פוסט מס’ 724. “הַאָח הַגָדוֹל” הוא מוּנָח שטבע ב- 1949 הסופר הבריטי ג’ורג’ אורוול ׁ(George Orwell) ו- עסק בביקורת פוליטית נגד הדיקטטורה הסובייטית הקומוניסטית רבת עוצמה גלובאלית שהתהוותה בראשות השליט יוזף דג’וגשווילי סטאלין בתום מלחמת העולם ה- 2. המוּשָג “הַאָח הַגָדוֹל” השתרש מאוחר יותר גם בעולם התקשורת ו- מגולם היטב היום ע”י תעשיית התקשורת הדיגיטאלית המתקדמת על כל שלוחותיה : מצלמות הטלוויזיה, האינטרנט, האנדרואידים, הטאבלטים, הסמארטפונים, ה- iphones, מצלמות הרחוב, מכשירי ההקלטה, וגם קוראות וקוראי השפתיים. מכשירי ה- Media הללו הם “הַאָח הַגָדוֹל” של סוף ה- 120 וראשית ה- מאה העשרים ואחת ו- אלה שהפכו את דייגו ארמאנדו מאראדונה, גיל לנדאו, גיא פניני, אהוד “אודי” אָֹשָש, מאיר מליקה, יוסי בניון, חאלד חלאילה, ואחרים לעברייני ספורט. חלקם עברייני כדורגל וכדורסל אָלִימִים. ספורטאי ש- חוֹפֵן, לוֹפֵת ומוֹעֵךְ בידיו בעת תחרות את אשכי יריבו הוא נוֹכֵל ו- עבריין בְּהֵמִי. מדובר במעשה תקיפה ברוטלי, פשע פלילי לכל דבר. פולחן הפרידה של מועדון הכדורסל מכבי ת”א מקפטן העבר שלה גיא פניני שנדד ל- הפועל חולון בטרם שריקת הפתיחה למשחק בו ניגפה מכבי ת”א בפני הפועל חולון 93:89 בביתה, בהיכל הספורט ביד אליהו (שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ביום ראשון – 10 בדצמבר 2017) מבלי להזכיר את עברו המלוכלך – היה אם כך מתעתע לאור הנסיבות הנ”ל. יופי ואסתטיקה תנ”כיים. שיעור בתנ”ך ממבט אחר (4). תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ”ך. פוסט מס’ 724. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 בדצמבר 2017.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ”. את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל.

———————————————————————————————-

פוסט חדש מס’ 724 : הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 בדצמבר 2017.

———————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני המודח לפניו תא”ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח”כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ”ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים מכל היבט הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה של השר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 724. “הַאָח הַגָדוֹל” הוא מוּנָח שטבע ב- 1949 הסופר הבריטי ג’ורג’ אורוול ׁ(George Orwell) ו- עסק בביקורת פוליטית נגד הדיקטטורה הסובייטית הקומוניסטית רבת עוצמה גלובאלית שהתהוותה בראשות השליט יוזף דג’וגשווילי סטאלין בתום מלחמת העולם ה- 2. המוּשָג “הַאָח הַגָדוֹל” השתרש מאוחר יותר גם בעולם התקשורת ו- מגולם היטב היום ע”י תעשיית התקשורת הדיגיטאלית המתקדמת על כל שלוחותיה : מצלמות הטלוויזיה, האינטרנט, האנדרואידים, הטאבלטים, הסמארטפונים, ה- iphones, מצלמות הרחוב, מכשירי ההקלטה, וגם קוראות וקוראי השפתיים. מכשירי ה- Media הללו הם “הַאָח הַגָדוֹל” של סוף ה- 120 וראשית ה- מאה העשרים ואחת ו- אלה שהפכו את דייגו ארמאנדו מאראדונה, גיל לנדאו, גיא פניני, אהוד “אודי” אָֹשָש, מאיר מליקה, יוסי בניון, חאלד חלאילה, ואחרים לעברייני ספורט. חלקם עברייני כדורגל וכדורסל אָלִימִים. ספורטאי ש- חוֹפֵן, לוֹפֵת ומוֹעֵךְ בידיו בעת תחרות את אשכי יריבו הוא נוֹכֵל ו- עבריין בְּהֵמִי. מדובר במעשה תקיפה ברוטלי, פשע פלילי לכל דבר. פולחן הפרידה של מועדון הכדורסל מכבי ת”א מקפטן העבר שלה גיא פניני שנדד ל- הפועל חולון בטרם שריקת הפתיחה למשחק בו ניגפה מכבי ת”א בפני הפועל חולון 93:89 בביתה, בהיכל הספורט ביד אליהו (שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ביום ראשון – 10 בדצמבר 2017) מבלי להזכיר את עברו המלוכלך – היה אם כך מתעתע לאור הנסיבות הנ”ל. יופי ואסתטיקה תנ”כיים. שיעור בתנ”ך ממבט אחר (4). תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ”ך. פוסט מס’ 724. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 בדצמבר 2017.

הקדמה (1).

אנוכי מאמין באלוהים בדרכי שלי. הקב”ה העניק בכישרון היצירה האלוהי שלו לחלק מצומצם בלבד באנושות, נשים וגברים, יתרון רב : חוכמה, בינה, ודעת ובצידם גם יופי ואסתטיקה. IQ שמרקיע לצמרת ובצידו כישרון ו- הופעה פיזית מושכת תשומת לב. ל- מֵתֵי מְעַט בתוך החלק האנושי המצומצם הנדון נתן הקב”ה גם יכולת מנהיגות ובצידה סַמְכוּת, שְרָרָה, וּמַרוּת. בכל ספר התנ”ך על כל חלקיו אפשר לספור אותם על עֶשֶר אצבעות. אף על פי כן אין מדובר ביצירה אלוהית פלאית ומושלמת, מפני שאותו הקב”ה שהעניק לאותם המעטים יוֹפִי ושֵכֶל לא ברא עבורם תמיד מנגנון רגולציה ש- יווסת בין כמות ה- IQ ש- מפעילה את תאי המוח בראשם לבין כמות ההורמונים העצומה שמבעבעת בגופם. נשים וגברים יפים וחכמים הם הראשונים שמוּעַדִים לפורענות מפני שככלות הכל ובסופו של דבר הם רק בריות אנושיות. בני אדם בלבד, שזמנם שָאוּל, וקִיצָם כמו של האחרים ידוע מראש. דוגמא קיצונית של אדם יְפֵהפֶה אולם בעל הבנה ו- יכולת ניתוח אנושית, חברתית, ופוליטית – פנימית ברמה של אבסורד הוא אבשלום בנו הַמוֹרֵד של דָּוִד הַמֶלֶךְ. הספר התנ”כי שמואל ב’ פרק י”ד פסוק כ”ה מגדיר אותו כלהלן : “…וכ- אבשלום לא היה איש יָפֶה בכל ישראל להלל מאוד מכף רגלו ועד קָדְקֳדוֹ לא היה בו מוּם…”. תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ”ך. שיעורים בתנ”ך ממבט אחר (3).

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים. חל איסור מפורש להעתיק את הטקסטים והתמונות ואף לא לאגור אותן במאגרי מידע שונים לשימוש מכוון ו/או מזדמן מאוחר יותר . האינטרנט איננו מוסד תקשורת פרוץ וגם לא אכסניית מידע שפתוחה למפרי חוק . גם עליו חלים זכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, נכתב, ונערך למען מטרות רווח כספי, ו/או למען רווח מסחרי, ו/או לצורכי פרסום אישי.

פרפראות.

1. גיא לוזון מאמן כדורגל דַל פוטר וסולק לבסוף ממועדון מכבי חיפה ע”י הנשיא יעקב שחר כשהוא וקבוצתו מכבי חיפה פצועים וחבולים.

גיא לוזון הוא מאמן כדורגל כושל שיכול לספר עד מחר סיפורים בטלוויזיה כי הוא נפרד בידידות ממועדון מכבי חיפה על שחקניו, מנהליו, ונשיאו יעקב שחר. האמת היא ש- האיש שמתחפש למאמן כדורגל כבר תקופה ארוכה, הודח ונזרק החוצה ע”י יעקב שחר לאחר דיון לא נוקב וללא שימוע. נסיבות כישלונו של גיא לוזון הם כרוניקה של כישלון ידוע מראש. האם על המאמן הלא יוצלח הזה גיא לוזון בן 42 נטול קבלות בארץ ובחו”ל, נגזרה הגזירה לחפש עכשיו עבודה מחוץ לתחומי כר הדשא וגבולות המקצוע ? קשרי משפחה אינם ערובה לכלום.

2. יעל דן והרבנית עדינה בר שלום בתו של הרב עובדיה יוסף ז”ל.

יעל דן ראיינה בעדינות, בכבוד, ובכובד ראש לפני כמה ימים ברדיו גלי צה”ל אישה שאנוכי רוחש לה הערכה רבה מהיבטים רבים ושונים, ואוהב להקשיב ולהאזין לה, למרות שאינני מכיר אותה ואף על פי ש- שנינו חיים בעולמות מרוחקים זה מזו. מדובר ברבנית גב’ עדינה בר שלום בתו של הרב עובדיה יוסף ז”ל. בשלהי הריאיון התעניינה יעל דן אצל עדינה בר שלום לפשר ולסוד אריכות הימים של רבנים ידועי שֵם כמו אבא שלה עובדיה יוסף, הרב אלעזר מנחם שַךְ, הרב מליובביץ’ מנחם מנדל שניאורסון, ועכשיו הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן שמת לפני כמה ימים בגיל 104. יעל דן ביקשה המלצה מכבוד המרואיינת שלה כיצד תוכל אף היא לזכות באריכות ימים. “הכל בידי בורא עולם”, השיבה לה עדינה בר שלום. דווקא בעניין הזה של אריכות ימים וצלילות הדעת אין לרוע המזל לאלוהים שום פתרון, שום הצעות, וגם שום המלצות. מרבית האנושות, נשים וגברים, יכולים גם בתנאים לא אופטימליים, בכוחות עצמם ו- ללא ביקור בבתי כנסת, להעפיל לגיל 120. סוד אריכות ימים איננו נעוץ רק בגנטיקה משובחת ו/או לקויה של הורינו שהולידו אותנו. הרגלי תזונה נכונים ואוכל בריא ומועט (לרבות התרחקות כמעט מוחלטת מסוכרים וממתקים), אושר אישי, בת ו/או בן זוג מוצלחים, חיי משפחה סגפניים לא תחת לחץ אולם עטופי מוּסָר גבוה, הסתפקות במועט, וטיפ טיפה פעילות גופנית הנוגעת להפעלת מסת שריר וגמישות המִפְרָקִים, אמורים לשמור בדרך כלל על מערכת לב / ריאות תקינה, פלוס עורקים פתוחים, פלוס תפקוד נָאוֹת של הכליות והכבד, פלוס לחץ דם נורמלי, ובכך להעניק לנו כמעט חיי נצח. רובם של נשים וגברים שדוגלים ב- יושרה ואמת והם בעלי מוסר נחרץ ומונוגמיים יחיו הרבה יותר שנים מנשים וגברים שחוטאים ביודעין מעת לעת בחיי פוליגמיה אפלים על כל המשתמע מכך מעשית ונפשית. מרבית האנושות נשים וגברים בכל הגילים, נשואות ונשואים, רווקות ורווקים אינן עומדות ואינם עומדים בפני פיתויים ותשוקה ל- ג’אנק פוד, ממון, ו- Sex מזדמן. תרופות וכדורים אינם יכולים לבוא על חשבון נהלי בריאות טבעית ויסודית. סיכום שנות חייו של מנהיג האומה משה רבנו 120 הוא חיזיון בלתי נִפְרָץ, אולם יכול להפוך ל- נִפְרָץ אם הציבור, כלומר כל אחד ואחת מאתנו באופן אישי, יוכל לפקח על עצמו ועל מעשיו בחומרת יתר מכפי שהוא עושה זאת עכשיו, ולהגיש למצפונו דו”ח התנהגות יומי. נשים וגברים אינם חייבים להיות מנהיגות ומנהיגים, שליחות ושליחי ציבור, כדי להאריך חיים. מספיק להיות סגפניות וסגפנים צנועות וצנועים כדי להדביק את גילו של היהודי – בריטי משה מונטיפיורי (1885 – 1784). מעטים מבינינו מוכשרים באמת להכשיר את תודעתם ונפשם להיות סגפנים וממושמעים עם עצמם ועם זולתם, ו- לוותר על חטאים נסתרים ומעשים אסורים, שמצמצמים ומקטינים את כמות שנות חייהם.

3. אלעד זאבי פרשן הספורט והכדורסל של עיתון “הארץ”.

אנוכי אוהב לקרוא את מר אלעד זאבי אולם אריאל בית הלחמי הוא מאמן קבוצת הכדורסל של הפועל גלבוע/גליל ולא של הפועל חולון כפי שמר אלעד זאבי טוען בעיתונו (יום שלישי – 12 בדצמבר 2017, “הארץ”).

4. בימים אלה ממש חוגג המורה הוותיק לספורט וחינוך גופני יוסף אוריון – לוכסמבורג יום הולדת 100. מפגר אחריו בשנתיים ימים שמריהו נאבל בן 98 היום, מי שהיה המורה לספורט וחינוך גופני שלי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסף אוריון – לוכסמבורג ושמרינו נאבל נותרו גם עכשיו בריאים וצלולים. ברכות עד 150 לשניהם.

אני בן 80 היום. 2/3 של חיי מאחוריי. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא ז”ל שלי, שכל כך אהבתי והערכתי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים פשוטים וישרי דרך שעלו לארץ ישראל מליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה בעלייתה ארצה את אבא שלי. צריך להבין באלו תנאי מחיה קשים הם חיו אז בעמק הירדן לרבות מגורים עלובים בחורפים הקשים וחודשי הקיץ הלוהטים ההם בטרם עידני המקררים והמזגנים. צריך להוקיר עד למאוד את אותה התכונה של דבקות במשימה ש- נדרשו והיו צריכים לגלות האנשים הצעירים הללו, כמעט נערים ונערות, יחדיו עם חבריהם בהכשרה שלא היו רגילים בעבודת כפיים כדי להקים מבראשית את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. מדובר בדוֹר חלוצי חרוץ, אמיץ, ופלאי, חומר מזן אנושי מיוחד שברא אלוהינו וכבש את אדמת עמק הירדן, דוֹר שלא וויתר והלך לעולמו ו- איננו עוד. אימא שלי הגיעה להכשרה בקבוצת כִּינֶרֶת. הם עבדו עבודה סיזיפית מתישה בימים ו- ישנו בלילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע לארץ ישראל קצת אחרי אימא שלי. שניהם היו אנשים צעירים מראשוני בוני קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. מעולם לא שמעתי אותם מתלוננים ולא מתבכיינים. הם היו כל חייהם אנשי עבודה ועמל. אנשים קשי יום וישרי דרך שלא ידעו להתפנק. שניהם האריכו חיים. הם מתו בגיל 92 ונקברו באדמת קיבוץ אפיקים שאותה עבדו כל חייהם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. התמונה מתעדת את תחילת התיישבות קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. התנועה הקיבוצית לגווניה השונים הפכה לאבן מסד של מדינת ישראל המתחדשת. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
alroey 1

טקסט תמונה :  אימא שלי, שרק’ה פרס – בלינדמן – אלרואי עלמה – נערה דתייה יפת תואר בת 19 שעזבה את בית הוריה הדתי והמסורתי בליטא כדי להקים חברה חלוצית חדשה וצודקת בארץ ישראל. התמונה צולמה ב- 1931 בארץ ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alroey 2

טקסט תמונה : אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי עלם – נער דתי טוב מראה שבגיל 19 נטש את בית הוריו הדתי והמסורתי בליטא על מנת לבנות חברה חלוצית חדשה וצודקת בארץ ישראל. התמונה צולמה בלִיטָא זמן קצר לפני עליית אבא שלי לארץ ישראל ולקיבוץ אפיקים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alroey 3

טקסט תמונה : קיץ 1957. קיבוץ אפיקים. אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן בן 19 (בגיל שאבא ואימא שלי עזבו את בתיהם ומשפחותיהם בשירווינט וקורשאן בליטא ועלו לארץ ישראל) בעת חופשה רגילה בשירות הצבאי שלי בגדוד 12 של חטיבת גולני. חלק מזמן החופשות הרגילות של חיילי קיבוץ אפיקים הוקדש לעבודה בחקלאות בשדות הַמֶשֶק. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל (בן 98 היום בעת כתיבת פוסט מס’ 724) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים במשך שנים רבות. הוא היה איש קפדן, נוקשה, קשוח, לעיתים בוטה, אולם ישר והגון, שדרש משמעת, הישגיות, ודבקות במשימה עד כלות. ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית הנוגעת לאמת, יושרה, ו- הגינות בספורט : “לנצח ביושר – להפסיד בכבוד”.

afikim 1

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 63 שנים. התמונה הקבוצתית הזאת צולמה בתום הניצחון הקבוצתי של “הפועל” אָפִיקִים בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק”מ. אנוכי בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל (בן 35, בחולצת “טי שירט” לבנה) המורה הבלתי נשכח שלנו לספורט וחינוך גופני . זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר), יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, יואש אלרואי, שמריהו נאבל, שמואל “מוליק” כהן, ו- עוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי שורת הכורעים והיושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי “צירי” אשכנזי ז”ל, יורם קַן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

afikim 2

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אָפִיקִים בראשיתו. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א’ לקפוץ על ארגז שוודי. הילדים הרכים והממושמעים ממתינים לתורם לקפוץ ועד אז עומדים עמידת נוח וידיהם משולבות מאחורי גֵוָום. (באדיבות ארכיון קיבוץ אָפִיקִים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

afikim 3

טקסט תמונה : 1943 קיבוץ אָפִיקִים בעמק הירדן. ילדים מזנקים לתחרות בריצת 60 מ’. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : דַלְיָה רוֹן – לוּבַּרְסְקִי, עֶדְנָה רוֹט, איתמר גולני ז”ל (היה מ”פ בצנחנים במלחמת העצמאות 1948 ונספה בגיל 20 בתאונת צניחה ממטוס דקוטה באוקטובר 1948), ודני שפירא ז”ל. האחרים מימין, והילדים המציצים מאחור – אינם מזוהים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

afikim 4

טקסט תמונה :  קיץ 1943. תחרויות א”ק באצטדיון המכבייה בתל אביב בהשתתפות תלמידים ותלמידות מקיבוץ אפיקים בעמק הירדן . זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל (יליד 1919, בן 24 בתמונה), איש לא מזוהה, איתמר גולני, שני אנשים לא מזוהים, ו- יוסקה אוריון – לוקסמבורג (יליד 1917, בן 26 בתמונה). זיהוי שורת הכורעות והכורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי (חובשת כובע), עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

5. אלי גוטמן פרשן חלכאי ומאמן שירד מנכסיו, וג’ורדי קרויף.

מאמנה הכושל של נבחרת ישראל בכדורגל אלי גוטמן שמכהן עכשיו כפרשן בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ממשיך לפטפט ו- מטיף מוּסָר לג’ורדי קרויף מאמן מכבי ת”א אודות מצב קבוצתו בטבלת ליגת העל (מדורגת במקום ה- 4 בליגת העל בפיגור 7 נקודות אחרי המובילה הפועל באר שבע), בזו הלשון : “…סימן שאלה גדול שאני מפנה אותו ל- ג’ורדי קרויף…”. מי שמדבר ומי שמעיר. מדובר בפגם מוסרי בו מתמטיקאי מתחזה בשם אלי גוטמן, מי שקובע כי 3 = 1 + 1, דווקא הוא מֵשִיא עצות למישהו אחר, לקולגה באותו התחום של התמחות בתורת הכדורגל. המתחזה הראשון על תקן של פרשן כדורגל סבור כי דווקא הקולגה האחרת שלו היא המתחזה האמיתית. על פי חוות דעתו של אלי גוטמן אפשר להסיק שמאמן מכבי ת”א ג’ורדי קרויף טועה ושוגה בגדול מפני שהוא חושב שהנתון המתמטי הפשוט הזה, סכום של 1 + 1 אולי לא שווה ל- 3 אולם אולי הוא שווה ל- 1/2 2. עצם הסכמתו ונכונותו של אלי גוטמן הכושל ונטול טוהר מידות להפנות בפרהסיה את חיצי הביקורת שלו לעבר מאמנים אחרים ולהעניק להם ציונים חיוביים ו/או שליליים, איננו מעשה כשורה. זהו מוּם אֵתִּי של אוֹמְרוֹ, וגם של מי שמעסיק אותו. הרפרנט של אלי גוטמן בפאנל, מר בוני גינזבורג מבקר אף הוא את את ג’ורדי קרויף ומעמת את דמותו כמאמן עכשווי של מכבי ת”א עם תפקידו הקודם כמנהל מקצועי לשעבר של המועדון. בוני גינזבורג רשאי לעשות זאת ולנתח את הסיטואציה מפני שהוא איננו מאמן עבר כושל כמו אלי גוטמן אלא עיתונאי חופשי בערוץ הספורט מס’ 55 בכלים. בוני גינזבורג עושה את עבודתו בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בלא מעט מיומנות וכישרון ומטיל צֵל כבד על אלי גוטמן וגם על המגיש המוביל שלו מודי בר און לא רק מהיבטי הטקסט. מצלמות הטלוויזיה רוחשות חיבה לבוני גינזבורג ועכשיו גם המיקרופון. קצב הדיבור שלו מהיר אולם כמות המילים מוגבלת. רִיתְּמוּס הַמֶלֶל ומכסת הטקסט שלו תואמים את אופי ה- Media. בוני גינזבורג עשה בסיכומן של השנים האחרונות כמה צעדים גדולים קדימה בתחום פרשנות הכדורגל בטלוויזיה. נעים ומעניין להקשיב לניתוחיו.

ואז הגיח אֶמֶש משחק הגמר על גביע הטוטו בכדורגל בו גוברת מכבי ת”א ביתרון זעיר ומינימאלי על הפועל באר שבע 0:1 באצטדיון בנתניה (יום חמישי – 14 בדצמבר 2017, שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) והפרשן אלי גוטמן משנה לפתע פַזָה. נקפו רק כמה שעות מאז חיווה את דעתו על מכבי ת”א ואודות מאמנה המדשדשים במעלה הטבלה, כלהלן : “…סימן שאלה גדול שאני מפנה אותו ל- ג’ורדי קרויף…”, כשפתאום יש לו לומר כמה מילים טובות אודות ג’ורדי קרויף. הרי זוהי בדיוק אותה מכבי ת”א של ג’ורדי קרויף, לא מבריקה במיוחד אולם גם איננה מָאט (Mat). לא מי יודע מה אבל גם לא עַמוּמָה. לא נורת בדולח אך גם לא עששית. כפי שמכבי ת”א ניצחה 0:1, מעין ניצחון בזעיר אנפין, היא גם הייתה יכולה להפסיד ל- הפועל באר שבע 0:1. לא התחוללה על כר הדשא בנתניה שום רבולוציה גדולה ולא מהפכת כדורגל מטעמו של ג’ורדי קרויף. אף על פי כן אלי גוטמן הפרשן הכושל מחבר את התזה הבאה והוגה אותה בסיכום הדיון באוזניו של המוביל שלו מודי בר און, כלהלן : “…הניצחון הגיע בעקבות העובדה שמכבי ת”א הגיעו מוכנים מלאי תשוקה אגרסיבית… ג’ורדי קרויף הגיע מוכן טאקטית… ג’ורדי קרויף ידע בדיוק במחצית השנייה להתכונן למהלכים של ברק בכר… אני חושב שהקבוצה שהייתה זקוקה לכך למען המומנטום, למען הביטחון העצמי, למען המשך המשחקים בליגה… מכבי ת”א חזרה היום להיות מכבי ת”א… מכבי ת”א הגאה…(!)”. אלי גוטמן הוא פרשן דַל וגם חנפן. אתה שומע אותו ולא מאמין כיצד המנחה שלו מודי בר און איננו דוחק בו להסביר את השוני בין שתי הפרשנויות הקוטביות שלו, הנוכחית והקודמת. לעג לרש. אפוא אלי גוטמן פרשן דַל ו- מְרוּשָש והיכן ג’ורדי קרויף ? ובאותה נשימה אפוא אלי גוטמן פרשן דַל ו- חִיוֵור והיכן גיורא שפיגל ?

פוסט מס’ 724. “הַאָח הַגָדוֹל” הוא מונח שטבע ב- 1949 הסופר הבריטי ג’ורג’ אורוול ו- מגולם היטב בתעשיית התקשורת הדיגיטאלית המתקדמת על כל שלוחותיה : מצלמות הטלוויזיה, האינטרנט, האנדרואידים, הטאבלטים, הסמארטפונים, ה- iphones, מצלמות הרחוב, מכשירי ההקלטה, וגם קוראות וקוראי השפתיים. מכשירי ה- Media הללו הם “הַאָח הַגָדוֹל” של סוף ה- 120 וראשית ה- מאה העשרים ואחת ו- אלה שהפכו את דייגו ארמאנדו מאראדונה, גיל לנדאו, גיא פניני, אודי אשש, מאיר מליקה, יוסי בניון, ו- חאלד חלאילה לעברייני ספורט. טקס הפרידה של מועדון הכדורסל מכבי ת”א מקפטן העבר שלה גיא פניני שנדד לקראת עונת 2018 / 2017 לשורות הפועל חולון בטרם שריקת הפתיחה למשחק מכבי ת”א – הפועל חולון 93:89 בהיכל הספורט ביד אליהו (שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ביום ראשון – 10 בדצמבר 2017) היה מתעתע.  יופי ואסתטיקה תנ”כיים. שיעור בתנ”ך ממבט אחר (4). תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ”ך. פוסט מס’ 724. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 בדצמבר 2017.

הקדמה (2).

ב- 1949 כתב הסופר הבריטי ג’ורג אורוול (George Orwell) ש- שמו האמיתי היה אריק ארתור בלייר (Eric Arthur Blair) את ספרו רב המוניטין “1984” בו טבע את המונח “האח הגדול”. הספר המפורסם “1984” של ג’ורג’ אורוול הפך לכתב קטגוריה וחיצי ביקורת נגד התפתחות והתפרסות הדוקטרינה המדינית הטוטליטארית הקומוניסטית בראשות השליט יוסף דג’וגאשווילי סטאלין בעידן שלאחר תום מלחמת העולם ה- 2 במזרח אירופה. שלטונו הטוטליטארי של סטאלין ויורשיו שבאו אחריו הפך מודל לחיקוי וגלובאלי. הדוקטרינה הקומוניסטית שללה את החופש והחירות של אזרחי ברה”מ בכוח הזרוע ושל אזרחים רבים אחרים באותן המדינות הקומוניסטיות שאימצו את דרכה הפוליטית של אימא רוסיה הסובייטית. אימא רוסיה הייתה מעל הכל. הספר “1984” נכתב ע”י ג’ורג’ אורוול במקביל לתחילת תקופת השגשוג המוצלחת וה- התפתחות המואצת של טכנולוגיית הטלוויזיה הבינלאומית באירופה, ארה”ב, ויפן בסוף שנות ה- 40 ותחילת שנות ה- 50 של המאה הקודמת. הדיקטטורה הקומוניסטית ב- ברה”מ וגרורותיה הלוא הן מדינות מזרח אירופה, הפרה בשיטתיות את האינדיבידואליות והפרטיות של האזרח הפשוט כשהיא מלווה בשטיפת מוח בלתי פוסקת של השלטון באמצעות הפעלת משטרת מחשבות של ה- נ.ק.וו.ד. וה- ק.ג.ב. המדינאי הסובייטי ניקיטה סרגייביץ’ חרושצ’וב מזכ”ל המפלגה הקומוניסטית של ברה”מ בשנים 1964 – 1953 הגדיר את מדינתו ואת שאר מדינות מזרח אירופה (לרבות מזרח גרמניה, סין, וקוּבָּה) כ- “גן עדן לפועלים”. ג’ורג אורוול מת ב- 1950 בן 47 בלבד כמעט עוּל ימים במונחי הזמן הזה. מומחי הסַפְרוּת כינו את העולם הנבואי שתיאר בספרו “1984” כ- עולם אורווליאני. ג’ורג אורוול לא הספיק לראות כי המונח שטבע “האח הגדול” נשר מתעשיית הקומוניזם המדיני שחומתה נופצה ו- התמוטטה ב- 1990 / 1989, ודבק דווקא בתעשיית התקשורת האלקטרונית / הדיגיטאלית החדשנית והמתקדמת (לטוב ולרע) הגלויה והנסתרת על כל שלוחותיה : מצלמות הטלוויזיה, האינטרנט, האנדרואידים, הטאבלטים, הסמארטפונים, ה- iphones, מצלמות רחוב, מכשירי ההקלטה, וקוראות וקוראי השפתיים. מכשירי ה- Media הללו הם “האח הגדול” של סוף ה- 120 וראשית ה- מאה העשרים ואחת ו- אלה שהפכו לפרחחים ועברייני ספורט את דייגו ארמאנדו מאראדונה, גיל לנדאו שחקן כדורגל עבר של הפועל ת”א, גיא פניני שחקן וקפטן קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א, אהוד “אודי” אָשָש שחקן עבר של קבוצת בית”ר ירושלים בכדורגח, מאיר מליקה (שחקן קבוצת הכדורגל של מכבי ת”א) ששבר ב- 1994 את רגלו של יריבו רוֹמַן פֶּץ שחקן מכבי חיפה בהתנגשות קשה בין שניהם, יוסי בניון (שחקן עבר בנבחרת ישראל שקילל ונִיאֵץ בפרהסיה בשידור ישיר בטלוויזיה קבל מצלמות הטלוויזיה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים את המאמן הלאומי דְרוֹר קָשְטַן משהוחלף באצטדיון ר”ג בעת משחק בינלאומי כלשהו. מצלמות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים תיעדו את מוצא פיו של הפרחח יוסי בניון והתקלסותו במאמן הלאומי דרור קשטן. היה מדובר במידה רבה בהתנהגות חוליגנית ומופקרת של אותו יוסי בניון כדורגלן לא דָגוּל, שהיום כמו אז, מתיימר ומתחפש לג’נטלמן בריטי, ו- חאלד חלאילה שחקן כדורגל בהווה של קבוצת סַכְנִין. אולם יש להבדיל 1000 הבדלות בין רמאות ו- עבריינות ספורט של דייגו ארמאנדו מאראדונה וגיל לנדאו לבין התנהגות אלימה, מכוערת, ונבזית של גיא פניני (חפן, לפת, ומעך את אשכיו של שחקן הכדורסל אלכס מאריץ’ חבר בקבוצה הרוסית לוקומוטיב קובאן ב- 2014, ולפני כן נִיאֵץ וקִילֵל ב- 2012 בצורה נַכְלוּלִית, מכוערת, ו- נבזית יעני בחסות Trash talk את שחקן הפועל ת”א יונתן שולדבראנד), אודי אָשָש (חפן, לָפַת, ומעך את אָשָכָיו של רוֹנִי לֵוִי שחקן מכבי נתניה ב- 1988. הקרנתי את הקטע המכוער והנבזי בו אודי אשש שולח את ידו למבושיו של רוֹנִי לֵוִי כמה וכמה פעמים במרוצת 1988), וחאלד חלאילה (חפן, לָפַת, ומעך עכשיו את אשכיו של דן איינבינדר שחקן הפועל באר שבע בדצמבר 2017) בזירת הפרקט ועל כר הדשא מששלחו את ידיהם ללא בושה למבושי יריביהם ולפתו ומעכו בכפות ידיהם את אשכיהם. מצלמות “האח הגדול” חשפו את אותם האנשים המטונפים שהתחפשו לספורטאים. גיא פניני שחקן וקפטן עבר של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א הוא עבריין ספורט מכוער ואלים שנִיאֵץ את שחקן הפועל ת”א יונתן שולדבראנד בעת התמודדות “דרבי” בין שתי הקבוצות התל אביביות מכבי והפועל, וקרא לו “נָאצִי”, אִיחֵל לו, “הלוואי ואבא שלך ימות”, וסינן מפיו המלוכלך עוד מחשבה מטונפת מעבר לעורפו של יונתן שולדבראנד, את זאת : “הלוואי ויהיה לך סרטן בראש”, וכיו”ב. לעבירות מורליות אין סליחה. לכן חגיגת הפרידה שערכו ראשי מועדון הכדורסל של מכבי ת”א שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן בהיכל הספורט ביד אליהו (שידור ישיר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ביום ראשון – 10 בדצמבר 2017) ל- קפטן העבר שלהם גיא פניני שנדד ממכבי ת”א ל- הפועל חולון (לקראת עונת 2018 / 2017) בטרם שריקת הפתיחה למשחק בו ניגפה מכבי ת”א בפני הפועל חולון 93:89 בביתה, בהיכל הספורט ביד אליהו – היה מגוחך ומתעתע. מדהים לדעת ש- השַדָּר המוביל של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ניב רסקין והפרשן שלו גור שלף החרישו שניהם ומילאו פיהם מים נוכח מהלכי טקס הפרידה הבעייתי ורווי מחלוקת שהאנשים האלה ערכו לגיא פניני הקפטן האלים כאילו לא קרה מאום בעברו המלוכלך. טקס הפרידה שערכו שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן לגיא פניני היה ביזוי מובהק של רוח הספורט והידידות והכמיהה לניצחון בעת התמודדות בדרך הוגנת, ועל פי הסיסמא שטבעו בשעתו עמנואל גיל ושמריה נאבל, “לנצח ביושר – להפסיד בכבוד” (!). לפתע נשכחה ההיסטוריה האָפֵלָה של גיא פניני ושֶרֶץ העבר הוכשר. מדובר כאן בחיצי ביקורת חריפה שמופנית כלפי ראשי מכבי ת”א שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן, מי שניסו למצוא סיבות מקלות כדי להסכין עם עבירות מוּסָר חמורות ומעשים פסולים שעשה בשעתו קפטן העבר שלהם גיא פניני, ובכך להתעלם ממעשיו המגונים ההם הבלתי נסלחים ולא נשכחים לדיראון. שמעון מזרחי עגום הפנים ודייוויד פדרמן החייכן נחשפו במסיבת הפרידה לקפטן העבר שלהם כאנשים אנטי חינוכיים ששואפים למצוינות על חשבון ערכי מוסר ויושרה הכי בסיסיים שיש ומוכרים היטב לכולם, גם לשניהם. טקסי הפרידה רוויי כבוד ונוסטלגיה שערך מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בשעתו לתנחום כהן מינץ ז”ל ב- 1975, טַל ברודי ב- 1980, ו- לוּ סילבר ב- 1987 אינם דומים במאום לריטואל הפרידה המחורבן מהעבריין המבחיל גיא פניני שחופן, לופת, ומועך את אשכי יריביו ומנאץ את שמם מאחורי עורפם. פולחן פרידה מפרחח, משהו שהוא הרבה יותר מפשלה מ- דיסונאנס, משהו שדומה ל- טרומבוזה במערכת הדם של הממלכה שהייתה פעם מועדון פאר. עסק עלוב.

הקדמה (3).

יום ראשון – 10 בדצמבר 2017. היכל הספורט ביד אליהו. מר שי סידי ה- Public address הכרוז הרשמי של מועדון מכבי ת”א מנהל על הפרקט את טקס הפרידה מקפטן העבר של קבוצת הכדורסל של מכבי ת”א גיא פניני שעבר לקראת עונת 2018 / 2017 (בתום שמונה שנות ריקות את מכבי ת”א) לשורות קבוצתו החדש ל- הפועל חולון בזה הנוסח : “אני רוצה להזמין אלי את גיא פניני…אנחנו רוצים להגיד לך תודה ענקית…היית שחקן הקבוצה במשך 8 עונות, זכית ב- 8 גביעים, 3 אליפויות, אליפות האדריאטית, וזכית להניף את גביע אירופה…אתה שחקן נשמה, אתה צלף נפלא, אתה מכביסט, אתה Winner אמיתי, אתה קפטן…גיא פניני (!)”. מדובר בטקס פרידה פרטי ובעייתי של אגודת ספורט משחקן עבר שלה בשם גיא פניני בעל היסטוריה מלוכלכת בזירת הפרקט. אנוכי מניח כי שני ראשי מועדון מכבי ת”א שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן קראו בעיון את הטקסט הנ”ל ואישרו אותו להפצה בפרהסיה. זכותם. אולם אין זאת זכותו של צוות השידור של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ניב רסקין וגור שלף להתעלם כליל מחגיגת פרידה בעייתית מכדורסלן בעל עבר אלים שרוחו גסת הרוח רחוקה מרוח הספורט כרחוק מזרח ממערב, ואשר מועבר על ידם למאות אלפי צופי טלוויזיה במדינת ישראל. אין לעבור ככה סתם לסדר היום. יש להטיח ביקורת חמורה בשַדָּר המוביל של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ניב רסקין ובפרשן הצמוד שלו גור שלף, שאיישו את עמדת השידור שלהם בהיכל הספורט ביד אליהו, ואשר צפו בטקס הפרידה של מועדון מכבי ת”א מקפטן העבר שלהם גיא פניני, והחרישו. כאילו נשכחו ולא היו אותם המאורעות המבחילים ההם בהם נראה ונשמע גיא פניני כמי שמבקש להשיג את מטרת הניצחון שלו ושל מועדונו בזירת פרקט בכל מחיר, ואם כך כל האמצעים כשרים. מדובר במשחק מכבי ת”א בהשתתפות גיא פניני נגד הפועל ת”א ושחקנה יונתן שולדבראנד ב- יום ראשון ההוא של 2 בדצמבר 2012 בהיכל הספורט ביד אליהו במסגרת המחזור ה- 8 של ליגת העל בכדורסל, ובמשחק ה- Euroleague של מכבי ת”א גם כן בהשתתפות גיא פניני נגד לוקומוטיב קובאן ושחקנה אלכס מאריץ’ ב- יום חמישי ההוא של 9 בינואר 2014 שנערך גם כן בהיכל הספורט ביד אליהו. וכיצד אפשר לשכוח את גיא פניני ההוא שחקן הפועל ירושלים דאז, מסכן ביודעין את בריאותו של ליאור אליהו שחקן מכבי ת”א כשהוא דוחף אותו בעת מרוצתו ותנופתו של ליאור אליהו על הפרקט בהיכל מלחה לקליעה לסל. אינני מכיר כלל את גיא פניני. מעולם לא שוחחתי עמו. ייתכן ומדובר באיש נחמד, חביב, ו- נעים הליכות שקוראים לו גיא פניני, אולם שתי העבירות המורליות הגסות נעדרות מחילה שביצע בזירת הפרקט נגד יונתן שולדבראנד ב- 2012 ונגד אָלֶכְּס מָארִיץ’ ב- 2014 רשומות באותיות שחורות בראש גיליון ההתנהגות שלו, וב- Resome הכללי כשחקן כדורסל. שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן ניסו ליָיפּוֹת ולהלבין בפומבי, קבל מצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ועשרות אולי מאות אלפי צופי טלוויזיה את הכתמים השחורים שגיא פניני הותיר על מדי מכבי ת”א. היה מגוחך לראות כי המיקרופונים של ניב רסקין וגור שלף נותרו אילמים. ניב רסקין וגור שלף הם נציגי רשת טלוויזיה ציבורית שאפשרו לבעלי הבית של מכבי ת”א לנהל בפרהסיה את הטקס המדובר כאילו לא קרה כלום, כאילו מקבל הפרס הוא טלית שכולה תכלת. גיא פניני עשה בעברו מעשי זִמְרִי, שני מעשים נקלים, ולפתע מקבל שָכָר כפנחס כאילו מדובר באישיות ספורטיבית נעלה. עסק צוֹרֵם עד למאוד ובלתי מתקבל על הדעת. שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן רשאים לעשות ככל העולה על רוחם. מכבי ת”א היא קבוצת ספורט פרטית של שניהם, אולם ניב רסקין וגור שלף היו חייבים לומר את דעתם נוכח הטקס המְבוּזֶה. מדובר בעבודה עיתונאית מחורבנת. עסק עלוב.

מר גור שלף שימש פעם שחקן מוביל וקפטן עבר למופת במשך שנים בקבוצת הפאר של מכבי ת”א בכדורסל. אינני מסוגל ולא יכול לתאר לעצמי את גור שלף נושף בעורפם של יריביו ומקלל ומנאץ אותם ב- Trash talk, “נאצי”, “הלוואי ואבא שלך ימות”, “הלוואי ויהיה לך סרטן בראש”, וכיו”ב, ובעת הצורך לופת ומועך את אשכי יריביו בשם הטענה והתירוץ כי משימת הניצחון מקדשת את האמצעים, והכל כשיר על מנת להכריע ולהביס את היריב. גור שלף הוא אולי פרשן טלוויזיה קצת מחוספס אולם הוא אדם כֵּן. גור שלף הוא איש מופת וספורטאי דָגוּל בעל מוסר שראוי להיות מודל לחיקוי והערצה. שתיקתם הרועמת של ניב רסקין וגור שלף בהיכל הספורט ביד אליהו לפני 4 ימים בערבו של יום ראשון – 10 בדצמבר 2017 בעמדת השידור שלהם נוכח טקס הפרידה מעורר המחלוקת שערכו שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן לגיא פניני, היא חֶרְפָּה עיתונאית ומֶסֶר אנטי חינוכי מובהק לצופי הטלוויזיה הצעירים. בעצם, הכל מותר וכשיר בעת התמודדויות ספורט וכדורסל וכי ב- מילא הציבור מצויד ב- זיכרון קצר והכל יישכח במרוצת הזמן. יש להזכיר לניב רסקין וגור שלף שהם ראשית דבר עיתונאים, ו- שניהם אינם חברי הנהלת מועדון הכדורסל של מכבי ת”א.

טקסט תמונה (1) : יום ראשון – 10 בדצמבר 2017. היכל הספורט ביד אליהו. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בראשות שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן מעלה זיכרונות נפרד מקפטן העבר שלו גיא פניני (לבש את הגופייה מס’ 10) בתום 8 שנות שירות, ולאחר שעבר לקראת עונת 2018 / 2017 לשורות קבוצת הפועל חולון. מדובר בעיוות היסטורי בו היה על צוות השידור ניב רסקין וגור שלף להתערב ולהעמיד דברים על דיוקם. ייתכן ומדובר באיש נחמד שקוראים לו גיא פניני, אולם שתי העבירות המורליות הגסות נעדרות מחילה שביצע נגד יונתן שולדבראנד ב- 2012 ונגד אלכס מאריץ’ ב- 2014 רשומות באותיות שחורות בראש גיליון ההתנהגות שלו וב- Resome הכללי של האיש. להלן זיהוי הנוכחים משמאל לימין : הכרוז שי סידי, גיא פניני, שמעון מזרחי, דייוויד פדרמן, ודורון ג’מצ’י. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

טקסט תמונה (2) : יום ראשון – 10 בדצמבר 2017. היכל הספורט ביד אליהו. מועדון הכדורסל של מכבי ת”א בראשות שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן מעלה זיכרונות ונפרד מקפטן העבר שלו גיא פניני (לבש את הגופייה מס’ 10) בתום 8 שנות שירות, ולאחר שעבר לקראת עונת 2018 / 2017 לשורות קבוצת הפועל חולון. מדובר בעיוות היסטורי בו היה על צוות השידור ניב רסקין וגור שלף להתערב ולהעמיד דברים על דיוקם. ייתכן ומדובר באיש נחמד שקוראים לו גיא פניני, אולם שתי העבירות המורליות הגסות נעדרות מחילה שביצע נגד יונתן שולדבראנד ב- 2012 ונגד אלכס מאריץ’ ב- 2014 רשומות באותיות שחורות בראש גיליון ההתנהגות שלו וב- Resome הכללי של האיש. להלן זיהוי הנוכחים משמאל לימין : גיא פניני, שמעון מזרחי, ו- דייוויד פדרמן, משקיף מאחור משולחן המזכירות על הנעשה, מר יהודה שקמה (שֵיעַר לָבָן וזקן שֵיבָה) לשעבר מזכ”ל איגוד הכדורסל. (צילום ב- iphone. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

תזכורת של פוסט מס’ 338. הועלה לאוויר בשישי – שבת 20 / 21 בדצמבר 2013 : גיא פניני שחקן מכבי ת”א לוֹעֵג שוב (יום חמישי – 9 בינואר 2014) לכללי ההגינות האלמנטריים הנוגעים ליריבות ספורטיבית. הוא שולח תוך כדי המשחק את יד ימין שלו למכנסיו של יריבו מקבוצת לוקומוטיב קובאן אלכס מָארִיץ’, תופס את מבושיו, לוחץ על אֲשָכָיו, וממוטט אותו לזירת פרקט הכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. האירוע הנבזי מתרחש 1:49 דקה לסיום הרבע ה- 3 בשעה שמכבי ת”א צועדת ביתרון בתוצאה 58:61. לרוע מזלו של העבריין מצלמות הטלוויזיה של “הַאָח הַגָדוֹל”, (הפעם הזאת אלה ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) השקיפו על מעשה הַנְבָלָה של גיא פניני ותיעדו אותו בפרוטרוט על מסך ה- Video. האם מישהו מאתנו יכול לתאר לעצמו את שחקני העבר של מכבי ת”א כמו יהושע רוזין ז”ל, ו/או זכריה עופרי, ו/או אברהם שניאור ז”ל, ו/או רלף קליין ז”ל, ו/או תנחום כהן מינץ ז”ל, ו/או דוד פריש, ו/או טל ברודי, ו/או חיים שטרקמן,  ו/או גור שלף ו/או רבים אחרים באותה השורה של המועדון המפואר שולחים את ידיהם בעת ההתמודדות למבושי יריביהם ולופתים את אשכיהם כדי להכריעם ארצה…??? פוסט מס’ 724. כל הזכויות שמורות.

יום חמישי – 9 בינואר 2014. היכל הספורט ביד אליהו. דקה אחת וארבעים ותשע שניות לסיום הרבע ה- 3 במשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן (רוסיה) במסגרת המחזור השני ב- Top 16 של ה- Euroleague. התוצאה במשחק 58:61 לטובת מכבי ת”א. שחקני קובאן תוקפים את הסל הצפוני. אלכס מאריץ’ שחקנה הגבוה של קובאן (2.11 מ’) מבצע חסימה נגד גיא פניני. גיא פניני מנסה לעקוף אותו. בעודו נע במסלול העקיפה שולח גיא פניני את יד ימין שלו למכנסיו של אלכס מאריץ’. אלכס מאריץ’ מנסה לסלק את היד הזדונית אולם גיא פניני זריז ומיומן יותר במאבקים סמויים מעין השופטים , מ- העיתונאים הרבים שנוכחים בהתמודדות בהיכל, וגם מעיניהם של 11000 (אחד עשר אלף) צופים המאכלסים עד לעייפה את יציעי ההיכל ביד אליהו. הוא תופש את מבושיו של אלכס מאריץ’ בכף ידו הימנית ומועך את אשכיו. הענק הסרבי מתמוטט על הפרקט, אולם המשחק נמשך כאילו לא קרה כלום. רק מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 10 בראשות הבימאי המצוין והעירני ראובן “רוביק” פודגור חושפות לפרטי פרטים בשידור הישיר את מעשה הַנְבָלָה הַמְנוּבַז של גיא פניני. המצלמות כידוע אינן משקרות. הן דוברות אמת. אמש (יום חמישי – 9 בינואר 2014) התברר כי האיש גיא פניני הזה שמתחזה לספורטאי, לועג שוב לכל חוקי וכללי ההגינות המקובלים בעת התמודדות ספורטיבית. לפני זמן לא רב, רק לפני חמש שנים כינה בדצמבר 2012 את שחקן הכדורסל של הפועל ת”א יונתן שולדבראנד במונולוג נבזי בחסות Trash Talk בשעת התמודדות תחרותית, כלהלן : “יא בן של זונה…יא גרמני נָאצִי… זבל… שאבא שלך ימות מסרטן בראש… אתה זבל… שאבא שלך ימות…”. מצלמות הטלוויזיה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים חשפו אז את גיא פניני כבן בליעל, נוֹכֵל, ואיש עלוב ונִקְלֶה. שחקן הכדורסל המכוער הזה נתפש כמלוכלך. אגודת מכבי ת”א שללה ממנו את ,פקיד הקפטן והוא גם הורחק מזירת הכדורסל לפרק זמן כלשהו ואף נקנס. מעט מידי. גיא פניני הביע אז צער על התנהגותו הנבזית ההיא והבטיח כי הדבר לא יִישָנֶה. הוא חזר למגרשים ואמש גם שָב לסוּרוֹ. מה מניע את האיש הזה לשחק משחק כה מטונף ושָפֵל ? מדהים ששום עיתונאי מחמשת העיתונים המובילים “ידיעות אחרונות”, “הארץ”, “ישראל היום”, מעריב”, ו- “סוף השבוע” לא ראה אֶמֶש דבר ביד אליהו. בעיניהם גיא פניני נותר ספורטאי זך וטהור שחזר בתשובה.

אתה נוטל וקורא בבוקר את עיתוני יום שישי (10 בינואר 2014) ולא מאמין למראה עיניך. Nada. מדהים. כל העיתונאים וכתבי ופרשני הכדורסל הבכירים במדינת ישראל לא הבחינו במעשה ידו של בן בליעל. רפי נאה ואריה מליניאק מ- “ידיעות אחרונות” מספרים בפרוטרוט במאמרי הדיווח והפרשנות שלהם לקוראיהם כי מכבי ת”א ניצחה את לוקומוטיב קובאן 75:85, אך לא מתייחסים ולו במילה לאירוע המביש של גיא פניני. הכותרת של הפוסט של רפי נאה היא “סופו שואו” ושל אריה מליניאק “מיתולוגיה יוונית”, כאילו שני העיתונאים הוותיקים הללו מנותקים מהמציאות וכלל לא היו נוכחים בהיכל הספורט ביד אליהו אֶמֶש (יום חמישי – 9 בינואר 2014). כנ”ל אבי סגל ואלי סהר מהחינמון “ישראל היום”. הכותרת של אבי סגל “הוּרִיקָן סוֹפוֹ” ושל אלי סהר “הפצוע היווני”. שום דבר מפְּרִי המַקְלָדוֹת שלהם אודות המקרה המְשוּקָץ של גיא פניני. אריה ליבנת מ- “הארץ” מתעלם גם הוא מהאירוע הנִקְלֶה. הכותרת שלו “חיה פצועה” מתייחסת לסופוקליס שחורציאניטיס כמובן ולא לאלכס מאריץ’. כמוהו אבי אורנן מ- “מעריב”. הכותרת של אבי אורנן היא “סופו ברצון”, אולם שום אוֹת אודות גיא פניני. כאילו לא היה נוכח במשחק. ומה תגידו גם על ערן ווייצמן ואלון סיני מהעיתון “סוף השבוע”. הכותרת שלהם “משחק ענק לסופו, מכבי ת”א ניצחה את קובאן”, בעמוד מס’ 41 של העיתון, לא מְגָלָה מאום לקוראים שלהם אודות עבירת המורל הגסה והמְנוּוֶלֶת של גיא פניני נגד אלכס מאריץ’.

קרה כאן מקרה בלתי מתקבל על הדעת. נבחרת עיתונאים וותיקה ובעלת ניסיון מהעיתונות הכתובה נשלחה ע”י המערכות שלהם לכסות אמש את המשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן , אולם שבה בידיים ריקות. לא ייאמן כי איש מהם לא ראה את גיא פניני שולח את יד ימין שלו 1:49 דקה לפני תום הרבע השלישי של המשחק (במצב של 58:61 לזכות מכבי ת”א) אל מְבוּשָיו של אלכס מאריץ’, מועך בפרהסיה את אשכיו, ומשליך את הענק הסרבי ארצה נאנק מכאביו. ללא תגובת השופטים וללא תגובת העיתונאים. מדהים כיצד הוויזואליה הנקלֵית הזאת נעלמה מעיני העיתונאים הבכירים בעלי ניסיון מופלג בסיקור משחקי כדורסל. משהו חמוּר, בלתי מובן, מביך, ומוזר התרחש אמש ביציע העיתונות בהיכל הספורט ביד אליהו.

ערוץ 10 על ציוותו הגדול בראשות הבימאי המצוין שלוֹ מר ראובן “רוביק” פודגור (מצויד בניידת השידור של אולפני הרצליה) לרבות השדר מר יורם ארבל והפרשן שמדבר בשפת רחוב מר פנחס “פיני” גרשון – נשלח אמש כמו אנשי העיתונות הכתובה למשימת הסיקור הישיר בהיכל הספורט ביד אליהו של המשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן 75:85. ערוץ 10 משלם למכבי ת”א כ- 120000 (מאה ועשרים אלף) דולר זכויות שידורים תמורת התענוג לשדר מידי ערב בימי חמישי בשבוע את משחקי המועדון ב- Euroleuge. לכך יש להוסיף את הוצאות ההפקה השונות לרבות שכירת ניידת השידור של אולפני הרצליה. עלות הפקת כדורסל שבועית כזאת מידי יום חמישי מסתכמת ביותר מחצי מיליון שקל (משהו סביב 540000 שקל) . זה לא מעט. השידור הישיר של ערוץ 10 אמש את המשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן 75:85 הניב בין 21.00 ל- 23.00 רייטינג ממוצע במגזר ה- “אוכלוסייה היהודית” בכמות של % 11.62. הוא צבר Peak של % 12.9 בין 22.15 לבין 22.30 ועוד שיא של % 13.3 בין 22.30 לבין 22.45 . ערוץ 1 לעומת ערוץ 10 צבר בין 21.00 ל- 23.00 מִדְרוּג ממוצע עלוב באוכלוסייה היהודית – רק % 1.53 (אחוז וחצי). ערוץ 2 צבר באותן השעתיים האלה בין 21.00 ל- 23.00 באוכלוסייה היהודית מִדְרוּג ממוצע של % 23.03. מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל הוא עדיין אם כך נֶכֶס שידור בוהק.

בימאי הכדורסל והחדשות של ערוץ 10 ראובן “רוביק” פודגור הוא מחונן גם בשל היותו עיתונאי. רוביק פודגור פרס את 7 (שבע) המצלמות הגדולות + 2 מצלמות אצבע של ניידת השידור של הרצליה כמקובל. כל 7 המצלמות הגדולות מוקלטות כהילוכים חוזרים כל אחת בעוד מצלמה מס’ 3 משמשת גם כמצלמת הילוכים איטיים מאוד SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion). מלאכת הבימוי של רוביק היא מיטבית, שיטתית, ויעילה. הוא לא מחמיץ דבר. האיש כל כך מוכשר, עירני, ובעל ניסיון ב- בימוי טלוויזיוני של משחקי כדורסל עד שהוא נותן תחושה כי עומדות לרשותו לא 7 מצלמות אלא כמות כפולה. הוא ללא ספק בימאי הספורט והחדשות הטוב במדינה. 1:49 דקה לפני תום הרבע השלישי במשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן כשהתוצאה עמדה על פער של 58:61 למכבי ת”א התברר פעם נוספת עד כמה מערך המצלמות שלו מחושב ויעיל. הצלם שלו אילן ברדה שהיה מופקד על מצלמה מס’ 6 ביציע מצד שמאל והצלם יוסי הרוש מי שהופקד על מצלמה מס’ 4 מתחת לסל מצד שמאל, הם שלכדו את כל המהלך המטונף במלואו והראו כיצד גיא פניני לופת בכוונה תחילה וללא בושה את איבר המין של אלכס מאריץ’ ומועך את אשכיו. אלכס מאריץ’ התמוטט על הפרקט. רוביק פודגור לא המתין אפילו שנייה אחת. הוא הבין כי גיא פניני עשה מעשה נוֹאָל והפר את כל כללי ההגינות הספורטיבית. הוא רוביק פודגור שידר מייד ל- “אוויר” את ה- Replays בזה אחר זה, את המראות שהפיקו עדשות מצלמות מס’ 6 ומס’ 4 של אילן ברדה ויוסי הרוש. התברר מעל כל ספק כי גיא פניני שמר על חשיבה צלולה ונחושה וגם מלוכלכת למרות ובתוך סערת הקרב, ותכנן כיצד להזיק ולהשפיל באופן גופני ונפשי את אלכס מאריץ’. סרט התועבה הטלוויזיוני ההוא היה חייב להישלח בדחיפות לנשיא הספרדי מר ג’ורדי ברתומיאו (Jordi Bertomeu) של “Euroleague Basketball Company”. לגיא פניני לא היה עוד מה לחפש על מגרשי הספורט בכלל וזירות הפרקט בפרט. בקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי ראיתי אין סוף עבירות מורליות שדינן הנפת כרטיס אדום והרחקה מהמגרשים. לפיתת אשכיו של אלכס מאריץ’ ע”י גיא פניני דומה למעשהו המכוער של שחקן בית”ר ירושלים אהוד “אודי” אָשָש ב- 1988 כשתפס את אשכיו של רוני לוי (אז שחקן מכבי נתניה והיום מאמן בית”ר ירושלים) בעת וויכוח ביניהם בפאתי המגרש. לעבירות מורליות אין מחילה.

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר משנות דור. מגרש ימק”א. זוהי קבוצת בית”ר ירושלים באחת מתקופותיי כמנווט ו- מנהל שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. בית”ר ירושלים זכתה פעמיים ברציפות בגביע המדינה בכדורגל ב- 1985 ו- 1986. המועדון הייחודי הזה של בית”ר ירושלים הפך את תוכניות הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית למעניינות ומרתקות יותר. זיהוי העומדים בשורה אחורית מימין לשמאל : יוסי מזרחי (קשר), חנן אזולאי, אודי אשש, אלי אוחנה, משה בן – הרוש, ושלמה שירזי. זיהוי העומדים בשורה האמצעית מימין לשמאל : מנהל הקבוצה אברהם לוי, סמי מלכה, דוד אזולאי, השוער יוסי מזרחי, השוער המחליף סוויסה, קלדרון, אורי מלמיליאן בני כהן, יו”ר המועדון משה דדש, והמאמן דרור קשטן. זיהוי שורת הכורעים מימין לשמאל : משה סלמי, שלום שוורץ, מאיר קדוש, ל. מ. , ודוד שווילי. (באדיבות המו”ל מר דורון עוז).

podgor 1

טקסט תמונה : קיץ 1987. הימים ההם – הזמן ההוא לפני שנות דור. מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר מאולם הכדורסל העירוני בראשל”צ. הצלם ראובן “רוביק” פודגור (מימין) עומד מאחורי מצלמת ה- Close ups (לבוש במכנסי ג’ינס וחולצת טי שירט לבנה וחובש Head set  ואוזניות). רוביק פודגור נראה כאן מנהל שיחה באמצעות מערכת הקשר הפנימית עם בימאי ניידת השידור יואב פלג. רוביק פודגור נחשב לאחד הצלמים הטובים ביותר בשידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא הפך בעצמו אח”כ לבימאי טלוויזיה מוכשר בזכות עצמו בתחומי הספורט והחדשות. זיהוי היושבים בעמדת השידור מימין לשמאל בתמונה נ”ל : התאורן – חשמלאי חזי קוקה ז”ל, השדר אורי לוי, הכתב דני לבנשטיין, ועוזר השדר רמי שמש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קצת לפני האירוע המביש של גיא פניני התהדר והתהלל פיני גרשון בשפת הרחוב שלו בפני יורם ארבל וצופי ערוץ 10 וכך סיפר להם : “…לקחתי בשעתו את גביע אירופה עם אבן בכליה וארבע זריקות בתחת…”. גילוי המצלמות של אילן ברדה ויוסי הרוש 1:49 דקה לפני תום הרבע השלישי הסיט את הסיפור מפיני גרשון שמשבח את עצמו לכיוון שונה לחלוטין, לעברו של גיא פניני ולמעשהו הנכלולי, תפיסת מבושיו של אלכס מאריץ’ ומעיכת אשכיו. בושה וחרפה. לא פחות. אלכס מאריץ’ התמוטט על זירת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו. רוביק פודגור החל להריץ את ההילוכים החוזרים של מצלמות מס’ 4 ו- מס’ 6 ונתן Cue לפיני גרשון ויורם ארבל לתאר בשידור ישיר את העלילה המכוערת. בין השניים השדר והפרשן התפתח טקסט סקסיסטי זול של הומור בגרוש. הטקסט היָרוּד הסתיים בהערכה אישית של פיני גרשון שגלשה בכלל לכתובת אחרת. ל- שון ג’יימס. פיני גרשון הצהיר בפני יורם ארבל וצופי ערוץ 10 כי אילו היו עוטפים את גבו של שחקן מכבי ת”א שון ג’יימס הפצוע בגבו כבר תקופה ארוכה בדולרים, או יוּרוֹאִיים, או פאונדים – הוא היה מִתְּרוֹצֵץ על הפרקט ביד אליהו. זהו התמליל ורמת השיחה שהתנהלה בין השדר המוביל יורם ארבל לבין פרשנו פיני גרשון :

פיני גרשון (מזהה ראשון את ההתרחשות) וכך הוא מתבטא בשפת הרחוב שלו : “מישהו קיבל מכה ב- “חבילה”…אה זה מאריץ’…”.

יורם ארבל : “מאריץ’ ירד לפרקט וחטף זפטה…”.

פיני גרשון : “לפי דעתי הוא יצא מוועד הורים…או לא…”.

פיני גרשון (מושך את המילה) : “…לא יָפֶהֶהֶהֶהֶ…”.

יורם ארבל : “השאלה אם הוא עשה את זה בכוונה ו/או לא בכוונה…”.

פיני גרשון : “השאלה מי נהנה פה…”.

יורם ארבל : “מה הוא מחפש שם…? אין לו כלום…”.

פיני גרשון : “איך אתה אומר…? ב- גוּאֶבוֹס…”

יורם ארבל : “לא יפה… לא יפה…לא שהוא עשה למאריץ’ נזק כזה גדול…”.

פיני גרשון (ממשיך להגיב ולשדר בשפת הרחוב שלו) : “הוא עשה לו גוּאֶבוֹס חַמִינָדוֹס לקראת שבת…”.

יורם ארבל : “זה נכון…אפוא שחורציאניטיס…אפוא שון ג’יימס…שון ג’יימס כנראה לא יכול לשחק…”.

יורם ארבל (פונה לפיני גרשון) : “אפוא שון ג’יימס…?”.

פיני גרשון : “לא מבין מה יש לו…”.

יורם ארבל (לפיני גרשון) : “אתה תיכנס לספר הרפואה ותראה מה יש לו…”

פיני גרשון : “למי…?”.

יורם ארבל : “לשון ג’יימס…”.

פיני גרשון ב- האשמה שגובלת בהוצאת דיבה ודבר לשון רע : “…אתה יודע מה…? אתה עוטף לו את הגב בדולרים…ו/או ביורואיים…ו/או בפאונדים…אתה רואה איך הוא מתרוצֵץ פה…”.

יורם ארבל : “אתה אומר דברים קשים…”.

יורם ארבל לפיני גרשון במצב של 60:61 למכבי ת”א 1:07 דקה לפני תום הרבע השלישי : “בזמן האחרון אתה מדייק בעניין הזה…כבר אומר לך….

פיני גרשון : “אם הייתי יודע הכל הייתי מיליונר…”.

יורם ארבל מגיב : “גם ככה אתה לא סובֵל…”.

אנשי ערוץ 10, רוביק פודגור והצלמים שלו יחדיו עם העורך משה סגל והמפיק רונן רץ, העניקו שיעור בלתי נשכח בעיתונאות לנבחרת עיתונאים וותיקה ועתירת ניסיון מהעיתונות הכתובה שנכשלה כליל אֶמֶש בסיקור המשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן 75:85. תודה לערוץ 10 ותודה כפולה לרוביק פודגור.

תזכורת של פוסט מס’ 111. הועלה לאוויר ב- 4 בדצמבר 2012. מצלמות הטלוויזיה השופטות. מ- מאיר מליקה ב- 1994 ועד גיא פניני ב- 2012. לרוע מזלו של העבריין מצלמות הטלוויזיה של “הַאָח הַגָדוֹל”, (ושוב היו אלה של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים) התבוננו והאזינו למעשה החרפה של גיא פניני מנאץ את יונתן שולדבראנד ותיעדו אותו בפרוטרוט על מסך ה- Video. האם מישהו מאתנו יכול לתאר לעצמו את שחקני העבר של מכבי ת”א כמו יהושע רוזין ז”ל, ו/או זכריה עופרי, ו/או אברהם שניאור ז”ל, ו/או רלף קליין ז”ל, ו/או תנחום כהן מינץ ז”ל, ו/או דוד פריש, ו/או טל ברודי, ו/או חיים שטרקמן, ו/או גור שלף ו/או רבים אחרים באותה השורה של המועדון המפואר מנאצים את יריביהם בקללות נבזיות כמו שעולל גיא פניני ליונתן שולדבראנד…??? פוסט מס’ 111. כל הזכויות שמורות.

1. הטלוויזיה איננה יכולה לייצר דרמה. היא יודעת לכסות דרמה, היא יודעת לשווק דרמה, היא לא יודעת לייצר דרמה. את הדרמה מייצרים השחקנים. גיא פניני שימש קפטן מלוכלך של מועדון הכדורסל של מכבי ת”א מנאץ את שחקני היריב ולופת את אשכיהם בגיבויים של שמעון מזרחי ודייוויד פדרמן. ספורטאי כל כך בוטה, כל כך לא הגון, וכל כך גס רוח היה צריך להיזרק קיבינימט מזירת הפרקט.

יום ראשון בערב – 2 בדצמבר 2012. היכל הספורט ביד אליהו. מכבי ת”א מארחת את הפועל ת”א במחזור ה- 8 של ליגת העל בכדורסל. ערוץ 5 בכבלים משדר ישיר את המשחק. 1:46 דקה לפני תום הרבע השלישי כשלוח התוצאות מראה 51:66 לטובת מכבי ת”א, לוחץ הבימאי זִיו רָסְקִין על אחד ממקשי המצלמות בניידת השידור ומנתב לצופים בישראל בפריים הטלוויזיה שלו תמונה ב- Close Up הַמַרְאָה את גיא פניני שחקן מכבי ת”א בגופייה צהובה צמוד מאוד קצת מאחור לכתפו הימנית של יונתן שולדבראנד שחקן מכבי ת”א. ניתן להבחין בקלות כי שפתיו של גיא פניני נעות. רואים שהוא מדבר, אך אל מי ? כל צופה טלוויזיה שואל את עצמו מייד האם גיא פניני מדבר אל עצמו ו/או שמא פונה אל יריבו מהפועל ת”א יונתן שולדבראנד ? יונתן שולדבראנד שומע את הטקסט הארסי אך פניו נשארים אטומים. הוא איננו מגיב. למרות הוויזואליה המצוינת שמשדר לנו זיו רסקין אי אפשר לשמוע את קולו של גיא פניני. ה- Video טוב מה- Audio. כאן נכנס לתמונה שַדָּר המשחק ניב רסקין שהוא גם עיתונאי שאפשר לסמוך עליו ועושה סדר בעניינים. ניב רסקין פונה אל הפרשן שלו צבי שרף, בורר את המילים, ומסייע לצופים להבין את המתרחש. הוא שַח לפרשן שלו צבי שרף את הטקסט הבא : “…רואים שגיא פניני אומר ליונתן שולדבראנד אתה זבל…תראה את השפתיים שלו…אתה דפוק בראש…”. הפרשן צבי שרף מחזיר לו בנימת זלזול : אתה קורא שפתיים…?”. ניב רסקין : “כן”. צבי שרף : “אתה עברת קורס למה לא לקחת אותי ?”. ניב רסקין : “אני לא מת על זה שאתה יכול לבוא לשחקן ולהגיד לו שאתה זבל…אתה אפס…לא מת על זה…לא אוהב את זה…”. צבי שרף : “אז למה לא התייחסת קודם לקטטה המילולית בין שון ג’יימס לג’ף אלן…?” ניב רסקין : “כי גיא פניני הוא היום קפטן מכבי ת”א…כי גיא פניני הוא קפטן מכבי ת”א…”. והייתי מוסיף משלי לניב רסקין : “…גיא פניני הוא קפטן מכבי ת”א אך הוא קודם לכן וראשית דבר אמור להיות בן אדם…”. גיא פניני חשף את עצמו בפני מצלמות ערוץ 5 בכבלים ומיליוני צרכני תקשורת עליהם נמנים צופי טלוויזיה, קוראי עיתונים , וגולשי אינטרנט – כאיש רדוד, ירוד, ועלוב, וגם מטונף. מה מניע ספורטאי ברמה של קפטן של מועדון פאר לאומי ואירופי בכדורסל, מי שאמור לשמש השראה למאות אלפי ילדים ובני נוער ולהוות דוגמא אישית עבורם – לפעול כפי שפעל כפרובוקטור מחליא ומסריח, וללא כל סיבה ? מדובר במעשה נבלה של שחקן וקפטן שמתיימר להיות ספורטאי. אני משאיר את התשובות (אם יש כאלה) למאמרי המערכת בעיתונות הכתובה והמדיה האלקטרונית. אותי מעניין כיצד הטלוויזיה טיפלה בנושא.

ראיתי אמש בערוץ הבית שלי, ערוץ 10, את גיא זוהר חושף במהדורה המרכזית את הטקסט המדויק, מילות נאצה קשות, שהטיח גיא פניני (שחקן עלוב ו- מטונף של מכבי ת”א כפי חשף את עצמו במשחק הכדורסל מכבי ת”א – הפועל ב- 2 בדצמבר 2012) לעברו של שחקן הפועל ת”א יונתן שולדבראנד באמצעות כתוביות : “יא בן של זונה…יא גרמני נאצי…זבל…שאבא שלך ימות מסרטן בראש…אתה זבל…שאבא שלך ימות”. הגורל בדרך כלל מתחשבן בבוא העת עם כדורסלנים מטונפים מהסוג הַנִקְלֶה הזה שמתקראים בטעות ספורטאים. מתברר שמר אורי דגון העורך הראשי העירני של אתר האינטרנט של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים הוא אבי הכתבה שסיפק ערוץ הכבלים שלו לערוץ 10. אורי דגון עלה על פרשת הטקסט המביש כבר בלילה של 2 בדצמבר 2012 לאחר תום השידור הישיר של המשחק בערוץ 5 בכבלים. (ערוץ 5 הוא ה- Originate של שידור הישיר של המשחק מכבי ת”א – הפועל ת”א ובעל הזכויות). אורי דגון ניצב על המשמר ובאינסטינקטים העיתונאיים שלו חשד מייד בגיא פניני התוקף המילולי ההרסני. הוא חש שיש לו סיפור מזוויע ביד. אורי דגון פעל במהירות והזמין את המומחית המיומנת לקריאת שפתיים גב’ צבייה בורנשטיין כדי לפענח את טקסט הנְאָצוֹת הנוראי. לביאור הטקסט הנבזי והמחליא ופרסומו בפני הציבור יש ערך עיתונאי וחינוכי בל ישוער. צריך לומר כאן בריש גלי וכהאי לישנא כי אורי דגון חולל כאן עבודה עיתונאית מהירה וערכית חשובה ביותר. אתר האינטרנט של ערוץ 5 בכבלים הגיש אם כן לערוץ 10 כתבה בלעדית מוכנה ומגובשת. אתר האינטרנט של ערוץ 5 בכבלים וערוץ 5 עצמו ראויים לשבחים על עבודתם העיתונאית המצוינת. בימאי ניידת הטלוויזיה זיו רסקין, העורך שלו עופר גרוס, ועורך אתר האינטרנט של ערוץ 5 אורי דגון שווים קומפלימנטים כפולים. אנוכי סמוך ובטוח ששלושת האישים האלה רשאים להיות גאים בהישגם המקצועי על מרקע הטלוויזיה וגם על צַג המחשב. לטלוויזיה יש מעמד ותפקיד מיוחד בשל הכלים העומדים לרשותה כדי לשמור על דין צדק, הגינות ויושרה. היא כלב שמירה על טוהר הספורט. ערוץ 5 בכבלים הגשים זאת הלכה למעשה.

טקסט תמונה : 2 בדצמבר 2012. מר אורי דגון עורך אתר האינטרנט של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. האיש הזה שקוראים לו אורי דגון עשה עבודה עיתונאית ראויה לכל שבח ועל כן זכאי לכל המחמאות. (התמונה באדיבות אורי דגון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ערוץ 1 הציבורי הקדיש אמש את מרבית תוכנית ה- Late show שלו, “בועטים”, לפרשה המבישה. המגישה ומנווטת התוכנית גב’ שרון פרי הייתה חייבת כמי שנושאת בעול ההנחיה לדרוש בעליל מהעורך והמפיק שלה לזָמֵן לאולפן קורא שפתיים מיומן כדי לחשוף במדויק עבור צופי ערוץ 1 את הטקסט המבחיל שהטיח גיא פניני ביונתן שולדבראנד. דבר כל כך פשוט ואלמנטרי שלא נעשה. היעדרותו של קורא שפתיים מאולפן “בועטים” הביא את התוכנית לאבד מחיוניותה (ואמינותה). הכתבה הכללית ששודרה בפתח המהדורה אודות הדרבי התל אביבי המחודש הייתה לא רק לא מעניינת ולא חשובה אלא גם בזבוז זמן מיותר. “בועטים” צוברת רייטינג קָלוּש עד מַשְמִים של % 2 אולי % 3 במקרה הטוב. צופי הטלוויזיה המעטים שמתפנים לראות את התוכנית מכירים היטב את היסטוריית הדרבי התל אביבי ואינם נזקקים לכתבת “חימום”. אחד מאורחי “בועטים” אמש מר משה שלונסקי פלט שם משהו אודות הטקסטים הבעייתיים שנאמרים באצטדיוני הכדורסל והכדורגל , משהו כמו : “מותר לקלל…זה לא קונצרט…אבל יש גבולות…”. המנחה גב’ שָרוֹן פֶּרִי לא הייתה קשובה והעורך שלה ב- Control לא היה דרוך לקראת ההערה המקוממת. לא גב’ שרון פרי ולא איש מאנשי הפָּנֶל, נזעקו להגיב ומייד. הם לא שאלו את משה שלונסקי היכן מקומם של גבולות הקללות שלו. זהו, שלקללות אין גבולות. מופע ספורט נבחר הוא בפירוש קונצרט עבורי ועבור רבים אחרים. אני מגיע ליציעים עם ילדיי ונכדיי ועשרות אלפים אחרים כדי להינות ולא על מנת לקלל. “בועטים” היא תוכנית בעייתית במתכונתה הנוכחית. מילא האורח החִיוֵור משה שלונסקי אך מה נותר לומר אודות האורח השני דורון ג’מצי שמעורר רק רחמים. אפשר לעשות את “בועטים” טוב הרבה יותר. תנו אותה לאבי רצון שהוא יערוך אותה וגם יגיש וינחה אותה.

ב- 1978 הפיק מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי חידוש עיתונאי מפליג בתחום כיסוי משחקי הכדורגל ע”י ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה “ה- OB הלָבָן”. הוא תלה בהסתר מיקרופון Wireless על דש חליפתו של השופט מנחם אשכנזי ז”ל. המיקרופון החבוי הפך ל- סנסציה. ב- “מבט ספורט” באותו מוצ”ש חשף המיקרופון הנסתר את הטקסט הפְרֶחִי הפרחחי של שחקני הכדורגל. עילגות לשונם, קללות, אי מתן כבוד לזולת ולמוסד השיפוט, זלזול, זיוף, וחוסר מוּבְנֶה של משמעת. בקיצור התברר כי במשחק הכדורגל הכל מותר וכל הדרכים כשירות כדי להשיג ניצחון. איגוד השופטים נבעת מעוצמת החשיפה ההיא. הוא הורה לשופטיו לא רק להתרחק ממיקרופון ה- Wirless אלא מכל מיקרופון אחר של הטלוויזיה. יו”ר איגוד השופטים מר דָנִי שַפִּירָא הוריד הוראה לפיקודיו : אין יותר להתראיין לטלוויזיה.

במארס 1979 הפקתי וערכתי כתבה בת 25 דקות ל- “מבט ספורט” שקראתי לה : “מה שראתה המצלמה במגרש ואתם בבית לא ראיתם”. הכתבה הייתה אוסף בן שנה של כל מיני שאריות Trims בפילם, מאגר Shots שנותרו על ה- Bin, ולא השתמשו בהם, ולכן נצברו. הכתבה הייתה סנסציה מפני שבפעם הראשונה נחשף קהל הטלוויזיה לחולשות הרבות של שופטי הכדורגל בישראל, בעיקר של שני השופטים הוותיקים בעלי המוניטין אברהם קליין ונפתלי איתן. הכתבה הארוכה חשפה את הזלזול המופגן והמתמשך של שחקנים רבים מקבוצות שונות באנשים בשחור עד כדי התעמתות גופנית עמם ללא תגובת השופטים. בקטעי הפילם השונים ביניהם של המשחק מכבי יפו – מכבי ת”א (ביפו) נראה שחקני מכבי יפו ובראשם מוצי ליאון מטלטלים את השופט נפתלי איתן בצורה אלימה מפני שחשבו שהוא לא צודק, ללא תגובת השופט המותקף. במשחק אחר שמשון תל אביב – הפועל באר שבע (ב- “בלומפילד”) נראים שחקני שמשון ת”א דוחפים את אברהם קליין מבלי שהוא מניף כרטיס אדום לעברם.

ב- 1986 החליט ה- Commissioner של ליגת ה- NFL בארה”ב מר פִּיט רוֹזֶל (Pete Rozzele) להפוך את המצלמות של שלוש הרשתות הגדולות NBC ,CBS, ו- ABC שמכסות את משחקי ה- NFC וה- NFA למצלמות שופטות במקרים חריגים ושנויים במחלוקת . השופטים קיבלו אישור להפסיק את המשחק לרגע כדי להעיף מבט בתיעוד הטלוויזיוני המפורט (בתיעוד הטלוויזיוני נוטלות חלק בין 25 ל- 40 מצלמות כשרובן הן מה שמכונה במינוח הטלוויזיוני Isolated Cameras) ועל סמך מראה הטלוויזיה לקבל החלטה צודקת). המצלמות מנעו אי צדק אולם הן לא סייעו לגלות ספורטאים שמנאצים את יריביהם ב- Trash Talk כפי שעשה גיא פניני שלשום ליונתן שולדבראנד מפני שהמיקרופונים נותרו כבויים. וועדות מארגנות שונות הלכו ברבות השנים בעקבות פיט רוזל המיתולוגי. הטניס הבינלאומי נסמך על ה- Hawkeye. ה- NBA וה- Euroleague נעזרים במצלמות הטלוויזיה. אפילו ה- FIFA השמרנית החליטה לאחרונה להיעזר בעת רגעי מחלוקת בשירות המדעי של מערכת ה- Hawkeye. הקושי הגדול נותר באיתור הספורטאים המקללים.

מייד לאחר שמוניתי על ידי מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד בנובמבר 1980 למנהל חטיבת הספורט מיסדתי חודשיים אח”כ בפברואר 1981 את המוסף “רגע של מחלוקת” ששודר תדירות בתוכנית שטופת הרייטינג “מבט ספורט”. מטרת המוסף הייתה לחשוף את טעויות השופטים, להגן על המקופחים, לתמוך ביושרה הספורטיבית, ולשמור על טוהר ההתמודדות הספורטיבית. הניצחון הוא הדבר החשוב ביותר אך לא בכל מחיר ולא על חשבון ההגינות. את המוסף הזה הגיש השַדָּר אורי לוי. הוא עשה היטב את עבודתו העיתונאית לאורך הרבה שנים. “רגע של מחלוקת” הייתה מִשְנָה סְדוּרָה שזכתה לרייטינג פנטסטי, לאהדת הציבור, וגם לאימת השופטים. עדשת הטלוויזיה כמו עינו של “האח הגדול” הייתה פקוחה והתבוננה בשחקנים ובשופטים מבעד לזכוכית מגדלת . המצלמה איננה משקרת. היא חשפה את טעויות השחקנים, טעויות השופטים, וקלונם של הסופגים כרטיסים אדומים. המוסף “רגע של מחלוקת” היה כה אמין וכה פופולארי עד שהשחקנים והשופטים אמרו זה לזה בעתות מחלוקת ביניהם במגרשים, בואו נמתין ונראה מה אומרים במוסף “רגע של מחלוקת” בטלוויזיה שעורך יואש אלרואי ומגיש אותו אורי לוי. בעשור ה- 80 של המאה שעברה הוזמנתי כמה וכמה פעמים ע”י איגוד השופטים לשאת הרצאות אודות “השיפוט במגרש הכדורגל בעידן הטלוויזיה”. הצעתי לאיגוד השופטים להפוך את מצלמות הטלוויזיה שלנו למצלמות שופטות במקרים טעונים במיוחד, רגישים, וחריגים אך הם התנגדו. התירוץ היה שהשופטים טועים כמו שהשחקנים טועים ולכן אין לערב במחלוקת את מצלמות הטלוויזיה. הוויכוח שלי עמם נסב אודות עבירות מורל שאין ביניהם דבר עם הכדורגל. המצלמות שלנו תיעדו במשך שנים אין סוף עבירות מוּסָר ועבירות אדומות. פעם תיעדנו את שחקן בית”ר ירושלים אוּדִי אָשָש תופש באשכיו של רוני לוי ממכבי נתניה, ואת אבינועם עובדיה יורק על שחקן יריב במשחק בינלאומי כשהוא לובש את מדי נבחרת ישראל, וגם את אלי אוחנה מבצע תנועת נקמה מגונה ביד ימין שלו כלפי קהל אוסטרלי. המראות המבישים הללו נחשפו בכל קלונן על מסך הטלוויזיה, אולם ההתאחדות סירבה להשתמש בהם כעדות מרשיעה.

טקסט תמונה : ראשית עשור ה- 80 של המאה שעברה. משרדי חטיבת הספורט בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים. אורי לוי (מימין) ואנוכי בעת עריכת המוסף “רגע של מחלוקת” שהפך למשנה סדורה בתוכניות “מבט ספורט” ו- “משחק השבת”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית הגיעה להישגים מפליגים בתחום ה- Video שחושף בקלות אין סוף טעויות שיפוט אולם נותרה חסרת ישע בתחום ה- Sound. המיקרופונים  של הטלוויזיה (והרדיו) אינם מספיק רגישים כדי לקלוט Trash Talk ולבודד אותו מרעש הקהל הכללי (International sound), אותו ה- Trash Talk הנבזי שנאמר תדירות שוב ושוב בין השחקנים ליריביהם. נקודת התורפה של התיעוד המצוין ב- Video של ערוץ 5 בכבלים את פרשת גיא פניני הייתה כאמור טכנולוגיית ה- Sound. צופי הטלוויזיה היו זקוקים למר אורי דגון ולשירותיה של קוראת השפתיים גב’ צבייה בורנשטיין כדי לדעת מה אמר בדיוק גיא פניני ליונתן שולדבראנד . האירוע שלשום מזכיר לי את עצמי לפני 18 שנים. שלחתי את ניידת השידור הגדולה שלנו לכסות באחת השבתות של חודש מארס 1994 את המשחק המרכזי באצטדיון “קריית אליעזר” בין שתי הטוענות לכתר מכבי חיפה נגד מכבי תל אביב. במשחק הזה פצע שחקן מכבי ת”א מאיר מליקה את שחקן מכבי חיפה רוֹמָן פֶּץ בצורה חמורה במיוחד. המצלמה הראתה כי החלוץ מאיר מליקה נכנס בתנופה אדירה ברגלו של הבלם  רוֹמָן פֶּץ לאחר שהשחקן החיפני כבר שחרר את הכדור. מאיר מליקה שבר בכניסה הפראית את רגלו של רוֹמָן פֶּץ, ואז עשה את המעשה המכוער ביותר. בעוד השופט יַעֲקב שָיְינֶר מפסיק את המשחק ושולף כרטיס צהוב לעבר התוקפן , נמלט מֵאִיר מֶלִיקָה (סבא שלו אַהֲרוֹן מֶלִיקָה היה שוער קבוצת הפועל ת”א בכדורגל ונבחרת ישראל בשנות ה- 30 עד ראשית שנות ה- 50 של המאה שעברה) השחקן הפוגע מזירת הפשע כשהוא צועק בקול רם לעבר ספסל מכבי ת”א טקסט שהמיקרופונים לא קלטו. מצלמות ה- Video תיעדו את האירוע הנִבְזִי בשלמותו אולם המיקרופונים דממו. באמצעות טכנולוגיית ה- ווידיאו (DPM) הגדלתי את התמונה של מאיר מליקה ל- Extreme Close Up והזמנתי קורא שפתיים מיומן כדי לדלות את הטקסט ששיגר מאיר מליקה לעבר הספסל שלו. הטקסט היה מזוויע ובלתי מקובל לחלוטין. אודי אשרי ז”ל כתב מקומון “העיר” של תל אביב הקדיש ב- 1 באפריל 1994 מאמר לפרשה ההיא של “מאיר מליקה – רומן פץ”.

ראה “העיר” מ- יום שישי – 1 באפריל 1994. מקומון “העיר” תל אביב. העיתונאי אודי אשרי ז”ל מתייחס לפרשה הנבזית בה חלוץ מכבי ת”א מאיר מליקה מכסח את בלם מכבי חיפה רומן פץ. רומן פץ שחקן כדורגל מקצועני סיים בעקבות הפציעה החמורה את הקריירה שלו על כר הדשא לעולם.

מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 5 בכבלים הפכו שלשום לרגע בזירת הפרקט של היכל הספורט ביד אליהו להיות מצלמות שופטות. הן הוכיחו לנו כי הן מגינות על היושרה וטוהר הספורט. אנשי ערוץ 5 בכבלים ואנשי האתר שלו זכאים להערכה רבה על פועלם. זאת הייתה שעתם היפה.

ראוי להעיר כאן כי מצלמות הטלוויזיה של חטיבת הספורט בראשותי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לכדו בעדשותיהן במשך השנים הארוכות אירועים רבים שנויים במחלוקת בעיקר במשחקי הכדורגל והכדורסל שנעלמו מעיני השופטים. אחד מהם היה סַל ששווה 3 נקודות שנקלע ע”י שחקן הפועל ת”א ווילי סימס בדרבי התל אביבי נגד מכבי ת”א בהיכל הספורט ביד אליהו ב- 25 בספטמבר 1984 בשנייה האחרונה של המשחק והשווה את התוצאה ל- 88:88. אחד משופטי ההתמודדות נפתלי עובדיה פסל את סל שלוש הנקודות והעניק לווילי סימס “סל רגיל” ש- שווה שתיים בלבד בטענה שווילי סימס דרך בעת הזריקה על קו הקשת המרוחקת 6.25 מטרים מטבעת הסל. המשחק הסתיים בניצחונה של מכבי ת”א על הפועל ת”א בתוצאה 87:88. בדקנו את סרט ה- Video בדיעבד על מכונות ה- VTR שלנו וחיש מהר גילינו כי צמד השופטים נפתלי עובדיה ודוד דגן טעו. סל שלוש הנקודות של ווילי סימס היה חוקי.

derbi

טקסט מסמך : 26 בספטמבר 1984. העיתונים “חדשות הספורט” ו- “על המשמר” מדווחים לקוראיהם על הצלחתה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית להוכיח כי הסל שקלע ווילי סימס שחקן הפועל ת”א בשנייה האחרונה של המשחק נגד מכבי ת”א במצב של 85:88 לטובת מכבי ת”א היה שווה 3 נקודות ולא 2 כפי שפסק אחד השופטים נפתלי עובדיה. (באדיבות מר רוני דרור וארכיוני “חדשות הספורט” ו- “על המשמר”, ותודה לאנשי חטיבת העיתונות ב- בית אריאלה בתל אביב).

הערה שלי : שני העיתונים “חדשות הספורט” ו- “על המשמר” נסגרו לפני שנים רבות ולא מופיעים יותר. הפוסטים שבים ומתעדכנים מעת לעת. 

2. מצלמות הטלוויזיה שופטות את שחקן הפועל ת”א גיל לנדאו (1 ביוני 1983 באצטדיון ר”ג) ואת קפטן נבחרת ארגנטינה דייגו ארמאנדו מאראדונה (ב- 22 ביוני 1986 באצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי).

“יד האלוהים” של דייגו ארמאנדו מאראדונה (Diego Armando Maradonaמכניעה ב- 22 ביוני 1986 את שוער נבחרת אנגליה פיטר שילטון (Peter Shilton) אך לא את מצלמות הטלוויזיה של , TELEMEXICO 1986 וגם לא את השַדָּר יורם ארבל. התפתחות צילום וכיסוי משחקי הכדורגל בטלוויזיה היא עצומה ומרשימה. הצבת מספר רב של מצלמות טלוויזיה באצטדיון, עושר זוויות הצילום, גודל העדשות שלהן, ולא פחות חשוב חיבורן למכשירי VTR נפרדים לצורך יצירת כמות גדולה של מערכת הילוכים חוזרים מאפשרות להן לחשוף ללא כל קושי את פשעו של דייגו ארמאנדו מאראדונה. 1 ביוני 1983. אִצטדיון רמת גן. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר את משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין הפועל ת”א ומכבי ת”א. שחקן הפועל ת”א גיל לנדאו מבלף ומכניע בידו את שוער מכבי ת”א משה מרכוס. הוא מביס את שופט המשחק עובדיה בן – יצחק, אך לא את מצלמות הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית וגם לא את השדר נסים קיוויתי. 

52 המשחקים במונדיאל מכסיקו 86′ נערכו בשני זמנים מרכזיים על פי השעון המקומי. לפחות אחד מהם בשעה מאוד לא שגרתית, שתיים עשרה בצהרים על פי שעון מכסיקו. זמן צפייה טלוויזיוני מאוד לא נוח למדינה המארחת ולכל מדינות מרכז ודרום אמריקה תאבות הכדורגל, אך מועד מתאים לצופי הטלוויזיה באירופה וגם בישראל. צוהרי היום במכסיקו הקבילו לשעה שמונה בערב באירופה ותשע בישראל. השעה המרכזית השנייה נקבעה לארבע אחה”צ על פי שעון מכסיקו שהייתה שעת חצות הלֵיל באירופה והשעה אחת לפנות בוקר בישראל. שעות המשחקים נקבעו בלחץ הקבוצה המבצעית של ה- EBU (איגוד השידור האירופי) בראשה ניצבו מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ הספרדי ויָארְלֶה הוֹיְסָאטֶר הנורווגי. איגוד השידור האירופי היה גוף השידור העשיר ביותר, החזק ביותר, והמשפיע ביותר בתבל מבין ששת איגודי השידור העולמיים שהיו קיימים אז, OIRT – איגוד השידור המזרח אירופי, OTI – איגוד השידור של מדינות מרכז ודרום אמריקה, URTNA, איגוד השידור האפריקני ASBU – איגוד השידור של המדינות הערביות, ABU – איגוד השידור של מדינות מזרח אסיה והאזור הפסיפיק לרבות אוסטרליה, ולכן שילם גם את זכויות השידורים הגבוהות ביותר ל- FIFA  בתקופה ההיא. ל- EBU וְ- OIRT הייתה עדיפות בתכנון וקביעת שעות המשחקים. 14 מבין 24 הנבחרות הנוטלות חלק בטורניר הגיעו מאירופה. לשני גוּפֵי השידור האירופיים הייתה השפעה על 1986 TELEMEXICO, קבוצת הטלוויזיה המבצעית המקומית שהייתה האחראית על כיסוי הטורניר ושימשה Host broadcaster בינלאומי שלוֹ, והוועדה המארגנת המקומית, בקביעת לוחות הזמנים הראשיים של המשחקים. שתיים עשרה בצהריים וארבע אחה”צ. הפרש של שמונה שעות חצץ בין שעוני מכסיקו ואירופה. תשע שעות הפרידו בין שעון מכסיקו לשעון ישראל. שידור המשחק הראשון החל בישראל בתשע בעֶרֶב והשני באחת בלילה אחר חצות. המשחק ארגנטינה – אנגליה בשלב רבע הגמר של מונדיאל מכסיקו 86′ ביום ראשון – 22 ביוני 1986 עורר עניין עצום בכל העולם ונקבע לשעת צפיית שיא בישראל ובאירופה. בדיוק ב- 12.00 ב- צוהריי היום במכסיקו סיטי, תשע בעֶרֶב בישראל ושמונה בערב באירופה. עמדה לרשותנו עמדת שידור מוזמנת זמן רב מראש עַל יָדִי באִצטדיון ה- “אצטקה”. השַדָּר הבכיר שלי יורם ארבל נקבע מטעמי להיות שַדָּר המשחק ארגנטינה – אנגליה ומרדכי שפיגלר הפרשן שלו.

מאמנה של נבחרת אנגליה בּוֹבִּי רוֹבְּסוֹן הציב למשחק הזה את השוער מספר אחת שלו והטוב בשוערי אנגליה פִּיטֶר שִילְטוֹן מסאותהמפטון. שורת שחקני ההגנה הורכבה מגָארִי סְטִיבֶנְס מאֶוֶורְטוֹן, טֶרִי פֶנְוִויק מ- ק.פ.ר., טֶרִי בּוּצֶ’ר שחקו גלאזגו ריינג’רס, וקֶני סַאנְסוֹם מארסנל. את חוליית הקישור איישו טְרֶוֹור סְטִיבְן מקבוצת אוורטון, גְלֶן הוֹדְל – מטוטנהאם, ופִּיטֶר רִיד – מאברטון. שלושת החלוצים היו פִּיטֶר בּירְדְסְלִי – מניוקאסל, מבקיע השערים המחונן גָארי לִינִיקֶר אז שחקן ברצלונה, וסְטִיב הוֹדְג’ – מאַסְטוֹן וִוילָה. כל שחקני נבחרת אנגליה ומאמנה היו מוכרים היטב לחובבי הכדורגל בארץ מהקרנת משחקי הליגה האנגלית הבכירה בטלוויזיה הישראלית הציבורית והמונופוליסטית ששידרה לציבור מונוגמי.

england 1986

טקסט תמונה : יום ראשון בשבוע – 22  ביוני 1986. שתיים עשרה בצהריים על פי שעון מכסיקו . מונדיאל מכסיקו 1986. אִצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי. נבחרת אנגליה מתייצבת נוכח מצלמות הטלוויזיה של TELEMEXICO לפני היציאה לקרב נגד ארגנטינה בשלב רבע הגמר של גביע העולם בכדורגל – מכסיקו 1986. זיהוי שורת העומדים משמאל לימין : טרי בוצ’ר, גארי ליניקר, טרי פנוויק, גלן הודל, גארי סטיבנס, והשוער פיטר שילטון. זיהוי שורת כורעים משמאל לימין : פיטר בירדסלי, פיטר ריד, סטיב הודג’, טרבור סטיבן, קני סאנסום. (במשחק השתתפו גם ג’ון בארנס שחקן קבוצת ווטפורד וקריס וודל שחקנה של טוטנהאם). (התמונה באדיבות TELEMEXICO. ארכיון יואש אלרואי).

המאמן הארגנטיני ד”ר קָארְלוֹס בִּילָארְדוֹ יורשו של סֶזָאר לוּאִיס מֶנוֹטִי הציב בשער את נֶרִי פּוּמְפִּידוֹ ובהגנה את אוֹסְקַר רוּגֶ’רִי, חוֹזֶה בְּרָאוּן, חוֹזֶה קוּסִיוּפוֹ, וסֶרְגְ’יוֹ בַּאטִיסְטָה. בקישור שיחקו חוּלְיוֹ אוֹלָרטִיקוֹצֶ’אָה, רִיקָארְדוֹ גְ’יוּסְטִי, וחוֹרְחֶה בּוּרוּצָ’אגָה, לידם שיחקו דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה מנהיג וקפטן הנבחרת והֶקְטוֹר אֶנְרִיקֶה, בחוד ההתקפה הוצב חוֹרְחֶה וָואלְדָאנוֹ. שופט המשחק היה עָלִי בֵּנַאסֵר מטוניס. השחקנים הארגנטיניים היו כמעט אנונימיים בארץ למעט כמובן דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ששיחק במדי אלופת איטליה קבוצת נאפולי וחורחה וואלדאנו שחקן ריאל מדריד. היה בסגל הארגנטיני עוד שחקן מוכר דָנִיאֵל פַּאסָארֶלָה, הבלם הנפלא שהניף את גביע העולם ב- 1978 ואז ב- 1986 שחקן הקבוצה האיטלקית אִינְטֶר, אך הוא היה כבר בן 33 והמאמן קַרְלוֹס בִּילָארְדוֹ אפילו לא נתן לוֹ צ’אנס כשחקן מחליף. יורם ארבל ומצלמות “1986 TELEMEXICO”  הגיעו לשיא יכולת האבחנה המדויקת שלהן בעת השידור הישיר של המשחק ארגנטינה נגד אנגליה. זה התרחש בצוהרי יום ראשון – 22 ביוני 1986 באִצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” במכסיקו. תשע בערב שעון ישראל. כל חובבי הספורט במדינת ישראל הסתופפו סביב מסך הטלוויזיה של הערוץ הציבורי המונופוליסטי. נדמה היה שאיש במדינה שלנו לא החמיץ אותו.

בדקה ה- 51 של המשחק נִיתֵּר דְיֶיגוֹ אָרְמָנְדוֹ מָאראָדוֹנָה לעבר כדור גובה שנהדף בטעות מקו ה- 16 ע”י סְטִיב הוֹדְג’ (Steve Hodge) לעבר רחבת השער של פִּיטֶר שִילְטוֹן. השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן יצא לקַדֵם את פני הסכנה כשבעה מטרים מהשער וניתר מול הקפטן הארגנטיני אל הכדור כדי להדפו, אך דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָדוֹנָה הזריז הקדים אותו וכבש את השער בעזרת ידו השמאלית המאוגרפת שהייתה צמודה לראשו. גנבת השער נעשתה במיומנות אך נראתה חשודה מראשיתה. שופט המשחק המגוחך הטוניסאי עלי בֵּנָאסֶר (Ali Bennaceur) לא ראה שום דבר פגום בהבקעה ולכֵן לא היסס ואישֵר את השער מייד. שני שופטי הקו הרדומים והישנוניים אוּלוֹאַ מוֹרֵיירָה (B. Ulloa Morera) מקוסטה ריקה ובּוֹרִיס דוֹטְשצֶ’ב (Boris Dotschev) מבולגריה לא הבחינו אף הם בשום דבר חריג בהבקעת השער של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ונעו למרכז המגרש כדרכם של הקוונים לאחר הבקעת שער. זאת הייתה טעות שיפוט קטסטרופלית אך יש לה הסבר אנושי. השחקנים האנגליים ומאמנם בובי רובסון יצאו מדעתם. חלק מהם רצו נסערי נפש אל השופט המרכזי וזעקו לעברו מרות כדי שיבטל את רוע הגזרה. הם טענו שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה הבקיע את השער הלא חוקי בידו ולא בראשו אך השופט לא שהה לתחינותיהם . הוא הורה להם לחדש את המשחק מקו האמצע.

המאמן בּוֹבִּי רוֹבְּסוֹן היה המִסְכֵּן והמפסיד הגדול מכולם. הוא הכין במשך שנים את נבחרת אנגליה לסוג כזה של התמודדות. מפגש מכריע אחד בגביע העולם על כל הקופה . להיות או לחדול . הגורל זימן לו בשלב רבע הגמר במכסיקו 1986 את נבחרת ארגנטינה ובראשה הקפטן דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ואת השופט הטוניסאי עלי בנסאר (Ali Bennaceur). המשחקים בין היריבוֹת בשלב רבע הגמר בגביע העולם הם התמודדות של הכול או לא כלום. זה דבר ידוע. לפתע העניק שופט המשחק מקדמה בחינם לקבוצה היריבה. בובי רובסון נשאר ג’נטלמן על הספסל אך התפוצץ מפנים. הוא חש שהוא ונבחרתו נשדדו ע”י דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ושופט המשחק לאור היום. הוא הקדיש את מיטב שנותיו לכדורגל הבריטי. הוא היה שחקן בנבחרת הלאומית, שימש כמאמן רב מוניטין ומבוקש בליגה הבכירה האנגלית וגם מחוץ לגבולות האיים הבריטיים, ועכשיו היה מאמן הנבחרת הלאומית . אישיות דגולה שהייתה הרבה יותר ממאמן כדורגל. בובי רובסון היה מורה ומחנך. הוא מסוג האנשים שנתן את כל כולו למען הכדורגל. ההדרכה והאימון בכדורגל עלו לו בבריאות. ראשו האפיר מוקדם מהצפוי והפך לסַב.

1986 TELEMEXICO ורשת הטלוויזיה המכסיקנית TELEVISA בראשות נשיאה זָ’אן אֶמִילְיוֹ אֶסְקָארָאגָה אימצה קונספציה בימוי ממוּחשבת שקבעה מראש את השימוש במערכות ה- Replays  (הילוכים חוזרים) בניידות השידור ושיטת ההרצה שלהם. בכל ניידת שידור הותקנו ארבע יחידות הילוכים חוזרים בהם השתמשו הבימאים לאחר כיבושי השערים. משך הזמן של שידור ארבעת ההילוכים החוזרים באופן רָצִיף בזה אחר זה על המרקע, עמד על כעשרים וחמש שניות . לא כולם שודרו ב- Slow motion (הילוך איטי) . חלקם הוזנו במהירות צילום רגילה של 25 פריימים בשנייה אחת. שיטת הביצוע של שידור של שלושה או ארבעה הילוכים חוזרים מוחשבה ונקבעה מראש. בתחילה שוּדרוּ שני הילוכים חוזרים משתי מצלמות מובילות שונות מכיוון עמדות השידור המרכזיות (מצלמות מס’ 1 ומס’ 2 במערך הצילום) או ממצלמה שהוצבה על קווי ה- 16. ההילוך החוזר השלישי הובא מהמצלמה האחורית וההילוך הרביעי ב- Reverse Engel (זווית נגדית ההפוכה לכיוון המצלמות המרכזיות המובילות). הצבת מצלמה בצד השני של האִצטדיון היה חידוש מעניין וחשוב של TELEMEXICO 86 ונעשה על ידה בפעם הראשונה בהיסטוריה של צילומי כדורגל בטלוויזיה. ההילוך החוזר האחרון (השלישי ולפעמים רביעי) שהובא מהמצלמה שניצבה מאחורי השער (שנכבש) היה האחרון שנעל גם את מסֶכֶת ההילוכים החוזרים. לא כל הבימאים הקפידו להזין את ההילוכים החוזרים על פי הסדר הנַקוּב, אך ההוראה הבסיסית שניתנה לכולם בניידות השידור באִצטדיונים השונים, חייבה אותם במפגיע להגיע במועד לצילום חידוש המשחק מקו האמצע לאחר השער שהובקע. במובן מסוים זאת הייתה אוטומטיזציה של מחשבת האדם . היה בכך יתרון כי היא מנעה טעויות אֶנוֹש, אך בהיותה ממוחשבת ומתוכנתת מראש ונתונה בסַד של זמן, חסְרה השיטה את הרגישות ואת הגיון האדם היכן להתחיל את ההילוך החוזר והיכן לסיימו. האוטומציה התזזית והקופצנית המכסיקנית של ההילוכים החוזרים שיבשה במשהו את ההמשכיות הטבעית של מהלכי הכדורגל השלמים לפחות את אלה שהיו ראויים להקרנה נוספת וממושכת יותר. השיטה הממוחשבת והמסרים הקצרים האלה מנעו מצופי הטלוויזיה בשל מסגרת הזמן סוג של נינוחות ורגיעה קולנועית. מין תחושה שרגע השיא נגמר מהר מידי. ההילוכים החוזרים של כיבוש השערים אמורים להאריך את רגעי השיא ולהעצים את החוויה הטלוויזיונית. זהו סוד כוחם. השיטה במכסיקו 86′ קיצרה אותה לעיתים. שער “יד האלוהים” של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זכה לשלושה הילוכים חוזרים משלוש זוויות שונות : מצלמת קו 1, מצלמה מהזווית ההפוכה, ומצלמה אחורית מאחורי השער האנגלי.

צפיתי מעמדת הפיקוד שלי ב- IBC בשידורים של “TELEMEXICO 86” בקנאה מקצועית רבה. הייתי מרותק אליהם. אנחנו בטלוויזיה הישראלית הציבורית רק יכולנו לחלום בעת ההיא על עושר טכנולוגי מודרני שכזה. כיבוש השער ע”י דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה בידו היה מלאכת מחשבת אך בעצם מעשה מִרְמָה מחוּשב ומתוחכם בתוך שבריר שנייה של גאון ו- וִוירטוּאוֹז כדורגל. היה קשה להבחין בתחילה בעת הבקעת השער האם הובקע  ביד או בראש. שהיתי במכסיקו כמנהל שידורי הטלוויזיה עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית וראיתי הכול. הייתי עֵד ראייה למעשה הרמייה של קפטן נבחרת ארגנטינה ועֵד שמיעה לטקסט הנבון של יורם ארבל שתיאר בשידור ישיר את האירוע והחוויה, והיה לא פחות מרשים מהווירטואוזיות של דְיֶיגו אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה.

זה הלך ככה על פי הסדר הזה : 

טקסט יורם ארבל לאחר הבקעת השער :  “שער…השופט מסמן למרכז …דייגו ארמאנדו מאראדונה כובש את השער הראשון…אנגליה טוענת לנגיעת יד אולי לעבירה על השוער פיטר שילטון…אבל שחקני ארגנטינה חוזרים למרכז עם השופט…”.

אחת ממצלמות ה- Close up של ניידת השידור “רדפה” אחרי דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה והביאה את קפיצות השמחה שלו כמו ריקוד ניצחון כשאגרופו מתנופף באוויר. כל שחקני ארגנטינה רצו לחבק ולנשק אותו. מצלמה אחרת הראתה את טֶרִי פֶנְוִויק (Terry Fenwick) האנגלי רודף אחרי השופט ומסמן לו כי דייגו ארמאנדו מאראדונה הבקיע את השער בידו. הוא ממש התחנן בתנועות ידיים בפני השופט שיבטל את החלטתו. מצלמות האווירה שעקבו אחרי תרועות הגיל של 115000 (מאה וחמישה עשר אֶלֶף ) הצופים הנרגשים באצטדיון ה- “אָצְטֶקָה” העניקו תחושה ברורה על מסך הטלוויזיה כאילו השער שנכבש היה חוקי והובקע בדרך ראויה. ייאמר לזכותו של יורם ארבל שהואָ מייד חשד בדייגו ארְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה.

טקסט יורם ארבל בהילוך החוזר ה- 1 של מצלמת  ה- 16 : “מאראדונה…זוהי הכנסת כדור לא טובה של ההגנה האנגלית…נגיעת יד של מאראדונה או לא…”.

טקסט יורם ארבל בהילוך החוזר ה- 2 של המצלמה האחורית : “בואו נבדוק שוב…אולי מן הזווית הזוֹ…אני כמעט בטוח שכן…”. 

טקסט יורם ארבל בהילוך החוזר ה- 3 של המצלמה מהזווית ההפוכה : “עוד מבט אחד מן הזווית ההפוכה, לא יכול להיות שהראש של דייגו ארמאנדו מאראדונה עלה גבוה יותר מהידיים של פיטר שלטון.

טקסט מדויק וחסכוני בשידור ישיר. בהילוך החוזר השלישי כבר לא היה לוֹ סָפֵק. יורם ארבל הביע את דעתו הנחרצת ומנוסחת היטב בשידור ישיר ניסוח בן תריסר מילים שלא יישכח לעַד על ידי. אבחנה מדויקת ומַרשִימה של שַדָּר דָגוּל שהפך באחת את וִוירטוּאוֹז הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לעבריין. הללויה לווירטואוז המיקרופון יורם ארבל. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה גבר בידו על פִּיטֶר שִילְטוֹן אך לא יכול היה לנצח את מצלמות הטלוויזיה המכסיקניות של TELEMEXICO, ונכנע לאבחנה דקת העין של השַדָּר יורם ארבל (האחד והיחיד). דייגו ארמאנדו מאראדונה גאון כדורגל ערמומי דחף במו ידו השמאלית את מונדיאל מכסיקו 1986 לעבר פסגה דרמטית עטופה בסקרנות, מתח, ועניין בינלאומי עצום.

“לא יכוֹל להיות שהראש של מָארָאדוֹנָה עלה גבוה יותר מהידיים של שִילְטוֹן”, הייתה אבחנה נבונה אפילו של יורם ארבל ויכולת ביטוי מרשימה בשידור ישיר ובלחץ זמן . זאת הייתה בעינַיי פסגת שידוריו של יורם ארבל בטלוויזיה הישראלית הציבורית . הברקה כזאת בשידור ישיר ראויה לפרס פוליצר. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה פֶנוֹמֶן שסחף את נבחרתו ארגנטינה לזכייה שנייה בגביע העולם בכדורגל של מכסיקו 1986. כוכבו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זרח ביתר שאת על רקע נבחרת ארגנטינית אפרורית דלת הכוכבים. הוא היה שחקן כדורגל כל כך גדול שאישיותו הדומיננטית על כר הדשא ויכולתו הווירטואוזית הפכה גם את חבריו האלמונים לשחקנים מצטיינים ידועי שם באותה העֵת. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שִימֵש מנהיג וקפטן של נבחרתו והבקיע בעצמו חמישה שערים במהלך האליפות . ובאשר לפרשן שלנו מרדכי שפיגלר. האיש ישב המום בעמדת השידור. הוא היה נבוך ולא רצה להאמין כי גאון הכדורגל הארגנטיני הסתייע ביודעין ובכוונה תחילה בידו כדי להבקיע שער. מרדכי שפיגלר שהיה בעצמו רב אמן בכדורגל (בקנה מידה ישראלי) חַש נבגד למראה עיניו. כשיורם ארבל סיים את אבחנתו שידר מרדכי שפיגלר למיקרופון, “ציפיתי ממָארָאדוֹנָה שייעשה הכול, אבל להבקיע שער ביד במעמד כזה…? זה כבר יותר מידי…!”. זאת לא הייתה פרשנות טלוויזיה. לא את זה ציפיתי לשמוע ממנו. זאת הייתה הבעת דעה אישית על מוּסַר בספורט. רציתי לשמוע ממנו פרשנות על מוסד השיפוט ומדוע לא ראה השופט המרכזי והקוונים שלוֹ את מה שראו השחקנים האנגלים, והאם יש צורך עתידי במקרים כגון אלה לעַרֵב את מצלמות הטלוויזיה בהחלטות השופטים השגויות ולהכריח את מוסד הכדורגל השמרני להיעזר בעדשות ה- Zoom של מצלמות הטלוויזיה הגדולות. במקום זה שמעתי הטפת מוּסַר לקפטן הארגנטיני השובב והרמאי.

spigler

טקסט תמונה : יום ראשון – 22  ביוני 1986. מונדיאל מכסיקו 1986. הימים ההם – הזמן ההוא לפני יותר מ- 31 שנים. אצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי. הפרשן מרדכי “מוטל’ה” שפיגלר (חובש Head set ומחזיק מיקרופון Lip mic) ועוזרת ההפקה המצוינת שלי שמחה שטרית בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שעה קלה בטרם ההתמודדות בשלב רבע הגמר ארגנטינה – אנגליה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

maradona 1 טקסט תמונה : מונדיאל מכסיקו 1986. יום ראשון בשבוע – 22 ביוני 1986. אִצטדיון ה- “אצטקה” במכסיקו סיטי. השעה אחת ושש דקות בצהריים שעון מקומי. דייגו ארמאנדו מאראדונה גובר בידו על שוער נבחרת אנגליה פיטר שילטון, אך איננו מכניע את מצלמות הטלוויזיה וגם לא את שדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית יורם ארבל. תיעוד חשוב בהתפתחות שידורי הטלוויזיה והטכנולוגיה הטלוויזיונית ו- המעורבות שלה בכיסוי אירועים שנויים במחלוקת בספורט התחרותי בכלל ובכדורגל בפרט. (באדיבות קבוצת הטלוויזיה של 1986 TELEMEXICO).

“ERA  LA  MANO  DE  DIOS”, הצהיר דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה, בפני העיתונאים כשנשאַל אם כבש את השער בידו או בראשו. “זו הייתה יד האלוהים…”, כינה בסיום המשחק את מעשה התרמית שהביא להבקעת שערו הראשון. ניסוּח תֵּיאוֹלוֹגִי מחושב שהותיר לוֹ לצאת בשלום מהסבך המוּסרי אליו נקלע כקפטן נבחרתו. כשנשאל שוב ושוב מדוע לא הודה בעבירה המתוחכמת שנסתרה מעיניי השופט, שִיוֵוק את עצמו לתקשורת כאילו היה שליח האֵל עלי אדמות ובמצוותו נקם את חרפת ארגנטינה. לכל הפונים הֵשיב שוּב ושוּב באותה מטבע, “זאת הייתה יד האלוהים”, אך המצלמות היו בעוכריו. על כך אמרה סוּזַן סוֹנְטָאג : “הצילום הוא דרך לוִוידוּא החוויה”. היא צדקה.

ניתוח טלוויזיוני של הבקעת השער ע”י “יד האלוהים” מסביר מדוע שופט המשחק הטוניסאי עָלִי בֵּנָאסֶר (Ali Bennaceur) לא ראה את מה שראו השחקנים האנגליים בצורה וודאית וכל כך בבירור ובראשם השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן (Peter Shilton). גופו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה (Diego Armando Maradona) ניצב בפרופיל לשופט בעת הניתור לכדור. אֶגרוף יד שמאל של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה זה שהדף את הכדור לשער האנגלי הוסתר כמעט במלואו ע”י ראשו של השחקן הארגנטיני. השופט שהיה בכושר גופני מניח את הדעת ובס”ה ניצב בסביבת האירוע ליד קשת ה- 16 מ’, והתמקם באופן סביר, משהו כמו תשעה אולי עשרה מטרים מנקודת המפגש בין דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לפִּיטֶר שִילְטוֹן והקרב על הכדור ביניהם, אך לרוע מזלו זווית הראייה שלו הייתה שגויה לשבריר שנייה. דייגו ארמאנדו מאראדונה ניתר מעשה שטן בפרופיל והשופט ראה את הצדודית שלו. לכֵן סבר בטעות שדְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כבש את השער בנגיחה בראשו. אפשר לראות את הסיטואציה הקצרצרה והמורכבת הזאת היטב על טייפ השידור בסופה הוענק לעבריין הארגנטיני הפרס שחשק בו. במקום שיונף לעברו כרטיס אדום אישר השופט את השער והעניק לארגנטינה יתרון בחינם. בובי רובסון מאמן נבחרת אנגליה כעס ורגז אך צריך לציין שלא לא איבד את צלמו. המחאות לא עזרו לוֹ וגם לא לשחקני אנגליה.

שלוש דקות חלפו, וליורם ארבל הוענקה הזדמנות נוספת לשדר בשידור ישיר בשפתו העשירה ובקול הבריטון העמוק שלו עוד מהלך של גאון הכדורגל דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. זה היה בדקה ה- 54 של המשחק. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נטל את הכדור לעצמו כעשרה מטרים בתוך המחצית של נבחרתו ו- ת”ק פרסה מהשער האנגלי והתחיל לשעוט עִמוֹ לעבר פִּיטֶר שִילְטוֹן . במבצע פריצה אישי שטרם נראה כמותו בהיסטוריה, לאורך של יותר משישים מטר, חלף על פני ארבעה שחקנים אנגליים ובסופו מוֹטֵט את השוער פִּיטֶר שִילְטוֹן בדחיקת כדור קטנה כזאת אופיינית בכף רגלו השמאלית. יורם ארבל שאג למיקרופון עוד פְּנִינַת שידור, “ש – ע – ר ! , מֵאָה אַחוּז חוּקי , אֶלֶף אַחוּז חוּקי” . הוא שוב צָדָק. גָארִי לִינִיקֶר החלוץ אנגלי מריח השערים רק צמצם את התוצאה בדקה ה- 80 של המשחק ל- 1:2. ארגנטינה העפילה לשלב חצי הגמר.

אינני זוכר שהמאמן האנגלי בּוֹבּי רוֹבְּסוֹן לחץ את ידו של עמיתו קָארְלוֹס בִּילָארְדוֹ בתום המשחק . אנגליה נשדדה לאור היום, ושופט המשחק הטוניסאי לא חזר לשפוט עוד במהלך האליפות . הוא נשלח הביתה. ההתנסחות וההתמצאות של יורם ארבל בסבך המחלוקת של “יד האלוהים”, בתוך זמן כה קצר, שניות ספורות ממש, ראויות לכל שבח. תמונות הטלוויזיה המתחלפות בזו אחר זו סייעו לו. השוער האנגלי פִּיטֶר שִילְטוֹן נכנע “ליד האלוהים” של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ולהחלטה המוטעית של השופט, אך לא למצלמות של הקונסורציום הטלוויזיוני המכסיקני “1986 TELEMEXICO”. המצלמה אינה משקרת .למעשה הרמאות של גאון הכדורגל הארגנטיני דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה שימוש במתכוון בידו לצורך כיבוש שער אין אח ורֵע בתולדות המונדיאלים . אף על פי כן ציבור אוהדי הכדורגל בעולם סלח לוֹ על המעשה הנפשע. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה נתפס בעיניו כגיבור וכַך גם שוּוָק בסרט הטלוויזיה “Hero” שהוא כוכבו. שום כוכב כדורגל בינלאומי נערץ ברמתו של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כמו פֶרֶנְץ פּוּשְקָש, פֶּלֶה, או יוֹהָאן קְרוֹיְף לא היה מעז ולא היה מעלה בדעתו לעשות מעשה קונדס שכזה נוכח יציעי ה- “אצטקה” העמוסים לעייפה ב- 115000 (מאה וחמישה עשר אלף) אנשים, 15 מצלמות טלוויזיה הפרושות באִצטדיון, ומיליארד צופי טלוויזיה ברחבי העולם החוזים בשידור הישיר. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה היה גאון כדורגל שנהג כפִּרְחַח. הוא הכניע את פִּיטֶר שִילְטוֹן אבל לא את מצלמות הטלוויזיה שחשפו את קלונו. זה היה עונשו.

robsonטקסט תמונה : זהו בובי רובסון המנוח מאמן נבחרת אנגליה במונדיאל מכסיקו 1986 . פגשתי אותו כעבור 12 שנה יחד עם יוסל’ה מרימוביץ’ במשרד ההפקה והשידורים שלי ב- IBC בפאריס במונדיאל צרפת 1998. שאלתי אותו, “מה קרה שם באִצטדיון “האצטקה” במכסיקו 86′ עם “יד האלוהים” של דייגו ארמאנדו מאראדונה…?”. הוא חייך חיוך מריר והשיב, “שדדו אותנו לאור היום”. 22 שחקני שתי הקבוצות, המאמן הארגנטיני קארלוס בילארדו ואני, ועמנו 100 אלף צופים באִצטדיון ראו שדייגו ארמאנדו מאראדונה כבש את השער בידו , חוץ משלושת השופטים. הם לא ראו דבר ואישרו את השער”. (באדיבות יוסף “יוסל’ה” מרימוביץ’ ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בהפקות הטלוויזיה הבינלאומיות אתה פוגש הרבה מאוד דמויות ופיגורות שקשורות לביזנס הזה שנקרא “הסימביוזה הבלתי נמנעת של הטלוויזיה והכדורגל”. מונדיאל צרפת 1998 לא היה יוצא דופן מהבחינה הזאת בשעה שעל דלת הכניסה למשרד ההפקה והשידורים שלי ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) בפאריס נשמעו כמה הקשות קלות . בפתח ניצבו יוסל’ה מרימוביץ וחברו בובי רובסון. יוסל’ה מרימוביץ הוא ידיד אמת שלי (ושל רבים אחרים בארץ ובעולם) שאיננו מחמיץ לעולם שום מונדיאל. הוא חייך ואמר לי, “יואש, תכיר, זהו בובי רובסון, חבר שלי”. הזמנתי אותם פנימה בחפץ לב. התפתחה שיחה על כוס תה וקפה . הם שתו תה ואני קפה. החזרתי את בובי רובסון 12 שנה לאחור ל- “יד האלוהים” של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה. רציתי לשמוע ממקור ראשון מה קרה אז מנקודת מבטו ב- 22 ביוני 1986 באִצטדיון ה- “אצטקה”. הוא נשאר ג’נטלמן אנגלי גם עכשיו. הוא דיבר בשקט, לא הרים את קולו, וסיפר בצורה שלווה על ההשקעה האישית שלו באימונים והכנות של נבחרת אנגליה לטווח ארוך בדיוק לקראת סוג כזה של מפגשים על כל הקופה. היו לו תלונות מאוד קשות נגד השיפוט ההוא, על עיוורונם של כל שלושת שופטי המשחק, ועל עבודתו רבת שנים שירדה בבת אחת לטמיון . הוא לא איבד את צלמו ונשאר Cool. אי אפשר היה שלא להעריך את הופעתו והתנהגותו באותה פגישה ביוני 1998 בפאריס. היה בו משהו מאוד אצילי ומאופק. לא רבים מכירים את הקריירה המקצועית העשירה של בובי רובסון . הוא נחשב לבר סמכא ואחד ממומחי הכדורגל הגדולים בעולם. המאמן הבריטי בובי רובסון נולד בלונדון ב- 1933. בגיל 17 החל את קריירה הכדורגל שלו בקבוצת פולהאם (Fulham). הוא היה שחקן מרכז שדה מצטיין. ניהול וראיית המשחק היו תחום התמחותו. ב- 1956 הועבר לקבוצת ווסט אלביון ברומיץ’ (West Bromwich Albion) שם שיחק שֵש שנים ואח”כ חזר לקבוצת נעוריו פולהאם. בובי רובסון שיחק 15 שנה בליגה הבכירה והשתתף ב- 584 משחקים. הוא הבקיע 133 שערים. לאחר שסיים את הקריירה בפולהאם הצדיע לוֹ המועדון והעניק לו את תפקיד המנהל. ב- 1968 עבר בובי רובסון לעונה אחת לקנדה שם אימן את קבוצת הכדורגל, “גַלֵי הקֶצֶף הלָבָן”, של העיר וואנקובר (Vancouver Whitecaps). שנת 1969 הייתה נקודת המפנה שלו כמאמן. בובי רובסון נטל לידיו את מִשרת המאמן של קבוצת איפסוויץ’ (Ipswich) ושהה בה שלוש עשרה שנה. הוא הקים דוֹר של שחקנים צעירים. ב- 1978 זכתה איפסוויץ’ בגביע האנגלי ובשנת 1981 לקחה את גביע יואפ”א (UEFA Cup). התאחדות הכדורגל האנגלית שמה עליו עין. ב- 1978 מונה בובי רובסון ע”י ההתאחדות הבריטית למאמן נבחרת ב’ של אנגליה. ב- 1982 מונה למנג’ר נבחרת אנגליה. התבוננתי עכשיו בפניו היפים של בובי רובסון. הוא היה כבר בן 65 וראשו סַב לגמרי. יש משהו שמעורר הדרת כבוד כלפי הכדורגל האנגלי וגם למצלמות הטלוויזיה של ה- BBC , ITV , ו- BSKYB, שמכסות ומשדרות אותו. הודיתי לבובי רובסון ויוסל’ה מרימוביץ’ ז”ל  (האָהוּב) על הביקור ולחצתי בחוֹם לשניהם את היד.

robson 1

טקסט תמונה : 1970. לפני 44 שנים. יוסל’ה מרימוביץ’ ז”ל (מימין) יחדיו עם חברו הטוב בובי רובסון המנוח במגרש האימונים של איפסוויץ’ ב- 1970. (התמונה באדיבות יוסל’ה מירמוביץ’ ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הניסוח התיאולוגי של דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה כי הייתה זאת “יד האלוהים” שכבשה את שערה של אנגליה ב- 22 ביוני 1986 היה מעניין ומחושב. בעל השראה. שתי המילים “יד האלוהים” כללו בתוכן פירוש וויזואלי מובהק של ייסורי ההיסטוריה הארגנטינית : חזון תיאולוגי ומעשה נקמה נגד האימפריה הבריטית בראשות אשת הברזל מרגרט תאצ’ר שכבשה ב- 1982 את איי פוקלנד (מאלווינאס) מידי ארגנטינה והסבה לאומה הארגנטינית אבדות צבאיות כבדות והשפלה מדינית. דייגו ארמאנדו מאראדונה לא שכח זאת. הוא תיעב את האנגלים והיה אחד מאותם הארגנטינאים שמעולם לא לבש את מדיו של מועדון כדורגל אנגלי כלשהו כפי שעשו בזמנו חבריו לנבחרת ארגנטינה אוֹסְבָאלְדוֹ אָרְדִילֶס וריקארדו וויז’ה.

ההיסטוריה סובבת על צירה. דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה לא היה הראשון שהשתמש במונח “יד האלוהים” כדי לתרץ כיבוש שער. עשה זאת לפניו ווירטואוז אחר מישראל המשורר עֵלִי מוֹהַר ברפורטאז’ה עיתונאית שלוֹ במדורו “בשער”, במקומון התל אביבי “העיר”, ביום שישי – 10 ביוני 1983. עֵלִי מוֹהַר ז”ל הקדים את דייגו ארמאנדו מאראדונה והשתמש בניסוח תיאולוגי המנמק את הבקעת שער הניצחון של גִילִי לַנְדָאו במשחק הגמר על גביע המדינה בו ניצחה הפועל ת”א את מכבי ת”א 2:3. עֵלִי מוֹהַר עיתונאי וכותב מחונן וגם אוהד שרוף מוצהר של אגודת הספורט הפועל ת”א, טבע בכישרון רב מאמר הומוריסטי מיוסר בעל השראה במקומון “העיר” המנתח את אותו רגע המחלוקת המפורסם בו הכניע גיל לנדאו בידו את שוער מכבי ת”א משה מרכוס ושופט המשחק עובדיה בן – יצחק אך לא גבר על מצלמות הטלוויזיה הישראלית ולא על השַדָּר נסים קיוויתי. עלי מוהר ז”ל לא ראה יד (שהייתה) וגייס את חבר מרעיו פול רנייה, פולמוסא, קולמוסאי  ושאר ידידיו כדי שיתמכו בגרסתו. למאמרו העניק את הכותרת, “יוּשַם קֵץ למחלוקת”, וכך כתב : “האם הייתה זו ידו של גילי לנדאו ? ! – זוהי השאלה המוחצת ! ידו של מי התערבה שם, שואלים אתם – ואני עונה ואומר : יד הגורל הייתה זו , חברים, יד הגורל. ואולי רק אצבע, אצבע אלוהים, ולא בהכרח ידו של גילי !” [1].

ראה “העיר” מ- 10 ביוני 1983. מקומון “העיר” תל אביב. המשורר המחונן עלי מוהר מכנה במקומון “העיר” את שער הניצחון של גילי לנדאו (הובקע ביד) כ- “אצבע אלוהים”, במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל של 1983, בו גברה הפועל ת”א על מכבי ת”א 2:3. 

ביום רביעי אחה”צ – 1 ביוני 1983, התקיים באצטדיון רמת גן משחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל בין קבוצות הפועל ת”א ומכבי ת”א. דרבי תל אביבי סוער ויוקרתי בין שתי יריבות וותיקות שמעורר עניין רב ברחוב הספורטיבי של המדינה. בונוס. לא יכולתי לצפות ליותר מזה. זכויות השידורים נרכשו על ידי בחינם במו”מ קצר עם יו”ר ההתאחדות חיים הברפלד ז”ל תמורת הצבת שלטי פרסומת מסחרית באצטדיון כאוות נפשם. חוזה השידור הישיר נחתם ברוח הסלוגן הכספי – כלכלי שטבע מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד ז”ל ב- 23 במאי 1983 בכתב ידו המסורבל והמגושם, “הם פרסומות – אנחנו בחינם”.

lapid 4

טקסט מסמך :  23 במאי 1983. “הם שלטים – אנחנו בחינם”, כתב לי מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי'”לפיד. האותיות היו מגושמות ומסורבלות, ורחוקות מלהיות אסתטיות. חלפו שנים רבות מאז, אך המסמך שקבע תקדים חשוב – נשמר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באִצטדיון ר”ג הוצבה כמות גדולה של שלטים שנשאו פִּרסומות מסחריות לרוֹב , הרבה מעבר למקובל. חריגה מוחלטת מתשעת עקרונות של מסמך ה- EBU המציבים כללים ברורים של הצבת שלטי פרסומות מסחריות בשידורי ספורט בטלוויזיה. רשות השידור כחברה מלאה ב- EBU הייתה מחויבת למסמך הזה וההוראות הכלולות בו. קו האורך המזרחי של המגרש והאזורים שמאחורי השערים היו רוויים בשלטי פרסומת מסחרית לעייפה, אך אנחנו שידרנו ישיר את המשחק בחינם. יוסף “טומי” לפיד ז”ל עשה כל מאמץ לשמור על תקציב מאוזן של רשות השידור אך הוא היה האיש שהתיר בגלוי את חדירתה הגלויה של הפִּרסומת המסחרית הסמויה למסך שידורי הספורט בטלוויזיה. לא הייתה לו ברירה. אולי חשב שמאבק הטלוויזיה הישראלית הציבורית נגד חדירת הפרסומת המסחרית בשילוט במגרשי הספורט , בעיקר באצטדיוני הכדורגל והיכלי הכדורסל, הוא מאבק אבוד וחסר סיכוי, והחשוב ביותר ככלות הכול מנקודת מבטו הוא לשמור על תקציב מאוזן.

לשמחתי יכולתי להעמיד לרשותו של השַדָּר נסים קיוויתי את ניידת מט”ח של הטלוויזיה החינוכית שהפיקה שידור בצבע בפיקוחו הטכני של מאיר בן ארי [2]. לרשות ניידת השידור הזאת עמדו חמש מצלמות. מספר שיא בימים ההם. ממש אותה כמות מצלמות שעמדה לרשות ה- BBC  בעת כיסוי משחק הגמר על גביע העולם ב- 1966. ניידת השידור הזאת כללה טכנולוגיה רב צדדית משופרת. הפעילו אותה כ- 30 צלמים וטכנאים. לראשונה עמדו לרשותנו שני מקורות של הילוכים חוזרים, אומנם במהירות רגילה מפני שלא היה קיים אז הילוך חוזר איטי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, אך אחד מהם היה נפרד מ- Integrated feed של הצילום הכללי. מכשיר ההקלטה של ההילוך החוזר הנפרד התחבר למצלמה האחורית הקרקעית שהוצבה ליד השער הצפוני. המצלמה הזאת הייתה Camera Isolated והייתה מקושרת ל- VTR בן 2 אינטשים משל עצמה.

kivity 1

טקסט תמונה : שנות ה- 80 של המאה שעברה. זהו שדר הספורט הוותיק והמצוין מר נסים קיוויתי. נסים קיוויתי היה גם עיתונאי בחסד עליון וכותב טקסטים מעולה. עבורי אישיות טלוויזיונית בלתי נשכחת. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים קיוויתי שידר ישיר את המשחק. כרגיל למגִנת לבו של יורם ארבל. שער הניצחון של חלוץ הפועל ת”א גִיל לַנְדָאוֹ בדקה ה- 67 הובקע ביד. לא היה כל ספק בכך. דְיֶיגוֹ אָרְמַאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה ניסה בשעתו להסתיר את מעשה הפשע . הוא היה שחקן כדורגל מתוחכם ודאג להצמיד את האגרוף המרוּשָע לראשו. גילי לנדאו עשה זאת בגלוי. הוא לא עמד בפיתוי ושלח זרוע ארוכה לעבר הכדור ובראשה האגרוף הקפוץ שלוֹ. מצלמות הטלוויזיה שלנו חשפו ללא כל קושי את מעשה התרמית . שוער מכבי ת”א משה מרכוס יצא משערו עד לקו ה- 16 כמעט כדי לבלום מסירה ארוכת טווח שנבעטה לעברו של גִיל לַנְדָאוֹ. הוא הגיע הראשון לכדור וניסה להרחיק אותו בבעיטה אך הכדור פגע ברגלו של גיל לנדאו וניתז כריקושט לעבר שער מכבי ת”א. למקום הסכנה חש בלם מכבי ת”א אבי כהן. גיל לנדאו הגיע במרוצה גם הוא, ניתר והתרומם לעבר הכדור האווירי בסמוך מאוד לשער מכבי ת”א כשאבי כהן עם פניו לשער ובגבו לגיל לנדאו מנסה לסוכך על הכדור בגופו. בשהייתו הקצרה באוויר כשהוא גוחן מעל כתפיו של בלם מכבי ת”א אבי כהן התפתה גיל לנדאו ליֶצֶר הרַע ושלח את אגרוף יד ימין שלוֹ לכדור. הוא הכה בו בכף ידו ממש כמו בתנועת הנחתה במשחק כדורעף. הכדור טַס לשער. הקוונים לא הגיבו ושופט המשחק עובדיה בן – יצחק אישר את השער. אבי כהן ממש התחנֵן לפני השופט כי יבטל את השער שהובקע ללא כל ספק ביד, אך עובדיה בן – יצחק לא שעה לתחינותיו. שתי המצלמות האלקטרוניות של ניידת השידור , המצלמה המובילה ברוֹם האִצטדיון ומצלמת ההילוך החוזר האחורית ליד שער מכבי ת”א, גילוּ את מעשה התרמית של גיל לנדאו והצליחו להוכיח מעל לכל ספק, במאת האחוזים, כי השער אומנם הובקע ביד. הפועל ת”א ניצחה 2:3 וזכתה בגביע. נשיא המדינה חיים הרצוג העניק אותו למשה סיני קפטן הפועל ת”א. כעבור ימים אחדים הודה גיל לנדאו בעיתונות שאומנם כבש את השער בידו. נסים קיוויתי היה צריך להודות לאלוהי הטכנולוגיה שאִפשֵר לו להיות חכם וגם צודֵק On line בזמן אמת. TELEMEXICO חשפה את פשעו של דייגו ארמאנדו מאראדונה בעזרת 15 (חמש עשרה) מצלמות טלוויזיה ושלושה הילוכים חוזרים. אנחנו חשפנו את החטא של גיל לנדאו באמצעות חמש מצלמות בלבד ושני הילוכים חוזרים.

עורך הספורט של “מעריב” ישראל רוזנבלט פרסם ב- 4 ביוני 1983 בעיתונו ביקורת טלוויזיה בשבח האבחנה הטלוויזיונית של נסים קיוויתי, והכתיר את מאמרו בכותרת, “הניצחון הידני”. כך כתב בעיתון “מעריב” דאז [3] :

“מצלמות הטלוויזיה הישראלית התעלו אתמול למעמד של “הבלש הלאומי”, כאשר חשפו בצורה בהירה וחדה את המשחקים האסורים של גיל לנדאו. אתמול הוכח מעל לכל ספק כי שער הניצחון במשחק גמר גביע המדינה הובקע במהלומת אגרוף. מה שלא ראו אלפי הצופים בגלל מבנהו הלקוי של אִצטדיון ר”ג, מה שלא ראו השופט הראשי עובדיה בן יצחק והקוון שלו יצחק אורגד מסיבות שקשה מאוד להבינַן – ראו המצלמות האלקטרוניות והן דיווחו “ב- Slow Motion” מעורר התפעלות כיצד פוגע הכדור פעם אחת בידו של גיל לנדאו בשעה שהוא פורץ מול השוער מרכוס, ומה שחמור יותר, כיצד מתרומם גיל לנדאו באוויר מעל אבי כהן ומנחית את הכדור לתוך הרשת בידו הימנית . הניצחון הידני במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל ב- 1983 ייכנס לפולקלור של הכדורגל הישראלי יחד עם עוד מקרים שקרו בעבר כמו שערו של דרור בר-נור “שנגח” שער בידו ב- 1976 במשחק מכבי ת”א נגד מכבי נתניה, פעולה שנראתה ע”י 20 אלף צופים, אך נעלמה מעיני השופט נפתלי איתן. אוהדי הפועל ת”א ימשיכו להניף את הגביע ואוהדי מכבי ת”א יוכלו תמיד לטעון כי לדידם הסתיים המשחק ללא הכרעה 2:2″.

שחקן הפועל ת”א גִיל לנדאו לא הצטייר במשחק הזה כצדיק גדול. כמו דְיֶיגוֹ אָרְמָאנְדוֹ מָארָאדוֹנָה סירב להודות באשמה בזמן אמת. הוא בחר לעשות זאת ארבעה ימים מאוחר יותר בווידוי פרטי בפני אבי רצון ששימש אז כעיתונאי ב- “מעריב” [4]. לאולפן הטלוויזיה שלנו הוא חשש לבוא.

ראה “מעריב”. שחקן הפועל ת”א גיל לנדאו מתוודה בפני העיתונאי אבי רצון מ- “מעריב” כי אכן הבקיע את שער הניצחון בידו במשחק הגמר על גביע המדינה בכדורגל באצטדיון ר”ג ב- 3 ביוני 1983, בו ניצחה הפועל ת”א את מכבי ת”א 2:3. גיל לנדאו עשה שגיאה גדולה משלא הסכים להתייצב בפני מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בתום המשחק כדי להכות ללא דיחוי ובפומבי על החטא. הוא צבר תדמית ציבורית שלילית בדמותו של “גילי – טריקי”. 

אין עונג גדול יותר לשַדָּר ספורט בטלוויזיה מלגלות ולחשוף את האֶמֶת On line באמצעות הטכנולוגיה העומדת לרשותו. אין אושר רב יותר לשדר כדורגל לשמֵש קָטֵגוֹר (או סָנֵגוֹר), שוֹפֵט, פּוסֵק, ואֶקְזֶקְיוּטר של שופטי המשחק בעת ובעונה אחת בשידור ישיר לעיני מיליון צופים – והאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר. זוהי משאת נפשו של כל שַדָּר טלוויזיה. העונג הזה נפל הפעם בחלקו של נסים קיוויתי.

[1] ראה נספח : מאמרו של עלי מוהר במדור “בשער” במקומון התל אביבי “העיר” מיום שישי – 10 ביוני של שנת 1983.

[2] ראה נספח : זאת הייתה ניידת השידור מט”ח ולא ניידת ה- “וֶורֶד”. ראה מסמך בתיק מנהל הטלוויזיה 5.7.1984 – 13.2.1983 .

[3] ראה נספח : מאמר ביקורת הטלוויזיה של ישראל רוזנבלט “במעריב” מ- 4 ביוני 1983 המשבח את עבודת מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שפסקו כי שער הניצחון של חלוץ הפועל ת”א גילי לנדאו במשחק גמר גביע המדינה נגד מכבי  ת”א  הובקע  ביד.

[4] ראה נספח : גיל לנדאו מודה בכתבה של אבי רצון “במעריב” ב- 6 ביוני 1983 כי כבש את שער הניצחון בידו .

מנכ”ל רשות השידור אורי פורת ז”ל מחולל עם בואו ב- 1984 את המהפכה הטכנולוגית בשידורי הספורט בטלוויזיה. קראתי לה : “מהפכת רוּן אָרְלֶדְג’ הראשונה”. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מחולל עם מינויו ב- 1993 את “מהפכת רוּן אָרְלֶדְג’ השנייה”. העיתונות והעיתונאות בטלוויזיה באשר היא מותנות בשימוש בטכנולוגיה חדשנית, מהירה, ומיידית. ריבוי מצלמות וזוויות צילום בשידורי הספורט בטלוויזיה החל מ- 1984 לרבות התקנת מכונות VTR נפרדות בניידות השידור לצורך הקרנת הילוכים חוזרים הופכות את מצלמות הטלוויזיה הישראלית למצלמות שופטות בנוסף להיותן מצלמות מדווחות. הפינה הפופולארית “רגע של מחלוקת” מעבירה הילוך לפנים והופכת למִשְנָה סְדוּרָה. הטלוויזיה הופכת את השדרים והמגישים לכוכבי תקשורת פופולאריים ואלה נוהגים בחוסר אתיקה מינימאלית. עיתונאים ידועים מהשורה הראשונה משכירים את קולם תמורת ממון ומשדרים פּרסומות מסחריות.

ב- 1984 חוֹלֵל מנכ”ל רשות השידור החדש אורי פורת את “מהפכת רוּן אָרְלֶדְג’ הראשונה” בשידורי הספורט בטלוויזיה . תוספת מצלמות אלקטרוניות ומכשירי VTR לצורך הקלטתן הרחיבה לאין שיעור את טווח הכיסוי והעשירה את תוכנו . הפינה “רגע של מחלוקת” יצאה נשכרת מהחלטתו של אורי פורת לשדרג אז את שידורי הספורט והפכה למכריעה בפסק דינה . בהרבה מאוד מקרים הייתה יכולה לפסוק ללא היסוס ולומר, “אשם ! או לשם שינוי, לא אשם”. שלא יהיה ספק , גם במצבי צילום בהם לא ניתן היה לקבוע חד משמעית האם צדק השופט או טעה לא וויתרתי על העניין העיתונאי, ושידרתי את הקטע השנוי במחלוקת . הבהרנו לצופים בטקסט מחושב , “…שאין בכוחה של המצלמה בפעם הזאת לקחת צד כזה או אחר במאה אחוז, ולכן אנו משאירים זאת לשיפוטכם, איש – איש על פי הבנתו…”. וודאי שהיו מקרים ספורים בהם המצלמה איבדה את אמינותה לרגע בשעה שלא הייתה מסוגלת לחרוץ את גזר דינה. זאת איננה מתמטיקה צרופה, אבל הפינה הטלוויזיונית הספורטיבית “רגע של מחלוקת” מעולם לא איבדה בשל כך את סקרנותה העיתונאית. הבהרתי למקטרגים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים בזה הנוסח, “…את הסוֹד הטלוויזיוני הלא פתור שהם יודעים כעובדי הטלוויזיה למזלם הטוֹב, רוצים לדעת גם מאות האלפים שלא התמזל מזלם לעבוד במחלקת הספורט…”. זה היה מדהים. חלק מהכתבים היו יושבים שעה ארוכה עם עורכי סרטי ה- Video (מתוך סקרנות ועניין) על מכונות ה- VTR כדי לגלות את צפוּנוֹת התעלומה. כשזאת לא הייתה נחשפת ע”י המצלמה , מיהרו לספר לי, “הסוֹד נשאר בלתי פַּתִּיר ואין סִיפּוּר”. קִשקוּש מוחלט. גם כשהתעלומה איננה נפתרת היא עדיין חומר עיתונאי מסקרן שצריך לשָדְרוֹ לצופי הטלוויזיה . זהו חלק ממהימנות השידור והאינטראקציה המתקיימת בין העורכים לצופיהם.

פגשתי את אורי פורת ז”ל לראשונה בחיי עֶרֶב התפנית הגדולה בחייו בלוֹבִּי של מלון “הילטון” בירושלים ביום ראשון – 4 במרס 1984 בשתיים וחצי בצוהריים. זה היה כחודש לפני מינויו הוודאי למשרה הרמה של מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשותו של יצחק שמיר. לא ידעתי כל כך איך לזהות אותו. מעולם לא ראיתיו פנים אל פנים. זכרתי את דמותו של מנכ”ל רשות השידור המיועד באחת מהתמונות שהביאו למסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכתב עמוס כרמלי והצלם ברטו אלדג’ם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית, מ- מבצר הבּוּפוֹר בימיה הראשונים של מלחמת לבנון ביוני 1982, ונחקקו בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של כולנו.            על מבצר הבּוּפוֹר לאחר כיבושו ע”י סיירת גולני, נראה אורי פורת יועץ התקשורת הקרוב של מנחם בגין תומך את זרועו של ראש הממשלה המבקר בזירת המלחמה. זה היה בבוקר שלאחר הקרב הלֵילִי העקוב מדם בין סיירת גולני לבין מרצחיו של יאסר ערפאת בו איבדה הסיירת שישה מטובי לוחמיה. לידם ניצב שַר הביטחון אָרִיק שָרוֹן שטרם ידע על האובדן הנורא, ודיווח לראש ממשלתו כי בקרב על כיבוש הבּוּפוֹר לא היו כלל אַבֵדוֹת לצה”ל. ראש הממשלה התעניין לדעת מול המצלמה והמיקרופון של ערוץ הטלוויזיה הציבורי ושאל את שר הביטחון האם האויב החזיק בידיו “מכונות ירייה…?”. המיקרופון של המקליט אֵלִי גַל קלט את השאלה והנציח את מנחם בגין משתמש במונח צבאי ארכאי ישן נושן מימי מלחמת העצמאות. מן ההיבט התקשורתי זה היה פגם אנכרוניסטי. אנכרוניזם יוצר תלישות וראש הממשלה ממילא כבר לא היה במיטבו. הוא לפתע נראה עייף וזקן כמו המונח העתיק, “מכונות ירייה” , שטבע רק לפני דקות. מכונות הירייה הפכו זה עידן ועידנים למקלעים . ראש הממשלה לא הכיר את המונח הזה.

טקסט תמונה : יוני 1982. מלחמת לבנון הראשונה. מבצר הבופור.                                      אורי פורת (ראשון מימין) עיתונאי מצטיין וראשון במעלה במשך שנים רבות ב- “ידיעות אחרונות”, הפך ב- 1981 ליועץ התקשורת של ראש הממשלה מנחם בגין. אורי פורת היה יועץ נאמן ומקורב מאוד למנחם בגין וליווה אותו לכל מקום ואתר. בתמונה נראה אורי פורת עם ראש הממשלה מנחם בגין ושַר הביטחון אריאל שרון מסיירים בזירת המלחמה במבצר הבופור בלבנון ביום שלישי – 7 ביוני 1982 לאחר מלחמה עקובה מדם בין סיירת חטיבת “גולני” בפיקודו של גוני הרניק לבין פלוגת מחבלים של יאסר עראפאת. בקרב הקשה נהרגו שישה מלוחמי הסיירת בהם מפקדם גוני הרניק הי”ד. בעת הסיור של ראש הממשלה ושר הביטחון  על היעד המבוצר, טרם נודע כי שישה מלוחמי הסיירת נהרגו בקרב. במרכז התמונה נראה כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמוס כרמלי ז”ל. איש הקול החבוש באוזניות ואוחז במיקרופון, הוא אֵלִי גַל. (התמונה באדיבות עמוס כרמלי ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אורי פורת היה שנים רבות עיתונאי בולט “בידיעות אחרונות”, ושימש אח”כ יועץ תקשורת נאמן של ראש הממשלה מנחם בגין. עכשיו גמל לו ראש הממשלה החדש יצחק שמיר מחליפו של מנחם בגין בפרס הראוי והציב אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל, בתפקיד מנכ”ל רשות השידור. קבענו להיפגש לשיחת היכרות בלובי של מלון “הילטון” (Hilton) בירושלים. מעולם לא ראיתיו קודם לכן וגם לא שוחחתי עמו בטלפון. חששתי מפדיחה שלא אזהה אותו. מכר משותף של שנינו אלי בואנוס (היה בזמנו איש הטלוויזיה הישראלית הציבורית וחבר מרכז הליכוד) זיהה לי אותו והכיר בינינו. שתינו קפה בצוותא. פרשתי לפניו את המורכבות והמסובכות של מִשנַת שידורי הספורט (שלי) בתוככי גוף שידור ציבורי. רוב השיחה אני דיברתי, כשהוא מאזין ומצית סיגריה מסיגריה (כמעט). לפני שנפרדנו הוא שאל אותי בקולו השקט כשהוא מסנן מבין שיניו, “…תגיד לי יואש, בשביל מה אני צריך את זה ? את כל רשות השידור הזאת ? רק צרות אני שומע ממך!…”. השבתי לוֹ כהרף עין כלהלן : “…אורי, כשייתמו שנות שירותך כמנכ”ל רשות השידור בעוד חמש שנים, היכן שהוא באפריל 1989, לא תרצה להיפרד. אתה תבקש מראש הממשלה להאריך לך את הקדנציה בעוד חמש שנים…”. נפרדנו בלחיצת יד. אהבתי אותו מהרגע הראשון. לא בגלל חיבתו המופלגת לספורט. היה טמון בו קֶסֶם אישי כובש. אורי פורת העניק לי ממון יתר ותוספת ענקית של אמצעי צילום והפקה ובכך שינה את מפת שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית ואת אמצעי השידור המוקצים להם מקצה לקצה. לא ניתן להשוות מנקודת מבטי את איכות שידורי הספורט בתקופתו של אורי פורת כמנכ”ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984, לבין אלו ששודרו בעידן יוסף “טומי” לפיד 1984 – 1979. אורי פורת העניק לי תנופה אדירה ובאמת שידורי הספורט פרצו בסערה קדימה ולא רק הם. אורי פורת מסר את רשות השידור למנכ”ל הבא אחריו (אריה מֶקֶל) במצב טוב יותר מזה שקיבל אותה מקודמו. הוא חולל את “מהפכת רוּן ארלדג’ הראשונה בשידורי הספורט בטלוויזיה”. זה היה הישג גדול וחשוב. מוטי קירשנבאום חולל במובן מסוים את “מהפכת רוּן אָרְלֶדְג’ השנייה”, למרות שהפסיד את זכויות הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994.

אורי פורת ז”ל העניק לי בימיו הראשונים כמנכ”ל רשות השידור מָסָה ענקית של אמצעי שידור והפקה, עליהם יכולתי רק לחלום בעידן יוסף בר-אל שלוש שנים קודם לכן. בעונת הכדורגל 1994-1993 הגיעה “הפינה רגע של מחלוקת” לשיאים חדשים הודות לעושר טכנולוגי חסר תקדים בתולדות צילומי הספורט בטלוויזיה הישראלית. במקום ארבע מצלמות (חמש מצלמות במקרה הטוב) בהן כיסינו את משחק הכדורגל המרכזי בשבתות עד לבואו של מוטי קירשנבאום ז”ל, השתמשנו עכשיו בצורה שיטתית בעֶשֶר מצלמות, שמונה מהן מצלמות גדולות ושתיים מצלמות שרויות “מצלמות אצבע”, לרבות חמישה ולפעמים שישה הילוכים חוזרים מזוויות שונות שהותקנו בניידת השידור הגדולה שלנו “וֶורֶד”. תוספת כה נכבדה של חמֵש – שֵש מצלמות ומכשירי הקלטה נפרדים שינתה את התמונה והתוצאה הסופית המתקבלת על המסך מקצה לקצה. יכולנו לייחד ולהציב מצלמה מיוחדת שעקבה ברצף ב- Close up אך ורק אחרי מהלך הכדור. המצלמה הזאת שהייתה Isolated ומחוברת למכשיר הקלטה נפרד, לכדה את כל העבירות האדומות והצהובות. היו מופקדים עליה טובי צלמי התקריבים שלנו, ובראשם חיים פודגור, מוני שם טוב, ושמוליק ברעם. המצלמה התחתונה שהוצבה על כַּר הַדֶשֶא נקראה בפינו, “מצלמה מספר שלוש”. היא הפכה חיש מהר לאויבת פורעי החוק במגרש.

המצלמה הזאת הצליחה להתקרב אל השחקנים ואל פרצופם בתנאי תאורה טובים ובשל העדשה הענקית המותקנת עליה עד כדי כך, שהיה ביכולתה להעניק למומחי “קוראי השפתיים” את היכולת לקרוא את קללות השחקנים. המצלמות הגבוהות שהוצבו על קווי ה- 16 מ’ של רחבות השערים חשפו את הנבדלים ללא כל מאמץ. את רגעי השיא במשחקים לרבות השערים שהובקעו, ניתן היה להראות לפחות מחמש זוויות צילום שונות. בימים ההם זה היה חידוש מפליג . האימפקט היה עצום וגם היינו בלעדיים. “משחק השבת” ובתוכו הפינה “רגע של מחלוקת” קיבלו תפנית חדשה לחלוטין. בפעם הראשונה נקטתי בשידורי ה- Promo (קידום) של מחלקת הספורט בטקסט סטקאטו אגרסיבי. כתבתי צ’ק לצופים בו הבטחתי להם, “…את כל השערים, כל הרגעים הגדולים, כל הכרטיסים האדומים…רק “במשחק השבת”…רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1…”. לצֶ’ק הזה היה כיסוי.

בערב שבת – 18 במרס 1994 בשיאה של עונת הזהב בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, יממה לפני השידור הישיר של משחק העונה ה- 3 בין מכבי חיפה למכבי ת”א על תואר האליפות, שיבצה מחלקת ההגשה והרצף בראשותה של יפה מישורי שלושה שידורי פרומו רצופים בתחום זמן של שלוש שעות בין שמונה בעֶרֶב לאחת עשרה בלילה. שידורי ה- Promo האלה היו בעצם כתבות קידום מיוחדות שהכינו שני אנשי חטיבת הספורט שלי יגאל שמעוני ויוני קנלר על פי הנחייתי. אורכה של כל כתבת פרומו כזאת באותו לֵיל שִישִי עמד על דקה אחת וארבעים שניות. הן היו אמורות למקד את תשומת ליבו של הציבור בשידור הישיר של משחק העונה החשוב למחרת. שלוש כתבות הפּרוֹמוֹ המרהיבות והתוססות האלה הֵישִירוּ מבט אל צופי הטלוויזיה משלוש זָוִויוֹת שונות , אך הקו המנחה היה משותף והמֶסֶר היה אחיד. כתבת הפרומו קידמה את השידור באמצעות טקסט של הקריין דן עופרי (קריין חדשות במקצועו ברדיו “קול ישראל”) , משולב בקִטעי שידור אוטנטיים ודרמטיים של השַדָּר מאיר איינשטיין , בהם תיאר את מהלכים שהניבו שערים בשני משחקי העונה הקודמים בין שתי הקבוצות. כל שידור פרומו כזה הסתיים בהכרזה בוטחת של המפרסם במִקְצַב קריינות בוטח בסגנון סְטָקאָטוֹ, עם הפסקות קצובות והדגשים בין המילים, “…שידור הישיר…משחק העונה השלישי מכבי חיפה – מכבי ת”א …שֵש בערב…רק בטלוויזיה הישראלית…רק בערוץ הראשון…!”. זה נשמע ארוגנטי אבל זו הייתה האמת. הכדורגל היה רכוש שידור בלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רשת הטלוויזיה הציבורית של מדינת ישראל הייתה צריכה להיות גאה על כך שהיא מחזיקה בנכס השידור הפופולארי כבר 25 (עשרים וחמש) שנה ברציפות.

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה נסער והרים לי בבהלה באותו עֶרֶב טלפון לביתי בירושלים. הוא היה ממש נרעש לאחר שידור הפרומו השני וטען שזאת ממש הגזמה. “יואש, זה Over Doing, זה יותר מידי, ועוד בעֶרֶב שישי”. הוא לא ידע שבעוד כמה דקות ירוץ באוויר הפרומו השלישי. אני לא סברתי כך. “…אינני חושב כמוך אך אתה הוא העורך הראשי שלי ולכן אתה יכול לחתוך אותי אם אתה רוצה…”, עניתי לוֹ . זה נכון ששידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 העיבו בעֵת ההיא על הישגים חשובים אחרים בשידור הציבורי. שלושת שידורי הפרומו הראוותניים בני 100 שניות כל אחד שנעשו היטב רק הֶעֶצימו את חווית שידורי הכדורגל ויצרו אולי בטעות תמונה מעוותת כאילו הטלוויזיה הישראלית הציבורית היא ערוץ ספורט. למנכ”ל רשות השידור היה רק במה להתגאות בשידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בימים ההם. הוא ניצב בראש פירמידת התקשורת במדינת ישראל גם הודות להצטיינות תוכניות הספורט שלו בערוץ הטלוויזיה הציבורית. לצערי לא לזמן רב.

הצלחת הפינה “רגע של מחלוקת” ויכולתה לפתור תעלומות שיפוט בשל עוֹשֶר מצלמותיה (היחסי), הביאה אותי להציע להתאחדות הכדורגל את סיוע המצלמות שלנו לפתרון אירועים שנויים במחלוקת, ובעיקר כשמדובר ב- “עבירות מוּסַר” שנעלמו מעיני השופטים. כיניתי אותן מעשים פליליים משום שבינן לבין ספורט הכדורגל לא היה שום מכנה משותף. נסמכתי ביזמתי זאת על שיתוף פעולה פרטני שנעשה כבר ב- 1981 בין רשת הטלוויזיה הגרמנית הציבורית ZDF והתאחדות הכדורגל הגֶרְמָנִית , ובעקבות רעיון שקרם עור וגידים בשנות ה- 80 של מועצת ליגת ה- NFL להפוך כשיטה את המצלמות של רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות (בשל כמות המצלמות בניידות השידור ועושר זוויות הצילום) למצלמות שופטות בשעה שהן מכסות את משחקי הפוטבול בשתי הליגות הבכירות AFC ו- NFC. הנהלת ה- NFL החליטה להתיר לשופטי המשחקים להפסיק את המשחק כדי להתבונן בראיות ה- Video המצולמות ולהשתמש בהן על מנת להוציא את הצדק לאור ולוודא את נכונות השיפוט. ה- NFL הייתה הוועדה המארגנת הראשונה בהיסטוריה של הספורט העולמי שאימצה את מצלמות הטלוויזיה וקיבלה את תצלומיהן כהוכחה שיפוטית. חידוש דרמטי והחלטה היסטורית מרחיקת לכת וחסרת תקדים שלא היה לה אח ורֵע, וקיבלה אישור ב- 13 במארס 1986.

זה היה הישג עצוּם וכַּבִּיר בו הכירה הנהלת ה- NFL  בעונת 1987- 1986 במופת הצילום והשידור המתמשך של חטיבות הספורט של ABC , NBC, ו- CBS. ההחלטה להשתמש במצלמות המשדרות ישיר את המשחקים לעשרות מיליוני צופים כמערכת שיפוטית (המקובלת על הקבוצות ובמקביל גם על צופי הטלוויזיה בארה”ב) היוותה הצדעת כבוד ואות הערכה עיתונאי יוצא דופן לאנשי הספורט של שלוֹש רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה”ב ובראשם גאון הטלוויזיה רוּן אָרְלֶדְג’ (Roone Arledge), נשיא חטיבות הספורט והחדשות המצליחות של רשת הטלוויזיה ABC. רוּן ארלדג’ היה ראשית דבר עיתונאי לוחם ואמיץ. זאת הייתה מורשתו.

טקסט מסמך : 13 במארס 1986. ידיעה סנסציונית המופיעה בעיתון, “INTERNATIONAL  HERALD  TRIBUNE”, מבשרת על החלטת מועצת ה- NFL האמריקני להפוך את מצלמות הטלוויזיה של הרשתות הגדולות ABC , CBS , ו- NBC המכסות את משחקי הפוטבול למצלמות שופטות. (הראלד טריביון).

לא ירחק היום בו מצלמות הטלוויזיה בתחרויות המונדיאלים ואליפויות אירופה בכדורגל יהפכו גם הן למצלמות שופטות. מצלמות עזר לשופטי המשחקים ברגעים של מחלוקות שיפוט. השיפור הטכנולוגי הטלוויזיוני רב העוצמה ב- 30 השנה האחרונות, ריבוי המצלמות, והפיכת כל מצלמה בניידת השידור ל- Isolated Camera המחוברת ל- VTR נפרד, מעניקים לצופים בביתם זוויות ראייה משופרות וטובות הרבה יותר מזווית הראייה הבודדת של השופט המרכזי ועוד שתי זוויות ראייה של שני הקוונים. שלושת השופטים רואים את האירועים מגובה כר הדשא. צופי הטלוויזיה רואים בבתיהם את אותם האירועים בהילוכים חוזרים איטיים מזוויות צילום שונות. שם בבית מיטיבים לראות טוב יותר מהשופטים את האירועים השנויים במחלוקת ואשר שווים עוד התבוננות ושיקול דעת נוסף, אך אינם מוענקים לפי שעה לשופטים. ב- 11 באפריל 1981 התרחש אירוע חמור במשחק כדורגל בבונדס ליגה הגרמנית בין קבוצות הָמְבּוּרְג ושָאלְקֶה 04 שהסעיר את כל גרמניה. שחקנה גְדל הגוּף של הָמְבּוּרְג הוֹרְסְט רוּבֶּש תקף את שומרו האישי במשחק תּומַאס זִיבַּארְט במכת מַרְפֵּק אדירה לסַרְעֶפֶת. השחקן הנפגע התמוטט על כר הדשא. התקיפה הפלילית נעלמה מעיניו של השופט הוֹרְסְט יוּסְט אך לא מהמצלמה של רשת הטלוויזיה הממלכתית ZDF שתיעדה מקרוב את האֵירוּע המֵביש בהילוך איטי. ZDF שידרה את הקטע האָלִים הזה בתוכנית הספורט שלה עוד באותו עֶרֶב, וכל גרמניה רעשה וגעשה. הוֹרְסְט רוּבֶּש יצא נָבָל והשופט סוּמָא וגם טיפּש. לעבירת המוּסַר של הורסט רוּבֶּש לא היה דבר עם רוח הספורט . הוא תקף בפראות רבה את יריבו (הבלתי מוכן ומוגן) במסווה של כאילו משחק כדורגל. זאת הייתה עבירה פלילית לכל דבר. זה היה פשע. למחרת השתמשה התאחדות הכדורגל הגרמנית בצילומי ZDF כעדות מרשיעה, והרחיקה את העבריין ממגרשי הכדורגל לשלושה חודשים. את קטע הוִוידֵיאוֹ החשוב הזה סיפק לי ידיד וקולגה אוֹסְקָר ווָארְק (Oskar Wark) מנהל מחלקת הספורט של רשת הטלוויזיה הגרמנית הממלכתית ZDF במיינץ.

בשבת – 19 במרס 1994, אירחה מכבי חיפה באִצטדיון קריית אליעזר את מכבי ת”א במאבק על האליפות . אנחנו העברנו את המשחק הזה בשידור ישיר שהסתיים בתוצאה 1:1. אך המשחק הזה לא ייזכר בשל תוצאתו, אלא בגלל העבירה החמורה שביצע שחקן מכבי ת”א מֵאִיר מֵלִיקָה על רוֹמַן פֶּץ שחקן מכבי חיפה. היו לנו די והותר מצלמות כדי ללכוד בעדשות שלהן את שערוריית הפגיעה הלא ספורטיבית. אחת המכוערות ביותר שראיתי בקריירה הארוכה שלי כעיתונאי ספורט. מאיר מֵלִיקָה שָבָר לרוֹמַן פֶּץ את הרגל בכניסה ברוטלית בעת שניסה לחלץ ממנו את הכדור. זאת עבירה שאין לה דבר עם הכדורגל. היה מדובר ב- פשע פלילי במסווה של משחק ספורט. ולא רק זאת. הכדורגלן האַָלִים ברח מייד מזירת הפשע ולא טרח לגשת אל השחקן שפגע בו השכוב על כר הדשא מתפתל מכאבים, כדי לפחות לשאול לשלומו ולוּ מתוך נימוּס. מעשה שלא ייעשה. השופט יעקב שָיְינֶר לא שלף כרטיס אדום לעברו של מאיר מליקה והסתפק באזהרה צהובה. מאיר מליקה סירב להזמנתי לבוא לאולפן “משחק השבת” כדי להתראיין ולהסביר את פשר המעשה החמור. הוא ידע שהוא לא נקי כפיים. אנשים נוטים להתראיין כשאין להם מה להסתיר. למאיר מליקה היה מה להסתיר.

בדקתי בעצמי את טֵייפּ השידוּר שוּב ושוּב. עשרות פעמים. הגעתי למסקנה כי הפגיעה הקשה והמכוערת הייתה מכוונת. לא היה ספק בכך. השתמשתי בטכנולוגיה מתקדמת אפקט ה- DPM שעמד לרשותי כדי להגדיל את התמונה המקורית. בתמונה המוגדלת נראה מֵאיר מֶלִיקָה בצילום  Extreme Close – up לאחר שבירת רגלו של רוֹמַן פֶּץ, פונה בפנים כעוסות לעבר חבריו וממלמל בשפתיו, כמו מאשר את השלמת משימת ההתנגשות היזומה ברגלו של רומן פץ. למילים שיצאו מפיו הייתה וויזואליה משלהן. על פי השקפת עולמי נעשה כאן מעשה נְבָלָה. זאת הייתה עבירה פלילית. בו במקום החלטתי כאדם וכעיתונאי לחשוף בפינה “רגע של מחלוקת” בהילוך איטי את סיפור הפגיעה המכוער. למסמך הדוקומנטארי הזה היו שני מסרים ברורים. הראשון כוּוָון לעברם של התאחדות הכדורגל ואיגוד השופטים . חייבים לעצור את ההידרדרות האלימה הזאת , להתריע במועד ולהרחיק את העבריינים. לכן הוספתי וציטטתי בכתוביות בתחתית המסך את חוק מס’ 12 בחוקת הכדורגל, הקובע מפורשות,  “דִינַן של עבירות פרועות הוא כרטיס אדום”. הלכתי בכוונה תחילה על טקסט שגוֹבֵל במאמר מערכת, דבר שלא עושים בדרך כלל. המֶסֶר השני נועד לילדים ובני הנוער שהם אוכלוסיית צפייה אדוקה ונאמנה לשידורי הכדורגל. הוא היה חינוכי בעיקרו. הדוֹר הצעיר חייב לדעת שרוח הספורט קוראת אומנם לחתור בהתמדה לעבר הניצחון אך יש לעשות זאת בהגינות ומבלי לפגוע האחד בשני. צריך להבחין בין הרצון הלגיטימי לנצח לבין פגיעות גופניות חמורות ביריב שאין להן דבר עם הספורט. זאת הייתה דעתי הנחרצת. נתתי לה פעמיים ביטוי נרחב על המסך. זה היה האינטגריטי העיתונאי שלי. הגשנו את המסמך המצולם בו שוֹבֵר מאיר מליקה את רגלו של רוֹמַן פֶּץ להתאחדות הכדורגל אך היא סירבה לעשות בו שימוש .

רוני קליימן יו”ר מועדון הכדורגל של מכבי ת”א ב- 1994 תקף אותי על השידור הכפול הזה בשתי הזדמנויות שונות , בתוכנית “שער השבת” ביום חמישי – 24 במרס 1994, ו- “במשחק השבת” בשבת – 26 במרס 1994. הוא ראה בעיתונאות שלי שידור מגמתי נגד המועדון שלו שהתחרה על תואר האליפות מול מכבי חיפה באותה עונה. העיתונאי אהוד “אוּדִי” אשרי ז”ל איש עיתון “הארץ” עקב אחרי שערוריית השיפוט בעקבות הפגיעה הקשה שלשחקן קבוצת מכבי ת”א מֵאִיר מֶלִיקָה בשחקן מכבי חיפה רוֹמַן פֶּץ כפי שהשתקפה בצילומי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא לא נשאר אדיש. אהוד אשרי כתב ביום שישי – 1 באפריל 1994 במקומון “העיר” של תל אביב ביקורת טלוויזיה תומכת וחשובה בסיקור פרשת “מֶלִיקָה – פֶּץ”. הטיפול העיתונאי של מחלקת הספורט בפרשה השנויה במחלוקת על מסך הטלוויזיה הציבורית התמקד בהתפרעויות ובפגיעות המכוערות של שחקני הכדורגל בישראל אלו באלו. מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית הפכו למצלמות מתעדות ושופטות. המצלמה איננה משקרת. זה מצא חן בעיני אהוד אשרי ז”ל שהעניק למאמרו את הכותרת, “הקוזקים הנגזלים של מכבי תל אביב”. כך כתב [1] .

[1]  ראה נספח : ראה מאמרו של אהוד “אודי” אשרי ז”ל במקומון “העיר” של תל אביב  ב- 1 באפריל 1994, וכותרתו : “הקוזקים הנגזלים  של מכבי תל אביב”.

טקסט מסמך : 1 באפריל  1994. מקומון “העיר” של תל אביב. העיתונאי האמיץ אהוד “אודי” אשרי ז”ל מפרסם מאמר שבח בזכות העבודה העיתונאית של מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המתעדות ללא כחל ושרק את האלימות במגרשי הכדורגל. עבירות מורל ומוסר של שחקני כדורגל כמו כניסות פראיות ושבירת רגלי היריב, יריקה, תנועות יד מגונות וכדומה הן עבירות פליליות לכל דבר ועל העבריין להישפט בבית משפט פלילי. שליפת כרטיס אדום במקרים האלה איננה מספקת. (באדיבות “העיר” ובאדיבות המו”ל עמוס שוקן).

ציטוט : “…צריך להודות : הצילום עושה שירות רע מאוד למאיר מליקה ומפליל אותו לאורך כל הדרך. הוא נכנס בתנופה אדירה בכף רגלו של הבלם רומן פץ לאחר שהחיפני שחרר את הכדור. רומן פץ נשכב על הרצפה כשרגלו מונפת באוויר סימן ברור לפגיעה קשה מאוד. שחקן מכבי ת”א מאיר מליקה לא נעצר לברר מה קרה או להזעיק את השופט את השופט בהרמת יד. להפך הוא נמלט מהמקום…במכבי תל אביב מצאו את העבריין – לא מאיר מליקה האיש ששבר אלא יואש אלרואי האיש ששידֵר…לי דווקא נראה שהשידור הכפול היה אחת משעותיו היפות של יואש אלרואי. ההחלטה שלו להבליט בכל האמצעים הטכניים שברשותו את השערורייה שהצופים לא יכלו לראות בשידור עצמו הייתה נכונה הן מבחינה עיתונאית – חשיפת הסיפור המלא, והן מבחינה מוסרית – ספורט זה לא שדה קרב…אלמלא חשף יואש אלרואי את המידע שנאגר במצלמותיו היה מוֹעֵל בתפקידו…”.

כותב המאמר אהוד “אודי” אשרי אמר לי באותם הימים אז : “…במכבי תל אביב רמזו שיש למחלקת הספורט עניין לעזור למכבי חיפה מפני שמכבי ת”א לא אפשרה שידור ישיר של משחק העונה הראשון, ומכבי חיפה כן העניקה לנו הזדמנות לשדר ישיר את משחק העונה השני”. השבתי לו מייד , “לא מעניין אותי מה שהם אומרים, לא מכבי ת”א, לא מכבי חיפה, וגם לא הפועל ת”א. אנחנו עיתונאים בני חורין ונעים במסלוּל שונה משלהם. המסלולים האלה אינם מצטלבים. אני נאמן למצפוני העיתונאי. אני גם שמח שהבוסים שלי חושבים שאני עושה עבודה עיתונאית טובה. אמשיך בדרכי  זאת. אין לי שום מחויבות לאף קבוצה. המחויבות היחידה שלי היא למִרקע הטלוויזיה הציבורי. אין קשר לשידורים הישירים. נכון שמכבי ת”א לא אִפשרה לשָדֵר ישיר את משחק העונה הראשון נגד מכבי חיפה, אבל זאת זכותה…”.

העיתון “מעריב” כתב גם הוא מאמר ביקורת טלוויזיה המשבח עד למאוד את הפינה “רגע של מחלוקת” בתוכניות הכדורגל במוצ”ש “משחק השבת” המסקרות את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל . הוא העניק באיחור רב  ב- 1 באפריל 1994 כותרת חשובה ורלוואנטית, “מחלקת הספורט תופסת אומץ” [1] בעקבות הטיפול בפרשת “מֶלִיקָה – פֶּץ”. הוא לא ידע שהפינה “רגע של מחלוקת” משודרת כבר מן הסתם שנים רבות . מחלקת הספורט תפסה “אומץ” כבר מזמן . כך כתב המשורר באיחור אך בהגיונו הבהיר. “למרות טעויות שיקול שונות , אני משוכנע שהפוזה שתופסת מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים אלה, מעניינת ותורמת לשיח הספורטיבי הרבה יותר מאי פעם. מוכנותה של מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 להביע דעות על מה שמצולם היא מדיניות חדשה יחסית שמעוררת עניין מכל זווית אפשרית. לא פעם קורה שאני רואה אירוע בטלוויזיה ושומע במקביל עמדה נחרת של השדר בדבר צדקתו או טעותו של השופט. לפעמים אני נשאר המום. אני ראיתי שלא היה פנדל בשעה שהשָדָר טוען בתקיפות שהיה. גם אני וגם השָדָר מסוגלים לטעות, וכך נוצרת סימטריה בינינו בזכות התמונה האובייקטיבית המוקרנת לשנינו. הגרסה המסורתית של שידורי הספורט, שבה הקפיד השדר לשמור את דעתו לעצמו, יצרה שידורי פרווה משעממים . ראייה ביקורתית על הנעשה במגרש תורמת לעניין שלנו בשידור. אני בטוח שלא הייתה למחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שום התייחסות עוינת למכבי ת”א במהלך פסטיבל מאיר מליקה שהיא יצרה השבוע . בעבר היא נהגה כך עם שחקנים וקבוצות אחרים . מחלקת הספורט פשוט קלטה את מאיר מליקה אומר דבר מה שיכול לעניין, וניצלה את התגלית עד תום. היא המשיכה לחגוג אותה כך נדמה לי מסיבות מקצועיות טהורות. ההערה שהשמיע מאיר מליקה יכול היה להיקלט רק בטלוויזיה, וכאן באו לכלל ביטוי יתרונותיו של המדיום. חלק מהכעס מופנה אל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מאמצעי תקשורת אחרים שהקנאה מדברת מגרונם. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 השתמשה כאן לכאורה ביתרון לא הגון , לא שִוויוני שיש לה על פני העיתונות הכתובה והרדיו. אפשר רק לברך על הצבע שהיא מוסיפה לעולם הספורט שלנו. צריך למהר ולתפוס שחקנים נוספים מקבוצות אחרות בפשלות דומות. כך ייווצֵר איזון, שלא יאפשר טענה של רדיפת קבוצה מסוימת. ההצפה באירועים גם תוריד מחריפות התגובה הייחודית למעשי מאיר מליקה, ואולי תעזור גם בטווח ארוך לבעֵר נגעים מסוג זה בדרך לספורט נקי יותר”.

באחד ממשחקי הליגה לכדה מצלמת ה- Close up את בלם בית”ר ירושלים אוּדִי אַשָש לוֹפֵת את אשכיו של יריבו השחקן רוֹנִי לִוִי ג’נטלמן מושלם (בעבר שחקן מכבי נתניה, בני יהודה, ומכבי חיפה, והיום מאמן מכבי חיפה), בעת וויכוח ביניהם. זה היה מעשה תקיפה פלילי. העברנו את הקלטת המצולמת להתאחדות הכדורגל אך היא התעלמה מהמקרה. הטיפול של מחלקת הספורט בפרשת הפציעה החמורה של רוֹמַן פֶּץ הייתה שלב חדש בהתפתחות הצילום הטלוויזיוני והטמעת חשיבותו בקרב ציבור הצופים והשחקנים כאחד. המסר העיתונאי שהעברתי לשחקנים ולמאמנים היה ברור, “עינו של האח הגדול פקוחה”. זאת הייתה קריאה לשחק כדורגל הגון והוגן . עדשות הטלוויזיה יעקבו ויצלמו את מפירי החוק. עונשם יהיה חשיפת קלונם בציבור על מסך הטלוויזיה הציבורית. התאחדות הכדורגל הישראלית דחתה על הסף בשנות ה- 80 של המאה שעברה את רעיון המצלמות השופטות.

אבינועם עובדיה שחקנה המצטיין של קבוצת שמשון ת”א ונבחרת ישראל לא סגד מעולם ולא רכש כבוד לשופטי הכדורגל, והפך בשל כך לא אחת לגיבור של הפינה רגע של מחלוקת . ב- 1979 שיחק עם קבוצתו באִצטדיון “בלומפילד” בתל אביב נגד הפועל באר שבע וכבש שער נהדר לרשתו של רוֹנִי מוֹסקוֹביץ’ שוערה של הקבוצה מהדרום. מצלמת הפילם שלנו תיעדה אותו כהלכה ורִבְבַת  הצופים הריעו לשער שנעלם רק מעיניו של השופט הבינלאומי אברהם קליין ומהקוונים שלוֹ . בהילוך החוזר של הבקעת השער נראה הכדור שטַס במהירות גדולה שוֹרֵט קלות את פנים הקורה הימנית ומזעזע את הרשת הלבנה, מתגלגל לאורכה, ומשם נזרק אל הקורה השמאלית ויוצא החוצה. שופט המשחק לא ראה את השער, ושחקני שמשון ת”א הנרגזים ובראשם אבינועם עובדיה חשו שגזלו מהם שער חוקי למְהדרין. הם עטוּ על אברהם קליין כדי לשנות את רוע הגזירה והטילו עליו מצור . השחקנים אחזו במדיו של השופט, דחפו אותו, קיללו אותו, וטלטלו אותו כעלה נידף. הם כמעט הִכּוּ אותו. אך אברהם קליין שתק ולא הגיב. הוא לא הבין כלל מה רוצים ממנו . הוא לא אישר את השער שלא ראה ומאידך גם לא שלף אפילו כרטיס אדום אחד כלפי הפורעים שנִענעו אותו בפראות מצד לצד. השופט הבינלאומי שהיה גיבור בחו”ל נתפש כחלש בארץ. בחו”ל עמדו השחקנים דוֹם מולו. בארץ לעגוּ לוֹ לא פעם ולא פעמיים מפני שנתפש כשופט ג’נטלמן וידען אך נטול כריזמה וחסר סמכות. הסצנה ההיא באצטדיון “בלומפילד” בשעה ששחקני קבוצת שמשון ת”א תופשים ואוחזים במדיו השחורים ומטלטלים אותו כבובת משחק, היא תמונה שלא תישכח. השחקנים לא התביישו לתפוש אותו בדשי תלבושתו השחורה מבלי שהגיב . הם לעגו לוֹ . אברהם קליין היה שופט עליון שהכיר וידע היטב את החוק על בוריו, אך התנהג כאירופי בין כדורגלנים אסיאתיים טִלטול שופט מצד לצד ותפישת בגדיו ע”י השחקנים הוא עבירת קָלוֹן שיש לה פירוש אחד בלבד, שליפת כרטיס אדום לעבר השחקן האלים. אברהם קליין בחר להתעלם ממנה, מצלמת הפילם של “מבט ספורט” חשפה את חולשתו ואת האירוּע המֵביש במלואו וכך גם שידרה אותו.

[1] ראה נספח : ראה מאמר ביקורת טלוויזיה “במעריב” מ- 1 באפריל 1994 המשבח את הפינה “רגע של מחלוקת”.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 במאה הקודמת. אצטדיון הכדורגל העירוני של חיפה בקריית אליעזר. שופט הכדורגל הצעיר אברהם קליין בראשית שנות 1960 (ראשון משמאל). היה Grand Master בשיפוט ובעל מוניטין בחו”ל, אך נתקל בקשיי שיפוט בליגת הכדורגל הבכירה בישראל . מימין : הכתב הפורה, החרוץ, המוכשר והנאמן ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית עמוס כרמלי ז”ל. (באדיבות עמוס כרמלי ז”ל).

במארס 1979 הפקתי, ערכתי, ושידרתי ב- “מבט ספורט” כתבה ארוכה שהייתה בעצם סרט באורך של 25 דקות המראה בפרהסיה עשרות טעויות שיפוט של שופטי כדורגל בכירים במשחקים שונים בליגה הלאומית באותה עונה, ביניהם גם של שני שופטי הצמרת שלנו שהיו גם שופטים בינלאומיים, אברהם קליין ונפתלי איתן. לסרט התיעודי קראתי : “מה שראתה המצלמה במגרש ואתם בבית לא ידעתם”. הסרט חשף שגיאות שיפוט קשות, מחדלים של אי התמצאות מינימאלית בחוקי המשחק ע”י השופטים, ואי כיבוד הוראות מפורשות המחייבות שליפות של כרטיסים אדומים לשחקני כדורגל אלימים הפוגעים שוב ושוב בגסות רבה בחבריהם על כר הדשא וגם מתפרעים כלפי השופטים. זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה שהתוכנית “מבט ספורט” עסקה בביקורת שופטי הכדורגל בליגה הלאומית (ליגת העל היום) ותקפה את הטעויות הגסות שלהם בחריפות רבה באמצעות צילומים מפלילים. אחת השגיאות הקשות בכתבה הייתה של השופט נפתלי איתן במשחק אחר באצטדיון ‘גאון’ ביפו אירחה מכבי יפו את מכבי ת”א תועדה במלואה ע”י מצלמת פילם מסוג BL. במהלך המשחק הזה פסק השופט על בעיטת עונשין ממרחק 11 מ’ לזכות מכבי ת”א. ההחלטה לא מצאה חן בעיני מגן מכבי יפו מוצי ליאון. מוצי ליאון התנפל על נפתלי איתן כשהוא תופש בבגדיו ומטלטלו בגסות. השופט הסלחן שגה קשות משלא שלף כרטיס אדום לעבר התוקף והורה לגיורא שפיגל שחקן מכבי ת”א להוציא את גזר הדין לפועל . בשער מכבי יפו ניצב הרצל קביליו. בשעה שגיורא שפיגל פתח בהרצה לעבר הכדור המונח על נקודת ‘הפנדל’ החל הרצל קביליו לנוע לפנים כדי לסגור את זווית הבעיטה. יחד עם גיורא שפיגל נכנסו לרחבת ה- 16 שישה משחקני מכבי יפו . זאת הייתה נדידת העמים ממש. כשגיורא שפיגל בעט בכדור הרצל קביליו כבר ניצב על קו ה- 5 והדף אותו בהצלחה. השופט המנוסה שגה שנית כשלא הורה על בעיטה חוזרת. מצלמת הפילם חשפה את הביזיון.

הסרט הִכה בתדהמה את צופי הטלוויזיה וגם את איגוד השופטים. עד אז מעולם לא שידרנו סרט תיעודי החושף בצורה שיטתית וממוקדת כל כך הרבה טעויות שיפוט צורמות ומגוחכות של שופטי כדורגל רבי מוניטין בעלי ניסיון בן שנים רבות . הקורבנות העיקריים היו שני השופטים הבכירים בארץ בעת ההיא אברהם קליין הבינלאומי ונפתלי איתן. הסרט הדוקומנטארי חשף בזה אחר זה עשרות שגיאות שיפוט במגרשים השונים, חלקן קטסטרופאליות ובלתי מובנות בעליל, וסדק את חומת האימון בין מועדוני הכדורגל לבין השופטים , וגם את אימונו של קהל הצופים באנשים בשחור. יו”ר איגוד השופטים נפתלי איתן אַץ להתלונן בפני אלכס גלעדי מנהל מחלקת הספורט (היה עסוק בהפקת שידור הארו – וויזיון) על כי יואש אלרואי הִבאיש את ריחם של השופטים בעיני הציבור ולכן צריך להעניש אותו . אלכס גלעדי הדף כמובן את טענותיו מכל וכל .

ל- “מבט ספורט” הגיעו מאות תגובות בע”פ ובכתב של צופים בעקבות חשיפת ערוותם של שופטי הכדורגל. אני מביא לדוגמא תגובה טלפונית, אחת מיני רבות, כפי שרשמה והעבירה לידי מזכירת מחלקת הספורט באותו ערב, והשתמרה, למרות שחלפו שנים רבות מאז. לכולנו, אנשי הטלוויזיה במחלקת הספורט וגם שופטי הכדורגל היה ברור שהחל עידן עיתונאי חדש. עדשות מצלמות הטלוויזיה הקשו על השופטים ופגעו לעיתים במוניטין שלהם אך זה היה תפקידן . לתעד את המתרחש ולהבליט את הדורש הבלטה ולתקן את הדורש תיקון . ב- 1979 נוסד המוסף הטלוויזיוני המרתק, “רגע של מחלוקת”. הוא הפך למִשְנָה סְדוּרָה. מנכ”ל רשות השידור יוסף “טומי” לפיד הילל אותה.

טקסט מסמך : שנת 1979. זוהי אחת התגובות הטלפוניות שהגיעו למשרדי מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, באחד ממוצ”ש בחודש מארס 1979, בתום שידור הכתבה, “מה שראתה המצלמה במגרשי הכדורגל ואתם בבית לא ראיתם”. מצלמות הטלוויזיה הכריחו את שופטי הכדורגל להיטיב את דרכם ולשפר באופן מיידי את רמת השיפוט שלהם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1985 לבש אבינועם עובדיה את מדי נבחרת ישראל במשחקי קדם גביע העולם באוקייניה. הבעיה עם אבינועם עובדיה הייתה שהוא אומנם לבש אך לא רחש כבוד ליריביו על כר הדשא. אחד השחקנים האוסטרליים פגע בו ואבינועם עובדיה שלא סמך על השופטים, יָרָק על השחקן המתנכל בלהט הוויכוח ביניהם בגסות רבה. המצלמה האוסטרלית לכדה את עבירת המוּסַר הגסה של השחקן הישראלי, ויורם ארבל שידר כהרף עין למיקרופון, “בושה וחרפה”. וודאי ששידרתי והוקעתי את האירוע המביש בתוכניות הספורט שלי שוב ושוב. יריקה בפניו של שחקן יריב היא עבירה מטונפת שאין עליה מחילה, לא כל שכֵּן כשהוא לובש את מדי נבחרת ישראל.

ב- 20 באוקטובר 1985 התמודדה נבחרת ישראל במלבורן עם נבחרת אוסטרליה בקדם גביע העולם בכדורגל. המשחק הסתיים בתוצאה 1:1 ונבחרת ישראל הודחה מהטורניר. המשחק הזה לא ייזכר בשל תוצאתו אלא בגלל הכרטיס האדום שספג השחקן המוכשר של בית”ר ירושלים ונבחרת ישראל אלי אוחנה. השחקן הישראלי המבריק בחר ברגע של שמחה להתגרות בקהל האוסטרלי. הוא רץ לעבר היציעים כשהוא מבצע תנועת יד מאוגרפת מלמטה למעלה במרפק כָּפוּף, כמו במכת וָו באגרוף. בתחרות אִגרוף זאת חבטה מוּתּרת היכולה להביא לסיום הקרב בנוֹק אאוּט. במשחק הכדורגל זאת תנועה מַתּרִיסָה הנחשבת למעשה גנאי. שופט המשחק דה – סילבה מפורטוגל לא היסֵס אפילו לרגע. הוא שלף מייד כרטיס אדום והעניק נוק אאוט לאלי אוחנה וזרק אותו משדה המשחק. אלי אוחנה ההמום מההרחקה (אותה חשב לבלתי מוצדקת) הזיל דמעות שליש על ספסל הנבחרת, אך הן לא מנעו ממני להציג את איוולתו בפרהסיה בשידורים שלנו. תנועת ידו המגוּנה לעבר הצופים האוסטרליים, כשחקן נבחרת המייצג את מדינת ישראל , הייתה ביזיון שאין לה דבר עם תחרות הספורט.

התאחדות הכדורגל של ישראל סירבה כל השנים להשתמש בצילומי מחלקת הספורט כהוכחות משפטיות .

תארו לכם את רוּן אָרְלֶדְג’ ו/או את אלכס גלעדי משכירים את קולם תמורת כסף ומקריינים פּרסומות מסחריות ברדיו כמו השַדָּר יורם ארבל למשל. הם כמובן לא עשו את המעשה הנלוז הזה מעולם . אבל יורם ארבל עוסק בזה במקביל למה שאמור להיות עבודתו העיתונאית כשַדָּר ומפיק בערוצי הטלוויזיה – ערוץ 5 בכבלים ובערוץ 2 המסחרי. זוהי תופעה מסואבת שלא עולה על הדעת וראויה לכל גינוי. למען האמת הוא לא לבד. קריין ושַדָּר החדשות הבכיר ביותר ברדיו “קול ישראל” מלאכי חזקיה מוכר את קולו להקראת פרסומות מסחריות. לא אחת יקרה שמייד בתום מסע הפרסומות שלוֹ ברדיו, נשמע שוב קולו לאחר “ששת הפיפסים”, אך הפעם כקריין מהדורת החדשות. פתטי. גם אלי ישראלי השַדָּר הוותיק של גלי צה”ל שעוסק בעיתונאות בתחנת הרדיו הצבאית, משכיר את קולו תמורת ממון . ניגוד אינטרסים מוחלט שלא יעלה על הדעת. גם ירון לונדון, מאיר איינשטיין ז”ל (קריין של הפרסומת המסחרית “מקיטה”), ודן שילון השכירו את קולם העיתונאי להקראת פרסומות מסחריות אך עשו זאת במינונים הרבה יותר נמוכים משל יורם ארבל. יורם ארבל שדרן הספורט המוכשר הבלתי נלאה ובעל הקול היפה ביותר בישראל הפך לאיש עשיר מהקראת פרסומות מסחריות. החברות המסחריות השונות שיווקו את מוצריהן באמצעות דמותם וקולם של קרייני הטלוויזיה הפופולאריים. אנשי הטלוויזיה והרדיו ביניהם קרייני חדשות רבי מוניטין לא אמרו להם לא למפרסמים. פגם מוסרי חמור. רק שַדָּר רדיו אחד אמר “לא” טוטאלי למפרסמים בכל שנות הקריירה המפוארת שלוֹ. נחמיה בן – אברהם הדגול. הוא היה יכול באחת להפוך למולטי מיליונר בימים ההם, אך נשאר נאמן לעיקרו שאין הוא משכיר את היושרה העיתונאית המושלמת שלוֹ וקולו הייחודי למולך המסחרי. גם מן ההיבט הזה הוא היה יחיד בדוֹרוֹ. תמר בן אברהם זוכרת היטב בעת שיחות התחקיר שערכתי עמה, כלהלן : “…היו לנחמיה המון הצעות מחברות מסחריות לפרסם אותן בקולו . הן הציעו לו ממון רב אך הוא תמיד סירב…”.

מגיש החדשות מספר אחת של הטלוויזיה חיים יבין רצה גם הוא לעשות ממון מקולו העיתונאי ומהפופולאריות שלו כשדרן חדשות. הוא השכיר את קולו לקריינות הסיפור, “הפִּילוֹן בַּבָּר” , ולמשחקי טריוויה לילדים. אולי מעשה חינוכי אך פועל על אותו העיקרון השלילי. עיקרון לא אתי של השכרת הקוֹל בשירות הציבור לטובת המִגזר הפרטי כדי להעשיר את חשבון הבנק. כמובן ש- וולטר קרונקייט לא היה מעלה בדעתו לנהוג כך. העניין הזה בו מרשים לעצמם שדרני טלוויזיה ורדיו ידועים בישראל למכור את קולם העיתונאי תמורת בצע כסף הוא דבר עלוב. זה ברור. אך הבה נעזוב את העניין הנלוז הזה עכשיו.

טקסט מסמך : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. מגיש “מבט” בטלוויזיה הישראלית הציבורית חיים יבין משמש עורך ומגיש של משחק טריוויה “חידון טלוויזיה” בהוצאת חברת “הגל החדש”.

טקסט תמונה : שנת 1952. זהו וולטר קרונקייט (Walter Cronkite) מגיש החדשות המיתולוגי של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS ב- 1952. הוא נולד ב- CBS ושם גם סיים את הקריירה העיתונאית המפוארת שלו. מעולם לא השכיר את קולו לגורם מסחרי ומעולם לא ערק לרשת מתחרה למרות שהוצעו לו סכומים מפתים כדי לעשות זאת). הוא נשאר נאמן ל- CBS לעולם ועַד. היושרה העיתונאית המושלמת שלו וקולו הנפלא הפכו אותו למגיש חדשות דגול והטוב ביותר בארה”ב ודמות מיתולוגית. וולטר קרונקייט היה האחד והיחיד. וולטר קרונקייט הפך מופת ומודל לחיקוי לעיתונאי טלוויזיה רבים בעולם. (CBS).

טקסט תמונה : 1977. וולטר קרונקייט (משמאל) חוגג עם נשיא CBS וויליאם ‘ביל’ פיילי רבע מאה שנות הגשת חדשות שלוֹ ברשת. (CBS).

פוסט מס’ 724. יופי ואסתטיקה תנ”כיים. שיעור בתנ”ך ממבט אחר (4). תריסר שנים לימדו אותנו תורה + נביאים + כתובים אבל לא הגידו לנו את הַאֶמֶת שמסופרת בתנ”ך. פוסט מס’ 724. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 בדצמבר 2017.

סיפורו הטראגי של שאול המלך (המלך הישראלי הראשון בהיסטוריה התנ”כית) במסגרת יופי ואסתטיקה תנ”כיים, שיעור בתנ”ך ממבט אחר (4) נדחה והועבר לפוסט מס’ 725.

סוף הפוסט מס’ 724. הועלה לאוויר ביום חמישי – 14 בדצמבר 2017.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *