משחק ה- Leg הראשון בשלב חצי הגמר ב- Champions League מונאקו / צרפת – יובנטוס / איטליה (בתלבושת הכחולה) 2:0. האיטלקי גונסאלו היגואין כובש את השער השני לזכות יובנטוס וגובר לבדו על שחקן מגן ושוערה של מונאקו. (באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).  

טקסט תמונה : 3 במאי 2017. אצטדיון הכדורגל של מונאקו. משחק ה- Leg הראשון בשלב חצי הגמר ב- Champions League מונאקו / צרפת – יובנטוס / איטליה (בתלבושת הכחולה) 2:0. אותה הסיטואציה מנקודת מבטה של מצלמה אחורית קרקעית ב- Close up : האיטלקי גונסאלו היגואין דוחק רגל וכובש את השער השני לזכות יובנטוס כשהוא גובר לבדו על שחקן מֵגֵן ושוערה של מונאקו. (באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

סוף הפוסט מס' 683. פוסט מס' 683 הועלה לאוויר בשבת – 6 במאי 2017.