פוסט מס' 714. לא לקריאה, אלא לעיון וקריאה. אלישע לוי מאמנה הכושל והמודח של נבחרת ישראל בכדורגל. עם פתיחת ליגת העל בכדורסל : ה- "אמריקניזציה" המופרזת פּוֹשָה כבר שנים ארוכות במדינת ישראל על חשבון עתודת הנוער הישראלי. מוסד השדרות והפרשנות בשידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה בהשתתפות רמי וויץ + שרון פרי + אורי אוזן + הדס גרינברג + לירן שטראובר + אייל לחמן במשחק הכדורגל ישראל – ספרד 1:0 ב- 9 באוקטובר באצטדיון "טדי" בירושלים במסגרת קדם מונדיאל רוסיה 2018. כמה מילים אודות הריאיון הבעייתי, העקום והמעוות, רצוף אי דיוקים ועובדות דֶמֶה, ומופרך שניהל ניר וולף עם אורי לוי (איש "כאן") ב- "ישראל היום" ב- יום רביעי – 11 באוקטובר 2017.  פוסט מס' 714. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 15 באוקטובר 2017.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים. הבלוג נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה של 13 כרכי הטלוויזיה בנושאים שונים מהיבטים שונים שאנוכי עורך מאז 1998, ואשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה בעולם ובארץ"

——————————————————————————–

פוסט חדש מס' 714 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 15 באוקטובר 2017.

——————————————————————————–

פוסט מס' 714. לא לקריאה, אלא לעיון וקריאה. אלישע לוי מאמנה הכושל והמודח של נבחרת ישראל בכדורגל. עם פתיחת ליגת העל בכדורסל : ה- "אמריקניזציה" המופרזת פּוֹשָה כבר שנים ארוכות במדינת ישראל על חשבון עתודת הנוער הישראלי. מוסד השדרות והפרשנות בשידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה בהשתתפות רמי וויץ + שרון פרי + אורי אוזן + הדס גרינברג + לירן שטראובר + אייל לחמן במשחק הכדורגל ישראל – ספרד 1:0 ב- 9 באוקטובר באצטדיון "טדי" בירושלים במסגרת קדם מונדיאל רוסיה 2018. כמה מילים אודות הריאיון הבעייתי, העקום והמעוות, רצוף אי דיוקים ועובדות דֶמֶה, ומופרך שניהל ניר וולף עם אורי לוי (איש "כאן") ב- "ישראל היום" ב- יום רביעי – 11 באוקטובר 2017.  פוסט מס' 714. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום ראשון – 15 באוקטובר 2017.

טקסט מסמך : 6 באוגוסט 1983. הימים ההם – הזמן ההוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (1) : 12 באפריל 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 36 שנים. אני מבקש ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל וממנהל החדשות טוביה סער יבד"ל (בן 83 היום) להעניק תקן ו/או חוזה עבודה לאמנון ברקאי עובד ש.ת. מצטיין בחטיבת הספורט שלי. היה מדובר באיש צעיר נבון וחרוץ שנכון לו עתיד במוסד הזה לתקשורת המונים המכונה טלוויזיה. הוא מצא חן בעיניי (מאוד). בשוליים העליונים, הצדדיים, והתחתונים מופיעות הערות שכתבו מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות זה לזה, ובעמוד מס' 2 גם לי כמנהל ומנווט שידורי הספורט שלהם בעידן ההוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (1) : 12 באפריל 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 36 שנים. אני מבקש ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל וממנהל החדשות טוביה סער יבד"ל (בן 83 היום) להעניק תקן ו/או חוזה עבודה לאמנון ברקאי עובד ש.ת. מצטיין בחטיבת הספורט שלי. היה מדובר באיש צעיר נבון וחרוץ שנכון לו עתיד במוסד הזה לתקשורת המונים המכונה טלוויזיה. הוא מצא חן בעיניי (מאוד). בשוליים העליונים, הצדדיים, והתחתונים מופיעות הערות שכתבו מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות זה לזה, ובעמוד מס' 2 גם לי כמנהל ומנווט שידורי הספורט שלהם בעידן ההוא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. אמנון ברקאי, מימין, היה הרבה יותר מעֶלֶם חמודות. הוא היה איש טלוויזיה וורסטילי מוכשר. משמאל, זהו יואב פלג הבימאי המצוין והקבוע שלי בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן ההוא. (צילום ותיעוד יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1992. לפני כ- רבע מאה של שנים. אנוכי (מימין) נושא דברים בפני מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, חברי הוועד המנהל של רשות השידור, ואנשי מליאת רשות השידור אודות חשיבות השידורים הישירים של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם על המִרְקָע הציבורי תמורת תשלום זכויות שידורים בלעדיות, ביניהם ההתקשרות עם מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בראשות עו"ד שמעון מזרחי והתעשיין דיוויד פדרמן בתנאי שהקבוצה תמשיך להיות אלופת המדינה. המוטו שלי היה כלהלן : "שידורי הספורט הישירים עולים כֶּסֶף – אך שווים זָהָב". זיהוי הבוסים שלי שנוכחים משמאל לימין : מנכ"ל רשות השידור אריה מקל, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון, חבר הוועד המנהל מני ווייצמן מי ש- שימש יו"ר וועדת הספורט במליאת רשות השידור, ואנוכי עומד ונושא את דבריי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 714. לא לקריאה, אלא לעיון וקריאה.

1. אלישע לוי הוא מאמנה הכושל והמודח של נבחרת ישראל בכדורגל שסיימה שוב דֶרֶךְ עֲקָרָה במוקדמות מונדיאל רוסיה 2018 (יום שני – 9 באוקטובר 2017). אלישע לוי איננו רק נטול כריזמה לאומית, הוא אולי "נחמד" אך נעדר כל אישיות של מנהיג על כר הדשא ומחוצה לו. יו"ר ההתאחדות עופר עיני מינה אותו למִשְרָת המאמן הלאומי לא כדי להיות נחמד אלא כדי להנהיג ולנַצֵח. 

המשחק האחרון של נבחרת ישראל בבית המוקדם שלה במסגרת טרום מונדיאל רוסיה 2018 ב- 9 באוקטובר 2017 באצטדיון "טדי" בירושלים בו הפסידה לספרד המשעממת 1:0, מעלה תהיות לא רק אודות יכולתה הירודה של נבחרת ישראל בראשות מאמן אולי נחמד אבל לא מוצלח, אלא גם מחשבות אודות הארכאיות של מערכת "כאן" העוסקת בהפקה, בעריכה, בשליטה בחומר השידור הישיר, הפיקוח והכוונה של כוח האדם המקצועי שלה שהיא מציבה בקדמת חלון הראווה, והמעטפת הטלוויזיונית שכורכת את משחקי נבחרת ישראל באריזה ישנה ואפרורית. הפנל בהשתתפות לירן שטראובר ואייל לחמן בראשות שרון פרי הוא דַל כמו רמת השיח שמתנהל בין השלושה וטיב הנימוקים שהם מעלים איש ליד רעהו. החלק המעניין ב- Pre game show שהובילה שרון פרי היה דווקא השיח הפוליטי שניהלה עם העיתונאי המצוין סאל אמארגי איש "ישראל היום" אודות משבר היחסים בין קאטאלוניה לספרד. השדר המוביל רמי ווייץ זקוק לתמיכה באגפים שלו. הפרשן שלו אורי אוזן (בסדר, בכלל לא רע) לקח על עצמו אחריות גדולה. פרשן ספורט של משחק כה פופולארי כמו הכדורגל ניצב בחלון ראווה מוגן ע"י זכוכית שברירית. הוא עוסק במקצוע עתיק ומשחק ישן בו רבים מצופיו חושבים שהם מבינים את מהלכיו טוב ממנו. אורי אוזן בחר במקצוע טלוויזיוני מורכב ובמידה רבה כפוי טובה. יותר קשה, הרבה יותר קשה להיות פרשן מוצלח מאשר שדר איכותי בתחום משחק הכדורגל. קשה יותר להיות פרשן כדורגל אפילו וגם מפרשן כדורסל. המוצלח והמשגשג ביותר בתוך רשימה ארוכה כמעט אין סופית של פרשני כדורגל בטלוויזיה היה בשעתו אבי רצון. פרשן ספורט בטלוויזיה בתחומי הספורט השונים איננו צריך להיות בהכרח כדורגלן עבר ו/או כדורסלן, ו/או אתלט, ו/או שחיין. הוא צריך להיות פרשן בעל יכולת ניתוח אנליטית וכישרון להסביר ולפענח רעיון מורכב במינימום מילים. פרשן פוליטי איננו אמור להיות שר החוץ בגלגול הקודם שלו. כדורגלן העבר דני נוימן מי ששימש פרשן טלוויזיה כושל של ערוץ 1 במשך שנים רבות לצדם של יורם ארבל יבד"ל ומאיר איינשטיין ז"ל, הוא אחת הדוגמאות שמוכיחות כי אין שום ערובה וביטחון בין שגשוג על כר הדשא לבין שגשוג ליד המיקרופון.

נבחרת ספרד הדהימה בשיממונה באצטדיון "טדי" בירושלים. ראיתי הרבה שיעמוּמוֹנים בימי חלדי אולם לא אירוע כה עלוב ודל כמו משחק הכדורגל הזה ישראל – ספרד 1:0. אחרי שרואים בטלוויזיה את שתי קבוצות הכדורגל של ברצלונה וריאל מדריד אתה מתקשה להאמין מדוע נבחרת ספרד הלאומית היא כה אפורה ומשעממת שלא לדבר על נבחרת ישראל המגוחכת שלנו אותה מוביל מאמן חלשלוש, חסר מנהיגות, ונעדר מינימום כריזמה. רוח הרפאים שלו משוטטת בכל פינה באצטדיון "טדי". הטלוויזיה איננה רק מעבירה מידע. היא באופיה גם מדיה השוואתית. אתה מבין שאומנם מדובר באותם חוקי כדורגל גלובאליים אולם לא באותו המשחק שמשוחק במדינת ישראל.

2. Pre Game Show. רוח הרפאים של המאמן הלאומי אלישע לוי משוטטת באצטדיון "טדי" בירושלים. 9 באוקטובר 2017.

לירן שטראובר פונה למובילה שלו שרון פרי בטרם שריקת הפתיחה למשחק האחרון בקמפיין מונדיאל רוסיה 2018, ומתנסח כלהלן : "…לא היה לנו אופי בנבחרת…ברגע שהשחקנים פתחו את הפה על המאמן…אין שחקנים מעל הנבחרת, לעולם…זאת הנקודה שבעצם גמרה את הקמפיין של רוסיה 2018…מבחינת החדווה של הנבחרת הזאת…שהשחקנים החלו לדבר נגד המאמן הנבחרת נראתה מצוין…גם חברתית היא נראתה טוב…ברגע שנעשה הדבר הזה הם פשוט ירו לעצמם ברגל…ופה הייתה הטעות של הנהלת הנבחרת שלא פתרה את זה באותו היום, באותו הרגע…".

שרון פרי : "…אלישע לוי אמר שצריך הרבה אופי כדי לנצח בחוץ אבל מה עם הבית…?"

אייל לחמן : "…משהו בניחוח בריח של הנבחרת היה בריא מאוד…אבל ברגע שעלם חמד כמו שאומר חמד יוצא נגד המאמן והדברים לא מקבלים תגובה…יש לי תחושה שהמאמן הופך להיות דמות מינורית במקום שיהיה הדמות המשפיעה והמובילה ביותר…ולכן לעופר עיני יו"ר התאחדות הכדורגל הייתה הזדמנות חסרת תקדים להציל את הכדורגל הישראלי בכלל ואת מעמד המאמן בפרט…לבוא היום ולהכריז, אלישע לוי הוא המאמן הבא (!)…היה עושה את זה…אלישע לוי יותר טוב פחות טוב…זה לא הזמן לנתח…אולי כן…אבל לא זאת הנקודה…עופר עיני היה מציל את הכדורגל הישראלי וגורם לשחקנים את מה שכל כך חסר להם, אהדה והערכה למעמד המאמן. תאמיני לי שהם גם היו עובדים יותר קשה על המגרש…".

3. השַדָּר רמי ווייץ והפַּרְשָן שלוֹ אוֹרִי אוזן משדרים ישיר מאצטדיון "טדי בירושלים (יום שני – 9 באוקטובר 2017) את משחקה האחרון של נבחרת ישראל בכדורגל תחת שרביט אימונו של אלישע לוי במסגרת מוקדמות מונדיאל רוסיה 2017, בו היא מפסידה לספרד 1:0. איתרע מזלם לשדר ישיר משחק כדורגל כה דַל, משעמם, ושיממוני. מבט קצרצר על שניהם עוֹטֶה אוֹר וצֵל.

השדר המוביל רמי ווייץ לפרשן שלו אורי אוזן : "…היום אין לנו את מוטל'ה שפיגלר, אין לנו את את חיים רביבו ואייל ברקוביץ' ואולי זאת הבעיה שלנו…אולי פשוט הבעיה שגדֵל לנו דור…וזה יותר מדור אחד, דור של כמה קמפיינים…שפשוט השחקנים לא טובים…". תגובתי : אם כך איך אתה מסביר את העובדה שמאז 1979 ועד עצם היום הזה שחקני כדורגל ישראליים איישו ו- מאיישים קבוצות כדורגל אירופיות לאורכה ורוחבה של היבשת, כלהלן : אבי כהן ז"ל, תמיר כהן, רוני רונטל, אלי אוחנה, אייל ברקוביץ, חיים רביבו, ביבראס נתכו, מונאס דאבור, ליאור רפאלוב, רמי גרשון, ניר ביטון, תומר חמד, אלמוג כהן, אלירן עטר, מאור מליקסון, שני שחקנים בעלי אותו שם טל בן חיים, מרואן קבעה, איתי שכטר, עידן וורד, ביראם כיאל, טאלה טוואטחה, וכו'… האשמה איננה בפרטים. האשמה במערכת ההנהגה והניהול של הכדורגל הישראלי.  

אורי אוזן משיב לשדר המוביל שלו : "…אני לא חושב…אני חושב שמבחינת כישרון בסיסי יש את אותו הדבר…פשוט ההכשרה באירופה עלתה פלאים ואנחנו נשארנו באותה רמה מבחינת מתקנים, הכשרה של שחקנים – אי שם בשנות ה- 80 אולי בשנות ה- 90 של המאה הקודמת…".

רמי ווייץ בעת טקס הענקת גביע הוקרה ליוסי בניון (בן 37.5), מי שלבש 101 פעמים את המדים הלאומיים, ומלווה למרכז כר הדשא ע"י יו"ר ההתאחדות עופר עיני והמאמן הלאומי לשער שלמה שרף : "…לצדו של יוסי בניון המאמן שלה שרף שרשם פרק נכבד מאוד בהיסטוריית האימון של נבחרת ישראל…". (הערה שלי : רמי ווייץ לא מספר את האמת לצופיו ומסתיר מהם את העובדה ששלמה שרף נכשל כישלון חרוץ בארבעה קמפיינים להעפיל ל- 2 מונדיאלים ו- 2 Euros בשנים שבין 1992 ל- 2000, למרות שבשורות נבחרתו שיחקו חיים רביבו ואייל ברקוביץ'. איזה פרק נכבד ואיזה נעליים).

4. ריאיון השיח בין שדרנית "כאן" הדס גרינברג לבין המאמן הלאומי אלישע לוי בתום הפסדה של נבחרת ישראל לנבחרת המשנית שלספרד 1:0 באצטדיון "טדי" במשחק האחרון במסע הכושל לעבר רוסיה 2017, היה בעייתי עבור שני הצדדים. אף על פי כן איש מהם לא ניתק מגע מ- רעהו. לא אלישע לוי מהדס גרינברג ולא היא מאלישע לוי. מדובר במסמך סְרָק שאיננו מיטיב עם אלישע לוי, אולם גם לא עם הדס גרינברג, לא עם עורך ומפיק השידור הישיר של "כאן" את המשחק הנ"ל, וגם לא עם השַדָּר המוביל רמי ווייץ שהתלהם ו- הריע למראיינת בילדותיות, וכה אמר : "…כן, הדס גרינברג עושה נהדר את העבודה שלה, הבעיה שאלישע לוי לא עושה את העבודה שלו…לא עשה…הוא חי בעולם משלו…צריך להוקיע את אלישע לוי לא רק על הכישלון והביזיון בקמפיין הזה, אלא גם על הביזיון בריאיון הזה…". רמי ווייץ רחוק מלהיות צודק. העורך והמפיק מטעם "כאן" היה צריך להתערב ולהורות להדס גרינברג לחדול ולהפסיק את הריאיון הרֵיקָנִי הזה עם המאמן הלאומי בתום התמודדות ההפסד לספרד 1:0, לאחר ששאלה אותו שוב בשאלה מס' 6 שלה, "מה הסיבה שאתה לא רוצה להתייחס לקמפיין…?"  ואלישע לוי השיב לה עוד פעם בתשובתו השישית במהלך השיחה הזאת בזו הלשון, "זה לא הזמן ולא המקום…". בימת השידור איננה שטח פרטי של הדס גרינברג. מעליה ניצבים מנהל מבצע השידור הישיר, העורך והמפיק. היה עליו לבקש מהדס גרינברג לסגור את המיקרופון ולהודיע לציבור כי היא מפסיקה את הריאיון עם המאמן הלאומי משום שהוא מסרב לסכם עבור צופי ערוץ "כאן" את הקמפיין השלילי של מונדיאל רוסיה 2018 שאך זה הסתיים עתה (!).

ובכן, נפתחות דלתות התיאטרון ומתחיל המחזה באצטדיון "טדי" בירושלים. אלישע לוי המאמן לאומי המובס מתייצב בפני המראיינת שלו הדס גרינברג מ- "כאן". מתחיל הריאיון.

הדס גרינברג : "אלישע החזקנו 75 דקות אבל בסופו של דבר הם ניצחו אותנו היום…"

אלישע לוי : "החזקנו יותר…אני חושב ששיחקנו באמת טוב למרות שאנחנו מאוכזבים מאוד מהתוצאה…אני חושב באמת שהיינו טובים בכל הפאראמטריים, החזקנו בכדור כשצריך, אני חושב שאנחנו יכולים להיות מאוד מאוד מעודדים מהיכולת שלנו, מהמחויבות, ומהרוח הקבוצתית…".

הדס גרינברג : "אלישע אנחנו מתייחסים היום לקמפיין כולו…ברגע זה נגמר לו הקמפיין הראשון, כנראה האחרון שלך, תיכף נדון בזה…איך אתה חושב ניתן להגדיר את הקמפיין הזה…? זה אכזבה זה כישלון…? איך אתה מגדיר אותו…?".

אלישע לוי : "אני רוצה לדבר רק על ספרד, לא נדון בקמפיין…".

הדס גרינברג : "אנחנו מסיימים את הקמפיין כרגע…".

אלישע לוי : "סבבה…אנחנו נדבר על המשחק הזה…".

הדס גרינברג : "המשחק הזה מאחורינו, כרגע נגמר הקמפיין, מה שהצופים בבית מעוניינים לשמוע זה איך אתה מסכם את הקמפיין הזה, לא את נבחרת ספרד…?"

אלישע לוי : "אני אסכם את הקמפיין הזה כשאני ארצה במקום שאני ארצה…נכון לעכשיו אני חושב שאנחנו באמת יכולים להיות גאים איך שהקבוצה שיחקה איך שהנבחרת שיחקה, יש לנו זמן לא צריך למהר…".

הדס גרינברג : "אז איך אתה בכל זאת מסכם את הקמפיין הזה…?"

אלישע לוי : "אני דיברתי חד חלק וברור, אני אסכם את הקמפיין אח"כ…אני חושב באמת שאנחנו יכולים להיות גאים…".

הדס גרינברג : "מה הסיבה שאתה לא רוצה להתייחס לקמפיין…?".

אלישע לוי : "זה לא הזמן ולא המקום…".

הדס גרינברג : "בדיוק הזמן…נגמר כרגע הקמפיין…".

אלישע לוי : "זה זמן מבחינתך, לא מבחינתי…".

הדס גרינברג : "מבחינת הצופים בבית, לא מבחינתי…".

אלישע לוי : "הצופים ישמעו גם בצורה מסודרת…אני שמח שהיום הצופים גם בבית וגם הקהל במגרש, מאוד אהב את את נבחרת ישראל, עודד את נבחרת ישראל, ויהיה לנו זמן לדבר בצורה מסודרת , לא עכשיו…".

הדס גרינברג : "אלישע תמיד אתה אומר שאתה עונה על כל השאלות…במסיבת העיתונאים אמרת את זה…בכלל אתה בן אדם שתמיד מעיד ככה…למה עכשיו אתה לא מוכן לענות על השאלות…?".

אלישע לוי : "כל שאלה שתשאלי אותי בזמן אני אענה לך…".

הדס גרינברג : זה הזמן לסכם את הקמפיין, כרגע הוא נגמר…".

אלישע לוי : "תשאלי 100 פעמים…הסברתי לך חד וחלק…".

הדס גרינברג : "אתה מרוצה מהקמפיין הזה…?".

אלישע לוי : "שוב…אני מוכן לדבר רק על המשחק הזה…".

הדס גרינברג : "המשחק הזה נמצא מאחורינו…".

אלישע לוי : "הדס…"

הדס גרינברג : "אז בוא נדבר עליך, אלישע…".

אלישע לוי : "הדס…"

הדס גרינברג : "ראשי הנבחרת אמרו לי לפני המשחק הזה באופן רשמי וסופי שאתה לא ממשיך בקמפיין נוסף…זה משהו שמאכזב אותך…?".

אלישע לוי : "…ממש לא…כל דבר שקשור בעתיד שלי וקשור לקמפיין אנחנו נדבר על זה…זה לא יעזור…באמת תשאלי עוד פעם ועוד פעם…מפה ומשם…אני אדבר על זה מתי שאני ארצה…".

הדס גרינברג : "OK, אם אנחנו מתייחסים באמת לנבחרת בגדול, וגם למאמנים שראינו בשנים האחרונות, אלי גוטמן ודרור קשטן, ואפילו לואיס פרננדז,סוג כמו בית קברות למאמנים, לא מוצאים את עצמם אחרי הנבחרת…יש לך חשש מזה…?".

אלישע לוי : "שוב…אני גאה להיות מאמן נבחרת ישראל מהרגע הראשון עד הרגע האחרון…סיכומים נעשה בסוף…".

הדס גרינברג : "שאלתי רק אם יש לך חשש מהעתיד…? שאלה אישית…".

אלישע לוי : "שוב…הדס זה לא יעזור לך, ממש לא, אנחנו נדבר עלי אישית וגם על הקמפיין כשיגיע הזמן…".

הדס גרינברג : "OK, תודה רבה לך..".

אלישע לוי : "תודה רבה לך…" (אומר זאת ברוגז רב כשהוא מתפוצץ מזעם וכעס על המראיינת שלו).

5. הרגע המעניין היחיד המעניין במשחק ישראל – ספרד 1:0 באצטדיון "טדי" בירושלים ב- 9 באוקטובר 2017. בדקה ה- 76 מכניע שחקן נבחרת ספרד אסייר אייאראמנדי (Asier Illarramendi) את שוער נבחרת ישראל אריאל הרוש בבעיטת שָדֶה מסובבת.

4 (ארבעה) נתוני משחק שאותם צריך לקחת בחשבון, ולנתח :

א. טווח הבעיטה של אסייר אייאראמנדי משערו של אריאל הרוש, 20 מ'.

ב. זמן מעוף הכדור מרגע מגע נעלו הימנית של אסייר אייאראמנדי (נושא את הספרה 3 על חולצתו) בכדור ועד חצייתו את קו שערו של אריאל הרוש, הוא  0.8 / 0.7 שנייה אחת.

ג. מדובר בכדור מסובב שמקבל את הסחרור שלו מהחלק החיצון של נעלו הימנית של אסייר אייאראמנדי. למרות הפרדת הכוחות (כוח אחד מסובב את הכדור והכוח השני דוחף אותו לפנים), צובר הכדור מהירות ממוצעת גבוהה בין 90  קמ"ש ל- 102 קמ"ש. מדובר בחישובי טווח + זמן + מהירות ברמה בסיסית של ילד בכיתה ג' בבי"ס יסודי. אתה רק צריך להחזיק לידך בעמדת השידור שלך מחשבון כיס קטן + ידע בסיסי במתמטיקה ופיזיקה ברמה של בי"ס יסודי, לא יותר, כדי לפתור את חידת מהירות תנועתו של הכדור בקמ"ש.

ד. השפעת התנגדות האוויר על הכדור שמשקלו 430 גרם והיקפו 70 ס"מ. אריאל הרוש אומנם ניצב על קו השער במרכז שערו אולם הוא איננו רואה את הכדור שבעט אסייר אייאראמנדי ולא מזהה את כיוון מעופו. כשהוא מגלה זאת, כבר מאוחר מידי. נותרות בידיו רק כמה שברירי עשיריות השנייה, שלוש – ארבע, לתקן את הדרוש תיקון. מעט מִיַדי זמן. לא רק שהכדור נע במהירות גבוהה לעבר המטרה אלא מעשה שָטָן פיזיקאלי הוא גם מסתובב סביב עצמו בהתמדה (בכיוון השעון) ובשל התנגדות האוויר ו- הפרשי לחצי האוויר משני צידיו, הוא מקבל מסלול פרבולי לצד ימין. אחד מחמשת ההילוכים החוזרים של ניידת השידור של "כאן", זה של המצלמה האחורית הגבוהה מאחורי שערו של אריאל הרוש מספרת את כל הסיפור ומסבירה מדוע בעיטות שדה ובעיטות חופשיות מטווחים שבין 16 מ' ל- 35 מ' עלולות להיות כל כך קטלניות.

תיאורו ופרשנותו של הפרשן אורי אוזן, "… כי הכדור פוגע בחלק החיצוני של נעלו של אסייר אייאראמנדי ולכן מתרחק מידיו של השוער אריאל הרוש…ושערו נכבש…", הוא דַל, פשטני מִידַי, וילדותי.

6. האלסטיות של הכדורגל, משקלו (430 גרם) והיקפו (70 ס"מ), הופכים את תנועתו המהירה (מְסוּבֶבֶת ו/או מוּסַעָת) לכלי נשק מתעתע בשל התנגדות האוויר ושכבות האוויר שזורמות סביבו, ואשר יוצרות הפרשי לחצים מצִידָיו, וגם מערבולות מאחוריו. הכדורגל ו- אווירודינמיקה. תזכורת קצרצרה מימים עברו. ראה גם פוסט מס' 116.

הנה ההסבר מדוע הבעיטה החופשית המסובבת במשחק הכדורגל בטווחים של 35 – 16 מטרים היא בעלת פוטנציאל לכיבוש שערים ולמה היא כל כך מסוכנת ומאתגרת את השוערים. משקלה של רגל אחת מהווה כ- % 17 ממשקל הגוף כולו. בהנחה שמשקלו של דייגו ארמאנדו מָארָאדוֹנָה בשיא כושרו הגופני נָסָב סביב 72 – 70 ק"ג, הרי שמשקל רגלו היה כ- 12 ק"ג, מָסָה שכבדה פי 30 יותר מהכדור שאותו הֵאִיץ. בעת הבעיטה צוברת הרגל תנופה ומקשיחה את שריריה. התנופה וההקשחה מביאים לתוספת כוח המופעל על הכדור. לאחר ההתנגשות ביניהם ינוע הכדור האלסטי מהר יותר.

טקסט תמונה : למקדם האלסטי של הכדורגל חשיבות רבה להבנת התופעות האווירודינמיות המתרחשות בעת הבעיטות המסובבות ובעיטות ההסעה. זהו צילום ייחודי פנטסטי לפני כ- 60 (שישים) שנים שלוכד את החלוץ האנגלי ג'ף אסטל (Jeoff Astle) מקבוצת ווסט אלביון ברומיץ' והנבחרת הלאומית של אנגליה, נוגח בכדור ומתעד בצורה מוחשית את תכונת האלסטיות של הכדור. צילום מצוין ונדיר המדגיש בשבריר של שנייה את חשיבות המקדם האלסטי של הכדורגל לצורך הניתוח המתמטי – פיסיקאלי של עוצמת התִּחכום והתוצאות הקטלניות שמסבות הבעיטות המסובבות ובעיטות ההסעה לשוערים. ראה פוסט מס' 116. (באדיבות הוצאת International football book).

משקלה של הרֶגֶל חשוב, אך לא פחות חשוב היא תנופת תנועת הבעיטה. אנשים בעלי רגליים כבדות ומסת שריר גדולה אינם בהכרח בועטים חזקים. לעומת זאת הכפלת מהירות תנופת הרגל מכפילה את מהירות תנועת הכדור. דייגו ארמאנדו מאראדונה הוא דוגמא מצוינת. לבעיטה החופשית המסובבת שלוֹ רבת המוניטין קדם ריטוּאַל קבוע. עיני הצופים ועדשות המצלמות של הטלוויזיה האיטלקית היו שותפים לו. דְיֶיגו אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נמוך הקומה (1.66 מ') והשרירי היה מתייצב ליד הכדור הנייח במעין נון שלנטיות, ידיו מונחות על מותניו בעודו ממתין בסבלנות ובוחן בקפידה את מהלך בנייתה של החוֹמָה היריבה מוּלוֹ על פי הנחיית השוערים. חוקי הפיזיקה ואנטומיית הפעולה של כף רגלו השמאלית הבועטת בכדור, חשפו בבירור בכל הצילומים של RAI, כי הכדור היָרוּי של דְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה עוקף תמיד את החומה בצדה השמאלי (מנקודת מבטו של דְיֶיגוֹ אַרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבועט או מצדה הימני של החומה מנקודת ראותו של השוער). לאחר שהחומה קרסה והכדור פגש את הרשת נפתח טקס ריטואל קבוע . דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה פוצח בריקוד ניצחון מלווה בניתורי שמחה באוויר כשהוא מנופף באגרופיו מעין שביעות רצון עצמית מהנֶשֶק הקטלני שטמון ברגליו, בעוד בְּרוּנוֹ פּיצוּל (Bruno Pizul) שַדָר הכדורגל הנודע של RAI נאנח מאוֹשֶר. לבסוף התנשק והתחבק דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה עם חבריו השחקנים שהעריצו אותו. מנגד נגלתה התמונה הקודרת של הקבוצה המובסת. השוער המושפל מנהל את הוויכוח המסורתי עם שחקני החומה שלוֹ חפויי הראש ומטיל עליהם את אשמת כיבוש השער. אפשר להבין את הרוגז, הכעס, והמרירות הללו. שערים שנכבשים מבעיטות חופשיות הופכים להיות מתסכלים, מפני שלשוער ולשחקני החומה עומד זמן בשפע להתגונן מפני הבעיטה, ולחַשֵב את מהלך מסלול הכדור.

נושא הבעיטה המסובבת עניין אותי זמן רב לפני הופעתו המזהירה של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה במגרשי הכדורגל. במארס 1979, אפשר לי אָלֶכְּס גִלְעָדִי (היה עסוק בהפקת תחרות שירי האֶרוֹ-וִויזְיוֹן האירופית שנערכה בבנייני האומה בירושלים) לשַדֵּר כתבה מדעית ב- "מבט ספורט", שנושאה היה, "האווירודינמיקה של בעיטת הכדורגל החופשית המסובבת". זאת לא הייתה כתבה בעצם. זה היה סרט בן 25 דקות. אנשי התפאורה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של אבי פויירשטיין הרכיבו לי בנגרייה שלהם חומה אמיתית בגודל טבעי מ- Blow up מצולם על דִיקְט. בחומה ניצבו שמונה שחקנים. לקחתי את הדיקט הענק הזה לאצטדיון "בלומפילד" והזמנתי את אוּרִי מַלְמִילְיָאן לבעוט בעיטות חופשיות לשער ממרחק 20 מ' מנקודות שונות סביב רחבת ה- 16 מול החומה הזאת. ממש כמו במשחק אמיתי. בשער הצבתי לצורך הצילום את מַנוּ שְוָורְץ, אז שוערה של מכבי חיפה. אורי מלמיליאן היה רָב אומן בטכניקה הזאת של הבעיטה המסובבת הטוב בין שחקני הכדורגל של ישראל, אך מפני שבעט ברגל ימין ידעתי תמיד מאיזה צַד יעקוף הכדור את החומה. מַנוּ שְוָורְץ לא ידע. אורי מלמיליאן בעט באותו סיקואנס יותר כ- 50 בעיטות חופשיות מטווחים ואזורים שונים. מנו שוורץ העריך להיכן ישוגר הכדור וכך גם הכין את עצמו . על פי הוראותיו הצבתי את ה- Blow up (כאמור דיקט בגודל טבעי) כחומת מגן עבורו. מָנוּ שְוָורְץ לא ידע מראש להיכן אורי מלמיליאן יבעט. הוא רק ניחש. אורי מלמיליאן בעל תנופת הרגל הנהדרת הצליח להפתיע אותו שוב ושוב ולהכניע את השועֵר. הכתבה הביאה עשרות דוגמאות של בעיטות חופשיות מסובבות מוצלחות בארץ ובעולם. עם החומרים האלה התייצבתי בפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון בחיפה בראשותו של פרופסור דַוִד אַבִּיר. הפרופסור המלומד ועד כמה שזכור לי גם תלמידו אברהם קוריצקי הסבירו בכִישרון רב לצופי הטלוויזיה בעזרת ניסיונות ב- "ניקבת הרוח" של הטכניון את ההשפעות האווירודינאמיות על הכדור בעת מעופו באוויר, ומדוע מהלכו המסובב והתנהגותו הבלתי צפויה בעת תנועתו המהירה בכיוון השער מסכנים את השוערים. הכתבה עוררה הֵדים מפני שזאת הייתה הפעם הראשונה שחטיבת הספורט של אלכס גלעדי טיפלה בנושא כל כך מוכר ופופולארי מן ההֵיבֵּט המדעי שלוֹ.

יצא לי אז בשנים ההן לשוחח רבות בנושא הבעיטה החופשית המסובבת עם יורם ארבל, נסים קיוויתי, וגם רמי ווייץ, ולנתח יחד עימם את הקַלוּת הבלתי נסבלת בה מכניע דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה את החומות ואת השומרים והשוערים המופקדים על החומות. בחדרי מכונות עריכת  ה- VTR (ראשי תיבות של Video Tape Recording), הבעתי את דעתי על הבעיטות המסובבות בפני השַדָּרִים שלי מנקודת מבט מתמטית – אווירודינאמית של הבעיטה החופשית המסובבת, סִחרור הכדור, מהירות תנועתו לשער והשפעת התנגדות האוויר עליו. השמעתי אין סוף פעמים הערות מתקנות לשוערים האיטלקיים באוזני עורכי ה- Video שלי בעת עריכת התמונות על מכונות ה- VTR ב- Master Control שלנו בקומה ב' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים, ואמרתי כלהלן : "…ככה לא מסדרים את החומה, ככה לא מעמידים חומה, לא בטוח שדרושה בכלל במקרה קונקרטי כזה או אחר חומה, החומה לא עומדת נכון, יש פּרצה בחומה, וכו'…". לא הייתי צריך להתאמץ לומר את הטקסטים האלה. הוויזואליה הברורה בּוֹרֶרֶת בקלות את מִילותיה. רואים זאת היטב על מסך הטלוויזיה. זאת עובדה. התייצבות השוער בשער והעמדת חומה כנגד בעיטה חופשית ממרחקים שבין 16 מ' ל- 30 מ' היא תורה שדורשת לימוד בכיתה ולא רק תרגול על כר הדשא. הבעיטה המסובבת עצמה היא מדע טהור, ולכן אין להשאיר את ההתגוננות מפניה ליד המקרה, ו/או לאינטואיציות בלתי מבוססות של השוערים.

דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה ווירטואוז כדורגל. מומחה בהענקת מסלול תעופה מדויק לכדורים המסובבים שלו. יחיד בדורו (אולי). הנֶשֶק האישי שלו הפך מאוחר יותר לנֶשֶק "השמדה" המוני במובן הספורטיבי שלו, ומודל לשחקנים רבים בתבל. שחקני כדורגל לא מעטים ברחבי תבל למדו להשתמש בו ולחקות את ביצועיו המושלמים. קמו הרבה מאוד בועטים טובים אך הוא היה המדויק מכולם. דרגה שלמה מעל הקולגות שלו. הפשר האווירודינאמי של הבעיטות החופשיות המסובבות של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה הבועט את הכדורים האלה רק ברגלו השמאלית ומעניק להם מסלול תעופה "עָקוּם" מעין קו התקדמות מסולף ומעוות עוקף חומות, פשוט להסבר כפי שמציג שוב השרטוט הבא.

טקסט תמונה : בעת הבעיטה של דייגו ארמאנדו מאראדונה ברגל שמאל בכדור נוצרת עליו מייד הפרדת כוחות. כוח אחד דוחף את הכדור קדימה (חץ ירוק) והכוח האחר מסובב את הכדור בכיוון השעון (חץ אדום). התנגדות האוויר למעוף הכדור פועלת כלהלן. מהירות זרימת האוויר מצידו של הכדור המסתובב בכיוון השעון מהירה יותר מזרימת האוויר מצידו האחר של הכדור הנעה נגד כיוון השעון. הפרש המהירויות יוצר הפרש בלחצי האוויר משני צידי הכדור. הזרימה האיטית יוצרת לחץ יותר גבוה. הלחץ הגבוה יוצר את אפקט "כוח עילוי" (Magnus Force) על הכדור ומסיט אותו ממסלולו הצפוי (במקרה הזה תמיד בכיוון ימין). מאחורי הכדור המסובב פועל גם כוח יניקה (Drag Force) שיוצר שובל קטן של זרימת אוויר מערבולית. הבעיטה החופשית במשחק הכדורגל היא אלמנט מסוכן בעל פוטנציאל לכיבוש שערים, שצריך להתייחס אליה בכובד ראש הרבה מעבר להתייחסות השגרתית של השחקנים ומאמניהם. (גם באדיבות פרופסור גיל יוסילבסקי מהטכניון בחיפה).

טקסט תמונה : ניתוח אווירודינאמי של הבעיטה החופשית המסובבת של רב אומן בכדורגל דייגו ארמאנדו מאראדונה. הכדור מסתחרר עם כיוון השעון. זרימת מולקולות האוויר בצדו הימני של הכדור נעות לכן מהר יותר מאלה שבצדו השמאלי של הכדור שזורמות נגד כיוון הסיבוב של הכדור. נוצר לחץ שמתורגם ל- "כוח עילוי" והוא שמסיט את הכדור בהתמדה ימינה. (איור : אדריכל רועי אלרואי).

7. מחזור המשחקים ה- 1 בליגת העל בכדורסל ב- 8 ו- 9 באוקטובר 2017 מסמל שוב את גזֵירת ה- "אמריקניזציה" המופרזת שפּוֹשָה כבר שנים ארוכות במדינת ישראל על חשבון עתודת הנוער הישראלי. עבודת סיקור נאה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים.

א. הברכה הגדולה בסיקור ליגת העל בכדורסל ע"י ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים בעת האחרונה היא הופעתו המטאורית, הברוכה, והכישרונית של הפרשן שי האוזמן. תמיד, לא רק נעים אלא גם מעניין, להאזין ולהקשיב לאנשים נבונים וחכמים שמתנסחים היטב ומעלים לאוויר רעיון ודנים בו במינימום מילים. מדובר בגְדוּלָה טלוויזיונית (לאו דווקא רק בשידורי הספורט). רביב דרוקר מסביר ועושה זאת היטב בנבונות וחוכמה, ובקצרה בשידורים הפוליטיים שלו בערוץ 10, כמו גם אמנון אברמוביץ' אביר הניסוח בערוץ 2.

ב. מכבי ת"א ניצחה בחוץ במשחק ה- Euroleage הראשון שלה את הקבוצה הגרמנית באמברג בתוצאה 88:71. השדר המוביל ניב רסקין ומאמן נבחרת ישראל החדש עודד קטש (במקום ארז אדלשטיין המודח) העבירו את ההתמודדות בשידור ישיר. אני רוחש הערכה רבה לעודד קטש בעל נוכחות טלוויזיונית מאופקת ו- נבונה, אך אל לו לחזור על טעותו של קודמו ארז אדלשטיין. עליו להתרחק מהמיקרופון. עודד קטש הוא מאמן לאומי ולא פרשן טלוויזיה לאומי. 

ג. קראתי את מאמר הפרשנות של אריה מליניאק "התחלה של שינוי" ביום שישי – 13 באוקטובר 2017 ב- "ידיעות אחרונות" בעקבות ניצחונה של מכבי ת"א בגרמניה על באמברג 88:71. רָאֹה נִרְאֶה אם הוא צודק בהערכה הזאת שלו, "התחלה של שינוי", מפני שבאמברג מתחפשת לפי שעה לקבוצת כדורסל. בשורות מכבי ת"א שיחקו נגד באמברג רק שחקנים זרים ומתאזרחים : ג'קסון, רול, טיוס, פרחוסקי, תומאס, קול, דיברתולומיאו, בולדן, ג'ק כהן, ו- קיין. שני הישראלים האותנטיים של מכבי ת"א הקפטן איתי שגב וכארם משעור כלל לא נגעו ב- פרקט הגרמני. הם לא שיחקו.

8. כמה מילים אודות הריאיון הבעייתי, רצוף הגדרות משובשות ואי דיוקים, וגם עובדות דֶמֶה, שניהל העיתונאי ניר וולף עם אורי לוי (איש "כאן") ב- "ישראל היום" ב- יום רביעי – 11 באוקטובר 2017, וכותרתו "כאן נולדתי מחדש". מסמך מופרך ובלתי מתקבל על הדעת.

הבלוג yoashtvblog.co.il נועד למסור מידע לציבור ו- גם להגן על האגפים שלי. הייתי שם כשהפוליטיזציה חדרה במלוא הטינופת שלה לשידור הציבורי בישראל בתקופת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002, נושאת תווית של "רוש ולענה". אותה המַדְמֵנָה הטלוויזיונית – פוליטית שררה גם בשנים 2014 – 2011 בתקופתו של עוד מנכ"ל רשות שידור יָרוּד ו- עָלוּב בשם יוני בן מנחם. לכולם ידוע כיצד הסתיים ונקבר תיאטרון האבסורד שנקרא "רשות השידור המנוונת ההיא", ואין מדובר ב- Spoiler : מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח וסולק ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ב- 2005. מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם הודח וסולק ב- 2014 בעקבות צו פירוק על פי חוק שהוּחַל ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו על "רשות השידור המנוונת ההיא" ב- 2014 והצבת כונס נכסים ליד הריסותיה בשם פרופסור דָוִד הָאן. בחודש מאי של 2017 מתה "רשות השידור המנוונת ההיא" ונקברה לעַד. במקומה הוקמה "כאן".  

לתלות על כל לוח מודעות בארץ ולא לשכוח. חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, זאת שאמורה הייתה לשאת את עמוד האֵש לפני המחנה, כיבתה מאז 2002 את שלהבתה והשליכה ארצה את ארון הקודש בעידנים של שיא הפוליטיזציה הַמְנוּבֶזֶת ההיא בתקופתם של אותם האישים הדַלִים ההם יוסף בר-אל ויוני בן מנחם. כשאורי לוי שַח לניר וולף את הציטוט הבא, "…יש אלף קומבינות והחלטות שידוריות. דווקא בניגוד למה שכולם חושבים, החלק של הלחצים הפוליטיים הוא הכי קטן ומינורי בכל הסיפור. יש לי קושי להביא אנשים להאמין לזה, אבל מעולם לא ניסו להשפיע עליי פוליטית. לא ביבי. לא ברק. לעולם לא היה איזה שהוא ניסיון להשפיע. לפחות לא עליי. אולי היו ניסיונות דרך המנכ"ל, אבל הם נבלמו ולא הגיעו לשטח…אני יודע שיש אמירה גורפת שהשלטון הסתובב במסדרונות ערוץ 1, אבל זה לא נכון…", הוא מתרחק מרחק רב מהאמת. בבת אחת נוצרת אמפליטודה דיסונאנטית נגד המראיין ניר וולף ולבטח גם נגד המרואיין אורי לוי, וגם נגד "ישראל היום".   

ב- 2 במאי 2005 הודח מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכֵּס ע"י ממשלת ישראל שבראשה נציב אריאל "אריק" שרון ובתמיכה מופלגת של היועץ המשפטי של הממשלה המשפטן מני מזוז באשמת שחיתות ושוחד מסך. כשאורי לוי טוען באוזניו של ניר וולף טענה מופרכת, כלהלן – "…יש אלף קומבינות והחלטות שידוריות. דווקא בניגוד למה שכולם חושבים, החלק של הלחצים הפוליטיים הוא הכי קטן ומינורי בכל הסיפור. יש לי קושי להביא אנשים להאמין לזה, אבל מעולם לא ניסו להשפיע עליי פוליטית. לא ביבי. לא ברק. לעולם לא היה איזה שהוא ניסיון להשפיע. לפחות לא עליי. אולי היו ניסיונות דרך המנכ"ל, אבל הם נבלמו ולא הגיעו לשטח…אני יודע שיש אמירה גורפת שהשלטון הסתובב במסדרונות ערוץ 1, אבל זה לא נכון…" – נותר לי רק לנוּד לו. מעניין כיצד מעז אורי לוי לטעון בפני המראיין שלו ניר וולף לאחר סילוקו והדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ב- 2005, ובעקבות סגירת רשות השידור תחת ניהולו של עוד מנכ"ל רשות שידור עלוב בשם יוני בן מנחם ב- 2014, כי, "…אולי היו ניסיונות דרך המנכ"ל, אבל הם נבלמו ולא הגיעו לשטח…אני יודע שיש אמירה גורפת שהשלטון הסתובב במסדרונות ערוץ 1, אבל זה לא נכון…". אורי לוי חבר בחטיבת החדשות ההיא של ערוץ 1 שירת את הציבור ברשות שידור מושחתת, מסואבת, ומעניקת שוחד מסך מאז 2002. כרוניקה של סוף מר וטראגי ידוע מראש. אין כאן שום Spoiler. היה מדובר ברשות שידור מנוונת, שקרנית, מושחתת, ומסואבת שנועדה לגווע ולמות בייסורים. אנשי חטיבת החדשות ובתוכם אורי לוי, במקום לעלות על הבריקדות, הסתגרו בבועה הפרטית שלהם והמשיכו לעבוד כאילו מאום לא מתרחש סביבם. ובכן, לאחר שיוסף בר-אל אבי הפוליטיזציה של ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" סולק ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ונתינת שוחד מסך לירכתי ההיסטוריה האפלולית ההיא, קם לו יורש ב- 2011 מנכ"ל רשות שידור חדש בדמותו של יוני בן מנחם ועוזרו הקרוב זליג רבינוביץ, ולצדם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור תמיר גילת. ב- 2014 נסגרה רשות השידור העלובה, הפרימיטיבית, והמושחתת ההיא של יוני בן מנחם. הוטל עליה צו פירוק על פי חוק שחוקקה ממשלת בנימין נתניהו. במקביל מינתה ממשלת בנימין נתניהו את פרופסור דוד האן לכונס נכסים של רשות השידור על שני גופיה ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", עד לפטירתה במאי 2017. פרופסור דָוִד הָאן מינה ב- 2014 את יונה וויזנטל למנכ"ל זמני ומשקם זמני של סוכת דוד הנופלת. עם בואו זרק יונה וויזנטל מייד לכל הרוחות את הגברדייה הניהולית המשולשת ההיא של השידור הציבורי יוני בן מנחם + עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ' + היו"ר תמיר גילת (ולא רק אותם. יונה וויזנטל הדיח מערוץ 1 גם את צוות השידור העצלן, הכושל, וה- פַשְלָן של מונדיאל ברזיל 2014, יורם ארבל ודני נוימן). במאי 2017 מתו ונקברו רשות השידור המושחתת והעלובה ההיא ועמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ההיא. על חורבותיהם וקברם הוקמה "כאן". שני המנכ"לים המופרכים ההם של רשות השידור שהיו אמורים להיות מנהיגי השידור הציבורי יוסף בר-אל ויוני בן מנחם, סולקו בשל היותם מודל שלילי לכל דגם של ניהול, שאמור להיות תקין, רווי יושרה, ו- נטול פוליטיזציה. אולם עכשיו ב- 11 באוקטובר 2017 בערב חג שמחת תורה אין זה מפריע ל- אורי לוי לרוץ ולספר לניר וולף כתב "ישראל היום", כלהלן : "…אולי היו ניסיונות דרך המנכ"ל, אבל הם נבלמו ולא הגיעו לשטח…אני יודע שיש אמירה גורפת שהשלטון הסתובב במסדרונות ערוץ 1, אבל זה לא נכון…". מדובר בריאיון מופרך, עקום, מבולבל, ופסול. פוסט עָגוּם. מפליא ו/או מדהים כל ניסוח טוב, כיצד מערכת המוסף של "ישראל היום" בראשות מר עומרי ליבנה מסכימה להעביר לידיעת הציבור פוסט כה בלתי אמין, כה לא מהימן, ו-כה רווי שגיאות שכזה. בלתי אפשרי מנקודת מבטי להותיר את הפוסט המופרך הזה "כאן נולדתי מחדש", ללא תגובה.

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור (במקום המנכ"ל הזמני המודח, תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא) ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, היא זאת שהתעשתה גם אם מאוחר מידי, והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי וברמה נמוכה הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי. מדהים במובן השלילי של המילה : בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שב עוד מעולם לשירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב. (תהילים, פרק א', פסוק א').

ציטוט : "אנשים נִיגָפִים לעיתים מפני האֶמֶת אך הם חיש מתרוממים וממהרים לדרכם כאילו דָבָר לא קָרָה". (ווינסטון צ'רצ'יל).

ציטוט : "הַצָרָה העִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאין כל עֲרוּבָּה שלא ידברו לעיתים אֶמֶת". (קינגסלי אמיס).

ציטוט : "לעוֹרְמָה מַטָרוֹת אָנוֹכִיוֹת בִּלְבָד". (אדיסון).

ציטוט : "רוֹש ולַעֲנָה! רוֹש ולַעֲנָה!" (הַמְלֶט לוחש לאוֹפֶלְיָה במחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי וויליאם שייקספיר).

דיון בפוסט מס' 714 :

השאלה איננה מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת אלא מה מניע אותם לא לסַפֵּר אותה ? מה דוחף בני אדם לרָמוֹת ולבָּלֵף ? (ציטוט של עצמי).

כמה מילים אודות הריאיון הבעייתי, העקום והעגום, רצוף הגדרות משובשות, אי דיוקים, ועובדות דֶמֶה, ריאיון מופרך שניהל ניר וולף עם אורי לוי (איש "כאן") ב- "ישראל היום" ב- תאריך יום רביעי – 11 באוקטובר 2017. הבלוג שלי הקרוי,  yoashtvblog.co.il, נועד למסור מידע לציבור ו- גם להגן על האגפים שלי. מדובר גם בפוליטיזציה מְנוּבֶזֶת שחדרה במלוא הטינופת שלה לשידור הציבורי בישראל בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002, מנכלות שנושאת תווית של "רוש ולענה". 

השיחה והריאיון הנרחב + צילומים  שניהל ניר וולף עם אורי לוי איש ערוץ "כאן" ומתפרסמים ב- "ישראל היום" (יום רביעי – 11 באוקטובר 2017) הם יותר מ- בעייתיים מפני שלפחות בחלקם הם נטולי אמינות. בסוף הריאיון מספר ניר וולף לקוראיו כי ב- 2014 עבר אורי לוי אירוע מוחי בביתו, קיבל זריקת דילול בדרך לבית החולים, ומצבו התייצב. אינני יודע מדוע אורי לוי שוב מוסר באוקטובר 2017 עוד ועוד נתונים לא נכונים למראיין שלו מ- "ישראל היום", ואלה מוצאים את דרכם למכונת הדפוס ו- מקומם בעיתון מבלי שניר וולף בודק את דיוקם, יושרתם, ו- מהימנותם. לא בסדר ולא הגון. אינני יודע אם עובדות ה- דֶמֶה שאורי לוי מוסר לניר וולף הן תוצאה של האירוע הרפואי הטראומתי שחווה, ו/או שמא האיש חוזר לסורו. מוזר מאוד שאנשים שמתיימרים להיות עיתונאים רציניים, מראיינים ו- מרואיינים, ניגפים מפני האמת אולם קמים וממשיכים בדרכם כאילו לא קרה דבר. קוראי "ישראל היום" מקבלים היום (יום רביעי – 11 באוקטובר 2017) בעמוד מס' 20 של המוסף אינפורמציה שבחלקה במקומות שונים שלה היא בפירוש לא נכונה, לא מדויקת, ומבולבלת. מידע שכולל בתוכו עוד ועוד עובדות דֶמֶה שמעביר להם ניר וולף על סמך שיחתו עם אורי לוי, ריאיון שכותרתו "כאן נולדתי מחדש". היות וניווטתי וניהלתי את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ בימים ההם בהם עוסק הריאיון הנ"ל, אני מוצא צורך להגן כאן על האגפים שלי מפני שניהם. מפני המוֹסֵר אורי לוי ומפני מקבל המֶסֶר ניר וולף שמפרסם אותו ברבים. הנה חלקים מהריאיון הבעייתי והמופרך שערך ניר וולף איש "ישראל היום" עם אורי לוי איש "כאן". אינני כותב כאן דברים חדשים. הם כולם רשומים, מוקלטים, ומתועדים בהיסטוריה של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

להלן ציטוט (1) של אורי לוי מתוך הריאיון המדובר שערך עמו ניר וולף, בעמוד מס' 25 של "ישראל היום" ביום רביעי – 11 באוקטובר 2017 : "…בעידן שלנו יכולת להגיד פחות או יותר מה שאתה רוצה ולא היה מי שיבדוק. אני שידרתי בשנות התשעים אירוע ספורט שלם שבו רלאנטי היה כוכב על, ניצח בכל התחרויות, ובסוף התברר ש- "רלאנטי" זה בצרפתית הילוך חוזר. לא הייתה לי שום דרך לקבל אינפורמציה חוץ ממה שנכתב על המסך, ובפורמט שזה שודר זה נראה לי כמו השם של המתחרה. זאת אומרת, אני הייתי הטמבל, אבל לא היה צופה אחד שהתקשר להעיר, אף אחד לא באמת ידע. חוץ ממוטל'ה שפיגלר שמבין צרפתית והוא תפס את הטעות שלי…".

תגובתי. לא נכון. בלוף. המצאה. לא היה כדבר הזה. אתה שוב שואל את עצמך את אותה השאלה לא רק מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת, אלא מה מניע אותם לא לסַפֵּר אותה ? מה דוחף בני אדם לרָמוֹת ולבָּלֵף ? מדוע אנשים משקרים ומעידים על עצמם מעשים שלא הם עשו אותם ? האם מפני שזיכרונם בגד והשתבש עליהם ? ו/או זה פשוט אחת מתכונותיו של בן אנוש לספר סיפורי בדים למראיין שלו שלא יודע מהחיים שלו ואשר אין לו כלים על מנת לבדוק את מהימנות המידע שנמסר לו.

ובכן, זהו הסיפור. בעת ההיא במחצית השנייה של עשור ה- 70 של המאה שעברה, ב- חורף 1976 החליט מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית מר אלכס גלעדי להפיץ את תרבות ספורט החורף במדינת ישראל באמצעות תוכנית הספורט השבועית, "מבט ספורט". במגזיני החדשות האירופים הלווייניים הבינלאומיים EVN 1  ו- EVN 2 (מילת קוד של Eurovision) ששלח ה- EBU מידֵי ערב בסירקולציה התקשורתית האירופית שלו מבריסל לכל ה- Members שלו ביבשות אירופה, אסיה, ואפריקה, החלו להופיע יותר ויותר קפיצות סקי נחשוניות. נועזות ומעוררות התפעלות. סוג של ספורט שלא היה מוכר בעת ההיא לצופי הטלוויזיה בישראל, למעט אולי אזרחי המדינה הוותיקים שנולדו בקונטיננט האירופי. לשיא התעוזה נחשבה "מקפצת אוֹבֶּרסְדוֹרְף" הענקית באתר הסקי הגרמני המפורסם אוברסדורף שגובהה 145 מטר. הקופצים ממנה צברו מרחק עצום בדאייה הממושכת עם המגלשיים הצמודות והגיעו למרחק של קרוב ל- 200 מטר. רשת הטלוויזיה הצרפתית הממלכתית "אנטנה 2" (Antene 2) שלחה אלינו באמצעות EVN 2 מ- אוֹבֶּרְסְדוֹרְף תמונות מרהיבות. מכיוון שהאינפורמציה אודות ספורט החורף הייתה חדשנית, הגיעה ברגע האחרון (ב- EVN 2 ולא ב- EVN 1) ובלתי מוכרת לצופים נבחר יאיר שטרן השַדָּר הבכיר והוותיק של מחלקת הספורט דאז ע"י אלכס גלעדי להטמיע אותה בקרב הציבור הישראלי חובב הכדורגל. הקטע הדרמטי בן שלוש דקות שהוקרן על מסך הטלוויזיה היה לא פחות מ- יפהפה, דרמטי, ומרשים. יאיר שטרן שידר אותו כמובן Off tube מעמדת השידור באולפן "מבט ספורט" בירושלים בהתלהבות ובנחרצות והילל את  קופץ הסקי הנפלא העונה לשֵם Relanti מרחף באוויר שלוש פעמים בהצלחה גדולה, וזוכה במקום הראשון. יאיר שטרן לא ידע שהוא משדר בלוף לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל. בתום התוכנית טִלְפֵּן למערכת הספורט שלנו העיתונאי הידען מיכאל "מייק" קרנון שצפה בקפיצות "אוברסדורף" ומדבר היטב צרפתית, ונזף חמורות ביאיר שטרן. מייק קרנון סיפר לנו שפירושה של המילה הצרפתית "Relanti" היא הילוך חוזר כמו Replay באנגלית, ולא שֵם של קופץ סקי. מייד הבנו כולנו את גודל הטעות. יאיר שטרן שוב חִיפֵף ושידר לצופי הספורט בעצם שלושה הילוכים חוזרים של שלושה קופצים שונים. היות ולא הייתה שום כתובית המזהה את המתחרים למעֵט זו של "Relanti", סָבָר שדר ה- Off tube שלנו יאיר שטרן לתומו (מבלי לאמת את האינפורמציה המועטה שבידו) כי Relanti הוא אותו קופץ סקי המצליח והמפורסם שהטלוויזיה הצרפתית בחרה להראות אותו שלוש פעמים רצופות על המסך בגלל הצטיינותו, הוא בכלל מונח טלוויזיוני של "הילוך חוזר". אתה שוב שואל את עצמך את אותה השאלה לא רק מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת, אלא מה מניע אותם לא לסַפֵּר אותה ? מה דוחף בני אדם לרָמוֹת ולבָּלֵף ? ב- 1976 אורי לוי טרם שידר .V.O מהאולפן.

להלן ציטוט (2) של אורי לוי מתוך הריאיון המדובר ערך עמו ניר וולף, בעמוד מס' 22 של "ישראל היום" : "…בתקופת האינתיפאדה ה- 2 שימש אורי לוי ככתב שטחים. "…אף אחד לא רצה להיכנס לשטחים, ואני עם הטירוף העיתונאי שלי אמרתי יאללה, אני נוסע. לקחתי נהג וצלם, הדבקנו Press על האוטו, והבאנו כתבה אחרי כתבה…", כך סיפר לניר וולף.

תגובתי : היה מדובר באמת בתקופת החירום ההיא סביב הענקת דמי ביטוח לציוותי הצילום כתבים, הצלמים, אנשי הקול, והנהגים הנכנסים לשטחים כדי לכסות את האירועים האלימים של האינתיפאדה ה- 2. באינתיפאדה ה- 2 עדיין ניהלתי וניווטתי את שידורי הספורט של ערוץ 1. אני מכיר עוד כתבים בחטיבת החדשות חוץ מאורי לוי + טכנאים + נהגים שיצאו לסקר את האינתיפאדה ה- 2 על פי צו מצפונם ועל פי צו עיתונאי. הוא לא היה היחיד כפי שהוא מציג את העובדות בפני ניר וולף. אני משאיר להם את הבמה להגן על שמם. אורי לוי עושה כאן מעשה לא הגון. הוא קושר לעצמו כתרים ומהלל את עצמו. אפשר לחשוב על פי דבריו שהוא העיתונאי האמיץ היחיד בשורות ערוץ 1 שיצא לסקר את מאורעות האינתיפאדה ה- 2 בעוד שאר חבריו למקצוע הם פחדנים שנשארו בבית.

להלן ציטוט (3) של אורי לוי מתוך הריאיון המדובר ערך עמו ניר וולף, בעמוד מס' 23 של "ישראל היום" : "…אלכס גלעדי הוא מגלומן טלוויזיה…".

תגובתי : לא נכון. הגדרה מטעה ו- מטופשת. "מֶגָלוֹמַנְיָה" היא מונח שלילי ומוגדרת במילון של אברהם אבן שושן, כ- "שיגעון גדלות, מחלת רוח שהנגוע בה מאמין כי אין גדול או מוכשר או חשוב ממנו בעולם". "מֶגָלוֹמַן" מוגדר "כ- חולה בשיגעון הגדלות". אלכס גלעדי איננו מגלומן ומעולם לא היה כזה. מדובר באיש טלוויזיה דגול בעל חזון, מגדולי אנשי תעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם בכל הזמנים.

להלן ציטוט (4) של אורי לוי מתוך הריאיון המדובר ערך עמו ניר וולף, בעמוד מס' 25 של "ישראל היום" : "…כל המדינה ראתה מכבי וכמעט לא היה שום דבר אחר בכדורסל. בתחילת דרכה של הטלוויזיה בשנות השבעים, הפועל הייתה אויב. האדומים היה אויב. כדורסל, כדורגל לא משנה מה. היו מי שאמרו "אין אדום על המסך הזה", ככה במילים האלה. מי צריך הפועל ? רק מכבי ומכבי. היו ממש מתרגזים עליך אם היית מזכיר את הפועל. יואש אלרואי שינה את זה, הוא אוהד הפועל שבא לנהל את מחלקת הספורט עם תפיסה שצריך להראות הכול…".

תגובתי : קשקוש מוחלט. להד"ם. לא נכון. מעולם לא הייתי אוהד הפועל וגם לא של מכבי. שום קבוצה. אינני יודע מהיכן הוא ממציא את זה ומוטב שידבר בשמו על עצמו. הייתי אוהד מס' 1 של הטלוויזיה הציבורית וחשתי הערכה רבה לשלושת אישי הטלוויזיה הישראלית הציבורית של הדור ההוא, אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום ז"ל. הייתי נאמן ב- % 101 לשידור הציבורי ולמנהיגי השידור הציבורי לדורותיהם שאותם שרתי בשנים 2003 – 1971. אינני אוהד שום קבוצת ספורט. אני אוהד את משפחתי, וגם את מצפוני למרות שהוא מקשה עלי, רָב אִתִּי, ו- מתווכח עמי אין ספור פעמים. ובכן, חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא פעלה בוואקום. היא הייתה מפוקחת וחייבת דו"ח כספי ותכני מפורט ביותר כל רגע נתון, כל הזמן, לארבעה הגופים המנהלים : מנהל החדשות + מנהל הטלוויזיה + סמנכ"ל הכספים של רשות השידור + מנכ"ל רשות השידור (ראש וראשון באינסטנציה ה- היררכית של רשות השידור הביורוקרטית). היו לי מפגשים ושיחות לא מעטות במשך השנים הרבות עם שני אישים, שתי דמויות מרכזיות בתעשיית הספורט בישראל, יו"ר מועדון הכדורסל של מכבי ת"א שמעון מזרחי וגם יו"ר מועדון הכדורסל של הפועל ת"א אברהם פלדה. הערה שלי : גם אברהם פלדה היה יו"ר מצוין של מועדון כדורסל היסטורי, אולם הוא היה כפוף בניהול המקצועי שלו לביורוקרטיה ולמְסוּרְבָּלוּת של עסקני / מחזיקי תיקי אגודת "הפועל" בבית ברנר ולמזכירי מועצת הפועלים ההיא של העיר תל אביב בראשותם של אדוארד סגל, שלמה שטיינקלפר, ואייבי אפשטיין. הם היו האישים שחלשו על התקציבים של קבוצות הכדורסל והכדורגל של הפועל ת"א. שמעון מזרחי לא רק שהיה מוכשר בתחום הארגון וגם ראה כמו שחקן שחמט כמה מהלכים קדימה, הוא פעל במסגרת פרוצדורה ספורטיבית הרבה יותר מצומצמת וזריזה, מגיבה מהר להתרחשויות, וגם עשירה יותר בממון. החל מעונת הכדורסל של 1971 / 1970 נתמכה קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א באורח קבע ע"י גוף תעשייתי – מסחרי ארצי בעל מוניטין ו- יכולות, שנשא את השֵם "עֵלִית". עם האישים האלה אדוארד סגל, אייבי אפשטיין, ושלמה שטיינקלפר שהיו מזכירי הפועל תל אביב ניהלתי בשעתו את המו"מ הטלוויזיוניים שלנו הנוגעים לכיסוי פעילות קבוצות הכדורסל והכדורגל של הפועל ת"א. וגם עם אברהם פלדה. אולם הוא ניגן כינור שני. הוא לא קבע להם. הם קבעו לו. היה מדובר בארגון ספורט ביורוקרטי, איטי, ומסורבל מאין כמותו. בתנאים הסביבתיים האלה הגמלוניים והמגושמים האלה של הימים ההם, נדרש אברהם פלדה לפעול.

ובכן, הודעתי בשעתו לשמעון מזרחי ולאברהם פלדה, כי חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תצעד שלובת זרוע באירופה רַק [הדגשה על "רַק" (!)] עם האלופה (תמורת תשלומי זכויות שידורים) בשל מצוקות ומגבלות זמן "אוויר" של הרשת שלי (הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 איננה ערוץ ספורט). הייתה קיימת אצלנו משבצת שידור "אירופית" אחת בלבד לקבוצה האלופה בימי חמישי בשבוע. תכנון שידור שהיה מעוגן ב- טָאבּוּ. אפילו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בעידן 1998 – 1993 לא הסכים לבקשתי לפתוח עוד משבצת שידור לטובת המשחקים האירופיים של קבוצת הפועל ירושלים. אולם ו- מאידך, ככל שמדובר בסיקור טלוויזיוני של ענף הכדורסל, צריך להדגיש כאן שבנוסף לשידורים הישירים "האירופיים" של משחקי מכבי ת"א (בית + חוץ) במסגרת טורנירי גביעי אירופה לקבוצות אלופות, אפשרו לי המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לדורותיהם (תכנית + תקציבית) גם שידורים ישירים שיטתיים וקבועים, כנווט שידורי הספורט שלהם, את משחקי נבחרות ישראל בכדורסל במסגרת מוקדמות אליפויות אירופה הדו שנתיות (בית + חוץ). כמו כן גם את אליפויות אירופה עצמן במידה ונבחרת ישראל מעפילה אליהן, לרבות שידורים ישירים של הטורנירים הקדם אולימפיים בכדורסל בהשתתפות נבחרות ישראל.

כיסוי שיטתי של חטיבת הספורט בפיקודי את משחקי הליגה הלאומית הישראלית המקומית בכדורסל (ליגת העל היום) היה עניין שונה. הוא החל ב- 1983 בתקופת מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד" ז"ל וכלל בתוכו שידורים ישירים של סדרות חצאי הגמר והגמר סל (Play offs), וכן שידורים ישירים של משחקי חצי הגמר והגמר על גביע המדינה בכדורסל. הסיקור הישיר של הכדורסל הישראלי התעצם בקדנציה הראשונה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בשנים 1989 – 1984, והאמיר לצָמֶרֶת תוכנית השידורים בתקופת מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בשנים 1998 – 1993.

יו"ר קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א בעידן ההוא של עשור ה- 80 במאה שעברה אברהם פלדה היה הרבה יותר מיו"ר. הוא היה אוהד שרוף של המועדון שלו והפך את היריבות העירונית לסוג של Chase. אברהם פלדה ניהל כל חייו מִרְדָף אחרי שמעון מזרחי. הוא לא התבייש להעביר לשורותיו שחקנים שלבשו קודם לכן את מדי מכבי ת"א (כמו למשל ארל וויליאמס וגם ג'ק צימרמן, ועוד), והרחיק לכת כשגייס לקבוצת הפועל ת"א שלו גם את המאמן יהושע רוזין ז"ל רב המוניטין מי שהיה מאמן מכבי ת"א שנים רבות ו- מזוהה לחלוטין עם הלוגו של מכבי ת"א. העיקר היה לרדוף ולהשיג את שמעון מזרחי וליטול ממנו בכוֹח את שרביט המלוכה. אברהם פלדה ראה בכך את תכלית חייו ו- היה שֵם נרדף למונח האנגלי "Chaser". לפעמים היה מדובר במרדפים דרמטיים של הפועל ת"א. את המרדף המשולש המפורסם ההוא של גמר ה- Play off באפריל 1985 העברתי בשידורים ישירים בהיקפים מלאים. הפועל ת"א של אברהם פלדה תחת שרביט אימונו של יהושע רוזין ניצחה בהיכל הספורט ביד אליהו ביום שני – 15 באפריל 1985 במשחק הראשון את הפועל ת"א 73:84. הכוכב שלה האמריקני מייק לארגי קלע 28 נקודות. במשחק השני ב- 18 באפריל 1985 גם כן בהיכל הספורט ביד אליהו הורחקו מיק לארגי ומוטי ארואסטי שחקן מכבי ת"א בגלל תגרה אלימה בה החליפו מהלומות. מכבי ת"א ניצחה 80:89 והשוותה את הסדרה ל- 1:1. במשחק השלישי והמכריע שנערך גם הוא ביד אליהו ב- 22 באפריל 1985 הפסידה הפועל ת"א (ללא מייק לארגי המורחק) בתוצאה 76:66. יורם ארבל שידר ישיר את שלושת המפגשים בהם נסק ה- Rating לפסגות שיא חסרות תקדים שנעו בין % 65 ל- % 70 (כמות מדרוג גבוהה יותר מהשידורים הישירים שלנו את משחקי מכבי ת"א באירופה). ובכן, מכבי ת"א זכתה שוב באליפות הלאומית ההיא ב- 1985, וה- Chaser אברהם פלדה, דורג פעם נוספת כסגן. כעבור זמן לא רב ביום חמישי של 12 בספטמבר 1985 ניהלתי את ה- מו"מ על זכויות השידורים של העונה האירופית יחדיו עם מוטי לוי (בשמו של סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוחנן צנגן הבלתי נשכח) שוב עם יו"ר מכבי ת"א, שמעון מזרחי. אברהם פלדה יו"ר הפועל ת"א נותר שוב בשולי הדרך. נפגשנו עם עו"ד שמעון מזרחי במשרד שלו ברחוב אחד העם 71 בתל אביב. הסכמנו לשלם לו 35000 (שלושים וחמישה אלף) דולר לעונה האירופית של גביע אירופה לקבוצות אלופות 1986 – 1985, ואת אותו הסכום לעונת 1988 – 1987 (במידה ומכבי ת"א תזכה גם באליפות המדינה ב- 1986). התחייבנו בהסכם חתום לשלם למכבי ת"א סך של 70000 (שבעים אלף) דולר זכויות שידורים לשנתיים. הוויכוחים שלי היו מרים דווקא עם יו"ר הפועל ת"א אברהם פלדה שראה בי סמכות טלוויזיונית שמקפחת בכוונה וביודעין את האגודה שלו. באחת הפעמים הודיע לי כי לא ירשה עוד לטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית לכסות את משחקי הפועל ת"א שלו. כל הסבריי לא הועילו.

להלן ציטוט (5) של אורי לוי מתוך הריאיון המדובר ערך עמו ניר וולף, בעמוד מס' 23 של "ישראל היום" : "…פעם שידרתי NBA עם אריה מליניאק. המשחק התחיל בעשר וחצי. השעה הייתה 12 בלילה, אנחנו אי שם לקראת סיום הרבע השלישי. בום, נפתחת הדלת ונכנס ראש הוועד עם נציג ההסתדרות וטראח מוריד את השאלטר. ואנחנו יושבים ככה המומים. אלה חוויות של ערוץ 1…".

תגובתי : מדובר בבלוף. עוד המצאה. אילו ניר וולף היה עיתונאי רציני הוא היה דורש מאורי לוי לקבל פרטים מדויקים אודות תאריך האירוע ההוא של ה- NBA, כלהלן : שם המשחק, הקבוצות המתמודדות, ותאריך קיום האירוע. ובכן אורי לוי מעולם לא שידר את האירוע הנ"ל. מדובר בשידור ישיר לווייני בינלאומי היסטורי שלנו שנערך ביום ראשון – 8 בפברואר 1987, בו לראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניהלתי, הפקתי, וערכתי את משחק ה- "All Star Game" ב- NBA בין נבחרות המזרח והמערב. צוות השידור ה- Off tube הכפול שלי באולפנים בירושלים וב- תל אביב כלל את יורם ארבל + טל ברודי + אריה מליניאק (בירושלים) ואת נסים קיוויתי וארל וויליאמס (בתל אביב). אורי לוי כלל לא נטל חלק בהפקה ההיסטורית ההיא. ה- Host broadcaster שלי הייתה רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS, והשדר המוביל שלה היה דיק סטוקטון (Dick Stockton). שילמתי אז לפני שנות דור זכויות שידורים להנהלת ה- NBA ע"ס של 2500 (אלפיים וחמש מאות) דולר עבור שימוש בסיגנל השידור שהועבר על לוויין ה- Major 1 לכוחות צבא ארה"ב ששהו בגרמניה בימים ההם.

להלן ציטוט (6) של אורי לוי מתוך הריאיון המדובר ערך עמו ניר וולף, בעמוד מס' 23 של "ישראל היום" : "…אני זוכר ששידרתי משחק גמר גביע הטוטו. נדמה לי באר שבע נגד הכוח. היה 0:0 אחרי הארכה והגיעו לפנדלים. אני יושב באולפן ומקבל את ההוראה הבאה : ראו מספיק, את הפנדלים יראו אח"כ, אפשר לעבור ל- "מבט", וירדו מהשידור…".

תגובתי : אילו ניר וולף היה עיתונאי רציני הוא היה מבקש מבר שיחו פרטים מדויקים, ומתעקש לוודא את תאריך המשחק, מקום המשחק, ושמות הקבוצות. ובכן, אורי לוי מעולם לא שידר אצלי כדורגל בשנים 2003 – 1980 וגם לא אצל אלכס גלעדי בשנים 1980 – 1974. שדרני הכדורגל שלי היו יורם ארבל, נסים קיוויתי, רמי ווייץ, ומ- 1990 מאיר אינשטיין ז"ל. זאת הייתה הפררוגטיבה שלהם. האירוע המדובר עליו מדבר אורי לוי ב- בלבול רב התרחש בשבת – 9 בפברואר 1991 (בעיצומה של מלחמת המפרץ ה- 1) במשחק 1/2 הגמר על גביע הטוטו באצטדיון "ווסרמיל" בבאר שבע בין קבוצות מכבי חיפה ובית"ר ת"א. אורי לוי שימש באותו השידור ההוא בשבת של 9 בפברואר 1991 מגיש שולי ברמה של קריין רצף שקרא באולפן את טקסט הפתיחה ואת טקסט הסיום. הוא לא שידר ולא נעליים. הוא היה אומנם גם מגיש שלי בשידורים אחרים, אולם בשבת ההיא – 9 בפברואר 1991 הטלתי עליו תפקיד שולי לחלוטין. בסך הכל מגישונצ'יק שמקריין באולפן את דף הפתיח ואת דף הסגיר של מבצע השידור הישיר מבאר ששבע שעסק בהתמודדות 1/2 הגמר על גביע הטוטו בין קבוצת מכבי חיפה לבית"ר ת"א. בתוך המונחים הטלוויזיוניים הללו של הפקת שידור ישיר מהשטח מבאר שבע בעיצומה של מלחמת המפרץ הראשונה בשבת – 9 בפברואר 1991 + שידור אולפני קצר ולא חשוב, מילא אורי לוי תפקיד איזוטרי. העול העיקרי והבלבדי הוטל אז על השדר המוביל שלי באצטדיון "ווסרמיל" בבאר שבע, מאיר איינשטיין ז"ל והפרשן הצמוד שלו אבי רצון יבד"ל, על צוות ההפקה, על מהנדסי ו- טכנאי ההנדסה שלנו אנשי ניידת השידור ה- "וֶורֶד", ועל אנשי הלוגיסטיקה שלנו הנהגים אנשי הדירוג המשולב. לבוא עכשיו בחודש אוקטובר 2017 ולספר לניר וולף, "…אני זוכר ששידרתי משחק גמר גביע הטוטו, נדמה לי באר שבע נגד הכוח, היה 0:0 אחרי הארכה והגיעו לפנדלים…וכו'…", זאת המצאה בלשון עדינה. בלוף. השאלה שנשאלת שוב, איננה מדוע אנשים לא מספרים את האֶמֶת, אלא מה מניע אותם לא לסַפֵּר אותה, מה דוחף בני אדם לרָמוֹת ולבָּלֵף ? הדגש תיקון ו- הבהרה : 1. מדובר במשחק 1/2 הגמר על גביע הטוטו ולא במשחק הגמר. 2. מדובר בהתמודדות בין קבוצות מכבי חיפה ובית"ר ת"א ולא קבוצות באר שבע נגד הכוח. 3. המשחק נערך בבאר שבע בשבת – 9 בפברואר 1991. 4. שידרו אותו ישיר מאיר איינשטיין ז"ל ואבי רצון יבד"ל. 5. המשחק הזה הסתיים בתוצאה 0:0 בתום 120 דקות ושתי הקבוצות נערכו לבעיטות הכרעה מ- 11 מ' (בית"ר ת"א ניצחה 3:5 והעפילה למשחק הגמר). 6. באותו הרגע ההוא של שיא המתח בטרם הכרעה החליט מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל לקטוע את השידור הישיר, וציווה על מפקח ה- Master Control אלי קרייתי להניח על מכונת ה- VTR טייפ 2 אינטשים של שירי שרל'ה שרון, ולשדר אותו במקום משחק הכדורגל שנגדע שידור חוזר בפעם המי יודע כמה. 7. אורי לוי לא שידר את הנ"ל. הוא מעולם לא שידר ישיר משחקי כדורגל.  

הנה השתלשלות העניינים באותה השבת ההיא של 9 בפברואר 1991. אני מתחיל מהסוף. הר"מ מתייחס גם לציטוט של אורי לוי בעמוד מס' 22 של המוסף ב- "ישראל היום" כפי שהתפרסם ביום רביעי – 11 באוקטובר 2017 בו הוא מכחיש את התערבות ו- התעמרות הפוליטית של צמרת רשות השידור בתכני חטיבת החדשות של רשות השידור : "…לנהל חטיבת חדשות זה חתיכת פרויקט (הערה שלי : אורי לוי היה מ"מ מנהל חטיבת החדשות אולם מעולם לא זכה בתפקיד במכרז רשמי. הוא היה מינוי של מישהו). יש אלף קומבינות והחלטות שידוריות. דווקא בניגוד למה שכולם חושבים, החלק של הלחצים הפוליטיים הוא הכי קטן ומינורי בכל הסיפור. יש לי קושי להביא אנשים להאמין לזה, אבל מעולם לא ניסו להשפיע עליי פוליטית. לא ביבי. לא ברק. לעולם לא היה איזה שהוא ניסיון להשפיע. לפחות לא עליי. אולי היו ניסיונות דרך המנכ"ל, אבל הם נבלמו ולא הגיעו לשטח…". (הערה שלי : תגיד לי ניר וולף מה אתה עושה צחוק ? כיצד זה אינך מהסה אותו ושואל איזה מנכ"לים של רשות השידור בדיוק בלמו את ניסיונות ההתערבות ההם של השלטון, מי, יוסף בר-אל ? מי, מוטי שקלאר ? מי, יוני בן מנחם ? מי זליג רבינוביץ' ? מי, היו"ר אמיר גילת ? הרי מדובר במינויי מלחכי פנכה של השלטון…אבל המראיין ניר וולף שותק…). ואורי לוי ממשיך : "…אני יודע שיש אמירה גורפת שהשלטון הסתובב במסדרונות ערוץ 1, אבל זה לא נכון…".  

אני עורך פאוזה קלה בעניין ציטוט מס' 6. מייד אשוב אליו. ובכן, רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים, שאורי לוי מתעלם ממנה, ממוטטת סופית את השידור הציבורי של מדינת ישראל. תקופת מנכלותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי. כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ואהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז המינוי היא עצמה אותה הממשלה נאלצה במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים. כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד ? איזה אינטרס מובהק היה למר רענן כהן להמליץ במארס 2002 בפני ראש הממשלה אריאל שרון דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ? הייתה זאת שרת החינוך לשעבר גב' שולמית אלוני שאמרה לי בעת שיחות התחקיר עמה ב- 2006 שנגעו למחקר וכתיבת הספר "רוש ולענה" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה" כלהלן : "…לאחר שממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצה שלי כשרה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מינתה את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור במקום אריה מקל, ביקשתי ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שסברתי שמדובר באיש טלוויזיה מושחת מבחינה פוליטית שכל הזמן עסוק בהענקת טובות טלוויזיוניות – פוליטיות לכל מיני פוליטיקאים…".

הערה שלי : יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה במכרז ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ישבו מנכ"ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל. יוסף בר-אל זכה במשרה והביס את המתחרה שלו לתפקיד בימים ההם נסים משעל שנשא בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הזמני מאז נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מר חיים יבין . אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990.

ב- 2 במאי 2005 התחוללה כאמור רעידת אדמה במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשותו של אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן וסגנו אֵהוּד אוֹלְמֶרְט הדיחה את מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף בַּר-אֵל מכהונתו הרמה וסילקה אותו לאלתר ממנהיגות השידור הציבורי. לראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל נשלח בבושת פנים הביתה. מרבית הציבור בארץ איננו עֵר דיו, לא מתעניין, ולא מבין את חומרת התנהלותו המתמשכת של מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף בַּר-אֵל בין כותלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" בתקופה שבין תאריך מינויו לתפקיד הרם באפריל 2002 לבין תאריך הדחתו במאי 2005. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן נָטָה חֶסֶד ליוֹסֵף בַּר-אֵל. הרי הוא היה השושבין הראשי שמינה אותו למשרה התקשורתית הרמה. באפריל 2005 עדיין התלבט אָרִיאֵל שָרוֹן האם צריך לנקוט במהלך פיטורין כה דרמטי. הוא השתעשע במחשבה שניתן לגרור את העניין ואולי איך שהוא להימנע מההדחה אולם אז ניצב בדרכו היועץ המשפטי לממשלה מֶנִי מַזוּז (יועץ משפטי שהותיר עלי רושם עצום כמו אחד מהיועצים המשפטיים שקדמו לו יִצְחָק זָמִיר) שאמר לו, כלהלן :  "…אין לך ברירה לנוכח הסיאוב והשחיתות הנוראית ששוררת ברשות השידור תחת שלטונו של מנכ"ל הרשות יוסף בר-אל…אלא להדיח אותו לאלתר…". מֶנִי מָזוּז כתב כהאי לישנא מדוע אין לראש הממשלה שום ברירה אלא להדיח לאלתר את יוסף בר- אל מכהונתו הרמה : "יוסף בר-אל פעל בניגוד לחוק ולכללי מִנְהָל תקין בהקשרים שונים, ובהם מינוי מקורבים, העסקה וקידום עובדים ללא מכרזים כדין, התקשרויות עם יועצים חיצוניים ועם מפיקי תוכניות ללא קבלת אישור של הגורמים המוסמכים". הסוף כאמור ידוע. ראש הממשלה אריאל שרון הביא ב- 2 במאי 2005 את פרשת הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל להצבעה בממשלה. 13 שרים הצביעו בעד ההדחה, 2 שרים הצביעו נגד ההדחה, ו- 3 שרים נמנעו. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר לעצמם את ממשלות ישראל לדורותיהן מדיחה מנכ"לים בעבר של רשות השידור ברמת אישיות כמו למשל של שְמוּאֵל אַלְמוֹג, יִצְחָק לִבְנִי, יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד, ו/או מרדכי "מוטי" קירשנבאום ? מדוע אם כן הודח דווקא יוסף בר-אל מכהונתו הרמה וסולק ממנה ע"י ממשלת אריאל "אריק" שרון וסגנו אהוד אולמרט ? שִבְעַה פוסטים קודמים שכותרתם "השידור הציבורי – רוש ולענה" דנו בעניין וענו במידה רבה על השאלה המורכבת הזאת. יוסף בר-אל נחשף ו- התגלה לי בשעה שניווטתי את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, כמנהל טלוויזיה כושל ונטול כל כישרון כבר לפני רבע מאה, בשנים ההן של 1993 – 1990. אולם זאת לא הייתה התגלות מיידית. וועדת המכרזים של רשות השידור בראשות מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז"ל בחרה בו ב- 10 ביולי 1993 להיות מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית (על פי צו של ראש הממשלה יצחק שמיר). הוועדה העדיפה אותו על פניהם של נסים משעל יבד"ל ויוסי צמח ז"ל. מנהל כל רשת שידור באשר היא נושא על כתפיו אחריות כבדה. הוא איננו רק האחראי הראשי לשידור התוכן אלא מתפעל ראשי של הטכנולוגיה, כוח אדם, וההתנהלות הלוגיסטית בתוכה. התוכן המשודר איננו רק פרי טעמו של מנהל הטלוויזיה שהוא כידוע העורך הראשי של הרשת, אלא גם פועל יוצא של ניהול נבון וניצול הגיוני של משאבי השידור העומדים לרשותו, לרבות תפעול נכון ויעיל של כוח האדם, ושימוש מושכל בלוגיסטיקה המורכבת של רשת הטלוויזיה בראשה ניצב.

אנוכי שָב ל- ציטוט מס' 6 של אורי לוי מתוך הריאיון המדובר ערך עמו ניר וולף, בעמוד מס' 23 של "ישראל היום" : "…אני זוכר ששידרתי משחק גמר גביע הטוטו. נדמה לי באר שבע נגד הכוח. היה 0:0 אחרי הארכה והגיעו לפנדלים. אני יושב באולפן ומקבל את ההוראה הבאה : ראו מספיק, את הפנדלים יראו אח"כ, אפשר לעבור ל- "מבט", וירדו מהשידור…".

תגובתי : לא נכון. ובכן, אורי לוי שימש מגיש באולפן. הוא בסך הכל קרא באותה השבת ההיא של 9 בפברואר 1991 בעיצומה של מלחמת המפרץ ה- 1 טקסט פתיח קצרצר וטקסט סיום קצרצר. הוא לא שידר. עול השידור הישיר ההוא הוטל על כתפיהם של השדר המוביל מאיר איינשטיין ז"ל, והפרשן אבי רצון. הבקיעים הראשונים בכישרון הניהול הטלוויזיוני של יוסף בר-אל הופיעו בכל עוצמתם בשידור הישיר בשבת אחה"צ –  9 בפברואר 1991 (בעיצומה של מלחמת המפרץ ה- 1) בו קטע וגדע בעת השידור הישיר ההוא על סמך שיקול עריכה מזויף ופגום את הפנדלים במשחק חצי הגמר על גביע הטוֹטוֹ שהתקיים בבאר שבע בין קבוצות מכבי חיפה – בית"ר ת"א. המשחק ההוא הסתיים כזכור בתיקו אֶפֶס בתום 120 דקות ושתי הקבוצות נערכו לבעיטות ההכרעה מ- 11 מ'. הוא יוסף בר-אל נימק את החלטת גדיעת הפנדלים חסרת ההיגיון שלו, בטענה טלפונית מגוחכת מביתו, אותה מסר למפקח המאסטר באותה שעה המהנדס אלי קרייתי, כלהלן : "…ליואש אלרואי היה כבר מספיק כדורגל…". טענה מטופשת של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית כאילו מדובר בביזנס שידור פרטי שלי. אלי קרייתי העביר לי את הוראת יוסף בר-אל לאולפן ב' שם שהיתי כעורך המשדר הישיר. רצתי בבהלה ל- Mater Control (מרחק של כ- 15 מטרים. חדר ה- Master Control וחדר הבקרה של אולפן ב' שכנו באותה הקומה השנייה של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים). זאת הייתה ריצת אָמוֹק. הייתי נרגז מאוד נוכח פשר ההחלטה החובבנית הזאת של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית כשהספקתי לשמוע את המפקח אלי קרייתי משיב לו ממש לידי בזאת הלשון : "יוסף בר-אל תמתין עוד כמה דקות, המשחק מסתיים מייד, נותרו רק בעיטות ההכרעה מ- 11 מ', זה שיא המתח, אל תקטע". יוסף בר-אל התרתח : "אלי קרייתי תעשה את אשר פקדתי עליך. ליואש אלרואי היה מספיק כדורגל. תוריד אותו ואת הכדורגל שלו מהשידור הישיר ותשים במקומו שידור חוזר של שרה'לה שרון". אלי קרייתי עוד הספיק לומר לו, "…על מה אתה מדבר הטייפ הזה של שרל'ה שרון הוא שידור חוזר בפעם ה- 500, ושידור משחק הכדורגל הוא אירוע חדשותי טרי שמועבר כעת בשידור ישיר…", אולם את יוסף בר-אל זה לא עניין יותר. הוא פקד עליו לעשות את מה שפקד וירד מהקו. זה מה שאלי קרייתי סיפר לי בתום שיחת הטלפון המביכה והמטומטמת כדבריו. המשחק בין מכבי חיפה לבית"ר ת"א הסתיים בתיקו 0:0 בתום 120 דקות ושתי הקבוצות נערכו לבעיטת הכרעה מ- 11 מ'. השידור ישיר של משחק הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית היה אמור להימשך עוד דקות אחדות עד להכרעה האחרונה. את המשחק ההוא שידרו מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון. היציעים היו ריקים לחלוטין (על פי הוראת כוחות הביטחון בשל ירי טילים עיראקיים על ישראל). רק כמה מסכות אב"כ לשעת חירום של עובדי הטלוויזיה שהיו מונחות על כמה מושבים באצטדיון בבאר שבע היו עֵדוֹת יחדיו עם 2.000000 (שני מיליון) צופי טלוויזיה מסוגרים בבתיהם לשיאה של דרמת כדורגל שעמדה להסתיים בתוך דקות ספורות בפנדלים. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל גדע את השידור הישיר ברגע השיא שלו בנימוק ש- "…ליואש אלרואי היה כבר מספיק כדורגל…",  כאילו מדובר במשימת שידור ישיר אישית שלי ושל חבריי בחטיבת הספורט. הבנתי שבראש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ניצב אדם לא רק שאיננו מוכשר אלא גם קל להשפעה ונוח ללחצים ע"י אנשים שעומדים במוקדי כוח שונים. יוסף בר-אל היה מהאבות הראשיים של הפוליטיזציה ה- מְנוּבֶזֶת שפעפעה כמו בדיפוזיה מבעד לרקמת הניהול שלו ועשתה שַמוֹת בשידור הציבורי. כלל לא היה מפתיע כשהצהיר פוליטית את מה שהצהיר ללא כחל ושרק כעבור אחת עשרה שנים שחלפו (מאז 9 בפברואר 1991) בעיתון "מעריב" באותו יום השישי ההוא של 26 באפריל 2002, הצהרה שזעזעה את אֹשְיוֹת העיתונאות הדמוקרטית במדינה חופשית כישראל. הוא הביע את דעתו באותו היום ההוא בפני גב' שרי מקובר עיתונאית "מעריב" כי הוא כמנהיג השידור הציבורי המיועד מעכשיו (עֶרֶב מינויו למנכ"ל רשות השידור על פי החלטת ראש הממשלה אריאל שרון ובהמלצת השר הממונה רענן כהן) מתחייב כלהלן :  "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". לא ייאמן…(?) דווקא ייאמן…(!). יוסף בר-אל מנהיג השידור הציבורי במדינה חופשית ודמוקרטית הכריז את ההכרזה הזאת וגם התכוון לה. מנכ"ל ירוד של רשות השידור לא חשש להעביר ב- 26 באפריל 2002 באמצעות העיתון "מעריב" מסר נִקְלֶה לציבור שיש לו רק פירוש אחד, "…יוסף בר-אל הוא נאמנו של ראש הממשלה אריאל שרון וכו'…ואיננו נאמן של השידור הציבורי…". רוש ולענה. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהציב אותו בפסגת השידור הציבורי להעיף אותו משם קיבינימט לירכתיה האפלוליים של רשות השידור ההיא. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. לאיש העלוב והנחות הזה שסולק מהכֵּס הרָם קוראים יוסף בר-אל.

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . העיתון "מעריב". מנכ"ל רשות השידור המיועד והמופרך מיסודו יוסף בר-אל מאבות הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל, מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר את על עצמו : אלוהים קרא לי ואמר : "ג'ו סיים את המשימה שלך", והוסיף בריאיון שזעזע את אֹשְיוֹת העיתונאות החופשית במדינה חופשית ו- דמוקרטית כישראל, כלהלן :  "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הדיחה אותו ממשלת ישראל במאי 2005 מכהונתו הרמה בגין שחיתות ושוחד מסך. (באדיבות העיתון "מעריב") .

קטעי העיתונות הבאים מחודש מאי של 2005 הם תזכורת איתנה ומספרים היטב את סיפור הדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל באמצע כהונתו מתפקידו הרם ע"י ממשלת ישראל. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל מסולק מנכ"ל רשות שידור בעודו נושא בתפקידו. ההדחה חסרת התקדים הזאת סוקרה בהרחבה בעיתונות הישראלית במאי 2005. יוסף בר-אל כיהן כשלוש שנים בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. שנתיים ימים לפני תום תקופת כהונתו שהייתה אמורה להסתיים בקיץ 2007 השליכה אותו ממשלת ישראל משורות רשות השידור. שני שרים בממשלה מר מאיר שטרית וגב' דליה איציק הרימו יד נגד ההדחה והגנו על יוסף בר-אל מהטעמים והנימוקים שלהם כמעט בחרוף נפש. והיו להם נימוקים "טובים". הסֵיאוּב ושוחד המסך הגיעו לשיאים חדשים שלא היו כמותם מעולם בשידור הציבורי. השר מאיר שטרית דיווח כלהלן ב- 2005 לעיתון "הארץ" : "מאז שמונו יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ואברהם נתן (הערה שלי : איש "ליכוד" מוצהר) ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור יש שם שקט ואני רואה שינוי לטובה". כמה ימים אח"כ שודרה בערוץ 1 תוכנית שלימה במסגרת "מבט שני" שהוקדשה בלבדית לשר מאיר שטרית. לא ייאמן…(?) דווקא ייאמן…(!). עיתונאית חוקרת נמרצת ועירנית מעיתון "הארץ" בשם ענת באלינט חשפה שוב ושוב את התנהלותו הקלוקלת (בלשון המעטה) בשנים ההן של 2005 – 2002 והעניקה לניהול המר והכושל שלו תהודה ענקית. לא ניתן עוד היה לסובב את הגלגל לאחור. הצטרפו אליה עיתונאים נוספים גב' סימה קדמון, אהוד "אודי" אשרי ז"ל, יניב זך, רז שכניק, גב' יולי חרומצ'נקו, דורון צברי, איתמר אייכנר, אמנון דנקנר ז"ל, דן מרגלית, בועז גריילסמר, אילאיל שחר, גיא מרוז ואחרים שתיעדו אף הם את מחדלי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ומשרד מבקר המדינה הגדירו זאת כניהול ללא יושרה ולחלוטין לא תקין. הקוראים יכולים לעיין בקטעי העיתונות היומית ההם מחודש מאי של 2005 בבלוג, וגם באגף העיתונות של בית אריאלה בתל אביב. העיתונות היומית על כל חלקיה תיעדה את פרשת ההדחה וסילוקו של יוסף בר- אל מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. היה מדובר במנהל טלוויזיה עלוב.

9. תזכורת מלאה לחודש אפריל הטלוויזיוני ההוא של  1985 בה חטיבת הספורט בראשותי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כיסתה בשידורים ישירים את סדרת מאבקי הגמר סַל בין שני מועדוני הפאר בכדורסל של מכבי ת"א (בראשות היו"ר שמעון מזרחי) והפועל ת"א (בראשות היו"ר אברהם פלדה) – על השליטה בכדורסל הישראלי. הטלוויזיה איננה יכולה לייצר דרמה. היא יודעת לכסות דרמה, לא לייצר אותה. את הדרמה מייצרים השחקנים. מנכ"ל רשות השידור בתאריך המדובר היה אורי פורת ז"ל. מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה יוסף בר-אל. יאיר שטרן כיהן בתפקיד מנהל חטיבת החדשות, ומיכאל קרפין שימש עורך "מבט". פוסט מס' 714. כל הזכויות שמורות.

בחודש נובמבר של שנת 1980 מינו אותי מנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל יחדיו עם מנהל הטלוויזיה יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל ומנהל חטיבת החדשות טוּבְיָה סַעַר יבד"ל – למנהל חטיבת הספורט. זה היה לפני יותר משנות דור, לפני 37 שנים, אולם האירוע זכור לי היטב לכל פרטיו. מנהל חטיבת הספורט הקודם אָלֶכְּס גִלְעָדִי נטש ועבר לשורות רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. טְרִיאוּמְוִוירָאט הרשות החליט שאנוכי הוא המועמד הטוב ביותר מבחינתם. "טקס" המינוי החפיפניקי התרחש בלשכת המנכ"ל בבניין החוּטִים של רדיו "קול ישראל" השוכן בסמוך לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית שכונה בעבר "בית היהלומים", והוקם בלב שכונת רוממה בירושלים. איזה טקס ואיזה נעליים. זאת הייתה שיחה קצרה מלווה בלחיצת ידיים ותו לאו. לא ראיתי את עצמי מנהל מפני שלא ניהלתי דבר קודם לכן בטלוויזיה הישראלית הציבורית למעט מינוי של אָלֶכְּס גִלְעָדִי הבוס שלי שהפקיד בידי את הפקת ועריכת "מבט ספורט". הייתי טוב במתמטיקה וכלכלה אולם מעולם לא ניהלתי. לא רציתי לנהל את חטיבת הספורט. אבל יוֹסֵף "טומי" לַפִּיד ז"ל, יִצְחָק "צחי" שִמְעוֹנִי ז"ל, וטוּבְיָה סַעַר יבד"ל התעקשו ואמרו "שיהיה בסדר". הם יעזרו לי. הציבור איננו מבין כי בניהול חטיבת הספורט בכל רשת טלוויזיה באשר היא טמונה אחריות עצומה. הניהול לשֵם כבוד לא עניין אותי. התואר כלל לא היה חשוב לי. ראיתי בהפקדתי על חטיבת הספורט שליחות למען משלם האגרה. ביקשתי מה- טְרִיאוּמְוִוירָאט לסייע לי כדי שאוכל לעזור להם. אנוכי יכול לומר כי החיים המקצועיים שלי בטלוויזיה וברשות השידור, אולי גם בחיים הפרטיים, מתחלקים לשתי תקופות : עד המינוי ב- נובמבר 1980 ומנובמבר 1980 ואילך. הקריירה המקצועית שלי הייתה מורכבת, מסובכת, וקשה אך בַּד בְבַד היא הייתה כזאת גם עבור המפקדים שלי וגם של הפַּקוּדִים שלי. לא הייתי איש להתרועע, וודאי לא עם הבוסים שלי (חוץ מאָלֶכְּס גִלְעָדִי) וגם לא עם הפַּקוּדִים שלי אנשי חטיבת הספורט. לאחר המינוי היה מנוי וגמור עמי להביא באמצעים המוגבלים שעמדו לרשותי (טכנולוגיה + ממון + כוח אדם ) את המיטב מהארץ ומהעולם. The best of the best. ואם אפשר – בשידורים ישירים. זה היה החזון שלי וזאת הייתה ההתחייבות למנכ"ל רשות השידור יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל, מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל, ומנהל חטיבת החדשות טוּבְיָה סַעַר יבד"ל. הטלוויזיה באשר היא נוצרה גם בעבור שידורי ספורט ישירים. עמדו לרשותי אנשי צוות טובים ובראשם המפיק המצוין ויד ימיני אמנון ברקאי (היום סמנכ"ל התפעול של ערוץ 10), וגם נסים קיוויתי, יורם ארבל,  אורי לוי, והבימאי הקבוע שלי יואב פלג. אחד מאירועי הספורט הנבחרים והמדוברים ביותר בחודש אפריל של שנת 1985 היו שלושת המשחקים בסדרת הגמר סַל האחרונה והדרמטית בין שני מועדוני פאר ישראליים בכדורסל מכבי ת"א והפועל ת"א. סדרת הגמר סל הזאת הייתה מתוקצבת כספית וטכנולוגית, ושוריינו לה מראש ניידות שידור. ידעתי מראש כי אם יעפילו ל- Play off הזה של אפריל 1985 קבוצות מכבי ת"א והפועל ת"א המפגש יהפוך ל- Event. אולם ה- Event שהיה אמור לכלול בתוכו שניים ו/או שלושה משחקים (Best of three) כה מסקרנים לא היה מתוכנן לשידורים ישירים במסגרת הלוח הרגיל והמקובל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. התעניינות הרחוב הספורטיבי ב- Play off התל אביבי המשולש ההוא של אפריל 1985 גאתה ועברה את גדותיה בכל הארץ. הרגישו את זה באוויר. שרר מתח עצום ברחוב הספורטיבי. ה- Play off המשולש ההוא הוא הפך לשיחת היום אולם יוסף בר-אל מי ששימש מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותם הימים לא הסתקרן יתר על המידה. לא בגלל רוֹעַ לֵב. אותו עניינה מסורת משחקיה של מכבי ת"א במסגרת גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל. הוויית הספורט הישראלי הייתה ממנו והלאה. הכדורסל הישראלי היה רחוק ממנו – כמו מרבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – כרחוק מערב ממזרח. לא הייתה לו שום ראייה רטרוספקטיבית ולא מידע אודות היסטוריית מפגשי הדרבי התל אביבי בכדורסל אפוף אמוציות. הוא התנהג כמו עולה חדש. הוא לא היה בעניינים. השאיפה שלי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הייתה להעביר את סדרת הגמר סל האחרונה באפריל 1985 בשידורים ישירים בהיקפים מלאים. המטרה הפכה לאמביציה אישית אולם הייתי חייב לקבל את הסכמתם של שלושה אנשים : יו"ר מועדון מכבי ת"א שִמְעוֹן מִזְרָחִי המארח של המשחק הראשון והשלישי (באם יהיה צורך), יו"ר הפועל ת"א אַבְרָהָם פְּלָדָה המארח של המשחק השני, וכמובן הצורך לשכנע את הבוס שלי יוֹסֵף בַּר-אֵל בחשיבות השידורים הישירים הללו עבור הציבור בישראל. שלושת משחקי ה- Play off הסופי של הכדורסל הישראלי באפריל 1985 נועדו להיערך בקודש הקודשים של הכדורסל הישראלי, הלא הוא היכל הספורט ביד אליהו בתאריכים יום שני – 12 באפריל 1985, ביום חמישי – 15 באפריל 1985, וביום שני – 19 באפריל 1985 (אם יהיה צורך בכך). האירוע היה חשוב יותר ממשחקיה של מכבי ת"א בגביע אירופה אולם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה שעה יוסף בר-אל לא השתכנע. בכך עוסק הקטע הקונקרטי הבא בפּוֹסְט הזה. הסכיתו וקִרְאוּ.

טקסט תמונה : 27 בנובמבר 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יצחק "צחי" שמעוני ז"ל ומנהל חטיבת החדשות טוביה סער יבד"ל ממנים אותי למנהל חטיבת הספורט. לא הייתה לי שום סיבה לחייך בשל גודל האחריות העצומה שרבצה מעכשיו על כתפיי. לציבור אין שום מושג מה פירוש הדבר להתייצב בראש חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כדי להתוות את מדיניות השידור שלה, ולנהל אותה. לא היה שם כל כבוד ו/או גימיקים. רק עבודה שחורה וסיזיפית ודבקות במטרה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף עונת שידורי הכדורסל הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה באביב 1987, היה גם סיומו של הסכם כספי דו שנתי 1987 – 1985 נוסף בסדרת ההסכמים הארוכה בין האלופה מכבי ת"א לבין רשות השידור. בחוזה הזכויות הזה בשתי העונות של 1987 / 1986 + 1986 / 1985 שילמנו למכבי ת"א 70000 (שבעים אלף) דולר. 35000 דולר בכל עונה מהשתיים. היה מדובר בעוד הסכם חלומי, אחד מיני רבים, שתחילתם בראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. ידה של רשות השידור הבלעדית והמונופוליסטית הייתה תמיד על העליונה ותמיד נשכרת בקביעות ובתדירות. מועדון הכדורסל של מכבי ת"א לא ידע לנהל מו"מ כספי. שִמְעוֹן מִזְרָחִי ואַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ' היו אנשים תמימים לעומת סמנכ"ל הכספים של רשות השידור יוֹחָנָן צָנְגֶן החריף והמוכשר. את מנהל קבוצת מכבי ת"א שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי לא ראיתי בפגישות המו"מ ההן ו- מעולם לא נתקלתי בו שָם. הוא לא היה שייך לקבוצת המו"מ של מכבי ת"א. זכות שהייתה שמורה בימים ההם רק לעו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי יו"ר המועדון, ולקבלן הבניין אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' מי ששימש גזבר המועדון.

בקיץ 1985, ליתר דיוק, ביום חמישי – 12 בספטמבר 1985, ירדנו אנוכי ומוטי לוי (סגנו של סמנכ"ל הכספים המהולל של רשות השידור יוֹחָנָן צָנְגֶן) מירושלים לשפלה לרחוב אחד העם 71 בתל אביב כדי לנַהֵל מו"מ כספי חדש עם יו"ר המועדון שִמְעוֹן מִזְרָחִי. הכוונה שלנו בסופו של דבר הייתה לחתום על חוזה חדש נוסף עם אלופת המדינה כמעט נצחית של הכדורסל הישראלי, לא לעונה אחת, אלא לשנתיים הבאות של 1987 – 1985. מכבי ת"א הגנה ארבעה חודשים קודם לכן (באפריל 1985) בהצלחה על תארה לאחר שניצחה בסִדרת הגמר סַל האחרונה בליגה הישראלית את הפועל ת"א 1:2 וזכתה בפעם ה- 26 בתואר אלופת ישראל. היה ברור כי ננהל מו"מ דווקא עִמָה מפני שהיא הוכתרה שוב לאלופת המדינה והיא זאת שתשחק שוב במפעל הכדורסל האירופי של גביע אירופה לקבוצות אלופות. משבצת השידורים של ערבי יום חמישי בטלוויזיה הישראלית הציבורית הייתה שוב שמורה למכבי תל אביב . סדרת המשחקים הדרמטית הזאת באפריל 1985 בהיכל הספורט ביד אליהו תיזכר בשל התקרית המריבה האלימה בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית במשחק השני בסדרה בין שחקנה המצטיין של הפועל ת"א מַיִיק לָארְגִי ורכז מכבי ת"א מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי. שניהם הורחקו בו במקום מזירת המשחק. הפועל ת"א ניצחה במשחק הראשון את מכבי ת"א די בקלות 73:84. מַיִיק לָארְגִי קלע 28 נקודות. במשחק השני ניצחה מכבי ת"א 80:89. מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ – 23 נק', קֶוִוין מֶגִי – 22 נקודות, ואוֹלְסִי פֶּרִי – 20 נק' הרבו לקלוע למכבי ת"א. לָאבָאן מֶרְסֶר – 21 נק' ושְמוּלִי'ק זִיסְמַן – 17 נק' הרבו לקלוע לקבוצת הפועל ת"א.

במשחק השלישי והמכריע ניצחה שוב מכבי ת"א (ללא מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי המורחק) את הפועל ת"א (ללא מַיִיק לָארְגִי המורחק) די בקלות 66:76. היעדרו של מַיִיק לָארְגִי שחקן החיזוק האמריקני הדומיננטי ורב גוני של הפועל ת"א הייתה מכרעת. בלעדיו הפכה הפועל ת"א והיו"ר שלה אַבְרָהָם פְּלָדָה מאֶבֶן נֶגֶף בעלת פוטנציאל של אלופה לקבוצה מובסת. מקבוצה שקוראת תיגר הפכה הפועל ת"א לקבוצה נכנעת. עד כדי כך היה מַיִיק לָארְגִי בורג חשוב במערך הפועל ת"א. הוא באמת היה שחקן יעיל. איש הכספים של רשות השידור מוֹטִי לֵוִי ואנכי מיהרנו להיפגש עם האלוף הישן – חדש עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי במקום עם אַבְרָהָם פְּלָדָה יו"ר מועדון הפועל ת"א. אָבְרָהָם פְּלָדָה ראה כבר את עצמו בצדק מדיח את מכבי ת"א שנואת נפשו מהפסגה וקבוצתו חובשת את כתר האליפות, לראשונה מאז 1969. זה לא קרה.

פגישת המו"מ התקיימה כאמור ביום שישי – 23 באוגוסט 1985 בשתיים עשרה בצהריים במשרדו הישן של עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי, ששכן אז ברחוב אֶחָד הַעַם מס' 71 בתל אביב. הוא בעצמו פתח לנו את  הדלת. זה היה משרד עורכי הדין צנוע אך מטופח ששכן בלֵב תל אביב הישנה. החדרים היו נקיים ומסודרים. אחד מהם היה עטור בגביעים ומדליות, עדוּת להישגיו המופלאים של מועדון הכדורסל שעו"ד שמעון מזרחי עמד בראשו כבר שש עשרה שנה ברציפות מאז 1969. המדפים בחדר אחר היו עמוסים לעייפה בעשרות ספרי חוקה ומשפט. התבוננתי בהם . לא ראיתי שם אפילו סֶפֶר כדורסל אחד. עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי הזמין אותנו לארוחת קייטרינג סִינִי במשרדוֹ. בתוך שעה על כמה כוסות יין לבן, אֶגְרוֹלִים, ובשר עוף ברוטב חמוץ – מתוק חתמנו על חוזה לשתי עונות 1987 – 1985.

טקסט תמונה : קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בקיץ 1981 בתום עונה פנטסטית בה זכתה ב- 4 תארים  תחת שרביט אימונו של רודי דאמיקו ועוזרו צביקה שרף : אלופת המדינה, מחזיקת גביע המדינה, אלופת אירופה לקבוצות אלופות, ומנצחת הגביע הבין יבשתי. (באדיבות שמואל "שמלוק" מחרובסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסכמנו לשלֵם למכבי ת"א של שִמְעוֹן מִזְרָחִי, שָמְלוּק מַחָרוֹבְסְקִי, ואַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ' סכום דַל עבור זכויות השידורים של המשחקים בגביע אירופה לקבוצות אלופות. התשלום כלל בתוכו כאמור שבע עשרות אלפי דולרים עבור תקופה של שנתיים, 1987 – 1985.

ראה טבלת התשלומים המפורטת והמדויקת בספר עב הכרס כ- 10000 (עשרת אלפים) עמודים שחקרתי וכתבתי וקרוי, "הקשר הסימביוטי". 

מכבי ת"א מכרה לנו כגוף שידור בלעדי ומונופוליסטי את בכורתה כמעט בחינם. היא קיבלה מרשות השידור פרוטות במונחים של זכויות שידור טלוויזיוניות כפי שהן מוכרות היום. זה היה הסכם כספי מדולדַל ומצומק מנקודת ראותו של מועדון כדורסל בעל מסורת כה מפוארת ומאידך הצלחה גדולה של מוטי לוי נציג רשות השידור ואחד מאנשי הכספים שלה. עו"ד שמעון מזרחי ניהל את המו"מ לבדו באיפוק וצניעות ובשקט רב ודיווח על תוצאותיו לגזבר המועדון אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' שלא נכח בפגישה. שניהם הסתפקו במועט. הם לא ידעו לנהל אז (בלשון המעטה) מו"מ כספי ורשות השידור יצאה ברווח. במקום להביא לצִדם מומחה בר סמכה ברמה בינלאומית, מישהו בדמותו ורמתו של אָלֶכְּס גִלְעָדִי (האיש שקנה אולימפיאדות ל- NBC וניהל מאוחר יותר ב- 1989 בהצלחה גדולה גם את המו"מ בשם התאחדות הכדורגל עם רשות השידור), עשה זאת שִמְעוֹן מִזְרָחִי בעצמו. התרשמתי שמשום מה הוא ממעיט בערך המועדון כאובייקט שידור טלוויזיוני. בסופו של דבר מכר את בכורתו כמעט תמורת נזיד עדשים. מכבי ת"א הייתה שווה הרבה יותר אולם לראשיה לא היה ניסיון וידע מספיק בניהול מו"מ הנוגע לזכויות השידורים הייחודיים שלהם עצמם מול רשת שידור מונופוליסטית וכוחנית. הם כמו רשות השידור עבדו על תקדימים ולא העריכו נכון את שוֹוְיָם האמיתי עבור ערוץ הטלוויזיה שופע אמביציות והיחיד שפעל במדינת ישראל בימים ההם . רמת ההסכמים הכספיים המושגים בין גוף מְשָדֵר לבין גוף מְשוּדָר נשענים בדרך כלל על תקדימי העבר אך כפופים לתנאי ה- Prosperity בשוק וגם לחריפות שכלו של סמנכ"ל הכספים של הרשות יוֹחָנָן צָנְגֶן, ששימש כלב שמירה ערני של הקופה הציבורית. מכיוון שרשות השידור פעלה כגוף יחיד בשוק הטלוויזיה השוֹמֵם בארץ, עליית רָף התשלומים עם שתי הוועדות המארגנות החשובות בשטח, התאחדות הכדורגל הישראלית ומכבי ת"א בכדורסל, הייתה בדרך כלל מתונה והדרגתית. אך לא תמיד ולא בהכרח כשמדובר בשוק תחרותי.

ראה הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", והסכם זכויות הכדורגל שנחתם בין המיליארדר הגרמני לאו קירש (Leo Kirsh) לבין נשיא ה- FIFA הברזילאי ז'ואו האבלאנז' והמנכ"ל שלו ספ בלאטר ב- 1996, וחוזה הזכויות שנחתם בין חברות הטלוויזיה בכבלים (מת"ב, ערוצי זהב, ו- גוונים) לבין התאחדות הכדורגל הישראלית בשנים 2005 – 1999).

לפחות אחד מבין שני הפקטורים שהרכיב את השוּק הישראלי פעל לרעת מכבי ת"א אך זה היה בבחינת תירוץ מקֵל. מכבי ת"א הייתה יכולה להשיג יותר כסף מרשות השידור עבור זכויות השידור שלה. הרבה יותר. בפגישה הזאת בקיץ 1985 במשרדו של עו"ד שמעון מזרחי ברחוב אחד העם 71 בתל אביב, הופתעתי מקַלוּת חילופי הטקסטים בינינו, מהתנהלות העניינים, וההסכמה הדו צדדית המיידית. לא רק שמכבי ת"א לא הקשתה על רשות השידור, היא אפילו לא התווכחה ולא דרשה שינויים במִפְרָט החוזה החדש. הקבוצה הייתה יעד שידור פופולרי ומוצלח ונהנתה מ- Rating שוֹפֵע אך ניהלה את המו"מ הכספי עם רשות השידור בצניעות, מ- עמדה נחותה, ולחלוטין ללא כּישרון. אלופת ישראל ואירופה הייתה שווה הרבה יותר מהמַעוֹת שרשות השידור המונופוליסטית הסכימה להעניק לה בשנים ההן. אַרְיֵה בַּרָנוֹבִיץ' זוכר את המעמד ההוא כפי שאמר לי בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו לפני עשור, כלהלן : "אני חושב שכן ידענו לנהל מו"מ ולא היינו כל כך תמימים. אלה היו המחירים המקובלים אז. לא רצינו לנקר עיניים. לא חיפשנו להרוויח. רצינו רק לכסות את ההוצאות. צריך לזכור שמשכורות השחקנים גם הן לא היו גבוהות כל כך כמו היום". חשוב מזכויות השידורים הייתה החשיפה העצומה של מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית שהביאה לחיזוק התמיכה של חברת "עֵלִית" במועדון. ב- 1985 רכשה משפחת פֶדֶרְמַן את חברת "עֵלִית" מידיהם של מַרְק מוֹשֶבִיץ ואַבָּא פְרוֹמְצֶ'נְקוֹ. בעונת המשחקים של 1986- 1985 העניק דירקטוריון "עֵלִית" בראשותו של דֵייווִיד פֶדֶרְמַן (בנו של יצחק פדרמן) לאלופה ומחזיקת הגביע מכבי ת"א סכום חסות חסר תקדים של 350000 (שלוש מֵאות וחמישים אֶלֶף) דולר שטרם נשמע כמותו במדינה.

ראה טבלת התשלומים המפורטת והמדויקת בספר "הקשר הסימביוטי".

[1] הקבוצה הקרואטית ציבונה זאגרב עם כוכבה דראזן פטרוביץ' זכתה ב- 1986 בגביע אירופה.

עכשיו ב- 23 באוגוסט 1985, שמוֹנֶה שנים לאחר הזכייה הראשונה בגביע אירופה ב- 7 באפריל 1977, חשב מוֹטִי לֵוִי, פקיד כספים ונציגו של יוֹחָנָן צָנְגֶן סמנכ"ל הכספים של רשות השידור במו"מ, שעו"ד שמעון מזרחי דווקא ניהל היטב את המו"מ הכספי עבור מכבי ת"א. "עובדה שרשות השידור נתבעה לשלם כעת ב- 1985 למועדון פי חמש יותר מאשר שילמה ב- 1977", שַח לי כאילו היה זה שיעור במתמטיקה מבלי להתחשב בנסיבות הזמן. עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי הנהיג ב- 1985 קבוצת כדורסל בעלת מוניטין רב שזכתה כבר פעמיים בגביע אירופה לקבוצות אלופות. שמה יצא עכשיו בכל רחבי אירופה. הוא היה יו"ר מועדון מצליח ומנהיג שכולם חלקו לו כבוד רב והעריכו את פועלו. ב- 1969 נבחר ליו"ר מועדון מכבי ת"א שזכה להישגים גדולים בישראל אך סבל מכישלונות מתמשכים באירופה. שִמְעוֹן מִזְרָחִי ניצב בראש הנהלה מסורה ומקצועית בה כיהנו לצדו עוד ארבעה חברים : שְמוּאֵל "שָמְלוּק" מַחָרוֹבְסְקִי מנהל הקבוצה, אַרְיֵה בַּרָאנוֹבִיץ' גזבר המועדון, שחקן העבר אַמְנוֹן אָבִידַן, והאופטומטריסט צְבִי רוֹל ז"ל. קומץ האנשים האלה שמר כל הזמן בהקפדה על חוק הניהול מספר אחד של שמירת סוד בחברה מצומצמת, כלהלן : "את הכביסה המלוכלכת תמיד מכבסים בבית". החבר'ה המכביסטיים הללו שמרו ברית אמונים איש לרעהו כאחים, ונשבעו את השבועה הסודית כמו ב- "קוֹזָה – נוֹסְטְרָה", בה לא מצייצים ואין מדברים ללא רשותו של הבּוֹס עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי. המשמעת בקרב קבוצת הניהול של מכבי ת"א בראשות שמעון מזרחי הייתה מוחלטת בדרגה העליונה שלה. לא היו בקיעים בחומת "שמעון מזרחי" שגם היה איש עצור, מופנם, סגור, ו-רחוק מלהיות פטפטן. אולם לנהל הוא ידע. הדלפה נחשבה להלשנה. הדוגמא הטובה ביותר של ה- הנהלה המסוגרת הזאת הייתה באירוע שהוזכר בתחילת הכרך עב הכרס  "הקשר הסימביוטי" ואשר התרחשה ביום חמישי ההוא של 16 בדצמבר 1982 בהיכל הספורט הממוקם בשכונת יד אליהו בתל אביב. באותו הערב כפי שכבר סופר באחד הפוסטים הקודמים הפקדתי שוּב את יורם ארבל על המיקרופון באחד השידורים הישירים של קבוצת מכבי ת"א מתמודדת נגד היריבה הוותיקה אלופת ספרד ריאל מדריד במסגרת גביע אירופה בכדורסל. להפתעתנו הגדולה לא התייצב אוֹלְסִי פֶּרִי למשחק ביד אליהו. גם חברתו תמי בן עמי ז"ל לא הגיעה להיכל. התרוצצו שמועות משמועות שונות ברחוב על עסקים לא כשרים (עסקי סמים) בהם מעורב אוֹלְסִי פֶּרִי. מועד שריקת הפתיחה התקרב ושחקן הציר הענק של מכבי ת"א טרם הופיע בהיכל. ספסל מכבי ת"א היה כמרקחה. החלו התרוצצויות. הייתה מהומה גדולה מחוץ לקווי המגרש. ראינו את אנשי ההנהלה באים בדברים ומתייעצים עם כמה אוהדים מיושבי הקבע בשורה הראשונה בשער מס' 9, ביניהם גם את מוֹנִי פַנָאן ז"ל ורעייתו שחורת השיער שָרוֹן בטרם הפך לחבר הנהלה . היה ברור שמשהו קורה. ההנהלה הייתה בלחץ עצום. היו לנו השערות משלנו אך לא יכולנו לאמתן. הסלוגן ההוא, אמירתו של השַדָּר היהודי – אמריקני הדָגוּל של רשת הטלוויזיה ABC הָווֹאַרְד קוֹסֶל המנוח, "Tell it like it is", הייתה אומנם נֵר לרגליי, והפיתוי לומר את מה ששיערנו היה עצום, אך נזהרתי זהירות רבה יחדיו עם השדר המוביל שלי יוֹרָם אָרְבֶּל מלהפיץ אינפורמציה לא בדוקה. אנחנו רשת טלוויזיה ולא חֲרוֹשֶת שְמוּעוֹת. ניסינו לדלות את הפרטים מהנהלת הקבוצה בטרם תחילת המשחק אך פיהם היה ונותר חתום. לא נענינו. מן ההיבט העיתונאי נכשלנו במידה רבה. הנהלת המועדון הצליחה באותו פרק זמן ההוא לסוכך על הקבוצה מפני התקשורת כולה וגם מפנינו. לא הצלחנו לבַרֵר בעת השידור הישיר מדוע אוֹלְסִי פֶּרִי לא הופיע למשחק. גם שום עיתונאי אחר בארץ לא הצליח לעלות על פרטי הפרשה ולבַרֵר מה באמת קרה באותו לילה עם השחקן הענק שנעלם. הסתובבו אין סוף שמועות באוויר אודות "אולסי פרי המסומם" אולם לאף אחד לא הייתה הוכחה בדבר אמיתות השמועה. גם לא לנו. היום אנחנו יודעים כי אוֹלְסִי פֶּרִי השתמש כבר זמן רב בסמים ונרדם בדירתה של חברתו תמי בן עמי ז"ל. אוֹלְסִי פֶּרִי היה כדורסלן אָהוּב שהשתלב היטב במועדון מכבי ת"א בשנות ה- 70 ו- 80 של המאה הקודמת. מאוחר יותר הסתבך בעִסקאות סמים , נתפש, ונידון למאסר ממושך בבית כלא בארה"ב. לאחר שהשתחרר מהכלא בחר לשוב ולהקים את ביתו בישראל, ולחיות כאן את שארית חייו. מועדון מכבי ת"א ואנשיו נשארו לו כבית. הערה שלי : הייתה זאת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ששלחה לארה"ב צוות צילום מיוחד בראשות הצלם משהל'ה פרידמן והבימאי אלימלך רם (אז כתב רשות השידור בארה"ב) כדי לתעד את חייו ושהייתו הממושכת של אולסי פרי כאסיר בכלא האמריקני .

טקסט תמונה : סתיו 1981. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. יורם ארבל (מימין) משדר ישיר ב- 1981 בהיכל הספורט יד אליהו את אחד ממשחקיה של מכבי ת"א בגביע אירופה. במרכז יושב עוזר השדר אמנון לנגזם ומשמאל השדר הוותיק נסים קיוויתי. (צילום משה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בשנים ההן של עשור ה- 80 של המאה שעברה טרם שילמנו זכויות שידורים לאיגוד הכדורסל הישראלי. אפילו לא פרוטה. יוחנן צנגן סמנכ"ל הכספים של רשות השידור ויד ימינו של המנכ"ל אורי פורת לחש לי אז את הסלוגן הכוחני והשחצני שלו : "…במצב העניינים הזה איגוד הכדורסל הישראלי צריך לשלם לנו ולא אנחנו להם…". צילמנו בחינם את משחקי הליגה והגביע. באפריל 1985 העפילה קבוצת הפועל ת"א לסדרת הגמר סל המכריעה על אליפות המדינה נגד מכבי ת"א. המשחקים נקבעו להיערך ביום שני – 15 באפריל 1985, ביום חמישי – 18 באפריל 1985, וביום שני – 22 בחודש אפריל 1985, שלושתם בהיכל הספורט היפה והמאורגן בשכונת יד אליהו בתל אביב.

טקסט תמונה : היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב בעשורים ה- 70, 80, ו- 90 של המאה שעברה. (התמונה באדיבות גרשון פורמן מנהל היכל הספורט ההוא בשנים ההן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

עטתי במהירות על משימת השידור הישיר. היכל הספורט ביד אליהו היה מקום שנוח לצלם בו וגם האירוח של מר גרשון פורמן מנהל ההיכל הקל עלי את המלאכה. לא התכוונתי להחמיץ את הסדרה. היא נראתה לי דרמטית ומרתקת מאין כמוה. לא פחות חשובה מסדרת המשחקים והשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לאלופות. בקבוצת הפועל ת"א שיחקו אז מַיִיק לָארְגִי, לָאבָאן מֶרְסֶר, פִּינִי חוֹזֵז, שְמוּלִיק זִיסְמַן, וִוילִי סִימְס, ג'וֹן וִוילִיס, ושְמוּאֵל נַחְמִיאַס . הקבוצה המצוינת הזאת הגיעה להישגי השִיא שלה בעונת הכדורסל 1985- 1984 תחת שרביט האימון של יְהוֹשֻעַ רוֹזִין והיו"ר הנִלהב והמסוּר שלה אַבְרָהָם פְּלָדָה. אַבְרָהָם פְּלָדָה היה יריב מַר ועיקש של עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי. או להפך. כל ניסוח טוב. חלומו הגדול במשך שנים ארוכות היה להדיח מהפסגה את היו"ר המפורסם של הקבוצה של המדינה. אַבְרָהָם פְּלָדָה גמר אומר בנפשו לנצח את שמעון מזרחי ולמשוך את תשומת לִיבַּן של מצלמות הטלוויזיה של מחלקת הספורט ועִמַן את זכויות השידורים. הוא מינה את יְהוֹשֻעַ רוֹזִין בן ה- 67 שחקנה ומאמנה רב המוניטין לשעבר של מועדון מכבי ת"א למאמן הפועל ת"א. היריבות העירונית בין שני המועדונים הייתה בשיאה ורבים אוהדי מכבי ת"א לעגו למינוי שערך אַבְרָהָם פְּלָדָה. על פי הבנתם היה יְהוֹשֻעֶ רוֹזִין כנראה דוֹב זָקֵן שניצב כבר במדרון, סוג של מאמן משומש, "Over the hill", מאמאן ומדריך ש- פילוסופיית הכדורסל שלו הייתה מיושנת. גם הבכירים במכבי ת"א חשבו שיְהוֹשֻעֶ רוֹזִין איננו מְסַכֵּן אותם עוד. סיפרו לי עליו סיפורי רכילות שהוא שכחן ומבולבל ופעם באחד המשחקים שניהל ביקש משחקן החמישייה שלו במכבי ת"א רָלְף להחליף את קְלָיִין. יְהוֹשֻעַ רוֹזִין נותר מאמן בעל ידע עצום, חריף והגיוני, ומסוכן מאין כמותו לכל קבוצה. בפעם הראשונה מזה זמן רב הכל התחבר בקבוצת הפועל ת"א ומכבי ת"א עמדה לחוש זאת על בשרה. עמדו לרשותו של אַבְרָהָם פְּלָדָה שחקנים טובים ומאמן – מנהיג שהכיר היטב את מכבי ת"א. הפלוגתא בין שני המועדונים הגדולים האלה העפילה לרוֹם חדש בעונת 1985- 1984 ולמכבי ת"א היה באמת ממה לחשוש מפני שהפועל ת"א המצוּינת הביסה אותה ב- "דֶרְבִּי" במשחק ליגה בעונה הרגילה טרם סדרת הגמר בתוצאה 80:96. על שורות מכבי ת"א נִמנוּ אז מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ', מוֹטִי אַרוֹאֶסְטִי, קֶוִוין מֶגִי, ואוֹלְסִי פֶּרִי. סִדרת הגמר סַל "הטוב משלושה" קיפלה בתוכה שלושה משחקי "דֶרְבִּי" תל אביבי רצופים ועוררה בימים ההם התעניינות חסרת תקדים ברחוב הספורטיבי במדינת ישראל. הפועל ת"א ומאמנה יְהוֹשֻעַ רוֹזִין איימה בגלוי על ההגמוניה של מכבי ת"א וקראה עליה תיגר. הנחת העבודה שלי קבעה שצריך לתעד את ה- Challenge והאתגר בשידור ישיר. סדרת הגמר סל הזאת הייתה חשובה לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולצופים שלה, לפחות כמו משחקי מכבי ת"א באירופה.

אַצְתִּי עם הצעת הכיסוי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הזמני בעת ההיא יוֹסֵף בַּר-אֵל. הוא היה רק ממלא מקום של טוביה סער שפרש (מנכ"ל רשות השידור אורי פורת מינה בפברואר 1985 את יוֹסֵף בַּר-אֵל לממלא מקום זמני של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית), אך אף על פי כן האיש הקובע את מַרְאֶה ו- עיצוב לוח השידורים הציבורי. הנחתי את הצעת שלושת השידורים הישירים בפניו אך הוא סירב לקבלם. הוא אמר שזה לא מעניין דיו מפני שמדובר בכדורסל ישראלי. אותו עניינה מכבי ת"א באירופה. נדהמתי. במקום לקפוץ על מְצִיאַת השידור האקסקלוסיבי רָב העניין שניתן לנו בחינם הוא דחה אותו בבוטות ובחוסר ידע. יוסף בר-אל לא עשה זאת מרוֹע לֵב. הוא פשוט היה איש לא מוכשר דיו שלא התמצא והיה מנותק מתרבות הספורט של המדינה בה חי. הוא התנהג כעולה חדש בעל מניירות כוחניות שדרש כבוד מפַּקוּדָיו, לא הבין כי ה- Play off המשולש התל אביבי חשוב ומרתק יותר מתחרויות גביע אירופה בכדורסל, ולכן לא ייחֵס כל חשיבות לשידורים הישירים האלה שכל המדינה רצתה לצפות בהם. כל ניסיונות ההידברות השכנוע שלי עלו בתוהו. הייתי מְאוכזב וחשתי אבוד ותחושת החמצה. ההצלה באה מכיוון בלתי צפוי. ארבעים ושמונה שעות לפני ההתמודדות הראשונה שנועדה ליום שני – 15 באפריל 1985, קיבלתי בשבת בעֶשֶר בבוקר – 13 באפריל 1985 שיחת טלפון מפתיעה לבֵית הוֹרֵי רעייתי שגרו ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב. על הקו היה מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל בכבודו ובעצמו. רעייתי יעל העבירה לידיי את מכשיר הטלפון. הוא היה האיש האחרון שציפיתי לקבל ממנו צלצול טלפון בשעת בוקר כה מוקדמת בשבת. הייתי מופתע. לא הבנתי גם כיצד אִיתֵּר את מספר הטלפון של אמיל וארנסטה תג'ר הורי רעייתי. "יואש שבת שלום לך", ברך אותי וּבְגָוָון קוֹל של נוֹפֶת צוּפִים (הוא ידע להיות מתקתק כשרצה), וכה אמר לשפופרת : "…הבֵּן שלי אָרִיק אומר לי שמשחקי סדרת הגמר סל בין מכבי ת"א לבין הפועל ת"א יהיו מאוד מעניינים, אז יש לך אוֹר יָרוֹק ממני לשָדֵר אותם ישיר כפי שרצית. צא לדרך יואש…". הייתה פאוזה קטנה על הקו ואז הוסיף, "…שתהיה לי בריא…". אני יודע שהוא אהב והעריך אותי. ברור שהודיתי לוֹ. מייד אח"כ חיבקתי בשמחה את רעייתי יָעֵל לשמע הבשורה. היא הייתה לידי ועֵדה לשיחת הטלפון המשמחת הזאת שהפיגה את המתח העצום בו הייתי שרוי. ממש עלזתי וצהלתי למִשמע הודעתו של מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית אבל הייתי המום מתהליך קבלת ההחלטות שלוֹ. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל דחה את הצעת השידור המקצועית המשולשת שלי, של מנהל ומנווט שידורי הספורט שלוֹ, אך קיבל את המלצת בְּנוֹ. נחמד אבל לא ייאמן. על כל פנים אמרתי לו תודה רבה. הוא יוסף בר-אל והמנכ"ל אורי פורת היו הבוסים העליונים שלי. אני חושב שלקראת תום עונת שידורי הספורט אותה שנה, בעיקר לאחר סיום עונת הכדורגל הישראלית והסיקור שלה ב- "משחק השבת" במאי 1985, הבין מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוֹסֵף בַּר-אֵל כי חטיבת הספורט היא יחידה טלוויזיונית מיומנת בעלת חשיבות יתירה במערך המשימות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יחידת חָלוּץ שמשמשת חוֹד חַנִית שלו בלוח השידורים ומסייעת לוֹ להרכיב חלון ראווה טלוויזיוני אטרקטיבי. הוא לא התעצל וב- 27 במאי 1985 כתב לי מכתב בו חשף את רחשי ליבו המקצועיים כלפיי וכלפיי חטיבת הספורט בפיקודי.

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה שכתב לי מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בתום סיקור משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בתוכנית "משחק השבת". 

המכשול השני בחודש אפריל ההוא של 1985 לפני יותר מ- 32 שנים, היה עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי יו"ר מועדון מכבי ת"א. שִמְעוֹן מִזְרָחִי דחה את בקשתי לשידור הישיר  של המשחק הראשון שנועד כאמור להיערך ביום שני – 15 באפריל 1985 בהיכל הספורט ביד אליהו בתל אביב. כל שלושת המשחקים של סִדרת הגמר סַל נועדו להיערך באותו היכל הספורט ביד אליהו, אך מכיוון שמכבי ת"א הייתה המארחת בהתמודדות הראשונה הוא היה האיש שהחזיק בזכויות השידורים של המשחק על פי הבנתו. לא איגוד הכדורסל הישראלי. הוא שמעון מזרחי שִמְעוֹן מִזְרָחִי סירב לבקשת השידור הישיר שלי. היה לנו הסכם בדבר שידור משחקי מכבי ת"א באירופה אך לא בליגה הלאומית הישראלית (ליגת העל היום). החלטת הסירוב שלוֹ הרגיזה אותי. חששתי שאם ייוודע דבר סירובו ברבים, הרי שגם יו"ר הפועל ת"א אַבְרָהָם פְּלָדָה מחזיק הזכויות של המשחק השני יבקש ללכת בעקבותיו במשחק השני, וגם הוא יסרב לי באותו נימוק אנכרוניסטי שלא היה לו דבר עם המציאות. אולי בשל כך לא נוכל לשדר ישיר את אותו המשחק השני שבו אַבְרָהָם פְּלָדָה היה המארח, והוא שעשוי להיות משחק ההכתרה של אחת משתי הקבוצות. בימים ההם טרם היה חוזה שידור מסודר וחתום בינינו לבין איגוד הכדורסל הישראלי. כל יו"ר מועדון נהג כראות עיניו. עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי חשש שהשידור הישיר בטלוויזיה הישראלית הציבורית ירחיק את הקהל מהיציעים וישאיר אותו בבית צמוד למרקע ממנו בוקע השידור הישיר. הוא לא העֵז לבקש תמורה כספית. את זאת הוא קיבל מהשידורים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה בטלוויזיה. השידורים הישירים הבלעדיים בגביע אירופה האלה חשפו את מכבי ת"א ואת הספונסר הראשי שלה "עֵלִית" והפיצו את המותג בכל המדינה. שִמְעוֹן מִזְרָחִי רק רצה שאניח לו בעניין השידורים הישירים של סדרת הגמר סל שאמורה להכניס לקופת האגודה סכום כספי נאה ממכירת הכרטיסים בהנחה שאוהדי הכדורסל של שני המועדונים יגיעו בהמוניהם ליציעי היכל יד אליהו. "…יואש אלרואי, אם יהיה שידור ישיר בטלוויזיה הצופים לא יגיעו להיכל…", ניגן באוזניי את התקליט השָחוּק, השַרוּט, והמזויף כשהוא מֵגֵן בעוֹז על האינטרסים של קבוצתו. לא יכולתי לקבל את תשובתו החמקנית. שִמְעוֹן מִזְרָחִי היה עו"ד מלומד אך הפעם כתב ההגנה שלוֹ היה מופרך. "הטלוויזיה מסייעת למַלֵא את היציעים בקהל צופים ולעולם איננה מסלקת אותם משָם", השבתי לו. הייתי מאוכזב מתשובתו השלילית של האיש היחיד בעולם הכדורסל הישראלי שמקבל תמורה כספית מרשות השידור (עבור משחקיו בזירה האירופית). זאת הייתה הפעם הראשונה שנקטתי בלשון איום כלפי אישיות בכירה ומוערכת על ידי בדמותו ורמתו של עו"ד שמעון מזרחי המייצג וועדת ספורט מארגנת חשובה בישראל. איימתי בהתפטרות מתפקידי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה והתכוונתי לממש את איום ההתפטרות במידה ולא ייעתר לבקשתי לשידורים הישירים של סדרת הגמר מכבי ת"א נגד הפועל ת"א. ההתעניינות הציבורית בסדרת הגמר סל ב- 1985 של הדרבי התל אביבי בין מכבי ת"א והפועל ת"א הייתה עצומה והרקיעה שחקים שלא זכורה לי כמותה. היא הייתה חסרת תקדים. היה ברור שהיכל הספורט יד אליהו יהיה "מְפוּצַץ" באוהדי שתי הקבוצות ומלא על גדותיו עד אפס מקום. סדרת שלושה משחקים כזאת של "דֶרְבִּי" תל אביבי משולש מעניינת יותר ממשחקיה של מכבי ת"א באירופה. "עו"ד שמעון מזרחי", אמרתי והוספתי, "אם לא יעלה בידי לשכנע אותך לשדר ישיר את המשחק הראשון שבו אתם משמשים מארחים (ואת משחק ההכרעה השלישי אם יידרש שבו אתם שוב המארחים) אתפטר מתפקידי בטלוויזיה. את העניינים שלכם תצטרכו לנהל עם מישהו אחר. אין שום הצדקה למנוע מ- 2.000000 (שני מיליון) צופים בישראל חוויה טלוויזיונית כה מסקרנת, כאשר ברור לכולם שהיכל הספורט ביד אליהו יהיה מלא עד אפס מקום, ואלפים אחרים שלא רכשו כרטיסים במועד יתדפקו על שערי ההיכל כמוכי אמוק, בתקווה לחדור אליו בכל דרך אפשרית". ידעתי מניסיוני כי הכרטיסים ייחטפו ע"י האוהדים הרבים והיכל הספורט ביד אליהו יהיה מלא מפה לפה. אלפים אחרים יישארו בחוץ . באירוע ספורט חשוב בעל עניין ציבורי עצום טבעי מהסוג הזה, הטלוויזיה המטפלת ועוסקת בו בשלב המוקדם מן ההיבט העיתונאי, רק בונה את האירוע ומסייעת למַלֵא את היציעים למרות השידור הישיר. יש לכך הוכחות מדויקות. מדע "תקשורת ההמונים" מסביר היטב את הסימביוזה הזאת וקשרי הגומלין בין האירוע לקהלו. עו"ד שמעון מזרחי ניאות בסופו של דבר והסכים לשידור הישיר. זה היה שִמְעוֹן מִזְרָחִי. הוא לא היה רק מנהיג המועדון אלא גם האוהד מספר אחת שלו. הוא כל הזמן חשש ודאג למועדון הכדורסל כאילו היה בנו. שִמְעוֹן מִזְרָחִי נולד בירושלים ב- 16 באוקטובר 1939. הוא היה "מכביסט" מובהק משחר נעוריו. ביולי 1969 נבחר ליו"ר חוג האוהדים של מכבי ת"א וכעבור חודש באוגוסט 1969 התמנה ליו"ר המועדון. כישרון הניהול והמנהיגות שלוֹ הפכו את קבוצת הכדורסל מכבי ת"א למה שהייתה אז והיום. מועדון ספורט מפואר – בארץ ובאירופה. עכשיו היה ברור כי נוכל לשדר ישיר ללא תמורה כספית גם את המשחק השני בסדרה בו זכויות השידורים מוחזקות ע"י קבוצת הפועל ת"א בראשה היו"ר אַבְרָהָם פְּלָדָה. אם לא שילמנו לשִמְעוֹן מִזְרָחִי אין שום סיבה שנשלם לאַבְרָהָם פְּלָדָה.

טקסט תמונה : 1985. עמדת השידור שלנו והפיקוד שלי בהיכל הספורט יד אליהו. התיישבתי תמיד בעמדת הפיקוד וניהול השידור שלי, זמן רב לפני שהחלה התחרות עצמה. (באדיבות אליצור ראובני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום שני – 15 באפריל 1985 התייצבתי בצהריים עם מירב ומיטב אמצעי השידור שלנו ו- 60 עובדי ה- OB ניידת השידור ה- "וֶורֶד" (Outside Broadcasting) הגדולה ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ליד שער מס' 6 של היכל הספורט ביד אליהו. מנהל ההיכל גֵרְשוֹן פוֹרְמַן ומזכירתו גב' עַלִיזָה יוֹנָתָן כבר המתינו לי. ייחדתי לאירוע הזה את מלוא תשומת הלב. שֵש מצלמות אלקטרוניות כיסו את ההתמודדות לרבות שלושה הילוכים חוזרים משלוש זוויות צילום שונות. יוֹאָב פֶּלֶג היה הבימאי, ויוֹרָם אָרְבֶּל החזיק במיקרופון. ההיכל היה גָדוּש מפֶּה לפֶה. מפוצץ. הייתה שם יותר מרבבת צופים. אלפים אחרים שלא הסתפקו בשידור הישיר התרוצצו כּמוּכֵּי אָמוֹק סביב ההיכל מחפשים כרטיסי כניסה למאבק המסקרן. התפתח שוּק שחור. הצבנו מצלמה מחוץ להיכל וצילמנו את המהומה. אין דומה לאווירת ה- "דֶרְבִּי" התל אביבי בכדורסל (ו/או כדורגל). ביקשתי מהבימאי המצוין שלי בניידת השידור יוֹאָב פֶּלֶג להעביר את תמונות הקהל הססגוני ואת האווירה החמה מהיכל הכדורסל לסלון ביתם של מיליון הצופים שלנו. "היציעים המלאים לעייפה באוהדים נלהבים לבושים אדום וצהוב חשוּבים לא פחות מהשחקנים על הפרקט", ציוויתי עליו. הפועל ת"א גברה להפתעת כל על מכבי ת"א במשחק הראשון בקלוּת יחסית בתוצאה 73:84. מַייק לָארְגִי קלע 28 נקודות ומכבי ת"א עמדה על סַף הדחה. ההתעניינות סביב המשחק השני שהתקיים ביום חמישי מוצאי יום השואה והגבורה – 18 באפריל 1985 יצאה מכל פרופורציה וצברה שיאים חדשים. למרות סמיכות המשחק לסיום יום האֵבֶל הלאומי התיר לי מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל לשדר אותו ישיר. הפועל ת"א הייתה בעלת הבית של המשחק אך אַבְרָהָם פְּלָדָה שיכור הניצחון לא העלה בדעתו לדרוש ממני זכויות שידור. שוב צילמנו בחינם.

טקסט תמונה : 18 באפריל 1985. היכל הספורט ביד אליהו . יהושע רוזין מאמן הפועל ת"א (מימין) נזעק לעמדת השידור שלנו נרעש לאחר הפסדה של קבוצתו הפועל ת"א במשחק ה- Play off  השני למכבי ת"א 80:89. יהושע רוזין המאוכזב מקונן בשידור ישיר, "לא הייתה שום פרופורציה בין הדחתו של מייק לארגי לבין סילוקו של מוטי ארואסטי מהמשחק ע"י השופטים. איכותו של מייק לארגי ומשקלו הסגולי כשחקן בקבוצתי הפועל ת"א עלו לאין שיעור על אלוּ של מוטי ארואסטי במכבי תל אביב", והוסיף, "השופטים פשוט גזלו מאִתנו שלא בצדק את הניצחון". משמאל, זהו גיורא איילון מפעיל את מחשב הסטטיסטיקה הראשון שבנה עבורנו בשנים ההן מהנדס הטלוויזיה אריה "מולצ'י"  מולצ'ינובסקי. (צילום משה פרידמן מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במהלך המשחק השני התחוללה קטטה חמורה בה החליפו מהלומות מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי ממכבי ת"א ומַיִיק לָארְגִי שחקן הפועל ת"א. שני הנִצִים הורחקו מזירת המשחק. המצלמות שלנו חשפו את האירוע האלים בשידור ישיר. משקלו הסגולי של מַיִיק לָארְגִי בהפועל ת"א עלה לאין שיעור על זה של מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי במכבי ת"א. מכבי ת"א ניצלה זאת וניצחה במשחק השני בשיעור 80:89 והִשוותה את התוצאה לאחת – אחת בסדרה. המשחק השלישי והמכריע נערך ביום שני – 22 באפריל. שוב הופענו במלוא ההרכב שידרנו ישיר את המשחק השלישי והמכריע. ללא מַיִיק לָארְגִי המורחק הייתה הפועל ת"א קבוצה שונה וחלשה הרבה יותר. לא היה לה סיכוי. חסרונו של מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי במכבי ת"א שחקן נשמה אפור ומסור חסר כישרון טכני של שליטה בכדור, ולחלוטין לא אטרקטיבי – לא הורגש. הקבוצה ניצחה 66:76 וזכתה באליפות המדינה בפעם ה- 26 בתולדותיה ו- 16 ברציפוּת. מסכת שלושת השידורים הישירים קלעו לטעם הקהל והצליחו מעל למצופה. יוסף בר-אל היה ראשון המברכים בסגנון הסכרין הידוע שלו : "…שתהיה לי בריא, טוב ששמעתי בקוֹלוֹ של בני אָרִיק, היו שידורים מצוינים…", אמר לי בשיחת הטלפון, ושכח לרגע קודם לכן שאני הוא זה שמנהל ומנווט עבורו את שידורי הספורט שלוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אהבתי אז את יוֹסֵף בַּר-אֵל. מנכ"ל רשות השידור אוּרִי פּוֹרָת היה הַמְהָלֵל השני. החשוב בשידור תחרות סִדרַת הגמר סל  ב- 1985 לא הייתה זכייתה של מכבי ת"א בתואר, אלא יצירתה ומיסודה של מסורת שידורים ישירים חדשה של אירוע כדורסל רלוואנטי שהוא מאשיות תרבות הספורט הישראלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משחקי חצי הגמר והגמר על גביע המדינה בכדורסל וסדרות הגמר סל הסופיות היו מעניינים ולעיתים גם מרתקים לא פחות ממשחקיה של מכבי ת"א באירופה מנקודת מבטה של הטלוויזיה. הם הפכו לנִדבך שידור חשוב וקנו להם נחלה קבועה בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הרבה הודות לתמיכתו המסיבית של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל.

טקסט תמונה : חודש אפריל – שנת 1985. היכל הספורט ביד אליהו. מייק לארגי (מימין) היה כוכב על בכדורסל של הפועל ת"א. סילוקו מהמגרש הייתה אבדה גדולה. בלעדיו לא היה כל סיכוי לקבוצת הפועל ת"א להדיח מהפסגה את מכבי ת"א. לידו, זהו שמוליק זיסמן רכז המשחק של הפועל ת"א. (באדיבות עמירם שפירא. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההפסד של הפועל ת"א 2:1 למכבי ת"א בסדרת הגמר סַל  של הטוב משלושה באפריל 1985 הייתה היסטורית ומַשְבֵּרִית עבור הפועל ת"א. הפועל ת"א לא התאוששה מההפסד ההוא זמן רב. נקרתה לה הזדמנות חַד פעמית, הזדמנות של פעם בדוֹר להוריד את מכבי ת"א החזקה ובעלת המסורת מהפִּסְגָה, אך היא כשלה. ממש החמיצה את הרגע. היו לה סיכויים טובים אך היא לא מימשה אותם. אין שום נחמה בהשגת המקום השני. המקום השני גורם לצער, אכזבה, ונדודי שינה. המחשבות כל הזמן מתרוצצות היכן שגית ומה לא בצעת כראוי. יְהוֹשֻעַ רוֹזִין ואָבְרָהָם פְּלָדָה נזעקו לעמדת השידור שלנו כדי לתרץ את כישלונם. שניהם היו המומים ונדהמים. הרחקתו של מַיִיק לָארְגִי שיגעה אותם והרתיחה את דמם. ההפסד ב- 1985 לא היה רק תבוסה ספורטיבית מרגיזה ומתסכלת מפני שהפועל ת"א הייתה כל כך קרובה לתואר. היא הייתה הרבה יותר מזה והרחֵק מעבר לרָף הספורטיבי שלה. הפועל ת"א הפסידה ב- 1985 לעַד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת ממון זכויות השידורים שהייתה ראויה להן מהגוף המְשָדֵר אילו הִכְּתָּה את מכבי ת"א וזכתה באליפות. מַיִיק לָארְגִי היה כדורסלן מחונן אך חסר אישיות ספורטיבית ברמה מניחה את הדעת. הוא נגרר לפרובוקציות וסכסוכים כמו ילד קטן. תרומת כישרון המשחק שלו לקבוצת הפועל ת"א עלתה לאין ערוך על תרומתו של מוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי למכבי ת"א. ללא שום השוואה. אילו ידע להבליג, אילו ידע לרסן ולשלוט בעצמו, אילו הבין כי זהו הרגע שלוֹ, וזוהי ההזדמנות האחרונה של הפועל ת"א לנצח את מכבי ת"א, אולי ההיסטוריה היום הייתה שונה. מצלמות הטלוויזיה שלנו תיעדו את הריב והמהלומות שאירעו בין מייק לארגי למוֹטיִ אָרוֹאֶסְטִי. הן גם תיעדו את גודל האכזבה ואת פניהם של המאמן יְהוֹשֻעַ רוֹזִין ויו"ר המועדון אָבְרָהָם פְּלָדָה לאחר הרחקתם של מַיִיק לָארְגִי ומוֹטִי אָרוֹאֶסְטִי מזירת העֵץ. יְהוֹשֻעַ רוֹזִין ואַבְרָהָם פְּלָדָה ידעו כי בכך תם המאבק בשנה ההיא וחלומותיהם להדיח אחת ולתמיד את מכבי ת"א מהמקום הראשון , נגוזו . הרחקת מַיִיק לָארְגִי שברה את הפועל ת"א. בלעדיו הם לא היו מסוגלים להכניע את מכבי ת"א עם מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ, קֶוִוין מֶגִי, אוֹלְסִי פֶּרִי. שחקני הפועל ת"א וִוילִי סִימְס, פִּינִי חוֹזֵז, שְמוּלִיק זִיסְמַן, ולָאבַאן מֶרְסֶר לא היו מוכשרים לעשות זאת ללא מַיִיק לָארְגִי. צריך לזכור שבמשחק הראשון בסדרת הגמר בו ניצחה הפועל ת"א 73:84, קלע מַיִיק לָארְגִי 28 נקודות. % 33.3 מס"ה הנקודות שהשיגה הקבוצה. במשחק בין שתי הקבוצות בליגה הסדירה ב- 1985 הביסה הפועל ת"א את מכבי ת"א 80:96 והנחילה לה את הפסדה הגדול מזה עשרים שנה. הפועל ת"א הייתה פייבוריטית, המועמדת לניצחון ב- 1985 אך הכזיבה את עצמה ומאות אלפי אוהדיה בעיר. ההפסד שלה באפריל 1985 למכבי ת"א היה לא רק ספורטיבי. הוא היה ראשית דבר ממוני. תבוסה כלכלית שכמעט איננה ניתנת לתיקון.

בחלוף ארבעה חודשים ב- 23 באוגוסט 1985 חתמנו מוטי לוי ואנוכי עם עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי על הסכם זכויות השידורים עם מכבי ת"א לשתי העונות הבאות של המועדון באירופה ב-  1986- 1985 ו- 1987- 1986. כאמור עבור כל עונה שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית למכבי ת"א סכום מגוחך דל כמה עשרות אלפים בודדים של דולרים (הסכומים והפרטים הכספיים המדויקים נמצאים בספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי, וקרוי : "הקשר הסימביוטי"). אנחנו הולכים עם האלופה תהא אשר תהא. זה היה הכלל שהצבתי לטלוויזיה הישראלית הציבורית ולעצמי והבוסים שלי בהנהלת רשות השידור לדורותיה קיבלו אותו והסכימו לוֹ. קבוצת הפועל ת"א שהייתה ב- 1985 מועדון פאר בעל פוטנציאל נשארה מאחור. אַבְרָהָם פְּלָדָה יו"ר מועדון הכדורסל של הפועל ת"א במשך 17 שנה, בשנים 1992 – 1975, היה נֶכֶס ניהולי יקר מאין כמוהו למועדון. אוהד מושבע של הפועל ת"א ובעל אישיות לוחמנית. בשל אופיו החַם והקרבי נאלץ פעמים רבות להילחם עבור הפועל ת"א נגד כוחות מבחוץ וגם מבפנים. הוא נדלק כגפרור והיה נוח לכעוס אך נאמן מאין כמוהו לאגודה. אַבְרָהָם פְּלָדָה נולד ב- 7 באוקטובר 1943 ב- ברה"מ האדומה של יוזף דג'וגאשווילי סְטָאלִין. סְטָאל ברוסית – פירושו פְּלָדָה. אַבְרָהָם פְּלָדָה נברא בצֶלֶם האדומים והיה אוהד שרוף של מועדון הפועל ת"א. בניגוד לכל מיני עסקנים המתיימרים להיות מנהיגי ספורט (והם לא), הוא היה בעל הגמוניה ונאמן עד כלות למועדון. אַבְרָהָם פְּלָדָה היה חייל קרבי בצה"ל. את שירותו הצבאי עשה כ- שִרְיוֹנֵר. לוחם בשריון. בתחילה כנהג טנק ואח"כ כמט"ק. הוא נלחם בשנות ה- 60 נגד הסורים בקרב על המים למימוש זכויותיה הריבוניות של מדינת ישראל בכינרת. במלחמת ששת הימים ב-1967 שירת במילואים בחטיבה 10 שפעלה תחילה באזור ירושלים ואח"כ סייעה בכיבוש רמת הגולן מידי הצבא הסורי. במלחמת יום הכיפורים ב- 1973 נמנה על כוחות הגדוד הראשון של חטיבה 9 בפיקודו של המח"ט פפר שחשו לרָמָה כדי לבלום את גייסות השריון הסוריים שפלשו ושטפו את רמת הגולן. אַבְרָהָם פְּלָדָה ניהל את הפועל ת"א כחייל אמיץ בשדה המערכה. הוא שַש אלי קרב למרות שידע בתוככי ליבו כי עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי הוא מצביא הספורט הטוב בישראל. רחשתי אמפתיה לאָבְרָהָם פְּלָדָה. הערכתי אותו. לִבִּי נָטָה אֵלָיו. היה מדובר בטובי בנינו.

טקסט תמונה : זהו מר אברהם פלדה דמות נערצת בהיסטוריה של אגודת הפועל ת"א. הוא היה יו"ר פטריוט, נאמן, ומנהל למופת של קבוצת הפועל ת"א בכדורסל בשנים 1992 – 1976. הפועל ת"א הייתה אהבת נעוריו וחזון הניהול שלוֹ. לאחר שעזב את המועדון החלה ההתדרדרות הגדולה. אהבתי אותו את האיש אברהם פלדה. (התמונה באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָבְרָהָם פְּלָדָה כמו נולד לרדוף אחרי שמעון מזרחי כל ימיו אך נכשל להשיג אותו ותמיד ראה את גבו. לכל מקום שהפועל ת"א בראשותו הגיעה היא מצאה שָם את עו"ד שמעון מזרחי ואת מכבי ת"א. הוא כבר היה במקום. אפילו המאמנים והשחקנים שאברהם פלדה הביא לקבוצת פועל ת"א בתקופת כהונתו היו "יד שנייה" כאלה שמכבי ת"א השתמשה בהם  (למַעֵט לָאבַאן מֶרְסֶר). יהושע רוזין ורלף קליין שאימנו את הפועל ת"א עשו זאת לאחר שנות שירות רבות במכבי ת"א. ארל וויליאמס לבש זמן רב את הגופייה הצהובה של מכבי ת"א ולאחר שכבר ירד מגדולתו המיר אותה לאדומה של הפועל ת"א. זה לא נעשה מחוסר כּישרון. זה נעשה מחוסר יכולות כלכליות וכספיות . אגודת הפועל ת"א לא הייתה יכולה למצוא לה מנהל ויו"ר מסור יותר, נמרץ יותר, חרוץ יותר ו- "משוגע לדבר" יותר מאברהם פלדה. הוא עשה את המאכסימום. אך המיטב הזה לא הספיק. ההיסטוריה סבה על צירה ולקבוצת הפועל ת"א ואברהם פלדה ניתנה כעבור שבע שנים הזדמנות שנייה. ב- 1991 נחת באוסישקין פרוויס שורט (Pervis Short) אחד משחקני ה- NBA הטובים ביותר ששיחֵק אי פעם בישראל. בהפועל ת"א שיחקו אז בנוסף לפֶּרְוִויס שוֹרְט גם דֵייוִויד תֶּ'רְדְקִיל, תּוֹמֶר שְטָיִינהָאוּאֶר, עַמוֹס פרישמן, יוֹנָתָן דֶלְזֶל, שמעון אמסלם ואחרים. המאמן היה רלף קליין. במכבי ת"א שיחקו לָאבָאן מֶרְסֶר, מַיִיק מִיטְשֶל, חוֹזֶה וָורְגָאס, דוֹרוֹן גָ'מְצִ'י, גָיְא גוּדֶס, נָדָב הֶנֶפֶלְד, מוֹטִי דָנִיאֵל, ו- וִוילִי סִימְס. הכדורסל הישראלי שפע לִגיון זרים. רָלְף קְלָיִין כבר הודיע ש- פֶּרְוִויס שוֹרְט הוא השחקן הטוב ביותר שאימן בחייו והוא תולה בו תקוות רבות. ובאמת פֶּרְוִויס שוֹרְט לא אִכְזֵב והפועל ת"א העפילה לסדרת הגמר סל האחרונה הבלתי נשכחת נגד מכבי ת"א שהתקיימה במאי 1992. צירוף מקרים מעניין. יוסף בר-אל היה שוב מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא אִפְשֵר לי להעביר את מרבית הסדרה בשידורים ישירים. סידרת הגמר הפכה לדרמטית. מכבי ת"א ניצחה במשחק הראשון בהיכל ביד אליהו 69:72. הפועל ת"א ניצחה באולמה ב- "אוּסִישְקִין" במשחק השני 82:88. מכבי ת"א זכתה במשחק השלישי 64:81. הפועל ת"א הגיבה יפה וגברה על מכבי ת"א במשחק הרביעי באולם "אוּסִישְקִין" 82:86. במשחק החמישי והמכריע ביום שלישי – 19 במאי 1992 ניצחה מכבי ת"א 63:81 וזכתה באליפות המדינה בפעם המי יודע כמה. הפועל ת"א, אַבְרָהָם פְּלָדָה ורלף קליין החמיצו את הזדמנות חייהם להדיח את מכבי ת"א מהפסגה. עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי שוב זכה בבכורה.

משחקי ליגת הכדורסל וגביע המדינה הפכו לאובייקט שידור מלהיב. ביום חמישי – 14 במאי 1992 שידרנו ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק הגמר על גביע בו גברה הפועל גליל עליון תחת שרביט אימונו של מולי קצורין על מכבי ראשל"צ 76:84. בגליל העליון שיחקו דורון שפר, בְּרֶד לִיף, אֶנְדְרוּ קֶנֶדִי, גִיבְּסוֹן, אָמִיר בִּינוֹ, נִיר מָטָלוֹן. במכבי ראשל"צ כיכבו מִיקִי בֶּרְקוֹבִיץ', חַיִים זְלוֹטִיקְמַן, רוֹנִי בּוּסָנִי, קוֹרְקִי נֶלְסוֹן הענק הלבן (2.12 מ'). זכייתה של הפועל גליל עליון בגביע המדינה רמזה רמז עבה באשר לכוונותיה לחולל בעונת המשחקים הבאה בליגה הלאומית בכדורסל ב-  1993 – 1992. הנהלת הקבוצה החתימה את המאמן פנחס "פיני" גרשון ונכונה הייתה להדיח מהפסגה את מכבי ת"א וגם את הפועל ת"א. בדיוק ברגע המכריע והחשוב הזה הודיע מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, למורת רוחי, למנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל כי לטלוויזיה אין מספיק כסף וזמן מסך כדי להתחרות עם ערוץ 5 (ערוץ הספורט בטלוויזיה כבלים) על זכויות השידורים בהן החזיק איגוד הכדורסל . זה היה רק תירוץ. באוקטובר 1992 שררה בין מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל לבין מנהל הטלוויזיה שלוֹ יוסף בר-אל מחלוקת ניהול קשה. שני הצדדים לא העריכו זה את זה בלשון המעטה. שידורי הספורט במסגרת השידור הציבורי היו בנסיגה גדולה . כולם המתינו בימים ההם לבואו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום מועמדה של שרת החינוך גב' שולמית אלוני לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל. ערוץ 5 בכבלים זכה מההפקר בבכורה ובזכויות השידורים האקסקלוסיביות – וללא קרב. בפעם הראשונה בתולדות הכדורסל בארץ, לא היה עוד לשידור הציבורי חלק ונחלה בכדורסל הישראלי.

המסופר כאן איננו כתב אישום נגד אַבְרָהָם פְּלָדָה. מנקודת מבטי כמנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה לי הערכה אישית (רבה) לאַבְרָהָם פְּלָדָה. כיבדתי אותו. צריך לזכור שהוא פעל כיו"ר הפועל ת"א בסביבה מסורבלת מאוד וביורוקרטית מאין כמותה מול קבוצת הניהול הזריזה של מכבי ת"א בראשותו של שמעון מזרחי ונותנת החסות הקלאסית שלה חברת "עֵלִית". בראש ההיררכיה של אגודת הפועל ת"א ניצבת מנהיגות עסקונה – פוליטית. בראשה עומד מזכיר מועצת פועלי ת"א. מתחתיו עובד מחזיק תיק "הפועל" במועצת הפועלים. הביורוקרט השלישי הוא מזכיר הפועל מחוז ת"א. תחתיהם פועלים יושבי ראש של הסקטורים השונים. הגוף הפוליטי הזה הנקרא מועצת פועלי ת"א והוא שהיה מאשר לאברהם פלדה את תקציב הקבוצה. הבוסים הישירים של אברהם פלדה היו מזכירי הפועל מחוז ת"א בזה אחר זה : אדוארד סגל, שלמה שטיינקלפר, ואברהם "אייבי" אפשטיין. בתוקף תפקידי כמנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית הכרתי אותם. הם היו פקידים קשוחים של המִמְסַד שהקשו גם עלי בתחום ביצוע השידורים הישירים של הטלוויזיה וגם על אברהם פלדה בתחום הניהול שלו. יו"ר הפועל ת"א אַבְרָהָם פְּלָדָה היה עורך את החוזים הכספיים עם השחקנים במסגרת התקציב הכללי שאושר לו, אך את הצ'קים הייתה משלמת הנהלת החשבונות של מזכירות הפועל מחוז ת"א. החוזים שחתם עם השחקנים הבכירים של הפועל ת"א ומאמניה לא היו "כבדים". אברהם פלדה זוכר היטב את פירוט התשלומים לשחקנים שלו בעת שיחות התחקיר שלי עמו : "עם מייק לארגי התחלנו עם 30000 (שלושים אֶלֶף) דולר בשנה. בשיאו הוא קיבל כ- 40000 (ארבעים אֶלֶף) דולר בעונה. לאבאן מרסר הרוויח אצלנו כ-  20000 – 17000 (שבעה עשר – עשרים אֶלֶף) דולר. בארי ליבוביץ' בן הדוֹר הקודם במועדון קיבל בשיאו כ- 15000 (חמישה עשר אלף) דולר בעונה, לא יותר. בארי ליבוביץ' פרש מקבוצת הפועל ת"א בשנת 1982. יהושע רוזין קיבל אצלנו כמאמן בשנות ה- 80 של המאה שעברה שכר של כ- 15000 (חמישה עשר אלף) דולר גם כן. אלה היו המחירים המקובלים אז. אני מניח שמכבי ת"א שילמה לשחקניה ומאמניה שכר כפול משלנו. הניהול שלנו היה הרבה יותר איטי ומסורבל משלהם. שררה באגודת הפועל ת"א ביורוקרטיה. הייתי זקוק לאישורים על אישורים. בקטע הזה מכבי ת"א הייתה הרבה יותר זריזה מאתנו".

טקסט תמונה :  מזכיר אגודת הפועל הארצית יצחק אופק מעניק בהיכל הספורט יד אליהו ב- 1982 מתת פרידה לבארי ליבוביץ' בן ה- 38 המסיים את הקריירה הארוכה שלו בקבוצת הפועל תל אביב. בתווך (מספר 5)  זהו מרק טורנשיין. גם בגיל 38 נראה בארי ליבוביץ' יפה התואר כ- עלם חמודות. הוא היה שחקן כדורסל ווירטואוז. הפועל ת"א מעולם לא שילמה את שוויו האמיתי. (התמונה באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היו"ר אַבְרָהָם פְּלָדָה היה נתון ללחצים כספיים כבדים של המועצה וכתוצאה מהם איבוד הביתיות ב- "אוסישקין". כשהוברר כי להֵיצַע של משחקי הכדורסל של הפועל ת"א נגד מכבי ת"א יש ביקוש  הגדול מתכולתו של אולם "אוסישקין", הורתה המועצה להעתיק את הביתיות להיכל הספורט ביד אליהו כדי לעשות קוּפָּה ולהגדיל את ההכנסות. אַבְרָהָם פְּלָדָה זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "אם הייתי מסרב להעתיק את הביתיות, מייד היו מופעלים עלי לחצים ואִיומים, שאם לא נעביר את המשחק להיכל הספורט יד אליהו בעל תפוסה של רבבת צופים המועצה לא תאשר את התקציב בשנה הבאה".

1985 הייתה שנת שיא ושנת משבר כאחת עבור הפועל ת"א. להגיע כל כך קרוב לבאר ולא לשתות ממנה. זאת הייתה יריבות קשה בין שתי האגודות באותה שנה. הפועל ת"א התחזקה אט-אט וצברה ביטחון. ב- 1985 היא הייתה כבר מספיק חזקה כדי לאיים על ההגמוניה הממושכת של מכבי ת"א. היו לכך סימנים ברורים שהעידו על המגמה. כמי שעיצב את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית באותה תקופה לא יכולתי לבקש יותר. המצלמות שלנו הוצבו בהיכל הספורט יד אליהו פעם אחר פעם. הן פשוט היו שם ותיעדו את התקופה. מכבי ת"א לא הצליחה באותן שנים יתר על המידה בזירה האירופית והפכה לפגיעה בישראל. בשנת 1984 הפסידה מכבי ת"א במשחק חצי הגמר על גביע המדינה בכדורסל לקבוצת הפועל רמת גן בתוצאה 80:76. היא הפכה להיות קבוצה מנוצחת. בפעם הראשונה מאז עונת 1976 לא העפילה מכבי ת"א למשחק הגמר. הפועל ת"א בראשותם של היו"ר אברהם פלדה יחדיו עם המאמן המיתולוגי יהושע רוזין, ומנהל הקבוצה יוֹרָם "פִּיקוֹ" רוֹזוֹבִיץ' ז"ל ניצלו זאת. הפועל ת"א ניצחה במשחק הגמר את הפועל ר"ג  79:93. זה היה ביום שני – 2 באפריל 1984. כרגיל היה מַיִיק לָארְגִי הג'ינג'י כוכב הפועל ת"א. הוא קלע 25 נקודות. לָאבָאן מֶרְסֶר קלע 17 נק', ודָנִי נָחְמִיאַס הוסיף 11 נק'. עבור הפועל ר"ג תחת ניהול מר איתן מגידו הרבו לקלוע סְטִיב קָפְּלַן 18 נק', ואוֹר גוֹרֶן 17 נק'. שחקני הפועל ת"א האמינו בהנהלת הקבוצה ובמאמנם. לפתע הפכה הפועל ת"א ליריב שווה כוחות למכבי ת"א. זה היה אוֹת לבאות. התגבשה קבוצה בעלת יכולת ובעלת סיכויים להדיח את מכבי ת"א מהפסגה. הפעם האחרונה שהפועל ת"א עשתה זאת הייתה ב- 1969. היא זכתה באליפות המדינה בהפרש עצום לפני מכבי ת"א עם 46 נק'. מכבי ת"א צברה רק 43 נק'. הפועל ת"א זכתה בקלות גם בגביע המדינה ב- 1969 לאחר שהביסה באִצטדיון "בלומפילד" ב- 25 ביוני 1969 בנוכחות 3000 (שלושת אלפים) צופים את מכבי ת"א בתוצאה 88:70. זאת הייתה תקופת המנהיגות של שחקן הפועל ת"א בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ' יפה התואר והמראה וראשית ההתבלטות של מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית והשַדָּר הראשי שלה דָן שִילוֹן. בָּארִי לֵיְבּוֹבִיץ' בעל השליטה הנפלאה בכדור היה השחקן שעשה את ההבדל בין שתי הקבוצות . בָּארִי לֵיבּוֹבִיץ' היה אישיות כובשת ודמות סוּפֶּר אָטְרָקְטִיבִית. במגרש ומחוצה לו. טַל בְּרוֹדִי כבר לא שיחק אז בשורות מכבי ת"א. הוא התגייס לצבא ארה"ב. את קבוצת הפועל ר"ג פקדה ב- 1984 טרגדיה ספורטיבית. זה היה הפסדה החמישי במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל בשֵש השנים האחרונות מאז 1979.

טקסט תמונה : 1968. אולפן הספורט הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקומה ה- 5 של בית היהלומים ברוממה – ירושלים. הטלוויזיה משנה את סדרי חיינו ודן שילון משנה את סדרי חייהם של מועדוני הכדורגל והכדורסל. כאן הוא נראה מראיין באולפן הטלוויזיה ברוממה – ירושלים ב- 1968 את שחקן נבחרת ישראל בכדורסל עוֹפֶר אֶשֶד ז"ל. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1969 הדיחה הפועל ת"א את מכבי ת"א מהפסגה אך לא השכילה לשמור על בכורתה. שנה קודם לכן נולדה הטלוויזיה ועמה תוכניות הספורט והשידורים הישירים של דָן שִילוֹן. מכבי ת"א הבינה ראשונה וטוב יותר מהפועל ת"א כי הקרב בזירת הכדורסל הוא בעצם המלחמה על השליטה בזכויות השידורים והממון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית המשנה את סדרי חיינו. ההישגים על הפרקט יסיטו את מצלמות הטלוויזיה בכיוון הקבוצה המנצחת. הניצחונות יביאו יוקרה, והיוקרה תביא כסף. בסופו של דבר הכסף והכלכלה הספורטיבית יקבעו מי תהיה הקבוצה שתפרוץ לאירופה. ב- 1969 הרעידה הטלוויזיה של דן שילון ואלכס גלעדי את אמות הספים של גופי ונשמתי. ידעתי שאגיע אליהם בבוא השעה. ידעתי שאהיה שלהם בבוא העֵת.

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. היכל הספורט ביד אליהו. המאמן יהושע רוזין מתדרך את שחקני הפועל ת"א. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ג'ון וויליס, פנחס חוזז, יהושע רוזין, דני ברכה, ובארי ליבוביץ'. (באדיבות משפחת רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2 באפריל 1984. היכל הספורט ביד אליהו. הפועל ת"א זוכה בגביע המדינה בכדורסל. הקבוצה מנצחת את הפועל ר"ג 79:93. משמאל, יו"ר המועדון אַבְרָהָם פְּלָדָה לא מסתיר את רגשותיו, עוזר המאמן יִגְאָל דָוִוידוֹב, מנהל הקבוצה אָבְנֵר מַכְטִינְגֶר (מוסתר, יושב על הספסל), ויְהוֹשֻעַ רוֹזִין מאמן הפועל ת"א (באדיבות אַבְרָהָם פְּלָדָה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  2 באפריל 1984. היכל הספורט ביד אליהו. דקות אחדות לאחר תום טקס הענקת הגביע לקבוצת הפועל ת"א. זיהוי העומדים משמאל לימין : אילי זמורה, לאבאן מרסר, קאליש, איש לא מזוהה, מנהל הקבוצה אבנר מכטינגר (מתכופף), אברהם פלדה והגביע, רופא הקבוצה ד"ר יורם פינצי ז"ל, ווילי סימס (מאחורי הרופא), המעסה דגי פלכטר, קני לבנובסקי (מאחורי המעסה), תת אלוף מיל. פיני להב יו"ר אגודת הכדורסל של הפועל ת"א, מאיר פז מנכ"ל הקבוצה, ויגאל דווידוב עוזרו של המאמן יהושע רוזין. זיהוי הכורעים משמאל לימין : עמוס פרישמן ודני נחמיאס (הרשת הגזורה מונחת על צווארו). (התמונה באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). חסרים בתמונה : המאמן יהושע רוזין והשחקן מייק לארגי (אברהם פלדה אומר שהוא רץ רגע לשירותים בהיכל והפסיד את הצילום). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י אברהם פלדה.

חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית העבירה בשידור ישיר רק את המחצית ה- 2 של משחק הגמר על גביע המדינה ב- 2 באפריל 1984. מנכ"ל רשות השידור יוסף "טומי" לפיד ז"ל ומנהל הטלוויזיה טוביה סער יבד"ל סירבו לבקשתי המוקדמת לשָדֵר ישיר את כל המשחק החל משמונה וחצי בערב. הם טענו ששידורי הספורט רק מפריעים, ובלתי חשובים, והוסיפו שאי אפשר להזיז את "מבט" ממקומו הקבוע. "אין כלל מה להשוות בין אי חשיבות השידור הישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל לבין חשיבותו של "מבט". תשע בערב היא שעה קדושה", התריסו כלפיי. המנכ"ל הבא של רשות השידור אורי פורת שהחליף את טומי לפיד ב- 1 באפריל 1984 משל רק יום אחד בתפקידו וטרם התערב. כעבור זמן קצר שינה את השקפת העולם הסטראוטיפית של קודמיו וביטל את מדיניות השידור הטיפשית הזאת של טומי לפיד וטוביה סער מכל וכל. אירועי הספורט הרלוואנטיים כבשו להם מקום נכבד בלו השידורים הציבורי. תם עידן השידורים החלקיים והסתיימה לה תקופת הקטיעות המלאכותיות. החל משנת 1985 שידרנו ישיר ובהיקף מלא את כל משחקי הגמר על גביע המדינה בכדורסל.

ראש עיריית תל אביב שלמה " צִ'יץ' " לָהָט ז"ל היה גאה בהישגי שני המועדונים של העיר ב- 1984. האחת הייתה אלופת המדינה. השנייה מחזיקת הגביע. הוא ידע לשווק את עצמו כראש עיר אוֹהֵד כדורסל וספורט, והזמין את שני היו"רים והקפטנים של מכבי והפועל ת"א לאכול עמו את עוגת הניצחון ולהרים יחדיו כוסיות של יין.

טקסט תמונה :  אפריל 1984. לשכת ראש העיר. ראש עיריית ת"א מר שלמה " צ'יץ' " להט ז"ל מברך את אברהם פלדה יו"ר הפועל ת"א על שהשאיר את גביע המדינה בתחומי השיפוט של תל אביב. למעלה, יהודה בירנצווייג מנהל אגף הספורט של העיר תל אביב מנחה את טקס הניצחון בבניין העירייה. (התמונה באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש אפריל – שנת 1984. לשכת ראש העיר ת"א. ראש העיר מר שלמה " צ'יץ' " להט מארח את ראשי שני המועדונים התל אביביים והקפטנים שזכו באליפות המדינה ובגביע המדינה. זיהוי העומדים מימין לשמאל : לו סילבר (מכבי ת"א ), עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א, ראש העיר שלמה להט, ח"כ דוב בן מאיר שהיה גם מזכיר מועצת פועלי ת"א והבוס הישיר של אברהם פלדה, ווילי סימס (הפועל ת"א), אברהם פלדה יו"ר הפועל ת"א, ופיני חוזז (הפועל ת"א). מר אברהם פלדה ניצב על סף סנסציה. הוא חלם להדיח בתוך שנה את מכבי ת"א מהפסגה. רק כ- פסע, חוט השערה, הפרידו ביו חלום ההדחה למציאות שונה שנכפתה עליו. (התמונה באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אפריל 1984. לשכת ראש העיר. שיא הטקס. ראש העיר שלמה להט חותך את עוגת הניצחון. זיהוי עומדים מימין לשמאל : אברהם פלדה יו"ר הפועל ת"א, דני ברכה (קפטן הפועל ת"א), שלמה להט ראש העיר, לו סילבר (קפטן מכבי ת"א), ועו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון מכבי ת"א. (באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

היריבות העירונית הגדולה של אַבְרָהָם פְּלָדָה מול שִמְעוֹן מִזְרָחִי ב- 1985 הולידה תבוסה ואכזבה גדולה למועדון הפועל ת"א. הפסד התואר בגלל הרחקתו של מַיִיק לָארְגִי דמתה לנוֹק אאוט מוחלט ממנו לא התאוששה עוד הפועל ת"א. היא הפכה לקבוצת כדורסל גרוגית. אך מאידך צבר אָבְרָהָם פְּלָדָה אהדה ונקודות בעיתונות. העיתונאי עמנואל רוזן ערך עמו ריאיון מקיף בעיתון "מעריב" של יום שישי – 26 באפריל 1985. כותרת הריאיון הייתה, "דמעות של פלדה". כך כתב [1]"חלום גדול היה לו לאברהם פלדה מנהל מחלקת הכדורסל של הפועל ת"א. כשהוא דיבר איתי על החלום הזה, בבוקר יום שני השבוע, בוקר המשחק על אליפות המדינה בכדורסל, הגרוגרת שלו נעה מעלה ומטה, ובפעם הראשונה בשיחה של כמעט שעתיים, הוא אפילו חייך קצת בזווית הפה. חלומו של פלדה היה לשמוע את שריקת הסיום שתבשר את זכייתה של הפועל ת"א באליפות. ואז לא להשתולל משמחה, לא לקפוץ למגרש ולנשֵק את השחקנים ואפילו לא לרוץ לעיתונאים. אברהם פלדה תִּכְנֵן לגשת בצעדים מתונים אבל גֵאים לספסל המובס והכואב של אנשי מכבי ת"א, ללחוץ בהבנה את ידי השחקנים ולטפוח בחיבה אבהית על שכמם של גדולים משמיציו ושונאיו – מנהלי מכבי ת"א. אבל הפועל ת"א הפסידה. שוב הפסידה. עכשיו קולו רועד ונדמה כי הוא על סף בכי. "הגעתי למועדון הפועל ת"א אחרי שמונה שנות אליפות רצופות של מכבי ת"א, שבנתה לעצמה שם של קבוצה לאומית". את המילה לאומית הוא אומר בסלידה. "זה מצב שקשה להתמודד אִתו. התקשורת בצדק מבחינתה ועם ישראל רואים במכבי ת"א קבוצה לאומית. נוצר הרושם שבאה פתאום איזו קבוצה, הפועל ת"א, שרוצה לפגוע בעַם ישראל. לקחת לו את השעשוע של ימי חמישי בחורף. אני חושב שאין לזה תקדים בשום מדינה בעולם, אבל כנראה שעַם ישראל, בגלל מצבו המיוחד, נתפס ל- "גימיקים", ומכבי ת"א זה "גימיק". הכי חורה לי וכואב לי זה שמכבי ת"א תפסה בתודעה את המקום של נבחרת ישראל בכדורסל. מה פתאום…?". את הכאב הזה אברהם פלדה מתקשה לכבוש…".

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. אברהם פלדה יו"ר הפועל ת"א ברגע סוער בהיכל הספורט יד אליהו בתחילת הקריירה שלו כיו"ר הפועל ת"א. בולם אותו הכדורסלן אביגדור מוסקוביץ'. (באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אַבְרָהָם פְּלָדָה צדק. הסימביוזה ארוכת השנים בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל היא חסרת תקדים בארץ ובעולם. אך אין לו לבוא בטענות אלא לעצמו ולאגודה שלוֹ. תפקידו כיו"ר ומנהיג קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א היה להפר את מסורת יחסי השידור ע"י סילוקה של מכבי ת"א מהפִּסְגָה. 17 שנים ניהל אברהם פלדה את הפועל ת"א. מ- 1975 ועד 1992. בכל 17 השנים האלה רדפה הפועל ת"א אחרי מכבי ת"א. לעיתים סיכנה אותה. פעמים מספר השתוותה לה. אך לעולם לא השיגה אותה. היא לא נישלה אותה משום תואר. לא אליפות וגם לא גביע המדינה. מכבי ת"א הפסידה כמה וכמה פעמים במשחקי הגמר על גביע המדינה בכדורסל אך מעולם לא לקבוצת הפועל ת"א של אברהם פלדה.

טקסט תמונה : עונת הכדורסל 1977 – 1976. פאריס בירת צרפת. היו"ר אברהם פלדה (רביעי מימין) בעונת 1977- 1976 השנה הראשונה בה קיבל את קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א לידיו. היו לו תקוות גדולות לשנות את היררכית הכדורסל במדינת ישראל. חלומו היה להדיח את מכבי ת"א  ולוּ רק פעם אחת מהפסגה. הוא לא הצליח. זיהוי שורת העומדים הארוכה משמאל לימין : עמירם שפירא מנהל הקבוצה, גור בן דוד, בארי ליבוביץ', קרי יוז, סמי מגידו, הזמרת יפה ירקוני, לארי הורוביץ, ניסן ניסנוב (מנהל קבוצת הכדורגל של האגודה), מרק טורנשיין, איש לא מזוהה לבוש בחולצה משובצת אזרחית, דני ברכה, שמואל "מולי" אבישר, אברהם פלדה, פיני חוזז, המאמן שמואל "שמוליק" יעקובסון, ואביגדור מוסקוביץ'. כורע מלפנים המעסה משה אורגד.

ב- 25 באפריל 1977 העפילו קבוצות מכבי ת"א והפועל ת"א למשחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל. מכבי ת"א שכבר הייתה אלופת המדינה ואלופת אירופה לאחר שגברה על מובילג'ירג'י ווארזה במשחק הגמר בבלגראד ב- 7 באפריל 1977 בתוצאה 77:78, ניצחה את הפועל ת"א בדיוק באותה תוצאה 77:78. קלעו למכבי ת"א : ג'ים בוטרייט 24 נק', מיקי ברקוביץ' 20 נק', טל ברודי 14 נק', אריק מנקין 11 נק', שוקי שוורץ 4 נק', לו סילבר 3 נק', ומוטי ארואסטי 2 נק'. קלעו ל- הפועל ת"א : מרק טורנשיין 21 נק', פיני חוזז 16 נק', בארי ליבוביץ' 14 נק', גור בן דוד 10 נק', מולי אבישר 8 נק', אביגדור מוסקוביץ' 6 נק, ודני ברכה 2 נק'. (התמונה צולמה בפאריס וניתנה לי באדיבות אברהם פלדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה אברהם פלדה.

אברהם פלדה הלך ומועדון הכדורסל של הפועל ת"א שקע אט – אט עד שנעלם. הדעיכה נמשכה שנים אך קצרה במונחים היסטוריים. ה- Chaser הפך לאיש ממורמר. המרדף אחרי שמעון מזרחי לא היטיב עמו. ב- 31 בינואר 1989 לאחר עוד כישלון פרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" הצהרת ברוגז עמי ונגד הרשת שלי, ובה הודיע כי, "…הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתה לגבינו ולא נאפשר את צילום הדרבי…". אברהם פלדה חש כי הוא וקבוצתו הפועל ת"א מקופחים כרונית על ידי באופן אישי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה כמובן לא היה נכון. נדמה לי שכוחותיו לא עמדו לו עוד.

טקסט מסמך : 21 בינואר 1989. העיתון "ידיעות אחרונות". יו"ר מועדון הכדורסל של הפועל ת"א אברהם פלדה מכריז : "הטלוויזיה מתה לגבינו. לא נאפשר את צילום הדרבי". (באדיבות העיון "ידיעות אחרונות" ומו"ל העיתון מר ארנון "נוני" מוזס). 

ב- 2007 החליט ראש העיר רון חולדאי להרוס את אולם "אוסישקין" שלא היה עוד רלוואנטי. הרי קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א כבר לא הייתה קיימת . בעיר תל אביב נותרה רק מכבי. כבן קיבוץ אפיקים גדלתי על האגדות והסיפורים של הפועל תל אביב בכדורגל וכדורסל. ב- 2007 בעיצומם של המחקר וכתיבת הספר עָב הַכֶּרֶס "הקשר הסימביוטי" הגעתי לאולם "אוסישקין" המַט ליפול. לפתע הציפו אותי הזיכרונות מאז ימי דוֹב "בּוּלֶק" פְּרוֹסָק, ו- שִמְעוֹן "צִ'ינְגָה" שֶלַח, ו- דוד הייבלום, ו- משה מכטי, ו- עמוס קופפר, ו- משה "פָּשוֹש" בֵּאִרי, ו- חַיִים חָזָן, ו- עֶזְרִי לובושיץ, ו- אֶרֶז לוסטיג, והמאמן בַּרוּךְ פּוּטֶרְמַן שניבא לי גדולות במחנה אימונים לשחקני כדורסל מצטיינים של "הפועל" בקיבוץ גבת ב- 1954, כשאמר לי, "יואש אלרואי, דרכך ל- NBA מובטחת" (התברר דווקא כי דרכי לחטיבת גולני היא המובטחת לי). דוב פרוסק אישר את הנבואה של ברוך פוטרמן שלא התגשמה. הערצתי את ברוך פוטרמן. בגיל 16 הוא היה אוניברסיטת הכדורסל הראשונה שלי (יגאל וולודרסקי היה השנייה. הוא ברוך פוטרמן כמובן לא ידע כי נולדתי בקיבוץ אפיקים כדי לקצור תִּלְתָּן ולכבוש אַסְפֶּסֶת לחבילות חציר. בטח שלא על מנת לשחק כדורסל. העבודה, הטרקטורים והמקצֵרות, הסוסים הפרות, והכבשים, האדמה והטורייה, החרמש, המעדר, האֵת, והמגרפה היו תכלית חיינו.

מוסד הטלוויזיה באשר הוא גורס כי תמונה אחת שווה 1000 (אלף) מילים. אז ב- 2007 שלפתי את המצלמה שלי ותיעדתי את מראות אולם הכדורסל "אוסישקין" הקורס של הפועל תל אביב כפי שראו אותו עיניי.

טקסט תמונה : שנת 2007 . כתובות גראפיטי של אוהדי הפועל ת"א, שרופים ונאמנים, מקשטות את קירות אולם אוסישקין המַט ליפול. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. הכותל המערבי (תרתי משמע) של אולם אוסישקין. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007 . קופות אולם "אוסישקין" נעולות ומסוגרות. על דלת הכניסה לקופות ציירה יד עלומה את "הפטיש והמגל" סימלה של ברה"מ הקומוניסטית שנפלה ואיננה קיימת עוד. אולם אוסישקין עומד בפני צו הריסה. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. זהו הכותל הצפוני של אולם "אוסישקין". (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. הקיר הצפוני של אולם "אוסישקין". (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. אולם "אוסישקין". כתובות הגראפיטי של אוהדי  הפועל מלמדות על נאמנות מוחלטת לקבוצת הפועל ת"א ושנאה עיוורת ליריבה העירונית. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : שנת 2007. הקיר הצפוני של אולם "אוסישקין". (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : שנת 2007. אוהד מושבע של הפועל ת"א ניצב ליד כתובות גראפיטי שחרתו חבריו על כתלי אולם "אוסישקין". העזובה והלכלוך זועקים לכל עבר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. אולם "אוסישקין" על גדות הירקון הפך בעל כורחו ללוח מודעות מסחרי ופוליטי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : שנת 2007. אולם "אוסישקין" עטור פרסומות מסחריות לפני הריסתו. מבט משפך הירקון. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 2007. מבט מזרחה מאולם אוסישקין מהצפון הישן של העיר לעבר גורדי השחקים החדשים והצפון החדש של העיר תל אביב. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי). 

השנים חולפות להן בספיד אימים, אולם עו"ד שמעון מזרחי ממשיך כרגיל להנהיג את מכבי ת"א כבר 48 שנים ברציפות. כאלוף המדינה הוא נהנה מהזכויות שמשלמת לו הטלוויזיה ומיוקרה וחשיפה שמעניק המרקע לאובייקט השידור שהוא ניצב בראשו. הסקירה הקצרה אודות הסימביוזה של הטלוויזיה עם הכדורסל הישראלי מאז סוף שנות ה- 60 של המאה הקודמת וההיסטוריה של מאבקי הכוח על הפרקט בין שני המועדונים הגדולים מכבי ת"א והפועל ת"א מאז שנות ה- 30 של המאה שעברה שהחלו על מגרשי אדמה בנחלת בנימין ושכונת שפירא, ומאוחר יותר על הבלטות המרצפות הגדולות והמחוספסות במגרשי מכבי ליד קולנוע "אוריון" ו- "אוסישקין" בצפון תל אביב, ואח"כ על משטחי הפרקט ביד אליהו ואולם "אוסישקין" – קבעה עובדה אחת ברורה שאין עליה עוררין. מכבי ת"א הגיעה מוכנה טוב יותר לעידן הטלוויזיה. האם היה זה פרי מקרה של יד גורל עיוור כי בראש מועדון מכבי ת"א בכדורסל יתייצב ברגע הנכון בספטמבר 1969, ממש עם הופעת הטלוויזיה בישראל, עו"ד אנונימי בשם שמעון מזרחי. או שמא הייתה זאת החלטה מנומקת ומתוכננת היטב של אותו פורום מצומצם בן שניים עשר אנשים שבחרו בו להנהיג את האגודה בעידן החדש מפני שידעו כי הוא האיש הראוי. אין מדוּבר בהצלחה רגעית או זמנית. ככלות הכל מַנהיג ומוביל היו"ר עו"ד שִמְעוֹן מִזְרָחִי אגודת ספורט מצטיינת הניצבת בפסגה מזה ארבעה עשורים. להצלחה המדהימה הזאת אין אח ורֵע בהיסטוריה הספורטיבית בארץ ובעולם. הצלחה פנטסטית שהולידה סימביוזה טלוויזיונית עתירת רייטינג. סימביוזה שעלתה על גדותיה ופרצה בסערה החוצה ממסך הטלוויזיה בצורת סיגנל שידור מחונן באין סוף דציבלים, קילו הרצים (KHZ), ועוצמות אותות השידור והספקים באמצעות יחידות השילוח שלוֹ, ה- Microwave.

כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומנהל חטיבת הספורט בשנים 2002 – 1980 שמרתי אימונים למכבי ת"א לא בגלל עו"ד שמעון מזרחי אלא מפני ובשל טובת רשת הטלוויזיה שלי שניצבה מול עיניי. בשל האינטרסים המובהקים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כרשת שידור של תקשורת המונים. במשך שנים רבות הבאתי את המצלמות שלי להיכל הספורט ביד אליהו ורדפתי אחרי מכבי ת"א בכל רחבי אירופה וגם שילמתי לה ממון רב, מפני שהייתה אובייקט שידור מרהיב ומניב ושופע רייטינג. זה היה תפקידי וזה היה עיקרון שליחותי. להביא למרקע את הטוב ביותר למען משלם האגרה כפי שהתחייבתי בפני יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד ז"ל, יִצְחָק "צַחִי" שִמְעוֹנִי ז"ל, וטוּבְיָה סַעַר יבד"ל בנובמבר 1980. אתה צועד שלוב זרוע עם האלופים. עובדה, משזכתה קבוצת הפועל גליל עליון באליפות המדינה בכדורסל ב- 1993, והדיחה מהפסגה את מכבי ת"א והפועל ת"א, נטשנו כהרף עין את מכבי ת"א, והצענו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי מייד ליו"ר קבוצת הגליל העליון מר גָד יַעֲקב מקיבוץ מַנָרָה סכום של 1.000000 (מיליון) דולר עבור זכויות השידורים הבלעדיות של משחקי המועדון באירופה. מרבית הציבור לא מבין כי היחסים ביני לבין מכבי ת"א הושתתו על ביזנס ולא על חבֵרוּת ו/או ידידות. הם עניינו אותי כאובייקט שידור לא מעבר לזה. בחזרה לקבוצת הפועל גליל עליון וליו"ר שלה מר גָד יַעֲקב. לראשונה בתולדות רשות השידור הוצע לקבוצת כדורסל ישראלית תשלום זכויות של 1.000000 (מיליון) דולר. מר גד יעקב סירב למוטי קירשנבאום ולי והעדיף לכרות ברית עם ערוץ הספורט 5 בכבלים. הסכום הזה של מיליון דולר שהוקצה לגָד יַעֲקב התפנה כעת, והופנה על ידינו להרחבת שידורי הכדורגל בליגה הלאומית (ליגת העל היום) הארוכה של עונת 1994 – 1993 (39 מחזורים) לרבות 22 שידורים ישירים של המשחקים המרכזיים. אבל זהו כבר סיפור אחר.

[1]  ראה נספח : עיתון "מעריב" מיום שישי – 26 באפריל 1985.

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (1). הנופלים והחיים : לעולם תזכרו ואל תשכחו כי אותן הממשלות ואותם ראשי הממשלות ההן אריאל שרון ובנימין נתניהו שהפקידו את השידור הציבורי של מדינת ישראל בידיהם של יוסף בר-אל (2002) ויוני בן מנחם (2011), היו אלה שגם סילקו והדיחו אותם. אין בכך נחמה מפני שמדובר במעט מידי ומאוחר מידי. בני, פרופסור גור אלרואי גור דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה : אנוכי אסיר תודה לך ילד יקר שלי על שעמדת ואתה עומד לימיני ולצדי בכל שנות המאבק הארוכות יחדיו עם אחיך הבכור ואחותך הצעירה. אין תחליף לנאמנותכם יקרים שלי. 

barel 5טקסט תמונה : 17 במאי 2005 . העיתון "מעריב". אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית יבד"ל מפנים יחדיו אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל , ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב כלהלן : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…"(באדיבות עיתון "מעריב").

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (2). רבים מעיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" שלא נרכשו ע"י התאגיד, הלכו הביתה בראש מורכן. בטרם לכתם עליהם להקים טריבונל בית דין שדה ולהעמיד מייד ולאלתר למשפט שדה ציבורי את ארבעת המודחים הראשיים שגרמו לטרגדיית הכישלון הנוראי והמדהים לאורכן של 15 שנים, מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל + מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם + עוזרו הקרוב והצמוד זליג רבינוביץ' + יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת. ראשון ברשימת הנאשמים הוא יוסף בר-אל. מדובר אומנם בהקמת בית דין שדה אך ללא קונוטציה שלילית ואשר בנוי על הליך משפטי מהיר והגון שאיננו סוטה מכללי המשפט ההוגן. אין מדובר בנקמה אלא בדיון ובירור ציבורי נוקב כיצד קרתה תקלה מבישה שכזאת של התמוטטות השידור הציבורי לדורותיו. אי אפשר לפטור את הטריאומווירט הכושל הלא מוכשר והבלתי מוצלח הזה יוני בן מנחם + זליג רבינוביץ' + ואמיר גילת בעונש הדחה בלבד. עיתונאי רשות השידור חייבים זאת לעצמם ולציבור במדינת ישראל. הטריבונל חייב לברר בפומבי אחת ולתמיד האם אותם האנשים הנ"ל שניצבו בשעתו בפסגת השידור הציבורי עשו בו כבתוך שלהם ו/או שמא היו בכלל צחורים ונקיים מכל רבב. 

היסטוריון צעיר מאוניברסיטת חיפה בשם פרופסור גור אלרואי חזה במדויק בחודש דצמבר של שנת 2003 את אחריתה של רשות השידור במתכונתה הישנה בחודש מאי של שנת 2017. כך כתב לפני ארבע עשרה שנים ב- 28 בדצמבר 2003 בעיתון "הארץ" בסיום מאמרו, "כמו במשטרים טוטליטאריים", כלהלן : "מעטים העיתונאים שהישירו מבט מול המציאות ויצאו נגדה בגלוי. אביו של כותב שורות אלה – יואש אלרואי מנהלה לשעבר של מחלקת הספורט ברוממה – התייצב נגד יוסף בר-אל ובעד השידור הציבורי. המחיר ששילם על עמדתו העקרונית היה פרישה מערוץ 1 שהיה פעם ביתו השני ולפעמים גם הראשון. איש מבין עובדי השידור הציבורי לא נחלץ לעזרתו של עובד וותיק, ממייסדי רשות השידור. התנהגותם של אנשי רוממה – אז והיום – ראויה לבוז . בשתיקתם הם אינם משרתים עוד את המשטר הדמוקרטי ומועלים בתפקידם. המציאות חזקה מהם. הערוץ במצבו המוסרי והכלכלי הרעוע יקרוס על יושביו האִילְמִים. זה רק עניין של זמן".

alroey gur1

טקסט מסמך קטע עיתונות : 28 בדצמבר 2003. עיתון "הארץ". זהו הפוסט ההיסטורי של פרופסור גור אלרואי, "כמו במשטרים טוטליטאריים", שהפך לנבואה ו- חיזיון מדויקים ברמה מתמטית בחלוף ארבע עשרה שנים ב- 2017. היסטוריונים מנתחים ודנים בדרך כלל בעבר. מתברר שחלק מצומצם מהם מוכשר גם לחקור, לבדוק, ולהעריך את פני העתיד. (באדיבות עיתון "הארץ").

הנה התזכורת של פרופסור גור אלרואי כפי שהתפרסמה במאי 2017 לפני חודשים ספורים באינטרנט, וכותרתה כלהלן : "קריסתה וסגירתה של רשות השידור". בדצמבר 2003 פרסמתי בעיתון "הָאָרֶץ" מאמר דיעה נוקב וביקורתי נגד עובדי רשות השידור. אבי, יואש אלרואי, פוטר מעבודתו לאחר שהאשים את יוסף בר-אל בשחיתות ובהתרפסות לממשלה. מרבית חבריו העיתונאים (בעיקר הבכירים) שתקו ולא עשו דבר מלבד מספר מועט של עובדים שניסו לעזור ולסייע. הייעוץ המשפטי נגד יוסף בר- אל עלה כסף (שלא היה להוריי). זכור לי שגדעון דרורי ז"ל תלה מודעה בכניסה לבניין הטלוויזיה הממוקם בשכונת רוממה בירושלים וביקש מעובדי הרשות לתרום לטובת המאבק המשפטי שניהל אבי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, מאבק שיכול היה להיות תקדימי בהשלכותיו. עובדי הרשות לא תרמו, הפנו לו את הגב, ולמעשה השליכו את אבי למלתעותיו של יוסף בר-אל.

בעקבות עזיבתו הכפויה והעלבון שחשנו כלפי עובדי הרשות כתבתי את המאמר המצורף. להלן תמצית דבריי : "[…] המתבונן כיום ברשות השידור הממלכתית בישראל מבין מיד שהיא אינה עוד הריבון בתחומה. שני ערוצי השידור העיקריים שלה, "קול ישראל" וערוץ 1, הפכו החל מחודש מאי – עם כניסת יוסף בראל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור – לשופרה של הממשלה. זהו דבר שהדעת אינה סובלת במדינה דמוקרטית חופשית. העיקרון הבסיסי, שלפיו עיתונאות חייבת להתנהל בציר המקביל לציר התנועה של השלטון הפוליטי, הופר ברשות השידור ברגל גסה […] מעטים העיתונאים שהישירו מבט מול המציאות ויצאו נגדה בגלוי. אביו של כותב שורות אלה – יואש אלרואי, מנהלה לשעבר של מחלקת הספורט ברוממה – התייצב נגד יוסף בר-אל ובעד השידור הציבורי. המחיר ששילם על עמדתו העקרונית היה פרישה מערוץ 1, שהיה פעם ביתו השני ולפעמים גם הראשון. איש מבין עובדי השידור הציבורי לא נחלץ לעזרתו של עובד ותיק, ממייסדי רשות השידור. התנהגותם של אנשי רוממה – אז והיום – ראויה לבוז. בשתיקתם הם אינם משרתים עוד את המשטר הדמוקרטי ומועלים בתפקידם. המציאות חזקה מהם. הערוץ, במצבו המוסרי והכלכלי הרעוע, יקרוס על יושביו האילמים. זה רק עניין של זמן". נבואתי התגשמה אבל לא תיארתי לעצמי שזה יקרה כל כך מהר. פרולוג שהוא גם אפילוג. כל ניסוח טוב.

טקסט תמונה : 1968. עידן הטוהר והתמימות. פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ (בן 42, בתמונה) ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1967. (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. עידן הטוהר והתמימות. עוּזִי פֶּלֶד (בן 31, בתמונה) סגנו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ"ץ בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1969 – 1967. (באדיבות עוזי פלד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 2 במאי 1968. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. עידן הטוהר והתמימות. גבעת המבתר. ירושלים. עוזרת ההפקה והבימוי גב' רִינָה הַרָרִית סמוך לניידת השידור עם שעון הסטופר דקות אחדות לפני תחילת השידור הישיר ההיסטורי הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית של מצעד צה"ל בירושלים בירת ישראל העיר שחוברה לה יחדיו. (התמונה באדיבות גב' רִינָה הַרָרִית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 1968. עִידָן הטוהר והתמימות. ניידת השידור שכונתה ה- "OB הכחול" [1] חונה ליד הכניסה לבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. הניידת נרכשה בלונדון בחודש מארס 1968 מחברת הטלוויזיה האנגלית "THAMSE" ע"י סגן ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה, עוזי פלד. ניידת השידור הזאת שכונתה ה- OB הכחול" צילמה את כל אירועי החדשות, הספורט, ותוכניות הבידור עד בואה של הניידת החדשה ב- 1970 ונקראה ה- "OB הלבן". (באדיבות יוסף פונצי הדר ז"ל ו- שרגא מרחב יבד"ל). ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). ראה הספר "8 ימי בראשית" בסדרה בת 13 ספרים הקרויה : "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה".

[1] האותיות האנגליות .O.B הן ראשי תיבות של  Out Broadcasting. בתרגום לעברית : ניידת לשידור חוץ.

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 2 במאי 1968. ירושלים. חג העצמאות ה- 20 של מדינת ישראל. ימי הטוהר והתמימות. בימאי הטלוויזיה היהודי – אירי לוּאִיס '"לוּאִי" לֶנְטִין (Louis “Louie” Lentin, בן 34 בתמונה) ועוזרת ההפקה והבימוי שלו יושבים בתא הבקרה (Control) בניידת השידור (ה- "OB הכחול") של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקמת ליד הגבעה הצרפתית, דקות ספורות לפני תחילת השידור הישיר ההיסטורי של מצעד צה"ל בירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967. השדר יוֹרָם רוֹנֵן, הבימאי לוּאִי לֶנְטִין (במקור בימאי טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האירית הציבורי ERT), והמפיק בפועל חַיִים יָבִין לא התייחסו ולא הראו אפילו פעם אחת במשך השידור הישיר בן השעתיים את ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של מדינת ישראל דוד בן גוריון וגם לא את שר הביטחון משה דיין צופים בעת השידור הישיר של מצעד צה"ל. תקלה עיתונאית מביכה שעוררה ביקורת ציבורית. לוּאִי לֶנְטִין לא דיבר עברית אלא אנגלית בלבד. היועץ והמתורגמן שלו בניידת השידור היה חַיִים יָבִין. (התמונה באדיבות יוֹסֵף "פוֹנְצִי" הָדָר ז"ל ולוּאִי לֶנְטִין יבד"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 2טקסט תמונה : חורף 1974. ימי הטוהר והתמימות. צעד גדול לפנים. מוטי קירשנבאום ז"ל (יושב מימין בשורה הקדמית) מנהל את אחת הישיבות והפגישות היסודיות שלו במסגרת הפקת תוכנית הטלוויזיה הסטירית "ניקוי ראש". זיהוי היושבים בשורה הקדמית מימין לשמאל : מוטי קירשנבאום, הבימאי יעקב אסל, ואחד מכותבי התוכנית קובי ניב (השלושה הנוספים היו אפרים סידון, ב. מיכאל, וחנוך מרמרי). זיהוי הנוכחים בשורה השנייה מימין לשמאל : ה- Floor manager יוסף "פונצי" הדר ז"ל, הצלם אורי שמעוני, איש הקול משה אלוני, ועומד, צלם נוסף שלמה גרשנגורן – ספיטירקי. עומד מאחור לגמרי באמצע : שחקן "ניקוי ראש" שבתאי קונורטי ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] הספר נחקר ונכתב בשנים 1998 – 2016.

[2] עד לרגע הסיום של המחקר וכתיבת הספר הזה "פסגת היכולת האנושית והתפתחות חזון הטלוויזיה בארץ ובעולם" בחודש אפריל של שנת 2016.

[3] מקור : הספר "REMEMBER TELEVISION", נכתב ע"י רון לאקמן (Ron Lackmann)  ב- 1971.

[4] מקור : הספר "REMEMBER TELEVISION", נכתב ע"י רון לאקמן (Ron Lackmann)  ב- 1971.

[5] ראה נספח : הספר "PLEASE STAND BY- a Prehistory of Television", נכתב ע"י מייקל ריצ'י (Michael Ritchie).

טקסט מסמך : פתק אישי שכתב לי מאיר איינשטיין ז"ל בפאריס בתום מבצע השידורים הטלוויזיוני המפואר של מונדיאל הכדורגל של צרפת 1998. השבתי לו כי נפלה לי זכות אלוהית גדולה לנהל אותו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן לשדר העַל שלי מאיר איינשטיין לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. הוא היה שדר ספורט וכדורגל הטוב ביותר בימים ההם במדינת ישראל. אישיותו השקדנית, המאופקת, המוקפדת והמאוזנת רבת הידע הייתה מעוצבת ומותאמת להפליא לעבודתו הטלוויזיונית הסבוכה ורבת האתגרים. אנוכי מוסיף עוד כלהלן : אישיותו הייתה כובשת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן לפרשן שלי אבי רצון לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. אבי רצון הוא עיתונאי ו- פרשן ספורט וכדורגל הטוב ביותר שפגשתי מעודי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן למפיק שלי ששי אפרתי לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. היה מדובר במפיק טלוויזיה סופר – מקצועי ברמה בינלאומית, ישר דרך, ונאמן, ומסור מאוד לעבודתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 28 ביולי 1998. ירושלים. אנוכי נותן למגיש ולמנחה שלי אורי לוי לדעת מה אנוכי חושב אודותיו בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני המשגשג בפיקודי של מונדיאל צרפת 1998. הוא עשה עבודה נהדרת וחשובה בירושלים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום ז"ל (2015 – 1939) מת בטרם עת בביתו ביישוב מכמורת ב- 25 בספטמבר 2015. ככל שחולפים הימים הסתלקותו הפתאומית תלך ותחריף, ותכביד על כולנו.

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (3). הפוסט איננו נכתב עבור פרפראות. ב- 18 באפריל 1998 הסתיימה תקופת כהונתו של מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל האחד, היחיד, והמיוחד. הוא היה רוֹמָאִי ולא דֶנִי. במקומו מינתה ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו לתפקיד הרָם את מחליפו אורי פורת ז"ל. זאת הייתה קדנציית הניהול השנייה של אורי פורת את רשות השידור ששימש מנכ"ל רשות השידור בפעם הראשונה בשנים 1984 – 1989. מוטי קירשנבאום הלך ובאותו התאריך ההוא של 18 באפריל 1998 החלה הספירה לאחור שמנתה את שנות שקיעתה של רשות השידור לעבר סופה המַר הבלתי נמנע. ב- 2016 היא הסתיימה. בחורף 1999 בתום אחת מתוכניות "פוליטיקה" הפרועה והצעקנית בערוץ 1 בהן נטל חלק גם אהוד ברק מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה והותקף בה קשות, הוא הבטיח למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בזאת הלשון : "כשאני אהיה ראש ממשלה אתה לא תהיה מנכ"ל רשות השידור". מנהל ערוץ 1 היה אז יאיר שטרן. ב- 17 במאי 1999 בבחירות לכנסת ה- 15, נבחר אהוד ברק לראש ממשלת ישראל במקום בנימין נתניהו, ומיהר להציג את בחירתו למנהיג האומה כ- "שחר של יום חדש". הוא לא שכח את הבטחתו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ומינה מייד את האלוף במיל. רפאל ורדי לבדוק את תפקוד מוסדות רשות השידור. בדו"ח שהציג אלוף מיל. רפאל ורדי בפני ראש הממשלה אהוד ברק, הוא קרא, "להגדרה חדשה של תפקיד השידור הציבורי ולהסדרה בחקיקה של חלוקת סמכויות חדשה וברורה בין הדרג הניהולי של רשות השידור להנהלה הציבורית של רשות השידור". אהוד ברק לא קיים את הבטחתו ו- לא נגע במנכ"ל רשות השידור אורי פורת. באוגוסט 2001 התפוטר אורי פורת. במקומו התמנה באוקטובר 2001 למנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא. במארס 2002 בתום חצי שנה של תקופת ניסיון הודח רן גלינקא ע"י ראש הממשלה אריאל שרון והשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. באפריל 2002 מונה יוסף בר-אל למנכ"ל הזמני של רשות השידור במקומו של רן גלינקא במודח. ביוני 2002 קיבל את כתב המינוי המופרך למִשְרָה הרָמָה שתוקפה היה בן 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. מאז 2002 טֶמְפּוֹ הספירה לאחור של שקיעת רשות השידור לעבר הבּוֹר הַשָחוֹר – צָבָר תְּאוּצָה (!). ב- 2011 התמנה יוני בן מנחם הכושל למנכ"ל רשות השידור. מנהלים כושלים ממנים לצדם עוזרים כושלים כמותם. מדובר בכלל שלטוני ידוע מקדמת דנה. יוני בן מנחם מינה לעוזרו הראשי את זליג רבינוביץ' הנחשל. הסוף ידוע. לא הייתה עוד דרך חזרה. ב- 9 במאי 2017 הסתיימה הספירה לאחור. במקום רשות השידור שפועלת כעת תחת צו פירוק ותחת עול של כונס נכסים יחל לפעול ב- 15 ב- מאי 2017 תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ"ל אלדד קובלנץ והיו"ר גיל עומר.

השילוב הפוליטי – מקצועי טלוויזיוני ב- 1993 בין ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושרת החינוך שולמית אלוני עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה שונה לחלוטין מהשילוב הפוליטי – מקצועי ב- 1998 של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת התקשורת שלו לימור לבנת עם המועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. ועוד יותר אחר לחלוטין מהשילוב הפוליטי – מקצועי ב- 2002 של ראש הממשלה אריאל שרון והשר האחראי על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן עם המועמד הוודאי למשרת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל.

yavin 5

טקסט תמונה : 29 בספטמבר 1997. אחת התמונות המתעדת שטח אפור בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- בית "הגלריה הלבנה" בירושלים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) מאחל ברכת "דרך צלחה" ו- נפרד מחיים יבין (מימין) שעושה דרך חדשה לעבר ערוץ 2 המסחרי כדי לעשות לביתו. כ- 150 אנשים מערוץ 1 התכנסו בביתן "הגלריה הלבנה" אז ב- 29 בספטמבר 1997 כדי לחלוק כבוד ל- חיים יבין שבגיל 65 החליט להפנות עורף לשידור הציבורי כדי לבנות קן חדש בשידור המסחרי והעשיר. בעת נאום הפרידה אמר מוטי קירשנבאום למגיש הוותיק : "חיים יבין תסתכל טוב סביבך. אנשים כאלה כפי שאתה רואה לפניך עכשיו, לא תראה בערוץ 2". כעבור חודשים ספורים בלבד בחודש מאי של 1998 חזר חיים יבין לערוץ 1 מובס כשזנבו מקופל בין רגליו. מוטי קירשנבאום כבר לא היה שם כדי להקביל את פניו. המתין לו מנכ"ל רשות שידור חדש בשם אורי פורת ז"ל. אורי פורת סילק מכס "מבט" את יורשתו של חיים יבין, גאולה אבן (אז בת 25), והושיב מחדש על הכס הישן את חיים יבין. נכון שאלה הם בדרך כלל החיים רוויי קנאה ומדון סביב המיקרופון ומסך הטלוויזיה, אולם במקרה הנדון היה ברור שגאולה אבן נשדדה לאור היום באופן גס, ברברי, וחסר כנות. חיים יבין לא עשה ליורשתו כל חשבון ולא התנצל בפניה של המודחת גאולה אבן אותה הכתיר כיורשתו בטרם ערק לערוץ 2 המסחרי ב- 1997 כדי לעשות לביתו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

kirshenbaum 3

טקסט תמונה : 1975. אולפן א' בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשכונת רוממה בירושלים. מגשי "מבט" חיים יבין (מימין) מבקר את מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) על הסט של "ניקוי ראש". בתווך, השחקן טוביה צפיר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

stern 3

טקסט תמונה : יוני 1993. ימי הזוהר והתקווה. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל משמאל, ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון בתווך, ממנים את יאיר שטרן מימין למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של המנהל הקודם המודח יוסף בר-אל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ציטוט : "כּל אֲמַתְּלָה תְּשַרֵת עָרִיץ". (אזופוס).

ציטוט : "אֵֵין לך עַבְדוּת גְרוּעָה מזוֹ שמְקַבֵּל עַלָיו אָדָם מְרָצוֹן". (סנקה).

ציטוט : "הַרוֹדָן הַנָאוֹר רוֹאֶה עַצְמוֹ כרוֹעֶה שֶל האזרחים ודוֹרֵש מהם כניעה של צאן". (אריק הופר).

ציטוט : "הנִיצָחוֹן שֶל הַדֶמָגוֹגִיוּת הוּא קְצָר יָמִים – אבל ההֶרֶס נִצְחִי". (שארל פגאי).

ציטוט : "הצבוּע האמיתי הוא זה שחדל להאמין ברמייתו ומשקר בכֵנוּת". (אנדרה ז'יד).

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (4) : מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל עדיין הוביל בשנים ההן של 1998 – 1993 רשות שידור מלבלבת שנשענת על יסודות מוסריים איתנים. הוא היה במידה רבה ממשיך דרכם של דור המייסדים מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון ז"ל (בשנים 1967 – 1960) ושל מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז"ל (בשנים 1974 – 1969) רק יותר עמיד מהם בפני לחצים פוליטיים. מוטי קירשנבאום מי שהתמנה לתפקידו הרם כמנכ"ל רשות השידור באפריל 1993 ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל ובהמלצה חמה של שרת החינוך בעת ההיא שולמית אלוני ז"ל, נחשב ל- עילוי לא רק בשל הכישרון אלא גם מפני שהיה אי של יושרה. רשות השידור החלה לקרוס בהסתר באפריל 1998 לאחר מינויו של אורי פורת ז"ל למנכ"ל ע"י ראש הממשלה בנימין נתניהו במקומו של מוטי קירשנבאום, ובמהירות מואצת ובגלוי בעידן שנות האוֹפֶל 2005 – 2001 של שני המנכ"לים ההם רָן גָלִינְקָא ויוסף בר-אל. יש להזכיר כאן שוב בעיקר למען קוראי הבלוג הצעירים כי במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רָן גָלִינְקָא מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור הזמני בגין היעדר מקצועיות ומקצוענות ובשל שגיאות גסות בשיקולי העריכה שלו. בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מינתה הממשלה במקומו למשימה הרמה את יוסף בר-אל. בתחילה כמנכ"ל זמני וב- 2 ביוני 2002 העניקה לו את כתב מינוי ל- 5 (חמש) שנים עד 2007. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל מכֵּס מנכ"ל רשות השידור בעוון שחיתות ושוחד מסך. דו"חות ההדחה של רן גלינקא ויוסף בר-אל מפורטים בארכיון הממשלה.

טקסט תמונה : מנכ"ל רשות שידור מגוחך בשם יוסף בר-אל. ראש ולענה. הפוליטיזציה הסרטנית מחלחלת במהירות לעורקיו של שידור הציבורי בישראל.  זה לא היה כל כך מזמן, ימי חשרת האוֹפֶל בשנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. השידור הציבורי מתדרדר במדרון במהירות לעבר בור שחור. ב- 2005 הדיחה אותו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסילקה אותו מהכס הרם לקרן זווית בירכתיים של ההיסטוריה של רשות השידור. מדובר באדם לא חשוב ולא מוכשר שהוצב ב- 2002 בשגגה בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ושסולק ממנה בצדק מאותה הפסגה הזאת השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון, ובתמיכת היועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מָזוּז (היום שופט בית המשפט העליון בעת כתיבת הפוסט בשבת – 2 באפריל 2016). (לע"מ תמורת תשלום).

בעוד חברי הוועד המנהל הבכירים של רשות השידור בימים ההם פרופסור דן כספי, פרופסור יוסי דאהן, וגם ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור, אלה שראו את ניצני השחיתות בראשית עידן המנכ"ל יוסף בר-אל, מכתתים רגליהם ביאושו ואז וופשוט קמים, הולכים, ועוזבים את מוסד הביקורת שבו הם עובדים, מפרסם יוסף "טומי" לפיד אמירה סקסיסטית לטובתו של יוסף בר-אל. מדובר מדובר בעֵדוּת אֶמֶת שהיא שיא הצחוק ובטרגדיה שלצִדוֹ. יוסף בר-אל הוכרז ע"י הוועד המנהל וחברי המליאה כאישיות חיונית שאין בִּלְתָּה כדי לנהל את רשות השידור. אילו וועדת רְבִיבִי בראשותו של כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הייתה מקשיבה לדבריי ולעדויות אחרות שהצטברו על שולחנה לחובתו של המנכ"ל המיועד היא הייתה יכולה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי בישראל. לא רק וועדת רביבי הכשירה את יוסף בר-אל כמועמד ראוי לתפקיד מנהיג השידור הציבורי במדינת ישראל. גם מנכ"ל רשות השידור בעבר יוסף "טומי" לפיד ז"ל (בשנים 1984 – 1979) יצא ללמד סנגוריה עליו. יוסף בר-אל קיבל סיוע ארטילרי מכיוון בלתי צפוי. יוסף "טומי" לפיד הצהיר בחודש מאי 2002 בגלי צה"ל את חוות דעתו אודותיו של יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד את המילים הבאות : "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם" [1]. איזו וויזואליה מדהימה העניקו מילותיו של מנכ"ל רשות השידור בעבר יוסף "טומי" לפיד ז"ל לסגולותיו הנחותות של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. בינואר 2004 נפגשתי עם הח"כ ושר המשפטים יוסף "טומי" לפיד בלשכתו במשרדי מפלגת "שינוי" בתל אביב. הוא כיהן גם כסגן ראש הממשלה של אריאל שרון ועמד בראש מפלגה בכנסת בת 15 מנדטים והיה פוליטיקאי ומדינאי עסוק מאוד, אך פינה לי שעה ביומן הפגישות שלו. שיחת התחקיר עמו הייתה קצרה ביותר. הוא סירב לענות לשאלות שלי שעסקו ביוסף בר-אל והסכים לשוחח עמי על שחמט ועל נבחרת הזהב של הונגריה בכדורגל בשנות ה- 50 של המאה הקודמת בראשות המאמן גוּסְטָב שֶבֶּש (Gustav Sebes) והקפטן שלו פֶרֶנְץ פּוּשְקָש (Ferenc Puskas), וגם על אנשים יפים בעלי חזות אסתטית שקל להם בחיים יותר מאשר  למכוערים.

טקסט מסמך : טקסט מדהים. הצהרתו הבוטה של יוסף "טומי" לפיד ז"ל ברדיו גלי צה"ל במאי 2002 אודותיו של יוסף בר- אל המיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : "יש אנשים בגיל 70 שהם צלולים ואפילו עומד להם". יוסף "טומי" לפיד הפך את עצמו באחת לדמות גרוטסקית. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : יוסף "טומי" לפיד ז"ל נמנה על קבוצת אוהדיו ו- תומכיו של יוסף בר- אל ב- 2002 למינויו למנכ"ל רשות השידור. הוא השתמש במטפורה ארוטית שלפיה יש ליוסף בר-אל יכולת לנהל את רשות השידור. (לע"מ תמורת תשלום).

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (5) : ובכן, בהצבעה שהתקיימה בבניין הנהלת רשות השידור "שערי צדק" בירושלים  ביום ראשון – 19 במאי 2002, אימצו חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת רשות השידור ברוב גורף של כמעט % 100 את הרעיון כי יוסף בר-אל הוא "מנהל חיוני ואין בִּלְתּוֹ", ולכן חשוב שימונה למנכ"ל הקבוע הבא של רשות השידור לחמש שנים הבאות עד 2007. דן שילון חיווה בשעתו את דעתו שלו על יוסף בר-אל כלהלן : "יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם היה אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך". השופט העליון תֵּיאוֹדוֹר אוֹר (היה פעם שחקן כדורגל מצטיין שהופיע בהרכבה של קבוצת הפועל בלפוריה מעמק יזרעאל ששיחקה בשנות ה- 50 במאה הקודמת בליגה הלאומית בכדורגל), מתח פעם ביקורת קשה על ידה הרכה של וועדת השופט יצחק רביבי, כאשר אמר באחד מפסקי הדין שלו כלהלן : "כדי להכשיר מינוי פוליטי צריך לא סתם "כשִירוּת מיוחדת", אלא הכישורים חייבים להיות יוצאי דופן, מיוחדים, וחריגים", והוסיף, "וכל זאת כדי לבַעֵר את נגע המינויים הפוליטיים שפשה בחברות הממשלתיות והציבוריות". אליקים רובינשטיין היועץ המשפטי של הממשלה דאז הוציא בזמנו הנחיות ברורות ומֵקלוֹת שחייבוּ את דרך פעולתה של וועדת השופט יִצְחָק רְבִיבִי.

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (6) : 24 באוקטובר 2002. צעדי מחאה חריפים ודרסטיים של ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה במליאת רשות השידור נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אינם צולחים. היא מתפטרת ממליאת רשות השידור ושולחת מכתב אישי מנומק לראש הממשלה אריאל שרון מדוע היא עוזבת את תפקידה הציבורי (בגין התנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל). 

ד"ר יהודית אוֹרבך וחבריה בוועדה לא אישרו לשידור את הלוח העני המוצע ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל וע"י מ"מ הטלוויזיה הנחשל שלו יוסי משולם, בנימוק חד שמעי כי איננו תואם את מטרות השידור הציבורי. אף על פי כן ולמרוֹת אי מתן האישור החלה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר באוקטובר 2002 את הלוח החדש העקום והמנוון על פי הוראתו האישית של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. יוסף בר-אל התעלם לגמרי מנוכחותה של ד"ר יהודית אורבך. בכך פיתח והוסיף תרבות שלטון כוחנית. יכולתו הדלה כמנכ"ל רשות השידור, כישרונו המועט, וכוחניותו הרבה הביאו לִבְסוף להדחתו מרשות השידור. ד"ר יהודית אוֹרְבַּך הייתה בשעתו מראשי התומכים במינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו היא נכנסה לעימות חזיתי עם האיש שבו בחרה. ד"ר יהודית אורבך טענה כי הפעלת לוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 באוקטובר 2002 ללא אישור וועדת הטלוויזיה שהיא עומדת בראשותה, הוא מעשה כוחני ואסור של יוסף בר-אל המבוצַע בניגוד לחוֹק רשות השידור. הקש ששבר את גַב הגָּמָל מבחינתה של ד"ר יהודית אורבך הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל באוקטובר 2002 בה הציג את תוכנית השידורים החדשה שלו, והודיע כי היא אושרה ע"י וועדת הטלוויזיה של המליאה ברשותה של ד"ר יהודית אורבך. "זה היה שקר גס", כפי שטענה לימים ד"ר יהודית אורבך בעת שיחות התחקיר שלי עמה. היא התפטרה מתפקידה במליאת רשות השידור.

ד"ר יהודית אורבך חברת מליאת רשות השידור בימים ההם זוכרת בעת שיחות התחקיר שלי עמה כלהלן : "רשות השידור עברה בזמני תהפוכות רבות. בקיץ 2001 פתחנו בהליך הדחה של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת, שהיה על פי תפישתנו מנכ"ל מאוד לא מוצלח. אורי פורת הקדים את הדחתו והתפטר . תקופה קצרה מילא נחמן שי יו"ר הוועד המנהל גם את תפקיד המנכ"ל. אח"כ הובא רן גלינקא לרשות וגם הוא הלך. כשהובא שמו של יוסף בר-אל למליאת רשות השידור כמועמד לתפקיד המנכ"ל ראינו בכך ישועה. לא רק אני סברתי כך. לא הכרתי אותו בעצם. הייתי תמימה וחשבתי בתמימות שהוא האיש הנכון במקום הנכון. חשבתי ברצינות שאנו חברי המליאה, רובם אקדמאיים, נוכל לפַקֵח עליו. טעיתי טעות מרה. באמת פתטי לחשוב שפעם חשבתי שאין טוב ממנו. שגיאה בלתי נסלחת. יוסף בר-אל ויוסי משולם שאותו מינה למ"מ מנהל הטלוויזיה לא עמדו במשימות השידור שהטלנו עליהם. הם צפצפו עלינו בגדול, עלי באופן אישי ועל אנשי הוועדה, ובעצם על כל חברי המליאה. הם פשוט רימו אותנו. הם עשו זאת בדרך מתוחכמת. מידי פעם הם היו זורקים אלינו את "ליטרת הבשר" שלהם המעידה כאילו השידור שלהם עומד במתלה הציבורית, אך היו חוזרים מהר מאוד לסורם. הקש ששבר את גב הגמל הייתה מסיבת העיתונאים שכינס יוסף בר-אל (לא הזמין אותי) בה הציג את תוכנית שידורי הטלוויזיה שלוֹ לעונת 2004 – 2003. התוכנית הזאת לא עמדה בתנאי המינימום שהצבנו לו וליוסי משולם. יוסף בר- אל לא אמר אמת לשומעיו כשהודיע במסיבת העיתונאים הזאת שבה לא נוכחתי, "שוועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור בראשותי אומנם אישרה את לוח השידורים הזה". זה היה שקר גַס. הבנתי עם מי יש לי עסק. פשוט קמתי והלכתי".  ד"ר יהודית אורבך כינתה בעצם את יוסף בר-אל שקרן באותו מכתב המחאה הפרטי שלה שעמדה לשגר לראש הממשלה אריאל שרון, אולם הוא לא הגיב, ולא תבע אותה בגין הוצאת דיבה. ובאמת ב- 24 באוקטובר 2002 שלחה ד"ר יהודית אורבך את מכתב ההתפטרות שלה לראש הממשלה אריאל שרון שהיה באותה העת גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. הנה הטקסט שלו במלואו [1].

24 באוקטובר 2002  / י"ח בחשוון תשס"ג.

לכבוד : כבוד רוה"מ מר אריאל שרון  השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, ירושלים.                         

הנידון : התפטרות. 

אני מבקשת להודיע לך על התפטרותי מחברותי במליאת רשות השידור , ומתפקידי כיו"ר וועדת הטלוויזיה ויו"ר הוועדה למעמד האישה. מאז מוניתי כחברה במליאה ונבחרתי ע"י החברים לתפקידים האלו השתדלתי בכל מאודי, יחד עם חברים רבים וטובים במליאה, לקדם את הנושאים עליהם אנחנו מופקדים. פעלתי תמיד על פי מצפוני וללא כל עניין אישי כזה או אחר, כדי למלא את מטרות הרשות כפי שנקבעו בחוק. תמכתי יחד עם חברים רבים בבחירתו של מר יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מתוך אמונה שבחירתו תביא להבראת הרשות החולה. טעיתי. הרשות היום חולה לא פחות משהייתה. תחלואיה רבים, אך אתעכב רק על אילוּ שהביאו במישרין להתפטרותי. בתחום העיקרי שעליו הופקדתי מטעם המליאה – וויסות לוח השידורים של הערוצים הציבוריים – סיכלה ההנהלה בראשות המנכ"ל את כל מאמצינו לעצב לוח שידורים שישרת באופן המיטבי את הציבור בישראל. לוח השידורים הנוכחי לא אושר ע"י וועדת הטלוויזיה. זהו לוח גרוע ונחות מכל בחינה שהיא, והחשוב מכל, הלוח משודר לכאורה בניגוד לחוֹק. הגעתי למסקנה שמיציתי את כל יכולתי להביא לשינוי ולשיפור. מאחר שאינני מוכנה לשאת באחריות להתנהלות שאין בכוחי לשנות, אני מודיעה לך בזאת על התפטרותי.

בכבוד רב,

ד"ר יהודית אורבך 

העתק : חברי המליאה,  מנכ"ל רשות השידור, היועץ במשפטי לממשלה, מבקר המדינה 

משרד מבקר המדינה בראשותו של כבוד השופט שלמה גולדברג היה המכוּתב האחרון על מכתבה של ד"ר יהודית אורבך. אינני יודע אם התייחס בכלל למכתבה. אם התייחס הרי שלא פעל לחקור את כל מה שקרה והתחולל באמת בתוככי רשות השידור בשלוש השנים של 2005 – 2002, תקופת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל. אם פעל הרי שלא פעל במלוא העוצמה כפי שכל אזרח הגון במדינת ישראל מצפה שיפעל. על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. יוסף בר- אל מי שמונה ע"י ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה אריאל שרון בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור, הודח ממשרתו בבושת פנים בקיץ 2005 ע"י אותה הממשלה וראש הממשלה שמינו אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלוש שנים קודם לכן ב- 2002.

orbach 1

טקסט מסמך : 24 באוקטובר 2002. זהו מסמך ההתפטרות המקורי ששלחה ד"ר יהודית אורבך יו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור לראש הממשלה אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במקומה מונה לתפקיד יו"ר ועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור יעקב שחם, עורך מקומון של "ידיעות תקשורת" בחיפה וחבר מרכז הליכוד. יעקב שחם אישר בינואר 2003  רטרואקטיבית ללא כל התלבטות את לוח השידורים של יוסף בר-אל ויוסי משולם (לוח שידורים שלא אושר קודם לכן ע"י ד"ר יהודית אורבך) ואשר פעל למעשה בניגוד לחוק מאז אוקטובר 2002. ד"ר יהודית אורבך אישה חכמה ונבונה, הבינה עם מי יש לה עסק וחזרה לאלמוניות שהייתה מנת חלקה לפני הגיעה לרשות השידור. היא עמדה בימים ההם בראש יחידת התקשורת באוניברסיטת בר אילן. תמכה ב- ד"ר יהודית אוֹרבּך חברת המליאה גב' נִילִי יונתן – כרמל שלא הסכימה אף היא עם דרכו של המנכ"ל יוסף בר-אל והתפטרה מחברותה בגוף הציבורי בו שירתה, הנקרא מליאת רשות השידור. גם הגב' נילי יונתן – כרמל ז"ל הרימה בשעתו את ידה בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. עכשיו זה היה מאוחר מידי.

[1] ראה נספח : מכתב ההתפטרות של ד"ר יהודית אורבך מתפקידה כיו"ר וועדת הטלוויזיה של מליאת רשות השידור שנשלח לראש הממשלה אריאל שרון ב- 24 באוקטובר 2002 לאחר הסכסוך המתוקשר שלה עם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל.

אף על פי כן ולמרות הכל, חזרתו של יוסף בר-אל ממקום נחוּת ושכוּח אֵל לקִדְמַת הבימה של השידור הציבורי ב- 2002 הייתה מרשימה. כנגד כל הסיכויים. אין ספק בכך. "Come back" בלתי צפוי בהתחשב בעובדה שבשֶבַע שנות ניהולו של יוסף בר-אל את ערוץ 33 הזניח של רשות השידור, צָבָר הערוץ הנ"ל רייטינג יומי זָנִיח הדומה לכְלוּם. מִדְרוּג הצפייה הנמוך מאין כמותו בערוץ 33 של רשות השידור נַע באופן שיטתי לאורך שנים ארוכות בין % 0.0 למשהו כמו % 0.7 במקרה הטוב. שלא לדבר על איכות תכניו הלא חשובים והבלתי רלוואנטיים לציבור הצופים. הרייטינג הקלוש והמִזערי הוא העֵדוּת האמיתית והמכרעת למה שהתרחש בתוככי ערוץ 33 באותה תקופה וסיפורו של האיש שניהל אותו והיה אחראי עליו . ערוץ 33 היה ערוץ טלוויזיה זניח ונחשל וּבבואה של יוצרו. הוא לא נענש על כך. ייתכן כי המנכ"לים ההם של רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (1998 – 1993) ואחריו אורי פורת ז"ל (2001 – 1993) בחרו להתעלם מהתכנים המשודרים בערוץ 33 ומתופעת הרייטינג האפסית שהפכה לקֶלֶס ושנינה בתוככי רשות השידור ומחוצה לה.

טקסט מסמך : שנת 2002. דף מִדְרוּג צפייה אחד מתוך מאלפי דו"חות רייטינג מצהיבים המונחים בארכיון רשות השידור. דף המדידה הקונקרטי הזה מהשעה 16.45 ועד 01.00 מוכיחים שוּב ושוּב את עליבותו ודלותו של ערוץ 33 ברשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועד כמה הוא איננו רלוואנטי לציבור בישראל. מעניין, העובדה הזאת לא הפריעה לשר הממונה רענן כהן למנות את האיש הכושל והלא מוכשר הזה למנכ"ל רשות השידור. ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון אישרה את המינוי המופרך בקיץ 2002 וחזרה בה בקיץ 2005. הוא הודח ממשרתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (7) : לא שיערתי ולא תיארתי לעצמי שהמחלוקת הקשה שלי עם יוסף בר-אל ששורשיה היו נטועים בעבר הרחוק בשנים 1993 – 1990, יצמיחו שוב שריגים וזלזלים גם בעתיד. הרי מוטי קירשנבאום כבר סילק אותו מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בקיץ 1993. פתאום הוא שָב ללא כל הודעה מוקדמת והתייצב בפִּסגה. יוסף בר- אל נבחר באופן פרדוקסאלי לתפקיד הרָם ביותר בשידור הציבורי בצורה הדמוקרטית ביותר. אֲבָל…ויש כאן אֲבָל גדול (!). לא מִינוּ אותו אנשי מקצוע. מִינוּ אותו פוליטיקאים ו/או שליחיהם עושי דברם. מעשיו של יוסף בר-אל המנכ"ל המופרך של רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווים דיון מיוחד כך סברה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט. בגיל 67 עשה "Come back" מדהים ומרשים לקדמת הבמה של השידור הציבורי. אוּלָם…ויש כאן "אוּלם גדול וגם תמיהה לא קטנה", כפי שנאמר רק לפני רגע קט : אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון שמינו אותו בקול תרועה למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו בבושת פנים כעבור שלוש שנים מכהונתו הרָמָה בחודש מאי 2005.

בתוך הַכֵּאוֹס הגדול של הימים ההם ב- 2005 הייתה חסרה עדותו והסברו של יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור העסקן הפוליטי נחמן שי (היום ח"כ במפלגת המחנה הציוני) אודות עלייתו ונפילתו של האיש העלוב הזה יוסף בר-אל. מר נחמן שי לא מסר לעולם לציבור, לא בטרם ולא בדיעבד, אלו נימוקים האיצו בו ובשאר חברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור להרים בהצבעה ההיא את יד ימינם ו- לתמוך תמיכה כה מסיבית במינוי המופרך של יוסף בר-אל למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור" בנימוק של, "יוסף בר-אל הוא האחד שאין בלתו". מדהים ומופרך לגמרי אולם זה קרה והתרחש. (הערה אישית שלי : פרופסור דן כספי ז"ל וד"ר יוסי דהאן היו שני האנשים היחידים בוועד המנהל ובמליאה שהרימו את ידם נגד המינוי). מר נחמן שי הוא עסקן פוליטי רשלן ו- מגוחך, ולא חשוב, אולם עדותו מסקרנת משום שהוא מעיד על עצמו שהוא נקי כפיים ואיש מצפון. לא נשמעה ב- 2005 עדותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב וחברו לוועד המנהל של הרשות אלון אלרואי, שניהם ממעריצי בנימין נתניהו וגם מעריצי יוסף בר-אל. חשוב לשמוע את חוות דעתם של השניים הנ"ל אודות האיש שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 2002 והודח וסולק ממנה בבושת פנים ב- 2005 באשמת שחיתות ושימוש בשוחד מסך. חסרה עדותו של יוסף "יוסי" משולם נאמנו ומעריצו של יוסף בר-אל ומי ששימש אצלו בעידן שלו מ"מ מנהל הטלוויזיה וגם מנהל חטיבת התוכניות. חסרה אז גם עדותו של מנהל הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1 מר מוטי עדן (התמנה לתפקיד הרם ב- 9 בנובמבר 2003) בעידן מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. חסרה גם עדותם של עוד כמה אישים ברמה של מנהלים ועורכים בחטיבת החדשות בערוץ 1 שהצהירו עם מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד המנכ"ל, "סוף כל סוף יש מנהל מוצלח לרשות השידור שאפשר לסמוך עליו". שמעתי זאת במו אוזניי באביב 2002 מפיו של אליעזר "גייזר" יערי. הוא היה הראשון שאמר לי זאת תריסר שנים קודם לכן ביולי 1990 לאחר שיוסף בר-אל זכה ונבחר כדין במכרז למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990. וכה שח לי בהערצה מנהל חטיבת התוכניות דאז, בזאת הלשון : "סוף כל סוף יש מנהל רציני לטלוויזיה הישראלית הציבורית". יוני בן מנחם וזליג רבינוביץי אם כך אינם מייסדי השושלת. הם ממשיכיה. ויש להוסיף : אותה הממשלה שהצניחה אז את אותו נחמן שי (היה אז חבר במפלגת העבודה) לתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור היא גם זאת שהעיפה אותו משם, ומינתה במקומו לתפקיד הציבורי האחראי רשלן ועסקן פוליטי אפרורי אחר בשם אברהם נתן איש הליכוד. ממשלת ישראל בראשות אריאל התעשתה ב- 2 במאי 2005 והבינה כי היה מדובר בהפקדה מופרכת. היא הדיחה וסילקה לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכיסאו הרם בגין האשמות חמורות של שחיתות ושוחד מסך. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל פעיל ומכהן. יוסף בר-אל הודח לעד לפינה אפלולית בירכתי דברי הימים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור.

לאחר פרישתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ניהלתי כמה שיחות עם פרופסור דן כספי ז"ל הנוגעת להתייחסותו אל מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שסרח על פי דעת ממשלת ישראל והודח מכהונתו. פרופסור דן כספי ז"ל זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : "לא במקרה התנגדתי והצבעתי נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. כל חברי הוועד המנהל לרבות היו"ר נחמן שי ואנשי מליאת רשות השידור הצביעו בעד המינוי. אני התנגדתי התנגדות נמרצת. חבר אלי ד"ר יוסי דאהן שהיה אז חבר המליאה והתנגד אף הוא למינוי. עקבתי אחרי מסלול הקידום של יוסף בר-אל ברשות השידור מאז היה מנהל החדשות בשפה הערבית ואח"כ מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית. מעולם לא הערכתי את יכולתו המקצועית, לא את יושרתו, וגם לא את כושר המנהיגות שלו. יוסף בר-אל התמחה בשידורי תעמולה פשטניים בשפה הערבית שמצאו חן והשביעו משום מה את רצון הממסד הביטחוני. במסגרת שידורי הטלוויזיה עליהם נינ אחראי הריץ דגם חלופי של תקשורת מגויסת ובה שני מרכיבים עיקריים – התרפסות לשליט ונתינת שוחד מסך". הנה הרשימה המלאה של חברי הוועד המנהל ואנשי מליאת השידור, שהם בעצמם מינויים פוליטיים, שהרימו את ידם ותמכו תמיכה מסיבית במינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור : נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, גב' אהובה אורן המשנה ליו"ר הוועד המנהל, סאלם ג'ובראן, ד"ר אילן אסיה, אלון אלרואי, עו"ד ראובן שלום, גב' נִילִי כרמל – יונתן ז"ל (רעייתו של המשורר המנוח נתן יונתן ז"ל), גב' יעלה גרנות, ד"ר יהודית אורבך, שי חרמש, גב' אמונה אלון, משה  איבגי, עטאף כיוף, אפרים באוך, עו"ד נועם גרסל, עו"ד יאיר זלמנוביץ', יחזקאל זכאי, אביהו מדינה, עו"ד – ד"ר עמרם מליץ, יעקב גיל, גב' גאולה כהן, עו"ד חסן עתמאנה, ועו"ד אבי שמידט. יוסף בר-אל הנתמך תמיכה גורפת של מוסדות רשות השידור, העפיל בקַלות מהתחרות בשלב המוקדם לשלב רבע הגמר, ואח"כ דילג למֵירוֹץ חצי הגמר. שמו כמועמד למנכ"ל רשות השידור הנתמך עכשיו ע"י הוועד המנהל והמליאה של רשות השידור הועבר שוּב לאישור וועדה המאשרת מינויים בכירים בשירות הציבורי בראשות השופט יצחק רביבי. וועדת המינויים הציבורית הזאת לא היססה ואישרה את מועמדותו לתפקיד הנכבד לאחר שזכה ברוב מוחץ בהצבעה דמוקרטית בתוך ממלכת רשות השידור. יוסף בר-אל חלף בקלילות מפתיעה גם מעל משוכת השופט יצחק רביבי. הוא העפיל לשלב הגמר וניצח.

10. גברדיית הניהול הוותיקה של רדיו "קול ישראל" ורשות השידור מאז ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת.

חֲנוֹךְ גִבְתוֹן ז"ל (מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1967 – 1960) ושמואל אלמוג ז"ל (מנהל רדיו "קול ישראל" בשנים 1969 – 1967, והמנכ"ל הראשון של רשות השידור) היו בוודאיי מינויים פוליטיים. הם היו אנשי מקצוע מוכשרים שהיו צריכים להתייצב מול ראש הממשלה ושר הביטחון מר דוד בן גוריון ואח"כ מול ראש הממשלה לוי אשכול וגם מול ראש הממשלה גב' גולדה מאיר, אולם הם לא היו שקרנים ולא מלחכי פִּנְכָה.

chanoch givton 1

טקסט מסמך : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. מנהל רדיו "קול ישראל" המיתולוגי בשנים 1967 – 1960 מר חנוך גבתון (מימין) מארח באולפן הרדיו את ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. ב- 8 במארס 1965 נחקק בכנסת חוק רשות השידור הראשון בטרם עידן הטלוויזיה. בתפקיד ראש הממשלה כיהן בתקופה ההיא לוי אשכול ושר ההסברה ישראל גלילי היה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור. חנוך גבתון המוכשר נשא עיניו ב- 1967 להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה. לשר ישראל גלילי היו מחשבות ותוכניות אחרות. הוא מינה בתחילה בפברואר 1967 לתפקיד המֵקִים את האלוף אלעד פלד שהסכים, אולם שינה את דעתו לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967 וסירב מפני שרצה להיות רמטכ"ל. ישראל גלילי הציב במקומו למשרת ראש צוות ההקמה את פרופסור אליהוא כ"ץ בן 42 עולה חדש מארה"ב (יחסית, עלה לארץ מניו יורק ב- 1963) וכיהן כדיקן הפקולטה לתקשורת וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. באוקטובר 1967 סיים חנוך גבתון את דרכו כמנהל / מנכ"ל רדיו "קול ישראל". במקומו מונה לתפקיד מנהל רדיו "קול ישראל" שמואל אלמוג. ב- 1968 תוקן חוק רשות השידור והותאם לימי הטלוויזיה הקרבים ובאים. ב- 31 במארס 1969 קודם שמואל אלמוג ומונה למנכ"ל רשות השידור ה- 1, שכללה לראשונה את הטלוויזיה הצעירה ואת רדיו "קול ישראל" הוותיק תחת קורת ניהול משותפת, על פי החלטת ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר ועל פי המלצתו של ישראל גלילי. מנהל רדיו "קול ישראל" חנוך גבתון הנבון, המוכשר, והשאפתן הורחק באוקטובר 1967 ע"י השר ישראל גלילי ובתמיכת ראש הממשלה לוי אשכול מכל מוקדי בתקשורת האלקטרונית הציבורית של מדינת ישראל בעת ההיא. ב- 1967 מונה לציר לענייני הסברה במשלחת ישראל לאו"ם. ב- 1970 מונה ל מנכ"ל משרד התיירות. ב- 1975 מונה לקונסול כללי בלוס אנג'לס בדרגת שגריר. ב- 1976 נפטר צעיר רק בן 59 במותו. יש אומרים גם מצער לאחר שהשר ישראל גלילי נטרל אותו ממפעל חייו רדיו "קול ישראל, והסיר את מועמדותו להיות מקימה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ומי ששאף להיות מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמאגדת בתוכה את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה. (באדיבות איתמר גיבתון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור היא רשת שידור הממלכתית של מדינת ישראל. רשות השידור פועלת מתוקף חוק רשות השידור ה- תשכ"ה שנחקק בשנת 1965, אשר מאפשר שידור ציבורי ממלכתי. המנכ"ל הראשון שלה היה חֲנוֹךְ גִבְתּוֹן. היה מדובר בעידן טרום הטלוויזיה ובתפעול רדיו "קול ישראל" בלבד. ב- 1968 עם הקמת הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה שונה החוק ורשות השידור כללה מעתה תחת קורת ניהול משותפת את הרדיו הוותיק ואת הטלוויזיה הצעירה. ב- 31 במארס 1969 התמנה שמואל אלמוג למנכ"ל הראשון של רשות השידור. תוקף המינוי היה לחמש שנים. עד שנות ה- 90 של המאה הקודמת הייתה רשות השידור הגוף היחיד שהפעיל ערוץ שידורי טלוויזיה והגוף העיקרי ששידר שידורי רדיו. מאז הוקמו גופי שידור רבים נוספים, ורשות השידור מצאה את עצמה כערוץ אחד מני רבים ובתחרות קשה עם ערוצי טלוויזיה ארציים מסחריים וגם שאפתניים ועשירים לרבות ערוצי הטלוויזיה בטכנולוגיית הכבלים. מדהים : ב- 29 ביולי 2014 בתקופה שיוני בן מנחם שימש מנכ"ל כושל ובלתי מוצלח של רשות השידור נטולת ערכים ומושחתת, אישרה הכנסת את חוק השידור הציבורי החדש, תשע"ד – 2014, ובו פרק המורה על סגירת רשות השידור במתכונתה הישנה הנוכחית כפי שהכיר אותה הציבור מאז 1969. מ- חודש יולי של שנת 2014 פועלת רשות השידור תחת עול של צו פירוק ותחת מעמסה של כונס נכסים הלוא הוא פרופסור דוד האן.

golda almog

טקסט תמונה : 1971. מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג (בן 45) לוחץ את ידה של ראש הממשלה גב' גולדה מאיר (בת 73). שמואל אלמוג שימש מנהל רדיו "קול ישראל" (במקומו של חנוך גבתון) בין אוקטובר 1967 לבין מארס 1969. ב- 31 במארס 1969 מונה למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור ה- 1 שכללה לראשונה בתולדותיה יחדיו את רדיו "קול ישראל" הוותיק ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאך זה נעמדה על רגליה. שמואל אלמוג כיהן בתפקיד מנכ"ל רשות השידור במשך חמש שנים עד 1 באפריל 1974 ואז פנה לקריירה אקדמאית באוניברסיטה העברית בירושלים והיה לפרופסור שמואל אלמוג. בעת שיחות התחקיר שקיימתי עמו בעת כתיבת הספר עב הכרס "8 ימי בראשית" (הספר הראשון בסדרת 13 ספרים שאני חוקר וכותב וקרויה "מהפכת המידע הראשונה בהיסטוריה", שַח לי בביתו ברמת אשכול בירושלים כי אילו רצה היה מתמנה מייד לתקופה נוספת בת 5 שנים ל- מנכ"ל רשות השידור עד 1979. זה היה ידוע כי השרים ישראל גלילי ויגאל אלון וגם ראש הממשלה העריצו את שמואל אלמוג. את אותו הטקסט שָנָה בפניי בשעתו גם חתן פרס ישראל לספרות נתן שחם (בן 91 היום, וחבר קיבוץ בית אלפא מ- 1945) ומי ששימש בשנים ההן של 1975 – 1967 כמשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. הוא אמר לי כלהלן : "גם אני הערצתי את שמואל אלמוג. היה במה להעריץ אותו". שמואל אלמוג ז"ל מת ב- 2008 בגיל 82. (באדיבות שירה אלמוג. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (8) : "…אותה הַחֶרֶב הפוליטית שהונחה על צווארו של מנכ"ל רשות השידור המופרך יוסף בר-אל ב- 2005, ודקרה אותו, והפילה אותו מכֵּס המַלְכוּת, נעצה את חוּדָה גם בגופו של מנכ"ל רשות השידור הכושל יוני בן מנחם ב- 2014 וציוותה עליו, "לך בעקבות קודמך יוסף בר-אל…". 

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (9) : "האבסולוטיסמוס הנאור", הוא עיקרון מדיני שקבע בשעתו המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, והנה הציטוט שלו : "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על המנכ"לים של רשות השידור הציבורית – ממלכתית לדורותיהם באשר הם במדינת ישראל. לרבות המנכ"ל יוסף בר-אל שהפר את הכלל הזה ו- הודח ע"י ממשלת ישראל ב- 2005 בראשות אריאל שרון, ולרבות המנכ"ל יוני בן מנחם שבחר לו נתיב התנהלות עגום וקלוקל משלו (יחדיו עם עוזרו הקרוב זליג רבינוביץ'), וכהונתו הופסקה ב- 2014 משנחקק החוק ע"י ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו כי רשות השידור עוברת מעתה לפעול תחת צו פירוק ועול של כונס נכסים בראשות פרופסור דוד האן. דוד האן מינה את יונה וויזנטל ל- מנכ"ל הזמני החדש והוא מיהר לסלק ולהדיח את יוני בן מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ' וגם לגרש מתפקידו את יו"ר הוועד המנהל ההוא של רשות השידור אמיר גילת. התחקיר הטלוויזיוני של רביב דרוקר וברוך קרא אודות התנהלותם המושחתת של יוני בן מנחם וזליג רבינוביץ' וגם של יו"ר אמ"י יעקב מנדל איננו יכול להיגמר על המסך. הוא חייב להסתיים בבית דין פלילי. על כל אחד מאתנו חלה החובה לשַנֵן ולשְנוֹת את הטקסט הר"מ מידי בוקר על כוס הקפה הראשון : עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת, מטבע ו- מעצם הגדרתן ומהותן את תפקידן גם בטלוויזיה, הן מתנגדות באופן החריף ביותר ומתעבות ל- חנופה ו- אופורטוניזם. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות עמת נעות בקו מקביל לחנופה ולאופורטוניזם. על פי תורת המתמטיקה קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. הם לא נחצים לנצח. מדובר באקסיומה. אם הם נחצים הרי שמדובר בשגיאה מתמטית ומוסרית קשה מנשוא. עיתונות יישרת דרך ועיתונאות אמת מְצֻווֹת להשמיד חנופה, התרפסות, ואופורטוניזם מפני שמדובר בחֶרְפָּה. בעסק מביש.     

11. תזכורת לניר וולף ואורי לוי (10) : יוֹשְרָה. הַסֶפֶר, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים".  

"יוֹשְרָה" היא מילת מפתח בעלת אורך, רוחב, ועומק. היא אקסיומה בעלת נפח שמידותיה מקסימליסטיות ובלתי משתנות. השיח אודות "יוֹשְרָה" עולה כאן לדיון מעת לעת לדיבור משותף עם קוראי הבלוג לא רק בעניין "סַם ה- Off tube הטלוויזיוני…" (עלה לשיחה בשני הפוסטים מס' 594 ו- 593. האם ניתן בכלל לפתח יוֹשְרָה ? שאלה נוקבת שמעלים לדיון ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סאווף (Ayman Sawaf) בספרם המרתק והנבון, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים", והם משיבים בקצרה : "אנשים רבים טוענים כי לעיתים חייבות ה- יושרה והאתיקה לתפוס תפקיד משני לעומת הכדאיות והרִווחיות. רבים אחרים גורסים כי מטרתה של המנהיגות איננה להקשיב ולשרת, אלא לצבור כוח וזכויות יתר. אלה שגיאות רווחות". חוות דעת חשובה ו- מעניינת שמעידה בין השאר גם על טיב היחסים הבעייתיים ורמת הדו שיח השוררים בין כל מיני מנהלים (בחסות נימוקי רווח כלכלי וחיסכון כספי על חשבון איכות הדיווח האותנטי מהשטח) לבין השדרנים שלהם ברשתות הטלוויזיה המבקשים לעשות נאמנה את עבודתם העיתונאית בארץ וגם בחו"ל. איכות יחסים בין מפקדים לפַּקוּדִים שלהם שעוסקים בעקרונות הביצועיים הקדושים של עיתונאות אמת, אֵלֶה המורים לעיתונאים לדווח לציבור אודות האירועים השונים ממקום התרחשותם ולא באמצעות ישיבה באולפן וההעתקה מהמוניטור. יוֹשְרָה היא ערך עליון בחיי האנושות לבטח בכל סוג של מנהיגות בין אם מדובר במפקד כיתה בצה"ל ו/או בין אם עסקינן במנהל רשת טלוויזיה ו/או מנכ"ל רשות השידור. ניהול ללא יושרה, בלי מוסר ודרך ארץ עליונים, ובלעדי אמינות ומהימנות מוחלטים הוא עסק מושחת ו- נבזי שמביא לכלייה ואבדון. לא בכדי מדגיש שלמה המלך החכם באדם ו- Copywriter מדהים ואותנטי בספרו "מִשְלֵי" בתנ"ך, Masterpiece ש- מוֹנֶה בקרבו ל"א פרקים וכ- 850 פסוקים, חזור והדגש, את חשיבות ה- יוֹשְרָה, מוּסָר, ובִינָה בחברה התנ"כית הארצישראלית כבר לפני שלושת אלפים שנים. "לדעת חוֹכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִּינָה" אומר שלמה המלך לעַם ישראל ומוסיף, "לָקַחַת מוּסָר הַשְכֵּל, צֶדֶק וּמִשְפָּט וּמֵשָרִים". איזה עילוי ורעיונאי נפלא היה שלמה המלך. המדינאי האירי הנבון והנאור Daniel O'connell (דניאל או'קונל 1847 – 1775) מוסיף : "שום דבר איננו נכון באופן פוליטי אם איננו נכון במובן מוּסָרִי". לא בכדי משתמשים רוברט קופר ואיימן סאווף בספרם "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" בהצהרתו של החוקר והפסיכואנליטיקאי מנפרד קטס דה פריז שאומר כלהלן : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". הספר המצוין, "תבונה ותובנה – אינטליגנציה רגשית בעולם העסקים" (יצא לאור בארץ ב- 1998 על ידי "פקר – הוצאה לאור בע"מ"), מומלץ לעיון וקריאה.  

תזכורת נצח : הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בשנים 2005 – 2002 (הודח וסולק ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון) ושכמותו, היא לדאוג לכך שאותם הפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו הרם, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הַזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. בכך יש לעיתונאי רשות השידור תפקיד מכריע וחזון גדול.

12. אלו הם ארבעת חוקי תעשיית הטלוויזיה באשר היא :

1. אין תחליף לתִּכְנוּן והיערכות טלוויזיונית יסודית, רצינית, קפדנית ומדויקת, ומרחיקת לֶכֶת בת שנים מהיבטי תוכן, זכויות שידורים וכלכלה, טכנולוגיה ולוגיסטיקה, ושימוש הגיוני והגון של משאבי אנוש.

2. אין תחליף לעיתונאות אמת, אמיצה וחוקרת, חרוצה ונבונה, ש- דבקה במשימתה. אין תחליף לעיתונאות שאוֹצֶרֶת בקרבה את האקסיומה המתמטית של תורת הקווים המקבילים. אין תחליף לעיתונאות שנעה לפנים על פי ה- היגיון מתמטי הנ"ל ועל פי תכנון ומחשבה בקו מקביל לקו המקביל של הממלכה, ולעולם איננה חוצה אותו. מו"ל הארץ מר עמוס שוקן הוא עיתונאי מֵיטָבִי ובמידה רבה גם מתמטיקאי מעוּלֶה.

3. אין תחליף לניהול מדיניות חכמה של רכישת זכויות שידורים בלעדיות רלוואנטיות בעיקר בתחום שידורי הספורט בתעשיית הטלוויזיה המקומית והבינלאומית.

4. יש תחליף לבני אנוש. אנשי טלוויזיה מוכשרים ככל שיהיו שווים כקליפת הַשוּם בלעדי חומרי שידור רלוואנטיים בלעדיים. לכן נדרשים המנווטים לחשוב קדימה בדומה לשחקני שח מט כדי לדאוג שחומרי השידור הרלוואנטיים הבלעדיים ישכנו על מדף הטלוויזיה שלך ולא של יריביך. לכן הגה איש רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC רוּן אָרְלֶדְג' (Roone Arledge) את הסלוגן "When you have the rights – you have the show". לכן היה פחות חשוב אם את המשחק המרכזי בליגות העַל בכדורגל ובכדורסל שידרו בעבר מאיר איינשטיין ז"ל ו/או יורם ארבל, ו/או אורי לוי, ו/או רמי ווייץ – יבדלו לחיים ארוכים. תמצית העניין היה להבטיח שרַק אתה כנציג רשת השידור שלך תחזיק (ולא יריביך) בזכות הטלוויזיונית הבלעדית לשדר את האירוע הפופולארי והמסקרן ובזכות הבלבדית להעביר את המֵידָע אודותיו לצופיך. צופה הטלוויזיה מתעניין ראשית דבר בחומר השידור שמופנה אליו ורק אח"כ במי שמתווך לו אותו. לכן אין שום תחליף לרכישת זכויות שידורים אולם יש תחליף לכל הצבת בן אנוש בסביבת המיקרופון והמסך שמספר את סיפורם של האירועים הבלבדיים שהם שלך בלבד (!).

אולם החוק החמישי הבלתי כתוב בתעשייה הזאת הוא החשוב ביותר : מאמציך הכֵּנִים יהיו לשווא אם לא תצליח לשכנע את הבוסים ואת ההנהלה שלך שאתה צודק בשיקוליך העיתונאיים והכלכליים ושההיגיון שלך – חכם והגיוני (!).

13. תזכורת לניר וולף ואורי לוי (11) : שום רשות שידור ציבורית בת חורין בשום מקום בעולם לא קיבלה את עצמאותה על מגש של כסף. על אף שניהלו מדינות חופשיות ודמוקרטיות ו- הקימו את השידור הציבורי שלהן מבראשית ומעָפָר, תמיד ניסו הממשלות לדורותיהן בכל רחבי הגלובוס לתחוב יד ורגל בתכנון לוחות השידורים וביקשו להותיר שָם את טביעות אצבעותיהן. גם במדינת ישראל. 

הכתובת הייתה חקוקה על הקיר כבר 15 (חמש עשרה) שנים. זה היה רק עניין של זמן. מינויו של יוסף בר-אל במארס / אפריל 2002 למנכ"ל הזמני של רשות השידור, ובתום שלושה חודשים ב- 2 ביוני 2002 הפקדה נוספת לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007 ע"י ראש הממשלה אריאל שרון ועל פי המלצתו החמה של השר הממונה מטעמו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, היה לא פחות מ- מעשה נבלה בתחום של ניהול תקשורת ציבורית ו- מַנְכָּלוּת רשת טלוויזיה ציבורית ברמה העליונה ביותר במדינת ישראל. מסמך מינויו הפוליטי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 מטעם ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ובחתימת שולו מזכיר הממשלה מר גדעון סהר נותר ו- נשמר לדיראון עולם.

barel 3

טקסט מסמך : 2 ביוני 2002. עסק מופרך. פארסה. מזכיר הממשלה גדעון סער מודיע ליוסף בר-אל כי ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון החליטה למנות אותו למנכ"ל רשות השידור. תוקף המינוי הוא לתקופה של חמש שנים עד לתאריך 2 ביוני 2007. לא ראיתי אז שום הבעת התנגדות ומחאה פומבית מול המינוי המופרך ההוא, אלא כניעה, וויתור, הסכמה, ו- הסכנה עם אירוע דווי ומציאות עגומה מצדם של שני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כמעט כל עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" חזו באביב וקיץ 2002 במינוי המופרך והנפשע, הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, והחרישו. העיתונאים האלה שהיו אמורים להיות זקופי קומה השליכו מיוזמתם הם את הגדולה שבזכויות כל בן אנוש להיות אדם ריבוני לנוכח ההפקדה הנפשעת והמופרכת. מרבית עיתונאי רשות השידור קיבלו את מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור כדָבָר מובן מאליו, והסכינו עם סביבתו. כמעט כולם שתקו שָם. ב- 2 במאי 2005 התעוררה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון, והבינה את גודל הטעות ואת שגיאת המינוי המופרך של יוסף בר-אל למשרה הרמה שלוש שנים קודם לכן. ממשלת ישראל הדיחה וסילקה אותו לירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה באשמת שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. היה מדובר במנכ"ל רשות שידור עלוב מלחך פנכה. באותם הימים העלובים ההם של 2002, עם הפקדתו ו- הצבתו של יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, התרחשה רעידת אדמה והחלה הספירה לאחור. היא הסתיימה ב- 9 במאי 2017.

14. תזכורת לניר וולף ואורי לוי (12) : …Ooops. רענן כהן השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בממשלת אריאל שרון, ממנה באוקטובר 2001 את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל הזמני של רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם שהתפוטר אורי פורת. ראש הממשלה אריאל שרון מברך על המינוי.

ביום שישי – 7 בדצמבר 2001 נפל דבר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באותו ערב הֵתִּיר רָן גָלִינְקָא מנכ"ל רשות השידור החדש והעורך הראשי שלה לאנשי חטיבת החדשות ובראשם רפיק חלבי וסגניתו יָעֵל חֵן לשָדֵר ריאיון רְחָב יָדַיִים (17 דקות) במגזין החדשות "יומן"  עם יאסר עראפאת יו"ר הרשות הפלסטינית. את הריאיון השנוי במחלוקת עם הארכי – טרוריסט אביר האינתיפאדה השנייה יאסר עראפאת, פנים מול פנים, ערך כתב הטלוויזיה הישראליחת הציבורית – ערוץ 1 לעניינים ערביים עוֹדֵד גְרָנוֹת ב- מוקטעה ברמאללה. ראש הממשלה אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ראה ב- יָאסֶר עָרָאפָאת טרוריסט ורב מרצחים שמקומו לא יָכִּירֶנוּ על מִרְקָע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שוֹבָל דָם אָרוֹךְ של אזרחים ישראלים חפים מפשע, גברים ונשים, זקנים, נערים וטָף השתרך מאחוריו של אויבה המַר של מדינת ישראל. אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן נחרד ויצא מדעתו. ראש הממשלה היה המום מהכנת כתבה נִרְחֶבֶת וריאיון ארוך עם הטרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית, מי שמכנה את עצמו לוחם חירות. למיטב שיפוטו הריאיון הממושך עם יאסר עראפאת ב- Prime time  של השידור הציבורי – ממלכתי בערב שבת היה חציית כל הקווים האדומים ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אריאל שרון לא ידע את נפשו מרוב צער וכעס. הוא ראה בריאיון עם יו"ר הרשות הפלסטינית מִשְגֶה פאטאלי קשה מנשוֹא. הוא לא סלח לרן גלינקא העורך הראשי של רשות השידור והעניק לו ציון נכשל. ראש הממשלה אָרִיאֵל שָרוֹן ציווה לפטר את רָן גַלִינְקָא בו במקום. אָרִיאֵל שָרוֹן היה כָּעוּס ונָבוֹךְ. הוא לא הבין כיצד מעז מנכ"ל השידור הציבורי רָן גָלִינְקָא לאשר ריאיון עם הארכי – טרוריסט יאסר עראפאת בטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל, והאם דבר הריאיון נובע מתמימות ו/או מטיפשות. כנראה, זה גם לא עניין אותו יותר מידי. ראש הממשלה רצה את ראשו של רן גלינקא עָרוּף ו- מייד. הוא רק לא ידע שהשַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן הקדים אותו ביממה והוציא ללא ידיעתו מסמך כתוב ביום חמישי – 6 בדצמבר 2001 בו הוא מאריך את כהונתו הניסיונית של מנכ"ל רשות השידור מר רן גלינקא בשלושה חודשים נוספים עד תאריך ה- 12 במארס 2002. רָן גַלִינְקָא נשאר לפי שעה בתפקידו אולם היה משול למנכ"ל רשות השידור שלוּלָאָת חֶבֶל הַתְּלִיָיה הפוליטי כבר נכרכה סביב צווארו.

galinka 1

טקסט מסמך : 6 בדצמבר 2001. צירוף מקרים מוקדם. השר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן מאריך את כהונתו של רן גלינקא כמנכ"ל רשות השידור הזמני בשלושה חודשים נוספים ומאריך את חייו הטלוויזיוניים בעוד כרבע שנה, מ- 6 בדצמבר 2001 ועד 12 במארס 2002. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רָן גַלִינְקָא אומנם ניצל מחבל התלייה ו- זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים, אך גזר דינו כבר נחרץ. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בעיתונאות וניהול רשת שידור מתפקידו. הקרקע הופשרה ו- הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל למֶלֶך השידור הציבורי. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יִצְחָק רָבִּין, שִמְעוֹן פֶּרֶס, וגם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו לחצו את ידו של יָאסֶר עַרָאפַאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט נבזה, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל. חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי אך עורך ראשי שלה היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (רָפִיק חַלָבִּי וסגניתו יָעֵל חֵן) לשלוח את עוֹדֵד גְרָנוֹת למוקטעה כדי לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 את אותו הריאיון הנרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עַרָאפַאת מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר כאמור הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עוֹדֵד גְרָנוֹת, לשעבר עיתונאי בכיר בתחום בעיתון "מעריב". עוֹדֵד גְרָנוֹת הקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה השנייה שהובילה למעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים מקטון ועד זקן. הרִיאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7 בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, אישורו של מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת נחרץ אליבא, לשיטת אריאל שרון לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

באֶמֶת לא חלף זמן רב וב- 12 בחודש מארס 2002 הוּדַח המנכ"ל הזמני של רשות השידור רָן גָלִינְקָא (תת אלוף במיל.) מתפקידו ע"י ראש הממשלה מר אריאל שרון. תקופת הניהול של רָן גַלִינְקָא הסתיימה כמעט לפני שהחלה. ראש הממשלה קבע כי כהונתו איננה עוד בר תוקף בטענה ששיקולי העריכה של המנכ"ל המיועד מוטעים ושגויים אָרִיֵאל שָרוֹן קבע שהאיש שמונה לתפקיד העורך הראשי של רשות השידור הציבורית כנראה איננו פטריוט מספיק. רָן גלִינְקָא הוא בנו של מפקד השִרְיוֹן אל"מ שְמוּאֵל גַלִינְקָא ז"ל שנהרג במבצע קדש בסיני ב- 1956. את ילדותו עשה בקיבוץ רמת יוחנן. הוא הפך ללוחם בשייטת 13 ואח"כ מפקד השייטת עצמה, מֶלַח הארץ, מבניה הנאמנים והמסורים של מדינת ישראל. אולם בניהול רשת שידור ציבורית כה מורכבת שכללה בתוכה שתי רשתות טלוויזיה בעִבְרִית ועֲרָבִית ושתי רשתות רדיו בעִבְרִית ועֲרָבִית ואיגדה בשורותיה יותר מ- 2000 (אלפיים) עובדים – לא היה לו צֵל של מוּשָג קָלוּש. רָן גָלִינְקָא איש נחמד היה תאומו של יוסף בר-אל רק מצידו השני של המטבע. הוא הודח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 12 במארס 2002 ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן מפני שכלל לא היה עיתונאי, אפילו לא עיתונאי מתחיל, מתלבט, חסר ביטחון, פוסח על שני הסעיפים, ומעל לכל בעל יכולת ארגונית דַלָה. עשרות מסמכים שנמצאים ברשותי מוכיחים כי רָן גָלִינְקָא איש חביב היה טירון תקשורתי תמים (ו/או טיפש) שלא התמצא כלל בעיתונאות אלקטרונית ובסבך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, לעיתים רבות לא ידע מימינו ומשמאלו, איבד לחלוטין את חוש הניווט שלו , לא הבין את משחקי הכוח בתוככי הרשות, והיה נתון כל העת להשפעתו המכרעת של מוקד הכוח הפוליטי הממנה שלו השַר רענן כהן. בעת שתי שיחות התחקיר בינינו בשעתו טען בפניי כהאי לישנא : "יוסף בר-אל תקע לי סכינים בגב". יוסף בר-אל הוּדַח מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון בגין שחיתות והענקת שוחד מסך לפוליטיקאים. בטרם הדחתו תקפה העיתונות את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם בגין נפוטיזם חריף ועשיר.

מינויו המופרך של יוסף בר-אל ב- 2002 למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. יוסף בר-אל השריש בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" פגמים תכניתיים, פוליטיים, ומוסריים חמורים וקשים מנשוא, ביניהם שחיתות, שוחד מסך, נפוטיזם, והצבת נאמניו הבלתי מוכשרים בעמדות מפתח, שהפכו לנזקים בלתי ניתנים לתיקון. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינה בנעשה וידעה על המתחולל בין כתלי רשות השידור אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית – פוליטית של יוסף בר-אל מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות העיתונאית "מעריב" שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי מני מזוז לא אפשרו לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך ההוא שלו בקיץ 2002. ההדחה וסילוקו לאלתר מתפקיד מנכ"ל רשות השידור התחוללו באמצע כהונתו הפעילה ב- 2 במאי 2005. הדחתו של יוסף בר-אל ממשרתו הרמה ע"י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה תגובות רבות וסיקור רחב וענֵף בעיתונות שהצדיקו את ההדחה מחויבת המציאות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ"ל באמצע כהונתו. יוסף בר-אל הודח באשמת שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם.

הדחתו המאוחרת אולם ההיסטורית הולידה את המסקנה היא ש- שום גוף תקשורתי, ציבורי – חברתי ו/או מסחרי, ו/או צבאי – ביטחוני איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של יוסף בר-אל. הכרתי בימי חלדי גם בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובחו"ל אין סוף אופורטוניסטים עלובים מלחכי פנכה. יוסף בר-אל ניצב בראש הרשימה. מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא ובראשם יו"ר וועד מנהל חלש ועלוב בשם נחמן שי (היום ח"כ ב- "מחנה הציוני"), ידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר כישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור כ- "האחד שאין בלתו". מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי רדוד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, נפוטיזם, שוחד מסך, הקפת הממשל באנשים לא מוכשרים כמו המושל הראשי (יוסף בר-אל) עצמו, ובסופו של דבר התרפסות והתחנפות בפני שלטון שמביאה לחציית הקו המקביל של העיתונאות והעיתונות את הקו המקביל של הממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור העיתונאי הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר במוסד ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעַד.

[1]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב' יולי חרומצ'נקו שפורסם במקומון "כל העיר" ב- 26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33 של רשות השידור.

[2]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר- אל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה החדש מר יוסי משולם מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2, 10, ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן אָץ – רָץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא כדי לדלות ו- להעלות  מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ"ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ"ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר ולא נבון בצורה מעוררת תמיהה מצדה השני של המטבע. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנית והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו"מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ'ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו"מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו"מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ'ארלטון ע"י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו"מ ההוא ע"י יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ"ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מצעד האיוולת". באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1".

15. תזכורת לניר וולף ואורי לוי (13) : לוחות זמנים.

מארס / אפריל 2002 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון ממנה את יוסף בר-אל המופרך למנכ"ל רשות השידור הזמני במקומו של רן גלינקא מנכ"ל רשות השידור הזמני הקודם, שהוּדָח. עיתונאי רשות השידור בולעים מים ושותקים. הם מסרבים לעלות על הבריקדות.

2 ביוני 2002 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מעניקה ליוסף בר-אל המופרך מינוי קבע של מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד ה- 2 ביוני 2007. מתחילה ההתמוטטות הבלתי נמנעת של השידור הציבורי. עמודי התווך קורסים בזה אחר זה. עיתונאי רשות השידור מחרישים ומסרבים להתייצב מול השלטון הכושל.

2 במאי 2005 : ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מדיחה ומסלקת את יוסף בר-אל מתפקידו הרם. בפעם הראשונה בתולדות המדינה ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ומסולק מנכ"ל רשות שידור מכהן. מעט מידי ומאוחר מידי. לרשות השידור על כל מרכיביה נגרמו כבר נזקים בלתי הפיכים. הקריסה נמשכת. העיתונאים מתקפלים ו- שותקים.

2011 : ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ממנה את איש הַנֶפֶל יוני בן מנחם למנכ"ל רשות השידור. עיתונאי רשות השידור ממשיכים להתכנס בתוך המדמנה שלהם כאילו מדובר בבועה סטרילית, ו- כאילו להם לא יקרה דבר. הם שוב שותקים נוכח המינויים המופרכים.

הגיע קיץ 2014 : ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו ושר התקשורת גלעד ארדן מחוקקים את חוק סגירת רשות השידור והוצאת צַו פירוק, וממנים את פרופסור דוד האן לכונס הנכסים שלה.

9 במאי 2017 : ה- כנ"ר (כונס הנכסים הרשמי) פרופסור דוד האן מודיע על סגירתה הסופית של רשות השידור ההיא כפי שהכרנו אותה מאז 1968. היא חדלה להתקיים. מאות רבות של עובדים וותיקים בעלי משפחות נשלחים לאלתר הביתה.

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (14) : 26 באפריל 2002. נקודת השפל הנמוכה ביותר ושיא הזוהמה של מדמנת השידור הציבורי. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן וראש הממשלה אריאל שרון מדיחים במארס / אפריל 2002 את מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא מנכ"ל וממנים במקומו לתפקיד הרם מנכ"ל רשות שידור זמני אחר בשם יוסף בר-אל. אריאל שרון ורענן כהן שולפים את יוסף בר-אל מירכתי האוב של ערוץ 33 של רשות השידור שמניב רייטינג נפל יומי בין % 0.0 ל- % 0.7 במקרה הטוב ומציבים אותו בקדמת השידור הציבורי. מנכ"ל רשות השידור המיועד החדש יוסף בר-אל גומל להם בהצהרת אמונים חסרת תקדים בעליבותה וכיעורה, ו- מכריז ביום שישי – 26 באפריל 2002 בעיתון "מעריב" בפני העיתונאית שרי מקובר כלהלן : "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". אמפליטודה שלא נשמעה כמותה מעולם בתולדות השידור הציבורי של מדינת ישראל (!). עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" ממלאים פיהם ושותקים לרבות אבותיו ומייסדיו של השידור הציבורי הישן ההוא חיים יבין + מנהל רדיו "קול ישראל" אמנון נדב + יעקב אחימאיר. איש מהם לא עלה על הבריקדות ולא צייץ כל מחאה כנגד מנהיג השידור הציבורי הקלוקל והמעוות ששח בפרהסיה לציבור "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". חיים יבין שתק. אמנון נדב שתק. יעקב אחימאיר שתק. גם אורי לוי שתק. כל אנשי חטיבת החדשות ההיא שתקו ומילאו פיהם מים.    

טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002 . לתלות על כל לוח המודעות, לא להסיר, ולעולם לא לשכוח (!). העיתון "מעריב" מתאר סצנה משיחית. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל מחווה את דעתו בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר על עצמו : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך", והוסיף בריאיון שזעזע את אוֹשְיוֹת העיתונאות במדינה חופשית ודמוקרטית כישראל: "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". לא ייאמן אנשים…? דווקא כן ייאמן…! עובדה, יוסף בר-אל עשה זאת (!) הוא הכריז קבל האומה הישראלית ב- 26 באפריל 2002 הכרזה משיחית, כי לא רק שאלוהים קרא לו להשלים את המשימה אלא הוא כמנכ"ל המיועד של רשות השידור יעשה מה שראש הממשלה יבקש ממנו לעשות. היה מדובר כאילו בגזיר עיתון בקטע מתוך "ניקוי ראש" בתיאטרון הטלוויזיה של מוטי קירשנבאום. אולם אבוי לא. זאת הייתה המציאות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" של 2002 כפי שהתעתד לחולל אותה מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. רוש ולענה (!). כעבור שלוש שנים מיום מינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבינה באיחור ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון כי המינוי הרָם היה מופרך מיסודו. ב- 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו. 13 שַרים הצביעו בעד ההדחה. שני שרים דַלִים דליה איציק ו- מאיר שיטרית שמו על מאזני המשקל בעת ההצבעה הממשלתית ההיא את השיקולים הפוליטיים הקטנוניים שלהם נטולי ה- יושרה ו- הצביעו לטובתו של יוסף בר-אל נגד הדחתו. שלושה שַרים בנימין נתניהו, פואד בן אליעזר, ודני נווה נמנעו. שני שרים סילבן שלום וצחי הנגבי לא השתתפו בהצבעה ההיא על פי הוראת היועץ המשפטי מני מזוז מפני שאמו של צחי הנגבי גב' גאולה כהן ואשתו של סילבן שלום גב' ג'ודי מוזס-ניר-שלום עבדו ברדיו "קול ישראל". אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין נעמדו על הרגליים האחוריות נגד ו- כדי לבטל את המינוי המופרך של מלחך הפנכה יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. (באדיבות העיתון "מעריב").

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (15) : יוסף בר-אל היה משרת השלטון כפי שהצהיר בפרהסיה עם מינויו. מדובר באיש עלוב לא רק נטול יֶדָע אלא גם לא חָכָם, חסר כישרון, ולא מבריק. מנכ"ל רשות השידור המיועד מאיֵיש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מצעד האיוולת". באפריל 2002 החלה ה- התמוטטות הבלתי נמנעת של רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל התקווה של ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. רשות השידור צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו של יוסף בר-אל לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1". איש מעיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ועיתונאי רדיו "קול ישראל" למעט מר איתי לנדסברג וגב' וורד ברמן לא תמך בי. נותרתי בודד במערכה. עיתונאי רשות השידור טמנו ראשם בחול והתחפרו במדמנה שלהם.

על האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – מוטלת החובה לקחת את כלי הנשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. זה מה שאנוכי עשיתי ב- 2002. קונץ קטן הוא ליָבֵּב, ולשַרְבֵּב עכשיו ב- 2017 מילים ודמעות צער באיחור של שנים. ראיתי בארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום דמויות מופת של מנהיגים אמיצים.  

doc 1

טקסט מסמך : 16 במאי 2002. זהו המסמך (עמוד 1 מ- 14) שכתבתי למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל ואז נפניתי ממנו לעד. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי הטלוויזיוני יעקב אחימאיר וחיים יבין התייצבו אז ונעמדו מצד ימין שלי במאבקי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. את מה שלא עשו עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" עשתה במקומם ממשלת ישראל. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי להדיח ולסלק אותו משם לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח לעַד מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זה קרה בערב חג שבועות תשס"ב יום חמישי – 16 במאי 2002. בחרתי להשתמש בהיגיון מתמטי. מתמטיקה אינך יכול לזייף. בכתב ידי בעמוד הראשון של המסמך שמופיע במקור ו- שנשלח אליו אל המנכ"ל המיועד הוודאי הבא של רשות השידור יוסף בר-אל אמרתי לו באופן אישי כלהלן : "…אותה הממשלה שממנה אותך כעת לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור היא זאת שגם תדיח אותך בעוון שבירת האקסיומה של הקווים המקבילים ונספחים אחרים שהם פועל יוצא של ביצוע החטא המתמטי הזה…", ונפניתי ממנו לעַד. חברי הוועד המנהל של רשות השידור בראשות היו"ר נחמן שי ושאר חברי מליאת רשות השידור הרימו את ידם בחודש מאי של 2002 בעד המינוי המופרך של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בנימוק, "שהוא האחד שאין בלתו" ו- הותירו את יו"ר הוועדה למינויים ציבוריים בכירים השופט בדימוס יצחק רביבי חסר אונים. כזכור אותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002 היו אלה שסילקו והדיחו אותו מתפקידו ב- 2 במאי 2005. מעט מידי ומאוחר מידי בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הציבורית הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. הייתי בודד במאבקי ההוא אולם לא לגמרי לגמרי לבד. חלפו מאז 15 שנים אולם לעולם לא אשכח את מכתב התמיכה שכתב לי מר איתי לנדסברג ב- 27 במאי 2002.

landsberg 1

טקסט מסמך : 27 במאי 2002. זהו מכתב העידוד והתמיכה ששלח לי העיתונאי מר איתי לנדסברג לאחר שקרא את המסמך החריף בן 14 עמודים שכתבתי ליוסף בר-אל יום קודם לבן ב- 26 במאי 2002 ואשר עוסק במינויו המופרך למנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נספח : מכתבו של דן שילון אלי מ- 1 ביוני 2002 :

shilon 1

טקסט מסמך : 1 ביוני 2002. מכתבו של מר דן שילון אלי לאחר שטרקתי את דלתות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור בתום 32 שנות עבודה רצופות. דן שילון ואלכס גלעדי קיבלו אותי לעבודה בחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1971 והיו שני החונכים הצמודים שלי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (16) : יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ"ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז"ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר. אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע"י מ"מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור זמני במקומו של המנכ"ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001. רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס' 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח, "יוסף בר-אל יהיה מנכ"ל רשות שידור נאמן לך", הבטיח השר המגוחך והממונה על ביצוע חוק רשות השידור לראש ממשלתו. טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב' שרי מקובר מהעיתון "מעריב" והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל "אריק" שרון בזאת הלשון : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל , אעשה מנה שהוא יאמר לי". ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ"ל רשות השידור החדש לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. המינוי הרם מתגלה מייד כמופרך מיסודו הממשלה בראשות אריאל שרון לא מיהרה לתקן המעשה המעוות. חֶשְרָת עָבִים כיסתה באחת את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינו בנעשה ברשות השידור שיוסף בר-אל היה המנכ"ל שלה וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא הושלך לעַד בבושת פנים לירכתיה האפלוליים של רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישאל ופעם הראשונה בתולדות רשות השידור מודח מנכ"ל רשות שידור מכהן.

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (17) : עסק עלוב. ב- 2 במאי 2005, שנתיים ימים לפני תום כהונתו מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם (דו"ח ההדחה המפורט מצוי בארכיון הממשלה).

טקסט מסמך : עסק עלוב. 2 במאי 2005, שנתיים ימים לפני תום כהונתו מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. באדיבות עיתון "הארץ". (דו"ח ההדחה המפורט מצוי בארכיון הממשלה).

barel 1

טקסט מסמך : עסק עלוב. 2 במאי 2005, שנתיים ימים לפני תום כהונתו מחליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להדיח ולסלק לאלתר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. (באדיבות העיתון "מעריב"). (דו"ח ההדחה המפורט מצוי בארכיון הממשלה).

רָן גַלִינְקָא זכה לאורכה של שלושה חודשים נוספים אך חבל התלייה כבר נכרך סביב צווארו ו- גזר דינו הוכרע ונחתך. בסופו של דבר סולק הטירון הירוק בארגון, הפקה, כלכלה טלוויזיונית, ובעיתונאות מתפקידו. הקרקע הוכשרה להכתרתו של יוסף בר-אל. אָרִיק שָרוֹן תיעב את יאסר עראפאת והיה המדינאי היחיד בשורת המנהיגים הנבחרים של מדינת ישראל מאז 1993 שהתעקש לא ללחוץ את ידו של יאסר עראפאת וגם סירב להיפגֵש עִמו. יצחק רבין, שמעון פרס, ובנימין נתניהו לחצו את ידו של יאסר עראפאת גם אם בהסתייגות. אָרִיק שָרוֹן מעולם לא התראה עם המנהיג הפלשתיני בו ראה מרצח וראש כנופיות, טרוריסט, ואביר האמנה הפלשתינית והחזון המדיני של הפת"ח הקורא לחיסולה של מדינת ישראל.

חטאו הכבד והנורא של רָן גַלִינְקָא כמנכ"ל זמני של רשות השידור וטירון עיתונאי ברמה ירודה מגוחכת (אך נושא באחריות ראשית של עורך עליון של כל מִשְדָּרֵי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל"), היה נעוּץ בהרשאתו למנהלי חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לקיים, לערוך, ולשָדֵר בתחילת חודש דצמבר 2001 ריאיון נרחב עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת, כאמור מחוללה של האינתיפאדה השנייה הרצחנית. לביצוע המשימה נבחר הכתב הטרי והחדש לענייני ערבים עודד גרנות, לשעבר עיתונאי בכיר בעיתון "מעריב". מר עוֹדֵד גְרָנוֹת צילם והקליט ריאיון נרחב בן כעשרים דקות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עראפאת במוקטעה הנצורה בראמאללה. הדבר נעשה בשיאה של האינתיפאדה הפלסטינית השנייה שהובילה כזכור למאות מעשי טרור רצחניים רוויים נחלי דם של אזרחים ישראליים. הריאיון שודר בשמונה בעֶרֶב בשעת צפיית שיא בערב שישי – 7  בדצמבר 2001 בתוכנית "יוֹמָן", ספינת הדֶגֶל של תוכניות האקטואליה והחדשות בערוץ 1 באישורם של המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יָאִיר אַלוֹנִי, ומנהל חטיבת החדשות רָפִיק חַלָבִּי. דינו של מנהיג הרשות הפלסטינית יָאסֶר עָרָאפַאת נחרץ לפני הריאיון. של מנהיג רשות השידור רָן גָלִינְקָא אחריו.

ההיסטוריה מתעתעת. באפריל 2002 הגיעה לפתע גאולתו הפוליטית של יוסף בר-אל. השַר הממונה על רשות השידור מר רענן כהן העלה את שמו מירכתי אוֹב הרייטינג של ערוץ 33 והציג אותו בפני ראש הממשלה אריאל שרון כמחליף ומועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא. בבת אחת הפך יוסף בר-אל לאלטרנטיבה וודאית. כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור (למעט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דאהן) הרימו את יד ימינם בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא בנימוק, "שהוא הטוב ביותר בכל הממלכה – ואין בִּלְתּוֹ". חיש מהר התברר שהמינוי הזה שגוי ומופרך לחלוטין. רשות השידור המשיכה לשמש ב- 2002 ממש כמו היום ב- 2017 שַק אִגְרוּף של הפוליטיקאים. מינויו של רן גלינקא ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור בספטמבר 2001 – מצִדָה האחד של המטבע, ומינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור במארס 2002 במקום רן גלינקא – מצִדָה השני של אותה מטבע, היו מגוחכים ובלתי נתפשים ברמה הלאומית (!).

16. הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל : רוֹש ולַעֲנָה בשנות האוֹפֶל של 2005 -2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל.

באוקטובר 1998 (לאחר שובי מה- WBM ה- 1 שנערך בסידני – אוסטרליה לקראת שידורי הטלוויזיה והרדיו של אולימפיאדת סידני 2000) התחלתי לחקור ולכתוב את הסדרה רבת ה- היקף ועבת כרס בת 13 ספרים שעוסקת בקורות הטלוויזיה בעולם ובארץ בשנים 2015 – 1884, ואשר הענקתי לה את השם, "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הסדרה כוללת בתוכה כ- 72 (שבעים ושניים) כרכים שמשתרעים על פני כ- 130000 (מאה ושלושים אלף) עמודי מחשב (A4). המחקר והכתיבה של הסדרה אמורים להסתיים ב- 2019, לכל המאוחר ב- 2020.

אין לשכוח כי בתקופת שלטונו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 הוא הואשם (גם ע"י התנועה לאיכות השלטון) כי הפך את השידור הציבורי במדינת ישראל למסואב והעניק שוחד פוליטי לכל מיני פוליטיקאים בעמדות מפתח. אין ספור קטעי עיתונות מהימים ההם ("הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "העיר", ו- "כל העיר") מצביעים על האשמות חמורות ועל שחיתות פוליטית בה הייתה נגועה רשות השידור ומרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל. היה מדובר ב- נֶמֶק ורִיקָבוֹן סופי של החברה הישראלית. ואז זה קרה : ב- 2 בחודש מאי של שנת 2005 אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון שמינו את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבינו שמדובר במינוי מופרך והדיחו אותו בבושת פנים מכהונתו הרמה.

מדהים יותר מהצהרות המנכ"ל המיועד יוסף בר-אל בריאיון ההוא ביום שישי – 26 באפריל 2002 ב- "מעריב" הייתה העובדה כי המוני עיתונאים וותיקים ובעלי ניסיון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור, שוחרי העיתונות החופשית, ביניהם מובילי ומנהיגי השידור הציבורי מקדמת דנה, קראו היטב כל מילה בריאיון ההוא אך שתקו והחרישו. הריאיון שהעניק יוסף בר-אל לגב' שַרִי מַקוֹבֶר היה על פי תפישת עולמי ריאיון של קָלוֹן, בו מכר מנכ"ל רשות השידור את כבודו ועצמאותו של השידור הציבורי למוֹלֶךְ הפוליטי. כך אני הבנתי את תוכן הריאיון שהיה מביש בעיניי. עובדה ו- יש לחזור עליה, שאותה ממשלת ישראל ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו אותו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור והציבור אותו בפסגת השידור הציבורי, הבינו גם אם באיחור בתום שלוש שנים כי המינוי היה מופרך מיסודו והדיחו מכיסאו. בחודש מאי של שנת 2005 סילקה ממשלת ישראל את יוסף בר-אל מניהול רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות השידור באמצע כהונתו הפעילה.

העולם נברא בשִבְעָה ימים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשמונה. הורתה הייתה פוליטית ושורשיה עמוקים. בעת בריאתה שלטו במדינת ישראל מפלגות הפועלים בראשות ראש הממשלה לוי אשכול ואחריו גב' גולדה מאיר. היה להם רוב בכנסת ובוועדות הכנסת, ובחשובה שבהן וועדת הכספים. חוֹק רשות השידור שנחקק בכנסת בשנת תשכ"ה – 8 במארס 1965 קובע כי ממשלת ישראל היא זאת שתבחר ותמנה את מנכ"ל רשות השידור ואת יו"ר וחברי הוועד המנהל של רשות השידור. נשיא המדינה ימנה את אנשי המליאה. יוצריה המקצועיים הצעירים חדורי אמביציות של הטלוויזיה הכללית פרופסור שלמה אַהֲרוֹנְסוֹן, דָן שִילוֹן, מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם, חַיִים יָבִין, יוֹרָם רוֹנֵן, טוּבְיָה סָעַר, פרופסור יִרְמִיָהוּ "יֶרִי" יוֹבֵל , צְבִי גִיל, רָן אֶדֶלִיסְט, שַרִי רָז, שִמְעוֹן טֵסְלֶר, רוֹן בֵּן יִשַי, דָן בִּירוֹן וחבריהם ביקשו ב- 1968 ליצור יש מאין. בהיותם דוֹר חלוצים חסר ניסיון וגדוש חלומות ביקשו האנשים האלה ליצור טלוויזיה ישראלית בעלת איכות ועתיד, שמשדרת תוכן ציבורי וסוציולוגי מגוון ועשיר הדומה למורשת ה- BBC הבריטי. החלוצים הישראליים וחֵיל הסיוע מחו"ל נתקלו כבר בראשית הדרך בקשיים תוכניתיים, כלכליים, טכנולוגיים  ואִרגוניים עצומים. הם סבלו מחילוקי דעות פנימיים, מריבות  וסכסוכי עבודה, ותוכן גם משום שהפוליטיזציה חִלְחֵלָה לשורותיה במלוא עוצמתה כבר בדמי ימיה. הפוליטיקאים הכריעו את גורל השידור הציבורי יותר מאנשי המקצוע. המסמכים בספר מוכיחים זאת. מן המפורסמות הוא שהפוליטיזציה החודרנית הייתה המאפיין הראשון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עובדה ידועה, אבל האם הייתה זאת גזירת גורל בלתי נמנעת ? המאפיין השני : היא נולדה ענייה מרודה ונותרה כזאת כל ימי חייה. ממה שלא הייתה צריכה היה לה בשפע ולמה שנזקקה ניתן לה במְשוֹרָה. עודף פוליטיקה וחוסר ממון משחקים תפקיד מרכזי בתוככי רשות השידור עד עצם היום הזה. הם הולידו תסכולים חריפים. רק אדם שהוא באמת עיתונאי חופשי בנשמתו ובכל רמ"ח אבריו וכזה שדָם הטלוויזיה זורם בעוֹרְקָיו, מסוגל להבין באמת איזו שררה ואֵימָה פוליטית טמונים במנהלים שרוצים למצוא חן בעיני שולחיהם, ובמפגש עגום הנפש של הידע והכישרון האנושי מול כיס רֵיק. בטלוויזיה הכללית פעלו מיום היווסדה בחודש מאי 1968 כישרונות לא מעטים בתחומי העיתונאות, ההפקה, היצירה המקורית, וההנדסה. היא הוקמה בהתלהבות רבה ותנופת נעורים ע"י פרופסור אֵלִיהוּא כַּ"ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. אך המומנטום נושא התקוות נִבְלַם. במידה רבה הוטל הפּוּר. עובדה שבמלאת לה חֲמֵש שנים במאי 1973 שלח שַר החינוך והתרבות יִגְאָל אַלוֹן מברק בהול למנכ"ל ה- BBC הבריטי עתיר המוניטין סֵיר הְיוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) בו ביקש ממנו להגיע בדחיפות לארץ כדי לבדוק מה לא עובד בטלוויזיה הישראלית הציבורית המטה ליפול. איך קרה שבגיל כה צעיר היא כבר סובלת מסכסוכי עבודה קשים, פוליטיזציה מרחיקת לכת. רדידות תוכן, וחסימות עורקים. יִגְאָל אַלוֹן דרש מהְיוּ גְרִין להגיש לו בהקדם את ממצאיו.

טֶקֶס בריאתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה ארוך מהנחוץ ונקנה בייסורים ממושכים. הפוליטיקה לגווניה השונים בחשה במשך עשרות שנים בשידור הציבורי, כרסמה ביסודותיו, ולבסוף אַף מוטטה חלק מהם. ב- 2012 הוא נשאר על כנו אך גוסס. כל שלטון בישראל ביקש להעמיק את אחיזתו ברשות השידור ועשה ככל יכולתו לקדם את נאמניו מבין השורות ולהדיח את מתנגדיו. ממשלות ישראל מינו את המנכ"לים לדורותיהם אך משלא סרו למשמעתן ביקשו להדיחם. ב- 31 במארס 1969 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר והשַר ישראל גָלִילִי את מנהל רדיו "קול ישראל" שְמוּאֵל אַלְמוֹג למנכ"ל רשות השידור הראשון. מינוי פוליטי – מקצועי. כעבור שמונה חודשים ביקשה להדיחו לאחר שלא נעתר לבקשתה לדחות ביום שישי – 7 בנובמבר 1969 את תחילת שידורי הטלוויזיה בלילות שבת כדי לאפשר לה להרכיב קואליציה ממשלתית עם המפד"ל (המפד"ל התנגדה התנגדות נחרצת לשידורי טלוויזיה בלילות שבת, בשבתות, ובחגים). ראש הממשלה גוֹלְדָה מֵאִיר ביקשה משמואל אַלְמוֹג לעכב בכמה שבועות את ראשית שידורי הטלוויזיה בלֵיל שבת כדי לשמור על שקט פוליטי לקראת הרכבת הקואליציה הממשלתית. שְמוּאֵל אַלְמוֹג והמִשְנֶה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נָתַן שַחַם סירבו והשיבו לה ולשַר הממונה ישראל גָלִילִי בהאי לישנה, "תפקידנו כמנהיגי השידור הציבורי הוא לשדר בטלוויזיה וברדיו שבעה ימים בשבוע כולל לילות שישי, שבתות, וחגים ולא להרכיב קואליציה ממשלתית".  גב" גולדה מאיר נעלבה עד עמקי נשמתה ולא שכחה זאת לשְמוּאֵל אַלְמוֹג.

ב- 1 באפריל 1974 מינו ראש הממשלה גב' גולדה מאיר ושַר התקשורת שִמְעוֹן פֶּרֶס את מפקד רדיו גלי צה"ל יִצְחָק לִבְנִי למנכ"ל רשות השידור. מינוי פוליטי אבל מקצועי. כעבור עשרה ימים התפטרה גולדה מאיר בגלל לחץ ציבורי כבד שהופעל עליה בעקבות מלחמת יום הכיפורים 1973 שתפשה את צה"ל בלתי מוכן. מפלגת המערך הטילה על יִצְחָק רָבִּין להתייצב במקומה בראשות הממשלה. ב- 1975 ביקש ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין לפַטֵר את יצחק לִבְנִי בשל שידור הסדרה הסַטִירִית בטלוויזיה "ניקוי ראש" בעריכת מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם ז"ל בה נטען באחת התוכניות כי הפצצות חיל האוויר הישראלי בלבנון נועדו להסיט את תשומת הלב של הציבור מהמצב הכלכלי הקשה. ראש הממשלה יִצְחָק רָבּין יצא מדעתו מרוב כעס וטען כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית חצתה את כל הקווים האדומים גם אם מדובר בסַטִירָה. ב- 1 באפריל 1979 ביקשו ראש הממשלה מנחם בגין ושַר החינוך זְבוּלוּן הָמֵר את המועמד שלהם יוֹסֵף "טוֹמִי" לַפִּיד לרֶשֶת את מקומו של מנכ"ל רשות השידור יִצְחָק לִבְנִי, שריד לממשלות גב' גוֹלְדָה מֵאִיר ויִצְחָק רָבִּין. תקוותם הייתה שהעיתונאי הסוער והבוטה (והמבריק) מהיומון "מעריב" יעשה סדר חדש בטלוויזיה הישראלית הציבורית השמאלנית של מדינת ישראל. זה היה מינוי פוליטי של איש שמעולם לא ניהל רשת שידור בת 2000 (אלפיים) עובדים הכוללת בתוכה ארבע רשתות מִשְנֶה : הטלוויזיה בעִברית ועַרבית ורדיו "קול ישראל" בעִברית ועַרבית ותקציב שנתי של 300.000000 (שלוש מאות מיליון) דולר. אף על פי כן הוטלה עליו המשימה.

[1] מוטי קירשנבאום בוגר אוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס ללימודי קולנוע וטלוויזיה, נמנה על אנשי צוות ההקמה ב- 1968, והיה הראשון שהמציא בשפתו השנונה את המונח "פנס קסם" בימיה המוקדמים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

תזכורת וויזואלית : ימי הזוהר של השידור הציבורי. הימים ההם שלא ישובו עוד. האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – אמורים לקחת את כלי הנשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. קונץ קטן הוא ליָבֵּב, ולשַרְבֵּב עכשיו ב- 2017 מילים ודמעות צער באיחור של שנים. ראיתי בארנון צוקרמן, דן שילון, אלכס גלעדי, ומוטי קירשנבאום דמויות מופת של מנהיגים אמיצים.  

טקסט תמונה : 1975. וועידת ה- EBU נערכת בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מתייצבת לדיונים כרשת שידור שהיא Active Member ב- EBU (חברה פעילה באיגוד השידור האירופי) וגם מארחת הפגישה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : צבי גיל יועץ מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני, אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, צבי "צֶבֶּה" גורן עורך חדשות החוץ בחטיבת החדשות, דן שילון מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : 1971. ניו יורק – ארה"ב. ימי בראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שני כתבים בכירים של רשות השידור בימים ההם בארה"ב. יגאל לוסין כתב רדיו "קול ישראל" (מימין) וחיים יבין כתב הטלוויזיה (משמאל). (באדיבות יגאל לוסין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. לוס אנג'לס – ארה"ב. עידן טרום הטלוויזיה בארץ. מוטי קירשנבאום (ראשון מימין) הוא סטודנט שנה חמישית לטלוויזיה וקולנוע באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. שני מימין הוא יאיר גורן (גורין) בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. השניים האחרים אינם מזוהים. ב- 1968 חבר מוטי קירשנבאום (אז בן 29) לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה בראשותו של פרופסור אליהוא כ"ץ וסגנו עוזי פלד. (התמונה באדיבות יאיר גורן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1981. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי (בתווך) בראשית דרכינו. הוא פרשן כדורסל שלי, של חטיבת הספורט בפיקודי, בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני עורך ומפיק, מנווט ו- מנהל את חטיבת הספורט ההיא. מימין, זאת העיתונאית מיכל הוכשטט. מנכ"ל רשות השידור ב- 1981 היה יוסף "טומי" לפיד ז"ל, יצחק "צחי" שמעוני ז"ל כיהן התפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, טוביה סער יבד"ל הוביל את חטיבת החדשות. אריה מליניאק שימש פרשן הכדורסל של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשך 16 שנים (בהפסקות) בשנים שבין 1979 ל- 1995. רחשתי לו הערכה עד שניצל את המיקרופון והמסך קרדום לחפור בו לצורך קידום ענייניו הפרטיים כפי שסיפר בפרוטרוט בריאיון שהעניק ב- 1991 לעיתונאי רון מיברג. הוא הודח על ידי לאלתר מכס הפרשנות והוחלף באלי סהר. פשוט הוּעָף. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (18) : "Something is rotten in the state of Dennmark", אומר מרצלוס ל- הורציו וברנרדו היכן שהוא בראשית המחזה "הַמְלֶט" (של וויליאם שייקספיר) בחצות לֵיל קַר וקפוא בעת סיור קבוצת קציני הארמון בחומות החשוכות של טירת אֶלְסִינוֹר. נראה לפתע כי בטקסט האמור לעֵיל הוא כאילו מתכוון במשהו גם לערוץ 1 בשנות חֶשְרָת הֶעָבִים של 2005 – 2001. הרהרתי בהמלט ובוויליאם שייקספיר בעת כתיבת המסמך בן 14 עמודים ההוא בחג שבועות, ה' סיוון תשס"ב – 16 במאי 2002, אותו שלחתי למנכ"ל רשות השידור המיועד והמופרך יוסף בר-אל. רוֹש ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של רשות השידור של מדינת ישראל בשנים ההן של 2005 -2001 תחת שלטונם המופרך של שני המנכ"לים רן גלינקא ויוסף בר-אל. שניהם הודחו ע"י ממשלת ישראל. כל אחד בתורו. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. ב- 2014 בעידן מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם מוכנסת גווייתו של השידור הציבורי וארון קבורה. יוני בן מנחם עצמו ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור אמיר גילת מודחים ומסולקים ע"י המנכ"ל החדש יונה וויזנטל בחסות הכנ"ר פרופסור דוד האן. ב- 9 במאי 2017 נקבר השידור הציבורי הישן. ב- 15 במאי 2017 תוקם לשידור הציבורי מַצֵבָה בדמותו של תאגיד השידור הציבורי החדש בראשות המנכ"ל החדש אלדד קובלנץ והיו"ר גיל עומר.

2005 – 2001. רשימה נוספת מתוך יומני. נראה לי כי רשות השידור הציבורית בתוכה אני שוהה יותר משנות דור, הופכת להיות נכלולית, פוליטית, ערמומית, חורשת מזימות, ובעלת תחבולות. מדהים שהממשלה הזאת בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ובעצת השר הממונה שלו על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, מפקידה באוקטובר 2001 על רשות השידור איש כה לא נבון וגם טירון עיתונאי ללא שום ניסיון ניהולי של רשת שידור ציבורית כה מורכבת ומסובכת שמעסיקה 2000 עובדים, אולם בעל דרגה צבאית גבוהה תא"ל מיל. בשם רָן גָלִינְקָא, וממנה אותו למנכ"ל הזמני של רשות השידור (כאמור באוקטובר 2001). אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון מדיחים את המינוי המופרך שלהם רן גלינקא מכיסאו הזמני במארס 2002. ראש הממשלה אריאל שרון והשר הממונה רענן כהן לא ממתינים אפילו שנייה אחת. שניהם מזדרזים וממנים במקום רָן גָלִינְקָא המודח במארס 2002 לתפקיד המנכ"ל הזמני של רשות השידור את מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב של אותו רָן גָלִינְקָא, יוסף בר-אל (אז מנהל ערוץ 33). בקיץ 2002 (ליתר דיוק ב- 2 ביוני 2002) מעניקים אריאל שרון ורענן כהן ליוסף בר-אל את מִשְרָת הקבע ועמה חותמת של מנהיג השידור הציבורי ב- מדינת ישראל לתקופה של 5 (חמש) שנים עד קיץ 2007. יוסף בר-אל מתמנה למנכ"ל רשות השידור החדש. ׁרן גלינקא מספר לי בשיחות התחקיר שלי עמו כי מי ששימש עוזרו ויועצו הקרוב דאז יוסף בר-אל מנהל ערוץ 33, תקע לו בעצם סכינים בגב. ב- 18 באפריל 2002 מכריז מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון הכלכלי "גלובס" בפני העיתונאית גב אביבה קרול כי רן גלינקא המנכ"ל המודח ע"י ראש הממשלה אריאל שרון הוא "דָפוּק" (!). ויש להוסיף ולשנות בעסק המכוער הזה את המידע הבא כלהלן : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר בשעתו לכהונתו הרמה על מנת לשמש יו"ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. היו"ר נחמן שי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור שהוא היה המפקח העליון שלה. נחמן שי ידע והחריש בעניין הפקדתו של יוסף בר-אל על מכלול השידור הציבורי, עד שגם אותו את נחמן שי סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים נוספים בשידור הציבורי, ועל כן הציב עכשיו בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור את מר אברהם נתן במקום נחמן שי. יו"ר רשות שידור פוליטי חדש הוחלף ב- יו"ר רשות שידור ישן בשם מר נחמן שי. הבעיה עם הפוליטיקאי הרדוד נחמן שי הייתה שבעבר הרחוק שלו בעשור ה- 70 של המאה שעברה נחשב לאחד מבכירי בניה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (כתב צבאי לפרק זמן בחטיבת החדשות של דן שילון בשנים 1977 – 1974) וכעת הפך לפוליטיקאי מדשדש. נחמן שי לא היה מדינאי ולא איש חזון. הוא היה עסקנצ'יק פוליטי קטן ולא מוכשר, שמישהו ו/או מישהי מינו אותו על פי נוסחא פוליטית למשרה הרמה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. אותו נחמן שי ידע כי ב- 18 באפריל 2002 הרהיב עוז המנכ"ל המיועד מר יוסף בר-אל ו- כינה את המנכ"ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא בלשון גסה, "דָפוּק". כך התבטא כאמור אותו יוסף בר-אל בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב' אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון "גלובס" ב- 18 באפריל 2002. אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנון המכוער, הבוטה, והכוחני בו משתמש מנכ"ל רשות שידור מיועד ו- מַשְמִיץ מנכ"ל רשות שידור מודח, נמנה יו"ר רשות השידור מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל של ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו של יוסף בר-אל לתפקיד הבכיר של מנכ"ל רשות השידור בנימוק, "כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ". לא יכולתי לרכוש אפילו גרם אחד של כבוד לנחמן שי שאפילו לא צייץ ולא מחה נגד ההתבטאות הזולה והפוגענית הזאת של יוסף בר-אל. בעת הרמת ידו הימנית בעד מינוי יוסף בר-אל למנהיג השידור הציבורי של מדינת ישראל הצטייר לי נחמן שי מבניה הבכורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורי, כאחרון העסקנים הפוליטיקאים, ומי שמכר את נפשו לשטן. את הטקסט הנ"ל, "כי אפילו נחמן שי יו"ר רשות השידור קבע, כי יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ", שמעתי ביום שישי של 24 בחודש מאי 2002 מהשופט יצחק רביבי הממונה על המינויים הציבוריים הבכירים בשירות הציבורי, בעת פגישה אישית שלי עמו בביתו ברמת השרון. הַהִתְּרָאוּת שלי עמו עם כבוד השופט יצחק רביבי נועדה למחות נגד המינוי הצפוי, וכדי להתריע בפניו כי כתב ההסמכה שמייעדת ממשלת ישראל ליוסף בר-אל והפקדתו על השידור הציבורי הוא מעשה מופרך מיסודו חסר כל בסיס. כבוד השופט יִצְחָק רְבִיבִי הוא שאמר לי אז בביתו כי אנשי הוועד המנהל וחברי מליאת רשות השידור הצביעו כמעט פה אחד בעד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הבא (במקום רָן גָלִינְקָא) וכי נגד זה אין לו עוד מה לעשות ושום דרך לפעול נגד המינוי. גם בחלוף כל כך הרבה שנים מאז אותו המינוי הבַּטֵל והתַמוּהָ ב- 2002 הדן בהצבתו של יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ע"י ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – האירוע המופרך ההוא בלתי נשכח עבורי. כל מה שנותר לי הוא להשתעשע יחדיו עם כל מיני סוציולוגים שְנוּנִים שהצליפו בלשונם ועֵטָם ללא רחם באותה נְפוֹלֶת פוליטית וטלוויזיונית ׁהקיימת במחוזות שונים ברחבי תבל זאת שמתבססת על מינויים והפקדות מופרכים. אנוכי לא רק התרחקתי מהן אלא גם התפטרתי בשל כך מכל תפקידי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הפוליטיזציה שהייתה מנת חלקה של רשות השידור בשנים 2005 – 2001 דמתה ל- חֶשְרָת עָבִים. עובדה שאותה ממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שמינו את יוסף בר-אל בקיץ 2002 למנכ"ל רשות השידור היו גם אלה שהדיחו וסילקו אותו ממשרתו הרמה (ללא חרטות) כעבור שלוש שנים בקיץ 2005 בעוון שוחד מסך ושחיתות. בסופו של דבר ממשלת ישראל גילתה את הפגמים החמורים בהתנהלותו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל גם אם באיחור זמן עצום של שלוש שנים, והפסיקה מייד את כהונתו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ופעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי בארץ הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. זאת עובדה. ב- 2 במאי 2005 מתעשתים לפתע פתאום אותה הממשלה ואותו ראש הממשלה אריאל שרון ומגלים כי מעשה מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור ב- 2 ביוני 2002 היה מופרך מיסודו. יוסף בר-אל מודח ב- 2 במאי 2005 בגין שחיתות + שוחד מסך + נפוטיזם ע"י הממנה הראשי שלו ראש הממשלה אריאל שרון ובעצתו המופלגת היועץ המשפטי של הממשלה מר מֶנִי מַזוּז לפאה אפלולית וזניחה בהיסטוריה של השידור הציבורי של מדינת ישראל. במקומו של יוסף בר-אל המודח ממנה הממשלה את מרדכי "מוטי" שקלאר למשרה הרמה. מוטי שקלאר הוא המנכ"ל ה- 10 ברשימת המנכ"לים של רשות השידור. מינויים המופרך של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא סיפור מדהים ולא ברור בגלל עליבותו גם היום בסופו של חודש יולי של שנת 2016. לא ברור ונטול כל היגיון. כיצד שני אישים כה כושלים וכה לא מוכשרים לחלוטין, מעפילים לפסגה בשני משעולים שונים משני צידי המטבע. אך האמת מתגלה תמיד, במוקדם ו/או במאוחר. רן גלינקא מודח ומסולק בצדק וכמעט מייד (בתום חצי שנת מנכלות בלבד) בגין ניהול בּוֹסֶר חובבני (תוכניתי ו- גם כלכלי) ובשל שיקולים עיתונאיים מוטעים. יוסף בר-אל הכוחני ונטול כישרון מודח ומגורש באיחור זמן עצום של שלוש שנים בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. סיפור הדחתו של יוסף בר-אל מכס מנכ"ל רשות השידור הוא הרבה יותר מורכב ודרמטי מזה של רן גלינקא, וגם מעורר תעיות, מדוע הדחתו לא הסתיימה בהעמדתו לדין פלילי. כידוע מד הזמן וחוק ההתיישנות אינם חלים על עבירות שחיתות ושוחד. אם כך מדוע לא הועמד האיש הזה יוסף בר-אל מעולם לדין פלילי ולא נשלח לבלות בכלא מאחורי סורג ובריח ? מדוע המדיחים הממשלתיים שקבעו כי מנכ"ל רשות השידור עבר עבירות של שחיתות ושוחד מסך הסתפקו רק בגירושו מהכס הרם ולא תבעו להביאו לדין פלילי בהיכל המשפט ? סיפור הדחתם של רן גלינקא ויוסף בר-אל הוא מבהיל מכל היבט. ראש הממשלה אריאל שרון והשר המגוחך שלו לענייני רשות השידור רענן כהן ביקשו פעמיים לירות ירי אוטומטי מהמותן, לא מהכתף, וללא שימוש במשקפת צלפים והחטיאו את מטרת הבּוּל. התברר כי שניהם אינם מיומנים וגם לא עוטים בגדי מוּסָר מפני שהם פוליטיקאים. בהחטאותיהם העלובות האלה נטולות כל יושרה ציבורית ונטולות דרך ארץ מינימליות, הפכו אריאל שרון ורענן כהן את רשות השידור, את ערוץ 1, ואת רדיו "קול ישראל" ל- שדה מטווחים ניסיוני וכושל. צריך להוסיף כאן שכל גיבורי העלילה, כל בעלי התפקידים הראשיים וגם המשניים בסיפור ההוא של התפוררות השידור הציבורי, קיבלו את עונשם המלא במחזה התקשורתי המחריד והמזעזע ההוא (כאילו נכתב ע"י וויליאם שייקספיר עצמו) מידי בורא עולם וגם מידיו של אלוהי הטלוויזיה והרדיו. הממנים, המתמנים, וגם הניצבים עיתונאי רשות השידור ששתקו והסתגרו בבוּעַת המַדְמֵנָה שלהם. איש ברשות השידור שפעלה בשנים ההן של 2005 – 2001 תחת חשרת העבים ההיא לא נמלט מהפורענות ומעונשם של האֵלִים. מדובר בסיפור תקשורתי עגום ועצוב באופן מיוחד. עד למאוד.

17. זה נכון ש- רשות השידור לא הייתה מחזה שייקספירי אבל היא הייתה טרגדיה.

אני תוהה כיצד זה מפקד צבאי בעל יכולות וכעת ראש ממשלה מוכשר ופרגמטי ומנהיג מדיני בעל חוש הבחנה כ- מר אריאל "אריק" שרון, מתפתה, ונענה להצעתו של השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן, להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, ולפניו את רן גלינקא, כאילו מדובר במילוי טופס טוטו ו/או השתתפות בהגרלת מפעל הפיס. ראש הממשלה אָרִיאִל "אָרִיק" שָרוֹן ידע היטב מה מתחולל בין ארבעת כתלי רשות השידור כמו גם מה היה צריך להיעשות ולא נעשה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תחת מנכ"לותו וניהולו של יוֹסֵף בַּר-אֵל בתקופה שבין אפריל 2002 לבין מאי 2005 (הערה שלי : יוסף בר-אל היה המועמד היחיד והבלעדי לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מטעם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מר רענן כהן כבר בחודש אפריל 2002 לאחר הדחתו של המנכ"ל הזמני מר רָן גָלִינְקָא. ב- 2 בחודש יוני 2002 מונה יוסף בר-אל באופן רשמי ע"י ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן לתפקיד מנכ"ל רשות השידור עד קיץ 2007). עובדה ש- בתום שלוש שנים לכהונה מבחינה אותה ממשלת ישראל בראשותו של אותו אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן, גם אם באיחור רב, באי התאמתו של יוסף בר-אל לתפקיד הנִישָא. לראשונה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מדינת ישראל מחליטה ממשלת ישראל בראשות אותו אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן הפרגמטי וסגנו אהוד אולמרט וברוב עצום של 13 שרים להדיח בחודש מאי של שנת 2005 את האיש העומד בראש אותה רשות שידור. מנכ"ל רשות שידור מר יוסף בר-אל מודח ומסולק לאלתר ממשרתו הרמה בעוון שחיתות ושוחד מסך. שני שרים מר מאיר שיטרית וגב' דליה איציק התנגדו להדחה ותמכו בהצבעה הממשלתית ההיא ביוסף בר-אל. שלושה שרים בנימין נתניהו + דני נווה + פואד בן אליעזר, נמנעו. הדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 לא הייתה אפשרית בלעדי התערבותם המסיבית של היועץ המשפטי לממשלה מר מֶנִי מָזוּז ושל עו"ד אֵלִיעַד שְרָגָא (סא"ל מיל. בחטיבת הצנחנים) מייסד ויו"ר התנועה למען אֵיכוּת השלטון במדינת ישראל. סמנכ"ל רשות השידור מר יאיר אלוני התמנה ע"י ממשלת ישראל למנכ"ל רשות השידור הזמני במקומו של המנכ"ל המודח. ראש הממשלה אריאל שרון היה אדם פרקטי באופיו. היה לו נוח פוליטית כשיוסף בר-אל שימש מנכ"ל רשות השידור אולם מאידך הוא לא עשה שום מאמץ מיוחד ולא יצא מגדרו ב- 2 במאי 2005 כדי להתייצב לימינו של אותו יוסף בר-אל ו- על מנת לגונן עליו מפני ההדחה הדרמטית. הרי היה זה אותו יוסף בר-אל שהכריז בפרהסיה ב- 26 באפריל 2002 בפני עיתונאית "מעריב" גב' שרי מקובר בטרם מינויו לתפקיד הרם ורב האחריות כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה היא לטובת עם ישראל אעשה מה שהוא יאמר לי". תמוה מדוע ראש הממשלה אריאל שרון לא שמר לו אמונים. הרי האיש הזה יוסף בר-אל היה המועמד המועדף והנבחר של אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לפני שלוש שנים בחודש אפריל של שנת  2002. מוזר עד למאוד כיצד ומדוע נפל אז ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בפח והסכים באביב וקיץ 2002 להצעת הנֶפֶל של השר רענן כהן למנות את אותו יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוכשר למנכ"ל רשות השידור. יש לשנות ולומר כאן שוב ש- בחלוף שלוש שנים התעשת אריק שרון והבין בסופו של דבר כי מדובר במינוי מופרך. לא רק מופרך, גם ציני. השאר כפי שאומרת הקלישאה היסטוריה של עָבָר עָגוּם.

הַסוֹף. חשיפת הַמִסְמַךְ שכתבתי ב- 16 במאי 2002 למיועד המופרך לתפקיד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. כתיבת המסמך הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנים. אוריינטציית ניהול, מנהיגות, וחזון. Follow Up מנקודת מבטי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור המתבונן בהיסטוריה של ראש הממשלה לשעבר אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן ז"ל. פוליטיזציית ה- הוריקאן ההרסני של השידור הציבורי בישראל בשנים 2005 -2001. רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 -2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. תקופת מנכ"לותו של יוסף בר-אל את רשות השידור בשנים 2005 – 2002 שווה דיון ציבורי היסטורי מעבר לכמה הפוסטים הללו שאני מפרסם כעת בבלוג שלי. כיצד זה נפלה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט בפח ומינתה בקיץ 2002 איש כה שנוי במחלוקת בלשון המעטה ולא מוכשר בעליל למנכ"ל רשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ? עד כדי כך נכשלה בבחירתה עד שבתום שלוש שנים מאז אותו המינוי המופרך נאלצה אותה הממשלה הזאת במאי 2005 להדיח אותו לאלתר ממשרתו הרָמָה בבושת פנים. כיצד זה הסתמכה הממשלה רק על עדותו והמלצתו של השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן, האיש שהמליץ המלצה חמה בפני ראש הממשלה אריאל שרון להציב את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, מבלי לבדוק עדויות ומקורות מידע נוספים אודות המועמד ? איזה אינטרס מובהק היה למר רענן כהן להמליץ דווקא על יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ? אלו יתרונות הפיקו ו/או אמורים היו להפיק השר רענן כהן וראש הממשלה אריאל "אריק" שרון בשעה שהפקידו את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר בעליל על השידור הציבורי של מדינת ישראל באפריל 2002 ? השאלות האלה שעסקו במינויו המגוחך של יוסף בר-אל לכהונה הרמה לפני תריסר שנים נותרו ללא מענה. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה מצויד במודיעין מינימאלי אודות כישוריו וכישרונותיו של יוסף בר-אל בטרם המינוי הרם. לא יכול להיות שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון נפל ככה סתם בפח והלך שֶבִי אחרי השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן האיש שהעלה את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב של הרייטינג האפסי והמעליב שאגר ערוץ 33. לא ייתכן כי ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה מצויד במודיעין מוקדם בטרם המינוי המופרך ולא ידע מה מתחולל באמת ברשות השידור ובערוץ 1 לאחר מינוי יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור בקיץ 2002. אינני מתכוון לסגוד לראש הממשלה אריאל שרון כפי שעשו רבים לאחר הסתלקותו. אוסיף ואומר שוב ושוב רק שראש הממשלה אריק שרון התעשת אם כי לאחר זמן רב וב- 2 במאי 2005 הדיח וסילק את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לאלתר באמצע כהונתו הרמה. ההדחה המבישה הזאת של מנכ"ל רשות שידור מכהן היא חסרת תקדים בתולדות המדינה ובהיסטוריה של השידור הציבורי (!). השידור הציבורי שווה רוֹש וְלַעֲנָה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור הזמני ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הפוליטיקאים בוחשים ברשות השידור חסרת הַיֶשָע כבתוך שלהם – לטוֹב ולרָע. 

18. תזכורת לניר וולף ואורי לוי (19) : הפוליטיזציה הודפת את השידור הציבורי בישראל לקרשי הזירה. הוא נותר שוכב שם "גרוגי" גם לאחר תום ספירת 10. "…רוֹש וְלַעֲנָה, רוֹש וְלַעֲנָה…", לוחש המלט לאוזנה של אוֹפֶלְיָה ומתכוון לרשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל.

הייתה זאת שרת החינוך לשעבר גב' שוּלָמִית אַלוֹנִי ז"ל, אישה נאורה ודעתנית, שהייתה מצפן ומצפון של השידור הציבורי. היא אמרה לי בעת שיחות התחקיר עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008 שנגעו למחקר וכתיבת הספר עב הכרס "רוֹש וְלַעֲנָה" במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", כלהלן : "לאחר שממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ועל פי המלצה שלי כשרה הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מינתה את מוטי קירשנבאום ב- 18 באפריל 1993 למנכ"ל רשות השידור במקום אריה מקל , ביקשתי ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית משום שסברתי שמדובר באיש טלוויזיה מושחת מבחינה פוליטית שכל הזמן עסוק בהענקת טובות טלוויזיוניות – פוליטיות לכל מיני פוליטיקאים". שולמית אלוני ז"ל הוסיפה : "בשלוש שנות שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה הישראלית בשנים 1993 – 1990 הגיעה הפוליטיזציה לשיאים חדשים. ההתערבות של העסקונה הפוליטית ברמתה הרדודה ביותר בשידור הציבורי הייתה מעשה של יום – יום. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל הכביד עולו. לטלוויזיה הישראלית הציבורית נגרמו נזקים מקצועיים עצומים. היא איבדה את אמינותה ואת היושרה שלה", אמרה לי שולמית אלוני ז"ל בעת שיחות התחקיר שלי עמה.

בקיץ 1992 ליתר דיוק ב- 23 ביוני 1992 התחולל המהפך הפוליטי ההוא במדינת ישראל. מפלגת המערך בראשותו של יצחק רבין בן ה- 70 זכתה בבחירות לכנסת ה- 13. יצחק רבין שָב לשלטון בתום היעדרות בת 15 שנה ויצחק שמיר ראש הליכוד חזר לאופוזיציה. מעורבותו הפוליטית השלילית ויכולתו הדַלָה של יוסף בר-אל כאיש טלוויזיה לא נעלם מעיניה של שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין' אישה נאורה גב' שולמית אלוני. שולמית אלוני הנמרצת עשתה עסקת ברטר עם מנכ"ל רשות השידור אַרְיֵה מֶקֶל (איש משרד החוץ במקורו). הממשלה החדשה הציעה לו את משרת הקונסול באטלנטה (ארה"ב) תמורת וויתר על משרתו כ- מנכ"ל הרשות. אַרְיֵה מֶקֶל ממילא לא ראה את עתידו בשידור הציבורי וניאות חיש מהר להצעה. גב' שולמית אלוני החליטה למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור את מוטי קירשנבאום ודרשה ממנו במפגיע להדיח מייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. שולמית אלוני תיעבה אותו, את אופיו, את המוסר שלו, ואת מעלליו כפי שהעידה בפני ב- 2005. גב' שולמית אלוני ז"ל מי שהייתה שרת החינוך והתרבות בממשלת יצחק רבין ב- 1992 והממונה על ביצוע חוק רשות השידור זוכרת היטב בשיחות התחקיר עמי את הסיטואציה ההיא, וחשוב להזכיר אותה שוב ושוב, כלהלן : "לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור בחודש אפריל 1993 במקומו של אריה מקל, ביקשתי ממנו לפטר לאלתר את יוסף בר- אל מתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לפני תום כהונתו. לא רציתי בשום אופן את יוסף בר- אל בשידור הציבורי בגלל האינטגריטי הבעייתי שלו וקשריו הפוליטיים המסועפים. תיעבתי אותו ואת מעלליו ברשות השידור. הוא לא היה ראוי מבחינתי לכהן בתפקיד אפילו יום אחד נוסף". את זאת שנתה ואמרה לי שולמית אלוני כהאי לישנא כמה וכמה פעמים בעתתת שיחותיי עמה בשנים 2005, 2006, 2007, ו- 2008. רבים אינם יודעים כי גב' שולמית אלוני ז"ל סטודנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים החלה ב- 1957 להגיש תוכנית ברדיו "קול ישראל שנקראה, "מחוץ לשעות הקבלה", ועסקה בתלונות הציבור. שולמית אלוני הייתה משפטנית מוכשרת ורגישה לזכויות האזרח. תוכנית הרדיו שלה הפכה לפופולארית מאין כמותה אך היא לא הגיעה לשורות הטלוויזיה. לקראת הבחירות לכנסת ב- 1965 הוכנסה שולמית אלוני לרשימת מפא"י ע"י הוועדה המסדרת. כך היא נולדה לפוליטיקה.

barel 2

טקסט מסמך : 11 ביולי 1990. מתוך לקט עיתונות של רשות השידור. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש יוסף בר-אל משתחץ בפני עיתונאית "מעריב" אילנה באום ומכריז את הכרזת הרָהָב שלו, "…ידעתי שאנצח…", כאילו מדובר בתחרות כדורגל. רָדוּד. (מתוך לקט עיתונות של רשות השידור ובאדיבות העיתון "מעריב").

aloni 2

טקסט תמונה : חורף  1973. גב' שולמית אלוני ז"ל (בת 45) אישה נאה ויפה מקימה את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח "רצ" ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. גב' שולמית אלוני נואמת בעת מסע בחירות בקיבוץ אפיקים. עבורי היא בלתי נשכחת. (באדיבות גב' שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת לניר וולף ואורי לוי (20) : יוסף בר-אל נבחר לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית על פי מכרז שערך ב- 10 ביולי 1990. בראש וועדת המכרז ההוא ישבו מנכ"ל רשות השידור דאז אַרְיֵה מֶקֶל ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור דאז אַהֲרוֹן הַרְאֵל ז"ל. יוסף בר-אל זכה אז במשרה והביס את המתחרה הראשי שלו לתפקיד נסים משעל. מר נסים משעל נשא בתפקיד מ"מ מנהל הטלוויזיה הזמני בתקופה שבין נובמבר 1989 בתום סיום כהונתו של מנהל הטלוויזיה הקודם מר חיים יבין ועד לתאריך זכייתו של יוסף בר-אל במכרז המדובר . אנוכי שהיתי ב- 10 ביולי 1990 ברומא וניהלתי עם ציוותי השידור שלי את השידורים הישירים של משחקי מונדיאל הכדורגל של איטליה 1990. מן ההיבט ההיסטורי קרה כאן תרחיש מוזר ביותר. בסופו של חודש מאי 1990 נשלחתי לרומא ע"י מ"מ מנהל הטלוויזיה מר נסים משעל כדי לנהל ולהפיק את משימת הכיסוי ומבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני של מונדיאל איטליה 1990. במחצית יולי 1990 שבתי ארצה מרומא. את פניי קיבל מנהל טלוויזיה חדש. יוסף בר-אל. השידור הציבורי – רוש ולענה. ממשלת ישראל ממנה בספטמבר 2001 את רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור ומדיחה אותו במארס 2002. בקיץ 2002 ממנה הממשלה את יוֹסֵף בַּר-אֵל למנכ"ל רשות השידור במקומו של רָן גָלִינְקָא ומדיחה גם אותו (בצֶדֶק) במאי 2005. הצצה לסבך הניהול של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשית עשור 2000. הפוליטיזציה של השידור הציבורי במדינת ישראל הוא סיפר קלוקל, עלוב, ומדהים בשלילה שלו. בספטמבר 2001 החלה חֶשְרָת עָבִים לכסות את קו האופק של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. השר הממונה על רשות השידור בממשלת ישראל מר רענן כהן מינה את תא"ל מיל. רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור במקומו של המנכ"ל הקודם אורי פורת שפרש באוגוסט 2001. רענן כהן הועיד לו שישה חודשי ניסיון כמקובל. במארס 2002 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את רן גלינקא מתפקידו. באפריל 2002 שלף רענן כהן את שמו של יוסף בר-אל מירכתי האוב הטלוויזיוניים של ערוץ הנֶפֶל מס' 33 בממיר, והציע לראש הממשלה אריאל שרון למנותו למנכ"ל רשות השידור במקומו של רן גלינקא המודח/ "יוסף בר-אל יהיה מנכ"ל רשות שידור נאמן לך" , הבטיח השר הממונה לראש ממשלתו . טרם התקררה הבטחתו של השר רענן כהן, והנה כבר ביום שישי – 26 באפריל 2002 התייצב מועמד ממשלת ישראל ל- מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל בפני גב' שרי מקובר מהעיתון "מעריב" והכריז בפניה על נאמנותו לראש הממשלה המכהן אריאל "אריק" שרון בזאת הלשון : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל , אעשה מנה שהוא יאמר לי". ב- 2 יוני 2002 הוענק ליוסף בר-אל כתב מינוי של מנכ"ל רשות השידור החדש. חֶשְרָת עָבִים כיסתה את שמי רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. החלו שנות החוֹשֶך והאֹפֶל של השידור הציבורי במדינת ישראל. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינו בנעשה ברשות השידור שיוסף בר-אל היה המנכ"ל שלה וסילקה אותו לאלתר במאי 2005 מתפקידו. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא הושלך לעַד בבושת פנים לירכתיה האפלוליים של רשות השידור.  עיתונאי השידור הציבורי בערוץ 1 וגם ברדיו "קול ישראל" מחרישים ואינם עולים על הבריקדות נוכח ה- "פְּלַקָט" העלוב והחנפני חסר התקדים שמפרסם מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בעיתון "מעריב" ביום שישי – 26 באפריל 2002. תזכורת נֶצַח עגומה. מדובר ב- בְכִיָיה לדוֹרוֹת.  

19. העיתונאי המוכשר והאמיץ אהוד "אודי" אשרי ז"ל תופש את מקומם של עיתונאי רשות השידור הפחדנים, השְבֵעִים, והחלשלוּשים ומתחשבן ב- 6 במאי 2005 באמצעות המקלדת השנונה שלו בעיתון "הָאָרֶץ" עם שני המצביעים הָמֵבִישִים השַר מֵאִיר שִיטְרִית והשָרָה דַלְיָה אִיצִיק.

shitrit 1

טקסט מסמך : עיתון "הארץ". 6 במאי 2005. עיתונאי "הארץ" האמיץ והבלתי נשכח אהוד "אודי" אשרי ז"ל מביע את דעתו ללא כחל ושרק אודות מעשה הצבעתם העלוב של שני השרים הדלים מאיר שטרית ודליה איציק בישיבת הממשלה (ב- 2 במאי 2005) בעניין סילוקו והדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מהכס הרם בגין שחיתות, שוחד מסך, ונפוטיזם. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל מר עמוס שוקן).

כפיפותה של רשות השידור, ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" בשנים 2005 – 2001 לדרג הפוליטי הייתה קיצונית. זה אפילו לא היה סוד. זה נעשה בפרהסיה ע"י מנכ"ל רשות השידור דאז יוסף בר-אל. מהמקפצה. על האנשים שחפצים ביושרה, דרך ארץ, מוּסָר נעלה, עצמאות טלוויזיונית, וחֶבְרָה תקינה – מוטלת החובה לקחת את כלי הנשק בידיהם ולעלות על הבריקדות. קונץ קטן הוא ליבב, ולשרבב עכשיו ב- 2017 מילות ודמעות צער באיחור של שנים.

שום גוף תקשורתי, ציבורי ו/או מסחרי, איננו יכול לשרוד לאורך ימים בתוך שחיתות ואווירה עכורה מאין כמותה כפי שהשתררה ברשות השידור ההיא תחת שלטונו של יוסף בר-אל (ואחריו בימי יוני בן מנחם). מדהים שחברי הוועד המנהל של רשות השידור ואנשי מליאת רשות השידור בעת ההיא שידעו היטב עד כמה יוסף בר-אל הוא חסר הכישרון בלשון המעטה, החליטו להצביע בעד מינויו לתפקיד רב האחריות כמנכ"ל רשות השידור. מדהים שהאנשים הנכבדים והמשכילים האלה המאיישים את ה- Board הציבורי של רשות השידור, לא התייצבו כאיש אחד נגד מר רענן כהן פוליטיקאי יָרוּד ו- רָדוּד, ואין זה חשוב שהתמנה בסיטואציה פוליטית מקרית לשַר הממונה על רשות השידור, כדי לנַתֵּץ לאלתר את החלטתו התמוהה והבלתי מובנת להציב בפסגת השידור הציבורי איש כל כך לא מוצלח בדמותו של יוסף בר-אל. מינויים פתטיים מוכרחים להביא בתוך זמן לא רב למַכְשֵלוֹת, ל- נפוטיזם, ל- התחנפות לשלטון, ל- שוחד מסך, ל- חציית קווים מקבילים של העיתונאות והממלכה. בביצה טובענית שכזאת נגרמים נזקים כבדים, חלקם בלתי הפיכים לשידור הציבורי. בסופם מחלוקות קשות בין אנשי האֶמֶת לאנשי השֶקֶר בשידור הציבורי ויצירת אווירת עבודה עכורה שלא הייתה כמותה מעולם בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל". רשות השידור תהפוך לגיהינום. הימים הרבים שחלפו הגידו כי צדקתי. רשות השידור הישנה התפרקה לשברים לעד.

yoash 1

טקסט מסמך : "מעריב". 2002. (באדיבות "מעריב"). לקרוא ולא להאמין שכך מתנהלת רשות שידור ציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל. היה ברור כי המנכ"ל העלוב שלה יוסף בר-אל מוביל אותה אל עברי פי פחת. לאבדון. עיתונאי חטיבת החדשות של ערוץ 1 ובראשם מנהל רפיק חלבי וגם שני הוותיקים חיים יבין ויעקב אחימאיר מילאו פיהם מים ושתקו לנוכח המתרחש. עכשיו בחודשו של מאי 2017 כולם נזכרים שם להזיל דמעות. הרוצה ביושרה ו- עצמאות טהורה ייכון לקחת את הנשק בידיו.

[1]  ראה נספח : מאמר עיתונאי  של גב' יולי חרומצ'נקו שפורסם במקומון "כל העיר" ב- 26 במאי 1995, המבקר בצורה קשה ונוקבת את התנהלותו של יוסף בר-אל כמנהל ערוץ הטלוויזיה 33 של רשות השידור.

[2]  ראה נספח : מסמכי רייטינג ומכתבי אל המנכ"ל הזמני החדש יוסף בר- אל ו- מ"מ מנהל הטלוויזיה החדש מר יוסי משולם מתאריך יום שישי – 22 במרס  2002, המציג את נתוני הצפייה המלאים בערוצי הטלוויזיה 1, 2, 10, ו- 33  ערב קודם לכן ביום חמישי – 21.3.2002.

לפני יותר מעשרים ושתיים שנים ב- 26 במאי 1995 חשפה עיתונאית צעירה בלתי מוכרת וכמעט עלומת שֵם גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ אינפורמציה שערורייתית בלעדית בתוככי רשות השידור הנוגעת ליוסף בר-אל מנהל ערוץ הטלוויזיה 33 ברשות השידור. היא הגישה אותה לידיעת קוראי המקומון הירושלמי "כל העיר". יולי חרומצ'נקו פרסמה ב- "כל העיר" תחקיר עיתונאי ענק בן 2500 מילה והעניקה למאמר הארוך והמלומד שלה כותרת ראשית מדאיגה ובעייתית ביותר שעסקה בנפוטיזם שמתחולל בין כתלי ערוץ 33 של רשות השידור : "ז'וֹ הפקוֹת" [1]. כותרת הַמִשְנֶה של כתבת הביקורת הציבורית הזאת ב- "כל העיר" הייתה חריפה לא פחות : "ערוץ 33 הלווייני של רשות השידור מתנהל כמו אחוזה פרטית של המנהל יוסף בר-אל. מזכירתו אילנה זנגילבף מגישה תוכנית אישית, בִּתּוֹ מפיקה, ואשתו מתפקדת כיועצת משפטית. עם הצוות הזה עושה יוסף בר-אל טלוויזיה תעמולתית כמו שרק הוא יודע, לתפארת הח"כים שמככבים אצלו, ולכבוד הצופים במדינות ערב, שממילא לא צופים בערוץ המוזר הזה". כך היה רשום שחור על גבי לבן במקומון הירושלמי "כל העיר" (בהוצאת עיתון "הָאָרֶץ" והמו"ל עמוס שוקן). כבר מזמן רחשו שמועות סודיות ברשות השידור של מוטי קירשנבאום ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 111 של יאיר שטרן על הנפוטיזם המתחולל בין כתליו של ערוץ 33 המנוהל ע"י יוסף בר-אל. רק אסור היה לדוּן בתוכנן הבלתי מתקבל על הדעת. העיתונאית הצעירה גב' יוּלִי חרוּמצ'נקוֹ לא עשתה חשבון ליוסף בר- אל, אך גם לא למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל. היא פרסמה את הנתונים ברבים והפכה את חרושת השמועות לעובדות מוצקות שמעולם לא הוכחשו ע"י הנוגעים בדבר והניחה אותן על מגש של כסף לעיונו וטיפולו של מנכ"ל רשות השידור. אלו לא היו סיפורים. אלו היו עובדות אֶמֶת ועם עובדות אֶמֶת לא מתווכחים. אינני יודע כיצד התייחס מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בשנים 1998 – 1993) לפוסט העיתונאי של גב' יוּלִי חְרוּמְצֶ'נְקוֹ ולנתוני הנפוטיזם שסיפקה במאמר רחב היריעה – בחיוב ו/או בשלילה. אינני זוכר שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום נקט אז בפומבי סנקציות כלשהן נגד מנהל ערוץ 33 יוסף בר-אל. שמועות הנפוטיזם הרחיקו לכת והתרוצצו במסדרונות ערוץ 1 וערוץ 33, אולם הוא לבטח לא פוטר מתפקידו. מי שיער אז לעצמו ב- 26 במאי 1995 כי ערוץ 33 העני ברייטינג ודַל ודָלוּח במִדְרוּג, ישמש קרש ניתור בעוצמה של טרמפולינה לאותו יוסף בר-אל הכושל ההוא, לעבר משרת מנכ"ל רשות השידור של מדינת ישראל. מי היה מאמין…? לצורך הדיון הציבורי עֶרֶב הצבתו של יוסף בר- אל בפסגת השידור הציבורי בקיץ 2002, חשוב לציין שבנוסף לנימוקי הנגד הכבדים שהועלו נגד מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור, היו קיימות בארכיון רשות השידור אלפי דגימות רייטינג יומיות של ערוץ 33, שהציגו וחשפו את מצב הצפייה המגוחך והמביך שחור על גבי לבן , ואת חולשת הרייטינג האפסי שלוֹ כערוץ טלוויזיה, מאז נוסד ב- 1994. בחרתי מתוכן כמה דגימות בשבוע שבין ה- 15 ל- 22 במרס 2002, בימים שבהם יוסף בר-אל ניהל את ערוץ 33 והסמוכים למינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. דגימות הרייטינג האלה מייצגות ומהוות דוגמא כה מאלפת ואופיינית למצבו הפתטי והעגוּם של ערוץ 33 הבלתי נצפה לאורך זמן רב. לאורכן של שנים רבות [2]. הנה דוגמא אחת. ביום חמישי – 21 במרס 2002 צבר ערוץ 33 בשעות השידור שבין שֵש וחצי בערב לחצות רייטינג של % 0.2. מדהים וחמוּר כאחת. הנה עוד דוגמא. שבוע קודם לכן ביום חמישי – 14 במרס 2002 צבר ערוץ 33 רייטינג ממוצע לאורכה של יממת שידור מלאה משֵש בבוקר עד שתיים לפנות בוקר הניצב רק על % 0.18. לא ייאמן. יוסף בר-אל הוא האחראי הישיר לעוני התוכניות, רדידותן, ועליבותן, ולתופעה העכורה הזאת נטולת הרייטינג והכישרון. זה הרי לא ייאמן ממש. המדרוג כמעט ואינו קיים. כך כתוב שחור על גבי לבן על דפי הדו"ח שמפרסמת וועדת המִדרוּג הראשית טל – גאל. איש אינו צופה בערוץ 33 שמהווה בעצם את ערוץ הטלוויזיה השני של רשות השידור. הנה עוד דוגמא אופיינית ומייצגת. ביום רביעי – 13 במרס 2002 צבר ערוץ 33 של רשות השידור רייטינג אפסי של % 0.2 ב- 20 השעות ששידֵר באותו התאריך. בחלק משעות השידור באותו היום נמדד רייטינג של % 0.0. הישג חסר תקדים בעליבותו. עובדות הצפייה העגומות האלה  לא הפריע לשַר רענן כהן הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור בממשלה לשאוב את שמו של יוסף בר-אל המנהל הכושל של ערוץ 33 מתהום הנשייה ולהציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון כמועמד ראוי לתפקיד החשוב והרם של מנכ"ל רשות השידור. החלטות נלוזות כאלה גוררות בעקבותיהן בהכרח גזירות ריקות נוספות מתוכן, ואחריהן עוד פסיקות תמוהות וחסרות הגיון, ועוד החלטות ומסקנות שגויות, וכן הלאה. מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הייתה טעות הרת גורל שהביאה לקריסתה של רשות השידור כמגדל קלפים. ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון הבחינה בנעשה וידעה על הנעשה אולם משכה את התנהלות הפַארְסָה הגלותית מסיבות מוכרות שכדאיות לה. הרי כולם זכרו מה הבטיח יוסף בר-אל לראש הממשלה אריאל שרון באמצעות עיתונאית "מעריב" שרי מקובר ב- 26 באפריל 2002. לראש הממשלה אריאל "אריק" שרון לא היה בתחילה את האומץ להדיח את מי שהבטיח לעשות את מה שראש הממשלה יאמר לו לעשות, אולם סגנו השר אהוד אולמרט והיועץ המשפטי של הממשלה מני מזוז לא אפשרו לו לברוח מאחריותו. הממשלה החליטה להדיח את יוסף בר-אל בחודש מאי 2005 ולגרש אותו מתפקידו הרָם בחלוף שלוש שנים מאז אותו מינוי הקבע המופרך ההוא שהוענק לו בחודש יוני 2002. הדחתו של יוסף בר-אל ע"י ממשלת ישראל גררה בעקבותיה סיקור רחב וענֵף בעיתונות. זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור בה מודח ומסולק מנכ"ל באמצע כהונתו.

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן רץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא והעלה מאוב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ"ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ"ל רשות השידור הזמני. הוא היה איש לא מוכשר מצדה השני של המטבע. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002 בטרם קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002. ב- 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור במאי 2005. מדובר במסמך חריף ובעובדות אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התכנונית, התכניתית, והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורם הישיר של אירועי ספורט. זה התחולל בעת המו"מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ'ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו"מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי שמונה יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו"מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ'ארלטון ע"י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו"מ ההוא ע"י יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ"ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מצעד האיוולת". באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם בעייתי האישית. חלילה וחַס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל ואיתי לנדסברג יבד"ל). הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. הנושא הנדון הראשי בו היה, "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1".

בקיץ 2002 הורה לי מצפוני לפתוח במאבק מקצועי צודק שלי נגד שלטונו של מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ראה בהתנגדות שלי למהלכי מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הנוגעים להפקת מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה מלחמה אישית שלי לא מוצדקת נגד יוסף בר-אל. וועד עיתונות / הפקה ההוא מנה בתוכו את היו"ר וורד ברמן ו- איתי לנדסברג שתמכו בי ואת יהודה ביטון, דן סממה ז"ל, וזליג רבינוביץ' שהתנגדו לי והיו בעד יוסף בר-אל. וורד ברמן ואיתי לנדסברג הגישו לי תמיכה מוסרית (לא מעשית) ואילו שלושת האחרים תמכו תמיכה מסיבית ביוסף בר-אל וקיוו שהוא יקרע לי את הצורה. היה לי עוד תומך מוסרי נלהב גדעון דרורי ז"ל שתלה על לוח המודעות של הטלוויזיה מניפסט נרגש "החברים של יואש" הקורא לעיתונאים לסייע לי במלחמה העקרונית הצודקת נגד יוסף בר-אל. השאר והם היו רבים מאוד הרכינו ראש ושתקו. נותרתי לבד במאבקי ההוא נגד יוסף בר-אל. איזה וועד ואיזה נעליים. צריך להבין כי מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בתמיכתו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי חתם על חוזה שידור עלוב מכל היבט עם חברת "צ'ארלטון" מי שהחזיקה בזכויות השידורים של מונדיאל 2002 שנערך ביפן וקוריאה . בהסכם הדַל נקבע כי חטיבת הספורט בראשותי תשדר בהשוואה למונדיאל צרפת 1998, פי שמונה פחות משחקים, תשלם פי שמונה יותר כסף, ועוד תעשה זאת בשידור ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. מהלכי רשות השידור הללו האיצו והובילו למיסודו של ערוץ + 5 בכבלים וכניסתו לתחרות נגדנו. בסופו של דבר שילמנו ל- "צ'ארלטון" 4.000000 (ארבעה מיליון) דולרר תמורת שידור ישיר של 8 (שמונה) משחקים בלבד ועל פי החלטת מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הם כמובן שודרו ישיר Off tube מהאולפן בירושלים. החלטה מבישה בעוד ערוץ + 5 בכבלים ש- שילם רבע סכום מאִתנו, שידר 56 (חמישים ושישה) משחקים בשידורים ישירים , ושלח את שני שדריו יורם ארבל ורמי ווייץ ליפן וקוריאה כדי לשדר מעמדות שידור באצטדיונים בשתי המדינות המארחות האלה. אני נתקעתי עם כמות זעירה של שמונה משחקים ועוד נדרשתי לשַדֵר אותם מהמוניטורים בירושלים. לעג לרש. יוסף בר-אל ניהל מו"מ שערורייתי וכושל מכל היבט ורשות השידור שלו יחדיו עם חטיבת הספורט של ערוץ 1 ירדו נמוך על הברכיים. נתתי לו לדעת לא רק מה אני חושב עליו אלא הטחתי לו זאת בפרצופו, "יוסף בר-אל תקשיב טוב למה שאני אומר לך כעת. עשית עסקת טלוויזיה מחורבנת ומטופשת מכל היבט. מעניין אותי מה אומר על העסקה המגוחכת הזאת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון שממנה אותך כעת למנכ"ל רשות השידור היא גם זאת שתעיף אותך מהמשרה הרמה כשתגלה עד כמה הנך לא רק לא מוכשר אלא גם עלוב", ונפניתי ממנו. זה היה ב- 24 באפריל 2002. הוא לא פיטר אותי אולם ברור ש- שמר לי טִינָה. החל קרב אקדחים ביני לבינו. שכרתי את עו"ד גלעד שר ואופיר טל להגן עלי ועל שמי. מפני שלא הייתי אף פעם חבר באגודת העיתונאים (ביודעין ו- מבחירה שלי) שילמתי את שכר טרחתם של עורכי דיני מכיסי. ב- 40 שנות שהייתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם נתקלתי שָם וגם פה בהמון אנשים בלתי מיומנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור אולם מעולם לא פגשתי איש כה לא מוכשר וה בלתי מהימן כמותו, כמו יוסף בר-אל. sure enough : בחלוף שלוש שנים מאז אותו מינוי הקבע המופרך ב- 2 ביוני 2002 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון בישיבתה השבועית ב- 2 במאי 2005 להדיח את יוסף בר-אל ולסלק אותו לאלתר מכהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור. מעט מידי ומאוחר מידי.

drori

טקסט מסמך : 4 באוגוסט 2002. זהו המניפסט של גדעון דרורי ז"ל "החברים של יואש" הקורא לעיתונאי ערוץ 1 לתמוך בי במלחמתי הצודקת נגד מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל. גדעון דרורי ז"ל תלה את קריאתו זאת על לוח המודעות הראשי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בכניסה לבניין ליד עמדת המודיעין. שום עיתונאי לא צייץ לעברי וגם לא בכיוונו של גדעון דרורי. נותרתי לבד בודד במערכה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : עשור ה- 90 של המאה שעברה. זהו גדעון דרורי ז"ל אחד מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החשובים ביותר בתולדותיה. מדובר במקצוען טלוויזיה, עורך, מפיק, ומתעד נפלא ברמה בינלאומית. גדעון דרורי היה גם העורך הראשי והמפיק הראשי של הסדרה "תקומה" ששודרה ב- 1998 במלאת 50 שנים לתקומתה של מדינת ישראל. אדם יקר שהסתלק מאתנו בטרם עת. איש בלתי נשכח עבורי, לעַד. (באדיבות משפחת דרורי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

20. סיום קצרצר. אפילוג שהוא גם פרולוג.

זוהי מעין מודעה שממוענת למעטי מעט לאנשים ספורים ובודדים מבין פורשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. עיתונאים, טכנאים, ואנשי הדירוג המשולב אנשי אֶמֶת ויוֹשְרָה שלא התקבלו לתאגיד השידור הציבורי החדש, אולם הלכו בעקבות צַו מצפונם ונותרו נאמנים ל- לִבָּם. יש חיים אחרי הטלוויזיה. אתם עדיין אנשים צעירים ועתידכם לפניכם. אל תפלו ברוחכם.

אין בלבי טיפת הערצה לשני חתני פרס ישראל לטלוויזיה חיים יבין ויעקב אחימאיר שכבודם במקומם מונח. אולם יש בתוכי הערכה, הערצה, והתרוממות רוח בשעה שאנוכי נזכר בארבעת דמויות המופת הטלוויזיוניות האלה : פרופסור ארנון צוקרמן (בן 83 היום) + דן שילון (בן 77 היום) + אלכס גלעדי (בן 75 היום) + מוטי קירשנבאום ז"ל (מת ב- 2015 בטרם עת בהיותו בן 76). אין בי טיפת צער ו- חמלה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאז אותה חֶשְרָת הֶעָבִים של 2002, לאותה רשת הטלוויזיה הציבורית שקמה מעפרה ב- 1968 / 1967 ושבה אליו ב- 2017. להוציא קומץ בודד של מתי מעט משלושת המגזרים ההם של עיתונות / הפקה, טכנאי ההנדסה, והדירוג המשולב.  

סוף הפוסט מס' 714. הועלה לאוויר ביום ראשון – 15 באוקטובר 2017.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *