פוסט מס’ 734. יושרה ו- מהימנות. פוסט מס’ 734. הועלה לאוויר ביום שני – 2 באפריל 2018.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : אני רואה את עצמי מוכשר ו- רשאי לחקור ולכתוב את הפוסטים שלי בבלוג yoashtvblog.coil. מיומנות המחקר והכתיבה נשענות ומתבססות על ידע ו- ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי מפיק את עצמי, חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ”. את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים וחצי, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל. את המחקר והכתיבה התחלתי ב- 1998 אולם הם קיבלו תאוצה בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, והם טרם הסתיימו עדיין. לא שיערתי בשנת 2000 וודאי לא ב- 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ” (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני שני עשורים של שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף ושלושים אלף) עמודים.

פוסט מס’ 734. יושרה ו- מהימנות. פוסט מס’ 734. הועלה לאוויר ביום שני – 2 באפריל 2018.

—————————————————————————————–

פוסט חדש מס’ 734. הועלה לאוויר ביום שני – 2 באפריל 2018.

—————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני המודח לפניו תא”ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח”כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ”ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים מכל היבט הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה של השר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל אנטי תזה למונחים של יושרה ומהימנות. הוא יוסף בר-אל לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968 – 1967. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 50 שנים. זהו אחד מהמשרדים הצנועים של רדיו “קול ישראל” דאז ברחוב הלני המלכה בירושלים. מנהל רדיו “קול ישראל” שמואל אלמוג ז”ל (משמאל) יחדיו עם שדר רדיו “קול ישראל” יורם רונן ז”ל (מימין). (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1971. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 47 שנים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ”ל רשות השידור ה- 1 שמואל אלמוג ז”ל (כיהן במשרה הרמה בשנים 1974 – 1969), רמטכ”ל צה”ל חיים בר לב ז”ל, רבקה בהירי, הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית רון בן ישי, ואיש לא מזוהה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פוסט מס’ 734. יושרה ומהימנות. פוסט מס’ 734. הועלה לאוויר ביום שני – 2 באפריל 2018.

ציטוט של עצמי : “כשיש לך חזון – כל הדרכים מובילות אליו”. העליתי את הרעיון ההוא בפני מנכ”ל רשות השידור שלי מוטי קירשנבאום ז”ל במאי 1993 זמן קצר לאחר מינויו לתפקיד הרם, החשוב, והאחראי ע”י ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז”ל ועל פי המלצתה החמה של שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני ז”ל. מוטי קירשנבאום ז”ל מי שניצב בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל בחמש השנים ההן של 1998 – 1993 הסכים עמי. הוא ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 דאז יאיר שטרן יבד”ל נתנו לי לא מעט כלים וממון כדי להגשים את החזון. שְמָם נקשר עם ערכים של יושרה ומהימנות.

פרפראות. לא לפי סדר החשיבות.

1. סדרת הטלוויזיה התיעודית המצוינת “מולדת”. משודרת בערוץ 10 בהגשת ירון לונדון ובעריכת טל מוסקוביץ’. מדובר ב- Masterpiece.

המנחה, המראיין, ושדרן הטלוויזיה והרדיו הוותיק מר ירון לונדון (בן 78) יחדיו עם הבימאי והעורך המוכשר והצעיר טל ברקוביץ’ (בן 25) וצוות נבחר ב- ערוץ 10, משדרים בשבוע האחרון במסגרת מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ סדרת מופת תיעודית קצרה הקרויה “מולדת”  לרגל מלאת 70 שנים לייסודה והקמתה של מדינת ישראל. הסדרה המצוינת “מולדת” חשפה עד כה את סיפורם של 6 נשים וגברים ישראליים שולמית אלוני, נעמי שמר, פרופסור ישעיהו ליבוביץ’, דנה אינטרנשיונאל, הרב עובדיה יוסף, ו- מחמוד דרוויש, והערב  יום שני – 2 באפריל תביא את סיפורו של האדם השביעי, יוסי בנאי. שבעת האישים הללו שאינם עוד בין החיים חוללו, טוו, שינו, ו- השפיעו במידה רבה על אופייה ו- חייה הפוליטיים, התרבותיים והמוזיקליים, הכלכליים, והחברתיים של מדינת ישראל. שבעת פרקי “מולדת” בסדר גודל של 20 דקות כל אחד, הם Masterpiece טלוויזיוני תמציתי, רווי אינפורמציה, מוקפד ומדויק, ו- בעל ערך, שאין ואסור להחמיץ את הצפייה בה. “מולדת” היא עבודת פרך טלוויזיונית ש- מתוחקרת, מבוימת, ערוכה, וכתובה היטב (!). אולי גם בשל סַד הזמן שהכריח את יוצריה להַדֵק את שבעת פרקיה ההיסטוריים. אין בה שום Frame ומילה מיותרים. ר’ משה אבן עזרא (1138 – 1058, חי בגרנדה – ספרד) טבע כבר לפני שנים רבות את הסלוגן, “אם הקיצור יספיק – האריכות שגיאה”. הבימאי והעורך טַל מוסקוביץ’ עמד אם כך בכבוד במשימת הניפוי, הקיצור, והעריכה למרות כמויות החומר העצומות שעמדו לרשותו. התוצאה הסופית מדויקת ומרתקת. יש להעריך ולהעריץ אנשי תקשורת יעילים, חסכוניים, וממושמעים כמו טַל מוסקוביץ’ (ודוֹמָיו), שמתרחקים מפטפטנות והָמוֹנִיוּת. אני מתייחס בעיקר לכותבים, לעורכים, ולשדרנים בטלוויזיה. יצר האדם הוא להאריך ולהרבות במילים. מעט מאוד אנשי טלוויזיה יודעים ומוכשרים להביע רעיון, גם אידאה דגולה ו/או אקסיומה, במינימום מילים. כבר עתה ברור כי “מולדת” הטלוויזיונית פגעה בול והשיגה את מטרתה העיקרית, הפצת מֵידָע בצורה יסודית, מבוקרת, ומסודרת הנוגעת ל- תולדות העבר הקרוב של מדינת ישראל והחברה הישראלית באמצעות סקירת פועלם של שבעה אישים ששמותיהם מצוינים לעיל. “מולדת” קשרה אותי בעֲבוֹתוֹת לכורסת הטלוויזיה שלי ולמסך ערוץ 10. ועוד דבר : מפני שהטלוויזיה היא מדיה וויזואלית היא מוכשרת לערוך השוואות ולהדגיש את השַמוֹת שעשו השנים שחלפו בכולנו וגם בירון לונדון אולם לא באוטוריטה שלו, לא בקולו, לא בדיקציה ובקריינות שלו, וגם לא בסקרנות שלו. המגיש והמראיין ירון לונדון והבימאי והעורך טַל מוסקוביץ’ וציוותם (המפיקה אורית צור + הצלם שי פוני + אנשי הקול קובי כהן ודורון דנין + עורכי ה- Video ערן כהן עצמוני ו- פיליפ רוזנפלד + התחקירנים מעיין בן טורה וחגי דותן), ראויים להערכה רבה על פועלם. אנוכי מבקש מהצוות הנכבד 70 תוכניות מידע, לא 7. איזה יופי, איזה רמה, איזה איכות של יושרה ומהימנות. אני מחכה לעוד 63 פרקים. יבורכו טל מוסקוביץ’, ירון לונדון, וציוותם.

2. איש הטלוויזיה אייל ברקוביץ’.

אייל ברקוביץ’ לשעבר שחקן בכיר ובחיר בנבחרת ישראל בכדורגל הוא אדם נבון וברוב המקרים גם הגיוני. הוא לא עמד אחרון בתור, כשאלוהי השכל והתבונה, העניק לכל אחד מאתנו את מנת ה- IQ האישית שלו. זה מחַד. מאידך הוא פרובוקטור טלוויזיוני (במידה רבה) ואיננו בהכרח עֶבֶד של מוֹלֶךְ הרייטינג. הוא אישיות טלוויזיונית עצמאית אותנטית וסקרנית. לא סטנדרטית. כאילו לא מקובלת בציבור מפני שהוא חוצפן מי נושא על ראשו מוניטין ספורטיבי מעורב של פוזיטיב פלוס נגטיב פלוס פאנק פלוס ביטחון עצמי לא מבוטל. פעם בהיותו שחקן נבחרת ישראל בכדורגל הצהיר בפִרְחָחוּת כי כאשר המאמן איננו משבץ אותו בהרכב הלאומי הראשון ומושיב אותו על ספסל המחליפים, הוא רוצה שנבחרת ישראל המשחקת בלעדיו על כר הדשא, תפסיד. מתברר כי המיקרופון והמסך הטלוויזיוניים הם בהחלט נחלתו ובהחלט ידידיו. רבים מצופיו היו שואלים את המרואיינים בתוכנית האקטואליה השבועית, הקרויה, “אופירה וברקוביץ’ “ (תוכנית ראיונות משותפת של אופירה אסייג – מנקין ואייל ברקוביץ’ המשודרת בימי שישי בערוץ 12. בימאי התוכנית הוא אלון אלוש, המפיק הוא תומר רוזן, העורכים הם נורית ברירו ורועי עסיס), את אותן השאלות שאייל ברקוביץ’ מפנה אליהם. אינני מכיר את אייל ברקוביץ’ מעולם לא שוחחתי עמו אף על פי כן ברור שהוא חונן באישיות טלוויזיונית דומיננטית, שנתונה לפירושים. לפני כמה שנים שימש פרשן של שדר הכדורגל יורם ארבל בערוץ 1 ז”ל והטיל צֵל כבד על המוביל שלו, אותו יורם ארבל. זה לא רק בגלל שהוא עתיר ידע בתחום משחק הכדורגל, אלא גם בשל אישיותו העצמאית הסקרנית והחוצפנית מהירת תגובה, ו- רוויית ביטחון עצמי.

לאחרונה העלה אייל ברקוביץ’ לדיון ב- “אופירה וברקוביץ’ “ Issue לאומי – סוציולוגי מעניין. שחקן נבחרת ישראל ביבראס נאתכו (צ’רקסי בן כָּפָר קָמָה בגליל התחתון) כדורגלן הגון, ישר דרך, ומהימן נבחר להיות הקפטן הלאומי למרות ש- איננו נוטל חלק בשירת ההמנון הלאומי “התקווה” בטרם שריקת הפתיחה במשחקים הבינלאומיים של ישראל בנימוק שבמלאי המילים של תמלילן ו- מחבר “התקווה” ב- 1878נפתלי הרץ אימבר, מופיעה שורת מילים, “כל עוד בלבב פנימה נפש יהודית הומייה…”, (מלחין ההמנון הלאומי “התקווה” הוא שמואל כהן), והקפטן החדש הוא בכלל צ’רקסי. על מסך הטלוויזיה נוצרת דילמה תמונה מעוררת תהייה ומבוכה. בעוד המצלמה סוקרת את שחקני נבחרת ישראל שרים את המנון “התקווה” בדָם לִבָּם, היא גם מגלה שמיתרי קולו ושפתיו של ביבראס נאתכו הקפטן (ראש הקבוצה) שלהם שבין השאר תפקידו לאחד את הנבחרת לקבוצה ויחידה לוחמת, נותרים אילמים וקפוצים. אייל ברקוביץ’ העלה לדיון סוגיה לאומית – סוציולוגית שאזרחים רבים במדינת ישראל מתחבטים בה, האם המנון “התקווה” הוא נכס אזרחי לאומי כללי ו/או שמא הוא קניין רק של האזרחים היהודיים במדינת ישראל. מן הסתם התעניינתי בדעתם של כמה מקורבים אליי שאני מעריך את הגות לבבם לגבי אותו ה- Issue הנדון הנ”ל. חלק מהם (לא כולם) הודה מפורשות בפניי, שהם שרויים במבוכה מפני ש- קיימת כאן לא רק דילמה ציבורית + ספורטיבית + חינוכית, אלא מחאה, אולי גם התרסה פוליטית. אותו הקפטן שנבחר לשֵאת במִשְרָת מנהיגות רמת איכות ואחריות, ובין השאר אחד מתפקידיו הוא לאַחֵד את שורות נבחרת ישראל שבראשה הוא ניצב, נמנע ביודעין לשיר את ההמנון הלאומי של המדינה בנימוק שהוא אומנם אזרח ישראלי – צ’רקסי אולם דתו איננה יהודית. על פי הבנתו מדובר בהמנון לא שלו. אלא רק של השחקנים הישראליים בעלי דת יהודית, שמשחקים לצדו על כַּר הַדֶשֶא. ביבראס נאתכו מזדהה עם המדינה בדרכו שלו אולם לא עם ההמנון שלה. הַדָּרָת ההמנון הישראלי הלאומי “התקווה” ע”י הקפטן ביבראס נאתכו, והדממת מיתרי קולו המכוונת בעת הסיקור הטלוויזיוני הישיר, הופכים חיש מהר למַרְעוֹם נֶפֶץ פוליטי. פעם לפני זמן רב בעידן הקודם של התפתחות שידורי הספורט בטלוויזיה, החל השידור הישיר בבעיטת הפתיחה של משחק הכדורגל. היום מתחיל האירוע בנגינת ההמנונים הלאומיים של שתי הנבחרות המתמודדות ושירתם ע”י השחקנים. הריטואל הטלוויזיוני ברור : מצלמת הכתף של צלם הטלוויזיה הניצב על כר הדשא מרפרפת ב- Close up וגם ב- Extreme close up על פני השחקנים השרים את המנונם הלאומי. מדובר באפקט דרמטי : הטלוויזיה המכסה את האירוע מזהה לצופים שלה את גיבורי העלילה יוצרים גאווה לאומית עוד בטרם בעיטת הפתיחה, אולם הקפטן שותק. נוצר דיסונאנס שאייל ברקוביץ’ היטיב לתאר אותו. נכון שהקפטן ביבראס נאתכו השתקן הוא אזרח ישראלי צ’רקסי מכובד, אולם הצופה הישראלי מוצא את עצמו מתבונן נבוך באירוע. כיצד יכול להיות שדווקא ראש הקבוצה סותם את פיו ולא שָר, ברגע של הפגנת גאווה לאומית ישראלית קבל עם ועדה. שירת ההמנון היא רגע של התעלוּת. שתיקתו של הקפטן הלאומי ביבראס נאתכו מתפרשת ע”י חלק מהציבור כ- מעֵין אקט מחאה פוליטית. כאילו ביבראס נאתכו משדר לציבור הישראלי משהו כמו, “…מדובר אומנם בהמנון הלאומי של מדינת ישראל, זהו ההמנון שלכם, אבל אני צ’רקסי, ההמנון שלכם איננו נוגע לי…”. תארו לכם למשל את קפטן נבחרת איטליה בכדורגל השוער ז’אן לואיג’י בופון סותם את פיו בעת שירת ההמנון האיטלקי קבל כל האומה האיטלקית. אין דבר כזה.

ההמנון הוא לוגו, סמל חברתי מובהק בעל ערך עליון של אחדות כל אומה באשר היא, גם האומה הישראלית. פי שמתברר לא של כלל אזרחיה. חלק אחר מצומצם יותר ממקורביי טוען בריש גלי ש- ביבראס נאתכו נבחר לקפטן בגלל תכונותיו האיכותיות כשחקן ואופיו הישר, אולם אין זה אומר שהוא מְצֻוֶוה לשיר את ההמנון שלא לרוחו בעל כורחו. אולי בצדק. אבל קפטן לאומי שלא שר את ההמנון יוצר פילוג. זאת האמת. הציבור הישראלי חצוי ברגשותיו כלפי ההמנון הלאומי ודגל המדינה. חלק גדול רואה ב- נאמנות לדגל ולהמנון חובה מצפונית, אישית, וחברתית, וודאי של קפטן / מנהיג של קבוצת ספורט לאומית. חלק קטן יותר מצדד ב- ביבראס נאתכו וספורטאים ערביים אחרים שנוטלים חלק ייצוגי בנבחרות הספורט של ישראל אולם אינם שרים את ההמנון. אזרחים ישראלים אחרים מרחיקים לכת וטוענים כי כי “התקווה” היא המנון גזעני ויש צורך לשנות חלק מטקסט מילותיו. הכדורגל הוא מצגת ספורט אולם טקס נגינת ההימנונים בטרם שריקת הפתיחה היא מָצֶגֶת מבוא פוליטית בעלת השפעה מורלית מאחדת על הציבור ועל הלך רוחו. במדינת ישראל היא יוצרת מחלוקת. לפחות תמיהה. אייל ברקוביץ’ העלה לדיון בטלוויזיה Issue אזרחי שלא מעט מאזרחי המדינה מתעניינים בו ו- מתלבטים לגביו. יהיה מעניין לעקוב ולראות להיכן אייל ברקוביץ’ יתפתח.

ההמנון הלאומי הוא מהלך בינלאומי פוליטי שנושא אחדות לאומית ו-גאווה לאומית מעל כל מחלוקת. כמוהו גם טקס הענקת המדליות למנצחים האולימפיים. 

המשטר הסובייטי של ברה”מ הקומוניסטית בשיאה המדיני הטוטלטארי והאימפריאליסטי בין 1945 ל- 1990 בהנהגת רוסיה, דרש בשעתו מכל ספורטאיו באשר הם, גם אם הם לא רוסים, ארמנים ליטאים, לטביים, אסטוניים, אוקראיניים, בלו – רוסים, אזרבייז’אניים, וכו’ לכַבֵּד את ההמנון הרוסי – סובייטי המתנגן ב- עומדם על הפודיום בעת טקס הענקת המדליות האולימפיות, ולהזדהות עמו בשעה שהדגל הסובייטי מתנוסס בראש התורן. שום ספורטאי סובייטי לא העז מעולם להַפֵר, למחות, ולבַזוֹת את קדושת ה- המנון ואת דגל מדינתו. למשל המתעמלת האוקראינית – סובייטית לודמילה טורישצ’בה זכתה באולימפיאדת מינכן 1972 במדליית הזהב בקרב רב בהתעמלות נשים. למרות היותה אוקראינית כיבדה על פודיום המנצחות את ההמנון הרוסי והדגל הסובייטי. כמוה גם האָצָן האוקראיני וואלרי בורזוב שזכה באולימפיאדת מינכן 1972 במדליית הזהב בריצת הגמר ל- 100 מ’ לגברים בתוצאה 10.14 ש’. הוא עמד דום לצלילי ההמנון הרוסי – סובייטי.

לעומת אחדות הספורטאים הסובייטים, כמה ספורטאים אמריקניים אלופי א”ק אולימפיים ניצלו באולימפיאדת מכסיקו 1968 את המצלמות של TeleMexico, כדי ללעוג ולבזות את ההמנון האמריקני ואת הדגל האמריקני בעת שידור ישיר של טקס הענקת המדליות האולימפיות בסיום תחרות הריצה ל- 200 מ’ לגברים. היה מדובר ב- אקט מחאה פוליטית של ספורטאים אמריקניים אולימפיים שחורים בעלי מוניטין נגד מדיניות ההפליה שנהוגה ומקובלת בחלקים לא מבוטלים בחברה האמריקנית הלבנה נגד אזרחים שחורים בארה”ב. המנצח והזוכה במדליית הזהב טומי סמית’ והזוכה במדליית הארד ג’ון קארלוס התייצבו על הפודיום בגרביים שחורות ללא נעלים, הניפו זרועות עטופות בכפפות שחורות, הרכינו ראש, והשפילו מבט. הם הודחו מהמשלחת האמריקנית ונשלחו תיכף ו- מייד בחזרה הביתה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מכסיקו 1968. תחרויות הא”ק הן מצגת ספורטיבית. טקס הענקת המדליות נושא עמו גם סממנים של גאווה לאומית. הזוכה במדליית הזהב בריצת הגמר ל- 200 מ’ האמריקני טומי סמית (במרכז, בתוצאה 19.83 ש’) והזוכה במדליית הארד האמריקני ג’ון קארלוס (מימין, בתוצאה 20.10 ש’) מפתיעים את האומה האמריקנית ואת רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC כשהם ניצבים על דוכן המנצחים בריצה ל- 200 מ’ ללא נעלי ספורט, ראשים מורכנים, ומניפים אגרופים שחורים על דוכן המנצחים באולימפיאדת מכסיקו 1968. היה מדובר בניצול מצלמות הטלוויזיה של TeleMexico בעת שידור ישיר לצורך הבעת מחאה פוליטית נגד החברה האמריקנית המנהלת אפליה נגד הגזע השחור. האָצָן האוסטרלי פיטר נורמן (משמאל) שזכה במדליית הכסף בריצה ל- 200 מ’ בתוצאה 20.06 ש’ איננו עֵד למתרחש מאחורי גבו. הלורד מאקסטר דייויד ברלי ניצב מתחתם דוֹם והמום. (IOC).

טוֹמִי סְמִית’ וג’וֹן קָארְלוֹס תכננו והחליטו בסוֹד בעצה אחת לנצל את ההזדמנות כשאור הזרקורים ועדשות הטלוויזיה מופנה אליהם, בעיקר את תשומת הלב של מצלמות רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC, כדי הפוך את טקס הענקת המדליות ודוכן המנצחים לבימה פוליטית מן המעלה הראשונה. שניהם הסתירו את הרָז אפילו מפני חבריהם השחורים למשלחת על רצונם להפגין על הפודיום בשפת גופם את מחאתם נגד הגזענות בארה”ב המתנכלת ומקפחת את האוכלוסייה השחורה. הם חלצו את נעליהם, לבשו כפפות שחורות על כפות ידיהם ואִגרפו אותן בהנפת היד, ואף הרכינו ראשיהם בעת נגינת ההמנון האמריקני כ- Protest  נגד אפליית הגזע השחור בחברה האמריקנית. אנשי הוועד האולימפי האמריקני הופתעו והיו מזועזעים מהתנהגותם. גם מעניק המדליות בטקס הזה מטעם הוועד האולימפי הבינלאומי הלורד האנגלי מאקסטר דֵיְיוִיד בֵּרְלִי (David Burghley) האיש שניצח בריצת 400 מ’ משוכות באולימפיאדת אמשטרדם 1928 וניצב לידם, היה המום מהאירוע. האמת, זאת לא הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה מנצחים אולימפיים מביעים את השקפת עולמם הפוליטית על דוכן המנצחים. הספורטאים הגרמניים עטורי המדליות באולימפיאדת ברלין 1936 נהגו להניף את זרועם על דוכן המנצחים ולהצדיע במועל יד כאות תמיכה במשטר הנאצי של אדולף היטלר.

ראשי המשלחת האמריקנית באולימפיאדת מכסיקו 1968 ונשיא הוועד האולימפי האמריקני ו- יו”ר המשלחת האולימפית לאולימפיאדת מכסיקו 1968 דוגלאס פ. רובי (Douglas F. Roby) לא המתינו כאמור אפילו שנייה. הם הורו לשני האָצָנִים לארוז את חפציהם ולהסתלק תיכף ומייד מהכפר אולימפי. טוֹמִי סְמִית וג’וֹן קָארְלוֹס הודחו ונשלחו בחזרה לארה”ב. הם שילמו מחיר אישי כבד וגם כלכלי – כספי יקר על התנהגותם זאת.

טקסט תמונה : זהו דוגלאס  פ. רובי (Douglas F. Roby) נשיא הוועד האולימפי האמריקני ו- יו”ר המשלחת האולימפית של ארה”ב לאולימפיאדת מכסיקו 1988, מי שהורה להדיח מייד את שני האצנים השחורים טומי סמית’ וג’ון קארלוס מהמשלחת האולימפית האמריקנית ולהטיסם בחזרה ממכסיקו 68′ לארה”ב. (באדיבות הוועד האולימפי האמריקני).

רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC העבירה בשידור ישיר את טקס הענקת המדליות למנצחים בריצת הגמר ל- 200  מ’ גברים. רוּן אָרְלֶדְג’ (Roone Arledge) נשיא חטיבת הספורט של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC (בעלת זיכיון השידורים הבלעדי של אולימפיאדת מכסיקו 1968 ברה”ב) שישב בחדר הבקרה של אולפן השידור, ציווה על הבימאי שלו לקחת בתצלומי תקריב (Close up) את אגרופיהם חבושי כפפות שחורות של טוֹמִי סְמִית’ וג’וֹן קָארְלוֹס. “Get in there”, פקד על הבימאי שלו, וביקש לחשוף בצורה הברורה ביותר את המחאה החברתית – פוליטית שמפגינים שני האצנים על הפודיום. זהו “הכוח השחור”, הגדיר רוּן אָרְלֶדְג’ את התופעה. רוּן אָרְלֶדְג’ וציוותו היו מוכנים ב- 1968 להתמודד עם תופעת הערבוב של פוליטיקה חברתית בספורט האולימפי. צריך לזכור כי הופעתם הבוטה של טוֹמִי סְמִית’ רוּן אָרְלֶדְג’ על דוכן המנצחים במכסיקו 1968 הייתה המשך לפעילותו ומחאתו החברתית המוקדמת יותר ב- 1966 של אלוף העולם באגרוף במשקל כבד מוּחָמַד עָלִי נגד הגזענות האמריקנית. ב- 1965 התאסלם מוחמד עלי והחליף את שמו המקורי קָאסְיוּס מַארְצֶלוּס קְלֵיי לשם איסלאמי מוּחָמַד עַלִי (Muhammad Ali) . בחודשים פברואר ומארס של שנת 1967 הגן מוחמד עלי פעמיים על תארו כאלוף העולם במשקל כבד נגד אֶרְנִי טֶרֶל (Ernie Terrell) וזוֹרָה פוֹלִי (Zora Folley). מייד אח”כ הכריז שהוא מסרב להתגייס לצבא האמריקני הנלחם בווייטנאם בטענה כי “אנשי הווייטקונג אינם אויבים שלי ואני אפילו לא יודע איפה נמצאת ווייטנאם על מפת הגלובוס”. מוחמד עלי הצטרף לתנועת “המוסלמים השחורים” בארה”ב בראשותם של אלייג’ה מוחמד ומאלקולם X . באמצעות הפופולאריות שלו כספורטאי עַל שחור ובעל מוניטין עצום ניסה לחולל חשיבה חברתית חדשה כנגד המִמְסַד השלטוני הלבן בארה”ב. במובן מסוים ראה את עצמו כמהפכן חברתי ושילם על כך מחיר כבד. לאחר סירובו להתגייס לצבא האמריקני שללה ממנו ה-WBA – World Boxing Association (התאחדות האגרוף האמריקנית) [1] בעצה אחת עם אדווין פ. דולי (Edwin f. Dooley) יו”ר וועדת הספורט של מדינת ניו יורק, את התואר אלוף העולם באגרוף במשקל כבד. מוּחָמַד עַלִי ומאמנו אָנְגֶ’לוֹ דָאנְדִי (Angelo Dundee) וגם צוות העוזרים הפסידו מיליוני דולרים אך הוא לא וויתר ולא חזר בו, ונשאר נאמן לעקרונותיו החברתיים – פוליטיים. מוחמד עלי הושהה לשלוש שנים וחצי מהזירה. שַדָּר האגרוף של ABC הָווֹאַרְד קוֹסֶל תמך בו לאורך כל הדרך. מוּחָמַד עַלִי נשאר ספורטאי נערץ גם ללא הכתר. מששָב ב- 1970 לזירה והחזיר לעצמו את תואר אלוף העולם באגרוף במשקל כבד הפך לפגיע. הוא נותר מסוכן אך היה איטי ומסורבל אחרי הפסקה כה ארוכה ולא תאם עוד את הסלוגן המפורסם שהוא עצמו הגה אודותיו, “אני מרקד כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה”. הוא עדיין החטיף כהוגן ליריביו כמו בעבר אך בניגוד להיסטוריה המרשימה שלו עכשיו גם חטף מהם, בעיקר מאגרופיהם של ג’וֹ פרייזר (Joe Frazier) בניו יורק ב- 8 במארס 1971 וקֵן נוֹרְטוֹן (Ken Norton) ב- 31 במארס 1973. שניהם פגעו בו קשה והורידו את מוחמד עלי לקרשי הזירה.

תזכורת : ימים אחרים. תקופה אחרת. עידן אחר. 32 שנים לפני אולימפיאדת מכסיקו 1968, בעת אולימפיאדת ברלין 1936, חלקו אתלטים שחורים אמריקניים ובראשם האָצָן ג’סי אואנס (Jesse Owens) כבוד והערצה בהצדעה לדגל וההמנון האמריקניים בשעת התייצבותם על פודיום המנצחים האולימפיים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת ברלין 1936. Podium המנצחים בריצת הגמר ל- 100 מ’ גברים. תמונה היסטורית. שני המנצחים והאלופים האולימפיים האמריקניים בריצת 100 מ’ ג’סי אואנס וראלף מטקאלף מצדיעים לכבוד דגל מדינתם למרות האפליה שנהגה ארה”ב הלבנה באמריקה השחורה. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מרטינוס אוסנדארפ (Martinus Osendarp) מהולנד הזוכה במדליית הארד בזמן של 10.5 ש’, המנצח, האלוף, והזוכה במדליית הזהב ג’סי אואנס (Jesse Owens) מארה”ב בתוצאה של 10.3 ש’ מצדיע לדגל האמריקני, ראלף מטקאלף (Ralph Metcalfe) אף הוא מארה”ב הזוכה במדליית הכסף בזמן של 10.4 ש’ מצדיע גם הוא לדגל מדינתו, וד”ר קארל דים יו”ר הוועדה המארגנת הגרמנית שהסיר את המגבעת שלו כסימן של כבוד לטקס האולימפי, אולם מעולם לא הצדיע במוֹעַל יָד. מאחור נראה תיאודור ליוואלד נשיא הוועדה המארגנת הגרמנית (מוסתר) מצדיע במוֹעַל יָד נָאצִי כאות תמיכה במשטר הפוליטי של הקנצלר אדולף היטלר. צילומי המעקב השיטתיים של הקולנוענית והמתעדת הגרמניה לני ריפנשטאהל (Leni Riefenstahl) אחרי אתלט העַל האמריקני השחור ג’סי אואנס דרשו יותר צלמים ויותר חומר פילם. (באדיבות “OLYMPIA 1936”).

אני חוזר לאולימפיאדת מכסיקו 1968, לפודיום המנצחים בקפיצה למרחק לגברים.

טקסט תמונה : 18 באוקטובר 1968. אולימפיאדת מכסיקו 68′. ההמנון האמריקני מנוגן בתום טקס הענקת המדליות בקפיצה לרוחק לגברים. זיהוי הנוכחים על פודיום המנצחים בתמונה מימין לשמאל : קלאוס ביר ממזרח גרמניה (מדליית כסף, 8.19 מ’), בוב בימון מארה”ב (מדליית זהב 8.90 מ’), רלף בוסטון מארה”ב (מדליית ארד, 8.16 מ’). חדי עין יוכלו בוודאי להבחין כי המנצח בוב בימון הפשיל את מכנסי בגד האימון שלו מהקרסוליים לברכיים ו- חשף גרביים שחורות כאות מחאה והזדהות עם האצנים השחורים האמריקניים טומי סמית’ וג’ון קארלוס. הוא בוב בימון לא העז להניף אגרוף שחור, לא הרכין את ראשו, ולא חלץ את נעליו על הפודיום. (באדיבות WIDE  WORLD  PHOTO).

[1] בארה”ב היו קיימות בעת ההיא שתי התאחדויות אגרוף : WBA ו- WBC (ראשי תיבות של  World Boxing Committee).

3. קבוצת הכדורסל המגוחכת ונטולת הכריזמה של מכבי תל אביב מתמוטטת באירופה וניגפת גם מול הקבוצה הספרדית באסקוניה 72:83 (שידור ישיר ביום חמישי – 29 במארס 2018 בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

קבוצת הכדורסל המגוחכת ונטולת הכריזמה של מכבי תל אביב מתמוטטת באירופה וניגפת גם מול הקבוצה הספרדית באסקוניה 72:83 (שידור ישיר ביום חמישי – 29 במארס 2018 בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים). מכבי ת”א מודחת מה- Euroleague של עונת 2018 – 2017. מדובר בקבוצת כדורסל צפויה ומשעממת שהפסידה ב- 6 מתוך 7 משחקיה האחרונים. להלן ציטוט של עיתונאי “הָאָרֶץ” אריה ליבנת (יום ראשון – 1 באפריל 2018 בעיתון “הָאָרֶץ”, משהו בסגנון : “…מכבי ת”א היא סתם עוד קבוצה באירופה. המאמן נוון ספאחיה איבד את זה. השחקנים הישראליים בקושי תורמים. הזרים אינם פוגעים ואף אחד לא שומר. עונה כושלת של הצהובים. מכבי ת”א איבדה את מקומה בצמרת. כדי לחזור לשם היא תצטרך לגדל שחקנים ואולי להחליף בעלות…”. מדובר בקבוצה שמחטיאה ומפספסת מכל היבט ו- טווח ל- 1, 2, ו- 3 נקודות. עסק עלוב. הנהלת מכבי ת”א העמידה לטובת המאמן החדש שלה נוון ספאחיה (יליד קרואטיה) תקציב שנתי שנע סביב 115.000000 (מאה וחמישה עשר מיליון) שקל, לא רק כדי לזכות בגביע המדינה ובאליפות המדינה אלא גם להעפיל לפחות לשלבי ההכרעה של מפעל הכדורסל האירופי. אי אפשר לייפות את העובדות ולספר לציבור שהמצב לא כל כך נורא, כמו כלהלן, “…בעונת 2017 – 2016 ניצחה מכבי ת”א ב- Euroleague 10 משחקים, ועכשיו בעונה האירופית 2018 -2017 זכתה מכבי ת”א ב- 13 משחקים…אם כך השתפרנו הלא כן…?”. קשקוש. מכבי ת”א בראשיתו של חודש אפריל 2018 היא קבוצת כדורסל פגיעה, מודחת, ניגפת, ומובסת.

4. שידור ה- Off tube מהאולפן בהרצליה של ניב רסקין ואלי סהר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים את משחק התבוסה של מכבי ת”א לבאסקוניה הספרדית בספרד 72:83 (יום חמישי – 29 במארס 2018), הוא לעג לרש.

שידור ה- Off tube מהאולפן בהרצליה של ניב רסקין ואלי סהר בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים את משחק התבוסה של מכבי ת”א לבאסקוניה הספרדית בספרד 72:83 (יום חמישי – 29 במארס 2018), הוא לעג לרש. ביזיון. חרבון. מדובר בשני אופטיובניקים שמסכימים ביודעין ומרצון לשמש עיתונאים בתנאי עבדות. אנטי יושרה ומהימנות. שידור ישיר מהמוניטור ללא Post game show. כאילו אספקת האינפורמציה מסתיימת לה עם שריקת הסיום. אין ניתוח מסכם. אין סטטיסטיקה מסכמת. ניב רסקין ואלי סהר לא עורכים ראיונות עם האחראים לכישלון הנלעג. לעג לרָש. מדובר בעיתונאות דלה, אדישה, עצלנית, ו- אַפָּתִּית. ביזיון. עליבות. נשמעת שריקת הסיום לפרק עגום בתולדות המועדון התל אביבי, אולם צוות השידור איננו מוצא כל צורך לשוחח עם גיבורי העלילה העשירים והמובסים. לא עם המאמן נוון ספאחיה (אני רוחש לו משום מה חיבה), לא עם מנהל הקבוצה השפוף ניקולה ווייצ’יץ’, לא עם היו”ר המפסידן שמעון מזרחי, וגם לא עם מי מהשחקנים הכושלים שמשתכרים מיליוני דולרים כל אחד בכמה חודשים של פעילות בעונת 2018 – 2017. עֵסֶק עָלוּב שאיננו שווה ביקורת משום שהוא מתחת לביקורת. העיקר שהחבר’ה האלה בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים עושים לנו שטיפת מוח ובמהלך שידור ה- Off tube הישיר מאולפני הרצליה את המשחק באסקוניה – מכבי ת”א 72:83 שמתקיים בספרד הם צוחקים עלינו, ומשדרים את הסלוגן המגוחך, “ערוץ הספורט חיים את המשחק”.

טקסט מסמך : יום חמישי – 29 במארס 2018. לעג לרש. ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים צוחק על צופיו ומשדר להם תזכורת צינית במהלך שידור ה- Off tube הישיר מאולפני הרצליה באסקוניה – מכבי ת”א 72:83, באמצעות הסלוגן, “ערוץ הספורט חיים את המשחק”. ביזיון. דלות. קשקוש. עליבות. איזה “חיים את המשחק” ואיזה נעליים. (צולם ב- iphone ממסך ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים, באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים).

5. פרשנות ספורט היא קניין של מומחים בודדים. גם בטלוויזיה.

היו ימים בהם נהניתי להקשיב לפרשנותם הטלוויזיונית ברמה גבוהה של יוסף “יוז’ו” טלקי ז”ל במקצוע השחייה ואבי רצון יבד”ל (1998 – 1990) בענף הכדורגל. עשיתי זאת מתוך בחירה אישית שלי. המנכ”לים ההם של רשות השידור ז”ל יצחק לבני ז”ל + יוסף “טומי” לפיד ז”ל + אורי פורת ז”ל + אריה מקל יבד”ל + מוטי קירשנבאום ז”ל העניקו לי חופש בחירה ותמכו בהחלטותיי. הענקתי לשניהם ליוסף טלקי ולאבי רצון מעמד בכורה, את משרת פרשן הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, כל אחד בתחומו. עמדו לרשותי במשך השנים הארוכות והרבות עשרות פרשנים ופרשניות בזירות הספורט השונות. יוסף “יוז’ו” טלקי ואבי רצון היו הטובים ביותר. סמל של ידע, יושרה, ומהימנות עיתונאית. יוסף טלקי שימש פרשן שחייה אולימפי בלעדי שלנו בשנים 1992 – 1976 (גם באליפויות ישראל) בדרך כלל לצדו של נסים קיוויתי. אבי רצון היה פרשן כדורגל מקומי ובינלאומי שלנו בשנים 1998 – 1990, בליגת הכדורגל הישראלית הלאומית (ליגת העל היום) + משחקי גביע המדינה + משחקי כל נבחרת ישראל בכל הזירות הבינלאומיות בקדם המונדיאלים ובקדם ה- Euros, וגם בטורנירי הגמר עצמם של המונדיאלים וה- Euros, בדרך כלל לצדו של מאיר איינשטיין ז”ל. הוא אבי רצון היה פשוט עיתונאי ופרשן ברמה הטלוויזיונית הגבוהה ביותר. הוא היה לא רק אדם עתיר ידע, יושרה, ומהימנות אלא גם בעל תכונות של איש צוות. למרות משקלו “הכבד” ליד המיקרופון בתחום השידור והפרשנות נותר אדם מאופק, צנוע, ומסתפק במועט. לעולם לא התלונן והתבכיין. אף פעם לא בא בדרישות. היה מדובר באדם ממושמע ואחראי לא רק כלפי הקבוצה שמעסיקה אותו אלא גם כלפי עצמו. בדומה ל- יוסף “יוז’ו” טלקי שקדם לו. אנוכי רושם את הטקסט הזה לא רק כאדם מן השורה, אלא גם כמי שהנהיג וניווט קבוצת אנשים נבחרת לעבר אין סוף יעדי שידור טלוויזיוניים בארץ ובעולם. מדובר לא רק ביתרון תָֹּכְנִי על המסך, אלא גם בזכות יתר שלי הקשורה ב- ניהול לוֹגִיסְטִי תָֹּכְנִיתִי. קל מאוד לשגשג, להנהיג, ולנווט קבוצת שידור ייחודית כמו חטיבת הספורט בטלוויזיה הציבורית (המגושמת והמסורבלת) שעל שורותיה נמנים אישים איכותיים כמו אבי רצון ויוסף “יוז’ו” טלקי.

6. שַי האוזמן הוא פרשן נפלא של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. 

עכשיו בתקופה האחרונה בשעה שאנוכי נכנס בגיל 80 לישורת האחרונה של חיי אנוכי מוצא עניין עצום בהופעתו הטלוויזיונית המרשימה והבלעדית של שַי האוזמן ב- Video פלוס Audio, במראה ובקול. ארבע עשרות שנים של שהייה במקצוע שלי בתעשיית הטלוויזיה המקומית וגם הבינלאומית חידדו את חושיי, והעניקו לי ידע, ניסיון, הבנה, Toutch, כישרון הקשבה וזיהוי, וגם אינטואיציה עם מוסד השַדָּרוּת והפַּרְשָנוּת בתעשיית הטלוויזיה באשר היא. שַי האוזמן נמנה על אנשי טלוויזיה בודדים בארץ ובעולם שמהלך באיזון ובשיווי משקל על תפר טלוויזיוני דַק שמפריד בין חוכמה לבין טיפשות, בין שידור לבין בִּרְבּוּר, בין ניתוח כֵּן לבין מריחה, בין נימוק הגיוני לבין תירוץ קלוקל, בין איפוק לבין פטפטנות, בין עושר ואושר לבין ריקנות, בין גאווה ותשומת לב לבין הָמוֹנִיוּת, בין רוממות לבין שִפְלוּת, בין עִבְרִית תקנית וחסכונית לבין בזבוז והשחתת מילים. אינני אומר שכל האחרים רַעִים. יש גם לא רַעִים. אולם שַי האוזמן הוא רָמָה בפני עצמה. הוא עוקף בקלות וללא כל מאמץ טלוויזיוני את הקולגות שלו. הוא מציאה טלוויזיונית. אינני יודע אם אקראית ו/או מכוונת. הסבריו וניתוחיו המאופקים וההגיוניים של שי האוזמן בטלוויזיה הם עבורי כמו סֶפֶר טוב. שי האוזמן הוא פרשן טלוויזיה מבריק לא רק בגלל מחשבתו הבהירה נעדרת היסוס וניסוחיו ההולמים החסכוניים, והתמציתיים, אלא גם בגלל אישיותו הענווה, הצנועה, והמאופקת. הוא איננו נדחף. אנשים חכמים אינם נדרשים להידחק ולהידחף, קולם תמיד יישמע. אוסיף ואומר כלהלן : מדובר באיש נבון (מאוד) בעל יתרונות אופי ויכולת וכישרון של ביטוי ו- הבעה, שמבַדלים אותו מהשאר. נָהִיתִי אם כך אחריו בעקבות שי האוזמן, גם לתוכנית “יציע העיתונות” בהנחיית ניב רסקין, בה השתתף ביום חמישי – 29 במארס 2018, .

7. “יציע העיתונות”.

תוכנית “יציע העיתונות” בערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים ביום חמישי בלילה – 29 במארס 2018 בהובלת ניב רסקין ובהשתתפות רון קופמן + בוני גינזבורג + שי האוזמן + אלי אוחנה, לא עברה מסך. היה מדובר בדוגמא מצוינת כיצד לא מנהלים דיון קבוצתי מקצועי בטלוויזיה, כישלון אישי של המנחה ניב רסקין (רצסיבי נעדר מנהיגות) שלא הצליח להשתלט על ההמולה ברב שיח המדובלל בו חלק מהאנשים בעיקר רון קופמן, בוני גינזבורג, ואלי אוחנה התפרצו שוב ושוב לדבריהם של בני שיחם, והבהירו שהם אינם מכבדים אותם ולא את עצמם. הפליאה והתמיהה הגדולים מופנים אל המנחה ניב רסקין שאיננו מבין מאום בטכנולוגיית טלפון של 2W. בשעה ששני אנשים (לא כל שכן יותר משניים) מדברים בו זמנית על קו שידור באיכות 2W, המאזין בסלון ביתו מאבד ומפסיד את שניהם. הוא איננו יכול לעקוב אחר הטקסט והתגובה אליו. ניב רסקין שומע באולפן את בליל הקולות באולפן מ- “האוויר” בעוד אנוכי מקשיב להן מבעד המוניטור. זהו כל ההבדל לרעתי. הגדיל לעשות אלי אוחנה מנהל בית”ר ירושלים שהפך את “יציע העיתונות” הקונקרטי הַלָזֶה, למופע אימים פרטי שלו. אלי אוחנה הוא איש לא חכם, צעקן, רגזן, פטפטן, נעדר קור רוח מינימלי, רברבן, בעל רָף רִיסוּן נמוך, רווי רגשי נחיתות, איננו מכבד את בני שיחו, ומתרפס לבוס שלו אלי טביב בעל מועדון בית”ר ירושלים. בלתי מתקבל על הדעת.

8. השחמטאי האמריקני – איטלקי פאביאנו קרואנה (Fabiano Cruana) ניצח בתחרות 8 המועמדים בברלין ויתמודד בסתיו הקרוב על תואר אלוף העולם עם אלוף העולם הנוכחי הגאון הנורווגי מאגנוס קארלסן (Magnus Carlsen). מדינת ישראל מונה ציבור ענק של כ- 1.000000 (מיליון) שחקני ושחקניות וחובבי וחובבות משחק השחמט. העיתונות היומית לרבות ערוצי הטלוויזיה והרדיו לא סופרים אותם.

אנוכי שחמטאי (חובב). בזמנו יכולתי לשחק עיוור נגד יריביי מבלי לראות את הלוח ולנצח אותם. אנוכי מנוי על אתר השחמט האמריקני האינטרנטי ICC. באמצעותו אנוכי עוקב אחרי תחרויות השחמט הבינלאומיות הגדולות (וגם משחק להנאתי נגד יריבים אנונימיים). ביום רביעי – 28 במארס 2018 הסתיימה בברלין תחרות השחמט בהשתתפות שמונה מועמדים רבי אמנים, בה הובטחה למנצח הזכות להתמודד על כתר אלוף העולם מול אלוף העולם הנוכחי הגאון הנורווגי מאגנוס קארלסן בן 26. תחרות המועמדים הועברה כולה במשך שבועיים בשידורים ישירים באינטרנט באתר השחמט האמריקני הפופולרי, המדויק, והמשגשג ICC (ה- Server שלו ממוקם בפיטסברג – ארה”ב). ניצח בתחרות השחמטאי האמריקני ממוצא איטלקי פאביאנו קרואנה שזכה גם בפרס של 95000 (תשעים וחמישה אלף) euro. כל שחקני השחמט בעולם ברמה הגבוהה של GM הם מקצועניים לגמרי ונוטלים חלק בטורנירים נושאי פרסים (משהו בדומה לתחרויות טניס) ביום שישי – 30 במארס 2018 סיפרו עורכי מדורי השחמט ישראל שרנצל ב- “הָאָרֶץ” ואורי צחור ב- “ידיעות אחרונות” כי הם יביאו לקוראיהם את תוצאות התחרות המדוברת בעיתונים שלהם ביום שישי – 6 באפריל 2018. מדובר בעיתונאות איטית ודלה. במדינת ישראל חיים כמיליון חובבי שחמט. מה כל כך קשה לשני העיתונאים הנכבדים האלה ולמו”לים שלהם עמוס שוקן וארנון “נוני” מוזס, למסד מדור שחמט יומי במקביל למדורי הספורט כמקובל בעיתונים גדולים בעולם.

9. עלמה זַק.

מה מביא את השחקנית עלמה זַק לפתוח את סגור ליבה ולהתערטל בפרהסיה בפני קוראי “ידיעות אחרונות” (יום שישי – 30 במארס 2018).

10. יורם גאון הנהדר ונעמי פולני (בת 90) המעניינת.

יורם גאון (זמר נהדר ואיש שיחה חכם) אירח ביום שישי – 30 במארס 2018 ברדיו גלי צה”ל ב- 13.00 את המפיקה המוסיקלית וה- כוריאוגרפית גב’ נעמי פולני, בת 90 (!). במשך שעתיים היא בחרה את השירים הישראליים האהובים עליה ביותר נוכח הנחייתו המכובדת, המדויקת, המנומסת, והמאופקת של יורם גאון. תוכנית רדיו מעניינת. האזנתי בקשב ל- שניהם יחדיו.

11. חוקת הכדורגל הספרותית רוויה 1001 פרשנויות.

ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים העביר אמש בשידורים ישירים את שני משחקי 1/2 הגמר על גביע המדינה בכדורגל מאצטדיון “סמי עופר” בחיפה, הפועל חיפה – הפועל רעננה 3:4 בפנדלים. התוצאה בתום ההארכה לאחר 120 דקות הייתה 0:0 ואת בית”ר ירושלים – הפועל קריית שמונה 2:3. מסכת בעיטות ההכרעה מ- 11 מ’ במשחק הפועל חיפה – הפועל רעננה הייתה רצופה שגיאות של השופט המרכזי דניאל בן נתן. 3 עצירות פנדלים של שוער הפועל חיפה הליטאי ארנסט שטאקוס מול בועטי רעננה  ו- 2 עצירות פנדלים של שוער הפועל רעננה הבוליביאני גיירמו וויסקארה מול בועטי הפועל חיפה,  היו לא חוקיות. שני השוערים הפרו את החוק לאחר שעזבו את קו שערם ונעו לפנים לעבר השחקן הבועט מולם בטרם נוצר מגע בין נעלי הבועטים לבין הכדור, ללא תגובת השופט דניאל בן נתן, ללא תגובת שופטי הרחבה המסייעים לדניאל בן נתן, וללא תגובת השדרנים והפרשנים (לרבות בוני גינזבורג ואלי גוטמן, והמנחה שלהם מירי נבו). ובכן, החוק מתיר לשוער לנוע על קו שערו אולם אסור לו לעזוב אותו ולהתקדם לפנים בטרם הבעיטה. מדובר בעבירות והפרות חוק שמחייבות בעיטה חוזרת. ההילוכים החוזרים מעידים עד כמה השיפוט במשחק הכדורגל הוא “ספרותי” רווי פרשנויות, ולא מתמטי (גם של דניאל בר נתן שהיה סלחן ו- וותרן). כנ”ל גם שדרני ופרשני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים שמסכינים עם אותן העבירות והפרות החוק ביודעין ע”י השוערים, רואים אותן, אך אינם מספרים את האמת לצופיהם. יש להם בעיה אחת מפני שהמצלמות שלהם אינן משקרות.

מדובר בפנדלים הבאים כדלקמן :

א. בעיטת הפנדל של תומר סוויסה הבועט הראשון של הפועל רעננה. ארנסט שטאקוס מפר את החוק ועוצר את הכדור. שופטי הרחבה אינם מגיבים ושופט המשחק דניאל בן נתן הסלחן לא מורה על בעיטה חוזרת. 

ב. בעיטת הפנדל של אלון תורג’מן הבועט השני של הפועל חיפה. גיירמו וויסקארה מפר את החוק ועוצר את הכדור. שופטי הרחבה אינם מגיבים ושופט המשחק דניאל בן נתן הסלחן לא מורה על בעיטה חוזרת. 

ג. בעיטת הפנדל של ריסטו מיטרבסקי הבועט הרביעי של הפועל חיפה. גיירמו וויסקארה מפר את החוק ועוצר את הכדור. שופטי הרחבה אינם מגיבים ושופט המשחק דניאל בן נתן הסלחן לא מורה על בעיטה חוזרת. 

ד. בעיטת הפנדל של שמעון אבו חצירה הבועט החמישי של הפועל רעננה. ארנסט שטאקוס מפר את החוק ועוצר את הכדור. שופטי הרחבה אינם מגיבים ושופט המשחק דניאל בן נתן הסלחן לא מורה על בעיטה חוזרת. 

ה. בעיטת הפנדל של אור דסה הבועט השישי של של הפועל רעננה. ארנסט שטאקוס מפר את החוק ועוצר את הכדור. שופטי הרחבה אינם מגיבים ושופט המשחק דניאל בן נתן הסלחן לא מורה על בעיטה חוזרת. 

טקסט תמונה (1) : 1 באפריל 2018. אצטדיון “סמי עופר” בחיפה. עדות אחת מתוך מסכת מאבק הפנדלים במשחק חצי הגמר על גביע המדינה הפועל חיפה – הפועל רעננה 0:0 בתום 120 דקות. שוער הפועל רעננה גיירמו וויסקארה נוטש את קו שערו ונע מטר אחד לפנים לעבר בועט הפנדל הראשון של קבוצת הפועל חיפה אלון תורג’מן, בטרם מגע נעלו של הבועט בכדור (!). מדובר בעבירה והפרת חוק ברורה ללא תגובת השופט המרכזי דניאל בן נתן, ללא תגובת שופטי הרחבה שלו, וללא כל התייחסות של שדרני ופרשני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים להפרת החוק כפי שהוא כתוב בספר חוקת משחק הכדורגל. השופט דניאל בן נתן היה חייב להורות על בעיטה חוזרת. סלחנות שיפוטית בלתי נסבלת. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים). 

טקסט תמונה  (2) : 1 באפריל 2018. אצטדיון “סמי עופר” בחיפה. עדות אחת מתוך מסכת מאבק הפנדלים במשחק חצי הגמר על גביע המדינה הפועל חיפה – הפועל רעננה 0:0 בתום 120 דקות. שוער הפועל רעננה הליטאי ארנסט שטאקוס נוטש את קו שערו ונע כ- מטר אחד לפנים לעבר בועט הפנדל השישי של קבוצת הפועל רעננה אור דסה, בטרם מגע נעלו של הבועט בכדור (!). ארנסט שטאקוס עוצר את הכדור. מדובר בעבירה והפרת חוק ברורה ללא תגובת השופט המרכזי דניאל בן נתן, ללא תגובת שופטי הרחבה, וללא כל התייחסות של שדרני ופרשני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים להפרת החוק כפי שהוא כתוב בספר חוקת משחק הכדורגל. השופט בן נתן היה חייב להורות על בעיטה חוזרת. סלחנות שיפוטית בלתי נסבלת. (צילום ב- iphone ממסך ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים. באדיבות ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים). 

12. פשעי “לה פמיליה”.

לפני שנה וחצי באוקטובר 2015 ערכו חברי ארגון אוהדי קבוצת הכדורגל של בית”ר ירושלים “לה פמיליה” פוגרום בקבוצת אוהדים של הפועל ת”א אותה פגשו פורעי “לה פמיליה” בשכונת פלורנטין ליד אצטדיון “בלומפילד” ב- יפו. אחד מאנשי “לה פמיליה” עומר גולן תקף בברוטליות נבזית ו- חמורה ביותר את אוהד הפועל ת”א יורי סדלצקי באמצעות פטיש משונן ופצע אותו קשה. חלפה שנה וחצי ובית המשפט המחוזי בתל אביב גזר השבוע עונשי מאסר כבדים (לא מספיק כבדים) על ארבעה מאנשי “לה פמיליה” בגין שורה של עבירות אלימות וגזענות. עומר גולן נידון ל- 10 (עשר) שנות מאסר מאחורי סורג ובריח. מתן שמעון נידון למאסר 5 (חמש) שנים בכלא. יואב נחשון ואסי בסאנו נידונו ונשלחו ל- 4 (ארבע) שנים לבית הסוהר. את הפרקליטות ייצגו עו”ד שרית שמש ואלון סיוון. בתום הכרזת העונשים על ארבעת אנשי “לה פמיליה” ע”י בית המשפט בהרכב שלושה שופטים בראשות כבוד השופט רענן בן יוסף, קם סניגורו של יואב נחשון עו”ד חיים אוחנה והצהיר בפני מיקרופון הטלוויזיה, כלהלן : “…מדובר בגזר דין חסר כל פרופורציה, חורג בחומרתו מכל גזרי דין שניתן ע”י בית משפט זה במשפט אחר באותה פרשה…”. מעניין אותי לדעת אם עו”ד חיים אוחנה היה מעלה את הטיעון הנ”ל גם אם אותם אנשי “לה פמיליה” היו פוצעים קשה את אחד מילדיו בפטיש משונן, פותחים את ראשו, והופכים אותו ל- נכה לכל חייו.

13. הצהרתו השבוע של שדרן רדיו גלי צה”ל קובי מידן במסווה של הומניסט ב- Facebook כי הוא מתבייש להיות ישראלי בעקבות הירי במפגינים פלסטינים ברצועת עזה, היא צבועה ו- בלתי מתקבלת על הדעת.

הצהרתו השבוע של שדרן רדיו גלי צה”ל קובי מידן במסווה של הומניסט ב- Facebook כי הוא מתבייש להיות ישראלי בעקבות הירי במפגינים פלסטינים ברצועת עזה, היא צבועה ו- בלתי מתקבלת על הדעת. מלחמה לחיים ולמוות נטושה ומתנהלת כבר 110 (מאה ועשר) שנים מאז 1908 בין הישוב היהודי בארץ ישראל לבין הטרור הערבי. אינני מכיר את קובי מידן. מעולם לא ראיתיו. אינני יודע היכן שירת בצה”ל ואפוא שירתו ילדיו ובני משפחתו. אינני יודע היכן שירת במילואים ובאלה מלחמות השתתף בחזית כדי להגן על מדינת ישראל. קובי מידן הוא איש פחדן, קשקשן, ולא כֵּן. אילו היה כזה, איש אמיץ ואדם של אמת, היה מתייצב ביישובי עוטף עזה ומכריז בפניהם את הכרזתו העלובה זאת, “…כי הוא מתבייש להיות ישראלי…”. קל מאוד לרשום את המילים הנבובות האלה “…כי הוא מתבייש להיות ישראלי…” ב- Facebook באמצעות המחשב בדירה שקטה רחוקה מהגבול. איש איננו רוצה לראות את חיילי צה”ל נלחמים נגד אוכלוסייה אזרחית רעבה, מוזנחת, ומוסתת ע”י אויב רצחני ונבזי, נשלחת ע”י שני מנהיגי החמאס הפחדנים הארכי טרוריסטים איסמעיל הנייה ויחיא סנוואר, לשכב על הגדר עבורם. כמובן ששני מוגי הלב הללו אינם צועקים לעמם חסר כל את הפקודה “אחריי”. איסמעיל הנייה ויחיא סנוואר צמד פחדנים ומוגי הלב נעדרי כל מוסר ודוגמא אישית, מסתתרים במחילותיהם כמו האויב הצפוני הארכי טרוריסט נאסראללה הלבנוני מנהיג חיזבאללה. משָם הם מכוונים את אחיהם לרוץ אל הגדר ולמות עבורם יעני בשם הגשמת חלום השיבה לפלסטין. כל עוד זה המצב הסירו דאגה מלבכם. מדובר בהצגה. מדינת ישראל תצטרך לדאוג רק כאשר שני האויבים העלובים האלה איסמעיל הנייה ויחיא סנוואר יצעדו מלפנים בתהלוכת ההמונים, והם גם יהיו הראשונים לשכב ישכבו על הגדר למען בני עמם.

אבא שלי משה אלרואי ז”ל חבר קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ואבא של רעייתי אמיל תג’ר ז”ל מבוני העיר תל אביב שירתו ב- “הגנה”. אנוכי שירתי בסדיר בשנים 1959 – 1956 ב- גדוד 12 של חטיבת “גולני”. הייתי שם בגדוד 12 של “גולני” טירון, מ”כ, קצין סג”מ (מפקד מחלקת טירונים ואח”כ קצין חבלה של הגדוד) ולבסוף סמ”פ. היו לי בתקופת שירותי הצבאי בן שלוש שנים ארבעה מג”דים (אורי בר- רצון, שמואל עמיר, אורי ביידץ’, ויקותיאל “קותי” אדם) וארבעה מח”טים (חיים בן דוד, בנימין ג’יבלי, אהרון “ארווין” דורון, ו- אלעד פלד). בתום שירות קרבי קשה בן שלוש שנים עמוס אירועים קרביים ומלחמתיים בחזיתות בדרום ובצפון, חזרתי לקיבוץ אפיקים, הקיבוץ הטוב בארץ, כדי לעבוד את האדמה. להיות חקלאי, מספויני’ק ורפתן. סירבתי להצעת מח”ט “גולני” שלי אלעד פלד לחתום קבע וללכת לקורס מפקדי פלוגות. נלחמתי כמו כל בני דורי בחמש מלחמות. ארבע נגד הצבא המצרי (ב- 1956, 1967, מלחמת ההתשה, ומלחמת יום הכיפורים ב- 1973), והאחרונה מלחמת לבנון ה- 1 נגד הארכי – טרוריסט יאסר עאראפת וארגון המחבלים שלו. ילדיי שירתו בצנחנים ו- “גבעתי”. בתי שירתה בחמ”ל של פיקוד צפון בקריית שמונה. נכדי הבכור שירת שירות קרבי מלא ו- נלחם ב- שורות חטיבת הנח”ל “צוק איתן”. נכד נוסף שלי (שחקן כדורסל מצטיין שגובהו 2.00 מטרים) התגייס עכשיו להנדסה קרבית ולא חיפש שום מפלט של ג’ובניק בשל גובהו וכישרונו הספורטיבי. שתי נכדות שלי (אחת סמלת ת”ש / תנאי שירות, והאחרת קצינה בחיל חינוך) שירתו שירות צבאי פעיל ומלא לאורך כל הדרך. כך חינכו אותי הוריי, בוני ומייסדי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. ככה חינכנו רעייתי (שירתה בנח”ל) ואנוכי את ילדינו. כך מחנכים ילדינו את נכדינו. משפחתנו הגדולה והרחבה רחוקה שייכת למחנה השמאל. אנחנו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהשקפת עולמו ודרך ניהולו של ראש הממשלה בנימין נתניהו את מדינת ישראל, אולם קרובים בלב לאחינו ביישובי וקיבוצי עוטף עזה, ובראשם קיבוץ כפר עזה.

ארגוני הטרור של החמאס וחיזבאללה מנהלים מלחמת חֹרְמָה, טרור, ו- רצח ללא הבחנה נגד מדינת ישראל ותושביה, בדיוק אותו סוג של מלחמה נבזית ורצחנית שכפה אָגָג מלך עמלק על היישוב היהודי בארץ ישראל התנ”כית של שאול המלך. שמואל הנביא הזקן ערך משפט שדה לאגג העמלקי במעמד קהל רב ב- גִּלְגָּל, וכה אמר לרב המרצחים הזה, “…כַּאֲשֶר שִכְּלָה נָשִים חַרְבֶּךָ, כֵּן תִּשְכַּל מִנָשִים אִמֶּךָ…” (ספר שמואל א’ פרק ט”ו פסוק ל”ג) ואז שיסף את גרונו. אותו דין מוות חל על ראשם של שלושת אויביה הרצחניים של מדינת ישראל איסמעיל הנייה, יחיא סנוואר, ונאסראללה. סכסוך הדמים הממושך והאכזרי והמלחמה שמנהלים חיילי צה”ל בים, ביבשה, ובאוויר נגד הטרור הערבי איסלאמי הרצחני איננו מבטיח לרוע המזל שקט ושלווה לאזרחי מדינת ישראל, ומנגד גם לא לאזרחי רצועת עזה ותושבי לבנון. עלינו להיות אנשים אמיצים בני חיל, יישרי דרך, בעלי מוסר ודוגמא אישית, ונכונים לעולם להגן על מדינתנו בכל מחיר.

טקסט תמונה : נוף תנ”כי ב- גִּלְגָּל מימי תקופת שאול המלך ושמואל הנביא. שמואל הנביא הזקן (משמאל) עומד לשסף את גרונו של הצורר אֲגָג העמלקי (כורע על ברכיו) אויב מושבע של עַם ישראל היושב בנחלתו בארץ ישראל. בטרם ההוצאה להורג ערך שמואל הנביא הזקן משפט שדה לאגג העמלקי במעמד קהל רב ב- גִלְגָל, וכה אמר לרב המרצחים הזה, “…כַּאֲשֶר שִכְּלָה נָשִים חַרְבֶּךָ, כֵּן תִּשְכַּל מִנָשִים אִמֶּךָ…”, ואז שיסף את גרונו. (ציור של דורה). 

ווינסטון צ’רצ’יל ופראנקלין דילאנו רוזוולט אבירי הדמוקרטיה, החירות, והחופש הבינלאומיים לא התכוונו מעולם לנהל במלחמת העולם ה- 2 מו”מ כלשהו עם שני הארכי – טרוריסטים הנאצי הגרמני אדולף היטלר והיפני הידקי טוג’ו. הם ראשית דבר מיגרו והכניעו את ההנהגות הפוליטיות האזרחיות והצבאיות של גרמניה ויפן ורק אח”כ פעלו לשיקומן של שתי המדינות שנכנעו. איסמעיל הנייה, יחיא סנוואר ומוחמד דף הם נציגים בכוח הזרוע והרובה של תושבי רצועת עזה. הם לא נבחרו בבחירות דמוקרטיות אלא עלו לשלטון באמצעות הפיכה צבאית שחוללו נגד תנועת הפתח של אבו מאזן. לכן תנועת החמאס איננה הנציגה הלגיטימית של העם הפלסטיני ברצועת עזה ולכן גם לא ייכון שום הסדר הגיוני עם הטרוריסטים. וודאי לא עם אלה שקוראים על פי ה- אידאולוגיה הרדיקאלית והמטורפת שלהם להשמדת ישראל ולהכרתתה מעל פני האדמה. אין בכלל ספק כי בסֶבֶב הבא ישתמש האויב העזתי בראשות איסמעיל הנייה, יחיא סנוואר, ומוחמד דף בנשק לא קונבנציונלי אם יוכל נגד אזרחי ישראל.

תזכורת לקובי מידן : סקירה צבאית – מדינית של מלחמת “צוק איתן” ב- 2014 מנקודת מבטי.

אין בידי כלים ומידע קונקרטי שָאוּב מתוך הקבינט הישראלי כדי לנתח באופן מתמטי ובצורה מדויקת את מהלכי המלחמה “צוק איתן” שמבצעים בעצה אחת ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון בוגי יעלון, רמטכ”ל צה”ל רב אלוף בני גנץ, והשר לעניינים אסטרטגיים יובל שטייניץ. ברור שמדינת ישראל החופשית והדמוקרטית מנהלת מלחמה נגד אויב מטורף, נחוש, ונִבְזִי שמקדש את מלחמת החורמה נגד אזרחי מדינת ישראל בדם אזרחיו שלו. הפוסט נכתב עכשיו (יום חמישי – 21 באוגוסט 2014) על רקע הודעה במהדורת החדשות של רדיו גלי צה”ל כי שר הביטחון בוגי יעלון הורה על גיוס של עוד רבבת חיילי מילואים. אני לא יָשֵן כבר חודש וחצי מרוב דאגה לנכדי הבכור שנוטל חלק במלחמת “צוק איתן” ודאגה רבתי לכל חיילי צה”ל. התייצבותה של מדינת ישראל החופשית נגד הדוקטרינה האנטישמית של החמאס הטוענת להַכְרָתָה ומחיקתה של מדינת ישראל מעל פני האדמה והשמדתה המוחלטת ביום הדין בכוח הנשק, דומה בעיניי להתייצבותם של שני המנהיגים הדמוקרטיים הדגולים של העולם החופשי ראש ממשלת אנגליה ווינסטון צ’רצ’יל ונשיא ארה”ב פרנקלין דילנו רוזוולט במלחמת העולם ה- 2 נגד הפיהרר הנאצי הטוטליטאר המגלומן המטורף רוצח ההמונים אדולף היטלר שביקש לשנות בכוח הזרוע את הסֵדֶר המדיני העולמי היָשָן, ואוֹי למי שיפריע לוֹ. העולם הדמוקרטי החופשי והאדיש השקיע מחשבה מועטת בשאיפות ההתפשטות המגלומניות בכוח של גרמניה הנאצית בראשות אדולף היטלר במחצית עשור ה- 30 של המאה הקודמת. חלק מהעולם החופשי הנאיבי הזה לא רק קפא על שמריו ולא העריך במועד את כוונות הזדון , אלא אף האמין ובטח ב- אדולף היטלר כאיש שלום, לבטח לאחר שהפיק באוגוסט 1936 לתפארת את אולימפיאדת ברלין והיה נאמן לעקרונות והאידיאלים האולימפיים. איזו נאיביות. איזו טרגדיה היסטורית מחשבתית וביצועית. בסקירה המדינית שהיא פרטית שלי אני מסתמך על לקחי ההיסטוריה שנכתבה ע”י ווינסטון צ’רצ’יל, פרנקלין דילנו רוזוולט, והארי טרומן (נשיא ארה”ב שירש את פרנקלין דילנו רוזוולט לאחר מותו באפריל 1945). ברור שהחמאס הנָאצִי של רצועת עזה איננו שווה כוח לגרמניה הנאצית אף על פי כן איסמאעיל האנייה, יחיא סנוואר, ומוחמד דף הם פושעי מלחמה. גם נאסראללה הלבנוני. הם מצויידים באותו מניפסט שקורא לרצח יהודים והשמדת מדינת ישראל ועקירתה מאדמתה, אך לטיב מזלה של מדינת ישראל הוא משולל ברגע זה יכולות צבאיות שאפיינו את הוורמאכט. אולם אין זה סוף פסוק. הצטיידות החמאס בנשק השמדה המוני מוברח הוא עניין של זמן בלבד. כשמישהו מצויד בנשק השמדה המוני, גרעיני ו/או כימי, אין זה משנה אם קוראים לו אדולף היטלר, הידקי טוג’ו, מחמוד אחמדיניג’אד, עלי חמינאי, חסן רוחאני, איסמעיל האנייה, יחיא סנוואר, ו/או מוחמד דף. לכולם יש את אותו הכוח ביד גם לתנועה שמייצגת אוכלוסייה ענייה בת 1.8 מיליון תושבים בלבד.

ממשלת ישראל בראשות בנימין “ביבי” נתניהו וצבא ההגנה לישראל ניצבה ערב הכרעת תנועת החמאס הטרוריסטית וצבאו ברצועת עזה בפני דילמה ובמצב צבאי ומדיני סבוך ומורכב, סיטואציה צבאית ומדינית הדומה למצב בפניו ניצבו מנהיגי העולם החופשי והדמוקרטים הדגולים ראש ממשלת אנגליה מר ווינסטון צ’רצ’יל (Wiston Churchill) ונשיא ארה”ב פרנקלין דילנו רוזוולט (Franklin Delano Roosevelt) במלחמת העולם ה- 2 (1945 – 1939) ערב הכרעת גרמניה הנאצית. ווינסטון צ’רציל, פרנקלין דילנו רוזוולט, והארי טרומן (Harry Trumanׂ) פתרו את הבעיה והצהירו כהאי לישנא : הטרור הגרמני והיפני ייענה בטרור והפציצו החל מ- 1943 מרכזי אוכלוסין אזרחיים (בנוסף להפצצת תשתיות ומטרות צבאיות) הארי טרומן הרחיק לכת והטיל שתי פצצות אטום ב- 6 וב- 8 באוגוסט 1945 על שתי ערים יפניות הירושימה ונאגאסאקי. זה היה מזמן. אולם כיצד אמורה מדינה חופשית ודמוקרטית קטנה כישראל להתמודד עכשיו נגד אויב טרוריסטי שמחופר ופועל מתוך האוכלוסייה האזרחית שלו ברצועת עזה על מנת להשמיד אוכלוסייה אזרחית אחרת’ זאת של מדינת ישראל. מנהיג החמאס הנאצי איסמאעיל האנייה כמו מנהיג גרמניה הנאצית אדולף היטלר מקדש את חזונו המטורף בדם האוכלוסייה האזרחית שלו . צריך להבין כי בראשית 1945 כאשר גרמניה כבר מנתה 8.000000 (שמונה מיליון) אבדות בנפש חיילים ואזרחים, ארבעה – חמישה חודשים לפני כניעתה, עדיין הבטיחו אדולף היטלר ושר התעמולה שלו יוזף גבלס לבני עמם ניצחון גורף במערכה. משהו בסגנון ההבטחה הצינית של דוברי החמאס עכשיו שמבשרים לאזרחי רצועת עזה כי או טו טו הם ייפגשו כל המוסלמים בשערי אל מסגד אקצה. איסמעיל האניה ואדולף היטלר העפילו לפסגת השלטון כאילו בבחירות חופשיות. החמאס היא תנועה פוליטית רודנית , דתית , ו- רדיקאלית שהשתלטה בכוח הנשק על רצועת עזה והדיחה בהפיכה צבאית ב- 2006 משם את יו”ר הרשות הפלסטינית החלש אבו מאזן ואת תומכיו מהפת”ח. החמאס הוא ארגון נאצי אנטישמי – טוטליטארי שהשתלט במהירות על מוסדות הפת”ח ברצועת עזה, הֶרֶג רבים מאנשיו, הקים לעצמו משטרה אזרחית, שירותי ביטחון, וצבא ובכך בעזרת הקלצ’ניקובים הוא שולט בקלות באוכלוסייה הענייה ומשליט עליה את מרותו וחזונו שבמידה רבה הוא אפוקליפטי. אללה אכבר. המנהיג הפוליטי הנוכחי של החמאס איסמאעיל האנייה ורמטכ”ל הצבא שלו מוחמד דף אימצו את הדוקטרינה המטורפת של מייסד תנועת החמאס אחמד יאסין הטוענת מאז 1988 כי מדינת ישראל יושבת על אדמת וואקף (הקדש) ערבית מוסלמית ועל כן יש להכריתה מהמפה המדינית הבינלאומית ולהשמידה בכוח הזרוע. מדובר בחזון מעוות וחולני, השקפת עולם רצחנית בלתי שפויה – על פיהם מחנך החמאס את הילדים והנוער שלו לשנאה קיצונית של מדינת ישראל. לא לימדו אותי כיצד משוחחים עם אויב שקורא להשמדתי. לא לימדו אותי שום תורה מדינית כי עלי כדמוקרט להתיר בניית נמלי ואוויר לאויב טרוריסטי שחותר בהתמדה להשמידני. ההיסטוריה הבינלאומית המזהירה שחרתה את שמם של ווינסטון צ’רצ’יל, פרנקלין דילנו רוזוולט, והארי טרומן באותיות של זהב לימדה אותי אין מנהלים שום שיח וסיג ולא מו”מ עם אויב טרוריסטי מִנוּבָז.

קנצלר גרמניה הנאצית אדולף היטלר (Adolf Hitler) קבע באמנה המדינית שלו ב- 1935 כי חוזה וורסאיי מבוטל וכי על מנת שהרייך ה- 3 בראשותו יתקיים 1000 (אֶלֶף) שנים, אזי יש לחולל שינויים דרמטיים ורדיקאליים בסדר הפוליטי הבינלאומי של העולם היָשָן. אם לא בדרכי שלום אזי באמצעות שימוש בנשק וגם במחיר השמדת מדינות ואוכלוסיות אזרחיות שלמות. ולכשיגיע יום הדין, על הרייך ה- 3 תהיה מוטלת החובה למחות גם את יהדות אירופה ואת כל העם היהודי מעל פני האדמה. אלה שיעמדו בדרכו לבנות סדר האירופי חדש כפי שהוא מתכנן – ייענשו בכל חומרת הדין. הארכי טרוריסט אדולף היטלר ביצע ב- 1938 את ה- “אָנְשְלוּס” המפורסם שלו, סיפוחה של אוסטריה דוברת השפה הגרמנית לגרמניה הנאצית באיומים כוח הנשק, אך מבלי לירות אפילו ירייה אחת. היעד הבא היה אימוץ גרמני בכוח של אזור הסוּדֶטִים הצ’כוסבלובקי בתירוץ שמדובר בחבל ארץ גרמני שתושביו מדברים גרמנית ורצונם להתאחד עם המקור. עכשיו היה ברור שאדולף היטלר איננו רק מגלומן מטורף אפוקליפטי חסר מעצורים אלא מנהיג מדיני מחושב שמגבה את האמביציות המדיניות חסרות הגבולות שלו ביכולות צבאיות כבירות באוויר, בים, וביבשה, שטרם נראו כמותן עד אז בהיסטוריה האנושית. יסודותיה הרעועים של אירופה הישנה הזדעזעו. ראש ממשלת אנגליה נוויל צ’מברליין (Neville Chambelrain) חש בספטמבר 1938 למינכן כדי להיפגש עם הארכי טרוריסט הנאצי אדולף היטלר על מנת לנהל עמו מו”מ ו- להציל את השלום באירופה בטרם קורס הקונטיננט תחת קלגסי ה- וֶורְמָאכְט. נוויל צ’מברליין הפר את כלל המוּסָר הראשון כי אין מנהלים מו”מ ומדיניות פיוס עם טרוריסטים גם אם מדובר בראש מדינה שהוא בעצמו ה- ארכי טרוריסט ופושע המלחמה הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית ובעל עוצמה צבאית ענקית כפי שהתברר מאוחר יותר. אדולף היטלר השאפתן והשקרן הבטיח בפגישה המדינית ההיא במינכן לראש ממשלת אנגליה נוויל צ’מברליין כי אין פניו מועדות למלחמה אלא לשלום. בסופו של דבר בניסיון למנוע עוד מלחמת עולם ניסחו מנהיגי המדינות הראשיות של אירופה גרמניה, אנגליה, צרפת, ואיטליה הסכם מדיני שלפיו יימסר חלק מצ’כוסלובקיה לידי אדולף היטלר. ווינסטון צ’רצ’יל הגה את אחד הסלוגנים ההיסטוריים המפורסמים שלו הנוגע לפגישה המבישה של נוויל צ’מברליין עם אדולף היטלר בספטמבר 1938 במינכן שהסתיים במכירת צ’כוסלובקיה. כך אמר : “היה על בריטניה של נוויל צ’מברליין לבחור בין מִלְחָמָה לחֶרְפָּה בטרם הפגישה עם אדולף היטלר. נוויל צ’מברליין בחר בחֶרְפָּה. עכשיו יקבל גם מִלְחָמָה”. ואומנם כך היה.

טקסט תמונה : 30 בספטמבר 1938. נמל התעופה הבינלאומי של לונדון. ראש ממשלת אנגליה נוויל צ’מברליין (Neville Chamberlain) ש- שב ממינכן מנפנף בפיסת הסכם השלום שחתם עם הקנצלר הנאצי המטורף הארכי טרוריסט אדולף היטלר, ומכריז קבל עם ועולם הכרזה שהתבררה כי אין לה שום אחיזה במציאות : “הצלתי את השלום בדורנו”. רדיו ה- BBC ורשת הטלוויזיה של ה- BBC שהייתה בראשית דרכה בעת ההיא תיעדו את ההצהרה של נוויל צ’מברליין בשידורים ישירים לאומה הבריטית. התברר כי היה מדובר בשלום מדומה שדחה בכמה חודשים בלבד את פרוץ מלחמת העולם ה- 2. ב- 1 בספטמבר 1939 החלה גרמניה הנאצית במסע האכזרי לשינוי פניה של אירופה הישנה וכבשה בתוך חמישה שבועות את פולין. אירופה טבלה בבת אחת בנהרות של דם, סופות אש נוראיות, ותימרות עשן כבדות. במהלך מלחמת העולם ה- 2 בשנים 1945 – 1939 נִסְפּוּ כ- 65.000000 (שישים וחמישה מיליון) אנשים, ביניהם 6.000000 (שישה מיליון) יהודים שהושמדו במחנות מוות באירופה ע”י ההנהגה הנאצית בהובלת הגסטאפו והוואפן SS וסיוע של משת”פים במדינות כבושות במהלכים מתוכננים היטב מראש. (סוכנויות).

במלחמה הנוראית ביותר בהיסטוריה הגו שני מנהיגי העולם החופשי ווינסטון צ’רצ’יל ופרנקלין דילנו רוזוולט את הסלוגן ה- היסטורי רב משמעות : אם זה המצב והוורמאכט הגרמני מוחה בעזרת חיל האוויר שלו, בסיוע דיביזיות השריון, ובאמצעות ירי מטורף של אגדי הארטילריה, וכניסה רגלית של עוצבות חיילי חי”ר אוכלוסיות שלמות מעל פני האדמה, הרי ש- “הטרור של אדולף היטלר ייענה בטרור” בדרך להכנעתו הסופית והמוחלטת החד משמעית. “לעולם לא נערוך מו”מ עם הטרור הגרמני בראשות הארכי טרוריסט אדולף היטלר”, הצהירו מנהיגי העולם החופשי ווינסטון צ’רצ’יל, פרנקלין דילנו רוזוולט, והארי טרומן. משמעות האמירה “טרור ייענה בטרור” מוסברת בפוסטים הקודמים. הַסְדָרָה מדינית ושיקום גרמניה יהיו אפשריים רק לאחר כניעת גרמניה ללא תנאי וניתוץ מוחלט של ההנהגה הנאצית . כאזרח פרטי כמותכם אין לי שום ניסיון כיצד מנהלים מו”מ עם אויב צבאי לבטח לא עם אויב טרוריסטי מְנוּבָז שחרת על דגלו לקטול אותי ואת משפחתי ביום הדין.  אני למד מה לעשות ו/או לא לעשות מדפי ההיסטוריה שהותירו מאחוריהם ווינסטון צ’רצ’יל, פרנקלין דילנו רוזוולט, והארי טרומן. בשעת מבחן כה מורכבת ומסובכת זאת אני בוטח בצוּר ישראל ומטיל את יהבי על ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון שלו בוגי יעלון ורמטכ”ל צה”ל בני גנץ.

באפריל 1945 מת פרנקלין דילנו רוזוולט ואת מקומו תפש הארי טרומן. נשיא ארה”ב הטרי הארי טרומן ניצב בפני בעיה דומה כיצד מכניעים את מדינת הטרור היפנית “ארץ השמש העולה” של הקיסר הירואיטו, אולם בפועל מנהל אותה המטכ”ל היפני רווי שאיפות מיליטריסטיות בראשות הרמטכ”ל הידקי טוג’ו . ארה”ב איבדה בשנים 1945 – 1944 במלחמה נגד יפן בסביבות כ- 40000 (ארבעים אלף) חיילי מארינס בכיבוש האיים הסמוכים ליפן ׁ(איבו ג’ימה , אוקינאווה וכו’) , משם המריאו מפציצי ה- B 52 הכבדים שלה להפציץ מטרות צבאיות , תשתיות , ואוכלוסייה אזרחית ביפן. לא היה בכך די. הצבא היפני המאומן, הממושמע, והנחוש אולם מובס סירב להיכנע לצבא ארה”ב למרות שהיה ברור כי יפן כבר הפסידה במלחמה וכניעה ללא תנאי היא רק שאלה של זמן. השאיפות האימפריאליסטיות – מיליטאריסטיות המטורפות של המטכ”ל היפני קודשו בדם אזרחי יפן הצייתנים. הגנרלים היפניים קבעו שחייליהם אינם נכנעים לעולם. על החייל היפני הממושמע, הנחוש, והנאמן הוטל להקריב את חייו למען מדינתו. בעת הצורך החייל היפני יהפוך ל- “קאמיקאזה” ויתאבד אך לא ייכנע לאמריקנים. הכנעת יפן המוחלטת הייתה מותנית אפוא בכיבוש כל יפן ע”י צבא ארה”ב. המטכ”ל האמריקני העריך כי כיבוש יפן והכרעתה הסופית יארך לא רק שנים אלא יתבע אף כ- 2.000000 (שני מיליון) חיילים אמריקניים הרוגים. הארי טרומן הלך בעקבותיהם של ווינסטון צ’רצ’יל ופרנקלין דילנו רוזוולט וקבע כי גם הטרור היפני ייענה בטרור. ב- 26 ביולי 1945 קיבל נשיא ארה”ב הארי טרומן את “מתנה” לה המתין זמן רב מפרופסור אלברט איינשטיין ופרופסור רוברט אופנהיימר בדמותן של שתי פצצות אטום. הארי טרומן הגיש ליפן כתב אולטימטום ודרש ממנה עכשיו כניעה ללא תנאי בטרם ישתמש בנשק השמדה המוני שהוא מחזיק בידיו. המטכ”ל היפני לא האמין לו וסירב . סוף המחזה ידוע. חיל האוויר האמריקני הטיל ב- 6 וב- 8 באוגוסט 1945 שתי פצצות אטום על שתי ערים אזרחיות לחלוטין הירושימה ונאגאסאקי. 200000 (מאתיים אלף) אזרחים יפניים ביניהם המון ילדים, זקנים ונשים נהרגו בתוך שתי שניות. יפן נכנעה ללא תנאי. אני מציע לקוראי הבלוג הרבים לעיין (לא לרפרף) בטקסט אולטימטום הכניעה על סעיפיו השונים שהגה נשיא ארה”ב הארי טרומן בשעה שהוא מחזיק בידיו נשק להשמדה המונית, ואותו הגיש לקיסרות היפנית ב- 26 ביולי 1945.

surrender 1

טקסט מסמך : 26 ביולי 1945. נשיא ארה”ב הארי טרומן מציב בפני יפן אולטימטום – כניעה מיידית ללא תנאי. (עמוד מס’ 1 מתוך 3). מקור : ששת הכרכים שכתב ווינסטון צ’רצ’יל אודות מלחמת העולם ה- 2 בהוצאת “עם ספר” בע”מ בשיתוף עם א. נאור בתל אביב ב- 1957.

surnder 2

טקסט מסמך : 26 ביולי 1945. נשיא ארה”ב הארי טרומן מציב בפני יפן אולטימטום – כניעה מיידית ללא תנאי. (עמוד מס’ 2 מתוך 3). מקור : ששת הכרכים שכתב ווינסטון צ’רצ’יל אודות מלחמת העולם ה- 2 בהוצאת “עם ספר” בע”מ בשיתוף עם א. נאור בתל אביב ב- 1957.

surrender 3

טקסט מסמך : 26 ביולי 1945. נשיא ארה”ב הארי טרומן מציב בפני יפן אולטימטום – כניעה מיידית ללא תנאי . (עמוד מס’ 3 מתוך 3). מקור : ששת הכרכים שכתב ווינסטון צ’רצ’יל אודות מלחמת העולם ה- 2 בהוצאת “עם ספר” בע”מ בשיתוף עם א. נאור בתל אביב ב- 1957.

על ביבי נתניהו נגזר במשמרת שלו להנהיג את מדינת ישראל בזהירות ובבטחה במזרח תיכון רצחני בו ארגוני טרור כמו החמאס, חיזבאללה, ודאעש משחקים תפקיד מרכזי. כמו מרבית אזרחי ישראל גם אנוכי ניצבתי בשעה ההיא מאחורי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון בוגי יעלון, והרמטכ”ל בני גנץ. תמכתי בהם וסמכתי עליהם.

14. ספרו התיעודי המעניין והמרתק של קארים עבדול ג’אבאר (Kareem Abdul Jabbar), הקרוי, “COACH WOODEN and ME”.

בני האמצעי היקר והאהוב שלי פרופסור גור אלרואי דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה, קנה לי מתנת חג ראויה, את ספרו התיעודי המעניין והמרתק של קארים עבדול ג’אבאר (Kareem Abdul Jabbar), הקרוי, “COACH WOODEN and ME”. ספר חובה לכל איש חושב ובר דעת. ספר שהוא הרבה מעבר למשחק הכדורסל. מדובר במסמך הגות פילוסופי של איש רציני כֵּן והוגה דעות אנושי, שבמקרה נחשב בשעתו גם לשחקן הכדורסל הטוב בעולם במכללות וב- NBA. ספר מדהים שיצא לאור בארה”ב במאי 2017. אי של יושרה ומהימנות. מומלץ לקריאה ועיון.

טקסט מסמך : השער הקדמי של הספר “COACH WOODEN and ME” שכתב קארים עבדול ג’אבאר ויצא לאור ב- 2017. התמונה צולמה ב- 1965 ומראה את קארים עבדול ג’אבאר המתנשא לקומה של 2.18 מ’ (בן 18, שמו היה אז לו אלסינדור) סטודנט שנה ראשונה באוניברסיטת UCLA בלוס אנג’לס יחדיו עם מאמנו ג’ון וודן (בן 55). ספר חובה לכל איש חושב ובר דעת.

טקסט מסמך : השער האחורי של הספר “COACH WOODEN and ME” שכתב קארים עבדול ג’אבאר ויצא לאור בארה”ב ב- 2017. התמונה צולמה ב- 2010 ומראה את קארים עבדול ג’אבאר בן 63 יחדיו עם מאמנו ג’ון וודן בערוב ימיו בן 100. ספר חובה לכל איש חושב ולכל בן אנוש בר דעת.

סוף הפוסט מס’ 734. הועלה לאוויר ביום שני – 2 באפריל 2018.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *