פוסט מס' 716. מחשבות, רעיונות, נימוקים, רשימות, ו- טקסטים. פוסט מס' 716. הועלה לאוויר ביום ראשון – 29 באוקטובר 2017.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים. הבלוג נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה של 13 כרכי הטלוויזיה בנושאים שונים מהיבטים שונים שאנוכי עורך מאז 1998, ואשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה בעולם ובארץ"

—————————————————————————————————

פוסט חדש מס' 716 : הועלה לאוויר ביום ראשון – 29 באוקטובר 2017.

—————————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו, תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007 (התעשתה גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שב עוד מעולם לשירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס' 716. מחשבות, רעיונות, נימוקים, רשימות, ו- טקסטים.  פוסט מס' 716. הועלה לאוויר ביום ראשון – 29 באוקטובר 2017.

הקדמה מיניאטורית : שי האוזמן פרשן הכדורסל הנוכחי של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ופרשן העבר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית העיתונאי אבי רצון הם הקטליזטור והמאיץ שלי ל- כתיבת פוסט מס' 716.

1. רביב דרוקר, אמנון אברמוביץ', ופרופסור גור אלרואי הם שומרי סַף כל אחד בתחומו שהיו צריכים להיות מנהיגי המדינה. מדובר ב- בזבוז, ב- הפסד. אבסורד. אוטופיה. 

מלאכת ההשוואה של עיתונאי העַל רביב דרוקר ב- "המקור" בערוץ 10 (יום רביעי – 25 באוקטובר 2017) בין איכות הרפואה הציבורית השווייצרית המהירה לטיב שירותי הרפואה הציבורית הביורוקרטית והמסורבלת במדינת ישראל, משול למרחק שמפריד בין מזרח למערב לטובת שווייץ. היה מדובר בעוד פרק טלוויזיוני חשוב במסכת התיעוד העיתונאי של שומר הסף הזה שקוראים לא רביב דרוקר. רביב דרוקר הוא איש טלוויזיה שראוי להערכה רבה מפני שאיננו עושה לעולם את עבודתו Off tube. הוא מדווח מהשטח. בארץ ו/או מחו"ל. רביב דרוקר הרחיק לשווייץ כדי לעמוד ולהתחקות מקרוב אחרי איכות ומהירות השירותים הרפואיים הציבוריים שמספק משרד הבריאות השווייצרי לאזרחיו. הפער בין טיב הרפואה הציבורית הקיימת בשווייץ לבין תנאי הרפואה הציבורית האיטיים והמגוחכים השוררים בישראל, עצום. שירותי הרפואה הציבורית השווייצרית מביסים באופן טוטאלי את שירותי הרפואה בציבורית במדינת ישראל. בארבע מילים : אין שום Match up. האם מדובר בגזרת גורל ? וודאי שלא. מדינת ישראל כמו בשווייץ רווייה שכבות של אנשים חכמים ומוכשרים, אולם לא הניהול והשלטון המרכזי שלה. הנפגעים והמפסידים העיקריים מבין אזרחי ישראל הם הדור המבוגר. אנשים בני 80 נדרשים להמתין חודשים (לעיתים רבים) בתור כדי לקבל שירותים טכנולוגיים טריביאליים כמו צילומי MRI וצילומי Ultrasound, וגם טיפולים שונים ברמות שונות, אפילו קלים כמו ניתוחים אמבולטוריים. אינני מעריץ אף אחד בעולם חוץ מילדיי ונכדיי. במחשבה שנייה אולי אני מעריץ גם את רביב דרוקר. מדובר בעיתונאי לוחם, חוקר, איש כֵּן, ישיר, מוכשר, אצן מחשבה, בעל יכולות ניתוח שמדבר בגובה העיניים, ו- מהיר ביצוע. עיתונאי טלוויזיה שאתה מאמין לו ובו. רביב דרוקר הוא אזרח ישראלי הגון, שבאקראי (ואולי לא) משתייך לזָן עיתונאי ש- איכפת לו מעיתונאות אמת בעלת יושרה, ומאיכות חייהם של אזרחי ישראל. ארחיק לכת ואומר כי אילו רביב דרוקר (ושכמותו) היו ראשי ממשלה, אני בטוח שאיכות חיינו כאן במדינת הפארטאץ' שקוראים לה ישראל הייתה פי 1000 (אֶלֶף) טובה יותר (בכל המובנים). מדובר ב- בזבוז, באחד שמוכשר להיות ראש ממשלה ולהוביל את המדינה אולם בחר להיות עיתונאי שוֹמֵר סַף. מאידך, אין בכך בעצם כל רבותא. רביב דרוקר איננו היחיד. זאת דעתי גם אודות עיתונאי ושדרן ופרשן הטלוויזיה אמנון אברמוביץ', שומר סַף, ואיש חברת החדשות של ערוץ 2. הפסד של כולנו. אנוכי אומר זאת בכל הצניעות המתבקשת גם אודות בני פרופסור גור אלרואי דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה (ושכמותו). גוּר בני שלי העדיף קריירה אקדמאית במקום להתייצב בראשות ממשלת ישראל. חשוב, ובאותה מידה אבסורד. גור אלרואי היה צריך להיות Leader of the people, מנהיג מדיני ופוליטי. לא רק מנהיג אקדמאי.

ברור שהנפגעת העיקרית מהפרוצדורה המסורבלת של הרפואה הציבורית במדינת ישראל היא האוכלוסייה המבוגרת. אנשים בני 80 שרויים בתאוצה הולכת וגוברת של תהליכי ההתיישנות וההשמדה העצמית של גופם. ההזדקנות שלנו היא בעצם מימוש קללת אלוהים התנכ"ית את האדם ואת בני האנוש כפי שהיא מצוטטת בספר "בראשית", פרק ב', פסוק י"ט, "…בְזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשוּב …". OK אלוהים שלי, בסדר אני מסכים בלית ברירה, תהרוג אותי, תחזיר אותי לאדמה, אבל למה אתה מגדיל את הפרוסטטה שלי ומכריח אותי לקום שלוש פעמים בלילה להשתין ?

2. כתביו של חיים נחמן ביאליק. כישרונו להגות רעיון ולנמק בהיגיון את חשיבות קיומו. שתי המסות "שירתנו הצעירה" ו- "הלכה ואגדה".

אין יום שחולף מבלי שאני מעיין בתנ"ך וגם בכרך עב כרס שקרוי "כל כתבי חיים נחמן ביאליק". כל כתביו כונסו בשעתו בכרך אחד שיצא לאור בהוצאת "דביר" תל אביב ב- 1960, ובהדפסה מיוחדת של העיתון "מעריב" לקוראיו לפני 57 שנים. מדובר בכתיבת מוֹפֵת של חיים נחמן ביאליק בכל התחומים : שירים, מזמורים ופזמונים, שירות, סיפורים, רשימות כלאחר יד, דברי ספרות, דברי אגדה, ותוספת. חיים נחמן ביאליק ז"ל (1934 – 1873) מת צעיר בגיל 61 על שולחן הניתוחים בבית חולים בווינה (בירת אוסטריה) מניתוח פרוסטטה שהסתבך. חיים נחמן ביאליק היה רב אמן בהבעת רעיון ובעל ניסוח וכתיבה מדויקים וכישרון מיוחד בהבאה ושימוש בנימוקיו. חיים נחמן ביאליק ידוע ומוכר לציבור כמשורר מוכשר, ופחות ככותב מסות. מי שמתעניין בכישרון תורת הכתיבה והניסוח ראוי לו שיקרא את הפרק "דברי ספרות" בכרך "כל כתבי חיים נחמן ביאליק" שהם בעצם מסות מורכבות שכתב הסופר והמשורר הדגול הנוגעות לתחומים שונים בחיינו. ביניהן "שירתנו הצעירה" ו- "הלכה ואגדה". כישרון הניתוח והניסוח וטיפוח רעיון שלו, מרשימים. את המסה "שירתנו הצעירה" כתב חיים נחמן ביאליק באודסה בשנת תרס"ז / 1907, ובה הוא מתייחס בראשיתה לתחיית השירה העברית ולשלושה סופרים צעירים יעקב כהן (הוציא ספר שירים בהוצאת "תושיה", וורשה תרס"ו / 1906) + יעקב שטיינברג (הוציא ספר שירים בהוצאת "יבנה", וורשה תרס"ה / 1905) + זלמן שניאור (כתב גם את "שקיעת החמה" הוצאת "תושיה", וורשה תרפ"ז / 1927), אותם הוא מכנה, קולם קול העתיד. וגם לדור הסופרים הוותיק והקודם יותר מנדלי מוכר ספרים + דוד פרישמן + יצחק לייב פרץ + מיכה יוסף ברדיטשבסקי + מרדכי זאב פייארברג + שאול טשרניחובסקי. חיים נחמן ביאליק מסיים את המסה הזאת "שירתנו הצעירה" באלה המילים : "מי יודע ? אולי אלה הצעירים נושאים בידם את סם החיים והנוער לעמם העתיק. אולי עוד הם יזקפו את קומתו והקיפו את ראשו השַב בענני כובד ותפארה". את המסה "הלכה ואגדה" חיבר חיים נחמן ביאליק ב- 1917 בעיצומה של מלחמת העולם ה- 1 ועל רקע סיום תקופת העלייה השנייה לארץ ישראל בשנים 1914 – 1904, אליה הגיעו כ- 35000 יהודים ממזרח אירופה ומתימן. גל ההגירה של העלייה השנייה נקטע בעקבות מלחמת העולם ה- 1 בשנים 1918 – 1914. המסה הזאת "הלכה ואגדה" שנכתבה בעידן של ימים טרופים ואי וודאות עוסקת בדיון אודות עתידו, קיומו, ושימורו של העם היהודי על תפוצותיו הפזורות על פני הגלובוס במסגרת נוקשה וברורה שאמורה להיות מוגדרת היטב מראש. הסופר והמשורר הדגול פותח את המסה "הלכה ואגדה" במילים האלה : "להלכה – פנים זועפות. לאגדה – פנים שוחקות זו קפדנית, מחמרת, קשה כברזל – מידת הדין, וזו וותרנית, מקילה, רכה משמן – מידת הרחמים. זו גוזרת גזירה ואינה נותנת לשיעורים. הן שלה הן, ולאו שלה לאו. וזו יועצת עצה ומשערת כוחו ודעתו של אדם, הן ולאו ורפה בידה. זו – קלפה, גוף מעשה. וזו – תוך, נשמה, כוונה. כאן – אדיקות מאובנת, חובה, שעבוד. וכאן התחדשות תמידית, חירות, רשות. עד כאן – על הלכה ואגדה שבחיים…". חיים נחמן ביאליק מסיים את המסה "הלכה ואגדה", כלהלן : "…יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא  הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כש- יֵש בסופם עשייה, עשייה קשה כברזל, חובה אכזרית. לבנות אתם אומרים, "כרתו אמנה וכתבו על החתום שרינו, לוויינו, וכוהנינו…"והעמידו עליהם מצוות", הלא כן החלו לבנות גם אבותיכם. החזיונות הנשגבים של ישעיהו השני העירו את הלבבות, ואולם כשהגיעה שעת הבניין, היו שני הנביאים שבין הבונים, חגי וזכריה, האחרונים לנבואה והראשונים להלכה. ואלה שלאחריהם עזרא וסיעתו, לא היו אלא בעלי הלכה בלבד. בואו והעמידו עלינו מצוות. יֻתָּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הניגר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשייה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות. אנו כופפים את צווארנו : אייה עול הברזל ? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה ?". אין שום קשר בין תוכן כתיבתו של חיים נחמן ביאליק את שתי המסות "שירתנו הצעירה" ו- "הלכה ואגדה" לבין עיתונאות ושדרות ספורט בטלוויזיה. אף על פי כן יש מכנה משותף אחד : כישרון ויכולת לבנות רעיון ולנמק את חשיבותו במינימום מילים. לשירתו וכתביו של חיים נחמן ביאליק הייתה השפעה עצומה ומעמיקה על הישוב הקטן בארץ ישראל, משהו בדומה להשפעת השירה של המשורר האמריקני וולט וויטמן על האומה האמריקנית בימי מלחמת האזרחים האמריקנית בשנים 1865 – 1860 ותקופת נשיאותו של אייבראהם לינקולן.

הכרך עב הכרס "כל כתבי חיים נחמן ביאליק" (בן 410 עמודים גדולים) כולל בתוכו עוד 25 מסות (במסגרת "דברי ספרות") חוץ מ- "שירתנו הצעירה" ו- "הלכה ואגדה". למדתי ושיננתי אותן ב- 1962 כשהחלטתי לעשות בגיל 25 תעודת בגרות מלאה, תכננתי לעזוב את מכורתי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, וביקשתי לפנות ללימודים אקדמאים. המורה שלי בקיבוץ אפיקים שלימד אותי אז לפני 55 שנים את שתי המסות ההן של חיים נחמן ביאליק, "שירתנו הצעירה" ו- "הלכה ואגדה", היה עַמִיקָם אֹסֶם חבר קיבוץ אפיקים (בן 80 היום), איש רוח וסֶפֶר רחב אופקים, חכם בעל הבנה עמוקה, וסופר, משורר, וכותב מחונן בזכות עצמו. אין קשר בין כישרון הביטוי, הכתיבה, והניסוח של חיים נחמן ביאליק לבין שַדָּרוּת ופַרְשָנוּת ספורט בטלוויזיה, למַעֵט שותפות חלקית שדורשת משני האגפים מיומנות בהבעת רעיונות חדשים וניסיון הגשמתם, ולצִידָם העלאת נימוקים הגיוניים ומתומצתים המדגישים את חשיבות קיומם של אותם הרעיונות החדשים.

3. לא בכדי טבע ר' משה אבן עזרא את הסלוגן התמציתי : "אם הקיצור יספיק – האריכות שגיאה". המלצה נאה ומחכימה לכל שדר ופרשן ספורט בטלוויזיה באשר הוא וגם לכל אחד מאתנו באשר אנחנו.

4. הדרמטורג האנגלי וויליאם שייקספיר.

כל חובבי וויליאם שייקספיר והמחזה שלו, "המלט נסיך דנמרק", וודאי זוכרים את סצנת מונולוג הווידוי, כאילו חרטה, של המלך קלאודיוס שרצח את אחיו כדי לזכות בכתר הממלכה. רעיון המונולוג רווי צער, תחינה, ובקשת סליחה כוזבים מזויפים, נכתב בידי דרמטורג מופת ו- גאון הניסוח המתומצת, נפתח בטקסט כלהלן : "הָהּ, מַה נִסְרַח פִּשְעִי, מַבְאִיש עַד לֵב שָמַיִם…", ומסתיים במסקנה מובנית שמבחינה בנקל בין אמת לשקר : "מִילִים יַגְבִּיהוּ עוּף, הַמַּחְשָבוֹת תִּכְרַעְנָה. מִילִים בְּלִי מַחְשָבוֹת שָמַיְמָה לֹא  תַּגַעְנָה". המחזה "המלט נסיך דנמרק" בתרגומו המזהיר של אברהם שלונסקי הוא בבחינת חובת לימוד וקריאה המוטלת על כל בן אנוש באשר הוא. מעינה יבזורי ז"ל (חברת קיבוץ אפיקים בעמק הירדן) הייתה המורה והמחנכת שלי בביה"ס התיכון האזורי "בית ירח" בעמק הירדן בהיותי תלמיד שלה בכיתה י"א. מעינה יבזורי ז"ל הבלתי נשכחת הייתה הראשונה שעשתה לי ב- 1954 הכרה עם וויליאם שייקספיר ועם הַמְלֶט. אין קשר בין וויליאם שייקספיר לבין שדרות ופרשנות ספורט חוץ מיכולתו וכישרונו הפילוסופיים של הדרמטורג הנודע לתאר ולהגדיר מצבים מורכבים בחיים במינימום טקסט. בדיוק כפי שנדרש מפרשני הספורט לבַאֵר, לנתח, ולהסביר לצופיהם סיטואציות שונות המתרחשות על כר הדשא וזירת הפרקט בכמות מילים מצומצמת. פרשן איננו שַדָּר מוביל Play by play, ואשר גם ממנו (מהשדר המוביל) נדרשת בקרה עצמית של כמות המילים שהוא משחרר למיקרופון לרבות שליטה ובקרת טקסט ואיכות תוכן (כל הזמן) של הממונים עליו. על הפרשן להאיר פינות "אָפֵלוֹת" שהשַדָּר המוביל שלו איננו מגיע אליהן. תפקידו לבַאֵר במינימום מילים מצבים שדורשים הסבר מפני שאינם מובנים לכל צופה טלוויזיה בר בי רב, ואשר מסתתרים מאחורי הסצנות של השידור של השדר המוביל שלו. ראה למשל את הפרשנות המיטבית והתמציתית ההיא (ראויה לתשומת לב רבה) של גיורא שפיגל שחקן עבר מוכשר וחושב של מכבי ת"א ונבחרת ישראל, לצדו של השדר המוביל דאז שלו דן שילון בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון ה- Azteca במכסיקו סיטי בעת שידור משחק הגמר של מונדיאל מכסיקו 1970, ב- 21 ביוני 1970 בו הביסה ברזיל את איטליה 1:4. פרשנות שראויה כאמור לתשומת לב מיוחדת מפני ש- גיורא שפיגל העריך, ניתח, והסביר סיטואציה מעניינת ומורכבת שהתפתחה על כר הדשא בין התקפת ברזיל לבין הגנת איטליה, והביע אותה באוזניו של דן שילון (לא ראה אותה ולא היה מודע להתרחשותה) בטרם הבקיע המגן התוקף הברזילאי קארלוס אלברט (Carlos Alberto) את השער הרביעי לזכות נבחרתו בדקה ה- 87 של ההתמודדות. גיורא שפיגל הוא פרופסור לכדורגל, איש מדע בתחום, וגם איש שיחה מרתק ובעל מוּסָר. מדובר בדמות טלוויזיונית נבונה וחכמה, מאופקת, וענווה. גיורא שפיגל לא היה פרשן בדיעבד. ראיתי בו לעיתים חוזה ונביא בר סמכא שרואה את העתיד, מסיק מסקנות, ומפרש אותו על סמך תופעות – עובדות שמתהוות במשחק שהוא רָאָה וצופיו לא הבחינו בהן. גיורא שפיגל הוא במידה רבה אבי ומייסדה של פרשנות הכדורגל בתעשיית הטלוויזיה בישראל. אוסיף ואומר כי גיורא שפיגל הוא דמות בלתי נשכחת עבורי. בין הבודדים שאפשר לומר עליהם כי הם משכמם ומעלה. אפוא הוא והיכן אלי גוטמן. שנת אוֹר מפרידה ביניהם לטובתו של גיורא שפיגל. 

הערה שלי : בהיעדר תחנת תקשורת ל- לוויינים במדינת ישראל בעידן ההוא (תחנת התקשורת ללוויינים בעמק האלה ליד ירושלים נחנכה לראשונה במאי 1972), הועבר המשחק ההוא ברזיל איטליה 1:4 באמצעות לוויין תקשורת בינלאומי (פלוס קולם של דן שילון ושני פרשניו מרדכי שפיגלר במחצית הראשונה וגיורא שפיגל במחצית השנייה) לאיטליה, והוקלט באולפני הטלוויזיה האיטלקית הממלכתית RAI ברומא. הטייפים הכבדים (רוחב פס ההקלטה המגנטי שלהם היה בן שני אינטשים וכל טייפ הכיל תכולת הקלטה של 60 דקות של האירוע הנ"ל המדובר), הוטסו לארץ ע"י חברת AlITALIA ושודרו בישראל ב- Delay של 48 שעות. אלכס גלעדי היה עורך המשדר ההוא ההוא של גמר מונדיאל מכסיקו 1970 ברזיל – איטליה 1:4 בטלוויזיה הישראלית הציבורית, שמעון טסלר ז"ל היה המגיש באולפן, ופיטר מיליק שימש המפיק לצדו של העורך אלכס גלעדי. 

ובכן, שני השדרים רמי ווייץ וניב רסקין מגלמים נכון את תפקיד ההובלה. הם בדרך כלל חסכני מילים ומדגימים זאת היטב בשידורי הכדורגל והכדורסל שלהם (בהתאמה). פרשן הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אָבִי רָצוֹן שהיה גם בנפרד עיתונאי מעולה, עשה זאת מצוין לאורך עשור ה- 90 במאה הקודמת בתחום ענף הכדורגל. הפרשן שַי הָאוּזְמַן הפציע לא מכבר בשידורי הכדורסל של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים והפך לבשורה חדשה (מנקודת מבטי). עתידו לפניו, אולם עליו לשַנֵן לעצמו כי הוא איננו השַדָּר המוביל אלא הפרשן המוביל. מֶלֶל איננו מדע מתמטי אלא עסק חמקמק. איכותו נמדדת לא רק בכמותו אלא גם בדקדוק השפה, בניין המשפטים, ושימוש באוצר המילים. על כל פנים מותר לומר בנימה כוללת, כמעט בכל תנאי, כי השדר המוביל והפרשן צועדים על תפר דק שמפריד בין שידור לבִרְבּוּר. קל מאוד ל- לשון מתגלגלת לאבד את החדות והשנינות בגלל המיקרופון הפוליגמי הפתיין, ולגלוש לתחום הפטפוט. אשנה ואומר שוב : איכות של כל פרשן ספורט בטלוויזיה (וגם ברדיו) איננה נמדדת ולא מוערכת על פי אַמָת מידה של כמות המילים שהוא הוגה, אלא על פי כישרונו לגבש רעיון ולהשתמש במינימום טקסט כדי להביעו ולהסבירו לצופיו. זאת הייתה גְדוּלָתּוֹ בשעתו של יורם ארבל מולידה של שפת הטלוויזיה התמציתית והממוקדת בשידורי הכדורגל והכדורסל שלו בתקופתו. גְדוּלָה שמחזירה אותי עכשיו כאן בפוסט מס' 716 ל- וויליאם שייקספיר. "…מִילִים יַגְבִּיהוּ עוּף, הַמַּחְשָבוֹת תִּכְרַעְנָה. מִילִים בְּלִי מַחְשָבוֹת שָמַיְמָה לֹא תַּגַעְנָה…", הוא שִיא של ניסוח מדויק, כישרון כתיבה מזהיר, ויכולת ביטוי תמציתית. וויליאם שייקספיר מתאר מסקנה, תובנה, ואבחנה ב- 11 מילים אודות ווידוי שִקְרִי וחרטת בלוף של קלאודיוס המלך הרוצח, הנואף, והזנאי שנפרסים בתמונה השלישית ב- "המלט נסיך דנמרק". רגע בלתי נשכח במחזה המפורסם.

5. פרדוקס מיקרופון הפרשנות הפוליגמי של הטלוויזיה. מיקרופון הטלוויזיה איננו יודע לומר לאו, ו/או לא רוצה, ו/או לא מעוניין. הוא מתחתן עם כל אחד ואחת. נמשכים אליו שני המינים, מאמנים כושלים ומודחים שחוזה העבודה עמם לא הוארך, וגם מאמנים נחשבים שמשלימים משכורת ועושים לביתם הפרטי. בסופו של דבר כולם מפסידים : הצופים וגם הפרשנים. ההפסד נובע בגלל השוואות עבר ועתיד בלתי נמנעות שעוסקות בין רמת מהימנות קבוצת הפרשנים / מאמנים בעת נוכחותם על כר הדשא / פרקט לבין אמינות הימצאותה של אותה הקבוצה הזאת סמוך למיקרופון הטלוויזיה.  

אלי גוטמן הוא מאמן לאומי מגוחך וכושל של נבחרת ישראל בכדורגל. פעמיים לא צלח להביא את נבחרת ישראל ל- Euro 2012 ומונדיאל ברזיל 2014. מדובר במאמן ו- "מנהיג" כדורגל מחורבן שתוצאות עבודתו ברמה הלאומית מעידות על כישלונו המתמשך. אף על פי כן באופן פרדוקסאלי מצא את דרכו לעבר המיקרופון הפוליגמי של הטלוויזיה בארץ והפך לפרשן- מומחה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. המאמן הלאומי המוּבַס הזה שקוראים לו אלי גוטמן תוקף, מבקר, ומשיא עצות למאמני ושחקני ליגת העל הישראלית. עסק לא מהימן ו- מופרך. שלמה שָרְף הוא מאמן לאומי מגוחך וכושל של נבחרת ישראל בכדורגל עמה נכשל ארבע פעמים רצופות כישלון קולוסאלי להעפיל לטורנירי המונדיאל וה- Euro בשנים 2000 – 1992. שלמה שרף מאמן כדורגל מפסידן מובהק ברמה הלאומית, הוא איש מגוחך שכישלונותיו ההיסטוריים הפכו אותו לנטול סמכות. באופן פרדוקסלי הוא משמש פרשן של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים וממשיך להטיף שָם מוּסָר, עֵצוֹת, ויֶדע למאמנים ושחקנים בליגת העל של הכדורגל הישראלי באמצעות המיקרופון הפוליגמי. שני המאמנים הכושלים הללו, אלי גוטמן ושלמה שרף, במקום להתחבא מעין הציבור נושפים כעת בפרהסיה במיקרופון הפוליגמי. רגע אחד מר שלמה שרף ומר אלי גוטמן, אם שניכם מתיימרים להיות כאלה נבונים, כאלה חכמים, ו- מומחים בתורת המשחק ולהָשִיא 1001 עצות, דעות, רעיונות ותחבולות כדורגל באמצעות המיקרופון הפוליגמי, אז כיצד זה שניכם נכשלתם כישלונות כה נחרצים לאורך שנים באימון והדרכה של נבחרת ישראל הלאומית כל אחד בתורו דאז…??? איזה יתרון מוסרי ו- אלו איכויות והישגים (שאין לכם) מסמיכים אתכם עכשיו ליטול את המיקרופון הפוליגמי, להתייצב בפני הציבור כאילו לא קרה מאום בהיסטוריה הכושלת של הכדורגל הישראלי הלאומי תחת שרביט ניהולכם, ולהטיף מוּסָר לקולגות שלכם…??? עסק לא אָמִין ומופרך.

פעם לפני הרבה שנים היה מיקרופון הספורט הטלוויזיוני מוֹנוֹגָמִי לגמרי. בעשור ה- 70 של המאה הקודמת הוא היה של דן שילון והשַדָּר האולימפי נסים קיוויתי, בעשור ה- 80 היה שייך ליורם ארבל והשדר האולימפי נסים קיוויתי, ובעשור ה- 90 רכושו ה- כמעט בלעדי של מאיר איינשטיין ז"ל שלי שהיה הוורסאטילי מכולם : שדר טלוויזיה אולימפי מוביל, שדר מונדיאלים מוביל, שדר אליפויות עולם ב- א"ק מוביל, וגם שַדָּר ראשי מוביל שלי את ענפי הכדורגל והכדורסל במדינת ישראל. הפרשנים הנלווים שלי (ושל קודמיי דן שילון ואלכס גלעדי) היו קבועים וספורים : אריה מליניאק ואלי סהר היו פרשני הכדורסל שלי ואבי רצון היחיד והמיוחד הוסמך לפרשן הכדורגל שלי. שלושה פרשנים קבועים גלעד וויינגרטן בענף ה- א"ק, יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל (וגם ברוך צ'יש) במקצוע השחייה, וז'קי ווישניה בתחרויות ההתעמלות איישו את המיקרופון המונוגמי שלנו לאורכן של שמונה אולימפיאדות : מינכן 1972, מונטריאול 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, סיאול 1988, ברצלונה 1992, אטלנטה 1996, ו- סידני 2000.

המיקרופון של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים הפך זה מכבר לרָב פוליגמי ונטול זהות. הוא נישא ל- רבים ונישא ע"י כולם. מאמני כדורגל וכדורסל מכל הסוגים, פעילים, כושלים, מפגרים בהישגיהם, ומפוטרים – וגם מצליחנים שמתעקשים להיות במקביל גם פרשני טלוויזיה, צועדים לעברו של אותו המיקרופון הפוליגמי במשעול דּוּ סִטְרִי הפכפך ובלתי סָדוּר. הם דורשים ממנו להתחתן עמם, והמיקרופון הפוליגמי שלא יודע לסרב ניאות לכל בקשה. לרובם ממתין בסוף הדרך הפתלתלה מִלְכּוּד, פַּח יָקוּש מוּסָרִי וגם מעשי. כישלון, מפני שאין מנוס מלעסוק בהשוואה בין איכות הישגיהם של הנ"ל על כר הדשא והפרקט לבין טיב העצות שהם משיאים למאמנים אחרים ברגע שהם ניצבים מחוץ לפרקט ועושים זאת באמצעות מיקרופון הטלוויזיה. אם הם פרשני טלוויזיה כה מוצלחים מחוץ לכר הדשא והפרקט ומילתם בסלע, אזי מדוע עצותיהם "החכמות" אינן מסייעות להם לעצמם במבחנים שלהם, כשהם ניצבים על כר הדשא ועל הפרקט ולא ליד המיקרופון ? התנועה ההמונית של כל מיני פרשני כדורגל וכדורסל (כושלים וגם משגשגים) בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים (וגם בערוץ 1 ז"ל וב- "צ'ארלטון") יוצרת את זִילוּת פרדוקס המיקרופון הפוליגמי והופכת אותו ל- Issue של פַּח. מאמני עבר כושלים + מאמני עבר מפוטרים הופכים לפתע להיות פרשני טלוויזיה מדופלמים לעת מצוא למרות שהישגיהם על כרי הדשא בטלים בשישים והם נעדרי מוניטין וסמכות לעסוק במקצוע הזה שקרוי פרשנות טלוויזיה. מגוחך אבל זו האמת שאין לה סוף. דני נוימן פרשנו הטלוויזיוני העלוב של יורם ארבל (עבור ערוץ 1 ז"ל) בליגת העל ובמונדיאל ברזיל 2014, מהווה נציג אופייני ו- דוגמא קיצונית שלילית למתחולל ליד המיקרופון הפוליגמי כמעט בכל הגזרות. המאמנים / פרשנים המדומים האלה שכבר פוטרו והודחו פעם אחת מתפקידם, שוב נקראים לדגל במקומם של מאמנים חדשים אחרים שפוטרו וסולקו אף הם. מתקיימת כאן מעֵין תנועת "פרפטואום מובילה" טלוויזיונית (שלילית) שחוזרת על עצמה. פרדוקס מוחלט. טענת אמיתות מִינויָים של מאמני עבר כושלים בעלי מוניטין מזויף לפרשני טלוויזיה וקבלת סמכות לעשות זאת מידי כל מיני הנהלות רשתות שידור פתטיות, הופכת אותם ואת עדותם כבר בתחילת הדרך למופרכים. רגע אחד, אם שלמה שרף ואלי גוטמן הם כאלה מומחים, ברי סמכא ו- ידענים כאלה את תורת הכדורגל, וגם נותני עצות בסביבת המיקרופון הפוליגמי, אז כיצד ומדוע נכשלו במדי הנבחרת הלאומית שלנו…??? אינני מאמין לטיעונים שמעלים חדשים לבקרים אלי גוטמן ושלמה שרף בפני המיקרופון של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. ניתנו לשניהם בשעתו לא מעט הזדמנויות להוכיח את חוכמת המקצוע שלהם על כרי הדשא, אולם שָם הם כשלו. ברבות השנים הפכו שני המפסידנים הללו למטיפים בשם המיקרופון הפוליגמי. זאת גם דעתי אודות פרשני הכדורגל מאמני העבר הכושלים של ערוץ 1 ז"ל אייל לחמן וגיל לנדאו.  

המאמן הלאומי הוא מוסד בפני עצמו שאמור להתייצב מעל בימת הפרשנות בטלוויזיה וברדיו. המאמן הלאומי המודח של נבחרת ישראל בכדורסל ארז אדלשטיין הוא דוגמא מצוינת למי שהרכיב קוקטייל מַר של אימון ופרשנות טלוויזיה יחדיו (בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים), ושילם את מחיר ההשוואה. ארז אדלשטיין בהיותו מאמן לאומי בר סמכא ובעל הסכמה כללית אודותיו של הנוגעים בדבר (למרות פיטוריו מקבוצת הכדורסל של מכבי ת"א בשלהי 2016) חילק עצות "חכמות" פרי ניסיונו באמצעות המיקרופון הפוליגמי של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לכל דיכפין וכל דורש. ואז כשהגיע רגע המבחן הגדול שלו, הלוא הוא טורניר הכדורסל של קדם אליפות אירופה בכדורסל בספטמבר 2017 להיכל הספורט ביד אליהו, הובס אותו ארז אדלשטיין וכשל במגרשו הביתי ב- 4 משחקים מתוך 5. הוא הודח וסולק מייד ע"י הממנה שלו, איגוד הכדורסל. המאמן הלאומי החדש ופרשן הטלוויזיה עודד קטש פוסע בבטחה בעקבותיו הדהויות של קודמו ארז אדלשטיין. מאמן איננו פרשן ופרשן איננו מאמן. מאמן כדורסל היא דרך חיים. הוא מנהיג ומחנך של קבוצת אנשים שאיננו מעביר ביקורת ב- Media ולא מפרשן את יריביו בטלוויזיה. מאמן כדורסל מוצלח אמור להתרחק ממיקרופון הפרשנות הטלוויזיונית ומכתיבת פוסטים בעיתונות. עודד קטש טועה בשעה שהוא מחקה את קודמו ארז אדלשטיין. מאמן איננו פרשן בתקשורת. וודאי לא מאמן לאומי למרות שעל הנייר הוא המומחה הראשון ובעל הסמכות התקשורתית הראשית. מהימנותו ואמינותו של מאמן נבחרת ישראל החדש עודד קטש תעלה לדיון אוטוטו

מאמן ופרשן שוכנים בשני קטבים נפרדים. מאמני כדורסל דגולים כמו רד אוורבאך, גרג פופוביץ', פט ריילי, פיל ג'קסון, אלכסנדר גומלסקי, יהושע רוזין, רלף קליין, ואחרים לא שימשו פרשני טלוויזיה ולא ראו במקצוע הזה משנה סדורה, בעודם מחזיקים בשרביט האימון, החינוך, והמנהיגות – כדרך חיים פילוסופית. מדע פִילוֹסוֹפְיָית האימון וההדרכה הספורטיבית עוסקים בחקר מושגי יסוד של קיום ומציאות, נפש, הכרה, היגיון, מוסר, סיבתיות, ידע, ושפה ותקשורת בין המנהיג לבין חניכיו, לסטודנטים שלו. גם גישתה של הפילוסופיה הספורטיבית לשאלות האלה היא גישה שיטתית וביקורתית שמסתמכת על היגיון ו- בניית טיעונים רציונאליים. מאמן פעיל איננו פרשן פעיל. זה לא תפקידו. מדובר באורח חיים שונה לחלוטין וכיווני חיים אחרים. רמטכ"ל צה"ל מכהן איננו יכול לשמש פרשן צבאי בערוצי הטלוויזיה למרות שהוא בר סמכה מס' 1 בתחום.

טקסט מסמך : ספרו המצוין של ג'ון פיינשטיין אודות מאמן רד אוורבך מאמן הכדורסל האגדי של קבוצת בוסטון סלטיקס ב- NBA. הספר המעניין והמרתק עוסק באימון, חינוך, ומנהיגות ספורטיבית – יצא לאור ב- 2004 בבוסטון ע"י הוצאת, "Little Brown and Company". הספר שוכן על רָף נכבד בחדר עבודתי. מומלץ לקריאה. 

ב- יום שישי – 13 באוקטובר 2017 פרסם אריה מליניאק (פעם מאמן כדורסל לאומי של נבחרת ישראל בכדורסל) בעיתון "ידיעות אחרונות" מאמר פרשנות אודות קבוצת הכדורסל המתחדשת של מכבי ת"א תחת שרביט אימונו של הקרואטי נבאן ספחיה בזו הכותרת : "התחלה של שינוי". לאחר שני הפסדיה (המינימאליים) של מכבי ת"א ב- Euroleague של עונת 2018 / 2017, ביום שלישי – 24 באוקטובר 2017 לאולימפיאקוס היוונית ביד אליהו 69:68, ושלשום ביום חמישי – 26 באוקטובר 2017 לכוכב האדום הסֶרְבִּית בבלגראד 84:87, הפוסט הזה של אריה מליניאק איבד % 50 מ- מניותיו. פתגם עממי קובע כי, "את הכסף סופרים במדרגות", כלומר בסוף העסקה. את איכות פרשנות הכדורסל מעריכים באופן שונה לגמרי, בטֶרֶם ולא בדיעבד. פרשנות בדיעבד היא קונץ קטנטן.

6. עודד קטש ו- אריה מליניאק.

עודד קטש מאמנה החדש של נבחרת ישראל בכדורסל מבקש כאמור לאחוז בשתי קצוות המקל באותה העת, גם להיות מאמן לאומי וגם להיות פרשן בטלוויזיה. אין דבר כזה לשמש מאמן לאומי על הפרקט ובד בבד למתוח ביקורת על השחקנים שלך באמצעות המיקרופון שניצב ליד הפרקט. עודד קטש ניצב בפני משימה לאומית כבדת משקל, להעפיל עם הנבחרת לטורניר אליפות העולם בכדורסל שייערך בסין ב- 2019. נבחרת ישראל הוגרלה לבית האירופי המוקדם מס' 8 יחדיו עם נבחרות יוון, אנגליה, ואסטוניה. המשחקים ייערכו בשיטת בית וחוץ בנובמבר 2017 + פברואר 2018 + יוני 2018. שלוש הנבחרות הראשונות בבית מס' 8 יעפילו לשלב הבתים השני ויגררו לשם את ניצחונותיהן והפסדיהן. המשחקים בשלב הבתים השני גם כן בשיטת בית וחוץ יתקיימו בספטמבר 2018 + נובמבר 2018 + פברואר 2019. תריסר נבחרות אירופיות מתוך 32 יעפילו לטורניר הגמר של סין 2019. במוקדם ו/או במאוחר, עודד קטש מי שמחזיק כעת במשנה סדורה של פרשן טלוויזיה יחדיו עם משרת המאמן הלאומי עלול להינזק (!). במידה ו- ימשיך לעסוק במקביל בשתי המשרות, ונבחרת ישראל לא תצליח להעפיל לסין 2019, הרי שהמוניטין והמהימנות שלו כמאמן ומנהיג יעלו חיש מהר לדיון ציבורי כמו של קודמו ארז אדלשטיין. גורלו של ארז אדלשטיין נגזר למפרע משהלך לעשות לביתו, להשלים הכנסה כפרשן טלוויזיה בר סמכה בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים, בעודו משמש מאמן לאומי פעיל של נבחרת ישראל בכדורסל. כישלונו של ארז אדלשטיין כמאמנה הקודם של נבחרת ישראל בספטמבר 2017 בשלב המוקדם של משחקי אליפות אירופה בהיכל הספורט ביד אלינו עורר תמיהות והשוואות. כיצד זה פרשן הטלוויזיה של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מי שנחשב למומחה הכדורסל מספר אחת בארץ מֵשִיא עצות מחוץ לפרקט למאמני הקבוצות ושחקניהן, אולם נכשל כישלון קולוסאלי בתפקידו הלאומי כשהוא ניצב על הפרקט, וניגף ב- 4 מתוך 5 משחקי הנבחרת שלו במגרש הביתי שלו בהיכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. ארז אדלשטיין ונבחרת ישראל הפסידו אז בספטמבר 2017 לנבחרות איטליה, ליטא, גיאורגיה, ואוקראינה, וניצחו בקושי רק את גרמניה. מדוע אם כך המאמן הלאומי שקוראים לו ארז אדלשטיין ונחשב לבעל הסמכות הראשית בענף, ומי שחילק עצות טלוויזיוניות לאחרים, דווקא הוא לא צלח את דרכו שלו על הפרקט ולא הסתייע בעצותיו שלו עצמו ובחוכמת הכדורסל שלו עצמו, שאותם ניפק בשעתו למען מאמני הקבוצות בליגת העל באמצעות המיקרופון של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים…??? אשנה ואומר שוב כי מאמני כדורסל דגולים כמו רד אוורבאך, גרג פופוביץ', פט ריילי, פיל ג'קסון, אלכסנדר גומלסקי, יהושע רוזין, רלף קליין, ואחרים לא שימשו מעולם פרשני טלוויזיה בעודם מחזיקים בשרביט האימון. בעונת 1984 / 1983 מינה יו"ר הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל עמי שלף ז"ל את פרשן הכדורסלן שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית אריה מליניאק למשרת המאמן הלאומי. בקשתו הראשונה של עמי שלף ממני הייתה לשחרר את אריה מליניאק מתפקידו בחטיבת הספורט שלי בנימוק שמאמן לאומי איננו יכול לבקר את שחקניו באמצעות המיקרופון הטלוויזיוני. אין דבר כזה, טען. אריה מליניאק שוחרר. ועוד דבר : חיש מהר התברר כי אותו אריה מליניאק שהֵשִיא אין סוף עצות לשחקנים ולמאמנים במסווה של מומחה ופרשן טלוויזיה, הוא בעצמו נכשל כישלון מובהק כמאמן הלאומי של נבחרת ישראל באותו טורניר הקדם אולימפי ההוא בפאריס 1984, ולא העפיל עמה לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 (למרות שכך הבטיחה לו מגדת העתידות שלו…). עמי שלף ז"ל הדיח אותו לאלתר ואמר לי אז במילים האלה רוויות מפח נפש, כהאי לישנא : "…יואש אלרואי אתה יכול לקחת בחזרה את אריה מליניאק שלך…הוא הכל חוץ ממאמן כדורסל…". הטענה העיקרית של עמי שלף כנגד המאמן הלאומי המפוטר אריה מליניאק, הייתה הגיונית לגמרי : "…איך זה שהוא משיא עצות מחכימות לשחקנים ולמאמנים כפרשן באמצעות המיקרופון הטלוויזיוני, וכשלבסוף הוא מעפיל לפסגה ומקבל לידיו את הנבחרת הלאומית, הוא מתגלה ונחשף כמאמן בלוף…?".

7. מאמן הכדורגל המודח הטרי של הפועל ת"א מוטי איוואניר הוא אחד מנפגעי פרדוקס המיקרופון הפוליגמי של הטלוויזיה.

מוטי איוואניר היה כזכור פרשן אולפן ראשי ומרכזי של חברת "צ'ארלטון" בעלת זכויות השידורים  הישירים בישראל של כיסוי משחקי Euro 2016 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל) שנערכו בצרפת. מוטי איוואניר חילק עצות ונתן הוראות על ימין ועל שמאל מהאולפן בהרצליה לגדולי המאמנים וטובי השחקנים האירופיים. הוא עשה זאת ללא נדנוד עפעף. היה מדובר בפרשן אולפני Off tube פתטי, שישב וחנה בארץ ופִרְשֵן אירועי כדורגל שהתרחשו בצרפת. מעניין, דווקא בעלי הפועל ת"א שירדה מגדולתה התרשמו עד למאוד מהפרשן הקטנטן וקראו לו לא רק לשאת את דגל מועדונם, אלא גם להשיבם לליגת העל הבכירה. מעניין שאותו מוטי איוואניר שלא חשש להתחצף, לחוות את דעתו על מרקע הטלוויזיה של צ'ארלטון, ולהעניק מקצת חוכמת הכדורגל שלו למאמני הצמרת של הכדורגל האירופי, לא הצליח לעשות זאת על כר הדשא עם שחקני הפועל ת"א בליגה הלאומית, וסולק.

8. שופט הכדורגל הישראלי הבינלאומי אברהם קליין.

העיסוק ברכושו הארכיוני ההיסטורי של שופט הכדורגל הישראלי הבינלאומי הוותיק והבכיר אברהם קליין והעברתו בעת הזאת לחסות FIFA, עורר בי זיכרון נוסטלגי מ- 1979 לא מחמיא. במארס 1979 הפקתי וערכתי כתבת מחקר בת 25 דקות ל- "מבט ספורט" שקראתי לה : "מה שראתה המצלמה במגרש ואתם בבית לא ראיתם". הכתבה ההיא עסקה בטעויות אין סופיות של שופטי הכדורגל המתרחשות על כרי הדשא בליגה הלאומית ההיא (ליגת העל היום), ו- הייתה בעצם אוסף בן כ- שנה של כל מיני שאריות Trims בפילם, מאגר של כל מיני Shots שנותרו על ה- Bin, ועדויות שלא השתמשו בהם אז משום מה. התיעוד שנשכח על רצפת העריכה נצבר והתהווה לכדי עשיית כתבת מחקר טלוויזיונית רווייה הוכחות מרשיעות נגד שופטי הכדורגל בישראל, לרבות שני הבכירים בימים ההם אברהם קליין ונפתלי איתן. הכתבה ההיא הפכה ל- סנסציה מפני שבפעם הראשונה נחשף הציבור בארץ לטלוויזיה הישראלית הציבורית למכלול החולשות הרבות של שופטי הכדורגל בישראל, בעיקר של שני השופטים הוותיקים בעלי המוניטין אברהם קליין ונפתלי איתן. הסרט הטלוויזיוני הארוך תיעד וחשף גם את הזלזול המופגן והמתמשך של שחקנים רבים מקבוצות שונות באנשים בשחור, הלוא הם השופטים, עד כדי התעמתות גופנית עמם ללא תגובת השופטים עצמם וללא שימוש בנשק ההרחקה, הכרטיסים האדומים. באחד מקטעי הפילם השונים והרבים ביניהם של המשחק מכבי יפו – מכבי ת"א (ביפו) נראו שחקני מכבי יפו ובראשם מוצי ליאון מטלטלים את השופט נפתלי איתן בצורה אלימה מפני שחשבו שהעניק למכבי ת"א בעיטת עונשין מ- 11 מ' לא צודקת על פי השקפתם. שחקני מכבי יפו ניערו ממש את השופט המותקף ללא תגובתו. שחקן מכבי ת"א דאז גיורא שפיגל נקבע לבעוט את כדור העונשין מ- 11 מ'. מולו ניצב שוער מכבי יפו הרצל קביליו. בעוד גיורא שפיגל מבצע את ההרצה שלו לקראת הבעיטה בכדור העונשין הזה מ- 11 מ', הפר הרצל קביליו בגסות את החוק, נטש את קו שערו, הגיע עד לקו ה- 5 ועצר ללא קושי את הכדור. נפתלי איתן הנפחד לא הורה על בעיטה חוזרת והמשחק נמשך כאילו לא אירע דבר. במשחק אחר בו התמודדה שמשון תל אביב נגד הפועל באר שבע ב- אצטדיון "בלומפילד", הבקיע אבינועם עובדיה שחקן שמשון ת"א את שערו של שוער הפועל באר שבע רוני מוסקוביץ' ממרחק של כ- 18 מ'. הכדור המתוחכם פגע בקורה הימנית הפנימית, הותז לרשת, הסתחרר והתגלגל עליה לכל אורכה עד שנתקל בקורה השמאלית הפנימית, ונפלט לרחבת החמש הבאר שבעית. הגנת הפועל באר שבע הרחיקה אותו מייד מסביבת השער והמשחק נמשך כרגיל כאילו מאום לא אירע. מצלמת הטלוויזיה שלנו תיעדה את אותו כיבוש השער ההוא ו- רבבת צופים ביציעי אצטדיון "בלומפילד" ראתה את הבקעתו שנעלם משום מה מעיניו של השופט הבכיר אברהם קליין. שחקני שמשון ת"א שידעו והבינו כי נגזלה מהם הבכורה התנפלו על השופט אברהם קליין, אחזו בדשי בגדיו השחורים, ודחפו אותו בגסות מבלי שהוא מניף לעברם כרטיס אדום. השופט הוותיק ובעל המוניטין טעה פעמיים : גם לא ראה את השער החוקי למהדרין וגם לא העניש את השחקנים שתקפו אותו. האמת, אין בכך כל רבותא, אנשים גם במערכות הספורטיביות ניגפים מפני הַאֶמֶת אולם קמים וממשיכים בדרכם כאילו לא קרה דבר. אבל מה ארכיון כדורגל בינלאומי, כדורים, ומזכרות יש לו, לשופט הבינלאומי אברהם קליין.

9. שלום מיכאלשווילי וליאור סושארד.

הראשון מפרסם את שלאגר "פריגת אקסטרה" בצורה בוטה, אלימה, וולגארית, וגסת רוח. מדובר בפרזנטור מכוער בשם שלום מיכאלשווילי. השני שקוראים לו ליאור סושארד מעניק למשימת פרסומת קליטת העלייה מהגולה – קסם אישי, נבונות, עדינות, חוכמה, וגם סקרנות.

10. "המטה המרכזי" בערוץ 10 (מוצ"ש – 28 באוקטובר 2017).

המגישה איילה חסון הכינה היטב את שיעורי הבית שלה בתוכנית "המטה המרכזי" (שודרה בערוץ 10 במוצ"ש 28 באוקטובר 2017) בה בלט בפנל שלה שותפה רון קופמן באבחנותיו וקור רוחו לעומת בועז ביסמוט שמחזיק בדוקטרינה דוֹגְמַתִּית צפויה, ורוטינית מידי. רון קופמן שם אותו בכיס הקטן. לא בשל עמדות המוצא שלו אלא בגלל יתרון נימוקיו והתנסחויותיו המדויקות.

11. מושב החורף של הכנסת ה- 23. מחיצת ענק שוררת בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין נשיא מדינת ישראל ראובן "רובי" ריבלין. 

נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפתח מושב החורף של הכנסת ה- 23, "תעשיית הדכדוך עדיין קיימת ואפילו הצמיחה ענף חדש, ענף החמוצים""חמוצים וטסים", איננו שווה ביקורת מפני שהיה מתחת לכל ביקורת. היה מדובר בנאום מסית ומדיח של ראש ממשלה של חלק מהעם, ברמה של נהג מונית. לעומת נאומו המצוין והמרגש של מר ראובן "רובי" ריבלין נשיא המדינה והנשיא של כל העם.

12. עמיר פלג איש "ידיעות אחרונות".

יש לרוץ ולקרוא מִידֵי יום חמישי בשבוע את רשימותיו של עיתונאי "ידיעות אחרונות" שומר הסַף עמיר פלג. מדובר בכתיבה מוכשרת, חכמה, חדה, יישרת דרך, והתנסחות תמציתית של עיתונאי ראשון במעלה משכמו ומעלה.

תזכורת 1 : אליפויות אירופה בכדורסל. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל בשנים 1998 – 1993 ואנוכי כמנווט שידורי הספורט שלו. שתי אליפויות אירופה בכדורסל של יוון ב- 1995 ושל ספרד ב- 1997 לא היטיבו עם המאמן הלאומי צבי שרף ועם נבחרת הכדורסל שלו.

מאז אליפות אירופה בכדורסל של ספרד ספטמבר / אוקטובר 1973 בהשתתפות נבחרת ישראל (המאמן היה אברהם "אלברט" חמו) אותה העברנו בשידור ישיר, העברנו אנחנו אנשי חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בשידורים ישירים מידי שנתיים את כל אליפויות אירופה הבאות בכדורסל ללא יוצא מן הכלל. ב- 1995 למרות עליית גרף התשלומים אִפְשֵר לי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל להתחבר מחדש לחוזה הכדורסל ארוך הטווח בן שלוש שנים (1998 – 1995) שנחתם בין ה- FIBA (התאחדות הכדורסל הבינלאומית) לבין ה- EBU (איגוד השידור האירופי) שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נמנתה על שורותיו כ- Active member. "…יואש אלרואי אני סומך עליך ועל כל בקשותיך – המלצותיך לחלוטין כמי שמנווט את שידורי הספורט שלנו, ומאשר לך להצטרף לחוזה ארוך הטווח של FIBA – EBU לשנים 1998 – 1995…". לקראת אליפות אירופה לאומות בכדורסל שנערכה ביוני – 1995 ביוון בהשתתפות נבחרת ישראל הטסתי את צוות השידור שלי המפיק ששי אפרתי + השַדָּר המוביל אורי לוי + הפרשן אריה מליניאק לאתונה לצורך שידורם הישיר של ששת משחקיה הראשונים של נבחרת ישראל בבית A אליפות אירופה 1995 נגד נבחרות איטליה, שוודיה, גרמניה, יוון, יוגוסלוויה, וליטא בתאריכים שבין 21 ביוני 1995 ל- 28 ביוני 1995.

טקסט מסמך (א') : 14 ביוני 1995. אליפות אירופה בכדורסל – יוון 1995. אחד ממסמכי ההפקה הבינלאומית ה"ל בראשותי וההתכתבות שלי עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 יאיר שטרן + דובר רשות השידור צבי לידר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את פיני גרשון מיניתי אז בקיץ 1995 לפרשן הבית שלי לצדו של מאיר איינשטיין ז"ל באולפן של חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. התוצאה הקטסטרופלית שהשיג המאמן הלאומי צבי שרף (2 ניצחונות בלבד ו- 4 הפסדים, ועמם הדחה מהאליפות אירופה ההיא של 1995) הניעה את הפרשן שלי פיני גרשון לתקוף את אי הבנתו ואי נבונותו של המאמן הלאומי צבי שרף ואת חולשותיו כמאמן לאומי. צבי שרף נעלב עד עמקי נשמתו מדברי הקולגה הקרובה שלו פיני גרשון וניתק עמו את כל קשריו. את מה שפיני גרשון עולל אז לפני 22 שנים לצבי שרף, חולל עכשיו צבי שרף לארז אדלשטיין. אח"כ הדיר צבי שרף את רגליו מהידידות שלו עם הפרשן שלי אריה מליניאק מי שהיה מאמן נבחרת ישראל הלאומית ב- 1984. הוא עשה ברוגז עם שני המאמנים הלאומיים, אחד לפניו, והשני אחריו, בנימוק שהם לא היו חברים נאמנים ומתחו ביקורת על מי שניצב אז בפסגת ההיררכיה של מאמני הכדורסל במדינת ישראל הלוא הוא המאמן הלאומי בכבודו ובעצמו, האדון מר צבי שרף. באליפות אירופה בכדורסל ביוון 1995 הפסידה ישראל ב- 21.6.1995 באתונה לאיטליה 71:73, ניצחה באתונה ב- 22.6.1995 את שוודיה 62:87, ניצחה באתונה ב- 24.6.1995 את גרמניה 60:78, הפסידה באתונה ב- 26.6.1995 ליוון 69:59, הפסידה באתונה ב- 27.6.1995 ליוגוסלוויה 72:59, והפסידה באתונה ב- 28.6.1995 גם לנבחרת ליטא 91:75. בתום ההפסד ל- ליטא הודחה נבחרת ישראל מהמשך משחקי האליפות וחזרה עם לחיים אדומות מבושה לארץ.

טקסט מסמך (ב') : 9 ביוני 1997. אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1997. אחד ממסמכי ההפקה הבינלאומית הנ"ל בראשותי וההתכתבות שלי עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (ג') : 16 ביוני 1997. אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1997. אחד ממסמכי ההפקה הבינלאומית בראשותי הנוגעים לשידורים הישירים של אליפות אירופה בכדורסל – ספרד 1997 ולשידורים הישירים של טורניר הטניס של ווימבלדון 1997, וההתכתבות שלי עם מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום + מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 יאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באליפות אירופה 1997 בספרד ניצחה נבחרת ישראל תחת שרביט האימון של צבי שרף בגירונה ביום שישי – 27 ביוני 1997 את נבחרת צרפת 82:88. צבי שרף התראיין לשדר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל בהיכל בגירונה, וסינן קללה לעברו של הפרשן שלי, "…שסרוסי יזדיין…". צבי שרף התחשבן בגסות רוח מנוּבֶזֶת עם  הפרשן שלי אלי סהר (סרוסי) מפני שזה העז להעביר עליו ביקורת מקצועית במהלך השידורים הישירים שלנו מספרד.

תזכורת 2 : מדיניות השידורים של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ומבצע שידורי הטלוויזיה של כיסוי אליפות אירופה בכדורסל לגברים ע"י אנשיו – סלובניה 2013. 

אנוכי אוהב, מוקיר, ומעריך את ההתכוננות ויציקת היסודות הרחבים של הפקת מבצע שידורי הטלוויזיה של אליפות אירופה בכדורסל – סלובניה 2013 ע"י ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים אולם נד לתוצאותיה הדלות ולגורלו המר (והצפוי) של הכדורסל הישראלי. אין שום Match up בין ההשתדלות והמאמץ הטלוויזיוני הגדול והיקר כספית של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים לשמש מקור אינפורמציה בשידורי הכדורסל ישירים מסלובניה עבור הציבור הישראלי לבין העליבות של נבחרתה הלאומית של ישראל בכדורסל כפי שהתגלתה אתמול אחה"צ (יום רביעי – 4 בספטמבר 2013) במשחק ההפסד לנבחרת אנגליה החלשה והמוגבלת בתוצאה 75:71 והיום אחה"צ (יום חמישי – 5 בספטמבר 2013) שוב תבוסה מול נבחרת אוקראינה ה- חֵלְכָּאִית, המִסְכֵּנָה, והנְחוּתָה בתוצאה 74:67. הכדורסל הישראלי היום – יומי רווי "אמריקניזציה" בכמויות בלתי נדלות ונעדר עתיד, הוא מַט ליפול. "האמריקניזציה" המוגזמת והמופרזת הופכת ל- ממארת, ו- עושה שמות בעתידם של הנערים והנוער הישראלי עטופי הכישרון. עתידם איננו ברור ולוט בערפל. אין פלא שנבחרת ישראל תחת שרביט אימונו של אריק שיבק הושפל פעמיים עד עפר בתוך עשרים וארבע שעות. מתברר כי הכדורסל הישראלי הוא אומלל ורָצוּץ אף יותר מזה של אנגליה ואוקראינה והפך בבת אחת את ההפקה המקפת והיומרנית של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים להפקת סרק. הפקה בלתי חשובה. אנוכי מבין ללבו של השַדָּר המוביל ניב רסקין, של ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים כשהוא מייבב בשידור ישיר בקול נכאים לצופיו את משחקי התבוסה נגד אנגליה ואוקראינה, כהאי לישנא : "…אוי ואבוי לנו…אוי לעיניים שכך רואות…העיניים רואות… אבל הפה לא יודע מה לומר…". הכדורסל הישראלי מכל מיני נימוקים שדנתי בהם זה מכבר בבלוג הוא אילוזיה. תהליך "האמריקניזציה" הממארת היא אחיזת עיניים והופכת אט אט אך בהתמדה את המונח "כישלון" למושג מובנה בפירמידת הכדורסל הישראלי. קשה להאמין שאיגוד הכדורסל ומנהיגות הכדורסל של מדינת ישראל הם עיוורי צבעים ואינם מבחינים כי "האמריקניזציה" שצבעה את הכדורסל הישראלי לא מכבר במשך עשרות שנים בגווני אפור צובעת אותם עכשיו בצבעים שחורים של תבוסות, כישלונות, ואכזבות.

תזכורת 3 : שני מאמני העבר הכושלים של נבחרת ישראל הלאומית בכדורסל, אריה מליניאק וצבי שרף. הם לא המתינו ורצו לגלי צה"ל ׁ(יום חמישי – 7 בספטמבר 2017) כדי ללמד כתב קטגוריה כנגד מאמן נבחרת ישראל בעֵת הזאת, ארז אדלשטיין ב- Eurobasket 2017. מדובר במעשה לא כֵּן ולא הגון. 

ועוד דבר. שני פרשני ערוץ 5 בכבלים, אריה מליניאק באולפן המנווט בארץ ופיני גרשון בסלובניה תוקפים בחריפות רבה את כישלון הנבחרת הלאומית של ישראל בשני משחקיה הראשונים נגד שתי נבחרות חלשות כאנגליה ואוקראינה. אולם צריך לזכור כי הצמד הזה – אריה מליניאק כמאמן נבחרת ישראל ופיני גרשון כעוזרו הראשי – חוו חוויית כישלון דומה לפני 33 שנים עם הנבחרת הלאומית בעת הטורניר הקדם אולימפי בכדורסל  שהתקיים במאי 1984בגרנובל ובפאריס לקראת אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. עכשיו כשהם ניצבים מהצד השני של המתרס מצוידים בנשק המיקרופון הם אינם חומלים על אריק שיבק מצביא הכדורסל הישראלי ולא על החיילים שלו.  מעניין אפילו מרתק כיצד מסתובבת ההיסטוריה המתעתעת על צירה ומזכירה נשכחות בבחינת "מה שהיה הוא שיהיה ואין כל חדש תחת השמש". בחודש מאי 1984 עמדה נבחרתה הלאומית של ישראל בכדורסל ובראשה שני מאמניה הצעירים אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון בפני משימה נכבדה ואתגר חשוב : השתתפות בטורניר הכדורסל הקדם אולימפי בצרפת על הזכות להעפיל בפעם הראשונה בתולדות הכדורסל הישראלי מאז אולימפיאדת הלסינקי 1952 להעפיל שוב למשחקים האולימפיים שעמדו להיפתח חודשיים אח"כ בחודש יולי 1984 בלוס אנג'לס. ממש לפני פתיחת הטורניר שנערך בשתי ערים בגרנובל ופאריס, סיפר המאמן הלאומי אריה מליניאק בביטחון ובפרהסיה לעיתונאי יאיר עמיקם מהעיתון (יומון) "חדשות הספורט", סיפור מדהים בזו הלשון, "…כי הלך למגֶדֶת עתידות אלמונית שגילתה לו בסודי סודות כי נבחרת הכדורסל הישראלית תדורג בסיום הטורניר הקדם אולימפי בצרפת במקום הרביעי ותעפיל ממנו לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984…" [1]. התברר שהאיש הזה שקוראים לו אריה מליניאק מי שנושא במשרה הבכירה של המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורסל, איננו רק שחצן אלא גם רברבן בעל חלומות שמתייעץ עם נביאי דֶמֶה. היומון ההוא "חדשות הספורט" עַט על סיפור המציאה והפך את הביקור של המאמן הלאומי אריה מליניאק אצל מגדת העתידות לדיווח מרכזי בעמוד הראשון של העיתון. כמה ימים אח"כ התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת ענק בעיתון "חדשות הספורט" [2], ובה ההצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק על פי הטקסט הבא, כלהלן : "יש עם מי לצאת למלחמה" (!). סיפורים תמוהים אם לא בּיזָארִיים של אדם מוכשר אך לא מוכשר דיו. במקום להנמיך ציפיות פעל המאמן הלאומי אריה מליניאק בתמימות אולי בטיפשות והעלה את הרַף שלהן. הסוף המַר ידוע. נבחרת ישראל נוצחה ע"י הנבחרות החלשות של שוודיה ואנגליה והובסה ע"י החזקות ברה"מ, יוון, ספרד, וצרפת – והודחה מהטורניר הקדם אולימפי בצרפת. היא לא העפילה לטורניר הכדורסל של המשחקים האולימפיים של לוס אנג'לס 1984, והמאמן ושחקניו חזרו בבושת פנים ארצה. את אולימפיאדת לוס אנג'לס 84' ראו המאמן הלאומי ועוזרו ושחקניהם על מרקע הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהכורסאות בסלון ביתם בארץ. אריה מליניאק בן ה- 34 מי שתוקף כעת כשהוא בן 67 את מאמן נבחרת ישראל הנוכחי ארז אדלשטיין, התגלה לא רק כמאמן דַל וחסר ניסיון אלא גם פסיכולוג קטן. כמאמן לאומי עשה את כל השגיאות האפשריות. אולי אין פלא שבשלב כה מוקדם בקריירה שלו נטש את מקצוע האימון ועבר לצד השני של המתרס. אריה מליניאק הפך לפַרְשָן. לדבר הוא יודע. מטבע הדברים ניצל את ההזדמנות כפרשן להביע את דעתו ולבקר בטלוויזיה, ברדיו, ובעיתונות לא רק את השחקנים אלא גם את המאמנים שתפשו את מקומו.

melinyak

טקסט מסמך : 11 מאי 1984. כותרת ראשית פנטסטית בעיתון "חדשות הספורט", שסיפרה כלהלן, "מגדת עתידות אמרה לאריה מליניאק : תתפשו מקום רביעי אך תעלו". סיפור ביזארי אישי של אריה מליניאק שהוא דאג להעבירו במו ידיו לידיעת העיתונות. במקום להנמיך את רָף ציפיות – העלה אותן. עכשיו המאמן הכושל ההוא רָץ לאולפן הרדיו של גל"צ כדי לתקוף את ארז אדלשטיין בטון מתלהם. (באדיבות הארכיונאי מר רוני דרור והעיתון "חדשות הספורט").

החלטתי אז בעצה אחת עם מנכ"ל רשות השידור החדש אורי פורת ז"ל (החליף חודש קודם לכן בתפקיד את יוסף "טומי" לפיד ז"ל) לשלוח כמפיק ומנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית את יורם ארבל לשדר ישיר את משחקיה של נבחרת ישראל בטורניר הקדם אולימפי בצרפת. יוסף "טומי" לפיד (פינה את כיסאו ב- 1 באפריל 1984 לאורי פורת) לא רצה לכסות את טורניר הכדורסל הזה. נטייתו של אורי פורת הייתה שונה. דברי הרָהָב ובִיטחונו העצמי של המאמן הלאומי אריה מליניאק (פרשן שלי, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית On & off בשנים 1984 – 1979) רק דִרבנו את מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואותי לדבוק בנבחרת הכדורסל הלאומית ולכסות את הטורניר הקדם אולימפי ההוא במלואו. אריה מליניאק נטע בנו תקוות רבות ואנוכי התפללתי להצלחתה ועלייתה של נבחרת ישראל למשחקי לוס אנג'לס 84'. ה- העפלה האפשרית ללוס אנג'לס 1984 באם תצלח, הייתה משולה לפרולוג מוצלח. במידה ונבחרת הכדורסל הלאומית של ישראל תעפיל לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, היא תשדרג את מכלול והיקף תוכניות השידור האולימפיות שלי – מלוס אנג'לס 84' לירושלים. כרגיל, כגודל הציפייה כך הייתה עוצמת האכזבה. היה מדובר באשליות, בתקוות שווא. בתוך זמן קצר עתיד היה המאמן הלאומי אריה מליניאק לשלם ברִיבּית דֶה רִיבּית על הצהרת ה- שָחָץ וביטחונו העצמי המופרז. ואנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית יחדיו אתו.

בטורניר עצמו ניצחה הנבחרת הישראלית הלאומית של אריה מליניאק רק בשלושה משחקים, והפסידה בשישה. הנבחרת גברה על בולגריה69:76, על הולנד 82:84, ובמשחק האחרון בטורניר ניצח אריה מליניאק בקרב מוחות את רלף קליין מאמן נבחרת גרמניה בעת ההיא  84:85. הניצחון הזה כבר לא סייע לנבחרת ישראל המובסת. היא הודחה וסולקה מהטורניר הקדם אולימפי של צרפת 1984. ההפסדים הצורבים של אריה מליניאק ושחקניו היו דווקא לנבחרות החלשות בטורניר. נבחרת ישראל הפסידה הפסד מביש לאנגליה  92:88, וגם לשוודיה 80:79. על התמודדות מול הנבחרות החזקות באירופה לא היה על מה לדבר. אריה מליניאק והנבחרת הלאומית שלוֹ ניגפו ו- ספגו תבוסה קשה מכדורסלניה של נבחרת הענקים הגבוהה של ברה"מ בתוצאה 106:79. אח"כ ניגפה נבחרת ישראל בפני יוון 120:95, וחטפה מבול סלים נגד ספרד 120:97. נבחרת ישראל גם לא החזיקה מעמד נגד נבחרת צרפת והפסידה 102:95. היה מדובר בקטסטרופה. נבחרת ישראל כשלה, ואריה מליניאק חזר הביתה כמאמן מוּבַס ומושפל שחולם חלומות באספמיה. אריה מליניאק הוא מאמן כדורסל כושל אבל לבקר את ארז אדלשטיין בספטמבר 2017 הוא יודע.

תזכורת 4 : עָמִיר פֶּלֶג כתב העיתון "ידיעות אחרונות" הוא עיתונאי מושחז בעל מקלדת מחודדת. איש שָנוּן. הוא כותב ומתבטא באופן מהימן, חכם, בקיצור, ובצורה ישירה. כשאתה קורא אותו אתה מאמין לו. הוא מזכיר לי בכמה מובנים את עיתונאי הספורט המוכשר ביותר שצמח בדור האחרון במדינת ישראל, אבי רצון. עמיר פלג ניהל דיון נוקב עם איכות השידור הציבורי של ערוץ 1, טיב העיתונאות, וההבנה העיתונאית של חלק משדרניו כפי שהתגלו במשחקים האולימפיים של לונדון 2012. עמיר פלג ערך גם חשבון בוטה עם חלק מהספורטאים הישראליים הכושלים ועם ראשי הוועד האולימפי הישראלי. אני לא מסכים עם כל דבריו. אני חושב שיו"ר הוועד האולימפי הישראלי הוא איש מוכשר ובעל יכולות. כלל לא בטוח אם החלפתו שלו ושל גיל לוסטיג תועיל לספורט האולימפי הישראלי. אך מה שמותר לעמיר פלג אסור לעיתונאי אריה מליניאק. ב- 2 באוגוסט 2012 קטל אריה מליניאק ב- "ידיעות אחרונות" את מעידותיה של המתעמלת הישראלית וַולֶרְיָה מַקְסְיוּטָה בתחרויות באולימפיאדת לונדון 2012 והשווה אותן לנפילה ממכשיר הקורה של המתעמלת לִימוֹר פרידמן באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. הכותרת הלעגנית של מאמרו הייתה "נפילה לעולם חוזרת". הדור הצעיר במדינת ישראל איננו יודע כי בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת בעת היותו פרשן כדורסל (מצטיין) במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית (תחת פיקודי) החליטה הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל בראשות עַמִי שֶלֶף ז"ל (עמי שלף מי שהיה שחקן חשוב בשעתו בנבחרת ישראל הוא אביו של גור שלף יבד"ל) להפקיד בידיו את אימון נבחרת ישראל. עַמִי שֶלֶף שהיה עמית אֶמֶת יָקָר שלי ביקש ממני לחדול להעסיק את אריה מליניאק כפרשן בנימוק כי אין זה הוגן שמאמן לאומי יפרשן בטלוויזיה הישראלית הציבורית קבל עם ועדה את שחקניו, גם אם מדובר במשחקי כדורסל בהם מעורבות קבוצות ולא נבחרות. במאי 1984 יצאה נבחרת ישראל לצרפת בראשות המאמן אריה מליניאק ועוזרו פיני גרשון לטורניר הכדורסל הקדם אולימפי שהתקיים בגראנובל ופאריס, בטרם אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. נבחרת ישראל הייתה פייבוריטית בטורניר והסיכויים להעפיל ללוס אנג'לס 1984 נטו לצדה מפני שלידה השתתפו גם נבחרות בינוניות ומטה כמו אנגליה, שוודיה, יוון, גרמניה, צרפת, הולנד, ובולגריה. העדיפות בטורניר הקדם האולימפי ההוא ניתנה מראש לשתי נבחרות המובילות ברה"מ וספרד. הסוף המר ידוע. מר ועגום מפני שכמה ימים לפני תחילת הטורניר התפרסמה ב- 15 במאי 1984 עוד כותרת רָהָב בעיתון "חדשות הספורט" ובה הצהרה דרמטית של המאמן הלאומי אריה מליניאק, "יש עם מי לצאת למלחמה". הציבור בארץ האמין לו וגם אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. האמנו לו וקיווינו. הביזיון היה כה קולוסאלי עד שהחזרתי את השַדָּר שלי יורם ארבל ארצה לפני תום הטורניר שהפך לחסר עניין. לא שלחתי את יורם ארבל לפאריס וגרנובל לשדר תבוסות. המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורסל אריה מליניאק חזר עם הזנב בין הרגליים. בקיץ 1984 הדיח עַמִי שֶלֶף ז"ל את אריה מליניאק מ- מִשְרָת המאמן הלאומי, ו- אמר לי אז בעֶצֶב וברגשות חֶמְלָה : "…תשמע יואש אלרואי… אתה יכול לקחת אליך בחזרה את אריה מליניאק שלך… הוא הכל – רק לא מאמן… מאמן כדורסל הוא כבר לא יהיה…". זה היה הסוף. לקחתי אותו. אריה מליניאק בן 34 התגלה כמאמן לאומי דַל שעשה את כל השגיאות האפשריות בעת מילוי תפקידו. אף על פי כן ולמרות התבוסה חשבתי שהוא אדם מוכשר ליד המיקרופון. השבתי אותו לכֵּס הפרשנות. לדַבֵּר הוא ידע. וזאת לדעת : אריה מליניאק היה פרשן כדורסל משכמו ומעלה, אולי הטוב ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה. חַד עין, מהיר אבחנה שלעיתים מילותיו היו מהירות ממחשבותיו, בעל כושר ניסוח וביטוי, וחכם. וגם פרובוקטיבי במידת הצורך ובעל חושים עיתונאיים. הוא הניח אצלנו לראשונה את יסודות הפרשנות של מחק הכדורסל. את זאת אינני שוכח ואינני רוצה לשכוח. יורם ארבל כמו אלכס גלעדי לפניו, ואורי לוי אחרי עידן יורם ארבל – לא יכלו לצלוח דרך שידור רבת מהמורות ללא הסיוע הישיר שלוֹ של אריה מליניאק ההוא. לא יכולתי שלא להתפעל מאריה מליניאק. שמרתי לו את כֵּס הפרשן לא בגלל הידידות אלא בשל הכישרון שלו. אך כשהעיתונאי אריה מליניאק נטל לעצמו אז את הסמכות לבַקֵר בבוטות את המתעמלת לימור פרידמן שנפלה מהקורה באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, ועכשיו ב- ספטמבר 2017 נוזף בארז אדלשטיין – העניין שונה. הוא והציבור שאליו הוא פונה כעת כעיתונאי, חייבים לזכור שבהיותו ספורטאי ישראלי פעיל הוא אריה מליניאק אפילו לא הגיע לשָם, למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1984, ונכשל עוד בטרם יריית הזינוק.

ובכן, השנים נקפו להן. מר אריה מליניאק הודח על ידי מכֵּס פרשנות הכדורסל של השידור הציבורי ב- 1991. הוא יודע היטב את הסיבות מדוע סולק לפני 26 שנים ממיקרופון הכדורסל של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אילו הייתי איש מאפיה הייתי מנשק אותו אז על השפתיים. כל הרכילויות ב- בראנז'ה העיתונאית בשניים וחצי העשורים האחרונים כאילו עו"ד שמעון מזרחי ואנשי מכבי ת"א ביקשו ממני לסלק אותו ואני נעניתי לדרישתם – הן קשקוש מוחלט ודברי הֶבֶל. עורבה ופרח. היחסים שלי כמנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם הנהלת מכבי ת"א היו קורקטיים לחלוטין ונשענו על ביזנס. עסקים בלבד. מעולם לא עסקנו בצוותי השידור שלנו. זה לא היה עניינם ולא עִסְקָם. "אתם אובייקט שידור מוצלח ומניב רייטינג ואנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואני בראשם מוכנים לשלם לכם זכויות שידורים בהתאם ועל בסיס מו"מ וחתימת הסכם וחוזה שידור כדין", אמרתי להם במפגשי העסקים עימם. הטלוויזיה ניצבה מצד אחד של מתרס המו"מ ומכבי ת"א מעברו השני. לא היו כאן כל חברויות ולא קשרים אישיים. התחולל כאן ריספקט הדדי על בסיס עִסְקִי מחושב. אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית נשלם לכם זכויות שידורים ואתם בתמורה תפיקו עבורנו Rating עשיר ומדרוג גוֹרֵף בתחום הקונקרטי הזה של שידורי כדורסל ישירים בערבי חמישי בשבוע. כאן זה התחיל ופה זה גם נגמר. הם לא העזו להתערב במינוי פרשן, ואילו היו עושים כך הייתי עונה להם כי אינני עובד אצל מכבי ת"א. נאמנותי לטלוויזיה הישראלית הציבורית היא מוחלטת. כל המנכ"לים של רשות השידור ומנהלי הטלוויזיה לדורותיהם בתקופתי כמנהל ומתווה מדיניות שידורי הספורט – תכנית וכלכלית, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, אורי פורת ז"ל, אֲרְיֵה מֶקֶל, מוטי קירשנבאום ז"ל, אורי פורת (בקדנציה השנייה 2001 – 1998), יצחק "צחי" שמעוני ז"ל, טוביה סער, חיים יבין, יוסף בר-אל, ויאיר שטרן תמכו תמיכה מוחלטת ללא סייג לאורך שנים רבות במדיניות ההתקשרות שלי עם אלופת ישראל מכבי ת"א. התנאי היחיד שהעמדתי בפני הנהלת מכבי ת"א עליה נימנו היו"ר שמעון מזרחי, אריה ברנוביץ', שמואל "שמלוק" מחרובסקי, אמנון אבידן, דיוויד פדרמן, ואחרים, נבנה מטקסט קצר, כלהלן : "אם אתם רוצים את מצלמות הטלוויזיה הציבוריות שלנו לידכם – עליכם להיות אלופים". בקיץ 1993 זכתה קבוצת הפועל גליל עליון באליפות המדינה בכדורסל. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ואנוכי נפגשנו אז עם יו"ר המועדון הגלילי גד יעקב (חבר קיבוץ מנרה)בלשכת המנכ"ל בבניין "כלל" בירושלים. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה ורשות השידור הצענו לקבוצת כדורסל ישראלית 1.000000 (מיליון) דולר עבור זכויות השידורים לעונת 1994 – 1993. הכוונה שלנו הייתה לשים את הגליל על המפה הספורטיבית. גד יעקב סירב ופנה לערוץ 5 בטלוויזיה בכבלים. הכסף שנותר בקופה הושקע על ידינו ב- 22 שידורים ישירים בליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום) בעונת 1994 – 1993 הארוכה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי, וכללה 39 מחזורי משחקים. באותה עונה של 1994 – 1993 שידר ערוץ 2 (השדר היה רפי גינת) את משחקיה של קבוצת מכבי ת"א בכדורסל במסגרת גביע קוֹרָאץ'. אנחנו כלל לא התעסקנו בכדורסל אלא רק בכדורגל. העונה ההיא קדמה למונדיאל הכדורגל של ארה"ב 1994. את 22 השידורים  הישירים ההם פיצלתי ו- חילקתי בין השַדָּר מס' 1 שלי מאיר איינשטיין לבין שני שַדָּרִים נוספים רמי ווייץ ודני דבורין אותם נטלתי עמי (בנוסף למאיר איינשטיין ז"ל) למונדיאל ארה"ב 1994.

כאמור, אריה מליניאק מכיר מצוין את נסיבות הפסקת עבודתו לאלתר על ידי ולמה הוּעַף בפעם הראשונה ב- 1991 מכֵּס הפַּרְשָן, מדוע הוחזר, ולמה עף בפעם השנייה ב- 1995. אחד הפוסטים העתידיים יידון בפרוטרוט בפרשת הדחת אריה מליניאק על ידי ב- 1991 והבאת הפרשן אלי סהר (סרוסי) בשלב מאוחר יותר במקומו. התיעוד חשוב מפני שהוא מלמד ומצביע שוב על האגואיזם והאמביציות האישיות לעיתים חסרות גבולות שרוחשים עד בלי די סביב המיקרופון והמרקע של הטלוויזיה.

ראה הספר עָב הכרס בן כ- 10000 / רבבה עמודים שחקרתי וכתבתי אודות הקשר הארוך והממושך וגם המיוחד בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין מועדון הפאר של מכבי תל אביב בכדורסל, בתקופת השנים 2007 – 1970, וקרוי בשם : "הקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי". הספר עבר כבר עריכה והדפסה מקדמית. זהו אחד הספרים רבי ההיקף המרכיבים את סדרה בת 13 ספרים שאני חוקר וכותב מאז שנת 1998,ואשר שמה הוא "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", ("THE GREATEST INFORMATION REVOLUTION IN HISTORY").  

טקסט תמונה : 1981. היכל הספורט בשכונת יד אליהו בתל אביב. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 36 שנים. אריה מליניאק (משמאל) ואנוכי בראשית הקריירות החדשות שלנו. אני כמנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, והוא פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, תחת פיקוד ישיר שלי. הוא נחשב על ידי לפרשן כדורסל טוב. בטחתי בו. הצרה הייתה שמילותיו היו לפעמים מהירות ממחשבותיו. (צילום מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת מס' 5 : אריה מליניאק לא הבריק ב- "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 19 בפברואר 2016 במאמר הפרשנות שלו, "פעם שלישית גביע", ומדווח לקוראיו דיווח טריוויה כה צפוי, "…קשה לנצח את מכבי ת"א שלוש פעמים בעונה ומצד שני לתפוש אותה בעונה כל כך חלשה, זו הזדמנות של פעם בחיים…". בזבוז מקום בפוסט רדוד ולא מעניין ש- מוֹנֶה כ- 240 מילים. רדוד ולא מעניין, מפני שניב רסקין כבר אמר את הכל חצי יממה לפניו. מ- כּוֹתֵּב ברמתו שגם נסמך על ניסיון אישי אתה מצפה להרבה יותר. לפחות ל- חידוש אחד שניב רסקין לא גילה לי בשידור הישיר. כזכור היה אריה מליניאק בעשור ה- 80 של המאה הקודמת פרשן הכדורסל שלי On & Off, אולם דווקא ביום חמישי ההוא של – 9 באפריל 1987 נעדר מעמדת השידור משום שממש באותה שעה שימש מאמן הפועל גליל עליון והעפיל עם קבוצתו למשחק הגמר על גביע במדינה בהיכל הספורט ביד אליהו נגד קבוצת מכבי ת"א. המשחק ההוא הועבר ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בשידור ישיר למרות התנגדותו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית דאז חיים יבין אך בתמיכתו של מנכ"ל רשות השידור בימים ההם אורי פורת ז"ל. חיים יבין התנגד לשידור הישיר ההוא ב- 9 באפריל 1987 של גמר גביע המדינה בכדורסל מכבי ת"א – הפועל גליל עליון בנימוק שיואש אלרואי השתלט על הטלוויזיה עם שידורי הספורט שלו לרבות השידורים הישירים לראשונה בהיסטוריה מליגת ה- NBA האמריקנית. אורי פורת עמד בפרֶץ. יורם ארבל שידר ישיר את המשחק ההוא, ולהפתעת הכל צעדה הפועל גליל עליון תחת שרביט אימונו של אריה מליניאק ביתרון מכריע במחצית, 39:59. לאריה מליניאק נקרתה הזדמנות של פעם בחיים לפני 29 (עשרים ותשע) שנים כפי שהוא טוען כעת את אותה הטענה כלפי צבי שרף מאמן מכבי אשדוד בימים אלה, אולם הוא החמיץ אותה כמו קָלִיקעֶר. למרות יתרון עצום של פער בן 20 (עשרים) נקודות שהיה לו ולשחקניו במחצית, אריה מליניאק ניגף והפועל גליל עליון שלו הפסידה בסיום בתוצאה 86:95.

תזכורת מס' 6 : המגוחך מכולם הוא אלי סהר בעיקר בשל חנפנותו למאמן מכבי אשדוד צבי שרף (זה שקרא לו On air בשידור ישיר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 ב- 1997 מגירונה / ספרד, "…שסרוסי יזדיין…", אותו מתאר פרשן הכדורסלן של "ישראל היום" (יום שישי – 19 בפברואר 2016) כלהלן : "…לאורך רוב הקריירה שלו בעיקר במכבי ת"א, צביקה שרף נודע כמאמן שבא מוכן למשחקים, לעיתים דרך שליפת שפנים מהכובע…". ההיסטוריה איננה תומכת בקביעתו זאת של אלי סהר בכל הנוגע למשחקי כדורסל מכריעים בתולדות הכדורסל הישראלי. איזה מוכן ואיזה שפנים ואיזה נעליים. במשחק הגמר על גביע המדינה שנערך ב- 18 באפריל 1996 בהיכל הספורט ביד אליהו עשה קפטן הפועל ירושלים עדי גורדון בי"ס למוּכָנוּת של צבי שרף מאמן מכבי ת"א (וגם לבוס שלו פיני גרשון מאמן הפועל ירושלים) כשניצח לבדו בשניות האחרונות את המשחק ההוא וגבר בזכות כישרונו על צבי שרף ו- מכבי ת"א (מחוזקת בשחקן ה- NBA לשעבר טום צ'יימברס שגובהו 2.08 מ') בתוצאה 65:67. המאמן צבי שרף התברר כמאמן בלתי מוכשר שקרא לא נכון את מפת הקרב ואִפְשֵר לעדי גורדון לככב ולשחק "OPEN" בהצגת יחיד מזהירה במשך 24 (עשרים וארבע) השניות האחרונות של ההתמודדות בזירה כשהוא מכדרר על הפרקט מדרום לצפון, מותיר מאחור חלל את שומרו האישי בראד ליף, וחודר לרחבת השלוש כדי לקלוע את סל הניצחון 65:67, כ- שנייה אחת לפני שריקת הסיום (!). טום צ'יימברס זינק לחסום את הכדור שנזרק ע"י עדי גורדון בקֶשֶת גדולה. כ- פֶסַע הפריד בין האצבעות הארוכות של כף ידו הגדולה של טום צ'יימברס לבין הכדור שנע בפאראבולה רחבה וצלל ל- תוך הרֶשֶת. עדי גורדון לא רק ניצח לבד הוא גם הניף לבד את הגביע שהוענק לו ע"י נשיא המדינה דאז עזר ווייצמן. המשחק ההוא ב- 18 באפריל 1996 הועבר ע"י חטיבת הספורט בפיקודי בשידור ישיר. השַדָּר המוביל שלי היה אורי לוי ולידו ישבו שני הפרשנים גדי קידר ודייוויד בלאט. המשחק ההוא זכור לי היטב גם בגלל הסיבה שצבי שרף והבוס שלו שמעון מזרחי סגרו ואטמו הרמטית את פסקי הזמן בפני המיקרופונים הטלוויזיוניים שלי. שניהם התייחסו ל- Time Outs של מכבי ת"א והתכנסות השחקנים סביב המאמן שלהם צבי שרף כאל כְּנָסִים סודיים של השב"כ ו/או של המוֹסַד. כל ניסוח טוב. קבוצת הפועל ירושלים דאז ב- 1996 תחת מנהיגותם של המאמן פיני גרשון ועוזרו הדומיננטי ארז אדלשטיין והבוס שלהם היו"ר דני קליין פתחו בפני הצוותים שלי את סיקור פסקי הזמן שלהם, לרבות פסק הזמן האחרון שנלקח ע"י פיני גרשון ב- 25 (עשרים וחמש) השניות האחרונות לפני הסיום בתוצאת שוויון 65:65. ב- Time out ההוא, במשחק הכדורסל על גמר גביע המדינה ההוא, בתאריך של יום חמישי / 18 באפריל 1996 ההוא – הוכיח קפטן הפועל ירושלים עדי גורדון לפיני גרשון וגם לעוזרו ארז אדלשטיין מי הוא הבוס האמיתי של הקבוצה וכי הוא יקבע וינהל את תוכנית ההתקפה האחרונה והמכרעת של הפועל ירושלים ב- 25 השניות האחרונות של ההתמודדות בדרך לזכייתה ההיסטורית הראשונה בגביע המדינה בכדורסל.

שנה אח"כ ב- 1997 שבו הפועל ירושלים ומכבי ת"א לאותה זירת ההתגוששות בהיכל הספורט ביד אליהו כדי לנסות ולאסוף כל אחת לחיקה את הפרס הנכסף בדמותו של גביע המדינה. ברור שלא החמצתי את ההזדמנות וגם ההתמודדות הזאת הועברה בשידור ישיר. הפועל ירושלים ומאמנה גדי קידר ובסיוע עצום של עדי גורדון הנבון והחכם, במידה רבה שחקן כדורסל ווירטואוז, הִכּוּ עוד הפעם את מכבי ת"א וצבי שרף בתוצאה 82:89. עדי גורדון הבלתי נשכח שוב הניף את גביע המדינה בפעם השנייה ברציפות בתולדות המועדון הירושלמי. שאלה לאלי סהר המתחנף בפני המאמן הכושל צבי שרף : ומה באשר למשחק המכריע על אליפות המדינה בכדורסל שנערך ב- 29 במאי 2008 בו ניצחה הפועל חולון תחת שרביט האימון של מיקי דורסמן ב- 6 (שש) השניות האחרונות 92:93 את מכבי ת"א ומאמנה צבי שרף…? כולם זוכרים כיצד מיקי דורסמן לימד את צבי שרף לקח מַר באותו פסק הזמן שעמד לרשות שני המאמנים כ- 6 (שש) שניות לפני שריקת הסיום בשעה שהתוצאה עמדה על 91:92 לטובת מכבי ת"א מסל אחרון של ניקולה ווייצ'יץ'. המיקרופונים של ערוץ 10 ששידר ישיר את המשחק ההוא אומנם החרישו ולא למדנו דבר אודות מלחמת המוחות שניהל המנצח מִיקִי דוֹרְסְמַן נגד צְבִי שֶרְף הכושל. אולם בשעה ששני השחקנים של מִיקִי דוֹרְסְמַן מָאלִיק דִיקְסוֹן ואֶרִיק קֶמְפְּבֶּל חוללו באותן 6 (שש) השניות האחרונות של המשחק בי"ס בתורת הכדורסל לשני שחקני מכבי ת"א וִויל בַּאיֱינוּם ודֵיְיוִויד בְּלוּתֶּנְטָל, באמצעות תרגיל פשוט שהחל בהוצאת חוץ של Give and go, בו כִּדְרֵר מָאלִיק דִיקְסוֹן לעבר סַלָה של מכבי ת"א וקלע את סל הניצחון 92:93 מעל ידיו המושטות של שחקן מכבי ת"א טרנס מוריס – הבנתי כי מִיקִי דוֹרְסְמַן של הפועל חולון חָכָם יותר ומוכן יותר מצבי שרף של מכבי ת"א. ועוד שאלה לאלי סהר : ומה באשר למשחק הגמר על גביע המדינה ב- 2008 בו צעדה מכבי ת"א תחת הדרכתו של צבי שרף ביתרון 22 נקודות מול הפועל ירושלים אותה אימן אז דָן שָמִיר, אולם הפסידה בסיום 93:89 ? זכותו של אלי סהר פרשן "ישראל היום" להחניף כרצונו לאיש הכדורסל צבי שרף, אולם אין זאת זכותו להתעמר בעובדות ולשבש אותן. יכולים לקשור לצבי שרף כל מיני כתרים בשירות ההגדרות כמו "שריף", "רס"ר", וכו' אולם מאמן כדורסל דָגוּל ברמה של מתכנן עַל, הוא לא. תמוה מדוע חַש אלי סהר צורך להתרפס עכשיו בפני אותו מדריך כדורסל צבי שרף ? הרי זהו אותו צבי שרף שבעת היותו מאמן נבחרת ישראל בכדורסל ב- 1997 ניאץ וקִילֵל נמרצות את הפרשן שלי דאז אלי סהר בתום שידור ישיר בהפקת חטיבת הספורט בפיקודי ביום שישי – 27 ביוני 1997 של המשחק ישראל – צרפת 82:88 שנערך בעיר הספרדית הקאטאלונית גירונה (Girona) במסגרת אליפות אירופה של ספרד 1997, והטיח למיקרופון שלנו, "…ש- סרוסי יזדיין…" (שם משפחתו הלועזי של אלי סהר היה סַרוּסִי בטרם עִבְרֵת אותו ל- סַהַר). מאות אלפי צופי טלוויזיה במדינת ישראל ראו ושמעו באותו יום שישי ההוא של 27 ביוני 1997 כיצד מאמן נבחרת ישראל בכדורסל צבי שרף לועג לחוסר הידע וההבנה של אלי סהר במשחק הכדורסל ומעליב ומקלל אותו בפרהסיה. ניהלתי את השידור הישיר ההוא של משחק הניצחון של ישראל על צרפת 82:88 מאולפן א' של ערוץ 1 בקומת המרתף בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים. הייתי המום מרמת התיעוב של המאמן הלאומי צבי שרף את פרשן הכדורסל שלי אלי סהר. אפילו מנכ"ל רשות השידור שלי מוטי קירשנבאום ז"ל היה נסער. הוא הרים אלי טלפון מביתו במושב מכמורת לעמדת הפיקוד שלי באותו אולפן א' ההוא ואמר לי בחרון אף כהאי לישנא : "…יואש אלרואי תגיד לדני קסטן שאם הוא לא יתנצל על ניבול הפה של המאמן הלאומי שלו צבי שרף, אזי נסריח לו את כל האליפות…". (דני קסטן ז"ל שימש יו"ר איגוד הכדורסל). השַדָּר המוביל שלי באותה אליפות אירופה בכדורסל ב- 1997 בהיכל הכדורסל העירוני ב- גִירוֹנָה / ספרד היה מאיר איינשטיין והפרשן כאמור אלי סהר. אולם אלי סהר, איש דתי חוזר בתשובה, לא היה נוכח אז באותו ליל שישי של 27 ביוני 1997 בעמדת השידור שלנו בהיכל ב- גירונה בשל קדושת השבת. המשחק ההוא הועבר בשידור ישיר ע"י חטיבת הספורט בפיקודי כאמור ביום שישי – 27 ביוני 1997 בין 21.30 ל- 23.30.

צבי שרף לא היה לבדו. מוזר שגם איש כמו המאמן דיוויד בלאט שעלה ארצה לפני יותר משנות דור ממדינה דמוקרטית ואשר מקדשת עיתונות חופשית כ- ארה"ב, הרשה לעצמו לחשוב ולהעריך כי העיתונות, הרדיו, והטלוויזיה אמורים לעבוד אצל מועדון מכבי ת"א. הוא לא הראשון וכנראה לא האחרון שמתקומם נגד התקשורת. פיני גרשון הטיל חרם בעונת 2000 – 1999 על צוות הטלוויזיה שלי השדר המוביל מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר וסירב להתראיין אצלם בטענה שהם תוקפים אותו ב- Commentary ובפרשנות שלהם מבלי ששניהם מבינים בכלל כדורסל. "הם מעולם לא היו בעצמם שחקני כדורסל וגם לא מאמנים, מהיכן הם שואבים את עזות המצח לומר כל כך הרבה שטויות לציבור הצופים", טען בפניי את טענתו זאת ולא התייצב אז לראיונות עמם. מאיר איינשטיין ז"ל העניש אז את פיני גרשון בעונש קטנוני וקרא לו מעתה "פנחס" ולא בשם החיבה שלו "פיני". קטנוניות וילדותיות לא הייתה רק מנת חלקם של מאמני הספורט אלא גם של מגישי הטלוויזיה.

מאמן נבחרת ישראל הלאומית צבי שרף תקף כאמור ב-יום שישי ההוא ב- 27 ביוני 1997 בשידור ישיר On Camera בטלוויזיה את אֵלִי סַהַר בלשון גסה, "…שסרוסי יזדיין…" (שם משפחתו הקודם של אֵלִי סַהַר היה כאמור סָרוּסִי) מפני שחשב שאֵלִי סַהַר פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מקפח אותו ומטיל בו דופי מקצועי באופן שיטתי. זה היה כמובן טיעון ירוד בחזקת קשקוש. אלי סהר מילא את תפקיד הפרשן כיאות והיה דובר אמת. יו"ר מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי אמר לי לא פעם אחת בסוף עשור ה- 90 של המאה שעברה כי הפרשנות של אלי סהר מוּטָה לרעת מכבי ת"א ולחלוטין איננה מקצועית. בעיניי זה נראה טיעון מגוחך משום שסמכתי לגמרי על פרשנותו המקצועית של אלי סהר, וברור שלא הייתי מאפשר לו להתקרב למיקרופון שלי לולא האמנתי לו וליושרה המקצועית שלו, כשם שברור שחטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מעולם לא עבדה בשירותה של מכבי ת"א אלא בשירותו של משלם האגרה. אני זוכר שבאחת הפעמים השבתי לשמעון מזרחי משהו בחצי הומור כלהלן, "…שמעון תשמע, פשוט תנצחו במשחקים שלכם…ואז לא תתנו לאלי סהר סיבה לבקר אתכם…". דייוויד פדרמן לעומתו של שמעון מזרחי תמיד שתק ומעולם לא התערב במלאכת הכיסוי וה- Commentary של חטיבת הספורט בראשותי. החשבתי את אלי סהר בימים ההם כ- פרשן כדורסל מיטבי.

אשנה ואומר שוב : מוזר שאיש כמו דיוויד בלאט שעלה ארצה לפני יותר משנות דור ממדינה דמוקרטית ואשר מקדשת עיתונות חופשית כ- ארה"ב, מרשה לעצמו לחשוב ולהעריך כי העיתונות, הרדיו, והטלוויזיה אמורים לעבוד אצל מכבי ת"א. הוא לא הראשון וכנראה לא האחרון שמתקומם נגד התקשורת. פיני גרשון הטיל חרם בעונת 2000 – 1999 על צוות הטלוויזיה שלי מאיר איינשטיין ואלי סהר וסירב להתראיין אצלם בטענה שהם תוקפים אותו ב- Commentary ובפרשנות שלהם מבלי ששניהם מבינים בכלל כדורסל. "הם מעולם לא היו בעצמם שחקני כדורסל וגם לא מאמנים, מהיכן הם שואבים את עזות המצח לומר כל כך הרבה שטויות לציבור הצופים", טען בפני את טענתו זאת ולא התייצב לראיונות עמם. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף תקף ב- 1997 בשידור ישיר On Camera בטלוויזיה את אֵלִי סַהַר בלשון גסה "…ש- סרוסי יזדיין…" (שם משפחתו הקודם של אֵלִי סַהַר היה סָרוּסִי) מפני שחשב שאֵלִי סַהַר פרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מקפח אותו ומטיל בו דופי מקצועי באופן שיטתי. יו"ר מכבי ת"א עו"ד שמעון מזרחי אמר לי לא פעם אחת בסוף עשור ה- 90 של המאה שעברה כי הפרשנות של אלי סהר מוטה לרעת מכבי ת"א ואיננה מקצועית. דיוויד פדרמן לעומתו תמיד שתק ולא התערב במלאכת הכיסוי וה- Commentary של חטיבת הספורט בראשותי.

scharf 1

טקסט מסמך (1) : קיץ 1997. אליפות אירופה בכדורסל מתקיימת בבאדאלונה וברצלונה בספרד. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף נלחם בפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר וגם בי : "גם יואש אלרואי צריך ללכת הביתה. 28 שנים הוא מנהל מחלקת הספורט. התחלפו כבר נשיאים וראשי ממשלות ורק יואש אלרואי נשאר". אינני זוכר שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל הקשיבו לו לאותו צבי שרף הכושל והמגוחך. (1 מתוך 2).

scharf 2

טקסט מסמך (2) : קיץ 1997. אליפות אירופה בכדורסל מתקיימת בבדלונה וברצלונה בספרד. מאמן נבחרת ישראל צבי שרף נלחם בפרשן הכדורסל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אלי סהר וגם בי : "גם יואש אלרואי צריך ללכת הביתה. 28 שנים הוא מנהל מחלקת הספורט. התחלפו כבר נשיאים וראשי ממשלות ורק יואש אלרואי נשאר". אינני זוכר שמנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל הקשיבו לו. (2 מתוך 2).

yoash 2 טקסט תמונה : 30 במארס 2000. היכל הספורט ביד אליהו. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 17 שנים. השדר מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) והפרשן אלי סהר יבד"ל (מימין) מאיישים את עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעת השידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בגביע אירופה לקבוצות אלופות. התמונה צולמה לאחר ניצחונה של מכבי ת"א במשחק השלישי והמכריע על אלופת איטליה קבוצת פאף בולוניה 63:79, זכייה שהעניקה למכבי ת"א את הזכות להעפיל ל- Final four של סלוניקי 2000. מאמן מכבי ת"א באותה עונה פיני גרשון החרים את מאיר איינשטיין ואת אלי סהר בטענה שהם מבקרים אותו מבלי שהם מבינים בכלל כדורסל. בתגובה כינה אותו השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין בשמו "פנחס" ולא בכינויו "פיני". (צילום ראובן שוורץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורות מ- נבכי הזמן.

טקסט מסמך : טקסט הפתיחה של הספר התנ"כי "קהלת" שמיוחס על פי המסורת לשלמה המלך. מדובר בפילוסופיה הגיונית של אדם בערוב ימיו. כולנו נחווה אותה כשיגיע יומינו. 

טקסט מסמך : אוגוסט 1997. אליפות העולם ה- 6 בא"ק באתונה – יוון. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 19 שנים. אנוכי (מימין) יחדיו עם השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז"ל (משמאל) בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי באתונה – יוון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : אוגוסט / ספטמבר 1987. אליפות העולם ה- 2 בא"ק ברומא – איטליה 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 שנים. אנוכי (מרוחק בתמונה, מרכיב Head set) עם השדר נסים קיוויתי (חובש כובע לבן בתווך, מתבונן במשקפת) והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן (בחולצה משובצת קרוב למצלמה) בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי "אולימפיקו" ברומא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 29 שנים. צוות השידור שלי חוגג יום הולדת 53 למנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : סעדיה קאראוואני, מיכה לוירר (בגבו למצלמה), אנוכי, אורי פורת, נסים מזרחי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יוני 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 25 שנים. האצטדיון האולימפי בסטוקהולם – שוודיה מארח את משחק הגמר של Euro 1992 בין נבחרות דנמרק וגרמניה. יושבים בעמדת השידור שלנו באצטדיון בסטוקהולם משמאל לימין : רמי ווייץ, מאיר איינשטיין ז"ל, ואיש "ידיעות אחרונות" אמיר אפרת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ינואר 1980. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 37 שנים. מוסקבה בירת ברה"מ. אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משתתף בפגישות הכנה של ה- EBU לקראת אולימפיאדת מוסקבה 1980. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : אוגוסט / ספטמבר 1987. אליפות העולם ה- 2 בא"ק ברומא – איטליה 1987. הימים ההם הזמן ההוא לפני 30 שנים. אנוכי יחדיו עם השדר נסים קיוויתי בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי "אולימפיקו" ברומא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 31 שנים. אנוכי יחדיו עם איש NBC אלכס גלעדי במשרד ההפקה, השידורים, והתקשורת שלנו ב- IBC במכסיקו סיטי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ספטמבר 1988. אולימפיאדת סיאול 1988. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 29 שנים. בדיקת קווי השידור שלנו בטרם טקס הפתיחה האולימפי שנועד ל- 17 בספטמבר 1988. אורי לוי ואנוכי בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי בסיאול בירת דרום קוריאה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : דצמבר 1991. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 26 שנים. אנוכי מפיק מסיבת פרידה לנסים קיוויתי בן 65 שיוצא לגמלאות. להלן זיהוי שלושת יורשיו משמאל לימין : אורי לוי, רמי ווייץ, ומאיר אינשטיין ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : ינואר 1988. נימים ההם – הזמן ההוא לפני 29 שנים. מרב מיכאלי ב- Screen test שלנו שלנו במערכת הטלוויזיה בתל אביב לקראת כניסתה לעבודה בחטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יולי 1985. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 32 שנים. דעתו של אבי רצון עורך מדור הספורט בעיתון "חדשות" ז"ל אודות מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל שגדע בגסות רוח את השידור הישיר של טקס הפתיחה של משחקי המכבייה ה- 12 באצטדיון ר"ג. (באדיבות "חדשות" והמו"ל עמוס שוקן).

טקסט מסמך (1) : קיץ 1993. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן מתכננים את הכיסוי הטלוויזיוני של עונת הזהב הנוגע לליגה הלאומית בכדורגל דאז (ליגת העל היום). (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון מוזס).

טקסט מסמך (2) : קיץ 1993. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי יחדיו עם מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר שטרן מתכננים את הכיבוי הטלוויזיוני של עונת הזהב הנוגע לליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום). (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון מוזס).

טקסט מסמך : קיץ 1993. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון (בתווך) ממנים את יאיר שטרן (מימין) למנהל הטלוויזיה הישראלית החדש במקומו של יוסף בר-אל שמודח מתפקידו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : לונדון. ראשית עשור ה- 70 במאה הקודמת. כדורגלן מכבי נתניה ונבחרת ישראל מרדכי שפיגלר (בתווך) מחפש קריירה מקצוענית בכדורגל האנגלי. משמאל, ג'ימי גריבס חלוץ ווסטהאם יונייטד ונבחרת אנגליה. משמאל, רון גרינווד מאמן קבוצת ווסטהאם יונייטד. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 2017 / 2016. שי האוזמן. פרשן כדורסל חדש, מקורי, ומעניין בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים. (באדיבות ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים).

טקסט מסמך : 1958. נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל מאֹשיות רדיו "קול ישראל" ו- מי שהתמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ 1970. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : ספטמבר 1974. נתב"ג. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 43 שנים. ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (במרכז מאחור) מקבל את פני משלחת הספורט של ישראל השבה עטורת מדליות ממשחקי אסיה ה- 7 שנערכו בטהראן בירת איראן. שני מימין הוא שר החינוך והתרבות אהרון ידלין (חבר קיבוץ חצרים), רביעית מימין לידו של יצחק רבין היא הרצה למרחקים בינוניים חנה שזיפי. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : דוב שונשיין, מנכ"ל התאחדות הספורט וראש המשלחת שמואל "שמוליק" ללקין, האצנית אסתר רוט – שחמורוב אלופת המשחקים בריצות ל- 100 מ' ו- 200 מ', והשחיין דני ברנר אלוף משחקי אסיה ה- 7 בשחייה ל- 100 מ' בסגנון חופשי. (ארכיון יושא אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : קיץ 1994. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל מעניק קבלת פנים ממלכתית לנבחרת ארגנטינה בכדורגל ולקפטן שלה דייגו ארמאנדו מאראדונה. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט מסמך : מונדיאל ארה"ב 1994. קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה מביע את שביעות רצונו מול אחת המצלמות של EBU International לאחר שנבחרתו הביסה את יוון בתוצאה 0:4. (באדיבות EBU  Sports  International).

טקסט מסמך : מונדיאל צרפת 1998. אנוכי (מימין) יחדיו עם מפקח התקשורת המצוין שלי אריק ברכה במפקדת התקשורת, השידורים, והעריכה שלי ב- IBC הצרפתי בפאריס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מונדיאל ארה"ב 1994. כותרת בלתי נשכחת של יצרן משובח.  (באדיבות EBU  Sports  International).

טקסט מסמך : ספטמבר 1987. אליפות העולם ה- 2 בא"ק ברומא – איטליה 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 30 שנים. אנוכי (מתבונן במשקפת) יחדיו עם השדר נסים קיוויתי (חובש כובע לבן ו- Head set בתווך), והפרשן ד"ר גלעד וויינגרטן (בחולצה משובצת בצדודיתו למצלמה) בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי "אולימפיקו" ברומא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : דצמבר 1991. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 26 שנים. אנוכי מפיק מסיבת פרידה לנסים קיוויתי שיוצא לגמלאות. משמאל לימין : רעייתי יעל תג'ר, אנוכי, ונסים קיוויתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 3 במאי 2005. כותרת סנסציונית בעיתון "מעריב". בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור מודח ומסולק משורותיה האיש שניצב בפסגתה. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך : 1970. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. מוטי קירשנבאום ז"ל עורך "מבט" בטלוויזיה הישראלית הציבורית. איש שהיה משכמו ומעלה גם בעיניים עצומות. (באדיבות שרגא מרחב יבד"ל ויוסף "פונצי" הדר ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : נובמבר 1984. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 33 שנים. אולם הכדורסל של קיבוץ כפר גלעדי. אנחנו מצלמים ומקליטים משחק כדורסל בליגה הלאומית (ליגת העל היום). זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : אנוכי מנהל, עורך, ומפיק את המשדר. לצדי יורם ארבל, יוסי לנדאו, והצלם התחתון שלמה גרשנגורן. למעלה זהו הצלם המוביל טדי למברג. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : אפריל 1993. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 24 שנים. שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל (מימין) ממנה את מוטי קירשנבאום ז"ל (משמאל) לתפקיד מנכ"ל רשות השידור לתקופה של חמש שנים עד 1998. במרכז, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מיכה ינון יבד"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : אוגוסט 1998. אנוכי (מימין) יחדיו עם הטכנאי שלי אורי קיסר בעמדת הפיקוד שלי ב- IBC בבודפשט הונגריה בעת השידורים הישירים שלאליפות אירופה ב- א"ק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : סתיו 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. חניכי קורס כתבים שאלכס גלעדי ואנוכי עורכים בטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : גיורא צור, בני עורי, ומיכל הוכשטט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : קיץ 1969. שדה בוקר. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 48 שנים. צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מימין לשמאל : שבתאי טבת, צבי גיל, וחיים יבין), מראיינים את דוד בן גוריון (בן 83). (באדיבות צבי גיל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : חורף 1976. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 41 שנים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית מארחת את פגישת ה- EBU (איגוד השידור האירופי) בבנייני האומה בירושלים. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : דן שילון מנהל חטיבת החדשות, צבי "צבה" גורן עורך חדשות החוץ (מעשן מקטרת), אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט, וצבי גיל (מעשן סיגר). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

סוף הפוסט מס' 716. הועלה לאוויר ביום ראשון – 29 באוקטובר 2017.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *