פוסט ארוך, מורכב, עמוס, ומפורט מס' 733. ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט הופך לאסיר פלילי בגין עבירות שוחד, מרמה, ושחיתות, ונשלח ע"י בית משפט בישראל לבית הסוהר ב- 15 בפברואר 2016 לתקופה של שנה ו- 5 חודשים.  מדהים. מביך. לא מובן. תמוה. לא ברור. לא הגיוני, לא נתפש, בלתי מתקבל על הדעת. ו- חסר תקדים. וגם פרפראות. פוסט מס' 733. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצ"ש – 24 במארס 2018.כלליראשי

פוסט ארוך, מורכב, עמוס, ומפורט מס' 733. ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט הופך לאסיר פלילי בגין עבירות שוחד, מרמה, ושחיתות, ונשלח ע"י בית משפט בישראל לבית הסוהר ב- 15 בפברואר 2016 לתקופה של שנה ו- 5 חודשים.  מדהים. מביך. לא מובן. תמוה. לא ברור. לא הגיוני, לא נתפש, בלתי מתקבל על הדעת. ו- חסר תקדים. וגם פרפראות. פוסט מס' 733. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר במוצ"ש – 24 במארס 2018.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : מיומנות כתיבת הבלוג נשענת ומתבססת על ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ". את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל. את המחקר והכתיבה התחלתי ב- 1998 אולם הם קיבלו תאוצה בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, והם טרם הסתיימו עדיין. לא שיערתי בשנת 2000 וודאי לא ב- 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ" (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני שני עשורים של שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף ושלושים אלף) עמודים.

פוסט ארוך, מורכב, עמוס, ומפורט מס' 733.  ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט הופך לאסיר פלילי בגין עבירות שוחד, מרמה, ושחיתות, ונשלח ע"י בית משפט בישראל לבית הסוהר ב- 15 בפברואר 2016 לתקופה של שנה ו- 5 חודשים.  מדהים. מביך. לא מובן. תמוה. לא ברור. לא היגיוני. לא נתפש. בלתי מתקבל על הדעת. ו- חסר תקדים. וגם פרפראות. פוסט מס' 733. הועלה לאוויר ביום שישי – 23 במארס 2018.

——————————————————————————————–

פוסט חדש מס' 733. הועלה לאוויר במוצ"ש – 24 במארס 2018.

——————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ"ל רשות השידור ע"י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ"מ מנכ"ל רשות השידור במקום המנכ"ל הזמני המודח לפניו תא"ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח"כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ"ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ"ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים מכל היבט הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה של השר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ"ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט ארוך, מורכב, עמוס, ומפורט מס' 733.  ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט הופך לאסיר פלילי בגין עבירות שוחד, מרמה, ושחיתות, ונשלח ע"י בית משפט בישראל לבית הסוהר ב- 15 בפברואר 2016 לתקופה של שנה ו- 5 חודשים.  מדהים. מביך. לא מובן. תמוה. לא ברור. לא הגיוני, לא נתפש, בלתי מתקבל על הדעת ו- חסר תקדים. וגם פרפראות. פוסט מס' 733. הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 במארס 2018.  פוסט מס' 733. הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 במארס 2018.

הקדמה אמביוולנטית מָרָה ("מן הים הכללי וטיפה משלי", כפי שאמר פעם כותב המכתמים המחונן ההוא חנניה רייכמן).

מדהים, מביך, לא מובן, תמוה, לא ברור, לא הגיוני, בלתי נתפש, חסר תקדים, ו- לא מתקבל על הדעת. לא מתקבל על הדעת מפני שראש הממשלה אהוד אולמרט לא עמד אחרון בתור כשאלוהי התבונה, החוכמה, והשֵכֶל העניק לכל אחד מאיתנו את מנת ה- IQ האישית שלו. אזרחים רגילים ופשוטים כמוני וכמותכם עומדים נבוכים, נדהמים, והמומים ושואלים את עצמם איך זה יכול להיות שראש ממשלה מפנה זמן ו- הופך לפושע פלילי, לרמאי, נוכל, ושקרן, נותן שוחד ומקבל שלמונים לכיסו הפרטי יחדיו עם מנהלת לשכתו הוותיקה, הנוכלת, ו- "הנאמנה" גב' שולה זקן ? שניהם, שני הגנבים הבוס ומזכירתו, נאסרו לבסוף ע"י האחראים על אכיפת החוק ונשלחו לבית הסוהר. באשר לאהוד אולמרט : הרי זה אותו אהוד אולמרט שבהיותו שר התקשורת בממשלת אריאל שרון עשה את מיטב מאמצי האמת שלו ב- 2005 להדיח, לסלק, ולהעיף קיבינימט את מנכ"ל רשות השידור המושחת המכהן יוסף בר-אל.

אתה פותח את "מוסף 7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 16 במארס 2018 וקורא בתדהמה את המידע הזה שמפרסם ראש הממשלה והאסיר הפלילי לשעבר אהוד אולמרט, אודות עצמו בכותרת ראשית, כלהלן : "…אני שואל את עצמי שוב ושוב, האם שגיתי באופן כל כך מהותי עד שהזמנתי לעצמי את הנפילה הגדולה הזו והפכתי לאסיר…?". שאלה רטורית ילדותית יעני תמימה של אדם מבוגר בן 70, מקוממת, בלתי מציאותית, ולא נתפשת. בעיקר נוכח הגילויים בעיתון "ידיעות אחרונות" (יום שישי – 16 במארס 2018) אודות יחסי הנוכלות, המעילה, המרמה, והשוחד שניהל ביודעין כראש עיר וראש ממשלה ושיתף בהם את מנהלת לשכתו הוותיקה, הרמאית ו- "הנאמנה" לו, גב' שוּלָה זָקֵן. אהוד אולמרט מפסיד כבר מבראשית מפני שהוא ראש הממשלה הראשון שנאלץ להתפטר בשל חשדות כבדים לשחיתות. ראש הממשלה אהוד אולמרט יוצא רע מאוד לאחר צאתו מבית הכלא כאסיר פלילי משוחרר, בשעה שהוא עורך ב- "ידיעות אחרונות" (כאמור, ביום שישי – 16 במארס 2018) ביקורות חריפות, מתגולל, ו- יעני סוגר חשבון עם השופט דוד רוזן, עם היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז בתקופת משפטו, עם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, עם ירון זליכה החשב הכללי של משרד האוצר בתקופתו, עם משה לדור פרקליט המדינה בתקופת משפטו, עם ציפי לבני שהייתה שרת החוץ בממשלתו, ורבים אחרים. לא ייאמן. בתקופתו של מני מזוז כיועץ המשפטי של הממשלה, נפתחו ונערכו למעלה מ- 10 (עֶשֶר) בדיקות וחקירות בחשד להתנהלות פלילית של אהוד אולמרט בתפקידים ציבוריים – ממלכתיים שונים בהם כיהן. רובם המכריע של התיקים הפליליים נסגרו בהוראת היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ו/או מטעמו של פרקליט המדינה דאז, משה לדור. פרשת מעטפות הכסף שקיבל אהוד אולמרט מהיהודי – אמריקני הנדבן משה טלנסקי והמימון הכפול לנסיעות רשמיות שנוהלו ע"י חברת "ראשונטורס", ובהתערבות בהחלטת מרכז ההשקעות של משרד התמ"ת, בעניינים שנגעו ללקוחות של חברו ושותף עבר שלו עו"ד אוּרִי מֶסֶר לרבות שתיקתה הראשונית בתחילת הדיונים המשפטיים של מנהלת לשכתו גב' שוּלָה זָקֵן (עדיין סתמה את פיה ולא הסגירה את תככיו המניפולטיביים הפליליים), סימנו בתחתית הבור באותיות שחורות משחור את ממדי הפשע ואת עוצמת נפילתו. למרות שברוב הפרשות זוּכָּה, הוא נשלח בסופו של למאסר בכלא כאחרון הפושעים הפליליים. תהודת חקירותיו הפליליות של ראש הממשלה וסיקורם הנרחב ברשתות הטלוויזיה הארציות (אני עקבתי אחר המהלכים המשפטיים בערוץ 10 באמצעות הסיקור המיטבי של העיתונאי המצוין ברוך קרא), הפכה לו לרוֹעֵץ נוראי. כל אזרח במדינה שאל את עצמו שוב ושוב, באלו עסקים חָשוּכִים ו- אָפֵלִים מתעסק ראש הממשלה, מהיכן הוא שוֹאֵב עֵת ו- זְמָן כדי לתכנן עם מנהלת לשכתו הבוגדנית והרמאית גב' שולה זקן כיצד לגנוב כספים לכיסו, ועל מנת להפוך לפושט יד פלילי מֵנוּבָז, בשעה שעליו לנהל ניהול סבוך ורצוף (1 / 24 כפול  365 ימים בשנה) את מדינת ישראל מהיבטים מדיניים, ביטחוניים – צבאיים, חברתיים, ו- כלכליים. מדהים ומצמרר. תארו לעצמכם את ראשי הממשלות דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, מנחם בגין, ויצחק שמיר סופרים את הכסף הגנוב במדרגות עם מנהלי לשכותיהם. ובכן, אהוד אולמרט הורשע בהפרת אמונים ב- "פרשת מרכז ההשקעות". כזכור הוא אהוד אולמרט זוּכָּה בו בתחילה, אך המשפט הזה נפתח מחדש לאחר שמנהלת לשכתו "הנאמנה" גב' שולה זקן חשפה את הקלטות שיחותיה הסודיות עם בוס העבר שלה אהוד אולמרט. ההקלטות הנסתרות ההן של גב' שולה זקן הבוגדנית שאף היא נשפטה ונשלחה לתקופה של כמעט שנה בבית הסוהר (יעני מנהלת הלשכה "הנאמנה", מי ש- מקליטה בסתר את הבוס שלה לשעבר כדי להשתמש בהקלטות לצורך הפללת ראש הממשלה), הדגימו כיצד ראש הממשלה אהוד אולמרט שיבש את הליכי המשפט והִטָה את עֵדוּתָה שלה של גב' שולה זקן לטובתו. אהוד אולמרט הורשע בגין "פרשת מעטפות הכסף של משה טלנסקי" (למרות שזוכה בתחילה בפרשה זאת) וגם הודה והורשע בשיבוש מהלכי משפט. בין שני המשפטים הפליליים האלה של "מעטפות הכסף של משה טלנסקי", הואשם אהוד אולמרט בקבלת שוחד ב- "תיק הולילנד". בית המשפט המחוזי הרשיע אותו בקבלת שוחד שהועבר מעד המדינה שמואל דכנר המנוח ליוסי אולמרט אָחִיו של אהוד אולמרט. אהוד אולמרט הורשע ב- "תיק הולילנד" ע"י השופט דָוִד רוֹזֵן בקבלת שוחד Cash money ע"ס 60000 (שישים אלף) שקל משמואל דכנר על מנת להטות ולקַדֵם החלטות בהקשרן של קרקעות של "חברת הנדל"ן הזרע", ואשר הוא השופט דוד רוזן גזר עליו 6 (שש) שנות מאסר. ראוי לציין כאן כי בית המשפט העליון זיכה את אהוד אולמרט מאותה עבירת השוחד הקשורה לאחיו יוסי אולמרט מחמת הספק, אולם הותיר כל כנה את ההרשעה ב- "פרשת חברת הזרע". בית המשפט גזר על אהוד אולמרט עונש מאסר בפועל בבית כלא לתקופה של שנתיים ורבע. ראש הממשלה אהוד אולמרט שוחרר מכלא "מעשיהו" לאחר קיצור 1/3 מעונשו. עסק מדהים ונורא מפני שהוא חושף ראש ממשלה שמפנה זמן מזמנו היקר כדי להתעסק במעשים פליליים של שוחד, שקרים, ומעשי מרמה כספיים. לא ייאמן. עסק עלוב ומחורבן.

ובכן, אף על פי כן נותרתי חצוי בתוכי ו- בתוככי משוואה אמביוולנטית אנושית שהרכבתי לעצמי. אנוכי עדיין רוחש חיבה לראש הממשלה אהוד אולמרט מי שבחודש מאי של שנת 2005 (היה אז שר התמ"ת והתקשורת, וסגן של ראש הממשלה אריאל שרון) ביקש ליצור שידור ציבורי מהימן והיה הדוחף והיוזם הראשי של החלטת ממשלת ישראל להדיח ולסלק קיבינימט את מנכ"ל רשות השידור המושחת ההוא ונותן שוחד מסך, שקוראים לו יוסף בר-אל. והנה מופיע העיתונאי המוכשר בעל המוניטין ו- שדרן ערוץ 10 מר ברוך קרא, וכותב לי בעיתון "הָאָרֶץ" (יום שישי – 23 במארס 2018) פוסט אנטי אהוד אולמרט מובהק, וכותרתו, "חושב שכולנו מטומטמים". ברוך קרא (עיתונאי הגון, ידען, ומהימן שאתה מאמין למוצא פיו) דוחק בי להצטרף אליו. ברוך קרא ו/או כפי שידידיו וידידותיו מכנים אותו בשם החיבה "בָּרוּכִי", מכנה את ראש הממשלה אהוד אולמרט שקרן כרוני, ו- גוֹרֵר אותי מהצַד הַבָּהִיר לצַד האָפֵל של המשוואה האמביוולנטית האנושית שנוצרה כאן בכורח הנסיבות. האם תיתכן פשרה ? ברוך קרא טוען בעצם, "…לא, אין קומפרומיס…", בפוסט רחב הידיים שהוא רושם, משהו סביב 1200 / 1100 מילים, כאמור ב- "הָאָרֶץ" ביום שישי – 23 במארס 2018). לא שוררת כאן שום אמביוולנטיות דו ערכית, אין כאן משוואה, ו- שום מצב של רגשות מנוגדים, כאילו אהבה ותיעוב משמשים בו בערבוביה. על פי משנתו של ברוך קרא (עיתונאי בעל יכולות) אין כאן שני צדדים. קיים כאן רק טור חשבוני עולה רווי שקרים שתוצאתו מינוס לחובתו של אהוד אולמרט. בשדה הרגשות והתחושות הזה שורר תיעוב בלבד כלפי ראש ממשלה שקרן, שהוא רמאי ו- נותן שוחד, ומי שקוראים לו אהוד אולמרט. פוסט מס' 733 עוסק בראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט שהפך לאסיר פלילי ונשלח בפברואר 2016 לשנה וחצי לכלא למאסר מאחורי סורג ובריח, וביוסף בר-אל שהוּדַח וסוּלָק מהכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור ב- במאי 2005 על פי החלטת ממשלת ישראל פרי יוזמתו של שר התקשורת דאז אהוד אולמרט. מדהים ובלתי נתפש : בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל מורחק ראש ממשלה על פי דין ומשפט מהחברה שבראשה ניצב ומושלך כאסיר פלילי בפברואר 2016 לכותלי בית סוהר. וגם, בפעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי במדינת ישראל מודח במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן על פי החלטת ממשלת ישראל, ומורחק לעַד משורותיו.

הערה שלי : חלק מהטקסטים הרשומים והמופיעים בפוסט מס' 733 מתבססים על מידע שלי ועל אינפורמציה שהתפרסמה ברשתות הטלוויזיה בארציות (בעיקר בעת צפייה שלי ב- ערוץ 10), ברדיו (בעיקר בעת האזנה שלי ל- גלי צה"ל), ובעיתונות הכתובה (בעיקר בעת קריאה ועיון שלי בעיתון "הארץ").

הימים ההם – הזמן ההוא בעידן המנכ"לים ההם של רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל (1998 – 1993 ואורי פורת ז"ל (2001 – 1998). התקופה ההיא חלפה לבלי שוב. בסתיו 2001 התמנה רן גלינקא למנכ"ל רשות השידור ע"י ראש הממשלה אריאל שרון (בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן) והודח על ידי אריאל שרון באביב 2002. מייד אחריו באפריל 2002 מינה ראש הממשלה אריאל שרון את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור (שוב בהמלצת השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן). במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון את יוסף בר-אל ממשרתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור ומנהיג השידור הציבורי בעוון שוחד מסך ושחיתות. יוזם הדחתו וסילוקו לאלתר של מנכ"ל רשות השידור המושחת יוסף בר-אל היה השר אהוד אולמרט סגנו של ראש הממשלה אריאל שרון. ההיסטוריה המתעתעת סבה על צירה. חלפו 11 שנים. בפברואר 2016 נשלח ראש הממשלה אהוד אולמרט בעצמו, מדיחו של יוסף בר-אל לכלא והפך לאסיר פלילי אפוף סורגים בגין עבירות של נוכלות, שוחד, מרמה, ושחיתות.

תזכורת מס' 36 : ב- 18 באפריל 1998 סיים מוטי קירשנבאום את כהונתו הרמה כמנכ"ל רשות השידור. באותו היום החלה דעיכתו וקמילתו של השידור הציבורי. אורי פורת היה מנכ"ל חלש בקדנציה החלקית שלו בשנים 2001 – 1998. לא עוד מנהיג השידור הציבורי עד שגירש את עצמו באוגוסט 2001 מהכֵּס הרָם. מחליפו ב- 2001 תא"ל במיל. רן גלינקא התגלה כ- נֶפֶל כמו השַר הממונה רענן כהן מי שמינה אותו באוקטובר 2001 לכהונה הציבורית הרמה. צריך לומר ולהבהיר כאן מייד שרן גלינקא לא היה רמאי אולם הוא היה טירון ירוק נעדר כל יכולת ניתוח ובעל מחשבה שטחית ורדודה הנוגעים לניהול עיתונאי ומנהיגות של רשת שידור ציבורית שמורכבת משני ערוצי רדיו בעברית ובערבית ב- "קול ישראל" ומשני ערוצי טלוויזיה בעברית ובערבית במסגרת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ואשר כוללת בתוכה 2000 (אלפיים) עובדים. תא"ל (מיל.) רָן גָלִינְָקא מפקד מהולל בעברו של שייטת 13 היה עובר אורח תמים (אם לא טִיפֵֹּש ו/או טִפְּשוֹן) מצִדָה האחד של הַמַטְבִּעַ הציבורית. עוזרו הראשי ואח"כ יורשו בתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל היה איש מוּשְחַת ומעניק שוֹחַד מָסָךְ מצדה השני של אותה המטבע הציבורית. שניהם כזכור הודחו ע"י אותו ראש הממשלה אריאל שרון שהפקיד בידם את רשות השידור, בסתיו 2001 מסר אותה לידיו של רן גלינקא, ובאביב 2002 מִשְכֵּן אותה בידיו יוסף בר-אל. רָן גָלִינְקָא הודח בשל טיפשותו. יוסף בר-אל סולק בגלל שחיתותו. ברור שיש קשר בין הממונים לבין הממנים. מר רענן כהן היה אז השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, וכיהן כ- חבר בממשלת אריאל שרון. הוא רענן כהן היה עסקן פוליטי רדוד ולחלוטין לא חשוב ממפלגת העבודה / מערך, אולם נשא בעוּלָה של מִשְרָה ממשלתית חשובה. רענן כהן היה האחראי הממשלתי הראשי על השידור הציבורי. בתחילה ערך רענן כהן "ניסוי כלים" והציב את רָן גָלִינְקָא בפסגת השידור הציבורי. אשנה את הנתונים למען אלה שמרפרפים וקוראים את הפוסטים מהאמצע : רָן גָלִינְקָא היה איש בּוֹסֶר טלוויזיוני טָפֵל, לא מוכשר ולא בקי בתחום העיתונאות והתקשורת, וחסר ידע וניסיון מינימלי בניהול רשת שידור שכוללת בתוכה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רדיו "קול ישראל" ו- 2000 (אלפיים) עובדים. היה מדובר בפארסה. משנכשל במִטְוָוח עשה השר רענן כהן ניסיון חדש והחליט להושיב על הכֵּס הרָם הקרוי מנכ"ל רשות השידור, את יוסף בר-אל הכושל והבלתי מוכשר בעליל מהצד השני של המטבע, ו/או אם תרצו מהפן האחר של המשוואה. השַר רענן כהן אץ במארס 2002 לראש הממשלה אריאל שרון והבטיח לו שיוסף בר-אל יעשה כמנכ"ל רשות השידור את כל אשר יצווה עליו. ובאמת, בריאיון שהעניק יוסף בר-אל ביום שישי – 26 באפריל 2002 לעיתונאית "מעריב" שָרִי מַקוֹבֶר, הוא הצהיר הצהרת אמונים לכבוד ראש הממשלה אריאל שרון שמינה אותו למשרת מנהיג השידור הציבורי והפקיד בידו את רשות השידור, ועשה זאת מעל דפי העיתון שלה, "מעריב", כלהלן : "…אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי…". מחזה מדהים ומביש כאחד. רוֹש ולַעֲנָה. במקום להצהיר על נאמנות לשידור הציבורי על משימותיו המגוונות, ובראשן עיתונאות אמת חוקרת, מבקרת, וחושפת, הכריז יוסף בר-אל על נאמנות לממנה שלו, לראש הממשלה אריאל שרון. עיתונאי רשות השידור שתקו וקיבלו את דין המינוי מבלי שהיו כפויים לעשות כך. רובם, לא כולם, הסירו מעליהם את גלימת הריבון ו- הפכו ביודעין למשת"פים. אף על פי כן ולמרות היותם משתפי פעולה, ומֵפֶרֵי האקסיומה המתמטית של תורת הקווים המקבילים, האנשים ההם בחטיבת החדשות ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- 2002 (לא כולם, רובם) המשיכו לכנות את עצמם עיתונאים. איזה עיתונאים ואיזה נעליים. "רוש ולענה, רוש ולענה", משנן הַמְלֶט טקסט בזעם עצור כֵּן הצִדָה ולעצמו בעת הצגת חִזָּיוֹן האימות "גונזאגו ובפטיסטה", שבתוך מחזה הטרגדיה השייקספירית "המלט נסיך דנמרק", ומתכוון גם לאנשי חטיבת החדשות ההם ב- 2002 ששירתו אז את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מול נִרְפּוּת ופַחְדָנוּת עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", וחששם לעלות על הבריקדות מול המינוי וההפקדה הממשלתית הנכלולית, הציג מנכ"ל רשות השידור המיועד בפני האומה את תזת הניהול והמנהיגות הנלוזים והעלובים שלו, כאמור בעיתון "מעריב" ביום שישי ההוא של 26 באפריל 2002.   

barel 4טקסט מסמך : יום שישי – 26 באפריל 2002. כותרת ראשית בעיתון "מעריב". לא קרה כדבר הזה בתולדות השידור הציבורי במדינת ישראל. המיועד לתפקיד המנהל הכללי של רשות השידור מר יוסף בר-אל מפרש לעיתונאית שרי מקובר את הכתובת המיסטית – משיחית שנגלתה לפתע בפניו, ואשר קראה לו לשוב לקדמת הבימה של השידור הציבורי. היה מדובר על פי הפירוש שלו של יוסף בר-אל במֶסֶר אלוהי, כלהלן : "אלוהים קרא לי ואמר, ג'ו סיים את המשימה שלך". באמצעות שרי מקובר והעיתון "מעריב" העביר יוסף בר-אל המנכ"ל המיועד לציבור בישראל את מֶסֶר תפיסת הניהול שלו את השידור הציבורי, והצהיר כלהלן : "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה על פי הערכתו היא לטובת עם ישראל, אעשה מה שהוא יאמר לי". (באדיבות העיתון "מעריב"). 

השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן רץ מייד לאחר הדחת רן גלינקא והעלה מאוֹב ירכתי הרייטינג הדלוח של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל כמיועד למנכ"ל רשות השידור הבא. רן גלינקא הטירון התמים וחסר הידע עשה את כל הטעויות האפשריות בתקופה של חצי שנה בין ספטמבר 2001 למארס 2002 כמנכ"ל רשות השידור הזמני. הוא כאמור היה איש מאוד לא מוכשר מצדה השני של המטבע. מנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל הוותיק והיָרוּד עשה את כל הטעויות המקצועיות האפשריות בזו אחר זו בתקופה שבין מארס 2002 ליוני 2002, ואף על פי כן קיבל את מינוי הקבע שלו ב- 6 ביוני 2002 בגלל הצהרת הנאמנות. בערב חג השבועות של שנת תשס"ב – 16 במאי 2002 חיברתי מסמך בן 14 עמודים בו נתתי למנכ"ל המיועד יוסף בר-אל לדעת מה אני חושב עליו ועל הניהול הפתטי שלו. לקחו איש בלתי מוכשר בעליל וחנפן עלוב, והציבו אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל. זה היה אקסידנט חמור מאין כמותו. תאונה טלוויזיונית הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור. עובדה שאותה הממשלה שמינתה אותו למשרה הרמה ביוני 2002, התעשתה והדיחה וסילקה אותו לאלתר מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור במאי 2005. היה מדובר במסמך חריף אולם עובדותיו אמת שהעליתי ב- 16 במאי 2002 על הנייר, ובו נחשף והתגלה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בכל עליבותו התְּכָנִית והכלכלית, במלוא מופרכות הבּוֹסֶר שלו כמנהל רשת שידור, במלוא אי כישרונו הטלוויזיוני, ובמלוא אי הכרתו וידיעתו את ההיסטוריה של שוק הטלוויזיה הבינלאומי העוסק ברכישת שידורים ישירים של אירועי הספורט הגדולים כגון אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות העולם בא"ק, אליפויות אירופה בכדורגל וכו'. זה התחולל גם בעת המו"מ החובבני שניהל (מאחורי גבי) עם חברת צ'ארלטון להשגת זכויות השידורים של מונדיאל הכדורגל יפן / קוריאה 2002. יוסף בר-אל עשה בניהול המו"מ הזה את כל הטעויות האפשריות. הוא שילם פי 8 (שמונה) יותר זכויות שידורים מאשר שילמנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998. הוא קיבל פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבלנו מוטי קירשנבאום ואנוכי תמורת מונדיאל צרפת 1998, ועוד כפה עלי לשדר את שמונת המשחקים שלי Off tube מהאולפן בירושלים במקום לבצע זאת מעמדות שידור באצטדיוני הכדורגל של יפן וקוריאה. ניהול המו"מ ההוא באפריל 2002 עם חברת צ'ארלטון ע"י יוסף בר-אל, לצורך רכישת זכויות השידורים של מונדיאל יפן / קוריאה 2002 (מאחורי גבי וללא ידיעתי), אך בתמיכתם וסיועם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ושל השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן – היה מחפיר וכישלון מוחלט. כישלון ניהול המו"מ ההוא ע"י יוסף בר-אל עם חברת צ'ארלטון פתח צוהר לציבור וחשף יותר מכל את אישיותו הכוחנית אך הבלתי מוכשרת של מנכ"ל רשות השידור החדש. יוסף בר-אל היה לא רק נטול יֶדָע אלא גם איש לא חָכָם. הוא מאייש על נקלה את רעיונות הכתיבה של ברברה טוכמן כפי שבאו לידי ביטוי בספרה רב המוניטין "מִצְעַד הַאִיוֶולֶת. באפריל 2002 החלה התמוטטות רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל. היא צעדה בבטחה ובהתמדה תחת שלטונו לעבר הבור השחור, בעוד עיתונאי רשות השידור בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" מחרישים ומתפלשים בתוך בועת המדמנה שלהם כאילו אין הדבר נוגע להם אלא רק לי. ההתנגשות המכוונת והצודקת שלי ב- מנכ"ל המופרך ההוא של רשות השידור יוסף בר-אל החודשים אפריל, מאי, יוני, יולי, ואוגוסט 2002 הייתה על פי חוות דעתם עסק פרטי שלי ו- בעייתי האישית. חלילה וחס לא שלהם (למעט בודדים כולל גדעון דרורי ז"ל). עליתי בודד על הבריקדה הפרטית שלי ואמרתי לאיש העלוב הזה משרתו של ראש הממשלה באמצעות מקלדת המחשב ובתוספת כתב היד הקטגורי שלי, מה אני חושב עליו. הנה העמוד הראשון של המסמך ההוא בן 14 עמודים שכתבתי והטסתי אותו ב- ערב חג השבועות של תשס"ב – 16 במאי 2002 למנכ"ל רשות השידור המיועד יוסף בר-אל בטרם העניקה לו ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מינוי לתקופה של חמש שנים עד 2 ביוני 2007. הנושא הנדון הראשי בו היה "השידור הציבורי ושידור מונדיאל 2002 בערוץ 1".

doc 1

טקסט מסמך : חג שבועות של שנת תשס"ב – 16 במאי 2002. זהו המסמך הארוך והמפורט (עמוד 1 מ- 14) שכתבתי לפני 16 שנים למיועד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור מר יוסף בר-אל ואז נפניתי ממנו לעַד. כתיבת המסמך הזה הביאה לסיום עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור בתום 32 שנים. נטשתי בטריקת דלת. אינני זוכר ששני אבות השידור הציבורי יעקב אחימאיר וחיים יבין התייצבו אז ונעמדו מצד ימין שלי במאבקי נגד מנכ"ל רשות השידור ה- מושחת יוסף בר-אל. את מה שלא עשו עיתונאי ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" עשתה במקומם ממשלת ישראל. ב- 2 במאי 2005 החליטה אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל שרון שהציבו את יוסף בר-אל בפסגת השידור הציבורי ב- 2002 להדיח ולסלק אותו משָם לעבר הירכתיים האפלוליים של ההיסטוריה של רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור הודח לעַד מנכ"ל רשות שידור מכהן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 1 

טקסט תמונה : עשור ה- 80 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא. אנוכי יואש אלרואי (בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן) בתקופת ההפקה, העריכה, הניווט, והניהול של אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה : אבא שלי ז"ל העפיל ב- 1933 לארץ ישראל מהעיירה שירווינט בליטא. אבא שלי היה חקלאי חרוץ ועובד קשה יום של אדמתו ו- חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אבא שלי עִבְרֵת את שֵם משפחתו מ- בלינדמן ל- אלרואי בראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת על פי בקשתו של ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל ושר הביטחון דוד בן גוריון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אִתְּרַע מזלה של מדינת ישראל ושל רשות השידור ועובדיה משום שלאחר תקופת ניהולו המזהיר של המנכ"ל מוטי קירשנבאום הנערץ את רשות השידור בחמש השנים 1998 – 1993, התמנו אחריו למשרה הלאומית הרמה והאחראית אורי פורת (לא השלים חמש שנים, התפוטר ב- 2001), רן גלינקא (לא השלים חמש שנים, הודח ב- 2002), ויוסף בר-אל (לא השלים חמש שנים, הודח וסולק ב- 2005). 

אני חוזר כמה פסיעות לאחור. ב- 30 באפריל 2000 סיים מר יאיר שטרן בתום שבע שנים את משימת הניהול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופרש לחלוטין מרשות השידור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מינה את יאיר אלוני יבד"ל למ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של יאיר שטרן. ברשות השידור שרר כבר כֵּאוֹס ניהולי. הוועד המנהל של רשות השידור בראשות גיל סמסונוב (תומך מובהק ומוצהר של ראש הממשלה בנימין נתניהו) וחֲבֵרוֹ באותו הוועד המנהל ההוא אלון אלרואי (תומך מובהק ומוצהר של השר הליכודניק סילבן שלום) הקשו מאוד את החיים על מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואיש הביצוע שלו מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ששימש במקביל גם סמנכ"ל הרשות לקנייה ורכש ואחראי ראשי על התחמשותה של רשות השידור בציוד טלוויזיוני וציוד רדיו חדיש ועדכני. שניהם הצרוּ עַד למאוד את צעדיו ואת תבנית הניהול הציבורי של אורי פורת. נוצרה יריבות אישית בשטח למרות ששלושת האישים הנ"ל נמנו על המפלגת הליכוד השלטת והיו מקורבים פוליטית לראש הממשלה בנימין נתניהו. לא תהיה זאת גוזמה אם אומר כי גיל סמסונוב ואלון אלרואי מאסו באורי פורת. שניהם לא העניקו לו קמצוץ של הערכה מקצועית. הם פשוט רצו להעיף אותו מכס מנכ"ל רשות השידור ולא הסתירו את כוונתם. בנימין נתניהו שלט במדינה וגיל סמסונוב ואלון אלרואי שהיו תאומים פוליטיים ואחים לנשק שלטו ברשות השידור. לא תיארתי לעצמי כי בתוך זמן כה קצר מאז נטישת המנכ"ל מוטי קירשנבאום באפריל 1998 את רשות השידור ישרור בה כֵּאוֹס ניהולי כה חמוּר ו- יורשו אורי פורת האיטי, המסורבל, המהסס, מעשן כבד (ממש סיגריה מסיגריה), ועייף יהפוך לצֵל של עצמו. זה לא היה הכל. דעיכת רשות השידור של מדינת ישראל צברה תאוצה ענקית. The worst is yet to come. הגרוע ביותר עוד טרם הגיע. במארס 2002 סילק ראש הממשלה אריאל שרון את המנכ"ל הזמני רן גלינקא ומינה במקומו ל- מ"מ את יוסף בר-אל על פי המלצתו של השר הממונה ההוא הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן. המנכ"ל הזמני יוסף בר-אל הדיח את יאיר אלוני מ"מ הנצחי של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והציב במקומו את נאמנו יוסי משולם. ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב לא היה עוד זכר. לתפקיד הציבורי הרם רווי אחריות מונה במקומו העסקן הפוליטי נחמן שי. המִשְנֶה שלו הייתה אהובה אורן ז"ל. רשות השידור על שני מרכיביה הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל" הפכו במידה לא מעטה למשרתים של השלטון. התברר כי רן גלינקא היה בדיחה. קריקטורה כ-מנכ"ל רשות השידור ואנקדוטה כ- מנהיג השידור הציבורי. ומה אודות יוסף בר-אל ? אתם יודעים מי בדיוק מי הוא היה ומה היה פועלו המגוחך ומורשתו הנגטיבית העלובה כמנכ"ל רשות השידור. כולם ראו שעיתונאי רשות השידור ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 סירבו להניף מחשש ופחד, את נֵס הַמֶרֶד נגד מינויו של מנכ"ל רשות שידור כושל ובלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל. העיתונאים האלה לא רק נותרו בבועת המַדְמֵנָה שלהם, אלא הפכו למשת"פים שלו. זה היה מראה פתטי עטוף בצבעי יגון בו כל מיני עיתונאים בעלי שֵם בתוכם מייסדי השידור הציבורי מתחפרים בשולי הבִּיצָה שלהם, עד שבאה אותה הממשלה ההיא ואותו ראש הממשלה ההוא אריאל שרון, אלה שמינו מינוי מופרך את יוסף בר-אל ב- 2002 לתפקיד מנהיג השידור הציבורי, היו גם אלה שסילקו אותו לאלתר ב- 2005 מכֵּס מנכ"ל רשות השידור. יוסף בר-אל הוּדַח בבוטות, בבושת פנים, ובפַרְהֶסְיָה לעיני כּל, לעבר פינה אפלה השרויה בירכתי ההיסטוריה של תולדות השידור הציבורי בארץ. אולם חלום הבלהות לא תם. גורלו של השידור הציבורי לא הוּטָב עם הפקדתו של יוני בן מנחם (עוד איש דל ולא מוכשר) מטעמו של ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו על רשות השידור ב- 2011 יחדיו עם עוזרו ומקורבו זליג רבינוביץ (עוד איש יָרוּד ברמה של עסקנצ'יק), ומינויו של מישהו כושל בשם אָמִיר גִילָת ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור. רשות השידור המשיכה לדעוך כאמור בקצב מוּאָץ כשעיתונאיה המובילים, נשים וגברים, אינם מתערבים ולא מונעים את ההידרדרות, ו- ממשיכים בהֶבֶל פיהם לכבות את פתיל חייהם (הטלוויזיוניים) ואת שלהבתה האחרונה של רשות השידור כפי שהכיר אותה הציבור מאז 1968. זה היה מחזה קשה לצפייה. ואז בקיץ 2014 הופיעו לפתע בשמי רשות השידור המטה ליפול פרופסור דוד האן כונס הנכסים הרשמי של מדינת ישראל ועמו התרופה להבראת השידור הציבורי, ויונה וויזנטל. הם שרו את הרקוויאם וגאלו אומנם את השידור הציבורי מייסוריו הישנים, אך כפו עליו ייסורים חדשים. זה היה מחזה עגום בעל ממדים סוריאליסטיים של ממש : מחד, הפוליטיקאים מחזיקים בצבתות סרטן ו- אינם מניחים לעיתונאי רשות השידור השוכבים ממילא על עֶרֶש דְוָוי לנוח בשלווה על מיטתם. מאידך, העיתונאים הגוססים בתוך מדמנה ממשיכים לשדר עסקים כרגיל.

ציטוט : "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". (תהילים פרק א', פסוק א').

ציטוט : הַצָרָה הַעִיקָרִית באשר לשַקְרָנִים היא שאֵין כל עֲרוּבָּה שלא יְדָבְּרוּ לעִיתִּים אֶמֶת. (קינגסלי אמיס).

ציטוט : לעוֹרְמָה מַטָרוֹת אָנוֹכִיוֹת בלבד. (אדיסון).

המלט : "רוֹש ולַעֲנָה !  רוֹש ולַעֲנָה !" (מתוך המחזה "המלט נסיך דנמרק" של המחזאי האנגלי וויליאם שייקספיר).                     

בחודש אוגוסט של שנת 2001 התפטר מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל מתפקידו. הוויכוח האם התפטר ו/או התפוטר נטוש עד היום הזה. דבר אחד ברור וידוע. באוגוסט 2001 שררה ברשות השידור אופוזיציה עוצמתית ביותר נגד ניהולו המקצועי של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בדמותם של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, הַמִשְנֶה שלוֹ גב' אהובה אורן ז"ל, וחבר הוועד המנהל אלון אלרואי. אורי פורת העריך שנפתח נגדו הליך Impeachment (הדחה) ע"י אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור. הוא היה אז חלש ומותש ופגיע מאוד והחליט כנראה ללכת הביתה בכוחות עצמו. באוגוסט 2001 שהיתי בעיר הקנדית אדמונטון בירת מחוז אלברטה בקנדה, שם נערכה אליפות העולם ה- 8 בא"ק. ערכתי והפקתי משם את השידורים הישירים עבור הטלוויזיה הישראלית הישראלית הציבורית – ערוץ 1. באחד הימים קיבלתי טלפון מלשכת המנכ"ל בירושלים. על הקו היו שתי עוזרותיו הנאמנות, המקצועניות, והמסורות גב' אלינור בלקין וגב' שרית יאיר. שתיהן בישרו לי כי אורי פורת ז"ל התפטר בטרם עת והוא הולך הביתה. אורי פורת ז"ל מי שהתמנה למנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו סיים את הקריירה שלו ברשות השידור בקול ענות חלושה. זאת הייתה הקדנציה החלקית השנייה שלו. הוא היה כבר פעם אחת מנכ"ל רשות השידור בשנים 1989 – 1984 (התמנה אז לתפקידו ע"י הממשלה בראשות יצחק שמיר) ועכשיו נבחר לכהונה שנייה ע"י הממשלה בראשות בנימין נתניהו. הסתלקותו באמצע מילוי תפקידו במהלך הקדנציה השנייה שלו באוגוסט 2001 היוותה צעד בלתי שגרתי וחסר תקדים של מנכ"ל רשות שידור מכהן. שום מנכ"ל רשות שידור לפניו לא נהג כך ולא עשה זאת מעולם, ולא התפטר מתפקידו בטרם סיום תקופת הניהול. בספטמבר 2001 החליט השר רענן כהן הממונה על רשות השידור בעצה אחת עם ראש הממשלה אריאל שרון למנות את תת אלוף מיל. מר רָן גָלִינְקָא למנכ"ל רשות השידור במקום אורי פורת שהלך הביתה. הופעתו של רן גלינקא בשמי רשות השידור יצרה תקוות שווא גדולות. רן גלינקא היה חייל אמיץ ומעוטר וגם בעל מוניטין. הוא התפרסם כמפקד שייטת 13 המהוללת. אבא של רן גלינקא אלוף משנה בשריון שמואל גלינקא ז"ל נפל במלחמת סיני ב- 1956. רָן גָלִינְקָא גדל כילד חוץ בקיבוץ רמת יוחנן. כאיש מבוגר היה אמור להביא עמו לרשות השידור משהו מהמידות והתכונות היפות של מפקד צבאי נערץ ושל נער שהתחנך על ברכי הקומונה הדמוקרטית : מנהיגות, יוזמה, עצמאות מחשבתית, שבירת מוסכמות, דבקות במשימה, ונאמנות למטרות העַל של השידור הציבורי. הציפיות ממנו כפי שהתברר היו מוגזמות. הוא התחיל רַע מאוד. עם בואו הדיח מלשכת המנכ"ל שתי נשים סופר מקצועיות, מהימנות, ובעלות ניסיון ו- וותק עצומים בתחום ניהול לשכת המנכ"ל וענייני מַזְכִּירוּת סבוכים ורגישים, את אלינור בלקין ואת שרית יאיר, והביא במקומן עוזרת חדשה טירונית (בנימוק של משרת אימון) את גב' ליאורה שמעוני. כעבור שנים בעת שיחת התחקיר עמו שנגעה לחקר תפקידה ותפקודה של גב' ליאורה שמעוני בלשכתו, הבהיר לי שאת שמה של הגברת הנכבדה ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בביתו. קצת מאוחר יותר התברר כי הוא בעצם עושה דברו של הממנה שלו השר רענן כהן. התברר כי מפקד שייטת 13 בעבר מר רן גלינקא מתאים את עצמו ואת אישיותו לעַסְקוּנָה הפוליטית ברמתו של הממנה שלו רענן כהן. אך בל אקדים את המאוחר.

ציטוט : "אם אין תחושת אמון בארגון, אם האנשים עסוקים בהגנה על ראשם, אזי היצירתיות תהיה מהקורבנות הראשונים". מאת מנפרד פ. ר. רטס דה פריז, מתוך ספרם המרתק של ד"ר רוברט קופר (Robert Cooper) ואיימן סווף (Ayman Sawaf), "איטליגנציה רגשית בעולם העסקים".

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. גם זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע . לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל את מרדכי "מוטי" קירשנבאום ז"ל למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודשים אפריל – מאי של שנת 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן, את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר- אל למנכ"ל רשות השידור הפך לסיוט וחלום בלהות שלי באופן אישי. הממשלה הכירה בטעותה רק בחלוף שלוש שנים והדיחה במאי 2005 את יוסף בר-אל מכהונתו הרמה. אותו הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון יחדיו עם סגנו אהוד אולמרט ובתמיכת היועץ המשפטי לממשלה מֶנִי מָזוּז סילקו את יוסף בר-אל לאלתר ולנצח מהשידור הציבורי. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצְבָת. השָטָן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. בעייתית ביותר של השני. הפקדת רשות השידור בידיו של מוטי קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה חיש מהר כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון שהוליד פרי ביאושים. ממשלת ישראל הבחינה בכך באיחור (רב). שלוש השנים של 2005 – 2002 בהנהגתו היוו תקופה מסובכת, רבת דילמות, ופרובלמטית ביותר בתולדות רשות השידור. גִדְעוֹן דְרוֹרִי ז"ל מוותיקי ומצטייני הטלוויזיה הישראלית הציבורית לדורותיה הגדיר אותה כ- אָפֵלָה ביותר בתולדות השידור הציבורי. היה ברור שיוסף בר-אל נְכְשָל. רק עניין של זמן עד שהשררה הפוליטית שמינתה אותו לתפקידו הנכבד רב האחריות תבחין בנעשה ובמה שמתחולל כאן. מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש יוסף בר-אל בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם נְבוֹנוּת ו- כְּהוּנָה הניזונה מערכים.

טקסט תמונה : מארס / אפריל 2002. השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן מתגלה כעסקן פוליטי קטן ואפרורי, משהוא מעלה באפריל 2002 מירכתי האוב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל, וממליץ לראש הממשלה אריאל שרון למנות אותו למנכ"ל רשות השידור השמיני במקומו של רן גלינקא המודח. ראש הממשלה אריאל שרון מקבל את ההמלצה. אתה מתבונן בתמונה של השר הַרָדוּד והעסקן הפוליטי הזה שעונה לשם רענן כהן ושואל את עצמך מחד, מהיכן הרהיב עוז למנות לתפקיד מנכ"ל רשות השידור תא"ל מיל. בשֵם רן גלינקא נעדר כל ידע, ניסיון, וכישרון בתחום העיתונאות והטלוויזיה ? ומאידך, על סמך מה נטל סיכון ועוז נפש כדי למנות למנכ"ל רשות השידור איש כה לא מוכשר בשֵם יוסף בר-אל ? זה שבסופו של דבר ממשלת ישראל בראשות אותו אריאל שרון מאסה בו והדיחה אותו ב- 2005 מהכֵּס הרָם של מנכ"ל רשות השידור וסילקה מפסגת הפירמידה התקשורתית של מדינת ישראל לעבר קצה הסקלה, גם בתמיכתו המובהקת של היועץ המשפטי שלה עו"ד מני מזוז, היום שופט בית המשפט העליון של מדינת ישראל. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : אפריל 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר הממונה על רשות השידור רענן כהן מסכמים ביניהם כי יוסף בר-אל הוא שיהיה המנכ"ל הבא של רשות השידור לאחר הדחתו של מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא. (לע"מ תמורת תשלום).

האומנם דִרְדֵר יוסף בר-אל את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לעברי פי תהום ? האם לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הציבורית – ממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים ? האם התשובות לשתי השאלות האלה הן חד משמעיות ? ממשלת ישראל בראשות אָרִיאֵל "אָרִיק" שָרוֹן סברה שכן. היא הדיחה לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ולראשונה בתולדות רשות השידור במאי 2005 מנכ"ל רשות שידור מכהן באמצע כהונתו. זאת הייתה החלטה חסרת תקדים וכבדת משקל בה הודח יוסף בר-אל באשמת שחיתות ושוחד מסך. האם קוראי הבלוג יכולים לתאר להם מצב בו ממשלת ישראל מדיחה למשל באותה אמתלה של שחיתות ושוחד מסך את מנכ"ל רשות השידור הראשון שמואל אלמוג מתפקידו , ו/או מסלקת מאותה סיבה את מנכ"ל רשות השידור השני יִצְחָק לִבְנִי ממשרתו, ו/או מגרשת בגלל אותם מניעים את מנכ"ל רשות השידור השלישי יוסף "טומי" לפיד ז"ל משליחותו, ו/או גוזרת הרחקה משפילה בגין העבר האָפֵל הזה על מנכ"ל רשות השידור השישי מוטי קירשנבאום ז"ל מכתלי הרשות ? לא ולא. היא גזרה בראשיתו של חודש מאי 2005 גזירת הדחה רוויית ביזוי, גנאי, והטלת דופי על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אותו מינתה שלוש שנים קודם לכן לתפקיד הרם. זה היה רגע מר, עצוב, ומייאש בתולדות רשות השידור. שרים בממשלה וגם כמה ח"כים העלו מחשבות וסברו שחלק מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ופלח מעובדי רדיו "קול ישראל" הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל והיו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים נִרְצָעִים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש אימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נִרְצָעוּת ויְצִירָה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך למעין פיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. הקהל בארץ ראה והבחין בזאת וגם ממשלתו. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל שלוֹ. כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים. העיתונאות והממשל נעים תמיד בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה בשלטון דמוקרטי מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה מאין כמותה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אָחִים. לעולם אֵין ולא מתקיימת ביניהם חֲבֵרוּת, אחווה, או ידידות. תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.  

תזכורת מס' 37 : בין אפריל 1993 לאפריל 1998 שימש מוטי קירשנבאום מנכ"ל רשות השידור. בחמש השנים הללו למרות שמוטי קירשנבאום היה נדיב אלי בדרך כלל מההיבט התקציבי, הטכנולוגי, והתְּכָנִי כמנהל מחלקת הספורט שלו, ואליהם (מכבי ת"א) כאובייקט שידור – מועדון הפאר הזה לא הצליח להעפיל ל- Final four. אנוכי לקחתי את זה ככישלון אישי. הרגשתי אי נוחות כלפי מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד"ל. מחד – אני "משגע" אותם עד כמה חשובה קבוצת מכבי ת"א כסחורת שידור טלוויזיונית ללוח השידורים של ערוץ 1 הציבורי, וכי צריך לשלם לה בהתאם לכישרונה ולרייטינג שהיא תורמת לשידור הציבורי וכי השידור הציבורי בכלל איננו משוחרר לעולם מעוֹל הַמִדְרוּג, ומאידך – מכבי ת"א נכשלת שנה אחרי שנה להעפיל לפסגה האירופית. מוטי קירשנבאום ואנוכי התלוצצנו שאם זה המצב והעסק הזה מוּחְלָש וְרָפֶה, ובגלל שרשות השידור משלמת למכבי ת"א זכויות שידורים (בעין יפה) – אז אנחנו שנינו כמביני כדורסל הם אלה שצריכים לבחור עבורה את השחקנים. המסקנה שלי הייתה שהמועדון בעל המורשת איננו כפי הנראה מומחה גדול ב- "Scouting". עובדה שהשגיאות בבחירת השחקנים ועיצוב הסֶגֶל הוא רוֹפֵף וחסר אונים. לעיתים מופרך. ולא רק זאת אלא חוזר על עצמו מדי עונה שוב ושוב. בין חמש השנים, 1993 ל- 1998, בתקופה בה מוטי קירשנבאום ז"ל כיהן כמנכ"ל רשות השידור, קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א לא העפילה ל- Final four ולצמרת האירופית. ממון וזכויות שידורים הם דבר חשוב אך אינם הכל.

בעונת 2000 – 1999 תחת שרביט אימונו של פיני גרשון הכל השתנה בבת אחת. חל שינוי מרחיק לכת בהתנהלותו של המועדון, כאילו חיכתה מכבי ת"א ליום ביזארי כלשהו, שבו ינטוש המנכ"ל המזהיר של רשות השידור מוטי קירשנבאום אוהד אמת של אלופת המדינה את משרתו הרמה. מוטי קירשנבאום התמנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993. הוא קיבל את חוות דעתי אודות מדיניות השידורים הכלכלית שלי כמנווט שידורי הספורט שלו ותמך תמיכה כמעט מוחלטת בסלוגן שלי (ושל גרג דייק מנכ"ל ה- BBC בשנים 2004 – 1999), כי, "שידורים ישירים של אירועי הספורט השונים הרלוואנטיים בארץ ובעולם עולים כסף אך שווים זהב". הוא מוטי קירשנבאום סייג את תמיכתו זאת בי בסלוגן נגדי משלו, "יואש אלרואי תזכור שקוראים לי Kirshenbaum ולא Kirsh". הערת הבהרה שלי : לאו קירש היה מיליארדר גרמני שקנה בשעתו מ- ספ בלאטר נשיא ה- FIFA את זכויות השידורים של שני המונדיאלים של יפן / קוריאה 2002 תמורת ממון עצום חסר תקדים בימים ההם 1.000000000 (מיליארד) דולר, ואת זה של גרמניה 2006 בעבור 1.240000000 (מיליארד ומאתיים ארבעים מיליון) דולר. מוטי קירשנבאום גם תמך בעיקרון בגרסתי הכוללת כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 איננה מוסד צדקה ולא בג"צ, וכי למרות שהתצוגות שלה כלולות במסגרת מונח הקרוי "שידור ציבורי", אין היא משוחררת מאיכות חומרי השידור שלה (מכבי ת"א אלופת המדינה בכדורסל היא חומר איכות בתחום שידורי הספורט) ומתלות ב- כמות הצפייה שמתעניינת בסך מוצרי השידור הנחשפים על המסך הציבורי. גם כאן היו לו הרהורים משלו. ב- 1997 נפגשנו מוטי קירשנבאום, מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן, ואנוכי כמנווט שידורי הספורט שלהם עם הנהלת הפועל ירושלים שכללה אז את היו"ר דני קליין + עו"ד אבשלום כ"ץ + כרמי גילון (ראש השב"כ לשעבר). הפועל ירושלים דרשה מאתנו כי נרחיב את חלון הסיקור שלנו בתחום ענף הכדורסל וכי כ- שידור ציבורי מוטלת עלינו החובה ללוות גם אותם תמורת תשלום זכויות שידורים (ולא רק את האלופה מכבי ת"א). דחינו אז את בקשתה של ההנהלה הירושלמית. לא הסכמנו מפני שייחדנו אז מסגרת שידור אירופית אחת בלבד לאלופת הכדורסל הישראלי (תהיה אשר תהה) בלוח השידורים הציבורי. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום חשש מבג"ץ ירושלמי שלא הגיע. מוטי קירשנבאום הלך עמי את כל כברת הדרך הארוכה והעניק לי גיבוי מלא כמנווט שידורי הספורט שלו. שילמנו למכבי ת"א טבין ותקילין זכויות שידורים בין 1994 ל- 1998 בתקופת מנכלותו את רשות השידור אולם היא לא הצליחה להעפיל לפסגה האירופית. כדורסל הוא משחק קבוצתי. חוץ מ- ממון נדרשות עוד כמה תכונות כדי להרכיב ולייצר קבוצה מנצחת. מעניין, זה קרה רק כשהוא סיים את כהונתו ב- 18 באפריל 1998 ואורי פורת תפש את מקומו.

טקסט תמונה : 1994. מוטי קירשנבאום ז"ל (שני משמאל) באחת מפסגות חייו הציבוריים בתפקיד מנכ"ל רשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : חבר הוועד המנהל יהודה ברוס, מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור עו"ד מיכה ינון, חבר הוועד המנהל שלמה קור ז"ל (מרחוק באמצע בז'אקט תכלת), היועץ המשפטי של רשות השידור עו"ד עמית שכטר (היום פרופסור עמית שכטר דיקן הפקולטה ללימודי תקשורת באוניברסיטת באר שבע), ורעייתו של עמית שכטר. (התמונה באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

Sure enough, כך זה היה באמת. מכבי ת"א עלתה על דרך המלך בדיוק בתום כהונתו של מוטי קירשנבאום ז"ל ב- 18 באפריל 1998 והופעתו המחודשת של אורי פורת ז"ל בשמי רשות השידור בקדנציה השנייה שלו. נתתי לכך ביטוי רשמי במסמך ששלחתי למנכ"ל רשות השידור החָדָש – יָשָן אורי פורת ב- 22 בפברואר 2000 ובו ביקשתי לראשונה לצרף צוות ENG (בנוסף לשידור הישיר) למשחק השני בסלוניקי בשלב ההצלבה הראשונה של המפעל בו התמודדה מכבי ת"א בסלוניקי נגד הקבוצה היוונית פאוק סלוניקי שנועד לתאריך יום חמישי – 2 במארס 2000. מכבי ת"א ניצחה במשחק ההצלבה הראשון ב- 29 בפברואר בהיכל הספורט ביד אליהו את פאוק סלוניקי 62:77. זהו נוסח המסמך שכתבתי ושלחתי למנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, ואשר מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי אישרו אותו.

טקסט מסמך : 22 בפברואר 2000. זהו המסמך המבקש ממנכ"ל רשות השידור אורי פורת את אישורו להטיס צוות ENG לצורכי סיקור חדשותי של ביקור מכבי ת"א בסלוניקי בנוסף לשידור הישיר במתוכנן ליום חמישי – 2 במארס 2000. מנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות אישרו בחתימותיהם למעלה (מימין חתימתו של יאיר שטרן ומשמאל חתימתו של רפיק חלבי) את בקשת הסיקור שלי. מכבי ת"א הפכה לאובייקט שידור מניב רייטינג מאין כמותו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

במשחק השני בהצלבה הראשונה בסלוניקי ב- 2 במארס 2000 איתרע מזלה של קבוצת מכבי ת"א והיא נוצחה ע"י היוונים 67:55, ונדרשה למשחק שלישי ומכריע נגד פאוק סלוניקי ב- 9 במארס 2000 בהיכל הספורט ביד אליהו. התייצבנו בהיכל במלוא הרכבנו. ניידת השידור הגדולה ה- "וֶורֶד" על עשרת מצלמותיה, חמישה הילוכים חוזרים מזוויות שונות, ושישים עובדים. מפקח הניידת היה אלי בבא המצוין. המפיק שלי ששי אפרתי ניצב כרגיל לימיני. בשבע בערב ערכתי את פגישת התדרוך המפורטת האחרונה לצוות הגדול. בעמדת השידור הראשית התיישבו להם השַדָּר מאיר איינשטיין הפרשן אלי סהר וצוות הסטטיסטיקה מוטי גיא וזיגי זיגל. את עמדת השידור השנייה איישו השדר אורי לוי והפרשן רלף קליין ז"ל. הייתי אם כן מאובטח מכל הכיוונים. ולכן רגוע.

המשחק השלישי בהיכל הספורט ב- 9 במארס 2000 של מכבי ת"א נגד פאוק סלוניקי פרץ את גבולות הרייטינג המקובלים. בשעת השיא של השידור הישיר בין 21.30 ל- 22.30 הביסה הטלוויזיה הישראלית הציבורית את ערוץ 2 באופן מוחלט כפי שמראה טבלת המִדְרוּג של חברת "טֶלֶ גַאל". הוברר כי שידור ישיר של אירוע ספורט אירופי רלוואנטי ברמה הגבוהה שלו, לא כל שכן מאבק של קבוצת כדורסל ישראלית הנאבקת בהצלחה בזירה הבינלאומית, מנצח בטלוויזיה כל חומר שידור אחר של בידור וגם חדשות ואקטואליה. יכולתי אם כן למחרת יום שישי – 10 במארס 2000 לשגר איגרת בכתב ידי לביתו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בראשל"צ (הוא לא עלה ללשכתו בירושלים בימי שישי) ולהכריז שוב כי שידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף אך שווים זהב. בעניין רכישת זכויות השידורים של מכבי ת"א צעד עמי אורי פורת שלוב זרוע למרות שלא הוא היה המנכ"ל הראשון של רשות השידור שחצה את רָף התשלום של 1.000000 (מיליון) דולר בעבור זכויות השידורים למועדון הפאר של מכבי ת"א. עלעלתי בדפי הרייטינג בגאווה. בטרם חזרתי לביתי בתל אביב התיישבתי במשרד שלי בקומה ה- 5 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בירושלים וכתבתי לו בכתב ידי את מה שאני חושב על מדיניות השידורים הישירים שלי אודות קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א מאז ראשית ינואר 2000, ועל כמות הרייטינג הנלווית, והפעלתי את מכונת ה- FAX שלי. זה היה ביום שישי – 10 בחודש מארס של שנת 2000. אף מִשְדָר אחר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשום תחום בעת ההיא, לא היה אקוויוולנט ולא התחרה עמי ועם הצוותים שלי ועם הטכנאים והמהנדסים שפעלו לצדי, ביכולת, בקפדנות ובמהימנות התכנון לטווחים ארוכים, בחשיבה כלכלית טלוויזיונית, בניווט ותפעול של מערכות שידור גדולות ומורכבות, בכישרון ההוצאה לפועל, ב- דיוק נורמות הביצוע, בדבקות במשימה, במשמעת, ובתשוקה של העלאת הפקות משדרי הספורט נטולי שגיאות לאוויר, בשֵם השידור הציבורי בפיקודי ובניווט שלי – המקומיות בארץ והבינלאומיות בעולם. את השיחות וההתכתבויות עם הבוסים שלי, מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ יאיר שטרן יבד"ל, ניהלתי מעמדות יתרון. שם המשחק היה מצוינות.

אינך יכול להבריק ולהיות מצוין ללא תכנון מדויק ו- קפדני, ללא כישרון הוצאה לפועל, ללא הכרה יסודית את המערכת הטכנולוגית הטלוויזיונית על כל מרכיביה והבנת האופציות שהמערכת הזאת מעמידה לרשותך, ללא משמעת שידור עליונה, תשוקה, ודבקות במשימה, ובלעדי הדבר החשוב ביותר לשכנע את הממונים כי ההיגיון שלך הגיוני. ובכן, תוצאות הביצועים שלי ומארגי ה- Rating לאורך שנים היו לטובתי. העובדות הללו הציבו את שידורי הספורט שלנו בפסגת הפירמידה של כלל השידור הציבורי. גם במארס 2000. נהניתי מגיבויים והערכתם של שני מנהיגי השידור בציבורי בעת ההיא של שנת 2000, אורי פורת ויאיר שטרן.

טקסט מסמך (1) : יום שישי – 10 במארס 2000. דו"ח שלי (עמוד מס' 1 מתוך 4) שהוגש למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעקבות הרייטינג הנפלא שצברנו בשידור הישיר אמש מהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת"א – פאוק סלוניקי במשחק הגומלין בשלב ההצלבה הראשון ב- Euro League בתומו העפילה מכבי ת"א לשלב ההצלבה השני נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך (2) :  יום שישי – 10 במארס 2000 . דו"ח שלי (עמוד מס' 2 מתוך 4) שהוגש למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעקבות הרייטינג הנפלא שצברנו בשידור הישיר אמש מהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת"א – פאוק סלוניקי במשחק הגומלין בשלב ההצלבה הראשון ב- Euro League בתומו העפילה מכבי ת"א לשלב ההצלבה השני נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך (3) : יום שישי – 10 במארס 2000. דו"ח שלי (עמוד מס' 3 מתוך 4) שהוגש למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעקבות הרייטינג הנפלא שצברנו בשידור הישיר אמש מהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת"א – פאוק סלוניקי במשחק הגומלין בשלב ההצלבה הראשון ב- Euro League בתומו העפילה מכבי ת"א לשלב ההצלבה השני נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : יום שישי – 10 במארס 2000. מוֹלֶך הרייטינג. הייתי עֶבֶד שלו. מדד הצפייה והמִדְרוּג של חברת טֶלֶ גָאל. אנחנו הופכים את הקערה על פיה בשעה 21.45. דו"ח שלי (עמוד מס' 4 מתוך 4) שהוגש למנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעקבות הרייטינג הנפלא שצברנו בשידור הישיר אמש מהיכל הספורט ביד אליהו מכבי ת"א – פאוק סלוניקי במשחק הגומלין בשלב ההצלבה הראשון ב- Euro League בתומו העפילה מכבי ת"א לשלב ההצלבה השני נגד אלופת איטליה פאף בולוניה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

porath 4טקסט מסמך : 21 במארס 1988. מכתב ההערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

alexטקסט מסמך : 8 ביולי 2002. מר אלכס גלעדי סגן נשיא בכיר ב- NBC וחבר הוועד האולימפי IOC כותב לי את המסמך המצ"ב לאחר נטישתי לעד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית ערוץ 1 ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

stern 4טקסט מסמך : 4 באוקטובר 1988. מכתבו של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן אלי עם תום הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית על ידי וידי הצוותים שלי את אולימפיאדת סיאול 1988. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

stern 1טקסט מסמך : 4 ביוני 1989. מכתבו של מנהל חטיבת החדשות יאיר שטרן אלי עם סיום תפקידו ובטרם נסיעתו לוושינגטון – ארה"ב כדי לשמש שם כתב רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באוקטובר 1988. מכתב הערכה ששלח לי מנהל הטלוויזיה חיים יבין בתום מבצע השידורים הישירים הטלוויזיוני שכלל בתוכו 132 שעות בפרק זמן של 16 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 20 ביולי 1986. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בתום שני מבצעי השידורים הישירים של מונדיאל הכדורגל מכסיקו 1986 (105 שעות בפרק זמן של חודש) + מונדובאסקט של ספרד 1986 (35 שעות בפרק זמן של שבועיים). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 27 במאי 1985. מכתב הערכה ששלח לי מ"מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל בתום עונת השידורים 1985 – 1984 של משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) בכדורגל . (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שנת 2000. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור גיל סמסונוב נפרד ממני. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 23 באפריל 2000. מכתב הערכה ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל של סלוניקי 2000 ב- 18 + 20 באפריל 2000 בהשתתפות קבוצת מכבי ת"א. מכבי ת"א העפילה למשחק הגמר והפסידה לקבוצת פנתאנאייקוס היוונית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ואז הגיעה שעת ההצלבה השנייה ב- Euro League ועמה ההתמודדות המשולשת והדרמטית של מכבי ת"א נגד אלופת איטליה קבוצת פאף בולוניה : ביום שלישי – 21 במארס 2000 שידרנו ישיר מהיכל הספורט ביד אליהו את משחק ההפתעה בו הפסידה מכבי ת"א בביתה לאלופה האיטלקית בתוצאה 65:62. ארבעים ושמונה שעות אח"כ ביום חמישי – 23 במארס 2000 שידרנו ישיר מהעיר בולוניה / איטליה את קבוצת מכבי ת"א גוברת על פאף בולוניה 80:73 ומשווה את התוצאות לאחת – אחת. ביום חמישי – 30 במארס 2000 שידרנו ישיר את המשחק השלישי והמכריע בהיכל הספורט ביד אליהו. מכבי ת"א הביסה את הקבוצה האיטלקית בתוצאה 64:79. הרייטינג הרקיע שחקים והאמיר לשיאים חדשים שלא ידענו כמותם בעבר. אני מביא לידיעת קוראי הבלוג את דו"חות הרייטינג של אותם הלילות ההם מלפני 18 שנים. מבחינתי כאיש הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הם היו בלתי נשכחים (!). כמויות הרייטינג הבלתי נדלות היו ברכה לעמלי ולעמלנו. עם עובדות אֶמֶת אי אפשר להתווכח.

טקסט מסמך : יום שלישי – 21 במארס 2000. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משדרת ישיר ובהיקף מלא מהיכל הספורט ביד אליהו את ההתמודדות הראשונה של אלופת ישראל מכבי ת"א נגד אלופת איטליה פאף בולוניה במסגרת ההצלבה השנייה של ה- Euro League. מדד המדרוג (רייטינג) הטלוויזיוני של חברת טל גאל מעניק בין השעה 21.00 לשעה 22.30 יתרון ברור ומשמעותי לערוץ 1 על ערוץ 2. הוברר כי מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל הוא סחורת שידור אטרקטיבית ובעלת חשיבות בלוח השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זה היה ברור לכולם. והיה גם ברור שעבור תנופת רייטינג מהסוג הזה צריך לשלם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום חמישי – 23 במארס 2000. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משדרת ישיר ובהיקף מלא מ- בולוניה את ההתמודדות השנייה של אלופת ישראל מכבי ת"א נגד אלופת איטליה פאף בולוניה במסגרת ההצלבה השנייה של ה- Euro League. מדד המדרוג (רייטינג) הטלוויזיוני של חברת טל גאל מעניק בין השעה 21.30 לשעה 23.15 יתרון מכריע לערוץ 1 על ערוץ 2. הוברר כי מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל הוא סחורת שידור אטרקטיבית ובעלת חשיבות בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית. זה היה ברור לכולם. והיה גם ברור שעבור תנופת רייטינג מהסוג הזה צריך לשלם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : יום חמישי – 30 במארס 2000. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 משדרת ישיר ובהיקף מלא מהיכל הספורט ביד אליהו את ההתמודדות השלישית והמכרעת של אלופת ישראל קבוצת מכבי ת"א נגד אלופת איטליה קבוצת פאף בולוניה במסגרת ההצלבה השנייה של ה- Euro League. מדד המדרוג (רייטינג) הטלוויזיוני של חברת טל גאל מעניק בין השעה 20.45 (תחילת ה- Pre game show) עד השעה 24.00 יתרון טוטאלי לערוץ 1 הציבורי על פני ערוץ 2 המסחרי. ערוץ 2 קוֹרֵס. ערוץ 1 מעפיל לפסגת השידור הטלוויזיוני של מדינת ישראל וניצב שם לבדו. הוברר כי מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל הוא סחורת שידור אטרקטיבית ובעלת חשיבות בלוח השידורים של הטלוויזיה הציבורית. זה היה ברור לכולם. והיה גם ברור שעבור תנופת רייטינג מהסוג הזה צריך לשלם. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת (4) : הספר "הַקֶשֶר הַסִימְבְּיוֹטִי" נחקר, נכתב, ונערך על ידי בתקופת השנים שבין אוקטובר 1998 לנובמבר 2012. 

אישים ו-פרפראות. לא לפי סדר החשיבות.

א. ההודאה, הגילוי, וההתפארות של קברניטי מדינת ישראל (פלוס השמצות מחורבנות זה את זה) בכל כלי התקשורת האלקטרוניים והעיתונות הכתובה, ביום רביעי – 21 במארס 2018, את עובדות סיפור הפצצת הכור האטומי הסורי בדיר א זור (היה ממוקם באזור מדברי בצפון – מזרח סוריה) והשמדתו באישון לילה ב- 6 בספטמבר 2007 ע"י חיל האוויר, הם מעשים יהירים, מטופשים, שערורייתיים, אידיוטיים, ובלתי אחראיים.

טקסט ביקורת מרה שמשמיע שר הביטחון אהוד הביטחון דאז אודות ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט בריאיון למר רביב דרוקר ב- "המקור" בערוץ 10 : "…שמע, האיש ירד מהפסים כבר לפני 3 שנים…אני חשבתי שהוא ירד עכשיו בכלא, או כתוצאה משהייה ארוכה מידי עם קרצוף של הרצפות בתורנות…כנראה שהיסודות האלה של אישיותו היו כבר קודם…".

טקסט ביקורת נוסף של שר הביטחון דאז אהוד ברק הנוגע לראש הממשלה דאז אהוד אולמרט : "…באחת מישיבות הקבינט אצל אהוד אולמרט היה שלב שבו אני שומע בדיון תיאוריים אפוקליפטיים…לא אהבתי את האווירה האפוקליפטית הזאת…".

עוד טקסט ביקורת של שר הביטחון אהוד ברק על ראש הממשלה אהוד אולמרט הנוגע להתנהלותו שקדמה לכניסה למלחמת לבנון ה- 2 : "…קודם מקדימים מעשה למחשבה…ואהוד אולמרט סחף אתו ממשלה שלימה…".

טקסט של סגן ראש המוסד דאז ב- 2007 תמיר פרדו נגד אמ"ן : "…הכותרת שלי היא מחדל ומזל…המחדל המודיעיני של אמ"ן הוא בסדר גודל של מלחמת יום כיפור…".

טקסט התגוננות של ראש אמ"ן ב- 2007 האלוף עמוס ידלין : "…ראש המוסד האלוף במיל. מאיר דגן אמר לי, סוריה לא מעניינת אותי. אח"כ ערך בירור ושב אליי והודיע, "לא דובים ולא כורים…". 

לקרוא ולא להאמין. מלחמת הקרדיטים הקטנונית וחוצפת הַאֶגוֹ העלובה והצבועה פוליטית וצבאית יחדיו עם הפטפטת, השחצנות, וההתפארות הישראלית הַשְוִויצֵרִית, "אני… אני… אני… אני… ועוד פעם אני… רק אני… ואין מלבדי…" בפרהסיה של אנשי המקצוע שלנו : מדינאים בכירים, אנשי קהילת המודיעין לזרועותיהם אמ"ן והמוסד, והמפקדים הצבאיים והביטחוניים הגלויים והחשאיים, ביום רביעי – 21 במארס 2018, הנוגעים להשמדת הכור האטומי הסורי ב- 6 בספטמבר 2007 שהיה ממוקם במדבר בצפון – מזרח סוריה בדיר א זור, ע"י חיל האוויר, מוכיחה כי ישראל היא מדינת פארטאץ' נעדרת משמעת, שמתנהלת כמו גן ילדים. פרסום העובדות המלאות של מבצע חיל האוויר "מחוץ לקופסא" אודות הריסת הכור הגרעיני הסורי ההוא ב- 6 בספטמבר 2007, והרצון הפרסונלי לקצור תהילה פוליטית, הוא סיפור פטפטני של מדינאים בכירים רודפי פרסום, רוויי יוהרה וגאוותנות, וגילוי סודות צבאיים. מקומם של המדינאים הבכירים הפטפטנים האלה שפגעו קשות בביטחון המדינה הוא בבית הכלא מאחורי סורג ובריח. חשיפת המהלכים הצבאיים שהובילו להשמדת הכור הסורי בדיר א זור ב- 6 בספטמבר 2007 לרבות הדרך ואופן איסוף וליקוט נתוני המודיעין שהובילו למהלך הצבאי הישראלי ופרסומם בכל כלי התקשורת טלוויזיה, רדיו, והעיתונות הכתובה במדינת ישראל – הם שערורייה לאומית מחורבנת בלתי נסבלת. הפקרות מוחלטת. ביזיון. תכף מבינים כאן ומייד רואים שראש המוסד המזהיר ההוא של מדינת ישראל מאיר דגן ז"ל הזהיר, השתקן, ושומר סוד איננו עוד עמנו. צריך לומר כאן בסיום המקטע כי מגיע כאן קרדיט בגין תכנון וביצוע מרשימים ל- אמ"ן (ראש אמ"ן ב- 2006 היה עמוס ידלין אלוף וטייס קרב), ל- מוסד (ראש המוסד היה האלוף במיל. מאיר דגן ז"ל), ול- חיל האוויר (מפקד חיל האוויר ב- 2006 היה אליעזר שקדי) וכמובן אשראי עצום לראש ממשלת ישראל בעת ההיא ב- 2006, אהוד אולמרט.

מִכְלוֹל הַמֵידָע הפטפטני אודות השלבים המהלכים שקדמו לתקיפת הכור האטומי הסורי ע"י חיל האוויר שלנו והשמדתו ב- 6 בספטמבר 2006 בדיר א זור, הציף ביום רביעי – 22 במארס 2018, את ארבעת ערוצי הטלוויזיה הארציים במדינת ישראל, "כאן", ערוץ 10, ערוץ 12, וערוץ 13. לרבות שתי התוכניות התיעודיות המיוחדות שהוקרנו אמש (יום רביעי – 21 במארס 2018) בערוץ 10 "תקיפת הכור הסורי" ב- "המקור" בהובלת רביב דרוקר, והתוכנית הדוקומנטרית "סודי ביותר – כך הופצץ הכור הסורי" ש- שודרה בערוץ 12 בהובלת יואב לימור, ולצִדוֹ הבימאי אורי הראל והעורכת הראשית עליזה אריה ארנון. צפיתי בעניין רב בשתי התוכניות הדוקומנטריות הנ"ל בהן מצאתי את עצמי אוֹהֵד את ראש הממשלה אהוד אולמרט, את שרת החוץ ציפי לבני, ואת מפקד חיל האוויר האלוף אליעזר שקדי וחבר קציניו, ורוטן מול הקנאה החולנית והקטנוניות שאחזה ב- שר הביטחון דאז אהוד ברק, מי שמצטייר כשחצן ו- מגלומן חולה קִנְאָה בראש הממשלה אהוד אולמרט, וכמו מי שרוצה בנפילתו. צעקת הנזיפה של שר הביטחון אהוד ברק בקיץ 2007 (ליתר דיוק ב- 1 באוגוסט 2007, 35 ימים לפני התקיפה) על ה- אלוף עידו נחושתן אז ראש אגף התכנון המוכשר בחיל האוויר "שתוק ושב…" בטרם הצגת פרזנטציית מהלכי התקיפה על ידו את הכור הסורי, באחת הישיבות הסודיות של הקבינט הממשלתי וקציני חיל האוויר, הייתה מעשה מכוער ומחורבן של מגלומן ילדותי וקטנוני. אהוד ברק, שר ביטחון קנאי לתהילתו ואגרסיבי כלפי שותפיו, לא חשש להסגיר את תכונותיו הַתוֹקפַּנִיֹות והמכוערות בפני פורום כה נכבד. פקודה בנוסח "שתוק ושב…" שמשגר שר הביטחון אהוד ברק לעבר האלוף עידו נחושתן בפורום הדיונים ההוא, היא צו שנושא עמו קָלוֹן. לא ידעתי שגם אהוד ברק שצריך להתבייש יודע לדבר בטון חזירי. לידיעת קוראי הבלוג : אלוף עידו נחושתן התמנה למפקד חיל האוויר ב- 2008 והיה מפקד מוכשר מוצלח מאוד בעל ידע עצום, ומוערך מאוד בכל ארבע שנות כהונתו עד 2012.

בתוך כל אלה ראוי לציין את עבודתו העיתונאית הבהירה, המסודרת, ורחבת ההיקף אמש (יום רביעי – 21 במארס 2018 ב- 20.00) בתחום תקיפת הכור האטומי הסורי של העיתונאי והמומחה הצבאי רוני דניאל איש חברת החדשות של ערוצים 12 + 13, במהדורת החדשות המרכזית בערוצים 12 + 13. כמו כן ראוי להתייחס באהדה רבה להערותיו המחכימות של הפרשן אמנון אברמוביץ' באותו התחום של פרשת השמדת הכור הגרעיני הסורי. העיתונאי והשדרן אמנון אברמוביץ' הוא Grand Master בגין ניסוח טקסטים תמציתיים, חסכוניים, ובהירים בטלוויזיה. אתה יכול להסכים עמו ו/או להתנגד לו אולם אין שום וויכוח וספק אודות הגיונו והופעתו ה- וורבאלית על המסך. היא תמיד נבונה, מוקפדת, ואטרקטיבית. אתה לא רק מאזין לו בשקיקה ברוב קֶשֶב, אלא גם סקרן לראות איזה "שפן" יניב כושר הביטוי והניסוח שלו. אמנון אברמוביץ' נמנה על חבורת עיתונאי טלוויזיה בודדים, ספורים ממש, שפיצח את קוד ה- Commentary בטלוויזיה (מבססת את עוצמתה על טכנולוגיה וויזואלית). אמנון אברמוביץ' איננו כוכב קולנוע. הוא לא אלאן דלון וגם לא רוברט רדפורד. אולם הוא יותר מכוכב קולנוע. הוא כוכב טלוויזיה בשל חוכמתו, הגיונו, ורהיטות ניסוחיו. רב אמן. לא בכדי לאחר שסיים את עדותו הפרשנית השנונה, העירה מגישת מהדורת החדשות המרכזית יונית לוי הערת Back announcement, ואמרה כלהלן : "…אמנון אברמוביץ' אִתְּךָ תמיד מעניין…". יונית לוי צודקת. כמו כן האזנתי וצפיתי בעניין בעבודתו העיתונאית של עודד בן עמי בתוכניתו "שֵש עִם" (ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר אמר לעודד בן עמי במהלך התוכנית "בשש עם" (יום רביעי – 21 במארס 2018) המופקת ומשודרת ע"י חברת החדשות במקביל בערוצים 12 + 13 בין 18.00 ל- 19.00 כי יש מקום להעניק קרדיט לכולם בנוסח מקוצר, כלהלן : "אמ"ן הניח את המידע, המוסד הניח את החותמת ,וראש הממשלה אהוד אולמרט ביצע את המשימה". צפיתי גם בעניין בעבודתו העיתונאית של אודי סגל באותו הנושא בתוכניתו "לפני החדשות" (משודרת רק בערוץ 13) באותו הנושא הדרמטי (גם כן ביום רביעי – 21 במארס 2018).

ועוד הערה : קשה להאמין שמנהיג האומה איש כל כך מוכשר ורב יכולות כמו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בשנים 2009 – 2006 פִישֵל והסתבך יחדיו עם מנהלת לשכתו שולה זקן בענייני פלילים של מתן שוחד כספים ועיסוק בשחיתות שלטונית ממארת. לא ייאמן. בלתי מתקבל על הדעת. זאת הייתה המציאות העלובה חסרת התקדים בה נשלח לראשונה במדינת ישראל ראש ממשלה לכלא לתקופה של שנה וחצי מאחורי סורג ובריח. לראש הממשלה הזה שסרח קוראים אהוד אולמרט.

ב. התעשיין והיוזם רב הידע והכישרון, מר קובי ריכטר בן 73 היום. (קובי ריכטר הוא בן קיבוץ רמת יוחנן).

מר יורם גביזון כתב מוסף הכלכלה "TheMarker" (מסמך עיתונאי מצוין ובעל ערך של עיתון מצוין ובעל ערך, "הארץ"), מפרסם ביום שלישי – 20 במארס 2018 ידיעה דרמטית וסנסציונית, כלהלן : "אקזיט ענק לריכטרים. KLA קונה את אורבוטק הישראלית תמורת 3.400000000 (שלושה מיליארד וארבע מאות מיליון) דולר".

טקסט מסמך : יום שלישי – 20 במארס 2018. העיתונאי מר יורם גביזון כתב מוסף הכלכלה "TheMarker" (מסמך עיתונאי מצוין ובעל ערך של עיתון מצוין ובעל ערך, "הארץ"), מפרסם ביום שלישי – 20 במארס 2018 ידיעה סנסציונית, כלהלן : "אקזיט ענק לריכטרים. KLA קונה את אורבוטק הישראלית תמורת 3.400000000 (שלושה מיליארד וארבע מאות מיליון) דולר". (באדיבות מו"ל "הארץ" עמוס שוקן והמוסף TheMarker).

בגוף הדיווח הכלכלי המרעיש מספר יורם גביזון לקוראיו כי חברת "אורבוטק" הוקמה ב- 1992 כמיזוג בין אורבוט שעסקה בפיתוח ציוד בדיקה למעגלים מודפסים והוקמה בידי האחים קובי ויוחאי ריכטר. הנהנים העיקריים ממכירת "אורבוטק" הם קרן רנסנס שמחזיקה ב- % 5.46 מהמניות בשווי של 182.000000 (מאה ושמונים ושתיים מיליון) דולר, פלוס קובי ריכטר שמחזיק ב- % 5.4 ממניות החברה בשווי של 180.000000 (מאה ושמונים מיליון) דולר, פלוס היו"ר יוחאי ריכטר (אחיו של קובי ריכטר) שמחזיק ב- % 2.1 ממניות "אורבוטק" בשווי של 70.000000 (שבעים מיליון) דולר. לפתע נזכרתי שקובי ריכטר בן 73 היום (יליד 1945, בן קיבוץ רמת יוחנן) מי שהיה טייס קרב מצטיין בחיל האוויר הישראלי במשך 22 שנים והפיל במטוסו מיראז' 3 תריסר מטוסי אויב, היה גם שחיין מצטיין בנבחרת השחייה "תינוקות טלקי" של גוש זבולון תחת שרביט אימונו של יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל בסוף שנות ה- 50 וראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. הנה ההוכחה.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. בריכת השחייה ברמת יוחנן. זוהי נבחרת השחיינים הצעירים והמצטיינים (גילאי 16 – 15) של שלושת הקיבוצים רמת יוחנן + כפר מכבי + אושה (מרכיבים את גוש זבולון) שכיניתי אותם ב- 13 ספריי "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה", בשם "תינוקות טלקי" (הגדרה שאולה מהמונח "תינוקות באסבי"). מאמן הנבחרת השחייה המוכשרת והמצטיינת הזאת היה יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל חבר קיבוץ כפר מכבי, מי שהפך מאוחר יותר לפרשן אולימפי בלתי נשכח בטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 5 אולימפיאדות : מונטריאול 1976, מוסקבה 1980, לוס אנג'לס 1984, סיאול 1988 ו- ברצלונה 1992. זיהוי הנוכחים בתמונה בשורה האחורית מימין לשמאל : הנער קובי ריכטר יפה התואר, משה גרטל, הלל מלמד (אחיו של אברהם "ביינוש" מלמד), דני רבס, ודניאל פרוכטר. זיהוי הנוכחים התמונה בשורה הקדמית מימין לשמאל : יצחקי חן,  וישי קנול. (התמונה הוענקה לי באדיבות איה טלקי תבד"ל בתו של יוסף "יוז'ו" טלקי ז"ל). הערה : זיהוי הנוכחים בתמונה נעשה ע"י דוד "סוחו" סיבור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ג. גיא זוהר איש ערוץ 10 ואפיק 14 בשלט (יופי של ניסוח) חקר, הפיק וביים סרט תיעודי – מדעי חדשני ומעניין אודות החיידקים החיים בגופינו ואשר מכתיבים לכל אחד מאיתנו באופן שונה מה כדאי לנו לאכול ו- את איכות, טיב, ו- מרכיבי וסוגי התזונה שעלינו לאכול, כדי להיות בריאים.

מדובר במידע מרתק, דרמטי, וחדש אולם לא ראשוני. עיתון "הארץ" הקדים את גיא זוהר מש- פרסם לפני זמן קצר במוסף שלו פוסט דומה בענייני התזונה האנושית ואפקט החיידקים על גוף האדם. הפוסט במוסף "הארץ" הסביר מדוע למשל קבוצת אנשים אחת יכולה לשתות מידי יום בוקר וערב שתי כוסות מיץ תפוזים טרי, ולהפיק תועלת ולהתחזק גופנית, בעוד קבוצת אנשים אחרת תינזק ותלקה במחלת ה-סוכרת.

ד. הנוקמים : גיא פניני וג'ו אלכסנדר שני שחקני כדורסל היום של קבוצת הפועל חולון בעונת הכדורסל הנוכחית 2018 – 2017, הם לשעבר שחקני מכבי ת"א בעונת 2017 – 2016.

גיא פניני וג'ו אלכסנדר שני שחקני כדורסל של קבוצת הפועל חולון היום בעונת 2018 – 2017, ושחקני מכבי ת"א בעונה שעברה 2017 – 2016 ואשר הודחו ממנה בתום העונה עם הגעתו של המאמן החדש הקרואטי נוון ספחיה – שוב נקמו בפעם השלישית העונה במועדונם הישן. הפועל חולון יחדיו עם גיא פניני וג'ו אלכסנדר ניצחה השבוע במגרשם (17 במארס 2018) בפעם השלישית העונה את מכבי ת"א במשחק במחזור ה- 20 בליגת העל בתוצאה 81:86. לפני כן גברה הפועל חולון על מכבי ת"א ב- 15 בפברואר 2018 במשחק הגמר על גביע המדינה (בהיכל הספורט ביד אליהו) בתוצאה 84:86. ב- 10 בדצמבר 2017 ניצחה הפועל חולון בפעם הראשונה בעונה הנוכחית 2017 – 2018 בהיכל הספורט ביד אליהו את מכבי ת"א בתוצאה 93:89. ובכן, אמר פעם סנקה אודות רגשותיהם של גיא פניני וג'ו אלכסנדר, "הנקמה היא ווידוי של כאב".

ה. קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א החלשה, המשעממת, ונטולת כישרון יצירתי ודמיון מובסת ביום שלישי – 20 במארס 2018 בטורקיה לפנרבאחצ'ה בתוצאה 73:87 במחזור ה- 27 של ה- Euroleague. שידור ישיר Off tube שיממוני בערוץ הספורט מס' 55 בכבלים ע"י השדר המוביל ניב רסקין והפרשן גור שלף. יתירה מזאת היא מפסידה בביתה בהיכל הספורט ביד אליהו ביום חמישי – 22 במארס 2018 לקבוצה היוונית פנאתאנייקוס אתונה 76:75 במחזור ה- 28 ב- Euroleague. 

שני אירועי הכדורסל הנ"ל איננו שווה ביקורת משום שהוא מתחת לביקורת. תבוסת מכבי ת"א לפנרבאחצ'ה העלתה שוב לדיון בתוככי המועדון את נושא  "השלם ומרכיביו". צילומי הטלוויזיה הטורקית ושל ערוץ הספורט מס' 55 בכבלים מקרוב ב- Close up את פרצופו של מאמן מכבי ת"א נוון ספאחיה, מסגירים תווי פנים של אדם קשה יום, סובל, נעדר אושר, ובעל אישיות מובסת ששואל את עצמו כל הזמן, "…מה אני עושה כאן…?". אולי הוא איננו כזה אבל זה מה שהוא משדר לי. מועדון מכבי ת"א ניצב כעת בבעיה בפני אתגר לא פשוט : כיצד והאם ניתן להשתמש ברכיבי העבר של עונת 2018 – 2017 ו/או האם יש שוב צורך בקניית רכיבים חדשים כדי להרכיב מודל מוצלח יותר של השלם לקראת עונת 2019 – 2018. תחלופת השחקנים ההמונית הופכת בשנים האחרונות את מכבי ת"א אולי לנבחרת, אולם לא לקבוצה. מתברר שוב כי כסף לא יענה את הכל. חיבורם של רכיבים אנושיים (תוך כדי הסרת האגו שלהם) על מנת להרכיב וליצור דגם של חברה מוכשרת והומוגנית לכדי שלם קבוע אחד, היא תורה סוציולוגית, פוליטית, ומתמטית מורכבת וגם ארוכת שנים. שגשוגה של קבוצת הכדורסל מכבי ת"א במשך 6 (שישה) עשורים מאז ראשית שנות ה- 50 של המאה הקודמת בארץ ובאירופה, נשען על הרכבת רכיבים אנושיים איכותיים קבועים בעלי אורך מדף לכדי שלם אחד. שגשוגה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א וזכייתה באין סוף תארים בתקופה של שני דורות כ- 60 (שישים) שנים לא הייתה פרי יד המקרה. הרכבים אנושיים איכותיים ומוכשרים, מאופקים, צנועים ו- נטולי אגו, יוצרים לאורך זמן חברה אנושית הומוגנית וכישרונית בעלת יכולות אין סופיות, לא רק בתחומי מדינה, מדע, כלכלה, וצבא, אלא גם בזירות הספורט.

maccabi 1

טקסט תמונה : 1955. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 63 שנים. תמונה היסטורית. רכיבי החמישייה הנצחית ההיא של מכבי ת"א אלופת המדינה ומחזיקת הגביע בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : אברהם שניאור (גופייה מס' 3), יו"ר אגודת מכבי מכבי ת"א יצחק כספי, יהודה "קנבוס" ווינר (גופייה מס' 10), המאמן יהושע רוזין, מנחם קורמן (גופייה מס' 6), מר י. שטהל יו"ר אגודת מכבי ת"א (מייסד חברת הביטוח "מנורה"), זכריה עופרי (גופייה מס' 9), אפרים אטלס, ורלף קליין (גופייה מס' 11). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שתי עונות הכדורסל של 1962 – 1961 ו- 1961 – 1960. תמונה היסטורית. זוהי קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א אלופת המדינה במשך שנתיים . זיהוי שחקני החמישייה הראשונה של הפועל תל אביב לפני 58 שנים מימין לשמאל : עזריאל "עזרי" לובושיץ ז"ל, אורי גוטהלף, צבי לובצקי, ארז לוסטיג, חיים חזן ז"ל. שגשוגה של קבוצת הכדורסל של הפועל ת"א ההיא נשען על הרכבת רכיבים אנושיים איכותיים ומוכשרים קבועים לידי שלם אחד. (התמונה הוענקה לי באדיבות צבי לובצקי ואורי גוטהלף. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 7 באפריל 1977. בלגראד בירת יוגוסלוויה הגדולה. תמונה ההיסטורית. קבוצת מכבי ת"א מנצחת במשחק הגמר על גביע אירופה לקבוצות אלופות בכדורסל את אלופת איטליה מובילג'ירג'י ווארזה בתוצאה 77:78 וזוכה לראשונה בפרס הנכסף והיקר. חזונם של עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מכבי ת"א ודוד מושביץ מראשי חברת "עֵלִית" ה- Sponsor הראשי של המועדון מתגשם לאחר חמש שנים של העפלה משותפת במעלה ההר. ההישג העליון של מכבי ת"א נשען על רכיבים אנושיים איכותיים ומוכשרים קבועים נטולי אגו שהרכיבו את השלם ו- הזדהו בנפשם הזדהות מוחלטת עם המאמן והמנהיג רלף קליין ז"ל, עם הקפטן טל ברודי יבד"ל, ועם הלוגו וסמל המועדון. יכולת התאמה והרכבת רכיבים אנושיים לכדי מקשה אחת, מכונה אחת, איננה חשובה פחות מכישרונם האינדיבידואלי של הרכיבים הבודדים.  זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : אולסי פרי, שוקי שוורץ, לו סילבר (מס' 12), בוב גריפין (מס' 11), מיקי ברקוביץ', ואריק מנקין (מס' 4). (צילום משהל'ה פרידמן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ו. דניאל בן סימון ואיילה חסון.

ח"כ מפלגת "העבודה" לשעבר דניאל בן סימון (נבחר לשרת ב- 2008 בכנסת ה- 18) מסר השבוע לשדרנית רדיו 103FM איילה חסון עדות עבר קשה אודות יחסי עבודה עכורים ששררו בתקופת כהונתו ההיא כ- ח"כ במפלגת "העבודה". הח"כים של העבודה זעמו איש על רעהו ואפילו לא אמרו שלום אחד לשני. מפלגת העבודה / המחנה הציוני תחת הנהגתו הנוכחית של אבי גבאי בה חברים גם צמד החתרנים הבלתי נלאים ח"כ שלי יחימוביץ' וח"כ  איתן כבל, איננה שווה ביום הזה 22 בחודש מארס 2018 אפילו לא 10 (עשרה) מנדטים.

ז. אראל סגל שנטש את רדיו גלי צה"ל (חבר לרדיו 103FM) טוב יותר ממחליפיו עירית לינור וקובי אריאלי. עירית לינור טרם הצליחה להיכנס לנעליו הרדיופוניות הגדולות.

העיתונאי ושדרן רדיו גלי צה"ל ניתק מגע מהתחנה הצבאית ונטש אותה לטובת רדיו 103FM. שני מחליפיו עירית לינור וקובי אריאלי נופלים ממנו בדרגה שלימה. לפחות ברגע זה.

ח. יעל דן ואושרת קוטלר.

יעל דן ראיינה השבוע ברדיו גלי צה"ל את אושרת קוטלר מגישת "המגזין" בערוץ 10 בעניין כתב תביעת דיבה והוצאת לשון רע שהגיש נגדה (וגם נגד נרי ליבנה) אלכס גלעדי. אינני מתערב בתוצאה המשפטית העתידה, אלא אומר שוב את דבריי לזכותו של אלכס גלעדי מנקודת מבטי הטלוויזיונית : אני היכרתי את אלכס גלעדי במשך שנים ארוכות ורבות כאיש ישר, כן, והגון, איש מקצוע משכמו ומעלה שהעניק יחס של כבוד והערכה לסובבים אותו בזירה הטלוויזיונית, גברים ונשים כאחד.

ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט הופך לאסיר פלילי בגין עבירות שוחד ושחיתות. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נשלח ראש ממשלה במדינת ישראל ע"י בית משפט בישראל לבית הסוהר ב- 15 בפברואר 2016 לתקופה של שנה ו- 5 חודשים. לאסיר הפלילי קוראים אהוד אולמרט. מדהים. מביך. לא מובן. תמוה. לא ברור. לא נתפש. לא הגיוני. בלתי מתקבל על הדעת. חסר תקדים.  

ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט נשלח לבית הסוהר ב- 15 בפברואר 2016 לתקופה של שנה ו- 5 חודשים והפך לאסיר פלילי בגין עבירות שוחד ושחיתות. אהוד אולמרט השתחרר מבית הכלא ב- 2 ביולי 2017. הוא ראש ממשלת ישראל היחיד שהורשע בעבירה פלילית. אהוד אולמרט ראש הממשלה לשעבר ומנהיג האומה לשעבר בשנים 2009 – 2006, ואסיר פלילי לשעבר ב- 2017 – 2016, שגה שגיאה קרדינלית וקריטית משכתב לאחרונה את ספרו "בגוף ראשון", ולאחר מכן יזם את יחסי הציבור ו- השיווק האינטנסיביים שלו, משהסכים למסור את עדותו האישית המסועפת הנוגעת לנסיבות הרשעתו המשפטית הפלילית לעיתון "ידיעות אחרונות" ולכתב הטלוויזיה גיל ריבה. בעדויותיו הבעייתיות האלה עכשיו לאחר צאתו מבית הסוהר בעיתונות המודפסת והאלקטרונית חשף ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט (אדם מוכשר לשעבר) לא רק את אישיותו הנִקְלֵית נטולת מוסר כמנהיג האומה, אלא גילה בפרהסיה את כל חולשותיו וחסרונותיו הפרטיות שלו : שקרן, רמאי, נוכל, ומשבש מהלכי משפט במסווה של מי שמתיימר להוביל את העם היושב בציון לעבר פסגות מדיניות, צבאיות, כלכליות, וחברתיות. האשמותיו הבוטות את מוסדות המשפט במדינת ישראל אינן מתקבלות על הדעת. עכשיו נזכר ראש הממשלה הפלילי של מדינת ישראל להאשים את גב' שולה זקן מי שהייתה עוזרתו האישית, אשת אמונו, ומנהלת לשכותיו במשך שנות דור כראש עיריית ירושלים, שר בממשלת ישראל, וראש ממשלת ישראל. אהוד אולמרט טופל עליה את טקסט האישום הזה : "שולה זקן עבדה עלי…". לא ייאמן (!). אהוד אולמרט יוצא רע מאוד בספרו "בגוף ראשון" ובעדויותיו המפורטות המתריסות שנשמעות לחלוטין בלתי אמינות כפי שמסר אותן לאחרונה לעיתון "ידיעות אחרונות" (יום שישי – 16 במארס 2018) ולגִיל רִיבָה עיתונאי הטלוויזיה של ערוץ 12 / "קשת" (מוצ"ש – 17 במארס 2018).

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ואנוכי.

היכרתי באופן אישי את מר אהוד אולמרט לראשונה היכן שהוא בעשור ה- 70 של המאה הקודמת כשהבוס שלי אלכס גלעדי מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית בחר בשני הח"כים הצעירים יוסי שריד אהוד אולמרט לבחור את "שער החודש" עבור תוכנית הטלוויזיה  הפופולרית ההיא "מבט ספורט". אח"כ פגשתי אותו שוב היכן שהוא לקראת תום עשור ה- 80 ב- "בורות בימק"א", בורות חפורים באצטדיון ימק"א ששימשו מושבים למוזמנים ואח"מים יחדיו עם מנהלת לשכתו גב' שולה זקן בעת כיסוי וסיקור משחק כדורגל של בית"ר ירושלים בליגה הלאומית ההיא (ליגת העל היום) למען תוכנית הדגל שלי דאז "משחק השבת". הכרתי אותו, הוא היה עדיין רק ח"כ. הרשיתי לעצמי לברך אותו בשלום. הוא זיהה אותי והשיב לי במהירות תוך כדי הכנסת רגליו לבור, והוסיף, "משחק השבת" שלך היא תוכנית מצוינת". אנוכי ניווטתי וניהלתי אז את שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אח"כ נפגשנו במשרד המבצעים, השידורים, והתקשורת שלי ב- IBC בסידני – אוסטרליה בעת השידורים הישירים של המשחקים האולימפיים של סידני 2000 שהעברנו מסידני הרחוקה באמצעות 5 (חמישה) לווייני תקשורת לאולפנים שלנו בירושלים. אלכס גלעדי איש NBC ו- IOC הביא אותו אליי. אהוד אולמרט ראש עיריית ירושלים דאז התייצב במשרד ההפקה שלי ב- IBC בסידני לבוש במכנסיים קצרים לבנים וחולצת טי שירט לבנה. הוא נראה כספורטאי אולימפי. לחצנו שוב ידיים. למרות מעמדו הרם היה אדיב, תרבותי, מאופק, והתעניין בגורלי. סיפרתי לו כי רעייתי ואנוכי וכל משפחתנו עזבנו בפברואר 1998 את מגורינו ברחוב משמר הגבול בירושלים, נטשנו את עיר הבירה הדלה, הענייה, והמלוכלכת (לא כולה, חלקים ממנה, בעיקר ציר התנועה המורכב משדרות אשכול ורחוב בר אילן בואכה שכונת רוממה) ועברנו לגור בדירה חמודה ברמת גן המטופחת. אהוד אולמרט הופתע אולם חייך וירה מייד, "יואש אלרואי אני עוד אחזיר אותך ואת רעייתך לירושלים. ירושלים אינה מוותרת עליכם…". גם אנוכי יריתי, "אין סיכוי אדוני ראש העיר בירת ישראל, ירושלים דתית מידי, חרדית מידי, ומלוכלכת מידי". לא חזרתי לירושלים. חלפו 5 (חמש) שנים. אנוכי נטשתי זה מכבר את ערוץ 1 ואת רשות השידור. החלפנו דעות בעניינו של מנכ"ל רשות השידור המושחת נטול כל כישרון ניהול וניהוג, יוסף בר-אל. אהוד אולמרט היה כבר שר בכיר בממשלת אריאל "אריק" שרון. הוא היה מודע היטב למצב המזעזע השורר בין ארבעת כתליה של רשות השידור ואמר לי כי מטרתו היא להעיף מהר ככל האפשר את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל כדי להיטיב עם השידור הציבורי. אהוד אולמרט היה בעל Charm רב, חיתוך דיבור מצוין, קול רדיופוני, חיוך שובה לב, מוכשר, ומדבר בגובה העיניים. אם יש דבר כזה "הדר בית"רי" הרי שלאהוד אולמרט היה ממנו בשפע. 

rivlin 5

טקסט תמונה : סוף שנות ה- 70 של המאה הקודמת. זהו הבית"רי אהוד אולמרט יליד בנימינה שהפך למעריץ מושבע של בית"ר ירושלים. הוא התמנה להיות ח"כ, נבחר לכהן כראש עיריית ירושלים, ואח"כ היה ראש ממשלת ישראל. (מתוך הספר "בית"ר – תולדות בית"ר ירושלים" באדיבות המו"ל דורון עוז).

rivlin 6

טקסט תמונה : 1979. זהו אחד הבורות החפורים במגרש ימק"א בירושלים שנועדו לארח מוזמנים ו- אח"מים. אהוד אולמרט (משמאל) ועוזי ברעם (מימין) צופים בדרבי ירושלמי בכדורגל, בית"ר ירושלים נגד הפועל ירושלים. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

rivlin 7

טקסט תמונה : 1980. מגרש ימק"א בירושלים. שחקן בית"ר ירושלים יוסי אברהמי שהיה גם אָצָן שועט עם הכדור. רובי ריבלין הביא לבית"ר ירושלים את המיליונר יעקב "יענקל'ה" שחר. יעקב שחר העניק את חסות VOLVO לקבוצה תמורת סט תלבושות ונעלי כדורגל בחינם. מאחור נראית עמדת הצילום והשידור הרעועה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. (באדיבות המו"ל דורון עוז).

תזכורת מס' 38 : מגרש ימק"א ההיסטורי ההוא היה מקום לא נוח לצילום וסיקור. מקום קטן, דחוס, צפוף, ולעיתים גם אלים. בעקבות האלימות הקשה נגד עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית במגרש ימק"א החליט מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן בעצה אחת עם מנהל החדשות דן שילון ומנהל הספורט אלכס גלעדי לצלם מעתה ואילך את משחקי הבית של בית"ר ירושלים (ותקופה מסוימת גם של הפועל ירושלים) מחוץ למגרש ימק"א. הוחלט לשכור תמורת תשלום את דירתה הפרטית של משפחת גב' זִיוָה אוֹמִידְבָר בקומה השלישית של בית ברחוב לינקולן שהשקיפה על המגרש מצדו המערבי . זווית הצילום של המצלמה המובילה (Leading Camera) מהדירה הייתה טובה. משפחת אומידבר הנחמדה זאת שמוצאה מפרס הסכימה מייד להשכיר את סלון ביתה מידי שבת במשך שנים רבות תמורת סכום צנוע למִבצעי הצילום של משחקי הבית של בית"ר ירושלים במגרש ימק"א. הצבנו שם שתי מצלמות אלקטרוניות גדולות. ניידת השידור הגדולה שלנו עצמה חנתה מתחת לדירה ברחוב לינקולן הצר הסמוך למגרש ימק"א ואובטחה ע"י קבוצת שוטרים. זווית הצילום של המצלמה המובילה מהדירה המוגבהת הייתה טובה. זה גם היה סידור ביטחוני נוח אך לחלוטין לא עיתונאי. הצילום היה סטרילי. היינו מנותקים מהשחקנים והמאמנים, משופטי המשחק ומהקהל. לעולם לא יכולנו לראיין איש לפני ו/או אחרי המשחק.

טקסט צילום : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. מגרש ימק"א בירושלים היה מגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים מקדמת דנה בטרם המעבר לאצטדיון "טדי" בראשית עשור ה- 90 של המאה שעברה. זוהי עמדת הצילום הישנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית במגרש ימק"א באחד החורפים בשנות ה- 70 הראשונות. התמונה מתעדת משחק חשוב כלשהו, מפני שלעמדת השידור הובאו שלא כרגיל שני צלמים ושתי מצלמות פילם BL  ועוזר צלם. זיהוי אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעמדת הצילום ההיא המגרש ימק"א,  מימין לשמאל : הצלמים שרגא מרחב וברטו אלדג'ם, ועוזר הצלם מכבי ליפשיץ. יושב משמאל אוהד מקומי של בית"ר ירושלים. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                      

טקסט תמונה : לצורך השוואה : זוהי עמדת צילום של הטלוויזיה האיטלקית הממלכתית RAI  בסוף שנות ה- 70 באחד מאצטדיוני הכדורגל באיטליה. (באדיבות  RAI. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. רחוב לינקולן בירושלים. זהו הגנרטור הנגרר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באחריותו של הריגר הנִצחי המסור והנאמן יהודה מרציאנו. ברקע רואים את ניידת השידור הלבנה והגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. עבודת צוות ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית (מנה כ- 50 עובדים) ו- רעש הגנרטור הפריעו את מנוחת השכנים בשבת בבוקר, ברחוב לינקולן בירושלים סמוך למגרש ימק"א מתחת לדירתה של גב' זיווה אומידבר. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 במאה הקודמת. שתי מצלמות אלקטרוניות גדולות וכבדות מסוג Marconi, מוצבות במרכז סלון של דירה פרטית השייכת למשפחת אומידבר ברחוב לינקולן בירושלים, כשהן משקיפות על צריח ימק"א ומגרש הכדורגל ההיסטורי של בית"ר ירושלים. מאחורי המצלמה הימנית עומד עזרא שקורי איש ה- בֶּדֶק וההחזקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. בתווך ממוקמת עמדת השידור, וממול ניצב לו מגדל ימק"א המפורסם. ביקשתי מגב' זיווה אומידבר להציב מצלמה אלקטרונית שלישית גם בחדר המיטות שלה אך היא סירבה. זה אולי לא ייאמן ובלתי נתפש אך שנים רבות כיסינו את משחקיה הביתיים של בית"ר ירושלים באמצעות שתי מצלמות בלבד המוצבות בבית דירות הצופה אל המגרש. לא נכנסנו עוד פנימה מחשש לאלימות שסיכנה את חיי העובדים ואת ניידת השידור על ציוד הטלוויזיה היקר שהיא נושאת בקִרְבָּה (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת חורפית ב- 1981. ירושלים. הימים ההם – לפני 37 שנים. ניידת השידור (ה- "OB הלבן") של הטלוויזיה הישראלית חונה מתחת לבית הדירות ברחוב לינקולן הסמוך למגרש ימק"א. אפשר להבחין בשתי המצלמות האלקטרוניות המגיחות מעל מעקה הדירה ומשקיפות על מגרש ימק"א מהמרפסת העליונה. בפתח הניידת ניצב המפיק אמנון ברקאי. מימין, זהו יהודה מרציאנו (מזוקן) מלך ה- "ריגרים". שוטרי ירושלים שרובם היו אוהדים מושבעים של בית"ר ירושלים עשו כל מאמץ להימנות על הצוות המאבטח את הניידת. הדבר הבטיח להם הכנסה כספית נוספת למשכורתם וכניסה חינם למגרש ימק"א. מרביתם היו אוהדים נאמנים של קבוצת בית"ר ירושלים. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 80 של המאה שעברה. מגרש ימק"א בירושלים. זוהי אחת מקבוצות השוטרים שאבטחה מידי שבת בשנות ה- 80 של המאה הקודמת את ניידת השידור האלקטרונית שלנו (ה- "OB הלבן", צילמה בשחור / לבן) שחנתה ברחוב לינקולן בירושלים מתחת לדירתה של משפחת אומידבר סמוך מגרש ימק"א. השוטרים לא היו יכולים לעמוד בפיתוי עדשת מצלמת הסטילס שלי והתייצבו בפניה כמו במסדר צבאי. זה היה חלק מריטואל הווי הטלוויזיה בשבתות בימים ההם שחזר על עצמו שוב ושוב במגרשי הליגה הלאומית בכדורגל. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אהוד אולמרט, אורי פורת, וביבי נתניהו ב- 1998. צריך להבין איזה מהפך פוליטי – מוסרי עבר אהוד אולמרט מאז 1998 ועד 2006.

אוּרִי פּוֹרָת התמנה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בפעם השנייה בחייו באפריל 1998 ע"י ממשלת ישראל בראשה ניצב בנימין "ביבי" נתניהו. תקופת המינוי הייתה למשך חמש שנים עד אפריל 2003. (הערה שלי : אורי פורת מונה לתפקיד מנכ"ל רשות השידור בקדנציה הראשונה שלוֹ ע"י ראש הממשלה אז יִצְחָק שָמִיר, וכיהן בתפקיד הרם והאחראי בשנים 1989 – 1984). אינני יודע דבר מפרטי השיחה שהתנהלה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למנכ"ל רשות השידור המיועד עֶרֶב המינוי באפריל 1998. אפשר רק לנחש. אך על עובדה אחת אי אפשר להתווכח. ראש ממשלת ישראל הגיע לתפקידו מהאגף הימני הפוליטי במדינת ישראל והצבתו של אורי פורת בפסגת השידור הציבורי הייתה החלטה פוליטית. היו כמה מועמדים נוספים לתפקיד הרָם ולפחות שם אחד עלה תדירות בעיתונות באופן וודאי כמועמד ראוי. זה היה אמנון נדב המנהל הוותיק של רדיו "קול ישראל". אינני יודע מה היו השיקולים שהביאו את ראש הממשלה בנימין נתניהו לתת צ'אנס שני לאורי פורת להיות הממונה הראשי על השידור הציבורי. אני ראיתי באורי פורת מנקודת מבטי מינוי ראוי. הוא היה בעיניי איש אהוּב. שמחתי לבואו.

בחודש מאי 1998 מצא את עצמו מנכ"ל רשות השידור אוּרּיִ פּוֹרָת ז"ל נאבק בכל כוחו בשני עורכי "מבט" אלישע שפיגלמן ז"ל ונתן גוטמן יבד"ל. מנכ"ל רשות השידור האשים את שניהם האשמה חמורה ביותר וטען שהם שידרו לדעתו כתבה מפוברקת , ערוכה מגמתית , ובעלת תוכן מטעה הקושרת את ראש ממשלת ישראל ביבי נתניהו להתעלמות מכוונת מקריאות קצובות של אוהדי בית"ר ירושלים, "…מוות לערבים…מוות לערבים…", שנעשתה בנוכחותו בעת שהשתתף בכיכר ספרא, כיכר עיריית ירושלים, בחגיגת הזכייה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל במוצ"ש – 9 במאי 1998. באותה השבת ההיא זכתה בית"ר ירושלים באליפות המדינה בפעם השנייה ברציפות לאחר שגברה בביתה באצטדיון "טֶדִי" 0:1 על מכבי פ"ת משער של שחקן החיזוק ההונגרי שלה אִישְטְוָואן פִּישוֹנִט. ההתרגשות הייתה עצומה. יוסי אבוקסיס שחקן בית"ר ירושלים בעת ההיא נבחר לשחקן העונה. בית"ר ירושלים הייתה בשיאה ואוהדיה הרבים החליטו לחגוג את הזכייה במוצאי שבת בכיר העיר הלא היא כיכר ספרא. זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי כבר לא היו ארבע שנים בידי רשות השידור ובידיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 . אבל יוֹסֵף בַּר-אֵל שהיה אז מנהל ערוץ 33 חשב שחגיגות הזכייה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכיכר העיר והשתתפות זמרים ואמנים בנשף, הן, "סיפור וויזואלי של זֶמֶר, שמחה, ועליצות" לערוץ 33", והציב את ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 "הוֶורֶד" בכיכר ספרא. ערוץ 33 שידר ישיר במוצ"ש – 9 במאי 1998 מכיכר העירייה את חגיגת האליפות של בית"ר ירושלים יחדיו עם הקהל הקנאי של המועדון . הפקת השידור הישיר הזה נעשתה שלא על פי הסטנדארטים העיתונאים המקובלים שהציבו חטיבת החדשות ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הפקתו מכיכר ספרא נעשתה ללא שַדָּר מוביל מיומן המְכַוון את השידור , וללא מערכת עיתונאית מסודרת המנהלת את השידור מן ההיבט העיתונאי המקובל על פי אמות המידה שקבעה חטיבת החדשות של הטלוויזיה . בימאי ניידת השידור היה נתן מנספלד (לשעבר איש אולפני הרצליה) אבל לא נכח שם עיתונאי – שַדָּר Play by Play. כיכר העיר הירושלמית הוצפה בהרבה מצב רוח טוב, שירה, וריקודים. אחד מגיבורי החגיגות היה הזמר משה חיים שסִלסֵל את שירתו בקולו היפה. לפתע נטל לידיו את מיקרופון האפקטים התלוי ליד בימת הכבוד ראש העירייה אהוד אולמרט הידוע כתומך נלהב של בית"ר ירושלים, וסיפר לקהל האלפים, כי ראש הממשלה בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו הגיע למקום ומבקש לברך את הזוכים ומעריציהם. רוח תזזית נשבה עכשיו בכיכר העיר ושִלהבה את ההמונים. שמעו שם זעקות קצובות, "יאללה בית"ר יאללה", צעקות שמחה, "הוא גדול, הוא גדול, הוא גדול", וקריאות שנאה, "מוות לערבים…מוות לערבים". השאגות האלה קידמו את בואו של ראש הממשלה. איש לא היסה את ההמון המשולהב לפני דברי הברכה של ראש הממשלה. ראש הממשלה ביבי נתניהו סיים את נאום הניצחון הקצר במשפט קולע ואמר להמון החוגגים, "תנו לי לומר לכם שתי מילים בסיום, ואמר למיקרופון, "…יאללה בית"ר…". כך סיים לשאת את דבריו . הייתה שם התרגשות גדולה והשתלהבות יצרים . שוב פצחו הפרחחים בקריאות קצובות, "מוות לערבים…מוות לערבים…". ראש הממשלה בינימין נתניהו לא הֵגיב ולא אמר דבר. הוא לא היסה את הפרחחים הירושלמיים. קשה להאמין שלא שמע את הקריאות המתועבות האלה. גם אהוד אולמרט שתק. מכיוון שלא הייתה נוכחת בניידת השידור כל מערכת עיתונאית גם לא בתחנת האֵם, נותרה חגיגת האליפות של בית"ר ירושלים בהשתתפות ביבי נתניהו ואהוד אולמרט ועמה הצעקות "מוות לערבים", ששודרה בערוץ 33 הזניח, האיזוטרי, והבלתי נצפה כסוֹד כָּמוּס. הרייטינג הדלוח והעלוב של ערוץ 33 נַע בדרך כלל בין % 0.0 לבין % 0.2 במקרה הטוב. זה היה ידוע.

הקלֶטֶת המקורית של ערוץ 33 המספרת על חגיגות הזכייה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה הגיעה לראשונה לידיו של משה גרטל ששימש אז כעורך ומגיש פינת הספורט ביום ראשון בבוקר – 10 במאי 1998 בתוכנית "בוקר טוב ישראל" של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. משה גרטל ערך במהירות בשעת בוקר מוקדמת עם אחד הטכנאים – עורכי V.T.R. קטע קצר לשידור בפינתו מהחגיגות בכיכר ספרא. הוא עשה עבודה עיתונאית דלה ולא שַם לֵב לשערורייה של הקריאות הקצובות של אוהדי בית"ר ירושלים המוקלטת היטב על טראק הסאונד של הקלטת, "…מוות לערבים…מוות לערבים…". עורך הספורט התרכז בשירתו של זמר החינגה חיים משה והשמחה הבית"רית סביבו והחמיץ את העיקר. תוכנית הבוקר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 זכתה בימים ההם לרייטינג מועט ודַל ודבר השערורייה היה אמור להיות בגדר סוֹד , אך מישהו בכל זאת ראה את השידור הישיר בערוץ 33, כרה את אוזנו, ושם לֵב לאירוע המביש . זה היה בנו של מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רפיק חלבי שצפה בכפרו דליית אל כרמל בשמחה הבית"רית ושמע את דבר התועבה המתרחשת בשידור ישיר בערוץ 33, ללא שדר מוביל וללא עורך עיתונאי. נתן מנספלד היה הבימאי בניידת השידור האלקטרונית, ה- "וֶורֶד". הוא דאג לפתוח בווליום מלא את מיקרופון "רעש הקהל" (International sound). מיקרופון הטלוויזיה איננו יודע לסַנֵן. דבר התועבה הוקלטה במלוא עוצמתה. הבן לחש לחש לאביו את תוכן השידור. מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי עיתונאי בכל רמ"ח אבריו הבין שיש לו סיפור עיתונאי חַם ביד ואץ להניח את ידו על הקלטת התמימה שמשה גרטל החמיץ את תוכנה. רפיק חלבי צפה בקלטת בעצמו והורה מייד ללא היסוס לעורכי "מבט" אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן להכין כתבה על האירוע המביש עוד באותו ערב, בו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו האיש שמינה את אורי פורת למנכ"ל רשות השידור מתעלם במפגין בנאום הניצחון מקריאות הגנאי הקצובות ונִשנות של אוהדי בית"ר ירושלים, "…מוות לערבים , מוות לערבים…", ואיננו מהסה אותן.

הכתבה שודרה ב- "מבט" ביום ראשון בתשע בערב – 10 במאי 1998 והראתה באמת את ראש הממשלה בנימין "ביבי" נתניהו נוֹאֵם בקבלת פנים המונית שערך ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט בכיכר העירייה בבירה לאוהדי הקבוצה ולשחקנים לרֶגֶל זכייתה של בית"ר ירושלים באליפות המדינה בכדורגל . בכתבה נשמעות קריאות קצובות חוזרות ונשנות של חלק מהחוגגים, "מוות לערבים…מוות לערבים…", בשעה שראש הממשלה נושא את נאום הניצחון לכבוד אלופת המדינה בכדורגל קבוצת בית"ר ירושלים. בכתבה רואים בבירור כי ראש הממשלה איננו עושה כל ניסיון לבלום ולהשתיק את קוראי קריאות הנאצה וממשיך בנאומו כאילו לא קרה כלום.

מנכ"ל רשות השידור אורי פורת יצא מדעתו מרוב כעס בשל שידור הכתבה ב- "מבט". אורי פורת סבר שאלישע שפיגלמן ונתן גוטמן, פִבְּרֵקוּ את הכתבה ששודרה כאמור ב- "מבט" ביום ראשון בערב – 10 במאי 1998. הוא העריך וחשב שעורכי "מבט" הצמידו את קריאות הקהל החוגג, "…מוות לערבים…", לנאומו של ראש הממשלה, בעוד בפועל הושמעו הקריאות על פי ידיעתו כשראש הממשלה כבר עזב את המקום וכלל לא שמע אותן. אורי פורת יצא למלחמת חוֹרְמָה נגד חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, וקבע שעורכי החדשות בערוץ הציבורי ובראשם מנהל החטיבה רפיק חלבי וסגניתו יעל חן ז"ל בגיבויו של מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן עשו יד אחת כדי לשָדֵר כתבה מפוברקת המכפישה ומבאישה את ריחו של ראש הממשלה ביבי נתניהו בעיני הציבור. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת יצא להגן על האיש שמינה אותו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור באפריל 1998. אורי פורת הִשהה מייד את אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן מעריכת "מבט". ביום שני אחה"צ – 11 במאי 1998 ביקרתי לצורכי עבודה במערכת של חטיבת החדשות בקומה השלישית בניין הטלוויזיה ברוממה. שררה שם אווירת נכאים. בתא הזכוכית של המערכת ישבו נבוכים מהחלטת של אורי פורת להדיח את עורכי "מבט" אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, רפיק חלבי, יעל חֵן, ואמנון ברקאי. פניהם היו נפולות. התבוננתי בהם. הם היו אובדי עצות וחסרי ישע . שאלתי את מנהל החדשות כיצד "עלה" על הקריאות המבישות האלה של החוגגים הנשמעות בכיכר סַפְרָא בעוד ראש ממשלת ישראל נוכח בשטח, סמוך מאוד לחוגגים המבישים. הוא רכן לעברי, ולחש , "הבן שלי ראה את הסצנה המבישה בשידור הישיר בערוץ 33 , והוא סיפר לי זאת באקראי". מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי עשו את המוטל עליהם ויצאו להגן על אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן. בכך השניאו גם את עצמם על המנכ"ל. פרשת קלטת בית"ר ירושלים הסתבכה. ביום רביעי – 20 במאי 1998 התפרסמה ידיעה בעמוד הראשון של העיתון "ידיעות אחרונות", ובה נאמר, "…הכתבה בה משמעו קריאות "מוות לערבים" ליד ראש הממשלה עברה עריכה מגמתית… מסקנות הביניים מצביעות על כך שבכתבה נעשו עבירות אתיות וכי מה ששודר ב- "מבט" היה עיוות של המתרחש…". על הידיעה היה חתום מר ערן הדס כתב העיתון לענייני רשות השידור [6]שבוע אח"כ ביום רביעי – 27 במאי 1998 שוב התפרסמה ידיעת ענק  בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות", כתבתו של מר ערן הדס, וכותרתה : "הודחו עורכי "מבט" ששידרו את הכתבה "…מוות לערבים…". נזיפה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ולראש חטיבת החדשות רפיק חלבי" [7] . בדו"ח חריף שפורסם אתמול קובע מנכ"ל רשות השידור אורי פורת , כי מערכת "מבט" הציגה מצג שווא של האירוע האמיתי בפרשת שידור הכתבה עם הקריאות "…מוות לערבים…", סילפה את דמותם של כלל אוהדי בית"ר ירושלים והטילה כתם כבד על ראש הממשלה בנימין נתניהו". בפרק המסקנות כותב אורי פורת כלהלן : "דברים שהתאימו לתזה ולכותרת שהוכנה מראש נשלפו מתוך מקומם המקורי בסרט ההקלטה והודבקו יחדיו כאשר קטע שלם העלול לקלקל את הסיפור נמחק כלא היה. במילים אחרות, קודם יורים ואח"כ בעריכה מסמנים את עיגולי המטרה".

הידיעה שהתפרסמה בעיתונות הייתה האשמה כבדה שהטיח מנכ"ל רשות השידור והצבעת אי אמון מוחלטת בשני המנהלים הבכירים בטלוויזיה יאיר שטרן ורפיק חלבי . זה נאמר להם על ידו פנים אל פנים. אך המנכ"ל לא פיטר אותם מתפקידם והם לא התפטרו .בגוף הכתבה הובאה גם תגובתו של אלישע שפיגלמן : "מסקנות הדו"ח הן משטרת המחשבות של ג'ורג' אוראואל (George Orwell)". תגובת אנשים בכירים ב- "מבט" לדו"ח של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת הייתה כלהלן : "היריות נורו מלשכת ראש הממשלה – האקדח היה בידיו של אורי פורת". ביום חמישי – 28 במאי 1998, פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" מאת כתבו איתמר אייכנר כותרת גדולה, בה נאמר, "סוף – סוף מישהו עושה סדר במאפיה השמאלנית של ערוץ 1", ופרשנות הכתב : "מקורבי ראש הממשלה בנימין נתניהו מגיבים בסיפוק לצעדים שנקט מנכ"ל רשות השידור וקביעותיו נגד עורכי "מבט". בכותרת המשנה של הידיעה הופיע ציטוט של ראש הממשלה בנימין נתניהו שאמר חד משמעית : "אני סומך על שיקול הדעת של אורי פורת. הוא מקצוען אמיתי ולא עושה חשבון לאף אחד, גם לא לי". [8] .

ביום שישי – 29 במאי התפרסמה ב- "ידיעות אחרונות" כתבה גדולה של יָעֵל גְבִירְץ אודות מנכ"ל רשות השידור אורי פורת שכיהן בתפקידו קצת יותר מחודש ימים ואודות מדיניות השידור שלוֹ . "מי הבוס ?" , הייתה הכותרת לכתבה . כך כתבה יעל גבירץ : "בשיחות רקע שקיים אורי פורת לפני כניסתו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור הבהיר שלא אהב את המסך של מוטי קירשנבאום. את פרשת "בראוֹן – חֶברוֹן", כינה כישלון עיתונאי ממדרגה ראשונה". על מסך האקטואליה בתקופתו של מוטי קירשנבאום היו אחראים יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה ורפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות. לכתבה שלה צירפה יעל גבירץ איום של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת על מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן , כשאמר לו מפורשות : "אם תמשיך להגן על עובדים כאלה – לא תהיה יותר מנהל טלוויזיה", הזהיר אוּרִי פּוֹרָת את יָאִיר שְטֶרְן. פרשת הקלֶטֶת של בית"ר ירושלים הסיטה את פוקוס המנכ"ל מנקודת מבטי למוקד עניינים אחר. התכנון הארוך טווח שלי לרכישת אירועי הספורט הרלוואנטיים נדחק למקום אחורי בשיקולי העדיפות שלוֹ. משחקי מונדיאל 2002 הצטיירו ב- 1998 כאירוע גאלקסי מרוחק שיוותר מספיק זמן לטפל בו בעתי. למנכ"ל רשות השידור אורי פורת היו עיסוקים אחרים. לא היה סיכוי שאוּרִי פּוֹרָת בקדנציה השנייה שלו יבצע לובינג פוליטי וירוץ לממשלה ולכנסת ישראל בשם שידורי הכדורגל, על מנת שהמערכת הפוליטית בארץ תאמץ את חוֹק השידור הבריטי הקובע כי אירועי ספורט לאומיים ובינלאומיים נבחרים יהיו מותרים לשידורים רַק ברשתות הטלוויזיה הארציות באנגליה. אימוץ מדיניות שידור כזאת ע"י הממסד הפוליטי בארץ היה מאפשֵר לשָדֵר את מונדיאל 2002 בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אוּרִי פּוֹרָת לא היה האיש שיזיז עכשיו הרים וסלעים. היו לא מטלות אחרות. בחודשים הראשונים של  1999 ניהל מאבק הישרדות בתפקידו כמנכ"ל רשות השידור נגד ראש הממשלה אהוד ברק . בפברואר 1999 הטיח בפניו אהוד ברק איום טרם היבחרו לראשות הממשלה , בתום שידור ישיר סוער בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתוכנית "פופוליטיקה" בפברואר 1999 בהנחייתו של יעקב אחימאיר . כך אמר לו בזו הלשון : "לאחר שאבחר לראש ממשלה , אתה אורי פורת לא תהיה יותר מנכ"ל רשות השידור", והוסיף, "זאת הבטחה אישית שלי". לאחר היבחרו הקים ראש הממשלה אהוד ברק וועדת הבדיקה בראשות תא"ל (מיל.) רפאל ורדי כדי לחקור את מצבה הנוּגֶה של רשות השידור תחת ניהולו של אורי פורת. המנכ"ל אורי פורת ניצב אז תחת זכוכית מגדלת של ראש ממשלת ישראל. הוא היה עסוק בימים ההם רוב הזמן במסע ההישרדות שלוֹ כמנכ"ל רשות השידור. ראשו לא היה פנוי לענייני רכישות של כדורגל הלאומי או הבינלאומי לטובת משלם האגרה שלוֹ.

ב- 23 בפברואר 2000 הגיש תת אלוף מיל. רפאל ורדי את דו"ח רשות השידור לראש הממשלה החדש אהוד ברק. כשמסר לו את הדו"ח קבע נחרצות : "רשות השידור חולה, חולה עד למאוד. לצורך הבראתה דרוש לאלתר ניתוח כואב ומעמיק אשר יוביל לביסוסה על יסודות חדשים, השונים מהקיימים". אהוד ברק היה הבטחה גדולה כראש ממשלה. הוא נבחר לכהונתו הרמה ברוב עצום בעַם אך הוא לא עשה דבר ולא הזיז דבר בעניין רשות השידור. איומיו על אורי פורת מנכ"ל רשות השידור התבררו כאיומי סרק. דו"ח רפאל ורדי לא מומש מעולם. הדו"ח מעלה אבק בארכיון רשות השידור יחד עם הדו"חות שקדמו לוֹ, אֵילוּ של יצחק לבני, ארנון צוקרמן, ישראל גרניט, וגם זה של סֵיר היוּ גְרִין (Sir Hugh Greene) מנכ"ל ה- BBC שהובא במיוחד ארצה ב- 1973 ע"י יגאל אלון שר החינוך והתרבות והכין דו"ח קשה על חוליי רשות השידור, אך הדו"ח נגנז ולקחיו מעולם לא הופקו. רשות השידור לא שינתה מאום משִגרת חייה [9].

הפוליטיזציה של השידור הציבורי בישראל.

רוֹש  ולַעֲנָה בימי האוֹפֶל של השנים 2005 – 2001. הפוליטיזציה לגווניה השונים ממוטטת את השידור הציבורי של מדינת ישראל. רשות שידור הופכת להיות נכלולית ופוליטית מאין כמותה.

הפוליטיקה היא הורתה של השידור הציבורי במדינת ישראל. זה ידוע. הממשלה היא הממנה על פי חוֹק את המנהל הכללי של השידור הציבורי בישראל. זה ידוע. מנכ"ל רשות השידור הוא מינוי פוליטי מובהק ומשמש העורך הראשי של שידורי הרדיו והטלוויזיה. על פיו יִישָק דבר. גם זה ידוע . לכן קיימת סכנה תמידית שהשידור הציבורי ישלם אתנן לשלטון. זה לא חייב להיות אבל זה עלול לקרות. תלוי ביושרה האישית ובתפישה העיתונאית של מנכ"ל רשות השידור המתמנה. יש לכך הוכחות ותיעוד. בחודש אפריל 1993 מינתה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין ז"ל ועל פי המלצתה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז"ל את מרדכי "מוטי" קירשנבאום למנכ"ל רשות השידור. כעבור תשע שנים, בחודש מאי 2002, מינתה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון על פי המלצתו החמה של השַר הממונה על ביצוע חוֹק רשות השידור רענן כהן את יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. המינוי של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור הפך לחלום בלהות. הפוליטיזציה ממוטטת בסופו של דבר את השידור הציבורי מפני שלא כל המנכ"לים ומנהלי הטלוויזיה חוננו ביושרה שהייתה אמורה להעניק להם את הידע והכישרון להתמודד עם הפוליטיקאים (מכל גווני הקשת) שלפתו אותם כמו בצבת.

השָטָן פער תהום בלתי ניתנת לגישור בין טיב שני המינויים הפוליטיים של מוטי קירשנבאום ויוסף בר-אל ובין איכות שתי תקופות הניהול שלהם. מזהירה של הראשון. קָלוֹן של השני. הפקדת רשות השידור בידיו של מרדכי "מוטי" קירשנבאום היה מלאכת מחשבת, שקולה, והגיונית. הצבתו של יוסף בר-אל בפִסגת השידור הציבורי התגלתה חיש מהר כשגויָה ומופרכת מיסודה. מינויו הפך לכישלון קולוסאלי שהוליד פרי ביאושים. שלוש השנים של 2005 – 2002 היוו תקופה אפלה בתולדות רשות השידור. יוסף בר-אל לא רק שנְכְשָל אלא עשה כל מאמץ להשכיח ולהעלים פרטים שאינם מפארים את עברו הדל. הוא שכח שלשֵם כך יש היסטוריונים. מפני שהיה איש לא מוכשר השתמש בשלטון של כוח. שלטון של כוח איננו צועד שלוב זרוע עם כהונה הניזונה מערכים.

יוסף בר-אל דִרְדֵר את רשות השידור ואת הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ז"ל לעברי פי תהום. לשידור הציבורי ובעיקר לטלוויזיה הממלכתית של מדינת ישראל נגרמו נזקים בלתי הפיכים. חלק מעובדיה הפכו מרצון לעושי דברו של יוסף בר-אל. הם היו משת"פים לכל דבר. אי אפשר לצפות מאנשים ונרצעים, גם אם הפכו לכנועים בעל כורחם מחשש ואימת הניהול, להיות אנשי טלוויזיה יצירתיים. נרצעות ויצירה אינן צועדות שלובות זרוע. זה לא הולך ביחד. מפקדים שמילאו תפקידי מפתח בטלוויזיה והיו אמורים לשמֵש דוגמא אישית לפיקודיהם הפכו לפתע בתקופתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לסוג של שָרָתִּים. אנשי טלוויזיה ורדיו שנחשבו בעברם למהימנים איבדו מרצון את עצמאותם וזהותם המחשבתית. מצפונם קרס. אין טרגדיה גדולה מזאת. השידור הציבורי בזמנם ובתקופתו של יוסף בר-אל הפך לפיפ – פוליטיק שואו בגרוש שאיננו שווה פרוטה. זה היה שידור ציבורי שַרְלָטָן ומושחת בגִינוֹ הודח המוביל . כמה מפקדים ברשות פִספסו ביודעין את מטרות השידור ופסחו במתכוון על העיקרון הקדוש של העיתונאות והקווים המקבילים . העיתונאות והממשל נעים לעולם בקווים מקבילים. זה כלל ידוע. אקסיומה מתמטית קובעת שקווים מקבילים אינם נפגשים לעולם. קו מקביל חוצה מהווה שגיאה מתמטית ומוסרית חמורה. בין העיתונאים לפוליטיקאים קיימת מעין סימביוזה. שני הצדדים מפיקים תועלת מחיי השיתוף, אך הם רחוקים מלהיות אחים. לעולם לא מתקיימת ביניהם חברות, אחווה, או ידידות. תפקידה של העיתונאות החופשית במדינה דמוקרטית הוא ברור. לבַקֵר בהתמדה את השלטון ולשמור על תקינותו ולא להִתחבֵר עמו.

יש דווקא משהו הָגוּן בהתנהלותה הבסיסית של העיתונות החופשית במדינה דמוקרטית . וודאי בטלוויזיה הציבורית. הייתי שָם וראיתי זאת. המנגנון מאפשר לכל אדם באשר הוא את ההזדמנות ליטול את עֵטו ולהיות עיתונאי או את המיקרופון כדי להיות כתב או שַדָּר. המוכשרים יצעדו בסך קדימה. הפחות טובים יילכדו וייבלמו במסננת טבעית הבנויה מרשת של עורכים ומפיקים זוטרים ומעליהם עוד שורה של עורכים ומפיקים. השורה השלישית בשתי וערב של מיתרי המסננת בדמותם של העורכים והמפיקים הבכירים מעניקה Back up (גיבוי) לשתי השורות הראשונות . קיימת בקרה על בקרה. המערכת העיתונאית בנויה מכמה רמות של בַּקָּרה מקצועית העוקבות באופן רצוף אחר הידע, הכישרון, והאופי של עובדיה. לרוע המזל המסננת הזאת איננה הרמטית ולא תמיד יעילה. היא דולפת ולא תמיד מנפה את הדרוש ניפוי. יוסף בר-אל החל את הקריירה שלו בטלוויזיה הישראלית בקול תרועה ב- 1969 וסיים אותה ב- 2005 בקול ענות חלושה. הוא דלף אט – אט דרך חורי המסננת והגיע בטעות לפסגת ההיררכיה . אך הבלוף התגלה בסופו של דבר גם אִם מאוחר מידי משנתקל הדג השמן ברִשתה של אותה מסננת פוליטית ישנה שדרכה זלג במשך שנים כה רבות והייתה זאת שלבסוף קִירקפה את גוּלגלתּוֹ והשליכה אותו לשוליים . מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן היה הראשון שהבחין בחולשותיו של יוסף בר-אל ונתן ביטוי לאבחנה הזאת במסמך חמור שכתב לו ב- 1976. מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה האיש שלא האריך ליוסף בר-אל ב- 1993 את כהונתו כמנהל טלוויזיה, אך מינה אותו לנהל את ערוץ 33. המערכת העיתונאית 'שמה עין' על יוסף בר-אל אך לא בלמה אותו, וודאי לא הקיאה אותו מקרבה. שיני הפוליטיקה המתעתעת טחנו אותו. אך בל נטעה. הפוליטיקה היא פקטור שונה מהעיתונות וניזונה מערכים קלושים. מינויו הפוליטי והלא מקצועי של יוסף בר-אל למנכ"ל הסב לרשות השידור נזקים עצומים על דרגיה השונים שהם בל יימחו ובלתי הפיכים. יוסף בר-אל הותיר מאחוריו רשות השידור הזקוקה לאין ספור ניתוחים כירורגיים קשים בהרדמה מלאה.

טקסט תמונה : 1970 – 1969. יוסף בר- אל נבחר למלא את תפקיד מנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מנהליו הישירים היו מנהלי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ההם לפי הסדר הזה : חגי פינסקר ז"ל, נקדימון "נקדי" רוגל ז"ל, וארנון צוקרמן יבד"ל. בשנים 1976 ו- 1977 נקט מנכ"ל רשות השידור יצחק לבני ז"ל בתמיכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ד"ר וולטר איתן ז"ל ביוזמה ניהולית – מבנית קיצונית חסרת תקדים ובניגוד מוחלט להמלצות דו"ח מנכ"ל ה- BBC לשעבר סיר היו גרין (Sir Hugh Greene). הוקמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העַרָבִית וניתן לה מעמד ניהולי שווה לזה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העִבְרִית. יוסף בר-אל התמנה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה הערבית והפך ל- אקוויוולנט שווה כוחות למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשפה העברית ארנון צוקרמן. בעצם, איזה שווה כוחות לארנון צוקרמן ואיזה נעליים. ארנון צוקרמן שַם אותו בכיס הקטן שלו (באדיבות יוסף "פונצי" הדר ז"ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

יהיה אשר יהיה, השנים 2002, 2003, 2004 ומחציתה של 2005, ייזכרו בתולדות רשות השידור הציבורית כשנים שחורות ומָרוֹת, בו ניסו מנכ"ל רשות השידור ויו"ר הועד המנהל באמצעות "מכרזים מכורים ותפורים", להשתלט על תפקידי מנהל הטלוויזיה ומנהל חטיבת החדשות, ולהעניק אותם למקורביהם. אחת הדרכים להשתלטות על המשרות הבכירות והצבת נאמנים , הייתה להעניק שוחד מסך לפוליטיקאים הרלוואנטיים. עמידתו האיתנה של חבר הוועד המנהל פרופסור דן כספי איש שחונן בחוכמה ויושרה מוחלטת, ושל חברו במליאה ד"ר יוסי דָאהַן, מול הסחף שיצרו המנכ"ל והיו"ר בהליכי המכרזים האלו, הובילו לתמיכה של התנועה לאיכות השלטון בישראל בראשות עו"ד אליעד שרגא. התנועה ביקשה להתערב בנעשה ברשות השידור ובליקויים הקשים המלווים את הליכי המכרזים , וההופכים אותם "למכרזים למראית עין בלבד".

התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ נגד הפעלת המכרזים , בטענה שיו"ר רשות השידור הוא חבר מרכז הליכוד לשעבר וחלק מחברי הועד המנהל (כמו ראובן שלום למשל) הם פעילי ליכוד , ואלו יחד עם מנכ"ל רשות השידור עושים יד אחת וכל שביכולתם להביא לבחירתם של "מועמדים נוחים לכאורה לראש הממשלה אריאל שרון". בג"ץ הוציא לבקשת התנועה לאיכות השלטון, צו ביניים המבטל את ישיבת ועדת המכרזים למינוי מנהל חדש לחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. גם פרקליטת המדינה עדנה ארבל הצטרפה לעמדת התנועה לאיכות השלטון , והודיעה להנהלת רשות השידור כי אין לקיים את המכרז למנהל החדשות לפי שעה. לא צריך להיות מאבחן דגוּל כדי לראות שיוסף בר-אל הֵפֶר את עיקרון, "האבסולוטיסמוס הנאור", שקבע המֶלֶך פרידריך הגדול במאה ה- 18, כי, "המלך איננו אדון הממלכה – אלא משרתה הראשון", עיקרון שחָל גם על מנכ"ל רשות השידור הציבורית-ממלכתית של מדינת ישראל. אפילו גב' אהובה אורן הסגנית כמעט נצחית של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומעריצתו הגדולה של המנכ"ל יוסף בר-אל שירש את רן גלינקא ואורי פורת , החליטה להתפטר מתפקידה בקיץ 2004. לא נותר בה כוח במאבקיה נגד עקרונות הניהול של המנכ"ל . פתאום היא נזכרה לספר לכל מי שרק רצה לשמוע , שלא שאלו לדעתה בעניין חוזי ההעסקה היקרים של יעֵל דן מגלי צה"ל ועֵרן הדס מהעיתון "ידיעות אחרונות" –  בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. האישה הדעתנית הזאת שמאסה בנעשה ברשות השידור נזכרה לפתע לזעוק חמס על היעדר פיקוח ציבורי יעיל על השידור הציבורי. מעניין היכן היא הייתה כל הזמן.

מעולם לא קרה בתולדות רשות השידור ובהיסטוריה של מועצת העיתונות במדינת ישראל , שנשיאה של מועצת העיתונות, יצהיר, ויקרא בפומבי קבל עם ועדה למוסדות הציבוריים של רשות השידור ולממשלת ישראל לפסול לאלתר מועמד ראוי כלשהו למשרת מנכ"ל רשות השידור . זה קָרָה לראשונה עֶרֶב מינויו של יוסף בר-אל. כולם ידעו במי ובמה מדובר. המדהים הוא שלמַעֵט שניים אולי שלושה עיתונאים שניצבו לצִדי ותמכו במאבקי הציבורי שהפך לרוע מזלי לאִישִי , כמעט כל עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל", ובראשם המגיש הנודע ומי שהיה מנהל הטלוויזיה וחטיבת החדשות בערוץ הציבורי בעבר מר חיים יבין, חמקו מהמערכה הציבורית ועמדו דוממים מהצד כשראשם מושפל. הם סירבו לעמוד כחומה בצורה מול העריצות . צריך לכך אומץ שלא היה להם. הם הִמתִּינוּ שמישהו אחר יעשה בעבורם את המלאכה. בכך הפכו לוָוסָלִים. מרצונם החופשי השליכו מעליהם לפתע עכשיו את הגדולה שבזכויות בן אנוש להיות אדם ריבוני בן חורין. מדהים כיצד אנשים נבונים ומשכילים כאן בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" שהיו אמורים להיות ישרי דרך, אמיצים וזקופי קומה  ולהתייצב ללא מורא וללא משוא פנים כנגד יוסף בר-אל, חדלים להתייחס בביקורתיות אל סביבתם ומסכינים עמה כמובנת מאליה. זה פשוט לא ייאמן. ממש כמו במדינוֹת טוֹטליטאריוֹת. הייתי המום ממה שהתחולל באותם ימים ברשות השידור. הייתי בטוח שאבות השידור הציבורי יתמכו בי ללא סייג במאבקי נגד יוסף בר-אל אך הם עמדו מהצד והחרישו. אני מציע לאותם אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהשקיפו על הנעשה מבלי להתערב לקרוא את סִפרוֹ של הפילוסוף היהודי – גרמני ד"ר ארנסט קאסירר (Ernest Casirer) שחי בשנים 1945 – 1874, וכתב את, "The Mith of the State". זה ייתן להם הרבה חומר למחשבה.

אשמה גדולה ועיקרית מוטלת על מר חיים יבין אחד מהאבות המייסדים של השידור הציבורי ואמון על חופש הדיבור, שבחר עכשיו לשתוק, והצהיר בהזדמנויות שונות קבל עם ועדה בתקופת יוסף בר-אל, "שהוא עכשיו קבלן עצמאי ברשות השידור של יוסף בר-אל, ניצב מהצד, ואיננו מוכן לדבר על חופש הדיבור". טקסט עלוב ומעורר רחמים. פרופסור מרדכי קרמניצר הנשיא הנוכחי של מועצת העיתונות פעל בצורה אמיצה, כשפנה באופן אישי לחברי הועד המנהל ומליאת רשות השידור ולשרי ממשלת ישראל בקיץ 2002, שלא למנות את יוסף בר-אל למשרה הרמה. זה לא עזר לו. הוא לבדו לא הספיק להבטיח את ניצחון הצדק במערכה הכבדה.

עם מינויו לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור, הנהיג יוסף בר-אל מדיניות כלכלית מפוצלת מידי בתוככי רשות השידור. הוא חגג ברוב עם והדר בקיץ 2002 יחד עם מר רענן כהן השר הממונה את חנוכתו של ערוץ 34 (הערוץ הישראלי הלווייני בשפה הערבית, אז מס' 169 על הממיר של YES) ש- כֻוַון למדינות ערב השכנות וגם הרחוקות יותר, והעמיד לרשותו סכום כספי מדהים של יותר מ- 80.000000 (שמונים מיליון) שקל, מתקציבה השוטף של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. חברי הוועד המנהל והמליאה שאישרו את ההחלטה התמוהה והמביכה שותפים מלאים לביזיון הזה. מובן שפעולת השידור הפיננסית הזאת מצאה חן בעיני רענן כהן השר הממונה על חוק ביצוע רשות השידור, אך הייתה חסרת כל הגיון ציבורי מבחינת הצופה הישראלי. היא הביאה באחת ליצירת  Overdraft ענק בקופות ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". חוֹק רשות השידור איננו מביא בחשבון בניסוחו המדויק הקמה ופריסתו של ערוץ טלוויזיה בינלאומי ממין זה שתכליתו לפנות לאוכלוסיות שמחוץ לגבולות מדינת ישראל. צורת הניהול הכלכלית הנוכחית הזאת הייתה חובבנית מכל היבט ומסוכנת מאוד. היא גרמה נֶזֶק מצטבר שסופו משבר כספי חמור שהתרחש בתוך שנים ספורות ברשות השידור. הפרויקט איננו מותיר מספיק מַמוֹן למִימוּן מטרות השידור הציבוריות של שני הגופים העיקריים, הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל". ערוץ 34 הישראלי הלוויני בערבית איננו רלוואנטי בעליל למשלם האגרה. הדבר כמובן משתקף ברייטינג האפסי שלו בתחומי הצפייה של מדינת ישראל הדומה לקודמו האריתמטי בסקלה. (אין שום נתון היכול לאשר את רייטינג הצפייה בו במדינות הערביות השכנות לרבות מצרים ומדינות המפרץ הפרסי). פריחתו המדומה של ערוץ 34, הביאה במקביל לשקיעתו הלא מדומה של ערוץ 1 שאמור היה להוות את פסגת השידור הציבורי בישראל. הערוץ הציבורי נבלם ושימש תקופה ארוכה בימה לאוסף של שידורים חוזרים בכמות בלתי סבירה, חסרי רלוואנטיות, ונעדרי כיוון. כולם ראו את זה. אירוני לחשוב שאיש בטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה לא העז לפצות את פיו.

ובכן, בקיץ 2003 החלה המפולת הכלכלית הבלתי נמנעת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היא לא איחרה לבוא וסופה מי יישוּרנו. לאחר שתיים עשרה שנות שידור רצופות נסגרה תוכנית הבוקר של ערוץ 1 "בוקר טוב ישראל" בהוראתו של יוסף בר-אל. מטעמי חיסכון כמובן . לא ייאמן. באמצע שנת התקציב של 2003, דרש מנכ"ל רשות השידור לסגור לאלתר את רשתות הרדיו של "קול ישראל", קול המוסיקה, רשת א', ורק"ע (רשת שידור בשפות שונות למען העולים החדשים). הציבור שהבחין במזימת החיסול באִיבָּה מנע זאת ממנו. אח"כ ביקש לאחד את שידורי קוֹל המוסיקה ורשת א', ולקצץ בשעות השידור שלהן ושל רק"ע. עכשיו כבר התערבו הפוליטיקאים וחלק משרי ממשלת ישראל "שדרשו את טובת הציבור" ולא אפשרו לו ליוסף בר-אל לבצע את השינויים שרצה בהם. זאת רק ההתחלה. בל נשכח שבתחילת כהונתו באפריל – מאי 2002, קנה יוסף בר-אל את משחקי מונדיאל 2002 ביפן וקוריאה ביותר מ- % 6000  (ששת אלפים) אחוזים מאשר שילמה רשות השידור למשחקי גביע העולם בכדורגל של המונדיאל הקודם בצרפת 1998. לא ייאמן. פשוט לא ייאמן כמה כמה האיש הזה שקוראים לו יוסף בר-אל היה מנכ"ל רשות שידור ירוד, רדוד, לא מוכשר, חסר ידע בכמה תחומים קרדינליים בתעשיית הטלוויזיה הישראלית והבינלאומית.

בסתיו 2002, שילם מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל סכום עתק של מיליוני דולרים להתאחדות הכדורגל, תמורת שידורה של תוכנית סיכום זניחה של ליגת העל במוצ"ש, בעוד המתחרים שלו, ערוץ 2 וערוץ 10 גורפים לידם את ליטרת הבשר את השידורים הישירים היוקרתיים. בשלוש עונות הכדורגל של 2003 / 2002 , 2004 / 2003 ו- 2005 / 2004, שילמה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכל עונה כ- 2.8 מיליון דולר, 8.4 מיליון דולר בשלוש עונות, תמורת סך של 108 שעות שידור, 18 מהן בשידורים ישירים ו- 90 שעות של תקצירים מוקלטים מאוחרים. עלות שעת שידור ממוצעת כזאת עומדת על 78000 (שבעים ושמונה אֶלֶף) דולר. סכום מופרז ולחלוטין לא כדאי.                                                                                                                       “Something is rotten in the state of Denmark” (יֵש מַשֶּהוּ רָקוּב בְּמַמְלֶכֶת דֶּנֶּמַרְק), אומר מָרצֶלוּס בלילה חשוך במרומי טירת אֶלְסִינוֹר לחברו הוֹרָצְיוֹ, דקות ספורות לפני המפגש הדרמטי של המלט עם רוח אביו בתחילת המחזה , והתכוון בתחושות ליבו גם לנעשה ברשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל ולמתחוֹלֵל בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפיקודו של יוסי משולם. זה נכון ש- "המלט נסיך דנמרק" הוא רק מחזה שייקספירי אבל רשות השידור הייתה טרגדיה מוחלטת. ניצב בראשה מנכ"ל בּוּר. זהו אותו המנכ"ל שהכריז ללא בושה בפרהסיה כי הוא מייצג את דעת ראש הממשלה מר אריאל שרון והקוֹנצֵנזוּס הממשלתי שלוֹ. יוסף בר-אל הוביל יחד עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן ונציגי העם במליאת רשות השידור מהלכים שאין הדעת סובלת. שום שסתום לאומי לא בלם את השחיתות הפושה ברשות השידור הציבורית של מדינת ישראל. מדהים. רשות השידור נדחפה לבור אדמה עמוק מבלי יכולת להינצל. תאגיד השידור "כאן" קם על חורבותיו ועל קברו של ערוץ 1 ז"ל.

אחד משיאי המחלוקת החריפה בין מנכ"ל השידור הציבורי לבין הציבור עצמו, היה ריאיון נוקב שהעניק בימאי הקולנוע דורון צברי ואחד מאנשי הטלוויזיה המוכשרים של הדור הצעיר בישראל לעיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 21 במאי 2004, בו קבע נואשות ו- מפורשות, כלהלן :  "רשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל היא הגוף הציבורי המושחת והמסואב ביותר בישראל, בזבוז כספים משווע, התעמרות באזרחים, ולוח שידורים מעליב" [1]. האשמה נכונה ומדויקת וחסרת תקדים בחומרתה. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל נמנע מלתבוע למשפט את מר דורון צברי כאילו על הוצאת דיבה ולשון הרע. חֶבֶר נאמניו של המנכ"ל יוסף בר-אל בצמרת מנהיגות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו "קול ישראל", וגם בדרגי מנהיגות זוּטרים יותר, הצטרף אליו ללא היסוס וללא שֶמֶץ של בושה יחד עם שאר הבוחשים בבִּיצת הרקק. הקבוצה הפוליטית הירוּדה הזאת וחסרת הכישרון, הצליחה להגשים במרץ רב לוח שידורי טלוויזיה חנפני ופתטי. היא הצדיקה במאה אחוז את האקסיומה המתמטית שטבַע וויליאם קוּל, "כמוּת האינטליגנציה בעולם קבועה, אך מספר האוכלוסין גדֵל בהתמדה".

ההתערבות הפוליטית הגסה בנעשה ברשות השידור בטלוויזיה וברדיו גם יחד ובחישת שרי הממשלה בתכני השידור הגיעה לשיאים שליליים שלא נודעו כמותם בעבר. יוסף בר-אל עשה ברשות השידור כבתוך שלו. הֵדִיח עובדים מסורים וקידם במקומם את נאמניו. ביטל תוכניות מצליחות והעלה במקומן תוכניות כושלות. השיא היה עריפת ראשה של התוכנית המצליחה והוותיקה "ערב שישי" ששודרה ברשת ב' ברדיו " מידֵי יום שישי בין ארבע אחה"צ לשש בערב בהנחייתו והגשתו של השַדָּר יָרוֹן אֶנוֹש. מר ירון אנוש איש רדיו מוכשר מכהן גם כיו"ר אגודת העיתונאים בירושלים ונחשב ליריב מַר של מנכ"ל רשות השידור. העונש שקיבל מידי הבוס הראשי שלו – סילוק תוכניתו הטובה מלוח שידורי "קול ישראל". בצַר לוֹ פנה מר יָרוֹן אֶנוֹש לעו"ד גלעד שֶר כדי להגן עליו מפני הנהלת הרדיו וכדי להפר את החלטת המנכ"ל. המקרה המצער של מר ירון אנוש הוא אחד מיני רבים. נשאלת השאלה היכן נמצא החַיִץ המפריד ההכרחי בין המנכ"ל לבין עובדיו – יריביו , והאם קיים חַיִץ כזה בדמותם של מנהלי המדיה מר יוני בן מנחם מנהל הרדיו ומר מוטי עדן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מדוע שני המנהלים האלה אינם מגינים על עובדיהם המוכשרים. השאלה הזאת נשארה פתוחה וחסרת תשובה.

יוסף בר-אל ריסק לרסיסים את מטה הניהול שלו כששלח הביתה את שני הסמנכ"לים הוותיקים מר מוטי לוי סמנכ"ל הכספים ומר עמרם עמר סמנכ"ל כוח אדם. בהיעדר מטה מסודר הביא יוסף בר-אל ב- 2003 לרשות השידור חמישה יועצים חיצוניים ללא מִכרז, מר דוד אדמון איש הליכוד יועץ לענייני פרסום וקידום מכירות, גב' רחלי גולדבלט יועצת תקשורת ותדמית, מר ערן גזית יועץ לטכנולוגיית המידע, עו"ד שלמה תוסיה – כהן יועץ לקידום פרויקט שערי צדק, וד"ר לינדה עפרוני יועצת כלכלית בתחום השכר. מבקר המדינה השופט בדימוס מר אליעזר גולדברג תקף בחריפות רבה בדו"ח שלו בתחילת חודש מאי 2004 את המהלכים האלוּ של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . זמן קצר לאחר שהתפרסם דו"ח מבקר המדינה, אך תוכנו כבר הספיק להישכח , החליט יוסף בר-אל למנות את כתב התקשורת של העיתון "ידיעות אחרונות" מר עֵרָן הֲדַס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מדהים. המנכ"ל במהלכי הניהול המביכים שלוֹ וחסרי ההיגיון ורשות השידור שבראשה ניצב הונחו תחת זכוכית מגדלת של שלושת העיתונים הגדולים במדינה, "מעריב", "ידיעות אחרונות", ו- "הארץ". צריך לקרוא ולבחון בזהירות את המאמרים, הכתבות, וגם בין השורות את דו"חות הביקורת שהכינו כתבי התקשורת שלהם , מר בועז גריילסמר לעיתונו "מעריב", ערן הדס "לידיעות אחרונות", וגב' ענת באלינט לקוראי "הארץ", בשנים 2004 – 2002  כדי להבין מדוע מינה המנכ"ל לפתע את עֵרָן הָדַס למנהל השידורים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, פונקציה שאיננה קיימת בהגדרות תפקידי הניהול בטלוויזיה הממלכתית, לצִדם של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הכושל מר מוטי עדן ומנהל התוכניות הבלתי מוצלח מר יוסי משולם. הטלוויזיה הישראלית הציבורית כבר שכבה פרקדן ללא ניע. היא נשמה את נשימותיה האחרונות. היה מדובר בחיזיון מבהיל.

ביום חמישי – 22 ביולי 2004 פרסמה גב' ענת באלינט מאמר במוסף הכלכלי של עיתון "הארץ" שכותרתו זועקת לשמים, כלהלן : "ממצאים חמורים על מצבה של רשות השידור בדו"ח של חב' ברייטמן- אלמגור, הגירעון של רשות השידור גדול פי שישה מכפי שהציג המנכ"ל יוסף בר-אל. ממכתב ששלח יו"ר רשות השידור מר אברהם נתן עולה כי המנכ"ל יוסף בר-אל דיווח על גירעון של 35.000000 (שלושים וחמישה מיליון) שקל ב- 2002 לעומת 200.000000 (מאתיים מיליון) שקל כפי שמופיע בדו"ח של חב' ברייטמן – אלמגור". היה מדובר במפולת. בגוף המאמר הוסיפה סופרת "הארץ" גב' ענת באלינט את המידע הבא כלהלן : "זאת הפעם הראשונה שיו"ר רשות השידור אברהם נתן, אשר עד עתה נקט מדיניות של הסכמה מלאה עם המנכ"ל יוסף בר-אל, יוצא נגדו ומצביע על כך שהמנכ"ל העביר לוֹ ולשרי הממשלה דיווח לא נכון". מאמר התחקיר של גב' ענת באלינט לא זכה לכתב הגנה של רשות השידור.

טקסט תמונה : מדור הכלכלה של עיתון "הארץ" חושף ב- 22 ביולי 2004 את ההידרדרות החמורה ומצבה הכספי הנואש של רשות השידור בעידן המנכ"ל יוסף בר-אל. (באדיבות עיתון "הָאָרֶץ" והמו"ל עמוס שוקן).

המשנה לפרקליטת המדינה גב' מרים רובינשטיין שלחה ליוסף בר-אל ביוני 2004 מכתב חריף ביותר בעקבות מינויו הבוטה והבלתי ראוי של עֵרָן הָדַס כאחראי ללוח המִשדרים של ערוץ 1. במסמך כתבה גב' מרים רובינשטיין, כלהלן : "בדיון שנערך במשרדה בעניין עֵרָן הָדַס, יוסף בר-אל לא טרח לדווח במדויק לאנשי הוועדה, ודרך ההתנהלות הזאת איננה ראויה בלשון המעטה". מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מיהר שוב להאשים את היועצת המשפטית שלו גב' חנה מיצקביץ' הבוחשת נגדו בקדרה.

לאחר אולימפיאדת אתונה 2004 מינה מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ללא מכרז את מזכירתו האישית גב' אילנה זַנְגִילְבָּאף למנהלת ערוץ הטלוויזיה 33 במקומו של גיסה מֵאִיר בַּר. את מאיר בַּר מינה למנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1, גם כן ללא מכרז. מדהים. העיתונאים הוותיקים "והאמיצים" בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חלקם מוגי לֵב של ממש, שתקו כרגיל. הם לא שאלו את המנכ"ל שלהם שאלה מתבקשת אחת, "…אלו כישורים מקצועיים יש לגב' אילנה זנגילבאף כדי לנהל ערוץ טלוויזיה ציבורי – ממלכתי במדינת ישראל…ולמאיר בר להוביל את שידורי הספורט של ערוץ 1…?". רק קומץ , אנשי וועד עיתונות – הפקה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וכמה מהם באגודת העיתונאים בירושלים בראשותה ומנהיגותה של וֶורד ברמן הקימו קול זעקה בפרקליטות המדינה. המנכ"ל יוסף בר-אל נבהל וביטל כעבור שלושה חודשים את שני המינויים ה- נפוטיסטיים הקלוקלים שלוֹ חסרי כל הגיון.

בחודש אפריל 2004 נשכר מר בן-ציון ציטרין איש עיתון "הארץ" ע"י מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לשמש עורך "מבט" ללא מכרז. אגודת העיתונאים הירושלמית הגישה עתירה לבית הדין לעבודה נגד העסקתו וזכתה בעתירה. כעבור חצי שנה מיום מינויו הודיע לו מנכ"ל רשות השידור כי אין הוא יכול להתייצב עוד מאחורי המינוי השערורייתי שלוֹ עצמו, ושילם לבן – ציון ציטרין 150000 (מאה וחמישים אלף) שקל מקופת רשות השידור כשכר פשרה לארבעה חודשי עבודה.

בספטמבר 2004 פרסם העיתון "ידיעות אחרונות" ידיעה מרעישה, כי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר אברהם נתן שלח מכתב בהול לראש הממשלה אריאל שרון המתריע על קריסתה הכספית והניהולית הקרבה והולכת של רשות השידור תחת שלטונו של המנכ"ל יוסף בר-אל. מר אברהם נתן ברח מהספינה הטובעת שאותה ניסה לנווט בחוסר כישרון מינימאלי, והצדיק את האמירה, שְ- "אין תרופה לחוסר כישרון אלא בתוספת כישרון". דבר שאֵין הוא מצויד בו וגם לא מנכ"ל רשות השידור שלוֹ.

בסתיו 2004 החל שר התעשייה והמסחר ו- מ"מ ראש הממשלה מר אהוד אולמרט שהוא גם השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור מהלך הדחה רִשְמִי חסר תקדים נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. זמן קצר אח"כ ב- 4 באוקטובר 2004 פּרְסֵם עיתון "הָאָרֶץ" מאמר מערכת התומך בהחלטתו של השר הממונה להדיח את מנכ"ל רשות השידור מתפקידו הרם, והעניק לו כותרת, "שידור לא ציבורי". הנה החלק העיקרי במאמר המערכת המתייחס לאיכותו המקצועית השלילית של יוסף בר-אל [2]. החלטתו התקדימית של השר אהוד אולמרט לפתוח בהליכים להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל, פתחה מייד את בורסת המועמדים לתפקיד המתפנה, מטעם השר ומטעם עצמם. התערבות השר בניהול הרשות, שבימים תיקונם אמורה לקומם את שוחרי עצמאותו של השידור הציבורי, מתקבלת הפעם בהבנה לנוכח תפקידו השערורייתי של המנכ"ל יוסף בר-אל. יוסף בר-אל תקע כמה מסמרים עבים במיוחד במה שמצטייר כארון הקבורה של השידור הציבורי. מינוייו הנפוטיסטיים של יוסף בר-אל את מוקיריו, מכריו, ו- מודעיו לכל מיני תפקידי מפתח ברשות השידור וסדר העדיפויות המקצועי שלוֹ, דִרדרוּ את רדיו "קול ישראל" ואת ערוץ 1 בניהולו לרמה הנמוכה ביותר מאז הקמתם. יחסיו הקרובים של יוסף בר-אל עם השלטון גרמו לנזק חמור לתדמית של שני גופי השידור הציבוריים ולתפקודם. תוכן מאמר המערכת של עיתון "הָאָרֶץ" וודאי שלא היה זר לי . הוא גם לא היה זר לסגן ראש הממשלה אהוד אולמרט . עם יוסף בר-אל צריך היה להיאבק ולהילחם בכלי המלחמה המוכרים לו, "כלי מלחמה פוליטיים". מ"מ ראש הממשלה השר אהוד אולמרט ידע כי בין כותלי רשות השידור של יוסף בר-אל מתרחש דבר רע מאוד. הוא הבין כי בראש רשות השידור ניצב מנכ"ל לא רק לא מוכשר, אלא גם מסואב ומושחת. הוא היה נחוש להדיח אותו. ב- 22 בינואר 2004 החלפנו מר אהוד אולמרט ואנוכי דעות על המתרחש והקוֹרֶה בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הצעתי לו את שירותי. אהוד אולמרט כתב ושלח לי את המסמך המצ"ב.

טקסט מסמך : 22 בינואר 2004. זהו המכתב ששלח לי סגן ראש הממשלה ושר המסחר והתעשייה מר אהוד אולמרט. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 2002 יצא יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור נגד מדיניות שידורי הספורט שהיה לי הכבוד להיות השושבין שלה. בכנס מיוחד שלא מן המניין בהשתתפות הוועד המנהל של רשות השידור, אנשי וועדת הכספים של מליאת רשות השידור, ושל יו"ר וועדת הביקורת של רשות השידור במליאה עו"ד אבי שמידט, ובהשתתפותו כמובן, שנערך ביום ראשון – 21 ביולי 2002 בארבע וחצי אחה"צ, בבנייני מערכת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" בתל אביב, מצא צורך לצאת פומבית חוֹצֵץ נגד רכישת זכויות השידורים על ידי של אירועי הספורט הרלוונטיים. הנה תמליל מדויק של דבריו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מאותה פגישה ההיא של הוועד המנהל ההוא, המעידים לא רק על בורותו המקצועית בנושא, אלא ניסיון נואל שלו להציג את רפיסות שידורי הערוץ הציבורי בתקופת מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא שקדם לו, ואשר נוטה להיהפך לדבריו לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים), ואותי כקרימינל [3]. להלן חלק מהסטנוגרמה של הדיון החובבני ה- הוא שניהל המנכ"ל החובבן של רשות השידור ההוא מר יוסף בר-אל יחדיו עם שבעת חברי הוועד המנהל החובבנים כמותו של רשות השידור ההיא, ובראשם היו"ר הדַל שלהם מר נחמן שי. היה מדובר לא רק בפארסה אלא באינפורמציה מופרכת בחלקיה הרבים שניפק להם המנכ"ל החדש יוסף בר-אל. הסטנוגרמה המפורטת ההיא נמצאת כולה בידי. הנה דברי הפתיחה של יוסף בר-אל, חלקם מופרכים לחלוטין, באותו מפגש הדיון ההוא של המנכ"ל עם שבעת אנשי הוועד המנהל ב- 21 ביולי 2002 במערכת ערוץ 1 ורדיו "קול ישראל" בקרייה בתל אביב.

יוסף בר-אל :  המצב הכספי הקטסטרופאלי הוא בטלוויזיה ברוממה. תקציב הפעולות של החדשות בטלוויזיה נוצל ב- % 104 בשישה חודשים. זאת אומרת גמרו את 9.500000 (תשעה מיליון וחצי) שקל בשישה חודשים. אני לא האמנתי לזה. קשה לי להאמין שאנשים הוציאו 1.500000 (מיליון וחצי) שקל בחודש תקציב פעולות. זה חוץ מהספורט שהוא חרג, הכל חרג, אבל בכלל כל תקציב החדשות, המבנה שלוֹ, אני לא רוצה שישתמע מדבריי איזו שהיא ביקורת על אלה שאישרו, כי אתם אישרתם. אני רוצה להגיד לכם, אין מקום בעולם שבשידור הציבורי הזכויות של הספורט מגיעות ל- 40.000000 (ארבעים מיליון) שקל והם חלק מהחדשות ותקציב הפעולות של החדשות מגיע ל- 9.500000 (תשעה מיליון וחצי) שקל. אין מקום כזה בעולם. אלא אם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הערוץ הציבורי לערוץ 5.

אנוכי עורך כאן פאוזה רטורית ארוכה כדי לסתור את המידע המגוחך שמסר יוסף בר-אל ל- 7 חברי הוועד המנהל של רשות השידור ובתוכם היו"ר הדל נחמן שי, בובה פוליטית נבובה וריקה מתוכן במסווה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור.

הערה שלי : היה מדובר בעדות שקר. אינפורמציה מופרכת. דברי וכזב. הטקסט הזה, "…אני רוצה להגיד לכם, אין מקום בעולם שבשידור הציבורי הזכויות של הספורט מגיעות ל- 40.000000 (ארבעים מיליון) שקל והם חלק מהחדשות ותקציב הפעולות של החדשות מגיע ל- 9.500000 (תשעה מיליון וחצי) שקל. אין מקום כזה בעולם. אלא אם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הערוץ הציבורי לערוץ 5…", הוא מופרך לגמרי. למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ולכל חבר מרעיו בוועד המנהל לא היה צֵל של מושג וידע במבנה פירמידת זכויות השידורים הבינלאומית של אירועי הספורט הגדולים ו- רלוונטיים גם לערוץ 1. ברור שרשתות שידור ציבוריות המאוגדות ב- EBU (איגוד השידור האירופי) כמו ה- BBC (בעידן גרג דייק ופיטר סלומון) ו- ITV הבריטיות, TVE הספרדית, RAI האיטלקית, TRT הטורקית, הרשתות הצרפתיות FRT 2 ו- FRT 3 כמו גם TF 1 ורשת + CANAL, וכן ARD ו- ZDF הגרמניות ועוד ועוד רשתות אירופיות נוספות הוציאו מכיסן מידי מיליארדי דולרים כדי לרכוש את אירועי הספורט הבינלאומיים החשובים, וודאי אירועים שמדינותיהן נוטלות בהן חלק פעיל. תקציב שידורי הספורט של ה- BBC הבריטי בשנת 2000 בלבד עמד למשל על 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר. תקציבי הטלוויזיה הגדולים נועדו לשמר את ה- Rating ו- את כמויות הצופים של רשתות הטלוויזיה הציבוריות האירופיות אצלן בבית. 

תזכורת מס' 38 :  א. מדיניות שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעידן הקדנציה ה- 2 של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת בשנים 2001 – 1998. ב. ההשוואה המתבקשת עם כמות ואיכות השידורים של ה- BBC בתקופת מנכ"ל שירות השידור הבריטי גרג דייק . ג. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי והמשנה שלוֹ גב' אהובה אורן חזקים מאורי פורת. ד. אורי פורת מתפטר ו/או התפוטר מתפקידו באוגוסט 2001 עייף ומובס.

ב- 18 באפריל 1993, מונה מוטי קירשנבאום ז"ל (ממקימי ומייסדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 ואחד מאנשי התקשורת המוכשרים ביותר במדינת ישראל) ע"י שרת החינוך שולמית אלוני ז"ל וראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. המנכ"ל הקודם אריה מֶקֶל שתיעב את יוסף בר-אל גָלָה לאטלנטה בירת ג'ורג'יה בארה"ב כקונסול מטעם משרד החוץ. שלושה חודשים לאחר מינויו הֵדיח מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול ערוץ 1 (ניהל את הטלוויזיה מחודש יולי 1990) ושלח אותו לגלוּת, לערוץ 33 בקצה הסקלה של הממיר. המנכ"ל החדש מוטי קירשנבאום בחר שלא להאריך את תקופת כהונתו של יוסף בר-אל ולוּ ביום אחד. במקומו מונה למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יאיר שטרן.

ב- 20 באפריל 1998 בתום חֲמֵש שנות כהונה הוחלף מוטי קירשנבאום ז"ל ע"י מנכ"ל ישן – חדש בדמותו של אורי פורת ז"ל. המינוי הפוליטי היה הפעם מטעמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לאורי פורת זאת הייתה ראשיתה של קדנציה שנייה מאוד לא מלבבת כמנכ"ל רשות השידור (בקדנציה הראשונה שלוֹ בשנים 1989- 1984 מונה ע"י ראש הממשלה דאז מר יצחק שמיר). הייתי מלא הערכה לשובו של אורי פורת למערכת השידור הציבורי, אך 1998 לא הייתה עוֹד 1984 ואורי פורת שהיה אז בן 49 היה עכשיו בן 63. הזמנים השתנו. הוא היה עתיד להתייצב בפני קשיים ניהוליים רבים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור. הוא מצא את עצמו שוב ושוב מתעמת עם וועד מנהל של רשות השידור קשוח ואסרטיבי מאוד בראשותם של היו"ר גיל סמסונוב ואלון אלרואי (קולגות ציבוריות מאותו הצד של המפה הפוליטית), ואח"כ מתווכח שוב ושוב עם היו"ר נחמן שי והמִשְנֶה שלו גב' אהובה אורן מבלי יכולת להצעיד את רשות השידור בנתיב שאותו חשב לנכון. הוא גם היה חלש פיסית וגם מנטאלית. עם הצבתו המחודשת בפסגת השידור הציבורי ומינויו לתפקיד מנכ"ל רשות השידור שלחתי לוֹ ב- 21 באפריל 1998 מכתב ברכה (באמצעות מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי), ואיחלתי לו את מיטב האיחולים שלי. הוא היה זקוק להם. כחלוף חודש השיב לי, "יואש היקר, תודה על הברכות, אתה צודק בכל מילה במכתבך אלי מיום 21.4.1998, אזמן דיון רציני בנושא זה במועד קרוב ככל האפשר". המסמכים השתמרו והם מופיעים כאן, אך אורי פורת לא עמד בדיבורו. כוחו תש ו- לא עמד לו עוד בקדנציה השנייה שלוֹ.

yoash 4

טקסט מסמך : 21 באפריל 1998. זהו המסמך המקורי ששלחתי לאורי פורת לאחר מינויו לקדנציה השנייה שלו כמנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

yoash 5

טקסט מסמך : 20 במאי 1998. זהו מסמך התשובה המקורי ששלח לי מנכ"ל רשות השידור אורי פורת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בסופו של חודש דצמבר 2000 התמנה מר נחמן שי ליו"ר הועד המנהל החדש של רשות השידור. המשנה שלוֹ הייתה גב' אהובה אורן ז"ל. שניהם הובילו מעֵת לעֵת בצורה שיטתית מהלכים אופוזיציוניים להחלטות מקצועיות רבות של המנכ"ל (המשמש בתפקיד עורך ראשי של שידורי ערוץ 1 ושידורי הרדיו "קול ישראל"), והטילו בו דופי בסיוע של חלק מאנשי הוועד המנהל האחרים. נחמן שי ואהובה אורן קראו בגלוי תיגר על מנהיגותו וסמכותו של אורי פורת האיש הניצב בפסגת השידור הציבורי בישראל. הם מאוד הִקשו עליו את החיים. אורי פורת היה איש אהוב ויקר, חבר יקר וידיד של רבים מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית כמו גם ברדיו "קול ישראל", שהיה שבע מרורים במאבקיו המקצועיים עם אנשי הועד המנהל של רשות השידור גם בתקופת כהונתו הראשונה. הוא לא תיאר לעצמו שההיסטוריה תיסוב על צירה והוא יקלע לסיטואציה כל כך דומה ומוכרת, על אותה בּימַה, רק עם "שחקנים" אחרים. אהבתי אותו וריחמתי עליו באותה מידה. המשימה ב- 1998 הייתה גדולה עליו בכמה מספרים טובים.

ב- 15 באפריל 2001 זומנתי ע"י המנכ"ל אורי פורת ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור נחמן שי לישיבת הועד המנהל במלון "ישְרוּטֶל" בירושלים, כדי להסביר להם את עיקרי פילוסופיית השידור שלי לטווח ארוך הנוגעת לחשיבות שידור אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם בערוץ טלוויזיה ציבורי. בוועד המנהל השתררה אז אווירת אנטגוניסטית הרואה בשידורי הספורט בזבוז. זה לא היה חדש. הרכבים שונים של וועדי מנהלים בתקופות שונות ברשות השידור אומנם הכירו בחשיבות הגדולה שידורי הספורט עתירי הרייטינג בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך אלו נטו לעשות פוזות של אנשי תרבות, אומנות, ומוסיקה. הם כמובן היו הראשונים שצפו בחדרי חדרים בשקיקה רבה בסלון ביתם בשידורי האולימפיאדות, גביעי העולם בכדורגל, אליפויות אירופה בכדורגל , אליפויות העולם בא"ק, משחקי מכבי ת"א בכדורסל, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל ומה לא, אך העדיפו כלפי חוץ לשָוֵוק את עצמם לציבור כמואסים בשידורי הספורט החיוניים. צביעות. לא של כולם. של רובם. רוב המנכ"לים ידעו להַדוֹף את הצביעות הזאת.

כל צמרת רשות השידור, המקצועית והציבורית, התכנסה באותו אחה"צ ב- 15 באפריל 2001 כדי להקשיב לדבריי, ולצפות בפרזנטציה מרוכזת בת חצי שעה שלי שהוקדשה לחשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל. זאת הייתה הפקה שלוּוְתה בהצגת Video על מסך Plasma רחב ממדים. סברתי באמת ובתמים ששידורי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב בשידור הציבורי. הצעתי לשִבְעַת חברי הוועד המנהל לטוס לאנגליה ולהיות במשך שבוע אורחיהם של מנכ"ל ה- BBC הבריטי גְרֵג דַיִיק (Greg Dyke) ויו"ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies), כדי ללמוד מקרוב את מטרות השידור הציבורי ויעדי השידור הספורטיביים של רשת הטלוויזיה הציבורית הטובה ביותר ומספר אחת באירופה, ויישומם, ע"י רשת טלוויזיה ציבורית שרשות השידור שואפת להידמות לה בכל מאודה מזה יותר משלושה עשורים.

"מה היא מהות השידור הציבורי בישראל והיכן תכליתו ?", שאלתי רטורית את הנוכחים בפתח דבריי, ועניתי במקומם, "לכל אחד מהנוכחים כאן יש וודאי את זווית הראייה והתשובה שלו. אני מציע לכם לדבוק בחזון השידור הציבורי שמציעה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. חלק מכם היושבים עכשיו סביב השולחן הזה אינם מעורים בתולדות השידור הציבורי הבינלאומי באירופה. זה לא תחום המומחיות שלכם. אינכם יודעים כי אחד מחלונות הראווה של ה- BBC האנגלי הנחשב למְשָדֵר הציבורי הטוב בעולם, הוא דווקא שידורי הספורט שלו". ואז מניתי אחד לאחד אילו שידורי ספורט חייבים להיות נכסי צאן ברזל של השידור הציבורי במדינת ישראל. עקרונות שידורי הספורט בערוץ הציבורי הוצגו על ידי מעל גבי מסך פלסמה רחב. אי אפשר היה לטעות באיכות התמונות ובטיב ה- Sound שבקע מהרמקולים.

באותה העֵת כבר ניהלתי בשמו של אורי פורת את המו"מ המטורף עם אדר זהבי מחברת צָ'ארְלְטוֹן על מונדיאל 2002 שעמד להיערך בפעם הראשונה בהיסטוריה בשתי מדינות, יפן וקוריאה. פניתי לממונים עלי ואמרתי להם כלהלן : "עליכם כהנהלה מקצועית ו- וועד מנהל ציבורי לפעול כדי שהמחוקק הישראלי ילך בעקבות עמיתו הבריטי ויציב apriori בחוק השידור הישראלי רשימה של אירועי עַל בספורט המקומי והבינלאומי לרבות שידורי המונדיאלים, כדי שייהפכו לקניינו הבלעדי של המְשָדֵר הציבורי הארצי. החוֹק יבטל לחלוטין את יתרון הברוקרים וסרסורי זכויות השידורים בספורט . המו"מ חסר הפרופורציה עם חברת צ'ארלטון של אלי עזור ופנחס זהבי, והנושא עמו פערים כספיים עצומים בלתי ניתנים לגישור, איננו יכול להסתיים בטוֹב". במהלך הפרזנטציה חשתי באווירה המתוחה ששררה בין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לבין הצוות יו"ר הוועד המנהל נחמן שי פלוס המשנה שלו גב' אהובה אוֹרֶן ז"ל וחלק חברים נוסף בוועד המנהל של רשות השידור. המנכ"ל האַהוּב היה בודד מאוד ומותקף. הוא היה חלש פיסית. בקושי שמעו את קולו. אורי פורת הפך לפגיע. צחוק הגורל היה שאותו יוסף בר-אל, אז (רק) מנהלו הוותיק של ערוץ 33 הכושל , היה הראשון שמיהר אלי כדי לשבח את הפרזנטציה וללחוש לאוזני, "…יואש אלרואי שתהיה לי בריא, אתה צודק בכל מילה שלך…".

גְרֵג דַיְיק (Greg Dyke) המנכ"ל הגאון של ה- BBC מונה לתפקידו הרם ב- 1999 במקומו של סֵיר ג'וֹן בּירְת (John Birt Sir) המנכ"ל הקודם בשנים 1999 – 1992. בשנתו הראשונה של גְרֵג דַיְיק כמנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית הטובה בעולם, שִידֵר ה- BBC הבריטי בשני הערוצים שלוֹ  1 BBC  ו- 2 BBC יותר מ- 2000 שעות ספורט. מספר שיא בכל הזמנים של הרשת. עם בואו ל- BBC הכפיל גְרֵג דַיִיק את התקציב השנתי של מחלקת הספורט והעמיד אותו על 350000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר (!). פי שניים יותר מהסכום שהקצה המנכ"ל הקודם ג'וֹן בִּירְת (John Birt) לשידורי הספורט השנתיים של הרשת [1]. גְרֵג דַיִיק השקיע בשידורי הספורט של ה- BBC משהו בסביבות כ- % 11 – % 10 מהתקציב השנתי הכללי של הרשת שלו.

greg dyke

טקסט תמונה : זהו מר גרג דייק (Greg Dyke) המנכ"ל הדגול והנערץ של רשות השידור הבריטית ה- BBC  בשנים 2004 – 2000. צריך לקרוא את ספרו "GREG DYKE – INSIDE STORY” כדי להבין את שיעור קומתו כמנכ"ל של רשת שידור ציבורית. (התמונה באדיבות גרג דייק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גְרֵג דַיְיק קיבל את ניהול ה- BBC כשהרשת הציבורית הייתה בצניחת רייטינג בבריטניה מול ITV הרשת העצמאית המסחרית באנגליה (רשת טלוויזיה ארצית – Free to Air) ומול רשת הטלוויזיה BskyB של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק (Rupert Murdoch) המשדרת באנגליה באמצעות לוויינים. גְרֵג דַיִיק חשב שהדרך המהירה וגם הנכונה ביותר היא, להתחבר שוב להמוני הצופים באמצעות רכישה מחודשת של זכויות שידורי הספורט החשובים שה- BBC איבד אותם ליריביו בשנים האחרונות. גְרֵג דַיְיק היה בטוח שאסור לוֹ ל- BBC לזנוח את שידורי הספורט הקלאסיים והרלוואנטיים עליהם גדל והתחנך משלם האגרה האנגלי בחמישים השנה האחרונות מאז תום מלחמת העולם ה- 2. למרות שסבר כי יש לבַדֵל ולמַצֵב את שידורי הערוץ הציבורי מאלה המסחריים, הוא לא היסס לומר ברֵיש גַלֵי, "…שידורי הספורט הגדולים והבלעדיים עולים אומנם כסף, אך שווים זהב, ומהווים ללא כל ספק בצוותא עם יסודות שידור אחרים את סלע קיומו של ה- BBC הציבורי ושל כל רשת טלוויזיה באשר היא…". עם כניסתו לתפקיד השתלט גְרֵג דַיְיק מחדש על שפע של אירועי הספורט שהיה נראה לוֹ שהם חשובים למשלם האגרה הבריטי והנושאים זכויות שידור בלעדיות. להלן מסמך רשימת האירועים הכבדה והמרשימה.

מסמך שידורי הספורט של ה- BBC בשנות ה- 2000 :

  1. כל משחקי הבית והחוץ של נבחרת אנגליה בכדורגל עד 2004.
  2. כל משחקי הגביע האנגלי בכדורגל (F. A.) עד 2004.
  3. אליפות אנגליה הפתוחה בגולף עד 2006, ותחרויות גולף חשובות אחרות באיים הבריטיים.
  4. מרוץ הסוסים היוקרתי של ה- Grand National בליוורפול עד 2005, כמו מרוצי סוסים אחרים.
  5. טורניר הטניס של ווימבלדון עד 2005 (סיקור האליפות כולל 12 שעות יומיות במשך שבועיים ימי הטורניר ב- 1 BBC ו- 2 BBC.
  6. קרבות אִגרוף מפורסמים (כמו הקרב של לנוקס מילר נגד מייק טייסון).
  7. אליפויות כדורֶת וסְנוּקֶר.
  8. אליפויות אירופה והעולם בא"ק (Indoor ו- Open) , ותחרויות ריצות המאראתון המפורסמות בעולם.
  9. אולימפיאדות החורף והקיץ עד 2008.
  10. המונדיאלים של 2002 ו- 2006 בשיתוף עם ITV (כל רשת שילמה תמורתם 112.5 מיליון דולר).
  11. אליפויות אירופה והעולם בשחייה.
  12. אליפויות אירופה בכדורגל 2000-Euro ו- 2004-Euro בשיתוף עם ITV.
  13. אליפות אפריקה לאומות בכדורגל (פעם ראשונה ש- BBC רוכש את האירוע תמורת תשלום).
  14. כל תחרויות הראגבי החשובות עד 2007.
  15. כל משחקי הקבוצות האנגליות בגביע UEFA לרבות שלושת משחקי הגמר בשנים 2002- 2000.
  16. כל סדרת מרוצי המכוניות 1 Formula בעולם.
  17. הפקת תוכנית סיכום הספורט השבועית הוותיקה Grand Stand באורך כ- 5 שעות המשודרת בכל יום ראשון בשבוע ברציפות מאז 1958.

הבאתי את ה- BBC הבריטי כמודל שידור בפרזנטציה שלי, מפני שחזון השידור של רשת הטלוויזיה הציבורית המכובדת הזאת מהווה כבר שנות דוֹר מוֹפֵת ודוגמה לחיקוי בתוכן השידור שלה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שִדרוּג שידורי הספורט ב- BBC תחת הכוונתו של גְרֵג דַיְיק לא היה שיגעון אישי. ואם היה כזה לבטח הייתה בו שיטה וגם סיבה. זאת הסיבה שהאצתי בצמרת רשות השידור לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם גרג דייק מנכ"ל ה- BBC ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית, על מנת ללמוד מהם כיצד ליָישֵם את מטרות השידור הציבוריות. איש מהם כמובן לא לקח את האפשרות הזאת בחשבון. שִבעַת חברי הוועד המנהל של רשות השידור, Board נכבד שכולם שָם ללא יוצא מן הכלל הם מינויים פוליטיים, חשבו שהם יודעים טוב יותר מההנהלה המקצועית מה ראוי לו לשידור הציבורי. הם דחו את הרעיון להיפגש עם מנכ"ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק ויו"ר הוועד המנהל הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס. נדמה לי שנמאס להם לשמוע את הטפות המוסר שלי בעניין שידורי הספורט. הם זלזלו בפרזנטציה. לדאבוני גם זה מכבר סַר חִינוֹ של המנכ"ל אורי פורת שתמך בעמדתי הקובעת כי השידור הציבורי מורכב אומנם מאלמנטים שונים אך נהנה גם מהצבתם של אירועי הספורט הרלוואנטיים בראש הרשימה.

תזכורת מס' 39 : עובדות אמיתיות בעבר שאֵינָן מניחות את הדעת. השידור הטלוויזיוני הציבורי לדורותיו בישראל (וגם בתבל), לא יכול היה לשגשג בלעדי חוזי זכויות השידורים הבלעדיים של אירועי הספורט הגדולים בארץ ובעולם. 

חמש הטבעות האולימפיות 

אלכס גלעדי Alex Gilady חבר הוועד האולימפי הבינלאומי

Member International Olympic Committee  

25 באוגוסט 2002

לכבוד : יואש אלרואי  (באמצעות פקס).

יואש יקירי,

הייתי בשבוע שעבר ב- WBM באתונה וחסרת שם מאוד. הרבה מחבריך, מכריך, ומוקיריך הצטערו לשמוע שהחלטת לפרוש. חשבתי שתשמח לשמוע כמה אוהבים אותך. להתראות בסתיו, אלכס גלעדי.

alex 1

טקסט מסמך : 25 באוגוסט 2002. מכתבו של אלכס גלעדי אלי לאחר נטישתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המדהים בכל הסיטואציה השִקְרִית והמבולבלת הזאת ב- 2002 / 2001 היה שרָן גָלִינְקָא המנכ"ל המוּדַח שאישר אז את כל מהלכי המו"מ שלי וידע כי מחליפו יוסף בר-אל תוקף אותי (וגם אותו) בשחצנות ודברי רָהָב לא נכונים ולא הגיוניים, בחר עכשיו לשתוק. ועוד הערה : יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי עוד מינוי פוליטי מופרך, שהודח אף הוא מאוחר יותר ע"י ראש הממשלה אריאל שרון (סולק והוחלף באיש הליכוד בשם אברהם נתן שהתמנה במקומו ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור), והיה שותף מלא יחד עם המנכ"ל הקודם רָן גָלִינְקָא ל- "הסכם פורטו", ואף שלח לי בהסתר צל"ש, מכתב הערכה סוֹדִי עם נטישתי לעַד את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 [2], כאילו לצאת ידי חובתו, וכאילו הייתה זאת התכתבות פרטית בינו לביני. נחמן שי איש ציבור פחדן העדיף גם הוא לעמוד עכשיו מהצד. הוא היה הרי פוליטיקאי משופשף וכמו פוליטיקאי רב ניסיון שמח להיפטר ממני תמורת שיגור טקסט מלבב אלי. נראה היה כי הוא איננו צריך בשורותיו סוג של עובדים שמתעמתים עם השלטון, ויוצרים אי שקט במערכת. לשון הסנגוריה הציבורית שהייתה צריכה להישמע בפומבי מפיו למען הצדק וה- יושרה המקצועית של כלל רשות השידור, נאלמה דום. פשוט לא ייאמן.

החלה מלחמתי נגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל. בפוסטים שהתפרסמו ב- בלוג הזה הבאתי את ההתכתבויות האותנטיות שניהלתי עם יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, עם היועצת המשפטית של רשות השידור עו"ד חנה מצקביץ', עם מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, וגם עם מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני. כולם ידעו שאנוכי צודק לחלוטין בטיעוניי ונימוקיי נגד המנכ"ל הבלתי מוכשר בעליל יוסף בר-אל אולם העדיפו להתבונן מהצד במלחמתי ולהחריש. גם רפיק חלבי ויאיר אלוני התבוננו ודממו. מדוע היה עליהם להקריב את עתידם למעני. פתאום התברר לי שבמלחמה כמו במלחמה גם אם היא צודקת אתה נשאר לבד ויכול לסמוך רק על עצמך. מדובר היה באוסף של כאילו אנשים נכבדים, הבוסים הישירים שלי, שסגרו את פיהם, אטמו את אוזניהם, אך לא כיסו את עיניהם. הם ידעו היטב ובדיוק מה מתרחש ביני לבין יוסף בר-אל אך בחרו מרצונם להישאר ניטראליים וביכרו לא להתערב שמא יבולע גם להם. כאילו היו אנשי ה- או"ם. מרבית הקולגות שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא הצטרפו למלחמתי שהייתה גם מלחמתם והפכו למוגי לב. המסמכים הרבים שהובאו בפוסטים הרבים מאששים את הטקסט אחד לאחד. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שהצטייר בפניי כל העת כעסקן פוליטי המתין ל – "שעת הכושר" שלו. כשהוברר לו שהחלטתי לנטוש לעד את רשות השידור ואת מכורתי ערוץ 1 בטריקת דלת מיהר נחמן שי להגיש לי "שי פרידה" :

shai 27

טקסט מסמך : 14 באוגוסט 2002. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי מגיש לי שי פרידה לאחר שטרקתי את הדלת לרשות השידור ולטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנות עבודה רצופות. היה מדובר באופורטוניסט מדופלם שהמציא פירמה ואשר כונתה על ידי "נחמן שי". (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רשות השידור – לשכת יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור.

יו"ר רשות השידור נחמן שי.                                     ו' אלול  תשס"ב, 14 באוגוסט 2002                               סימוכין : 6181

לכבוד :

מר יואש אלרואי,

קיבלתי את סיכום פעילותך ברשות השידור, אשר נכתב ערב סיום עבודתך,  ב- 1.7.2002. אתה חותם בכך תקופה ארוכה – אך מלאת הישגים. אני מטיל ספק כמה עובדים ברשות יכולים לראות באור כל כך בהיר את הצלחתם בתחום המִקצועי, כפי שעשית אתה. ניהלת בשנים האלה בעקשנות, בדבקות, במסירות וביעילות את תחום הספורט ברשות. לא רק הספורט הוא אחד "מעמודי התווך" של השידור, כפי שנהגת להגיד- אלא אתה עצמך הייתה אחד מעמודי התווך של הרשות. אני מוקיר ומכיר את פועלך. בשם רבים וטובים בארץ הזו – אשר נהנו משידורי הספורט בשנים האלה – אני מודה לך.

כל טוּב !  בברכה, נחמן שי

[1] ראה נספח : מכתבי למנהל הטלוויזיה ומנהל החדשות המוחה נגד הססנות רשות השידור לקנות את אירועי הספורט הרלוואנטיים שמעניינים את משלם האגרה, כמו לדוגמא משחקיה של הפועל ת"א בגביע UEFA 2002 בכדורגל.

[2] UEFA הכריחה את הפועל ת"א לארח את מילאן בניקוסיה בגלל אירועי האינתיפאדה השנייה שהסבה פיגועי טרור רבים והתאבדויות של מחבלים פלסטיניים בתוככי מדינת ישראל.

[3] ראה נספח : תמליל פרוטוקול מ- 21 ביולי 2002 מישיבה של מנכ"ל רשות השידור + הוועד המנהל של רשות השידור + וועדת הכספים של המליאה, וכן מכתבו של המנכ"ל אל עו"ד אבי שמידט יו"ר ועדת הביקורת של מליאת רשות השידור מ- 6 באוגוסט 2002 + כותרות עיתונות של העיתונים "מעריב", ו- "ידיעות אחרונות".

[4] ראה נספח : אתר האינטרנט www.ice.co.il מתאריך 6 באוגוסט 2002.

[5] ראה נספח : דו"ח מבקרת הפנים של רשות השידור מ- 2 באוגוסט 2002, הנוגע להסכם "פורטו".

[6] ראה נספח : מכתב שכתב מנכ"ל רשות השידור ב- 6 באוגוסט 2002 ליו"ר וועדת הביקורת של המליאה בו הוא מאשים אותי בהסתרת חוזה "פורטו" מהמנכ"ל ומנהל הטלוויזיה.

[7] ראה נספח : מכתבו של יאיר אלוני מ"מ מנהל הטלוויזיה מ- 10 במרס 2002 למנכ"ל רן גלינקא, בו הוא ממליץ שאני אנהל בשם רשות השידור את המו"מ עם ההתאחדות גם על משחקי הבית לנוכח הצלחתי במו"מ עם UFA הנוגע לרכישת משחקי החוץ. 

[8] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי מ- 25 באוגוסט 2002 בתום פגישת ה- WBM לקראת אולימפיאדת אתונה 2004.

[9] ראה נספח : מכתבו של יו"ר הועד המנהל של רשות השידור נחמן שי אלי, מתאריך 14 באוגוסט 2002.

אינני שונא את יוסף בר-אל, את סאת אמרתי כבר. אינני רוחש לו טינה גם את זאת דיווחתי לציבור. אני מרחם עליו. מינויו למנכ"ל רשות השידור היה שגוי ומופרך מיסודו. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות העכשווית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על דרגיה השונים. רובם כיהנו שם כמנהלי – בובה תחת השגחתו של המנכ"ל יוסף בר-אל שהודח וסולק ממשרתו הרמה ב- 2005 ע"י ממשלת ישראל. חלק ניכר ממאגר כוח האדם ההוא היו חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון, ומְעוּטֵי כבוד אישי ומקצועי מינימלי. אנשי טלוויזיה שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה למשת"פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות עיתונאית המזכירה משטרים אָפֵלִים. מדהים כיצד חלק גדול מהאנשים ההם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהיו בעלי ניסיון רב בתחום השידור, קיבלו החלטות בלתי סבירות משוללות כל הגיון, החרישו מן הצד במקרה הטוב ו/או הרשו לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם "כ- Ymen", מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם. אין בי גם היום שום טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי בנאמנות 32 שנים, מוסד שהיה ביתי השני ול- עיתים גם הראשון. החלטתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ורשות השידור הייתה לאלתר וסופית. ב- 8 ביולי 2002 התאריך ההוא בו פרסם מנכ"ל יוסף בר-אל גילוי דעת אישי שלו בעיתון "ידיעות אחרונות", "כי הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי", שלח לי אלכס גלעדי מכתב הנושא טקסט שוֹנֶה. הנה הוא כלשונו [1].

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. העיתון "ידיעות אחרונות". מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מכריז באמצעות העיתון הנפוץ במדינה את ההכרזה הזאת : "…הגיע הזמן לגאול את הטלוויזיה מיואש אלרואי…". (באדיבות "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון "נוני" מוזס). 

תזכורת מס' 40 : הפוסט ההוא של מר איתי שטרן ב- "גלריה" / "הארץ" מיום ראשון – 4 בדצמבר 2016 והנושא את הכותרת "תיבת האוצרות של הערוץ הקורס" – הוא חלקי, שטחי, מבולבל ו- לא מדויק. יוצר הסדרה "הדוקומנטריסטים" מר אריק ברנשטיין מצהיר בריאיון עם איתי שטרן הצהרה נכונה (אולם מכלילה ומפלילה) "…כי נפילתו של ערוץ 1 נטועה בכניסתו של ערוץ 2 לתמונה אבל לא מהסיבה הפשוטה של גניבת הקהל אלא בשל היבריס מטורף שגרם לאנשי רשות השידור לפעול כאילו הם עדיין לבד בשטח…". ומוסיף, "…מעבר לכך היו כמובן גם הניהול הכושל, המזעזע והמסואב…". אריק ברנשטיין איננו מדגיש את חולשת מעמד העיתונאים בערוץ 1 וברדיו "קול ישראל" ואת התקפלותם בבועת המדמנה של עצמם מבלי לעלות על הבריקדות נגד מינויו המופרך ב- 2002 של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור. שם החלה ההזניה הגדולה של השידור הציבורי, שם החלה המכירה הגדולה של השידור הציבורי לפוליטיקאים, שם החלה כריית קברו של השידור הציבורי. נתתי לכך ביטוי מובהק בבלוג וב- 13 הספרים שאנוכי חוקר וכותב אודות "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה". הנה כמה תזכורות מהעבר הלא רחוק.

בסופו של חודש דצמבר 2000 התמנה נחמן שי ליו"ר הועד המנהל החדש של רשות השידור. המשנה שלוֹ הייתה גב' אהובה אוֹרֶן. שניהם הובילו בצורה שיטתית מעֵת לעֵת בצורה שיטתית מהלכים אופוזיציוניים להחלטות מקצועיות רבות של המנכ"ל (המשמש בתפקידו עורך ראשי של שידורי ערוץ 1 ושידורי הרדיו "קול ישראל"), והטילו בו דופי בסיוע של חלק מאנשי הוועד המנהל האחרים. נחמן שי ואהובה אורן קראו בגלוי תיגר על מנהיגותו וסמכותו של האיש הניצב בפסגת השידור הציבורי בישראל, והִקשו עליו מאוד את החיים. אורי פורת היה איש אהוב וחבר יקר וידיד של רבים מעובדי הטלוויזיה כמו גם ברדיו, היה שבע מרורים במאבקיו המקצועיים עם אנשי הוועד המנהל של רשות השידור גם בתקופת כהונתו הראשונה כמנכ"ל הרשות בשנים 1989- 1984. הוא לא תיאר לעצמו שההיסטוריה המתעתעת תיסוב על צירה באופן כה מדויק והוא יקלע לסיטואציה דומה על אותה בִּימַה רק עם "שחקנים" אחרים.

ב- 15 באפריל 2001 זומנתי ע"י המנכ"ל אורי פורת ויו"ר הועד המנהל של רשות השידור נחמן שי לישיבת הועד המנהל במלון "ישְרוּטֶל" בירושלים, כדי להסביר להם את עיקרי פילוסופיית השידור שלי לטווח ארוך הנוגעת לחשיבות רכישת הזכויות של שידורים ישירים של  אירועי הספורט הגדולים והרלוונטיים בארץ ובעולם עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בוועד המנהל השתררה אז אווירת אנטגוניסטית הרואה בשידורי הספורט בִּזְבּוּז. זה לא היה חדש. הרכבים שונים של וועדי מנהלים בתקופות שונות ברשות השידור אומנם הכירו בחשיבות הגדולה של שידורי הספורט עתירי הרייטינג בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך אלו נטו לעשות פוזות של אנשי תרבות, אומנות, ומוסיקה. הם כמובן היו הראשונים שצפו בסוד בחדרי חדרים בשקיקה רבה בסלון ביתם בשידורי האולימפיאדות, גביעי העולם בכדורגל, אליפויות אירופה בכדורגל, אליפויות העולם בא"ק, משחקי מכבי ת"א בכדורסל, משחקי נבחרת ישראל בכדורגל ומה לא, אך העדיפו כלפי חוץ לשָוֵוק את עצמם לציבור כ- מואסים בשידורי הספורט החיוניים. צביעות. לא של כולם. רובם. רוב המנכ"לים ידעו להַדוֹף את הצביעות הזאת של המפקחים הציבוריים נטולי יושרה מקצועית שאיישו את שורות הוועד המנהל של רשות השידור ואת מליאת רשות השידור. מרבית חברי הוועד המנהל של רשות השידור ומליאת רשות השידור היו מינויים פוליטיים רדודים ועלובים. החבר'ה האלה בוועד המנהל ובמליאה ביקשו לרצות את שולחיהם ולא את משלם האגרה. חברותם בוועד המנהל ובמליאה הייתה אמורה לשמש להם קרש ניתור לעבר מינוי פוליטי רָם יותר.

כל צמרת רשות השידור, המקצועית והציבורית, התכנסה באותו אחה"צ ב- 15 באפריל 2001 כדי להקשיב לדבריי, ולצפות בפרזנטציה מרוכזת בת חצי שעה שלי שהוקדשה לחשיבות שידורי הספורט הרלוואנטיים בערוץ הטלוויזיה הציבורי של מדינת ישראל. זאת הייתה הפקה שלוּוְתה בהצגת Video על מסך Plasma רחב ממדים. סברתי באמת ובתמים ששידורי הספורט הרלוואנטיים הם נדבך חשוב בשידור הציבורי. לא עבורי אלא למענם. הצעתי לשִבְעַת חברי הוועד המנהל של רשות השידור שלנו לטוס לאנגליה ולהיות במשך שבוע אורחיהם של מנכ"ל ה- BBC הבריטי גְרֵג דַיִיק (Greg Dyke) ויו"ר הוועד המנהל של שירות השידור הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies) וחבריו, כדי ללמוד מקרוב את מטרות השידור הציבורי ויעדי השידור הספורטיביים של רשת הטלוויזיה הציבורית מספר אחת באירופה, ויישומם האפשרי בישראל ע"י רשות שידור השואפת להידמות ל- BBC בכל מאודה מזה יותר משלושה עשורים. "מה היא מהות השידור הציבורי בישראל והיכן תכליתו ?", שאלתי רטורית את הנוכחים בפתח דבריי, ועניתי במקומם, "לכל אחד מהנוכחים כאן יש וודאי את זווית הראייה והתשובה שלו. אני מציע לכם לדבוק בחזון השידור הציבורי שמציעה רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. חלק מכם היושבים עכשיו סביב השולחן הזה אינם מעורים בתולדות השידור הציבורי הבינלאומי באירופה. זה לא תחום המומחיות שלכם. אינכם יודעים כי אחד מחלונות הראווה של ה- BBC האנגלי הנחשב למְשָדֵר הציבורי הטוב בעולם, הוא דווקא שידורי הספורט שלו". ואז מניתי אחד לאחד אילו שידורי ספורט חייבים להיות נכסי צאן ברזל של השידור הציבורי במדינת ישראל. עקרונות שידורי הספורט בערוץ הציבורי הוצגו על ידי מעל גבי מסך פלסמה רחב. אי אפשר היה לטעות באיכות התמונות ובטיב ה- Sound שבקע מהרמקולים.

באותה העֵת כבר ניהלתי בשמו של אורי פורת את המו"מ המטורף עם חברת צָ'ארְלְטוֹן אודות רכישת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 שעמד להיערך בפעם הראשונה בהיסטוריה בשתי מדינות, יפן וקוריאה. פניתי לממונים עלי ואמרתי להם, כלהלן : "עליכם כהנהלה מקצועית ו- וועד מנהל ציבורי לפעול כדי שהמחוקק הישראלי ילך בעקבות עמיתו הבריטי ויציב Apriori בחוק השידור הישראלי רשימה של אירועי עַל בספורט המקומי והבינלאומי לרבות שידורי המונדיאלים, כדי שייהפכו לקניינו הבלעדי של המְשָדֵר הציבורי הארצי. החוֹק יבטל לחלוטין את יתרון הברוקרים וסרסורי זכויות השידורים בספורט. המו"מ חסר הפרופורציה עם חברת צ'ארלטון של אלי עזור ופנחס זהבי, והנושא עמו פערים כספיים עצומים בלתי ניתנים לגישור, איננו יכול להסתיים בטוֹב". במהלך הפרזנטציה חשתי באווירה המתוחה ששררה בין מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לבין יו"ר הוועד המנהל נחמן שי, המשנה ליו"ר גב' אהובה אוֹרֶן, וחלק מהחברים בוועד המנהל של הרשות. מנכ"ל רשות השידור היה בודד ומותקף. הוא היה חלש פיסית ונפשית. בקושי שמעו את קולו. אורי פורת הפך לפגיע. צחוק הגורל היה שאותו יוסף בר-אל, אז (רק) מנהלו הוותיק של ערוץ 33 הכושל, היה הראשון שמיהר אלי כדי לשבח את הפרזנטציה וללחוש לאוזני בסגנון חנפני את הטקסט הזה : "יואש שתהיה לי בריא, אתה צודק בכל מילה שלך". כאמור, גְרֵג דַיְיק (Greg Dyke) המנכ"ל הגאון של ה- BBC מונה זה מכבר לתפקידו הרם ב- 2000 במקומו של סֵיר ג'וֹן בּירְת (John Birt Sir) המנכ"ל הקודם בשנים 2000- 1992. אשנה ואומר שוב את הטקסט הזה : בשנתו הראשונה של גְרֵג דַיְיק כמנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית הטובה בעולם שִידֵר ה- BBC הבריטי בשני הערוצים שלוֹ 1 BBC  ו- 2 BBC יותר מ- 2000 שעות ספורט. מספר שיא בכל הזמנים של הרשת. עם בואו ל- BBC הכפיל המנכ"ל גְרֵג דַיִיק את התקציב השנתי של חטיבת הספורט והעמיד אותו על 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר. פי שניים מהסכום שהקצה המנכ"ל הקודם ג'וֹן בִּירְת (John Birt) לשידורי הספורט השנתיים של הרשת [5]. גְרֵג דַיִיק השקיע בשידורי הספורט כ- % 10 מהתקציב השנתי הכללי של ה- BBC.

טקסט תמונה : זהו השער האחורי של ספרו של מר גרג דייק (Greg Dyke) המנכ"ל הדגול והנערץ של רשות השידור הבריטית ה- BBC בתקופת השנים 2004 – 1999, שנקרא "GREG DYKE – INSIDE STORY”. צריך לקרוא את הספר המרתק והמעניין הזה כדי להבין את שיעור קומתו של גרג דייק כמנכ"ל של רשת שידור ציבורית ברמה עליונה של ה- BBC. (התמונה באדיבות גרג דייק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אשנה ואומר שוב : …הבאתי את ה- BBC הבריטי כמודל בפרזנטציה שלי, מפני שחזון השידור של רשת הטלוויזיה הציבורית האנגלית המכובדת והמקצוענית הזאת, מהווה כבר שנות דוֹר מוֹפֵת ודוגמה לחיקוי בתוכן השידור שלה עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שִדרוּג שידורי הספורט ב- BBC תחת הכוונתו של גְרֵג דַיְיק לא היה שיגעון אישי. ואם היה כזה לבטח הייתה בו שיטה וגם סיבה. זאת העילה שהאצתי בצמרת רשות השידור לטוס לאנגליה כדי להיפגש עם גרג דייק מנכ"ל ה- BBC ואנשי הוועד המנהל של רשות השידור הבריטית, על מנת ללמוד מהם כיצד ליָישֵם את מטרות השידור הציבוריות. איש מהם כמובן לא לקח את האפשרות הזאת בחשבון. שִבעַת חברי הוועד המנהל של רשות השידור, Board נכבד שכולם שָם ללא יוצא מן הכלל הם מינויים פוליטיים, חשבו שהם יודעים טוב יותר מההנהלה המקצועית מה ראוי לו לשידור הציבורי. הם דחו את הרעיון להיפגש עם מנכ"ל ה- BBC גְרֵג דַיְיק ויו"ר הוועד המנהל הבריטי גָאוִוין דֵייוִיס. נדמה לי שנמאס להם לשמוע את הטפות המוּסָר שלי בעניין שידורי הספורט. הם זלזלו בפרזנטציה. לדאבוני גם זה מכבר סַר חִינוֹ של המנכ"ל אורי פורת ז"ל שתמך בעמדתי הקובעת כי השידור הציבורי מורכב אומנם מאלמנטים שונים אך נהנה גם מהצבתם של אירועי הספורט הרלוואנטיים בראש הרשימה. מי זוכר היום את שבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור בשנת 2001 בראשותו של היו"ר נחמן שי. הם פשוט לא חוללו דבר כדי שמעשיהם ייצרבו בזיכרון הציבורי. הם לא היו חשובים, נפוצו לכל עבר, ונמוגו…

באשר לגְרֵג דַיְיק גאון מוכשר שכיהן כמנכ"ל רשות שידור הבריטית בשנים 2004 – 1999. בדצמבר 2003 פרסמה וועדה ממלכתית בראשות הלורד האטון דו"ח חריף נגד רשת הטלוויזיה ה- BBC, שדיווח בעקשנות באותה שנה, כי ממשלת טוני בלייר הוליכה שולל את הציבור הבריטי בקשר להתקפה נגד עיקר במלחמת המפרץ השנייה במארס 2003. חטיבת החדשות של ה- BBC טענה, "כי הממשלה הבריטית זייפה מסמכים ושיקרה לציבור כי יש בידיה הוכחות ששליט עירק  סאדאם חוסיין מחזיק בנשק להשמדה המונית". המוניטין של טוני בלייר היה תלוי על בלימה. הדו"ח של הלורד האטון זיכה לחלוטין את האחראים במשרד ראש הממשלה מפני האשמה הזאת, אף על פי שלא סתר כלל את הטענות המרכזיות של ה- BBC. רשות השידור הבריטית נדרשה להכות על חטא ולשפר את דרכיה. יו"ר הוועד המנהל (Board of Governors) של ה- BBC גָאוִוין דֵייוִיס (Gavyn Davies) ומנכ"ל ה- BBC גרג דייק נתבעו לשאת באחריות ולהתפטר. ראשון התפטר גאווין דייויס. בינואר 2004 פרש גם גרג דייק מ- BBC כשהוא ממורמר וכועס מאוד על וועדת הלורד האטון. עם הדחתו ו/או התפטרותו הבלתי צפויה זכה גְרֵג דָיְיק לאהדה ותמיכה עצומה של עובדיו (ממש כשם שארנון צוקרמן זכה להן כשהודח ממשרת מנהל הטלוויזיה ב- 1979 ע"י יוסף "טומי" לפיד ז"ל). אלפי עובדים של רשות השידור הציבורית הבריטית יצאו להפגנות ברחובות בצעד חסר תקדים נגד פיטוריו של גרג דייק. אלפים נשאו שלטים להחזיר את המנכ"ל המודח לראשות ה- BBC. הדחתו של גְרֵג דַיְיק הייתה לא הייתה עניין של מה בכך. קרה משהו יוצא דופן בבריטניה. אבל תמיכת העובדים לא סייעה. במקומו של גרג דייק התמנה למנכ"ל ה- BBC מארק תומפסון, שכבר הודיע כי יפטר 7000 (שבעת אלפים) עובדים מ- 30000 (שלושים אלף) עובדי ה- BBC. מר גרג דייק עצמו כתב במשך שנה ספר, "GREG  DYKE – Inside  Story", בו תקף בחריפות רבה את ממשלת טוני בלייר וחלק מחברי מועצת הנגידים, הגוף הציבורי הממונה על ה- BBC (מקביל לוועד המנהל של רשות השידור בישראל). ספר חובה לכל איש טלוויזיה באשר הוא.

שוחחתי בסיום הפרזנטציה עם גב' אהובה אורן ז"ל וחבר וועד מנהל נוסף דוּדוּ דוֹתַּן ז"ל שמיהרו כבר בדרכם לביתם בהרצליה. המשנה ליו"ר הוועד המנהל אישה דעתנית אמרה לי בשחצנות לא מבוטלת כשהיא אצה לרכב הממתין לה, "שכנעת את המשוכנעים". לא היה לה יותר מידַי זמן להקשיב לי. החֲבֵרוּת שלה בוועד המנהל של רשות השידור הייתה שליחות ציבורית אך גם מעֵין הוֹבִּי. חֲבֵרוּת בוועד המנהל של רשות השידור היא מינוי פוליטי המעניקה כוח ופרסום ציבורי, אך היא נעשית בחינם ואיננה מכניסה אוכל לפי בעליו. גב' אהובה אורן ז"ל הייתה בלחץ זמן גדול בשל עיסוקיה האחרים ומיהרה לשוב למקום עבודתה האמיתי במרכז הבֵּין – תחומי בהרצליה, זה שמשלם את המשכורת שלה. בצורה שהציגה את עצמה בפני לראשונה בחייה, ניכר היה עליה שענייני רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הם בעדיפות משנית. דוּדוּ דוֹתַן ז"ל היה הרבה יותר נינוח ואדיב, "תדע לך יואש שהילדים שלי ואני מעריצים גדולים של שידורי הספורט שלך", אמר, ומיהר להסתלק בעִקבותיה.

יומיים אחרי הפרזנטציה הטלוויזיונית , שידרנו ישיר בליל שלישי – 17 באפריל 2001 את ניצחונה של מכבי ת"א על סְקָאווֹלִינִי פֶּזָארוֹ בגביע אירפה לקבוצות אלופות של ה- Suproleauge . השידור הישיר הניב רייטינג רָב והציב לרגע קט את הטלוויזיה הציבורית – ערוץ 1 בראש פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. הבסנו את כל יריבינו התקשורתיים לרבות ערוץ 2 ללא תנאי בטבלת הרייטינג. שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התקבלו בחדווה רבה ע"י הצופים . טבלת הרייטינג איננה משקרת. למרות ההצלחה הגדולה לא יכולנו לחתום על חוזים נוספים בשל היסוסי יו"ר הוועד המנהל נחמן שי יבד"ל וסגניתו גב' אהובה אורן ז"ל. שניהם סירבו על פי הבנתם הציבורית להתקשר שוב עם הוועדות המארגנות של אירועי הספורט הרלוואנטיים לרבות זאת של מכבי ת"א. שני המפקחים הציבוריים ידעו ששידורי הספורט הרלוואנטיים עולים כסף אך שווים זהב והכירו בעובדה שבגללם גם יש תמורה לאגרה. אך שניהם התעלמו והתמהמהו. הם גם לא אִפשרו למנכ"ל רשות השידור אורי פורת לפעול. העתיד לא היה בטוח כלל ועיקר. למחרת ביום רביעי – 18 באפריל 2001 שלחתי להם את התזכורת הבאה ובצִדה את טבלת המִדְרוּג מאותו הערב, שהיווה התרוממות רוח לרגע קָט.

shai 26

טקסט מסמך : 18 באפריל 2001. זהו המסמך המקורי  ששלחתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי יבד"ל ולמשנה היו"ר גב' אהובה אורן ז"ל. המסמך הזה הושלך למגירה (או לסל) ונותר ללא שימוש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shai 27

טקסט מסמך : 17 באפריל 2001. הטבלה אינה משקרת. ערוץ 1 הציבורי ניצב לרגע קט בפסגת פירמידת התקשורת של מדינת ישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שני דפי המסמך הגיעו לידיהם של מר נחמן שי יבד"ל  וגב' אהובה אורן ז"ל. הם דחפו אותו למגירה או זרקו אותו לסַל. תרומתם של מר נחמן שי וגב' אהובה אורן לשידור הציבורי הייתה אפסית. בתום תקופה קצרה שניהם התנדפו והתאדו כלא היו. מר נחמן שי וגב' אהובה אורן לא הותירו מאחוריהם שום מורשת חדשה או תקווה חדשה ברשות השידור. ב- 14 ביוני 2001, נפגשנו המנכ"ל אורי פורת, היו"ר נחמן שי, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, סמנכ"ל הכספים מוטי לוי ואנוכי עם עו"ד שמעון מזרחי יו"ר מועדון קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א אלופת אירופה באותה עונה. הפגישה התנהלה במסעדה "האיטלקית הקטנה" בקצהו המערבי של רח' מונטיפיורי בתל אביב. מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי הובלנו מדיניות שידור המאמצת התקשרות נוספת עם מכבי ת"א שהייתה גם אלופת המדינה ומחזיקת הגביע, אבל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי (שנודע כאוהד מושבע בתלבושת אדומה של קבוצת הכדורסל של "הפועל" ירושלים) ניסה לסכל זאת בכל מחיר ולטרפד את העסקה. פשוטו כמשמעו. היו לי שיחות משותפות עם המנכ"ל אורי פורת על דרכו של השידור הציבורי. סברתי, "כי קוד השידור הציבורי הוא לא רק מה צריך לשָדֵר לציבור, אלא גם מה הציבור מבקש ורוצה לראות". הוא תמך בגִרסָה. שמעתי אותו אומר ומבקש פעמים רבות, "שהפַיְינְשְמֶקֶרִים (אניני הטעם) יפסיקו להכתיב לי כיצד להנהיג את השידור הציבורי". אורי פורת ואנוכי סברנו שמכבי ת"א בשל הצטיינותה ושלל התארים שהיא נושאת, והישגיה בארץ ובאירופה הופכת לאובייקט שידור מוצלח הנושא רייטינג גבוה שהוכיח את עצמו. לא היה לשנינו ספק שמכבי ת"א ראויה להתקשרות ארוכת טווח עם רשות השידור. שידור משחקיה ראוי ומתאים לשיבוץ בלוח השידורים הציבורי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית כדרך המסורת בת שלושים השנה. היו"ר נחמן שי מעריץ פנאטי של קבוצת הכדורסל הפועל ירושלים יריבה עיקשת של מכבי ת"א בליגה, שישב ביציעי היכל מלחה בין קהל שורות האוהדים לבוש חולצת  Shirt T אדומה סָבָר אחרת. הוא התנגד בכל כוחו לחוזה בין רשות השידור למכבי ת"א מפני שחשב שהכסף הציבורי שמקבלת מכבי ת"א מרשות השידור מחזק אותה על חשבון קבוצתו האהודה. היה ברור שנוצר עימות חזיתי בין תפיסת השידור של המנכ"ל אורי פורת לבין אבחנתו של נחמן שי כיו"ר המוסד הציבורי המפקח על מהלכי הדֶרֶג המקצועי.

אורי פורת גרס ב- 2001 את מה שסבר ב- 1984. הוא לא הסתיר את דעתו כי קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א היא בעיניו אובייקט שידור ראוי. לא הייתה בכך כל רבותא. הוא נהג כמו המנכ"לים שכיהנו לפניו ואחריו, שמואל אלמוג, יצחק לבני, יוסף "טומי" לפיד ז"ל, מוטי קירשנבאום ז"ל, ואריה מֶקֶל, וקבע, "הרשות חייבת לאמֵץ לחיק השידור הציבורי קבוצה מצליחנית כמו מכבי ת"א, ולאימוץ הזה יש מחיר וביטוי שהוא שווה ערך לכסף". הוא היה בטוח שהוא צודק והאֶמֶת ניצבת לצִדוֹ. יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שָי החזיק באֶמֶת אחרת משלוֹ ואמר לכל מי שרצה לשמוע, "שמתן כספים בסדר גודל ענק כזה רק לקבוצת כדורסל אחת בישראל הוא מעשה פסול ובזבוז כספי ציבור". נחמן שָי בניגוד למנכ"ל סחף לצד האֶמֶת שלו אנשים נוספים מבין הוועד המנהל, את המשנֶה שלו גב' אהובה אוֹרֶן ואַלוֹן אלרואי ידידו הוותיק של יו"ר הוועד המנהל הקודם גיל סמסונוב. שניהם לא אהבו את אורי פורת בלשון המעטה. חבר הוועד המנהל ד"ר אילן אַסְיָה ועוד פרסונות מהוועד המנהל של רשות השידור וגם ממליאת רשות השידור הצטרפו להשקפת עולמו של נחמן שי. רבים בוועד המנהל של רשות השידור ובמליאה קָצוּ בשידורי מכבי ת"א. שלא תהיה טעות. המתנגדים החריפים ביותר בוועד המנהל ובמליאה לשידורים הישירים של משחקי מכבי ת"א בטלוויזיה הציבורית, היו הראשונים שנצמדו למסך כדי לצפות בהם. חלקם אהדו אותה. אחרים אהבו לשנוא אותה. אך איש לא התעלם ממנה. כולם צפו בה. מכבי ת"א הייתה סחורת שידור נוטפת רייטינג. נוצרה אופוזיציה אמיתית לאֶמֶת השידור של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ז"ל בתוך ההנהלה הציבורית של רשות השידור. אורי פורת כבר לא היה הקוסם רָב – מַג כל יכול. אט – אט הפך לשבר כלי. באוגוסט 2001 התפוטר מתפקידו הרם ונטש את רשות השידור לעַד.

הפילוסוף ברוך שפינוזה בניתוח המושג "מהי האֶמֶת" מתייחס לשלוש אמיתות. הראשונה היא האֶמֶת העובדתית המתארת בדיוק רב את האירוע וכיצד אֵירַע. השנייה היא האֶמֶת התדמיתית בה יש משקל למה אומרים האנשים על מה שקָרָה. האֶמֶת השלישית היא מה מרגישים האנשים בעקבות מה שאירע. ברוך שפינוזה מניח שהאמת השלישית היא האֶמֶת הקובעת ! זה גַם מה שחשו והרגישו אנשי הוועד המנהל לגבי שידורי מכבי ת"א. זאת הייתה האֶמֶת שלהם. אורי פורת היה מבוּדד עם האֶמֶת שלוֹ. יו"ר הוועד המנהל נחמן שַי השיג יתרון משמעותי בוויכוח שלו עם המנכ"ל אורי פורת על טיב שידורי מכבי ת"א בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא הצליח ליצור תחושת מיאוס בין אנשי הוועד המנהל והמליאה כלפי מועדון הכדורסל הפופולארי. הרבה מאוד "מומחי" שידור בוועד המנהל הרגישו פתאום את מה שלא חשו בעבר, שהם משלמים כסף רב מידי עבור הרייטינג הגבוה שמייצרים שידורי מכבי ת"א. האמת היא לפעמים יחסית מאוד.

ביום שישי – 11 במאי 2001 וביום ראשון – 13במאי 2001 התקיים טורניר הכדורסל ה- Final four האירופי בהיכל Bercy בפאריס. מכבי ת"א ניצחה בחצי הגמר את צסק"א מוסקבה 80:86 ובמשחק הגמר את הקבוצה היוונית פאנאתינאיקוס 67:81 וזכתה בגביע אירופה לקבוצות אלופות במפעל הכדורסל הישן של ה- FIBA אולם תחת הארגון החדש של הוועדה המארגנת של ה- Euroleague / Suproleague. זכייתה של מכבי ת"א ב- 2001 בגביע אירופה היוקרתי לרבות היותה אלופת ישראל וגם מחזיקת גביע המדינה בארץ, העלתה את מניותיה ואת מחירה. עבור עונת 2001 – 2000 הסכמנו מנכ"ל רשות השידור אורי פורת ואנוכי (ובגיבויו של מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני) לשלם למכבי ת"א סכום של 5.800000 (חמישה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר עבור זכויות השידורים. עכשיו לקראת עונת 2002 – 2001 האמיר גרף זכויות השידורים והיתמר לשיא חדש של 6.600000 (שישה מליון ושש מאות אלף) דולר. המו"מ התנהל כרגיל במסעדת "האיטלקייה הקטנה" של חן שפירא ברחוב מונטיפיורי בתל אביב. קבוצת המו"מ שלנו בקיץ 2001 מול מכבי ת"א כללה את אורי פורת, יאיר אלוני, מוטי לוי, ואותי. את מכבי ת"א ייצגו שמעון מזרחי ואמי אשל. התבוננתי באורי פורת לאחר החתימה על מסמך הזכויות היקר. פניו היו לבנים כצבע הקיר. הוא היה מוטרד מהסכום הכספי העצום . מכבי ת"א הפכה לסחורת שידור מבוקשת ויקרה מאוד, בגלל מעמדה המיוחד בארץ ובאירופה וגם מפני שהחוזה בין שני הגופים לבש אופי של בלעדיות ובלבדיות. מי שרצה לראות את מועדון הפאר של מכבי ת"א בכדורסל בפעולה בטלוויזיה יכול היה לצפות בו רק בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הרבה אנשים תמימים וגם טיפשים, וחסרי הבנה מינימלית בתעשיית הטלוויזיה, לא הבינו כי שידורים ישירים של משחקי מכבי ת"א בליגת הכדורסל האירופית גם הם בגדר מטלות של ערוץ 1 הנקרא "השידור הציבורי". אפילו יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי אוהד מוצהר של הפועל ירושלים ובר פלוגתא של אורי פורת ושלי הבין ששידורי ה- Final four של מאי 2001 היו הצלחת תוכן מסחררת. בשידור הישיר של משחק הגמר מכבי ת"א – פאנאתאנאייקוס אתונה 67:81 ביום ראשון – 13 במאי 2001 צבר ערוץ 1 רייטינג ממוצע מצוין של % 33.50 בלוויית Peak נאה של % 41.20, ו- Share של % 58.70. נחמן שי לא יכול היה עוד להמתין ונאלץ לשלוח לחבריי ולי למחרת – 14 במאי 2001 באמצעות אורי פורת מכתב הערכה כלהלן :

shai 26

טקסט מסמך : 14 במאי 2001. מכתב הערכה ששלח לי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי בתום מבצע השידורים הישירים של ה- Final four האירופי בכדורסל בהיכל "ברסי" (Bercy) בפאריס בתאריכים 11 ו- 13 במאי 2001. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום רביעי – 22 ביולי 2001, זומנתי שוב לישיבת הוועד המנהל של רשות השידור בבנייני האומה בירושלים בגין החוזה הכספי הדו שנתי היקר והשנוי במחלוקת האמור להיחתם עם מכבי ת"א. אנשי הוועד המנהל ביקשו לדון בו ולהראות למנכ"ל אורי פורת מיהו בעל הבית האמיתי ברשות השידור. גם עו"ד ויו"ר מועדון מכבי ת"א שמעון מזרחי הוזמן. אנשי הוועד המנהל הערימו על אורי פורת קשיים רבים. בעוד נחמן שי ואַהוּבָה אוֹרֶן נושאים דברי קטגוריה חוצבי להבות, בקול רם ובהתלהבות בגנוּת ההסכם הכספי בן השנתיים 2003 – 2001 האמור להיחתם עם אלופת אירופה שהייתה גם אלופת ישראל ומחזיקת הגביע, לימד המנכ"ל בתּוֹרוֹ סנגוריה הגיונית אך איבד את תנופתה ואת האפקטיביות שלה משום שקצב דיבורו היה איטי והססני והוא גם דיבר בלחש. לא שמעו אותו. הוא סִינֵן מבין שיניו טקסט בקול כבוי שתמך בשידורי מכבי ת"א. נשמעו הערות ציניות בחדר הישיבות שקראו לוֹ להרים את קוֹלוֹ. אורי פורת הציג פרזנטציה חסרת ביטחון בקול ענות חלושה למרות שדיבר בהגיון בשבח ההתקשרות הדו שנתית עם אלופת ישראל ואירופה בכדורסל אך הופעתו כמי שמתיימר להיות מנהיג השידור הציבורי הייתה עגוּמה. אין מילה אחרת לתאר זאת. התבוננתי בו. הוא נראה נורא. הוא היה על הקרשים. בסופו של דבר הושגה פשרה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חתמה עם מכבי ת"א קבוצת הפאר של הכדורסל הישראלי על חוזה לעונה אחת 2001 / 2000 תמורת  6.600000  (שישה מיליון ושש מאות אלף) דולר שהניב עונת שידורים מוצלחת נוספת עם אופציה לחתימה לשנה נוספת. ערוץ 5 בכבלים וערוץ 2 נשפו בעורפנו. אי אפשר היה שלא לחוש בהבל נשיפותיהם. זאת הייתה הסיבה מדוע הסכמנו לשלם למכבי ת"א תשלום סנסציוני. בפגישת הוועד המנהל הזאת נודע לרבים שהיו"ר וסגניתו פתחו בתהליכי הדחה נגד המנכ"ל אורי פורת.

אורי פורת היה כבר כבן 66 בקירוב. הוא נראה לי תשוש ועייף מאוד. זה לא היה אותו מנכ"ל ולא האיש שפגשתי לראשונה באפריל של שנת 1984. אורי פורת (פרשובסקי) "רישוני" גזעי בן ראשון לציון, הגיע לרשות השידור בפעם הראשונה  בהיותו בן 49. מנכ"ל צעיר, מלא אנרגיה, ונחוש יחד עמי לחוֹלֵל את "מהפכת רוּן אָרְלֶדְג' הראשונה" בשידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית, ואומנם חוללנו אותה בשעתו .הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 של שנות ה- 2000 הייתה תעתיק כמעט מדויק של שנות ה- 60 בעת שהוקמה.

[1] ראה נספח : מכתבו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן אל המנכ"ל אורי פורת , ביום פרישתו מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1  ב-  30 באפריל 2000, הנוגע לזכויות השידור של ה- Final Four, והתנהלותו של סמנכ"ל הכספים מוטי לוי בפרשה.

[2] ראה נספח : מכתבי ליו"ר רשות השידור גיל סמסונוב מ- 8 בנובמבר 1998 לרגל מינויו לתפקיד החשוב.

[3] ראה נספח : מכתבו של רפיק חלבי מנהל חטיבת החדשות לאלישע שפיגלמן ז"ל עורך "יומן" שסירב לשדר את כתבת הזכייה של אריק זאבי באליפות אירופה בג'ודו.

[4] ראה נספח : מכתב נזיפה של מנהל החדשות מר יאיר שטרן לעורך החדשות חנן עזרן ז"ל מ-  26 בדצמבר 1985.

[5] ראה נספח : ראה פרסום נתונים כספיים בתעשיית הטלוויזיה באנגליה שנעשה ב- 16 בנובמבר 2001 ע"י חברת "Sports Business Group" וחברת RAR.

המעידה הגדולה הראשונה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי הייתה בשבת – 1 בספטמבר 2001. באותו היום הסכים נחמן שי להתכופף מפני הרוח ונכנע ללחצים של שר האוצר סילבן שלום, סוכן זכויות השידורים מר אביב גלעדי, ויו"ר התאחדות הכדורגל גבריאל "גברי" לוי ששכנעו אותו לשלם 300000 דולר (במקום 225000 דולר) תמורת השידור הישיר של משחק קדם גביע העולם בכדורגל בוסניה הרצוגובינה נגד נבחרת ישראל ב- 1 בספטמבר 2001 בסארייבו. המעידה הגדולה השנייה שלו הייתה משהעניק גיבוי למנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לרכוש באפריל 2002 8 משחקים בלבד במונדיאל יפן / קוריאה 2002 תמורת סכום אסטרונומי בן 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר. המעידה השלישית הגדולה שלו הייתה בשעה שניצב מנגד במלחמתי בקיץ 2002 נגד מנכ"ל הבלתי מוכשר בעליל רשות השידור יוסף בר-אל. עובדה שבחלוף שלוש שנים, אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל "אריק" שרון שביצעו את המינוי המופרך בקיץ 2002, הדיחו וסילקו את יוסף בר-אל לאלתר מכהונתו הרמה. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובפעם הראשונה בתולדות רשות השידור הודח וסולק מתפקידו מנכ"ל רשות שידור מכהן בעוון שוחד מסך ושחיתות .

מונדיאל הכדורגל של יפן וקוריאה – 2002  [1].

מנהל מחלקת הספורט : יואש אלרואי.

עורך ראשי ומפיק ראשי בירושלים : יואש אלרואי.

משרד הפקה ושידורים : בירושלים.

מפיק משנה בירושלים : ששי אפרתי.

עוזרת הפקה בכירה בירושלים : דורית חיימי.

שַדָּרִים Off Tube באולפן בירושלים : מאיר איינשטיין, זוהייר בהלול.

עלות זכויות השידורים לכלל המִשָדֵר הציבורי הבינלאומי והמִשָדֵר המסחרי הבינלאומי גם יחד : 1.300000000 (מיליארד ושלוש מאות מיליון) פרנקים שווייצריים (כ- 1 מיליארד דולר).

עלות זכויות שידורים לא בלעדיות לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 : 3.800000 (שלושה מיליון ושמונה מאות אלף) דולר (עבור שידור של 8 משחקים בלבד).

עלות זכויות שידורים של ערוץ הספורט (5) בכבלים : כ- 700 אלף דולר (הערכה).

מנכ"ל רשות השידור :  יוסף בר-אל.

מנהל הטלוויזיה (מ"מ) : יוסי משולם.

מנהל החדשות : רפיק חלבי.

מספר הנבחרות המשתתפות בטורניר : 32

מספר המשחקים הכללי בטורניר : 64

מספר השידורים המועבר בשידור ישיר למדינת ישראל ע"י הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : 8 שידורי Off  Tube מהאולפן בירושלים.

מספר השידורים המועבר בשידור ישיר לישראל ע"י ערוץ הספורט בכבלים : 56 (מיפן וקוריאה).

מונדיאל גרמניה 2006  [2].

עלות זכויות השידורים לכלל המשדר הציבורי הבינלאומי והמשדר המסחרי הבינלאומי גם יחד על פי עסקת "ספ בלאטר – לאו קירש" : 1.550000000 (מיליארד וחמש מאות וחמישים מיליון) פרנקים שווייצריים (כ- 1.192 מיליארד דולר).

רשות השידור של המנכ"ל יוסף בר-אל ושל יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי שגתה שגיאה קרדינאלית היסטורית כשהסכימה בתמיכתו של מר רענן כהן השר הממונה על רשות השידור (והאיש שהעלה מירכתי האוֹב של ערוץ 33 את שמו של יוסף בר-אל והציע אותו לראש הממשלה אריאל שרון כמנכ"ל רשות השידור והציב אותו בקדמת השידור הציבורי), לשלם לחברת צ'ארלטון בעבור זכויות השידורים של מונדיאל 2002 סכום כספי שהוא פי שמונה יותר מאשר שילמה רשות השידור למונדיאל צרפת 1998 אך קיבלה פי שמונה פחות סחורת שידור מאשר קיבל ערוץ 1 בצרפת 98'. בנוסף לכך כפה יוסף בר-אל את דעתו המקצועית כי יש לשדר את שמונת משחקי מונדיאל 2002 מן האולפן בירושלים בטענה שאין די כסף לשלוח צוות שידור ליפן וקוריאה (בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1). מר יוסף בר-אל מי שנהנה מגיבויו של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי) יכול היה לנהל את המו"מ עם חברת צ'ארלטון טוב יותר ולחסוך כסף רב לקופה הציבורית המדולדלת שלו . צריך להדגיש שהוא לא היה לבד. הוא נהנה מגיבוי של כמה מחברי וועד מנהל בראשותו של היו"ר נחמן שי וכאמור נחמן שי עצמו שתמכו בבורות במהלך הרכישה שהוביל כמנכ"ל רשות השידור . להיטותו ולהיטותם לרכוש את סחורת השידור המוקטנת והיקרה במחיר מטורף , יצרה טרגדיית שידור שהיו לה השלכות כלכליות מרחיקות לכת. זה היה לחלוטין בלתי הגיוני שהם לא התייעצו עמי כמנהל מחלקת הספורט בעת ניהול המו"מ. רשות השידור בכלל ויוסף בר-אל בפרט האיש שהוביל את מהלך הרכישה מחברת צ'ארלטון, לא הכירו את נקודות התורפה במו"מ ולכן לא ידעו להתגונן מפני המחיר המופרז. רשות השידור של יוסף בר-אל שילמה מחיר אדיר חסר כל הצדקה של כ- 500 אֶלֶף (חצי מיליון) דולר תמורת כל משחק ומשחק במונדיאל 2002. כל אנשי הוועד המנהל ומליאת רשות השידור, למַעֵט פרופסור דן כספי וד"ר יוסי דהאן החרישו.

[1] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

[2] ראה נספח : על פי מסמכי ה- EBU.

דוגמא מצוינת לסוג כזה של החמצה ובלבול מוחלט ששררו בתוככי רשות השידור, בה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי משמש במקביל גם כמנכ"ל הרשות לעת מצא במקומו של אורי פורת שפרש וכבר לא היה בשִלטון, נקרתה לי שוב במשחק החוץ האחרון של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרת בוסניה במסגרת קדם מונדיאל 2002 שנערך בסָארָאיֶיבוֹ עיר הבירה של בוסניה הרצוגובינה, במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001  בתשע בערב. כשנחמן שי התמנה בדצמבר 2000 ליו"ר הוועד המנהל של רשות התרחב לבי. לרוע מזלי טרם זמנו . נחמן שי היה מבניה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1. הכרתי אותו היטב הוא שימש שנים ככתב צבאי בחטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון. הוא התפרסם כאוהד מושבע של אגודת הפועל ירושלים. נחמן שי היה ידוע בהערצתו לשידורי הספורט של דן שילון ואלכס גלעדי בימי ראשית הטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא אפילו ניסה את כוחו כשַדָּר כדורגל ב- "מבט ספורט". במשך השנים סטה למסלולי תקשורת של ייעוץ והסברה לפוליטיקאים , אך נשאר מודַע היטב לחשיבותם של שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה הציבורי שברגע זה הפך למפקח הציבורי הראשי שלי. ביומה האחרון של שנת 2000 יום ראשון – 31 בדצמבר, ברכתי אותו על מינויו החשוב ורם המעלה של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור [1] . לא תיארתי לעצמי עד כמה שיני הזמן נגסו וזרעו הֶרֶס באישיותו. הן הפכו אותו מעיתונאי לפוליטיקאי. אם נותר בו עוד כישרון מה בתחום התקשורת הטלוויזיונית הרי שהכישרון הזה נמוג. כמנווט שידור הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוא הצטייר לי כפיגורה של פוליטיקאי. גרוע מזה עסקן פוליטי.

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1

מחלקת הספורט ירושלים       יום ראשון – 31.12.2000 

לכבוד :

נחמן שי –  יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור  

נחמן היקר,

אנחנו כאן במחלקת הספורט הוותיקה ועתירת הפעלים מבקשים לאחל לך הצלחה רבה עם מינויך לתפקיד רב האחריות של יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור.

אנחנו מקווים מאוד שאומנם תסייע בידיו של מנכ"ל רשות השידור אורי פורת לרכוש את זכויות השידורים הבלעדיות של אירועי הספורט הרלוואנטיים (בארץ ובעולם), ו/או חלק מהם, כדי לעצב מחדש לוח שידורים אטרקטיבי יותר למען משלם האגרה , מושך ומעניין מזה הנוכחי. שידורי הספורט הרלוואנטיים בכל רשת טלוויזיה ציבורית – ממלכתית הם בסיס כל מוצק ורחב עד שאין בִּלְתּוֹ. שידורי הספורט נושאי זכויות השידורים והנחשבים בעיניי לרלוואנטיים הם הכדורגל הישראלי על מרכיביו השונים (נבחרת ישראל משחקי ליגת העל, ומשחקי חצי הגמר וגמר גביע המדינה), כנ"ל הכדורסל הישראלי על פי אותו הדגם של שידורי הכדורגל, משחקי קבוצת מכבי ת"א בכדורסל בזירה האירופית, המשחקים האולימפיים, המונדיאלים ואליפויות אירופה לאומות בכדורגל, וגם אליפויות העולם בא"ק. ועוד דבר.

אתה חייב לסייע למנכ"ל רשות השידור אורי פורת להפוך את ערוץ 33 (אִזוטרי באשמתו של מנהלו יוסף בר- אל ונטול לחלוטין כל רייטינג צפייה, משהו שנע בין % 0.0  ל- % 0.7 במקרה הטוֹב) לערוץ טלוויזיה רלוואנטי מן המניין תחת חזון שידור משותף ואותה קורת ניהול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 (כדוגמת ה- BBC הציבורי באנגליה שיש לו שני ערוצי שידור1 BBC  ו- 2 BBC ). אני שב ומאחל לך הצלחה רבתי בכל מעשיך ברשות השידור. 

נ.ב. :

אני מצרף לידיעתך את אחת הדוגמאות לרייטינג הדליל והאפסי של ערוץ 33 תחת ניהולו של יוסף בר-אל . 

בברכה חמה, יואש  אלרואי

הערה שלי : לא ידעתי אז בעת כתיבת המסמך הזה ב- 31 בדצמבר 2000 ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור החדש מר נחמן שי, עד כמה האיש דל ונטול יוזמה, ובעיקר עיתונאי שהפך לפוליטיקאי עלוב.  

shai 1

טקסט תמונה : שנת 2002. דף מדרוג צפייה אחד מתוך מאלפי  דו"חות רייטינג מצהיבים המונחים בארכיון רשות השידור. דף המדידה הקונקרטי הזה מהשעה 16.45 ועד 01.00 מוכיחים שוּב ושוּב את עליבותו הנוראית של ערוץ 33 ברשות השידור תחת ניהולו של יוסף בר-אל ועד כמה הוא איננו רלוואנטי משום היבט. מעניין, העובדה הזאת לא הפריעה לשר הממונה רענן כהן למנות את האיש הכושל והלא מוכשר הזה למנכ"ל רשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

חיש מהר התברר כי לתקוות החדשות שפעפעו בלבי בטרם זמן לא היה כל יסוד. נחמן שי היה חובב כדורסל אך אוהד של הפועל ירושלים. בדרכו הדיפלומטית הפך למתנגד חריף ביותר של המנכ"ל אורי פורת, והקשה עליו מאוד על צעד ושעל. הערכתי הרבה יותר את עוזרתו הראשית גב' טָלִי בֵּן אָבִי מאשר אותו כפוליטיקאי שבוחש בקדרה. למחרת ביומה הראשונה של שנת 2001 שלח לי היו"ר החדש של הוועד המנהל את דברי תשובתו בנוסח מאוד דיפלומטי המגן על אגפיו מכל הכיוונים . לא נדרשה שום פרשנות לפענח את הכתוב [2].

רשות השידור

יו"ר רשות השידור נחמן שי                                     1 בינואר 2001  – ו' טבת  תשס"א

(סימוכין 0046)

לכבוד :

יואש אלרואי מנהל מחלקת הספורט

יואש ידידי,

תודה על הברכות.

אני מכיר בחשיבות שידורי הספורט,אך אני גם יודע כי המציאות התקשורתית בישראל השתנתה, וממילא מה שהיה זמין וזוֹל פעם – אינו כזה היום. נשב בקרוב ונדבר על הכול, גם על הנושא הזה. ושוב תודה !                    בברכה, נחמן  שי .

מינויו של נחמן שי לתפקיד יו"ר הוועד המנהל לא היטיב עם הרשות ולא הביא שום מזוֹר . עם מינויו גברו הריב והמדנים והתחדדו ביתר שֵאת. חוסר יכולתו של נחמן שי אישיות פוליטית מובהקת, שבכורח הנסיבות נשא ב- 2001 בכפל תפקידים בו זמנית כיו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ומנכ"ל הרשות להתייצב בשתי רגליו מאחורי החלטה שלוֹ עצמו שכבר קיבל בעבר, הפך אותו לפתטי. הדבר בא לידי ביטוי חריף במו"מ עם אביב גלעדי על זכויות השידורים של משחק הכדורגל בוסניה – ישראל. נחמן שי ואנוכי החלטנו שאיננו מתעסקים יותר עם מתווך זכויות השידורים היקרן של המשחק אביב גלעדי הדורש מאתנו מַמוֹן רָב תמורת זכויות השידורים של המשחק בוסניה – ישראל. הניתוק הפך לסכסוך. אביב גלעדי גרר בעקבותיו את התערבות הפוליטית ברגע האחרון של מושיעו שַר האוצר סילבן שלום יחדיו עם יו"ר ההתאחדות גבריאל "גברי" לוי. שידור ספורט הישיר של המשחק בוסניה – ישראל כבר ירד מהפרק בשל העלות הבלתי מתקבלת על הדעת, אך במפגש עם סילבן שלון נחמן שי הפך לשבר כלי. התברר שהוא קוטל קנים. מכיוון שהיה פוליטיקאי שינה את דעתו וניאות לשלם מקופת רשות השידור הריקה תוספת של יותר מ- % 25 למחיר שמקודם סירבנו לשלם, הוא ואני, וגם הכניס אותי ללחץ אטומי בלתי אפשרי של הפקה ושידור ישיר מסאראייבו.

נחמן שי היה בשנות ה- 70 של המאה הקודמת עיתונאי וכתב צבאי בחטיבת החדשות תחת ניהולו של דן שילון בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הייתי עֵד פעם לשיחה מעניינת בינו לבין הבוס שלוֹ. לנחמן שי הוצעה הצעה קוסמת לצאת להשתלמות עיתונאית בת כ- 8 חודשים בארה"ב. הכתב הצבאי שאל את מנהלו דן שילון בנוכחותי, "האם יישמר לוֹ תפקיד הכתב הצבאי לכשיחזור…?". דן שילון לא המתין אפילו שנייה אחת והשיב לנחמן שי, "וודאי שלא", והוסיף, "בחטיבת החדשות אין נחלות פרטיות". דן שילון מינה אז את עמירם ניר ז"ל לתפקיד הכתב הצבאי במקומו של נחמן שי. נחמן שי לא חזר מעולם לתפקידו הישן. במשך השנים "התקדם" נחמן שי והפך לעוזר ודובר של פוליטיקאים, עד שהפך לפוליטיקאי בעצמו. לפוליטיקאים החודרים למערכת השידור יש תכונה מוּלֶדֶת או תוכנת מחשב נרכשת, המכוונת ומדריכה אותם לשַלֵם יותר במקום שלא צריך. בתמורה יפורסם שְמַם בציבור ויזכה לתהודה המתאימה. ראיתי זאת והייתי עֵד לכך שוב ושוב לאחר הסתלקותו הבלתי צפויה של אורי פורת מכֵּס מנכ"ל רשות השידור. עננה כבדה כבר רבצה על רשות השידור זה מכבר . היה לה יו"ר פוליטיקאי רופס שמתפתל ופוסח על הסִפִּים , שַר ממונה שדמותו נחשפת לעיתים קרובות מידי בערוץ 33 של רשות השידור, ומנהל ערוץ 33 עצמו שאוֹרֵב וממתין לשעת הכושר להתפלֵח אל כֵּס מנכ"ל רשות השידור הפנוי.

בזכויות השידור של משחק הכדורגל  בוסניה – הרצוגובינה ישראל שנועד להיערך בסרייבו במוצ"ש של – 1 בספטמבר 2001 (במסגרת קדם מונדיאל יפן /קוריאה 2002) החזיק מר אביב גלעדי. אביב גלעדי החזיק גם בשני משחקי החוץ הקודמים של הנבחרת שלנו, נגד אוסטריה (התקיים בווינה ב- 28 במרס 2001 ושודר ע"י ערוץ 2), ונגד ליכטנשטיין (נערך בוָואדוּז) בשבת – 2 ביוני 2001, אך לא שודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם לא בערוץ 2 שהיו עסוקים לאורך אותה השבת בכיסוי אסון הדולפינריום הכבד בתל אביב שאירע פחות מיממה קודם לכן בו נספו עשרות צעירים מהתפוצצות מתאבד פלסטיני בערבו של יום שישי – 1 ביוני 2001 . המשחק ליכטנשטיין – ישראל שוּדַר לבסוף כפתרון כפוי בערוץ הספורט בכבלים. אביב גלעדי סוחר ומתווך זכויות שידורים ממולח שהשקיע וקנה אותם מחברת UFA הגרמנית תמורת כסך רב לצורך מכירתם לגוף שידור ציבורי בישראל (עבור ממון עוד יותר גדול, הרי הוא היה צריך להרוויח משהו מהעסקה) , הפסיד בסופו של דבר הון עתק.

ביום שני – 19  בפברואר 2001, בקשתי את יאיר אלוני מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בפועל קרוב לשנה (מונה ב- 1 במאי 2000 למ"מ מנהל הטלוויזיה במקומו של יאיר שטרן שפרש) בכתב להיכנס למו"מ מוקדם ללא לחץ עם אביב גלעדי כדי להציע לו מייד במו"מ שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תקנה ממנו את המשחקים במחיר סביר. הדגשתי בפניו באותיות מוגדלות במסמך ההוא : "לפחות שלושה רבעים מהסכום שבו נקנה ונרכוש מאביב גלעדי את שלושת המשחקים הללו נחזיר באמצעות חסויות . זאת הבטחה אישית שלי לך . הפנייה לאביב גלעדי צריכה להיעשות מייד כי המשחק נגד אוסטריה בווינה , אוֹ – טוֹ – טוֹ , מתקיים בעוד 39 ימים" [3].

המנכ"ל אורי פורת שנדחף בקיץ 2001 לאִיטוֹ מחוץ לכותלי רשות השידור והיה אמור להתפטר, או להיות מפוטר ומודח בתוך חודשים ספורים מכהונתו ע"י יו"ר הועד המנהל נחמן שי וחלק מחבריו בוועד המנהל של רשות השידור, ישב כהרגלו על המדוכה והתלבט והיסס בתשובתו. בקיצור, לא יצא מזה שום דבר. בחודש אוגוסט 2001, ערב הדחתו ע"י הוועד המנהל מתפקידו, הקדים אותם אורי פורת והתפוטר. מה זה חשוב. נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ועכשיו גם מ"מ המנכ"ל, נטל לעצמו את מוֹסְרוֹת המו"מ עם אביב גלעדי במשחק החוץ האחרון שנותר, בוסניה – ישראל. למשחק במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 ב- 21.00 ב- בסַארָאיֶיבוֹ בירת בוסניה – הרצוגובינה הייתה חשיבות רבה. נבחרת ישראל הייתה עדיין בתמונת הסיכויים כדי לתפוש את המקום השני בבית המוקדם אחרי ספרד, מיקוּם המאפשר העפלה ל- Play Off (שני משחקי הכרעה, בית וחוץ ) כנגד אחת הנבחרות האירופיות, ואולי עם טיפ טיפת מזל גם העפלה לטורניר הגמר של מונדיאל 2002, מפעל ממנו נעדרת ישראל מאז המונדיאל ההוא של מכסיקו 1970. מתווך זכויות השידורים אביב גלעדי דרש מאִתנו סכום של 400000 (ארבע מאות אלף) דולר תמורת השידור הישיר. זו הייתה זכותו כאיש עסקים. אנחנו הסכמנו לשלם 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר. למרות רצוני העַז לשָדֵר ישיר את המשחק, פער התיווך היה עצום והמו"מ עם אביב גלעדי נתקע. רשות השידור גמגמה כרגיל. נחמן שי ואנוכי ירדנו ממנו. הודעתי לאביב גלעדי כהאי לינה : "חפש את החברים שלך. 225000 דולר או שום דבר". כרגיל, במקום להיכנס למו"מ בשלב הרבה יותר מוקדם כדי לקנות את זכויות השידורים של המשחק ישירות מ- UFA (סוכנות התיווך הגרמנית), בזבז סמנכ"ל הכספים של הרשות מוטי לוי זמן שלא לצורך, ולוואקום חדר אביב גלעדי. עכשיו נדרשנו לשלם פעמיים גם עבור המחיר וגם עבור פער תיווך.

זאת הייתה תקופת פעילות אינטנסיבית של חטיבת הספורט בפיקודי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בינתיים נרתמתי בכל כוחי להפיק במקביל למשחק בוסניה הרצוגובינה – ישראל (נקבע כזכור להיערך בסאראייבו ב- מוצ"ש – 1 בספטמבר 2001) גם את השידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה שהתקיימה בטורקיה, והחלה ביום שישי – 31 באוגוסט 2001 במשחק נגד צרפת. משחק הכדורגל בוסניה הרצוגובינה – ישראל לא נלקח יותר בחשבון כאופציית שידור ישיר. שלחתי לאנקרה בירת טורקיה את צֶוֶות השידור הבכיר שלי, השַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אלי סהר, והמפיק מספר אחת שלי היחיד והמיוחד – ששי אפרתי. הגעתי כהרגלי לעבודה מוקדם בבוקר בשבת – 1 בספטמבר 2001, כדי להפיק את השידור הישיר הקרוב מאנקרה ישראל נגד ליטא, התמודדות שנקבעה לאותה שבת – 1 בספטמבר 2001 בארבע וחצי אחה"צ. מצאתי לנכון להיות כבר בבוקר במשרד בירושלים על מנת לשוחח עם עמיתי בטלוויזיה הטורקית הממלכתית TRT המפיקה את הסיגנל הבינלאומי, ולבקש מהם לפקח ולהעניק תשומת לב לקווי ה- ISDN  של השידור שלנו. כמו כן רציתי לוודא שזמן השידור שלנו על מערכת התקשורת הלוויינית של EBU, אומנם שריר וקיים בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. המהמורות הטכנולוגיות וביטחון הפקת השידור מכתיב שעות עבודה בלתי מוכרות לאזרח הרגיל. בשעה שתיים בצהרים של אותה שבת – 1 בספטמבר 2001, שעתיים וחצי לפני תחילת השידור של משחק הכדורסל ישראל – ליטא שנקבע ל- 16.30, נחתה במשרדי שיחת טלפון (שיחת וועידה) מפתיעה ובהולה ממנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ויו"ר הוועד המנהל ומ"מ מנכ"ל רשות השידור (בעת ובעונה אחת) נחמן שָי, בה הודיעו לי שניהם, כי רשות השידור קנתה ברגע זה מאביב גלעדי תמורת 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר את זכויות השידור של משחק הכדורגל בּוֹסְנִיָה – ישראל, שעמד להתחיל בתוך שבע שעות בסַרָיֶיבוֹ. מדהים שלילי. הם לא שיתפו בהחלטה את מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני במהלכם החדש ולא דיווחו לו על השידור הישיר שנולד בניתוח קיסרי בו משתתף גם שר האוצר של מדינת ישראל, אולי מפני שלא איתרו אותו. שניהם צִלצלוּ אלי בשמחה ובישרו לי, "יֵש לְךָ אוֹר יָרוֹק לשָדֵר ישיר אֶת המִשְחַק". לא האמנתי למשמע אוזניי. ההפתעה הייתה מוחלטת. שמחתי וחששתי. שמחתי, כי מאוד רציתי לשָדֵר ישיר את המשחק בהשתתפות הנבחרת הלאומית שלי, אך ירֵאתי שלא אעמוד במשימת השידור בשל קוֹצֶר הזמן שעמד לרשותי כדי להיערך לקראתו.

"יצאתם מדעתכם, ככה לא עובדים, ככה לא מפיקים וככה לא מנהלים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1", אמרתי לנחמן שי בתדהמה בשיחת הטלפון, אך הוספתי מייד, "אנוכי אעשה כל מאמץ כדי לבצע את משימת השידור למרות הזמן הקצרצר 7 (שבע) שעות שנותר לי להתכונן לקראתה" . רָפִיק חלבי סיים את שיחת הוועידה הטלפונית כשאמר לנחמן שי, "אל תדאג נחמן, אתה לא מכיר את יואש אלרואי, הוא יוציא לך את השידור גם מתחת לאדמה", והטלפונים נטרקו.

התברר שאביב גלעדי לא היה טיפש. סוֹחֵר זכויות השידור ידע שערוץ 5 וערוץ 2 לא ישלמו לוֹ פרוטה עבור המשחק דנן והבין שבעניין הזה אפשר להפיל בפח רק את הערוץ הציבורי . הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כבר הביעה את נכונותה בעבר הלא רחוק לשלם לוֹ 225000 (מאתיים עשרים וחמישה אֶלֶף) דולר תמורת השידור הישיר של המשחק בוסניה – ישראל, למרות שהוא כמתווך זכויות שידורים ואיש עסקים שילם לבעלי הבית המקוריים של הזכויות החברה הגרמנית UFA סכום של  300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר. אביב גלעדי רתם בדקה האחרונה ממש את יו"ר התאחדות הכדורגל גברי לוי ואת שַר האוצר סילבן שלום למאמצי המכירה שלו, למרות שאנחנו וויתרנו זה מכבר על המשחק ולא כללנו אותו עוֹד בלוח השידורים שלנו.

זה היה בשבת בבוקר – 1 בספטמבר 2001, שתיים עשרה שעות לפני המשחק בוסניה – ישראל. סילבן שלום יחדיו עם אביב גלעדי ובתמיכת יו"ר ההתאחדות גברי לוי עטו שוב על מנכ"ל רשות השידור נחמן שי. נחמן שי לא מצא צורך לשתף אותי. בעיצומו של המו"מ החדש שהתפתח ברגע האחרון "מצא" פתאום נחמן שי שהיה עסקן ופוליטיקאי באופיו יותר מיו"ר של וועד מנהל של רשת טלוויזיה ציבורית סכום של 75000 (שבעים וחמישה אֶלֶף) דולר נוספים באמתחת רשות השידור המדולדלת שלוֹ. בעסקה סיבובית משולשת בין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לבין התאחדות הכדורגל וּלבין אביב גלעדי, כששַר האוצר של מדינת ישראל משמש אפוטרופוס ומתווך, נחתם ההסכם בו שילמה רשות השידור סכום של 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר לאירוע שביצועו הישיר מבחינה טכנית מוטל בכלל בספק. בשבע ושלושים בערב התראיין כבר שַר האוצר סִילְבַן שָלוֹם בהרחבה ברשת ב' של "קול ישראל" בתוכנית האקטואליה של אבי בטלהיים (כתב ועורך בכיר בעיתון "מעריב" ששימש במקביל שדרן תוכנית אקטואליה מידי מוצ"ש ברשת ב' של "קול ישראל"), וסיפר למאזינים בגאווה עצמית ובאריכות, "כי נכנס לעובי קורת המו"מ כדי להֵיטִיב עִם העַם אך בעיקר עִם חיילי צה"ל". ממש רעיון מבריק שמעולם לא עלה על דעתי, כי מי הם בכלל חיילי צה"ל בעיניי. שַר האוצר הוא פוליטיקאי משופשף שכמובן נטל את מלוא חופן קרדיט שידור המשחק לעצמו. רשות השידור שילמה 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר שלא היו לה היישר לכיסו של אביב גלעדי. ההחלטה של רשות השידור העצלנית והרָפָה הייתה כה חפוזה עד שלא נותרה לי טיפת זמן כדי להשיג חסויות למִזעוּר נזקֵי העלויות של קניית זכויות השידורים המפתיעה.

ביצוע השידור הישיר מבוסניה הרצוגובינה היה בסכנה בשל הזמן הקצר שנותר (ועוד ביום שבת) להיערך מן ההיבט הטכנולוגי. לא היה לי זמן לוויין "משוריין" מראש לשידור המפתיע , ולא הייתה לי כמובן עמדת שידור בסַארָיֶיבוֹ וקווי שידור משם. הטלוויזיה הציבורית הבּוסנית (RTVBH) טרם שמעה על רצוני לשדר את המשחק ולא נערכה לספק לי את סיגנל השידור. גם אנשי ה- EBU  בג'נבה המתאמים ומקצים את זמני השידור על המערכת הלוויינית המסועפת של איגוד השידור האירופי טרם ידעו על רצוני לשָדֵר את המשחק בוסניה הרצוגובינה – ישראל, והשַדָּר מספר אחת שלי מאיר איינשטיין נמצא בכלל באנקרה בירת טורקיה. פעלתי תחת לחץ זמן עצום. באותה שבת של 1 בספטמבר 2001, נערכו ברחבי יבשת אירופה משחקי כדורגל מכריעים רבים במסגרת קדם גביע העולם של יפן / קוריאה 2002 ומערכת השידור הלוויינית של ה- EBU המעבירה סיגנלים רבים ממדינה למדינה הייתה עמוסה וסתומה. נותרו לי שעות ספורות לתמרן ולהעמיד שידור ישיר נוסף על הרגליים באותו היום. הודות לניסיון רָב שנים בעבודה מן הסוג הזה של מיסוד שידורים בינלאומיים ובסיוע קשרי הטובים עם ידידי ב- EBU  בג'נבה (שם היה ממוקם גם המרכז הטכני של ה- EBU) וגם עם אנשי רשת הטלוויזיה הממלכתית הבּוֹסְנִית שהיא חברה מלאה כמונו באיגוד השידור האירופי (EBU) הצלחתי לעמוד במשימה. בשבע בערב טלפנתי לבוס הישיר שלי מנהל החדשות רפיק חלבי והודעתי לו בזאת הלשון : "רפיק, השלמתי את מלאכת ההפקה ומשימת ההוצאה לפועל של השידור הישיר של המשחק בּוֹסְנִיָה הרצוגובינה – ישראל מסארייבו. הוא מובטח לנו עכשיו, ואנחנו אנשי חטיבת הספורט אומנם נבצע אותו במלואו ובהיקף מלא". גייסתי ברגע האחרון את השַדָּר זוֹהֵייר בַּהָלוּל ולצִדוֹ את הפרשן אָבִי רָצוֹן והטסתי אותם לאולפן בירושלים. הוטלה עליהם המשימה לשָדֵר בלית ברירה Off Tube מהמוניטור באולפן בירושלים. משימת שידור שנואה ובלתי מקובלת. כחיילים ממושמעים הם צייתו לפקודה שלי.

שני שידורי הספורט הבינלאומיים הישירים באותה שבת של 1 בספטמבר 2001 הראשון – נבחרת ישראל נגד לִיטָא באליפות אירופה בכדורסל מאנקרה בחסות השַדָּר מאיר איינשטיין והפרשן אלי סהר כששי אפרתי מפיק אותם בטורקיה, יחד עם אורי לוי והפרשנים יורם חרוש ושרון דרוקר המנווטים את השידור באולפן בירושלים, והשידור הישיר השני מסרייבו שנולד ברגע האחרון בו מתמודדת בוסניה נגד נבחרת ישראל ואת המיקרופון שלוֹ אוחזים יחדיו השַדָּר זוֹהֵייר בַּהָלוּל ואָבִי רָצוֹן, צָלְחוּ והניבו את מיטב הרייטינג, אך הייתי מאוכזב מתוצאות המשחקים. נבחרת ישראל בכדורסל הפסידה לליטא ונבחרת הכדורגל סיימה בתיקו אֶפֶס את המשחק בסַארָאיֶיבוֹ. כרגיל לא שרר שום מִתאַם בין הוצאות ההפקה היקרות והידע המקצועי שלנו לבין מה שהתחולל בזירת הפרקט ועל כר הדשא. אולם הייתי הרבה יותר מאוכזב וגם מותש ולחלוטין לא מאושר מדרך התנהלותה של הנהלת רשות השידור. בתום השידורים הישירים צלצלו למשרד מחלקת הספורט שוּב מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ויו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי, ובפיהם שבחים עד אין קֵץ להפקה. לא יכולתי לקבלם. חובבנות, טיפשות, וחוסר ידע מינימאלי בניהול מו"מ שהולידו בסופם כניעה למוֹלֶך הפוליטי, יצרו אצלנו עליבות מקצועית ומכאובים. לדברי השבח שלהם לא הייתה כל חשיבות בעיניי. בתקופה האחרונה הוטלו עלי ברשות השידור יותר מידי מטלות נטולות פשר.

שיחת ה- Post mortem  (שיחה מקצועית של ניתוח השידור לאחר ביצועו) הטלפונית שלי אל היו"ר – מנכ"ל הייתה חריפה . שאלתי את מר נחמן שי כלהלן : "מהיכן מצאת לפתע 75000 (שבעים וחמישה אֶלֶף) דולר עודפים בקופת הרשות שלא היה לנו אותם אז, ומדוע נכנעת ללחץ הפוליטיקאים, והאם סטנדרט השידור העלוב של Off tube מהאולפן בירושלים שניכפה עלי אומנם מקובל עליך ?", והוספתי מייד, "נחמן שי, אם אתה עושה דבר כלשהו עשה זאת הֵיטב, אם לאו וַותֵּר עליו . אילו הייתה עומדת לרשותי לפחות יממה אחת נוספת להפקת השידור, יכולתי לגייס חסויות מתאימות כדי למזער ולהקטין בהרבה את עלויות השידור". זאת הייתה פָארסה. פרשת שידור פארסה ויו"ר רשות שידור פארסה. אבל זאת הייתה גם המציאות. ככה התנהלה רשות השידור בראשותו של היו"ר החדש של רשות השידור נחמן שי שרק עכשיו תפש את כס המנכ"ל היָשָן שהתפטר ו/או המתפּוּטר שלה אורי פורת ז"ל. נחמן שי ידע ש- a priori כשל כמנהיג שידור ומיהר להשיבני, "יואש אתה צודק לחלוטין". תשובתו לא סיפקה אותי. היא גם לא הגנה על כללי המִנְהָל התקין ברשות השידור שהוא היה עכשיו האחראי הראשי לביצועם. נחמן שי יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מי שנושא את התואר של המפקח העליון של השידור הציבורי, היה אכזבה עצומה עבורי. הנה המסמך בן 4 עמודים ששלחתי לו ולמִשְנֶה שלו גב' אהובה אורן בעקבות השידור הישיר של משחק הכדורגל בוסניה הרצוגובינה – ישראל שנערך בסאראייבו במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל יפן / קוריאה 2002.

shai 20

טקסט מסמך : יום ראשון – 2 בספטמבר 2001. זהו המסמך שכתבתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ולמשנה שלו גב' אהובה אורן ז"ל בעקבות הפקת השידור הישיר של משחק הכדורגל בוסניה הרצוגובינה נגד ישראל בסארייבו במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. עמוד מס' 1 מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shai 21

טקסט מסמך : יום ראשון – 2 בספטמבר 2001. זהו המסמך שכתבתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ולמשנה שלו גב' אהובה אורן ז"ל בעקבות הפקת השידור הישיר של משחק הכדורגל בוסניה הרצוגובינה נגד ישראל בסארייבו במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. עמוד מס' 2 מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shai 22

טקסט מסמך : יום ראשון – 2 בספטמבר 2001. זהו המסמך שכתבתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ולמשנה שלו גב' אהובה אורן ז"ל בעקבות הפקת השידור הישיר של משחק הכדורגל בוסניה הרצוגובינה נגד ישראל בסארייבו במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. עמוד מס' 3 מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shai 23

טקסט מסמך :  יום ראשון – 2 בספטמבר 2001 . זהו המסמך שכתבתי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי ולמשנה שלו גב' אהובה אורן ז"ל בעקבות הפקת השידור הישיר של משחק הכדורגל בוסניה הרצוגובינה נגד ישראל ב- סאראייבו במוצ"ש – 1 בספטמבר 2001 במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. עמוד מס' 4 ואחרון מתוך 4. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

בסיכומה של אותה שיחה וכתיבת המסמך הנ"ל ביקש ממני נחמן שי בעל הכוח העצום העכשווי ברשות השידור לכתוב לו מסמך עמדה הנוגע למדיניות שידור אירועי הספורט על פי תפישתי. ב- 12 בספטמבר 2001 מילאתי את מבוקשו. לא היו לי ציפיות ממנו. גם לא ידעתי כמה זמן הוא עתיד להישאר ברשות בעקבות מינויו הפוליטי. נחמן שי היה פוליטיקאי מחורבן שטביעת אצבעותיו איננה מדיפה ריח רענן של פרי הדרים. הוא עצמו היה חותמת לגלגול השלילי שעבר מהאישיות העיתונאית ההיא הישנה שלו לאישיותו הפוליטית הקונקרטית העכשווית והבעייתית.

shai 2

טקסט מסמך :  12 בספטמבר 2001. מסמך הצעת ההיערכות של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כפי שנשלח על ידי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי (שימש באותה העת גם כמנכ"ל רשות השידור בפועל לאחר הסתלקותו של אורי פורת באוגוסט 2001), באמצעות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני. (עמוד מס' 1 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shai 3

טקסט מסמך :  12 בספטמבר 2001 . מסמך הצעת ההיערכות של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כפי שנשלח על ידי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי (שימש באותה העת גם כמנכ"ל רשות השידור בפועל לאחר הסתלקותו של אורי פורת באוגוסט 2001), באמצעות מנהל חטיבת החדשות מר רפיק חלבי ומ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מריאיר אלוני. (עמוד מס' 2 מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shai 4

טקסט מסמך :  12 בספטמבר 2001. מסמך הצעת ההיערכות של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כפי שנשלח על ידי ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור נחמן שי (שימש באותה העת גם כמנכ"ל רשות השידור בפועל לאחר הסתלקותו של אורי פורת ז"ל באוגוסט 2001), באמצעות מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני. (עמוד מס' 3  ואחרון מתוך 3). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא יצא דבר מההתכתבות הזאת ביני לבין יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור הפוליטיקאי מר נחמן שי. אכזבה קולוסלית מנקודת מבטי. מר מוריס ברב חיווה פעם את דעתו על כלל הפוליטיקאים וכך ניסח את פרי מחשבתו : "הפוליטיקאי הוא אקרובט השומר על שיווי המשל שלו באומרו את ההפך ממה שהוא עושה ו/או מתכוון לעשות".

באותו עֶרֶב בשבת – 1 בספטמבר 2001 במקביל למשחק בוסניה – ישראל, אירחה נבחרת גרמניה במינכן את נבחרת אנגליה במשחק המכריע ביניהן בבית המוקדם גם כן במסגרת קדם מונדיאל יפן / קוריאה 2002. חשבתי בלבי האם גם גְרֶג דָיְיק (Greg Dyke) מנכ"ל רשת הטלוויזיה הציבורית באנגליה ה- BBC, טִלפֵּן גם הוא למנהל מחלקת הספורט שלו פיטר סלמון (Peter Salmon) שבע שעות לפני המשחק, כדי לבַשֵר לוֹ ברגע האחרון שיש לוֹ אישור לשידור ישיר Off Tube של המשחק הזה מהאולפן בלונדון. הסכיתו וקראו זהו הסיפור. ה- BBC  רכש את זכויות השידור של המשחק גרמניה נגד אנגליה שָנָה מראש. שַדָּר המשחק ג'וֹן מוֹטְסוֹן (John Motson) וציוותו נשלחו לעמדת השידור באצטדיון במינכן. המנכ"ל גְרֶג דָיְיק חובב כדורגל מושבע הצטרף אליהם עם כמה אנשים בכירים אחרים שלו מהנהלת ה- BBC. אנגליה הביסה את גרמניה במשחק הזה בתוצאה המזהירה של 1:5. בסיום השידור הישיר של המשחק הפנטסטי , הטוב ביותר של אנגליה בשנים האחרונות , שידור ישיר שריתק אליו 15000000 (חמישה עשר מיליון) צופים באיים הבריטיים, מספר גרג דייק בספרו המרתק (ספר חובה לכל איש תקשורת וטלוויזיה באשר הוא ) “GREG  DYKE : INSIDE STORY”סיפור מרתק כלהלן [4] : "ג'ון מוטסון שח לי בהתרגשות , 'גרג זה היה משחק נהדר האם לא כדאי לשדרו הלילה שוב בשידור חוזר לצופי ה- BBC שחוו את החוויה יוצאת הדופן וגם לאלה שהחמיצו אותה' ?". גרג דייק מוסיף בספרו, "תפשתי את מארק תומפסון (Mark Thompson) מנהל שני הערוצים של ה- BBC  בשדה התעופה במינכן, גם הוא נכח במשחק כמוני , ובעצה אחת החלטנו לשנות מייד את לוח המשדרים המתוכנן באותו ערב כדי לשָדֵר שוב את המשחק היוצא דופן באיכותו . צִלצלנו משדה התעופה לגב' לוֹריין הֶגֶסִי (Lorraine Heggessey) ה- קונטרולר של ערוץ 1 BBC, וממש כפינו עליה לשנות את לוח המשדרים באותו מוצ"ש לטובת שידור חוזר של המשחק הסנסציוני".

greg dyke

טקסט מסמך : זהו השער הקדמי של ספרו המרתק של מנכ"ל ה- BBC לשעבר מר גרג דייק (Greg Dyke) בשנים 2004 – 1999. שם הספר בשפה האנגלית הוא, "INSIDE STORY – GREG DYKE". גרג דייק הוא אישיות מרתקת ו- נערצת. הספר יצא לאור בבריטניה ב- 2004. חובת הקריאה של הספר הנ"ל מוטלת על כל איש טלוויזיה, איש רדיו, ועל כל עיתונאי באשר הוא בין אם הוא נמנה על השידור הציבורי ובין אם הוא משרת שידור מסחרי. (באדיבות גרג דייק / Greg Dyke). 

לֶקָח בוסניה – הרצוגובינה היה הקטליזאטוֹר הראשי שהֵאיץ את מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, המנכ"ל רָן גָלִינְקָא, והיו"ר נחמן שי לשלוח אותי לפורטו בפורטוגל כדי שאנהל בעצמי ולבד את המו"מ התחרותי נגד ערוץ הספורט בכבלים וערוץ 2. הם החליטו שאני אנהל את המו"מ והשאירו את מוטי לוי סמנכ"ל הכספים של הרשות בארץ. ההנהלה הסמיכה אותי לחתום על עסקת השידור של משחקי החוּץ של נבחרת ישראל  לקראת 2004 EURO  בעבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 תוך כדי דיווח והתייעצות עם מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא בעת מהלך המו"מ. הגבול הפיננסי שלנו עמד על 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר למשחק. 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר לארבעה משחקים. לא רצינו לשלם יותר מזה. הנחנו שנוכל לכסות כ- % 70 מעלות זכויות השידורים באמצעות חסויות מסחריות. ההנהלה אישרה את בקשתי לטוס לפורטוגל . הטקס הבירוקראטי הושלם בפעם המי יודע כמה בקריירה שלי בת עשרות שנים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור [5]. מייד עם הגיעי לפורטו (PORTO) עיר הנמל הפורטוגלית ביום רביעי – 23.1.2002 נפגשתי עם נציגי שלוש חברות הזכויות הגדולות המחזיקות ומתווכות ברוב נכסי השידור של הכדורגל האירופי UFA , TWI  וחברת CWL (בבעלותו של Leo Kirsh). הסברתי להם, "כי יש על מה לדבר". רשות השידור מעוניינת לקנות מהם את זכויות השידורים מיד ראשונה ולא באמצעות גוף מתווך נוסף בישראל כפי שקרה בעבר הלא רחוק עם אביב גלעדי וחברת צ'ארלטון.

shai 5

טקסט מסמך : 13 בינואר 2002. זהו המסמך המאשר את טיסתי לפורטו כדי לנהל את המו"מ על זכויות השידורים הנוגעים למשחקי קדם 2004 EURO בהשתתפות נבחרת ישראל בכדורגל. מטרת הנסיעה שלי לפורטו בפורטוגל הייתה לרכוש את זכויות השידורים של משחקי הנבחרת ישירות מחברת UFA, ובכך להקדים את כניסתם של המתווכים השונים לתמונת הרכישה כדי לחסוך כסף רב לרשות. מדובר כמובן בדמי תיווך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בצוהרי יום שישי – 25  בינואר  2002, התקיימה הגרלת השיבוץ של עשרת הבתים המוקדמים במסגרת אליפות אירופה לאומות בכדורגל – פורטוגל 2004  (2004 Euro), והועברה בשידור ישיר בכל היבשת. גם אנחנו שידרנו ישיר (על חשבון הזמן של הטלוויזיה החינוכית). ישראל הוגרלה לבית אחד עם צרפת (שהייתה אז אלופת העולם ואלופת אירופה), סלובניה, קפריסין, ומלטה. בתום ההגרלה הוברר שחב'  UFA  מחזיקה בידיה שתי נבחרות בטוחות סלובניה וקפריסין וגם סיכויים טובים להשיג גם את צרפת , בעוד נבחרת מלטה קשורה לחב' CWL.

עשיתי את פעמיי למלון היוקרתי "Le Meridien Park Atlantic" בשדרות בּוֹאָוִוישְטָה בפּוֹרְטוֹ , שם שכנה המשלחת הגדולה של חב' UFA, כדי לפתוח מייד במו"מ עם רוברט מילר (Robert Muller) נציג החברה אותו הכרתי ממו"מ קודמים בעבר. מטרת המו"מ שלי הייתה לחתום מייד על חוזה עם מחזיק זכויות השידורים ולסלק מהדרך את ערוץ 2 המסחרי וערוץ 5 בכבלים וגם את הסוכנים המתווכים בדמותם של אביב גלעדי ואנשי חברת "צ'ארלטון" אלי עזור ופינחס זהבי. פחדתי גם מפתיחת מכרזים. רשות השידור תמיד מפסידה בהם בשל התערבות חברי הוועד המנהל והמליאה המסרבלים ומאטים את גַל הניפוץ. הייתי בעברי גם קצין חבלה ראשי בגדוד 12 בחטיבת גולני. מי שעסק בהרכבת חומרי חבלה ובתכנון פיצוצים בשדה הקרב יודע את תפקיד המאיץ וחשיבות מהירות גַל הניפוץ. אני הייתי הפתיל הרועם של הטלוויזיה ואנשי הוועד המנהל היו פתיל הביטחון של רשות השידור. הטענה היחידה שהייתה לי אל מרבית חברי הוועד המנהל ומליאה רשות שחברותם בשני הגופים המפקחים על השידור הציבורי הייתה הובי. רובם היו חובבנים חסרי כל מושג מקצועי בשידורי טלוויזיה שהפכו את עצמם לאנכרוניסטיים ובלתי רלוואנטיים, לעומת חברותי שלי ושל חבריי בטלוויזיה שהייתה מקצוע .

בתוך דקות הגעתי להסכם עם רוברט מילר כי רשות השידור תשלם  300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר למשחק. 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר עבור כל ארבעת המשחקים. חזי וויטקובסקי יועצו הישראלי של רוברט מילר בארץ נכח בפגישת המו"מ. זה היה המכסימום אותו הסכימה רשות השידור לשלם והמינימום אותו הסכימה UFA לקבל. הייתי זקוק רק לאישורו של מנכ"ל רשות השידור רָן גָלִינְקָא. הבהרתי לרָן גָלִינְקָא המנכ"ל הזמני של רשות השידור בפלא פון הצמוד אלי בפורטו כלהלן, "כי זהו המחיר הסופי. זה נכון ש- 300000 (שלוש מאות אֶלֶף) דולר הם סכום לא מבוטל, אך בהחלט מתקבל על הדעת בתנאים התחרותיים הקיימים בשוּק הטלוויזיה הבינלאומי. זהו תשלום אותו כבר שילמנו בעבר כמה פעמים עבור שידור משחקי חוץ של נבחרת ישראל בכדורגל". הסברתי לרָן גָלִינְקָא, "אי חתימה במקום ומייד, תגרור את המו"מ 'למחוזות' שאיננו חפצים להגיע אליהם. עכשיו יש לאל ידינו להקדים את כל מתחרינו. דחיית החתימה תאמיר את המחירים ותעניק הזדמנות ליריבינו העשירים מאתנו להיכנס לתחרות. בסופו של דבר נפסיד את הבכורה וגם יודבק למִצחֵנו אות הקָלוֹן של הערוץ המַפְסִידָן".

הבטחתי למנכ"ל רשות השידור שאני אתגייס בכל כוחי למסע השיווק של השגת החסויות , כפי שעשיתי שנתיים ורבע קודם לכן, עֶרֶב משחקי החוץ נגד קפריסין וספרד בספטמבר ואוקטובר 1999. העברתי לידו את הנתונים אודות חברת "פלא פון" בראשותו של יו"ר הדירקטוריון קוֹבִּי בֵּן גוּר שמימנה אז את החסויות בשני המשחקים הנ"ל בסכום של  315000 (שלוש מאות וחמש עשרה אֶלֶף) דולר. הערכתי בפני מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא כי במסע שיווק אגרסיבי נוכל להשיג חסויות שיכסו לפחות כ- % 70 מעלות ההשקעה. המנכ"ל רן גלינקא אישר לי בעֵצה אחת עמו לחתום בפורטו על חוזה השידורים עם UFA . מייד עם שובי לארץ ביום ראשון – 27 בינואר 2002, העברתי את החוזה החתום עם UFA לידיעת המנכ"ל רשות השידור באמצעות מנהל החדשות ומ"מ מנהל הטלוויזיה. בקשתי את הבוסים שלי ליידע את היועצת המשפטית וסמנכ"ל הכספים.

ביום רביעי – 13 בפברואר 2002 בערוב ימיו של רָן גָלִינְקָא כמנכ"ל רשות השידור שידרנו ישיר מקייזרסלאוטרן (גרמניה) את משחק הרֵעים בכדורגל נבחרת גרמניה נגד נבחרת ישראל . נבחרת ישראל הובסה על כר הדשא אבל לא ברייטינג. השידור הישיר של המשחק החל ב- 21.22 בתום "מבט" (מקוצר) והסתיים כעבור שעתיים ושמונה דקות. תוצאות הרייטינג הבהירו היטב מי היה המנצח באותו ערב. צברנו רייטינג ממוצע של % 19.23 מול % 14.71 של ערוץ 2, ו- % 2.18 של ערוץ 10 שמנסה בכל כוחו לעמוד על רגליו כדי לנשום אוויר פסגות ומבלי ליפול שוּב ושוּב . למחרת כתבתי למנכ"ל רשות השידור רן גלינקא, מ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי את הטקסט הבא [6] :

"היזהרו מאחוזיו (הרעים) של ערוץ 10. מנכ"לית ערוץ 10 גב' יוהנה פרנר מתכננת בצר לה לחזור בגדול עם שני שידורי הכדורגל הישירים של הפועל ת"א נגד הקבוצה האיטלקית פרמה בשני התאריכים של 21 ו- 28 בפברואר 2002. ”Beware the ides of March”, אומר מגיד העתידות ליוליוס קיסר במחזה של וויליאם שיקספיר. לשאלתו של יוליוס קיסר המצביא הצבאי הדגול ושליט רומא הכול יכול, “ ? The ides of March are come“, משיב לו מייד ובנחרצות מגיד העתידות כלהלן, “ ! Aye Caesar, but not gone”.

חברים יקרים, על משקל המטפורה הזאת : "סכנת ערוץ 10 הגיעה, אך לא חלפה". אין זמן עוד לכל הדיונים האיטיים והמסורבלים האלה בוועד המנהל ובמליאת רשות השידור על וועדותיה השונות. מספיק עם הנזק העצום שנגרם לנו בשנים האחרונות בגלל היעדר שידורי הספורט הדומיננטייםאל תחכו, אל תמתינו עוד, אל תהססו. הגיע הזמן לחתום על חוזי הספורט החשובים, כאן עכשיו ומייד, לפני שערוץ 10 הפגיע והפצוע יקדים אותנו".

בברכה ,

יואש  אלרואי

shai 7

טקסט מסמך : 14 בפברואר 2002. נשלח למנכ"ל רן גלינקא, מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יאיר אלוני, ומנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי בנוגע לרייטינג של השידור הישיר של משחק הכדורגל הבינלאומי מקייזרסלאוטרן גרמניה – ישראל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, והחשש מתקומתו של ערוץ 10 בראשותה של המנכ"לית יוהנה פרנר ז"ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רן גלינקא לא הצליח בתקופת כהונתו הקצרה להבין את המורכבות והמסובכות של רכישת שידורי הספורט למיניהם בטלוויזיה הציבורית שכולם כפופים להסכמי זכויות שידורים ולא הבין את הצורך בהיערכות ותכנון מוקדם תוכניתי ותקציבי לטווח הקרוב, הבינוני, והרחוק. הוא מעולם לא עסק בזה ולא נשם אוויר שמורכב מתקשורת תחרותית. הצלחתה הפתאומית של קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב בגביע אירופה תחת שרביט אימונו של דרור קשטן בראשית 2002 הייתה סנסציונית, אך הפריעה לו לנהל את העניינים עד כמה שכבר באמת ניהל אותם. התוצאות הפנטסטיות שהשיגה הפועל ת"א נגד צ'לסי האנגלית ופרמה האיטלקית לא הזיזו לו בעוד אני השוויתי אותן להישגיה של קבוצת הכדורסל של מכבי ת"א באירופה. "לא ייתכן כי השידור האלקטרוני הציבורי בראשותך יתעלם ממועדון הכדורגל של הפועל ת"א המשגשגת באירופה. כל אמצעי התקשורת במדינת ישראל עוסקים בה בכותרות ראשיות. רק הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מחרישה. אנחנו חייבים למצוא את מקורות המימון כדי להשביע את רצונו של משלם האגרה. שידורי הספורט זה לא רק מכבי ת"א בכדורסל", הודעתי לו חד וחלק. היה ברור כי תקופתם של מוטי קירשנבאום ואורי פורת חלפה לבלי שוב. רן גלינקא לא תפש מדוע אני "מציק" לו בעניין שידורי הספורט בעוד שידורי החדשות מתגלגלים מעצמם בצורה רוטינית וחלקה. שידורי החדשות אינם כפופים לזכויות שידורים. רן גלינקא הרגיש שהוא פשוט משתגע מפרשת "שידורי הספורט". אני לא הקלתי עליו בעניין הזה.

על אוזנו של רן גלינקא הטירון וחסר הניסיון ונעדר שיווי משקל לחשו חוץ ממני גם מ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר יאיר אלוני שהיה פעם בעדי ופעם נגדי, מנהל חטיבת החדשות רפיק חלבי שעשה את חשבון ענייניו הישירים, ויועצו הקרוב יוסף בר-אל שהיה בעל אינטרסים משלו – אישיים ומקצועיים. וכמובן אסור לשכוח את השר הממונה על רשות השידור רענן כהן שבחש בקדרת רשות השידור בפרהסיה כפטרונו האישי של רן גלינקא והאיש שמינה אותו לתפקיד הרָם. אם רן גלינקא לא הבין את תפקידו המקצועי כמנכ"ל מכהן של רשות השידור הרי רענן כהן לא הבין את תפקידו הממלכתי כשר ממונה כפי שהעיד בפניי פעם מר רן גלינקא. הוא לא חדל מלהתערב, להציע, לבקש, ואף הזכיר למנכ"ל רשות השידור הזמני ברוח הדברים האלה, כמו, "…אל תשכח מי הביא אותך לרשות השידור… ואזכור שאתה בינתיים מנכ"ל זמני בתקופת ניסיון הזקוק לאישור נוסף של הממשלה כדי להחזיק במשרה הרמה… וכו'…". בעת עריכת התחקיר ושני הראיונות הטלפוניים עמו אודות מינויו הכושל אמר לי רן גלינקא בגילוי לב, "רענן כהן פשוט שיגע אותי". לשאלתי השנייה, "מדוע הדחת את מנהלת לשכת המנכ"ל המוכשרת גב' אלינור בלקין – מיכאלי והבאת במקומה את גב' ליאורה שמעוני", השיב לי לאחר שהות ביבושת ולבושתו, "…עזוב את זה. את שמה של ליאורה שמעוני אין מזכירים עוד בבית הזה… אין לי יותר קשר עם ליאורה שמעוני…". והנה אתה שוב מבין עד כמה לכלכה הטינופת הפוליטית את השידור הציבורי לשני גווניו העיקריים, הטלוויזיה ורדיו "קול ישראל".

הסתלקותו של אורי פורת מכס מנכ"ל רשות השידור באוגוסט 2001 יצרה חלל ובעקבותיה כאוס. מה שהתחולל בחודשים הספורים בהם ניהל רן גלינקא את רשות השידור דמה לאנדרלמוסיה. כמעט תוהו ובוהו ארגוני. כל מנהל סחב לכיוון שלו. אפילו אשת טלוויזיה נבונה כיעל חן ז"ל (סגניתו של מנהל החדשות רפיק חלבי) העירה בינואר 2002 בישיבה מקצועית בחברתם שלמנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא ו- מ"מ מנהל ערוץ 1 יאיר אלוני, "ה- BBC הבריטי בכלל לא משדר אירועי ספורט", וחשפה את אי בקיאותה האלמנטארית בנתונים ותעשיית שידורי הספורט בטלוויזיה הבריטית הציבורית הנוגעת לכמות שעות שידורי הספורט, לרבות ההשקעה התקציבית של ה- BBC ברכישת זכויות השידורים ובהפקת שידורי הספורט עצמם. ההערה נעשתה בתום לב אך גרמה נזק בשל מעמדה הרם והמוניטין שלה בחטיבת החדשות. היא בס"ה ביקשה להסיט עוד תקציבים לחטיבת החדשות. יָעֵל חֵן ז"ל ערערה עוד יותר את תפיסת עולמו של רן גלינקא הנוגעים לשידורי הספורט – בארץ ובעולם שייחודם הטלוויזיוני ידוע : הבלעדיות מחד ועלותם מאידך.

עיון קצר בתקציב חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC תחת ניהולו של גרג דייק בראשית ה- 121.

ה- BBC תחת המנכ"ל המוכשר שלו גרג דייק (Greg Dyke) שידר ב- 1998 סך של 1833 שעות ספורט. בשנת 1999 שידר ה- BBC סך של 1486 שעות ספורט. בשנת 2000 שידר ה- BBC סך של 1791 שעות ספורט. בשנת 2000 בשל שידורי Euro 2000 (אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד ובלגיה 2000) ואולימפיאדת סידני 2000 הכפיל גרג דייק את תקציבה של חטיבת הספורט של ה- BBC בניהולו של פיטר סאלמון (Peter Salmon) לסכום של 350.000000 (שלוש מאות וחמישים מיליון) דולר. פי שניים יותר מאשר בתקופתו של מנכ"ל ה- BBC הקודם ג'ון בירט (John Birt). בשנת 2001 שידר ה- BBC סך של 1337 שעות ספורט. בסביבתו של רן גלינקא וגם יאיר אלוני נזרקו כל מיני נתונים, הערכות, והשערות בתחום תעשיית הטלוויזיה בארץ, ב- EBU, באנגליה, ארה"ב, ובעולם הרחב מבלי שלשני מנהיגי השידור האלה יש את הניסיון וההשכלה הטלוויזיונית הדרושה כדי להפריך או לאשר את הנתונים האלה.

shai 8

טקסט מסמך : מידע אודות תקציב הספורט השנתי בגובה של 350.000000 דולר לשנת התקציב של 2002 – 2001. האינפורמציה המובאת כאן לקוראי הבלוג yoashtvblog.co.il לקוחה מדו"ח תקציבי שהוכן ע"י חברת RAR ב- 2001 ואשר דן ב- ביצוע השידורים של ה- BBC בתחום שידורי הספורט תחת פיקודו של המנכ"ל גרג דייק (Greg Dyke). הדו"ח הנ"ל שפורסם בחודש נובמבר שנת 2001 סותר באופן טוטלי את המידע המופרך שמסר מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל ב- 31 בדצמבר 2001 לשבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור בפגישתם בתל אביב, בתוכם היו"ר הדַל שלהם נחמן שי וכה אמר להם כהאי לישנא, "…אני רוצה להגיד לכם, אין מקום בעולם שבשידור הציבורי הזכויות של הספורט מגיעות ל- 40.000000 (ארבעים מיליון) שקל והם חלק מהחדשות ותקציב הפעולות של החדשות מגיע ל- 9.500000 (תשעה מיליון וחצי) שקל. אין מקום כזה בעולם. אלא אם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הערוץ הציבורי לערוץ 5…". איש משבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור ההיא (אנשים בורים שאינם מתמצאים כהוא זה במו"מ, במקח וממכר של רכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט רלוונטיים, גם לא היו"ר שלהם נחמן שי, לא התרומם מכיסאו ולא הדף ולא אמר למנכ"ל רשות השידור דאז יוסף בר-אל, את הדברים האלה : "הרף לך מהמידע המופרך והכוזב שאתה מוסר לנו… אתה מוסר לנו אינפורמציה לא נכונה בעליל… איננו מאמינים לך…". אבל כל השבעה מילאו פיהם מים. יוסף בר-אל אמר את מה שאמר אז לפני 17 שנים, "…אני רוצה להגיד לכם, אין מקום בעולם שבשידור הציבורי הזכויות של הספורט מגיעות ל- 40.000000 (ארבעים מיליון) שקל והם חלק מהחדשות ותקציב הפעולות של החדשות מגיע ל- 9.500000 (תשעה מיליון וחצי) שקל. אין מקום כזה בעולם. אלא אם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הערוץ הציבורי לערוץ 5…", ושבעת חברי הוועד המנהל של רשות השידור לרבות היו"ר נחמן שי הנהנו בראשם, ושתקו. לקרוא ולשמור (!). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נדרשתי ב- 14 בינואר 2002 לקעקע את האמירה של יעל חן ז"ל, "…ה- BBC בכלל לא משדר שידורי ספורט…"ולהכין עכשיו עבורה ורפיק חלבי ועבור פונקציות אחרות בטלוויזיה וגם בשביל מנכ"ל רשות השידור רן גלינקא, ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני – פרזנטציה מיוחדת החושפת במדויק את דו"ח איכות וכמות הביצוע של שידורי הספורט ברשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC בחודשים אוקטובר 2001, נובמבר 2001, ודצמבר 2001. עשיתי זאת כדי לשמור על גחלת שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. תוספת דו"ח הביצוע של שידורי הספורט של ה- BBC בראשות המנכ"ל גרג דייק נועדה להשכיל בעיקר את מנכ"ל רשות השידור הישראלית רן גלינקא ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני. שניהם היו באותה העת חיוורים לחלוטין. יאיר אלוני מוותיקי הטלוויזיה הישראלית הציבורית מאז נוסדה ב- 1968 חווה מנכ"לים ברמתם של שמואל אלמוג, יצחק לבני, יוסף "טומי" לפיד, אורי פורת, אריה מקל, מוטי קירשנבאום, ושוב אורי פורת – ועכשיו ב- 2001 נאלץ לחסות בפעם הזאת בצלו של רן גלינקא . הפער בין המנכ"לים הקודמים לרן גלינקא היה עצום לרעתו. מצב של רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היה על הפנים. איש לא תיאר לעצמו כי בתוך כמה חודשים רָן גָלִינְקָא יודח ע" ראש הממשלה אריאל "אריק" שרון ובמקומו יתמנה לרשות מנכ"ל חדש, וכי המצב יורע עוד יותר כשגרף האיכות צונח בבת אחת לתהומות. מן הפח אל הפחת.

shai 9

טקסט מסמך : 14 בינואר 2002. מסמך בן 13 עמודים שנשלח לסגנית מנהל החדשות יעל חן בלוויית עותקים למנכ"ל רשות השידור רן גלינקא ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני (וגם לפונקציות ניהוליות אחרות בטלוויזיה) בעקבות טענתה כי ה- BBC איננו משדר אירועי ספורט. עמוד מס' 1 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shai 10

טקסט מסמך : 14 בינואר 2002. מסמך בן 13 עמודים שנשלח לסגנית מנהל החדשות יעל חן בלוויית עותקים למנכ"ל רשות השידור רן גלינקא ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני (וגם לפונקציות ניהוליות אחרות בטלוויזיה) בעקבות טענתה כי ה- BBC איננו משדר אירועי ספורט. עמוד מס' 2 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shai 11

טקסט מסמך : 14 בינואר 2002. מסמך בן 13 עמודים שנשלח לסגנית מנהל החדשות יעל חן בלוויית עותקים למנכ"ל רשות השידור רן גלינקא ומ"מ מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני (וגם לפונקציות ניהוליות אחרות בטלוויזיה) בעקבות טענתה כי ה- BBC איננו משדר אירועי ספורט. עמוד מס' 3 מתוך 13. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1]  ראה נספח : מכתב הברכה מ- 31 בדצמבר 2000 לנחמן שי לכבוד מינויו הרם לתפקיד היו"ר החדש של הוועד המנהל של רשות השידור.

[2]  ראה נספח : דברי תשובתו של נחמן שי היו"ר החדש של הוועד המנהל של רשות השידור אלי מ- 1 בינואר 2001 על מכתב הברכה שלי למינויו לתפקיד הרם.

[3]  ראה נספח : מכתבי ליאיר אלוני מתאריך 19 בפברואר 2001, הנוגע לרכישת זכויות השידורים של שלושת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל נגד אוסטריה, ליכטנשטיין ובוסניה (במסגרת קדם גביע העולם 2002) מידי אביב גלעדי.

[4]  ראה נספח : ספרו של גרג דייק, "INSIDE  STORY GREG DYKE".

[5]  ראה נספח : מכתבי למנכ"ל  מתאריך 30 בדצמבר 2001 , המבקש לטוס לפורטו כדי לנהל ולרכוש בו במקום את משחקי החוץ של נחרת ישראל בכדורגל.

[6]  ראה נספח : מכתבי למנכ"ל, מנהל הטלוויזיה, ומנהל החדשות מ- 14 בפברואר 2002 המסביר את חשיבות רכישת שידורי הספורט הרלוואנטיים בתום השידור הישיר עתיר הרייטינג של משחק הכדורגל גרמניה- ישראל 1:6 (מ- 13 בפברואר 2002).

אבל המנכ"ל הזמני והטירון רָן גָלִינְקָא המשיך להסס, לפסוח על הסִפּים, ולהחליט שלא להחליט . ערוץ 10 לא המתין לנו ורכש את זכויות השידורים של שני משחקי הפועל ת"א נגד קבוצת פרמה האיטלקית ברבע הגמר של גביע UEFA ב- 21 בפברואר באִצטדיון "בלומפילד" ו- 28 בפברואר בפרמה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוכתה קשה ברייטינג. רָן גָלִינְקָא ויועצו יוסף בר-אל לא הפנימו את הצורך להתחבר למשלם האגרה באמצעות רכישת שידורי ספורט רלוואנטיים בלעדיים, עדיין במחירים סבירים, ולפחות את מחצית עלותם ניתן לממן באמצעות שקופיות חסות. הפועל ת"א הפכה ב- 2002 לאובייקט שידור דרמטי ורלוואנטי. המנכ"ל ויועצו לא הבינו זאת. אי אפשר היה להמשיך לעבוד בצורה כזאת ללא תכלית וללא תקווה. ביום שישי – 22 בפברואר 2002 שוב הפניתי את תשומת לִבָּם של מנהל הטלוויזיה יאיר אלוני ומנהל החדשות רפיק חלבי למצבו הפתטי של הערוץ הציבורי שעובד ללא תכנון ולא מוצא את ידיו ואת רגליו [1].

רשות השידור – הטלוויזיה הישראלית

מחלקת הספורט – ירושלים                                                                   יום שישי – 22.2.2002 

יאיר ורפיק שבת שלום, 

המנכ"ל רן גלינקא שגה שגיאה חמורה בשעה שלא אִפשֵר לי לקנות בזול את שני משחקיה של הפועל ת"א נגד פארמה, לפני כניסת ערוץ 10 לתחרות הרכישה. ליוהנה פרנר לא היו הרבה ברירות. היא והערוץ הדלוח שלה מונחים על הקרשים מאז היוולדם. ולכן במקום להמשיך ולזרוק כספים על “Campaign” כושל לסחורה כושלת, היא החליטה להמר על שני שידורים בלעדיים של משחקי כדורגל בהם מעורבת קבוצה ישראלית פופולארית הפועל ת"א שהיא אלופת המדינה בכדורגל, מועדון בעל שם מפואר שיש לו מאות אלפי אוהדים בכל רחבי במדינה. יוהנה פרנר וערוץ 10 הביסו אמש בעת השידור הישיר של המשחק הפועל ת"א – פארמה, את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 ואת ערוץ 2, כל אחד לחוּד ואת שניהם ביחד. המנכ"ל רן גלינקא שאיננו מבין דבר וחצי דבר בתקשורת המונים למרות שהוא אפוף בשני יועצים נכבדים, העוזרת האישית שלו גב' ליאורה שמעוני ויוסף בר-אל, חטא אמש חטא כפול. הוא גם הובס ע"י ערוץ 10 המַט ליפול, וגם העניק לראשיו חומר למחשבה והראה לוֹ את הדרך כיצד יש באמת להתחבר לצופי הטלוויזיה במדינת ישראל. בכך העיר מרִבְצוֹ אריה מנמנם (וגם עשיר).

יאיר ורפיק ,

זהו כל הסיפור. היזהרו מאחוזיו של ערוץ 10. הם הגיעו אך טרם חלפו. ערוץ 10 יעשה עכשיו כל מאמץ לנגוס בשיניו את שידורי הספורט שלנו, וימשוך אליו צופים על חשבוננו ולא על חשבון ערוץ 2 המסחרי. מי היה מאמין שלוחם ומפקד שייטת 13 המהולל, יהיה מן הססן שכזה, חסר ביטחון, רועד כמו עלה נידַף, מוקף ביועצים ועוזרים שלומיאלים, וחסר כל ידע אלמנטארי וחושי תקשורת בריאים כדי להתמודד בתחרות כל כך חריפה ופראית בתחום המדיה האלקטרונית. אני שב ומזכיר לכם שאם תחליטו בעתיד להיענות לבקשות השידור שלי, זִכרו שאני זקוק  להתראת זמן מספיק ארוכה כדי לשווק את סחורת השידור לגופים נותני החסויות . מסתובב בחוץ כסף גדול למרות המצב הכלכלי הלא סימפטי במדינה. בעלי הממון מחפשים גם עכשיו לפרסם ולשווק את מוצריהם בציבור באמצעות שידורי טלוויזיה עתירי רייטינג.               

יש חשיבות עליונה לתכנון וקבלת החלטות סופיות מוקדם ככל האפשר הנוגעות לשידורי ספורט ישירים שאת עלותם, או את החלק הארי של העלות, ניתן לממן באמצעות חסויות . אני מבקש ליידע אותך שמחלקת השיווק של רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC החלה להתעסק במכירת הפרסומות המסחריות של שידורי אולימפיאדת החורף של סאלט לייק סיטי 2002 כשנה וחצי לפני טקס הפתיחה והצליחה בסופו למכור אותן תמורת סכום של 800.000000 (שמונה מאות מיליון) דולר. אנחנו איננו NBC, אך הדבר לא צריך להפריע לנו להיערך בזמן לקראת משימות שידור ייחודיות כמו שידורי הספורט הרלוואנטיים כדי להצליח לממן אותם. אי אפשר בשום פנים ואופן לכפות מכירת חסויות בתחום זמן קצר כל כך, רק בגלל שרן גלינקא וליאורה שמעוני שלוֹ חושבים שניתן לקבל החלטות שידור מקצועיות באיחור זמן עצום , תמיד אחרי כל כך הרבה היסוסים והתלבטויות ועוד פעם לבטים והיסוסים, ועוד הגיג ועוד מחשבה, ועוד פרק זמן "כדי להיות עם עצמך כדי להרהר פעם נוספת", וכו' וכו'.

איזה פארסה. יאיר ורפיק אתם חייבים לעזור למנכ"ל הבלתי מנוסה לצלוח את דרכו בשלום. מי היה מאמין שלאחר אורי פורת יירש את מקומו מנכ"ל שמתנהג בצורה חובבנית וכל הזמן מגיע לאחר התלבטויות מגוחכות חוזרות ונשנות לשום מקום. מי היה מאמין שזה המנכ"ל שמדבר עמנו (בשמו של מי ?) באמצעות העיתונים על פיטורים המוניים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, על הליכי הבראה ברשות השידור, על ייעול המערכת, אך מעולם לא שמעתי ממנו דבר וחצי דבר על מבנה לוח השידורים הציבורי, איזה לוח שידורים הוא היה רוצה לראות , מה הכיוון שלוֹ, מהי פילוסופיית השידורים שלו, ומה הם יעדיו האמיתיים של השידור הציבורי במדינת ישראל, להיכן הוא חותר.

באכזבה רבה ממה שמתחולל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברשות השידור.

יואש  אלרואי

נעלי רשות השידור היו גדולות על רָן גָלִינְקָא בכמה מספרים. הוא ניסה אומנם לעשות גם כמה דברים טובים בחצי שנת ניהולו אך זה וודאי לא הספיק. הוא היה מנהל מקצועי כושל מצדו השני של המטבע. כעבור פחות מחודשיים הוּדַח רן גלינקא ויוסף בר-אל התמנה תחתיו. הרמתי טלפון לרָן גָלִינְקָא כדי להיפרד ממנו ולהודות לו באופן אישי על תקופת ניהולו הקצרה. בטון מריר, מאוכזב, וכואב השיב לי הטִירוֹן, "אני עם רשות השידור גמרתי לנצח", והוסיף, "יוסף בר- אל תקע לי יותר מידי סכינים בגבי". באֵלוּ המִילִים. זאת הייתה תשובה חלקית לטרגדיה שפקדה את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. רָן גָלִינְקָא החובבן שממש לא היה בקי בענייניה של רשות השידור שכח לציין שהוא זה שעשה חרקירי לעצמו. הוא תקע במו ידיו את סכינים בבטנו. שמו הלא חשוב נשכח לעַד. מייד עם מינויו לתפקיד המנכ"ל הזמני, תקף יוסף בר-אל בצורה ברוטאלית חסרת תקדים בכל פורום אפשרי ברשות השידור את המנכ"ל הקודם רָן גָלִינְקָא ואותי בגין שני ההסכמים הכספיים, זה של "פּוֹרְטוֹ" עם UFA המאפשר לנו לשדר ישיר את ארבעת משחקי החוץ של נבחרת ישראל בכדורגל במסגרת קדם 2004 EURO וזה של הסכם "מִילָאנו" שערכתי עם מיילן טנזר מערוץ הספורט בכבלים (ערוץ 5) המקנה לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את זכויות השידורים של שני משחקי הפועל ת"א נגד קבוצת הפאר האיטלקית מילאן ב-  14 ו- 21  במרס 2002, שני הסכמים שניהלתי וחתמתי עליהם בשם רשות השידור.

הנה המשך התמליל ההוא שניהל מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל עם חֶבֶר שבעת מרעיו בוועד המנהל של רשות השידור ובראשם היו"ר נחמן שי ב- 31 בדצמבר 2001. 

יוסף בר-אל :  המצב הכספי הקטסטרופאלי הוא בטלוויזיה ברוממה. תקציב הפעולות של החדשות בטלוויזיה נוצל ב- % 104 בשישה חודשים. זאת אומרת גמרו את 9.500000 (תשעה מיליון וחצי) שקל בשישה חודשים. אני לא האמנתי לזה. קשה לי להאמין שאנשים הוציאו 1.500000 (מיליון וחצי) שקל בחודש תקציב פעולות. זה חוץ מהספורט שהוא חרג, הכל חרג, אבל בכלל כל תקציב החדשות, המבנה שלוֹ, אני לא רוצה שישתמע מדבריי איזו שהיא ביקורת על אלה שאישרו, כי אתם אישרתם. אני רוצה להגיד לכם, אין מקום בעולם שבשידור הציבורי הזכויות של הספורט מגיעות ל- 40.000000 (ארבעים מיליון) שקל והם חלק מהחדשות ותקציב הפעולות של החדשות מגיע ל- 9.500000 (תשעה מיליון וחצי) שקל. אין מקום כזה בעולם. אלא אם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הערוץ הציבורי לערוץ 5.

עו"ד אבי שמידט : המצב קשה.

יוסף בר-אל : זה קטסטרופה…אני שמעתי בוועדת החינוך והספורט של הכנסת שאתם אישרתם עבור 4 משחקים בקדם גביע אירופה של יוּרוֹ 2004, 300000 (שלוש מאות אלף) דולר למשחק לחברת UFA בגרמניה.

עו"ד אבי שמידט : מיליון וחצי דולר.

יוסף בר-אל : מיליון וחצי דולר זה 7.5 מיליון שקל, אבל לכל משחק כזה יש לוֹ משחק גומלין בארץ. ההתאחדות פנתה אלינו ושאלה כמה אתם מציעים על המשחקים בארץ. אמרתי להם  80000 (שמונים אלף) שקל, והוספתי, אין לנו כסף. נציג ההתאחדות אמר לא, זו תישמע בדיחה. התווכחנו בין שנינו. הצעתי להם 70000  (שבעים אלף) דולר. השיבו לנו שזו בדיחה.

עו"ד אבי שמידט : מתי זה נסגר ? באיזה תקופה ?

יו"ר רשות השידור נחמן שי : מה נסגר ?

עו"ד אבי שמידט : מה זה המשחקים האלה  ?  גמר של מה ?

יוסף בר-אל : מוקדמות גביע אירופה לאומות. אני לא מומחה גדול לדברים האלה …אז אני מגיע למה ? לפי שניים מתקציב החדשות על שמונה או עשרה משחקים מצ'וקמקים. בינינו, מה זה נבחרת ישראל במוקדמות גביע אירופה ? אם הייתי שם את הסכום הזה, היו באים ואומרים לי אנחנו משוגעים…

חבר המליאה נועם גרסל : מישהו לקח בלי סמכות ?

יוסף בר-אל : כן . מי שיש לוֹ סמכות לחתום, כן . אנחנו מבררים. קודם כל רוצים לראות את ההסכם הזה. אני אפטר אותו. ויכול מאוד להיות שלפני שיפוטר יצא לפנסיה.

חבר המליאה נועם גרסל : אני רוצה לדעת שהגנב נתפס.

כעבור זמן קצר הפך מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל את עורו. האיש הזה כבר לא דיבר אודות השידורים הישירים של משחקי נבחרת ישראל בכדורגל בסגנון של משחקים מצ'וקמקים. בעונת השידורים של 2004 שידרה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, רכש ערוץ 1 כמעט כל דבר שזַז. יוסף בר-אל הסכים לנדב מכיסו הציבורי של משלם האגרה תמורת זכויות שידורי הספורט בשנת 2004 סכום שיא של  18.300000 (שמונה עשר מיליון ושלוש מאות אלף) דולר, שהם   82.000000 מיליון שקל. אולי מפני שנותר לו כסף בקופה לאחר שהפסיד את שידורי הכנסת שהיו נחלתו הבלעדית של ערוץ 33 מאז 1994 ועכשיו נלקחו ממנו. הנה הפירוט.

א. תשלום זכויות שידורים עבור אולימפיאדת אתונה 2004 : 2.000000 (שני מיליון) דולר.

ב. תשלום זכויות השידורים עבור טורניר אליפות אירופה לאומות בכדורגל – פורטוגל 2004 (מכונה, "2004 Euro") : סכום של 3.200000 (שלושה מיליון ומאתיים אלף) דולר. לצורך השוואה : עבור טורניר "Euro 1996" באנגליה שילמנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי זכויות שידורים בגובה של 400000 (ארבע מאות אלף) דולר, ותמורת "Euro 2000" בהולנד ובלגיה שילמנו מנכ"ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ואנוכי סך זכויות שידורים בגובה של 660000 (שש מאות ושישים אלף) דולר. גרף זכויות השידורים האמיר אולם לא באופן כה דרסטי. יוסף בר-אל לא היה בקי ולא הכיר את מבנה הפירמידה הבינלאומית של זכויות השידורים ח אירועי הספורט הרלוונטיים.

ג. תשלום זכויות השידורים של משחקי מכבי ת"א בכדורסל בליגת ה- EuroLeague : סכום של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר. הערה : יוסף בר-אל וויתר בהסכם הזכויות עם מכבי ת"א גם על ההכנסה לטובת רשות השידור משקופיות חסות הנאמדת ב- 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר, אותה העביר לידי מועדון מכבי ת"א. לכן מדובר לא בסכום של 3 מיליון דולר אלא ב- 4.200000 (ארבעה מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ד. תשלום זכויות השידורים עבור משחקי הפועל ירושלים בכדורסל בליגת ULEB : סכום של 1.000000 (מיליון) דולר.

ה. תשלום זכויות שידורים תקציר עבור משחקי ליגת העל בכדורגל בשבתות ושידורים ישירים של שני משחקי חצאי הגמר וגמר גביע המדינה בכדורגל : סכום של 3.000000 (שלושה מיליון) דולר.

ו. תשלום זכויות שידורים ישירים לאיגוד הכדורסל עבור כיסוי משחקי ליגת העל בכדורסל ושידור ישיר של משחק הגמר על גביע המדינה בכדורסל : סכום של 1.200000 (מיליון ומאתיים אלף) דולר.

ז. תשלום זכויות עבור שידורים ישירים של משחקי החוץ של נבחרת ישראל במסגרת קדם גביע העולם בכדורגל  לקראת מונדיאל גרמניה 2006 : 700000 (שבע מאות אלף) דולר.

ח. הוצאות הפקה הכלליות נוספות של כל משדרי הספורט : 3.000000 (שלושה מיליון) דולר .

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוציא מקופת השידור הציבורי בשנת התקציב של 2004 סכום של  כ- 18.3 מיליון דולר עבור שידורי הספורט, שהם שווי ערך ל- 82 מיליון שקל. בצדק ו/או לאו. לא זה לֵב העניין. לב העניין הוא שמעשהו זה בא כשנתיים לאחר "תמיהתו" המתחסדת הפומבית בפני ה- Board הציבורי שלו, היינו, חברי הוועד המנהל של רשות השידור, כשאמר – שאל בכתובים, "…האם יש החלטה ברשות השידור להפוך את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 5 (ערוץ הספורט בכבלים) בעקבות תקציב זכויות שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהגיע לרָף של 40.000000 (ארבעים מיליון) שקל בתקופתו האחרונה של יואש אלרואי כמנווט שידורי הספורט ושל מנכ"ל רשות השידור הזמני רן גלינקא…?". לא ייאמן…? ייאמן…! חלק מדיווחיו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל לאנשי הוועד המנהל ולחברי וועדת הכספים של הרשות, לרבות יו"ר וועדת הביקורת של הרשות, לא עמדו מעולם במבחן המציאות  המדהים הוא שכולם שתקו. לא רק שתקו. ידעו ושתקו. השתקן הראשי בתחילתו של המשחק המושחת והמכוער הזה היה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי. איש דל. היום ח"כ דל. צריך לציין כאן עוד, שבעונת השידורים  2005 – 2004  נוספו למערך שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם שידורי כדורגל מן ה- Premiere League האנגלית. מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט שהיה גם שר התקשורת ידע כי רשות השידור מתנהלת ע"י מנכ"ל לא מוכשר. איש ירוד, ועלוב שעוסק בפוליטיקה, בשחיתות, ובהענקת שוחד מסך, וקוראים לו יוסף בר-אל. משימת ממשלת ישראל בראשות אריאל "אריק" שרון שמינתה אותו ב- 2002 לתפקיד הרם של מנכ"ל רשות השידור, חייבת עכשיו להעיף אותו קיבינימט ללא תנאי במהירות האפשרית. זה לא היה עוד סוד כי מ"מ ראש הממשלה אהוד אולמרט מתעב את יוסף בר-אל. כמוני.

"אין כל חדש תחת השמש", כדברי קֹהֶלֶת בן דוד מלך בירושלים. הטקסט התנ"כי הקלסי מתייחס גם לרשות השידור בתקופתו של המנכ"ל יוסף בר-אל. "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל ! מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ? דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש ובא השמש, ואל מקומו שואף זורח הוא שם. הולך אל דרום וסובב אל צפון. סובב סבב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. כל הנחלים הולכים אל הים- והים איננו מלא. אל מקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת. כל הדברים יגעים. לא יוכל איש לדבר, לא תשבע עין לראות, ולא תמלא אוזן משמוע. מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר : ראה זה חדש הוא ! כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו. אין זיכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו, לא יהי להם זיכרון עם שיהיו לאחרונה".

אינני שונא את יוסף בר-אל. אינני רוחש לו טינה. אני רוחש לו בוז עמוק. לא בכדי אותה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון וסגנו השר אבוד אולמרט אלו שמינו אותו ב- 2002 למשרה הרמה של מנכ"ל רשות השידור, היו גם אלו שהדיחו וסילקו אותו ב- 2005 לירכתי ההיסטוריה האפלולית של רשות השידור. מינויו של יוסף בר-אל למנכ"ל רשות השידור היה שגוי ומופרך מיסודו. יותר משאני בַּז לוֹ אני בַּז לשְדֵרַת הפיקוד והמנהיגות ההיא של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז"ל על דרגיה השונים. רובם כיהנו שם כמנהלי – בובה תחת השגחתו של המנכ"ל הנוכחי. הם היו חדלי אישים, חסרי יושרה מינימלית, נעדרי מעש וחזון, ומְעוּטֵי כבוד מינימאלי שממתינים לתלוש המשכורת בסוף החודש. מרביתם היו עושי דברו. זוהי שדרת פיקוד אופורטוניסטית שהפכה למשת"פית, אומרת אמן למנהיגות המייצגת ערכים כל כך שליליים, וסוגדת בהִנְהוּן ראש לעריצות עיתונאית כמו במשטרים אפֵלים. מדהים כיצד אנשים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעלי ניסיון רב בתחום השידור, מקבלים החלטות בלתי סבירות משוללות כל היגיון, מחרישים מן הצד במקרה הטוב, או מרשים לעצמם במקרה הגרוע להַנְהֵן בראשם כ- "Yesmen", מפני שאיבדו זה מכבר את חירותם וגם את כבודם. אין בי טיפת געגוע למוֹסַד אותו שֵרַתִּי 32 שנים והיה ביתי השני ולעיתים גם הראשון.

החלטתי לפרוש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור הייתה לאלתר וסופית. ב- 8 ביולי 2002 היום בו פרסם מנכ"ל יוסף בר-אל גילוי דעת בעיתון "ידיעות אחרונות", כלהלן : "הגיע הזמן לגאוֹל את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 מיואש אלרואי", שלח לי מר אלכס גלעדי מכתב הנושא טקסט שוֹנֶה. הנה הוא כלשונו [4].

אלכס גלעדי – Alex Gilady

חבר הוועד האולימפי הבינלאומי

Member International Olympic Committee

8 ביולי  2002

לכבוד

יואש אלרואי

מנהל מח' הספורט

הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1

יואשיש ,

הצטערתי מאוד לשמוע הבוקר על התפטרותך.

21 שנים וחצי נשאת על גבך הרחב את מחלקת הספורט בתנאים לא תנאים וקשיים גדולים כהרים .

עכשיו כשכבר החלטת , איני יכול להניא אותך , אך אני יכול לשבח , לפאר ולרומם את מה שעשית ברוממה .

אם נזכה והזמן המהיר לא יאמר לנו פתע –  הרף , עוד נזכה לשתף פעולה בתעשייה שאנחנו אוהבים כל כך .

חיבוק אמיץ ונשיקות.

בתודה וברכה ,

אלכס גלעדי

העתק : דן שילון, הוגה, יוזם, ומקים מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

טקסט מסמך : 8 ביולי 2002. זהו המסמך המקורי שכתב לי אלכס גלעדי.

הדרך הטובה ביותר להגן על "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני אנשים כמו מנכ"ל רשות השידור הנוכחי מר יוסף בר-אל, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל.

פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003 בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ולא פרישה טבעית. הייתי עצוב ומאוד כעסתי על כל מה שקרה בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את המליצה השירית הנפלאה הבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א' בספר תהילים האומרת, "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". זאת האמת לאמיתה. חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ אחד של אושר אחד ב- 1971, לפני 47 (ארבעים ושבע) שנים כשפגשתי אז לראשונה את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום.

ביום שני – 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ושלחה אותו בבושת פנים לביתו. הדחה חסרת תקדים הנעשית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור. מתכנן ויוזם מהלכי ההדחה במשך חודשים ארוכים היה אהוד אולמרט סגן ראש הממשלה ושר התמ"ס שכיהן גם כשַר הממונה על רשות השידור. ראש הממשלה אריאל שרון הרים את ידו בעד הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אולי מפני שהיועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז קבע נחרצות כי יש להעיף את יוסף בר-אל מתפקידו הרָם בעקבות מִמצאיו השליליים של מבקר המדינה. יתירה מזאת. היועץ המשפטי מני מזוז הודיע לשרי הממשלה כי אם הם יצביעו נגד ההדחה הוא לא יוכל להגן על החלטתם ב- בג"צ. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הצטייר זה מכבר בעיני התנועה לאיכות השלטון בראשותו של עו"ד שרגא אליעד ובעיני איגוד הבימאים והתסריטאים בישראל כמנכ"ל רשות שידור מְסוֹאָב ומושחת. ב- בג"צ המתינו כבר שתי עתירות של שני הגופים האלה מאז דצמבר 2004 המבקשות להדיח אותו את יוסף בר-אל מכהונתו. אנשי ציבור מהימין והשמאל כאחד, כמו השַר אהוד אולמרט וח"כ איתן כַּבֶּל, נתנו ביטוי מרחיק לכת לסלידה שהצטברה בקרב הציבור מדרך ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור. שניהם הצהירו בריש גלי בעיתונות כי מנכ"ל רשות השידור הציע להם שוחד מסך. [5] + [6].

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 2002. ראש הממשלה אריאל שרון (מימין) והשר אהוד אולמרט הם מראשי מדיחיו של יוסף בר-אל בעיצומה של כהונתו המושחתת כ- מנכ"ל רשות השידור. מדובר במקרה חסר תקדים בהיסטוריה של רשות השידור ובתולדות מדינת ישראל. (לע"מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : 2 במאי 2005. ח"כ איתן כבל ממפלגת "העבודה" מספר לעיתון "מעריב" על הצעות שוחד שידור בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, שהציע לו מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. שר התעשייה והמסחר וממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט מגלה לעיתון "הארץ", כי, "מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לו שוחד מסך". (באדיבות עיתון "הארץ").

טקסט תמונה : 3 במאי 2005. עיתון הארץ מפרסם בכותרת הראשית שלו, "הממשלה אישרה ברוב גדול את הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל". בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל ובהיסטוריה של רשות השידור מודח ממשרתו מנכ"ל רשות שידור מכהן. (באדיבות עיתון "הארץ").

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח שלוש שנים לאחר מינויו ע"י ממשלת ישראל בידי הרכב דומה של שַרים שבחר בו לכהונה הרמה  ב- 2 ביוני 2002. 13 שַרים תמכו בהדחה של מנכ"ל רשות השידור המביש. 3 שַרים נמנעו ביניהם שר האוצר ביבי נתניהו, וגם דני נווה, ופואד בן-אליעזר. 2 שַרים התנגדו להדחה, דליה איציק ומאיר שטרית. דליה איציק נימקה את התנגדותה, "כי מעולם לא היה מנכ"ל רשות שידור שהצליח בתפקידו, כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד מהם", והוסיפה, "אז מדוע צריך דווקא להדיח את יוסף בר- אל". טיעון פתטי ומר של שַרה בממשלת ישראל (נבחרה לאחר מכן ליו"ר כנסת ישראל) הגורסת כי ממילא הכל כאילו אבוד בשירות הציבורי, הרווי ממילא בחלוקת ג'ובים ומינויים לא מקצועיים של קרובים ומקורבים, (מבקר המדינה השופט שלמה גולדברג התייחס לפרשה הזאת בחומרה רבה בדו"ח האחרון שלו במאי 2005), טיעון בלתי מתקבל על הדעת המתיישב עם ההסכמה לקבל מראש את הסֵיאוּב וחוסר היושרה הקיימת גם ברשות השידור בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל, כאל נורמה. גב' דליה איציק הייתה תומכת סדרתית ונלהבת של מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל לאורך כל הדרך. בהיותה חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת ה- "מערך" ב- 1990, הצביעה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית לקדנציה של שלוש שנים, 1993 – 1990.

טקסט מסמך : 9 במאי 2005. עיתון "הארץ". ידיעה של הכתבת גב' ענת באלינט. הקשר הארור בין הפוליטיקאים לבין מנכ"ל רשות השידור זועק מכל עבר. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

 טקסט תמונה : 3 במאי 2005. כותרת ראשית ב- Cover Page (עמוד ראשון) של העיתון "מעריב" : "הודח". לראשונה בתולדות מדינת ישראל ותולדות רשות השידור החליטה הממשלה בראשותו של אריאל "אריק" שרון וסגנו אהוג אולמרט לסלק ולהדיח מנכ"ל רשות השידור מכהן מתפקידו. המודח היה יוסף בר- אל. (באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט תמונה : 17 במאי 2005. אמנון דנקנר ז"ל עורך העיתון "מעריב" והעיתונאי ושַדָּר הטלוויזיה דן מרגלית יבד"ל מפנים אצבע מאשימה לכיוון השלטון במדינת ישראל, ולכיוונו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל שכבר הודח וסולק לאלתר מתפקידו. בגוף הכתבה נכתב : "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". ( באדיבות העיתון "מעריב").

טקסט מסמך : 11 במאי 2005. מכתבו של ממלא מקום ראש הממשלה ושר התמ"ת מר אהוד אולמרט אלי לאחר הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל מתפקידו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת 5 : ח"כ נַחְמָן שַי, לשעבר יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 2002 – 2000. בארבע מילים : אכזבה גדולה מנקודת מבטי. 

יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי נבחר לכהונתו הרמה על מנת לשמש יו"ר גם שלי ושל כל העובדים בשידור הציבורי ולא רק של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל . היו"ר נחמן שי היה עֵד מקרוב בשנים 2002 – 2000 לכל התהפוכות השליליות שהתחוללו ברשות השידור. ידע והחריש עד שגם אותו סילק משם ראש הממשלה אריאל שרון בטענת סרק שהוא מתכוון לחולל שינויים בשידור הציבורי ועל הציב בתפקיד יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור את אברהם נתן במקום נחמן שי. נחמן שי ידע כי המנכ"ל המיועד מר יוסף בר-אל כינה את המנכ"ל הקודם המודח לפניו רן גלינקא "דָפוּק". מדובר בציטוט. (כך התבטא בריאיון שערכה עמו העיתונאית גב' אביבה קרול ותוכנו התפרסם בעיתון "גלובס" ב- 18 באפריל 2002). אף על פי כן ולמרות חומרת הדברים והסגנון הבוטה והכוחני בו משתמש מנכ"ל מיועד ובו הוא משמיץ מנכ"ל מודח, נמנה יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור מר נחמן שי על קבוצת חברי הוועד המנהל שהוא עומד בראשה ואנשי המליאה שהצביעו בעד מינויו לתפקיד הבכיר של מנכ"ל רשות השידור בנימוק "כי הוא יוסף בר-אל הוא האחד שאין בִלְתּוֹ". מדובר בציטוט. אשנה ואומר פעם נוספת : ב- 40 שנות עבודתי בתעשיית הטלוויזיה בארץ ובעולם נתקלתי במאות עסקנים פוליטיים מגוחכים. נחמן שי, דליה איציק, ורענן כהן הם הרדודים והנמוכים שבהם. גם אם נחמן שי ייבחר לשר החוץ בממשלתו של יצחק הרצוג, וגם אם דליה איציק תתמנה לנשיאת מדינת ישראל במקום ראובן "רובי" ריבלין, וגם אם יוחלט כי רענן כהן הוא הנגיד הבא של בנק ישראל במקומה של קרנית פלוג, אינני משנה את דעתי על השלושה הנ"ל.

shitrit 1

טקסט מסמך : 6 במאי 2005. עיתון "הארץ". עיתונאי העַל אהוד "אודי" אשרי ז"ל, איש של יושרה, מהימנות, ודרך ארץ מחווה את דעתו במדורו המעניין "משחק מילים" אודות השרה דליה איציק והשר מאיר שטרית שהרימו יד בהצבעה של ממשלת ישראל והתנגדו להדחתו של יוסף בר-אל מתפקידו כמנכ"ל רשות השידור. כזכור התקיימה הצבעת ההדחה הממשלתית ביום ראשון בשבוע – 2 במאי 2005. 13 שרים הצביעו בעד הדחת יוסף בר-אל מכהונתו. דליה איציק ומאיר שיטרית הצביעו נגד ההדחה. 3 נמנעו בנימין נתניהו, דני נווה, ובנימין "פואד" בן אליעזר ז"ל. (באדיבות עיתון "הארץ" והמו"ל עמוס שוקן).

עיתונאי "הארץ" (המזהיר) אהוד אֲשֶרִי היטיב לתאר את העליבות הפוליטית ואת הקשר המושחת שבין נציגי השלטון השרים דליה איציק ומאיר שטרית לבין השידור הציבורי. במדור שלו "משחק מילים" במוסף של העיתון ביום שישי – 6 במאי 2005, תקף בחריפות, בהיגיון, ובכישרון את שני השַרים המבישים שהתנגדו להדחתו של יוסף בר-אל. כותרת המאמר השנון והמנומק של אהוד אשרי היה "כתב הגנה" [7].

כתב הגנה / טקסט של עיתונאי "הארץ" אודי אשרי ז"ל

שני שרים הצביעו נגד הדחתו של יוסף בר-אל. נימוקיהם מאלפים. דליה איציק אמרה, "אף מנכ"ל רשות שידור לא הצליח בתפקידו. כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד". סליחה ? זה מה שדליה איציק הצליחה למצוא לזכותו של יוסף בר-אל ? זאת רמת האינטליגנציה של שרה בישראל ? בעצם דליה איציק מנסחת כלל חדש בתורת המִנהל הציבורי. אפשר לקרוא לוֹ, "חסינותו המהותית של המנכ"ל הכושל". לא חשוב מה עולֵל יוסף בר-אל לשידור הציבורי ומה עשה בכספם של משלמי האגרה. כהונתו מובטחת מפני שהכישלון מובנה בתוך התפקיד. לא ייאמן. מאיר שטרית אמר, "גם אם יוסף בר-אל עשה טעויות, יש לוֹ זכויות. הוא עובד 40 שנה ברשות השידור ואני לא זוכר טענות נגדו". כאן הבעיה של זיכרון סלקטיבי. 40  שנות עבודה זאת זכות גדולה שמצדיקה שעון זהב, אבל "לא זוכר טענות נגדו" ? השאלה האמיתית היא מה מאיר שטרית כן זוכר. אולי את החברות האישית עם יוסף בר-אל, אולי את התוכנית "מבט שני" שהוקדשה לוֹ, ואולי את הדחתה של הכתבת אורלי ווילנאי -פדרבוש, לאחר שתקפה את תוכניתו החברתית של השַר מאיר שטרית. איך אפשר לשכוח את הנזיפה שקיבלה מיוסף בר-אל . "מי את אורלי ווילנאי- פדרבוש שתבקרי חבר שלי, שַר בישראל ?" אמר לה מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל.

טקסט תמונה  : יוני  1989. אהוד "אודי" אשרי ז"ל (משמאל) עיתונאי מחונן שכתב בעיתון "הארץ". מימין, אורי לוי יבד"ל. התמונה צולמה ב- 1989. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

צריך לזכור ולהבין כי הטקסט הבעייתי הזה, "…כל המנכ"לים נכשלו ברשות השידור אז מדוע צריך להדיח דווקא את יוסף בר-אל…", נאמר ע"י גב' דליה איציק ב- 2 במאי 2005 בשעה שכיהנה כשַרת התקשורת בממשלת ישראל. הדבר איננו מפתיע. לבעלי הזיכרון הקצר צריך לומר שדליה איציק שימשה חברה בוועד המנהל של רשות השידור ב- 1990 מטעם מפלגת המערך והרימה גם אז בקיץ 1990 את ידה הימנית בעד ולטובת מינוי יוסף בר-אל לתפקיד מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הנימוק שלה היה שהאיש מוכשר ובעל יכולת. זה היה לפני כ- 28 שנים. שום דבר לא השתנה במוּסַר הציבורי שלה. הריב, המדון והמחלוקות שפרצו ברשות השידור בתקופת יוסף בר-אל, חִלחלו זה מכבר גם לשורות ממשלת ישראל והעמידו חלק משריה משני עברי המתרס של רשות השידור . שר האוצר בנימין נתניהו האיש שלא הרים אצבע ונמנע מהדחת יוסף בר-אל רק משום שיריבו הפוליטי סגן ראש הממשלה והשר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט היה היוזם והדוחף להדחתו של מנכ"ל רשות השידור למקום שְכוּח אֵל שההיסטוריה איננה זוכרת אותו.

לראש הממשלה אריק שרון יש זכויות רבות בצד מינוסים גדולים. הוא ייזכר כראש ממשלה שסייע להפוך את רשות השידור לשדה קרבות פוליטי. מאז שנת 2000 כיהנו חמישה שרים וראש ממשלה אחד כממונים על רשות השידור. דליה איציק, רענן כהן, אריק שרון בעצמו, רובי ריבלין, אהוד אולמרט, וציפי לִבני. מצב חמור וחסר תקדים. 45 משרות של מנהלים בכירים ברדיו "קול ישראל" ובטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 היו מאוישות שלוש שנים בזמן ההוא ללא מכרז. תקציב רשות השידור התנהל מאז 2003 ועד הדחתו של יוסף בר-אל ללא אישור בהיעדר וועד מנהל ו- וועדת כספים. העיתונות החופשית במדינת ישראל לא חסה על מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל שהודח לפח האשפה של ההיסטוריה. במאמר אמיץ בעל יושרה שתיאר את המציאות העגומה בדיוק כפי שהיא, שפרסמו אמנון דנקנר ודן מרגלית ב- 17 במאי 2005 בעיתון "מעריב" שכותרתו הראשית התנוססה בעמוד הראשון, "עברתם כל גבול", בו התייחסו לשחיתות השלטון במדינת ישראל , קבעו שני העיתונאים רבי המוניטין את דעתם הנחרצת גם על הקשר הפוליטי המשחית שהתקיים בין מנכ"ל רשות השידור המודח יוסף בר-אל לבין השלטון. הטקסט החד שלהם לא הותיר שום מקום לפרשנויות. הם כתבו שחור על גבי לבן בעיתון "מעריב", כי מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הוא מושחת ומשחית וכי ידיו מזוהמות משוחד מָסָךְ [8]. "…אם הגענו למצב שבו שרים ואנשי ציבור זוללים בתיאבון שוחד מסך מידו המזוהמת של מנכ"ל רשות השידור מושחת ומשחית ובתמורה מעניקים לו הגנה מפני הדחה מוצדקת…". טקסט חריף ומַר שנאמר ב- 2005 באיחור של שלוש שנים. ניתן היה לחסוך שלוש שנים של דעיכת השידור הציבורי. כמה חבל.

ההיסטוריה סובבת על צירה. יאיר אלוני שהודח ע"י יוסף בר-אל מתפקידו כמ"מ מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, מונה ע"י ממשלת ישראל במאי 2005 לרשת את תפקידו של המנכ"ל יוסף בר-אל המודח.

אני חותם את הפרק הארוך בספר "רוֹש ולענה" (אחד מ- 13 ספרים המרכיבים את הסדרה "מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה") בדבריו השנונים של פרופסור דן כספי ז"ל גדול מתנגדיו של יוסף בר-אל בוועד המנהל הציבורי של רשות השידור והאיש היחיד שהצביע בגלוי וגם נימק בגלוי מדוע הוא מתנגד בכל תוקף למינויו של יוסף בר-אל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. כך כתב לאחר הדחת יוסף בר-אל : "אין עדנה גדולה יותר כאשר עמדת מיעוט הופכת לנחלת הכלל".

[1] ראה נספח : מאמר רחב יריעה של מר דורון צברי המוסף "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות"  מ- 21  במאי  2004  , התוקף בחריפות רבה את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור .

[2] ראה נספח : מאמר מערכת של עיתון "הארץ" מ- 4 באוקטובר 2004  וכותרתו "שידור לא ציבורי", התומך בהחלטתו של השר הממונה על רשות השידור אהוד אולמרט להדיח את יוסף בר-אל מנכ"ל רשות השידור מתפקידו.

[3] ראה נספח : פרוטוקול ישיבה משותפת שלא מן המניין, של הוועד המנהל של רשות השידור ו- וועדת הכספים של המליאה, שהתקיימה ב- 21 ביולי 2002 בבניין הטלוויזיה בתל אביב .

[4] ראה נספח : מכתבו של אלכס גלעדי אלי  מ- 8 ביולי 2002  בעקבות התפטרותי מהטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1 ורשות השידור.

[5] ראה נספח : האמירה של אהוד אולמרט בעיתון "הארץ" מ- 3 במאי 2005, "…מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הציע לי שוחד מסך בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1…".

[6] ראה נספח : הצהרתו של ח"כ איתן כבל בעיתון "מעריב" מ- 2 במאי 2005, "…איתן כבל תרשום את הטלפון האישי שלי, של מנכ"ל רשות השידור, ותתקשר אלי בכל עניין שאתה צריך…".

[7] ראה נספח : מאמר של אהוד אשרי בעיתון "הארץ" ב- 6 במאי 2005 התוקף את שני שרי ממשלת ישראל, דליה איציק ומאיר שטרית שהתנגדו להדחתו של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל בהצבעה בממשלה. התנגדותם לא סייעה בידם. יוסף בר-אל הודח.

[8] ראה נספח : מאמרם של אמנון דנקנר ודן מרגלית בדף הכותרת של "מעריב" ב- 17 במאי 2005 , "עברתם כל גבול" .

פוסט ארוך, מורכב, עמוס, ומפורט מס' 733.  ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט הופך לאסיר פלילי בגין עבירות שוחד ושחיתות, ונשלח ע"י בית משפט בישראל לבית הסוהר ב- 15 בפברואר 2016 לתקופה של שנה ו- 5 חודשים. מדהים. מביך. לא מובן. תמוה. לא ברור. לא הגיוני, לא נתפש, בלתי מתקבל על הדעת ו- חסר תקדים. וגם פרפראות. פוסט מס' 733. הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 במארס 2018.  פוסט מס' 733. הועלה לאוויר ביום רביעי – 21 במארס 2018.

אפילוג אמביוולנטי מַר.

כמו רבים מאזרחי המדינה גם אנוכי ובני משפחתי עקבנו בדריכות ודאגה אחרי מהלכי משפטו הפלילי הארוכים והממושכים של ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט בענייני שוחד כספי ושחיתות בתומם הושלך לכלא כאחרון הפושעים ב- 15 בפברואר 2015. במהלך הדו"חות וההקלטות הסמויות בעת משפטו שנו אותו לכף חובה מצטייר ראש ממשלה קטנוני, רכלני, וחסר מוסר שלא יודע מהחיים שלו. ראש ממשלה נטול כישרון, נעדר כריזמה מינימאלית של מנהיג הניצב בראש האומה הוא פושע פלילי נִקְלֶה, שטוען עכשיו שכל נאמניו לרבות בית המשפט של מדינת ישראל ועוזרתו הנאמנה פקידת לשכותיו העירונית והמיניסטריאליות גב' שולה זקן קמו עליו לרמות אותו ולהרשיע אותו. כמו רבים מאזרחי המדינה גם אנוכי קראתי את עדויותיו ה- בעייתיות נעדרות אמינות, כנות, ויושרה של ראש הממשלה והאסיר הפלילי הנוכחי אהוד אולמרט אותן דאג להפיץ ב- עיתון "ידיעות אחרונות" (יום שישי – 16 במארס 2018). כמו רבים מאזרחי המדינה גם אני צפיתי בשיחת הטלוויזיה הארוכה שניהל גיל ריבה במוצ"ש – 17 במארס 2018 בערוץ 12 / "קשת" עם ראש ממשלת ישראל הנקלה שסרח בשם אהוד אולמרט ואשר נשלח לכלא בגין פשעי השוחד, המרמה, והשחיתות הנבזיים והמטונפים בהם עסק באינטנסיביות במשך שנים ארוכות. קשה להאמין. לצורך השוואה : תארו לעצמכם את ראשי ממשלות העבר של מדינת ישראל דוד בן גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין, ויצחק שמיר עומדים לדין בבית משפט בישראל בהאשמות בעלות תוקף לא מופרכות, שעוסקות בשוחד, מרמה, שחיתות, נוכלות, ושיבוש מהלכי משפט. לא ייאמן כי יסופר.

חולף לו שבוע. אתה פותח את "מוסף 7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 16 במארס 2018 וקורא בתדהמה את המידע הזה שמפרסם ראש הממשלה והאסיר הפלילי לשעבר, בכותרת ראשית, כלהלן : "…אני שואל את עצמי שוב ושוב, האם שגיתי באופן כל כך מהותי עד שהזמנתי לעצמי את הנפילה הגדולה הזו והפכתי לאסיר…?". בלתי נתפש. אף על פי כן נותרתי אמביוולנטי בתוככי משוואה אמביוולנטית אנושית. אנוכי עדיין רוחש חיבה לראש הממשלה אהוד אולמרט מי שבחודש מאי של שנת 2005 (היה אז שר התמ"ת והתקשורת, וסגן של ראש הממשלה אריאל שרון) ביקש ליצור שידור ציבורי מהימן והיה היוזם הראשי של החלטת ממשלת ישראל להדיח ולסלק קיבינימט את מנכ"ל רשות השידור המושחת ההוא ונותן שוחד מסך, שקוראים לו יוסף בר-אל. והנה מופיע העיתונאי המוכשר בעל המוניטין ו- שדרן ערוץ 10 מר ברוך קרא, וכותב לי בעיתון "הארץ" (יום שישי – 23 במארס 2018) פוסט אנטי אהוד אולמרט מובהק, וכותרתו, "חושב שכולנו מטומטמים". ברוך קרא מכנה את ראש הממשלה אהוד אולמרט שקרן כרוני, מושך אותי מצדה הבהיר לצד האפל של המשוואה האמביוולנטית האנושית. ברוך קרא טוען בפוסט רחב הידיים שלו (משהו סביב 1200 / 1100 מילים כאמור ב- "הארץ" ביום שישי – 23 במארס 2018) כי לא שוררת כאן שום אמביוולנטיות דו ערכית, אין כאן משוואה, ו- שום מצב של רגשות מנוגדים כאילו אהבה ותיעוב משמשים בו בערבוביה. על פי משנתו של ברוך קרא אין כאן שום משוואה. ישנה וקיימת רק תוצאת מינוס. שורר כאן רק תיעוב כלפי ראש ממשלה שקרן, רמאי, ו- נותן שוחד שקוראים לו אהוד אולמרט. פוסט מס' 733 עוסק בראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט שהפך לאסיר פלילי ונשלח בפברואר 2016 לכלא מאחורי סורג ובריח וביוסף בר-אל שהודח וסולק מהכס הרם של מנכ"ל רשות השידור ב- במאי 2005 על פי החלטת ממשלת ישראל. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל הוּשַם ראש ממשלה בבית סוהר. בפעם הראשונה בתולדות השידור הציבורי במדינת ישראל הודח מנכ"ל רשות מכהן.

תזכורת (1): אהוד אולמרט אדם מוכשר וראש ממשלה בעל יכולות שהפך לפושע פלילי ונשלח למאסר מאחורי סורג ובריח.

ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הוא בן 73 היום. אסיר פלילי עלוב שיצא לאחרונה מבית הכלא. אהוד אולמרט כיהן כראש הממשלה ה- 12 של מדינת ישראל מטעם מפלגת קדימה בשנים שבין 2006 ל- 2009. קודם לכן כיהן כשר בממשלות ישראל מטעם מפלגות קדימה והליכוד. אהוד אולמרט כיהן גם כראש עיריית ירושלים. האירועים הביטחוניים המרכזיים במהלך כהונתו של אהוד אולמרט בראשות הממשלה ה- 31 בתולדות מדינת ישראל היו מלחמת לבנון ה- 2, תקיפת חיל האוויר הישראלי בסוריה, ומבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה. מבקר המדינה – וועדת ווינוגרד ביקרו קשות את תפקודו במלחמה.

בתום ובעקבות עדויות מוקדמות שנגבו מראש הממשלה אהוד אולמרט בפרשת קבלת מעטפות הכסף על ידו מ- טלנסקי, דרשה מפלגת העבודה את התפטרותו המיידית ולאלתר מתפקידו כראש ממשלת ישראל. אהוד אולמרט התפטר מתפקיד ראש הממשלה לפני כמעט 10 (עשר) שנים בספטמבר 2008. במארס 2015  הורשע ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט בפרשה זו של "מעטפות טלנסקי", וכן הורשע בעבירות של מרמה, הפרת אמונים, ובקבלת דבר במרמה  בנסיבות מחמירות. בהמשך משפטו הארוך נגזרו על ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט 8 חודשי מאסר וקנס כספי. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה ונקבע כי יירצה את עונש המאסר במצטבר לעונש נוסף שהוטל עליו ב- "פרשת חברת הזרע".

במארס 2014 הרשיע בית המשפט המחוזי את ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט בפרשת הבנייה ב- "הולילנד" וב- פרשת חברת הזרע בעבירות של קבלת שוחד והפרת אמונים. השופט דוד רוזן גזר עליו עונש של 6 (שש) שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, וקנס בגובה של 1.000000 (מיליון) שקל. ב- 29 בדצמבר 2015 קיבל בית המשפט העליון את ערעורו בפרשה הנ"ל וזיכה אותו מחמת הספק, אך הותיר את הרשעתו בקבלת שוחד ב"פרשת חברת הזרע", וגזר עליו עונש מאסר בפועל של 18 (שמונה עשר) חודשים. כמו כן גזר עליו בג"צ חודש מאסר בפועל נוסף, בגין הרשעתו בבית משפט השלום בירושלים בעבירת שיבוש מהלכי משפט. ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ריצה את עונש המאסר מ- 15 בפברואר 2016 ועד 2 ביולי 2017. ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט יצא מבית הסוהר ב- 2 ביולי 2017 בגין ניקוי שליש מתקופת מאסרו. אהוד אולמרט הוא ראש ממשלת ישראל היחיד שהורשע בעבירה פלילית.

תזכורת (2) : הפוליטיקאי אהוד אולמרט.

בשנת 1966, בוועידה השמינית של תנועת החירות בגיל 21 בלבד, עלה אהוד אולמרט לדוכן הנואמים, וקרא למנהיג התנועה מנחם בגין להתפטר מתפקידו, לאחר שכשל בשש מערכות בחירות רצופות. תומכיו של בגין ניסו להפסיק את נאומו ולהורידו מהבמה, אבל בגין התעקש שיתנו לו לסיים, ואף מחא לו כפייםבשנת 1973 כשהיה בן 28 נבחר אהוד אולמרט השאפתן לחבר הכנסת ה- 8 מטעם מפלגת הליכוד במקום ה- 36 ברשימה, כנציג של רשימת המרכז החופשי בראשות שמואל תמיר שהיה אחד ממרכיבי הליכוד. בעת הפיצול במרכז החופשי, חבר אבוד אולמרט אמביציונר חסר תקנה יחד עם אליעזר שוסטק להקמת המרכז העצמאי אשר בשנת 1976 היה לאחד ממרכיבי חטיבת ל"עם". בשנים הראשונות של הקריירה הפרלמנטרית שלו התפרסם אהוד אולמרט בתקשורת כלוחם בשחיתות ובפשע המאורגן. הוא שיתף בעניין זה פעולה עם הח"כ יוסי שריד ז"ל ממפלגת המערך / העבודה למרות הפערים האידאולוגיים ששררו ביניהם. שניהם חשפו בין היתר את השחיתות השוררת בכדורגל הישראלי ומעורבות גורמים עברייניים בניהול קבוצות הכדורגל הרשומות בהתאחדות הכדורגל הישראלית.

אהוד אולמרט המשיך בחשיפת כנופיות פשע ופעילות עבריינית. בשנת 1976 שיתף פעולה עם עיתון "הארץ" בחקירת מה שהוגדר כ- "פשע המאורגן בישראל" והצבעה על שמות ראשיו, בתוכם קבלנים ואנשי עסקים מוכרים. בהמשך אותה חקירה התחרה והסתכסך עם העיתון על הקרדיט הנוגע לגילוי לחשיפה. בנוסף רמז אהוד אולמרט רמז עבה באשר לזהותו של קצין צבא בכיר המעורב בעסקי הפשע המאורגן וחותר להגיע לעמדת שליטה בו, שהובן כמתייחס לאלוף (מיל.) רחבעם זאבי, לימים חבר כנסת ושר בממשלת ישראל. רחבעם זאבי, שאכן היה ביחסי ידידות עם כמה מאלה ששמם צוין כראשי הפשע המאורגן במדינת ישראל אולם הכחיש קשר לעסקיהם, הגיש תביעת דיבה כנגד אהוד אולמרט וטען כלהלן : "אהוד אולמרט ביצע ניסיון זדוני ושפל לרצוח את אופיי לצורך צבירת הון פוליטי ולמטרות פרסומת אישית סנסציונית". תביעת הדיבה הוסרה לאחר "סולחה" בתיווכו של מנחם בגין, בה הבטיח אהוד אולמרט להפסיק להאשים את רחבעם זאבי אך לא חזר בו מדבריו. בראיון משנת 1985 אמר אהוד אולמרט שבמבט לאחור הוא מתחרט על שלא התעקש על הבאת העניין לדיון משפטי.

בשנים 1977 ו- 1978 פרסם השבועון "העולם הזה" (בהפקה ועריכה של אורי אבנרי)  סדרת כתבות שבהן הואשם אהוד אולמרט בשורה של עבירות אתיות. בין היתר נכתב כי ניצל את קרבתו לשר הבריאות אליעזר שוסטק, כדי להשיג טובות הנאה ללקוחותיו כעורך דין (בתקופה זו עדיין מותר היה לכהן כעורך דין וכחבר הכנסת במקביל), וכן כי יזם לנצל את קרבתו לשר הקליטה דוד לוי, כדי לאשר תוכנית של משקיעים שהיו לקוחותיו כעורך דין לבנות במרכז הארץ שיכונים לעולים. בתגובה פרסם אהוד אולמרט מודעות בהן האשים את עורכי השבועון בשחיתותמאבקו של אהוד אולמרט בפשע המאורגן הקנה לו תהילה. אהדת התקשורת אליו פחתה עם התפוצצות פרשת קו 300 ב- 1984. אהוד אולמרט התייצב אז לצד ראש הממשלה יצחק שמיר ותקף את היועץ המשפטי לממשלה דאז יצחק זמיר.

בשנת 1988 מונה אהוד אולמרט לשר בלי תיק בממשלת האחדות הלאומית לאחר שזכה במקום ה- 22 ברשימת מפלגת הליכוד, ועם פרישת מפלגת המערך / העבודה בשנת 1990 כיהן בתפקיד שר הבריאות.  כשר הבריאות היה מזוהה אהוד אולמרט עם קידום חוק הבריאות הממלכתי.  באותה תקופה נמנה אהוד אולמרט על אנשי "מחנה יצחק שמיר ומשה ארנס" המפלגת הליכוד מול המחנה של אריאל שרון ודוד לוי.

תזכורת (3) : אהוד אולמרט ראש עיריית ירושלים.

בשנת 1993, אחרי הפסדו של יצחק שמיר בבחירות לכנסת ה- 13 בהן הוצב במקום ה- 13 ׁשלוש עשרה ברשימהׂ, החליט אהוד אולמרט להתמודד על ראשות עיריית ירושלים מול ראש העירייה הוותיק טדי קולק (יליד 1911 ומבוגר מאהוד אולמרט ב- 34 שנים). בעזרת תמיכת החרדים לגוונים השונים שלהם בירושלים, ניצח אהוד אולמרט בבחירות לעיריית ירושלים בירת מדנית ישראל. היה מדובר בקפיצת מדרגה פוליטית מרשימה. הברית הפוליטית עם החרדים גרמה לאהוד אולמרט להצטייר כמשת"פ שלהם ועושה דברם, אך להגנתו טען שבתקופתו ירושלים נותרה פתוחה בשבתות. לימים נפגמה ידידותו של אהוד אולמרט עם החרדים כאשר פעל להצטרפות מפלגת שינוי לממשלת אריאל "אריק" שרון. ב- 1988 נבחר אהוד אולמרט לקדנציה שנייה כראש העיר ירושלים. בעקבות החוק שאסר עליו החזקה בתפקיד ציבורי נוסף להיותו חבר כנסת, התפטר מחברותו בכנסת ישראל. כראש עיריית  פעל להגברת השליטה הישראלית במזרח ירושלים, דחף להקמת שכונת הר חומה ופתיחת מנהרת הכותל. אהוד אולמרט היה נואם בולט בהפגנות מפלגות הימין בזמן ממשלות יצחק רבין ז"ל ואהוד ברק יבד"ל, כנגד הסכמי אוסלו, וכנגד נסיגה מרמת הגולן, והתנגד ל- וויתורים טריטוריאליים בירושלים. בתקופתו כראש עיריית ירושלים החלה תנופת פיתוח חסרת תקדים של תשתית התחבורה בירושלים. הוקמו כבישים ומחלפים, בהם הגרך הראשית כביש בגין והמנהרה המחברת בין מעלה אדומים לירושלים וכן החל הפרויקט "הרכבת הקלה". הסכום שהושקע בכך עמד על 6.100000000 (שישה מיליארד ומאה מיליון) שקלים, וכתוצאה ממנו הגיע גירעון העירייה בסוף כהונתו לסכום של 534.000000 (חמש מאות שלושים וארבע מיליון) משקלים. כמעט פי 8 מהגירעון שהיה בעת כניסתו ללשכת ראש העיר. באותה תקופה פעל אהוד אולמרט לאישור פרויקט מתחם המגורים "הולילנד", פרשה שבגינה הורשע בעבירת שוחד ומרמה. בעת מערכת הבחירות ב- 1999, שבה הוצב במקום ה- 119 הסמלי ברשימת מפלגת "הליכוד", התייצב במפתיע להגנתו של מועמד מפלגת "ישראל אחת" בראשות אהוד ברק. הליכודניק בנימין נתניהו האשים את אהוד אולמרט, "…שהוא אהוד אולמרט יחלק את ירושלים…". כידוע, בסופו של דבר, אהוד ברק באמת הציע פשרה טריטוריאלית בירושלים, ואהוד אולמרט הודה שטעה בהערכתו את אהוד ברק. אחרי תבוסת של בנימין נתניהו והתפטרותו מראשות מפלגת "הליכוד", התמודד אהוד אולמרט על הנהגת המפלגה מול אריאל שרון ומאיר שיטרית, אולם הבחירות המקדימות הסתיימו בניצחונו של אריאל "אריק" שרון. באותה תקופה הוזכר שמו של אהוד אולמרט בפרשת האי היווני כמי שקיבל (במקביל לאריק שרון) עזרה מדודי אפל בעת הבחירות לראשות מפלגת הליכוד בשנת 1999, תמורת עזרה בקידום הפרויקט וכן אירוח ראש עיריית אתונה בעת ביקור שאותו יזם אותו דודי אפל, אולם בשנת 2004 הוחלט לא להגיש נגד אהוד אולמרט כתב אישום. הוא יצא בזול בפרשת האי היווני. נסיעותיו הרבות של אהוד אולמרט לחו"ל בעת כהונתו כראש עיריית ירושלים הובאו בשעתו כראייה לאופיו הנהנתן והבזבזני. המקומון הירושלמי "כל ירושלים" פרסם אז טור קבוע בשם, "אולמרט בשחקים".

תזכורת (4) : אהוד אולמרט ראש עיריית ירושלים חוזר לפוליטיקה הלאומית של ישראל.

בשנת 2003, לקראת הבחירות לכנסת ה- 16,  התמודד אהוד אולמרט בבחירות המקדימות במרכז הליכוד והגיע למקום ה-32 ברשימה. לאחר שראש הממשלה אריאל "אריק" שרון, אליו היה אהוד אולמרט מקורב, הבטיח לו תפקיד של מ"מ ראש הממשלה, התפטר אהוד אולמרט מתפקידו כראש עיריית ירושלים ב- 16 בפברואר 2003, כדי להיכנס לכנסת ולממשלה. בתחילה דובר על מינויו לשר האוצר, אולם לאחר שאריאל "אריק" שרון החליט למנות את בנימין נתניהו לתפקיד הזה, מונה אהוד אולמרט לשר התעשייה והמסחר שאליו צורף תיק התעסוקה שהופרד ממשרד העבודה והרווחה. אריאל שרון הוסיף על תפקידיו של נאמנו אהוד אולמרט גם את האחריות על משרד התקשורת. כשר התעשייה והמסחר, תקף אהוד אולמרט לעיתים את מדיניותו של בנימין נתניהו. השר אהוד אולמרט התגלה בממשלת אריאל שרון השנייה כסמן שמאלי יחסית בציר המדיני. הדבר התגלה בפומבי כאשר נאם באזכרה לדוד בן גוריון ב- 1 בדצמבר 2003. השר אהוד אולמרט דיבר על הצורך בוויתור על חזון ארץ ישראל השלימה. עם הכרזתו של ראש הממשלה אריאל שרון על "תוכנית ההתנתקות" חודשים ספורים לאחר מכן, היה אהוד אולמרט מראשי התומכים בממשלה. אהוד אולמרט, שנחשב תמיד כנץ פוליטי, התייצב בצד השמאלי של מפלגת הליכוד מבחינה מדינית. כמו כן תקף את שר האוצר בנימין נתניהו, והאשים אותו, כמי שפגע בשכבות החלשות. בשל תמיכתו בפשרה טריטוריאלית, הפופולריות שלו בקרב חברי מרכז "הליכוד" פחתה והסקרים ניבאו לו אי הצלחה בבחירות המוקדמות. בשנת 2004  תכנן אהוד אולמרט למנות את אהרון דומב למנהל מרכז ההשקעות, אולם יום לפני המינוי הזה התפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" תחקיר שלמעשה טרפד את המינוי המדובר. ב- 7 באוגוסט 2005 התפטר בנימין נתניהו מתפקיד שר האוצר בממשלת אריאל שרון על רקע ההתנתקות מרצועת עזה. אהוד אולמרט מונה למחליפו שהוא ממשיך להחזיק גם במשרד התעשייה והמסחר. אהוד אולמרט נמנה עם הדוחפים את אריאל שרון לפרוש ממפלגת "הליכוד", ועם המיסוד והקמתה של מפלגת "קדימה" על ידי ראש הממשלה אריאל שרון בסוף נובמבר 2005, היה לאחד מראשיה, כשהוא מנהל מאבק סמוי בינו לבין גב' ציפי ליבני על המקום השני ברשימה אחרי אריאל שרון.

תזכורת (5) : אהוד אולמרט נושא עיניו לראשות ממשלת ישראל.

ב- 4 בינואר 2006, עם אשפוזו של ראש הממשלה אריאל שרון, לאחר שלקה בשבץ מוחי חמור ושקע בתרדמת, הועברו סמכויות ראש הממשלה לידי אהוד אולמרט כממלא מקום של ראש הממשלה. מיד עם אשפוזו של ראש הממשלה אריאל שרון התלכדו סביב אהוד אולמרט בכירי מפלגת "קדימה". כאשר התברר שאריאל שרון אינו עומד להתאושש במהרה ממחלתו, הפך אהוד אולמרט למועמד מפלגתו לראשות הממשלה. עם כניסתו לתפקיד ממלא מקום נקט אהוד אולמרט קו תקיף בפינוי המאחז הבלתי חוקי עמונה. מדיניותו זאת של אהוד אולמרט גררה את פינוי עמונה למהלך אלים. בנוסף נאלץ ראש הממשלה אהוד אולמרט להתמודד עם עליית החמאס לשלטון ברצועת עזה של הרשות הפלסטינית בבחירות שהתקיימו בינואר 2006 ואשר ישראל לא מנעה את קיומן (לרבות מזרח ירושלים) למרות השתתפות החמאס בהן. אירוע ביטחוני משמעותי בתקופה זו היה "מבצע הבאת ביכורים", תפיסת רוצחי רחבעם זאבי שהוחזקו בכלא פלסטיני ביריחו ועמדו להשתחרר בעקבות עליית החמאס.

ערב הבחירות הבהיר אולמרט שבכוונתו לקדם את תוכנית ההתכנסות לפינוי חלקים נרחבים מ יהודה ושומרון. בבחירות 2006 זכתה קדימה ב- 29 מנדטים, נמוך מהציפיות הגבוהות ותוצאות הסקרים, אולם די היה במספר מנדטים זה כדי להציב את אולמרט כמנצח הברור של הבחירות. ב- 14 באפריל 2006 בתום 100 ימי הנבצרות הזמנית של ראש הממשלה אריאל שרון (בעקבות השבץ המוחי בו לקה) מונה אהוד אולמרט ע"י מזכיר הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה לראש ממשלת ישראל בפועל. 20 יום לאחר מכן, ב- 4 ביולי 2006 מונה אהוד אולמרט לראש ממשלת ישראל לאחר שממשלתו, הממשלה ה- 31 בתולדות המדינה קיבלה את אמון הכנסת. הקואליציה מנתה 67 חברי כנסת מ- 4 מפלגות : קדימה, העבודה, ש"ס, והגימלאים. ציפי לבני מונתה לשרת החוץ ומ"מ ראש הממשלה, עמיר פרץ מונה לשר הביטחון, ואברהם הירשזון מקורבו של אהוד אולמרט התמנה לשר האוצר. הממשלה כללה 25 שרים (כולל ראש הממשלה). עקב הביקורת הציבורית על מספר השרים לא מונו סגני שרים. כחודשיים לאחר סיום מלחמת לבנון ה- 2 ב- 30 באוקטובר 2006 הצטרפה לקואליציה גם מפלגת ישראל ביתנו. החל מ- 30 באוקטובר 2006 התבססה ממשלת אהוד אולמרט על קואליציה של 78 חברי כנסת. כמו כן, מונו מספר סגני שרים. עם התקדמות המשא ומתן עם הפלסטינים פרשה סיעת ישראל ביתנו מהקואליציה וזו נותרה עם 67 ח"כים. לאחר שנבחר אהוד אולמרט לראש הממשלה הוא מינה את ד"ר יורם טורבוביץ' כראש סגל, שאחראי על כלל הפונקציות המשרדיות במשרד ראש הממשלה. לתפקיד מנכ"ל המשרד מונה רענן דינור שעבד קודם עם אהוד אולמרט בתפקידים אחרים. ראש הממשלה אהוד אולמרט מינה את שולה זקן לראש לישכתו. שולה זקן הושעתה מתפקידה הבכיר הזה בינואר 2007, בעקבות פתיחת חקירה פלילית נגדה בפרשת רשות המסים.

תזכורת (6): אהוד אולמרט פלוס תזכורות הנוגעות להאשמות פליליות נגדו. 

החל מאמצע שנות השמונים במאה הקודמת החל שמו של אהוד אולמרט להיקשר להרבה אירועים ופרשות פליליות.

פרשת בנק צפון אמריקה : בשנת 1985 התגלה במסגרת חקירת משטרה על נסיבות קריסתו של בנק צפון אמריקה כי אולמרט קיבל הלוואה בסך 50 אלף דולר מאיש העסקים יהושע הלפרין, שהיה יו"ר הבנק – ללא ריבית ובלא שנתבקש להחזיר אותה. מאוחר יותר פעל אהוד אולמרט לבטל צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא כנגד הלפרין. היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש החליט לא להגיש נגד אולמרט כתב אישום בפרשה.

פרשת יוסף "ג'ו" אלמליח : בכתב האישום בפרשת מעטפות הכסף שהוגש בשנת 2009, נאמר כי סמוך לתאריך 1 בינואר 1993, בנסיבות שאינן ידועות למאשימה, קיבל אהוד אולמרט סכום של 72000 (שבעים ושתיים אלף) אלף דולר מ- ד"ר יוסף "ג'ו" אלמליח אזרח ארצות הברית. ב- 19 בפברואר 1998 העביר ד"ר יוסף (ג'ו) אלמליח, מסיבה שאינה ידועה למאשימה, סכום של כ-100000 (מאה אלף) דולר לחשבונו הפרטי של הנאשם בבנק הפועלים. אולמרט לא הואשם בפרשה זו.

פרשת החשבונות הפיקטיביות : אהוד אולמרט הועמד לדין במארס 1996 בגין עבירות על חוק מימון מפלגות ב- "פרשת החשבוניות הפיקטיביות". בכתב האישום נטען כי אהוד אולמרט היה מעורב בקבלת תרומות בלתי חוקיות לליכוד, בעת מערכת הבחירות לכנסת ה- 12 ב-1988. אהוד אולמרט זוכה מאישומים אלה ב- 1997. בסופו של פסק הדין כתב השופט עודד מודריק את הטקסט הבא, כלהלן : "…הנאשם התנהג בעניין הזה באורח מאוד לא ראוי, אך אי-התקינות לא חרגה אל התחום הפלילי בהתאם להגדרות החוק…".

פרשת האי היווני : לקראת הפריימריס בליכוד שהתקיימו בשנת 1999, פנה אהוד אולמרט באמצעות שולה זקן, בבקשת תרומה מאיש העסקים דוד אפל. האחרון ביקש ממנו סיוע בעניין ביקורו של ראש עיריית אתונה בירושלים. ב- אפריל 2004 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, על סגירת התיק נגד אולמרט בפרשה זו. במהלך כהונתו כראש ממשלה היה אהוד אולמרט נתון למספר חקירות פליליות ומספר גופים ואישים כעמותת אומ"ץ והחשב הכללי ירון זליכה  האשימו אותו בשחיתות.

פרשת בנק לאומי :  ב- 16 בינואר 2007 הודיע משרד המשפטים כי תיפתח חקירה פלילית נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט בחשד שהיה מעורב בהליכי הפרטת בנק לאומי בעת שכיהן כשר האוצר. היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) ב- משטרת ישראל חקרה את החשד שבתקופת כהונתו כשר האוצר של מדינת ישראל, פעל אהוד אולמרט להטות את תנאי המכרז שנועד למכירת בנק לאומי על ידי המדינה, במטרה לסייע לחברו, המיליארדר האוסטרלי פרנק לואי, שביקש לרכוש את הבנק. בנובמבר 2007, הודיעה משטרת ישראל לפרקליטות כי אין בידה תשתית ראייתית מספקת כדי להעמיד את אהוד אולמרט לדין. שנה לאחר מכן, החליט פרקליט המדינה משה לדור לסגור את התיק בנימוק של "חוסר ראיות", אך קבע כי הייתה בפרשה זו התנהגות ציבורית לא תקינה ופעילות בניגוד עניינים שלא חצתה את הסף הפלילי, מצדו של אהוד אולמרט. הוגשה עתירה ל- בג"צ נגד החלטת משה לדור ועל אף הביקורת הקשה שהעבירו שופטי  בית המשפט העליון על אהוד אולמרט במקרה זה, החליטו שלא לשנות את החלטת פרקליט המדינה.

פרשת כרמיה : ב- 24 בספטמבר 2007 נפתחה חקירה פלילית נוספת נגד אהוד אולמרט, בחשד שקיבל הנחה ברכישת דירה בתמורה לזירוז אישורי בנייה. ביולי 2009 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז על סגירת התיק לאחר שהמשטרה קבעה כי אין תשתית עובדתית בפרשה.

באוגוסט 2012 החליטה פרקליטות המדינה לסגור את התיק נגד אהוד אולמרט בעניין המינויים הפוליטיים במשרד התעשייה והמסחר (התמ"ת).

תזכורת (7): אהוד אולמרט פלוס עוד תזכורות הנוגעות להאשמות פליליות נגדו: פרשיות "ראשון טורס", "מעטפות הכסף", ו- "מרכז ההשקעות".

פרשת מרכז ההשקעות:  ב- 14 באוקטובר 2007  הורה היועץ המשפטי של ממשלת ישראל מני מזוז על פתיחת עוד חקירה פלילית כנגד אהוד אולמרט העוסקת בחשד כי במסגרת תפקידו כשר התעשייה והמסחר פעל בניגוד עניינים ובדרך פסולה, כשהתערב בהחלטות "מרכז ההשקעות" של המשרד בנוגע לפרויקטים שיוצגו על ידי חברו הקרוב ושותפו לשעבר במשרד עורכי הדין אורי מסר. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז הטיל גם דופי וחשד  באהוד אולמרט ומנכ"ל משרדו רענן דינור, בכך שמינו שורה של חברי מרכז מפלגת הליכוד ברשות לעסקים קטנים ממניעים פוליטיים.

פרשת מעטפות הכסף: בחודש מאי של שנת 2008 נחקר אהוד אולמרט באזהרה בחשד לקבלת כספים שלא כדין, בסכום של מאות אלפי דולרים במזומן, בעת שכיהן כראש עיריית ירושלים ושר התעשייה והמסחר מאיש העסקים והנדבן היהודי – אמריקני משה טלנסקי. אהוד אולמרט אמר כי הכספים שקיבל יועדו למערכות הבחירות שלו והוא לא לקח אותם לכיסו. לאחר מתן עדות מוקדמת של משה טלנסקי בפני שופט, שבה פירט את הסכומים שהעביר לאהוד אולמרט, התחוללה סערה ציבורית גדולה. יו"ר מפלגת העבןדה באותה עת אהוד ברק, הודיע כי אהוד אולמרט לא יוכל להישאר בתפקידו במצב דברים זה. לאחר משא ומתן בין מפלגת "העבודה" למפלגת "קדימה" הוסכם כי האחרונה תערוך בחירות פריימריז השורותיה בחודש ספטמבר 2008. באותו החודש ההוא של ספטמבר 2008 הגיש אהוד אולמרט את מכתב התפטרותו ושימש כראש ממשלת מעבר עד לתאריך של 31 במרץ 2009. ב- 1 במארס 2009, הודיע היועץ המשפטי לממשלה למשפטנים באי כוחו של אהוד אולמרט כי הוא מתכוון להעמידו לדין בפרשת מעטפות הכסף בכפוף לשימוע.

פרשת ראשונטורס: ביולי 2008 נחקר אהוד אולמרט באזהרה בחשד שמימן טיסות פרטיות שלו ושל בני משפחתו בכסף שהשיג במרמה מגופים ציבוריים, באמצעות משרד הנסיעות "ראשונטורס". ב- 7 בספטמבר 2008 המליצה המשטרה לפרקליטות המדינה להעמיד לדין את אהוד אולמרט, בעבירות של לקיחת שוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והפרת אמונים. ב- 26 בנובמבר 2008 הודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לאהוד אולמרט, כי החליט להגיש כתב אישום נגדו בפרשת "ראשונטורס" בכפוף לשימוע. ב- 30 באוגוסט 2009 כשנה לאחר שהגיש את מכתב התפטרותו מראשות הממשלה, הוגש כתב אישום נגד אהוד אולמרט לבית המשפט המחוזי בירושלים שכלל האשמות על קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, נטילת שוחד, הפרת אמונים, ורישום כוזב במסמכי תאגיד. כתב האישום הרחב מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז התייחס לתיקים האלה : "ראשונטורס", "מעטפות הכסף", "מרכז ההשקעות", ומרמה כלפי מבקר המדינה. ב- 10 ביולי 2012 התחולל אירוע מדהים : ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט זוכה מהאישומים ב- "תיק ראשונטורס", אולם מנהלת לשכתו הנאמנה גב' שולה זקן הורשעה במעשים אלה. ה- ש.ג. נענש אבל המפקד שלו יצא נקי מכל רבב. נימוקי השופטים היו כי הראיות אינן מוכיחות מעבר לספק סביר את אשמתו. אהוד אולמרט זוכה גם מהאישומים בתיק "מעטפות הכסף". זוכה למרות העובדה שהוכח שהוא כן קיבל את מעטפות הכסף. על פי פי קביעת השופטים לא הוכח שהכספים נועדו לשימושו הפרטי. ב- "תיק מרכז ההשקעות", תיק משפטי שהחקירה בו נפתחה בעקבות בקשתו של מבקר המדינה, הורשע אהוד אולמרט בהפרת אמונים, ונידון לשנת מאסר על תנאי וקנס ע"ס 75000 (שבעים וחמישה אלף) שקל. פרקליות המדינה ערערה לבית המשפט העליון על זיכויו של אהוד אולמרט בפרשות "ראשונטורס" ו- "מעטפות הכסף", ועל גזר הדין בתיק "מרכז ההשקעות". הדיון בערעור התקיים בחודש יולי של שנת 2013. בחודש אוגוסט של שנת 2014 נעתר בית המשפט העליון לבקשת המדינה, והורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לגביית הראיות ולמתן פסק דין משלים בהקשר לפרשת משה טלנסקי. בחודש מארס של שנת 2015 הפך בית המשפט המחוזי את החלטתו בפרשת מעטפות הכסף של הנדבן היהודי – אמריקני משה טלנסקי, והרשיע את אהוד אולמרט בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, במרמה, ובהפרת אמונים, ובהמשך גזר עליו עונש של 8 חודשי מאסר וקנס בסך 100000 (מאה אלף) שקל. אהוד אולמרט ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו זו, אולם בית המשפט העליון אישר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, כך שנותרו על כנם אותן הרשעותיו של אהוד אולמרט בפרשות "מרכז ההשקעות" ובפרשת "מעטפות הכסף של משה טלנסקי", וזיכויו בפרשת "ראשונטורס"

תזכורת (8): אהוד אולמרט פלוס עוד תזכורות הנוגעות להאשמות פליליות נגדו: פרשת "הולילנד" והרשעה בפרשת "חברת הזרע".

ב- 15 באפריל 2010 נודע כי משטרת ישראל חוקרת חשדות לעבירות פליליות שביצע אהוד אולמרט בגין נטילת שוחד בסך מיליוני שקלים בתמורה לקידום אישורי בנייה בפרויקט "הולילנד" בירושלים. בתחילת שנת 2012 הוגש כתב אישום נגד אהוד אולמרט בגין פרשה זו. ב- 21 במארס 2014 הורשע אהוד אולמרט בפרשת "הולילנד" ובלקיחת שוחד בסך חצי מיליון שקל, שהועבר על ידי עד המדינה שמואל דכנר ליוסי אולמרט, בידיעת אחיו, אהוד אולמרט. אהוד אולמרט זוכה מחמת הספק משני אישומי שוחד אחרים : על כך שביקש משמואל דכנר לסייע כספית למהנדס העיר ירושלים אורי שטרית וגם בכך ששולה זקן ביקשה משמואל דכנר לממן סקר. השופט דוד רוזן דחה את גרסתו של אהוד אולמרט על הסף תוך קביעה ואישום חמור שהוא אהוד אולמרט שיקר לבית המשפט. השופט דוד רוזן הוסיף שהוכח בבית המשפט שעד המדינה שמואל דכנר העביר כספים לכיסוי גירעונות של אהוד אולמרט, והוא אהוד אולמרט פעל בתמורה לקידום פרויקט "הולילנד". בפסק הדין הורשע אהוד אולמרט גם בעבירת שוחד של 60000 (שישים אלף) שקל ב- "פרשת חברת הזרע". בגזר הדין שניתן ב- 13 במאי נידון אהוד אולמרט ע"י השופט דוד רוזן ל- 6 (שש) שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, קנס בסך 1.000000 (מיליון) שקל וחילוט של 500000 (חצי מיליון) שקל. ובכן, אהוד אולמרט ערער לבית המשפט העליון על הרשעתו ועל חומרת עונשו. בחודש דצמבר של שנת 2015 התקבל ערעורו חלקית. הוא אהוד אולמרט זוכה מעבירת השוחד בפרשת "הולילנד", אך הורשע בקבלת שוחד בסך 60000 (שישים אלף) שקל ב- "פרשת חברת הזרע". בעקבות זאת הופחת עונשו של אהוד אולמרט ל- 18 (שמונה עשר) חודשי מאסר בפועל. הקנס שהוטל עליו הוקטן ל-200000 (מאתיים אלף) שקל והחילוט הוקטן ל-60000 (שישים אלף) שקל. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שהפך לפושע פלילי עלוב החל לרצות את עונשו ב- 15 בפברואר 2016 בכלא מעשיהו.

תזכורת (9): אהוד אולמרט פלוס עוד תזכורות הנוגעות להאשמות פליליות נגדו: שיבוש הליכי משפט, הדחה, והטרדת עד.

במארס 2014 נפתחה חקירה נוספת כנגד אהוד אולמרט, בחשד לשיבוש הליכי משפט, הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות והטרדת עד. החקירה נפתחה בעקבות מידע שמסרה שולה זקן במסגרת הסדר טיעון שנחתם אתה. בשנת 2016  הודה אהוד אולמרט במסגרת הסדר טיעון בשתי עבירות של שיבוש מהלכי משפט. הוא הורשע בעבירות אלה, ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר, חמישה מתוכם חופפים לעונש בפרשת חברת הזרע ו- 50000 (חמישים אלף) שקל קנס.

תוכנות ניהול.

הדרך הטובה ביותר להגן על אחת מהן "תוֹכְנַת הניהול" של השידור הציבורי מפני ניהול לא הגון ונטול יושרה, היא לדאוג לכך שהפוליטיקאים המשגיחים על אותה תוכנת הניהול והממנים את מנכ"ל רשות השידור לתפקידו, יזכרו שתמיד מישהו עוקב אחריהם, ושתמיד אפשר להדיח גם אותם. לרוֹע המזל שְבִיל הזָהָב הזה טֶרֶם נמצא במדינת ישראל. פרידתי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור ב- 1 בפברואר 2003  בתום 32 שנות עבודה רצופות, איננה מקרית אֵפוֹא ואיננה פרישה טבעית. הייתי מאוכזב ועצוב. כעסתי על כל מה שהתחולל בחודשים האחרונים אך הייתה לי תחושת הקלה מפני חשתי שאני עוזב מין גן עדן של שוטים. יכולתי לאמֵץ עכשיו אל לִבִּי את הפואמה הפדנטית שבאה לידי ביטוי בכל עוצמתה בפסוק א' בספר תהילים האומרת, "אַשְרֵי הָאִיש, אֲשֶר לא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָעִים, וּבְדֶרֶך חַטָּאִים לא עָמָד, וּבְמוֹשַב לֵצִים לא יָשָב". זאת האמת לאמיתה . חשרת העבים של אביב 2002 החזירה אותי לימי ההתחלה שלי בטלוויזיה הישראלית הציבורית בקיץ מאושר אחד ב- 1971, כשפגשתי לראשונה אז את אלכס גלעדי, דן שילון, ומוטי קירשנבאום.

ביום שני – 2 במאי 2005 הדיחה ממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון וסגנו אהוד אולמרט את מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל מתפקידו ושלחה אותו בבושת פנים לביתו . הדחה חסרת תקדים הנעשית בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ותולדות רשות השידור . מתכנן ויוזם מהלכי ההדחה במשך חודשים ארוכים היה אהוד אולמרט סגן ראש הממשלה ושר התמ"ס שכיהן גם כשַר הממונה על רשות השידור. ראש הממשלה אריאל שרון הרים את ידו בעד הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל אולי מפני שהיועץ המשפטי של הממשלה מֶנִי מַזוּז קבע נחרצות כי יש להעיף את יוסף בר-אל מתפקידו הרָם בעקבות מִמצאיו השליליים של מבקר המדינה. יתירה מזאת. היועץ המשפטי הודיע לשרי הממשלה כי אם הם יצביעו נגד ההדחה הוא לא יוכל להגן על החלטתם בפני בג"צ. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הצטייר זה מכבר בעיני התנועה לאיכות השלטון בראשותו של עו"ד אליעד שרגא ובעיני איגוד הבימאים והתסריטאים בישראל כמנכ"ל רשות שידור מְסוֹאָב. ב- בג"צ המתינו כבר שתי עתירות של שני הגופים האלה מאז דצמבר 2004 המבקשות להדיח אותו את יוסף בר-אל מכהונתו. אנשי ציבור מהימין והשמאל כאחד, כמו השַר אהוד אולמרט וח"כ איתן כַּבֶּל, נתנו ביטוי מרחיק לכת לסלידה שהצטברה בקרב הציבור מדרך ניהולו של יוסף בר-אל את רשות השידור. שניהם הצהירו בריש גלי בעיתונות כי מנכ"ל רשות השידור הציע להם שוחד מסך [10] ו- [11]. 

מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הודח שלוש שנים לאחר מינויו ע"י ממשלת ישראל בידי הרכב דומה של שַרים שבחר בו לכהונה הרמה ב- 2 ביוני 2002. 13 שַרים ובראשם ראש הממשלה אריאל שרון וממלא מקומו אהוד אולמרט תמכו ב- 2 במאי 2005 באותה ההצבעה בישיבת הממשלה ההיא בהדחה של מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל המביש. 3 שַרים נמנעו באותה ההצבעה ההיא ב- 2 במאי 2005 : שר האוצר ביבי נתניהו, דני נווה, וגם פואד בן-אליעזר. 2 שַרים התנגדו להדחה באותה ההצבעה ההיא ב- 2 במאי 2005 : דליה איציק ומאיר שטרית. דליה איציק נימקה את התנגדותה המגוחכת והמטופשת, כשאמרה כלהלן : "…מעולם לא היה מנכ"ל רשות שידור שהצליח בתפקידו, כולם נכשלו ואף פעם לא הדיחו אף אחד מהם…", והוסיפה, "…אז מדוע צריך דווקא להדיח את יוסף בר- אל…". טיעון פתטי ומַר של שַרה בממשלת ישראל (נבחרה לאחר מכן ליו"ר כנסת ישראל) הגורסת כי ממילא הכל כאילו אבוד בשירות הציבורי, הרווי ממילא בחלוקת ג'ובים ומינויים לא מקצועיים של קרובים ומקורבים, (מבקר המדינה השופט שלמה גולדברג התייחס לפרשה הזאת בחומרה רבה בדו"ח האחרון שלו במאי 2005), טיעון בלתי מתקבל על הדעת המתיישב עם ההסכמה לקבל מראש את הסֵיאוּב וחוסר היושרה הקיימת גם ברשות השידור בתקופת ניהולו של יוסף בר-אל, כאל נורמה. גב' דליה איציק תומכת סדרתית ונלהבת של מר יוסף בר-אל לאורך כל הדרך. בהיותה חברת הוועד המנהל של רשות השידור מטעם מפלגת המערך ב- 1990, הצביעה בעד מינויו של יוסף בר- אל למנהל הטלוויזיה הישראלית לקדנציה של שלוש שנים, 1993 – 1990. אשנה ואצרף כאן שוב את חוות דעתו החד משמעית של אהוד אולמרט ממלא מקום ראש הממשלה ושר התמ"ת במכתב אליי מ- 11 במאי 2005 אודות מנכ"ל רשות השידור המושחת ו- המנוטרל יוסף בר-אל.

טקסט מסמך : 11 במאי 2005. מכתבו האישי של ממלא מקום ראש הממשלה ושר התמ"ת מר אהוד אולמרט אלי לאחר הדחת מנכ"ל רשות השידור יוסף בר- אל מתפקידו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מדהים. מנכ"ל רשות השידור יוסף בר-אל הועף קיבינימט ב- 2 במאי 2005 מכהונתו הרמה כ- מנכ"ל רשות השידור. 10 שנים ו- 9 חודשים מאוחר יותר ב- 16 בפברואר 2011 הפך ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט (איש וורסטילי ו- מוכשר ברמות גבוהות בתחומים רבים בחיינו, בעל Charm עצום, מאופק, תרבותי ומחונן יכולות רבות) לאסיר פלילי ונשלח לכלא "מעשיהו" לתקופה של שנה וחצי. הוא אהוד אולמרט היה בר מזל מפני שכבוד שופט בית המשפט המחוזי דוד רוזן גזר עליו 6 (שש) שנות מאסר מאחורי סורג ובריח אולם בית המשפט העליון צמצם את תקופת המאסר בסופו של דיון.

מר דני קושמרו ניהל ב- "אולפן שישי" (מופק ע"י חברת החדשות של ערוצים 12 ו- 13 ושודר יום שישי – 23 במארס 2018) ריאיון אגרסיבי, תוקפני, וחלוטין לא מכובד עם אהוד אולמרט. נכון שאהוד אולמרט הוא אסיר פלילי לשעבר אולם הוא היה גם ראש ממשלה לשעבר.

את ספרו של ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט "בגוף ראשון" אקרא בעוד 5 (חמש) שנים כשאהיה בן 85 (אם ירצה הקב"ה). לא לפני כן. אילו ניצבתי לצדו הייתי מייעץ לו להמתין. ב- Promotion  ב- "ידיעות אחרונות" ביום שישי – 16 במארס 2018 אהוד אולמרט יוצא רע מאוד

ראש הממשלה אהוד אולמרט איש אשכולות, מעד. אף על פי כן נותרו בי רגשות חיבה חַמִים כלפיו. מן המקום הזה ב- בלוג אנוכי מאחל לאהוד אולמרט וגם לרעייתו עליזה איחולים כנים ואת הטוב ביותר : הרבה אושר, הרבה נחת ממשפחתם ועם משפחתם, והרבה בריאות ללא מכאובים יותר..

סוף הפוסט מס' 733. הועלה לאוויר במוצ"ש – 24 במארס 2018.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *