פוסט מס' 684. פרקים מזהירים ו- אָפֵלִים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כפי שאנוכי הכרתי אותה במתכונתה הישנה מאז 1971. שרתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור במשך 32 שנים רצופות בין 1971 ל- 2003. רשות השידור ההיא הועלתה עכשיו לגרדום ע"י חלק מה- מנכ"לים המאוחרים הרופסים חנפני השלטון ו- מלחכי פנכה מאז 2002 (בראשם יוסף בר-אל) יחדיו עם חלק מ- מנהליה האופורטוניסטים, ולדאבון לב גם בחברותא אחת בעלת מצע והתנהלות משותפת עם קבוצה לא קטנה מעיתונאיה שהפכו ל- משת"פים ובעלי אינטרסים. לא כולם. מרביתם (!). בפעם הראשונה ב- היסטוריה של השידור הציבורי הטלוויזיוני חברו שלושה ווקטורים שליליים ביודעין ומרצון לכוח נגטיבי הרסני משולב אחד והניחו על צווארה של רשות השידור אט-אט חבל תלייה. היא איננה עוד. היא קרסה. מרום גילי אוטוטו 80 יש בי חמלה שָם על קומץ בודדים בלבד. פוסט מס' 684. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 12 במאי 2017.

פוסט מורכב מס' 684.

פוסט מס' 684. פרקים מזהירים ו- אָפֵלִים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כפי שאנוכי הכרתי אותה במתכונתה הישנה מאז 1971. שֵרָתִּי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור במשך 32 שנים רצופות, 2003 – 1971. רשות השידור ה- יְשָנָה ההיא הועלתה עכשיו לגרדום ע"י חלק מה- מנכ"לים המאוחרים הרופסים חנפני השלטון ו- מלחכי פִּנְכָה מאז 2002 (בראשם יוסף בר-אל) יחדיו עם חלק מ- מנהליה האופורטוניסטים, ולדאבון לב גם בחברותא אחת בעלת מצע והתנהלות משותפת עם קבוצה לא קטנה מעיתונאיה שהפכו ל- משת"פים ובעלי אינטרסים. לא כולם. מרביתם (!). בפעם הראשונה ב- היסטוריה של השידור הציבורי הטלוויזיוני חברו שלושה ווקטורים שליליים ביודעין ומרצון לכוח נגטיבי הרסני משולב אחד והניחו על צווארה של רשות השידור אט-אט חבל תלייה. היא איננה עוד. רשות השידור ההיא כפי שהכרתם אותה מאז 1969, מתה. היא קרסה. נכון שמדובר בטרגדיה, בכתם שחור משחור, אבל מרום גילי אוטוטו 80 יש בי חמלה על קומץ בודדים בלבד שָם. פוסט מס' 684. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 11 במאי 2017. 

הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו נחקר ו- נכתב על ידי למטרות רווח ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג yoashtvblog.co.il עלה לאוויר בקיץ 2012 והוא מוענק בחינם לציבור הקוראים.

הערה 4 : עד כה נכנסו לבלוג yoashtvblog.co.il יותר מחצי מיליון קוראים.

הערה 5 : כתיבת הסדרה של 13 ספרי הטלוויזיה שעוסקים בחקר – "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מאז 1884 ועד ימינו אנו, אמורה להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 20200.

——————————————————————————————

פוסט חדש מס' 684 : הועלה לאוויר ביום שישי – 12 במאי 2017. 

——————————————————————————————

yoash alroty 2טקסט תמונה : 1971 – 1970. הימים ההן – הזמן ההוא לפני 47 שנים נטולי דאגות בטרם הגעת העידן המטורף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אנוכי זוכה עם אוניברסיטת ת"א בגביע מכללות ישראל בכדורסל. הייתי דוגמן צילום ומורה ומחנך במקצוע המתמטיקה וחינוך גופני, כשלפתע נקרה לי בדרכי מר אלכס גלעדי. אלוהי הטלוויזיה הפגיש בינינו. זה קרה בימים ההם לפני 47 שנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

hapoel 7

טקסט תמונה : חודש מאי של שנת 1975. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 (ארבעים ושתיים) שנים. אצטדיון "בלומפילד" בתל אביב – יפו. סיקור משחקי "כינוס הפועל" ה- 10 במאי 1975 ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הצלם של אולפני הרצליה בני כרמלי, הבימאי של אולפני הרצליה יגאל שילון (אחיו של דן שילון), הצלם פטר סלע, ואנוכי יואש אלרואי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעת כינוס ה- 10 של משחקי "הפועל" שהתקיימו בתל אביב במאי 1975 הטיל עלי אלכס גלעדי לביים כתבת ספורט הנוגעת לתחרויות הא"ק במשחקים עבור המגזין "יומן השבוע" שערך אותו אז רם עברון ז"ל. בחרתי להביא למסך כתבה העוסקת בריצת הגמר ל- 100 מ' לגברים. שני המועמדים לניצחון בריצה היו האָצָן התאילנדי אָנָאט רָאטָאנָאפּוֹל והאָצָן השחור האמריקני סְטִיב רִידִיק. הצלם איתן הדר נבחר על ידי לצַלֵם את הכתבה. לצורך צילום הריצה שנמשכת קצת יותר מ- 10 שניות השתמשנו במצלמת הפילם Master Action של מכון ווינגייט שהייתה מסוגלת לצלם במהירות של 500 (חמש מאות) פריימים בשנייה אחת, פי 20 לאט יותר מאשר במציאות. מנגנון הצילום של מצלמת ה- High Speed בשל מהירותו העצומה מושך פילם מיוחד שעשוי "פרפורציות" משני צדדיו (Double Perforated) ומשמיע רעש גדול בעת הפעולה. זאת הייתה מצלמה חדשנית ובלתי מוכרת. איתן הדר נדרש להתאמן עליה כדי להגיע לתוצאות צילום טובות. הכתבה עסקה במעקב וראיונות עם ששת האצנים המשתתפים וכיצד הם נערכים לקראת ריצת הגמר. לצילום תחרות הריצה עצמה גייסתי שלוש מצלמות נוספות. הצלם עמנואל פרת ז"ל עקב במצלמתו אחר הכנות האתלטים לקראת הזינוק וצילם גם את הזינוק עצמו בהילוך איטי. שני הצלמים האחרים עמנואל אלדמע ופָּז נְבוֹ צילמו ממול בתנועה איטית של 50 פריימים בשנייה אחת בקלוז אפ את שני המועמדים לניצחון, כאמור, אנאט ראטאנאפול וסטיב רידיק. איתן הדר צילם את הריצה במצלמה ה- Master Action המהירה. העורך גדעון דרורי ז"ל ערך את הכתבה. בעריכה מתוחכמת של צילומים יפהפים מארבע זוויות שונות ארכה הריצה באצטדיון עשר ומשהו שניות ובכתבה בעת שידורה על מסך הטלוויזיה התארך מִשכה ל- 150 שניות (שתי דקות וחצי). צילומי ה- Super Slow Motion בריצת 100 מ' היו חדשניים בטלוויזיה בארץ ומיקדו את עיקר תשומת הלב. אלכס גלעדי ביקש לצפות בכתבה על ה- Steenbeck (שולחן העריכה) לפני שידורה במגזין "יומן השבוע" אצל רם עברון. "יואשיש, תדע לך, הכתבה הזאת היא פסגת העשייה שלך כבימאי ספורט", אמר ונישק וחיבק אותי.

פרפרת 1 : האם גיא זוהר הוא מהאו"ם ו/או מערוץ 10 שלנו ? ציפיתי שיאמר לצופיו כי מדובר במסמך אמת אותנטי מהימים האלה בה נראה הארכי טרוריסט מרוון ברגותי הכלוא בארץ (מאז 2002) שובר שביתת רעב שכפה על האסירים האחרים חברי תנועת הפת"ח, יעני לוֹ מותר במסווה של "מנהיג" הפלסטינים. מרוון ברגותי ניסה לחמוק מעין מצלמות הכלא לאסלת השירותים הפרטית שלו כדי לשבור את רעבונו, לזלול בהסתר באין רואים ממתק ישראלי, "טורטית". מצלמת כלא סודית אחרת חשפה אותו בוגד ברֵעָיו. מדובר במנהיג עלק. איש עלוב. גיא זוהר לא אמר כלום.

פרפרת 2 : הפרסומת הטלוויזיונית של צבי הדר בה הוא קובע כי התורים קצרים יותר ב- "קופת חולים מאוחדת", משולה ל- בְּדוּתָּה. אבל מה, תמורת כסף שמוזרם לכיסו הפרטי, מוכן הארטיסט הזה לפרסם מידע לא נכון, לא בדוק, ונעדר סקרים שמאמתים את חוות דעתו. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כמדינת ישראל מותר לומר הכל בשם ה- הבדותות והבלופים.

פרפרת 3 : סיפור אמיתי. שני חברים טובים בלב ובנפש ה- שֵכֶל הגאוני (מצויד ב- I.Q. 200) וה- מַזָל המזליסט (בעל I.Q. 0) יצאו יחדיו לטיול רגלי משותף, ממושך, ומעייף לאורך כביש מרוחק מהציביליזציה חוצה נופים, בו עוברת מכונית פעם בחמש שנים. כידוע השֵכֶל זקוק מעת לעת למזל הטוב כדי להסתדר בחיים, קצת מזל לא הזיק עוד לאיש אמר מישהו מ- חז"ל, בעוד המזל משוחרר מהזדקקות לשכל כפי שהוא מעיד על עצמו חדשים לבקרים. פילוסופיית החיים של המַזָל ידועה מזה עידן ועידנים. המַזָל איננו זקוק לשום דבר חוץ ממַזָל. לכן קוראים לו מַזָל. המַזָל סומך לעולם על המַזָל של עצמו ולא זקוק לשירותו של חברו הטוב, השֵכֶל. המַזָל שורד בזכות המַזָל שלו. בלילה כשהם ממוטטים מעייפות לאחר מסע של יום מפרך נשכב המזל נטול כוחות על הכביש והודיע לשֵכֶל, "אני נרדם על הכביש…אין לי כוח יותר לזוז…אין לי כוח לקום…אין לי כוח לכלום" (כדבריו של הזמר הנפלא יהודה פוליקר). "השתגעת מזל…מכונית יכולה לדרוס אותך…אל תסתכן באווילות כזאת…", העיר לו השֵכֶל. "עוברת כאן מכונית אולי פעם בחמש שנים ו- וודאי לא בשעות חשכה…", השיב לו המַזָל ונרדם. השֵכֶל הוא יֵשוּת הגיונית שנזקק למזל רק כשהוא שולח טפסי הגרלות של הטוֹטוֹ והלוֹטוֹ. בדרך כלל הוא סומך רק על עצמו. הַשֶכֶל הלך לישון בצִדֵי הכביש. בחצות הגיחה לפתע אותה המכונית שנוסעת פעם בחמש שנים על הכביש שְכוּחַ אֵל ה- הוא באורות דולקים. הנהג שהבחין ברגע האחרון ב- בן אדם שרוע על הכביש ראשו נשען על תרמילו, משך בהגה בחוזקה שמאלה ודרס את השֵכֶל ש- נָם לו את שנתו בשולי הדרך. שוב צלחה דרכו של המַזָל. הוא שוב שרד.

פרפרת 4 : עֵדוּת אֶמֶת : זה קרה בקיבוץ שלי אפיקים בעמק הירדן. היינו אז בכיתה ד'. שיחקנו קבוצת ילדים בג'ולות (בָּלוֹרוֹת בעגת הקיבוץ) בשני משחקים פופולאריים, משחקי חיוב על אמת, "מוֹר" ו- "גוּמוֹת". הבלורות בטרם שנת 1950 היו מִצְרָךְ מבוקש. בסיום התחרות בטרם הענקת שקית הבלורות למנצח בינינו הטלנו עליו בהצבעה דמוקרטית לספר ולגלות לנו את שֶקֶר חייו. היינו אומנם ילדים אולם כבר התעניינו גם בצד האָפֵל של החיים, בשְקָרִים. חבר קיבוץ אחד שעמד לידינו וצָפָה בתחרות העירנית, התפרץ לדברינו בדברי תוכחה, והֵעִיר לנו, "…לא יפה ילדים…אני מעולם לא שיקרתי…גם כשהייתי ילד בגילכם…". בו במקום החלטנו כולנו להעניק לו את הפרס, את שקית ה- בָּלוֹרוֹת היקרות שלנו, והלכנו ממנו.

טקסט תמונה : 1949. קבוצת ילדים בני 12 – 11 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אמיר הלמן, אליעזר סקלס, אנוכי יואש בלינדמן – אלרואי. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : גדי חופש ודניאל קריצ'מן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פרפרת 5 : גב' אלונה ברקת נשיאת מועדון הכדורגל של אלופת המדינה הפועל באר שבע, היא אישה ברמה גבוהה, מעניינת, נבונה, חכמה, צנועה, ענווה, בעלת כושר ניהול ומנהיגות, ואוסיף ו- גם מקסימה ויפת תואר – כפי שנחשפה ב- "אולפן שישי" ב- ערוץ 2 ו- "שישי" בערוץ 10.

פרפרת 6 : האתלטית האמריקנית הנפלאה לוחמת קרב 7 (Heptathlon) לנשים ז'אקלין "ז'אקי" ג'וינר – קרסי זכתה בשתי מדליית זהב במקצוע הספורט המפרך הזה באולימפיאדת סיאול 1988 ובאולימפיאדת ברצלונה 1992. באולימפיאדת סיאול 88' קבעה שיא עולם פנטסטי בן 7291 נקודות והציבה קצה גבול חדש ליכולת הנשים בא"ק. הישגיה בשבעת המקצועות היו : 100 מ' משוכות 12.69 ש', קפיצה לגובה 1.86 מ', הדיפת כדור ברזל 15.80, 200 מ' 22.56 ש', קפיצה לרוחק 7.27 מ', הטלת כידון 45.66 מ', ריצת 800 מ' 2:06.51 ד'. בתום המשחקים האולימפיים של סיאול 1988 נפגשתי עם ז'אקלין ג'וינר – קרסי לשיחה קצרה אודות כישרונה הספורטיבי וכמות ההשקעה שלה באימונים כדי להיות אלופה אולימפית. סיפרתי לה של התחרויות שלה הועברו בשידורים ישירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ושהיא הפכה להיות אישיות נערצת בקרב חובבי הספורט בארץ. שוחחנו על הצטיינותה האישית במשחקים האולימפיים של סיאול 1988 ועל קצה גבול היכולת של הנשים בספורט. ז'אקי ג'וינר – קרסי היא אישה ספורטאית עַל נאה ביותר, כה נבונה, וגם מאופקת וצנועה. הסכמתי לבקשתה להצטלם יחדיו למזכרת. הנה התוצאה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת סיאול 1988. אוקטובר 1988. אלופת קרב 7 לנשים האתלטית האמריקנית ז'אקלין "ז'אקי" ג'ונר – קרסי ואנוכי ב- Down town של סיאול בירת דרום קוריאה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

פרפרת 8 : הריאיון שהעניק שחקן מכבי ת"א בכדורסל ג'ו אלכסנדר לאנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בתום הניצחון 88:74 על מכבי ראשל"צ (בראשל"צ) היה מביש, משפיל, ומבזה. אני תמה על עורך המשדר מדוע לא ניתק למרואיין חוצפן את המיקרופון ולמה לא שלח אותו לכל הרוחות.

פרפרת 9 : אין אוֹשֶר גדול יותר מלראות מאמן כדורסל ישראלי צעיר משלנו בשם אריאל בית הלחמי מאמן את קבוצת הפועל גלבוע / גליל, מביס בפעם השלישית העונה את מכבי ת"א (אמש בהיכל הספורט ביד אליהו בתוצאה 87:85, שידור ישיר מעניין בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בהובלת ניב רסקין ופיני גרשון) על כל המערכת הכלכלית והלוגיסטית העשירה שלה (תקציב הפעולות של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בעונת 2017 – 2016 נאמד ב- 110.000000 (מאה ועשרה מיליון) שקל, ואת אישיה : דייוויד פדרמן + שמעון מזרחי + אודי רקנאטי + מנכ"ל הקבוצה הקרואטי ניקולה ווייצ'יץ' + המאמן הלטבי איינראס בגאצקיס. אריאל בית הלחמי מסב לי אוֹשֶר צָרוּף.

הערה טכנולוגית / תכניתית / עיתונאית : בלתי מתקבל על הדעת כי המיקרופונים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (מי שמחזיק בזכויות השידורים הבלעדיות של משחקי הכדורסל בארץ), לא יצליחו לתעד את ה- התערבות הבוטה ואת ההתנפלות הבלתי מתקבלת על הדעת של מנהל הקבוצה ניקולה ווייצ'יץ' על מאמן הקבוצה איינראס בגאצקיס בדקות האחרונות של ההתמודדות, ומסע השכנוע האגרסיבי שלו, בו הוא דורש במפגיע להכניס למשחק את אנדרו גאודלוק, כשברקע נראה היו"ר שמעון מזרחי העגמומי והמיוסר. פספוס והחמצה בלתי נסבלים (!).

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעםםם ביתי השני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 684. פרקים מזהירים ו- אָפֵלִים בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כפי שאנוכי הכרתי אותה במתכונתה הישנה מאז 1971. שֵרָתִּי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור במשך 32 שנים רצופות, 2003 – 1971. רשות השידור ההיא הועלתה לגרדום במשותף ע"י חלק מה- מנכ"לים המאוחרים הרופסים חנפני השלטון ו- מלחכי פנכה מאז 2002 (בראשם יוסף בר-אל) יחדיו עם חלק מ- מנהליה האופורטוניסטים, ולדאבון לב גם בחברותא אחת בעלת מצע והתנהלות משותפת עם קבוצה לא קטנה מעיתונאיה שהפכו ל- משת"פים ובעלי אינטרסים. לא כולם. מרביתם (!). בפעם הראשונה ב- היסטוריה של השידור הציבורי הטלוויזיוני חברו שלושה ווקטורים שליליים ביודעין ומרצון לכוח נגטיבי הרסני משותף אחד והניחו על צווארה של רשות השידור אט-אט חבל תלייה. היא איננה עוד. היא קרסה. מרום גילי אוטוטו 80 יש בי חמלה שָם על קומץ בודדים בלבד. פוסט מס' 684. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 11 במאי 2017.

לא צריך להיות היסטוריון ו- מאבחן דָּגוּל כדי לראות שמנכ"ל רשות השידור בשנות האֹפֶל ההֵן של 2005 – 2002 יוסף בר-אל, הֵפֶר ברגל גסה את עיקרון "האבסולוטיסמוס הנאור", שקבע המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, ואמר, "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על מנכ"ל רשות השידור הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. מנכ"ל רשות השידור איננו "מונרך אבסולוט", וגם אינוֹ "מלך" בבחינת אדון הממלכה הפרטית שלוֹ", אלא משרתה הראשון של רשות השידור. הוא העורך הראשי אומנם, אך איננו עומד מעל שום ביקורת לגיטימית והגיונית של הציבור ואזרחיו. לא ייתכן מצב שבו מנכ"ל רשות השידור ישתמש בשררה שהופקדה בידיו, כשוֹט הצלפה בעובדיו כאָוָות נפשו באמצעות הכפשת שמם בעיתונות. מאז מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 2002 נוצרה אווירה עכורה ביותר שאינני זוכר כמותה בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מעניין מאוד מדוע אנשי הוועד המנהל של רשות השידור ובראשם היו"ר – העסקן והפוליטיקאי הקטן מר נחמן שי ואנשי מליאת רשות השידור מילאו אז פיהם מים בשעה שהם יודעים היטב מה מתרחש ומתחולל בין כותלי רשות השידור.

גם ואפילו עכשיו בחלוף שנים רבות מאז אותה חַשְרָת הֶעָבִים ההיא ב- 2002, ערב חצייתי את תחום העשור התשיעי של חיי, מעסיקה אותי שאלת נצח כיצד איש כה עלוב, כה בלתי מוכשר, כה מושחת, כה חנפן, מעניק שוחד מסך ביד נדיבה, וכה מתרפס בפני השלטון בשם יוסף בר-אל, דווקא הוא הופקד על ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990 ואח"כ זלג דרך חורי המסננת והתמנה ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור…??? גם ואפילו עכשיו בעת מסע אין סופי של עננים בשמינו, עדיין מעסיקה אותי שאלה תמידית כיצד הציבור הכללי הסכין עם תופעה כה עלובה ו- אומללה בה המלך שאמור להיות האבסולוטיסמוס הנאור משרתה הראשון של הממלכה, הופך להיות רק אדונה, ומציב לידו ו- סביבו קבוצת עוזרים ומנהלים בלתי מוכשרים כמותו ובראשם יוסף "יוסי" משולם…???

הקדמה קצרצרה. פרולוג שהוא גם אפילוג.

פוסט מס' 684 הוא מעין מודעה שממוּעֶנֶת למעטי מעט לאנשים ספורים ובודדים מבין פורשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית- ערוץ 1 שנבראה מעפרה ב- 1968 ושָבָה אליו ונקברה ב- 2017. עיתונאים, טכנאים, ואנשי הדירוג המשולב אנשי אֶמֶת ויוֹשְרָה שלא התקבלו לתאגיד השידור הציבורי החדש, אולם הלכו בעקבות צַו מצפונם ונותרו נאמנים ל- לִבָּם. יש חיים אחרי הטלוויזיה. אתם עדיין אנשים צעירים ועתידכם לפניכם. אל תפלו ברוחכם.

קריסתה הטוטאלית של רשות השידור על שני מרכיביה טלוויזיה ורדיו, אך בעיקר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, החלה בתקופת המשבר הניהולי החריף בחודשים מארס / אפריל של שנת 2002, ערב עידן מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. הקריסה לא הייתה מקרית אלא כרוניקה ידועה מראש של התמוטטות שהקבילה להצבתו המופרכת של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי בחודשים ההם של מארס / אפריל ב- שנת 2002. הנסיבות ידועות. אל מנכ"ל רשות השידור המיועד החדש והכושל יוסף בר-אל חברה קבוצת מנהלים כושלים ו- עלובים כמותו, ולהפתעת כל גם עֶרֶב רָב ועצום של עיתונאים משת"פים אופורטוניסטים בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". לא כולם. רובם. שלושה ווקטורים שליליים שחברו ל- ווקטור רביעי נֶגָאטִיבִי שקידם את רשות השידור לעבר הַגָרְדוֹם בצעדים קטנים ואיטיים אך בהתמדה. עיתונאי רשות השידור שהיו אמורים לקחת לידיהם את נֶשֶק הַמֶרֶד ו- לעלות על הבריקדות ולהתייצב כחומה בְּצוּרָה כנגד המינוי הפוליטי המטוּנָף והצָבוּעַ באביב 2002 של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, נעמדו בצד הדרך דוממים כשהם משילים מעליהם ברצון וביודעין את הגדולה והחשובה ביותר שבזכויות כל בן אנוש, להיות אדם ריבוני בן חורין. העיתונאים העלובים הללו, וותיקים מאוד וגם חדשים, ביניהם אבות השידור הציבורי ומייסדיו, הסכינו וקיבלו את מינויו הנחשל ונוכחותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כמובנים מאליהם. העיקרון החשוב ביותר של סולידריות קולקטיבית יחדיו עם נאמנות אישית ומקצועית של העיתונאים והעיתונאיות בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" בינם לבין עצמם וכלפיי עצמם – קועקע (!). האחדות והאחריות ההדדית אשר שמרו על רוחה ואומץ לבה של רשות השידור ההיא לאורך עשרות שנים מאז 31 במארס 1969 תאריך מינויו של שמואל אלמוג ז"ל למנכ"ל ה- 1 של רשות השידור (לראשונה בהיסטוריה גרו הטלוויזיה הצעירה ורדיו "קול ישראל" הוותיק תחת קורת ניהול משותפת) ו- הגנה על עצמם ואפשרה לקליפת האגוז ההיא לצוף מעל הגלים הפוליטיים סוערים – נשברו לרסיסים (!). במארס 2002 החלה הספירה לאחור. החלה קריסתה הסופית והיעלמותה הבלתי נמנעת של רשות השידור הישנה. שום חברה אנושית, שום תא משפחתי, שום יחידה צבאית, ו- שום גרעין חברתי – כלכלי איננו יכול לשרוד ללא רגשות ונדבכי אמת של סולידריות ונאמנות. הצהרתו הזולה והמחורבנת המוקדמת של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל ב- 26 באפריל 2002 (עוד בטרם מינויו למשרה הרמה) במסווה של פטריוט כי הוא יעשה את מה שראש הממשלה אריאל שרון יאמר לו לעשות, ריסקה לרסיסים את הנוסחה המתמטית של מבנה מקבילית הכוחות בה הקווים של העיתונאות ושל הממלכה נותרים מקבילים לנצח, ולעולם לא נחצים ולא חוצים זה את זה. גם ערכי הסולידריות והנאמנות הוזזו הצִדָה לשוליים. הספירה לאחור הייתה כבר בעיצומה.

החלטתו של ראש הממשלה אריאל שרון להעיף לאלתר בתאריך ההוא של 7 בדצמבר 2001 את מנכ"ל רשות השידור הזמני תא"ל מיל. רן גלינקא, והמעשה של עושה דברו השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן להעלות מנִבְכֵי אוֹב הרייטינג האפסי של ערוץ 33 של רשות השידור את שמו יוסף בר-אל כמועמד וודאי בבחינת "האחד שאין בלתו" למִשְרָת מנכ"ל רשות השידור החדש הבא במקומו של המנכ"ל המודח רן גלינקא – היו שליליים ביותר ובלתי נסלחים. בעלי השפעה שלילית מרחיקת לכת על הווייתו ועתידו של השידור הציבורי. בחודשים ההם של מארס / אפריל 2002 החלה הספירה לאחור. המהלך הפוליטי התמוה של רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, מי שהיה שָרָת החצר של ראש הממשלה אריאל שרון, להציב את יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002 בקדמת הבימה ופסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, היה מעשה לא אחראי בגדר של להטוט מִרְמָה, מִקְסָם שָוְוא, אָשָף- כַּחַש, קֶסֶם שִקְרִי. כל ניסוח טוב. בעצם מדובר ב- הרבה יותר מזה. דְלִיָית שְמוֹ של יוסף בר-אל מירכתי אוֹב הַמִדְרוּג הזניח של ערוץ 33 הנרפה והבלתי חשוב בחושי מארס / אפריל ההם ב- 2002 ע"י השַר רענן כהן והמלכתו על רשות השידור היה מעשה נָחוּת של חנופה, עורמה, צביעות, ו- תככים. גם כאן, כל ניסוח טוב. וודאי נעדר מקצועיות ומקצוענות. השַר רענן כהן הבטיח לראש הממשלה אריאל שרון את נאמנותו מראש של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל וכי האיש יהיה עושה דברו. אין צורך להכביר כאן במילים כדי לתאר את הבחירה הכושלת ההיא ואת המינוי העלוב ההוא הבלתי נשכח. כזכור התעשתה אותה ממשלת ישראל ואותו ראש הממשלה אריאל שרון והחליטה (גם על פי המלצתו החַד משמעית של היועץ המשפטי שלה מֶנִי מָזוּז) להדיח ולסלק לאלתר ב- 2 במאי 2005 את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכֵּס הרָם בגין מַנְכָּלוּת מושחתת ונלוזה, בגלל הענקת שוחד מסך, ו- בשל התנהגות נאפוטיסטית. הכרתי בימי חלדי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם הרבה עלובים, חנפנים, ו- מלחכי פנכה. יוסף בר-אל ניצב בראש הרשימה. ה- דו"ח שעסק בהדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י הממשלה באמצע תקופת כהונתו היה צעד חסר תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. אוסיף כאן שגם סילוקו והדחתו של מנכ"ל רשות השידור הזמני הטירון המגוחך תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא במארס 2002 ע"י ממשלת אריאל שרון, הייתה מוצדקת אולם מצִדָה השני של אותה מטבע שְחוּקָה. יוסף בר-אל הודח וסולק בגין שחיתות ושוחד מסך. רן גלינקא התַּם עד כדי גיחוך הוּדָח וסוּלָק בגין ניהול ומנהיגות רופפים, אי ידיעה ואי הבנה מוחלטים של ניהול רשת שידור כל כך מורכבת ומסובכת רווייה ב- 2300 (אלפיים ושלוש מאות) עובדים בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", ואוריינטציה עיתונאית ברמה של ילד בכיתה ג'.

ariel sharonטקסט תמונה : השר הממונה על רשות השידור רענן כהן (משמאל) מעלה במארס 2002 מירכתי אוב הרייטינג והמדרוג האפסיים של ערוץ 33 הזניח את שמו של יוסף בר-אל וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא המודח. ראש הממשלה קיבל את ההמלצה. (לע"מ תמורת תשלום).

באשר לי. חלפו מאז 2002 חמש עשרה (15) שנים. אני כמעט לא מאמין. אוטוטו אהיה בן 80. צלחתי את תלאות הזמן וקורות העיתים. הדבר החשוב ביותר שהתחולל ונשמר למרות סערות ההוריקאנים במסגרת חיי הטלוויזיוניים הוא כי בסופו של דָבָר משפחתי הענפה ורחבה נותרה בריאה, שלימה, קרובה מאוד איש לרעהו, ומאוחדת (!). אין זה מובן מאליו. תמה תקופה. הייתי מוכשר לקבוע כי לחצים, שמועות שווא, מניפולציות, השמצות זדוניות, ושקרים מכל עבר מבית ומחוץ – אינם סיבה לוויתורים. שום אדם איננו דָגוּל דיו כדי שמישהו מאיתנו ימסור את גורלו בידיו, גם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור מושחת בשֵם יוסף בר-אל שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון סילקה אותו מתפקידו הרם ב- 2 במאי 2005, וגם אם מדובר במנכ"ל רשות השידור כושל יוני בן מנחם (ולצדו עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ') שממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו הדיחה אותו מהכֵּס ב- 2014. ולא רק זאת. ב- 2014 החלה רשות השידור לפעול על פי חוק סגירה ו- תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בשם פרופסור דָוִד הַאן. מעניין היה להיווכח בצו ההיסטוריה הסובבת על צירה : אותה החרב הפוליטית שדקרה את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ב- 2005 והפילה אותו מכֵּס המלכות הייתה זאת שגם נעצה את חוּדָה בגופו של מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל".

יעל דן בשידור ישיר ב- רדיו גלי צה"ל ביום רביעי – 10 במאי 2017 בין 13.00 ל- 14.00, למחרת סגירת רשות השידור הישנה, וערב תחילת השידורים של תאגיד השידור הציבורי החדש. 

אני תמה כל פעם מחדש האם מדובר בעיתונאית חוקרת ו/או רכילאית – אמנית שמעלה את רמת הראיונות שלה לרָף מדהים של רכלנות. תגידי לי גב' יעל דן מה את עושה צחוק ומביאה לאולפן שלך את ירון לונדון להגיב בעניין סגירת רשות השידור…??? מה לו ולסגירה העכשווית…??? בצדק אמר לך ירון לונדון בשיחה ביניכם (בניסוחים מעייפים שאורכם כאורך הַגָלוּת) כי הוא נמצא כבר מחוץ לשורות רשות השידור כבר 28 (עשרים ושמונה) שנים וגם התלונן בפנייך בחוסר סבלנות  מופגנת, "…תגידי לי יעל דן מה את רוצה ממני…". תגידי לי יעל דן רכלנית שכמותך מדוע לא מצאת צורך לראיין מפקדים עכשוויים מוכשרים ומוצלחים שהוכיחו את עצמם בערוץ 1 הגוֹוֵעַ, ואשר נזרקים בזה אחר זה משורות השידור הציבורי לרחוב (לא נלקחו ע"י התאגיד) כמו למשל שָשִי אֶפְרָתִּי ו/או אִיתַּי לָנְדְסְבֶּרְג ועשרות אחרים…??? מה פתאום ירון לונדון…??? מה הוא שייך לעניין…??? איזה חנטרישיות, עליבות, היעדר ידע וכישרון של המראיינת מרדיו גלי צה"ל. מותר היה ליעל דן גם לשאול את גב' תמר אלמוג (נרכשה ע"י התאגיד) סתם ככה כיצד היא מרגישה לחבור לגוף השידור החדש בשעה שהיא משאירה מאחוריה את הנופלים הוותיקים. לתוככי השיחה בין יעל דן לירון לונדון השתרבב גם שמו של חיים יבין. יעל דן סיפרה למאזיניה (ואנוכי בתוכם) כי גם חיים יבין היה נסער בעקבות סגירת רשות השידור…וכו'. תגידי יעל דן מה את עושה צחוק…??? על מה את בדיוק מדברת…??? הרי ברגעי האמת ב- 2002 כשמנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל פרס את משנת השידור המעוותת והמחורבנת שלו בפני קבוצת אנשים, ישבו לידו שני הוותיקים בפרצופים מוקסמים, במבטים לא מכורכמים נעדרי קמטים, וב- פנים מסכינות, חיים יבין ואמנון נדב, והחרישו. הם לא אמרו מילה. במקום לקום ממושבם לאות מחאה (מינימאלי) ולהתרחק מתופעת הזוועה המוסרית – עיתונאית הזאת של מינוי יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002 ל- מנכ"ל רשות השידור ישבו השניים הנ"ל בשולחן הנשיאות לידו, האזינו ברוב קֶשֶב, הנהנו, ואף מחאו לו כף. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח בסופו של דבר ב- 2 במאי 2005 מהכֵּס הרָם ע"י ממשלת ישראל בגין שחיתות ושוחד מסך הוא האָשֵם הראשי והעיקרי בהתמוטטות, כמי שהצעיד את המוֹסַד לעברי פי פחת שאין ממנו דרך חזרה. דבר המחזה המביש ה- הוא תועד בפרוטרוט בעיתון "מעריב" וצולם בקפידה מרובה ע"י הצלם – עיתונאי העירני והמצוין מר נתי שוחט. חיים יבין איננו איש אָמִיץ. לומר את מה שהוא אומר עכשיו את המילים האלה בחלוף 15 שנים לאיתי שטרן ב- "גלריה" של "הארץ" (יום רביעי – 10 במאי 2017), "…זו טרגדיה ואיוולת…"מבט" רשמה דפים מפוארים בתולדות התקשורת הישראלית…בלה בלה בלה…", הוא קונץ קטן. ברגעי האמת של המאבק ב- 2002 הוא חיים יבין לא היה שָם. הוא בעצם כן היה שם אבל מילא פיו מים ושתק. להגנתו טען בפניי שכעת הוא רק מגיש בשכר בערוץ 1. היה מדובר בטרגדיה : חיים יבין אחד מאֹשיות הקמת השידור הציבורי מעפרו איננו נוטל את נשקו, לא עולה על הבריקדות להילחם ב- יוסף בר-אל, ומסתתר מאחורי נימוק קלוש כי עכשיו הוא רק מגיש מהדורות חדשות בשכר. ועוד דבר : לאחר הפרסום הציבורי של המסמך האישי ההוא בן 14 עמודים שכתבתי ליוסף בר-אל בחג שבועות של של תשס"ב / 2002, הטריח את עצמו חיים יבין וטיפס לקומה ה- 5 שם שכנו משרדי חטיבת הספורט שלי ואמר לי כהאי לישנא, "…אתה צודק בכל מילה שכתבת…", והושיט את יד ימינו כדי ללחוץ את יד ימיני. ברור שהודיתי לו אולם גם גיחכתי לעברו, "…חיים יבין אינני זקוק לשבחים שלך…את מה שיש לך לומר לי תגיד באוזניו של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בטרם יקרוס "בניין היהלומים" בשכונת רוממה בירושלים על יושביו…", ונפניתי ממנו. חיים יבין לא מרשים אותי. אינני מתרשם גם מדמעות התנין של מר יעקב אחימאיר אותן הזיל בפני איתי שטרן ב- "גלריה" (יום רביעי – 10 במאי 2017), "…סגירת הרשות היא בגדר אות קלון על הממשלה הזאת שככה מקבלת החלטות…איזה מין דבר זה…". גם דמעותיו וצערו של של מר רפיק חלבי (היום, יו"ר מועצת הכפר הדרוזי דליית אל כרמל) שהצהיר בפני איתי שטרן, "חרפה", מגיעים אלי באיחור של 15 שנים. חיים יבין + יעקב אחימאיר + רפיק חלבי מעולם לא ניצבו ברֶגָע הַאֶמֶת ביני לבין מנכ"ל רשות השידור החנפן עלוב יוסף בר-אל ולא הצטרפו למלחמתי בו וברשת הטלוויזיה המעוותת שהוא עמד להכווין ו- לכונן כאן בחודשי מארס / אפריל 2002. הם לא חצצו ביני לבין מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בעל אישיות דַלָה אך בעל כוח ניהולי עצום בשל משרתו, ולא הגנו על הרעיון ועלי להיות עיתונאי בן חורין – מפניו. מה שאומרים עכשיו שלושת האישים הנ"ל חיים יבין + יעקב אחימאיר + רפיק חלבי הוא מעט מידי ומאוחר מידי, ולכן חסר ערך ונטול כל חשיבות, ומוכיח כי הם רחוקים גם היום מלהיות אנשים כֵּנִים ו- אמיצי לב כלפיי ובעיקר כלפי עצמם ו- מצפונם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה. ב- 23 ביולי 1979 הוביל מנהל חטיבת התוכניות מוטי קירשנבאום ז"ל מצעד מחאה ענקי משולט בהשתתפות מאות אנשי רשות השידור ברחוב הצר "תורה מציון" המשתרע בין בניין הטלוויזיה לבין בניין החוטים בשכונת רוממה בירושלים נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור פרופסור ראובן ירון ז"ל, שהדיחו שניהם בעצה אחת משותפת את מנהל הטלוויזיה הישראלית המקצוען המצוין ארנון צוקרמן, והחליטו החלטה פוליטית ש- לא להעניק לו קדנציית ניהול שלישית. חיים יבין לא נטל חלק בהפגנה העוצמתית ההיא ביום שני – 23 ביולי 1979 בנימוק חלש ומשובש שכעת הוא נושא במשרת מנהל חטיבת החדשות, והוא שייך להנהלה. תירוץ קלוש ומחורבן של איש לא אמיץ ואגואיסט שראשית דבר חושב על עצמו ולא על החברה שבתוכה הוא מתגורר. בספרו "עובר מסך" שיצא לאור ב- 2010 בעריכת עליזה ציגלר ובהוצאת "ידיעות אחרונות" / "ספרי חֶמֶד" מעיד חיים יבין על התחבטויותיו שלו כמנהל החדשות באותו יום שני ההוא של 23 ביולי 1979, כלהלן : "…נשארתי לבדי במשרד, תוהה אם להצטרף להפגנה. הזדהיתי עם משתתפיה, אך היססתי. כמנהל חטיבת החדשות יהיה עלי להמשיך לעבוד עם מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד. ההתלבטויות שלי נמשכו שעה ארוכה. האם אני לא "בוגד" בחבריי לעבודה…לבסוף יצאתי ונעמדתי ליד המפגינים, מזדהה, אך שומר על מרחק ביני לבינם…". מדובר בטקסט מגוחך יותר מבעייתי של מישהו שמתיימר לשמש מופת לעובדיו ומבקש לראות את עצמו כ- מנהיג שידור. קו איכותי עבה מפריד היטב בין ארנון צוקרמן + דן שילון + אלכס גלעדי + מוטי קירשנבום. איזה הבדל תהומי. אפוא הם והיכן הוא. הם ניצבים בפסגה והוא שוכן תחתיות. זה מה שחשבתי אודותיו אז לפני 38 (שלושים ושמונה) שנים.

כיצד ואיך אפשר להעריך כעת ולוּ קמעא את ראש הממשלה בנימין נתניהו מנהל יחידת הביצוע מס' 1 במדינת ישראל שנזכר לפרסם חוות דעת בעקבות סגירת רשות השידור, "…לא ידעתי…", ומאשים את הכנ"ר פרופסור דוד האן. כיצד ואיך אפשר להתייחס לנשיא המדינה ראובן "רובי" ריבלין שנזכר עכשיו לומר לאנשי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל, ערב קטילתם, כלהלן : "…לבי נחמץ נוכח מראה סגירת רשות השידור…". שני מנהיגי העם הללו ראש הממשלה ונשיא המדינה מתבכיינים ו- אינם מרשימים בלשון המעטה. הם לא אנשי מופת. עכשיו הם נזכרים לומר את דברם. ועוד דבר. אנשים מכנים את חיים יבין "מר טלוויזיה". לא אנוכי. עבורי הוא איננו מר טלוויזיה. ארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום הם עבורי "מר טלוויזיה". לא חיים יבין. הוא קריין טוב אולם לא "מר טלוויזיה".

shilon 2טקסט מסמך : 1977 – 1974. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. שניים מגדולי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכל הזמנים, ארנון צוקרמן ודן שילון. שניהם מנהיגי שידור דְגוּלִים ברמה העליונה ביותר. שניהם ראויים לתואר "מר טלוויזיה". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (בן 40, בתמונה מימין) ממנה בחודש נובמבר של שנת 1974 את דן שילון (בן 34, בתמונה משמאל) למנהל חטיבת החדשות. ב- 1976 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן יבד"ל את מוטי קירשנבאום ז"ל למנהל חטיבת התוכניות. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 3 במאי 2002 ערך העיתונאי האמיץ דן שילון בעתיון "מעריב" ריאיון בלתי נשכח עם שַר התקשורת מר ראובן "רובי" ריבלין (היום כבוד נשיא המדינה) אודות מינויו המופרך של יוסף בר-אל המופרך למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה דאז אריאל שרון. הנה הוא.

shilon 1טקסט מסמך (1) : 3 במאי 2002. העיתון "מעריב". העיתונאי דן שילון עורך ריאיון נוקב עם שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין (היום נשיא המדינה) אודות ריאיון ה- רָהָב שהעניק יוסף בר-אל שבוע קודם לכן ב- 26 באפריל 2002 לעיתונאית "מעריב" שרי מקובר, ואודות המינוי המופרך שלו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. קטע 1 מ- 2. (באדיבות "מעריב"). 

shilon 2טקסט מסמך (2) : 3 במאי 2002. העיתון "מעריב". העיתונאי האמיץ דן שילון עורך ריאיון נוקב עם שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין (היום נשיא המדינה) אודות ריאיון הרהב שהעניק יוסף בר-אל שבוע קודם לכן לעיתונאית "מעריב" שרי מקובר, ואודות המינוי המופרך שלו ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור. קטע 2 מ- 2. (באדיבות "מעריב"). 

רוֹש וְלַעֲנָה בשָנִים ההֵן שֶל 2005 – 2001 ברְשוּת הַשִידוּר.

ביום שישי – 26 באפריל 2002, שמונה ימים לאחר שהתראיין מר יוסף בר-אל אצל גב' אביבה קרול ב- "גלובס", החליט המועמד הוודאי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל להעניק ריאיון נרחב, שחצני, ומופרך גם לכתבת עיתון "מעריב" גב' שָרִי מָקוֹבֶר. בפתח הריאיון הכריז יוסף בר-אל על הבטחה אישית שלו לממנה שלו ראש הממשלה אריק שרון, כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי. אלוהים קרא לי ואמר : ג'ו סיים את המשימה שלך". שָרִי מָקוֹבֶר הפכה זאת לכותרת ראשית באותו הריאיון ההוא שקיימה עם יוסף בר-אל ביום שישי – 26 באפריל 2002 ואשר פורסם במוסף של העיתון "מעריב".

barel 4

טקסט תמונה : יום שישי – 26 באפריל 2002. לתלות על כל לוח המודעות, לא להסיר, ולעולם לא לשכוח (!). כותרת שחצנית ב- "מעריב" של האיש שמונה להתייצב בפסגת השידור הציבורי במדינה חופשית ודמוקרטית שנקראת מדינת ישראל. יוסף בר- אל מכריז ב- 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" ערב מינויו למנכ"ל רשות השידור, "אלוהים קרא לי לסיים את המשימה…". באמת… מה אתה אומר יוסף בר-אל…? לא פחות ולא יותר…אלוהים קרא לך לסיים את המשימה…!? מעולם לא נשמעה הכרזה בוטה שכזאת רוויית רהב של מנכ"ל רשות שידור כלשהו. לא לפניו – וגם לא אחריו (!). רבים מהעסקנים הפוליטיקאים הרדודים חיככו את כפות ידיהם בהנאה. עובדי רשות השידור שקראו כל מילה בכתבה הזאת של שרי מקובר החרישו. (באדיבות העיתון "מעריב").

בגוף הכתבה ההיא בעיתון "מעריב" ביום שישי של 26 באפריל 2002 דאג המועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לפַאֵר את קשריו הפוליטיים ואת מהות הפוליטיזציה של עצמו בה היה נגוּעעע מזה שנים ארוכות. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר- אל מנה בפומבי וללא בושה את ידידיו הפוליטיקאים במדינת ישראל : "…חבורה גדולה של שרים ופוליטיקאים הם חברים שלי…דן מרידור, דליה איציק, פואד בן אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ…", והוסיף על עצמו, "…אני אדם שכנראה יוצר קשרים טובים עםם אנשים יודע לשווק את עצמי, ויוצר קומוניקציה בקלות…קל להתיידד איתי…", אמר לעיתונאית גב' שרי מקובר. איש מהרשימה הנכבדה לא התייצב בפומבי ולא הכחיש את חברותו עם מנכ"ל רשות השידור שלבסוף הודח וסולק מכהונתו הרמה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון. (באדיבות "מעריב"). אף פעם לא ידעתי כי לעיתונאים יש ידידים פוליטיקאים. אחד מחוקי המוסר העיתונאיים קובע בבירור : "עיתונאי שיש לו ידידים פוליטיים –  חשוד מראש". העיתונות מתרחקת מהידידות שמציעה לה הפוליטיקה. העיתונות והפוליטיקה נעות בקווים מקבילים שאינם נחצים כמו באקסיומה המתמטית. לא רק שנזקק לחברים כה רבים המבוֹססים בביצת הפוליטיקה הישראלית אלא בחר גם להתפאר ולהודיע על כך לציבור ולחשוף אותם בפרהסיה. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל נמנע מלספר משום מה בריאיון הזה על חברים סופרים משוררים או אומנים המיודדים עִמוֹ אם היו לוֹ כאלוּ בכלל, או אנשי חקלאות, תעשייה, וְ- High Tech. ברוב צניעותו וללא כל חרטה המשיך יוסף בר-אל לתָּאֵר ולהלֵל בנְאוֹרוּת בפני המראיינת את כריזמת המנהיגוּת שלוֹ בשידור הציבורי : "…מה פירוש רָאִיס ? רָאִיס זה פרזידנט. בתקופת שלטונו של סאדאת תמיד הלכתי בלבוש מהודר עם חליפות ועניבות, לכן קראו לי ככה. מתוך כבוד. אנשים בעל כורחם מכבדים אותי. אין אדם שממשיך לשבת כשאני מדבר. כשאני נכנס לחדר כולם עומדים. אף פעם לא אמרתי למישהו "קום אני מדבר אליך", אבל כולם קמים מעצמם. אני מנסה להושיב אותם והם לא רוצים. תמיד אמרו "הראיס נכנס" מתוך כבוד…". לא ייאמן למראה העיניים הקוראות את המילים האלה. בעצם ייאמן ! יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד הבטיח גם בטוֹן יהיר ורברבני למראיינת שלו באותו ריאיון כלהלן : "…אני מתכוון להחזיר לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את כל הכוכבים שברחו ממנו…". הבטחה מגלומנית חסרת בסיס שלא עמדה מעולם במבחן המציאות. איזה להחזיר ואיזה נעליים.

barel 2

טקסט מסמך : "מעריב". יום שישי – 26 באפריל 2002. (באדיבות "מעריב"). קטע מתוך מסמך מדהים שיצרה והפיקה העיתונאית שרי מקובר : חיים יבין (מימין) ואמנון נדב (משמאל) מאזינים בהערצה ובכמיהה לנאום הרָהָב המביש של המועמד הוודאי למשרת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל (בתווך) מטעם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. במקום להסתלק מהמקום לאות מחאה אודות המינוי הממשלתי המופרך והמביש, הם נשארו לשבת על מושבם. בכך אִשְרֵרוּ ונתנו ביודעין תוקף להעמקת הפוליטיזציה הנבזית בשורות רשות השידור. אין לזה פירוש אחר. ביזיון. את מה שחיים יבין ואמנון נדב לא עשו ביצעה במקומם ב- 2 במאי 2005 אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה שהציבו אותו ב- 2002 על הכֵּס הרָם. ממשלת אריאל שרון הדיחה וסילקה את אותו יוסף בר-אל ב- 2005 בגין שחיתות ושוחד מסך לירכתיה האפלוליים והמוּצָלִים של רשות השידור. (באדיבות "מעריב" והצלם – עיתונאי המצוין נתי שוחט (!) שהיה נוכח במקום ותיעד את סצנת הרהב כפי שהיא). 

barel 4

טקסט מסמך : "מעריב". יום שישי – 26 באפריל 2002. (באדיבות "מעריב"). קטע מתוך מסמך מדהים שיצרה והפיקה העיתונאית שרי מקובר : המועמד למשרת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מנסה להקדים תרופה למכה, בונה חומה פוליטית סביבו, ומונה בפרהסיה את ידידיו הפוליטיים מכל עבר. בסופו של דבר זה לא עזר לו. אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה שהציבו את אותו יוסף בר-אל ב- 2002 על הכֵּס הרם היו אלה שהדיחו וסילקו או ב- 2005 בגין שחיתות ושוחד מסך לירכתיה האָפְלוּלִיים והמוּצָלִים של רשות השידור. (באדיבות "מעריב" והצלם העירני והמצוין נתי שוחט). 

הריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" היה מדהים בשחצנותו ובעל רושם שלילי ביותר מכל היבט, שלילי ביותר כמו הריאיון שנתן לאביבה קרול ב- "גלובס" שמונה ימים קודם לכן ב- 18 באפריל 2002. יוסף בר- אל החמיא לעצמו בפרהסיה ללא מעצורים והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון שבחרו בו לא היסו אותו. "בכנסת ישראל אמרו לי, אלו הידיים שאפשר לסמוך עליהן שירימו את בניין רשות השידור", דיווח יוסף בר-אל לסופרת "מעריב" גב' שרי מקובר. לא יעלה על הדעת כי מנכ"ל ה— BBC הבריטי גרג דייק (Greg Dyke) היה מרשה להחמיא לעצמו ולהלל את הממנים שֶלוֹ בממשלה, כפי שעשה יוסף בר- אל מנכ"ל רשות השידור המיועד בישראל. תופעה מצמררת כזאת באנגליה הייתה מביאה את הציבור הבריטי ועובדי ה- BBC  לגרש את המנכ"ל מתפקידו. במדינת ישראל היה המצב שונה. המגיש הראשי של "מבט" חיים יבין ומנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב שמעו את הטקסט הנורא והחרישו ולא קמו ממקומם. כל ציבור עובדי רשות השידור על כל דרגיו שתק. בעיקר העיתונאים הכושלים בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" שהשליכו מעליהם את הגדולה שבזכויות של כל בן אנוש להיות אדם ריבוני בן חורין. העיתונאים הכושלים האלה הסכינו כדבר מובן מאליו עם מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ועם המציאות העיתונאית והתכניתית שכפה עליהם. העיתונאים הכושלים האלה בתוכם רבים משכילים ו- בעלי וותק ומוניטין לא הבינו לרוע מזלם ב- 2002, כי שום חֶבְרָה אנושית גם לא חֶבְרָה טלוויזיונית, איננה יכולה להחזיק מעמד ולהתקיים לאורך זמן, כשבראשה ניצב מנהיג כה חנפן, כה עלוב, כה מוטה, ומלחך פנכה בשם יוסף בר-אל. האיש שהצהיר קבל עם ועולם ב- 2002 כי הוא יעשה את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות פסק דין מוות נגזר על רשות השידור באותה השנה ההיא של 2002. ב- 2017 היא הובאה לקבורה. ארונה של רשות השידור ההיא שנטמן בימים אלה באדמה משמש לקח היסטורי לכל מוסדות התקשורת ההמונית ב- מדינת ישראל הדמוקרטית. אל תרשו לפוליטיקאים להתקרב לדלתות רשתות הטלוויזיה שלכם ולעולם תצעדו בקו המקביל לזה של הממלכה. אף פעם אל תפרו את האקסיומה המתמטית כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. תפקידה של הממלכה – למשול. תפקידה של העיתונות במדינה דמוקרטית וחופשית היא לבקר רגע-רגע, שעה-שעה, ויום-יום את השלטון ומוסדותיו. קווים מקבילים לעולם אינם נחצים (!).

פשוט מדהים. שוּם מנכ"ל בהיסטוריה של רשות השידור הישראלית לא הרשה לעצמו מעולם להתראיין ולהתבטא בצורה כל כך פוליטית ובדרך כה בוטה ושחצנית בפומבי הנוגעת לתפקידו ולתִּפְקוּדוֹ כעורך ראשי של השידור הציבורי, כפי שחולל יוסף בר-אל. מנכ"ל רשות השידור המיועד הבטיח בפרהסיה קבל עם ועדה את נאמנותו לראש הממשלה אריאל שרון, ושכח או לא הכיר כלל את עיקרון העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית, בו העיתונות נעה בקו מקביל לציר הממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם אך מנכ"ל רשות השידור המיועד הפר את האקסיומה הזאת שוב ושוב. קווי השידור שלו חצו את קווי השלטון במקום להתנגש בהם. חטא כבד בלתי נסלח שמוכרח להביא עמו במוקדם או במאוחר שחיתות ושוחד מסך פוליטי המאפיין מדינות דיקטטוריות ואת ארצות העולם השלישי.

לקראת תום הריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 שאלה עיתונאית "מעריב" שרי מקובר את המועמד הוודאי והיחיד לתפקיד הנעלה והרָם של מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראלל יוסף בר-אל את שאלתה האחרונה : "אתה באמת מאמין שתהיה מסוגל לכך ?" יוסף בר-אל האזין וענה כדלקמן : "אין לי צל של ספק. לפני שבועיים התקשר אלי אל אדם, איש מקצוע מעולה, אקדמאי ומחנך, קוראים לו פרופסור ירון האזרחי. הוא אמר לי : "יוסף בר-אל כשרענן כהן בחר בך לתפקיד המנכ"ל התקשרו אלי כמה עיתונאים ואנשי ציבור וביקשו ממני לצאת למתקפה נגדך. אבל אני אמרתי לכולם שאני מכיר אותך, ושיש בך המון חוכמה ושקט, ושהיצירתיות והניסיון שלך יוכלו להציל את הרשות. עכשיו אחרי שלושה שבועות אני כבר רואה שצדקתי, ולכן התקשרתי לברך אותך. אתה באמת האיש המתאים". בשבילי, מתרגש יוסף בר-אל עד דמעות זו הייתה שיחת שכר, לא שקלים, לא דולרים, אלא יהלומים. למרות הוותק שלי, למרות הניסיון, למרות ההצלחה, אני צריך צריך להסתכל על עצמי במראה לפעמים ולבדוק שהכול אצלי בסדר. אם אדם מוערך כמו ירון האזרחי אומר לי דברים כך כך חד משמעיים, אז אני באמת מרוצה מהדמות שמשתקפת אצלי במראה". מגוחך. דבריו של פרופסור ירון האזרחי ליוסף בר-אל היוו טקסט חנופה מגוחך ועלוב שהתברר כהזוי ולא רציני. חַשְרָת עָבִים, עננים שחורים הסתירו את עין השמש וכיסו באחת את שמי רשות השידור הריבונית.

1997. פרק מזהיר ואָפֵל בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל. חיים יבין המבוגר (בן 65) וגאולה אבן הצעירה והמבטיחה (בת 25). האמביציות ליד המיקרופון ומסך הטלוויזיה אינן יודעות שוֹבַע. חלפו המון שנים מאז ראיתי ושוחחתי לאחרונה עם גאולה אבן. אין לי מושג מי היא היום. אנשים משתנים. כולנו משתנים. אז בעשור ה- 90 של המאה הקודמת היא הייתה אישיות טלוויזיונית משכמה ומעלה. כך אנוכי הערכתי אותה. אני יודע שעם סגירת ערוץ 1 היא נרכשה ע"י תאגיד השידור הציבורי החדש כקריינית ומגישה ראשית של מהדורת החדשות המרכזית היומית שלו. בלכתה למקום משכנה החדש הותירה מאחוריה מאות נופלים. הסולידריות ברשות השידור הישנה ההיא נשברה לרסיסים. 

הופעתה המטאורית של גְאוּלָה אֶבֶן בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1992. שדרנית החדשות הטובה ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז הקמתה ב- 1968 ויורשת ראויה לחַיִים יָבִין. סביבת המיקרופון ומרקע הטלוויזיה רוויה אמביציות אישיות למכביר ורוחשת קנאה, ארוגנטיות, מדון, ועוינות.

ביום חמישי – 2 ביולי 1992 ערכתי את מבחן המסך האחרון למגישות תוכניות הספורט שלי במקומה של אורלי יניב הפורשת. מולי ניצבה חיילת צעירה במדים מגלי צה"ל בעלת קומה נמוכה אך יפת תואר בעלת עיניים כחולות, ריסים שחורים ארוכים, ושיער חוּם גולש שהגיע למחצית גבה. שמעתי אודותיה אך זו הייתה הפעם ראשונה שראיתי אותה פנים אל פנים. היא נחשבה כבר אז לשַדְּרָנִית ועיתונאית מצוינת בעלת מוניטין. חזיון בלתי נפרץ בימים ההם . המצלמה רחשה לה חיבה גדולה והתאהבה בה כהרף עין. היא עברה את מבחן המסך בקלות רבה. לכוכבת הטלוויזיה הזאת קוראים גְאוּלָה אֶבֶן. היא הייתה משב רוח מקצועי מרענֵן. הצעתי לה להצטרף מייד בתוך 48 שעות לצוות ההגשה של מחלקת הספורט. תכננתי להושיב אותה באולפן "משחק השבת" ב- 4 ביולי 1992 נוכח פני מצלמות הטלוויזיה ולהגיש את התוכנית לצִדם של מאיר איינשטיין ז"ל ואורי לוי יבד"ל – הוותיקים. היא לא הייתה זקוקה לשום סוג של אִימון או הכשרה מוקדמים. היא גם לא הייתה זקוקה לשום איפור. הופעתה על המסך שידרה אינטגריטי, ידע , אמינות, כריזמה, וגם יופי מהרגע הראשון. היא הייתה באמת אישה נאה ונבונה ובעלת אוריינטציה טלוויזיונית ללא כל הכשרה מוקדמת. וחשוב מכל עיתונאית צעירה (מאוד) אך כבר בעלת ניסיון ואסרטיביות וגם שקולה. מנהל הבימאים אורן שינדל עבד עם מֵרב מיכאלי ואוֹרית כָּסִיף ואימן אותן בהגשת אולפן במשך שלושה חודשים לפני שהחלו להגיש את תוכניות הספורט באפריל 1988. גְאוּלָה אֶבֶן לא הייתה זקוקה לתקופת הכנה ולימוד. היא נולדה היישר לטלוויזיה. המצלמות התאהבו בה באחת. מנהל רדיו גלי צה"ל בעת ההיא מר משה שלונסקי סירב להצעתי לאפשר לגְאוּלָה אֶבֶן להשתלב בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעודה חיילת המשדרת בכלל בגלי צה"ל. עם שחרורה משירותה הצבאי חָבְרָה לשידור הציבורי לטלוויזיה הישראלית הציבורית, והפכה בן רגע לכתבת ומראיינת שטח במחלקת הספורט. האיש ששידך ביני לבינה היה שַדְרָּן רדיו גלי צה"ל בעבר אורן רוזנשטיין. אינני חושב שאני מפריז בגדולתה ההיא של גב' גאולה אבן. כמנהל מחלקת הספורט ב- 1992 התרשמתי ממנה. קשה להאמין אבל היא עשתה את הכל כבר מבראשית בצורה טבעית ויסודית. היא מעולם לא חיפפה. ברור שבניתי עליה חלק מהתוכניות העתידיות שלי.

טקסט תמונה : חורף 1992. גאולה אבן עיתונאית ושדרנית בגלי צה"ל ב- 1992. כך היא נראתה ביום חמישי –  2 ביולי 1992 בשעה שערכתי לה את ה-  Screen test (מבחן מסך טלוויזיוני) מול מצלמת הספורט באולפן במערכת תל אביב. היא הייתה מדהימה. ידעתי מייד שהשדרנית הזאת נולדה לטלוויזיה. לא היה בכך שום ספק. (התמונה באדיבות גאולה אבן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גְאוּלָה אֶבֶן היא מאותם המעטים שנולדו לטלוויזיה. מאלה שהמצלמה לא מבלבלת אותם תרתי משמע. יום אחד בראשית דרכה אצלנו הטלתי עליה משימה. ביקשתי אותה להכין כתבה על המחליק מיכאל שמרקין עולה חדש מברה"מ ואתר ההחלקה על הקרח "במרכז קנדה" במטולה. רציתי להבליט ב- "משחק השבת" את העוסקים בספורט החורף בישראל – במדינה נטולת שלג בה הקרח הוא מעשה אדם ולא יציר כפיו של הטבע. לאוֹרְלִי יָנִיב, מֵרַב מִיכַאֵלִי, ואוֹרִית כָּסִיף לא היה שום סיכוי להגיע להישגים כאלה כבר בראשית הקריירות שלהן ולרוע מזלן גם לא בהמשכן. גְאוּלָה אֶבֶן חזרה משם עם כתבה טבעית וקלילה, מלווה בסטנד – אפ רלוואנטי כשהיא נעולה בנעלי הסקייטינג (Skating) המיוחדות ומחליקה בעצמה על המשטח, ואומרת למצלמה בנון שלנטיות : "ההחלקה על הקרח היא ספורט וויזואלי יפהפה, עָדִין וריתמי אך כל כך קשה לביצוע". גאולה אבן הייתה מראיינת השטח הראשונה בשידורי הכדורגל שלנו. היא הייתהה עיתונאית מוכשרת ונולדה עם מתת טבע, גַץ טלוויזיוני שהעניק לה אלוהים. זאת הסיבה שאלכסס גלעדי הציע לה הצעה שלא יכלה לסרב לה וחטף אותה לחברת "קֶשֶת" (עם הקמת ערוץ 2). כשלא מצאה את מקומה אצל אלכס גלעדי שבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לזרועותיו של מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע. היא לא חזרה יותר מעולם לשידורי הספורט. היא מצאה חן בעיניי והייתה המגישה האולטימטיבית שלי. בעצם היחידה שהיה לה סיכוי גדול להצליח כמגישה ושדרנית ספורט בשידורים ישירים מהשטח של Play by play.

טקסט תמונה : שנת 1993. מרכז "קנדה" להחלקה על הקרח במטולה. אנוכי שולח את גאולה אבן להכין כתבה על מחליקי הקרח הישראליים. גאולה אבן (במרכז בתסרוקת הנערית שלה) מראיינת בשפה הרוּסִית את המחליק על הקרח היהודי – רוסי מיכאל שמרקין ב- 1993. צלם ה- ENG  הוא בני ברזל ואיש הקול יהודה אזולאי. (באדיבות מרכז "קנדה" במטולה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גאולה אבן נבחרה בו מקום למלא את מקומן של מֵרב מיכאלי ואוֹרִית כָּסִיף הוותיקות. לצערי הרב החליטה גאולה אֶבֶן לנוע בכיוון שונה משידורי הספורט. החלטתי למַסֵד צֶוות הגשה קבוע של שני גברים. זוג העיתונאים והשדרים מאיר איינשטיין ואורי לוי זיהה מעכשיו לציבור את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית . מגישי שידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה חייבים ראשית דבר להיות אמינים. אין זה חשוב כלל אם הם נשים או גברים. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה כמגישת חדשות מצוינת וכמראיינת בקיאה וחריפת שכל. לא היה ספק, היא שולטת ב- Media. בסופו של חודש ספטמבר 1997 החליט חיים יבין מסמליו המובהקים של השידור הציבורי והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוק למגרש השידור המסחרי. הוא עבר לחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 המסחרי בתום 30 שנות עבודה ברשות השידור כקריין, עורך, ומנהל. חיים יבין לא עמד (אולי) בפיתיון הכספי שהונח על החכה שהושלכה לעברו, וניצוד. אולי ערק למחנה היריב מפני שהרגיש כי דרכו בשידור בציבורי הגיעה לקיצה. אולי מיצה את עצמו, אולי ביקש לעשות לביתו, ואולי סתם נמאס לו. חיים יבין עשה מעשה שאינך מאמין שייעשה ע"י איש כה בכיר ו- מרכזי במערכת התקשורת הציבורית, מנהיג שידור מדוֹר המייסדים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז ראשיתה ב- 1968. עריקתו שברה את כל כללי הנאמנות של היוצר ליצירתו. חיים יבין היה אייקון רב שנים בתרבות הצפייה בטלוויזיה הציבורית בישראל ודמות עיתונאית חשובה בפני עצמה. עריקתו ונטישתו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נראתה לי בלתי מובנת.

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מגיש הטלוויזיה המיתולוגי חיים יבין בן 48 (משמאל) בחברת מעריצים צעירים. השני מימין הוא פרשן והיסטוריון השחייה דוד "סוחו" סיבור. התמונה צולמה במערכת "מבט" בקומה ג' בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1985. חיים יבין (בן 53 שלישי משמאל) מוביל תוכנית פוליטית בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן המונופול שלה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יורם רונן ז"ל, ח"כ עוזי ברעם, ישראל סגל ז"ל, ח"כ שבח ווייס, חיים יבין, אליעזר "גייזר" יערי, ורפיק חלבי. (באדיבות גב' רחל רונן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָבָר כזה לא יכול היה לקרות לעולם לשַדָּר החדשות האמריקני ווֹלטֶר קְרוֹנקָיְיט (Walter Cronkite) מגיש החדשות המִיתּוֹלוֹגִי רָב המוניטין שעשה קריירה ארוכה ומוצלחת ברשת CBS בה צמח, ומעולם לא נטש אותה. וולטר קרונקייט נחשב למופת שידור. הוא נשאר נאמן לרֶשֶת הטלוויזיה שלו עד סוף ימיו בה עיצֵב את דמותו וגם את דמותה. הוצעו לו משכורות עתק ע"י הרשתות המתחרות כדי שיערוק לשורותיהן, אך בניגוד לעמיתו הישראלי עמד בפיתוי. אני ראיתי בחיים יבין שגדל וצמח בטלוויזיה הישראלית הציבורית אקוויוולנט לווֹלטֶר קְרוֹנקַיְיט ומודל לחיקוי כמוהו. עד לחציית הקווים כשעבר לשידור המסחרי. לא עוד.

טקסט תמונה : זוהי דמותו הסמכותית והבלתי נשכחת של וולטר קרונקייט האציל בסופה של קריירה מפוארת ומזהירה ברשת הטלוויזיה האמריקנית CBS כמגיש חדשות במשך כארבעה עשורים, משנות ה- 50 ועד ראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. וולטר קרונקייט כמו האווארד קוסל היה מורה דרך לרבים מאתנו. הוא נשאר נאמן לרשת שלו כל חייו המקצועיים. מעולם לא נטש אותה. וולטר קרונקייט ז"ל מֵת ב- 2009 שבע ימים בן 93. (באדיבות CBS).                                                                                                                 

טקסט תמונה : 1969. חיים יבין (בן 37 בתמונה) בראשית הקריירה שלו מגיש את מהדורת החדשות "מבט". הוא נשא בתפקיד המגיש הראשי במשך כ- 40 שנה רצופות, 2008 – 1968 למעט שנה אחת ב- 1997 בה ניסה את כוחו בערוץ 2 המסחרי ונכשל. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עמדת ההגשה באולפן החדשות והספורט בטלוויזיה היא יוקרתית ומבוקשת . מאיישים אותה מעט מאוד גברים וגם מספר קטן של נשים. התחלופה במקצוע הקונקרטי הזה מִזערית. אפשר לספור את מגישי ומגישות "מבט" בתקופה של 40 שנה מאז 1968 על עשר אולי חמש עשרהה אצבעות. דַלְיָה מַזוֹר, כַּרְמִית גָיְא, ענת שָרָן, שַרִי רָז, ותקופה מסוימת גם אוֹרְלִי יָנִיב. בין הגברים בלטו חַיִים יָבִין, יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, ודניאל פאר ובתחילת עשור ה- 70 גם אריה אורגד. שִמְעוֹן טֶסְלֶר הגיש את "מבט שני". טוּבְיָה סָעַר ויוֹרָם רוֹנֵן הנחו את "מוקד". שלושה מגישים הגישו את מהדורת חדשות הלילה בשידור הציבור. יִצְחָק רוֹעֶה, עִמַנוּאֵל הַלְפֶּרִין, ודוד וויצטום. תמונה דומה שררה בשידורי הספורט. דן שילון היה הכוכב בהא הידיעה. שַדָּר ספורט ומַגִיש ספורט כמעט בלעדי עד 1974. אחריו העפיל למרקע הטלוויזיה יורם ארבל. כשיורם ארבל נטש את השידור הציבורי ב- 1990 עלה לגדולה מאיר איינשטיין ז"ל. באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת כיכבו בין תקופת דן שילון לזמנו של יורם ארבל שני מגישים נוספים אלכס גלעדי ועודד בן עמי. למגישות "מבט ספורט" ו- "משחק השבת" אורלי יניב, מרב מיכאלי, ואורית כסיף הייתה השפעה מינימאלית על העיתונאות בשידורי הספורט. שלושתן נעלמו ממרקע שידורי הספורט כ- לא היו. שום מגיש ו/או מגישה לא יכלו להתחרות עם הכריזמה הטלוויזיונית של חיים יבין, כפי ששום מגיש לא היה יכול להתחרות בכישרון הגשת הספורט של דן שילון בימים ההם. משהתמנה דן שילון להיות מנהל חטיבת החדשות בשנים 1977- 1974, הוא פיתח את מודל ההגשה בצמדים. גברים ונשים. הגברים תמיד פתחו את מהדורת "מבט". הנשים היו קרייניות נלוות. ברבות השנים התבררה עובדה מצערת. מגישות החדשות של הימים ההם היו נשים נאות ומוכשרות, בעלות קול רדיופוני ודיקציה משובחת, אך נעדרות השפעה על התפתחות שידורי הטלוויזיה ו- נעלמו בזו אחר זו. למעט דַלְיָה מַזוֹר. ההיעלמות הזאת סייעה להפוך את הופעתה של גְאוּלָה אֶבֶן בשמי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 1997 למזהירה ומטאורית. הייתה לה עוד תכונה חשובה. היא נלחמה על מקומה ולא הסכימה להיות נחמדה כלפי הבוסים שלה. היא הייתה פייטרית.

טקסט תמונה : שנות ה- 70 של המאה שעברה. גב' כרמית גיא מגישת חדשות מצוינת בטלוויזיה הישראלי הציבורית. היא נעלמה לחלוטין מהמרקע בתוך שנים ספורות. עורך "מבט" בימים ההם מיכה לימור העדיף את ענת שרן כקריינית חדשות פוטוגנית יותר על פני כרמית גיא עם הרווח בין השיניים. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. ענת שָרָן מגישת חדשות מצוינת בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות כישרונה והצלחתה נעלמה מהמרקע מוקדם מידי. (באדיבות ענת שרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. שָרִי רָז מגישת החדשות הראשונה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. למרות מצוינותה ו- כישרונה נדחקה מהגשת האירועים הפוליטיים על המרקע והפכה להיות כתבת תרבות. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אוֹרְלִי יָנִיב שימשה במשך שמונה שנים רצופות (1987 – 1979) יחדיו עם יורם ארבל חלון ראווה של שידורי הספורט. היא עשתה זאת במקביל לעבודתה כשדרנית ברדיו גלי צה"ל והייתה כוכבת וזוהרת על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית אך רחוקה מעיתונאות הספורט כרחוק מזרח ממערב. אורלי יניב חיפתה על חסרונה זה באמינותה כקריינית קורקטית ומקצוענית. בעשור ה- 80 של המאה הקודמת זה הספיק. ב- 1987 ביקשה את מנהל הטלוויזיה חיים יבין לשדרג את משכורתה באופן ניכר. היא טענה כי השכר שמשלמת לה רשות השידור הוא שכר עבדים ואיננו עומד בשום פרופורציה ליכולתה, כישרונה, ותפקידה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט. חיים יבין הלך להשתדל אצל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אך סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן סיכל את המהלך. שלושתם החזיקו בדעה משותפת כי הטלוויזיה המונופוליסטית תוכל להסתדר בקלוּת בלעדיה. היא לא כזאת כוכב. ב- 1987 הודיעה לי אורלי יניב כי כלה ונחרצה עמה להפסיק את עבודתה כמגישת טלוויזיה של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הדבר דלף חיש מהר לעיתונות. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית פורשת מגישה – כוכבת בסדר גודל של אורלי יניב מהבימה מרצונה היא, בנימוק של תשלום שכר נמוך מידי. היא נשכחה מייד.

טקסט מסמך : אוגוסט 1987. מתוך לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. העיתונות עוסקת בתנאי העסקתה ומשכורתה של אורלי יניב מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית . אורלי יניב התייחסה אל עצמה ככוכבת טלוויזיה. הנהלת הטלוויזיה ורשות השידור בראשות אורי פורת וחיים יבין לא חשבו כך. גם לא סמנכ"ל הכספים יוחנן צנגן . (באדיבות "להיטון").

טקסט מסמך : 1987. מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. כתבת העיתון "ידיעות אחרונות" רבקה נוימן וכתבת העיתון "חדשות" יעל אדמוני מפרסמות את דבר נטישתה של אורלי יניב את עבודתה כמגישה ראשית של תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות העיתונים "ידיעות אחרונות  ו- "חדשות").

טקסט מסמך : אוגוסט 1987. מתוך אוסף לקט עיתונות שאוספת לשכת הדוברות של רשות השידור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מגיב לתביעת השכר של מגישת תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' אורלי יניב. (באדיבות העיתון "מעריב").

yaniv arbel 1979טקסט תמונה : דצמבר 1979. אולפן "מבט ספורט" בקומה ב' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. תמונה היסטורית. אורלי יניב ויורם ארבל היוו במשך שנים רבות Team שידור נפלא בסטנדרט בינלאומי. הם הגישו והנחו את תוכניות הספורט בטלוויזיה בסוף שנות ה- 70 ומרבית שנות ה- 80 של המאה הקודמת, ברמה גבוהה וזוהרת. הציבור הזדהה עִמם. שניהם הפכו את "מבט ספורט" לאחת מספינות הדגל הראשיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא פחות חשוב מהם היה אלכס גלעדי הוגה הרעיון ומי שהיווה אף הוא עצמו ספינת דגל של אדם יחיד בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כאן נראים כאמור אורלי יניב ויורם ארבל באולפן "מבט ספורט" הישן (אולפן ב') בקומה השנייה של הטלוויזיה בסופה של 1979. תמונת ה- Rear Projection  המוקרנת בטכנולוגיה מיושנת ברקע של שני הקריינים עוסקת באליפות העולם בהתעמלות שנערכה ב- Port Worth בדאלאס – ארה"ב בימים ההם. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1979 החליט אלכס גלעדי לשָדרֵג את ההגשה באולפן תוכניות הספורט. הוא ביקש את ידה של אוֹרלי יָנִיב שדרנית בת 22 ברדיו גלי צה"ל והזמין אותה להגיש את "מבט ספורט" לצדו שללל יורם ארבל. הימים היו ימי המוֹנוֹפּוֹל. רק פָּנָס קֶסֶם אחד דָלָק במדינת ישראל ואורלי יניב לאא חשבהה פעמיים. היא נענתה מייד לאתגר שהציב לפניה אלכס גלעדי והתיישבה מול מצלמת הטלוויזיה באולפן. מיקי חיימוביץ' שהייתה אז נערה בת 17 בוודאי לא חלמה בחלום הכי וָורוֹד שלה שכעבור פחות מחצי יובל שנים, מישהו בערוץ 2 ואח"כ בערוץ 10 ייאות לשלם לה שכר שנתי בן רבע מיליון דולר על אותה העבודה שאורלי יניב הסכימה לבַצֵע בחינם (כמעט), על בסיס עובדת Free Lancer.

yanivטקסט תמונה : אורלי יניב (מימין) בראשית הקריירה שלה ב- 1980 כמגישה ראשית במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, יחדיו עם נערת הקארקטר הראשונה (מדפיסה במכונת כתיבה אלקטרונית הקרויה "Character Generator") בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית מירה הראל – יגן. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : המחצית הראשונה של שנות ה- 80 במאה שעברה. מגישת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית גב' דליה מזור. היחידה שנשארה עד הסוף. (באדיבות המגזין "כותרת ראשית" בעריכת העיתונאי נחום ברנע. הצילום הוא פרי יצירה של הצלם צ'יבי טיכמן).

טקסט תמונה : קיץ 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 31 שנים. שני המגישים דניאל פאר (מימין) ויעקב אחימאיר דקות אחדות לפני שידור "מבט". עומד בתווך מנהל חטיבת החדשות החדש יאיר שטרן מי שהתמנה ב- 1983 לתפקידו ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהיותה בת 25 בלבד, מונתה גְאוּלָה אֶבֶן ע"י מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי להיות יורשתו של חיים יבין ונבחרה למגישה הבלעדית של מהדורת החדשות המרכזית "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנכ"ל רשות השידור מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל האמינו בה וברפיק חלבי ותמכו במינוי הטבעי והיוקרתי. חידוש עצום ששום אישה לא זכתה לוֹ עד אז באף ערוץ טלוויזיה בישראל. מיקי חיימוביץ' הגישה את החדשות בערוץ 2 בזוּג עם יעקב אֵיילון. שנים אח"כ חברה יוֹנִית לֵוי לגָדִי סוּקֶנִיק בהגשת החדשות בערוץ 2 לאחר שהזוג הנוצֵץ מיקי חַיְימוֹבִיץ' ויעקב אֵיילוֹן נדד לערוץ 10. גְאוּלָה אֶבֶן בניגוד לשתיהן הגישה לבדה את מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ הציבורי. המסך היה רק שלה. הישג מפליג חסר תקדים בנוף התקשורתי של מדינת ישראל של אשת טלוויזיה כה עוּלַת ימים. היום מרוֹם גילי אוֹטוֹטוֹ 80 אני סבור שרק אישיות בסדר גודל של מוטי קירשנבאום ז"ל, מנכ"ל הגון וישר בעל ניסיון והשראה שזכה לאמון הציבור, היה מסוגל ליטול אחריות מהסוג הזה על כתפיו. גְאוּלָה אֶבֶן הוכיחה את עצמה מייד. היא הייתה ללא ספק כישרון טלוויזיוני שלא תמיד מצוי במקומותינו. ואם כן לעתים נדירות. כפי שיתברר זה לא עזר לה.

יום שני – 29 בספטמבר 1997 היה תאריך היסטורי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו עֶרֶב ערכה חטיבת החדשות שלה מסיבת פרידה לחיים יבין בבית "הגָלֶרְיָה הלְבָנָה" בירושלים. המגיש הנערץ ורב המוניטין החליט להתגרש מהשידור הציבורי בתום שלושים שנות עבודה ולערוֹק לחברת "קֶשֶת" בערוץ 2 כדי לעשות לביתו. מסיבת הפרידה הזאת בהשתתפות כ- 120 אנשים הייתה באותה שעה גם שִיר הַלֵל ל- גְאוּלָה אֶבֶן בת 25 שמונתה למגישה הראשית של "מבט" במקומו של המגיש המיתולוגי, ברוּח המילים של שירו המפורסם של יְהוּדָה פּוֹלִיקֶר, "לכל סיום יש התחלה חדשה". האֵירוע החגיגי הוסרט ותּוֹעַד ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כ- Item ל- "מבט". הכתב שהנציח את פרידתוו של חַיִים יָבִין בתום שנות דוֹר מהטלוויזיה הציבורית ורשות השידור, היה צעיר הכתבים מר כרמלל לוצאטי. בין כַּרְמֶל לוּצָאטִי לחיים יבין הפרידו 35 (שלושים וחמש) שנים. הוא היה העיתונאי האחרון שהגיע לחטיבת החדשות בעידן חַיִים יָבִין (כַּרְמֶל לוּצַאטִי עובד היום בערוץ 2). "מיציתי את עצמי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור", הכריז פעם חַיִים יָבִין והוסיף, "עכשיו אוּכַל לעשות גם לבֵיתִי אצל אורי שנער". כאילו שבטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא עבד בחינם. בהיותי מנהל מחלקת הספורט הוזמנתי ליטול חלק במסיבת הפרידה מהמגיש המפורסם. הוועדה המארגנת ביקשה ממני לומר כמה מילים לכבודו של הפורש. סירבתי. לא רציתי לדבֵּר וגם לא להשתתף בחגיגה שנראתה לי שאפתנית וגרוע ממנה בעלת חזוּת מלאכותית. בתמונות כתבת הפרידה שנערכה בבית ה- "גלריה הלבנה" בירושלים ושודרה במהדורת "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, נראה חיים יבין מחבק את יורשתו הצעירה גְאוּלָה אֶבֶן ומצהיר סופרלטיבים מעֵין סֶרֶנָדַת אהבה לעברה של המגישה המחוננת והמראיינת העירנית והסקרנית. כך אמר חיים יבין בגִיל : "גְאוּלָה אֶבֶן אני בטוח שיש לך את זה, אני בטוח שתעשי את הג'וב בצורה יוצאת מן הכלל, רק תלכי בדרכך, שנסי את מותנייך ותצליחי בזה, אני בטוח, אני אחזיק לך אצבעות !". לאחר שסיים את חיבוקיו עם היורשת הוסיף ואמר זָחוּח למיקרופון הפתוח עוד כמה מילים : "למה אני לא עוזב כל יום ? איזה יפהפייה !". גב' גְאוּלָה אֶבֶן הייתה באמת באותם הימים עיתונאית מרשימה, בעלת יושרה, מוכשרת, וגם ויפת תואר. היא העריכה את חַיִים יָבִין המבוגר ממנה בארבעים שנה ואת המסורת שהנחיל בסביבת מיקרופון והמסך ואת מורשתו המקצועית. היא רחשה לו כבוד. הוא חיים יבין הפך זה מכבר לדמות טלוויזיונית מיוחדת ומורה דרך לרבים מבינינו. גְאוּלָה אֶבֶן חיבקה אותו בתום ובהערצה גלויה, ונישקה אותו כאילו הייתה בִּתּוֹ ותלמידתו בעת ובעונה אחת.

טקסט תמונה :  29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. חיים יבין (בן 65) עוזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בדרכו לערוץ 2 המסחרי. הוא וגאולה אבן (בת 25) יורשתו על כֵּס "מבט" מפרגנים האחד לשני בחיבוקים ונשיקות ונפרדים בהערכה רבה איש מרעהו. לאחר כמה חודשים שב חיים יבין לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולא עשה שום חשבון לגאולה אבן. הוא תבע לעצמו מחדש את ליטרת הבשר ואת כס "מבט" וגם קיבל אותו ממנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת. גאולה אבן הודחה. עד עצם היום הזה גאולה אבן איננה מדברת עִמוֹ. היא צודקת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. גאולה אבן (בת 25) וחיים יבין (בן 65) בערבו של יום שלישי – 29 בספטמבר 1997 ב- "גלריה הלבנה" בירושלים במסיבת הפרידה מהמגיש המיתולוגי בדרכו לערוץ 2 המסחרי העשיר לאחר שירות בן 30 שנה בשידור הציבורי. התמונה דומה לפרידת אָב מבִּתּוֹ ו/או בַּת מאָבִיה. כל ניסוח טוב.(באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. פרידה מלאת חיוכים שהסתיימה בריב וסכסוך גדול. ה- Environment  ליד מרקע הטלוויזיה והמיקרופון באשר הם, רוויה תביעות, תובענית, ורצופה קנאות. היא מחסלת לעיתים כל חֲבֵרוּת, ידידות, או כל בְּרִית אָחִים אחרת. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למחרת, ביום שלישי בערב – 30 בספטמבר 1997, יום אחד לפני עֶרֶב ראש השנה תשנ"ח, הגיש חיים יבין בפעם האחרונה את מהדורת "מבט" לפני שעבר לערוץ 2 המסחרי. מערכת "מבט" ערכה לו טקס פרידה על מסך הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1. מעולם לא נראו תמונות כאלה על המִרקע הציבורי בטרם ירד המסך על המגיש המיתולוגי. זאת הייתה פרידה משווקת, ראוותנית, ואפופה יחסי ציבור. Grand Finale אמיתית. בחדר הבקרה של אולפן א' מרכז העצבים של השידור שהו בכירי החטיבה ובראשם המנהל רפיק חלבי והמפיק שלו אמנון ברקאי. כשהעביר חיים יבין כהרגלו את רשות הדיבור לחזאית מזג האוויר שָרוֹן ווכסלר ציפה לו חזיון מפתיע. גאולה אֶבֶן עלתה "לאוויר" מעמדת שידור מבודדת בלתי נראית במקומה של החזאית, ונשאה טקסט פרידה מפתיע לאביר החדשות הפורש חיים יבין. היא לבשה זָ'קֶט בצבע בֶּז' כהה, הרכיבה משקפיים, ונראתה זוהרת מאוד. מעשה ההפתעה נעשה על פי תכנון מוקדם של עורך המהדורה נתן גוטמן (היום כתב עיתון "הָאָרֶץ" בארה"ב) והמפיק אמנון ברקאי (מפיק ראשי היום בערוץ 10). הבימאית באולפן השידור שהריצה את מהדורת "מבט" הייתה שרה מלכה – אסייג. הבימאית חצתה את המסך לשניים (Split Screen) בו נגלו הפורש והיורשת ב- Close up יחדיו ובמשותף קבל עם ועדה לצופי הטלוויזיה במדינת ישרא. גב' רחל יוסף המלבישה של מגישי החדשות והספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאגה להלביש את חיים יבין בז'קט באותו הצבע כשל גאולה אבן, בֶּז' אבל בהיר. גאולה אבן פנתה נרגשת למגיש החדשות המיתולוגי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולנוכח מאות אלפי צופים נאמנים למהדורת "מבט", אמרה לוֹ, כלהלן : "עוד מעט חיים אתה תעביר לשרון ווכסלר בפעם האחרונה. זה עדיין לא התחזית. אני יודעת שלא רצית מסיבת פרידה מעל המִרְקָע, ולא נעשה לך מסיבת פרידה. אבל רציתי בשם כל חטיבת החדשות, חיים, להודות לך מאוד על עשרות השנים היפות שלך כאן בערוץ וגם לומר לך שלמרות שאתה עוזב, אתה כאן הראשון ותמיד תהיה מזוהה עם הערוץ הראשון. באמת בלתי אפשרי לסכם את כל מה שעשית כאן את כל העבודה העיתונאית שלך בדקה – שתי דקות, וגם לא בשעה, אבל ביקשנו מהכתב שהגיע אחרון למערכת שלנו, כרמל לוצאטי, להכין כתבה עליך חיים, המגיש הראשון של "מבט". הנה היא.

טקסט תמונה : 30 בספטמבר 1997. אולפן הטלוויזיה בירושלים. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. מהדורת "מבט" האחרונה של חיים יבין לפני פרישתו לערוץ 2. Split Screen היסטורי. גאולה אבן (אישיות טלוויזיונית משכמה ומעלה) מכינה למגיש המיתולוגי אמבוש ממלכתי על מסך הטלוויזיה ומרעיפה עליו שפע של מחמאות לפני מעברו לערוץ 2. חיים יבין איננו מסתיר את שביעות רצונו. כעבור כמה חודשים שב לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ותבע לעצמו מחדש את כֵּס "מבט". הוא לא עשה שום חשבון ליורשתו. מאז גאולה אבן איננה מדברת אִתּוֹ. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בכתבה שנכנסה לשידור בליין אפ של "מבט" נִראו ציוני דרך חשובים בקריירה הארוכה של חיים יבין כקריין חדשות ברדיו ובטלוויזיה מאז 1968. הכתבה דיווחה כמובן גם על האווירה ה- חמה ששררה במסיבת הפרידה בה נראים אנשי חטיבת החדשות, נשים וגברים, כמעט סוגדים בחיבוקים ונשיקות למגיש שנוטֵש את השידור הציבורי והולך לעשות לביתו. חיים יבין (היום בן 85) היה פיגורה מוערכת במערכת חטיבת החדשות ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1968. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 49 (ארבעים ותשע) שנים. חיים יבין (בן 36, בתמונה) מגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה (בשחור / לבן) ביולי 1968 מאולפן הטלוויזיה בירושלים. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל נטל את המיקרופון במסיבת הפרידה ופנה לחיים יבין : "כל פרידה היא קשה, אבל זה רגע בהחלט מיוחד, משוּם שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר", והוסיף, "חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב !". מוטי קירשנבאום שוב צדק. חיים יבין רק מִלְמֵל, "…נכון, נכון…" (!). הוא היה מאוד נרגש ומתוח, אך שבע רצון מהכבוד והיוקרה שחלקו לו אנשי חטיבת החדשות. רבים מהם היו תלמידיו בעבר.

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בן 58 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65 (מימין). מוטי קירשנבאום ז"ל בלשונו המיוחדת בֵּירָךְ וגם הזהיר את האיש המזוהה ביותר מכל דמות טלוויזיונית אחרת עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית : "חיים יבין תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי". מוטי קירשנבאום היה בעניין הזה נביא. חיים יבין עזב את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 כשהוא חובש כתר מלכות. כעבור חודשים ספורים בלבד שב לפתע ללא כל הודעה מוקדמת מערוץ 2 לערוץ 1 חבול וללא הכתר. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לא וויתר על הזכות להיפרד מהמגיש הוותיק, הפופולארי, והאָהוּב. "חיים אני רוצה להודות לך ולברך אותך בהצלחה. אני בטוח שנמשיך להיות ידידים גם הלאה הרבה שנים למרות שהדרכים נפרדות קצת. כל טוב ובהצלחה !", אמר. יאיר שטרן אפילו לא הספיק להניח את המיקרופון מפני שמִיהֵר להתחבק עם המגיש הנודע ביותר בתעשיית הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה  : 29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בן 55 (משמאל) נפרד מחיים יבין בן 65. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בן 56 נפרד אז לפני חמש עשרה שנים בחיבוק עז מחיים יבין. את כֵּס "מבט" הריק ייעד והבטיח יאיר שטרן לגאולה אבן. הייתה תחושה שהפרידה מחיים יבין היא פרידת נצח. המיקרופון החוצץ בין שני האישים היה עד לפרידה המתחוללת והקליט את טקסט הפרידה. חיים יבין חזר כעבור כמה חודשים מוקדם מהצפוי לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מוכה וחבול לאחר הפרידה המסוקרת הזאת בבית "הגלריה הלבנה". מישהו בדרג העליון של רשות השידור תבע למענו מחדש את כס "מבט". מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל החדשות שלו רפיק חלבי לא יצאו להגן בגופם על גב' גאולה אבן שהייתה פרי מינוי שלהם עצמם. הם נכנעו ו- וויתרו. מנהיגות דגולה לא הייתה כאן. יאיר שטרן ורפיק חלבי הצטיירו כמנהלים שחוחים נמוכי קומה. היי רגע אחד. מה היה להם כל כך קשה לומר לחיים יבין ששב לשידור הציבורי כשזנבו מקופל בין רגליו, "…שב בשקט…עכשיו גאולה אבן היא המגישה הראשית שלנו…". אולם שני הפחדנים שתקו.

טקסט תמונה :  29 בספטמבר 1997. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שני עשורים של שנים. בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי מברך את חיים יבין בדרכו לעשות לביתו בערוץ 2 המסחרי. רפיק חלבי נמנה בתוקף תפקידו בספטמבר 1997 על קבוצת הממנים את גאולה אבן ליורשתו של חיים יבין, אך גם הוא לא היה אמיץ דיו ולא הקים חומת מגן בשעת הצורך סביבה. חיים יבין חזר ב- 1998 לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור החדש – ישן אורי פורת הדיח מכס "מבט" את גאולה אבן והושיב עליו מחדש את חיים יבין. (באדיבות ערוץ 1. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כשהסתיימה הקרנת הכתבה העלתה בימאית הטלוויזיה שרה מלכה שביימה אז את "מבט" שוב את גאולה אֶבֶן הישובה באולפן לאוויר. היורשת סיכמה את הפרידה המתקתקה, ואמרה לוֹ לחיים יבין, כהאי לישנא : "עכשיו חיים גם אני מתרגשת. אנחנו מאוד אוהבים אותך. תודה ובהצלחה מכולנו !" (מילה במילה). חיים יבין לא הסתיר את התרגשותו אך נשאר Cool. הוא שלף מהשרוול בחיוך את ה- "Back Announcement" המפורסם שלוֹ, וכה השיב ליורשתו : "תודה לך גְאוּלָה…אמבוש אמיתי…!", אמר. הוא הצטיין בהערות אגב בשידורי חדשות ובמינונן ועשה את זה בשארם וקסם אישי רב ומיוחד. בזה לא היו לו מתחרים. לאחר ששָרוֹן וֶוכְּסְלֶר סיימה לסקור את תחזית מזג האוויר שלה לקראת השנה החדשה ואיחלה אף היא הצלחה לחַיִים יָבִין, נפרד מגיש הטלוויזיה המפורסם ביותר במדינת ישראל מצופיו ומחבריו לעבודה, וכמובן לא שכח להזכיר שוב את אהבתו הרבה ליורשתו על כֵּס "מבט" : "תודה לך שרון ווכסלר, אם כן עד כאן מהדורת "מבט" האחרונה לשנה זוֹ, ומילה אישית שלי בכל זאת. אני נפרד מכם זמנית לאחר שלושים שנות שירוּת שעשיתי בתפקידים שונים בערוץ הראשון. תודה לאלה מכם שהיו אִתִּי לאורך כל התקופה. הצלחה רבה לממשיכת דרכי גאולה אבן. כמו שראיתם אני מאוהב בה. ולחבריי לדרך השידור הציבורי, ולכם הצופים ערב טוב ושנה טובה, ולהתראות אחרי החגים. שלום !". לטקסט שאמר חיים יבין הייתה וויזואליה ברורה. זה נראה כפרידה ממושכת אולי פרידת נֶצַח ממגיש ושַדָּר חדשות דָגוּל. חיים יבין נדד לערוץ 2 המסחרי, אבל הפלא ופלא הטלוויזיה הישראלית הציבורית לא קרסה ב- 1997 בלעדיו. את הטלוויזיה עושים תכנים מעניינים ולא מגישי התכנים. טובים ורהוטים ככל שיהיו. זהו חוֹק ברזל בתעשייה הזאת. מוטי קירשנבאום ז"ל איננו רהוט קריינות כמו חַיִים יָבִין אבל האינפורמציה שהוא מביא מהשטח מנצחת כל מגיש. הוא הוכיח זאת שוב ושוב מידֵי ערב גם בתוכנית ההיא בהשתתפותו והגשתו, "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10, למרות הגשתו המסורבלת, שפת גופו הכבדה, ותנועות ידיו כשל ספורטאי – מתעמל על המִרְקָע. כבעל ניסיון רב בהגשה בטלוויזיה העריך מאוד את יכולתה של  גְאוּלָה אֶבֶן. "נבחרה לי יורשת מצוינת", הדגיש שוב ושוב בכל הזדמנות ובגאווה, כשהוא לא מֵסיר את עיניו מהיוֹרֶשֶת היפה והמוכשרת.

 yavin 3טקסט תמונה : 1987 / 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 (שלושים) שנים. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, חיים יבין (מימין) באולפן "מבט" (אולפן ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים) עם שני המגישים דניאל פאר (במרכז) ויעקב אחימאיר משמאל). (באדיבות יאיר שטרן ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חַיִים יָבִין הלך וגְאוּלָה אֶבֶן התיישבה על הכֵּס. להפתעת הכל, הרייטינג לא פחת והגְרָף לא ירד. תעשיית הטלוויזיה מייצרת אומנם מותגים וכוכבי שידור ואח"כ מטפחת אותם ומשלמת להם ללא שום הצדקה הון עתק, אך שוב הוכח בפעם המי יודע כמה כי לא המגישים קובעים את שיעור הרייטינג אלא המערכת העיתונאית שניצבת מאחוריהם. "מערכת "מבט" בעת ההיא בראשות מנהלה רפיק חלבי והמפיק הראשי שלה אמנון ברקאי הייתה עדיין מוכשרת דייה כדי לייצר מידי ערב בימים ההם רייטינג בגובה של יותר מ- % 20 וגם מפני שקיבלה את המשענת הדרושה ממנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. כזכור, במסיבת הפרידה החגיגית שערכה חטיבת החדשות ב- 29 בספטמבר 1997 לחיים יבין הפורש לערוץ 2 (כדי לעשות לביתו) נטל מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (אחד האנשים הכי עתירי ידע והכי הגיוניים שאיישו את תקשורת ההמונים של מדינת ישראל) את המיקרופון ופנה למגיש הנערץ ואמר כלהלן : "כל פרידה היא קשה אבל זה רגע בהחלט מיוחד משום שחיים יבין מזוהה עם רשות השידור כמעט יותר מכל אדם אחר", והוסיף, "חיים תסתכל טוב באנשים האלה סביבך, בערוץ 2 זה קהל אחר לגמרי, תסתכל טוב!". מוטי קירשנבאום כרגיל שוּב צָדָק. חיים יבין רק מִלְמֵל ואישר את הטקסט שאמר מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל רק לפני כמה שניות, "…נכון – נכון…". הוא היה מאוד נרגש ומתוח ושבע רצון מהכבוד שחלקו לו פקודיו לשעבר.

בקיץ 1998 לאחר שהות בת חודשים ספורים בערוץ 2 חזר חיים יבין במפתיע לשורות ערוץ הציבורי. הוא לא עשה שום חַיִל בערוץ 2 ושָב לכוּר מחצבתו. מוטי קירשנבאום כבר לא היה ברשות השידור. המנכ"ל החדש אורי פורת לא היסס ולא חשב פעמיים. הוא הדיח את גאולה אבן מכֵּס "מבט" והציב במקומה את המגיש הוותיק חיים יבין. חיים יבין עשה מעשה שלא ציפו ממנו שייעשה (אם כי בסביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה הכל מותר וכשר). חלף זמן קצר מאז אמר מה שאמר בזכות שיעור קומתה של גאולה אֶבֶן כמגישת טלוויזיה ועכשיו התיישב על הכיסא שלה ללא אומֵר ובלי חשבון. סביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה אפופת אווירת אגו ומשכרת כמו סַם. מהר מאוד התברר לחיים יבין שהוא איננו יכול להפסיק לצרוך את סַם ההגשה הזה שהיה מנת חלקו כל כך הרבה שנים. בשלבי התחקיר של כתיבת הספר נפגשתי ב- 2005 עם חיים יבין במלון "דָן אַכַּדְיָה" בהרצליה פיתוח לשיחה ארוכה. על כוס קפה הוא שַח לי כלהלן : "…גאולה אבן לא מדברת אתי…". מייד השבתי לו : "…ברור, בצדק, עשית כלפיה מעשה בוגדנות מכוער שלא ייעשה…". שני האישים יאיר שטרן ורפיק חלבי שהושיבו את גאולה אֶבֶן על כס "מבט" התבוננו בנעשה מהצד, נדו בראשם אך לא התערבו. הם לא הגישו את התפטרותם למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בשל פרשת ההדחה המסריחה של גאולה אבן. שניהם לא הסכימו לעריפת ראשים. ראשיהם שלהם.

הספר עב הכרס בן 10000 (רבבה) עמודים, "למילים יש וויזואליה משלהן", מסביר ומתאר בפרוטרוט את ההיסטוריה של השאפתנות חסרת המעצורים השוררת בסביבת המיקרופון ומסך הטלוויזיה. Environment פרובלמטי רווי יצרים מקדמת דנה. ההגשה וההנחיה אינם הדברים החשובים ביותר בתעשיית הטלוויזיה אך הם נתפשים כתפקידים היוקרתיים ביותר. את הרייטינג מייצרת המערכת והבוס העומד בראשה, אך רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם משלמות את המשכורות הגבוהות ביותר לשדרנים והמגישים שלהן.

ובכן, זה היה מדהים ומפתיע כאחד. מדהים ומפתיע, מפני שאיש לא תיאר לעצמו שבתוך זמן קצר כל כך תהפוך פרידת הַנֶצַח מחיים יבין חתן פרס ישראל לטלוויזיה לכישלון מסחרי חרוץ בערוץ 2 המסחרי, ו- מעסיקתו חברת "קֶשֶת" והמנכ"ל שלה אורי שנער יבחרו שלא לחדֵש את החוזה עמו. כשזה לפתע קרה, הטיל מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל מייד לאחר מינויו באפריל 1998, גַלגַל הצלה לעברו של המִיתּוֹס הטובע, ואִפשֵר לוֹ לשרוד ו- להינצל, ולעלות מחדש על ספינת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כדי לרֶשֶת בחזרה את יורשתו בערוץ 1. מהלך טלוויזיוני מדהים בלתי צפוי וגם מכוער. אורי פורת לא היסֵס. הוא מִיהֵר לבַטֵל את המינוי הציבורי שהעניקו מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ורפיק חלבי לגְאוּלָה אֶבֶן כמגישה ראשית של "מבט". מוטי קירשנבאום כבר לא היה שָם כדי להַגֵן על גאולה אבן וגם חיים יבין התעלם ו- שכח מה אמר לה ומה הבטיח לה רק לפני חודשים אחדים כשכינה אותה את גאולה אבן בת 25, "יוֹרָשְתּוֹ". "נבחרה לי יורשת מצוינת"הצהיר בפרהסיה לעיני כל. זה היה מדהים אולם זאת הייתה האמת לאמיתה. חיים יבין הבריז ב- קיץ 1998 לגאולה אבן בצורה הבוטה ביותר. מדהימה לא פחות הייתה העובדה ש- שני הבוסים האחרים של גְאוּלָה אֶבֶן שהחזיקו עדיין בתפקידם, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, מילאו עכשיו פיהם מים. הם לא רק שתקו. שניהם התנהגו כעסקנים ולא כמנהיגי שידור. הם לא עשו את מה שאנוכי ציפיתי מהם שיעשו. הם לא התייצבו בגופם לגונן עליה על גאולה אבן מפני שובו הבלתי צפוי של חיים יבין. הסכמתו של חיים יבין לשוּב לכֵּס "מבט" על חשבון הדחתה של גְאוּלָה אֶבֶן שברה את כל מוסכמות ההגינוּת וההוֹגנוּת. לפתע נשכחו כל המילים היפות שאמר המגיש הפורש רק לפני זמן קצר בשִבְחָה של המגישה הצעירה בעֵת שנפרד ממנה ומהטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההגשה על מסך הטלוויזיה נתפשת כְּ- סַם (!). לכֵן חיים יבין לא יכול היה להפסיק לצְרוֹךְ אותו (!). טוֹל ממנו את הסַם – כאילו נטלת את חייו. הוא לא רצה למות בגיל 66. זאת הסיבה שלא עשה שום חשבון ליורשתו שכה הִילֵל אותה רק לפני כמה חודשים. חיים יבין המבוגר מגְאוּלָה אֶבֶן ב- 40 שנה לא וִויתֵּר למגישה הצעירה על עמדת השידור היוקרתית של מגיש "מבט". האיש שעתידו היה כבר מאחוריו הרוויח מחדש את כֵּס "מבט" אך אבדה לוֹ יוּקרתו כמנהיג ומתווה דרך בתוך חטיבת החדשות ובשורות השידור הציבורי. הוא פשוט הפר את הבטחתו וניפץ לרסיסים את דבריו ואת טקס ההשבעה של גאולה אבן ליורשתו. מדהים. אם נחשָב אֵי פעם למנהיג שידור בעל השפעה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, עורך וקובע סדר יום טלוויזיוני, ומתכנן אג'נדה שהכול נוהים אחריו ומאמינים לו ובו – הרי שהזכות הגדולה הזאת אבדה לוֹ. הוא היה עכשיו קריין טקסטים בלבד חסר סמכות עריכה והתערבות ב- תכנים. חיים יבין עשה מעשה עלוב ו- מכוער לגאולה אבן. אורי לוי מעורכי מהדורות "מבט" בימיםם ההם (לאחר שנדחק על ידי לשולי השידורים הישירים בארץ ובעולם של חטיבת הספורט בפיקודי,, וקידומו של מאיר איינשטיין ז"ל לקדמת חלון הראווה של שידורי הספורט שלי), אמר לי אז את המשפטים האלה כהאי לישנא : "יואש אלרואי, תדע לך זה לא אותו חיים יבין שהכרנו כולנו. הוא כבוי ונוטה להתבלבל. הוא לא מתערב. הוא בא למערכת, עובר על הטקסטים, יורד לחדר האיפור, מגיע לאולפן א' קורא את הטקסטים ובסיום המהדורה חוזר לביתו בתל אביב. נכון משלמים לו על זה היטב, אך זה לא זה".

ציבור הצופים איננו מעורה בנעשה בחדרי החדרים של תעשיית הטלוויזיה. הוא רואה ב- Anchorman (מגיש החדשות הראשי בטלוויזיה) כמי שניצב בפסגת הפירמידה של השידור והאיש שקובע את "ליין אפ" המהדורה ואת תכניה, ומשמש בעצם עורכה הראשי. הדבר איננו כך. עם שובו לכור מחצבתו ב- 1998 היה חיים יבין דמות שונה לחלוטין מאלו של שני מגישי רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, רבי המוניטין, ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט ודֶן רָאתֶּ'ר. הם היו ה- Anchorman של מהדורת החדשות הארצית היומית של CBS בארה"ב וגם שותפים מלאים בעריכתן. כשחזר חיים יבין ב- 1998 לערוץ 1 מערוץ 2 והוא בן 66, עבר מטמורפוזה הפוכה. הוא הפך לקריין טקסטים בלבד. חיים יבין לא השתתף עוד בעריכה פעילה של מהדורת החדשות הארצית אותה קריין במשך ארבעה עשורים. אף על פי כן הצופים בני דורו לא נטשו אותו. בעיניהם הוא נותר קריין מרשים בעל סמכות וקוֹל איתן. "דוריאן גריי" של חטיבת החדשות. נטישתו את השידור הציבורי וחזרתו המפתיעה למקום אותו עזב נראתה לרבים לפתע ב- 1998 כמעין צעד של שכיר חֶרֶב עשיר יותר מאשר פסיעה של אדם מן השורה, איש הנוֹהֶה אחרי עוד כמה שקלים לכיסו. לרוע מזלו הוא לא היה חַד כבעבר. הרבה דברים השתנו. הוא נטה להתבלבל ולשגות מעת לעת. שיני הזמן נגסו גם בו. קריירה הקריינות וההגשה של חַיִים יָבִין את "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשך ארבעים שנה, מאז 1968 ועד 2008 הייתה מפוצלת. חַיִים יָבִין זכור כמי שהגיש את מהדורת "מבט" הראשונה בהיסטוריה ביולי 1968. מעטים זוכרים כי דן שילון (בן 77 היום בעת מחקר וכתיבת הפוסט הקונקרטי מס' 684) הגיש את השנייה. ב- 1970 מינה מנכ"ל רשות השידור את חַיִים יָבִין לכתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון ושלח אותו לבירה האמריקנית לפרק זמן של שלוש שנים. בשלוש שנות היעדרותו מישראל בשנים 1973 – 1970, קמו לחַיִים יָבִין מתחרים רבים על המסך : אַרְיֵה אוֹרְגָד, שִמְעוֹן טֶסְלֶר ז"ל, טוּבְיָה סָעַר, יָאִיר אַלוֹנִי, וגם דָן שִילוֹן.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" אריה אורגד בעל קול רדיופוני משופר ודיקציה מושלמת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1974. מגיש "מבט" יאיר אלוני .(באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  ראשית שנות ה- 70 במאה שעברה. מגיש "מבט" טוביה סער. (באדיבות יוסף "פונצי הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 70 במאה הקודמת. מגיש "מבט" שמעון  טסלר ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אוגוסט 1968. דן שילון מגיש את מהדורת "מבט" השנייה בהיסטוריה. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יוני 1982. השדרנית דליה מזור. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1974 מינה מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן את דָן שִילוֹן למנהל חטיבת החדשות. דן שילון הציב את חיים יבין כמגיש ראשי של "מבט" וגם כסגנו בניהול החטיבה. דן שילון בנה זוגות מגישים וגם זוגות מעורבים גבר ואישה, אך חַיִים יָבִין האפיל על כולם.

טקסט תמונה : 1975. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 42 שנים. אולפן "מבט" בקומה ב' של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. צמד המגישים הם חיים יבין (במרכז) ואריה אורגד (משמאל). אלימלך רם ז"ל (מימין) הוא הכתב המדיני של חטיבת החדשות. מאחור מוקרנת תמונתו של אריאל 'אריק שרון באמצעות טכנולוגיה טלוויזיונית מיושנת של מקרן אחורי (Rear Projection). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חַיִים יָבִין קנה את עולמו ביום שלישי – 17 במאי 1977 במשדר הבחירות לכנסת ה- 9 בהן הביס הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך בראשות שמעון פרס (על פי תוצאות מדגם הטלוויזיה). בעשר בערב הכריז המגיש הפופולארי חיים יבין את הכרזתו רבת המוניטין בת שלוש מילים, "גבירותיי ורבותיי – מהפך !". המילה "מהפך" לא הייתה שגורה אז כלל בשפה העברית. זאת הייתה המצאה ורעיון שהבזיק אצל חיים יבין. הוא היה האיש הראשון שהשתמש בה ועורר אז התפעלות עצומה בציבור. מעֵין מחדש השפה העברית בטלוויזיה.

טקסט תמונה : יום שלישי – 17 במאי 1977. 21.55 בערב. חיים יבין (משמאל) דקות ספורות לפני הכרזתו המפורסמת, "גבירותיי ורבותיי מהפך". מימין, הסטטיסטיקאי ומומחה הסקרים ד"ר חנוך סמית. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנובמבר 1977 התמנה חיים יבין למנהל חטיבת החדשות במקומו של דן שילון ושוב ירד מהמסך לתקופה של שלוש שנים. ב- 1981 שב למסך. ב- 1986 מינה אותו מנכ"ל רשות השידור למנהל הטלוויזיה שוב לתקופה של שלוש שנים. הוא שוב ירד מהמרקע אם כי המשיך להגיש תקופה מסוימת את מגזין "יומן השבוע" בעריכתה של גב' יָעֵל חֵן. באותן השנים נוספו למהדורת "מבט" עוד מגישים בדמותם של יַעֲקב אֲחִימֵאִיר, דָנִיאֵל פְּאֵר, מְנַשֶה רָז, עַמוֹס אַרְבֵּל, שַרִי רָז, דַלְיָה מַזוֹר, וגם אוֹרְלִי יָנִיב. אך חַיִים יָבִין נשאר המגיש הבולט מבין כולם, גברים ונשים כאחד.

טקסט תמונה : קיץ 1986. מימין, חיים יבין מנהל הטלוויזיה (בשנים 1989 – 1986), צמד המגישים דניאל פאר ויעקב אחימאיר ובתווך יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

החל מ- 1990 הפך חַיִים יָבִין למגיש האולטימטיבי ובר סמכה של "מבט". הוא הגיש חמש פעמים בשבוע את המהדורה הארצית לבדו. יופיו, האסתטיות שלו, ונוכחותו הכריזמטית מול פני מצלמת האולפן זיהו את "מבט" לצופים יותר מכל מגיש אחר בתולדות הטלוויזיה הציבורית. חיים יביןן הופיע בסלון ביתנו במשך כארבעים שנה מאז 1968 ועד 2008, כ- 9000 (תשעת אלפים)) פעמים. הציבור שאוהב להצמיד תארים לאליליו כינה אותו "מַר טלוויזיה". אין ספק שחַיִים יָבִין הוא מגיש, קריין, ושָדְרַן חדשות מזַן נדיר. מהדרגה העליונה ביותר. גם בסטנדרט בינלאומי. אך אישיותו כפולת פנים. הוא משדר כריזמה ואמינוּת כשהוא ניצב מול המצלמה ומאבד במפתיע חלק מזה כשהוא פוסע מאחוריה. יכולת הניהול שלו מעולם לא התקרבה למנהיגות הטבעית שחוננו בה דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום. לא בטוח שמינויו למנהל הטלוויזיה ב- 1986 בקדנציה הראשונה של אורי פורת הייתה אומנם יצירת פאר. מירב כוחו היה בהופעתו על המרקע ובאחיזת המיקרופון. יותר מישיבתו על כֵּס ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גם ווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronkite) המגיש האלמותי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לא הפך למנהלה. מגיש דגול איננו בהכרח מנהל דגול. זוהי טרגדיה ציבורית שאישים כל כך מוכשרים והגונים כמו דָן שִילוֹן ואַלֶכְּס גִלְעָדִי מעולם לא הגיעו לפסגת המנהיגות של השידור הממלכתי – ציבורי במדינת ישראל.

מוטי קירשנבאום ז"ל אמר לי פעם בשפתו השנונה : "הלווייתו של חיים יבין חייבת לצאת מבניין הטלוויזיה הישראלית של ערוץ 1  ברוממה בירושלים", והתכוון שהמגיש הוותיק שנולד ברשות השידור הממלכתית  צריך לסיים שם את חייו (המקצועיים)". מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאּום הכיר בגדולתו המקצועית הייחודית של חַיִים יָבִין כמגיש חדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. כשהתמנה ב- 1993 למנכ"ל רשות השידור חשש מבריחת כוכבי השידור של הערוץ הציבורי ובראשם חיַיִם יָבִין לעברו של ערוץ 2 המסחרי שזה אך נעמד על רגליו. הוא ידע שאת חַיִים יָבִין אפשר יהיה להשאיר בערוץ הציבורי רק באמצעות פיתוי ממון. שום אידיאולוגיה אחרת לא תעזור כאן. זהו חלק מחוקי המשחק. מוטי קירשנבאום ז"ל שילם למגיש חיים יבין משכורת שנתית של מיליון שקל (זה מה שהוא אמר לי). הון עתק בימים ההם. חיים יבין לא שמר לו אמונים. הוא חַש שמיצה את עצמו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערק ב- 1997 בתקופת שלטונו של מוטי קירשנבאום לערוץ 2 המסחרי. אוּרִי פּוֹרָת העניק לחַיִים יָבִין חיים חדשים ואת ההזדמנות הנחמדה הזאת שהגה מוטי קירשנבאום, למוּת בערוץ הטלוויזיה הציבורי. הצעה שאי אפשר היה לסרב לה  בעת הפקת שידורי מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998 היה מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אורח שלי בפאריס במשך שבועיים ימים . יצא לנו לשוחח שם פעמים רבות אודות מנהיגות שידור בטלוויזיה וגם אודות החילופים שערך באיוש כֵּס "מבט". מנכ"ל רשות השידור דאז אורי פורת חשב שגאולה אבן צעירה מידי ואיננה בשלה עדיין להוביל מהדורת חדשות ארצית של הערוץ הציבורי. ולכן קרא לחיים יבין להתיישב בעמדת ההגשה במקומה. הוא היה בטוח שנהג כהלכה וסיפר לי בעת ביקורו אותי בפאריס בעת מונדיאל צרפת 1998, שהעיתונאי מַתִּי גוֹלָן (עורך "הארץ" לשעבר), שלוֹ הוא רוחש הערכה רבה, תומך אף הוא בצעד הזה של הדחת גאולה אבן והחזרתו של חיים יבין ל- כס. אורי פורת העריך כל השנים הערכה רבה את חיים יבין. היה זה אורי פורת שבקדנציה הראשונה שלו כמנכ"ל רשות השידור מינה את חיים ב- 1986 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ב- 25 בינואר 2006 נפגשתי עם חַיִים יָבִין בלובי של מלון "דן אכדיה" בהרצליה פיתוח לצורך מחקר וכתיבת סדרת 13 ספריי עבי הכרס הדנים ב- "מהפכת המידע האלקטרונית הגדולה הראשונה בהיסטוריה" שהתרחשה בעולם ובארץ מאז ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת ועד ימינו אנו ב- 2017. מהפכת המידע האלקטרונית שחוללה תעשיית הטלוויזיה נמשכת גם היום שעה-שעה ויום-יום, אם כי נלווית אליה בשלושת העשורים האחרונים גם "מהפכת המידע השנייה הגדולה בהיסטוריה, הלוא היא מהפכת האינטרנט". הוא חיים יבין דיבר כמובן בצער על "פרשת גאולה אֶבֶן", והודה בפניי כהאי לישנא : "גְאוּלָה אֶבֶן איננה מדברת עמי יותר, אך מעניין מה היה קורה אילו זה היה להפך (!). הייתי נאמן תמיד לשידור הציבורי בכל רמ"ח אבריי. ב- 1993 שימשתי כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית– ערוץ 1" בבּוֹן – גרמניה. איילון שליו מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 (לפני תקופתו של שָלוֹם קִיטַל) הציע לי אז לעבור לערוץ 2 לאלתר ואמר לי כלהלן : "אתה בעצמך תכתוב את שכרך על הצ'ק". מנכ"לל רשות השידור דאז מוטי קירשנבאום סידר לי חוזה אישי בדרגת מנכ"ל. זהו סיפורר אמוציונאלי. עובדה שלא עזבתי אז את הערוץ הציבורי". שב בשקט מר חיים יבין. גְאוּלָה אֶבֶן, לא הייתה מעוללת לך מעולם, את מה שאתה עשית לה גם אם האמביציות סביב המיקרופון והמסך אינן יודעות שובע . גאולה אבן היא פירמה אנושית איכותית ומיוחדת במינה.

הנופלים והחיים : לעולם תזכרו ואל תשכחו כי אותן הממשלות ואותם ראשי הממשלות ההן אריאל שרון ובנימין נתניהו שהפקידו את השידור הציבורי של מדינת ישראל בידיהם של יוסף בר-אל (2002) ויוני בן מנחם (2011), היו אלה שגם סילקו והדיחו אותם. אין בכך נחמה מפני שמדובר במעט מידי ומאוחר מידי. בני, פרופסור גור אלרואי גור דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה : אנוכי אסיר תודה לך ילד יקר שלי על שעמדת ואתה עומד לימיני ולצדי בכל שנות המאבק הארוכות יחדיו עם אחיך הבכור ואחותך הצעירה. אין תחליף לנאמנותכם. 

barel 5טקסט תמונה : 17 במאי 2005 . העיתון "מעריב". אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית יבד"ל מפנים יחדיו אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל , ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב כלהלן : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". (באדיבות עיתון "מעריב").

בעקבות החלטת כונס הנכסים הרשמי מר דוד האן להדיח את הנהלת רשות השידור ההיא בראשות יוני בן מנחם + עוזרו הצמוד זליג רבינוביץ' + יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת, פרסם יעקב אחימאיר הוותיק (בן 76 היום וחתן פרס ישראל), עורך ומגיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גילוי דעת בו מתח בגלי צה"ל ביקורת על שר האוצר, יאיר לפיד, כלהלן : "איך אמר שר האוצר יאיר לפיד בזחיחות גדולה, היום אנחנו חותמים על תעודת הפטירה של רשות השידור. משמעות הרעה הזאת שלמעלה מ- 2000 אנשים יפוטרו – זוהי מצוקה נוראה. אנשים לא יודעים מה ילד יום, מה עומד לקרות אתם ואיך הם ישלמו משכנתאות". זה נכון, אולם מצוקות של היעדר מוּסָר, היעדר דרך ארץ, היעדר יושרה, היעדר הגינות של ניהול ומנהיגות, כמו גם היעדר רייטינג בגוף שידור ציבורי כושל עד למאוד שמוּמַן מידי שנה בשנה ב- 1.000000000 (מיליארד) שקל ע"י אזרחיו, הוא רָב ועצום לאין ערוך יותר משליחתם של אותם 2000 עובדים הביתה. בגין חטאי מוסר ויושרה מותר לשלוח הביתה גם רבבת עובדים. החרה החזיק אחרי יעקב אחימאיר גם שדרן רדיו "קול ישראל" אריה גולן שאמר גם הוא ל- גלי צה"ל כלהלן : "איש מעובדי רשות השידור לא יודע מה יהיה. זה ייגמר בבכי, והבכי מתחיל הבוקר". גם הוא כמו יעקב אחימאיר נשמע צדקני בגלל שאיננו מתייחס כלל לצד המוסרי המעיק של רשות השידור במתכונתה הישנה ואשר בגללו נוטרלה ונסגרה בסופו של דבר.

רבים מעיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שלא נרכשו ע"י התאגיד, הולכים עכשיו הביתה בראש מורכן. בטרם לכתם עליהם להקים טריבונל בית דין שדה ולהעמיד מייד ולאלתר למשפט שדה ציבורי את ארבעת המודחים הראשיים שגרמו לטרגדיית הכישלון הנוראי והמדהים לאורכן של 15 שנים, מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל + מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם + עוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' + יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. ראשון ברשימת הנאשמים הוא יוסף בר-אל. מדובר אומנם בהקמת בית דין שדה אך ללא קונוטציה שלילית ואשר בנוי על הליך משפטי מהיר והגון שאיננו סוטה מכללי המשפט ההוגן. אין מדובר בנקמה אלא בדיון ובירור ציבורי נוקב כיצד קרתה תקלה מבישה שכזאת של התמוטטות השידור הציבורי לדורותיו. אי אפשר לפטור את הטריאומווירט הכושל הלא מוכשר והבלתי מוצלח הזה יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + ואמיר גילת בעונש הדחה בלבד. עיתונאי רשות השידור חייבים זאת לעצמם ולציבור במדינת ישראל. הטריבונל חייב לברר בפומבי אחת ולתמיד האם אותם האנשים הנ"ל שניצבו בשעתו בפסגת השידור הציבורי עשו בו כבתוך שלהם ו/או שמא היו בכלל צחורים ונקיים מכל רבב. 

היסטוריון צעיר מאוניברסיטת חיפה בשם פרופסור גור אלרואי חזה במדויק בחודש דצמבר של שנת 2003 את אחריתה של רשות השידור במתכונתה הישנה בחודש מאי של שנת 2017. כך כתב לפני ארבע עשרה שנים ב- 28 בדצמבר 2003 בעיתון "הארץ" בסיום מאמרו, "כמו במשטרים טוטליטאריים", כלהלן : "מעטים העיתונאים שהישירו מבט מול המציאות ויצאו נגדה בגלוי. אביו של כותב שורות אלה – יואש אלרואי מנהלה לשעבר של מחלקת הספורט ברוממה – התייצב נגד יוסף בר-אל ובעד השידור הציבורי. המחיר ששילם על עמדתו העקרונית היה פרישה מערוץ 1 שהיה פעם ביתו השני ולפעמים גם הראשון . איש מבין עובדי השידור הציבורי לא נחלץ לעזרתו של עובד וותיק, ממייסדי רשות השידור . התנהגותם של אנשי רוממה – אז והיום – ראויה לבוז . בשתיקתם הם אינם משרתים עוד את המשטר הדמוקרטי ומועלים בתפקידם. המציאות חזקה מהם. הערוץ במצבו המוסרי והכלכלי הרעוע יקרוס על יושביו האִילְמִים. זה רק עניין של זמן".

alroey gur1

טקסט מסמך קטע עיתונות : 28 בדצמבר 2003 . עיתון "הארץ". זהו הפוסט ההיסטורי של פרופסור גור אלרואי, "כמו במשטרים טוטליטאריים", שהפך לנבואה ו- חיזיון מדויקים ברמה מתמטית בחלוף ארבע עשרה שנים ב- 2017. היסטוריונים מנתחים ודנים בדרך כלל בעבר. מתברר שחלק מצומצם מהם מוכשר גם לחקור, לבדוק, ולהעריך את פני העתיד. (באדיבות עיתון "הארץ").

הנה התזכורת של פרופסור גור אלרואי כפי שהתפרסמה השבוע ב- Facebook באינטרנט, וכותרתה : "קריסתה וסגירתה של רשות השידור"בדצמבר 2003 פרסמתי בעיתון "הָאָרֶץ" מאמר דיעה נוקב וביקורתי נגד עובדי רשות השידור. אבי, יואש אלרואי, פוטר מעבודתו לאחר שהאשים את יוסף בר-אל בשחיתות ובהתרפסות לממשלה. מרבית חבריו העיתונאים (בעיקר הבכירים) שתקו ולא עשו דבר מלבד מספר מועט של עובדים שניסו לעזור ולסייע. הייעוץ המשפטי נגד יוסף בר- אל עלה כסף (שלא היה להוריי). זכור לי שגדעון דרורי ז"ל תלה מודעה בכניסה לבניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים וביקש מעובדי הרשות לתרום לטובת המאבק המשפטי שניהל אבי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, מאבק שיכול היה להיות תקדימי בהשלכותיו. עובדי הרשות לא תרמו, הפנו לו את הגב, ולמעשה השליכו את אבי למלתעותיו של יוסף בר-אל.

בעקבות עזיבתו הכפויה והעלבון שחשנו כלפי עובדי הרשות כתבתי את המאמר המצורף. להלן תמצית דבריי : "[…] המתבונן כיום ברשות השידור הממלכתית בישראל מבין מיד שהיא אינה עוד הריבון בתחומה. שני ערוצי השידור העיקריים שלה, "קול ישראל" וערוץ 1, הפכו החל מחודש מאי – עם כניסת יוסף בראל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור – לשופרה של הממשלה. זהו דבר שהדעת אינה סובלת במדינה דמוקרטית חופשית. העיקרון הבסיסי, שלפיו עיתונאות חייבת להתנהל בציר המקביל לציר התנועה של השלטון הפוליטי, הופר ברשות השידור ברגל גסה […] מעטים העיתונאים שהישירו מבט מול המציאות ויצאו נגדה בגלוי. אביו של כותב שורות אלה – יואש אלרואי, מנהלה לשעבר של מחלקת הספורט ברוממה – התייצב נגד יוסף בר-אל ובעד השידור הציבורי. המחיר ששילם על עמדתו העקרונית היה פרישה מערוץ 1, שהיה פעם ביתו השני ולפעמים גם הראשון. איש מבין עובדי השידור הציבורי לא נחלץ לעזרתו של עובד ותיק, ממייסדי רשות השידור. התנהגותם של אנשי רוממה – אז והיום – ראויה לבוז. בשתיקתם הם אינם משרתים עוד את המשטר הדמוקרטי ומועלים בתפקידם. המציאות חזקה מהם. הערוץ, במצבו המוסרי והכלכלי הרעוע, יקרוס על יושביו האילמים. זה רק עניין של זמן". נבואתי התגשמה אבל לא תיארתי לעצמי שזה יקרה כל כך מהר.

פרולוג שהוא גם אפילוג. כל ניסוח טוב.

האפילוג והפרולוג של כל פוסט קונקרטי בבלוג ואשר עוסק במינויים המופרכים של יוסף בר-אל ויוני בן מנחם למנכ"לים של רשות השידור, הראשון ב- 2002 והאחרון ב- 2011 משמשים בערבוביה ב- תפקידים כפולים. הפרולוג רשאי להיות אפילוג והאפילוג יכול לשַמֵש פרולוג. קִרְאוּ זאת איך שאתם רוצים ומקמו את המוּנָחִים היכן שאתם רוצים. שניהם, יוסף בר- אל ויוני בן מנחם, הודחו ו- גורשו מתפקידם בטרם סיום כהונתם ע"י אותן הממשלות ואותם ראשי ממשלה שמינו אותם לתפקיד הרם והפקידו בידם את נכס השידור הציבורי. הפוליטיזציה והשחיתות השרויות בשכבות ו- רבדים ברשות השידור ההיא של 2014 – 2011 תחת פיקודו של מנכ"ל רשות השידור ההוא יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' – כפי שמצאו וגילו שני חוקרי ערוץ 10 רביב דרוקר וברוך קרא, הן ברמה של פשעים פליליים חמורים. לא בכדי חוקק החוק ו- רשות השידור המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' (בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור כיהן מר אמיר גילת) הונחה על חודו של להב סכין ארוכה בקיץ 2014 תחת עול של צו פירוק ואחריות והגבלה של כונס הנכסים הרשמי של המדינה, פרופסור דוד האן. בפעם הראשונה בהיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי נוצרה סטנדרטיזציה מדהימה בה נסגרה רשות השידור הישנה על פי צו החוק והוכרחה לפעול תחת עוֹל מפרק וכונס נכסים. פרופסור דָוִד הָאן מינה בקיץ 2014 את מר יונה וויזנטל למנכ"ל הזמני של רשות השידור המפורקת. יונה וויזנטל העיף קיבינימט את יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' וגם את אמיר גילת. באותה נשימה צריך להזכיר כי במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור המכהן יוסף בר-אל וסילקה אותו לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ורשות השידור הודח מנכ"ל מכהן. ב- 18 באפריל 1998 הפקיד ראש הממשלה בנימין נתניהו את אורי פורת על רשות השידור במקומו של מנכ"ל רשות השידור הקודם מוטי קירשנבאום שסיים את כהונתו כחוק. המנכ"ל החדש אורי פורת בחר לשמש משרת אדונו ולא של הציבור, ומייד הסתבך בפרשת קלטת הטלוויזיה שתיעדה את ביקור ההזדהות של ראש הממשלה בנימין נתניהו במוצ"ש – 9 במאי 1998 בכנס המוני של אלפי אוהדי בית"ר ירושלים בכיכר ספרא בירושלים לאחר זכיית קבוצתם באליפות המדינה בכדורגל. בקלטת הטלוויזיה ההיא נראים אוהדי בית"ר ירושלים זועקים קריאות קצובות בגרון ניחר, "מוות לערבים…מוות לערבים…", שקידמו את בואו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שהגיע למקום כדי לחגוג עמם את חגם, ו- מבלי שהוא מהסה הקהל העצום שדברי נאצה לאומניים בפיו. הסצנה התיעודית הנ"ל בקלטת שודרה As is למחרת יום ראשון – 10 במאי 1998 במהדורת "מבט". עורכי "מבט" דאז היו אלישע שפיגלמן ז"ל ונתן גוטמן יבד"ל. מנכ"ל רשות השידור החדש דאז אורי פורת טען ששני עורכי "מבט" פברקו את התיעוד המקורי והאשים אותם אשמה חמורה (אך מופרכת) בכך שערכו עריכה מגמתית בה הצמידו את הקריאות "מוות לערבים…מוות לערבים…" להופעתו של ראש הממשלה בכיכר ספרא (מבלי שהוא קורא להם להפסיק את זעקותיהם הקצובות האלה, רק כדי להבאיש את ריחו. אורי פורת טען שראש הממשלה הגיע מאוחר יותר וכלל לא שמע את הקריאות הלאומניות הללו של אוהדי בית"ר ירושלים. ב- 10 במאי 1998 החלה התדרדרותה של רשות השידור הציבורית לעבר הבור השחור. הפוליטיזציה הממארת הפכה אותה למושחתת ושקרנית. אסקלציית הנפילה צברה תאוצה בתקופת שנות ה- אֹפֶל של 2005 – 2001 בראשות שני המנכ"לים ההם של רשות השידור, הזמני רן גלינקא ומי שהחליף אותו יוסף בר-אל. רן גלינקא טען בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו כי יוסף בר-אל תקע לו סכינים בגב. רשות השידור בשנים ההן של 2005 – 2001 הפכה לא רק למושחתת. היא נעשתה גם מְנֻוֶונֶת. מדהים היה להיווכח כי מאות עיתונאים, עורכים, ומפיקים ברמות השונות בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" ניצבו ב- 2002 מול מינויו המופרך של יוסף בר-אל למפקדם ומילאו פיהם מים, כאילו אין זה עניינם. לא כולם. רובם. אין זה מפתיע כלל ועיקר שהשחיתות, הניוון, ההסרחה, והטינופת הללו של שנות האֹפֶל חלחלו בסופו של דבר גם לעבר רשות השידור של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת בשנים של 2014 – 2011, והביאו לקיצה. שלא לדבר על יחסי העבודה העכורים והמאוסים בלתי מתקבלים על הדעת בין המנכ"ל יוני בן מנחם ליו"ר רשות השידור אמיר גילת. גם בתקופה הזאת של 2014 – 2011 התחפרו שוב עיתונאי, מפיקי, ועורכי רשות השידור בבועת המדמנה שלהם ורחצו בניקיון כפיהם. הם שוב שתקו. לא כולם. רובם. הסוף ידוע. רשות השידור במתכונתה הישנה ההיא מאז נוסדה ב- 1969 קמלה ונקברה תחת ההריסות שלה עצמה. ב- 1 באוקטובר אמור לקום במקומה תאגיד השידור הציבורי החדש בראשותו של אלדד קובלנץ שאת אחריתו מי יישורנו.

1968 – 1967. הטלוויזיה הישראלית הציבורית קמה מעפרה. צעדים ראשונים ותחילתן של תקוות גדולות. 

שידורי הטלוויזיה הכללית הגיעו לישראל ב- 1968. ראשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית פרופסור אליהוא כץ וסגנו עוזי פלד אִפשרו כבר בימי בראשית של 13 בנובמבר 1968 להעביר בשידור ישיר מאצטדיון "בלומפילד" את הדרבי התל אביבי המסקרן בכדורסל בין קבוצות הפועל ת"א ומכבי ת"א (הפועל ת"א ניצחה 70:77). ביצוע השידור הישיר היה מורכב. צריך היה למצוא נתיב ראייה כיצד לדחוף את סיגנל הטלוויזיה מהניידת הממוקמת ביפו לעבר מרכז הטלוויזיה הלימודית ברמת אביב, ומשם להעביר אותו לתחנת ממסר – צלחת השידור (Microwave Dish) המותקנת על מגדל שלום בתל אביב, ואח"כ לשדר אותו מהמגדל לעבר מרכז התקשורת ב- "איתנים" בהרי יהודה בדרכו לאולפני הטלוויזיה הממוקמים בשכונת רוממה בירושלים . דרך חתחתים בימים ההם. ניידת השידור הבודדה והישנה של הטלוויזיה הישראלית שהובאה באותה שנה של 1968 מאנגליה התייצבה באצטדיון "בלומפילד" למשימתה וכונתה "ה- OB הכחול" (ראשי תיבות של Out Broadcasting). הניידת הזאת הייתה מצוידת בחמש מצלמות אלקטרוניות וכבר בעלת ניסיון ו- וותק מבצעי בישראל. באמצעותה העביר יורם רונן בשידור ישיר ראשון והיסטורי את מצעד צה"ל ב- 2 במאי 1968 שנערך בחג העצמאות העשרים של מדינת ישראל בירושלים. בימאי השידור הישיר ההוא היה יהודי – אירי לוּאִי לֶנְטִין מהטלוויזיה האירית RTE שהגיע לישראל בקיץ 1967 כמתנדב מדבלין והפך לבימאי טלוויזיה. ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית פרופסור אליהוא כ"ץ נפגש עמו באקראי והפקיד בידיו את הג'וב. שַדָּר השטח והמראיין היה רָם עֶבְרוֹן ז"ל. חַיִים יָבִין יבד"ל (בן 85 היום) שימש מפיק בפועל. עוזרת ההפקה והבימוי הייתה גב' רִינָה הַרָרִית. השידור הציבורי החל במסע שלו לעבר הפסגה.

טקסט תמונה : 1968. פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 42, בתמונה) ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1967. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. עוּזִי פֶּלֶד (בן 31, בתמונה) סגנו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1967. (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 2 במאי 1968. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. גבעת המבתר. ירושלים. עוזרת ההפקה והבימוי גב' רִינָה הַרָרִית סמוך לניידת השידור עם שעון הסטופר דקות אחדות לפני תחילת השידור הישיר ההיסטורי הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מצעד צה"ל בירושלים בירת ישראל העיר שחוברה לה יחדיו. (התמונה באדיבות גב' רִינָה הַרָרִית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 1968. ניידת השידור שכונתה ה- "OB הכחול" [1] חונה ליד הכניסה לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. הניידת נרכשה בלונדון בחודש מארס 1968 מחברת הטלוויזיה האנגלית "THAMSE" ע"י סגן ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה, עוזי פלד. ניידת השידור הזאת שכונתה ה- OB הכחול" צילמה את כל אירועי החדשות, הספורט, ותוכניות הבידור עד בואה של הניידת החדשה ב- 1970 ונקראה ה- "OB הלבן". (באדיבות יוסף פונצי הדר ז"ל ו- שרגא מרחב יבד"ל). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). ראה הספר "8 ימי בראשית" בסדרה בת 13 ספרים הקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

[1] האותיות האנגליות .O.B הן ראשי תיבות של  Out Broadcasting. בתרגום לעברית : ניידת לשידור חוץ.

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 2 במאי 1968. ירושלים. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. בימאי הטלוויזיה היהודי – אירי לוּאִיס '"לוּאִי" לֶנְטִין (Louis “Louie” Lentin, בן 34 בתמונה) ועוזרת ההפקה והבימוי שלו יושבים בתא הבקרה (Control) בניידת השידור (ה- "OB הכחול") של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקמת ליד הגבעה הצרפתית, דקות ספורות לפני תחילת השידור הישיר ההיסטורי של מצעד צה"ל בירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967. השדר יוֹרָם רוֹנֵן, הבימאי לוּאִי לֶנְטִין (במקור בימאי טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האירית הציבורי ERT), והמפיק בפועל חַיִים יָבִין לא התייחסו ולא הראו אפילו פעם אחת במשך השידור הישיר בן השעתיים את ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של מדינת ישראל דוד בן גוריון וגם לא את שר הביטחון משה דיין צופים בעת השידור הישיר של מצעד צה"ל. תקלה עיתונאית מביכה שעוררה ביקורת ציבורית. לוּאִי לֶנְטִין לא דיבר עברית אלא אנגלית בלבד. היועץ והמתורגמן שלו בניידת השידור היה חַיִים יָבִין. (התמונה באדיבות יוֹסֵף "פוֹנְצִי" הָדָר ז"ל ולוּאִי לֶנְטִין יבד"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 2טקסט תמונה : חורף 1974. צעד גדול לפנים. מוטי קירשנבאום ז"ל (יושב מימין בשורה הקדמית) מנהל את אחת הישיבות והפגישות היסודיות שלו במסגרת הפקת תוכנית הטלוויזיה הסטירית "ניקוי ראש". זיהוי היושבים בשורה הקדמית מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום, הבימאי יעקב אסל, ואחד מכותבי התוכנית קובי ניב (השלושה הנוספים היו אפרים סידון, ב. מיכאל, וחנוך מרמרי). זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : ה- Floor manager יוסף "פונצי" הדר ז"ל, הצלם אורי שמעוני, איש הקול משה אלוני, ועומד, צלם נוסף שלמה גרשנגורן – ספיטירקי. עומד מאחור לגמרי באמצע : שחקן "ניקוי ראש" שבתאי קונורטי ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] הספר נחקר ונכתב בשנים 1998 – 2016.

[2] עד לרגע הסיום של המחקר וכתיבת הספר הזה "פסגת היכולת האנושית והתפתחות חזון הטלוויזיה בארץ ובעולם" בחודש אפריל של שנת 2016.

[3] מקור : הספר "REMEMBER TELEVISION", נכתב ע"י רון לאקמן (Ron Lackmann)  ב- 1971.

[4] מקור : הספר "REMEMBER TELEVISION", נכתב ע"י רון לאקמן (Ron Lackmann)  ב- 1971.

[5] ראה נספח : הספר "PLEASE STAND BY- a Prehistory of  Television", נכתב ע"י מייקל ריצ'י (Michael Ritchie).

זה היה מזמן. לפני 16 (שש עשרה) שנים. בשעה שהפקתי וניהלתי באדמונטון – קנדה באוגוסט 2001 את שידורי הטלוויזיה של ערוץ 1 הנוגעים ל- אליפות העולם ה- 8 בא"ק, והייתי עסוק בשיחות נפש עם האָצָנִית האמריקנית הנפלאה מָרְיוֹן ג'וֹנְס, נגזר כבר גורלו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת להיות שרוע על עֶרֶש דווי הטלוויזיוני שלוֹ בישראל. נודע לי שאורי פורת החליט רגע לפני הדחתו ע"י רוב מוחץ של הוועד המנהל ומליאת רשות השידור להתפטר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. הוא לא אמר לי מילה על כוונתו לנטוש את רשות השידור. הוא גַם לא נפרד ממני. מאז לא ראיתיו עוֹד. קִצוֹ היה במידה רבה גם קִיצִי. עם הסתלקותו של אורי פורת מרשות השידור באוגוסט 2001 הגיע לסוֹפוֹ עוד פרק עגום ו- נוסף בתולדות רשות השידור. ביום שישי – 18 בפברואר 2000, שנה ועשרה חודשים לאחר מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ניסיתי להגן על אורי פורת בכל כוחי. כללי המשחק בשוק הטלוויזיה בארץ השתנו. הם הפכו להיות תחרותיים ותובעניים יותר ויותר, אך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומנכ"ל רשות השידור שלה אורי פורת ז"ל סירבוּ להכיר בכך ושיחקו את המשחק על פי החוקים הישנים.

זה קרה. זה התרחש בסופו של מבצע שידורי הטלוויזיה שלי את מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. 

"אורי פורת", אמרתי לוֹ פעם בעת שידורי מונדיאל צרפת 1998 כששהה עִמי שבועיים בפאריס, "אם תצליח ליצור כמנכ"ל שכבת ניהול איכותית בטלוויזיה הבנויה ממנהיגי ומובילי שידור, אזי תיווצר אווירה של מצוינות בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. העובדים וגם הוועד המנהל ילכו אחריך באֵש ובמים". אורי פורת בקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור היה שונה לחלוטין מהאיש שהכרתי לראשונה לפני ארבע עשרה שנה. ב- 1984 הוא נכנס לנעליו של יוסף "טומי" לפיד. ב- 1998 הוא ירש את כיסאו של מוטי קירשנבאום. שני מצבי טלוויזיה שונים לחלוטין. הוא היה עכשיו הרבה יותר איטי, הרבה יותר כבד תנועה, והרבה פחות נמרץ. לרוע מזלו נשאר חבוּי בּוֹ גם ההרגל היָשָן והמגונה מימים ימימה לעשן בשרשרת. הוא היה מעשן כבד. אורי פורת הזדקן ונעשה דומה לרשות השידור שאותה נבחר לנהל שוּב ב- 1998. לדאבון לֵב התכונות האלה הפכו אותו ואותה למסורבלים וחסרי מחץ. אף על פי כן נשאר איש אַהוּד ואַהוּב.

ביום ראשון – 12 ביולי 1998 נערך באִצטדיון הלאומי החדש של צרפת בפאריס (Saint Denis) משחק הגמר על גביע העולם בכדורגל בין נבחרות צרפת וברזיל. זאת הייתה משימת השידור הישיר מס' 64 והאחרונה שלי בתוך מסכת ההפקה הטלוויזיונית הממושכת בת 45 (ארבעים וחמישה) ימים שהתפרסה על פני צרפת הענקית. השדר המוביל שלי במשחק הגמר ההוא היה מאיר איינשטיין ז"ל ולצדו הפרשן הקבוע שלי אבי רצון. מפיק השידור שלי באצטדיון "סיינט דניס" היה ששי אפרתי. דומה היה שכל אזרחי הבירה נוהרים למשחק המסקרן ורב העניין הזה. פאריס היפהפייה הייתה כמרקחה. צפופה ועמוסה ב- מיליוני תיירים בעת ההיא. מנהיג הכדורגל הצרפתי והמאמן הלאומי מר איימה ז'אקה קיים את הבטחתו לפני תחילת המשחקים. נבחרתה הלאומית של צרפת תעפיל למשחק הגמר ותזכה בגביע העולם. בשל קשריי הטובים ב- EBU, הצלחתי להשיג מידידי מר רִיצָ'ארְד בָּאן (Richard Bunn) יו"ר קבוצת המו"מ של ה- EBU להשגת זכויות השידורים של אירועי הספורט הבינלאומיים (Sports Controller), מתנה ייקרת המציאות בעבור מנכ"ל רשות השידור אורי פורת והסמנכ"ל שלו עמרם עמר (שימֵש כאיש הכספים שלי במשלחת הטלוויזיה). המתנה הייתה זוּג כרטיסים למשחק הגמר בין צרפת לברזיל ביציע המרכזי של "סיינט דניס". כל כרטיס כזה עלה לקופת רשות השידור 1700 פרנקים צרפתיים (כ- 300 דולר). קבלת כרטיסי הזמנה ספורים (בתשלום) מהנהלת ה- EBU הוא הליך מקובל, וחלק מההטבה במסגרת הדִיל בין ה- EBU כמחזיק זכויות השידורים הבלעדי באירופה של שידורי הכדורגל מטעם  ה- FIFA, לבֵין הוועדה המארגנת המקומית הצרפתית. ריצ'ארד באן השביע אותי, "מר יואש אלרואי אתה חֲבֵר שלי, הֵא לך את שני הכרטיסים שבקשת בעבור הבּוסים שלך. הם יישבו לצִדי. אך במידה ולא תמצא שימוש לשני הכרטיסים האלה מסיבה כל שהיא, אנא החזר לי אותם, יש להם ביקוש עצום", והוסיף, "זה הסכם ג'נטלמני". השבתי לו מייד, "על מה אתה מדבר ריצ'ארד בַּאן, מי יכול לוותר על מתנה כזו, המנכ"ל שלי אורי פורת והסמנכ"ל עמרם עמר יהיו נוכחים במשחק וישבו לצִדך באִצטדיון". בתום משחק הגמר והשידור הישיר האחרון במסגרת מונדיאל צרפת 1998 מניב הרייטינג של מאיר אינשטיין ואבי רצון, קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה וצינית מריצ'ארד באן באִצטדיון Saint Denis, למשרד התקשורת שלי ב- IBC בפאריס, "יואש אלרואי, היכן המנכ"ל והסמנכ"ל שלך ? הם לא הגיעו למושבים שלהם באִצטדיון "סיינט דניס", בכיסאות שלהם ישבו אנשים אחרים". הייתי המום. "אינני יודע מה קרה", השבתי לו. הבטחתי לריצ'ארד באן לחזור ולדווח לו מה קרה. הוא צדק אורי פורת ועמרם עמר לא הגיעו למשחק. חזרתי אליו נכלם ו- מבויש. "אין לי מה לומר להגנתי", אמרתי לו.

צרפת הביסה את ברזיל 0:3 וזכתה בגביע העולם בפעם הראשונה בתולדותיה. זאת הייתה חווית כדורגל מדהימה. מיליוני צרפתים שיכורי ניצחון יצאו לחגוג ברחובות פאריס את הזכייה ה- היסטורית. למחרת ערכה העירייה מסע ניצחון לנבחרת ומאמנה אֵיְימֶה זָ'אקֶה ברחובות העיר היפהפייה בואכה "שאנז אליזה" ושער הניצחון. ובאשר למנכ"ל רשות השידור שלי אורי פורת ז"ל וסמנכ"ל כוח האדם שלו מר עמרם עמר שריצ'ארד באן העניק לשניהם צמד כרטיסים ביציע הכבוד באצטדיון סיינט דניס בפאריס עבור אותו משחק הגמר ההוא ביום ראשון – 12 ביולי 1998 צרפת – ברזיל. אורי פורת שכל כך רצה פעם אחת בחייו לראות במו עיניו משחק גמר בכדורגל, שינה את תוכניתו ברגע האחרון (מבלי ליידע אותי). הוא טייל באותו הַעֶרֶב של משחק הגמר ביום ראשון – 12 ביולי 1998 ברחובות פאריס היפהפייה יחד עם עוזרו עמרם עמר. לפתע החליט לוותר על זכות הצפייה מיציעי האִצטדיון במשחק הגמר של המונדיאל – משאת נפשו של כל חובב ספורט ואיש טלוויזיה. משהו בַּלָם את רצונו. אולי המסע העתידי הצפוף והלא נוח עם מאות אלפי אזרחי העיר והתיירים הרבים שהציפו את בירת צרפת במֶטְרוֹ הפאריזאי (Metro), הנוהרים לאִצטדיון הלאומי החדש והיפֵהפֶה "Saint Denis" הרתיע אותו. אולי סיבות אחרות. אינני יודע. על כל פנים הוא אורי פורת הורה לסמנכ"ל שלו עמרם עמר למכור את זוּג כרטיסי ההזמנה האישיים שקיבל באמצעותי מ-EBU לכל המרבה במחיר. זה מדהים ולא ייאמן. מנכ"ל רשות השידור שולח את הסמנכ"ל שלו למכור זוג כרטיסים למשחק הגמר צרפת – ברזיל, מתנת ה- EBU, בשדרות שאנז אליזה בתנאי מכירה שיכולים היו להתפרש ע"י משטרת צרפת כ- שוק שחור בעל משמעות פלילית. עלות כל כרטיס הייתה שוות ערך ל- 1700 פרנקים צרפתיים (מחיר המקביל ל- 300 דולר). בלתי מתקבל על הדעת. הייתי עסוק בהפקה עד למעלה מראשי וצר לי שלא עמדתי לצדו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת באותו הרגע ההוא לפני 18 (שמונה עשרה) שנים ב- 12 ביולי 1998, מפני שבשום אופן לא הייתי מאפשר לו (גם בכוח) להעלות את האופציה העלובה הזאת של מכירת 2 הכרטיסים האישיים שהוענקו לו ע"י הנהלת ה- EBU למשחק הגמר צרפת – ברזיל, לכל המרבה במחיר. סמנכ"ל כוח אדם של רשות השידור עמרם עמר מילא את הוראת מפקדו ללא היסוס. הוא התייצב בשדרות "שאנז אליזה" בין העוברים ושבים ומכר את המצרך היוקרתי והמבוקש בתנאי שוק שחור. זה לא היה מבצע מכירות מסובך. זוג הכרטיסים נעלם כהֶרֶף עין בידיו של קונה אלמוני ב-שאנס אליזה ששילם תמורתם טַבּין ותְּקִילִין אני מניח מעבר למחירם הנקוב. אולי לא. אוהדי כדורגל שרופים כאלה לא היו חסרים ברחובות פאריס באותו היום ההוא של יום ראשון – 12 ביולי 1998. מכירת כרטיסים למשחק הגמר המבוקש ורב הציפיות, צרפת – ברזיל, מעשה ידיו של איש זר ישראלי שאיננו אזרח צרפתי בשדרות שאנז אליזה בפאריס עלול היה להתפרש ע"י משטרת צרפת כ- עסק של שוק שחור בעל היבט פלילי. ברור שהיה מדובר בסחר מכר, מכירה בלתי חוקית של כרטיסים ברחובות פאריס לאירוע הנדון. עסק לא רק בלתי מקובל אלא אסור בתכלית, וודאי אסור על איש בכיר ברשות השידור של מדינת ישראל, שהיה יכול גם להסתיים במעצרו של סמנכ"ל כוח אדם של רשות השידור עמרם עמר ע"י השוטרים הצרפתיים. כרטיסים למשחקי מונדיאל 1998 נמכרו לציבור ולקהל בקופות ציבוריות מיוחדות, ולא בשאנז אליזה.

כשסיפר לי מנהיג רשות השידור אורי פורת ועוזרו עמרם עמר מאוחר יותר את חוויית ה- הרפתקה של מכירת כרטיסי ה- EBU הבלתי נתפסת ובלתי מתקבלת על הדעת ב- שאנז אליזה, דאגו להוסיף, "לפחות העֶשַרנוּ את קופת רשות השידור המדולדלת". סיפור רדוד ומאכזב ובלתי מתקבל על הדעת. מה נותר לי עוד לעשות חוץ מלאהוֹב את אורי פורת ? רַק לרחֵם עליו. הוא היה איש מסכן ומנכ"ל רשות שידור חלש, נרפה, ועלוב. אהבתי את אורי פורת ורציתי לפקוח את עיניו שטַחוּ מראוֹת את לוח השידורים העגום של הטלוויזיה הערוץ הציבורי שהיה קטסטרופלי. חלפה שנה ו- 10 חודשים מאז החליף אורי פורת ז"ל בעמדת הפיקוד של רשות השידור את מוטי קירשנבאום ז"ל ונטל לידיו את תפקיד המנכ"ל. לוח השידורים שעיצב עבורו מנהל חטיבת התוכניות שלוֹ יוסי משולם בשנים 2001 – 1998 היה מעשה סקנדל רבתי, שערורייה ענקית, ואשר המשיך להִתדרדר במהירות במדרון.

טקסט מסמך : פתק אישי שכתב לי מאיר איינשטיין ז"ל בפאריס בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני המפואר של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. השבתי לו כי נפלה לי זכות אלוהית גדולה לנהל אותו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן לשדר העַל שלי מאיר איינשטיין לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. הוא היה שדר ספורט וכדורגל הטוב ביותר בימים ההם במדינת ישראל. אישיותו השקדנית, המאופקת, המוקפדת והמאוזנת רבת הידע הייתה מעוצבת ומותאמת להפליא לעבודתו הטלוויזיונית הסבוכה ורבת האתגרים. אנוכי מוסיף עוד כלהלן : אישיותו הייתה כובשת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן לפרשן שלי אבי רצון לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. אבי רצון הוא עיתונאי ו- פרשן ספורט וכדורגל הטוב ביותר שפגשתי מעודי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן למפיק שלי ששי אפרתי לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. היה מדובר במפיק טלוויזיה סופר – מקצועי ברמה בינלאומית, ישר דרך, ונאמן, ומסור מאוד לעבודתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן למגיש ולמנחה שלי אורי לוי לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. הוא עשה עבודה נהדרת וחשובה בירושלים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום ז"ל (2015 – 1939) מת בטרם עת בביתו ביישוב מכמורת ב- 25 בספטמבר 2016. ככל שחולפים הימים הסתלקותו הפתאומית תלך ותחריף, ותכביד על כולנו.

הפוסט איננו נכתב עבור פרפראות. ב- 18 באפריל 1998 הסתיימה תקופת כהונתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל האחד, היחיד, והמיוחד. הוא היה רוֹמָאִי ולא דֶנִי. במקומו מינתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו לתפקיד הרָם את מחליפו אורי פורת ז"ל. זאת הייתה קדנציית הניהול השנייה של אורי פורת את רשות השידור ששימש מנכ"ל רשות השידור בפעם הראשונה בשנים 1984 – 1989. מוטי קירשנבאום הלך ובאותו התאריך ההוא של 18 באפריל 1998 החלה הספירה לאחור שמנתה את שנות שקיעתה של רשות השידור לעבר סופה המַר הבלתי נמנע. ב- 2016 היא הסתיימה. בחורף 1999 בתום אחת מתוכניות "פוליטיקה" הפרועה והצעקנית בערוץ 1 בהן נטל חלק גם אהוד ברק מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה והותקף בה קשות, הוא הבטיח למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בזאת הלשון : "כשאני אהיה ראש ממשלה אתה לא תהיה מנכ"ל רשות השידור". מנהל ערוץ 1 היה אז יאיר שטרן. ב- 17 במאי 1999 בבחירות לכנסת ה- 15, נבחר אהוד ברק לראש ממשלת ישראל במקום בנימין נתניהו, ומיהר להציג את בחירתו למנהיג האומה כ- "שחר של יום חדש". הוא לא שכח את הבטחתו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומינה מייד את האלוף במיל. רפאל ורדי לבדוק את תפקוד מוסדות רשות השידור. בדו"ח שהציג אלוף מיל. רפאל ורדי בפני ראש הממשלה אהוד ברק, הוא קרא, "להגדרה חדשה של תפקיד השידור הציבורי ולהסדרה בחקיקה של חלוקת סמכויות חדשה וברורה בין הדרג הניהולי של רשות השידור להנהלה הציבורית של רשות השידור". אהוד ברק לא קיים את הבטחתו ו- לא נגע במנכ"ל רשות השידור אורי פורת. באוגוסט 2001 התפוטר אורי פורת. במקומו התמנה באוקטובר 2001 למנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא. במארס 2002 בתום חצי שנה של תקופת ניסיון הודח רן גלינקא ע"י ראש הממשלה אריאל שרון והשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. באפריל 2002 מונה יוסף בר-אל למנכ"ל הזמני של רשות השידור במקומו של רן גלינקא במודח. ביוני 2002 קיבל את כתב המינוי המופרך למִשְרָה הרָמָה שתוקפה היה בן 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. מאז 2002 טֶמְפּוֹ הספירה לאחור של שקיעת רשות השידור לעבר הבּוֹר הַשָחוֹר – צָבָר תְּאוּצָה (!). ב- 2011 התמנה יוני בן מנחם הכושל למנכ"ל רשות השידור. מנהלים כושלים ממנים לצדם עוזרים כושלים כמותם. מדובר בכלל שלטוני ידוע מקדמת דנה. יוני בן מנחם מינה לעוזרו הראשי את זליג רבינוביץ' הנחשל. הסוף ידוע. לא הייתה עוד דרך חזרה. ב- 9 במאי 2017 הסתיימה הספירה לאחור. במקום רשות השידור שפועלת כעת תחת צו פירוק ותחת עול של כונס נכסים יחל לפעול ב- 15 ב- מאי 2017 תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ"ל אלדד קובלנץ והיו"ר גיל עומר.

השילוב הפוליטי – מקצועי טלוויזיוני ב- 1993 בין ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושרת החינוך שולמית אלוני עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה שונה לחלוטין מהשילוב הפוליטי – מקצועי ב- 1998 של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת התקשורת שלו לימור לבנת עם המועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. ועוד יותר אחר לחלוטין מהשילוב הפוליטי – מקצועי ב- 2002 של ראש הממשלה אריאל שרון והשר האחראי על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן עם המועמד הוודאי למשרת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל.

yavin 5

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. אחת התמונות המתעדת שטח אפור בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) מאחל ברכת "דרך צלחה" ו- נפרד מחיים יבין (מימין) שעושה דרך חדשה לעבר ערוץ 2 המסחרי כדי לעשות לביתו. כ- 150 אנשים מערוץ 1 התכנסו בביתן "הגלריה הלבנה" אז ב- 29 בספטמבר 1997 כדי לחלוק כבוד ל- חיים יבין שבגיל 65 החליט להפנות עורף לשידור הציבורי כדי לבנות קן חדש בשידור המסחרי והעשיר. בעת נאום הפרידה אמר מוטי קירשנבאום למגיש הוותיק : "חיים יבין תסתכל טוב סביבך. אנשים כאלה כפי שאתה רואה לפניך עכשיו, לא תראה בערוץ 2". כעבור חודשים ספורים בלבד בחודש מאי של 1998 חזר חיים יבין לערוץ 1 מובס כשזנבו מקופל בין רגליו. מוטי קירשנבאום כבר לא היה שם כדי להקביל את פניו. המתין לו מנכ"ל רשות שידור חדש בשם אורי פורת ז"ל. אורי פורת סילק מכס "מבט" את יורשתו של חיים יבין, גאולה אבן (אז בת 25), והושיב מחדש על הכס הישן את חיים יבין. נכון שאלה הם בדרך כלל החיים רוויי קנאה ומדון סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה, אולם במקרה הנדון היה ברור שגאולה אבן נשדדה לאור היום באופן גס, ברברי, וחסר כנות. חיים יבין לא עשה ליורשתו כל חשבון ולא התנצל בפניה של המודחת גאולה אבן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 2

טקסט תמונה : 1976. ירושלים. טקס חלוקת פרסי ישראל במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל. מוטי קירשנבאום ז"ל (מימין) ממתין לתורו לקבל את הפרס היקר שמעניקה מדינת ישראל לבניה. פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת הוענק ב- 1976 למוטי קירשנבאום בגין הישגיו בתחום ההפקה, העריכה, ו- שידור הסטירה "ניקוי ראש" ובשל סרטיו התיעודיים בימים ההם. יושב משמאל , הרב אליעזר יהודה וולדנברג חתן פרס ישראל לספרות תּוֹרָנִית. יושב במרכז, יוסף רום חתן פרס ישראל לטכנולוגיה והנדסה. (לע"מ תמורת תשלום).

kirshenbaum 3

טקסט תמונה : 1975. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מגשי "מבט" חיים יבין (מימין) מבקר את מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) על הסט של "ניקוי ראש". בתווך, השחקן טוביה צפיר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 1

טקסט תמונה : 1976. ירושלים. טקס חלוקת פרסי ישראל במוצאי חג העצמאות ה- 28 של מדינת ישראל. נשיא המדינה אפרים קציר (יושב) ושר החינוך אהרון ידלין (עומד) מעניקים את פרס ישראל לטלוויזיה ותקשורת למוטי קירשנבאום בגין הישגיו בתחום ההפקה, העריכה, ו- שידור הסטירה "ניקוי ראש" ובשל סרטיו התיעודיים בימים ההם. (ארכיון יואש אלרואי).   

stern 3

טקסט תמונה : יוני 1993. ימי הזוהר והתקווה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל משמאל, ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון בתווך, ממנים את יאיר שטרן מימין למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של המנהל הקודם המודח יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

kirshenbaum 2

טקסט תמונה : 1996. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן מרצה את משנתו. אלה היו הימים ההם בסופו של חודש מאי 1996, כשיו"ר הליכוד בנימין נתניהו כבש את כס ראשות הממשלה והסיר ממנו את כיתרו של שמעון פרס (יורשו של יצחק רבין ז"ל), בעוד שרת התקשורת העתידית שלו הפוליטיקאית הנחותה לימור ליבנת משמיעה בראשי חוצות את הצהרתה המתגרה, החתרנית, המפלגת, ורווייה פרובוקציה : "…ש- מוטי קירשנבאום יתחיל להזיע עכשיו…". בתגובה כינס מוטי קירשנבאום בחצר האחורית של הטלוויזיה הממוקמת בשכונת רוממה בירושלים, ברחבת ניידות השידור, את ציבור עובדי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", וכה אמר להם : "אנחנו נמשיך לעשות את עבודתנו העיתונאית הכנה, באומץ, ביושרה, ללא מורא וללא משוא פנים". מוטי קירשנבאום היה מנהיג אמיץ לב מלידה ורווי ביושרה. הוא היה מבניה הנבחרים של האומה הישראלית. Leader of the people משכמו ומעלה, גבוה מכל העם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אישיותו הייחודית, הרחבה, והעמוקה של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל על כל מרכיביה ועל שלושת ממדיה, אדם של יושרה, מוסר, ודרך ארץ – הכריחה אותי לבור מוֹץ מבָּר ולהקדיש לו כמה מהסלוגנים הר"מ, שאמר, הגה, ושנה אותם בהזדמנויות שונות בפרקי חייו. מפני שהיה איש ישר והגון ובעל מוסר ודרך ארץ, היה מוטי קירשנבאום רשאי להביע את דעתו הנחרצת אודות השקרנים והצבועים. אני מעלה אותם ל- "אוויר" לזכרו בטרם העיסוק שלי שוב ביוסף בר-אל ויוני בן מנחם ובקבוצת העיתונאים האופורטוניסטיים בערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שפילסה להם את הדרך. 

ציטוט : "מְרִידָה בעַרִיצוּת היא צִיוּת לאֶלוֹהִים". (אלמוני).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים, פרק א', פסוק א').

ציטוט : "הצָרָה העיקרית באֲשֶר לשַקְרָנִים הִיא שאֵין כּל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

ציטוט : "לעוֹרְמָה מטרות אָנוֹכִיוֹת בִּלְבַד". (אדיסון).

ציטוט של הַמְלֶט : "רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי וויליאם שייקספיר).

ציטוט : "כּל אֲמַתְּלָה תְּשַרֵת עָרִיץ". (אזופוס).

ציטוט : "אֵֵין לך עַבְדוּת גְרוּעָה מזוֹ שמְקַבֵּל עַלָיו אָדָם מְרָצוֹן". (סנקה).

ציטוט : "הַרוֹדָן הַנָאוֹר רוֹאֶה עַצְמוֹ כרוֹעֶה שֶל האזרחים ודוֹרֵש מהם כניעה של צאן". (אריק הופר). 

ציטוט : "הנִיצָחוֹן שֶל הַדֶמָגוֹגִיוּת הוּא קְצָר יָמִים – אבל ההֶרֶס נִצְחִי". (שארל פגאי).

ציטוט : "הצבוּע האמיתי הוא זה שחדל להאמין ברמייתו ומשקר בכֵנוּת". (אנדרה ז'יד).

מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל עדיין הוביל בשנים ההן של 1998 – 1993 רשות שידור מלבלבת שנשענת על יסודות מוסריים איתנים. הוא היה במידה רבה ממשיך דרכם של דור המייסדים מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון ז"ל (בשנים 1967 – 1960) ושל מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל (בשנים 1974 – 1969) רק יותר עמיד מהם בפני לחצים פוליטיים. מוטי קירשנבאום מי שהתמנה לתפקידו הרם כמנכ"ל רשות השידור באפריל 1993 ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ובהמלצה חמה של שרת החינוך בעת ההיא שולמית אלוני ז"ל, נחשב ל- עילוי לא רק בשל הכישרון אלא גם מפני שהיה אי של יושרה. רשות השידור החלה לקרוס בהסתר באפריל 1998 לאחר מינויו של אורי פורת ז"ל למנכ"ל ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו במקומו של מוטי קירשנבאום, ובמהירות מואצת ובגלוי בעידן שנות האוֹפֶל 2005 – 2001 של שני המנכ"לים ההם רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל. יש להזכיר כאן שוב בעיקר למען קוראי הבלוג הצעירים כי במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רָן גָלִינְקָא מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור הזמני בגין היעדר מקצועיות ומקצוענות ובשל שגיאות גסות בשיקולי העריכה שלו. בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מינתה הממשלה במקומו למשימה הרמה את יוסף בר-אל. בתחילה כמנכ"ל זמני וב- 2 ביוני 2002 העניקה לו את כתב מינוי ל- 5 (חמש) שנים עד 2007. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור בעוון שחיתות ושוחד מסך. דו"חות ההדחה של רן גלינקא ויוסף בר-אל מפורטים בארכיון הממשלה.

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות שידור מגוחך בשם יוסף בר-אל. ראש ולענה. הפוליטיזציה הסרטנית מחלחלת במהירות לעורקיו של שידור הציבורי בישראל.  זה לא היה כל כך מזמן, ימי חשרת האוֹפֶל בשנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. השידור הציבורי מתדרדר במדרון במהירות לעבר בור שחור. ב- 2005 הדיחה אותו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסילקה אותו מהכס הרם לקרן זווית בירכתיים של ההיסטוריה של רשות השידור. מדובר באדם לא חשוב ולא מוכשר שהוצב ב- 2002 בשגגה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ושסולק ממנה בצדק מאותה הפסגה הזאת השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ובתמיכת היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז (היום שופט בית המשפט העליון בעת כתיבת הפוסט בשבת – 2 באפריל 2016). (לע"מ תמורת תשלום).

בעוד חברי הוועד המנהל הבכירים של רשות השידור בימים ההם פרופסור דן כספי, פרופסור יוסי דאהן, וגם ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור, אלה שראו את ניצני השחיתות בראשית עידן המנכ"ל יוסף בר-אל, מכתתים רגליהם ביאושו ואז וופשוט קמים, הולכים, ועוזבים את מוסד הביקורת שבו הם עובדים, מפרסם יוסף "טומי" לפיד אמירה סקסיסטית לטובתו של יוסף בר-אל. 

מדובר מדובר בעדות אמת שהיא שיא הצחוק ובטרגדיה שלצִדוֹ. יוסף בר-אל הוכרז ע"י הוועד המנהל וחברי המליאה כאישיות חיונית שאין בִּלְתָּה כדי לנהל את רשות השידור. אילו וועדת רְבִיבִי בראשותו של כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הייתה מקשיבה לדבריי ולעדויות אחרות שהצטברו על שולחנה לחובתו של המנכ"ל המיועד היא הייתה יכולה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי בישראל. לא רק וועדת רביבי הכשירה את יוסף בר-אל כמועמד ראוי לתפקיד מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל. גם מנכ"ל רשות השידור בעבר יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בשנים 1984 – 1979) יצא ללמד סנגוריה עליו. יוסף בר-אל קיבל סיוע ארטילרי מכיוון בלתי צפוי. יוסף "טומי" לפיד הצהיר בחודש מאי 2002 בגלי צה"ל את חוות דעתו אודותיו של יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד את המילים הבאות : "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם" [1]. איזו וויזואליה מדהימה העניקו מילותיו של מנכ"ל רשות השידור בעבר לסגולותיו של המנכ"ל המיועד. בינואר 2004 נפגשתי עם הח"כ ושר המשפטים יוסף "טומי" לפיד בלשכתו במשרדי מפלגת "שינוי" בתל אביב. הוא כיהן גם כסגן ראש הממשלה של אריאל שרון ועמד בראש מפלגה בכנסת בת 15 מנדטים והיה פוליטיקאי ומדינאי עסוק מאוד, אך פינה לי שעה ביומן הפגישות שלו. שיחת התחקיר עמו הייתה קצרה ביותר. הוא סירב לענות לשאלות שלי שעסקו ביוסף בר-אל והסכים לשוחח עמי על שחמט ועל נבחרת הזהב של הונגריה בכדורגל בשנות ה- 50 של המאה הקודמת בראשות המאמן גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) והקפטן שלו פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas), וגם על אנשים יפים בעלי חזות אסתטית שקל להם בחיים יותר מאשר  למכוערים.                                          

טקסט מסמך : טקסט מדהים. הצהרתו הבוטה של יוסף "טומי" לפיד ז"ל ברדיו גלי צה"ל במאי 2002 אודותיו של יוסף בר- אל המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם". יוסף "טומי" לפיד הפך את עצמו באחת לדמות גרוטסקית. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : יוסף "טומי" לפיד ז"ל נמנה על קבוצת אוהדיו ו- תומכיו של יוסף בר- אל ב- 2002 למינויו למנכ"ל רשות השידור. הוא השתמש במטפורה ארוטית שלפיה יש ליוסף בר-אל יכולת לנהל את רשות השידור. (לע"מ תמורת תשלום).

ובכן, בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור "שערי צדק" בירושלים  ביום ראשון – 19 במאי 2002, אימצו חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת רשות השידור ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא "מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ", ולכן חשוב שימונה למנכ"ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007. דן שילון חיווה בשעתו את דעתו שלו על יוסף בר-אל כלהלן : "יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם היה אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך". השופט העליון תֵּיאוֹדוֹר אוֹר (היה פעם שחקן כדורגל מצטיין שהופיע בהרכבה של קבוצת הפועל בלפוריה מעמק יזרעאל ששיחקה בשנות ה- 50 במאה הקודמת בליגה הלאומית בכדורגל), מתח פעם ביקורת קשה על ידה הרכה של וועדת השופט יצחק רביבי, כאשר אמר באחד מפסקי הדין שלו כלהלן : "כדי להכשיר מינוי פוליטי צריך לא סתם "כשִירוּת מיוחדת" , אלא הכישורים חייבים להיות יוצאי דופן , מיוחדים , וחריגים" , והוסיף , "וכל זאת כדי לבַעֵר את נגע המינויים הפוליטיים שפשה בחברות הממשלתיות והציבוריות". אליקים רובינשטיין היועץ המשפטי של הממשלה דאז הוציא בזמנו הנחיות ברורות ומֵקלוֹת שחייבוּ את דרך פעולתה של וועדת השופט יִצְחָק רְבִיבִי.

24 באוקטובר 2002. צעדי מחאה חריפים ודרסטיים של ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה במליאת רשות השידור נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אינם צולחים. היא מתפטרת ממליאת רשות השידור ושולחת מכתב אישי מנומק לראש הממשלה אריאל שרון מדוע היא עוזבת את תפקידה הציבורי (בגין התנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל). 

ד"ר יהודית אוֹרבך וחבריה בוועדה לא אישרו לשידור את הלוח העני המוצע ע"י יוסף בר-אל ויוסי משולם, ואשר אינו תואם את מטרות השידור הציבורי. אף על פי כן ולמרוֹת אי מתן האישור החלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר באוקטובר 2002 את הלוח החדש על פי הוראתו האישית של מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל התעלם לגמרי מנוכחותה של ד"ר יהודית אורבך. בכך פיתח והוסיף תרבות שלטון כוחנית. יכולתו הדלה כמנכ"ל רשות השידור, כישרונו המועט, וכוחניותו הרבה הביאו לִבְסוף להדחתו מרשות השידור. ד"ר יהודית אוֹרְבַּך הייתה בשעתו מראשי התומכים במינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו היא נכנסה לעימות חזיתי עם האיש שבו בחרה. ד"ר יהודית אורבך טענה כי הפעלת לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 באוקטובר 2002 ללא אישור וועדת הטלוויזיה שהיא עומדת בראשותה, הוא מעשה כוחני ואסור של יוסף בר-אל המבוצַע בניגוד לחוֹק רשות השידור. הקש ששבר את גַב הגָּמָל מבחינתה של ד"ר יהודית אורבך הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל באוקטובר 2002 בה הציג את תוכנית השידורים החדשה שלו, והודיע כי היא אושרה ע"י וועדת הטלוויזיה של המליאה ברשותה של ד"ר יהודית אורבך. "זה היה שקר גס", כפי שטענה לימים ד"ר יהודית אורבך בעת שיחות התחקיר שלי עמה. היא התפטרה מתפקידה במליאת רשות השידור.

ד"ר יהודית אורבך חברת מליאת רשות השידור בימים ההם זוכרת בעת שיחות התחקיר שלי עמה כלהלן : "רשות השידור עברה בזמני תהפוכות רבות. בקיץ 2001 פתחנו בהליך הדחה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, שהיה על פי תפישתנו מנכ"ל מאוד לא מוצלח. אורי פורת הקדים את הדחתו והתפטר . תקופה קצרה מילא נחמן שי יו"ר הוועד המנהל גם את תפקיד המנכ"ל. אח"כ הובא רן גלינקא לרשות וגם הוא הלך. כשהובא שמו של יוסף בר-אל למליאת רשות השידור כמועמד לתפקיד המנכ"ל ראינו בכך ישועה. לא רק אני סברתי כך. לא הכרתי אותו בעצם. הייתי תמימה וחשבתי בתמימות שהוא האיש הנכון במקום הנכון. חשבתי ברצינות שאנו חברי המליאה, רובם אקדמאיים, נוכל לפַקֵח עליו. טעיתי טעות מרה. באמת פתטי לחשוב שפעם חשבתי שאין טוב ממנו. שגיאה בלתי נסלחת. יוסף בר-אל ויוסי משולם שאותו מינה למ"מ מנהל הטלוויזיה לא עמדו במשימות השידור שהטלנו עליהם. הם צפצפו עלינו בגדול, עלי באופן אישי ועל אנשי הוועדה, ובעצם על כל חברי המליאה. הם פשוט רימו אותנו. הם עשו זאת בדרך מתוחכמת. מידי פעם הם היו זורקים אלינו את "ליטרת הבשר" שלהם המעידה כאילו השידור שלהם עומד במתלה הציבורית, אך היו חוזרים מהר מאוד לסורם. הקש ששבר את גב הגמל הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל (לא הזמין אותי) בה הציג את תוכנית שידורי הטלוויזיה שלוֹ לעונת 2004 – 2003. התוכנית הזאת לא עמדה בתנאי המינימום שהצבנו לו וליוסי משולם. יוסף בר- אל לא אמר אמת לשומעיו כשהודיע במסיבת העיתונאים הזאת שבה לא נוכחתי, "שוועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור בראשותי אומנם אישרה את לוח השידורים הזה". זה היה שקר גַס. הבנתי עם מי יש לי עסק. פשוט קמתי והלכתי".  ד"ר יהודית אורבך כינתה בעצם את יוסף בר-אל שקרן באותו מכתב המחאה הפרטי שלה שעמדה לשגר לראש הממשלה אריאל שרון, אולם הוא לא הגיב, ולא תבע אותה בגין הוצאת דיבה. ובאמת ב- 24 באוקטובר 2002 שלחה ד"ר יהודית אורבך את מכתב ההתפטרות שלה לראש הממשלה אריאל שרון שהיה באותה העת גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הנה הטקסט שלו במלואו [1].

24 באוקטובר 2002  / י"ח בחשוון תשס"ג

לכבוד : כבוד רוה"מ מר אריאל שרון  השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, ירושלים.                         

הנידון : התפטרות. 

אני מבקשת להודיע לך על התפטרותי מחברותי במליאת רשות השידור , ומתפקידי כיו"ר וועדת הטלוויזיה ויו"ר הוועדה למעמד האישה. מאז מוניתי כחברה במליאה ונבחרתי ע"י החברים לתפקידים האלו השתדלתי בכל מאודי, יחד עם חברים רבים וטובים במליאה, לקדם את הנושאים עליהם אנחנו מופקדים. פעלתי תמיד על פי מצפוני וללא כל עניין אישי כזה או אחר, כדי למלא את מטרות הרשות כפי שנקבעו בחוק. תמכתי יחד עם חברים רבים בבחירתו של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מתוך אמונה שבחירתו תביא להבראת הרשות החולה. טעיתי. הרשות היום חולה לא פחות משהייתה. תחלואיה רבים, אך אתעכב רק על אילוּ שהביאו במישרין להתפטרותי. בתחום העיקרי שעליו הופקדתי מטעם המליאה – וויסות לוח השידורים של הערוצים הציבוריים – סיכלה ההנהלה בראשות המנכ"ל את כל מאמצינו לעצב לוח שידורים שישרת באופן המיטבי את הציבור בישראל. לוח השידורים הנוכחי לא אושר ע"י וועדת הטלוויזיה. זהו לוח גרוע ונחות מכל בחינה שהיא, והחשוב מכל, הלוח משודר לכאורה בניגוד לחוֹק. הגעתי למסקנה שמיציתי את כל יכולתי להביא לשינוי ולשיפור. מאחר שאינני מוכנה לשאת באחריות להתנהלות שאין בכוחי לשנות, אני מודיעה לך בזאת על התפטרותי.

בכבוד רב,

ד"ר יהודית אורבך 

העתק : חברי המליאה,  מנכ"ל רשות השידור, היועץ במשפטי לממשלה, מבקר המדינה 

משרד מבקר המדינה בראשותו של כבוד השופט שלמה גולדברג היה המכוּתב האחרון על מכתבה של ד"ר יהודית אורבך. אינני יודע אם התייחס בכלל למכתבה. אם התייחס הרי שלא פעל לחקור את כל מה שקרה והתחולל באמת בתוככי רשות השידור בשלוש השנים של 2005 – 2002, תקופת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל. אם פעל הרי שלא פעל במלוא העוצמה כפי שכל אזרח הגון במדינת ישראל מצפה שיפעל. על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. יוסף בר- אל מי שמונה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור, הודח ממשרתו בבושת פנים בקיץ 2005 ע"י אותה הממשלה וראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן ב- 2002.

orbach 1

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 2002. זהו מסמך ההתפטרות המקורי ששלחה ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור לראש הממשלה אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במקומה מונה לתפקיד יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור יעקב שחם, עורך מקומון של "ידיעות תקשורת" בחיפה וחבר מרכז הליכוד. יעקב שחם אישר בינואר 2003  רטרואקטיבית ללא כל התלבטות את לוח השידורים של יוסף בר-אל ויוסי משולם (לוח שידורים שלא אושר קודם לכן ע"י ד"ר יהודית אורבך) ואשר פעל למעשה בניגוד לחוק מאז אוקטובר 2002. ד"ר יהודית אורבך אישה חכמה ונבונה, הבינה עם מי יש לה עסק וחזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה לפני הגיעה לרשות השידור. היא עמדה בימים ההם בראש יחידת התקשורת באוניברסיטת בר אילן. תמכה ב- ד"ר יהודית אוֹרבּך חברת המליאה גב' נִילִי יונתן – כרמל שלא הסכימה אף היא עם דרכו של המנכ"ל יוסף בר-אל והתפטרה מחברותה בגוף הציבורי בו שירתה, הנקרא מליאת רשות השידור. גם הגב' נילי יונתן – כרמל ז"ל הרימה בשעתו את ידה בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו זה היה מאוחר מידי.

[1] ראה נספח : מכתב ההתפטרות של ד"ר יהודית אורבך מתפקידה כיו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור שנשלח לראש הממשלה אריאל שרון ב- 24 באוקטובר 2002 לאחר הסכסוך המתוקשר שלה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל.

אף על פי כן ולמרות הכל, חזרתו של יוסף בר-אל ממקום נחוּת ושכוּח אֵל לקִדְמַת הבימה של השידור הציבורי ב- 2002 הייתה מרשימה. כנגד כל הסיכויים. אין ספק בכך. "Come back" בלתי צפוי בהתחשב בעובדה שבשֶבַע שנות ניהולו של יוסף בר-אל את ערוץ 33 הזניח של רשות השידור, צָבָר הערוץ הנ"ל רייטינג יומי זָנִיח הדומה לכְלוּם. מִדְרוּג הצפייה הנמוך מאין כמותו בערוץ 33 של רשות השידור נַע באופן שיטתי לאורך שנים ארוכות בין % 0.0 למשהו כמו % 0.7 במקרה הטוב. שלא לדבר על איכות תכניו הלא חשובים והבלתי רלוואנטיים לציבור הצופים. הרייטינג הקלוש והמִזערי הוא העֵדוּת האמיתית והמכרעת למה שהתרחש בתוככי ערוץ 33 באותה תקופה וסיפורו של האיש שניהל אותו והיה אחראי עליו . ערוץ 33 היה ערוץ טלוויזיה זניח ונחשל וּבבואה של יוצרו. הוא לא נענש על כך. ייתכן כי המנכ"לים ההם של רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (1998 – 1993) ואחריו אורי פורת ז"ל (2001 – 1993) בחרו להתעלם מהתכנים המשודרים בערוץ 33 ומתופעת הרייטינג האפסית שהפכה לקֶלֶס ושנינה בתוככי רשות השידור ומחוצה לה.

טקסט מסמך : שנת 2002. דף מִדְרוּג צפייה אחד מתוך מאלפי דו"חות רייטינג מצהיבים המונחים בארכיון רשות השידור. דף המדידה הקונקרטי הזה מהשעה 16.45 ועד 01.00 מוכיחים שוּב ושוּב את עליבותו ודלותו של ערוץ 33 ברשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועד כמה הוא איננו רלוואנטי לציבור בישראל. מעניין, העובדה הזאת לא הפריעה לשר הממונה רענן כהן למנות את האיש הכושל והלא מוכשר הזה למנכ"ל רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון אישרה את המינוי המופרך בקיץ 2002 וחזרה בה בקיץ 2005. הוא הודח ממשרתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שהמחלוקת הקשה שלי עם יוסף בר-אל ששורשיה היו נטועים בעבר הרחוק בשנים 1993 – 1990, יצמיחו שוב שריגים וזלזלים גם בעתיד. הרי מוטי קירשנבאום כבר סילק אותו מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1993. פתאום הוא שָב ללא כל הודעה מוקדמת והתייצב בפִּסגה. יוסף בר- אל נבחר באופן פרדוקסאלי לתפקיד הרָם ביותר בשידור הציבורי בצורה הדמוקרטית ביותר. אֲבָל…ויש כאן אֲבָל גדול. לא מִינוּ אותו אנשי מקצוע. מִינוּ אותו פוליטיקאים ו/או שליחיהם עושי דברם. מעשיו של יוסף בר-אל המנכ"ל המופרך של רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווים דיון מיוחד כך סברה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט. בגיל 67 עשה "Come back" מדהים ומרשים לקדמת הבמה של השידור הציבורי. אוּלָם…ויש כאן "אוּלם גדול וגם תמיהה לא קטנה", כפי שנאמר רק לפני רגע קט : אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו בקול תרועה למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו בבושת פנים כעבור שלוש שנים מכהונתו הרָמָה בחודש מאי 2005.

בתוך הַכֵּאוֹס הגדול של הימים ההם ב- 2005 הייתה חסרה עדותו והסברו של יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור העסקן הפוליטי נחמן שי (היום ח"כ במפלגת המחנה הציוני) אלו נימוקים האיצו בו ובשאר חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור להרים בהצבעה ההיא את יד ימינם ו- לתמוך תמיכה כה מסיבית במינוי המופרך של יוסף בר-אל למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור" בנימוק של, "יוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו". מדהים ומופרך לגמרי אולם זה קרה והתרחש. (הערה אישית שלי : פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דהאן היו שני האנשים היחידים בוועד המנהל ובמליאה שהרימו את ידם נגד המינוי). מר נחמן שי הוא עסקן פוליטי רשלן ו- מגוחך, ולא חשוב, אולם עדותו מסקרנת משום שהוא מעיד על עצמו שהוא נקי כפיים ואיש מצפון. לא נשמעה ב- 2005 עדותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב וחברו לוועד המנהל של הרשות אלון אלרואי, שניהם ממעריצי בנימין נתניהו וגם מעריצי יוסף בר-אל. חשוב לשמוע את חוות דעתם של השניים הנ"ל אודות האיש שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 והודח וסולק ממנה בבושת פנים ב- 2005 באשמת שחיתות ושימוש בשוחד מסך. חסרה עדותו של יוסף "יוסי" משולם נאמנו ומעריצו של יוסף בר-אל ומי ששימש אצלו בעידן שלו מ"מ מנהל הטלוויזיה וגם מנהל חטיבת התוכניות. חסרה אז גם עדותו של מנהל הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1 מר מוטי עדן (התמנה לתפקיד הרם ב- 9 בנובמבר 2003) בעידן מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. חסרה גם עדותם של עוד כמה אישים ברמה של מנהלים ועורכים בחטיבת החדשות בערוץ 1 שהצהירו עם מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד המנכ"ל, "סוף כל סוף יש מנהל מוצלח לרשות השידור שאפשר לסמוך עליו". שמעתי זאת במו אוזניי באביב 2002 מפיו של אליעזר "גייזר" יערי. הוא היה הראשון שאמר לי זאת תריסר שנים קודם לכן ביולי 1990 לאחר שיוסף בר-אל זכה ונבחר כדין במכרז למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990. וכה שח לי בהערצה מנהל חטיבת התוכניות דאז, בזאת הלשון : "סוף כל סוף יש מנהל רציני לטלוויזיה הישראלית הציבורית". יוני בן מנחם וזליג רבינוביץי אם כך אינם מייסדי השושלת. הם ממשיכיה. ויש להוסיף : אותה הממשלה שהצניחה אז את אותו נחמן שי (היה אז חבר במפלגת העבודה) לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור היא גם זאת שהעיפה אותו משם, ומינתה במקומו לתפקיד הציבורי האחראי רשלן ועסקן פוליטי אפרורי אחר בשם אברהם נתן איש הליכוד. ממשלת ישראל בראשות אריאל התעשתה ב- 2 במאי 2005 והבינה כי היה מדובר בהפקדה מופרכת. היא הדיחה וסילקה לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם בגין האשמות חמורות של שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל פעיל ומכהן. יוסף בר-אל הודח לעד לפינה אפלולית בירכתי דברי הימים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור.

לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ניהלתי כמה שיחות עם פרופסור דן כספי ז"ל הנוגעת להתייחסותו אל מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שסרח על פי דעת ממשלת ישראל והודח מכהונתו. פרופסור דן כספי ז"ל זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "לא במקרה התנגדתי והצבעתי נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. כל חברי הוועד המנהל לרבות היו"ר נחמן שי ואנשי מליאת רשות השידור הצביעו בעד המינוי. אני התנגדתי התנגדות נמרצת. חבר אלי ד"ר יוסי דאהן שהיה אז חבר המליאה והתנגד אף הוא למינוי. עקבתי אחרי מסלול הקידום של יוסף בר-אל ברשות השידור מאז היה מנהל החדשות בשפה הערבית ואח"כ מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. מעולם לא הערכתי את יכולתו המקצועית, לא את יושרתו, וגם לא את כושר המנהיגות שלו. יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם נינ אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך". הנה הרשימה המלאה של חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת השידור, שהם בעצמם מינויים פוליטיים, שהרימו את ידם ותמכו תמיכה מסיבית במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, גב' אהובה אורן המשנה ליו"ר הוועד המנהל, סאלם ג'ובראן, ד"ר אילן אסיה, אלון אלרואי, עו"ד ראובן שלום, גב' נִילִי כרמל – יונתן ז"ל (רעייתו של המשורר המנוח נתן יונתן ז"ל), גב' יעלה גרנות, ד"ר יהודית אורבך, שי חרמש, גב' אמונה אלון, משה  איבגי, עטאף כיוף, אפרים באוך, עו"ד נועם גרסל, עו"ד יאיר זלמנוביץ', יחזקאל זכאי, אביהו מדינה, עו"ד – ד"ר עמרם מליץ, יעקב גיל, גב' גאולה כהן, עו"ד חסן עתמאנה, ועו"ד אבי שמידט. יוסף בר-אל הנתמך תמיכה גורפת של מוסדות רשות השידור, העפיל בקַלות מהתחרות בשלב המוקדם לשלב רבע הגמר, ואח"כ דילג למֵירוֹץ חצי הגמר. שמו כמועמד למנכ"ל רשות השידור הנתמך עכשיו ע"י הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור הועבר שוּב לאישור וועדה המאשרת מינויים בכירים בשירות הציבורי בראשות השופט יצחק רביבי. וועדת המינויים הציבורית הזאת לא היססה ואישרה את מועמדותו לתפקיד הנכבד לאחר שזכה ברוב מוחץ בהצבעה דמוקרטית בתוך ממלכת רשות השידור. יוסף בר-אל חלף בקלילות מפתיעה גם מעל משוכת השופט יצחק רביבי. הוא העפיל לשלב הגמר וניצח. 

גברדיית הניהול הוותיקה של רדיו "קול ישראל" ורשות השידור מאז ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת.

חֲנוֹךְ גִבְתוֹן ז"ל (מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1967 – 1960) ושמואל אלמוג ז"ל (מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1969 – 1967, והמנכ"ל הראשון של רשות השידור) היו בוודאיי מינויים פוליטיים. הם היו אנשי מקצוע מוכשרים שהיו צריכים להתייצב מול ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון ואח"כ מול ראש הממשלה לוי אשכול וגם מול ראש הממשלה גב' גולדה מאיר, אולם הם לא היו שקרנים ולא מלחכי פִּנְכָה.  

chanoch givton 1

טקסט מסמך : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנהל רדיו "קול ישראל" המיתולוגי בשנים 1967 – 1960 מר חנוך גבתון (מימין) מארח באולפן הרדיו את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב- 8 במארס 1965 נחקק בכנסת חוק רשות השידור הראשון בטרם עידן הטלוויזיה. בתפקיד ראש הממשלה כיהן בתקופה ההיא לוי אשכול ושר ההסברה ישראל גלילי היה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. חנוך גבתון המוכשר נשא עיניו ב- 1967 להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. לשר ישראל גלילי היו מחשבות ותוכניות אחרות. הוא מינה בתחילה בפברואר 1967 לתפקיד המֵקִים את האלוף אלעד פלד שהסכים, אולם שינה את דעתו לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967 וסירב מפני שרצה להיות רמטכ"ל. ישראל גלילי הציב במקומו למשרת ראש צוות ההקמה את פרופסור אליהוא כ"ץ בן 42 עולה חדש מארה"ב (יחסית, עלה לארץ מניו יורק ב- 1963) וכיהן כדיקן הפקולטה לתקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. באוקטובר 1967 סיים חנוך גבתון את דרכו כמנהל / מנכ"ל רדיו "קול ישראל". במקומו מונה לתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל" שמואל אלמוג. ב- 1968 תוקן חוק רשות השידור והותאם לימי הטלוויזיה הקרבים ובאים. ב- 31 במארס 1969 קודם שמואל אלמוג ומונה למנכ"ל רשות השידור ה- 1, שכללה לראשונה את הטלוויזיה הצעירה ואת רדיו "קול ישראל" הוותיק תחת קורת ניהול משותפת, על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר ועל פי המלצתו של ישראל גלילי. מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון הנבון, המוכשר, והשאפתן הורחק באוקטובר 1967 ע"י השר ישראל גלילי ובתמיכת ראש הממשלה לוי אשכול מכל מוקדי בתקשורת האלקטרונית הציבורית של מדינת ישראל בעת ההיא. ב- 1967 מונה לציר לענייני הסברה במשלחת ישראל לאו"ם. ב- 1970 מונה ל מנכ"ל משרד התיירות. ב- 1975 מונה לקונסול כללי בלוס אנג'לס בדרגת שגריר. ב- 1976 נפטר צעיר רק בן 59 במותו. יש אומרים גם מצער לאחר שהשר ישראל גלילי נטרל אותו ממפעל חייו רדיו "קול ישראל, והסיר את מועמדותו להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ומי ששאף להיות מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמאגדת בתוכה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה.

רשות השידור היא רשת שידור הממלכתית של מדינת ישראל. רשות השידור פועלת מתוקף חוק רשות השידור ה- תשכ"ה שנחקק בשנת 1965, אשר מאפשר שידור ציבורי ממלכתי. המנכ"ל הראשון שלה היה חנוך גבתון. היה מדובר בעידן טרום הטלוויזיה ובתפעול רדיו "קול ישראל" בלבד. ב- 1968 עם הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה שונה החוק ורשות השידור כללה מעתה תחת קורת ניהול משותפת את הרדיו הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה. ב- 31 במארס 1969 התמנה שמואל אלמוג למנכ"ל הראשון של רשות השידור. תוקף המינוי היה לחמש שנים. עד שנות ה-90 של המאה הקודמת הייתה רשות השידור הגוף היחיד שהפעיל ערוץ שידורי טלוויזיה והגוף העיקרי ששידר שידורי רדיו. מאז הוקמו גופי שידור רבים נוספים, ורשות השידור מצאה את עצמה כערוץ אחד מני רבים ובתחרות קשה עם ערוצי טלוויזיה ארציים מסחריים וגם שאפתניים ועשירים לרבות ערוצי הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים. מדהים : ב- 29 ביולי 2014 בתקופה שיוני בן מנחם שימש מנכ"ל כושל ובלתי מוצלח של רשות השידור נטולת ערכים ומושחתת, אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי החדש, תשע"ד – 2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור במתכונתה הישנה הנוכחית כפי שהכיר אותה הציבור מאז 1969. מ- חודש יולי של שנת 2014 פועלת רשות השידור תחת עול של צו פירוק ותחת מעמסה של כונס נכסים הלוא הוא פרופסור דוד האן. 

golda almog

טקסט תמונה : 1971. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג (בן 45) לוחץ את ידה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר (בת 73). שמואל אלמוג שימש מנהל רדיו "קול ישראל" (במקומו של חנוך גבתון) בין אוקטובר 1967 לבין מארס 1969. ב- 31 במארס 1969 מונה למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שכללה לראשונה בתולדותיה יחדיו את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. שמואל אלמוג כיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור במשך חמש שנים עד 1 באפריל 1974 ואז פנה לקריירה אקדמאית באוניברסיטה העברית בירושלים והיה לפרופסור שמואל אלמוג. בעת שיחות התחקיר שקיימתי עמו בעת כתיבת הספר עב הכרס "8 ימי בראשית" (הספר הראשון בסדרת 13 ספרים שאני חוקר וכותב וקרויה "מהפכת המידע הראשונה בהיסטוריה", שַח לי בביתו ברמת אשכול בירושלים כי אילו רצה היה מתמנה מייד לתקופה נוספת בת 5 שנים ל- מנכ"ל רשות השידור עד 1979. זה היה ידוע כי השרים ישראל גלילי ויגאל אלון וגם ראש הממשלה העריצו את שמואל אלמוג. את אותו הטקסט שָנָה בפניי בשעתו גם חתן פרס ישראל לספרות נתן שחם (בן 91 היום, וחבר קיבוץ בית אלפא מ- 1945) ומי ששימש בשנים ההן של 1975 – 1967 כמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא אמר לי כלהלן : "גם אני הערצתי את שמואל אלמוג. היה במה להעריץ אותו". שמואל אלמוג ז"ל מת ב- 2008 בגיל 82. (באדיבות שירה אלמוג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 684. אותה הַחֶרֶב הפוליטית שהונחה על צווארו של מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005, ודקרה אותו, והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל…". פוסט מס' 684. כל הזכויות שמורות למחבר יואש אלרואי. 

"האבסולוטיסמוס הנאור", הוא עיקרון מדיני שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, והנה הציטוט שלו : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על המנכ"לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית לדורותיהם באשר הם במדינת ישראל. לרבות המנכ"ל יוסף בר-אל שהפר את הכלל הזה ו- הודח ע"י ממשלת ישראל ב- 2005 בראשות אריאל שרון, ולרבות המנכ"ל יוני בן מנחם שבחר לו נתיב התנהלות עגום וקלוקל משלו (יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ'), וכהונתו הופסקה ב- 2014 משנחקק החוק ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כי רשות השידור עוברת מעתה לפעול תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל ל- מנכ"ל הזמני החדש והוא מיהר לסלק ולהדיח את יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' וגם לגרש מתפקידו את יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת. התחקיר הטלוויזיוני של רביב דרוקר וברוך קרא אודות התנהלותם המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' וגם של יו"ר אמ"י יעקב מנדל איננו יכול להיגמר על המסך. הוא חייב להסתיים בבית דין פלילי. על כל אחד מאתנו חלה החובה לשַנֵן ולשְנוֹת את הטקסט הר"מ מידי בוקר על כוס הקפה הראשון : עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת, מטבע ו- מעצם הגדרתן ומהותן את תפקידן גם בטלוויזיה, הן מתנגדות באופן החריף ביותר ומתעבות ל- חנופה ו- אופורטוניזם. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות עמת נעות בקו מקביל לחנופה ולאופורטוניזם. על פי תורת המתמטיקה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. הם לא נחצים לנצח. מדובר באקסיומה. אם הם נחצים הרי שמדובר בשגיאה מתמטית ומוסרית קשה מנשוא. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת מְצֻווֹת להשמיד חנופה, התרפסות, ואופורטוניזם מפני שמדובר בחֶרְפָּה. בעסק מביש.     

יוֹשְרָה. הַסֶפֶר, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים".  

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקיםחזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.  

תזכורת נצח : הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002 (הודח וסולק ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון) ושכמותו, היא לדאוג לכך שאותם הפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו הרם, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הַזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. בכך יש לעיתונאי רשות השידור תפקיד מכריע וחזון גדול.

אלו הם ארבעת חוקי תעשיית הטלוויזיה באשר היא :

1. אין תחליף לתִּכְנוּן והיערכות טלוויזיונית יסודית, רצינית, קפדנית ומדויקת, ומרחיקת לֶכֶת בת שנים מהיבטי תוכן, זכויות שידורים וכלכלה, טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ושימוש הגיוני והגון של משאבי אנוש.

2. אין תחליף לעיתונאות אמת, אמיצה וחוקרת, חרוצה ונבונה, ש- דבקה במשימתה. אין תחליף לעיתונאות שאוֹצֶרֶת בקרבה את האקסיומה המתמטית של תורת הקווים המקבילים. אין תחליף לעיתונאות שנעה לפנים על פי ה- היגיון מתמטי הנ"ל ועל פי תכנון ומחשבה בקו מקביל לקו המקביל של הממלכה, ולעולם איננה חוצה אותו. מו"ל הארץ מר עמוס שוקן הוא עיתונאי מֵיטָבִי ובמידה רבה גם מתמטיקאי מעוּלֶה. 

3. אין תחליף לניהול מדיניות חכמה של רכישת זכויות שידורים בלעדיות רלוואנטיות בעיקר בתחום שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית. 

4. יש תחליף לבני אנוש. אנשי טלוויזיה מוכשרים ככל שיהיו שווים כקליפת הַשוּם בלעדי חומרי שידור רלוואנטיים בלעדיים. לכן נדרשים המנווטים לחשוב קדימה בדומה לשחקני שח מט כדי לדאוג שחומרי השידור הרלוואנטיים הבלעדיים ישכנו על מדף הטלוויזיה שלך ולא של יריביך. לכן הגה רוּן אָרְלֶדְג' את הסלוגן "When you have the rights – you have the show". לכן היה פחות חשוב אם את המשחק המרכזי בליגות העַל בכדורגל ובכדורסל שידרו בעבר מאיר איינשטיין ז"ל ו/או יורם ארבל, ו/או אורי לוי, ו/או רמי ווייץ – יבדלו לחיים ארוכים. תמצית העניין היה להבטיח שרַק אתה כנציג רשת השידור שלך תחזיק (ולא יריביך) בזכות הטלוויזיונית הבלעדית לשדר את האירוע הפופולארי והמסקרן ובזכות הבלבדית להעביר את המֵידָע אודותיו לצופיך. צופה הטלוויזיה מתעניין ראשית דבר בחומר השידור שמופנה אליו ורק אח"כ במי שמתווך לו אותו. לכן אין שום תחליף לרכישת זכויות שידורים אולם יש תחליף לכל הצבת בן אנוש בסביבת המיקרופון והמסך שמספר את סיפורם של האירועים הבלבדיים שהם שלך בלבד (!).

אולם החוק החמישי הבלתי כתוב בתעשייה הזאת הוא החשוב ביותר : מאמציך הכֵּנִים יהיו לשווא אם לא תצליח לשכנע את הבוסים ואת ההנהלה שלך שאתה צודק בשיקוליך העיתונאיים והכלכליים ושההיגיון שלך – חכם והגיוני (!). 

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת לאחר שממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינתה במארס 2002 את יוסף בר-אל ל- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח, ואח"כ העניקה לו ב- 2 ביוני 2002 מינוי של קבע לתקופה של חמש שנים. המינוי הרָם התגלה באיחור כמופרך לחלוטין מפני שלשידור הציבורי נגרמו בשלוש השנים הללו נזקים בלתי הפיכים. ב- 2 במאי 2005 התעשתו אותה הממשלה ו- אותו ראש הממשלה אריאל שרון שהעניקו ל- יוסף בר-אל את המינוי המופרך של מנכ"ל רשות השידור והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל בתמיכתו של היועץ המשפטי שלה עו"ד מֶנִי מָזוּז הדיחה אותו גם אם באיחור רב אך בבושת פנים לפינה אפלולית בירכתי ההיסטוריה הארוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור פעיל מכהן. יוסף בר-אל סוּלָק מהמשרה הרָמָה בגין שחיתות ושוחד מסך והושם בקרן זווית לא חשובה בירכתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. בפינה אפלולית שלה. הפרוטוקול הממשלתי אודות פרשת הדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל, מפרט את הסיבות לסילוקו ומצוי על מדפי ארכיון הממשלה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 684. שום רשות שידור ציבורית בת חורין בשום מקום בעולם לא קיבלה את עצמאותה על מגש של כסף. על אף שניהלו מדינות חופשיות ודמוקרטיות ו- הקימו את השידור הציבורי שלהן מבראשית ומעָפָר, תמיד ניסו הממשלות לדורותיהן בכל רחבי הגלובוס לתחוב יד ורגל בתכנון לוחות השידורים וביקשו להותיר שָם את טביעות אצבעותיהן. גם במדינת ישראל. פוסט מס' 684. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 10 במאי 2017.

הכתובת הייתה חקוקה על הקיר כבר 15 (חמש עשרה) שנים. זה היה רק עניין של זמן. מינויו של יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002 למנכ"ל הזמני של רשות השידור, ובתום שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002 הפקדה נוספת לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה מטעמו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, היה לא פחות מ- מעשה נבלה בתחום של ניהול תקשורת ציבורית ו- מַנְכָּלוּת רשת טלוויזיה ציבורית ברמה העליונה ביותר במדינת ישראל. מסמך מינויו הפוליטי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 מטעם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובחתימת שולו מזכיר הממשלה מר גדעון סהר נותר ו- נשמר לדיראון עולם.

barel 3

טקסט מסמך : 2 ביוני 2002. עסק מופרך. פארסה. מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד לתאריך 2 ביוני 2007. לא ראיתי אז שום הבעת התנגדות ומחאה פומבית מול המינוי המופרך ההוא, אלא כניעה, וויתור, הסכמה, ו- הסכנה עם אירוע דווי ומציאות עגומה מצדם של שני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמעט כל עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" חזו באביב וקיץ 2002 במינוי המופרך והנפשע, הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והחרישו. העיתונאים האלה שהיו אמורים להיות זקופי קומה השליכו מיוזמתם הם את הגדולה שבזכויות כל בן אנוש להיות אדם ריבוני לנוכח ההפקדה הנפשעת והמופרכת. מרבית עיתונאי רשות השידור קיבלו את מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור כדָבָר מובן מאליו, והסכינו עם סביבתו. כמעט כולם שתקו שָם. ב- 2 במאי 2005 התעוררה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון, והבינה את גודל הטעות ואת שגיאת המינוי המופרך של יוסף בר-אל למשרה הרמה שלוש שנים קודם לכן. ממשלת ישראל הדיחה וסילקה אותו לירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה באשמת שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור עלוב מלחך פנכה. באותם הימים העלובים ההם של 2002, עם הפקדתו ו- הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, התרחשה רעידת אדמה והחלה הספירה לאחור. היא הסתיימה ב- 9 במאי 2017.

…Ooops. רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת אריאל שרון, ממנה באוקטובר 2001 את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל הזמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם שהתפוטר אורי פורת. ראש הממשלה אריאל שרון מברך על המינוי.

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן"  עם יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראליחת הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ"ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף ו- מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ"ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. 

galinka 1

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. צירוף מקרים מוקדם. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור הזמני בשלושה חודשים נוספים ומאריך את חייו הטלוויזיוניים בעוד כרבע שנה, מ- 6 בדצמבר 2001 ועד 12 במארס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות וניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עוֹדֵד גְרָנוֹת למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון "מעריב". עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה יותר מ- 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו , לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : "יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב". יוסף בר-אל הוּדַח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם חריף ועשיר.

מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. יוסף בר-אל השריש בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" פגמים תכניתיים, פוליטיים, ומוסריים חמורים וקשים מנשוא, ביניהם שחיתות, שוחד מסך, נפוטיזם, והצבת נאמניו הבלתי מוכשרים בעמדות מפתח, שהפכו לנזקים בלתי ניתנים לתיקון. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינה בנעשה וידעה על המתחולל בין כתלי רשות השידור אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית – פוליטית של יוסף בר-אל מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות העיתונאית "מעריב" שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי מני מזוז לא אפשרו לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך ההוא שלו בקיץ 2002. ההדחה וסילוקו לאלתר מתפקיד מנכ"ל רשות השידור התחוללו באמצע כהונתו הפעילה ב- 2 במאי 2005. הדחתו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה ע"י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה תגובות רבות וסיקור רחב וענֵף בעיתונות שהצדיקו את ההדחה מחויבת המציאות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ"ל באמצע כהונתו. יוסף בר-אל הודח באשמת שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם.

הדחתו המאוחרת אולם ההיסטורית הולידה את המסקנה היא ש- שום גוף תקשורתי, ציבורי – חברתי ו/או מסחרי, ו/או צבאי – ביטחוני איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של יוסף בר-אל. הכרתי בימי חלדי גם בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובחו"ל אין סוף אופורטוניסטים עלובים מלחכי פנכה. יוסף בר-אל ניצב בראש הרשימה. מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא ובראשם יו"ר וועד מנהל חלש ועלוב בשם נחמן שי (היום ח"כ ב- "מחנה הציוני"), ידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר כישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור כ- "האחד שאין בלתו". מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, נפוטיזם, שוחד מסך, הקפת הממשל באנשים לא מוכשרים כמו המושל הראשי (יוסף בר-אל) עצמו, ובסופו של דבר התרפסות והתחנפות בפני שלטון שמביאה לחציית הקו המקביל של העיתונאות והעיתונות את הקו המקביל של הממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור העיתונאי הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר במוסד ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעַד.

[1]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב' יולי חרומצ'נקו שפורסם במקומון "כל העיר" ב- 26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33 של רשות השידור.

[2]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר- אל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה החדש מר יוסי משולם מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2, 10, ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן אָץ – רָץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא כדי לדלות ו- להעלות  מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ"ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ"ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר ולא נבון בצורה מעוררת תמיהה מצדה השני של המטבע. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנית והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו"מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ'ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו"מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו"מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ'ארלטון ע"י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו"מ ההוא ע"י יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ"ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מצעד האיוולת". באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1".

לוחות זמנים :

מארס / אפריל 2002 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ממנה את יוסף בר-אל המופרך למנכ"ל רשות השידור הזמני במקומו של רן גלינקא מנכ"ל רשות השידור הזמני הקודם, שהוּדָח. עיתונאי רשות השידור בולעים מים ושותקים. הם מסרבים לעלות על הבריקדות.

2 ביוני 2002 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מעניקה ליוסף בר-אל המופרך מינוי קבע של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד ה- 2 ביוני 2007. מתחילה ההתמוטטות הבלתי נמנעת של השידור הציבורי. עמודי התווך קורסים בזה אחר זה. עיתונאי רשות השידור מחרישים ומסרבים להתייצב מול השלטון הכושל.

2 במאי 2005 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מדיחה ומסלקת את יוסף בר-אל מתפקידו הרם. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ומסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. מעט מידי ומאוחר מידי. לרשות השידור על כל מרכיביה נגרמו כבר נזקים בלתי הפיכים. הקריסה נמשכת. העיתונאים מתקפלים ו- שותקים.

2011 : ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ממנה את איש הַנֶפֶל יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור. עיתונאי רשות השידור ממשיכים להתכנס בתוך המדמנה שלהם כאילו מדובר בבועה סטרילית, ו- כאילו להם לא יקרה דבר. הם שוב שותקים נוכח המינויים המופרכים.

הגיע קיץ 2014 : ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ושר התקשורת גלעד ארדן מחוקקים את חוק סגירת רשות השידור והוצאת צַו פירוק, וממנים את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים שלה.

9 במאי 2017 : ה- כנ"ר (כונס הנכסים הרשמי) פרופסור דוד האן מודיע על סגירתה הסופית של רשות השידור ההיא כפי שהכרנו אותה מאז 1968. היא חדלה להתקיים. מאות רבות של עובדים וותיקים בעלי משפחות נשלחים לאלתר הביתה. 

תזכורת 1 : 26 באפריל 2002. נקודת השפל הנמוכה ביותר ושיא הזוהמה של מדמנת השידור הציבורי. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון מדיחים במארס / אפריל 2002 את מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא מנכ"ל וממנים במקומו לתפקיד הרם מנכ"ל רשות שידור זמני אחר בשם יוסף בר-אל. אריאל שרון ורענן כהן שולפים את יוסף בר-אל מירכתי האוב של ערוץ 33 של רשות השידור שמניב רייטינג נפל יומי בין % 0.0 ל- % 0.7 במקרה הטוב ומציבים אותו בקדמת השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד החדש יוסף בר-אל גומל להם בהצהרת אמונים חסרת תקדים בעליבותה וכיעורה, ו- מכריז ביום שישי – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" בפני העיתונאית שרי מקובר כלהלן : "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". אמפליטודה שלא נשמעה כמותה מעולם בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל (!). עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ממלאים פיהם ושותקים (לרבות אבותיו ומייסדיו של השידור הציבורי הישן ההוא חיים יבין + מנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב + יעקב אחימאיר).    

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . לתלות על כל לוח המודעות, לא להסיר, ולעולם לא לשכוח (!). העיתון "מעריב" מתאר סצנה משיחית. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך", והוסיף בריאיון שזעזע את אוֹשְיוֹת העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי"לא ייאמן אנשים…? דווקא כן ייאמן…! עובדה, יוסף בר-אל עשה זאת (!) הוא הכריז קבל האומה הישראלית ב- 26 באפריל 2002 הכרזה משיחית, כי לא רק שאלוהים קרא לו להשלים את המשימה אלא הוא כמנכ"ל המיועד של רשות השידור יעשה מה שראש הממשלה יבקש ממנו לעשות. היה מדובר כאילו בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה נמנעו. שני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי לא השתתפו בהצבעה ההיא על פי הוראת היועץ המשפטי מני מזוז מפני שאמו של צחי הנגבי גב' גאולה כהן ואשתו של סילבן שלום גב' ג'ודי מוזס-ניר-שלום עבדו ברדיו "קול ישראל". אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין נעמדו על הרגליים האחוריות נגד ו- כדי לבטל את המינוי המופרך של מלחך הפנכה יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. (באדיבות העיתון "מעריב").

תזכורת 2 : יוסף בר-אל היה משרת השלטון כפי שהצהיר בפרהסיה עם מינויו. מדובר באיש עלוב לא רק נטול יֶדָע אלא גם לא חָכָם, חסר כישרון, ולא מבריק. מנכ"ל רשות השידור המיועד מאיֵיש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מצעד האיוולת". באפריל 2002 החלה ה- התמוטטות הבלתי נמנעת של רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל התקווה של ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. רשות השידור צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו של יוסף בר-אל לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1". איש מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" למעט מר איתי לנדסברג וגב' וורד ברמן לא תמך בי. נותרתי בודד במערכה. עיתונאי רשות השידור טמנו ראשם בחול והתחפרו במדמנה שלהם.

על האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – מוטלת החובה לקחת את כלי הנשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. זה מה שאנוכי עשיתי ב- 2002. קונץ קטן הוא ליָבֵּב, ולשַרְבֵּב עכשיו ב- 2017 מילים ודמעות צער באיחור של שנים. ראיתי בארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום דמויות מופת של מנהיגים אמיצים.  

doc 1

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך (עמוד 1 מ- 14) שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל ואז נפניתי ממנו לעד. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין התייצבו אז ונעמדו מצד ימין שלי במאבקי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שלא עשו עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" עשתה במקומם ממשלת ישראל. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי להדיח ולסלק אותו משם לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח לעַד מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה קרה בערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. בחרתי להשתמש בהיגיון מתמטי. מתמטיקה אינך יכול לזייף. בכתב ידי בעמוד הראשון של המסמך שמופיע במקור ו- שנשלח אליו אל המנכ"ל המיועד הוודאי הבא של רשות השידור יוסף בר-אל אמרתי לו באופן אישי כלהלן : "…אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה…", ונפניתי ממנו לעַד. חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור הרימו את ידם בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" ו- הותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. מעט מידי ומאוחר מידי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. 

הייתי בודד במאבקי ההוא אולם לא לגמרי לגמרי לבד. חלפו מאז 15 שנים אולם לעולם לא אשכח את מכתב התמיכה שכתב לי מר איתי לנדסברג ב- 27 במאי 2002.

landsberg 1 טקסט מסמך : 27 במאי 2002. זהו מכתב העידוד והתמיכה ששלח לי העיתונאי מר איתי לנדסברג לאחר שקרא את המסמך החריף בן 14 עמודים שכתבתי ליוסף בר-אל יום קודם לבן ב- 26 במאי 2002 ואשר עוסק במינויו המופרך למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

נספח : מכתבו של דן שילון אלי מ- 1 ביוני 2002 :

shilon 1

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. מכתבו של מר דן שילון אלי לאחר שטרקתי את דלתות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בתום 32 שנות עבודה רצופות. דן שילון ואלכס גלעדי קיבלו אותי לעבודה בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1971 והיו שני החונכים הצמודים שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 3 : יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ"ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז"ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר. אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע"י מ"מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור זמני במקומו של המנכ"ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001. רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס' 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח, "יוסף בר-אל יהיה מנכ"ל רשות שידור נאמן לך", הבטיח השר המגוחך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור לראש ממשלתו. טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב' שרי מקובר מהעיתון "מעריב" והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל "אריק" שרון בזאת הלשון : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל , אעשה מנה שהוא יאמר לי". ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ"ל רשות השידור החדש לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. המינוי הרם מתגלה מייד כמופרך מיסודו הממשלה בראשות אריאל שרון לא מיהרה לתקן המעשה המעוות. חֶשְרָת עָבִים כיסתה באחת את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינו בנעשה ברשות השידור שיוסף בר-אל היה המנכ"ל שלה וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא הושלך לעַד בבושת פנים לירכתיה האפלוליים של רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישאל ופעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן.

תזכורת 4 : עסק עלוב. ב- 2 במאי 2005, שנתיים ימים לפני תום כהונתו מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם (דו"ח ההדחה המפורט מצוי בארכיון הממשלה).

טקסט מסמך : עסק עלוב. 2 במאי 2005, שנתיים ימים לפני תום כהונתו מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם . באדיבות עיתון "הארץ". (דו"ח ההדחה המפורט מצוי בארכיון הממשלה).

barel 1

טקסט מסמך : עסק עלוב. 2 במאי 2005, שנתיים ימים לפני תום כהונתו מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. (באדיבות העיתון "מעריב"). (דו"ח ההדחה המפורט מצוי בארכיון הממשלה).

רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך גזר דינו כבר הוכרע ונחתך. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בארגון, הפקה, כלכלה טלוויזיונית, ובעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי ברמה ירודה מגוחכת (אך נושא באחריות ראשית של עורך עליון של כל מִשְדָּרֵי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל"), היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת, כאמור מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון "מעריב". מר עוֹדֵד גְרָנוֹת צילם והקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה הפלסטינית השנייה שהובילה כזכור למאות מעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7  בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עָרָאפַאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמחליף ומועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא בנימוק, "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה שגוי ומופרך לחלוטין. רשות השידור המשיכה לשמש ב- 2002 ממש כמו היום ב- 2017 שַק אִגְרוּף של הפוליטיקאים. מינויו של רן גלינקא ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור בספטמבר 2001 – מצִדָה האחד של המטבע, ומינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במארס 2002 במקום רן גלינקא – מצִדָה השני של אותה מטבע, היו מגוחכים ובלתי נתפשים ברמה הלאומית (!).

יוסף בר-אל מונה בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד קיץ 2007. בחלוף שלוש שנים במאי 2005 התעשתה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ו- הבינו כי הפקדתו על רשות השידור הייתה מעשה מופרך מיסודו. הם הדיחו וסילקו אותו לאלתר מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות מכהן בעוון שחיתות ושוחד מסך (!). עבורי זה היה מאוחר מידי.

ראה הספר עָב הַכֶּרֶס "רוש ולענה" בן כ- 10000 (רבבה) עמודים שחקרתי וכתבתי. הספר הזה מהווה נדבך אחד בסדרה רחבת היקף בת 13 ספרים הקרויה בשמה הכללי "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ועוסקת ודנה בקורות הטלוויזיה בארץ ובעולם בשנים 2015 – 1884.

שמו המלא של הספר "רוש ולענה" הוא כלהלן : 

"הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל : רוֹש ולַעֲנָה בשנות האוֹפֶל של 2005 -2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל".

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

אין לשכוח כי בתקופת שלטונו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוא הואשם (גם ע"י התנועה לאיכות השלטון) כי הפך את השידור הציבורי במדינת ישראל למסואב והעניק שוחד פוליטי לכל מיני פוליטיקאים בעמדות מפתח. אין ספור קטעי עיתונות מהימים ההם ("הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "העיר", ו- "כל העיר") מצביעים על האשמות חמורות ועל שחיתות פוליטית בה הייתה נגועה רשות השידור ומרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל. היה מדובר ב- נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה הישראלית. ואז זה קרה : ב- 2 בחודש מאי של שנת 2005 אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון שמינו את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבינו שמדובר במינוי מופרך והדיחו אותו בבושת פנים מכהונתו הרמה.

מדהים יותר מהצהרות המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל בריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 ב- "מעריב" הייתה העובדה כי המוני עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, שוחרי העיתונות החופשית, ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה, קראו היטב כל מילה בריאיון ההוא אך שתקו והחרישו. הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר היה על פי תפישת עולמי ריאיון של קָלוֹן, בו מכר מנכ"ל רשות השידור את כבודו ועצמאותו של השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי. כך אני הבנתי את תוכן הריאיון שהיה מביש בעיניי. עובדה ו- יש לחזור עליה, שאותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והציבור אותו בפסגת השידור הציבורי, הבינו גם אם באיחור בתום שלוש שנים כי המינוי היה מופרך מיסודו והדיחו מכיסאו. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל מניהול רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות השידור באמצע כהונתו הפעילה.

הערה : באדיבות העיתון "מעריב".

[1] ראה נספח : ריאיון של שרי מקובר עם יוסף (ג'ו) בר- אל "בסוף שבוע" של העיתון "מעריב" מתאריך יום שישי – 26 באפריל 200222.

[2] ראה נספח : מוסף "סוף שבוע" של העיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 2002.

יום שישי – 3 במאי 2002. הריאיון המלא שערך דן שילון בעיתון "מעריב" עם שר התקשורת ראובן "רובי" ריבלין (היום נשיא המדינה) בנושא מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון.

shilon 4

טקסט מסמך (1) : "מעריב". 2002. (באדיבות העיתון "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור). לקרוא ולא להאמין שכך מתנהלת רשות שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל.

shilon 5

טקסט מסמך (2) : "מעריב" 2002. (באדיבות העיתון "מעריב" והמו"ל מר אלי עזור). לקרוא ולא להאמין שכך מתנהלת רשות שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל.

היסטוריה פוליטית רחוקה של השידור הציבורי.

העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית ושורשיה עמוקים. בעת בריאתה שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב' גולדה מאיר. היה להם רוב בכנסת ובוועדות הכנסת, ובחשובה שבהן וועדת הכספים. חוֹק רשות השידור שנחקק בכנסת בשנת תשכ"ה – 8 במארס 1965 קובע כי ממשלת ישראל היא זאת שתבחר ותמנה את מנכ"ל רשות השידור ואת יו"ר וחברי הוועד המנהל של רשות השידור. נשיא המדינה ימנה את אנשי המליאה. יוצריה המקצועיים הצעירים חדורי אמביציות של הטלוויזיה הכללית פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן, דָן שִילוֹן, מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, חַיִים יָבִין, יוֹרָם רוֹנֵן, טוּבְיָה סָעַר, פרופסור יִרְמִיָהוּ "יֶרִי" יוֹבֵל , צְבִי גִיל, רָן אֶדֶלִיסְט, שַרִי רָז, שִמְעוֹן טֵסְלֶר, רוֹן בֵּן יִשַי, דָן בִּירוֹן וחבריהם ביקשו ב- 1968 ליצור יש מאין. בהיותם דוֹר חלוצים חסר ניסיון וגדוש חלומות ביקשו האנשים האלה ליצור טלוויזיה ישראלית בעלת איכות ועתיד, שמשדרת תוכן ציבורי וסוציולוגי מגוון ועשיר הדומה למורשת ה- BBC הבריטי. החלוצים הישראליים וחֵיל הסיוע מחו"ל נתקלו כבר בראשית הדרך בקשיים תוכניתיים, כלכליים, טכנולוגיים  ואִרגוניים עצומים. הם סבלו מחילוקי דעות פנימיים, מריבות  וסכסוכי עבודה, ותוכן גם משום שהפוליטיזציה חִלְחֵלָה לשורותיה במלוא עוצמתה כבר בדמי ימיה. הפוליטיקאים הכריעו את גורל השידור הציבורי יותר מאנשי המקצוע. המסמכים בספר מוכיחים זאת. מן המפורסמות הוא שהפוליטיזציה החודרנית הייתה המאפיין הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עובדה ידועה, אבל האם הייתה זאת גזירת גורל בלתי נמנעת ? המאפיין השני : היא נולדה ענייה מרודה ונותרה כזאת כל ימי חייה. ממה שלא הייתה צריכה היה לה בשפע ולמה שנזקקה ניתן לה במְשוֹרָה. עודף פוליטיקה וחוסר ממון משחקים תפקיד מרכזי בתוככי רשות השידור עד עצם היום הזה. הם הולידו תסכולים חריפים. רק אדם שהוא באמת עיתונאי חופשי בנשמתו ובכל רמ"ח אבריו וכזה שדָם הטלוויזיה זורם בעוֹרְקָיו, מסוגל להבין באמת איזו שררה ואֵימָה פוליטית טמונים במנהלים שרוצים למצוא חן בעיני שולחיהם, ובמפגש עגום הנפש של הידע והכישרון האנושי מול כיס רֵיק. בטלוויזיה הכללית פעלו מיום היווסדה בחודש מאי 1968 כישרונות לא מעטים בתחומי העיתונאות, ההפקה, היצירה המקורית, וההנדסה. היא הוקמה בהתלהבות רבה ותנופת נעורים ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. אך המומנטום נושא התקוות נִבְלַם. במידה רבה הוטל הפּוּר. עובדה שבמלאת לה חֲמֵש שנים במאי 1973 שלח שַר החינוך והתרבות יִגְאָל אַלוֹן מברק בהול למנכ"ל ה- BBC הבריטי עתיר המוניטין סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) בו ביקש ממנו להגיע בדחיפות לארץ כדי לבדוק מה לא עובד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המטה ליפול. איך קרה שבגיל כה צעיר היא כבר סובלת מסכסוכי עבודה קשים, פוליטיזציה מרחיקת לכת. רדידות תוכן, וחסימות עורקים. יִגְאָל אַלוֹן דרש מהְיוּ גְרִין להגיש לו בהקדם את ממצאיו.

טֶקֶס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים ממושכים. הפוליטיקה לגווניה השונים בחשה במשך עשרות שנים בשידור הציבורי, כרסמה ביסודותיו, ולבסוף אַף מוטטה חלק מהם. ב- 2012 הוא נשאר על כנו אך גוסס. כל שלטון בישראל ביקש להעמיק את אחיזתו ברשות השידור ועשה ככל יכולתו לקדם את נאמניו מבין השורות ולהדיח את מתנגדיו. ממשלות ישראל מינו את המנכ"לים לדורותיהם אך משלא סרו למשמעתן ביקשו להדיחם. ב- 31 במארס 1969 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר והשַר ישראל גָלִילִי את מנהל רדיו "קול ישראל" שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ"ל רשות השידור הראשון. מינוי פוליטי – מקצועי. כעבור שמונה חודשים ביקשה להדיחו לאחר שלא נעתר לבקשתה לדחות ביום שישי – 7 בנובמבר 1969 את תחילת שידורי הטלוויזיה בלילות שבת כדי לאפשר לה להרכיב קואליציה ממשלתית עם המפד"ל (המפד"ל התנגדה התנגדות נחרצת לשידורי טלוויזיה בלילות שבת, בשבתות, ובחגים). ראש הממשלה גוֹלְדָה מֵאִיר ביקשה משמואל אַלְמוֹג לעכב בכמה שבועות את ראשית שידורי הטלוויזיה בלֵיל שבת כדי לשמור על שקט פוליטי לקראת הרכבת הקואליציה הממשלתית. שְמוּאֵל אַלְמוֹג והמִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נָתַן שַחַם סירבו והשיבו לה ולשַר הממונה ישראל גָלִילִי בהאי לישנה, "תפקידנו כמנהיגי השידור הציבורי הוא לשדר בטלוויזיה וברדיו שבעה ימים בשבוע כולל לילות שישי, שבתות, וחגים ולא להרכיב קואליציה ממשלתית". גב" גולדה מאיר נעלבה עד עמקי נשמתה ולא שכחה זאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג.

ב- 1 באפריל 1974 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושַר התקשורת שִמְעוֹן פֶּרֶס את מפקד רדיו גלי צה"ל יִצְחָק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור. מינוי פוליטי אבל מקצועי. כעבור עשרה ימים התפטרה גולדה מאיר בגלל לחץ ציבורי כבד שהופעל עליה בעקבות מלחמת יום הכיפורים 1973 שתפשה את צה"ל בלתי מוכן. מפלגת המערך הטילה על יִצְחָק רָבִּין להתייצב במקומה בראשות הממשלה. ב- 1975 ביקש ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין לפַטֵר את יצחק לִבְנִי בשל שידור הסדרה הסַטִירִית בטלוויזיה "ניקוי ראש" בעריכת מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז"ל בה נטען באחת התוכניות כייי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון נועדו להסיט את תשומת הלב של הציבור מהמצב הכלכלייי הקשה. ראש הממשלה יִצְחָק רָבּין יצא מדעתו מרוב כעס וטען כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חצתה את כל הקווים האדומים גם אם מדובר בסַטִירָה. ב- 1 באפריל 1979 ביקשו ראש הממשלה מנחם בגין ושַר החינוך זְבוּלוּן הָמֵר את המועמד שלהם יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לרֶשֶת את מקומו של מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי, שריד לממשלות גב' גוֹלְדָה מֵאִיר ויִצְחָק רָבִּין. תקוותם הייתה שהעיתונאי הסוער והבוטה (והמבריק) מהיומון "מעריב" יעשה סדר חדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית השמאלנית של מדינת ישראל. זה היה מינוי פוליטי של איש שמעולם לא ניהל רשת שידור בת 2000 (אלפיים) עובדים הכוללת בתוכה ארבע רשתות מִשְנֶה : הטלוויזיה בעִברית ועַרבית ורדיו "קול ישראל" בעִברית ועַרבית ותקציב שנתי של 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר. אף על פי כן הוטלה עליו המשימה.

[1] מוטי קירשנבאום בוגר אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ללימודי קולנוע וטלוויזיה, נמנה על אנשי צוות ההקמה ב- 1968, והיה הראשון שהמציא בשפתו השנונה את המונח "פנס קסם" בימיה המוקדמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

תזכורת וויזואלית : ימי הזוהר של השידור הציבורי. הימים ההם שלא ישובו עוד. האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – אמורים לקחת את כלי הנשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. קונץ קטן הוא ליָבֵּב, ולשַרְבֵּב עכשיו ב- 2017 מילים ודמעות צער באיחור של שנים. ראיתי בארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום דמויות מופת של מנהיגים אמיצים.  

טקסט תמונה : 1975 . וועידת ה- EBU נערכת בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתייצבת לדיונים כרשת שידור שהיא Active Member ב- EBU (חברה פעילה באיגוד השידור האירופי) וגם מארחת הפגישה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צבי גיל יועץ מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, צבי "צֶבֶּה" גורן עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות, דן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1971. ניו יורק – ארה"ב. ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני כתבים בכירים של רשות השידור בימים ההם בארה"ב. יגאל לוסין כתב רדיו "קול ישראל" (מימין) וחיים יבין כתב הטלוויזיה (משמאל). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. לוס אנג'לס – ארה"ב. עידן טרום הטלוויזיה בארץ. מוטי קירשנבאום (ראשון מימין) הוא סטודנט שנה חמישית לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. השניים האחרים אינם מזוהים. ב- 1968 חבר מוטי קירשנבאום (אז בן 29) לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשותו של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. (התמונה באדיבות יאיר גורן (גורין). ׁארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי (בתווך) בראשית דרכינו. הוא פרשן כדורסל שלי, של חטיבת הספורט בפיקודי, בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני עורך ומפיק, מנווט ו- מנהל את חטיבת הספורט ההיא. מימין, זאת העיתונאית מיכל הוכשטט. מנכ"ל רשות השידור ב- 1981 היה יוסף "טומי" לפיד ז"ל, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל כיהן התפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, טוביה סער יבד"ל הוביל את חטיבת החדשות. אריה מליניאק שימש פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 16 שנים (בהפסקות) בשנים שבין 1979 ל- 1995. רחשתי לו הערכה עד שניצל את המיקרופון והמסך קרדום לחפור בו לצורך קידום ענייניו הפרטיים כפי שסיפר בפרוטרוט בריאיון שהעניק ב- 1991 לעיתונאי רון מיברג. הוא הודח על ידי לאלתר מכס הפרשנות והוחלף באלי סהר. פשוט הוּעָף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

"Something is rotten in the state of Dennmark", אומר מרצלוס ל- הורציו וברנרדו היכן שהוא בראשית המחזה "הַמְלֶט" (של וויליאם שייקספיר) בחצות לֵיל קַר וקפוא בעת סיור קבוצת קציני הארמון בחומות החשוכות של טירת אֶלְסִינוֹר. נראה לפתע כי בטקסט האמור לעֵיל הוא כאילו מתכוון במשהו גם לערוץ 1 בשנות חֶשְרָת הֶעָבִים של 2005 – 2001. הרהרתי בהמלט ובוויליאם שייקספיר בעת כתיבת המסמך בן 14 עמודים ההוא בחג שבועות, ה' סיוון תשס"ב – 16 במאי 2002, אותו שלחתי למנכ"ל רשות השידור המיועד והמופרך יוסף בר-אל. 

רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של רשות השידור של מדינת ישראל בשנים ההן של 2005 -2001 תחת שלטונם המופרך של שני המנכ"לים רן גלינקא ויוסף בר-אל. שניהם הודחו ע"י ממשלת ישראל. כל אחד בתורו. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב- 2014 בעידן מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם מוכנסת גווייתו של השידור הציבורי וארון קבורה. יוני בן מנחם עצמו ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת מודחים ומסולקים ע"י המנכ"ל החדש יונה וויזנטל בחסות הכנ"ר פרופסור דוד האן. ב- 9 במאי 2017 נקבר השידור הציבורי הישן. ב- 15 במאי 2017 תוקם לשידור הציבורי מַצֵבָה בדמותו של תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ"ל החדש אלדד קובלנץ והיו"ר גיל עומר.

2005 – 2001. רשימה נוספת מתוך יומני. נראה לי כי רשות השידור הציבורית בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. מדהים שהממשלה הזאת בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ובעצת השר הממונה שלו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, מפקידה באוקטובר 2001 על רשות השידור איש כה לא נבון וגם טירון עיתונאי ללא שום ניסיון ניהולי של רשת שידור ציבורית כה מורכבת ומסובכת שמעסיקה 2000 עובדים, אולם בעל דרגה צבאית גבוהה תא"ל מיל. בשם רָן גָלִינְקָא, וממנה אותו למנכ"ל הזמני של רשות השידור (כאמור באוקטובר 2001). אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון מדיחים את המינוי המופרך שלהם רן גלינקא מכיסאו הזמני במארס 2002. ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן לא ממתינים אפילו שנייה אחת. שניהם מזדרזים וממנים במקום רָן גָלִינְקָא המודח במארס 2002 לתפקיד המנכ"ל הזמני של רשות השידור את מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב של אותו רָן גָלִינְקָא, יוסף בר-אל (אז מנהל ערוץ 33). בקיץ 2002 (ליתר דיוק ב- 2 ביוני 2002) מעניקים אריאל שרון ורענן כהן ליוסף בר-אל את מִשְרָת הקבע ועמה חותמת של מנהיג השידור הציבורי ב- מדינת ישראל לתקופה של 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. יוסף בר-אל מתמנה למנכ"ל רשות השידור החדש. ׁרן גלינקא מספר לי בשיחות התחקיר שלי עמו כי מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב דאז יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33, תקע לו בעצם סכינים בגב. ב- 18 באפריל 2002 מכריז מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון הכלכלי "גלובס" בפני העיתונאית גב אביבה קרול כי רן גלינקא המנכ"ל המודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון הוא "דָפוּק" (!). ויש להוסיף ולשנות בעסק המכוער הזה את המידע הבא כלהלן : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר בשעתו לכהונתו הרמה על מנת לשמש יו"ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. היו"ר נחמן שי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור שהוא היה המפקח העליון שלה. נחמן שי ידע והחריש בעניין הפקדתו של יוסף בר-אל על מכלול השידור הציבורי, עד שגם אותו את נחמן שי סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים נוספים בשידור הציבורי, ועל כן הציב עכשיו בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור את מר אברהם נתן במקום נחמן שי. יו"ר רשות שידור פוליטי חדש הוחלף ב- יו"ר רשות שידור ישן בשם מר נחמן שי. הבעיה עם הפוליטיקאי הרדוד נחמן שי הייתה שבעבר הרחוק שלו בעשור ה- 70 של המאה שעברה נחשב לאחד מבכירי בניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כתב צבאי לפרק זמן בחטיבת החדשות של דן שילון בשנים 1977 – 1974) וכעת הפך לפוליטיקאי מדשדש. נחמן שי לא היה מדינאי ולא איש חזון. הוא היה עסקנצ'יק פוליטי קטן ולא מוכשר, שמישהו ו/או מישהי מינו אותו על פי נוסחא פוליטית למשרה הרמה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. אותו נחמן שי ידע כי ב- 18 באפריל 2002 הרהיב עוז המנכ"ל המיועד מר יוסף בר-אל ו- כינה את המנכ"ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא בלשון גסה, "דָפוּק". כך התבטא כאמור אותו יוסף בר-אל בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב' אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון "גלובס" ב- 18 באפריל 2002. אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנוןןן המכוער, הבוטה, והכוחני בו משתמש מנכ"ל רשות שידור מיועד ו- מַשְמִיץ מנכ"ל רשות שידוררר מודח, נמנה יו"ר רשות השידור מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל של ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הבכיר של מנכ"ל רשות השידור בנימוק, "כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ". לא יכולתי לרכוש אפילו גרם אחד של כבוד לנחמן שי שאפילו לא צייץ ולא מחה נגד ההתבטאות הזולה והפוגענית הזאת של יוסף בר-אל. בעת הרמת ידו הימנית בעד מינוי יוסף בר-אל למנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל הצטייר לי נחמן שי מבניה הבכורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורי, כאחרון העסקנים הפוליטיקאים, ומי שמכר את נפשו לשטן. את הטקסט הנ"ל, "כי אפילו נחמן שי יו"ר רשות השידור קבע, כי יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ", שמעתי ביום שישי של 24 בחודש מאי 2002 מהשופט יצחק רביבי הממונה על המינויים הציבוריים הבכירים בשירות הציבורי, בעת פגישה אישית שלי עמו בביתו ברמת השרון. הַהִתְּרָאוּת שלי עמו עם כבוד השופט יצחק רביבי נועדה למחות נגד המינוי הצפוי, וכדי להתריע בפניו כי כתב ההסמכה שמייעדת ממשלת ישראל ליוסף בר-אל והפקדתו על השידור הציבורי הוא מעשה מופרך מיסודו חסר כל בסיס. כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הוא שאמר לי אז בביתו כי אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור הצביעו כמעט פה אחד בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא (במקום רָן גָלִינְקָא) וכי נגד זה אין לו עוד מה לעשות ושום דרך לפעול נגד המינוי. גם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז אותו המינוי הבַּטֵל והתַמוּהָ ב- 2002 הדן בהצבתו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – האירוע המופרך ההוא בלתי נשכח עבורי. כל מה שנותר לי הוא להשתעשע יחדיו עם כל מיני סוציולוגים שְנוּנִים שהצליפו בלשונם ועֵטָם ללא רחם באותה נְפוֹלֶת פוליטית וטלוויזיונית ׁהקיימת במחוזות שונים ברחבי תבל זאת שמתבססת על מינויים והפקדות מופרכים. אנוכי לא רק התרחקתי מהן אלא גם התפטרתי בשל כך מכל תפקידי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הפוליטיזציה שהייתה מנת חלקה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 דמתה ל- חֶשְרָת עָבִים. עובדה שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו ממשרתו הרמה (ללא חרטות) כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 בעוון שוחד מסך ושחיתות. בסופו של דבר ממשלת ישראל גילתה את הפגמים החמורים בהתנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם אם באיחור זמן עצום של שלוש שנים, והפסיקה מייד את כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ופעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי בארץ הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. זאת עובדה. ב- 2 במאי 2005 מתעשתים לפתע פתאום אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ומגלים כי מעשה מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היה מופרך מיסודו. יוסף בר-אל מודח ב- 2 במאי 2005 בגין שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם ע"י הממנה הראשי שלו ראש הממשלה אריאל שרון ובעצתו המופלגת היועץ המשפטי של הממשלה מר מֶנִי מַזוּז לפאה אפלולית וזניחה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. במקומו של יוסף בר-אל המודח ממנה הממשלה את מרדכי "מוטי" שקלאר למשרה הרמה. מוטי שקלאר הוא המנכ"ל ה- 10 ברשימת המנכ"לים של רשות השידור. מינויים המופרך של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא סיפור מדהים ולא ברור בגלל עליבותו גם היום בסופו של חודש יולי של שנת 2016. לא ברור ונטול כל היגיון. כיצד שני אישים כה כושלים וכה לא מוכשרים לחלוטין, מעפילים לפסגה בשני משעולים שונים משני צידי המטבע. אך האמת מתגלה תמיד, במוקדם ו/או במאוחר. רן גלינקא מודח ומסולק בצדק וכמעט מייד (בתום חצי שנת מנכלות בלבד) בגין ניהול בּוֹסֶר חובבני (תוכניתי ו- גם כלכלי) ובשל שיקולים עיתונאיים מוטעים. יוסף בר-אל הכוחני ונטול כישרון מודח ומגורש באיחור זמן עצום של שלוש שנים בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. סיפור הדחתו של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור הוא הרבה יותר מורכב ודרמטי מזה של רן גלינקא, וגם מעורר תעיות, מדוע הדחתו לא הסתיימה בהעמדתו לדין פלילי. כידוע מד הזמן וחוק ההתיישנות אינם חלים על עבירות שחיתות ושוחד. אם כך מדוע לא הועמד האיש הזה יוסף בר-אל מעולם לדין פלילי ולא נשלח לבלות בכלא מאחורי סורג ובריח ? מדוע המדיחים הממשלתיים שקבעו כי מנכ"ל רשות השידור עבר עבירות של שחיתות ושוחד מסך הסתפקו רק בגירושו מהכס הרם ולא תבעו להביאו לדין פלילי בהיכל המשפט ? סיפור הדחתם של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא מבהיל מכל היבט. ראש הממשלה אריאל שרון והשר המגוחך שלו לענייני רשות השידור רענן כהן ביקשו פעמיים לירות ירי אוטומטי מהמותן, לא מהכתף, וללא שימוש במשקפת צלפים והחטיאו את מטרת הבּוּל. התברר כי שניהם אינם מיומנים וגם לא עוטים בגדי מוּסָר מפני שהם פוליטיקאים. בהחטאותיהם העלובות האלה נטולות כל יושרה ציבורית ונטולות דרך ארץ מינימליות, הפכו אריאל שרון ורענן כהן את רשות השידור, את ערוץ 1, ואת רדיו "קול ישראל" ל- שדה מטווחים ניסיוני וכושל. צריך להוסיף כאן שכל גיבורי העלילה, כל בעלי התפקידים הראשיים וגם המשניים בסיפור ההוא של התפוררות השידור הציבורי, קיבלו את עונשם המלא במחזה התקשורתי המחריד והמזעזע ההוא (כאילו נכתב ע"י וויליאם שייקספיר עצמו) מידי בורא עולם וגם מידיו של אלוהי הטלוויזיה והרדיו. הממנים, המתמנים, וגם הניצבים עיתונאי רשות השידור ששתקו והסתגרו בבוּעַת המַדְמֵנָה שלהם. איש ברשות השידור שפעלה בשנים ההן של 2005 – 2001 תחת חשרת העבים ההיא לא נמלט מהפורענות ומעונשם של האֵלִים. מדובר בסיפור תקשורתי עגום ועצוב באופן מיוחד. עד למאוד.

זה נכון ש- רשות השידור לא הייתה מחזה שייקספירי אבל היא הפכה לטרגדיה.

אני תוהה כיצד זה מפקד צבאי בעל יכולות וכעת ראש ממשלה מוכשר ופרגמטי ומנהיג מדיני בעל חוש הבחנה כ- מר אריאל "אריק" שרון, מתפתה, ונענה להצעתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ולפניו את רן גלינקא, כאילו מדובר במילוי טופס טוטו ו/או השתתפות בהגרלת מפעל הפיס. ראש הממשלה אָרִיאִל "אָרִיק" שָרוֹן ידע היטב מה מתחולל בין ארבעת כתלי רשות השידור כמו גם מה היה צריך להיעשות ולא נעשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנכ"לותו וניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל בתקופה שבין אפריל 2002 לבין מאי 2005 (הערה שלי : יוסף בר-אל היה המועמד היחיד והבלעדי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן כבר בחודש אפריל 2002 לאחר הדחתו של המנכ"ל הזמני מר רָן גָלִינְקָא. ב- 2 בחודש יוני 2002 מונה יוסף בר-אל באופן רשמי ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן לתפקיד מנכ"ל רשות השידור עד קיץ 2007). עובדה ש- בתום שלוש שנים לכהונה מבחינה אותה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן, גם אם באיחור רב, באי התאמתו של יוסף בר-אל לתפקיד הנִישָא. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מחליטה ממשלת ישראל בראשות אותו אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן הפרגמטי וסגנו אהוד אולמרט וברוב עצום של 13 שרים להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות שידור. מנכ"ל רשות שידור מר יוסף בר-אל מודח ומסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. שני שרים מר מאיר שיטרית וגב' דליה איציק התנגדו להדחה ותמכו בהצבעה הממשלתית ההיא ביוסף בר-אל. שלושה שרים בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר, נמנעו. הדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 לא הייתה אפשרית בלעדי התערבותם המסיבית של היועץ המשפטי לממשלה מר מֶנִי מָזוּז ושל עו"ד אֵלִיעַד שְרָגָא (סא"ל מיל. בחטיבת הצנחנים) מייסד ויו"ר התנועה למען אֵיכוּת השלטון במדינת ישראל. סמנכ"ל רשות השידור מר יאיר אלוני התמנה ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקומו של המנכ"ל המודח. ראש הממשלה אריאל שרון היה אדם פרקטי באופיו. היה לו נוח פוליטית כשיוסף בר-אל שימש מנכ"ל רשות השידור אולם מאידך הוא לא עשה שום מאמץ מיוחד ולא יצא מגדרו ב- 2 במאי 2005 כדי להתייצב לימינו של אותו יוסף בר-אל ו- על מנת לגונן עליו מפני ההדחה הדרמטית. הרי היה זה אותו יוסף בר-אל שהכריז בפרהסיה ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר בטרם מינויו לתפקיד הרם ורב האחריות כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל אעשה מה שהוא יאמר לי". תמוה מדוע ראש הממשלה אריאל שרון לא שמר לו אמונים. הרי האיש הזה יוסף בר-אל היה המועמד המועדף והנבחר של אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לפני שלוש שנים בחודש אפריל של שנת  2002. מוזר עד למאוד כיצד ומדוע נפל אז ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בפח והסכים באביב וקיץ 2002 להצעת הנֶפֶל של השר רענן כהן למנות את אותו יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוכשר למנכ"ל רשות השידור. יש לשנות ולומר כאן שוב ש- בחלוף שלוש שנים התעשת אריק שרון והבין בסופו של דבר כי מדובר במינוי מופרך. לא רק מופרך, גם ציני. השאר כפי שאומרת הקלישאה היסטוריה של עָבָר עָגוּם.

הַסוֹף. חשיפת הַמִסְמַךְ שכתבתי ב- 16 במאי 2002 למיועד המופרך לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנים. אוריינטציית ניהול, מנהיגות, וחזון. Follow Up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ז"ל. פוליטיזציית ה- הוריקאן ההרסני של השידור הציבורי בישראל בשנים 2005 -2001. 

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001 . הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. תקופת מנכ"לותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי. כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך נאלצה אותה הממשלה הזאת במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים. כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד ? איזה אינטרס מובהק היה למר רענן כהן להמליץ דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ? אלו יתרונות הפיקו ו/או אמורים היו להפיק השר רענן כהן וראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בשעה שהפקידו את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בעליל על השידור הציבורי של מדינת ישראל באפריל 2002 ? השאלות האלה שעסקו במינויו המגוחך של יוסף בר-אל לכהונה הרמה לפני תריסר שנים נותרו ללא מענה. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה מצויד במודיעין מינימאלי אודות כישוריו וכישרונותיו של יוסף בר-אל בטרם המינוי הרם. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון נפל ככה סתם בפח והלך שֶבִי אחרי השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן האיש שהעלה את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב של הרייטינג האפסי והמעליב שאגר ערוץ 33. לא ייתכן כי ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה מצויד במודיעין מוקדם בטרם המינוי המופרך ולא ידע מה מתחולל באמת ברשות השידור ובערוץ 1 לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002. אינני מתכוון לסגוד לראש הממשלה אריאל שרון כפי שעשו רבים לאחר הסתלקותו. אוסיף ואומר שוב ושוב רק שראש הממשלה אריק שרון התעשת אם כי לאחר זמן רב וב- 2 במאי 2005 הדיח וסילק את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לאלתר באמצע כהונתו הרמה. ההדחה המבישה הזאת של מנכ"ל רשות שידור מכהן היא חסרת תקדים בתולדות המדינה ובהיסטוריה של השידור הציבורי (!). השידור הציבורי שווה רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור הזמני ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הַיֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

הפוליטיזציה הודפת את השידור הציבורי בישראל לקרשי הזירה. הוא נותר שוכב שם "גרוגי" גם לאחר תום ספירת 10. "…רוֹש וְלַעֲנָה, רוֹש וְלַעֲנָה…", לוחש המלט לאוזנה של אוֹפֶלְיָה ומתכוון לרשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל.

הייתה זאת שרת החינוך לשעבר גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל, אישה נאורה ודעתנית, שהייתה מצפן ומצפון של השידור הציבורי. היא אמרה לי בעת שיחות התחקיר עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008 שנגעו למחקר וכתיבת הספר עב הכרס "רוֹש וְלַעֲנָה" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", כלהלן : "לאחר שממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצה שלי כשרה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מינתה את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור במקום אריה מקל , ביקשתי ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שסברתי שמדובר באיש טלוויזיה מושחת מבחינה פוליטית שכל הזמן עסוק בהענקת טובות טלוויזיוניות – פוליטיות לכל מיני פוליטיקאים". שולמית אלוני ז"ל הוסיפה : "בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים עצומים. היא איבדה את אמינותה ואת היושרה שלה", אמרה לי שולמית אלוני ז"ל בעת שיחות התחקיר שלי עמה.

בקיץ 1992 ליתר דיוק ב- 23 ביוני 1992 התחולל המהפך הפוליטי ההוא במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת ה- 13. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר ראש הליכוד חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית השלילית ויכולתו הדַלָה של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין' אישה נאורה גב' שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת ברטר עם מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה החדשה הציעה לו את משרת הקונסול באטלנטה (ארה"ב) תמורת וויתר על משרתו כ- מנכ"ל הרשות. אַרְיֵה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות חיש מהר להצעה. גב' שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ודרשה ממנו במפגיע להדיח מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני תיעבה אותו, את אופיו, את המוסר שלו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005. גב' שולמית אלוני ז"ל מי שהייתה שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי את הסיטואציה ההיא, וחשוב להזכיר אותה שוב ושוב, כלהלן : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף". את זאת שנתה ואמרה לי שולמית אלוני כהאי לישנא כמה וכמה פעמים בעתתת שיחותיי עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008. רבים אינם יודעים כי גב' שולמית אלוני ז"ל סטודנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים החלה ב- 1957 להגיש תוכנית ברדיו "קול ישראל שנקראה, "מחוץ לשעות הקבלה", ועסקה בתלונות הציבור. שולמית אלוני הייתה משפטנית מוכשרת ורגישה לזכויות האזרח. תוכנית הרדיו שלה הפכה לפופולארית מאין כמותה אך היא לא הגיעה לשורות הטלוויזיה. לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965 הוכנסה שולמית אלוני לרשימת מפא"י ע"י הוועדה המסדרת. כך היא נולדה לפוליטיקה.

aloni 1

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. גב' שולמית אלוני ז"ל סטודנטית יפת מראה למשפטים מגישה בסוף שנות ה- 50  של המאה הקודמת ברדיו "קול ישראל, את התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה". (התמונה ניתנה לי באדיבות גב' שולמית אלוני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שולמית אלוני ז"ל נולדה ב- 1928. היא החלה את עבודתה ברדיו "קול ישראל" כשהייתה כבר משפטנית בת 29. שולמית אלוני זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הסיבה להצלחתה המיידית של התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" הייתה מפני היותה אנטי ממסדית. הכרחתי את רשות השידור לענות לכל הפונים. התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" הייתה בעלת ההאזנה הגדולה ביותר ברדיו בעת ההיא ועתירת רייטינג. השותף שלי בעשייתה היה השדרן אלימלך רם. אני בעצמי הייתי עובדת פרי לאנסרית על חוזה מיוחד ברשות השידור. לא רציתי להיות עובדת מן המניין. שאפתי לשמור על עצמאות עבודתי. התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" היא הורתה של תוכניות הטלוויזיה לצרכנות, "כל בו טק" בעריכתו של רפי גינת ו- "שומר מסך"  של אמנון לוי. התוכנית שלי רצה ברדיו שמונה שנים מ- 1957 עד 1965. בשנה הזאת נבחרתי לכנסת ישראל מטעם מפלגת העבודה ופרשתי מהרדיו". שולמית אלוני אישה נאורה רבת יכולות פרשה ממפלגת העבודה ב- 1973 והקימה בכישרון ובמרץ רב את מפלגת ר"צ. היא הפכה לנושאת דגל זכויות האזרח והקימה מאוחר יותר את מפלגת מר"צ. היא נחשבה כל השנים לאישה לוחמת, יישרת דרך, ופוליטיקאית הגונה. בקיץ 1992 מינה אותה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לשרת החינוך והתרבות בממשלתו. זמן קצר אח"כ ב- 18 באפריל 1993 מינתה שולמית אלוני את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור, וביקשה ממנו כאמור לפטר ללא דיחוי את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם אם נותרו לו שלושה – ארבעה חודשים לסיום כהונתו החוקית. כהונתו עמדה לפוג ב- 10 ביולי 1993. יוסף בר-אל ניצח במכרז למנהל הטלוויזיה את המועמד המתחרה מולו נסים משעל והתמנה לתפקיד הרם ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הוא מיהר לעיתונות והכריז ברהב, "ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל.

barel 9

טקסט תמונה : 10 בחודש יולי 1990. יוסף בר-אל זוכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד 1993. הוא גובר על המועמד מולו נסים משעל. איוש קבוצת המכרז כלל 10 נציגי רשות השידור + אישי ציבור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

mishal 1

טקסט תמונה : יולי 1990. זהו המפסידן נסים משעל חובש כיפה ומי ששימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של חיים יבין) בתקופת הזמן שבין נובמבר 1989 ליולי 1990. הוא היה מוכשר פי 1000 יותר מהמועמד היריב אבל יוסף בר-אל זכה בבכורה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

barel 2

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. מתוך לקט עיתונות של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל משתחץ בפני עיתונאית "מעריב" אילנה באום ומכריז את הכרזת הרָהָב שלו, "…ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רָדוּד. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות העיתון "מעריב").

aloni 2

טקסט תמונה : חורף  1973. גב' שולמית אלוני ז"ל (בת 45) מקימה את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח "רצ" ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. גב' שולמית אלוני נואמת בעת מסע בחירות בקיבוץ אפיקים. עבורי היא בלתי נשכחת. (באדיבות גב' שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ"ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז"ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר . אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע"י מ"מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. השידור הציבורי – רוש ולענה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הצצה לסבך הניהול של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית עשור 2000. הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001. רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס' 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח/ "יוסף בר-אל יהיה מנכ"ל רשות שידור נאמן לך" , הבטיח השר הממונה לראש ממשלתו . טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב' שרי מקובר מהעיתון "מעריב" והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל "אריק" שרון בזאת הלשון : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל , אעשה מנה שהוא יאמר לי". ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ"ל רשות השידור החדש. חֶשְרָת עָבִים כיסתה את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינו בנעשה ברשות השידור שיוסף בר-אל היה המנכ"ל שלה וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא הושלך לעַד בבושת פנים לירכתיה האפלוליים של רשות השידור.

עיתונאי השידור הציבורי בערוץ 1 וגם ברדיו "קול ישראל" מחרישים ואינם עולים על הבריקדות נוכח ה- "פְּלַקָט" העלוב והחנפני חסר התקדים שמפרסם מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" ביום שישי – 26 באפריל 2002. תזכורת נֶצַח עגומה. מדובר ב- בְכִיָיה לדוֹרוֹת.  

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב". לתלות על כל לוח המודעות, לא להסיר, ולעולם לא לשכוח (!). ראשית ההתמוטטות. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר את על עצמו : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך", והוסיף בריאיון שזעזע את אושיות העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". לא ייאמן…? דווקא ייאמן…! היה כאילו מדובר בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום…אולם אבוי לא…זאת הייתה המציאות ב- ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, סילבן שלום, וצחי הנגבי נמנעו באותה ההצבעה ההיא. (באדיבות העיתון "מעריב").

העיתונאי המוכשר והאמיץ אהוד "אודי" אשרי ז"ל תופש את מקומם של עיתונאי רשות השידור הפחדנים, השְבֵעִים, והחלשלוּשים (לא כולם, מרביתם) ומתחשבן ב- 6 במאי 2005 באמצעות המקלדת השנונה שלו בעיתון "הָאָרֶץ" עם שני הָמֵבִישִים השַר מֵאִיר שִיטְרִית והשָרָה דַלְיָה אִיצִיק.

shitrit 1

טקסט מסמך : עיתון "הארץ". 6 במאי 2005. עיתונאי "הארץ" האמיץ והבלתי נשכח אהוד "אודי" אשרי ז"ל מביע את דעתו ללא כחל ושרק אודות מעשה הצבעתם העלוב של שני השרים הדלים מאיר שטרית ודליה איציק בישיבת הממשלה (ב- 2 במאי 2005) בעניין סילוקו והדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן).

כפיפותה של רשות השידור, ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" בשנים 2005 – 2001 לדרג הפוליטי הייתה קיצונית. זה אפילו לא היה סוד. זה נעשה בפרהסיה ע"י מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף בר-אל. מהמקפצה. על האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – מוטלת החובה לקחת את כלי הנשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. קונץ קטן הוא ליבב, ולשרבב עכשיו ב- 2017 מילות ודמעות צער באיחור של שנים.

שום גוף תקשורתי, ציבורי ו/או מסחרי, איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של יוסף בר-אל (ואחריו בימי יוני בן מנחם). מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר הכישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי יָרוּד ו- רָדוּד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, ל- נפוטיזם, ל- התחנפות לשלטון, ל- שוחד מסך, ל- חציית קווים מקבילים של העיתונאות והממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר בשידור הציבורי ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעד.

yoash 1

טקסט מסמך : "מעריב". 2002. (באדיבות "מעריב"). לקרוא ולא להאמין שכך מתנהלת רשות שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. היה ברור כי המנכ"ל העלוב שלה יוסף בר-אל מוביל אותה אל עברי פי פחת. לאבדון. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 ובראשם מנהל רפיק חלבי וגם שני הוותיקים חיים יבין ויעקב אחימאיר מילאו פיהם מים ושתקו לנוכח המתרחש. עכשיו בחודשו של מאי 2017 כולם נזכרים שם להזיל דמעות. הרוצה ביושרה ו- עצמאות טהורה ייכון לקחת את הנשק בידיו.

[1]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב' יולי חרומצ'נקו שפורסם במקומון "כל העיר" ב- 26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33 של רשות השידור.

[2]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר- אל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה החדש מר יוסי משולם מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2, 10, ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002.

אנוכי שב לבלגן התקשורתי ולאי הסדר הפוליטי בו הייתה שרויה רשות השידור ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות "יוֹמָן"  עם יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ"ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ"ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו. רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות וארגון ו- ניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עוֹדֵד גְרָנוֹת למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון "מעריב". עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו. באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו, לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו, השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : "יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב". סילוקו של רן גלינקא מתפקידו כמנכ"ל זמני של רשות השידור היה הכרחי ומוצדק מן היבטי הארגון, השליטה, העריכה, והמנהיגות. רן גלינקא היה איש בלתי מוכשר בצורה קיצונית. גם הדחתו וסילוקו של יוסף בר-אל היו הכרחיים ומוצדקים ביותר גם אם התבצעו באיחור רב. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור עלוב הוּדַח מהכֵּס הרָם ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם עשיר נטול חשבון.

לפני עשרים ואחת שנים ב- 26 במאי 1995 חשפה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ אינפורמציה שערורייתית בלעדית בתוככי רשות השידור הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור. היא הגישה אותה לידיעת קוראי המקומון הירושלמי "כל העיר". יולי חרומצ'נקו פרסמה ב- "כל העיר" תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך והמלומד שלה כותרת ראשית מדאיגה ובעייתית ביותר שעסקה בנפוטיזם שמתחולל בין כתלי ערוץ 33 של רשות השידור :  "ז'וֹ הפקוֹת" [1]. כותרת הַמִשְנֶה של כתבת הביקורת הציבורית הזאת ב- "כל העיר" הייתה חריפה לא פחות : "ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל. מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית, בִּתּוֹ מפיקה, ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית. עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע, לתפארת הח"כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה". כך היה רשום שחור על גבי לבן במקומון הירושלמי "כל העיר" (בהוצאת עיתון "הָאָרֶץ" והמו"ל עמוס שוקן). כבר מזמן רחשווו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 111 של יאיר שטרן על הנפוטיזם המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע"י יוסף בר-אל. רק אסור היה לדוּן בתוכנן הבלתי מתקבל על הדעת. העיתונאית הצעירה גב' יוּלִי חרוּמצ'נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל, אך גם לא למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. היא פרסמה את הנתונים ברבים והפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע"י הנוגעים בדבר והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ"ל רשות השידור. אלו לא היו סיפורים. אלו היו עובדות אֶמֶת ועם עובדות אֶמֶת לא מתווכחים. אינני יודע כיצד התייחס מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) לפוסט העיתונאי של גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ ולנתוני הנפוטיזם שסיפקה במאמר רחב היריעה – בחיוב ו/או בשלילה. אינני זוכר שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נקט אז בפומבי סנקציות כלשהן נגד מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל. שמועות הנפוטיזם הרחיקו לכת והתרוצצו במסדרונות ערוץ 1 וערוץ 33, אולם הוא לבטח לא פוטר מתפקידו. מי שיער אז לעצמו ב- 26 במאי 1995 כי ערוץ 33 העני ברייטינג ודַל ודָלוּח במִדְרוּג, ישמש קרש ניתור בעוצמה של טרמפולינה לאותו יוסף בר-אל הכושל ההוא, לעבר משרת מנכ"ל רשות השידור של מדינת ישראל. מי היה מאמין…? לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002, חשוב לציין שבנוסף לנימוקי הנגד הכבדים שהועלו נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, היו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33, שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן , ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994. בחרתי מתוכן כמה דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל- 22 במרס 2002, בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [2]. הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2. מדהים וחמוּר כאחת. הנה עוד דוגמא. שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג ממוצע לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר הניצב רק על % 0.18. לא ייאמן. יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות, רדידותן, ועליבותן, ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון. זה הרי לא ייאמן ממש. המדרוג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו"ח שמפרסמת וועדת המִדרוּג הראשית טל – גאל. איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה בעצם את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור. הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת. ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג של % 0.0. הישג חסר תקדים בעליבותו. עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ"ל רשות השידור. החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח גזירות ריקות נוספות מתוכן, ואחריהן עוד פסיקות תמוהות וחסרות הגיון, ועוד החלטות ומסקנות שגויות, וכן הלאה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינה בנעשה וידעה על הנעשה אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות עיתונאית "מעריב" שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז לא אפשרו לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל בחודש מאי 2005 ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו מינוי הקבע המופרך ההוא שהוענק לו בחודש יוני 2002. הדחתו של יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה סיקור רחב וענֵף בעיתונות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ"ל באמצע כהונתו.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן רץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא והעלה מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ"ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ"ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר מצדה השני של המטבע. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנונית, התכניתית, והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו"מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ'ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו"מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו"מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ'ארלטון ע"י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו"מ ההוא ע"י יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ"ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מצעד האיוולת". באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחַס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל ואיתי לנדסברג יבד"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1".

קשיי הפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת ברצלונה 1992.

הופעתו המחודשת של מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם ב- 18 באפריל 1993 ברשות השידור אולם הפעם כמנכ"ל שלה הייתה מזהירה. בפעם השנייה מאז מינויו של שְמוּאֵל אַלְמוֹג ז"ל איש רדיו "קול ישראל" למנכ"ל רשות השידור הראשון ב- 31 במארס 1969 ע"י ממשלת ישראל (בראשות גב' גולדה מאיר), מונה שוב בחלוף כרבע מאה של שנים ב- 18 באפריל 1993 ע"י ממשלת ישראל (בראשות יִצְחָק רָבִּין ז"ל) מישהו למנהל הכללי שלה שהוא יליד הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואחד מ- מקימיה. זהו מוֹטִי קִירְשֶנְבָּאוּם. המילה מזהירה מתייחסת להיגיון ותבונה ולא בהכרח לגאונות.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל פקד עלי בידיעתו של מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל לצלם ולערוך כתבות ENG בעת הפקת ושידורי אולימפיאדת ברצלונה 1992 הנוגעות לכיסוי ה- השתתפות הספורטאים והספורטאיות האולימפיים הישראליים שָם, ללא עורך ENG מטעמנו ב- IBC ב- ברצלונה 92'. היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית. ואלו הסיבות לאחרית המרה : יוסף בר-אל קבע בעצה אחת עמי כי למשלחת שלי יסופח עורך ENG אחד. לא היה צורך ביותר מכך מפני שעמד לרשותי בברצלונה 92' רק צוות צילום ENG אחד. בשל ריב בין שני הוועדים בטלוויזיה הישראלית הציבורית וועד עיתונות /הפקה ו- וועד ההנדסה בו טען כל צד כי עורך ה- ENG בברצלונה 92' חייב להיבחר מהסקטור שלו , ובמידה ולא, הוא ישבית את שידורי ה- ENG כליל – החליט יוסף בר-אל לא לשלוח כלל עורך ENG לברצלונה 92' מחמת איומי הוועדים. האיומים היו חד משמעיים : אנשי וועד ההנדסה הודיעו כי אם יישלח לברצלונה 92' עורך ENG מטעם הסקטור העיתונאי הם לא יתירו לשדר את כתבות ה- ENG על מכונות ה- VTR שבשליטת הוועד שלהם. אנשי וועד עיתונות איימו מצדם מנגד כי במידה ויוּטָס לברצלונה 92' עורך ENG מטעם חטיבת ההנדסה הם יורו לצלם ה- ENG שרגא מרחב להשבית את המצלמה שלו. ככה נראתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת שלטונו העלוב של יוסף בר-אל. שני הוועדים היריבים מצאו יָעֵנִי לבסוף "פתרון" הולם. הם החליטו במשותף כי צוות ה- ENG באולימפיאדת ברצלונה 1992 (בראשות הצלם שְרָגָא מֶרְחָב והכתב יִצְחָק "אִיצִיק" גְלִיקְסְבֶּרְג) אומנם יצלם חומרי חדשות כאוות ברצונו בברצלונה 92', אולם חומרי הצילום הללו שיישלחו מברצלונה לירושלים מהחלק האחורי של מצלמת ENG (אתם קוראים נכון : מהחלק האחורי של מצלמת ENG) יהיו אסורים לעריכה בירושלים אך מותרים לשידור בירושלים. כלומר שידור ללא עריכה. בעניין החלק האחורי של מצלמת ENG היה מדובר באלתור טכני עלוב, מפני שאפילו לא עמדה לרשותי במשרד ההפקה והתקשורת שלי בברצלונה 92' יחידת עריכה מקורית למשלוח חומרי ENG הביתה. החלק האחורי של מצלמת ה- ENG המותקן במשרד התקשורת שלי בברצלונה 92' היה באחריות הפעלה של שני הטכנאים שצורפו אלי, המפקח שלום נתנאל ועוזרו יעקב ביטון. קלטות ה- ENG ששְרָגָא מֶרְחָב צילם (איש הקול בצוות ה- ENG היה איציק כהן והתאורן יוֹסִי מוּסָן) הוכנסו לחלק האחורי של מצלמת ה- ENG במשרד שלנו ושוגרו באמצעות כבלי VANDA (ראשי תיבות של Video and Audio) למרכז הטכני של ה- EBU בברצלונה 92' ומשם הועברו באמצעות לווייני תקשורת לירושלים. כאמור מקודם, שני הוועדים הבכירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית קבעו שחומרי ה- ENG הללו (רובם כידוע עסקו בספורטאים והספורטאיות הישראליים שנטלו חלק באולימפיאדת ברצלונה 1992) – לא ייערכו ע"י איש גם בעמדות העריכה בירושלים , וישודרו "ברוטו" כפי שהם ממכשירי הבטות עליהן הוקלטו כפי שצולמו במקור – בלעדֵי ו- ללא עריכה כלל.

היה מדובר ביזיון, ברשת טלוויזיה ישראלית הציבורית מושחתת ורקובה כמו גם במנהל טלוויזיה מושחת ועלוב, שכפה עלי לעבוד בתנאים מבישים בלתי אפשריים. בסקנדל וב- אבסורד טלוויזיה מסורבל ומטופש שאין כמותו וגם חסר תקדים שנכפה עלי כ- "פתרון" משותף ע"י שני הוועדים (ובהסכמת שני מנהיגי השידור הציבורי מנהל הטלוויזיה יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל). מה שקרה בפועל היה כך : צלם ה- ENG בברצלונה 92' שְרָגָא מֶרְחָב (המקליט שלו היה איציק כהן והתאורן יוסי מוּסָן) צילם מראש את הסיקואנסים בברצלונה 92' לצורת עריכת חומרי הצילום שלו ב- "אוויר" בירושלים ע"י המפיק שלי ששי אפרתי. חומרי הצילום של קרבות הג'ודו של יָעֵל אָרָד נגד הגרמנייה פְרָאוּקֶה אֵיְיקְהוֹף והצרפתייה קָתֶּ'רִין פְלוֹרִי לרבות הראיונות עמה (עם יָעֵל אָרָד) הוקלטו מראש בירושלים על ארבע ו/או חמש קלטות מסוג בטה (Beta של אינטש אחד) . כתבות ה- ENG תוזמנו ונרשמו , והן שודרו מה- Master Control בירושלים Cross on Air מחמש בטות, מ- בֶּטָה ל- בֶּטָה וחוזר חלילה. ארבע כתבות ה- ENG אודות יָעֵל אָרָד בברצלונה 92' שתוכננו לסדר גודל של כ- 10:00 דקות כ"א הכילו חומרים ברוטו של סך כ- 40:00 דקות בכל כתבה ואלו נשלחו כאמור מברצלונה לירושלים. Beta מס' 1 שידרה לאוויר מ- 1:53 דקה ועד 3:47 דקות. Beta מס 2 שידרה מ- 4:07 דקות ועד 6:12 דקות. Beta מס' 3 שידרה מ- 0:25 דקה ועד 3:12 דקות. Beta מס' 4 שידרה מ- 7:58 דקות עד 10:08 דקות. Beta מס' 5 שידרה מ- 0:45 עד 1:22 דקה את Stand up הסיכום של הכתב בברצלונה 92'. מדובר היה בטלוויזיה מְנֻוֶונֶת שלנִיווּן שֶלָה באותו הקטע של הפקת אולימפיאדת ברצלונה 92' היו שותפים לא רק מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל ומנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל, אלא גם היו"רים של וועדי הטלוויזיה, עיתונות הפקה וחטיבת ההנדסה. שני הוועדים הבכירים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ניהלו את עניינם המקצועי של העובדים ברמה של עסקנים ופגעו ביודעין פגיעה קשה בהפקת השידורים האולימפיים שלי מברצלונה 1992. והכל בגלל אֶגוֹ קטנוני ומגוחך. בושה וחרפה. משה פרידמן היה יו"ר וועד עיתונות/הפקה מיליטנטי בתקופת אולימפיאדת ברצלונה 1992, ומנקודת מבטי איש לא הגיוני ועקשן כ- פֶּרֶד ללא צורך. אני מתכוון עקשן על חשבוני ועל חשבון הפקת ברצלונה 1992.

במה אם כך הוא ייצג אותי ואת ערכיי העבודה ומוסר הטלוויזיה שלי ? במה הוא כראש הוועד תרם לתנאי עבודה נאותים מינימליים ו- שגשוג שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברצלונה 1992 ? איזה הערכה ונאמנות בדיוק הייתי אמור לרחוש להיגיון העקום שלו כאילו כיו"ר וועד שלי ? אנוכי כעורך ראשי ומפיק ראשי של שידורי ברצלונה 1992 לא עניינתי אותו. אותו הטלת הספק וחוסר האמון שלי בוועדים המגוחכים והאינטרסנטיים נגע גם לאנשי וועד ההנדסה. וועדי העיתונאים והטכנאים כפו עלי לעבוד בתנאים מבישים באולימפיאדת ברצלונה 1992. זאת הסיבה בגינה מעולם לא הייתי חבר באגודת העיתונאים. באוקטובר 1987 פתח וועד עיתונות/הפקה משותף לטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" בראשות דָן בִּירוֹן, יַעֲקב אָסָל, וגָדִי סוּקֶנִיק בשביתה עיתונאית בת 52 (חמישים ושניים) ימים נגד מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת ז"ל. העילה לשביתה הייתה תביעה לשיפור השכר. השביתה הממושכת ביותר והמטופשת ביותר ההיא בתולדות רשות השידור ולחלוטין בלתי מוצדקת גוועה בסופו של דבר מעצמה מבלי שהשיגה דבר, חוץ מליצור Over draft בכיסי העובדים . בקיץ 2002 החלטתי לפתוח במאבק מקצועי צודק שלי נגד שלטונו של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ראה בהתנגדות שלי למהלכי מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הנוגעים להפקת מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה מלחמה אישית שלי לא מוצדקת נגד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ההוא מנה בתוכו את היו"ר וורד ברמן ו- איתי לנדסברג שתמכו בי ואת יהודה ביטון, דן סממה ז"ל, וזליג רבינוביץ' שהתנגדו לי והיו בעד יוסף בר-אל . וורד ברמן ואיתי לנדסברג הגישו לי תמיכה מוסרית (לא מעשית) ואילו שלושת האחרים תמכו תמיכה מסיבית ביוסף בר-אל וקיוו שהוא יקרע לי את הצורה. היה לי עוד תומך מוסרי נלהב גדעון דרורי ז"ל שתלה על לוח המודעות של הטלוויזיה מניפסט נרגש "החברים של יואש" הקורא לעיתונאים לסייע לי במלחמה העקרונית הצודקת נגדד יוסף בר-אל. השאר והם היו רבים מאוד הרכינו ראש ושתקו. נותרתי לבד במאבקי ההוא נגד יוסףף בר-אל. איזה וועד ואיזה נעליים . צריך להבין כי מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בתמיכתו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי חתם על חוזה שידור עלוב מכל היבט עם חברת "צ'ארלטון" מי שהחזיקה בזכויות השידורים של מונדיאל 2002 שנערך ביפן וקוריאה . בהסכם הדַל נקבע כי חטיבת הספורט בראשותי תשדר בהשוואה למונדיאל צרפת 1998, פי שמונה פחות משחקים, תשלם פי שמונה יותר כסף, ועוד תעשה זאת בשידור ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. מהלכי רשות השידור הללו האיצו והובילו למיסודו של ערוץ + 5 בכבלים וכניסתו לתחרות נגדנו. בסופו של דבר שילמנו ל- "צ'ארלטון" 4.000000 (ארבעה מיליון) דולרר תמורת שידור ישיר של 8 (שמונה) משחקים בלבד ועל פי החלטת מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הם כמובן שודרו ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. החלטה מבישה בעוד ערוץ + 5 בכבלים ש- שילם רבע סכום מאִתנו, שידר 56 (חמישים ושישה) משחקים בשידורים ישירים , ושלח את שני שדריו יורם ארבל ורמי ווייץ ליפן וקוריאה כדי לשדר מעמדות שידור באצטדיונים בשתי המדינות המארחות האלה. אני נתקעתי עם כמות זעירה של שמונה משחקים ועוד נדרשתי לשַדֵר אותם מהמוניטורים בירושלים. לעג לרש. יוסף בר-אל ניהל מו"מ שערורייתי וכושל מכל היבט ורשות השידור שלו יחדיו עם חטיבת הספורט של ערוץ 1 ירדו נמוך על הברכיים. נתתי לו לדעת לא רק מה אני חושב עליו אלא הטחתי לו זאת בפרצופו, "יוסף בר-אל תקשיב טוב למה שאני אומר לך כעת. עשית עסקת טלוויזיה מחורבנת ומטופשת מכל היבט. מעניין אותי מה אומר על העסקה המגוחכת הזאת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון שממנה אותך כעת למנכ"ל רשות השידור היא גם זאת שתעיף אותך מהמשרה הרמה כשתגלה עד כמה הנך לא רק לא מוכשר אלא גם עלוב", ונפניתי ממנו. זה היה ב- 24 באפריל 2002. הוא לא פיטר אותי אולם ברור ש- שמר לי טִינָה. החל קרב אקדחים ביני לבינו. שכרתי את עו"ד גלעד שר ואופיר טל להגן עלי ועל שמי. מפני שלא הייתי אף פעם חבר באגודת העיתונאים (ביודעין ו- מבחירה שלי) שילמתי את שכר טרחתם של עורכי דיני מכיסי. ב- 40 שנות שהייתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם נתקלתי שָם וגם פה בהמון אנשים בלתי מיומנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור אולם מעולם לא פגשתי איש כה לא מוכשר וה בלתי מהימן כמותו, כמו יוסף בר-אל. sure enough : בחלוף שלוש שנים מאז אותו מינוי הקבע המופרך ב- 2 ביוני 2002 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון בישיבתה השבועית ב- 2 במאי 2005 להדיח את יוסף בר-אל ולסלק אותו לאלתר מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור. מעט מידי ומאוחר מידי.

drori

טקסט מסמך : 4 באוגוסט 2002. זהו המניפסט של גדעון דרורי ז"ל "החברים של יואש" הקורא לעיתונאי ערוץ 1 לתמוך בי במלחמתי הצודקת נגד מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. גדעון דרורי ז"ל תלה את קריאתו זאת על לוח המודעות הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכניסה לבניין ליד עמדת המודיעין. שום עיתונאי לא צייץ לעברי וגם לא בכיוונו של גדעון דרורי. נותרתי לבד בודד במערכה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עשור ה- 90 של המאה שעברה. זהו גדעון דרורי ז"ל אחד מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החשובים ביותר בתולדותיה. מדובר במקצוען טלוויזיה, עורך, מפיק, ומתעד נפלא ברמה בינלאומית. גדעון דרורי היה גם העורך הראשי והמפיק הראשי של הסדרה "תקומה" ששודרה ב- 1998 במלאת 50 שנים לתקומתה של מדינת ישראל. אדם יקר שהסתלק מאתנו בטרם עת. איש בלתי נשכח עבורי, לעַד. (באדיבות משפחת דרורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סיום קצרצר. אפילוג שהוא גם פרולוג.

פוסט מס' 684 הוא מעין מודעה שממוענת למעטי מעט לאנשים ספורים ובודדים מבין פורשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. עיתונאים, טכנאים, ואנשי הדירוג המשולב אנשי אֶמֶת ויוֹשְרָה שלא התקבלו לתאגיד השידור הציבורי החדש, אולם הלכו בעקבות צַו מצפונם ונותרו נאמנים ל- לִבָּם. יש חיים אחרי הטלוויזיה. אתם עדיין אנשים צעירים ועתידכם לפניכם. אל תפלו ברוחכם.

אין בלבי טיפת הערצה לשני חתני פרס ישראל לטלוויזיה חיים יבין ויעקב אחימאיר שכבודם במקומם מונח. אולם יש בתוכי הערכה, הערצה, והתרוממות רוח בשעה שאנוכי נזכר בארבעת דמויות המופת הטלוויזיוניות האלה : פרופסור ארנון צוקרמן (בן 83 היום) + דן שילון (בן 77 היום) + אלכס גלעדי (בן 75 היום) + מוטי קירשנבאום ז"ל (מת ב- 2015 בטרם עת בהיותו בן 76). אין בי טיפת צער ו- חמלה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז אותה חֶשְרָת הֶעָבִים של 2002, לאותה רשת הטלוויזיה הציבורית שקמה מעפרה ב- 1968 / 1967 ושבה אליו ב- 2017. להוציא קומץ בודד של מתי מעט משלושת המגזרים של עיתונות / הפקה, טכנאי ההנדסה, והדירוג המשולב.  

סוף הפוסט מס' 684. הועלה לאוויר ביום שישי – 12 במאי 2017. כל הזכויות שמורות.

 

 

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *