פוסט מס' 690. התחרות העַזָה והמַסָע המפרך לעבר פסגת הרכש של זכויות השידורים הטלוויזיוניות. הייתי בר מזל כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה הקודמת מפני שיוחנן צנגן המזהיר כיהן בתפקיד סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. הוא היה כלכלן נפלא בעל ידע עצום, חכם, כריזמטי, וגם אדם ישר ונהדר. בלעדיו לא הייתי יכול להעפיל לפסגה בעת ההיא. המאבק על רכישת זכויות השידורים שניהלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מול התאחדות הכדורגל הישראלית ומול מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. ככה זה בכל העולם. פוסט מס' 690. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 17 ביוני 2017.

הערה 1 : הבלוג על כל תכולתו נמצא תחת זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו נחקר ו- נכתב על ידי למטרות רווח ו/או לצורכי פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג yoashtvblog.co.il עלה לאוויר בקיץ 2012 והוא מוענק בחינם לציבור הקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il מתקרב ל- 600000 (שש מאות אלף) נכנסים / קוראים.

הערה 5 : כתיבת הסדרה של 13 ספרי הטלוויזיה עבי כרס שעוסקים בחקר "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" מאז 1884 ועד ימינו אנו, אמורה להסתיים ב- 2019 ו/או לכל המאוחר ב- 2020.

————————————————————————————————-

פוסט חדש מס' 690. הועלה לאוויר בשבת – 17 ביוני 2017. כל הזכויות שמורות.

————————————————————————————————-

פוסט מס' 690. התחרות העַזָה והמַסָע המפרך לעבר פסגת הרכש של זכויות השידורים הטלוויזיוניות. הייתי בר מזל כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה הקודמת מפני שיוחנן צנגן המזהיר כיהן בתפקיד סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. הוא היה כלכלן נפלא בעל ידע עצום, חכם, כריזמטי, וגם אדם ישר ונהדר. בלעדיו לא הייתי יכול להעפיל לפסגה בעת ההיא. המאבק על זכויות השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מול התאחדות הכדורגל הישראלית ומול מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. פוסט מס' 690. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 17 ביוני 2017.

kirshenbaum 2טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1976. מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל דמות מופת בתולדות רשות השידור (מימין, בטרם מלאו לו 37) בעת טקס הענקת פרס ישראל יחד עם פרופסור יוסף רוֹם והרב אליעזר וולדינברג. מוטי קירשנבאום ז"ל הגיע לשיאו הטלוויזיוני בגיל צעיר מאוד בהיותו בן 37. כישרונו הפורה ויוצא הדופן בתחומי התקשורת והטלוויזיה לא דעך במשך עשרות שנים. (לע"מ תמורת תשלום).

kirshenbaum 4טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. מוטי קירשנבאום ז"ל בעבודת שטח בימי הפקת תוכנית הטלוויזיה הסטירית "הכול עובר חביבי". מנהל טלוויזיה הישראלית הציבורית אז היה ישעיהו "שייקה" תדמור ובתפקיד מנכ"ל רשות השידור כיהן שמואל אלמוג. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אישה לא מזוהה, אורי זוהר (קרוב למצלמה בחולצה טי שירט), דן בן אמוץ ז"ל (מזוקן רחוק מהמצלמה), הסופר יורם קניוק ז"ל, שחקן הקולנוע האמריקני פאול סמית', השחקן הישראלי ז'ק כהן, עורך ומפיק "ניקוי ראש" מוטי קירשנבאום ז"ל, ואיש לא מזוהה. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 5טקסט תמונה :  שנת 1975. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. צוות התוכנית "ניקוי ראש" חוגג את אחת מהצלחותיו הרבות בתחום הסטירה הטלוויזיונית. רגע תהילה אישי של מוטי קירשנבאום (בן 37) בטרם הפך לחתן פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אחד מרביעית הכותבים המוכשרים של התוכנית "ניקוי ראש" חנוך מרמרי, דמות לא מזוהה, השחקן טוביה צפיר, דמות לא מזוהה, הגרפיקאית גב' ענת אוּר- מרמרי, מוסתר מאחוריה איש שירותי אומנות בני לווין, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן, מוטי קירשנבאום ז"ל, מאחוריו התאורן יז'י ביאלוק ז"ל (מוסתר חלקית), ועוזר ההפקה יפתח גוטמן. בתחתית התמונה : הכותב אפרים סידון (ממושקף, מציץ מכתף ימין שלו, לבוש במעיל עור). לפניו דמות לא מזוהה. (התמונה באדיבות פרופסור ארנון צוקרמן יבד"ל מוטי קירשנבאום ז"ל). הערה : סייע לי בזיהוי הנוכחים בתמונה, מוטי קירשנבאום ז"ל.

yoash+orly yanivטקסט תמונה : יום שישי – 23 ביוני 1989. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 28 שנים. מגישת הטלוויזיה המצוינת אורלי יניב בעלת אישיות מיוחדת (משמאל) שנתיים לאחר שנטשה את חטיבת הספורט ואנוכי במסיבת תוכנית ה- 1000 של "מבט ספורט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתווך, עוזרת ההפקה עדה קרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

geula even 1טקסט תמונה : 1992. גאולה אבן (בת 20) שדרנית ברדיו "גלי צה"ל" בעת שניגשה ל- Screen test שנערך על ידי במערכת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקרייה תל אביב. (התמונה באדיבות גאולה אבן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

einstein 1

טקסט תמונה : 1990. מאיר איינשטיין ז"ל בראשית הקריירה שלו בחטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. שדר ועיתונאי משכמו ומעלה. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

weitz 1

טקסט תמונה : שנת 1980. רמי ווייץ בראשית דרכו במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רמי ווייץ עזב את הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחבר לערוץ הספורט מס' 5 בכבלים. שם זרח ופרח. הוא מצא בקלות את מקומו גם בערוץ 2 המסחרי והפך לשדר נהדר אחד מטובי שדרי הספורט בתעשיית הטלוויזיה בעשור ה- 90 ושנות ה- 2000 ובעצם עד עצם היום הזה (!). (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

peleg barkai 1

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. משרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אלו הם שני אנשי טלוויזיה ברמה מקצועית עליונה שנמנו על צוות השידור שלי בחטיבת הספורט כל אחד בתחומו : משמאל, הבימאי יואב פלג ומימין, המפיק אמנון ברקאי. לשניהם הייתה תרומה חשובה ומכרעת בהתפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 690. התחרות העַזָה והמַסָע המפרך לעבר פסגת הרכש של זכויות השידורים הטלוויזיוניות. הייתי בר מזל כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה הקודמת מפני שיוחנן צנגן כיהן בתפקיד סמנכ"ל הכספים המזהיר של רשות השידור. הוא היה כלכלן נפלא בעל ידע עצום, חכם, כריזמטי, וגם אדם ישר ונהדר. בלעדיו לא הייתי יכול להעפיל לפסגה בעת ההיא. המאבק על רכישת זכויות השידורים שניהלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מול התאחדות הכדורגל הישראלית ומול מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. ככה זה בכל העולם. פוסט מס' 690. כל הזכויות שמורות.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תלאות זכויות השידורים.

זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם לוועדות המארגנות של הספורט ובראשן IAAF ,UEFA ,FIFA ,IOC, טורניר הגראנד סלאם הגדולים בטניס, ה- NBA, וגם להתאחדויות הכדורגל והכדורסל המקומיות לרבות ישראל, לרבות קבוצות ספורט פרטיות כמו מועדון הכדורסל של מכבי ת"א – הן הדֶלֶק שמניע את עצמן וגם את תעשיית הספורט. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אותה שרתי בין 1971 ל- 2003 (למרות שהוכתרה בכינוי "השידור הציבורי") הייתה כפופה גם היא לחוק הכלים השלובים ונדרשה לפעול על פי כללי הווקטורים של Rating והמדרוג. השידור הציבורי בישראל איננו ניצב מעל חוקי הטלוויזיה ולא משוחרר מעוּלוֹ של מדד הצפייה. כך אני הבנתי את תפקידי כמנווט, עורך, מפיק, ומנהל את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כמויות מדדי הרייטינג והמדרוג הן שמניבות ביחס ישיר את כמות מולקולות החמצן שכל רשת טלוויזיה באשר היא נושמת ושואפת לריאותיה, גם של זאת המכנה את עצמה "שידור ציבורי". כמות מועטה של מולקולות חמצן יוצרת כאבי ראש, סחרחורות, ואיבוד שיווי משקל. היעדרן המוחלט מביא לחנק ומוות.

הקדמה.

ניהול מו"מ תחרותי לרכישת זכויות שידורים בטלוויזיה מול יריב חכם ובעל ניסיון, כשבעורפך נושפים מתחריך מערוץ 2 והכבלים, הוא עסק מורכב ולא בטוח. דומה למשחק שחמט. אתה יודע איך אתה נכנס אליו. אינך יודע איך תצא ממנו. ניהול מו"מ טלוויזיוני בין רשת טלוויזיה X לבין וועדה מארגנת Y מצריך חשיבה הגיונית, הערכת מצב שקולה ו- זהירה והכנת שיעורי בית קפדנית + לימוד ושינון החומר. נדרשים איתנות כספית, משמעת ונבונות, ו- סבלנות. נדרשת ממך איסוף מודיעין ו- ידיעת יריביך ומתחריך לרבות מינימום הכרה פסיכולוגית (למרות שהשחמטאי האמריקני הנודע בובי פישר אמר שהוא איננו מאמין בפסיכולוגיה אלא במהלכים טובים על הלוח) + ידע הנוגע להערכת הפוטנציאל הכספי שלהם וידע שלך היכן נמצא קצה גבול היכולת הכספית שלך ועד להיכן אתה מוכן להרחיק לכת בסביבה תחרותית ושאפתנית + הכרת אזור המו"מ וגבולותיו (אזור שרווי גורמי מונופול ולחליפין גם נעדרי מונופול) + הכרת תכונות האופי של יריביך ונחישותם ליד שולחן המו"מ (מקום שעלול לרחוש חשש, אי וודאות, ובעיקר אי הכרה את צעדי יריביך ואי ידיעה את הפוטנציאל הכספי שלהם. ברור שהפסדים קודמים ב- מו"מ בעבר עשויים / עלולים להשפיע על התנהלות המו"מ הבא שלך. אל תרשה להם להאפיל על יוזמת ההתקשרות שלך. פעל בתבונה.

ובכן, צריך לזכור שרשות השידור הפכה לפגיעה ביותר ב- 17 במאי 1994, לאחר ההתנשאות המטופשת והבלתי מובנת  של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל כלפי מתחריו מערוץ 2 המסחרי הדרדקי אלכס גלעדי ודייווויד פדרמן, מפגן כוח בלתי מוצלח וכושל שלו, בשעה שהוא נעדר שֶמֶץ של כיסוי אמת לטענותיו ונימוקיו ברגע ההכרעה במִכְרָז ההוא על קנייה מחודשת של זכויות הכדורגל הישראלי באותו יום שלישי ההוא ב- 17 במאי 1994 במשרדי ההתאחדות באצטדיון ר"ג. מוטי קירשנבאום ז"ל ורשות השידור שלו יחדיו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וחטיבת הספורט שלה – הובסו קשות ע"י אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן במו"מ ההוא באותו התאריך ההוא של 17 במאי 1994 (!!!). מוטי קירשנבאום נטול מודיעין אודות יריביו ורווי ביטחון עצמי בלתי ישוער כל כך זלזל באלכס גלעדי ו- דייוויד פדרמן נציגי ערוץ 2 המסחרי החדש והטירון, עד שלא היסס לומר לשניים, "…אין לכם די כסף כדי לרחף מעל רָף המינימום שקבעה ההתאחדות, 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לכל עונה מהשלוש שבין 1994 ל- 1997…", והלך לעשות כתבה ל- "יומן" של ערוץ 1 שעסקה בפינוי כוחות צה"ל מרצועת עזה (הצלם שלו היה צ'ארלי שיטרית ואיש הקול אילן מנס). רווי ביטחון עצמי מופרז ונטול מינימום מודיעין בכל אשר לתוכניותיו של ערוץ 2, הוא מוטי קירשנבאום אפילו הרשה לעצמו שלא התייצב כלל למִכְרָז במשרדי ההתאחדות באצטדיון ר"ג באותו התאריך ההוא של יום שלישי – 17 במאי 1994. ובכן, אלכס גלעדי ו- דייוויד פדרמן הגישו להתאחדות צ'ק על סך 5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אלף) דולר. בראותם כי מוטי קירשנבאום בושש לבוא, מחקו מהשטר 550000 (חמש מאות וחמישים אלף) דולר, ואף על פי כן שנותרו עם המינימום, זכו בבכורה ללא קרב. אלכס גלעדי אמר לי במשרד שלי ב- IBC בדאלאס – טקסס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה שלנו את מונדיאל ארה"ב 1994, "…יואשיש, דייוויד פדרמן ואני עשינו בי"ס למוטי קירשנבאום…". הו, זה היה נורא. הצער, הייסורים, והכאב שלי היו עצומים. הם צרבו את גופי ונשמתי מפני שהיה מדובר בתבוסה לא כפויה ו- בלתי מחויבת המציאות. מה עוד שיו"ר מועצת ההימורים והטוטו בעת ההיא אריה זייף איש יקר ומהימן הבטיח למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ולי בראשית מאי 1994 כיסוי של 1/3 (שליש) באמצעות שקופיות חסות של עלויות החוזה החדש עם התאחדות הכדורגל לשלוש השנים הבאות של 1997 – 1994 (הוא חזר על ההבטחה ההיא כמה וכמה פעמים, "…אתם תיקחו את המכרז ואני אעזור לכם…". כל מי שמבין ומתמצא בתעשיית הטלוויזיה ובפילוסופיות השידור הציבורי בתקשורת המונים יודע שאי אפשר לחַנֵךְ, לגָדֵל, ולאָמֵץ את צופי הטלוויזיה אל חיקך ללא ובלעדי הנדבכים ההכרחיים של שידורי הספורט הישירים של האירועים הגדולים והרלוואנטיים בארץ ובעולם. ובכן, מהו שידור ציבורי ? מה תכליתו בכלל של השידור הציבורי ? מה הם יעדיו ? ומי קובע את עקרונות הביצוע של השידור הציבורי ? התשובה רבת פנים אולם לכולם ברור שהשידור הציבורי במדינה חופשית ודמוקרטית איננו יכול לכפות את עצמו על אזרחיו. לוח שידורי הטלוויזיה הציבורית (ושל כל רשת טלוויזיה באשר היא) אמור להיות בסופו של דבר קומבינציה חכמה של תבונה ו- תערובת מֵידָע בין החלטת העורכים מה כדאי להראות לציבור לבין מה הציבור רוצה לראות וגם מבקש שישדרוּ לוֹ. שידור הכדורגל הישראלי וגם הכדורסל הישראלי על מפעליהם השונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז 1968 ועד 2003 מועד נטישתי את המוסד, ייצג מאז ומעולם קשר גומלין ראוי וחיוני בינם לבין הצופים שלנו. לא בכדי התעקשתי אצל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם בתקופתי בין 1980 ל- 2003 לחתום באופן בלעדי על חוזי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם. ברור ש- שילמנו ממון עבור זכויות השידורים תמורת שידורים ישירים של ענפי הספורט הגדולים השונים. היותנו, אנחנו אנשי ארגון רשות השידור, כחברה פעילה (Active member) בשורות ה- EBU (איגוד השידור האירופי) סייעה בידי ובידינו להתחבר ביתר קלות וגם יותר בזול בשנים ההן להשגת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים הבינלאומיים כמו האולימפיאדות (קיץ וחורף), המונדיאלים, אליפויות אירופה והעולם בא"ק (וגם בשחייה), אליפויות אירופה לאומות בכדורגל וכדורסל, משחקי הגמר על הגביע האנגלי בכדורגל, טורניר ווימבלדון בטניס, אליפויות אירופה והעולם בהחלקה על הקרח, ועוד. וגם את ה- NBA (אולם זה נעשה על ידי ללא קשר לחברותינו ב- EBU) בארץ שמנו את יהבנו ו- אימצנו אל חיקנו ראשית דבר את הכדורגל והכדורסל הישראליים ואת מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. שידורי הספורט הישירים הנ"ל היוו נדבכים חשובים עתירי רייטינג בשידור הציבורי. הרייטינג איננו השיקול היחיד בתכנון והרכבה של לוח שידורים ציבורי ראוי, אך עובדה היא שערכם הסגולי של כיסוי אירועי הספורט בארץ ע"י מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ושל קנייתם בחו"ל היה מקובל גם על דעתם של כל המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לדורותיהם. יתירה מזאת : נֵר לרגליהם. זאת הייתה סִסְמָתִּי : "שידורי הספורט עולים כסף – אך שווים זהב" (!). פירמידת השידור הציבורי שאנוכי הייתי שותף בבנייתה במשך 32 שנים, נוטה להתמוטט וליפול ו- איננה יודעת להתקיים בלעדי נדבכי הספורט הטלוויזיוניים הרלוואנטיים. 

פרפרת 1. אריה ברנוביץ' (בן 85 היום) הגזבר לשעבר של מועדון מכבי תל אביב בכדורסל.

מדוע אנוכי אוהב את אריה ברנוביץ' ? הנה חלק מהתשובה לפונים. אריה ברנוביץ' גזבר מועדון מכבי ת"א זכר בעת שיחות התחקיר עמי את העדות הזאת, כלהלן : "במשחק הראשון שלנו בעונת 1972 / 1971 בדצמבר 1971 הפסדנו באתונה רק בשמונה הפרש לאלופת יוון פאנאתאנאייקוס. הייתה התרוממות רוח גדולה ותקוות רבות לקראת משחק הגומלין נגד פאנאתאנאייקוס שהיה אמור להיערך בהיכל הספורט המשופץ ביד אליהו. היינו בטוחים שעם סטיב צ'ובין וטל ברודי נוכל לעבור את היוונים בקלות. הכסף הגדול המתין לנו בבית הגמר. ציפינו לקהל רב בהֵיכַל הלא גמור ביד אליהו. את הסלים החדשים התקנו ברגע האחרון וחיזקנו אותם בבלוקים נגדיים. הניצחון בנקודה אחת בלבד שלא הספיק היה לא רק אכזבה ספורטיבית אלא גם טרגדיה עבורי כגזבר מההיבט הכלכלי. הקופה שלנו נותרה ריקה. נסענו כולנו בתום ההפסד ההוא ליוונים לאכול ארוחת ערב משותפת במלון רמת אביב. גם אבא שלי ז"ל קבלן הבניין רב המוניטין אברהם צבי ברנוביץ' הגיע למקום. האווירה הייתה קודרת. כגזבר, הייתי עצוב מאוד בגלל הכישלון. צריך להבין, לא היה כסף בקופה כדי להמשיך לתפעל את הקבוצה. פתאום פרצתי בבכי ליד אבא שלי, וליד מנהל הקבוצה שמואל "שמלוק" מחרובסקי ויו"ר המועדון שמעון מזרחי ועוד כמה אנשים, ומִלמלתי : "…כיצד נמשיך עכשיו קדימה לאחר שלא הצלחנו לעבור את פאנאתאנאייקוס, הרי אין לנו כסף…". אני זוכר שאבא שלי המתין כמה שניות ואז לקח את רשות הדיבור ואמר לנוכחים את הטקסט הבא : "אריה בְּנִי ואנשי מכבי ת"א, חברת א. צ. ברנוביץ' לא תיתן למכבי ת"א ליפול" (!). צריך להזכיר כאן שגם חברת הממתקים והקפה המצליחה והמשגשגת "עֵלִית" בראשות שני התעשיינים המוכשרים ורבי המוניטין מרק מושביץ ואבא פרומצ'נקו, נותנת החסות האדיבה למועדון הכדורסל של מכבי ת"א מאז 1970, התערבה, ולא נתנה למכבי ת"א ליפול.

פרפרת 2 : אריק שיבק הוא מאמן כדורסל חלוד, פגיע, ונטול כריזמה.

המאמן ה- 5 של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בעונת 2017 – 2016 לא הצליח להותיר את טריאומוויראט הניהול כקבוצה של טמבלים כושלים גמורים. תבוסתו של המאמן אריק שיבק ושחקני מכבי ת"א ב- Final four למכבי חיפה תחת שרביט אימונו של עופר רחימי מראה שהוא פגיע וחלוד כמו איינראס בגאצקיס ולא בכדי העיף אותו יו"ר מכבי ראשל"צ יצחק פרי מקבוצתו למרות שאותו אריק שיבק הביא לו את תואר האליפות בתום עונת 2016 – 2015. מכבי ראשל"צ זכתה באליפות המדינה ב- 2016 בגלל שחקניה ולמרות מאמנה אריק שיבק.

פרפרת 3 : יָעֵל דָן (בת קיבוץ דָן בגליל העליון) ורפי רשף.

תמוה ומוזר מדוע יעל דן (לא ידעתי שהיא אישה נאה ופוטוגנית) זקוקה לחיבוק ה- "אינטימי"  הטלוויזיוני בערוץ 10 של רפי רשף ? מה יוצא לה מזה ? אולם כ- בן קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן אנוכי שותף ו- מסכים להגדרתה המדעית כי עניין הלינה המשותפת בקיבוץ דן (כמו גם בקיבוץ אפיקים שלי ובכלל בתנועה הקיבוצית) בשנים ההן היה ניסוי בבני אדם, בילדים ובהוריהם גם יחד.

פרפרת 4 : האלוף במיל. ומפקדה לשעבר של סיירת מטכ"ל עמירם לווין + רביב דרוקר וברוך קרא ב- "המקור" ׁ(יום רביעי – 14 ביוני 2017) בערוץ 10.

לא בטוח שהחשיפה הצבאית של הגנרל עמירם לווין (בן קיבוץ להבות הבשן) במשך 14 שעות בפני רביב דרוקר ב- "המקור" בערוץ 10 תועיל לו בנטרול יריביו בדרך ל- כיבוש כס היו"ר של מפלגת העבודה.

פרפרת 5 : יעל דן וחיים טופול ברדיו "גלי צה"ל" ביום שלישי – 13 ביוני 2017.

יעל דן ריאיינה את השחקן חיים טופול ברדיו גלי צה"ל (13 ביוני 2017) בעניין הענקת פרס א.מ.ת. לשנת 2017 לשחקן עודד קוטלר וסלידתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ממקבל הפרס. ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט להחרים את טקס הענקת א.מ.ת. לעודד קוטלר. יעל דן העקשנית נזהרה שלא להעליב ולא לפגוע ב- חיים טופול שהוא בעצמו חתן פרס ישראל בתחום בשנת 2015. היא לא הייתה צריכה להתאמץ יותר מידי. חיים טופול התעקש לעשות זאת בעצמו כשהתעלם מחקירתה הצולבת של יעל דן בעניין הסלידה המגוחכת של בנימין נתניהו מעודד קוטלר ושיחק את תפקיד הַאוּ"מְנִיק הניטראלי, יָעֵנִי הַגוֹלֶם, שלא יודע מהחיים שלו. יעל דן לא חששה להביע את תמיהתה בפני חיים טופול שממש ברח מחדשות היום החמות. הענקת פרס א.מ.ת. לשנת 2017 לעודד קוטלר איננו רז וסוד במדינת ישראל ולא פרס של מה בכך. חיים טופול גִמְגֵם כל השיחה במבוכה מולה, ו- יצא רָע מאוד בשֵן ועַיִן מהמפגש הרדיופוני עם יעל דן באותו יום שלישי של 13 ביוני 2017. ידה של העיתונאית – שדרנית יעל דן הייתה מפורשות עליונה לכל אורכה של השיחה. יתירה מזאת : חיים טופול יצא לא רק לא ממוקד במוקד הריאיון עם יעל דן, אלא גם חששן וטיפשון.

פרפרת 6 : לידיעת עורכי מהדורות החדשות של ערוץ 10, ו- טלי מורנו.

אומרים 15 (חמש עשרה) דירות ולא (חמישה עשר דירות). שגיאה גסה בשפה העברית.

פרפרת 7 : יעל דן עורכת ריאיון עם גב' שרה נתניהו רעיית ראש הממשלה בנימין נתניהו ב- 1997 באולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בירושלים, בעידן המנכ"ל מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן יבד"ל.

זה היה מעשה כֵּן, הגון, עטוף יושרה ו- חשוב מאוד מצדה של יעל דן בו גילתה ב- "אינטימי" עם רפי רשף כי הריאיון ההוא (מוקלט ולא ישיר) שערכה עם שרה נתניהו ב- 1997 באולפני הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בירושלים נקטע בצדק ע"י שרה נתניהו ולא בגלל קפריזה אישית של אשת ראש הממשלה. יעל דן סיפרה לרפי רשף כי שרה נתניהו התנתה את הסכמתה להתראיין אצלה אָז באי התייחסות של המראיינת לפרשת "הקלטת הלוהטת" ההיא. יעל דן הסכימה לתנאי המפורש הזה שהציבה שרה נתניהו. כל צמרת רשות השידור והטלוויזיה בראשות המנכ"ל מוטי קירשנבאום ומנהל ערוץ 1 יאיר שטרן נהרו לחדר הבקרה כדי לעקוב מקרוב אחר הריאיון ההוא שעורר עניין רכילותי רָב. במהלך הריאיון לא עמדה יעל דן בפיתוי הסיפור הרכילותי ושאלה את שרה נתניהו אודות "הקלטת הלוהטת" ההיא. שרה נתניהו אמרה לה, הרי סיכמנו בינינו כי לא תשאלי ולא תתייחסי ל- "קלטת הלוהטת" והִנֵה הפרת את ההסכם. אנשים שניצבו ליד השתיים סיפרו לי כי שרה נתניהו הפטירה לעברה "שקרנית", הסירה מעליה את ה- Neck mic הצמוד לז'אקט שלה, נפנתה ממנה והסתלקה חיש מהר מבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה למשכנה ברחוב בלפור בירושלים. לפתע בחלוף שתי עשרות שנים ב- 2017 מתברר כי שרה נתניהו נהגה ביושרה ובכנות, וכי היא איננה קפריזית כלל ועיקר, בעוד העיתונאית – שדרנית יעל דן היא זאת שהפרה את ההסכם ברגל גסה.

פרפרת 8 : 1990. העיתונאי והכתב המדיני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יגאל גורן וראש הממשלה דאז יצחק שמיר.

באותה השנה ההיא של 1990 שלח מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים משעל את ידידו הכתב המדיני של חטיבת החדשות יגאל גורן לראיין ל- "מבט" את ראש הממשלה יצחק שמיר. מנכ"ל רשות השידור בעת ההיא לפני 27 שנים היה אריה מקל. יצחק שמיר הקפדן והנוקשה נענה להפצרתו של יגאל גורן אולם התנה זאת באי התייחסות לשני נושאים שיש אודותיהם הסכמה כללית כי אין לעסוק בהם ברגע ההוא. טאבו. סוד מדינה לפי שעה. יגאל גורן הסכים אולם לא עמד בפיתוי. במהלך הריאיון ההוא שאל את השאלה שאסור היה לו לשאול ואסור היה לראש הממשלה יצחק שמיר לענות עליה. יצחק שמיר שחרר מעליו בכעס רב את ה- Neck mic הצמוד לדש המקטרון שלו, קם מכיסאו, והסתלק מהמקום. הריאיון ההוא עם ראש הממשלה יצחק שמיר שודר as is ב- "מבט" ב- 1990. היה ברור כי יגאל גורן הפר הבטחה עיתונאית – אישית שלו לראש הממשלה ופשוט בגד בו. אולם זה איננו סוף הסיפור.

ב- 10 ביולי 1990 נערך המכרז החדש למשרת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בין שני המועמדים העיקריים נסים משעל (כיהן מאז נובמבר 1989 על תקן מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית)  ויוסף בר-אל הטוען לכתר. ראש הממשלה יצחק שמיר הורה למנכ"ל רשות השידור אריה מקל להטיל את כל כובד משקלו למען בחירתו של יוסף בר-אל. הנימוק שלו היה פשוטו וברור : אם נסים משעל לא יודע ולא מסוגל לנהל את הכתב המדיני הפרוע והבלתי הגון שלו יגאל גורן, כיצד יוכל לנהל רשת טלוויזיה ארצית שמונה יותר מ- 1500 עובדים. הסוף ידוע. יוסף בר-אל נבחר פה אחד במכרז ההוא ב- 10 ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית והכריז מייד כי ידע שינצח כאילו מדובר בתחרות ספורט. נסים משעל סוּלָק, הוענש, הוזז הצידה, ו- הודח בגינו של אותו הכתב המדיני שלו, יגאל גורן.

זה היה משונה מאוד מנקודת מבטי כמנווט, עורך, מפיק, ומנהל של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בראשית יוני 1990 שלח מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית נסים משעל אותי ואת ציוותי לארץ המגף האיטלקי כדי לכסות בשידורים ישירים את מפעל מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. המפקדה שלי ושל עוזרי ויד ימיני אמנון ברקאי (היום סמנכ"ל התפעול של ערוץ 10) הוקמה ב- IBC ברומא. ב- 12 ביולי 1990 שבתי לירושלים מרומא ופגשתי מנהל טלוויזיה חדש בשם יוסף בר-אל. לנסים משעל לא היה עוד זֵכֶר.

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. מכתב ההערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל אלי בתום ניהול והפקת מבצע השידורים הטלוויזיוני ה- ממושך של מונדיאל הכדורגל איטליה 1990. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

aloni 1

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. גב' שולמית אלוני ז"ל סטודנטית חכמה ו- יפת מראה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ירושלים מגישה בסוף שנות ה- 50 של המאה הקודמת ברדיו "קול ישראל", את התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה". (התמונה ניתנה לי באדיבות גב' שולמית אלוני ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת שדנה במנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990, יוסף בר-אל.

שולמית אלוני ז"ל נולדה ב- 1928. היא החלה את עבודתה ברדיו "קול ישראל" כשהייתה כבר משפטנית בת 29. שולמית אלוני זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "הסיבה להצלחתה המיידית של התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" הייתה מפני היותה אנטי ממסדית. הכרחתי את רשות השידור לענות לכל הפונים. התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" הייתה בעלת ההאזנה הגדולה ביותר ברדיו בעת ההיא ועתירת רייטינג. השותף שלי בעשייתה היה השדרן אלימלך רם. אני בעצמי הייתי עובדת פרי לאנסרית על חוזה מיוחד ברשות השידור. לא רציתי להיות עובדת מן המניין. שאפתי לשמור על עצמאות עבודתי. התוכנית "מחוץ לשעות הקבלה" היא הורתה של תוכניות הטלוויזיה לצרכנות, "כל בו טק" בעריכתו של רפי גינת ו- "שומר מסך"  של אמנון לוי. התוכנית שלי רצה ברדיו שמונה שנים מ- 1957 עד 1965. בשנה הזאת נבחרתי לכנסת ישראל מטעם מפלגת העבודה ופרשתי מהרדיו". שולמית אלוני אישה נאורה רבת יכולות פרשה ממפלגת העבודה ב- 1973 והקימה בכישרון ובמרץ רב את מפלגת ר"צ. היא הפכה לנושאת דגל זכויות האזרח והקימה מאוחר יותר את מפלגת מר"צ. היא נחשבה כל השנים לאישה לוחמת, יישרת דרך, ופוליטיקאית הגונה. בקיץ 1992 מינה אותה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לשרת החינוך והתרבות בממשלתו. זמן קצר אח"כ ב- 18 באפריל 1993 מינתה שולמית אלוני את מר מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור, וביקשה ממנו כאמור לפטר ללא דיחוי את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, גם אם נותרו לו שלושה – ארבעה חודשים לסיום כהונתו החוקית. כהונתו עמדה לפוג ב- 10 ביולי 1993. יוסף בר-אל ניצח במכרז למנהל הטלוויזיה את המועמד המתחרה מולו נסים משעל והתמנה לתפקיד הרם ב- 10 ביולי 1990 לתקופה של שלוש שנים. הוא מיהר לעיתונות והכריז ברהב, "ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל.

barel 9

טקסט תמונה : 10 בחודש יולי 1990. יוסף בר-אל זוכה במכרז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לתקופה של שלוש שנים עד 1993. הוא גובר על המועמד מולו נסים משעל. איוש קבוצת המכרז כלל 9 נציגי רשות השידור + איש ציבור אחד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

mishal 1

טקסט תמונה : יולי 1990. זהו המפסידן נסים משעל חובש כיפה ומי ששימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (במקומו של חיים יבין) בתקופת הזמן שבין נובמבר 1989 ליולי 1990. הוא היה מוכשר פי 1000 (אֶלֶף) יותר מהמועמד היריב, אבל יוסף בר-אל זכה במירב התמיכה פוליטית וב- בכורה. כל עשרת אנשי המכרז בחרו בסבב ההצבעה השני פה אחד במינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הם העניקו לנסים משעל Knock out בתוצאה 0:10. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

barel 2

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. מתוך לקט עיתונות של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל משתחץ בפני עיתונאית "מעריב" אילנה באום ומכריז את הכרזת הרָהָב שלו, "…ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רָדוּד. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות העיתון "מעריב").

aloni 2

טקסט תמונה : חורף  1973. גב' שולמית אלוני ז"ל (בת 45) מקימה את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח "רצ" ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. גב' שולמית אלוני נואמת בעת מסע בחירות בקיבוץ אפיקים. עבורי היא בלתי נשכחת. (באדיבות גב' שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי : יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ"ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז"ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר. אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע"י מ"מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. השידור הציבורי – רוש ולענה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הצצה לסבך הניהול של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית עשור 2000. הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001. רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס' 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח. "יוסף בר-אל יהיה מנכ"ל רשות שידור נאמן לך", הבטיח השר הממונה לראש ממשלתו . טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב' שרי מקובר מהעיתון "מעריב" והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל "אריק" שרון בזאת הלשון : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל , אעשה מנה שהוא יאמר לי". ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ"ל רשות השידור החדש. חֶשְרָת עָבִים כיסתה את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינה באיחור רב בנעשה ברשות השידור הירודה (שיוסף בר-אל היה המנכ"ל שלה) וסילקה אותו לאלתר משָם ב- 2 במאי 2005. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. שמו היה יוסף בר-אל. הוא הושלך לעַד בבושת פנים לירכתיה האפלוליים של רשות השידור הציבורית ההיא.

פרפרת 9 : יום חמישי – 15 ביוני 2017. הפועל ירושלים מנצחת במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו את מכבי חיפה 76:83, והוכיחה כי לא קיים בארץ כדורסל ישראלי איכותי אותנטי.

שלושה שחקני חיזוק אמריקניים ב- הפועל ירושלים ג'רום דייסון + קרטיס ג'רלס + טרנס קינסי קלעו יחדיו 70 נקודות מסך ה- 83 של קבוצתם. עוד שני שחקני חיזוק אמריקניים ריצ'ארד האוול ואמארה סטודמאייר הוסיפו עוד 12 נקודות להפועל ירושלים מסך ה- 83 נקודות של המועדון האדום. הישראלי ליאור אליהו קלע נקודה אחת וזהו זה. מן העבר השני : שלושה שחקני חיזוק אמריקניים ב- מכבי חיפה גרגורי וורגאס + אורלנדו מנדז וולדז + קווין פינקני קלעו יחדיו 57 נקודות מסך ה- 76 של קבוצתם. עוד שני שחקני חיזוק אמריקניים ווילי וורקמן וג'ון דיברתולומיאו הוסיפו 14 נקודות משלהם לסך ה- 76. הישראליים עוז בלייזר ועמית שמחון קלעו יחדיו 5 נקודות והשלימו את מניין ה- 76 של הקבוצה במדים הירוקים. הגלובליזציה ועצימת עיניהם של קברניטי הכדורסל בארץ סתמה זה מכבר את הגוֹלֵל על הילדים והנוער הישראלי. אולי בעוד עשור תקום וועדת חקירה בעניין האמריקניזציה שפשתה בכדורסל הישראלי וכבשה כאן כל חלקה טובה, וסילקה ממנו את עתודות הנוער שלנו. אבל אז זה יהיה כבר מאוחר מידי. מדכא ו- עגום.

פוסט מס' 690. התחרות העַזָה והמַסָע המפרך לעבר פסגת הרכש של זכויות השידורים הטלוויזיוניות. הייתי בר מזל כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה הקודמת מפני שיוחנן צנגן המזהיר כיהן בתפקיד סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. הוא היה כלכלן נפלא בעל ידע עצום, חכם, כריזמטי, וגם אדם ישר ונהדר. בלעדיו לא הייתי יכול להעפיל לפסגה בעת ההיא. המאבק התחרותי על זכויות השידורים שניהלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מול התאחדות הכדורגל הישראלית ומול מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. ככה זה בכל העולם. פוסט מס' 690. כל הזכויות שמורות.

ציטוט : באמריקה הספורט הוא אופיום להמונים. (ראסל בייקר).

1. מלחמת "גוג ומגוג" בין רשתות הטלוויזיה בארה"ב על רכישת זכויות השידורים היקרות של המשחקים האולימפיים.

2. אולימפיאדת החורף קאלגארי 1988 בקנדה משמשת נקודת מפנה.

3. הופעתו המזהירה של אלכס גלעדי בשמי רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC בשנת 1981. אלכס גלעדי זוכה להערכה עצומה מצד הבוס שלו דיק אברסול נשיא חטיבת הספורט של הרשת . מתפתחת ידידות מקצועית האמיצה של אלכס גלעדי עם נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש . אלכס גלעדי נבחר לחבר ב- IOC מאז 1994 לכל ימי חייו .

4. המאבקים והמו"מ על רכישת זכויות אירועי הספורט הגדולים ע"י (בתוככי ארה"ב ומחוצה לה) ע"י רשתות הטלוויזיה האמריקניות משמשים מודל למכרזי זכויות שידורים לוועדות המארגנות הישראליות של אירועי הספורט הגדולים בארץ..

מו"מ תחרותיים אודות רכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט רלוואנטיים בצֵל החשש, הפחד, והיִרְאָה מיריביך הפוטנציאליים עלולים להוביל אותך להחלטות קצה רציונאליות שלך אולם כאלה שנראות לציבור מאידך כ- בלתי רציונאליות. אתה משלם בסוף המו"מ יותר, לפעמים הרבה יותר כסף ממה שתכננת בתחילתו, ולממונים שלך תמיד נדמה ש- שגית. זה קרה לנו ב- 2001 בקרב שידור בתוך תעשיית הטלוויזיה הישראלית המקומית על השגת קניין זכויות השידורים של מכבי ת"א אלופת אירופה וישראל בכדורסל. זה קרה לטובים מאתנו בעולם הגדול.

בחודש ינואר 1984 התחולל בעיר השווייצרית לוֹזָאן (Lousanne) מקום מושבו של IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) מאבק טלוויזיוני מדהים ואדיר ממדים בין רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC לבין שתי רשתות טלוויזיה אמריקניות אחרות רשתות NBC ו- CBS על רכישת זכויות השידורים האקסקלוסיבית הנוגע ל- אולימפיאדת החורף שהייתה עתידה להיערך בפברואר 1988 בעיר הקנדית קָאלְגָארִי (Calgary) במחוז אלברטה. קרב טלוויזיה קלאסי בו טמונים, יוקרה, מוניטין, עוצמה, וממון. זה היה אחד הקרבות הכבדים ביותר מאז ומעולם שהתחולל בתעשיית הטלוויזיה בארה"ב בו ירו שְלוֹש הרשתות האמריקניות בכל התותחים שעמדו לרשותן האחת על רעותה. הקרב הזה הפך חיש מהר למלחמה מרה שזכורה בהיסטוריה של הטלוויזיה הבינלאומית כמלחמת "גוֹג ומַגוֹג". ABC בראשותו של נשיא הספורט והחדשות שלה רון ארלדג' זכתה בסופו של הקרב בזכויות השידורים אך יצאה חבולה מהמאבק הטלוויזיוני כשגופה שותת דָם צבוע בצבע של דולרים ירוקים. קרב זכויות השידורים האמריקני ההוא הפך מודל למלחמת זכויות שידורים "גוֹג ומַגוֹג" שהתרחשה בישראל ב- 1999 בין חברות הכבלים ל- YES הנוגעת לרכישת זכויות השידורים של ליגת העַל הישראלית בכדורגל בכל מחיר. חברות הכבלים זכו בבכורה אך כמו ABC האמריקנית גם הן השאירו מאחוריהן שובל ארוך של דָם בצבע יָרוֹק.

המידע מבוסס על שיחות אישיות שלי עם חלק מהנוגעים לעניין אנשי טלוויזיה אמריקניים וגם על סמך עובדות המתפרסמות ב- 5 (חמישה) ספרי טלוויזיה אמריקניים שמונחים על המדף בחדר העבודה שלי, ביניהם ספרו המפורט והמצוין של ג'ים ספנס (Jim Spence) מפיק בכיר וסגן נשיא בחטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בראשות רון ארלדג' (Roone Arledge). הספר המעניין קרוי :

"UP CLOSE & PERSONAL – the inside story of network television sports" 

הסכּיתוּ וקִרְאוּ.

על הפרק עמד המאבק בין שלוש הרשתות הגדולות ABC  NBC, ו- CBS על רכישת זכויות השידור הטלוויזיוניות היקרות של אולימפיאדת החורף ב- פברואר 1988 שעמדה להיערך בעיר הקנדית קאלגארי. זהו סיפור מיוחד במינו המלמד משהו על הפחד הנורא המקנן בלבם של אנשי הטלוויזיה בשעה שהם נושאים ונותנים ומנהלים מו"מ תחרותי על רכישת זכויות השידורים לטובת הרשת שלהם. הם מגששים באפלה במו"מ התחרותי מבלי לדעת בדיוק אלוּ צעדים כספיים נוקטים יריביהם הקשוחים הנושפים בעורפם ועַד היכן הם היריבים שלהם מסכימים להרחיק לכת. הרעיון הכללי המנחה את המתחרים הוא למצוא את האיזון הכלכלי בין עלות זכויות השידורים לבין פוטנציאל הפרסומות המסחריות האמורות למַמֵן אותם. מיקומה הגיאוגרפי של אולימפיאדת החורף קאלגארי 88' סמוך לגבולה של ארה"ב העלה מייד את מחירה. צריך לזכור נתון כספי חשוב בפאזל התחרותי הדרמטי הזה. חטיבת הספורט של רשת ABC בראשותו של רון ארלדג' (Roone Arledge) ניאותה לשלם ל- IOC (כבר ב- 1979) סכום פנטסטי של 91.000000 (תשעים ואחד מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף בסאראייבו – יוגוסלביה 1984. עם האוכל בא התיאבון. הוועד האולימפי הבינלאומי בראשותו של הנשיא הספרדי חואן אנטוניו סאמארנש (Juan Antonio Samaranch) רצה עכשיו הרבה יותר. זכויות השידורים של משחקי החורף האולימפיים שנערכו בעיר הקנדית קאלגארי (Calgary) במחוז אלברטה ב- פברואר 1988 הוצעו למכירה במכרז כבר בחודש ינואר 1984 ע"י IOC לשלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה"ב ABC ,NBC, ו- CBS. הן הפכו למלחמת "גוֹג ומַגוֹג" בין חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה ABC בראשותו של רוּן ארלדג' (Roone Arledge ) לבין חטיבות הספורט של NBC בהנהגתו של ארתור ווטסון (Arthur Watson), ושל CBS תחת ניהולו של ניל פילסון (Neal Pilson). במו"מ רָב עוֹצְמָה מן הסוג הזה בו מעורבים סכומי עתק דִמיוניים כמעט, אין נשיאי הספורט עומדים ברשות עצמם. האחריות והסיכונים כל כך גדולים עד שהם מחויבים להיוועץ עם נשיאי הרשתות שלהם כדי לקבל את גיבויים. אם בכלל.

טקסט תמונה : זהו ארתור ווטסון נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC ב- 1984 והבוס של אלכס גלעדי בשנים ההן. התמונה צולמה בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. (באדיבות ארכיון NBC).

רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) הפך לפיגורת טלוויזיה מוכרת מאוד בארה"ב ב- 1961. עד יום מותו ב- 2001 בגיל 71 נחשב לאחד האנשים המוערכים והמשפיעים ביותר בתעשיית הטלוויזיה בארה"ב. לא רק בתחום שידורי הספורט. גם בתחום החדשות. ב- 1984 בעת המו"מ על זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף של קָאלְגָארִי 88' שימש כבר שבע שנים בהצלחה גדולה כנשיא חטיבות הספורט והחדשות גם יחד של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC. בשנות ה- 60 של המאה הקודמת יצר רוּן אָרְלֶדְג' את מסורת השידורים האולימפיים ברשת שלוֹ. ABC שידרה לראשונה את אולימפיאדת החורף של אינסברוק – אוסטריה ב- 1964 ושילמה ל- IOC סכום צנוע של 597000 (חמש מאות ותשעים ושבע אֶלֶף) דולר. ב- 1968 שידרה ABC את אולימפיאדת הקיץ של מכסיקו ושילמה ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) תשלום זכויות שידורים של 4.550000 (4 מיליון ו- 550 אלף) דולר. זאת הייתה ההתחלה. מ- 1964 ועד 1988 שידרה ABC בהצלחה גדולה, כלכלית ותוכניתית, את מרבית אולימפיאדות הקיץ והחוֹרף, אך הצלחת השידורים המסחררת הזאת בתקופה של כרבע מאה שנים נקנתה במָמוֹן רָב. הנה חלק מהנתונים.         

ABC שילמה 10.000000 (עשרה מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף באינסברוק 1976, ו- 25.000000 (עשרים וחמישה מיליון) מיליון דולר זכויות שידורים עבור אולימפיאדת מונטריאול 1976. ב- 1980 רכשה ABC את זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף בלייק פלאסיד (Lake Placid) תמורת 15.5 מיליון דולר. רשת NBC שילמה עבור אולימפיאדת הקיץ של מוסקבה 1980 87.500000 (שמונים ושבעה מיליון וחצי) דולר אך ספורטאי ארה"ב לא נטלו בה חלק מחמת החֶרֶם שהטיל נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר על המשחקים. אולימפיאדת מוסקבה 80' לא שודרה בסופו של דבר בארה"ב ו- NBC הפסידה 35.000000 (שלושים וחמישה מיליון) מיליון דולר כתוצאה מהחלטת החֶרֶם. ב- 1984 זינקו המחירים האולימפיים לשיאים חדשים. עבור זכויות השידורים הבלעדיות של אולימפיאדת החורף בסאראייבו – יוגוסלביה 1984 (היום סאראייבו היא בירתה של בוסניה הרצוגובינה) שילמה חטיבת הספורט של רון ארלדג' ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) סכום של 91.500000 (תשעים ואחד מיליון וחצי) דולר. עלייה של כ- % 600 בהשוואה למשחקי החורף האולימפיים ב- 1980 בלייק פלאסיד (Lake Placid). עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת הקיץ בלוס אנג'לס 1984 ניאותה ABC לשלם 225.000000 (מאתיים עשרים וחמישה מיליון) דולר. % 900 יותר ממה ששילמה הרשת למשחקי מונטריאול 76'. זאת הייתה דרכו של גאון הטלוויזיה רוּן ארלדג' לזכות בבכורת השידורים האולימפיים. הוא היה הראשון להציע ונדיב מאוד בהצעתו. בכך מנע את תִּמְחוּר המו"מ והפיכתו למכרז ע"י הוועד האולימפי הבינלאומי, מכרז שיהפוך לשיסוי, למסע מלחמה בין רשתות טלוויזיה אמריקניות נוספות, CBS ו- NBC, אם יצרפו למלחמת הזכויות המטורפת, בו יידרש אולי לשלם יותר ממה ששילם בתחילה כגוף מציע יחידי. גרף התשלומים של הרשתות האמריקניות תמורת זכויות השידורים האולימפיים העפיל מעלה ונראה תלול מאוד. ההסכמים האלו החזיקו מעמד לפי שעה מפני שהפרסומות המסחריות היו מסוגלות לכסות את ההשקעה ועדיין להניב רווחים נאים לרשת.

טקסט תמונה : רשתות הטלוויזיה בעולם משלמות הון רב כדי לענוד את חמש הטבעות האולימפיות על אצבעותיהן ולהציגן לראווה על המרקע. (באדיבות IOC).

לקראת המו"מ הסופי על רכישת זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף בעיר הקנדית קאלגארי (Calgary) ב- 1988, מו"מ שהיה אמור להיערך עם אנשי  IOC ואנשי הוועדה המארגנת של המשחקים בחודש ינואר 1984 במלון בעיר לוֹזאן, העריכו כלכלני רשת הטלוויזיה ABC, כי 275.000000 (מאתיים שבעים וחמישה מיליון) דולר הוא הסכום המכסימאלי שהרֶשֶת יכולה לשלם מבלי להפסיד. במילים אחרות 275 מיליון דולר הוא אומנם תשלוּם אסטרונומי אך עלה פי תחשיב כלכלי עדיין כדאי מפני שהוא בר כיסוי. על פי דעת הכלכלנים של ABC זה היה הסכום המרַבּי אותו יכולות הפרסומות המסחריות לכסות וגם להניב רווחים. מעבר לכך הרכישה איננה משתלמת. אם ABC תרכוש את זכויות השידורים ביותר מ- 275 ממיליון היא פשוט עלולה להפסיד לא מעט כסף. שתי רשתות הטלוויזיה הגדולות האחרות בארה"ב NBC ו- CBS נכנסו אף הן למאבק על רכישת שידור אולימפיאדת קאלגארי 88'. הציבור האמריקני קשוב לשידורי ספורט בטלוויזיה. צריכת שידורי הספורט הם חלק מהחינוך והתרבות שלו במסורת ארוכת השנים. לכן שידורם של המשחקים האולימפיים חורף וקיץ כאחד הנערכים על אדמת ארה"ב או קנדה הסמוכה מעוררים שם עניין רב. השידורים הישירים בשעות הצפייה הנוחות רק מעצימות ומחריפות את המלחמה בין הרשתות הגדולות על הזכות לרכוש את זכויות השידורים הבלעדיות . אולימפיאדת קאלגארי בקנדה לא הייתה יוצאת דופן מהבחינה הזאת , אך הייתה יוצאת דופן במחיר העצום שגבתה מהרשת שניצחה במו"מ. התפתחה שם מלחמת "גוֹג ומגוֹג" בין שלוש רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות.

בראש קבוצת ניהול המו"מ של הוועד האולימפי הבינלאומי על רכישת זכויות השידורים של אולימפיאדת קאלגארי 88' בקנדה (וגם של אולימפיאדת סיאול 88' בדרום קוריאה) ניצב חבר הוועד האולימפי הבינלאומי הקנדי רִיצָ'ארְד "דִיק" פּונְד (Richard Pound). דִיק פּונד היה בעברו שחיין מצטיין. כשהיה בן 18 נטל חלק במשחה הגמר ב- 100 מ' בסגנון חופשי באולימפיאדת רומא 1960, וסיים במקום החמישי – שישי בתוצאה של 56.3 ש'. הוועד האולימפי הבינלאומי נעזר במו"מ הזה של קאלגארי 1988 בשירותי הייעוץ של חברת  TWI, חברת בת של IMG (ראשי תיבות של IMGInternational Management Group) בשליטתו של מַרְק מקוֹרמאק (Mark McCormack). מרק מקורמרק מינה את בָּארִי פְרַנְק (Barry Franck) סגן נשיא בכיר ב- IMG, אחד שבקי ויודע היטב את רזי המקצוע להיות היועץ הראשי של דיק פּונד. בָּארִי פְרָאנְק היה איש אמביציוזי וכפי שהתברר ראה בניהול המו"מ הזה מסחטת כספים מרשת הטלוויזיה האמריקנית שתזכה במֵירוֹץ. בַּארִי פְרָאנְק היה בעברו איש רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ועבד תחת ניהולו של רוּן אָרְלֶדְג'. עכשיו מששימש יועץ מטעם הוועד האולימפי הבינלאומי במו"מ של משחקי קָאלְגָארִי 88' הפך להיות איש מפתח בעסקה. אנשי ABC העריכו כי בָּארִי פְרָאנְק נשאר ידיד שלהם משחר ההיסטוריה המשותפת. הם מיהרו להיפגש עִם היועץ וגילו לוֹ את הסוד כי הם מתעתדים להציע ל- IOC  סכום אדיר בן 275.000000 (מאתיים שבעים וחמישה מיליון) דולר. פי שלוש יותר מאשר שילמו עבור אולימפיאדת החורף של סאראייבו 84'. תוספת של כ- % 300 כדי להימנע מתִּמְחוּר המכרז עם שתי הרשתות הנוספות.

ABC התנגדה למו"מ מתומחר "ראש בראש" נגד יריבותיה. היא ביקשה כדרכה לנַהֵל מו"מ מיידי וקצר בו הציעה ל- IOC סכום מדהים וחסר תקדים של 275 מיליון דולר כדי לסיים את העסקה במהירות. "להכות בברזל בעודו חם ולזכות בתהילה", זאת הייתה פילוסופיית המו"מ של רוּן אָרְלֶדְג'. הֶיֶיה נדיב ואדיב בהצעתך הכספית לוועדה המארגנת כדי לנעול את השערים בפני מתחריך. בָּארִי פְרָאנְק התייעץ עם עמיתו דִיק פּוֹנד (Dick Pound) הקנדי יו"ר קבוצת המו"מ המשותפת מטעם IOC והוועדה המארגנת של המשחקים, חזר אל חבריו בעבר, ואמר להם שזהו סכום יפה שיספיק לסגור את העִסקה (לטובת ABC). "אתם יכולים לסמוך עלי", אמר לרוּן אָרְלֶדְג', והוסיף, "זאת מילה שלי". אנשי ABC לא ידעו שנשיא IOC חוּאָן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש החליט זה מכבר החלטה הפוכה מזו שהבטיח בָּארִי פְרָאנְק לרוּן אָרְלֶדְג'. סָאמָארָאנְש החליט לא ללכת על הצעה מרבית של ABC המדברת על סכום של 275.000000 (מאתיים שבעים וחמישה מיליון) דולר ללא מכרז. הוא הבין בחושיו שטמון כאן כסף גדול יותר ופתח את המו"מ של זכויות אולימפיאדת קאלגארי 88' לשידורים בארה"ב בפני כל שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות. הוא לא הסתפק עוד בהצעתו הנדיבה של רוּן אָרְלֶדְג' [1] . זה לא הספיק לו.

טקסט תמונה : שנת 1984. רון ארלדג' (Roone Arledge) נשיא חטיבות הספורט והחדשות של הטלוויזיה האמריקנית ABC (מימין) ועוזרו המפיק הבכיר וסגן נשיא ג'ים ספנס (Jim Spence) ייצגו את הבוסים שלהם ליאונרד גולדנסון (Leonard Goldenson) ופרד פירס (Fred Pierce) נשיאי הרשת במו"מ שנערך בינואר 1984 בלוזאן עם IOC, על רכישת זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף שעמדה להיערך בעיר הקנדית קאלגארי ב- ינואר / פברואר 1988. (באדיבות ארכיון ABC).

ב- 24 בינואר 1984 בשתיים אחה"צ פרצה במלון "פַּאלָאס" (Palas) בלוֹזאן עיר מושבו של הוועד האולימפי הבינלאומי מלחמת "גוֹג ומגוֹג" בין רשתות הטלוויזיה האמריקניות על רכישת זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף קאלגארי 1988 בסגנון של "Sealed Bidding" (הצעות מחיר המוגשות במעטפות חתומות).

המלחמה הזאת עקובה מדם ירוק של דולרים התנהלה בדיוק בשיטה הפוכה ממה שרצתה רשת ABC של רון ארלדג'. CBS בראשותם של ניל פילסון (Neal Pilson) מנהל הספורט ונשיא הרשת שלוֹ טוֹם וויימן (Tom Wyman) הציעה בסיבוב הראשון 182.000000 (מאה ושמונים ושתיים מיליון) דולר. נשיא הספורט של NBC של ארתור ווטסון (Arthur Watson) ונשיא הרשת NBC בוב מולהולנד (Bob Mulholland), הציעו 200.000000 (מאתיים מיליון) דולר. ABC באמצעות נציגיה רון ארלדג', ג'ים ספנס (Jim Spence) סגן נשיא בכיר ברשת בהפקת הספורט וצ'ארלי לייברי (Charley Lavery) סגן נשיא בכיר בתוכניות הספורט של הרשת, הציעה 208.000000 (מאתיים ושמונה מיליון) דולר. הרָף עלה. בסיבוב השני הציעה CBS סכום של 195.000000 (מאה תשעים וחמישה מיליון) דולר, NBC העלתה את הרף לגובה של 250.000000 (מאתיים וחמישים מיליון)דולר, ו- ABC הציבה מחיר שיא של 261.000000 (מאתיים שישים ואחד מיליון) דולר. בשלב הזה הפכה מלחמת זכויות השידורים למשחק פוקר ו- רשת CBS החליטה לפרוש ממנו לאחר שהצעתה לשלם בסיבוב השלישי סכום של 265.000000 (מאתיים שישים וחמישה מיליון) דולר, נפלה. NBC הציעה בסיבוב השלישי 267.500000 (מאתיים שישים ושבעה מיליון וחצי) דולר, ו- ABC הציעה 280.000000 (מאתיים ושמונים מיליון) דולר. רוּן אָרְלֶדְג' סבר שיתרון של 12.5 מיליון דולר בשלב הזה "וההבטחה" המוקדמת של בארי פראנק כי סכום של 275.000000 (מאתיים שבעים וחמישה מיליון) דולר יספֵּק את הוועד האולימפי הבינלאומי והוועדה המארגנת של המשחקים, יבטיחו עכשיו את הזכייה של ABC במכרז.

לא כך היה. נפתח הסיבוב הרביעי. NBC הציעה 280.500000 (מאתיים ושמונים מיליון וחצי) דולר. רוּן אָרְלֶדְג' החזיק טלפון פתוח עם נשיאי ABC לֵיאוֹנַרְד גוֹלְדֶנְסוֹן (Leonard Goldenson) ופְרֶד פִּירְס (Fred Pierce) במשרדם בניו יורק. שניהם סיכמו כעת על הצעת מחיר חדשה של 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר. עכשיו נוצר יתרון זמני של 19.5 מיליון דולר לטובת ABC.

טקסט תמונה : זהו ליאונרד גולדנסון (Leonard Goldenson) נשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC במשך שנים רבות. ליאונרד גולדנסון הלך All the way עם הקוסם הטלוויזיוני שלו רון ארלדג' והעניק לו גיבוי טוטאלי במו"מ לרכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים. (באדיבות ארכיון ABC).

אנשי ABC צִלצלו לבָּארִי פְרָאנְק וביקשו ממנו לעצור להפסיק את מלחמת הזכויות המטורפת הזאת. בארי פראנק השיב להם בנימוס ובהכנעה, "אני יודע, אני מנסה לעשות זאת". הוא פעל כמובן הפוך לגמרי כפי שדיווחו אנשי ABC. הוא לא היה חייב דבר לחבריו שלעבר. הוא היה נאמן עכשיו רק ל- TWI ומַארְק מֶקוֹרְמֶק שבחר בו לשמש יוֹעֵץ לוועד האולימפי הבינלאומי. בָּארִי פְרָאנְק ודִיק פּונד הבינו שנקלעו במקרה או לא במקרה למלחמת "גוֹג ומַגוֹג" היסטורית והִיסְטֶרִית חסרת תקדים בו שתי הרשתות עושות מאמצים נואשים וכבירים לזכות בבכורת השידורים. המכרז הפך לשולחן רולטה. שניהם, בארי פראנק ודיק פונד החליטו לנצל את הסיטואציה הכספית עד הסוף ולגרוף עוד ועוד דולרים לקופות הוועד האולימפי הבינלאומי והוועדה המארגנת הקנדית. הוועד האולימפי פשוט ניצל את יתרון המכרז הפתוח ותּמְחֵר אותו. כל צד הכניס למעטפת ההצעה שלו עוד ועוד דולרים, הכפּיל ושילֵש את המחיר עד שהשטרות הגיעו לגובה של פירמידה מצרית. רוּן ארלדג' היה נחוש בדעתו לשלם "כל הוֹן שבעולם" כדי לזכות בזכויות השידור של אולימפיאדת החורף של קאלגארי 1988 ולסלק את NBC מתמונת התחרות.

העניינים ב- NBC  ו- ABC יצאו זה מכבר משליטה. בשתי הרשתות כאחת. אנשי קבוצת המו"מ של הוועד האולימפי בראשות דיק פונד ובעצתו של בארי פראנק החליטו למַסֵד סיבוב חמישי בו מחיר המינימום נקבע ל- 300 מיליון דולר אותו ABC הציעה כבר בסיבוב הרביעי. NBC הִשוותה את ההצעה שלה לזאת של ABC והעמידה אותה גם כן על 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר. נוצר שִוויון שהוליד קיפאון, ותחילתו של קרב נוסף. במצב זה נקראו נציגי שתי הרשתות רוּן אָרְלֶדְג' וגִ'ים סְפֶּנְס מ- ABC וארתור ווטסון ובוב מולהולנד אנשי NBC לחדר המו"מ במלון "פַּאלָאס", כדי שאנשי הוועד האולימפי יסבירו להם את החוקים החדשים של ההתמודדות בסיבוב הבא והמכריע על המכרז.

נקבעה הטלת מטבע בין שני הצדדים בסגנון "עֵץ או פָּאלִי" (Heads or Tails). לרשת הזוכה בהטלת המטבע הייתה שמורה האופציה הראשונה להגיש את הצעתה המשופרת החדשה. לרשת המתחרה הוענקה שהות של 15 דקות מחשבה כדי להציב הצעת נגד החייבת להיות גבוהה יותר לפחות ב- 1.000000 (מיליון) דולר מההצעה הקודמת של יריבתה. הייתה שם התרגשות ענקית ומתח עצום. אַרְתּוּר ווֹטסוֹן זכה בהטלת המטבע, ו- NBC יצאה לדרך. היא הציעה 304.000000 (שלושת מאות וארבעה מיליון) דולר. רוּן אָרְלֶדְג' שוב צילצל לבּוֹסים שלו בניו יורק לֵיאוֹנַרְד גוֹלְדֶנְסוֹן ופְרֶד פִּירְס כדי לדוּן בהצעת הנגד החדשה. הם הִרשוּ לוֹ לטפס עד 315.000000 (שלוש מאות וחמישה עשר מיליון) דולר. זאת הייתה תִּקרת הזכוכית. רון ארלדג' החליט לא לשבור אותה עדיין, ו- ABC שלו הכניסה למעטפה החתומה צ'ק של 309.000000 (שלוש מאות ותשעה מיליון) דולר. רק אז NBC הרימה ידיים. וויתרה ונִכנעה. ABC ניצחה אך התברר כי ההצלחה שלה במלחמת "גוֹג ומגוֹג" הזאת הייתה במידה רבה ניצחון פִּירוּס. בסופו של דבר שילמה הרשת סכום כספי חסר תקדים הגבוה ב- 34 מיליון דולר מההערכה הראשונית המקורית של הרשת (275 מיליון דולר) , ו- 217.5 מיליון דולר יותר מאשר שילמה עבור זכויות השידור של אולימפיאדת סאראייבו 1984. לא ייאמן. התשלום האדיר הוליד כישלון כספי גדול וצפוי. הפרסומות המסחריות לא היו מסוגלות לכסות את הפערים הכספיים. ABC הפסידה בשידורי אולימפיאדת החורף של קאלגארי 1988 סכום של כ- 65 מיליון דולר, כחמישית מסך התשלום הכללי של זכויות השידורים. הכישלון לא היה יתום. היה לוֹ השפעה מרחיקת לכת על עתידה של ABC כאכסניית שידור מסורתית של המשחקים האולימפיים וגם על גורלו האישי של רוּן אָרְלֶדְג'. וויכוחים, סכסוכים אישיים, ומאבקי כוח פנימיים היו מנת חלקה של רשת ABC סביב כדאיות הרכישה ההיא של זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף של קאלגארי 1988. הזיכרונות המרים לא נותרו מאחור. הם השתרבבו להווה, נמשכו שנים, והעיבו על היחסים האישיים בין מנהלי רשת ABC.

צריך להבין כיצד מתנהלים חלק מתככי זכויות השידורים. אנשי ABC התייחסו בתחילה אל בָּארִי פְרָאנְק כאל איש משלהם, איש אימונם, ידיד, סוג של אדם שאמור לסייע לרשת מבפנים בעת המו"מ היקר בשל עברוֹ (מה שלא קרה בפועַל). רוּן אָרְלֶדְג' היה ממורמר ומאוכזב מאוד למרות ההצלחה היקרה בת 309.000000 דולר שדמתה לניצחון רווי אבידות כבדות. הוא כעס על בארי פראנק וראה בו סוכן כפול "שבגד" ב- ABC, וסירב ללחוץ לוֹ יד בגמר המו"מ. כשהוזמן רון ארלדג' ע"י חוּאָן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי לצילום משותף המנציח את שיתוף הפעולה המסורתי בין IOC והתנועה האולימפית ל- ABC וזכיית הרשת במשחקי קאלגארי 88', לא הסכים רון ארלדג'. הוא סירב ונשאר כועס וזעוף בחדרו במלון ולא הסכים להשתתף למחרת החתימה על החוזה בארוחת הצהרים החגיגית שערך נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, כפי שכתב כעבור שנים בספרו "ROONE" [סעיף 2]. בעניינים הכספיים האלו של רכש זכויות שידורים, אין כמובן חברים, וכל אחד עושה את הישר בעיניו. אנשי ABC הרגישו שניצחונם בינואר 1984 במלון "פאלאס" בלוֹזַאן (Lousanne) , שאִפְשֵר להם לרכוש את זכויות השידור של אולימפיאדת קאלגארי 1988, היה בסופו של דבר ניצחון שעלותו הייתה כרוכה באובדן של המון דולרים ירוקים, הרבה מעבר למשוער. ניצחון במחיר כה רב עד שיצא שכרו בהפסדו. ניצחון פִּירוּס. הם אנשי ABC הרגישו מרומים וחשו שהוטעו בגדול. "Grossly misled", כפי שהתבטא גִ'ים סְפֶּנְס שנים אח"כ. אנשי ABC הנרגזים חשבו שמסורת רכישת זכויות השידורים של המשחקים האולימפיים ע"י הרשת תעניק להם פריבילגיה במאבק על משחקי קאלגארי 1988. הם טעו. ובכן, 309.000000 (שלוש מאות ותשעה מיליון) דולר אינם הולכים ברגל. דִיק פּונד (Dick Pound) חשש כבר אז ב- 1984 שאם ABC תצא מופסדת (ומושפלת) משידורי קאלגארי 1988, כלומר אם עלויות של כלל מבצע השידורים, התשלום עבור הזכויות + הוצאות ההפקה יהיו גבוהים מההכנסות הפרסומות, תהיה לכך השפעה שלילית על רצונה להתמודד שוב בעתיד על סחורות השידור האולימפיות, אולימפיאדות הקיץ והחורף.

מרק מקורמארק הבוס של בארי פראנק הודה מאוחר יותר ש- TWI כחברה מייעצת רצתה להוכיח לאנשי תעשיית הטלוויזיה בשוק הבינלאומי שהיא יכולה לעשות את זה. הכוונה, לנַהֵל מו"מ המניב תוצאות עסקיות טובות. לכן היה חיוני "לגַרֵד" כל דולר מ- ABC כדי להביא אותו לוועד האולימפי הבינלאומי ולאנשי הוועדה המארגנת של אולימפיאדת קאלגארי 88', כהוכחה חותכת ליעילות הייעוץ של החברה. שבועיים ימים לאחר תום המו"מ המפרך של משחקי קאלגארי 88' בלוֹזָאן – שווייץ, החלה ABC ב- 7 בפברואר 1984 את מבצע הכיסוי של אולימפיאדת החורף של סָארָאיֶיבוֹ  1984, תמורתו שילמה ל- IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) סכום של  91.500000 (תשעים ואחד מיליון וחצי) דולר.

ובכן, השנים חלפו להן חיש מהר. כעבור ארבע שנים בתום מבצע שידורי אולימפיאדת החורף של קאלגארי 1988 הפסידה חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC סכום עתק של כ- 65.000000 (שישים וחמישה מיליון דולר). לא היה לה שום סיכוי לכסות השקעה של 309.000000 מיליון דולר באמצעות הפרסומות המסחריות למרות שהמשחקים נערכו ב- Prime Time האמריקני. תוצאות המו"מ של משחקי קאלגארי 1988 פגעו קשה ביוקרתו האישית של רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge). התרוצצו שמועות כי בעלת הבית החדשה של רשת  ABC, חברת "Capital Cities Communications" שרכשה את הרשת ב- 1985 תמורת סכום של 3.500000000 (שלושה מיליארד וחצי) דולר, ובראשה ניצבו טום מרפי (Tom Murphy) ודֶן ברק (Dan Burke), לא ראתה בעין יפה את הפסדי הרשת העצומים באולימפיאדת קָאלְגָארִי 1988. ההנהלה החדשה החליטה להַצֵר את צעדיו של רוּן ארלדג'. באותה שנה סיים גאון הטלוויזיה רוּן אָרְלֶדְג' בן ה- 67 את תפקידו ההיסטורי בתחום שידורי הספורט ברשת ABC שלוֹ. הוא בעצם הודח מתפקידו כנשיא חטיבת הספורט של ABC, אך נשאר על כנו כמנהל חטיבת החדשות של ABC. סכום של 309.000000 (שלוש מאות ותשעה מיליון) דולר היווּ גֵאוּת שיא של נחשול כספים הגדול ביותר שהציף את שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדות החורף מאז ומעולם. לאחר מכן הגיע השפל והמחירים צנחו. רשת ABC יצאה מהמשחק, מהמאבק על רכישת זכויות השידורים של המשחקים האולימפיים, קיץ וחורף.

רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS זכתה בזכויות השידורים של אולימפיאדת החורף ב- 1992 באלברטוויל בצרפת ושילמה "רק"  243.000000 מיליון דולר. NBC הציעה תמורת משחקי אלבטוויל 175.000000 מיליון דולר והשתתפות ב- % 50 של IOC ברווחי הפרסומות של הרשת במידה והמכירות יניבו הכנסות מעל 325.000000 מיליון דולר. ההצעה הזאת נפלה. רשת ABC כלל לא ניגשה למכרז. לאחר שיצאה ההכרזה הרשמית כי CBS תשלם 243.000000 (מאתיים ארבעים ושלושה מיליון) דולר, סכום הגדול ב- 68.000000 מיליון דולר יותר מה- Bid של NBC, הצהיר ארתור ווטסון נשיא הספורט של רשת NBC האמריקנית, “They gotta be out of their minds” [סעיף 3]. המחירים תפחו כמו תמיד. CBS שילמה 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר תמורת זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף של 1994 שהתקיימה בעיר הנורווגית ליליהאמר. כעבור שנה ו- 9 חודשים לאחר המו"מ המטורף על קאלגארי 88', נפגשו ב- 12 וב- 13 בספטמבר 1985 שוב שלושת נשיאי הספורט של ABC ,NBC, ו- CBS במלון "פאלאס" בלוזאן כדי לדון עם IOC ונציגי הוועדה המארגנת הקוריאנית (SLOOC) במכרז החדש של זכויות השידורים של אולימפיאדת הקיץ של סיאול 88'. צוות המו"מ כלל את חבר הוועד האולימפי הבינלאומי הקנדי ריצ'ארד "דיק" פונד ושני סגני נשיא של הוועדה המארגנת האולימפית הדרום קוריאנית הוֹ יָאנְג לִי (Ho Young Lee), ד"ר אוּן יוֹנְג קִים (Un Yong Kim), וסי יאנג פארק (Se Young Park). אלכס גלעדי היה חבר באותו צוות המו"מ ההוא של רשת NBC בראשו עמד ארתור ווטסון.

בארי פראנק איש IGM ששימש יועץ לוועד האולימפי הבינלאומי גם במו"מ על משחקי סיאול 1988, יצר ציפיות וצפה הכנסה עתידית של  כ- 750 מיליון דולר ממכירת זכויות השידורים לרשת האמריקנית שתזכה במכרז. הוא נחל אכזבה. גם נשיא הוועדה המארגנת הקוריאנית טֶה אוּ רוֹ (Tae Woo Roh) שהצהיר כי הוועדה המארגנת בראשותו לא תקבל שום הצעת שידור אמריקנית פחות מ- 500.000000 (חמש מאות מיליון) דולר, טעה בהערכתו המוגזמת [4]. רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שנרכשה כבר אז ע"י החברה "Capital Cities Communications", בראשותם של שני אנשי העסקים טוֹם מֶרפי (Tom Murphy) ו- דֶן ברק (Dan Burke) תמורת 3.5 מיליארד דולר, נקטה מדיניות כספים מתונה ומאופקת יותר. ההצלחה הענקית של הוועד האולימפי הבינלאומי במו"מ על זכויות השידורים של משחקי קאלגארי יצרה גיאות. אך עכשיו בעקבות הגיאות בא השֶפֶל. רוּן ארלדג' (Roone Atledge) הפגוע הציע לוועד האולימפי הבינלאומי ולוועדה המארגנת של המשחקים בשם שולחיו "רק" 225 מיליון דולר תמורת שידורי סיאול 1988. אפילו לא דולר אחד יותר. בדיוק את אותו הסכום שרשת ABC שילמה עבור אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ארבע שנים קודם לכן . נשיא חטיבת הספורט של CBS ניל פילסון (Neil Pilson) הציע בשם הרשת שלו 300.000000 (שלוש מאות מיליון) מיליון דולר. ארתור ווטסון (Arthur Watson) נשיא הספורט של NBC הגיש את ההצעה האטרקטיבית המעניינת וגם המורכבת מכולן. הוא הציע בתחילה תשלום אחיד כולל של 325.000000 (שלוש מאות עשרים וחמישה מיליון) דולר עבור הזכויות, ו/או תשלום נמוך יותר של מינימום 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר אך מותנה בתוספת מדורגת מצטברת שעשויה להגיע עד 200.000000 (מאתיים מיליון) דולר במידה ו- NBC תצליח תצליח למכור כמות פרסומות בתקופת שידורי אולימפיאדת סיאול (2.10.1988 – 17.9.1988) שסכומם יעלה לפחות על 637.500000 (שש מאות שלושים ושבעה מיליון וחצי) דולר ואילך. במו"מ הזה שנקרא “Risk Sharing System” עתידים היו SLOOC  ו- IOC לקבל לכיסן סכום מכסימאלי של עד 500.000000 (חמש מאות מיליון) דולר.

צריך לזכור כל הזמן ובסופו של דבר שאת המו"מ השידור הקשוחים והיקרים האלה מנהלים אנשי עסקים מוכשרים, נבונים, ובעלי ניסיון עצום במו"מ מהסוג הזה ושליטה אבסולוטית בחומר. אחד מהם היה ד"ר און יונג קים יליד 1931 למשל שקנה את השכלתו האקדמית המשפטית בארה"ב נחשב לאישיות ברוכת כישרונות. איש הארגון הדרום קוריאני ד"ר און יונג קים כיהן מאז 1982 כחבר הוועד האולימפי הבינלאומי וב- 1986 התמנה לתפקיד החשוב של נשיא ארגון GAISF (ראשי תיבות של General Assosiation of International Sports Federations). ב- 1989 מונה ע"י חואן אנטוניו סאמאראנש לשמש יו"ר וועדת הטלוויזיה והרדיו של IOC.המו"מ האולימפיים הם קרבות אינטליגנטיים, מלחמת מוחות, בין אנשי IOC תאבי הממון לבין אנשי NBC שעושים כל מאמץ לשמור על כספם. החוזה בין IOC ל- NBC של שידורי סיאול 88' היה מורכב וממושך. הוא התבסס כאמור על בונוסים כספיים במידה והשידורים האולימפיים של NBC בארה"ב יניבו רייטינג גבוה בצד הכנסה גבוהה מפרסומות מסחריות. חוזה זכויות השידורים כלל בתוכו הטבות כספיות מפליגות לטובת IOC ו- SLOOC הוועדה המארגנת הקוריאנית של משחקי סיאול 1988 בראשותו של רוֹ ווּ טֶה (Tae Woo Roh). בחוזה נקבע כי אם ההכנסות מפרסומות בתקופת השידורים האולימפיים יעברו את הסך של 637.5 מיליון דולר, NBC תשלם זכויות שידורים בגובה של 325 מיליון דולר. והיה וההכנסות מפרסומות יאמירו ל- 712.5 מיליון דולר, NBC תשלם זכויות שידורי ע"ס של 375 מיליון דולר. אם הן יגיעו ל- 787.5 מיליון דולר הרשת תשלם 425 מיליון דולר. 862.5 מיליון דולר הכנסות מפרסומות יעלו את מחיר הזכויות ל- 475 מיליון דולר. הכנסות מפרסומות מעל 900 מיליון דולר יכריחו ויחייבו את NBC לשלם ל- IOC ו- SLOOC סכום מקסימלי של זכויות שידורים בגובה של 500 מיליון דולר (מחיר מכסימום) [5].

ובכן, ABC פרשה מהמירוץ לרכישת זכויות השידורים של משחקי הקיץ האולימפיים ב- 1988. אולי הייתה זאת גם נקמה אישית של רוּן ארלדג' ונקמה עסקית של הרשת שלוֹ בוועד האולימפי הבינלאומי שנגס בחשבון הבנק של ABC ללא רחם באולימפיאדת החורף של קאלגארי 1988. CBS פרשה בעקבות ABC. פרישתם של רוּן ארלדג' וניל פילסון מהמירוץ הותירה את  NBC לבדה בתחרות. ארתור ווטסון נשאר בודד בתחרות אך היה זהיר. הוא ירא את ניצחון העבר של רון ארלדג' בקאלגארי 1988 שהפך בסופו של דבר לניצחון פירוס ושקל היטב את מהלכיו. המחירים צנחו בבת אחת לשֶפֶל חסר תקדים אך ארתור ווטסון היסס. המו"מ בין NBC ל- IOC ו- SLOOC ידע עליות ומורדות ונמשך כ- 7 חודשים. ב- 26 במארס 1986 שנתיים וחצי לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת סיאול 88' נחתם החוזה. NBC זכתה בבכורה של שידורי אולימפיאדת הקיץ בסיאול 88' תמורת מחיר נמוך יחסית של 300 מיליון דולר. פחות ממה ששילמה ABC תמורת משחקי החורף באותה שנה. בדרך כלל היחסים הפוכים. רשתות הטלוויזיה משלמות הרבה יותר עבור זיכיונות השידורים של אולימפיאדות הקיץ . אולימפיאדת קאלגארי 1988 הייתה הפעם הראשונה והיחידה בהיסטוריה האולימפית בה שולם יותר כסף עבור שידורי אולימפיאדת החורף מאשר אולימפיאדת הקיץ זאת של סיאול 1988. אל אף התשלום הנמוך יחסית ש- NBC הייתה עתידה לשלם זאת הייתה בסופו של דבר הצלחה גדולה של דרום קוריאה. הרשת האמריקנית תכננה לשדר 200 שעות ממשחקי סיאול 1988 ולהביא לא רק את הסיפור הספורטיבי של האולימפיאדה אלא גם סיפורה של הכלכלה והתרבות של החברה הדרום קוריאנית. זה לא היה חשוב פחות מהכסף. הדיווחים הכלכליים סיפרו כי NBC הרוויחה בין 40 ל- 70 מיליון דולר על שידורי אולימפיאדת סיאול 1988. היא השקיעה כ- 300 מיליון דולר בקניית הזכויות ועוד כ- 100 מיליון דולר בהפקת השידורים. NBC ניצלה את ההצלחה ורכשה גם את זכויות השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992. הרשת הוסיפה % 25 למחיר של סיאול 88' ושילמה לוועד האולימפי הבינלאומי ולוועדה המארגנת הספרדית סכום של 401 מיליון דולר. גם המשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992 היו בלעדית של NBC.

רשת ABC של רוּן אָרְלֶדְג' המנוח שלטה כרבע מאה שלטון כמעט ללא מיצרים בשידורי האולימפיאדות , כאמור מראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת, למעשה מאולימפיאדת החורף של אינסברוק 1964 ועד אולימפיאדת החורף של קאלגארי בשנת 1988. הציבור האמריקני העניק לה את התואר "הטלוויזיה האולימפית". משחקי החורף האולימפיים של סאראייבו 1984, משחקי הקיץ האולימפיים של לוס אנג'לס 1984 ואח"כ אולימפיאדת החורף של קָאלְגָארִי 1988 היו האחרונים ששידרה ABC. תפקידה כרשת טלוויזיה אולימפית אמריקנית הסתיים (לפי שעה). ההיסטוריה נעה קדימה. רשת NBC ירשה אותה ותפשה את מקומה.

ב- 1980 התרחשו שני אירועים היסטוריים בינלאומיים חשובים בשדה הספורט וכר הטלוויזיה . הספרדי חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָנְש נבחר לנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ואלכס גלעדי מונה לנהל את חטיבת הספורט של NBC באירופה. אלכס גלעדי לא שמע עד 1980 את שמו של חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש . נשיא IOC לא ידע מי הוא אלכס גלעדי. בתוך זמן קצר הם למדו להכיר איש את רעהו. הסימביוזה ביניהם הולידה רבולוציה. מהפכה ענקית בשידורי הטלוויזיה האולימפיים. זאת הייתה תרכובת כימית חזקה מעבר להתחברות מולקולת המימן עם אטום החמצן. התרכובת אלכס גלעדי – חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש הולידה לא רק מֵי טלוויזיה אולימפיים טריים, אלא נוספו להם גם לֶחֶם ומלח. הגעתו של אלכס גלעדי בסופה של 1980 לארה"ב לחטיבת הספורט של הרשת המתחרה NBC, סייעה לשנות תמונת שידורי הטלוויזיה האולימפיים מקצה לקצה. אלכס גלעדי בכשרונו המזהיר כאיש טלוויזיה רב פנים וגם איש יחסי ציבור ושיווק מובהקים, היה אחד האנשים שהֵסיט והפקיע את ההגמוניה מידי ABC והעבירה לטובת NBC לעשרים וארבע השנים הבאות. הוא כמובן לא עשה זאת לבד. זוהי עסקה כספית סבוכה ארוכת טווח יקרה מאוד וגם יוקרתית מאוד. בדרך להסבת זכויות השידורים מ- ABC ל- NBC וביצוע עסקאות השידור האולימפיות הענקיות, רכש אלכס גלעדי את אמונו האישי המלא של נשיא הועד האולימפי הבינלאומי (IOC) הספרדי חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש והפך ליועץ קרוב שלוֹ. גם נשיאי חטיבת הספורט של  NBC, ארתור ווטסון ואח"כ דִיק אֶבֶּרְסוֹל רחשו לאלכס גלעדי הערכה עצומה. חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש אהב את אלכס גלעדי והעריך אותו כאיש מקצוע ראשון במעלה. ב- 1994 מינה חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש את אלכס גלעדי לחבר הוועד האולימפי הבינלאומי. היחסים ביניהם חרגו מעבר ליחסי עבודה. חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש פתח לרווחה את דלת IOC בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת בפני אלכס גלעדי איש NBC, אותו העריץ והעריך, ואמר לו בהאי לישנא: “Alex you can call me any time you need me or you need information”. צריך להבין שנשיא הוועד האולימפי נמצא במעמד של ראש מדינה חשובה בעולם. חואן אנטוניו סאמאראנש היה לא רק דיפלומט מוכשר המקובל על כל מנהיגי העולם והמשטרים הפוליטיים מפידל קאסטרו נשיא קובה, ליאוניד ברז'נייב נשיא ברה"מ, קים איל סונג (Kim Il Sung) נשיא צפון קוריאה ועד רונלד ריגן נשיא ארה"ב, אלא מנהיג ששִימֵש בעת ובעונה אחת ראש הממשלה , שר חוץ ושר האוצר של הוועד האולימפי הבינלאומי והתנועה האולימפית בראשה עמד ואותה ניווט כ- 20 שנה, מ- 1980 עד 2000.

ב- 1992 חיבר הסופר האנגלי דֵייוִיד מִילֶר (David Miller) סֶפֶר ביאוגרפי אודות נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש. לסֶפֶר קרא, “OLYMPIC  REVOLUTION”. כותרת המשנה של הספר הייתה “The Olympic Biography of Juan Antonio Samaranch” בעמוד 50 של הספר התייחס דייויד מילר ליחסי האימון והקרבה הבלתי רגילים ששררו כבר בתחילת שנות ה- 80 בין נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי לבין אלכס גלעדי. כך כתב :

Few in the medium of television have been more intimately involved during the period of Samaranch’s presidency than Alex Gilady of the NBC network.

חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש העניק עותק מהספר הזה לאלכס גלעדי. בעמוד הפתיחה כתב ב- 6 ביוני 1992 את ההקדשה הבאה לחביבו אלכס גלעדי בזאת הלשון :

“To my excellent advisor and good friend Alex”

אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש נבחר לנשיא IOC  ב- 1980. אדם מוכשר ומחונן שהיה אז כבר בן 60. הוא היה בתחילה שם אנונימי ב- IOC אך מהר מאוד התגלה כאישיות דגולה. לא היה שום איש טלוויזיה רציני בעולם לרבות הרשתות האמריקניות שייחס ב- 1980 חשיבות יתרה אז לבחירתו של חואן אנטוניו סאמאראנש לתפקיד הנשיא. האישה החזקה בוועד האולימפי הבינלאומי במשך שנים רבות עד להגעתו של חואן אנטוניו סאמאראנש לפסגת IOC הייתה הצרפתייה מוֹנִיק בֶּרְלִיוֹ (Monique Berlioux). רבים בעולם הטלוויזיה ראו במינויו של חואן אנטוניו סאמאראנש לנשיא IOC  מהלך סמלי, מעֵין מנהיג בובה שנועד לשמש קישוט רקע תחת חסותה של מוניק ברליו. מוניק ברליו הייתה זאת שניהלה את המו"מ הכספיים של IOC והייתה לה השפעה מכרעת על התנהלותו של הוועד האולימפי הבינלאומי. בין חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סַאמָארָאנְש ומוֹנִיק בֶּרְלִיוֹ התפתח קרב על מנהיגות הוועד האולימפי הבינלאומי. התחלתי לחוּש כי משהו עומד להשתנות במאבק הכוחות הפנימי בוועד האולימפי הבינלאומי בעת שיחה ארוכה שניהלתי עם חואן אנטוניו סאמאראנש בתחנת הרכבת בבלגראד בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת. שנינו היינו בדרכנו לסָארָאיֶיבוֹ שם עמדה להיערך אולימפיאדת החורף של 1984. נתקענו לכמה שעות בבלגראד. הרכבת לסאראייבו לא יכלה לצאת בשל סופת ערפל קשה. הנשיא חואן אנטוניו סאמאראנש ביקש לשוחח עמי ושאל אותי לגבי כוונותיה האולימפיות של NBC ונאמנותה המקצועית לשידורים האולימפיים. השיחה התארכה ונמשכה גם ברכבת הלילה שלבסוף יצאה מבלגראד לסאראייבו. הסברתי לו בכֵנות ובאריכות את כוונותיה של הרשת שלי והוא היה שבע רצון. הבנתי גם שיחסי הכוחות בוועד האולימפי השתנו וחואן אנטוניו סאמאראנש הוא האיש והנשיא האמיתי ולא נשיא בובה תחת חסותה של מוניק ברליו, ועִמו עלינו לדבר".

אלכס גלעדי היה עֵד מקרוב להתרחשותו של הקרע הבלתי נמנע בין הנשיא הנבחר לבוסית הוותיקה והאשה החזקה ב- IOC . מוֹנִיק בֶּרְלִיוֹ אישה אסרטיבית ומנהלת קשוחה הייתה ספורטאית פעילה בעברה . היא הייתה שחיינית גַב מפורסמת ומצטיינת שייצגה את צרפת באולימפיאדת לונדון 1948 (דורגה במקום השישי במשחה חצי הגמר השני ב- 100 מ' בסגנון גַב בתוצאה של 1:20.21 דקה). אלכס גלעדי בכישרון האינטואיטיבי שלו שמעולם לא הכזיב זיהה את עליונותו של חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש במאבק הכוחות הזה. הוא הציע לבוס שלו ארתור ווֹטסון (Arthur Watson) נשיא חטיבת הספורט של NBC לנַהֵל את השיחות המקדימות על רכישת זכויות השידורים של אולימפיאדת סיאול 88' עם חוּאַן אַנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש ולא עם מוֹנִיק בֶּרְלִיוֹ.

ב- 1985 הפך אלכס גלעדי לאחד מאנשי הטלוויזיה החשובים והבכירים ביותר בעולם בתחום כיסוי הספורט כשמונה ליו"ר וועדת הטלוויזיה של התאחדות הא"ק הבינלאומית (IAAF). תשע שנים אח"כ ב- 1994, מינה חואן אנטוניו סאמאראנש את אלכס גלעדי לחבר בוועדת הטלוויזיה של הוועד האולימפי הבינלאומי. באולימפיאדת סיאול 1988 הגו אלכס גלעדי ומַנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ את רעיון הכיסוי הטוטאלי בטלוויזיה, בו כל ספורטאי או ספורטאית באשר הם המשתתפים בתחרויות השונות יצולמו ויתועדו ע"י מצלמות ה- Host broadcaster, גם אלו המדורגים אחרונים.

היכרותו של אלכס גלעדי עם חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש היוותה נקודת מפנה באחריות ניהול המו"מ על זכויות השידורים האולימפיות. עד 1984 ניהלה כל וועדה מארגנת מקומית בעצמה את המו"מ על זכויות השידורים בטלוויזיה. מ- 1988 הפך המו"מ לפעולה משותפת של הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) והוועדה המארגנת המקומית. הסימביוזה, התרכובת הכימית, "אלכס גלעדי איש NBC + נשיא IOC חוּאַן אָנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש" יצרה רעידת אדמה טלוויזיונית ורגבי האדמה שרעדה בארה"ב סלוגאן אולימפי חדש, “NBC in – ABC out”. קשה להאמין עד להיכן נסק אלכס גלעדי בנה היחיד של משפחת פועלים צנועה מרמת השרון. האיש שהיה עיתונאי מהשורה ב- "ידיעות אחרונות" בסוף שנות ה- 60 הפך כעבור רבע מאה של שנים לאחד מאנשי הטלוויזיה החשובים והמשפיעים ביותר בתבל עולם בתחום כיסוי הספורט האולימפי וכיסוי הא"ק הבינלאומית. רשת NBC החלה את מסורת הטלוויזיה האולימפית הרצופה הרצינית שלה בהשראתו של אלכס גלעדי בשעה שניהלה ולבסוף גם חתמה עם הועד האולימפי הבינלאומי על הסכם זכויות השידורים הבלעדיות של אולימפיאדת סיאול 1988. לאחר מכן שידרה NBC בהצלחה גדולה את האולימפיאדות של ברצלונה 92' , אטלנטה 1996, וסידני 2000. NBC קנתה גם זכויות השידורים של שתי האולימפיאדות הבאות באתונה 2004 ובייג'ין 2008. NBC רשת השידור האמריקנית של אלכס גלעדי התעקשה גם על רכישה בלעדית של זכויות השידורים של אולימפיאדות החורף. NBC שידרה את שתי אולימפיאדות החורף האחרונות בנָאגָאנוֹ – יפן 1998 וסֹאלט לֵייק סִיטִי – ארה"ב 2002. היא תשדר באופן בלעדי לארה"ב גם את אולימפיאדת החורף של טורינו – איטליה 2006 תמורת 614 מיליון דולר עבור זכויות השידורים. המירוץ האולימפי של אלכס גלעדי לא פסק אחרי טורינו. אח"כ  רכשה NBC את זכויות השידורים גם של אולימפיאדת החורף ב- 2010 שנערכה בוָואנְקוֶּבר – קנדה ושל אולימפיאדת הקיץ שהתקיימה ב- 2012 בלונדון, וגם את זכויות השידורים של אולימפיאדת ריו 2016.

מדובר במחירים כספיים אדירים חסרי תקדים שאינם מוכרים לאנשי תעשיית הטלוויזיה באירופה ובישראל. NBC תשלם 820 מיליון דולר זכויות שידורים תמורת אולימפיאדת החורף בוואנקובר – קנדה  ב- 2010. לצורך השוואה, עבור זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף של טורינו 2006 שילמה  NBC  614 מיליון דולר. NBC תשלם מיליארד ו- 181 מיליון דולר עבור אולימפיאדת הקיץ של לונדון 2012. תמורת זכויות השידורים של אולימפיאדת בייג'ינג 2008 ניאותה NBC לשלם לוועד האולימפי הבינלאומי סכום של 894 מיליון דולר. צריך לזכור כל הזמן שמדובר על זכויות שידורים בלבד ללא תחשיב עלויות ההפקה. עסקאות הענק האלה של רכישת זכויות השידורים של המשחקים האולימפיים ע"י רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC מאז אולימפיאדת סידני 2000 ואולימפיאדת החורף של סוֹלט לייק סיטי 2002 תמורת מחירים חסרי תקדים, נעשו תחת המטרייה הכספית של התאגיד האמריקני רב העוצמה והעשיר GE (ראשי תיבות של General Electric) בראשותו של הנשיא הנערץ של גֶ'ק וֶולְץ' (Jack Weltch), האיש שקנה את רשת הטלוויזיה NBC תמורת 3 מיליארד דולר וצרף את 8000 עובדיה לתאגיד שלוֹ GE בחודש דצמבר 1985. General Electric הוא קוצרן ענק שמאגֵד בתוכו חברות תעשייה מסוגים ומאפיינים שונים, מחברה לייצור נורות חשמל ועד חברה לייצור מנועי מטוסים, ומאז 1985 גם את רשת NBC. הון הקונצרן בראשותו של גֶ'ק וֶולְץ' נאמד בשנת 2000 בסדר גודל של 450 – 400 מיליארד דולר.

ההצלחה הגדולה של דִיק אֶבֶּרְסוֹל מנהל הספורט של NBC הייתה כשרכש בחודש יולי 1995 ללא מכרז , לראשונה מזה עשרים שנה בתולדות המשחקים האולימפיים מאז ימי רוּן ארלדג', את זכויות השידורים של סידני 2000 עבור 000 000 705 (שבע מאות וחמישה מיליון) דולר וסולט לייק סיטי 2002 תמורת 502.000000 (חמש מאות ושניים מיליון) דולר. הרכישה היקרה הכפולה הזאת התאפשרה מפני שג'ק וולץ' העניק לה את גיבויו וברכתו. דיק אברסול ומנכ"ל NBC בוב רייט (בעברו יצרן נורות חשמל בתאגיד GE) צִלצלו לבוס הגדול שלהם ג'ק וולץ' וביקשו את אישורו לעסקה היקרה עם הוועד האולימפי הבינלאומי בת 1.2 מיליארד דולר תמורת זכויות השידורים של שתי האולימפיאדות האלה. נערכה שיחת וועידה טלפונית בין השלושה, אליה צירפו איש בכיר נוסף בתאגיד דניס דאמרמן. "דיק אברסול, מה התרחיש הגרוע ביותר שיכול לקרות לנו ?", שאל ג'ק וולץ' את דיק אברסול, ונשיא הספורט של NBC השיב לו, כלהלן : "אנחנו עלולים להפסיד כ- 100 מיליון דולר". כל הארבעה, ג'ק וולץ', בוב רייט, דניס דאמרמן, ודיק אברסול הסכימו פה אחד ללכת על הקנייה האולימפית היקרה. דיק אברסול טס מייד במטוס פרטי של GE למונטריאול כדי להיפגש עם דִיק פּונד האיש האחראי בוועד האולימפי הבינלאומי על ניהול המו"מ על זכויות שידורי הטלוויזיה, ומשם התעופף לגטבורג – שוודיה כדי לסגור את העסקה עם נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי חוּאַן אַנְטוֹנְיוֹ סָאמָארָאנְש ששהה שם בגין אליפות העולם בא"ק . בתוך 72 שעות נחתמה העסקה [6].

ביולי 1995 שהיתי בעצמי שבועיים בעיר הנמל השוודית גטבורג, שָם הפקתי וניהלתי עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את שידורי אליפות העולם ה- 5 בא"ק. צוות השַדָּרים שלי שם היו מאיר איינשטיין וד"ר גלעד וויינגרטן ומפקח התקשורת הבינלאומית הצמוד שפעל לצִדי בגטבורג סעדיה קאראוואני. שידרנו משם לארץ כ- 22 שעות בשידורים ישירים. לא אשכח אז את הפגישה עם אלכס גלעדי הגאה והנרגש בעמדת השידור שלנו באִצטדיון הא"ק העתיק ועתיר המוניטין בגטבורג שם נשברו עשרות שיאי עולם בריצה, כשהוא מספר לי בגאווה רבה, "יואשיש, רשת הטלוויזיה שלי NBC רכשה את זכויות השידורים של אולימפיאדות סידני 2000 וסולט לייק סיטי 2002". אלכס גלעדי היה כל כך גאה ברשת שלו ובעצמו על ההישג העצום. באותו ערב הוא הזמין את שלושתנו וגם את מנולו רומרו לאכול עִמו ארוחת ערב חגיגית במלון היוקרתי שבו התגורר בעיר.

חמישה חודשים לאחר מכן רכשה NBC ללא מכרז גם את זכויות השידורים של עוד שלוש אולימפיאדות תמורת עסקת שיא של 2.3 מיליון דולר : אתונה 2004 עבור 793 מיליון דולר, משחקי החורף של טורינו 2006 תמורת 614 מיליון דולר, ובייג'ינג 2008 עבור 894 מיליון. ב- 2001 פרש גֶ'ק וֶולְץ' לגִמלאות. ירש אותו כמנכ"ל ונשיא GE גֶ'ף אִימאֶלְט (Geff  Immelt). בתמיכתו של ג'ף אימאֶלט רכשה NBC אז גם את זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף 2010 שתיערך בוואנקובר בקנדה תמורת 820 מיליון דולר ואת זכויות השידורים של האולימפיאדה בלונדון 2012 עבור סכום של מיליארד ו- 180 מיליון דולר. נכון שהוצאת הקניין האולימפי מידי רוּן אָרְלֶדְג' והעברתו ל-NBC עלתה לרשת מָמוֹן רב, אך היא הגשימה ותאמה את חזון השידורים ותפישת עולמו של דיק אברסול כמנהל ונשיא חטיבת הספורט של NBC. דיק אברסול תלמידו בעבר של רון ארלדג' "התנחם" אולי בעובדה שגם מורו ורבו ב- ABC שילם לפניו לוועד האולימפי הבינלאומי הון עתק כדי לשמר את הזיכיון בידי הרשת שלוֹ. המהלכים של אלכס גלעדי ודיק אברסול שזכו לתמיכתו המסיבית ולמטרייה הכספית של ג'ק וולץ' (Jack Weltch) המנהיג והנשיא הנערץ של התאגיד האמריקני הענק General Electric, ואח"כ גם של יורשו ג'ף אימאלט (Jeff  Immelt) שינו את פני היסטוריית השידורים האולימפיים בארה"ב . עכשיו מדברים ב- NBC על רכישת הזכויות האולימפיות עד 2020.

רוּן אָרְלֶדְג' היה גאה מאוד במסורת השידורים האולימפית הארוכה שלו, ונתן לכך ביטוי בכל דרך אפשרית.  במשחקי גביע העולם בכדורגל – ספרד 1982, כשנתיים לפני אולימפיאדת לוס אנג'לס, נפגשתי במדריד עם אחד המפיקים הראשיים שלו ברשת , יהודי אמריקני בשֵם מָארְוִוין בֵּיְידֶר (Marvin Bader). מארווין ביידר הגיע למדריד כדי לשכור את שירותיו של מנולו רומרו לצורך מיסוד וניהול מרכז השידורים הבינלאומי (IBC) באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. הכרנו אחד את השני והוא הגיש לי את כרטיס הביקור האישי שלו. הגרפיקאי של רשת הטלוויזיה האמריקנית המפורסמת ובעלת המוניטין , עיצב על כרטיס הביקור בכִשרון רב את הלוגו של ABC שזור בחמש הטבעות האולימפיות. מתחת לגרפיקה היפהפייה בעלת האמירה הטלוויזיונית החשובה והבינלאומית נחרת הסלוגאן הנודע, "The Olympic Tradition Continues". כרטיס ביקור מרשים. מישהו בחטיבת הספורט המצטיינת של ABC חשב רחוק מהאחרים. שאלתי את מארווין ביידר, "מי הגה את רעיון החיבור בין שם הרֶשֶת ABC ללוֹגוֹ האולימפי ?". הוא לא היסס והשיב מייד בשתי מילים , "רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge)" בעצמו.

טקסט תמונה : קיץ 1982. זהו ה- Business Card האישי של מארווין ביידר מפיק ברשת הטלוויזיה האמריקנית ABC כפי שעוצב לקראת שתי ההפקות הגדולות של רשת הטלוויזיה האמריקנית, אולימפיאדת החורף של סאראייבו 1984 ואולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. הרעיון הגראפי להפוך את אותיות הדפוס הגדולות של הרשת ABC ולהפכן לאותיות קטנות abc, כדי לשלבן עם הלוגו האולימפי של חמש הטבעות, היה של רון ארלדג'. (באדיבות ABC. המסמך נשמר בארכיון האישי שלי).

רוּן אָרְלֶדְג' היה גאון טלוויזיה של ממש מכל היבט שהוא . בתחילת שנות ה- 60 טיפח תוכנית ספורט מרתקת שנודעה בשם הבלתי נשכח שלה :

"ABC – WIDE WORLD OF SPOTRS"

רון ארלדג' חתם אז על הרבה מאוד חוזים עם ענפי ספורט בארה"ב ביניהם לא כל כך מוכרים בארצו בעת ההיא, כמו מרוצי סוסים, מרוצי מכוניות, גולף ועוד – בנוסף לאִגרוף, א"ק, שחייה וכמובן בייסבול וכדורגל אמריקני (Football), חשף והפך אותם לפופולאריים ורלוואנטיים לצופה האמריקני. בכך הפך את התוכנית הזאת למכרה זָהָב בעבור הרשת שלו ABC. התוכנית "מבט ספורט" שמיסֵד דן שילון ב- 1969 בטלוויזיה הישראלית הציבורית ושודרה בקביעות בכל מוצ"ש בישראל היוותה דֶגֶם מוקטן לתוכנית הספורט השבועית של רוּן אָרְלֶדְג' מנהל חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה, "ABC – WIDE WORLD OF SPORTS", שהתפרסמה בארה"ב בתוכנה העשיר ובסלוגאן הווֹקָאלִי בקול הבאריטון – בס הנודע ורב המוניטין בפתיחת התוכנית:"שמחת הניצחון וייסורי התבוסה" (The Thrill of Victory and the Agony of Defeat). הנהלת רשת ABC תגמלה את רוּן אָרְלֶדְג' במשכורת ראויה והציבה אותו מאוחר יותר כאמור גם בראש חטיבת החדשות שלה. ב- 1990 החליטה NBC להסתער על זכויות השידור של ה- NBA ליגת הכדורסל המקצוענית והפופולרית בארה"ב. הרכוש היה עד אז בידיה של רשת CBS ששילמה תמורת חוזה בן ארבע שנים 1990 – 1986 סכום של 200 מיליון דולר. כ- 50 מיליון דולר לעונה. סכום נדיב לכל הדעות . דיק אברסול נשיא הספורט של NBC שילש את המחיר מאחורי גבה של CBS, והעלה אותו בבת אחת לרף מדהים של 150 מיליון דולר לעונה. ה- Commissioner של ה- NBA דייויד שטרן לא יכול היה לסרב להצעה הכספית וחתם עם NBC חוזה בן ארבע שנים 1994 – 1990 על סכום כולל של 600 מיליון דולר. כלכלני הרשת עשו את החשבון שלהם ובאו לכלל מסקנה ש- NBC תכסה בקלות את ההשקעה ותביא דיבידנדים נאים לבעליה. ב- 1994 העלתה הסכימה NBC לבקשת דייויד שטרן להעלות את התשלום בעבור החוזה החדש לארבע השנים של 1998 – 1994, ולשלם בעבורו 750 מיליון דולר. המחיר העצום היה עדיין רִווחי. ב- 2002 החליט דִיק אֶבֶּרְסוֹל נשיא  NBC Sports להתנתק משידורי ה- NBA. המחירים היו כבדים מידי וההכנסות מהפּרסומות לא היו יכולות לכסות את העלויות. במקומה צצה תשלובת תקשורת מוכרת של ESPN (רשת כבלים אמריקנית המתמחה בשידורי ספורט) ורשת ABC שלקחה לידיה את שידורי ה- NBA.

טקסט תמונה : זהו דיק אברסול בצעירותו. הוא עבד בתחילת הקריירה שלוֹ עם רון ארלדג' ב- ABC, ומאוחר יותר התמנה לנשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, והבוס של אלכס גלעדי. (באדיבות ארכיון NBC).

טקסט תמונה : 1970 – 1969. זהו איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי (בן 32 בתמונה). ב- 1980 נרכש אלכס גלעדי ע"י רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC והתמנה לתפקיד הבכיר של סגן נשיא הרשת באירופה. ב- 1985 מונה אלכס גלעדי לאחד התפקידים החשובים והמכריעים בטלוויזיה הבינלאומית מש- מוּנָה למִשְרָת יו"ר וועדת הטלוויזיה של התאחדות הא"ק הבינלאומית, IAAF. ב- 1994 צירף נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש את אלכס גלעדי לשורותיו והעניק לו חברות קבע במוסד החשוב עד שיגיע אלכס גלעדי לפרישה ב- גיל 80 (!). אלכס גלעדי נחשב עד עצם היום הזה לאחת הפיגורות החשובות והמשפיעות ביותר בטלוויזיה הבינלאומית בכלל וב- NBC בפרט בתחום כיסוי הספורט האולימפי. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. התמונה צולמה במשרד מחלקת הספורט הישנה בקומה ה- 5 של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם ב- שכונת רוממה בירושלים. ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

[1] ראה נספח, מקור : הספר "ROONE" אודות רון ארלדג' שיצא לאור ב- 2003 שנתיים לאחר מותו.

[2] ראה נספח : ספרו של רוּן ארלדג', “ROONE” עמ' 288 (הספר יצא לאוֹר בשנת 2003 שנה לאחר מותו של רון ארלדג' ממחלת סרטן הערמונית).

[3] ראה נספח : מאמרו המעניין של John McMillan :

 “BIDDING FOR OLYMPIC BROADCAST RIGHT – The Competition Before The Competition”

[4] ראה נספח : ראה סיפרו של David Miller (דייויד מילר): “OLYMPIC  REVOLUTION” שיצא לאור ב- 1992, המספר על הביוגרפיה האולימפית של נשיא IOC הספרדי חואן אנטוניו סאמאראנש.

[5] ראה נספח : מאמרו המעניין של John McMillan בנושא :

 "Contract between Organizing Committee Seoul Olympic and NBC"

[6] ראה נספח : ספרו של ג'ק וולץ' בשפה העברית : "ג'ק- הדברים החשובים באמת"תורגם מאנגלית : "STRAIGHT FROM THE GUT ".

הניצחון הגדול של ערוץ הטלוויזיה הציבורי מחד ותבוסת ערוץ 5 מאידך בשידורי ה- Final four של סלוניקי 2000 האיצו את המו"מ הבא עם מכבי ת"א, ולחיסול יחסי הידידות המקצועית ביני לבין מיילן טנזר מנהל ערוץ 5 בכבלים. מיילן טנזר נעלב מתבוסת הרייטינג והמדרוג הקשה והמחפירה שלו בסלוניקי 2000 ולקח זאת באופן אישי. ביום חמישי ב- 11 במאי 2000 נפגשנו כרגיל שוב אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם אנשי מכבי ת"א במסעדה האיטלקית הנחמדה והשקטה רחוקה מהעין של חֵן שפירא ברחוב מונטיפיורי בתל אביב. הקבוצה שלנו כללה את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, יאיר אלוני, ואנוכי. את מכבי ת"א ייצגו עו"ש שמעון מזרחי ומנכ"ל המועדון אמי אשל. את מקומו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן שסיים את תפקידו ימים ספורים קודם לכן ב- 30 באפריל 2000, תפש מ"מ הנִצחי יאיר אלוני. אורי פורת רצה את רפיק חלבי כמנהל טלוויזיה, אך ההליך היה מסורבל וגם לא נקי מתככים. פרוצדורה תקועה. למנכ"ל רשות השידור לא נותר זמן. בַצר לוֹ מינה לתפקיד באופן זמני את חברו הוותיק יאיר אלוני מראשל"צ כשראשון לציון עוד הייתה מושבה יאיר. מכבי ת"א ניצבה במו"מ הזה נושאת את התואר סגנית אלופת אירופה בכדורסל. בהסכם הכספי של 1995 – 1994 חצינו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי את רָף התשלום של 1.000000 (מיליון) דולר. מוטי קירשנבאום היה המנכ"ל הראשון בתולדות רשות השידור שהסכים לשלם למכבי ת"א את מה שבאמת הגיע להם.

הערה : כל החוזים וההסכמים הכספיים שחתמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור לדורותיהן בשנים 2007 – 1968 מופיעים לפרטי פרטים ובדייקנות מתמטית בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הקשר הסימביוטי".

שֵש שנים חלפו מאז הפגישה של מוטי קירשנבאום, יאיר שטרן, ושלי ב- 1994 עם מכבי ת"א. סכום שבע הסְפָרוֹת של הסכם השידורים החדש לעונת 2001 – 2000 זינקו לשיא חדש ונעצרו רק כשהמחוג הצביע על סכום פנטסטי נוסף של דולרים. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ניסה לחַלֵץ לעצמו את שקופיות החסות אך ללא הועיל. מכבי ת"א סירבה. תקדים החסויות של מנכ"ל רשות השידור הקודם מרדכי "מוטי" קירשנבאום עדיין עבד למרות שהוא עצמו כבר לא היה מזה שנתיים ברשות השידור. המו"מ המורכב התנהל בצֵל חולשתה של ה- FIBA ותקומתו של גוף כדורסל חדש באירופה, ULEB. אנשי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר גִיל סמסונוב וידידו ב- Board הציבורי אַלוֹן אלרואי רחשו הערכה מקצועית מעטה למנכ"ל רשות השידור אורי פורת. שניהם ראו בו מנהיג שידור דַל וכוֹשֵל אך הדבר לא מנע מהם לאשר את ההסכם הכספי היקר חיש מהר וללא שום בעיות. שני הליכודניקים האלה שליחי מפלגת "הליכוד", גִיל סַמְסוֹנוֹב נאמנו המוצהר של בנימין נתניהו ואָלוֹן אָלְרוֹאִי איש אמונו המובהק של סִילְבָן שלום, היו ראשית דבר מעריצי מכבי ת"א. ההסכם עבר את כל דרגי הניהול של הוועד המנהל ומליאת רשות השידור.

זכייתה של מכבי ת"א בגביע אירופה ב- 13 במאי 2001 בהיכל הספורט ב- "בֶּרְסִי" (Bercy) בפאריס, הגדילה את נתח זכויות השידורים לקראת עונת המשחקים הבאה של 2002 – 2001 לשיא חדש של מיליוני דולרים שטרם נשבר עד עצם היום הזה (לרבות ההכנסות משקופיות החסות שגם הן זרמו תקופה מסוימת לקופתה של מכבי ת"א). שני המו"מ בעונת המשחקים של 2001 – 2000  והמו"מ בעונת 2002 – 2001 היו הקשים והמורכבים ביותר שניהלה רשות השידור מול מכבי ת"א אי פעם. עלות החוזים היקרים שצמחו לגבהים חדשים כמעט בלתי סבירים אך בתנאים טלוויזיוניים תחרותיים, ונחתמו בסופו של דבר בין שני הגופים, נבעו בחלקם גם בשל מאבקי כוח, ממון, ושליטה על מבנה הכדורסל האירופי (לקבוצות) בין התאחדות הכדורסל הבינלאומית ה- FIBA (ראשי תיבות של Federation International Basketball Associatio) לבין גוף כדורסל אירופי (ספרדי) חדש ULEB, וועדה מארגנת חדשה ורעננה שנטלה לעצמה את ראשי התיבות של United League European Basketball. בראשה ניצב הספרדי איש קטלוניה מר ג'ורדי ברתומיאו. כל מי שהיה לו יד ועניין בקנייה ומכירה של זכויות השידורים של קבוצת מכבי ת"א סגנית אלופת אירופה באותה שנה היה מעורב בעניין. ה- FIBA מחד, וזֶ'רוֹם וָואלְקֶה ועוזרתו סְטֶפָאנִי מִינְיוֹ מאידך מרשת הטלוויזיה הצרפתית קָאנָאל פלוס (+ Canal) שנשכרו על ידי התאחדות הכדורסל הבינלאומית לקדם את ענייני השיווק של ULEB, וכן בארץ – אביב גלעדי, אברהם פלדה עם עורך דינו יעקב וָיְנְרוֹט, ערוץ 5 בכבלים, רשות השידור, וכמובן בעלת הבית מכבי ת"א. מדהים עד כמה היה מועדון הכדורסל של מכבי ת"א פופולארי. הציבור איננו מבין את התחרות הנוראית והקשה בין רשות השידור בימים ההם לבין גופי התקשורת המסחריים על ליבו ועינו של הצופה, שביקשו לנגח אותה ולקפח אותה. מו"מ כספיים וכלכליים תחרותיים בין רשתות טלוויזיה באשר הן לבין וועדות מארגנות אודות אובייקטים נחשקים מתחילים היכן שהוא במקום סמוך לקרקעית שאתה יכול לחוש אותה אך נוסקים חיש מהר אל על לאטמוספרה אפילו לסטרטוספרה כמעט ללא שליטה ו- וודאי ללא כל יכולת וזכות למשש אותם שוב. אין דבר מתסכל מזה. קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בשל היותה סגנית אלופת אירופה בכדורסל ב- 2000 ואלופת אירופה ב- 2001 הפכה לאובייקט שידור נלהב, יקר, ונחשק. ברור שהיא ניצלה את המהומה לטובתה. אין בלִבִּי דָבָר עליהם. אני מדבר כאיש טלוויזיה. אלו הם חוקי התחרות. Take it or leave it.

דוגמא אחת מיני אלפים למו"מ טלוויזיוני [במקרה הזה אודות רכישת זכויות שידורים אולימפיות בארה"ב בתנאים תחרותיים בין רשתות הטלוויזיה הארציות הגדולות האמריקניות NBC, CBS, ו- ABC]. מו"מ טלוויזיוניים מהסוג הזה שטומנים באמתחתם יוקרה רבהה וממוןןן עצום, לעולם רוויים בדמעות. דמעות של אושר של המנצחים שזכו בבכורה ודמעותת של עֶצֶב ואכזבה של אלה שהפסידו. המו"מ שלנו עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בשנים ההן שבין 1973 ל- 2002 (מועד נטישתי את ערוץ 1 ואת רשות השידור) הציבו אותנו תמיד בשדרת המנצחים. המנכ"לים של רשות השידור בעידן ההוא המצוין לעיל היו כלהלן : שמואל אלמוג ז"ל 1974 – 1969, יצחק לבני יבד"ל 1979 – 1974, יוסף "טומי" לפיד ז"ל 1984 – 1979, אורי פורת ז"ל 1989 – 1984 (קדנציה ראשונה), אריה מקל יבד"ל 1993 – 1989, מרדכי "מוטי קירשנבאום ז"ל 1998 – 1993, אורי פורת ז"ל 2001 – 1998 (קדנציה שנייה).

בינואר 1984 ניהלו בלוזאן – שווייץ שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות של ארה"ב ABC , ו- NBC, כמו גם CBS מו"מ עם IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) על רכישת זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף של קאלגארי 1988 בקנדה. האירוע האולימפי הזה היה חשוב לרשתות הטלוויזיה האמריקניות בשל הסמיכות הגיאוגראפית ושעות הצפייה נוחות. חטיבת הספורט של ABC בראשות רון ארלדג' (Roone Arledge) בגיבוי אנשי ההנהלה שלו בניו יורק ליאונארד גולדנסון ופרד פירס הקציבה סכום מאכסימום של 275.000000 (מאתיים שבעים וחמישה מיליון) דולר. היה מדובר בתשלום זכויות שידורים של פי כמעט שלוש יותר בהשוואה לסכום ששילמה ABC עבור אולימפיאדת החורף של סאראייבו 1984, 91.000000 (תשעים ואחד מיליון) דולר. אולם חטיבות הספורט של NBC בראשות ארתור ווטסון (Arthur Watson) ו- CBS בראשות ניל פילסון (Neal Pilson) שהיו גם הן להוטות לקנות את הזכויות השיבו מלחמה שערה. התנהלה שם מלחמת "גוֹג וּמַגוֹג". כל רשת הציגה מחדש את מעטפות ה- Bid שלה ואנשי IOC העלו בהתאם גם כל פעם מחדש את רף התשלום . CBS פרשה הראשונה. אחריה NBC (אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ברשת היה חבר בקבוצת המו"מ של NBC). לבסוף ניצחה ABC של רון ארלדג' (Roone Arledge) אך התברר כי זה היה ניצחון פירוס. ABC שילמה סכום פנטסטי של 309000000 (שלוש מאות ותשעה מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של משחקי החורף של קאלגארי 1988 שהיה גבוה ב- 34 מיליון דולר יותר מהסכום המְרָבִּי המקורי עליו סיכמה בטרם תחילת המו"מ. הפרסומות המסחריות לא היו יכולות לכסות את ההשקעה בשידורי קאלגארי 1988 ו- ABC הפסידה כ- 500000000 (חמישים מיליון) דולר. האמביציה חסרת הגבולות של אנשי הספורט של ABC ובראשם רון ארלדג' לרכוש את זכויות השידורים של אולימפיאדת החורף של קאלגארי 1988 הביאו לזעזועים גדולים ברשת. המחירים ש- ABC שילמה לוועד האולימפי הבינלאומי ב- 1984 ורשות השידור למכבי ת"א ב- 2001 שונים כמובן לחלוטין אך הנסיבות דומות. רוּן ארלדג' הסכים לשלם סכום מטורף שכזה מפני שבעורפו נשפו שני מתחריו הגדולים, שתי רשתות הטלוויזיה האמריקניות הארציות NBC ו- CBS. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפכנו לפגיעים לאחר אובדן זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בטרם עת וללא צורך לערוץ 2 המסחרי דווקא ע"י המנהיג והמוביל של השידור הציבורי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ביום שלישי ההוא של 17 במאי 1994. הסכמנו לשלם למועדון הכדורסל של מכבי ת"א זכויות שידורים נאות מפני שחששנו ו- פחדנו לאבד גם את אובייקט השידור היוקרתי הקונקרטי הזה ואשר ייפול בסופו של דבר בידיהם של ערוץ 2 המסחרי ו/או ערוץ הספורט מס' 5 .

ובכן, אתה יודע היכן המו"מ מתחיל – אינך יודע אפוא הוא ייגמר. זהו פחות או יותר מה שקרה בינינו לבין מכבי ת"א במו"מ ההוא רווי באמביציות שלי בשנת 2000 ושנת 2001. בעת השיחות ההן עם שמעון מזרחי ודיוויד פדרמן, שוטטו לידינו רוחות הרפאים המבהילות של ערוץ 2 וערוץ 5 בכבלים. רוחות הרפאים האלו העלו את המחירים השמימה. במאי 2000 נדרשתי להסביר למנכ"ל רשות השידור אורי פורת את המצב הסבוך. אורי פורת נחרד. הוא רצה בתחילה להסתלק מהפגישה עם אנשי מכבי ת"א. "אינני מתכוון לשלם למכבי ת"א סכומים מטורפים כאלה", שַח לי שוב ושוב. הוא היה מבוהל וחיוור. הייתי צריך לאחוז בזרועו. מנכ"ל רשות השידור הרגיש נשדד. הנהלת רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היו מבולבלות מהמצב. כמותם הפיקוח הציבורי שלהן. המו"מ של רשות השידור עם מכבי ת"א בקיץ 2000 לקראת עונת השידורים של 2001 – 2000 היה מלא תהפוכות ומהווה עוד ציון דרך בהתפתחות שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הציבורית. הוא מובא בפרוטרוט בספר "הקשר הסימביוטי". את מקומו של מר גִיל סַמְסוֹנוֹב כיו"ר רשות השידור תפש מר נחמן שָי אוהד מוצהר של הפועל ירושלים. אפילו הוא לא הצליח למנוע את התשלום הענק לאובייקט שידור מהמעלה הראשונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך שנות דוֹר. בעונת השידורים של 1977- 1976 בה זכתה מכבי ת"א לראשונה בגביע אירופה ב- 7 באפריל 1977 בבלגראד שילמה לה רשות השידור באותה עונה סכום מועט ומגוחך. חופן של דולרים. כעבור רבע מאה צמח והֶאֶמִיר ההסכם ל- כמעט פי 1000 (אֶלֶף) יותר מההסכם ההוא שנחתם לפני 25 שנה בין שני הצדדים ושהיו לו עֵדים רבים (הערה שלי : נתוני עשרות החוזים הכספיים בין רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מופיעים בפרוטרוט בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי ואשר קרוי "הקשר הסימביוטי"). ב- 2002 נותרו רק שניים פעילים. אני בצִדָה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ועו"ד שמעון מזרחי מעברו השני של המִתְרָס במועדון מכבי ת"א [1].

אני שב לרגע לשנות ה- 80 של המאה שעברה.

טקסט תמונה : יוני 1970. מונדיאל מכסיקו 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. דן שילון (בן 30 בתמונה) מנהל מחלקת הספורט והשדר הראשי שלה משדר מעמדת שידור באצטדיון העירוני של טולוקה את המשחק בבית המוקדם של הטורניר ישראל – שוודיה 1:1. (באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1970. זהו מר אליהו בן עמרם מנהל המחלקה הכלכלית של רשות השידור בשנים 1973 – 1969. (באדיבות אליהו בן עמרם. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מטרתם של מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הצעירה דן שילון ושל מנהל המחלקה הכלכלית הקשוח של רשות השידור אליהו בן עמרם ב- 1969 בעת המו"מ עם אנשי ההתאחדות הייתה למזער נזקים ככל האפשר ולקבוע תקדים לעתיד לבוא. המו"מ האלה לבשו ופשטו צורה והסבו לא פעם אחת מפח נפש למי משני הצדדים. דן שילון היה כל כך מאוכזב ונסער עד שפעם אחת הזהיר את ההתאחדות בתוכנית "מבט ספורט" שאם תמשיך להיות חמדנית מעבר לגבול המותר אזי "מבט ספורט" ייוחד לכדורגל האנגלי במקום הישראלי. אליהו בן עמרם צרף בבוא העת להסכם הכספי שנחתם בין רשות השידור להתאחדות הכדורגל גם את מועצת ההימורים והטוטו.. נקבע אז כי רשות השידור תשלם בעונת 1970 – 1969 לכל קבוצה בליגה הלאומית בהתאחדות סכום של כ- 3000 (שלושת אלפים) דולר והטוֹטוֹ יוסיף לכל קבוצה עוד 3000 דולר משלו. הליגה הלאומית מנתה ב- 1969 16 קבוצות וכל אחת קיבלה 6000 דולר. התשלום הכולל ע"ס 96000 דולר הועבר להתאחדות (ולא לקבוצות) ועליה הוטל לחלק אותו שווה בשווה. הדבר המדהים הוא כי תוצאת המו"מ ההוא של עונת 1970 – 1969 באמת היוותה תקדים במובן הייצוגי הרחב שלו (היו בכל זאת שינויים קלים) והחזיקה מעמד במשך עשרים שנה עד עונת הכדורגל של 1990 – 1989. עונת 1990 – 1989 הייתה נקודת מפנה דרמטית בתולדות המו"מ בין שני הגופים הציבוריים לאחר שיו"ר ההתאחדות שאול סווירי שכר (ולא בכדי) את שירותיו של אלכס גלעדי איש NBC כ- Negotiator מיוחד מטעמו עם הרשות העקשנית. כדי לטעת באלכס גלעדי מוטיבציית יתר הבטיח לו יו"ר ההתאחדות % 10 בונוס מסך ההסכם הכללי שיושג. מיד אדון בכך.

ב- 1973 עזב אליהו בן עמרם Negotiator קשוח את רשות השידור לטובת המגזר הפרטי. הבוס של אליהו בן עמרם, סמנכ"ל הכספים וכלכלה של הרשות ארנון צוקרמן התמנה ב- 1 באוגוסט 1973 למנהל הטלוויזיה (הביס במכרז את יצחק לבני ז"ל). משרת סמנכ"ל הכספים התפנתה ולתוך הנעליים הגדולות של שניהם נכנס איש חדש אבל מוכשר בשם ישראל דורי. הוא היה סמנכ"ל כספים עקשן בעל ידע, ו- מוצלח של הרשות ושמר היטב על הקופה הציבורית. הייתי עֵד מקרוב לניהול המו"מ הקשוח והענייני שניהל מידי שנה ו/או שנתיים עם שתי הוועדות המארגנות החזקות במדינה, התאחדות הכדורגל ומועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל. ב- 1982 נטש ישראל דורי את שורות רשות השידור וחבר למגזר הפרטי. יוחנן צנגן התמנה לסמנכ"ל הכספים של הרשות וזכה לציונים לשבח מטעמם של שלושה מנכ"לים רצופים יוסף "טומי" לפיד (1984 – 1979), אורי פורת (1989 – 1984), ואריה מֶקֶל בשנים 1991 – 1989 בטרם נטש יוחנן צנגן את הרשות וחבר כמנכ"ל משותף של חברת התקשורת "רשת" יחדיו עם דן שילון. כמנהל מחלקת הספורט השתתפתי בכל המו"מ עם ההתאחדות ויכולתי לראות ולעקוב מקרוב כיצד הנושאים ונותנים מצד רשות השידור ישראל דורי, שלמה עבדי, ויוחנן צנגן מביסים ללא תנאי את יריביהם מצדו השני של המתרס. צריך לזכור שהאישים שייצגו את את ההתאחדות והטוֹטוֹ לא היו קוטלי קנים כלל ועיקר כמו יוסף "יוֹשוֹ" ענבר, מיקה אלמוג, יצחק אופק, חיים הברפלד, עזריקם מילצ'ן, ושאול סווירי.

להלן הסדרי התשלומים ששילמו רשות השידור הציבורית והטוטו להתאחדות הכדורגל במשך 20 שנים של  1989 – 1969 :

עונת 1970- 1969. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 6000 דולר. (16 קבוצות סך 96000 דולר)

עונת 1971- 1970. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 6000 דולר. (16 קבוצות סך 96000 דולר).

עונת 1972- 1971. רשות הידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 6000 דולר. (16 קבוצות. סך 96000 דולר).

עונת 1973- 1972. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 6000 דולר. (16 קבוצות. סך 96000 דולר).

עונת 1974- 1973. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 7000 דולר. (16 קבוצות סך 112000 דולר).

עונת 1975- 1974. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 7000 דולר. (16 קבוצות סך 112000 דולר).

עונת 1976- 1975. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 7000 דולר. (16 קבוצות סך 112000 דולר).

עונת 1977- 1976. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 8000 דולר. (16 קבוצות סך 128000 דולר).

עונת 1978- 1977. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 8000 דולר. (14 קבוצות סך 112000 דולר).

עונת 1979- 1978. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 8000 דולר . (16 קבוצות סך 128000 דולר).

עונת 1980- 1979. רשות השידור והטוֹטוֹ שילמו יחדיו לכל קבוצה 8400 דולר. (16 קבוצות סך 134400 דולר)

עונת 1981- 1980. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 8400 דולר. (16 קבוצות סך 134400 דולר).

עונת 1982- 1981. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 8600 דולר. (16 קבוצות סך 137600 דולר).

עונת 1983- 1982. רשות השידור והטוֹטוֹ שילמו יחדיו לכל קבוצה 8600 דולר. (16 קבוצות סך 137600 דולר).

עונת 1984- 1983. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 8600 דולר. (16 קבוצות סך 137600 דולר).

עונת 1985- 1984. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 9000 דולר. (16 קבוצות סך 144000 דולר).

עונת 1986- 1985. רשות השידור והטוֹטוֹ שילמו יחדיו לכל קבוצה 9000 דולר. (16 קבוצות 144000 דולר).

עונת 1987- 1986. רשות השידור והטוטו שילמו יחדיו לכל קבוצה 10000 דולר. (16 קבוצות סך 160000 דולר).

עונת 1988- 1987. רשות השידור שילמה 7320 שקל לכל קבוצה בעוד הטוֹטוֹ הוסיף 6000 דולר לכל קבוצה.

בהסכם נקבע כי רשות השידור תעביר לטוֹטוֹ סכום של 100000 דולר שהיא תרוויח מחסויות הטוטו והוא יחולק שווה בשווה בין הקבוצות (בנוסף לסכום של 6000 דולר). כלומר : כל קבוצה מ- 14 הקבוצות בליגה הלאומית תקבל סכום של 13140 דולר מהטוטו + 7320 שקל (בערך 1830 דולר) מרשות השידור. פירושו של דבר כי כל קבוצה מקבלת מהרשות והטוטו יחדיו סכום של כ- 15000 דולר. (כל  14 הקבוצות בליגה הלאומית קיבלו ביחד בעונת 1988 – 1987 סך של 210000 דולר). עונת 1989 – 1989. כמו ההסכם בעונת 1988 – 1987. כל קבוצה קיבלה מהרשות והטוֹטוֹ יחדיו סכום של 15000 דולר. סך כולל של 210000 דולר. החוזה בן השנתיים 1989 – 1987 שנחתם ב- 25 בינואר 1988 בין רשות השידור לבין ההתאחדות היה הישג פנטסטי של סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן. על המסמך היו חתומים מצד הרשות המנכ"ל אורי פורת ויוחנן צנגן . מטעם ההתאחדות היו חתומים חיים הברפלד והמנכ"ל שלו יעקב אֶרְאֶל. מטעם מועצת ההימורים והטוטו היה חתום על החוזה היו"ר אריה זייף והמנכ"ל שלו חֲנוֹךְ אוֹרֶן. צריך להבין שהשידור הציבורי נקלע זה מכבר לעידן התחרות נגד הטלוויזיה בכבלים בארץ ונגד ערוץ 2 המסחרי הניסיוני. שני גופי הטלוויזיה החדשים האלו שהיו עדיין בשלבי הקמתם ב- 1987 ו- 1988 נשפו בעורפינו. אלו לא היו נשיפות אלא רוחות מלחמה טלוויזיוניות. אקלים התקשורת השתנה ושוק הטלוויזיה נפתח בפני יזמים חדשים. השידור הציבורי היה מְאוּיָם וכפי שהתברר לא התכונן ביעילות לקראת התחרות הממשמשת ובאה, אך זהו כבר סיפור אחר.

ה- Negotiator של רשות השידור יוחנן צנגן בניגוד לאחרים ראה את הנולד ובפעם הראשונה קיבלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשך שנתיים את זכויות הכדורגל כסחורת שידורים בלעדית כמו גם הקלטות. כמנהל מחלקת הספורט אמרתי לבוס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן, שיום אחד יְילמדו הפרופסורים את הסטודנטים שלהם בפקולטה לכלכלה באוניברסיטה כיצד מנהלים מו"מ כדוגמת יוחנן צנגן בין שני גופים ציבוריים כשצד אחד מנצח בבירור את הנושא ונותן מולו. רשות השידור הביסה את התאחדות הכדורגל. המו"מ בין שני הצדדים לרכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1989 – 1987 החל באיחור רָב בגלל שביתה ארוכה ואגרסיבית בת 52 ימים (השביתה פרצה ב- 6 באוקטובר 1987 והסתיימה ב- 27 בנובמבר 1987) שנקטו עיתונאי הטלוויזיה והרדיו בחודשים אוקטובר ונובמבר 1987 נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. מסך הטלוויזיה הושחר לתקופה של כמעט חודשיים ימים. חיים יבין היה אז מנהל הטלוויזיה ויאיר שטרן ניהל את חטיבת החדשות. יוחנן צנגן לא שקט על שמריו בתקופת השביתה הממושכת והכין היטב את שיעורי הבית שלו. הוא היה איש נבון וחכם (בוגר ביה"ס "הריאלי" בחיפה) בעל ידע כלכלי נרחב ובקי בתעשיית הטלוויזיה. בניגוד לחבריו העיתונאים שנטו לגלות את צפונות לִבָּם הוא החזיק את הקלפים קרוב לחזה ולא מסר ו/או הדליף מידע. שפתיו היו חתומות. הוא היה זהיר וידע לשתוק. יוחנן צנגן היה נאמן עד למאוד לרשות השידור ולמנכ"לים שלו יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת, ואריה מקל והם סמכו עליו בעיניים עצומות.

 

טקסט תמונה : יום שישי – 23 ביוני 1989. אני עורך נשף – מסיבה וחוגג יחדיו עם מאות מעמיתיי את שידור תוכנית ה- 1000 (אלף) של "מבט ספורט". יורם ארבל ורעייתו מרית אירחו את המסיבה בחווילת ביתם בשכונת נווה עוז בפתח תקווה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין שלשמאל : יונתן קנלר (חתוך), עדי אינגבר, סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן (בשיא כוחו), גב' נעמי ראומי – קארו, ואודי אשרי ז"ל בגבו למצלמה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

זה היה הסכם שידורים מורכב, בלעדי, ומזהיר שבו שוּלָבה גם מועצת ההימורים והטוטו. הסכם מוצלח ונָדִיר באיכותו מנקודת מבטה של רשות השידור. בחוזה הבּלעדי והייחודי הזה נקבע כי רשות השידור תשלם לכל קבוצה בליגה הלאומית סכום פעוט של 7320 (שבעת אלפים שלוש מאות ועשרים) ₪ בלבד בעונת המשחקים הקטועה של 1988 – 1987. לא ייאמן ממש. הסכום המגוחך וחסר התקדים נבע ללא ספק מעצמתה וכוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה גוף שידור מונופוליסטי רווי כוח בימים ההם, אך גם בגלל אישיותו הדומיננטית והחכמה של יוחנן צנגן, וגם בגלל תמימותם וטיפשותם של אנשי ההתאחדות חסרי המעוף שהתקשו לנהל מו"מ כלכלי למען מועדוני הכדורגל שאותם ייצגו. קשה להאמין עד כמה אנשי צוות המו"מ של התאחדות הכדורגל של ישראל היו נאיביים באותן השנים ההן וחסרי כל ידע וכּישרון מינימלי בניהול מו"מ כספי מול יוחנן צנגן איש רשות השידור. זאת הייתה האמת. לא היה להם מושג קלוש. יוחנן צנגן רתם למו"מ את יו"ר מועצת ההימורים והטוטו מר אריה זייף ורקח עסקה משולשת בה אריה זייף תומך גדול של השידור הציבורי לקח על עצמו את רוב מימון זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי מתקציב הטוֹטוֹ.

חברים בהנהלת התאחדות הכדורגל וגם ברשות השידור זקפו גבה ושאלו כיצד הסכימה קבוצת המו"מ של ההתאחדות בראשותו של מנכ"ל ההתאחדות מר יעקב אראל והיו"ר מר שאול סווירי לקבל תמלוגים כה מעטים בגִין חוזה שידורים בלעדי של ענף הספורט המוביל במדינה. שמח וטוב לב שלח יוחנן צנגן את פרטי החוזה הבלתי נשכח למנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן ולי . בפתח הדברים כתב, "…בהסכם זה מוענקות לראשונה זכויות בלעדיות לשידור והקלטה מהמגרשים. הודעתי על כך למנהלי תחנות הרדיו והטלוויזיה האחרים במדינה…". הוא היה רשאי בהחלט להיות גאה בעצמו. בשל חשיבותו של החוזה ההוא של 1989 – 1988 בין הרשות להתאחדות אני מפרסם ומביא אותו כלשונו לידיעת קוראי הבלוג.

טקסט מסמך (1) : החוזה לרכישת זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל כפי שנחתם ב- 25 בינואר 1988 בין רשות השידור לבין התאחדות הכדורגל לשנים 1989 – 19877 (עמוד 1 מתוך 4). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך (2) : החוזה לרכישת זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל כפי שנחתם ב- 25 בינואר 1988 בין רשות השידור לבין התאחדות הכדורגל לשנים 1989 – 19877 (עמוד 2 מתוך 4). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך (3) : החוזה לרכישת זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל כפי שנחתם ב- 25 בינואר 1988 בין רשות השידור לבין התאחדות הכדורגל לשנים 1989 – 19877 (עמוד 3 מתוך 4). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).


טקסט מסמך (4) : החוזה לרכישת זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורגל כפי שנחתם ב- 25 בינואר 1988 בין רשות השידור לבין התאחדות הכדורגל לשנים 1989 – 19877 (עמוד 4 מתוך 4) . על מסמך החוזה חתומים כלהלן : יו"ר התאחדות הכדורגל חיים הברפלד, מנכ"ל ההתאחדות יעקה אראל, מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן, יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף, ומנכ"ל מועצת ההימורים והטוטו חנוך אורן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוחנן צנגן היה איש נערץ ברשות השידור בימים ההם ונחשב לאָשָף כלכלי שלה. הוא פשוט היה כלב שמירה של הקופה הציבורית. ב- 1988 הצטבר בקופת רשות השידור סכום עודפים על סך של כ- 100.000000 (מאה מיליון) דולר. זה היה סוד כמוס מאין כמותו שבעיקר הוסתר מעיני הממשלה ויצחק נבון שר מי שכיהן בתפקיד החינוך והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת סיפר לי את הסוד השמור הזה בסודי סודות בעת ניהול מו"מ מחודש על הסכם זכויות שידורים שניהלנו (אורי פורת, יוחנן צנגן, ואנוכי) עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל (עו"ד שמעון מזרחי, אריה ברנוביץ', ורוני שטייניץ) ביום שלישי בשש בערב של 8 בדצמבר 1987 במסעדת "אפרופו" בתל אביב. אורי פורת העריץ את יוחנן צנגן וידע שהוא חב לו תודה גדולה.

הערה : ב- 18 באפריל 1998 מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את אורי פורת לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 18 באפריל 2003. בפעם הראשונה בהיסטוריה של רשות השידור ומדינת ישראל התמנה אותו אדם בפעם השנייה למשרה הבכירה. אין לכך תקדים אך בהבדל אחד. ראש הממשלה יצחק שמיר מינה את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1984 כשאורי פורת היה בן 49. עכשיו מלאו לו כבר 63 שנים והוא היה מעשן כבד עד למאוד . עם התייצבותו על סף דלתה של הרשות ב- 20 באפריל 1998 שאל את מי שהיה צריך לשאול : "היכן 100.000000 (מאה מיליון) דולר שהשארתי לכם בקופת הרשות בסוף הקדנציה הראשונה שלי באפריל 1989 ?".

עם פקיעת הסכם חוזה הכדורגל הדו שנתי בין הרשות להתאחדות בקיץ 1989, ולקראת המו"מ הבא, החליט יו"ר ההתאחדות שאול סווירי לשכור את שירותי של אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. ההתאחדות מינתה אותו ל- Nagotiator בשמה והעניקה לו סמכויות נרחבות. המטרה הייתה לשבור את עקשנותה של רשות השידור ואת קשיות עורפה . מנכ"ל רשות השידור היה אריה מקל אבל סמנכ"ל הכספים היה אותו האיש יוחנן צנגן. אנשי ההתאחדות ראו בו יריב נבון אך מַר ותקיף, והחלטי. ההתאחדות חששה ממנו ולכן גייסה את אלכס גלעדי. המטרה הייתה לגבות תשלום זכויות שידורים עבור עונת 1990 – 1989 בגובה של 1.000000 (מיליון) דולר. פי חמש יותר מהסכום ששילמה רשות השידור עבור עונת 1989 – 1988 שעמד על 209000 (מאתיים ותשע אלף) דולר. כדי לתמרץ את אלכס גלעדי העניק לו היו"ר שאול סווירי בונוס עמלה בגובה של % 10. יעד המו"מ היה לשבור את יוחנן צנגן ולהכניס יד ארוכה הרבה יותר לקופה הציבורית. אנשי ההתאחדות סברו שהם מחזיקים בידם סחורת שידור יקרה ויוקרתית שבמידה מסוימת היא עוגן חשוב וכמעט סלע קיומו של השידור הציבורי. נכון, מדובר רק בכדורגל, אולם התוכנית הזאת "משחק השבת" שמיסדתי בעונת 1985 – 1984 ו- עוסקת בכדורגל מניבה רייטינג מדהים. מיליון צופים רואים אותו מידי מוצ"ש. הם העריכו שהערוץ הציבורי חייב לשלם להם הרבה יותר מבעבר ואיכותו איננה שווה כל כך ללא הכדורגל הישראלי.

זה מעניין. לא הייתה קיימת אז בהתאחדות הכדורגל שום אישיות רצינית גם לא המנכ"ל הוותיק שלה יעקב אֶרְאֶל שהייתה מוכשרת להתמודד ולנהל מו"מ כספי מול יוחנן צנגן, ולשווק את הכדורגל הישראלי כסחורת שידור מלהיבה. היו"רים הוותיקים האלה החזיקו בידיהם אובייקט שידור שהיה שווה כסף רב, יותר ממה שהם עצמם העריכו אותו. בהיסטוריה הארוכה של המו"מ הם אנשי ההתאחדות התכופפו ולא החזיקו מעמד מול שורת המנכ"לים של רשות השידור ובראשם אורי פורת הקשוח ובן בריתו סמנכ"ל הכספים של הרשות יוחנן צנגן. התאחדות הכדורגל לא הייתה מסוגלת לשבור את מונופול רשות השידור שהיה מעין מעגל הקסמים ולא את המאזן הכספי שהיה כל הזמן לרעתה. ההתאחדות המתינה זמן רב מידי לבואו של מושיעם אלכס גלעדי והוא היה האיש ש- שִינָה ב- 1989 את היסטוריית זכויות השידורים של משחקי הכדורגל בישראל. יו"ר ההתאחדות ב- 1999 גברי לוי היה שכפול של אלכס גלעדי. אלכס גלעדי היה המקור.

טקסט תמונה : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 31 שנים. אלכס גלעדי (מימין) סגן נשיא בכיר ב- NBC אורח שלי במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- IBC במכסיקו סיטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1989 פקע כאמור תוקפו של החוזה הישן בין התאחדות הכדורגל לרשות השידור. ההתאחדות למודת הסבל בהיסטוריית המו"מ בן עשרים השנה עם רשות השידור החזקה והמונופוליסטית, החליטה הפעם לנקוט בצעד חסר תקדים. היו"ר שלה שאול סווירי שכר את שירותיו של אלכס גלעדי כדי שייצג אותה בקרב הבא עם רשות השידור. אלכס גלעדי סגן נשיא ברשת NBC, עתיר ניסיון בניהול מו"מ בסדרי גודל כספיים שאינם מוכרים כאן, עתיד היה לפגוש מולו יריב עיקש וגם חכם, יוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים של רשות השידור בעת ההיא. יוחנן צנגן הזמין אותי להצטרף לפגישות עם אלכס גלעדי. הקיץ היה בעיצומו אך אלכס גלעדי הגיע לשלוש פגישות המו"מ הסוערות לבוש בחליפותיו ומחויט בעניבות כאיש עסקים לכל דבר. המו"מ נערך במגרשה הביתי של רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. בשלבי ההתלבטות שלנו במו"מ כמה כסף עלינו לשלם להתאחדות, צִלצֵל אלי מוטי קירשנבאום שהיה מחוץ לטלוויזיה הישראלית כבר כמה שנים ואיש טרם העלה בדעתו למנותו למנכ"ל רשות השידור, והֵאיץ בי לחתום על החוזה החדש עם ההתאחדות. "זה הדבר הכי חשוב שיש לטלוויזיה הישראלית הציבורית אסור לך לאבד אותו", שח לי בהתלהבות כאילו הכדורגל הוא חומר מקודש שיש להילחם על כבוד השידור שלוֹ. הפגישה האחרונה ביום רביעי – 16 באוגוסט 1989 הייתה הדרמטית מכולן, ולוותה בהרמת קול של שני הצדדים. אלכס גלעדי היה אגרסיבי ונחוש בדעתו שלא למכור יותר את זכויות השידור במחיר מגוחך בן פרוטות. היה לו זמן והוא האמין שמחוגי השעון פועלים לטובתו. הוא נהג גם כמניפולטור במלחמה נגד רשות השידור וקיווה שניתן לאיים עליה באמצעותם של הטלוויזיה החינוכית וערוץ 2 הניסיוני שטרם עמד איתן על רגליו אבל היה לו "אוויר" משלוֹ . כמובן שלערוץ 2 הניסיוני לא היה כסף גדול בתקציב שלו, אך דמותו אפילו כ- אימאז' ניסיוני הטיל צֵל מאיים על הרשות . אלכס גלעדי אמר ליוחנן צנגן : "…אם לא נגיע להסכם עמכם – נחתום על החוזה עמם".  יש להם סיגנל עצמאי משלהם וזה המון. נמכור להם גם אם נפסיד בהתחלה קצת כסף…". בפעם הראשונה מישהו במו"מ כספי כלשהו איים על רשות השידור. ישבתי לצִדוֹ של יוחנן צנגן ה- ג'ינג'י. מכיוון שהיה אדמוני נדלק ונגרר לזירת הוויכוח הקולנית. הוא לא אהב שמאיימים עליו. שני האנשים האלה ספוגי אמביציות מנוגדות החליפו ביניהם איומים וצעקות רמות. עורקי הצוואר של שניהם היו נפוחים. בסיום ההתכתשות הייתה ידו של אלכס גלעדי על העליונה אבל לא בגלל שיוחנן צנגן נכנע. תבוסת רשות השידור הייתה צפויה וכמעט בלתי נמנעת. יוחנן צנגן איש מקצוע מן המדרגה הראשונה בתחום הכלכלה והכספים של רשות השידור ידע עוד לפני תחילת המו"מ שהשידור הציבורי המונה בשורותיו את הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" יידרשו לשלם תמלוגים בפעם הזאת הרבה יותר מאשר שילמו אי פעם בעבר. הסכום הפעוט ששילמה רשות השידור במשך כ- 20 שנה להתאחדות בעבור הזיכיון הבלעדי היה בלתי סביר. תנאי השוק השתנו במהירות ומה שהיה לא יהיה יותר. יוחנן צנגן היה ריאליסט ופרקטי וה- היגיון שלו היה הגיוני . בהסכמתו לשלם סכום ראוי רצה להבטיח את עתידה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ולהגן עליה מפני ערוץ 2 והכבלים שכבר נשפו בעורפינו. נחתם הסכם שידורים בלעדי חדש לשלוש שנים הבאות  1992 – 1989 הכולל את מרכיבי הליגה והגביע בכדורגל הישראלי (לא כולל משחקי נבחרת ישראל), בו שילמה רשות השידור סכום של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר. 1.000000 (מיליון) דולר בממוצע לכל עונה מהשלוש. סכום הגדול כמעט % 500 (חמש מאות אחוזים) בהשוואה לשנת ההסכם האחרונה של 1989 – 1988. זאת הייתה פריצת דרך כספית גדולה ומשמעותית מאוד לטובתה של התאחדות הכדורגל וגם הישג אישי גדול של אלכס גלעדי כ- Negotiator שנשא ונתן בשמה. אך גם ניצחונו של יוחנן צנגן. סמנכ"ל הכספים של רשות השידור מההיבט הציבורי של המהלך. הוא אישיות בעלת יושרה מוחלטת שהשידור הממלכתי היה חשוב לוֹ. יוחנן צנגן  הרחיק רְאוֹת. הוא היה קָשוּב לחזון שידורי הספורט שלי ולסיסמת המו"מ הטלוויזיונית שטבעתי בתחילת דרכי : "שידורי הספורט הרלוואנטיים והחשובים עולים כסף – אך שווים זהב". הוא פתח אתת שערי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשידורי הכדורגל והכדורסל תוצרת כחול – לבן. אהבתיי והערכתי אותו עד למאוד. הוא היה עבורי אדם מיוחד בעל ערכי עבודה עליונים.

בקיץ 1989 ניהלנו יוחנן צנגן ואני בפעם הראשונה מו"מ כספי על זכויות השידורים של הליגה הלאומית בכדורסל (ליגת העל היום) לרבות משחקי חצי הגמר והגמר על גביע המדינה בכדורסל, עם איגוד הכדורסל. עד אז שידרתי בחינם אך בצורה מסודרת ושיטתית במשך שש שנים מ- 1983 את משחקי הליגה הלאומית בכדורסל מבלי לשלם להם אגורה. יוחנן צנגן הבין שהגיע הרגע שצריך לשלם ליו"ר איגוד הכדורסל יורם ברקוביץ' ז"ל, ופתח את כיסה של הרשות. הסכום בתחילה היה צנוע רק 100000 (מאה אֶלֶף) דולר לעונה. חשוב מהשיעור הכספי הקטן היה העיקרון התקדימי ממנו לא ניתן היה לסגת עוד, בו איש הכספים הראשי של הטלוויזיה הציבורית במדינת ישראל מקבל את הארגומנט, ומבין כי יש להעניק תמורה כספית כזאת או אחרת לוועדות המארגנות של הספורט בעבור זיכיונות השידורים. לבטח לאיגוד הכדורסל המוביל את ענף הספורט השני בחשיבותו במדינת ישראל.

טקסט תמונה : יורם אוברקוביץ' (משמאל) יו"ר איגוד הכדורסל ב- 1989 יחד עם ידידו גברי לוי. יורם אוברקוביץ' היה האיש הראשון שהביא כסף לאיגוד הכדורסל תמורת הענקת זכויות השידורים של הליגה והגביע לשידור הציבורי. שני המלב"סים הללו הפכו לקברניטי הספורט הישראלי בעשור ה- 90 . (התמונה באדיבות גברי לוי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גבריאל "גברי" לוי (מימין) ויורם אוברקוביץ' (משמאל) שני מלבסים ילידי פתח תקווה היו חברים קרובים וניהלו ביד רמה את התאחדות הכדורגל ואיגוד הכדורסל (בהתאמה) כל אחד בדרכו שלו. באותן השנים החזקתי בכל זכויות שידורי הספורט החשובים בארץ ובעולם, הרבה בזכות והודות לשלושה אנשים. המנכ"לים אורי פורת ואריה מֶקֶל, ואיש הכספים המוצלח שלהם יוחנן צנגן. הכל היה שלנו. הכדורגל הישראלי על כל מרכיביו ההכרחיים – משחקי הליגה הלאומית, משחקי גביע המדינה, ומשחקי נבחרת ישראל. הכדורסל הישראלי על כל אירועיו. משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה. הטניס הישראלי – טורנירי רמת השרון ומשחקי גביע דייויס. אליפויות ישראל בא"ק ושחייה. ה- NBA . טורנירי ווימבלדון בטניס. גביעי אירופה בכדורגל, אליפויות אירופה בכדורסל וכדורגל, אליפויות העולם בא"ק, המונדיאלים בכדורגל, והאולימפיאדות. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אז בשיא כוחה ותפארתה. השידורים שלנו היוו את אחד מחלונות הראווה המפוארים ביותר של רשות השידור.

אריה מֶקֶל ויוחנן צנגן יכלו להתנהג בקמצנות ויד קפוצה במו"מ עם התאחדות הכדורגל בקיץ 1989 (כנציגים של רשות שידור מונופוליסטית) ולסרב לחתום על החוזה. סחורת השידור הייתה במקרה הרע נחה על המדף בהיעדר ערוץ טלוויזיה נוסף בישראל בשנה ההיא. אך הם היו אחראיים, שקולים ומחושבים. וגם נדיבים. שניהם הכירו היטב בחשיבותו של הכדורגל הישראלי כנֶכֶס שידור ציבורי והסכימו לשלם בהתאם. זאת הייתה גדולתם. המו"מ הוכתר בהצלחה קרוב מאוד לתשע בערב ,שעת השידור של "מבט". לחצנו ידיים עם אלכס גלעדי. יוחנן צנגן ואנוכי ניסחנו בגאווה טקסט חדשותי לשידור "במבט" האומר כלהלן : "רשות השידור חתמה הערב על חוזה בלעדי חדש לשלוש שנים עם התאחדות הכדורגל. החוזה מבטיח לטלוויזיה הישראלית ולרדיו "קול ישראל" את שידורי המשחקים בליגה הלאומית ומשחקי גביע המדינה עד 1992". עורך "מבט" ישראל סגל ז"ל סרב לשדר את הידיעה במהדורה. הוא טען שאיננה מספיק חשובה לשידור ב- "מבט". המנכ"ל אריה מֶקֶל התערב וכפה עליו את שידורה.

.

טקסט תמונה : המחצית השנייה של עשור ה- 80 במאה שעברה. עורך "מבט" ישראל סגל ז"ל (מימין) והבוס שלו מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן (משמאל). הם היו ידידים טובים שהרבו לדבר ביניהם בשפת היידיש. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

חיבקתי את יוחנן צנגן אָשָף הכספים של רשות השידור. הוא היה איש בעל יכולות ואחד  מהמוכשרים ביותר שפגשתי בקריירה הארוכה שלי ברשות השידור. רציני, יסודי, ישר והגון, חריף בשכלו ונאמן מאוד לרשוּת. יוחנן צנגן התקבל לעבודה ככלכלן במחלקת הכספים של רשות השידור. באמצע שנות ה- 70 של המאה הקודמת היה חניך בקורס כתבי הספורט של הטלוויזיה הישראלית יחד עם אמנון ברקאי אהוד "אודי'" אשרי, גיורא צור, בני עורי, אליהוא בן – , ואחרים. אולי היו לו שאיפות להיות פעם כתב ספורט, אך הוא לא שינה כיוון, ונשאר לעבוד בתחום שבאמת עניין אותו – הכלכלה. לצִדו של יוחנן צנגן עבד כלכלן בכיר נוסף צבי ברק. הבּוֹס המצטיין שלהם היה ישראל דוֹרִי. ב- 1982 ו- 1983 עזבו סמנכ"ל הרשות שלמה עבדי וישראל דורי את רשות השידור בדרכם לשוק הפרטי העסקי יוחנן צנגן הפך מייד להיות יד ימינם של המנכ"ל טומי לפיד והמשנה למנכ"ל רון נחמן (ראש העיר אריאל). הוא נכנס בהצלחה לנעליו הגדולות של קודמו , והפך להיות איש אמונם וסוֹדָם של שלושה מנכ"לים בזה אחר זה, יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת, ואריה מֶקֶל. הם סמכו עליו בעיניים עיוורות. ב- 1984 עזב רוֹן נַחְמָן המשנה למנכ"ל ואיש מפלגת הליכוד את רשות השידור בדרכו לקריירה פוליטית. יוחנן צנגן קוּדַם מייד ע"י אורי פורת ומונה על ידו לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור.

dori

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. ישראל דורי עם בואו לרשות השידור. הוא התמנה לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור לאחר פרישתם של שני המובילים ארנון צוקרמן ואליהו בן עמרם מהמחלקה הכלכלית. ישראל דורי היה סמנכ"ל כספים בעל הגיון חריף שהצטיין בתפקידו. לאחר פרישתו ב- 1982 התמנה לתפקיד יוחנן צנגן. (באדיבות ישראל דורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

נטישתו של ישראל דורי ב- 1982 את רשות השידור הדאיגה אותי. הייתי מלא הערכה אליו. הוא סייע לאלכס גלעדי ואח"כ גם לי לתמרן היטב בתוך מערכת הכלכלה הטלוויזיונית המורכבת והמסובכת של חוזי שידורי הספורט בארץ ובעולם. הוא היה איש כספים נבון שתרם תרומה משמעותית להצלחתם וקידומם של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית. נתתי לו לדעת שאני מעריך הערכה מקצועית רבה את פועלו כסמנכ"ל כספים של הרשות. הוא היה אחד מאותם האנשים שהשם הפרטי שלהם נמחק מהלקסיקון. שמו המלא היה ישראל דורי. אולם איש לא קרא לו בשמו הפרטי. כולם כינו אותו דורי. גם אנוכי.

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 1982. מכתב הפרידה שלי  לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור ישראל דורי ביום עזיבתו את רשות השידור ומעברו למגזר הפרטי. (ארכיון יואשש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 באוקטובר 1982. מכתב התשובה של ישראל דורי. ובאמת לתפקיד סמנכ"ל הכספים הבא התמנה יוחנן צנגן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

zangen

טקסט תמונה : יוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים של רשות השידור בשנים 1991 – 1982. אחד האנשים הכי חכמים, הכי הגיוניים, והכי מוכשרים שפגשתי בימי חלדי. לא רק בטלוויזיה. (באדיבות מיכה ינון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).  

דומה היה כי יוחנן צנגן איש הצללים מאחורי הקלעים של אורי פורת בימים ההם הוא מנהל הטלוויזיה האמיתי. הוא היה שַר האוצר של הרשות שהעניק בחכמתו הפיננסית את הכלים המתאימים לחיים יבין מנהל הטלוויזיה, יאיר שטרן מנהל חטיבת החדשות , ויוסי צמח מנהל חטיבת התוכניות לעשות טלוויזיה טובה. לא בכדי "נחטף" ע"י דן שילון ב- 1991 מרשות השידור על מנת לכהן לצִדוֹ כ- מנכ"ל משותף יחד עִמוֹ את חברת "רֶשֶת" בערוץ 2 המסחרי.

אהבתי מאוד את יוחנן צנגן והערכתי אותו מאוד. הייתי קשור אליו. תרבות המו"מ שלו הייתה ייחודית. כאיש כספים מרכזי ברשות השידור סייע לי שנים רבות בניהול שידורי הספורט. ללא אדם בשיעור קומתו , לא הייתי יכול לכבוש את פסגות השידור המקומיות והבינלאומיות בשנים ההן. הוא ניחן בראייה מרחיקת לכת וחושים מחודדים לא רק בתחום הפיננסי, אלא גם בהיבטים התוכניים של הטלוויזיה והרדיו. יוחנן צנגן עזב את רשות השידור בדרכו לחברת "רשת" ביום שישי – 16 באוגוסט 1991. פרידתו מרשות השידור הייתה אבדה גדולה. אחת הסיבות לעזיבתו כפי שהעיד לאחר שנים רבות הייתה כוונתה של ממשלת ישראל להניח את ידה על קופת רשות השידור שהכילה 100.000000 (מאה מִילְיוֹן) דולר שהוא ואורי פורת חסכו בכישרון רב, כדי להיטיב עם השידור הציבורי – ממלכתי של מדינת ישראל. שניהם תכננו לבנות שלד טכנולוגי ולוגיסטי חדיש לטלוויזיה הישראלית ורדיו "קול ישראל" במקום זה היָשָן הקיים על מנת שיעניק לשני גופי התקשורת הציבוריים את הכוח להתחרות בבוא העת בכוחות שווים עם ערוצי הטלוויזיה המסחרית והכבלים וערוצי הרדיו המסחריים העתידים לקום בתוך זמן קצר במדינת ישראל. הטלוויזיה בכבלים כבר החלה לחמוד את נכסי השידור הספורטיביים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.  שניהם אורי פורת ויוחנן צנגן לא הספיקו להגשים את חזונם החשוב. פרישתם של אורי פורת ז"ל ויוחנן צנגן יבד"ל מרשות השידור כמעט בזה אחר זה הוציאה לשעה קלה את הרוח ממפרשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ערוץ 1 הגיע בלתי מוכן מספיק לקו הזינוק ולתחרות הקשה שציפתה לו עם שלושת זכייני הטלוויזיה בכבלים חברות מת"ב, גוונים, ו- ערוצי זהב – ומאוחר יותר עם ערוץ 2 המסחרי. כתבתי ליוחנן צנגן מכתב פרידה אישי חם. אני מקווה שמילות המכתב הזה ליוו אותו במשהו בדרכו החדשה. לימים מצאתי על שולחני במחלקת הספורט מכתב תשובה נרגש ממנו כשהיה כבר מנכ"ל משותף עם דן שילון של חברת "רֶשֶת". המכתב הזה נשאר חַרוּת על לוח לבּי [1]. הנהו כלשונו.

טקסט מסמך : 1991. זהו מסמך ההערכה המקורי שכתב לי יוחנן צנגן לאחר פרישתו מרשות השידור ולכתו  לחברת "רשת". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עזיבתו של יוחנן צנגן את רשות השידור בקיץ 1991 ערב התחרות שכבר החלה נגד הטלוויזיה בכבלים והתחרות העתידית נגד ערוץ 2 הקם על רגליו, הייתה אובדן מַר ומכה מקצועית אנושה שספג  השידור הציבורי. לאיש שהחליף אותו בתפקידו מוטי לוי לא היה שום סיכוי להיכנס לנעליו הענקיות. ההתאחדות הסמיכה שוב את אלכס גלעדי לנהל בשמה גם את המו"מ על השידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל במסגרת הבית האוקיאני, נגד נבחרות אוסטרליה וניו – זילנד בקדם גביע העולם של איטליה 90'. ישראל אירחה את נבחרת ניו – זילנד באִצטדיון ר"ג ביום ראשון – 5 במרס 1989 ושבועיים אח"כ ב- 19 במרס 1989 התמודדה באִצטדיון ר"ג נגד נבחרת אוסטרליה. משחקי הגומלין נקבעו להיערך גם כן בימי ראשון בשבוע, ב- 9 באפריל 1989 באוקלנד נגד ניו – זילנד, וב- 16 באפריל 1989 בסידני נגד אוסטרליה.

ההתאחדות ידעה שמשחקי נבחרת ישראל בארץ שווים ממון רב. יו"ר ההתאחדות שאול סווירי שכר את שירותיו של אלכס גלעדי כ- Negotiator מקצועי ושלח אותו לגבות את זכויות השידורים מרשות השידור .זה היה אותו אלכס גלעדי שהעלה את רַף זכויות השידורים של משחקי הליגה הלאומית בכדורגל ב- % 500 (חמש מאות אחוזים) במו"מ עם יוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים של רשות השידור בעת החתימה על חוזה השידורים החדש בשנים 1992 – 1989. אלכס גלעדי ניהל עִמִי מו"מ מסודר בכתב . ב- 16 בפברואר 1989 שלח לי את הצעת ההסכם המפורטת שלובשם ההתאחדות [2] . הופתעתי מאוד מסגנון הפנייה הרשמי שלו אלי בראש האיגרת. "מר אלרואי הנכבד", הוא כתב לי. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא פונה אלי בצורה כזאת וגם הפעםם הראשונה מזה עשרים שנה שקיבלנו הצעת הסכם כתובה מנוסחת בבהירות , במקום השליפותת הלא מתוכננות של ההתאחדות בעבר. אלכס גלעדי היה איש מקצוע ונתן לנו לזמן להתכונן. עיקרי ההצעה היו כלהלן : ההתאחדות לא תאפשר שידורים ישירים , אלא אם יוברר לה שתפוסת האִצטדיון תהיה מלאה. ההתאחדות מעוניינת בשידור תקציר נרחב של שני המשחקים באורך של לפחות 45 דקות בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב. התאחדות מברכת על הסכמי השידור ההדדיים (reciprocity) באם יושגו בין הטלוויזיה הישראלית לבין רשתות השידור של הטלוויזיה בניו – זילנד ואוסטרליה המכסות את המשחקים בארצן.

הסכם שידור הדדי (Reciprocity) בין שתי רשתות טלוויזיה הוא סוג של חוזה בו כל צד לא משלם זכויות שידור בעבור משחק החוץ של נבחרתו. אנחנו לא נשלם בעבור המשחקים באוקלנד וסידני, ו- TVNZ (הטלוויזיה הממלכתית של ניו זילנד), ו- SBS (רשת הטלוויזיה האוסטרלית) לא ישלמו בעבור שידורי נבחרתן בישראל. אלכס ביקש בשם ההתאחדות, "פיצוי של 5000 דולר בעבור כל משחק ביתי של הנבחרת, במידה ולא נגיע להסכם ההדדיות". בסוף הצעת ההסכם דאג אלכס גלעדי להכניס סעיף המאיים על רשות השידור, "…עד לחתימת ההסכם ברוח זו, רואה עצמה ההתאחדות זכאית להמשיך במגעים עם גופי שידור אחרים…". ב- 20 בפברואר 1989 השבתי לו בשם רשות השידור [3], כי אנו דוחים את תביעת ההתאחדות שלא לשָדֵר ישיר, ומשאירים לעצמנו את זכות השיקול לקבוע את אורך התקצירים. הצעתי לאלכסס גלעדי גם להיכנס במקביל למו"מ בנושא שידורים ישירים ממשחקי הליגה. כבר למחרת ב- 21 בפברואר 1989, פִקסֵס לי בכתב ידו (האסתטי) את תשובתו מביתו באנגליה [4].

"צר לי להודיעך שההתאחדות לכדורגל נחושה בדעתה הפעם, שלא לאפשר שידור חי מן הסיבות הבאות :      

א . מניסיון העבר ברור שהקהל ידיר רגליו מן האִצטדיון.

ב . תמיכת הקהל חשובה עד מאוד.

ג . השחקנים אינם ששים לשחק באִצטדיון ריק למחצה.

ד. ההתאחדות לכדורגל תשנה את דעתה רק אם ימכרו 40 אלף כרטיסים במכירה מוקדמת , עד סגירת העסקים ביום שישי – 3 במרס 1989" .

מנקודת מבטי כמנהל שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה חשיבות גדולה לבקשה מפורשת שלי לשידורים ישירים של שני משחקי הגומלין באוקייאניה נגד ניו – זילנד ואוסטרליה . בימים ההם הדבר כלל לא היה מובן מאליו. הדבר החזיר אותי לסיטואציה דומה שאירעה ארבע שנים קודם לכן ב- 1985. במשחקי השלב הראשון בקדם גביע העולם בשנת 1985 באוקייאניה לקראת מונדיאל מכסיקו 1986, הביסה ישראל את טאייוון החלשה 0:6 ו- 0:5. שני המשחקים נערכו בישראל ולא שודרו על ידינו ישיר. ישראל העפילה שוב לבית האוקייאני המשולש ושובצה עם נבחרות אוסטרליה וניו – זילנד. התחנה הבאה הייתה נבחרת אוסטרליה ומאמנה פרנק אֶרוֹק (Frank Erock). ההתאחדות כבר הודיעה שלא תתיר שידור ישיר . היא כרגיל ראתה בטלוויזיה הישראלית גורם מפריע "המונע" מהצופים להגיע למשחקי הנבחרת , רעיון שהופרך לחלוטין ברבות השנים. ביקשתי כרגיל את רשותם של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואת סמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן לשדר ישיר את המשחק ישראל – אוסטרליה שנועד להיערך ב- 8 באוקטובר 1985 באִצטדיון ר"ג ואחריו גם את המשחק נגד ניו זילנד ב- 10 בנובמבר 1985. רצינו להיכנס למו"מ עם ההתאחדות כדי לשלם לה זכויות שידורים כמקובל תמורת שני השידורים הישירים אך היא סירבה בהתמדה. היא רצתה אצטדיון מלא קהל בשני המשחקים ואנחנו הפרענו לה.

טקסט מסמך : 20 ביוני 1985. מנהל התאחדות הכדורגל יעקב אראל חוזר על הצהרתו , "…כפי שהובהר בשיחות קודמות בנושא זה, אין בכוונת ההתאחדות לכדורגל בישראל מסיבות מובנות לאפשר שידור ישיר של משחקי הגביע העולמי שייערכו בישראל…". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למרות העבודה העיתונאית המקיפה של מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ובעקבותיה שידורי ה- Build up הרבים שסייעו להגברת מודעות חשיבות המשחק בקרב אוהדי הכדורגל והספורט במדינה, לא נענתה ההתאחדות לבקשתי לאפשר לנו שידור ישיר . הטענות שלה היו מוכרות אך אנכרוניסטיות, חובבניות ובלתי מבוססות. "הכרזה על שידור ישיר בטרם עֵת תבריח את הצופים הפוטנציאליים מהיציעים", אמר לי חיים הברפלד יו"ר ההתאחדות, והוסיף, "הסכום שאתם אמורים לשלם לנו כזכויות שידור של המשחק הזה ישראל – אוסטרליה הוא קטן ולא יכסה לעולם את הנֶזֶק הכפול,  גם לא יבוא קהל וגם נפסיד כסף". כל ניסיונותיי להניאו מהעניין ולהסביר לו, "כי שידור ישיר בטלוויזיה של אירוע ספורט מסקרן ומעניין, איננו פוגע לעולם בכמות הצופים המגיעה לאִצטדיון, אלא להפך, הטיפול העיתונאי – הטלוויזיוני המַסיבי במשחק הכדורגל הזה ישראל – אוסטרליה, הוא המגביר ומטמיע את חשיבות האירוע בתודעת הציבור ומזמין אותו ליציעי האצטדיון", נכשלו. חיים הברפלד דחה את ההסבר. הוא סירב מכל וכל לאפשר שידור ישיר. האֶמֶת, אי אפשר היה לכעוס על הג'נטלמן הזה מאיר הפנים יותר מאשר על עו"ד שמעון מזרחי. גם יו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי החזיק באותה דעה קדומה בימים ההם כי הודעות קידום (Promotion) בטלוויזיה בדבר השידורים הישירים הביתיים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל ע"י מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מחבלות במאמץ, ומבריחות את הצופים מהיכל הספורט ביד אליהו. לא הייתה לכך כמובן כל אחיזה במציאות.

ישראל אירחה את המשחק הראשון באִצטדיון ר"ג ביום שלישי – 8 באוקטובר 1985. בעיטת הפתיחה נקבעה לארבע וחצי. המשחק עורר סקרנות גדולה ועניין רב בין חובבי הספורט בארץ, לא מעט הודות למחלקת הספורט של הטלוויזיה שעסקה אינטנסיבית בנושא והביאה כתבות נרחבות מהמחנה הישראלי והמחנה האוסטרלי. נַקֵל היה להבחין באישיותו הדומיננטית של פְרַנְק אֶרוֹק המאמן האוסטרלי בעל הביטחון העצמי, שנון וחד הלשון, דמות תקשורתית קולחת ומנוסה בראיונות טלוויזיה, מול אפרוריותו של יוסל'ה מירמוביץ מאמן הנבחרת שלנו שהיה הרבה יותר מאופק ועצור ממנו מול המצלמה. יוסל'ה מירמוביץ' היה שחקן נבחרת ישראל בעצמו ולבש את המדים הלאומיים ארבע עשרה פעמים בשנים 1956- 1948. הוא היה מאסטר בכדורגל, אך לא בטלוויזיה. דבריו נסכו תחושת חוסר ביטחון ואי שקט לקראת ההתמודדות. את תוכנית "משחק השבת" שלושה ימים לפני המשחק ייחדתי למאבק הקרב ובא בין שתי הנבחרות.

טקסט תמונה  : סגל נבחרת ישראל בכדורגל ב- 1985. הנבחרת הייתה תמיד אובייקט שידור מבוקש על ידי הטלוויזיה. מאמן הנבחרת הלאומית יוסף מירמוביץ' עומד ראשון מימין. מנהל הנבחרת אברהם בנדורי עומד שני משמאל. (באדיבות התאחדות הכדורגל).

ביום שלישי – 8 באוקטובר 1985 בשעה ארבע אחה"צ היה אִצטדיון ר"ג מלא מפֶּה לפֶה דחוס ממש עד אפס מקום. יותר מ- 45000 (ארבעים וחמישה אֶלֶף) צופים אכלסו את היציעים שלו. אי אפשר היה להכניס סיכה. לא ראיתי שום סיבה שלא נשדר עכשיו ישיר את המשחק הזה ישראל – אוסטרליה אפילו ללא הודעה מקדימה כלשהי. זה היה טוב מכלום. השידור הישיר בער בעצמותיי. החלטת מזכירות ההתאחדות גבלה באבסורד מטופש מנקודת מבטי. היה צריך לשנותה. השידור הישיר הוא מנת החמצן העיקרית של כל איש טלוויזיה באשר הוא. אינסטינקט הנשימה האחרון בגופי דחף אותי ברגע האחרון לשוּב ולפַתֵּח את אופציית השידור האחרונה שנותרה. הרעיון היה לבקֵש מכבוד נשיא המדינה חיים הרצוג אורח הכבוד המסורתי באצטדיון הלאומי ברמת גן בשמם של מיליון צופי טלוויזיה שיואיל לפנות אל חיים הברפלד יו"ר ההתאחדות, כדי שזה יתיר שידור ישיר, לאחר שהוּסַר מורא הקהל שהגיע למגרש בהמוניו. ההנחה שלי הייתה שחיים הברפלד בבסיסו איש ישר והגון וטוֹב לֵב, שדחה את בקשתי, לא יוכל לסַרֵב לבקשת הנשיא. הייתי זקוק לשם כך למנכ"ל רשות השידור אורי פורת כדי לממש את אופציית השידור הישיר. נותרו דקות מעטות למימוש היוזמה אך מנכ"ל רשות השידור אורי פורת המוסע ע"י נהגו האישי גבי אוחנה בוששו להגיע לאִצטדיון רמת גן. פקקי התנועה בדרך לאִצטדיון חסמו את רכבם. משהִזדמנו כבר יחדיו מנכ"ל רשות השידור ונשיא המדינה ביציע הכבוד זה היה מאוחר מידי. המשחק החל. ביקשתי מאורי פורת, "…שטח את תחינתנו בפני נשיא המדינה על מנת שנוכל לשָדֵר ישיר לפחות את המחצית השנייה במלואה…". המנכ"ל שלי לא היסֵס ואומנם שטח מייד את התחינה בפני הנשיא. חיים הרצוג שִכנֵע את חיים הברפלד בתוך שניות בחשיבות השידור הישיר לאומה. ההתאחדות שסירבה לי לא יכלה לסַרֵב לנשיא. דווקא לקראת תחילת השידור הישיר של המחצית השנייה הייתה לנו תקלה טכנית בניידת השידור ושני המפקחים אלי קובו ועודד כהן טרם מצאו לה פתרון. היו דרושות להם עוד שתיים אולי שלוש דקות כדי לאתר את התקלה אך המשחק עמד להתחיל. מצאתי פתרון חֵירוּם שנהגתי להשתמש בו במקרים דומים במשחקי הליגה הלאומית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה מונופול ולי היה כוח. הרבה כוח. שלחתי את נסים ("צֶפִּי") מזרחי רכז ההפקה אל שופט המשחק האיטלקי לוּאִיגִ'י אָניוֹלִין כדי לבקש ממנו לדחות את תחילת המחצית השנייה עבור השידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית בכמה דקות. נסים מזרחי לא התבייש ולא עשה חשבון לאיש מרבבות הצופים שגדשו את היציעים באצטדיון ר"ג. הוא מילא את המשימה שהטלתי עליו ללא דופי ורץ למרכז המגרש כשהוא מחזיק בידו האחת את מכשיר הקשר ובידו השנייה את השקיות המפורסמות שלו שהפכו לסמלו המסחרי. לא בכדי כינו אותו "נסים שקיות מזרחי". הוא הציב עובדה מוגמרת בשעה שהתייצב באמצע המעגל ליד הכדור ופשוט לא נתן לשופט להתחיל את המחצית השנייה. השופט נענה לבקשתו. ואז החל השידור הישיר שלנו את המחצית השנייה של המשחק.

טקסט תמונה : אוקטובר 1985. אצטדיון ר"ג. נשיא המדינה חיים הרצוג (שלישי משמאל) עם נשיאות ההתאחדות לכדורגל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : יו"ר ההתאחדות חיים הברפלד, מאיר עמית ראש עיריית ר"ג, אריה קרמר, יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף, המזכיר הצבאי של הנשיא אל"מ עמי גלוסקא (במדים מאחור), נשיא המדינה חיים הרצוג, שאול סווירי, ועזריקם מילצ'ן. ברום היציע המרכזי ניצב תא השידור הנרחב של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל". (התמונה הוענקה לי באדיבות יו"ר מועצת ההימורים והטוטו אריה זייף והארכיונאי רוני דרור, ובאדיבות התאחדות הכדורגל) .

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת. אִצטדיון "בלומפילד" בתל אביב – יפו. מודל אוסטרליה חזר על עצמו גם במשחקי הליגה הלאומית בכדורגל. נסים מזרחי, בידו האחת מכשיר קשר זעיר המחבר אותו לעמדת הפיקוד הראשית בניידת השידור ובידו השנייה שקיות, מעכב בעד השופט המשחק צבי שריר מלהתחיל במשחק בליגה הלאומית באצטדיון "בלומפילד'" על פי ה- Schedule המקורי. זאת מפני שניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ה- "OB הלבן" בפיקוחו של אלי קובו ז"ל וסגנו עודד כהן טרם הייתה מוכנה מבחינה טכנית לצילום ההתמודדות. זה לא היה חזיון נפרץ אך ברגע שקרתה תקלה טכנית בניידת הרשיתי לעצמי לעכב את שריקת הפתיחה בכמה דקות. נסים מזרחי היה שליח נאמן שלי ושל רשות השידור. מכמה היבטים של ההפקה הוא היה בתקופה ההיא לפני יותר משנות דוֹר ערך מוסף שלנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יום שלישי ההוא – 8 באוקטובר 1985 זכור לי היטב בגלל האירוע ההוא באצטדיון ר"ג. נסים מזרחי באמת אץ למרכז המגרש כשהוא איננו נפרד משקיותיו וביקש מהשופט האיטלקי לואיג'י אניולין להמתין דקה והסביר לו בשפה הספרדית השגורה בפיו את סיבת העיכוב. זאת הייתה תמונה גרוטסקית. סצנה בלתי מקובלת לחלוטין במעמדים של משחקי כדורגל בינלאומיים. לא הייתה לי כל ברירה אחרת אלא לנהוג כפי שנהגתי ולעַקֵב את שריקת הפתיחה של המחצית השנייה כדי ללכוד אותה בשידור ישיר. יותר מכל פחדתי להחמיץ כיבוש שער בדקות המשחק ראשונות של המחצית השנייה כבר היו דברים מעולם. שער אחד כבר פספסתי בסוף המחצית הראשונה מפני שלא הייתי בשידור ישיר אלא בהקלטה בלבד. החלוץ האוסטרלי דייויד מיצ'ל כבש שער בדקה האחרונה של המחצית הראשונה בשל טעות של המגן גדי מכנס שניסה להחזיר כדור לא מוצלח לשוער אריה חביב . אוסטרליה צעדה ביתרון 0:1. התחוללה שערורייה ביציע המכובדים באִצטדיון ר"ג כשנסים "צֶפִּי" מזרחי עלה על כַּר הדֶשֶא בדרכו אל שופט המשחק לואיג'י אניולין. מנכ"ל ההתאחדות יעקב אראל יצא מדעתו. גם עזריקם מילצ'ן איש "מכבי" וסגנו של היו"ר רגז מאוד על הטלוויזיה. רק חיים הברפלד האיש ההגון והג'נטלמן נשאר סובלני וסבלני כלפינו. גם המיועד להחליפו בתפקיד יו"ר התאחדות הכדורגל שאול סווירי שישב ביציע הכבוד לא התרגש יותר מידַי. המחצית השנייה החלה באיחור קַל של דקה אולי דקה וחצי. כך בדרך מקרה ובהפתעה מוחלטת החלו יורם ארבל והפרשן אמציה לבקוביץ' לשָדֵר ישיר מאִצטדיון ר"ג את המחצית השנייה של המשחק ישראל – אוסטרליה בעוד מיליון בתי אב משלמי האגרה לא יודעים עליו דבר. הביזנס היוקרתי הזה שדורש שיתוף פעולה יעיל בין התאחדות הממלכתית לבין הטלוויזיה הציבורית התנהל בשנים ההן בצורה חובבנית מצדם של אנשי הכדורגל. אלכס גלעדי זוכר למשל : "יחסיי המקצועיים כמנהל מחלקת הספורט עם מיקה אלמוג יו"ר ההתאחדות לכדורגל בשנות ה- 70 של המאה הקודמת היו קשים אם לא מביכים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקדימה בשנות דוֹר את תפישת השידור והכיסוי של ענף הספורט הפופולארי ביותר במדינה, הכדורגל, מול קיבעונה המתמשך של ההתאחדות ששאפה להחביא אותו מעין המצלמות".

טקסט  תמונה: ארבעת היו"רים  של התאחדות הכדורגל הישראלית בעשורי ה- 70, 80, ו- 90 של המאה שעברה. זיהוי מימין לשמאל : מיקה אלמוג, חיים הברפלד, שאול סווירי, ועזריקם מילצ'ן. (באדיבות הארכיונאי רוני דרור והתאחדות הכדורגל הישראלית).

במשחק עצמו הפסיד יוסל'ה מירמוביץ' בסופו של דבר למאמן האוסטרלי פרנק ארוק בשידור ישיר 2:1. ג'ון קוסמינה האוסטרלי העלה את אוסטרליה ליתרון 2 : 0 בדקה ה- 49. זאהי ארמלי צימק ל- 2:1 בדקה ה- 64. כמעט כרגיל, לא הייתה שום קורלציה בין תוצאת המשחק שהביא מפח נפש למאמצי ההפקה שלי. אף על פי כן משהסתיים השידור הישיר נישקתי שני אנשים. את אורי פורת ואת נסים מזרחי.

כעבור זמן לא רב התארח נשיא המדינה חיים הרצוג בבניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים וביקש לבקר גם במחלקת הספורט. הוא היה מתאגרף מצטיין בעברו וחובב ספורט מושבע. עשינו הכרה והודיתי לו על מאמציו למען קיום השידור הישיר של המשחק ההוא ישראל – אוסטרליה. שלושה ימים אחרי ההפסד לאוסטרליה ב- 11 באוקטובר 1985 נבחר שאול סווירי מזכיר מועצת פועלי ר"ג לתפקיד יו"ר התאחדות הכדורגל החדש במקומו של חיים הברפלד. הוא היה היו"ר הראשון שלמד לחיות בשלום עם מצלמות הטלוויזיה.

טקסט תמונה : חודש אוקטובר – שנת 1985. נשיא מדינת ישראל חיים הרצוג ואנכי במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. הנשיא הבין היטב את חשיבות שידורי הספורט הישירים בטלוויזיה. אלף מילות תחנונים שלי לא הועילו. מילה אחת שלו ליו"ר התאחדות הכדורגל חיים הברפלד הספיקה. הודיתי לו על כך גם כן במילה אחת, "תודה !". הנשיא התעניין מהיכן אני ומהו הרקע הטלוויזיוני והספורטיבי שלי , וסיפר לי על התמחותו באגרוף. בשיחה בינינו העלינו את דמויותיהם של ג'ו לואיס ומוחמד עלי. ברקע נשקפת תוכנית השידורים שלי הנוגעת ל- אולימפיאדת סיאול 1988. הפתקים האדומים מסמנים שידורים ישירים, והכחולים – שידורים מוקלטים ותקצירים. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משחק הגומלין נגד נבחרת אוסטרליה במלבורן נקבע ליום ראשון – 20 באוקטובר 1985, ואמור היה להתחיל בשבע בבוקר שעון ישראל. המשחק השני במסע והראשון נגד נבחרת ניו – זילנד באוקלנד אמור היה להיערך שישה ימים אח"כ, בשבת – 26 באוקטובר 1985. מסע נבחרת ישראל לאוסטרליה וניו – זילנד גרר אותי למחלוקת מקצועית קשה, כמעט מריבה, עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. הוא סירב מכל וכל לשָדֵר ישיר את משחק הגומלין אוסטרליה – ישראל במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל מכסיקו 86'. לנבחרת שלנו היה סיכוי להעפיל למונדיאל של מכסיקו 86', אבל את שר השידור של מדינת ישראל זה לא עִניֵין. הוא אפילו לא הסכים בתחילה לשלוח את השַדָּר יורם ארבל לאוקיאניה לכסות את שני המשחקים ולשדרם מאוחר יותר לפחות באמצעות תקצירים מוקלטים, עבור משלם האגרה ועבור המדיה החשובה ביותר בתקשורת – הטלוויזיה הישראלית הציבורית. אח"כ התרצה. ההתאחדות שסירבה לשָדֵר את המשחק הביתי נגד אוסטרליה נרתמה בראשותו של היו"ר החדש שאול סווירי למאמצי השידור שלי, והסכימה למַמֵן את העלות הלוויינית של סיגנאל השידור הטלוויזיוני ממלבורן לירושלים.

המשחק במלבורן נקבע לשבע בבוקר שעון ישראל (ארבע אחה"צ שעון מלבורן) . שעת בוקר מוקדמת בה יוצאת האומה לעבודת היום ותלמידיה לבתי הספר . שעת המשחק לא נראתה לאורי פורת הולמת שידור ישיר בטלוויזיה. "העם יוצא לעבודה והתלמידים חובשים את ספסל הלימודים", טען, ופסק, "אם כך אין טעם בשידור ישיר". שַר החינוך והתרבות יצחק נבון שהיה גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור תמך באורי פורת. השַר נהג כפוליטיקאי שמרןן ומנכ"ל רשות השידור התנהג ללא צורך כחובבן. הוא לא היה שַר העבודה וגם לא שַר החינוך. הוא היה שַר השידור. זה נשמע אבסורדי היום ולא ייאמן, אבל זה קרה במציאות של אז. תפקידו של אורי פורת היה לשָדֵר ישיר את המשחק ולא לעסוק בתירוצי חינוך חסרי שחר. להתלבטות של אורי פורת היה תקדים עבר חשוב.

הנה הוא. ב- 14 בדצמבר 1969 התמודדה נבחרת ישראל בסידני (Sydney) במשחק הגומלין והמכריע נגד נבחרת אוסטרליה על הזכות להעפיל לטורניר גמר גביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1970. המשחק נקבע לשבע בבוקר שעון ישראל (ארבע אחה"צ שעון סידני). מנכ"ל רשות השידור שמואל אלמוג לא היסס ושלח את שַדָּר נחמיה בן-אברהם לשָדֵר ישיר את המשחק ברדיו "קול ישראל" שעורר עניין עצום בישראל  [5]. הוא חשב שיש לכך הצדקה עיתונאית. 2.000000 (שני מיליון) מאזיני רדיו בישראל ביניהם מאות אלפי תלמידים לא פִספסוּ את השידור הישיר מאוסטרליה. בחלק מבתי הספר במדינה החלו הלימודים באיחור של שעה. שַר החינוך והתרבות בימים ההם זלמן אָרָן לא עשה עניין גדול ולא בלם את רצונם של מאות אלפי תלמידים ברחבי המדינה להאזין לשידור הישיר המסקרן של נחמיה בן-אברהם על חשבון שעת לימודים. המדינה עצרה מלכת למשך שעתיים . בסוף השידור הישיר של נחמיה בן-אברהם השתררה שמחה גדולה . נבחרת ישראל סיימה את המשחק בתיקו 1:1. מרדכי שפיגלר הבקיע את השער לזכות ישראל ממסירה מדויקת של גיורא שפיגל והעפילה בפעם הראשונה והאחרונה בתולדותיה לפי שעה למונדיאל היוקרתי של מכסיקו 1970. ראש הממשלה גב' גולדה מאיר שלחה מייד מברק ברכה לסידני בו כתבה, "הנחלתם כבוד רב למדינת ישראל".

אקדים לרגע את המאוחר. כעבור שלוש שנים וחצי באפריל 1989 ממש בשלהי הקדנציה הראשונה שלוֹ בערוב ימיו כמנכ"ל רשות השידור, נקלע אורי פורת שוּב לאותה הדילמה, סיטואציה "משוכפלת" לזו של 1985, האם לאפשר שידור ישיר מסקרן של משחק כדורגל אוסטרליה – ישראל על מרקע הטלוויזיה בשעת בוקר מוקדמת, אך הפעם במסגרת קדם גביע העולם של איטליה 1990. אורי פורת אישר הפעם הזאת את השידור הישיר. הוא סייע לי בכל כוחו להפיק את השידור הישיר מסידני שנקבע לשֵש וחצי בבוקר ביום ראשון – 16 באפריל 1989. זה היה ממש בטרם פרישתו מרשות השידור. הפעם הזאת חש כמוני במחויבות של רשות השידור למשלם האגרה שלה ותמך במהלכי ההפקה שלי זמן רב מראש לפני תאריך היעד. מפני שלא רצה לשגות פעמיים, התעשֵת אורי פורת ואִישֵר לנו לשָדֵר ישיר מסידני את משחק החוץ אוסטרליה – ישראל ששוּב שוּחַק בשֵש וחצי בבוקר, ושוּב כשהעַם יוצֵא בשעה הזאת לעבודת יוֹמוֹ ומיליון תלמידים עושים את דרכם לבתי הספר. אורי פורת לא חזר על שגיאתו ההיא מ- 1985.

ביום ראשון – 16 באפריל 1989 אורי פורת כבר לא היה מנכ"ל רשות השידור. את מקומו תפש אריה מֶקֶל. אריה מֶקֶל קיבל בברכה את משימת השידור הישיר בשעת הבוקר המוקדמת . מנקודת מבטו כמנכ"ל רשות השידור לא יקרה שום אסון אם מיליון תלמידים יפספסו שעת לימוד אחת. הוא קיבל את העיקרון שהטלוויזיה הישראלית (ורדיו "קול ישראל") חייבים לשָדֵר ישיר את המשחק מסידני ולהעניק את השירות הזה לציבור שמממן אותו. הצופים והמאזינים יעשו את החשבון שלהם אם כדאי להם להנאת מהשירות שרשות השידור מעניקה להם. לאריה מקל לא היו שום פרטנזיות לחנך את הציבור בישראל בניגוד לקודמו אורי פורת. מבצע שידורי אוקייאניה ב- 1985 היה כישלון מקצועי של נבחרת ישראל שלא הצליחה להעפיל לטורניר הגמר של מונדיאל מכסיקו 86', אך גם פספוס מטופש של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בניגוד מוחלט למבצע השידורים הישירים המוצלח של  אוקייאניה (אוסטרליה – ישראל) ב- 1989. רשות השידור בהנהגתו של אורי פורת (מ"מ מנהל הטלוויזיה היה יאיר אלוני ויאיר שטרן שימש מנהל חטיבת החדשות) לא הייתה מוכשרת דיה להבין כי שידורם הישיר של שני משחקי כדורגל של נבחרת ישראל במסגרת קדם מונדיאל מכסיקו 1986, שכל המדינה הייתה להוטה לצפות בו והוגש לנו בחינם אין כסף ע"י רשתות הטלוויזיה (המצוינות) של אוסטרליה וניו – זילנד, היא חובתה האלמנטארית. היום זה כמובן לא יכול לקרות.

ב- 16 באפריל 1989 שידרנו ישיר ב- 06.30  בבוקר מסידני את המשחק אוסטרליה – ישראל שהסתיים בתוצאת תיקו 1:1. שערו הווירטואוזי שלא יישכח של אלי אוחנה קר הרוח בעל השליטה הפנומנלית בכדור ובתנועות גופו, וחוויית השידור הישיר של נסים קיוויתי נקלטו בכל בית בישראל. אורי פורת היה האיש שאישר את השידור הישיר מסידני ביום ראשון – 16 באפריל 1989 בשֵש וחצי בבוקר אך לא זכה לקצור את פרי עמלו. ב- 9 באפריל 1989 פינה את כֵּס מנכ"ל רשות השידור בתום חמש שנים. אריה מֶקֶל איש משרד החוץ וחביבו של ראש הממשלה יצחק שמיר החליף אותו. הפרידה מאורי פורת ז"ל בתום חמש שנות עבודה משותפות הכאיבה לי. עברנו כברת דרך ענקית יחדיו. הוא העניק חשיבות עצומה לפעילות המבצעית של מחלקת הספורט מייד עם הגיעו לרשות השידור ב- 1984. זה מצא את ביטויו בתקציבים וממון, ובאמצעי שידור וטכנולוגיה. ללא ספק טיפח את שידורי הספורט הרלוואנטיים. בלעדיו לא היו שידורי הספורט מעפילים למקומַם הרָם בו הם נמצאים עכשיו.

לפני שנפרדנו שאלתי את אורי פורת, מה הביא אותו להחלטה ההיא כמנכ"ל רשות השידור שלא לשָדֵר ישיר ב- 9 באוקטובר 1985 בשבע בבוקר ממלבורן את משחק הכדורגל אוסטרליה – ישראל, ואח"כ לשנות אותה במאה ושמונים מעלות כעבור שלוש שנים וחצי ב- 16 באפריל 1989, כשהתיר בהתלהבות שידור ישיר מסידני באותה סיטואציה בשש וחצי בבוקר משחק אחֵר של אוסטרליה נגד ישראל. הוא התבונן בי זמן ארוך ואני בו. לבסוף סינֵן מבין שיניו, "אולי אתה יואש, אולי אתה בעקשנות שלך". שאלתי אותו היכן היו בסיפור הזה מנהל הטלוויזיה הישראליתת הציבורית חיים יבין ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן, "אה", השיב לי, "הם תמיד יעשו מה שאני רוצה ומה שאני אקבע" אורי פורת היה מנכ"ל אהוב עלי. הוא היה אדם. ב- 5 באפריל 1989 תמו חמש שנות מלכותו ברשות השידור. באותו היום שלח לי מילות פרידה החתומות על לוח לִבִּי. הנה הן כלשונן [9] .

טקסט מסמך : 5 באפריל 1989. זהו מסמך הפרידה המקורי  שכתב לי אורי פורת בתום הקדנציה הראשונה שלוֹ כמנכ"ל רשות השידור. הוא היה איש אהוּב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

את מה שהתחולל בחודש אוקטובר 1985 בעניין השידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל ניתן לסכם זאת כך. מנכ"ל רשת הטלוויזיה האוסטרלית SBS שפעל בסביבה תחרותית בארצו, החליט מכורח המציאות לשדר ישיר מאִצטדיון ר"ג את המשחק ישראל – אוסטרליה שהיה חשוב לצופיו למרות השעה הקשה והלא נוחה לצפייה, אחת וחצי לפנות בוקר במדינתו. רֶשֶת SBS שידרה כמובן בשידור חוזר את ניצחון אוסטרליה על ישראל 1:2 לצופיה באוסטרליה בשעת צפייה ראשית בערב באותו היום. לעומתו, מנכ"ל רשות השידור המונופוליסטית בישראל יכול היה להחליט מראש על אי שידור ישיר של המשחק בשבע בבוקר למרות העניין הגדול שהיה בו בישראל, מפני ששום רשת טלוויזיה אחרת טרם סיכנה את מעמדו. החלטתו השלילית של אורי פורת שקיבלה את גיבויו של שר החינוך והתרבות בימים ההם יצחק נבון הפתיעה אותי לרעה. לא כך הִכרתי אותו. ההחלטה האווילית והשערורייתית הזאת שלא לשָדֵר ישיר את משחקי נבחרת ישראל הרשמיים בחו"ל בנימוק של שעת בוקר מוקדמת לא שָנתה עוֹד ברשות השידור. תהיה השעה אשר תהיה, החלטה משותפת כל כך בלתי הגיונית  של שר חינוך בממשלת ישראל ומנכ"ל רשות השידור לא חזרה על עצמה יותר לעולם.

לכן היה חשוב מאוד סעיף האִזְכּוּר של אלכס גלעדי בטיוטת ההסכם ב- 1989, כי ההתאחדות רואה בחיוב את הסכם ההדדיות בין הטלוויזיה הישראלית לבין SBS וְ- TVNZ. במכתבו השני אלי מתאריך 21 בפברואר 1989 עמד אלכס על חשיבות הטיפול הנאות בזכויות השידורים וחשיפת ענף הכדורגל בישראל לציבור הגדול בכלל, ולילדים ולנוער בפרט. מכתבו אלי ולהנהלת הרשות היה ג'נטלמני, רהוט והגיוני, וכך אמר : "…אנו בהתאחדות לכדורגל מכבדים את שיקול הדעת של רשות השידור. לא יהיה זה מוגזם שגם שיקול דעתנו יכובד במידת מה. שיקול דעתם גורס, שאתם ורק אתם מוסמכים לקבוע מה ישודר ומתי. אנחנו מקבלים זאת. מאחר ומשחקי הכדורגל במדינת ישראל הם רכושה על ההתאחדות לכדורגל, ומאחר והחלטות FIFA ו- UEFA, ההתאחדויות הבינלאומית והאירופית, מעניקות להתאחדות המקומית את הכוח לאשר- או שלא לאשר שידור של משחק כדורגל מכל מקום בעולם, מכל ליגה גביע, או תחרות בינלאומית – הדבר נעשה כדי להעניק מעט משקל לבקשות ההתאחדות לכדורגל, כשהיא באה במגע עם גופים אדירי כוח, כרשויות שידור לאומיות תחנות כבלים, שידורי לוויין וכו'. לכן אין אנו רואים בעין יפה את תוכניות הספורט בכלל והכדורגל בפרט, משודרות ב-  21.50  (תשע וחמישים בערב) במוצאי שבת, כשהילדים כבר ישנים לפני בית הספר. לכן לא נוכל לאפשר זכויות שידור ממשחק בינלאומי בשעות שאוהדיו הטבעיים של המשחק כבר מנועים מלצפות בו. אני מאמין ומקווה, שאתה מר אלרואי תוכל להעביר למנכ"ל רשות השידור, למנהל הטלוויזיה ולאחראים האחרים את תפישתנו. בתקווה לשמוע ממך במהרה, אלכס גלעדי בשם התאחדות הכדורגל…". כל כך הפליא אותי שהוא קרא לי "מר אלרואי".

ב- 22  בפברואר 1989, העברתי למנכ"ל רשות השידור את הערותיי באמצעות הבוסים הישירים שלי יאיר שטרן וחיים יבין. יוחנן צנגן אימץ אותן מייד אל ליבו. המנכ"ל שסמך על סמנכ"ל הכספים שלו בעיניים עיוורות אישר את התוכנית שלי לביצוע  [10]. ביום ראשון – 5 במרס 1989, גדשו 40 אֶלֶף צופים את אִצטדיון ר"ג במשחק ישראל – ניו-זילנד. המשחק הועבר על ידינו בשידור ישיר בהיקף מלא. ישראל ניצחה 0:1 משער של רוני רוזנטל. כעבור שבועיים בדיוק ב- 19 במרס 1989, אירחה ישראל את אוסטרליה. 45000 (ארבעים וחמישה אֶלֶף) צופים התכנסו באִצטדיון רמת גן ומילאו אותו עד אפס מקום. המשחק הסתיים בתיקו אחת. זו הייתה שעתם הגדולה של מבקיע שער השוויון האוסטרלי צ'ארלי יאנקוס, שבעט כדור חופשי פנטסטי ממרחק של 28 מ' וכבש את שערו של בוני גינזבורג, ושַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל שהטיף פעמיים מוסר בשידור ישיר לנבחרת ישראל במיקרופון, "…ככה לא בונים חומה…", והפך את הטפת המוּסַר שלוֹֹ לסלוגן שלא מַש עד כה מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. ב- 3 במאי 1989 חודשיים לאחר המשחק נגד אוסטרליה באִצטדיון ר"ג יצא אלכס גלעדי היועץ המיוחד לתקשורת אלקטרונית של התאחדות הכדורגל בהצהרה דרמטית בעיתונות, "התאחדות הכדורגל של ישראל תובעת מהטלוויזיה הישראלית 160000 (מאה ושישים אלף) ₪ כפיצוי על הנזקים שנגרמו לה בעקבות הודעת הטלוויזיה כאילו נמכרו כל הכרטיסים למשחק נגד אוסטרליה", והוסיף, "ההתאחדות לא תתיר לטלוויזיה שידורים ישירים או מוקלטים מחו"ל עד לתשלום הפיצויים המבוקשים" [11]. בהמשך נכתב, "כי אלכס גלעדי מתכוון שלא לאַפְשֵר את שידורי המשחקים של נבחרת ישראל נגד היריבה הדרום אמריקנית המיועדת. במקום זאת יועבר המשחק בשידור לווייני לרשת בתי קולנוע ברחבי מדינת ישראל. עלות ההפקה תהיה 157000 (מאה חמישים ושבע אלף) דולר, וההכנסות הצפויות הן פי שלושה. הכוונה גם למנוע את שידורי המשחקים בעתיד ולמוסרם לשידור בטלוויזיה הלימודית יום לאחר כל משחק". העברתי את האזהרה העיתונאית ליוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים של הרשות. יוחנן צנגן התבונן בידיעה העיתונאית שהיה חתום עליה יגאל לביב, וגיחך : "אז המגלומן אמר…אל תדאג אתה ו- אנחנו נשדר…".

שני משחקי הגומלין באוקלנד ב- 9 באפריל 1989 ובסידני ב- 16 באפריל 1989 הועברו בשידורים ישירים מלאים ובהיקפים מלאים, למרות שעת הבוקר המוקדמת (שֵש ושלושים) , שהיוותה את סלע המחלוקת ארבע שנים קודם לכן ב- 1985. נסים קיוויתי נשלח על ידי לקצה העולם לשדר את המשחקים לישראל למגנת ליבו של יורם ארבל. הוא תמיד הרגיש מקופח וחַש עוול כששַדָּר אחר מונה על ידי במקומו למשימת שידור כזאת או אחרת. אלכס גלעדי קִידֵם את שיעור תשלומי הזכויות להתאחדות הכדורגל ב – 1989 בעת ההיא בצורה מרשימה אך את שכר טרחתו כיועץ ההתאחדות היה צריך לגבות ממנה בסופו של דבר בכוח ובסיוע בית המשפט. אלכס גלעדי הפך ברבות השנים להיות איש עסקים טלוויזיוני, "Sports Television business man", בקנה מידה בינלאומי. האיש הזכיר לי סיפור שסיפר לי בתחילת היכרותנו בראשית שנות ה- 70 בו לִגלֵג על הכישרון העסקי שלו עצמו. זה היה זמן רב לפני שחבָר לרשת הטלוויזיה האמריקנית NBC, ומאוחר יותר הפך גם ל- Member במועדון האקסקלוסיבי של הועד האולימפי הבינלאומי (IOC) . יום אחד לחש לי , "יואשיש, אתה יודע שאין לי בכלל מושג בעסקים. אין לי מושג איך עושים כסף". לא הבנתי למה הוא מתכוון ושאלתי אותו בתמיהה, "אלכס מה זאת אומרת, למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאינך יודע איך לעשות כסף ?". הוא השיב לי מייד תשובה שלא אשכח לעולם : "…יואשיש, אני בטוח שאם היה לי בית חרושת למצֵבוֹת ותכְרִיכִים – האנשים היו מפסיקים למוּת…".

אלכס גלעדי הוא Grand Master בביזנס הזה של הטלוויזיה. גדולתו איננה בעסקים אלא באישיותו הטלוויזיונית המחוננת והמבורכת , והערכים שאותם הוא מייצג. אלכס גלעדי הוא אדם "לָארְג' " באופיו בצורה שלא תיאמן. הוא היה מארח למופת גם כשלא הייתה מצויה הפרוטה בכיסו. איש רציני ומוכשר, בעל תכונות נפש נעלות גם אם הוא משווק את אישיותו מעת לעת ככעסן וזעפן. הוא תמיד נהג לומר לי, "יואשיש אם אני כועס, זה לא מהלֵב – זה מהעצבים". וודאי שאהבתי אותו.

ב- 11 באפריל 1989 מונה אריה מֶקֶל למנכ"ל רשות השידור במקומו של אורי פורת. החל עידן חדש הנושא עמו תקוות חדשות. חלק גדול מהן התברר בדיעבד היה ללא שום הצדקה. בקיץ 1992, נחתם הסכם בלעדי חדש עם ההתאחדות לתקופה של שנתיים במקום שלוש. אנשי התאחדות הכדורגל בראשם היו"ר חיים הברפלד והמ"מ הנִצחי עזריקם מילצ'ן הבינו היטב שעלייתו "לאוויר" של ערוץ 2 היא עניין של זמן קצר. בתוך שנה – שנתיים הם סברו יקום כאן ערוץ טלוויזיה מסחרי שיקרא תיגר על המונופול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הכדורגל הוא ביזנס ענק. אין כאן רְגָשוֹת, סנטימנטים, וגם לא נאמנות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזיקה 25 שנה רצופות בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי אך ההתאחדות לא חשה כל נאמנות לי, ליוחנן צנגן , ו/או לאורי פורת. הכסף הגדול המתין ליד סף הדלת. הייתה דרושה קצת סבלנות לפני שניתן יהיה לאסוף אותו. זאת הסיבה היחידה שחיים הברפלד ועזריקם מילצ'ן באמצעות יעקב אראל סירבו לחתום עם רשות השידור על חוזה ארוך טווח מעבר לשנתיים.

אינני בטוח שניתן היה לחתום ב- 1992 על החוזה החדש ללא התערבותו ועזרתו הפעילה של חבר הועד המנהל אז מֶני ווייצמן. בהיעדרו של סמנכ"ל הכספים המוכשר יוחנן צנגן שנטש את רשות השידור ועבר לעבוד בחברת "רֶשֶת" כמנכ"ל משותף עם דן שילון, היה זה מֶנִי ווייצמן האיש שסייע לי לשכנע את המנכ"ל אריה מֶקֶל לחתום על חוזה הספורט החשוב. לרוע מזלי ולרוע מזלה של הטלוויזיה הציבורית מעולם לא נכנס לנעליו הגדולות של יוחנן צנגן יורש בעל שיעור קומה . יוחנן צנגן הותיר בהליכתו חלל עצום וזירה ריקה. לא היה גם ברשות השידור אישיות בסדר גודל של יוחנן צנגן שיפַשֵר על המחלוקות החריפות שצצו חדשות לבקרים בין המנכ"ל אריה מֶקֶל לבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. הם היו חלוקים בדעותיהם באספקטים רבים של ניהול השידור מהיבטים כספיים וטכנולוגיים. מאבקי הכוחות הולידו ביניהם עוינות. יוסף בר-אל עתיר הניסיון והוֶותֶּק ברשות השידור אך לא בהכרח גם בעל כּישרון בלתי נדלה ראה במנכ"ל רשות השידור יריב. אריה מֶקֶל שאצלו כמנכ"ל הרשות היו טמונים הכוח והשררה וגם הכסף של הרשות, דרש ממנהל הטלוויזיה צייתנות וקבלת מרות. הוויכוחים המרובים ביניהם הולידו החלטות תמוהות. אחת מהן הייתה בתחום שידורי ה- NBA. הסכם השידורים חדש שלי עם ה- NBA לעונת 1992-1991 טורפד בחודש אוקטובר 1991 ע"י יוסף בר-אל רק מפני שאריה מֶקֶל ניצב לצדי וטיפח את יוֹזמתי. בר-אל תיעב את מֶקֶל ולא הסתיר זאת. מֶקֶל היה בעד החתימה עם אֶד דֶסֶר (Ed Desser) מנהל מחלקת הטלוויזיה והתקשורת ב- NBA אך יוסף בר-אל שהעריץ את שידורי ה- NBA על מרקע הטלוויזיה הישראלית התנגד לי ולהם הפעם הזאת מפני שנדמה היה לו כי אריה מקל מקורב אלי. בר-אל נעמד על רגליו האחוריות ודחה את היוזמה. המאבק בין מנכ"ל רשות השידור אריה מקל לבין מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בעניין מחלוקת ה- NBA, ממוסמך ומתועד באופן מדויק. ראה הספר "הפקות חובקות ארץ ועולם" במסגרת הסדרה בתת 13 הספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", והפרק רחב הידיים  NBA, הדן ברכישת זכויות שידורי הספורט הנוגעים לשידור ה- NBA בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 1993 – 1990.

היו לי הרבה מאוד שיחות בעת ההיא עם מֶנִי ווייצמן בעֵת ששימש בתפקיד יו"ר וועדת שידורי הספורט של מליאת רשות השידור. מני וויצמן בעל אישיות כובשת, איש נעים הליכות וגם ישר והגון ובעל דרך ארץ, היה תומך נלהב של שידורי הספורט הרלוונטיים בשידור הציבורי ומושיעם ברדיו ובטלוויזיה. אהבתי אותו והערכתי אותו לא בגלל שתמך בשידורי הספורט אלא בגלל היושרה שלו. גם מוטי קירשנבאום אהב אותו. המו"מ שלי לחידוש ההסכם ורכישת זכויות השידורים לשתי העונות הבאות של 93' – 1992 ו- 94' – 1993 עם התאחדות הכדורגל לא הצריך ידע נרחב בכלכלה או פיננסים או איזה שהוא כשרון מיוחד בנשיאה ונתינה , אלא ידע בהבנת מאבקי הכוח והאינטריגות בתוככי צמרת רשות השידור. המצב החדש בהעדרו של יוחנן צנגן דרש ממני התמצאות בסבך הפוליטיקה הפנימית בהנהלת רשות השידור. הייתי צריך לנַוֵוט בזהירות רבה את דרכי בין אריה מקל לבין יוסף בר-אל כדי שהכדורגל יישאר רכושה הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשנתיים נוספות. פחדתי מהִישנוּת מקרה המחלוקת של ה- NBA. למרות ששררה הסכמה כללית והיה ברור מראש לכל המעורבים בניהול רשות השידור, שהכדורגל הישראלי הוא נֶכֶס שידור מן המדרגה העליונה, ואין לוותר עליו בשום פנים ואופן, חלק מהאנשים בהנהגה המקצועית והציבורית ברשות השידור חיפש תואנות שווא לקעקע את סמכות המנכ"ל כדי להקשות על המו"מ ועל מנת למנוע את השגת התוצאות הרצויות. מני ווייצמן נציג מפלגת העבודה בוועד המנהל של רשות השידור עשה את העבודה הפוליטית. הוא ואנוכי הצלחנו בסופו של דבר לרתום לצִדנו את המנכ"ל וגם את רוב חברי הועד המנהל בראשם אמנון מנדה ושלמה קוֹר נציגי מפלגת הליכוד. בתום מאבקי כוח רבים נחתם ההסכם הבלעדי החדש לשידור משחקי הליגה הלאומית ומשחקי גביע המדינה. הישג לא קטן בעידן היריבות הגלויה והסמויה, "אריה מֶקֶל נגד יוסף בר-אֵל" וגם להפך "יוסף בר-אל נגד אריה מֶקֶל". רשות השידור התחייבה אז לשלם להתאחדות סכום של 2300000 (שני מיליון וְ- 300 אֶלֶף) דולר לתקופה של שנתיים, 1994 – 1992. 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר תוספת בהשוואה להסכם הקודם. זה היה סמוך מאוד לשירת הברבור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנוגעת לקניין זכויות השידורים הבלעדית בת רבע מאה השנים על ליגת הכדורגל העילית של ישראל.

[1] ראה נספח : מכתבו של יוחנן צנגן אלי, לאחר שהחל לעבוד יחד עם דן שילון בחברת "רשת" ב- 1991.

[2] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי מ-  16 בפברואר 1989 , הדן בהסכם שידורי קדם גביע העולם של משחקי ישראל באִצטדיון ר"ג נגד נבחרות ניו זילנד ואוסטרליה.

[3] ראה נספח : מכתבי אל אלכס גלעדי מ-  20 בפברואר 1989.

[4] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי (בכתב ידו) אלי מ- 21 בפברואר 1989.

[5] הערה : המשחק לא שודר ישיר בטלוויזיה הישראלית ב- 14 בדצמבר 1969 מפני שטרם הוקמה תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה . מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה חגי פינסקר ז"ל ומנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה היה דן שילון.

[6] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל רשות השידור מתאריך 9 באוקטובר 1985, המבקר את החלטתו שלא לשלוח צוות שידור למשחקי נבחרת ישראל בכדורגל ב- מלבורן ו- אוקלנד.

[7] ראה נספח : קטעי עיתונות מאוקטובר 1985 , התומכים בהעברת שידורי הכדורגל הישירים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאוקייאניה (אוסטרליה וניו זילנד) לירושלים.

[8] ראה נספח : ראה מכתבו של המנכ"ל אורי פורת ז"ל אלי מ-  25 באוקטובר 1985, המצדיק את אי השידור הישיר של המשחק אוסטרליה- ישראל במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל.

[9] ראה נספח : מכתב פרידה של המנכ"ל אורי פורת אלי  מ-  5 באפריל 1989 בתום תקופת כהונתו כמנכ"ל רשות השידור .

[10] ראה נספח : מכתבי למנכ"ל אורי פורת מתאריך 21 בפברואר 1989, הדן בהצעת תשובה למכתבו של אלכס גלעדי יום קודם לכן מ- 20 בפברואר 1989 (שידורים ישירים בארץ ובחו"ל של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בקדם גביע העולם מכסיקו 86' , נגד נבחרות אוסטרליה וניו זילנד) .

[11] ראה נספח : עיתון "חדשות" מ- 3 במאי 1989.

יום שלישי – 17 במאי 1994. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל מפסיד במכרז ההתאחדות את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשני נציגי ערוץ 2 המסחרי הצעיר אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה שהחזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי במשך רבע מאה של שנים 1994 – 1969 מאבדת את נכס השידור היוקרתי לערוץ 2 הדרדקי שניצב על רגליו 6 (שישה) חודשים בלבד. אלכס גלעדי : "…יואשיש, עשינו בי"ס למוטי קירשנבאום…".

ביום שלישי – 17 במאי 1994 יממה לאחר חג השבועות תשנ"ד ניצבה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפני מכרז כדורגל חדש לשלוש שנים 1997 – 1994 בו רָף המינימום עמד על 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לשלוש עונות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר לא הייתה גוף שידור מונופוליסטי ולא לבד בשטח. עמד לידה מתחרה שידור צעיר, עשיר, ובעיקר נחוש בעל אמביציות רבות בדמותו של ערוץ 2 המסחרי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל חשב למרות הכול שאף על פי שנוצר אקלים של תחרות טלוויזיונית בין ערוץ 1 הוותיק לבין ערוץ 2 הדרדק, המחיר של ההתאחדות הוא מוגזם. מוטי קירשנבאום ז"ל סירב להשתתף במִכְרָז. הוא התחפר בעמדותיו וטען להגנתו שלערוץ 2 שזה עתה נעמד על רגליו אין עדיין בשלב זה מספיק ממון כדי לשלם להתאחדות סכום עצום שכזה כדי לקנות את הזכויות לשלוש שנים. צריך להבין כי בקיץ 1992 חתמנו מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ואנוכי כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית עם שני ראשי ההתאחדות חיים הברפלד ז"ל ועזריקם מילצ'ן יבד"ל על חוזה שידור לשנתיים 1994 – 1992 בו הסכמנו אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית לשלם סכום של 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר לשתי עונות, 1.250000 (מיליון ומאה עשרים וחמישה אלף) דולר לעונה אחת. באביב 1993 התמנה מוטי קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור במקום אַרְיֵה מֶקֶל יבד"ל וניאות להעניק לי מייד מיליון דולר נוספים על ה- 2.3 מיליון דולר ששילמנו ממילא להתאחדות כדי שמחלקת הספורט תוכל לשדר בפעם הראשונה בהיסטוריה בשידורים ישירים עשרים משחקים בעשרים מחזורים שונים בליגה הלאומית (ליגת העל היום) על פי בחירה שלי, מתוך 39 מחזורים ס"ה שהתקיימו בעונה ההיא של 1994 – 1993. זאת הייתה הליגה הארוכה ביותר מעולם בתולדות הכדורגל הישראלי. שילמנו להתאחדות 50.000 (חמישים אלף) דולר לכל שידור ישיר. באותה העונה המזהירה של 1994 – 1993 שנהגתי לכנות אותה "עונת הזהב" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית צילמנו גם לראשונה בתולדותיהאת כל 273 המשחקים בכל 39 המחזורים במצלמות אלקטרוניות בלבד. פס הפילם מן העולם. שידורי הכדורגל הישירים והתוכנית "משחק השבת" צברו רייטינג מזהיר מידי שבוע שנשק ל- % 45. זה היה המון ואין פלא שערוץ 2 לטש עיניים גדולות לעבר סחורת השידור הזאת. הוא לא פזל, הוא לטש. באותו חודש מאי של 1994 שידרנו ישיר את משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל, ובתומו טסתי עם הצוות שלי לארה"ב לכסות את מונדיאל ארה"ב 1994. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נתן לי לגעת בשמיים. הייתי מאושר מפני שאפילו השמיים כבר לא היו הגבול. אהבתי והערכתי את מוטי קירשנבאום ז"ל. ראיתי שהוא מוקיר את תרומת השידורים הישירים של אירועי הספורט הרלוונטיים בארץ ובעולם ללוח השידור הטלוויזיוני הציבורי.

ביום ראשון ערב חג שבועות – 15 במאי 1994 נפגש מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום במסעדת "מי ומי" בתל אביב עם שני נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי מנכ"ל הזכיינית "קֶשֶת" ודייוידד פדרמן אחד מבעלי המניות העיקריים של הזכיינית "רֶשֶת" , לשיחת גישוש אחרונה בטרם הגשתת מעטפות ה- Bid להתאחדות. זה היה יומיים לפני המכרז שאמור היה להתקיים במשרדי התאחדות הכדורגל באצטדיון רמת גן ביום שלישי בשעה שתיים עשרה בצהריים – 17 במאי 1994. באותה שיחה בין המנכ"ל לבין נציגי ערוץ 2 אמר מוטי קירשנבאום ז"ל לאלכס גלעדי ודייויד פדרמן יבד"ל כלהלן : "אין לכם כסף כדי להתמודד במכרז הזה של הכדורגל. אתם הרי לא תיגשו למכרז וגם אנחנו לא נלך אליו. מכיוון ששנינו רשות השידור וערוץ 2 ייעדרו ממנו, הרי שההתאחדות תיאלץ להוריד את מחיר המכרז. או אז אנחנו רשות השידור נקנה אותו ואף נאפשר לכם להעביר בשידור ישיר כמה משחקים בכל עונה". אלכס גלעדי ודייויד פדרמן התעשתו והשיבו לו, "מוטי קירשנבאום שלא תטעה בנו. אנחנו ניגשים למכרז". שני הצדדים בירכו איש את רעהו בברכת חג שבועות שמח ונפרדו איש איש לדרכו.

ביום שלישי – 17 במאי 1994 קיים מוטי קירשנבאום את הבטחתו. הוא לא ניגש למכרז. הוא היה עסוק עם צוות ה- ENG שלו הצלם צ'ארלי שטרית ואיש הקול אילן מָאנֶס בהכנת כתבה ל- "יוֹמָן" המספרת על פינוי רצועת עזה מכוחות צה"ל, במסגרת ההסכמים בין ראש הממשלה יצחק רביןן ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. כשראו שני נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייויד פדרמן כי מוטי קירשנבאום בושש לבוא, הניחו את מעטפת ה- Bid שלהם על שולחן ההתאחדות לכדורגל ולקחו אותו בהליכה ללא קרב. בתוך המעטפה היה רשום צ'ק לזכות ההתאחדות על סך של 5.550000 (חמישה מיליון וחמש מאות וחמישים אלף) דולר לשלוש השנים של ההסכם 1997 – 1994 בין שני הגופים. בהיעדרו של מוטי קירשנבאום שלפו אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן את הצ'ק מהמעטפה ומחקו ממנו 550000 (חמש מאות וחמישים אלף) דולר והותירו אותו על רָף המינימום הנדרש של 5.000000 (חמישה מיליון) דולר כפי שנרשם בתנאי המכרז המקורי. הם היו רשאים ויכולים לעשות זאת מפני שערוץ 1 לא הציב מולם שום תחרות. זאת הייתה שגיאה קוֹלוֹסַאלִית של רשות השידור. אירעה רעידת אדמה הרסנית בעוצמת מקסימלית בסולם ריכטר. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הובסה. היא איבדה לפתע וללא כל אזהרה מוקדמת נכס שידור ייחודי מניב רייטינג שהיה רק שלה מאז 1968. כל מי שמבין ומתמצא בפילוסופיות שידור בתקשורת המונים יודע שאי אפשר לחנֵך ולגדֵל את צופי הטלוויזיה 25 שנה רצופות על הכדורגל הישראלי ולפתע לומר למשלם האגרה אין לי עכשיו כסף בתירוץ שמדובר בשידור ציבורי עני, מה עוד שמדובר ב- 5.000000 (חמישה מיליון) דולר. מהו שידור ציבורי, מה תכליתו בכלל של השידור הציבורי, מה הם יעדיו, ומי קובע את עקרונות השידור הציבורי ? לוח שידורי הטלוויזיה הציבורית אמור להיות בסופו של דבר קומבינציה חכמה בין החלטת העורכים מה כדאי להראות לציבור לבין מה הציבור רוצה שישדרוּ לוֹ. שידור הכדורגל הישראלי על מפעליו השונים בטלוויזיה ייצג מאז ומעולם קשר גומלין ראוי בינו לבין צופיה, ושימש במשך 25 שנה ברציפות נדבך חשוב עתיר רייטינג בשידור הציבורי. הרייטינג איננו השיקול היחיד בתכנון והרכבה של לוח שידורים ציבורי ראוי, אך עובדה היא שערכו הסגולי של כיסוי הכדורגל ע"י מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה מקובל גם על דעתם של כל המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם. יתירה מזאת. נֵר לרגליהם.

kirshenbaum 6

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993, מוטי קירשנבאום ז"ל. איש בלתי נשכח. (צילום ותיעוד מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

התזכורת הבאה איננה קשורה לזכויות שידור. היא נוגעת באושיות המונופול. מונופול דורסני שחושב בטעות שהוא האחד שאין בלתו ובלעדיו הארץ לא תיכון. שלושת אנשי וועד עיתונות/הפקה משותף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" דן בירון, יעקב אסל, וגדי סוקניק העריכו באוקטובר 1987 כי מדינת ישראל תתמוטט אם הם יחשיכו את המסך ויאטמו את המיקרופון. שלושתם תבעו ממנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל העלאות שכר לקבוצות העיתונאים בטלוויזיה וברדיו. המנכ"ל השיב להם, "לא עכשיו", וטס לחופשה ב- חו"ל. בתמורה הורו שלושת אישי וועד עיתונות/ הפקה הנ"ל לכל עיתונאי רשות השידור לשבות. השבתת המסך ואטימת המיקרופון התארכו ל- 52 ימים. מדינת ישראל לא התמוטטה. היה מדובר ברעיון יוניוניסטי צודק אולם ב- ביצוע כושל, ועיתוי שגוי לגמרי כפי שתיווכחו. 

ביום רביעי י"ד בתשרי ערב חג הסוכות תשמ"ח – 7 באוקטובר 1987, הכריזו כל עיתונאי רשות השידור בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" גם יחד מלחמת חרמה על מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. עיתונאי רשות השידור ביקשו תוספת שכר. המנכ"ל התנגד. הוכרזה שביתה. הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל כבתה ל- 52 ימים מפני שמונופוליסטים הימרו ו- הכריזו כי הם רשאים להשתעשע בגורלם ובגורלו של הציבור. מנהיג השביתה הארוכה והמיותרת היה עיתונאי ושדרן רדיו "קול ישראל" ויו"ר אגודת העיתונאים בירושלים אַמְנוֹן נָדָב. צוות הנהגת השביתה כלל גם את הכתב הכלכלי של רדיו "קול ישראל" גָדִי סוּקֶנִיק שערק מאוחר יותר לערוץ 2 המסחרי ואת שני בימאֵי הטלוויזיה הוותיקים דָן בִּירוֹן ויעקב אָסַל. זמן לא רב מידַי מתום השביתה הארוכה ובטרם התקררה הוכשר ומונה אַמְנוֹן נָדָב ע"י המנכ"ל אורי פורת לתפקיד מנהל הרדיו. דווקא האיש שהכריז עם עובדיו מלחמת חֹרְמָה של שָכָר על מנכ"ל רשות השידור קוּדַם לתפקיד מנהל "קול ישראל". המינוי הבכיר עורר תהיות. הרבה מאוד אנשים ברשות השידור וגם מחוצה לה זקפו אז את גבותיהם, ושאלו את עצמם בתימהון , "כיצד ייתכן הדבר שהאיש שהוביל מהלך כה חריף, מהלך כה בוטה המפגין חוסר נאמנות וחסר תקדים כלפי מנכ"ל רשות השידור, קוּדַם על ידי אותו המנכ"ל בתום השביתה הארוכה למנהל רדיו "קול ישראל".

ערב יום חמישי חג שמחת תורה – 15 באוקטובר 1987. שלושת חברי וועד עיתונות / הפקה הכושל של רשות השידור דן בירון, יעקב אסל, וגדי סוקניק אוסרים את סיקור עלייתה והעפלתה לארץ של אסירת ציון מברה"מ למודת התלאות גב' אידה נודל. מסך הטלוויזיה הישראלית הוחשך ומיקרופון רדיו "קול ישראל" נדם. 

ציטוט : "אילו יחריש מי שלא ידע – יתבטלו המחלוקות". (שלמה מולכו).

ב- 1990 הייתה הטלוויזיה הציבורית שליט תקשורתי בלבדי במדינת ישראל. דיאדוך שירש יתרון ותנאי הקמה ב- 1968 ללא מתחרים. רבים חשבו שהמונופול יימשך לנצח. רשות השידור לא התכוננה למלחמת הדיאדוכים הממשמשת ובאה בשל תחושת העוצמה שלה. אמונה בכוחה שהתברר בדיעבד כמוגבל, מזויף, וזמני. ערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים כבר נשף בעורפנו אך היה עדיין בחיתוליו ועוצמת רוחו הייתה דלה וטרם אפקטיבית. הדיבורים הרעשניים אודות הקמתו של ערוץ 2 המסחרי נמשכו כעשור. המעבר מערוץ שני ניסיוני לדגם של ערוץ טלוויזיה מסחרי התעכב. לממשלת ישראל המעניקה את רִישיונות השידור לא בער שום דבר. חלפו כבר שלוש שנים מאז סיקר ערוץ 2 הניסיוני ב- 1987 את בואה של אסירת ציון אִידָה נוּדֶל מברה"מ לישראל ואת משפט הצורר איוואן דמיאניוק. שום דבר לא זָז או זָז לאט. הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהייתה עדיין בעלת סגולות ופוטנציאל נותרה מונופול בודד בצמרת ובעלת בית יחידה ולכן גם אדישה לסכנות האורבות לה.

ואז זה קרה. בתוך ארבע שנים איבדה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בזה אחר זה באופן טוטאלי וגורף אך ברשלנות ובטרם עת, את זכויות השידורים הבלעדיות של ארבעה מפעלי ספורט בעלי קניין ציבורי גדול וערך רב שהיו שלה במשך שנים רבות לטובת ערוץ 2 המסחרי וערוץ 5 בכבלים הצעירים והנועזים : את הכדורגל הישראלי (ליגה + גביע), הכדורסל הישראלי (ליגה + גביע), הכדורגל האנגלי, וליגת הכדורסל האמריקנית ה- NBA. אילו רשות השידור הוקמה כמפעל פרטי ויעיל וגם בעלת כבוד לבטח הייתה מוכשרת דיה ובעלת פוטנציאל לשָמֵר את הקניין באמצעות ערוץ טלוויזיה נוסף שעמד לרשותה – אפיק 33. מכיוון שהייתה ציבורית ומסורבלת ומנהליה התחלפו בשרשרת היא וויתרה ברשלנותה על נכסי שידור כבירים שעליו התחנכו דורות שלמים של משלמי האגרה. תבוסות השידור האלה לא היו מחויבות המציאוּת ולא נעשו מרוע לב ולכן הן מרגיזוֹת ובלתי נתפשות. הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניזוקה קשה במלחמת הדיאדוכים. היא לעולם לא תשוב עוד להיות מה שהייתה. התבוסה הגדולה ביותר של הערוץ הציבורי לערוץ 2 התחוללה פעמיים בסיקור עצרת השלום ההמונית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב במוצ"ש – 4 בנובמבר 1995 שהובילה לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. בפעם הראשונה היא החמיצה את צילום הרצח. בפעם השנייה היא הפסידה לחברת החדשות הצעירה (בראשות שלום קיטל) של ערוץ 2 דַרְדָק טלוויזיוני בכיסוי שבוע האבל הכבד של האומה שראש ממשלתה נרצח ע"י בן עוולה.

יש לערוך הבדלה מהותית בין שתי התבוסות ההן ב- 17 במאי 1994 וב- 4 בנובמבר 1995. אני חייב להדגיש כי תבוסת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 של ערוץ 1 הוותיק לערוץ 2 הצעיר רשומה ללא כחל ושרק על שמו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. ההפסד המפתיע, לחלוטין בלתי צפוי, נשען על מחסור במודיעין והערכה שגויה שלו של מוטי קירשנבאום כי לערוץ 2 הצעיר אין ברגע זה (ב- 17 במאי 1994) מספיק ממון כדי להתחרות עם היכולות המוניטריות של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. אלכס גלעדי מנכ"ל הזכיינית "קשת" ואחד מאנשי צוות המו"מ של ערוץ 2 עם התאחדות הכדורגל (השני היה דייוויד פדרמן) טבע אז את הסלוגן ההוא, "יואשיש, דייוויד פדרמן ואני עשינו בית ספר למוטי קירשנבאום". יש לומר כאן גם באופן גלוי ונחרץ כי ההפסד הטלוויזיוני בסיקור שבוע האבל של רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל בכיכר העיר בתל אביב (בין 4 ל- 11 בנובמבר 1994) של ערוץ 1 לערוץ 2, היה הרבה יותר משמעותי וכבד מההפסד הראשון, והוא רשום על שמה של מערכת חטיבת החדשות והעומד בראשה דוד "דודו" גלבוע, וגם על שמו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן. איבוד היתרון הטלוויזיוני בבת אחת באותו שבוע האבל ההוא של חטיבת החדשות של ערוץ 1 הוותיק לערוץ 2 המסחרי והצעיר בתחום הספציאליטה שלה בסיקור, דיווח, ושידור חדשות, רשום בעקיפין גם על שמו של מוטי קירשנבאום, משום שהוא כיהן באותה התקופה בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. כפי שידוע מנכ"ל רשות השידור הוא העורך הראשי של כל משדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". מוטי קירשנבאום ורשות השידור שלו היו פגיעים אולם תכונת הנפש הבולטת שלו שהגדירה אותו כ- אִי של יוֹשְרָה עִילָאִית לא נפגעה. הוא נותר מנהיג אמיץ לב עשוי ללא חת. הוא לא היה עַסְקָן ולא היה שַקְרָן. הוא היה מַפְסִידָן כמו שהיה גם מְנַצֵח. אלוף העולם בשחמט בובי פישר אמר פעם כי יום אחד אתה נותן שיעור ולמחרת אתה מקבל שיעור. אלה חוקי התחרות. אינך יכול להיוותר רק מנצח. תמיד צריך לזכור כי מוטי קירשנבאום היה מנכ"ל רשות השידור הראשון שנדרש לפעול בתנאי תחרות לא נוחים מול ערוץ 2. אך בל אקדים את המאוחר.

שלושת חברי וועד עיתונות הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" , מר דן בירון , מר יעקב אסל , ומר גדי סוקניק צועדים במשעול שסלל להם ציון סווירי. ב- 5 באוקטובר 1987 משביתים שלושתם כליל את עבודת הטלוויזיה והרדיו לתקופה ארוכה עד 25 בנובמבר 1987 בגין תביעות לשיפור שכר של הסקטור העיתונאי. רשות השידור נכנסת לקומה בת חודשיים ימים. 

תאריך 21 ביולי 1987. העיתונאים בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" עורכים שביתת אזהרה בת יומיים (בחסות האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל) נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בגין שיפור תנאי השכר. האיגוד הארצי של העיתונאים מצהיר : "מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הוא האחראי לביטול השידורים כיוון שדחה הצעות פשרה שהיו מונעות פגיעה בהפקות". מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מפרסם בתגובה מִנְשָרִים בעיתונות הכתובה, קורא להם "אגרת למשלמי האגרה", בהם הוא מגן על עקרונות הניהול שלו. מנכ"ל הרשות טען כי השביתה בת היומיים של העיתונאים הסבה נזק של 500000 (חצי מיליון) דולר מריבת עיתונאי רשות השידור עם המנכ"ל שלהם בת היומיים ביולי 1987 הייתה הקדמה ושימשה מבוא לסכסוך הממושך בן 52 ימים שנכון לשני הצדדים כעבור חודשיים וחצי באוקטובר ונובמבר 1987.

תאריך 5 באוקטובר 1987. העיתונאים בטלוויזיה הציבורית ורדיו "קול ישראל" מנהלים שוב מאבק שכר ומלחמת חורמה במנכ"ל רשות השידור אורי פורת. וועד עיתונות/הפקה מכריז על החשכת המסך ושביתה בת 52 ימים . רשות השידור מורדמת ונכנסת לקומה של חודשיים.

ראה העיתונות היומית מ- 21  ביולי 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים . סכסוך עבודה על רקע תביעות שכר בין עיתונאי רשות השידור טלוויזיה ורדיו לבין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת כפי שדווח ב- "ידיעות אחרונות", "מעריב", "על המשמר". ראה גם עיתוני "הארץ", "חדשות", "מעריב", "ידיעות אחרונות", "על המשמר", ו- "ג'רוזלם פוסט מ- 23 ביולי 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. עיתונאי רשות השידור טלוויזיה ורדיו פותחים בשביתת אזהרה בת יומיים כנד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בגין שיפור שכרם. המנכ"ל מצדו מפרסם בתגובה מנשר לציבור משלם האגרה בו הוא תוקף את העיתונאים ומגן על עקרונות הניהול שלו. הדיווח הופיע בעיתוני "הארץ", "חדשות", "מעריב", "ידיעות אחרונות", "על המשמר", ו- "ג'רוזלם פוסט".

במחצית חודש ספטמבר 1987 נפגשו נציגי העיתונאים בטלוויזיה הישראלית וברדיו "קול ישראל" דן בירון, יעקב אסל , אמנון נדב, וגדי סוקניק עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת , ותבעו ממנו במפגיע להיכנס עמם מייד למו"מ כדי לשפר את שכרם. עיתונאי רשות השידור ביקשו להשוות את שכרם עם עמיתיהם בעיתונות הכתובה. אורי פורת השיב להם כי מוקדם עדיין להיכנס למו"מ בעניין השכר בטרם גיבש משרד האוצר את הסכם השכר החדש בשידור הציבורי. אגודת העיתונאים הירושלמית והארצית לא וויתרו. הם ידעו כי אורי פורת מתעתד לצאת בראשית אוקטובר 1987 לחופשה משפחתית בחו"ל  ותבעו ממנו להתחיל במו"מ מזורז. מנכ"ל הרשות סירב. אגודת העיתונאים הכריזה על סכסוך עבודה פורמאלי וזעזועים קשים בטלוויזיה וברדיו בתוך שבועיים אם המנכ"ל לא יתרצה. חמתו של אורי פורת בערה בו. "אל תאיימו עלי. זה פשוט לא מזיז לי", השיב להם וטס לחו"ל. ביום שני – 5 באוקטובר 1987, מייד לאחר יום כיפור, פרצה שביתת העיתונאים הארוכה בטלוויזיה הישראלית וברדיו "קול ישראל". מסך הטלוויזיה הציבורית הושחר למשך 52 ימים עד 25 בנובמבר 1987. ממקום חופשתו בחו"ל צלצל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לראש הממשלה יצחק שמיר והפציר בו לא להיכנע לשובתים. "השביתה איננה מוצדקת וגם כיס המזומנים של השובתים מצומק. הם יחזרו לעבודה. אני ממתין בסבלנות", נימק את בקשתו בפני ראש הממשלה. יצחק שמיר נענה לפנייה ונמנע מלהתערב בסכסוך העבודה.

ראה גם "הארץ" מ- ספטמבר 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 27 שנים. ידיעות מקדימות בעיתון "הארץ" ו- "חדשות" אודות העימות בעניין השכר בין עיתונאי רשות השידור לבין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת . מרבית העיתונאים בטלוויזיה הישראלית וברדיו "קול ישראל" לא היו מודעים לחומרת הוויכוח והשביתה הארוכה נפלה עליהם כרעם ביום בהיר. 

בערב יום חמישי חג שמחת תורה – 15 באוקטובר 1987, נחתה בנמל התעופה בן גוריון אסירת ציון המפורסמת גב' אִידָה נוּדֶל. מאז 1971 ניהלה אידה נודל מאבק עיקש נגד שלטונות ברה"מ על מנת לקבל אישור לעלות לישראל. במהלך שנות המאבק הארוכות הוגלתה ע"י ה- ק.ג.ב. הסובייטי לסיביר הרחוקה והקרה. פנסי ערוץ 2 הניסיוני הֵאירו את קבלת הפנים הממלכתית שערכה לה ממשלת ישראל וראשה יצחק שמיר ברחבת המטוס בנתב"ג. אִידָה נוּדֶל הייתה מסורבת עליה יהודייה מפורסמת ורבת מוניטין ב- ברה"מ, בעולם, ובישראל. היא סימלה בעיני רבים בארץ את מאבק יהדות ברה"מ למען החופש ונגד הממסד הקומוניסטי – טוטליטארי הסובייטי. הטלוויזיה הישראלית הציבורית סיקרה שוב ושוב מאז מחצית עשור ה- 70 במאה הקודמת את המערכה וכמיהתם של רבים מיהודי רוסיה לעלות לישראל, כמיהה ציונית. שהפכה להתמודדות ומאבק ממושך שהובילו אנטולי "נתן" שצ'רנסקי ואידה נודל נגד השלטון שהתנכל ומנע זאת מהם. הייתה זאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שתיארה אותם כ- "אסירי ציון". עכשיו ברגע המכריע, רגע העפלתה והגעתה של אידה נודל למולדת לאחר כל כך הרבה תלאות ושנים של ציפייה, היא לא הייתה שם. כשירדה אִידָה נוּדֶל במדרגות כבש המטוס בנתב"ג וראש הממשלה מר יצחק שמיר לחץ את ידה ונישק אותה בפני מצלמות ערוץ 2 הניסיוני, היו עסוקים עיתונאי רשות השידור בהובלת שלושת חברי וועד הפקה / עיתונות שלהם דן בירון + יעקב אסל + גדי סוקניק בשביתה ממושכת בת 52 ימים שהכריזו כנגד מנכ"ל הרשות אורי פורת. המסך הוּשְחַר והטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית הכְּבוּיָה נעדרה מהאירוע . הטלוויזיה הישראלית הייתה ב- 1987 רק בת 19 שנים אך כבר מקומטת ובלה, איטית, וכבדת תנועה. והחמוּר מכל. אפילו אידיאלים כבר לא היה לה עוד להציע. זאת הייתה בעצם הטרגדיה של חזון השידור הציבורי. הטלוויזיה הייתה ב- 1987 צעירה בשנות נעוריה אך הציבור כבר מאס בה. סכסוכי העבודה והשביתות הבלתי פוסקות בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהציבור מימן מכיסו במיטב תשלומי האגרה, פשוט שיגעו אותו. עכשיו ב- 15 באוקטובר 1987 חסרונה לא הורגש. הערוץ השני הניסיוני בראשות שני ראשי המנהלת שלוֹ אוֹרֶן טוֹקָטְלִי ואברהם פּוֹרָז והשַר הממונה שַר תקשורת גד יעקבי היו נוכחים שם, ודאגו לתחליף.

jurnalist 5

טקסט תמונה :  15 באוקטובר 1987 . נמל התעופה בן גוריון . אסירת ציון גב' אידה נודל יורדת במדרגות כבש המטוס שהביא אותה לישראל . ערוץ 2 הניסיוני מעביר בשידור ישיר לכל מדינת ישראל את הגעתה לישראל של אסירת ציון אידה נודל . מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית נותרו כבויות .(לע"מ תמורת תשלום) .

jurnalist 6

טקסט תמונה : 15 באוקטובר 1987. נמל התעופה בן גוריון. ראש הממשלה יצחק שמיר מקבל את פניה של גב' אידה נודל ליד כבש המטוס . הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" השובתת החמיצו את התמונות ההיסטוריות האלה והקולות הללו בהוראת הוועד העליון של עיתונאי רשות השידור שמנה את דן בירון + יעקב אסל +גדי סוקניק. (לע"מ תמורת תשלום). 

הערוץ השני הניסיוני מילא בהצלחה לא מבוטלת בשידור ישיר בפעם הראשונה בתולדותיו את חסרונה של הטלוויזיה הישראלית הוותיקה רְווּיָת מריבות וסכסוכי עבודה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפסידה בשביתה הממושכת הזאת לחלוטין את תמיכת הציבור. ובאשר לשידור הישיר עצמו. אִידָה נוּדֶל לא הייתה הכוכב היחידי בו. שרי הממשלה ובראשם יצחק שמיר ושמעון פרס וכמובן שר התקשורת גד יעקובי שניצב אף הוא סמוך למצלמות ערוץ 2, השתזפו כולם מזרקורי האורות ונהנו מהעדשות הגדולות של המצלמות האלקטרוניות כמו העולה החדשה אסירת ציון . זה היה מדהים. עוד בטרם היותו בכלל רשת טלוויזיה, שָב וְקִיבֵּע ערוץ ה- 2 הניסיוני את תודעתו בקרב הצופים כצורך תקשורתי חיוני ואלטרנטיבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית והבלעדית במדינה. העפלתה של אידה נודל לישראל ב- 15 באוקטובר 1987 שימשה עוד קטליזאטור לפתיחת שוק הטלוויזיה בישראל בפני תחרות עוצמתית רָב ערוצית. הממשלה הייתה ערה לצורך הזה של חשיפה טלוויזיונית מול המונופול השובת. שַר התקשורת גד יעקבי חש את עצמו באותו היום ההוא בצדק כאחד המנצחים הבולטים בזירת הטלוויזיה המקומית. נוצר מצב גרוטסקי. בעוד ערוץ 2 הניסיוני מקבע את תודעתו בקרב הציבור היו עסוקים עיתונאי רשות השידור בתחזוקת השביתה הממושכת שאיש לא האמין בתועלתה. בהיעדר משכורות הפכו העובדים לאיגוד של קיביצערים ומקבצי נדבות במסווה של גיבורי תצוגות אופנה והפקת ערבי בידור יחדיו עם כמה מאומני ישראל שיצאו לסייע לשובתים ולא צלחו.

אשנה את טקסט המבוא : באותו ערב יום חמישי ההוא בחג שמחת תורה ב- 15 באוקטובר 1987, נחתה ב- נתב"ג בישראל אסירת ציון המפורסמת גב' אִידָה נוּדֶל. פנסי הערוץ ה – 2 הדַל והניסיוני הֵאירו את טקס קבלת הפנים הממלכתית שערכה לה ממשלת ישראל. אִידָה נוּדֶל הייתה מסורבת עלייה יהודייה מפורסמת ורבת מוניטין מ- ברה"מ לא רק בישראל אלא גם בעולם כולו. היא סימלה בעיניי רבים בישראל ובעולם החופשי בכל ברחבי תבל את הרוח היהודית ואת מאבק יהדות ברה"מ נגד הממסד הקומוניסטי – טוטליטארי של ברה"מ. מאז 1971 ניהלה אִידָה נוּדֶל מאבק עיקש נגד שלטונות ברה"מ על מנת לקבל אישור לעלות לישראל. במהלך שנות המאבק הארוכות הוגלתה ע"י ה- ק.ג.ב. הסובייטי לסיביר. כשירדה אִידָה נוּדֶל במדרגות כבש המטוס בנתב"ג וראש הממשלה מר יצחק שמיר לחץ את ידה ונישק אותה היו עסוקים עיתונאי רשות השידור (של הטלוויזיה הישראלית הציבורית + רדיו "קול ישראל") בשביתה ממושכת בת 52 ימים נגד מנכ"ל אורי פורת רשות השידור. המסך הוּשְחַר והטלוויזיה הישראלית הציבורית הכְּבוּיָה נעדרה מהאירוע. חסרונה לא הורגש מפני שהערוץ השני הניסיוני בראשותו של שר תקשורת גד יעקבי היה נוכח שם ומילא בהצלחה לא מבוטלת את מקומה. זה ניכר בשידור הישיר עצמו. אִידָה נוּדֶל לא הייתה כוכב השידור היחידי. גָד יעקבי שניצב אף הוא סמוך למצלמות ערוץ 2 נהנה מהעדשות שלהן ומפנסי התאורה כמו האורחת.

gad yaacobiטקסט תמונה : אוקטובר 1987. גד יעקבי ז"ל שר התקשורת עושה כל מאמץ לדחוף את ערוץ 2 הניסיוני קדימה בעת סיקור נחיתתה של אסירת ציון היהודייה – סובייטית גב' אידה נודל האמיצה בנתב"ג. השביתה הארוכה בת 52 (חמישים ושניים) ימים של עיתונאי רשות השידור (הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל") שצבעו בשחור ולאלתר את מסך הטלוויזיה והדמימו את המיקרופונים של הרדיו, צרבה בבת אחת את תודעתו של ערוץ 2 כאלטרנטיבה לשידור הציבורי המונופוליסטי שמנצל שוב ושוב את כוחו הבלבדי בשטח. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ערוץ ה- 2 בשלב הניסיוני שלוֹ ועוד בטרם היה בכלל רשת טלוויזיה, שָב וקִיבֵּע באוקטובר 1987 את תודעתו בקרב הציבור כצורך תקשורתי חיוני ואלטרנטיבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ממלכתית. עיתונאי הטלוויזיה הציבורית המונופוליסטית שופעי הכוח המשיכו בסטגנציית השביתה שלהם במשך 43 ימים נוספים לאחר הגעתה של גב' אִידָה נוּדֶל. מעשה התאבדות תקשורתי. שגיאת "המסך השָחוֹר" (Black screen) במשך 52 ימים הייתה בלתי מחושבת ולכן בלתי נסלחת. השגיאה המקצועית הממושכת הזאת של וועד עיתונות / הפקה בטלוויזיה הצטרפה לשורת חטאים כבדים נוספים שחטא הערוץ הציבורי בעבר. ערוץ 2 חסר הניסיון התארגן יפה באוקטובר 1987 ועשה את העבודה כמו שצריך בכלים מועטים. הוא הוכיח כי בבוא העֵת יהווה בר תחרות ואלטרנטיבה מסוכנת לשידור הציבורי. זכרונו הקצר של הצופה הישראלי לא בגד בו, ומשנעמד ערוץ 2 על רגליו בנובמבר 1993, ערק בהמוניו מערוץ 1 הציבורי ונדד לערוץ 2 המסחרי.

הסימנים הראשונים להופעתו של ערוץ 2 הופיעו כבר ב- 9 בפברואר 1987 למחרת קטיעת השידור הישיר של משחק ה- NBA ע"י וועד הטכנאים בראשות ציון סווירי. הם שבו והופיעו באפריל 1987 בשעה שחיים יבין מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית סירב באמתלות ותירוצים שונים לשדר ישיר מאצטדיון "בלומפילד" את משחק האליפות של בית"ר ירושלים נגד הפועל תל אביב. ראש מנהלת ההקמה של ערוץ 2 הניסיוני אברהם פורז חדר לוואקום השידור וביקש לשדר את משחק האליפות במקומה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הסטגנאטית והעצלנית, בסיועו הכספי של גדעון גדות מנכ"ל מפעל הפיס בעת ההיא. כמתווה מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה עלי לקחת בחשבון את הצלחתו של ערוץ 2  בסיקור הראוי של הגעת גב' אִידָה נוּדֶל לישראל באוקטובר 1987 . נדרשתי להיערך להגנה על קניין זכויות השידורים שהיו בידי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – בארץ ובעולם. כוחה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשחק. אט-אט סר מעליה. היא הפכה למאוימת. אחד מקווי ההגנה היה לשַמֵר את ערך ואיכות ההפקה הטלוויזיונית של המונדיאל שעמד להיערך עכשיו באיטליה 1990, ואת אלו שבאו בעקבותיו – ארה"ב 1994 וצרפת 1998. ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי "הכדורגל סמן ימני טלוויזיוני".

ספטמבר – אוקטובר 1987. העיתונאים בטלוויזיה הישראלית הציבורית ורדיו "קול ישראל" מנהלים שוב מאבק שכר ומלחמת חורמה במנכ"ל רשות השידור אורי פורת. וועד עיתונות/הפקה המשותף לשני גופי השידור הציבוריים מכריז על החשכת המסך, עולה על בריקדות, ויוזם שביתה עבודה ענקית שנמשכת 52 ימים. רעיון צודק שביצועו גרוע.

במחצית חודש ספטמבר של שנת 1987 נפגשו נציגי העיתונאים בטלוויזיה הישראלית וברדיו "קול ישראל" דן בירון, יעקב אסל, אמנון נדב, וגדי סוקניק עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת , ותבעו ממנו במפגיע להיכנס עמם מייד למו"מ כדי לשפר את שכרם. עיתונאי רשות השידור ביקשו להשוות את שכרם עם עמיתיהם בעיתונות הכתובה. אורי פורת השיב להם כי מוקדם עדיין להיכנס למו"מ בעניין השכר בטרם גיבש משרד האוצר את הסכם השכר החדש בשידור הציבורי . אגודת העיתונאים הירושלמית והארצית לא וויתרו. הם ידעו כי אורי פורת מתעתד לצאת בראשית אוקטובר 1987 לחופשה משפחתית בחו"ל  ותבעו ממנו להתחיל במו"מ מזורז. מנכ"ל הרשות סירב. אגודת העיתונאים הכריזה על סכסוך עבודה פורמאלי וזעזועים קשים בטלוויזיה וברדיו בתוך שבועיים אם המנכ"ל לא יתרצה. חמתו של אורי פורת בערה בו. "אל תאיימו עלי. זה פשוט לא מזיז לי", השיב להם וטס לחו"ל. ביום שני – 5 באוקטובר 1987, מייד לאחר צום יום כיפור, פרצה שביתת העיתונאים הארוכה בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברדיו "קול ישראל". מסך הטלוויזיה הציבורית הוחשך למשך 52 ימים עד 25 בנובמבר 1987. ממקום חופשתו בחו"ל צִלְצֵל מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לראש הממשלה יצחק שמיר והפציר בו לא להיכנע לשובתים. "השביתה איננה מוצדקת וגם כיס המזומנים של השובתים מצומק. הם יחזרו לעבודה. אני ממתין בסבלנות", נימק את בקשתו בפני ראש הממשלה. יצחק שמיר נענה לפנייה ו- נמנע מלהתערב בסכסוך העבודה.

ספטמבר – אוקטובר 1987. ראה ידיעות מקדימות בעיתון "הארץ" ו- "חדשות" אודות העימות בעניין השכר בין עיתונאי רשות השידור לבין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. מרבית העיתונאים בטלוויזיה הישראלית וברדיו "קול ישראל" לא היו מודעים לחומרת הוויכוח והשביתה הארוכה נפלה עליהם כרעם ביום בהיר.

אִידָה נוּדֶל הייתה כאמור מסורבת עלייה יהודייה מפורסמת ורבת מוניטין ב- ברה"מ, בעולם, ובישראל. היא סימלה בעיניי רבים בארץ את מאבק יהדות ברה"מ למען החופש והחירות ונגד הממסד הקומוניסטי – טוטליטארי הסובייטי, ומתן רישיונות לעלייה ארצה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית סיקרה שוב ושוב מאז מחצית עשור ה- 70 של המאה שעברה את המערכה וכמיהתם של רבים מיהודי רוסיה לעלות לישראל. כמיהה ציונית שהפכה להתמודדות ומאבק ממושך שהובילו אנטולי "נתן" שצ'רנסקי ואִידָה נוּדֶל נגד השלטון הסובייטי שהתנכל ומנע זאת מהם. הייתה זאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שתיארה אותם כ- "אסירי ציון" והטמיעה בציבור בישראל את כמיהתם של יהודי ברה"מ לחבור לאחיהם במדינת ישראל החופשית והדמוקרטית. עכשיו ברגע המכריע היא לא הייתה שם. כשירדה אִידָה נוּדֶל במדרגות כבש המטוס בנתב"ג וראש הממשלה מר יִצְחָק שָמִיר לחץ את ידה ונישק אותה בפני מצלמות ערוץ 2 הניסיוני, היו עסוקים עיתונאי רשות השידור בשביתה ממושכת בת 52 ימים שהכריזו כנגד מנכ"ל הרשות אורי פורת. המסך הוּשְחַר והטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית הכְּבוּיָה נעדרה מהאירוע. היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית שנחתה בחטף בירושלים. לפתע התברר שיש לה לטלוויזיה הישראלית הציבורית, תחליף. תחליף כלל לא רע. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ב- 1987 רק בת 19 שנים אך כבר מקומטת ו- בלה, איטית, כבדת תנועה, ומסורבלת, ונתונה לחסדי הוועדים. והחָמוּר מכל, אפילו אידיאלים לא היה לה עוד להציע. זה היה בעצם אסונו של חזון השידור הציבורי. הטלוויזיה הייתה ב- 1987 צעירה בשנות נעוריה אך הציבור כבר מאס בה. סכסוכי העבודה והשביתות הבלתי פוסקות בשורות הטלוויזיה הישראלית המונופוליסטית (בראשות שלושת הוועדים המיליטאנטיים שלה עיתונות / הפקה + הנדסה + דירוג משולב) שהציבור מימן מכיסו במיטב תשלומי האגרה פשוט שיגעו אותו. עכשיו ב- 15 באוקטובר 1987 חסרונה לא הורגש. הערוץ השני הניסיוני בראשות שני ראשי המִנְהֶלֶת שלוֹ אוֹרֶן טוֹקָטְלִי ואָבְרָהָם פּוֹרָז והשַר הממונה שַר תקשורת גָד יַעֲקוֹבִּי היו נוכחים שם, ודאגו לתחליף.

nudel 3טקסט תמונה : 15 באוקטובר 1987. נמל התעופה בן גוריון. נתן שצ'רנסקי מחבק את גב' אידה נודל היושבת בין ראש הממשלה יצחק שמיר (מימין) וסגן ראש הממשלה שמעון פרס (משמאל). (לע"מ תמורת תשלום).

nudel 4 טקסט תמונה : 15 באוקטובר 1987. מסיבת עיתונאים בנתב"ג עם הגעתה של גב' אידה נודל לישראל. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אחותה של אידה נודל, ראש הממשלה יצחק שמיר (עומדת מאחוריו הח"כ חייקה גרוסמן), סגן ראש הממשלה שמעון פרס, מציצה מעבר לכתפו של שמעון פרס שחקנית הקולנוע האמריקנית ג'יין פונדה. (לע"מ תמורת תשלום).

הערוץ השני הניסיוני מילא בהצלחה לא מבוטלת בשידור ישיר בפעם הראשונה בתולדותיו את חסרונה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה רְווּיָת מריבות וסכסוכי עבודה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפסידה בשביתה הממושכת הזאת לחלוטין את תמיכת הציבור. ובאשר לשידור הישיר עצמו. כאמור, אִידָה נוּדֶל לא הייתה הכוכב היחידי בו. שרי הממשלה ובראשם יצחק שמיר ושמעון פרס וכמובן שר התקשורת גד יעקובי שניצב אף הוא סמוך למצלמות ערוץ 2 הניסיוני, הוארו ונחשפו כולם ל- זרקורי האורות, ונהנו מהעדשות הגדולות של מצלמות הטלוויזיה האלקטרוניות כמו העולה החדשה אסירת ציון. זה היה מדהים. עוד בטרם היותו בכלל רשת טלוויזיה, שָב וְקִיבֵּע ערוץ ה- 2 הניסיוני את תודעתו בקרב הצופים כצורך תקשורתי חיוני ואלטרנטיבה לטלוויזיה הישראלית הציבורית והבלעדית במדינה. העפלתה של אִידָה נודל לישראל ב- 15 באוקטובר 1987 שימשה עוד קטליזטור לפתיחת שוק הטלוויזיה בישראל בפני תחרות רָב ערוצית. הממשלה הייתה עֵרָה לצורך הזה מול המונופול השוֹבֵת. שַר התקשורת גד יעקובי חש את עצמו באותו היום ההוא בצדק כאחד המנצחים הבולטים בזירת הטלוויזיה המקומית. נוצר מצב גרוטסקי. בעוד ערוץ 2 הניסיוני מטפח את תודעתו בקרב הציבור היו עסוקים עיתונאי רשות השידור הוותיקה בתחזוקת השביתה הממושכת שאיש לא האמין בתועלתה. בהיעדר משכורות הפכו העובדים לאיגוד של קִיבִּיצעֶרים ומקבצי נדבות במסווה של גיבורי תצוגות אופנה והפקת ערבי בידור יחדיו עם כמה מאומני ישראל שיצאו לסייע לשובתים ולא צלחו. עיתונאי רשות השידור נקלעו ב- 1987 לצרה צרורה שלא צפו אותה מראש. הרעיון להילחם על השָכָר היה נכון אולם תכנון השביתה הארוכה היה לקוי מיסודו. מוסד תקשורת לאומי מונופוליסטי איננו יכול לצאת למרד ללא הכנת דעת הקהל ובלעדי תמיכת הציבור. לפתע וזה באמת התרחש בפתאומיות התברר כי אפשר להסתדר מצוין בלעדי עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם ללא עיתונאי רדיו "קול ישראל" השובתים וללא המורשת שלהם. בצר לנו יצאנו אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואנשי רדיו "קול ישראל" להופעות על בימות ציבוריות ברחבי כדי להתפרנס מתצוגות אופנה (אנחנו היינו הדוגמנים), ערבי שירה, והרצאות. המחזות ההם בהם עיתונאים מתחפשים לדוגמנים ומנסים לקושש פרוטות היו לא רק עלובים, גרוטסקיים, וסמרטוטיים אלא בעיקר פתטיים.

yoash 11

טקסט תמונה : אוקטובר – נובמבר 1987. תיעוד עגום ו- גרוטסקי. עיתונאי רשות השידור, הטלוויזיה הישראלית הציבורית + רדיו "קול ישראל", מקיימים בעת השביתה הממושכת בת 52 ימים תצוגות אופנה והופעות בידור תמורת תשלום פעוט יחדיו עם חלק מ- אומני ישראל. השביתה הארוכה ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור בת 52 ימים, יצרה Over draft בחשבונות הבנק של העובדים הנמשך שנים ארוכות גם לאחר תום השביתה. זיהוי הנוכחים העומדים מימין לשמאל : מוטי עמיר, עמוס ארבל, משהה גרטל, השחקן והבדרן דודו דותן ז"ל, רמי ווייץ, בני עורי, דודיק קופרמן, אורי לוי, דני לבנשטיין, נסים קיוויתי, רבקה פרידמן (נשענת על כתפו של אהרון "אהרל'ה" גולדפינגר, נאווה צוקרמן – ספורטה, ואיש לא מזוהה. זיהוי הנוכחים הכורעים מימין לשמאל : אנוכי, השחקנית והבדרנית ציפי שביט, ואהרון "אהרל'ה" גולדפינגר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נציגי וועד עיתונות / הפקה המשותף לרדיו והטלוויזיה בהנהגתם של אמנון נדב, דָן בִּירוֹן, יעקב אָסַל, וגָדִי סוּקֶנִיק – נחשבו לאלוהים ובגיבוי מוחלט של עדת מאמיניהם הִשְחִירוּ את המִרְקָע. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכְּבוּיָה נעדרה מהאירוע. חסרונה לא הורגש מפני שהערוץ השני הניסיוני בראשותו של שר תקשורת גָד יַעֲקובִּי היה נוכח שם במקומה. זה ניכר בשידור הישיר עצמו. אִידָה נוּדֶל לא הייתה כוכב השידור היחידי. האפוטרופוס גָד יַעֲקובִּי שניצב אף הוא סמוך למצלמות ערוץ 2 לא פספס אותן וזהר בהבלטה רבה. ערוץ ה- 2 הזמני שב וקִיבֵּע את תודעתו בקרב הציבור כצורך תקשורתי חיוני ואלטרנטיבה לטלוויזיה הישראלית הממלכתית כמו בימי משפטו דמניוק ב- 1987. עיתונאי הטלוויזיה הציבורית ורדיו "קול ישראל" המונופוליסטיים ושופעי הכוח המשיכו במסע הסטגנציה שלה ושבתה ממלאכתה במשך 43 ימים נוספים. מעשה התאבדות תקשורתי. החטא הנורא של מסך שחור במשך 52 ימים היה בלתי נסלח והצטרף לשורת חטאים כבדים נוספים שחטא הערוץ הציבורי בעבר. העובדים נשלחו לבצע כל מיני חלטורות והופעות ציבוריות בסיוע אומנים וזמרים ידועים כמו גלי עטרי ויהודה פוליקר כדי להרוויח כמה פרוטות ועל מנת לממן את השביתה הכבדה והממושכת. אהרון "ארהל'ה" גולדפינגר מפיק הבידור הנודע היה אחראי על המופעים הדלים. האולמות נותרו ריקים. הציבור הישראלי לא הזדהה עם השביתה ומטרותיה. חיש מהר הוברר כי עיתונאי הטלוויזיה והרדיו יודעים לערוך ולשדר. הם בעלי הבית ליד המרקע והמיקרופון אך אינם יודעים להופיע על בימה. על אנשי מחלקת הספורט הוטלה המשימה להתחפש לדוגמנים ולהופיע בתצוגת אופנה שנקבעה להיערך בראשית נובמבר 1987 במלון "הייאט" הירושלמי. ההופעה הייתה מגוחכת. זיכרונו הקצר של הצופה הישראלי לא בגד בו. משנעמד ערוץ 2 על רגליו בנובמבר 1993 הוא ערק בהמוניו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ונדד ללא התלבטויות ושהיות לערוץ 2 המסחרי.

אֵירוּעַ ליל הגִלשונים בצפון ביום רביעי – 25 בנובמבר 1987 בו מחבל בודד פלסטיני חדר מלבנון והרג שישה מחיילי הנח"ל בבסיס צבאי סמוך לקריית שמונה הִכָּה בהלם את המדינה והחזיר את עיתונאי רשות השידור לעבודתם. בין ההרוגים היה גיא נתנאל ז"ל בנו של שלום נתנאל אחד מהבולטים במפקחים הטכניים בחטיבת הנדסה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הטלוויזיה והרדיו הציבוריים, חבולים וחלודים מ- 52 ימי שביתה, חזרו לשָדֵר בעל כורכם ביום שישי – 27 בנובמבר.

זמן לא רָב לאחר שהסתיימה השביתה המיותרת ערך שַר התקשורת גָד יַעֲקבִּי ביקור מקצועי בבניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה ירושלים. זה היה כמו מסע ניצחון שלו ושל ערוץ 2 הניסיוני במסדרונות הטלוויזיה הישראלית הציבורית. גד יעקובי היה אורח שלי במשרדי מחלקת הספורט בקומה החמישית. התפתחה בינינו שיחה ובמשך כמה דקות האזין להרצאתי שהציגה את עקרונות התפישה העיתונאית שלי הנוגעת לחשיבות שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה הציבורית ובכל רשת טלוויזיה באשר היא. על פניו של גָד יַעֲקובִּי היה נסוך באותה העֵת חיוך תמידי שלא סַר ממנו במשך כל הפגישה זכר מובהק לניצחונו הגדול על הטלוויזיה הישראלית השוֹבֶתֶּת דווקא ביום העפלתה של אסירת ציון האמיצה גב' אידה נודל לישראל. גד יעקובי היה אחד המרוויחים הגדולים. השביתה הממושכת והארוכה של עיתונאי רשות השידור חשפה אותו כשַר פעיל בעל יוזמה ו- יכולות וזירזה את הקמתו של ערוץ 2 המסחרי.

yoash 6טקסט תמונה : דצמבר 1987. אני ניצב בפתח משרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה ברוממה ירושלים, מקדם את שר התקשורת בממשלת ישראל גד יעקבי. חיוכו מעיד כי כבש את הבניין בסערה לאחר שנחל ניצחון תקשורתי גדול בשידור ישיר בלעדי באוקטובר 1987, המסקר את הגעתה לישראל של מסורבת העלייה אידה נודל ע"י ערוץ 2 הניסיוני. הסיקור הבלעדי בערוץ 2 הניסיוני התאפשר בשל שביתת העיתונאים הממושכת ברשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : אורי פורת ז"ל מנכ"ל רשות השידור, אהרון הראל ז"ל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, איש לא מזוהה (במשקפיים), שר התקשורת גד יעקבי ז"ל, איש לא מזוהה (משופם), ואנוכי. (צילום מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

8 בדצמבר 1987. מסעדת "אפרופו" בתל אביב סמוך ל- תיאטרון "הבימה". מפגש הנהלת רשות השידור עם הנהלת מועדון הכדורסל של מכבי תל אביב לצורך חתימה על הסכם זכויות שידורים חדש לתקופה של שנתיים, 1989 – 1987. 

ביום שלישי – 8 בדצמבר 1987 בשעה שֵש בערב, נפגשנו המנכ"ל אורי פורת ז"ל, וייבדל לחיים ארוכים סמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן ואנוכי במסעדת "אפרופו" ליד תיאטרון "הבימה" בתל אביב למו"מ נוסף וחדש עם הנהלת מכבי ת"א. הרכבה כלל את היו"ר עו"ד שמעון מזרחי, הגזבר אריה ברנוביץ', ולמרבית הפתעתי גם את מר רוני שטייניץ (שחקן עבר של מכבי ירושלים). חוזה המשחקים בין שני הצדדים של השנתיים האחרונות 1987 – 1985 הסתיים זה מכבר ולא חוּדַש בשל השביתה הממושכת בת 52 ימים שנקטו עיתונאי רשות השידור העובדים בטלוויזיה וברדיו "קול ישראל" גם יחד נגד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. עתה משתמה השביתה ב- 27 בנובמבר 1987 שלא השיגה דבר, אפשר היה לדבר ביזנס. עונת הכדורסל האירופית הייתה כבר בעיצומה ואת שני המשחקים הראשונים, ניצחון והפסד של מכבי ת"א פִספסנו (בהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת"א – ברצלונה 107:108 ובהולנד דן בוס – מכבי ת"א 102:103). עכשיו ב- "אפרופו" הייתי להוּט לחתום מהר ככל האפשר על החוזה החדש. עונת משחקי גביע אירופה החלה כאמור זה מכבר ואנחנו דשדשנו. טרם התחלנו לשדר אותם בשל השביתה. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל וסמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן יבד"ל היו נלהבים כמוני להשיג הסכם מיידי. מכבי ת"א הגיעה לשולחן המו"מ במסעדת "אפרופו" כאלופת המדינה בכדורסל ומחזיקת גביע המדינה וגם כסגנית אלופת אירופה בעונת המשחקים של 1987 – 1986. אך כשם ששחקניה היו טובים במגרש הכדורסל, מנהליה היו במידה רבה חסרי ניסיון ונאיביים בזירת המו"מ על זכויות השידורים שלהם עצמם (בעיקר גם מפני שניצב מולם נושא ונותן קשוח בשם יוחנן צנגן). בסופה של 1987 השתנו פני הדברים. רביבים של אֶגוֹ כבר בִּצבצו מבעד לחליפות. עו"ד שמעון מזרחי וגזבר המועדון אריה ברנוביץ' ביקשו את סליחתנו באמצע המו"מ והלכו לרגע להסתודד לבדם. מששבו לשולחן דרשו להעלות את תשלום זכויות השידורים ב- % 300 כמעט מ- 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר ששילמנו להם בעונת המשחקים האחרונה באירופה של 1987 – 1986 לסכום של 100000 (מאה אֶלֶף) דולר לעונת השידורים הקרובה של  1988 – 1987 שהייתה כבר בעיצומה. אורי פורת, יוחנן צנגן, ואנוכי לא התווכחנו אפילו לא במילה. ניאותנו לדרישה. מכבי ת"א קיבלה כמעט פי שלושה יותר מהחוזה הקודם בן שנתיים אף הוא של 1987 – 1985 אך הסכום היה עדיין צנוע בממדים הבינלאומיים שלוֹ. ההסכם נחתם כהֶרֶף עין אולם המועדון המפואר הזה היה שווה חוזה כספי טוב יותר. מכבי ת"א הייתה נֶכֶס שידור מן המדרגה העליונה ואורי פורת הבין וידע זאת. היא הייתה הרבה יותר מקבוצה. היא הייתה במידה רבה סמלה של האומה במשחקיה באירופה כפי שהגדיר אותה בשעתו ראש הממשלה יצחק רבין ב- 23 בפברואר 1977 לאחר שובה מווירטון (Virton) – בלגיה שם גברה על אלופת ברה"מ קבוצת צסק"א מוסקבה 79:91. אלכס גלעדי העביר את המשחק ההוא בשידור ישיר מווירטון לאולפנים שלנו בירושלים. הרייטינג של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית נסק קרוב מאוד ל- % 100. מיהרנו לחתום על החוזה הבלעדי הזוֹל והנמוך לתקופה של שנתיים ושילמנו למועדון 200000 (מאתיים אֶלֶף) דולר. 100000 (מאה אלף) דולר עבור עונת 1988 – 1987, ועוד 100000 (מאה אלף) דולר עבור עונת 1989 – 1988. יומיים אח"כ, ביום חמישי – 10 בדצמבר 1987, ישב כבר יורם ארבל בעמדת השידור שלנו בהיכל הספורט ביד אליהו, ושידֵר ישיר את משחקה הביתי של מכבי ת"א נגד אריס סלוניקי עם כוכבה נִיקִי גָאלִיס. מכבי ת"א ניצחה 91:95.

טקסט מסמך : 9 בדצמבר 1987. מסמך החוזה המקורי שחתמה רשות השידור עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הנוגע לרכישת זכויות השידורים בשתי העונות של 1988 – 1987 ו- 1989 – 1988. בתום המו"מ שהתקיים במסעדת "אפרופו" ליד תיאטרון הבימה היום שלישי – 8 בדצמבר 1987 ב- 18.00 הסכמנו לשלם 100000 (מאה אלף) דולר בכל עונה מהשתיים. סך של 200000 (מאתיים אלף) דולר. עמוד 1 מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 9 בדצמבר 1987. מסמך החוזה המקורי שחתמה רשות השידור עם מועדון הכדורסל של מכבי ת"א הנוגע לרכישת זכויות השידורים בשתי העונות של 1988 – 1987 ו- 1989 – 1988. בתום המו"מ שהתקיים במסעדת "אפרופו" ליד תיאטרון הבימה היום שלישי – 8 בדצמבר 1987 ב- 18.00 הסכמנו לשלם 100000 (מאה אלף) דולר בכל עונה מהשתיים. סך של 200000 (מאתיים אלף) דולר. עמוד 2 ואחרון מתוך 2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערת אפילוג.

חלקים מהאינפורמציה והנתונים שמפרסם מר אוהד גרינוולד ב- ספרו "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב" (בעריכתו של רמי רוטהולץ והוצאת "כינרת זמורה-ביתן, דביר) מועתקים ממקור כלשהו (מבלי לגלות את שם המקור ומבלי להעניק לאותו המקור את האשראי המגיע לו) שגויים לחלוטין ברמה של כזבים (!). לא פחות. מר אוהד גרינוולד איננו מפרסם בספרו את התיעוד של מסמכי החוזים שלנו עם מכבי ת"א שאמורים לאשש את המתמטיקה הלא נכונה שלו. נראה לי שנעשה כאן דבר לא הגון מיסודו גם ברמה המשפטית. אנוכי חושב כי דבר התודה שמחלק מר אוהד גרינוולד לעו"ד פז מוזר בעמוד 422, "…העיר ותיקן בכדי למנוע כשלים משפטיים…", איננו מעניק למחבר חסינות מפני תביעה. בחוזים הנ"ל מחזיקים מכבי ת"א + רשות השידור, ואנוכי משום שהייתי שותף לחזון בנייתם ומימושם. אינפורמציית הנתונים של מסמכי החוזים ההם לא הסתובבה בשווקים וברחובות. ידעו אותה מתי מעט אנשים. בעמוד מספר 17 בספר, "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", מודה המחבר כי, "…על אף פניות חוזרות ונשנות לאורך השנים האחרונות, מכבי ת"א הרשמית בראשות שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן, סירבה לשתף פעולה עם הספר הזה…". לא נראה לי שמישהו במכבי ת"א הדליף את אינפורמציית החוזים מאחורי גבם של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן (אם הם נשמרו ו- קיימים בכלל ב- ארכיון מועדון הכדורסל של מכבי ת"א). אנוכי לא מסרתי לאוהד גרינוולד לעיון שלו את החוזים האלה ש- שמורים אצלי. חלק מהנתונים וחלק מהתיעוד הופיעו בשעתו ב- בלוג שלי yoashtvblog.co.il כדי לאשש ולאמת את הנתונים המתמטיים שאנוכי מוסר לציבור. נעשה כאן דבר בלתי הגון בו המחבר לא רק שאיננו חושף את המקור ממנו הועתקו הנתונים המתמטיים, אלא שוגה בהעתקתם ומדווח לציבור מספרים בלתי נכונים מבלי לפרסם את התיעוד האותנטי שאמור לאשש את האינפורמציה שהוא מחזיק בידיו ו/או כאילו בידיו. בעמוד מס' 190 כותב אוהד גרינוולד כלהלן : "…אם בעונת 1986 / 1985 שילמה רשות השידור למכבי ת"א 70000 דולר לעונה…", וכן הלאה. מדובר באינפורמציה לא כנה ברמה של כזב. פשוט לא נכון. "…בעונת 1988 / 1987 האמיר הסכום ל- 200000 דולר…", רושם אוהד גרינוולד. שוב לא נכון. האמת העובדתית היא כי הסכום האמיר ל- 200000 דולר בשתי העונות יחדיו של 1989 – 1987 (100000 דולר בכל עונה) כפי שמראה התיעוד הקונקרטי שאנוכי מביא לעיל בפוסט הקונקרטי הזה 690. המידע בעמוד מס' 250 בספר הנדון "המועדון – הסודות של מכבי תל אביב", "לא פיק אנד רול ! לא פיק אנד רול !", טקסט התיאור והניתוח הטלוויזיוני הבלעדי שלי את סיקור מאורעות ה- Time out המפורסם ביותר בתולדות הכדורסל הישראלי לדורותיו, 25.3 שניות לפני תום משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל ביום חמישי ההוא של 18 באפריל 1996, בו ניצחה הפועל ירושלים את מכבי ת"א 65:67 בהיכל הספורט ביד אליהו (אירוע שהועבר על ידינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בהיקף מלא בו השדר שלי היה אז אורי לוי והפרשנים שהושבתי לצדו היו גדי קידר ודייוויד בלאט), ומדוע מצלמות הטלוויזיה שלי יחדיו עם שני מיקרופוני ה- "Gunmics" הארוכים התמקדו רק בשחקני הפועל ירושלים ומאמנם פיני גרשון – המידע המפורט והנרחב הזה לפרטי פרטים לא התפרסם בשום מקור אחר מלבד ב- בלוג שלי. אוהד גרינוולד מציג כאמור את הסיפור הזה בעמוד מס' 250 בספרו כאילו הוא שלו מבלי להזכיר מהיכן נשאב. ככה לא מתנהגים. 

סוף הפוסט מס' 690. הועלה לאוויר בשבת – 17 ביוני 2017. כל הזכויות שמורות.

 


תגובות

פוסט מס' 690. התחרות העַזָה והמַסָע המפרך לעבר פסגת הרכש של זכויות השידורים הטלוויזיוניות. הייתי בר מזל כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעשור ה- 80 של המאה הקודמת מפני שיוחנן צנגן המזהיר כיהן בתפקיד סמנכ"ל הכספים של רשות השידור. הוא היה כלכלן נפלא בעל ידע עצום, חכם, כריזמטי, וגם אדם ישר ונהדר. בלעדיו לא הייתי יכול להעפיל לפסגה בעת ההיא. המאבק על רכישת זכויות השידורים שניהלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית מול התאחדות הכדורגל הישראלית ומול מועדון הכדורסל של מכבי ת"א. ככה זה בכל העולם. פוסט מס' 690. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר בשבת – 17 ביוני 2017. — תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *