פוסט מס' 710. אינני יודע אם הייתי משקיע מחשבה כלשהי בחיבור ו- כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה לולא הִפְצִיעָ לפתע שַי הָאוּזְמַן פרשן הכדורסל הנָבוֹן והחסכוני במילים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בעת השידורים הישירים של Eurobasket 2017. אינני מכיר אותו אבל הוא הניע אותי לעשות זאת. לחשוף שוב את היגיון הכתיבה, הביטוי, השידור, והפרשנות הנכונה בטלוויזיה. לא בכדי טבע ר' משה אבן עזרא את הסלוגן התמציתי, "אם הקיצור יספיק – האריכות שגיאה". אין דבר כזה שַדָּרוּת ללא עִיתוֹנָאוּת. פוסט מס' 710. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 בספטמבר 2017.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

————————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 710 : הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 בספטמבר 2017.

————————————————————————————————–

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אנוכי (מימין) יחדיו עם השדר המוביל הבלתי נשכח שלי מאיר איינשטיין ז"ל. הגעתו לחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בספטמבר 1990 היוותה משב רוח מרענן ו- תחליף ראוי ליורם ארבל שנטש אותי, במידה רבה בגלל יתרונו העיתונאי של מאיר איינשטיין ו- מֵמַד העיתונאות החשוב שהביא עמו מרדיו "קול ישראל". יורם ארבל לא היה כלל עיתונאי. מוּם ופְגָם שדִרְדֵר אותו מעֵת לעֵת (וגם אותנו) לתהומות. התמונה הנ"ל צולמה באוגוסט 1997 בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי באתונה, בעת השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 6 ב- א"ק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 710. אינני יודע אם הייתי משקיע מחשבה כלשהי בחיבור ו- כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה לולא הִפְצִיעָ לפתע שַי הָאוּזְמַן פרשן הכדורסל הנָבוֹן והחסכוני במילים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בעת השידורים הישירים של Eurobasket 2017. אינני מכיר אותו אבל הוא הניע אותי לעשות זאת. לחשוף שוב את היגיון הכתיבה, הביטוי, השידור, והפרשנות הנכונה בטלוויזיה. לא בכדי טבע ר' משה אבן עזרא את הסלוגן התמציתי, "אם הקיצור יספיק – האריכות שגיאה". אין דבר כזה שַדָּרוּת ללא עִיתוֹנָאוּת. פוסט מס' 710. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 בספטמבר 2017.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור (במקום המנכ"ל הזמני המודח, תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא) ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, היא זאת שהתעשתה גם אם מאוחר מידי, והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי וברמה נמוכה הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי. התחולל דבר מדהים במובן השלילי של המילה בתולדות השירות הציבורי של מדינת ישראל : בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. איש הַנֶפֶל הזה לא שָב עוד מעולם לשירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 1 : ייתכן, אולי…ו- אם נשיא ארה"ב פרנקלין דילאנו רוזוולט היה נושא נאום מלחמתי מאיים ו- תקיף ביותר ב- 1939 ומזהיר את אדולף היטלר הדיקטטור הקנצלר – פיהרר של גרמניה הנאצית לאחר ה- אנשלוס" של אוסטריה, משימוש בכוח נגד סיפוח חבל הסודטים ומפלישה צבאית ל- צ'כוסלובקיה ומדינות אירופיות אחרות – בסגנון נאומו האגרסיבי העכשווי של נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ בו יצא כעת נגד הנשיא הדיקטטור של צפון קוריאה קים ג'ונג און – ייתכן ואולי הייתה נמנעת מלחמת העולם ה- 2 בשנים 1945 – 1939. העולם התמים שתק אז ושותק גם היום למַעֵט עֵץ אֶרֶז אחד נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ. אזובי הקיר למרות שהם מכנים את עצמם אבירי חירות האדם ומדינות דמוקרטיות חופשיות, נחבאים בצִלוֹ של האֶרֶז הענק, בוששים ותמהים. כך זה היה ב- 1939 וכך זה עכשיו ב- 2017. התחמשות ו- התגרענות צפון קוריאה מאיימת ישירות על ארה"ב בעוד התחמשות ו- התגרענות איראן מאיימת ישירות על קיומה של מדינת ישראל.

ב- 13 במאי 1940. כ- 8 חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם ה-2, בשעה שצבאות ה- וורמאכט הגרמני כובשים את מדינות אירופה בזו אחר זו במזרח היבשת ובמערבה בדָם ו- אֵש, פצצות, ותימרות עשן, ובעוד אדולף היטלר מתכנן את פלישת צבאות גרמניה לאנגליה ומפציץ את לונדון הבירה מהאוויר וגם ריכוזי אוכלוסייה אחרים באנגליה הפצצות מאסיביות קשות ללא רחם באמצעות ה- "לופטוואפה" בפיקודו של המרשאל הרמן גרינג, נאם ראש הממשלה החדש של אנגליה המוכה והחבולה ווינסטון צ'רצ'יל (החליף את נוויל צ'מברליין החולה) לפני הפרלמנט הבריטי, וכה אמר : "…אין לי דבר להציע לאומה שלנו פרט לדם, עבודה, קשה, דמעות, וזיעה". ב- 4 ביוני 1940 נשא ווינסטון צ'רצ'יל עוד נאום מזהיר נגד תוקפנותו של אדולף היטלר, ואמר כלהלן, "אנחנו נגן על האי שלנו בכל מחיר נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, לעולם לא ניכנע". צריך לזכור שארה"ב הצטרפה לכוחות הברית במלחמה העקובה מדם נגד גרמניה ויפן רק ב- 7 בדצמבר 1941 לאחר הפצצת פרל הארבור ע"י חיל האוויר היפני. אדולף היטלר חש שהעולם החופשי על הדמוקרטיות החלשלושות שלו מוותר לו, ולכן דרש להקים בכוח הזרוע את הרייך ה- 3 בצבע בלונדיני ועיניים כחולות שעתיד להתקיים על פי הבטחתו 1000 (אֶלֶף) שנים גם על חשבון טריטוריות של עמים אחרים והשמדת אזרחיהם. דיקטטורים שעומדים בראש אומתם אך לא נבחרו למשול ולהנהיג אותן ע"י אזרחיהם, אלא מינו את עצמם לתפקיד בכוח הנשק ובאמצעות משטר צבאי כוחני ואכזרי, מבינים היטב את שפת האיומים של שימוש בכוח נגדם (למרות שהם מסתירים זאת יעני באמצעות משחק ו- העמדת פנים צינית). העולם החופשי גילה בטיפשותו הרבה סבלנות דמוקרטית חסרת קץ בשנים 1938 ו- 1939 מול הכרזות ו- איומי המלחמה ושאיפות ההתפשטות של אדולף היטלר, ושילם מחיר כבד. אם העולם החופשי בראשות ארה"ב יחשה שוב, ימתין, ו- יאפשר עכשיו לצפון קוריאה ואיראן להתחמש ולהצטייד בטילים ארוכי טווח נושאי ראשי נפץ גרעיניים אטומים ומימניים, הוא מסתכן בהשמדה וחורבנם הסופי והטוטאלי של חלקים גדולים ב- כדור הארץ. הדיקטטורים קים ג'ונג און הצפון קוריאני + האיראני עלי חמינאי כמו קודמם אדולף היטלר אינם בונים צבאות ענקי ממדים בים, באוויר, וביבשה, מצוידים בטילים נושאי ראשי נפץ גרעיניים כדי להשתעשע בצעצועי המלחמה האלה למען צורכי שלום. אדולף היטלר כמו קים ג'ונג און לא היה טיפש אבל היה מטורף ופסיכופת, ולרוע המזל שליט שניחן ב- כריזמה אנושית ויכולת וורבאלית ושכנוע בלתי נִדְלִים. האומה הגרמנית האמינה לו. ומי שלא – מצא את עצמו ניצב מול הגסטאפו. במשך שֵש שנות מלחמת העולם ה- 2 ושימוש בכלי נשק קונבנציונליים (למעט הטלת שתי פצצות אטום ע"י חיל האוויר של ארה"ב בעלות עוצמה של 20000 / עשרים אלף טון של דינמיט ב- 6 ו- 8 באוגוסט 1945 על הירושימה ונאגאסאקי) נהרגו כ- 68.000000 (שישים ושמונה מיליון) אזרחים וחיילים. מתוכם נספו, 9.000000 (תשעה מיליון) אזרחים וחיילים גרמניים, ו- 6.000000 (שישה מיליון) יהודים שנרצחו במחנות השמדה גרמניים. הדיקטטור אדולף היטלר המיט על אומתו גרמניה אסון נוראי שבה הרס, חורבן, ומוות בכמויות חסרות תקדים. כשהגיע הרגע בו היה עליו ועל שַר התעמולה שלו ד"ר יוזף גבלס למסור דו"ח מצב לעם ולאומה מדוע חַרְבָה מדינתם ו- 9 מיליון מבניה נהרגו במלחמת עולם חסרת תוחלת, בחרו שניהם בפתרון קל, לתקוע כדור אקדח ברקתם. אדולף היטלר ויוזף גבלס התאבדו. נאומו התוקפני והחד משמעי של נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ בעצרת האו"ם נגד משטרו הדיקטטורי של נשיא צפון קוריאה המטורף קים ג'ונג און היה במקום. העולם הצַבוּעַ ממשיך כהרגלו להתייפייף.

פרפרת 2. אין יום שעובר מבלי שאני קורא בתנ"ך. אני מתעניין בהיסטוריה המדינית והצבאית – ביטחונית שהגה הנביא עָמוֹס עבור עם ישראל ב- פרק א' פסוק ו' בספר "עמוס" וכוֹנֵן את הטקסט הבא : "כּה אָמַר ה' עַל שְלוֹשָה פִּשְעֵי עַזָּה וְעַל אַרְבָּעָה לא אֲשִיבֶנוּ עַל הַגְלוֹתָּם גָלוּת שְלֵמָה לְהַסְגִיר לְאֶדוֹם. וְשִלַחְתִּי אֵש בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ". באותו הספר "עָמוֹס" כותב הנביא בפרק ט' פסוק יג, כלהלן : "הִנֵה יָמִים בָּאִים נְאוּם ה' וְנִיגַש חוֹרֵש בַּקוֹצֵר וְדוֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמוֹשֵך הַזָרַע, וְהִטִיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכל הַגְּבָעוֹת תִּתְּמוֹגַגְנָה. וְשַבְתִּי אֶת שְבוּת עַמִּי יִשְרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשָמוֹת וְיָשָבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָתוּ אֶת יֵינָם וְעָשוּ גַנוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלא יִנָתְּשוּ עוֹד מְעַל אַדְמָתָם אֲשֶר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֳלוֹהֶיךָ". ההיסטוריה איננה שוֹנָה מבימים עברו. היא רק סבה על צירה.

פרפרת 3 : הבעת רעיון באמצעות התנסחויות מדויקות ומינימום מילים. הסופר ו- הדרמטורג האירי ג'ורג' ברנארד שאו / George Bernard Shaw אמר פעם, "זה נכון שמוצאנו מהקוף, אנחנו צאצאים שלו, אבל על כמה אנשים זה נראה יותר". אלברט איינשטיין / Albert Einstein ניסה להסביר באחת ההרצאות שלו לסטודנטים סקרנים בארה"ב את עיקרי תורת היחסות המסובכת שלו הנוגעים למונחי היסוד של הפיסיקה והמתמטיקה של זמן, מרחב, מסה ואנרגיה. היה מדובר ב- גישה חדשנית ושונה מכללי המכניקה והדינמיקה הקלאסיים שקבע המתמטיקאי – פיזיקאי הבריטי אייזיק ניוטון / Issac Newton (חי בשנים 1727 – 1643) מגדולי המדענים בכל הזמנים. משלא ירדו לסוף דעתו עבר אלברט איינשטיין לתורת היחסיות וכה אמר להם, "שלוש שערות על הראש זה מעט – שלוש שערות במרק זה המון". נזכרתי בשני האישים הדגולים הללו משקראתי ועיינתי שוב השבוע בשתי המסות המעניינות שהגה וכתב בתמציתיות איש דָגוּל שלישי המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, "הלכה ואגדה" ו- "שירתנו הצעירה" (ראה כל כתבי ח"נ ביאליק בכרך גדול עב כרס בהוצאת "דביר" תל אביב מ- 1960). חיים נחמן ביאליק היה רב אמן ב- ניסוח ממוקד. בדרכי לעיון מחודש בשתי המסות ההן שלו "הלכה ואגדה" ו- "שירתנו הצעירה" קראתי גם את דברי האגדה, סיפוריו הנפלאים והמרתקים כתובים ביד רב אמן אודות דוד המלך ובנו שלמה המלך. בסיפור "דָּוִד ויִֹשְבִּי", מתייחס חיים נחמן ביאליק בשפתו (המופלאה) לאירוע מסוכן אחד בקורות חייו הצבאיים – מלחמתיים של דוד המלך בערוב יומו, בו מגן עליו בגבורה אחד מאנשי השב"כ שלו אֲבִישַי בֶּן צְרוּיָה (אחיו של של שר הביטחון של דוד המלך, יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה). הסיפור מסתיים בהחלטת אנשי שירותי הביטחון של דוד המלך שלא לסַכֵּן אותו עוד, בזו הלשון : "אָז נִשְבְּעוּ אָנְשֵי דָּוִד לוֹ לֵאמֹר : לא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה, ולא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְרָאֵל". ניסוח מופתי.

פרפרת 4 : הסרט התיעודי "דוד בן גוריון, אפילוג", ש- שודר בשבוע שעבר בערוץ 10, ונושאו ריאיון טלוויזיוני שערך יהודי אמריקני צעיר ד"ר קלינטון ביילי ב- 1968 עם דוד בן גוריון בן 82 ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של מדינת ישראל, הוא מסמך מעניין, מרתק, וחשוב בעל ערך היסטורי רב. מסתיים במידע כלהלן, דוד בן גוריון מת בדצמבר 1973 ונקבר בקיבוץ שדה בוקר ליד רעייתו פולה. בסוף מוקרן מסך שחור ועליו הכתובית, "את מלאכת כתיבת זיכרונותיו דוד בן גוריון לא הספיק להשלים". חשתי עכשיו מה שלא הרגשתי לעולם בצעירותי. אני נותן לכך ביטוי בנוסח לשונו של חיים נחמן ביאליק. עם מותו של המדינאי הענק והדגול הזה דוד בן גוריון בדצמבר 1973, במידה מסוימת כבה גם נֵר ישראל. נורא לומר זאת אבל זה מה שחשבתי לעצמי באותו רגע סיום ההקרנה בערוץ 10 בשבוע שעבר.

טקסט תמונה : קיץ 1969. ראשית עידן הטלוויזיה הישראלית הציבורית. צבי גיל יבד"ל (בן 89, מימין), העיתונאי שבתאי טבת ז"ל (במרכז), וחיים יבין יבד"ל (בן 85, היום) מראיינים את דוד בן גוריון ז"ל ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון בשנים 1963 – 1948 (קיצוני משמאל תמיד לבוש בגדי חאקי, אז בן 83). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפרת 5 : ריצתו החנפנית והמתרפסת של המאמן הלאומי הכושל ו- המודח של נבחרת ישראל בכדורסל ארז אדלשטיין בתום התבוסות בתחרויות המוקדמות של Eurobasket 2017 בתל אביב, לעבר שני אנשי ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אלי אילדיס ומירי נבו, איננה מתקבלת על הדעת. לא הטקסטים שלו וגם לא העיתונאות המגוחכת של שניהם. עולם הפוך. לא שיניתי את הערכתי רבת השנים לארז אדלשטיין. אני עדיין חושב שלמרות הכישלון וההדחה הוא בכל זאת בעל אישיות כדורסל ומאמן בעל נתונים שטרם אמר את מילתו האחרונה. מדובר ב- פרדוקס שמפריד בין הציפיות שלי ושל ידענותו של המאמן הלאומי שלנו ביורובאסקט 2017 לבין כישלונו המר שלו ושל נבחרתו. לא בטוח שמאמנים אחרים היו מצליחים יותר בתנאים הנוכחיים בהם שרוי הכדורסל הישראלי. ארז אדלשטיין נמדד בסופו של דבר (כמו כל אחד מאתנו) בהישגיו ולא בידענותו, וגם לא בהתנסחויותיו והגדרותיו את האכזבה והכישלון.

פרפרת 6 : תשובה לקוראי הבלוג המתעניינים בתורת המתמטיקה ומדע ההיגיון ההגיוני. החוכמה איננה צועדת לעולם שלובת זרוע עם הטמטום אולם עלולה להיות מושפעת ממנו. הטמטום עלול להסב נזקים לחוכמה. סיפורם של המַזָל והַשֵכֶל הוא מוּסָר הָשְכֵּל, לֶקָח, שמסביר מדוע אנשים חכמים מתרחקים בדרך כלל מאנשים טיפשים ואינם סומכים על המַזָל. ובכן, הַשֵכֶל והַמַזָל יצאו יחדיו למסע טיולים. באחד הלילות הקיציים בתום מסע מפרך הגיעו לכביש שכוח אל. המזל העייף, ברכיו כושלות ושריריו מכווצים ורוויים בחומצת חלב, ביקש ברוב טיפשותו להירדם על הכביש. הַשֵכֶל ניסה להניא אותו מכך, אולם המזל התשוש והעייף בטרם נפלו עפעפיו והסתירו את אישוניו, הספיק למַלְמֵל, "…הֵי שֵכֶל, עזוב אותך מהשטויות…על הכביש הזה כבר לא נסעה מכונית מזה חמש שנים…אין כוח בעולם שיזיז אותי מכאן…חוץ מזה יש לי מזל…", ונרדם. השֵכֶל פרס אף הוא את שַק הַשֵינָה שלו ונרדם ליד שיח יבש סמוך לכביש. בשתיים אחר חצות הגיחה באקראי מכונית על הכביש במקום שכוח אל הזה. למרות הפנסים הדולקים הבחין הנהג רק ברגע האחרון ב- גבר שוכב ישֵן על שַק שינה במרכז הכביש. הוא הִטָה והסיט בבהלה את ההגה שמאלה כדי לא לפגוע באיש שנרדם על הכביש אבל דרס את השֵכֶל שישן בצִידֵי הכביש.

תראו, גם הפלוס לא חי בשלום עם המינוס אולם מושפע ממנו. "שדרנית" הא"ק מירי נבו עשתה שַמוֹת בפרשן הצמוד שלה מולי אפשטיין בעת השידורים הישירים של אליפות העולם ה- 16 ב- א"ק שנערכו לאחרונה באוגוסט 2017 בלונדון. כמו שכאילו "שדרני" ה- א"ק אורי לוי, דני דבורין, עמית הורסקי, ואלי אילדיס כיסחו כל אחד בתורו את הצורה לפרשן שלהם גלעד וויינגרטן והורידו את יגונו הטלוויזיוני שְאוֹלָה, שוב ושוב עוד פעם ועוד פעם, גם באליפויות העולם ב- א"ק ב- 2003 בפאריס, 2005 בהלסינקי, 2007 ב- אוֹסָאקָה, 2013 במוסקבה, 2015 ב- בייג'ינג, ו- 2017 בלונדון.

פרפרת 7 : מדוע במתמטיקה מינוס (-) שמכפיל את עצמו במינוס (-) הופך לחיובי (+) ? מדוע במתמטיקה מינוס שמכפיל את עצמו בפלוס (+) מביס אותו ונותר מינוס (-) ? מדוע במתמטיקה 1 שמכפיל את עצמו ב- 0 שווה אֶפֶס ? מדוע מנכ"ל רשות השידור אחד, נוֹכֵח פיזית ובעל יֵש קיים, ברגע שאתה מכניס אותו לנוסחא מתמטית ו- כוֹפֵל אותו ב- 0, אתה באמת מקבל את התוצאה אֶפֶס ? מדוע התעקש הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר כי 1 + 1 באהבה שווה לאֶחָד ו- כפר בנוסחא המתמטית הידועה שטוענת כי 1 + 1 שווה שתיים ? ז'אן פול סארטר צדק. קראתי את כתביו ו- עשיתי בעקבות קריאתי אותו ניסיון עצמי. השתמשתי בהיגיון הפילוסופי המדויק שלו, ו- כפלתי את אישיותו רבת המסה של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 0, ובאמת הפעם הזאת קיבלתי את התוצאה 1. ניגוד מוחלט לתוצאה ה- 0 המתמטית הקודמת שעסקה במנכ"ל רשות שידור אחר, ההוא.

פרפרת 8 : הסרט התיעודי "ערן זהבי" רָב הציפיות שהכין וביים גיא זוהר אודות כדורגלן נבחרת ישראל ערן זהבי שמפיק אוקיינוס של דולרים בליגת הכדורגל הסינית ושודר בערוץ 10 (יום ראשון – 17 בספטמבר 2017) הפך למסמך עלילתי לא מעניין, משעמם, רוטיני, נטול קצב, ואיטי להחריד. ההר הוליד עכבר. דוגמא שלילית כיצד לא לעשות סרט דוקומנטארי. לא בגלל מוּשָא הסרט אלא בגלל יוצרו.

Eurobasket 2017 וערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, מֶלֶך ה- Off tube. מדובר בערוץ טלוויזיה עשיר שמחזיק בזכויות שידורים יקרות ו- בלעדיות של אירועי ספורט בארץ ובעולם שהם רלוואנטיים לציבור בישראל, אולם מנצל את כוחו כדי לנהל מדיניות עיתונאית ענייה וקלוקלת על חשבון הצופים המממנים את פעילותו. אכזבה גדולה.

הנחלת מדיניות שידור Off tube באקלים טלוויזיוני והפיכתו למִשְנָה סְדוּרָה, אפשרית בגלל ארבע סיבות עיקריות :

1. ה- Originate (להלן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים) מחזיק בזכויות שידורים בלעדיות ללא תחרות עם מקורות שידור אחרים.

2. ה- Originate מבקש לחסוך בהוצאות כספיות טכנולוגיות ולוגיסטיות באופן מובהק על חשבון איכות הביצוע.

3. ה- Originate נהנה מחולשת צוות ההפקה והעריכה + השדרנים והפרשנים שעובדים בשורותיו ומתנהגים יעני כ- פּוּדֵלִים ממושמעים, אולם מדובר בחבורה פחדנית, מוגת לב, נעדרת אומץ לב שעושה כל מאמץ לא לשמור על חוקי העיתונאות הבסיסיים והאלמנטריים ביותר (גם בתחום עיתונאות הספורט) שגורסים דיווח מהשטח ממוקד ההתרחשויות. 

4. ה- Originate נהנה מפאסיביות ציבור הצופים, שלו שמשלם לו במיטב כספו, אך אדיש לחלוטין לתוצאות המגוחכות של ההעתקה מהמוניטור. הזמר רב המוניטין שלום חנוך כבר קבע ואמר לפניי בשירו "משיח" כי הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם וכו'….

1. אלי סהר פרשן הכדורסל Off tube של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים קוטל קנים היום ב- "ישראל היום" (יום שלישי – 19 בספטמבר 2017) כשהוא כותב ומביע גם את דעת ה- Off tube בדיעבד בעיתונו, באיחור זמן עצום, כלהלן : "…באליפות הזאת הוכח שכדי להגיע לטופ אתה חייב גארד עַל. שרודר בגרמניה, בוגדנוביץ' בסרביה, ו- שְוֵוד ברוסיה לקחו את נבחרתם מעבר לציפיות. לסלובניה היו שניים כאלה, דראגיץ' ו- דונצ'יץ'…". מה אתה אומר אלי סהר אופטיובניק שכמוך…? מדוע נזכרת רק עכשיו לדוּן בשִגְשוּגָה של סלובניה…? היכן היית קודם לכן…? מה זאת צריכה להיות הפרשנות שלך בדיעבד…? מדוע לא שמעתי ממך שום הערכות מקצועיות ב- טֶרֶם, כי נבחרת סלובניה הנפלאה והאמיצה היא המועמדת העיקרית מטעמך לקחת את אליפות Eurobasket 2017…? מדוע לאורך כל הטורניר דממת בעניין סלובניה ולא הזכרת לי את סיכוייה לזכות בבכורה…? רק בשלב חצי הגמר במשחק חצי הגמר ביום חמישי – 14 בספטמבר 2017 בו הביסה סלובניה את ספרד עם שני האחים הענקים פאו ומארק גאסול (2.16 מ') בתוצאה 72:92, רמזת מבויש בחצי חיוך לשַדָּר המוביל שלך ניב רסקין כי תיתכן הפתעה וסלובניה תנצח ותעפיל למשחק הגמר. אלי סהר אל מה אתה מדבר…? תגיד אתה עושה צחוק…איזה הפתעה ואיזה נעליים…? נבחרת הכדורסל של ספרד היא אומנם גבוהה אך באותה מידה גם כבדה ו-מסורבלת, ולכן צריכה לומר תודה שזה לא נגמר ב- 30 נק' הפרש. אלי סהר פרשן Off tube בדיעבד שכמותך, שים לב, לידיעתך : היה מדובר בהפתעה, רק אִילוּ ספרד הגמלונית והמגושמת הייתה מכניעה את סלובניה, ולא להפך.

אלי סהר נמצא בחברה טובה. הוא פרשן טלוויזיה Off tube ועיתונאי Off tube של "ישראל היום" שלא מתבייש להיות מומחה לאחר מעשה כמו רבים מעמיתיו בעיתונות הכתובה וגם בטלוויזיה. החבר'ה המנותקים האלה מסתגרים בבונקר של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בהרצליה, ו/או בבונקר של "ישראל היום", וחושבים משָם שהם מנהלים את העולם. כאילו. אין להם מושג. הם רוויי חולשות. פרשנות בדיעבד שלאחר מעשה דומה לחוות דעתו של ילד בכיתה ג' ב- בי"ס יסודי. כמובן שאלי סהר מדבר באולפן בהרצליה בסופה של עלילת המתח אודות שני כוכבי סלובניה גוֹרָאן דְרָאגִיץ' ולוּקָה דוֹנְצִ'יץ' ו- מאמנם אִיגוֹר קוֹקוֹשְקוֹב (יליד סרביה) המוכשר, המהמם, וקר הרוח. אולם הוא אלי סהר איננו יכול לשוחח עם גיבורי העלילה ולהחליף אִתָּם אפילו 1/2 מילה, ולוּ רק שתי שאלות קצרות מתבקשות, "…תאמרו לי בבקשה איגור קוקושקוב, גוראן דארגיץ', ולוּקָה דונצ'יץ' כיצד זה מדינה יפהפייה וקטנטונת שלכם שמונה רק 2.000000 (שני מיליון) תושבים (הערה שלי : ביקרתי פעמיים בסלובניה היפהפייה והנקייה כמו שווייץ במסגרת פגישותיי שָם ב- כְּנָסֵי ה- EBU), מייצרת אלופת אירופה בכדורסל, ואילו אנחנו כאן בישראל עם שני הפרופסורים שלנו לכדורסל פיני גרשון וארז אדלשטיין, מובסים קשות ע"י נבחרות בינוניות כמו גיאורגיה ואוקראינה…?", ובמטותא מכם, "…אולי תסבירו לי ולצופי הטלוויזיה שלי במדינת ישראל כיצד הסתדרתם היטב נפלא עם נבחרת הענקים של ספרד, בעוד אנחנו הישראליים חטפנו תבוסה 88:64 מנבחרת הענקים של אוקראינה…". אלי סהר תָּקוּעַ בארץ, כָּלוּא בכלוב עשוי סורגי Off tube של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בהרצליה, ואיגור קוקושקוב ושחקניו מתרוצצים במהירות, ביעילות, בדייקנות, ובקבוצתיות בזירות הפַּרְקֶט הרחק מהם, בפינלנד וב- טורקיה, ומלמדים ופורסים בפני פרשני הכדורסל של ישראל את תורת ו- מִשְנָת הכדורסל שלהם. אין Match up בין הסוקרים לבין מושאי הסיקור שלהם. אלי סהר הוא איש טלוויזיה וותיק. ב- 1996 הצבתי אותו בכֵס פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום עידן אריה מליניאק. אלי סהר היה פרשן כדורסל מוביל שלי בשנים 2002 – 1996, ו- תמיד עשה את עבודתו הטלוויזיונית בשטח ודיווח מהשטח (!) סמוך לרצפת הפרקט (!) לא Off tube (!). כולל כל משחקי נבחרת ישראל בהיכל הספורט ביד אליהו וגם באותה אליפות אירופה ב- 1997 בספרד, כשזכויות השידורים של FIBA היו עדיין בידיי (בטרם סמנכ"ל הכספים של רשות השידור, אחד בשם מוטי לוי, וויתר עליהן לטובת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים). אלי סהר פִּרְשֵן אצלי את כל משחקי מכבי ת"א בגביעי אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל בארץ ובכל רחבי אירופה לאורכה ולרוחבה תמיד מעמדות שידור, לצדם של אורי לוי יבד"ל ומאיר איינשטיין ז"ל. אלי סהר לא שידר אצלי מעולם Off tube (!). היה מדובר בעיקרון עיתונאי פשוט, הגון, וברור. כל עיתונאי באשר הוא מוסר את האינפורמציה לציבור שלו מהשטח ממוקד האירועים וההתרחשויות, ולא מהמוניטור (!). גם אם מדובר באינפורמציית חו"ל.

einstein

טקסט תמונה (1) : אביב 2000. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם- הזמן ההוא לפני 17 שנים. אחד מצמדי הטלוויזיה הטובים ביותר של השידור הציבורי בעשור ה- 90 של המאה שעברה. אנוכי מציב את השדר מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) ואת הפרשן אלי סהר (מימין) בעמדת השידור הבכירה של ערוץ 1 בהיכל הכדורסל. הכרחתי את צוותי השידור שלי ללבוש ז'אקטים ולענוב עניבות בעמדות השידור בשטח בדיוק כפי שהם עושים זאת באולפן הטלוויזיה שלי. עמדת השידור היא אזור סטרילי מכובד שמיועד לצוותי השידור שמייצגים את רשת הטלוויזיה ואשר בשמה הם פועלים. חליפות ועניבות היו פק"ל. ועוד דבר : מאיר איינשטיין ז"ל, אותו גייסתי מרדיו "קול ישראל" בסתיו 1990 כשַדָּר מוביל שלי (במקומו של יורם ארבל שנטש) הביא עמו את הממד העיתונאי בשידורי הספורט של הטלוויזיה. מההיבט העיתונאי הוא שם את יורם ארבל בכיס הקטן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עיתונאות ציבורית מדווחת לציבור מהשטח ממוקד האירועים, בין אם מדובר בהתרחשותם באָרֶץ ו/או ב- חו"ל. מפני שהייתי קפטן טלוויזיה שלו ושל כל הצוות שמרתי תמיד עליו ועל עצמנו מכל משמר באמצעות עיקרון השידור והדיווח מהשטח ממוקד ההתרחשות. ראיתי בסיקור ושידור ה- Off tube סימפטום של מחלה ממארת וטינופת עיתונאית. Off tube היא מחלה טלוויזיונית סרטנית נושאת גרורות.

בעת הדיונים הממושכים שלנו אודות הפקת מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982, טורניר שמשכו נָסָב על 35 ימים מפני שלראשונה בתולדות המונדיאלים העפילו אליו 24 נבחרות במקום 16 במונדיאלים הקודמים, דרש סמנכ"ל הכספים של רשות השידור שלמה עבאדי ז"ל ממנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד להתייצב בין חוות דעתו הצרה והמגבילה לבין דרישותיי המפליגות שלי הנוגעות לאירוע הספורט הבינלאומי הענק הזה. אני הודעתי ליוסף "טומי" לפיד כי כל מהלכי ההפקה שלי ינוהלו על ידי בספרד, וכן כי כל 25 השידורים הישירים המתוכננים של משחקי מונדיאל ספרד 82' ייעשו מעמדות שידור ב- 14 האצטדיונים הפרוסים ברחבי ספרד הענקית, לרבות הטכנולוגיה והלוגיסטיקה המורכבות הכרוכות בניהול הפקת טלוויזיה גדולת ממדים (הטסת צוות השידור שלי לספרד + טיסות פנימיות ליעדי השידור השונים ברחבי ספרד הענקית + לינה במלונות + האכלת האנשים), לרבות הקמת משרד הפקה, תקשורת (התקנת קווי שידור 4W בינלאומיים ופנימיים + התקנת טלפוניה בינלאומית) ושידורים ב- IBC במדריד לצורכי שליטה, בקרה, וניווט שלי על המתחולל בספרד וגם על הנעשה באולפן המנווט בירושלים בראשות אולי יניב ודני לבנשטיין. שלמה עבאדי טען שאין לרשות השידור מספיק ממון כדי לממן את המגלומניה של יואש אלרואי, וכי הוא מציע שנאמץ את מדיניות כיסוי ה- Off tube של הטלוויזיה הירדנית (JTV ראשי תיבות של Jordan television) שממוקמת בעמאן. הוא צירף לארגומנטים המטופשים שלו גם את הטיעון שממילא נבחרת ישראל בכדורגל לא הצליחה להעפיל למונדיאל ספרד 82'. על כן נשדר את אירועי מפעל הכדורגל מירושלים כמו JTV, וכך גם נחסוך כסף. זאת הייתה השקפת עולמו הדַלָה. ברור ש- הודעתי למנכ"ל שלנו יוסף "טומי" לפיד חד משמעית, כי אם ידרוש ממני לבַצֵע הפקת Off tube ומעקב מירושלים אחרי הנעשה בספרד 82', אזי שיחפש את החברים שלו. מצדי, שהוא ושלמה עבאדי שלו יחרימו את המיקרופונים שלי וייטלו לעצמם את מלאכת השידור של ההעתקה מהמסך. אני לא אהיה שם. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד אימץ מייד את עמדתי והפנה את גבו לסמנכ"ל הכספים שלו. השאר היסטוריה, שמפורטת גם ב- בלוג.

yoash 1

טקסט תמונה : יוני 1982. מונדיאל ספרד 1982. אנוכי (מימין) עם צוות הטלוויזיה הצרפתי A2F בעת לימוד החומר ב- IBC במדריד. (באדיבות RTVE. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מונדיאל ספרד 1982 נחל הצלחה למרות הקשיים הטכנולוגיים והלוגיסטיים שאפפו אותו. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד החמיץ הזדמנות היסטורית לחולל מהפכה בתחום היקף שידורי המונדיאל הזה של ספרד 1982. עמדו לרשותו כל הכלים הנחוצים כדי לחרות את שמו באותיות של זהב בהיסטוריה הטלוויזיונית של מדינת ישראל כחלוץ בכל הנוגע להפקת אירוע ספורט בינלאומי מסקרן כמו מונדיאל ספרד 1982 שעורר עניין עצום במדינת ישראל בעת ההיא, אך הוא בחר מרצונו להתעלם מ- % 56 של המשחקים (בנימוק שמדובר ביותר מידי שידורי כדורגל בערוץ טלוויזיה ציבורי) והותיר לי להשתמש ב- % 44 הנותרים. הוא לחלוטין לא היה כפוי להתנהג בקמצנות בלתי הגיונית שכזאת, אולם הוא היה העורך הראשי של רשות השידור וזאת הייתה הפררוגטיבה שלו. בסופו של דבר הוא נתן לי לא מעט.

היה ברור לי שוב במונדיאל ספרד 1982 כמו במונדיאל ארגנטינה 1978 שגם אותו ניהלתי וניווטתי ארבע שנים קודם לכן בבואינוס איירס, כי לא ניתן להגיע לביצוע מדויק ונקי של מבצע שידור בינלאומי ממושך הרחק מגבולות מדינת ישראל רווי אלפי פרטים של תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה, ללא חיבור וכתיבה קפדנית ומדויקת ביותר של פקודת מבצע השידורים על פי מודל צבאי. כדי למנוע תקלות בעת מבצעי השידור הללו המורכבים והמסובכים וגם ממושכים ומרוחקים מגבולות המדינה, אתה חייב לתדרך היטב ובפרוטרוט את ראשי האגפים בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואלה חייבים לתדרך ולשַנֵן את פקודת המבצע באוזני פקודיהם עד לאחרון שבהם. נדבכים רבים ומפורטים משמשים יסודות של פירמידת מונדיאל כדורגל ענקית הנבנית הרחק מגבולות המדינה. מעורבים בהם וועדות מארגנות (הספרדית + FIFA), קבוצות ביצוע טלוויזיוניות וקבוצות ביצוע תקשורתיות שגם מעניקות שירותים כמו הטלוויזיה הספרדית RTVE, חברת הטלפוניה הספרדית CTNE, הוועדה המארגנת הספרדית יחדיו עם FIFA, ה- EBU (איגוד השידור האירופי), חברת "בֶּזֶק" בראשות גבריאל "גבי" שֶקֶל ז"ל, תחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה בראשות אברהם יצחק נָגֶל ז"ל, חברת RTI הישראלית (Radio Telegraph Israel) בראשות המהנדס נַחְמָן אַלוֹן, וכל זאת כמובן בהשתתפות הצוותים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בספרד ובירושלים. לא תיתכן הפקה בינלאומית בסדר גודל כזה, ממושכת, מורכבת ומסובכת מהיבטי הטכנולוגיה והלוגיסטיקה המתבצעת הרחק מגבולות המדינה בלעדי תכנון מפורט ארוך טווח, מדויק ביותר, ו- קפדני, הדורש ביצוע מיטבי ומשמעת שידור ברמה העליונה, גם בגלל בעיית תקשורת לוויינים בינלאומית סבוכה. כתיבת פקודות המבצע ההן על ידי היו מתוכננות היטב לפרטי פרטים, והפכו בעצם למעין סֶפֶר השידור על פיו יישק דבר. פקודות המבצע ההן שימשו מעין מצוות שידור כמו תנ"ך טלוויזיוני שחיברו את כל האגפים לגוף שידור אחד ו- חייבו את כל הפרטים הנוגעים בדבר, עיתונאים + טכנאים + אנשי הדירוג המשולב. הן נשענו על הכנות ממושכות בנות חודשים ושנים וחוברו על ידי לאחר קבלת כל האישורים הסופיים הכספיים, הכלכליים, והטכנולוגיים מהמנכ"לים שלי. פקודות המבצע ההן כללו בתוכה המון פרטים ו- אלמנטים ונטעו בקרב המבצעים אותה סדר, דיוק, ומשמעת. ממש כמו לפני יציאה לקרב.

mundial 1978

טקסט מסמך : מאי 1978. שער פקודת המבצע / ספר השידור (89 עמודים) שכתבתי וחיברתי לקראת מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הישירים את מונדיאל ארגנטינה 1978.

spain 30

טקסט מסמך : מאי 1982. שער פקודת המבצע / ספר השידור (125 עמודים) שכתבתי וחיברתי לקראת מבצע שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הישירים את מונדיאל ספרד 1982. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עם שובי מהפקת מונדיאל ספרד 1982 מצאתי על השולחן במשרדי מכתב ההערכה מאת מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, טוביה סער. זהו לשונו.

saar

טקסט מסמך : 12 ביולי 1982. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר טוביה סער בתום מבצע השידורים של מונדיאל הכדורגל של ספרד 1982. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ידעתי שאנוכי נמצא בדרך הנכונה. עמדתי כעת בפני אתגרי ניווט, ניהול, ומנהיגות של הפקות טלוויזיה בינלאומיות נוספות כבדות משקל : אליפויות אירופה בכדורסל וכדורגל, טורנירי הטניס של ווימבלדון, השתתפות שנתית של מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בגביע אירופה בכדורסל לקבוצות אלופות (תחת ניהול ה- FIBA בשנים ההן), אליפות העולם ה- 1 בא"ק של הלסינקי 1983, אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, מונדיאל הכדורסל (Mundobasket) הבא של ספרד 1986, ומונדיאל הכדורגל הבא של מכסיקו 1986.

בחזרה ל- Eurobasket 2017. ובכן, המנכ"לים של רשות השידור לדורותיהם קיבלו את עקרונות השקפת עולמי הטלוויזיונית ואת שאט הנפש שלי מכל עבודת Off tube באשר היא. מלאכת שידור Off tube כ- שיטה ו- מִשְנָת טלוויזיה קבועה היא חֶרְבּוֹן עיתונאי. בחלוף 15 שנים מאז ימי התהילה ההם של ערוץ 1 ומועדון הכדורסל של מכבי ת"א, אלי סהר הפך עכשיו ל- איש עַז נפש אבל פחדן וחוצפן לא קטן שמצייץ מחדר אָטוּם בהרצליה רחוק מזירת הפרקט כרחוק מזרח ממערב. הוא מסכים ביודעין להיות אופטיובניק ולשמש עלה תאנה שמסתיר קמעא את ערוותו של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. במקום לומר להנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, "…OK מר תומר תורג'מן ו- הנהלה יקרה…או טורקיה…ו/או לא כלום…", הופך אלי סהר ל- משת"פ. כשאני רואה את אלי סהר יושב רווי נחת באולפן בהרצליה, שופע שביעות רצון עצמית, ומקשקש לעברי בבגדי עבודה של איכר אודות רזי הכדורסל האירופיים, אני חש אווירת מחנק. Emptiness. זה מה שנותר מהאיש שלימדתי אותו ב- 1996 את תורת הפרשנות בטלוויזיה ושעכשיו, בחודש ספטמבר של שנת 2017, הוא מוכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים מחורבנת. את אותו הטקסט המַר הזה יש לייחס לעיתונאי ה- Off tube של "ישראל היום" אבי סגל שכמו אלי סהר גם הוא מעתיק את אינפורמציית הכדורסל שלו לעיתון שלו מהמוניטור של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. אבי סגל הוא עיתונאי דֶמֶה. הוא לא עיתונאי אמיתי. הוא מעתיקן. הוא מבזקן בדיעבד שמתחפש לעיתונאי. גם כף רגלו של אבי סגל לא דרכה בזירת הפרקט בטורקיה. יש לו כנראה תירוץ טוב. ממילא הוא כותב בחינמון שמושלך בחינם לציבור. אם כך מדוע צריך להתאמץ. אבי סגל רחוק מלהיות קָנוֹן ואיש של כבוד. אילו היה לו טיפ טיפה ריספקט, גדלות, והדר ראשית דבר כלפי עצמו, הוא היה מתייצב בפני הנהלתו ואמר להם כהאי לישנא, "OK הנהלת "ישראל היום" היקרה…או טורקיה…ו/או לא כלום…". מדובר בשתי נמושות שמתחפשות לעיתונאים. אלי סהר ואבי סגל נעדרי אומץ לב אישי, התנהגו ב- Eurobasket 2017 כחכמים בלילה. אחרונים בשורת העיתונאים. מוגי לב. לא היה שום דמיון בין אלי סהר באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בהרצליה בעת שידורי יורובאסקט 2017 לבין אלי סהר שאותו הושבתי כל כס פרשנות הכדורסל של במחצית השנייה של עשור ה- 90 במאה שעברה. שום דמיון בכל היבט. גם לא מ- היבט הלבוש הרשלני שלו באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בהרצליה. 

טקסט תמונה (2) : 2017 – 2016. פרשן הכדורסל אלי סהר מרשה לעצמו להופיע בבגדי איכר ו/או בחולצת רחוב (כל ניסוח טוב) באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בהרצליה. (התמונה צולמה ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט תמונה (3) : אביב 2000. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם- הזמן ההוא לפני 17 שנים. אחד מצמדי הטלוויזיה הטובים ביותר של השידור הציבורי בעשור ה- 90 של המאה שעברה. אנוכי (יושב מימין בעמדת הניהול שלי) מציב את השדר מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) ואת הפרשן אלי סהר יבד"ל (מימין) בעמדת השידור הבכירה של ערוץ 1 בהיכל הכדורסל. הכרחתי את צוותי השידור שלי ללבוש ז'אקטים ולענוב עניבות בעמדות השידור בשטח בדיוק כפי שהם עושים זאת באולפן הטלוויזיה שלי. עמדת השידור היא אזור סטרילי מכובד שמיועד לצוותי השידור שמייצגים בתקשורת המונים את רשת הטלוויזיה שלי ואשר בשמה הם פועלים. הופעה מצוחצחת + חליפות ועניבות היו פק"ל. ועוד דבר : מאיר איינשטיין ז"ל, אותו גייסתי מרדיו "קול ישראל" בסתיו 1990 כשַדָּר מוביל שלי (במקומו של יורם ארבל שנטש) הביא עמו את הממד העיתונאי בשידורי הספורט של הטלוויזיה. מההיבט העיתונאי הוא שם את יורם ארבל בכיס הקטן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

2. ב- 18 באוגוסט 2017 ניצחה נבחרת ישראל בכדורסל תחת שרביטו של ארז אדלשטיין בהיכל הספורט ביד אליהו במשחק מבחן / הכנה לקראת טורניר Eurobasket 2017 את נבחרת סלובניה שעתידה להיות בתוך חודש אלופת אירופה ומכניעה גם את מאמנה איגור קוקושקוב בתוצאה 84:89. לא שמעתי שום התייחסות של אלי סהר ואבי סגל לתוצאה נ"ל ההיא במהלך שני משחקי 1/2 הגמר והגמר בו הורידה סלובניה (נציגה של אומה קטנה בת 2 מיליון תושבים) לקרשים את ספרד ואת סרביה. אינני זוכר שאלי סהר + ואבי סגל זיהו אז ב- 18 באוגוסט 2017 את כישרונה, את יכולתה, ואת הפוטנציאל העצום הטמון בנבחרת סלובניה המוכשרת והמהירה, למרות הפסדה במשק ההכנה ההוא לנבחרת ישראל של ארז אדלשטיין, מי שעתידה להיות אוטוטו בתוך ארבעה שבועות אלופת אירופה החדשה. אינני זוכר גם שהשניים הללו ערכו ריאיון כלשהו ו/או שיחה כלשהי דאז עם מאמנה המזהיר של סלובניה איגור קוקושקוב, מי שעתיד להיות בתוך זמן קצר ביותר ב- 17 בספטמבר 2017 אלוף אירופה בכדורסל ולהצעיד את נבחרתו לפסגה האירופית. מדובר בהפקה, עריכה, ושידור רשלניים ולא מקצועיים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, וגם של עורך מדור הספורט בעיתון "ישראל היום". אין דבר טָפֵל יותר מדברי טריוויה שנאמרים ו/או נכתבים בדיעבד, לאחר מעשה. מדובר בשני קשקשני Off tube הנוגעים למבצע סיקור מפעל ה- Eurobasket 2017 הממושך. קשקשנים, גם מפני ששניהם מסייעים ביודעין, האחד לבועז ביסמוט עורך "ישראל היום" והשני לתומר תורג'מן מנכ"ל ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ל- קבֵּעַ כאן עיתונאות של העתקה מהמוניטור מבלי להיות נוכח בשטח במוקד ההתרחשויות. הרף לכם. אלי סהר ואבי סגל ככלות הכל אינם פטפטנים. הם יודעים דבר ו/או שניים בעיתונאות ובתורת הכדורסל, אולם ב- Eurobasket 2017 הם התעקשו לחשוף את עצמם כאומרי הן לבוסים שלהם וכותבי טריוויה בדיעבד לאחר מעשה, לאחר שריקת הסיום, לאחר תום ההצגה וירידת המסך. מגוחכים, ומגוחך בעל הבית שמרשה להם להתנהג כך. בעיקר בועז ביסמוט שהוא עיתונאי בעל הישגים רבים ובעל מוניטין.

3. אילו ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים היה לא רק עשיר אלא גם גוף עיתונאי טלוויזיוני שמכבד את צופיו הוא היה שוכר מתרגמים מקצועיים, כדי שיתרגמו לציבור צופי הטלוויזיה שלהם את הטקסטים וההוראות הנאמרים ע"י המאמנים לשחקניהם בפסקי הזמן הרבים במשחקים השונים הנאמרים בסלובנית, ספרדית, סרבית, רוסית, וכו'. התפתחות עלילת המתח בסופו של טורניר Eurobasket 2017 דרשה כותרות תרגום לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל שאינם אמונים על השפות הלועזיות הנ"ל.

4. ניב רסקין הוא שדר הכדורסל הטוב בארץ כיום, אבל גם חנפן לא קטן. דברי התודה שלו בטון מזויף לנושאים בעוֹל קל ו-לא ממשי, של ה- Eurobasket 2017 בתום מבצע שידורי ה- Off tube הישירים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, לאחר ניצחונה של סלובניה על סרביה 85:93 שלשום במשחק הגמר ביום ראשון – 17 בספטמבר 2017, היו יותר מ- מתרפסים. אילו ניב רסקין היה מנהיג ועיתונאי אמת, הוא לפחות היה מזכיר בדברי התודה שלו את העובדה כי הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לא אפשרו לו להקים את המערכת העיתונאית שלו בטורקיה ולא נתנו לו ולפרשניו לשדר ישיר מהשטח ממוקד ההתרחשות. מדובר בממלכה שמטפחת בכוונה ו- ביודעין את עיתונאות ה- Off tube הנקלית ו- המחורבנת. מדובר ב- עיתונאות טלוויזיונית שכלואה בכלוב בהרצליה על פי אידאולוגיה מחושבת מראש. מדובר בהנהלה שהפכה את שדרניה ופרשניה לשרתים, לפודלים, לכלבי מחמד, ומקשקשת ומבלבלת להם את המוח כי אפשר להגיע להישגים עיתונאיים מבלי להתייצב במוקד האירועים וההתרחשויות. מה זה צריך להיות הבלוף הזה שהנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים כופה על שדרניה ופרשניה לשדר את אליפות אירופה בכדורסל 2017 מהמוניטורים בהרצליה, בעוד עשרות רשתות טלוויזיה ציבוריות אחרות המאוגדות ב- EBU, וגם מחוצה לו, נוהרות לטורקיה כדי לבצע את משימת השידורים הישירים, את הכתבות החדשותיות, את הראיונות, ואת הסיכומים מהשטח. פשוט בושה וחרפה. העיתונאות של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים היא חרפה. היא apriori חלקית, נטולת מידע שלם, נעדרת לחלוטין ראיונות עם גיבורי העלילה, וחסרה לגמרי שיחות עם דמויות מפתח שחקנים, מאמנים, ואנשי הוועדה המארגנת של ה- FIBA, אלה שעצבו את אליפות Eurobasket 2017 המשגשגת. עיתונאות דלה וחסרה שנובעת מהיעדר מפגש בלתי אמצעי של מובילי השידורים הישירים בערוץ הספורט מס' 55 בכלבים עם נציגי תרבות הכדורסל האירופית. מדובר בנבחרת שדרנים ופרשנים שמסתגרים באולפן בהרצליה מאחורי חומת ה- Off tube, ולכן אינם מוכשרים ולא יכולים להרכיב את חלקי הפאזל הרבים לתמונה טלוויזיונית אחת כוללת ובהירה. התעלמותם של שדרני ופרשני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מנבחרת סלובניה אלופת אירופה החדשה, מרוחה, מאומץ לבה, מלכידותה הקבוצתית, ממחויבותה לדגל הסלובני, מדבקותה המרשימה במשימה, בעצם מהסך הכולל של תעצומות הפוטנציאל שגלום בשחקניה מאז 18 באוגוסט 2017, בימים ההם שביקרה בהיכל הספורט ביד אליהו, היא החמצה גדולה. ההתנכרות גם אם לא מכוונת של צוות השידור של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ל- נבחרת סלובניה, לאורך כל משחקיה בטורניר הממושך מנקודת מבטה (סך של 9 משחקים ללא הפסד), חמשת ניצחונותיה בבית המוקדם מס' 1 בהלסינקי – פינלנד ואח"כ ארבעת ניצחונותיה בשלבי ה- 1/8 גמר, 1/4 גמר, 1/2 גמר, ומשחק הגמר – היא רשלנות מקצועית שמהווה תעודת עניות להנהלת הערוץ וגם לשליחיה. OK, יש להם מונופול פיננסי על רכש זכויות השידורים אולם אין להם מונופול על ידע בתקשורת המונים ואין להם מונופול על חוכמה טלוויזיונית. מדובר בממלכת תקשורת שמתמחה בסיקור ו- העתקה מהמוניטור וחושבת שעיתונאות טלוויזיה מסתכמת כאילו רק בלומר באולפן בהרצליה לצופיה בישראל, "…גוראן דראגיץ' מוסר את הכדור ללוקה דונצ'יץ'…וסל יפה…". העיקר שניב רסקין נושא דברי תודה לממלכת ה- Off tube המזויפת הזאת. בלוף. אילו הַחֶבְרֶ'ה האלה בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, גברים ונשים, היו רוויים קצת, ב- שֶמֶץ, ב- בְּדָל של כבוד מקצועי כלפי עצמם ומקצועם, וכלפי מצפונם – הם היו מניחים כולם יחדיו את המיקרופונים שלהם במשרדו של המנכ"ל שלהם תומר תורג'מן ואומרים לו, כ- הַאי לִישָנָא, "…עד כאן…לא עוד…חפש מעכשיו את החברים שלך…"

5. מבחינה טֶכְנִית הצוות טל זילברשטיין + שי האוזמן החזיק את השידור הישיר של ה- Pre game show ואת ה- Show של משחק 1/2 הגמר השני סלובניה – ספרד 72:92 ביום שישי – 17 בספטמבר 2017, לא פחות טוב, מהצוות ניב רסקין + אלי סהר שטיפל בשידור הישיר של משחק 1/2 הגמר הראשון ערב קודם לכן, סרביה – רוסיה 79:87.

6. ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים משדר מעמדות שידור בהיכל הספורט ביד אליהו את חמשת משחקי נבחרת ישראל בקדם טורניר Eurobasket 2017, אולם נמנע מלכתת רגליו לזירת הפרקט בטורקיה, על מנת לשדר ישיר ממוקד ההתרחשות לפחות את שני משחקי חצי הגמר ואת משחק הגמר (!). ברור. כֵּן ליד אליהו ולֹא ל- טורקיה. בעצם כן לטורקיה אבל Off tube מטורקיה. אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות כמעט מסורתית של ישראל היא מפעל ספורטיבי רב חשיבות ברמה בינלאומית ובעלת עניין ציבורי בארץ. אפילו קבוצות ה- NBA מייחסות לו תשומת לב לא מעטה ונציגיהן תרים כאן אחרי מועמדים אירופיים פוטנציאליים. הנהלת ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים חושבת Off tube, אוכלת Off tube, ישנה Off tube, וחולמת Off tube. מנוי וגמור עמה מראש להתייחס לכל העסק בצורה עלובה, מזלזלת, וחנטרישית למרות שאנוכי ושכמותי מממנים אותה במיטב כספינו. שדרני ופרשני ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אינם חנטרישים. ההנהלה שלהם חנטרישית. אולם בעצם גם השדרנים והפרשנים חנטרישים משום שהם מסכימים לעבוד עבודה עיתונאית פר אקסלנס בתנאי עַבְדוּת. במקום להתייצב בשטח במוקד האירועים וההתרחשויות הם עושים את עבודתם פלסתר Off tube ומעתיקים את האינפורמציה שלהם מהמוניטור בהרצליה. בושה וחרפה. מדובר בהנהלה קמצנית ועלובה, ובוטה בהתייחסותה לציבור שמממן את פעילותה. רוש ולענה. מה כל כך קשה להטיס לטורקיה את הצוות ניב רסקין + שי האוזמן + שתי שדרניות הקווים והמראיינות שירי אלג'ם ורותם ישראל לתקופה של שלושה – ארבעה ימים לצורך שידורם של שני משחקי חצי הגמר והגמר ביורובאסקט 2017…? כמה ממון זה כבר יכול לעלות ?

7. שַי האוזמן הגיע בצדק לפסגת פרשנות הכדורסל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. הוא איננו ילד עוד, ולבטח יודע שקל (יחסית) לכבוש אותה את הפסגה, אולם קשה יותר להישאר שם ולשמור עליה. שי האוזמן מוצא חן בעיניי. אשנה ואומר כלהלן : שי האוזמן אוֹצֵר בראשו ידע כדורסל עצום, ישראלי ואירופי. הוא פרשן רגוע, נבון, ידען, לא מתלהם, מסבירן, יודע לנמק, ו- מדבר עברית תקנית. מפני שהוא חכם, הוא חסכן במילים (לעולם לא חיסרון ותמיד מעלה גדולה של כל שדרן טלוויזיה באשר הוא). בגלל שהוא מוכשר וטוב יותר מהשדרנים המובילים שלו הוא מתנסח ללא שום רגשי נחיתות בקלילות, בביטחון, ובשֶטֶף. שי האוזמן יודע מה הוא שווה וזה בסדר גמור. אני שולף מהזיכרון : במשחק 1/2 הגמר סרביה – רוסיה , כ- 2 דקות לפני תום הרבע השלישי הוא משדר ישיר למיקרופון שלו, "…לרוסים מתחילים להיגמר הז'יטונים…". איזה יופי של מטפורה לא שגרתית ולא תִּקְנִית. ב- 1/4 הרביעי בתוצאה של 65:71 לסרביה לאחר קליעה ממרחק גדול שמניבה סל של שלוש נקודות שי האוזמן מכריז, "…שְלָשָה מטווח שגדול גם על ה- NBA…". במצב של 65:73 לסרבים מול הרוסים הוא מצטט את הסטטיסטיקה של הענק בובאן מאריאנוביץ' (גובהו 2.21 מ'), ומדבר על, "…השמדה טוטאלית של היריבה הרוסית…". לקראת סיום ההתמודדות קולע הסרבי בוגדאן בוגדאנוביץ' שלשה ומעלה את סרביה ליתרון מכריע 74:81, ושי האוזמן מסכם, "…שחקנים גדולים שייכים למעמדים הגדולים האלה…". מדובר כאן רק בכמה ציטוטים נחמדים שנשלפים מזיכרוני, כמעט בהיסח הדעת, אולם שי האוזמן הוא איש טלוויזיה מעודכן בר סמכא שמוכשר ויודע לחבר את כל הפרטים לחיזיון כולל אחד. אני מאמין לו. שי האוזמן מכיר, יודע, ומבין את תורת משחק הכדורסל. לא סלובניה, שי האוזמן הפרשן הטרי והחדש של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הוא הפתעת טורניר Eurobasket 2017.

פרשן הכדורסל שי האוזמן מוצא חן בעיניי. הוא התגלית של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ב- Eurobasket 2017. הוא הגיע לפסגה. נראה כמה זמן יוותר שם. נראה האם בבוא היום יהיה כֵּן ויאמר להנהלה שלו, "…חבר'ה אינני חייב לכם דבר…או מהשטח…ו/או לא כלום…". שי האוזמן של 2017 מזכיר לי את הופעתו הראשונה של הפרשן והעיתונאי אבי רצון בחטיבת הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב-  1990. בהיותו מוכשר, בהיר, מתנסח היטב ושוטף, וגם חכם בעל חוש בקרה עצמית שיודע לסגור את המיקרופון שלו. אני זוכר שלאחר ההפסד לליטא 88:73 בהיכל הספורט ביד אליהו שאל אותו מנחה הפנל עידו גור בסוף הדיון, "…משהו אחרון להגיד…", וכינה אותו את שי האוזמן, "השוטר הרע". שי האוזמן השיב לו בקור רוח, "…אם אני ה- Liner, אז כלום…". ככה פשוט. חד וחלק. שי האוזמן בהופעתו המטאורית משמש בבת אחת קונקורנציה לאלי סהר וגור שלף. שי האוזמן מוצא חן בעיניי. הוא מוצא חן בעיניי מאוד.

הבלוג הזה נחקר ו- נכתב במקביל למחקר רחב היקף וכתיבת סדרה עבת כרס של 13 ספרים שקרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

1. סיסמאת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שונים שקרויה, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" :

FROM MY POINT OF VIEW : IF YOU DO, DO IT RIGHT – IF NOT GIVE IT UP

2. השורה התחתונה של הסדרה בת 13 ספרים שונים, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" : 

THE  HISTORY  OF  THE  UNAVOIDABLE  SYMBIOTIC RELATIONSHIPS  BETWEEN  TELEVISION  AND  SPORTS ( + News + Documentary) – IN  ISRAEL  AND  AROUND  THE  WORLD IN YEARS of 1936 – 2017

טקסט תמונה : אוגוסט 1992 : הימים ההם – הזמן ההוא לפני רבע מאה של שנים. חדר הישיבות של הנהלת רשות השידור בבניין "כלל" בירושלים. אני מציג את פרזנטציית רכישת זכויות השידורים של אירועי הספורט החשובים בארץ ובעולם בפני הנהלת רשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל שלרשות השידור עו"ד מיכה ינון, חבר הוועד המנהל של רשות השידור ויו"ר וועדת הספורט של המליאה מני ווייצמן, ואנוכי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסדרה בת 13 הספרים (כולם בנושאי טלוויזיה, אך שונים לגמרי זה מזה) נחקרת ונכתבת על ידי מאז תום אולימפיאדת סידני באוקטובר 2000, ונמשכת גם בימים אלה של ספטמבר 2017. המחקר והכתיבה טרם הסתיימו.

תזכורת (1).

ציטוט : "השקר עָף וְהַאֶמֶת צולעת אחריו. לכן כשהאֶמֶת מתגלה סוף – סוף, הרי זה באיחור זמן רָב". (ג'ונתן סוויפט).

ציטוט : "אם מישהו משקר לך בהוֶוה – לך תדע כמה פעמים הוא שיקר אותך בעבר". (ציטוט של עצמי).

ציטוט : "ככל שהשקר צובר עוד ועוד שָנִים – כך קשה יותר להפריכו". (ציטוט של עצמי).

ציטוט : "השקר הוא צֶמַח חסון –  הוא גָדֵל ומשגשג בכל קרקע". (מ. פ. טופר).

arbel 2

טקסט מסמך : 1983. העיתון / יומון "חדשות הספורט" ז"ל. מייד לאחר פרסום הפוסט הנ"ל הודעתי ליורם ארבל שאין זה מתפקידו של החייל להתחנף למפקד שלו באמצעות כתבי העיתונות. הוריתי לו לחדול מזה. זה היה מגוחך שמישהו כמו יורם ארבל שמנותק ואיננו מעורה כלל במערך כלל השיקולים המורכבים שלי : נימוקי תוכן של בחירת נושאי הכיסוי, שיקולי טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ניתוח מאזנים תקציביים כספיים, ושיקולים של זמן "אוויר" בעת המו"מ עם הבוס העליון שלי מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית טוביה סער יבד"ל, מביע בכלל את דעתו בעיתונות. (ארכיון "חדשות הספורט". באדיבות הארכיונאי רוני דרור ובאדיבות מחלקת העיתונות של בית אריאלה בתל אביב).

הקדמה קצרצרה. התחרות היא נשמת אפה של הטלוויזיה. אני אוהב להתחרות אבל שונא להפסיד את זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים, הפופולאריים, והרלוואנטיים בארץ ובעולם ליריביי / מתחריי בגלל רשלנות הבוסים שלי. מעולם לא התנגדתי לתקומתם של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים וערוץ 2 המסחרי אבל לא רציתי להפסיד להם, בעיקר הפסדים שאינם כפויים. בעיקר שנאתי להפסיד לעצמי. אין דבר גרוע יותר בתחרות טלוויזיונית מאשר להפסיד לעצמך. מינויו של יוסף בר-אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1990 ו- מאוחר יותר ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור, היה הפסד לעצמנו. כמו גם עוד הפסד שלנו לעצמנו עם מינויו הכושל של מוטי לוי לסמנכ"ל הכספים של רשות השידור במקומו של יוחנן צנגן המשגשג והמוכשר.

בראשית עשור ה- 90 של המאה קודמת עזבו שני השדרים הבכירים שלי יורם ארבל ונסים קיוויתי את מחלקת הספורט, כל אחד מסיבותיו הוא. הם לא היו הבעיה שלי כמפקד בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית המסורבלת והענייה. אנשים, שדרים, פרשנים, עורכים, ומפיקים באים והולכים. זוהי דרכה של תעשיית הטלוויזיה בעולם ובארץ. מדובר בתהליך בלתי נמנע. כמפקד שידור אתה מאבד ברבות השנים בעת מסע ארוך ו- מפרך כל מני אנשים מכל מיני מסיבות שונות על חלקם אתה לפעמים מזיל דמעות (נסים קיוויתי) אולם אל לך כמפקד לאבד זכויות שידורים של אירועי ספורט פופולאריים שהם רלוואנטיים לציבור צופי הטלוויזיה שלך. זכויות השידורים ששוכנות באמתחת הטלוויזיה שלך חשובות מהשדרים שלך. יש תחליף לאנשים. אין תחליף לרכש של זכויות שידורים בלעדיות. מי שחפץ בחיי טלוויזיה ארוכים ומאושרים אל לו לאבד את זכויות השידורים של אירועי הספורט הפופולאריים והרלוואנטיים ליריביו / מתחריו. תחילת עשור ה- 90 במאה הקודמת בישרה על שינוי טוטאלי במבנה וברכישה וקנייה של זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים, הרלוואנטיים, והפופולאריים, בארץ ובעולם. המחירים החלו לנסוק לשמיים. למרות ההקלה הכלכלית – כספית הנובעת מחברותינו הפעילה בשורות איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שוק הטלוויזיה בארץ עמד בפני שינוי דרמטי. השידור הציבורי החל לאבד בהדרגה את המונופול שלו והשוק הפך לתחרותי. ערוץ הספורט מס' 5 בטכנולוגיית הכבלים (שירת את חברות הכבלים גוונים, מת"ב, וערוצי זהב) נולד זה עתה. דמותו של ערוץ 2 המסחרי כבר ניצבה בשער. שני גופי השידור הצעירים הללו היו חדורי שאיפות גדולות להביס ולהכניע את הטלוויזיה הישראלית הציבורית. החלה תקופה חדשה לגמרי הרת סכנות מוניטריות בעבור השידור הציבורי העני והאיטי. יש תחליפים לשדרנים הפורשים אולם אין תחליף לכסף. גרף זכויות השידורים החל להיתמר לשמיים. למשל : בעבור אולימפיאדת סיאול 1988 שילם ה- EBU זכויות שידורים בגובה של 28.000000 (עשרים ושמונה מיליון) דולר. בעבור אולימפיאדת ברצלונה 1992 נתבע ה- EBU לשלם סך זכויות שידורים של 90.000000 (תשעים מיליון) דולר. כמובן שה- Share של כל רשתות הטלוויזיה החברות באיגוד האמיר בהתאם. ועוד דוגמא : בחוזה של 1989 – 1987 שילמנו להתאחדות הכדורגל הישראלית זכויות שידורים בגובה של 300000 (שלוש מאות אלף) דולר. 150000 (מאה וחמישים אלף) דולר בכל עונה. בחוזה הבא של 1992 – 1989 שילמנו להתאחדות הכדורגל 2.500000 (שני מיליון וחצי) דולר. משהו סביב 830000 (שמונה מאות ושלושים אלף) דולר בכל עונה. בחוזה של 1994 – 1992 שילמנו להתאחדות 2.300000 (שני מיליון ושלוש מאות אלף) דולר. 1.150000 (מיליון וחצי) דולר בכל עונה. הדוגמאות רבות מספור. באקלים המוניטרי הזה שהרקיע שחקים הייתי צריך למצוא את דרכי ולנווט את שידורי הספורט באחריותי. את הטלוויזיה הישראלית הציבורית הענייה היו מסוגלים להוביל רק מנהיגים מוכשרים בעלי ידע, הגונים, בעלי יושרה, ואנשים של חזון. ואז התחוללו ב- 1990 שתי צרות נוספות. יוסף בר-אל התמנה ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית וזמן קצר אח"כ עזב יוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים עתיר הידע, והמיומן ובעל ניסיון של רשות השידור את תפקידו, וחבר כמנכ"ל משותף עם דן שילון של הזכיינית "רשת" בערוץ 2 המסחרי. היה מדובר באבדה אנושית – מקצועית גדולה בעבורי. באפריל 1993 אִיזֵן אלוהי הטלוויזיה את תאונת הטלוויזיה ששמה היה "יוסף בר-אל". מוטי קירשנבאום ז"ל התמנה ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל. מוטי קירשנבאום הדיח את יוסף בר-אל מכֵּס מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ו- הפקיד במקומו את יאיר שטרן על ניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית . מוטי קירשנבאום סייע בידי להציב את שידור משחקי הכדורגל בארץ ובעולם ב- Top rating של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן מוטי קירשנבאום ז"ל שידרנו ישיר בעונת 1994 – 1993, 20 (עשרים) משחקים מרכזיים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), וכיסינו את כל 273 המשחקים ב- 39 מחזורים (הליגה הארוכה ביותר בהיסטוריה של המדינה) באמצעות מצלמות אלקטרוניות בלבד. תמורת 20 השידורים הישירים הוספנו להתאחדות 1.000000 (מיליון) דולר, 50.000 (חמישים אלף) דולר בעבור כל שידור ישיר. מוטי קירשנבאום ז"ל הבלתי נשכח סייע בידי לחולל מהפכה. ביצעתי אותה ללא כל קושי למרות היעדרם של יורם ארבל ונסים קיוויתי מפני שעמד לרשותי ממון וטכנולוגיה. 20 השידורים הישירים ההם בעונת הכדורגל ההיא של 1994 – 1993 ועמם התוכנית "משחק השבת", צברו כמות פנטסטית של מִדְרוּג בין % 39 ל- % 46. היה מדובר בשגשוג טלוויזיוני סנסציוני חסר תקדים תחת המטרייה של מוטי קירשנבאום ז"ל הבלתי נשכח. האירועים תמיד חשובים מהשדרים שמתארים אותם. נכון שאתה חותר להתאים את המאגר האנושי שברשותך למשימות השידור בהכרה ו/או בהנחה שהפער השידור Play by play בין יורם ארבל למאיר איינשטיין מצומצם ו/או לא קיים כלל. אולם ברור לכל בר בי רב, ש- ללא זכויות שידורים אתה שווה בקושי פרוטה שחוקה, גם אם יורם ארבל ומאיר איינשטיין ניצבים לצדך ותומכים במיקרופון שלך.

אשנה ואומר זאת שוב : התחרות היא נשמת אפה של הטלוויזיה. אני אוהב להתחרות אבל שונא להפסיד. מעולם לא התנגדתי לתקומתם של ערוץ הספורט מס' 5 בכבלים וערוץ 2 המסחרי אבל לא רציתי להפסיד להם, בעיקר הפסדים לא כפויים. בעיקר שנאתי להפסיד לעצמי. אין דבר גרוע יותר בתחרות טלוויזיונית מאשר להפסיד לעצמך. הפקדתו של יוסף בר-אל על רשות השידור ב- 2002 והצבתו בפסגת השידורים של מדינת ישראל כמנכ"ל הרשות היה הפסד לעצמנו מכל היבט. לא בכדי הגה פעם רון ארלדג' (Roone Arledge) המנוח מי שכיהן כנשיא חטיבות הספורט והחדשות של ABC רשת הטלוויזיה האמריקנית, את סלוגן האמת ההוא :

"When you have the rights – you have the show"

הוא צדק. במקרה שלנו תחומי ההפסד לא רק כללו תוכן וזכויות שידורים והשימוש בהן, אלא התערבבו בהם מוסר לקוי, אי צדק, מחסור בכישרון, יכולת ניהול מוגבלת, ושימוש מופרז מאוד בכוח על חשבון חשיבה ומחשבה. אין זה דבר של מה בכך שממשלת ישראל מפטרת מנכ"ל רשות שידור שקוראים לו יוסף בר-אל (ומכנים אותו, "ג'ו") באמצע כהונתו ומאשימה אותו בשוחד ושחיתות מסך. בריאיון העלוב והאומלל ההוא שקיים רפי רשף ב- 21 בדצמבר 1990 עם העיתונאי הכושל יורם ארבל מי שנטש את השידור הציבורי וחבר יחדיו עם אורלי יניב לערוץ 2 הניסיוני, אמר אותו יורם ארבל ואני מצטט : "…כדי להיות ישר והגון, אני חייב לומר שאני חי בתחושה, שלטלוויזיה סוף סוף יש מנהל יוסף בר-אל. בלי להיכנס לוויכוחים על דרכו או על פילוסופיית השידורים שלו, אני חושב שיש ביכולתו של יוסף בר-אל להוביל בדרך טובה. אני מצטער קצת שלא הצלחתי לעבוד עמו…". בהמשך הריאיון המביך ההוא מבלי שרפי רשף מהסה אותו, "רק רגע מר יורם ארבל אלו כלים עומדים לרשותך ומהיכן אתה שואב את ההערכה אודות יוסף בר-אל שסוף סוף יש לטלוויזיה הישראלית הציבורית מנהל…", מוסיף יורם ארבל כלהלן ואני מצטט אותו הלאה : "יוסף בר-אל הציע לי לשדר את משחקי גביע אירופה השנה. הוא התנה את השידורים בכך שאני לא אשדר כדורסל בערוץ השני בטלוויזיה החינוכית. זה תנאי שהייתי מוכן לעמוד בו. מאוחר יותר קיבלתי מסר שמנכ"ל רשות השידור לא מוכן שאני אסע לחו"ל. אחרי עשר שנים שלא השארתי אולם אחד עזוב באירופה מנכ"ל רשות השידור רוצה למנוע ממני את הצ'ופר של נסיעות לחו"ל. ויתרתי על הנסיעה לחו"ל. ואז באה התניה חדשה של יוסף בר-אל, שהרחיב את התנאים שלו לאי השתתפות שלי בכל צורה שהיא בערוץ 2". כאן נכנסת שאלה של רפי רשף : "יכולת לצפות את זה ?" יורם ארבל משיב לו כלהלן : "כן. מכיוון שידעתי שאני עומד להפיק תוכנית מגזין ספורט, לא יכולתי לעמוד בתנאי הזה ונפרדתי מיוסף בר-אל בידידות, מה שאני לא יכול לומר על פרידה מאנשים אחרים במערכת". את זאת אמר יורם ארבל שדר טוב ו- איש טלוויזיה מגוחך לפני 25 שנים ב- 21 בדצמבר 1990. ברור שרפי רשף לא שאל אותי אם מה שיורם ארבל אומר לו זה נכון. היה נחמד לדעת שיורם ארבל אומר לרפי רשף כי לטלוויזיה יש סוף סוף מנהל בדמותו של יוסף בר-אל והוא מצטער שלא הצליח לעבוד עמו…ושהוא נפרד מיוסף בר-אל בידידות, מה שהוא לא יכול לומר על פרידה מאנשים אחרים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לא תמיד הזמן עושה את שלו, אולם הפעם הזאת שינה תוואי, ואִפְשֵר למתבונן מהצד לבחון לא רק את עומק הדברים, אלא גם את אמיתותם. אותו יוסף בר-אל איש עלוב, שיורם ארבל יצא מגדרו כדי להעריך אותו, סולק ע"י מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ב- 1993 מניהול הטלוויזיה הישראלית בציבורית וע"י ממשלת ישראל מניהול רשות השידור ב- 2005. גם גורלו של יורם ארבל לא שפר עליו. בערוב ימיו סולק מערוץ 10, גורש מערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, והודח יחדיו עם הפרשן שלו דני נוימן מערוץ 1, ומצא את מפלטו עכשיו כשדר Off tube בערוץ one.

אשוב ואשנה ואומר את מה שלא ידעתי אז אבל אני יודע היום בנוגע ליורם ארבל : עמדה לי בכל זאת הזכות בימים ההם לנהל את שני השדרנים המובילים של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1991 – 1978 : יורם ארבל ונסים קיוויתי. יורם ארבל צעיר מנסים קיוויתי ב- 16 שנים נטש את הטלוויזיה הישראלית הציבורית באוגוסט / ספטמבר 1990 וחבר לערוץ 2 הניסיוני וערוץ 5 בכבלים. ראשו היה עטוף בהילת השַדָּר הנבחר. עזיבתו לוותה ברעש וצלצולים רוויי דיסונאנס, שגיאות, ואי דיוקים (בלשון המעטה) של כל מיני עיתונאים בעיתונות הכתובה. נסים קיוויתי מאידך יצא לגמלאות בנובמבר 1991 בקול ענות חלושה. נסים קיוויתי היה שַדָּר א"ק ושחייה ברמה בינלאומית עליונה. בהיות השדר האולימפי המוביל של תחרויות הא"ק והשחייה נשא על כתפיו את מרבית המשקל הסגולי של חמש אולימפיאדות רצופות : מינכן 1972, מונטריאול, 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, ו- סיאול 1988. שגיאה אחת חמורה שלו של נסים קיוויתי במונדיאל מכסיקו 1986 חרצה את עתידו הפנסיוני לשבט. הוא שידר ישיר ב- 1 ביוני 1986 מעמדת שידור נוחה שלנו באצטדיון "חליסקו" ב- גוואדאלאחארה את המשחק ברזיל – ספרד, ובמשך כמעט 7 (שבע) דקות מנה שער שלא היה וסיפר לצופי מדינת ישראל כי ברזיל צועדת ביתרון 0:1. ולא רק זאת, ברוב תמימותו וה- יושרה שלו עוד התנצל על שגיאתו באותו השידור הישיר ההוא. הציבור לא סלח לו. משיצא ב- 23 בנובמבר 1991 לגמלאות, ערוץ 2 לא ספר אותו ולא קרא כלל בשמו, למרות מוניטין העבר שלו. "גול אחד שלא היה…", השכיח את כל הישגיו העיתונאיים בעיתונות הכתובה ואח"כ בטלוויזיה, והניח אותו בצידי הדרך, בשוליים. נסים קיוויתי הפך ל- Loser ו- הצטייר כשַדָּר מַפְסִידָן. הציבור לא סלח לו על שגיאתו ההיא בגוואדאלאחארה ב- 1 ביוני 1986, מפני שלא הבין כיצד שדר עתיר מוניטין וניסיון שיושב בעמדת שידור נוחה באצטדיון משדר לציבור שלו, שער שלא היה. לכל כיבוש שער יש שתי אינדיקציות : הראשונה, הכדור חייב לעבור במלוא היקפו את קו השער. השנייה, לאחר כיבוש השער חייב המשחק להתחיל מחדש מהעיגול של קו האמצע. זה לא קרה. הייתה לי הזכות האנושית לנהל בשעתו את יורם ארבל ונסים קיוויתי. אולם הזכות הזאת הייתה בטלה בשישים לעומת זכות הממון שהעניקו לי הבוסים שלי לרכוש את זכויות השידורים של אירועי הספורט הנבחרים והבכירים ו/או שלא העניקו לי וכפו עלי לאבד אותם. לבני אנוש יש תחליפים. לממון אין.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכושל יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 וזכויות השידורים של ענפי הכדורגל והכדורסל בארץ. 

יש להזכיר כאן כי באותה התקופה ההיא בה יורם ארבל ונסים קיוויתי עזבו ב- 1990 ו- 1991 את הטלוויזיה הישראלית הציבורית (מסיבות שונות) חלו תמורות מרחיקות לכת, מהפכה של ממש, במבנה זכויות השידורים של אירועי הספורט הגדולים בארץ וגם בעולם ואופן מכירתן לרשתות הטלוויזיה. ההתניה הראשונה של הוועדות המארגנות הייתה כספית. השנייה, חשיפה. ב- 1990 הצלחתי לבנות מנגנון די יעיל שתפקידו היה להעניק מרחב של פתרונות לכיסוי המורכב והמסובך של אירועי הספורט בארץ ובעולם. לרוע מזלי ולרוע מזלם של רבים, ב- 10 ביולי 1990 נבחר איש מאוד לא מוכשר בלשון המעטה לנהל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית, בשם יוסף בר-אל. אותו יוסף בר-אל לא אפשר לי לקבל זמן "אוויר" דיו, ויתר טכנולוגיה, על מנת לחשוף בקנה מידה ראוי את שני ענפי הספורט המרכזיים במדינת ישראל, הכדורגל והכדורסל בשידורים ישירים וגם בהקלטות. נכון ששילמנו כסף אולם התאחדות הכדורגל ואיגוד הכדורסל ביקשו גם זמן חשיפה. חיש מהר עלינו על מסלול ההתנגשות עם הוועדות המארגנות שמכרו לנו את זכויות השידורים שלהן. היה מדובר במנהל טלוויזיה לא מוכשר, לא מוצלח, וכושל. עובדה שעם הפקדתו של מוטי קירשנבאום ז"ל על רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 הוא העיף את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל מכס מנהל הטלוויזיה. (יש לעדכן כאן את קוראי הבלוג הצעירים כי זאת הייתה גם בקשתה המפורשת של שרת החינוך דאז שולמית אלוני ז"ל והממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת יצחק רבין ז"ל ממוטי קירשנבאום, להעיף קיבינימט את יוסף בר-אל). מוטי קירשנבאום ז"ל מינה לכהונה הרמה את יאיר שטרן במקומו של יוסף בר-אל המסולק. ההיסטוריה המתעתעת העניקה ליוסף בר-אל הזדמנות נוספת להתייצב בקדמת הבמה של השידור הציבורי משמונה במארס 2002 למ"מ מנכ"ל רשות השידור (במקום המנכ"ל הזמני רן גלינקא שהודח) ואח"כ ב- 2 ביוני 2002 למנכ"ל קבע, שהיה אמור לכהן בתפקיד הרם והאחראי עד קיץ 2007. כזכור ב- 2 במאי 2005 אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל פיגורה לא מוצלחת ואיש בלתי מוכשר, אותה הממשלה ההיא התעשתה והדיחה אותו לירכתיים של ההיסטוריה של השידור הציבורי. בשבת באחת בצהריים (13.00) – 9 בפברואר 1991 בעיצומה של מלחמת המפרץ ה- 1 שידרה חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית ישיר מבאר שבע את משחק הגמר על גביע הטוטו בין קבוצות מכבי חיפה ובית"ר ת"א. 2 מיליון אזרחי ישראל צפו בשידור הישיר ההוא מפני שהסתגרו בבתיהם מחמת הטילים של סאדאם חוסיין. התוצאה בתום 120 דקות הייתה 0:0 ושתי הקבוצות נערכו לקראת בעיטות ההכרעה מ- 11 מטר. סצנת כדורגל שהייתה אמורה להימשך כעשר דקות אולי רבע שעה נוספת. ואז באה הפקודה של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל למפקח הטכני ב- Master Control מר אלי קרייתי לקטוע את השידור הישיר בטרם ביצוע בעיטות ה- 11 מ' בטענה, "…ש- ליואש אלרואי היה כבר מספיק כדורגל…". זה נשמע דמיוני אבל זה קרה במציאות. השידור הישיר נגדע. ברור שאמרתי לו בפרצופו, "אתה מנהל טלוויזיה כוחני לא מוכשר וחסר תבונה שחי על זמן שָאוּל…". יוסף בר-אל לא פיטר אותי.

מרבית הכותבים העיתונאיים ומבקרי הטלוויזיה אינם מבינים כיצד עובדת תעשיית הטלוויזיה ועל פי איזה חוקים היא פועלת. עזיבתו של יורם ארבל אותי ואת השידור הציבורי לא הזיזה לי ולא העיקה עלי. הוא סיפר לכל מיני אנשים בטלוויזיה שבתום מונדיאל איטליה 1990 הוא עוזב אותי לדרך חדשה. לי הוא לא דיווח מאום על תוכניות העריקה שלו. אני הייתי האחרון לדעת. הוא טמן לי מעין מארב וחשב שאין לו תחליף, כפי שיתברר מהצהרות הרהב שהצהיר ב- 21 בדצמבר 1990 בפני העיתונאי רפי רשף. אחת מהן הייתה כלהלן : "אין לטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת זה אני אומר עם כל הצניעות : אין לה את יורם ארבל ואין לה את אורלי יניב". מזווית מבט אחורית ב- פרספקטיבה של יותר מרבע מאה, ליתר דיוק 27 שנים מדובר בנבואה מגוחכת ו- מטופשת חסרת כל בסיס. איזה אין לה את יורם ארבל ואין לה את אורלי יניב ואיזה נעליים. בובה מייסעס. יורם ארבל לקח את זה אישית בעוד שהיה מדובר בעסקים. עסקי טלוויזיה. אילו הייתי יודע שהטרובדור הזה מתכונן לשיר את סרנדת הברבור שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעת שידורי מונדיאל איטליה 1990, הייתי מוותר על שירותיו בטרם החל מבצע השידורים שלי מעשרה אצטדיונים בארץ המגף ונעזר בשירותיו של שדר רדיו "קול ישראל" מאיר איינשטיין מוקדם מהצפוי. אזכיר כאן לטובת קוראי הבלוג הצעירים כי שלושת השדרים המתוכננים שלי לאייש את עמדות השידור שלי ברחבי איטליה 1990 היו יורם ארבל עצמו כשדר מוביל, נסים קיוויתי שדר משני, ורמי ווייץ שדר שלישי. מאיר איינשטיין היה בעת ההיא רק על הכוונת שלי. עזיבתו של יורם ארבל את השידור הציבורי ואותי, ומעברו לשידור המסחרי, לא הזיזה לי מפני שזכויות השידורים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם היו שלי. כמנווט, עורך, מפיק, ומנהל מטעם הטלוויזיה הישראלית הציבורית החזקתי בזכויות השידורים הבלעדיות והבלבדיות כלהלן : אולימפיאדות, מונדיאלים, Euros (אליפויות אירופה לאומות בכדורגל), אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה בכדורסל, הליגות הלאומיות (ליגות העל היום) בכדורגל וכדורסל לרבות משחקי גביעי המדינה בכדורגל + כדורסל, כל משחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל בית וחוץ בטורנירי הקדם של המונדיאלים וה- Euros וכן בקדם אליפויות אירופה לאומות בכדורסל, טורניר ווימבלדון בטניס, המכביות, כינוסי הפועל, ומשחקי הכדורסל של מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. זה נכון שאתה עושה כל מאמץ להתאים למשימות השידור השונות שלך את השדרים הטובים והמוכשרים ביותר. אתה מעוניין להציב בחלון הראווה שלך את הדמויות האטרקטיביות ביותר ויורם ארבל נמנה עליהן, אולם הן לא היו החשובות ביותר. אירועי הספורט שאותם שידרו ואת זכויות השידורים שרכשתי וקניתי – היו חשובים מהם (!).

למרות הרעש הגדול בעיתונות הכתובה בסתיו 1990 אודות נטישתו של יורם ארבל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית  וההתבכיינות הבלופרית שלו כי יואש אלרואי הוא מנהל ברוטלי שמקפח אותו ומטפח ומעניק סיכויים לאורי לוי, לא היה סיכוי כי חטיבת הספורט תתמוטט. עזיבתו של יורם ארבל לא הזיזה לי. היא גם לא הייתה חשובה יתר על המידה. האנשים לא הבינו כי מה שחשוב הוא מי מחזיק בזכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים ולא איזה שדר מתאר ומשדר אותם. תנועת שדרים בין הערוצים השונים היא תופעה שמאפיינת את תעשיית הטלוויזיה. ובכן, יורם ארבל שימש לאורך כל עשור ה- 80 של המאה הקודמת לא רק שַדָּר ראשי שלי אלא גם מגיש ראשי שלי. בזכות. כבר נאמר באחד הפוסטים הקודמים כי יורם ארבל היה שדר ספורט מוכשר יחסית לגברדייה שסובבה אותו ואותי בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן, ולכן הפקדתי בידיו בחדווה % 90 – % 85 מסך השידורים הישירים של משחקי הכדורגל והכדורסל בארץ ובעולם. אולם הוא לא היה שָם לבד. הוא צלח את הדרך בגלל מערכת עיתונאית שניצבה מאחוריו ואשר סייעה לו לצלוח את משימות השידור בארץ ובעולם. הציבור איננו מבין כיצד פועלת תעשיית הטלוויזיה המורכבת והמסובכת וכי שדר כמו יורם ארבל איננו יכול לבצע את משימתו מבלי שיישען על מערכת הפקה, ארגון, תוכן, וטכנולוגיה משומנת, מוקפדת, ומדויקת ביותר. הצופה הפשוט נטול כל השכלה טלוויזיונית לוחץ על השלט ורואה את יורם ארבל. הוא איננו יודע כי מאחוריו ניצבת מערכת מקצועית תומכת שמזרימה לגופו בכל רגע דם נקי וחמצן טרי, מטווה מעין קומפלקס שבלעדיו יורם ארבל שווה כקליפת השום. בלעדי המארג הזה יורם ארבל (ושדרי טלוויזיה אחרים שכמותו) חשוב כבר – מינן. בלעדי המכניזם הזהה שקרוי מערכת עיתונאית שמיסדתי בימים ההם, זאת שעטפה אותו בתריסר השנים ההן בין 1978 ל- 1990, יורם ארבל היה מתמוטט מייד. מגישות החדשות של ערוץ 10 תמר איש שלום וטלי מורנו שוות כקליפת השום ללא מערכת ההפקה והעריכה העיתונאית המדויקת והממושמעת שעוטפת אותן. רפי רשף שווה כקליפת השום בלעדי העורך שלו עידו תמרי וצוות ההפקה שמקיף את "חמש עם רפי רשף". חיים יבין היה שווה כקליפת השום ללא מערכת "מבט" שהייתה חומת הביטחון שלו במשך שנים ארוכות מאוד. כנ"ל אמורים הדברים אודותיו של וולטר קורנקייט (Walter Cronckite) המגיש והמנחה המיתולוגי של "חדשות CBS". עובדה שבסופו של דבר בלעדי אותה המערכת העיתונאית המקצועית שלי שסוככה עליו, ואודותיה אני מדבר עכשיו, הוא יורם ארבל התמוטט והפך בתוך זמן קצר לשֶבֶר כְּלִי. "משחק השרוכים" שאותו שידר ישיר (יחדיו עם הפרשן שלו דאב אבי כהן ז"ל) בערוץ 2 המסחרי מאצטדיון "קריית אליעזר" בשבת ההיא של 2 במאי 1998 בין קבוצות הפועל בית שאן ובית"ר ירושלים, היווה את הסמן הימני של קריסתו המתמשכת שהחלה זמן רב קודם לכן. בקיץ 2014 נשלח יורם ארבל יחדיו עם הפרשן הצמוד שלו דני נוימן ע"י ערוץ 1 למונדיאל ברזיל 2014 כדי להוביל משם את השידורים הישירים של גביע העולם בכדורגל. בלעדי מערכת עיתונאית מקצועית של הפקה ותוכן נקברו יורם ארבל ודני נוימן בברזיל 2014 מתחת להריסות הטלוויזיה שקרסה עליהם ועל שולחיהם בראשותם של יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + אמיר גילת + מנהל הספורט שלו מאיר בר. היה מדובר בלעג וצחוק הגורל. מר מאיר בר מי ששימש מנהל מחלקת הספורט של ערוץ 1 באותו מונדיאל 2014 סידר לעצמו ג'וב, להיות מפיק שטח מקומי של יורם ארבל ודני נוימן בברזיל 2014 במקום לנהל בתוקף תפקידו את מערכת השידורים הישירים הענפה מעמדת פיקוד בירושלים ו/או בריו דה ז'אניירו. היה מדובר בפלופ חסר תקדים בתולדות שידורי המונדיאלים בשידור הציבורי מאז גביע העולם של מכסיקו 1970. מנכ"ל רשות השידור דאז יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' אישרו למאיר בר לשמש מפיק שטח זוטר של הצוות יורם ארבל את דני נוימן. בברזיל 2014 התגלה יורם ארבל כחובבן חסר תקנה, הוא והמערכת הירושלמית הדילטאנטית והכושלת שלו שמשכה ללא כל כישרון וידע מהארץ בחוטי ההפקה. החומרים המוקלטים של מונדיאל ברזיל 2014 מכילים בקרבם מאות טעויות של יורם ארבל משגיאות זיהוי ועד אי הבנה מוחלטת של תורת הכדורגל. שוב הוכח כי שדר ספורט טוב ככל שיהיה שווה כקליפת השום ללא מערכת עיתונאית מקצועית תומכת, וללא מערכות טכנולוגיות ולוגיסטיות חכמות ויעילות. מששב הביתה מברזיל 2014 יחדיו עם הפרשן שלו דני נוימן גורשו שניהם מערוץ 1 ע"י מנכ"ל רשות השידור החדש יונה וויזנטל בהשראת כונס הנכסים של סוכת ערוץ 1 הנופלת פרופסור דוד האן. יורם ארבל שילם בו במקום את מלוא המחיר. בשכונת רוממה בירושלים לא נראו משמרות מחאה של מפגינים שמוחים נגד סילוקם של יורם ארבל ודני נוימן מתפקידם. במקומם של שני המפוטרים גויסו לשורות ערוץ 1 השדר המוביל עמיחי שפיגלר והפרשן מוטי איוואניר. מאז פרישתו ב- 1990 מהטלוויזיה הישראלית הציבורית שרוי יורם ארבל במצוקה, במדרון. ללא מערכת עיתונאית מקצועית תומכת ועוטפת הוא מתגלגל לעבר עוד בור ועוד תהום. עכשיו הוא נעצר בקיר Off tube בדמותו של ערוץ one בכבלים ומשדר מהארץ ברמה של שיחות Voice over בקצב הכתבה את משחקי הליגה הספרדית עם שני פרשני ה- Off tube חיים רביבו ואייל ברקוביץ'. זאת כמובן איננה טלוויזיה רצינית. אי רצינות שמקבילה לשידורי ה- Off tube של ערוץ 55 בכבלים את משחקי ה- NBA.

תנועת שדרים. כל ימי חיי הטלוויזיוניים חיפשתי ותרתי אחרי שדרנים ופרשנים שמוכשרים להביע רעיון ב- מינימום מילים, אולם גם כאלה שאישיותם רמה יותר מגובה הדשא הקצור שעליו רצים שחקני הכדורגל, ורום קומתם מתנשא מעל גובה רצפת הפרקט בזירת הכדורסל. לא תמיד הצלחתי. אין דבר כזה שַדָּרוּת בטלוויזיה בלעדי עיתונאות טלוויזיונית.

החל מספטמבר 1990 פמפמה העיתונות הישראלית עוד ועוד מידע ברובו שטחי ומטופש וגם רווי שגיאות ובלופים אודות סיפור פרישתו של יורם ארבל מהשידור הציבורי לעבר שידור המסחרי, זה של ערוץ 2 הניסיוני וגם של ערוץ הספורט בכבלים (אז מס' 5 בממיר). כאילו העזיבה שלו אמורה לזעזע את יסודותיה של חטיבת הספורט. קראתי את מרבית הפוסטים וגיחכתי עד כמה הכותבים אינם בקיאים בחוקי תעשיית הטלוויזיה ובמנהיגות שלה, ובכך שיורם ארבל הוא אומנם שַדָּר טוב אולם נציג, שלוחה בלבד, ולא הראש. ההיסטוריה הטלוויזיונית רצופה מעברים של של שדרנים, מגישים, ומנחים מערוץ לערוץ. מרשת לרשת, וממקור X למקור Y. אין בכך כל רבותא וכל פוטנציאל של מיטוט. בתום מונדיאל אנגליה 1966 ולאחר שידור הטלוויזיה הישיר המוצלח של גמר המונדיאל בשבת – 30 ביולי 1966 באצטדיון "וומבליי" בו ניצחה אנגליה את גרמניה 2:4 (חזו בו 600.000000 צופים בכל רחבי תבל), נטש השַדָּר הראשי של ה- BBC קנת' וולסטנהולם (Kenneth Wolstenholme) את כור מחצבתו ועבר לארה"ב כדי לעשות לביתו. לנעליו נכנס בקלות יתירה דייוויד קולמאן (David Coleman) מי ש- שימש מגיש ומנחה של אולפן גביע העולם 1966 של ה- BBC בלונדון. דייוויד קולמאן היה גם שַדָּר א"ק דגול. קנת' וולסטנהולם עזב אולם ה- BBC לא התמוטט.

אוסיף ואומר בעקבות הברקתו הטרייה והמרעננת של שי האוזמן ב- ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בעת השידורים הישירים של Eurobasket 2017, כי שדרני טלוויזיה לא מעטים – בארץ וגם בעולם, הפכו את הטקסט הפתטי שלהם רווי שגיאות לחֶרֶב פִּיפִיוֹת. הם הפכו ללעג וקלס, משל ושנינה, לחוכא ואיטלולא. לעומת הנופלים קיימים אישי שידור אחרים. אני מתייחס בעיקר ל- ארבעה אנשי טלוויזיה אוניברסאליים שהביאו את השידור הישיר של הספורט הכדורגל בטלוויזיה לדרגת אומנות : האמריקני הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), שַדָּר ה- BBC הבריטי קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme), שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל, וגם נסים קיוויתי בשידורי הא"ק והשחייה שלו. הווארד קוסל הוביל במשך 20 שנה (1985 – 1965) את שידורי הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC וטבע את הסלוגן העיתונאי שרבים מאתנו התחנכו עליו, "Tell it like it is". קנת' וולסטנהולם היה שַּדָּר כדורגל אנגלי יוצא דופן של רשת הטלוויזיה הציבורית ה- BBC, ללא ספק אלוף האיפוק וה- אנדרסטייטמנט. הדקה ה- 120 של משחק הגמר במונדיאל הכדורגל 1966 שנערך באצטדיון "וומבליי" בשבת – 30 ביולי 1966 בין נבחרות אנגליה ומערב גרמניה זכורה לנצח. לא רק בגלל הזכייה ההיסטורית הראשונה (והאחרונה עד כה) של נבחרת אנגליה בגביע העולם, אלא גם בשל השידור הישיר ההוא של קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם. אנגליה צעדה בדקה ה- 120, הדקה האחרונה של ההארכה והמשחק, ביתרון 2:3. כל הנבחרת הגרמנית "שכבה" על השער האנגלי במאמץ להשוות את התוצאה ל- 3:3. אלה היו שניות הסיום של תקופת ההארכה. שופט המשחק השווייצרי גוֹטְפְרִיד דִינְסְט (Gottfried Dienst) הציץ בשעונו וכבר עמד לשרוק לתום המשחק, כשג'ף הרסט בלתי מכוסה קיבל לפתע כדור ארוך טווח מהקפטן שלו בּוֹבִּי מוּר (Bobby Moore) והחל שועט עמו לעבר שערו החשוף ללא הגנה של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי. המגן הגרמני וולפגאנג אובראט דלק אחריו אך זה לא עזר לו. ג'ף הרסט ניצל את מקדמת המרחק, חדר לרחבה במהירות של אָצָן, ומ- 14 מ' בעט בעוצמה ברגלו השמאלית והבקיע את שערו האישי השלישי והשער הרביעי לזכות נבחרתו. אנגליה ניצחה 2:4. קנת' וולסטנהולם שידר ישיר את סיומו של האירוע שהכתיר את אנגליה בתואר אלופת העולם בכדורגל בקור רוח ובאיפוק רב עוצמה יוצאים דופן בשעה שניסח את טקסט הסיום הבלתי נשכח הבא במילים האלה :

“And here comes Hurst…he's got…some people are on the pitch…They think it's all over (ג'ף הרסט מבקיע בינתיים את שערו השלישי וחותם את תוצאת המשחק 4 : 2)…it is now…”.

אנגליה זכתה לראשונה בתולדותיה בגביע העולם ולפי שעה גם האחרונה. פֶּרֶץ אדיר של גאווה, התרוממות רוח לאומית, והתלהבות חסרת תקדים כיסו בבת אחת את כל קהילת הממלכה הבריטית, וכמובן גם את אנשי ניידת השידור של ה- BBC שחנתה בשערי אצטדיון "וומבליי" ואת אנשי ה- BBC ב- Control בבניין המרכזי ב- Shepherds Bush בלונדון. אולם קנת' וולסטנהולם (בן 46, דאז) לא נגרר ולא פטפט למרות גדולת וקדושת הרגע. מדובר בשדרן טלוויזיה דגול וייחודי בעל אישיות מאוזנת ו- מאופקת אבל גם עוצמתית וכובשת. קנת' וולסטנהולם חרת את שמו לעַד באותיות של זהב בהיסטוריה של הטלוויזיה לדורי דורות.

הערה שלי : קנת' וולסטנהולם ודייוויד קולמאן אינם עוד בין החיים. גם לא אלק וויקס בימאי ניידת השידור ההיא של ה- BBC, זאת שהביאה את בשורת אליפות מונדיאל הכדורגל של 1966, לכל פינה על פני הגלובוס. 

weeks + woldtenholme

טקסט תמונה : שבת לפנות ערב – 30 ביולי 1966. מונדיאל אנגליה 1966. אצטדיון "וומבליי" בלונדון  ה- BBC הציבורי הבריטי מגיע לשיאו. הבימאי והמפיק המזהיר אָלֶק וִויקְס ז"ל (Alec Weeks, משמאל) יחדיו עם השדר הראשי המזהיר של ה- BBC קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם ז"ל (Kenneth Wolstenholme, מימין) חוגגים את כיבוש היעד והשלמת המשימה הבינלאומית העצומה של הפקת מונדיאל אנגליה 1966 ואת השידור ישיר בטלוויזיה של משחק הגמר בו אנגליה מנצחת בהארכה מערב גרמניה 2:4, עבור האיים הבריטיים, וגם בעבור 600.000000 (שש מאות מיליון) צופי טלוויזיה בכל רחבי תבל. (התמונה הוענקה לי באדיבות אלק וויקס ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לשורת שדרני הכדורגל של ה- BBC הצטרפו אז גם בארי דייוויס וג'ון מוטסון וב- ITV בלטו היוּ ג'ונס ובראיין מור. גדולתם של שדרני הספורט משתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות האלה הייתה בכך שהם ידעו והכירו תמיד בעובדה כי הם רק מתווכים של אירועי ספורט מסקרנים בין המציאות לבין צופיהם באמצעות מסך הטלוויזיה (!). באוקטובר 1975 היינו מר אלכס גלעדי ואנוכי אורחיהם של ה- BBC ו- ITV שחברו יחדיו ומיסדו Workshop טלוויזיה בינלאומי בלונדון שנמשך 10 ימים. הייתי עֵד שם להערה חמורת סבר שנזף בפרהסיה מנהל הספורט דאז של ה- BBC אלאן הארט בדייוויד קולמאן המגיש בעל המוניטין של התוכנית "Match of The Day". התעניינתי לדעת אצל אחד העורכים ג'ונתן מרטין אם עניין הנזיפה הוא דבר מקובל ב- BBC ? ג'ונתן מרטין השיב לי כי הרשת כגוף לאומי ציבורי משדר חשובה יותר מהשדרנים והמגישים שלה וזוהי הפררוגטיבה של העורך.

תאגיד השידור הבריטי של ה- BBC נותר האוּרים ותוּמים שלנו. באוקטובר 1975 טסנו כאמור מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי ואנוכי ללונדון לתקופה של שבועיים (על חשבוננו) כדי ליטול חלק ב- Workshop רחב ממדים שארגנו שתי רשתות הטלוויזיה הבריטיות, ה- BBC הציבורי ו- ITV המסחרית. כמאתיים אנשי טלוויזיה מכל רחבי תבל לקחו חלק בסמינר. הרצאת הפתיחה המשותפת והמפורטת של בימאי ה- BBC אָלֶק וִויקְס (Alec Weeks) ועמיתו מ- ITV הבימאי בּוֹבּ גָארְדָאם (Bob Gardam) עסקה בהפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל אנגליה מנקודות מבט של בימוי, טכנולוגיה, מצלמות מיקרופונים, ולוגיסטיקה. למדנו שם שיעור חדש בטלוויזיה. אני טסתי כרגיל בג'ינס ונעלי ספורט ואלכס גלעדי בלבוש מוקפד יותר. התגוררנו בלונדון בדירה של חבר של אלכס גלעדי ליד Marble Arch. אלכס גלעדי לא הסכים שהופיע ב- Workshop בלבוש הפשוט שלי ג'ינס ונעלי ספורט. הוא לקח אותי לחנות "C & A" ברחוב אוקספורד וביקש לחנוט אותי בתוך חליפה ענוד בעניבה ונעלי עוֹר חדשות. "אלכס גלעדי אתה פשוט השתגעת עם הרגישות שלך ללבוש ואני גם לא רוצה שתשלם עלי", שחתי לו בכעס. "יואשיש, אתה קיבוצניק שלא מבין דבר בלבוש, כשיהיו לך פעם כמה גרושים תחזיר לי", השיב לי מניה וביה. בעוד החייט מודד את מידותיי באחד מאגפי החנות הענקית, סקר אלכס גלעדי את המבנה והעושר הקפיטליסטי שהגיח מכל פינה. לפתע לחש לי טקסט מוזר, "בטלוויזיה אני טוב – אבל בעסקים חלש. אני ממש כישלון", והוסיף, "אילו הייתי Businessman ולמשל בעל מפעל למצבות ותכריכים, אני בטוח שהאנשים היו מפסיקים למות". לכנס הטלוויזיוני רב המשתתפים בלונדון התייצבתי כשאני לובש לראשונה בחיי חליפה (בצבע כחול כהה) ועונב עניבה תכלת מפוספסת שאלכס גלעדי קנה לי מכיסו בחנות אופנה לונדונית. אלכס גלעדי מי שהיה פעם מורי ורבי (ונשאר מורי ורבי למרות שהוא צעיר ממני) התבונן בי ושוב לחש בחיוך : "יואשיש, אתה ממש נראה כ- כוכב קולנוע. אילו הייתי יפה כמוך לא הייתי יוצא מהמיטה". האנשים לא מבינים כי למרות שהיה בוס שלי תמיד נהג עמי בחוסר רשמיות. הוא היה נדיב אלי. אלכס גלעדי היה האיש המוכשר ביותר שהכרתי בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל ימי חיי.

פגשתי ב- Workshop ההוא באוקטובר 1975 בלונדון אנשים מעניינים ומעניינים מאוד. אחד מביניהם היה בילי רייט (Billy Wright) פרשן הכדורגל של ה- BBC דאז. בילי רייט קפטן ושחקן קבוצת "ווּלְבְס" (וולברהאמפטון וונדררס / Wolverhampton Wandereres) היה הרץ הימני ושימש הקפטן של נבחרת אנגליה בין השנים 1945 ל- 1959. הוא לבש 105 פעמים את המדים הלאומיים. בילי רייט נראה לי ג'נטלמן בריטי טיפוסי. הוא שוחח עמי כשווה בין שווים אודות תפקידו כפרשן ברשת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC. התפתחה עמו שיחה מרתקת בה השמיע לראשונה באוזניי רעיון מעניין, "…תראה יואש הכדורגל הוא משחק פשוט אולם נועד לאנשים חושבים…", והוסיף, "…כפרשן אני צריך למצוא את הדרך להביע את המחשבות והרעיונות שלי בפני הצופים שלנו אודות ההתפתחויות במשחק, בצורה בהירה ובקצרה, במינימום מילים. המוניטין שלי לא יהיה שווה מאום ליד המיקרופון אם ארשה לעצמי להאריך ולפטפט".

באחת השבתות ההן של חודש אוקטובר ההוא בשנת 1975, הוזמנו משתתפי ה- Workshop הבריטי לאצטדיון "Highbury" של קבוצת הכדורגל המפורסמת ארסנל (Arsenal) בלונדון כדי להתבונן בהפקת רשת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC שכיסתה את משחקה של המארחת קבוצת ארסנל שלא הייתה במיטבה באותה עונה, נגד יריבתה העירונית קבוצת QPR (ראשי תיבות של Queens Park Rangers). הבימאי בניידת השידור היה אלק וויקס (Alec Weeks) עצמו רב המוניטין ושַדָּר המשחק ההוא היה בארי דייוויס (Barry Davies). המשחק הזה היה אחד משלושה שהוקלט ו- תוקצר עבור תוכנית הספורט "Match of The Day" בת 60 דקות, תוכנית טלוויזיה מספינות הדגל של ה- BBC, ונועדה לשידור באותו הערב. לכל אחד משלושת המשחקים ולפני שריקת הפתיחה קדם פתיח קצר של השדר בו תיאר את מצב הקבוצות בטבלה וגם הציג את השחקנים המרכזיים של כל קבוצה. כשהכול היה מוכן לתחילת הקלטת שידור הטלוויזיה הזה, ושחקני שתי הקבוצות ערכו את האימונים האחרונים שלהם על כר הדשא בטרם שריקת הפתיחה, החלה עדשת המצלמה המובילה לנוע ב- Zoom out איטי מסמל התותח הגדול, הלוגו של מועדון ארסנל, שניצב ביציע ממול. כעבור שתיים – שלוש שניות פקד בימאי ניידת השידור מר אלק וויקס את הצו הטלוויזיוני “Cue” לשַדָּר שלו היושב בעמדת השידור, ו- בארי דייוויס השַדָּר, שידר למיקרופון טקסט פתיחה חסכוני, יעיל, מתומצת, ומדויק בו הביע את הרעיון שלו ב- שבע מילים בלבד : "Same gun, but not the same gunners". אחזתי בתדהמה בשרוולו של אלכס גלעדי. גם אלכס גלעדי היה נפעם. שנינו הבנו כי נפל דבר. הטקסט בטלוויזיה חייב להיות קצר, פשוט, וברור. טקסט שאיננו בומבסטי וגם לא מתוחכם. שַדָּר ה- BBC בארי דייוויס צדק. יעילותו והגיונו של הטקסט הטלוויזיוני ושיווק המסר במדיה האלקטרונית נובעים מהאלמנטריות שלו ומצניעותו. מהיותו אמירה. לבארי דייוויס מלאו 38 שנים ב- 1975. הוא היה בן לדור השַדָּרִים הצעיר כמו גם ג'ון מוטסון שהצטרף לא מכבר לשדר הבכיר והמוביל דיוויד קולמאן המנוח יליד 1926. דורות של שדרי ספורט וכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, יאיר שטרן, יורם שימרון, יורם ארבל, רמי ווייץ, ומאיר איינשטיין צמח וגדל על המורשת ההיא של דור השדרנים הבריטיים ההוא מ- BBC קנת' וולסטנהולם, דיוויד קולמאן, בארי דייוויס, ג'ון מוטסון, ושני שדרני ITV הְיוּ ג'וֹנְס ובראיין מור, וגם על מורשתו של השַדָּר הישראלי נסים קיוויתי [1].

coleman 1

טקסט תמונה : שנות ה- 70 המוקדמות של המאה שעברה. תמונה היסטורית. שורה רבת מוניטין של שדרי ספורט וכדורגל של רשת הטלוויזיה הציבורית של בריטניה ה- BBC. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : השדר אלאן וויקס (Alan Weeks), השדר בארי דייויס (Barry Davies), הפרשן ג'ימי היל (Jimmy Hill), השדר ג'ון מוטסון (John Motson), השדר דיוויד קולמאן (David Coleman), השדר פראנק באף (Frank Bough), ארצ'י מקפירסון (Archie Macpherson), וטוני גובה (Tony Gubba). (התמונה באדיבות ה-BBC. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה – מבוא. פילוסופיה טלוויזיונית. שידור ישיר ועיתונאות בטלוויזיה.

הייתי בר מזל להכיר את אלכס גלעדי. זה היה לפני הרבה שנים, ליתר דיוק בקיץ 1971. רציתי להיות עיתונאי וכתב – עורך בחטיבת הספורט של דן שילון ו- שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. טוביה סער (בן 82 היום) היה שכן שלי ברמת אביב ורעייתו מֶדִי (מוצא בולגרי) הייתה ידידה של רעייתי יעל תג'ר אף היא בת להורים שעלו ארצה מבולגריה, מסופיה ו- ווארנה. טוביה סער אז עיתונאי ידוע ברדיו גלי צה"ל וממקימי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ב- 1968, ומאוחר יותר מנהל חטיבת החדשות וגם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית תיווך לי את אלכס גלעדי באותו הקיץ החם והלוהט של 1971. פגשתי את אלכס גלעדי לראשונה בחיי במכון ווינגייט ביום שישי – 2 ביולי 1971 / ט' בחודש תמוז של שנת תשל"א. הוא הזמין אותי יום קודם לכן בשיחת טלפון לבוא לאולם הכדורסל במכון ווינגייט שם התאמנה נבחרת ישראל בכדורסל תחת שרביטו של המאמן הלאומי יהושע רוזין לקראת הטורניר הקדם אולימפי של מינכן 1972, שנכון לה בקיץ 1972 בעיר הגרמנית אוגסבורג. "תראה, אני מכין כתבה ל- "מבט ספורט" על נבחרת ישראל בכדורסל, תבוא למכון ווינגייט ונכיר שם האחד את השני". לקחתי את מכונית ה- Mini Cooper שלי ושל רעייתי וטסתי למכון ווינגייט. השאר היסטוריה ארוכה שמתועדת ומפורטת בסדרת 12 ספרי הטלוויזיה שאני חוקר וכותב ואשר קרויה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הייתי בר מזל לא משום שפגשתי איש טלוויזיה מוכשר ומכונן בשם אלכס גלעדי, אלא בגלל שהכרתי אדם מעניין, מרתק, חכם, ולא שגרתי. אלכס גלעדי לא עמד בסוף התור כשאלוהי הַשֵכֶל חילק לבני האנוש את מנת ה- IQ. חלפו מאז יותר מ- 46 (ארבעים ושש) שנים מעניין, כששמעתי עכשיו לראשונה את שי האוזמן מפרשן באולפן ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים את משחקי הכדורסל בטורניר המוקדם של Eurobasket 2017 בתל אביב, הוא הזכיר לי משום מה את אלכס גלעדי. דווקא אותו. זאת הייתה האסוציאציה הראשונה שעלתה במחשבתי.

yoash alexטקסט תמונה : דצמבר 1980. אלכס גלעדי (מימין), בטרם מעברו לרשת הטלוויזיה האמריקנית NBCׂ, ואנוכי (משמאל), בטרם נכנסתי לנעליו הגדולות כמנווט שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (התמונה באדיבות רודולפו כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קשה יותר להיות פרשן בטלוויזיה מאשר שדר בטלוויזיה, בעיקר בתחומי הספורט הפופולאריים המוכרים לכולם. הרבה יותר קשה. בעוד האויב הגדול של השַדָּר המוביל הוא פַּס הַ- Audio של תמונת ה- Video שדורש ממנו להלך הליכת שיווי משקל זהירה ומתונה על קו התפר הדק שמפריד בין שידור לברבור, בין זעקות ושאגות לבין איפוק ו- איננו מעניק לו רישיון לפטפט, הרי ה- אנטגוניסט שאורב לפרשן היא דווקא תמונת ה- Video. היא אורבת לפתחו מפני שהיא נחלת הכלל. מצלמות הטלוויזיה מוכשרות לתעד. הן אינן יודעות לשקר. תמונת ה- Video שנפלטת מעדשותיהן מתנהגת בשוויון ו- אובייקטיביות מוחלטת כלפי הפרשן מחד, וכלפי הצופים שלו מאידך. שני הצדדים, המוסר והמקבל, נהנים מאותה האינפורמציה שמגיעה מאותו מקור. העומסים הטלוויזיוניים הוויזואליים ואחריות הטקסטים הרובצים על הפרשן – רבים ו- גדולים לאורך כל משימת השידור הישיר. אולם הם מתעצמים ביתר שֵאת בשעת הקרנת ה- Replays למיניהם, בעת שהפרשן נוטש את תמונות הנוף של כר הדשא בגלל שהוא חייב להתבונן בתמונות ה- Video בעת ניתוח ההילוכים החוזרים שטומנים בחובם מחלוקות בין חוות דעתם של השחקנים אודות הביצועים שלהם לבין מה שמרשה ומתירה החוקה, לבין מה שרואה ופוסק השופט. תמונות ה- Video אינן רק אויבות של הפרשן, הן גם אויבות של השופטים. את מה ששניהם רואים, הפרשן על המסך בעמדת השידור שלו והשופט בעיניו האנושיות, רואים הצופים על המוניטורים שלהם בסלון ביתם. משחק הכדורגל הוא כה פופולארי וכה מוכר עד שכל צופה טלוויזיה הופך בביתו הפרטי לא רק לפרשן של עצמו אלא גם לשופט המרכזי של עצמו. הטקסטים והפרשנות של הפרשן הממונה עלולים להפוך בקלות לברי פלוגתא עם צופיו. שניהם הפרשנים והשופטים מסתכנים אם אינם מדייקים באבחנותיהם. מחלוקות גוררות וויכוחים, ו- וויכוחים גוררים אי הסכמות ובסופם איבוד אמון במערכת המשפט של משחק הכדורגל. מצלמות הטלוויזיה הן אויבות של הפרשנים והשופטים באותה מידה, ולעיתים גם של השדרנים המובילים. הן אויבות מפני שהן דוברות אמת ולא יודעות לרמות. ההיסטוריה המשותפת של הטלוויזיה והכדורגל רוויה באין סוף מקרים ועדויות בהם עדשות המצלמות הרגו את הפרשנים וקברו את השופטים, בארץ וגם בעולם. וגם את השדרנים. ב- יום ראשון – 22 ביוני 1986 העפיל יורם ארבל לשיאו הטלוויזיוני בעת ששידר ישיר מעמדת שידור שלנו באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" (Azteca) במכסיקו סיטי את המשחק ארגנטינה – אנגליה 1:2 בשלב רבע הגמר במונדיאל מכסיקו 1986. בדקה ה- 51 של המשחק הזה הבקיע קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) שער בידו שנסתר מעיני שופט המשחק הטוניסאי עָלִי בֵּנָאסֶר (Ali Benasser). השופט אישר את השער וארגנטינה צעדה ביתרון 0:1. מחאותיהם של השחקנים האנגליים נדחו על הסף ע"י השופט הסוּמָא. בתום הרצת ה- הילוך החוזר השלישי של המצלמה שניצבה ברום היציע מאחורי השער האנגלי ע"י בימאי ניידת השידור של קבוצת TeleMexico הכריז יורם ארבל, כלהלן : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון", והפך את הקפטן הארגנטיני לעבריין. בול – פגיעה באמצעות תריסר מילים בלבד. יורם ארבל צדק (!) השופט עלי בין בנאסר (Ali Bin Nasser) שָגָה קשות. למחרת ביום שני – 23 ביוני 1986 סולק ממערכת השיפוט של ה- FIFA והוטס בחזרה לארצו טוניס. הוא לא שפט מאז לעולם במסגרות ה- FIFA. ברור שלא היססתי ללחוץ על מתג ה- Talk back במפקדה שלי במשרד התקשורת, ההפקה, והשידורים ב- IBC, כדי להיכנס לקו השידור ה- 4W שלו, להתערב ולומר לו ליורם ארבל מילה אחת, "בראוו" (!). הוא היה ראוי לכך.

אולם אין לשכוח כי אותו השדר יורם ארבל שלא היה עיתונאי, ישב בעמדת שידור מאובזרת ובעלת תצפית נוחה שרכשתי בעבורו באצטדיון "הייסל" בבריסל ב- 29 במאי 1985, ולא הבין מדוע שריקת הפתיחה למשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין יובנטוס האיטלקית ל- ליוורפול האנגלית שאותו אמור היה לשדר ישיר לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל, התאחרה ו- נדחתה ב- 75 דקות. למרות ש- יורם ארבל ישב בעמדת שידור אצטדיון "הייסל" הוא לא ידע כי ביציע "Z" נספו 39 אוהדים איטלקיים ועוד 250 נפצעו בהתנגשות מוות עם אוהדים אנגליים רוצחים ברוטאליים.  ב- קיץ 2014, 28 שנים אחרי שהעפיל לפסגה, חזר יורם ארבל יחד עם הפרשן העלוב שלו דני נוימן ארצה כשהוא כושל, חבול, כפוף, ופגיע ממונדיאל ברזיל 2014. הוא פוטר מייד ללא הרבה היסוסים ע"י המנכ"ל החדש יונה וויזנטל וגורש מערוץ 1. אין דבר כזה חיי נצח בטלוויזיה.

עשרים ותשעה במאי 1985. אסון "הייסל" בבריסל בירת בלגיה. יוֹרָם אַרְבֶּל מאבד לגמרי את אמינותו כעיתונאי. שַדָרוּת לצד עיתונאות בטלוויזיה. אין דבר כזה להיות שדר ספורט בטלוויזיה מבלי להיות עיתונאי.

האכזבה מיורם ארבל באותו הלילה האָפֵל ההוא של יום רביעי – 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" (Heysel) הייתה עמוקה. מפח נפש מפני שאיש איננו מכין אותך לתופעה שבה השדר המוביל שלך חושב שנשלח לאצטדיון "הייסל" רק לעסוק ולתאר את שמותיהם של זביגנייב בונייק, מישל פלאטיני, ברוס גרובלאר ואחרים, ואין זה מעניינו לחקור את הצד החשוך של האירוע. קשב רדיו "קול ישראל" מיקי גורדוס סייע והציל במידה רבה אותו כשדר ואותי כמנווט השידור. מה שהתחולל באותו הלילה השחור משחור ההוא ב- 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" הוא טרגדיה טלוויזיונית. מה שקרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית ובחטיבת הספורט שלה באותו הלילה ההוא של 29 במאי 1985 הוא ירידת מסך והתנוונות עיתונאית. לא ייתכן כי המוות והכדורגל שכנו יחדיו באצטדיון "הייסל", אולם השדר המוביל שלי יורם ארבל ראה רק דֶשֶא יָרוֹק.

זה דווקא התחיל טוב. בעת אחד השידורים הישירים הפופולאריים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו, היכן שהוא ב- 1985, הוריתי לבימאי שלי יוֹאָב פֶּלֶג לנַתֵּב את המצלמות לעבר אנשי התקשורת הכתובה והאלקטרונית שרחשו בהיכל. בצד מערב מוקמו המיקרופונים של שדרני רדיו "קול ישראל" ואנשי גלי צה"ל, ובפינה הדרומית של ההיכל התרכזו עשרות עיתונאים שדיווחו את רשמיהם לעיתוני המחר. מֶסֶר הצילום נועד להדגיש את העניין הציבורי העצום שמעוררים המשחקים אלה בו מובילה מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את התקשורת של המדינה אחריה. התרעתי את יורם ארבל ב- Talk back של הניידת (קו תקשורת פיזי מיוחד בו ניתנת לי האפשרות לדבר מניידת שידור עם השַדָּר הניצב בעמדת השידור בהיכל הספורט ביד אליהו מבלי שקולי יישמע בשידור הישיר) כי, "מייד נחשוף למצלמות את הקולגות שלנו העוקבים כמוהו בדריכות אחרי המשחק". נתב התמונה בניידת השידור ה- "וֶורֶד" אריה נחמיאס לחץ על מצלמה מס' 2 והעלה ל- אוויר את "כְּלוּב" העיתונאים בהיכל יד אליהו הגדוש באנשי "מעריב", "ידיעות אחרונות", "הָאָרֶץ", "חדשות", "דָבָר", "על המשמר", ומי לא. יורם ארבל לא היסס ובטקסט מבריק ויוצא דופן וחד, בו מִיפָּה היטב את סדר העניינים בתקשורת הישראלית, שידֵר ישיר כלהלן לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל : "אלה הם הקולגות שלנו מהעיתונות הכתובה, ואת מה שאתם רואים עכשיו בשידור ישיר בערב הזה בטלוויזיה הישראלית הציבורית, תיקראו מחר בבוקר בעיתונים". לרגע חשבתי שמדובר בגאון ניסוח. והוא היה גאון ניסוח בטלוויזיה. זה היה טקסט מפתיע ובלתי צפוי ברלוואנטיות שלוֹ. רק גאון שידור כמו יוֹרָם אָרְבֵּל יכול היה להמציא טקסט כל כך חסכוני והגיוני שכזה בשידור ישיר ולפגוע בּוּל במטרה בכל כך מעט מילים. זה נראה פשוט אבל זה לא. המֶלֶל נשמע שחצני אך הוא איננו כזה. הוא מציג בתוך כמה שניות בודדות בבהירות, בחוכמה, ובקיצור את יחסי הכוחות ואת העדיפות הטבעית שיש לטכנולוגיה הטלוויזיונית המיידית בשידור הישיר על העיתונאות הכתובה אך איננו ממעיט בחשיבותה. טקסט לעילא ולעילא. הללויה ליורם ארבל. שוֹט (Shot) המצלמה שהעלתה לאוויר את חבורת העיתונאים לרגע, היה זניח לחלוטין בתוך מסת השידור הישיר של המשחק עצמו שנמשך קרוב לשעתיים, אך המילים שיורם ארבל ברר למיקרופון שלו היו חצובות בסֶלָע.

arbel 4

טקסט תמונה : קיץ 1981. האצטדיון העירוני "ווסרמיל" ב- באר שבע. יורם ארבל השדר המוביל של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם עריכת ריאיון עם ג'ק מנסל מאמן נבחרת ישראל בכדורגל. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

את הסלוגן החריף שנאמר בשליפה, "מה שראיתם העֶרֶב בטלוויזיה – תיקראו מָחָר בעיתונים", הפכתי למוֹטוֹ שנתלה לראווה לעֵין כל על הכותל המערבי שלי בחטיבת הספורט בבניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה בירושלים. ראשוניות העברת המֵידָע לצופים (בתנאי שהיא מהימנה) היא תמצית העבודה העיתונאית. גם בטלוויזיה. אמירה ידועה קובעת : "אֵין דָבָר יָשָן יותר מְהַעִיתּוֹן שֶל אֶתְמוֹל". השידורים הישירים בטלוויזיה בערבים ובלילות של אירועי הספורט הבכירים שגשגו ויצרו מציאות אקטואלית חדשה בתקשורת המונים. העיתונות פיגרה אחרינו. בעקבות השידורים הישירים השיטתיים הללו והתייחסותו של יורם ארבל הגיתי את אמירתי במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כלהלן : "אין דָבָר יָשָן יותר מהעיתון של מָחָר".

arbel 5

טקסט תמונה : שנת 1980. זהו יורם ארבל בראשית הקריירה שלוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא היה פנומן מיקרופון בהא הידיעה. גבוה משכמו ומעלה מכל השדרים שהכרתי. (התמונה באדיבות רודולפו כהן מנהל מלון "דן – אכדיה". ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקולגות בעיתונות מעולם לא היו המִילְיֶה שלי. לא ישבתי עמם בבתי קפה, לא חלקתי את זמני  "בבית סוקולוב" ביתם של העיתונאים ברחוב קפלן בתל אביב, וגם לא יצאתי אִתם לארוחות עֶרֶב משותפות . חלק מהם נהג והתייחס לעבודת מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שנים ארוכות לא בהוגנות ולא בהגינות. היו כאלה שתקפו אותנו במדורי הביקורת שלהם בצורה בלתי אחראית. את השדרים, הכתבים העורכים, והמפיקים גם יחד. רוֹע לֵב, קנאה, ומדון הדריכו את כתיבתם. מעולם לא בקשתי איש מהם שיפרגן למחלקת הספורט. מי בכלל צריך פִרגוּן. בס"ה אתה מצפה לביקורת עניינית ותו לאו. אין איש שעומד מעל הביקורת, בתנאי שהיא עניינית. הבעיה החריפה כשאחדים מהם שתקפו אותנו, חשבו שיש להם רישיון אוטומטי להעתיק באין רואה כדי להשתמש באינפורמציה של שידורי הספורט הבלעדיים המוקרנים על מסך הטלוויזיה הציבורי לצורכיהם, מבלי להעניק אשראי למפיקים וליוצרים המקוריים בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהביאו להם את תמונות השידורים האקסקלוסיביים הביתה. ביקשתי את אישורם של מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל ומנכ"ל רשות השידור אריה מֶקֶל ללַמֵד אחד מהם לקח. שניהם נתנו לי אותו.

ביום חמישי – 6 בפברואר 1992 שידרנו ישיר מטָאלין (Talin) את משחק הכדורסל בגביע אירופה בכדורסל בו אירחה אלופת אסטוניה את מכבי ת"א. הקושי בהפקה הזאת לא היה השידור אלא קבלת הוויזות למדינה הבַּלטית המזרח אירופית. השידור הישיר עצמו מעמדת השידור בהיכל הכדורסל בטָאלִין היה רוטינה ולהפתעתי ללא שום סיבוכים טכנולוגיים. הוא לא נשא שום יוּמרה מיוחדות. הופקדו עליו השַדָּר אורי לוי ולצִדו הפרשן טַל בְּרוֹדִי.

למחרת ביום שישי – 7 בפברואר 1992, הופיעה במוסף הספורט של "מעריב" רשימה שכותרתה הייתה, "מְפַזֵר חוֹם", המהללת את ניצחונה של מכבי ת"א על האלופה האסטונית. נזכרתי רק שהכתב החתום על הרשימה כלל לא היה ב- טָאלִין מפני שלא השיג את הוויזה הנדרשת כדי להיכנס לאֶסְטוֹנְיָה. רשימת הדיווח וסיכום המשחק פרי עטו עבור עיתונו נעשתה מביתו והפך לתופעה שידועה בשמה, "דיווח Off tube" מהכורסה בסלון. כתב העיתון מעתיק את רשימותיו ממרקע הטלוויזיה בעת השידור הישיר והבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שאנחנו הפקנו בזיעת אפינו וגם שילמנו עליו מָמוֹן רָב. הוא כמובן רשאי להעתיק מהמסך כאוות נפשו אך היה עליו לספר לקוראיו שהוא כלל לא נכח במשחק הזה וראה אותו כמותם מבעד למוניטור הטלוויזיה בביתו. חמוּר מזה. לא רק שלא סיפר להם אלא הסתיר זאת מהם. זאת הייתה הונאה עיתונאית מביכה בעלת צדדים מכוערים של מגיפה מדבקת. נורמה שהנהיגו אותה בתחילה אחדים מהעיתונאים והעורכים בתקופה ההיא ואשר הפכה לתופעה מקובלת בימינו אנו. עיתונאים רבים בעיתונות הכתובה כמו במדיה האלקטרונית עושים לעצמם חיים קלים, ומדווחים לקוראיהם ממוניטור הטלוויזיה, מבלי להיות נוכחים כלל באירוע בשטח, ומבלי לגלות את עובדת פשר היעדרותם לקוראיהם. עורכי מוספי הספורט שלהם משתפים פעולה עם המעתיקים בפרסום הדיווח הפלגיאטי מבלי לספר לקוראים שהעיתונאי המְדָוֵוח כלל לא ביקר במקום בו התחולל האירוע. שדרי ספורט מתקפלים ללא בושה מפני מנהליהם ומסכימים לשדר ישיר אירועי ספורט המתקיימים בחו"ל מבעד למוניטור המוצב באולפן השידור שלהם בארץ. לחטא והפשע העיתונאי המביש ובלתי נסלח הזה קוראים שידור OFF TUBE. עיתונאי – מעתיקן הפך זה מכבר לתופעה מקובלת במקומותינו. המנהלים מתרצים את התופעה באמתלה של חיסכון כספי ומשאירים את השַדָּרִים והפרשנים בבית, ואלה משלמים לצופים שלהם בעיתונאות ירודה ופגומה. אירועי ספורט רבים שמתקיימים באירופה, ארה"ב, וברחבי העולם כולו משודרים ללא כל בושה כשיטה מעמדת שידור OFF TUBE בירושלים או בתל אביב ללא בקרה מקצועית וללא תגובת הצופים התמימים שאינם מבינים כי הולכו שולל.

הבה נשוב ל- טָאלִין. אותו העיתון בחר להדפיס את ניתוח המשחק והדיווח של מומחה הכדורסל שלוֹ מבלי שהכותב יהיה נוכח בכלל בטָאלִין, ודאג להסתיר את העובדה האומללה הזאת מקוראיו, ומבלי להעניק קרדיט למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , החלטתי להגיב . במוצ"ש – 8 בפברואר 1992 בשמונה ארבעים וחמש בערב עלה המגיש מאיר איינשטיין לאוויר בתוכנית "משחק השבת" כשהוא מנפנף לעיני מצלמות האולפן בטקסט הבהרה וביקורת שכתבתי כנגד מוסף ספורט של עיתון סוֹרֵר . זה היה האייטם האחרון שנעל את התוכנית . להלן טקסט האישוּם שכתבתי ושמתי בפיו של מאיר איינשטיין. מאיר איינשטיין קיבל ממני את הטקסט והיה המום . הוא נדהם . לפתע היה אמור לתקוף קולגה שלו בשידור ישיר בטלוויזיה . שפת גופו השתנתה והוא זע באי נוחות בכיסאו. ראיתי שהדבר לא לרוחו והוא אינו רוצה לעשות זאת. מכיוון שהיה צייתן לא אמר מילה. הוא ידע שאני לא רק הבוס שלו. אני העורך שלו. מצלמת הטלוויזיה באולפן "משחק השבת" הנציחה את הסיטואציה בה מגיש "משחק השבת" מאיר איינשטיין ז"ל מוקיע קבל עם ועֵדה את הפלגיאטור. זה טקסט ההוקעה :

"…ולפני סיום, עיתון אחד בחר להעניק אתמול במדור הספורט שלו כותרת "מפזר חום" להצלחת מכבי ת"א בטאלין. בגוף הידיעה מפרסם העיתון בפרוטרוט ובדיוק מופתי את מהלך המשחק, ואף מציין את השחקנים הבולטים במכבי ת"א – מיצ'ל, גודס, ג'מצ'י, וורגאס, מרסר, וכמובן מוטי דניאל. זה נכון, אך משהו בכל זאת חסר כאן. עיון ובדיקה קצרה מגלים כי העיתון ועורכיו שכחו במתכוון לפרסם את שמו של בעל הרשימה. (מניף פעם ראשונה את העיתון כלפי המצלמה), הסיפור המרכזי במדור הספורט הוא אנונימי חסר שֵם וכתב הנושא באחריות לידיעה.  העובדות פשוטות וקלות להסבר. הכתב האנונימי לא הצליח לקבל וויזה לטאלין ונשאר בישראל. עיתונו פקד עליו לסקר את המשחק מביתו , ולהעביר את האינפורמציה למערכת על סמך עדות ראייה ממסך הטלוויזיה הישראלית ששידרה ישיר מטאלין. כמשלם אגרה – נהג העיתון כחוק. הוא רשאי לצפות בשידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית. אך הוא לא נהג בהגינות כלפי קוראיו בשעה שפרסם דיווח נרחב אנונימי חסר שם, ומבלי להעניק את האשראי המגיע לטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיא המקור ממנה ציטט ושאב את המידע שהעביר לקוראיו ב- "מעריב". לא הגון. (מניף פעם שנייה את העיתון לעבר המצלמה), יתירה מזאת. העיתון שלא שלח אפילו נציג בודד לטאלין, אפשר גם לפרשן הכדורסל שלו בתל אביב להעתיק מן המקור ולהגיש את חומר הפרשנות לקוראיו, כאילו נכח בעצמו במגרש הכדורסל בטאלין. מדור הספורט של העיתון הגדיש את הַסֵאָה, כשהרשה לעצמו להעתיק מן המסך מילה במילה את הראיונות שקיימו אורי לוי וטל ברודי בסיום המשחק בטאלין, עם צביקה שרף מאמן מכבי ת"א והשחקן גיא גודס. גם התמונה של מוטי דניאל המתנוססת במרכז עמוד הספורט של העיתון, היא תמונת ארכיון ישנה ומצהיבה , אך כמובן שהעיתון איננו טורח לומר זאת לקוראיו. זהו זה גבירותיי ורבותיי. במחשבה שנייה אולי נהג העיתון כהלכה כמשלם אגרה בכך שלא שלח את נציגיו לטאלין בירת אסטוניה. במילא מה שמשדרת ישיר בערב הטלוויזיה הישראלית הציבורית העיתונים כותבים על כך רק למחרת. אגב שמו של העיתון המעתיק – "מעריב", וסיפורי ההעתקות עצמן מתפרסמות בעמוד מספר עשר שלו…".

plagiat 1

טקסט מסמך (חלק ראשון) : מוצ"ש – 8  בפברואר 1992. הטקסט שלי שעוסק בבעיית הדיווח בעיתונות הכתובה מבלי לציין את מקורות העזר שלה, במקרה זה שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אישרו את מאבקי בפלגיאטורים. (מתוך טקסט שנכתב באופן יוחד לתוכנית "משחק השבת").

plagiat 2

טקסט מסמך (חלק שני) : מוצ"ש – 8  בפברואר 1992. הטקסט שלי שעוסק בבעיית הדיווח בעיתונות הכתובה מבלי לציין את מקורות העזר שלה, במקרה זה שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מנכ"ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אישרו את מאבקי בפלגיאטורים. (מתוך טקסט שנכתב באופן יוחד לתוכנית "משחק השבת"). 

מיותר להזכיר את כמות תגובות השמחה הטלפוניות שקיבלתי מכל כך הרבה קוֹלגות מהעיתונות הכתובה שכאילו נחשבו לידידי בהם אגב אנשי "מעריב". האֶמֶת, אין לי בכלל ידידים וחברים שָם ואינני חייב להם דבר. אינני משתייך לשום קליקה או חבורה עיתונאית. גם לא הייתי מעולם חבר באגודת העיתונאים מחמת העקרונות שלי שהצבתי לעצמי. הייתי איש בודד. התגנב ללבי חשש כבד שהם לא פִרגנו לערך העיתונאי של הידיעה אלא פשוט הצטרפו לשמחה הקִיבּוּצִית לאֵידו של הפְּלָגְיָאטוֹר.

עיתונאי ספורט רבים בעיתונות הכתובה נוהגים עד עצם היום הזה בהסכמת העורכים להשתמש במרקע הטלוויזיה כמקור מידע בלעדי ומדווחים לקוראיהם על האירועים השונים מבלי שהיו נוכחים במקום ההתרחשויות, ומבלי לגלות לציבור הקוראים שלהם כי כלל לא שהו בזירת האירוע. זהו פגם מקצועי ומוסרי כאחד. מעשה מרמה של ממש. במשך 32 שנות הקריירה שלי בטלוויזיה הישראלית נדרשנו גם אנו לשידורי Off Tube ספורים מהמוניטור באולפן ירושלים , אך מעולם לא קרה המקרה בו שמרתי את הדבר בסוֹד ואף פעם לא נטעתי בזדון בלב הצופים את התחושה כאילו שידור הטלוויזיה “Play by play” של משחק כדורגל , כדורסל , או כל אירוע ספורט אחר מתבצע כביכול מהשטח. הודעתי על כך מראש. חלק מהעיתונאים שומרים בסוד את "סיפור הכורסה הביתית" ומעלימים מעיני הקוראים וגם ממצפונם) את העובדה כי כלל לא שהו בשטח , אלא העתיקו את האינפורמציה ממרקע הטלוויזיה, או ממכשיר ה- Video שהקליט למענם את האירוע בביתם הפרטי כדי להציץ בו מאוחר יותר. מעשה שלא ייעשה. הם מתביישים במעשיהם אך שותקים. "האמיצים" שביניהם מרהיבים עוז ומצטטים את הראיונות והתגובות הבוקעות ממסך הטלוויזיה לטובת העֵט שלהם מבלי מתן כל קרדיט לאנשי הטלוויזיה שהיו הראשונים במקום והפיקו וצילמו את הריאיון.

השקפת עולמי בהיותי מנהל מחלקת הספורט קבעה נחרצות כי שידור ישיר Off Tube מהאולפן של אירוע ספורט הוא קללה ומאירה מקצועית. מוגלה עיתונאית. תביעתי העקרונית והיסודית מהבוסים שלי הייתה לשַדֵּר תמיד מהשטח, בין אם "השטח" הוא אִצטדיון "בלומפילד" ביפו, היכל הספורט ביד אליהו בתל אביב, ו/או אצטדיון "סַאן-סִירוֹ" (San Siro) במילאנו, "וֶומְבְּלִיי" (Wembley) בלונדון, ו/או ה- "אָצְטֶקָה" (Azteca) במכסיקו סיטי. עמדת השידור באצטדיון היא כְּלִי נִשְקָם של השַדָּר ופַרְשָנוֹ. רק לעיתים רחוקות מאוד, ממש פעמים ספורות, לא נענתה תביעתי ע"י הבוסים שלי לשדר מעמדות שידור באצטדיונים ברחבי הגלובוס, אך כשזה קרה תמיד נתתי לציבור הצופים לדעת במקרים החריגים האלה כי השַדָּר מבצע את עבודתו מהאולפן בירושלים ורואה את המשחק כמותם מבעד למוניטור הטלוויזיה.

ביום שני – 6 בדצמבר 2005 אירחה קבוצת הכדורסל של הפועל ירושלים במגרשה במלחה – ירושלים את האלופה קבוצת מכבי ת"א למשחק העונה הראשון . פרשן הכדורסל של עיתון "הָאָרֶץ" כתב למחרת מאמר פרשנות נרחב לקוראיו על המשחק הפועל ירושלים – מכבי ת"א מבלי לגלות להם כי כלל לא היה נוכח במשחק, אלא שימש באותה שעה (כמעט) באותו הערב בתפקיד הפרשן של השדרנית מוּרָן ברק ששידרה ישיר בטלוויזיה מאולם "זיסמן" ברמת גן את המשחק מכבי רמת גן נגד הפועל גליל עליון [1]. אבסורד והונאה של ממש. מעשה עיתונאי מביש. להגנתו אמר הפרשן למבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ" טַל צִיפֶּר מאוחר יותר, כי הועמד לרשותו מוניטור טלוויזיה באולם בר"ג, וכי באמצעותו צפה במחצית השנייה של המשחק הפועל ירושלים – מכבי ת"א, ואח"כ צפה בכל המשחק ב- Video הפרטי שלוֹ בביתו, ובתום הצפייה בהמשכים כתב את מאמר הפרשנות. את זאת הוא כמובן לא גילה לקוראים. העיתונאות היא מקצוע שגם שדרי הטלוויזיה מחויבים לה. יכולת האבחנה וכושר הביטוי המדהים של יורם ארבל בשידור ישיר הגיעו לשיאם ב- 19 במרס 1989 במשחק הכדורגל ישראל – אוסטרליה באִצטדיון רמת גן, בשעה שנזף בנבחרת ישראל בפומבי למיקרופון, "ככה לא בונים חומה ! זה מה שאמרתי לכם ! ככה לא בונים חומה !". האוסטרלי צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס כבש שער בבעיטה חופשית ממרחק של 28 מ' וגבר על חומה ישראלית אנמית ורְדוּדָה וגם שוער חלש. יורם ארבל אמר את מה שאמר והשאר היסטוריה. יורם ארבל היה רב אומן בניסוח בשידור ישיר. לא היה ספק בכך. "ככה לא בונים חומה", נצרב בן רגע בזיכרון הלאומי שלנו. מעטים מאוד שדרי הטלוויזיה במדינת ישראל (וגם בעולם) זכו למן רגע חֶסֶד שכזה. אחד מהם היה חיים יבין . מגיש החדשות המפורסם ביותר בטלוויזיה הציבורית בשעה שידר ישיר לאומה ב- 17 במאי 1977 בעֶשֶר בעֶרֶב, בתום יום הבחירות הדרמטי בו ניצח מר מנחם בגין ועלה לשלטון לראשונה בחייו, את שלוש המילים האלמותיות, "גבירותיי ורבותיי – מהפך !". איש לפניו לא הרעיד לפניו כך את אמוֹת הסִפִּים של הציבור בישראל. חַיִים יָבִין היה הראשון. אך הבה נשוב לשַדָּרֵי הספורט האהובים עלי.

השימוש בסלוֹגָן של יורם ארבל, "ככה לא בונים חומה", הפך לפופולארי ולמטפורה המונית בארץ מפני שכמעט כל תחום מתחומי חיינו רווי שגיאות ונגוע בחוסר סדר משווע, ממש כמו החומה החדירה שהציב בוני גינזבורג ללא הצלחה כדי לסוכך על שערו. פרסומאים ואנשי ציבור החלו להשמיע את הסלוגן הזה בכל פינה ואתר, בעיתונות ואף במדיה האלקטרונית. ח"כ בני בגין ושַר המדע בממשלת ישראל השתמש פעם בסלוגן הזה שטבע יורם ארבל באחד מנאומיו בכנסת , כשאמר, "ואם להשתמש באמירתו המפורסמת של יורם ארבל "ככה לא בונים חומה", אומר לכם על אותו משקל, "ככה לא בונים ממשלה". יורם ארבל היה שַדָּר מושלם (כמעט) שקנה לו מוניטין בכל פינה בארץ אך הוא לא היה עיתונאי באופיו ולכן לא חַף משגיאות. לעיתים מביכות מאין כמותן.

התמנותו למנכ"ל והופעתו של אורי פורת ז"ל ב- 1 באפריל 1984 בשמי רשות השידור הייתה מטאורית כשל כוכב שביט. הוא סייע לי להציב מייד סטנדרט כיסוי ושידור שונה של אירועי ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית שהיה בלתי אפשרי בימיו של המנכ"ל הקודם יוסף "טומי" לפיד ז"ל. וודאי לא בתקופת המנכ"ל הראשון שמואל אלמוג ז"ל. ביום רביעי – 30 במאי 1984, נערך באצטדיון "אולימפיקו" ברומא משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות, ליוורפול אלופת אנגליה נגד רומא אלופת איטליה. אירוע כדורגל בינלאומי ששודר ישיר ל- 80 מדינות ברחבי תבל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת אישר לי את מבצע השידור, אך ביקש לחסוך בהוצאות ויורם ארבל נשאר בבית , ושידר את המשחק ישיר מעמדת Off Tube מהאולפן בירושלים. רשת הטלוויזיה הציבורית של איטליה RAI שימשה כ- Host broadcaster של השידור. סיגנל השידור מרומא נפתח בתשע וחמש דקות בערב, ובעיטת הפתיחה של המשחק נקבעה לתשע ורבע. החלטת המנכ"ל על השידור הישיר עוררה מחלוקת קשה בתוך חטיבת החדשות שנתבעה לקצר את מהדורת "מבט" שהתחילה בתשע ברבע שעה . מיכאל קרפין ורפיק חלבי עורכי "מבט" יצאו מדעתם מרוב כעס. "…מעולם לא קרה שמשחק כדורגל יקצר ויפריע לשידור "מבט"…", אמרו לי שניהם בזעם. השבתי להם, "לא יקרה שום אסון אם "מבט" יקוצר פעם בשנה ברבע שעה לטובת שידור ישיר של משחק כדורגל בינלאומי נחשב בו יש לציבור הצופים בישראל עניין רב", והוספתי, "תלמדו ממנהל החדשות שלכם יאיר שטרן שמסכים לדעתי ותומך ברעיון השידור הישיר במלואו". הטיעון הזה ליבה את אש המחלוקת והרגיז את שניהם עוד יותר. יאיר שטרן נחשב בעיניהם ראשית דבר לחובב ספורט , לכֵן דעתו לא הייתה מקובלת עליהם. שאלת השידור הישיר המקיף הוחזרה שוב לשיקול דעתו של מנכ"ל רשות השידור. אורי פורת שרצה להיות טוב עם כולם כבר כמעט התקפל והיה מוכן לוותר למיכאל קרפין ורפיק חלבי. "…שָדֵר ישיר החל מהמחצית השנייה, מה אכפת לך…", ביקש ממני. לא הסכמתי. חברת "עֵלִית" (בראשה מר דיוויד פדרמן) נותנת החסות לשידור הישיר היוקרתי שכל המדינה ציפתה לוֹ, התייצבה בין וותרנותו של המנכ"ל לבין אינטרס השידור הישיר, והטילה ווטו על בקשתו של אורי פורת ממני. לבסוף הושגה פשרה. "מבט" קוצר בחמש דקות, והשידור הישיר של המשחק לִיוֶורְפּוּל – רוֹמָא החל באיחור של עֶשֶר דקות. היה מזל גדול שלא הובעו שערים בטֶרֶם הכניסה לשידור הישיר. נמנעה בושה גדולה.

יורם ארבל ווירטואוז הַמִילִים וְהַמֶלֶל, פתח את השידור הישיר בהצהרה דרמטית. "נכנסנו למשפחת העמים", קבע. מעולם לא שידרנו ישיר בשנים עברו משחק גמר בכדורגל על גביע אירופה לאלופות. לפתע הגיעה השעה. לא היה איש שדמה ליורם ארבל בכישרונו ליצוֹר ביטויים תקשורתיים בעת שידור ישיר. מייד אח"כ הוסיף, "הטלוויזיה הישראלית הציבורית מצטרפת ברגע זה ל- 52 רשתות טלוויזיה בעולם המעבירות את המשחק בשידור ישיר לארצותיהן". המשחק הסתיים בתיקו אחת בתום 120 דקות משערים של פִיל נִיל מליוורפול ורוברטו פרוצו מרומא שתי הקבוצות התייצבו לבעיטות הכרעה מ- 11 מ'. השעה כבר הייתה קרוב לחצות. בתום בעיטות ההכרעה יהיה עלינו לשָדֵר את שמחת הניצחון של הזוכים ותוגת ההפסד של המובסים, ובסופן את טקס הענקת הגביע. לפתע חשתי ייסורי מצפּוּן משום שהשידור הישיר נמשך, נמשך, ונמשך. הרבה יותר מעבר למצופה. גזלתי ערב שלם מצופי הטלוויזיה של מדינת ישראל שאינם אוהדי וחובבי כדורגל. שוער ליוורפול בְּרוּס גְרוֹבֶּלָאר היה גיבור שלב ההכרעה. ליוורפול ניצחה בבעיטות 11 מ' 2:4 וזכתה בגביע אירופה. השחקנים האנגליים הגישו אותו כאות הערכה למאמנם ג'וֹ פֵייגְן יורשו של בּוֹב פֵּייזְלִי, בשעה ש- 27 אלף אוהדי ליוורפול הססגוניים חוגגים ביציעי האצטדיון הרומי ומעניקים תפאורה מושלמת להצגת כדורגל יפהפייה. העצירות המרהיבות של ברוס גרובלאר העניקו רגעי אושר לאוהדי ליוורפול וכסף ענק לקופת המועדון. אין זה סוֹד כי זכייה בגביע אירופה לקבוצות אלופות, התואר הבכיר ביותר בכדורגל האירופי למועדונים, איננה משמשת רק הצלחה ספורטיבית. הכדורגל חרג מזה זמן רב מהמונח הטריביאלי היָבֵש של "ספורט" והפך לביזנס כלכלי ענק. זכייה בגביע אירופה משמשת מייד מקדם שיווקי מצוין של מוצרי הקבוצה . בניהול כלכלי חכם תוכל אלופת אירופה למנף את הישגיה במרצ'נדייז, הגדלת ההכנסות מהסכמי זכויות שידורים, ומכירת כוכבים שלה שצברו מוניטין אך נמצאים בשלהֵי בקריירה.

למחרת השידור הישיר שתפס ערב שלם בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל פרצה מהומת תקשורתית . רבים תהו כיצד הרשה לעצמו מנכ"ל רשות השידור להחרים ערב שלם רק למען משחק כדורגל שישראל אפילו איננה נוטלת בו חלק. ידם של מבקרי העיתונות הכתובה בישראל השתוללה. כולם תקפו את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ללא רַחֵם. אורי פורת פשוט הועלה על המוקד ונצלב מפני שהתיר לי לשָדֵר בערוץ מונופוליסטי חסר חלופה משחק כדורגל בינלאומי בשעה שכנראה חצי מכמות הצופים (נשים) על פי הנחת המבקרים כלל איננו מעוניין לצפות בו. אנשי חטיבת החדשות נעלבו והיה צריך לפַצות אותם. מנכ"ל רשות השידור ו- 16 מהבכירים ובראשם מנהל החטיבה יאיר שטרן, מיכאל קרפין, רפיק חלבי, שמעון טסלר ז"ל, גב' יעל חֵן ואחרים, מיהרו להתכנס בבית ההארחה בקריית ענבים כדי לקיים סימפוזיון האם שידורי ספורט דוחים שידורי חדשות. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לא רק שלא וויתר על רעיון שיבוץ שידורים ישירים של אירועי ספורט רלוואנטיים בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ודחיית מהדורות "מבט" לפי כך בהתאם, אלא הורה אף לעודד ולטפח אותם. סיכמנו כי רשות השידור תצטרף מעתה לחוזה השידורים ארוך הטווח שבין ה- EBU לבין UEFA, הצטרפות שתקנה לה את הזכות לשָדֵר ישיר את שני משחקי הגמר על גביעי אירופה למחזיקות גביע ואלופות בכדורגל, שהיו אמורים להיערך במאי 1985.

ב- 15 בינואר 1985 הענקתי ריאיון לגב' יעל אדמוני כתבת העיתון "דָבָר" בו הסברתי לה את השיפור שחל בהפקות הספורט מאז מינויו של אורי פורת למנכ"ל רשות השידור במקומו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל . צעדנו בדרך הנכונה אך עדיין לא היינו במיטבנו וטרם הגענו לפסגה .

admoni

טקסט מסמך : 15 בינואר 1985. עיתון "דָבָר" ז"ל.

חלפה שנה. הגיע  יום רביעי – 29 במאי 1985. יום חול רגיל בשנה לא רגילה שאותו יורם ארבל לא ישכח לעולם. קרתה לוֹ תקרית עיתונאית חסר תקדים, ללא פשר, ובלתי מובנת בעֵת שידור ישיר שצבע אז את הרֶזוּמֶה שלוֹ בכתמים שחורים משחור. התקרית לבשה ממדי אסון תרתי משמע. אסון טלוויזיוני משולב במוות של אוהדי כדורגל ביציעי האצטדיון. יורם ארבל ישב בערבו של היום ההוא בעמדת שידור שהוזמנה עבורו באִצטדיון "הייסל" בריסל והתכונן לשָדֵר ישיר את משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל בין ליוורפול שהעפילה שוב למעמד הנכבד הזה לבין אלופת איטליה קבוצת יוּבֶנְטוּס. נהרגו לידו בתוך האִצטדיון  39 אוהדי כדורגל איטלקיים ומאות אחרים נפצעו והוא לא ידע דבר. לא ברור עד עצם היום הזה כיצד השַדָּר המנוסה שישב בעמדת שידור נוחה ליד מקום התרחשות לא הצליח להבחין בחורבן ובקטסטרופה שהתרחשו בתוך האִצטדיון לא הרחק ממנו.

ישראל הייתה שקועה בימים ההם של 1985 בבוץ הלבנוני. שני קצינים בכירים של צה"ל אל"מ אברהם חִידוֹ ורב סרן שאול זהבי נהרגו בהתפוצצות מטען צַד של החיזבאללה בצוֹר . זמן קצר אח"כ נהרגו 12 חיילי צה"ל ממכונית תופת לבנונית שהתפוצצה ליד משאית צבאית "ספארי" . דו"ח מבקר המדינה בתחילת השנה חשף שורה של מעשים פליליים בוויסות מניות הבנקים . בעקבות החשיפה החליטה הכנסת על הקמת וועדת חקירה בראשות השופט משה בייסקי שתבדוק את חלקם של הבנקים בהתמוטטות המניות הבנקאיות. הסתיים משפט התביעה של אריק שרון שר המסחר והתעשייה נגד השבועון האמריקני "TIME". המושבעים קבעו שהעיתון פרסם אומנם דברים לא נכונים אך ללא כוונת זדון . מחירו של עיתון יומי בישראל היה 270 שקלים ישנים. נגד אולסי פרי השחקן הנודע בקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א הוגש כתב אישום על שימוש וסחר בהרואין. אולסי פרי הורשע בפשע סמים נתעב וכעבור זמן קצר עזב את ישראל. מאמן הכדורגל המצוין שלמה שרף זכה עם קבוצתו מכבי חיפה בפעם השנייה ברציפות באליפות המדינה בכדורגל.

ההמלצה להקים ערוץ טלוויזיה שני במדינת ישראל נראתה כמציאות רחוקה . היא לא הפריעה לרבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם כונתה ע"י הציבור ערוץ 1 להמשיך לחגוג את השלטון המונופוליסטי שלה . תזת הניהול המרכזי ברשות השידור הציבורית קבעה חד וחלק, "אנחנו מומחי התוכן והשידור בישראל ורק אנחנו נקבע לכם מה אתם צריכים לראות בטלוויזיה ולא מה אתם רוצים ובמה אתם מבקשים לצפות". זהו עדיין ה- Issue המרכזי וההתלבטות הכי רצינית של השידור הציבורי בתחרות שלוֹ נגד השידור המסחרי. איזה ומהו התוכן המדויק שעל השידור הציבורי להציע ולנפק, ואֵלוּ מסרים עליו להפיק מול תכניו של השידור המסחרי. היכן עובר שביל הזהב הזה המאחד את הצורך והרצון לחבילת שידור אחת. אווירה של "זכות בלעדית" שררה בעת ההיא ברשות השידור ויצרה תחושת הנאה ושיכרון כוח. ברבות השנים היא גרמה לניוון שרירים וסטגנציה של המחשבה. במובן מסוים הזכות הבלעדית הופכת למחלה כמעט חשוכת מרפא. וועדת החינוך של הכנסת המליצה לממשלה זה מכבר על תרופה חדשה. הקמת ערוץ טלוויזיה שני בישראל שלא במסגרת רשות השידור ואשר ימומן משידורי פרסומת מסחרית. התחרות היא נשמת אפה של כל רשת שידור באשר היא במדינה בת חורין.

אורי פורת כבר מָשָל שנה ברשות השידור. הוא קיבל בברכה את השינויים הגדולים שערכתי בהיקף שידורי הספורט והעניק לי סיוע נדיב ברכישת זכויות השידורים הבלעדיות של כל ענפי הספורט הרלוואנטיים והאהובים על ציבור הצופים במדינת ישראל. אורי פורת אִפשֵר לי להיות העורך הראשי שלהם במלוא מובן משמעות של התפקיד, "מנווט ראשי, מפיק ראשי, ועורך ראשי". הוא היה המנכ"ל הראשון ברשות השידור שהבין את הצורך להכין לוח עבודה ארוך טווח של שידורי הספורט. למרחק של שנים. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל וסמנכ"ל הכספים שלו יוחנן צנגן ייבדל לחיים ארוכים העמידו לרשותי את הממון, מאכסימום כוח האדם, ואת הטכנולוגיה הטלוויזיונית הנדרשים להפקה, צילום, ושידור של ישיר אירועי הספורט הגדולים והרלוואנטיים – בארץ ובעולם למשלם האגרה הציבורית של רשות השידור. עושר של אמצעי הפקה עליהם יכולתי רק לחלום בתקופתו של המנכ"ל הקודם יוסף "טומי" לפיד בשנים 1984 – 1979. אורי פורת היה מנכ"ל רשות השידור הראשון שסייע לי לחבר בצורה מסיבית ויעילה בין הטכנולוגיה לתוכן. הוא הבין מייד שהעיתונאות האיכותית בטלוויזיה מותנית בשימוש מושכל ונכון בטכנולוגיה מיידית. לא הייתי צריך להתווכח עמו על כל מצלמה, כֶּבֶל קול, ו/או VTR להקלטה ועריכה. תקופתו של מנכ"ל רשות השידור הקודם יוסף "טומי" לפיד ז"ל חלפה לבלי שוֹב . הגדרתי את מעשיו והחלטותיו של אורי פורת מנכ"ל רשות השידור הציבורית בישראל בקדנציית הניהול הראשונה שלו בשנים 1989 – 1984, כ- "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) הראשונה". מהפכת הטלוויזיה על שמו של גאון הטלוויזיה האמריקני רוּן אָרְלֶדְג' שבסיסה הוא הרצון להתחבר בשידורים ישירים לאירועי הספורט הרלוואנטיים והגדולים בארץ ובעולם. המהפכה החלה להניב פירות ראשונים מייד עם כניסתו של אורי פורת לתפקיד הרם. אורי פורת היה המנכ"ל הראשון בתולדות רשות השידור שהסכים עִמי כעורך ומנהל שידורי הספורט שלוֹ, כי משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות אלופות ומחזיקות גביע וטורנירי אליפויות אירופה לאומות  בכדורגל הם אובייקט שידור נבחרים ו- רלוואנטיים החייבים להיות בסַל תרבות הצפייה של משלם האגרה, ולכן חייבים להיות משודרים בטלוויזיה הציבורית. מנכ"ל רשות השידור ביקש לנהוג כמו מנכ"לים עמיתים אחרים ב- EBU שהיו כבר מזמן על ה- List של חוזה הכדורגל UEFA – EBU, בין איגוד השידור האירופי וההתאחדות האירופית בכדורגל. מדהים כמה הייתה שונה תפישתו וגישתו של אורי פורת את השידור הציבורי מאלו של קודמיו יוסף "טומי" לפיד ז"ל ויצחק לבני ז"ל. הוא הִימֵר בגדול על שידורי הספורט הרלוואנטיים כמודל מצליח בשידור הציבורי, שידורי ספורט שהמנכ"לים של רשות השידור שקדמו לוֹ התרחקוּ מהם כמו מאֵש.

porat 1

טקסט תמונה : קיץ 2000. מכון ווינגייט. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת (בן 65) מרביץ "ציונות" ומרצה בהשתלמות שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שערכתי לצוותים שלנו לקראת ובטרם היציאה ל- אולימפיאדת סידני 2000. אורי פורת היה תומך נלהב של השידורים האולימפיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי. בתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור היה פעמיים מפקדי העליון בעת שהפקתי וניהלתי את שידורי אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 (115 שעות שידור בתקופה של 16 ימים) ואולימפיאדת סידני 2000 (233 שעות שידור בתקופה של 17 ימים). (תיעוד וצילום מירב אולייניק – מכון ווינגייט. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

להתפתחות צילום ענפי הספורט השונים ובראשם הכדורגל – בארץ ובעולם יש היסטוריה ארוכה וציוני דרך רבים . מן ההיבט שלי כעורך ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 22 שנה בשנים ההן של 2002 – 1980, קיימים שלושה ציוני דרך חשובים והקרדינליים ביותר והם : הראשון, בניית מצלמת ה- Video הראשונה ושידור בכורה ישיר והיסטורי של הטלוויזיה הגרמנית Telefunken באולימפיאדת ברלין 1936. השני, המצאת הפס המגנטי ב- 1956 ומציאת פתרון טכנולוגי של חברת האלקטרוניקה האמריקנית AMPEX להקלטת תמונת ה- Video, דבר שטרם היה אפשרית עד אז. השלישי, המצאת ה- Replay Slow Motion ב- 1961 ע"י רון ארלדג' Roone Arledge נשיא חטיבת הספורט המיתולוגי של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC והמהנדס שלו Bob Trachinger. המצאת ההילוך החוזר האיטי האריכה את חוויית רגעי השיא של הצופים ושינתה את פני הטלוויזיה לעַד. חלומו של כל מפיק טלוויזיה הוא לזכות בנתח טכנולוגי מרבי כדי להפוך את סחורת השידור שלו לאהודה, פופולארית, ואינטראקטיבית. מעין זיקת גומלין והשפעה הדדית בין המְשָדֵר לצופה הטלוויזיה . חלומה של כל רשת שידור היא להפיק רווח מהשילוב האינטראקטיבי הזה ולזכות בנתח צפייה גדול ככל האפשר. בקשר האינטראקטיבי שנוצר נוטֶה צופה הטלוויזיה לא רק להעמיד את עצמו במקום שַדָָּר הכדורגל, אלא שואף גם לתפוש את מקומו של שופט המשחק. החלומות האלה הם ברי הגשמה רק במקרים בהם ניתן להציב מינימום של מצלמות באִצטדיון צמודות למכשירי הקלטה נפרדים. אני מדבר מניסיוני האישי. המינימום הזה הוא מספר ערטילאי חסר הגדרה מדויקת ומבחינה מסוימת גם חסר סוף. הטכנולוגיה הטלוויזיונית היא אבי אבות העיתונאות הטלוויזיונית והדיווח המיידי. החלום הגדול שלי היה להפוך את מצלמות "משחק השבת" למצלמות שופטות. במקרים מסוימים צלחה דרכי. ליגת ה- NFL בארה"ב הפכה ב- 1986 את המצלמות של הרשתות הגדולות ABC ,NBC, ו- CBS למצלמות שופטות על פי הן יישק דבר. זה אפשרי במצב של שימוש בטכנולוגיית צילום מרבית, וגם אחידה, ולאמריקנים כפי שידוע לא חסר ממון וגם לא אמצעי צילום.

טקסט תמונה : האולימפיאדה הנאצית של ברלין 1936. האצטדיון האולימפי המרכזי בברלין. זהו אחד הצילומים התיעודיים החשובים ביותר בהיסטוריה של התפתחות הטלוויזיה הבינלאומית. המהנדס הראשי של חברת Telefunken וַולְטֶר בְּרוּךְ (Walter Bruch, משמאל) בודק את Frame הצילום של מצלמת ה- Video הענקית באמצעות ה- Viewfinder שלה. המצלמה הזאת שקלה בסביבות רבע טון ונדרש צוות של כ- 5 אנשים כדי לתפעל אותה. מצלמות ה- Video הענקיות האלו של הדור הראשון דרשו תאורת יום חזקה ובהירה כדי לייצר תמונה איכותית. יש לזכור כי אזרחי גרמניה לא החזיקו בעת ההיא בבתיהם מכשירי טלוויזיה שטרם היו בכלל בנמצא. סיגנל הטלוויזיה של "טלפונקן" נשלח ל- 28 (עשרים ושמונה) מרכזי צפייה ציבוריים כמו ספריות עירונית ותאטראות בברלין והוקרנו שם על מסכי קולנוע גדולים. "טלפונקן" הצליחה לדחוף את סיגנל הטלוויזיה שלה גם למקומות רחוקים יותר כמו הערים המבורג, לייפציג, פוטסדאם, ועוד כמה ערים מרוחקות. היה מדובר בהישג תקשורתי עצום. מי שמע אז על יכולת אלקטרונית בו ניתן לדחוף ולהעביר את סיגנל הטלוויזיה למרחקים של 250 ו- 300 ק"מ ? מעריכים כי 1.000000 (מיליון) גרמנים צפו במרכזי הצפייה הציבוריים בשידורי הטלוויזיה האולימפיים של Telefunken באותה האולימפיאדה ההיא של ברלין 1936. מדובר היה בדור הראשון של מצלמות ה- ווידיאו שנראו כמו תותחי צילום. חברת Telefunken בחסות משרד התקשורת והדואר הגרמני ה- DPR ׁ(ראשית תיבות של Deutsche Post Reich) ברייך ה- 3 תחת אחריותו של שר התעמולה יוזף גבלס העבירה כ- 80 שעות בשידורים ישירים מתחרויות הא"ק, השחייה, וההתעמלות של אולימפיאדת ברלין 1936. לא נשאר כל זיכרון צילומי מפועלה העצום של "טלפונקן" משום שמהנדסי הטלוויזיה לא ידעו אז כיצד להקליט ולשמר את תמונת ה- Video. (התמונה באדיבות ZDF. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ככל שהלכה והתפתחה טכנולוגיית הצילום כך דבֵק הכדורגל בעוד ועוד צופי טלוויזיה. מכאן הייתה קצרה הדרך של הוועדות המארגנות לתבוע תמלוגים עבור שידוריו. אך בעוד התפתחות כיסוי וצילום הכדורגל בטלוויזיה הייתה תהליך איטי ואבולוציוני, התשלומים עבור הזכות לשדרו היו רבולוציוניים וכבירים. באופן כמעט פרדוקסאלי נוצרה קורלציה מתמטית בין ה- אֶבולוציה של הצילום לבין ה- רֶבולוציה של הזיכיון לצלם אותו ולהפיצו ברבים. משחקי גביע העולם בכדורגל של אנגליה 1966 הוענקו לרשתות הטלוויזיה בתבל עבור חופן דולרים מעטים, כ- 1.000000 (מיליון) דולר בלבד. כעבור 36 שנה במונדיאל של יפן / קוריאה 2002 הֵן נדרשו לשלם עבור אותן זכויות השידורים פי 1000 (אֶלֶף) יותר, סך של 1.000000000 (מיליארד) דולר. תמורת המונדיאל של גרמניה 2006 שילמו רשתות הטלוויזיה בעולם תוספת של עוד % 25. הסכום האמיר ל- 1.250000000 (מיליארד ורבע) דולר.

רשת הטלוויזיה הציבורית של אנגליה ה- BBC הייתה הראשונה ב- 1966 שהפכה את טורניר המונדיאל בארצה לאירוע גלובאלי. במובן הזה רשת הטלוויזיה הציבורית של אנגליה ה- BBC הייתה Pioneer טלוויזיוני. ה- BBC ביצע את קפיצת הדרך הגדולה ביותר באבולוציה של השידור מן ההיבט הבינלאומי והיה חלוץ הטלוויזיה הראשון שהעניק  ל- 600 מיליון צופים בעולם את הזכות לבַקֵר את השָדָר ולקַלֵל את השופט , ונתן לגיטימציה ל- FIFA  לדרוש תמלוגים עבור השידורים . אפילו שערו השנוי במחלוקת של גֶ'פְרִי "ג'ף" הֶרְסְט (Joeffrey “Jeoff” Hurst) חלוץ נבחרת אנגליה שהובקע בדקה ה- 100 במשחק הגמר בו גברה אנגליה על מערב גרמניה 2:4  בשבת אחה"צ של 30 ביולי 1966 והביא לזכייתה היחידה של אנגליה עד כה בגביע העולם לא הֵעיב על הצלחת ההפקה הענקית ההיסטורית של ה- BBC. כזכור לא הצליחו מצלמות ה- BBC להוכיח מעולם האם הכדור של גֶ'ף הֶרְסְט עבר במלוא היקפו את קו השער והאם אומנם היה חוקי וכשר למהדרין. בכך שללו מצופה הטלוויזיה את זכותו האינטראקטיבית להיות שופט המשחק. אף על פי כן הייתה ההפקה הבריטית הצלחה כבירה בפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הבינלאומית הצליחה רשת שידור אחת (ה- BBC) להציב 8 ניידות שידור בשמונה מגרשים שונים בשבע ערים שונות : לונדון (2 אצטדיונים "וומבליי" ו- "ווייט סיטי), שפילד, בירמינגהאם, מידלסברו, סנדרלנד, ליוורפול, ו- מנצ'סטר), לרבות מערכות Replay מיושנות אומנם אך מסודרות, מצאה פתרונות להעברת סיגנל השידור מכל עיר ואִצטדיון לרחבי תבל, ואומנם שידרה ישיר ב- Video את כל 32 משחקי הטורניר במונדיאל 1966. ההפקה של ה- BBC הייתה יעילה, מרהיבה , ומדהימה כאחת אם ניקח בחשבון שאת מונדיאל צ'ילה 1962 כיסו מצלמות Film בלבד וכלל ללא שידורים ישירים.

רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית הדגולה ה- BBC היוותה מורה דרך לרשתות הטלוויזיה הבינלאומיות שבאו אחריה ושימשו Host broadcasters של המונדיאלים הבאים, אלה של מכסיקו 1970, גרמניה 1974, ארגנטינה 1978, ספרד 1982, מכסיקו 1986, איטליה 1990, ארה"ב 1994, וצרפת 1998. ב- 22 ביוני 1986 הבקיע דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה במונדיאל של מכסיקו 1986 שער ביד נגד אנגליה. השער אושר ע"י השופט. הניסוח התיאולוגי שלו בו כינה דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה את השער שלוֹ, "יד האלוהים", לא מנע ממצלמות הטלוויזיה הרבות באִצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" לחשוף את מעשה המִרמה. עדות נוספת להתפתחות המרשימה של צילום הכדורגל בטלוויזיה.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה ענייה מִידַי בראשיתה מלסַקֵר את הכדורגל בארץ בצורה מקיפה. דן שילון היה אומנם Pioneer והקים את "מבט ספורט" בסופה של 1968 מכלום, אך צילומי הכדורגל בתקופתו היו חלקיים, לא מפורטים, ונעשו כמעט רק במצלמות פילם מעמדות שידור מאולתרות. משחקים רבים כלל לא תועדו. במשחקים שכן צולמו הוקצבה לכל מצלמה 20 דקות בלבד חומר צילום, כ- 800 רגל של Film reversal  להתמודדות שנמשכת 90 דקות. מכאן מובנת הסיבה מדוע כל כך הרבה שערים שהובקעו במשך השנים במשחקים השונים, פוספסו ע"י צלמי הטלוויזיה הישראלית ולא תועדו מעולם.

fridman

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. צוות צילום בפילם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכסה במצלמת BL משחק כדורגל מעמדת צילום מאולתרת. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : הכתב משה גרטל, עוזר צלם מאיר פישמן, והצלם משה'לה פרידמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתוך האבולוציה הזאת עשה מוטי קירשנבאום ב- 1993 משהתמנה למנכ"ל רשות השידור את קפיצת הדרך הגדולה ביותר למען כיסוי הכדורגל בישראל. בעונת 1994 – 1993 הוא העמיד מידֵי שבת לרשותי את מירב האמצעים הטכנולוגיים וכלי ההפקה, הצילום, והעריכה של הטלוויזיה הציבורית לכיסוי משחקי הליגה הלאומית. בפעם הראשונה מזה רבע מאה של שנים מאז נוסד ערוץ הטלוויזיה הממלכתי ב- 1968, צולמו באותה עונה הארוכה ביותר בתולדות הליגה הלאומית בארץ כל 273 המשחקים ב- Video. לכן כיניתי את עונת הכדורגל ההיא של  1994- 1993 כ- "עונת הזהב" של מחלקת הספורט בשירות הטלוויזיה הישראלית. היא הייתה כזו. "משחק השבת" הפך למסמך עיתונאי דוקומנטארי שלם. רייטינג הצפייה הרקיע שחקים ועמד מידֵי מוצ"ש על % 45. מדובר בכמות מדרוג עצומה וחסרת תקדים בתעשיית הטלוויזיה הישראלית לדורותיה. לרוע מזלה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, קָם באותה שנה ערוץ 2 על רגליו. הוא לטש עיניים וחמד מייד את סחורת השידור הפופולארית. בצדק. ערוץ 2 שילם להתאחדות פי שניים יותר כסף וזכה בבכורה. שאר היסטוריה מפורטת בספר שלי שחקרתי וכתבתי בן רבבת עמודים, הקרוי, "סמן ימני", ואשרעוסק בין השאר במאבקים המרים חסרי הקץ בין רשתות הטלוויזיה על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל – בארץ ובעולם. קידמתי בברכה רבה את חילופי המנכ"לים באפריל 1984. התייצבותו של אורי פורת בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל במקומו של יוסף "טומי" לפיד ז"ל הייתה על פי הבנתי, "האיש הנכון, במקום הנכון, בזמן הנכון".

חודשים אפריל, מאי, יוני, ויולי ב- 1985 היו גדושים בשידורי ספורט ישירים בארץ ומהעולם – בערוץ הטלוויזיה הציבורי והמונופוליסטי. מחלקת הספורט בהנהגתי עבדה מסביב לשעון. התקופה הזאת כללה את סִדְרַת משחקי הגמר סל הדרמטית בין מכבי ת"א לקבוצת הפועל ת"א שנערכו בהיכל הספורט היד אליהו. הפועל ת"א ניצחה במשחק הראשון, אך במשחק השני הורחק שחקנה מַיִיק לָארְגִי יחד עם מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי ממכבי ת"א בשל תגרה מכוערת ביניהם. זאת לא הייתה הרחקת שוות כוחות מפני שמשקלו הסגולי של מַיִיק לָארְגִי בקבוצת הפועל ת"א עלה לאין ערוך על זה של מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי במכבי ת"א. ללא מַיִיק לָארְגִי הפסידה הפועל ת"א במשחק השני וגם בשלישי , והפסידה שוב את האליפות למכבי ת"א. שידרנו ישיר את שני משחקי חצי הגמר ואח"כ את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בו הביסה מכבי ת"א את מכבי חיפה 81:121. שידרנו ישיר גם את שני משחקי חצי הגמר ומשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל באִצטדיון ר"ג, בו ניצחה בית"ר ירושלים עם מאמנה דָוִד "דוּבִיד" שְוָויְיצֶר את מכבי חיפה 0:1 משער של אלי אוחנה. אח"כ בחודש יוני של 1985 שידרנו ישיר את אליפות אירופה בכדורסל שנערכה אותה שנה בגרמניה בהשתתפות נבחרת ישראל. בתחילת חודש יולי שידרנו ישיר את משחקי חצי הגמר לנשים וגברים באליפות הטניס של ווימבלדון, וכמובן את ניצחונותיהם המזהירים של מַרְטִינָה נַאבְרָאטִילוֹבָה בשבת – 6 ביולי 1985 על כְּרִיס אֶוֶורְט במשחק הגמר לנשים בווימבלדון, ולמחרת ביום ראשון – 7 ביולי 1985, את זה של בּוֹרִיס בֶּקֶר בן ה- 17 על הדרום אפריקני קֶוִוין קָארֶן במשחק הגמר לגברים. כמה ימים אח"כ החלו שידורי תחרויות המכבייה ה- 12 שכוסו שוב ע"י מחלקת הספורט. הפכתי בעזרתו של אורי פורת את מקבץ שידורי הספורט הישירים הללו בתקופה הזאת של השנה לתופעה מחזורית. מידֵי שנה . אל הגודש הזה צריך להזכיר נוספו שלוש תוכניות הספורט השבועיות הקבועות, "משחק השבת", "משחק השבוע", ו- "מבט ספורט". לא פלא שצברתי לעצמי בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית ברוממה בירושלים כל כך הרבה קנאים ומתנגדים נוכח כמות ומִצבּוֹר גדול של שידורי הספורט האלו. ועכשיו ניצבו בשער שתי משימות יוקרתיות חדשות נוספות – שני שידורים ישירים נוספים של משחקי הגמר בכדורגל לקבוצות מחזיקות גביע ואלופות שעמדו להיערך בחודש מאי 1985 בשתי ערים באירופה, רוֹטֶרְדָם ובריסל.

על נסים קיוויתי הטלתי לשָדֵר ישיר את משחק הגמר לקבוצות מחזיקות גביע בין אֶוֶורְטוֹן (EVERTON) האנגלית לרָאפִּיד וִוינָה האוסטרית (Rapid Vinna) שעמד להיערך ביום רביעי – 16 במאי 1985 באצטדיון של פיינורד ברוטרדאם. נסים קיוויתי טס לעמדת השידור המוזמנת שלו ברוטרדאם. אוורטון ניצחה בתוצאה 1:3 והשידור הישיר שלו עבר בשלום. את המשחק הבכיר והחשוב מבין השניים משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות, ליוורפול – יובנטוס, שמרתי ליורם ארבל. שני מבצעי שידור לא מסובכים להפקה אך בלתי אפשריים לשידור בתקופתו של המנכ"ל יוסף "טומי" לפיד האיש שקדם לאורי פורת ברשות השידור. יוסף "טומי" לפיד מנכ"ל רשות השידור היה היחיד מבין עשרות המנכ"לים האחרים ב- EBU שנמנע באדיקות במשך חמש שנות כהונתו להציב את שידורי הכדורגל הישירים האלה בגביעי אירופה, בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית בישראל. נקל להבין לכן איזה שינוי דרמטי חוללה הופעתו של אורי פורת בשמי רשות השידור ב- 1984. הייתה לו השפעה עלי ולי עליו במערכת עיתונאית בעלת היזון חוזר בתוככי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית. הייתה לי השפעה עליו במסגרת אחריותי כעורך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית.

אלופת אנגליה לִיוֶורְפּוּל (Liverpool) והקהל הקנאי של ה- "KOP" היו מוכרים היטב בישראל. משחקיה של ליוורפול כאובייקט שידור נבחר של ה- BBC, שודרו שוב ושוב בתוכנית הספורט שלנו "משחק השבוע". יוּבֶנְטוּס (Juventus) הייתה ידועה פחות. היא לא הייתה מוכרת לציבור. הכדורגל האיטלקי לא ידע לשָוֵוק את עצמו. ב- 1985 טרם שידרנו דבר מהליגה האיטלקית הנפלאה לעומת שידורים אין סְפור של הכדורגל האנגלי שזכויות השידורים שלוֹ היו בלעדיות שלנו. אפילו מִישֶל פְּלָאטִינִי שחקן החיזוק הצרפתי הנערץ של יובנטוס היה כמעט עַלוּם שֵם בישראל. המנכ"ל אורי פורת הציע לי שוב לשָדֵר את שני משחקי הצמרת האלו Off Tube מהאולפן בירושלים כדי לחסוך בעלויות בשידורים כפי שעשינו אשתקד במשחק הגמר ליוורפול – רומא. בכך דמה בתחילה ליוסף "טומי" לפיד. הוא עשה כל מאמץ לשמור על כל דולר בקופת רשות השידור . המנכ"ל ראה בשני השידורים האלה מטרות נקודתיות ולא טורניר מתמשך. סירבתי. הסברתי למנכ"ל הרשות אורי פורת שאני רואה את עמדת השידור באִצטדיון לא רק כנשקו היעיל וההכרחי של השַדָּר אלא גם האחרוֹן שלוֹ. כפי שאנחנו משדרים אירועי ספורט בארץ מעמדות שידור בלבד ממגרשי הכדורגל, היכלי הכדורסל, הטניס, בריכת השחייה, ואִצטדיון ה- א"ק בארץ, כך עלינו לפעול גם בשידורי חו"ל. אורי פורת השתכנע. נסים קיוויתי ויורם ארבל טסו לאירופה.

arbel 6

טקסט תמונה : שנת 1986. שני שדרי הספורט המובילים בימים ההם נסים קיוויתי (מימין) ויורם ארבל מתארחים בביתי בירושלים ב- 23 בנובמבר 1986. רעייתי ואנוכי חגגנו לנסים קיוויתי את יום הולדתו ה- 60. שניהם היו שדרי ספורט דגולים. מיתרי קולו של יורם ארבל הפיקו קול בריטון חזק יותר אך נסים קיוויתי חיפה על כך בעיתונאות איתנה. (תיעוד וצילום יעל תג'ר – אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שני – 27 במאי 1985, יומיים לפני משחק הגמר שלחנו אורי פורת ואנכי את יורם ארבל לבריסל לשָדֵר ישיר את משחק הגמר על גביע אירופה בכדורגל בין אלופת איטליה יובנטוס לבין ליוורפול אלופת אנגליה. "יורם אתה נוסע למשימת השידור שלך 48 שעות לפני שהיא מתחילה. יש לך המון זמן להתכונן לשידור החשוב וגם לנוח לקראתו", אמרתי לו בשיחת טלפון לביתו בפתח תקווה, והוספתי, "אני בעצמי אנהל את השידור הישיר מעמדת הפיקוד והבקרה שלי באולפן B שלנו בירושלים. מאחל לך דרך צלחה. זכור להיות בעמדת השידור לא יאוחר משבע בערב, כך נוכל לעשות בניחותא את בדיקות התקשורת ההכרחיות על קו שידור ה- 4W (ארבע גידי) בין אִצטדיון "הייסל" בבריסל לבין האולפן בירושלים". הצטרפנו באמת למשפחת העמים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה אמורה לשדר ישיר ב- 29 במאי 1985 מאִצטדיון "הייסל" (Heysel) בבריסל את אחד מאירועי הכדורגל הבינלאומיים החשובים, המסקרנים, והיוקרתיים ביותר של השנה לצִדן של כ- 60 רשתות טלוויזיה נוספות בתבל . לא שיערתי בנפשי שדווקא שָם בבלגיה בעת השידור הישיר של אירוע ספורט אירופי מסורתי ופופולארי כל כך נצפה בטלוויזיה וחשוב, שאורי פורת התיר לי לראשונה לשָדְרוֹ מעמדת שידור באִצטדיון (נהנינו מ- % 75 רייטינג בערוץ טלוויזיה היחיד והמונופוליסטי של מדינת ישראל בימים ההם) תתפתח קטסטרופה עיתונאית שלא ידענו כמותה עד אז . הגדולה ביותר שהתחוללה אי פעם בכל הזמנים בתולדות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הבלגיות, BRT הממלכתית (משדרת בשפה הפלמית)  ו- RTBF המסחרית (משדרת בשפה הצרפתית) שימשו כ- Host broadcaster משותף של המשחק והעניקו להפקת שידור המשחק יובנטוס – ליוורפול (Juventus vs. Liverpool) תשומת לב רבה. יוקרתן המקצועית עמדה במבחן גדול, באירופה וגם בבלגיה עצמה. למרות ההפקה המשותפת זה היה שידור תחרותי בין שתי רשתות הטלוויזיה הארציות בבלגיה. השַדָּר הבלגי הידוע רִיק דֶה סַאדֶלִיר (Rick De Saedeleer) שידר ישיר את המשחק ל- BRT בשפה הפלמית, ועמיתו אַרְסֶן וֵוילָאן (Arsene Vaillant) שידר את המשחק בשפה הצרפתית ברשת הטלוויזיה RTBF. מנהלי מחלקות הספורט של רשת BRT ו- RTBF מר Wim De Gruyter ומר Marc Jeuniau פעלו ביניהם בשיתוף פעולה והסכמה והציבו באצטדיון 8 מצלמות ו- 5 יחידות VTR של הילוכים חוזרים. בימאי ניידת השידור היה פִילִיפּ לוֹמִבָּארְדְס (Philippe Lombaerts). רשת טלוויזיה הציבורית הבלגית BRT ורשת הטלוויזיה הבלגית המסחרית RTBF, מיסדו כ- 45 עמדות שידור עבור ה- EBU באִצטדיון "הייסל" בבריסל. הוכחה כי המשחק הזה עורר עניין שיא באירופה וגם בארץ. סיגנל השידור הבינלאומי רב המשתתפים (Multilateral) נפתח בתשע וחמש דקות בעֶרֶב על פי שעון ישראל והקדים בעֶשֶר דקות כמקובל את בעיטת הפתיחה. רשתות הטלוויזיה האירופיות קיבלו את סיגנל השידור מבריסל באמצעות מערכת צלחות Microwave שרושתו לאורכה ורוחבה של מערב ומזרח אירופה תחת הפיקוח של ה- EBU (איגוד השידור האירופי שכלל בשורותיו את רשתות הטלוויזיה של מערב אירופה) ותחת הפיקוח של OIRT (איגוד השידור המזרח אירופי). שעון הקיץ של ישראל הקדים בשעה את שעון אירופה. המשחק היה אמור להתחיל בתשע ורבע בישראל ובשמונה ורבע באירופה. משום מה בעיטת הפתיחה התעכבה.

שידור "מבט" הוקדם בהוראת אורי פורת מנכ"ל רשות השידור, ובעצם שימש מנקודת מבטי כמעין Promo (קדימון) לקראת אחת מהצגות הכדורגל הגדולות והחשובות בתבל. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת עמד בדיבורו. "הביקורות מבית ומחוץ לא יכופפו אותי", הבטיח לי והדגיש את הביקורות מבית. רבים מאנשי חטיבת החדשות לא אהבו את מהלכי הספורט שלוֹ ושלי. "שידורי הספורט השתלטו על רוממה", לִחששוּ מעבר לכל פינה בבניין. הם ממש לא הזיזו לי. ישבתי נינוח בחדר הבקרה של אולפן ב' בבניין ברוממה היכל הקודש של שידורי הטלוויזיה בירושלים. רוחו של אורי פורת שרתה יחד עִמִי שם. נותרו בידי עוד כמה דקות כדי לצלצל אליו הביתה לראשון לציון ולדווח לו שקו השידור ה- 4W פועל כהלכה מאִצטדיון "הייסל" בבריסל וגם סיגנל התמונה מגיע באיכות טובה לאולפן בירושלים. הייתי דרוך אך שקט ושָלֵו לחלוטין. מ"מ מנהל הטלוויזיה היה יוסף בר-אל ומנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן. יחסי הכוחות בהנהלה היו ברורים. ידעתי עכשיו שאיש לא יעֵז לפגוע עוד בשידורי הספורט הרלוואנטיים והנחוצים, מפני שמנכ"ל רשות השידור אורי פורת מְסוֹכֵך על גבי. בשמונה בערב סגרתי את הקצוות האחרונים של השידור הישיר. התחלתי לנַהֵל אותו. התחברתי לקו שידור ה- 4W של המשחק כשאני עטור סביבי בסוללת הטלפונים ארצית ובינלאומית ההכרחית לניהול שידור טלוויזיה בינלאומי מהסוג הזה "מול" יורם ארבל שישב בצד השני של הקַו בעמדת השידור באִצטדיון "הֵייסֶל" (Heysel) בבריסל. הכול היה תקין וערוך לקראת ביצוע המשימה.

בתשע ועשר דקות בערב שידֵר נסים קיוויתי מנחה השידור באולפן הספורט בירושלים את טקסט הפתיחה , ונתן את האוֹת, "אנחנו עוברים עכשיו בשידור ישיר אל יורם ארבל הממתין לנו בעמדת השידור ב- "הייסל". המתנתי שנייה ואז לחצתי על ה- Talk back של קו השידור ה- W4 של יורם ארבל (טכנולוגיית תקשורת המאפשרת לי להעביר הוראות לשַדָּר מבלי שקולי יישמע בבתי הצופים), והודעתי לוֹ, "יורם ארבל השידור שלך, בהצלחה". חמש המילים הללו הן "Cue" וצופן הקוֹד בתקשורת בינינו בהן השַדָּר יודע בוודאות של % 100 כי הוא נמצא ב- "אוויר", ורשאי להתחיל ממקום מושבו הרחק מכאן את השידור הישיר לצופי הטלוויזיה בישראל.

yoash

טקסט תמונה : 29 במאי 1985. שמונה בערב. בניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. אני ניצב בדלת הכניסה המובילה לחדר הבקרה של אולפן ב', היכל הקודש של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ברוממה ירושלים. דקות ספורות ממש לפני תחילת השידור הישיר של יורם ארבל במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בין יובנטוס האיטלקית וליוורפול האנגלית ב- 29  במאי 1985 מאִצטדיון "הייסל" בבריסל. בחלום הכי שחור שלי לא תיארתי שמבצע השידור הזה יהפוך ל- "Flop" טלוויזיוני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

השידור הישיר החל ויצא לדרך. אך לא המשחק. שחקני שתי הקבוצות נראו מתאמנים על כַּר הַדֶשֶא מעבר למועד שריקת הפתיחה של המשחק שבוששה לבוא. הדקות נקפו ושום דבר לא קרה. דבר חַרִיג ובלתי מקובל בארגון האירופי הקפדני והמדויק. עליתי על ה- 4W ותחקרתי אותו, "יורם מדוע בעיטת הפתיחה מתעכבת ? מוכרח לקרות משהו מאוד חמור אם אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל כזה המשודר ישיר ע"י כ- 70 רשתות טלוויזיה באירופה ובעולם איננו מתחיל בזמן !", יורם ארבל שישב בעמדת שידור באִצטדיון "הייסל" לא ידע להסביר לי את פשר העיכוב. הוא המשיך לשָדֵר את הכנות שחקני ליוורפול ויובנטוס מתאמנים ובועטים באין ספור כדורים על כר הדשא כאילו לא קרה דבר. השידור הישיר הפך למשעמם. החלטתי בעמדת הפיקוד שלי באולפן הבקרה לנטוש לזמן קצר את השידור הישיר מבריסל כדי להקל על יורם ארבל שהיה במצוקה ולהעבירו בחזרה למגיש נסים קיוויתי שישב באולפן בירושלים. הרצנו שוב לצופים את קטעי ה- Highlights של המשחקים הקודמים במפעל ודרכן של שתי הקבוצות ליוורפול ויובנטוס אל משחק הגמר. יורם ארבל התאושש בינתיים בעמדת השידור בבריסל. בעוד קטעי ה- Highlights רצים במהירות על המסך, ביקשתי מיורם ארבל באמצעות ה- Talk back של קו השידור ה- 4W לברר מדוע המשחק איננו מתחיל. השידור חזר לבריסל אך לשַדָּר שלי לא הייתה תשובה. חלפה כבר שלושת רבעי שעה והמשחק טרם החל. יצאתי מדעתי בעמדת ניהול השידור בירושלים. האצתי בו לבַרֵר מדוע יש איחור כה רב. השידור של יורם ארבל הפך לבלתי רלוואנטי. אפילו לשַדָּר מצטיין כמוהו נגמר הטקסט. מה כבר היה לוֹ לשָדֵר ולהוסיף על שחקני שתי הקבוצות המתחממים במגרש שעה ארוכה מבלי שיקרה משהו דרמטי בתמונת הטלוויזיה. הוא שרף את המילים ואמר כבר את הכול. היה ברור שמשהו חמור קרה באִצטדיון וקיימת סיבה רצינית לעיכוב התמוה והמתמשך, אך השַדָּר שלי שישב בעמדת שידור באִצטדיון ומעולם לא היה עיתונאי, לא ידע לספר לי ולא לצופים שלנו שממש לידו באזור בלוֹק "Z" בתוך אִצטדיון "הֵייסֶל" עצמו, מקום מושבם של אוהדי יובנטוס התחולל בשמונה ו- 27 דקות בערב (על פי שעון ישראל) אסון כבד בנפש בו קיפחו את חייהם עשרות אוהדים איטלקיים ומאוֹת נפצעו. היה שם בלגן גדול. הרשויות הבלגיות ידעו שמדובר באסון נוראי בו נִספו עשרות ונפצעו מאות. ממדי האסון האיצו את ההתייעצות בין הגורמים המוסמכים כיצד יש לנהוג עם המשחק. בעיטת הפתיחה נדחתה שוב ושוב. זָ'אק ג'וֹרְג' (Jacques Georges) נשיא UEFA בעת ההיא ומזכ"ל ההתאחדות האירופית האנס באנגרטר (Hans Bangerter), בצוותא עם יו"ר התאחדות הכדורגל הבלגית לוּאִי ווֹאוּטֶרְס (Louis Wouters) ונשיאי ליוורפול ויובנטוס מר פִּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן (Peter Robinson) ומר זָ'אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי (Jean Pierre Boniperti) , ובתיאום עם נציגי הרשויות של בריסל קצין הביטחון של האירוע לוטננט – קולונל בירנארט (Beernaert), מפקד משטרת בריסל פּוֹאֶלְס (Poels) , וראש שירותי יחידות ההצלה ומפקד כבאי האש של העיר בריסל מר וָואן – גוֹמְפֶּל  (Van Gompel) – ישבו על המדוכה כבר שעה ארוכה. הם דנו והתלבטו האם ניתן לקיים בכלל את המשחק בעקבות האסון הנורא שהתרחש, אך יורם ארבל לא ידע דבר. פִּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן נשיא מועדון ליוורפול וזָ'אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי נשיא מועדון יובנטוס ביקשו לבטֵל את המשחק ואת ההתמודדות בין יובנטוס לליוורפול בגלל ממדי האסון. הם טענו כי ההתמודדות איבדה את ערכה הספורטיבי, אך נציגי הרשויות הבלגיות הזהירו אותם כי המצב יוּרַע עוד יותר אם האוהדים יישלחו לרחובות העיר ללא קיום המשחק.

הבעיה שלי כמנהל השידור הישיר הייתה שגרגירי החוֹל זלגו מטה ושרפו את זמן הלוויין האוזֵל והולך. לא היה לי כל מושג מדוע המשחק אינו מתחיל. סיגנל השידור בתוך אירופה הוּרַץ כרגיל באמצעות מערכת המִמְסַר הקרקעית המשומנת היטב של איגוד השידור האירופי ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union). לא הייתה סכנה שהשידור שלהם ייקטע בשל האיחור העצום. אנחנו נדרשנו כרגיל לשירותי לוויין ה- Primary האטלנטי. זמנינו היה קצוב. בעֶשֶר בערב התחלתי לחשוש כי סיום המשחק נמצא בסכנת שידור. משחק גביע כמו משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בניגוד למשחקי ליגה רגילים חייב להיות מוכרע. לכן משחקים מהסוג הזה גוררים לעיתים הארכות בנות חצי שעה וגם בעיטות הכרעה מ- 11 מ' במידה והמשחק לא הוכרע גם בתום 120 דקות. גם טקס הענקת הגביע לקבוצה המנצחת בתום ההכרעה גוזל זמן שידור לווייני יקר. משחק כדורגל בן שעה וחצי הופך בתנאים מסוימים לשידור תפוּח בן שעתיים וחצי. זאת הייתה הסיבה שהזמנתי מחברת COMSAT האמריקנית בלוק שידור על הלוויין ה- Primary האטלנטי, החֵל מרבע לתשע בעֶרֶב ועד חצות. זה היה חייב להספיק . גם אם תהיה הארכה ובעיטות הכרעה מ- 11 מ'. ביקשתי בטלפון מעמדת הפיקוד שלי באולפן ב' מאיציק גינת מהעובדים הבכירים של חברת "בֶּזֶק" בתחנת התקשורת ל- לוויינים בעמק האלה לפנות ל- COMSAT כדי להאריך את השידור הישיר של יובנטוס – ליוורפול בשעה נוספת ולסיימו ב- 01.00 במקום ב- 24.00. צריך להבין כי ב- 1985 עמדו לרשות תחנת הקרקע ל- לוויינים בעמק שתי צלחת – אנטנה בלבד. השידור הישיר של סיגנל הטלוויזיה יובנטוס – ליוורפול רץ רק על לוויין ה- Primary האטלנטי. לוויין ה- Major האטלנטי היה Fully booked ועסק בשידורים אחרים. תקשורת הלוויינים הבינלאומית שלנו הייתה מוגבלת ודלה. איציק גינת חזר אלי ובישר לי את הבשורה המרה כי השידור הלווייני על ה- Primary הוזמן כבר החל מ- 24.00 ואין באפשרותה של COMSAT להיענות לבקשתי. חייתי על זמן שאול.

השעה כבר הייתה עֶשֶר בערב ושופט המשחק טרם שרק לפתיחתו. הייתי משוכנע שהתחוללה טרגדיה , אחרת אי אפשר להסביר את העיכוב המתמשך. ה- Host broadcaster הבלגי שהורכב משתי רשתות הטלוויזיה הארציות RTBF ו- BRT המשיכו לספק למסך תמונות שגרתיות , השחקנים השתעשעו בכדור על כר הדֶשֶא מבלי שקורה בעצם מאום באִצטדיון. המשכתי להאיץ בו בחוסר סבלנות ב-Talk back מאולפן השידור בירושלים, "יורם מה קורה, מה פשר העיכוב הבלתי מוסבר הזה, אתה חייב לבדוק ?". הוא לא ידע להשיב לי מפני שמעולם לא היה עיתונאי. הוא לא תפס ולא זיהה כלל שהסיפור העיתונאי בשידור הישיר שלוֹ באותו הרגע זה לא היו השחקנים המתחממים על כר הדשא אלא סיבת העיכוב של תחילת המשחק שלא החל בשעה היעודה מסיבה כלשהי. המשחק ליוורפול – יובנטוס היה אמור להיות משודר ישיר ל- 70 רשתות טלוויזיה. לא רק באירופה, אלא גם למדינות המזרח הרחוק באסיה, אוסטרליה וניו – זילנד, חלק ממדינות אפריקה, ולרשתות הטלוויזיה במרכז ודרום אמריקה. בכל קצוות תבל. הייתה מוכרחה להיות סיבה רצינית לוועדה המארגנת כדי לאחֵר את תחילת המשחק אך יורם ארבל לא איתר אותה מפני שכנראה לא היה סקרן דיו לחקור אותה. בלתי מובן עד היום. המשטרה הבלגית הייתה ערה ליריבות בין שני מחנות האוהדים ולפרובוקציות האלימות של אוהדי ליוורפול. היא בודדה אותם באצטדיון. היציעים באזור "Z" אוכלסו ע"י אלפי אוהדי יובנטוס, ואזור "Y" הוקצה לאוהדי ליוורפול. בין שני מחנות האוהדים חצצה אומנם חומה רכה ועדינה עליה הופקדו שוטרים מועטים כדי לשמור על הסדר, אך היריבות נמשכה בצעקות, קללות, וגידופים. אוהדי ליוורפול חיפשו כל הזמן מלחמה.

בשמונה עשרים ושבע דקות על פי שעון ישראל קרתה הטרגדיה באִצטדיון "הֵייסֶל". יציעי אזור "Z" היו עמוסים לעייפה. נדחסו לשם יותר מ- 2000 (אלפיים) אנשים מעבר למותר, רובם אוהדים איטלקיים שהשיגו כרטיסים בשוּק השחור מסוכני נסיעות איטלקיים אִצטדיון "הֵייסֶל". אוהדי הכדורגל הברוטאליים של ליוורפול התגרו באוהדים האיטלקיים. הם הפעילו עליהם לחץ פיסי. האוהדים האיטלקיים נסוגו. הייתה שם צפיפות נוראית ופחד איום. הלחץ הנוראי עשה את שלו, והחומה המפרידה בין הבלוקים של "Z" ו- "Y" שהייתה בעצם קיר עלוב ומַט ליפול התמוטטה וקרסה. לעשרות אוהדים איטלקיים היא הפכה מלכודת מוות. החוליגנים הבריטיים לא הסתפקו באסון. הם השליכו מייד את שברי האבן מהחומה המרוסקת לעבר האוהדים האיטלקיים . 39 אוהדים איטלקיים נִספו ו- 250 אחרים נפצעו בדוחק ובצפיפות בשעה שנסו מכלי המשחית והנשק הקר של החוליגאנים פורעי החוק מליוורפול המְכוּנִים משום מה אוהדי כדורגל אנגליים. שַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית שישב בעמדת השידור באִצטדיון כל כך סמוך לזירת האסון ההמוני לא הבחין בו ולא ידע מה קורה סביבו. לקולתו של יורם ארבל צריך להדגיש כי ה- Host broadcaster המקומי שהורכב משתי רשתות הטלוויזיה הבלגיות BRT / RTBF, לא תדרך ולא עִדְכֵּן את שדרי רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות היושבים בעמדות השידור שלהם באִצטדיון "הייסל" בכל הנוגע לאסון הכבד שהתרחש זה עתה. כל שַדָּר היה צריך לשאוב את האינפורמציה בכוחותיו הוא באמצעות הכישרון העיתונאי שלו. וצריך לומר עוד דבר לזכותו של יורם ארבל שממש לא ידע מהחיים שלו. לא היה קו ראיה ישיר בין אזור עמדות השידור שם שהה יורם ארבל והשדרים האחרים לבין אזור היציעים "Z" ששכן בצַד שמאל של האִצטדיון ושבּוֹ התחוללה הטרגדיה. שַדָּרִים נוספים של רשתות טלוויזיה אחרות  ב- EBU לא היו מודעים לגודל הטרגדיה מפני שהיו בודדים בעמדת השידור כמו יורם ארבל ללא שום סיוע ועדכון של ה- Host broadcaster הבלגי.

יארלה הויסאטר (Jarle Hoeysater) אמר לי שנים רבות אח"כ כי גם שַדָּר הספורט של רשת הטלוויזיה הנורווגית הממלכתית NRK אוֹיְבִינְד יוֹהָאנְסֶן (Oeivind Johnssen) לא ידע מהחיים שלוֹ ולא דיווח על האסון בשידור הישיר, אולי מפני שהיה לבד כמו יורם ארבל. מדהים כיצד קרה דבר כזה דווקא לשַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מדוע לא ידע דבר על האסון שהתרחש באִצטדיון ומה היו נימוקיו למחדל העיתונאי. חלק מהשדרים האחרים מרשתות הרדיו והטלוויזיה הציבוריות האירופיות החברות ב- EBU כמונו ושישבו בעמדות שידור באִצטדיון "הייסל" בסמוך ליורם ארבל, כבר דיווחו למאזיניהם וצופיהם על האסון. למען ההגינות צריך לציין שלא כולם דיווחו ולא כולם ידעו על האסון.

יורם ארבל זוכר על פי עדותו את הפרטים באותו הלילה ההוא של 29 במאי 1985 כשהוא יושב עדיין בעמדת השידור באצטדיון "הייסל" ואני בעמדת הפיקוד בירושלים ושנינו משוחחים על קו ה- 4W לאחר ניתוק התמונה הלוויינית : "יואש אלרואי, אני נשבע לך שלא ראיתי דבר. האסון הגדול קרה בשטח "מֵת". לא היה קו ראייה בין מיקומן של עמדות השידור לבין האזור שם התרחש האסון. אני זוכר ששאלנו איש את רעהו מה קורה ומדוע המשחק אינו מתחיל אך לאף אחד לא הייתה תשובה. הייתי לבד לגמרי בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית באצטדיון "הייסל" ללא עוזר שדר, ללא מפיק, וגם ללא טכנאי. אי אפשר היה לצאת מתחום עמדות השידור כדי לברר מה קרה. אגלה לך סוד. מתחם עמדות השידור היה סגור ומסוגר. אין יוצא ואין בא. אנשי הביטחון הבלגיים היו קשוחים. אפילו לשירותים לא נתנו לנו ללכת . מי שהיה צריך להשתין עשה זאת לתוך בקבוק "קוקה קולה". אני והשדרים האחרים פשוט השתנו לתוך בקבוקי קוקה קולה. היינו כלואים שם. אני זוכר שראיתי מעמדת השידור שלי הרחק מצד שמאל בתוך האִצטדיון אנשים רצים עם אלונקות אבל לא ידעתי למה. לא הבנתי מה הסיבה". ברור שנרשמת כאן שאלת Follow up, "…בסדר, OK יורם ארבל אל תישבע ואל תאבד את העשתונות, אולם איך אתה מסביר את העובדה ש- % 90 מקבוצת השדרים שישבה כמוך באזור עמדות השידור באצטדיון "הייסל" באותו הערב המר ההוא של יום רביעי – 29 במאי 1985, דיווחה בזמן אמת על אסון הייסל וסיבת האיחור של שריקת הפתיחה…?".

ג'ונתן מרטין (Jonathan Martin) ידיד אישי שלי ומי שהיה מנהל מחלקת הספורט של ה- BBC בימים ההם, זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "…הייתי כבר בדרכי מהאולפן בלונדון לביתי במכוניתי בתום יום עבודה. לפתע שמעתי ברדיו של האוטו את שַדָּר הרדיו של ה- BBC  מדווח מעמדת השידור שלו באצטדיון "הייסל" על האסון הנורא. עצרתי את המכונית בתחנת הדלק הראשונה שנקרתה לי והתקשרתי  בטלפון משם לחבריי במחלקת הספורט של הטלוויזיה. צריך לזכור שהימים ההם היו טרום עידן הטלפון הסלולארי. שוחחתי עם חבריי במחלקת הספורט על האסון הכבד והתייעצנו כיצד לפעול. היה ברור לנו שאנו ממשיכים בשידור הישיר. בארי דייוויס (Barry Davies) היה השדר שלנו במשחק הזה. לידו בעמדת השידור באצטדיון "הייסל" ישב בובי צ'ארלטון (Bobby Charlton) ששימש פרשן מחליף לג'ימי היל (Jimmy Hill). ג'ימי היל נשאר ל- פַרְשֵן את המשחק מהאולפן בלונדון. רדיו ה- BBC דיווח מבריסל למאזיניו בבריטניה על האסון מייד כשהתחולל בשבע וחצי על פי שעון אירופה (שמונה וחצי בערב על פי שעון ישראל). אנחנו פיגרנו אחרי הרדיו שלנו במעט. במחצית היו למחלקת הספורט של ה- BBC  כבר תמונות Video ראשונות מזירת הרצח…".

jimmy hill

טקסט תמונה : שנת 1985 . ג'ימי היל (Jimmy Hill) פרשן הכדורגל הוותיק של רשת הטלוויזיה ה- BBC. הוא היה בעברו מנהלה הכריזמטי של קבוצת הכדורגל קובנטרי סיטי. (באדיבות IFB). 

bobby charlton

טקסט תמונה : זהו סיר בובי צ'ארלטון (Sir Boby Charlton) בצעירותו אחד מבכירי הכדורגלנים האנגליים בנבחרת וקבוצת מנצ'סטר יונייטד בכל הזמנים. הוא שימש פרשן מזדמן בעמדת השידור של ה- BBC באצטדיון "הייסל" ב- 29 במאי 1985 במשחק יובנטוס – ליוורפול, והחליף את הפרשן הקבוע ג'ימי היל שנשאר באולפן בלונדון. סקרנותו של בובי צ'ארלטון סייעה ל- BBC  "לעלות" במהירות על פרטי האסון הנורא שהתרחש ביציעי אִצטדיון "הייסל", שָם נרצחו 39 אוהדי כדורגל איטלקיים ו- 250 נפצעו בידי חוליגאנים הבריטיים,  המכונים משום מה אוהדי כדורגל [2]. (באדיבות IFB).

הבלגי מִיק מִישֶלְס (Mick Michels) היה בשעתו עורך ראשי של מגזין הכדורגל הבלגי השבועי רָב המוניטין "Foot Magazine". הוא כיהן גם כחבר בוועדת העיתונות והטלוויזיה של ה- FIFA . ב- 29 במאי 1985נשא בתפקיד מזכ"ל תא כתבי הספורט בעיתונות הבלגית ושימש במשחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בין יובנטוס לליוורפול יחד עם רודי רוטנבוהלר (Rudy Rothenbuhler) כאחראיים ראשיים מטעם UEFA על מערך המדיה. עיתונות, טלוויזיה, ורדיו. מִיק מִישֶלִס התרוצֵץ בתוקף תפקידו בעת האסון והמשחק באזור עמדות השידור . מִיק מִישֶלְס זוכר פרט מעניין נוסף בעת שיחות התחקיר עמי [3] כלהלן : "השַדָּר הבלגי של רשת BRT רִיק דֶה סַאדֶלִיר (Rick De Saedeleer) היה הראשון קיבל את האינפורמציה על האסון מאחד העוזרים שלוֹ, משהו כעשר דקות אולי רבע שעה לאחר התרחשותו. עמדת השידור של BRT הייתה סמוכה לזו של ה- BBC. בעמדת השידור של ה- BBC ישב ליד של השַדָּר בארי דייוויס שחקן העבר הנודע בובי צ'ארלטון. הוא היה הפרשן של ה- BBC באותו ערב נורא. בובי צ'ארלטון לא היה עיתונאי אבל היה מספיק סקרן והתעניין לדעת מהי סיבת העיכוב המתמשך לתחילת המשחק. הוא פנה לריק דה סאדליר (Rick De Saedeleer) ושאל אותו לפשר הדבר, מדוע המשחק איננו מתחיל. ריק דה סאדליר סיפר לו על האסון. בובי צ'ארלטון דיווח על כך מייד לבארי דייוויס. זאת היית הסיבה ש- BBC היה אחת מרשתות הטלוויזיה הזרות באצטדיון שעלו ראשונות על הידיעה החדשותית המרעישה והנוראית הזאת. השדרים בעמדות השידור באצטדיון "הייסל" לא קיבלו כל אינפורמציה מסודרת על האסון הקשה שהתרחש ביציעים באזור Z . התמונות הראשונות של הרצח ההמוני שודרו ברשתות הטלוויזיה כבר לפני שמונה בערב (על פי שעון אירופה)".

michel

טקסט תמונה : שנת 1985 . זהו הבלגי מיק מישלס (Mick Michels) ששימש ב- 29 במאי 1985 באִצטדיון "הייסל" בבריסל , קצין העיתונות והמדיה (טלוויזיה ורדיו) הראשי מטעם UEFA . (התמונה באדיבות מיק מישלס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יורם ארבל עשה זאת באיחור עצום של כמעט שעה וחצי. רַק הודות לתושייתו של קָשָב רדיו "קול ישראל" מִיקִי גוּרְדוּס שצפה בשידור הישיר והתקשר אלי טלפונית מביתו בתל אביב לאולפן ב' בירושלים וסיפר לי אישית את פרטי האסון עליו שמע ברדיו מונטה קארלו.

קוֹרָאדוֹ אָגוֹסְטִינִי (Corrado Agostini) ששימש במים ההם כראש ה- Eurovision Office של RAI רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית [4] זוכֵר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : "זאת הייתה חוויה קשה מאוד ל- RAI ולמיליוני צופי הטלוויזיה שלנו באיטליה. ידענו על האסון מראשיתו אך לא הערכנו בתחילה את ממדיו. צוות השידור שלנו בראשותו של השַדָּר הבכיר בעמדת השידור באצטדיון "הייסל" ברונו פיצול (Bruno Pitzul) דיווח ישירות על האסון. השידור הישיר של RAI נפתח כשעה וחצי לפני שריקת הפתיחה. RAI הייתה בימים ההם בשיא כוחה ונחשבה לרשת טלוויזיה מובילה בשידורי הספורט ב- EBU. למרות האסון הכבד החלטנו להמשיך בשידור הישיר . ניצחונה של קבוצת יובנטוס 0:1 על ליוורפול מהשער של מישל פלאטיני הייתה נחמה פורתא לחובבי הכדורגל האיטלקיים".

pizul

טקסט תמונה : זהו ברונו פיצול (Bruno Pizzul) הקרוב למצלמה חובש Headset, שַדָּר הכדורגל רב המוניטין של רשת הטלוויזיה האיטלקית הציבורית – ממלכתית RAI . צוות השידור האיטלקי עלה מייד על ממדי האסון הנורא באִצטדיון "הייסל". נשיאות RAI החליטה פה אחד להמשיך בשידור הישיר למרות האסון הכבד בו נספו באִצטדיון 39 אוהדים איטלקיים של קבוצת יובנטוס. (באדיבות RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לחוליגניזם האנגלי מסורת ארוכה. זה לא היה המקרה הראשון. כבר בבוקר השידור החלו התפרעויות והתנגשויות בין האוהדים הבריטיים לבין עמיתיהם האיטלקיים. איזה עמיתים. יריבים של ממש. זה נמשך גם בערב לקראת תחילת ההתמודדות בין שתי הקבוצות. רצועת יציע באורך של מטר וחצי חצצה בין אוהדי ליוורפול ואוהדי יובנטוס. כשעה לפני תחילת משחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורגל חדרו לשם החוליגנים האנגליים כשהם שיכורים כלוֹט מבירה ומשליכים על האוהדים האיטלקיים פחיות ובקבוקים. האוהדים האיטלקיים הנמלטים מאימת הברברים האנגליים מצאו את עצמם לכודים בין גדרות הברזל. השוטרים הבלגיים לא צפו את הסכנה הנוראית שאיימה על האוהדים הצעירים האיטלקיים וסירבו לפתוח שערי היציע לכיוון כַּר הדֶשֶא. הם לא אִפשרו להם למַלֵט את נפשם מהַהֶרֶג הצפוי להם . ביציע הדחוס התחוללה מהומת אלוהים. האוהדים האיטלקיים הוכו ונדרסו, כשלבסוף גדר הבטון והסורגים מתמוטטים עליהם. הפילוסוף הצרפתי הנודע זָ'אן פּוֹל סַארְטר (Jean- Paul Sartre) אמר פעם, "אדם מתנהג באלימות בשעה שאין לו מה להפסיד". אוהדי הכדורגל הברוטאליים מאנגליה דאגו להגשים היטב את האמירה הזאת.

יורם ארבל ישב בעמדת שידור באִצטדיון חסר ישע. הוא וגם כמה  שדרים נוספים באזור עמדות השידור לא ידעו מה קורה ולא הבינו מדוע משתהה שריקת הפתיחה. הצלת המידע העיתונאי בשידור הישיר הזה באה מכיוון בלתי צפוי. לפתע התקשר אלי מתל אביב לאולפן השידור מירושלים הקָשָב המצטיין (והנצחי) של רדיו "קול ישראל" מִיקִי גוּרְדוּס, ודיווח לי, "…יואש אלרואי תשמע, אסון נוראי התרחש בבריסל, עשרות אוהדי כדורגל נקטלו באִצטדיון "הייסל"… ", והוסיף, "זאת הסיבה לעיכוב תחילת המשחק". מִיקִי גוּרְדוּס טרם ידע לפַרֵט מעבר לכך. לא הייתה לו אינפורמציה מי הם עשרות הנספים, זהותם, כיצד נקטלו, והאם מדובר באוהדי ליוורפול או טורינו שנרצחו או הנספים הם משני המחנות גם יחד. הודֵיתי למִיקִי גוּרְדוּס שעשה לנו שירות חשוב וגם טובה גדולה. לפתע ידעתי מה קורה. הייתי בתוך העניינים. אין דבר גרוע מחוסר הוודאות. דיווחתי מייד ב- Talk Back מירושלים ליורם ארבל האַבוּד בבריסל מה קורה אצלו באִצטדיון שבו הוא נמצא ברגע זה. מדהים שמִיקִי גוּרְדוּס ידע בתל אביב את מה שיורם ארבל היה אמור לדעת ולא ידע כשהוא ישוּב בעמדת השידור באִצטדיון בבריסל. מיקי גורדוס הוא עיתונאי מדהים ומהימן, וראשון בכל דבר בדירתו בשדרות חן בתל אביב הוא ספון סביב מִכשור אלקטרוני חדיש של מכשירי רדיו, מקלטי טלוויזיה, וצלחות לוויין באמצעותם הוא מאזין וצופה על המתרחש בתבל. הוא מצותת לכל העולם ומקליט ב- Video ו- Audio בביתו את המתחולל בקוסמוס שלנו. ד"ר יצחק נוי פנסיונר רשות השידור מי שהיה עורך ומגיש מוכשר ומוצלח מאוד של התוכנית "השעה הבינלאומית" ברדיו "קול ישראל", מגדיר את מיקי גורדוס כך : "האיש שניצב על הגבעה ומשקיף על העולם". מיקי גורדוס נולד ב- 9 בנובמבר 1944 בתל אביב. הוא עובד עם רשות השידור מאז 1970. קָשָב רדיו וטלוויזיה מסור, מצטיין, ורָב מוניטין שאוהב ומכור לעבודתו הקונקרטית הזאת. מיקי גורדוס למד בביה"ס היסודי "הכרמל" ובתיכון ב- "גימנסיה הרצליה". שירת בצה"ל בשנים 1968 – 1963 בהן השלים גם השכלה אקדמאית. נשוי לבלהה ואב לשלוש בנות.

gurdus

טקסט תמונה : שנת 1985. הימים ההם -הזמן ההוא לפני 32 שנים. מיקי גורדוס בחדר העבודה האלקטרוני העמוּס שלוֹ בביתו הפרטי בשדרות חן בתל אביב, המחובר לכל העולם. (התמונה באדיבות מיקי גורדוס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעֵת שהעברתי את האינפורמציה הדרמטית מירושלים ליורם ארבל היושב באצטדיון "הייסל" הבחנתי מעבר לקו השידור ה- 4W כי היה המום. לכמה שניות נותר בהלם ואלם. מצב מביך . השַדָּר הדגול חש מבויש בעמדת השידור שלוֹ. את החדשות האיומות שאירעו באצטדיון בו נכח ליקט עבורנו קשב רדיו בתל אביב. יורם ארבל היה בודד ואובד עצות, ומנותק מהמציאות. קיוויתי בשבילו שלא הפך לשֶבֶר כלי. הוא פשוט לא ידע מהחיים שלוֹ. זאת הייתה סיטואציה עיתונאית מביכה בה מודיעים מירושלים לשַדָּר בבריסל מה קורה אצלו באִצטדיון שוודאי גרמה לאי נוחות. מצב כזה עלול להביא כל שַדָּר ל- Black out טוטאלי. זה היה כישלון עיתונאי קולוסאלי. לטיב מזלו היה יורם ארבל (שַדָּר מאוד מנוסה) אלוף ההיחלצות מהמֵצַר במצבים כאלה. הוא יצא מזה אך בשֵן ועַיִן. הוא איבד בבת אחת חלק נכבד מאמינותו העיתונאית. הוא לא היה האשם היחידי אבל הציבור לא הבין כיצד שַדָּר עיתונאי שיושב בעמדת שידור באצטדיון איננו יודע מה קורה סביבו בתוככי האִצטדיון. ניסחתי את דבריי בזהירות ובקול שָלֵו ב- Talk back, כדי לא להכניסו ללחץ מיותר, "יורם שים לב, קָשָב הרדיו מִיקִי גוּרְדוּס דיווח לי הרגע כי יש עשרות הרוגים במהומה שהתחוללה בתוך האִצטדיון, זאת הסיבה לעיכוב בעיטת הפתיחה". השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה.

פּיטֶר רוֹבִּינְסוֹן נשיא לִיוֶורְפּוּל וזָ'אן פְּיֶיר בּוֹנִיפֶּרְטִי נשיא יוּבֶנְטוּס החליטו לקבל את בקשת אנשי UEFA ונציגי הרשויות הבלגיות לקיים את ההתמודדות בין שני המועדונים במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות, למרות תנאי האלימות הקשים ששררו באִצטדיון. המשחק החל באיחור עצום של שעה ו- 25 דקות,  בעשר וארבעים בעֶרֶב במקום בתשע ורבע . כמה רשתות שידור של ה- EBU ובראשן ARD ו- ZDF הגרמניות שהחלו כבר בשידור הישיר פרשו ממנו בנימוק שאין טעם לעסוק בשידורי ספורט בשעה שגוויות המתים מוטלות נכוחה . למנכ"ל רשות השידור אורי פורת וגם לי לא היה ספק שאנחנו נשארים עם השידור הישיר עד סופו . גם ה- BBC האנגלי ו- RAI האיטלקית המשיכו בשידורים השירים שלהם . אנשי הרדיו של ה- BBC שידרו את האסון בזמן אמת . ממש כשזה קרה . מחלקת הספורט של רשת הטלוויזיה של ה- BBC בניהולו של ג'וֹנתן מַרְטִין (Jonathan Martin) פתחה את השידור הישיר שלה בהודעה הדרמטית על האסון זמן רב לפני פתיחת סיגנל השידור ה- Multilateral  האירופי לכל רשתות השידור של  ה- EBU , שנקבע לתשע וחמישה בערב. שַדָּר ה- BBC בעמדת השידור באִצטדיון "הייסל" בבריסל היה בַּארִי דֵייוִיס (Barry Davies) . הוא היה בודד בעמדת השידור שלו כמו יורם ארבל ללא הפרשן הקבוע שלו גִ'ימִי הִיל (Jimmy Hill) שישב באולפן ה- BBC בלונדון. אך היה לוֹ בכל זאת יתרון על יורם ארבל. לצִדוֹ ישב הפרשן – שחקן העבר הנודע בובי צ'ארלטון ממלא המקום של גִ'ימִי הִיל שסייע לוֹ באיתור האינפורמציה העיתונאית.

יורם ארבל בניגוד לנסים קיוויתי לא תיקן את עצמו ואת שגיאותיו "באוויר" וגם לא התנצל. זאת הייתה אחת מגדולותיו כשַדָּר. למרות שלא היה עיתונאי דגול חונן באינטואיציה שהצילה אותו. האינטואיציה הפנימית שלו הדריכה אותו לא למהר להצטדק. המיקרופון אינו נועד לווידויים. שיקול נכון שהצדיק את האמינות שלו כשַדָּר עַל ומומחה בתקשורת המונים. יורם ארבל השתמש בתשדורת האסון שהגיעה אליו מירושלים בצורה נבונה. הוא הטמיע והחליק בהדרגה את האינפורמציה הדרמטית שהעביר לסלון ביתם של הצופים. יורם ארבל נמנע מלספר לצופים שלנו שמיקי גורדוס הוא האיש שהעביר את הידיעה הדרמטית על האסון לאולפן המנווט בירושלים, ומשם הוחשה אליו לאצטדיון "הייסל" באמצעות ה- 4W. בכך היה רָב אמָן. פשוטו כמשמעו. אך קוֹלוֹ היה הססני. האינפורמציה שבידיו הייתה חלקית. אפשר היה לחשוב שעלה עליה בכוחות עצמו. הוא גם טעה כשמיהר לבַקֵר דווקא את האוהדים האיטלקיים שפגעו כביכול קשות באוהדים האנגליים עובדה שהתבררה כלא נכונה. היו אלה דווקא אוהדי ליוורפול שהסתערו במוטות ובקבוקים ונֶשֶק קַר אחר וגרמו לאנדרלמוסיה הנוראית בסופה אירע הרצח של 39 מאוהדי יובנטוס. בטחונו העצמי אבד לו. יורם ארבל היווה בעיה אך הייתה עוד אחת חריפה ממנו , זמן השידור ההולֵך ואוזֵל על לווין ה- Primary האטלנטי, שהעביר את סיגנל השידור מבריסל לירושלים. ה- Booking היה מוגבל ממילא. ההזמנה הלכה והתקצרה בעוד המשחק טרם החל . נקלעתי לסבך שידור ובעיה קשה של תקשורת לוויינים שהתבררה כבלתי פתירה.

למחרת פרצה מהומת אלוהים בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. חלק מאנשי "מבט" ובראשם העורך מיכאל קרפין תבע ממני לסַלֵק לאלתר את יורם ארבל מעמדות השידור של מחלקת הספורט וליטול ממנו את תעודת העיתונאי שלוֹ . "איזה מין שַדָּר זה שלא יודע מה קורה סביבו", טען בכעס בפני. השבתי לו, "אני הנושא הראשי באחריות ולפני הרחקת יורם ארבל ממיקרופון מחלקת הספורט יצטרכו לסלֵק אותי". התייצבתי לימינו של יורם ארבל. בוועד המנהל קראו להדיח אותו. היה ברור לי כי כישלונו של יורם ארבל הוא כישלונה של כל חטיבת הספורט. למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל היה ברור כי כישלונה של חטיבת הספורט הוא כישלונה של הטלוויזיה הישראלית ורשות השידור כולה. אי אפשר היה להימלט מהאחריות הזאת. יורם ארבל נחשב לשַדָּר ספורט מוכשר אך הוא לא ניצב מעל חוקי השידור בטלוויזיה, ולא מעל ההיגיון העיתונאי. זאת הייתה תאונת שידור קשה ביותר בסופה ספג יורם ארבל מכה אנושה, והתרסק. לא היה ספק. יורם ארבל שלח הביתה שידור מנופץ.

יורם ארבל היה מדוכדך עד היסוד. הוא הבין שהוא שותף לפַשְלָה עיתונאית חמורה מאין כמוה. לא היה לו כל הסבר הגיוני לפרשה האומללה. הסברו הנ"ל לא שכנע אותי. היה ברור שהפשלה הזאת חסרת התקדים באומללותה לא תעבור בשלום. כמה מהקולגות שלי בחטיבת החדשות תכננו לצלוב את יורם ארבל בכיכר העיר. באותו סוף שבוע מַר נפגשתי עם מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל , וביקשתי ממנו למוסס את הפרשה הקשה. הסברתי לו כך : "יורם ארבל נמצא עכשיו בדרכו לגרמניה שם מתחילה ביום רביעי – 5 ביוני 1985 אליפות אירופה בכדורסל בהשתתפות נבחרת ישראל . הוא חווה חוויה עיתונאית טראומתית ומרגיש שנכשל כישלון קולוסאלי", והוספתי וביקשתי אותו, "צריך לעודד ולתמוך בו לקראת משימת השידור הקרובה שלו. אל תיתן ידך לעיתונות המחפשת את דמו . אל תדליף ואל תצלוב אותו". אורי פורת היה ג'נטלמן מספר אחת של רשות השידור והסכים לבקשה.

heysel 1

טקסט תמונה : 29 במאי 1985 . יציעי אצטדיון "Heysel" בבריסל. אלו הם היציעים ההרוסים והחרבים באזור "Z" באִצטדיון "הייסל" ב- 29 במאי 1985 כמה דקות לאחר האסון. 39 אוהדי כדורגל איטלקיים נהרגו ו- 250 נפצעו. מימין למעלה נראה צלם ENG בלגי מצלם את אזור האסון בעוד איש ביטחון בלגי חבוש קסדה ואוחז מגן בידו השמאלית ומוט בידו הימנית ניצב בין האנשים ההמומים ומאבטח את המקום. משמאל נראה אוהד כדורגל איטלקי מוטל על ערש דווי לפני פינוי גופתו. זה היה מחזה נורא. משמאל נראה שלט של UEFA שנתלש מהגדר. חלק מרשתות הטלוויזיה ב- EBU החליטו להפסיק את הסיקור הטלוויזיוני של האירוע. (RTBF, והסוכנויות).

heysel 2

טקסט תמונה : 30 במאי 1985. תמונה נוספת מזירת הפשע. מראות הפוגרום ביציע "Z" באִצטדיון "הייסל" בבריסל למחרת האסון. רשות השידור ואנשי הטלוויזיה הישראלית התקשו לסלוח ליורם ארבל על מחדל השידור והפלופ העיתונאי שלוֹ. (RTBF והסוכנויות). 

יורם ארבל סִיכֵּן בחולשתו המקצועית את עצמו וגם את רשות השידור כמוסד עיתונאי. למרות זאת אהבתי את יורם ארבל. הרי הוא היה האיש שתקע יחד עִמִי את היתדות הצבעוניות בכל פינה על מפת הגלובוס. שַדָּר בדרגתו נולד בפעם אחת בהרבה מאוד שנים אך ככל שנקפו השנים הפכה אהבתי אליו לאמביוולנטית יותר ויותר. הפער בין כישרון השידור שלו ליכולתו העיתונאית הלך וטפח. יורם ארבל היה זקוק יותר מכל שַדָּר אחר במחלקת הספורט למערכת עיתונאית צמודה שתעטוף ותחבק אותו מפני שלא היה עיתונאי בעצמו. בלעדיה הוא היה פגיע כעלה נידף.

הפַשְלָה העיתונאית החמורה ביותר בתולדות רשות השידור הגיעה אומנם לדיוּן בפורום מנכ"ל אך למזלו הטוב של יורם ארבל היא נשארה תקועה שם. דיוּן פרובלמאטי כזה בפורום כה רחב ברשות השידור דינו להגיע בסופו של דבר לעיתונות. הדבר היווה סכנה גדולה למוניטין של יורם ארבל כשַדָּר מוביל שלנו ולמחלקת הספורט עצמה. מיכאל קרפין עורך "מבט" ביקש למצות את כל חומרת הדין עם השַדָּר שפישל אך אורי פורת ואנכי בלמנו ומוססנו את הסכנה בעודה באיבה . הענקנו לו צ'אנס עיתונאי נוסף. בסופו של דבר יורם ארבל יצא נקי מהפרשה . בחלוף כמה ימים הוציא לי מנכ"ל רשות השידור מסמך כתוב בו נאמר : "אני מעניק גיבוי מלא לפעילות מחלקת הספורט ואנשיה ומשבח את מיומנותם בשידור הישיר ליוורפול – יובנטוס". הדבר נעשה על ידינו כדי לעטוף את יורם ארבל השָבוּר בחומת הגנה מפני שהיה שַדָּר אהוב עלינו והטוב ביותר, אך פגיע  מפני שלא היה עיתונאי. ביקשתי לראות במקרה הזה מעידה חַד – פעמי שלו. ברבות השנים למדתי שאני הוא הנושא באחריות הראשית לכישלונותיו של השדר יורם ארבל והוא כמובן נושא על פי הבנתו רק באחריות להצלחותיו. ההסכם נראה לי. יורם ארבל היה אישיות מפונקת אך שַדָּר מְחוּנַן שנשא את בְּשוֹרַת שידורי מחלקת הספורט לכל פינה ברחבי הארץ . הייתי מחויב לשמור עליו . כל מערכת הספורט עבדה עבורו. אלה היו חוקי המשחק הטלוויזיוני שייסדתי.

יובנטוס האיטלקית ניצחה 0:1 את ליוורפול האנגלית משער שהובקע ע"י מישל פלטייני בדקה ה- 57 בבעיטת עונשין מ- 11 מ', וזכתה בגביע אירופה אך צופי הטלוויזיה בישראל לא ראו את סיומו. השידור הלווייני הישיר שלנו נקטע ע"י חברת COMSAT בחצות. זמן השידור שלי על לוויין ה- Primary  אזל והגיע לקִצוֹ . כבר בתשע ושלושים בערב ראיתי את הנולד. בקשתי את אנשי תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה להאריך את זמן הלוויין אך הם לא יכלו להיענות להפצרותיי. לא ניתן היה לקבל זמן חלופי. שני הלוויינים האטלנטיים ה- Primary ו- Major אליהם הייתה מקושרת בימים ההם תחנת הקרקע ללוויינים שלנו בעמק האלה היו כבר Over booked , עמוסים משתיים עשרה בלילה והלאה . זמן הלוויין שלנו הוזמן על ידי מתשע בערב עד חצות (סיגנל ה- EBU נפתח לשידור בתשע וחמש דקות). זה היה אמור להספיק גם לתקופת ההארכה ובעיטות ההכרעה מ- 11 מ', בתנאי שהמשחק יחל במועדו, מה שלא קרה בסופו של דבר.

רשתות הטלוויזיה של ה- EBU  באירופה לא נפגעו מהעיכוב הממושך בן השעה ורבע בתחילת המשחק. הייתה לכך סיבה. סיגנל השידור הישיר הועבר לעשרות המדינות באירופה המערבית ולמדינות הגוש הקומוניסטי באירופה המסונפות לאיגוד השידור המזרח אירופי OIRT , באמצעות רשת מסועפת של קווי מיקרוגל קרקעיים שהייתה פרושה בכִישרון טכנולוגי רב לאורכה ולרוחבה של היבשת. לרשות המרכז הטכנולוגי של ה- EBU בבריסל וג'נבה טרם עמד אז לוויין תקשורת כדוגמת ה- ECS האירופי שהתחיל לפעול רק ב- 1988, אך קווי התקשורת הקרקעיים היו פתרון מניח את הדעת. סיגנל השידור הגיע לירושלים באמצעות מיקרוגל קרקעי מבריסל שהועבר לתחנת הקרקע ללוויינים של גרמניה המערבית, ומשם עלה באמצעות Up link ללוויין ה- Primary האטלנטי

antene tv

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. זוהי צלחת האנטנה הגדולה (קוטר 9 מ') שהוצבה בעזרת ה- EBU בשנת 1988 בחצר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים והמחוברת ל- לוויין התקשורת האירופי רב החשיבות ה- ECS (ראשי תיבות של European Community Satellite). החיבור הזה פתח צוהר רחב לעולם ותִּגְבֵּר עד למאוד את יכולות התקשורת הבינלאומית של שידורי הספורט והחדשות שלנו . בתמונה הזאת שצילמתי נראים שני המפקחים הטכניים יצחק בן יוסף ('בניו') מימין ושמעון נחמה. אילו האנטנה הזאת הייתה ממוסדת ב- 1985 הרי שקטיעת השידור הישיר מבריסל לא הייתה מתרחשת. עד 1988 היינו תלויים לחסד ושבט בידי החברה האמריקנית לשירותי תקשורת לוויינית הבינלאומית, "COMSAT". (תיעוד וצילום יואש אלרואי . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מָמוֹן רב שילמה רשות השידור עבור זכויות השידור של המשחק הזה יובנטוס – ליוורפול אך הוא ירד לטמיון. משלם האגרה קיבל באותו לילה שירות לקוי מכל היבט שהוא . הטלוויזיה הירדנית (JTV) שסיגנל השידור שלה נקלט היטב בישראל והיוותה בשל כך יריב שידור לטלוויזיה הישראלית הציבורית בקרב על הצפייה בשידורי הספורט הבינלאומיים הצליחה להתחבר ללוויין ההוֹדִי שנשא אף הוא את סיגנל שידור המשחק יובנטוס – ליוורפול ליבשת אסיה ומדינות המזרח הרחוק , ולכן המשיכה את השידור הישיר של המשחק, אך גם הוא נקטע כעבור עשר דקות . השַדָּר שלה אומנם ישב כהרגלו במרכז השידורים בעַמָאן ושידר Off Tube מהמסך את משחק הכדורגל, הם מעולם לא שידרו את אירועי הספורט מעמדות שידור באִצטדיונים, אך הפעם זה לא היה חשוּב. בניגוד לי, ערוץ 6 של הטלוויזיה הירדנית ההאשמית יצרה את הרושם לרגע אחד כי היא כביכול משלימה את משימת השידוּר בהצלחה. לרוע המזל העבירה אליה הטלוויזיה הירדנית בחצות הליל, בשעה שהשידור נקטע אצלנו גם חלק מהצופים הישראליים, לרבות עורך עיתון "הארץ" מתי גולן. מתי גולן לא התמיד בצפייה בטלוויזיה הירדנית כי אילוֹ עשה זאת היה מגלה שגם שם נקטע השידור הישיר פעם נוספת לאחר כ- 10 דקות. העיתונאי מתי גולן הספיק בעזרתו של מוביל השידור שלי בירושלים נסים קיוויתי, להכניס ברגע האחרון ידיעה בולטת לא מדויקת בעמוד הראשון של עיתונו "הארץ" ביום חמישי – 30 במאי 1985, ממש לפני סגירת הגיליון המספרת על כישלון השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זאת הייתה חצי אמת. מתי גולן לא הבין דבר בתקשורת הלוויינים הבינלאומית המסובכת בימים ההם.

ראה "הארץ". ידיעה שהופיעה בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" מיום חמישי – 30 במאי 1985 : "תקלת לוויין הסביר נסים קיוויתי את הפסקת השידור של המשחק – אך בירדן עוד נמשך השידור".

שידור משחק הכדורגל אמש בטלוויזיה הישראלית הציבורית בין ליוורפול ליובנטוס במסגרת גמר גביע אירופה לקבוצות אלופות נפסק לפתע כרבע שעה לפני סיום המחצית השנייה. איש מחלקת הספורט נסים קיוויתי, מסר כי הפסקת השידור נבעה מתקלה בלוויין, ואולם בעוד שידור המשחק מופסק, יכלו צופי הטלוויזיה הירדנית לראותו כעשר דקות נוספות. אמש לאחר חצות לא ניתן היה להשיג במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1 הסבר להפסקה הפתאומית של השידור הישיר [5].

לא נכון. אפשר היה להשיג אותי עד שלוש לפנות בוקר במשרדי מחלקת הספורט . שוחחתי בטלפון עם יורם ארבל במלון שלו בבריסל לאחר הפשלה הנוראית ושוב לא קיבלתי ממנו שום הסבר הגיוני כיצד קרתה תקלת שידור כזאת שלוֹ . נסים קיוויתי כמו יורם ארבל היה שַדָּר שלא התמצא בהליכי ההפקה של השידור ולכן שגה שגיאה גדולה באינפורמציה שמסר לעיתון "הָאָרֶץ" מבלי שהוא מיידע אותי. לא הייתה שום תקלה. זמן הלוויין פשוט אזל . הידיעה בעיתון "הָאָרֶץ" גרמה נֶזֶק למוניטין של מחלקת הספורט. מתי גולן הדפיס בעיתונו אינפורמציה שגויה כאילו ליואש אלרואי הייתה תקלת לוויין ובירדן נמשך שידור המשחק יובנטוס – ליוורפול כרגיל, וקוראיו האמינו לוֹ. ביום חמישי – 30 במאי 1985 התקשרו עמי כתבי הספורט בעיתונות הכתובה ובקשו את תגובתי להפסקת השידור הלווייני , ולעיתונאות הבלתי מספקת שהפגין בעת האסון בבריסל יורם ארבל בכיר שדרי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית , משנזקק לעזרתו של מִיקִי גוּרְדוּס. אף על פי כן ולמרות הכול הענקתי ליורם ארבל גיבוי מלא . העיתונאי צדוק יחזקאלי מסר ביום שישי – 31 במאי 1985 דיווח יותר הגון ומהימן לקוראיו בעיתון "ידיעות אחרונות" [6].

ראה "ידיעות אחרונות" מ- 31 במאי 1985. דיווח של העיתונאי צדוק יחזקאלי בעיתון "ידיעות אחרונות". 

צדוק יחזקאלי : "מחלקת הספורט של הטלוויזיה הדפה אתמול ביקורת שנשמעה על הפסקת שידור משחק הגמר על גביע אירופה לאלופות בכדורגל בין יובנטוס ל- ליוורפול, אשר גרמה לצופים מורת רוח רבה . הטלוויזיה לקחה בחשבון כך מתברר שתהיה הארכה במשחק – ואפילו יהיה איחור קל בפתיחתו- וכך הזמינה את הלוויין עד 12 בלילה. אולם כמובן שלא יכלו לצפות את תקרית הדמים הנוראה שגררה עיכוב בן שעתיים בפתיחת המשחק . זו הסיבה שב- 12 בלילה נפסק השידור, שכן זמן הלוויין נמסר מאותו רגע ואילך למדינה אחרת . מדוע אם כן הצליחה הטלוויזיה הירדנית להעביר בשידור ישיר כמה דקות נוספות ? מתברר שהירדנים התחברו ללוויין התקשורת ההודי, שאליו הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 איננה יכולה להתחבר. אולם גם הטריק הירדני לא עזר וכמה דקות מאוחר יותר נפסקו גם שידורי הלוויין ההודי. מנהל מחלקת הספורט יואש אלרואי יצא להגנת שַדָּר הטלוויזיה יורם ארבל שנזקק במהלך השידור הישיר לאינפורמציה מקָשָב הרדיו בארץ על שהתחולל במגרש בו היה בבריסל : "הוא (יורם ארבל) נאלץ להישאר בחדר התקשורת. בתנאים שנוצרו הוא עשה עבודה נפלאה והעביר שידור בצורה יוצאת מן הכלל". יורם ארבל קיבל הוראה להישאר בבריסל גם אתמול כדי להעביר דיווחים מצולמים לחדשות".

יורם ארבל התנדנד במחצית הראשונה של עשור ה- 80 של המאה הקודמת . הוא לא היה מקובל על כולם , והעיתונות ארבה לו אז כמו היום . עיתונאי "ידיעות אחרונות" אדם ברוך ז"ל תקף ב- 1983 במדורו "קשר עין" ב- "ידיעות אחרונות" את יורם ארבל וקרא לו ללכת הביתה. הוא לא היחיד. יצא לי אז לשוחח עם אדם ברוך אודות תעשיית הטלוויזיה ההיררכית. אדם ברוך רשאי היה לבקר את יורם ארבל ולשלוח אותו הביתה. אולם זה לא העיק וגם לא היה יעיל. חשוב היה מה אני חשבתי אודותיו וחשוב יותר אולי היה מה חושבים הבוסים שלי עלי והאם הם מתכוונים להעניק לי גיבוי. הם נתנו לי.

ראה "ידיעות אחרונות" מ- 1983. העיתונאי אדם ברוך ז"ל כותב במדורו "קשר עין" בעיתון "ידיעות אחרונות" : "יורם ארבל הביתה". 

לקוּלָתוֹ של יורם ארבל צריך לומר שהיה בימים ההם שַדָּר בּוֹדֵד בעמדות השידור בחוץ לארץ . בבריסל הוא ישב לבדו בעמדת השידור ללא מפיק, ללא פרשן, ללא טכנאי, וגם ללא עוזר שַדָּר (כמקובל היום). פונקציות כאלה נתפשו אז כמותרות שידור . לא שצריך לרחֵם עליו . הוא לא היה מִסְכֵּן. אך הוא היה בּוֹדֵד והבדידות הופכת את האנשים הבודדים ללחוצים ופגיעים , ולכֵן חשופים לשגיאוֹת. העיתונאות או חוסר העיתונאות של יורם ארבל באסון בריסל עלתה על סדר היום של האג'נדה הלאומית. העיתונות סירבה להניח לוֹ. ביום חמישי – 6 ביוני 1985 פִּרסמה העיתונאית דוֹרִית גֶפֶן בעיתון "עַל הַמִשְמָר", מאמר ביקורת טלוויזיה נוקב ויוצא דופן בחריפותו בגנותו של יורם ארבל בגין שידור הנֶפֶל שלו באסון "הֵיְיסֶל" (Heysel) ב- בריסל. היא העניקה למאמר שלה כותרת לעגנית נגד שַדָּר הספורט מספר אחת שלי ושל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. "כישלון של שדרן פטפטן". עורך העיתון סֶבֶר פְּלוֹצְקֶר פרסם אותו כלשונו [7].

dorit gefen

קטע עיתונות : זהו המסמך המקורי / מאמר הביקורת של מבקרת הטלוויזיה גב' דורית גפן נגד השדר יורם ארבל שהופיע בעיתון "על המשמר" ב- 6 ביוני 1985. (באדיבות ארכיון "על המשמר" וגם באדיבות בית אריאלה בתל אביב).

דורית גפן : "השידור הישיר ממשחק הגמר על אליפות אירופה בכדורגל בין קבוצות יובנטוס וליברפול הפך לאחד המחזות המבעיתים של שִלְהוּב יצרים ואלימוּת לשמה . לא נחזור כאן על אשר ראו רבים , ועל אשר תואר בהרחבה בעיתונות . מה שבכל זאת ראוי להדגשה זה הדיווח של יורם ארבל מהמקום . פטפטנותו של יורם ארבל היא עובדה ידועה, אך כאשר הוא נותן לה דרור , ללא מגבלות זמן וללא הפרעה של המשחק שלא שוּחַק- התוצאה היא בלתי נסבלת לחלוטין. יורם ארבל סבר כנראה כח עליו למלא את אוזנינו בקשקושיו בחלל הבלתי צפוי שנוצר בגלל האירועים הטרגיים באצטדיון , והוא השתמש בכל המילים שבפיו בשֶטֶף , אם כי בלי הרבה טעם .

אך גם התפרצות מילולית זוֹ לא הייתה נראית בעיניי חטא כל כך גדול אלמלא עבודתו העיתונאית הבלתי אמינה והמטעה  אינני יודעת מה היו תנאי עבודתו באצטדיון, אך אנו מצפים מעיתונאי הנמצא בשטח לברר פרטים מדויקים ככל האפשר על המתרחש לנגד עינינו . לא היינו זקוקים לתיווך של יורם ארבל כדי לראות את הפרטים של ההשתוללות וחוסר האונים של המשטרה הבלגית. לעומת זאת הוא היה צריך לברר מי גרם לכל מהומת הדמים ולמה . אך יורם ארבל מכיסא השדרים שלו נתן לנו בו- זמנית תיאור של מה שראינו באמצעות המצלמות. הוא לא הסתפק בכך, וכבר קבע באוזנינו מי אשם ומי גרם למהומה- האיטלקים כמובן. במשך שעה ארוכה השמיץ יורם ארבל את האוהדים האיטלקיים, בעוד האשמים היו למעשה אוהדי ליברפול. זהו כישלון עיתונאי ממדרגה ראשונה שאיננו מתאים אפילו לעיתונאי מתחיל".

גם מבקר הטלוויזיה של העיתון "דָבָר" טֶדִי פְרוֹיְס נקט נגד יורם ארבל ב- 2 ביוני 1985 לשון חמורה ביותר על הפשלה העיתונאית שלו באיתור מחוללי האסון באִצטדיון "הייסל" בבריסל [8]. הוא למעשה קרא לפיטוריו של גדול שדרי הטלוויזיה בתחומי הכדורגל והכדורסל בכל הזמנים.

teddy frois

קטע עיתונות : 2 ביוני 1985 . דיווח של מבקר הטלוויזיה העיתונאי טדי פרויס ז"ל בעיתון "דָבָר". (ארכיון "דָבָר" – בית אריאלה בתל אביב).

טדי פרויס ז"ל : "המגוחך היה כי יורם ארבל שנמצא  100  מטר ממקום ההתרחשות , הסתמך על הקשב של רדיו "קול ישראל" מיכאל גורדוס שישב בתל אביב, ושאב ממיקי  גורדוס את המידע. האם מתחת לכבודו של השָדָר להרים את ישבנו וללכת לבַרֵר מה קרה במקום להסתמך על מקור הנמצא 3500 ק"מ ממקום האירוע ? ומכיוון שלא הטריח את עצמו, אין פלא שנכשל כישלון נורא. על פי הודעתו רוב ההרוגים היו אנגליים ! בשנינות חדת לשון ודיפלומטיה ארבלית, הוא הוסיף, שיש להניח שלא אנגלים גרמו למותם של האנגלים. מה שיורם ארבל עולֵל, מזכיר את דיווחי הכתבים בלבנון שהודיעו בשעתו כי ישראל היא שביצעה את הטבח בסברה ושתילה. רבים מהכתבים לא רחוקים ממקום האירוע יותר משהיה יורם ארבל בבריסל, אך הם גילו אחריות, חריצות, מצפוניות, ומוּסַר עיתונאי כפי שהוא גילה באִצטדיון. יורם ארבל הטיח את אשמת ההֶרֶג בנהרגים. בניגוד "לממצאיו", רוב ההרוגים היו איטלקיים, והפותחים בתגרה היו על פי כל העדויות האנגלים ולא האיטלקים. אם שגריר איטליה בישראל לא יחולל מהומה, הרי שהוא צדיק. כי יורם ארבל לא רק הטעה את קהל הצופים אלא העליל מעין עלילת דם. בתחנות טלוויזיה יותר מפגרות מזו של ישראל, כבר פיטרו שדרנים יותר מוצלחים על עבירות פחות חמורות".

האסון הגדול הִכה את אירופה בהֶלֶם . בלב ליבה של עֶרֶש התרבות האירופית התרחש רצח המוני בידי חוליגאנים בריטיים. ראש ממשלת אנגליה אשת הפלדה גב' מרגארט תאצ'ר (Margaret Thatcher) הופיעה באומץ לב וביושרה לפני מצלמות ה- BBC ו- ITV ב- רח' דאונינג 10 (Downing 10 Street) ואמרה בשידור ישיר לאומה הבריטית ללא כחל ושְרַק את הטקסט הבא כלהלן :

"…Liverpool fans brought shame and disgrace to their country and to football…"

 ראש ממשלת איטליה בּטִינוֹ קְרָאקְסִי (Bettino Craxi) פרסם הודעה דרמטית ואמר כלהלן : "אנגליה היא מדינה שהוטבעה במצולות החרפה ע"י קבוצות הפושעים הבריטיים שלה שנוקטות באלימות ברברית חסרת אחריות שוב ושוב באצטדיוני הכדורגל". העיתון הגרמני רָב התפוצה Bild Zeitung קבע-שאל במאמר המערכת, "הו אלוהים, מדוע ממשלת אנגליה מאפשרת לוונדאלים שלה לעזוב את האיים הבריטיים בדרכם ליבשת כדי לבצע רצח . צריך לאסור מייד על המרצחים לשוּב ולבַקֵר במגרשי הכדורגל". יוֹמוֹן הספורט הצרפתי המפורסם L'Equipe זעק בכותרתו הראשית, "אם אלו הם פניו של הכדורגל שהפך לכּה אלים – הבה נשמיד אותו".

למחרת האסון באִצטדיון "הֵייסֶל" התכנסה נשיאות UEFA במשרדיה בציריך , והחליטה בו במקום להרחיק לאלתר את כל קבוצות הכדורגל האנגליות מכל מפעלי הכדורגל האירופיים לתקופה של חֲמֵש שנים .

אנחנו התחנכנו במשך שנים רבות על ה- Fail play האנגלי ועל החינוך הספורטיבי הבריטי הקפדני שדוֹרֵש סדר, משמעת, וסובלנות. נהוג ומקובל היה לחשוב שהכדורגל האנגלי הוא עֶרֶש תרבות הספורט האירופי. האסונות באִצטדיון "הייסל" בבריסל (Brussels) בחודש מאי 1985, ובאִצטדיון "הילסבורו" (Hillsborough) בשפילד בחודש אפריל 1989 הפריכו וניפצו את הסטיגמה הזאת לרסיסים. הייתי עֵד בעצמי במשחקי גביע העולם בכדורגל שנערכו בצרפת ב- 1998 לברוטאליות והאלימות הקשה שהפגינו שם גלוחי הראש הבריטיים, שמשום מה מכונים אוהדי כדורגל. מה לנו כי נלין על אוהדי בית"ר ירושלים, מכבי חיפה, הפועל ת"א, ומכבי ת"א .

אסון "הייסל" התרחש לפני שנות דור. חלפו מאז המון שנים. שלושים ושתיים. אף על פי כן אנוכי זוכר כל פרט מהערב המַר ההוא של 29 במאי 1985, הלילה בו ירדה עלטה גם על הטלוויזיה הישראלית הציבורית ועל חטיבת הספורט שלה. יורם ארבל הפך מאז ובמשך השנים הארוכות לטְרוּבָּדוֹר שצבע שלכות טלוויזיוניות בירוק. מוזר וגם מביך לראות אותו בשל מעמדו הרָם מועד ונופל מעת לעת, לא בינו לבין עצמו, אלא בפרהסיה בינו לבין מיליוני צופי טלוויזיה. פעם הוא לא רואה, פעם הוא לא מזהה, פעם הוא לא מתעניין, פעם הוא מתבלבל, ופעם הוא פשוט לא יודע. מדהים מה שקרה ב- 29 במאי 1985 באצטדיון "הייסל" בבריסל לשדר הכדורגל הטוב בארץ.

[1] ראה נספח : מאמרו של טַל צִיפֶּר במקומון "העיר" המופץ בחינם באזור רמת גן- גבעתיים, מיום שישי – 6 בינואר 2006.

[2] הערה : האינפורמציה הזאת הובאה לידיעתי ע"י מר מִיק מִישֶלְס , קצין העיתונות והמדיה במשחק מטעם UEFA.

[3] ראה נספח : מסמך – E Mail  שנשלח אלי ב- 4 באוגוסט 2005 ע"י הבלגי מר מיק מישלס (Mick Michels).

[4] ראה נספח : מסמך – E Mail שנשלח אלי ב- 22 במארס 2006 ע"י קוראדו אגוסטיני (Corrado Agostini)מ- RAI.

[5] ראה נספח : עיתון "הארץ" בעמוד ראשון  מ- 30 במאי 1985.

[6] ראה נספח : עיתון "ידיעות אחרונות" במוסף הספורט מ- 31 במאי 1985.

[7] ראה נספח : מאמר ביקורת  טלוויזיה של גב' דורית גפן  בעיתון "על המשמר" (העיתון נסגר לפני שנים רבות) מ- 6  ביוני  1985.

[8] ראה נספח : מאמר ביקורת  טלוויזיה של מר טדי פרויס בעיתון "דבר" (העיתון נסגר לפני שנים רבות) מ-  2  ביוני  1985.

[9] ראה נספח : ספרו של סבאסטיאן קו : MORE THAN A GAME – SPORT IN OUR TIME

נִסִים קִיוִויתִּי הטיל את צִלוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית על מיקרופון הא"ק והשחייה במשך חמש אולימפיאדות רצופות : מינכן 1972, מונטריאול 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, וסיאול 1988. כשהוא היה בשטח איש לא העז להתקרב לסביבתו. אפילו לא להתגנב. נסים קיוויתי היה כמו יוֹרָם אָרְבֶּל רב אמן בניסוח בשידור ישיר. זכור במיוחד השידור הישיר שלו מעמדת שידור באצטדיון האולימפי (ישבתי לידו ושימשתי עוזר שדר שלו) את ריצת הגמר הדרמטית ל- 5000 מ' לגברים באולימפיאדת מונטריאול 1976. הפיני לָאסֶה וִוירֶן זכה במדליית הזהב (13:24.76 דקות) והקדים ב- 40 מאיות השנייה את הזוכה במדליית הכסף דִיק קְווקְס מניו זילנד (13:25.16 דקות) שהקדים ב- 22 מאיות השנייה את הגרמני קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד שקבע תוצאה של 13:25.38 דקות וזכה במדליית הַאָרָד. קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד התמוטט על קו הסיום והצליח להקדים ב- 12 מאיות השנייה את הרביעי רוֹד דִיקְסוֹן אף הוא מניו זילנד שעצר את השעון על 13:25.50 דקות. זה היה חיזיון אגדתי על המסלול ומבחן כוחות על אנושי בין בני אנוש, שכל אחד מהם רצה לכבוש לעצמו מדליה אולימפית. נסים קיוויתי הגיע באותו הרגע הדרמטי ההוא לשיאו כשדר טלוויזיה. לרוע מזלו, הבימאי הקָנָדִי של ORTO התנתק לפתע מקו הסיום שָם אירעה הדרמה הגדולה ובמוקד שלה היה קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד שרוע על המסלול מְעוּלָף מהמאמץ העצום, והחליט לעקוב עם המצלמות שלו אחר הזוכה לָאסֶה וִוירֶן הצוהל שהחל כבר בהקפת הניצחון. נסים קיוויתי לא התבלבל, התעשת וטבע את הסלוגן הטלוויזיוני הממוקד הבלתי נשכח שלו בעת שידור ישיר : "…מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה…זהו לאסה ווירן מפינלנד…הוא גדול יותר יותר מאמיל זטופק…הוא גדול יותר מפאבו נורמי…". פנטסטי. דמיוני ואלי אפילו גאוני, מפני שזה נאמר בשידור ישיר כשהבימאי הקנדי של ORTO חותך ממצלמה למצלמה כהרף עין ומבלי ליידע את השדרים. נסים קיוויתי היה שדר א"ק ושחייה בסטנדרט בינלאומי גבוה ביותר. ב- 1 ביוני 1986 ישב נסים קיוויתי בעמדת שידור מאובזרת בעלת תצפית נוחה באצטדיון "חליסקו" בעיר המכסיקנית גוואדאלאחרה ושידר ישיר את המשחק המוקדם במונדיאל מכסיקו 1986, ברזיל – ספרד. במשך כ- 7 (שבע) דקות שידר ישיר ארצה ומסר אינפורמציה לא נכונה בעליל כי ברזיל צועדת ביתרון 0:1 למרות ששופט המשחק האוסטרלי קריס באמברידג' (Chris Bambridge) פסל וביטל מייד את השער שברזיל הבקיעה, והמשחק לא חודש כלל מקו האמצע, אלא ב- בעיטה חופשית לזכות ספרד מקו ה- 5 של השער. אין חיי נצח בטלוויזיה. אני חושב שהקדמתי כאן במשהו את המאוחר.

ציטוט : "למילים יש וויזואליה משלהן". (מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל).

ציטוט : "הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה". (סוזן סונטאג).

ציטוט : "סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון". (אחד העם).

ציטוט : "אם הקיצור יספיק – האריכות שגיאה". (ר' משה אבן עזרא).

אמינות הכתיבה, כישרון השידור, ויכולת התיעוד.

זה נכון. למילים יש וויזואליה משלהן. אך בטלוויזיה (ובקולנוע) הֵן זקוקות למצלמות. התמונות הן חַזוּת העין, אך הטקסט הוא מראה האינטליגנציה. כותבים מעטים בטלוויזיה וכמות מזערית של שַדָּרִים ניחנו בכישרון לייצר טקסט שייזכר לזמן רב. כולם עשו זאת בנסיבות מיוחדות ובאירועים מסוקרים בעלי רייטינג שהעניקו להם את ההשראה הטלוויזיונית לייצר את הסְלוֹגָנִים של חייהם . חַיִים יָבִין הצהיר בשידור ישיר במשדר מיוחד בטלוויזיה הישראלית הציבורית עם סגירת הקלפיות של הבחירות לכנסת התשיעית ב- עֶשֶר בעֶרֶב ביום שלישי – 17 במאי 1977 ועל פי תוצאות מדגם הטלוויזיה שהגה ותכנן הסטטיסטיקאי ד"ר חֲנוֹךְ סְמִית, את הטקסט הבא : "גבירותיי ורבותיי – מהפך". חַיִים יָבִין ייזכר לדורות בגלל אותן שלוש המילים האלה.

טקסט תמונה :  ליל שלישי – 17 במאי 1977. דקות ספורות לפני העלייה ל- "אוויר"  והודעתו הסנסציונית של שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית והמגיש חיים יבין (משמאל) על המהפך הפוליטי  בבחירות לכנסת ישראל התשיעית ב- 1977 . מכשיר השמע המחבר אותו לאולפן הבקרה כבר תקוע באוזנו של השַדָּר המחונן. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ארנון צוקרמן (עומד מימין) נמצא כרגיל בסביבה. הסטטיסטיקאי חנוך סמית רוכן מימין על ניירותיו. בתוך דקות ספורות יאמר חיים יבין בשידור ישיר לאומה טקסט בן שלוש מילים : "גבירותיי ורבותיי – מהפך". חיים יבין ושלוש המילים האלה ייזכרו לדורות. שני האנשים שיושבים בגבם לחיים יבין הם משה סנה (משמאל,משופם ובעל פאות ארוכות) ויוסף ירון. (התמונה באדיבות ארנון צוקרמן ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב' רונית סנה.

טקסט תמונה : יום שלישי בערב – 17 במאי 1977 . אולפן א' של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. השעה תשע חמישים וחמש בערב. חמש דקות לפני העלייה ל- "אוויר" של המשדר הישיר המכסה את הבחירות לכנסת ה- 9. חיים יבין משמאל (מחובר באוזניה מיוחדת לחדר הבקרה) וד"ר חנוך סמית מימין. האנשים שמאחורי חיים יבין וד"ר חנוך סמית הם אנשי המל"מ (המרכז למיכון משרדי) של משרד האוצר. האנשים האלה מִחשבו את ספירת הקולות לרבות אלה של מדגם הטלוויזיה. מאחורי חיים יבין ניתן להבחין במשה סנה מישיר מבט בכיוון מצלמת האולפן ולידו יוסף ירון (ממושקף מתבונן לצד ימין). טלפניות המשדר ועוזריו של ד"ר חנוך סמית ז"ל. (התמונה באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה : סייעה בזיהוי הנוכחים בתמונה גב' רונית סנה.

יורם ארבל נזף פעמיים בעת שידור ישיר בשחקני נבחרת ישראל בכדורגל במשחקם נגד אוסטרליה ביום ראשון בערב – 19 במארס 1989 באצטדיון ר"ג בעת שידור ישיר, משהכריז : "ככה לא בונים חומה" והחריף את הטון בפעם השנייה, "זה מה שאמרתי לכם, ככה לא בונים חומה". ההכרזה באה לאחר שהשוער בוני גינזבורג ספג שער מבעיטה חופשית מטווח של 28 מטרים של צָ'ארְלִי יָאנְקוֹס האוסטרלי בשל שיקול דעת מוטעה שלו, מיקום לא נכון שלו את עצמו בשער וגם הצבה לא נכונה של החומה מול צ'ארלי יאנקוס. השוער בוני גינזבורג ספג שער בשל חלמאות ורשלנות שלומיאלית וחוסר הבנה מינימאלית במדע האווירודינמיקה של הכדורגל. נסים קיוויתי נשלח באוקטובר 1971 ע"י מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה דן שילון וסגנו אלכס גלעדי להלסינקי בירת פינלנד כדי לשדר את אליפות אירופה בא"ק ששימשה מבחן כוחות לקראת אולימפיאדת מינכן 1972 (טקס הפתיחה נערך ב- 26 באוגוסט 1972). ריצת 10000 מ'הייתה מרתקת מאין כמותה. הרץ הפיני יוּהָא וָואטָאיְינֶן ניהל ב- 300 המטרים האחרונים ניהל מאבק צמוד ושווה כוחות נגד הרץ המזרח גרמני יוּרְגֶן הָאסֶה. זאת הייתה מלחמת התשה כששני הרצים עייפים מאוד ורצים על מכמני האנרגיה האחרונה שלהם. יוהא וואטאיינן חצה ראשון את קו הגמר אך הוא לא נעצר כדי לשאוף חמצן בנחת ולהתאושש כמו יריבו יורגן האסה שכמעט התעלף על קו הסיום. במפתיע המשיך לחוג בריצה מהירה את הקפת הניצחון כשהוא מנופף בידו ל- 60000 (שישים אלף) צופים פיניים שהתקבצו באצטדיון האולימפי והריעו לו . זה היה מראה יוצא דופן . נסים קיוויתי שידר ישיר למיקרופון : "…מהיכן נותר ליוהא וואטאיינן כוח…?", והשיב מייד לשאלתו הרטורית בטקסט חסכוני : "…למנצחים יש תמיד כוח – המפסידים הם העייפים…". (הערה : צריך לזכור שהוא אמר זאת בעת שידור ישיר).

kivity 1

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. שדר הרדיו והטלוויזיה הבלתי נשכח נסים קיוויתי (בן 26) משדר את תחרויות הא"ק האולימפיות לרדיו ה- BBC ולרדיו "קול ישראל". (באדיבות נסים קיוויתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986 בשלב רבע הגמר במשחק ארגנטינה – אנגליה באצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי ב- 22 ביוני 1986, הרשיע יורם ארבל בשידור ישיר את קפטן ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה במעשה מרמה, בטקסט חסכוני בן תריסר מילים : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שילטון" (הערה : צריך לזכור שהוא אמר זאת בעת שידור ישיר). בכך גזר את דינו והפך אותו באחת לעבריין. יורם ארבל צדק. הוא לא היה יכול להגיע לתובנה מדויקת ונכונה ללא עבודת הצילום של קבוצת הטלוויזיה מכסיקנית TELEMEXICO וחמש עשרה המצלמות שלה באצטדיון ה- "אצטקה".

arbel 1

טקסט תמונה : 22 ביוני 1986. אצטדיון ה- "אצטקה" (AZTECA) במכסיקו סיטי. השדר יורם ארבל ועוזרת ההפקה שלי גב' שמחה שטרית בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטרם שריקת הפתיחה למשחק בשלב רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה 1:2. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באולימפיאדת מונטריאול 1976 ניצח הרץ הפיני לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren) בריצה דרמטית ל- 5000 מ' בהפרשים זעירים את הרץ הניו זילאנדי דִיק קוּאֶקְס ואת הרץ הגרמני קְלָאוּס הִילְדֶנְבְּרָאנְד שהתמוטט באפיסת כוחות מוחלטת על קו הסיום אך זכה במדליית האָרָד. לפתע הסיט בימאי הטלוויזיה הקנדי של CBC את תשומת הלב מקו הגמר וכיוון את המצלמות אל לאסה ווירן חוגג את הקפת הניצחון על המסלול. באמצעות אפקט טלוויזיוני מיוחד עטה סביב לָאסֶה וִוירֶן את הקהל הקנדי הנרגש מהריצה הכבירה כשהפיני הרזה והמזוקן נראה במוקד. נסים קיוויתי בעל כושר ביטוי נשגב התעשת והגיב בטקסט חסכוני בלתי נשכח בשידור ישיר ופגע בול במטרה : "מי מסתכל בנופלים כשהמנצח מופיע במרכז התמונה, זהו לאסה ווירן מפינלנד, הוא גדול יותר מפאבו נורמי, הוא גדול יותר מאמיל זטופק". שדרי טלוויזיה טובים ויעילים אינם מפזרים מילים לריק. יורם ארבל ונסים קיוויתי היו מדויקים, פדנטיים, וחסכוניים. שניהם הניחו את יסודות של השידור הישיר Play by play בטלוויזיה כשם שנחמיה בן אברהם וגדעון עשו זאת ברדיו.

הספר "למילים יש וויזואליה משלהן" עוסק בטלוויזיה וקולנוע ומייחד מקום לבימאי הטלוויזיה והקולנוע האולימפי הדגול היהודי – אמריקני המנוח בַּאד גְרִינְסְפַּאן ז"ל שהיה רב אומן ב- כתיבה ותיעוד – אך מחונן גם בכישרון ביטוי, כתיבה, ונאום נַעֲלִים כפי שחוננו בזמנם אֵיְיבְּרָאהָם לִינְקוֹלְן ודָוִד בֵּן גוּרְיוֹן. לאייבראהם לינקולן ודוד בן גוריון אין כמובן קשר עם שידורי הספורט אך כישרון ההתנסחות שלהם בכתב ובע"פ והיכולת להעלות לדיון רעיון באופן בהיר נוגעים ללא ספק ליכולות הביטוי והכתיבה (והיושרה) של אנשי טלוויזיה באשר הם. עורכי ומגישי הטלוויזיה נדרשים גם הם כמו המדינאים לתכונות הללו של כישרון כתיבה וניסוח מיטבי בע"פ, מפני שגם הם מופיעים בפני ציבור ומחויבים לו. אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי אנשי חברת החדשות של ערוץ 2 בולטים באופן מיוחד באומנות הניסוח שלהם בע"פ בפני המיקרופון. מתי מעט השפיעו באמת על התפתחות שידורי הספורט (והחדשות) בטלוויזיה בארץ ובעולם בתחומי השידור, הכתיבה, העריכה, וההפקה. למען המעטים האלה אני מצדיע ומרכין את ראשי בהכנעה. כתיבה מדויקת וחסכונית היא כשרון טבעי. אך כמו בכל תחום היא גם תוצאה של אימון ופרקטיקה הנשענת לא רק על החזקת עֵט אלא גם על קריאת סֶפֶר. הטקסט הטלוויזיוני הקלאסי מבוסס על ניסוח נבון של משפטים קצרים, פשוטים, וברורים ללא התחכמויות. זהו סוד כוחו. למרבית התמיהה מרבית עיתונאי הטלוויזיה שוללים זאת. לא מפני שהם באמת רוצים לשלול, אלא מפני שאין להם את הכישרון לא לשלוֹל. כתיבת טקסטים עיתונאיים מוצלחים בטלוויזיה היא מעשה אומנות ואיננה חזון נפרץ. אילו ניהלתי בימים ההם את חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית דומני שהייתי שוֹכֵר את שירותי הכתיבה של אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי אומני המטפורות והניסוח לצורכי כתיבת טקסטים ופתיחים של שידורי מהדורות החדשות ובראשן "מבט". פעם בסתיו 2004 התעניין שַדָּר גלי צה"ל רָזִי ברקאי בתוכנית האקטואליה שלוֹ "מה בוער" אצל אמנון אברמוביץ' בשידור ישיר מה דעתו על חזרתו הצפויה של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק לחיים הפוליטיים בישראל ולהנהגת מחודשת של מפלגת העבודה . אמנון אברמוביץ' עיתונאי עַל וחַד הלשון השיב מייד בניסוח מזהיר : "אהוד ברק יגלה כי ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה". זה היה מזמן והוא צדק. יופי של טקסט. מלבד שני אלה יש עוד כותבים ומנסחים טובים ברשתות הטלוויזיה בישראל, מוטי קירשנבאום, דן שילון, אלכס גלעדי, יעקב אחימאיר, ירון לונדון, אבי רצון, ואריה מליניאק , ואולי עוד כמה אך הם וודאי לא רבים. אמנון אברמוביץ' ואהוד יערי חדי הלשון הם בעלי כושר ביטוי ייחודי רבי אומנים בניסוח ולהטוטני המטפורות. שפתם עשירה, מהוקצעת, וקולעת. הם מוכשרים. השאלה הרלוואנטית בטלוויזיה היא כמה זמן לוקח להם לרקוח את האמירות הבלתי נשכחות שלהם בלחץ העשייה, ותעשיית הטלוויזיה היא סיר לחץ. דבר אחד ברור ומוחלט. אין סיכוי שהאמירות השנונות של הטובים במנסחים הטקסטים בטלוויזיה נשלפות מהשרווּל. הן מחושבות מראש.

רבים חשבו שאמירותיו האימורטאליות של מנחה הטלוויזיה האמריקני רָב המוניטין ג'וֹנִי קָארְסוֹן המנוח נורו על ידו אינסטינקטיבית מהמותן. רבים סברו שההתחכמויות שלו, הטקסטים השנונים, הבדיחות החכמות, וההומור של גאון תוכניות ה- Talk Show בתוכנית הטלוויזיונית המפורסמת שלוֹ ב- NBC (אחת משלשו הרשתות האמריקניות  הארציות), "The Tonight Show", שרצה שנות דוֹר רצופות 1992- 1962 ברשת NBC, אומנם נשלפו מהשרווּל ונאמרו כלאחר יד. טעו, זה לא נכון. לאחר שפרש גילה לציבור כי מעולם לא אִלְתֵּר ולא הִמציא. הכל היה כתוב, מחושב, ומתוכנן לפרטים מראש. המפיקים והעורכים עשו חזרות קפדניות לקראת שידורה הישיר של כל תוכנית. הם ערכו חזרות מדויקות ותִּזמנו את האמירות של ג'וני קארסון, בעוד לצופי הטלוויזיה היה נדמה כאילו הן פרי תגובה של הרגע ונשלפו לפתע מהשרוול ע"י המנחה המוכשר.

טקסט תמונה : 1965. לפני 52 שנים. ג'וני קארסון השנון (מימין) מראיין בתוכנית הטלוויזיה שלו, "The Tonight Show" של NBC, את בימאי הקולנוע וודי אלן שהיה בעצמו חריף ביטוי. ג'וני קארסון קבע כי הטקסט איננו מקרי והוא תמיד מחושב מראש גם אם נדמה כי הוא נשלף מהשרוול. זאת הייתה גאוניותו. (באדיבות טי. וי. גאייד. 50 שנות טלוויזיה. הוצאת קראון).

כישרונו של ג'וֹנִי קָארְסוֹן היה טמון ביכולתו להתכונן ולהתאמן שבעים ושבע פעמים לקראת השידור הישיר. נדמה היה כי אמירותיו השנונות  באמת נאמרו כלאחר יד ונשלפו מפני שהדבר נעשה בחֵן ובטבעיות כה רבה וכמובן בעיתוי הנכון. אך הן תוכננו למפרֵע. זאת הייתה גאוניותו של המנחה. "לא השארתי דבר ליד המקרה", אמר, והוסיף ג'וני קארסון : "הצהרות טלוויזיוניות הנשלפות מהשרווּל משולות ל- Gembling. הן הימור שעלולות להפוך לחֶרֶב פִּיפִיוֹת ואת אומרם לטמבל וטיפש גמור". מן ההיבט הזה היה ג'וֹנִי קָארְסוֹן איש טלוויזיה מחושב וזהיר שלא נטל מעולם סיכונים מיותרים.

קריינות הפתיחים של מגישי ומגישות מהדורות החדשות בטלוויזיה הם בעלי חשיבות עליונה. כמוהו איכות הטקסט ומבנה הכתבה העומדת לעלות ל- "אוויר". טקסט המגיש מהווה את האֶלֶמֶנְט הראשון המוביל את הצופה בסלון ביתו ומחבר וקושר אותו לאינפורמציה המשודרת . אין על זה וויכוח. יש יתרון ברור להופעה נאה של המגיש והמגישה מול המצלמה. יש חשיבות גדולה לסגנון הקריינות שלהם, לגוון הקול, וחיתוך הדיבור. אך חשוב מכל אלה ומכל אולפן נוצץ הוא מהות הטקסט ואיכות התוכן. כתיבת הטקסטים בטלוויזיה היא אומנות. הדוקומנטאריסט האולימפי רב המוניטין, היהודי – אמריקני באד גרינספאן (Bud Greenspan) היה רָב אמָן בכתיבת טקסטים לטלוויזיה. יסודי וחדשן. הטוב ביותר שהִכרתי בחיי בתחומו. עוד תגיע השעה לדוּן בסִדרה באיש הכביר והנדיר הזה שהשפעתו על התפתחות תיעוד הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית והבינלאומית היא מכרעת ומדהימה כאחת. בימאי הטלוויזיה והקולנוע באד גרינספאן כתב, הפיק, וביים ב- 1967 את הסרט רב המוניטין שלו "גסי אואנס חוזר לברלין" (Jesse Owens returns to Berlin). בעקבות ההצלחה יצר בראשית 1970 את סדרת הטלוויזיה המונומנטאלית שלו בת 11 פרקים "OLYMPIAD". כל פרק באורך 50 דקות. לקראת אולימפיאדת מונטריאול 1976 אלכס גלעדי ואנוכי קנינו את כל 11 פרקי הסדרה ושידרנו אותה פעמיים לצופי הטלוויזיה בארץ, ביניהם, "לוחמי קרב ה- 10 באולימפיאדות" (The Decathlon) , הספורטאים האוסטרליים בא"ק ושחייה (The Australians), "המדליה שחמקה" (The big ones that got away), "העקשנים" (The persistent ones), "הרצים האפריקנים למרחקים ארוכים" (The Africans), ו- "רצי המרתון הגדולים" (The Marathon). אחד הקטעים המדהימים, הנפלאים, והמהממים בפרק הזה הייתה ריצת המרתון של אולימפיאדת מכסיקו 1968 בה נטל חלק האתלט הטנזני ג'וֹן סְטֶפָאן אָקְוּאָרִי (John Stephan Akhwari). הרץ הטנזני נפצע תוך כדי הריצה ונחבש. המצלמה המכסיקנית תיעדה את מאבקו ההירואי כשהוא שותת דם ומגיע בצליעה איטית לאִצטדיון המואר אך ריק מאדם. פניו הסגירו את העייפות העצומה בה היה שרוי וגם את הדילמה והייאוש שנשקפו מעיניו העצובות האם להיכנע ולחדול מהריצה המתישה, או שמא לדבוק במשימה עד הסוף המר, ולשלם במחיר של כאב וסבל גופני נורא. איש לא יוכל להאשימו בחידלון הנטישה מפני שהיה פצוע ו/או עייף. ג'וֹן סְטֶפָאן אָקְואָרִי (John Stephen Akhwari) חצה את קו הסיום כשעה וחמישים דקות אחר אחרון הרצים.

משגילו שתי התחקירניות האחיות היפות נֶנְסִי וסוּזַן בֶּפָה את הסיפור ל- בַּאד גְרִינְסְפַּאן, הוא שלח אותן מייד לנְבוֹר בארכיון הטלוויזיה המכסיקנית כדי למצוא את חומר הצילום. בַּאד גְרִינְסְפַּאן הבין בחושו הקולנועי – טלוויזיוני שטמון כאן סיפור מרתק וגם חינוכי. מעט טקסט  קריינות מנחה את הכתבה היוצאת דופן הזאת שאורכה כ- 10 הדקות. מלווה אותה פס קול מוסיקלי אדיטוריאלי, האורטוריה "יהודה המכבי" של הנדל. אפקט בעל עוצמה המתאר את מאבקו הנואש וההרואי של ג'ון סטפאן אקוארי. המוסיקה מחצינה את המאבק של הרץ הטנזני בינו לבין נפשו ואת כוח הרצון שלו לסיים את המשימה. ג'ון סטפאן אקווארי חוּנַן במרץ אנושי בלתי נלאה. לבסוף עשה זאת וחצה דוֹאֵב את קו הסיום. התאורה באצטדיון האולימפי עדיין דלקה אך היציעים היו כבר ריקים לגמרי. הצופים נטשו אותם מזמן. כשנשאל ע"י היוצר והמפיק באד גרינספאן, "מדוע לא הפסיק את הריצה שסיכנה את בריאותו", השיב לפונה תשובה הֵרואית שאיכותה איננה פחותה מריצת הגבורה שלו : "מולדתי לא שלחה אותי 5000 מייל מטנזניה למכסיקו סיטי כדי להתחיל את הריצה, היא שלחה אותי כדי לסיים אותה" [1].

My country did not send me 5000 miles to start the race, they sent me 5000 miles to finish the race”.

אלכס גלעדי ואנוכי, צפינו על שולחן העריכה (Steenbeck) עשרות פעמים בכל אחד מפרקי הסדרה "OLYMPIAD" המהממת והמדהימה. אינני מגזים. כל פעם שהגיע המשלוח מארה"ב של אחד מפרקי הסדרה (כל פרק כאמור באורך של 50 דקות) היינו רצים עם גלגל הפילם ל- Steenbeck (שולחן עריכת סרטי פילם שהומצא ע"י הגרמנים ב- 1923). למדנו אותה בע"פ . מעולם לא ראינו לפני כן דוקומנטציה ספורטיבית כה מאלפת וכה אנושית. העלינו את 11 פרקי הסדרה לשידור בצורה שיטתית בתחילת ינואר 1976 כ- Leading in לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76' ובמסגרת ה- Build up בטלוויזיה של הרעיון האולימפי. אי אפשר היה לטעות ב- Credit שהעניק את מלוא האשראי לאיש שנשא באחריות הראשית להצלחה הגדולה. בראש ה- Roller Credit של פרקי הסדרה היה כתוב בצורה צנועה אך ברורה מיהו יוצר הסדרה הדוקומנטארית האלמותית שהשפיעה כה רבות על אלכס גלעדי ועלי. היה כתוב שם באותיות קטנות וצנועות :

“written , produced , and directed by Bud Greenspan”.

הכותב, המפיק, והבימאי הוא בַּאד גְרִינְסְפָּאן. בפעם הראשונה שמענו את שמו. לא ידענו מי הוא. לכתיבת הטקסט הייתה חשיבות עצומה בעיצובה של הסדרה. בַּאד גְרִינְסְפַּאן רב אמן בכתיבה לטלוויזיה חיבר בעצמו את הטקסט לכל פרק ופרק בסדרה הדוקומנטארית . הקריינות הנפלאה ויוצאת הדופן באיכותה נעשתה ע"י אחיו דֵיוִויד פֶּרִי (David Perry) שהיה קריין מקצועי בעל קול בריטון יפהפה. הטקסט של בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה מלאכת מחשבת ותמציתי ונשען תמיד בפתיחת התיעוד על חמשת סימני ה- "W" המוכרים לכל עיתונאי : Who, What, Where, When, Why. באד גרינספאן ואחיו דייוויד אינם עוד בין החיים.

בשעה שהציג בסיפורו הטלוויזיוני את רגע השיא של הקפיצה לרוחק ההיסטורית של האמריקני בּוֹבּ בִּימוֹן (Bob Beamon באולימפיאדת מכסיקו 1968, בה קבע שיא עולם מדהים 8.90 מ'(החזיק מעמד 23 שנה עד 1991) , ושיפר את השיא הקודם ב-55 ס"מ, בחר לכתוב את הטקסט הבא : "18 באוקטובר 1968. מכסיקו סיטי. האולימפיאדה ה- 18 של הזמן החדש. השעה ארבע אחה"צ. עכשיו מתחילה תחרות הגמר בקפיצה לרוחק. בוב בימון הוא הרביעי ברשימת הקופצים…", וכן הלאה. קוֹל קריינות הבריטון העמוק שבקע ממיתרי גרונו של דֵיווִיד פֶּרִי רַק תִּגְבֵּר והֶעֶצִים את הדרמה על המסך. הכיתוב של בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה חסכוני, מדויק, ומִילותיו בסלע. המשפטים היו קצרים, פשוטים, וברורים. זה היה סוד כוחו של ה- Narrative. תיאור מהלך האירועים היה מושך והגיוני. הטקסט מעולם לא היה דרמטי יותר מהתמונה. בַּאד גְרִינְסְפָּאן היה עילוי ביכולת הכתיבה שלו לטלוויזיה. אך זה לא בא לוֹ בקלוּת. הוא כתב קשה. כתב, מחק ותיקן וחוזר חלילה, עד שהיה איך שהוא מרוצה מהתוצאה הסופית.

הנה דוגמא אחת מִינֵי רבות לטקסט טלוויזיוני פשוט, בהיר וחסכוני המגדיר במילים ספורות ומדויקות את הסיטואציה שנגלתה על מסך הטלוויזיה בכתבה שסיקרה את המאבק ההרואי בין שני האתלטים הדגולים של שנות ה- 40 ו- 50, אֶמִיל זַטוֹפֶּק (Emil Zatopek) מצ'כוסלובקיה והצרפתי אָלָן מִימוּן (Alain Mimoun). במשך שמונה שנים רצופות מ- 1948 עד 1956 ניצח "הַקַטָּר הצֶ'כִי" אֶמִיל זַטוֹפֶּק רָבָּן הריצות הארוכות בעולם את מתחרהו העיקרי, אָלָן מִימוּן יהודי – צרפתי שעבד כמלצר לפרנסתו במסעדה בפאריס, בכל הריצות הארוכות החשובות ב- 5000 מ', 10000 מ', וריצת המרתון. באליפויות אירופה וכלה בתחרויות האולימפיות. אלן מימון היה השֵני הנצחי. באולימפיאדת מלבורן 1956 נפגשו שני היריבים המושבעים בפעם האחרונה. זה היה בריצת המרתון ביום הנועל של האולימפיאדה. אמיל זטופק היה בן 34 ואלן מימון בן 35. מצלמת פילם אוסטרלית בודדה תיעדה ב- Long Shot (צילום מרחוק) מרוֹם היציע את כניסת רצי המרתון לאִצטדיון האולימפי במלבורן להקפת הסיום האחרונה. היא הנציחה את אָלָאן מִימוּן מופיע במפתיע ראשון בשער האצטדיון. נותרו לו עוד 400 מטר לסיום הריצה המפרכת. למרות הצילום המרוּחק ניתן להבחין כי לאחר שנכנס עייף לאצטדיון מסב אָלָאן מִימוּן בדאגה מבט לאחור כדי לראות מי דולק אחריו ומי מהרצים מאיים על בכורתו. כבר היו דברים מעולם בו הפסידו מובילי המרתון את בכורתם האולימפית דווקא בהקפה האחרונה באִצטדיון. אָלָאן מִימוּן פחד בעיקר מאֶמִיל זַטוֹפֶּק. לשמחתו אף אחד ממתחריו לא היה שם כדי לאיים על בכורתו. גם לא אמיל זטופק שניצח אותו בכל התמודדות ביניהם מאז אולימפיאדת לונדון 1948. בַּאד גְרִינְסְפָּאן היטיב לתאר את אותו הרגע בו אלן מימון מסתכל לאחור בטקסט יעיל, קצר, פשוט, ובהיר, ולכן ווירטואוזי :

“…Alain Mimoun looks behind and first time in eight years Emil Zatopek is not there…”.

 רק חמש עשרה מילים. אח"כ התיר לתמונת הטלוויזיה לדבר בעד עצמה. עריכה גאונית.  Masterpiece בגלל הפשטות. הטקסט התיעודי הזה מרשים מפני שהוא כל כך קצר, בהיר, פשוט, והגיוני, ונגיש לכל צופה טלוויזיה באשר הוא. זהו סוֹד איכותה של הכתיבה הטובה בטלוויזיה. פשוטה, קצרה, וברורה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. אלן מימון חוצה ראשון את חוט המטרה בתום ריצת המרתון ומנצח לראשונה בחייו את אמיל זטופק. זמנו היה  2:25.00 שעות. אמיל זטופק שסבל ממיחושי בטן וקלקול קיבה קשה סיים שישי בתוצאה של 2:29.34 שעות. (התמונה באדיבות באד גרינספאן  IOC ו- Channel 7 האוסטרלי. כל הזכויות שמורות).

אָלָן מִימוּן ניצח את אֶמִיל זַטוֹפֶּק בתחרות האחרונה בחייהם כספורטאים פעילים וגָרָף את מדליית הזהב בריצת המרתון . אמיל זטופק שעֶרֶב קודם לקה בשלשול קשה ואיבד נוזלים סיים את הריצה שישי. "לרגע לא חשבתי להפסיק את הריצה למרות שהרגשתי פיסית מאוד לא טוב , סבלתי מקִלקול קיבה ושִלשולים", סיפר לי בעת הפגישה הארוכה שלי עמו במשך 5 (חמש) שעות בקיץ 1992 במשרדי חטיבת הספורט ב- בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים והוסיף לי, "היססתי אם להתחיל אותה. אך ברגע שזינקתי לא הייתה דרך חזרה" .שוֹט הצילום הנועל את הכתבה הנהדרת, מראה את המנצח אָלֶן מימוּן ממתין לאֶמִיל זַטוֹפֶּק על קו הסִיוּם ומוחא לוֹ כפיים בכבוד והערצה, בעֵת שהאתלט הדגול שכינוי היה "הקָטָר הצֶ'כִי", חוצה אותו עייף ותשוש. אלן מימוּן מחבק את אֶמִיל זַטוֹפֶּק ומנשק אותו לאחר הגעתו. שניהם צועדים יחדיו על המסלול חבוקים ומחייכים. הצילום הזה לא יישכח לעולם. הוא בעצם סוגר מעגל ומנציח את חלקה השני של סיסמתו האולימפית הבלתי נשכחת של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין מייסד המשחקים האולימפיים בעת החדשה :

 “…The essential thing in life is not conquering but fighting well…”.

yoash 1

טקסט תמונה : קיץ 1992. משרד מחלקת הספורט בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. אנוכי (משמאל) מארח את הרץ הצ'כוסלובקי למרחקים ארוכים רב המוניטין אמיל זטופק מי שזכה באולימפיאדת הלסינקי 1952 בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ', 10000 מ', וריצת מרתון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הכתבה על "אָלָן מִימוּן שניצח לבסוף את אֶמִיל זַטוֹפֶּק", היא אחת מחמש המרכיבות את אחד מפרקי הסדרה הנקרא "העקשנים",  (The  persistent ones). הכתבות הנפלאות והמזהירות של באד גרינספאן שינו לעַד את תפישת הטלוויזיה של אלכס גלעדי ושֶלִי. שנינו אהבנו והערכנו את באד גרינספאן עד אין קֵץ. ראינו בו בימים ההם דוקומנטאריסט ובימאי טלוויזיה יוצא דופן, במידה רבה גאון בתחומו. אני משתמש שוב ושוב במונחים גאון, גאוני, וגאוניות אך מתכוון לכך שהם נובעים מהיגיון הגיוני ופשטות עשייה.

טקסט תמונה : ספטמבר 1987. רומא. אליפות העולם ה- 2 בא"ק – רומא 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 שנים. אנוכי עם באד גרינספאן והמפיקה הראשית שלו ועוזרתו האישית ננסי בפה בפתח מסעדה ברומא בספטמבר 1987. השיזפון על פניי נובע מחשיפה רבה לשמש באצטדיון האולימפי הפתוח של רומא (צילום ד"ר גלעד וויינגרטן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 

טקסט תמונה : רומא. אוגוסט – ספטמבר 1987. רומא בירת איטליה. אנוכי עם באד גרינספאן המיתולוגי Grand Master בטלוויזיה וקולנוע בעת אליפות העולם ה- 2 בא"ק של רומא 87'. (צילום RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יותר מ- 80 רשתות טלוויזיה בעולם קנו ב- 1975 מ- בַּאד גְרִינְסְפַּאן את הסדרה הנפלאה שלוֹ "OLYMPIAD" אבל את הכסף הגדול באמת הוא לא ראה. רוּן אָרְלֶדְג' מנהל חטיבת הספורט של רשת ABC שאמור היה לשלם ל- בַּאד גְרִינְסְפַּאן מיליוני דולרים תמורת זיכיון השידור של הסדרה האולימפית בארה"ב לקראת אולימפיאדת מונטריאול 76' (רשת ABC החזיקה בזכויות השידורים של המשחקים האולימפיים של מונטריאול 1976) סירב לרכוש אותה בטענה, שלא יכול להיות שאת ה- Master Piece הזה עשו מחוץ לשורות ABC. הוא לא רכש אותה. בשנים ההן עבדה בשירות מחלקת הספורט וחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית מתורגמנית מחוננת מאנגלית לעברית בשם טַל פֶּרִי. טַל פֶּרִי עסקה בתרגום של כתבות רבות מהסדרה "OLYMPIAD" לצורך שידורן ב- "מבט ספורט". היא לא הייתה חובבת שידורי ספורט, אך נהגה לומר לי, "יואש אלרואי, אלו הן כתבות נהדרות. הרבה מעבר למושג "ספורט" נטו. טוב שרכשתם את הסדרה הזאת. אני מצדיעה ל- באד גרינספאן".  

טקסט תמונה : עשור ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה. בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. זוהי טל פרי מתורגמנית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. היא כלל לא הייתה חובבת ספורט אך כמתרגמת תפשה את גדלות וחשיבות שידורה של הסדרה הדוקומנטארית "OLYMPIAD" על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ההערה המקצועית שלה בגין טיב הסדרה הייתה חשובה מאוד עבורי כעורך ספורט בשידור הציבורי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתום שידור כל פרקי הסדרה "האולימפיאדה" (OLYMPIAD) בתוכניות הספורט היכן שהוא במאי 1976, כתבתי ל- בַּאד גרינספאן שטרם הכרתי ומעולם לא פגשתי דברי תודה שבח חמים. השורה התחתונה במכתב שלי הייתה כלהלן, "זאת סדרת ספורט אולימפית דוקומנטארית, מהממת, מרשימה ומעוררת כבוד עצום. היא הטובה ביותר שנעשתה אי פעם בתולדות הטלוויזיה. מכיוון שנעשתה בסטנדרטים, ברמה ובאיכות שאין דומים לה ובגלל שהיא הראשונה מסוגה, היא תחַרֵת לעַד באותיות של זהב בקלאסיקה של סרטי הספורט התיעודיים בטלוויזיה. אני מזמין אותך להיות אורח של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים". מכיוון שלא ידעתי אפילו את כתובתו, שלחתי את המכתב אליו באמצעות צחי שמעוני מנהל התוכניות שהכיר את בַּאד גְרִינְסְפַּאן ופגש אותו בפאריס. תשובתו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן מ- 1 ביוני 1976 לא איחרה לבוא [2].

טקסט מסמך : 1 ביוני  1976. זהו מסמך התשובה המקורי שכתב לי באד גרינספאן. (ארכיון יואש אלרואי כל הזכויות שמורות).

פגשתי לראשונה את בָּאד גְרִינְסְפָּאן, אשתו קָאפּי, והאחיות היפות נֶנְסִי וסוּזָאן בֶּפָה, במשחקים האולימפיים של מונטריאול ביולי 1976. התחבקתי עמו וקראתי לו "אחי". הוא היה אז בן 50. לבוש מקטורן סָפַארִי נצחי, מרכיב משקפיים שחורות עבות מסגרת שמונחות בעת הפנאי על קדמת ראשו הקרח ודמה מאוד בהופעתו לכוכב הטלוויזיה ושחקן הקולנוע האמריקני הידוע טֶלִי סָאבָאלָאס (Telly Savalas) בסִדרת הפעולה הבלשית "קוֹזָ'אק". מבט עיניו החומות של באד גרינספאן מפזרות חום ופניו אפופות תום. הופעתו משדרת יושרה ואמינות. נקשרה בינינו ידידות עבותה. שנה לאחר משחקי מונטריאול ב- 5 ביוני 197, ביקש אותי לבוא לארה"ב ולהצטרף לשורות חברת ההפקה שלו  בניו יורק "CAPPY  PRODUCTIONS” [סעיף 3]. נֶנְסִי בֶּפָה כתבה לי כלהלן :

CAPPY  PRODUCTIONS                                                     June 5 1977

Yoash, when are you coming to the USA to work for us. Bud would love to have you, as well as the rest of us who know you at our company anytime

,love

Nancy Beffa

And from all the rest of Cappy Production Cappy, Bud and Suzanne

טקסט מסמך : 5 ביוני 1977. מכתב ההזמנה של חברת "Cappy Productions" לבוא לניו יורק כדי לעבוד למענם. על המכתב חתומה גב' ננסי בפה (Nancy Beffa) (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סירבתי. ההזמנה לעבוד בעבור ולצִדו של בּאד גרינספַּאן הייתה אומנם מחמאה גדולה וכבוד רַב בשבילי, אך דחיתי אותה בשל סיבה אחת בלבד. טרם מיציתי את יכולתי אצל אלכס גלעדי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. ביולי 1978 בתום משחקי מונדיאל ארגנטינה 1978, טסתי מבואנוס איירס לניו יורק כדי להיות אורח של בַּאד גְרִינְסְפַּאן במשך חודש תמים. זה היה ביקורי הראשון בארה"ב. התאהבתי בו ובמפעל חייו הטלוויזיוני והקולנועי, התאהבתי בניו יורק, התאהבתי במַאנהָאטֶן התוססת. משרד ההפקה שלו "Cappy Productions" שכן בשדֵרות מאדיסון 1078 על רחוב 81, בלֵב מַאנהָאטֶן. כשפתחתי את דלת המשרד ראיתי אותו שוב. שנתיים חלפו מאז נפגשנו באולימפיאדת מונטריאול. זה היה הוא, אותו בַּאד גְרִינְסְפַּאן שהכרתי וזכרתי. הוא היה לבוש שוב בחליפת הסָפָארִי המסורתית שלו ומשקפיים בעלי עדשות עבוֹת עיטרו את ראשו הקרח מזכיר לי את הבלש המיתולוגי "קוֹזָ'אק". בַּאד גְרִינְסְפַּאן שכב על מיטה צדדית בירכתי המשרד מליט ראשו בידו ומהרהר. משנכנסתי, קם ולחץ את ידי. פטפטנו קצת, ואז חזר לשכב על מיטת השדה שלו. הוא התנצל, "יואש , אתה יודע שאני כותב קשה . אני מנסה לתכנן ולכתוב שוב את הטקסט בראשי. הכתיבה הראשונה שלי איננה מוצלחת דיה". בַּאד גְרִינְסְפַּאן היה בימאי מתעד מוכשר, פורה, ובעל עין רגישה. ברבות השנים הזמין אותו הוועד האולימפי הבינלאומי להפיק וייצֵר תיעוד מסודר של האולימפיאדות. לסרטי התעודה של המשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 העניק שם משותף, "שישה עשר ימי תהילה" (Sixteen days of glory). הוא יצר גם ב- 1977 את הדיוּקוֹ – דרמה המפורסמת "וִוילְמָה" (Wilma) אוֹדוֹת האצנית האמריקנית הדגוּלָה וִויְלָמה רוּדוֹלְף (Willma Rudolph) שהייתה בילדותה נֵכָה בעלת מוּם והפכה לאלופה אולימפית בריצה. ווילמה רודולף זכתה באולימפיאדת רומא 1960 בשלוש מדליות זהב בריצות 100 מ'ו-200 מ', ומרוץ שליחים 4 פעמים 100 מ'. הסרט שודר בהצלחה רבה ברשת הטלוויזיה NBC. היא נפטרה צעירה ב- 1994 ממחלת הסרטן בגיל 54. בַּאד גְרִינְסְפַּאן יצר שני דיוקו – דרמות (Ducodrama) מעניינות, "אולימפיאדת לוס – אנג'לס 1932" ו- "אולימפיאדת ברלין 1936", כאילו שתיהן מועברות אז בימים ההם בשידורים ישירים בארה"ב. שתי יצירות מופת. הוא יצר את הסדרה המפורסמת בת 13 הפרקים "Numero Uno". הוא יצר סרט דוקומנטארי אודות השחיין הנודע מַרק סְפִּיץ (Mark Spitz). ב- 2002 בהיותו בן 76 ביקר לראשונה בישראל ויצר תוכנית דוקומנטארית מיוחדת שנושאה, "30 שנה לרצח י"א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972". מרבית סרטיו יצירותיו של הגאון הזה שודרו על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

ב- 1983 נפטרה אשתו האהובה והנפלאה קָאפּי. הם היו זוג חשוכי ילדים. בעל ואישה שהיו חברים וידידים בלב ובנפש הקרובים כל כך איש לרעותו . מותה הייתה עבורו מהלומה כבדה . הוא התאבל עליה זמן רב ומְאֵן להתנחם. הוא היה הלוּם צער. יום אחד קיבל מכתב ניחומים עליו היה חתום שמו של ד"ר סֶם לִי (Sam Lee). סמי לי היה ספורטאי אמריקני ממוצא סיני שזכה בשתי מדליות זהב אולימפיות בקפיצות למים ממגדל שגובהו 10 מטרים. פעמיים אלוף אולימפי במקצוע המרהיב הזה, באולימפיאדות לונדון 1948 והלסינקי 1952, ואחד מגיבורי הסדרה "האולימפיאדה" של באד גרינספאן. סמי לי ידע עד כמה אהב באד גרינספאן את אשתו ועד כמה היה קשור אליה. כך כתב לוֹ כדי לנחמו  [4] . "בעל אחד שהתאלמן מאשתו האהובה חלם בצערו הרב, שהנה הוא מגיע לגן עדן. בחלומו חולפת לנגד עיניו שוּרה ארוכה של אנשים – מלאכים המחזיקים בידיהם נֵרוֹת דולקים. בין הדמויות הרבות בשורת המלאכים הלבנה הוא מזהה לפתע את אשתו. אך אוֹיָה רק הנֵר שלה כָּבוּי. אהובתי היקרה הוא שואל אותה בעֶצֶב, "מדוע רק הנֵר שלך אֵיננוּ דוֹלֵק ?", "אהובי יקירי" היא משיבה לו, "הנֵר שלי אֵינוֹ דוֹלֵק מפני שהדמעוֹת שלך מְכַבוֹת אותו…אל תבכה יקירי וכך שלהבתו של הנֵר שלי לא תּכְבֶּה ותּאִיר לעַד". מאז הפך הבעל האלמן לאיש מאושר יותר וחיוך תמידי עלה על שפתותיו. שמו של בַּאד גְרִינְסְפַּאן היוצֵר האולימפי רב התהילה הולך לפניו והוא ינון לנצח. אישיות בסדר גודל כְּשֶלוֹ מגיחה לבימת ההיסטוריה של הטלוויזיה הדוקומנטארית פעם במאה שנה.

טקסט תמונה : מנהאטאן – ניו יורק 1980 . באד גרינספאן (משמאל) ורעייתו קאפי פֶּטְרָאש . שניהם בלתי נשכחים. הם היו זוג אנושי, קולנועי, וטלוויזיוני יצירתי ומופלא. Buddy היא קראה לו – תרתי משמע. תרומתם לשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה איכותית . (התמונה באדיבות באד גרינספאן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

 [1] ראה נספח : על פי ספרו של באד גרינספאן :
"THE OLYMPIANS GUIDE TO WINNING THE GAME OF LIFE"

[2] ראה נספח : מכתב התשובה של באד גרינספאן אלי מתאריך 1 ביוני 1976

[3] ראה נספח : מכתב ההזמנה הרשמי של ננסי בפה אלי  מ- 5 ביוני 1977, המבקש אותי להצטרף לשורות "קאפי פרודאקשנ'ס".

[4]  ראה נספח : טקסט המקור באנגלית.

הטקסט הכתוב והמתוכנן בטלוויזיה בו יש לכותבו שְהוּת זמן מספקת לסגנן, למחוק, לתקן ולעַצְבוֹ מחדש הוא יתרון עצום לעומת ניסוח הנאמר בשידור ישיר. לא כל שכן כשמדובר בשידורי ספורט ישירים בטלוויזיה שָם הדבר מורכב שבעתיים תיאור אירועי ספורט הלובשים ופושטים צורה וחולפים ביעף כמו בסרט נע מצריך כּישוּרֵי עַל ליד המיקרופון. תמצית כִישרון שַדָּר הטלוויזיה מוצאת את ביטויה בהגדרה מורכבת : יעילות מיתרי קוֹלוֹ לתרגם במהירות את מחשבות המוח למֶלֶל הגיוני וחסכוני, תוך שינוי האינטונציה וגוון טון הדיבור, בד בבד עם היכולת לבנות את הדרמה ולרגֵש את הצופים. זאת רטוריקה מבריקה. אומנות של ממש. בדיוק הסיבה מדוע מועדון שדרי הספורט האיכותיים מונה כה ספורים מהם. ראש וראשון להם הוא יוֹרָם אָרְבֶּל. אני מכיר שַדָּרים רבים בקריירה הארוכה שלי בטלוויזיה שהגיונם השתבש מסיבה כלשהי בעֵת עבודתם. דווקא בשעה שנדרש מהם ריכוז יתר של מחשבה הם היו זחוחים ופזורי נפש והמיקרופון שלידם הניב ניסוח מבולבל, אינפורמציה שגויה, וגם דברי שְטוּת וְהֶבֶל. הם היו מוכנים בחפץ לֵב לקחת בחזרה את המילים שנאמרו על ידם בשידורים ישירים של מחלקת הספורט , בין אם הדבר נאמר בעמדות השידור באִצטדיונים, או בעֵת ההגשה באולפן ברגע של אִלְתּוּר. הם לא יוכלו לעשות זאת לעולם. כי מילתם חסרת ההיגיון כבר נאמרה למיקרופון, הוקלטה לנצח על טֵייפּ השידוּר, ונצרבה לעַד בתודעת הציבור שאליו שידרו. מעט מאוד שדרים ופרשנים בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמדו בהצלחה במשימות השידור הקשות ושמרו על אמינותם לאורך ימים . הטובים באמת היו דן שילון, אלכס גלעדי, יורם ארבל, נסים קיוויתי, מאיר איינשטיין, ורמי ווייץ, והפרשנים יוסף טלקי, ד"ר גלעד וויינגרטן, ז'קי ווישניה, אריה מליניאק, ואבי רצון.

משה גרטל הוצב על ידי להיות שַדָּר – מחליף בתחרויות השחייה של אולימפיאדת ברצלונה 1992 בתום עידן נסים קיוויתי. הרזומה האולימפי שלוֹ עד אז היה דַל. הוא שידר משחים ספורים באולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ועוד כמה נוספים ביום בודד (מתוך שבעה ימי תחרויות שחייה בכל אולימפיאדה) בחלוף ארבע שנים במשחקים האולימפיים של סיאול 1988. הוא היה שחקן מחליף שלישי ליד המיקרופון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. המנדט להציב את משה גרטל כשדר טלוויזיה ב- 1992 היה פרוזאי ונטול כל תשוקה מצִידִי, ולכן זמני. בלוס אנג'לס וסיאול הוא נהנה מיומרה רגעית שלי אך הכרחית מפני שתחרויות השחייה והא"ק חופפות האחת את השנייה יום או יומיים בכל אולימפיאדה. בשלב מסוים נהגתי להעביר את שַדָּר השחייה הדגול נסים קיוויתי מהבריכה לתחרויות הא"ק באצטדיון המרכזי של הקומפלקס האולימפי. יורם ארבל ומשה גרטל נקבעו למלֵא את מקומו לפרקי זמן קצרים. נסים קיוויתי היה שַדָּר א"ק ושחייה מוביל בעל שיעור קומה בקנה מידה בינלאומי בדרגה שלימה מעל יורם ארבל ובכמה רמות מעל משה גרטל. משפינה נסים קיוויתי בגיל 65 את כֵּס השידור של השחייה האולימפי לעַד בגלל יציאתו לפנסיה, הושבתי שם לרגע קט באין ברירה את משה גרטל . נעליו של נסים קיוויתי היו גדולות עליו כבר מבראשית ולא רק עליו. זה היה מינוי של שעה, מעין מחדל ברירה, אך משה גרטל הוכיח כי בשידור הציבורי אין דבר קבוע יותר מהזמני. הוא עשה שגיאות רבות כשַדָּר אולימפי. מינון, נבונות ואיכות המֶלֶל שלו היו בעייתיים. מרוֹם עמדת השידור ב- ברצלונה 1992 דילג משה גרטל לתחרויות השחייה האולימפיות באטלנטה 96' (Atlanta 1996). באחד מלילות השחייה הארוכים והמרתקים באולימפיאדת אטלנטה 96' הוריתי לו לסיים את השידור הישיר ולהחזירו הביתה לאולפן המְנַוֵוט בירושלים. משה גרטל רצה להיפרד בנימוס מצופיו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. לפתע יצא לוֹ לוֹמַר בתום לֵב ובהיסח דעת טקסט בלתי הגיוני למיקרופון של הטלוויזיה, "לַיְלָה טוֹב לצוֹפִים בבַּיִת – נוּחוּ עַל מִשְכָּבְכֶם בְּשָלוֹם" [1]. משה גרטל לא התכוון לכך כמובן אך לעולם לא יוכל לקחת את המילים האלה בחזרה מפני שהן צרובות לעַד על טֵייפּ השידור. האמירה הפתטית הזאת כמו רבות אחרות שלו ואוצר המילים הנבוב והבזבזני הסבו במשך השנים נֶזֶק כבד לאמינותו כשַדָּר ומוסר אינפורמציה לציבור. הן הפכו אותו לקוריוז ופגעו בעקיפין גם בדימויה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המחזיקה בשורותיה שַדָּר כה ירוּד ודַל ברמתו [2].

באולימפיאדת אתונה 2004 שידר משה גרטל בהתלהבות רבה את הטקסט הבא : "וֶורֶד בּוֹרוֹכוֹבְסְקִי חמישית עם אפשרות פריצה למקום השני", שניות ספורות לפני שסיימה בכלל אחרונה במקצה שלה. משה גרטל איננו שדר ספורט. ההסכמה הכללית הציבורית מסייגת ומתייגת אותו במידה בקטגוריה של קוריוז. הוא אפילו לא עלה לדרגה של שנוי במחלוקת בגלל שניצב מתחתיה. באולימפיאדת בייג'ינג 2008 זעק משה גרטל בשארית כוחותיו למיקרופון הטלוויזיה הציבורית ב- Leg האחרון של משחה השליחים 4 פעמים 100 מ' בסגנון חופשי לגברים כלהלן : "צרפת תכה את ארה"ב שוק על ירך…! אני חותם לכם על זה…!". כמובן שקרה ההפך. דווקא ארה"ב ניצחה.

שַדָּר הא"ק הדָגוּל נסים קיוויתי היה מרוכז ומכונס בעצמו לקראת אחד מרגעי השיא של אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, בעֵת השידור הישיר של ריצת הגמר ב- 100 מ'. דווקא בשיא הריכוז שלוֹ בשעה שאחת המצלמות באִצטדיון האולימפי נחה ב- Close up על פניו של האָצָן קָארְל לוּאִיס התִּקווה האמריקנית והמועמד הטבעי לניצחון, דרוך מאוד לפני הזינוק לריצה הקלאסית, הֵגיב נסים קיוויתי כאוטומט למיקרופון : "רוֹאִים שקָארְל לוּאִיס מתוח מאוד, הוא נראה לי חִיוֵור", ואמר את מה שלא ראה. פרדוקס שסותר את השכל הישר. אבחנה בלתי הגיונית ושגוּיה לחלוטין מפני שצבע עוֹרוֹ של האָצָן האמריקני האגדי ההוא היה שָחוֹר כפֶחַם.

בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, ווירטואוז השידור הישיר יורם ארבל לא היה עוד בחטיבת הספורט שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. את מקומו כשדר כדורסל תפש אורי לוי. פעם בתום התוכנית "חצי פינה" שעסקה בסיכום משחקי הליגה הכדורסל ששודרה במקרה בחג ל"ג בעומר, נפרד מצופיו  וסיפר להם בשידור ישיר בראוותנות יתר ובשליפה מהשָרְווּל כשדמותו ממלאת  ב- Close up את כל המסך : "…כאן מסתיימת תוכניתנו, ערב טוב לכולכם, עכשיו אני הולך למדורת ל"ג בעומר של הבן שלי כדי לאכול עמו תפוחי אדמה צלויים…". טקסט טלוויזיוני מגוחך ופרידה פתטית שהפך אותו ללעג וקלס. הדבר האחרון שעניין את צופי הטלוויזיה היה לאן באמת מועדות פניו של אורי לוי אנטי כוכב בתום השידור. בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים באתונה 2004 יצא לאוּרִי לֵוִי לומר בשידור ישיר לנוכח כניסת המשלחת האולימפית הענקית של ספורטאי ברזיל בשערי האצטדיון : "הנה המשלחת של ברזיל עם נבחרת ברזיל בכדורגל". נבחרת ברזיל בכדורגל לא הייתה שם מפני שהיא לא העפילה בכלל לטורניר האולימפי בכדורגל. שגיאה עיתונאית מביכה. פרשנית הג'וּדוֹ של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באולימפיאדת אתונה 2004 יָעֵל אָרָד מונתה באופן מפתיע לשדרנית משנה של טקס הפתיחה לצִדוֹ של אורי לוי. שניהם ישבו בעמדת השידור המרווחת באִצטדיון האולימפי המפוֹאָר העמוס לעייפה כשלפתע מבלי שאיש הכריח אותה נפלטה לה אמירה שהיא שיא הטריוויה. היא הצהירה : "ככל הנראה יש כאן קהל רב מיָוָון", וכמובן צדקה. רוב הקהל בטקס פתיחה האולימפי שנערך באתונה היה אומנם יווני, אלא מה. היא הייתה חסרת כל רקע עיתונאי, נעדרת כל ניסיון וכִישרון שידור של טקס פתיחה אולימפי, מעולם לא החזיקה מיקרופון טלוויזיה בידיה קודם לכן. אף על פי כן החליטה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להפקיד בכל זאת את אחריות השידור שהייתה גדולה בהרבה מכפי מידותיה. בשעה ששידרו שניהם את תחרויות הג'וּדוֹ באולימפיאדת אתונה 2004 החליט אורי לוי לתאר לצופי הטלוויזיה בארץ את צפיפות הצופים בהיכל, ושידר בפַּתוֹס ובהתרגשות למיקרופון : "האולם מלא עד אֶפֶס מקום למרות שיש בו כמה כיסאות פנויים". כל מילה מיותרת. שיא הביזיון של שניהם בא לידי ביטוי בשידור הישיר של טקס הפתיחה באולימפיאדת בייג'ינג 2008. שניהם לא זיהו ולא הכירו אין ספור של נושאי הדגלים שהובילו את המשלחות בסך בתוך האצטדיון האולימפי.

ניהלתי, הפקתי, ערכתי, ושידרתי תשע אולימפיאדות. מעולם לא חזיתי בחטא עיתונאי טלוויזיוני כה מביש שבו שדרני טלוויזיה אינם מזהים לציבור הצופים שלהם את נושאי הדגלים של המשלחות . אמיר בר- שלום שידֵר את מסע הניצחון הימי של גַל פרידמן הזוכה במדליית הזהב בגלשני מִיסְטְרָאל באולימפיאדת אתונה 2004 והציג את שורת מאמניו של ספורטאי העַל האולימפי : "תרשו לי להציג את הצֶלַע השלישית בצֶמֶד". טעות גסה במתמטיקה. מגישת הספורט אוֹרִית כָּסִיף בִּישְרָה באחד הימים לאומה בישראל באחת מתוכניות "משחק השבת" בסוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת : "הא"ק היא מלכת ההתעמלות". היא עשתה זאת בביטחון רב והעצימה את השגיאה. ל- רוע מזלה אין הגדרה כזאת. היא הפכה את עצמה ואת התוכנית שהגישה לחוכא ואיטלולא. סיבה טובה להדחתה המיידית מעמדת ההגשה. שדרנית "מבט ספורט" מירי אליקים שידרה בראשית שנות ה- 2000 טקסט פרדוקסאלי : "אלוף ישראל בריצת400 מ', נאור גרין, שמר על שיאו כשסיים את הריצה בתוצאה של 46 מטרים ו- 50 סנטימטר". שגיאה חסרת היגיון כזאת לא הייתה יכולה לקרות לעולם ליורם ארבל, מאיר איינשטיין, דייויד קולמן, קנת' וולסטנהולם, או האווארד קוֹסל. גב' מירי אליקים לא סולקה מתפקידה ולא שילמה כל מחיר מקצועי בגין טקסט כה מגוחך, חסר הגיון, וגרוטסקי.

שדרי טלוויזיה לא מעטים – בארץ וגם בעולם הפכו את הטקסט הפתטי שלהם רווי שגיאות לחֶרֶב פִּיפִיוֹת. הם הפכו ללעג וקלס, משל ושנינה, לחוכא ואיטלולא. לעומת הנופלים קיימים אישי שידור אחרים. שלושה אנשי טלוויזיה אוניברסאליים הביאו את השידור הישיר של הספורט הכדורגל בטלוויזיה לדרגת אומנות . האמריקני הָאווֹאָרְד קוֹסֶל (Howard Cosell), שַדָּר ה- BBC הבריטי קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם (Kenneth Wolstenholme), ויורם ארבל. הָאווֹאָרְד קוֹסֶל הוביל במשך 20 שנה (1985 – 1965) את שידורי הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC וטבע את הסלוגן העיתונאי שרבים מאתנו התחנכו עליו : "Tell it like it is". קנת' וולסטנהולם היה שַּדָּר כדורגל אנגלי יוצא דופן של רשת הטלוויזיה הציבורית ה- BBC, ללא ספק אלוף האיפוק והאנדרסטייטמנט. הדקה ה- 120 של משחק הגמר במונדיאל הכדורגל 1966 שנערך באצטדיון "וומבליי" בשבת – 30 ביולי 1966 בין נבחרות אנגליה ומערב גרמניה זכורה לנצח. לא רק בגלל הזכייה ההיסטורית הראשונה (והאחרונה עד כה) של נבחרת אנגליה בגביע העולם , אלא גם בשל השידור הישיר של קֶנֶת' ווֹלְסְטֶנְהוֹלְם. אנגליה צעדה בדקה ה- 120, הדקה האחרונה של ההארכה והמשחק, ביתרון  2:3. כל הנבחרת הגרמנית "שכבה" על השער האנגלי במאמץ להשוות את התוצאה ל- 3:3. אלה היו שניות הסיום. שופט המשחק השוויצרי גוֹטְפְרִיד דִינְסְט (Gottfried Dienst) הציץ בשעונו וכבר עמד לשרוק לתום המשחק, כשג'ף הרסט בלתי מכוסה קיבל לפתע כדור ארוך טווח מהקפטן שלו בּוֹבִּי מוּר והחל שועט עמו לעבר שערו של השוער הגרמני הָאנְס טִילְקוֹבְסְקִי. המגן הגרמני וולפגאנג אובראט דלק אחריו אך זה לא עזר לו. ג'ף הרסט ניצל את המקדמה, חדר לרחבה, ומ- 14 מ'בעט בעוצמה ברגלו השמאלית והבקיע את שערו האישי השלישי והשער הרביעי לזכות קבוצתו. אנגליה ניצחה 2:4. קנת' וולסטנהולם שידר ישיר את סיומו של האירוע שהכתיר את אנגליה בתואר אלופת העולם בכדורגל בקור רוח ובאיפוק רב עוצמה יוצאים דופן בשעה שניסח את הטקסט הבלתי נשכח הבא במילים האלה :

And here comes Hurst…he's got…some people are on the pitch… They think it`s all over… it is now.

אנגליה ניצחה את נבחרת מערב גרמניה 2:4 וזכתה בגביע העולם. קנת' וולסטנהולם מהווה זיכרון נצח עבור בני עמו הבריטיים וגם עבור אנשי טלוויזיה רבים בעולם , בעיקר שדרנים וכותבי טקסטים. בישראל אומנם טרם הייתה קיימת טלוויזיה אך הסרט התיעודי הזה "2:4" נקנה על ידי בתוקף תפקידי כמנהל חטיבת הספורט ושודר שוב ושוב בהזדמנויות שונות. פנינת שידור בעלת ערך תיעודי רב ששמורה בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. צריך לצפות בקטע ה- Video הזה כדי להבין את גדולתו האימורטאלית של השַדָּר האנגלי הנבון והבלתי רגיל הזה קנת' וולסטנהולם שאיננו עוד בין החיים. דן שילון ואלכס גלעדי התחנכו על מורשת השידור של  ה- BBC ואימצו אותה אל לִבָּם. קטעי Video ו- Film רבים של Play by play מסוף עשור ה- 60 ועשור ה- 70 של דן שילון, אלכס גלעדי, וגם של יאיר שטרן השמורים ב- סירטיית הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מלמדים כיצד שידרו כאן אירועי ספורט לפני שלושים וארבעים שנה ואיזה פער של איכות רבץ בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית לבין רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC, ל- טובת ה- BBC.

השַדָּר השלישי הוא ללא כל ספק יוֹרָם אַרְבֶּל. יורם ארבל בעל קול הבריטון היה קריין חדשות ברדיו "קול ישראל", והחל בחורף 1972 את הקריירה שלו במחלקת הספורט של טלוויזיה הישראלית הציבורית תחת ניהולו של דן שילון. הוא נמנה על צוות השידור שלי בהפקת שידורי הטלוויזיה הישירים בגביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1986. ב- 22 ביוני 1986 הפקדתי בידו את המיקרופון במשחק המסקרן בעל עניין בינלאומי בו התמודדו נבחרות אנגליה וארגנטינה בשלב רבע הגמר של האליפות באצטדיון ה- "אָצְטֶקָה" במכסיקו סיטי. ישבתי בעמדת הפיקוד שלי ב- IBC במכסיקו סיטי ועקבתי בעניין רב אחרי השידור שלוֹ. בדקה ה- 51 כבש דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָאָראדוֹנָה שער שנוי במחלוקת, ספק ביד ספק בראשו, לזכות ארגנטינה. השופט הטוניסאי עָלִי בֵּנַאסֶאר (Ali Benasser) שניצב קרוב למקום ההתרחשות אישר את השער למרות מחאותיהם הנמרצות של השחקנים האנגליים. הטלוויזיה המכסיקנית TELEMEXICO כיסתה את המשחק הזה באמצעות כמות לא מבוטלת של 15 – 12 מצלמות ומערכת של 3 (לעיתים גם 4) יחידות Replays של הילוכים חוזרים איטיים ממוחשב, לרבות צילום מהזווית הנגדית ההפוכה – בכל אצטדיון. בעיטת הפתיחה של המשחק אנגליה – ארגנטינה נקבעה על פי הסכם מוקדם בין הוועדה המארגנת המכסיקנית לבין ה- EBU לשעה בלתי מקובלת, שתיים עשרה בצהריים שעון מכסיקו שהקביל לשמונה בערב שעון אירופה ותשע בערב שעון ישראל. ההתמודדות שודרה ישיר בכל רחבי תבל וגם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית העברנו אותו בשידור ישיר ממכסיקו סיטי לירושלים. ב- Replay השלישי והאחרון של TELEMEXICO, סיכם יורם ארבל את הדִילֶמָה שהתחוללה על כר הדשא, היה או לא היה רק לפני שניות ספורות, ובנה טקסט מדויק וחסכוני בן תריסר מילים : "לא יכול להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן". בכך אבחֵן בנחרצות את מה שהתחולל על כר הדשא וקבע עובדה : דייגו ארמאנדו מאראדונה הבקיע את השער בידו והוא עבריין ! הקפטן הארגנטיני עצמו העניק במסיבת עיתונאים הסבר תיאולוגי למעשה העבריינות שלו והכתיר את השער שהובקע בידו, "יד האלוהים". הוא נקם בבריטניה שהביסה ב- 1982 את מולדתו ארגנטינה במלחמת איי פוקלנד. יורם ארבל הוא שַדָּר ספורט מחונן. ווירטואוז ורב אומן בניסוח בשידור ישיר. האחד שאולי אין שני לוֹ. על הניסוח וההבחנה ההיא ב- 22 ביוני 1986 היה יורם  ראוי לפרס פוליצר.

זה מעניין וגם מוזר. גם שדרני העל בטלוויזיה המצליחנים שבהם אינם חסינים בפני אסונות שידור. יורם ארבל התנסח היטב ביום ראשון ההוא של 22 ביוני 1986 באצטדיון "אצטקה" במשחק רבע הגמר במונדיאל מכסיקו 1970 ארגנטינה – אנגליה 1:2, משזיהה בדקה ה- 51 של המשחק ההוא (בסיוען של 15 המצלמות של Telemexico ושלושה Replays שלהן) את התעלול ומעשה הקונדס של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona) כשהוא גובר בידו על השוער הבריטי פיטר שלטון (Peter Shilton). יורם ארבל שישב בעמדת שידור נוחה באצטדיון ה- "אצטקה" / AZTECA בעלת תצפית טובה על הנעשה בכר הדשא סיכם את הסיטואציה בשתיים עשרה מילים, והתנסח כאמור במדויק : "לא יכול להיות שהראש של מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של שלטון". מדובר בגְדוּלָה ו- ניסוח מזהיר מפני שהוא נאמר במינימום מילים ואף על פי כן קלע בול במטרה. יורם ארבל חשף את דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בן 26 וקפטן נבחרת ארגנטינה כ- רמאי.

maradona 1טקסט תמונה : מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. יום ראשון בשבוע ההוא של 22 ביוני  1986. אִצטדיון ה- "אצטקה" במכסיקו סיטי. ארגנטינה – אנגליה 1:2. השעה אחת ושש דקות בצהריים שעון מקומי והדקה ה- 51 של המשחק. דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradona) גובר בידו על שוער המצוין של נבחרת אנגליה בכדורגל פיטר שילטון (Peter Shilton) וגם על שופט המשחק הטוניסאי עלי בנאסר (Ali Benacer) אך איננו מכניע את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל. תיעוד חשוב והכרחי בהתפתחות שידורי הטלוויזיה הבינלאומית והמעורבות שלה בכיסוי אירועים שנויים במחלוקת בספורט התחרותי בכלל ובכדורגל בפרט. (באדיבות קבוצת הטלוויזיה המכסיקנית, "1986 TELEMEXICO").

טקסט תמונה : עמדת ההפקה, הניהול, הבקרה, והתקשורת שלי ב- IBC במכסיקו סיטי בעת מבצע השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל של מכסיקו 1986. לחצתי על ה- Talk back שלי, ואמרתי ליורם ארבל מילה אחת, "בראוו". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ניתוח טלוויזיוני של הבקעת השער ע"י "יד האלוהים" מסביר מדוע שופט המשחק עָלִי בֵּנָאסֶר לא ראה את מה שראו השחקנים האנגליים בצורה וודאית וכל כך בבירור ובראשם השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן. גופו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניצב בפרופיל לשופט בעת הניתור לכדור. אֶגרוף יד שמאל של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זה שהדף את הכדור לשער האנגלי הוסתר כמעט במלואו ע"י ראשו של השחקן הארגנטיני. השופט הטוניסאי עָלִי בֵּנָאסֶר היה מצוי ב- כושר גופני מניח את הדעת ובסך הכול ניצב בסביבת האירוע ליד קשת ה- 16 מ', והתמקם גם באופן סביר, משהו כמו תשעה אולי עשרה מטרים מנקודת המפגש בין דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לפִּיטֶר שִילְטוֹן והקרב על הכדור ביניהם. אולם לרוע מזלו זווית הראייה שלו הייתה שגויה לשבריר שנייה. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעשה שָטָן בפרופיל והשופט הטוניסאי עָלִי בֵּנָאסֶר ראה את הצדודית שלו. לכֵן סבר בטעות שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבש את השער בנגיחה בראשו ולא הבחין במעשה הרמאות באֶגְרוֹף ידו השמאלית. אפשר לראות את הסיטואציה הקצרצרה והמורכבת הזאת היטב על טייפ השידור בסופה הוענק לעבריין הארגנטיני הפרס שחשק בו. במקום שיונף לעברו כרטיס אדום אישר השופט את השער והעניק לארגנטינה יתרון חינם. בובי רובסון מאמן נבחרת אנגליה כעס ורגז אך צריך לציין שלא לא איבד את צלמו. המחאות לא עזרו לוֹ וגם לא לשחקני אנגליה.

טקסט תמונה : היום מרום גיל 80 שלי אני יכול לקבוע בביטחון כי יורם ארבל הוא גדול שדרי הספורט בתעשיית הטלוויזיה הישראלית בכל הזמנים למרות חולשתו העיתונאית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי בשנת 1980. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לכתבי החדשות הזמן לעולם איננו עומד בשפע. השעון הנע בעקביות לעבר ה- Dead line של שידור המהדורה הוא פקטור מלחיץ. אין כתב חדשות או כתב ספורט בטלוויזיה שלא חווה את לחץ הכתיבה ואת לחץ עריכת חומר הצילום טרם שידור המהדורה. ב- Film או Video. לא משנה. זה לא פשוט לכתוב היטב תחת לחץ כפוּל של העוֹרֵך ומחוגי השעון. הזמן האוֹזֵל משפיע על איכויות הכתיבה והניסוח של כולם אך פוגע בעיקר בלא מוכשרים. כתבי טלוויזיה רבים (בכל הערוצים) מייצרים טקסטים בנאליים. הטקסט הטריוויאלי גם אם הוא הגיוני איננו משפיע עלינו על פי רוב. תמונות הטלוויזיה משמשות לרבים מהכתבים הבינוניים מחסה ומפלט וכּסוּת לכשרונם הדַל ולטקסט הרדוּד שלהם. אנחנו זוכרים בדרך כלל את התמונות ולא את המילים שלהם. התוצאה הסופית על המסך מותנית בכישרון הכותב ולא בכמות הזמן שעמד לרשותו.

מנכ"ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל אמר פעם בריאיון חשוב ומונומנטאלי שהעניק לעיתונאית שבועון "העולם הזה" שרית ישי ב- 1983 : "מִן ההיבט הזה קל הרבה יותר להיות כתב בינוני בטלוויזיה מאשר כתב בינוני בעיתון. העיתון הוא תובעני. המילה הכתובה בו נשארת גלויה לעין, והקורא יכול לעבר עליה ולראות את התּפְלוּת וחוסר האינטליגנציה של הכותב. בעיתון נדרש העיתונאי להעביר תמונה במילים. בטלוויזיה יש לכתב על מה להישעֵן. אתה יוצא לשטח ואם יש לך אינטליגנציה ממוצעת, אתה יודע בכל סיטואציה אילוּ שאלות עליך לשאול" [3] . וויכוחים רבים ניטשו מקדמת דנה הדנים באורך הטקסט וכמותו , טיב הטקסט, ומשך הכתבה הטלוויזיונית המשודרת. האורך איננו קובע . קובעים  העניין והרלוואנטיות. קיימים טקסטים ארוכים נפלאים וכתבות ממושכות מרתקות שנושאים עימם עניין רב. לעולם אינך משתעמם. מאידך היינו עֵדים כבר לטקסטים קצרים הכתובים בצורה טיפשית ועילגת, שטוב היה לולא נכתבו כלל. ראינו כבר כתבות קצרות ולא חשובות, שהיו צריכות להיזרק לפני שידורן לפח האשפה, אך איזה עורך לא מוכשר עשה עִמָן עוֶול וחשף את עליבותן "באוויר" בפני כל. אלכס גלעדי אמר לי פעם לפני שנים רבות : "יואש אלרואי, גם כתבה לא טובה בת שתי דקות צריך לקָצֵר בשתי דקות מפני שהיא איננה ראויה ואסורה לשידור. לא חשובים כמות הזמן והעבודה שהושקעו בה, חשובה התוצאה הסופית". הוא צָדָק.

קיימות גם טענות הפוּכוֹת בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע. טקסטים ארוכים ומשעממים וכתבות כאורך הגלות הנמשכות לעַד אך אינן אומרות דבר. בדברים האלו אין חוקים ברורים. יש אילוצים ברורים. אתם יכולים לצפּות מידֵי עֶרֶב בחדשוֹת בשלושת הערוצים 1, 2, ו- 10, וגם בערבי שישי במגזינים המביאים את סיכום החדשות, כדי לשפוט בעצמכם את אוסף הכתבות הקצרות והארוכות המשודרות שם. רובן בינוניות מאוד, לעיתים קרובות רדוּדוֹת, טריוויאליות, ומשעממות. חלקן הקטן מעניינות וחשובות. כנ"ל הטקסט המלווה אותן . בעבר התנהלו וויכוחים מרים בין הגורמים השונים המעצבים את אופי ואיכות המהדורות, לגבי קצבן.  כשחזרו אנשי החדשות בטלוויזיה הישראלית בעשורי ה- 70 ו- 80 של המאה שעברה מלאי התפעלות מרשתות הטלוויזיה האמריקניות  בתום תקופת שירותם ככתבי חדשות של רשות השידור בניו יורק ו – וושינגטון, דיברו רבים מהם בלהט ושבח ולעיתים גם בהפרזה אודות קצב מהדורות החדשות ברשתות הטלוויזיה הארציות ב- CBS , NBC  ו- ABC . הם דיווחו לשומעיהם שנשארו בארץ בזו הלשון, "כתבה בת שלושים שניות המשודרת שם נחשבת  לארוכה". שמעתי זאת במו אוזניי . ההיסטוריה הקצרה של הטלוויזיה והארוכה של הקולנוע מוכיחה בבירור כי בביזנס הזה לא היו ולא יהיו מסגרות זמן קבועות לפריטי השידור ולקֶצֶב האחיד של שידורן. ההיגיון והעניין הם שיקבעו את אורך הכתבה, מסגרת הזמן, וגודש הטקסט שלה. היו גם בעבר התלבטויות רבות של העורכים לגבי אופי הפתיחים הנקראים ע"י המגישים, מה כדאי לומר בו ולבטח מה לא כדאי לומר, וכמה מילים הטקסט אמור לכלול. אין לכל ההתלבטויות האלה דיאגנוזה אחידה ו- רֶצֶפְּט יחיד. סוֹד הטקסט היעיל המקדים את שידור כתבת הטלוויזיה, נעוּץ ביכולתו לצֶקֶת תוכן וכותרת המעוררת את סקרנותו של הצוֹפֶה כדי להתבונן בכתבה הנכנסת "לאוויר". הכישרון לכתוב פתיחים קצרים במילים ספורות המסוגלים למשוך את תשומת ליבו של הצופה למתרחש בכתבה הוא נחלתם של בודדים. פעם סברו אנשי החדשות וגם אנשי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית כי אסור בשום אופן לגלות לצופים בטקסט המקדים מה מתחולל בגוף הכתבה בנימוק, "…שצריך לשמור את זה בסוד כדי להפתיע את הצופה…". כך חשבו פעם מומחי החדשות בערוץ המונופוליסטי . זאת כמובן גישה אנכרוניסטית שחלפה מן העולם. כמעט כל טקסט נחשב לכשֵר בתנאי שיוביל וימשוך את הצופה אל פּנס הקֶסֶם.

בתחילת שנות ה- 70 של המאה שעברה בָּרָא מוטי קירשנבאום גל של כתבות בעלות עניין רָב ששודרו בימי שישי במסגרת מגזין החדשות "יומן השבוע". הוא היה בעת ההיא היוצר המתעד הגדול והמוכשר ביותר של מציאות חיינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם בעל השכלה מסודרת ורחבה בשדות הקולנוע והטלוויזיה. מוטי קירשנבאום היה סטודנט מצטיין לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס בשנים 1968- 1962. בחודש יוני 1968 שב מלוס אנג'לס לירושלים והצטרף לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ וסגנן עוּזִי פֶּלֶד. הכתבות שלו שהיו באֶמֶת בעלות סגנון מיוחד, כתובות היטב, מרתקות, ושוֹבוֹת לֵב – לא עסקו בענייני צבא, ביטחון, פוליטיקה, ואו בכנסת. הן עסקו בתחומים צדדיים יותר של חיינו אך לא חשובים פחות. טבע ונוף, חקלאות, איכות הסביבה, נופש, ותרבות הפנאי. הן היטיבו לספר בעין רגישה את סיפור קשייו של הפרט בתוך הכלל בדרכו לבילוי עם משפחתו בחופי הים , באתרי עתיקות , או בטיול בשמורות הטבע, כמו ביקור הציבור בשמורת עֵין גֶדִי למשל . מוטי קירשנבאום חונן בתכונה ששמורה למעטים . הוא ידע לספר סיפור בטלוויזיה . מוטי קירשנבאום אישיות טלוויזיונית מרתקת היה איש עלום מראה בסוף שנות ה- 60 וראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת. הוא לא הופיע לפני המצלמה. תמיד פסע מאחוריה ולא נדחק לפניה . רק קולו נשמע בכתבותיו. הכתבות הדוקומנטאריות של מוטי קירשנבאום היו בעֶצֶם סרטים מתוכננים שהיה להן סיפור עלילה, היכרות עם גיבוריה, סדר צילום ברור, עריכה הגיונית וטקסט חכם. מוטי קירשנבאום היה לא רק כתב. הוא היה תסריטאי ורב אומן בכינון מצלמה והחזקת עֵט. הוא לא צילם חומר רב מידי. רק את הדרוש באמת לצורך הסיפור. הוא לא היה צריך להתלבט זמן רב מידי על שולחן העריכה. מעולם לא הייתה לו בעיה להגיע במועד ל- Dead line  של התוכנית. מוטי קירשנבאום היה בצעירותו לא רק כתב ועיתונאי בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית אלא גם בימאי מחונן שידע בדיוק מה הוא רוצה מהמצלמה שלו . יתרון הכרחי בבימוי סרטי טלוויזיה וקולנוע. יעקב "קובי" תקוע אחד מעורכי הסרטים הוותיקים והמצטיינים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אמר לי לפני שנים רבות : "מוטי קירשנבאום הוא אחד הכתבים – בימאים הבודדים בין אנשי הטלוויזיה שאני מכיר שמגיע מוכן ל- Steenbeck סעיף [ 4 ] ויודע מה הוא רוצה על שולחן העריכה".

טקסט תמונה : 1968. מוטי קירשנבאום בראשית הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. (באדיבות שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עורכי "יומן השבוע" בתחילת שנות ה- 70 במאה הקודמת שהבחינו בגדלותו ובגדולתו לא הגבילו אותו בכמות הדקות שהרכיבו את משך כתבותיו. הכּישרון שלו קבע את אורכן. הן לא היו ארוכות או קצרות – הן היו מעניינות. היה לו מצפן ביד והוא תמיד ידע את הכיוון. הוא מעולם לא "התברבר" על שולחן העריכה. כתבות הטלוויזיה שלוֹ היו יצירות מופת והוא גם ידע לכתוב טקסט. למילים של מוטי קירשנבאום הייתה וויזואליה משלהן. בעֵת שהיה כבר מנכ"ל רשות השידור מצאתי אותו רכון על שולחן העריכה באחד החדרים בקומה הרביעית של הבניין עוסק בעריכת כתבה שלוֹ על ביקורו בקובה של פידל קסטרו. מלאכת התיעוד בטלוויזיה הייתה טבועה בנפשו. הוא ידע לספר סיפור בטלוויזיה. לצורך הכתבה ריאיין בכתבה דייג קובני אחד איש עני ופשוט שהיה כבר סָב ונשא על כתפיו את עולן של השנים. אותות הזמן נגעו רק בשערו הלבן ובעורו שהיו בו כבר קמטים אך לא פגעו באושרו. גם לא באורח חייו. כך הוא ביקש לחיות. מוטי קירשנבאום אמר לי, "אתה רואה יואש, זה האיש ששימש השראה לארנסט המינגווי בשעה שכתב את סִפרוֹ "הזָקֵן והיָם". מוטי קירשנבאום לא היה היחיד. היו עוד כתבים מוכשרים שידעו לתעד ולספר סיפור בטלוויזיה כמו חיים "קָיְימוּל" גִיל, אורי גולדשטיין, יוסי גוֹדָארְד. ואח"כ גם יָרִין קִימוֹר וחַיִים יָבִין. אבל מוטי קירשנבאום היה הראשון שהוביל. לא היה איש מוכשר ממנו בתחום הזה.

טקסט תמונה : 1968. איש הטלוויזיה יוסי גודארד. מתעד מוכשר בשידור הציבורי במשך שנים רבות ששמו נשכח. שימש מפיק בימאי של התוכנית "אבני דרך" בראשית ימי הטלוויזיה. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום לא היה כתב רגיל מן המניין והשורה בחטיבת החדשות, מישהו שדיווח רגולארית בתחום כזה או אחר אודות מציאות חיינו באמצעות Items  קצרים ב- "מבט". הוא היה מעל כולם. יוצר, בימאי, דוקומנטאריסט, עורך ומפיק טלוויזיה שפעל בשטח מחייה הרבה יותר גדול ובתבניות ומסגרות זמן רחבות יותר משהוענקו לקולגות שלו. את המוניטין הראשון שלו קנה באמצעות הכתבות שלוֹ שעשה וביים לפני 45 שנים למגזין החדשות השבועי "יומן השבוע" ששודר בלילות שישי. מוטי קירשנבאום גם יצר סרטי תעודה במסות זמן גדולות. זה אִפשֵר לו טווח פעולה ומִרווח זמן שונה. הוא צילם כמות חומר יותר גדולה ושהה ליד האובייקטים שלוֹ יותר זמן ובתוך כך ניתנה לו ההזדמנות להעניק תובנות עמוקות יותר לסרטיו. כך הוא ייזכר . הצטיינותו של מוטי קירשנבאום כמתעד הייתה שיטתית בטלוויזיה ולאורך זמן רָב. כישרונו להתמיד נובע גם בגלל היותו קולנוען בעל דחף עַז לצַלֵם, לתַּעֵד, ולהַסְרִיט. המדינה העניקה לו את פרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה ב- 1976 בגלל סדרת התוכניות הסטיריות "ניקוי ראש" שערך והפיק בשנים 1976- 1974 וגם בשל כּישרון התיעוד הטלוויזיוני שלו . מוטי קירשנבאום הוא דוקומנטאריסט חשוב. בתמונה, קוֹל, וטקסט. אני עוד אשוב אליו. הסִדְרָה רחבת ההיקף "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" עוסקת בו כפי שהיא מתעניינת בדן שילון ואלכס גלעדי. דמותם חורשות את דפיה לאורכם ולרוחבם.

דן שילון ואלכס גלעדי עסקו גם כן בתיעוד הספורט. שניהם ידעו היטב לעשות כתבות ושניהם ידעו גם לכתוב היטב לטלוויזיה, שזהו תחום כתיבה קונקרטי. עשיית כתבוֹת לא הייתה הזירה הטבעית שלהם כמו של מוטי קירשנבאום. דן שילון ניהל את מחלקת הספורט והיה בראשית שנות ה- 70 שַדָּר הספורט מספר אחת של הטלוויזיה. הוא שידר ישיר בקולו Play by play  ותיעד את כל אירועי הספורט החשובים במדינת ישראל. תחום שמוטי קירשנבאום כלל לא עסק בו, וכנראה שלא היה לוֹ כל כשרון בזה. אלכס גלעדי היה מפיק הספורט של דן שילון בשנים ההן. היה לו כשרון תיעוד אך הוא נשא את עיניו הרחק מעבר לכך למחוזות אחרים בטלוויזיה. פעם ב- 1974 כשעוד שנינו גרנו בשפלה, הוא ברמת השרון ואני ברמת אביב, תפשנו טרמפ מבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים לתל אביב במכונית של מר נחום שרביט כתב "ידיעות אחרונות" שכיסה את ענייני רשות השידור והטלוויזיה עבור עיתונו. בעת הנסיעה התרווח אלכס גלעדי במושב האחורי והצהיר, "אני רוצה להיות מפיק". והוא היה מפיק. ועוד איזה מפיק (!). אבל הוא היה גם בימאי טלוויזיה בעל טביעת עין שלא מיצה את עצמו ומוכשר בכתיבת טקסטים. דן שילון הבחין ביכולותיו ושם עליו עין . דן שילון הוא פינה לו מרחב מחייה ואִפְשֵר לו להתפתח.

בסתיו 1972 עלתה לגדולה בישראל אתלטית צעירה וקופצת לגובה מחוננת, אוֹרית אברמוביץ' מחדרה. מאמנה האישי היה שורה רפפורט. אלכס גלעדי החליט לעשות עליה כתבה וביקש להשוות את כשרונה הספורטיבי עם זה של הזוֹכָה במדליית הזהב בקפיצה לגובה באולימפיאדת מינכן 72', הגרמנייה אולריקה מייפארת (Ulrike Meyfarth) בת ה- 16, שניתרה מעל רָף שגובהו 1.92 מ'. שתיהן קפצו בסגנון פוסברי שהיה אז טכניקת קפיצה חדשנית בת היסטוריה קצרה של ארבע שנים. אלכס גלעדי הביא את אוֹרית אברמוביץ' למתקן הקפיצה לגובה במכון ווינגייט. על מנת להפוך את ההשוואה למעשית צִילֵם את אורית אברמוביץ' במצלמת הפילם BL כשהיא רצה ומנתרת במחצית ה- "Frame" הימני, ואת החצי השני של התמונה הותיר רֵיק לצורכי עריכה טלוויזיונית נוספת שם תוכנס תמונת ה- Video האולימפית של אוּלְרִיקָה מֵיְיפָארְת. באמצעות אפקט של שולחן ניתוב באולפן טלוויזיה תִּזְמֵן ושילב את שתי הקפיצות בשלב השני של עשיית הכתבה ל- Frame אחיד ומשותף. לפתע נראו שתי האתלטיות הישראלית והגרמנית על המרקע מבצעות את ההרצה זו ליד זו, מנתרות יחדיו, חולפות מעל הרָף יחדיו באותו סגנון "פוֹסְבֶּרִי" (Fosbury), ונוחתות על המזרן האחת ליד השנייה באותו שבריר של שנייה. בהילוך רגיל ואיטי. הכתבה שודרה ב- "מבט ספורט" ודן שילון מנהל מחלקת הספורט היה המום מאיכותה. טרם נראתה עד אז בטלוויזיה עריכה אלקטרונית כה מתוחכמת כפי שחולל אלכס גלעדי. הוא מייד פנה ליוֹצֵר ושיבח אותו : "עשית כתבה נהדרת". הייתי שָם ושמעתי זאת במו אוזניי. זאת הייתה תפנית בשידורי הספורט בטלוויזיה. בשעה שדן שילון ואלכס גלעדי תיעדו את הספורט בישראל, עסק מוטי קירשנבאום בתיעוד מציאות חיינו באמצעות מאות כתבותיו. הוא היה מתעד "כפייתי" (במובן החיובי של המילה) בתחום טלוויזיה שבו הצטיין. מוטי קירשנבאום היה מאורגן ומסודר במחשבותיו הקולנועיות והגיע תמיד מוכן לשולחן העריכה עם חומר הגלם, כשהוא יודע בדיוק מה הוא רוצה מהכתבה שלוֹ. תכונה ערכית בבימוי וצילום בקולנוע ובטלוויזיה.

אפילוג קצרצר.

שי האוזמן פרשן הכדורסל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ב- Eurobasket 2017, איש נבון, חכם, רגוע, בעל אבחנה וכישרון ניתוח ו- אנליזה בשפה עברית תקנית ומתומצתת, הצית מחדש את המוטיבציה שלי להיזכר בהיסטוריה של כישרון השידור, יכולת התיעוד, חזון הטלוויזיה, ואמינות מדע הפרשנות. ראה המשך ב- פוסט 711 שדן אף הוא בכישרון השידור, יכולת התיעוד, חזון, ואמינות ומדע הכתיבה והפרשנות. פוסט מס' 711 עוסק גם ביכולות הכתיבה והביטוי הנעלים של נשיא ארה"ב בשנים 1865 – 1860 אייבראהם לינקולן (Abraham Lincoln), וראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון בשנים 1963 – 1948. אין להם דבר עם פרשנות הספורט אולם יש להם קשר הדוק ומשותף עם כישרון הכתיבה והביטוי של כל בן אנוש באשר הוא, גם של שדרני ופרשני טלוויזיה.

 סוף הפוסט מס' 710. הועלה לאוויר ביום שלישי – 19 בספטמבר 2017. 
 [1]  הערה : טייפ השידור המקורי המכיל את האמירה הזאת של שַדָּר השחייה משה גרטל באולימפיאדת אטלנטה 96' , "לילה טוב צופים יקרים – נוחו על משכבכם בשלום", לא נמצא (משום מה) בארכיון הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת עריכת התחקיר של כתיבת הספר "למילים ישי וויזואליה משלהן".

[2]  ראה נספח : ספרם של מרדכי אלון ואמיר דורון, "הוצא מהקשרו ( 2 ) – משפטי המחץ של הספורט הישראלי" .

[3]  ראה נספח : ראיון שהעניק מוטי קירשנבאום לעיתונאית גב' שַרִית יִשַי ב- 1983.

[4]  ה- Steenbeck הוא שולחן לעריכת סרטי פילם לקולנוע שהומצא ונבנה בגרמניה בשנות ה- 20 של המאה שעברה.

 

סוף הפוסט מס' 710. הועלה לאוויר ביום שלישי – 18 בספטמבר 2017.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *