פוסט מורכב מס’ 728 א’. 1. הפוסט עוסק בהיבטי הדלפה סודית בעבר של איש ציבור עַלוּם שֵם לערוצי הטלוויזיה 10 ו- 2 אודות הנעשה בחצר המלוכה המושחתת של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מדובר ב- קָלֶטֶת שתיעדה ב- 2016 את סגנון הבילויים והטקסטים שהגה נער הַנֶפֶל והאַשְפָּתוֹת (בעיקר בשל טקסט מֵסוּרְסַר והתייחסותו הבהמית לחברתו לשעבר לי לוי) בנו הַהוֹלֵל של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, בעת ביקוריו עם ידידיו במועדוני חשפנות בתל אביב על חשבון תקציב המדינה, אבטחת ביטחונו האישי ע”י המדינה והסעתו לבילוייו במועדוני החשפנות האלה בתל אביב במכונית של המדינה. 2. חברת החדשות של ערוץ 10 בראשות מנהלה התועה גולן יוכפז ויועץ הסרק שלו רביב דרוקר גנזה את הקלטת בתואנה מופרכת של כאילו חדירה לפרטיותו של יאיר נתניהו. תמוה מאוד. יאיר נתניהו איננו איש פרטי. הוא איש ציבור בוגר שנוטל חלק בפגישות היכרות עם שוּעֵי עוֹלָם ומסעותיו המדיניים בעולם של אביו ראש הממשלה בנימין נתניהו. גם בארץ. חצר המלוכה היא לעָד אתגר ויַעַד מעקב, התבוננות, וסיקור עיתונאי. 3. עיתונאי ערוץ 10 רביב דרוקר מפרסם בעיתון “הארץ” ביום שני – 15 בינואר 2018, פוסט גרוגי של “כן” ו- “לאו”… מבולבל, שחצני, וגם מגוחך וכותרתו “למה לא שילמנו”. 4. עיתונאי העַל גיא פלג ומנהל חברת החדשות שלו אבי ווייס בערוצים 12 + 13 קונים את המידע החשוב הטמון בקלטת ההדלפה, ומשלמים תמורתו למקור המדליף כ- 60000 (שישים אלף) שקל. הם חושפים משדרים אותו בריש גלי לציבור הצופים שלהם. 5. שניהם אבי ווייס וגיא פלג ראויים על כך להערכה. גיא פלג ואבי ווייס מחטיפים סטירת לחי מצלצלת לרביב דרוקר ולמנהל חברת החדשות שלו גולן יוכפז. פוסט מורכב מס’ 728 א’. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 19 בינואר 2018.כלליראשי

פוסט מורכב מס’ 728 א’. 1. הפוסט עוסק בהיבטי הדלפה סודית בעבר של איש ציבור עַלוּם שֵם לערוצי הטלוויזיה 10 ו- 2 אודות הנעשה בחצר המלוכה המושחתת של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מדובר ב- קָלֶטֶת שתיעדה ב- 2016 את סגנון הבילויים והטקסטים שהגה נער הַנֶפֶל והאַשְפָּתוֹת (בעיקר בשל טקסט מֵסוּרְסַר והתייחסותו הבהמית לחברתו לשעבר לי לוי) בנו הַהוֹלֵל של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, בעת ביקוריו עם ידידיו במועדוני חשפנות בתל אביב על חשבון תקציב המדינה, אבטחת ביטחונו האישי ע”י המדינה והסעתו לבילוייו במועדוני החשפנות האלה בתל אביב במכונית של המדינה. 2. חברת החדשות של ערוץ 10 בראשות מנהלה התועה גולן יוכפז ויועץ הסרק שלו רביב דרוקר גנזה את הקלטת בתואנה מופרכת של כאילו חדירה לפרטיותו של יאיר נתניהו. תמוה מאוד. יאיר נתניהו איננו איש פרטי. הוא איש ציבור בוגר שנוטל חלק בפגישות היכרות עם שוּעֵי עוֹלָם ומסעותיו המדיניים בעולם של אביו ראש הממשלה בנימין נתניהו. גם בארץ. חצר המלוכה היא לעָד אתגר ויַעַד מעקב, התבוננות, וסיקור עיתונאי. 3. עיתונאי ערוץ 10 רביב דרוקר מפרסם בעיתון “הארץ” ביום שני – 15 בינואר 2018, פוסט גרוגי של “כן” ו- “לאו”… מבולבל, שחצני, וגם מגוחך וכותרתו “למה לא שילמנו”. 4. עיתונאי העַל גיא פלג ומנהל חברת החדשות שלו אבי ווייס בערוצים 12 + 13 קונים את המידע החשוב הטמון בקלטת ההדלפה, ומשלמים תמורתו למקור המדליף כ- 60000 (שישים אלף) שקל. הם חושפים משדרים אותו בריש גלי לציבור הצופים שלהם. 5. שניהם אבי ווייס וגיא פלג ראויים על כך להערכה. גיא פלג ואבי ווייס מחטיפים סטירת לחי מצלצלת לרביב דרוקר ולמנהל חברת החדשות שלו גולן יוכפז. פוסט מורכב מס’ 728 א’. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום שישי – 19 בינואר 2018.

פוסט מס’ 728 א’.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ”. את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל.

טקסט תמונה : מקור לגאווה בפתח פוסט מס’ 728 א’. זהו הבן היקר והאהוב שלנו פרופסור גוּר אַלְרוֹאִי דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה והוגה “תוכנית רודרמן” ללימודי יהדות ארה”ב בפקולטה שלו בראשה הוא ניצב. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מורכב מס’ 728 א’. 

1. הפוסט עוסק בהיבטי הדלפה סודית בעבר של איש ציבור עַלוּם שֵם לערוצי הטלוויזיה 10 ו- 2 אודות הנעשה בחצר המלוכה המושחתת של ראש הממשלה בנימין נתניהו. מדובר ב- קָלֶטֶת שתיעדה ב- 2016 את סגנון הבילויים והטקסטים שהגה נער הַנֶפֶל והאַשְפָּתוֹת (בעיקר בשל טקסט מֵסוּרְסַר ו- התייחסותו הבהמית לחברתו לשעבר לי לוי) בנו הַהוֹלֵל של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, בעת ביקוריו עם ידידיו במועדוני חשפנות בתל אביב על חשבון תקציב המדינה, אבטחת ביטחונו האישי ע”י המדינה והסעתו לבילוייו במועדוני החשפנות האלה בתל אביב במכונית של המדינה.

2. חברת החדשות של ערוץ 10 בראשות מנהלה התועה גולן יוכפז ויועץ הסרק שלו רביב דרוקר גנזה את הַקָלֶטֶת בתואנה מופרכת של כאילו חדירה לפרטיותו של יאיר נתניהו. תמוה מאוד. יאיר נתניהו איננו איש פרטי. הוא איש ציבור בוגר שנוטל חלק פעיל בחצר המלוכה ו- בפגישות היכרות עם שוּעֵי עוֹלָם ומסעותיו המדיניים בעולם של אביו ראש הממשלה בנימין נתניהו. גם באָרֶץ. חצר המלוכה היא לעַד אתגר ויַעַד מעקב, התבוננות, וסיקור עיתונאי.

3. עיתונאי ערוץ 10 רביב דרוקר מפרסם בעיתון “הארץ” ביום שני – 15 בינואר 2018, פוסט גרוגי של “כן…” ו- “לאו”… מבולבל, שחצני, ומגוחך, וכותרתו : “למה לא שילמנו”.

4. עיתונאי העַל גיא פלג ומנהל חברת החדשות שלו אבי ווייס בערוצים 12 + 13 קונים את המידע החשוב הטמון בקלטת ההדלפה אודות יאיר נתניהו, ומשלמים תמורתו למקור המדליף כ- 60000 (שישים אלף) שקל. הם חושפים משדרים אותו בריש גלי לציבור הצופים שלהם וזוכים להוקרתו.

5. מנהיגי הטלוויזיה בארץ ובעולם שנהגו בקמצנות בעת קנייה ורכישת חומרי שידור בלעדיים, למרות שכיסם היה נפוח מדולרים, ו- וויתרו למתחריהם, שילמו ברבות הימים מחירים יקרים אחרים.  

6. שניהם אבי ווייס וגיא פלג ראויים להערכה על פועלם. גיא פלג ואבי ווייס מחטיפים סטירת לחי מצלצלת לרביב דרוקר ולמנהל חברת החדשות שלו גולן יוכפז. פוסט מורכב מס’ 728 א’. כל הזכויות שמורות. 

———————————————————————————————-

פוסט חדש מס’ 728 א’ : הועלה לאוויר ביום שישי – 19 בינואר 2018.

———————————————————————————————-

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני המודח לפניו תא”ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח”כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ”ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים מכל היבט הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה של השר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל. הוא לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרפראות השבוע.

1. נבחרת הכדורסל החדשה של מכבי ת”א. קבוצה עשירה, פגיעה, ובעייתית למרות שבראשה ניצב מאמן קרואטי בעל שיעור קומה בשם נוון ספחיה. 

נבחרת הכדורסל של מכבי ת”א היא קבוצת ספורט קורסת ומושפלת לאחר התבוסה באתונה ביום שלישי – 16 בינואר 2018, בתוצאה 64:94 לקבוצה היוונית אולימפיאקוס, במסגרת המחזור ה- 17 ב- Euroleague. מאזנה של קבוצת מכבי ת”א ומאמנה הקרואטי נוון ספחיה לפי שעה ב- Euroleague שווה ל- % 50, תשעה ניצחונות ו- תשעה הפסדים. השידור הישיר ה- עצלני והמרדים של האירוע הנ”ל בערוץ 10 ע”י השַדָּר המוביל, המדקלם, והמשעמם ניב רסקין והפרשן המנומנם שלו עודד קטש, כאילו נטלו כדורי שינה בטרם חבשו את מערכות ה- Head set שלהם, איננו מתקבל על הדעת. נרדמתי בכורסת הטלוויזיה שלי. סַם ההרדמה שלהם נִטְרֵל אותי. חלמתי חלום. שמעתי בחלומי את שני החבר’ה האלה משננים את טקסט המשחק בקצב הכתבה של Off tube. מדובר ב- שערורייה טלוויזיונית בפני עצמה. שלא לדבר על שידור ישיר של אירוע ספורט בכיר ונבחר ב- Prime time ב- “אוויר” של ערוץ 10 גזום, קטוע, גדוע, ואנטי עיתונאי. שידור ישיר אפוף ווקטורים שליליים מפני שהוא נעדר Pre Game Show, מעלים לגמרי ולחלוטין כל סיקור ב- Video פלוס Audio את תדריכי ה- Time outs, רוֹמֵס את הפרשנות, ניתוח הסטטיסטיקה, ו- החזקת הפסקת המשחק שבין שתי המחציות, מוותר לגמרי על שידור Post Game Show ועל ראיונות סיכום עם גיבורי העלילה הכושלים והנרפים של מכבי ת”א, ומפספס לפחות ריאיון סיכום עם השחקן המנצח היווני הנערץ, וואסיליס ספאנוליס (Vassilis Spanoulis) לאחר שריקת הסיום – בשל שיקולים של מִזְעוּר נזקים כספיים באמצעות שידור אין סוף מקבצים של פרסומות מסחריות. ובכן, הנהלת ערוץ 10 שולחת אותי בכפייה להתבונן בשידור הישיר המקיף של אותו המשחק הזה אולימפיאקוס – מכבי תל אביב המועבר במקביל באחד מערוצי הספורט בתשלום של חברת RGE. האמת, אין בזה שום חדש. אותה ההנהלה הוותרנית והכנועה של ערוץ 10 היא זאת שגם שלחה אותי לצפות במהדורת החדשות המרכזית של ערוצים 12 + 13 שהביאה לידיעתי באופן בלעדי את הפרשה הנואלת של נער הנפל והאשפתות יאיר נתניהו. ערוץ 10 הוא בחלקו אפיק טלוויזיה נרפה דַל איכות שמזלזל בצופיו על חשבון הכסף. לבסוף הוא ייסגר בשל רייטינג ירוד. קשה להאמין ש- ההנהלה שלו ניאותה לשלם ל- חברת RGE סכום שנע סביב כ- 125000 (מאה עשרים וחמישה אלף) דולר דמי זכויות שידורים בעבור כל משחק של מכבי ת”א ב- Euroleague וחושבת שמהות השידור הישיר של ההתמודדות מתמצתת רק בעת הימצאותו של כדור המשחק על הפרקט, ותו לאו. לא נכון. הפרסומות המסחריות חשובות אבל גם הצופים של ערוץ 10 חשובים. מנהיגות חכמה ועורכים נבונים אמורים לייצר סיטואציה של מודוס וויוונדי (Modus vivendi) בו הנהלת ערוץ 10 והצופים של ערוץ 10 יסכימו לחלוק הסדר מוסכם של תוכן וכסף, כש- שני הצדדים ייהנו וירוויחו יחדיו, כלכלית ותכניתית, מה- Signal הטלוויזיוני של השידור הישיר. השידורים הישירים האחרונים של משחקי מכבי ת”א ב- Euroleague בעונת 2018 – 2017 הם לעג לרש. If you do,do it right – If not give it up”, קובעת אמירה שכלתנית אחת שמטפלת באיכות השידור ועבודה מדויקת של כל רשת טלוויזיה באשר היא. טיפולו של ערוץ 10 בשידורים הישירים של מכבי ת”א הוא דַל, חסר, חלקי, ו- חובבני.

אותו כנ”ל נוגע לניצחונה אמש (יום חמישי – 18 בינואר 2017) של מכבי תל אביב על “הכוכב האדום” בלגראד (קבוצת כדורסל ברמה של הפועל גלבוע / גליל) בתוצאה 75:89 במחזור ה- 19 של ה- Euroleague. משחק משעמם ועִמוֹ גם שידור וכיסוי ישיר, אולם דַל, חסר, חלקי, וחובבני בהובלת ניב רסקין ועודד קטש העייפים ו- המנומנמים. הנהלת ערוץ 10 ממשיכה לצפצף על הציבור ולהציף את צופיה בגלי אוקיינוס גבוהים נושאי פרסומות מסחריות בלתי נגמרות. חלטורה. 

ב- 13 באוקטובר 2017 פרסם העיתונאי אריה מליניאק בעיתון “ידיעות אחרונות” פוסט רווי תקוות שכותרתו “התחלה של שינוי”. המאמר ראה אוֹר בעקבות ניצחון החוץ של מכבי ת”א החדשה (הדיחה כמעט את כל שחקני העבר שלה והחתימה גם מאמן חדש בשם נוון ספחיה) בגרמניה על קבוצת באמברג 88:71 במחזור הראשון של ה- Euroleague בעונת 2018 – 2017, והפך למעין מניית כדורסל. בסוף השבוע הזה ברור לכל שגְרָף המניה הזאת שהפיק אריה מליניאק אודות מכבי תל אביב לפני שלושה חודשים איננו מעפיל מעלה למרות רמת הכדורסל הנמוכה ב- Euroleague בעונה הקונקרטית הזאת של 20018 – 2017. מכבי ת”א היא קבוצת כדורסל עשירה, פגיעה, ובעייתית ברגע זה למרות יכולתו וכישרונו של מאמנה – מנהיגה נוון ספחיה, שנשענת על ה- ווירטואוז שלה, השחקן פייר ג’קסון מס’ 55.

2. עיתונאי מוסף “הארץ” ניר גונטאז’.

עיתונאי מוסף “הארץ” הסקרן והחוצפן (במובן החיובי של המילה) ניר גונטאז’ מהווה כבר זמן רב מוסד יחיד לעיתונאות חוקרת ובי”ס לניהול ראיונות. הריאיון שניהל בתקיפות אולם ביושרה ואומץ לב עם פרופסור שמואל האוזר ראש הראשות ל- ניירות ערך ראוי לא רק לקריאה ועיון נוספים, אלא ללימוד בקורסים לעיתונאות.

3. דנה ווייס, עיתונאית, שדרנית, ומגישה קורקטית ומצוינת בחברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 + 13.

אנוכי אוהב את ההגשה המאופקת, המהוקצעת, והעניינית של השדרנית דנה ווייס אשת חברת החדשות המשותפת לערוצים 12 + 13 בהובלת אבי ווייס.  

הקדמה.

התבוסה הגדולה ביותר של השידור הציבורי בכל הזמנים של תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל, התרחשה בנובמבר / דצמבר 1995 בשעה שמנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן סירבו לשלם 1.000000 (מיליון) שקל לצלם חובב איש פרטי בשֵם רוֹנִי קֶמְפְּלֶר, מי שתיעד במצלמתו באופן בִּלְעַדִי בתנאי תְּאוּרָה לא טובים ב- מוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 ליד בניין עיריית תל אביב את רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל ע”י בן עוולה נבל בשם יגאל עמיר. רוני קמפלר החזיק אפוא באופן בִּלְבָדִי בקלטת הרצח הסנסציונית. לתמונת המו”מ עִמוֹ נכנסו גם המנכ”לים של שלוש הזכייניות שהרכיבו אז את ערוץ 2 המסחרי הצעיר והאמביציוזי, דן שילון ויוחנן צנגן שני המנכ”לים המשותפים של “רשת” + אלכס גלעדי מנכ”ל “קשת” + עוזי פלד מנכ”ל “טלעד”. בניגוד לשני מנהלי השידור הציבורי מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן ש- שָגוּ שגיאה היסטורית מַרָה בלתי נתפשת, החליטו הארבעה הנ”ל דווקא כֵּן לשלם לרוני קמפלר 1.000000 (מיליון) שקל טבין ותקילין תמורת בלעדיות על קלטת הרצח שלו כפי שדרש, ולשדר את תוכנה על מסך ערוץ 2. הם זכו בבכורה. דן שילון ויוחנן צנגן, אלכס גלעדי, ועוזי פלד אִפְשֵרוּ לחברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שלום קיטל להביס לאלתר את חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות דוד “דודו” גלבוע. השידור הציבורי המובס, נכנע שוב וירד על ברכיו. השאר היסטוריה. 

מידע בעל ערך עיתונאי – חדשותי בלעדי ורלוואנטי לציבור, ואשר מוחזק בידי אנשים פרטיים ואשר שווה פרסום בפרהסיה, הוא שווה גם ערך ממוני. רשתות הטלוויזיה אינן עוד מוסד מצלם ומתעד כל יכול כבעבר, בשל תעשיית האנדרואיד המפותחת הנגישה היום לכל אזרח באשר הוא.

תעשיית הטלוויזיה היא תמיד Business יוקרתי ויקר במסגרת תקשורת המונים, גם היום. חברות החדשות של תעשיית הטלוויזיה בארץ וגם בעולם, מעסיקות טכנולוגיה מיידית יקרה וכוח אדם בכמויות עצומות, 24 שעות ביממה. אולם מצלמותיהן ומיקרופוניהן אינם מסוגלים להיות נוכחים תמיד בכל אתר ומקום. התעשייה הזאת חייבת להישען מעת לעת על סיוע חיצוני של כל מיני אזרחים ואזרחיות על פני הגלובוס שמסתייעים בצילומים ובהקלטות חובבניים כשהם עושים את מלאכתם ומשתמשים ב- אנדרואידים לגוונים השונים. במקרים רבים נדרשות הרשתות המקצועיות העשירות בטכנולוגיה, ממון, וכוח אדם לשלם לאזרחים ולאזרחיות סכומי כסף לא פעוטים, כשמדובר בתיעוד בלבדי ובקניית מידע בלעדי. אזרחי ואזרחיות ההמון האנושי שמחזיקים בידיהם את כלי נשק הצילום הזעיר “ה- iphone”, משמשים בקלות אקוויוולנט לצלמים המקצועיים של רשתות הטלוויזיה שנושאים על כתפיהם מצלמות הטלוויזיה מקצועיות ומיקרופונים רגישים ונעזרים ב- Soundmen ואנשי תאורה. ההמון האנושי וכלי נשק הצילום הזעירים שלו הפך מ- מזמן לפוטנציאל תקשורתי בעל יכולת תיעוד. ככל שיחלפו הימים תיאלץ תעשיית הטלוויזיה הממוסדת להיעזר שוב ושוב ועוד ועוד בתיעוד של ההמון האנושי. סירובו של גולן יוכפז מנהל חברת החדשות של ערוץ 10 לרכוש את “קלטת יאיר נתניהו”, הנסיך שבוחש בחצר המלוכה של אביו בנימין “ביבי” נתניהו, והמצאת הסלוגן המגוחך על ידו “חדירה לפרטיותו של יאיר נתניהו…”, הוא מעשה טלוויזיוני עיתונאי פתטי. צופיו של גולן יוכפז ואנוכי בתוכם מבינים שמדובר בהפקרת הזירה הטלוויזיונית ביום שני – 8 בינואר 2018 ביודעין ללא קרב לטובת מתחריו מחברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 + 13 בראשות אבי ווייס וכתב העַל שלו גיא פלג. אנוכי מבין שגולן יוכפז שולח אותי להתבונן בתוצרתה של חברת החדשות של המקביל שלו אבי ווייס בשם הסבר שמנומק על ידו בחוסר היגיון ובאמצעות תואנה מופרכת מטופשת. תפקידם המובהק של מנהלי חברות החדשות בארבעת ערוצי הטלוויזיה הארציים במדינת ישראל מס’ 11, 12, 13, ו- 14 היא לחדור כל הזמן לפרטיותה של חצר הממלכה המושחתת במדינת ישראל בראשות המלך בנימין נתניהו אולם ממומנת ע”י המדינה. מהדורת החדשות המרכזית המשותפת של ערוצים 12 / “קשת” + 13 / “רשת” צברה באותו יום שני ההוא של 8 בינואר 2018, ב- עת תאריך חשיפת ופרסום טקסט ומלל מושחתים כפי שהגה הנסיך יאיר נתניהו בנו של המלך בקלטת ההדלפה, כמות רייטינג של % 22.6 מול % 7.8 בלבד של ערוץ 10. פי שלושה יותר. חברת החדשות של ערוץ 10 הוּבְסָה קשות. למחרת ביום שלישי – 9 בינואר 2018 עסקה מהדורת החדשות המרכזית המשותפת של ערוצים 12 / “קשת” + 13 / “רשת” ב- Follow up של קלטת ההדלפה אודות הבליין והפטפטן “יאיר נתניהו” וצברה כמות רייטינג של % 21.4, וגם עכשיו הייתה חזקה פי שלושה מ- מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10 שהעפילה אל נתון חד ספרתי, רק בֶּן % 8.1. חברת החדשות בראשות גולן יוכפז בערוץ 10 שוב נוּצְחָה.   

לפני שנות דור נעזרה תעשיית הטלוויזיה בארץ בתיעוד של צלמים חובבים שהחזיקו בידם מצלמות Video קטנות ופשוטות בהן תיעדו אירועים כאלה ואחרים, וגם שילמה להם טבין ותקילין תמורת תיעודם וצילומם. המקרה המפורסם ביותר הוא תיעוד רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל בכיכר העיר בתל אביב ע”י מתנקש נבל מהימין הקיצוני בשם יגאל עמיר במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995. הצלם החובב רוני קמפלר צילם ותיעד באופן בלעדי את רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל בכיכר העיר בתל אביב במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 ב- מצלמת Video פשוטה וישנה. אילו היה מצויד גם במכשיר תאורה זעיר היה הופך את התיעוד הסנסציוני הֶחָשוּךְ שלו למושלם. הצלם החובב רוני קמפלר ודומיו הם בעקיפין תוצר של תעשיית הטלוויזיה שמצלמותיה ומיקרופוניה נעדרים אינם יכולים להגיע לכל זירות ההתרחשות. פרסומו האקראי של הצלם החובב רוני קמפלר, נעוצים וקשורים ל- עובדה שמצלמות הטלוויזיה המקצועיות של ניידות השידור של ערוצים 1 ו- 2 שסיקרו בשידורים הישירים ההם את עצרת “הפגנת השלום” ההמונית ההיא בהשתתפות כ- 400000 (ארבע מאות אלף) מפגינים, ויש אומרים אף 500000 (חצי מיליון) במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 ובנוכחות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל וממשלתו בכיכר מלכי ישראל בתל אביב (היום כיכר רבין), התקפלו ו- הסתלקו מהמקום בטרם עת. הנימוק שלהם היה שיש להם מספיק חומר מתועד, וכי משימת שתיים – שלוש פריצות ישירות שלהן למהדורות החדשות המרכזיות של הרשתות שלהן באותו מוצ”ש ההוא של 4 בנובמבר 1995 לרבות התיעוד הכללי, הושלם (!).

ברור שהתרחשו כאן שתי שגיאות ניתוח וניהול טלוויזיונית חמורות ביותר. המחלוקת המפלגתית החריפה ששררה בסתיו 1995 במדינת ישראל בין שלטון מפלגת העבודה בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לבין האופוזיציה החריפה ביותר בראשות מפלגת הליכוד והיו”ר שלה בנימין נתניהו פלוס הימין הקיצוני, הייתה תולדה של יוזמת השלום שנקט יצחק רבין ואותה הפגין כלפי יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. הימין פלוס הימין הקיצוני התנגדו נחרצות למהלכיו המדיניים האלה של יצחק רבין. הימין והימין הקיצוני ניהלו נגד ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין קמפיין שנאה ארסי ונבזי ברמה קיצונית. הימין הקיצוני קרא ליצחק רבין בוגד ושקרן בעוד הימין ה- כאילו מתון הפיק תועלת ממסע השנאה הזה ושתק. המחלוקת הנוראית שפשתה בעם הולידה מצב פוליטי נפיץ שהצריך שיקולים עיתונאיים טלוויזיוניים אחרים ושונים לגמרי. חייו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין היו נתונים בסכנה אמיתית. השגיאה הראשונה של חברת החדשות של ערוץ 2 המסחרי הצעיר בראשות שלום קיטל ושל חטיבת החדשות הוותיקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות דוד “דודו” גלבוע, הייתה הרת גורל. שניהם לא התעקשו משום מה לטעון בפני הנהלתם ולא שכנעו אותן בהכרח של שידור ישיר בהיקף מלא של הפגנה אדירת ממדים בהשתתפות של כמעט 1/2 מיליון אזרחים תומכי ממשלת יצחק רבין ז”ל בתנאים הפוליטיים הנפיצים של הימים ההם בסתיו 1995. השגיאה השנייה הייתה פועל יוצא של השגיאה הראשונה : שלום קיטל ודוד “דודו” גלבוע לא הורו לאנשי הצוותים שלהם, כי אין להסיר בשום אופן את עדשות המצלמות מראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין שחייו מאוימים בגלוי ע”י הימין הקיצוני במדינת ישראל, כל עוד הוא נמצא בשטח ההפגנה הסמוך לבניין עיריית תל אביב הממוקם ברחוב אבן גבירול של העיר. שלום קיטל ודוד “דודו” גלבוע לא ציוו על צוותי הצילום שלהם להיצמד בעדשות פתוחות כל הזמן לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (למרות שידעו כי הימין הקיצוני העוין מאיים בגלוי ובמפורש על חייו), עד לאותו הרגע שרכב השב”כ מפנה אותו מסביבת בניין עיריית תל אביב ומאזור ההפגנה. שניהם הפקירו את זירת הרצח. ערוץ 1 וערוץ 2 שילמו מחיר עיתונאי כבד ו- יקר. היה מדובר במחדל טלוויזיוני הגדול ביותר בכל הזמנים בתולדות תעשיית הטלוויזיה במדינת ישראל, אולם שלום קיטל וגם דוד “דודו” גלבוע נותרו על כנם. הם לא פוטרו, למרות שציוותי הכיסוי והצילום שלהם נטשו ו- הפקירו את זירת ההתרחשות והחמיצו את תיעוד רצח ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל ע”י בן עוולה בשם יגאל עמיר. לוָואקוּם נכנס צלם חובב בשם רוֹנִי קֶמְפְּלֶר שניצב על מרפסת בניין “גן העיר” ותיעד ממרחק של 7 (שבעה) מטרים את שלושת כדורי האקדח שנעץ הרוצח יגאל עמיר בגבו של יצחק רבין. ארבעת המנכ”לים של שלוש הזכייניות בערוץ 2 דאז, דן שילון ויוחנן צנגן שני מנכ”לים משותפים של “רשת” + אלכס גלעדי מנכ”ל “קשת” + עוזי פלד מנכ”ל “טלעד” הורו למנהל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטל לרכוש באופן בלעדי ו- בלבדי את “קלטת הרצח” מידי רוני קמפלר תמורת סכום של 1.000000 (מיליון) שקל. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל וחבר עוזריו הקרוב בתוכם מנהל ערוץ 1 יאיר שטרן + מנהל החדשות דוד “דודו” גלבוע + עורך “מבט”, רפיק חלבי (נעדר מהארץ בתאריך הרצח במוצ”ש ההוא של 4 בנובמבר 1995) לא הסכימו ברוב טיפשותם לשלם 1.000000 (מיליון) שקל תמורת הרכישה הבלעדית הסנסציונית ההיא ונשרכו מאחור. מוטי קירשנבאום ז”ל ניהל בעצמו בנובמבר 1995 את המו”מ לרכישת קלטת הרצח הסנסציונית מידיו של הצלם רוני קמפלר. הוא היה אבי ההחלטה המשובשת והמטופשת ההיא לא לשלם לו. תשלום של 1.000000 שקל בעבור רכישה בלעדית של תיעוד מצולם של רצח ראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל, הוא Peanuts כסף קטן, וודאי עבור רשת שידור ציבורית שמנהלת תקציב שנתי של 1.000000000 (מיליארד) שקל ומתיימרת להוביל את שידורי החדשות בתעשיית הטלוויזיה בארץ. יאיר שטרן ו- “דודו” גלבוע הנהנו בראשם נענוע “הן” בכיוונו של מוטי קירשנבאום במקום להפציר במנכ”ל רשות השידור שלהם לקנות את קלטת הרצח בכל מחיר. ל- החלטתו המדהימה השלילית ההיא של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל בסיוע יועציו הקרובים הנ”ל, שלא לשלם את מה שהיה צריך לשלם לרוני קמפלר, היה רק פירוש אחד : הפקרת זירת העיתונאות הטלוויזיונית לחברת החדשות של ערוץ 2 הצעיר והשאפתני. קלטת הרצח שצילם רוני קמפלר ואשר נרכשה בסופו של דבר באופן בלעדי תמורת 1.000000 (מיליון) שקל ע”י חברת החדשות של ערוץ 2 הצעיר, דרדק טלוויזיוני בכל קנה מידה, פלוס הסיקור העיתונאי האינטנסיבי שלו בראשות שלום קיטל את שבוע האבל, הורידה לקרשים את ערוץ 1 הוותיק והמסורבל. הסיקור העיתונאי האינטנסיבי של חברת החדשות של ערוץ 2 את שבוע האבל בגין רצח יצחק רבין ז”ל כלל כתבה מיוחדת בלעדית של שיחזור הרצח בזירת הרצח ע”י בן הבליעל יגאל עמיר + ריאיון אולפן מיוחד ובלעדי שערך הזמר גידי גוב עם נכדיו של יצחק רבין ולאה רבין נועה בן ארצי ויונתן בן ארצי + ריאיון בלעדי שערך רפי רשף עם האלמנה לאה רבין. העיתונאות המצוינת של חברת החדשות של ערוץ 2 דחקה חיש מהר את הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לשוליים. חטיבת החדשות השמרנית של ערוץ 1 הייתה עסוקה בשבוע האבל בעיקר בטיפוח תצלומים של נוער הַנֵרוֹת שהתאסף בזירת הרצח והדליק נֵרוֹת נשמה לכבודו ועילוי נשמתו של הנרצח. חברת החדשות של ערוץ 2 בהובלת שלום קיטל הכתה שוק על ירך את חטיבת החדשות של ערוץ 1 בראשות דוד “דודו” גלבוע. ערוץ 2 האמביציוזי והרעב העביר מייד ו- בבת אחת רבדים שונים ורבים של האוכלוסייה הישראלית מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המסורבלת והמנומנמת אליו. ערוץ 2 הצעיר הצטייר כרשת טלוויזיה דינמית, עירנית, שאפתנית, ובעיקר סוֹחֶפֶת שמוכנה לקרב הטלוויזיוני מול ערוץ 1. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה, השמרנית, האיטית, והמסורבלת, נוּצְחה (!) בחודש נובמבר ההוא של שנת 1995. השאר כפי שאומרת הקלישאה, היסטוריה. אין דבר כזה לא לשלם לאזרחים ואזרחיות פרטיים שמתעדים באופן בלעדי התרחשויות שונות שהן רלוואנטיות ובעלות מידע חשוב לכלל הציבור. הצלם החובב רוני קמפלר רואה חשבון במקצועו שינה לעַד את ההיסטוריה הטלוויזיונית במדינת ישראל.

ועוד דבר : ב- 18 בפברואר 2017 רכשה חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות אבי ווייס תמורת 4000 (ארבעת אלפים) שקל תיעוד מצולם הנוגע לטיפול מרושע ומנובז בקשישים וקשישות באחד מבתי אבות בארץ. את הכתבה המזעזעת ויחסם האלים של המטפלים והמטפלות בחסרי הישע האלה שידרה אשת ערוץ 2 דנה ווייס. היא הרעידה את אָמוֹת הַסִפִּים במדינת ישראל והעלתה לדיון ציבורי את ההתעללות הנוראית בגברים ונשים זקנים דווקא במקום שבו הם אמורים למצוא בערוב יומם ביטחון, חום, כבוד, נוחות. 

ב- 22 בנומבר 1963 תיעד באקראי חייט בגדים יהודי – אמריקני בשם אייבראהם זפרודר בדאלאס בירת מדינת טקסס את רצח נשיא ארה”ב ג’ון פיצג’ראלד קנדי משלוש יריות של לי אוסוואלד שאז ברובה צלפים והסתתר בקומה השישית בבניין הספרייה של דאלאס. הוא עשה זאת באמצעות מצלמת פילם Super 8 פשוטה שהייתה ברשותו. ג’ון פיצג’ראלד קנדי ורעייתו היפה והמרשימה ז’אקלין יצאו ארבעה ימים קודם לכן ב- 18 בנובמבר 1963 למסע בחירות מטעם המפלגה הדמוקרטית בכמה ערים ראשיות ב- טקסס מדינת הדרום, מוצאו של סגן הנשיא לינדון בייס ג’ונסון. שלוש רשתות הטלוויזיה הארציות הגדולות בארה”ב CBS פלוס NBC פלוס ABC החליטו מטעמים ונימוקים שלהן (בעיקר חיסכון כספי), לוותר ו- לא לסקר כלל את מסע הנשיא בן 4 ימים שערך במכונית המשוריינת של ה- FBI ברחבי מלכותו, בו ראו אירוע רוטיני – שגרתי של קדם בחירות שחוזר שוב ושוב על עצמו. במקום מצלמות הטלוויזיה המקצועיות של שלוש הרשתות הגדולות שנעדרו מזירת ההתנקשות ורצח נשיא ארה”ב ליד בניין הספרייה בן 6 קומות בדאלאס, ניצב חייט בגדים שהיה במקרה גם צלם חובב בשם אייבראהם זפרודר (Abraham Zapruder), והוא שהנציח באופן בלעדי את מעשה ההתנקשות והרצח בנשיא. רשת הטלוויזיה CBS בראשות שדר החדשות והמגיש הראשי שלה וולטר קרונקייט הייתה הראשונה להתעשת. מפיקי הרשת גילו את החייט היהודי מדאלאס אייבראהם זפרודר ושילמו לו בו במקום 150000 (מאה וחמישים אלף) דולר Cash טבין ותקילין תמורת Shot אקראי אך סנסציוני באורך של 27 (עשרים ושבע) שניות בלבד שצולם ב- Film ע”י מצלמת ה- Super eight הפרטית שלו. 

ההמון האנושי בארץ ובעולם מחזיק בידו היום כמות אין סופית של מצלמות iphone. הוא מתעד כל דבר שזז. רשתות הטלוויזיה שנאלצו לשלם בעבר “משהו” בעבור מידע לצלמים חובבים שהשתמשו באותו נשק צילום כשלהם, תמורת הסקופים שהם לוכדים, יידרשו לשלם בעתיד לצלמים החובבים הפרטיים, כסף וממון שיוגדרו מחדש ע”י המילון העברי, כ- טבין ותקילין. 

ידע, ממון, בלעדיות, ו- ראשוניות הם שְמָם של כל התחרויות העיתונאיות בתקשורת המונים, ובראש וראשונה בזירה הטלוויזיונית (1). 

אין שום הגדרה אחרת להתנהגותו הרברבנית והמופרכת של יאיר נתניהו מלבד השימוש במילים “נער נֶפֶל ואַשְפָּתוֹת”. יאיר נתניהו הוא איש מבוגר שטָס בהיחפז עם חבריו באחד מלילות שישי / ערבי שבת למועדוני חשפנות בתל אביב בחסות תקציב המדינה + אבטחת ביטחונו האישי ע”י המדינה + שימוש ברכב במדינה כדי להשתעשע במועדוני חשפנות ולהשמיע שם את הגיגיו ואת התרברבויותיו וגם את חוסר הכבוד שנהג בחברתו לשעבר לי לוי.

ובכן, תעשיית הטלוויזיה דומה לאתלט שרָץ וגוֹמֵא כל הזמן מרחקים ארוכים. מעין ריצת מרתון שאיננה מסתיימת. מנהיגיה, מנהליה, מתכנניה, ועיתונאיה של תעשיית הטלוויזיה חייבים לא רק להימצא בכושר גופני משביע רצון אלא עליהם להיות חכמים, נבונים, זהירים, ערניים, ובכוננות מתמדת בעת ההסתערויות שלהם בתנועות מלקחיים ואש בשדות הקרב הטלוויזיוניים. החבר’ה האלה שרויים כל הזמן בהתמודדות מול מתחריהם וניצבים ללא הרף מול הסכנות שאורבות להם בצידי המסלול מצד יריביהם. מנהיגי רשתות הטלוויזיה חייבים להיות שחקני שחמט בעלי מחשבה עמוקה שמתכננים קדימה ומראש עשרות מהלכים בטקטיקה, באסטרטגיה, ובטכנולוגיה של כלי המשחק. תבוסתה העכשווית של חברת החדשות של ערוץ 10 לחברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 + 13 בעניין הקלטת של “נער הנפל והאשפתות יאיר נתניהו”, המציגה וחושפת עוד מבט על הנעשה בחצר המלוכה המושחתת של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, מוכיחה שכמה עיתונאים בעלי השפעה שָם בערוץ 10 ישנו שנת צהריים ארוכה מידי. העיקר שחלק מעיתונאי ערוץ 10 מתחפשים לפילוסופים, מפספסים ומחטיאים את שליחותם העיתונאית – טלוויזיונית, ושולחים אותי כנאמן שלהם במשך שנים לצפות במהדורות החדשות המשותפות של מתחריהם ערוצים 12 + 13 בהובלת יונית לוי ודני קושמרו. גולן יוכפז ורביב דרוקר אל תשלחו אותנו כה מהר בהינף יד למסך המתחרים שלכם, מפני שלא בטוח שנחזור אליכם. “…הדילמה הייתה סיפור החדירה לפרטיות, יש פה חדירה שאני לא זוכר כמותה בתקופה האחרונה…”, מתייפייף ומתרץ גולן יוכפז בפני העיתונאית אילנה דיין בכנס העיתונות שנערך לאחרונה בגבעתיים (וגם בפניי כצופה שלו במשך שנים ארוכות) את האמתלה שלו מדוע לא רכש את קלטת יאיר נתניהו. חוות דעתו העיתונאית המגוחכת של גולן יוכפז חופפת את השקפת עולמו הפוליטית הפתטית של נאמנו של בנימין נתניהו הח”כ צחי הנגבי שאמר גם הוא ו- לא במקרה, כי מדובר, “…הקלטת לא הייתה ראויה לשידור… מדובר ב- Over מציצנות יתר…”. מדובר בחנפנות. גולן יוכפז והקולגה שלו רביב דרוקר דחפו אותי ושכמותי לצפות במהדורות החדשות של מתחריהם. לפתע אנוכי מגלה שיש אופציות אחרות לא פחות איכותיות מ- טלי מורנו ותמר איש שלום. גולן יוכפז, על מה אתה מדבר, אודות אלו שיקולים אתה שַח, איזה חדירה לפרטיות ואיזה נעליים. גולן יוכפז ורביב דרוקר הם עיתונאים ולא פילוסופים. וודאי לא אמורים להיות פלספנים. תפקידם איננו לחנך את הציבור אלא להעביר לו מידע. הציבור נבון דיו להחליט מה ראוי לו לדעת ובאלו חומרים עיתונאיים כדאי לו לצפות.

לא בכדי שאלה מנחת הדיון אילנה דיין במפגיע את המתחרה שלה גולן יוכפז מנהל חברת החדשות של ערוץ 10 בכנס העיתונות בגבעתיים, במפגיע שאלה ישירה פוגענית ו- מעליבה, כלהלן : “…מה צריך לקרות כדי שתודה בפני עצמך, איזה טמבל הייתי משלא פרסמת את המידע שהיה ברשותך…?” (אודות נער הנפל והאשפתות שקוראים לו יאיר נתניהו, תוספת הדגשה שלי)”. אילנה דיין היא עיתונאית בערוץ 12 של “קשת” ובעלת תוכנית התחקירים “עובדה”)

גולן יוכפז הנָזוּף השיב למתעניינת תשובה כְּנוּעָה ומתנצלת, בלתי מתקבלת על הדעת, כלהלן : “…ידעתי שיגידו שלא זיהינו את הסיפור. אני ורביב דרוקר התייעצנו, זה היה בנובמבר 2017. בסמוך לפרשת הצוללות הגרמניות ו- פרשת המיליארדר האוסטרלי ג’יימס פאקר בתיק 1000. הדילמה הייתה סיפור החדירה לפרטיות. אני חייב לומר שכבר כשסירבתי לקלטת היה לי ברור מה יקרה. הטקס היה לי ברור מראש. ידעתי שיגידו שלא זיהינו את הסיפור. יש פה חדירה לפרטיות שאינני  זוכר כמותה בתקופה האחרונה. התיאור של רביב דרוקר היה מדויק ולא שונה מהכתבה ששודרה. היה ברור שזה נושא עסיסי, צהוב, ומאוד “רייטינגי”. הדילמה השנייה הייתה כשהבנתי על מה השיחה ומה נסוב בה, וחשבתי שיש לה ערך עיתונאי מאוד מצומצם. כשרביב דרוקר אמר שהמקור מבקש כסף, לא שאלתי כמה. עצרתי בחדירה לפרטיות. אם היה מדובר בחינם, הייתי לוקח וגם אז משדר אחרת. לא בטוח שהייתי פותח את המהדורה, כן הייתי משדר את חומר ההדלפה ב- “המקור” או ב- “עובדה”, כחלק מכתבה על מערך האבטחה…”(הערה : מקור המידע, וואלה בראנז’ה).

 אני קורא את חוות דעתו של גולן יוכפז מנהל חברת החדשות של ערוץ 10 ולא מאמין לטקסט הכתוב. מדובר במנהל ומדריך, בראש צוות ומנהיג, שמקשקש ראשית דבר לפַּקוּדָיו (וגם לציבור) שהוא ידע שהקלטת המודלפת היא עסיסית וצהובה, ורייטינגית, ו- בעלת ערך עיתונאי מאוד מצומצם, ומתגאה שעצר את עסקת רכישת הקלטת המודלפת בנימוק של חדירה לפרטיות. גולן יוכפז על מה אתה מדבר…??? אין דבר כזה פרטיות של אישים שמאיישים את חצר המלוכה שממומנת ע”י המדינה. יאיר נתניהו הוא אומנם בחור צעיר אולם בוגר שמנצל ביודעין ובהיגיון מנובז את משאבי מדינת ישראל לצורך סיפוק סקרנותו ו- יצריו בעת ביקוריו במועדוני חשפנות בתל אביב רוויים Sex וגם אלימות מינית. תפקידם המובהק של העיתונאים הוא לחדור לחצר המלוכה של המלך שפעילותה ממומנת ע”י אזרחיו, כדי להתבונן ולוודא שהיא מתנהלת ביושרה מוחלטת (!). טוב עשו עיתונאי ערוץ 10 וערוץ 2 משחדרו לפרטיותו של המלך בנימין “ביבי” נתניהו ו- סיקרו את הנעשה בחצר המלוכה המושחתת שלו ואת הפרשות המסריחות של נתן אשל + עזרא סיידוף + ארי הארו, ואחרים. אינני זוכר שגולן יוכפז ועיתונאיו התנערו מ- מר מני נפתלי לשעבר איש המשק במשרד ראש הממשלה, מי שהוביל וניווט בשעתו כ- מַצְפֵּן את דרכם במשעול כאילו “פרטי” לעבר סודות המטבח המושחתים של בנימין “ביבי” נתניהו ורעייתו שרה. גולן יוכפז שידר כל מילה של מני נפתלי וכל מסמך שפרסם. בצדק. הציבור שלנו מתעניין בנעשה בחצר המלוכה הישראלי כפי שהציבור האנגלי מתעניין במתחולל בחצר המלוכה הבריטית. עדותו של גולן יוכפז כפי שהשמיע אותה באוזניה של המנחה אילנה דיין בכנס העיתונות שנערך לאחרונה בגבעתיים, בה הוא מנסה להסביר את וויתורו אודות רכישת הקלטת המודלפת ובראשה הטיעון והנימוק של חדירה לפרטיותו של יאיר נתניהו, חבר בתקן מלא בגברדייה המלכותית של אביו, היא הרבה יותר ממגוחכת ו- ילדותית. היא אווילית.

יש לשנות ולומר שוב גלוי את הטקסט הבא כלהלן שנכתב על ידי בפוסט מס’ 728 :

פרשת נער הַנֶפֶל והאשפתות יאיר נתניהו וביקוריו בזירות החשפנות והזנות יחדיו עם חבריו והפקרת כבודה ולכלוך המוניטין של חברתו לשעבר לי לוי צוברת שתי זוויות התבוננות : האחת, התחרות בזירה העיתונאית – טלוויזיונית בישראל בה עיתונאי העַל גיא פלג איש חברת החדשות המשותפת של “קשת” ו- “רשת” והבוס שלו אבי ווייס הביסו את רביב דרוקר איש חברת החדשות של ערוץ 10 ואת בעליו גולן יוכפז. השנייה, מוּסָרִית. מוּסָר נִבְזִי ומטונף בו מצויד נער הנֶפֶל והאַשְפָּתוֹת יאיר נתניהו בנו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. יאיר נתניהו חשף בהתבטאויותיו ובהתנהגותו עוד נדבך נכלולי בחצר המלוכה המושחתת של אביו בנימין “ביבי” נתניהו.

יאיר נתניהו בנו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נחשף כ- סקנדל חינוכי נבזי ומטונף ע”י העיתונאי הידען, הפעלתן, המוצלח, ובעל המקורות גיא פלג  איש חברת החדשות המשותפת של “קשת” ו- “רשת”. יאיר נתניהו הוא בחור צעיר אבל מכוער בן 25 אולי 26 שנותר קטנוני, רדוד, עלוב, בטלן, נטול נורמות וערכים אישיים, מי ש- שירת שירות צבאי של ג’ובניק בגלי צה”ל, ועכשיו רץ עם המאבטחים שלו משירות הביטחון הכללי ורכב ממשלתי של השירות ונהג מטעם השירות פלוס חבריו לבקר במועדוני לילה בתל אביב שעוסקים בחשפנות ובצִדָם זְנוּת. הודעת ההתנצלות הטלוויזיונית הלילית של יאיר נתניהו ה- הוֹלֵל העלוב בפני הציבור (יום שני בלילה – 8 בינואר 2018) בגין תוכן הטקסט ו- דבריו הרכילותיים שתיארו את אופיה ותככיה של חצר המלוכה הישראלית בראשות אביו ראש ממשלת ישראל, איננה אמינה ונראית כהלצה. יאיר נתניהו בורח מאחריות, מצחקק, ומלהג על הציבור בישראל. לטקסטים ש- שַח לחבריו וידידיו בהבל פיו לפני זמן מה, והוקלטו ע”י מאבטחי השב”כ ו/או ע”י נהג השירות והתפרסמו ע”י גיא פלג במהדורת החדשות המרכזית המשותפת של ערוצים 12 (“קשת”) + 13 (“רשת”) בשמונה בערב ביום שני- 8 בינואר 2018, אין כפרה. וודאי לא מחילה לדברי הנְבָלָה והתייחסותו הנבזית והמחפירה לחברתו לשעבר לִי לֵוִי. איזה שיכור ואיזה נעליים. מדובר באיש צעיר עלוב נפש ו- נבזה ביודעין. אין לי מילה אחרת עבורו. הודעת ההתנצלות שלו כי היה שיכור, היא אמתלה דוֹחָה, לא כֵּנָה, פחדנית, ומטונפת כמו הטקסט המלוכלך עצמו, ולכן איננה מתקבלת על ידי ועל דעתי וגם לא על דעתם של רבים. הנה חלק מהמלל המוקלט הנבזי והמטונף שהגה נער הַנֶפֶל והאַשְפָּתוֹת יאיר נתניהו בפני חבריו ו- הנוגע לחברתו לשעבר לִי לֵוִי, ואשר הודלף לציבור :

יאיר נתניהו : “…אבל אם אתה רוצה אני אסדר לך את לי לוי…”.

מימון : “…איך זה ? איך זה !…”.

יאיר נתניהו : “…אני צריך לסדר לכולם את לי לוי, אני סוגר את כל החובות…”.

גועל נפש בהתגלמותו. בושה וחרפה. גבר צעיר מציע לסרסר את חברתו לשעבר לחבריו הנוכחיים. יאיר נתניהו הוא פרחח עלוב. גֶבֶר גַס יָרוּד. מִינוּס מכל היבט. נציג מחורבן של חצר המלוכה הישראלית בראשות אביו בנימין “ביבי” נתניהו. עִזבו את הבילוי המטונף של יאיר נתניהו וחבריו במועדוני חשפנות וזנות, עִזְבוּ גם את ענייני האבטחה והשימוש ברכב ממשלתי שממומן ע”י משלם המסים. זה חשוב אולם איננו ליבת התנהגותו הנבזית כפי שחשף אותה גיא פלג. לֵב לִבּוֹ של אורח החיים המנוון ומניירות הבילוי סביב מועדוני חשפנות וזנות, הם מעשי עוולה נפשעת, ובתוכם קודם כל וראשית דבר התייחסותו הנבזית ביודעין לחברתו לשעבר גב’ לי לוי. מדובר בבחור צעיר שמתעקש להיות מְנֻוָול ומְטוּנָף, ש- מְסַרְסֵר ביודעין את חברתו לשעבר שקוראים לה לִי לֵוִי, לחבריו. מה זה חשוב אם יאיר נתניהו עושה את מעשי הזִימָה שלו בין אם הוא מאובטח ו- בין אם לאו. התייצבותו של האב בנימין נתניהו בוגר לשעבר של סיירת מטכ”ל בפני רשתות הטלוויזיה וניסיונו להגן על בנו הילד הבוגר הנִבְזֶה בתואנה שהיה שיכור בעת הצהרתו, כי הוא מוכן על פי תמליל ההדלפה למכור את חברתו לשעבר גב’ לִי לֵוִי לחבריו יעני תמורת תשלום, הפכה גם את ראש הממשלה לסמרטוט. בנימין נתניהו איננו סמרטוט אולם תגובתו כמנהיג האומה לגילוי העיתונאי הנ”ל של גיא פלג, מֵסְמוּרְטֵטֶת. הנה תגובת הַנֶפֶל הסמרטוטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומשפחתו לפרשת בנם, נער הַנֶפֶל והאַשְפָּתוֹת יאיר נתניהו, כפי שהוקראה ע”י יונית לוי במהדורת החדשות המרכזית המשותפת של ערוצים 12 + 13, ביום שני – 8 בינואר 2018, בשמונה בערב, כלהלן :

“ראש הממשלה כלל לא ידע על הקשר בין בנו יאיר לבנו של קובי מימון. יאיר כלל לא מצוי בנושא מתווה הגז, ואם דיבר בנושא, ברור שעשה זאת בבדיחות הדעת. אין בכוונותינו להתייחס ליתר הרכילות הזולה והמרושעת על קטעי הדברים שנאמרו בצחוק לאחר ערב של שתייה, שאינם משקפים כלל את עמדותיו של יאיר ושהוצאו מהקשרם בהקלטת הסתר המבושלת, המגמתית, והלא חוקית”. לקרוא ולא להאמין. זוהי תגובתו של ראש ממשלת ישראל לטקסטים הנבזיים והמלוכלכים בהם משתמש בנו יאיר נתניהו כדי לפגוע ולהכפיש את חברתו לשעבר לי לוי. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, תתבייש לך. בוש והיכלם (!).

פרשת נער הַנֶפֶל והאַשְפָּתוֹת יאיר נתניהו וביקוריו בזירות מועדוני החשפנות והזנות בתל אביב יחדיו עם חבריו והפקרת כבודה ולכלוך שמה של חברתו לשעבר לי לוי מעוררת שאלות מוסריות אישיות וקבוצתיות כבדות משקל, כמו זאת כלהלן : כיצד אנשי השב”כ המופקדים על שמירתו של נער הנפל הזה יאיר נתניהו אינם נוטשים את משמרתם בעת השמעת הטקסטים הנבזיים והמטונפים שלו ועל ידו ברחבת מועדוני הזִימָה, החשפנות, וה- Sex בעיר תל אביב. על פי הפרטים הנחשפים כעת לציבור, תמליל ההדלפה הסנסציונית הזאת הוצע בשעתו תמורת תשלום לשני הערוצים המסחריים 2 ו- 10 (הערוץ הציבורי הושאר מחוץ לתמונה). יש לי מושג כלשהו ממקור עלום שֵם ומרוחק אולם מהימן וכֵן, מי הם שני האישים הכושלים והטיפשים בחברת החדשות של ערוץ 10 שהחליטו בניגוד לגיא פלג ואבי ווייס להשיב ב- לָאו לפונה. אנוכי מבין שחומר ההדלפה הסנסציוני אודות פרשת “נער הנפל יאיר נתניהו” הוצע תמורת תשלום בן כ- 90000 (תשעים אלף) שקל, פחות ו/או יותר ו- במקביל בעתות הזמן לערוץ 2 וערוץ 10. ערוץ 1 / “כאן” לא היה בתמונת ההצעה והמדליף כלל לא פנה אליהם. חומר ההדלפה “שכב” כ- שמונה חודשים על המדף של חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות אבי ווייס (היום חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 ו- 13 גם כן בראשות אבי ווייס) בטרם חשיפתו הפומבית במהדורת החדשות המרכזית המשותפת של ערוצים 12 + 13 ביום שני – 8 בינואר 2018).

לא צריך להיות מנהל חברת חדשות ברשת טלוויזיה כלשהי ו/או לחליפין היסטוריון דָגוּל כדי להבין מדוע אותו הסופר והעיתונאי התנ”כי פולש לטריטוריה ה- כאילו “פרטית” של אחד מגדולי הנביאים והשופטים של עם ישראל לפני 3000 שנים, הלוא הוא שמואל הנביא, בטרם הכתרתו את שאול בן קיש למלך, ומדווח לקוראיו (לא בדרך אגב) אודות שני בניו הנלוזים יואל ו- אביה, שהתמנו לשופטי העם בגין מוניטין שושלתם, והפכו לשופטים מושחתים,נוטלי שוחד, ו- מַטִים משפט. כל עיתונאי שמכבד את עצמו תמיד יניח זכוכית מגדלת על מעונותיהם של ראשי המדינה ושופטיה. ראש ממשלת ישראל באשר הוא, נשיא מדינת ישראל באשר הוא, ושופטי מדינת ישראל באשר הם, חייבים לשמש מופת ומודל לחיקוי עבור אזרחי המדינה. חצרות שלטונם והם עצמם, הם הראשונים שאינם ניצבים מעל החוק, הם הראשונים ש- מַרְאָם וקוֹלָם אמורים להיות חשופים בפני העם, הם הראשונים שאין להם מה להסתיר מפני אזרחיהם. הם הראשונים שאלומות אור השמש חייב להאיר אותם. הם הראשונים ש- דמותם ומיתרי גרונם אינם מוּצָלִים, לא חסויים, ולא אמורים להיות נחבאים מפני עדשתה של כל Candid Camera ושל כל מיקרופון סמוי. מותר וצריך לחשוף אותם, את פעילותם ו- פועלם, וגם את התנהגותם. חצר המלוכה הענקית של בנימין “ביבי” נתניהו איננה הגונה. כל מיני פינות וזוויות מוּצָלוֹת בתוכה מושחתות מן היסוד. האישים המתרוצצים בתוכה לכל הכיוונים לרבות יאיר נתניהו הם מוקד של סיקור ומעקב עיתונאי חובה 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. לעיתונאים המודרניים בימינו אנו יש מה ללמוד מהעיתונאים התנ”כיים שעיצבו את ספר הספרים וסיפרו לנו לפרטי פרטים את הנעשה והמתרחש בחצרות המלכות של המלכים הישראליים ההם, ובראשם שאול, דוד, ושלמה. מה זה צריך להיות הקשקוש המתנשא והרברבני הזה של גולן יוכפז, “…הדילמה הייתה סיפור החדירה לפרטיות, יש פה חדירה שאני לא זוכר כמותה בתקופה האחרונה…”…??? מדובר בקשקוש מקושקש וטוען זאת לא אחר ולא פחות ממנהל חברת החדשות של ערוץ 10…. מדהים.

תזכורת תנ”כית (1). הסופר – עיתונאי התנ”כי המכסה את הנעשה בחצרות המלוכה של שאול, דוד, ושלמה חודר ללא לֵאוּת לכאילו פרטיותם של בניהם של המלכים ושופטי העם, ומדווח על מעלליהם ללא היסוס לקורא.

לצעד המדיני הנועז והדרמטי של שמואל הנביא הזקן להפוך את עם ישראל למונרכיה – ממלכתית בה ריכוזו של כל הכוח הפוליטי נמצא בידיו של אדם אחד, מלך, שליט כל יכול, קדם שלטון דתי של שופטים מושחתים בראשות דווקא שני בניו של שמואל הנביא איש המוּסָר וְהַצֶדֶק, יוֹאֵל ואֲבִיָה (שניהם שימשו שופטים באזור באר שבע). ההיסטוריון התנ”כי מעיד על שניהם, כהַאי לִישָנָא, ללא חשבון לאביהם בזו הלשון בספר שמואל א’, פרק ח’, פסוק 3, כלהלן : “…ולא הלכו בניו בדרכו ו- יִטוּ אחרי הבצע, ו- ייקחו שוחד, ויָטוּ משפט…”. העַם דרש הקמת ממשל חדש במקום שופטים מושחתים. זקני ישראל נציגי האומה הישראלית ההיא ביקשו משמואל הנביא הזקן למַסֵד את מוסד המלוכה (ספר שמואל א’, פרק ח’, פסוק 4). שמואל הנביא מזהיר את זקני ישראל מפני שיטת ממשל מלוכנית שנושאת אופי של שלטון יחיד דיקטטורי ומנמק את אזהרתו בנימוקים אזרחיים כבדי משקל מפני שלטון יחיד של טוטאליטאר. (ספר שמואל א’ פרק ח’, פסוקים 19 – 9). זקני ישראל אינם מקבלים את ההסבר והניתוח של שמואל הנביא שכאמור עוסקות במגרעות של שלטון מלוכני ואומרים לו כהאי לישנא : “…וַיְמֲאָנוּ הָעָם לִשְמוֹעַ בְּקוֹל שְמוּאֵל ויֹאמְרוּ לֹא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ, והָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכֹל הַגּוֹיִים, וּשְפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמוֹתֵינוּ…” (ספר שמואל א’, פרק ח’, פסוקים 20 – 19). ובכן, שמואל הנביא הזקן בעל ניסיון וידע במבנה פוליטי של מדינתו ארץ ישראל, נכנע לבסוף לרצונו של רוב העַם. עניין אותי להיווכח כי לאחר השלמתו של שמואל הנביא הזקן עם רצון העם במלוכה והשלמת הליך טקס הכתרתו של שאול למלך, הוא שמואל הנביא מוצא צורך להתפאר באבחנתו, בטביעת העין שלו וב- בחירתו שלו בשאול בן קיש הצנוע (בשפת התנ”ך “נחבא אל הכלים”) למלך ככתוב בספר שמואל א’ פרק י’ פסוק 24, “…ויאמר שמואל אל כל הָעָם, הראיתם אשר בחר בו ה’, כי אין כמוהו בכל העם, ויריעו כל הָעָם ויאמרו יחי המלך…”. צריך להסביר כאן כי באותו ספר שמואל א’ פרק י’ פסוק 23, מוצא ההיסטוריון הסופר התנ”כי צורך להדגיש שוב את הופעתו מושכת תשומת לב של שאול המלך, “…ויתייצב בתוך העם, ויגבה מכל העם משכמו ומעלה…”. כמו כן מוצא ההיסטוריון והסופר התנ”כי לנחוץ לספר בספר שמואל א’ פרק י’, פסוק 27, כי חלק מהעם אותו מכנה ההיסטוריון הסופר התנ”כי, “בני בליעל…”, לעג ו- ביזה את המלכתו של שאול למלך, ואף לא הביא לו מנחה כמקובל בימים ההם. אף על פי כן שאול המלך שעד למחלוקת בעם אודות הכתרתו למלך, מחריש, ועובר על כך לסדר היום. ועוד דבר : הסופר התנ”כי מבקש להדגיש עוד בספר שמואל א’ פרק י’, פסוק 23 כי שמואל הנביא ממסמך ו- מתעד את המלכתו של שאול למלך בספר מיוחד ומסביר לעם את חוֹק המלוכה ואת החובות שהחוק מטיל על העם כלפי מַלְכּוֹ, ועל הַמֶלֶךְ כלפי עמו. לא ככה לימדו אותנו תנ”ך. ועוד הערה : ייתכן מאוד, לפי דעתי אין ספק בכך, כי שמואל הנביא הזקן שמע את אותן קריאות הזלזול של אותם “בני “בליעל…”, ולכן מתעקש על מהלך הכתרה נוסף של שאול למלך כדי שלא יערערו עוד על מלכותו, כמצוין בספר שמואל א’ פרק י”א, פסוקים 15 – 14, “ויאמר שמואל אֶל הָעָם, לכו ו- נֵלְכָה הַגִּלְגָּל, ונְחַדֵּש שָם את המלוכה. וילכו כל הָעָם הַגִּלְגָּל וימליכו שם את שָאוּל לפני ה’ בגלגל, ויזבחו שם זְבָחִים שלמים לפני ה’, וישמח שם שָאוּל וכל אנשי ישראל עד מאוד”. אין לקנא בשאול המלך הטרי חסר הניסיון שנקלע לתקופה שלטונית קשה, רוויית אקלים של אלימות רבה מחוץ וגם מבית.

תזכורת תנ”כית (2). הסופר – עיתונאי התנ”כי המכסה את הנעשה בחצרות המלוכה של שאול, דוד, ושלמה חודר ללא לאות לכאילו פרטיותם של בניהם של המלכים ושופטי העם ומדווח על מעלליהם ללא היסוס לקורא.

כנ”ל סיפור צוואתו הדרמטית של דוד המלך על ערש דווי לבנו שלמה, והכתרתו הלא פחות דרמטית של שלמה למלך, לאחר שחצי אָח שלו אדוניהו בן חגית (וגם בנו של דוד המלך הפוליגמי), יפה התואר ככתוב בספר מלכים א’ פרק א’ פסוק 6, “…וגם הוא טוב תואר מאוד…”, הוכתר מוקדם יותר למלך במקום דָּוִד, כשהוא נהנה מתמיכת הממסד הצבאי בראשות רמטכ”ל צבא דוד יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה ומתמיכת הממסד הדתי בראשות אביתר הכהן (ספר מלכים א’ פרקים א’ ו-ב’). מדובר בסיפור דרמטי מאין כמותו שכולל בתוכו ברצף של שתי מהפכות מלוכה בהפרשי זמן קצרים, בזו אחר זו, רוויות מאבקי כוח, נקמה, ודָם. הסופר העיתונאי התנ”כי מציב ב- צֶדֶק טלסקופ בכיוון חצר המלוכה של דוד המלך רוויית תככים ומאבקי כוח, ובוחן באמצעותו את המתרחש בתוכה. אדוניהו בן חגית מפקיע לעצמו בכוח את כתר המלכות, ככתוב בספר מלכים א’ פרק א’ פסוקים 5 ו- 6, “…וַאֲדוֹנִיָהוּ בֶּן חַגִית מִתְנַשֵּא לֵאמֹר, אֲנִי אֶמְלוֹךְ, וַיַּעַש לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִים, וַחֲמִישִים אִיש רָצִים לְפָנָיו, ולֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִיתָ…”. המהפכה המלכותית השנייה מתרחשת כהרף עין לאחר הראשונה. היא תגובה ומהלך נגד הכתרתו הכוחנית של אדוניהו בן חגית למלך, ונעשית ע”י שלמה ותומכיו מהצבא וחלק מאנשי הממסד הדתי. המלכתו המאוחרת ברגע האחרון של שלמה למלך ישראל על פי צוואת אביו דוד, כצעד נגדי להמלכתו של אדוניהו בן חגית, מתאפשרת בשל נאמנותם של שני אנשי הממסד הדתי נתן הנביא וצדוק הכהן לשלמה, ובעיקר בגלל נאמנותו החד משמעית לשלמה של אחד משרי הצבא המהוללים של דוד המלך, בניהו בן יהוידע, לרבות אנשי השב”כ שלו שמעי, רעי, ואחרים נוספים. מה שמעניין אותי בכל הנוגע למנהל חברת החדשות של ערוץ 10, גולן יוכפז, הוא שלאחר שהסופר – עיתונאי התנ”כי מדווח לקוראיו בספר מלכים א’ פרק ב’ פסוק מס’ 12, “…וּשְלֹמה יָשַב עַל כִּיסֵא דָּוִד אָבִיו, וַתִּיכּוֹן מַלְכוּתוֹ מאוֹד…”, הוא שוב שב, חוזר, וחודר שוב לפרטיות של חצר המלוכה ומתאר את המאבק האחרון בין שלמה המלך לבין אחיו למחצה אדוניהו בן חגית, שעדיין טוען בעקיפין לכתר בבקשו את משרתת דוד המלך אבישג השונמית היפה לאישה שלו. הסוף המַר והקטלני ידוע : שלמה המלך מורה לרמטכ”ל ושר הביטחון החדש שלו בניהו בן יהוידע לשפד ולהרוג את אדוניהו בן חגית ללא משפט. וכך הוא אומנם עושה. הסופר העיתונאי התנ”כי מציב כאמור טלסקופ ובאמצעותו הוא מתבונן על חצרות המלוכה של כל שלושת המלכים שאול + דוד + שלמה, חודר לפרטיותם שלהם ושל ילדיהם, בנים ובנות, ומספר בכישרון רב ובפרוטרוט את מוצאם וסופם.    

ועוד דבר : לא בכדי נקט מנהל חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 + 13 אבי וייס בטקסט כלהלן והזכיר לגולן יוכפז, כי, “…אתם שם בערוץ 10 משלמים ממון תמורת רכישת מידע של פיגועים ואירועים אחרים… אנחנו שתי חברות החדשות שלך ושלי, ניצבים משני צידי המתרס, ו- נלחמים ראש בראש גם על רכישת Items שונים בכסף. אז פתאום לאו…? גולן יוכפז, תגיד לי, האם אודות סיפורה של גב’ אורלי, מי שעדותה חשפה בשעתו את פרשת נשיא המדינה משה קצב, לא שילמה חברת החדשות של ערוץ 10 סכום של 200000 (מאתיים אלף) שקל ? ופתאום עכשיו בעניינו של יאיר נתניהו זה אסור…?”. (הערה : מקור המידע, וואלה בראנז’ה).

אם זה באמת המצב אז האיש הזה שקוראים לו גולן יוכפז איננו יכול לנהל את חברת החדשות של ערוץ 10. מדובר בשיקול דעת מתייפייף, הפכפך, ולא נבון במידה קיצונית של מנהל חברת החדשות של ערוץ 10 שמתעקש ל- שרטט את דמותו לא רק כ- אדם יהיר במסווה של פלספן צדקן, אלא כאיש טיפש. לא ייאמן. תפקידו העיתונאי של מנהל חברת החדשות של ערוץ 10 הוא בפירוש לחדור לפרטיותה של חצר המלוכה של בנימין “ביבי” נתניהו, להצביע על מומיה, ולבקר את חולשותיה. הנסיך יאיר נתניהו בנו של המלך, מי שאָץ עם חבריו בערב שבת אחד לבלות במועדוני חשפנות וזנות בתל אביב על חשבון תקציב המדינה בלוויית מאבטחי השב”כ פלוס הסעה באוטו של השירות פלוס שימוש בנהג של השירות, הוא מושא ו- אובייקט ביקורת של העיתונות החוקרת אודות הנעשה בחצר מלכות מושחתת רווייה מומים ופגומים שמנהל ראש המדינה. יאיר נתניהו איננו ילד שכאילו שתה לשוֹכְרָה וסרח באקראי. יאיר נתניהו הוא אדם בוגר בן 26 שעומד ברשות עצמו ונושא באחריות אישית וציבורית למעשיו הפרחחיים והנלוזים. דינו של יאיר נתניהו כדין אחרים בחצר המלוכה כמו נתן אשל ראש הסגל לשעבר בלשכת ראש הממשלה, כמו עזרא סיידוף סמנכ”ל המבצעים לשעבר במשרד ראש הממשלה שהיה ממונה על אגף כוח האדם וכספים, ו- ארי הארו ראש הסגל לשעבר במשרד ראש הממשלה. גולן יוכפז מי שנושא בתפקיד ואחריות רמים בתחום העיתונות והעיתונאות הטלוויזיונית איננו מבין שהוא ועמיתיו נעים על קו עיתונאי מקביל לזה של הממלכה. אקסיומה מתמטית קובעת כי קווים מקבילים אינם נפגשים לעולם, אולם גולן יוכפז מתעקש לחצות את המשעול המקביל של הממלכה ולהיפגש עמה היכן שהוא באמצע הדרך ו/או בסופה. גולן יוכפז על תטיף לי שום מוסר כצופה שלך בנושא החדירה לפרטיות. אבי ווייס צדק לגמרי כשהחליט לשדר את ההדלפה שעסקה בהקלטות הגיגיו המְנוּבָזִים של נער הנפל והאשפתות שקוראים לו יאיר נתניהו.

רביב דרוקר והכרזתו הגְרוֹגִית השְוִויצֶרִית של “כֵּן…” ו- “לָאו…” בעיתון “הארץ”, ביום שני – 15 בינואר 2018, “למה לא שילמנו”.

אין לי מושג מיהו גולן יוכפז, איכות אישיותו, כושר מנהיגותו, ומהי ההיסטוריה העיתונאית שלו. אני יודע שגולן יוכפז הוא יוצא רדיו גלי צה”ל ומחזיק היום בתפקיד הרָם של מנהל חברת החדשות של ערוץ 10. אני יודע שאת חברת החדשות שלו מאיישים שורה ארוכה של עיתונאים ועיתונאיות, מיטביים ומוכשרים, שאני רוחש להם הערכה מכורסת הטלוויזיה שלי. אנוכי צופה נאמן כבר שנים רבות של ערוץ 10. רביב דרוקר הוא עבורי סיפור שונה משל הבוס שלו גולן יוכפז. חוות דעתי עליו ידועה וחוצה את הבלוג לאורכו ורוחבו. מדובר בנכס עיתונאי וגם אנושי עבור חברת החדשות שלו ובעבור כלל הציבור. רביב דרוקר איננו מזכיר במראהו את אלן דלון וגם לא את רוברט רדפורד, וגם מיתרי גרונו אינם מפיקים קול בריטון יפהפה כמו של יורם ארבל וגם לא כמו של יעקב איילון, אולם יש לו הרבה יותר מאלה. הוא ניחן בחוּשים עיתונאיים מפותחים, הוא בעל מקורות, הוא יודע לספר סיפור, הוא איננו עיתונאי נודד (אחד כזה משכיר את כישרונותיו לכל ערוץ טלוויזיה), והוא נבון, כֵּן, ובעל יושרה שמזוהה לחלוטין עם רשת הטלוויזיה שלו, ערוץ 10. אמרת ערוץ 10 – אמרת רביב דרוקר. אמרת רביב דרוקר – אמרת ערוץ 10. היינו אך. ועוד דבר : רביב דרוקר איננו מניפולטור. הוא ישיר. הוא דוגרי. הוא מדבר בגובה העיניים אל צופיו ויום אחד, והיום הזה איננו רחוק, הוא יזכה בפרס ישראל. אולם דווקא הפוסט האחרון שלו שנושא את הכותרת, “למה לא שילמנו”, ואשר דן בקלטת ההדלפה אודות יאיר נתניהו, מאמר שפורסם בעיתון “הארץ” ביום שני – 15 בינואר 2018, איננו רק לא מדויק אלא הוא מתנשא ומשתחץ. הניתוח ו- בחירת הכותרת על ידו למאמרו, “למה לא שילמנו”, מתאים לערוץ טלוויזיה ארצי שמוביל את סיקור החדשות במדינת ישראל, אולם ערוץ 10 איננו כזה. הוא נשרך אחרי חברת החדשות המשותפת לערוצים 12 + 13 בראשות אבי ווייס. עיתונאיו של אבי ווייס מביסים בכל אחד מערבי השבוע בשיעורים גבוהים במהדורות החדשות המרכזיות שלהם את חברת החדשות של ערוץ 10 עליה נמנה רביב דרוקר. הובלת נימוק ה- שחץ הזה “למה לא שילמנו” את הפוסט הרצ”ב של רביב דרוקר נענה מייד בתגובת נגד ציבורית, כלהלן : “…רביב דרוקר תראה, מפני שחברת החדשות שלכם לא שילמה, גם ככה אתם נראים…חברת החדשות המשותפת לערוצים 12 + 13 בהובלת אבי ווייס שכן שילמה, קורעת לכם מידי ערב בערבו את הצורה…לרבות “אולפן שישי” שלה שמשודר בערוצים 12 + 13 ואשר מנצח ללא תנאי את “שישי” של ערוץ 10…כמויות המדרוג היומיות שמלקטות מהדורות החדשות המרכזיות המשותפות של ערוצים 12 + 13 גדולות ב- % 300 מכמויות הרייטינג שאוסף במקביל ערוץ 10…”. כותרת הפוסט של רביב דרוקר הייתה אמורה להיות יותר צנועה ופחות מנקרת עיניים, משהו בסגנון, “…למרות שחברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 + 13 מביסה אותנו בכל פרמטר…החלטנו בסוף לא לשלם למרות הרייטינג הקורץ…מפני שאנחנו חושבים שמדובר בעיקרון חשוב שאין להפר אותו כי אין משלמים בעבור מידע עיתונאי…”. ו/או בחמש מילים, נגיד, “עקרונות עיתונאיים מול מסך הרייטינג”. הכותרת “למה לא שילמנו” היא שחצנית ו- שוויצרית. הכרזה בעייתית ו- אנטגוניסטית שאמורה להטיל דופי בגוף המתחרה מולה. אף על פי כן הציבור יודע כי חברת החדשות המשותפת לערוצים 12 + 13 אותה מנהיג אבי ווייס היא כֵּנָה, עצמאית, מהירת תגובה, יישרת דרך, ואשר זוכה לאמונו.

ועוד הערה לפוסט “למה לא שילמנו” : אקורד הסיום של רביב דרוקר בשלהי הפוסט בו הוא מאיים בלשונו שלו, “…יש רק לזכור שמה שנעשה במקרה הזה, לרבות התשלום, יהיה סטנדרט גם לבן הבא של שר בכיר שיימצא במועדון כזה ו/או אחר. כל מי שתמך בהתלהבות בהפיכת הנושא הזה לכותרת ראשית, ייאלץ לזכור זאת גם אז…”. לא נכון. אין דין רכילות אודות שר בכיר ובנו כדין רכילות שבוקעת מחצר המלוכה ומספרת משהו שאיננו יודעים על בן הנפל של המלך. ועוד הערה : רביב דרוקר מנסה להצדיק את אי התשלום על ידו בנימוק שגם “ידיעות אחרונות” לא קנה את קלטת ההדלפה שהוצעה לו ע”י המקור המדליף, אולם איננו מנמק את נימוקי העיתון. מה חבל.

כל בר בי רב יודע כי מוניטין בר שנים ארוכות שנאגר אי שם בקצה הפירמידה של כל רשת טלוויזיה, רדיו, ו/או עיתון, הוא תוצר שיטתי של עבודת מערכת עיתונאית קפדנית שמורכבת מעיתונאים מוכשרים ונבונים, אלה שבונים נדבכים רוויי מידע אמין בכל תחומי חיינו ומניחים אותם האחד על השני. מגישות ומגישי מהדורות החדשות המרכזיות בשתי חברות החדשות של ערוצים 12 + 13 ו-10 חשובים. אנשי המערכת העיתונאית שמקיפה אותם ומזינה אותם חשובים לא פחות. טלי מורנו + תמר איש שלום + איילה חסון + דנה ווייס + יונית לוי + דני קושמרו מתייצבים מידי ערב בחלון הראווה של ערוציהם אולם ללא אלון בן דוד + צבי יחזקאלי + נדב אייל + אביעד גליקמן + רוני דניאל + אמנון אברמוביץ’, ורבים ורבות אחרים, הם אינם שווים הרבה. אישיותו של המגיש, השדרן, העיתונאי, והמנחה של מהדורות החדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS בשנים 1981 – 1953 וולטר קרונקייט (Walter Cronckite), הייתה Factor ראשי ומרכזי שהרכיב את מוניטין של הרשת שלו, אולם הוא לא היה לבד. מערכת עיתונאית אנושית חרוצה ויוצאת דופן באיכותה סייעה לו להציב את CBS בצמרת המדרוג לפני חברות החדשות של הרשתות המתחרות NBC ו- ABC. מנהלי חברות חדשות טלוויזיוניות למיניהן בארץ ובעולם שמתעקשים לא לשלם כסף לאנשים פרטיים שמחזיקים ברשותם מידע אקסקלוסיבי ואשר רלוונטי לציבור שלהם, ומנכ”לים ונשיאי ערוצי טלוויזיה שמתנשאים ברהב על וועדות מארגנות של אירועי ספורט קרדינליים, ולא מוכנים לשלם זכויות שידורים כנדרש, כשלו וסיימו בסופו של דבר אחרונים במירוץ המרתון הטלוויזיוני הבלתי נגמר. להפתעת הכל דווקא המנכ”ל הנבון של רשות השידור מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל בשנים 1998 – 1993 נחל שתי תבוסות בעת מאבקיו התחרותיים נגד ערוץ 2 הצעיר והאמביציוזי. במאי 1994 הפסיד מוטי קירשנבאום ז”ל בהתנשאות ו- שחצנות חסרות בסיס ככה סתם את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשני אנשי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן (למרות שהיה לנו אז הרבה מאוד כסף וגם מקורות סיוע ומימון מטעם מועצת ההימורים והטוטו בראשות היו”ר אריה זייף), לאחר שהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החזיקה בסחורת השידור הקונקרטית והחשובה הזאת במשך 25 שנים רצופות בין 1969 ל- 1994. בנובמבר 1995 נכנעו מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל ערוץ 1 יאיר שטרן לחברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שלום קיטל בסיקור שבוע האבל לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ע”י רוצח יהודי נתעב מהימין הקיצוני בשם יגאל עמיר. בתחילה הם נכנעו בכל פרמטר עיתונאי לחברת החדשות של ערוץ 2 בסיקור שבוע האבל ואח”כ סירבו שניהם לשלם לצלם החובב רוני קמפלר 1.000000 (מיליון) שקל תמורת אקסקלוסיביות עבור “קלטת רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל” שלו. ארבעת המנכ”לים של שלוש הזכייניות שהרכיבו אז ב- 1995 את ערוץ 2 הדרדק המסחרי, “רשת” (דן שילון ויוחנן צנגן) + “קשת” (אלכס גלעדי) + “טלעד” (עוזי פלד), הסכימו דווקא לעומת מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, דווקא לשלם את מלוא המחיר של 1.000000 שקל לרוני קמפלר עבור התיעוד הסנסציוני שלו. הסוף ידוע. השידור המסחרי הצעיר והשאפתני של ערוץ 2 העביר אליו מערוץ 1 כמעט בהינף יד אוכלוסיות ורבדים שלמים של צופי טלוויזיה במדינת ישראל. הוא זכה בבכורה לא רק ברייטינג של תוכניות הבידור אלא גם במדרוג של שידורי חדשות. הפוסט המצ”ב של רביב דרוקר וכותרתו, “למה לא שילמנו”, מלמדת משהו על ביטחונו העצמי המסולף של הכותב ושל חברת החדשות שלו בערוץ 10 בפיקוד גולן יוכפז שנשרכים בפיגור רב אחרי חברת החדשות המשותפת של ערוצים 12 / “קשת” + 13 / “רשת” בהובלתו של אבי ווייס. 

טקסט מסמך : יום שני – 15 בינואר 2018. עיתון “הארץ”. זהו מאמרו המתנשא, המתנצל, וה- גרוגי “כן ולאו…” של רביב דרוקר איש ערוץ 10 וכותרתו “למה לא שילמנו”. המאמר מנסה לתרץ ולהסביר מדוע חברת החדשות של ערוץ 10 לא קנתה ורכשה את קלטת המידע העיתונאי אודות הגיגי מחשבתו, והתבטאויותיו וניסוחיו, ו- התרברבותו הנלוזים והבלתי מתקבלים על הדעת של נער הנפל והאשפתות יאיר נתניהו (בעיקר בגין התייחסותו הגסה המֵסַרְסֶרֶת והבהמית לחברתו לשעבר לִי לֵוִי) בעֵת ביקור עבר שלו באחד מימי שישי / ערב שבת במועדוני חשפנות בתל אביב. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות אבי ווייס ובסיועו של אחד העיתונאים הבולטים שלו גיא פלג, הביסה ב- מכת אגרוף Uppercut ללסתו של ערוץ 10 והשכיבה ב- Knock out את חברת החדשות של ערוץ 10 בראשות גולן יוכפז ויועצו רביב דרוקר. חברת החדשות של ערוץ 10 הוטסה מטה והייתה שרועה פרקדן על קרשי הזירה הטלוויזיונית. אבי ווייס וגיא פלג אפילו לא היו צריכים להמתין לספירת עשר של הציבור. ערוץ 10 נכנע ללא תנאי. (באדיבות עיתון “הארץ” והמו”ל עמוס שוקן).

ציטוט : “When you have the rights – You have the show”. הגה אותו בשעתו רוּן אָרְלֶדְג’ / Roone Arledge המנוח, מי שכיהן כנשיא חטיבות הספורט והחדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, בשנים 2000 – 1968). 

סנסציה (1). ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ספג ב- 2015 סטירת לחי מצלצלת ומסתובב בתוך הברנז’ה ומול צופיו טרוט עיניים ובלחיים אדומות. למרות כיסיו הנפוחים מדולרים ו- euro, הפסיד ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים בטיפשות וביוהרה את זכויות השידורים של הליגה הספרדית בכדורגל לערוץ one לשלוש השנים הבאות של 2018 – 2015. הערה שלי : המידע בפוסט מס’ 728 א’ נשען גם על האינפורמציה המופיעה בפוסט מס’ 524.

מודעה תעשייתית :

זכויות השידורים הפנטסטיות שמשלמות רשתות הטלוויזיה בארץ ובעולם כולל הישראליות של ערוץ הספורט בכבלים (ערוצים 55, 56, 57, 58, ו- 59 HD), ערוצי הספורט של צ’ארלטון, ערוץ ONE, וגם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ערוץ 10, ולעיתים רחוקות ערוץ 2 – לוועדות המארגנות הבינלאומיות הגדולות ובראשן ה- IAAF (התאחדות הא”ק הבינלאומית), IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי), FIFA (התאחדות הכדורגל האירופית), UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית), FINA (התאחדות השחייה הבינלאומית) וגם בעבור הליגה האנגלית בכדורגל והליגה הספרדית בכדורגל, וגם להתאחדויות הכדורגל והכדורסל המקומיות – הן הדלק שמניע את תעשיית הספורט באשר היא.  

ערוץ 55 בכבלים (ערוץ הספורט) ספג סטירת לחי מצלצלת ומסתובב בתוך הברנז’ה ומול צופיו טרוט עיניים ובלחיים אדומות מבושה. ערוץ 55 בכבלים הפסיד בטיפשות וביוהרה את זכויות השידורים של הליגה הספרדית בכדורגל לערוץ one לשלוש השנים הבאות של 2018 – 2015. מתברר כי אנשי טלוויזיה גם אם הם נחשבים למוכשרים אולם נגועים ביוהרה, ב- ביטחון עצמי מעבר למידה המקובלת, ב- שחצנות ורהב, ונעדרי מודיעין (אודות יריביהם) בענייני מו”מ לרכישת זכויות שידורים של אירועי ספורט בכירים – אינם מתים, הם רק מתחלפים. זה קרה עכשיו ביולי 2015 למר מודי פרידמן מקבוצת RGE הישראלית המחזיקה בבעלות ערוץ 55 בכבלים (ערוץ הספורט) העשיר, זה שהפסיד עכשיו באופן מפתיע ובצורה מטופשת ובלתי מחויבת המציאות את זכויות השידורים של הליגה הספרדית בכדורגל לערוץ ONE. איוולת. ערוץ הספורט תקע במשך השנים שעברו יתד טלוויזיונית עמוקה והצליח לא רק לעשות לנו הכרה עם הליגה הספרדית בכדורגל אלא אף לחבב אותה עלינו מאוד. ליאו מסי וברצלונה וכריסטיאנו רונאלדו וריאל מדריד הפכו לבני בית ולאורחים קבועים ונערצים בסלון ביתנו. משחקי הקלאסיקו בין הקאטאלונים מברצלונה לבין הספרדים מ- מדריד גרפו רייטינג נאה שנשק ל- % 10. מדובר במִדְרוּג נאה לערוץ נישה שמתמחה רק בשידורי ספורט.  

ערוץ הספורט בכבלים (מוחזק בבעלות RGE) הוא גוף טלוויזיה עשיר שמפעיל את ערוצים 55, 56, 57, 58, ו- 59 בכבלים ונהנה ממוניטין לאומי. השם שלו ופרסומו נובעים גם בגלל ניהול מו”מ מוצלחים עם החברה הספרדית “Media pro” והחזקת זכויות השידורים הבלעדיות במשך שנים ארוכות של משחקי הליגה הספרדית המסקרנת בכדורגל ובראשה שתי קבוצות העל ברצלונה (עם ליאו מסי) וריאל מדריד (עם כריסטיאנו רונאלדו). עבור חוזה השידורים האחרון של הליגה הספרדית לשלוש השנים של 2015 – 2012 שילם ערוץ 55 בכבלים ל- “Media pro” סכום של כ- 1.300000 (מיליון ושלוש מאות אלף) לעונה, כלומר, 3.900000 דולר לשלוש שנים. לאחרונה העלתה חברת הזכויות הספרדית “Media pro” את מנת זכויות השידורים בעבור החוזה החדש של 2015 – 2018 של הליגה הספרדית בכדורגל והגביהה אותו לרָף של 3.000000 (שלושה מיליון) יורו לעונה אחת, 9.000000 יורו לשלוש שנים. מדובר בהאמרת הגְרָף בבת אחת לגובה של יותר מ- % 250. הגוף המתווך הזה “Media pro” שמחזיק בזכויות השידורים של הכדורגל הספרדי פנה להנהלת RGE בראשות מר מודי פרידמן והודיע לו כי ערוץ טלוויזיה כלשהו בישראל מציע לו לשלם לחוזה החדש של 2018 – 2015 סכום של 3 מיליון euro לעונה, 9 מיליון euro לשלוש שנים. מדובר בסכום עתק. מתווכי הזכויות לא גילו למודי פרידמן באיזה גוף תקשורת ישראלי מדובר אולם נהגו על פי שורת הדין, זכרו לערוץ הספורט הוותיק חסד נעורים, ואִפשרו ל- RGE מפעילי ערוץ 55 בכבלים (ערוץ הספורט) להשוות את הצעת המחיר שאותו גוף הטלוויזיה האנונימי בישראל הסכים לשלם. הנהלת RGE היהירה והגאוותנית ובעיקר נטולת כל מודיעין אודות המתחרים הפוטנציאליים שלה בארץ וכוונות הרכישה שלהם, עשתה את החשבון הטלוויזיוני שלה, והגיעה למסקנה כי מדובר במידע לא אמין, בכסף גדול מידי, שנועד בסופו של דבר לסחוט את ערוץ הספורט שבשליטתה בטרם החתימה על החוזה החדש של 2018 – 2015. RGE נטולת מודיעין טלוויזיוני התעלמה ברוב טיפשותה ואיוולתה מההצעה של המתווך “Media pro” להשוות את מחיר הרכישה החדשה, כאילו מדובר בבלוף, והובסה. הליגה הספרדית ניטלה ממנה לאחר כל כך הרבה שנים והועברה לגוף שידור אחר בישראל. מדובר בסנסציה. מתברר כי גוף הטלוויזיה החדש בארץ שרכש את זכויות הכדורגל הספרדי לשלוש העונות הבאות של 2018 – 2015 הוא ערוץ הטלוויזיה ONE (מוחזק ב- % 51 ע”י העיתון הנפוץ “ידיעות אחרונות” ו- % 49 ע”י קבוצת המייסדים). ערוץ הטלוויזיה ONE הושק ב- 2011 ומשודר בחברת YES ובמקביל גם ב- HOT. ערוץ 55 בכבלים הפופולרי נותר לפתע ובתדהמה ללא הליגה הספרדית בכדורגל. מדובר בערוץ שאיבד את מחלפותיו מפני שאין לו גם את הליגה האנגלית בכדורגל ואין לו אף את הכדורגל הישראלי למעט תוכנית הסיכום של קטעי התקצירים המוקלטים “שער לשבת”. מדובר באובדן גדול ובלא פחות מרעידת אדמה. מר מודי פרידמן כמו לארי טיש ומוטי קירשנבאום נכנס ל- “מצעד האיוולת” של ברברה טוכמן. כמו קודמיו גם הוא נענש בשל יהירותו וגאוותנותו, ובעיקר בשל חוסר מודיעין בסיסי אודות כוונות יריביו הפוטנציאליים שלוטשים אף הם עיניים כלות לעבר סחורת השידור המבוקשת.  

בצַר לה ותוך פרפורי הגסיסה של RGE בגין התבוסה הספרדית, הציעה ההנהלה הנואשת שלה בראשות מודי פרידמן לרכוש כפיצוי את המשחק המרכזי בליגת העל הישראלית בכדורגל עבור ערוץ 55 בכבלים לעונה הנוכחית 2016 – 2015 תמורת 15.000000 (חמישה עשר מיליון) שקל. אולם חיש מהר התברר כי המשחק המרכזי שייך לערוץ 1 שאף הוא משלם לעונה הנוכחית הממשמשת ובאה 2016 – 2015 סכום של 15.000000 שקל והוא איננו מסכים לוותר על בכורתו. כזכור חתם ערוץ 1 עם התאחדות הכדורגל על חוזה לשלוש שנים 2016 – 2013 על סך של 45.000000 (ארבעים וחמישה מיליון) שקל. תשלום של 15.000000 שקל לעונה.

סנסציה (2). רשת הטלוויזיה האמריקנית המתנשאת והיהירה CBS בראשות נשיאה לארי טיש, ניגפת בדצמבר 1993 מול רשת הטלוויזיה האמריקנית החדשה FOX בראשות רופרט מרדוק בעת המו”מ התחרותי על חוזה שידורים חדש לארבע שנים של 1998 – 1994 של ליגת הפוטבול NFC, מ- יסודה של ה- NFL.

בדצמבר 1993 התחולל בארה”ב קרב בין שני קונגלומרטים טלוויזיוניים, לארי טיש (Larry Ticsh) נשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית הארצית הוותיקה CBS ו- רופרט מרדוק (Rupert Merdoch) נשיא רשת הטלוויזיה הארצית האמריקנית החדשה FOX, על רכישת זכויות השידורים של ליגת ה- NFC (ליגת ה- Football האמריקנית במסגרת ה- NFL) לארבע העונות הבאות של 1998 – 1994. זה היה מדהים. לארי טיש אומנם הפסיד בסופה של ההתמודדות אך התייצב בתחילתה בזירה עם מעטפת ה- Bid של הרשת, הוציא את הצ’ק, ואמר למנכ”ל ה- NFL מר פול טאגליאבו (Paul Tagliabue) בהתנשאות וביהירות : “הנה ההצעה של CBS. הסכום שלנו עומד על 1.180000000 (מיליארד ומאה שמונים מיליון) דולר לארבע שנים. אפילו לא דולר אחד יותר”. רופרט מרדוק שלף צ’ק על סך 1.580000000 (מיליארד וחמש מאות ושמונים מיליון) דולר וזכה במכרז ובפרס.

איוולת מהסוג הזה של יוהרה, עודף החשבה עצמית, וחוסר מודיעין מין קדחת טלוויזיונית שתקפה את מודי פרידמן, לרבות חוסר ידע הנוגע לכוונות המתחרים שלו מה הם הולכים לעשות ואלו מארבים הם מתכננים לו, קרתה בדצמבר 1993 לנשיא רשת הטלוויזיה האמריקנית העשירה CBS לארי טיש (Larry Tisch). לארי טיש הפסיד בדצמבר 1993 את זכויות השידורים של ליגת ה- NFC האמריקנית (מיסודה של ה- NFL) למיליארדר האוסטרלי רופרט מרדוק (Rupert Merdoch), מי שמיסד והקים בהצלחה באותה העת את רשת הטלוויזיה האמריקנית הארצית החדשה FOX מעפרה. רשת הטלוויזיה FOX ניצחה בדו קרב וקנתה באופן בלתי צפוי תמורת 1.580000000 (מיליארד וחמש מאות ושמונים מיליון) דולר את ה- NFC לארבע השנים הבאות של 1998 – 1994. FOX קִידְמָה מייד את שִגְשוּגָה גם באמצעות רכש הסחורה הטלוויזיונית הספורטיבית הפופולרית הקונקרטית הנ”ל. ולא רק זאת היא אף העבירה לשורותיה את צוות השידור הבכיר והוותיק של CBS ג’ון מאדן (John Madden) ופאט סאמרוול (Pat Summerall). בכך הצטרפה FOX כ- בת תחרות שוות כוחות לשלושת הרשתות הארציות הוותיקות CBS ו- NBC ו- ABC. הייתי עֵד להתרחשות הפנטסטית והדרמטית הזאת בזמן אמת.

 בדצמבר 1993 שלחו אותי מנכ”ל רשות השידור מר מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מר יאיר שטרן לעיר ההימורים לאס ווגאס בנבדה – ארה”ב, שָם התקיימה פגישת קדם ההפקה העולמית ה- WBM (ראשי תיבות של World Broadcasters Meeting) לקראת שידורי הטלוויזיה של טורניר מונדיאל ארה”ב 94′ (מונדיאל ארה”ב 1994 התקיים מ- 17 ביוני 1994 עד 17 ביולי 1994 ו- 52 המשחקים נערכו בתשע ערים ברחבי ארה”ב). באותם ימי הכֶּנֶס ההוא בלאס ווגאס בדצמבר 1993 אירע זעזוע טלוויזיוני אדיר בארה”ב חסר תקדים. רשת הטלוויזיה הוותיקה CBS הפסידה את זכויות השידור של ליגת הפוטבול ה- NFC השייכת ל- NFL (ראשי תיבות של National Football League) לרשת הטלוויזיה המתחרה הצעירה FOX שאך זה נעמדה על רגליה, לאחר שהיא CBS החזיקה בהן 28 שנה ברציפות מאז 1965 (!). היה מדובר בסנסציה. השתררה תדהמה ענקית ועצומה בארה”ב. הציבור האמריקני וכל כלי התקשורת האמריקניים, רשתות הטלוויזיה, הרדיו, והעיתונות עסקו באותם הימים רק בשאלה אחת : כיצד התרחשה סנסציה כזאת בלתי מובנת בה רשת טלוויזיה יציבה ועשירה כ- CBS מוותרת מראש וביודעין על סחורת שידור כה פופולרית כמו ה- NFC לרשת טלוויזיה מתחילה. ה- NFC הייתה נדבך מרכזי וסחורת שידור סופר פופולרית שזוהתה במשך המון שנים עם CBS ועם צוות השידור המצוין שלה ג’ון מאדן ופאט סאמרוול. גם אני שהייתי אוֹרֵח לזמן קצר בארה”ב בדצמבר 1993 נותרתי המום. פתאום חשבתי לעצמי שָם בלָאס וֶוגָאס הרחוקה, רק שלנו לא יקרה בישראל בעֵת המאבק על קניית זכויות הכדורגל נגד ערוץ 2 מה שקרה לרשת CBS בארה”ב בתחרות נגד FOX. לאחר שובי הביתה דיווחתי מייד ליאיר שטרן ומוטי קירשנבאום את קורותיי בלאס ווגאס המהממת ואת תוצאות פגישת ה- WBM ואת אודות תבוסתה ההיסטורית והבלתי צפויה של CBS. רשת הטלוויזיה CBS בראשות נשיאה לָארִי טיש (Larry Tisch) הציעה בדצמבר 1993 להנהלת ה- NFL עבור המכרז החדש של זכויות השידורים של ה- NFC לארבע השנים הבאות של 1998 – 1994 סכום של 1.180000000 (מיליארד ו- 180 מיליון) דולר. היא נעצרה על הסכום הזה ולא הסכימה להוסיף אפילו דולר אחד. רשת הטלוויזיה הצעירה FOX של רופרט מרדוק (Rupert Murdoch) שזה אך נעמדה על רגליה הציעה 400 מיליון דולר יותר, סכום של 1.580000000 (מיליארד וחמש מאות ושמונים מיליון דולר), וזכתה בכל הקופה. אמות סִפֵי הטלוויזיה בארה”ב זעו. אמריקה הייתה כמרקחה. כל העיתונות בארה”ב דנה בנפילה של CBS ובעתידה המעורפל שלה כרשת טלוויזיה מובילה במדינה הענקית. דיווחתי על כך למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בשיחת טלפון ישירה מלאס ווגאס (Las Vegas) לירטשלים והבעתי בפניו תקווה אולי משאלה, שרק לא יקרה לנו מה שקרה ל- CBS במאבק העתידי שלנו נגד ערוץ 2 הצעיר והשאפתני אודות קניין רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי בחוזה הבא לשלוש השנים של 1997 – 1994.

cbs 1

טקסט מסמך : כותרת בעיתונות האמריקנית לאחר התבוסה המפתיעה והדרמטית של CBS ל- רופרט מרדוק : “CBS faces uncertain future”. בכותרת המשנית נאמר כי CBS חסכה סכום כסף עצום בוויתור שלה על NFC, אולם מנתחי תוכן בטלוויזיה בארה”ב אמרו שהפסד הזכויות של ה- NFC הוא סימן מבשר רעות. (קטע העיתונות האמריקני הזה נאסף על ידי מהעיתון האמריקני “US today” מ- 22 בדצמבר 1993). 

cbs 2

טקסט מסמך : פרשנים מעריכים כי צוות השידור הקבוע של של CBS במשך שנים רבות בראשות ג’ון מאדן ופאט סאמרוול ינדוד אף הוא ל- FOX בעקבות אובדן זכויות השידורים. (קטע העיתונות האמריקני הזה נאסף על ידי מהעיתון האמריקני “US today” מ- 22 בדצמבר 1993). 

סנסציה (3). מאי 1994. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ניגף מול יריביו מערוץ 2 אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן ב- 17 במאי 1994 בעת מו”מ עם התאחדות הכדורגל על חוזה זכויות השידורים החדש של הכדורגל הישראלי לשלוש השנים של 1997 – 1994.

זה קרה ביום שלישי בצהריים של 17 במאי 1994. בתאריך הזה הפסידה הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה – ערוץ 1 לראשונה בהיסטוריה את זכויות השידורים של של הכדורגל הישראלי שכלל את משחקי הליגה הלאומית (ליגת העל היום) ומשחקי גביע המדינה. בנכס השידור החיוני זכה ערוץ 2 הצעיר והנמרץ שאך זה נעמד על רגליו . זאת הייתה הפתעה מרעישה. שני אנשי ערוץ 2 המסחרי מר אלכס גלעדי ומר דיוויד פדרמן שניהלו את המו”מ עם התאחדות הכדורגל הישראלית מטעמן ובשמן של שלושת הזכייניות של ערוץ 2 “רשת”, “קשת”, ו- “טלעד” – חתמו על חוזה בלעדי ארוך טווח לתקופה של שלוש שנים 1997 – 1994. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ניגפה והפסידה נכס שידור עוצמתי ורב רייטינג בו החזיקה ברציפות באופן בלעדי במשך רבע מאה של שנים, 1994 – 1969. השאר היסטוריה כפי שאומרת הקלישאה אולם עבורי מדובר בטראומה. עברתי בחיים שלי דברים קשים יותר מאובדן זכויות השידור הטלוויזיוניות של הכדורגל הישראלי , אולם באירוע הספציפי ההוא של 17 במאי 1994 מדובר בהפסד מגוחך ללא קרב. מדובר בהתחכמות שהפכה לכניעה והרמת ידיים בלתי מחויבת המציאות של מנכ”ל רשות שידור מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל חתן פרס ישראל בשעתו לטלוויזיה ב- 1976. כולנו חשבנו שהוא גאון. זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בה הפסידה קניין שידור מהותי בעידן התחרות נגד ערוץ 2 המסחרי שזה אך נעמד על רגליו (בנובמבר 1993). השידור הציבורי הוּבַס. אין מילים אחרות לתאר את ההפסד הטלוויזיוני הכבד הזה שהיה בלתי כפוי לחלוטין. התבוסה לא בישרה כמובן טובות בהמשך. המפסידן הגדול היה מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שהחזיק באותה תקופה בכהונה הרמה של מנהיג השידור הציבורי. למרות שהיה איש נבון ניהל באופן אישי את המו”מ ברמה של “קַלְפָן” ואיש של ניחושים. התבוסה הפכה לטרגדיה גדולה לאחר שהוברר כי המתחרים נגדו במאי 1994 במאבק על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי, שני אנשי ערוץ 2 מר דיוויד פדרמן ומר אלכס גלעדי, דווקא החזיקו את הקלפים מולו פתוחים לחלוטין וחשופים לעֵין כּל. שניהם גילו לו את סודם. מוטי קירשנבאום התבונן בהם אולם לא ידע להבחין בין מֶלֶך לבין אָס לבין ג’וֹקֶר. הוא לא קרא נכון את מפת הקרב ששרטטה ודנה במאבק על זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי. הוא ניחש והניחוש שלו היה לא טוב. התבוסה ההיא לפני כ- 24 שנים הייתה צורבת מפני שמוטי קירשנבאום ז”ל קיבל אשראי מקצועי עצום בטרם מינויו לתפקיד הרם ו- נחשב בימים ההם של מאי 1995 בעיניי רבים ל- “גורו”, מנהיג השידור הציבורי. הציפייה, הכמיהה לבואו המחודש של מוטי קירשנבאום כ- מנכ”ל רשות השידור החדש ב- 18 באפריל 1993 הייתה מהולה באכזבה רבתי מניהולו הכושל של יוסף בר-אל את הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990. הופעתו המטאורית של מוטי קירשנבאום בשמי רשות השידור הפיחה תקוות רבות בלב כולנו. הדבר הראשון שעשה היה להדיח את יוסף בר-אל הבלתי מוכשר מכהונתו כמנהל הטלוויזיה ומינויו של יאיר שטרן במקומו. אך את המאבק הראשון והקרדינאלי שלו נגד ערוץ 2 המסחרי טירון ודרדק טלוויזיוני, ניהל בחוסר כישרון והפסיד אותו ללא מאבק. התומכים הקיצוניים בו בטלוויזיה הישראלית הציבורית הרחיקו לכת וקבעו שמוטי קירשנבאום הוא “האוראקל מדלפי”. הוא לחלוטין לא היה כזה. כבר אז באותו חודש אומלל של מאי 1994 היה ברור לי כמנווט ראשי של שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 כי יותר מאשר שיחקו יריביו מערוץ 2 נגדו שחמט בתאריך ההוא של 17 במאי 1994, הוא מוטי קירשנבאום שיחק נגדם פוקר והוּבַס. אלכס גלעדי אמר לי בלעג בתום המאבק ההוא במאי 1994 כהאי לישנא : “…דיוויד פדרמן ואני עשינו בי”ס למוטי קירשנבאום…”. זה היה לפני 24 שנים בקירוב אולם אני זוכר כל אות ומילה מהטקסט הקצרצר ההוא שאלכס גלעדי הגה בפניי לפני כמעט רבע מאה של שנים.

חלפו מאז שנים שנים ארוכות. ביום שישי אחד ב- 15 בנובמבר 2013 אמר מוטי קירשנבאום ז”ל לעיתונאי / מתעד רן בוקר, כלהלן : “…כשעלתה הצעה לקנות את משחקי ליגת הכדורגל ב- 5 מיליון דולר – אמרתי לא. כעסו עלי, אבל לשלם סכום כזה מתקציב ציבורי ? זה נראה לי מוגזם…”. אנוכי לא רק כעסתי עליו אז ב- 17 במאי 1994 אלא גיחכתי מולו ונתתי לו לדעת את דעתי עליו. רשות השידור והטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהחזיקו 25 שנים רצופות בזכויות בשידורים של הכדורגל הישראלי, איבדו ביהירות והתנשאות נכס שידור טלוויזיוני וותיק בעל ערך לערוץ 2 המסחרי הצעיר והשאפתני. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום החכם אולם באותה מידה גֵא ו- יהיר, האיש שהיה אחראי על השידור הציבורי, הפסיד ונכנע ללא קרב למרות שכיסי רשות השידור שלו היו רוויים בממון. זה היה ביזיון קולוסאלי. הוא מוטי קירשנבאום ז”ל כלל לא התייצב למִכְרָז ההוא שנערך במשרדי התאחדות הכדורגל הישראלית הממוקמים באצטדיון רמת גן באותו התאריך ההוא של יום שלישי – 17 במאי 1994. הנימוק השחצני והבלתי מבוסס שלו לאי התייצבותו בזירת ההתגוששות היה שרָף הַמִכְרָז של מינימום 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לכל עונה מהשלוש שבין 1974 ל- 1997 שהציבה ההתאחדות הוא גבוה מידי, ולכן גם נציגי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן לא ישתתפו במכרז המדובר, במטרה להכריח את ההתאחדות להוריד את הרָף. ברוב ביטחונו העצמי עטוף בשחצנות והערכה לא מציאותית של תוצאות המאבק נגד ערוץ 2, היה מוטי קירשנבאום עסוק בכלל (כפי שהתברר למִצְעַר) בהכנת כתבת ENG אישית שלו באותו השבוע ההוא ל- “יומן” של ערוץ 1 (צוות הצילום שלו כלל את הצלם צ’ארלי שטרית והמקליט איש הקול אילן מנס) אודות פינוי כוחות צה”ל את רצועת עזה, ואשר הייתה מתוכננת לשידור ביום שישי – 20 במאי 1994. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום החליט לוותר ולא לצאת למלחמה הטלוויזיונית מול אלכס גלעדי ודייוויד פדרמן למרות שידע ממני כי יו”ר מועצת ההימורים והטוטו מר אריה זייף הבטיח לנו לממן בכל מקרה ותנאי % 33 מעלויות זכויות השידורים באמצעות תשדירי חסות. “…העיקר שתשאירו את הכדורגל אצלכם…”, אמר לי אז ביו”ר אריה זייף והוסיף, “…אתם יודעים שאפשר לסמוך עלי ומילה שלי היא מילה…”. מוטי קירשנבאום לא הגיע כאמור למקום ההתמודדות במשרדי ההתאחדות באצטדיון ר”ג נגד יריביו מ- ערוץ 2 והשאיר את מעטפת ה- Bid של רשות השידור אצלו בכיס. הסוף ידוע. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום החכם, הגא, והיהיר הובס ע”י שני ערוץ 2 אלכס גלעדי ו- דייוויד פדרמן. עמו הובסה גם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. היה מדובר בטרגדיה טלוויזיונית לחלוטין בלתי מחויבת המציאות. 

התפללתי שלא יקרה לנו מה שקרה ל- CBS במאבקנו העתידי נגד ערוץ 2 הצעיר והאמביציוזי. אולם התפילות לא עזרו. בסופו של דבר הגרוע מכל קרה גם לנו. איוולת ותבוסה טלוויזיונית כזאת הייתה גם מנת חלקו של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום משהפסיד ב- 17 במאי 1994 לאלכס גלעדי ודיוויד פדרמן נציגי ערוץ 2 המסחרי הצעיר את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשנים 1997 – 1994. מוטי קירשנבאום נחשב לכישרון טלוויזיוני וורסטילי מאז הצטרף במאי 1968 לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה ע”י פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ ׁ(בן 92 היום) וסגנו עוזי פלד (בן 80 היום). מוטי קירשנבאום הפך לבעל מוניטין לאומי משזכה בפרס ישראל לתקשורת וטלוויזיה ב- 1976 בהיותו בן 37 בלבד (!). תבוסתו של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ב- 1994 מאכזבת וגדולה לאין שיעור מתבוסתם של לארי טיש ומודי פרידמן, מפני שאלכס גלעדי ודיוויד פדרמן אנשי ערוץ 2 נפגשו עם מוטי קירשנבאום במסעדת הסטייקים “מי ומי” ברחוב בוגרשוב בתל אביב ביום ראשון – 15 במאי 1994, ונתנו לו לדעת כי הם נכנסו למירוץ על השגת זכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל הישראלי (משחקי הליגה + משחקי גביע המדינה). מוטי קירשנבאום רווי יוהרה וביטחון עצמי ניסה להדוף לאחור באותה הפגישה המשולשת ההיא ב- 15 במאי 1994 את האמביציות של אלכס לכדי ודיוויד פדרמן. הוא התערב בעניינים הפנימיים של ערוץ 2 ו- אמר להם בלעג ו- בהתנשאות כי אין להם ברגע זה כסף כזה גָדוֹל לשלם להתאחדות (רָף המינימום של התאחדות הכדורגל הישראלית במכרז ההוא עמד כאמור על 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לעונה. מוטי קירשנבאום הסיק בפני שני מתחריו אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן את מסקנתו הסופית ביום ראשון ההוא של 15 במאי 1994 במסעדת “מי ומי” ההיא אודות המירוץ במו”מ הזה, והציג אותה בפני יריביו, כלהלן : היות והוא כנציג רשות השידור לא ייגש למכרז (נקבע ליום שלישי – 17 במאי 1994) מפני שהוא חושב שמדובר בתשלום יקר מידי שמכסתו מינימום 5.000000 (חמישה מיליון) דולר לכל עונה מתוך השלוש בין 1994 ל- 1997, והוא מעריך שגם הם לא התייצבו למכרז מפני שאין להם עדיין מספיק כסף, למרות שמדובר בערוץ מסחרי, אזי ההתאחדות תידרש להוריד ולהפחית את רָף הזכויות לרמה מקובלת. או אז רשות השידור תנצח במכרז הכדורגל הזה ותיאות לשתף במשהו גם את ערוץ 2 הצעיר. כזכור מחשבת הניתוח ההיא שלו הייתה תיאוריה חובבנית ו- שגויה לחלוטין. האיש דיבר מהרהורי לִבּוֹ. מוטי קירשנבאום ניגף בפני שני אנשי ערוץ 2 אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן שלקחו את כל הקופה. בצר לו נימק מנכ”ל רשות השידור את תבוסתו הסנסציונית בניסוח שנון שהיה אופייני לו, כלהלן :  “…הכסף הציבורי של רשות השידור איננו ז’יטונים שמניחים אותם על שולחן הרולטה…”טקסט נחמד, אך כזה שלא היה בכוחו לטשטש את העובדה כי הוא מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הפסיד נכס טלוויזיוני (אומנם יעני ספורטיבי) אך בעל ערך רב מבלי שהיה כפוי, נכס שידור יסודי שהיווה נדבך חשוב ורכושה הבלעדי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ורשות השידור במשך רבע מאה של שנים מאז 1969 ועד 1994. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הוּבָס. עמו הובסה גם הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

בשעתו התייחסתי למהלכיו החובבניים של מנכ”ל רשות השידור במאי 1994 מול יריביו אלכס גלעדי ו- דיוויד פדרמן מערוץ 2, באותו המו”מ התחרותי הידוע ההוא עם ההתאחדות על רכישת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי, בסופם הובס מוטי קירשנבאום ונוטרל. חיפשתי כותרת לפוסט ובחרתי בפתיח הזה : “יותר מאשר שיחקו יריביו מערוץ 2 נגדו שחמט – שיחק מוטי קירשנבאום נגדם פוקר והפסיד”. מעניין שמודי פרידמן לא למד ב- 2015 את הלקח ההוא של 1994. מתברר שגם אנשים מוכשרים מתנהגים במצבי תחרות בחוסר היגיון, מאבדים את שיקול דעתם שהוביל אותם פעם להישגים, ופועלים לפתע בחובבנות מבלי שהם כפויים, ובניגוד מוחלט לאינטרסים שלהם עצמם. לאחר תבוסת זכויות השידורים, אותה ההנהגה הכושלת משחקת אותה בציבור כאילו היא רצינית ו- וויתרה ביודעין על סחורת השידור, כאילו היא ידעה וחזתה מראש את תוצאת המאבק מפני שלא עלה בדעתה לבזבז את כספי הציבור, ועוד תירוצים מגוחכים מעין אלה. תבוסת זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 ע”י רשות השידור הוותיקה בראשות המנכ”ל מוטי קירשנבאום לשני יריביו אלכס גלעדי ודיוויד פדרמן מערוץ 2 המסחרי שאך זה נעמד על רגליו – הייתה לא פחות מ- סנסציונית מפני שהיא לחלוטין לא הייתה מחויבת המציאות.

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל התווכח עם שני אנשי ערוץ 2 דיוויד פדרמן ואלכס גלעדי במסעדת הסטייקים “מי ומי” ברוחב בוגרצ’וב בתל אביב, ופטר אותם בניחוש : “אין לכם בכלל כסף כדי להשתתף במכרז של ההתאחדות ש- רָף המינימום שלו עומד על 5.000000 (חמישה מיליון) דולר”. שניהם השיבו לו כאיש אחד : “מוטי קירשנבאום בל תטעה בנו, אנו הולכים למכרז”. מוטי קירשנבאום ירה בחזרה לעברם אש לא יעילה : “אין לכם את הממון הדרוש. אתם לא הולכים”, והלך ונפנה מהם כדי עשות באותו יום שלישי ההוא של 17 במאי 1994 את הכתבה שלו ל- “יומן” של ערוץ 1 אודות פינוי כוחות צה”ל מרצועת עזה. הוא מנכ”ל רשות השידור הפקיר את זירת ההתגוששות לאנשי ערוץ 2 . דיוויד פדרמן ואלכס גלעדי זכו בזכויות השידורים של הכדורגל הישראלי לשלוש השנים של 1997 – 1994 ללא קרב. זה היה נורא. ערוץ 1 הובס. האכזבה האישית שלי ממוטי קירשנבאום הייתה קולוסאלית דווקא מפני שהיה איש נבון. פתרון בעיית רכישת זכויות השידורים של הכדורגל ע”י ערוץ 1 היה כל כך פשוט עד שמנכ”ל רשות השידור לא הבחין בו . מוטי קירשנבאום הגשים את את החוק השני של צ’יסהולם שקבע : “כאשר הדברים פועלים כשורה – משהו חייב להשתבש”. באחת ההרחבות שלו הוסיף אותו צ’יסהולם : “אם נראה לך שהדברים מתנהלים כסדרם – כפי הנראה לא ראית את כל הפרטים”. התרחש שבר נוראי במאי 1994ב טלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הטראומה לא הייתה רק ההפסד עצמו אלא דרך וצורת ההפסד. זאת הייתה ראשיתה של ההתדרדרות של ערוץ 1 הציבורי במדרון הרייטינג החלקלק . יאיר שטרן כיהן באותה התקופה ההיא כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אנוכי כיהנתי בתפקיד מנהל חטיבת הספורט ומנווט שידורי הספורט עבור יאיר שטרן ומוטי קירשנבאום. דוד “דודו” גלבוע היה מנהל חטיבת החדשות . רפיק חלבי היה עורך “מבט”. גב’ דליה גוטמן הייתה מנהלת חטיבת התוכניות. התבוסה הייתה מרגיזה וטראומטית. כמוה במידה רבה גם כתיבת הפוסט הזה מפני שלא היינו אמורים להפסיד. 

ידע, ממון, בלעדיות, וראשוניות הוא שְמָם של כל התחרויות העיתונאיות בתקשורת המונים ובראש וראשונה בזירה הטלוויזיונית (2). 

תזכורת (3). ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין ז”ל ובהמלצת שרת החינוך שולמית אלוני ז”ל ממנה באפריל 1993 את מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל למנכ”ל רשות השידור. מוטי קירשנבאום נוסק בפעם השנייה מאז 1968 בשמי השידור הציבורי. הוא הגיע אלינו בתקופה הרת גורל. אזרחי מדינת ישראל הדמוקרטית הדיחו בבחירות ב- 23 ביוני 1992 את ראש הממשלה המכהן איש מפלגת הליכוד יצחק שמיר, ובחרו במקומו בבֶן הָמַלְכוּת איש מפלגת העבודה יצחק רבין להתייצב בראשם.                                                      

רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל ב- מוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב. בֵּן הַמַלְכוּת שנָפַל. הַנֵּזֶר וְהַאֶצְעָדָה נִגְזֵלוּ מִמֶנוּ. החיים היו חזקים מהמתים. חטיבת הספורט בפיקודי מכסה בשידורים ישירים טורניר הכדורגל של Euro – 1996. פוסט מס’ 728 א’ נכתב מנקודת מבטן של מצלמות מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הציבורי ושל ערוץ 2 המסחרי שנעדרו מזירת הרצח.

לאחר טראומת רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל ב- 4 בנובמבר 1995 שבו החיים במדינת ישראל במהירות למסלולם הרגיל. החיים היו חזקים מהמתים. חטיבת הספורט בפיקודי מכסה בשידורים ישירים את טורניר הכדורגל Euro – 1996 שנערך באנגליה. (חלק 1). 

טקסט תמונה : עשור ה- 90 של המאה שעברה. זה מה שראיתי במשך 32 שנות עבודתי במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : כבלים, שקעי חשמל, מיקרופונים, קווי שידור 4W, מוניטורים, מכשירים ועזרי טלוויזיה, אולפנים, משרדי הפקה ותקשורת, אצטדיוני ספורט, ואת המיטות שלי במלונות במאה וחמישים ערים בעולם ובחמש יבשות תבל. אני שותה כרגיל קוקה – קולה, המשקה המרענן הרשמי באולימפיאדות ובמונדיאלים של הכדורגל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הערכתי למנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הייתה שלילית באופן הטוטאלי ביותר מהצד השני של המשוואה הטלוויזיונית. הנגטיבי שלה. החזקתי בשלוש אסמכתאות, שלושה מכתבי הערכה, שיוסף בר-אל הקדיש לי בעת מפגשיי עמו (כמנהל שלי) לאורך ציר ארוך של הפקות טלוויזיה מקומיות ובינלאומיות. לכאורה הייתי אמור להסתפק בצל”שים הללו ולהיות מרוצה מעצם העובדה שמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית הקדיש לי מזמנו ומהלל את פרי עבודתי הטלוויזיונית. האמת, לכמה אנשים בטלוויזיה כבר הטריח יוסף בר-אל את עצמו לכתוב באופן אישי מכתבי הללויה כאלה ? התיעוד הועלה לבּוֹיְידעֶם, העלה אבק במשך השנים, ועכשיו הוסר ממנו. התיעוד היָשָן הזה שהועבר לפוסט הנוכחי בעצם כבר לא חשוב. זאת לדעת : יוסף בר-אל התמנה ביולי 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית. מינוי פוליטי שהחזיק אומנם מעמד שלוש שנים אך לא צלח. שרת החינוך בממשלת יצחק רבין ז”ל גב’ שולמית אלוני ז”ל, הפרה אותו או מנעה את המשכו. על פי המלצתה והחלטתו של ראש הממשלה יצחק רבין מונה מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל ב- 18 באפריל 1993 למנכ”ל רשות השידור במקום אַרְיֵה מֶקֶל שעזב את תפקידו (בטרם השלים קדנציית ניהול בת חמש שנים) תמורת קבלת ג’וב של קונסול ישראל באטלנטה. כה אמרה לי שרת החינוך גב’ שולמית אלוני בשעתו : “…פקדתי על מוטי קירשנבאום להעיף מייד עם מינויו למנכ”ל הרשות את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה. לא רציתי אותו יותר את יוסף בר-אל שָמָה מפני שכל הזמן התחנף לפוליטיקאים…”. כך הסבירה וניתחה לי את הטקסט החריף והחד משמעי שלה שהשתמשה בו בשיחות התחקיר הממושכות שנערכו בינינו בשנים 2005 + 2006 + 2007, בעת מחקרי וכתיבתי את סדרת 13 הספרים עבי כרס תחת Title משותף, “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. ליתר דיוק : גב’ שולמית אלוני לא פקדה על מוטי קירשנבאום אולם ביקשה ממנו במפורש להדיח לאלתר את יוסף בר-אל הלא מוכשר, ומייד, מבלי להמתין לסוף קדנציית הניהול שלו. כזכור, היה זה מר יוסף בר-אל מי שהביס את המועמד מולו נסים משעל, וזכה במִכְרָז מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 10 ביולי 1990. היה מדובר ב- מִכְרָז פוליטי של רשות השידור שהתנהל לפני 28 שנים בצִלוֹ של ראש הממשלה יצחק שמיר (צידד מפורשות במינויו של יוסף בר-אל) בראשות המנכ”ל אַרְיֵה מֶקֶל ויו”ר הוועד המנהל של רשות השידור אהרון הראל ז”ל. הוא יוסף בר-אל הביס בקלות בסופו של דבר את המועמד שהתחרה נגדו נסים משעל. לאחר ניצחונו הכריז יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה החדש בפרהסיה “ידעתי שאנצח”. לרבים נשמעה ההכרזה הזאת כדברי רָהָב.

טקסט תמונה : 11 ביולי 1990. יוסף בר- אל נבחר למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית מכריז בפומבי למחרת ב- 11 ביולי 1990 בעיתון “מעריב” על ניצחונו במכרז למנהל הטלוויזיה. “אני מרגיש על הכיפאק – ידעתי שאנצח”, הצהיר. להכרזת הניצחון שלוֹ והזכייה במינוי היה צליל וגוון טוֹן של דברי שחץ חסרי תקדים. רבים שאלו את עצמם למי הייתה נחוצה הצהרת הרָהָב הזאת ומתי העיז קודם לכן מנהל טלוויזיה להתרברב בעיתונות הארצית בעניין ניצחונו במכרז לתפקיד רב האחריות שאין בו שום זכויות אלא רק חובות. (באדיבות “לקט העיתונות” של רשות השידור ו- העיתון “מעריב”).

בחלוף תריסר שנים מאז מינויו ב- 1990 למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית, ובחלוף תשע שנים מאז 1993 השנה בה הודח מתפקידו ע”י מנכ”ל רשות השידור ההוא מוטי קירשנבאום ז”ל, צצה לפתע דמותו של יוסף בר-אל מחדש. הוא התמנה בנסיבות פוליטיות מוכרות ב- 2 ביוני 2002 למנכ”ל רשות השידור על פי המלצת השַר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור רענן כהן ועל פי החלטת ראש הממשלה אריאל שרון. המינוי הרָם התברר כמופרך והוא מנכ”ל רשות השידור יוסף בר-אל הוּדַח ו- סוּלָק באמצע כהונתו אולם באיחור רב ב- 2 במאי 2005, ע”י אותה הממשלה ואותו ראש ממשלה אריאל “אריק” שרון שהפקידו בידו למשמרת בת חמש שנים את אחד מהמוסדות החשובים במדינת ישראל, רשות השידור. בטרם טריקת הדלת על יָדִי בקיץ 2002 נתתי ליוסף בר-אל לדעת את דעתי השלילית עליו למרות הצל”שים שהעניק לי, ונטשתי את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתום 32 שנות שירות. יוסף בר-אל היה על פי השקפת עולמי איש עָלוּב ויָרוּד. אריק שרון וממשלתו הדיחו וסילקו אותו לפאתי ההיסטוריה של השידור הציבורי. (ראה הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי “רוֹש וְלַעֲנָה – הפוליטיזציה בשידור הציבורי (שנות האוֹפֶל 2005 – 2001) . הכרך נכתב במסגרת הסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים שחקרתי וכתבתי וקרויה : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

טקסט מסמך : 25  במאי 1985. מכתבו של מ”מ מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל אלי בתום שידורי עונת הכדורגל של 1985 – 1984. חטיבת הספורט בפיקודי שידרה באותה עונה סך של 300 שעות שכללו את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל (ליגת העל היום), אולימפיאדת לוס אנג’לס 1984, משחקי המכבייה ה- 11, טורניר הטניס של ווימבלדון, משחקי הגמר של גביעי אירופה בכדורגל לקבוצות אלופות ומחזיקות גביע, אליפויות אירופה בכדורסל וכדורגל, אליפויות ישראל בא”ק, שחייה, והתעמלות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : 15 ביולי 1990. זהו מכתבו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל אליי בתום מבצע השידורים הישירים הארוך והמורכב של מונדיאל איטליה 1990. שידרנו מאיטליה לירושלים סך של 125 שעות בשידורים ישירים בפרק זמן של 35 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : 14 ביולי 1992. מכתב ההערכה של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בטרם טיסתי עם הצוות שלי למבצע שידורים ארוך ומסובך של אולימפיאדת ברצלונה 1992. שידרנו מברצלונה לירושלים 155 שעות בשידורים ישירים בפרק זמן של 17 ימים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : ראשית יולי 1992. שער הכריכה הראשי של ספר השידורים של אולימפיאדת ברצלונה 1992 כפי שכתבתי וחיברתי בטרם תחילת מבצע השידורים. פקודת המבצע נשלחה בכתב יָדִי (היא לא הודפסה כמצווה והייתה לכך סיבה) למאה וחמישים פונקציות ברשות השידור. מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל קיבל לידיו ממני את העותק הראשון. הוא העיר לי, “כתב ידך יפה יותר מאותיות הדפוס תענוג לקרוא אותו”, והוסיף כמו תמיד, “שתהיה לי בריא”. בתוך אווירת המאבקים הלא סימפתית והבלתי מקצועית הזאת בלשון המעטה, רווייה מאבקים הייתי צריך גם להפיק את השידורים האולימפיים היקרים, ולא רק להתקוטט ולַרִיב.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברצלונה 1992. מישהו תפס אותי לאחר חודש ללא שינה.  (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : אוגוסט 1997. אליפות העולם ה- 6 בא”ק באתונה – יוון. אנוכי יחדיו עם השדר המוביל שלי מאיר איינשטיין ז”ל בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי באתונה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל ב- 4בנובמבר 1995. החיים היו חזקים מהמתים. Euro 1996.

הערה שלי : חלק מהמידע נסמך על פוסטים מס’ 88, 89, ו- 90. כל הזכויות שמורות. 

ציטוט : “אין צער שאינו מתרכך וחולף במרוצת הזמן”. (קיקרו).

החיים היו חזקים מהמתים. זמן קצר לאחר רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל במוצאי שבת – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב (שמה הוסב ל- “כיכר רבין”) שָבָה חטיבת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 למסלולה. למרות העצב הנורא המשכתי בתהליכי ההפקה של שני אירועי הספורט הבינלאומיים הגדולים הקרבים ובאים, אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (96 EURO) ואולימפיאדת אטלנטה 1996. טורניר Euro 1996 נועד להיערך במהלך חודש יוני לראשונה בהשתתפות שש עשרה הנבחרות הטובות ביבשת. פי שתיים יותר נבחרות מאשר Euro 1992 לפני ארבע שנים בשוודיה. משחק הפתיחה התקיים באצטדיון “וומבלי” בלונדון ב- 8 ביוני 1996 ומשחק הגמר בו ניצחה גרמניה את צ’כיה נערך באותו מקום ב- 30 ביוני 1996. כעבור פחות משלושה שבועות ב- 19 ביולי 1996 נערך באטלנטה בירת מדינת הדרום ג’ורג’יה בארה”ב טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 26 במניין העת החדשה. טקס הנעילה נערך בחלוף 17 יום ב- 4 באוגוסט 1996. שבעה חודשים לאחר האסון הגדול של רצח ראש ממשלה בישראל כבר הפקתי וניהלתי בפקודתם של מנכ”ל הרשות מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יותר מ- 300 (שלוש מאות) שעות במפקדות השידור שלנו שהקמתי בלונדון ואטלנטה.

מוטי קירשנבאום שָב לרשות השידור באביב של תשנ”ג. זה היה ביום ראשון בשבוע ב- כ”ז בניסן תשנ”ג משהתייצב בפסגת ההיררכיה של השידור הציבורי. הוא התמנה לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 על פי המלצת שרת החינוך שולמית אלוני ולפי החלטת ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. מוטי קירשנבאום בן ה- 54 החזיק עכשיו בתפקיד הרָם והחשוב כשהוא עטור תהילה ושטוף זיכרונות שלא נמחקו מההיסטוריה של הטלוויזיה הציבורית. חלפו כבר שבע עשרה שנה מאז זכה ב- 1976 בפרס ישראל לטלוויזיה בגין הפקת התוכנית הסטירית “ניקוי ראש” וגם בשל כישרון התיעוד שלו וסרטיו הדוקומנטאריים כפי שבאו לידי ביטוי על המרקע במשך רבע מאה של שנים, אך הציבור לא שכח אותו, וודאי לא עובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית. קסמו לא הוּעַם. הידיעה המרעישה כי מוטי קירשנבאום התמנה למנכ”ל רשות השידור במקומו של אַרְיֵה מֶקֶל עשתה לה חיש מהר כנפיים בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים ובבניין “החוּטִים” הסמוך אליו בו היה ממוקם רדיו “קול ישראל”. הייתי עֵד כמו אחרים לשמועה שעברה מפה לפה ושותף כמו רבים לשמחה הגדולה. אני זוכר היטב את אווירת התרוממות הרוח של הימים ההם. ניצבתי שָם עֵד להתרחשויות. הבחירה להציב את מוטי קירשנבאום מאנשי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 בצמרת השידור הציבורי של מדינת ישראל סימלה את סוף העִידָן הכושל של יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה בשלוש השנים של 1993- 1990. לפתע זרחו באביב ההוא של שנת 1993 שוב תקוות חדשות בבניין הטלוויזיה הישן של הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים.

מוטי קירשנבאום פרש מרשות השידור בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת בגלל וויכוחים מקצועיים מרים ומחלוקות קשות עם מנכ”ל רשות השידור דאז יוסף “טומי” לפיד ז”ל. יוסף “טומי” לפיד מונה למנכ”ל רשות השידור ב- 1 באפריל 1979. מינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור ע”י שַר החינוך זבולון המר וראש הממשלה מנחם בגין סיים את עידן שלטונם של יצחק לבני ברשות ושל ארנון צוקרמן מנהלו של מוטי קירשנבאום בטלוויזיה. מוטי קירשנבאום שימש באותה העת כבר כמה שנים מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה. הוא הטיל דופי ביכולתו של יוסף “טומי” לפיד ז”ל לנהל את רשות השידור על מרכיביה הציבוריים הרבים והיה האיש שטבע בלשונו הסרקסטית והשנונה בראשית שנות ה- 80 של המאה הקודמת את הסלוגן : “יוסף “טומי” לפיד ידע לפרק את הטלוויזיה – אך לא ידע להרכיב אותה מחדש”.

לאחר שפרש מהטלוויזיה הישראלית הציבורית הובילו אותו כשרון היצירה, הכתיבה, והעיתונאות שלוֹ להפיק ולביים תוכנית סאטירה בתיאטרון המסחרי שנקראה, “יורדים על השבוע”. מוטי קירשנבאום כתב טקסטים שנונים לשלישיית “הגשש החיוור”, ביים סרטי תדמית ושיווק עבור התעשיין המיליארדר סטף וורטהיימר, והמשיך גם לתעד את קורות חיינו בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מוטי קירשנבאום כמו הבימאי האולימפי היהודי – אמריקני הדָגוּל באד גרינספאן (Bud Greenspan) והבימאית המופלאה הגרמנייה לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) הוא מתעד כפייתי במובן החיובי של המילה. לני ריפנשטאהל קנתה את המוניטין הבינלאומי העצום שלה לאחר שביימה שני סרטים דוקומנטאריים חשובים ורבי עוצמה בשנות ה- 30 של המאה שעברה. הראשון : “כנס המפלגה הנאצית הגרמנית בנירנברג 1934 בראשותו של הקנצלר אדולף היטלר”, והשני : “אולימפיאדת ברלין 1936”. באד גרינספאן התפרסם בעולם כמתעד האולימפי הגדול והמוכשר ביותר בדורנו. אלכס גלעדי ואנוכי שידרנו רבים מסדרת סרטיו הנפלאים (הסדרה נקראה “OLYMPIAD”) בטלוויזיה הישראלית בעשורי ה- 70 ו- 80 במאה הקודמת. מוטי קירשנבאום רכש את פרסומו בישראל כמתעד טלוויזיה רב גוני במשך ארבעה עשורים מאז 1968. שלושת המתעדים הייחודיים האלה מוטי קירשנבאום, לני ריפנשטאהל, ובאד גרינספאן נולדו עם מצלמה ביד ודחף בלתי נלאה ללחוץ על ההֶדֶק שלה.

הייתה למוטי קירשנבאום המוכשר בעל טביעת עין חדה, קולנועית וטלווויזיונית, סבלנות רבה למושאי כתבותיו. הוא ידע לכתוב תסריט ולתכנן היטב את מערך הצילום, היה נחוש להשיג את מטרתו, וסובלני דיו כדי להקשיב לקול מצלמתו. די להתבונן בשתי כתבותיו הנפלאות ששודרו במגזין החדשות של ערב שישי, האחת ב- 1972, “עם ישראל מבלה את חופשתו בשמורת עין גדי ב- 1972”, והשנייה בהפרש של עשרים שנה בכתבה העוסקת, “במזג האוויר הסוער והגשום שפקד את המדינה בינואר 1992”, כדי להבין את הרכב תכונותיו כבימאי דוקומנטארי. האינטליגנציה הקולנועית שלו מורכבת מכשרון וידע, חוש הבחנה בין הניואנסים הדקים, יכולת ביטוי וכישרון לכתוב טקסט מדויק. הומור וסרקאזם הפכו את מוטי קירשנבאום לאיש טלוויזיה ייחודי. הוא לבטח אחד מגדולי המתעדים הטלוויזיוניים של תקופתנו בכל שטחי חיינו. במשך שנים רבות כיסתה המצלמה שלו תחומים רבים ומסגרות שונות לאורכה ורוחבה של המדינה : צבא וביטחון, פוליטיקה, ההתיישבות החדשה בחבלי אבות לאחר מלחמת ששת הימים ב- 1967 והמחלוקות בצדה, חברה וכלכלה, יהודים וערבים, תרבות הפנאי, חיינו בכפר ובעיר, חי וצומח, טבע וחקלאות, ספורט, ומה לא בעצם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. הימים ההם – הזמן ההוא. מוטי קירשנבאום (משמאל) באחד מרגעי השיא והתהילה שלו בטלוויזיה כמי שיצר, הפיק, וערך את התוכנית הסאטירית הראשונה שלו בטלוויזיה שקדמה ל- “ניקוי ראש”, ונקראה, “לא הכל עובר”. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : שמואל מזרחי ז”ל איש האביזרים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשית ימיה, העיתונאי והסופר המנוח דן בן אמוץ מהבודדים שהייתה בידו עט חדה מתער, ומוטי קירשנבאום שמתבונן בעיניים מעריצות בדן בן אמוץ. (התמונה באדיבות יוסף “פונצי” הדר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בסוף שנות ה- 80 של המאה הקודמת התמנה אליעזר יערי לעורך ומגיש מגזין החדשות “יוֹמָן” המשודר מידי ערב שישי בזמן צפייה ראשי בשמונה בערב. אליעזר יערי עשה את עסקת חייו . הוא גייס לשורותיו את מוטי קירשנבאום ככתב ועיתונאי  Free lancer. אליעזר יערי העניק זמן מסך לכתבותיו (המצוינות) ובתמורה נשמרה תודעתו של היוֹצֵר בציבור. זה היה דִיל מצוין. צריך לומר בגלוי כי מוטי קירשנבאום תּחזֵק בכתבותיו את איכות ה- “יומן” של אליעזר יערי ב- 1990 בדיוק כפי עשה עשרים שנה קודם לכן במגזין “יומן השבוע” שערך והגיש יורם רונן. הכתבות המיוחדות שלו האפילו על שאר התכנים במגזין . שתי כתבות של מוטי קירשנבאום בעידן אליעזר יערי בראשית עשור ה- 90 זכורות לעַד. האחת, הכתבה אודות “המסתערבים” שנעשתה בקיץ 1991. השנייה עסקה ב- “מזג האוויר החורפי הסוער שפקד את ישראל בינואר 1992”. התייצבותו של מוטי קירשנבאום אחד מאנשי הטלוויזיה הכישרוניים והמוצלחים בארץ בפסגת השידור הציבורי ב- 1993 התאפשרה לא רק בשל כישרונו אלא בשל נסיבות פוליטיות ובהן חזרתו של יצחק רבין לשלטון. יצחק רבין מנהיג מפלגת העבודה ניצח בבחירות ב- 23 ביוני 1992 את יריבו ראש מפלגת הליכוד יצחק שמיר בפער מנדטים שאִפשֵר לו להרכיב ממשלה עם מפלגת ש”ס ומפלגת מר”צ בראשותה של אישה נאורה גב’ שולמית אלוני. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הפקיד את בידיה את תיק החינוך והתרבות. מנהיגת מר”צ הזדרזה והגתה Deal. היא ביקשה להחזיר את המנכ”ל המכהן אריה מֶקֶל למשרד החוץ ממנו הושאל לרשות השידור ולמנות במקומו את מועמדה מוֹטִי קִירְשֵנְבַּאוּם. גב’ שוּלָמִית אַלוֹנִי זכרה את פועלו העצום ומורשתו הטלוויזיונית של מוטי קירשנבאום. אַרְיֵה מֶקֶל התנה את וויתורו על משרת מנכ”ל רשות השידור ושובו למשרד החוץ בקבלת תפקיד הקונסול באטלנטה (בירת מדינת הדרום ג’ורג’יה). העניין סודר. באפריל 1993 חזר אריה מֶקֶל מנכ”ל רשות השידור מוקדם מהצפוי למשרד החוץ מבלי להשלים את שנת כהונתו החמישית. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אישר במהירות וללא שום וויכוח את מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור. שמו הרי לא נשלף מהבויידֶעם. לימים תוך כדי עריכת המחקר וכתיבת הספר שאלתי את גב’ שולמית אלוני ז”ל כיצד ידעה שמוטי קירשנבאום אומנם מוכשר דיו ובעל יכולות להתייצב בפסגת השידור הציבורי כדי להנהיג ולנהֵל אותו. מבלי להמתין ירתה אליי את תשובתה : “מוטי קירשנבאום הפיק וערך בשנות ה- 70 מוצר שידור מצוין בדמותה של תוכנית הסאטירה “ניקוי ראש”. הוא לא רק ערך את התוכנית אלא ניהל גם צוות גדול של אנשים שעבד תחתיו בהפקת התוכנית. בכך הוכיח שהוא גם יוצר וגם מנהל. הוא מצא חן בעיניי. זאת הסיבה שרציתי אותו בתפקיד מנכ”ל רשות השידור”.

טקסט תמונה :  ראשית שנות ה- 70 של המאה שעברה. אווירת הימים ההם בטרם תקופת התהילה של תוכנית הטלוויזיה הסאטירית “ניקוי ראש” בשנים 1976 – 1974. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : אישה לא מזוהה, דן בן אמוץ ז”ל, אורי זוהר, הסופר יורם קניוק ז”ל, שחקן הקולנוע האמריקני גדל הגוף באד ספנסר, ז’אק כהן שחקן טלוויזיה בתוכנית בשפה הערבית “המסעדה הגדולה”, מוטי קירשנבאום ז”ל, ואדם לא מזוהה. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום היה מנכ”ל רשות השידור הראשון שפעל בעידן טלוויזיוני תחרותי. זה לא היה פשוט. בעת מינויו באפריל 1993 הייתה הטלוויזיה הישראלית הציבורית עדיין ערוץ שידור ארצי מונופוליסטי ללא יריבים ושלטה שלטון ללא מיצרים במדינה. בתוך שישה חודשים השתנה המצב תכלית השינוי. בנובמבר 1993 החל ערוץ 2 המסחרי לשדר את תוכניותיו. מול מוטי קירשנבאום ז”ל ניצבו יריבי תקשורת מרים וגם עשירים ולרוע מזלו ידענים ומומחים בתחומי תקשורת המונים. שמות מוכרים היטב מהשורה הראשונה של וותיקי רשות השידור שלא היו קוטלי קנים בדמותם של דן שילון ויוחנן צנגן מנכ”לים משותפים של הזכיינית “רשת”, אלכס גלעדי מנכ”ל הזכיינית “קשת”, ועוּזִי פֶּלֶד שהיה סגנו של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ בצוות ההקמה של הטלוויזיה בשנים 1969- 1967, ועכשיו שימש מנכ”ל הזכיינית “טלעד”. המתחרים האלה היו תאבי הצלחה, עתירי ממון, וחדורי רצון עז להוכיח את עצמם , וגם לא פחות מוכשרים ממוטי קירשנבאום עצמו. חייהם של מוטי קירשנבאום ושל המנכ”לים ברשות השידור שבאו בעקבותיו השתנו בבת אחת מאז נובמבר 1993. המאבק נגד ערוץ 2 הנמרץ היה כה חריף עד שחלקם סבלו מסיוטי לילה. אֵיילוֹן שָלֵו התמנה למנכ”ל חברת החדשות של ערוץ 2 והציב את יעקב איילון בכורסת המגיש הראשי. כעבור זמן קצר הודח איילון שלו ובמקומו התמנה שלום קיטל ששימש שנים רבות קודם לכן כ- כתב ושדר חדשות ברדיו “קול ישראל”. מר שָלוֹם קִיטָל חולל תיכף מהפכה בחברת החדשות. הוא הרכיב את צמד ההגשה האטרקטיבי יעקב איילון ומיקי חיימוביץ, וגייס לשורותיו כוח עיתונאי מקצועי רב ניסיון מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומרדיו “קול ישראל”, וגם מתחנת הרדיו הצברית של גלי צה”ל. הוא לא הכשיר עובדים. הוא קנה כוח אדם מקצועי מוכן. שמה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית או כפי שחלק מהציבור קרא לה עדיין “הטלוויזיה הכללית” הומר בשם חדש, ל- “ערוץ 1”. נפתחה תחרות טלוויזיה קשה שטרם נודעה כמותה עד אז בארץ ישראל בין ערוץ 1 הציבורי הוותיק לבין ערוץ 2 המסחרי הצעיר והלוחמני – על לבו ועיניו של הצופה.

מייד לאחר מינויו למנכ”ל רשות השידור ב- 18 באפריל 1993 ביצע מוטי קירשנבאום מהלך ניהול דרמטי. הוא החליט לא להאריך את כהונתו של יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית בשנים 1993- 1990 ובעצם נסמך על חוות דעתה ההיא של שרת החינוך שולמית אלוני אודות אותו יוסף בר-אל. למעשה החליט להיפטר ממנו והדיח אותו מתפקידו. במקומו הציב את יאיר שטרן שהיה אז כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית בוושינגטון בירת ארה”ב. מוטי קירשנבאום עיתונאי בכל רמ”ח אבריו ידע שרשות השידור הציבורית של מדינת ישראל ניצבת ב- 1993 בצומת דרכים ונקודת זמן היסטורית. מוטלת עליה משימת כיסוי רחבת היקף של חזון חדש, יוזמת השלום שנקטו ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס כלפי העם הפלסטיני. רשות השידור פתחה בסיקור טלוויזיה ורדיו מורכב, ארוך, ויקר של הסכם אוסלו בין ישראל לבין הפלסטינים, הסכם שעתיד להביא את ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין וראש אש”פ יאסר עראפאת ללחוץ ידיים לראשונה על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון, ב- 13 בספטמבר 1993.

טקסט תמונה : 1969. יוסף בר- אל בראשית דרכו בחטיבת החדשות בשפה הערבית בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא עלה לישראל ממצרים שם רכש תואר אקדמאי ברוקחות. כמו רבים אחרים זנח את מקצועו ופנה לעיסוק בתקשורת. הוא התמנה למנהל חטיבת החדשות בשפה הערבית לאחר עידן שלמה ענברי. (התמונה באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מר יוסף בר-אל בשיא כוחו כמנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1993 – 1990. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום לא רצה את יוסף בר-אל. הוא זכר שהטלוויזיה הישראלית הציבורית תחת הנהגתו של יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 הגיעה לנקודות שפל חסרות תקדים בכל תחומי השידור הציבורי, חדשות, הפקות ספורט, תוכניות בידור, תיעוד, ודרמה. יוסף בר-אל היה האיש שעל פי דעתו דִרְדֵר את הטלוויזיה הישראלית הציבורית למקומה הנמוך ולכן חסר כל כשרון להזניק אותה מחדש למקומה הטבעי בו נדרשה להימצא זה מכבר, אך היא לא הייתה שָם. מוטי קירשנבאום רצה במישהו שלוֹ ומכוחותיו. דמות שמקובלת עליו ועל המקצוע המורכב והאחראי בכל פרמטר טלוויזיוני. צבר ישראלי בעל מנטאליות ישראלית, עיתונאי מהיר מחשבה, בעל ניסיון וכושר ביצוע, וגם יכולת מנהיגות. ולפני הכול איש של יושרה. מנכ”ל רשות השידור החדש מצא את התכונות האלה ביאיר שטרן. יאיר שטרן היה כתב הטלוויזיה בוושינגטון באותה עת ולפני כן מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה במשך שש שנים (1989 – 1983). דרכם של מנכ”ל רשות השידור החדש ומנהל הטלוויזיה החדש הצטלבה שוב לאחר שנים רבות. מוטי קירשנבאום נולד בכפר סבא ויאיר שטרן ברמת גן. יאיר שטרן הוא בנו של מנהיג תנועת לח”י יאיר שטרן שנרצח ע”י הבריטים ב- 1942. אִמו רוני הייתה בהריון כשבעלה נורה ע”י שוטרי הבולשת הבריטית. היא הנציחה את שם בעלה וקראה לבנה התינוק יאיר. מאוחר יותר התחתנה רוני שוב ועקרה עם בנה יאיר שטרן מרמת גן לנתניה. מוטי קירשנבאום נולד בכפר סבא. בהיותו בן שבע החליטו הוריו אברהם ובת שבע לעזוב את כפר סבא והתיישבו אף הם בנתניה. אביו הקים את חנות הנעליים “נעלי חן” בעיר. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן גדלו יחדיו בנתניה עיר קיט קטנה ונקייה בימים ההם הבנויה על שפת הים. מוטי קירשנבאום מבוגר מיאיר שטרן בשלוש שנים והיה מדריכו בתנועת “הצופים”. שניהם חובבי ספורט ידועים שהיו גם אוהדים שרופים של קבוצת מכבי נתניה בכדורגל ומעריצים מושבעים של מרדכי שפיגלר. מוטי קירשנבאום הגיע לצוות ההקמה ולחטיבת החדשות של פרופסור שלמה אהרונסון בטלוויזיה בשנת 1968. יאיר שטרן עיתונאי ב- “מעריב” עשה זאת שנתיים אחריו לאחר שהצטרף לצוות שידורי הספורט באחריות דן שילון.

בקיץ 1993 הדיח מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה הישראלית הציבורית. יאיר שטרן הוּצָב במקומו. בחירה ראויה. גב’ שולמית אלוני הדעתנית ובעלת היוזמה התמנתה לשרת החינוך בממשלת יצחק רבין ב- 1992. היא הייתה פוליטיקאית וותיקה שייסדה ב- 1973את התנועה למען זכויות האזרח והקימה את מפלגת ר”צ. שולמית אלוני הייתה מודעת לאופי שלטונו של יוסף בר-אל בטלוויזיה וביקשה לסלקו מייד. היא מינתה את מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור וזוכרת היטב את הנעשה מאחורי הקלעים וגם לפניהם כפי שתיעדה את העובדות בפניי בשנים 2008 – 2005, כלהלן : “…לאחר שמיניתי את מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור במקומו של אריה מקל ביקשתי אותו לפטר תיכף ומייד את יוסף בר-אל מתפקידו כמנהל הטלוויזיה ולא להמתין עד להשלמת הקדנציה שלו. יוסף בר-אל היה מקושר עם הרבה גורמים פוליטיים ועשה טלוויזיה מאוד לא טובה. ראו את זה. גם אני הבחנתי בכך. מוטי קירשנבאום היה רחמן ממני והחליט לתת לו לסיים את תקופת הניהול ורק אז להדיחו…”.

טקסט תמונה : חורף  1973. גב’ שולמית אלוני מקימה  ב- 1973 את התנועה הפוליטית לזכויות האזרח “רצ” ונכנסת בראש רשימתה לכנסת. אישה נאורה וממלכתית שביקשה לעצב שידור ציבורי בישראל נקי וחף מכל שיקולים פוליטיים. כאן היא נואמת נאום בחירות בקיבוץ אפיקים. (באדיבות גב’ שולמית אלוני וארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אַרְיֵה מֶקֶל יבד”ל מנכ”ל רשות השידור בשנים 1993 – 1989 לפני עידן מוטי קירשנבאום ז”ל, זוכר בעת שיחות התחקיר עמי את המצב ההוא, כלהלן : “…יוסף בר-אל מונה לתפקיד מנהל הטלוויזיה בתקופתי . וועדת המכרזים בראשותי העדיפה אותו על פני נסים משעל ובחרה בו לקדנציה של שלוש שנים. זה היה ב- 10 ביולי 1990. הוא בפירוש היה איש לא מוכשר וגם מנותק מההוויה הישראלית והתרבות שלה. הוא תמיד נראה לי עולה חדש ממצרים. אני זוכר שפעם הצעתי לו לקחת את ענת עצמון כמגישה ראשית של תוכניות התרבות בשידור הציבורי, והאיש שאל אותי, “מי זאת ענת עצמון ?”. מייד הבנתי מי זה יוסף בר-אל, מישהו שאין לו מושג, ואני הייתי האיש שמינה אותו לתפקיד הרָם. מודה בטעותי…”.

חיש מהר הוברר למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן כי שניהם נכנסו לוָואקוּם טלוויזיוני (אדיר) שנוצר בשנים של 1993- 1990. “עֵדוּת למעללי יוסף בר-אל”, כפי שהעיד יאיר שטרן. רִיק מכל היבט שהוא. הטלוויזיה הציבורית הייתה כה רדודה, כה נחותה, וכה מקורקעת בעידן ההוא עד שנותרה בידי שני הבוסים החדשים רק אפשרות אחת. להמריא מחדש. מוטי קירשנבאום מונה ב- 18 באפריל 1993 למנכ”ל רשות השידור שתקציבה השנתי נאמד במיליארד שקל מאגרה וחסויות. שני מנהיגי השידור החדשים, מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, החליטו להעניק כיסוי טלוויזיוני טוטאלי ומרבי לתהליך מדיני חדש במזרח התיכון בדרך להסכם שלום עם העם הפלסטיני אותו החל וטווה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (יחדיו עם שר החוץ שלו שמעון פרס). את הפיוס ההיסטורי והשלום קיווה להשיג עם יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. זה היה מבצע יקר וממושך (טלוויזיה ורדיו בשתי השפות עברית וערבית) שתבע התגייסות גדולה של כוח אדם ושימוש לאורך ולרוחב בטכנולוגיה מכסימליסטית שעלתה ממון רב. הסכם אוסלו גובש במשך זמן רב ע”י ד”ר יוסי ביילין ואנשי צוותו ביניהם יאיר הירשפלד, יואל זינגר, רון פונדק, ואורי סביר. זה היה בעצם הישג ביניים אך נקודת ציון חשובה בדרך ארוכה והקשה שהייתה אמורה להוליך להתפייסות חוזה שלום כללי בין מדינת ישראל והרשות הפלסטינית. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס העניקו את חסותם למהלכים החשאיים של ד”ר יוסי ביילין ואנשיו. התגובות בארץ ללחיצת היד ההיסטורית בין יצחק רבין ליאסר עראפאת ב- 13 בספטמבר 1993 בוושינגטון מול מבטו המאושר של נשיא ארה”ב ביל קלינטון (Bill Clinton) המחבק את שניהם, היו מעורבות. השמאל תמך בהסכם מול הימין הזועם שהפגין נגדו. מדינת ישראל נחצתה לשניים, למברכי השלום על פי משנתו המדינית של יצחק רבין ו- לשולליו. ב- 4 בספטמבר 1993 הגיעו 40000 (ארבעים אֶלֶף) מאנשי השמאל לכיכר מלכי ישראל כדי להפגין בעד ההסכם. יומיים אח”כ צעדו 50000 (חמישים אֶלֶף) מהימין ברחובות ירושלים וזעקו בוז להסכם. 2500 (אלפיים וחמש מאות) שוטרים מנעו ממפגיני הימין להסתער על משרדי הממשלה בקריה בירושלים. ב- 9 בספטמבר 1993 חתם ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בתל אביב על ההסכם עם אש”פ . יָאסֶר עָרָאפָאת חתם עליו במקביל בטוניס והתחייב לבטל את עשרים ושישה סעיפי האמנה הפלסטינית הקוראת להשמדת מדינת ישראל. איש לא שיער ולא תיאר לעצמו כי הסכם אוֹסְלוֹ ולחיצת היד בין יצחק רבין ליאסר עראפאת ב- 13 בספטמבר 1993 בוושינגטון, יובילו כעבור שנתיים לפילוג ומחלוקת כה סוערת בעַם ולרציחתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל בכיכר מלכי ישראל בתל אביב משלוש יריות אקדח של מתנקש בן עוולה מהימין הקיצוני.

טקסט תמונה : 1995. וועידת ה- EBU בעקבה ירדן. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מנכ”ל רשות השידור מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל, היועץ המשפטי של רשות השידור פרופסור עמית שכטר (היום דיקן הפקולטה לתקשורת באוניברסיטת באר שבע), שתי נשים לא מזוהות, ומנכ”ל ה- EBU השווייצרי ז’אן ברנארד מונץ’ (Jean Bernard Munch). (באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מחצית עשור ה- 90 של המאה הקודמת. הימים ההם – הזמן ההוא שחלף לבלי שוב. מדינת ישראל של 2018 בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו אחרת ושונה לגמרי ממדינת ישראל בשנים 1995 – 1992 תחת שלטונו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל.  זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : היועץ המשפטי של רשות השידור ד”ר עמית שכטר, מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל (מאחור), השרה שולמית אלוני ז”ל, ונשיא ה- EBU הגרמני ד”ר אלברט שארף. (באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1994. מוטי קירשנבאום ז”ל (שני משמאל) באחת מפסגות חייו הציבוריים בתפקיד מנכ”ל רשות השידור. זיהוי הנוכחים משמאל לימין : חבר הוועד המנהל של רשות השידור יהודה בֶּרוֹס, מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל, יו”ר הוועד המנהל של רשות השידור עו”ד מיכה ינון, חבר הוועד המנהל שלמה קור ז”ל (מרחוק באמצע בז’אקט תכלת), היועץ המשפטי של רשות השידור עו”ד עמית שכטר (היום פרופסור עמית שכטר דיקן הפקולטה ללימודי תקשורת באוניברסיטת באר שבע), ורעייתו של עמית שכטר. (התמונה באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של דוד “דוּדוּ” גלבוע והמפיק הבכיר שלו אמנון ברקאי החלה בספטמבר 1993 לכסות בצורה מסיבית את תהליך ההסכם המדיני בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית. עשרות מאנשי רשות השידור, טלוויזיה בעברית ערבית ורדיו “קול ישראל” בשתי השפות עִברית ועַרבית כולל מנכ”ל רשות השידור בעצמו, טסו בראשית ספטמבר לארה”ב על מנת להעביר בשידורים ישירים את טקס החתימה על מדשאות הבית הלבן בין מדינת ישראל לאש”פ ואת לחיצת היד בין יצחק רבין ז”ל ל- יאסר עראפאת. מבצע הפקת השידורים הישירים מוושינגטון ושידורם בטלוויזיה וברדיו הממלכתיים היה יקר וחרג בהרבה מתקציבו. מבצעי שידור פוליטיים בינלאומיים מהסוג הזה שכרוכים בשימוש בתקשורת לוויינית Unilateral עולים מיליוני שקלים. מוטי לוי סמנכ”ל הכספים של רשות השידור נאלץ להזהיר את מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן מחריגת יתר וסכנה לקריסת תקציב חטיבת החדשות באם ימשיכו לשפוך כסף בקצב הזה. היו שמועות שהדבר נעשה באופן מתוכנן וכי אברהם “בייגה'” שוחט שר האוצר בממשלת יצחק רבין הבטיח למוטי קירשנבאום לסייע ולכסות את  ה- Over draft של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שייווצר בגלל הכיסוי החדשותי היקר, המקיף, והארוך של תהליך ההסכם המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית. בדצמבר 1994 העניקה וועדת פרס נובל באוסלו בירת נורווגיה את פרס נובל לשלום ליצחק רבין, שמעון פרס, ויאסר עראפאת. אין ספק כי רשות השידור בפיקודו של מוטי קירשנבאום עשתה עבודה עיתונאית בלתי רגילה וחשובה בסיקור התהליך על כל היבטיו. העלויות הכלכליות של כיסוי מהלכי השלום של ממשלת יצחק רבין בידי הצוותים הרבים של הטלוויזיה והרדיו בשנים 1995 – 1993 הסתכמו בכמה עשרות של מיליוני שקלים. בהיותו מנהיג אמת של השידור הציבורי העניק מוטי קירשנבאום לטלוויזיה בשתי השפות העִברית והעַרבית ולרדיו “קול ישראל” בעברית ובערבית, את אמצעי ההפקה והשידור הנחוצים. כולם ידעו כי רוחו של מנכ”ל רשות השידור הזה מוטי קירשנבאום שוֹרָה במקום. יתירה מזאת. היא מנשבת בחוזקה ובחוֹם כין כותלי ארבעת גופי המדיה של רשות השידור.

לחיצת היד בין ראש ממשלת ישראל לבין יו”ר הרשות הפלסטינית האיצה את המו”מ לשלום אמת בין ישראל לבין המשטר המלוכני בירדן. ב- 26 באוקטובר 1994 הייתה ירדן למדינה הערבית השנייה אחרי מצרים שחתמה הסכם שלום עם מדינת ישראל. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן חתמו על ההסכם בטקס מרשים ומכובד בערבה בנוכחותו של נשיא ארה”ב ביל קלינטון. בין יצחק רבין למלך חוסיין נרקמו יחסים חמים וקרובים מאוד מעבר לפורמליים המקובלים בין מנהיגי מדינות. שני האישים בטחו וסמכו לחלוטין איש על רעהו. מוטי קירשנבאום ואנשי רשות השידור היו שָם וסיקרו שוב בצורה מרבית את השלום שנוצר בין ישראל לירדן לאחר ארבעים ושש שנות מלחמה. מנכ”ל הרשות מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בנו ועִיצְבוּ את Media בדמותם. דוד “דוּדוּ” גלבוע התמנה למנהל חטיבת החדשות. רפיק חלבי היה עורך “מבט”. מיכאל קרפין בעל המבט הקשוח אך בעל ידע רב בעיתונאות נקבע להיות עורך ומגיש התוכנית “מבט שני”. דליה גוטמן החליפה את אליעזר יערי בניהול התוכניות. הרכב אנושי מבטיח. אך בל אקדים את המאוחר.

טקסט תמונה : שנת 1994. ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין בשיחה עם יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. (לע”מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : אוקטובר 1994. יחסים אישיים חמים וקרובים נרקמו בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין לבין חוסיין מלך ירדן, הרבה מעבר ליחסים הפורמליים המקובלים בין ראשי מדינות. המלך חוסיין העריך עד למאוד את אישיותו של יצחק רבין. מה הפלא ? נשיא ארה”ב ביל קלינטון העריץ את יצחק רבין ורחש לו כבוד עצום. (לע”מ תמורת תשלום).

בתום טורניר אליפות אירופה לאומות בכדורגל של שוודיה 1992 (92′ EURO) החליטה התאחדות הכדורגל האירופית (UEFA) להכפיל את מספר הנבחרות הנוטלות חלק בטורניר הגמר משמונה לשש עשרה ועִמו גם כמות המשחקים. אליפות אירופה לאומות בכדורגל הנערכת מידֵי ארבע שנים מאז 1960 נועדה להתקיים בקיץ 1996 באנגליה. הטורניר מנה שש עשרה נבחרות אירופיות והתארך לשלושה שבועות וחצי. היו אמורים להיערך בו שלושים ואחד משחקים. מפעל כדורגל רב ממדים הדומה בהיקפו למתכונת אליפויות העולם בכדורגל של שנות ה- 70 במאה שעברה. אירופה קפצה מדרגה. זה היה חידוש גדול שחייב היערכות טלוויזיונית טכנולוגית ולוגיסטית בסדר גודל שונה לחלוטין מבעבר והכנה מדוקדקת של כוח אדם מיומן בשני מוקדי השידורים בירושלים ולונדון. הפקה רחבה ויקרה בהרבה מזאת של אליפות אירופה האחרונה שנערכה בשוודיה ב- 1992. זכויות השידורים האמירו בהתאם. יוסף בר-אל סולק ולא היה עוד בשטח גם לא המנכ”ל היוצא של הרשות אריה מקל. גורלי אינה לי לפגוש שוב את מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן.

הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את טורניר אליפות אירופה לאומות בכדורגל – שוודיה 1992 (טורניר המכונה 1992 – EURO) התקיימה בתקופת שלטונו של מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל. ההפקה התנהלה בקמצנות יתירה. הטורניר בהשתתפות שמונה נבחרות הטובות באירופה, שוודיה, צרפת, אנגליה, הולנד, סקוטלנד, רוסיה, גרמניה, ודנמרק – החל ביום רביעי – 10 ביוני 1992 והסתיים ביום שישי – 26 ביוני 1992 . שידרנו ישיר את משחק הגמר בו ניצחה דנמרק במפתיע את גרמניה 0:2. את נבחרת דנמרק אלופת אירופה ב- 1992 אימן אז ריכרד נילסן שהפך שֵש שנים אח”כ למאמנה של נבחרת ישראל. הגשתי ליוסף בר-אל כמקובל את ספר השידורים של שוודיה 92 למרות חילוקי הדעות הקשים בינינו. בלתי אפשרי היה לעבוד עמו. יוסף בר-אל רצה לשדר ישיר רק שישה משחקים מתוך ה- 15 שהתקיימו. מנכ”ל רשות השידור אריה מֶקֶל תמך בתוכנית השידורים הישירים המכסימליסטית שהצעתי וכללה את כל חמישה עשר המשחקים של הטורניר. שילמנו 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר עבור זכויות השידורים של המפעל. אריה מֶקֶל ואנוכי התכוונו לנַצֵל כל רגע ממנו. לבסוף התפשרנו על 11 משחקים בשידור ישיר מתוך סך כולל של 15 לרבות משחק הגמר ששוחק בלֵיל שישי בתשע בערב של 26 ביוני 1992. יוסף בר-אל נכנע. שידרנו ישיר משחק מהאליפות גם בלֵיל שבת.

טקסט מסמך : ספר השידורים של מבצע שידור משחקי אליפות אירופה בכדורגל – שוודיה 92′ (92′ EURO) . את שני העותקים הראשונים שלחתי למנכ”ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. “לא תצטערו על ההשקעה, על זמן המרקע, ועל הביצוע של חטיבת הספורט בפיקודי”, כתבתי והקדשתי לשניהם את הספר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטסתי לשוודיה 92′ את מאיר איינשטיין ז”ל ורמי ווייץ יבד”ל כשדרים בודדים, ללא טכנאים וללא פרשנים לצִדם. הייתי צריך לקוות שהם לא יפשלו כמו יורם ארבל בכמה רגעי חולשה שלוֹ ב- 1985 ו- 1989.

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל שרצה לחסוך כסף לא הסכים לבקשה שלי לשלוח צוות שידור כמקובל היום. הוא ראה בהצלחתם של שידורי הכדורגל משוודיה 1992 דבר מובן מאליו גם ללא פרשנים וטכנאים נלווים וצוות הפקה המנהל את השידור המוקד התרחשותו. מנהל הטלוויזיה התנכל לכמות, איכות, ומהות הצוות שנשלח לשוודיה, אך לא העֵז לפגוע במסורת השידור של המפעל הזה שתחילתה (המוצלחת) הייתה ארבע שנים קודם לכן באליפות אירופה 1988 שנערכה בגרמניה המערבית בתקופתם של המנכ”ל אורי פורת ומנהל הטלוויזיה חיים יבין. חוסר ההבנה של הנהלת רשות השידור בניהול שידורים סבוכים כאלה הכריח אותי להושיב את אבי רצון פרשן הכדורגל שלנו באולפן בירושלים. הוא פִרְשֵן את המשחקים שנערכו אלפי קילומטרים ממנו כשהוא מנותק מהם, ועשה זאת באמצעות המסך הקטן באולפן השידור, בשיטת ה- Off Tube הנלוזה והידועה לשִמצה.

טקסט מסמך : 26 במאי 1992. הפקת אליפות אירופה לאומות בכדורגל – שוודיה 1992. פרוצדורה כספית מסורבלת של רשות השידור מכבידה על מהירות ויעילות ההפקה של שידורי חטיבת הספורט של הטלוויזיה. אירוני לחשוב שסמנכ”ל הכספים הוא המייעץ והממליץ למנכ”ל רשות השידור בעניינים עיתונאים טהורים הנוגעים להטסת שני השדרים מאיר איינשטיין ורמי ווייץ ליעדי השידור ב- 1992 EURO. לוגיסטיקה פתטית. אני עוקף בהתכתבות הדנה בדולרים ספורים את מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בדרכי לסמנכ”ל הכספים מוטי לוי שממליץ בפני מנכ”ל רשות השידור לאשר את בקשתי. מנכ”ל רשות השידור אריה מקל מאשר את המלצתו של מוטי לוי לשפר את תנאי המגורים של שני השדרים בשוודיה 1992, בתנאי שמאיר איינשטיין יסדיר את חובותיו למחלקה הכספית של רשות השידור. הדבר לא שנה ולא חזר על עצמו מאוחר יותר בעידן מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).         

טקסט תמונה : 26 ביוני 1992. גטבורג שוודיה. עמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באצטדיון בסטוקהולם במשחק הגמר בין נבחרות דנמרק וגרמניה באליפות אירופה לאומות בכדורגל בשוודיה – 1992 EURO. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : שדרי הטלוויזיה הישראלית הציבורית רמי ווייץ, מאיר איינשטיין ז”ל, ואמיר אפרת כתב העיתון “ידיעות אחרונות”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                       

טקסט מסמך : תוכנית השידורים המאושרת של טורניר אליפות אירופה בכדורגל בשוודיה –  92′ EURO (בהשתתפות 8 נבחרות בלבד בעת ההיא) ע”י מנכ”ל רשות השידור אריה מקל ומנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל. נבחרת דנמרק הצטרפה ברגע האחרון לטורניר Euro 1992 לאחר שיוגוסלוויה הודחה ממנו בשל נסיבות פוליטיות. (מתוך פקודת המבצע של שידורי שוודיה 1992. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אליפות אירופה בכדורגל גם במתכונתה הישנה עם מספר נבחרות מצומצם נחשבה לאירוע הכדורגל השני בחשיבותו ואיכותו בתבל אחרי טורניר אליפות העולם בכדורגל (מונדיאל). את יוסף בר-אל מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית זה ממש לא עִניֵין והבּוֹס הישיר שלי מנהל חטיבת החדשות אֵלִימֶלֶך רָם ז”ל לא התערב בוויכוח בינינו.

טקסט תמונה : קיץ 1992. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 26 שנים. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – שוודיה 1992 (מכונה גם בתואר 1992 – EURO). השַדָּר שלי רמי ווייץ (משמאל) חזר מסטוקהולם עם מזכרת חביבה, צילום משותף עם הגרמני פרנץ בקנבאואר שהיה פעמיים אלוף העולם בכדורגל. ב- 1966 כשחקן, ב- 1990 כמאמן. אך בעוֹל השידור העיקרי נשא מאיר איינשטיין ז”ל. מאיר איינשטיין ז”ל שידר ישיר בליל שישי – 26 ביוני 1992 את משחק הגמר בו זכתה נבחרת דנמרק בפעם הראשונה בתולדותיה (והאחרונה בינתיים) באליפות אירופה תחת שרביטו של המאמן ריכארד נילסן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חודשים ספורים לפני תחילת אליפות אירופה של שוודיה 1992 ידעתי כבר כי הבחירות לכנסת באותה שנה של 1992 הוקדמו מחודש נובמבר לחודש יוני (על פי חוֹק) ואמורות בשל כך להתנגש עם מבצע שידורי הטלוויזיה היקר והיוקרתי של שוודיה 1992. החלטתי לפנות ביזמתי ועל דעת עצמי אל יו”ר וועדת הבחירות המרכזית כבוד השופט העליון בדימוס מר אברהם חלימה על מנת שיתחשב בתכנון לוח שידורי הטלוויזיה הישירים שלנו מאליפות אירופה בכדורגל ולא יקיים את הבחירות לכנסת ביום של אחד ממשחקי הטורניר. הסברתי לשופט העליון כי שידורי הטלוויזיה הישירים של חטיבת הספורט מאליפות אירופה מרתקים אליהם בעַרבֵי השידור ציבור צופי טלוויזיה גדול, מה עוד שההפקה עצמה וזכויות השידורים עולים ממון הממומנים מכספו של משלם האגרה. השופט אברהם חלימה הודה לי על פנייתי והבטיח להתחשב בבקשתי. היא לא נראתה לו מוזרה אלא הגיונית. בפועל לא הצליחה ממשלתו של יצחק שמיר להשלים את תקופת כהונתה. ב- 4 בפברואר 1992 נקבע חוק התפזרות הכנסת. הבחירות לכנסת הוקדמו בשלושה חודשים ונקבעו ליום שלישי – 23 ביוני 1992 שהיה יום מנוחה במשחקי שוודיה. 11 משחקי שוודיה 1992 שודרו כמתוכנן בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מפלגת העבודה שנישאה על הסיסמא, “ישראל מחכה לרבין”, זכתה ב- 44 מנדטים לעומת 32 של הליכוד. יצחק רבין שהיה כבר בן 70 הֵבִיס בבחירות האלה את ראש הממשלה היוצא יצחק שמיר בן ה- 76 והתמנה לראש הממשלה הבא של מדינת ישראל.

בנאום הניצחון הטלוויזיוני המפורסם שנשא יצחק רבין באחת עשרה בלילה של אותו יום שלישי ההוא של 23 ביוני 1995 מוקף בתומכיו ורעייתו לאה בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב, וכשעה לאחר היוודע תוצאות מִדְגָם הטלוויזיה (האָמִין) שפרסם חיים יבין בטלוויזיה הישראלית הציבורית, טבע יצחק רבין סְמוּק פנים ונרגש, כמעט שיכור ניצחון, את הסלוגן, “אני אנווט…אני אנווט”. יצחק רבין שב לשלטון חמש עשרה שנה לאחר התפטרותו מראשות הממשלה בליל יום חמישי – 7 באפריל 1977. מעשה נסים פוליטי וכנראה גם חסר תקדים בישראל ובעולם. המצלמות והמיקרופונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית נכחו במקום והנציחו את השעה ההיסטורית. יצחק רבין מגדולי המנהיגים בתולדות העם היהודי והאומה הישראלית חזר למקומו הטבעי. ההיסטוריה המתעתעת. יצחק רבין הנער התל אביבי יפה המראה והתמים בנם של נחמיה ורוזה, תלמיד ביה”ס החקלאי “כדורי”, רצה בכלל להיות מהנדס מים. בכורח הנסיבות הפך למפקד ולוחם הפלמ”ח המהולל במלחמת העצמאות ב- 1948, היה אלוף פיקוד הצפון בשנות ה- 50 של המאה הקודמת, מונה לרמטכ”ל צה”ל ב- 1964 והוביל את צה”ל לניצחון מפואר במלחמת ששת הימים 1967. אח”כ נשלח ע”י ממשלת ישראל לשמש שגריר בוושינגטון. ב- 1974 בהיותו בן 52 נבחר לכהן כראש ממשלת ישראל בקדנציה הראשונה שלו בשנים 1977- 1974. ב- 23 ביוני 1992 משנבחר שוּב לראשות הממשלה בגיל 70 ידע יצחק רבין שזאת ההזדמנות האחרונה.

טקסט תמונה : שנות ה- 50 של המאה שעברה. ראש הממשלה ושר הביטחון הנערץ של מדינת ישראל דוד בן גוריון בצילום משותף עם אלופי המטה הכללי צה”ל ומנכ”ל משרד הביטחון שמעון פרס. זיהוי שורת היושבים מימין לשמאל: האלוף דן טולקובסקי מפקד חיל האוויר, האלוף צבי “צ’רה” צור , שמעון פרס מנכ”ל משרד הביטחון, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, הרמטכ”ל משה דיין, והאלוף מאיר עמית. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : מזכירו הצבאי של דוד בן גוריון סא”ל נחמיה ארגוב, אל”מ גדעון שוקן ראש אכ”א, האלוף שמואל טנקוס מפקד חיל הים, האלוף יצחק רבין, האלוף משה צדוק ראש מל”ח, האלוף יהושפט הרכבי, האלוף חיים בר- לב, אל”מ מאיר אילן ראש אג”א. (לע”מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה : חודש אוקטובר – שנת 1974. ראש הממשלה יצחק רבין (בן 52) ורעייתו לאה רבין יחד עם גב’ גולדה מאיר (בת 76 בתמונה) בהלוויה של נשיא המדינה זלמן שז”ר. ניצב מאחור איש השב”כ עוֹבַד, גבר יפה תואר (מרכיב משקפי שמש ומעונב), ששימש מאבטח של ראשי הממשלות בישראל בימים ההם. (לע”מ תמורת תשלום).

שנת 1992 האירה פנים ליצחק רבין אך גם למוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום שהה בימים ההם כבר זמן רב מחוץ לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורשות השידור. הוא היה עכשיו איש תקשורת פרטי אך הערוץ הציבורי נשאר האכסניה הטבעית לכתבותיו הדוקומנטאריות. הדבר סייע לקַבֵּע ולשָמֵר את כישרונו כמתעד טלוויזיה מוצלח בתודעת הציבור.

חודש ינואר של שנת 1992 היה שונה לחלוטין מחודש ינואר של 2018. היה מדובר בחורף גָשוּם מאוד. בפעם הראשונה מאז 1950 ירד שוב שֶלֶג קל בתל אביב וחיפה. מדינת ישראל מַלְאָה מי גשמים. אגם הכינרת עלה על גדותיו איים להציף את קיבוצי הסביבה. האחראים נדרשו לפתוח את סכר הירדן ולאפשר למים השוצפים לזרום דרומה אל ים המלח. נחלי איילון והירקון עלו על גדותיהם. גם נחל אשדוד ונחל שִקְמָה ואגם שִקמה ליד קיבוץ זיקים התמלאו במי גשמים. השיטפונות הקשים האלה הציפו את המדינה וסגרו את הכבישים. מזג האוויר הסגרירי החשיך את ישראל. חורף אמיתי. התושבים הסתגרו בבתיהם, אבל לא מוטי קירשנבאום. הוא ארז את ציודו ויָצָא דרומה לתעד את מראות החוֹרֶף עם הצלם הוותיק מאיר דיסקין למגזין ה- “יוֹמָן” של אליעזר יערי מי שכונה בידי חבריו “גֵיְיזֶר”. בדרכו חזרה מאגם שִקְמָה לירושלים הבחין בתופעה מוזרה. הכביש הראשי ליד אשדוד המוביל לצפון המדינה נותר יָבֵש למרות הגשמים העזים, אך העורק הראשי המקביל לוֹ הנמתח מצפון לדרום החל לעלות על גדותיו וטבע במים. מוטי קירשנבאום לא היסס. הוא הוריד את המצלמה ופקד על מאיר דיסקין לארוב לפיתיון. “…כדי לעקוף את השיטפון היה על הנהגים לבצע עיקוף של כ-60 ק”מ. הנהג הישראלי לא בנוי לעיקופים ותכנון לטווח ארוך. הוא עובד על קיצורים ואִלתורים…”, סיפר לי מוטי קירשנבאום בשיחות התחקיר עמו את מה שאמר לצלם שלוֹ והוסיף, “…זה היה רק עניין של זמן עד שהטֶרֶף ייפול לידינו…”. השמיים השחורים המטירו גשמי זעף כל העת והיה גם קר מאוד . כתבים אחרים היו אולי נוטשים את המערכה ושבים הביתה אך מוטי קירשנבאום ומאיר דיסקין ניצבו שם בסבלנות ממתינים לסיפורם. המתעד הדָגוּל לא טעה בשיקוליו. נפל לידיו סיפור דרמטי והוא לא החמיץ אותו. הכתב והצלם אומנם נרטבו כהוגן בעת ההמתנה במזג האוויר הקשה אך בדיעבד זה השתלם להם. עד מהרה הופיעה משאית גדולה שנהגה לא עשה חשבון לגשם הזִלעפות. כמו רבים מאיתנו הוא אִלְתֵּר וקיצר. מכוניתו נלכדה מייד בשלולית הענקית שהפכה לאגם ונתקעה. המנוע כבה. המים עלו והמשאית שקעה. הנהג אובד העצות טיפס על גג הקבינה של מכוניתו הטובעת. זה קרה ממש ליד אשדוד. רגע לפני שהנהג שוקע במים וטובע בעצמו הוא חולץ מגג הקבינה של מכוניתו ע”י הליקופטר שהוזעק למקום והביא אותו למקום מבטחים. רק מוטי קירשנבאום עם צוות הצילום שלוֹ ניצב שָם במזג האוויר הסגרירי והגָשוּם מאוד. העין העיתונאית הרגישה שלו תפשה את הסיפור במלואו. האם הגיע למקום טביעת המשאית באקראי ? התשובה לכך איננה חשובה. ה- Timing והמזל הולכים תמיד עם הטובים. הכתבה האיכותית הבלתי רגילה הזאת (בלתי רגילה מפני שהיא מספרת סיפור בנושא כל כך טריביאלי כמו גשם) שודרה בערב שישי במגזין “ביומן” של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שאליעזר יערי שימש עורכו ומגישו. אליעזר יערי עשה עסקה טובה והיה בר מזל שהיה לו כתב Free lancer ברמתו של מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום בעל טביעת העין והניסיון שהיה כבר שנים מחוץ לרשות השידור ניווט כקפטן באמצעות הכתבות שלוֹ את אחת מספינות הדגל של ערוץ הטלוויזיה הציבורי, וגנב את ההצגה. הוא אומנם לא היה לבדו, היו ל- “יומן” עוד כמה כתבים טובים אך לא ברמתו. איש לא התחרה בכישרון והיכולת שלו לספר סיפור באמצעות מצלמת הטלוויזיה .

בלֵיל שִישִי – 21 ביוני 1991, חשף מוטי קירשנבאום בכתבתו ב- “יומן” לראשונה את קיומן של יחידות המסתערבים של צה”ל, “שמשון” ו- “דובדבן”, ואת דרך פעולתן ומִבצעיהן בשטחים. צה”ל פנה אל מוטי קירשנבאום ולמרבה התדהמה לא אל הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותם הימים משה שלונסקי. הצבא ביקש ממנו לתעד את יכולתן המבצעית של יחידות העילית שלוֹ בשטחים. מוטי קירשנבאום התנה את עשיית הכתבה באפשרות להסתערֵב בעצמו יחד עם הצלם שלו צ’ארלי שטרית כדי לשהות בעצמם בשטח ולצלֵם את פעולת חיילי צה”ל בדרך בלתי אמצעית מקרוב. שניהם גידלו זיפֵי זקן, התאפרו ולבשו בגדים בהתאם על מנת להיטמע כראוי בתוך האוכלוסייה הערבית . הם הפכו למסתערבים לכל דבר. כתבת “המסתערבים” של מוטי קירשנבאום הייתה חשיפה מרתקת וסנסציונית, וסְקוּפּ עיתונאי – טלוויזיוני מקומי ובינלאומי מן המדרגה העליונה ביותר. מהגדולים ביותר ששוּדָר אי פעם בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ע”י כתב Free lancer שהיה פעם בן משפחה אך לא נמנה עוד על שורותיה. הכתבה עוררה הדים עצומים על דרכי פעולתו הסמויה של צה”ל בשטחים וממשלת ישראל כמעט עברה מהעולם בעקבות החשיפה והגילויים הדרמטיים. רשתות טלוויזיה בינלאומית רבות מיהרו לרכוש את הכתבה As is (כמו שהיא) לשידור ברשתות שלהן לרבות פס הקול האורגינלי של הכתב. מוטי קירשנבאום היה אוֹצָר בָּלוּם ל- “יומן” ולשידור הציבורי.

מוטי קירשנבאום נשאר אוהד השידור הציבורי אך היה עכשיו איש טלוויזיה פרטי. כתבת “המִסתערבים” שלוֹ העמידה באור מביך את הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית באותם הימים משה שלונסקי שנותר בידיים ריקות. נקֵל לשַעֵר מה הייתה תחושתו של משה שלונסקי בשעה שצפה באותו ערב שישי בכתבת “המסתערבים”, מעשה ידיו של איש אחר, שהיה בכלל אורח וכתב Free lancer מחוץ לכותלי רשות השידור. כתבת “המסתערבים” של מוטי קירשנבאום עסקה בנושא צבאי פֶּר אֶקְסַלָאנְס שהיה בתחום הישיר של ה- Desk הצבאי בטלוויזיה הישראלית הציבורית ולרגע הטילה צֵל כבד על הכתב הצבאי במקור. צרכן הטלוויזיה באשר הוא מצפה שנושאים ספציפיים יטופלו ויוגשו לו באמצעות המומחים של אותה רשת הטלוויזיה, כל אחד בתחומו המקצועי הקונקרטי. לא כל שכן כשמדובר בנושאים צבאיים – ביטחוניים רגישים ביותר . הציפייה היא שהנושאים המרכזיים מהסוג הזה יכוסו ע”י המומחה מספר אחת ברשת הטלוויזיה המופקד על תחום הדסק הצבאי. היה כאן משגה ניהולי וטעם גדול לפגם. רבים ברשות השידור וגם מחוצה לה זקפו גבה ושאלו את עצמם כיצד ייתכן הדבר. מדוע את הכתבה הזאת על “המסתערבים” עשה דווקא מוטי קירשנבאום ולא משה שלונסקי. מי הם המקורות הביטחוניים של מוטי קירשנבאום שאִפְשֵרוּ לו לחדור לליבת עשיית צה”ל בשטחים, לדלות פרטים ואיסוף חומר, ולהגיע למידע צבאי כל כך מסווג עד כדי יצירת כתבת טלוויזיה דוקומנטארית כה דרמטית ומסקרנת. האם משה שלונסקי נרדם על משמרתו . הדבר לא היה יכול לקרות לאלון בן דוד בערוץ 10, וגם לא לרוני דניאל בערוץ 2. וודאי לא לרוֹן בן-יִשָי בתקופה ששימֵש ככתב צבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. רוֹן בן-יִשָי לעולם לא היה מוותר ולא נותן לאיש לגזול ממנו את מטה לחמו. מוטי קירשנבאום פשוט גנב למשה שלונסקי את ההצגה והעמיד אותו באור מגוחך. הכתב הצבאי המקורי חטף סטירה בפרהסיה ויצא מובס מהעניין.

טקסט תמונה מימין : ראשית שנות ה- 70 ל המאה הקודמת. רון בן ישי בתחילת הקריירה שלו ככתב צבאי אמיץ ונערץ בטלוויזיה הישראלית הציבורית. מאוחר יותר הפך למפקד תחנת הרדיו של גלי צה”ל הייתה לי הערכה עצומה לסוג העיתונאות של רון בן ישי ולדבקות במשימה שלו. עיתונאי לעילה ועילה. (התמונה באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אף פעם, לעולם, לא היה יכול לקרות מצב דומה אצלי בחטיבת הספורט שלי בו הייתי מאפשר לשַדָּר פרילאנסר ליטוֹל לעצמו את המיקרופון על חשבונו של מאיר איינשטיין או יורם ארבל באירוע ספורט נחשק. אהוד יערי הכתב לענייני ערבים במשך שנים רבות בשידור הציבורי הציע לא אחת את עצמו כשַדָּר של משחק מרכזי בכדורגל. תשובתי הייתה תמיד אחת, “חפש את החברים שלך”. במבט היסטורי מרוֹם שבעים ושבע שנותיי ניתן לקבוע כי מוטי קירשנבאום היה בעת ובעונה אחת מדען טלוויזיה, אסטרטג ואיש חזון, אמן ואיש רוח, וגם איש מעשה. 16 (שש עשרה) נבחרות מהיבשת העפילו לטורניר גמר אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 96′ הקרוי 1996 EURO. מפעל כדורגל שהתפתח מאז 1960 ולראשונה מספר הנבחרות שנטלו בו חלק השתווה לאלו של מונדיאל הכדורגל בארגנטינה 1978. נבחרת ישראל אומנם לא השתתפה בו כהרגלה אך הדבר לא פגם בעניין הציבורי במפעל. הייתה זאת אליפות כדורגל שהתארכה ל- 23 ימים (30.6.1996 – 8.6.1996) וכללה בתוכה 31 משחקים. התארכות המפעל ייקרה בהרבה את עלות זכויות השידורים וגם את עלויות ההפקה. משחק הפתיחה של הטורניר בין נבחרות אנגליה ושווייץ התקיים באִצטדיון “וומבליי” בלונדון בשבת – 8 ביוני 1996. משחק הגמר נערך באותו מקום ביום ראשון – 30 ביוני 1992. משך ארוך כזה של זמן הטורניר, מָסָה נכבדה של כמות המשחקים , ועלויות זכויות השידורים (פי שמונה יותר משוודיה 92′) – חייבו אותי להיערכות קַפדנית ותִּכנון טכנולוגי ולוגיסטי מדויק של מבצע השידורים מאנגליה. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שִידְרֵג את הפקת אנגליה 96′ לעומת שוודיה 92′ והעניק לי כמעט את כל אמצעי השידור הנדרשים. טריאומווירט השלטון בראשותו של מוטי קירשנבאום ז”ל הדומיננטי ולצִדו מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן יבד”ל ומנהל חטיבת החדשות דוד “דוּדוּ” גִלבּוֹע יבד”ל פעל בתיאום מלא. הצוות הזה הֵבִיס בקיץ 1996 ללא תנאי את הגווארדיה השלטונית הקודמת ברשות השידור בראשות המנכ”ל אריה מֶקֶל, מנהל הטלוויזיה יוסף בר-אל, ומנהל חטיבת החדשות אֶלִימֶלֶך רָם ז”ל. לא היה ספק בכך. אווירת העשייה ברשות השידור הייתה עכשיו יצרנית והרמונית. דוד “דוּדוּ” גִלְבּוֹע אמר לי פעם באחת השיחות בינינו בתקופה ההיא, כלהלן : “מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הם שני האנשים והסיבות בגללן הסכמתי ליטול את אחריות הניהול של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. לא הייתי עושה זאת בשום אופן במציאוּת העגומה שכפו עלינו יוסף בר-אל ואלימלך רם”. לא היה כל בסיס להשוואה באיכות האנושית של שתי קבוצות הניהול האלה. יוסף בר-אל לבד מהיותו מנהל טלוויזיה לא מוכשר, מצא צורך לנַהֵל מאבק כוחות מתמיד עם המנכ”ל שלוֹ. נדמה היה שעשה כל ניסיון לנַטְרֵל וּלמַגֵר את אַרְיֵה מֶקֶל (תקוותי היחידה במארג השלטון ההוא) מהנעשה בתוככי הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הלך אתי לאורך כל הדרך. הוא אישר לי לשַלֵם 400000 (ארבע מֵאות אֶלֶף) דולר (ל- UEFA באמצעות ה- EBU) תמורת זכויות השידורים של טורניר הכדורגל 96′ – EURO (אליפות אירופה לאומות בכדורגל שנערך ב- 8 ערים באנגליה), אִפְשֵר לי לשַדֵּר ישיר במלואם ובהיקף מלא את כל שלושים ואחד משחקי הטורניר, והעניק לי את מלוא התמיכה הטכנולוגית והלוגיסטית בתכנון ובניין מערך השידור ובחירת כמות כוח האדם הנדרשת כדי לחוֹלֵל את מבצע השידור הישיר הארוך והמורכב, ולהעבירו מלונדון לירושלים. בפברואר 1996 כארבעה חודשים לפני תחילת משחקי אליפות אירופה בכדורגל טסתי לאנגליה כדי להכין את מערך הפקה והשידורים משם. צרפתי אלי את המפיק ששי אפרתי ממחלקת הספורט ומפקח הקוֹל והתקשורת המוכשר סעדיה קאראוואני. קבעתי את מפקדת השידור שלי בלונדון. בפגישות שקיימתי עם שתי המפיקות הבכירות והוותיקות הבריטיות גב’ פֶּטְרִישִיָה גרֶגוֹרי מרֶשֶת הטלוויזיה הציבורית של ה- BBC  וגב’ מַרְגוֹט הוֹלִידֵיי מרשת הטלוויזיה המסחרית  ITV (שתי הרשתות נודעות בטיב ואיכות שידורי הכדורגל שלהם שימשו כ- Host broadcaster של משחקי האליפות), הוברר שהן אינן מתכוונות כלל למַסֵד IBC (מרכז שידורים בינלאומי) בלונדון. לא עלה בדעתי להפיק שידור בסדר גודל כזה של אליפות אירופה לאומות בכדורגל ללא משרד הפקה, תקשורת, ושידורים במקום. נפרדתי באכזבה גדולה משתי הגבירות הנכבדות ומיהרתי להיפגש עם מר פול בינסטד (Paul Binsted) מנהל משרדי חברת התקשורת והטלוויזיה של “רוֹיְטֶרְס” (Reuters TV London) באנגליה ששכנו אף הם בלונדון. בפגישה הזאת נכח גם מר טרי בארטון (Terry Barton) מומחה התקשורת של החברה. שניהם העניקו לנו תנאי עבודה ושירותים מקצועיים ברמה טכנולוגית גבוהה. בסיור קדם ההפקה ההוא נקבעו על ידי עקרונות ההפקה והשידור של 31 משחקי טורניר 1996 – EURO, ודרך פעולתו של משרד ההפקה שלנו שעתיד להיות ממוקם בקומפלקס בנייני ההנהלה של “רוֹיְטֶרְס”. המנכ”ל מוטי קירשנבאום אישר את פִּרְטֵי מבצע השידורים כפי שתכננתי אותו ואת העלות בת 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר ששולמה ל- “רוֹיְטֶרְס” כשכר דירה ותמורת השימוש במתקניה. החלטתי להקים את משרד ההפקה ב- 30 במאי 1996 בלונדון ולפרקו בתום השלמת משימת השידור האחרונה ב- 1 ביולי 1996. הייתה לקומפלקס “רוֹיְטֶרְס” רק מגרעת אחת. המסעדה הקטנה במקום שירתה את לקוחותיה מספר שעות מצומצם ביום. רעייתי יָעֵל שהתלוותה אלי למסע השידורים הממושך באנגליה התגייסה לפנק את צוות השידור שלי מידֵי בוקר וערב והכינה להם סנדוויצ’ים בטרם יציאתם למשימות השידורים הישירים.

טקסט תמונה : קיץ 1996. לונדון. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 96′. רעייתי יָעֵל תָּגֵ’ר מכינה סנדוויצ’ים לצוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במשרדי הטלוויזיה של “רויטרס” בלונדון. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1 במאי 1996 כתבתי את פקודת המבצע – סֶפֶר השידור בן 100 (מאה) עמודים של משחקי טורניר 1996- EURO. אי אפשר להפיק ולנהל מבצעי שידור בינלאומיים הרחק מגבולות המדינה ללא כתיבת פקודת מבצע מפורטת לפרטי פרטים של תוכן, טכנולוגיה, ולוגיסטיקה. פקודת המבצע היא כמעין ספר תנ”ך טלוויזיוני על פיו פועל הגוף המשדר בארץ ובחו”ל בתקופה הקונקרטית האמורה לעיל. הטריאומוויראט קיבל את שלושת העותקים הראשונים. יצאנו מוכנים לדרך ללא מהמורות וחסרת חתחתים. זאת הייתה אחת ההפקות הבודדות במהלך הקריירה הארוכה שלי שחשתי בטוח וללא פגע. ההצלחה הייתה מובטחת. מוטי קירשנבאום ניצב לימיני, יאיר שטרן לשמאלי, והמפיק ששי אפרתי מאחוריי. מהנדס הקול והתקשורת שלי בהפקה היה סעדיה קאראוואני. בלונדון המתינו לי שני המקצוענים והבלתי נשכחים של “רוֹיְטֶרְס”, פּוֹל בִּינְסְטֶד וטֶרִי בָּארְטוֹן. במשרדי הטלוויזיה של “רוֹיְטֶרְס” בלונדון הקמתי את מערכת ההפקה, התקשורת, והשידור שלי הנוגעת לכיסוי אליפות אירופה לאומות בכדורגל באנגליה – 96′ EURO.

טקסט מסמך : זוהי פקודת המבצע / ספר השידורים המקורי שכתבתי לקראת שידורי אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (96′ EURO) בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בהקדשה המסורתית על ספר השידור כתבתי למוטי קירשנבאום ויאיר שטרן את הסלוגן שהיה המוטו שלי במשך 32 שנות עבודתי בטלוויזיה הישראלית הציבורית, “יש לכם עם מי לצאת למלחמה ותוצאותיה אינן מוטלות בספק”. לסלוגן היה כיסוי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : EURO 1996. תוכן העניינים של פקודת המבצע / ספר השידורים הכולל לו”ז, היערכות טכנולוגית, והיערכות לוגיסטית באנגליה  ובירושלים. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : EURO 1996. דף התדריך הכללי בפקודת המבצע הפונה לכל אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הנוטלים חלק בהפקה הבינלאומית הזאת. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : EURO 1996. רקע  כללי  ולו”ז של הפקת 96′ EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : ארגון מפעל 96′ EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך  :  שיטת המשחקים של 96′ EUEO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : תאריכים ולו”ז של מבצע שידורי הטלוויזיה של 96′ EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : EURO 1996. מפת אנגליה ושמונת הערים המארחות את 31 משחקי הטורניר של 96′ EURO. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  1996 – EURO. ריכוז הנתונים בטבלה מסכמת של פקודת המבצע של הפקה ושידור אליפות אירופה בכדורגל באנגליה – 96′ EURO (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן אישרו את תוכנית השידורים המכסימליסטית שהצעתי להם, שידורים ישירים בהיקפים מלאים של כל 31 משחקי הטורניר. (מתוך פקודת המבצע).

טקסט מסמך : 1996 –  EURO. הסבר המִפְרָט הטכנולוגי של מבנה קווי שידור ה- W 4  כפי שתכננתי עם מהנדס הקול והתקשורת סעדיה קאראוואני המסביר את הקשר בין עמדות השידור שלנו הפרושות ברחבי האצטדיונים באנגליה לבין משרד ההפקה והתקשורת שלנו בקומפלקס הטלוויזיה של “רויטרס” בלונדון. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך  :  EURO 1996. הסבר המִפְרָט הטכנולוגי של חיבור קווי שידור ה- 4W שלנו מהאצטדיונים השונים והעברתם למרכז התקשורת של הדואר הבריטי בלונדון (British Telecom) בדרכם לירושלים. (מתוך פקודת המבצע. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1996. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996. אנוכי בודק את צירי התנועה של הרכבת התחתית בלונדון ומכין את עבודת הפקת השידורים שלי יחדיו עם המפיק – יד ימיני בעל יושרה ומוסר עשויים מ- סרגל, ששי אפרתי (מפיק טלוויזיה ברמה בינלאומית) ברכבת התחתית בלונדון. מימין, מפקח ה- Video עמירם שטדלר. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שילמנו כ- 400000 (ארבע מֵאות אֶלֶף) דולר, מחיר יקר אך הוֹגֵן תמורת זכויות השידורים הבלעדיות של 1996 EURO בישראל. פועל יוצא הנקבע על פי הפורמולה של ה- Share הכספי של ה- EBU. בעבור הוצאות תּפעול ההפקה והשהייה במשך 34 יום במרכז התקשורת של “רויטרס” בלונדון שילמנו כ- 35000 (שלושים וחמישה אֶלֶף) דולר נוספים. עלויות השידורים ה- Multilateral על לוויין התקשורת האירופי ה- ECS היו אפסיות בשל המספר הרב של המשתתפים. כל 55 רשתות הטלוויזיה הציבוריות – ממלכתיות המאוגדות ב- EBU היו חתומות על חוזה השידורים הכפול עם UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית) שכלל בתוכו את משחקי 1996 EURO שנערכו באנגליה ואת האליפות הבאה של 2000 EURO  שעמדה להיערך לראשונה בשתי מדינות במקביל, הולנד ובלגיה. ערוץ 5 בכבלים של מיילן טנזר היה מחוץ לתמונת שידורי 96′ EURO ולא סיכן אותנו. טכנולוגיית הטלוויזיה היא הכלי המאפשר את העיתונאות המיידית. בעזרתו האדיבה של פול בינסטד ומנהל ההנדסה הראשי שלו מר טרי בארטון, הקמתי משרד הפקה, תקשורת, ושידורים קטן אך פונקציונאלי ויעיל בתוך מרכז תקשורת הטלוויזיה הענקי של חברת “רוֹיְטֶרְס” (Reuters) שאִפשֵר שידורים ישירים נטולי שגיאות. סעדיה קאראוואני יחד עם עוזרו עודד להב-שפיץ הקימו את מערך קווי השידור המתוחכם והבקרה של ההפקה. בכך הפך המשרד בלונדון למרכז שליטה ומיתוּג. מבנה קווי השידור שלנו אִפשר לי להיות בַּקָּר ראשי של השידורים ולשלוט בעת ובעונה אחת ממרכז הטלוויזיה של “רוֹיְטֶרְס” בלונדון על השַדָּרִים שלי באנגליה ועל האולפן המנווט בירושלים . זהו יתרון טכנולוגי תלת ממדי ורב עוצמה המצמצם מראש את התקלות האפשריות למינימום ומאפשר פתרון מיידי כשהן קוֹרוֹת. בעת התרחשותן. צֶוֶות השידורים הראשון באנגליה הורכב מהשַדָּר מאיר איינשטיין, הפרשן אבי רצון וטכנאי התקשורת מפקח ה- Video עמי שְטָדְלֶר. צוות השידורים השני כלל את השַּדָּר זוהייר בהלול, הפרשן חיים ברעם וטכנאי התקשורת יוסי אשכנזי. ששי אפרתי שימש כמפיק בלונדון והיה עוזרי הקרוב ויד ימיני במבצע השידורים הארוך הזה. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אישר לי בפעם הראשונה להביא לקבוצת השידור באנגליה את עוזרת ההפקה הוותיקה דליה מונטיליו – מזון ז”ל .

טקסט תמונה : אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996. עוזרת ההפקה המצוינת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גב’ דליה מונטיליו ז”ל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1996. לונדון. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996. אנוכי מתבונן בפאתי אצטדיון “וומבלי” (Wembley) באחת מסיסמאות השיווק והדילים המסחריים הדרמטיים והמרתקים ביותר שנחתמו בין חברת המשקאות “קוקה קולה” לבין הוועדות המארגנות הראשיות של הספורט העולמי הכדורגל הבינלאומי, FIFA ,UEFA  IOC, ו- IAAF – במחצית השנייה של המאה ועשרים. אנשי השיווק של “קוקה קולה” אינם נחים לרגע, לא טועים בהגדרת שיווק המסר, ולא שוקטים לעולם על השמרים. (תיעוד וצילום במצלמת הסטילס שלי ע”י ששי אפרתי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

את השידורים באולפן בירושלים ערכו יגאל שמעוני ויוני קנלר, והגישו והִנחו אותם לסירוגין אורי לוי והעיתונאי אבי בטלהיים מ- “מעריב” מגיש בעל קוֹל רדיופוני ערֵב ועיתונאי מוכשר שפִסְפֵס קריירה טלוויזיונית. הרכב כוח אדם כזה באנגליה וגם בירושלים בשעה שרוחו של המנכ”ל מוטי קירשנבאום שוֹרָה בתָּוֶוךְ ומנשבת בכל עוצמתה בגבּי מנעו כל טעויות . כל שלושים ואחד המשחקים הועברו בשידורים ישירים בהיקפים מלאים באמצעות לוויין התקשורת האירופי ה- ECS (ראשי תיבות של European Communication Satellite) בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ובערוץ 33 (עליו היה ממונה יוסף בר-אל) בצורה חלקה נטולת שגיאות. כ- Host broadcaster של אליפות אירופה לאומות בכדורגל שהתקיימה באנגליה ב- 1996 (96 EURO) שימשה קבוצת הטלוויזיה הבריטית “FORTO 1996”. הקבוצה הורכבה ממומחי שידורי הספורט של ה- BBC  ו- ITV, ובראשה ניצב מנהל מחלקת הספורט של ה- BBC ג’ונתן מרטין (Jonathan Martin). פילוסופיית השידורים באליפות אירופה לאומות בכדורגל 1996- EURO, הייתה מעניינת ומקורית אך שנויה במחלוקת מהיבט ההילוכים החוזרים של הטלוויזיה. צֶוֶות ההיגוי המשותף של שתי הרשתות שהרכיבו את קבוצת “FORTO 96”, קבע קו בימוי אחיד. כ- 18 מצלמות בממוצע סיקרו כל אחד מ- 31 משחקי האליפות. בִּימַאֵי ניידות השידור שהוצבו בשמונה אִצטדיונים בשמונה ערים ברחבי אנגליה לונדון, בירמינגהאם, נוטינגהאם, ליוורפול, מנצ’סטר, שפילד, לידס, וניוקאסל, נדרשו להמעיט בשידור הילוכים חוזרים תוך כדי מהלך המשחקים, למעט אלה החיוניים ביותר. שאר ההילוכים החוזרים שהצטברו במאגר מכונות ההקלטה Beta – VTR במרכזי השידור של שתי הרשתות המארחות שוּדַר בהפסקה בת רבע שעה בין שתי המחציות. קבוצת הטלוויזיה המבצעית הבריטית שהורכבה מאנשי ה- BBC ו- ITV (כונתה כאמור, “FORTO 96”) הציבה בין חמש עשרה לעשרים ואחת מצלמות במשחקים השונים . מחצית מהן היו “מצלמות Isolated”. כל אחת מהן מחוברת בנפרד ל- Beta VTR. יתרון טכנולוגי עצום בשידורי ספורט בטלוויזיה, מפני שכל מצלמה מסוגלת לשָדֵר את ה- Replay של עצמה על פי הוראת הבימאי בניידת השידור.

בפעם הראשונה בהיסטוריה של צילומי כדורגל בטלוויזיה הוצבו מצלמות צדדיות גם מעל נקודות שתי הקרנות  בנוסף למצלמות ה-16 מ’, המסוגלות לעקוב אחרי מהלכי הכדור לאורך קווי הרוחב של המגרשים וקווי השערים. הצבתן הייתה לקח לשערו ההיסטורי (השנוי במחלוקת עד היום) של גֶ’פְרִי הֶרְסְט במשחק הגמר במונדיאל 1966 שנערך באִצטדיון “וומבליי” (Wembley) ב- 30 ביולי 1966, בו ניצחה אנגליה את גרמניה 2:4 וזכתה בגביע ז’יל רימה. מצלמות קווי הרוחב במערך הצילום של “FORTO 96” הוצבו בנוסף למצלמות קווי ה- 16. תמיד יש מישהו שמפיק לקחים. נורמה חשובה כל כך בכל תחום מתחום חיינו. מוֹדֶל כיסוי הטלוויזיה של משחקי אליפות אירופה באנגליה 96′ -EURO, היה קרוב מאוד לאופטימלי. שיאו של הכיסוי הטלוויזיוני היה במשחק הגמר בין נבחרות גרמניה וצ’כוסלובקיה באִצטדיון “וומבליי” ביום ראשון – 30 ביוני 1996. קבוצת השידור המבצעית האנגלית “FORTO 96”העמידה לרשותו של בימאי ניידת השידור ג’וֹן שְרוּסְבֶּרִי (John Shrewsbury) 21 מצלמות ו- 10 מקורות של הילוכים חוזרים. 21 המצלמות כללו בתוכן גם שתי מצלמות Super Slow- Motion שהיו מחוברות כל אחת בנפרד למכונת VTR Replay (יחידת הילוך חוזר) משל עצמה. הישג הפקתי מרשים מאין כמוהו. מוטי קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור הוא עיתונאי בנפשו ואיש טלוויזיה בכל רמ”ח אבריו. הוא הבין היטב את חשיבות רכישת אירועי הספורט הרלוואנטיים כנדבך שידור חשוב בעיצוב פניו של ערוץ הטלוויזיה הציבורי ומאידך הכיר גם במגבלות הממון. הוא הסכים לבקשתי לשלֵם את מחירי הקנייה וההפקה כל עוד סבר שהתשלומים הגיוניים, כאלוּ שאינם מטילים צֵל כבד מידַי על קופת רשות השידור. זכויות השידורים של משחקי 1996 EURO היו מחירים סבירים אז ומחירי מציאה היום. הם התנהלו בתקופה פוליטית סוערת מאוד, רגישה, וקריטית בישראל. בנימין נתניהו יו”ר מפלגת הליכוד הִכה בבחירות אישיות ב- 29 במאי 1996 את ראש הממשלה היוצא ויו”ר מפלגת העבודה שמעון פרס, ונבחר לראש הממשלה החדש של מדינת ישראל. שמעון פרס הוביל בקלות בכל סקרים בטרם הבחירות. כולם היו בטוחים שהוא ינצח ויזכה בבכורה, אך הוא הובס. פועלו של יצחק רבין המֵת היה צריך להניע את גלגלי מערכת הבחירות של שמעון פרס, אך גם דמותו הדגולה של ראש הממשלה שנרצח לא סייעה למפסידן הנצחי של הפוליטיקה הישראלית.

ההכנות להפקת שידור משחקי 1996 – EURO בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התנהלו בצֵל תקופה פוליטית סוערת מאוד וקריטית במדינה. ב- 22 בנובמבר 1995 שמונה עשר יום לאחר רצח יצחק רבין מונה שמעון פרס שהיה שר החוץ בממשלתו של יצחק רבין לראש הממשלה ושר הביטחון. הוא התחייב להמשיך בדרכו של יצחק רבין דרך השלום ולממֵש את הסכמי אוסלו א’ ו- ב’ שנחתמו עם יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת . הבחירות הבאות לכנסת ולראשות הממשלה היו אמורות להיערך רק כעבור שנה בנובמבר 1996, אך שמעון פרס שהיה בטוח בניצחונו ביקש להקדימן בשישה חודשים. סֶקֶר בחירות שנערך לאחר רצח יצחק רבין תמך בתחזיתו של שמעון פרס וקבע שאילו נערכו מייד לאחר הרצח היה שמעון פרס מביס את בנימין נתניהו תבוסה טוטאלית. יו”ר הליכוד בנימין נתניהו היה זוכה על פי הסקר רק ב- % 23 מקולות הבוחרים. ובאמת, בחודש פברואר 1996 הודיע ראש הממשלה שמעון פרס על הקדמת הבחירות ועריכתן ב- 29 במאי 1996. תאריך סמוך לתחילת מבצע השידורים הבינלאומי הגדול של הטלוויזיה הישראלית הציבורית, 31 שידורים ישירים מאליפות אירופה לאומות בכדורגל שהייתה אמורה להיערך בקיץ 1996 באנגליה. משחק הפתיחה של טורניר 96′ – EURO אנגליה נגד שווייץ נקבע לשבת – 8 ביוני 1996 באִצטדיון “וומבלי” בלונדון. במהלך הדיווח הישיר בליל הבחירות ההוא בשעות הלילה המאוחרות של 29 במאי 1996, קבע הפרשן הפוליטי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מר אמנון אברמוביץ’ בביטחון כשהוא מגובה במומחית הסקרים גב’ מינה צמח שיושבת לידו באולפן בירושלים : “ההפרש בין שמעון פרס לבנימין נתניהו עומד על אחוז וחצי לטובת מועמד מפלגת העבודה שהוא ראש הממשלה הנוכחי, והפער הזה ילך ויעמיק לקראת שלבי הספירה הסופיים”. עורבה ופרח. בבוקר התעוררנו למציאות שונה מזאת שהבטיח לנו אמנון אברמוביץ’ . שמעון פרס (בן 72) ספג תבוסה מיְדֵי ביבי נתניהו (בן 46) והודח. ראש הממשלה החדש בנימין נתניהו נקלע לקשיים רבים בעת הרכבת ממשלתו . שידורי הטלוויזיה הישירים של אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 96′ כבר יצאו לדרך ובנימין נתניהו היה עסוק עדיין במיקח וממכר עם השרים המיועדים ליטול חלק בממשלתו.

ביום שלישי – 18 ביוני 1996 הודיע בנימין נתניהו לנשיא המדינה עזר ווייצמן כי הוא נכון להציג את ממשלתו בכנסת. באותו יום שלישי – 18 ביוני 1996 עמד להתקיים בתשע בעֶרֶב באִצטדיון “וומבליי” (Wembley) בלונדון המשחק המסקרן והחשוב על ראשות בית א’ באליפות אירופה בין נבחרות אנגליה והולנד. המשחק הזה היה קניין שידור בלעדי שלנו ונחשב ל- “משחק העשור”. הוא עורר עניין עצום באירופה ובישראל, וגם בעולם. 80 רשתות טלוויזיה באירופה, אסיה, מרכז ודרום אמריקה, אוסטרליה, וגם דרום אפריקה קנו את זכויות השידורים של המשחק ועמדו לשדר אותו ישיר לחצי מיליארד צופי טלוויזיה בעולם. ה- EBU העריך כי באירופה לבדה עומדים לצפות בו 150000000 (מאה וחמישי מיליון) בני אדם. בישראל התעתדו לראות אותו כמיליון צופי טלוויזיה, אך בדיוק באותו ערב ב- 18 ביוני 1996 השביע ראש הממשלה החדש בנימין ‘ביבי’ נתניהו את שריו בכנסת . זה היה שלושה שבועות לאחר שהֵבִיס במפתיע את שמעון פרס שכיהן כראש ממשלה כחצי שנה מאז רצח יצחק רבין ב- 4 בנובמבר 1995. מלאכת הרכבת הממשלה התמהמה כאמור שלושה שבועות. יומיים לפני ההשבעה הודיעו אריאל שרון, דן מרידור, בני בגין, ומשה קָצָב (לימים נשיא המדינה) לראש הממשלה החדש כי לא יכהנו כשרים בממשלתו. ביום ההשבעה עצמו הודיע דוד לוי כי הוא מחרים את טקס ההשבעה בשל החלטת ראש הממשלה שלא לצרף את חברו אריק שרון לממשלתו. לבסוף “נפלה” השבעת הממשלה בכנסת כאמור על אותו עֶרֶב של יום שלישי – 18 ביוני 1996 בו התקיימה התמודדות הכדורגל החשובה ביותר של עשוֹר ה- 90 בלונדון באִצטדיון “וומבלי” (Wembley) בלונדון בין הנבחרות הלאומיות של אנגליה והולנד . שידורי הספורט והפוליטיקה התערבבו זה בזה ומוטי קירשנבאום ויאיר שטרן ניצבו בפני דילמה.

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הורה למנהל הטלוויזיה שלו יאיר שטרן לשָדֵר יָשִיר את טקס ההשבעה של הממשלה במלואו ועד תּוּמוֹ בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת המשחק אנגליה – הולנד שתוכנן להיות משודר בערוץ המרכזי של השידור הציבורי הֵסִיט לערוץ 33 למגִנת ליבם של משלמי אגרה רבים חובבי הכדורגל שלא היו מחוברים לכבלים . ערוץ 33 איננו ערוץ Terrestrial (ארצי) כמו ערוץ 1 או ערוץ 2, וניתן היה לקלוט אותו רק באמצעות התחברות לכבלים. אנשי הפריפריה, בהם עיירות, קיבוצים רבים וגם מושבים רבים , וכלל ההתיישבות  העובדת – בעמק הירדן, עמק יזרעאל, בגליל, ובנגב – לא היו מחוברים בימים ההם לכבלים. נמנע מהם התענוג לצפות במשחק העשור. לא בטוח שמבחינה חוקית היה מותר בכלל לשָדֵר אירוע ספורט בינלאומי כל כך מבוקש בערוץ טלוויזיה השייך לרשות השידור אומנם אך איננו נקלט ע”י כל משלם אגרה באשר הוא אלא רק ע”י אלה המחוברים לטכנולוגיית הכבלים . הם אומנם הרוֹב אך על הרשות להתחשב גם במיעוט . משום שאף משלם אגרה מבין המיעוט לא מחה, לא התלונן, ולא רץ לבג”צ, שוּדַר המשחק אנגליה – הולנד בסופו של דבר במלואו וכפי שהוא בערוץ 33. השימוש בערוץ 33 כערוץ טלוויזיה ממלכתי למשימת שידור ישיר של אירוע ספורט עשיר רייטינג היה פתרון מוגבל אך בלֵית ברירה טוֹב מלא כלום. המשחק אנגליה נגד הולנד החל בתשע ורבע בערב. השדר מאיר איינשטיין והפרשן אבי רצון שידרו אותו ישיר. אנגליה הביסה במשחק מזהיר את הולנד בתוצאה 1:4 והשידור צבר רייטינג של % 32.6, אך כאמור זאת הייתה פריבילגיה שהייתה שמורה רק לצופי הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהתחברו לכבלים.

לראשונה בהיסטוריה ניצֵל מנכ”ל רשות השידור את יתרון אופציית שני ערוצי הטלוויזיה שעמדו לרשותו, ערוץ 1 וערוץ 33. סיטואציה מִקרית של שני שידורים ישירים במקביל של שני אירועים ציבוריים חשובים ושונים במהותם בלב ה- Prime time מצאה את פתרונה. זה היה תקדים חשוב והישג הפקה ואִרגון של מנכ”ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה. מוֹדֶל שידור דוּ-ערוצי שהזכיר את חזון השידור הציבורי המשותף בבריטניה של 1- BBC  וְ- 2- BBC. לדאבון לֵב דֶגֶם השידור האידיאלי הזה לא שָנָה ולא חָזָר על עצמו יותר בתקופת מוטי קירשנבאום וגם לא בקדנציה השנייה של מחליפו אורי פורת . זאת הייתה הברקה חד פעמית ולא פריצת דרך. ערוץ 33 נשאר צ’אנל “פרטי” כמעט של מנהלו יוסף בר- אל. ראה הספר “רוש ולענה”. פעמים אחדות שאלתי בהמשך הדרך את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן מדוע מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום איננו מצליח להגשים הלכה למעשה את חזון השידור הציבורי הדוּ – ערוצי המשותף בערוץ 1 וערוץ 33. תשובתו בכל המקרים הייתה זהירה, דיפלומטית, וזהה : “יואש אלרואי, אני אינני הכתובת”.

רצח יצחק רבין נקשר אם כן בעקיפין לשידורי 96′ – EURO. הרצח היה הסיבה להקדמת הבחירות שהובילו להתנגשות שידורי הבחירות והרכבת הממשלה עם שידורי אליפות אירופה בכדורגל של אנגליה 1996. את ראש ממשלת ישראל הדגול יצחק רבין אהבתי והערכתי בכל לבבי. ראיתיו רק פעמיים בחיי. בפעם הראשונה בקיץ 1956 כשהייתי חייל טירון בגדוד 12 בחטיבת גולני. הייתי בן 18 והוא 34. יצחק רבין היה אז אלוף פיקוד הצפון ובא לסקור אותנו בעת האימונים הקשים ב- “שטח אֵש תשע” בגליל ליד הכפרים הערביים עַרָבֶּה, סַחְנִין, ואילעבון. הוא שאל אותי מהיכן אני. “בן קיבוץ אפיקים, המפקד”, השבתי לוֹ בגאווה. הפעם השנייה הייתה בקיץ 1992. יצחק רבין הגיע לחדר האיפור של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשכונת רוממה בירושלים לצורך ריאיון עיתונאי מייד לאחר שנבחר לכהונה שנייה של ראש ממשלת ישראל. שימשתי אז מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית – הציבורית ערוץ 1. ירדתי מהקומה החמישית לקומת המרתף של הבניין שם שכַן חדר האיפור כדי לומר לו שמשפחתנו תומכת בו תמיכה מובהקת. יצחק רבין ישב כנוע לידיה של דליה אטקין המאפרת הראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית.

טקסט תמונה :  1970. גב’ דליה אטקין המאפרת הראשית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מראשית ימיה. תחת ידיה האמונות עברו ראשיהם של נבחרי הציבור ומנהיגי המדינה לדורותיהם . (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באותם ימים קנינו רעייתי ואני את סִפרו של יצחק רבין, “פגישות עם מנהיגי עולם”, שַי לשני בנינו ששירתו בצה”ל כחיילים קרביים בחטיבות הצנחנים וגבעתי. משנבחר יצחק רבין בפעם השנייה ב- 1992 לתפקיד ראש הממשלה כבר לא היה איש צעיר. בן 70. המדינאי הדָגוּל שכיהן עכשיו כראש הממשלה ושר הביטחון הציב בראש סולם העדיפויות שלוֹ את חזון השלום ומיגור סִכסוך הדמים ההיסטורי עם העם הפלשתיני. חזון השלום של יצחק רבין כלל וויתורים מרחיקי לכת גם על אדמה שהייתה רוויה בדם יהודים ונחשבה לחלקי מולדת היסטוריים. בשלהי 1994, לאחר שכבר חוֹלֵל שנה קודם לכן את התפנית המדינית המפורסמת שהביאה להסכמי אוסלו עם הפלשתינים ושיבתו של יאסר עראפאת לעזה, נוצרה מחלוקת קשה בעם. תֶּפֶר גַס חצה את האומה והפריד אותה לשני גושים פוליטיים מרכזיים. הימין והימין הקיצוני מול המרכז והשמאל. אנשי הימין הקיצוני והסהרורי רחשו לראש הממשלה אֵיבָה גלויה בתמיכתו הגלויה של הימין שנחשב לשפוי. הם לא בחלו להביע אותה בכל דרך אפשרית לרבות איומים על חייו. הזדמן לי לשוחח עם דוברו של ראש הממשלה עוֹדֵד בן-עמי שהיה ידיד אישי שלי עוד מימי עבודתנו המשותפת במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית באמצע עשור ה- 70 של המאה הקודמת. אני כעורך התוכנית “מבט ספורט” והוא כמגישה. סיפרתי לוֹ שראש הממשלה השרוי במחלוקת בעם, אהוּד ואהוּב מאוד על בני משפחתי. עודד בן-עמי הציע לי לכתוב לוֹ, והוסיף : “כל דבר תמיכה יעודד אותו”. לא התעצלתי. ראש הממשלה נראה לי בודד. ב- 30 בנובמבר 1994 שלחתי לו מכתב חַם בשם כל משפחתי התומך במדיניות השלום שלו. יצחק רבין נחשב בעיניי לגיבור מלחמה, מפקד נערץ בפלמ”ח, רמטכ”ל צבא ההגנה לישראל בניצחון המזהיר במלחמת ששֵת הימים ב- 1967, ומדינאי דָגוּל ברמתו של דוד בן-גוריון היה כאלוף העולם בשח-מט. הוא היטיב לחשֵב ולצפות מראש מהלכים רבים נסתרים קדימה. שנים רבות לפני שאריאל שרון החליט לבַצֵע אותם. הייתי כבר בן 56 אך הבעתי בפניו במכתב המשפחתי הזה גם את רצוני להתנדב ולהתגייס כקצין קרבי בעברי בחטיבת גולני לשירות מילואים יחד עם עוד קצינים אחרים לתקופה מוגבלת, כדי לסייע במלחמה בטרור. חודשיים ימים אח”כ, ב- 29 בינואר 1995, השיגה אותי תשובתו [1].

טקסט מסמך : 29 בינואר 1995. מכתב תשובתו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין למשפחתנו. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

                                                                                                                                                                             ירושלים , כ”ח בשבט תשנ”ה

                                                                                                                                                                             29   בינואר  1995

ליעל, רועי, גור, הגר, ויואש אלרואי  שלום רב,

קיבלתי וקראתי מכתבכם אלי מיום 30.11.1994  בעניין תמיכתכם. לא היה בידי להשיב עליו בגלל עומס העבודה ואירועים שמנעו ממני לעשות כן. אני מתנצל על כך מעומק הלֵב, אך אמון על המימרה, “מוטב מאוחר מאשר לעולם לא”, אשיב לכם היום. לא אסתיר מפניכם כי התרגשתי לקרוא את דברי תמיכתכם החמים. אין זה חיזיון נפרץ במקומותינו בימים אלה. מכל מקום, תודה מעומק הלֵב על הדברים הנעימים שהם לי מקור עידוד להמשך הדרך.

ובאשר לעניין ההתנדבות : שקלנו זאת והחלטנו שלא לעשות כן . אני סבור שמפקדי צה”ל היום מעולים ועושים מלאכתם כהלכה, אף כי אינני כופר בדבריך שהניסיון והגיל הבוגר חשובים למפקדים. מכל מקום, היחלצותך ונכונותך להתנדב ראויים לכל שבח. איחולי הצלחה לכם, משפחת אלרואי, בכל אשר תפנו.

תודה, יצחק רבין

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין נרצח ב- 4 בנובמבר 1995.

בקיץ 1992 נבחר יצחק רבין בפעם השנייה בחייו לכהונת ראש הממשלה. יצחק רבין מינה את שולמית אלוני לתפקיד שרת החינוך. מכאן הייתה קצרה הדרך להחלפתושל מנכ”ל רשות השידור אז אריה מקל במוטי קירשנבאום. נעשתה עסקת Trade in. אריה מֶקֶל איש משרד החוץ במקור פרי מינויו של ראש הממשלה הקודם יצחק שמיר הועבר מתפקידו תמורת פיתיון של משרת קונסול ישראל באטלנטה – ארה”ב, ומוטי קירשנבאום הובא במקומו לרשות השידור. זה קרה ב- 18 באפריל 1993. מנכ”ל רשות השידור החדש מוטי קירשנבאום הדיח כזכור בתוך תקופה קצרה את יוסף בר-אל מניהול הטלוויזיה ומינה במקומו את יאיר שטרן. למנהל חטיבת החדשות התמנה דודו גלבוע במקומו של אלימלך רם. זה היה רצונו של יאיר שטרן. עורך “מבט” היה רפיק חלבי. לעורך התוכנית “מבט שני” נקבע מיכאל קרפין. גב’ דליה גוטמן מונתה למנהלת התוכניות במקומו של אליעזר יערי. צוות טלוויזיה מנצח לכל הדעות. לפחות כזה שהיה אמור להביס את טרסט המוחות של ערוץ 2 המסחרי.

טקסט תמונה : 29 במאי 1996. ההתכוננות, ההכנות האחרונות, והאווירה באולפן הבחירות לכנסת ה- 14 של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ( אולפן A בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים) דקות ספורות לפני העלייה “לאוויר”. זיהוי העומדים מימין לשמאל : יעקב אסל הבימאי הראשי של שידור הבחירות, דודו גלבוע מנהל חטיבת החדשות, נסים משעל, יוסי ששון מפקח הקול והתקשורת (בגבו למצלמה), יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה יעל חן עורכת משדר הבחירות, וחיים יבין המגיש הראשי של המשדר. מוסתרים ע”י חיים יבין יעקב אחימאיר והסוקרת מינה צמח. איש מהחבורה הזאת לא חזה את עלייתו של בנימין “ביבי” נתניהו ונפילתו של שמעון פרס. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ביום חמישי בבוקר – 30 במאי 1996 טסתי ללונדון לעמוד בראש מבצע השידורים המורכב. משחקי 1996 EURO עוררו עניין גדול בישראל למרות שהנבחרת שלנו נעדרה כרגיל מטורניר הכדורגל החשוב הזה. מוטי קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור ואנוכי רכשנו כאמור בעֵת ההיא את זכויות השידורים הבלעדיות עבור הטלוויזיה הישראלית הציבורית תמורת סכום של 400000 (ארבע מֵאות אֶלֶף) דולר. רכישת טורניר 1996 EURO ולאחריו קניית זכויות השידורים של אליפות אירופה לאומות בכדורגל – הולנד / בלגיה 2000 (2000 EURO) תמורת 660000 (שש מֵאות ושישים אֶלֶף) דולר, התאפשרה הודות להסכם מיוחד שהושג ב- 1994 בין ה- EBU (איגוד השידור האירופי) שרשות השידור הישראלית היא חברה מלאה בו לבין UEFA (התאחדות הכדורגל האירופית). נשיא UEFA השוודי לינארט יוהנסון (Leanart Joahnsson) בעל חזון שידור מרחיק לכת ביקש להציב את משחקי אליפויות אירופה בכדורגל על מסך רשתות הטלוויזיה הציבוריות של אירופה (ולא המסחריות). הוא ביקש שכל ילד באירופה באשר הוא יוכל לצפות בטורנירי הכדורגל שחשובים מהם רק המונדיאלים. לכן בחר לכרות את החוזים עם ה- EBU גוף שידור ציבורי – ממלכתי העשיר והגדול בעולם המייצג כ- 55 רשתות טלוויזיה . לינארט יוהנסון התנגד לעשות עסקים עם חברות הכבלים והלוויינים המסחריות, לא עם חברות ה- Pay per view שדורשות סכומי כסף מופלגים מעבר לכל מידה , וגם לא עם סוכני תיווך פרטיים שגזרו קופונים וייקרו את עלויות זכויות השידורים בעשרות אחוזים אם לא מאות אחוזים ללא שום הצדקה. המו”מ בין לינארט יוהנסון איש מופת וישר דרך לבין ה- EBU היה ישיר והוגן ותמיד ללא מתווכים. בניגוד גמור לבחירה שעשה נשיא ה- FIFA  סֶפּ בלאטר (Sepp Blatter) שנתיים מאוחר יותר כשהעדיף למכור את זכויות השידורים של שני המונדיאלים של  יפן / קוריאה – 2002 וגרמניה – 2006 למתווך פרטי המיליארדר הגרמני וטייקון התקשורת ליאו קירש (Leo Kirsh) תמורת חופן דולרים נדיב. בכך דחק הצדה את המְשָדֵר הציבורי. לֵאוֹ קירש שילם לסֶפּ בלאטר 1.000000000 (מיליארד) דולר תמורת זכויות השידורים של מונדיאל 2002 שנערך ביפן וקוריאה (פי עשרים ושמונה יותר ממה ששילמו 55 מדינות ה- EBU ביחד עבור משחקי המונדיאל של צרפת 1998), 1.240000000 (מיליארד ומאתיים וארבעים מיליון) דולר עבור זכויות השידורים של מונדיאל 2006 שהתקיים בגרמניה בקיץ של שנת  2006. מחירים דמיוניים ואסטרונומיים חסרי כל הגיון בגינם הוכרז לא מכבר כפושט רגל.

טקסט תמונה : 18 ביוני 1996. לונדון. אני בעמדת הניהול, הפיקוד, העריכה, ומיתוג השידור הישיר של המשחק אנגליה נגד הולנד (EURO 1996), במשרד התקשורת שלנו במשרדי הטלוויזיה במרכז “רויטרס” בלונדון. (צילום יעל תג’ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום הגיע ללונדון ביום שלישי – 25 ביוני 1996 כדי ללוות מקרוב את ציוותי השידור שלי במקום. זה היה יום אחד לאחר תחילת אליפות ווימבלדון בטניס וחמישה ימים לפני משחק הגמר של 1996 – EURO באצטדיון “וומבלי” בין גרמניה לצ’כיה. הוא ואורי פורת היו המנכ”לים היחידים ברשות השידור שייחסו לביקורי ההפקות בשטח חשיבות מקצועית, וביקשו לראות מקרוב כיצד אני מוציא לפועל את מבצעי שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים הגדולים שהם מימנו במיטב כספו של הציבור. לביקורים האלה שלהם במקום התרחשות השידור הייתה חשיבות רבה בעיניי. מוטי קירשנבאום היה מנכ”ל קרוב אלי כמו אורי פורת בשעתו. אדם רגיש ואכפתי. מוטי קירשנבאום ליווה אותי בשלושה מבצעי שידור טלוויזיוניים בינלאומיים במקום התרחשותם. מונדיאל הכדורגל של ארה”ב 1994, אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (המונח הבינלאומי : 1996 EURO), ואולימפיאדת אטלנטה 1996. ראיתי בשלושת מבצעי השידור הענקיים והממושכים האלה מעֵין קרבות שידור ובמנכ”ל הרשות הבוחן וקורא את מפת הקרב יחד עִמי, רמטכ”ל שידור. אני יודע שהיו אנשים ברשות השידור שריננו מאחורי הגַב, מה יש למנכ”לים לחפש באולימפיאדה או במונדיאל. אני חשבתי אחרת. סברתי שזאת חובתם להיות נוכחים בשטח ובמוקד השידורים לידי, בארץ ובחו”ל, ולוּ לתקופה קצרה על מנת להבין מקרוב כיצד מתנהלים קרבות שידור מורכבים כאלה בתעשייה הטלוויזיה הסוּפֶּר – יקרה הזאת המוּנַעַת ע”י מיליוני דולרים. את זכויות השידורים הבלעדיות של ווימבלדון, טורניר הטניס החשוב בעולם קנינו שוב לשלוש שנים רצופות  1996, 1997, ו- 1998 מיָאן מֶנֶקֶן (Jan Menneken) האחראי על מכירות זכויות השידורים של משחקי הטניס בחברת התיווך UFA הגרמנית שמקום מושבה בהמבורג. מוטי קירשנבאום היה מן ההיבט הזה של שידורי ווימבלדון בטניס, ממשיך דרכו של מנכ”ל רשות השידור אורי פורת בקדנציה הראשונה שלוֹ בשנות השמונים . בדצמבר 1995 אירחנו המנכ”ל מוטי קירשנבאום, מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, ואנוכי, את יָאן מֶנֶקֶן לארוחת צהרים במסעדת “טוּרְקִיז” בתל אביב. מוטי קירשנבאום היה מהיר כהרגלו וסגר את עסקת השידור בתוך שעה של ארוחה. כשקינחנו בכפיות מדודות ובזהירות את המנות האחרונות ה- “Deserts” המתוקים עתירי הקלוריות, החלטנו כבר לשָלֵם ל- UFA סכום של 40000 (ארבעים אֶלֶף) דולר לעונת 1996, ותוספת של % 10 לכל שנת שידורים נוספת. 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר ב- 1997, ו- 60000 (שישים אֶלֶף) דולר ב- 1998. לאחר שפרש מוטי קירשנבאום מרשות השידור ב- 1998 נמוג גם חוזה שידורי הטניס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עם הוועדה המארגנת של טורניר ווימבלדון.

הזדמן לי פעם בתום אחד מהשידורים הישירים של משחקי 1996 – EURO לסעוד סעודת עֶרֶב עם מנכ”ל הרשות ורעייתו החביבה והמקסימה יוֹנָה ז”ל במסעדה נחמדה בלונדון בלֵב הרחוב ההומה Oxford Street. מוטי קירשנבאום ז”ל היה במובנים מסוימים איש נערץ. נדמה לי שהוביל והותיר אחריו שוֹבָל נקי מכל רבב. מורשת עיתונאית יוצאת דופן. הוא היה אדם ולכן לא פסח על שגיאות אך שימֵש לרבים מאִתנו מורה דרך ומנהיג שידור שחַף מפוליטיקה. שוחחנו באותה ארוחת ערב על עתיד שידורי הספורט בערוץ הטלוויזיה הציבורי לנוכח ההתפתחות הטכנולוגית מרחיקת הלכת של שידורי הכבלים ואלה של הלוויין העומדים בשער ועל התחרות הצפויה לנו, על ערוצי הנִישָה המתמחים בשידורי ספורט, וגם על מרכיבי השידור השונים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וענייני רשות השידור שהוא ניצב בראשה. צריך להבין שמוטי קירשנבאום איננו איש מהשורה. הוא מוכשר יותר מרבים בתעשיית הטלוויזיה ולכן ניצב בתוכה משכמו ומעלה. מנהיג תקשורת אמיץ שחונן בשקט נפשי וגם ידע ליטול אחריות. אהבתי להתבונן במבט ה- Cool שלו, מין ארשת מזוגגת שנראית לעיתים כחסרת הבעה. מבט שהיה כמו כתב חידה. בדרך כלל יש לו יכולת קֶשֶב וסבלנות להאזין כשגופו קפוא. האיש איננו מתנועע. הוא לא מסגיר רגשות ולא מגלה את קלפיו. אינני שוכח את הבעת הפנים הזאת האופיינית לוֹ בעֵת הקשבתו לפונים אליו. יש לו מבט של “Poker face”. ייחודי. תמיד שאלתי את עצמי בפגישות בינינו כיצד הראש שלו עובד ברגע זה, איזה תשובה ישיב לי, איזה טקסט ישלוף משרוולו, והאם ההיגיון ההגיוני שלוֹ יעמוד ויתייצב לצד ההיגיון ההגיוני שלי. אבל אוי ליריבו בר שיחו משפתח את פיו. מוטי קירשנבאום מאבד את סבלנותו במהירות והופך מג’נטלמן לפולני יורק להבות שמדבר בתנועות ידיים. זהו כבר היה סיפור אחר לגמרי.

טקסט תמונה : 1968. עורך “מבט” מוטי קירשנבאום (בן 29 בתמונה) רכון על מכונת כתיבה בראשית הקריירה המופלאה שלו בטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דווקא מפני שאישיותו הייתה כל כך מעוצבת, דומיננטית, ומלוטשת, ואולי בגלל שהניסוחים המדויקים שלו הפגינו תמיד חוכמה ושידרו ביטחון, נשאו אותי לפתע מחשבותיי הרחק ממנו מאותה מסעדה לונדונית בה ישבנו חזרה לארץ. אולי כדי לבַרֵר מדוע נכשל וניגַף האיש המוכשר הזה בתוך שנה וחצי בשני קרבות תקשורת מכריעים והיסטוריים מול ערוץ 2 על בכורת שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל. האחד – הפסד זכויות שידורי הכדורגל במאי 1994 והשני – תבוסת החדשות בנובמבר 1995 בכיסוי רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. בשניהם הפסיד ליריבי השידור המַרים שלוֹ ושלנו מערוץ 2 המסחרי. לא הוא אישית. רשת הטלוויזיה שהוא היה מפקדה והעורך הראשי שלה. מינויו של מוטי קירשנבאום באפריל 1993 למנכ”ל רשות השידור הייתה הפעם הראשונה בה נבחר לתפקיד הרָם איש מקצוע מוכשר ורב זכויות מתוך בניין הטלוויזיה ברוממה בירושלים. איש לא הטיל ספק כי מנכ”ל רשות השידור המוכשר נערך לקרב העתידי הקשה הצפוי נגד ערוץ 2 המסחרי העומד לקום בנובמבר 1993. משהחלו קרבות השידור בין ערוץ 1 לבין ערוץ 2 וערוצי הכבלים בישראל, שאלו רבים את עצמם האם הטלוויזיה הישראלית הממלכתית בראשותו של מוטי קירשנבאום וחברי קבוצת הניהול המנוסה שלוֹ אומנם נערכת כראוי לקראתם. קבוצת הניהול הבכירה כללה את מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע, עורך “מבט” רפיק חלבי, מנהלת חטיבת התוכניות דליה גוטמן, המפיק הראשי של חטיבת החדשות אמנון ברקאי, עורך “מבט שני” מיכאל קרפין, ומנהל שירותי ההנדסה דוד יוגב, ומנהל הביצוע בחטיבת הנדסה דוב “דובל’ה” גולדשטיין.

לרשות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 עמד בעֵת יריית הזינוק בנובמבר 1993 כוח אדם מנוסה, לא מעט כסף ציבורי, טכנולוגיה טובה יותר משל ערוץ 2 הצעיר לרבות חמש ניידות שידור אלקטרוניות וציוותי צילום ENG למכביר כמעט, וגם מוניטין. היום ברור כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לא התייצבה בנובמבר 1993 במלוא עוזה ובאגרסיביות הדרושה מול השידור המסחרי ולא הציעה תחרות ממשית לערוץ 2 בקרב על ליבם של הצופים בישראל , לפחות לא עִם הישמע קול הגוֹנְג ו- וודאי לא בתחילת הדו- קרב. זה החל בלוח תוכניות חסר השראה ומעוף ואחריו הפסד של זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי במאי 1994. שיאו בתבוסת חטיבת החדשות של הערוץ הציבורי בנובמבר 1995 לחברת החדשות של ערוץ 2 בכיסוי שבוע האבל של רצח יצחק רבין. היה כאן בפירוש כישלון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וכישלון מול ראשי ערוץ 2 גם בהפקת יחסי ציבור וחוסר ידע בארגון ושיווק המסר של עקרונות השידור הציבורי ותפקידיו. ערוץ 2 המסחרי בראשו ניצבו דָן שִילוֹן ויוֹחָנָן צַנְגֵן המנכ”לים המשותפים של הזכיינית “רשת” , מנכ”ל “קשת” אלכס גלעדי, ומנכ”ל “טלעד” עוּזִי פֶּלֶד – נערך בקפדנות רבה למאבק הצפוי בשידור הציבורי . תְּכַנִית וטכנולוגית. הצלחתו הראשונה של ערוץ 2 הצעיר הייתה בניית יחסי ציבור וכשרון שיווק . אלכס גלעדי מנכ”ל זכיינית “קשת” הוא רב אומן ביחסי ציבור ושיווק. ב- 1993 היו למר אלכס גלעדי כבר שלוש עשרה שנות וותק כסגן נשיא בכיר ברשת הטלוויזיה האמריקנית NBC. אין כמו האמריקניים המתמחים בפרסום, יחסי ציבור, ושיווק. הקפיטליסטים נולדים עם התכונות האלה. זה בגנים שלהם. בתורשה, ב- DNA של כל אמריקני באשר הוא לאחר שהגיח מרחם אמו. האמריקנים נולדים היישר לסביבה תחרותית. לאלכס גלעדי היה אם כן ממי ללמוד. הוא היה הראשון שהגה את סלוגן השיווק הבלתי נשכח ההוא , “אנחנו משדרים למַסְעוּדָה מ- שְדֵרוֹת”. אפשר לחשוב שמוטי קירשנבאום והטלוויזיה הישראלית הציבורית לא שידרו למסעודה משדרות. וודאי שהשידור הציבורי פנה גם למסעודה משדרות, רק מוטי קירשנבאום לא הצהיר ולא אמר את זה. אלכס גלעדי לא רק שאמר, הוא הצהיר זאת קבל עם ועדה, והפך כמעט לממציא שידורי הטלוויזיה בישראל.

טקסט תמונה : המחצית השנייה של שנות ה- 70 במאה שעברה. מנהל חטיבת התוכניות בטלוויזיה הישראלית הציבורית מוטי קירשנבאום משדר לצופים וגם ל- “מסעודה משדרות”, את תוכנית הבידור הפופולרית “4 דקות ו- 20 שאלות” בהפקת יצחק “איציק” קול ז”ל עם המנחה אורי זוהר. צוות ההפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף “פונצי” הדר ז”ל (מימין) והמפיק איילון גויטין (במרכז) נראים כאן בעת התייעצות מאחורי הקלעים עם המנחה אורי זוהר (משמאל) בטרם החל את תהליך החזרה בתשובה שלו. (באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית החדש מר יאיר שטרן הציג את פילוסופיית הניהול שלו והצהיר בתחילת כהונתו בפני המראיין שלוֹ דן שילון בתוכנית “ערב חדש” בטלוויזיה החינוכית : “פילוסופיית הניהול שלי ברורה. אני רוצה להוביל טלוויזיה ציבורית ולהידמות באיכותה לעיתון “הארץ” שנועד לאנשים חושבים”. ההצהרה במובנים מסוימים לא צלחה. יאיר שטרן לא שנה על הצהרתו זאת. מוטי קירשנבאום סיפר לי פעם בשיחה אישית בינינו בתחילת דרכו כמנכ”ל רשות שידור כי את איכותם של כמה נושאים טלוויזיוניים הוא מודד באמצעות הרייטינג . אך לא את כולם. את כוונותיו אלה הוא לא הסביר לציבור. יאיר שטרן, דודו גלבוע, רפיק חלבי, ודַלְיָה גוּטְמַן תמיד הנהנו בראשם למשמע הצעותיו. דבריו תמיד התקבלו בהבנה וזכו לקונצנזוס. לא הייתה שם יוזמה חופשית והפריה הדדית. במובנים מסוימים היה מוטי קירשנבאום “גוּרוּ” ה- “אוראקל מדלפי” שהאפיל על פיקודיו. הוא זכה להסכמה כללית בקרב הגנרלים שלוֹ אך לא בטוח שמלוא כישרונו אומנם חִלְחֵל לעברם. אט – אט גילו קברניטי השידור הציבורי נטול יחסי הציבור וההסברה כי הרייטינג נושר בהתמדה ועובר למתחרה הצעיר והנמרץ. משלם האגרה היה מבולבל. במקרים מסוימים הפך הערוץ הציבורי לשַק חבטות . אליעזר יערי ניתח פעם בפניי את תבוסת השידור : “זהו משבר זמני של הטלוויזיה הציבורית בישראל מול הטלוויזיה המסחרית. ככה זה בכל העולם. זה רק עניין ארעי”. ההסבר לא היה נכון כלל ועיקר. המשבר לא היה כפוי. האנלייזר שמעולם לא היה איש טלוויזיה דגול הצטייר בפני כתבוסתן. הניתוח שלו היה בעיניי שגיאה גדולה.

ערוץ 2 המשיך לחבוט בערוץ 1 באמצעות יחסי ציבור אגרסיביים בעיתונות וגם בשלטי חוּצוֹת . הציבור המבולבל נתלה בשידורי הבידור של ערוץ 2 והחל ללעוג לערוץ 1. איכות השידור הציבורי נבלעה ע”י ריקנות השעשועונים והחידונים נושאי הפרסים העצומים של ערוץ 2. השידור המסחרי החל במסע הסִימוּם הטלוויזיוני הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל. תוכניות הריאליטי המדומה והקלוקל שהפיק ערוץ 2 שלטו בכל וזכו לגיבוי טוטאלי של מנהיגי הציבור וההנהגה הכלכלית והמדינית של ישראל. הרי מדובר במדינה חופשית בה כל הישר בעיניו יעשה . כאילו אין עוד שום צורך בפיקוח והכוונה. ערוץ 1 החזיק עדיין באיכות בכמה תחומי שידור לרבות הצטיינותו בכיסוי בלעדי של אירועי הספורט הרלוואנטיים בארץ ובעולם אך יחסי הציבור שלו היו בשפל הוא הצטייר טרם זמנו כערוץ מובס. אנשי ערוץ 2 חששו מאוד בתחילה ממנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום . הוא נחשב לאחד הטובים בארץ בתעשיית התקשורת. איש בעל מוניטין רב וחתן פרס ישראל לטלוויזיה ב- 1976 כשהיה בן 37 בלבד. בארסנל שלו הייתה מצויה תחמושת נפיצה ובחשבון הבנק של הרשות גם לא מעט כסף. דן שילון, יוחנן צנגן, אלכס גלעדי, ועוזי פלד הבינו שאין טעם להשקיע בשלב הראשון בשידורי חדשות. מהדורות “מבט” ושידורי החדשות והאקטואליה בטלוויזיה הציבורית – ממלכתית נחשבו למקצועיות ואמינות. מומחי התקשורת ודעת הקהל קבעו ש- “מבט” היא מדורת השבט. ארבעת המנכ”לים של ערוץ 2 המסחרי סברו שלא ניתן להתחרות בסְפֶּצְיָאלִיטֶה של השידור הציבורי ולכן התמקדו בתחילה בעיקר בשידור תוכניות בידור לסוגיו השונים, “Talk Show” (כמו תוכנית “המעגל’ בהנחיית דן שילון), סדרות טלוויזיה, וסרטי קולנוע. המנכ”לים של שלוש הזכייניות, “קשת”, “רשת”, ו- “טלעד” העריכו שקַו התֶּפֶר המפריד בין השידור הציבורי למסחרי דרכו יוכלו לבעבע ולפרוץ אל מיליוני צופי הטלוויזיה במדינת ישראל מצוי באלטרנטיבת שידור אחרת קלילה יותר מזו של הערוץ הראשון, זו המבוססת על הצחקה, השתעשעות, ובילוי מהנה מול המסך ובסופו הרייטינג המיוּחַל. בבוא העֵת הם תּכננו גם לגנוב את הכדורגל הישראלי מהשידור הציבורי. רביעיית המנכ”לים הזאת צדקה כפי הנראה בהנחות היסוד שלה. למרבה ההפתעה ההתמודדות עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה קלה מהצפוי. הטלוויזיה הממלכתית לא הגיבה כמעט ללוח התוכניות המרשים והנמרץ של ערוץ 2 הצעיר ולמעשה נכנעה ללא קרב. מנכ”ל רשות השידור ומנהל הטלוויזיה וכמה מהכפופים להם לא התרשמו יתר על המידה מלוח השידורים הקליל שהציעה הטלוויזיה המסחרית. הם היו בטוחים שדרכם אל לֵב הצופים סלולה מול הערוץ המסחרי החדש שנראה נחות וחסר סיכוי. הם טעו.

זמן לא רב לאחר מינויו של מוטי קירשנבאום למנכ”ל רשות השידור הציעו אנשי ערוץ 2 לו וליאיר שטרן לערוך הסכם לחילופי חומרי שידור. קטעי חדשות או ארכיון עד שתי דקות יועברו מערוץ לערוץ בחינם. מעבר לכך ייקבע תשלום סביר כמקובל ברשתות טלוויזיה מתחרות בעולם. מוטי קירשנבאום דחה את ההצעה בעוד יאיר שטרן היה פאסיבי לידו. מוטי קירשנבאום טען שחומרי הארכיון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית שווים זָהָב ואינם סחורת שידור למו”מ. הוא התחפר בבונקר הפיקוד שלו יחדיו עם יאיר שטרן ועם דוּדוּ גלבוע, דליה גוטמן, ורפיק חלבי. “הבּוֹר” נחשב פעם בימי המונופול לחסין ובלתי פגיע. אנשי ערוץ 2 הגיעו למסקנה שהמנכ”ל המוכשר ואנשיו פשוט לא מבינים כי נוצרה מציאות שידור חדשה בארץ. תבוסת שידורי החדשות של הערוץ הציבורי לערוץ 2 בחודש נובמבר 1995 סימנה בדיוֹ אדומה את נפילת המעוז האחרון של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ערוץ 2 החל לזנֵב ברייטינג של ערוץ 1 מוקדם מהצפוי. פתאום התברר כי בתנאי התחרות שנוצרו איש איננו מסביר למשלם האגרה מהו בדיוק השידור הציבורי, מה הם תפקידיו, ובמה הוא שונה מערוץ 2 המסחרי. ערוץ 2 לא בחל בשום אמצעי. הוא עשה כל מאמץ לגרוף את הצופים אליו באמצעות תוכניות בידור וחידונים נושאי פרסים כספיים גדולים ומכוניות . מנהל חטיבת התוכניות של “קשת” אֶרֶז טַל עלה ל- “אוויר” עם התוכנית “גלגל המַזָל’. הוא כמנחה ורות גונזלס כמגלגלת. לפתע היו כולם בטוחים שאֶרֶז טַל הוא ממציא הטלוויזיה בישראל. שכחו כבר שארנון צוקרמן ומוטי קירשנבאום שידרו בסוף שנות ה- 70 את התוכניות , “4 דקות ו- 20 שאלות” עם המנחה אורי זוהר, ו- “תשע בריבוע” בהפקתו של יצחק “איציק” קוֹל מאולפני הרצליה . מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום לא הצהיר מעולם בחוצות המדינה על כוונות השידור הציבורי. היו לו וליאיר שטרן את כל הסיבות לפנות לאזרחי המדינה ולהסביר להם בגאווה כיצד מתכוונים שניהם להשתמש בכספו של משלם האגרה. הנה מֶסֶר השִיווּק שלא שוּוָק : “הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 צועדת בנתיב ציבורי. ערוץ 2 ישדר את תוכנית “גלגל המזל’ ואנחנו נשדר את הסדרה “עמוד האש” של יגאל לוסין. ערוץ 2 ישדר את “הראשון בבידור” עם דודו טופז ואנחנו נשדר את הסדרה “תקומה” של גדעון דרורי. ערוץ 2 ישדר את חידוני השעשועים ואנחנו משדר את “החמישייה הקאמרית” עם קרן מור. ערוץ 2 ישדר את תחרות “מלכת היופי” ואנחנו נשדר את “מבט שני”. ערוץ 2 ישדר את “היפים והאמיצים” ואנחנו נשדר את סדרות הדיוקו – דרמה “קו 300”, “פרשת קסטנר”, ו- “עו”ד סיטון”. ערוץ 2 ישדר סרטי קולנוע ואנחנו נשדר את תוכניות הספורט “משחק השבת”, “מכבי ת”א בגביע אירופה”, אולימפיאדות ומונדיאלים, ואת משחקי נבחרות ישראל בכדורגל וכדורסל”לפתע חשבתי לעצמי באותה המסעדה הלונדונית שתבוסת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 2 החלה בכלל עוד בטרם רצח יצחק רבין ז”ל. רחשתי אמפטיה מקצועית (ואישית) למוטי קירשנבאום ומי לא הפגין למענו חיבה. אך האם מינויו לתפקיד מנכ”ל רשות השידור הביא בניגוד לכל הציפיות לנקודת מפנה שלילית במאבק על הרייטינג וקהל צופי הטלוויזיה ? ההיסטוריה תיטיב לשפוט ממני. יריביו (ורֵעַיו) בערוץ 2 דן שילון ויוחנן צנגן, אלכס גלעדי, ועוזי פלד (מוטי קירשנבאום ז”ל היה נערץ על ידידיו ויריביו כאחד) היו שועלי קרבות ובעלי ניסיון טלוויזיוני כמוהו ותאבי שידור. מה שהפך אותם למתחרים מסוכנים. הם כל הזמן שאפו להוכיח את עצמם מההיבט המתמטי של ספרות הרייטינג ובקשו למצוא חן בעיני מחזיקי המניות שלהם. חלפו רק ימים ספורים מאז הֵבִיס בנימין נתניהו ראש הממשלה החדש את שמעון פרס. רוח מזַן פוליטי שונה נשבה לעברה של הטלוויזיה הממלכתית . את מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום תפסה עכשיו הצהרתה הדרמטית של שרת התקשורת החדשה בממשלת בנימין נתניהו והממונה על רשות השידור הגב’ לימור לבנת , שאמרה בלגלוג : “…מוטי קירשנבאום יצטרך מעתה להתחיל להַזִיע…”. רשות השידור הציבורית הייתה על הכוונת שלה. זאת הייתה אמירה פוליטית פוגענית, בוטה, ומעליבה במנכ”ל רשות השידור שהיה חתן פרס ישראל לטלוויזיה. לאמירה לא היה דבר עם כישרונו ויכולתו המקצועית הגבוהה של מוטי קירשנבאום בתחום התקשורת. ההתערבות הלא עניינית של השרה בענייני רשות השידור הולידה סערה בקרב עובדי רשות השידור. אולי זאת הייתה שעתו היפה של מוטי קירשנבאום מפני שנוכח לדעת שוב איזו נאמנות והערצה רוחשים לוֹ נתיניו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו “קול ישראל”. הוא מוטי קירשנבאום אסף את עובדי הטלוויזיה בחצר האחורית של הבניין ברוממה והגיב בפומבי באומץ לב, ביושרה, וללא כחל ושרק לדבריה הנלוזים של לימור לבנת, כלהלן : “…אנחנו אנשי רשות השידור ממשיכים בדרכינו וביושרה עיתונאית שלנו בכל תחום. איננו חייבים דבר לשלטון ולא חשוב באיזה ממשלה מדובר. אנחנו טלוויזיה ורדיו ריבוניים בני חורין…”. מוטי קירשנבאום היה מנהיג שידור ואיש נערץ כפי שהגדרתי אותו כמה שורות מעל. לא היה ספק בכך. 

התבוננתי מקרוב בפניו של מוטי קירשנבאום באותו עֶרֶב בסופו של חודש יוני ב- 1996 כשסעדנו במסעדה הלונדונית ברחוב אוקספורד והאזנתי דרוך לדבריו. גם יונה רעייתו הקשיבה אך לא התערבה בשיחה. מנכ”ל רשות השידור שוחח עמי בניחותא ולא ניכר עליו שום לחץ. גם אורח דיבורו וניתוח מצב התקשורת בארץ ובעולם וסיכויי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשְרוֹד בתחרות הפתוחה עם הערוצים האחרים בארץ, היה מתון והגיוני. פעם אמר לי : “…כמנכ”ל רשות השידור הציבורית אינני חייב דבר לממשלה. אינני חייב דבר לגב’ לימור לבנת. אני חייב דו”ח למצפוני, למסך הטלוויזיה, ולמשלם האגרה…”. מוטי קירשנבאום הוא אדם מוכשר ובעל סגולות רבות. אישיותו מורכבת. לטיב מזלי הוא היה לא רק איש טלוויזיה רציני מהדרגה העליונה ביותר אלא גם פְרִיק של שידורי הספורט שניהלתי, הפקתי, וערכתי עבור רשות השידור שאותה ניהֵל ובראשה ניצב. אינני יודע אם היה מאושר בעבודתו בתפקיד רָב האחריות שנשא על כתפיו כמנהיג השידור הציבורי. בתוקף תפקידי העיתונאי הייתי סמוך אליו מהאספקט המקצועי אבל לא קרוב כחֲבֵר שאמור לחדור אל נבכי נפשו. לא היינו חברים. בכלל לא. אינני יודע אם היו לוֹ חֲבֵרִים בכלל ברשות השידור. הוא משום מה נראה לי תמיד אינדיבידואליסט ובודד. ענק שידור שאיננו משתף את האחרים בהתחבטויות ונפתולי נפשו. אבל אני יודע שהייתה לו השפעה רבה על מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן, מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גלבוע (וגם על מנהלת חטיבת התוכניות גב’ דליה גוטמן) ואח”כ גם על רפיק חלבי שהתמנה למנהל חטיבת החדשות בנובמבר 1996 בתום הקדנציה של דָוִד “דוּדוּ” גִלְבּוֹעַ. מוטי קירשנבאום הותיר עלי רושם רָב בחמֵש שנות ניהולו את רשות השידור למרות תבוסותיו. היה לי עניין להקשיב לדבריו ולאופן הצגת הדברים שלוֹ וחשיבתו המסודרת (וגם המהירה). ההיגיון שלו היה הגיוני. הוא נהג לבנות את טיעוניו בשלבים והציבם נדבך על נדבך כבניינה של פירמידה ענקית. בסיסה רחב ואיתן ושיא החוֹד שלה מזדקר לשמיים. מוטי קירשנבאום ז”ל מחונן באישיות נדירה הוא לעולם בלתי נשכח.

טקסט תמונה : 1995. מנהיג רשות השידור מוטי קירשנבאום (משמאל) יחד עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן ודובר רשות השידור צבי “צְבִילִי” לִידַר. מוטי קירשנבאום זכה להערכה גדולה ברשות השידור אך ספק אם היו לו חברים שם. ידידים ו- שותפים לדרכו המקצועית – כן. חברים… ? לא בטוח. המנהיג הוא אדם בודד בכל רמת מנהיגות. (התמונה באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

למרות יתרונותיו היה מוטי קירשנבאום מנהיג שידור מוּבַס בחלק מהזמן. הוא ספג בתקופת כהונתו כמנכ”ל רשות השידור שתי תבוסות מרות וקשות לערוץ 2 המסחרי שקָם על רגליו רק בחודש נובמבר 1993. הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה איבדה כתוצאה משתי התבוסות האלה את ההגמוניה כרשת שידור המובילה ללא עוררין במשך שנים ארוכות את שידורי הספורט והחדשות במדינת ישראל. הדומיננטיות וחוכמתו המופלגים של מוטי קירשנבאום היו באופן פרדוקסלי גם נקודת התורפה שלו. משקלו הטלוויזיוני הסגולי האישי היה כבד פי כמה ממשקלם של ארבעת עוזריו הקרובים יחדיו, מנהל הטלוויזיה + מנהל החדשות + עורך “מבט” + מנהלת חטיבת התוכניות שלו (דליה גוטמן). הם הלכו שבי אחר אישיותו הדומיננטית והמרתקת. מוטי קירשנבאום חונן באישיות מיוחדת במינה ועוזריו הקרובים ההם חששו להתערב ולא אמרו לו במקרים שהיו צריכים להתערב, משהו כמו, “…אדוני המנכ”ל אתה טועה ושוגה טעות ושגיאה מרות, חשוב על כך שוב לפני שתחליט סופית…”. הגיונו ושכלו הישרים הטובים בעלי המוניטין ששמם יצא ל- מרחוק, היו בעוכריו מפני שהם עוזריו הקרובים סיווגו אותו כ- “אוראקל מדלפי” כל יכול. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה בודד גם מפני שעוזריו הקרובים רחשו לו כבוד יתר, ו- החרישו לידו והתבטלו מפניו באותם המקומות, שהיה עליהם להעיר לו ולהתווכח עמו. מוטי קירשנבאום ז”ל לא היה ה- “אוראקל מדלפי”. הוא היה איש מוכשר אך לפני הכל בן אנוש.    

ב- 17 במאי 1994 הפסיד מוטי קירשנבאום את זכויות השידורים הבלעדיות של הכדורגל הישראלי לערוץ הטלוויזיה ה- 2 המסחרי. זאת הייתה מפלה סנסציונית בלתי כפויה. שלוש הזכייניות בערוץ 2 המסחרי היו טירוניות שידור ופעלו כערוץ טלוויזיה רק כחצי שנה אך גברו עליו. חבריו לשעבר של מוטי קירשנבאום בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, דן שילון ויוחנן צנגן המנכ”לים המשותפים של “רשת”, אלכס גלעדי מנכ”ל “קשת”, יחד עם דייויד פדרמן בעל מניות “ברשת” ועוזי פלד מנכ”ל “טלעד” – לא עשו לוֹ כל חשבון. הם טמנו לו מארב. אלכס גלעדי הביע בפניי בעת אחת השיחות שלנו שהתנהלה ב- IBC בדאלאס בקיץ 1994 בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארה”ב 94′, את הטקסט הזה, כלהלן : “…יוֹאָשִיש, עשינו ב- 17 במאי 1994 בית ספר למוטי קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור…”. זכייניות ערוץ 2 ניצחו אותו אז ללא קרב ממשי במלחמה הטלוויזיונית החשובה הזאת בעלת השלכות מרחיקות לכת. הכדורגל הישראלי היה נֶכֶס שידור ציבורי חשוב ומובהק של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 במֶשֶך 25 שנה ברציפות מאז 1968. הוא אבד ונלקח ממנה ע”י ערוץ 2. שימשתי בימים ההם מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הרגשתי שאני נשדד לאור היום. אני זוכר עד היום את תאריך השוֹד ואת השעה המדויקת שלוֹ. שתיים עשרה בצהריים ב- 17 במאי 1994. אבל זה היה שוֹד חוקי. מוטי קירשנבאום שלא ידע להגן על עצמו, נִיגָף (!).

כשנה וחֵצי לאחר תבוסת הכדורגל ספגה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שוב מהלומה קשה מידי ערוץ 2 באגף שנחשב לסְפֶּצְיָאלִיטֶה שלה של הטלוויזיה הציבורית – תחום סיקור החדשות והאקטואליה. זה החל בסיקור הצילום הכושל של רצח ראש הממשלה יצחק רבין בתום עצרת השלום במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל באחריות מנהל החטיבה דוד “דודו” גלבוע. המשכה בהתמודדות חסרת כּישרון עד כדי תמיהה של קבוצת עיתונאים מנוסה בערוץ הציבורי מול חברת החדשות הצעירה של ערוץ 2 בקרָב הכיסוי העיתונאי בשבוע האֵבֶל. בעוד חברת החדשות של ערוץ 2 משיגה ראיונות בלעדיים וקונקרטיים עם האלמנה גב’ לאה רבין, עם נועה ויונתן בן ארצי הנכדים של יצחק רבין, ושִחְזוּר מסע הפינוי של יצחק רבין ירוי ע”י נהגו מנחם דמתי מזירת הרצח לבית החולין איכילוב, היה עסוק ערוץ 1 בכל מיני צילומי Long shot כלליים של נוער הנֵרוֹת בכיכר העיר. בתום מלחמת השידור הזאת בשבוע האֵבֶל הוברר כי השידור הציבורי הקרוי ערוץ 1 ספג נוֹק אַאוּט מאגרופיו החשופים נטולי כפפות של הערוץ המסחרי והוטל לקרשים ב- Knock out. לשתי התבוסות הבלתי צפויות האלה היה מכנה משותף. חוסר עֵרנות ושִגרה שהולידו שאננות. שני ההפסדים הקשים האלה הפכו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לזמן קצר לגַל חוֹרבות. שעה קלה של Black out היא נֶצַח בשידורי טלוויזיה. ערוץ 2 הצעיר, ינוקא במונחים מקצועיים, ניצל היטב את פִּרְצַת הזמן. ניתן לקבוע בצער רָב כי הערוץ המסחרי קם על הריסותיה ולוּ הזמניות של הטלוויזיה הציבורית.

התבוסה הטלוויזיונית השנייה הייתה בלתי צפויה ולכן מדהימה ומהממת לא פחות מהפסד זכויות הכדורגל . תחילתה בעֶרֶב רווי תקוות חדשות במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 בכנס עצרת השלום הענקית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב בהשתתפות ראש הממשלה ושריו . כמעט חג לאומי לחצי מדינה. סיומה היה טרגי. יצחק רבין נרצח מידי מתנקש בן בליעל נבל מהימין הקיצוני איש דתי חובש כיפה בשם יגאל עמיר. מצלמות ערוץ 1 וערוץ 2 נכחו בעצרת ההיא לפרק זמן קצר אך הֵן לא היו שָם ברגע המכריע ולא תיעדו את הרצח. ערוץ 2 התאושש ראשון מטראומת הצילום שלא התרחשה. לערוץ 1 זה לקח הרבה יותר זמן. המשכה הדָוּוי של ההיעדרות הזאת ניכר עליו לאורך כל תחרות השידור בין שני הערוצים בשבוע האֵבֶל הלאומי. הערוץ הציבורי איבד בבת אחת בתוך ימים ספורים את ההגמוניה והמוניטין שלוֹ דווקא בתחום שבו היה לוֹ עליונות מסורתית ברורה וניסיון שידור רָב – בכיסוי החדשות. זה פשוט לא ייאמן, אבל זה קרה.

[1] ראה נספח : מכתבו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אלי ולמשפחתי מתאריך 29 בינואר 1995.

הערה שלי : המידע נסמך גם על פוסטים מס’ 88, 89, ו- 90 שהועלו לאוויר ב חודשים אוקטובר / נובמבר של 2012.

שני הפוסטים הבאים ידונו ברצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל בכיכר העיר בתל אביב ע”י מתנקש ישראלי בן בליעל מנוול , במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995. שני הפוסטים הבאים נקראים : “בן המלכות שנפל . הנזר והאצעדה נגזלו ממנו”. הם מחולקים לשניים בשל אורכם ומורכבותם.

ההתנקשות ורצח ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל בכיכר העיר בתל אביב ב- 4 בנובמבר 1995 וההתנקשות ורצח נשיא ארה”ב ג’ון פיצג’ראלד קנדי בדאלאס – טקסס ב- 22 בנובמבר 1963 (חלק 2). הערה שלי : חלק מהמידע המתפרסם בפוסט מס’ 728 א’ נסמך על מידע המופיע בפוסטים מס’ 88, 89, ו-90. 

רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב- מוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב. בֵּן הַמַלְכוּת נָפַל. הַנֵּזֶר וְהַאֶצְעָדָה נִגְזֵלוּ מִמֶנוּ. המידע נכתב גם מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ושל ערוץ 2 שנעדרו מזירת הרצח בתשע וחצי בערב במוצ”ש של 4 בנובמבר 1995. כל ערוץ מסיבותיו שלו. זירת הרצח הופקרה ע”י שתי רשתות הטלוויזיה הארציות של מדינת ישראל ול- לוואקום חדר צלם חובב בשם רוני קמפלר (חלק 2). 

מוצ”ש – 4 בנובמבר 1995. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל נרצח בתום עצרת השלום הענקית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב (היום כיכר רבין) מאקדחו של מתנקש בן עוולה מהימין הקיצוני יגאל עמיר. הרוצח יורה בגבו של בן המלכות שלוש יריות קטלניות. שתי ניידות שידור של רשתות הטלוויזיה הארציות ערוץ 1 וערוץ 2, מכסות את עצרת השלום בה נוטלים חלק כ- 400000 (ארבע מאות אלף) משתתפים, מחמיצות את הרצח. צלם חובב בשם רוני קמפלר שניצב על גג “גן העיר” סמוך לבניין עיריית תל אביב מתעד במצלמת ה- Video הקטנה שלו בתנאי תאורה לא טובים את מעשה התנקשות של הרוצח ביצחק רבין. שלוש יריות בגבו מטווח אפס.

מדהים. מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 נעדרו מזירת הרצח בתשע וחצי בערב של מוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 ליד המדרגות של הבימה המרכזית בכיכר מלכי ישראל סמוך לבניין עיריית תל אביב, שָם נורה בֵּן הַמַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין שלוש פעמים מטווח אפס ע”י מתנקש בן עוולה בשם יגאל עמיר. הן היו שם וסיקרו את עצרת השלום הענקית אך אנשי ההפקה והצלמים של שני הערוצים קיפלו את הציוד בטרם עת.

במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 התקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב ליד בניין העירייה עצרת שלום ססגונית ענקית בהשתתפות מאות אלפי אזרחים, על פי הערכת המשטרה כ- 400000 (ארבע מאות אלף, ויש אומדים את מספר המשתתפים ב- חצי מיליון). ההמונים הגיעו מכל קצווי הארץ וביקשו להביע את תמיכתם במדיניותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין וביוזמת השלום שלוֹ שאותה הציע לפלשתינים. יצחק רבין, מי שהיה מפקד הפלמ”ח המהולל, מי שהיה רמטכ”ל צה”ל בעת הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים בקיץ 1967 על שלושה צבאות ערביים סדירים של מצרים, סוריה, וירדן, ועכשיו ראש הממשלה ושר הביטחון – עשה זה מכבר תפנית ושינה כיוון מדיני. הוא הושיט יד לשלום לגדול אויביה של מדינת ישראל יו”ר אש”פ יָאסֶר עָרָאפָאת, ואף לחץ אותה בטקס פומבי על המדשאה ליד הבית הלבן בוושינגטון ב- 13 בספטמבר 1993 לעיני מצלמות הטלוויזיה ומצלמות הסטילס מכל רחבי תבל. מדיניות השלום של ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל נתפשה ע”י חלק מהעם כוותרנות והולידה איבה כלפיו ומחלוקת פוליטית קשה בתוככי מדינת ישראל. אווירה מתוחה של פלגנות וקיטוב חצתה את החברה הישראלית לאורכה ולרוחבה. ראש הממשלה עצמו תּכנֵן להתייצב בעצמו על הבימה בעצרת ההמונים הזאת במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל יחד עם שר החוץ שמעון פרס ושרים נוספים בממשלתו נוכח מאות אלפי תומכיהם. הוא התכוון לשֵאת את הנאום המרכזי בעצרת כדי להסביר לאומה שוב את מהלכיו המדיניים ואת מסע חתירתו לשלום עם העם הפלשתיני. יִצְחָק רָבִּין רצה באמת לסיים את הסכסוך ההיסטורי בין שני העמים. משנתו המדינית ב- 1993 למען כינון השלום דרשה וויתורים מרחיקי לכת על חלקים מארץ חמדת אבות. עקירת גושי התיישבות ישראליים ביהודה ושומרון אלה שממשלות ישראל לדורותיהן סמכו ובירכו על הקמתם לאחר המלחמה ב- 1967. האומה הישראלית נחצתה בנובמבר 1995 לשניים. בעד יִצְחָק רָבִּין ונגד יִצְחָק רָבִּין.

הערה שלי : מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה בשפה הערבית בשנים ההן של 1995 – 1993 מר משֶה צוּר  (מנהל הטלוויזיה בשפה הערבית היה יוֹסֵף בִּינְיָא) אמר לי אז לא פעם ולא פעמיים : “אתם אינכם מבינים כי ראש הממשלה יצחק רבין שהוא מדינאי בעל שיעור קומה אך נאיבי, בעת לחיצת היד שלו עם יאסר עראפאת, הוא בעצם מכניס לרצועת עזה סוס טרויאני. אין שום סיכוי כי יָאסֶר עָרָאפָאת יעשה שלום עם מדינת ישראל”. 

בפוליטיקה הבינלאומית היה המצב שונה. יִצְחָק רָבִּין נתפס בעולם כמנהיג שלום וזכה להערכה עצומה. נשיא ארה”ב ביל קלינטון העריץ אותו ורחש לו כבוד אישי עצום. לא עבר זמן רב ו- וועדת פרס נובל הנורווגית החליטה באוקטובר 1994 להעניק את פרס נובל לשלום לראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין, לשר החוץ שמעון פרס, וליו”ר הרשות הפלסטינית יָאסֶר עָארָאפָאת. מדינת ישראל השסועה, המפולגת, והמבולבלת הייתה כמרקחה. תערובת רותחת. הימין הקיצוני הכתיר את ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בפרהסיה “בוגד, נאצי, שקרן, ומוֹסֵר חלקי אדמת ארץ ישראל” לאויבו המושבע הארכי טרוריסט רָב המרצחים יָאסֶר עָרָאפָאת. חלק מחובשי הכיפות של הימין הקיצוני קרא להרוג את יִצְחָק רָבִּין ושִמְעוֹן פֶּרֶס. נסיעתם של יִצְחָק רָבִּין ושִמְעוֹן פֶּרֶס לאוסלו בירת נורווגיה כדי לקבל את פרס נובל לשלום יחדיו עם יָאסֶר עָרָאפָאת הוציא את הימין ההמום מדעתו. הימין הקיצוני ניאץ את יצחק רבין. הימין המתון הקשיב לנאצות אך לא בלם אותן, ולא קרא קריאות נגד המטיפים לרצוח את ראש הממשלה של מדינת ישראל. השידור הציבורי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וברדיו “קול ישראל” בראשותו של המנכ”ל מוטי קירשנבאום היה במקום והעביר את טקס קבלת פרס באוסלו למחוללי השלום והמהלכים שקדמו לו בשידורים ישירים. קופת רשות השידור התרוקנה מפני שחטיבות החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ורדיו “קול ישראל” עבדו ברצינות גמורה ובחריצות יתירה סביב השעון אך חרגו בהרבה מתקציבן.

טקסט תמונה : דצמבר 1994. אוסלו בירת נורווגיה. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (ראשון מימין) שר החוץ שמעון פרס, ויו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת מציגים בגאווה קבל עם ועדה את פרס נובל שלום שקיבלו מידי מלך נורווגיה. (לע”מ תמורת תשלום).

אמנון ברקאי המפיק הראשי של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שלח בשבת אחה”צ ב- 4 בנובמבר 1995 לכיכר מלכי ישראל כמעשה שגרה את אחת מניידות השידור הקטנות של ערוץ 1 מצוידת במצלמת ENG אחת (בלבד) כדי לכסות את עצרת ההמונים. הניידת על עובדיה הספורים הייתה חייבת להתמקם במקומה ליד הבימה המרכזית בכיכר עד השעה ארבע אחה”צ מפני שהמשטרה וכוחות הביטחון סגרו בשעה הזאת את השטח לתנועת רכבים והפכו את הבימה לשטח סטרילי. המציאות הפוליטית הקשה בארץ הייתה טעונה, שסועה, ומפולגת. הקיטוב בין הימין לשמאל הפך זה מכבר לשנאת אחים והיה חריף מאין כמוהו. לכן האירוע ההמוני בכיכר מלכי ישראל היה מאובטח (לא טוב מספיק כפי שהתברר בדיעבד) ע”י כוחות ביטחון גדולים של מג”ב, משטרת ישראל, והשב”כ. הרחובות שהקיפו את הכיכר נחסמו לתנועת כלי רכב.

טקסט מסמך : מפה של אחד מאזורי תל אביב משנת 2003. במרכז המפה וקצת למעלה נראית כיכר מלכי ישראל שם נערכה עצרת השלום הענקית (שמה הוסב לכיכר רבין לאחר הרצח), מעליה נראה בניין העירייה (בצע בורדו), וצפונית לו “גן העיר” (הצבע אדום). (באדיבות “מפה – מיפוי והוצאה לאור”). 

פרישת ציוד הצילום הדליל של ניידת השידור היה צריך להיעשות בטרם יְמָלֵא ויָצִיף הקהל העצום את משטח רחבת כיכר מלכי ישראל ליד בניין עיריית תל אביב. צוות השידור הקטן בן שמונת האנשים כלל את המפיק אבי כהן, המפקח הטכני מאיר חיימי, הצַלָם יורם ברקאי, ועוזרו איציק בּנְיוּנְסְקִי, איש הקוֹל אִילָן מַנֶס, השדרנית – כתבת לענייני מפלגות קֶרֶן נוֹיבַּך פלוס כתבת ומראיינת פוליטית נוספת איילה חסון, ושני אנשי המיקרוגל (Microwave) יעקב לוי ויעקב זכאי שתפקידם היה להעביר את סיגנל השידור מכיכר מלכי ישראל למרכז הבקרה בירושלים. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 השתמשה בתקופה ההיא עדיין בטכנולוגיה של תקשורת צלחות מיקרוגל מסורבלת ומיושנת , במקום לעשות זאת באמצעות סיבים אופטיים ו/או ע”י שימוש בניידות SNG נשל Satellite News Gathering. טכנאי המיקרוגל של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ממחלקת ה- Maintenance נדרשו להציב צלחות שידור על גג בית העירייה המתנשא מעל הכיכר בתל אביב, כדי לדחוף את תמסורת התמונה והקוֹל מכיכר מלכי ישראל לצלחות המיקרוגל המותקנות על מגדל שלום הגבוה בבנייני העיר בנובמבר 1995, משם נדחף הסיגנל למרכז התקשורת ב- “איתנים” בהרי יהודה, בדרך למרכז הבקרה והשליטה בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. אנשי חברת החדשות של ערוץ 2 השתמשו לעומת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בטכנולוגיה מתקדמת יותר. הם הציבו ליד ניידת השידור שלהם שנשכרה מ- “בֶּזֶק” מתקן של צלחת – אנטנה SNG, והעבירו את סיגנל השידור למרכז הבקרה שלהם באולפני נְוֶוה אִילָן (ליד ירושלים) באמצעות לוויין התקשורת “עָמוֹס'”. טכנולוגיה מהירה, נוחה, גמישה הרבה יותר מזאת המסורבלת של הערוץ הציבורי.

טקסט תמונה : מחצית שנות ה- 90 של המאה הקודמת. זוהי “חוות הלוויינים” המפותחת והמשוכללת של אולפני ג. ג. וחברת החדשות של ערוץ 2 בנווה אילן ליד הכפר אבו גוש בדרך המובילה לירושלים. (לע”מ תמורת תשלום).

האיש החשוב ביותר בצוות ההפקה של הטלוויזיה הוא המפיק. המפיק הוא המנהיג המקומי של צוות השידור. על פיו יישק דבר. רבים נוטים לחשוב בטעות כי תפקידו של המפיק הוא באספקת הסעה, אוכל, ושתייה לצוות. בּוּרוּת. המפיק איננו רכז הפקה. המפיק הוא שותף בכיר לעורכים הראשיים של המשדר. הוא המפקד הראשי של העובדים בשטח, הדמות המקצועית והמוסרית מספר אחת של הצוות, ו- Pusher של כל ההפקה שמייצרת את סיגנל השידור. המפיק אבי כהן שימֵש באותו ערב מר ונמהר על תקן של רכז הפקה. אין הוא רשאי לזקוף לזכותו שום תכונה מתכונות המפיק הרשומות לעֵיל.

טקסט תמונה : 1995. הימים ההם – הזמן ההוא. אבי כהן (משמאל) שימש מפיק ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהתמקמה בכיכר מלכי ישראל במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995. מאות אלפים גדשו את כיכר העיר באווירה מחשמלת, שסועה, ורווית מתח פוליטי, אך לא עלה בדעתו של המפיק להציע לבוסים שלו לחרוג מלוח השידורים המתוכנן, כדי להעביר את האירוע בשידור ישיר. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : עוזרת ההפקה אורלי שעיה (עומדת בגופייה שחורה), בימאית “מבט” רלי בורקו, המזכירה – כתבנית גב’ רחל זמיר (רחוקה מהמצלמה), הלשונאית דבורה בן ישראל, והמפיק אבי כהן. (התמונה באדיבות אבי כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לחטיבת החדשות של ערוץ 1 וחברת החדשות של ערוץ 2 היו ידועים היטב זה מכבר ממדי עצרת השלום הענקית האמורה להתכנס במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב בהשתתפות ראש הממשלה ושָרָיו. מאות אלפי אזרחים תומכים במדיניות השלום של יצחק רבין עתידים היו להגיע במסגרת מבצע אִרגוני רחב היקף כלל ארצי ומתואם היטב מכל רחבי המדינה כדי ליטול חלק בהפגנה רבת משתתפים, משולטת כהלכה מכל כיוון ונושאת עִמה דגלים רבים . מאות אלפים מזַן פוליטי אחר שהתייצבו מעברו השני של המתרס המתנגד לראש הממשלה יצחק רבין, המתינו בבתיהם, אך היו מוכנים לפוֹצֵץ את עצרת השלום הזאת בכל דרך. שני ערוצי הטלוויזיה לא התייחסו בדיעבד ברצינות הראויה לעצרת הענק בכיכר מלכי ישראל, הגדולה ביותר מאז הפגנת המחאה של מאות אלפים באותה כיכר העיר בספטמבר 1982 נגד ההסתבכות במלחמת לבנון הראשונה. מתברר כי דוד “דודו” גלבוע ושלום קיטל ראו בעצרת הענקית רוטינה. עוד כנס פוליטי אחד מני רבים ו- Item חדשותי ששווה מאכסימום שתיים – שלוש פריצות קצרות בשידור ישיר למהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 ולתוכנית “רואים עולם” של ערוץ 1.

ראש הממשלה יצחק רבין היה נתון באותם ימים לאיומים על חייו ונמצא בסכנת חיים של ממש. רק איש לא לקח זאת ברצינות. גם לא הוא עצמו. חייו היו תלויים על חוט השערה, על בלימה, אך שום אדם בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 גם בחברת החדשות של ערוץ 2, לא היה מודע לדבר ולא חשב כך. לא המנהלים, לא השַדָּרִים, וגם לא העורכים והמפיקים. אי אפשר להאשים רק אותם ברשלנות התקשורתית הזאת כפי שהתבררה בדיעבד , מפני שגם הגוף הביטחוני המקצועי הטוב ביותר במדינת ישראל, השב”כ, האמור להגן על חייו של ראש הממשלה ושר הביטחון התנהג בשלומיאליות. השב”כ לא העריך נכון את חומרת הסכנה ונכשל באבטחת חייו של יצחק רבין . ביום רביעי בערב – 1 בנובמבר 1995, שלושה ימים לפני הרצח, ערך אהוד יערי ריאיון טלוויזיוני נרחב עם יצחק רבין בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בתוכנית האקטואליה “מוֹקֵד”. אהוד יערי הוותיק ובעל הניסיון ואחד העיתונאים הטובים בישראל שימש גם מנחה ומגיש התוכנית. מפני שהעניק חשיבות רבה לפגישה עם ראש הממשלה ושר הביטחון החליט אהוד יערי לחלוק את אחריות הריאיון העיתונאי עם אנשים נוספים והזמין לראיין לצִדוֹ באותו ערב את יָרוֹן דֶקֶל איש רדיו “קול ישראל” ושמעון שִיפֶר [1] הכתב המדיני של “ידיעות אחרונות”. הריאיון עם ראש הממשלה נסב בתחילה על מו”מ מדיני אפשרי עם סוריה אך גלש חיש מהר למצב הפוליטי המתוח במדינה בו הימין הקיצוני מאיים על חייו של יצחק רבין. שמעון שִיפֶר הדליק את הנורה האדומה האחרונה בריאיון. הוא שאל את ראש הממשלה : “איך אתה חַש בימים אלה שכמעט כל מגע שלך עם הציבור הלווה באבטחה כבדה בה יותר ויותר שוטרים ואנשי אבטחה חוצצים בינך לבין הציבור ?”. יצחק רבין חַש נפגע מהפגנות הימין בהן נושאים המפגינים תמונה שלוֹ עוטה בגדי גסטאפו נאציים ומכנים אותו “בוגד”, “נאצי”, ו- “רוצח”. אך יותר מכל הרתיחו אותו צביעותם של יו”ר הליכוד בנימין נתניהו וראשי הימין הלוקחים חלק בהפגנות המכוערות והאלימות האלה ומצד שני מבקשים להידבֵר עמו. אלפי נורות אדומות זעקו מכל עבר כי חייו של יצחק רבין נתונים בסכנה גדולה אך עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הכול כך מנוסים היו גם כה עיוורי צבעים.

טקסט תמונה : 5 באוקטובר 1995. הימין הקיצוני והנבזי של מדינת ישראל מסית ומדיח. אנשיו מלבישים את ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במדי SS גרמניים נאציים של היינריך הימלר בהפגנת ה- 30000 (שלושים אלף) בכיכר ציון בירושלים ומטיפים להרוג אותו. 

טקסט תמונה : 5 באוקטובר 1995. כיכר ציון בירושלים. אנשי הימין הקיצוני יוצרים “פוטומונטאג’ ” ועוטים את ראשו של בן המלכות ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין בכפייה ערבית בסטייל יאסר עראפאת. כותרת ה- Blow up המורכב על שלט היא נבזית : השקרן. ההסתה וההדחה נגד בן המלכות של מדינת ישראל הובילה לרצח יצחק רבין ז”ל.

עַצֶרֶת השלום השנויה במחלוקת במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 עמדה ללא ספק באותו עֶרֶב במרכז ההוויה של החברה בישראל. הווייה דרמטית ומתוחה מאין כמותה. היא ניצבה בטבור החדשות והאקטואליה של התקשורת האלקטרונית והכתובה על כל האגפים שלהן. מאות אלפים תמכו בה . מאות אלפים התנגדו לה . היא עוררה סביבה עניין פוליטי עצום ומחלוקת נוראית .  אף על פי כן לא עלה בדעתה של חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לשָדֵר את כל מהלכה בשידור ישיר. היום זה לא יכול לקרות. אולם זה קרה אז גם בעקבות ההצהרות של יצחק רבין שוב ושוב כי איננו פוחד ואיננו מתכוון ללבוש אפוד מגן בהופעותיו הפומביות בארץ. לסובבים אותו אמר : “אני …? ללבוש אפוד מגן בארץ…? יצאתם כולכם מדעתכם…! אני לא לובש שום שכפ”ץ עלי…!”, ובכך הרדים אולי את השב”כ וגם את דוד “דודו” גלבוע ושלום קיטל מנהלי החדשות בערוץ 1 וערוץ 2. ובאמת מי העלה בדעתו כי ראש ממשלה יירצח במדינה דמוקרטית וחופשית כמדינת ישראל. הוצאות להורג פוליטיות, התנקשויות, ורציחות של שליטים ונשיאים היו אופייניות והתאימו למדינות ערב. במצרים רצחו קיצוני האחים המוסלמים ב- 1981 את הנשיא אנוואר סאדאת. במדינת ישראל הנאורה לא יכול להתרחש רצח פוליטי חשבו לעצמם אזרחים רבים. אולם קיים פער עצום בין הלך רוח חשיבה אזרחית – המונית לבין חשיבה טלוויזיונית מקצועית. למנהלי רשתות הטלוויזיה ומנהלי החדשות והמפיקים שלהם – בארץ ובעולם משלמים משכורות גדולות כדי שיחשבו. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נהגה בכנס הענק בכיכר מלכי ישראל במוצ”ש של ה- 4 בנובמבר 1995 כמעשה שגרה. ייעודה של קֶרֶן נוֹיְבַּךְ כתבת בחטיבת החדשות של דודו גלבוע בעת העצרת נותר מצומצם. היה עליה לדַוֵוח ישיר מכיכר מלכי ישראל במסגרת שתיים – שלוש פריצות שגרתיות קצרות חיות לתוכנית האקטואליה “רואים עולם”, כמותן עשתה כבר בעשרות הזדמנויות קודמות. את התוכנית “רואים עולם” של מוצ”ש – 4 בספטמבר 1995 ערכה באותו ערב השדרנית הוותיקה שַרי רָז והמגישה הייתה אֶלִינוֹר אַמִיד. יַעֲקב אָחִימִאִיר המגיש הקבוע שהה בארה”ב.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הייתה יכולה להיערך בצורה שונה לחלוטין והרבה יותר מסיבית. עמדו לרשותה בימים ההם בשבתות ניידות שידור גדולות פנויות, שפע של טכנולוגיה, ואמצעי שידור רבים שהתפנו לאחר אובדן זכויות השידורים של סיקור הכדורגל. אך ליין – אפ השידורים של ערוץ הטלוויזיה הציבורי המתמחה דווקא בשידורי חדשות ישירים מהשטח נשאר דַל כמו המחשבה הבלתי מתוכננת . הכוונה הבסיסית של העורכת שַרִי רָז הייתה להביא בקיצור נמרץ את אווירת ההפגנה הענקית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב . התוכנית הוותיקה הזאת “רואים עולם” שהייתה מיועדת לשידור שבועי מִידֵי מוצ”ש, עוד מימיו של המנכ”ל הקודם אורי פורת ז”ל, התכוונה מראש לעסוק על פי הגדרתה בחדשות מהעולם. זאת היה תכליתה ולא בעֲצֶרֶת השלום בתל אביב, אסיפת עַם בהשתתפות מאות אלפי אנשים, שראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין עמד להשתתף בה ולהיות הנואם הראשי בה. העיתונאי הוותיק יַעֲקב אָחִימֵאִיר מאוֹשיות רשות השידור ששמו קשור מזה שנים ארוכות כמותג וסמל מוביל של משדרי החדשות בערוץ הציבורי, מגיש ומנחה התוכנית “רואים עולם” (נדמה היה כי איש טרם הצליח להיכנס לנעליו בהגשת התוכנית הוותיקה ההיא ימים ההם), שימש בשנים 1997 – 1994 ככתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בוושינגטון. הוא לא שהה בישראל. מי יודע, אולי אם היה בארץ הכול היה מתפתח אחרת. אלו כמובן רק ספקולציות. “רואים עולם” שודרה כהרגלה באורך כשעה באותו מוצ”ש ב- 4 בנובמבר 1995 בין שמונה לתשע בערב . כמעט חצי מיליון אנשים המתינו ליצחק רבין בכיכר העיר אך המערכת העיתונאית של התוכנית “רואים עולם” ראתה בעצרת השלום הענקית הזאת סרח עודף. היא הפריעה לליין אפ השידור שתוכנן במהלך השבוע שחלף. מדהים אילוּ כתבות שודרו באותו הערב ההוא ב- “רואים עולם” על חשבון כיסוי העצרת אליה גרף אחריו ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק לכיכר העיר מאות אלפי אנשים תומכים. בתוכנית “רואים עולם” במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 שודרה כתבה על מורשת הגנרל פרנצ’יסקו פראנקו בספרד וגם דיווח נרחב על פועלו של רָלְף בֵּגְלֶיְיטֶר כתב בכיר ברשת CNN האמריקנית, ועוד כתבה על הקהילה הקופטית במצרים, וגם כתבה על הקַלוּת הרבה בהשגת נשק בארה”ב . סיקור העצרת ההמונית בכיכר מלכי ישראל בתל אביב בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין וחברי ממשלתו נדחק לשוליים. צריך לקרוא את הספר “מצעד האיוולת” של ברברה טוכמן כדי להבין היכן המנהיגים המקצועיים עושים שטויות, שוגים, טועים, ולבסוף נופלים במלכודות של עצמם.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 70 של המאה הקודמת. יעקב אחימאיר (במרכז) מנחה את תוכנית “מוקד” בטלוויזיה הישראלית הציבורית. משמאל, חברי הכנסת יצחק בן אהרון ואלימלך רימלט. מימין, שני אנשים לא מזוהים. (באדיבות יוסף “פונצי הדר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

היה ברור שחטיבת החדשות השאננה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 , וכמוה צוות “רואים עולם”, מתייחסים לפריצות הישירות המתוכננות של קרן נויבך מכיכר מלכי ישראל כאל סוג של דיווח רוטיני, אולי הכרחי, אך משהו שגרתי כמו לצאת ידי חובה. “רואים עולם” תוכנית אקטואליה שבועית עובדת כמו תוכניות אחרות בטלוויזיה ונמדדת על פי שעון “Stopper”. היא מתוזמנת מראש ל- 60 דקות. ההגשה בה אומנם ישירה וחיה (Live), אך הכתבות המשודרות בה ערוכות, מוקלטות, ומתוזמנות למַפרע. לכן הפריצות הישירות של גב’ קֶרֶן נוֹיְבַּךְ היו צריכות להיות מתוכננות בקפידה. אסור היה לה להאריך יתר על המידה. לעורכת שַרִי רָז לא היה כל היתר ממנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן לגלוש מעבר לגבולות הזמן שהוקצבו לפרוגרמה.

אלה היו העובדות ופני הדברים במערכת חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשמונה בערב במוצ”ש – 4 בספטמבר 1995, כשעה וחצי לפני הרצח. איש מהצוות המוביל בערוץ 1 לא העריך ולא צפה את העומד להתרחש בעצרת, כמו גם בחברת החדשות של ערוץ 2. צריך להבין ולזכור שמדובר בארבעה אנשי חדשות מובהקים בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 : מנהל הטלוויזיה יָאִיר שְטֶרְן, מנהל חטיבת החדשות דוד “דודו” גלבוע, עורך “מבט” רפיק חלבי (הדריך במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 טיול של עובדי רשות השידור בירדן), והמפיק הראשי של החטיבה אמנון ברקאי. ארבעתם לא היו קוטלי קנים כלל ועיקר. כל הארבעה מצוידים בכושר ניתוח ובעלי ניסיון עצום בשידורי חדשות בטלוויזיה אך השִגְרָה כילתה כל חלקה טובה. חבורת אנשי המקצוע הנכבדה לא צפתה את העומד להתחולל בעצרת ואני מאמין להם כשהם אומרים זאת. אבל הם ידעו כמו כל אזרח במדינה שהמצב קריטי, האווירה קשה, סערת הוריקן פוליטית מטלטלת את המדינה כבר חודשים , והימין הקיצוני איננו מסתיר ומאיים בגלוי על חייו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. יאיר שטרן, דודו גלבוע, רפיק חלבי, ואמנון ברקאי ידעו שיצחק רבין יתייצב שוב חשוף במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 מול הציבור. מינו את ארבעת האנשים האלה לתפקידם הרם כדי לחשוב כמה מהלכים קדימה. הם לא היו רק עורכים ומפיקים. הם נחשבו למובילי שידור.

נוכחותם של כ- חצי מיליון בני אדם בכיכר העיר באווירה פוליטית כה עכורה וסוערת, הבאים להשתתף בעצרת תמיכה מיוחדת בראש הממשלה, פי 50 יותר מכמות הצופים במשחקי מכבי ת”א בהיכל הספורט ביד אליהו, חייבה Apriori היערכות עיתונאית טלוויזיונית שונה לחלוטין והרבה יותר מסיבית בכיכר מלכי ישראל. החבורה הנכבדה הזאת לא ערכה קבוצת פקודות רצינית ולא תדרכה את קֶרֶן נוֹיְבַּך לקראת יציאתה למשימת השידור בעצרת השלום שם עתיד היה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין לשאת את נאום “האני מאמין” האחרון שלוֹ במסע השלום לעבר העַם הפלשתיני. מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גלבוע לא התכוון לבצע את נוֹהַל הקרב הדרוש לקראת משימת השידור שהמתינה לערוץ 1 בכיכר מלכי ישראל. זה לא היה נדרש על פי דעתו. ממילא תוכננו שתיים – שלוש פריצות קצרות בלבד ל- “רואים עולם” ותּוּ לא. כולנו שרתנו בצבא ולמדנו את חשיבות פקודת נוהל קרב בטרם יציאה למשימה ולוּ גם הקטנה ביותר . אם הצבא מקיים תדריכים ונהלי קרב כשיטה, מדוע זה הטלוויזיה שהיא מדיה מורכבת ומסובכת מהיבטי התוכן, הטכנולוגיה, מערכות הקשר, קווי השידור, והלוגיסטיקה – לא תקיים אף היא תדריכים ונהלי קרב משלה. נוהל קרב טלוויזיוני הוא תדריך חובה לכל צוות שידור גם אם מדובר בכתבת ENG. אני כמנהל בחטיבת הספורט קיימתי תמיד נהלי קרב ותדריכים מפורטים בטרם היציאה למשימות השידור, קלות כחמורות. יתירה מזאת : לקראת מבצעי שידור מורכבים כמו מונדיאלים, אולימפיאדות, אליפויות עולם בא”ק, אליפויות אירופה בכדורגל (Euros) וכו’ חיברתי בכתב פקודות מבצע מיוחדות ותדריכים מפורטים . ברור שהכתבת קרן נויבך התייחסה לדיווח מעצרת הענק כאל סיקור רוטיני של מה בכך. בסך הכל הוטלה עליה משימה לפרוץ פעמיים פריצות קצרות לתוכנית “רואים עולם”, רק כדי לעדכן. מה זה כבר בשבילה משימת שידור קטנטונת שכזאת. מצלמת הניידת אותה נושא הצלם יוֹרָם בַּרְקָאִי תייצר כמה שוטים מעצרת הענק והיא תעניק אינפורמציית רקע Voice over לרבות השחלת כמה נתונים מתמטיים אודות מספר המתכנסים וכמות האבטחה, ואולי Sync פה ו- Sync שם של איזה מרואיין כזה ו/או אחר. לבטח איזה ציטוט של שמעון פרס שהיה הנואם הראשון והפחות חשוב בערב המַר ההוא. זכות הבכורה, אקורד הסיום של האירוע – הייתה שמורה לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. איסוף הנתונים מצביע על העובדה כי לא היה מדובר בשידור ישיר בן שעתיים שזהו כבר סיפור שונה לחלוטין. בשתי מילים : עיתונאי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ומנהליהם הפגינו שיגרה ואדישות. כולם התעלמו אולי בתת מודע שלהם מהאיום המפורש על חייו של ראש הממשלה כפי שהיה ידוע להם, וכפי שהם שידרו את תמונות האיום המהדורות “מבט”. איש מהם לא יזם ולא הציע למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן לשנות את לוח השידורים במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995. את אותו הדבר ניתן לומר על יאיר שטרן שלא הציע לסטות מרוטינת השידור ולא התייעץ עם מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום אודות כדאיות של שידור ישיר בהיקף מלא של עצרת השלום ההמונית בהשתתפות של כמעט 500000 (חצי מיליון) אנשים. איש בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ1 לא חשב סנטימטר אחד קדימה ולא ביקש לשָדֵר ישיר את מהלך העצרת הענקית בטלוויזיה על חשבון “רואים עולם” באמצעות ניידת השידור הגדולה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ה-“וֶורֶד”, בעלת  8 מצלמות שעמדה לה בטלה ממעש ב- “Hangar” הקטן בחצר החנייה של ניידות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בדומה למה שעשינו בשידורים הישירים במשחקי מכבי ת”א בכדורסל ומשחקי נבחרת ישראל בכדורגל. מצלמות הספורט נשארות פעילות ועוקבות אחר האירוע עד תומו. איש לא תּכנֵן להציב מצלמות פעילוֹת וצמודות כאלה באירוע ההמוני בעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל ולכַוֵון את העדשות החזקות שלהן כל הזמן לכיוון ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין הנתון בסכנת חיים, והניצב חשוף על הבימה וגלוי לעין אוהביו ושונאיו. שום איש טלוויזיה בארץ גם לא אלה מאנשי הרשתות הזרות לא נערך ולא תכנן להציב מצלמות המשקיפות על האזור הסטרילי ליד המדרגות המובילות מהבימה המרכזית מתחת לבניין עיריית תל אביב למכוניות השרד הממתינות לראש הממשלה ושר החוץ שלוֹ, ולהאיר את המקום החשוך שם נרצח ונפל בן המלכות. הפקת הטלוויזיה באווירה הפוליטית הסוערת בארץ המפולגת אמורה להסתיים רק לאחר שראש הממשלה נכנס למכוניתו ומתפנה מהמקום. בעיניי קברניטי החדשות של שני הערוצים, הסתיים האירוע הרבה קודם לכן, בעֵת שיצחק רבין עדיין ניצב בכל הדרו על הבימה המרכזית. זה מדהים. הם כולם נִמנמו שם. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יָאִיר שְטֶרְן סמך את ידיו על מנהל חטיבת החדשות דוּדוּ גִלְבּוֹעַ. דוּדוּ גִלְבּוֹעַ סמך את ידיו על המפיק הראשי אַמְנוֹן בַּרְקָאִי ועורך “מבט” רָפִיק חַלָבִּי, וגם על איש ה- Front man ו- Anchorman של חטיבת החדשות המגיש חַיִים יָבִין שהבין משהו ברזי הפוליטיקה הישראלית העכורה.

טקסט תמונה : מחצית עשור ה- 90 של המאה שעברה. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן (מימין) יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות דוד “דודו” גלבוע. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום והעורך הראשי שלה לא התערב בשיקולי העריכה של מערכת החדשות באותו יום מַר ונמהר של שבת – 4 בנובמבר 1995, אולי משום שסבר והניח כי עומדת לרשותו החמישייה העיתונאית הטובה ביותר של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 אולי בכל הזמנים. ב- 1995 זאת הייתה נבחרת חדשות מרשימה, המשובחת ביותר ובעלת הניסיון הרב ביותר בעיתונאות טלוויזיונית במדינת ישראל. אשתמש במטפורת הכדורסל : מוטי קירשנבאום היה המאמן הראשי של החמישייה ההיא ויאיר שטרן שימש כעוזר המאמן שלוֹ. השחקנים הקבועים בחמישייה הפותחת היו דוד “דוּדוּ” גלבוע מנהל החדשות, אַמְנוֹן בַּרְקָאִי המפיק הראשי, רָפִיק חַלָבִּי עורך “מבט”, חַיִים יָבִין המגיש הראשי, והעורך – מגיש של התוכנית “רואים עולם” יעקב אחימֵאִיר. כאמור לאנשים האלה שילמו גם כדי לחשוב ולשחק שחמט טלוויזיוני. היה עליהם כמו אלוף העולם בשחמט גארי קאספארוב צפות כמה מהלכים קדימה ומראש. הם היו צריכים לדעת גם לשחק שחמט עיוור מבלי לראות את הלוח. דווקא באותם הימים הסוערים של נובמבר 1995, כאילו להכעיס , שהה יעקב אחימאיר בארה”ב. גם רפיק חלבי העורך הקבוע של “מבט” נעדר מהמערכת באותה שבת של 4 בנובמבר 1995, מפני שהוביל סיור כֵּיף של קבוצת מטיילים בת כארבעים אנשים מעובדי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בממלכה ההאשמית הירדנית. רצח יצחק רבין נודע לוֹ בחצות הלֵיל מפי מלצרים ירדניים שעבדו במלון בו שהה עם אנשיו. ייתכן והמצב היה שונה אילו יַעֲקב אָחִימֵאִיר ורָפִיק חַלָבִּי המנוסים היו נוכחים בחדר המערכת של חטיבת החדשות ביום שישי – 3 בנובמבר 1995 בעֵת שעסקה בתכנון השידור של “רואים עולם”. האם אפשר היה בעזרתם להחזיר לאחור את גלגל ההיסטוריה ? האם מישהו משניהם היה מעלה בכל זאת שיקול עריכה אחר ואת הצורך בשידור ישיר בהיקף מלא באמצעות ניידת גדולה את עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין חשוף מול כחצי מיליון אזרחים כשהוא מאוים ע”י הימין הקיצוני והיה ידוע שהוא נתון בסכנת חיים ? השאלות האלה יוותרו לעולם חסרות תשובה.

היה צריך רק להַסֵב מבט לעבר אירועי העבר שהתרחשו זה עתה כדי להיזכר באיזה מצוקה וסכנה היה שרוי יִצְחָק רָבִּין בהופעותיו הפומביות האחרונות. הרָב נתן אופיר התנפל בגלוי על יצחק רבין באוקטובר 1995 במכון ווינגייט. ברעננה צעדו מפגיני הימין בספטמבר 1995 נושאים חבל תלייה וארון קבורה כשלכולם ברור למי הוא מיועד. בהפגנת ענק של הימין בכיכר ציון בירושלים הוצג יצחק רבין בצילומי “Blow up” כשהוא לבוש בגדי SS גרמניים נאציים של היינריך הימלר וריינהארדט היידריך שני ראשי הגסטאפו הנודעים לשמצה, ועוטה על ראשו כפייה בסגנון יאסר עראפאת. כל הצמרת הפוליטית מהימין לרבות אריאל שרון ובנימין נתניהו הייתה נוכחת בכנס ההסתה הנורא ההוא בכיכר ציון וצפתה במתרחש מהגזוזטרה הגבוהה אך בחרה להחריש מול המראות המבישים. אלה לא היו חלומות באספאמיה. זאת הייתה המציאות בישראל. השחקן השישי והמחליף הראשון היה גִלְעַד עַדִין. גִלְעַד עַדִין באמת ישב באולפן החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באותו מוצ”ש ההוא של  4  בנובמבר 1995 על תקן של שחקן מחליף ובִישֵר לאומה על דרמת היֶרִי המתרחשת בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. מאוחר יותר בלילה איתרו את שחקן הציר חיים יבין שאַץ להחליף את השחקן המחליף. משהו השתבש במהירות התגובה של ערוץ 1 שלמיומנותו בכיסוי חדשות יצא פעם מוניטין רָב. מוטי קירשנבאום ז”ל בטרם נבחר למנכ”ל הרשות היה פעם שחקן חשוב בשורות הטלוויזיה הישראלית הציבורית וברשות השידור. זה היה מזמן בעשור ה- 70 של המאה שעברה. אבל עכשיו משהפך למנכ”ל רשות השידור ומאמן של נבחרת שחקנים (שהוא בחר וכנראה היו פחות טובים ממנו), היה לוֹ אולי קשה להעביר מסרים שהוא הבין אבל לא בטוח שהם קלטו. אין ספק שמוטי קירשנבאום ז”ל היה מאמן כוכב בעל כושר ניתוח ומנהיגות, אבל אי היכולת של החמישייה המפורסמת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית לזהוֹר כמוהו באותם עשרת הימים הנוראים של נובמבר 1995, פגעה בו בסופו של דבר. הוא היה מנכ”ל רשות השידור ומאמן אסטרטג לטווח ארוך אך לא טקטיקן של רגע. את השימוש בתחבולות מקומיות השאיר לעוזר המאמן שלו יאיר שטרן . חמישיית ערוץ 1 ועוזר המאמן עמדו בפני תבוסה והתרסקות קולוסאלית ב- “משחק העונה” הפוליטי – טלוויזיוני מול ערוץ 2 וחברת החדשות של ערוץ 2 מבלי שהם מודעים לכך.

סערה גדולה טִלטלה את המדינה, אבל הסימנים והאותות שהזדקרו לכל עין עיתונאית בהם הימין הקיצוני מאיים תדיר ובאופן ממשי על חיי ראש הממשלה, לא חִלחלו לתודעת אנשי החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אך הסיגנלים היו עובדות ועם עובדות לא מתווכחים . נוצרה סביב ראש הממשלה אווירה עכורה ומאיימת מאין כמותה. המצב בארץ היה רגיש ומתוח מאוד. תמונות מסעי האימים וההסתה הנוראיים שניהלו הימין השפוי והימין הקיצוני והסהרורי בימים ההם יחדיו נגד מהלכי השלום של ראש הממשלה, חזרו על עצמן שוב ושוב. האיומים ששוגרו לעבר ראש הממשלה בצורת מטפורה של ארון קבורה עליו חרות השם יצחק רבין וחבל תלייה לידו הצטלמו באופן ברור בטלוויזיה. הדֶה – לגיטימציה וההסתה שערכו לו מתנגדיו נראו היטב בכל סלון ביתו של כל צופה טלוויזיה בישראל. איש מהנהגת הימין לא פצה את פיו. זהו אחד החזיונות המבישים ביותר בתולדות חייה הפוליטיים של מדינת ישראל בכל הזמנים. מפקד הפלמ”ח המהולל בימי מלחמת העצמאות של עם ישראל להיות או לחדול ב- 1948, ולימים רמטכ”ל צה”ל במלחמת ששת הימים, מבניו המפוארים של עם ישראל לדורותיו, הוכרז כבוגד לנוכח אוזניהם הכרויות ועיניהם הפעורות של מנהיגי הימין אריק שרון ובנימין נתניהו אלה שהפכו לראשי ממשלות לאחר שנרצח.

טקסט תמונה : שנת 1994. תמונה בעלת חשיבות היסטורית. מנהיג הטרור יאסר עראפאת הפך לפתע ליקיר האומה בישראל. עיתונאים ואנשי תקשורת ישראליים עלו אליו לרגל, מיהרו להצטלם עם הסוס הטרויאני שחבש כפייה לבש מדים צבאיים, ואף נשא אקדח בחגורתו (גם לאחר שלחץ לשלום את ידו של ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה יצחק רבין). איציק גינת המפקח הטכני של ניידת השידור הלוויינית של חברת “בֶּזֶק” מצטלם עם הראיס הפלסטיני חתן פרס נובל לשלום ב- 1994 במשותף עם יצחק רבין ושמעון פרס. יאסר עראפאת היה רב אומן ביחסי ציבור. לרגע קט הצליח לתעתע בהיסטוריה. (התמונה באדיבות איציק גינת. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לא פחות חמורות היו ההפגנות השבועיות הקולניות והמשולטות בכתובות נאצה שהתמקמו מידי עֶרֶב שבת מול ביתו הפרטי של ראש הממשלה ברמת אביב, והפכו למעשה שבשגרה. גם חטיבת החדשות של הטלוויזיה בערוץ הציבורי נהגה מעשה שִגרה. היא התעניינה בצורה שגרתית בשִגרת השנאה היומית של הימין הקיצוני נגד ראש הממשלה. הפגנות הנגד שחזרו על עצמן שוב ושוב כבר לא נחשבו בעיני הקברניטים והעורכים לחדשות חמות. מעולם לא הועמדה בלילות שישי ההם שום ניידת שידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ליד ביתם של יצחק ולאה רבין ברמת אביב כדי לדווח ולחשוף בשידור ישיר לצופי מגזין ה- “יוֹמָן” את כמות האֶרֶס שבעבעה לכיוונו של ראש הממשלה . שונאיו לא הניחו לוֹ גם לאחר כניסת השבת . השנאה התהומית של הימין הקיצוני לא השפיעה על שיקולי העריכה של ערוץ 1 וערוץ 2 לאורך זמן. התקשורת התרגלה ולא הייתה שם מספיק. שגיאה גררה שגיאה. תמונות האֶרֶס והשטנה הפכו ל- Déjà vu שהוליד רוֹטִינָה ושִגְרָה. השגרה יצרה אווירת סטגנציה ושאננות. זהו אותו הקיפאון שליווה את אנשי הטלוויזיה משני הערוצים 1 ו- 2 גם באותו מוצ”ש המַר והנמהר ב- 4 בנובמבר 1995.

אבי כהן מפיק ניידת השידור הקטנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכיכר מלכי ישראל, והשדרנית שלוֹ קֶרֶן נוֹיְבַּך , המפקח הטכני של ניידת השידור הקטנה של ערוץ 1מאיר חיימי, והצלם יוֹרָם בּרַקְאָיִ לא קיבלו ממפקדיהם באותו ערב את הפקודה הטלוויזיונית החשובה והמכרעת בת שתי המילים, “Follow him” (עקוב אחריו). בשתי המילים האלה מקופלת מדיניות צילום קשוחה ודינמית בה חייבת המצלמה לדבוק במשימת הצילום ולעקוב כל הזמן אחר ראש הממשלה בשל חשש ההתנקשות בו, מרגע הופעתו וכל עוד הוא גלוי וחשוף, ועַד היכנסו למכוניתו הממתינה לוֹ בשטח הסטרילי בירכתי הבימה. לא נאמר ולא הודגש בפני אנשי צוות הצילום בשום תדריך כי הקצאת אורך כֶּבֶל מצלמת ה- ENG המחבר אותה אל אותו ה-VTR המקליט אותה בניידת השידור הנַיֶיחֶת והמקובעת למקומה, חייב להיות מותאם כהלכה וארוך מספיק כדי לאַפְשֵר למצלמת ה- ENG נגישות וגמישות יתר בליווי ראש הממשלה. כל העֵת, גם בתום נאומו בעצרת ,ובגמר נעילת העצרת. אסור למצלמה לאבד אותו. מעולם לא נאמר לצלם יוֹרָם בַּרְקָאִי כי עליו ללוות צמוד את ראש הממשלה גם בעֵת ירידתו מהבימה במדרגות המובילות לעבר הרכב הצמוד שלו בשטח הסטרילי הסמוך שם המתין לו הרוצח , ושם גם נרצח . זאת הייתה חובת צילום. פקודה נחרצת כזאת, “Follow him”, לא ניתנה ע”י דוּדוּ גִלְבּוֹעַ ורָפִיק חַלָבִּי למפיק אבי כהן. אבי כהן עצמו לא נתן פקודה “עקוב אחריו” לצלם יורם ברקאי ולשדרנית קרן נויבך. לרוע מזלם של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם של ערוץ 2, העניינים התפתחו והתגלגלו בשונה מהצפוי.

צוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, העיתונאים והטכנאים גם יחד שכיסו את העצרת, היו ככלות הכול מיומנים ובעלי ניסיון רָב של שנים בכיסוי חדשות . הם רק לא קיבלו את הפקודה המתאימה. מאיר חיימי המפקח הטכני של ניידת השידור הקטנה שהופקדה על משימת הכיסוי בכיכר מלכי ישראל נחשב לאחד מטובי הטכנאים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. יורם ברקאי צַלָם הניידת הוא בעל עבר אמריקני עשיר בצילום חדשות. המפיק היה אבי כהן. היום הוא משמש כמפיק ראשי של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במקומו של אמנון ברקאי שעבר בשעתו לערוץ 10 שם הוא נושא בתפקיד סמנכ”ל התפעול. מכונית השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התמקמה בצידה המערבי של הבמה המרכזית וקרן נויבך הייתה מוכנה בזמן בשמונה בערב לפריצה הראשונה. האווירה בכיכר העיר בתל אביב הייתה מחשמלת.

טקסט תמונה : זהו יורם ברקאי צלם ה- ENG המצוין של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא עשה עבודה יוצאת מהכלל בעת כיסוי עצרת השלום במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995. יורם ברקאי הוא אחד מאותם צלמי חדשות ואנשי שטח שראויים להערכה רבה. (התמונה באדיבות יורם ברקאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

על הבימה ניצבו יצחק רבין ראש הממשלה וסמוך מאוד אליו שמעון פרס שר החוץ , ושרים אחרים בממשלה נוכח מאות האלפים הנרגשים המצטופפים בכיכר. בין יצחק רבין לשמעון פרס שני יריבים פוליטיים מאותו הצד של המתרס שררה זה מכבר השלמה והרמוניה. לידם ניצב השר רענן כהן והיו שם עוד כמה שרים נוספים. קצת מאחור נשקפה דמותו של יוזם ומארגן האירוע ההמוני הזה שלמה ” צִ’יץ’ ” להט ובלורית השֵיבָה שלוֹ. ” צִ’יץ’ ” שימש כיו”ר מטה התנועה “אזרחים למען רבין”. אחד מ- מְמַמְנֵי הפקת עצרת ההמונים הזאת בכיכר מלכי ישראל והתנועה “אזרחים למען רבין” היה המיליונר זָ’אן פְרִידְמַן. לחבורה הנכבדה שעמדה על הבימה בכיכר מלכי ישראל הצטרפה לקראת רגע השיא הזמרת מירי אלוני . היא עמדה לשיר יחד עם ראש הממשלה יצחק רבין ושַרָיו בסיום העצרת את “שיר השלום” על פי הלחן שחיבר יאיר רוזנבלום ואת מִילוֹתיו כתב יעקב רוטבליט. עצרת השלום הזאת הייתה אחת ההפגנות ההמוניות הפוליטיות הגדולות ביותר בתולדות מדינת ישראל וגם אמוציונאלית מאוד, שנושאת תקוות עבור צד אחד במפה הפוליטית הישראלית ואכזבות בשביל הצד האחר. המפיק הראשי אמנון ברקאי שהה במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 בבניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בירושלים ותִּכְנֵן יחד עם גב’ שַרי רָז עורכת התוכנית “רואים עולם” והמגישה גב’ אֵלִינוֹר אַמִיד את פריצות השידור הקצרות של קֶרֶן נויבך מהעצרת. אמנון ברקאי הוא איש טלוויזיה יסודי ורציני ומפיק בחסד עליון. כדי להעשיר את תמונות הדיווח העיתונאי מכיכר מלכי ישראל שכר את מטוֹס הסֶסְנָה של רשת ב’ (שדיווח מידֵי בּוֹקֶר על מצב התנועה בכבישי גוש דן ההומים), והושיב עליו את הצָלָם שי כהן על מנת להעניק לדיווח זווית צילום נוספת של מבט מלמעלה על האזור העמוס במאות אלפי אנשים. זה היה מבצע לוגיסטי זריז. מַטוֹס הסֶסְנָה המריא משדה דוֹב בתל אביב, ערך מעל הכיכר כמה גיחות צילום ונחת בחזרה בשדה דוֹב. מונית מיוחדת הריצה את הטייפ לניידת השידור של המפקח הטכני מאיר חיימי . כעבור כמה דקות היו תמונות ה- Aerial shots באוויר של “רואים עולם”. הצילום האווירי הראה בבירור עד כמה הכיכר והרחובות הסמוכים לה דחוסים בכמויות עצומות של בני אדם. כמה אירוני לחשוב שראש הממשלה שעתיד להירצח בתוך דקות ספורות היה רשאי להיות גאה בפועלו ובעצמו לפני מותו. בצניעותו וביושרה המושלמת שלו, שני מרכיבים כל כך חשובים בכריזמה המנהיגות של יצחק רבין, סחף אחריו לכיכר העיר המונים מכל רחבי הארץ. כמה מנהיגים יכולים באמת להתפאר בהישג עצום שכזה. האזרחים לא הזדמנו לכיכר מלכי ישראל במקרה. איש – איש ממשתתפי העצרת הענקית התפנה לרגע אחד ממלאכתו ועיסוקו. הם כיתתו רגליהם ביוזמתם האישית מכל קצוות הארץ לכיכר מלכי ישראל בתל אביב כדי ליטול חלק בעצרת, וכדי ולהקשיב לדבריו של מנהיג אהוּב . זו הייתה דרכם להביע את תמיכתם במדיניות השלום שלוֹ. כך ביקשו להביע אמון במנהיגות הדגוּלָה שלוֹ. זה היה אירוע טלוויזיוני רָב חשיבות ואדיר ממדים שטופל בצנעה רבה ע”י שתי רשתות הטלוויזיה הגדולות בארץ.

למרות התמיכה הענקית בראש הממשלה, היו רבים בישוב שהתנגדו בצורה נחרצת למדיניות השלום והפיוס שקידם יצחק רבין עם יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת. הסכם אוסלו ב’ שנחתם ב- 28 בספטמבר 1995 בוושינגטון בארה”ב בין מדינת ישראל לפלסטינים נתן את האות לתחילתן של הפגנות הימין חסרות תקדים בחריפותן ואלימותן . נוצרו שני גושים פוליטיים מובהקים. גוש השמאל שתמך ביצחק רבין ומחנה הימין ובראשם המתנחלים שהתנגדו לו. הפגנות הימין הקיצוני היו אפקטיביות והרסניות וְלוּווּ בדברי הסתה והדחה חמורים מאין כמותם של רבנים בארץ ובארה”ב שקבעו במפורש : “יצחק רבין הוא מוסר ואיש בוגד באינטרסים של מדינת ישראל”. הימין הקיצוני איים בגלוי על חייו של יצחק רבין. דמו של ראש הממשלה הוּתַּר. אנשי המשרד של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בישראל היו הראשונים שהבינו את חומרת המצב השוררת במדינת ישראל והפנימו אותה. הם נכנסו לכוננות צילום. האווירה ערב הרצח הייתה כשל מלחמת אחים פוליטית . חצי מהעם אהב את ראש הממשלה. חציו השני שנא אותו. הימין הקיצוני תעב אותו. האגף הפוליטי הקיצוני הזה הרחיק לכת מעבר לתיעוב. הוא ראה ביצחק רבין בוגד.

את משרד רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בתל אביב בתקופה הרת הגורל הזאת בישראל ניהלה גב’ קֶטִי מֶקְמֶנֶס אך דִין רֵיינוֹלְדְס (Dean Reynolds) בן ה- 47 היה הכתב הבכיר של הרשת בישראל בימים ההם. הוא היה הראשון בין אנשי התקשורת בארץ, זרים ומקומיים, שהתעשֵת והבין כי חייו של ראש הממשלה נתונים בסכנה מתמדת. יצחק רבין היה מאוים בכל הופעה פומבית שלו בכל מקום במדינה ע”י הימין הקיצוני. זה לא היה עוד סוֹד. דִין רֵיְינוֹלְדְס קבע נוהל חירום של דריכות ועֵרנות יֶתֶּר בעֵת הכיסוי הטלוויזיוני של הופעותיו הפומביות של יצחק רבין. הוא היה איש חדשות מיומן ובעל מורשת (אבא שלוֹ, פְרָאנְק רֵיְינוֹלְדְס היה כתב ומגיש חדשות נודע ב- ABC תחת מנהיגות השידור של רוּן אָרְלֶדְג’) והבין בחושיו העיתונאיים החדים את חומרת המצב הפוליטי בישראל. “דִין רֵיְינוֹלְדְס הנהיג מדיניות צילום חדשה הנוגעת לכיסוי ראש ממשלת ישראל, וכינה אותה בשתי מילים המקפלות בתוכן את כל תורת החדשות והעיתונאות בטלוויזיה, “Death Watch”, סיפר לי אחד מצלמי ABC בארץ דוּדוּ בְּיָאנְקוֹ. שתי מילים שפירושן בזָ’רְגוֹן הטלוויזיה הן עֵרנות + דריכות + זהירות, ומעקב צילום רצוף ושיטתי אחר ראש ממשלת ישראל הנתון בעת הופעותיו הפומביות לסכנת התנקשות מוחשית בחייו. מדיניות הצילום הזאת שלוֹ הייתה אפופת רָז. הוא ביקש לשמור אותה כסוֹד מִקצועי של הרשת. צלמי ABC בישראל נדרשו לעקוב ולצַלֵם את ראש הממשלה יצחק רבין, ולא להסיר את עדשת המצלמה ממנו כל עוד הוא חשוף ונגלה לעֵין הציבור ועד לרגע שנעלם בתום נאומיו לתוך מכוניתו המתרחקת מהשטח.

דִין רֵיינוֹלְדְס (Dean Reynolds) היה איש הטלוויזיה הראשון בישראל שטבע בארץ את מוּנַח הטלוויזיה האמריקני המקצועי “Death Watch”. הוא היה הראשון שחשב על הרעיון לעקוב עם מצלמות הרשת אחרי יצחק רבין מהסיבה הפשוטה שראש הממשלה ושר הביטחון מאוים ע”י אנשים קיצוניים שגם מחזיקים בידיהם כלי נשק. ברור שהוא ראוי על כך להערכה. הוא אימֵץ את מדיניות הצילום הזאת כבר שמונה שנים קודם לכן בראשית האינתיפאדה הראשונה ב- 1987 בשעה שמצלמות ABC סיקרו ועקבו בעת המצב המתוח אחר ראש הממשלה הקודם יצחק שמיר המנוח. דִין רֵיְינוֹלְדְס נישא ליָעֵל, ישראלית אז עובדת הרשת בארץ. הם עזבו את ישראל במאי 1995 וחזרו לעבוד בשורות ABC בארה”ב כחצי שנה לפני רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל. הם מתגוררים ליד שיקאגו ויש להם ארבעה ילדים. אף על פיכן חִלחלה סיסמת ה- “Death Watch” לצלמי ABC בישראל. מונח בן שתי מילים שכדאי לכל איש חדשות באשר הוא לאַמֵץ אל לִבּוֹ.

דִין רֵיְינוֹלְדְס זוכר כפי שהעיד בפניי : “מאז רצח הנשיא האמריקני שלנו ג’ון פיצג’ראלד קֶנֶדִי, הפכה כל הופעה פומבית של כל נשיא אמריקני למדיניות צילום טלוויזיונית אוטומטית של, “Death Watch”. למדנו מניסיון החמצת ההתנקשות בנשיא קנדי. עובדה שיריית ההתנקשות של ג’ורג’ הינקלי שפגעה בנשיא רונלד ריגן ב- 1981 בתום אחת מהופעותיו הפומביות שניות ספורות לפני שנכנס למכוניתו המשוריינת, נלכדה ותועדה ע”י כתבי החדשות ומצלמות ה- ENG של כל שלוש הרשתות הגדולות ABC ,NBC, ו- CBS. נכון שלא מייד הבנו שהנשיא ריגן נורה ונפגע, מפני שבתוך שבריר שנייה הוא נדחף ע”י מאבטחי ה- FBI למכונית הלימוזינה שלו, אבל לכל הרשתות היה את צילום ההתנקשות. את המונח “Death Watch” לא אני המצאתי. אבל טבעתי אותו לראשונה בישראל כבר ב- 1987 בעֵת מעשי הטרור באינתיפאדה הראשונה בשעה שכיסינו את ראש הממשלה יצחק שמיר. הבנו שהוא יעד ראשי של הטרור הפלשתיני ולכן עלול להיות פגיע. דרשתי בעקבות כך ערנות יתר מצוותי הצילום של ABC  בישראל”.

הלקח יושם גם בישראל . צלמי רשת ABC נתבעו להפעיל כאן את מדיניות ה- “Death Watch” במדינה השסועה והמפולגת, וכיננו וכיוונו את עדשות מצלמותיהם אל ראש הממשלה יצחק רבין כל אימת שהופיע בציבור הם ראויים על כך להערכה רבה. אנשי ABC בישראל היו לְמוּדִים ניסיון מאירוע ההתנקשות של נשיא ארה”ב ג’וֹן פִיצְגֶ’ָרלְד קֶנֶדִי שלושים ושתיים שנה קודם לכן ברחובות דָאלָאס בירת מדינת הדרום טֶקְסַס ב- 22 בנובמבר 1963. הרצח לא תועד מעולם ע”י רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות ABC ,NBC, ו- CBS מפני שהמצלמות שלהן כלל לא נכחו בזירת ההתנקשות. סיורו של נשיא ג’וֹן פִיצְגֶ’רָאלְד קֶנֶדִי ארה”ב ב- 22 בנובמבר 1963 בדָאלָאס – טֶקְסַס נראה בעיני מנהלי החדשות של CBS , NBC , ו- ABC מסע בחירות רוטיני שלא דרש מעקב צילום צמוד למרות שמדובר במדינה רוויית נשק חם פרטי . אנשי ABC בישראל הפיקו את הלקח הנדרש וניסו ליישם אותו ב- 1995. הם פעלו בישראל כפי שפעלו עכשיו לאור הלקח המַר שהפיקו רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה”ב בעצמן, אלוּ שהחמיצו ופִספסו את תיעוד ההתנקשות בנשיא ארה”ב לפני שנות דוֹר, רק מפני שנשיאי חטיבות החדשות והמפיקים שלהן, לא טרחו לשלוח כלל מצלמות לזירת הרצח. רק צָלָם חובב אחד, חייט ו- סוחר בגדים סקרן בשם אֵייבְּרַהָאם זָפְּרוּדֶר (Abraham Zapruder) שעמד בצִדֵי הכביש יחד עם אלפי אזרחים אחרים באחד מרחובות העיר מצויד אך מצויד במצלמת פילם 8 מ”מ פשוטה, עקב במקרה אחר המכונית הנשיאותית המשייטת לאיטה במהירות של כ- 10 קמ”ש. מצלמתו לכדה את רגע פגיעת קליעי הרובה של המתנקש לִי אוֹסְוָואלְד בראשו של הנשיא שישב במושב האחורי של הלימוזינה הגדולה מכונית הלִינְקוֹלְן הפתוחה והחשופה לצד רעייתו הגב’ זָ’אקְלִין קֶנֶדִי. משך Shot הצילום שהפך לסקופ עולמי היה בן 27 שניות.

טקסט תמונה : 22 בנובמבר 1963. דאלאס בירת טקסס. זהו אייברהאם זאפרודר (Abraham Zapruder) חייט וסוחר בגדים במקצועו, הוא הצלם החובב שתיעד בלעדית במצלמת פילם קטנה 8 מ”מ (Super 8 mm) ב- 22 בנובמבר 1963 בדאלאס את ההתנקשות בחייו של נשיא ארה”ב ג’ון פיצג’ראלד קנד. הוא היה במקרה האיש הנכון, במקום הנכון, ברגע הנכון, ולעג בתיעוד ההיסטורי שלוֹ לשלוש רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות CBS ,NBC, ו- ABC שנעדרו ביודעין מזירת הרצח. (סוכנויות).

אזרח אמריקני מהשורה אֵייבְּרַאהָם זָפְּרוּדֶר תיעד באמצעות ציוד צילום קלוש את הרצח של ה- 120, ועשה את מה שמצלמות הטלוויזיה האלקטרוניות המתוחכמות של רשתות הטלוויזיה האמריקניות העשירות לא הצליחו לעשות מפני שלא נכחו במקום. הנשיא נרצח על המושב האחורי שלמכונית “הלינקולן” הפתוחה. כל שנותר לווֹלְטֶר קְרוֹנְקָיְיט (Walter Cronckite) מגיש החדשות הנודע של רשת CBS היה לומר לצופיו, “הנשיא איננו”. לרשת CBS לא היה שום תיעוד מצולם של ההתנקשות. גם לא ל- NBC ו- ABC. רצח הנשיא קנדי ב- 1963 הוכיח שוב כי שום רשת טלוויזיה לא הקדימה מעולם את זמנה ואיננה חסינה מפני שגיאות תכנוניות ובפני הפתעות. גם לא האמריקניות העשירות. הייתה דרושה החמצה טלוויזיונית בסדר גודל אדיר של רצח נשיא כדי שחטיבות החדשות של ABC ,NBC, ו- CBS יתעשתו, יעשו הערכה מחודשת, ויאמצו אל לִבָּם מדיניות צילום חדשה וזהירה של “Death Watch”. הפקה שעולה יֶתֶּר מַמוֹן אך מונעת בושות עיתונאיות. את ההתנקשות בנשיא רוֹנָאלְד רִיגֶן ב- 1981 לכדו המצלמות של כל שלוש הרשתות האמריקניות הגדולות, מפני שנקטו במדיניות הצילום “Death Watch”.

טקסט תמונה : 1961. וולטר קרונקייט (משמאל) מגיש החדשות רב המוניטין של רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS לפני ריאיון עם נשיא ארה”ב ג’ון פיצג’ראלד קנדי. (באדיבות רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS).

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ביקר אותי בדָאלָאס – טקסס בעת הפקת שידורי המונדיאל של ארה”ב בקיץ 1994. שוחחנו על רמת הביצוע של שלושת ציוותי השידור בטורניר ארה”ב 94′, איכות השדרים והפרשנים שלנו, וטיב ההפקה בארה”ב ובאולפן המונדיאל בירושלים המנווט את 120 שעות השידורים של משחקי גביע העולם בכדורגל. מוטי קירשנבאום, אמרתי למנכ”ל רשות השידור, כלהלן : “ברור לי כי מאיר איינשטיין ואבי רצון ניצבים בדרגה שלימה מעל הצוות רמי ווייץ והפרשן שלוֹ אברהם גרנט, ושני אלה מאפילים ולוקחים בהליכה את הצוות השלישי המורכב מדני דבורין ומוטל’ה שפיגלר”, והוספתי, “מטריד אותי הרבה יותר האולפן בירושלים עליו ממונה אורי לוי. אם הצ’יפים יפלו נכון יהיה לו שידור מפואר ביום משחק הגמר. הזמנתי את ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הידוע כחובב כדורגל וספורט להיות האורח הראשון במעלה שלנו לשעה קלה באולפן בירושלים ביום ראשון – 17 ביולי 1994, תאריך משחק הגמר”.

טקסט מסמך : 10 ביוני 1994. זהו מכתב ההזמנה שפִקססתי לראש הממשלה ושר הביטחון האהוב יצחק רבין המזמין אותו להיות אורח ראשון במעלה באולפן בירושלים המנווט את משחק הגמר בתאריך 17 ביולי 1994. ידעתי שיצחק רבין הוא צופה נאמן בתוכניות הספורט והכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. כתלמיד היה בעצמו שחקן עבר בקבוצת הכדורגל של ביה”ס החקלאי כדורי. יצחק רבין היה עסוק ולא התפנה להגיע לאולפן מונדיאל ארה”ב 1994. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1939. ביה”ס החקלאי “כַּדּוּרִי” בגליל התחתון למרגלות הר תבור [1]. זאת נבחרת הכדורגל של ביה”ס התיכון חקלאי “כדורי” שניצחה את קבוצת הפרשים הבריטית וזכתה בגביע. יצחק רבין  בן 17 (עומד שלישי מימין) נמנה על נבחרת הכדורגל של המוסד החינוכי . עומדים מימין לשמאל : יוחנן גולדברג (דובז’ה), יהודה בן דוד, יצחק רבין (בן 17), עמיחי הלוי (בן מושבת כינרת שנרצח ב- 1941 ע”י פורעים ערבים בכביש בין מושבת כינרת לטבריה), מאיר ליכטנשטיין (מחדרה), ד”ר ארתור קם מורה לפלחה וגידול ירקות בביה”ס כדורי ששימש כמאמן וגם שופט כדורגל בביה”ס “כדורי”, ונתן פיאט המנהל המיתולוגי של המוסד החינוכי ביה”ס “כדורי”. כורעים מימין לשמאל : עמוס פינק, אורי ברפל, ליידה, ראובן צינדר (פועל מסג’רה), יהושע “זיגי” זייגר, והמשורר והסופר חיים גורי (בן 16 בתמונה, שם משפחתו הקודם היה גורפינקל). שוכבים מימין לשמאל : שאול ביבר (היחיד שנועל נעלי כדורגל) והשוער משה נצר (נוסוביצקי) ולידו הגביע .                 

הערה 1 : עשיתי מאמץ והצלחתי לאתר בשעתו את שאול ביבר המנוח (אז בן 90) ואת חיים גורי יבד”ל (אז בן 90), ושניהם סייעו לי בזיהוי כל הנוכחים בתמונה שצולמה כאמור ב- 1938. (לע”מ תמורת תשלום).

הערה 2 : קבעתי כלל לעצמי כי אני מזהה בכל תמונה ותמונה בסדרה ובבלוג את כל הנוכחים בכל התמונות גם אם חשיבותם של חלק מהם פחותה, גם אם מדובר בתמונות ישנות. מיומנותו של מתעד והיסטוריון נבחנת גם בדבקותו במשימה בזיהוי כל הנוכחים בתמונות השונות.

מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל האורח שלי בדאלאס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הישירים את משחקי מונדיאל ארה”ב 1994, הופתע אך לא אמר דבר. הוא לא ידע דבר על החלטתי לזַמֵן לאולפן מונדיאל ארה”ב 1994 בירושלים את ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. הכנתי ותִּכננתי עבורו מסע הפקה שונה. זה היה ב- דָאלָאס (DALLAS) באחד מימי המנוחה של המשחקים והשידורים הישירים במונדיאל ארה”ב בחודש יולי 1994. מחשבותינו נשאו את שנינו זה מכבר לנסיעה המתוכננת במכונית ההפקה שלי באותו מסלול הנסיעה המדויק בה נסעה מכונית הנשיא האמריקני ב- דָאלָאס לפני שלושים ואחת שנה ב- 22 בנובמבר 1963 בה נקטל בעיקול הכביש סמוך לבניין הספרייה הישן לפני הגשר. נהגתי ברכב ההפקה במהירות של 10 קמ”ש בדיוק באותה המהירות בה נסעה אז המכונית הנשיאותית בין טורי הקהל הניצב משני צִדֵי הכביש, מנפנף ומריע לג’ון פיצג’ראלד קנדי ורעייתו ז’אקלין שניהם יפי תואר , שישבו במושב האחורי של המכונית. מכונית ה- “לינקולן” (Lincoln) הפתוחה שִיְיטָה לה באיטיות רבה בין ההמונים מפני שזה היה מסע בחירות של הנשיא האמריקני. עכשיו בעת הנסיעה האיטית במכונית ה- “בְּיוּאִיק” (Buick) של ההפקה [2] יחדיו עם מנכ”ל רשות השידור שלי, אתה לפתע מבין כיצד ובאיזה קלות פגעו שלוֹש יריות רובה הצלפים הקטלניות של לִי אוֹסְוָואלְד והרגו את נשיא ארה”ב ג’ון פיצג’ראלד קנדי. בסיום מסע הקֶטֶל החנינו את המכונית שלנו במגרש החנייה העירוני ליד בניין הספרייה ועלינו במעלית שהובילה אותנו למקום בו ניצב לִי אוֹסְוָואלְד לפני שנות דוֹר בודד באין מפריע בקומה השישית בבניין הספרייה משם פגע ללא קושי את הנשיא האמריקני. עיריית דָאלָאס הפכה את כל הקומה השישית בבניין הספרייה שהיה פעם מחסן ספרים לאתר תיירות ומוזיאון טלוויזיה. המקום רוחש מבקרים. הכניסה לאתר בתשלום אך מפני שנשאנו עִמנו Accreditation (תגי זיהוי מיוחדים) המעידים כי אנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 המסקרים את משחקי מונדיאל ארה”ב 1994, אפשרו לנו בעלי המקום להיכנס בחינם. התבוננו יחדיו במוניטורים שמספרים על ביקורו בן ארבעת הימים של הנשיא ג’וֹן פִיצְגֶ’רָאלְד קֶנֶדִי בנובמבר 1963 במדינת טֶקְסַס ובדָאלָאס עצמה , במסגרת מסע הבחירות שלוֹ לקראת הקדנציה השנייה, וסרט הרצח בן ה- 27 שניות של הצלם החובב אֵיְיבְּרָהָאם זאפְּרוּדֶר המוקרן עבור המבקרים ב- Loop. האווירה במוזיאון המתעד את ההתנקשות והרצח שקטה, מלנכולית, ואפופת זיכרונות. אתה כל הזמן שואל את עצמך בלחש איך “השב”כ” האמריקני, ה- FBI האדיר בעל האמצעים והיכולות, לא הצליח למנוע את רצח הנשיא האמריקני יפה התואר והכריזמטי ומדוע שום רשת טלוויזיה אמריקנית לא הייתה נוכחת במקום ולא תיעדה את ההתנקשות. בעת השיטוט יחדיו בחדר ההנצחה והתיעוד רחב הידיים שאלתי לפתע את מוטי קירשנבאום : “…תאמר לי מוטי, האם דבר כזה של רצח ראש מדינה בפומבי עלול להתרחש גם במדינת ישראל”, והוספתי, “האם יכולה להתרחש התנקשות כזאת של ראש ממשלה בישראל בעת הופעה פומבית מבלי שרשת טלוויזיה מקצועית תתעד אותו…?”. מוטי קירשנבאום שמע את השאלה. הוא הביט עלי במבט מזוגג והסב את פני הפוקר שלוֹ חזרה למרקע הטלוויזיה בספרייה. הוא לא ענה לי. אינני יודע לאן נשאו אותו מחשבותיו. מוטי קירשנבאום לא היינו חברים אבל אני מתגעגע אליך.  

טקסט תמונה: קיץ 1994. מונדיאל הכדורגל של ארה”ב 94′ . דָאלָאס . מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום (בן 55) מבקר אותי ואת צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- IBC מרכז השידורים הבינלאומי של הטלוויזיה הוהרדיו ב- דָאלָאס (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי בעיר דאלאס בירת מדינת הדרום טקסס. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין עם כיוון השעון :  מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום, רלי בורקו עוזרת ההפקה שלי, רעייתי יעל תג’ר, אנוכי, אורי רשף טכנאי התקשורת, סולומון “סולי” מוניר שדר ה- OFF TUBE בשפה הערבית, ועוזרי ויד ימיני ששי אפרתי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אינני יודע אם קברניטי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מכירים את עובדות הסיפור הזה בו נעדרו מצלמות הרשתות הגדולות מתיעוד רצח הנשיא האמריקני ג’וֹן פִיצְגֶ’רָאלְד קֶנֶדִי כפי שפורט בקטע הקודם. אך אין ספק שמנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דוּדוּ גִלְבּוֹע ועורך “מבט” רפיק חלבי, בין אם הכירו את הסיפור ובין אם לאו, המשיכו לנַהֵל מדיניות צילום שאננה בעֵת הופעותיו הפומביות של ראש הממשלה יצחק רבין. הם לא נקטו שום יוזמת צילום או צעדי חירום מתבקשים לאור האיומים הרצופים על חייו. גם מנכ”ל חברת החדשות בערוץ 2 מר שָלוֹם קִיטַל לא התמיד במעקב צילומי שיטתי אחרי יצחק רבין, ופעל פחות או יותר על פי מודל הכיסוי שטבעה הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. שני ערוצי הטלוויזיה לא הפיקו את הלקחים הנדרשים מהמצב הפוליטי רווי המתח והמסוכן שהשתרר במדינה בו חייו של ראש הממשלה ושר הביטחון מונחים על הכף. לשאננות התמוהה של דוּדוּ גלבוע מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והאיש הנושא באחריות העיקרית לתפעול אנשיו יש רק הסבר אחד. השאננות היא מגפה ומנהל החדשות נדבק במחלה . הוא היה הראשון שאמור להתריע ולהזעיק אך לא היה דרוך מפני ששני הבוסים שלוֹ ברשות השידור מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן, שהיו עיתונאים כמותו, לא עמדו הכֵן במידה מספקת. גם הם לא היו מוכנים מספיק. הם כמפקדים המשיכו לנהוג כמו פיקודם על פי דרך הרוטינה למרות המצב הפוליטי הלא שִגרתי, המתוח מאוד, וחסר התקדים בתולדות מדינת ישראל. הם היו שאננים לאיומים הממשיים על חייו של ראש הממשלה המרבה להופיע בציבור השסוע והמפולג ובחלקו גם עוין ביותר. השאננות מצאה את ביטויה בחוסר יעילות ההפקה ואי שִריוּן אמצעי צילום נוספים בכל מקום בו מופיע ראש הממשלה. הם לא היו ערניים. אולי היו אפילו אדישים למצב מפני שהאיומים על חיי יִצְחָק רָבִּין היו כל כך רבים והפכו לשגרת חייו וחיינו . או שמא נכנעו להנחה שהתבררה כשגויה, שרצח ראש ממשלה, עלול להתרחש רק במדינות העולם השלישי ובשום פנים ואופן לא בישראל. לא התקיים כל תדריך חירום ולא הוצא כל מסמך מנחה בחטיבת החדשות של הטלוויזיה ישראלית הציבורית – ערוץ 1 הדורש התייחסות מסוג אחר להופעותיו של ראש הממשלה ושר הביטחון בציבור. לא נופקו שום הוראות מקדימות חַד משמעיות בכתב ו/או בע”פ לפיקודיו מטעמם של מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע ועורך “מבט” רָפִיק חַלָבִּי – למפיקים השַדָּרִים, הכתבים, הצלמים וטכנאי ניידות השידור המחייבות נקיטת מדיניות כיסוי וצילום של “Death watch” בעת כיסוי הופעותיו הפומביות של ראש הממשלה יצחק רבין. חסרה גם הוראה מכוונת מתי ניתן לסיים את מלאכת הכיסוי ומתי אפשר לנתק את עדשת המצלמה ממגעה עם ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין. כל כתב, עורך, וצַלָּם בטלוויזיה הישראלית פעל על פי צו מצפונו ותחושותיו האישיות. ברור כי איש לא האמין שרצח ראש ממשלה אפשרי מדינת ישראל הנאורה, הדמוקרטית, והחופשית. שתי רשתות הטלוויזיה הגדולות בישראל היו עתידות לשלם על כך ביוקר רב.

ב- 13 בספטמבר 1995 קיים הימין טקסי אזכרה לקורבנות הטרור שנרצחו מאז הסכם אוסלו הראשון שנחתם על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון שנתיים קודם לכן, ב- 13 בספטמבר 1993 . מנהיג האופוזיציה יו”ר הליכוד בנימין נתניהו צולם בצומת רעננה כשהוא צועד ליד תהלוכת תומכי הימין הקיצוני שנשאו ארון מתים עליו רשום שמו של יצחק רבין. ארון המתים היה עטוף בדגל הלאום. ליד ארון הקבורה צעדו אנשים מטורפים כשהם מצוידים בחבל תלייה. לכולם היה ידוע היטב למי הוא מיועד. קשה להאמין שבנימין נתניהו מועמד הליכוד לראשות ממשלת ישראל הניצב כה סמוך לא ראה את המראות המזוויעים האלה. ביזיון מביש מאין כמותו של אדם המבקש להיות ראש ממשלה בעצמו. בנימין נתניהו התעלם ולא הגיב. התמונות הקשות והמַרות ברעננה תועדו רק ע”י דוּדוּ בְּיָאנְקוֹ צלם טלוויזיה וותיק ומנוסה של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC והקולות הנפשעים שבקעו משם הוקלטו בידי המקליט שלו רוֹנִי רִימֶר.

טקסט תמונה : שנת 1975. חצי האי סיני. דודו ביאנקו (עומד עם הקלאפר) צלם החדשות המצטיין של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בישראל ניצב במעבר המיתלה המפורסם במדבר סיני ב- 1975 יחד עם הבוס שלו ביל סימנס (Bill Simmense), כשהם מצלמים ומראיינים את ראש הממשלה יצחק רבין (בן 53) בימים ההם. שניהם נראים בתמונה בשעה שהם מכינים כתבה על יצחק רבין שתשודר בתוך ימים ספורים בארה”ב. מצלמות ABC בישראל עקבו 20 שנה אחרי ראש ממשלתה הדגול של מדינת ישראל. ברגע הרצח הם לא היו שם. (התמונה באדיבות דודו ביאנקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זהו דודו ביאנקו. צלם ה- ENG  החרוץ והפעלתן שעבד שנים רבות בשירות רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בישראל. (התמונה באדיבות דודו ביאנקו. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 12 באוקטובר 1995 נאם ראש הממשלה בכנס חגיגי של עולים אנגלו – סאכסיים במכון ווינגייט ליד נתניה. בעת נאומו על בימה מאולתרת באחד הדשאים במכון, התקרב אליו קרבה מסוכנת כמטחווי ירי אקדח, איש חובש כיפה ומזוקן, כשהוא מתלהם ומנופף באגרופיו כדי לפגוע בראש הממשלה. זה היה הרָב נָתַן אוֹפִיר מהאוניברסיטה העברית בירושלים. מאבטחי השב”כ הרחיקו את הרב נתן אופיר בכוח מהמקום. צלם חדשות נוסף של ABC יוֹרָם בַּרְקָאִי תיעד במצלמת ה- ENG שלוֹ את האירוע הקשה. לא היה עוד ספק באבחנה החמורה והמדאיגה. יצחק רבין ראש הממשלה ושר הביטחון הנבחר במדינה חופשית ודמוקרטית , נתון לאיומי הימין הקיצוני , פלג זניח חובשי כיפות בעַם, אך נחוש לרצוח את ראש הממשלה בהזדמנות הראשונה שתיקרֵא לוֹ. המצב היה רציני. יִצְחָק רָבִּין חשוף לא רק להפחדות אלא נתון לאיומים המסכנים את חייו סיכון של ממש. האיומים על חייו של יצחק רבין מידי קיצונֵי הימין במקומות שונים בארץ הפכו לתכופים ולמעשה שבשגרה. אך הטלוויזיה הציבורית הוותיקה בת ה- 27 וגם ערוץ 2 המסחרי הצעיר בן השנתיים, טרם הפנימו את חוּמרת המצב. המצלמות שלהם לא תיעדו ולא עקבו אחרי ראש הממשלה בצורה שיטתית ועקבית לאורך כל הדרך. לעומתם פעלו ציוותי צילום ה- ENG של רשת ABC האמריקנית בכל עוּזַם ובעקביות. הם היו בכל מקום. צוות צילום של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דווקא היה נוֹכֵח בביקורו של ראש הממשלה בכנס העולים האנגלו – סאכסיים במכון ווינגייט, אך משום מה לא היה דרוך מספיק ולא צילם את רגע ההתנפלות של רָב האוניברסיטה העִברית נתן אוֹפיר על ראש הממשלה. חומר הצילום הדרמטי לא היה בידו. מפיק החדשות הדומיננטי של “מבט” אמנון ברקאי זוכר כפי שהעיד בפניי, כלהלן : “…מנעתי בושה גדולה מעצמנו לאחר שהצלחתי ברגע האחרון להניח את ידי על קלטת ה- ENG שצולמה בידי יוֹרָם בּרַקְאָיִ, אז צַלָם החדשות של ABC, וה-Soundman (איש קוֹל) שלוֹ משֶה לוּבְּלִינֶר. שניהם היו נוֹכחים באירוע החמוּר וקרובים מאוד בעצמם אל ראש הממשלה. הם צילמו היטב את המקרה ותיעדו אותו כראוי…”. החומר שוּדַר באותו עֶרֶב במהדורת החדשות המרכזית של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ב- “מבט”, והצביע שוב בפעם המי יודע כמה על המחלוקת הקשה בעם. מצד אחד המִתווה המדיני של יִצְחָק רָבִּין ומאידך רצונו המפורש של הימין לקעקע את המִתווה ולהכשיל את ראש הממשלה, ואת שאיפתו החשופה והבלתי מוסתרת של הימין הקיצוני לפגוע ביצחק רבין פיזית.

שבוע לפני הניסיון לפגוע ביצחק רבין במכון ווינגייט, ב- 5 באוקטובר 1995, אישרה הכנסת ברוב דחוק את הסכם אוסלו ב’. באותו עֶרֶב ארגן הליכוד הפגנת אלפים בכיכר ציון בירושלים בהשתתפות תומכיו ביניהם מתנחלים רבים, חלקם מהימין הקיצוני. על הגזוזטרה מעל הכיכר הירושלמית ניצבו מנהיגי הליכוד ובראשם אריק שרון וביבי נתניהו, וגם דוד לוי, ומשה קצב. מהגזוזטרה הזאת נישאו בזה אחר זה נאומי הסתה חוצבי להבות נגד מדיניותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין. ההמון היה משולהב. נראו שם מחזות מזעזעים ומחרידים חסרי תקדים שלא נראו קודם לכן ל-ומעולם בישראל. ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הולבש והופיע בתמונות מצולמות מוגדלות (Blow ups) במדי SS נאציים של היינריך הימלר וריינהארדט היידריך ועל ראשו מתנוססת הכפייה המפורסמת של יאסר עראפאת. צעקות ההמון “בוגד”, “רוצח”, ו- “נאצי”. מבטי השנאה של תומכי ומעריצי הימין הקיצוני הבליטו ביתר שֵאת את האֵיבָה לראש הממשלה. יצחק רבין איש הפלמ”ח וסגנו של יגאל אלון במלחמת העצמאות ב- 1948 ורמטכ”ל צה”ל ואבי הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ב- 1967 הוצג עכשיו ע”י משתתפי האסֵיפה הפוליטית ע”י בני עמוֹ מהימין והימין הקיצוני כבוגד. התמונות הקשות לא נעלמו מעיניהם של אריק שרון, ביבי נתניהו, יצחק שמיר, משה קצב, דוד לוי, ואהוד אולמרט. ששת מנהיגי הליכוד החרישו ובחרו שלא לגנות את מעשי ההסתה המחפירים.

ראש השב”כ החדש כַּרְמִי גִילוֹן (מוּנָה לתפקיד החשוב ב- 1 במארס 1995) במקומו של מר יעקב פֶּרִי, החליט להגדיל את היחידה לאבטחת אישים מחשש כבד לחיי יצחק רבין ולחיי חלק משריו הבכירים. לראש הממשלה עצמו שוב הוּצַע ללבוש אֵפוד מגן כדי להגן על חייו בעֵת הופעותיו הפומביות. הוא סירב. תגובתו של יצחק רבין ראש הממשלה לבקשת מאבטחי השב”כ לעַטוֹת על גופו אֵפוֹד מָגֵן בעת הופעותיו הפומביות הייתה מדהימה. “השתגעתם…? אֵפוֹד מַגֵן במדינה שלי…? בשום פנים ואופן לא…!”, השיב להם יצחק רבין  בתמימות ובענווה האופיינית לוֹ. השב”כ יָדַע יָדוֹע היטב כי ראש הממשלה נמצא תדיר תחת איומים אמיתיים וממשיים על חייו. אנשיו הבינו וידעו שיצחק רבין שרוי בסכנת חיים, אך השירות רק הציע ולא כפה על ראש הממשלה לעטות עליו את האֵפוֹד שאולי היה מציל את חייו. ראש הממשלה לא לבש אֵפוד מגֵן בעת שהרוצח ירה את שלושת כדורי האקדח הקטלניים שחדרו לגופו החשוף. השב”כ נִמנֵם פעמיים. לא כפה עליו לעטות בגד הגנה מפני כדורי האקדח הקטלניים ולא בלם ומנע את יֶרִי הרוצח מטווח אֶפֶס.

מול ביתו של ראש הממשלה ברמת אביב נערכו הפגנות קולניות שיטתיות של הימין הקיצוני , אך שוּב הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם ערוץ 2 המעיטו לדווח עליהן. האיומים על חייו של ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין מצד הימין הקיצוני הפכו למעשים של שגרה מידֵי יום. מכיוון שהפכו לשגרה יום – יומית מחפירה שבסופה לא קרה מאום התייחסו גם חטיבות החדשות של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 וערוץ 2 למצב כאל שגרה, בה אם קיימת בכלל סכנה כלשהי, הרי שתחלוף מאליה. השגרה היא האויב המַר ביותר של השידור. שני ערוצי הטלוויזיה הבכירים בישראל מצאו את עצמם באשמתם הישירה לא מוכנים מבחינה פסיכולוגית ומעשית כאחת למשימת השידור החשובה מכל. משימת כיסוי עצרת השלום שהתקיימה בתל אביב במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 בהשתתפות ראש הממשלה יצחק רבין , שבסיומה נרצח . במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 קבע השב”כ כמה אזורים סטריליים סביב הבמה ועל הבמה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. אחד מהם היה בצידה המזרחי של הבמה סמוך להצטלבות הרחובות בְּלוֹךְ, אִבֵּן גָבִירוֹל, ושדרות דוד בן גוריון שָם ניצבו המדרגות עליהן פסעו נבחרי העם ובראשם ראש הממשלה בעלותם לבימת הכיכר , ובתום העצרת ירדו מהן בדרכם לעבר הרכבים שהמתינו להם. מוזר, אך באֵזור הסטרילי הזה חנה גם רכב הסעת העובדים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, זה הרכב שנשא את ציוד המיקרוגל והסיע את עובדי הניידת מירושלים לתל אביב, ואמור היה להחזירם לביתם בתום שידור העצרת.

אמנון ברקאי זוכר כפי שהעיד בפניי, כלהלן : “…ביקשתי מגב’ עַלִיזָה גוֹרֶן יועצת התקשורת והדוברת של ראש הממשלה להציב את יצחק רבין כנואם ראשון בעצרת. זה היה חשוב לי מבחינת ליין אפ השידור העיתונאי בתוכנית “רואים עולם”. עורכי התוכנית וקרן נויבך תּכננו כשתיים אולי שלוש פריצות חיות מעצרת השלום לתוך מהדורת “רואים עולם” שעלתה לאוויר באותו מוצ”ש ב- 4  בנובמבר 1995 בשמונה בערב, ואמורה הייתה להסתיים כעבור שישים דקות…”. אַמְנוֹן בַּרְקָאִי היה לא רק מפיק מצוין, הוא היה גם עיתונאי בחושיו. כאיש חדשות מובהק שאף שהנאום המרכזי באירוע ההמוני שהוא מדרך הטבע של ראש הממשלה ושר הביטחון, אומנם “ייפול” לתוך תחום זמן השידור המוקצה לתוכנית “רואים עולם”. הוא התאכזב לשמוע שגב’ עליזה גורן לא שעתה לבקשתו. הייתה היררכיה בסדר הנאומים. הנואם החשוב יותר על פי תפישתה הוא הנואם המסיים והאחרון את התכנסות הַעֲצֶרֶת. וכך נקבע ששִמְעוֹן פֶּרֶס יהיה הנואם הראשון ויִצְחָק רָבִּין השני.

המיקרופון נטה חֶסֶד ליצחק רבין. מיתרי קוֹלוֹ הפיקו צליל בַּס – בַּרִיטוֹן עמוק. ראש הממשלה ניחַן בקול רדיופוני יוצא דופן באיכותו. מרשים. הוא לא היה אוֹרָאטוֹר מקצועי אך זכה במתת טבע קוֹלִית. ליִצְחָק רָבִּין האיש בעל היוֹשְרָה המושלמת היה קוֹל נפלא ודיקציה מצוינת שהוסיפו מהימנות לתוכן דבריו. יתרון חשוב של כל נואם באשר הוא. קֶצֶב דיבורו האיטי רק הדגיש ביתר שֵאת את מילות נאומו המרגֵש ובעל ההשראה. יצחק רבין לא רק נאם באותו ערב. הוא דיבר בדַם לִבּוֹ. הוא דיבר אל מאות האלפים בכיכר ופנה אל מאות אלפים אחרים שצפו בו בטלוויזיה והאזינו לוֹ. הוא דיבר על ערך הדמוקרטיה בישראל ועל הצורך בשלום. הוא נאם נגד האלימות. “…תרשו לי לומר לכם שאני מתרגש. אני מאמין שיש סיכוי לשלום, ואתם כאן מוכיחים שהעַם באמת רוצה בשלום. האלימות היא כִּרסום הדמוקרטיה הישראלית…”, אמר. התוכנית “רואים עולם”  פינתה כמה דקות למִילותיו האחרונות שהפכו לצוואה היסטורית.

ראש הממשלה סיים את דבריו הקצרים. מאות האלפים הריעו לוֹ. הוא היה ללא ספק מנהיג ומדינאי דָגוּל ואָהוּב. אל הבימה עלתה והצטרפה אליו ואל שמעון פרס הזמרת מִירִי אַלוֹנִי בעלת הקוֹל המרשים והנפלא כדי לשיר מעל הבימה המרכזית את “שיר השלום”. יורם ברקאי שהיה אך לפני תקופה קצרה צלם חדשות של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC , ועכשיו חתם על חוזה עבודה ברשות השידור, נשא את מצלמת ה- ENG של הטלוויזיה הישראלית על כתפו הימנית בדרכו לעבר יצחק רבין הניצב על הבימה הראשית בכיכר מלכי ישראל כדי ללכוד Close up של ראש הממשלה ושר הביטחון שַר את “שיר השלום”. הטלוויזיה היא מדיום של Close ups. כל בימאי מתחיל וגם צלם מתחיל יודע זאת. יוֹרָם בַּרְקָאִי הצלם הלוחמני של ערוץ 1 פילֵס לו דרך  והצליח לחדוֹר ולהתקרב עד למאוד לקִדְמַת הבמה במקום שבו ניצבו יִצְחָק רָבִּין ושִמְעוֹן פֶּרֶס. עדשת המצלמה שלוֹ חשפה באותן הרגעים את הערכתו העצומה ואהבתו של שמעון פרס ליִצְחָק רָבִּין. יוֹרָם בַּרְקָאִי היה כל כך סמוך אל שניהם עד שהמיקרופון המותקן על מצלמת ה- ENG שלוֹ קלט היטב את דברי שר החוץ שמעון פרס משבח את ראש הממשלה יצחק רבין העָנָיו אך מאושר, כשהוא אומר לו, “…תראה יצחק איך הם מריעים לך, תרים לכבודם את ידך…”. הטקסט הזה נשמע בבירור בסרט ההקלטה. אל שניהם הצטרפה עכשיו ברגע השיא של העצרת הזמרת מִירִי אַלוֹנִי. הכֶּבֶל הארוך שהיה מחובר למצלמתו של יורם ברקאי מניידת האֵם הקטנה אִפשֵר לו לתעד את שירתה של מירי אלוני יחד עם יִצְחָק רָבִּין ושִמְעוֹן פֶּרֶס, מקָרוֹב, וברמה מקצועית גבוהה ביותר. סייע לוֹ בגרירת כֶּבֶל המצלמה ופילס לוֹ את הדרך ותמך בו, עוזר הצַלָּם החרוץ והצמוד שלוֹ אִיצִיק בֶּנְיוּנְסְקִי. פונקציה חשובה והכרחית לעיתים גם בצילומי חדשות. יוֹרָם בַּרְקָאִי בן 43 היה צַלָּם חדשות מצטיין ובעל ניסיון, לוחמני ומיומן, כפי שדורש המקצוע. מהסוג שיוזם ונדחף עם מצלמתו קרוב ככל האפשר למרכז האירועים. הוא לא היסס וטיפס על הבמה עם המצלמה כשהוא ניצב שניים אולי שלושה מטרים בלבד מראש הממשלה יצחק רבין. אנשי השב”כ ניסו להדוף אותו לאחור אך הוא לא וויתר . יוֹרָם בַּרְקָאִי פילס לעצמו דרך (כפי שעשו קודמיו הצלמים שְמוּלִיק בַּרְעַם וטֶדִי לָמְבֶּרְג באירועים צפופים דומים) והבקיע את חומת הביטחון שסככה על יצחק רבין ושמעון פרס . הוא עשה עבודה עיתונאית פנטסטית . עדשת המצלמה והמיקרופון לכדו בצילומי Close ups מזהירים את ראש הממשלה ושר החוץ שָרִים יחד עם הזמרת מִירִי אָלוֹנִי את המילים המצמררות של “שיר השלום”, דקות אחדות לפני שנורה בגבו. זהו תיעוד טלוויזיוני – היסטורי ברמה מקצועית גבוהה. משתמה התוכנית “רואים עולם” בתשע בערב הסתיימה גם תפקידה של ניידת השידור הקטנה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בכיכר העיר. ציוד הצילום קוּפַּל ונארז בניידת. ניידת השידור חיפשה דרך להתפנות מהמקום. הצלם יוֹרָם בַּרְקָאִי נפרד מהצוות ופנה לשדרות חֵן הסמוכות לכיכר מלכי ישראל כדי ליטול את מכוניתו הפרטית בדרכו הביתה. קרן נויבך ואבי כהן נשארו בניידת להכין את חומרי השידור לתוכנית “בוקר טוב ישראל” למחרת. קֶרֶן נוֹיְבַּךְ זוכרת כפי שהעידה בפניי ב- 2005 את הטקסט הבא : “איש לא תיאר לעצמו איזה אסון אמור להתחולל בתוך דקות. אני ישבתי בניידת שמאיר חיימי היה המפקח הטכני שלה כדי להכין כתבת דיווח קצרה על העצרת למהדורת הבוקר של יום ראשון – 5 בנובמבר 1995”.

טקסט תמונה : זוהי גב’ קרן נויבך כתבת ושדרנית בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בליל רצח ראש הממשלה יצחק רבין בעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל במוצ”ש –  4 בנובמבר 1995 . קרן נויבך ראתה במו עיניה כי מאות אלפי אנשים נוהרים לעצרת השלום וגודשים את כיכר העיר עד אפס מקום . היא הייתה מודעת היטב לאווירת המדנים הפוליטית הקשה והשסועה שאפפה את ראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל בימים ההם, וכי הימין הקיצוני מאיים תדירות על חייו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. אף על פי כן ולמרות מעמדה הבכיר במערכת החדשות לא התריעה ולא לחצה על הבוסים שלה לשנות את לוח השידורים המתוכנן באותו ערב המוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 ולהגדיל את היקף הסיקור. היא הייתה משוללת כל כשרון ויכולת בעת ההיא להתריע , להשפיע , ולשכנע את ההנהלה בצורך החשוב להיערך בצורה שונה על מנת להגדיל את ממדי ההפקה ונפח השידור באותו ערב מר ונמהר. (לע”מ תמורת תשלום).

טקסט תמונה :  עשור ה- 90 של המאה שעברה. זהו המפיק הראשי אבי כהן (ראשון מימין עם טלפון סלולארי בידו) בחדר מערכת החדשות בקומה השלישית בבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים. הוא לא התעלה כמפיק במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : המגיש גלעד עדין, המזכירה גב’ אורלי בר צבי, העורך יורם כהן, והמפיק אבי כהן. שני האחרונים אינם קרובי משפחה. (באדיבות אבי כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לעולם לא נדע מה חַש ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין עמוק בתוך לִבּוֹ , האיש שהיה רמטכ”ל צה”ל בעבר ומתכנן הניצחון המזהיר במלחמת “ששת הימים” ב- 1967 נגד צבאות מצרים , סוריה , וירדן , וסגנו של יגאל אלון מפקד הפלמ”ח במלחמת העצמאות ב- 1948 , כששָר את המילים האפוקליפטיות של שיר השלום כפי שהנציח אותן יעקב רוטבליט (חייל מילואים שאיבד את רגלו בקרב על ירושלים במלחמת “ששת הימים” ב- 1967), “תְּנוּ לַשֶּמֶש לַעֲלוֹת לַבּוֹקֶר לְהָעִיר, הַזַּכָּה שֶבַּתְּפִילוֹת אוֹתָנוּ לא תַּחְזיר, מִי אֲשֶר כָּבָה נֵרוֹ וּבֶעָפָר נִטְמַן, בְּכִי מַר לא יְעִירוֹ לא יַחְזִירוֹ לְכָאן, אִיש אוֹתָנוּ לא יָשִיב מִבּוֹר תַּחְתִּית אָפֵל, כָּאן לא יוֹעִילוּ לא שִמְחַת הַנִּיצָּחוֹן ולא שִירֵי הַלֵּל, לָכֵן רַק שִירוּ שִיר לַשָּלוֹם אַל תִּלְחֲשוּ תְּפִילָּה, מוּטָב תָּשִירוּ שִיר לַשָּלוֹם בִּצְעָקָה גְּדוֹלָה, תְּנוּ לַשֶּמֶש לַחֲדוֹר מִבַּעַד לַפְּרָחִים, אַל תַּבִּיטוּ לְאָחוֹר הָנִיחוּ לַהוֹלְכִים, שְאוּ עֵינַיִים בְּתִּקְוָוה לא דֶרֶךְ כַּוָונוֹת, שִירוּ שִיר לָאַהֲבָה וְלא לַמִּלְחָמוֹת, אַל תַּגִּידוּ יוֹם יָבוֹא – הָבִיאוּ אֶת הַיּוֹם ! כִּי לא חֲלוֹם הוּא וּבְכָל הַכִּיכָּרוֹת הָרִיעוּ רַק שָלוֹם”. המשורר יעקב רוטבליט שכתב את המילים הטרגיות של מוות ושכול המשוועות בעוצמה כה רבה לתקווה חדשה של חיים, לא נכח בעצרת. כך סיפר לי כעבור שנים.

כשהסתיימה העצרת לחץ ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין מחויך ומאושר את ידי משתתפי העצרת. משָם נפנה למדרגות יחד עם מאבטחי השב”כ שהובילו לעבר השטח הסטרילי בצד הצפוני – מזרחי של הבמה במקום שבו המתין לו המרצח ושם נורה. המתינה לו מכוניתו והנהג מנחם דמתי. דוב “דוֹבִי” גִילְהָר שהיה אז כתב גלי צה”ל וחברת החדשות של ערוץ 2, הצלם שלו גיא שפירא, והמקליט מאיר בן הרוש היו אחרוני אנשי התקשורת שראו את יצחק רבין לפני ההתנקשות. דוֹבִי גִילְהָר בוגר גל”צ וכתב החדשות של ערוץ 2 במוצ”ש – 4 בנובמבר 1994 , היה היה אז בן 28. הוא היה כתב הטלוויזיה המתוסכל ביותר בישראל באותו ערב עצוב וזוכר היטב מדוע, כפי שהעיד בפניי : “נכחו שם בכיכר מלכי ישראל הרבה ציוותי צילום, אך אנחנו צוות ה- ENG הנייד של חדשות ערוץ 2, היינו היחידים שהסתובבנו על הבימה בסיום העצרת. לא הייתה עלינו שום מגבלה, ולא היה שם שום שטח סטרילי. עשיתי כתבה נרחבת על העצרת בהשתתפות ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. היו בידי כבר ארבע קלטות מצולמות. נכון, הבימה בכיכר מלכי ישראל הייתה אזור סטרילי על פי הוראת השב”כ . אז מה , איש לא הפריע לנו לצלם. צילמנו את יצחק רבין בסיום העצרת מחויך ומאושר מתחבק עם אביב גפן ואח”כ מתחבק עם שלמה “צ’יץ'” להט . לא הופתעתי כשראש הממשלה ניגש אל צוות צילום ה- ENG שלי ולחץ את ידיהם של הצלם גיא שפירא והמקליט מאיר בן הרוש. אני הסתתרתי מאחוריהם. לא כל כך רציתי ללחוץ יד של יצחק רבין כי לא רציתי להסתלבט כעיתונאי עם ראש הממשלה. בתמונה האחרונה בקלטת האחרונה שלנו רואים את יצחק רבין לוחץ את היד לצלם. גיא שפירא החזיק ביד אחת את המצלמה ובשנייה לחץ את ידו של יצחק רבין ראש הממשלה ושר הביטחון. זאת הייתה התמונה האחרונה. אח”כ נפנה יצחק רבין מאִתנו לכיוון המדרגות. התייעצתי עם הצלם שלי גיא שפירא, האם להמשיך ללוות את ראש הממשלה היורד במדרגות לכיוון המכונית המשוריינת שלו שם המתין לו נהגו מנחם דמתי ובדיעבד גם הרוצח יגאל אמיר. התלבטנו יחדיו האם לצלם מהגב ולהמשיך לעקוב אחר יצחק רבין העוזב אותנו ופונה לעבר המדרגות המובילות אל מכוניתו. לא היה כל קושי ללוות אותו עם המצלמה ולרדת בעִקבותיו במדרגות. נמלכתי בדעתי לאחר שהחלטתי בעצה אחת עם הצלם שלי שאין צורך בכך, מפני שעמדו לרשותנו כבר 4 קלטות מצולמות מלאות בתמונות מהאירוע. משהו כמו מאה דקות צילום של חומר נהדר מעצרת השלום בכיכר”. לפתע נשמעו שלוש היריות שקטלו את חייו. יצחק רבין ראש ממשלת ישראל, רמטכ”ל צה”ל במלחמת ששת הימים ב- 1967, מפקד פלמ”ח נערץ במלחמת העצמאות ב- 1948, וחתן פרס נובל לשלום , נורה בגבו ע”י מרצח יהודי. דוֹבִי גִילְהָר מוסיף לי : “החמצנו את תיעוד הרצח ב- 40 שניות. תחושת החמצה נוראית שמלווה אותי ללא הרף מאז היום ההוא. אני בעצמי לא שמעתי את יריות האקדח של יגאל אמיר. ראיתי לפתע המולה גדולה ליד מדרגות הבימה אליה נשאבים אנשים רבים וכוחות משטרה. מישהו אמר שירו ביצחק רבין. הודעתי מייד לשָלוֹם קִיטָל ול- יוּבָל שילון (היום רופא ד”ר יובל שילון) ששימש אז קָשָב בערוץ 2, כי יודיע באמצעות מערכת המולטי – ביפר לכל כתבי ערוץ 2 כי ראש הממשלה נורה. יובל שילון היה בהלם. הוא לא האמין בתחילה להודעתי. התעשתי ותפשתי את הצלם והמקליט שלא הספיקו להתרחק. הספקנו לצלם את תפישתו של הרוצח יגאל אמיר בידי כוחות הביטחון, המשטרה ומשמר הגבול, הצמדתו לקיר, והשתלטותם עליו. עצרתי נהג ווספה שלא הכרתי, הזדהיתי בפניו, וסיפרתי לו על אירוע הרצח וביקשתי את עזרתו המיידית. בעל הקטנוע היה נדיב ואדיב כלפיי. הוא הוריד את אשתו והרכיב אותי על הווספה. דהרנו לבית “מעריב” שם שכנו כמה ממשרדי חברת החדשות. משם רצתי לרחוב המסגר שם היה סטודיו שידור מאולתר של ערוץ 2 כדי לערוך את החומר החדשותי שבידיי”.

טקסט תמונה : דובי גילהר כתב חברת החדשות של ערוץ 2 וצוות ה- ENG  שלו, היו עיתונאי הטלוויזיה האחרונים שראו את יצחק רבין בחיים באותו מוצ”ש – 4 בנובמבר 1995. ארבעים שניות לאחר שנפרד מהם על הבמה בכיכר מלכי ישראל נרצח ע”י המתנקש יגאל עמיר. זיהוי צוות הצילום של ערוץ 2 מימין לשמאל : השַדָּר- כתב דובי גילהר וצלם ה- ENG  שלוֹ גיא שפירא. מאחור איש הקול והמקליט מאיר בן הרוש. (התמונה באדיבות דובי גילהר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

מצלמות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם של ערוץ 2 לא היו שם. למרבה האירוניה גם לא מצלמת ABC שהכתב הבכיר שלה דִין רֵיְינוֹלְדְס היה האיש שהמציא בזמנו את סלוגן המעקב הטלוויזיוני הרצוף, “Death Watch”. לא בטוח שצוות הצילום של ABC היה יכול בכלל לחדור לשטח הסטרילי בצד הצפוני – מזרחי של הבימה שם המתינה ליצחק רבין מכוניתו בסיום העצרת ושם אומנם נרצח. צוות ABC היה עסוק על כל פנים בעת ההתנקשות בראש הממשלה בליקוט תגובות וראיונות עם אחדים ממשתתפי העצרת שזה אך הסתיימה . המצלמה שלהם כלל לא עקבה אחרי ראש הממשלה ושר הביטחון פוסע לעבר המדרגות שהובילו אותו אל אקדחו של יגאל עמיר. היעדרן של מצלמות הטלוויזיה המקצועיות של ערוץ 1 הציבורי , ערוץ 2 המסחרי , וצוות החדשות של רשת ABC בישראל הותירה את זירת הרֶצַח החשוכה למצלמת חובבים יחידה של איש עלום שם רוֹנִי קֶמְפְּלֶר. בדומה למצלמות CBS , NBC , ו- ABC שהותירו 32 שנה קודם לכן את זירת הרצח בדָאלָאס למצלמת חובבים אחת של אייברהאם זפרודר.

אני מבקש להדגיש כי חלק מהאינפורמציה המובאת בפוסט הזה לקוחה מפרולוג ב’ לסדרה רחבת ההיקף בת 13 הספרים שחקרתי וכתבתי, וקרויה : “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

טקסט מסמך : השער  הקדמי של כריכת הספר פרולוג ב’ המקדים את הסדרה בת 13 ספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).
טקסט מסמך : השער האחורי של כריכת הספר פרולוג ב’ המקדים את הסדרה בת 13 ספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] ביה”ס החקלאי “כדורי” הוקם ב- 1930 בגליל התחתון למרגלות הר תבור ונחשב לאחד מבתי הספר הטובים בתקופת המנדט הבריטי. התלמידים התקבלו לאחר מיון קפדני. מטרת הלימודים הייתה להעניק לתלמידים המצטיינים המסיימים את כיתה י”ב אפשרות ללמוד לימודי חקלאות גבוהים באירופה. התלמיד יצחק רבין רצה להיות מהנדס מים. ביה”ס “כדורי” נודע בזכותו של המנהל והמחנך המיתולוגי נתן פִיאַט שניהל אותו מאז 1934. נתן פִיאַט הנהיג את “בחינות הכבוד” במוסד ללא נוכחות המורים והתרכז בנושאי חקלאות וביטחון . רבים מבין תלמידיו ובוגריו של “כדורי” התגייסו לפלמ”ח ולארגון “ההגנה” וקנו את המוניטין שלהם כמגינים על ביטחון המדינה והיוו חלק נכבד בשרשרת הפיקוד בצה”ל. רבים אחרים נטלו חלק פעיל בהתיישבות העובדת.

[2] כאיש הממונה על הפקת שידורי הטלוויזיה הישראלית של מונדיאל ארה”ב 94′ עמדו לרשותי בדאלאס שני רכבי הפקה מסוג Buick.

הערה שלי : חלק מהמידע המתפרסם על ידי בפוסט מס’ 728 א’ נשען גם על המידע המופיע בפוסטים מס’ 88, 89, ו- 90 שהעולו לאוויר באוקטובר / נובמבר 2012.

זהו הפרק האחרון (3) בפוסט מס’ 728 א’ הדנה ברצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין ז”ל בכיכר העיר בתל אביב ע”י נבל בן בליעל בתשע וחצי בערב במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 – מנקודת מבטן של מצלמות ערוץ 1 וערוץ 2 שנעדרו מזירת ההתנקשות. בֵּן הַמַלְכוּת יִצְחָק רָבִּין נפל משלוש יריות אקדח בגבו ע”י מתנקש מתועב ישראלי בן עוולה בשם יגאל עמיר. הַנֵּזֶר וְהַאֶצְעָדָה נגזלו ממנו. (חלק 3).

רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ב- מוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב. בֵּן הַמַלְכוּת נָפַל. הַנֵּזֶר וְהַאֶצְעָדָה נִגְזֵלוּ מִמֶנוּ. האינפורמציה נכתבת גם מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 1 וערוץ 2 שנעדרו מזירת הרצח. כל ערוץ מסיבותיו. זירת הרצח הופקרה ע”י שתי רשתות הטלוויזיה הארציות של מדינת ישראל. לוואקום חדר צלם חובב בשם רוני קמפלר. (חלק 3).

ידע, ממון, בלעדיות, וראשוניות הוא שְמָם של כל התחרויות העיתונאיות בתקשורת המונים ובראש וראשונה בזירה הטלוויזיונית (3). החלק האחרון והתבוסה הגדולה מכולן. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום מסרב לשלם 1.000000 (מיליון) שקל עבור רכישה בלעדית של קלטת רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, כפי שתיעד את האירוע הנפשע הצלם החובב רוני קמפלר ב- 4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר בתל אביב. המנכ”לים של שלוש הזכייניות בערוץ 2 המסחרי דן שילון ויוחנן צנגן (“רשת”), אלכס גלעדי (“קשת”), ועוזי פלד (“טלעד”) משלמים לרוני קמפלר את מלוא הסכום וזוכים בבכורה. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שלום קיטל מביסה את חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות דוד “דודו” גלבוע נכנעת ויורדת על ברכיה. 

רוֹנִי קֶמְפְּלֶר רואה חשבון במקצועו בן 37 וצַלָּם חובב החזיק בידו מצלמת Video ביתית דגם סאניו (Sanyo) ששאל מחברו ותיעד את העצרת מראשית התכנסותה בכיכר מלכי ישראל ליד הבימה המרכזית מגובה פני הקרקע. אחר כך הוזז משם, אך טיפס באין מפריע על גַגוֹן בניין “גַן העִיר” מאחורי בניין עיריית תל אביב וניצב שם עם המצלמה הפשוטה שלוֹ, כשישה – שבעה מטרים מזירת הרצח. הוא המשיך לתעד את האווירה ברחוב הצַר הממוקם כמה עשרות מטרים צפונית לבימה המרכזית . בדרך מקרה לכד בעדשת מצלמתו את הרוצח יגאל עמיר נַע באי שקט במדרכה הסמוכה הלוך ושוב לעבר הנקודה “הסטרילית” אליו אמורים להגיע ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שלו שמעון פרס לאחר רדתם במדרגות מהבימה המרכזית בתום העצרת. מעקה או גַגוֹן “גַן הַעִיר” שעליו ניצב רוֹנִי קֶמְפְּלֶר נחשב אף הוא לשטח סטרילי. הסתובבו שָם על הגג הזה עוד אנשים. מחדל חמור של השב”כ. אסור היה לרוֹנִי קֶמְפְּלֶר כלל להימצא שם. אולי מפני שהיה חשוך במקצת לא הבחינו בו אנשי השב”כ. הצלם החובב זכה מן ההפקר והמשיך לצלם כרצונו . מזלו של השב”כ שרוֹנִי קֶמְפְּלֶר החזיק בידו מצלמה ולא עמד שם אדם עם רובה צלפים . הוא היה אפוא האיש היחיד שתיעד במצלמת Video פשוטה את רצח ראש ממשלת ישראל יִצְחָק רָבִּין בידי המתנקש יגאל עמיר. התאורה בזירת הרצח הייתה קלושה והמצלמה שאחז בידו וצילמה את הרצח לא הייתה רגישה מספיק. תמונות ה- Video שהפיקה המצלמה האלקטרונית הקטנה היו כהות וחשוכות אך רוֹנִי קֶמְפְּלֶר הצַלָּם החובב החזיק בידיו תיעוד אקסקלוסיבי – סקופ טלוויזיוני יקר מפז גם בלעדי תאורה טלוויזיונית מקצועית. הוא היה היחיד שלכד בעדשתו את מעשה הרצח. רוֹנִי קֶמְפְּלֶר היום בשנת 2018 הוא בן 60. הוא זכר היטב ב- 30 בדצמבר 2007 את מה שהתחולל לפני שתיים עשרה שנה באותו מוצ”ש נורא של 4 בנובמבר 1995, בו צילם ותיעד את רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין בידי המתנקש יגאל עמיר.

נפגשתי עם רוני קמפלר ב- 30 בדצמבר 2007 ב- Reception של מגדל הדירות הגבוה ברמת גן בו התגורר. הוא היה אז בן 49 ואני כבן 71. רוני קמפלר טיפוס נעים הליכות אך חשדן השתמש במצלמת Video ביתית אנלוגית מדגם VM  D6P8 mm – Sanyo. המצלמה הייתה בכלל של חבר שלו. הוא ביקש ממנו את המצלמה כדי לתעד את עצרת השלום ההמונית בכיכר מלכי ישראל במוצ”ש ההוא של 4 בנובמבר 1995. רוני קמפלר צילם את העצרת מראשית התכנסותה . הוא צילם את מאות האלפים מגיעים לכיכר העיר ומתקבצים עם השלטים, ותיעד את כל נאומו של יִצְחָק רָבִּין מלמטה סמוך לבימה המרכזית שלפני בניין העירייה. הוא הרגיש שהעצרת עצמה הייתה די משעממת. ההפקה החיצונית של העצרת בראשותם של שלמה ” צִ’יץ’ ” לָהָט וזָ’אק פְרִידְמַן לא הייתה מרשימה בעיניו. האִרְגוּן לא היה “פרפקט”. שיאה של העצרת הענקית היה כאמור נאומו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל. לאחר שיִצְחָק רָבִּין סיים לנאום החלו שורות ההמונים להתרווח . האנשים החלו להסתובב. לקראת תום העצרת שרו יִצְחָק רָבִּין ושרי ממשלתו את “שיר השלום” יחד עם הזמרת מירי אלוני. אח”כ שרו כולם לסיום את ההמנון הלאומי “התּקווה”. רוני קמפלר צילם חומר רב. בשלב מסוים החליט ללכת צפונה לעברו השני של בניין העירייה ולטפס על גג מבנה “גן העיר” כדי לחפש זווית צילום שונה שתתעד את הגעתם של שרי הממשלה לאזור ההתכנסות הסטרילי בסיומה של העצרת. המקום היה חשוך יחסית לעומת הבימה המרכזית המוארת. רוני קמפלר הוא צלם חובב, אף על פי כן היו לו כמה עקרונות צילום שהחליט לא לסטות מהם כפי שהעיד בפניי אז ב- 30 בדצמבר 2007, כלהלן  : “…החלטתי לא להשתמש בביצועים האוטומטיים של המצלמה. כמות האור ופוקוס המצלמה נקבעו על ידי מראש. החלטתי לעצמי כי אינני משנה את המציאות ע”י תוספת תאורה. אני מצלם ומתעד אותה As is. כמו שהיא. בעת צילום הרצח כלל לא הבחנתי ביגאל עמיר . פשוט מפני שהיה חשוך וה- Frame כהה. שמעתי ירייה וראיתי את ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין נופל . הבנתי שיש לי “משהו” במצלמה אך למען האמת הייתי מבולבל ובהלם. לא עיכלתי מייד את מה שאירע וכי אומנם לכדתי בפריים המצלמה הביתית את מעשה הרצח של יגאל עמיר…”. הוא נשמע קר רוח ושקול בעת שמסר לי את עדותו.

מדהים. רוֹנִי קֶמְפְּלֶר היה שָם אך לא המצלמות שלנו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וגם לא של ערוץ 2. מצלמת ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נעדרה מפני שצוות ניידת השידור קיבל הוראה להתקפל בתום “רואים עולם” בתשע בערב. כשיִצְחָק רָבִּין נוֹרָה שכנה כבר מצלמת ה- ENG של יוֹרָם בַּרְקָאִי מקופלת בטבורה של ניידת השידור שסיימה את תפקידה אך נשארה על עוֹמדה ותקועה במקום בגלל הצפיפות הגדולה ששררה בכיכר מלכי ישראל. היה בַּלָגָן ובלבול עצום באֵזוֹר הכיכר. צריך להבין שברגע שראש הממשלה נורה הצטופפו בכיכר מלכי ישראל ובאזור הקונקרטי המקיף אותו כחצי מיליון בני אדם. הצַלָּם יוֹרָם בַּרְקָאִי שזה עתה פרש מעבודתו כצלם של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC וחתם על חוזה עבודה בשירות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 החזיר את המצלמה לידי המפקח מֵאִיר חַיְימִי לאחר ביצוע “שיר השלום”. זה היה בתשע בערב של מוצ”ש – 4 בנובמבר 1995. נאמר לו שתפקידו כצלם חדשות של האירוע עצרת השלום הענקית תם, מפני שהתוכנית “רואים עולם” הסתיימה בתשע בערב. כאמור עזב יורם ברקאי את המקום וצעד רגלית לעבר מכוניתו הפרטית שהמתינה לוֹ בשדרות חֵן סמוך לכיכר מלכי ישראל בדרכו לביתו. גם ניידת השידור של ערוץ 2 כבר לא הייתה כבר בשטח. את ניידת החדשות הזאת שכרה חברת החדשות של ערוץ 2 מחברת “בֶּזֶק”. זאת הייתה ניידת השידור הלוויינית רב תכליתית של חברת “בֶּזֶק” באחריות המפקח הטכני המעולה שלה אִיצִיק גִינַת. אחד מאנשי חברת “בֶּזֶק” הטובים ביותר שפגשתי מעודי בקריירה הארוכה שלי. לניידת “בֶּזֶק” של המפקח איציק גִינַת היה יתרון אחד גדול על ניידת השידור של המפקח מאיר חיימי מהטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. אִיצִיק גִינַת השתמש ב- SNG מעין צלחת-אנטנה ניידת (Fly way) כדי להעביר את סיגנל השידור באמצעות לוויין תקשורת מכיכר מלכי ישראל לנְוֶוה אִילָן ליד ירושלים, מקום משכנה של חברת החדשות. מֵאִיר חַיִימִי וציוותו נִכְפּוּ על פי הסכמי עבודה מיושנים בערוץ הממלכתי להשתמש בצלחת מיקרוגל מסורבלת שהוצבה על גג עיריית ת”א. סיגנל השידור הממלכתי נע מגַג העירייה לתחנת המִמְסַר ברוֹם מגדל שלום , ומשם לתחנת הממסר ב- “אֵיְתָנִים” שממוקמת בהרי יהודה שהעבירה אותו לבניין הטלוויזיה הישראלית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים. חברת החדשות של ערוץ 2 הצעיר הייתה כבר אז בנובמבר 1995 אנרגטית יותר, נמרצת יותר, וחדשנית יותר גם בשדה הטכנולוגיה מחטיבת החדשות של ערוץ 1 הוותיק, וגם רָזָה יותר בכמות האנשים שהפיקה את תוכן השידור. עיתונאי ערוץ 1 לא נפלו מעיתונאי ערוץ 2 אולם הסכמי העבודה המסורבלים והנוקשים של ערוץ 1 מקדמת דנה, הנוגעים לשעות העבודה ושימוש בטכנולוגיה טלוויזיונית מתקדמת, בעיקר אלו שנעשו עם הטכנאים בחטיבת ההנדסה של ערוץ 1 הגבילו עד למאוד את פעולות ההפקה של אַמְנוֹן בַּרְקָאִי. היתרונות הטכנולוגיים הללו תורגמו בשטח ואִפְשֵרוּ לחברת החדשות של ערוץ 2 התארגנות, גמישות, ודיווח עיתונאי מהיר יותר מהדיווח שלנו. אני אומר שלנו כי אנוכי איש ערוץ 1 והשידור הציבורי לעַד. הייתי ונשארתי. טריקת הדלת על ידי בקיץ 2002 הייתה צעד מחאה נגד מינויו המופרך של יוסף בר-אל למנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל “אריק” שרון.

שנים אחרי הטראומה ההיא זוכר מפקח ניידת השידור של ערוץ 1 החרוץ והנאמן מֵאִיר חַיִימִי את מלוא הפרטים הנוגעים לאותן הדקות שלאחר ההתנקשות בראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל, כפי שהעיד בפניי, כלהלן : “…כולנו חשבנו שמשימת השידור שלנו תמה עם סיומה של התוכנית “רואים עולם”. הצלם יוֹרָם בַּרְקָאִי עזב זה מכבר את הניידת. גם הכתבת – שדרנית קֶרֶן נוֹיְבַּךְ הסתלקה זה מכבר. כשהחלו היריות בכיכר וכל הבלגן הזה הייתי צריך לפרוש מחדש את כבל המצלמה הארוך. עוזר הצלם אִיצִיק בֵּנְיוּנְסְקִי סייע לי. חיברנו שני כבלי מצלמה לכבל אחד. בדיוק ברגע המכריע לא היה לי את הפלאייר שלי אבל היה אחד אחר במקרה אצל אִיצִיק בֵּנְיוּנְסְקִי. הוא היה עוזר מצוין, קפדן, מהיר, וחרוץ. תפשתי בעצמי את מצלמת ה- ENG בהיעדרו של יוֹרָם בַּרְקָאִי והצלחתי לצלם את אנשי הביטחון ומשמר הגבול עוצרים את הרוצח יגאל עמיר. השוטים האלה הם בלעדיים שלי”.

אִיצִיק בֵּנְיוּנְסְקִי מוסיף ומעיד בפניי אף הוא כלהלן : “…לאחר שיורם ברקאי הניח את המצלמה והלך לביתו , מֵאִיר חַיִימִי וקֶרֶן נוֹיְבִּךְ עסקו בתוך הניידת בעריכת קטע VTR לתוכנית “בוקר טוב ישראל” של יום ראשון – 5 בנובמבר 2007. לפתע התחילו צעקות ושמועות, “ירו ביצחק רבין… ירו ביצחק רבין…”. זה היה בלתי נתפש. מאיר חיימי ואני פרשנו שוב את ציוד הצילום. יוֹרָם בַּרְקָאִי כבר הלך. עבדנו במהירות רבה ביותר. אני זוכר היטב את חיבור הכבלים של המצלמה באמצעות פלאייר שמצאתי במקרה קודם לכן בשטח. לעולם לא אשכח את מה שקרה שם”.

טקסט תמונה : שנות ה- 90 של המאה הקודמת. זהו מאיר חיימי אחד המפקחים הטכניים החרוצים, הטובים, והיעילים ביותר בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. (מחלקת הסטילס של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : איציק בניונסקי עוזר הצלם רב התושייה של יורם ברקאי בליל רצח  ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. (באדיבות איציק בניונסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בחברת החדשות של ערוץ 2 שרר מצב דומה. לאנשיהם היו כבר מספיק שוטים מעצרת הענק . הם עצרו זה מכבר את הכיסוי הטלוויזיוני וארזו את המצלמות. מפיק ניידת השידור של “בֶּזֶק” מטעם ערוץ 2 היה יוסי אבישי. אִיצִיק גִינַת המפקח הטכני של של ניידת השידור של “בֶּזֶק” קיפל את הציוד והניידת עזבה את כיכר מלכי ישראל בשמונה וחצי בערב, מפני שכך הורה לוֹ השַדָּר – כתב גָדִי סוּקֶנִיק שכיסה את עצרת השלום לערוץ 2. משימת הכיסוי שלהם הסתיימה.

טקסט תמונה : חודש ספטמבר – שנת 1993 . וושינגטון בירת ארה”ב. גדי סוקניק הכתב המדיני של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בימים ההם, מראיין ב- 13 בספטמבר 1993 על מדשאות הבית הלבן את מוטה גור סגן שר הביטחון של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. כעבור שנתיים חטף שלום קיטל מנכ”ל חברת החדשות את גדי סוקניק מערוץ 1 והעביר אותו לשורות ערוץ 2. (באדיבות גדי סוקניק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

shechter 1

טקסט תמונה : 13 בספטמבר 1993. תמונה היסטורית לפני 24 שנים. מדשאת הבית הלבן בוושינגטון בטרם טקס חתימת הסכם השלום בין ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל לבין יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עראפאת בחסות נשיא ארה”ב ביל קלינטון. מימין, מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום ז”ל ומשמאל פרופסור – עו”ד עמית שכטר יבד”ל מי שהתמנה מאוחר יותר ליועץ המשפטי של רשות השידור. רדיו “קול ישראל” בראשות אמנון נדב יחדיו עם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בראשות יאיר שטרן ותחת הנהגתו היוצאת דופן וסמכותו של מוטי קירשנבאום ז”ל כעורך ראשי של רשות השידור השקיעו מאמצים גדולים, ממון רב, וייחדו אמצעים טכנולוגים מרובים לסיקור הסכם השלום שנחתם בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית. (התמונה באדיבות עמית שכטר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לזכרו : מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל (2015 – 1939). חלפו כבר 26 חודשים מאז מותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום ז”ל. ככל שינקפו הימים, החודשים, והשנים יתברר כי חסרונו של מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל יורגש יותר ויהיה עמוק יותר משסָבְרוּ תחילה. שסע הגעגועים אליו ולערך אישיותו התקשורתית והטלוויזיונית החיונית רבת הצדדים ילך ויגדל, ו- יגבר ביחס ישר להתרחבות טווח הזמן מתאריך מותו. מוטי קירשנבאום היה אזרח ועיתונאי בעל מצפון ואמיץ לב. זה בלט כמובן בתחום עיסוקו רב השנים בתקשורת רחבת ה- ממדים : טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה, וגם ב- תיאטרון. הוא היה כל חייו איש בעל יושרה ציבורית עילאית. מוטי קירשנבאום נמנה על אותה חבורת אנשים שהפכה את חיינו בארץ ישראל ל- בעלי ערך ו- כדאיים. הוא מת בן 76 במושב מכמורת ב- י”ב תשרי תשע”ו – 25 בספטמבר 2015. זיכרונו לא יישכח ולא ימוש ממני.

גָדִי סוּקֶנִיק זוכר ומעיד בפניי, כלהלן : “אני הצטרפתי לחברת החדשות של ערוץ 2 בראשותו של שלום קיטל בספטמבר 1995. פרשתי מרשות השידור והצטרפתי לחברת החדשות בעקבות בקשתו של שלום קיטל. במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 הוצבתי ע”י שלום קיטל כשַדָּר עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל. בתום ביצוע שיר השלום בהשתתפות הזמרת מִירִי אַלוֹנִי, יִצְחָק רָבִּין, ושִמְעוֹן פֶּרֶס, שלושתם ניצבו בקִדְמַת הבימה, חשבתי שהסתיים כאן תפקידי העיתונאי. פחדתי מהצפיפות והפקקים העלולים להיווצר בסיום העצרת והוריתי לה להתקפל ולמצוא נתיב יציאה מכיכר מלכי ישראל הדחוסה”. גָדִי סוּקֶנִיק מוסיף לי : “5 חודשים לפני הרצח נפגשתי עם ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין בחגיגות ה- מִימוּנָה בביתו של גָבִּי אוֹרוֹן (הבעלים של חברת נעלי הספורט “גָלִי”). התפתחה שיחה בינינו אני זוכר שהזהרתי את יצחק רבין על כך שיחסי הציבור שלו גרועים מאוד וחובה עליו לשפר אותם, מפני שחלקים גדולים בציבור צוברים כלפיו הרבה טינה”.

טקסט תמונה : שנת 1995. חגיגת המימונה ב- 1995 בביתו של גבי אורון (שני מימין) ה- Owner של חברת הנעליים “גלי”, בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. גדי סוקניק במרכז התמונה (ממושקף) מזהיר את ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (ראשון מימין) מפני הטינה המצטברת כלפיו בציבור בישראל בשל מדיניות השלום שהוא נוקט כלפי הרשות הפלסטינית והיו”ר שלה יאסר עראפאת, בעוד מדינת ישראל טובלת בנהרות של דם מהתפוצצויות של מחבלים פלסטיניים בתוכה. גדי סוקניק קבל בפני יצחק רבין על היעדר יחסי ציבור נאותים האמורים לשווק את מדיניות הפיוס ההיסטורית שלו עם יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר עאראפת, שליט שנתיניו זורעים חורבן, דם, והרס בתוככי מדינת ישראל. (התמונה באדיבות גדי סוקניק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גָדִי סוּקֶנִיק שימש שנים רבות שַדָּר וכתב מצטיין ברדיו “קול ישראל” בתחומי כיסוי רבים. לוחם שייטת 13 היה ידוע כעיתונאי ישר והגון, לוחמן, ופורץ דרך בעיתונאות האלקטרונית. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית יוסף בר-אל בשנים 1993 – 1990 עשה עסקה מצוינת כשהעביר את גָדִי סוּקֶנִיק מהרדיו הציבורי של “קול ישראל” לטלוויזיה הציבורית והפך אותו לכתב המדיני בשנים 1995- 1990 של ערוץ 1. גָדִי סוּקֶנִיק נשלח ע”י יאיר שטרן ומוטי קירשנבאום לוושינגטון לכסות ב- 13 בספטמבר 1993 את טקס חתימת הסכם אוֹסְלוֹ על מדשאות הבית הלבן ולחיצת היד בין יִצְחָק רָבִּין וראש אש”פ יאסר עראפאת. גָדִי סוּקֶנִיק הפך לכוכב טלוויזיה בהֵא הידיעה של השידור הציבורי. כמו רבים מעמיתיו שנטשו את רשות השידור עם קוֹם והתמסדותו של ערוץ 2 גם גדי סוקניק עזב אותה וחבר יחד עם גָבִּי גָזִית, רִינָה מַצְלִיח, אהרון “אהרל’ה” ברנע, משֶה נוּסְבָּאוּם, ואחרים אל שָלוֹם קִיטָל שהתמנה זה מכבר למנכ”ל חברת החדשות של ערוץ 2. לאחר מעברו של המגיש הנודע יַעֲקב אֵיְילוֹן לערוץ 10, הפך שָלוֹם קִיטַל את גָדִי סוּקֶנִיק למגיש הראשי של מהדורות חדשות ערוץ 2 במקומו של הפורש.

גָדִי סוּקֶנִיק חַש שמיצה את תפקידו העיתונאי באותו מוצ”ש ב- 4 בנובמבר 1995. הוא חשב שתפקידו העיתונאי הסתיים. הניידת של “בֶּזֶק” לא המתינה כלל לתום העצרת. יוֹסִי אָבִישַי וגָדִי סוּקֶנִיק נתנו את האות לאִיצִיק גִינַת לקפל את הציוד. כולם כבר רצו להגיע הביתה מבלי לבזבז זמן באזור הפקוק בטרם סיומה של עצרת ההמונים. אִיצִיק גִינַת לא המתין אפילו רגע. היה שָם צפוף מאוד בכיכר. דיברו על חצי מיליון אנשים שהגיעו מכל קצוות הארץ לתמוך בראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין. הכיכר הייתה מלאה עד אפס מקום. גם הרחובות מסביב היו פקוקים מכמות אדירה של בני אדם. אִיצִיק גִינַת אסף את הציוד הפרוש והסתלק עם ניידת השידור של “בֶּזֶק” מהמקום זמן מה לפני סיומה הרשמי של העצרת. הוא ביקש להקדים ולברוח עִמה מכיכר מלכי ישראל לפני שההמונים המתפזרים יחסמו את דרך הניידת גם ברחובות הסמוכים לכיכר .  בדיעבד זה הקֵל עליה להגיע במהירות לבית החולים “אִיכִילוֹב” (הממוקם בקצהו הדרומי של רחוב ווייצמן בתל אביב) עם היוודע דבר ההתנקשות בראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין , וּלשָם פונה והובהל כשהוא פצוע קשה מאוד מהירי הקטלני.

טקסט תמונה : שנת 1995. ניידת השידור הלוויינית של חברת “בזק” וצלחות השידור שלה. זיהוי העומדים מימין לשמאל : אלי ישראלי הנהג הוותיק של הניידת לתקשורת לוויינית של “בזק , יצחק “איציק” גינת, ואברהם ליפשיץ. שניהם מפקחים טכניים נמרצים ובעלי ידע של חברת “בזק”. (התמונה באדיבות בצלאל ליס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1995. זוהי הניידת לתקשורת לוויינית של חברת “בֶּזֶק”, שערוץ 2  הפעיל במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 בעת כיסוי עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל בהשתתפות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל. ערוץ 2  הצעיר היה מהיר תגובה והשיג עדיפות טכנולוגית בכיסוי האירוע על פני זו של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה ממנו. (באדיבות בצלאל ליס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ניידת הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הקטנה של מאיר חיימי נשארה לכודה במקומה ומפורקת בצידה המערבי של הבימה מבלי יכולת לזוז ליד כשהיא ממוקמת ליד הבימה הריקה והשוממת בכיכר מלכי ישראל עליה ניצב רק לפני דקות ספורות ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. יוֹסִי אָבִישַי מפיק ניידת “בֶּזֶק” מטעם חברת החדשות של ערוץ 2, אז בן 35, זוכר כפי שהעיד בפניי, כלהלן : “מיצינו את כיסוי העצרת כבר בשמונה וחצי בערב. אני נסעתי לצפון העיר לשתות קפה עם ידיד. לפתע השיג אותי הביפר של דוֹבִי גִילְהָר. ידעתי כבר שראש הממשלה הובל לביה”ח “איכילוב”. צלצלתי לאיציק גינת להתייצב מייד בבית החולים. הכתב שלנו אהרון “אהרל’ה” ברנע כבר המתין לי שם. עוזרת ההפקה שלי הטיסה אותי על הטוּס-טוּס שלה לביה”ח “איכילוב”. הדבר המדהים היה שבאותו הזמן שראש הממשלה שכב על ערש דווי עסקה הניידת של איציק גינת בהעברת סיגנל השידור הלווייני של שיחות השבת של הרב עובדיה יוסף. איציק גינת עשה מעשה בלתי מקובל שאסור היה לו לעשות. הוא קטע את השידור הישיר של הרב עובדיה יוסף מבית הכנסת של הבוכרים בירושלים, והעלה אותנו לשידור ישיר. הספקנו לתפוש את אהרל’ה ברנע מדווח באמצעות הפלא פון שלו, ואת הודעתו הדרמטית של איתן הבר כי ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין איננו עוד בחיים”.

טקסט תמונה : יוֹסִי אָבִישַי מפיק של חברת החדשות בערוץ 2 (קיצוני משמאל). נראה בתמונה באחת מהפקות ערוץ 2 בחו”ל. מימין שליט לוב מועמאר קאדאפי. (התמונה באדיבות יוסי אבישי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גָדִי סוּקֶנִיק זוכר את התפתחות האירועים מייד אחרי רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, כפי שהעיד בפניי, כלהלן : “…מייד עם צלצול הביפר בעקבות הודעתו הדרמטית של דוֹבִי גִילְהָר על היריות בכיכר, רצתי לאולפן הטלוויזיה של חברת החדשות של ערוץ 2 ששכנה ברחוב המסגר בתל אביב. התיישבתי באולפן לצִדו של השדר גיא זוהר. הייתי העיתונאי הראשון שדיווח בשידור ישיר בטלוויזיה את זהותו של הרוצח. ידעתי ששמו הפרטי הוא יגאל. ידעתי שהוא סטודנט למשפטים בן 25 שלומד באוניברסיטת בר אילן, אך לא ידעתי את שֵם משפחתו. קיבלתי את הפרטים המזהים ממר חיליק גולדשטיין שהיה בעֵת ההיא דובר התאחדות הסטודנטים באוניברסיטת בר אילן הצלבתי את האינפורמציה שהייתה בידי ואימתי את הפרטים המזהים . עליתי ל- “אוויר… היה לי ביטחון מלא במידע הראשוני שבידי המזהה את הרוצח, כי הוא אומנם נכון”. שוב התברר כי מעברו של גָדִי סוּקֶנִיק הנמרץ והמצוין מחטיבת החדשות של ערוץ 1 לחברת החדשות של ערוץ 2 הייתה מהלומה ואוֹבְדָן לשידור הציבורי.

את המהלומה הגדולה ביותר של סיקור הרצח ספגה ספג הסניף של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC בארץ, זאת שהייתה היחידה שנקטה כבר חודשים אחדים במדיניות הצילום הרציפה הנוגעת ליצחק רבין ראש הממשלה ושר הביטחון המאוים שביטוייה היה Death Watch”, אך ברגע האֶמֶת נעדרה מזירת ההתנקשות. צוות הצילום שלה בראשותו של הצלם יוסי גבאי היה נוכח כמובן בעצרת השלום בכיכר מלכי ישראל. ברגע המכריע כשיִצְחָק רָבִּין ירד מהבמה הראשית במדרגות לעבר מכוניתו, הסיט המפיק של ABC מר בַּרוּךְ בֵּן חוֹרִין את צוות הצילום שלוֹ מהמוקד לצורך עריכת ראיונות עם קומץ מאנשי הימין שנכחו בעצרת אך התנגדו להשקפת עולמו של יצחק רבין. הצלם יוֹסִי גָבַּאי והמפיק ברוך בן-חורין ביקשו לאזן ולהשלים את תיעוד סיקור העצרת שהסתיימה בשלום וללא תקריות . הם הפרו לכמה שניות את מדיניות הכיסוי הטלוויזיוני של ה- Death Watch” כפי שהגה דִין רֵיְינוֹלְדְס, ובכך החמיצו את הרצח.

כששמע מפקח ניידת השידור מֵאִיר חַיִימִי את היריות מעבר לבמה בצידה המזרחי הבין שנוצר מצב חדש בזירת הסיקור. הוא היה איש שטח מנוסה במלוא רמ”ח אבריו והחליט על דעת עצמו להחזיר מייד את הניידת שלו “לחיים” ולתפעול בתפוקה מלאה. ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חזרה לפעול במהירות עצומה. מאיר חיימי חיבר חיש מהר כבל כפול באורך 100 מטרים למצלמת ה- ENG של הניידת. בעזרת עוזר הצַלָּם הנמרץ והמסור אִיצִיק בֶּנְיוּנְסְקִי משך את המצלמה והכבל הארוך הצמוד אליה לכיוון אֵזוֹר הירי . בהיעדרו של צָלָם הניידת יוֹרָם בַּרְקָאִי נטל מאיר חיימי את אחריות הצילום על עצמו. הוא הספיק לצַלֵם במו ידיו את תמונות ה- Video הבלעדיות בהן רואים את הרוצח המתנקש יגאל עמיר נתפס ונעצר בידי קבוצת שוטרים ואנשי משמר הגבול . ניידת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שפעלה לבדה בשטח , לא הספיקה להגיע במועד לבית החולים “אִיכִילוֹב”, יעד השידור השני  שם שכב בחדר הטראומה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, בעצם כבר על ערש דווי. לניידת השידור של חברת החדשות בפיקוד שלום קיטל שחמקה מהעצרת לפני תומה הייתה עכשיו עדיפות על הניידת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 התקועה בכיכר מלכי ישראל. היא מיהרה באין מפריע לבית החולים “אִיכִילוֹב” כשיחידת ה- SNG שלה צמודה לה. השימוש של חברת החדשות של ערוץ 2 ב- Satellite News Gathering, צלחת – אנטנה לוויינית ניידת המעבירה את סיגנל השידור ממקום ההתרחשות למרכז בקרת שידורי הטלוויזיה של ערוץ 2 בנְוֶוה אִילָן ליד ירושלים, היה כפי שהתברר בעל חשיבות יתירה. השימוש ב- SNG הקנה לה את הבכורה על פני העבודה המסורבלת של ערוץ 1 הוותיק. ה- SNG הוא יתרון טכנולוגי עצום במהירות הדיווח הטלוויזיוני. עיתונאות טלוויזיונית מהירה, עדכנית ומהימנה, כפופה לטכנולוגיה מודרנית . זה כבר הוסבר כמה פעמים בסדרת 13 הספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. SNG צמוד בנובמבר 1995 היה חלום רטוב של כל מפיק חדשות בטלוויזיה. זאת הסיבה שערוץ 2 היה הראשון שהיו לו את התמונות בהן איתן הַבֶּר עוזרו הקרוב ומנהל לשכתו של ראש הממשלה שנרצח, קורא מן הכתב ב- Stand up  בפתח בית החולים “אִיכִילוֹב” בתדהמה ובקול דרמטי את הטקסט הנורא המבשר על מותו של יִצְחָק רָבִּין . ערוץ 2 הקדים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 מבלי שהתכוון לכך. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשותו של שָלוֹם קִיטָל טֶרֶם הייתה מודעת לניצחון העיתונאי הראשון שלה במאבק השידור שנפתח בין שני הערוצים עם הירייה הראשונה של הרוצח יגאל עמיר. הראשוניות ומהירות ביצוע הדיווח והשידור של הכתבים הם פריבילגיה חשובה ומשמעותית בשידור חדשות, לא רק הבלעדיות.

אַמְנון בַּרְקָאִי ביקש את צוות הכוננות התל אביבי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לטוּס לבית החולים “אִיכִילוֹב”. הצָלָם הכּוֹנַן יחיאל כהן לא המתין לאיש הקוֹל שלו וטס עם מצלמת ה- ENG שלוֹ לבדו לבית החולים, “…במהירות של 160 קמ”ש..”, כפי שסיפר לי לאחר שנים בעת שיחת התחקיר עמו. יחיאל כהן זוכר כפי שהעיד בפניי, כלהלן : “הגעתי במועד והספקתי לצַלֵם את הודעתו המצמררת של איתן הַבֶּר המודיע על מותו של ראש הממשלה , אך לרוע המזל שכחתי לבַצֵע פעולה טכנית פשוטה במצלמה, מין לחיצה על הכפתור המחבר את מיקרופון הַקְלָטַת הקוֹל למערכת הצילום. מצלמת ה- ENG אומנם פעלה אך המיקרופון נשאר מנותק . כשהגיע חומר הצילום למערכת החדשות בירושלים הוברר כי הצילום הוא Mute (אִילֵם ללא קול)”. המפיק הבכיר של חטיבת החדשות בערוץ 1 אַמְנוֹן בַּרְקָאִי גילה שוב תושייה. הוא זוכר היטב את הפרט הזה כפי שהעיד בפניי בעת שיחות התחקיר בינינו, כלהלן : “הוריתי לטכנאים שלנו לערוך את פס הקוֹל של אֵיְתָן הַבֶּר שהוקלט ע”י אנשי הרדיו של “קול ישראל” ולהצמיד אותו לתמונת ה- Video של הצלם יחיאל כהן. אומנם שידרנו את הודעתו הדרמטית של איתן הבר על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין באיחור וגם אחרי חברת החדשות של ערוץ 2 , אך לפחות לא נזקקתי לטובות משָלוֹם קִיטַל מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 כבר בתחילת מרוץ הסיקור בינינו. בינתיים שמרתי על כבודנו”.

טקסט תמונה : זהו אמנון ברקאי ב- 1995, המפיק הראשי של חטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. מפיק טלוויזיה ברמה בינלאומית שמתמצא היטב בכל מכמני ורזי תעשיית הטלוויזיה. רחשתי לו הערכה רבה. הוא היה הראשון שהתעשת בחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 והבין את גודל הבעיה שנוצרה בשטח לאחר ההתנקשות בראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. יתרונותיו כמומחה טלוויזיה ומפיק עַל הם רבים. אחד מהם הוא יכולתו לפעול בקור רוח מופתי תחת לחץ רב מבלי לאבד את העשתונות. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שרר בתחילה בִּלְבּוּל גדול בשתי רשתות הטלוויזיה הארציות בישראל. בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 פעלו באותו ערב באורח אקראי כוחות המילואים שלה. שַרִי רָז ערכה את מהדורת “רואים עולם” ואֶלִינוֹר אָמִיד הגישה אותה במקומו של העורך והמגיש הקבוע יעקב אחימאיר. השַדָּר הירוק חסר הניסיון אז גִלְעַד עַדִין הוביל בתחילה שידור ההתנקשות לבדו עד שהובררו ממדי האסון. מאוחר יותר אוּתַּר חַיִים יָבִין. הוא נכנס לאולפן השידור ונטל מידי הטירוֹן את בכורת ההגשה, ההנחיה, ונִיוֵוט בעצמו את השידורים. כמוהו עשה יעקב איילון מגיש החדשות הסמכותי של ערוץ 2 שטס עם מכוניתו מתל אביב לאולפני חברת החדשות בירושלים.

למחרת הרצח בבוקרו המוקדם של יום ראשון – 5 בנובמבר 1995 התקיימה בלשכתו של מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן פגישת חירום של בכירי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ביניהם מנהל חטיבת החדשות דוד “דודו” גלבוע, המפיק הראשי שלו אמנון ברקאי, ומנהלי חטיבת ההנדסה שלנו כיצד להיערך לקראת השידורים המיוחדים הצפויים בשבוע האֵבֶל. חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שלום קיטל נהגה כמותם ונערכה אף היא לקראת שידורי שבוע האֵבֶל וגם לקראת התחרות הטלוויזיונית הנכונה לוֹ מול ערוץ 1 הוותיק הלוא היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעל הניסיון בכיסוי חדשות. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום כבר דחה כמה שעות קודם לכן בשיחת טלפון באחת בלילה (שלוש וחצי שעות לאחר הרצח) את הצעת מנכ”ל חברת החדשות שָלוֹם קִיטַל מערוץ 2 לאיחוד השידור המסחרי והציבורי והקמת אולפן משותף והפקת סיגנל שידור משותף של שני הערוצים בשבוע האבל על רצח ראש הממשלה. שלום קִיטַל מנכ”ל חברת החדשות בערוץ 2 והאיש שבנה אותה לתלפיות, זוכר בעת שיחות התחקיר בינינו כפי שהעיד בפניי, כלהלן : “…הייתי בדרכי במכוניתי במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 מאצטדיון קריית אליעזר בחיפה לתל אביב .. נסעתי לחיפה כאוהד בית”ר ירושלים לראות את המשחק מכבי חיפה – בית”ר ירושלים שהסתיים בתיקו 2:2. היריות בכיכר מלכי ישראל ורצח ראש הממשלה אירעו בתשע וארבעים בערב. הידיעה תפסה אותי נוהג ברכבי. דיווחתי על כך לעוּזִי פֶּלֶד. טרם ידענו עוד כי יצחק רבין ראש הממשלה ושר הביטחון נפגע קשה משלושה קליעי אקדח בסיום העצרת. ביקשתי את עוּזִי פֶּלֶד להעביר את הידיעה ליוֹרָם אַרְבֵּל שהגיש באותן דקות את תוכנית הכדורגל “הדקה ה- 91” במסגרת שידורי הזכיינית חברת “טלעד” ששידרה אותה תקופה בשבת. יורם ארבל היה בעצם איש הטלוויזיה הראשון שבישר לצופים אודות אירוע היריות בכיכר העיר. טסתי לאולפני הטלוויזיה שלנו ששכנו אז בבניין הפירמידה ברחוב המסגר בתל אביב כדי לקדם את שידור החדשות ואת המעקב אחרי האירועים. משם נסעתי לאולפנים הישנים של חברת החדשות בבניין “בֵּית אֶגֶד” בירושלים. לאחר חצות קיימנו נחמן שַי יו”ר דירקטוריון ערוץ 2, אוּרִי שִנְעָר מחברת “קֶשֶת” ואנוכי שיחת וועידה עם דָן שִילוֹן מנכ”ל “רשת” ועוזי פלד מנכ”ל “טלעד” כיצד לקדם ולהיערך ליום השידורים הבא. החלטנו יחדיו להציע לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 איחוד שידורים מאולפן משותף. הצעתי זאת בעצמי בערך באחת בלילה של יום ראשון – 5 בנובמבר 1995 בשיחה טלפונית למנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. מוטי קירשנבאום דחה זאת על הסַף בטענה שהאינטרסים של השידור הציבורי והמסחרי שונים”.

ערוץ 2 הצעיר היה צריך לצאת לדרך לבדו. למזלו הרב ניצב בראש חברת החדשות מנכ”ל טוב ותאב הצלחה בשם שָלוֹם קִיטָל שקרא נכון את מפת השידורים העתידית בשבוע האֵבֶל. שלום קיטל איש תקשורת וחדשות וותיק נולד ב- 22 בדצמבר 1947. כשהיה בן 23 הצטרף לרדיו ‘קול ישראל’. קיבל אותו לעבודה ברדיו הממלכתי ב- 1970 עמוס גורדון. כשקמה חברת החדשות בערוץ 2 בנובמבר 1993 שימש כסגנו של אֵיילוֹן שָלֵו. כעבור זמן קצר החליף אותו בתפקיד הרָם והפך בכִישרונו את חברת החדשות של ערוץ 2 לטובה ביותר בתחומה. שלום קיטל זוכר כפי שהעיד בפניי, כלהלן : “…החלטנו לאחד את “האוויר” של שלושת הזכיינים “רשת”, “קשת”, ו- “טלעד” בשבוע שידורי האֵבֶל תחת ניהול חברת החדשות בראשותי. מגישי ושדרני שלוש הזכייניות, דן שילון, רָפִי רֶשֶף, גָבִּי גָזִית, גִידִי גוֹב, ואחרים פעלו כגוף אחד והובילו את שידורי ערוץ 2 באמצעות אולפן פתוח. שלושה מהם נחרתו בתודעת הציבור : הריאיון של רָפִי רֶשֶף בטכנולוגיית IFB עם האלמנה לאה רבין, שיחזור טלוויזיוני שערך רפי רשף אודות רגעי הפינוי של יצחק רבין מזירת הרצח ע”י נהגו מנחם דמתי, והריאיון שעשה גִידִי גוֹב עם נכדיו של ראש הממשלה נוֹעָה ויוֹנָתָּן בֵּן – אָרְצִי”.

טקסט תמונה : שלום קיטל בצעירותו לפני 35 שנים ב- 1977 בהיותו עיתונאי, כתב, ושדר ברדיו “קול ישראל’. (לע”מ תמורת תשלום).

מנכ”ל רשות השידור מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל יחדיו עם מנהל הטלוויזיה שלו יאיר שטרן פלוס מנהל חטיבת החדשות דודו גלבוע, ועורך “מבט” רפיק חלבי נִיגְפוּ כליל בפני חברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שלום קיטל בשלושת החודשים ההם של אוקטובר, נובמבר, ודצמבר 1995 בסיקור רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל וסיקור שבוע האבל. שיא התבוסה הייתה הצהרתו התבוסתנית של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום כי הוא איננו מתכוון לשלם לרוני קמפלר 1.000000 (מיליון) שקל תמורת קלטת רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. “אם לערוץ 2 יש את הכסף הזה, אז שהם יקנו את החומר”, הודיע לעוזריו הקרובים הצייתנים ש- הנהנו בראשם תנועת הסכמה “הן” במקום להתנגד ולנזוף בו. ערוץ 1 הפסיד את המערכה, נכנע, וירד שוב על ברכיו.

ערוץ 2 חסר הניסיון בהפקת חדשות, כמעט התחנן על חייו בפני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה בעלת הניסיון העצום בכיסוי אירועים ממלכתיים, כדי שזאת תיאות ותסכים לאַחֵד את שידורי שתי הרשתות לצורך שידור משותף . הערוץ הציבורי  סירב משיקוליו שלוֹ. נראה כאילו נהג בהתנשאות והתיר לערוץ 2 להתחבר לסיגנל השידור הישיר שלו רק במסע ההלוויה של ראש הממשלה המנוח יִצְחָק רָבִּין ז”ל. מן ההיבט ההיסטורי זאת הייתה טעות קשה של ערוץ גֵא  לערוץ 2 לא היה מה להפסיד. התפתחה תחרות. ערוץ 2 חסר הניסיון ועני עדיין בטכנולוגיה טלוויזיונית האמורה לכסות סיטואציה שידור מורכבת של רצח מנהיג מדינה ואֵבֶל לאומי בעקבותיו, החליט להשיב מלחמה שערה בהנהגתו של מנכ”ל חברת החדשות מר שָלוֹם קִיטָל. שְלוֹש הזכייניות “רֶשֶת”, “קֶשֶת”, ו- “טֶלעַד”, הקימו מעין מערכות עיתונאיות מודולאריות משל עצמן בראשותן של הכוכבים שלהן, דָן שִילוֹן, רָפִי רֶשֶף, גַבִּי גָזִית, גִידִי גוֹב ואחרים. חברת החדשות של ערוץ 2 הלכה על ראיונות וסיפורים אישיים ואנושיים בלעדיים של הדמויות הקרובות ביותר הקשורות במישרין ליצחק רבין. ההישג העיתונאי הטלוויזיוני הגדול ביותר בשבוע האֵבֶל שייך לשדרן רָפִי רֶשֶף. רָפִי רֶשֶף, מראיין קר רוח וחריף שכל, מהטובים ביותר שצמחו בשורות הטלוויזיה והרדיו בישראל בכל הזמנים , הגדיל לעשות כשרִאיין את אלמנת ראש הממשלה לאה רבין טרם צאתה להלוויה הממלכתית של בעלה. הריאיון עימה נעשה באמצעות טכנולוגיית הצילום IFB. רָפִי רֶשֶף זוכר בעת שיחת תחקיר אחת שניהלתי עמו כפי שהעיד בפניי, כלהלן : “…לא ישבתי בעצמי מול האלמנה האבלה. שאלתי את שאלותיי העיתונאיות מאולפן השידור של ערוץ 2 באמצעות קו טלפון שמחובר למצלמת ה- ENG…”. גדולתו העיתונאית של רפי רשף כמראיין עיתונאי החלה בכלל בתעוזתו האישית להתקשר לביתה של האלמנה האבלה כדי לפנות ולבקש ממנה שתעניק לו ריאיון בלעדי בטרם חלפו שבעת ימי האבל. היוזמה הבלתי מקובלת הניבה ריאיון עיתונאי מרתק ומעניין מאין כמוהו שכל המדינה צפתה בו. חלפו רק יומיים מאז הרצח והבקשה הנועזת והבלתי מקובלת של רפי רשף נענתה בחיוב. הריאיון של רָפִי רֶשֶף עם גב’ לֵאָה רָבִּין באותו ערב יום של יום שני – 7 בנובמבר 1995 זכה לצפיית שיא, בה קנה המראיין את עולמו הטלוויזיוני, וערוץ 2 את אהדת הציבור. יוזמת הריאיון עם האלמנה גב’ לֵאָה רָבִּין הוצעה כבר ביום ראשון – 5 בנובמבר ל- יוֹסִי רוֹנֵן העורך הוותיק של “ערב חדש” בטלוויזיה החינוכית ע”י אנשי המערכת שלוֹ, אך הוא דחה את הרעיון על הסַף והצהיר בשם האתיקה : “…אני אינני מראיין אנשים בשבוע האבל שלהם…”.

לאחר מכן ערך רפי רשף ריאיון מעניין ומרתק נוסף בשעה ששִחזֵר עם נהגו של ראש הממשלה מנחם דמתי את מסלול הפינוי של יצחק רבין הירוי מטווח אפס כששלושה כדורי אקדח נעוצים בגבו והוא שוכב פצוע אנוּש במכונית הדוהרת מהכיכר לעבר בית החולים “אִיכִילוֹב”. גִידִי גוֹב אירח בתוכניתו את הנכדים של יצחק ולאה רבין נועה ויונתן בן ארצי. שידורי חברת החדשות של ערוץ 2 לבשו צִביון של אמפתיה מעבר לדיווח היבש והקונקרטי. עוּזִי פֶּלֶד מנכ”ל הזכיינית “טֶלְעַד” זוכר כפי שהעיד בשיחות התחקיר בינינו בפניי, כלהלן : “ההישג העיתונאי של גידי גוב בעצם קיום הריאיון עם שני הנכדים סמוך כל כך לרצח ראש הממשלה היה מעניין ודרמטי. המפיקה הראשית של גידי גוֹב בשידוריו השבועיים “לילה גוֹב” בחברת “טלעד” הייתה גב’ אֶתִּי אַנְטָה אשתו של ד”ר שלמה שֶגֶב רופאו האישי של יצחק רבין. אתי אנטה הייתה זאת שהציעה לי להביא את הנכדים יונתן ונועה לריאיון עם גידי גוֹב. מובן שנתתי מייד את הסכמתי למרות שהטלתי ספק ביכולתה לעשות זאת בתוך שבוע האֵבֶל . אך היא הייתה מקורבת דייה למשפחה ולנכדים כדי ייעתרו להזמנתה. הריאיון הבלעדי של גִידִי גוֹב עם נועה ויונתן בן ארצי עורר הדים עצומים בארץ”. צריך לזכור שחלק מכתביה הצעירים של חברת החדשות בערוץ 2 היו יוצאי רדיו גל”צ. הם היו נמרצים ומלאי תושייה ובסופו של דבר עשו בית ספר לעיתונאי וכתבי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. בזמנו לעג להם רָפִיק חַלָבִּי מנהל חטיבת החדשות בערוץ הציבורי, והצהיר כי כתבי גלי צה”ל אינם בני תחרות לערוץ הממלכתי [4]. ההכרזה הזאת התפרסמה במקומון התל אביבי “הַעִיר”, אולם התברר כי לא היה לָה כל כיסוי. עכשיו החל הקרב בין שני ערוצי הטלוויזיה בארץ על רכישה בלעדית של זכויות השידורים הבלעדית של קלטת הרצח כפי שתועדה ע”י הצלם החובב רוֹנִי קֶמְפְּלֶר. חברת החדשות של ערוץ 2 בשיתוף עם העיתון “ידיעות אחרונות” בראשותו של המו”ל נוֹנִי מוֹזֶס הביסו את רשות השידור שחברה  ל- “מעריב” ועופר נמרודי וניצחה במאבק. עופר נמרודי היה עני ופחות מוכשר מארנון “נוני” מוזס, ודוּדוּ גלבוע פחות נועז משָלוֹם קִיטָל. עוּזִי פֶּלֶד המנכ”ל הנמרץ והמוכשר של הזכיינית “טלעד” זוכר את הפרטים כפי שהעיד בשיחות התחקיר בינינו בפניי, כלהלן : “חברת החדשות של ערוץ 2  זכתה בבכורה מפני שארבעת המנכ”לים, דן שילון ויוחנן צנגן, אלכס גלעדי, ואנוכי, סברנו והיינו כולנו בדעה אחת כי תשלום של כ- 1.000000 (מיליון) שקל היו שווים בסופה של 1995 ל- 330000 (שלוש מאות ושלושים אלף) דולר עבור הקלטת המתעדת Exclusively את רצח ראש הממשלה יצחק רבין – הוא סכום סביר וראוי ! תשלום יָקָר אך לא יָקָר מִידַי, בהתחשב בנסיבות האירוע ומשמעות הפרסום ושידור הטלוויזיה הבלעדי של סקופ היסטורי יחיד במינו בערוץ 2. התשלום התחלק חצי בחצי בין ערוץ 2 לנוני מוזס”. כעורך שידורי הספורט צפיתי בפעם הראשונה לבדי בהקרנת תיעוד רצח ראש ממשלת ישראל על מסך ערוץ 2 בתוכנית מיוחדת שהגיש והנחה רפי רשף. ערוץ 1 שוב הוּבַס לאלתר. הצטערתי צער רב עבור כולנו אך בעיקר בשביל מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום שעשה כרגיל את מיטבו שלא הספיק גם הפעם.

רוֹנִי קֶמְפְּלֶר זוכר שקלטת הצילום שלוֹ שתיעדה את רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 שודרה לראשונה ע”י ערוץ 2 רק לאחר שחלפו 45 יום מליל ההתנקשות והרצח ההוא. את המו”מ עם ערוץ 1 וערוץ 2 הנוגע למכירת זכויות השידור של “קָלֶטֶת הַרֶצַח” ניהלו מטעמו ובשמו עורכי הדין יורם סמואל ואריק אוורבך. רוֹנִי קֶמְפְּלֶר זוכר שראה בתקופת המו”מ על זכויות השידורים של קלטת הרצח את מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דָוִד “דוּדוּ” גִלְבּוֹעַ מתראיין בתוכנית “תיק תקשורת” בטלוויזיה החינוכית, ואומר ברברבנות, כלהלן : “כי הוא דוד גלבוע מצפה לקבל את התיעוד של רצח ראש הממשלה יצחק רבין בחינם”. רוני קמפלר נדהם. הוא הרהר בינו לבין עצמו, “מנהל חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 חולם חלומות באספמיה… מה פתאום בחינם…? זה יעלה לו לדוד גלבוע הרבה כסף…”. מנכ”ל רשות השידור מרדכי “מוטי” קירשנבאום ז”ל הוביל את המו”מ מטעם השידור הציבורי והובס. מוטי קירשנבאום לא הסכים לשלם סכום כספי כה דרמטי בן 1.000000 (מיליון) שקל ונוּצַח. זאת הייתה לא רק הפסד טקטי, זאת הייתה תבוסה אסטרטגית צורבת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הפסידה את ה- “אוויר” לערוץ 2 הצעיר והאמביציוזי. לבסוף העניקו עורכי הדין של רוני קמפלר את זכויות השידור לחברת החדשות של ערוץ 2 בראשות שָלוֹם קִיטָל תמורת 1.000000 (מיליון) שקל. מאוחר יותר אמרו לרוני קמפלר כמה אנשים מומחים בתחום הכלכלה והממון בתעשיית הטלוויזיה שאם היה מעביר את הקלטת מייד לאחר הרצח לידי אחת מרשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות היה יכול לקבל תמורתה פי כמה וכמה יותר ממה שקיבל מערוץ 2. רוֹנִי קֶמְפֱּלֶר העיד בפניי ב- 30 בדצמבר 2007, “…כי הציעו לוֹ סכום של 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר תמורת מצלמת ה- Video הקטנה שבאמצעותה תיעד את רצח ראש הממשלה יצחק רבין…”. הוא סירב.

הטבע אינו סובל וָואקוּם. במקום שנעדרו ממנו מצלמות הטלוויזיה המקצועיות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וערוץ 2, במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995, ניצב שָם צַלָּם חובב בשם רוני קמפלר שעשה נאמנה את עבודתו. ההיסטוריה של תעשיית הטלוויזיה רשמה את שמו ב- 1995 באותיות של זהב כפי שהתייחסה 32 שנה קודם לכן בצורה דומה לשמו של הצלם אֵיְיבְּרָאהָאם זָאפְּרוּדֶר האיש שתיעד במצלמת חובבים את רצח נשיא ארה”ב ג’וֹן פִיצְגֶ’רָאלְד קֶנֶדִי בעיר דָאלָאס בירת מדינת טקסס ב- 22 בנובמבר 1963. רכישת זכויות השידורים של רצח ראש ממשלת ישראל השתלמה בסופו של דבר לא רק בגלל היוקרה אלא גם מבחינה חומרית. ניתן היה להחזיר את ההשקעה בקלות יחסית באמצעות מכירת צילום ה- Video הבלעדי המראה כיצד נועץ הרוצח יגאל עמיר 3 כדורים בגבו החשוף של יצחק רבין לרשתות טלוויזיה רבות בחו”ל לרבות ארבעת רשתות הטלוויזיה הגדולות בארה”ב. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נותרה הרחק מאחור. היא הייתה שבוייה בתפישת השידור הישנה שלה. ההבדל בין שתי וורסיות השידור של הערוץ הזקן והצעיר ניכרו לעין. ערוץ 2 היה קונקרטי והתמקֵד בראיונות אישיים עם האלמנה גב’ לאה רבין, עם נהגו של יצחק רבין מְנָחֵם דָמְתִּי, ועם הנכדים נועה ויונתן בן ארצי. מעטפת השידור הממלכתית של הערוץ הציבורי הייתה הרבה יותר כללית. היא כללה צילומים רבים של עשרות אלפי בני הנוער שהגיעו במהלך ימי האבל לכיכר מלכי ישראל, הביעו את סערת רוחם בכתובות גְרָאפִיטִי על הקירות, הדליקו נֵרות נשמה, וחשפו את יגונם בשירים שקטים וחרישיים לזכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון שנרצח בשל מדיניות השלום שלו. בתום שבעת ימי האבל הוסב שמה של כיכר מלכי ישראל לכיכר יצחק רבין.

שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 רָווּ פרשנות אקדמית אך נעדרו סיפורים עיתונאיים אנושיים דרמטיים מן הסוג שערוץ 2 טיפל בהם ונגעו בלֵב לִבּוֹ של הציבור. מדינת ישראל הוכתה בהלם ועִמָה גם הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. פתאום קם לה מתחרה צעיר ונחוש שמוכן להעז. היא הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נותרה מסורבלת ונשארה מקובעת במסגרות הישנות שלה שעוצבו ב- 1968. היא ניגפה במערכה על לֵב הצופים .

בתוך שבעת ימי האֵבֶל בחודש נובמבר 1995 נבנה ערוץ 2 בפעם השנייה בתולדותיו על הריסותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית והפך למותג, לערוץ מוֹביל גם בשידורי חדשות ולא רק בתוכניות בידור. לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 נותרו רק כמה פֵּירוּרים של כבוד. לא יותר מזה. היא בקושי גם הייתה שווה את זה. אם נותר בה שֶמֶץ כלשהו מהיסטוריית העבר המפוארת שלה בשידורי שבוע האֵבֶל, הרי זה הודות למפיק החדשות אמנון ברקאי שעבד ללא ליאות, 24 שעות מסביב לשעון בתקופה היא. מלבד היותו מפיק טכני מחונן היו לו חושים עיתונאים בריאים וחדים. הוא היה בין הבודדים שניסו לבלום ולעצור במשהו את ההידרדרות המהירה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שהסתיימה בתבוסת שידור הגדולה.

 “…אני תמה כיצד חטיבת החדשות מתעלמת ממני ומאנשי חטיבת הספורט שלי ולא מבקשת את עזרתנו בימים טרופים אלה, במחשבה וחשיבה, העלאת רעיונות חדשים, וביצועם. אני מציע לך את עזרתי בשבוע שידורי האבל על רצח ראש הממשלה , ואבצע כל תפקיד שתטיל עלי “, אמרתי למנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 יאיר שטרן בפגישת עבודה בינינו. מנהל הטלוויזיה דחה על הסַף את בקשתי להצטרף לחטיבת החדשות בטענה שעצם צירוף איש בדרגתי ובמעמדי למאמץ ההפקה בעֵת הזאת, ולא חשוב באיזה תפקיד בחטיבת החדשות, עלולה להתפרש כצעד של אי אימון במנהל החטיבה דוד “דודו” גלבוע ובמערכת כולה. הייתי המום ומזועזע מתפקודה הכושל של חטיבת החדשות לאורך כל החזית והתבוסה הקשה לערוץ 2. הבעתי זאת במכתבי אליו. אין לי ספק בכלל כי אילו הייתי ניצב בראש חטיבת חדשות היינו מביסים לאלתר את שָלוֹם קִיטָל מנכ”ל חברת החדשות של ערוץ 2. לאו דווקא בתפקיד מנהל החטיבה אפילו התפקיד נהג ו/או עוזר שדר היינו מנצחים את ערוץ 2. הנה המכתב המקורי שנכתב ליאיר שטרן בדם לבי ב- 8 בנובמבר 1995, ונשמר.

טקסט מסמך :  8 בנובמבר 1995. זהו המסמך המקורי (עמוד מס’ 1 מתוך 3) שכתבתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתום כישלון שידורי הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 במהלך שבוע האבל על רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  8 בנובמבר 1995. זהו המסמך המקורי (עמוד מס’ 2 מתוך 3) שכתבתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתום כישלון שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במהלך שבוע האבל על רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך :  8 בנובמבר 1995. זהו המסמך המקורי (עמוד מס’ 3 מתוך 3) שכתבתי למנהל הטלוויזיה יאיר שטרן בתום כישלון שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במהלך שבוע האבל על רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

חטיבת החדשות כאילו שכחה לעבוד. לפתע נראתה קהה וחלודה. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וחטיבת החדשות שלה בעלי סמכות התיעוד לא קיימו מעולם Post Mortem אחרי סיקור הרצח ושבוע האֵבֶל הלאומי בעקבותיו ברמה מדעית וממצה. חלק מכישלונות השידור האלה טואטאו מתחת לשטיח. כישלון הסיקור בערב רצח ראש הממשלה יִצְחָק רָבִּין במוצ”ש – 4 בספטמבר 1995 ורדידות חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לאורך כל שבוע האֵבֶל מצביעים על עובדה ידועה אחת. הפקת שידורי טלוויזיה היא עסק מורכב שיש להתכונן לקראתו בכובד ראש וברצינות רבה. שום דבר לא מובן מאליו. לא כל אחד יודע להרכיב פַּאזֶל שידור כה מסובך ומורכב מכל כך הרבה אלמנטים. מעטים הם המוכשרים לבצע זאת במהירות וללא טעויות . פרשת רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין בכיכר העיר היא אומללה מכל היבט שהוא . וודאי מההיבט הטלוויזיוני שלה. שום פקולטה רצינית לתקשורת במדינת ישראל לא תוכל להתעלם מלחקור בעתיד את שידורי הטלוויזיה הכושלים באותו ערב מַר בכיכר מלכי ישראל, ולהבין מדוע כשלו ערוצי הטלוויזיה 1 ו- 2 בישראל וכיצד לא הפיקו את לקחי אי הכיסוי של רצח נשיא ארה”ב ג’וֹן פִיצְגֶ’רָאלְד קֶנֶדִי בדָאלָאס ב- 22 בנובמבר 1963, בטרם יצאו לסַקֵר בעצמם את עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995. מצלמות הטלוויזיה של רשתות הטלוויזיה האמריקנית NBC , CBS , ו- ABC השאירו כידוע את צילום רצח הנשיא ג’וֹן פִיצְגֶ’רָאלְד קֶנֶדִי במושב האחורי של מכונית ה- “לינקולן” לצַלָּם חובב במצלמת פילם 8 מ”מ, בשם אֵיְיבְּרָאהָם זָאפְּרוּדֶר. ערוץ 1  וערוץ 2  ידעו כי ראש הממשלה ושר הביטחון יִצְחָק רָבִּין מאוים. אף על פי כן הפקירו 32 שנה אח”כ את זירת הרצח החשוכה של ראש הממשלה ושר הביטחון בכיכר העיר, והותירו אותה בידי צלם חובב מחזיק במצלמת Video רעועה, העונה לשם רוֹנִי קֶמְפְּלֶר.

אין דוֹמָה תבוסת הרייטינג בימים קשים ועצובים בו האומה מתאבלת על רצח מנהיגה בנובמבר 1995 להפסד שידורי הכדורגל שנה וחצי קודם לכן במאי 1994 . הפסד זכויות שידורי הכדורגל של ערוץ 1 לערוץ 2  ב- 17 במאי 1994 הייתה תבוסה טכנית . תבוסת השידורים של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 לערוץ 2  בימי רצח יִצְחָק רָבִּין הייתה הרבה מעבר לכך . היא הייתה כישלון מהותי בתוכן ובתפיסת עולם עיתונאית . היא חשפה שיטת עבודה ארכאית של ערוץ גֵא וחטיבת חדשות מתנשאת ומסורבלת המקובעת בתפיסת שידור הקרובה מאוד ל- “אני ואפסי עוד” . היא חטפה על הראש . זאת הייתה מציאות מאוד מפתיעה וכואבת מפני שבחטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 עבדו בימים ההם עיתונאים מצוינים ומוכשרים , וגם בעלי ניסיון . אין לי בכלל ספק שרבים מהם מתהפכים עד היום בלילות במיטותיהם ושואלים את עצמם , כיצד קרה לנו הדבר ומדוע לא היינו ברגע הנכון במקום הנכון . דָן שִילוֹן ששימֵש מנכ”ל “רשת” באותם הימים זוכר כפי שהעיד בפניי : “בלֵיל הרצח הייתי בביתי וצפיתי בטלוויזיה. המידע על ההתנקשות בראש הממשלה הגיעה אלי דקות אחדות לאחר שיצחק רבין נפגע, ועוד לפני שנודע כי נפטר. קיימנו שיחת וועידה טלפונית משותפת של שלושת הזכיינים עם שלום קיטַל מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 והתחלנו לתכנן את הכיסוי החדשותי ובמקביל את לוח התוכניות הרציף. שלום קיטל שהביא עם מינויו לתפקיד בשורה מקצועית ותנופה חשובה לשידורי החדשות של ערוץ 2, היה האיש הנכון במקום הנכון. לא ערכנו אומנם תכנון מדעי של לוח השידורים בשבוע האבל, אבל השקענו מחשבה מעמיקה בבניית לוח שידורים רגיש ויעיל בשיתוף פעולה הדוק בין שלוש הזכייניות ובהרמוניה מקצועית. תוצאת השידור הייתה חַד משמעית. ערוץ הטלוויזיה הממלכתי לא היה מסוגל לייצר אלטרנטיבה במקום שלכאורה היה השטח החזק שלוֹ. זאת לא הייתה שאלה של תקציבים או יכולות טכנולוגיות, זאת הייתה גישה מתנשאת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 שבסופו של דבר הביאה להתרסקותה הגדולה”. חשתי לפחות שֶמֶץ של שִמְחָה לאֵיד היה בדבריו כשהעיד בפניי וניתח את תוצאות התבוסה של ערוץ 1 .

שָלוֹם קִיטָל התגלה בשבוע האבל על רצח ראש הממשלה כעיתונאי טלוויזיה נמרץ ומנהיג שידור והפך ליריב מַר של השידור הציבורי. הוא היה יריב אמביציוזי ונחוש להביסו גם באמצעות כלים טלוויזיוניים בלתי כשרים (ראה בהרחבה את הפוסט הקרוי : “פרטנזיות, התיימרויות, התרברבויות, ואמביציות [3] שנכתב ב- 16 בספטמבר 2012). שָלוֹם קִיטָל היה בעברו שַדָּר ברדיו “קול ישראל” ומנהל חטיבת החדשות שלה. מאוחר יותר ניסה את כוחו גם על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, אך אכל שם מרורים. משהתמנה למנהל חברת החדשות בערוץ 2 במקומו של אֵיילוֹן שָלֵו ב- 1994 לא עשה חשבון לרדיו “קוֹל ישראל” ורשות השידור שהיו פעם ביתו הראשון. הוא האיש שבנה את חברת החדשות של ערוץ 2 והביא אליו כתבים ושדרני רדיו של “קול ישראל” בימים ההם, אַהֲרוֹן בַּרְנֵע, שֶלִי יְחִימוֹבִיץ’, רוֹנִי דָנִיאֵל, רִינָה מַצְלִיח, משה נוּסְבַּאוּם , גַבִּי גָזִית, צִ’יקוֹ מְנָשֶה, שְלמה רָז, ואחרים. שָלוֹם קִיטַל בנה בתוך זמן קצר ובתנופה, וצריך לומר גם בכִישרון וידע, קבוצת שידור צעירה ונמרצת שביקשה להוכיח את עצמה  והיוותה בבת אחת אלטרנטיבה רצינית לטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא לא היסס לצרף לשורותיו גם את שדרי גלי צה”ל הצעירים ובראשם יעקב איילון, דוֹבִי גִילְהָר, אוּדִי סֶגָל, אִיתַּי אֶנְגֶל, ויָרוֹן דֶקֶל. שָלוֹם קִיטַל הוא גם האיש שטיפח את צוות ההגשה המצוין יעקב איילון ומיקי חיימוביץ’ . ב- 1995 ‘גנב’ לטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 שניים מבכירי שדריה, אֵהוּד יערי הכתב הוותיק לענייני ערבים וגָדִי סוּקֶנִיק ששימש חמש שנים כתב מדיני. משערק צֶמֶד ההגשה (מוכשר ונוֹצֵץ) שלוֹ יעקב איילון ומִיקִי חַיִימוֹבִיץ’ לערוץ 10 לא איבד את עשתונותיו והשיב מלחמה שערה . הוא בנה צוות מגישים חדש גָדִי סוּקֶנִיק ויוֹנִית לֵוִי שכבשו מייד את מקומם בצמרת ליגת השדרים – מגישים. שָלוֹם קִיטָל מנהל חברת החדשות של ערוץ 2 הפך ב- 1995 ליריב שקול, מַר ובעל יכולות שהתמודד בכישרון מול הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה. עם הקמת ערוץ 2  ב- 1993 הקדימו אֵילוֹן שָלֵו ושָלוֹם קִיטָל את מהדורת החדשות המרכזית שלהם לשמונה בערב. הם כפו והכריחו את מוטי קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור בעת ההיא להתחרות בהם . מהדורת “מבט” ששודרה באורח קבע בתשע בערב 25 שנים ברציפות, הוקדמה לשמונה בעֶרֶב . מוטי קירשנבאום החליט לסטות מהנוהל ולהתחרות ביריביו החדשים ראש בראש. הוא היה המנכ”ל הראשון ברשות השידור שפעל בתנאי תחרות. הוא הגדיל את נפח “מבט” מחצי שעה ל- 45 דקות ותבע מהעורכים לשדר מוספים יומיים של ספורט וכלכלה. אני זוכר היטב את דבריו בתום שידור מהדורת “מבט” הראשונה ההיסטורית לראשונה בשמונה בערב כשאמר לי על שלוש המדרגות המפורסמות בכניסה לבניין הטלוויזיה ברוממה – ירושלים בטרם הסיע אותו גבי אוחנה נהגו האישי לביתו במכמורת : “…הרעיון להקדים את שידור “מבט” מתשע לשמונה הוא נכון. לא צריך לפחד, אנחנו טובים מהם, אנחנו נכה אותם במוספי הספורט, לחברת החדשות של ערוץ 2 אין את מערכת הספורט, ואין להם את מאיר איינשטיין…”.

טקסט תמונה : שנת 1994. היכל הספורט ביד אליהו. מוטי קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור בשנים 1998 – 1993 (מימין) יחדיו עם מנהל הטלוויזיה יאיר שטרן (משמאל) והכדורסלן האיטלקי הנודע דינו מנגין (קומתו 2.05 מ’, במרכז). מוטי קירשנבאום היה המנהיג בהא הידיעה של השידור הציבורי אך ספג שתי תבוסות בלתי נשכחות מערוץ 2 המסחרי. הוא היה ראש השידור הציבורי הראשון שנדרש להתמודד בסביבה תחרותית מול אריות הטלוויזיה של ערוץ 2 המסחרי כמו דן שילון ויוחנן צנגן המנכ”לים המשותפים של “רשת”, אלכס גלעדי מנכ”ל “קשת”, ו- עוזי פלד מנכ”ל “טלעד”, אנשי תעשיית הטלוויזיה בארץ שלא נפלו ממנו במאום בשום תחום. (באדיבות יאיר שטרן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מוטי קירשנבאום ז”ל נשאר על כנו וסיים קדנציית ניהול מלאה בת חמש שנים. אישיותו הייתה יציבה. הוא לא היה טיפוס שנגרר לפאניקת שידור למרות התבוסות. הוא נשאר זקוף מפני שהיה מנהיג אמת. כתפיו מעולם לא היו שחוחות. הוא נשאר קר רוח ותחת שליטה עצמית. מוטי קירשנבאום לא התפטר לאחר המשברים הכבדים וגם לא פיטר את האחראיים לתבוסת השידור השנייה. יכול להיות שהסכין עם העובדה שחכמתו כמאמן ראשי לא חִלחלה עד לאחרון השחקנים בחמישייה הראשונה שלוֹ ברשות השידור. מרדכי “מוטי” קירשנבאום המשיך לדחוף כמיטב יכולתו את עגלת השידור הציבורי לקרבות נוספים שנכונו לוֹ למרות שתי התבוסות שנחל. רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בכיכר העיר ב- 4 בנובמבר 1995 יישאר פצע פתוח ושותת בגוף האומה עוד זמן רב . זיכרון מַר בחייו של עם שָסוּעַ. המחלוקות הפוליטיות הקשות הקיימות בין רבדים שונים בעם ישראל רובצות עדיין לפתחנו. הן טרם פגו ועלולות להחריף. המבנה המסועף של החברה בישראל על מגזריה השונים והכלכלה הקפיטליסטית שאימצה המדינה הקטנה בד בבד עם הימצאותם של עניים כה רבים בתחומה ומשברי החינוך, עלולים לכַרְסֵם בסופו של דבר באשיות הדמוקרטיה. הפערים הכלכליים העצומים בין הרבדים השונים בחברה מצומצמת ימשיכו לחלחל ולהזין את המחלוקות הקיימות. הם ידגישו ביתר שאת את ההבדלים הפוליטיים בתוכנו. יכולת הריסון תפחת, אי הציות והאלימות יגברו בתחומים. משפחתי שלי אנחנו כולנו, ילדנו, ונכדנו נזכור לעד את זכרו של יִצְחָק רָבִּין האהוב.

טקסט תמונה : קיץ 2007. נכדיי הגדולים מבקרים באתר ההנצחה במקום בו נרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, ברחוב אבן גבירול בתל אביב ליד בניין העירייה. מימין לשמאל : נעמי אלרואי, יובל אלרואי, ואיתמר אלרואי. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 2007. נכדיי נעמי, איתמר, ויובל מכבדים את זכרו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל שנרצח בכיכר העיר ב- 4 בנובמבר 1995. (תיעוד וצילום יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שידורי הספורט בהנהגתי חזרו מייד לרוּטינה בסוֹפָה של 1995. ב- 15 בנובמבר 1995 אחד עשר יום לאחר רצח ראש הממשלה, כבר העבירו מאיר איינשטיין ואבי רצון בשידור ישיר מהעיר קוֹן בצרפת את משחק הכדורגל צרפת – ישראל בקדם אליפות אירופה. צרפת ניצחה 0:2. שבוע אח”כ החלו השידורים הישירים של משחקי מכבי ת”א בגביע אירופה בכדורסל. בקיץ 1996 לא זכר כבר איש את תבוסת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 לערוץ 2 המסחרי וכישלון הסיקור של רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. ההצלחות של שני מבצעי השידור הגדולים של מחלקת הספורט בקיץ 1996, משחקי אליפות אירופה בכדורגל  1996 EURO  באנגליה, והמשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996 בארה”ב, שתי מסות שידור ספורטיביות שהכילו יותר מ- 300 שעות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, השכיחו כה מהֵר את מפלות העבר. השיחה המעניינת והמתמשכת עם מנכ”ל רשות השידור במסעדה הלונדונית האוקספורדית התארכה. לפתע שינה מוטי קירשנבאום כיוון. מוטי קירשנבאום העריך מאוד וכיבד את חיים יבין. הוא שַח לי יותר מפעם אחת במין גאווה שכזאת, “ההלוויה של חַיִים יָבִין תצא מבניין הטלוויזיה ברוממה”. באחת הפעמים סיפר לי שבימיה הראשונים של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- 1968 ניסו רבים את כוחם כמגישי חדשות מול מצלמת הטלוויזיה המָאגִית באולפן. כולם ביקשו להיות כוכבי הגשה. “כשהתיישב חַיִים יָבִין לראשונה על כֵּס המגיש ב- Screen Test  ב- 1968 והעמיד את כישרונו למבחן מול מצלמת הטלוויזיה באולפן , ידענו כולנו מייד שנולד מגיש חדשות טבעי”, סיפר מוטי קירשנבאום בעיניים בורקות ואהדה גלויה לקריין הוותיק. חיים יבין היה בשנים ההן קריין חדשות נודע ברדיו “קול ישראל” ושימש כעוזרו הקרוב של המומחה לתקשורת ד”ר אֵלִיהוּא כָּ”ץ (בן 92 היום בעת כתיבת פוסט 728 א’) שנבחר להקים את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 על רגליה. הצלחתו של חיים יבין (בן 86 היום בעת כתיבת פוסט 728 א’) ב- Screen test ההוא לפני כמעט 40 שנה סללה בפניו קריירה טלוויזיונית מזהירה. מוטי קירשנבאום אהב והעריך את חיים יבין. שניהם היו חברי צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית ב- 1968 ושירתו תחת פיקודם של פרופסור אֵלִיהוּא כָּ”ץ וסגנו עוּזִי פֶּלֶד. חיים יבין, מוטי קירשנבאום, דן שילון, טוביה סער, יורם רונן  ז”ל, חגי פינסקר ז”ל, נקדימון רוגל ז”ל, גב’ שרי רז, דן בירון ורבים אחרים הקימו את הטלוויזיה הישראלית הציבורית מעפרה . לפני כן לא היה כאן שום דבר. מוטי קירשנבאום חזר על הטקסט במסעדה באוקספורד סטריט בסופו של חודש יוני 1996, ואמר לי שוּב : “כשהקריירה של חַיִים יָבִין תגיע לקיצה, הוא צריך להיטמן בארון הטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 , ומסע הקבורה צריך לצאת מרוממה”. מוטי קירשנבאום רצה להעניק פרס למגיש החדשות הוותיק שלו, על חריצותו ותרומתו רבת המשמעות במשך שנים רבות לשידורי החדשות של השידור הציבורי, ובּיקֵש ממני לארח את חיים יבין במשחקים האולימפיים של אטלנטה 1996. הבטחתי לוֹ להשתַּדֵל.

1996 הייתה שנה עמוסת שידורי ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. ביום ראשון – 30 ביוני סיימנו את מבצע שידור אליפות אירופה בכדורגל – אנגליה 1996 בשידור ישיר מאִצטדיון “וומבלי” (Wembley) בלונדון את משחק הגמר של בין נבחרות גרמניה וצ’כיה. צ’כיה הובילה 0:1 משער שכבש פטריק ברגר בבעיטת עונשין מ-11 מטרבדקה ה- 59. אוֹלִיבֶר בִּירְהוֹף הִשווה ל- 1:1 בדקה ה- 73. הגרמנים בהדרכתו של מאמנם בֶּרְטִי פוֹגְטְס הציגו משחק בעל סגנון גופני מובהק ודבקות במשימה אך חסר כל השראה וברק. זה הספיק להם לנצח בשער זָהָב מקרי של אוֹלִיבֶר בִּירְהוֹף בדקה ה- 95 בתוך תקופת ההארכה (השוער הצ’כי פֶּטֶר קוֹבָה השמיט כדור טיפשי לתוך שערו) ולנצח 1:2 כדי לזכות בכתר . מאיר איינשטיין ואבי רצון נשאו כרגיל בעוֹל העיקרי של השידורים, אך גם זוֹהֵייר בַּהָלוּל והפרשן שלו חַיִים בַּרְעַם עשו עבודה טובה, רצינית, ואחראית.

טקסט תמונה : קיץ 1996. אליפות אירופה לאומות בכדורגל – אנגליה 1996 (EURO 96ׂ) השדר מאיר איינשטיין ז”ל והפרשן אבי רצון יבד”ל בעמדת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באִצטדיון “אולד טראפורד” (OLD TRAFFORD) של מנצ’סטר יונייטד ביוני 1996 בעֵת השידורים הישירים מ- 1996- EURO. צוות השידור “איינשטיין – רצון” היה בבת עיני. הסיבה פשוטה, מפני ששניהם היו לא רק שדרים אלא גם עיתונאים. לצוות השידור הזה הייתה השפעה עצומה על שידורי הכדורגל בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בעשור ה- 90 של המאה הקודמת. אבי רצון הציב רף גבוה בפרשנות ספורט בטלוויזיה. הוא ללא ספק גדול פרשני הכדורגל בטלוויזיה בכל הזמנים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

את הצלחת שידורי 1996 EURO אני חייב קודם כל לשירותי התקשורת היוצאים מן הכלל שהעניקה לנו RTV London (רויטרס טלוויז’ן בלונדון) במשרדיהם בלונדון בהנהלתם של פול בינסטד וטרי ברטון. שני ג’נטלמנים אנגליים, מקצועניים, רציניים, אדיבים, ומאוד מדויקים. הם היו מאוד מסורים לנו. הזמנתי את שניהם לארוחת הסיום המסורתית שערכתי למשלחת השידור שלנו במסעדה לבנונית בלונדון בתום עוד מבצע שידורים ארוך , והענקתי להם בשם רשות השידור תשורות מאִתנו. מוטי קירשנבאום שבא לבקר את ציוותי השידור בלונדון הצטרף לסעודת הערב המזרחית בבירה האנגלית. כשחזרתי לארץ מצאתי על שולחני פקס נחמד מפול בינסטד [5].

                                                                F A C S I M I L E  TO :  YOASH  ALROEY FAX :  00 972  – 2  – 301446   FROM:  PAUL  BINSTED/ TERRY  BARTON   DATE:  1  JULY  1996

  Dear Yoash, On behalf of Terry Barton and my self we would like to thank you for your hospitality on Friday 28 June and the very lovely books you gave us onIsrael. It was a great pleasure meeting with you and your General-Director and his wife, and trust they were not too cold atWimbledonon Saturday. I hope everything goes well inAtlanta. Do not hesitate to contact us if we can be of assistance to you in the future.   Best regards once again from terry and my self.

PAUL  BINSTED

העברתי את הפקס הנחמד לידיעתו של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום.

כשהסתיימו שידורי 1996 – EURO , הגיעו ללונדון אורי לוֵי ופרשן הטניס שלנו עמוס מנסדורף כדי לשָדֵר ישיר לארץ את משחקי חצי הגמר והגמר של הנשים והגברים בטורניר הטניס של ווימבלדון. הטניסאית הגרמנייה שְטֶפִי גְרָאף זכתה בבכורה בין הנשים כשניצחה את הספרדייה ארנצ’ה סאנצ’ז, ובין הגברים בלט בעליונותו ההולנדי ריצ’ארד קרייצ’ק (שחקן טניס סלובקי במקור). הוא ניצח במשחק הגמר את האמריקני מאליוואי וושינגטון. מחלקת הספורט סיימה בהצלחה עוד שני מבצעי שידור ארוכים בני 100 שעות שנמשכו כארבעה שבועות. לא נותר לה זמן לנוח על זרי הדפנה. שידורי 1996-EURO היו היוֹמָן. המשחקים האולימפיים של אטלנטה 96′ היו הסֶרֶט. הם כבר ניצבו בשער. הייתי שָרוּי אז באחת מתקופות השיא בעשיית שידורי הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 .

ב- 2 ביולי 1996 חזרתי מלונדון לשהייה בת שבוע בארץ . אח”כ הייתי צריך לטוס לאולימפיאדת אטלנטה 1996. מיהרתי לשני נכדיי הקטנים והאהובים, אל יובל בת ה- 8 חודשים ולנכדי הבכוֹר אִיתָּמָר שכל כך הייתי קשור אליו והוא אלי. הם היו שני הנכדים הראשונים של רעייתי יעל ושלי . במשך השנים נוספו אליהם עוד שבעה. אין אושר גדול מלהיות סבא וסבתא לנכדים אהובים . איתמר היה תינוק יפה תואר בן שנה ו- 9 חודשים. לא ראיתיו יותר מחודש. תהיתי אם יכיר אותי לאחר מִרוַוח זמן כה גדול בו לא התראינו. הוא התעורר משנתו ולא רק שהכיר אותי אלא חיבק אותי מייד בעוֹז הנכד הקטנטן והחמוּד והיָקָר הזה. ילד מחונן ויפהפה. זהו האושר האמיתי בהתגלמותו. הוריו, בני הבכור רוֹעִי ורעייתו חַגִית לא השאירו אותו לבד. יש לאיתמר שלוש אחיות נעמי, רחלי, והתאומים עלמה ואבשלום. כשנכתב בתנ”ך בספר שמואל ב’ בפרק כ”ה : “וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאוד”, התכוון המשורר לא רק לאבשלום בנו של דוד המלך, אלא גם לנכדנו אבשלום, של רעייתי יעל ושלי. אבשלום ועלמה הם אחים תאומים. האחד יותר יפה מהשני במשפחה הזאת של בני הבכור רועי ורעייתו חגית. האמת ילדיו של בני השני גוּר ואשתו יסמין ז”ל נכדתי יוּבָל ונכדי נְבוֹ אינם נופלים במאום ביופיים וחכמתם מבני דודם. הם שונים לגמרי אך יפי תואר ונבונים גם הם מאין כמותם. כנ”ל שלושת בנותיה של בתי הגר ובעלה עודד, רומי, אביגיל, ורות. נראה מה ייצא מכל השבט המורחב הזה. ילדיי ונכדיי מאוד קשורים אלינו. הודות לרעייתי נשארה המשפחה מאוחדת ומלוכדת, וקרובה מאוד.

טקסט תמונה : שנת 2002. זהו נכדי הבכור איתמר אלרואי בגיל 8. הילד הכי יפה בארץ באותה התקופה ההיא. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני מת לסתור את סיסמתו של נִיק רוֹמָנוֹ גיבור הספר “דפוק על כל דלת” (נכתב ע”י וִוילָארְד מוֹטְלִי), האומר, “מוּת צעיר ותהיה לך גוויה יפה”. בניגוד לנִיק רוֹמָנוֹ אני רוצה לחיות שנים רבות. זה נכון, ש- “מי ששוֹאֵף לחיות זמן רב – חייב להזדקן”, אך אני לוקח ברצון את האחריות הזאת על עצמי כדי לראות לאן יוביל גורל החיים את נכדיי ולוואי ואוּכל להכיר את ניניי. אין יום שחולף מבלי שאני קורא כמה פרקים בתנ”ך. רבות הרהרתי ביני לבין עצמי האם בּוֹעַז ורוּת חיו מספיק שנים כדי להכיר את נינם דוד, האם עובֵד בנם של בועז ורות וסבו של דוד המלך האריך שנים כדי להיות הסנדק של נכדו בטקס ברית המילה. אלוהים היה עִמי. זכיתי להיות סנדקם של נכדיי בברית מילתם.

זמן קצר לאחר תום טורניר Euro 1996 באנגליה, טסתי עם צֶוֶות החלוּץ שלי לארה”ב, לאטלנטה בירת מדינת ג’ורג’יה. בשבת – 20 ביולי 1996 נפתח שָם טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 26 של העִידָן החדש. השארתי בידי מוטי קירשנבאום מנכ”ל רשות השידור, יאיר שטרן מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, ודוּדוּ גִלְבּוֹע מנהל חטיבת החדשות, ועוד 150 אנשים בטלוויזיה וברשות השידור את ספר השידורים / פקודת המבצע שחיברתי לקראת שידורי אולימפיאדת אטלנטה 1996. חלפו ארבע שנים מאז ימי ברצלונה 1992 האומללים ותקופת הניהול הירודה של יוסף בר-אל ואֶלִימֶלֶך רָם ז”ל. זה את הטלוויזיה והאחר את חטיבת החדשות. מוטי קירשנבאום ויאיר שטרן הפקידו בידי הרבה יותר אמצעים טכנולוגיים וכוח אדם. אופציות השידורים התרחבו. מבצע השידורים האולימפי הקונקרטי הזה היה הפעם לא רק רחוק יותר מברצלונה אלא גם הרבה יותר מורכב ומסובך.

לא שכחתי את בקשתו של מוטי קירשנבאום לרכוש לחיים יבין ולרעייתו יוספה את צמד הכרטיסים המבוקשים לטקס הפתיחה של הגדולה בהצגות הספורט בתבל. רכשתי למענם באמצעות ה- EBU את מיטב הכרטיסים לטקסי הפתיחה והנעילה ולתחרויות החשובות ביותר בא”ק, שחייה, והתעמלות. חלק מהאירועים האולימפיים האלה באולימפיאדת אטלנטה 1996 נחשבו למבוקשים ביותר. נטלו בהם חלק הספורטאים הטובים בעולם. הכרטיסים נחטפו. על כן ה- EBU הגדיר אותם כ- High Demand Events. אפילו שדרי הטלוויזיה מצוידים בתג הזיהוי המיוחד (Accreditation) התלוי על צווארם נדרשו לאישור נוסף כדי לחדור לעמדות השידור שלהם באִצטדיונים השונים הממוקמים בקומפלקס האולימפי. ראשי ה- EBU באטלנטה 1996 יצאו מגדרם כדי לשריין את הכרטיסים הפופולאריים למגיש החדשות הכי מפורסם בישראל. מבצע קניית הכרטיסים של חַיִים יָבִין לאירועים המבוקשים באטלנטה 1996 עלה לנו כ- 5000 (חמשת אלפים) דולר. זאת הייתה בקשתו המפורשת של מוטי קירשנבאום . מילאתי אותה בדייקנות וכלשונה. חַיִים יָבִין ניהל את חטיבת החדשות של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים ההן של 1980- 1977 ואת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בשנים 1989- 1986. לאלכס גלעדי ולי היו לא מעט מחלוקות עמו בשנים ההן אך למרות הוויכוחים אף פעם לא נטר ולא נקם. הוא היה מעין אבא טלוויזיוני של כולנו. למרבה ההפתעה חיים יבין לא שעה להזמנתו של מוטי קירשנבאום ולא הטריח את עצמו מעולם להגיע לאולימפיאדת אטלנטה 1996. אולי זה לא עניין אותו. התקיימו שם רק המשחקים האולימפיים ולא הבחירות לנשיאות ארה”ב.

נאלצתי להציב את אחד מעוזריי אֶיָיל יָרְדֵן, ישראלי שהתגורר באטלנטה (נמנה אֶד – הוֹק על צֶוֶות ההפקה שלי), בפתחם של האִצטדיונים האולימפיים כדי למכור פעם אחר פעם את זוגות הכרטיסים היקרים למופעים השונים ולהשיב את כל הכסף האָבוּד לקופת הרשות. עלות הכרטיסים האולימפיים לא הייתה זוֹלה. מחירו של כרטיס בודד לטקס הפתיחה של אולימפיאדת אטלנטה 1996 עמד על 715 דולר. כל הכרטיסים נחטפו כלחמניות טריות בידי תושבים מקומיים והכסף חזר לקופת רשות השידור. מביקוריי הרבים בארה”ב בתוקף תפקידי כמנהל מחלקת הספורט הבנתי שהציבור האמריקני מעדיף לראות אירועי ספורט מהיציעים באצטדיון על פני צפייה בטלוויזיה מהכורסא.

נחמה גדולה הייתה לו למוטי קירשנבאום באנגליה ב- 96′ EURO בשעה שבישרתי לו כי רֶשֶת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC שוב הפסידה באותה שנה את זכויות השידורים של ליגת העַל האנגלית בכדורגל (Premier League) לרשת הטלוויזיה הלוויינית BSB של מיליארדר התקשורת האוסטרלי רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק. לא ראו את האושר הנסוך על פני הפוקר שלו. ב- 1992 הפסיד ה- BBC בפעם הראשונה בקרב זכויות השידורים נגד איל העיתונות האוסטרלי. ב- 1996 זאת הייתה תבוסה. רופרט מרדוק ייצג טכנולוגיית שידור לוויינית מתוחכמת, עשירה, ומיידית  –  שונה מאלוּ של ה- BBC ו- ITV המסחרית. זאת הנהנית מכיסם הפרטי התפוּח של מטורפי הכדורגל ולאו דווקא מכיסו המצומק של משלם האגרה המממן את השידור הציבורי הבריטי. באמצעות הכסף הגדול יכול היה להציע להתאחדות הכדורגל הבריטית הצעה שלא תוכל לסרב לה. רופרט מרדוק שילם להתאחדות הכדורגל האנגלית תמורת חוזה השידורים הישירים החדש לארבע שנים 2001 – 1997 סכום דִמיוני חסר תקדים בן של מיליארד דולר פאונד – סטרלינג. ממון בלתי נתפש בימים ההם. הידיעה המרעישה הזאת התפרסמה בהרחבה ובהבלטה בעיתונות הבריטית בתחילת חודש יוני 1996 [6]. העיתונות הבריטית העניקה לעסקה הכספית הענקית את הכינוי “בּוֹנָנְזָה” (Bonanza). מִכְרֶה זָהָב עבור התאחדות הכדורגל האנגלית.

טקסט מסמך :  קיץ 1996. סנסציה עולמית. בהיותי בלונדון לצורך הפקת שידורי EURO 96 פרסם העיתון הלונדוני הנודע רב התפוצה ה- “DAILY  TELEGRAPH” בכותרת הראשית שלו במדור הספורט ביום שישי – 7 ביוני 1996 את הידיעה הסנסציונית, כי מועדוני הכדורגל בליגת העַל האנגלית יקבלו בהסכם החדש עם איל התקשורת רופרט מרדוק (בעל רשת הטלוויזיה הלוויינית האנגלית B SKY B) בתקופת ארבע השנים הבאות 2001 – 1997, סכום של מיליארד פאונדס סטרלינג. העיתון הכתיר את החוזה החדש עם רשת הטלוויזיה הלוויינית כעסקת “בוננזה” (מכרה זהב) לכדורגל האנגלי. רשת הטלוויזיה הציבורית של אנגליה ה- BBC נדחקה לשוליים. הבאתי את האינפורמציה הזאת לידיעתו של מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום. אולי היא הייתה עבורו נחמה פורתא.   

ה- BBC בראשותו של המנכ”ל ג’וֹן בִּירְת (John Birt) הסתפק בתשלום של עשרים ושבעה מיליון דולר (כ- 18 מיליון סטרלינג) לחוזה בן ארבע שנים עבור שידור תקצירים בלבד. 6.75 מיליון דולר בכל שנה תמורת המשך שידור תוכנית הסיכום הוותיקה והמוקלטת של משחקי המחזור המסורתית שנודעה בשמה המיתולוגי ,“Match Of The Day”. ה- BBC הציבורי שילם להתאחדות הכדורגל האנגלית כ- % 2.6 מתשלומי הענק של תעשיית שידורי הטלוויזיה ה- BSB של רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק. נדמה לי שמוטי קירשנבאום חַש הקלה למקרא הידיעה. הוּטַב לוֹ. הוא הרגיש עכשיו שהוא לא הפראייר היחידי באירופה בשעה שהפסיד את זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 1994 לערוץ 2. זה קרה למנכ”לים רבים בשידור הציבורי ב- EBU. שוחחנו על כך לעיתים קרובות. בכל רחבי אירופה חלו תמורות כספיות מרחיקות לֶכֶת ברכישת שידורי הספורט עם חדירתם של גורמי שידור פרטיים עתירי ממון לשוק שידורי הטלוויזיה. ARD ו- ZDF שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות בגרמניה הפסידו זה מכבר את זכויות השידורים המסורתיות של הכדורגל הגרמני וגם את משחקי הטניס בווימבלדון שהיו בידיהם שנים רבות, למיליארדר לֵיאוֹ קִירְש (Leo Kirsh). רשת הטלוויזיה RTL הפכה לגיבורת שידורי הספורט בגרמניה.

בקיץ 1989 ספגו ARD ו- ZDF  מַפֶּלֶת שידור יוקרתית קשה כששני הטניסאים הגרמניים הצעירים והפופולאריים שְטֶפִי גְרָאף (Steffi Graf) ובּוֹרִיס בֶּקֶר (Boris Becker) רקדו את ריקוד הניצחון המשותף שלהם בווימבלדון. זכויות השידורים כבר לא היו אז בידיהן. בוריס בקר ניצח במשחק הגמר את הטניסאי השוודי סטפאן אדברג 3 : 0 (6 : 0 , 7 : 6 , 6 : 4) , ושְטֶפִי גְרָאף גברה במשחק הגמר על מַרְטִינָה נַאוְורָאטִילוֹבָה 2 : 1 (6 : 2 , 6 : 7 , 6 : 1). צופי הטלוויזיה בגרמניה ראו את שני משחקי הגמר האלה ברשת הטלוויזיה המסונפת ל- MEDIA KIRSH . מחירי זכויות השידורים של ווימבלדון האמירו ושני המנכ”לים של ARD ו- ZDF  בימים ההם סירבו לשלם מחירים שהיו לדעתם מופרזים. השנים נקפו וגם רשתות הטלוויזיה הציבוריות בצרפת 3F/2F ספגו אבֵדות . וכמותן גם הרשת הממלכתית הספרדית TVE . מוטי קירשנבאום לא שכב פרקדן לבדו בזירת האגרוף הטלוויזיונית. לידו שכבו מובסים מנכ”לים נוספים בשידור הציבורי מ- EBU.

צריך להוסיף כאן עוד נתון כספי בעת עריכת ההקבלה הזאת בהפסד שידורי הכדורגל של ה- BBC  באנגליה והטלוויזיה הישראלית – ערוץ 1 בישראל. ה- BBC  ניצב ב- 1996 מול חומת מָמוֹן בלתי עבירה. המתחרה של ה- BBC על זכויות השידורים של הליגה האנגלית אֵייל התקשורת האוסטרלי המיליונר רוּפֶּרְט מֶרְדוֹק הציב נתון תחרותי ענק בן יותר ממִיליארד דולר. התאחדות הכדורגל האנגלית לא הייתה יכולה לסרב להצעה כספית כל כך נדיבה . ל-BBC  לא היה שום סיכוי להתחרות ברוּפֶּרְט מֶרְדוֹק. מוטי קירשנבאום לעומת זאת נאבק בערוץ 2 הצעיר שהציע רק 5.5 מיליון דולר להתאחדות הכדורגל הישראלית. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 הוותיקה יכולה הייתה להתחרות בקַלוּת בנתון הכספי הזה שהיה בס”ה סכום סביר, מה עוד שמועצת ההימורים והטוֹטוֹ בראשותו של היו”ר מר אַרְיֵה זָיְיף הבטיחה לתמוך בעלויות היקרות של הפקת הכדורגל בערוץ 1 ולמַמֵן כ- % 33 מהעלויות האלה באמצעות תשדירים שירות ושקופיות חסוּת. הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 וויתרה על המאבק ולא התחרתה כידוע בערוץ 2. היריבה המסחרית זכתה כזכור ללא קרב בבכורה ורכשה את זכויות השידורים של ליגת העַל ומשחקי גביע המדינה בכדורגל לשלוש שנים, 1997 – 1994.

בסוף שנות ה- 70 ותחילת שנות ה- 80 של המאה שעברה האמירו זכויות השידורים של ענפי הספורט הפופולאריים בבת אחת לגבהים ושיאים חדשים. היו לכך גורמים רבים שכבר מניתי אותם בסדרה המפורטת בת 13 ספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. בראשם השיפור הכלכלי הגדול של הפרט במדינות העולם החופשי וגידול ניכר בשעות הפנאי שלו לאחר מלחמת העולם ה- 2, או כפי שנהוג לכנות זאת, “השפע הכלכלי של מדינות הדמוקרטיות בעלות השוק החופשי”. התפתחות מואצת של טכנולוגיית הצילום והתקשורת שבאה לידי ביטוי בשידורים הישירים בטלוויזיה , והתחרוּת בין מקורות השידור וערוצי הטלוויזיה על בלעדיות הפצת האינפורמציה, השפיעו השפעה מכרעת על התפתחותה ועיצובה של החברה האנושית המודרנית. לתוך מציאות השפע הכלכלי והוואקום שיצר הגידול העצום בשעות הפנאי חדרו הטלוויזיה כמדיה טלוויזיונית וויזואלית והוועדות המארגנות של אירועי הספורט הגדולים. הטלוויזיה (באשר היא) העבירה אין סוף שידורים ישירים של אירועי ספורט, והוועדות המארגנות דרשו הון עתק תמורת ההרשאה לרשתות הטלוויזיה באשר הן להביא בשידור ישיר את מרכולתן היישר לסלון ביתם של הצופים.

עונג צרוף היה לי לארח את מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום בלונדון ביוני 1996 בשני אירועי הספורט הבינלאומיים , אליפות אירופה בכדורגל – אנגליה 1996 (EURO 96) וטורניר ווימבלדון (Wimbledon) הצמוד לו בסופו של חודש יוני וראשית יולי של 1996, שניהם משודרים ישיר במשך חודש ימים לצופי הטלוויזיה בישראל. ביקורו של מנכ”ל רשות השידור באתרי ההפקה (בארץ או בחו”ל) מוכיח כי הוא מזדהה עם השידור הקונקרטי – ספורטיבי ומטרותיו , וחשוב מכל מפני שהוא מאמין ביכולתך לבצע היטב את משימת השידור. ברור שהערכתי ואהבתי אותו עד למאוד. דאגתי לכל הסידורים הלוגיסטיים שלו בלונדון. מוטי קירשנבאום התגורר עם משלחת השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 במלון קטן, זוֹל, ונחמד “Holiday Inn Garden” (בסמוך לרחוב הסואן Oxford Street), ששכרתי בעת סיור קדם ההפקה בלונדון בינואר 1996. יוסף בר-אל למשל שניהל את שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 בשנים 1993 – 1990, ובתקופתו נערכו והתקיימו אליפות אירופה בכדורגל – שוודיה 1992 ומבצע השידורים הסבוך והמורכב של אולימפיאדת ברצלונה 1992, לא מצא מעולם צורך לבקר את ציוותי השידור שלוֹ בעת ביצוע המשימות המורכבות באירועים האלה.

בקיץ 1996 שהיתי יותר מחודש ימים באטלנטה כמפיק ראשי ועורך ראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 באולימפיאדת אטלנטה 1996. “יואש אלרואי, מוטי קירשנבאום מגיע לאטלנטה”, בישרה לי אלינור בלקינד מנהלת לשכת מנכ”ל רשות השידור. לשמחתי הוא באמת בא. בחלק ניכר בתקופת מנכ”לותו הוא היה מנהיג שידור יוצא דופן שיצר מוטיבציה גדולה כדי לעבוד עִמוֹ ולמענו. בכמה מובנים הוא היה עבורי בלתי נשכח.

אפילוג.

למרות יתרונותיו בידע טלוויזיוני ובתחום תקשורת המונים היה מוטי קירשנבאום ז”ל מנהיג שידור מוּבַס בחלק מהזמן. הוא ספג בתקופת כהונתו כמנכ”ל רשות השידור שתי תבוסות מרות וקשות לערוץ 2 המסחרי הצעיר אך השאפתני שקָם על רגליו רק בחודש נובמבר 1993 הנוגעות לסיקור רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל במוצ”ש – 4 בנובמבר 1995 ואובדן זכויות השידורים של הכדורגל הישראלי ב- 17 במאי 1994 (למרות שהזהרתי אותו שוב ושוב חזור והזהר). הטלוויזיה הישראלית הציבורית הוותיקה איבדה כתוצאה משתי התבוסות האלה את ההגמוניה כרשת שידור המובילה ללא עוררין במשך שנים ארוכות את שידורי הספורט והחדשות במדינת ישראל. הדומיננטיות וחוכמתו המופלגים של מוטי קירשנבאום היו באופן פרדוקסלי גם נקודת התורפה שלו והפכו לו לרועץ. משקלו הטלוויזיוני האישי היה כבד פי כמה ממשקלם של ארבעת עוזריו הקרובים יחדיו, מנהל הטלוויזיה + מנהל החדשות + עורך “מבט” + מנהלת חטיבת התוכניות שלו (דליה גוטמן) שהלכו שבי אחר אישיותו ולא התערבו ולא אמרו לו במקרים שנדרשו להתערב ולומר מבלי לעשות לו חשבון, כלהלן : “…אדוני מנכ”ל רשות השידור אתה טועה ושוגה מַרוֹת, חשוב על כך שוב…”. הגיונו ושכלו הישרים הטובים בעלי המוניטין ששמם יצא ל- מרחוק, היו בעוכריו מפני שהם סיווגו אותו כ- “אוראקל מדלפי” כל יכול. האמת הייתה אחרת. הרבה יותר אפורה. מנכ”ל רשות השידור מוטי קירשנבאום היה אומנם איש מוכשר מאוד בתחום המדע הקרוי, “תקשורת המונים”, אולם לא היה ה- “אוראקל מדלפי”. הוא היה איש בודד ולפני הכל בן אנוש. 

סוף הפוסט מס’ 728 א’. הועלה לאוויר ביום שישי – 19 בינואר 2018. 

[1] שמעון שיפר היה כתב ושדר במערכת החדשות של רדיו “קול ישראל” בשנים 1989 – 1974, ואז עבר לעיתון “ידיעות אחרונות”. במהלך עבודתו ברדיו זכה בשני פרסים עיתונאיים : פרס חנוך גבתון ופרס מנהל “קול ישראל”.

[2] ביה”ס החקלאי “כדורי” הוקם ב- 1930 בגליל התחתון למרגלות הר תבור ונחשב לאחד מבתי הספר הטובים בתקופת המנדט הבריטי. התלמידים התקבלו לאחר מיון קפדני . מטרת הלימודים הייתה להעניק לתלמידים המצטיינים המסיימים את כיתה י”ב אפשרות ללמוד לימודי חקלאות גבוהים באירופה. התלמיד יצחק רבין רצה להיות מהנדס מים. ביה”ס “כדורי” נודע בזכותו של המנהל והמחנך המיתולוגי נתן פִיאַט שניהל אותו מאז 1934. נתן פִיאַט הנהיג את “בחינות הכבוד” במוסד ללא נוכחות המורים והתרכז בנושאי חקלאות וביטחון. רבים מבין תלמידיו ובוגריו של “כדורי” התגייסו לפלמ”ח ולארגון “ההגנה” וקנו את המוניטין שלהם כמגינים על ביטחון המדינה והיוו חלק נכבד בשרשרת הפיקוד בצה”ל. רבים אחרים נטלו חלק פעיל בהתיישבות העובדת.

[3] כאיש הממונה על ניווט, הפקה, ועריכה של  שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית את מונדיאל ארה”ב 94′ עמדו לרשותי בדאלאס שני רכבי הפקה תוצרת ארה”ב מסוג “Buick”.

[4]  ראה נספח : המקומונים, “העיר” ו- “כל העיר”.

[5]  ראה נספח : מכתבו של מנהל משרדי סוכנות רויטרס טלוויז’ן בלונדון מר פול בינסטד אלי  מ- 1 ביולי 1996, האיש שהעניק לנו את שירותי התקשורת בעת השידורים הישירים של 1996 EURO, והמשבח את שיתוף הפעולה ועבודת ההפקה של צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1.

[6]  ראה נספח : קטעי עיתונות אנגליים ב- TIMES ו- DAILY  TELEGRAPH הלונדוניים מיוני 1996.

סוף הפוסט מס’ 728 א’. הועלה לאוויר ביום שישי – 19 בינואר 2018.

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *