פוסט מס’ 736. “זִיכָּרוֹן בַּסָלוֹן”. זיכרון מיום הזיכרון ליום השואה והגבורה יום חמישי – כ”ז בניסן תשע”ח 12 באפריל 2018. שני ניצולי השואה חביבה פינסקי ואחיה גרשון מיניקס חברי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן (בת 83 ובן 81, היום) והאלופה האולימפית בהתעמלות אגנס קלטי (בת 97, היום גרה בהרצליה). פוסט מס’ 736. הועלה לאוויר בשבת – 14 באפריל 2018.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : אני רואה את עצמי מוכשר ו- רשאי לחקור ולכתוב את הפוסטים שלי בבלוג yoashtvblog.coil. מיומנות המחקר והכתיבה נשענות ומתבססות על ידע ו- ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי מפיק את עצמי, חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ”. את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים וחצי, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל. את המחקר והכתיבה התחלתי ב- 1998 אולם הם קיבלו תאוצה בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, והם טרם הסתיימו עדיין. לא שיערתי בשנת 2000 וודאי לא ב- 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ” (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני שני עשורים של שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף ושלושים אלף) עמודים.

פוסט מס’ 736. “זִיכָּרוֹן בַּסָלוֹן”. זיכרון מיום הזיכרון ליום השואה והגבורה יום חמישי – כ”ז בניסן תשע”ח 12 באפריל 2018. שני ניצולי השואה חביבה פינסקי ואחיה גרשון מיניקס חברי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן (בת 83 ובן 81, היום) והאלופה האולימפית בהתעמלות אגנס קלטי (בת 97, היום גרה בהרצליה). פוסט מס’ 736. הועלה לאוויר בשבת 14 באפריל 2018.

—————————————————————————————–

פוסט חדש מס’ 736. הועלה לאוויר בשבת – 14 באפריל 2018.

—————————————————————————————–

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני המודח לפניו תא”ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח”כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והדיחה וסילקה אותו לאלתר מכהונתו כמנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא. יוסף בר-אל מנכ”ל רשות שידור פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים מכל היבט הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה שְגוּיָה (בלשון המעטה) של השַר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל אנטי תזה למונחים של יושרה ומהימנות. הוא יוסף בר-אל לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה.

הקדמה 1 : בימים האלה בעת שהעיתונאי גדעון לוי מדפיס בעיתון “הארץ” את רשימתו הנבזית “צבא הטבח לישראל”, מתגייס אחד מנכדיי היקרים והאהובים לחיל הנדסה קרבית ב- צה”ל, צבא ההגנה לישראל.

הקדמה 2 : במלחמת האזרחים הסורית שהחלה בקיץ 2011 ונמשכת גם בימים אלה באפריל 2018 בכל עוזה בכל חלקי המדינה השסועה, נהרגו 1.000000 (מיליון) אנשים, 2.000000 (שני מיליון) אנשים נפצעו, ו- 6.000000 (שישה מיליון) פליטים אזרחי סוריה ברחו מסוריה לכל מיני מדינות שכנות כמו טורקיה, עיראק, ירדן, ולבנון (חלק קטן היגר גם לאירופה). ובכן, בימים אלה בשעה ששליט רוסיה וולדימיר פוטין תומך תמיכה מאסיבית חומרית ומוראלית ברוצח ההמונים נשיא סוריה באשאר אסד שטובח בבני עמו באש וגז, ובנשק לא קונבנציונאלי אחר, ומפציץ אזרחים ובתי חולים, ובעת הזאת בה מגבש הנשיא הרוסי וולדימיר פוטין יחד עם שליט איראן חסן רוחאני חזית מזרחית צבאית פעילה על גבולה של מדינת ישראל שמכוונת כנגד ישראל, ארה”ב, והעולם החופשי, יש מִשְנֶה חשיבות עצום לקיומו של יום הזיכרון הלאומי בישראל לשואה ולגבורה. לעולם, לעולם לא עוד. לעולם, לעולם לא נוּבַל עוד כצאן לטבח. 

חביבה פינסקי (בת 83, היום) ואחיה גרשון מיניקס (בן 81, היום) הם ניצולי שואת יהודי ווילנה במלחמת העולם ה-2. שניהם חברי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן.

רעייתי יעל הפיקה בכישרון, באדיבות, ובאורך רוח בביתנו ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב ביום שלישי – 10 באפריל 2018 ב- ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אירוע מיוחד במינו : “זיכרון בסלון”. מפגש של ניצולת השואה חביבה פינסקי (ילידת 1935 ב- ווילנה, שֵם משפחתה לפני נישואיה היה מִינִיקֶס) עם ציבור כבן 40 (ארבעים) גברים ונשים שהתכנס בצל קורתנו, ושמע ממקור ראשון את קורות חיי הישרדותם הקשים שלה ושל אחיה גרשון בשואת יהודי וִוילְנָה – לִיטָא, בעת מלחמת העולם ה- 2, בשנים 1945 – 1939. בארבע השנים שבין 1941 לבין 1945, נרצחו 6.000000 (שישה מיליון) יהודים במחנות ההשמדה הגרמניים – נאציים. מתוכם 1.500000 (מיליון וחצי) ילדים. הוריהם של חביבה וגרשון, יהושע ורבקה מיניקס נרצחו בשואת יהודי ווילנה בליטא, כנראה ב- 1941. כמעט כל יהדות ליטא הושמדה בשנים ההן ע”י גייסות ה- SS הנאציים. חביבה ואחיה גרשון מִינִיקֶס צעיר ממנה בשנתיים (יליד 1937, בווילנה) שרדו את השואה בחסותה ו- סיועה הכביר של אישה נוצרייה אצילת נפש, אמיצת לב, ו- חסידת אומות העולם, בשם הֶלָה שֶמֶט ילידת 1900 (כנראה מ- בֶּלָארוּס).

הליך ה- השמדה ה- טוטאלית של כלל יהדות אירופה נכנס להילוך מעשי גבוה בתום “וועידת וואנזה” הנאצית הידועה לשמצה שהתכנסה ב- 20 בינואר 1942 בברלין, בעיצומה של מלחמת העולם ה- 2 בהשתתפות נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי. בין משתתפי “וועידת וואנזה”  (נמשכה שעתיים בלבד) היו גם הרוצח האוברגרופנפיהרר של ה- SS ריינהארדט היינריך סגנו של רב המרצחים הרייכספירר היינריך הימלר וגם ה- אוברשטורמבנפיהרר של ה- SS אדולף אייכמן, רוצחם של יהדות הונגריה. ב- “וועידת וואנזה” נחרץ לשבט גורלה הסופי של יהדות אירופה. הוחלט על השמדה טוטאלית, שיטתית, ויסודית של כל יהדות אירופה לאורכו ורוחבו של הקונטיננט האירופי, תוך שילוב ו- תיאום בין כל הזרועות הצבאיות והאזרחיות של גרמניה הנאצית. יוזמה מתוכננת של השמדת היהודים החלה למעשה כבר ביולי 1941, מייד לאחר פלישת צבא גרמניה ה- “וורמאכט” לרוסיה, בעת “מבצע בארבארוסה” ב- 21 ביוני 1941. אולם ב- “וועידת וואנזה” קיבלה תעשיית השמדת היהודים באירופה, אפקט של “תכנון מדעי” מהיר, מדויק, ומפורט לפרטי פרטים לוגיסטיים אדירי ממדים, פרי מאמץ משותף של כל הרשויות הצבאיות והאזרחיות של גרמניה הנאצית. ריינהארדט היידריך הדגיש ב- “וועידת וואנזה” את חשיבות הגשמת “הפתרון הסופי” שהחל כבר ברוסיה כאמור בקיץ 1941, ואמר כי מבצע ההשמדה חייב להתרחב ולהקיף את כל מדינות אירופה. כבר בין יולי 1941 לדצמבר 1941 נרצחו כ- 500000 (חצי מיליון) יהודים בשטחים הרוסיים שכבש ה- “וורמאכט”. אל יחידות ה- “וורמאכט” הלוא הוא הצבא הסדיר הגרמני נִלְווּ עוצבות מבצע (“איינזצגרופן”) של ה- SS שמטרתן ברוסיה הוגדרה היטב ע”י היינריך הימלר וריינהארדט היידריך : חיסול והשמדה מפורשים של הקומיסארים העממיים הרוסיים ואת היהודים שאיישו את שורות מנגנון המפלגה הקומוניסטית ואת מנגנוני ניהול המדינה. במחצית השנייה של 1941 ירו אנשי ה- “איינזצגרופן” של ה- SS למוות ב- 500000 (חצי מיליון) יהודים בשטחים שכבשו בהתקפת הבליץ שלהם על רוסיה. יש לומר כאן שוב ש- פגישת התיאום בין נציגי הרשויות הצבאיות והאזרחיות ב- “וועידת וואנזה” בברלין שדנה ב- 20 בינואר 1942 בארגון הטכני של הרצח ההמוני וחיסולה של כל יהדות אירופה (בתחילה באמצעות “בורות ירי”) נמשכה כשעתיים בלבד. החלטות הרצחניות של “וועידת ואנזה” דווחו לפיהרר אדולף היטלר בחודש ינואר של 1942, והוא אישר את ביצוען. אדולף היטלר הטיל את הפיקוד הראשי של תעשיית ההשמדה של מיליוני יהדות אירופה על ריינהארדט היידריך.

חביבה מיניקס נולדה ב- 1935 בווילנה עיר ליטאית עתיקת יומין ויפהפייה להוריה יהושע ורבקה מיניקס. ב- 1937 נולד אחיה גרשון מיניקס. כשמלאו לחביבה שבועיים ימים הגיעה לביתם עוזרת משק בית ו- אומנת אישה נוצרייה בת 35, הֶלָה שֶמֶט. הלה שמט אהבה אהבת נפש את המשפחה ואת שני הילדים הקטנים חביבה וגרשון. פולין שלטה על שטחה של ליטא בין שתי מלחמות העולם. ווילנה מנתה במחצית השנייה של עשור ה- 30 במאה הקודמת כ- 70000 (שבעים אלף) יהודים. האוכלוסייה היהודית דיברה פולנית, יידיש (בעיקר המבוגרים), וגם רוסית. עם פרוץ מלחמת העולם ה- 2 בספטמבר 1939 ופלישת גרמניה לפולין נמסרה ליטא לידי כוחות הצבא האדום הרוסי על פי “הסכם מולוטוב – ריבנטרופ”. ביולי 1940 צורפה ליטא ל- ברה”מ. אסון יהדות ליטא התרחש ב- 1941 עם פלישת גרמניה לליטא. בתוך חודשים ספורים נבנה הגטו היהודי בווילנה (שיטה מוכרת של הפרדת היהודים מהאוכלוסייה הכללית) והחלו מייד הוצאות להורג המוניות ומעשי רצח של יהדות ליטא באמצעות יֶרִי לתוך בורות שהוכנו מראש ע”י המרצחים. עשרות אלפי יהודים תושבי העיר ווילנה ותושבי עיירות יהודיות בסביבה, כמו העיירה היהודית שירווינט, נורו, נקטלו, ונקברו בקבורות המוניות. כ- 35000 (שלושים וחמישה אלף) יהודי ווילנה ביניהם יהושע ורבקה מיניקס הוריהם של חביבה וגרשון נרצחו ב- יֶרִי לתוך בורות ביער “פונאר” הסמוך ל- ווילנה ע”י האיינזצגרופן של ה- SS. צריך לציין כאן שיחידות ה- SS הנאציות בסיועם של תושבים מקומיים השמידו יהודים (לא בווילנה) גם באמצעות הסעתם במשאיות סגורות הרמטית והזרמת גז CO (פחמן חד חמצני) שנוצר תוך כדי שריפת הדלק והזרמתו ע”י אגזוז המכונית לתוך חלל המשאית. הירי הראשון של הוצאה להורג של יהודים בווילנה היה ביער “פונאר”, כנראה ב- 1941.

טקסט תמונה : התמונה צולמה כנראה בסוף 1941. מראה אחד הרחובות הצרים של הגטו היהודי ב- ווילנה. (באדיבות “יד ושם”).

טקסט תמונה : התמונה צולמה כנראה ב- 1942. יהודים עוברים על גשר שנבנה מעל רחוב זגיירסקה וחיבר שניים מחלקי הגטו היהודי ב- ווילנה. (באדיבות “יד ושם”).

טקסט תמונה : התמונה צולמה כנראה בסוף 1941. אנשי האיינזצגרופן של ה- SS עורכים ביקורת מסמכים בכניסה לגטו ווילנה. (באדיבות “יד ושם”).

הגרמנים והסייענים הליטאים התלבשו בכוח הזרוע על הרכוש היהודי בווילנה. שני הילדים חביבה וגרשון התייתמו מהוריהם. השתרר מצב של כאוס נוראי בווילנה. שואה. הֶלָה שֶמֶט הנוצרייה שהגיעה למשפחת מיניקס כעוזרת ואומנת ככנראה מבלארוס, הייתה אישה אמיצה, חכמה, אצילה, רבת יוזמה, גיבורה ובעלת כושר הישרדות. הֶלָה שֶמֶט הפכה לאֵם מאמצת של שני הילדים היתומים הקטנים. הם קראו לה “מָאמָא”. הֶלָה שֶמֶט הוציאה את חביבה וגרשון מגטו ווילנה במסווה של ילדים נוצריים וקיבלה דירה חלופית בת חדר עבורה ועבור שני ילדיה הקטנים. הֶלָה שֶמֶט הדריכה וביקשה את שני הילדים הקטנים להיות נוצרים, לחיות כ- נוצרים, ולהתפלל כ- נוצרים (רק למראית עין). זאת הייתה הדרך היחידה שלה של האישה הנוצרייה הגיבורה הזאת הֶלָה שֶמֶט להציל את חביבה וגרשון ממלתעות ההשמדה של יהדות ליטא וכלל יהדות אירופה כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות “וועידת וואנזה”. בשנה הראשונה לא יצאו חביבה וגרשון כלל מדירת החדר שלהם שהיה ממוקם לא רחוק מגטו ווילנה. הֶלָה שֶמֶט דאגה כל הזמן לביטחונם של הילדים הקטנים. היא נורא פחדה עליהם. משפקדו מעת לעת מבקרים ומבקרות את דירתה הקטנה של הלה שמט בווילנה, היא החביאה את חביבה וגרשון בתוך ארון הבגדים של הבית, והורתה להם לא לדבר ולא לבכות. קיומם של שני הילדים הקטנים בדירה הקטנה היה סוֹד מוחלט שנועד לשמור על חייהם. ככה חיו חביבה וגרשון שני אודים מוצלים מאש בדירה קטנה בת חדר אחד בווילנה יחד עם מַצִילָתָּם – אִימָם הֶלָה שֶמֶט, והסתתרו מעֵת לעֵת בארון בגדים. כעבור שנה לערך החליפה הלה שמט את הדירה הקטנה בת חדר אחד בווילנה בדירה מרווחת יותר בת שלושה חדרים, גם כן בווילנה. חביבה ו- גרשון יצאו מידי פעם לחצר הסמוכה לשאוף קצת אוויר ולשחק עם ילדים אחרים, שְכֵנִים. הֶלָה שֶמֶט לא הסירה את עיניה מהם. היא פחדה גם שמישהו יראה ויגלה באקראי כי את גרשון מָלוּ, וידווח על כך לגורמים עוינים. הֶלָה שֶמֶט עמדה על המשמר ולא תמיד עבדה. בהיעדר יכולת לקנות מזון לשני הילדים הקטנים, ידידה שלה הביאה להם בהסתר לחם ותפוחי אדמה. זאת הייתה תזונתם כמעט עד סיום מלחמת העולם ה- 2 במאי 1945.

ב- 1945 העבירה הֶלָה שֶמֶט את חביבה וגרשון לבית יתומים בלודג’ בפולין ונשארה עִמָם שָם עד 1949. ב- אביב 1949 העפילו הֶלָה שֶמֶט וחביבה וגרשון לישראל. הם שוכנו בתחילה בשער העלייה ואח”כ בקריית שמואל ליד חיפה, כשמצילתם – אימם הֶלָה שֶמֶט כל הזמן לידם. זמן לא רב אח”כ הועברו חביבה וגרשון למוסד “אונים” בכפר סבא. הֶלָה שֶמֶט נשארה לגור בקריית שמואל.

ב- 1949 פקדו שני חברי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן נחום קוניאק ובלהה רונן את מוסד “אונים” בכפר סבא ולקחו עמם לאפיקים 20 ילדים ניצולי שואה ביניהם חביבה וגרשון. הוקמה חברת “שלהבת” בקיבוץ אפיקים שכללה בתוכה עוד עשרות ילדים ניצולי שואה. בקיבוץ אפיקים הכירה חביבה את אחי עמי פינסקי ז”ל בעת אימוני כדורסל על מגרש אדמה יָשָן. פרחה שם אהבה גדולה. עמי וחביבה התחתנו ב- 1955 והקימו משפחה. נולדו להם שלושה ילדים צפריר, דפנה, ושי. המשפחה התרחבה ואח”כ נולדו הנכדים והנכדות. חביבה הביאה את מַצִילָתָּה – אִימָה הֶלָה שֶמֶט לחיות בקיבוץ אפיקים לצדה ולצדו של אחיה גרשון. הֶלָה שֶמֶט חסידת אומות העולם אישה מופלאה, אצילת נפש, אמיצת לב, וענווה וצנועה שאהבה אהבת נפש את שני הילדים היהודים הקטנים אחות ואח חביבה וגרשון, לקחה על על עצמה את משימת הצלת חייהם בווינה – ליטא, בעולם מטורף של מלחמה והשמדת יהדות אירופה, קיבלה ב- 1967 מדליה על פועלה מ- מוסד “יָד ושֵם”. באפיקים, עברתה הֶלָה שֶמֶט את שמה לשרה רובינשטיין. הֶלָה שֶמֶט ז”ל מתה ב- 1985 ונקברה בקיבוץ אפיקים. חביבה פינסקי בת 83 היום, עבדה בקיבוץ אפיקים 20 שנים בחינוך ואח”כ כסייעת במרפאת השיניים בקיבוץ. בעלה עמי פינסקי ז”ל מת ב- 2012.

בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביום שלישי – 10 באפריל 2018, בשנתה ה- 70 של מדינת ישראל, אירחנו רעייתי ואנוכי את חביבה פינסקי ואת שני ילדיה צפריר ודפנה ואת משפחותיהם בדירתנו ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב במסגרת אירוע, שקרוי, “זיכרון בסלון” (הילד השלישי שלה שי פינסקי לא הגיע לאירוע “זיכרון בסלון” מפני שהוא מתגורר בניו יורק – ארה”ב). 40 אנשים הגיעו לביתנו כדי לשמוע את סיפור הישרדותם הדרמטי והמצמרר בתוך עולם אָפֵל של השמדה בדם ואש ותימרות עשן בווילנה – ליטא, בעת מלחמת העולם ה- 2, של שני הילדים הקטנים חביבה פינסקי ואחיה גרשון מיניקס. חביבה פינסקי בת 83 היום, היא אישה אמיצה, יישרת דרך, כנה, מאופקת, וצנועה בעלת אישיות חזקה ומרשימה, סיימה את שיחתה עם קהל שומעיה המצומצם בשלוש מילים האלה : “אני ניצחתי אותם”. בסלון ביתנו ברחוב אבן גבירול בצפון הישן של תל אביב השתררה דממה מוחלטת. הַס. אפשר היה לשמוע את הלמות לִבָּם של השומעים. חביבה פינסקי היא אישה גיבורה ונערצת. לא בגלל שהיא גיסתי.

עובדות סיכום :

עד 1 בינואר 1941 מנתה האוכלוסייה היהודית המשגשגת בליטא בין 203000 (מאתיים ושלושה אלף) ל- 207000 גברים, נשים, וטף (על פי סטטיסטיקה ליטאית). על פי מחקרים אחרים הייתה האוכלוסייה היהודית בליטא עד ה- 1 בינואר 1941 גדולה אף יותר, ומנתה בין 210000 (מאתיים ועשרה אלף) ל- 225000 נפשות. בתום מלחמת העולם ה- 2 בחודש מאי של שנת 1945 התברר כי נותרו בליטא פחות מ- 8000 (שמונת אלפים) יהודים. יהדות ליטא הושמדה ב- 1941 ע”י קלגסי ה- SS וסייענים ליטאים מקומיים.

הערה שלי : הטקסט הרצ”ב כאן אודות סיפור הישרדותם המדהימה של חביבה וגרשון מיניקס בעת שואת יהדות ווילנה בליטא במלחמת העולם ה- 2 בסיועה ועזרתה הכבירים של מצילתם – אימם הֶלָה שֶמֶט, הובא על ידי בפוסט מס 736 בראשי פרקים בלבד. אנוכי מאוד מקווה שתיוותר בידי חביבה פינסקי אישה יקרה ומרשימה, היכולת והרצון לכנס באופן מפורט את זיכרונותיה ההם בספר למען הדורות הבאים.

טקסט תמונה : 1946. בית היתומים בלודג’ – פולין. מימין לשמאל : גרשון, חביבה, והלה שמט. (באדיבות חביבה פינסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1954. קיבוץ אפיקים. חביבה יחדיו עם עמי פינסקי ז”ל, אז מ”כ בדרגת רב”ט בנח”ל. הם התחתנו ב- 1955 בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן ושם גם בנו את ביתם. (באדיבות חביבה פינסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1932. ווילנה – ליטא. יהושע ורבקה מיניקס ז”ל הוריהם של חביבה וגרשון. שניהם נספו בשואת יהודי ווילנה כנראה כבר ב- 1941. (באדיבות חביבה פינסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : מפה די מפורטת של לִיטָא כיום. ליטא עטופה ע”י פולין, רוסיה, לטביה, ובלארוס. בשל הפירוט, ניתן לזהות במפה את מיקומה של העיר ווילנה בדרום – מערב ליטא, שם נולדו חביבה וגרשון להוריהם יהושע ורבקה מיניקס. כמו כן אפשר לראות את מיקומה של העיירה שירווינט (בליטאית, שירווינטוס) עיירת הולדתו של אבא שלי משה בלינדמן – אלרואי ז”ל במרחק של כ- 50 ק”מ צפון – מערב ל- ווילנה. כמו גם אפשר לזהות את העיירה קורשאן (בליטאית, קורשאני) הממוקמת בצפון – מערב ליטא, עיירת הולדתה של אמי שרק’ה פְּרֶעס בלינדמן / אלרואי. 

תוספת שלי. העיירות שירווינט וקורשאן ב- ליטא, ו-קיבוץ אפיקים בעמק הירדן.

אבא ואימא שלי נולדו בליטא למשפחות דתיות ציוניות. הם עזבו יחד עם אחיהם ואחיותיהם בסוף שנות ה- 20 ותחילת עשור ה- 30 במאה שעברה את בית הוריהם ששכנו בעיירות שִירְוִוינְט (כ- 50 ק”מ צפון – מערב ל- ווילנה) ו- קוּרְשָאן בצפון – מערב  בליטא (ראה מפה), והעפילו לארץ ישראל כדי להקים כאן בית חדש וחברה חלוצית חדשה, שוויונית, וצודקת. שניהם נטשו את כור מחצבתם היָשָן והשאירו את הוריהם מאחור בליטא כדי להקים את כור מחצבתם החדש בארץ ישראל, את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אבא ואימא שלי גדלו והתחנכו בבתים דתיים בעיירות שירווינט וקורשאן, אך החלום הציוני הפך אותם לצעירים יהודיים חילוניים ושאפתנים בעלי חזון. שניהם גדלו בגולה והתחנכו על הסִיסְמָא בת שנות אלפיים, “בשנה הבאה בירושלים”. משהגיעה השעה הגשימו את החלום. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נשארו מאחור בליטא. אבא ואימא שלי עלו לארץ ישראל יחד עם אחיהם כדי לבנות את ארץ ישראל וגם את קיבוץ אפיקים. איש מהם לא נשאר עם ההורים. התנתקות קשה. כמעט מעשה אכזרי. אין זאת כי החזון הציוני היה חזק מהם. הוריהם המבוגרים נשארו לבד ב- שִירְוִוינְט ו- קוּרְשָאן ב- ליטא ללא ילדיהם. היום בגיל 80 אני יודע בבירור שאם ילדיי ונכדיי היו מתנתקים ממני, נתלשים ממני ככה, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיהם. אימא שלי נולדה ב- 1912 בעיירה קוּרְשָאן להוריה מרדכי ורבקה פְּרֶעס. אבא שלה היה רב גדול בתורה ואִימָה עקרת בית. למרות שליטא הייתה מדינת חסות פולנית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הם דיברו יידיש בביתם. היא הייתה בת יחידה והצעירה ביותר במשפחה ולה ארבעה אחים. אימא ושני אחים שלה עלו ב- 31 / 1930 לארץ ישראל. שניים אחרים החליטו להקים את ביתם בדרום אפריקה. אימא שלי הצליחה ב- 1935 להעלות את הוריה מליטא לארץ ישראל. הוריה נולדו ב- עיירה קורשאן ב- ליטא ב- 1879. כשהגיעו לארץ ישראל היו שניהם כבר בני 56. צעירים במונחי הזמן של היום. מבוגרים אז. הם היו ציונים אך דתיים מאוד. סבא שלי למרות שהיה ציוני נראה כמו איש נטורי קרתא. מפני שהיו דתיים סירבו לגור באפיקים שהיה בעל אורח חיים חילוני. אימא שיכנה אותם בדירה קטנה ודַלָה בטבריה, חדר אחד פלוס מטבח ושירותים, סמוך לבית הכנסת של העיר. טבריה הייתה אז עיר מעורבת בה גרו יחדיו יהודים וערבים. סבא וסבתא שלי היו אנשים מאוד עניים. בשנות מלחמת העולם ה- 2 נדרשה אימא לנסוע פעם בשבוע או עשרה ימים מקיבוץ אפיקים לטבריה עם ארגז ירקות ופרות ואיזו תרנגולת כדי שיהיה להם מה לאכול. תמיד נסעתי עִמה לבוש במכנסי ספורט כחולים ויחף. כביש העמק חצה את הכפר הערבי הגדול צֶמַח (בערבית קראו לו סֶמַח – Semach) הרחוק כשלושה ק”מ צפונית לקיבוץ אפיקים. הנסיעה באוטובוס הישן המְאַסֵף של הימים ההם מהקיבוץ בואכה טבריה הייתה איטית ונמשכה כמעט שעה.

כנכד קטן הייתי מאוד קשור אליהם. אהבתי את סבא וסבתא שלי אהבה רבה. אימא ז”ל שלי סיפרה לי תמיד בהערצה גדולה על אביה, “…יואשינקה, תדע לך שסבא שלך הוא כמו נביא. בשעה שהפילדמרשאל הגרמני ארווין רומל ניצב בראש גיסותיו במלחמת העולם ה- 2 ב- 1942 בשערי אל עלמיין,] והייתה סכנה שהוא יגיע גם לארץ ישראל, סבא שלך אמר, “חורבן בית שלישי לא יהיה”, והוא צדק…”. אימא שלי תמיד סיפרה לי שסבא היה אומר לה, “יואש הוא ילד יפה תואר, הכי יפה שיש לך (אנחנו ארבעה אחים). הייתי ילד רזה וצנום. נראיתי במקרה הטוב כמו סייח. אני לא יודע מדוע מצאה טעם לומר לי זאת. הרי הייתי ילד קטן ו- וודאי לא הבנתי על מה דיברה. יכול להיות שאמרה זאת מפני שהיה לה חוש נדיר לאסתטיקה. היא הייתה פסלת דגולה. אולי הייתי הילד הכי יפה שלה אך היא מעולם לא פיסלה אותי. היא פיסלה רק את אחי הבכור עמי פינסקי ז”ל ואת אבא שלי ז”ל. אימא העריצה את הוריה, רחשה להם כבוד רב, ומאוד דאגה להם. אבא ואימא שלה סבא וסבתא שלי נפטרו צעירים בגיל 69. זה היה בשנת 1948 כשאני הייתי בן עֶשֶר. הייתי קשור מאוד אל שניהם. בכיתי בכי רב על מותם. התאבלתי עליהם זמן רב. לא יכולתי להתרכז בלימודים. התרחקתי גם משני ענפי הספורט הפופולאריים ביותר בקיבוץ, כדורגל וכדורסל.

טקסט תמונה : 1935. ארץ ישראל. סבא וסבתא שלי מרדכי ורבקה פרס, ההורים של אימא שלי. שניהם נולדו בליטא ב- 1879 והגיעו לטבריה בשנת 1935 בהיותם בני 56. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אבא ז”ל שלי נולד בעיירה שירווינט ב- ליטא ב- 1913 להוריו חייקל ושטירל בלינדמן. היו לו עוד שני אחים ואחות, טֵיְיבֶה, אושר, ויוסל’ה. סבא חייקל שלי היה סוחר עצים. סבתא שטירל החזיקה את משק הבית. משפחה דתית ציונית שחיה את חייה בשלווה בעיירה יהודית בשם שִירְוִוינְט (שירווינטוס בליטאית). למרות ש- לִיטָא הייתה כאמור מדינת חסות פולנית הם דיברו יידיש בביתם. אבא שלי למד ב- “חֶדֶר”. אח”כ הצטרף לתנועת הנוער הציונית בעיירה שחרתה על דגלה בשנה הבאה בירושלים. אבא ושני אחיו עלו לארץ ישראל. האחות טֵיְיבֶה היגרה לקוּבָּה. יותר הם לא ראו את הוריהם. שלא כמו אימא שלי אבא לא הביא את הוריו לארץ. אינני יודע מה הסיבה. כששאלתי אותו פעם מדוע השאיר אותם מאחוריו בליטא ולא הביאם ארצה, כעס עלי ולא ענה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מידי. הוא ידע לעבוד. הוא היה חקלאי ואיש המִסְפּוֹא הטוב ביותר שהכרתי מעודי. אבא היה חלוץ והעבודה הייתה תכלית חייו. סבא חייקל וסבתא שטירל נִספו בשואה. הגרמנים רצחו אותם כנראה כבר ב- 1941. מעולם לא ראיתי אותם. נותרו לזיכרון רק כמה תמונות דהויות. ילדיהם העפילו לארץ ישראל בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת. שניהם נשארו בליטא ונספו בשואה כנראה ב- 1941. הצורר הנאצי רצח אותם והשמיד את כל יהדות ליטא. התמונה הבאה הזאת צולמה כנראה ב- 1930.

טקסט תמונה : שנת 1930. העיירה שירווינט (שירווינטוס בליטאית) בליטא. זוהי משפחת בלינדמן בשירווינט – ליטא. סבא חייקל וסבתא שטירל שלי. שיבה זרקה בשיערם בטרם עת. כאן הם בתמונה עם ילדיהם אושר האח הגדול, משה (אבא שלי באמצע), ויוסל’ה האח הצעיר. האחות הבכורה טֵייבֶה נעדרת מהתמונה (היא היגרה לקובה). התמונה צולמה בשירווינט, כנראה ב- 1930. אוֹשֶר היה מבוני העיר חיפה ואח”כ הקים את ביתו בעמק יזרעאל במושב רמת צבי. אבא שלי היה מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. יוסל’ה היה מבוני קיבוץ גבת בעמק יזרעאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמרות).

קיבוץ אפיקים כמו כל קיבוצי העמק נבנה בתנאי התיישבות קשים. אקלים חם וקדחת. מאחורי מציאות חיים כמעט בלתי אפשרית ניצב חזון אדיר ממדים. חיי הקיבוץ קראו לשִוויון חברתי מלא. סיסמת חיי הקיבוץ הייתה : “כל אחד תורם לקהילה על פי יכולתו – ומקבל על פי צרכיו”. חיי הקומונה הזאת בקיבוץ הם סמל החירות והדמוקרטיה. פילוסופיית חיים הרואית שהגשימה בצורה מלאה ושלמה את רעיון הקומוניזם האמיתי. ההורים שלי כמו חבריהם בקיבוץ אפיקים היו אידיאליסטים שחונכו ע”י הוריהם על ערש הברכה, “לשנה הבאה בירושלים”. הורינו חינכו אותנו לחיי אחווה פשוטים וטהורים וצנועים. הענווה, רעיון העבודה וכיבוש האדמה, הדבקות במשימה, המסירות והדוגמא האישית, וההסתפקות במועט – היו חרותים על דגלו של הקיבוץ.

טקסט תמונה : 1932. ראשית התיישבות קיבוץ אפיקים בעמק הירדן, 3 ק”מ מדרום לאגם הכינרת ו- ק”מ אחד ממזרח לנהר הירדן. המקום נקרא בתחילתו זמנית בשם “טוֹצְ’קָה” (“ה- נְקוּדָה” בתרגום מרוסית לעברית). כעבור זמן קצר החליטו חברי הקיבוץ לקרוא להתיישבותם בשם “אָפִיקִים”. הסוכנות היהודית בארץ ישראל אישרה את השם החדש, “אָפִיקִים”. קיבוץ אפיקים התפתח לאחד הקיבוצים המצוינים, הגדולים, והעשירים בארץ. מבחינה פוליטית השתייך קיבוץ אפיקים למפלגת מפא”י ונחשב בשעתו לאחד ממעוזיו של ראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון. (התמונה הוענקה לי באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אינני יודע במדויק אילוּ תכונות נושא עִמו יוצא בן קיבוץ. אני נושא עמי בוודאי תכונה אחת בולטת שהבאתי מאפיקים. דבקות במשימה. אינני יודע אם היא מוּלֶדֶת או נרכשת. אצלי היא קיימת. היא לבטח גם עניין של חינוך בעֵין המתבונן. למדתי אותה לראשונה מאבא שלי ז”ל משה בלינדמן – אלרואי. ראיתי אותו מקַטְנוּת נדמה לי כבר מגיל שָלוֹש קוֹצֵר בחֶרְמֵש בימי החורף הקשים יחד עם חבריו תִּלְתַּן ו/או אַסְפֶּסֶת ומעמיס את היֶרֶק הרָטוֹב והכבד בקִלשונים על פלטפורמה רתומה לסוסים, כשהוא מחויב ל- Dead Line של הובלת המספוא לרפת, והאבסת הפרות בזמן. זאת הייתה עבודה גופנית קשה. מעולם לא שמעתי אותו רוטֵן או מתלונֵן. העבודה הייתה תכלית חייו. אחד הרגעים הבלתי נשכחים בשדה התרחש תמיד בתום העמסת התלתן על העגלה. אבא היה זורק אותי לרוֹם התִּלְתַּן הרטוֹב על הפלטפורמה ומתיישב לידי כשהוא אוחז במושכות ונוהג את צמד הסוסים שקראו להם בּוֹיְצִ’יק וסַעָר, או לחליפין תְּמוּרָה ונוֹעֲרָה, משְדוֹת “רוּבּיֶיד” ליד האקוואדוקט לרפת באפיקים בדרכים הבוציות. לא היו בימים ההם דרכים סלולות. לא יכולתי שלא להעריץ את אבא שלי וגם את הסוסים המושכים את העגלה במאמץ רב בשל הבוץ הנורא, שריריהם עומדים להתפקע, והם דבקים במשימה ולעולם לא אומרים נואש. מעולם לא שמעתי את אבא שלי אומר, “אינני יכול ו/או אי אפשר”. פעמים אין ספור צעדנו יחד לאורווה בקיבוץ לבקר את הסוסים. אבא היה רותם את נַרוּצָה ו/או חֲסוֹנָה ומרכיב אותי על האוּכָּף. יצאנו רכובים יחדיו לשדות. לפעמים הייתי מחזיק לבד במושכות ונוהג את הסוסה בעצמי. חיי הקיבוץ בימים ההם התאפיינו בפשטות רבה, גילוי אחריות, והסתפקות במועט. כשהייתי בן 4 קיבלתי שוֹט כמתנת יום הולדת. בגיל חמֵש קיבלתי פרס נוסף. מֵימִיָה ישנה. אבא שלי רתם פֶּרֶד ופִרְדָה לפלטפורמה ולקח את כל הכיתה לטיול בשדות הקיבוץ ב- “רוּבֵּייד”. הזיכרון הצילומי נשמר.

טקסט תמונה : קיץ 1943 קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. הימים ההם – הזמן ההוא לפני 75 שנים. מתנת יום ההולדת שלי בגיל 5 היה טיול על פלטפורמה רתומה לזוג פרדים לשדות הפלחה של קיבוץ אפיקים ב- “רוּבֵּייד” ליד האקוודוקט הישן. אבא שלי משה אלרואי – בלינדמן אוחז משמאל ברסן של הצמד, הפֶּרֶד והפִּרְדָה – יָתּוֹם ונַאוָוה. זיהוי היושבים מימין לשמאל : דני פלס – פלבסקי, צילה רביץ, אילת עדן, נירה קומרוב, ירדנה לווינגר, סמדר תבורי, רמי וויניאר, יעקב פוכרט, אימא שלי שרק’ה פרס, דניה אפרת, רזיה פורת – פוריץ, יגאל אילן – אפלבאום (מסתיר את פניו ברשת). זיהוי העומדים מימין לשמאל : זוהר לוברסקי, אמיר הלמן, דן שפירא, הגננת וורה שומרוני (מחזיקה בזרועותיה ילדה לא מזוהה), דניאל קריצ’מן, אבנר וורד- וולוכוביאנסקי, חגי רונן – רכטמן, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן עומד קיצוני משמאל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסוס הוא בעל חיים יפהפה ואציל. איננו מפונק ולעולם לא מתבכיין. הוא יודע לצְנוֹף אך לא יודע לבכות ותמיד עומד על רגליו. סוס בריא אינו רוֹבֵץ. הסוס עומד כל חייו על רגליו ומקיים מבלי משים את אחד מחוקי הכבוד של חיי בן אֶנוש, “טוב לי למות על רגליי מאשר לחיות על בירכיי”. הסוסים והאוּרְוָוה באפיקים היו בימים ההם כל חיי. יום אחד נחתכה תְּמוּרָה הסוסה החומה והיפה בצווארה. באתי לבקר אותה. יוסף לנסקי ז”ל היה אחראי על האורווה אז וסיפר לי שקרא לווטרינר לנתח את הפצע. הווטרינר ביצע את הניתוח ותָּפַר את הפצע תפירה רשלנית במחט לתפירת שקים. הסוסה דִממה למוות כל אותו לילה. היא לא בכתה. למחרת באתי לבקר אותה כדי ללטֵף ולעודד אותה. היא הייתה אהבת חיי והיצור היפה ביותר עלי אדמות שהכרתי . יוסף לנסקי סיפר לי את הבשורה המרה. בכיתי בכי תמרורים. נשבעתי להרוג את הווטרינר במו ידיי. זה היה ב- 1949. הייתי בן אחת עשרה. חיינו הפשוטים כילדים נטולי הדאגות בחיק הטבע השפיעו על כולנו. נדדנו בתום הלימודים והעבודה בין הפרות ברפת לתרנגולות בלול, ומהלול לדיר ולעדר הכבשים של הרועה יצחק פורת – פוריץ, ומשם כמובן לאורווה ואל הסוסים והסוסות היפהפים פאר יצירת האֵל.

טקסט תמונה : קיץ 1949. עם משכוכית עדר הצאן של קיבוץ אפיקים. הכבשים, הפרות, והסוסים היו בבת עינינו. אהבנו והיינו קשורים אליהם. זיהוי מימין לשמאל : אנוכי יואש אלרואי – בלינדמן, אמיר הלמן, דני פלס – פלבסקי, ג’וני אדלשטיין (ילד עולה חדש מארה”ב שביקר בקיבוץ), וגדי חופש. מציץ למעלה מימין שמעון הלמן אחיו של אמיר הלמן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                           

אני לא חושב שנותר חֲבֵר קיבוץ אחד שתְּמוּרָה לא לימדה אותו את עיקרון הדבקות במשימה. פעם עזרתי  לעגלון חיים לוצ’אנסקי להעביר כָּדֵי חָלָב מהרפת הישנה למטבח ילדים. חיים לוצ’אנסקי היה העגלוֹן ואני ישבתי לידו. כש- תְּמוּרָה ראתה שלולית בדרכה היא נתנה “שְווּנְג” בעצמה. לא היה צריך מעולם להַאִיץ או לגְעוֹר בסוסה החרוצה, החכמה, והנאמנה הזאת. לתְּמוּרָה סוסה אצילה, אינטליגטית, ו- יפהפייה נולדה בת. לסְיָיחָה קראו שִיבּוֹלֶת. אף היא הייתה סוסה יפהפייה וצבעה שָחוֹר כפֶחָם. היה לה אופי פראי. קשה היה לרתום אותה. הייתי צריך לכסות את עיניה בסוודר שלי או במעילי כדי להניח עליה את הרִתמוֹת, אך הֶסְפֵּק העבודה שלה היה גבוה פי כמה יותר מכל סוס אחר. היה לה כושר גופני בלתי מוגבל, בלתי נדלה. יום אחד ב- אביב 1953 בטרם מלאו לי 15 שנים, פקד עלי אבא שלי לרתום אותה ל- מַגוֹב. “יוֹאָשִינקָה”, הוא אמר לי, והוסיף, “משימת העבודה שלך היא לרדת ל- חלקת “זוֹר”, שטח חקלאי בבעלות קיבוץ אפיקים מעבר לאֶקְוָודוּקְט, ולגוֹבֵב את האַסְפֶּסֶת הקְצוּרָה והיבשה לקראת כיבושה לחבילות חציר”. זהו מסע של חמישה קילומטרים מקיבוץ אפיקים ל- “זוֹר”, עוד בטרם תחילת עבודת הגִיבּוּב. היה יום חַם, אבל שָיבּוֹלֶת לא התלוננה. הספקתי ל- גוֹבֵב יחד עמה את כל ערוגות השדה הרחבות לגַלֵי אספסת ישרים מהר מהמתוכנן. בתום העבודה השקיתי אותה מים ואז הגיע תורי. החניתי את שִיבּוֹלֶת והמַגוֹב ליד סוכת הפח בשדות ה- “זוֹר” והרוויתי גם אני את צימאוני. עשיתי רק שגיאה אחת. שכחתי להתיר את ה- ייצוּל של הכלי החקלאי, ולהורידו מטה. הסוסה הפראית והווירטואוזית גילתה לפתע את החופש. בעוד אני גוֹמֵא מים מהכד היא החלה בדהרה חזרה הביתה מרחק של כחמישה ק”מ, כשהיא מושכת אחריה את הכלי החקלאי הרחב, ומותירה אותי מופתע מאחור. נבהלתי נורא וכעסתי על עצמי איך הרשיתי לדבר כזה לקרות. פחדתי ששִיבּוֹלֶת תפצע את עצמה בדרך כשהיא רתומה ל- מַגוֹב הגדול, חששתי שהיא עלולה לדרוס מישהו בהיכנסה בדהרה בשער הראשי של המשק. “הסוסים חוזרים הביתה לאורווה” הוא מונח ש- כּוֹל חקלאי מכיר אותו היטב, רק ש- שִיבּוֹלֶת עשתה את זה בדהרה. מהיכן נתן לה אלוהים כל כך הרבה כוח ומרץ וגם אינטליגנציה. היא הייתה הסוּסָה הכי פוטוגנית שראיתי בימי חיי.

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת. הכרם של קיבוץ אפיקים. חקלאי עם סוס רתום ל- מָגוֹב, מגובב שאריות לאחר זמירת הכרם. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הסרתי את נעלי העבודה שלי ורצתי יחֵף בעקבותיה. כשהגעתי למשק עמדה שִיבּוֹלֶת ניצבת רגועה מול שוקת המים של האורווה. אפילו לא העליתי בדעתי לגעור בה. התרתי אותה. תליתי את הרתמות ורחצתי אותה בצינור ההשקיה כדי לנקות ולקרֵר אותה. היא צנפה, זקפה את אוזניה, והפנתה את ראשה כנגד זרם המים. כל מי שטיפל ורחץ פעם סוסים מכיר את הפניית הראש האינסטינקטיבית הזאת וזקיפת האוזניים. בכך מגונֵן הסוס על איבר השמיעה שלו. המים הזורמים הפכו את עורה של שִיבּוֹלֶת לבוהק ומבריק והעידו על יופייה הבלתי רגיל. קשרתי אותה לאֶבוּס הפרטי שלה ומילאתי אותו בתערובת מלאה חֲרוּבִים. פינקתי אותה. הגיע לה, היא הייתה ראויה לכך. מבלי שידעה הייתה שִיבּוֹלֶת ספורטאית דגולה, מוכשרת מאין כמותה, וניחנה בחוש השישי המיוחד הזה שדחף אותה וקרא לה לא לוַותֵּר. סיסמתה בעבודה הייתה כסיסמתי בטלוויזיה, Ever Onward. תמיד קדימה. היה לה ממי ללמוד. מאימא שלה, הסוסה היפהפייה תְּמוּרָה.

טקסט תמונה : קיץ 1959. אימא ואבא שלי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שני אנשים יישרי דרך, חרוצים, וצנועים שעלו ארצה מליטא בראשית שנות ה- 30 של המאה הקודמת כדי להקים כאן חברה חלוצית פרודוקטיבית, שוויונית, וצודקת. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

“משה מת, יהושע מכניס”.

קוּמוּ, תּוֹעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּמָמָה, עוֹד הַדֶּרֶך רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה. רָב – לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה, וּלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָה דֶּרֶךְ גְדוֹלָה, רְחָבָה. (ציטוט של חיים נחמן ביאליק מתוך השיר “מתי מדבר האחרונים”. השיר נכתב בשנת תרנ”ז – 1897).  

טקסט תמונה :  אנוכי ב- כור מחצבתי קיבוץ אפיקים ב- 1960. נולדתי בקיבוץ הטוב בישראל. הימים ההם – הזמן ההוא, ימי התום והפשטות. תקופה שחלפה לבלי שוב. נולדתי בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן בערב שבועות ה’ החודש סיוון תרצ”ח, 4 ביוני 1938. לא יכולתי להיוולד בקיבוץ טוב יותר ממנו בישראל. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיבוץ אפיקים, פינת חמד בעמק הירדן. בקדמת התמונה נראה כביש בית שאן – טבריה החוצה את עמק הירדן. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנות ה- 40 במאה הקודמת. קיבוץ אפיקים בראשיתו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1946. הכניסה לקיבוץ אפיקים ומגדל המים שהפך לסמלו המסחרי של הקיבוץ. משמאל, משאבת הבנזין של הקיבוץ. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אני בן 80 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה מס’ 736. מעט מאוד אנשים השפיעו עלי בחיי ועיצבו את אופיי. אבא ואימא שלי הם הראשונים ברשימה קצרה. שני אנשים תמימים, פשוטים, וישרי דרך שעלו לארץ ישראל מ- העיירות שירווינט וקורשאן ב- ליטא בסוף שנות ה- 20 וראשית שנות ה- 30 של המאה שעברה כדי לבנות חברה חדשה וצודקת בארץ ישראל. הם היו חלוצים. פועלים. אימא שלי הקדימה את אבא. צריך להבין באילו תנאים הם חיו. אימא הגיעה להכשרה בקבוצת כינרת. קדחת, חום נורא בקיץ של עמק הירדן (ללא מזגנים כמובן) וקור מקפיא וגשמים כבדים בחורף. הכל שלוליות ועיסת בוץ מסביב. בלילות הם ישנו בתחילה על קַש שהובא מהרפת. אבא שלי הגיע מליטא קצת אחריה. שניהם היו מראשוני בוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. שמריהו נאבל (בן 99, היום) היה המורה שלי לחינוך גופני וספורט בקיבוץ אפיקים. הוא היה איש קפדן, נוקשה וקשוח שדרש משמעת והטיף להישגיות ולמצוינות. אולם בד בבד ממנו שמעתי לראשונה את האמירה ההיסטורית, “לנצח ביושר – להפסיד בכבוד”.

טקסט תמונה : חג סוכות 1954. בתום הניצחון הקבוצתי בצליחת הכינרת התחרותית למרחק 6.5 ק”מ. אני בן 16 (רביעי מימין בשורת העומדים) לצדו של שמריהו נאבל (בחולצת “טי שירט” לבנה) חבר קיבוץ אפיקים והמורה לספורט וחינוך גופני הבלתי נשכח שלנו. זיהוי שורת העומדים מימין לשמאל : אהרון בר (ביכלר) , יונה רז (רוזנברג), אברהם זלקטה, אנוכי יואש אלרואי, שמריהו נאבל, שמואל “מוליק” כהן, ועוזי וואליש בן קיבוץ גינוסר. זיהוי שורת הכורעים ויושבים מימין לשמאל : יצחק פלינט, צבי “צירי” אשכנזי ז”ל, יורם קן, משה ציון, ומיכאל רכס. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                                                                                                                

טקסט תמונה : שנת 1936. קיבוץ אפיקים בראשיתו. ראשית החינוך הגופני ולימוד הספורט בקיבוץ אפיקים. מורה ההתעמלות סולומון מלמד את ילדי כיתה א’ לקפוץ על ארגז התעמלות שוודי. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1942. תחרויות א”ק באצטדיון המכבייה בתל אביב. עומדים משמאל לימין : שמריהו נאבל (בן 23), איש לא מזוהה, איתמר גולני, שני אנשים לא מזוהים, ויוסקה לוקסמבורג. כורעים משמאל לימין : דליה רון – לוברסקי, עדנה רוט (יושבת), שתי ילדות לא מזוהות, ואפרים חסקלברג. (באדיבות ארכיון אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קיבוץ אפיקים היה מרכז חיי וחיינו ואהבתנו הגדולה. בעת מלחמת העצמאות הקשה וההרואית ב- 1948 פינו על פי הוראת צה”ל והפלמ”ח את כל ילדי קיבוצי עמק הירדן לחיפה. זה היה פינוי מאורגן ללא פאניקה וללא בכי. נשארו רק ההורים הגברים לקדם את פני המערכה הצבאית. היו בידיהם כמה סטנים ורובים אנגליים. את מסילת הרכבת העמק – בואכה דמשק פירקו ואנשי המסגרייה של קיבוץ אפיקים הלחימו פסי הברזל למכשולים אנטי טנקים. התכוננו לרע מכל. חקלאי העמק הפכו לחיילי מגן. הם נלקחו מאחורי המחרשה והחרמש, הקִלשון וה- מַגוֹב, והטרקטור ובידיהם הופקדו כלי נשק. עוֹל המלחמה הקשה הוטל על חברי קיבוצי עמק הירדן, מחמדיה וגֶשֶר בדרום עמק הירדן ועד גינוסר בצפון אגם כינרת. הקרבות הקשים ביותר התנהלו בצמח וליד גדרות קיבוץ דגניה א’. הצבא הסורי גלש מהרמה והגיע עם חייליו והטנקים שלו עד סמוך מאוד לקיבוץ דגניה א’. הבנים הצעירים לוחמים ללא חת ועזי נפש של קבוצת כינרת וקיבוצי דגניה א’ ודגניה ב’ בלמו את האויב ברובים ו- סטנים. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נענה לתחינות אנשי קיבוצי עמק הירדן והסכים להציב שני תותחי “נפוליאון” ברמת פורייה ליד קיבוץ אלומות כדי להקל במשהו על הלחץ הנורא ולסייע במעט בהדיפת הפולש הסורי. אנשי עמק הירדן יצאו להילחם נגד השִריון הסורי ובידיהם בקבוקי מולוטוב. הם הכריעו בגופם את המערכה הקשה. בהפוגה הראשונה בתוך מלחמת העצמאות החליטה הנהגת קיבוץ אפיקים באישור הצבא ודוד בן גוריון להביא את הילדים לביקור קצר במשק. לא ראיתי את אבא שלי זמן רב . התגעגעתי אליו ולקיבוץ. נישקתי אותו ואח”כ כרעתי על ברכיי ונשקתי גם לאדמת הקיבוץ. הייתי ילד בן 10. היישר מהמשאית טסנו כולנו לשחות בבריכת השחייה הישנה של הקיבוץ שהייתה חפורה מדרום לאורווה ולרפת.

מלחמת השחרור ב- 1948 והגנת עמק הירדן מפני הפולש הסורי הייתה קשה . צמח הייתה בימים ההם עיירה ערבית. קיבוצי העמק איבדו לוחמים רבים. שבעה מחברי קיבוץ אפיקים דודיק פרדקין (מג”ד 12 של חטיבת גולני), אהרונצ’יק סירוטינסקי, נתן בר (ריכטר), שמואל פרייליך, מנחם אונגר, צבי טופמן, ושמואל גרומן נהרגו בקרבות ההגנה על עמק הירדן. לוחם אחר איש המודיעין של צה”ל עזרא חורין (עפגין) נהרג ברצועת עזה. המלחמה ההרואית הזאת של 1948 השפיעה על כל ילד, נער, ונערה בקיבוץ אפיקים ובכל קיבוצי עמק הירדן. משהסתיימה, הפכה למופת וסמל. זאת הסיבה שדוֹר שלם של ילדים ונערים בקיבוץ אפיקים וקיבוצי עמק הירדן התגייס ללא יוצא מן הכלל בעת פקודה ושעת מבחן ליחידות קרביות בצה”ל. המלחמה הקשה בהנהגת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון הסתיימה בהצלחה כבירה ומחיר יקר. מדינת ישראל הרחיבה מאוד את גבולות החלוקה אך איבדה 6000 (ששת אלפים) חיילים בקרבות. דוד בן גוריון ראש הממשלה ושר הביטחון הפך למנהיג ללא עוררין של המדינה. קיבוץ אפיקים היה אחד ממעוזיו (הרבים). הוא הפך לאישיות נערצת על כל שכבות הציבור.

טקסט תמונה : קיץ 1950. קיבוץ אפיקים מארח את מועצת מפא”י בראשותו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון (ראשון משמאל בן 64). לידו אריה בהיר (לוֹנְיָה גֶלֶר), איש לא מזוהה בחליפה ועניבה, והסופר, המשורר, והמתרגם אברהם שלונסקי. מציץ מצד שמאל למעלה ברצ’יק שפירא. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1950. הימים ההם – הזמן ההוא. קיבוץ אפיקים ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון נואם בעצרת בקיבוץ אפיקים בפני אלפי “קיבוצניקים” שהגיעו מכל קיבוצי עמק הירדן ועמק יזרעאל. מימין, זהו צבי ברנר חבר קיבוץ אפיקים (היה חייל ב- “פלוגות הלילה” של צ’ארלס אורד ווינגייט בשנות ה- 30) מקליט את הנאום של דוד בן גוריון. ליד דוד בן גוריון יושב מוֹלָה זהרהרי שנספה באסון מעגן ב- 1954. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן-גוריון ביקש בתחילת שנות ה- 50 מכל אזרחי מדינת ישראל לנטוש את שמות המשפחה הלועזיים שלהם מהגולה ולהחליף אותם בשמות עבריים. הבקשה של דוד בן גוריון נראתה לאבא שלי כמו פקודה. שם משפחתו המקורי של אבא שלי ז”ל מבוני קיבוץ אפיקים בעמק הירדן היה בלינדמן. זה היה שם משפחתו בליטא ממנה עלה לארץ ישראל ב- 1934. כמעריצו של דוד בן – גוריון כמו כל חברי קיבוץ אפיקים, מילֵא אבא שלי מייד את צַו ראש הממשלה ועִבְרֵת ללא היסוס את שם משפחתו המקורי ל- אַלְרוֹאִי זה היה ב- 1954. הייתי אז בן 16. להוריו – סבא וסבתא שלי מהעיירה שירווינט בליטא לא היה כל זכר. הם הושמדו בשואה. עכשיו גם שם משפחתם נשכח. הוא אף פעם לא הסביר לי מדוע נהג כך. הוא לא היה היחידי בקיבוץ. חברים רבים שנהו אחרי דוד בן גוריון מחקו את שם משפחתם של אבותיהם מהגולה ואימצו להם שמות עבריים. לזר וולוכוביאנסקי שינה את שם משפחתו ל- וֶורֶד. ראובן רכטמן המיר את שמו לְ- רוֹנֵן. קזיוק קֵז החליף את שם משפחתו ל- כַּרְמִי. אברשה לכטמן בחר ב- לֶשֶם, לוסיה לפיצקי החליף את שם משפחתו ל- לפיד, סיומה לינקובסקי אימץ לעצמו את השם לִין, ישראל מדורסקי הפך ל- מַדוֹר, ועוד, ועוד רבים אחרים. אבא שלי משה בלינדמן תרגם את שם משפחתו היידישאי מהעיירה הליטאית שִירְוִוינְט לעברית והחליט על “אַלְרוֹאִי”.

החינוך באפיקים היה סגפני ברוח הימים ההם. ההחלטה הספרטנית ביותר היה להרחיק את הילדים מהוריהם ולקיים לינה קבוצתית נפרדת בבתי ילדים ללא ההורים. החלטה הנוגדת כל היגיון. החלטה הנוגדת את רגש האהבה הטבעי של כל אם ואב לילדו או ילדתו. אך זאת הייתה דרכה ורוחה של הקומונה. הלינה הקבוצתית הייתה אחת מערכיה. קשה להבין כיצד הורינו הסכימו להחלטה ספרטנית כזאת הנוגדת את דרך הטבע, המרחיקה את ילדיהם מהם לחלוטין בערבים ובלילות. ברבות הימים חזר הקיבוץ ללינה הפרטית הטבעית. אנוכי אסיר תודה לקיבוץ אפיקים על החינוך הנפלא שהעניק לי בתחומי הספרות, המוסיקה, ההיסטוריה, המדע והספורט. גדלנו בילדותינו על האהבה לחקלאות, הערכה לבעלי החיים, השירה הרוסית, השירה הארץ ישראלית, ומוסיקה קלאסית. לעולם לא אשכח את חג ליל הסדר בקיבוץ אפיקים ואת המקהלה של הקיבוץ בניצוחו של לובה רביץ שרה את השיר המונומנטאלי של גאון הכתיבה המשורר חיים נחמן ביאליק, “מֵתֵּי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים”. אי אפשר לשכוח לעולם את תרומתם האדירה של מתתיהו שָלֶם ויהודה שָרֵת לשירה והזמר העברי בשנים ההן. האנשים האלה העניקו נופך, צבע, ואווירה נפלאה חגי ישראל כמו ראש השנה, סוכות – חג האסיף, פסח – חג האביב, וחג שבועות – חג הביכורים. התקופה הזאת חלפה לבלי שוב אך לא ערכיה. בקיבוץ אפיקים האהוב עלי בעל אוריינטציה רוסית בולטת בראשיתו מוסדה ספרייה גדולה לילדים ומבוגרים. אינני חושב שאפילו ילד אחד פסח על כתביהם של לב טולסטוי (“מלחמה ושלום” ו- אנה קאראנינה”), פיודור דוסטוייבסקי “החטא ועונשו” ו- האחים קאראמאזוב), פושקין, לרמונטוב, ומיכאיל שולוחוב (“הדון השקט”). כפי שכל הילדים לא העזו להחמיץ את הספרים “ילדי רב החובל גרנט”\ ו- “הקברניט הצעיר”, ו- “עשרים אלף מיל מתחת למים” של הסופר הצרפתי ז’ול וורן.

טקסט תמונה : 1950. שיכון הוותיקים בקיבוץ אפיקים. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1949. צדו הדרומי של חדר האוכל של קיבוץ אפיקים. בקדמת התמונה ניצב פסלו היפהפה עשוי ברונזה של הפסל דוב פייגין, “הנערה והאיילה”. (התמונה באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1932. זוהי תעלת המים שחצתה את עמק הירדן והייתה עורק החיים הראשי של קיבוצי האזור. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקיבוץ המתפתח העניק לכולנו הזדמנויות תרבותיות וספורטיביות מגוונות במסגרות הלימודים וחיי החברה. הובאו מורי מוסיקה מבחוץ וילדים רבים למדו לנגן על כינור ופסנתר. ההורים שלהם טיפחו בסתר מחשבות כי אולי נולד להם בקיבוץ ישה חפץ חדש ו/או יורש לארתור רובינשטיין. ילד אחד שניגן בכינור העדיף פעם לשחק כדורגל על דשא ביה”ס בקיבוץ והבריז למורה שבא במיוחד מתל אביב. כשאבא שלו שמע על דבר ההתחמקות הוא מיהר לדשא והחל לרדוף אחר בנו. משתפש אותו חבט בו בכינור והמיתרים נקרעו . האב המעוצבן הרכיב מיתרים חדשים מחוטי ברזל והגיש את הכינור לבנו. “העיקר שתנגן ולא תשחק במשחק השטותי הזה שנקרא כדורגל”, זעק על הבן שלו לנוכח כל הילדים. בעיני רבים מהם המשחק בכדור היה חשוב לאין ערוך מנגינה בכינור.

טקסט תמונה : שנת 1950. קיבוץ אפיקים מעניק חינוך מוסיקלי נרחב ויסודי לילדיו. הובאו במיוחד מתל אביב מורים לנגינה בפסנתר וכינור. בתמונה, בנות מתאמנות בנגינה על פסנתר. זיהוי מימין לשמאל : דניה אפרת ז”ל, מרים הררי, נירה קומרוב (רונן), עדי גלעדי (עומדת) חינא גורביץ’ מנגנת, ורותי מאסטרו. (באדיבות ארכיון קיבוץ אפיקים. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אנוכי מצאתי עניין עצום במשחקי הספורט ובמשחק השח-מט. יכולתי לשחק שח-מט עיוור נגד כמה שחקנים בו זמנית. בגיל 17 התחלתי להתרומם לגובה. צמחתי לגובה 1.90 מ’. הצטיינתי בא”ק, שחייה, כדור מים, כדורסל, וכדורגל. האלילים שלי היו הכדורעפן חיים בורר ז”ל, השחיין שמואל חדש ז”ל, הכדורסלן יגאל וולודרסקי ז”ל, והשחמטאי בן כיתתי אמיר הלמן יבד”ל. אבל יותר מכל אהבתי את אבא שלי ורציתי להיות חקלאי חרוץ ומצטיין כמוהו בענף המספוא בקיבוץ. החלטתי לוותר ולא ללמוד את שנת הלימודים האחרונה בכיתה י”ב בביה”ס החקלאי “בית ירח” בעמק הירדן (ממוקם ליד קבוצת כינרת ומושבת כינרת). הלכתי לעבוד עם אבא שלי בענף המספוא. רציתי לחרוש את רִגְבֵי אדמת אפיקים ולגדל בשדות הקיבוץ אספסת ותלתן לפרות. הייתי המאושר באדם.

הייתי ספורטאי מצטיין אולם ביקשתי כמו כל בני דורי להתגייס לחייל קרבי. הגיוס הצבאי שלי לגדוד 12 של חטיבת גולני ב- 3 במאי 1956 כשהייתי פחות מגיל 18 קטע בבת אחת את אושרי. היו לי ארבעה מג”דים (אורי בר רצון, שמועל עמיר, אורי ביידץ’, ויקותיאל “קותי” אדם) וארבעה מח”טים (חיים בן דוד, בנימין ג’יבלי, אהרון “ארווין” דורון, ואלעד פלד) בעת שירותי הצבאי ב- גולני. האלוף יקותיאל “קותי” אדם היה המג”ד האחרון שלי. האלוף אלעד פלד המח”ט האחרון. יותר מכולם השפיעו עלי בשירותי הצבאי המ”כ שלי בטירונות יהושע מיצמאכר ממושב שדה יעקב והמ”מ שלי בקורס מ”כים בג’וערה סגן זאב שטרנהל (מי שנודע ברבות הימים כפרופסור זאב שטרנהל). הם היו מפקדים צעירים מאוד אך גם מחנכים בעלי דוגמא אישית שדאגו לכל חייל שלהם. הם הטיפו למצוינות ודבקות במשימה אך גם לעזרה הדדית ואהבת הזולת. בלתי נשכחים.

טקסט תמונה : אני חניך בביה”ס למ”כים של חטיבת גבעתי בג’וערה בתחילת 1957 . המ”מ שלי היה סגן זאב שטרנהל (היום פרופסור זאב שטרנהל). הבסיס הצבאי ג’וערה שכן בימים ההם ליד הקיבוצים עין השופט ורמת השופט .(ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1957. אנוכי צוער בקורס קציני חי”ר ב- בה”ד 1. המג”ד שלי בגדוד 12 סא”ל שמואל עמיר, ומח”ט גולני אל”מ אהרון “ארווין” דורון, שלחו אותי בספטמבר 1957 לקורס קצינים בבה”ד 1 ליד כפר סירקין. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : מארס 1958. טקס סיום קורס קצינים . מפקד ביה”ס לקצינים ב- בה”ד 1 במחנה כפר סירקין סא”ל יוסף “יוֹש” הרפז (שני משמאל) וסגנו רס”ן מרדכי נדיבי (קיצוני משמאל) מסמיכים אותי במארס 1958  למ”מ וקצין קרבי בצה”ל. (ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : חודש פברואר של שנת 1960. אנוכי חניך בקורס קומנדו וצניחה (במסגרת שירות מילואים) ב- 1960 יחדיו עם החניך זאב אלמוג. ה- מ”כ האישי שלי בקורס הקומנדו היה אלי לנדאו ומפקד הקורס אפרים חִירָם (פיחוטקה). מפקד ביה”ס ללוחמה זעירה בתל נוף היה האלוף אברהם אורלי. מאוחר יותר מונה זאב אלמוג לאלוף והיה מפקד חיל הים. התמונה צולמה על גדות הירדן ליד הסכר של קיבוץ דגניה א’ בעת אימוני צליחת נהרות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                                                                               

מח”ט גולני אלעד פלד הזמין אותי לריאיון אישי במטה החטיבה במחנה בן עמי לקראת שחרורי. הייתי אז קצין החבלה של גדוד 12. המח”ט ביקש ממני לחתום קבע ולהמשיך בשירותי הצבאי. “אנחנו רוצים אותך אצלנו”, אמר לי. סירבתי. אהבתי את גדוד 12 ואת חטיבת גולני. השירות הצבאי העניק לי המון, אך רציתי לחזור לרגבי האדמה של קיבוץ אפיקים ולשדות העמק. זה היה ב- 1959. הפכתי לרפתן וספורטאי. חיי התרכזו ברֶפֶת, במגרשי הספורט של הקיבוץ, ובמוסיקה שיצר הזמר האמריקני אלביס פרסלי המנוח. הקהילה ראתה בעין יפה את עבודתי ברפת ואהבתי לספורט אך התבוננה בחשדנות באהבתי העצומה למוסיקה שיצרו אלביס פרסלי, החיפושיות, ריקי נלסון, פט בון, האחים אוורלי, פרנק סינטרה, בינג קורסבי, לואי “סאצ’מו” ארמסטרונג, פאטס דומינו, פרי קומו, דין מרטין, טומי סנדס, שרה ווהן, אלה פיצג’ראלד, ברנדה לי, דוריס דיי, קליף ריצ’רד, ורבים ורבות אחרים. הייתי הראשון בקיבוץ שלבש מכנסי ג’ינס וחולצות אדומות, ונעל נעלי ספורט . הלבוש שלי ואהבתי חסרת הגבולות לאלביס פרסלי לא התאים על פי הבנת הקהילה לאורח חיי הקיבוץ. הקהילה הקיבוצית יודעת היטב להתערב בחיי הפרט שלה. והיא התערבה.

פוסט מס’ 736. ניצולת השואה היהודייה – ההונגרייה אגנס קלטי בת 97 היום, היא הספורטאית הגדולה ביותר של העם היהודי ומדינת ישראל בכל הזמנים. אגנס קלטי היא האלופה האולימפית בהתעמלות באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956, ו- כלת פרס ישראל לספורט ב- 2017. פוסט מס’ 736.

המתעמלת האולימפית הדגולה היהודייה – הונגרית גב’ אגנס קלטי גיבורת המשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 היא הספורטאית הישראלית הגדולה ביותר בכל הזמנים. ב- 9 בינואר 2018 מלאו לגב’ אגנס קלטי בת 97. גב’ אגנס קלטי מתגוררת היום בהרצליה היא כלת פרס ישראל ב- 2017. אגנס קלטי החמיצה את עידן הטלוויזיה והטלוויזיה החמיצה אותה.

הערה אישית שלי : קורות חייה של גב’ אגנס קלטי בת 97, מבוססים גם על סקירה מתוך הספר עב הכרס שחקרתי וכתבתי בן 10000 (עשרת אלפים) עמודים ואשר קרוי “הפקות טלוויזיה חובקות ארץ ועולם”

הקדמה קצרצרה.

באולימפיאדות מינכן 1972 ומונטריאול 1976 פגשתי סגנון חדש בהתעמלות נשים . מְבַשְרוֹת הסגנון החדש היו שתי המתעמלות הסובייטיות אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט ולוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה במינכן 1972 והמתעמלת הרומנייה נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י במונטריאול 1976. הסגנון החדש שלהן בהשוואה לדוֹר המתעמלות האלופות הקודם בשנים 1968 – 1952 של המתעמלות הסובייטיות מָארִיָה גוֹרוֹחוֹבְסְקָיָה (Maria gorochovskia, אלופת הקרב רב באולימפיאדת הלסינקי 1952) ולָארִיסָה לָאטִינִינָה (Larysa Ltynina, אלופת הקרב רב באולימפיאדות מלבורן 1956 ורומא 1960) , המתעמלת היהודייה – הונגרייה אָגְנֶס קֶלֶטִי (Agnes Keleti, אלופת המכשירים והזוכה בשלוש מדליות זהב ב- מקבילים מדורגים, קורה, וקרקע באולימפיאדת מלבורן 1956), והמתעמלת הצ’כוסלובקית וֶורָה צָ’אסְלָבְסְקָה (Vera Caslavaka, אלופת הקרב רב באולימפיאדות טוקיו 1964 ומכסיקו 1968) – היה הרבה יותר נועז, אקרובטי, ומסוכן. חלק מהביצועים המטורפים, המרהיבים, והמרתקים של דור המתעמלות החדש הזה לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה (Lyudmila Turischeva), אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט (Olga Korbut), ונַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י (Nadia Comaneci) וגם אחרות, גבלו בסכנת חיים של ממש. הסלטה לאחור שביצעה אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט על קורה (רוחבה 10 ס”מ) באולימפיאדת מינכן 1972 הייתה ריזיקו מסוכן מאין כמותו, אלמנט שנלקח מהקרקס, ובסופו של דבר כזה שהעניק לה את מדליית הזהב במקצוע התרגילים על הקורה במינכן 1972. אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט הייתה מתעמלת בלתי נשכחת. מוכשרת מאוד שעסקה בתרגילים מקוריים בעלי מקדם קושי גבוה. חלקם גבלו כאמור בסכנת חיים. מצלמות הטלוויזיה התאהבו בה וסגדו לה ולמתעמלות נועזות שכמותה, והפכו את מקצוע ההתעמלות לענף ספורט מרכזי באולימפיאדות. הופעתן המדהימה וסגנון ההתעמלות הווירטואוזי של אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט ולוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה וגם של המתעמלת המזרח גרמנית קָארִין יָאנְץ (Karin Janz) במינכן 1972 ושל נַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י ונֶלִי קִים (Neli Kim) במונטריאול 1976 הטילו צֵל והשכיחו במידה רבה את המתעמלות האלופות האולימפיות שקדמו להן מָארִיָה גוֹרוֹחוֹבְסְקָיָה, לָארִיסָה לָאטִינִינָה, אָגְנֶס קֶלֶטִי, ו- וֶורָה צָ’אסְלָבְסְקָה בעשורי ה- 50 ו- 60 של המאה ה- 20. טרגדיית השכחה הייתה נעוצה לא רק בהבדל שבין הסגנון ההתעמלות הלולייני והמרתק עד כדי תדהמה שהפגינו המתעמלות הצעירות לבין הסגנון המאופק של המתעמלות ה- וותיקות, אלא גם בגלל איכות הכיסוי הטלוויזיוני המודרני של DOZ הגרמנית את אולימפיאדת מינכן 1972 ו- CBC / ORTO הקנדית את אולימפיאדת מונטריאול 1976. פועלן של המתעמלות הצעירות לוּדְמִילָה טוּרִישְצֶ’בָה, אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט, ונַדְיָה קוֹמָאנֶצִ’י הונצח בשלמות ובאופן מקצועי על סרטי ה- Video. מורשתן של המתעמלות הוותיקות מָארִיָה גוֹרוֹחוֹבְסְקָיָה, לָארִיסָה לָאטִינִינָה, ואָגְנֶס קֶלֶטִי הונצח באופן חלקי בלבד על סרטי פילם דהויים . הצ’כוסלובקית וֶורָה צָ’אסְלָבְסְקָה נהנתה באולימפיאדות טוקיו 1964 ומכסיקו 1968 מהנצחה חלקית משולבת של Film ו- Video. הארגומנטציה הטלוויזיונית מחזקת את ידיהן של דוֹר המתעמלות הצעירות ואת הגדרת בְּשוֹרָת ההתעמלות המרהיבה שלהן. הן באמת הביאו בעשור ה- 70 של המאה שעברה חזון אקרובטי וסגנון חדש בהתעמלות נשים ושיעבדו את מצלמות הטלוויזיה לטובתן.

גב’ אגנס קלטי העידה על עצמה בזמנו בפניי בעת שיחות התחקיר שקיימתי עמה בביתה בהרצליה (בשנים 2011 – 2007) שהיא כאלופה אולימפית מהוללת בהתעמלות נטתה יותר לכיוון ההתעמלות האומנותית. אגנס קלטי התבוננה וחשבה שסגנון ההתעמלות הווירטואוזי – אקרובטי – קִרְקָסִי שהביאו עמן לזירה אולגה קורבוט ונדיה קומאנצ’י מְסַכֵּן עד למאוד את בריאותן הגופנית עד כדי גרימת נַכוּת ואפילו נַכוּת קשה. שוחחתי עם גב’ אגנס קלטי היום שיחת טלפון ארוכה בת שעה (שבת – 1 בפברואר 2014). היא נותרה אישה מרשימה מאוד גם בגיל 93. צלולה לחלוטין, עירנית מאוד, ובעלת זיכרון מופלא. כאילו לא חלפו כ- 60 שנים מאז הופעותיה ההירואיות באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956.

ב- 9 בינואר 2018 חגגה גדולת הספורטאיות היהודיות והישראליות בכל הזמנים גב’ אָגְנֶס קֶלֶטִי את יום הולדתה ה- 97. פועלה ומורשתה הכבירה של האלופה האולימפית הנערצת בהתעמלות והישגיה גב’ אָגְנֶס קֶלֶטִי שמתגוררת וחיה בינינו במדינת ישראל מאז 1957 הם כבירים ובלתי נשכחים. אין לשכוח ש- אָגְנֶס קֶלֶטִי הייתה מאמנת נבחרת ישראל בהתעמלות נשים במשך 33 שנים. אני חש הערכה רבה ועצומה לגב’ אָגְנֶס קֶלֶטִי. סיקור קורות חייה הקשים והמרתקים ומעוררי התפעלות של האלופה האולימפית הדגולה והאמיצה בתקופת השואה בהונגריה מתבטלים ונעלמים, והם כאין וכאפס לעומת הסיקור העצום שזוכה לו הכדורגל הישראלי הדלוח בעיתונות הספורט בארץ האלקטרונית והכתובה. סיקור חנפני, מגוחך, ועלוב במידה רבה, ודיווח אודות הכדורסל הישראלי רווי אמריקניזציה עד שורשיו וקצה נשמתו, ועולה על גדותיו מרוב אמריקניים. גם ולרבות מיסודו של “יציע העיתונות” (אולם לא רק).

כיצד יכול להיות הדבר, איך ייתכן, ואיך קורה העניין, שאפילו עכשיו ביום השואה והגבורה של תשע”ט בערוב ימיה של ניצולת השואה היהודייה – הונגרייה אגנס קלטי גדולת הספורטאיות הספורטאים שלנו בכל הזמנים, לא ערוץ “כאן” הציבורי, לא ערוץ 12 “קשת”, לא ערוץ 13 “רשת”, לא ערוץ 10, וגם לא ערוץ הספורט 55 בכבלים, אינם מביאים לציבור בישראל את סיפור חייה המופלא, הדרמטי, והיוצא דופן. אם כך אנוכי אביא שוב את סיפרה של אָגְנֶס קֶלֶטִי האלופה האולימפית והספורטאית האמיצה והנערצת שהדוֹר הצעיר הישראלי לא מכיר, ואשר לרוע המזל שמה נשכח, והיא אף פעם לא הפכה למופת אצלנו ולא מודל לחיקוי.

המתעמלת והאלופה האולימפית הנפלאה היהודייה – הונגרייה גב’ אגנס קלטי בת 97.

אנוכי שָב לדמותה של גב’ אגנס קלטי הספורטאית היהודייה הגדולה ביותר בכל הזמנים ילידת הונגריה, אלופה אולימפית בהתעמלות באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956 . היא החמיצה את הטלוויזיה הבינלאומית והישראלית והטלוויזיה הבינלאומית והישראלית החמיצו אותה. קוראי הבלוג הצעירים אינם יודעים כי רשת הטלוויזיה הבריטית הציבורית ה- BBC שילמה לוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בראשו ניצב השוודי זִיגְפְרִיד אֶדְסְטְרוֹם (Sigfrid Edstrom כיהן כנשיא IOC בשנים 1952 – 1946) זכויות שידורים בגין צילום ב- Film וגם ב- Video את אולימפיאדת לונדון 1948 (האולימפיאדה הראשונה לאחר תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945). חלק מהכיסוי ב- Video לבש כבר אז ביולי 1948 כסות של שידורים ישירים בפריפריה של לונדון בלבד. ה- BBC שילם ל- IOC סכום צנוע של כ- 5000 (חמשת אלפים) דולר זכויות שידורים תמורת הרשאתו לשדר ישיר חלק מתחרויות הא”ק, השחייה, וההתעמלות. ב- 1952 נבחר נשיא חדש ל- IOC האמריקני אֶבְרִי בְּרָאנְדֶג’ (Avrey Brundage כיהן כנשיא IOC בשנים 1972 – 1952). אֶבְרִי בְּרָאְנֶדג’ תבע זכויות שידורים עבור שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת הלסינקי 1952. רשתות הטלוויזיה האמריקניות הגדולות CBS , NBC , ו- ABC הודיעו לנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי כי התחרויות האולימפיות הן חדשות ולא בִּידוּר ולכן לא ישלמו לו אפילו סֶנְט שחוק אחד. אֶבְרִי בְּרָאנְדֶג’ הקשוח השיב מלחמה שערה והכריז כי המשחקים האולימפיים הם הרבה יותר מחדשות ובידור . מדובר בהצגת הספורט הגדולה והמרתקת בתבל. ללא תשלום זכויות שידורים מראש אין לשום רשת טלוויזיה ציבורית ו/או מסחרית באשר היא אירופית ו/או אמריקנית רשות להציב את המצלמות שלה בתחרויות האולימפיות בהלסינקי 1952, קבע. והוא באמת לא הִרְשָה. אֶבְרִי בְּרָאנְדֶג’ הרהיב עוז וטבע אז בראשית שנות ה- 50 של המאה שעברה את הסלוגן השחצני והמתנשא הבא : “כשם שהסתדרנו עד כה 60 שנים בלי טלוויזיה, נסתדר בלי טלוויזיה גם ב- 60 השנים הבאות”. התוצאה הייתה שרשת הטלוויזיה הפינית הציבורית YLE הציבה כמה מצלמות Film משלה במשחקים האולימפיים של הלסינקי 1952 לצורכי צילום של חלק מתחרויות הגמר בא”ק , בשחייה , ובהתעמלות כדי להקרינם ביומי חדשות של חברת “Movietone News” בבתי הקולנוע. הישגיה של אָגְנֶס קֶלֶטִי באולימפיאדת הלסינקי 1952 מתועדים בצמצום ובאופן חלקי בפילם. אֶבְרִי בְּרָאנְדֶג’ חזר על התעקשותו זאת גם באולימפיאדת מלבורן 1956. מצלמות פילם בודדות של הטלוויזיה האוסטרלית כיסו חלק מהתחרויות האולימפיות. משהו בפילם נשמר גם מהישגיה הבלתי נשכחים של אגנס קלטי בתחרויות ההתעמלות. באולימפיאדת מלבורן 1956 זכתה אָגְנֶס קֶלֶטִי (כמעט בת 36) במדליית הזהב בתרגילי הקרקע, במדליית הזהב בתרגילי הקורה, ובמדליית הזהב בתרגילי המקבילים המדורגים. בטרם התחרויות על מכשיר הסוס קפיצות היא קרעה את מיתר אכילס ואף על פי כן לא וויתרה. הספורטאית האמיצה הזאת קפצה על סוס הקפיצות ברגל אחת ודורגה במקום ה- 23 על מכשיר זה. בסיכום הניקוד של כל ארבעת המכשירים השיגה הספורטאית האבירית הזאת אשת לפידוֹת, המוכשרת, ודבקה במשימה את מדליית הכסף בקרב רב (במדליית הזהב בקרב רב זכתה המתעמלת הסובייטית לָארִיסָה לָאטִינִינָה). ב- 1960 נכנעו רשתות הטלוויזיה האמריקניות לתביעה הבלתי מתפשרת של אֶבְרִי בְּרָאְנֶדג’ לשלם זכויות שידורים לוועד האולימפי הבינלאומי , IOC (ראשי תיבות של International Olympic Committee) עבור הרשות לצלם את המשחקים האולימפיים חורף וקיץ ולהעביר את התחרויות בשידורים ישירים. רשת הטלוויזיה האמריקנית CBS זכתה בבכורה ושילמה לראשונה ל- IOC סכום של 50000 (חמישים אֶלֶף) דולר זכויות שידורים תמורת הכיסוי של אולימפיאדת החורף ב- 1960 ב- סְקְווֹ – וָואלִי (Squaw Valley במדינת קליפורניה). כמו כן שילמה CBS ל- IOC בפעם הראשונה סכום של 395000 (שלוש מאות תשעים וחמישה אלף) דולר זכויות שידורים עבור הכיסוי של משחקי אולימפיאדת הקיץ של רומא 1960. צריך להוסיף כאן שאיגוד השידור האירופי (EBU) שילם אף הוא ל- IOC סכום שנע סביב 150000 (מאה וחמישים אֶלֶף) דולר. מדובר בסכומים מגוחכים של הימים ההם . נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי בשנים 1972 – 1952 אֶבְרִי בְּרָאנְדֶג’ צדק וגם לא צדק בהשקפת עולמו בוויכוח ההוא עם רשתות הטלוויזיה האמריקניות והבינלאומיות. המשחקים האולימפיים הפכו באמת להצגת הספורט הגדולה והמרשימה בתבל אולם טעה בגישה שהאולימפיאדות יוכלו להסתדר בלעדי הטלוויזיה. רשת הטלוויזיה האמריקנית NBC שילמה ל- IOC זכויות שידורים עבור אולימפיאדת לונדון 2012 בגובה של 1.181000000 (מיליארד ומאה שמונים ואחד מיליון) דולר. ה- EBU שילם ל- IOC סך של 600.000000 (שש מאות מיליון) דולר עבור ה- הַרְשָאָה לצלֵם ולשַדֵר ישיר את משחקי לונדון 2012. מדובר בתשלום זכויות שידורים בלבד בטרם מבצעות רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות את פסיעות ההפקה והשידורים הישירים שלהן שגוררות הוצאות תפעול ענקיות נוספות.

אָגְנֶס קֶלֶטִי עלתה לישראל בקיץ 1957 בהיותה בת 36. היא הייתה שנים רבות המורה הראשית, המאמנת, והמדריכה של מקצוע התעמלות נשים במכון ווינגייט. כמו כן היא הייתה מאמנת נבחרת ישראל והניחה את היסודות של ההתעמלות הספורטיבית לנשים במדינת ישראל. אגנס קלטי היא בת 93 היום ומתגוררת בהרצליה פיתוח. היא מחלקת את זמנה בין ישראל לבודפשט. אָגְנֶס קֶלֶטִי נולדה לפֶרֶנְץ ורוֹזָה קליין ב- 9 בינואר 1921 בבודפשט. המשפחה שינתה את שמה ל- קֶלֶטִי. היא למדה בגימנסיה “האוונגלית” הידועה בבודפשט. בגימנסיה הזאת למד פעם זמן רב לפניה גם חוזה המדינה תיאודור בנימין זאב הרצל. בימים ההם של תלמידת התיכון אגנס קלטי הייתה הפרדה מוחלטת בגימנסיה בין בנים לבנות. כיתות נפרדות. הגימנסיה אסרה על הבנות ללכת לחוגי ספורט במועדוני הספורט בבודפשט. לאחר לימודי התיכון למדה את מקצוע הַפָּרְוָונוּת. היא הייתה מעבדת עורות פָּרְוָוה וסייעה למשפחתה שהייתה שרויה במצב כלכלי קשה בתקופת מלחמת העולם  ה- 2. אביה נלקח למחנה ההשמדה אושוויץ ושם נִספה. אָגְנֶס קֶלֶטִי, אִימָה ואחותה הצליחו להסתתר בבודפשט וניצלו. מגיל ילדות נמשכה אָגְנֶס קֶלֶטִי לענף ההתעמלות. היא הייתה מוכשרת מאין כמותה ודבקה במשימה. החלום להיות אלופה פעפע בה בביה”ס התיכון וגם בימי המלחמה.

keleti 1

טקסט תמונה : שנת 1939. בודפשט בירת הונגריה. זמן קצר בטרם פרוץ מלחמת העולם ה- 2 . תמונת מחזור של בית הספר “האוונגלי” לבנות. אגנס קלטי עומדת בשורה העליונה ראשונה משמאל. הייתה הפרדה מוחלטת בהוראה וחינוך בימים ההם בהונגריה בין בנים לבנות. (באדיבות גב’ אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גב’ אָגְנֶס קֶלֶטִי זוכרת בשיחות התחקיר הרבות עמי כלהלן : “ב- 1925 חלתה אחותי המבוגרת ממני בשמונה שנים ונפלה למשכב. משהחלימה ציווה עליה רופא המשפחה לעסוק בתרגילי התעמלות “בריאותית” כדי להתחזק. הייתי אז בת ארבע. הדבר מצא חן בעיניי. נמשכתי מאוד לתרגילי ההתעמלות. אחותי הפסיקה עם זה אבל אני המשכתי”. הונגריה היא מדינה בעלת מורשת ספורטיבית מפותחת ובעלת הישגים רבים בענפי הספורט השונים. לאחר ששבו החיים למסלולם בהונגריה בתום מלחמת העולם ה- 2 החלו המוסדות לארגן את אליפויות המדינה במגוון מקצועות הספורט. בהיותה בת 26 זכתה אגנס קלטי באליפות הונגריה בהתעמלות ב- 1947. היא התמידה בכך עֶשֶר פעמים ברציפות והפכה לאחת הספורטאיות המפורסמות במדינה. בקיץ 1948 השתתפה אָגְנֶס קֶלֶטִי עם חברותיה לנבחרת ההתעמלות לראשונה במשחקים האולימפיים, אלה של לונדון 1948. אָגְנֶס קֶלֶטִי זוכרת בשיחות התחקיר עמי כלהלן : “הייתי כבר בת 27 . נבחרת ההתעמלות של הונגריה התאמנה כמעט כל השנה שלוש פעמים בשבוע. כל אימון נמשך שלוש שעות. חוץ מזה הייתי מתאמנת גם לבדי הרבה מאוד שעות. לקראת אולימפיאדת לונדון 1948 ערכנו מחנה אימונים באולם התעמלות ברובע צ’לסי בלונדון. הייתי המתעמלת הטובה ביותר בנבחרת הונגריה. לרוע מזלי נפצעתי באחד התרגילים בקרסול רגל ימין ופספסתי את האולימפיאדה בלונדון. זאת הייתה אכזבה גדולה בשבילי כספורטאית. הייתי צריכה להמתין ארבע שנים נוספות לאולימפיאדת הלסינקי 1952. ברה”מ טרם השתתפה במשחקים האולימפיים בלונדון 1948 ובענף ההתעמלות שלטו המתעמלות ההונגריות הצ’כוסלובקיות”.

keleti 2

טקסט תמונה : קיץ 1948. שדה התעופה של בודפשט בירת הונגריה. נבחרת הנשים של הונגריה בהתעמלות יוצאת לאולימפיאדת לונדון 1948. גב’ אגנס קלטי (בת 27, גובה 1.62 מ’) היא השלישית מימין. (התמונה באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

באולימפיאדת הלסינקי 1952 הייתה אגנס קלטי בת 31. בנבחרת ההונגרית בלטו אגנס קלטי אלופת המדינה, מַרְגִיט קוֹרוֹנְדִי (Margit Korondi), אדית פרניי-ווקינגר (Edit Perenyi Weckinger), אולגה טאס (Olga Tass) , ארצבט גוליאש (Erzsbet Gulias), מאריה ז’אלאי-קובי (Maria Zalai Kovi), אנדריאה בודו (Andrea Bodo), ואירֶן דארוּז’י – קארשיץ’ (Iren Daruhazi Karcscic).

נבחרת ברה”מ העמידה לראשונה נבחרת אולימפית משלה ובראשה מאריה גורוחובסקאיה (Maria Gorochovskia), וגם נינה בוחרובה (Nina Bocharova), גאלינה מינאיצ’בה (Galina Minaicheva), גאלינה אורבאנוביץ’ (Galina Urbanovich), פלאגיה דנילובה (Pelageya Danilova), גאלינה שמראי (Galina Shamrai), ויקטרינה קאליצ’וק (Yekaterina Kalinchuk). התפתחה תחרות מרתקת בין שתי קבוצות ההתעמלות של ברה”מ והונגריה . אָגְנֶס קֶלֶטִי זכתה במדליית הזהב, בתרגיל הקרקע, מדליית ארד במקבילים מדורגים, ומדליית כסף קבוצתית באולימפיאדת הלסינקי 1952. במדליית הזהב בקרב רב בהלסינקי 1952 זכתה המתעמלת הסובייטית מָארִיָה גוֹרוֹחוֹבְסְקָאָיה שצברה 76.78 נקודות בארבעת המכשירים. מָרְגִיט קוֹרוֹנְדִי זכתה במדליית אָרָד עם 75.94 נקודות. אָגְנֶס קֶלֶטִי דורגה במקום השישי כשברשותה 75.58 נקודות.

אָגְנֶס קֶלֶטִי זוכרת בשיחות התחקיר עמי כלהלן : “אני הייתי הכוריאוגרפית של עצמי ביצירה וחיבור האלמנטים בתרגיל הקרקע. השתמשתי במוסיקה של גדול המלחינים ההונגריים ב- 120 בֶּלָה בָּארְטוֹק. הכוריאוגרפיה והביצוע שלי עם המוסיקה שלו הניבו מדליית זהב אולימפית. על ההצלחה האולימפית שלי קיבלתי בונוס כספי ממשלת הונגריה”.

keleti 3

טקסט תמונה : אולימפיאדת הלסינקי 1952. טקס הענקת המדליות למנצחות בתחרות תרגילי הקרקע. הציבור באולם ההתעמלות עומד דום לצלילי ההמנון ההונגרי. זיהוי המנצחות האולימפיות משמאל לימין : דוכן מס’ 2 מריה גורוחובסקיה מברה”מ הזוכה במדליית הכסף, אגנס קלטי עומדת על דוכן מס’ 1 והיא הזוכה במדליית הזהב, ומרגיט קורונדי אף היא מהונגריה על דוכן מס’ 3 הזוכה במדליית האָרָד, איש FIG, ונערה פינית הנושאת את המדליות בטקס. (התמונה באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

keleti 4

טקסט תמונה :  אולימפיאדת הלסינקי 1952. אגנס קלטי ניצבת על דוכן מס’ 3 לאחר שזכתה במדליית הארד במכשיר מקבילים מדורגים. על דוכן מס’ 1 ניצבת הזוכה במדליית הזהב בת ארצה מרגיט קורונדי. במדליית הכסף זכתה המתעמלת הסובייטית מאריה גורוחובסקאיה העומדת על דוכן מס’ 2. (באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גב’ אָגְנֶס קֶלֶטִי ביקשה להיות אלופה אולימפית בקרב רָב באולימפיאדה הבאה במלבורן 1956 . בגיל 35 זכתה אגנס קלטי בפעם העשירית ברציפות באליפות הונגריה. באוקטובר 1956 התחולל בבודפשט המרד ההונגרי נגד שלטון החסות הסובייטי. המרד דוכא באכזריות רבה ע”י הטנקים הרוסיים שעשו כבשלהם ברחובות הבירה ההונגרית. נבחרות הספורט ההונגריות הגיעו בדרך לא דרך לטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים שנערך במלבורן ביום חמישי – 22 בנובמבר 1956. אָגְנֶס קֶלֶטִי הגיעה עם חברותיה לאולימפיאדת מלבורן 56′ בהסתר במטוס צרפתי כשלהפתעת הכל היא בשיא כושרה. באולימפיאדת מלבורן 1956 הייתה אָגְנֶס קֶלֶטִי בת 35 ו- 10 חודשים. מולה ניצבה המתעמלת הסובייטית לָארִיסָה לָאטִינִינָה (Larysa Latynina). שוב התפתחה תחרות ספורטיבית – פוליטית בין נבחרות ההתעמלות של הונגריה וברה”מ.

אָגְנֶס קֶלֶטִי זכתה בשלוש מדליות זהב אישיות. היא ניצחה את לָארִיסָה לָאטִינִינָה במקבילים המדורגים כשצברה 18.966 נקודות מול 18.833 של המתעמלת הסובייטית. אָגְנֶס קֶלֶטִי ניצחה בתחרות על הקורה את המתעמלת הצ’כוסלובקית אֶוָוה בּוֹסָאקוֹבָה (Eva Bosakova) עם 18.800 מול 18.633 של המתעמלת הצ’כוסלובקית. (לָארִיסָה לָאטִינִינָה הייתה רביעית עם 18.533 נקודות) . אָגְנֶס קֶלֶטִי זכתה במדליית זהב גם בתרגיל הקרקע לאחר שצברה 18.733 נקודות . גם לָארִיסָה לָאטִינִינָה שצברה מספר נקודות זהה לזה של אָגְנֶס קֶלֶטִי זכתה אף היא במדליית הזהב בתרגיל הקרקע.

keleti 5

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. טקס הענקת המדליות בתרגיל הקרקע. אגנס קלטי (בת 36, במרכז) מחלקת את המקום הראשון עם המתעמלת הסובייטית לאריסה לאטינינה (בת 23, מימין). משמאל זאת המתעמלת הרומנייה אלנה לאוסטין (Elena Leustean). (התמונה באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

keleti 6

טקסט תמונה : שנת 1956. המתעמלת הנערצת אגנס קלטי (בת 36) באחד האימונים הקשים והמורכבים (על מכשיר המתח לגברים) לקראת תחרויות ההתעמלות באולימפיאדת מלבורן 1956. אפשר להבחין בארשת פניה הרציניות, במבטה ה- מפוקס, ובריכוז העצום בעת ביצוע תרגיל האימון. נפילות ממכשירי ההתעמלות השונים בעת שהגוף שרוי בביצוע תנועה מהירה עלולות להסתיים בפציעות קשות ואפילו במוות. (באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

keleti 7

טקסט תמונה : שנת 1956. אגנס קלטי עטורה תהילה אולימפית. הספורטאית הגדולה ביותר של ישראל בכל הזמנים. (התמונה באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בתרגיל על סוס הקפיצות נפצעה אָגְנֶס קֶלֶטִי בגיד אכילס והותירה את מדליית הזהב בקרב רב בידי יריבתה המושבעת והצעירה ממנה בשלוש עשרה לָארִיסָה לָאטִינִינָה. אָגְנֶס קֶלֶטִי זכתה גם במדליית הכסף הקבוצתית. אָגְנֶס קֶלֶטִי זוכרת בשיחות התחקיר עמי כלהלן : “הייתי טובה יותר מלאריסה לאטינינה שהייתה צעירה ממני בשלוש עשרה שנה. אילולא נפצעתי בגיד אכילס הייתי האלופה האולימפית גם בקרב ברב . אני זוכרת כשעליתי במלבורן 56′ על הפודיום וביקשתי ללחוץ את ידה של לאריסה לאטינינה היא סירבה”. אָגְנֶס קֶלֶטִי לא חזרה להונגריה בתום משחקי מלבורן 1956. היא נשארה אצל אחותה בסידני. שתי האחיות הביאו את אמן מבודפשט. האם נאלצה למכור את דירת המשפחה היפה על גדות הדנובה לשלטונות תמורת הדרכון שקיבלה מהמשטר. אָגְנֶס קֶלֶטִי זוכרת בשיחות התחקיר עמי כלהלן : “לא יכולתי לקבל עבודה כמורה ומאמנת  התעמלות באוסטרליה מפני שבמדינה לא הייתה התעמלות. כעבור שנה ביקשה אותי ממשלת הונגריה לשוב לבודפשט. הסכמתי. מימנתי את כרטיס הטיסה חזרה הביתה באמצעות הופעות ראווה בהתעמלות במועדון לילה בסידני. ביוני 1957 פגשו אותי במקרה אנשי הארגון של המכבייה ה- 5. הם הציעו לי כמתעמלת יהודייה בעלת שם לבוא לתל אביב לצורך הופעות ראווה במסגרת משחקי המכבייה ה- 5. דחיתי את חזרתי להונגריה ובאתי לתל אביב. התקיימה מסיבת עיתונאים ארצית עם בואי בפעם הראשונה לישראל. ערכו לי קבלת פנים מרשימה ודאגו להפגיש אותי עם ראש הממשלה דוד בן גוריון. הקשר שלי עם ישראל החל באקראי. נפגשתי עם המתעמלות הישראליות רותי אבלס, ראלי בן יהודה, מרים קארה ואחרות ותיקנתי להן את שגיאותיהן במהלך התחרויות. את המתעמלת הישראלית ראלי בן יהודה הכרתי מתחרויות האוניברסיאדה שהתקיימו בבודפשט ב- 1955. מייד נקשרתי אלינן “ותפסנו” ידידות. אהבתי אותן מאוד. ואז הציעו לי עבודה במדרשה להכשרת מורים להתעמלות במחנה יונה בתל אביב. זה היה עוד לפני הקמת מכון ווינגייט. החלטתי להישאר בישראל ולא לשוב עוד להונגריה. בניתי כאן את ביתי”.

keleti 8

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. אגנס קלטי נפרדת בדמעות בשדה התעופה של מלבורן מחברותיה למשלחת ההתעמלות החוזרות לבודפשט. אגנס קלטי בת 35 ועשרה חודשים החליטה לא לחזור למולדתה בעקבות המצב הפוליטי בהונגריה. היא נשארה אצל אחותה בסידני. (התמונה באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

keleti 9

טקסט תמונה : קיץ 1957. תל אביב. תא עיתונאי הספורט באגודת העיתונאים מקיים מסיבת עיתונאים עם אגנס קלטי (במרכז) עם בואה לישראל. יושב קיצוני מימין עיתונאי “חדשות הספורט” יהודה גבאי. (באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

keleti 10

טקסט תמונה : שנת 1960. אגנס קלטי (במרכז) מאמנת נבחרת ישראל עם המתעמלת מרים קארה. (באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אָגְנֶס קֶלֶטִי הפכה למורה להתעמלות נשים במדרשה ומאמנת נבחרת ישראל לנשים (במשך 33 שנים). רמת ההתעמלות עלתה בישראל עשרת מונים. אָגְנֶס קֶלֶטִי השפיעה על תודעת הספורט של אלכס גלעדי ושלי והגבירה את התעניינותנו בהתעמלות האולימפית. הייתה לכך הוכחה בלוח המשדרים. לאחר נפול מסך הברזל זכתה אָגְנֶס קֶלֶטִי להכרה רשמית וכבוד גדול מידי המִמסד הפוליטי והספורטיבי בהונגריה. היא נבחרה לאחת מתריסר הספורטאים הגדולים ביותר של הונגריה בכל הזמנים. ממשלת הונגריה החליטה להעניק ל- אָגְנֶס קֶלֶטִי קצבה חודשית רטרו אקטיבית קבועה לכל חייה לזכר הישגיה הספורטיביים הנפלאים באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956, באליפויות הלאומיות של המדינה, ואליפויות אירופה.

keleti 12

טקסט תמונה : שנת 2007. גב’ אגנס קלטי בת 87 (עומדת בשורה הראשונה במרכז) עם שורת ספורטאים הונגרים וותיקים ומפורסמים . זיהוי משמאל לימין : פלוריאן אלברט (כדורגלן), לאסלו האמרל, לאיוש פורטיש (שחמטאי), אווה סקלי (שחיינית), אימרה פוליאק, גיוז’ו קולצ’אר, אגנס קלטי (מתעמלת אולימפית), גיולה ז’יבוצקי (יודה פטיש), מריה איוואנקה (ספורטאית חרשת), ודז’ו גיארמאטי. (באדיבות אגנס קלטי. יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תקופת המכביות וכינוסי הפועל בארץ ישראל ואח”כ במדינת ישראל.

עד 1973 הוקרנו קטעים קצרצרים מהמכביות רק ביומני “כרמל – הרצליה” בבתי הקולנוע. דָן שִילוֹן היה האיש שחשף לראשונה את תחרויות המכבייה בסדר גודל אולימפי בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא הניח את יסודות המחשבה ומסורת הצילום במכביות, וקבע כי לרעיון המכבייה כאירוע ספורטיבי, ביצוע הרעיון והגשמתו יש מקום נרחב בטלוויזיה הציבורית. הוא נתן לכך ביטוי טלוויזיוני נרחב הלכה למעשה במכבייה ה- 9, השנייה שנקרתה לפניו כאיש טלוויזיה . במשחקי המכבייה ה- 8 ב- 1969 לא היו לטלוויזיה מספיק אמצעים טכנולוגיים כדי להתמודד עם אתגר הצילום רב במשימות. השתתפתי בעצמי כאיש טלוויזיה בהפקת השידורים של 7 מכביות. חמש מתוכן מ- 1981 ניהלתי, ערכתי, והפקתי בתוקף תפקידי כעורך ראשי, מפיק ראשי, ו- מנווט שידורי הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. כמו דן שילון ואלכס גלעדי לפני, ייחדתי לאירוע החשוב בן עשרת הימים את מֵירב אמצעי השידור והצילום של מחלקת הספורט. פגשתי שם במשך שנות דוֹר אנשים נפלאים ומוכשרים של ארץ ישראל היפה שעמלו קשה במלאכת האִרגון והצליחו לשָמֵר את המורשת של יוסף יקותיאלי משנת 1932.

רעיון המכבייה הוא רעיון נשגב הטומן ביסודו רצון לאיחוד התפוצות והפזורה היהודית בתבל מידי ארבע שנים סביב תחרויות ספורט המתקיימות בישראל במשך כעשרה ימים. במשך השנים השתתפו במכביות ספורטאים יהודיים מצטיינים רבים מרחבי העולם, אך אין ספק שהגדולים שבהם היו המתעמלת הנפלאה גב’ אגנס קלטי מהונגריה (נולדה ב- 9 בינואר 1921) שנטלה חלק בתחרויות הראווה במכבייה ב- 1957 והשחיין האמריקני מרק ספיץ (Mark Spitz, נולד ב- 10 בפברואר 1950) שהשתתף בתחרויות השחייה במכביות של 1965 ו- 1969 טרם הצלחתו הווירטואוזית  באולימפיאדת מינכן 1972 שם זכה בשבע מדליות זהב. אגנס קלטי זכתה בחמש מדליות זהב בתחרויות ההתעמלות באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956. לאחר המשחקים האולימפיים של מלבורן 1956 לא חזרה למולדתה הונגריה השסועה מהמרד שפרץ שָם נגד ברה”מ. המרד דוכא באכזריות רבה בדם ואש ע”י הסובייטים. אָגְנֶס קֶלֶטִי נשארה באוסטרליה. מנהל הספורט של המכבייה ה- 5 ב- 1957 ד”ר רוברט אטלס ומאמנה לשעבר פרופסור זולטן דיקשטיין שִכנעו אותה לעלות לישראל. אגנס קלטי ספורטאית ומתעמלת דגולה שינתה את פני ההתעמלות במדינת ישראל .

keleti 13

טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. המתעמלת היהודייה – הונגרייה אגנס קלטי זוכה במדליית הכסף ניצבת על דוכן מס’ 2 בתחרויות הקרב רב בהתעמלות באולימפיאדת מלבורן 1956. במדליית הזהב זכתה המתעמלת הסובייטית לאריסה לטינינה. על דוכן מס’ 3 ניצבת עוד מתעמלת סובייטית סופיה מוראטובה. (התמונה באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

keleti 14

טקסט תמונה : אגנס קלטי מתעמלת יהודייה – הונגרייה (קיצונית משמאל) פעמיים אלופה אולימפית בהתעמלות בשם הונגריה באולימפיאדות הלסינקי 1952 ומלבורן 1956, עלתה ב- 1957 לישראל ובנתה כאן את ביתה. מימין העיתונאי יהודה גבאי. (התמונה באדיבות גב’ אגנס קלטי ומר יהודה גבאי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

משחקי המכבייה הם מורשת חשובה ופלא אִרגוני בתולדות מדינת ישראל . במכבייה ה- 1 שנערכה בתל אביב ב-1932, נטלו חלק 390 ספורטאים. כעבור 61 שנה ב- 1993 השתתפו במכבייה ה- 14 5061 ספורטאים. המכבייה הפכה למפעל ספורט בינלאומי מוכר, אָהוּד, ומשגשג. הגידול במספר המשתתפים נבע מתוספת ענפי ספורט, בעיקר ענפי “אנגלו – סאכסיים”, כמו סקווש, רוגבי, קריקט, סופטבול, הוקי שדה, קט רגל, וכדורת דשא. בשנים 1993 – 1973 החרים עולם הספורט את ספורטאי דרום אפריקה ולא אפשר את השתתפותם באירועי הספורט הבינלאומיים. מטה המכבייה השכיל לשתף ספורטאים יהודיים מדרום אפריקה במשחקי המכבייה מבלי להפר את החוקים הבינלאומיים. ב- 1989, ערב התפרקותה הפוליטית של ברה”מ, שָבוּ ספורטאים יהודיים ממדינות מזרח אירופה להשתתף במכביות. הגידול העצום במספרי המשתתפים חייב שינוי בשיטת האִכסון. עד 1981 שוכנו הספורטאים בבתי מלון על פי ארצות המוצא. החל מ- 1981 הם שוכנו לפי ענפי הספורט. שיטת הַאִכְסוּן הזאת אפשרה להגדיל ולהעשיר את תוכנית המשחקים, מבלי לחשוש לבעיות היסעים ותחבורה. משחקי המכבייה היוו מאיץ לפיתוח ורכישת מתקני וציוד ספורט ברמה בינלאומית, לצורך עמידה בתנאי התקנון הבינלאומי והמשקיפים הבינלאומיים אשר נשלחו לארץ למשחקים ע”י התאחדויות הספורט העולמיות. אִצטדיון הא”ק בהדר יוסף, היכל הספורט ביד אליהו, שיפוץ אִצטדיון ר”ג , מִטווח הקליעה הבינלאומי בהצלחה, מערכות המדידה האלקטרוניות בא”ק, שחייה וענפי ספורט אחרים – הם חלק מההישגים שהושגו בעקבות מאמץ אִרגוני בן שנים רבות. מעט אנשים נשאו בעול ההנהגה העיקרי בתקופת הגידול הענק במספר המשתתפים בשנים שבין 1973 ל- 1993 . ביניהם ד”ר ישראל פלד ראש העיר רמת גן ויו”ר מכבי העולמי, חיים ויין ז”ל יו”ר הוועדה המארגנת של המכבייה ה- 9  ב- 1973 והמכבייה ה- 10 ב-1977, מיכאל (מייקל) קווהאזי יו”ר הוועדה מארגנת של המכבייה  ה- 11 ב- 1981  ומשחקי המכבייה ה- 12 ב- 1985 ששימש גם יו”ר מכבי העולמי, אריה רוזנצווייג יו”ר הוועדה המארגנת של המכביות ה- 13 ב- 1989 ו- 14 ב- 1993, מרכוס ארבייטמן מברזיל נשיא המכבי העולמי, קן גריידון מאנגליה יו”ר וועדת הספורט הבינלאומית, אורי אפק מנכ”ל הוועד האולימפי וסגן יו”ר הוועדה הבינלאומית, ויריב אורן ז”ל ששימש שנים רבות מנהל רשות הספורט הממלכתית.

ב- 1928 נערך בתל אביב כינוס הפועל הראשון. משחקי כינוס הפועל היו תשובה למפעל המכבייה. “הפועל” ו- “מכבי” הן אגודות ספורט ארציות ששררה ביניהן מאז שנות ה- 30 של המאה שעברה יריבות ספורטיבית אידיאולוגית מרה. ספורטאי “הפועל” בני מעמד הפועלים ראו הארגון היריבות נמשכה שנים רבות והייתה מכאיבה לשני הצדדים ולספורט הישראלי מפני שבסיסה היה רעיוני. עם התארגנותו של “הפועל” כגוף ארצי התעורר הצורך במפגן כללי של חבריו. ואכן, כאשר הוחלט על כך, נקבע באופן טבעי השם  “כ י נ ו ס”, כיוון של חגיגה באו והתכנסו כמעט כל חברי “הפועל” באותה תקופה”, כך כותב יצחק נשר בעיתון “האבוקה” שטופסו הראשון הודפס ב- 1928 [1]בחג הסוכות שנת תרפ”ט בחודש ספטמבר 1928 נתפח כינוס “הפועל” בתהלוכה מקלוב ‘”הפועל” תל אביב עד למגרש “הפועל” בדרך יפו . 780 חברים  מ- 18 סניפים השתתפו בכינוס. סיסמאת הכינוס הייתה, “בריאות העובד – ערובה לניצחונו”. מר מ. יבנה שסיקר את משחקי הכינוס הראשון ב- 1928 כתב בעיתון “האבוקה” שראה אור ב- 8 בספטמבר 1928 כלהלן : “התהלוכה עברה בסדר למופת, בלי סממנים צבאיים ובלי פקודות קולניות השכיחות בתהלוכות כאלה”. כינוסי “הפועל” כמו משחקי המכבייה הפכו למסורת.

keleti 15

טקסט תמונה : חילופי דגלים באחד מכינוסי “הפועל” הראשונים בעשור ה- 30 בתל אביב. רביעי וחמישי מימין (בז’אקטים) שני עסקני הספורט הוותיקים של אגודת “הפועל” חיים גלובינסקי וברוך בָּג (מייסד מכון ווינגייט ב- 1958 ליד נתניה). (ארכיון מרכז הפועל).

keleti 16

טקסט תמונה :  מצעד הספורטאים ב- 1928 ברחובות תל אביב הקטנה בעת הכינוס הארצי הראשון של משחקי “הפועל”. (ארכיון מרכז הפועל).

keleti 17

טקסט תמונה : תחרות משיכת חבל בכינוס “הפועל” הראשון ב- 1928 בתל אביב . ניסיון העתקה מהמשחקים האולימפיים הראשונים בעת החדשה. (ארכיון הפועל).

keleti 18

טקסט תמונה :  מופע ראווה המוני בטקס הפתיחה של כינוס “הפועל הראשון ב- 1928. (ארכיון הפועל).

keleti 19טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 30 במאה הקודמת. קבוצת הכדורסל הראשונה לנשים בתל אביב במסגרת התאגדות הספורט “הפועל”. (ארכיון הפועל).

חלפו 43 שנה . בין ה- 29 באפריל ל- 5 במאי 1971 נערך בתל אביב הכינוס ה- 9 של משחקי “הפועל”. דן שילון ומחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בעידן הפילם היו כבר שם. השדרנים של דן שילון היו אלכס גלעדי, יאיר שטרן, מיכאל “מייק” קרנון, עו”ד חנוך קינן, איתן עמית, רפאל “רפי” נאה, יהושע כהנא, יורם שימרון, אורי נוי, גדי ליבנה, ואחרים. המפעל הספורטיבי שהיה פעם צנוע התרחב לממדים גדולים . מיום פתיחתו ועד סיומו התקיימו 114 אירועים בענפי הספורט השונים. מאות ספורטאי “הפועל”, “מכבי”, ו- “אליצור” נטלו בו חלק יחד עם 800 ספורטאים אורחים מחו”ל. טקס פתיחת משחקי הכינוס ה- 9 ביום חמישי – 29 באפריל 1971 עמד במרכז חגיגות יום העצמאות ה- 23 של מדינת ישראל. תחרויות הספורט חולקו לשני רבדים. האחד ברמה של ספורטאי תנועת הפועלים, והשני בהשתתפות ספורטאי עילית בינלאומיים. בראש המטה הנרחב של הכינוס הקובע את דרכו של המפעל הגדול ניצב מזכיר “הפועל” יוסף “יוֹשוֹ” עִנְבַּר ז”ל חבר קיבוץ גבעת חיים. יו”ר הוועדה המארגנת היה רפאל פנון וסגנו יוסי דוֹר (עטיה) ז”ל . חברים נוספים בוועדה המארגנת היו יריב אורן, עשהאל בן – דוד, עמנואל גיל, חיים תמיר, אורי זמרי, יצחק אופק (פוקס), יצחק פינטל, ואבי אלון.

keleti 20

טקסט תמונה : כינוס הפועל בחודש מאי – שנת 1975. טקס הפתיחה המרשים נערך באִצטדיון “בלומפילד” ביפו. מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי שלישי מימין ומשמאלו הבימאי יוסי צמח (במשקפי שמש) מתכננים העלאת מצלמה אלקטרונית לגובה 40 מ’  באמצעות מנוף של מכבה אש לצורך כיסוי טקס הפתיחה באצטדיון “בלומפילד”. עומד מימין, אליהו קובו המפקח הטכני של ניידת השידור (ה- O. B. הלבן). משמאל, מפיק הטלוויזיה אהרון “אהרל’ה” גולדפינגר (מעשן). (התמונה באדיבות אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

keleti 21

טקסט תמונה : משחקי כינוס הפועל במאי 1975. ליד אִצטדיון “בלומפילד” ביפו. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : המפיק אהרון “אהרל’ה” גולדפינגר, מנהל מחלקת הספורט אלכס גלעדי, והמפקח הטכני של ניידת השידור האלקטרונית אליהו “אלי” קובו. (באדיבות אלכס גלעדי. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון ואלכס גלעדי הפיקו מידי ערב יומני כינוס באמצעי הפקה מוגבלים ובפילם. תחרויות הספורט בכינוס הפועל ב- 1971 בעיקר בא”ק ושחייה, עמדו על רמה גבוהה. העיתונאי מיכאל “מייק” קרנון מהעיתון “ידיעות אחרונות” ששימש אז כשַדָּר ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1, היה מהראשונים שהביא למסך הציבורי את תודעת הא”ק . האתלט האוגנדי ג’ון אקיבואה (John Akii- Bua) ניצח בקלות בריצות ל- 110 מ’ משוכות ו- 400 מ’ משוכות. שנה אח”כ הפך לאלוף אולימפי כשקבע שיא עולם בריצה ל- 400 מ’ משוכות באולימפיאדת מינכן 72′, 47.82 ש’ והקדים את שני הפייבוריטים רלף מן (Ralph Mann) מארה”ב 48.51 ש’ והאלוף האולימפי הקודם מאולימפיאדת מכסיקו 1968 האנגלי דייויד המרי (David Hemery). בריצת 100 מ’ לנשים ניצחה אליס אָנוּם (Alice Annum) בתוצאה של 11.2 ש’. באולימפיאדת מינכן 72′ היא סיימה שישית בריצת הגמר.  בבריכת השחייה ב- “גלי גיל” ברמת גן הדהימה השחיינית האמריקנית סנדרה נילסון (Sandra Neilson) בניצחונותיה הקלילים בסגנון חופשי ב- 100 מ’ בתוצאה של 1:01.7 דקה ו- 200 מ’ בזמן של 2:15.4 דקות. היא הפכה לכוכבת עַל בבריכת השחייה האולימפית במינכן 1972 כשזכתה במדליית הזהב במשחה הגמר ל- 100 מ’ בסגנון חופשי בזמן של שיא אולימפי חדש 58.59 ש’.

משחקי כינוס הפועל והמכביות היו בשנים ההן כמעין אולימפיאדות זוטא. לפחות מן ההיבט האִרגוני. מאות חברים היוו את המנגנון האִרגוני המורכב של משחקי הכינוס. נערכו כאן תחרויות בהשתתפות המוני ספורטאים מהארץ ומהעולם ב- 17 ענפי ספורט. א”ק , אופניים, היאבקות, הרמת משקלות, התעמלות, טניס, טניס שולחן, כדוריד, כדורסל, כדורעף, כדורגל, סיוף, קליעה למטרה, שחייה, כדור מים, שיוט, ושחמט. מבצע תחרותי לא פשוט. בכינוס ה- 10 של משחקי הפועל שהתקיימו בתל אביב במאי 1975 הטיל עלי אלכס גלעדי לביים כתבת ספורט הנוגעת לתחרויות הא”ק במשחקים עבור המגזין “יומן השבוע” שערך אותו אז רם עברון . בחרתי להביא למסך כתבה העוסקת בריצת הגמר ל- 100 מ’ . שני המועמדים לניצחון בריצה היו האָצָן התאילנדי אָנָאט רָאטָאנָאפּוֹל והאָצָן השחור האמריקני סְטִיב רִידִיק. הצלם אֵיתָן הָדָר נבחר על ידי לצַלֵם את הכתבה. לצורך צילום הריצה שנמשכת קצת יותר מ- 10 שניות השתמשנו במצלמת הפילם Master Action של מכון ווינגייט שהייתה מסוגלת לצלם ב- DSSM (ראשי תיבות של Double Super Slow Motion) במהירות של 500 (חמש מאות) פריימים בשנייה אחת , פי 20 לאט יותר מאשר במציאות . מנגנון הצילום של מצלמת ה- High Speed בשל מהירותו העצומה מושך פילם מיוחד שעשוי “פרפורציות” משני צדדיו (Double Perforated) ומשמיע רעש גדול בעת הפעולה. זאת הייתה מצלמה חדשנית ובלתי מוכרת . אֵיתָן הָדָר נדרש להתאמן עליה כדי להגיע לתוצאות צילום טובות. הכתבה עסקה במעקב וריאיונות עם ששת האצנים המשתתפים וכיצד הם נערכים לקראת ריצת הגמר. לצילום הריצה עצמה גייסתי שלוש מצלמות נוספות . הצלם עמנואל פרת עקב במצלמתו אחר הכנות האתלטים לקראת הזינוק וצילם גם את הזינוק עצמו בהילוך איטי. שני הצלמים האחרים עמנואל אלדמע ופָּז נְבוֹ שתיים צילמו ממול בתנועה איטית של 50 פריימים בשנייה אחת בקלוז אפ את שני המועמדים לניצחון, אנאט ראטאנאפול וסטיב רידיק . איתן הדר צילם את הריצה במצלמה ה- Master Action המהירה. העורך גדעון דרורי ערך את הכתבה. בעריכה מתוחכמת של צילומים יפהפיים מארבע זוויות שונות ארכה הריצה באצטדיון עשר ומשהו שניות ובכתבה בעת שידורה על מסך הטלוויזיה היה מִשכה כ- 150 שניות . צילומי ה- Super Slow Motion בריצת 100 מ’ היו חדשניים בטלוויזיה בארץ ומיקדו את עיקר תשומת הלב . מאוץ של ריצת 100 מ’ שנמשך קצת יותר מעשר שניות על המסלול התארך על מסך הטלוויזיה לשלוש דקות וחצי. אלכס גלעדי ביקש לצפות בכתבה על ה- Steenbeck (שולחן העריכה) לפני שידורה ב- “יומן השבוע” אצל רם עברון. “יואשיש , תדע לך הכתבה הזאת היא פסגת העשייה שלך כבימאי ספורט”, אמר וחיבק.

keleti 22

טקסט תמונה : חודש מאי – שנת 1975. אצטדיון “בלומפילד” ביפו – בתל אביב. סיקור משחקי “כינוס הפועל” בחודש מאי של שנת 1975 היו פרי הפקה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בני כרמלי, יגאל שילון, הצלם פטר סלע, ואנוכי יואש אלרואי – בלינדמן. (התמונה באדיבות יוסף “פונצי” הדר ז”ל. הוא נפטר בנכר לפני ארבע שנים וחצי מדינת פלורידה בארה”ב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

keleti 23טקסט תמונה : מנהל חטיבת הספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית אלכס גלעדי (מימין) בפגישת הפקה במאי 1975 באצטדיון “בלומפילד” ביפו – תל אביב עם יוסי דור ז”ל יו”ר הוועדה המארגנת של משחקי כינוס הפועל ה- 10. (מחלקת הסטילס. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רעיון כינוס הפועל שנולד ב- 1928 כמוטיב נעלה וצורך להפגנת הצטיינות המונית של ספורטאי מעמד הפועלים שהתאגדו באגודת ספורט ארצית “הפועל”, הפך ברבות השנים למפגן עוצמה ספורטיבי בינלאומי נטו אך חסר כל מוטיב לאומי. גם לא מוטיב של ספורט הפועלים . בתחילה קיבל ציבור הפועלים את הכינוסים בהתלהבות רבה עד כדי כך שהריקודים ברחובות העיר תל אביב נמשכו עד אור הבוקר אך ברבות השנים קיבל המיזם צִביון זר. גברי לוי יו”ר ההתאחדות לכדורגל מונה לבימאי הראשי של טקס הפתיחה של משחקי הפועל ב- 1995. הוא נפגש עם מוטי קירשנבאום ועִמִי כדי לשכנע אותנו לשדר ישיר את הטקס שבינו לבין ספורט הפועלים לא היה דבר . הזמרת האמריקנית דיאנה רוס הפכה לאימפורט של מרכז “הפועל”. היא שרה בטקס הפתיחה תמורת סכום הנאמד ביותר מרבע מיליון דולר. פתטי והוצאה כספית מוגזמת .רעיון כינוס “הפועל”, מסגרת משחקים ותחרויות האמורים לייצג את הספורטאים בני מעמד הפועלים כפי שבאו לידי ביטוי במתכונתם החדישה בשנות ה- 70, הרעיון הזה לא צלח וגווע בסופו של עשור ה- 90. גוועו לפניו הדֶגֶל האדום -דֶגֶל הפועלים ונעלמו מהנוף גם חגיגות ה- 1 במאי.

צריך להבין שגם הרעיון הנשגב של משחקי המכבייה הגיע לפרשת דרכים ועידן חדש . גם בתקשורת. ביצועו חייב לעבור רוויזיה פן ייעלם גם הוא מן ההוויה הישראלית.

[1] ראה נספח : ספרו של עמנואל גיל “ספורט של אגודת הפועל” – 50 שנה להתאגדות הפועל בהוצאת הקיבוץ המאוחד מ- 1977.

אגנס קלטי ואמיל זטופק.

ב- 1992 נפלה בידי הזכות לארח במשך חמש שעות את אֶמִיל זָטוֹפֶּק שהיה כבר בן 70 ורעייתו דָנָה זָטוֹפְּקוֹבָה במשרדי מחלקת הספורט בבניין הטלוויזיה בשכונת רוממה בירושלים . אמיל זטופק גרר רגל וצלע. הוא לא היה במיטבו ועלה במעלית הקטנה למשרדי מחלקת הספורט השוכנים בקומה החמישית של בניין הטלוויזיה הישראלית הציבורית הממוקם בשכונת רוממה בירושלים יחד עם מלווהו הישראלי דוד “סוחו” סיבור. דנה זטופקובה שהייתה גם היא בת 70 טיפסה עמי בקלות חמש קומות במדרגות . עיקר השיחה עם האלוף האולימפי הצ’כי הבלתי נשכח נסבה על חתירתו המתמדת לניצחון , מבנה גופו הרזה, הגנטיקה הפיסיולוגית שלוֹ , ואהבתו ללא תנאי לאימון ודבקותו במשימה . “מר יואש אלרואי”, הוא פונה אליי ומוסיף, “גיחתי לעצמי כשראיתי את סיסמתו של הברון הצרפתי פייר דה קוברטיין נגלית אלי מרום אצטדיון “וומבלי” באולימפיאדה הראשונה שלי בלונדון 1948, וקובעת כי הדבר החשוב במשחקים האולימפיים הוא לא הניצחון אלא ההשתתפות. זה נראה בעיניי כבדיחה. אני באתי לאולימפיאדה כדי לנצח”, אמר לי כששתינו את הקפה שהועלה אלינו ממזנון הטלוויזיה. גם אָגְנֶס קֶלֶטִי הביעה את אותו הרעיון בעת הפגישות הרבות בינינו בביתה בהרצליה. “התחריתי והופעתי באולימפיאדות כדי לנצח ולהיות אלופה ולא כדי להשתתף”, שחה לי בגאווה ובצניעות. אמיל זטופק ואנוכי  עשינו שנינו חשבון מתמטי כי בשנות הקריירה המופלאה שלו הקיף בריצותיו את כדור הארץ שלוש פעמים כ- 120000 (מאה ועשרים אלף) ק”מ. בסופה של השיחה המרתקת הקרנתי בפניו את קלטת ה- Video המראה את שלושת ניצחונותיו הבלתי נשכחים בריצות ל- 5000 מ’, 10000 מ’, ומרתון באולימפיאדת הלסינקי 1952. הצילום בפילם נעשה באופן בלעדי ע”י רשת הטלוויזיה הפינית YLE אך מכיוון שהחומר היה Mute (ללא sound) ערכתי אותו בהתאמה עם קולו של שַדָּר הרדיו מרטיט הלבבות מ- BBC הרולד אייברהאמס [1] שהעביר בשידורים ישירים מהלסינקי ללונדון את כל שלושת הריצות בהן ניצח אמיל זטופק . התוצאה הסופית של ה- Mix בין תמונת הפילם הפינית לסאונד הרדיו הבריטי הועברה ל- ווידיאו וכך שודרה בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אמיל זטופק ישב נפעם מול מסך הטלוויזיה. בתום ההקרנה שַח לי, “מר יואש אלרואי אתה יודע עלי יותר ממשה שבני עמי ב- צ’כיה יודעים עלי”. התנשקתי עמו ועם רעייתו וחיבקתי אותם. אימצתי את אמיל זטופק ודנה אל לִבִּי.

keleti 24טקסט תמונה : אולימפיאדת לונדון 1948. הסיסמא האולימפית החברתית, הנאיבית, הטהורה, ורבת המוניטין בת 24 המילים של הברון פייר דה קוברטיין נישאת ברום אִצטדיון “וומבליי” (Wembley) באולימפיאדת לונדון 1948. הסלוגן הסוציולוגי והתמים היה שילוב היסטורי נדיר עם אומץ ליבה של האומה הבריטית בראשות ראש הממשלה ווינסטון צ’רצ’יל שהביסה את גרמניה הנאצית. הנה הוא כלהלן ואפשר לקרוא אותו בבירור :  

“The important thing in the Olympic Games is not winning but taking part…”. 

הוועדה המארגנת האנגלית הבליטה את המֶסֶר של מְחֲדֵש המשחקים האולימפיים בעידן המודרני “לא הניצחון חשוב – חשובה ההשתתפות”. הסיסמא האולימפית שוּוְקָה לעולם באמצעות מצלמות הטלוויזיה של ה- BBC ומצלמות הסטילס של העיתונות הכתובה.

keleti 25טקסט תמונה : קיץ 1992. משרדי מחלקת הספורט בבניין טלוויזיה הישראלית השוכנים ברוממה – ירושלים. אני מארח את אמיל זטופק ואת רעייתו דנה זטופקובה, שניהם בני 70 בתמונה. אמיל זטופק זכה באולימפיאדת לונדון 1948 במדליית הזהב בריצת 10000 מ’ ובמדליית הכסף בריצת 5000 מ’. באולימפיאדת הלסינקי 1952 זכה אמיל זטופק בשלוש מדליות זהב בריצות ל- 5000 מ’, 10000 מ’, וריצת המרתון (42.195 ק”מ). רעייתו דנה זטופקובה זכתה במדליית הזהב בהטלת כידון לנשים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1]  הרולד אייבראהמס זכה במדליית הזהב בריצה ל- 100 מ’ בתוצאה 10.6 ש’ באולימפיאדת פאריס 1924. מאוחר יותר הפך לשדר א”ק רב מוניטין של רדיו ה- BBC.

האלופה האולימפית בהתעמלות ניצולת השואה היהודייה – הונגרייה גב’ אגנס קלטי עולה ב- 1957 לישראל ומותירה את עברה הספורטיבי מאחור בבודפשט.

אָגְנֶס קֶלֶטִי (Agnes Keleti) לא חזרה להונגריה הקומוניסטית בתום הצלחתה המסחררת באולימפיאדת מלבורן 1956. בהונגריה פרץ מרד אזרחי נגד השלטון הסובייטי שדוכא ביד קשה . היא נשארה באוסטרליה אצל אחותה שהיגרה קודם לכן לסידני. ב- 1957 עלתה אגנס קלטי לישראל והתאחדות הספורט מינתה אותה מייד למאמנת נבחרת נשות ישראל בהתעמלות שהתכוננה לקראת משחקי המכבייה ה- 5 שנערכו בקיץ 1957 בתל אביב. את הדור ההוא של המתעמלות הישראליות הובילו רותי אָבֶּלֶס מקיבוץ כפר גלעדי, מרים קָארָה מירושלים ורָאלִי בֵּן יְהוּדָה מתל אביב. שלושתן נחשבו לתקוות האולימפיות שלוש שנים בטרם אולימפיאדת רומא 1960. אגנס קלטי מונתה גם למורה ומדריכה ראשית במכון ווינגייט.

keleti 27

טקסט תמונה : סוף שנות שנות ה- 50 של המאה שעברה. האלופה האולימפית אגנס קלטי בת 38 מדגימה בפני הסטודנטיות שלה לחינוך גופני וספורט תרגיל על המקבילים מדורגים באולם ההתעמלות ע”ש פלדמן במכון ווינגייט. (באדיבות גב’ אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רבים נטו לחשוב כי בואה לישראל של אלופה אולימפית כה רבת מוניטין יסלול במהרה את הדרך גם להכשרת אלופות אולימפיות ישראליות בעתיד. עמד לרשותה זמן רב כדי להכשיר את שלוש המתעמלות לקראת המשחקים האולימפיים. מומחי הספורט בארץ תלו תקוות ופיתחו ציפיות אך לא הבינו כי הדבר לא ייתכן במדינת ישראל של הימים ההם משוללת תנאים ספורטיביים ומשמעת ספורטיבית כדי לעמוד במשימה מהסוג הזה. לא ניתן היה כמובן להתחרות בפסי הייצור של תעשיות הספורט (מתקנים, כמות פנטסטית של שעות אימונים, מחקר רפואי, ניסיון בינלאומי, וממון) והקדשת אמצעים מדעיים נוספים שהקימו ברה”מ , מזרח גרמניה, רומניה, צ’כוסלובקיה, קובה ומדינות נוספות בכל הענפים האולימפיים. אָגְנֶס קֶלֶטִי השקיעה מאמצים גדולים במחשבה ושינוי השיטה בארץ אך בסופו של דבר עסקני הספורט הצרו את צעדיה. ראלי בן יהודה דורגה במקום ה- 81 במשחקים האולימפיים של רומא 1960 (מתוך 124 מתחרות) לאחר שצברה 68.164 נקודות. מרים קָארָה דורגה במקום ה- 86 עם 67.165 נקודות, ורוּת אָבֶּלֶס (בת קיבוץ כפר גלעדי) השיגה את המקום ה- 93 עם 66.264 נקודות. הפער בין רמת ההתעמלות הישראלית לבין הבינלאומית היה עצום. צריך להבין שהאלופה האולימפית בקרב רב באולימפיאדת רומא 1960 והזוכה במדליית הזהב הסובייטית לאריסה לאטינינה (Larysa Latynina) צברה 77.031 נקודות. הסובייטית סוּפְיָה מוּרָאטוֹבָה (Sofia Muratova) זכתה במדליית הכסף עם 76.696 נקודות. סובייטית שלישית פּוֹלִינָה אָסְטָאחוֹבָה (Polina Astakhova) זכתה במדליית האָרָד עם 76.164 נקודות.

keleti 26טקסט תמונה : קיץ 1958. כינוס ספורט הפועלים בבלגיה. מאמנת נבחרת הנשים של ישראל בהתעמלות גב’ אגנס קלטי (בת 37 , גובהה 1.62 מ’) רביעית משמאל עם נבחרת הנשים של ישראל בהתעמלות. זיהוי הנוכחות בתמונה מימין לשמאל : אווה ווייס – ג’ינו, רינה כהן, רותי אבלס (זכתה תשע פעמים בתואר אלופת ישראל בשנים 1969 – 1960 ), רחל כפרי , המאמנת אגנס קלטי, נחמה אסטרחן, מרים קארה (הייתה אלופת ישראל בשנים 1957 ו – 1959), וראלי בן יהודה. (באדיבות מרכז “הפועל”).

keleti 11

טקסט תמונה : ראשית שנות ה- 60 של המאה הקודמת. אגנס קלטי מאמנת נבחרת ישראל בהתעמלות נשים (במרכז) עם שתיים מבכירות המתעמלות של ישראל רותי אבלס – פלד מקיבוץ כפר גלעדי (משמאל) ומרים קארה מירושלים (מימין). (באדיבות אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כישלון המתעמלות הישראליות באולימפיאדת רומא 1960 היה קולוסאלי והביא למפח נפש. דבר שהביא להיעדרות המתעמלות הישראליות במשך כ- רבע מאה של שנים מהאולימפיאדות הבאות של טוקיו 1964, מכסיקו 1968, מינכן 1972, מונטריאול 1976, ומוסקבה 1980 (בגלל החרם). רק באולימפיאדת לוס אנג’לס 1984 שבה המתעמלת הישראלית לימור פרידמן להתחרות בזירה האולימפית, גם היא בהצלחה מועטה. גב’ אגנס קלטי שהייתה אמונה על שיטת האימון הספורטיבית הקפדנית והעבודה הקשוחה והמפורטת של מדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות לרבות הונגריה עם כישרונות הספורט שלהן, עד כדי התמסרות מוחלטת של הפרט למען מאמנו ולטובת המדינה בחסות הספורט, פגשה כאן אקלים ספורטיבי – תרבותי שונה לגמרי. כפי שהעידה בפניי, “חפיף”, והוסיפה, “עסקני הספורט הישראליים היו ברמה נמוכה ביותר. הם לא אפשרו לי לעבוד על פי דרכי ועל פי הידע שצברתי כאלופה אולימפית. זה ניכר בכל צעד ושעל”. ברגע האמת שלה כאלופה אולימפית מזהירה וכמאמנת מבורכת של דור העתיד של המתעמלות הישראליות לא עמדה לה גדולת העבר.

keleti 28טקסט תמונה : אולימפיאדת מלבורן 1956. אחד מרגעי השיא של אגנס קלטי בתחרויות ההתעמלות לנשים באולימפיאדת מלבורן 1956. טקס הענקת המדליות בתחרות קרב רב (All around) לנשים בהתעמלות. ההונגרייה – יהודייה אגנס קלטי (Agnes Keleti) מי שזכתה במדליית הכסף (משמאל עם ניקוד מצטבר של 74.633 נקודות) מברכת את המתעמלת הסובייטית לאריסה לאטינינה (Larisa Latinina) הזוכה במדליית הזהב (במרכז עם ניקוד מצטבר של 74.933 נקודות), ואת הזוכה במדליית האָרָד הסובייטית סופיה מוראטובה (Sofia Muratova) עם ניקוד מצטבר של 74.466 נקודות. (באדיבות גב’ אגנס קלטי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אגנס קלטי זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “…אילולא הפציעה שלי בגיד אכילס באולימפיאדת מלבורן 1956 , פציעה שהפריעה לי מאוד בתרגילים על סוס הקפיצות (אגנס קלטי צברה רק 18.133 נקודות ודורגה במקום ה-23 במקצוע זה) הייתי זוכה במדליית הזהב בקרב רב. אני אומרת לך את זה בביטחון. הרוסים ראו בי באולימפיאדת מלבורן 1956 אויבת שלהם. לא רק יריבה ספורטיבית שזכתה בשלוש מדליות זהב אישיות אלא אויבת פוליטית. צריך לזכור שהמשחקים האולימפיים נערכו מייד לאחר המרד בהונגריה נגד השלטון הסובייטי. הושטתי את ידי לעבר לאריסה לאטינינה אך היא היססה בתחילה וסירבה ללחוץ את ידי. אינני יודעת אם זאת הייתה הוראה מגבוה אך היא תכף התעשתה ובכל זאת הגיבה למחווה שלי, ואז גם סופיה מוראטובה שזכתה במדליית האָרָד הושיטה לי את ידה. הייתי מאוכזבת של זכיתי במדליית הזהב. כפי שאמרתי לך קודם באתי למשחקים האולימפיים לא כדי להשתתף אלא על מנת לנצח…”.

keleti 29

טקסט תמונה : המתעמלת היהודיה מהונגריה אגנס קלטי (משמאל) הייתה אלופה אולימפית בהתעמלות באולימפיאדות הלסינקי 52′ ומלבורן 56′. לאחר אולימפיאדת מלבורן 56′ ובעקבות המרד ההונגרי נגד השלטון הסובייטי (דוכא באכזריות רבה ע”י הרוסים) לא שבה למולדתה ועלתה לישראל. היא הייתה מתעמלת דגולה אך קלסה שונה מנדיה קומאנצ’י ו- אולגה קורבוט. כאן היא נראית בתמונה עם מאמן השחייה יוסף “יוז’ו” טלקי ז”ל מי ששימש פרשן שחייה של הטלוויזיה הישראלית בשנים 1992 – 1976. אגנס קלטי הפכה להיות מאמנת הנבחרת הלאומית של ישראל והעלתה בבת אחת בדרגה שלמה את רמת ההתעמלות נשים בארץ. (התמונה באדיבות איה טלקי ומשפחת טלקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אפילוג קצרצר. פסגת היכולת הספורטיבית שלי בקיבוץ אפיקים בעמק הירדן.

בשלב מסוים בחיי רציתי להיות ספורטאי סובייטי ו/או לחילופין ספורטאי אמריקני. אני מתכוון שרציתי כספורטאי – קיבוצניק להתאמן בסטנדרטים הגבוהים ביותר והמאומצים ביותר בסקאלה של האימון הספורטיבי. זה היה בלתי אפשרי. המחויבות הראשונית של כל בן קיבוץ וחבר קיבוץ היא לעבודת כפיים. אני הייתי כל חיי חקלאי שעבד בענף המספוא וגם רפתן, ואח”כ בענף הבננות. רחשתי כבוד והערכת אין קץ לפאבו נורמי, ג’וני ווייסמילר, ג’סי אואנס, אגנס קלטי, אמיל זטופק, ומרק ספיץ. שְמַרִיָהוּ נַאבֶּל היה המורה לחינוך גופני וספורט שלי בהיותי ילד קטוֹן ונער בקיבוץ אפיקים. הוא היה מדריך, מורה, ומחנך שאהבתי והערכתי עד למאוד. הוא היה האיש הראשון שהציב בפני כל יום מחדש את האתגר היכן נמצא קצה גבול יכולתי. מפני שנולדתי יצור תחרותי אולי יתר על המידה נעניתי לוֹ . שמריהו נאבל הבין באינטואיציה שלוֹ שיש חיים ספורטיביים אחרי הכדורגל. הוא לעולם לא הרשה לנו לשחק כדורגל בשיעורי הספורט שלוֹ, וביסס אותם על א”ק, שחייה, והתעמלות, ומשחקי תנועה וביקש להעניק לנו כשרים גופניים רבי תכלית. בין מכשירי הספורט, ארגזי ההתעמלות, וחמורי הקפיצה מצאנו את אושרנו . שיעורי השחייה התקיימו בימים ההם בריכת האגירה של הקיבוץ. זאת הייתה חפירה ענקית באדמה שאורכה 70 מטר ורוחבה 30  מטר. המים לחפירה הזאת הוזרמו מהכינרת. זאת הייתה בעצם בריכת בוץ שמימיה עכורים, אך בעינינו זה היה מתקן ספורט מפואר. אימוני הא”ק התקיימו על מסלול אדמה, וכדורסל שיחקנו על מגרש עשוי חול מחצבה. התייצבנו לשיעורים שלו לבושי מכנסי ספורט כחולים וגופייה לבנה. לפעמים בחורפים הקרים הרשה לנו ללבוש סוודר ומכנסיים ארוכים. שמריהו נאבל חינך אותנו לאהוב את הספורט. הוא היה אבי תורת המצוינות אך מאחורי הפילוסופיה החינוכית הקוראת לחתור בהתמדה לעבר הניצחון הסתתרה יושרה מוחלטת. “לנצח ביושר – להפסיד בכבוד”, הייתה סיסמת החינוך שלוֹ. רחשתי לו הערכה רבה. אהבתי אותו. שמריהו נאבל (בן 95 היום ב- 2014, צלול, בריא, ומלא חיוניות) היה האיש הראשון שלימד אותי כילד להתבונן , להתעמק , ולהבין את ביצועי הספורט מהצדדים המדעיים שלהם. הוא האמין שהבנת הכללים הקובעים את הגיון הביצוע הנכון של תנועות הספורט תוביל את התלמיד להישגים נוספים. שמריהו נאבל חינך אותי מילדות רכה לאהוב את הספורט והחינוך הגופני ולהכיר ולהבין את המדע המוביל את הספורטאי לעבר ניצחונותיו. ארגז ההתעמלות, “חמור” ההתעמלות, והמזרן היו אביזרי ספורט חשובים כמו הכדורסל והכדורגל. הוא האיש שנתן לי את הכלים הראשונים לכתוב את הפרק הזה הדן בקצה גבול היכולת האנושית בספורט מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בסדרה רחבת ההיקף בת 13 ספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”. כשהגעתי בקיץ 1971 לטלוויזיה ברוממה – ירושלים מצאתי שם הרבה עיתונאים שהיו “מומחי” כדורגל. הרקע שלי היה שונה. הייתי אתלט וספורטאי רב גוני. כדורסלן, כדורעפן, וכדורגלן מצטיין. שיחקתי בתחילת שנות ה- 60 בעת ובעונה אחת בשלוש ליגות לאומיות (ליגות העל היום) שונות . כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הייתה לי אהבה אחת גדולה, לנתח את הישגי הספורטאים בענפים השונים מההיבט המתמטי – פיסיקאלי ולתרגם את הבִּיוֹ – מֵכַאנִיקָה לשפת הטלוויזיה. מר אלכס גלעדי נתן לי את ההזדמנות הראשונה. לא החמצתי אותה.

keleti 30

טקסט תמונה : אנוכי בסוף שנות ה- 60 של המאה שעברה. קומתי 1.90 מ’ ומשקלי 80  ק”ג. שיחקתי בהצטיינות בשלוש ליגות לאומיות בשלושה ענפי ספורט שונים. כדורסל בקבוצת הפועל אשדות יעקב, כדורעף בקבוצת הפועל אפיקים, וכדורגל בקבוצת הפועל טבריה. הבסיס ליכולתי בשלושת ענפי משחקי הכדור היה שילוב של טכניקה קונקרטית וכושר גופני. היה לי ניתור מצוין. יכולתי לגעת בטבעת הסל עם המרפק ולהרים את מרכז הכובד שלי למטר מעל הקרקע, לרוץ 60  מ’ בזמן של 7.3 ש’, לרוץ 1000 מ’ בשלוש דקות, ולעלות על מתח בידיי (באחיזה עילית) 35 פעמים ברציפות. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

guiness

טקסט מסמך : ספר השיאים של גינס בהוצאת כרטא מ- 1986 מוכיח כי דיברתי אמת. (באדיבות כרטא).

סוף הפוסט מס’ 736. הועלה לאוויר בשבת – 4 באפריל 2018.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *