פוסט מס’ 737. ל- רוּם גבוה של IQ, תְּבוּנָה, ושֵכֶל אין שום מכנה משותף עם ברבריות, רצח, ו- גורל מר. לרצח, טרור נבזי, וברבריות קיים רק מענה אחד : נקמה רבתי בתוספת עוֹצְמָה צבאית ועוֹצְמָה רוחנית. “זכור את אשר עשה לך עמלק”, מצווה עלינו תורתנו הקדושה. הטלוויזיה איננה יכולה לייצר דרמה. היא יודעת לכסות דרמה, היא יודעת לשווק דרמה, היא לא יודעת לייצר דרמה. את הדרמה לטוב ולרע מייצרים השחקנים גיבורי העלילה. פוסט מס’ 737. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 18 באפריל 2018 בפרוס יום העצמאות ה- 70 של מדינת ישראל.

הערה 1 : הבלוג על תכולתו כפוף לזכויות יוצרים.

הערה 2 : הבלוג איננו מופק, לא נכתב, ולא נערך למען מטרות רווח כספי, ו/או לטובת הפקת רווח מסחרי, ו/או לצורך פרסום אישי.

הערה 3 : הבלוג מוענק בחינם לקוראים.

הערה 4 : אני רואה את עצמי מוכשר, בר סמכא, ו- רשאי לחקור ולכתוב את הפוסטים שלי בבלוג yoashtvblog.coil. מיומנות המחקר והכתיבה נשענות ומתבססות על ידע ו- ניסיון אישי של קריירה בת כ- 40 שנים בתעשיית הטלוויזיה – בארץ ובעולם.

הערה 5 : הבלוג yoashtvblog.co.il נחקר ונכתב על ידי במקביל למחקר וכתיבה שלי את 13 כרכי טלוויזיה עבי כרס בנושאים שונים מהיבטים שונים שעוסקים בהתפתחות תעשיית הטלוויזיה בעולם מאז 1884 ובארץ מ- 1961. מאז 1998 אנוכי מפיק את עצמי, חוקר, כותב, ועורך את 13 ספרי הטלוויזיה רחבי ההיקף הללו (כ- 130000 / מאה ושלושים אלף עמודים) אשר דנים ב- “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ”. את המחקר והכתיבה  התחלתי בעת השתתפותי ב- WBM 1 (ראשי תיבות של World Broadcasting Meeting) האולימפי שנערך באוקטובר 1998 בסידני – אוסטרליה לקראת אולימפיאדת סידני 2000. מדובר בפגישה מפורטת ומתודרכת היטב שהתכנסה בסידני לפני 19 שנים וחצי, נמשכה ארבעה ימים, ונטלו בה חלק 800 נציגים מ- 200 רשתות טלוויזיה מכל רחבי תבל בראשות ה- Host broadcaster הלוא היא קבוצת הטלוויזיה האוסטרלית המצוינת SOBO (ראשי תיבות של Sydney Olympic Broadcasting Organization). קבוצת SOBO הייתה הגוף האחראי על הפקת וייצור סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי של אולימפיאדת סידני 2000. הפגישה הטלוויזיונית הבינלאומית הזאת הקרויה WBM 1 ב- 1998 ופגישת ה- WBM 2 ב- 1999 (שתיהן התקיימו כאמור בסידני), עסקו בפרוטרוט בהכנות הארגוניות הקפדניות והסבוכות מנקודות מבט טכנולוגיות ולוגיסטיות של הפקת שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים ההם (כאמור בהובלת SOBO) של אולימפיאדת סידני 2000 הרחוקה מאוד מגבולות מדינת ישראל. את המחקר והכתיבה התחלתי ב- 1998 אולם הם קיבלו תאוצה בתום אולימפיאדת סידני 2000 לאחר ההפקה הנפלאה של SOBO, והם טרם הסתיימו עדיין. לא שיערתי בשנת 2000 וודאי לא ב- 1998 כי מחקר וכתיבת הסדרה המפורטת “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה שהתרחשה בעולם ובארץ” (נכתבת על מחשב) תתפרש על פני שני עשורים של שנים ותכלול בתוכה כ- 130000 (מאה אלף ושלושים אלף) עמודים.

פוסט מס’ 737. ל- רוּם גבוה של IQ, תבונה, ושכל אין שום מכנה משותף עם ברבריות, רצח, ו- גורל מר. לרֶצַח, טֶרוֹר נבזי, וברבריות קיים רק מענה אחד : נקמה רבתי, בתוספת עוצמה צבאית ועוצמה רוחנית. “זָכוֹר אֶת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק”, מצווה עלינו תורתנו הקדושה. הטלוויזיה איננה יכולה לייצר דרמה. היא יודעת לכסות דרמה, היא יודעת לשווק דרמה, היא לא יודעת לייצר דרמה. את הדרמה לטוב ולרע מייצרים השחקנים גיבורי העלילה.  פוסט מס’ 737. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 18 באפריל 2018 בפרוס יום העצמאות ה- 70 של מדינת ישראל. 

————————————————————————————————————

פוסט חדש מס’ 737. הועלה לאוויר ביום רביעי – 18 באפריל 2018, בפרוס יום העצמאות ה- 70 של מדינת ישראל.

————————————————————————————————————

טקסט תמונה : 2003 – 2002. אנוכי בתום 32 שנות שירות את הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ואת רשות השידור. נטשתי בטריקת דלת את מקום עבודתי שהיה פעם ביתי השני (ולפעמים גם הראשון) לאחר מינויו העלוב והמופרך של איש כה בלתי מוכשר בשם יוסף בר-אל באביב 2002 לתפקיד הרָם של מנכ”ל רשות השידור ע”י ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון. אותה ממשלת ישראל בראשות אותו ראש ממשלה אריאל שרון, זאת שהציבה אותו בפסגת השידור הציבורי של מדינת ישראל ב- מארס / אפריל 2002 כ- מ”מ מנכ”ל רשות השידור במקום המנכ”ל הזמני המודח לפניו תא”ל במיל. רָן גָלִינְקָא, ואח”כ העניקה לו ליוסף בר-אל מינוי של קבע למשרה הרָמָה לתקופה של חמש שנים מ- 2 ביוני 2002 עד 2 ביוני 2007, התעשתה (גם אם מאוחר מידי), והיא גם זאת שהדיחה וסילקה אותו בבושת פנים ו- לאלתר מכהונתו כמנכ”ל רשות השידור ב- 2 במאי 2005 באשמת שחיתות ושוחד מסך. היועץ המשפטי של הממשלה דאז מני מזוז תמך תמיכה נחרצת בהדחה ההיא של מנכ”ל רשות שידור מכהן. יוסף בר-אל מנכ”ל רשות שידור עלוב ו- פתטי ברמה ירודה חסרת תקדים מכל היבט הודח בצדק לירכתיים האפלוליים של השידור הציבורי. שָם היה מקומו בפינה חשוכה של השידור הציבורי שבראשו ניצב שלוש שנים על פי פקודה וצו של ראש הממשלה דאז ב- 2002, אריאל שרון, ועל פי המלצה חמה שְגוּיָה (בלשון המעטה) של השַר רענן כהן הממונה מטעם הממשלה דאז על ביצוע חוק רשות השידור. בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובתולדות רשות השידור סולק ו- הודח מנכ”ל רשות שידור מכהן. זה היה יוסף בר-אל אנטי תזה למונחים של יושרה ומהימנות. הוא יוסף בר-אל לא שָב עוד מעולם לאף תפקיד ולשום שירות פעיל ברשות השידור. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הקדמה קצרצרה. עוד רגע מכונן. נער בן 18 כדורסלן מחונן מוותר על שאיפותיו האישיות והפרטיות שלו, ומתגייס לפני כ- חודש מתוך בחירה לשרת ביחידת הנדסה קרבית של צה”ל. הנער הזה הוא עוד נכד יקר ואהוב שלי במשפחתנו הרחבה.     

בימים הללו בהם עורך עיתון “הָאָרֶץ” מר אלוף בן החליט להדפיס את הפוסט הנבזי והשקרי של העיתונאי גדעון לוי “צבא הטבח לישראל”, ואותו גדעון לוי מטיח ו- מכריז בעיתונו כי השיר השָנוּא עליו ביותר הוא ההמנון הלאומי “התקווה”, התגייס אחד מעשרת נכדיי לחטיבת הנדסה קרבית של צה”ל. נכדי היקר והאהוב נער חכם, ידען, ועניו וצנוע, וכדורסלן מחונן נשבע בטקס צבאי של חטיבת ההנדסה של צה”ל על ספר התנ”ך כשהוא מחזיק בנשקו האישי (M16 קצר), לשמור אמונים למדינת ישראל, ולהקריב למענה את חייו אם יידרש. נכדי היפה והתמיר (מתנשא ל- 2.00 מטרים) וויתר ביודעין על קריירת כדורסל. מצפונו הורה לו להתנדב ליחידה קרבית בצה”ל ולוותר לפי שעה על שאיפותיו האישיות הפרטיות. אנוכי גאה מאוד להיות סבא של נכדי היקר והאהוב, אחד מתוך עשרה נכדים ונכדות אהובים ויקרים שלי. אנוכי גאה להיות סבא שלהם. 

טקסט תמונה : יום שני – 16 באפריל 2018. נכדי היקר והאהוב (במרכז, הנער הגבוה שבחבורה) התגייס לחטיבת הנדסה קרבית של צה”ל ונשבע יחדיו עם חבריו אמונים למדינת ישראל על ספר תנ”ך כשהם מחזיקים בנשקם האישי. רגע מכונן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מלאו לי גבורות. אני בן קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. אבא שלי משה אלרואי ז”ל ממייסדי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן ואבא של רעייתי אמיל תג’ר ז”ל מבוני העיר תל אביב שירתו ב- ארגון  “ההגנה”. אנוכי שירתי בסדיר בשנים 1959 – 1956 ב- גדוד 12 של חטיבת “גולני”. הייתי שָם בגדוד 12 של “גולני” טירון, מ”כ, קצין סג”מ (מפקד מחלקת טירונים) ואח”כ קצין חבלה של הגדוד, ולבסוף סמ”פ. היו לי בתקופת שירותי הצבאי בן שלוש שנים ארבעה מג”דים (אורי בר-רצון, שמואל עמיר, אורי ביידץ’, ויקותיאל “קותי” אדם) וארבעה מח”טים (חיים בן דוד, בנימין ג’יבלי, אהרון “ארווין” דורון, ו- אלעד פלד). בתום שירות קרבי קשה בן שלוש שנים עמוס אירועים חזרתי לקיבוץ אפיקים, הקיבוץ הטוב בארץ, כדי לעבוד את האדמה. להיות חקלאי, מִסְפּוֹאיְנִי’ק ורפתן. סירבתי להצעת המח”ט האחרון שלי אלעד פלד לחתום קבע וללכת לקורס מפקדי פלוגות. בשום אופן לא רציתי להיות חייל מקצועי ומקצועני. נלחמתי כמו כל בני דורי בחמש מלחמות. ארבע נגד הצבא המצרי (ב- 1956, 1967, מלחמת ההתשה, ומלחמת יום הכיפורים ב- 1973), והאחרונה מלחמת לבנון ה- 1 נגד הארכי – טרוריסט יאסר עאראפת וארגון המחבלים שלו. ילדיי שירתו בצנחנים ו- “גבעתי”. בתי שירתה בחמ”ל הקרבי של פיקוד צפון בקריית שמונה. נכדי הבכור שירת שירות קרבי מלא ו- נלחם ב- שורות חטיבת הנח”ל ב- “צוק איתן”. שתי נכדות שלי (אחת סמלת ת”ש / תנאי שירות, והאחרת קצינה בחיל חינוך) שירתו שירות צבאי פעיל ומלא בצה”ל לאורך כל הדרך. כך חינכו אותי הוריי, בוני ומייסדי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. ככה חינכנו רעייתי (שירתה בנח”ל) ואנוכי את ילדינו. כך מחנכים ילדינו את נכדינו. ועכשיו נכד נוסף שלנו (שחקן כדורסל מצטיין שגובהו 2.00 מטרים) התגייס להנדסה קרבית ולא חיפש שום מפלט של ג’ובניק בשל גובהו וכישרונו הספורטיבי. רעייתי ואנוכי גאים מאוד להיות אֵם ו- אָב של שלושת ילדיי וסבתא וסבא של עשרת נכדדינו. לבי מתרחב כשאנוכי מתבונן מרום גיל הגבורות שלי בילדיי ונכדיי. המֵיזָם העיקרי בחיי, המשפחה – צלח (!). 

כל השאר.

1. השרים מירי רגב שרת התרבות והספורט, גלעד ארדן שר המשטרה, ושר המדע, הטכנולוגיה, והחלל אופיר אקוניס מנהלים פרסומת פוליטית, תוכן פרסומי, יחסי ציבור ושיווק, והאדרה עצמית של עצמם ומשרדם ברדיו גלי צה”ל כאילו בשם החוק.

בלתי מתקבל על הדעת.

2. עירית לינוּר המצוינת והפרטנר הרדוד שלה קובי אריאלי (משדרים כ- Team ברדיו גלי צה”ל תוכנית אקטואליה “המילה האחרונה” בימים א’,ב’,ג’, ד’ בין 11.00 ל- 12.00. 

עירית לינוּר היא שדרנית עַל וותיקה ברדיו גלי צה”ל. אין לי מושג מי היא. לא ראיתי אותה מעולם ואף פעם לא שוחחתי עמה. אבל אנוכי אוהב להאזין ולהקשיב לה, גם אם פעמים רבות אינני מסכים עמה, לחוות דעתה. עירית לינור נולדה להיות שדרנית רדיו. היא אישה חכמה שחושבת מהר, מתנסחת היטב, ושפתה עשירה ותקנית. היא זורמת בקצב הרדיו. מעט מאוד אנשי ונשות רדיו משתווים אליה אם בכלל. היא ניצבת בדרגה שלימה מעל המקובל. השדרנית הזאת מנתחת, מנמקת, ומתרצת את טיעוניה בהיגיון, ברהיטות, ובבהירות ויוצרת רצף של עניין מול הטקסטים של הקולגות שלה, ויריביה. היא מאפילה עליהם, על כולם וכולן, ללא יוצא מהכלל. עירית לינור היא רב אמן Grand master רדיופוני שרוֹאָה בעת שיחותיה ו- וויכוחיה עם אנשי ציוותה כמה מהלכים קדימה כמו גאון השחמט הנורווגי מגנוס קארלסן. היא מביסה ללא תנאי את כל הפרטנרים שלה ברדיו גלי צה”ל בשל אישיותה הרדיופונית המיוחדת. עירית לינור מאתגרת אותי כמאזין שלה. אנוכי מוצא את עצמי לא פעם ולא פעמיים מתנגד לדעותיה (בעיקר הפוליטיות) אולם היא מפצה אותי באישיותה הרדיופונית המרשימה.

עד שמגיע השותף שלה קובי אריאלי. לפתע מתברר שעירית לינוּר ניצבת אומנם מעל איש הצוות הבינוני הזה שלה בעמדת השידור המשותפת של שניהם ברדיו גלי צה”ל, אולם היא איננה יכולה להביס את חוק “כלים שלובים”. תוכנית האקטואליה איננה מתרוממת. קובי אריאלי האיטי, המסורבל, המשעמם, והכל כך צפוי הוא מבחינה מתמטית מינוס שמביס את אותו ה- פלוס שקוראים לו עירית לינוּר. המינוס מבטל בכל פעולה מתמטית את הפלוס. בכך, בפעולתו הפרדוקסלית הזאת, הוא המינוס משווה את רמת רוּם המינוס שלו לרמת / מדד הגובה שאיבד הפלוס. עירית לינור נותרת אותה קלסה רדיופונית, אבל כלל האירוע, התוכנית שלה “המילה האחרונה”, מאבדת איכות. עירית לינור אומנם הופכת את קובי אריאלי ל- פוֹרְפֶרָה ומטילה עליו צֵל כָּבֵד (קונץ קטן ולא חוכמה גדולה) אולם בדרך הזאת היא חֹוָוה בעלת כורחה חוויה דומה אותה חַוָוה בשעתו פרשן הא”ק של הטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ד”ר גלעד ווינגרטן. לאחר ששידר בעמדת שידור משותפת יחדיו עם שדרנים מובילים בדרגתם של נסים קיוויתי יבד”ל ׁ(בן 92, היום) ומאיר איינשטיין ז”ל את אירועי הא”ק הבינלאומיים הבכירים והנבחרים ביותר בעולם (האולימפיאדות ואליפויות העולם), נדרש לעשות את אותו הדבר עם שדרנים ירודים סוג ג’ ו- ד’ כמו אורי לוי, דני דבורין, ועמית הורסקי. עירית לינור היא פיגורת רדיו מרשימה אך לא בכל תנאי. מן ההיבט ההגיוני של המתמטיקה, כדי לשמור על ערך ואיכות הפלוס שלה היא זקוקה לצִדָה לפלוס אחר. מינוס במתמטיקה גובר על פלוס גם בפעולות מתמטיות שנעשות ומתבצעות בסוגריים. מדוע שעירית לינור לא תעשה את מלאכתה העיתונאית באופן עצמאי + מערכת שניצבת מאחוריה, אך כ- שדרנית בלבדית, נגיד כמו יעל דן ו/או כמו רינו צרור. כדי לתחזק את “המילה אחרונה” שלה בצהריי היום בארבעת הימים הראשונים של ברדיו גלי צה”ל, היא איננה זקוקה למר קובי אריאלי.

3. צחוק הגורל : שחקן הפועל חולון גלן רייס ג’וניור מודח ומסולק משורות קבוצתו משום שתקף בחדר ההלבשה שחקן אָלִים אחר בעברו, גיא פניני (לשעבר שחקן מכבי ת”א).

החלטתו של ה- Owner של הפועל חולון בכדורסל מר שלמה אייזיק מי שקבוצתו מחזיקה בגביע המדינה ל- 2018 (וגם מועמדת כבדת משקל לזכייה בתואר אלופת המדינה בעונת 2018), לסלק ולהדיח לאלתר את שחקן היבוא האמריקני המצטיין שלו גלן רייס ג’וניור בגין ריב אלים בחדר ההלבשה של המועדון עם שחקן קבוצה אחר הישראלי גיא פניני, שנויה במחלוקת. לא בטוח שהיא נכונה למרות ברבריות האירוע. כה אמר ונימק מר שלמה אייזיק את החלטתו : “…אתמול נחצה גבול וההחלטה הייתה מהירה. החלטנו להיפרד מהשחקן גלן רייס ג’וניור. מבחינתי האישית כבוד האדם קודם לכבוד הצלחת”. רעיון צודק וחינוכי אולם כלל לא בטוח שהוא מעשי. יו”ר הפועל חולון איתן לנציאנו הוסיף טקסט משלו : “…לא נעים לי להגיד אני פשוט מרחם על גלן רייס ג’וניור…הקבוצה שלנו הפועל חולון נשארה עם המטרות שלה…אנחנו עדיין קבוצה חזקה… אנחנו עדיין במקום במקום הראשון, ואין לנו שום כוונה לוותר על שום תואר במדינה שנשאר…”. תמליל נחמד אולם כלל לא בטוח שהוא נכון. האמריקני גלן רייס ג’וניור הוא אחד משחקני הכדורסל הטובים ביותר שנחתו בישראל מאז קרם עור וגידים חזון האמריקניזציה של הכדורסל הישראלי לפני יובל שנים. סילוקו והדחתו משורות הפועל חולון היא פגיעה קשה ביותר באיכות קבוצת הפועל חולון ובקריאת התיגר שלה לכתר האליפות. בלעדי גלן רייס ג’וניור תתקשה הפועל חולון לזכות בכתר, אם בכלל תעפיל למשחק הגמר.

תהליך האמריקניזציה של הכדורסל הישראלי הביא עמו לא רק ידע, שאפתנות, כישרון, ועניין, אלא גם אלימות וברבריות. פעם לפני שנים רבות נשאל שליט בורמה (מיאנמר) גנרל נה ווין (Ne win, 2001 – 1911) מדוע איננו מייבא לארצו הענייה סיוע Import כלכלי וצבאי של ארה”ב המשגשגת, כפי שעושה מדינה שכנה שלו דרום ווייטנאם ? תשובתו של נה ווין (Ne win), הייתה מהירה ונחרצת : “…מדינתי בורמה איננה זקוקה לארה”ב, מפני שהאמריקניים מביאים עמם לא רק ידע ועושר, אלא גם את “הזונות” שלהם”.

צחוק הגורל הוא שרבים מקוראי הבלוג אינם יודעים כי גיא פניני היה בעברו שחקן אָלִים בשורות מועדונו הקודם, מכבי ת”א.

תזכורת א’ : יום ראשון – 2 בדצמבר 2012. גיא פניני שחקן מכבי ת”א ויונתן שולדבראנד שחקן הפועל ת”א. הטלוויזיה איננה יכולה לייצר דרמה. היא יודעת לכסות דרמה, היא יודעת לשווק דרמה, היא לא יודעת לייצר דרמה. את הדרמה מייצרים לטוב ולרע השחקנים גיבורי העלילה.

יום ראשון בערב – 2 בדצמבר 2012. היכל הספורט ביד אליהו. מכבי ת”א מארחת את הפועל ת”א במחזור ה- 8 של ליגת העל בכדורסל. ערוץ 5 בכבלים משדר ישיר את המשחק. 1:46 דקה לפני תום הרבע השלישי כשלוח התוצאות מראה 51:66 לטובת מכבי ת”א, לוחץ הבימאי זִיו רָסְקִין על אחד ממקשי המצלמות בניידת השידור ומנתב לצופים בישראל בפריים הטלוויזיה שלו תמונה ב- Close Up הַמַרְאָה את גיא פניני שחקן מכבי ת”א בגופייה צהובה צמוד מאוד קצת מאחור לכתפו הימנית של יונתן שולדבראנד שחקן הפועל ת”א. ניתן להבחין ב- קָלוּת כי שפתיו של גיא פניני נעות. רואים שהוא מדבר, אך אל מי ? כל צופה טלוויזיה שאיננו קורא שפתיים שואל את עצמו מייד האם גיא פניני מדבר אל עצמו ו/או פונה אל יונתן שולדבראנד ? ו- מָה הוא אומר שָם בעצם ? מאוחר יותר מתברר כי גיא פניני הוגה טקסט ארסי ונבזי ומשגר אותו ל- יריבו. יונתן שולדבראנד שומע את הטקסט המורעל אך פניו נשארים אטומים והוא איננו מגיב. למרות הוויזואליה המצוינת שמשדר לנו זיו רסקין אי אפשר לשמוע את קולו של גיא פניני. ה- Video טוב מה- Audio. כאן נכנס לתמונה שַדָּר המשחק ניב רסקין שהוא גם עיתונאי שאפשר לסמוך עליו ועושה סדר בעניינים. ניב רסקין פונה אל הפרשן שלו צבי שרף, עושה סדר בעניינים, ומסייע לצופים להבין את המתרחש. הוא שח לפרשן את הטקסט הבא : “רואים שגיא פניני אומר ליונתן שולדבראנד אתה זֶבֶל…תראה את השפתיים שלו…אתה דפוק בראש”. צבי שרף מחזיר לו : “אתה קורא שפתיים…?”. ניב רסקין : “כן”. צבי שרף : “אתה עברת קורס למה לא לקחת אותי ?”. ניב רסקין : “אני לא מת על זה שאתה יכול לבוא לשחקן ולהגיד לו שאתה זבל…אתה אֶפֶס…לא מת על זה…לא אוהב את זה…”. צבי שרף : “אז למה לא התייחסת קודם לקטטה המילולית בין שון ג’יימס לג’ף אלן…?” ניב רסקין : “כי גיא פניני הוא היום קפטן מכבי ת”א…כי גיא פניני הוא קפטן מכבי ת”א…”. והייתי מוסיף משלי לניב רסקין : “…גיא פניני הוא קפטן מכבי ת”א אך הוא קודם לכן וראשית דבר אמור להיות בן אדם…”. גיא פניני חשף את עצמו בפני מצלמות ערוץ 5 בכבלים ומיליוני צרכני תקשורת עליהם נמנים צופי טלוויזיה, קוראי עיתונים , וגולשי אינטרנט – כאיש רדוד, ירוד, ועלוב, וגם מטונף. מה מניע ספורטאי ברמה של קפטן של מועדון פאר לאומי ואירופי בכדורסל, מי שאמור לשמש השראה למאות אלפי ילדים ובני נוער ולהוות דוגמא אישית עבורם – לפעול כפי שפעל כפרובוקטור מחליא ומסריח, וללא כל סיבה ? מדובר במעשה נְבָלָה של שחקן וקפטן שמתיימר להיות ספורטאי. אני משאיר את התשובות (אם יש כאלה) למאמרי המערכת בעיתונות הכתובה והמדיה האלקטרונית. אותי מעניין כיצד הטלוויזיה טיפלה בנושא.

ראיתי בזמנו בערוץ הבית שלי, ערוץ 10 המצוין, את גיא זוהר חושף במהדורה המרכזית את הטקסט המדויק, מילות נאצה קשות, שהטיח גיא פניני (שחקן עלוב ו- מטונף של מכבי ת”א כפי חשף את עצמו במשחק הכדורסל מכבי ת”א – הפועל ב- 2 בדצמבר 2012) לעברו של יונתן שולדבראנד באמצעות כתוביות : “…יא בן של זונה…יא גרמני נאצי…זבל…שאבא שלך ימות מסרטן בראש…אתה זבל…שאבא שלך ימות…”. הגורל בדרך כלל מתחשבן בבוא העת עם כדורסלנים מטונפים מהסוג הנקלה הזה שמתקראים בטעות ספורטאים. מתברר שמר אורי דגון העורך הראשי הערני בימים ההם של אתר האינטרנט של ערוץ 5 בכבלים הוא אבי הכתבה שסיפק ערוץ הכבלים שלו לערוץ 10. אורי דגון עלה על פרשת הטקסט המביש כבר בלילה של 2 בדצמבר 2012 לאחר תום השידור הישיר של המשחק בערוץ 5 בכבלים. (ערוץ 5 הוא ה- Originate של שידור הישיר של המשחק מכבי ת”א – הפועל ת”א ובעל הזכויות). אורי דגון ניצב על המשמר ובאינסטינקטים העיתונאיים שלו חשד מייד בגיא פניני. הוא חש שיש לו סיפור ביד. אורי דגון פעל במהירות והזמין את המומחית המיומנת לקריאת שפתיים גב’ צבייה בורנשטיין כדי לפענח את טקסט הנְאָצוֹת הנוראי. לביאור הטקסט הנבזי והמחליא ופרסומו בפני הציבור יש ערך עיתונאי וחינוכי בל ישוער. צריך לומר כאן בריש גלי וכהאי לישנא כי אורי דגון חולל כאן עבודה עיתונאית מהירה וערכית חשובה ביותר. אתר האינטרנט של ערוץ 5 בכבלים הגיש אם כן לערוץ 10 כתבה בלעדית מוכנה ומגובשת. אתר האינטרנט של ערוץ 5 בכבלים וערוץ 5 עצמו ראויים לשבחים על עבודתם העיתונאית המצוינת. בימאי ניידת הטלוויזיה זיו רסקין, העורך שלו עופר גרוס, ועורך אתר האינטרנט של ערוץ 5 אורי דגון שווים קומפלימנטים כפולים. אנוכי סמוך ובטוח ששלושת האישים האלה רשאים להיות גאים בהישגם המקצועי על מרקע הטלוויזיה וגם על צַג המחשב. לטלוויזיה יש מעמד ותפקיד מיוחד בשל הכלים העומדים לרשותה כדי לשמור על דין צדק, הגינות ויושרה. היא כלב שמירה על טוהר הספורט. ערוץ 5 בכבלים הגשים זאת הלכה למעשה.

טקסט תמונה : 2 בדצמבר 2012. מר אורי דגון עורך אתר האינטרנט של ערוץ 5 (ערוץ הספורט) בכבלים. האיש הזה עשה עבודה עיתונאית ראויה לכל שבח ועל כן זכאי לכל המחמאות. (התמונה באדיבות אורי דגון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

תזכורת ב’ : גיא פניני שחקן מכבי ת”א לוֹעֵג אמש (יום חמישי – 9 בינואר 2014) שוב לכללי ההגינות האלמנטריים הנוגעים ליריבות ספורטיבית. הוא שולח תוך כדי המשחק את יד ימין שלו למכנסיו של יריבו מקבוצת לוקומוטיב קובאן אלכס מָארִיץ’ (Aleks Maric, מתנשא ל- 2.11 מ’) תופס את מבושיו, לוחץ על אשכיו, וממוטט אותו לזירת פרקט הכדורסל בהיכל הספורט ביד אליהו. האירוע הנבזי מתרחש 1:49 דקה לסיום הרבע ה- 3 בשעה שמכבי ת”א צועדת ביתרון בתוצאה 58:61 הטלוויזיה איננה יכולה לייצר דרמה. היא יודעת לכסות דרמה, היא יודעת לשווק דרמה, היא לא יודעת לייצר דרמה. את הדרמה מייצרים לטוב ולרע השחקנים.

יום חמישי – 9 בינואר 2014. היכל הספורט ביד אליהו. דקה אחת וארבעים ותשע שניות לסיום הרבע ה- 3 במשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן (רוסיה) במסגרת המחזור השני ב- Top 16 של ה- Euroleague. התוצאה במשחק 58:61 לטובת מכבי ת”א. שחקני קובאן תוקפים את הסל הצפוני. אלכס מאריץ’ (Aleks Maric) שחקנה האוסטרלי – סרבי הגבוה של קובאן (2.11 מ’) מבצע חסימה נגד גיא פניני. גיא פניני מנסה לעקוף אותו. בעודו נע במסלול העקיפה שולח גיא פניני את יד ימין שלו למכנסיו של אלכס מאריץ’. אלכס מאריץ’ מנסה לסלק את היד הזדונית אולם גיא פניני זריז ומיומן יותר במאבקים סמויים מעין השופטים , מ- העיתונאים הרבים שנוכחים בהתמודדות בהיכל, וגם מעיניהם של 11000 (אחד עשר אלף) צופים המאכלסים עד לעייפה את יציעי ההיכל ביד אליהו. הוא תופש את מבושיו של אלכס מאריץ’ בכף ידו הימנית ומועך את אשכיו. הענק הסרבי מתמוטט על הפרקט, אולם המשחק נמשך כאילו לא קרה כלום. רק מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 10 בראשות הבימאי המצוין והעירני ראובן “רוביק” פודגור חושפות לפרטי פרטים בשידור הישיר את מעשה הַנְבָלָה הַמְנוּבַז של גיא פניני. המצלמות כידוע אינן משקרות. הן דוברות אמת. אמש (יום חמישי – 9 בינואר 2014) התברר כי האיש גיא פניני הזה שמתחזה לספורטאי, לועג שוב לכל חוקי וכללי ההגינות המקובלים בעת התמודדות ספורטיבית. לפני זמן לא רב כינה את שחקן הכדורסל של הפועל ת”א יונתן שולדבראנד במונולוג נבזי של Trash Talk בשעת התמודדות תחרותית “נאצי”, ואיחל לו “סרטן בראש”. מצלמות הטלוויזיה של ערוץ 5 בכבלים חשפו אז את גיא פניני כבן בליעל. שחקן הכדורסל המכוער הזה נתפש כמלוכלך. אגודת מכבי ת”א שללה ממנו את פקיד הקפטן והוא גם הורחק מזירת הכדורסל לפרק זמן כלשהו ואף נקנס. גיא פניני הביע אז צער על התנהגותו הנבזית ההיא והבטיח כי הדבר לא יִישָנֶה. הוא חזר למגרשים ואמש גם שָב לסוּרוֹ . מה מניע את האיש הזה לשחק משחק כה מטונף ושָפֵל ? מדהים ששום עיתונאי מחמשת העיתונים המובילים “ידיעות אחרונות”, “הארץ”, “ישראל היום”, מעריב”, ו- “סוף השבוע” לא ראה אמש דבר ביד אליהו. בעיניהם גיא פניני נותר ספורטאי זך וטהור שחזר בתשובה.

אתה נוטל וקורא בבוקר את עיתוני יום שישי (10 בינואר 2014) ולא מאמין למראה עיניך. Nada. מדהים. כל העיתונאים וכתבי ופרשני הכדורסל הבכירים במדינת ישראל לא הבחינו במעשה ידו של בן בליעל. רפי נאה ואריה מליניאק מ- “ידיעות אחרונות” מספרים בפרוטרוט במאמרי הדיווח והפרשנות שלהם לקוראיהם כי מכבי ת”א ניצחה את לוקומוטיב קובאן 75:85, אך לא מתייחסים ולו במילה לאירוע המביש של גיא פניני. הכותרת של הפוסט של רפי נאה היא “סופו שואו” ושל אריה מליניאק “מיתולוגיה יוונית”, כאילו שני העיתונאים הוותיקים הללו מנותקים מהמציאות וכלל לא היו נוכחים בהיכל הספורט ביד אליהו אֶמֶש (יום חמישי – 9 בינואר 2014). כנ”ל אבי סגל ואלי סהר מ- “ישראל היום”. הכותרת של אבי סגל “הוריקן סופו” ושל אלי סהר “הפצוע היווני”. שום דבר מפְּרִי המַקְלָדוֹת שלהם אודות המקרה המְשוּקָץ של גיא פניני. אריה ליבנת מ- “הארץ” מתעלם גם הוא מהאירוע הנִקְלֶה. הכותרת שלו “חיה פצועה” מתייחסת לסופוקליס שחורציאניטיס כמובן ולא לאלכס מאריץ’. כמוהו אבי אורנן מ- “מעריב”. הכותרת של אבי אורנן היא “סופו ברצון”, אולם שום אוֹת אודות גיא פניני. כאילו לא היה נוכח במשחק. ומה תגידו גם על ערן ווייצמן ואלון סיני מהעיתון “סוף השבוע”. הכותרת שלהם “משחק ענק לסופו, מכבי ת”א ניצחה את קובאן”, בעמוד מס’ 41 של העיתון, לא מְגָלָה מאום לקוראים שלהם אודות עבירת המורל הגסה והמְנוּוֶלֶת של גיא פניני נגד אלכס מאריץ’.

קרה כאן מקרה בלתי מתקבל על הדעת. נבחרת עיתונאים וותיקה ובעלת ניסיון מהעיתונות הכתובה נשלחה ע”י המערכות שלהם לכסות אמש את המשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן , אולם שבה בידיים ריקות. לא ייאמן כי איש מהם לא ראה את גיא פניני שולח את יד ימין שלו 1:49 דקה לפני תום הרבע השלישי של המשחק (במצב של 58:61לזכות מכבי ת”א) אל מְבוּשָיו של אלכס מאריץ’, מועך בפרהסיה את אשכיו, ומשליך את הענק הסרבי ארצה נאנק מכאביו. ללא תגובת השופטים וללא תגובת העיתונאים. מדהים כיצד הוויזואליה הנקלֵית הזאת נעלמה מעיני העיתונאים הבכירים בעלי ניסיון מופלג בסיקור משחקי כדורסל. משהו חמוּר, בלתי מובן, מביך, ומוזר התרחש אמש ביציע העיתונות בהיכל הספורט ביד אליהו.

ערוץ 10 דאז (היה גם אפיק 10 בשלט) על ציוותו הגדול בראשות הבימאי המצוין שלוֹ מר ראובן “רוביק” פודגור (מצויד בניידת השידור של אולפני הרצליה) לרבות השדר מר יורם ארבל והפרשן שמדבר בשפת רחוב מר פנחס “פיני” גרשון – נשלח אמש כמו אנשי העיתונות הכתובה למשימת הסיקור הישיר בהיכל הספורט ביד אליהו של המשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן 75:85. ערוץ 10 משלם למכבי ת”א כ- 120000 (מאה ועשרים אלף) דולר זכויות שידורים תמורת התענוג לשדר מידי ערב בימי חמישי בשבוע את משחקי המועדון ב- Euroleuge. לכך יש להוסיף את הוצאות ההפקה השונות לרבות שכירת ניידת השידור של אולפני הרצליה. עלות הפקת כדורסל שבועית כזאת מידי יום חמישי מסתכמת ביותר מחצי מיליון שקל (משהו סביב 540000 שקל) . זה לא מעט. השידור הישיר של ערוץ 10 ההוא את המשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן 75:85 הניב בין 21.00 ל- 23.00 רייטינג ממוצע במגזר ה- “אוכלוסייה היהודית” בכמות של % 11.62. הוא צבר Peak (שיא) של % 12.9 בין 22.15 לבין 22.30 ועוד שיא של % 13.3 בין 22.30 לבין 22.45 . ערוץ 1 ז”ל לעומת ערוץ 10 צבר בין 21.00 ל- 23.00 מִדְרוּג ממוצע עלוב באוכלוסייה היהודית – רק % 1.53 (אחוז וחצי). ערוץ 2 צבר באותן השעתיים האלה בין 21.00 ל- 23.00 באוכלוסייה היהודית מִדְרוּג ממוצע של % 23.03. מועדון הפאר של מכבי ת”א בכדורסל הוא עדיין אם כך נֶכֶס שידור בוהק.

בימאי הכדורסל והחדשות של ערוץ 10 ההוא מר ראובן “רוביק” פודגור הוא מחונן גם בשל היותו עיתונאי. רוביק פודגור פרס את 7 (שבע) המצלמות הגדולות + 2 מצלמות אצבע של ניידת השידור של הרצליה כמקובל. כל 7 המצלמות הגדולות מוקלטות כהילוכים חוזרים כל אחת בעוד מצלמה מס’ 3 משמשת גם כמצלמת הילוכים איטיים מאוד SSM (ראשי תיבות של Super Slow Motion). מלאכת הבימוי של רוביק היא מיטבית, שיטתית, ויעילה. הוא לא מחמיץ דבר. האיש כל כך מוכשר, עירני, ובעל ניסיון ב- בימוי טלוויזיוני של משחקי כדורסל עד שהוא נותן תחושה כי עומדות לרשותו לא 7 מצלמות אלא כמות כפולה. הוא ללא ספק בימאי הספורט והחדשות הטוב במדינה. 1:49 דקה לפני תום הרבע השלישי במשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן כשהתוצאה עמדה על פער של 58:61 למכבי ת”א התברר פעם נוספת עד כמה מערך המצלמות שלו מחושב ויעיל. הצלם שלו אילן ברדה שהיה מופקד על מצלמה מס’ 6 ביציע מצד שמאל והצלם יוסי הרוש מי שהופקד על מצלמה מס’ 4 מתחת לסל מצד שמאל, הם שלכדו את כל המהלך המטונף במלואו והראו כיצד גיא פניני לופת בכוונה תחילה וללא בושה את איבר המין של אלכס מאריץ’ ומועך את אשכיו. אלכס מאריץ’ התמוטט על הפרקט. רוביק פודגור לא המתין אפילו שנייה אחת. הוא הבין כי גיא פניני עשה מעשה נוֹאָל והפר את כל כללי ההגינות הספורטיבית. הוא רוביק פודגור שידר מייד ל- “אוויר” את ה- Replays בזה אחר זה, את המראות שהפיקו עדשות מצלמות מס’ 6 ומס’ 4 של אילן ברדה ויוסי הרוש. התברר מעל כל ספק כי גיא פניני שמר על חשיבה צלולה ונחושה וגם מלוכלכת למרות ובתוך סערת הקרב, ותכנן כיצד להזיק ולהשפיל באופן גופני ונפשי את אלכס מאריץ’. סרט התועבה ההוא היה חייב להישלח בדחיפות מיידית ללא כל ספק ו- וויכוח לנשיא “Euroleague Basketball Company” הספרדי מר ג’ורדי ברתומיאו (Jordi Bertomeu). לגיא פניני אין יותר מה לחפש על מגרשי הספורט. בקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלי ראיתי אין סוף עבירות מורליות שדינן הנפת כרטיס אדום והרחקה מהמגרשים. לפיתת אשכיו של אלכס מאריץ’ ע”י גיא פניני דומה למעשהו המכוער של שחקן בית”ר ירושלים אודי אשש ב- 1988 כשתפס את אשכיו של רוני לוי (אז שחקן מכבי נתניה והיום מאמן בית”ר ירושלים) בעת וויכוח ביניהם בפאתי המגרש. לעבירות מורליות אין מחילה.
 
podgor 1

טקסט תמונה : קיץ 1987. הימים ההם – העֵת ההיא לפני 31 שנים. חטיבת הספורט בפיקודי של הטלוויזיה הישראלית הציבורית משדרת ישיר מאולם הכדורסל העירוני בראשל”צ. הצלם ראובן “רוביק” פודגור (מימין, בטרם היותי בימאי) עומד מאחורי מצלמת ה- Close ups (לבוש במכנסי ג’ינס וחולצת טי שירט לבנה וחובש Head set  ואוזניות). רוביק פודגור נראה כאן מנהל שיחה באמצעות מערכת הקשר הפנימית עם בימאי ניידת השידור יואב פלג. רוביק פודגור נחשב לאחד הצלמים הטובים ביותר בשידורי הספורט והחדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1. הוא הפך בעצמו אח”כ לבימאי טלוויזיה מוכשר בזכות עצמו בתחומי הספורט והחדשות. זיהוי היושבים בעמדת השידור מימין לשמאל בתמונה נ”ל : התאורן – חשמלאי חזי קוקה ז”ל, השדר אורי לוי, הכתב דני לבנשטיין, ועוזר השדר רמי שמש. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

קצת לפני האירוע המביש ההוא בו גיא פניני לופת ומוֹעֵךְ את אשכיו של אלכס מאריץ’, התהדר והתהלל פיני גרשון בשפת הרחוב שלו בפני השדר יורם ארבל וצופי ערוץ 10 וכך סיפר להם : “…לקחתי בשעתו את גביע אירופה עם אבן בכליה וארבע זריקות בתחת…”. גילוי המצלמות של אילן ברדה ויוסי הרוש 1:49 דקה לפני תום הרבע השלישי הסיט את הסיפור מפיני גרשון שמשבח את עצמו לכיוון שונה לחלוטין, לעברו של גיא פניני ולמעשהו הנכלולי, תפיסת מבושיו של אלכס מאריץ’ ומעיכת אשכיו. בושה וחרפה. לא פחות. אלכס מאריץ’ התמוטט על זירת הפרקט בהיכל הספורט ביד אליהו. רוביק פודגור החל להריץ את ההילוכים החוזרים של מצלמות מס’ 4 ו- מס’ 6 ונתן Cue לפיני גרשון ויורם ארבל לתאר בשידור ישיר את פרטי העלילה המכוערת. בין השניים השדר והפרשן ההם, התפתח טקסט סקסיסטי זול של הומור בגרוש. הטקסט היָרוּד הסתיים בהערכת רכילות אישית של פיני גרשון שגלשה בכלל לכתובת אחרת, לשחקן אחר של מכבי ת”א דאז, ל- שון ג’יימס. פיני גרשון הצהיר בפני יורם ארבל וצופי ערוץ 10 כי אילו היו עוטפים את גבו של שחקן מכבי ת”א שון ג’יימס הפצוע בגבו כבר תקופה ארוכה בדולרים, או יוּרוֹאִיים, או פאונדים – הוא היה מִתְּרוֹצֵץ על הפרקט ביד אליהו. להלן, זהו התמליל ורמת השיחה הירודה שהתנהלה בין השדר המוביל (אמור להיות גם עיתונאי) יורם ארבל לבין הפרשן שלו דאז פיני גרשון, כלהלן :

פיני גרשון (מזהה ראשון את ההתרחשות) וכך הוא מתבטא בשפת הרחוב שלו : “מישהו קיבל מכה ב- “חבילה”…אה זה מאריץ’…”.

יורם ארבל : “מאריץ’ ירד לפרקט וחטף זפטה…”.

פיני גרשון : “לפי דעתי הוא יצא מוועד הורים…או לא…”.

פיני גרשון (מושך את המילה) : “…לא יָפֶהֶהֶהֶהֶ…”.

יורם ארבל : “השאלה אם הוא עשה את זה בכוונה או לא בכוונה…”.

פיני גרשון : “השאלה מי נהנה פה…”.

יורם ארבל : “מה הוא מחפש שם…? אין לו כלום…”.

פיני גרשון : “איך אתה אומר…? ב- גוּאֶבוֹס…”

יורם ארבל : “לא יפה… לא יפה…לא שהוא עשה למאריץ’ נזק כזה גדול…”.

פיני גרשון (ממשיך להגיב ולשדר בשפת הרחוב שלו) : “הוא עשה לו גוּאֶבוֹס חַמִינָדוֹס לקראת שבת…”.

יורם ארבל : “זה נכון…אפוא שחורציאניטיס…אפוא שון ג’יימס…שון ג’יימס כנראה לא יכול לשחק…”.

יורם ארבל (פונה לפיני גרשון) : “אפוא שון ג’יימס…?”.

פיני גרשון : “לא מבין מה יש לו…”.

יורם ארבל (לפיני גרשון) : “אתה תיכנס לספר הרפואה ותראה מה יש לו…”

פיני גרשון : “למי…?”.

יורם ארבל : “לשון ג’יימס…”.

פיני גרשון (האשמה שגובלת בהוצאת דיבה ודבר לשון רע) : “…אתה יודע מה…? אתה עוטף לו את הגב בדולרים…ו/או ביורואיים…ו/או בפאונדים…אתה רואה איך הוא מתרוצֵץ פה…”.

יורם ארבל : “אתה אומר דברים קשים…”.

יורם ארבל לפיני גרשון במצב של 60:61 למכבי ת”א 1:07 דקה לפני תום הרבע השלישי : “בזמן האחרון אתה מדייק בעניין הזה…כבר אומר לך….

פיני גרשון : “אם הייתי יודע הכל הייתי מיליונר…”.

יורם ארבל מגיב : “גם ככה אתה לא סובֵל…”.

אנשי ערוץ 10, רוביק פודגור והצלמים שלו יחדיו עם העורך משה סגל והמפיק רונן רץ, העניקו שיעור בלתי נשכח בעיתונאות לנבחרת עיתונאים וותיקה ועתירת ניסיון מהעיתונות הכתובה שנכשלה כליל אֶמֶש בסיקור המשחק מכבי ת”א – לוקומוטיב קובאן 75:85. תודה לערוץ 10 ותודה כפולה לרוביק פודגור.

4. ממלכת ה- Off tube של ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים.

RGE הנהלת ערוץ הספורט על חמשת אפיקיו בכבלים, משלמת בעונת 2018 – 2017 ל- UEFA זכויות שידורים טלוויזיוניות בלעדיות של סיקור ה- Champions league על סך פנטסטי של 18.000000 יורו (euro). אולם כופה על עיתונאיה ושדרניה לסקר ולדווח את התמוטטותם הדרמטית של שני מועדוני הכדורגל היוקרתיים במפעל היוקרתי מנצ’סטר סיטי נגד ליוורפול ו- ברצלונה נגד רומא, מהאולפן בהרצליה. עיתונאי ושדרני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים אינם נוכחים בשטח. הם יושבים בעמדות השידור Off tube שלהם בהרצליה, במרחק אלפי קילומטרים ממוקדי ההתרחשויות, ומעתיקים מהמוניטור בהרצליה את האינפורמציה למען צופיהם. הם לא שָם. הם כָּאן כמו צופיהם. הם גם לא מתביישים במסווה של עבודה עיתונאית להוריד מהלוויין את סיגנל ראיונות הסיכום הטלוויזיוניים שנערכים בתום המשחקים עם גיבורי העלילה שמזדמנים אליהם באקראי ביניהם שיחת ניתוח מעניינת שמעניק ועורך המאמן הספרדי המובס של מנצ’סטר סיטי פפ גוארדיולה עם שדרני ועיתונאי הטלוויזיה שנוכחים במסיבת העיתונאים בתום ההתמודדות באצטדיונה של מנצ’סטר סיטי. עיתונאי ושדרני ערוץ הספורט מס’ 55 בכבלים אינם שָם. הם לא יכולים להתעניין אצל פפ גוארדיולה ולשאול אותו מה באמת קרה בשני המשחקים בשלב רבע הגמר של ה- Champions league בין קבוצתו המפסידה מנצ’סטר סיטי לבין ליוורפול המנצחת בראשות מאמנה יורגן קלופ ? הם לא שָם. הם כאן. הם בארץ כמו הצופים שלהם. נותר להם רק להעתיק מהמסך בהרצליה ולתרגם בהרצליה ממרחק של 5000 ק”מ את הטקסט של פפ גורדיולה. חבר’ה מגוחכים וחלטוריסטים שמכרו לפני שנים את בכורתם וכבודם העיתונאי תמורת נזיד עדשים. איזה עיתונאים ואיזה נעליים. עיתונאים דה מיקולו.

5. המוני הומלסים בעיר תל אביב בראשות ראש העיר רון חולדאי. תופעה חברתית מכבידה שאיננה מטופלת כראוי.

על ראש עיריית תל אביב מר רון חולדאי מוטלת החובה האנושית, העירונית, והאזרחית לטפל במאות הומלסים, גברים וגם נשים, זרוקים ו- מרי גורל שנדים ומסתובבים עם רכושם הדל ארוז בעגלות סופר מרקט ברחובות עירו. האנשים המסכנים האלה אינם מתקלחים, מחרבנים ומשתינים בגינות הבתים, ומשתלטים על ספסלי הרחובות, והופכים אותם בסבלם הרב לביתם הפרטי. החלכאים והנדכאים האלה זקוקים לתשומת לב. הם אינם אשמים. אשם ראש העיר ומחלקת הרווחה שאינם מטפלים בפרשה האנושית הכאובה הזאת. 

טקסט תמונה : 17 באפריל 2018. הומלס משתלט על ספסל עירוני בקטע רחוב אבן גבירול בין רחובות פנקס ויהודה המכבי בעיר תל אביב. בעת הצילום והתיעוד הייתי נחוש להסתיר את פניו וזהותו של ה- Homeless. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באפריל 2018. עוד הומלס משתלט על ספסל עירוני בקטע רחוב אבן גבירול בין רחובות פנקס ויהודה המכבי בעיר תל אביב. בעת הצילום והתיעוד הייתי נחוש להסתיר את פניו וזהותו של ה- Homeless. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 17 באפריל 2018. הומלס נוסף מחרים ספסל עירוני בקטע רחוב אבן גבירול בין רחובות פנקס ויהודה המכבי בעיר תל אביב. בעת הצילום והתיעוד הייתי נחוש להסתיר את פניו וזהותו של ה- Homeless. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שני אנשי ערוץ 10 איילה חסון + רביב דרוקר. 

ערוץ 10 (אפיק 14 בשלט, איזה יופי של הגדרה) העלה לאוויר מטוסי קרב משופרים ומפציצים כבדים בדמות שתי תוכניות טלוויזיוניות עיתונאיות דוקומנטריות דרמטיות, מסקרנות ומעוררות עניין עצום“ראשים מדברים”, מסכת ראיונות שניהלה איילה חסון ב- “שישי” עם ארבעת ראשי המוסד צבי זמיר, אפרים הלוי, שבתאי שביט, ודני יתום, בתחומי המודיעין והשפעתם על הניווט המדיני – ביטחוני של ראשי ממשלות ישראל. וכן, סדרה בת 6 פרקים (באורך של שעה כ”א), “הקברניטים – ההחלטות הגורליות”, שיצר ומוביל רביב דרוקר. התוכנית הראשונה של “הקברניטים – ההחלטות הגורליות” עסקה בראש הממשלה הראשון ושר הביטחון דוד בן גוריון (אחד המרואיינים בתוכנית “הקברניטים – ההחלטות הגורליות” הוא העיתונאי תום שגב. תום שגב העיד בפני רביב דרוקר כי ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון איבד כל קשר למציאות בתקופת כהונתו המאוחרת, אולם לא הביא כל תימוכין וסימוכין לעדותו. הוכיתי בתדהמה. להפתעתי הרבה רביב דרוקר לא היסה את המרואיין שלו ולא תבע ממנו הוכחות).

פוסט מס’ 737. לרוּם גבוה של IQ, תְּבוּנָה, ושֵכֶל אין שום מכנה משותף עם ברבריות, רצח, ו- גורל מר. לרֶצַח, טֶרוֹר נבזי, וברבריות קיים רק מענה אחד : נקמה רבתי, בתוספת עוֹצְמָה צבאית, ו- עוצמה רוחנית. “זָכוֹר אֶת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק”, מצווה עלינו תורתנו הקדושה. הטלוויזיה איננה יכולה לייצר דרמה. היא יודעת לכסות דרמה, היא יודעת לשווק דרמה, היא לא יודעת לייצר דרמה. את הדרמה לטוב ולרע מייצרים השחקנים גיבורי העלילה.  פוסט מס’ 737. כל הזכויות שמורות. הועלה לאוויר ביום רביעי – 18 באפריל 2018 בפרוס יום העצמאות ה- 70 של מדינת ישראל.

ראש המוסד האלוף צבי זמיר בשנים 1974 – 1978, ראש האגף הערבי ב- שב”כ וויקטור כהן, ואולימפיאדת מינכן 1972.

אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. 

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךּ עֲמָלֵק. ספר דברים פרק כ”ה פסוק 17.

11 ספורטאים ישראליים חוזרים בארונות ממינכן 72′ הביתה.

עם היוודע מעשה הרצח הנורא פורקה משלחת השידור האולימפית הקטנה של הטלוויזיה הישראלית במינכן. נִסִים קִיוִויתִּי ודוֹב עַצְמוֹן (קוסטקובסקי) אנשי העיתון “ידיעות אחרונות” במקורם נטשו את דן שילון והתגייסו לטובת עיתונם לצורך הסיקור. זו הייתה דרישתם המובהקת של הבעלים ומעסיקיהם נוֹח מוֹזֶס ודוֹב יוּדְקוֹבְסְקִי. השידור והדיווח של משחקי מינכן 72′ בטלוויזיה הישראלית הציבורית היו עבור נסים קיוויתי ודוב עצמוֹן מעין עסקת חלטורה זמנית . אהרון לָהָב איש מערכת העיתון “דָבָר” שסייע גם הוא לצוות השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית סַר מעכשיו למרותה של העורכת שלו גב’ חנה זֶמֶר.

שני אנשי משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי נותרו בודדים. הם היו צריכים להשתלט לבדם על עבודה עיתונאית טלוויזיונית רחבת היקף. מנכ”ל רשות השידור שְמוּאֵל אָלְמוֹג ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו “שייקה” תָּדְמוֹר לא העלו בדעתם לשלוח למינכן תגבורת עיתונאית. אלכס גלעדי (אחד האנשים הטובים ביותר, האיכותיים ביותר, והמוצלחים ביותר שגדלו וצמחו בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ההיא) זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : “…דן שילון ואני לא נכחנו יחד עם המשלחת בליל יום שני – 4 בספטמבר 1972 בתיאטרון מינכן בפגישה שלאחר ההצגה עם שמואל רודנסקי. היינו בארוחת ערב. בשש בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 העירו את דן שילון מהארץ וסיפרו לו על חדירת המחבלים הפלסטיניים למגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. טסנו מייד ל- IBC מרכז השידורים במינכן שמוקם בסמוך לכפר האולימפי ומשם חשנו במהירות למקום ההתרחשות. עמד לרשותנו צוות צילום גרמני ואחה”צ פתחנו גם קו שידור ה- 4W בין מינכן לירושלים. עקבנו אחרי המאורעות רק בזכות הקשרים הטובים שהיו לנו עם רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC ועם רשת הטלוויזיה הציבורית הבריטית ה- BBC. לא תודרכנו ע”י ההנהלה בירושלים. דן שילון ואני הדרכנו את חטיבת החדשות ומנהלם צבי גיל מה יש לנו לומר ומה אנחנו עומדים ליזום…”.

אלכס גלעדי שיחזר עם צוות צילום גרמני בכתבה מסמרת שיער את מסע הדם והרצח של המחבלים לעבר חדרי המשלחת ואת הרצח עצמו בדירה מס’ 1 ברחוב ג’יימס קונולי 31. דן שילון איתר את אחד הניצולים טוביה סוקולסקי וראיין אותו בשמונה וחצי בבוקר באולפן השידורים של הטלוויזיה הישראלית במינכן. טוביה סוקולסקי היה מאמנם של שלושת מרימי המשקלות הנרצחים זאב פרידמן, דוד ברגר, ויוסף רומנו. הוא הצליח לברוח לבוש פיז’מה בשנייה האחרונה דרך המרפסת האחורית התחתונה בחדרו בדירה מס’ 1 ובכך להינצל. בעת הריאיון לבש טוביה סוקולסקי ההמום את אותה הפיז’מה בה נַס על נפשו מדירת המוות. הוא היה המום, נפחד, ונרגש מאוד וטרם הסיר אותה. בינתיים ירד העֶרֶב. חלפו כבר יותר מ- 16 שעות מאז תחילת החטיפה ורצח מוני ווינברג ויוסף רומנו. הממשלה הפדראלית הגרמנית ושלטונות באוואריה ניהלו עדיין מו”מ עם המחבלים המחזיקים בתשעת בני הערובה הישראליים ברחוב ג’יימס קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הם אומנם הרשו לגרמנים להכניס אוכל ושתייה לחטוּפים הכפותים והתשושים אך היו נחושים בדעתם לשחרר 234 מחבריהם הכלואים בישראל תמורת חייהם של תשעת בני הערובה השבויים בידיהם או רצח.

דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי את הריאיון ההוא שערך עם הניצול טוביה סוקולסקי ב- IBC במינכן 72′ : “טוביה סוקולסקי היה המום בעת הריאיון. הוא היה עצוב ומדוכא מאוד מההתרחשויות וגם קצת מבולבל. ראו את זה היטב על פניו וגם באופן דיבורו. קבוצת DOZ (מיסודה של ARD ו- ZDF) העמידה מצלמות אלקטרוניות משני צִדֵי בניין מגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 והעבירו את סיגנל הטלוויזיה הגרמנית בשידור ישיר בגרמניה. הבימאית שלנו וַרְדִינָה אֶרֶז  ז”ל (אחותה של אוֹפִירָה נָבוֹן – אֶרֶז ז”ל רעיית נשיא המדינה יצחק נבון ז”ל) למדה טלוויזיה שמונה שנים בניו יורק, 1968 – 1960) הציבה ברקע הריאיון עם טוביה סוקולסקי באמצעות אפקט ה- Blue screen בשולחן הניתוב באולפן הטלוויזיה את תמונת המרפסות של הביתן הישראלי. בתמונת הסטילס של הריאיון רואים מימין את המרפסת העליונה והתחתונה של דירה מס’ 1 ממנה ברח טוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי וכך ניצל”.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72′. דן שילון (משמאל) מראיין בצוהרי יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 באולפן במינכן את טוביה סוקולסקי ההמום (מאמנם של מרימי המשקולות) שהצליח להימלט מציפורני החוטפים בעור שיניו. כאן נראה טוביה סוקולסקי בעת הריאיון עדיין עוטה את חולצת הפיז’מה שלו. הוא סיפר במילים מצמררות אודות החוויה הטראומתית שחווה. הבימאית וָורְדִינָה אֶרֶז ז”ל השתמשה בעת שידור הריאיון באפקט ה- Blue Screen  והציבה את בניין המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי ברקע הריאיון הטלוויזיוני. (התמונה באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דָן שִילוֹן שהה כל העֵת ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) מרכז השידורים הבינלאומי במינכן ועִדכֵּן משם את מהדורות החדשות בטלוויזיה הישראלית הציבורית. הוא היה המום. 27 שנים אחרי רצח יהודים במחנות ההשמדה אושוויץ ודאכאו שוב נרצחים יהודים על אדמת גרמניה. בתשע בערב התרוצצה שמועה כי הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט בא במיוחד למינכן כדי לעקוב אחר ההתפתחויות מקרוב ועכשיו הוא מגיע ל- IBC במינכן כדי להתראיין לרשתות הטלוויזיה הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF בעקבות מעשה הטבח של טרור הפלסטיני בו נרצחו שני ספורטאים ישראליים ותשעה ספורטאים ישראליים נוספים מוחזקים כבני ערובה. דן שילון אַץ לשָם. בתום הריאיון לרשתות הגרמניות הציג דן שילון את עצמו בפני הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט וממש “חטף” אותו לאולפן השידור של הטלוויזיה הישראלית הציבורית ששכן ליד אולפני הטלוויזיה הגרמניים ב- IBC בעיר מינכן. הקנצלר הגרמני הסכים להעניק ריאיון לדן שילון. שובל של מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה מכל העולם רדף אחר שניהם. דן שילון זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- ינואר 2004, כלהלן : “הייתי נסער מאוד מכל מה שהתחולל בכפר האולימפי במינכן בו ספורטאים ישראליים נחטפים ונרצחים בידי מחבלים ערביים. ניהלתי עם הקנצלר הגרמני ריאיון נוקב ואגרסיבי, אולי תוקפני יתר על המידה. ווילי בראנדט השיב באדיבות לשאלות שלי. הוא הרגיש מאוד לא נוח בעקבות מה שקרה. רצח שני הספורטאים הישראליים מאמן המתאבקים מוני וויינברג ומרים המשקולות יוסף רומנו והחזקתם של תשעת החטופים האחרים תחת איומי רובי הקלצ’ניקוב התקשר אצלי לתקופה האפלה של השואה בשנים 1945 – 1939. רצו לי המון מחשבות בראש. חשבתי על השמדת יהדות אירופה בידי גרמניה הנאצית. והנה שוב לנגד עינינו רצח ישראליים רק מפני שהם יהודים. אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחים בדם קר על אדמת גרמניה”.                        

מפני שכל רשתות הטלוויזיה היו עסוקות בכיסוי מעשה הטרור ולוויין התקשורת ה- Primary האטלנטי היה תפוש (תחנת הקרקע ללוויינים עמק האלה הייתה מחוברת ב- 1972 רק ללוויין האטלנטי ה- Primary) החליט דן שילון להקליט את הריאיון עם ווילי בראנדט ב- IBC במינכן כדי לשדרו מאוחר יותר בישראל. מצלמות הטלוויזיה באולפן חשפו את ווילי בראנדט יושב לבוש חליפה כהה וענוב מול מראיינו, נרגש ומזועזע. דן שילון לא לבש ז’אקט וגם לא ענב עניבה כמקובל בעת ריאיון רשמי מהסוג הזה עם ראש מדינה. הוא היה המום ונסער אך לא הפגין את רגשותיו. הוא נראה ונשמע מאופק וקר רוח. פניו לא הסגירו את רחשי לבו. זה היה אחד מיתרונותיו כל השנים כשַדָּר, עורך, מפיק, ומגיש ומנחה בטלוויזיה. וַרְדִינָה אֶרֶז התיישבה על כֵּס הבימאי בחדר הבקרה במינכן. באמצעות האפקט הטלוויזיוני Blue Screen הציבה ברקע של המראיין והמרואיין את האִצטדיון האולימפי הניצב רֵיק ושומֵם ומואר באור יקרות, אנטי תזה לרצח בדם קר שהתחולל לידו רק לפני שעות אחדות. המשחקים האולימפיים הופסקו בינתיים לשעה קלה.

ורדינה ארז סימנה לדן שילון “Cue” והורתה לוֹ להתחיל את הריאיון. טכנאים גרמניים הקליטו את הריאיון על טייפ VTR שני אינטשים. באותן דקות ממש בהן ניהל דן שילון את השיחה עם הקאנצלר ווילי בראנדט היו כבר שתי גופות של נרצחים ישראליים מוטלות מנגד. משה וויינברג ויוסף רומנו לא היו עוד בין החיים. האנס דיטריך גנשר שַר הפנים של ווילי בראנדט המשיך לנהל מו”מ עם המחבלים על גורל חייהם של שאר תשעת בני הערובה הישראליים החטופים, עמיצור שפירא, קהת שור, אנדרה שפיצר, יוסף גוטפרוינד, יעקב שפרינגר, אליעזר חלפין, מרק סלאבין, דוד ברגר, וזאב פרידמן שהוחזקו כפותים בידיהם ורגליהם תחת איום רובי קלאצ’ניקוב ורימונים בחדר מספר 1 ברחוב ג’יימס קונולי 31 בכפר האולימפי.

הקנצלר ווילי בראנדט ידע בעֵת קיום הריאיון עם דן שילון כי שני ספורטאים ישראליים כבר נרצחו ע”י המחבלים, וחייהם של שאר תשעת החטופים תלויים על בלימה. הוא ידע שבשעה זו מתנהל מו”מ על חייהם תחת איומם של רובי קלצ’ניקובים, אך לא הִיסֵס ואמר במהלכו לדן שילון, כלהלן, “…כי אם לא יישפך דם נוסף אז אין צורך להפסיק את המשחקים האולימפיים…”. זה נשמע נורא. הקנצלר הגרמני אמר בעצם שדמם של שני נרצחים בלבד משה “מוני” וויינברג ויוסף רומנו איננו עילה מספקת להפסקת המשחקים האולימפיים. במהלך עריכת המחקר על ידי ב- 2006 לא זכרתי את כל פרטי הריאיון. חלפו מאז 34 שנים. עכשיו משהיה הריאיון בידי, הרצתי את טייפ ה- VHS שוב ושוב הלוך וחזור. לא האמנתי למשמע אוזניי. לשאלתו של דן שילון , “מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים האולימפיים בעקבות הרצח ?”, משיב הקנצלר הגרמני ללא כחל ושרק בפנים חתומות בשפה האנגלית : “…דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם , אז אסור להפסיק את המשחקים האולימפיים…”. פתאום אתה מבין שיחסים  בינלאומיים בין מדינות מושתתים על אינטרסים ולא על רגשות. האינטרס הפוליטי של ווילי בראנדט היה שהמשחקים האולימפיים בהם השקיעה מערב גרמניה מאמצים כספיים וארגוניים כבירים במשך שש שנים – אומנם יימשכו גם אם שני ספורטאים ישראליים נרצחו.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72′. דן שילון (משמאל) מראיין ביום שלישי בערב – 5 בספטמבר 1972 באולפן במינכן את קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט. בעת הריאיון היה ידוע כי המחבלים רצחו כבר את מוני וויינברג ויוסף רומנו. תשעת החטופים האחרים היו עדיין בחיים. לשאלתו של דן שילון, “מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים”, השיב הקנצלר ללא היסוס, “דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור לחלוטין להפסיק את המשחקים האולימפיים”. הבימאית ורדינה ארז השתמשה באפקט “Blue screen” כדי להכניס את  תמונת האִצטדיון האולימפי הריק ברקע הריאיון. (התמונה שצולמה ממוניטור הטלוויזיה ניתנה לי באדיבות דן שילון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנה התמליל המלא והמדויק של הריאיון עם הקנצלר שנמשך כ- 7 דקות בלבד. “עֶרֶב טוב אדוני הקנצלר”, אמר לו דן שילון (אחד מאנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית הכי אמיצים, הכי כנים, הכי יישרי דרך, והכי מוערכים על ידי בכל הזמנים) והחל את הריאיון בשפה האנגלית. ווילי בראנדט השיב אף הוא בשפה האנגלית שהייתה שגורה היטב בפיו. הריאיון הוקלט במינכן ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בתשע בערב בשעה שתשעת בני הערובה הישראליים הוחזקו עדיין בשבי המחבלים בדירה מס’ 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, ושודר בטלוויזיה הישראלית הציבורית באותו לילה של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בשעה אחת עשרה בלילה.

דן שילון : מר ווילי בראנדט מה אתה יכול לומר לאומה בישראל ברגע הזה ?

הקנצלר הגרמני ווילי ברנדט : ניסיתי לומר לראש הממשלה גולדה מאיר עד כמה אני מזועזע מן המעשה כמו העם הגרמני כולו. אני יודע כי למילים אין משמעות רבה במצב זה, אך מצד שני אנו חשים זאת בכנות. ניסינו למצוא פתרון במו”מ עם החוטפים, אך לא מצאנו אותו עד לרגע זה, אך בכל אופן הצלחנו למנוע שפיכות דמים נוספת . פעולותינו מתרכזות במצב האיום הזה, ואומנם נמנעה שפיכות דמים נוספת.

דן שילון : מה היו אמצעי הביטחון המיוחדים שננקטו כאן לגבי ביטחון הישראליים ?

הקנצלר הגרמני ווילי ברנדט : ביקשתי את הגורמים הנוגעים בדבר לדווח לי על כך יש כאן אצלנו שיטה מסובכת כלשהי שבה האחריות הביטחונית מתחלקת בין הממשלה הפדרלית לבין המדינות הפדרליות. זוהי אחריותו של ארגון הביטחון הבאווארי ואנחנו מצפים לפרטי הדיווח שלו. אינני במצב שבו יש באפשרותי להאשים מישהו כאן על דברים שלא נעשו, מפני שאנחנו יודעים מן הניסיון שקשה לבלום אנשים אשר חייהם של עצמם לא חשובים להם …

דן שילון : (לא ממתין לסיום התשובה וקוטע את תשובת הקנצלר), מבקש סליחה, ושואל אותו האם לא יכלה ממשלת גרמניה לחזות מראש התרחשות כזאת ביחס לישראל ?

הקנצלר הגרמני ווילי ברנדט : כמובן… היה צריך להיות ברור לכל הנוגעים בדבר כאן לגבי המשלחת הישראלית, ועוד כמה לְאוּמִים, שקיימות בעיות מיוחדות. אני אהיה מזועזע אם הדבר הזה לא הובא בחשבון…

דן שילון : האם יש לך מגעים  ברגע  זה עם ממשלת ישראל ואיזה סוג של מגעים ?

הקנצלר הגרמני ווילי ברנדט : אני מקיים מגעים עם ממשלת ישראל באמצעות שגריר גרמניה בישראל. השגריר שלנו נכח בפגישות עם ממשלת ישראל ודיווח לי על מה שאמרה ראש הממשלה גולדה מאיר באותה פגישה. במשך היום התנהלו עוד מגעים . אין טעם לדווח על הפרטים אך מידע זרם בשני הכיוונים. אני לא שוחחתי אישית עם גב’ גולדה מאיר או מר משה דיין. המגעים נעשו באמצעות השגריר.

דן שילון : האם דיברת אישית עם גולדה מאיר ומשה דיין ?

הקנצלר הגרמני ווילי ברנדט : לא…לא דיברתי עמ .

דן שילון : האם יש לך אינפורמציה על בואו של משה דיין לכאן ?

הקנצלר הגרמני ווילי ברנדט : לא ידוע לי על בואו הצפוי של משה דיין לכאן. כל מה שאוכל לומר שממשלת ישראל נמצאת בתמונה.

דן שילון : האם צריך להמשיך בתחרויות האולימפיות ?

הקנצלר הגרמני ווילי ברנדט : הדבר מותנה בהחלטת IOC (בוועד האולימפי הבינלאומי). ההתאחדות שלנו היא רק המארגנת את המשחקים . אני מניח כי הדבר תלוי בשאלה אם תהיה עוד שפיכות דמים. זאת החלטה קשה מאוד. מצד אחד אי אפשר להמשיך במשחקים כאילו דבר לא קרה. מאידך יש להביא בחשבון את ההשלכות על הפסקת המשחקים ואת העובדה שקבוצה קטנה של טרוריסטים יכולה לחרוץ את גורלו של אירוע ספורט בינלאומי בסדר גודל כזה.

דן שילון : מה דעתך האישית לגבי הפסקת המשחקים ?

הקנצלר הגרמני ווילי ברנדט : דעתי האישית שאם לא יישפך עוד דם אסור להפסיק את המשחקים האולימפיים…לחלוטין.

דן שילון : האם אתה מציע למשלחת הישראלית לעזוב את אדמת גרמניה מייד ?

הקנצלר הגרמני ווילי ברנדט : אצטער מאוד אם המשלחת הישראלית תעזוב מייד, אך איני יכול לבקֵר את ההחלטה ולגלות אליה חוסר הבנה.

דן שילון : תודה רבה לך מר ווילי בראנדט.

נשפך עוד דם רב. תשעה ספורטאים ישראליים נרצחו ומניינם עלה לאחד עשר אך המשחקים שהופסקו ליממה נמשכו אח”כ כרגיל. השתררה אווירת פחד במינכן. המשלחת האמריקנית חששה לחייו של השחיין היהודי שלה מרק ספיץ, זכיין שבע מדליות זהב ורבן של שבעה שיאי עולם חדשים במשחקי מינכן 72′, והחליטה להבריח אותו ולהטיסו מייד בחזרה לארה”ב.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. גאון השחייה היהודי – אמריקני מרק ספיץ (Mark Spitz, בן 22) ניצב על דוכן המנצחים באולימפיאדת מינכן 72′. השחיין שניצח בשבעה משחים, קבע שבעה שיאי עולם, וזכה ב- 7 מדליות זהב הוברח לארה”ב בשל חשש להתנקשות בחייו. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ ו- IOC הוועד האולימפי הבינלאומי).

משחקי אולימפיאדת מינכן 1972 חודשו על פי הוראתו של נשיא IOC אוורי בראנדג’ בתמיכת הוועד המנהל האולימפי בטענה שהטרור לא ינצח את האולימפיאדה. מייד בתום המשחקים עסקו מו”לים מערב גרמניים בהוצאה לאור של חמישה ספרים שונים המסכמים ודנים באולימפיאדת מינכן 72′. ארבעה מהם בהוצאות מערב גרמניות פותחים את המהדורה שלהן בסיקור הרצח הנפשע של 11 הספורטאים הישראליים. ההוצאה לאור הרשמית של מזרח גרמניה הקומוניסטית המכנה את עצמה בראשי תיבות DDR (ראשי תיבות של Deutsche Democratic Republic) התעלמה במופגן בהוראת המדינה ממעשה הטרור הברברי. הספר האולימפי שלה איננו עוסק המעשה הטרור והחטיפה וברצח והטבח של אחד הספורטאים הישראליים. היה ברור כי בעוד המשחקים נמשכים כרגיל על פי החלטת הוועדה המארגנת הגרמנית ובתמיכת נשיא IOC האמריקני אוורי בראנדג’ (Avery Brundage, בן 84), שאמר : “The games must go on”, הרי שמשלחת ישראל חוזרת מייד הביתה עם 11 ארונות הספורטאים. הופעתה הבלתי נשכחת של האצנית אסתר רוט – שחמורוב בת ה- 20 נקטעה בבת אחת. מנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו “שייקה” תדמור יחדיו עם מנהל חטיבת החדשות צבי גיל ומנהל חטיבת התוכניות יצחק “צחי” שמעוני ז”ל, ובסיוע של מנהל חטיבת ההנדסה בטלוויזיה שלמה גל – נערכו לשידורים ישירים מיוחדים בעקבות האסון.

חברת “אל-על” שלחה מטוס מיוחד למינכן כדי להחזיר את חברי משלחת ישראל אפופי יגון הביתה יחד עם עשר ארונות הנרצחים. ארונו של דוד ברגר הוטס על פי בקשת משפחתו לארה”ב ושם נקבר . גם אנשי הטלוויזיה הישראלית דן שילון, אלכס גלעדי והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז”ל שָבוּ במטוס הזה לארץ . אֵבֶל כבד השתרר במדינת ישראל ההמומה והמזועזעת. למחרת יום חמישי – 7 בספטמבר 1972 חידש נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי האמריקני אוורי בראנדג’ את המשחקים האולימפיים בעתה אחת ובשיתוף עם יו”ר הוועדה המארגנת הגרמנית ווילי דאומה ובחסות ממשלת מערב גרמניה על פי הסיסמה שטבע, “THE GAMES MUST GO ON”.

המחקר והכתיבה אודות אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 ארכו כתריסר שנים בין 2000 ל- 2011. לצורך המחקר ראיינתי עשרות רבות של אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם. אני מבקש להדגיש כי הסדרה בת 13 הספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” נחקרת ונכתבת על ידי בעיקר מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בארץ ובעולם ומזווית הראייה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית האדירה בכללה. אולם בנוגע לטרילוגיה הזאת אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הסיפור שונה לחלוטין. לא ידעתי, לא שיערתי, ולא חשבתי כי המחקר והכתיבה שלי יתפרסו על פני תריסר שנים. לקח לי שנים על שנים להגיע לכל מיני מקורות בעיקר בגרמניה כדי לאסוף מידע ועל מנת לאמת ולהצליב אותו עם אותה האינפורמציה שהגיעה לאוזניי ממקורות אחרים. זאת עבודת פסיפס שדורשת סבלנות רבה ונשיכת שפתיים. אתה עוקב וחוקר טרגדיה נוראית בה ספורטאים ישראליים מובלים לטבח חשופים ללא כלי מגן בידיים אָזוּקוֹת ורגליים קשורות על אדמת גרמניה. לא כולם מסכימים לדבר. רובם משתפים פעולה.

DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (Deutsche Olympic Zentrum) ששימשה Host broadcaster היא שהפיקה את הסיגנל הבינלאומי של אולימפיאדת מינכן 1972 בהצטיינות רבה ( מטעמן של שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF ). הקבוצה הזאת עשתה עבודה פנטסטית בכל תחומי הטלוויזיה של תכנון ומחשבה, הפקה, צילום, שידור, ועריכה , ומתן שירותים מצוינים ל- 75 רשתות טלוויזיה בינלאומיות שהתארחו במינכן 72′ וכיסו את המשחקים עבור מדינותיהן. קבוצת ההפקה של DOZ בראשות ארבעת האישים הוֹרְסְט זָיְיפָארְת, אוּלִי ווֹלְטֶרְס, רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה, ואוּלְרִיךְ בְּרָאוּן כללה בתוכה 3000 (שלושת אלפים) מומחים ומהנדסים. לזכותה צריך לומר עוד דבר : היא ייצרה ב- 1972 את תמונת הטלוויזיה החדה, הברורה, והאיכותית ביותר (מבחינה טכנולוגית) בשיטת צבע הקרויה PAL B ומכילה 625 קווים – שנראתה עד אז בעולם בתעשייה הזאת. תמונת הטלוויזיה הגרמנית ב- 1972 עלתה לאין ערוך ולאין שיעור על תמונת הטלוויזיה האמריקנית ששודרה בשיטת צבע של NTSC בעלת 525 קווים ועל התמונה שהפיקה הטלוויזיה הצרפתית בשיטת צבע של SECAM בעלת 625 קווים. עולם הטלוויזיה הצדיע ל- DOZ וגם לוועדה המארגנת הגרמנית בראשות של ד”ר ווילי דאומה ופרופסור וולטר טרוגר. גם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית בירושלים הופתענו מחדות התמונה שהגיעה אלינו מתחנת הקרקע הגרמנית לתקשורת לוויינים ב- Raisting, נישאה על הטראנספונדרים של לוויין ה- Primary האטלנטי שמשייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק”מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה, נחתה בעמק האלה בואכה אל תחנת הממסר “איתנים” בהרי יהודה ומשם לאולפנים בירושלים. שידרנו אומנם ב- 1972 בשחור / לבן אך אף פעם לא ראינו עד אז תמונת טלוויזיה כה ברורה ובטיב שכזה, וסיגנל נקי לחלוטין ללא הפרעות למרות שהוא עובר כמה צמתים וכברת דרך ענקית שכזאת. תמונת Video באיכות ש- DOZ הפיקה אז ראיתי בפעם הבאה רק ב- בואנוס איירס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978.

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 התגמד הכל מול הרצח והטבח ברחוב ג’יימס קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן ובשדה התעופה הצבאי של “פירסטנפלדברוק”. בנקודת הזמן הזאת הופכת אולימפיאדת מינכן 1972 ל- “אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972” והטרילוגיה מקבלת תפנית חריפה. היא איננה עוסקת עוד רק במדע הטלוויזיה ותורת העיתונאות. שאבתי מידע בפגישותיי הרבות עם כל מיני אישים במסגרת כינוסים של מנהלי חטיבות הספורט באיגוד השידור האירופי (ה- EBU )שנערכו מקום מושבו בג’נבה וגם בערים אחרות באירופה. ה- EBU איגוד השידור האירופי (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שמפקדתו המבצעית והטכנית ממוקמת בג’נבה, קיים באורח קבע ובאופן שיטתי בעת ששימשתי מנהל מחלקת הספורט שתי פגישות תכנון שנתיות בנות שלושה – ארבעה ימים כל אחת. בחודשים פברואר – מארס התקיימו הפגישות בג’נבה ובחודשים ספטמבר – אוקטובר הן נערכו בערים שונות באירופה, כשהמארחת היא רשת הטלוויזיה המקומית. העדויות היו Off the record. ליקטתי אינפורמציה בפגישות שערכתי עם כל מיני אישים גם בעת מבצעי שידור בינלאומיים בהשתתפות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהם נטלתי חלק ושהיתי בחו”ל, בעיקר באלה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 (שנתיים לאחר אסון מינכן 72′ שם הצהירו בפניי אנשי הסָאוָואק האיראני במלון “אינטרקונטיננטל” בו התגוררנו בטהראן, בגאווה : “מינכן שנייה לא תהיה כאן”), אולימפיאדת מונטריאול 1976, ומונדיאל ארגנטינה 1978. העדויות לא הוקלטו. הן נמסרו לי בשיחות אישיות. ב- 1990 נפלה חומת ברלין והגוש הקומוניסטי של מזרח אירופה התמוטט. מסך הברזל קרס ועמו גם איגוד השידור המזרח אירופי OIRT (ראשי התיבות שלו Organization Intervision Radio and Television), המקביל ל- איגוד השידור האירופי ה- EBU אך הרבה יותר קטן והרבה יותר עני. רשתות הטלוויזיה הציבוריות של רוסיה, מזרח גרמניה, בולגריה, רומניה, הונגריה, צ’כוסלובקיה, בולגריה, ופולין חברו ל- EBU. במארס 1991 טסתי שוב בשליחות רשות השידור לג’נבה. ניתנה לי הזדמנות להיפגש ולשוחח בפעם הראשונה עם אנשי הטלוויזיה של DDR לשעבר, הלא היא מדינת מזרח גרמניה. השיחות עימם היו ענייניות ו- מעניינות. כעיתונאי אתה למד על הדרך שבה הטלוויזיה המזרח גרמנית סייעה באופן שיטתי ובצורה מחושבת ומדעית במשך שנים רבות למשטר הטוטליטארי – קומוניסטי לזהות לציבור שלו את הספורטאים והספורטאיות כבני אֵלִים. העולם הדמוקרטי והחופשי ראה במזרח גרמניה מושבת חסות קומוניסטית בת חלוף של ברה”מ. המדינה הגרמנית האמיתית הייתה מערב גרמניה. היה זה מזכ”ל המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית וולטר אולבריכט שהגה כבר בשנות ה- 60 של המאה שעברה את הסלוגן הפוליטי – ספורטיבי הידוע שלו שנועד לטעת את תודעתה המדינית של מזרח גרמניה בקרב אומות העולם, כלהן : “מדליית זהב אולימפית אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומטיים . אתה צריך לעמוד רק פעם אחת על דוכן מס’ 1 של הפודיום. ההמנון המזרח גרמני ינוגן והדגל של המדינה יתנוסס בראש התורן. ומה שחשוב – במראה הזה ייצפו מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם. לכן עשה זאת שוב ושוב בסיועה של הטלוויזיה המקומית והבינלאומית עד שהעולם יאמין כי אתה קיים”. מאותם אנשי DDR לשעבר שעמם שוחחתי, שמעתי כמה עובדות חדשות שנוגעות לאסון מינכן 72′ מנקודת מבטה של הטלוויזיה המזרח גרמנית. ושמעתי מהם עוד דבר : “האסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג היה מופת לנוער האמריקני בזמנו, בעוד השחיינית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר שימשה מופת לנוער המזרח גרמני שלנו בתום אולימפיאדת מונטריאול 1976”. קורנליה אנדר הייתה אחת מכמה אלפי ספורטאים מזרח גרמניים שהגשימו את חזונו הפוליטי – ספורטיבי של וולטר אולבריכט. היא זכתה בארבע מדליות זהב בשחייה באולימפיאדת מונטריאול 1976, ועשתה זאת בעת ריטואל הטקס האולימפי שנילווה להענקת המדליות למנצחים. קורנליה אנדר ניצבה על הפודיום האולימפי מס’ 1 במונטריאול 76′ ארבע פעמים. היא, ההמנון שלה, והדגל המזרח גרמני נחשפו בארבעת טקסי הענקת המדליות האולימפיות ע”י קבוצת הטלוויזיה הקנדית המצוינת ORTO שיועדה לכיסוי אולימפיאדת מונטריאול 1976(ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization מיְסוֹדָה של רשת הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC), לאורך זמן מצטבר בן רבע שעה בלבד. 15 דקות של תהילה טלוויזיונית בינלאומית הספיקו כדי להזכיר לציבור כי מזרח גרמניה איננה מדינה בת חלוף. מזרח גרמניה מדינה ספרטאנית בת 15.000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים בלבד זכתה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ב- 90 מדליות אולימפיות. 40 מתוכן מזהב (!).

התחלתי להעלות על הכתב את המחקר הזה אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 רק בתום אולימפיאדת סידני 2000. שבתי לירושלים לאחר שהות של חודש בסידני ותקתקתי על המקלדת שלי את ראשי הפרקים והסעיפים הראשיים. זה התפצל והסתעף. מחקר כזה איננו תם . חלפו מאז הטבח הרבה שנים. עשרות רבות של אנשים מעידים אבל כבר לא כל כך זוכרים. אתה מדבר עם אותם אנשים פעם נוספת כעבור זמן והם סותרים משום מה בפרטים כאלה ואחרים את עדותם הקודמת. ראיתי בשעתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 את ה- Ducodrama הגרמנית על שני חלקיה “מחלום לטרור” שהוקרנה באחריות המפיק ששי אפרתי. אתה מתוודע שוב לפרטים חדשים. אולם מאידך בדיוקו – דרמה הגרמנית חסרים פרטים שלי יש אותם ולהם אין.

שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי הם אלה שהפיקו, ערכו, ושידרו את אירועי אולימפיאדת מינכן 1972, ושהו ב- IBC האולימפי במינכן וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן בעת הרצח והטבח. רִאיינתי בזמנו בהרחבה את שני העיתונאים האלה שב- 1972 שימשו חונכים שלי. אולי יום אחד הם יואילו ויכתבו ספר משלהם וישפכו אור נוסף על הטרגדיה הנוראית שהתרחשה שָם לפני 46 שנים. באולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי כתב – עורך זוטר שלהם של דן שילון ואלכס גלעדי, אולם בירושלים לצדם של יאיר שטרן, יאיר אלוני, ועוזר ההפקה יואב פלג. המחקר והכתיבה שלי הסתיימו המידה רבה פחות או יותר לאחר ששוחחתי וראיינתי באוקטובר 2009 את ראש המוסד צבי זמיר ואת ראש האגף הערבי בשב”כ וויקטור כהן (ראה בפוסטים קודמים). אני חייב לומר לציבור הקוראים של הבלוג הזה כי פגשתי שני אנשים מדהימים אם כי שונים לחלוטין באופיים. המושג “מדהים” כולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, צניעות וענווה, דבקות במשימה ללא פשרות וחתירה ללא ליאות למען השגתה, ידע מקצועי, והישגים פנטסטיים מקצועיים בקריירה שלהם . הערה שלי : ראש המוסד צבי זמיר הוציא ב- 2011 ספר מרתק בן 251 עמודים “בעיניים פקוחות” יחדיו עם גב’ אפרת מס. הספר יצא לאור בהוצאת המו”ל “כינרת, זמורה, ביתן”.

טקסט מסמך (1) : השער הקדמי של ספרו של ראש המוסד צבי זמיר, הקרוי, “בעיניים פקוחות”. הספר יצא לאור ב- 2011 בהוצאת “כינרת, זמורה, ביתן, דביר”. 

טקסט מסמך (2) : השער הקדמי של ספרו של ראש המוסד צבי זמיר הקרוי “בעיניים פקוחות”. הספר יצא לאור ב- 2011 בהוצאת “כינרת, זמורה, ביתן, דביר”. 

טקסט מסמך : הספר “בעיניים פקוחות” שוכן כלאחר כבוד בספרייתי הפרטית בביתנו הפרטי.

אני אסיר תודה לשניהם לצבי זמיר ו- וויקטור כהן על שהואילו והסכימו לפגוש אותי ולהתראיין אצלי במשך שעות . ברור שמפגש עם אנשי בִּיוּן תמיד מעורר סקרנות והופך להיות מרתק. מה עוד שהוא נעשה בשלווה לא תחת לחץ זמן, ומתפרס על פני שעות. אך בעוד אני דן בבלוג הזה במקומות שונים בנושא “קיללת עיתונאות ה – Off tube וה- .Off com”, נזכרתי לפתע שאין לי שום הוכחה שאומנם נפגשתי עם צבי זמיר ו- וויקטור כהן וכי אומנם תיעדתי את סיפורם באופן בלתי אמצעי. אז למען עיתונאות השטח והרקורד ההיסטורי אני עושה זאת עכשיו ונותן לכך פומבי. שני אישים בלתי נשכחים עבורי.

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) יחדיו עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר (בן 88 בעת הצילום). אישיות מדהימה ויוצאת דופן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 2012. אנוכי (מימין) עם ראש האגף הערבי בשב”כ בשנת 1972, וויקטור כהן בן 85 (בתצלום). אישיות בלתי רגילה ותקשורתית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה שלי :

“הָאָרֶץ” הוא עיתון טוב למרות שהעורך מר אָלוּף בֵּן פוגם שוב ושוב במדור הספורט שלו. משפחתי מנויה עליו מזה שנים רבות. גם ילדיי. אינני מחמיץ את מוסף התרבות והספרות של העיתון. ביום שני – 15 באפריל 2013 פרסם “הָאָרֶץ” רשימה מרתקת של מר מרדכי נאור “היום הם לך נושאים שלום על הרובים”, שעוסקת בסיפור של ידידות בין המשורר נתן אלתרמן ומפקד הפלמ”ח המצביא יצחק שדה. Masterpiece. כמו כן פרסם “הארץ” אתמול רשימה מעניינת ביותר של ראש המוסד לשעבר מר צבי זמיר “להיצמד לאמת” שהוא בעצם פוסט תשובה, הבהרה ותוכחה לכתב “הארץ” מר אמיר אורן ולציבור אודות אירועי המודיעין (במוסד ובאמ”ן) שקדמו למלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. במהלך מחקר וכתיבת הספר עב הכרס על ידי “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, מכיל כ- 10000 (רבבה) עמודים, נפגשתי ושוחחתי כמה פעמים עם צבי זמיר. אין לי את הכלים ואת המקורות כדי לשפוט את מהימנות המידע שפרסם אמיר אורן בעיתון “הארץ”. אני קורא אותו בהתמדה אולם אינני מכיר אותו ומעולם לא נפגשתי עמו. באשר לצבי זמיר. פגשתי אדם אמין ומהימן, כן, מרתק, בעל יושרה ודוגמא אישית, עניו וצנוע, ואישיות מעניינת מאוד. מרתקת. כדי להשלים את המחקר שלי קראתי מאוחר יותר את ספרו של צְבִי זָמִיר “בעיניים פקוחות” (נכתב על ידו יחדיו עם גב’ אפרת מס ויצא לאור ב- 2011 ע”י הוצאת “כנרת – זמורה – ביתן” בעריכת מר שחר אלתרמן). עורך “הָאָרֶץ” אלוף בן מפגין יושרה ודרך ארץ בשעה שהוא מעניק (ברוחב לב) לצבי זמיר הזדמנות להגן על אגפיו מפני עיתונאי הבית שלו אמיר אורן. עיתונאות ראויה להערכה.

“אולימפיאדת הדמים-מינכן 1972”. כל הזכויות שמורות.

הערה שלי : המחקר והכתיבה של כל הנושא “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972″ נעשה על ידי במשך 14 שנים בין השנים 1998 ל- 2012. המחקר והכתיבה הללו טרם הסתיימו. 

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ”ה פסוק 17. 

שַחַר מַחֲרִיד. אָשְמוֹרֶת בּוֹקֶר של יום שלישי כ”ו באלול תשל”ב – 5 בספטמבר 1972. 

תרשים של הכפר האולימפי באולימפיאדת מינכן 1972 שהיה תלוי במשרדו של פרופסור ולטר טרוגר (Walter Troeger) מנהל הכפר האולימפי וסגנו של יו”ר הוועדה המארגנת הגרמנית ד”ר ווילי דאומה (Willy Daume). ראש קבוצת שמונת המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף וסגנו יוסוף “טוני” נאזאל היו מצוידים במודיעין חלקי בנוגע לפירוט ומיקומם של דירות הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31. שמונת המחבלים שהתחפשו לספורטאים עם הקיטבגים / צ’ימידאנים שלהם ובתוכם רובי הקלאצ’ניקוב ורימוני ה- רֶסֶס דילגו בארבע בבוקר (04.00 אולי כמה דקות מאוחר יותר) של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 מעל הגדר הנמוכה המקיפה את הכפר האולימפי בצידו הצפון – מערבי. הם היו צריכים לנווט דרך של כ- 70 מטרים בלבד כדי להגיע ליעד שלהם, ועשו זאת ללא קושי. 

טקסט מסמך : אולימפיאדת מינכן 1972 . תרשים של מבנה הכפר האולימפי במינכן 1972 על פי שרטוט “ממבט ציפור”, בטרם תחילת המשחקים כפי שתוכנן ע”י הוועדה המארגנת הגרמנית. רחוב קונולי הארוך משתרע בתחתית השרטוט ממזרח למערב. אורכו כ- 200 מ’. הרחוב מתחיל בכיכר “קונולי – פלץ” (Connoly Platz) שם המתינו ההליקופטרים של משמר הגבול הגרמני כדי להטיס בתשע וחצי בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 את תשעת ביני הערובה ושמונת המחבלים לשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” המרוחק כ- 22 ק”מ אולי 23 ק”מ ממינכן. השרטוט מדויק וניתן להבחין בקלות במספרי הבתים של רחוב קונולי לרבות בית מס’ 31. (באדיבות הוועדה המארגנת  ו- DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                      

שירותי הביטחון והמשטרה של מינכן ומערב גרמניה הפדנטית והדייקנית מתגלים כרשלניים ושלומיאלים, חובבניים ופחדנים. לא נחושים ובלתי יעילים. הם כמובן לא חתרו למגע אֵש עם המחבלים ולא התכוונו להקריב את חייהם בעבור הצלת הספורטאים האולימפיים הישראליים. מפקד משטרת מינכן ד”ר מאנפרד שרייבר נחשף כמפקד עלוב ופחדן. מרחק רב ממורשת הקרב שכולנו התחנכנו עליה בעת שירותינו בצה”ל. עליבותו ופחדנותו השפיעה במישרין על פיקודיו.

“זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק”. ספר דברים פרק כ”ה פסוק 17.

גם אני כמו כולם נחרדתי למשמע הגילויים החדשים שהתפרסמו אתמול (יום רביעי – 2 בדצמבר 2015) בעיתונות הכתובה אודות פשעים נתעבים נגד האנושות שביצעו שמונת מחבלי ארגון “ספטמבר השחור” בפיקודו של לוּטִיף עִיסָא עָפִיף ב- 11 הספורטאים הישראלים האולימפיים בטרם רציחתם ביום שלישי ההוא – 5 בספטמבר 1972 בעיצומה של אולימפיאדת מינכן 1972. שוחחתי ארוכות עם שתי האלמנות האמיצות גב’ אילנה רומנו וגב’ אנקי שפיצר אודות רצח בעליהן מרים המשקלות יוסף רומנו הי”ד ומאמן נבחרת הסייפים אנדרה שפיצר הי”ד שנמנו של קבוצת 11 הספורטאים הישראלים הגיבורים חסרי מגן שהובלו לטבח נקטלו בדם קר על אדמה גרמנית בידי בן עוולה פלסטיני בשם לוּטִיף עִיסָא עָפִיף ואנשיו. אין מחילה ולא תהיה מחילה לעולם עד קץ הימים. קיבלתי משתיהן מידע חשוב כדי לכתוב את הספר עב הכרס “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”. כמו כן ראוי לי להדגיש כי במהלך המחקר בן תריסר שנים בין 2000 ל- 2010 קיבלתי מידע רב מאוד, מהימן, וחשוב ושאבתי עדויות מהרבה אנשים ביניהם מר שמואל “שמוליק” ללקין (בן 92, היום) מנהל משלחת הספורטאים הישראלית האולימפית לאולימפיאדת מינכן 1972, צבי זמיר ראש המוסד דאז, ו- וויקטור כהן ראש האגף הערבי בשב”כ. הציווי התנ”כי “זכור את אשר עשה לך עמלק” שריר וקיים גם היום. טרם נס ליחו. הוא עדיין בגדר משימה היסטורית שלא הושלמה (!). עוד אציין למען קוראי הבלוג כי העדים הגרמניים בין אם מדובר באנשי DOZ ו/או באנשי הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות וולטר טרוגר, סירבו לחשוף בפניי את כל העובדות הנחוצות להשלמת המחקר הכולל של כתיבת הטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”. חומר ארכיוני בלתי מגולה ורב ערך שוכב עדיין בארכיון משטרת מינכן אותה משטרת מינכן הכושלת בראשות מפקדה הנרפה והרשלן מנפרד שרייבר שלא הצליחה להגן על 11 הספורטאים הישראלים הגיבורים שנרצחו בדם קר כשאין בידיהם כלי מגן.

במשך תריסר שנים בין 2000 ל- 2012 חקרתי ותחקרתי את אסון הדמים של אולימפיאדת מינכן 1972. בעת המחקר ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא שערכו שמונת מחבלי “ספטמבר השחור” בראשות לוטיף “עיסא” עפיף במשלחת האולימפית הישראלית ורצחו 11 ספורטאים שלנו. המחקר היסודי שטרם הושלם ואולי לא יושלם לעולם, סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפני הקוראים בהמשך הפוסט.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972. אידיליה ב- אולימפיאדת מינכן 1972 בטרם פתיחת המשחקים. זיהוי הנוכחים בתמונה : ראש המשלחת שמואל ללקין (משמאל, בן 46 בתמונה) יחדיו עם האצנית אסתר רוט – שחמורוב (במרכז, בת 20 בתמונה) ומאמנה עמיצור שפירא ז”ל (מימין, בן 40 בתמונה) ימים ספורים לפני טקס הפתיחה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יולי 1972 . מגרש הא”ק ב- מכון ווינגייט . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : המאמן עמיצור שפירא ז”ל, האצנית אסתר רוט – שחמורוב תבד”ל, בחיר לבה פטר רוט ז”ל שהיה מתעמל מצוין, ו- האצנית הגרמנייה היידי רוזנדאהל תבד”ל (יושבת). (באדיבות אסתר רוט – שחמורוב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

כתבי “מבט ספורט” בימים ההם של שנת 1972 ואנוכי בתוכם ובראשנו מר אלכס גלעדי בכבודו ובעצמו הציגו לקהל הרחב על מסך הטלוויזיה הישראלית הציבורית המונופוליסטית את חמש עשרה התקוות האולימפיות שלנו למינכן 72′ בזאת אחר זאת הנוטלים חלק בשבעה ענפי ספורט אולימפיים. הכתבות האלה היו רחבות היקף בנות כעשר דקות וארוכות ויסודיות מעבר לדיווח רגיל, ברמה של סיפור. הראשונים בסדרת הטלוויזיה “כרטיס למינכן” הייתה קבוצת מרימי המשקלות בת שלושה אנשים שמאמנם היה טוביה סוֹקוֹלְסְקִי מקריית חיים. על הנבחרת האולימפית נמנו בימים ההֵם דוד ברגר בן 28 ממכבי ת”א שהיה עולה חדש מקליבלנד – אוהיו שבארה”ב ועו”ד במקצועו ואלוף ישראל במשקל תת – כבד עד 82.5 ק”ג. הוא סיים שני באליפות אסיה במנילה ב- 1971 ועבר את המינימום לאחר שהרים בתרגיל האולימפי 442.5 ק”ג. השני היה זאב פרידמן בן 26 מהפועל קריית חיים שהיה מורה לחינוך גופני ואלוף ישראל במשקל תרנגול עד 56 ק”ג. דרישת המינימום שלו הייתה 322.5 ק”ג. מרים המשקלות השלישי היה יוסף רומנו בן 30, מעצב פנים במקצועו ואלוף ישראל במשקל קל ובינוני. המינימום שלו היה 425 ק”ג. טוביה סוקולסקי שהיה בעצמו אלוף ישראל בעברו העביד אותם בפרך.

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 בחודש אוגוסט של שנת 1972. האווירה באולימפיאדת מינכן 1972 בטרם טקס הפתיחה. מרים המשקלות הישראלי יוסף רומנו (שני משמאל) בדוכן תה ציילוני בכפר האולימפי במינכן ימים ספורים לפני תחילת התחרויות. שלישי מימין מרכיב משקפיים ושותה תה זהו הקלע האולימפי הישראלי זליג שטרוך. (מקור הצילום שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אלכס גלעדי השקיע את כל מרצו וכישרונו בהכנת הכתבה. הגְדוּלָה שלו הייתה בכך שהצליח להציג את נשואי הכתבה לא רק כרובוטים ספורט אלא כבני אדם רגילים כמונו, בעלי אהבות ומשפחות, שהספורט היה עבורם קצת יותר מתחביב. מדובר בקיץ 1972 וזה היה סגנון וסטנדרט חדש בכתבות ספורט בטלוויזיה הישראלית הציבורית. אני זוכר שגב’ אילנה רומנו אלמנתו של יוסף רומנו העריכה את אלכס גלעדי ושמה לב ליכולתו הטלוויזיונית. היה לאלכס גלעדי גם חוש קולנועי. הוא ידע לזהות יופי בדברים פשוטים. ראו את זה בתוצאות עבודותיו הטלוויזיוניות.

טקסט תמונה : קיץ 1965. משחקי המכבייה ה- 7 נערכים בתל אביב. זוהי נבחרת ישראל בהרמת משקלות. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מרים משקלות לא מזוהה, יוסף רומנו ז”ל, טוביה סוקולסקי (ייבדל לחיים ארוכים), וזאב פרידמן ז”ל. כורע המאמן הלאומי יעקב שפרינגר ז”ל. יוסף רומנו, זאב פרידמן, ויעקב שפרינגר, נרצחו ע”י מחבלים פלסטיניים באולימפיאדת מינכן 72′ ב- 5 בספטמבר 1972. (באדיבות גב’ אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : זוג צעיר יפה תואר. יוסף ואילנה רומנו מלאי תקוות ביום חתונתם. (באדיבות אילנה רומנו).

טקסט תמונה : 1972. בטרם הנסיעה לאולימפיאדת הדמים – מינכן 72′ מרים המשקלות יוסף רומנו ז”ל ובתו הקטנה. מחבלים פלסטינים בני עוולה רצחו את יוסף רומנו ז”ל ב- 5 בספטמבר 1972 בעיצומם של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. כשמתבוננים בתמונה הזאת כולנו זוכרים את הציווי התנ”כי : “זכור את אשר עשה לך עמלק”. (התמונה באדיבות גב’ אילנה רומנו. ארכיון יואש אלרואי).    

אלכס גלעדי עורך התוכנית “מבט ספורט” ב- 1972 היה לא רק סגנו של דן שילון אלא גם הבימאי והעיתונאי הטוב ביותר במחלקת הספורט בימים ההם. הוא לקח על עצמו את מרבית המשימות בסדרת הטלוויזיה היוקרתית “כרטיס למינכן” שהוא הגה ויצר, וביים את הכתבה אודות מרימי המשקלות. בכך שימש מודל לבאים אחריו. אלכס גלעדי זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו ב- 2006, כלהלן : “אני עשיתי את מרבית הכתבות לסדרה “כרטיס למינכן”. בעיקר אני זוכר את הכתבה על מרים המשקלות יוסף “יוסי” רומנו. כך נוצרו הקשרים עם אילנה רומנו שהכינה לנו ארוחת צהרים מצוינת. קשרים שנמשכים עד היום”. אח”כ נחשפו בתוכנית הטלוויזיה “מבט ספורט” שלושת המתאבקים. אליעזר חלפין בן 24 מכונאי במקצועו האזרחי ואלוף ישראל בהאבקות חופשית במשקל עד 68 ק”ג. הוא עבר את המינימום בתחרות בינלאומית ברומניה בה סיים במקום השלישי. על קבוצת ההיאבקות נמנה גם מַרְק סְלָאבִין עולה חדש ממינסק – ברה”מ נער צעיר בן 18 שהגיע לישראל רק לפני חודש ימים בלבד. מַרְק סְלָאבִין היה אלוף ברה”מ לנוער במשקל עד 74 ק”ג אך בעל מוניטין עם קבלות. משהגיע לישראל ערכה לו ההתאחדות לספורט ביום שישי אחד אחה”צ באוגוסט 1972 מבחן היאבקות מהיר במכון ווינגייט עם מתאבק צרפתי. אלכס גלעדי שלח לשם את כתב הטלוויזיה הישראלית הציבורית איתן עמית (איש העיתון “ידיעות אחרונות”) כדי לדווח ל- “מבט ספורט”. מרק סלאבין עולה חדש ניצח ומבלי לדעת מילה אחת בעברית זכה בכבוד לייצג את מדינת ישראל באולימפיאדת מינכן 72′.

טקסט תמונה : אחד מימי אוגוסט החמים ב- 1972 במכון ווינגייט. מרק סלאבין עולה חדש מברה”מ בן ה- 18 (מימין) מגלה עליונות במבחן האולימפי ומכניע מתאבק צרפתי וקונה בכך לעצמו כרטיס למינכן (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המתאבק השלישי היה גד צברי פועל דפוס בן 28 חבר אגודת מכבי ת”א ואלוף ישראל בשני הסגנונות בהיאבקות, חופשי וסגנון יווני – רומי במשקל עד 48 ק”ג. גד צברי עבר את המבחן האולימפי בתחרות היאבקות בינלאומית ברומניה. מאמן קבוצת המתאבקים היה משה “מוני” וויינברג. מוני וויינברג היה ספורטאי עניו שמיעט לדבר אך כראש קבוצה ומאמן בעל ביטחון עצמי לא היה זקוק למילים. מעשיו דיברו עבורו. הכרתי אותו היטב. הוא למד שנה מתחתיי בסמינר למורים לחינוך גופני במכון ווינגייט בשנים 1965- 1963 והיה ידיד של בת כיתתי המתעמלת הירושלמית דליה ביבס מוכשרת ואמיצה (ציטוט על פי דבריה של מאמנת ההתעמלות שלה גב’ אגנס קלטי בת 97 היום). ביה”ס למאמני ספורט במכון ווינגייט אימֵץ אותו כמדריך מאמני ההיאבקות הארצי בכל רמות הקורסים.

טקסט תמונה : אוגוסט 1967. מכון ווינגייט. הימים ההם – הזמן ההוא. ימי התום של הספורט הישראלי. אנשי מקצוע מהמדרגה הראשונה חברו יחדיו במכון ווינגייט בתום מלחמת ששת הימים כדי לאמן ולקדם את הספורטאים הצעירים של מדינת ישראל, ביניהם : משה “מוני” וויינברג ז”ל מאמן נבחרת ישראל בהיאבקות (עומד ראשון משמאל לבוש בגד אימון עליון ומכנסיים קצרים) ש- שימש באותה תקופה גם מדריך ומאמן היאבקות ראשי במכון ווינגייט. כאן הוא נראה יחדיו עם צוות מדריכים ומאמני כדורסל, באולם הכדורסל הישן של מכון ווינגייט. זיהוי שורת עומדים מימין לשמאל : טל ברודי, יהודה בירנצווייג, רלף קליין ז”ל, שמואל “שמולי’ק” יעקובסון ז”ל, אריה “ארינקה” כהן ז”ל, ומוני וויינברג ז”ל. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : יאיר פרישמן, ואיש לא מזוהה. (התמונה באדיבות דובי ואלדר רוזין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אחרי המתאבקים הגיע תורם של הקלעים. הנרי הרשקוביץ בן 45 מהפועל פ”ת, שען במקצועו, היה פעמים רבות אלוף ישראל בקליעה ברובה חופשי. הוא נחשב לצלף ברמה בינלאומית וצבר 596 נקודות בתחרות ירי של 60 כדורים במצב שכיבה ו- 1136 נקודות בירי בשלושה מצבים : שכיבה, כריעה, ועמידה. הקלע השני היה זליג שטרוך מהפועל אשקלון אז בן 26, שיאן ישראל ב- 40 ו- 60 כדור בקליעה ברובה במצב שכיבה.

שלושה סייפים כיכבו בסדרה “כרטיס למינכן”, המאמן אנדרה שפיצר בן 27, דן אלון בן 27 ממכבי ר”ג אלוף ישראל ברומח, דקר, וחרב והסייף יהודה וויינשטיין תלמיד בן 17 מראש פינה אלוף הנוער של ישראל ברומח והספורטאי הצעיר ביותר במשלחת. יהודה ווינשטיין הבטיח את השתתפותו באולימפיאדת מינכן 72′ לאחר שהעפיל לשלב חצי הגמר באליפות העולם לנוער שנערכה בספרד. ההתאחדות לספורט בראשותו של מר שמואל “מוליק” ללקין התחבטה ב- 1972 במי לבחור כמאמן סייף לאומי באולימפיאדת מינכן 1972, האם יהיה זה משה חומוט או אנדרה שפיצר. לאחר התלבטות נקבע כי אנדרה שפיצר ישמש כמאמן סיוף אולימפי של דן אלון ויהודה וויינשטיין. אנדרה שפיצר ספורטאי למופת סיים בהצטיינות את שלוש שנות לימודי הסיוף בבי”ס למאמנים הגבוה “CIOS” בשנים 1971- 1968 בהָאג בירת הולנד שם גם הכיר את רעייתו גב’ אנקי שפיצר. הם נישאו בעיריית הָאג ב- 17 באפריל 1971. גב’ אנקי שפיצר זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2010 כלהלן : “אנדרה היה אישיות יוצאת מגדר הרגיל. נפלתי שבי בקסמו. אי אפשר היה שלא להתאהב בו”. מינויו של אנדרה שפיצר לתפקיד הבכיר היה מקובל על כולם.

טקסט תמונה : מאמן הנבחרת האולימפית בסיוף לאולימפיאדת מינכן 1972 אנדרה שפיצר בחתונתו עם רעייתו אנקי. (באדיבות גב’ אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1971. אנדרה שפיצר (משמאל) מאמן קבוצת סייפים ביישוב בירנית בגבול הצפון. שלישית מימין היא גב’ אנקי שפיצר. (באדיבות גב’ אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בקיץ 1972 במקביל להכנותיהם של DOZ, דן שילון ואלכס גלעדי, ווילי דאומה ו- וולטר טרוגר, ושמואל ללקין – כל אחד בתחומו, תכננו ראשי ארגון הטרור “ספטמבר השחור” אבו איאד ואבו דאוד חבריהם של הארכי טרוריסט יאסר עראפאת בסודיות ובקפדנות את חדירתם של שמונה מחבלים בראשות מפקדם לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף [2] למגורי משלחת הספורטאים האולימפית הישראלית ברחוב קונולי 31. המטרה הייתה לרצוח את הראשונים בהם יתקלו ובנותרים להשתמש כבני ערובה לצורך מיקוח ודרישה לשחרור 234 מחבלים הכלואים בישראל. ההכנות האלה הובילו לטרגדיה אולימפית של כרוניקת טבח שאיננה ידועה מראש. הטרוריסטים ביקשו להסית את תשומת לב העולם לבעיה הפלסטינית באמצעות מצלמות הטלוויזיה הגרמניות והבינלאומיות. שירותי הביטחון של מדינת ישראל לא היו ערים דיים לסכנה האורבת לפתחה של משלחת ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 1972.

קְלָאוּס בָּיְיסְנֶר (Claus Beissner) עוזרו הקרוב במשך שנים רבות של הוֹרְסְט זָיְיפָארְט ואיש טלוויזיה רָב מוניטין בזכות עצמו ברשת הטלוויזיה הגרמנית ARD וב- EBU (איגוד השידור האירופי), זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן [10] : “בראשית שנות ה- 2000 הייתי עֵד שמיעה לשבחים שהעניק מנולו רומרו לחשיבה הטלוויזיונית של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת. מָנוֹלוֹ רוֹמֶרוֹ אמר : “רעיונות הטלוויזיה של הורסט זייפארת היו תמיד הטובים ביותר”. תרומתו של הורסט זייפארת לא הייתה רק בתחום הטכנולוגי אלא גם בתחום הרקע הפילוסופי של הכיסוי הטלוויזיוני. בעיניו תחרויות הספורט הבינלאומיות היו דרמה אחת גדולה כמו במחזות הדרמה של יוון העתיקה. המשותף לספורט ולתיאטרון הוא בכך ששניהם מציעים דרמה של מנצחים ומפסידים. אך קיים בכל זאת שוני אחד. השוני היחידי בין דרמת הספורט לבין דרמת התיאטרון היווני על פי תפישתו של הוֹרְסְט זָיְיפָארְת היה הסוף, הסיום. בתיאטרון היווני הסוף ידוע. בספורט הוא תמיד פתוח. הורסט זייפארת היה האיש הראשון בין אנשי הטלוויזיה בדור שלוֹ שהעניק ממד אקדמי לכיסוי הספורט בטלוויזיה”.  

בשעת בוקר מוקדמת של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 כנראה ב- 04.00 דילגה קבוצה של שמונה מחבלים פלשתינאים חמושים ברובי קלצ’ניקוב מעל הגדר המערבית של הכפר האולימפי ליד שער הכניסה Gate 25 A, צעדה כשישים אולי שבעים מטרים באין מפריע לעבר בניין המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב ג’יימס קונולי 31 בכפר האולימפי, והשתלטה בכוח הנשק על דירה מס’ 1 ודירה מס’ 3, בהן התגוררו שלושה עשר ספורטאים שלנו. שניים הצליחו להימלט. בסופו של אותו יום מר ונמהר רצחו המחבלים אחד עשר מחברי המשלחת הישראלית. חמישה ספורטאים פעילים, ארבעה מאמנים לאומיים, ושני שופטים בינלאומי . משרד הפנים של באוואריה בראשות של השַר ד”ר ברונו מרק פרסמה את לוח הזמנים של השתלשלות מעשה הטרור והרצח. ביום שלישי מוקדם בבוקר בשעה 05.00 של 5 בספטמבר 1972 שומעים שני סטודנטים לרפואה וספורט הָאנְס הָאלְבֶּה ו- ווֹלְפְרָאם קְרֶבְּס בביתם את הקריאה האלחוטית “אוברבאיירן, אוברבאיירן”. זהו אות אזעקה לאמבולנס שלהם. האלבה וקרבס משיבים לקריאה ומקבלים הוראה לטוס מייד לשער מס’ 6 בכפר האולימפי שם מחכים להם לאחר שנודע כי נשמעו יריות ברחוב קונולי 31. בשעה 05.20 הגיעו כמה סדרנים – שוטרים לרחוב קונולי 31 במטרה לברר את קולות הירי. לפני הדלת הכחולה המרכזית של הבניין הם נתקלו במפקד קבוצת שמונת המחבלים לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף נמוך הקומה לובש חליפת סאפארי בהירה וחובש כובע לבן. פניו צבועים בצבע שחור והוא מרכיב משקפי שמש. הוא מחזיק אקדח בידו ושני רימוני רסס תלויים בחגורתו. מתברר ש-“עִיסָא” הוא מפקד קבוצת המחבלים. הוא מוסר עלון לאחד השוטרים ובו תביעה לשחרור 234 מחבלים הכלואים בבתי סוהר בישראל תמורת ספורטאים ישראליים בני ערובה ששבה. הוא איננו מציין כמה בני ערובה בידי קבוצתו מבקש להעביר את תוכן העלון לידיעת ממשלת ישראל. הוא שולח אולטימטום ראשון ודורש לשחרר את 234 המחבלים עד 09.00 אחרת יוציא להורג את הספורטאים האולימפיים הישראליים בזה אחר זה.

במהלך המו”מ בשלביו הראשונים בין שַר הפנים הפדראלי האנס דיטריך גנשר לראש קבוצת המחבלים מודיע “עיסא” אפיף לשַר גֶנְשֶר : “…אני יודע שזהו היום האחרון בחיי. אני חייל. היום איהרג למען פלסטין. או שכוחות הביטחון הגרמניים יירו בי ואם לא אמלא את המשימה כראוי יירו בי מפקדיי לכשאחזור. לי ולחבריי אין מה להפסיד. אנחנו נחושים…”. במהלך המו”מ בין ברונו מרק והאנס דיטריך גנשר לבין “עיסא” ניסה קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט להשיג טלפונית את נשיא מצרים אנוואר סאדאת כדי לערב אותו במשבר. ווילי בראנדט דיבר לבסוף עם ראש ממשלת מצרים עַזִיז צִידְקִי שאמר לו, “מצרים איננה רוצה להיות מעורבת”. ב- 14.00 מביאים שוטרים מחופשים לטבחים אוכל לחטופים והחוטפים . המטרה להיכנס לדירה מס’ 1 עם האוכל על מנת לספור את כמות המחבלים. “עיסא” לא מאפשר לטבחים לעלות לדירה ומעלה את האוכל בעצמו. ב- 22.00 נכנסים המחבלים ובני הערובה למיניבוס שיוביל אותם מרחק של כ- 200 מטרים מרחוב קונולי 31 לשני הליקופטרים החונים ב- “קונולי פלץ”, בתחילת רחוב קונולי. יש שם משטח גדול שמאפשר נחיתה והמראה של הליקופטרים. רק בעת העלייה למיניבוס שיוביל את החטופים ממרחוב קונולי 31 ל- “קונולי פלץ” ייוודע לגרמנים הרשלנים כי קבוצת המחבלים של “עיסא” מונה שמונה אנשים חמושים. ההחלטה הסודית של קבוצת המו”מ הגרמנית ומשטרת מינכן להטיס את שמונת המחבלים הפלסטיניים ותשעה בני הערובה הישראליים לשדה התעופה הצבאי הקטן “פירסטנפלדברוק”, ולא לשדה התעופה הבינלאומי הגדול של מינכן שם ימתין להם מטוס בואינג 727 של חברת התעופה הגרמנית “לופטהאנזה”, התקבלה בנימוק שהשדה הצבאי אינו הוֹמֶה ויקל על פעולת החילוץ הצבאית. משטרת מינכן מזעיקה ל- “פירסטנפלדברוק” 450 שוטרים כדי לאבטח את השדה.

ראש המשלחת האולימפית הישראלית במינכן 1972 שמואל “מוּליק” ללקין נחשב לאחת מדמויות המופת והנערצות במשך שנים רבות בארצנו, מאלה שעיצבו את הספורט הישראלי בראשיתו מאז קום המדינה ב- 1948. שמואל “מוּליק” ללקין נולד בתל אביב ב- 8 בפברואר 1926. בן 17 היה חבר ארגון “ההגנה” בתל אביב וסיים קורס מפקדי כיתות בשְפֵיָה. באוקטובר 1943 התגייס לפלוגה ח’ בפלמ”ח במסגרת גיוס עירוני. תחילת השירות הייתה בקיבוץ קריית ענבים ולאחר מכן גם בקיבוץ רמת רחל ובבית הערבה. בנובמבר 1945 הוביל יחידת סיור כמ”כ מבית הערבה לרמת רחל. מארב בריטי תפס את היחידה ושמואל ללקין והלוחמים נידונו ע”י השלטון המנדטורי הבריטי לשבע שנות מאסר באשמת נשיאת נשק. כשהגיע לבית הכלא מצא שם את אריה שריג. באוגוסט 1947 שוחרר שמואל ללקין ושירת בתפקיד מ”מ בפלוגה של יששכר “יִשְכָּה” שָדְמִי בגדוד החמישי של חטיבת הראל. במלחמת העצמאות עלה בשיירה האחרונה מקיבוץ חולדה לירושלים. השתתף בקרבות על שועפאת ובלחימה בהר הצופים והאוניברסיטה העברית בניסיון לכבוש את אוגוסטה וויקטוריה. אח”כ הועלה בדרגה והיה מפקד פלוגה בגדוד השישי של חטיבת הראל בקרבות ניצנה בנגב. המג”ד שלו היה סא”ל צבי זמיר.

לאחר המלחמה הפך לספורטאי לאומי ונבחר להיות שחקן נבחרת ישראל בכדורעף ב- 1949 וראשית שנות ה- 50 במאה הקודמת תחת שרביט אימונו של המאמן המיתולוגי מיכה שמבן. משחק הכדורעף בשנים ההן היה מזוהה עם קיבוצי “השומר הצעיר” של מפלגת מפ”ם בארץ אך שמואל מוּלִיק לָלְקִין התל אביבי פרץ את החומה “השמוצניקית” והתקבל לשורות הנבחרת הלאומית. התמונות הבודדות שנותרו מהתקופה ההיא של ראשית המדינה מספרות טוב יותר מכל מילה את הפשטות והענווה שניבטת מכל פינה של ישראל הישנה ואפפה גם את הופעת הספורטאים הלאומיים. בתוך 60 שנה השתנתה מדינת ישראל לבלי הַכֵּר.

טקסט תמונה : קיץ 1949. הימים ההם – הזמן ההוא. המאמן הלאומי מיכה שמבן (באמצע שורת העומדים והיחיד שלובש גופייה) מייסד מייד לאחר תום מלחמת העצמאות ב- 1948 את נבחרת ישראל בכדורעף. כאן נראית הנבחרת הישראליתבמחנה אימונים מוקדם בחיפה. זיהוי העומדים מימין לשמאל : שמואל ללקין (הפועל ת”א), משה “מוסה” דניאל (הפועל מעיין ברוך), דוד פרלמוטר הפועל גן שמואל), מיכה שמבן ז”ל (המאמן הלאומי), חיים בורר ז”ל (הפועל בית זרע), עוזי וויזל (הפועל ת”א), דן גלילי (הפועל בית אלפא). זיהוי הכורעים מימין לשמאל : אומנה לבבי ז”ל (הפועל מרחביה), דניאל “שחור” אלוני (הפועל גן שמואל), משה “מוסה” להב ז”ל (הפועל בית זרע). (התמונה באדיבות חיים בורר ז”ל. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ 1950. נבחרת ישראל בכדורעף מתכוננת לקראת טורניר המשחקים במכבייה ה- 3 . זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : הקפטן אומנה לבבי (קיבוץ מרחביה), דן גלילי (קיבוץ בית אלפא), עוזי ויזל (הפועל ת”א, היום פרופסור ונגן צ’לו), חיים בורר קיבוץ בית זרע), דוד פרלמוטר (קיבוץ גן שמואל),  שמואל ללקין (הפועל ת”א), משה “מוסה” דניאל (אביו של הכדורסלן מוטי דניאל ואז חבר קיבוץ חולתא), אברהם ווייס (בית”ר ת”א). מאמן נבחרת ישראל היה אז מיכה שמבן. (התמונה באדיבות שמואל ללקין וחיים בורר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל “מוליק” ללקין הוא דוֹר מקימי המדינה ובוניה. מנהיג בעל חזון ומעש. מחוספס אך ישר והגון ולא מזויף. בעל יכולות מרשימות של ארגון וביצוע ונְטוּל כל יחסי ציבור בדומה לרבים מחבריו מהדוֹר ההוא של הפלמ”ח. שמואל “מוליק” ללקין (בן 92, היום) כיהן כמנכ”ל ההתאחדות לספורט במשך 33 שנה, 1995- 1962. במסגרת תפקידו נבחר לעמוד בראש המשלחת הישראלית (שֶף דֶה-מִיסְיוֹן) לאולימפיאדת מינכן 1972 [1]. מעמסה גדולה ואחריות כבד. שמואל ללקין “מוליק” כבר החל בספירה לאחור. נותרו עוד שישה ימים לסיום. עד כה עמדו הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה (היה גם נשיא הוועד האולימפי הגרמני), מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר, וד”ר מנפרד שרייבר מפקד משטרת מינכן בכל מילה שאמרו, בכל הבטחה שהבטיחו, ובכל מטלה. הכל דפק בקפידה והלך על פי התוכנית. הפדנטיות והדייקנות הגרמניים הוכיחו את עצמם ולמשלחת הישראלית לא היו כל תלונות.

גם לאחר 32 שנה זוכר שמוליק ללקין בדייקנות רבה כל פרט מהאסון כאילו הדבר התרחש רק אתמול. הוא משוחח עִמִי ומדבר ביגון קודר בדיור המוגן בו הוא מתגורר יחד עם רעייתו ירדנה ז”ל  במגדלי ים התיכון בכפר סבא על מה שהתחולל ביום המַר והנמהר ההוא בכפר האולימפי במינכן ברחוב קונולי 31 . הרחוב הזכור לשמצה נקרא על שמו של קופץ המשולשת האמריקני גֵ’יימְס קוֹנוֹלִי (James Connolly) הזוכה במקצוע הזה במדליית הזהב במשחקי אתונה 1896 שהייתה האולימפיאדה המודרנית הראשונה והתקיימה בעֵת החדשה לאחר הפסקה בת 1527 שנים מאז ימי יוון העתיקה. ג’יימס קונולי היה אתלט מתמיד. באתונה 1896 קבע הישג של13.71 מ’ וכעבור ארבע שנים השתתף גם באולימפיאדת סט.לואיס 1900 בארה”ב שם זכה במדליית הכסף וקבע 13.97 מ’. במדליית הזהב בסט. לואיס זכה קופץ המשולשת היהודי – אמריקני מאיר פרינשטיין (Meyer Prinstein) שהשיג 14.47 מ’. הרחובות בכפר ובקומפלקס האולימפי רחב הידיים במינכן 72′ נקראו על שמם של ספורטאי עבר אולימפיים דגולים. ג’יימס קונולי זכה לכבוד ההנצחה הזה שהעניקה לו הוועדה המארגנת הגרמנית.

משלחת ישראל בראשות ה- Chief de Mission שמואל ללקין טסה למינכן ביום שני -21 באוגוסט 1972 ומייד השתכנה בחמש הדירות שהוכנו בעבורה ע”י מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר ברחוב קונולי 31. למחרת הונף דגל מדינת ישראל בכפר האולימפי. זה היה טקס קצר אך מרגש מאוד. שררה במשלחת הישראלית התרוממות רוח גדולה. דגל ישראלי מתנוסס על אדמת מינכן שם הגה אדולף היטלר בשנות ה- 20 של המאה הקודמת את השנאה היוקדת העיוורת ליהודים באשר הם יהודים ושם חיבר את ספרו הנודע לשמצה “מיין קאמפף”. הספורטאים הישראליים חשו שהם מחוללים היסטוריה. הם היו משלחת הספורט הרשמית הראשונה שדורכת על אדמה גרמנית מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945.

טקסט תמונה : יום שלישי – 22 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. הכפר האולימפי. משלחת ישראל ניצבת דום לקראת הנפת דגל המדינה בכפר האולימפי. (באדיבות הסייף האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום שלישי – 22 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. דגל מדינת ישראל מתנוסס בראש התורן בכפר האולימפי. האיש הגבוה משמאל החובש מגבעת לבנה הוא ראש המשלחת ה- Chief de mission שמואל ללקין. (באדיבות הקלע האולימפי זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

רחוב קונולי הארוך (כ- 200 מ’) היה אחד משלושה רחובות ראשיים וארוכים בכפר האולימפי שהשתרעו ממזרח למערב. הרחובות הנוספים היו נאדי (Nadi) ושטראסה ברגר (Strasseberger). בנייני הכפר האולימפי נצבעו על פי תכנון מראש בצבעים בהירים של לבן, כחול, וכתום. הוועדה המארגנת זכרה את הכתם המיליטריסטי שהותירה אולימפיאדת ברלין 1936 ועשתה כל מאמץ לשָוֵוק אווירה של ידידות, שמחת נעורים ועליצות חיים במשחקים האולימפיים. המשלחת הישראלית התגוררה בחמש דירות דו-מפלסיות במבנה נמוך בן שתי קומות בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 שהיה מרוחק כ- 60 מטר אולי 70 מטר מהגדר שהקיפה את הכפר האולימפי בצדו המערבי. בכל דירה דו מפלסית דמוי קוטג’ היו מדרגות ספיראליות שחיברו בין שתי הקומות בדירה, התחתונה והעליונה. דלתות הכניסה לדירות ניצבו ברוֹם המד-רחוב. הנגישות אליהן הייתה מיידית לכל דיכפין. באותו הבניין ברחוב קונולי 31 השתכנו בדירות סמוכות 10, 9, 8, ו- 7 ובדירות 21, 20, 19, 18, ו- 17 בקומה השלישית ספורטאי משלחת אורוגוואי. ספורטאי הונג – קונג גרו בדירות 16, 15, 14, 13, ו- 12 ממש מעל לחמש הדירות הישראליות. שמונת המחבלים של “ספטמבר השחור” בפיקוד לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף וסגנו יוּסוּף “טוֹנִי” נָאזָאל הייתה אם כן מצוידת במודיעין חלקי וידעה כיצד לנווט ולהגיע בוודאות לדירה מס’ 1 ברחוב קונולי 31 שם התגוררו חמשת המאמנים הלאומיים הישראליים במקצועות הספורט האולימפיים השונים עמיצור שפירא (א”ק), אנדרה שפיצר (סיוף), מוני וויינברג (היאבקות), קֵהָת שוֹר (קליעה), וטוביה סוקולסקי (הרמת משקולות) וגם שני השופטים האולימפיים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד (היאבקות) ויעקב שפרינגר (הרמת משקולות). לוטיף “עִיסָא” עפיף ו- יוסוף “טוֹנִי” נאזאל לא ידעו באילו דירות נוספות בדיוק בבניין קונולי 31 מתגוררים שאר הישראליים אך שיערו שהן בסמוך לדירה מס’ 1. קבוצת המחבלים הייתה צריכה רק לדלג מעל הגדר המערבית שגובהה כשני מטרים בלבד ולעבור מרחק של כמה עשרות מטרים בודדים בדרכם לחמש הדירות ברחוב קונולי 31.

שמוליק ללקין זוכר בעשרות שיחות התחקיר עמי בשנים 2011 – 2004, כלהלן : “…חזרנו מבניין התיאטרון במינכן לאחר הצגת “כנר על הגג” [2] עם השחקן הישראלי שמואל רודנסקי  ישר למגורים שלנו בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. קבלת הפנים שערך לנו שמואל רודנסקי הייתה מרגשת מאוד. הייתה שם שמחה והתרוממות רוח גדולה מאוד. אפשר לראות את החיוכים בתמונות הסטילס שנשארו למזכרת מהערב ההוא. אני זוכר שאישרתי למאמן ההיאבקות משה “מוני” וויינברג לשוב מאוחר יותר לכפר על פי בקשתו והוא לא שב עמנו באוטובוס. אמרתי לו, “אתה מאמן לאומי ואני סומך עליך”. מוני וויינברג חזר בכוחות עצמו לכפר במונית מאוחר מאוד בלילה והשתחל לדירה מס’ 1 שלו ברחוב קונולי 31 בשקט מבלי להפריע לששת חבריו שכבר נמו את שנתם. רעייתי ירדנה ואנוכי הענקנו לבן שלנו אריק שמלאו לוֹ זה עתה בר מצווה מתנת נסיעה לאולימפיאדת מינכן 72′. אריק ביקש להישאר ללון בכפר האולימפי בחדרם של מרימי המשקלות והמתאבקים. הייתה שם איזה מיטה פנויה והילד ממש התחנן. סירבתי בכל תוקף מפני שהייתי חייב לשמש דוגמא אישית בכל מובן. המגורים בכפר האולימפי היו מיועדים לספורטאים בלבד ולא לפרוטקציה עבור קרובי משפחתם של המנהלים. הילד חזר עם רעייתי ירדנה לדירה שכורה שלנו לא רחוק מהכפר האולימפי במינכן…”.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. התיאטרון העירוני של מינכן. המשלחת האולימפית הישראלית מוזמנת לבקר בהצגה “כנר על הגג” בכיכובו של שמואל רודנסקי. ל- 11 מהם היו אלו השעות האחרונות של חייהם. זיהוי העומדים מימין לשמאל : חיים וויין, רעייתו גב’ אהובה וויין, טוביה סוקולסקי, מוני וויינברג (מציץ מאחור), יריב אורן, שאול לדני (מרכיב משקפיים) זאב פרידמן (מחובק ביד שמאל של השחקן שמואל רודנסקי), קהת שור (מאחור), שמואל רודנסקי (עטור זקן), יוסף גוטפרוינד (כבד הגוף והגבוה מכולם) , חיים גלובינסקי, שמואל ללקין (מחייך מאחור), צבי פינקלשטיין (גזבר המשלחת מפתח תקווה), איש לא מזוהה (מציץ מאחורי צבי פינקלשטיין), יוסף רומנו, יעקב שפרינגר, יהודה ווינשטיין (מוסתר חלקית), דן אלון, יצחק כספי, ד”ר קורט ווייגל רופא המשלחת, וקצה שרוול חולצתה של אסתר רוט – שחמורוב. זיהוי הכורעים מימין לשמאל : גד צברי, זליג שטרוך, חבר של השחקן שמואל רודנסקי, אליעזר חלפין, ואריק ללקין בנו בן ה- 13 של שמואל ללקין. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הערה שלי : סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין.  הערה 2 : נעדר מהתמונה מאמן הסייפים אנדריי שפיצר לאחר שקיבל רשות ממנהל המשלחת שמואל “מוליק” ללקין לנסוע ברכבת ליממה אחת לעיר ההולנדית דן בוס שם שהתה אשתו גב’ אנקי שפיצר אצל הוריה עם ביתם התינוקת.

פתאום מישהו מהחבר’ה צעק : “…הֵיי חברה חכו רגע נושא הדגל הנרי הרשקוביץ’ לא היה נוכח בתמונה, אז בואו נעשה עוד תמונה אחת בשבילו ולכבודו…”. כולם הסתדרו ונעמדו באותה פוזה והנרי הרשקוביץ’ נדחק מאחור בצידה הימני של התמונה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72′. יום שני בערב –  4 בספטמבר 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן. כמעט אותה התמונה. מישהו ראה כי נפקד מקומו של נושא הדגל של המשלחת הישראלית בטקס הפתיחה הקלעי הנרי הרשקוביץ וצעק לו להצטרף לתמונה הקבוצתית של המשלחת. הצלם לחץ שוב על הדק המצלמה והנרי הרשקוביץ נראה מחייך (ממשוקף ומשופם) עומד מאחורי טוביה סוקולסקי. אבל היה פנצ’ר אחר בצילום. הצלם שלא הכיר את אסתר שחמורוב השאיר אותה משמאל מחוץ לתמונות והותיר רק את שרוול חולצתה ליד ד”ר קורט ווייגל. הערה שלי : לא נכח במפגש עם שמואל רודנסקי בתום ההצגה “כנר על הגג”, סייף הרומח יהודה וויינשטיין שנשאר במגורים ברחוב קונולי 31, מפני שההצגה לא עניינה אותו. כמו כן לא מופיע בתמונה מאמן נבחרת הסיוף אנדריי שפיצר שנסע עם רעייתו לביקור משפחתי בן 48 שעות בעיר דן בוס בהולנד. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יום שני בלילה – 4 בספטמבר 1972. התיאטרון העירוני של העיר מינכן. אולימפיאדת מינכן 1972. כארבע שעות לפני פריצת שמונת המחבלים למגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. יוסף גוטפרוינד הענק מתחבק עם שמואל רודנסקי בתום ההצגה “כנר על הגג”. במרכז זהו מנהל המשלחת שמואל ללקין , ומשמאל , איש הוועד האולימפי חיים גלובינסקי. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל “מוּלִיק” ללקין מוסיף לי בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו : “…השעה כבר הייתה אחרי חצות הליל. הלכנו כולנו לישון במצב רוח מצוין. תמונות הסטילס מהמפגש עם שמואל רודנסקי מוכיחות זאת. זה היה יום נפלא. התכוננו ליום התחרויות האחד עשר באולימפיאדה. כולנו היינו סקרנים לראות האם אסתר שחמורוב תעפיל לריצת הגמר ב- 100 משוכות. היא הייתה הספורטאית הבולטת במשלחת. האולימפיאדה הייתה אומנם בעיצומה אך סיומה כבר נראה באופק. בשעה ארבע לפנות בוקר ביום שלישי – 5  בספטמבר 1972 חדרו ללא קושי שמונה מחבלים פלשתינאים לכפר האולימפי. הם נחלקו לשתי קבוצות וקפצו פנימה מעל הגדר שעטפה את הכפר האולימפי. זה כמעט היה נוהג. זה היה ביום האחד עשר של המשחקים והשמירה הביטחונית על הכפר הייתה רופפת מאוד. השומרים בכניסה הראשית העלימו עין מספורטאים שונים שהגיעו באישון לילה לכפר האולימפי מבילויים מאוחרים בברים ובמועדונים בעיר ואפשרו להם לקפוץ מעל הגדר. כך נהגו גם עם שמונת המחבלים הפלסטיניים מארגון “ספטמבר השחור” שהיו מחופשים לספורטאים ולא משכו כל תשומת לב. הגדר לא הייתה מאובטחת כלל. אני יודע שכמה מהמחבלים נכנסו דרך אחד השערים הראשיים ואחרים דלגו מעל הגדר. המחבלים לבשו בגדי אימון כאילו היו ספורטאים ונשאו עמם תיקי ספורט גדולים כדרך האתלטים. הם התחפשו לספורטאים ולא עוררו כל חשד. בתיקים לא היו מונחות נעלי אימון וגם לא תלבושת ספורט אלא אופסנו בהסתר רובי קלאצ’ניקוב, מחסניות תפוחות מכדורים, ורימוני רֶסֶס…”.

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל “מוּלִיק” ללקין, עירני ונרגש, מוסיף בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו : “…אנחנו התגוררנו בקומת הקרקע של הבניין בן שתי קומות ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, ממש על הרחוב. בבניין הזה שיכנתי רק את הגברים במשלחת. אסתר שחמורוב ושלומית ניר התגוררו בנפרד מקום אחר של מגורי הספורטאיות בכפר האולימפי, כ- 120 מטר אולי 150 מ’מאִתנו בבניין שהוקצה לנשים בלבד. שני השייטים יאיר מיכאלי (לוחם בשייטת 13) ויצחק ניר ומאמנם אלי פרידלנדר התגוררו בעיר הנמל הצפון גרמנית קִיל שם נערכו תחרויות השייט האולימפיות. ראשי המשלחת יוסף “יושו” ענבר יו”ר הוועד האולימפי הישראלי, חיים וויין סגן יו”ר הוועד האולימפי הישראלי, יצחק כספי גזבר הכבוד של הוועד האולימפי, יצחק אופק יו”ר ההתאחדות לספורט, וחיים גלובינסקי – גרו בנפרד במלון “שרתון” בעיר. אני מתוקף תפקידי גרתי בכפר האולימפי יחד עם הספורטאים שלנו. בזמנו בעת הביקור המוקדם שלי בכפר האולימפי כראש המשלחת ביוני 1972, התרעתי בפני הגרמנים על כך שהבניין נגיש מִידַי לכל עובר אורח . הוא שוכן בגובה הקרקע וגם סמוך מידי למדרחוב ואל המדרגות המובילות מהחניון אל הדלת הכחולה המשותפת שהובילה לכל דלתות הדירות בבניין. ביקשתי לשנות את מיקום המגורים שלנו אך הגרמנים לא שהו לבקשתי. איש לא לקח ברצינות את הדרישה הביטחונית שלי. התגוררנו בחמש כניסות נפרדות אך סמוכות זו לזו. הדירות היו דו מפלסיות בנות שתי קומות ובעלות גרם מדרגות פנימי משותף. בין כניסה לכניסה הפריד מטר אולי מטר וחצי. בכל חדר התגוררו על פי המקובל כמה ספורטאים…”.

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל “מוּלִיק” ללקין ממיין בהתרגשות  בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו את חלוקת האנשים לחדרים :

בדירה הראשונה שהייתה גדולה במקצת משאר הדירות החלטתי לשכן שבעה מאנשי המשלחת שכללו את חמשת המאמנים משה “מוני” וויינברג מאמן ההיאבקות, עמיצור שפירא מאמן הא”ק, טוביה סוקולסקי מאמן מרימי המשקלות, קהת שור מאמן הקלעים, ואנדרה שפיצר מאמן הסייפים, וגם את שני השופטים הבינלאומיים הישראליים שלנו באולימפיאדת מינכן 72′ יוסף גוטפרוינד שופט בינלאומי בהיאבקות ויעקב שפרינגר שופט בינלאומי בהרמת משקולות. גם שאר הדירות היו דו מפלסיות”.

בדירה השנייה גרו חמישה ספורטאים. ההלך ד”ר שאול לדני, שני הקלעים הנרי הרשקוביץ (נושא דגל ישראל בטקס הפתיחה)  וזליג שטרוך , שני הסייפים יהודה וויינשטיין ודן אלון. לדירה הזאת התפלח השחיין אברהם מלמד כאורח אך הוא לא היה חבר מן המניין במשלחת. אישרתי לו כספורטאי אולימפי לשעבר להתגורר בדירה מס’ 2.

בדירה השלישית גרו שישה ספורטאים. קבוצת מרימי המשקלות זאב פרידמן, דוד ברגר, ויוסף רומנו ועִמם קבוצת המתאבקים שמנתה את אליעזר חלפי, ומארק סלאבין, וגד צברי.

בדירה הרביעית התגוררו רופא המשלחת ד”ר קורט ווייגל וד”ר מתי קרנץ שלא היה חבר במשלחת אלא איש מקורב שהיה קשור עכשיו לסוכנות היהודית ובעברו איש מכון ווינגייט.

אני כמנהל המשלחת גרתי בדירה החמישית נפרדת מכולם שהייתה רק שלי ושימשה אותי גם כמשרד קטן. בדירה עמד לרשותי טלפון בעל חיוג בינלאומי. שתי קבוצות המחבלים מנו ביחד שמונה אנשים והיו מצוידות במודיעין פחות או יותר מדויק. הם ידעו היכן התגוררנו”.

טקסט תמונה : שבת אחה”צ – 26 באוגוסט  1972. זהו תצלום של רחוב קונולי 31 מאחור מהצד של המרפסות בכפר האולימפי רחב הידיים במינכן. התמונה צולמה דקות אחדות לפני היציאה של המשלחת הישראלית לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי של מינכן. 7 דקות נסיעה באוטובוס אולי פחות הפרידו בין הכפר האולימפי לאצטדיון האולימפי. ברקע נראות חמש הדירות הדו מפלסיות ברחוב קונולי 31 בהן התגוררו 21 מהספורטאים הגברים של המשלחת הישראלית [3]. הדירה קיצונית מימין היא דירה מס’ 1 ואחריה ממוקמות לפי הסדר דירות 2 , 3 , 4 , ו- 5 . בדירה 1 התגוררו המאמנים הלאומיים עמיצור שפירא – א”ק, קהת שור – קליעה למטרה, טוביה סוקולסקי – הרמת משקלות, אנדריי שפיצר – סיוף, ומשה “מוני” וויינברג – היאבקות, ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד בהיאבקות ויעקב שפרינגר בהרמת משקלות. הדירה הקיצונית משמאל היא דירה מס’ 5 בה התגורר מנהל המשלחת (CHIEF  DE  MISSION) שמואל “מוליק” ללקין (מתכופף מלפנים), מאחוריו חיים גלובינסקי , איש לא מזוהה, וקיצוני משמאל זהו יצחק כספי . זיהוי נוסף של כל הנוכחים בתמונה : קיצוני מימין זהו יצחק אופק, יריב אורן, יוסף “יושו” ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים, ויו”ר הוועד האולימפי הישראלי , צבי פינקלשטיין ואיש לא מזוהה. בהמשך זהו כאמור חיים גלובינסקי, איש לא מזוהה, ויצחק כספי. מתכופף לפנים שמואל “שמוליק” ללקין. לעיסא עפיף מנהיג קבוצת הטרור הפלסטינית שמנתה 8 מחבלים חמושים ברובי קלצ’ניקוב היה מודיעין מדויק היכן משתכנת המשלחת הישראלית (הספורטאים הגברים) ברחוב קונולי מס’ 31 בכפר האולימפי. הם לא ידעו בדיוק באלו חדרים משתכנים הספורטאים הישראליים והמאמנים שלהם. דלת הכניסה לדירה מס’ 1 (בה השתכנו המאמנים הלאומיים) הייתה מבודדת משאר הכניסות האחרות בשל מבנה הבניין הקונקרטי הזה ברחוב קונולי מס’ 31. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 3 בספטמבר 1972. הכפר האולימפי. הסייף דן אלון לבוש בגד אימון גרמני על מרפסת דירה מס’ 2 הנושקת למרפסת דירה מס’ 1 (דירת חמשת המאמנים הלאומיים ושני השופטים האולימפיים הבינלאומיים) עליה השתלטו שמונת המחבלים. מימין נראה מגדל התקשורת הגרמני ש- DOZ השתמשה בו כדי להעביר את סיגנל הטלוויזיה לכל פינה על פני הגלובוס. על מגדל התקשורת היו מוצבות שתי מצלמות אלקטרוניות גדולות שצילמו 24 שעות ביממה תמונות פנורמיות של הכפר האולימפי והקומפלקס האולימפי לרבות האצטדיון המרכזי. (צילום יהודה וויינשטיין ובאדיבות דן אלון).

שמואל ללקין מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : “…בארבע לפנות בוקר אולי קצת אח”כ הגיעה קבוצה של שמונה מחבלים חמושה ברובי קלצ’ניקוב לקומת הקרקע בבית הדירות הישראלי ברחוב קונולי 31. הם הגיעו אלינו בקלות. האבטחה הגרמנית הייתה קלושה אם בכלל. הכל היה פרוץ. ההגעה לחדרים שלנו והחדירה אליהם נעשו ללא כל מאמץ . מדהים עד כמה זה היה קל. החוליה התפצלה לשתיים. המחבלים הראשונים פרצו בכוח את דלת הדירה הראשונה שם התגוררו חמשת המאמנים האולימפיים שלנו מוני וויינברג, עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר טוביה סוקולסקי, וקהת שור ושני השופטים הבינלאומיים בהרמת משקולות ובהיאבקות יעקב שפרינגר יוסף גוטפרוינד. יוסף גוטפרוינד גבר גבה קומה ובעל משקל פתח את הדלת והבין שהוא ניצב בפני מחבלים. הוא ניסה לסגור את הדלת בכוח וצעק, “לברוח כולם, מחבלים מנסים להיכנס דרך הדלת”. מאמן המשקלות טוביה סוקולסקי התעורר מהצעקות לבש זוג מכנסיים וברח דרך החלון. אח”כ אולי במקביל להשתלטות על דירה מס’ 1 התדפקו כמה מחבלים חמושים אחרים על דלת הדירה השלישית בביתן. הם משום מה פסחו על דלת הדירה השנייה שגם היא הייתה דו מפלסית. בדירה מס’ 2 ישנו בקומה הראשונה שאול לדני ואברהם מלמד. בשני החדרים בקומה העליונה התגוררו הנרי הרקשקוביץ וזליג שטרוך, החדר שלהם פנה לכיוון המד רחוב, ודן אלון ויהודה וויינשטיין שחדרם פנה למרפסות. אינני יודע מדוע הם פסחו על דלת הכניסה השנייה ואינני יודע גם מדוע לא המשיכו לכניסות ארבע וחמש. העניין נשאר תעלומה עד עצם היום הזה. הרי אין מי שיעיד. כולם נרצחו…”.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. הביתן ברחוב קונולי 31 ששימש את מגורי המשלחת הישראלית . הדלת הקיצונית מימין היא הדלת של דירה מס’ 3  בה התגוררו שלושת המתאבקים אליעזר חלפין, מרק סלאבין וגד צברי ושלושת מרימי המשקלות יוסף רומנו, דוד ברגר, וזאב פרידמן. לידה דלת הדירה מס’ 2 שעליה פסחו משום מה המחבלים ובה התגוררו שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך , שני הסייפים דן אלון ויהודה וויינשטיין, ההלך ד”ר שאול לדני, והאורח הבלתי לגאלי השחיין הנודע אברהם מלמד (בן קיבוץ רמת יוחנן) שהחֶבְרֶה סידרו לו מיטה. משמאל נראית הדלת הכחולה המרכזית עשויה זכוכית של בניין 31 ברחוב קונולי שהובילה החוצה אל המדרגות שהובילו לירידה אל חניוני האוטובוסים והמכוניות. כל תנועת התחבורה בכפר האולימפי הגדול התנהלה במעין קומת מרתף כדי לא לזהם את האוויר.  דלת דירה מס’ 1 ממוקמת מייד מאחורי דלת הזכוכית הכחולה. הכניסה אליה היא מכיוון מדרגות החניון התת קרקעי או דרך הדלת הכחולה. המדרגות מהחניון ישירות אל דלת דירה מס’ 1 בה השתכנו עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר, מוני וויינברג, קהת שור, טוביה סוקולסקי, יוסף גוטפרוינד, ויעקב שפרינגר. לדירה מס’ 1 לא הייתה דלת הנושקת לרחוב כפי שהיו לדירות מס’ 2 , 3 , 4 , ו- 5 . דלת דירה מס’ 1 נשקה למדרגות החניון ולכן היא הייתה הנגישה ביותר. זאת פשוט הייתה הדלת הראשונה של מגורי הספורטאים הישראליים  שנקרתה למחבלים. (באדיבות הקלע הנרי הרשקוביץ נושא דגל ישראל בטקס הפתיחה בשבת – 26 באוגוסט 1972 של אולימפיאדת מינכן 72′. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן שילון ונסים קיוויתי באולימפיאדת מינכן 1972.

נסים קיוויתי היה השַדָּר הישראלי (ב- 23 בנובמבר 2015 מלאו לו 89, ואז בן 46) הראשון שהפיק וניצל בשפתו העשירה והקולחת עד תום את מלוא היתרון מ- “מצלמת ההיכרויות החושפנית” של הורסט זייפארט. דן שילון מינה אותו בצֶדֶק לשַדָּר הראשי של הטלוויזיה הישראלית הצעירה בת 4 שנים בשני ענפי הספורט המרכזיים באולימפיאדת מינכן 1972, תחרויות הא”ק והשחייה. שום שַדָּר טלוויזיה בארץ לא התקרב בימים ההם לרמת השידור Play by play של נסים קיוויתי. הוא היה משכמו ומעלה. לעַד ייזכר קוֹלוֹ הבוטח ושפתו העשירה והתקנית כשתיעד בשידור ישיר את ריצת ה- 100 מ’ האחרונה של האצנית אסתר רוֹט – שחמורוב באולימפיאדת מינכן 72′ (לפני אסון רצח י”א הספורטאים הישראליים), “…שוב פּוֹעֵם הלֵב הישראלי כאן במינכן כשאסתר שחמורוב שלנו מתחממת על המסלול לקראת ריצת רבע הגמר…”, בשעה שדמותה של האתלטית הישראלית נִגלֵית ומופיעה בכל הדרה בצילום מקרוב על מסכי הטלוויזיה בכל רחבי העולם.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. שבת שתיים וחצי אחה”צ על פי שעון מינכן – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 72′. מרים המשקלות דוד ברגר ממתין יחד עם שאר חברי המשלחת לתחילת צעידת המשלחות בטקס הפתיחה. בתוך דקות אחדות יצעדו לראשונה ספורטאים ישראליים על אדמת גרמניה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 בשנת 1945. (צילום המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נסים קיוויתי הציב סטנדרט חדש באולימפיאדת מינכן 1972 בעת השידור הישיר Play by play של משחה הגמר ל- 100 מ’ בסגנון חופשי בהשתתפותו של השחיין היהודי – אמריקני האגדי מַרְק סְפִּיץ (Mark spitz). דן שילון היה העורך והמפיק הראשי של שידורי הטלוויזיה הישראלית הציבורית באולימפיאדת מינכן 72′ ובנוסף גם הגיש בעצמו את השידורים והיומנים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית שהוקם ומוסד במרכז השידורים הבינלאומי בעיר מינכן ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center). הבימאית שלו הייתה ורדינה אֶרֶז ז”ל. זאת כמות עבודה עיתונאית וארגונית רבה. השדרן והמגיש הפופולארי ישב לראשונה בחייו באולפן שידור אולימפי והיה עֵד להישגים הספורטיביים העצומים שהושגו שם ע”י אולגה קורבוט, לאסה ווירן, וואלרי בורזוב, רנטה שטכר, ג’ון אקיבואה, ומרק ספיץ, ורבים אחרים. דן שילון היה השַדָּר באולפן במינכן 72′ שכתב לעצמו את הטקסטים (Lead in) בטרם שידור הכתבות, והוביל את צופי הטלוויזיה בישראל למשחה הגמר ב- 100 מ’, להיט אולימפי טלוויזיוני, בהשתתפותו של המֶגָה – סְטָאר מרק ספיץ. רגע לפני שהעביר את השידור לנסים קיוויתי בבריכת השחייה שידר למצלמת האולפן הגרמנית, “ערב טוב לכם ושלום רב, כאן מינכן”, והוסיף : “גם הערב שופעת הבריכה האולימפית שיאים והישגים. נדמה לי שהשחייה כאן מסכנת ברצינות את כתר מלכת הספורט, הא”ק. נעבור אל מַרְק שְפִּיצִי כפי שקוראים לו הילדים ואל נסים קיוויתי”. דן שילון נפרד מהצופים במין חיוך קל ושובבי. הוא עמד לחזות בהיסטוריה ספורטיבית וטלוויזיונית חסרת תקדים.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. ה- IBC במינכן. דן שילון (אחד האנשים הטובים ביותר, האיכותיים ביותר, והמוצלחים ביותר שגדלו וצמחו בטלוויזיה הישראלית הציבורית הצעירה ההיא) שימש ראש צוות הטלוויזיה הישראלית הציבורית והיה גם מגיש את השידורים האולימפיים מאולפן הטלוויזיה הישראלית הציבורית ב- International Broadcasting Center במינכן. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

הרבה מאוד ילדים ובני נוער ראו את התחרויות האולימפיות בשל שעת הצפייה הנוחה. ניתנה להם הזדמנות לחזות בשחיין מוכשר ודרמטי שהיו טמונים בו גם ערכים ולקח חינוכי מאלף . מַרְק סְפִּיץ בן ה- 22 זכה כבר בטרם משחה הגמר ב- 100 מ’בסגנון חופשי בחָמֵש מדליות זהב באולימפיאדת מינכן וקבע גם בכל אחד מן המשחים גם שיא עולם חדש. הוא החל את הקריירה המזהירה שלו בגיל שֵש. על מנת להפוך לשחיין הטוב בעולם גמא באימוניו הקשים בקריירה הארוכה שלוֹ בבריכה קילומטראז’ שחייה בן 40000 (ארבעים אֶלֶף) ק”מ. מרחק השווה להקפת כדור הארץ. מרק ספיץ היה שחיין מזהיר ומוכשר בצורה יוצא דופן. אך הכישרון התנועתי  והקואורדינציה הגופנית, כמו גם משקלו הסגולי הנמוך של גופו אינם מספיקים לבדם כדי להפוך אותו לאלוף. נדרשו ממרק ספיץ צייתנות ואהבה סגפנית מיוחדת וחסרת קֵץ לאימונים המפרכים שכפו עליו מאמניו וחזרות אין ספור. השחיין הוא ספורטאי בודד במים. מלבד כשרונו הגופני הוא צריך להיות מצויד ביכולת מנטאלית בעלת אופי מיוחד ותכונות נפשיות של כוח רצון, משמעת, ודבקות במשימה כדי לא לוותר ולעמול כל כך קשה בתוך המים במשך שנים כה רבות בדרך אל הפסגה ואל מדליית הזהב. מרק ספיץ כשרון נדיר בשחייה היה בין הבודדים שאהב וידע להתאמן וניאות לוותר על הנאות החיים של ילד רגיל בגילו. מן ההיבט הזה הוא היה ספורטאי הרואי ויסודי והוכיח זאת בעת אימוניו הרבים והקשים בשנים ההן בבריכה. לא בכדי העפיל בסופו של דבר לפסגה. סָפֵק אם אנשים כמונו, בני תמותה רגילים, היו מסכימים לנהוג כמותו ולאמץ דרך חיים נזירית – ספורטיבית שכזאת.

דן שילון העביר את השידור לנסים קיוויתי ועכשיו היה תורו לשָדֵר ישיר מבריכת השחייה האולימפית במינכן. נסים קיוויתי ניהל דיאלוג פנטסטי עם מצלמת ‘ההיכרויות’ של DOZ והוֹרְסְט זַיְיפָארְט ו- אוֹלִי ווֹלְטֶרְס. הוא הציג את מַרְק סְפּיץ בצורה מפורטת ועניינית וסיפר ברצינות רבה לצופי הטלוויזיה בישראל על הישגיו בבריכה עד כה ועל סיכוייו במשחה הזה. כך נהג עם כל שמונת השחיינים שהעפילו למשחה הגמר ב-100 מ’בסגנון חופשי . זאת הייתה חשיפה קלאסית ומכובדת של גיבורי העלילה בטֶרֶם יריית הזִינוּק. בידענות ובקוֹל בוטח וסמכותי טווה ובנה את סיפור המתח בתוך הדרמה המתפתחת בבריכת השחייה באולימפיאדת מינכן 1972.

כשעלו השחיינים על אדני הזינוק אמר נסים קיוויתי למיקרופון בסגנון השידור הייחודי והמדויק שלו כלהלן : “…הגענו למשחה הגמר ל-100 מ’ בסגנון חופשי בבריכה. זהו המשחה הקצר ביותר, המהיר ביותר, וגם היוּקרתי ביותר, ובסוֹפוֹ – מדליית זָהָב שמַרְק סְפּיץ רוצה בה יותר מכּל. זהו רגע האמת של מרק ספיץ…”. באורח פלא ובמין צירוף מקרים שכזה, וכאילו על פי תיאום מראש עם השַדָּר הישראלי, לחץ הבימאי הגרמני בבריכה האולימפית שאיננו כמובן דובר עברית על מקש מצלמת ה- Close up בניידת השידור, ונִיתֵּב למסך הטלוויזיה את דמותו של מַרְק סְפּיץ ניצב על האדן במלוא הדרו ותפארתו וּיְפִי גוּפוֹ המושלם. נפח בית החזה שלו היה מרשים ושרירי הבטן בלטו על רקע בטן כמעט קעורה. הוא נראה כמו פוסיידון אל הים היווני. מרק ספיץ היה מאוד מרוכז בעצמו ודרוך. באותן השניות שמצלמת הטלוויזיה הגרמנית של DOZ הייתה נעולה עליו עסק בשחרור השרירים האחרון בטרם יתבע גופו למאמץ פיסי עליון בחלקו אנאירובי בן כ- 50 שניות. ההזדהות עם מרק ספיץ הייתה מושלמת. פתאום הוברר כי DOZ המשוכללת הטילה על צופי הטלוויזיה בעולם, כמו הגיבור הראשי מרק ספיץ עצמו, לפַלֵס את דרכם לבדם בתוך נפתולי העלילה שהפכה לדרמטית יותר ויותר ככל שהמשחה התקדם אל קו הגמר. גֶ’רִי הָיְידֶנְרִיךְ, וְולָדִימִיר בּוּרֶה, ומָיְיקֶל וֶונְדֶן סיבכו את העלילה והיקשו על גיבורה. זאת הייתה אחת הפעמים הנפלאוֹת של שיתוף פעולה כה מוצלח ופורה בין ההוגה הטלוויזיוני הוֹרְסְט זָיְיפָארְת ובימאי ניידת השידור בבריכה וצלמיו לבין השַדָּרִים בבריכה.

אמירת הנֶצַח של נִסִים קִיוִויתִּי נשזרה לעַד על פַּס הרצועה המגנטית של טֵייפּ השידוּר וצמוּדה לתמונת ה- Video של השחיין היהודי – אמריקני האלמותי, גדול שחייני תבל בכל הזמנים. מעולם לא חזינו ולא האזנו עד אז בשידורי הספורט הישירים בטלוויזיה הישראלית לטקסט פתיחה Lead in כה מרשים ומדויק של שַדָּר כלשהו הניחן ביכולת לזהות ולהעריך את סיכוייהם של המועמדים לניצחון וגם מְיוּמַן כדי לנתח את האפשרויות והאופציות בבריכה האולימפית עבור צופי הטלוויזיה שלוֹ. נסים קיוויתי הציג בכשרון רב את המתחרים ועשה זאת בצורה טבעית, צְלוּלָה, ומְמָצָה. בְּרָאווֹ לנסים קיוויתי. הכל היה מושלם למעט חיסרון אחד. צופי הטלוויזיה בכל העולם ראו את השידורים של DOZ בצבע. בישראל הם היו בשָחוֹר / לָבָן. מי תיאר לעצמו אז כי מתחת לפני השטח מתכנן האויב הרצחני של “ספטמבר השחור” מגה פיגוע שנועד ליום שלישי – 5 בספטמבר בו 11 ספורטאים ישראליים שליש מהמשלחת האולימפית יחזרו בארונות מתים הביתה.

מנהל וראש המשלחת האולימפית הישראלית באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל “מוליק” ללקין ממשיך לתאר לי בשיחות התחקיר עמו את אותו שחר מחריד של יום שלישי ההוא ב- 5 בספטמבר 1972 :

“…מרים המשקלות זאב פרידמן פתח למחבלים את דלת הדירה השלישית. נכנסו אליה שני מחבלים שהשתלטו מייד על שלושת מרימי המשקלות יוסף רומנו, זאב פרידמן, ודוד ברגר וגם על שלושת המתאבקים אליעזר חלפין, ומרק סלבין, וגד צברי. הם הצמידו אותם לקיר והתכוונו לחבור אל המחבלים האחרים שנשארו לשמור על שאר החטופים בדירה מס’ 1. ברגע של היסח הדעת מצד המחבלים הצליח גד צברי לחמוק ולהימלט. בארבע ורבע לפנות בוקר שמעתי יריות. שנתי קלה והתעוררתי מייד. ניגשתי לחלון אך לא ראיתי דבר וחזרתי למיטה. לא נקפו כמה דקות ושוב שמעתי כמה יריות בודדות. אז כבר הבנתי מה קורה. אני מעריך שהיריות בפעם הראשונה נורו לעברו של המתאבק גד צברי שהצליח לברוח מהחוטפים. כנראה שביריות בפעם השנייה הם רצחו את משה “מוני” וויינברג. יוסף רומנו נרצח זמן לא רב אח”כ. אין שום עֵדוּת למה שקדם לפני היריות מפני שהעדים היחידים שראו את שני מקרי הרצח של מוני ווינברג ויוסף רומנו, נרצחו בעצמם מאוחר יותר. ראיתי את גופתו של מוני וויינברג לבוּש רק בתחתונים מוצאת אל מחוץ לדלת הכניסה ומאוחר יותר היא פונתה מאוחר יותר ע”י צוות גרמני…”.

בעת גביית העדויות התברר כי מאמן המתאבקים משה “מוני” וויינברג נאבק במחבלים כשהם נכנסו לדירה מס’ 1 בארבע ורב בבוקר ונורה בפניו אך רק נפצע. אח”כ הוברר כי לוטיף “עיסא” אפיף הותיר שלושה מחבלים מזוינים ברובי קלצ’ניקובים ורימוני רסס לשמור על המאמנים הישראליים הלאומיים ושני השופטים האולימפיים החטופים בדירה מס’ 1, ובעצמו יחד עם ארבעה אחרים יצא דרך הדלת הכחולה לתּוּר אחר דירות נוספות של הספורטאים הישראליים במטרה ללכוד עוד בני ערובה. “עיסא” וחבריו נטלו עמם את משה “מוני” וויינברג הירוי בעת החיפוש. הועלתה השערה כי המחבלים כפו עליו להדריכם ולהוביל אותם לחדרים נוספים של המשלחת הישראלית. השערה נוספת הייתה כי מוני וויינברג החליט לפסוח על דלת הכניסה לדירה מס’ 2 בה התגוררו שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך, שני הסייפים דן אלון ויהודה ווינשטיין, ההלך ד”ר שאול לדני ואברהם מלמד והוביל אותם הישר לדלת הכניסה של דירה מס’ 3 מפני שם התגוררו אנשי הכוח של האתלטיקה הכבדה בהם שלושה מרימי משקלות יוסף רומנו, דוד ברגר, וזאב פרידמן ושלושה המתאבקים גד צברי, אליעזר חלפין, ומרק סלאבין, בתקווה שאלה יוכלו אולי לגבור על המחבלים בקרב פנים אל פנים בגלל כוחם הפיזי. השמועות גם סיפרו שמוני וויינברג נלחם בהם שוב בתוך זמן קצר אח”כ ואז גם נורה ונרצח מקרוב.

טקסט תמונה : יוסף רומנו ז”ל בתרגילי גוף. (באדיבות אלמנתו גב’ אילנה רומנו ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוסף רומנו היה אחד הספורטאים החזקים ביותר במשלחת הישראלית וגם אחד האהודים. הוא היה מעצב פנים במקצועו האזרחי ומצא עניין באתלטיקה הכבדה. דווקא בעיצומן של התחרויות האולימפיות במינכן נפצע בברכו. כשהמחבלים הובילו את שבויי דירה מס’ 3 לעבר דירה מס’ 1, דידה יוסף רומנו מאחור בגופייה ומכנסי ספורט קצרים על קביים. איש לא נותר בחיים כדי לספר על גבורתו של יוסף רומנו שגאוותו הישראלית נפגעה והיכן ומתי החליט להשיב מלחמה שערה . הוא היה ספורטאי אמיץ לב ואיש שרירים שלקח את גורלו בידיו. ידוע רק שלאחר שהוּבְלוּ הספורטאים מדירה מס’ 3 לחדר העליון בדירה מס’ 1 ניסה יוסף רומנו מתי שהוא להילחם במחבלים בידיים חשופות בקומה העליונה בדירה מס’ 1 אך גם הוא נורה מטווח קרוב ומת מייד. קליעי הקלצ’ניקוב חוררו את גופו של יוסף רומנו החזק ונתקעו בקירות החדר. יוסף רומנו הי”ד נרצח מבלי שיהיה בידו כלי מלחמה כדי להגן על חייו.

השֶף דֶה מִיסְיוֹן שמואל ללקין עומד על כך בעת התחקיר עִמִי כי הוא מודע לאינפורמציה כי משה “מוני” וויינברג הוביל באופן אישי את המחבלים לדירה מס’ 3 בהנחה שאנשי “האתלטיקה הכבדה” המתאבקים ומרימי המשקלות כמו יוסף רומנו יוכלו בגלל כוחם הגופני להיאבק עם המחבלים, אך הכל על פי דעתו הן השערות בלבד מפני שכולם נרצחו ולא נותרו עֵדים כדי לאמֵת את הדיווח הזה.

טקסט תמונה : יום שלישי בבוקר – 5 בספטמבר 1972. המשחקים האולימפיים של מינכן 72′ –  אולימפיאדת הרצח. צוות גרמני מפנה את גופתו של משה “מוני” וויינברג מנוקבת כדורים שהמחבלים הניחו במיד רחוב של קונולי 31 ליד הדלת הכחולה. מאוחר יותר החל הצוות הגרמני בראשות שר הפנים האנס דיטריך גנשר לנהל את מו”מ עם מפקד קבוצת המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף על חייהם של תשעת בני הערובה. (DOZ והסוכנויות . ארכיון יואש אלרואי).

גופתו של מרים המשקלות יוסף רומנו, ספורטאי ישראלי שהיה לוחם אמיץ ותקף את המחבלים בידיים ריקות ונרצח מייד – נשארה מוטלת זמן רב בחדר העליון בדירה מס’ 1 נוכח פני החטופים והחוטפים. באיחור זמן גדול של כשלוש שעות רק בשבע בבוקר הקיפה משטרת מינכן החובבנית את בניין המגורים הישראלי ברחוב קונולי 31 והציבה צלפים לבושים כספורטאים מול כניסות הבניין.

טקסט תמונה :  יום שלישי בבוקר – 5 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 72′. משטרת מינכן מתארגנת באיחור זמן רב לאבטחת הכפר האולימפי ושולחת למקום 450 שוטרים חמושים. המחבלים רצחו כבר שני ספורטאים ישראליים ומחזיקים בתשעה בני ערובה נוספים לנוכח האבטחה הגרמנית הרשלנית. (באדיבות ו סיוע של  DOZ ו- הסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

הקלע הנרי הרשקוביץ בן 45 ב- 1972 נשא בגאווה רבה את דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972. הרשקוביץ נולד ב- 12 בפברואר 1927 בבוקרשט – רומניה ושרד את מלחמת העולם ה- 2. ב- 1947 הצטרף למועדון הקליעה של מכבי בבוקרשט. ב- 1965 עלה לישראל יחד עם רעייתו השופטת ההתעמלות הבינלאומית גב’ סידי הרשקוביץ ובתם התינוקת בת שנה וחצי. הנרי הרשקוביץ הוא דור שלישי למשפחת שענים ברומניה והלך בדרכי סבו ואביו ופתח ברחוב בן יהודה בתל אביב חנות שעונים ועובד בה במרץ עד היום גם בגיל 85. הנרי הרשקוביץ אהב את המלאכה העדינה והמדויקת ומצא חפיפה בין משמעת העיסוק בשעוניו לבין תכונות האופי של שקט נפשי, סבלנות, ודריכות המחשבה לפני סחיטת ההדק והצליפה למטרה ברובה האוויר שלוֹ. הוא היה שנים רבות אלוף ישראל בקליעה ברובה בשלושה מצבים והצטיין גם בתחרויות קליעה בחו”ל. הוא נולד להיות צָלָף. ב- 1967 זכה באליפות העולם בקליעה ברובה ביפן. הנרי הרשקוביץ ייצג את מדינת ישראל בתחרויות הקליעה של אולימפיאדת מכסיקו 1968 (יחד עם הקלעים זליג שטרוך ונחמיה סירקיס). עכשיו נבחר לייצג את המדינה גם באולימפיאדת מינכן 1972. הנרי הרשקוביץ הוא הספורטאי היחיד בישראל שנשא שלוש פעמים את דגל המדינה בשלושה טקסי פתיחה שונים של אירועי ספורט גדולים, במשחקי אסיה ה- 6 בבנגקוק 1970, באולימפיאדת מינכן 1972, ובמשחקי אסיה ה- 7 בטהראן ב- 1974.

טקסט תמונות : 1967. אליפות העולם בקליעה ביפן. הנרי הרשקוביץ בן 41 מוכתר כאלוף העולם בקליעה ברובה. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונות : 1967. אליפות העולם בקליעה ביפן. הנרי הרשקוביץ בן 41 מוכתר כאלוף העולם בקליעה ברובה. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1967. יפן. הנרי הרשקוביץ אלוף העולם בקליעה ברובה זעיר ניצב על דוכן מספר אחת. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנרי הרשקוביץ מתייחס ברצינות רבה לנשיאת דגל המדינה בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72′. הוא זוכר בשיחות התחקיר עמי ב- 2009 : “חשתי אחריות רבה, גאווה, וכבוד רב למשימה שהוטלה עלי ע”י ראש המשלחת שמואל ללקין. שמואל “מוליק” ללקין הודיע לי שנבחרתי לשאת את הדגל הישראלי על אדמת גרמניה בשל הישגיי הספורטיביים וגם בגלל היותי הספורטאי המבוגר ביותר במשלחת”. הנרי הרשקוביץ בן 89 היום (נולד ברומניה ב- 1927) הזוכר היטב את הרצח והחטיפה שהתחוללו מוקדם בבוקר ב- 5 בספטמבר 1972 ברחוב קונולי 31 כאילו הדבר התרחש רק לפני רגע. בשפתו השקולה והמחושבת הוא אומר, “…אני התגוררתי בדירה 2 יחד עם עמיתי הקלע זליג שטרוך ועם שני הסייפים דן אלון ויהודה וויינשטיין וההלך שאול לדני. היה לנו אורח נחמד בדירה אך בלתי ליגאלי, השחיין אברהם מלמד. כולנו ישנו בשני חדרים קטנים במפלס העליון של דירה מס’ 2 ביניהם חצצו שירותים ומקלחת, חוץ משאול לדני שהעדיף לישון בחדר למטה ליד המטבחון. גם אברהם מלמד ישן לידו בקומה התחתונה. אברהם מלמד היה מגיע לדירה מתי שמתחשק לו. הוא היה אורח ואסטרונאוט מרחף שאיבד את המפתח שסידרנו לו והיה משתחל מאוחר בלילות דרך החלון הצרפתי. כל העסק לא היה מתוכנן היטב מההיבט הביטחוני. מפתחות הדירות היו פשוטים ולדלתות לא היו בריחים. הייתי מוטרד. אם אברהם מלמד חדר דרך החלון לדירה מס’ 2 מדוע שאחרים לא יעשו זאת. המחשבות האלו כל הזמן התרוצצו בראשי. זאת הייתה האווירה של הימים ההם. צריך לזכור שבארץ היו בחודש מאי 1972 שני מקרים של התקפות מחבלים טרם אולימפיאדת מינכן 72′. חטיפת מטוס “סבנה” והנחתתו בנמל התעופה לוד והרצח הנורא בלוד ע”י אנשי צבא הכוכב האדום היפניים ובראשם קוזו אוקאמוטו…”.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. המפתח לדירה מס’ 2  בבית המגורים הישראלי ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי שהוחזק בכיסו של הקלע ונושא הדגל בטקס בפתיחה הנרי הרשקוביץ’. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : הקלע הנרי הרשקוביץ שָב לזירת הרצח  ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן 72′ . מימין : דלת הכניסה לדירה מס’ 3 (לידה זוג אופניים) ודלת הכניסה לדירה מס’ 2. משמאל : הדלת הכחולה המרכזית עשויה זכוכית של ביתן מס’ 31 ברחוב קונולי דרכה פנו המחבלים לעבר דלת הכניסה של דירה מס’ 3. לעולם אי אפשר יהיה לדעת מדוע פסחו המחבלים על דירה מס’ 2 שהייתה קרובה יותר לדלת המרכזית, ולמה לא ניסו להשתלט על דירה מס’ 4 שם גרו רופא המשלחת ד”ר קורט ווייגל ומתי קרנץ, ומדוע לא פלשו לדירה מס’ 5 שם התגורר ראש המשלחת שמואל ללקין. המרחקים בין דלתות הדירות היו קצרים ביותר. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

נושא דגל ישראל בטקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 1972 (נערך בשבת אחה”צ – 26 באוגוסט 1971) מר הנרי הרשקוביץ מוסיף בשיחות התחקיר עמי : “…לא הייתי שקט אבל דווקא ישנתי טוב באותו הלילה של 5 בספטמבר 1972 כשלפתע התעוררתי מוקדם בבוקר משקשוק בריחים של נשק אוטומטי. ירדתי למטה במדרגות והצצתי החוצה אך לא ראיתי דבר חוץ מאיש ביטחון גרמני שחש למקום מפני ששמע יריות ושאל אותי אם משהו לא בסדר ? השבתי לו שאינני יודע. צריך להבין את הטופוגרפיה של הכפר האולימפי ורחוב קונולי במיוחד. קבוצת המחבלים טיפסה במעלה כמה מדרגות מקומת החניונים התת קרקעית שהובילו רק לדלת דירה מס’ 1 בבניין קונולי 31 שהייתה נפרדת מארבעת הדירות האחרות. כדי להגיע לכל ארבעת הדלתות האחרות של ארבע הדירות הנוספות של המשלחת הישראלית שנבנו ממש על הרחוב היה צריך להיכנס דרך הדלת הכחולה עשויה מזכוכית שהובילה למיד רחוב. הדירות שלנו היו נגישות לכל עובר אורח. בדירה מס’ 1 בה התגוררו שבעה ספורטאים שלנו, חמישה מאמנים לאומיים ושני שופטים בינלאומיים עמיצור שפירא, קהת שור, מוני וויינברג, אנדרה שפיצר, טוביה סוקולסקי, יעקב שפרינגר, ויוסף גוטפרוינד. מייד אחרי הפלישה לדירה מס’ 1 וההשתלטות על שישה מאנשינו , טוביה סוקולסקי הרי הצליח להימלט, הבינו המחבלים שישנן דירות נוספות בבניין בהן מתגוררים ספורטאים ישראליים. הם רק לא ידעו היכן. חלק מהמחבלים אבטחו את דירה מס’ 1 וחלק אחר ירד במדרגות ונפנה אל הדלת המרכזית הכחולה שהובילה אל הכניסות הסמוכות : 2, 3, 4, ו- 5. אינני יודע עד היום מדוע פסחו על הדירה שלנו דירה מס’ 2 וחדרו דווקא לדירה מס’ 3. אין לי הסבר לכך ואינני יודע גם מדוע הם לא השתלטו על דירה מס’ 4 בה התגוררו ד”ר קורט ווייגל ומתי קרנץ ומדוע לא ניסו להגיע לדירה מס’ 5 שם לָן ראש המשלחת בכבודו ובעצמו שמואל ללקין. הרי לנו לא היה נשק וגם לא מאבטחים. כעבור זמן לא רב ראיתי איך המחבלים גוררים את גופתו של מוני וויינברג בתחתונים בלבד שרועה בחוץ…”.

טקסט תמונה : הקלע הנרי הרשקוביץ בפעולה באחת מתחרויות הקליעה הרבות בהן השתתף. במשך שנים רבות נחשב לצלף הטוב במדינה. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הנרי הרשקוביץ’ ממשיך לשחזר עבורי את קורות יום השלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 : “לאחר חדירת המחבלים לדירות מס’ 1 ומס’ 3 ותפישת בני הערובה ראיתי בערך בחמש וחצי בבוקר ממרחק של כ- 10 מטריםאת המחבל לוטיף ‘עיסא’ אפיף עם הכובע הצהוב מנהל שיחות עם הגרמנים. הדיבור שלו היה מלווה בתנועות ידיים ליד דלת הזכוכית הכחולה שהייתה הדלת המרכזית של הכניסה לבניין כולו והיציאה ממנו. יכולתי לפגוע בו בקלות ברובה הצלפים שלי [4] שהיה מונח לידי בדירה מס’ 2. שני הסייפים דן אלון ויהודה וויינשטיין האיצו בי לצלוף בו. נחשבתי לצלף מעולה והצלחתי להשחיל חמישה כדורים למרכז מטרה המרוחקת ממני50 מ’ אבל ממש לאותו חור באמצעות רובה “הטוטו, שלי. הייתי יכול “להוריד” את לוטיף “עיסא” אפיף בקלות, מה זה בשבילי לצלוף מ- 10 מטרים, אבל חששתי שיש למחבלים רימונים והם לא יהססו לזרוק אותם על בני הערובה הלכודים בדירה הראשונה של המשלחת שלנו. זאת הייתה דילמה. לפני שהתפנינו מהדירות שלנו לעבר הגן מאחורי רחוב קונולי 31 עוד הצלחתי להחליף כמה מילים עם ראש המשלחת שמואל ללקין. עמדנו על המרפסות של הדירות וללקין צעק לי אם אני יודע מה קורה ? השבתי שאנשים “מדרום לאשקלון” פלשו לדירות מס’ 1 ומס’ 3 . מאוחר יותר החל המו”מ של האנס דיטריך גנשר וד”ר בְּרוּנוֹ מֶרְק עם המחבל לוטיף “עיסא” אפיף. המו”מ לוּוָה בכל מיני אולטימטומים והאנס דיטריך גנשר וברונו מרק וגם וולטר טרוגר ומנפרד שרייבר הסתודדו עם לוטיף “עיסא” אפיף כמה וכמה פעמים ליד הדלת הכחולה הסמוכה לדירה מס’ 1. אף אחד לא ידע את המספר המדויק של קבוצת המחבלים שהשתלטו על הספורטאים שלנו . האמת , הייתי יכול לצלוף בעוד מחבל אחד לבוש מסכה שראינו נחשף על המרפסת האחורית של דירה מס’ 1 שהייתה כה סמוכה לשלנו ושימש כנראה איש אבטחה אחורי של קבוצת המחבלים, אך לך תדע מה תהיה תגובתם של המחבלים האחרים, כמה אנשים הם, ואיזה עוצמת אש יש להם. לא ידענו כמה הם. זאת הייתה שאלת המפתח האם קבוצת המחבלים מונה שניים אולי שלושה או עשרה. זה כמובן הבדל עצום. ביקשתי באופן אישי מד”ר בּרוּנוֹ מֵרְק כי יצייד אותי בטלסקופ ויאפשר לי להיכנס לבניין 24 הגבוה ברחוב קונולי הארוך בו שכנה משלחת מזרח גרמניה על מנת להשקיף מהקומה העליונה לעבר דירה מס’ 1 שלנו בה נלכדו בני הערובה, וכדי לברר כמה מחבלים באמת נמצאים שם. ברונו מרק סירב”. שרר שם בתחילה בלבול וחוסר וודאות. אינני יודע גם אם הייתי צריך לקבל אישור מיוחד לפתוח באש בסיטואציה המורכבת הזאת”.

טקסט תמונות : זהו צילום של לוח מטרה אליה צלף הנרי הרשקוביץ באחת מתחרויות הקליעה בהן נטל חלק ברחבי העולם, חמש פעמים קליעות “בול'” באותו חור הקליעה הראשון ממרחק של 50 מ’. אומר לי הנרי הרשקוביץ בשיחות התחקיר עמו : “יכולתי להוריד את המחבל עם המסכה בקלות רבה, אני צלף, אך לא ידעתי כמה מחבלים נמצאים בדירה מס’ 1, מה כוח האש שלהם, ועד כמה הם יכולים להזיק לספורטאים החטופים שלנו”. (באדיבות הנרי הרשקוביץ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. אחד המחבלים מקבוצתו של לוטיף “עיסא” אפיף מאבטח את דירה מס’ 1 מצידה של המרפסת האחורית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. (סוכנויות ו- DOZ. ארכיון יואש אלרואי).

סייף הרומח יהודה וויינשטיין היה צעיר הספורטאים במשלחת הישראלי למינכן 72′, בן שבע עשרה וחצי. יהודה וויינשטיין נולד במושבה ראש פינה ב- 11 במארס 1955. הוא למד בביה”ס היסודי בראש פינה ואת לימודי התיכון עשה בביה”ס “התיכון עיוני” בצפת. בחירתו בסַיִף הייתה ברירת מחדל מפני שזה היה חוג הספורט היחידי במושבה. יהודה וויינשטיין הפך לאלוף ישראל ונשלח יחד עם הסייף דן אלון למינכן. לאחר אולימפיאדת מינכן 72′ התגייס יהודה וויינשטיין לחיל האוויר והפך לטייס קרב. היום הוא משמש טייס בחברת ארקיע.

יהודה וויינשטיין בהיותו בן 55 ב- 2010 מוסיף לי בעת שיחות התחקיר עמי, וכך הוא זוכר את פני הדברים : “…החלטתי לא לנסוע יחד עם כולם להצגה “כנר על הגג” עם שמואל רודנסקי. הייתי כנראה צעיר מידי וההצגה לא עניינה אותי. נשארתי ברחוב קונולי 31. דן אלון ואני השתכנו בדירה מס’ 2. זאת הייתה בחירה שלנו. הרי הגענו לכפר האולימפי שבועיים לפני כולם. בלילה של יום שני – 4 בספטמבר 1972 המתנתי לספורטאי המשלחת שחזרו למגורים לקראת חצות. דן אלון ואנוכי לנו במפלס העליון של דירה מס’ 2 צמוד למרפסת שפנתה לגן מאחור. שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך ישנו במיטות שפנו לצד של המיד – רחוב. במפלס התחתון ליד המטבחון ישנו שָאוּל לָדָנִי והשחיין אָבְרָהָם מְלָמֵד. דָן אַלוֹן ואנוכי התעוררנו למשמע צרורות יריות. זה היה מוקדם בבוקר. שאלתי את דָן אָלוֹן מה הרעש הזה אך הוא פטר אותי כי אלה קולות הכפכפים שמשמיעים ספורטאי הונג קונג שהתגוררו קומה מעלינו בעת צעידתם המהירה. המשכנו לישון אך כעבור כמה דקות העיר אותנו הֶנְרִי הֶרְשְקוֹבִיץ וסיפר כי מחבלים השתלטו בכוח הנשק על דירות 1 ו- 3 ושבו את הספורטאים שלנו כבני ערובה. הוא סיפר לנו כי ראה את גופתו של מוני וויינברג שותתת דם מוטלת ליד הדלת הכחולה הסמוכה לדירה מס’ 1. התייעצנו כולנו כיצד לפעול. הצענו להנרי השרקוביץ וזליג שטרוך לפגוע במחבלים באמצעות רובי הטוטו האולימפיים שלהם (בעלי קוטר2.2 מ”מ). שררה אי וודאות ענקית בעיקר מפני שלא ידענו כמה מחבלים השתלטו על הספורטאים שלנו. במהלך ההתייעצויות בינינו ראיתי מהחלון שלנו את אחד המחבלים שחבש כובע בוקרים רחב שוליים. החלטנו לברוח מהדירה אך לא מהדלת הראשית מפני שפחדנו כי המחבלים צופים עליה והם יכולים לצלוף עלינו. שרר שם בלבול וגם לא היה בידינו מידע מפורט. בתוך עשרים דקות אולי שלושים לא יותר – שאול לדני, אברהם מלמד, ואני פתחנו את החלון הצרפתי במפלס התחתון שהייתה בעצם מין דלת הזזה והסתלקנו דרך המרפסת האחורית לעבר הגינה הסמוכה לבניין. אחרינו יצאו דרך החלון הזה גם שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוך ודן אלון. היה מוקדם בבוקר ושקט בחוץ. לא היה אף אחד בסביבה למעט סדרן – שוטר גרמני אחד לבוש במדי התכלת שדיווחנו לו מה קרה. הוא השיב לנו שמשטרת מינכן כבר יודעת על אירוע הטרור הזה. נלקחנו למטה המשטרה ואח”כ קיבלנו דירה חלופית משם עקבנו אחרי ההתפתחויות…”.

טקסט תמונה : 1972. סייף הרומח יהודה וויינשטיין בן שבע עשרה וחצי (מימין) עם מאמנו משה חומוט באחת התחרויות שקדמו לאולימפיאדת מינכן 72′. (באדיבות יהודה וויינשטיין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הסייף דן אלון נולד בתל אביב ב- 28 במארס 1954. את אהבתו לסַיִף ירש מאביו מאיר אלון יליד הונגריה [5] שהיה אלוף ארץ ישראל ואח”כ גם של מדינת ישראל במשך שנים רבות. המשפחה התגוררה ברחוב אפשטיין בצפון תל אביב ודן אלון התאמן בהחזקת חרב כבר בגיל שש. בגיל שמונה עזב את הסיוף ובחר להתאמן בכדורסל בקבוצת הילדים של מכבי ת”א שמנהלה היה שמואל “שמלוק” מחרובסקי. בגיל שש עשרה פרש מהכדורסל וחסר לאהבתו הישנה , הסייף . בינתיים נסגר מועדון הסיוף של מכבי ת”א ודן אלון העתיק את פעילותו למועדון מכבי ר”ג. בשנים 1972 – 1968 נחשב דן אלון לסייף הטוב במדינה והיה אלוף ישראל בכל שלושת מקצועות הסייף, רומח, דקר, וחרב. כאלוף ישראל קנה את הכרטיס לאולימפיאדת מינכן 1972. הצטרף אליו הסייף הצעיר יהודה וויינשטיין אלוף הנוער שעשה את המינימום האולימפי על פי הקריטריונים שהציב מנהל ההתאחדות לספורט וה- Chief de mission שמואל ללקין. ראשי הוועד האולימפי ושמואל ללקין ניצבו רק בפני בעיה אחת, באיזה מאמן משה חוּמוּט או אנדרה שפיצר יש לבחור ולהטיסו למינכן 72′ יחדיו עם שני הסייפים. לבסוף הוחלט למנות את אנדרה שפיצר בן ה- 27 למאמן הלאומי. אנדרה שפיצר נסע אל מותו.

טקסט תמונה : 1972. דן אלון ממועדון מכבי ר”ג הוא אלוף ישראל הסיוף בדגם רומח. (באדיבות דן אלון . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה: 1972. דן אלון ממועדון מכבי ר”ג הוא אלוף ישראל הסיוף בדגם רומח  (באדיבות דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

דן אלון ספורטאי מופת זוכר בשיחות התחקיר הרבות שקיימנו כלהלן : “הטרגדיה של המאמן אנדרה שפיצר בן גילי היא כמו צו הגורל. אנדרה שפיצר, יהודה וויינשטיין ואנוכי הגענו למינכן ב- 7 באוגוסט 1972 כשבועיים לפני בוא המשלחת כולה על פי הזמנת איגוד הסיף הגרמני כדי להתאמן עם הסייפים הגרמניים. הדירות הדו מפלסיות ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי כבר המתינו לנו. שנינו היינו הראשונים שחנכנו אותן. אני ויהודה וויינשטיין החלטנו משום מה לגור בדירה מס’ 2. זאת הייתה הבחירה שלנו. אנדרה שפיצר יליד טרנסילבניה היה בעל האופי ביישן. הוא היה אדם צנוע ובעל חוש הומור נדיר שביקש לגור בנפרד מאתנו. “צריך להיות איזה שהוא דיסטאנס מכל מיני סיבות בין הספורטאים לבין מאמנם”, אמר לנו ולקח את חפציו לדירה מס’ 1″. האם הייתה זאת גזירת הגורל ? אנדרה שפיצר הלך שוב אל מותו.

ראש המשלחת שמואל “מוליק” ללקין החליט כי המשלחת הישראלית כולה תבקר באופן מאורגן ביום שני בערב – 4 בספטמבר 1972 בתיאטרון העירוני של מינכן שם התקיימה ההצגה ‘כנר על הגג’ בהשתתפות השחקן הישראלי שמואל רודנסקי. זה היה פחות או יותר יום נטול תחרויות עבור הספורטאים הישראליים. באחד הימים הגיעה אנקי רעייתו של אנדרה שפיצר לביקור בעלה במינכן. היא השאירה את התינוקת אנוּק אצל הוריה בעיר ההולנדית דֶן בּוֹס ונסעה משם ברכבת למינכן. בהיותה במינכן יחד עם אנדרה השיגה טלפון מבית הוריה בדן בוס שסיפרו לה כי התינוקת לא מרגישה כל כך טוב. אנדרה שפיצר רווי געגועים לבתו התינוקת ביקש משמואל ללקין רשות לוותר על ההצגה כדי לנסוע כבר ביום ראשון – 3 בספטמבר להולנד עם רעייתו אנקי. שמואל ללקין נעתר לבקשתו. אנקי ואנדרה שפיצר לקחו את הרכבת הראשונה שהזדמנה להם ונסעו לדן בוס בהולנד.

דן אלון מוסיף : “…לאחר שחזרנו בחצות הליל של יום שני – 4 בספטמבר 1972 מהתיאטרון במינכן ומהפגישה הנרגשת עם שמואל רודנסקי המתינו לי בדירה מס’ 2 המאמן אנדרה שפיצר ויהודה ווינשטיין. זה היה כבר מאוחר בלילה אבל ישבנו שם עוד כשעה והחלפנו חוויות. זה היה עוד לילה אולימפי רגיל. לפתע סיפר לנו אנדרה שפיצר את עוללות היום, “תשמע מה קרה לי”, והוסיף בנון שלנטיות, “אנקי רעייתי הביאה אותי באוטו שלה היום בשעות הבוקר לתחנת הרכבת בדן בוס ממנה ניתן להגיע למינכן אך החמצנו אותה בכמה דקות . אנקי נסעה עוד 30 ק”מלתחנה הבאה בעיר איינדהובן כדי להשיג שם את הרכבת. בדרך אמרתי לה, “אנקי אני רוצה להישאר עוד יום עמכן בהולנד. אני כל כך מתגעגע אליכן” אך אנקי אמרה לי שאני מוכרח לשוב כי קיבלתי משמואל ללקין אישור לחופשה בת יומיים. תפסתי את הרכבת בתחנה השנייה ושבתי לכפר האולימפי והנה אני כאן ממתין לכם ומספר לכם את קורותיי היום”. אני ידעתי שאנדרה שפיצר בעל חוש ההומור הבלתי נדלה ואיש הבדיחות מאוד היה קשור מאוד לאנקי ובתו התינוקת בת החודש והתגעגע למשפחתו”. האם הוטל שוב הפּוּר ? אנדרה שפיצר שב מהולנד אל מינכן – למותו. השעה כבר הייתה אחרי חצות הליל. מחוגי השעון הראו כי יממה חדשה נרשמה בלוח השנה : כ”ו בחודש אלול תשל”ב, יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. דן אלון ויהודה וויינשטיין ברכו את אנדרה שפיצר בברכת לילה טוב והלכו לישון בדירה שלהם דירה מס’ 2. אנדרה שפיצר נפנה מהם והלך למגורי המאמנים בדירה מס’ 1.

דן אלון ממשיך לשחזר עבורי את קורות אותו היום המר ההוא : “…קיר דק הפריד בין שתי המרפסות של דירה מס’ 1 ושלנו דירה מס’ 2 שהיו כה סמוכות. מדהים מדוע המחבלים פסחו ולא נכנסו לדירה שלנו דרך הדלת במד – רחוב. ועוד יותר מדהים מדוע הם לא דילגו מעל הקיר במרפסת העליונה כדי לחדור משם לדירה מס’ 2. הרי הם היו מצוידים בקלאצ’ניקובים ואנחנו כולנו היינו בידיים ריקות. לאחר שנודע לנו דבר ההשתלטות של המחבלים על דירה מס’ 1 הייתי על המרפסת והצצתי מעבר לקיר המפריד, ואז ראיתי לשנייה אחת ממרחק של שני מטרים את אחד המחבלים לבוש כובע גרב מחזיק קלצ’ניקוב דרוך בידיו ומאבטח את הדירה עם תשעה בני הערובה מאחור. הוא לא הבחין בי. מייד הסתלקתי משם ואז גם גמלה ההחלטה להימלט מהדירה שלנו דרך החלון הצרפתי בקומה הראשונה בדירה הדו מפלסית שפנה למרפסת התחתונה. ואומנם כך עשינו. יצאנו בלאט למרפסת האחורית וקפצנו ממנה לגינה שעטפה את הבית מצדו השני של הרחוב”.

הקלע זליג שְטְרוּךְ (החליף את שם משפחתו לשְטוֹרךְ) נולד ב- 9 במאי 1946 עיר קאראגנדה בקזחסטן. ב- 1957 נדדה משפחתו לפולין. ב- 1962 עלתה המשפחה לארץ והתיישבה באשקלון. זליג שטרוך ירה להנאתו במטווחים בעיר לגניצה בפולין יחד עם חברי ילדות . בארץ החזיק לראשונה רובה טוטו בתחרות קליעה שנערכה באשקלון ב- 1964. זליג שטורך התגלה כ- צָלָף. בהיותו בן 22 עבר את כל הקריטריונים בקליעה למטרה ברובה טוטו ונמנה על משלחת ישראל שטסה באוקטובר 1968 ליטול חלק באולימפיאדת מכסיקו 68′. אולימפיאדת מינכן 72′ הייתה האולימפיאדה השנייה שלו ברציפות. הוא נמנה על נבחרת הקליעה שאימן אותה קֵהָת שוֹר.

טקסט תמונה : 23 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. העיר מינכן בירת מדינת באוואריה. שלושה ימים לפני טקס הפתיחה. הקלע זליג שטרוך (מימין) עם מאמנו קהת שור מטיילים ברחובות מינכן. (באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1968. קבוצת הקליעה האולימפית הטובה במדינת ישראל. זיהוי שלושת הצלפים מימין לשמאל : זליג שטרוך, מיכה קאופמן, והנרי הרשקוביץ’). (באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זליג שטרוך זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : “מעשה הרצח והטרור נפל עלינו כרעם ביום בהיר. אני זוכר את הימים הראשונים כשהגענו למינכן. המאמן שלנו קהת שוֹר, אנוכי והנרי הרשקוביץ טיילנו במינכן היפה. הכל היה רגוע ושקט ופתאום מלחמה ורצח ספורטאים ישראליים בכפר האולימפי. זה היה נורא. בחמש בבוקר יצאתי החוצה לבוש טרנינג כחול בגד אימון ספורטיבי שקיבלנו כולנו מהנהלת המשלחת מדלת הדירה שלנו, דירה מס’ 2 כדי לברר מה קורה. היה שקט בחוץ ואור הבוקר החל להפציע. לפתע אני רואה את מפקד קבוצת המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף יוצא מעבר לדלת הכחולה ומתקרב אלי. הוא היה לבוש בז’אקט סאפארי לבן וחובש כובע לבן – צהבהב. לאחר שהתקרב הבחנתי כי הוא מחזיק בעלונים ביד אחת ובשנייה אקדח. על חגורתו היה תלוי רימון. “עיסא” שאל אותי בגרמנית אם אני יודע היכן המשטרה. השבתי לו בשפה הגרמנית כי אינני יודע. למזלי הגדול השם “ISRAEL” באנגלית היה רשום על גַב הטרנינג (בגד אימון ספורטיבי) כך ש- “עיסא” לא ידע שאני ספורטאי ישראלי חבר המשלחת. העפתי מבט לחלון למעלה וראיתי את הנרי הרשקוביץ מסמן לי לברוח. מייד לאחר ש- “עיסא” חזר לדלת הכחולה הגיע שוטר – סדרן גרמני בהליכה מהירה בתלבושת האחידה שלהם בצבע תכלת – טורקיז למד רחוב שלנו ושאל אותי אם שמעתי יריות. השבתי בשפה הגרמנית כי אינני יודע דבר. ניתחתי מהר את המצב והבנתי על פי משאלתו של “עיסא” “היכן משטרת מינכן” כי הם השלימו את מעשה ההשתלטות והחטיפה על הספורטאים שלנו ועכשיו הם מבקשים לפתוח מייד במו”מ. אח”כ גם ראיתי את העלונים שהם זרקו מדירה מס’ 1 ובהם שמות 234 המחבלים הכלואים שאותם דרשו לשחרר תמורת בני הערובה שלנו”.

זליג שטרוך ממשיך להעיד בפניי, כלהלן : “לאחר שחזרתי לדירה הערתי את שאול לָדָנִי ואברהם מלמד משנתם. הם ישנו על המיטות בקומה הראשונה. אברהם מלמד היה כה ישנוני ואמר לי ברוגז, “…זליג למה אתה מעיר אותי כל כך מוקדם תפסיק כבר עם הצחוקים שלך…”. טִקסנו כולנו כל הדיירים עצה כיצד לפעול. מחלון הקומה השנייה הפונה למִיד רחוב ראינו כיצד כמה מחבלים מוציאים את גופתו של מוני וויינברג מנוקבת כדורים ושותתת דם. היה לי במקרה את רובה הטוטו שלי בחדר מפני שהבאתי אותו לצורכי ניקוי. אסור היה בשום אופן להכניס את הנשקים שלנו לכפר האולימפי ונדרשנו לאפסן אותם בארונות מיוחדים במתקן הקליעה האולימפי, אך אני הצלחתי להביא בתיק שלי את הרובה האישי, אומנם ללא הכוונות, אך בכל זאת רובה שמסוגל לייצר אֵש. הייתי יכול לפגוע בקלות ב- “עיסא” שניצב ליד הדלת הכחולה וגם במחבל אחר שאבטח את דירה מס’ 1 במרפסת מאחור אפילו בהיעדר הכוונות האורגינאליות האותנטיות של הרובה, אך בעצה אחת החלטנו לא לירות, מפני שלא ידענו מה עוצמת האש שלהם, כמה הם, ואולי הם יכולים להעיף רימונים על החברה שלנו”.

בשעה ארבע אחה”צ הודיע לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף מפקד קבוצת המחבלים ודובר גרמנית רהוטה  [6] להָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר האיש הבכיר ביותר בצוות המו”מ הגרמני כי הם דורשים להציב מייד לרשותם שני מטוסים גדולים כדי שיוכלו לטוס עם השבויים ממינכן למדינה ערבית כלשהי שתיאות לקבל אותם. האנס דיטריך גנשר הודיע לו כי הקצאת שני מטוסים גדולים מחברת התעופה “לופטהאנזה” הוא מהלך לוגיסטי מורכב, שאיננו יכול להתבצע מייד, לא בתוך שעה, ובספק אם אפילו בתוך שלוש שעות. מטרת תשובתו של האנס דיטריך גנשר הייתה להרוויח זמן ולהאריך את המו”מ על חייהם של תשעת בני הערובה. לוּטִיף “עיסא” אפיף הפתיע את האנס דיטריך גנשר ואמר לוֹ, “או. קיי. מטוס אחד יספיק”, ובכך קיווה לקצר את זמן ההמתנה. הצוות הגרמני שכלל את האנס דיטריך גנשר, ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, ד”ר מנפרד שרייבר, ו- וולטר טרוגר ביקש למשוך את המו”מ ולהרוויח זמן. לוּטִיף “עיסא” אָפִיף רצה לקצר אותו ולהסתלק עם החטופים מהר ככל האפשר מאדמת גרמניה . הוא הבין שככל שהעסק הזה מתארך הוא ואנשיו העייפים הופכים לפגיעים ושִיעֵר שהתארכות המו”מ מאפשרת לגרמנים להכין תוכנית ולהיערך לפעולת חילוץ. הבעיה הגדולה של משטרת מינכן הייתה חוסר מידע כמה מחבלים שוהים בדירה מס’ 1 וכמות הנשק שבידם ומהי עוצמת האש שלהם. מאנפרד שרייבר העריך שנמצאים שם חמישה מחבלים. איש לא שיער כי הקבוצה מונה שמונה אנשים מצוידים בקלצ’ניקובים ורימונים והתיקים שלהם נושאים מחסניות כפולות רזרביות להחלפה (מודבקות בסרט הדבקה חזק אחת לשנייה) נושאות תחמושת 7.62 מ”מ, ובכל אחת שלושים כדורים. בשלב מסוים העלה מאנפרד שרייבר כ- 10 לוחמים של היחידה המיוחדת של משטרת מינכן לבושים בגדי ספורטאים ומצוידים בתת מקלעים על גג הבניין ברחוב קונולי 31 כדי להיערך לפעולת חילוץ במקום, אך הדבר שודר ישיר בטלוויזיה הגרמנית והמחבלים גילו את התחבולה של מנפרד שרייבר בעת שצפו במוניטור הטלוויזיה שהיה מוצב בדירה מס’ 1 של תשעת הישראלים האולימפיים החטופים. הצלפים הגרמנים נאלצו להתקפל. היוזמה הייתה כל הזמן בידי לוטיף “עיסא” אפיף. הוא היה מוכן ומתוחכם וגם דיבר גרמנית רהוטה. כמפקד נטע בטרוריסטים נחישות. הצוות שלו היה עירני.

בשלב מסוים היכן שהוא לפנות ערב ביום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972, הבין לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף כי המו”מ עם הצוות הגרמני הוא לא רק על חייהם של תשעת בני הערובה אלא גם על חייהם שלהם של שמונת המחבלים. כל הפגישות בין צוות המו”מ הגרמני לבין “עיסא” התקיימו ליד הדלת הכחולה המרכזית של הבניין עשויה זכוכית, ממש ליד דירה מס’ 1 שם הוחזקו בחדר שבו התגוררו לפנים אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר כל תשעת בני הערובה כפותים בידיהם ורגליהם. תנאי השבי בחדר הקטן היו קשים פיסית לא רק מנטאלית. חמש אחה”צ הייתה שעת אולטימטום נוספת שקבעו המחבלים. “עיסא” הודיע כי אם לא ייענו פניותיו הוא יוציא להורג בשעה חמש שני ישראליים “בשידור ישיר” קבל עם  ועולם ליד הדלת הכחולה. הוא ידע שמצלמות הטלוויזיה נעולות על אזור הדלת הכחולה. השעה חמש חלפה ושום דבר לא קרה . סבלנותו של מפקד המחבלים לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף פקעה אך הוא נמנע מלהוציא לפועל את גזר הדין של הוצאה להורג פומבית. הוא הודיע בפנטיות לצוות הגרמני כי אם לא יועמד לרשותם מייד מטוס והגרמנים לא יזדרזו למלא את מבוקשם הרי שהפעם הם באמת יהרגו את בני ערובה ליד הדלת הכחולה של רחוב קונולי 31 מול מצלמות הטלוויזיה הרבות ומצלמות הסטילס של העיתונות. כ- 8000 (שמונת אלפים) בני אדם סקרנים התגודדו במקום והקיפו את חזית בניין המגורים של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. מעריכים כי מיליארד צופי טלוויזיה ברחבי העולם חזו כל העת בדרמת המו”מ הזה שנמשך שעות על שעות אך מבלי לשמוע כמובן את הקולות. הרייטינג אף עלה ככל שהתקרב מועד פקיעת אולטימטום כזה או אחר והיו הרבה כאלה.

שני הצדדים הרגישו שהם מתקרבים לנקודת ההכרעה. הצוות הגרמני הודיע ללוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף קצת אחרי חמש אחה”צ כי איננו מתכוון להמשיך במו”מ אלא אם יהיה ברור לו כי תשעת בני הערובה הישראליים נמצאים בחיים. זה היה רגע דרמטי. מפקד המחבלים עיסא עפיף צעק מלמטה לסגנו יוסוף נאזאל במפלס העליון של הדירה להסיט את ווילון החלון ולשרבב אליו את אחד מבני הערובה. יוּסוּף “טוֹנִי” נָאזָאל שחבש כובע אופנתי של קאובוי ו/או אולי חוקר ג’ונגלים מילא את צַו מפקדו והביא לחלון את אנדרה שפיצר. אנדרה שפיצר החיוור ללא משקפיו לבוש גופייה לבנה נגלה בחלון כשידיו כפותות מאחורי גוו הצנום. הצוות הגרמני הבין כי תשעת בני הערובה נמצאים במצב נורא ובלחץ נפשי קשה מנשוא.

isa

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 . לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף מנהל שיחה עם סגנו יוּסוּף “טוֹנִי” נָאזָאל (צֶ’ה גֶוָוארָה) חובש על ראשו כובע אופנתי של בוקרים או חוקר ג’ונגלים המאבטח את הקומה העליונה בדירה מס’ 1 שהייתה דירה דו מפלסית. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר, שר הפנים הפדראלי של ממשלת מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר גבה הקומה, שר הפנים של מדינת באוואריה ד”ר ברונו מרק (מוסתר קצת), המתורגמנית גב’ אנליזה גראס (חובשת מעין כובע ברט), המחבל לוטיף  “עיסא” אפיף, ומנהל הכפר האולימפי וואלטר טרוגר. (DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

שני המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף למטה ברחוב ויוסוף “טוֹנִי” נאזאל למעלה בדירה אפשרו להָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר, ו- וָואלְטֶר טְרוֹגֵר לשוחח קצרות עם אנדרה שפיצר שהופיע ברוֹם החלון הפונה למד-רחוב. אנדרה שפיצר היה הראשון שאמר להם בשפה האנגלית, “יום טוב מכובדיי”. ד”ר ברונו מרק השיב הראשון אף הוא באנגלית והציג את עצמו, “יום טוב גם לך אדון יקר. אני ברונו מרק שר הפנים של מדינת בוואריה במערב גרמניה”. אנדרה שפיצר המשיך את השיחה בקול בוטח, “אני אנדרה שפיצר, בעל תואר מאסטר בסיוף, והמאמן הלאומי של סייפי ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972”. ד”ר ברונו מרק לא בזבז זמן ושאל את אנדרה שפיצר, “כמה מכם מבני הערובה בחיים ?”. אנדרה שפיצר התכונן לענות אך “עִיסָא” צעק מלמטה, “לא, לא אל תענה”. ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק אמר משהו ל- “עיסא” ואז שינה את נוסח השאלה, “האם כל חבריך עמך במצב בריאותי טוב ?”. אנדרה שפיצר השיב לו, “כל החטופים ששרדו את התקפת המחבלים נמצאים במצב גופני מניח את הדעת”.

אסור היה לו לומר כי ליד המיטה בקומה העליונה של הדירה הדו מפלסית בה ישבו כפותים כל תשעת ביני הערובה מוטלת גווייתו של יוסף רומנו שותתת דם. עכשיו נטל האנס דיטריך גנשר את רשות הדיבור ודיבר בקול רם מלמטה על המרצפות בגרמנית כשהוא מביט לעבר חלון העליון אל החטופים, ו- וולטר טרוגר מתרגם את הטקסט לאנגלית : “אני רוצה שתדעו שממשלת מערב גרמניה עושה את כל המאמצים האנושיים הדרושים כדי לשחרר אתכם בתנאים הטובים ביותר”. רק לאחר דבריו הראשונים הציג את עצמו, “שמי הוא האנס דיטריך גנשר ואני נושא בתפקיד של שר הפנים בממשלה הפדראלית הגרמנית. אני רוצה לבשר לכם שהקאנצלר ווילי בראנדט הגיע במיוחד למינכן. הוא נלחם על ביטחונכם. אנחנו כולנו בממשלה הפדראלית של גרמניה נדאג לכם עד לשחרורכם המוחלט לחופש”. ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק הוסיף, “אנחנו דואגים לכם ואחראים על ביטחונכם האישי”. אנדרה שפיצר עוד הספיק לומר, “תודה לכם בשמי ובשם כל חבריי”, כשלפתע נמשך לאחור ונעלם מהחלון העליון של דירה מס’ 1.

אלפי סקרנים ספורטאים, עיתונאים וצלמי עיתונות, ואנשי צוותי רשתות הטלוויזיה הבינלאומיות הקיפו את הביתן הישראלי ברחוב קונולי 31 ועקבו אחרי המו”מ הדרמטי לחיים ולמוות של בני הערובה. אחרים טיפסו על גגות הבניינים הגבוהים מספרי 20, 22, 24, 26 וגם מס’ 28 בצדו השני של רחוב קונולי והמשקיפים על בניין 31 הנמוך שהיה רק בן שתי קומות . תוך כדי המו”מ ראו לפתע הסקרנים הרבים שהצטופפו על גג הבניין הגבוה מס’ 24 ברחוב קונולי בו התאכסנה המשלחת המזרח גרמנית לכמה שניות מבעד לחלון הזכוכית בדירה מס’ 1 את אנדרה שפיצר ואליעזר חלפין כשהם כפותים  צופים רבים התבוננו מסביב בסקרנות במחזה האולימפי הנורא. רשתות הטלוויזיה הרבות העבירו את אירוע הטרור והרצח למיליארד צופים ברחבי תבל. ובאמת אליעזר חלפין ואנדרה שפיצר הופיעו יחדיו בחלון הדירה כפותים ידיהם מאחורי גוום כדי להניח את דעתם של אנשי הצוות הגרמני כי תשעת בני הערובה בריאים ובמצב גופני טוב. אחרי הדו שיח הקצר נעלמו שניהם מהחלון והווילונות הוסטו. זאת הייתה הפעם האחרונה שהם נראו בחיים.

המו”מ נפסק לכמה דקות והצוות הגרמני נסוג כמה מטרים מהדלת הכחולה לצורך התייעצות . מששבו אמרו האנס דיטריך גנשר, וולטר טרוגר, ומנפרד שרייבר ללוטיף “עיסא” אפיף לבוש חליפת הספארי שלא הסיר אפילו פעם אחת את כובעו הלבן- צהבהב רחב השוליים וגם לא את משקפיו, בטון בלתי מתפשר, “לא נאפשר לכם לטוס עם החטופים ולעזוב את גבולות גרמניה עד שנשמע מפורשות מהחטופים שהם מסכימים לכך. אנו דורשים גם להיכנס לדירה מס’ 1 כדי לראות במו עינינו את שלומם של החטופים”. הייתה עוד מטרה לפגישה עם בני הערובה בחדר העליון בקומה השנייה. אנשי צוות המו”מ הגרמני עשו מאמצים לגלות כמה מחבלים באמת מונה הקבוצה הטרוריסטית הפלסטינית. איש לא ידע את כמותם. הייתה הערכה כי בדירה מס’ 1 שוהים ארבעה מחבלים ו- לוטיף “עיסא” אפיף מנהיגם הוא החמישי.

לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף הסכים אך עמד על כך שלא תתפתח שיחה שוטפת בין הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק ו- וָואלְטֶר טְרוֹגֵר לבין תשעת החטופים. השלושה פתחו את הדלת המרכזית הכחולה שהייתה מאובטחת כל העת ע”י אחד המחבלים, טיפסו במעלה כמה מדרגות ונכנסו מבעד דלת נוספת לדירה מס’ 1. הם טיפסו במדרגות למפלס העליון וידעו כי יהיה עליהם להתבונן במחזה הנורא. מדרגות העץ הלולייניות שהובילו מהקומה התחתונה לקומה העליונה היו מוכתמות בדם עדות לכך שהמחבלים השתמשו כבר בנשקם נגד הספורטאים הישראליים.

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. המדרגות הלולייניות בדירה מס’ 1 רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן מוכתמות בדמו של יוסף רומנו. התמונה צולמה למחרת ע”י הסייף דן אלון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הצוות הגרמני הָאנְס דִיְטרִיךְ גֶנְשֶר, ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, ו- וולטר טרוגר היו עדים למראות קשים. הם היו מזועזעים. שישה מבני הערובה היו כפותים בחוזקה בידיהם ורגליהם וגם נקשרו איש אל רעהו וישבו על שתי המיטות באחד משני החדר העליונים ליד האמבטיה והשירותים. שלושה נוספים ישבו כפותים באותה צורה וישבו אף הם ברווח הצר שבין שתי המיטות. ליד דלת הכניסה לחדר הייתה מוטלת גופתו של יוסף רומנו. אפשר היה להבחין בקליעי רובי הקלאצ’ניקוב שרצחו את יוסף רומנו ונתקעו בקירות החדר. הכל היה הפוך ומלוכלך. ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק שאל את אנדרה שפיצר, “האם אתם יודעים כי מפקד קבוצת המחבלים החליט להטיס אתכם לקהיר ?” . אנדריי שפיצר ענה לו : “כן, אנחנו יודעים על כך”. בְּרוּנוֹ מֵרְק הודיע לאנדרה שפיצר : “לא נרשה זאת רק אם נדע שאתם מודעים לכך ומסכימים לעזוב את הכפר האולימפי”. אנדריי שפיצר אמר בקור רוח, “נרצה לטוס רק במקרה והדבר מקובל על ממשלת ישראל”. מאמן הקלעים קֵהָת שוֹר הצטרף אף הוא לשיחה והודה לצוות הגרמני בשם כולם על המאמצים שלהם לשִחרורם.

טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. זה החדר מכלאת המוות של אנדרה שפיצר ויעקב גוטפרוינד בקומה העליונה של דירה מס’ 1 שם הוחזקו תשעה בני הערובה ע”י שמונת המחבלים בפיקודו של לוטיף “עיסא” אפיף בתנאים קשים כשהם כפותים. החדר הפוך ומבולגן. התמונה צולמה מכיוון דלת הכניסה לחדר העליון בקומה מס’ 1 (סוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר, ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr. Bruno Merk), ו- וָואלְטֶר טְרוֹגֵר עזבו את הדירה תחת רושם קשה ביותר. הם ראו את גופתו של יוסף רומנו מנוקבת קליעים ומדממת מוטלת בחדר ושמו לב כי החטופים ספגו מכות. חלקם נשאו חבורות ושטפי דם וכולם היו כפותים בידיהם ורגליהם. האנס דיטריך גנשר, ד”ר ברונו מֵרְק ו- וולטר טרוגר (Walther troeger) לא הצליחו לוודֵא כמה מחבלים מונה הקבוצה אך בשקט הנפשי שלהם ידעו איך שהוא להרגיע את אנדרה שפיצר וחבריו ולטעת בהם את התחושה כי ממשלת מערב גרמניה פועלת במרץ למענם ולשִחרורם . כעבור כמה דקות חזר הָאנְס דיטריך גנשר (Hans Dietrich Genscher) לחדר לבדו. השעה כבר הייתה קרוב לשֵש בערב. כל אותה העת הייתה גופתו של יוסף רומנו מוטלת מנגד ליד הדלת בקומה העליונה סמוך לתשעת בני הערובה. יוסף רומנו היה איש חזק מאוד וגיבור ישראלי. המחבלים הזהירו את תשעת בני הערובה כי סופם יהיה כמו של יוסף רומנו אם ינסו להתנגד או להיאבק עמם. לוטיף “עיסא” אפיף התיר לו לשאול את החטופים רק עוד שתי שאלות. האנס דיטריך גנשר שאל שוב את החטופים האם הם מסכימים לטוס למדינה ערבית. קֵהָת שוֹר, יעקב שפרינגר, ויוסף גוטפרוינד הביעו את הסכמתם בהנחה שהדבר מקובל על ממשלת ישראל והיא תיאלץ לקבל את דרישות המחבלים. כולם הבינו שהמצב כעת מסוכן ואם לא יימצא הסדר מיידי המחבלים יירו בהם. שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר סיכם את המצב בזאת הלשון : “אם ממשלת ישראל איננה מסכימה לדרישות המיקוח של המחבלים פירושו שלדבר שאינכם מעונינים אם כך לעזוב את אדמת גרמניה”. תשעת החטופים הסכימו להערכתו של האנס דיטריך גנשר. האנס דיטריך גנשר הודיע שוב לחטופים לפני עוזבו את דירה מס’ 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי באופן נחרץ : “הקאנצלר ווילי בראנדט, אנוכי, וכל הרשויות הגרמניות נפעל במלוא כוחנו עבורכם. לא ננטוש אתכם. זאת מילה שלי”. הישראלים החטופים היו נרגשים לשמע דבריו של הָאנְס דיטריך גנשר ולמרות התנאים הגרועים שב אליהם משהו מביטחונם העצמי. קֵהָת שוֹר השיב להאנס דיטריך גנשר בטון מנומס : “אני מדבר בשם כל חבריי כאן ומודה לך מאוד על שבאת לראות אותנו כאן בתנאי השבי ועל דאגתך לנו”. בטרם יצא את הדלת שאל האנס דיטריך גנשר את כולם איך המוראל הכללי ויעקב שפרינגר השיב : “אנחנו מרגישים בסדר והמוראל שלנו גבוה ככלות הכל אנחנו ישראליים”. מדהים עד כמה בתנאים נוראים של שבי תחת איומי רובי הקלצ’ניקובים של חוטפיהם שמרו בני הערובה על שפיות ונימוס.

טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. זהו החדר העליון בדירה מס’ 1 הדו מפלסית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בו התגוררו חמשת המאמנים הלאומיים עמיצור שפירא, מוני וויינברג טוביה סוקולסקי, קהת שור, ואנדרה שפיצר ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד ויעקב שפרינגר. כתם הדם הענקי הוא המקום בו שכבה במשך שעות רבות גווייתו של יוסף רומנו. מעל כתם הדם ניתן להבחין בחורים בקיר שיצרו קליעי הקלצ’ניקוב שרצחו אותו. החדר הפוך. על אחת המיטות מונחים בגדיהם של תשעת בני הערובה ושאריות ציוד שלהם. ניתן לראות גם חליפת ייצוג אחת עם סמל ישראל של אחד הנרצחים. את התמונה צילם ותיעד למחרת הסייף האולימפי דן אלון. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972 החדר העליון בדירה מס’ 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בה התגוררו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר. גב’ אנקי שפיצר הגיעה ברכבת מהעיר דן בוס ההולנדית (שם שהתה אצל משפחתה עם התינוקת שלה ושל אנדריי שפיצר) לכפר האולימפי במינכן 72′ מתבוננת בחדר ההפוך בו הוחזקו תשעה בני הערובה כשהם כפותים ואזוקים. (באדיבות גב’ אנקי שפיצר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) .

האנס דיטריך גנשר עזב את הדלת הראשית הכחולה של הבניין ברחוב קונולי 31 שם המתין לו וואלטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי וטפח על שכמו. שניהם נפנו בדרכם אל ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק ומפקד משטרת מינכן ד”ר מנפרד שרייבר להתייעצות נוספות. רגע ההכרעה קרב ובא. ממשלת ישראל לא הסכימה לשחרר את 234 המחבלים הכלואים בישראל והטילה את האחריות לחייהם של תשעת בני הערובה על ממשלת מערב גרמניה. המחבלים הבינו שהדרך היחידה לקדם את עניינם הוא לטוס מהר ככל האפשר עם החטופים אל מחוץ למערב גרמניה בדרך למדינה ערבית שאוהדת את עניינם. בינתיים הציבו הגרמנים אנשי ביטחון שלהם לבושים כספורטאים עם נשקים על גג בניין 31 ברחוב קונולי. הגרמנים כבר ידעו שהם יצטרכו מתי שהוא להתגבר על קבוצת המחבלים בכוח הזרוע לאחר שמנהל חברת התעופה הגרמנית “לוּפְטְהָאנְזָה” (Lufthansa) הֶרְבֶּרְט קוֹלְמָאן (Herbert Culmann) הודיע להאנס דיטריך גנשר כי לא יעלה על הדעת ואין קיים מצב בו הוא יסכן את חייהם של טייסי ודיילות החברה למען תשעת בני הערובה הישראלים החטופים, ואין סיכוי שיורה להם להתייצב לטיסה תחת איומי הרובים ורימוני הרֶסֶס של המחבלים. הוא איננו מתכוון לעשות מעשה חסר אחריות שכזה. מצדו שיוצב מטוס בואינג מסחרי 727 של לופטהאנזה בשדה התעופה הצבאי של “פירסטנפלדברוק” אך הוא יהיה ריק ולא מאויש באנשי “לופטהאנזה”.

הֶרְבֶּרְט קוֹלְמָאן אמר לקבוצת המו”מ הגרמנית משהו כמו, “חפשו את החברים שלכם”, והסתלק. מנפרד שרייבר וקציני המטה שלו במשטרת מינכן החליטו להוליך את המחבלים שולל והגו בינתיים תוכנית חילוץ אלימה אך ערמומית בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק”. בתחילה חשבו לפנות את שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה באמצעות שני הליקופטרים לשדה התעופה הבינלאומי הגדול “Riem” של מינכן אך בעצת וולטר טרוגר הוחלט להטיס את שני ההליקופטרים עם החוטפים והנחטפים לשדה התעופה הצבאי הקטן “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” המרוחק כ- 22 ק”מ ממינכן כדי לבצע את פעולת החילוץ הנדרשת ללא מצלמות הטלוויזיה והעיתונות.  בינתיים ניתנה הוראה לחמישה עשר שוטרים מהיחידה למשימות מיוחדות במינכן בפיקודו של ריינהולד רייך להתחפש לאנשי צוות מטוס הבואינג 727 של “לוּפְטְהָאנְזָה”, טייסים ודיילים. הם היו אמורים להכין מארב בגוף המטוס הגדול כדי להשתלט על המחבלים שיגיעו ראשונים למטוס כדי לבדוק אותו לקראת הטיסה המתוכננת לחו”ל. תפקיד הימ”מ הגרמני היה להרוג או לשבות את המחבלים שיגיעו למטוס בעוד שלושה צלפי המשטרה הממוקמים על גגות הבניינים ב- “פירסטנפלדברוק” ושניים על הקרקע בגב שני ההליקופטרים יפתחו במקביל באש מדויקת על שאר הקבוצה.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. שוטרים גרמניים שהם צלפים מצוידים בתת מקלעים ולבושים מדי ספורט, תופשים עמדות בגג רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. האבטחה הגרמנית הייתה חובבנית ורשלנית, ולחלוטין בלתי מקצוענית. המחבלים גילו את יוזמת ההתקפה של השוטרים המחופשים לספורטאים מפני שהטלוויזיה הגרמנית העבירה את הפעילות בשידור ישיר והמחבלים ראו זאת בעת צפייה במוניטור טלוויזיה שהיה מוצב בדירה מס’ 1. צריך לומר כאן בגלוי כי שירותי הביטחון של מדינת ישראל לא העריכו ולא הבינו נכונה עד כמה נושא האבטחה הגרמני פרוץ לחלוטין (על פי משנתו של ווילי דאומה שביקש אולימפיאדה פתוחה ושוטרים במדי תכלת וכובעים לבנים ללא נשקים) וביטחונם של הספורטאים הישראליים תלוי על בלימה. (DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

שַר הפנים של ממשלת מערב גרמניה [1] הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (Hans Dietrich Gensher) היה האישיות הגרמנית הבכירה ביותר שניהלה את המו”מ עם קבוצת המחבלים שתבעו להוציא לחופש 234 מחבלים הכלואים בישראל תמורת שחרור תשעת בני הערובה הישראליים שישבו כפותים ומושפלים עד עפר בחדר התחתון של הדירה הדו מפלסית מס’ 1 ברחוב קונולי 31. האנס דיטריך גנשר לא היה לבד. פעלו לידו ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr. Bruno Merk) ששימש שַר פנים של מדינת באוואריה, מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר (Walter Troger), בשלב הראשון של המו”מ גם המתורגמנית גב’ אָנָלִיזֶה גְרָאס (Fraulein Annelise Graes) וגם מפקד משטרת מינכן ד”ר מנפרד שרייבר (Dr. Manfred Schreiber). בשלב האחרון של המגע עם המחבלים בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 ולקראת פינויים יחד עם תשעת בני הערובה ל- שדה התעופה “פירסטנפלדברוק” הצטרף גם ראש ממשלת בוואריה פרנץ יוזף שטראוס לטיסה בהליקופטר השלישי. הוא חבר להאנס דיטריך גנשר, ברונו מרק ומנפרד שרייבר וגם ראש המוסד צבי זמיר וחוקר השב”כ וויקטור כהן.

 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . 5 בספטמבר 1972 . שר הפנים הגרמני הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (שני משמאל) ועוזריו מנהלים מו”מ עם ראש קבוצת המחבלים לוטיף אפיף בן 35 שנטל לעצמו את השם עיסא (Issa) וחובש מגבעת לבנה ומרכיב משקפי שמש. המו”מ מתנהל ליד הדלת הכחולה המרכזית סמוך למדרגות המובילות לדלת הכניסה לדירה מס’ 1. “עִיסָא” דיבר גרמנית על בוריה. “עיסא” נמוך הקומה למד כמה שנים הנדסה במערב גרמניה והיה האיש שהתייצב ללא מורא ופחד במו”מ מול האנס דיטריך גנשר כשאמר לו, “הכל או לא כלום”, והתכוון לשחרור מיידי של  234 מחבלים הכלואים בישראל או שכולנו נמות פה. בכל שלבי המו”מ החזיק בידו רימון רסס ללא פין המנוף. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : המחבל לוטיף “עיסא” אפיף , וולטר טרוגר (בגבו למצלמה), עוזרו של גנשר, האנס דיטריך גנשר, ומנפרד שרייבר בחצי פרופיל מרכיב משקפי שמש מסתיר את ד”ר ברונו מרק האיש החמישי בצוות המו”מ. (DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל “מוּליק” ללקין מוסיף בשיחות התחקיר עמי בשנים 2010 – 2004 : “זה היה יום מטורף ומזעזע מעשה הטרור הנפשע ורציחתם של מוני וויינברג ומשה רומנו ותפישת תשעה בני ערובה שלנו נודע באיחור של כחצי שעה למפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר שישן בביתו. שרייבר הודיע על הרצח למנהל הכפר האולימפי ההמום וולטר טרוגר. אך זה היה כבר מאוחר. אני דיווחתי על המקרה באמצעות הטלפון הבינלאומי שעמד לרשותי לשגרירות ישראל בגרמניה שדיווחה לממשלה. המחבלים הציבו פעם אחר פעם אולטימטום חדש בעת המו”מ לפני ההוצאה להורג של כל תשעת החטופים. הם חזרו על תביעתם  לשחרור מיידי של מאות מחבלים הכלואים בישראל , אחרת יוציאו להורג את תשעת בני הערובה שנותרו בחיים. “שניים כבר הרגנו”, אמרו להאנס דיטריך גנשר, והוסיפו : “אין לנו כל בעיה לחסל את יתר התשעה, אחד אחרי השני”.

טקסט תמונה : שעות אחה”צ של 5 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 1972 . אחת מהפגישות הרבות של צוות המו”מ הגרמני עם המחבל לוטיף “עיסא” אפיף ליד דירה מס’ 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי . זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עוזרו האישי של האנס דיטריך גנשר, מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש), מאחריו האנס דיטריך גנשר, וולטר טרוגר, ד”ר ברונו מֵרְק, ומפקד המחבלים “עיסא” שדיבר גרמנית שוטפת והחזיק בעת המו”מ עם צוות המו”מ הגרמני רימון רסס בידו הימנית. ( באדיבות DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

שמואל ללקין מוסיף : “האולטימטום הראשון פג בתשע בבוקר והשני באחת עשרה לפני הצהריים. אח”כ האריכו המחבלים את האולטימטום עוד כמה וכמה פעמים ודחו את הצעתו של מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר לשלם להם כופר כספי גדול. דרישתם הייתה ברורה. שחרור מיידי של 234 מחבלים הכלואים בישראל על פי העלונים שחולקו לרשויות הגרמניות, או כלום. כלום היה המוות. אנחנו דרשנו בינתיים מהוועד האולימפי הבינלאומי להפסיק לאלתר את התחרויות. אל הדרישה שלנו הצטרפו עוד מדינות. ובאמת אחה”צ באותו היום , הודיע נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי אוורי בראנדג’ על הפסקת המשחקים ל-  24 שעות ועריכת טקס זיכרון לשני הנרצחים באצטדיון האולימפי המרכזי במינכן ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 באחת עשרה לפני הצהריים. אז עוד לא תיארתי לעצמי כי טקס האזכרה יכלול גם את תשעת בני הערובה שנרצחו מאוחר יותר. בינתיים הגיע למינכן ראש המוסד צבי זמיר ואחד מאנשיו וויקטור כהן. נפגשתי עמו ודיווחתי לו את כל מה שאירע ואת ההתפתחויות. אני יודע שאח”כ הוא נפגש גם עם ד”ר ברונו מרק, מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר, ומנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר, ומאוחר יותר גם עם ראש ממשלת באוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים של גרמניה הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר”.

צלם הטלוויזיה הישראלית הציבורית ואחד המצטיינים שלה שרגא מרחב שנשלח ע”י מערכת “מבט” ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 לכסות את ישיבת החירום של הממשלה הנוגעת למעשה הטרור הנפשע במינכן היה מצויד בנוסף למצלמת ה- BL גם במצלמת סטילס פרטית שלו (עיתונאי דוקומנטאריסט באופיו) והנציח את הגעתם של שר החינוך יגאל אלון ושר הביטחון משה דיין בדרכם לפגישה עם ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר.

טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. שר החינוך והתרבות יגאל אלון מגיע חמור סבר לישיבת הממשלה לאחר שנודע על גודל האסון בו נרצחו 11 ספורטאים ישראליים באולימפיאדת מינכן ב- 5 בספטמבר 1972. הוא אישר לשמואל ללקין לקרוא את הטקסט שהכין להשמיע באוזני כל העולם בטקס האזכרה באִצטדיון האולימפי במינכן. (באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. שר הביטחון משה דיין הלום צער מגודל האובדן. המחבלים הפלסטיניים עקפו ללא קושי את סידורי האבטחה של הוועדה המארגנת הגרמנית בכפר האולימפי במינכן 1972, וגם את יכולת הסיכול ומנגנון ההרתעה של המוסד. (התמונה באדיבות ארכיון שרגא מרחב. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72′. ווילי דאומה (משמאל) יו”ר הוועדה מארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72′ תומך באֶבְרִי בְּרָאְנְדֶג’ נשיא הוועד האולימפי בן ה-  84 (במרכז מרכיב משקפיים) בשעה ששניהם מגיעים לטקס האזכרה שנערך בבוקרו של יום רביעי (עשר בבוקר במינכן – אחת עשרה על פי שעון ירושלים) – 6 בספטמבר 1972 באצטדיון האולימפי לזכרם של אחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו ע”י מחבלים ערביים. נשיא IOC האמריקני אוורי בראנדג’ לא הסכים להפסיק את המשחקים ליממה בגלל הרצח הנפשע וטען בעקשנות להמשך המשחקים בטקסט ביזיוני, נקלה, ומעורר שאט נפש : “THE  GAMES  MUST GO  ON”, אמר, וטען כי הפסקתם תהיה בבחינת כניעה לטרור. (באדיבות וסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי).

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 7 בספטמבר 1972. שליש מהמשלחת האולימפית הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 חוזר בארונות מתים הביתה. 11 ארונות הנרצחים עטופים בדגלי הלאום טרם הטסתם משדה התעופה הבינלאומי של מינכן במטוס “אל על” לנמל התעופה בלוד. ארונו של דוד ברגר הוטס לקבורה באוהיו – ארה”ב על פי בקשת המשפחה. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : בוקרו של יום חמישי – 7 בספטמבר 1972 . שדה התעופה הבינלאומי של מינכן . נותרו שני שליש משלחת שממתינה לעלייה למטוס “אל על” יחד עם השליש האחר שחוזר הביתה בארונות מתים. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : ד”ר קורט ווייגל, דן אלון, אסתר רוט – שחמורוב, יהודה וויינשטיין, יוסף “יושו” ענבר, טוביה סוקולסקי מציץ, ספורטאי ישראלי לא מזוהה, גד צברי, שלומית ניר, ושר החוץ הגרמני וולטר שִיל שבא להיפרד מהמשלחת. (התמונה באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום חמישי בבוקר – 7 בספטמבר 1972. שדה התכופה הבינלאומי של מינכן. בעוד אנשי אל על מעמיסים את ארונות הנרצחים, נפרד שר החוץ המערב גרמני וולטר של (Walter Scheel) במרכז מהמשלחת הישראלית החוזרת עטופה יגון ארצה. יו”ר הוועדה המארגנת ד”ר ווילי דאומה החליט לוותר על הפרידה מהמשלחת הישראלית השכולה. מימין בכובע לָבָן זהו יוֹסֵף “יוֹשוֹ” עִנְבָּר יו”ר הוועד האולימפי הישראלי. (התמונה ניתנה לי באדיבות הסייף האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל “מוּלִיק” ללקין מוסיף בשיחות התחקיר עמי, כלהלן : “…נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי אברי בראנדג’ לא שיער לעצמו עד להיכן תתפתח הטרגדיה .. הוחלט כבר על קיום טקס אזכרה באצטדיון האולימפי ביום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972 לאחר היוודע דבר הרצח של משה “מוני” וויינברג ויוסף רומנו, בעוד תשעת בני הערובה יושבים כפותים בדירה מס’ 1. רק לפנות בוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר התבררו ממדי הטבח. ממשלת ישראל מצאה את עצמה בלתי מוכנה. פעולתו של “המוסד” הנודע לתפארת מדינת ישראל אם פעל בכלל הרי שלא הועיל הפעם. ראש הממשלה גולדה מאיר הציעה לקנצלר גרמניה ווילי בראנדט שיתוף פעולה צבאי בניסיון לחילוץ הספורטאים החטופים. שלטונות גרמניה הפדראלית סירבו בנימוס והודיעו כי משטרת בוואריה שולטת במצב. ממשלת ישראל סירבה לשאת ולתת עם הטרוריסטים ולא אבתה בשום אופן לשחרר מחבלים כלואים בישראל. לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף הקשיח את המו”מ והודיע לנושאים ונותנים הגרמניים כי הם אינם מעונינים בשום הצעות כספיות אלא בשחרור 235 מחבריהם הנמצאים בבתי סוהר ישראליים. ממשלת ישראל סירבה…”.

שמואל ללקין ממשיך בעדותו : “…בינתיים ירד הערב. משטרת מינכן החישה תגבורות לאזור. היה נדמה שעומד להתפתח עימות ירי בין משטרת מינכן שהתגלתה כחובבנית לבין המחבלים הנחושים. המחבלים דרשו להעמיד לרשותם מטוס שיטיס אותם עם בני הערובה לאחת מארצות ערב. בתשע בערב בערך נחתו שני הליקופטרים ברחבת הכפר האולימפי בתחילת רחוב קונולי. שני הליקופטרים נועדו להעביר בשתי קבוצות את תשעת החטופים ושמונת החוטפים שמנו יחדיו שבעה עשר אנשים לשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” (Furstenfeldbruck) המרוחק כ- 22 ק”מ ממינכן, אולי 23 ק”מ. לאחר מכן נחת הליקופטר שלישי שנועד להטיס לשָם את אנשי צוות המו”מ בראשות האנס דיטריך גנשר, פרנץ יוזף שטראוס, ברונו מרק, ומנפרד שרייבר וגם את ראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן. המחבלים דרשו כי אוטובוס גדול יסיע אותם ואת תשעת בני הערובה מרחוב קונולי 31 לעבר מנחת המסוקים הארעי שהיה ממוקם בתחילת הרחוב ב- Connoly platz. כעבור שעה קלה ראיתי מחזה נורא. תשעת בני הערובה שלנו נראו מובלים ע”י המחבלים כשהם כפותים בידיהם ורגליהם ועיניהם קשורות לעבר האוטובוס שהיה אמור להביאם אל ההליקופטרים החונים, וראשיהם מושפלים. לעולם לא אשכח את פניו של עמיצור שפירא. הוא נראה מוכה ומדוכדך. כולם נראו מסכנים מאוד, אבודים, וחסרי ישע. ראו שהם חווים חוויה קשה ומשפילה מאוד. נפשית ופיזית. על פי הידוע לי דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין ויעקב שפרינגר הועלו על המסוק הראשון. עמיצור שפירא, יוסף גוטפרוינד, אנדריי שפיצר, מרק סלאבין, וקהת שור הועמסו על ההליקופטר השני…”.

המתאבק גָד צַבָּרִי ומאמן מרימי המשקולות טוביה סוקולסקי היו שני הספורטאים הישראליים היחידים שהצליחו להימלט ממלכודת הרצח שטוו שמונת המחבלים. טוביה סוקולסקי שימש מאמן לאומי ושלושת מרימי המשקלות שנרצחו היו חניכיו האישיים. הוא היה מאוד קרוב אליהם ובקריירה שלו כספורטאי אף התחרה נגדם. טוביה סוקולסקי הצליח להימלט בעוֹר שיניו ברגע האחרון מהדירה הראשונה שהפכה למלכודת מוות. הסיפור האישי שלו מדהים ומצמרר. הוא ראה את יוסף גוטפרוינד הענק שגובהו 1.95 מ’ ומשקלו כ- 130 ק”ג מנסה לסגור בכוח את הדלת שנפרצה ממנה נשקף מראהו של מחבל לובש מסכה כשקנה רובה הקלצ’ניקוב שלוֹ מגיח פנימה לעבר החדר. הוא שמע את יוסף גוטפרוינד גדל הגוף צועק, “מחבלים – לברוח”. כך עשה. טוביה סוקולסקי ישן באותו חדר עם יוסף גוטפרוינד בקומה הראשונה בדירה הדו מפלסית קרוב לחלון הפונה למרפסת האחורית. טוביה סוקולסקי הוא ניצול שואה. הוא נולד ב- 29 במארס 1942 בגטו לבוב בפולין. משפחתו נספתה בשואה והוא שרד. ב- 1958 הפך הנער היהודי הצנום בן ה- 16 לאלוף הנוער של פולין בהרמת משקלות בקבוצת משקל עד 56 ק”ג.

sokolsky

טקסט תמונה : 1958. זהו הנער טוביה סוקולסקי בן ה- 16 ניצול שואה באליפות הלאומית של פולין בהרמת משקולות בווארשה ב- 1958. הנער היהודי הצנום הפך לאלוף פולין בהרמת משקולות בקבוצת משקל עד 56 ק”ג. (התמונה באדיבות טוביה סוקולסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1959 עלה לישראל ובנה בקריית חיים את ביתו. לטוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי הייתה קריירה ספורטיבית מזהירה. הוא הפך ב- 1962 לשיאן העולם עד גיל 20, וזכה תשע פעמים ברציפות באליפות ישראל בהרמת משקלות בקבוצת המשקל עד 56 ק”ג, בשנים 1968- 1959. הוא היה מאמן הפועל קריית חיים ונחשב לאחד המומחים הגדולים בארץ בתחום. אחד מחניכיו בעת ההיא היה זאב פרידמן ז”ל.

טקסט תמונה : קיץ 1965. אלוף ישראל טוביה סוקולסקי בן 23  מתאמן לקראת תחרויות הרמת המשקולות במשחקי המכבייה ה- 7 שנערכה ב- 1965 בתל אביב. הוא היה איש חזק במידה יוצאת דופן בידיו וגופו אך גם ברגליו השריריות. (התמונה באדיבות טוביה סוקולסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב- 1971 בהיותו בן 29 נחשב טוביה סוקולסקי למדריך והמאמן מספר אחת בארץ בענף הספורט השְרִירָנִי והכוחני הזה. באופן טבעי מונה ע”י ההתאחדות לספורט בראשותו של שמוליק ללקין למאמן הראשי של נבחרת המשקולות של מדינת ישראל המתכוננת למשחקי אולימפיאדת מינכן 1972. טוביה סוקולסקי היה לא רק מאמן. הוא היה מנהיג ספורט בעל ידע עצום שחניכיו האמינו לו בעיניים עצומות. הוא זימן מייד לנבחרת הלאומית את אלופי ישראל יוסף רומנו, זאב פרידמן, ודוד ברגר שעברו את מחסום הקריטריונים. שלושתם נרצחו באולימפיאדת מינכן 1972.

טוביה סוקולסקי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : “זה היה לפנות בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. השתכנו בחמש דירות דופלקס זו ליד זו בקומת הקרקע של הבניין ברחוב קונולי 31. המחבלים ניסו לפרוץ לדירת הקוטג’ שלנו, דירה מס’ 1, בה השתכנו חמשת המאמנים ושני השופטים שמנתה ביחד שבעה דיירים . הם הגיעו מהמד- רחוב אליו פונות דלתות דירות מס’ 2, 3, 4, ו- 5. הם פתחו את הדלת הכחולה מרכזית של הבניין טיפסו במעלה כמה מדרגות שהובילו הישר לדלת הכניסה לדירה מס’ 1 שלנו. אני גרתי בחדר התחתון יחד עם השופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד. בדירה מס’ 1 גרו גם אנדריי שפיצר מאמן הסייפים, קהת שור מאמן הקלעים, מוני ווינברג מאמן המתאבקים, עמיצור שפירא מאמנה של אסתר שחמורוב, והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר. יוסף גוטפרוינד גדל הגוף היה הראשון שניסה לחסום את שמונת המחבלים החמושים מארגון “ספטמבר השחור”. הוא היה איש גבוה 1.95 מ’ ששקל אולי 130 ק”ג ודי הצליח לחסום את הדלת לחדר שלנו. ראיתי מחבל עוטה מסכה כשהוא מחזיק ברובה קלאצ’ניקוב ומנסה לפרוץ פנימה. יוסף גוטפרוינד צעק בקול רם : “מחבלים, תברחו, תברחו !”. הבנתי שאני צריך להימלט. ניסיתי לברוח דרך מין חלון – דלת כזה המאפשר לצאת למרפסת התחתונה של הדירה והיה נעול בלילה. הבריח של חלון – דלת הזאת לא נפתח לי. הייתי חזק ומשכתי אותו בכוח ופשוט עקרתי אותו ממקומו. נמלטתי למרפסת ורצתי ממנה לדשא הגינה שהיה מאחורי בית הדירות שלנו. המחבלים ירו עלי שני צרורות אך לא פגעו בי”.

טוביה סוקולסקי ממשיך להעיד בפניי : “רצתי לבניינים ממול כי רציתי להזעיק עזרה. ראיתי אור באחד החדרים. היו שם אתלטים שחורים. הם ראו אותי ונבהלו ופשוט ברחו ממני. אח”כ פגשתי איש ביטחון גרמני וסיפרתי לו מה קרה. איש הביטחון הגרמני לקח אותי לדירה של מאמנים קוריאניים ששיחקו קלפים. זה היה בסביבות חמש בבוקר. הייתי שם עד שמונה בבוקר. אח”כ חקרה אותי המשטרה הגרמנית. הייתי מבוהל נורא ומבולבל. נלקחתי עם כל שאר הישראליים לבניין של הנהלת הכפר האולימפי. בלילה ראיתי ממרחק אולי של כחמישים מטר את החֶבְרֶה שלנו תשעת החטופים מובלים קשורים ע”י המחבלים כשראשיהם שמוטים מטה לאוטובוס שאמור להסיע אותם לשני ההליקופטרים. זה היה מחזה עגום. אני זוכר שהשתוללתי וצרחתי. רופא המשלחת ד”ר קורט ווייגל הזריק לי זריקות ארגעה. לקחתי את זה מאוד קשה. עד היום קשה לי נורא. אני נשארתי בחיים והחניכים שלי נרצחו. זה מראש לא היה מאבק שווה כוחות. היינו כולנו מרימי המשקולות בעלי כוח ואנשים חזקים מאוד פיזית אך ידינו היו ריקות והם היו מזוינים בקלאצ’ניקובים ורימונים”.

טקסט תמונה : יום ראשון – 3 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 72′. זיכרון אחרון. התמונה האופטימית הזאת צולמה 48 שעות לפני הרצח. טוביה סוקולסקי מאמן נבחרת ישראל בהרמת משקולות (מימין) נראה כאן עם חניכיו יוסף רומנו ז”ל, דוד ברגר ז”ל, וזאב פרידמן ז”ל במתקן האימונים בקומפלקס האולימפי במינכן. משמאל, זהו האמריקני טוֹמִי קוֹנוֹ (Tamio “Tommy” Kono) שהיה אלוף אולימפיאדת הלסינקי בהרמת משקולות בקבוצת משקל עד67.5 ק”ג ושימש בעת ההיא מאמן נבחרת הרמת המשקולות של מערב גרמניה במשחקי מינכן 72′ . (התמונה באדיבות טוביה סוקולסקי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המתאבק גד צברי נולד ב- 30 בינואר 1944 למשפחה תימנית בשכונת התקווה. החל להתאמן בהיאבקות ב- 1958 כשהיה ילד בן 14. כמו כל ילד בשכונה חיפש את העניין הספורטיבי שלוֹ במגרש הכדורגל אך חיש מהר עשה תפנית ופנה למקצוע ההיאבקות. גובהו 1.64 מ’ ומשקלו 52 ק”ג. תימני צנום אך בעל כושר גופני מצוין שהתחרה תמיד בקבוצות המשקל הנמוכות. גד צברי זוכר, “המשקל שלי היה 52 ק”ג אך הייתי מסוגל להתמודד גם בקבוצת משקל של 57 ק”ג ומידת הצורך בקבוצת משקל של 48 ק”ג”. גד צברי היה עשר שנים אלוף ישראל בהיאבקות. הוא קנה את כרטיס ההשתתפות באולימפיאדת מינכן 72′ בתחרות אליפות העולם בהיאבקות שנערכה בבולגריה שנה קודם לכן. קריטריון ההשתתפות הישראלית במקצוע ההיאבקות היה דירוג מינימום במקום ה- 12 בכל קבוצת משקל באליפות העולם. מדד ההעפלה לאולימפיאדה נקבע ע”י מנכ”ל התאחדות הספורט שמואל ללקין. גד צברי מצא את עצמו מדורג במקום ה- 8 בקבוצת המשקל שלו. השתתפותו באולימפיאדת מינכן 72′ אם כן הובטחה. גד צברי שולל מכל וכול את ההשערה כי מאמן ההיאבקות מוני וויינברג הוביל את המחבלים לדירה מס’ 3 (ולא לדירה מס’ 2) בהנחה שאנשי האתלטיקה הכבדה שנחשבו לספורטאים חזקים מבחינה גופנית יוכלו להשיב מלחמה שערה ויהיו מסוגלים לגבור בידיים ריקות בשעת הצורך על המחבלים המזוינים בקלאצ’ניקובים. “גם ה- Super man מוחמד עלי לא היה יכול לגבור באגרופיו על אויב שמחזיק בידיו נשק כה קטלני”, הוא נזכר בכעס מַר בעת השיחות עמי. גד צברי נותר נסער והמום גם אז ב- 2009, בחלוף 37 שנה מאז הרצח.

טקסט תמונה : שנת 1971. אליפות העולם בהיאבקות בבולגריה. המתאבק גד צברי (למעלה) מכניע יריב ישראלי על המזרן ומבטיח את השתתפותו באולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות גד צברי ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גד צברי זוכר בעת שיחות התחקיר עמי ב- 2009 : “בגיל 28 הגעתי לשיא יכולתי הספורטיבית בהיאבקות. ההשתתפות באולימפיאדה הייתה משאת נפשי. מוני וויינברג היה מאמן ההיאבקות של הנבחרת הלאומית אך הוא לא היה המאמן האישי שלי. הייתי המאמן של עצמי. לא אהבתי אותו והיחסים המקצועיים בינינו היו מתוחים. באולימפיאדת מינכן 72′ הייתי איש בודד שייצג את עצמו ואת מדינת ישראל בזירת ההיאבקות. השינה שלי קלה . אני לא יודע לישון עמוק. בארבע וחצי בבוקר של ה- 5 בספטמבר 1972 שמעתי קול פיצוץ . לא ייחסתי לכך חשיבות יתירה. ישנתי בקומה השנייה של דירה מס’ 3, דירה דו מפלסית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 יחד עם דוד ברגר. ממולנו בקומת המפלס העליון בדירה מס’ 3 נמו את שנתם מרק סלאבין ואליעזר חלפין. למטה בקומה התחתונה התגוררו זאב פרידמן ויוסף רומנו. כעבור 20 דקות מהפיצוץ אני קם מהמיטה וניצב בפני אחד המחבלים חובש כובע לבן גדול ומצויד ברובה קלאצ’ניקוב שחדר לכניסה שלנו ולכד כבר את מרק סלאבין ואליעזר חלפין. המחבל הורה למרק סלאבין ואליעזר חלפין להיצמד אלי ולדוד ברגר ליד המדרגות הלולייניות בחדר. אני בטוח שאילו היה דוד ברגר יודע שמדובר במחבל חמוש היה קופץ מהחלון ובורח. לא היה לנו מושג בתחילה מה קורה. המחבל החמוש שלכד אותנו חבש מין כובע רחב לבן. אני חושב שזהו אותו המחבל שניהל מאוחר יותר את המו”מ עם שר הפנים הגרמני האנס דיטריך גנשר ושר הפנים של מדינת באוואריה ד”ר ברונו מרק”.

גד צברי מוסיף בעת שיחותיי עמו כלהלן : “זמן מה אח”כ פקד עלינו המחבל החמוש לרדת מהמדרגות הלולייניות לקומה הראשונה ולהצטרף אל זאב פרידמן ויוסף רומנו. כולם היו לבושים במכנסי ספורט וגופיות. אלה היו הפיז’מות שלנו. אני הייתי לבוש רק במכנסיים קצרים. חצי גוף עירום. מתחת למדרגות ראיתי את יוסף רומנו וזאב פרידמן, ואת מוני וויינברג פצוע בסנטרו ודם ניגר מפניו. הוא היה עטוף במטפחת. שלושתם היו לכודים ע”י מחבלים נוספים. מבלי ששאלתי מוני וויינברג אמר, “ירו בי כדור”, ולא יסף. לא הבנתי כיצד הגיע מוני וויינברג לדירה שלנו הרי הוא התגורר בדירה מס’ 1. רצו לי מחשבות בראש. מה עושה מאמן ההיאבקות הלאומי בדירה מס’ 3 שלנו ומדוע המחבלים פסחו על הכניסה לדירה מס’ 2 שהייתה קרובה יותר לדלת הכחולה מאשר אנחנו. הבנתי כבר שכולנו בסכנת מוות. ניצבנו בזוגות כשאנו שבויים בידי ארבעה מחבלים חמושים. אז עוד לא ידעתי שבפעולת הטרור הזאת השתתפו שמונה מחבלים חמושים. כמובן שברגעים כאלה רצות המחשבות במהירות עצומה. אתה חושב איך להינצל ומהרהר היכן אנשי הביטחון הישראלי שהיו אמורים להגן עלינו. הרי עמדנו חשופים לחלוטין ללא נשק אפילו בלי אקדח מול רוצחים עם רובי קלאצ’ניקוב”.

גד צברי ממשיך לשחזר בעת שיחות התחקיר עמי : המחבלים שאלו אותנו היכן נמצאים עוד ספורטאים ישראליים ואז מרים המשקלות דוד ברגר הציע להסתער על המחבלים . אני זוכר בבירור שהוא אמר, “חברה בואו נסתער עליהם הרי אין לנו מה להפסיד”. אני חושב שמישהו מהמחבלים הבין עברית ולקח ברצינות את ההצעה של דוד ברגר. לי הם תקעו את קנה הקלאצ’ניקוב במותניים כדי להראות שכוונותיהם רציניות. הם נמנעו בשלב זה מעימות והחליטו להעביר אותנו לדירה הראשונה. היינו שבויים חסרי כל הגנה והמומים מול מחבלים – טרוריסטים חמושים. אני ירדתי הראשון והובלתי את הקבוצה השבויה שצעדה מאחור בעקבותיי. יוסף רומנו דידה על קביים. בדרך לדלת הכחולה המרכזית במגורים שלנו ברחוב קונולי 31 הבחנתי במחבל חמוש חמישי ממתין לנו ומורה לי ללכת לדירה מס’ 1. אני חושב שהשעה הייתה כבר חמש בבוקר. אז גמלה בלבי לפתע ההחלטה לברוח. הימרתי על חיי. נצמדתי לגוף המחבל הסטתי את קנה רובה הקלצ’ניקוב שלוֹ ופתחתי בריצת זִיג – זַג בכיוון ההפוך. המחבל ירה עלי כמה צרורות אך לא פגע. רצתי כמטורף בין העמודים בדרך לחניון התת קרקעי. הגעתי לגדר שהקיפה את הכפר האולימפי קפצתי מעליה ונכנסתי לחדר מואר. זה היה המשרד של רשת הטלוויזיה האמריקנית  CBS. סיפרתי להם במילים ספורות באנגלית מה קרה והם תפשו מייד שמדובר בטרגדיה נוראה וסקופ עולמי. האמריקנים הזמינו מייד משטרה. המשטרה הגרמנית הציבה לידי אישה מבוגרת שדיברה גרמנית ועברית. תיחקרו אותי כחמש שעות. באחת עשרה לפני הצהריים הגעתי אל שמואל ללקין ראש המשלחת. הוא היה עסוק באותה העת בשיחת טלפון עם שר החינוך והתרבות יגאל אלון וסיפר לו מה קורה ברגעים אלה בכפר באולימפי. כולם כבר ידעו שמוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו ע”י המחבלים. הוא חשב שאני כנראה בין השבויים שהוחזקו כבני ערובה. כשראה אותי הוא פשוט נדהם. הוא פלט בהפתעה לטלפון, “הו, אני חושב שהם השתחררו”. זה כמובן לא היה נכון. סיפרתי לשמואל ללקין את סיפור ההימלטות והבריחה שלי. אמרתי לו שלפי דעתי מוני וויינברג נרצח כנראה בחמש בבוקר לצורך הרתעה. את יוסף רומנו הם רצחו על פי הערכתי מפני שנעזר בהליכתו בקביים בגלל קרע במניסקוס שהיה לוֹ והפריע להם במסורבלות ובמוגבלות הגופנית שלוֹ. הם ראו בו גורם מפריע בעימות שנכון להם עם כוחות הביטחון הגרמניים. דיווחתי למר שמואל ללקין שאני יודע שהאנס דיטריך גנשר ראה את גופותיהם של מוני וויינברג ויוסף רומנו בעת ניהול המו”מ עם המחבלים לשחרור תשעת בני הערובה”.

גד צברי ניצול התופת של אולימפיאדת מינכן 1972 פרש מייד מההיאבקות. הוא היה שרוי בטראומה קשה ביותר. מאוחר יותר הפך למאמן היאבקות של בני נוער וקבוצות נכים. גד צברי בן 74 היום הוא יינן ובעל מסעדה ברחוב ההגנה בשכונת התקווה.

[1] הערה : הכוונה למערב גרמניה. ב- 1972 הייתה גרמניה מחולקת לשתי מדינות מערב גרמניה ומזרח גרמניה, זכר לעידן מלחמת העולם ה- 2. הן התאחדו שוב ב- 1990 לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי במזרח אירופה ונפילת חומת ברלין.

 [1. א’.] שמואל “מוליק” ללקין שימש ראש משלחת ספורטאי ישראל במשחקים האולימפיים מכסיקו 68′, מינכן 72′, מונטריאול 76′, ואולימפיאדת סיאול 88′. כמו כן היה ראש המשלחת הישראלית במשחקי אסיה ה- 6  ב- 1970 בבנגקוק 70 ומשחקי אסיה ה- 7 בטהראן.

[2] הצגת התיאטרון “כנר על הגג” במינכן נקראה “אנטבקה” על שם העיירה היהודית במזרח אירופה המתוארת בסיפוריו של הסופר שלום עליכם.

[3] הערה : אסתר שחמורוב ושלומית ניר התגוררו במקום אחר במגורי הנשים בכפר האולימפי של מינכן 72′ רחב הידיים.

[4] הכוונה לרובה אוויר אולימפי בעל תחמושת כדורים של קוטר 2.2 מ”מ.

[5] הונגריה ידועה כמדינת ספורט שהעמידה דורות של אלופים ואלופות אולימפיים רבים במקצוע הסייף.

[6] מוחמד “עיסא” איסאפאדי מאסלחה למד כמה שנים הנדסה במערב גרמניה ודיבר גרמנית היטב.

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק / ספר דברים פרק כ”ה פסוק 17. 

שמואל ללקין ראש המשלחת זוכר ומוסיף בשיחות התחקיר עמי (ב- 2005) : “…אני זוכר היטב את תשעת החברה החטופים שלנו צועדים בלוויית המחבלים קשורים בעיניים וכפותים וראשם מושפל לעבר האוטובוס שהיה צריך להביאם אל שני ההליקופטרים. ההליקופטרים חנו בנקודת מנחת מרוחקת יותר בכפר האולימפי והיו אמורים להטיס אותם ואת שמונת המחבלים לשדה תעופה “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” סמוך למינכן. באמת בעֶשֶר ורֶבַע בערב המריאו שני המסוקים לעבר שדה התעופה הצבאי “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” (Furstenfeldbruck) שם המתין להם מטוס בּוֹאִינְג 727 של חברת “לופטהאנזה” מוכן להמריא לטוניס או אולי לקהיר . המטוס היה פיתיון והטעייה . על פי מה שאני יודע , הגרמנים בסופו של דבר כלל לא התכוונו להטיס את שמונת המחבלים ותשעת בני הערובה אלא ביקשו לחסל את הטרוריסטים במכת אש מדויקת בעת מעבר ו/או בדרך בת כ- 170 מטרים שהפרידה בין שני ההליקופטרים לבין מטוס “לופטהאנזה” הגדול. בשדה התעופה עצמו לא הייתי. אף אחד מאתנו לא היה שם חוץ מראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן האיש השני של המוסד שהצטרפו לצוות המו”מ הגרמני בהליקופטר השלישי בו טסו גם האנס דיטריך גנשר, מנפרד שרייבר, ופרנץ יוזף שטראוס…”. בעת המחקר שערכתי, ראיינתי לפחות שתי עשרות אנשי תקשורת גרמניים וגם אחרים אודות כוונת קבוצת המו”מ הגרמנית לאפשר ל- “עיסא” וקבוצת המחבלים שלוֹ לחמוק עם תשעת בני הערובה ממינכן למדינה ערבית כלשהי. התשובות חלוקות. חלק מהצמתים הרבים והשונים והאירועים שמרכיבים את אסון מינכן 72′ נותרו מעורפלים ולא מפוענחים עד הסוף.  

טקסט תמונה :  עשר וחצי בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מסוק ה- Bell השלישי ממריא מרחבת קונולי – פלץ בכפר האולימפי לעבר שדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” עם צוות המו”מ הגרמני ובתוכו ראש ממשלת באוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים הפדראלי האנס דיטריך גנשר וגם ד”ר ברונו מרק ומפקד משטרת מינכן ד”ר מאנפרד שרייבר. במסוק השלישי נמצאים גם ראש המוסד צבי זמיר וראש האגף הערבי בשב”כ וויקטור כהן. (באדיבות אנשי DOZ, הוועדה המארגנת, והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בערך בעשר בערב נחת ההליקופטר השלישי עם צוות המו”מ הגרמני וראש המוסד צבי זמיר ו- וויקטור כהן ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרוּק”, בעוד שני ההליקופטרים עם המחבלים ותשעת בני הערובה חגים באוויר. כל האנשים עזבו אותו במהרה ורצו לבנייני המנהלה של השדה. ההליקופטר השלישי הריק המריא מיד מ- “פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרּוק” ונעלם כדי לא לעורר חשדות. ההליקופטר השלישי הסתלק ואז נחתו שני ההליקופטרים עם החוטפים והחטופים נחתו בשדה התעופה “פִירְסְטֶנְפֶלְדבְּרוּק”. ראש קבוצת המחבלים לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ועוזרו יוּסֵף “טוֹנִי” נָאזָאל (צ’ה גווארה) עזבו מייד את שני ההליקופטרים כדי לבדוק את המטוס הגרמני הבואינג 727 של חברת ‘”לופטהאנזה” שהוצב עבורם במרחק של כ- 120 מטר מנקודת המנחת של שני ההליקופטרים. בהגיעם אל המטוס השומם והחשוך התברר להם שהונו אותם. המטוס היה חשוך ולא מאויש בצוות טיסה ודיילות כמובטח. לפתע נשמעו יריות של צלפי משטרת מינכן לעבר המחבלים. הצלפים פִספסו והמחבלים השיבו אש. באחת עשרה ושלושים בלילה מסר קצין משטרה גרמני כי מבצע החילוץ הצליח. המחבלים נהרגו והחטופים שוחררו בשלום. שעתיים מאוחר יותר דיווח לנו האנס קליין קצין העיתונות של המשחקים האולימפיים כי אחד משלושת המסוקים התפוצץ ועלה בלהבות אך הספורטאים הישראליים ניצלו ושלום להם .

ברבע לשתיים לפנות בוקר ביום רביעי – 6  בספטמבר 1972 הודיע קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס (Konrad Ahlers) דוברו של הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט בהודעה רשמית, “כל האתלטים הישראליים ניצלו וזהו הישג עצום”. רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF דיווחו בשידור ישיר כי משטרת מינכן בראשות מפקדה מנפרד שרייבר הצליחה להציל את חיי תשעת החטופים הישראליים” [1]

טקסט תמונה : יום שלישי ההוא – 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. הגרמנים מודים בכישלון החילוץ ומפרסמים בכותרת “ ZUMGEDENKEN”  (לזִכרם) את גודל האסון. התוצאה, 11 ספורטאים ישראליים נרצחו בידי מחבלים ערביים. מימין בשורה התחתונה תמונתו של השוטר הגרמני אנטון פליגרבאואר שנהרג בניסיון החילוץ הכושל.

רצח 11 ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן 72′ קטע את ההצלחה המדהימה של אסתר שחמורוב על המסלול. היא העפילה לשלב חצי הגמר בריצת 100 מ’משוכות ונחשבה כמועמדת בטוחה לעלות גם לריצת הגמר. אסתר שחמורוב הייתה אצנית מוכשרת וחזקה מבחינה מנטאלית. היא קורצה מגזע של אלופים. האצנית אסתר רוט – שחמורוב זוכרת בעת שיחות התחקיר עמי : “…דווקא את ריצת המשוכות הראשונה בשלב המוקדם באולימפיאדת מינכן 72′ ביצעתי בצורה לא יעילה. הרגשתי שאני מרחפת גבוה מידי מעל המשוכות וכתוצאה מכך מאבדת זמן שלא לצורך. עמיצור שפירא תיקן לי את השגיאות ואח”כ הרגשתי הרבה יותר בטוחה. היו לי הרבה תקוות לקראת ריצת חצי הגמר. חזרנו לקראת חצות לכפר האולימפי לאחר הביקור בהצגת “כנר על הגג” בתיאטרון במינכן בהשתתפות שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי…”.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . התיאטרון העירוני של מינכן . יום שני בלילה – 4 בספטמבר 1972. עוזרו של שמואל רודנסקי (בגבו במרכז התמונה) מתכנן ומביים את התמונה יחדיו עם השחקן הראשי של התיאטרון שמואל רודנסקי עצמו. הכוונה הייתה ליצור חיזיון כאילו הנפת השחקן האהוד שמואל רודנסקי במינכן בידי ספורטאי ישראל על הכתפיים שלהם היא ספונטאנית. למעשה ההנפה מבויֶמת בטרם לחיצה על הֶדֶק המצלמה. זה היה תיאטרון בתוך תיאטרון. תיאטרון כמו התיאטרון עצמו. הסטטיסטים בתמונה ניצבים כשהם מחייכים בשקט ומאזינים להוראות. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיוןֶ יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : בשורה הראשונה גד צברי, זאב פרידמן, זליג שטרוך, שמואל רודנסקי, חברו של שמואל רודנסקי בגבו למצלמה, יוסף גוטפרוינד (מוסתר בשיער שחור), חיים גלובינסקי, מאחורי חיים גלובינסקי מישהו מוסתר ולא מזוהה), צבי פינקלשטיין, אליעזר חלפין, והילד אריק ללקין אז בן 13 בנו של ראש המשלחת שמואל ללקין. בשורה השנייה מימין : אפשר להבחין בחיים וויין, רעייתו אהובה וויין, יריב אורן, איש לא מזוהה (מוסתר) ומשה “מוני” וויינברג מחייך. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

אסתר רוט – שחמורוב מוסיפה בעת שיחות התחקיר עמי : “…הביקור בהצגה “כנר על הגג” בכיכובו של השחקן שמואל רודנסקי בתיאטרון העירוני במינכן היה מרגש. הייתי רק בת עשרים ואני זוכרת את אווירת השמחה ששררה במפגש בתום ההצגה ואת ההערצה של כולם לשמואל רודנסקי. הוא היה שחקן תיאטרון לפתע באופן ספונטאני החליטו אנשי המשלחת להרים ולשאת בהתלהבות את שמואל רודסקי על כתפיהם. אחד היוזמים היה שופט ההיאבקות הגבוה וגדל הגוף יוסף גוטפרוינד. אחר כך צעק מישהו להרים גם את אסתר שחמורוב לידו, אולי מפני שהייתי האתלטית המצטיינת ובעלת התקוות במשלחת, הרי למחרת הייתי אמורה להשתתף בריצת חצי הגמר ב- 100 מטרים משוכות, ומי יודע אולי גם הייתי מעפילה לריצת הגמר. הכל היה ספונטאני עם פרץ רגשות ובאמת הם הניפו אותי אל-על ממש ליד רודנסקי עצמו וליוו את ההנפה בקריאות שמחה וגיל…”.

טקסט תמונה : יום שני בערב  – 4 בספטמבר 1972. התיאטרון העירוני של מינכן. אנשי המשלחת הספורטיבית של ישראל למשחקים האולימפיים של מינכן 72′ מרימים בסיבוב ה- 1 את שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי בהצגה “כנר על הגג” על כתפיהם. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

אסתר רוט – שחמורוב מספרת לי בעת שיחות התחקיר שלי עמה : “…כשמתבוננים היטב בתמונת הסטילס השנייה רואים כי יוסף גוטפרוינד ומוני וויינברג תומכים בשחקן שמואל רודנסקי שמחבק אותי. לעולם לא אשכח את אווירת העליצות ששררה בתיאטרון במינכן באותם הרגעים. מי תיאר לעצמו שממתינה בפתח טרגדיה נוראית שכזאת. השחיינית שלומית ניר ואני גרנו בשני חדרים נפרדים כ- 150 מטר בקו אווירי משאר חדרי המשלחת. בשש בבוקר העירה אותי שלומית ניר וסיפרה לי על חטיפת הספורטאים שלנו ע”י קבוצת מחבלים ערבית. הורו לנו בבהלה בבוקר לארוז את החפצים ולעזוב את המגורים שלו כדי לעבור להתגורר בחדר אחר מוגן בכפר האולימפי. עקבנו אחר החטיפה באמצעות מסך הטלוויזיה. ראיתי את הגעת האוטובוסים בערב ואת המראת ההליקופטרים הגרמניים בלילה עם תשעת החטופים בדרכם לשדה התעופה הבינלאומי של מינכן. נאמר לנו כי מתכוונים להטיס אותם למדינה ערבית, נדמה לי שלטוניס אם אני זוכרת היטב. היינו כולנו המומים אפופי יגון וצער. הייתה אווירה קשה ומתוחה מאוד. בעשר בערב באותו יום שלישי הנורא ב- 5 בספטמבר 1972 הודיע לי שמוליק ללקין כי למרות מה שקרה אצטרך כנראה להתחרות למחרת בריצת חצי הגמר ב- 100 ממשוכות, והציע לי ללכת לישון. רופא המשלחת ד”ר קורט ווייגל נתן לי שני כדורי שינה. זה היה ליל סיוטים. נרדמתי והתעוררתי חליפות. חשבתי על עמיצור שפירא. חלמתי שאני מנצחת עבורו. בבוקר התברר שהכול נגמר…”.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 72′. יום שני בערב – 4 בספטמבר 1972. חוויה אופטימית שעות ספורות לפני הרצח . סיבוב השמחה ה- 2 בתיאטרון העירוני במינכן. ספורטאי המשלחת נושאים על כתפיהם יחדיו את שמואל רודנסקי ואסתר שחמורוב בת 20. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : חיים וויין, יצחק אופק (פוקס), טוביה סוקולוסקי, מוני וויינברג (מציץ), זאב פרידמן, זליג שטרוך (ממושקף מעל זאב פרידמן), שמואל רודנסקי, אסתר שחמורוב, חבר של שמואל רודנסקי (ראש כסוף נוטה לכיוון אסתר שחמורוב), יוסף גוטפרוינד (מציץ מלמעלה), גד צברי, אליעזר חלפין, איש לא מזוהה, וצבי פינקלשטיין. (התמונה באדיבות אסתר רוט-שחמורוב ושמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). הערה :  סייע בזיהוי הנוכחים בתמונה מר שמואל ללקין).                             

בדירה השנייה התגוררו רק חמישה ספורטאים. הייתה שם מיטה פנויה והחמישה אירחו בכבוד רב את השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן שהתפלח אליה בהסכמת כל הדיירים. אברהם מלמד חניכו של מאמן השחייה יוסף “יוֹז’וֹ” טלקי העפיל למשחה חצי הגמר ב- 100 מ’ פרפר באולימפיאדת מכסיקו 68′ ודורג תשיעי. אברהם מלמד לא נמנה על המשלחת אך משהגיע כשחיין צמרת למינכן מצא מייד מקום להניח את ראשו בדירה מס’ 2 בכפר האולימפי . הישראלים יודעים לתת כתף אחד לשני בחו”ל. אך זאת לדעת אברהם מלמד לא היה ספורטאי ישראלי מְדוּוַח מן המניין. הוא התפלח לכפר האולימפי ולָן בדירה מס’ 2 הדו מפלסית בחדר התחתון ברחוב קונולי 31 יחדיו עם שאול לדני (שָאוּל לָדָנִי הוא ניצול שואה), בהסתר וללא רשות. החבורה בדירה מס’ 2 שיכפלה לו מפתח לדלת הכניסה אך אברהם מלמד איבד אותו ולכן היה נכנס לדירה כצללית אפלה דרך המרפסת האחורית כדי לא להעיר את מארחיו. באחת בלילה של יום שלישי – 5 בספטמבר היה ד”ר שָאוּל לָדָנִי הפדנט עסוק בדירה מס’ 2 בגזירת קטעי עיתונות גרמניים שדיווחו על השתתפותו בתחרות ההליכה ל-50 ק”מ במינכן 72′. התחרות המתישה הזאת נערכה ביום ראשון – 3 בספטמבר בשלוש אחה”צ (שאול לדני דורג במקום ה- 19 מתוך 41 מתחרים ועבר את המרחק בזמן של 4:24.48 שעות) ולכן יכול היה ההלך המתמיד והמרשים הזה להרשות לעצמו ללכת לישון בשלוש לפנות בוקר ביום שלישי – 5 בספטמבר . בחלוף שעה החלה הטרגדיה ועמה הטֶבַח.

טקסט תמונה : יום ראשון – 3 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. ההלך הישראלי ד”ר שאול לדני מסיים באצטדיון האולימפי את תחרות ההליכה למרחק 50 ק”מ. הוא דורג במקום ה- 19 מתוך 41 מתחרים. (באדיבות פרופסור שאול לדני. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בעוד המחבלים משתלטים על דירה מס’ 3 ולוכדים את דייריה בכוח הנשק, נָמוּ להם דיירי דירה מס’ 2 הסמוכה את שנת הבוקר העמוקה שלהם. הם לא שמעו ולא ראו דבר. לאחר העברת ספורטאי דירה מס’ 3 לדירה מס’ 1 וסיום ההשתלטות של המחבלים עליה, ולאחר שנודע להם מעשה הטרור הנורא, נטשו דיירי דירה מס’ 2 בהתגנבות יחידים דרך המרפסת האחורית התחתונה. כ- מטחווי מטרים ספורים מהם ניצב על המרפסת העליונה האחורית של דירה מס’ 1 אחד המחבלים עם רובה הקלצ’ניקוב שלו לצורך אבטחה ושמירה מפני ניסיונות חילוץ. ששת דיירי דירה מס’ 2 נאספו ע”י אנשי משטרת מינכן לצורכי חקירת מקרה הטרור ותשאול באחד המשרדים בכפר האולימפי. כפר בתחקיר הראשוני הזה זמן קצר לאחר סיום השתלטות המחבלים על הספורטאים הישראליים בדירות מס’ 1 ומס’ 3 התגלו סתירות בעדויות שלהם, אך הטרילוגיה הזאת איננה שופטת אלא מתעדת אותם. השאלה מדוע פסחו המחבלים על דירה מס’ 2 והחליטו להשתלט דווקא על דיירי דירה מס’ 3 תישאר כנראה עלומה לנצח. ההלך ד”ר שאול לַדָנִי ניצול שואה מציע פתרון וכותב בספרו, “ההליכה לאולימפיאדה”, את זיכרונו המצמרר : “…כל אחד ידע היכן מתגוררים הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי. זה לא היה סוד. זה היה מצוין על מפת הכפר. יש לי השערה הגיונית מדוע המחבלים לא תקפו את דירה מס’ 2. הוועדה המארגנת העמידה בחינם לכל מבקר בכפר האולימפי שירות אינפורמציה ממוחשב. ע”י הקשת שמו של ספורטאי על מסוף המחשב שהועמד לרשות הקהל, קיבל המתעניין מידע על דף מחשב ובו הפרטים הדרושים לגבי כל ספורטאי או ספורטאית. פרטים ביוגרפיים, מקצועו הספורטיבי, והישגיו. אם נאספו הנתונים האלה לגבי כל חמשת דיירי דירה מס’ 2 (על אברהם מלמד לא דווח כאמור), ניתן היה לראות כי היא כוללת שני קלעים. מן המפורסמות הוא שהקלעים יודעים להשתמש בכלי נשק ומחזיקים את נשקם ותחמושתם בדירותיהם בכפר האולימפי. המחבלים יכלו לדעת מראש את האינפורמציה הזאת, ומאחר שרצו בוודאי למנוע התנגדות מזוינת והסתכנות מיותרת הם תּכננו מראש לא לתקוף את דירה מס’ 2…”.

מדהים לדעת כי המחבלים השתלטו ללא כל קושי ובשקט מוחלט על ששת הספורטאים הישראליים בדירה מס’ 3 והובילו אותם לדירה מס’ 1 מבלי שששת דיירי דירה מס’ 2 יתעוררו כלל ויבחינו במתרחש. פרופסור שאול לדני מוסיף : “…בבוקר נסענו לשדה התעופה של מינכן. ליד המטוס היו מוצבים אחד עשר ארונות עטופים בדגלי הלאום. נעמדנו בשורה מול כבש המטוס לבושים במדי המשלחת כשהארונות משמאלנו. פתאום התחוור לי כמה מעטים נותרנו. מאחד עשר הספורטאים הגברים שהיו במינכן נשארנו רק שישה, אך מתוך אחד עשר הספורטאים והמאמנים שהיו רשומים בדרכון הקולקטיבי בו אני הייתי רשום רק שניים נותרו בחיים. שר החוץ הגרמני וולטר של (Walter Scheel) לימים נשיאה של מערב גרמניה בא להיפרד מאתנו בשם ממשלת גרמניה. הוא לחץ את ידו של כל אחד מאתנו להבעת השתתפות באבלנו. האמת, לא הייתה לו מלאכה רבה…”. ברגע ששלושת ההליקופטרים המריאו מהכפר האולימפי ל- “פירסטנפלדברוק” ונבלעו בחשכת הליל אבדו לעיתונות ולרשתות הטלוויזיה מקורות המידע. מאות מהם לא וויתרו ועלו על הרכבים השכורים אף הם בדרכם ל- “פירסטנפלדברוק”. שיירת העיתונאים הענקית גרמה לפקק תנועה ארוך שמנע מארבעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן להגיע במועד לשדה התעופה הצבאי ולהושיט עזרה לצלפים וכוחות הביטחון הגרמניים שהיו נתונים בקרב אש עם המחבלים בניסיון לחלץ את תשעת בני הערובה. בהיעדר מקורות מידע החלו לעוף שמועות באוויר. ב- 23.00 התפשטה שמועה במרכזי העיתונות והטלוויזיה בקומפלקס האולימפי כי כל תשעת בני הערובה ניצלו במבצע חילוץ צבאי של כוחות הביטחון הגרמניים. החגיגות החלו. שדרני רדיו וטלוויזיה רבים כמותם גם מאות עיתונאים לא המתינו להודעה רשמית מסודרת והעבירו ידיעות כי תשעת בני הערובה הישראליים חולצו בשלום וכי כולם בריאים ושלמים. ב- 23.30 שחרור החטופים בשלום הפך לעובדה. סוכנות הידיעות הבינלאומית Reuters פרסמה ידיעה דרמטית ו- סנסציונית בטלפרינטרים שלה בת שֵש מילים, “ALL  ISRAELI  HOSTAGES HAVE  BEEN  FREED”. הטלפון של ראש המשלחת הישראלית שמואל “מוליק” ללקין בדירה מס’ 5 בבניין ברחוב קונולי 31 טרטר ללא הפסק. כולם ביקשו לדעת ממנו מה קורה ופרטים על החילוץ המוצלח. שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר עמי : “היינו כולנו נפעמים ומלאי שמחה. החרדה העצומה לשלומם של הספורטאים שלנו הסתיימה. הייתה תחושה של אופוריה”.

בשלב הזה של האופוריה הציעו שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות ARD ו- ZDF לקנצלר ווילי בראנדט להתראיין בשידור ישיר כדי לבשר לעם הגרמני על הצלחת המבצע. וִוילִי בְּרָאנְדְט היה זהיר וסירב מפני שידע כראש המדינה משהו שהציבור לא ידע. הוא הבין שכנראה לא הכל הולך חלק ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” אך נמנע ברגע זה לגלות ולחשוף את המידע שברשותו. הכל היה מעורפל ולא ברור. עוזריו של הקנצלר ניסו להשיג בטלפון את אנשי שדה התעופה הצבאי ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” אך אפילו הם נתקלו בקשיים. הקווים היו תפושים. וִוילִי בְּרָאנְדְט החליט שלא להתייצב באולפני הטלוויזיה של ARD ו- ZDF  ולהמתין לאישור רשמי לידיעה המשמחת משר הפנים שלו האנס דיטריך גנשר שנכח בעצמו בקרב החילוץ בשדה. בינתיים גברו השמועות והתעצמו. מבצע החילוץ של הספורטאים הישראליים ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” הוכתר בהצלחה יתירה. כולם דיברו על כך בהערצה ובשמחה. הלחץ על וִוילִי בְּרָאנְדְט לפרסם הודעה רשמית היה עצום. הוא לא הסכים ולבסוף הושגה פשרה. וִוילִי בְּרָאנְדְט ועוזריו החליטו כי דובר הממשלה הפדראלית קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס (Konrad Ahlers) יופיע בטלוויזיה וידווח לאומה הגרמנית על החילוץ המוצלח של תשעת בני הערובה.

קוֹנְרָאד אָהְלֶרְס התייצב באולפנים ב- IBC בפני מצלמות הטלוויזיה של שתי הרשתות הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF והודיע, “…אני שמח לבשר לכם כי מבצע החילוץ של תשעת הספורטאים הישראליים בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” הוכתר בהצלחה מלאה ולכולם שלום. הם בריאים ושלמים…”. משם רץ קונראד אהלרס לאולפן של רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שהחזיקה באופן בלעדי בזכויות השידורים האולימפיות לארה”ב ואמר למגיש המפורסם ג’ים מקאיי (Jim Mckay), כלהלן : “…המבצע הצבאי הגרמני ב- “פירסטנפלדברוק” צלח מעל למשוער והודיע כי המשחקים האולימפיים יחודשו מייד ואין ספק כי מעשה הטרור יישכח…”.

ממשלת מערב גרמניה ובראשה הקנצלר וִוילִי בְּרָאנְדְט שגתה בצורה מחפירה. היא התבססה על ידיעה לא בדוקה של סוכנות “רויטרס” (Reuters) ואפשרה לדובר של קוֹנְרָאד אָהלֶרְס לשחרר ידיעה סנסציונית בלתי נכונה. בשעה שקוֹנְרָאד אָהלֶרְס הצהיר בטלוויזיה קבל עם על שחרור תשעת בני הערובה הקרב ב- “פירסטנפלדברוק” קרב האש בין כוחות משטרת מינכן לבין המחבלים היה בעיצומו וכלל לא הסתיים. שני שַדָּרֵי הרדיו של “קול ישראל” במערב גרמניה, נחמיה בן אברהם ב- IBC מינכן ופרופסור שלמה אהרונסון בברלין, וישעיהו פורת שליח “מעריב” ורדיו גלי צה”ל שהיה אף הוא במינכן הסתמכו על הודעתו של הדובר קוֹנְרָאד אָהלֶרְס ודיווחו בשתיים לפנות בוקר לרשתות הרדיו שלהם כי מבצע החילוץ הצליח ולבני הערובה שלום. תושבי ישראל שנצמדו למקלטים הלכו לישון בהרגשה שתשעת בני הערובה חולצו בשלום. מערכות עיתוני הבוקר בישראל, “הארץ”, “על המשמר”, “דבר”, ו- “Jerusalem Post” סגרו את המהדורות שלהן של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בכותרות מרעישות כי מבצע החילוץ הגרמני צלח ולתשעת בני הערובה שלום. המפיצים העמיסו את עיתוני הבוקר על מכוניותיהם בדרכם להפצה בכל רחבי מדינת ישראל, בערים, במושבים, ובקיבוצים.

טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מנכן 1972. כותרת ראשית בעיתון “דבר” , “בני הערובה הישראליים חולצו בקרב יריות בשדה תעופה צבאי ליד מינכן”. (באדיבות בית אריאלה – ארכיון העיתון “דָבָר”).

טקסט מסמך : יום רביעי – 6בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. כותרת ראשית בעיתון “על המשמר”, “שוחררו 9 בני הערובה”. (באדיבות “בית אריאלה” – ארכיון העיתון “על המשמר”).

טקסט מסמך : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. העיתון “Jerusalem Post”. זוהי הכותרת הראשית בעיתון בשפה האנגלית של מדינת ישראל, כלהלן : “All hostages safe after airport battle”. (באדיבות העיתון ג’רוזלם פוסט).

 

טקסט תמונה :  יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 כותרת בעיתון “הארץ” על פי דיווח של הכתב יחיאל ארזי שליח עיתון “הארץ” למינכן, “הישראלים שוחררו – 5 מחבלים נהרגו, 2 נפצעו”. (באדיבות עיתון “הארץ”).

מפיצי ארבעת עיתוני הבוקר כבר יצאו לדרכם אל החנויות בכל הארץ כאשר בשעה שלוש ורבע לפנות בוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 הוברר כי כל תשעת בני הערובה בשני ההליקופטרים נרצחו. המחבלים ירו ביושבי ההליקופטר הראשון זאב פרידמן, דוד ברגר, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר ומייד העיפו לתוכו רימון רֶסֶס. ההליקופטר נדלק והתפוצץ. ארבעת הישראליים שהיו כפותים בידיהם ורגליהם וקשורים למושבם לא יכלו לברוח. הם נשרפו למוות .

זאב פרידמן ז”ל. נרצח בהליקופטר הראשון.

 

דוד ברגר ז”ל. נרצח בהליקופטר הראשון.

 

אליעזר חלפין ז”ל. נרצח בהליקופטר הראשון.

 

יעקב שפרינגר ז”ל. נרצח בהליקופטר הראשון.

חמשת בני הערובה בהליקופטר השני עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, אנדרה שפיצר, יוסף גוטפרוינד, ומרק סלאבין שהיו אף הם כפותים בידיהם ורגליהם נורו מטווח אפס ע”י המחבל עדנאן אל גאשי.

עמיצור שפירא ז”ל. נרצח בהליקופטר השני.

 

אנדרה שפיצר ז”ל.  נרצח בהליקופטר השני.

 

קהת שור ז”ל. נרצח בהליקופטר השני.

 

יוסף גוטפרוינד ז”ל. נרצח בהליקופטר השני.

 

מרק סלאבין ז”ל. נרצח בהליקופטר השני. (התמונות באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

המוסד יודע בוודאות כי עדנאן אל גאשי היה המחבל שעבר מאחד לשני וסחט צרור בכל אחד מהם ממרחק של סנטימטרים ספורים. ניתוח מבצע החילוץ מעיד כי משטרת מינכן נהגה בחובבנות ורשלנות צבאית מכל היבט. התברר מאוחר יותר כי חמשת הצלפים שלה , שלושה על גג הבניין ב- “פירסטנפלדברוק” ושניים על הקרקע מאחורי ההליקופטרים, היו בכלל שוטרים רגילים ולא קלעים. הם החטיאו את המחבלים למרות הטווח הקצר יחסית. המחבלים התעשתו והשיבו אש. התפתח קרב יריות בשדה התעופה החשוך. למחבלים לא היה מה להפסיד עם הופעת ארבעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן בפירסטנפלדברוק והם חיסלו את כל תשעת בני הערובה. תשעת הישראליים נפגעו מייד ושילמו בחייהם על מחדל מקצועי קשה וחמור של משטרת מינכן וכוחות הביטחון הגרמניים. בקרב נהרגו חמישה מחבלים ביניהם מנהיג הקבוצה לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף וסגנו יוּסֵף “טוֹנִי” נָאזָאל (צ’ה גווארה) וגם קצין משטרת מינכן אנטון פלייגרבאואר. שלושה מחבלים נשארו בחיים ונלכדו באזור שדה תעופה פירסטנפלדברוק. מדינת ישראל התעוררה לטרגדיה נוראה.

[1] ראה נספח : מבוסס גם על עדותם של העיתונאים והעורכים ישעיהו פורת ומשה לרר, כפי שבאה לידי ביטוי בספרם “ספורט 50”, והעורך האחראי של הספר מר יהודה שיף.

טקסט תמונה : המחבל מוחמד סאפאדי נותר בחיים  במינכן 72′. חוסל מאוחר יותר ע”י המוסד. (צילום סוכנויות).

טקסט תמונה : המחבל  ג’אמל אל גאשי  נותר בחיים במינכן 72′ המוסד לא הגיע אליו . (צילום סוכנויות).

טקסט תמונה : המחבל עדנאן אל גאשי נותר בחיים במינכן 72′. חוסל מאוחר יותר ע”י המוסד. (צילום – סוכנויות).

גדעון הוֹד שהיה חבר במשלחת רדיו “קול ישראל” לאולימפיאדת מינכן 1972 יחד עם נחמיה בן אברהם זוכר בשיחות התחקיר שלי עמו : “…במינכן היה לרדיו “קול ישראל” אולפן קטן שמצויד היטב במכונות הקלטה ל- “בישולים” ולשידור סרטי ההקלטה לארץ. קיבלתי לידי מכונת הקלטה “אוהר” כך שיכולתי להתרוצץ ולהביא מידֵי יום הרבה קולות לשידור. הקולות שולבו בשידורים שאותם הגיש נחמיה בן- אברהם ממינכן ושודר במסגרת שני יומני סיכום קצרים בני שתיים עשרה דקות “יומן האולימפיאדה” ב- 18.05 ו- 23.05 ברשת ב’. מובן מאליו שהמשלחת הישראלית הייתה הדומיננטית ביותר בדיווחים השונים ונדרשתי לבצע הקלטות מהאצטדיון האולימפי, מבריכת השחייה, ומהאולמות השונים וגם הקלטות טלפוניות [1]. ואז ב- 5 בספטמבר 1972 השכם בבוקר בשעה שֵש שמעתי דפיקות בדלת שהעירו אותי משנת הלילה הקצרה משום שבאותו לילה הייתה הפגישה של המשלחת הישראלית עם שחקן התיאטרון הישראלי שמואל רודנסקי ששיחק בהצגה “כנר על הגג” והועלתה בהצלחה גדולה בתיאטרון העירוני במינכן . היו אז הרבה צחוקים וישבנו בבר עד אחרי חצות. היו שם עיתונאים, ראשי המשלחת האולימפית הישראלית וספורטאים ומאמנים וביניהם מוני וויינברג. כאמור בשש בבוקר העיר אותי נחמיה בן – אברהם כשהוא פוקד עלי, “רוץ מהר לכפר האולימפי יש שם מחבלים”. “מאיפה אתה יודע”, שאלתי אותו. “מירושלים התקשרו” ענה לי בבהילות. לא חשבתי הרבה, וזריזות לקחתי את מכשיר ההקלטה, תפשתי מונית וטסתי לשער המרכזי בכפר האולימפי. ראיתי שם כבר חלק מהעיתונאים הישראליים שמשום מה עוכבו ולא התירו להם להיכנס. לבסוף הצלחנו להיכנס ופניתי מייד אל הבניין הראשון מימין שם ראיתי את שמואל ללקין ויצחק “איציק” אופק מודאגים מאוד. הקלטתי את השתלשלות העניינים אודות פריצת המחבלים והחזקת תשעת החטופים בידי המחבלים ואודות הרצח של מוני וויינברג ויוסף רומנו…”.

gidon hod

טקסט תמונה :  קיץ 1972. זהו גדעון הוד שדר רדיו ועיתונאי מצוין של “קול ישראל”. גדעון הוד הוא ללא כל ספק אחד משדרני רדיו “קול ישראל” המוצלחים והמוכשרים ביותר בתחום בכל הזמנים מאז הקמת הרדיו הארץ ישראלי ב- 1936. (באדיבות גדעון הוד. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

גדעון הוד מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : “…אני חייב להעיד שעד לאותו היום הנורא הזה הבאנו את קולותיהם של כל הספורטאים והמאמנים שלנו במינכן 72′ לשידור ברדיו “קול ישראל”. נחמיה בן אברהם הרבה לשדר בלעדי. הוא אומנם העניק לי קרדיט בתום כל דיווח שלו אך הדבר הרגיז אותי מאוד. בכל מקרה השידורים היו רבים כולל הלילה שבין ה- 5 ל- 6 בספטמבר 1972. בסביבות שלוש לפנות בוקר הודיע לי עמוס בר חמא האחראי על הכושר הגופני של הספורטאים כי כל תשעת הספורטאים הישראליים החטופים נרצחו. הבאתי את הדיווח משדה התעופה “פירסטנפלדברוק” אודות הצלפים הגרמניים הרשלנים שהחטיאו את המטרות ואת זריקת הרימונים של המחבלים לתוך שני המסוקים שהרגו את ספורטאינו…”.

                                                                   

משה “מוני” וויינברג ז”ל. הנרצח הראשון בכפר האולימפי.

יוסף רומנו ז”ל הנרצח השני בכפר האולימפי.

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. זהו ההליקופטר השרוף בשדה התעופה “Furstenfeldbruck” שנפגע מזריקת רימונים של אחד המחבלים. בהליקופטר הזה נרצחו דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. (DOZ והסוכנויות / ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  יום רביע – 6 בספטמבר  1972 . אולימפיאדת מינכן 72′ . שדה התעופה הצבאי של “פירסטנפלדברוק”. ההליקופטר השרוף נפגע כה קשה שלא הותיר כל סיכוי לנמצאים בו. הוא ניצב כאנדרטה אילמת ב- 6 בספטמבר 1972 בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” (Furstenfeldbruck) השוכן ליד העיר מינכן. אנשי הביטחון הגרמניים הממונים על חילוץ בני הערובה ניהלו קרב חובבני עם קבוצת המחבלים ונכשלו במשימה. לספורטאים שלנו חסרי הנשק לא היה כל סיכוי. (DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

פרופסור שלמה אהרונסון זוכר כפי שהסביר לי בעת שיחות התחקיר שלי עמו : “…אני שהיתי באותה העת בברלין ועקבתי אחרי פרשת חטיפת 11 הספורטאים הישראליים באמצעות שלושה מוניטורים של שלוש רשתות טלוויזיה שונות ARD ,ZDF, וגם של רשת הטלוויזיה של מזרח גרמניה DDR. בשתיים לפנות בוקר עלה לשידור בכל שלוש רשתות הטלוויזיה דובר ממשלת בון מר קונראד אהלרס ( Konrad Ahlers ) ומסר כי פעולת השחרור של כוחות הביטחון הגרמניים צלחה ולתשעת החטופים שלום. על פי הודעתו של דובר ממשלת מערב גרמניה דיווחתי מייד לרדיו “קול ישראל” כי תשעת החטופים ניצלו. זאת הייתה בדיעבד ידיעה מוטעית. אני יודע שראש הממשלה גב’ גולדה מאיר האזינה לדיווחים שלי ברדיו “קול ישראל”. כעבור כמה דקות שידרתי שוב לרדיו “קול ישראל”, “אוי אלוהים הם נרצחו”. כשהעבירו לגולדה מאיר את ידיעת האמת היא הגיבה, “איך זה יכול להיות הרי שלמה אהרונסון אמר רק לפני כמה דקות שהכול בסדר…”.

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. שדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” (Furstenfeldbruck) ליד העיר מינכן. זהו ההליקופטר הראשון של משמר הגבול הגרמני המפוצץ והשרוף בו מצאו את מותם דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. חמשת החטופים הנוספים בהליקופטר השני (הרוטור שלוֹ מציץ מאחור) עמיצור שפירא, קהת שור, יוסף גוטפרוינד, אנדרי שפיצר, ומרק סלאבין נרצחו ע”י המחבלים בירי אוטומאטי מרובי קלאצ’ניקוב מטווח אפס. מוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו באותו יום בבוקר מוקדם בשלב ההשתלטות הראשון של המחבלים על דירות מס’ 1 ו- מס’ 3 ברחוב קונולי 31 כפר האולימפי. (DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הגרמנים היו נבוכים מאוד מהידיעה הלא נכונה שפרסם בטרם עת הדובר קונראד אהלרס . הם כינסו מסיבת עיתונאים ב- IBC במינכן בהשתתפות האנס דיטריך גנשר, ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מנפרד שרייבר ויו”ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה ובנוכחות כאלפיים וחמש מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה ורדיו כדי להסביר איך שהוא את הכישלון הנורא. האנס דיטריך גנשר ומנפרד שרייבר היו המומים. כמותם גם השאר. ארשת פניהם לא יכלה להסתיר את סערת הרגשות בעקבות התבוסה. דימוייה של מערב גרמניה נפגע. ד”ר ברונו מרק ראשון הדוברים סיפר כי ב- 23.15 הגיעה הידיעה הראשונה הזאת על הטלפרינטר של אחת מסוכנויות הידיעות (רויטרס) כי בחילופי יריות בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” הצליחו בני הערובה להימלט. לאחר חצי שעה נאמר עוד כפי שאישרו מקורות משטרתיים רשמיים כי ארבעה מהטרוריסטים נהרגו. שלושה נפצעו קשה בחילופי היריות. טרוריסט נוסף התאבד. טרוריסט אחד נמלט. הייתה תחושה של הקלה ורגיעה שהשתלטה על המצב הרוח המתוח. אבל רק לשעה אחת בלבד לזמן קצר ביותר. במרכז העיתונות והטלוויזיה הבינלאומי ה- IBC במינכן (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) החלו להתעבות שמועות אחרות שבחילופי היריות בשדה התעופה “פירסטנפלדברוק” בניגוד לידיעות אחרות נהרגו ארבעה בני ערובה ישראליים. ידיעה זו טרם אושרה בגלל שקווי הטלפון של מגדל הפיקוח יצאו מכלל פעולה או היו תפוסים ועמוסים לעייפה. בשלב זה לא היה קשר אל המגדל. בחילופי היריות נהרג כנראה גם שוטר אחד ושלושה נפצעו. רק מאוחר יותר בשלוש בבוקר נחשפת האמת כולה כי כל תשעה בני הערובה מתים ושני ההליקופטרים הפכו למלכודות מוות. נהרג גם קצין המשטרה אנטון פליגרבאואר ואחד מטייסי המסוק של משמר הגבול גוּנָאר אֵבֵּל (Gunnar Ebel) נפצע קשה מירי גרמני, כנראה מירי של אחד הרכבים הגרמניים המשוריינים. חמישה מחבלים מתוך השמונה נהרגו. שלושה בחיים והם נמצאים בידי המשטרה. אלפי העיתונאים במקום היו מוכי תדהמה ואצו לדווח לעיתונים שלהם אודות התוצאות הקשות. זה היה בלתי נתפש הרי רק לפני זמן כה קצר הודיע קונראד אהלרס כי מבצע החילוץ הצבאי הסתיים בשלום.

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 .מסיבת עיתונאים במינכן לאחר היוודע האסון . צוות המו”מ הגרמני נראה המום ונבוך בעת מסיבת העיתונאים הראשונה לאחר שהתבררו ממדי הטרגדיה.  ד”ר ברונו מרק שר הפנים של מדינת באוואריה מסביר את השתלשלות הסיבות שהביאו למפח נפש ולרצח י”א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972. יושב במרכז ד”ר מנפרד שרייבר המפקד הכושל של משטרת מינכן, ומשמאלו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות, איש לא מזוהה, ג’וני קליין, והאנס דיטריך גנשר שר הפנים של מערב גרמניה. יושב קיצוני מימין ווילי דאומה . (באדיות DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מפקד משטרת מינכן ד”ר מָאנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר (Dr. Manfred Schreiber) מסר אף הוא פרטים על ההתרחשויות המחרידות בשדה התעופה הצבאי “פיִרְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק”. מיד לאחר נחיתת שני ההליקופטרים (מסוג Bell) יצא מכל אחד מהם מחבל. הרווח ביניהם היה כ- 30 מטרים והם צעדו במהירות לעבר מטוס הבואינג 727 האזרחי של חברת “לופטהאנזה” שהמתין במרחק של בערך 180 – 170 מטרים משני ההליקופטרים. המסלולים בשדה היו באותו פרק זמן מוארים בחוזקה. מכל הליקופטר יצא עוד מחבל עם הטייס וטייס המשנה, כאשר בני ערובה נותרו כפותים בבטן כלי הטיס. שני המחבלים (לוטיף “עיסא” אפיף ויוסוף “טוני” נאזאל) שבדקו את המטוס היו כעת בדרכם חזרה אל ההליקופטרים. בעת שרוב קבוצת המחבלים היו על המסלול פתחו חמישה צלפים של משטרת מינכן באש. המחבלים שהמתינו ליד ההליקופטרים נפגעו והתמוטטו מייד. אחד משני המחבלים ששבו מהמטוס הגדול נפגע והשני הצליח להימלט אל מתחת לאחד המסוקים. משם הוא ירה אל מגדל הפיקוח. באותה אירוע נפצע אנושות בראשו קצין משטרת מינכן אנטון פליגרבאואר. ב- 22.50 דרשה משטרת מינכן מהמחבלים להיכנע. עד השעה חצות וארבע דקות שרר שקט מתוח. אז זינק מחבל מההליקופטר המזרחי החוצה וזרק רימון לתוכו וברח. מחבל שני רץ בעקבותיו. שניהם נפגעו מירי הצלפים. ההליקופטר עלה באש ונשרף על כל יושביו תכולתו. בגיבוי של כלי הרכב המשוריינים הצליחו כוחות הביטחון לתפוס את שאר שלושת המחבלים שהמשיכו כל אותו הזמן לירות.

על השאלה האם בני הערובה נרצחו עוד לפני חילופי הירי או רק לאחר מכן ? לא ניתן היה בשלב הזה לענות. עבור כל תשעת הישראליים היו שני ההליקופטרים האלה מלכודות מוות. הכישלון הטוטלי של פעולת החילוץ עורר – לצד האבל על הקורבנות והכעס על המחבלים – זרם כן ואמיתי בכל רחביי העולם של שאלות אל האחראים על הביטחון ועל פעולת החילוץ . נדרשה חקירה יסודית של הכישלון הקולוסאלי. קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט הודה בריאיון ברשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמנית ARD ו- ZDF, כי מבצע החילוץ היה כישלון מוחלט כמו התכנון הרשלני שלו. ווילי בראנדט אמר כי מובן מאליו שכל אמצעי הביטחון שננקטו ייבחנו בדקדקנות אך מאידך הוסיף כי נגד טרוריסטים נחושים שאינם חוששים לחייהם שלהם אין כפי הנראה הגנה טוטלית. משרד הפנים הבאווארי בראשות השר ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק פרסם הודעה וניסה להסביר ולהצדיק את ההחלטות של ה- 5  ו- 6 בספטמבר 1972 ואת אופן ניהול המו”מ עם המחבלים לפיה המטרה העליונה הייתה להציל את חייהם של תשעת בני הערובה ולנטרל את המחבלים מבלי לסכן מעורבים אחרים. רעיון ניסיון חילוץ בני הערובה בכפר האולימפי עצמו ברחוב קונולי 31 נדחה על הסף על ידי משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. האופציה של המראת מטוס “לופטהאנזה” עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לעבר יעד בלתי ידוע הייתה גם כן מסוכנת משום שממשלת ישראל לא התכוונה בשום אופן להיענות לתביעותיהם של המחבלים. בנוסף לכך צוות טיסה שלם של “לופטהאנזה” היה מופקר לגורל בלתי ידוע.

על אף מאמצים דיפלומטיים אינטנסיביים לא ניתן היה לקבל כל ערבויות מעשיות לתשעת בני הערובה על ידי המדינה שבה הם היו אמורים לנחות, ייתכן מצרים. מעבר לכך המחבלים השאירו לעצמם את האופציה לטוס למדינה ערבית קיצונית שיותר נוחה להם. לכן לדעת שלטונות באוואריה נותרה בידיהם אפשרות פתוחה אחת ויחידה, והיא לקחת את הסיכון ולנסות לשחרר את בני הערובה בפעולה אלימה. הגרמנים עשו מאמץ אדיר להציל את יוקרתם. אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחו על אדמת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי הסתפק בעריכת טקס אזכרה לנספים אך לא בהפסקת המשחקים וביטולם לאלתר. איש לא יודע מה היה קורה ואיזה אימפקט היה על המשך המשחקים האולימפיים במינכן 72′ לוּ היו נרצחים אחד עשר ספורטאים אמריקניים או בריטיים. מערך ההסברה הפדראלי ערך כמה מסיבות עיתונאיים וגייס גם את יו”ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה שזה היה ה- “בייבי” שלוֹ כדי להגן על האינטרס הגרמני. ווילי דאומה היה המום כמו האחרים כשהגיע תורו להסביר את הכישלון והצורך להמשיך באולימפיאדה כמתוכנן ולא להפסיק את המשחקים שמה יתפרש הדבר ככניעה לטרור.

טקסט תמונה : יו”ר הוועדה המארגנת הגרמנית של אולימפיאדת מינכן 72′ ד”ר ווילי דאומה נוטל חלק במסיבת עיתונאים לאחר היוודע רצח 9 הספורטאים הישראליים ב- “פירסטנפלדברוק”. מאחוריו מצד ימין זהו ד”ר ברונו מרק , ולמעלה ראשון מימין זהו אולריך פאבסט עוזרו של ווילי דאומה לענייני עיתונות. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

כישלון מבצע החילוץ היה קולוסאלי למרות שלגרמנים היה את כל הזמן שבעולם לתכנן אותו כראוי. גורמי ביטחון ישראליים מונים חמש סיבות עיקריות לאי הצלחת הפעולה והמפולת . הגרמנים לא ידעו לאורך כל המו”מ הארוך את המספר המדויק של המחבלים שהשתתפו בפשיטה על מגורי הספורטאים ברחוב קונולי 31. בחירת “פירסטנפלדברוק” כמקום עימות עם המחבלים והפיכתו לשדה המערכה הצבאי היה נכון אך נעשו שם כמה שגיאות מבצעיות קרדינליות. התאורה בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” הייתה קלושה ובלתי מספקת מה עוד ששני ההליקופטרים נחתו במרחק של 100 מטר מהבניין הראשי על גגו היו ממוקמים שלושה צלפים. כמות הצלפים הייתה מועטת. מנפרד שרייבר היה צריך להביא ל- “פירסטנפלדברוק” עשרות שוטרים וקני רובים כדי להשיג עוצמת אש מסיבית וקטלנית. היה לו את כל הזמן שבעולם לתכנן זאת. רמת חמשת הצלפים הגרמניים שנבחרו למשימה הייתה ירודה והנשקים שלהם כלל לא היו מצוידים בכוונות טלסקופיות . הצלפים לא היו צלפים. בריחת השוטרים הגרמניים מהמארב המתוכנן בגוף הבואינג 727 הוא מביך וכתם בל יימחה. הגעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן באיחור זמן עצום ל- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְּברּוק” התבררה כבלתי יעילה ולא שימושית . קבוצת המחבלים בראשות לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף נבהלה ואיבדה את העשתונות . בסופו של דבר החליטו המחבלים לקפד את חייהם של תשעת בני הערובה. איש לא יודע אם רצח התשעה היה על פי פקודה מפורשת של “עִיסָא” או שהדבר נעשה מתוך בהלה ולחץ. ועוד דבר. ההתעקשות של שלטונות באוואריה לנהל בעצמם את המו”מ ואת פעולת החילוץ מבלי להיעזר בישראל ומבלי לשתף את סיירת מטכ”ל התגלתה כקטסטרופלית שהניבה תוצאה הרת אסון.

ראש המוסד צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר שקיימתי עִמוֹ, כלהלן : “…כבר מרגע בו הגענו בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 לכפר האולימפי ראיתי שהגרמנים לא מאורגנים ומבולבלים , ולא שולטים במצב. היה שם בלגן כל כך גדול עד שכוחות הביטחון של בוואריה ומשטרת מינכן לא ידעו אפילו את כמות המחבלים . פעולת החילוץ הייתה רשלנית וכלל לא מתוכננת מה עוד שחמישה עשר אנשי הימ”מ של משטרת מינכן ברחו ממטוס הבואינג 727 בטרם קרב והצלפים ב- “פירסטנפלדברוק” אפילו לא היו מצוידים בכלל בכוונות טלסקופיות. זאת הייתה טרגדיה נוראית ואכזבה גדולה מאוד מהגרמנים. לאחר הופעת ארבעת המשוריינים הגרמניים בשדה בחצות הלילה ובתום קרב האש הרשלני בין הצלפים הגרמניים למחבלים רצתי להליקופטר השני יחד עם וויקטור כהן בתקווה למצוא ניצולים ולהגיש להם עזרה. ההליקופטר הראשון היה שרוף והיה לנו ברור כי כולם נספו. ממגדל הפיקוח ראינו כיצד הוא מתפוצץ מרימון ה- רֶסֶס שנזרק אליו . המראה שנגלה לעינינו בהליקופטר השני היה קשה מנשוא. כל חמשת הספורטאים הישראליים היו כפותים וירויים בחזה, נוטפים דם, וראשיהם שמוטים. כולם היו מתים. זה גם מה שדיווחתי לראש הממשלה גולדה מאיר לאחר ששבנו לכפר האולימפי, “כולם נרצחו גולדה אף אחד לא נותר בחיים”. היא כמובן הייתה המומה מפני שהרדיו והטלוויזיה בארץ כמו בכל העולם דיווחו כי מבצע החילוץ הצליח על פי הודעתו של דובר ממשלת בון קונראד אהלרס (Konrad Ahlers). אבל את כמובן ידעתי מאוחר יותר…”. את התמונות הקשות האלה ראו צבי זמיר ו- וויקטור כהן מקרוב מאוד. הם היו ליד שני ההליקופטרים הגרמניים הפגועים. שניהם חשו באותם הרגעים את תחושת הטרגדיה והעצב שחש כל ישראלי ויהודי באשר הוא ואת ציווי התנ”ך “זכור את אשר עשה לך עמלק”. תשעה ישראליים חסרי כל הגנה נרצחו בדם קר כשהם כפותים בידיהם ורגליהם.

טקסט תמונה : חצות ליל שלישי – 5 בספטמבר 1972. שדה התעופה הצבאי של “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” המראה הראשון שנגלה לצבי זמיר ו- וויקטור כהן בהליקופטר השני של משטרת מינכן היה מזעזע ומחריד. יוסף גוטפרוינד ירוי ולידו ארבעת חבריו קהת שור, עמיצור שפירא, אנדרה שפיצר, ומרק סלאבין ירויים אף הם. הם נורו מטווח אפס ע”י המחבל עדנאן אל גאשי כפותים בידיהם ורגליהם  (סוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הערה :לתמונה הקשה והמזעזעת הזאת שהפיצו סוכנויות הצילום בעולם יש שני ציוויים היסטוריים ברורים לממשלות ישראל, לעם ישראל, למדינת ישראל ולעם היהודי בעולם בתפוצותיו באשר הוא : “זכור את אשר עשה לך עמלק !” (ספר דברים פסוק י”ז), וכן, “אל נקמות, אל נקמות הופיע !” (ספר תהילים פרק צ”ד פסוק א’).  

AMALEK 1

AMALEK 2

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 . שדה התעופה הצבאי ב- “פירסטנפלדברוק” למחרת הרצח. בקדמת הצילום שני ההליקופטרים שבהם הוטסו המחבלים ותשעת בני הערובה הישראליים מהכפר האולימפי במינכן לשדה התעופה הצבאי ב- “פירסטנפלדברוק”. ההליקופטר משמאל נפגע מרימון והתפוצץ על יושביו (סוכנויות. ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

תזכורת מרה נוספת. עדכון. יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 נחרת לדיראון עולם בהיסטוריה האנושית ובהיסטוריה האולימפית לדורותיה. 11 ספורטאים ישראליים נרצחים בדם קר במשחקים האולימפיים של מינכן 1972 ע”י שמונה מחבלים פלסטיניים בני עוולה בפיקודו של לוטיף עיסא עפיף מארגון “ספטמבר השחור”. 

“זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק”. ספר דברים פרק כ”ה פסוק 17. 

בתאריך 5 בספטמבר 2018 ימלאו 46 שנים לרצח הנפשע של 11 ספורטאים ישראליים חסרי מגן ע”י שמונה מחבלים פלסטיניים מזוינים ברובי קלאצ’ניקוב ורימונים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. קבוצה של שמונה מחבלים בראשות מפקדם לוּטִיף עִיסָא עָפִיף מחופשת לספורטאים אולימפיים נושאים תיקי ספורט “PUMA” בתוכם ארוזים רובי הקלאצ’ניקוב, עשרות מחסניות טעונות כדורים, ורימוני רֶסֶס – דילגה בקלי קלות ב- 04.30 לפנות בוקר ביום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 מעל הגדר המקיפה את הכפר האולימפי מהצד הצפון – מערבי שלו. הרצח המתועב בוצע חמישה ימים לפני תום המשחקים האולימפיים של מינכן 72′. מפקד קבוצת שמונת המחבלים הפלסטינית לוּטִיף עִיסָא עָפִיף היה מצויד במודיעין מוקדם אודות כתובת מגוריהם של הספורטאים הגברים במשלחת ישראל בכפר האולימפי רחב הידיים בסמוך לקומפלקס האולימפי. הספורטאים הגברים הישראליים התגוררו בחמש דירות (בעלות שני מפלסים כל אחת) בגובה פני רחוב קונולי 31, וללא שום אבטחה ביטחונית של השב”כ ו/או של המוסד (לידיעת קוראי הבלוג : הרחובות בכפר האולימפי הענק במינכן 72′ נקראו על שמם של ספורטאי עבר אולימפיים. האתלט האמריקני ג’יימס קונולי (James Connolly) היה אלוף אולימפיאדת אתונה 1896 בקפיצה משולשת, 13.71 מ’). שתי הספורטאיות היחידות במשלחת האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית ניר גרו בנפרד במגורי הנשים בכפר האולימפי כ- 150 מטר בקו אוויר מרחוב קונולי 31. הן לא היו בטווח הסכנה המיידית. שמונת המחבלים דילגו ללא קושי כשהם מחופשים לספורטאים נושאי תיקים (בתוכם מוחבאים רובי הקלצ’ניקוב הטעונים ורינוני רסס), מעל הגדר הנמוכה כדרכם של המוני ספורטאים שחזרו לכפר האולימפי בדרך זו לאחר בילוי בפאבים ובמועדוני הלילה של מינכן עד השעות הקטנות של הלילה. כ- 70 אולי 80 מטרים לא יותר הפרידו בין גדר הכפר הנמוכה לרחוב קונולי 31. בתוך שתי דקות הגיע לוּטִיף עִיסָא עָפִיף שהכיר את השטח היטב ליעד הישראלי עם שבעת המחבלים הנוספים שלו והשתלט מייד על דירה מס’ 1 של מגורי הספורטאים הישראליים בבניין ברחוב קונולי הארוך. בדירה מס’ 1 התגוררו שבעה ספורטאים שלנו. חמישה מאמנים לאומיים עמיצור שפירא (א”ק), קהת שור (קליעה), משה “מוני” וויינברג (היאבקות), אנדרה שפיצר (סיוף), וטוביה סוקולסקי (הרמת משקלות), ושני שופטים בינלאומיים יוסף גוטפרוינד (היאבקות) ויעקב שפרינגר (הרמת משקלות). טוביה סוקולסקי הצליח להימלט מדירה מס’ 1 בשנייה אחרונה ממש וכך ניצלו חייו. המחבלים ירו עליו אולם החטיאו. שניים מתוך האחד עשר, מאמן ההיאבקות משה “מוני” וויינברג הי”ד ומרים המשקלות יוסף רומנו הי”ד נורו ונרצחו בדם קר בנסיבות שונות ובהפרשי זמנים קצרים כבר ב- בוקרו של יום שלישי ההוא ב- 5 בספטמבר 1972 בבניין המגורים של המשלחת הישראלית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. תשעה ספורטאים ישראליים אחרים נשבו בכוח הנשק ו- נלקחו בני ערובה, כשהם נכלאים כפותים בידיהם ורגליהם בקומה השנייה של דירה מס’ 1, שהייתה שייכת כאמור לחמשת המאמנים הישראליים ולשני השופטים הישראליים האולימפיים הבינלאומיים. כולם נורו ונרצחו מאוחר יותר בדם קר בחצות הלילה בעיצומו של מבצע חילוץ עלוב וכושל של משטרת מינכן, כשהם ישובים וכפותים בידיהם ורגליהם ללא כל יכולת להגן על עצמם, בבטנם של שני מסוקים של משטרת מינכן, שנחתו בשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק המרוחק כ- 23 ק”מ מהקומפלקס האולימפי של מינכן 72′. ואלו הם : מרים המשקלות דוד ברגר הי”ד, המתאבק אליעזר חלפין הי”ד, מאמן הא”ק עמיצור שפירא הי”ד, יוסף גוטפרוינד הי”ד שופט בינלאומי בהיאבקות, המתאבק מרק סלאבין הי”ד, המאמן הלאומי בקליעה למטרה קהת שור הי”ד, יעקב שפרינגר הי”ד שופט בינלאומי בהרמת משקלות, מרים המשקלות זאב פרידמן הי”ד, המאמן הלאומי בסיוף אנדריי שפיצר הי”ד.

munich 1972 the 11 victimsטקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ע”י שמונה מחבלים מארגון “ספטמבר השחור”. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . זהו מראה פנורמי של הכפר האולימפי במינכן בן 5000  דירות שאכלס בין 15 באוגוסט  ל- 11 בספטמבר 1972 כ- 10000 ספורטאים, מאמנים, מלווים, שופטים, ועסקנים. הבניין בו התגוררו הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי מס’ 31 שכן בצד צפון – מערב של הכפר האולימפי ונראה מהצד האחורי של המרפסות, שני מלמטה מצד שמאל (בחלק העליון של התמונה). בסיום המשחקים נמכרו הדירות לאזרחי מערב גרמניה. (התמונה בסיוע ובאדיבות DOZ והוועדה המארגנת. ארכיון יואש אלקרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. 24  באוגוסט  1972. הכפר האולימפי. זהו ראשיתו של רחוב קונולי המרווח, הארוך, ורחב הידיים. משלחת ישראל התגוררה בסוף הרחוב בבניין מס’ 31, בצד צפון – מערב של הכפר האולימפי. בתמונה נראה הקלע הנרי הרשקוביץ (מי שנשא את דגל ישראל בטקס הפתיחה בשבת – 26 באוגוסט 1972) כשהוא מנופף בידו לשלום לצלם. (מקור הצילום שמור . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מפת הקומפלקס האולימפי במינכן 1972. המתקנים האולימפיים + הכפר האולימפי.

טקסט מסמך : זהו שרטוט צפון / דרום של הקומפלקס האולימפי של מינכן 1972 הכולל את הכפר האולימפי ואת המתקנים האולימפיים. קנה המידה של המפה הוא 1:100 (סנטימטר אחד במפה שווה ל-100 מ’). ניתן לראות כי מרכז השידורים הבינלאומי של הטלוויזיה והרדיו, ה- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) שכן כ- 250 מטרים ממגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31. (בסיוע ובאדיבות הוועדה המארגנת ו- DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).                   

שירותי הביטחון והמשטרה של מינכן ומערב גרמניה הפדנטית והדייקנית מתגלים כרשלניים ושלומיאלים, חובבניים ופחדנים. לא נחושים ובלתי יעילים. הם לא חתרו למגע אֵש עם שמונת המחבלים ולא התכוונו להקריב את חייהם בעבור הצלת הספורטאים הישראליים. מפקד משטרת מינכן ד”ר מאנפרד שרייבר נחשף כמפקד עלוב ופחדן. עליבותו, פחדנותו, והססנותו השפיעו במישרין על פיקודיו.

א. הערה שלי : חלק מן הכתוב כאן מובא לקוראי הבלוג גם מתוך הטרילוגיה של שלושת הספרים שחקרתי וכתבתי אודות אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. המחקר והכתיבה של הנושא “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” נעשה על ידי במשך כ- תריסר שנים בין 2000 ל- 2010 .

זָכוֹר אֵת אֲשֶר עָשָה לְךָ עֲמָלֵק. ספר דברים פרק כ”ה פסוק 17.

במשך כ- תריסר שנים בין 2000 ל- 2010 ערכתי מחקר מעמיק חסר תקדים בהיקפו אודות אירועי “אולימפיאדת הדָמִים של מינכן 1972”. המחקר העניק לי תשתית רחבה כדי לכתוב טרילוגיה (שלושה כרכים עבי כרס) שכוללת בתוכה כ- 10000 עמודים אודות המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 – שהפכו לאולימפיאדת דמים בהם נרצחו בדם קר 11 ספורטאים ישראליים ע”י שמונה מחבלים פלסטיניים. בעת המחקר והכתיבה של “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” ראיינתי מאות אנשים מהארץ, מגרמניה, ומהעולם כולו : אנשי טלוויזיה ותקשורת, אנשי DOZ קבוצת הטלוויזיה המבצעית הגרמנית (מיסודן של ARD ו- ZDF) ששימשה ה- Host broadcaster והפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי, כמו גם אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית ובראשם וָולְטֶר טְרוֹגֶר מנהל הכפר האולימפי ומי שהיה סגנו ויד ימינו של יו”ר הוועדה המארגנת המערב גרמנית ונשיא הוועד האולימפי המערב גרמני ד”ר ווילי דאומה, וגם אנשי ביטחון. הטרילוגיה מורכבת ממאות תמונות (רובן אקסקלוסיביות ורואות אור לראשונה) ומסמכים רבים, מאות עדויות ממקור ראשון, וקטעי עיתונות רלוואנטיים. הטקסט שנכתב על ידי במשך כעשר שנים רווי יגון וצער עמוק. הוא מתאר טרגדיה נוראית שבמידה רבה הייתה כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש אך באותה מידה הייתה גם כרוניקה מפתיעה ולא ידועה מראש שתפשה את שירותי הביטחון של מדינת ישראל וגרמניה בלתי מוכנים . מעשה הטרור של השתלטות קבוצת שמונה המחבלים הפלסטיניים מארגון “ספטמבר השחור” בפיקודו של לוטיף “עיסא” אפיף על דירות מס’ 1 ומס’ 3 של מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 ורציחתם של אחד עשר מהם, נעשתה כארבעה חודשים לאחר חטיפת מטוס של חברת התעופה הבלגית “סבנה” ע”י מחבלים פלסטיניים אחרים, והנחתתו בנמל התעופה לוד לצורך מיקוח ושחרור מאות מחבלים הכלואים בבתי כלא בישראל. זה לא היה סוד כי אזרחים ישראליים ויעדים ישראליים בחו”ל (כמו בארץ) היו ב- 1972 יעדים לפיגועים, חבלה, ורצח ע”י ארגוני הטרור הפלסטיניים. בעת המחקר והכתיבה ראיינתי מאות אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם שקשורים לטבח הנורא. המחקר היסודי סייע לי לכתוב טרילוגיה מקיפה המכילה כ- 10000 (עשרת אלפים עמודים) שהשערים הקדמיים והאחוריים של כרכיה מופיעים לפניכם עכשיו.

טקסט מסמך : זהו שער קדמי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, שקרוי : “ההכנות”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שער אחורי של הכרך הראשון עב הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, הקרוי, “ההכנות”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער קדמי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת דמים – מינכן 1972”, הקרוי : “הרצח והטבח”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : זהו השער האחורי של הכרך השני עב הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, “הרצח והטבח”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט מסמך : שער קדמי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”, “מטמורפוזה”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט מסמך : זהו השער אחורי של הכרך השלישי והרביעי עבי הכרס בטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972″, “מטמורפוזה”. המחקר והכתיבה שלי בארץ ובחו”ל נעשו בין 2000 ל- 2010. הטרילוגיה כוללת בתוכה כ- 10000 (רבבה) עמודים. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ב. הערה שלי :הטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972” שנחקרה במשך יותר מעשור ונכתבה מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה, אוֹצֶרֶת בקרבה מידע עצום ורב בתחומים שונים. לא רק של תעשיית הטלוויזיה אלא גם בתחום הביטחון שנוגע למוסד הישראלי ולמוסד הגרמני, מידע שטרם התפרסם עד כה. בין מאות המרואיינים נמצאים גם כמה אנשים מהצמרת הביטחונית של מדינת ישראל בימים ההם.

ג. הערה שלי : הטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972” מוקדשת למשלחת הספורט הישראלית שטסה בחודש אוגוסט לאולימפיאדת מינכן 1972, לנספים ולמשפחות הנספים ולניצולים, ולאיש מיוחד ויוצא דופן : דמות אמיצה, מרתקת, ויישרת דרך, מי ששימש אז ראש המשלחת הישראלית ה- Chief df Mission מר שמואל “מוליק” ללקין (בן 92 היום). הטרילוגיה מוקדשת במידה רבה גם לשלושת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון (בן 78 היום), אלכס גלעדי (בן 76 היום), והשדר נסים קיוויתי (בן 92 היום) שכיסו בכישרון ואומץ לב את משחקי מינכן 1972 ואת הרצח הנפשע של 11 הספורטאים הישראליים ביום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972.

טרילוגיה: חלק 1 – ההכנות. תזכורת מרה.

הפוסט הקונקרטי מהווה תזכורת בלבד ועוסק בהכנות האולימפיות של הטלוויזיה הישראלית הצעירה, בהכנות המדוקדקות של DOZ (ראשי תיבות של קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המבצעית Deutsche Olympic Zentrum) מאז 1966 זאת שהפיקה את סיגנל הטלוויזיה הבינלאומי, בהכנות של הוועדה המארגנת הגרמנית, ובהכנות של משלחת הספורטאים הישראלית לקראת מינכן 1972. כרכים א’ ו- ב’ של הטרילוגיה מוקדשים בהוקרה ואהדה לשלושת אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון, אלכס גלעדי, ולשַדָּר הדָגוּל נסים קיוויתי [1] שכיסו בכישרון ואומץ לב את משחקי מינכן 1972 ואת הרצח הנפשע של 11 הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר 1972, כמו גם לראש המשלחת והמנהיג הנערץ והבלתי נשכח של הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 ה- Chief De Mission, מר שמואל “מוליק” ללקין.

הטלוויזיה הישראלית הציבורית (שנים רבות בטרם כונתה ערוץ 1) נערכת החל מדצמבר 1971 בצורה מצומצמת ומוגבלת מאוד לקראת שידורי אולימפיאדת מינכן 72′ וטקס הפתיחה שלה שנועד לשבת – 26 באוגוסט 1972. ללא כל השוואה איכותית וכמותית להיערכות של רשתות טלוויזיה ציבוריות אחרות ב- EBU (איגוד השידור האירופי) ובעולם הנמשכת כשלוש שנים. דן שילון לא מצליח לשכנע את הבוסים שלו מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ז”ל ומנהל הטלוויזיה הישראלית הציבורית ישעיהו “שייקה” תדמור בחשיבות השידורים אבל מגלה את שַדָּר הטלוויזיה המזהיר נסים קיוויתי. הספורט נתפש כסטריאוטיפ וכאובייקט שידור יָרוּד נטול כל עדיפות ע”י מנהיגי השידור כמו גם ע”י ההנהגה הפוליטית. קיימת קורלאציה בעניין הזה. עניין של מנהיגות. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ושר הדואר והתקשורת שמעון פרס חונכים ב- 15 במאי 1972 את תחנת הקרקע לתקשורת לוויינים בעמק האלה ומעניקים אפשרויות חדשות לטלוויזיה הישראלית. לא ניתן לשדר את המשחקים האולימפיים ללא שימוש בטכנולוגיית עַל טלוויזיונית. ההיסטוריה הטילה על דן שילון ואלכס גלעדי להעביר את עיתונאות הספורט מתקופת ה- Stills לעידן ה- Video בטלוויזיה. רצח י”א הספורטאים הישראליים באולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הוא כישלון מוחלט של ממשלת גרמניה הפדראלית, של ממשלת באוואריה, של שירותי הביטחון הגרמניים על כל שלוחותיהם , ורשלנות וחובבנות של משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. אך זהו גם כישלון של שירותי הביטחון של מדינת ישראל.

באביב 1972 היו נשואות עיני העולם כולו אל האולימפיאדה ה- 20 של הזמן החדש הממשמשת ובאה ועתידה להיפתח בטקס מרהיב וססגוני בשבת אחה”צ – 26 באוגוסט 1972 במינכן בירת מדינת באוואריה בפדרציה המערב גרמנית. שובם של המשחקים האולימפיים לאירופה לאחר היעדרות בת 12 שנה מהקונטיננט עוררו עניין עצום ביבשת ובכל רחבי תבל . גם בישראל. האולימפיאדה ה- 17 נערכה ברומא. עכשיו היה זה תורה של מערב גרמניה מעצמה כלכלית ואחת המדינות העשירות בתבל ובעלת שתי רשתות טלוויזיה בעלות מוניטין רב באירופה,ARD ו- ZDF לארח את המשחקים האולימפיים בהם שיחקה הפוליטיקה תפקיד ראשי ורָב משמעות. העניין בתחרויות נבע לא רק בגלל הציפייה לשבירת שיאי עולם במסלולי הא”ק ובריכת השחייה ובשל מאבקים אדירים שנכונו להיערך ב- 16 ימי תחרויות בעשרים ושלושה ענפי ספורט אולימפיים נוספים המתוכננים במינכן 72′, ומהו מותר התחרות בלעדי השיא ? אינטרס השידור הגלובאלי בִּעבע שלוש שנים וחצי מתחת לפני השטח מאז אולימפיאדת מכסיקו 68′ ועכשיו פרץ בכל עוּזוֹ לא רק בשל בחינה מחודשת היכן נמצא קצה גבול היכולת האנושית כפי שהציבו אותו מאות ספורטאי עַל ובראשם שחיין העַל היהודי – אמריקני מַרְק סְפִּיץ (Mark Spitz), הרץ הפִינִי למרחקים ארוכים לָאסֶה וִוירֶן (Lasse Viren), והמתעמלת הסובייטית אוֹלְגָה קוֹרְבּוּט (Olga Korbut). נקבעו 23 שיאי עולם חדשים בתחרויות השחייה באולימפיאדת מינכן 72′ ארבעה שיאי עולם אישיים, מתוכם לרבות שלושה שיאי עולם קבוצתיים, היו מנת חלקו של מרק ספיץ. 14 שיאי עולם חדשים הושגו בתחרויות הא”ק במינכן 72′. רמה ווירטואוזית ואקרובטית חסרת תקדים הוצגה בתחרויות ההתעמלות לנשים וגברים במינכן שגבלה בסכנת חיים של המבצעים. סיבות ספורטיביות מספקות עניין אבל זה לא היה הכל. הסקרנות העולמית באולימפיאדת מינכן 1972 חצתה גבולות גם בגלל המלחמה הקרה והיריבות הפוליטית בין ארה”ב ל- ברה”מ שהתנקזה עכשיו לזירת הספורט האולימפית במינכן. ציבור ענק בתבל שחלקו רחוק מזירת ההתגוששות השתומם לדעת לאֵילוּ ספורטאים משני הגושים הפוליטיים יוענקו המדליות האולימפיות ב- 195 (מאה תשעים וחמש) תחרויות. העולם תהה האם יוכלו ספורטאי הגוש הטוטליטארי בראשות מעצמות הספורט של ברה”מ ומזרח גרמניה ועמן מדינות קומוניסטיות נוספות כמו פולין, בולגריה, קובה, רומניה, והונגריה להביס באולימפיאדת מינכן 72′ את המדינות הדמוקרטיות החופשיות בראשות ארה”ב, מערב גרמניה, יפן, פינלנד, שוודיה, אנגליה, ואיטליה. ו/או שמא להפך. באחד ממבחני המהירות והעוצמה הראשונים באולימפיאדת מינכן 72′ הביס האָצָן הסובייטי וואלרי בורזוב ב- 1 בספטמבר 1972 את האצנים השחורים האמריקניים בשתי הריצות הקצרות 100 מ’ ו-200 מ’. בפעם הראשונה בהיסטוריה האולימפית גבר אתלט רוסי על אתלטים אמריקניים בריצות ספרינט, וזאת הייתה רק ההתחלה. לקראת סופם של משחקי מינכן ב- 9 בספטמבר 1972 ניצחה נבחרת ברה”מ במשחק הגמר בכדורסל השנוי במחלוקת את נבחרת ארה”ב 51 : 50. זאת הייתה סנסציה. בפעם הראשונה בתולדות האולימפיאדות הכניעה נבחרת רוסית נבחרת אמריקנית במשחק כדורסל אולימפי וזכתה במדליית הזהב. בתום 16 ימי תחרויות באולימפיאדת מינכן 72′ נספרו המדליות . ברה”מ ניצבה במקום הראשון. היא זכתה ב- 99 מדליות : 50 זהב, 27 כסף, ו- 22 ארד. ארה”ב הייתה שנייה בסיכום הכללי כשצברה 94 מדליות : 33 זהב, 31 כסף ו- 30 ארד. המדינה הקומוניסטית הקטנה מזרח גרמניה ניצבה במקום השלישי והשיגה 66 מדליות, מתוכן 20 זהב, 23 כסף, ו- 23 ארד. מערב גרמניה הייתה רביעית עם 39 מדליות – 10 זהב, 12 כסף , 17 ארד. ברה”מ ניצחה את ארה”ב ומזרח גרמניה הביסה את מערב גרמניה.

בשיאה של המלחמה הקרה בעת הוויכוח האידיאולוגי הגלובאלי שניטש בין הקומוניזם הסובייטי לבין הקפיטליזם המערבי, הכריז שליט ברה”מ ניקיטה סרגייביץ’ חרושצ’וב (ב- 1960) בביטחון רב, כלהלן : “החברה הסובייטית הקומוניסטית היא חברה צודקת המגינה ומשמשת גן עדן לפועלים, ומתפעלת טוב יותר את אנשיה לעומת מדינות המערב הקפיטליסטיות הנרפות ורודפות הבצע”. לשם כך טס ב- 1959 לעצרת האו”ם בניו יורק כדי להצדיק את טיעוניו קבל עם ועולם, ושָם חלץ את נעלו ובסגנון של “מוּזִ’יק” דפק עם נעלו על דוכן הנואמים הבינלאומי וקרא בקול גדול : “ברה”מ היא גן עדן לאזרחיה”. מעצמת העַל ברה”מ בעלת החוסן הפוליטי והעוצמה הצבאית והמדינית כפתה את מרותה על כל מדינות מזרח אירופה. מנהיג מזרח גרמניה וָולְטֶר אוּלְבְּרִיכְט הרחיק לכת מעבר לדְרָשָה של המנהיגות הסובייטית ואמר, “המשטר הקומוניסטי הוא גם גן עדן לספורטאים ולמורשתם”. איש לא שִיעֵר לעצמו כי ביום האחד עשר של משחקי מינכן ב- 5 בספטמבר 1972 יושתו כל העיניים מהמאבק הספורטיבי – פוליטי העולמי לעבר הטרגדיה שהתחוללה ברחוב ג’יימס קונולי 31 בכפר האולימפי. אחד עשר ספורטאים ישראליים תמימים חסרי הגנה נרצחו באולימפיאדת מינכן ע”י שמונה מחבלים פלסטינים מארגון המרצחים “ספטמבר השחור”.

בקיץ 1972 השלימה DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (Deutsche Olympic Zentrum) מיְסוֹדָן של שתי רשתות הטלוויזיה הגרמניות הציבוריות ARD ו- ZDF את הכנותיה האחרונות לשמש Host broadcaster בינלאומי של אולימפיאדת מינכן 72′. DOZ קבוצה מבצעית “אד הוק” בת 3000 עובדים בראשות הורסט זייפארת (Horst Seifart), אוּלִי ווֹלְטֶרְס (Uly Wolters), רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה (Robert Lembke), וקָארְל הָיְינְץ (Karl Heinz) הפיקה את סיגנל השידור הטלוויזיוני הבינלאומי. DOZ עשתה טלוויזיה יסודית ונפלאה באיכות שטרם נראתה עד אז. הנתונים הטכנולוגיים שלה ב- 1972 היו מרשימים. DOZ השתמשה ב- 27 ניידות שידור ו- 89 מצלמות אלקטרוניות ועוד 65 ציוותי צילום בפילם כדי לכסות 195 תחרויות ספורט ב- 25 ענפים באולימפיאדה ה- 20 של העֵת החדשה זאת שהפכה לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. אבל זה לא היה הכל. DOZ העניקה שירותים מפליגים שלא נראו קודם כמותם ל- 75 רשתות טלוויזיה מהעולם שהתארחו במינכן 72′. האולפנים, ציוותי הצילום (בפילם), ניידות השידור האלקטרוניות ורמת השירותים הכללית הייתה כה גבוהה עד שאפשר היה לחלום עליהם רק לפני ארבע שנים בעת הכיסוי של תחרויות אולימפיאדת מכסיקו 1968.

בחודשים יוני, יולי, ואוגוסט של שנת 1972 היו דן שילון ואלכס גלעדי החרוצים והבלתי נלאים עסוקים בתכנון והפקת שידורי הטלוויזיה של אולימפיאדת מינכן 1972 והבאתם מגרמניה לאולפנים בירושלים. אחד משיאי הכנותיה של הטלוויזיה הישראלית הציבורית היה שידורה של סדרת כתבות שנקראה “כרטיס למינכן” וחשפה לציבור בארץ בפעם הראשונה את חמישה עשר הספורטאים והספורטאיות שעתידים לייצג את מדינת ישראל במשחקים האולימפיים לראשונה על אדמה גרמנית במקצועות הא”ק, שחייה, היאבקות, הרמת משקלות, קליעה למטרה, סיוף, ושייט.

בקיץ 1972 סיימו ד”ר ווילי דאומה (Willy Daume) יו”ר הוועדה המארגנת הגרמנית וסגנו מר וולטר טרוגר (Walther Troeger) מנהל הכפר האולימפי את ההכנות הארגוניות שלהם לקראת טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72′, שנקבע לשלוש אחה”צ שעון אירופה בשבת – 26 באוגוסט 1972. אחת מהכרזותיו של ווילי דאומה זמן רב בטרם תחילת המשחקים האולימפיים זכורה היטב : “מינכן לא תהיה ברלין”, אמר והתכוון לכך שאולימפיאדת מינכן 1972 הצבעונית ומלאת שמחת הנעורים והמאורגנת ע”י גרמניה החופשית והדמוקרטית לא תדמה במאום לאולימפיאדת ברלין 1936 של גרמניה הנאצית והטוטליטארית שהתקיימה בעידן של הקנצלר – פיהרר הנאצי אדולף היטלר ושַר התעמולה הארסי שלו ד”ר יוזף גבלס. הוועדה המארגנת של מינכן 72′ דחקה הצדה בעיות ביטחוניות מטרידות שהתעוררו בעת ארגון מפעל ענק כמו אולימפיאדה וטִאטאה אותן מתחת לשטיח. בתוך הפארק האולימפי נבנה כפר מגורים רחב הידיים לספורטאים המגיעים מרחבי העולם בן 5000 דירות שלא היה מאובטח. בקרת הכניסות דרך השערים המרכזיים לכפר האולימפי הייתה רופפת וחובבנית עד כדי רשלנות. ווילי דאומה ואנשיו ביקשו להעלים כל כתם מיליטריסטי ממינכן והחליטו להציב בכפר האולימפי רחב הידיים 2000 סדרנים – שוטרים שלבשו מדי תכלת אחידים ולא היו חמושים. הם הסתובבו בשטח בלי נשקים. אפילו ללא אקדחים. ד”ר ווילי דאומה הרחיק כל אסוציאציה ביטחונית – מיליטריסטית מהמשחקים האולימפיים. הגדר הנמוכה שהקיפה את הכפר האולימפי הייתה מעין קישוט ודמתה לגדר של גינה. הגדר סימנה גבול אך הייתה רחוקה מלהיות תעודת ביטוח. לא היה בכוחה לתת ערבויות לדיירים הישראליים. טקס הפתיחה של אולימפיאדת מינכן 72′ היה מרהיב, מלא שמחה, ססגוני, וצבעוני. בטקס הפתיחה הזה הופרחו אלפי יונים שבישרו על השאיפה לשלום עולמי. נעדר מהטקס רק גוון אחד – מדי החאקי. כפי שהתברר היו לכך משמעויות מרחיקות לכת (!).

בקיץ 1972 היה עסוק מנכ”ל ההתאחדות לספורט וראש המשלחת הישראלית (Chief de mission) למינכן 72′ מר שמואל “מוליק” ללקין ברישום הספורטאים לאולימפיאדה, הכנת ה- Accreditations (תגי זיהוי מיוחדים מאת הוועדה המארגנת) עבורם, הכנות להטסת ספורטאי ישראל ומאמניהם למינכן ובטיפול, וסידורי אִכסונם במגוריהם המתוכננים ברחוב ג’יימס קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הייתה לי סימפטיה ואמפטיה רבה לראש המשלחת שמואל ללקין. הוא היה איש חרוץ ומפיק מעולה, שתרם את מיטב שנותיו וכישרונו למען הספורט הישראלי. לא בכדי נבחר לכהן כמנכ”ל התאחדות הספורט וראש המשלחת לאולימפיאדת מינכן 1972. כבן דוֹר הפלמ”ח התגייס בהיותו בן שבע עשרה לשורות ההגנה. במלחמת העצמאות 1948 נלחם כמפקד פלוגה תחת פיקודו של המג”ד יששכר “יִשְכָּה” ַשְדִמי בגדוד ה- 5 של הפלמ”ח בחטיבת הראל, ואח”כ שירת כמ”פ אצל המג”ד צבי זמיר שהיה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ”ח. יוסל’ה טבנקין היה מפקד הגדוד ה- 4 של הפלמ”ח באותה חטיבת הראל המפורסמת ולמודת הקרבות. שמואל ללקין הוא מטובי בניה של מדינת ישראל ומלח הארץ. ב- 1949 גייס אותו מאמן נבחרת ישראל בכדורעף מִיכָה שָמְבַּן לשורות הנבחרת הלאומית. שמואל ללקין היה ספורטאי שהבין את נפש הספורטאי והספורטאית. הוא פשוט היה משכמו ומעלה. צבר מחוספס נטול לחלוטין יחסי ציבור אבל איש אמיץ ויישר דרך שדבק במשימה.                                                                                                                                              

uri afek munich 1972טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. 4 בספטמבר 1972. יממה לפני הרצח. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : האתלטית אסתר שחמורוב, אורי אפק (מורה ומחנך בלתי נשכח שלי בהיותי סטודנט לחינוך גופני במדרשה במכון ווינגייט בשנים 1965 – 1963), השחיינית שלומית ניר, יריב אורן ז”ל, חיים גלובינסקי ז”ל ועמיצור שפירא ז”ל. (באדיבות אורי אפק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

uri afek munich 1 1972טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972. 4 בספטמבר 1972. יממה לפני הרצח. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : יוסף “יושו” ענבר ז”ל חבר קיבוץ גבעת חיים ויו”ר הוועד האולימפי הישראלי, אורי אפק יבד”ל, מאמן הא”ק עמיצור שפירא ז”ל, חיים גלובינסקי ז”ל. (באדיבות אורי אפק. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. הרחבה ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. משלחת ישראל בדרכה לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. האצטדיון האולימפי המרכזי היה ממוקם כקילומטר וחצי ממגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש הוועדה המארגנת הגרמנית, מרק סלבין, זאב פרידמן, מישהו מרוחק לא מזוהה, יצחק כספי (בגבו), יוסף רומנו (מוסתר), אסתר שחמורוב, שאול לדני (מוסתר), שלומית ניר, עמיצור שפירא, יהודה וויינשטיין, איש לא מזוהה, אנדרה שפיצר (בגבו), ודן אלון. מאחור נראה ראש המשלחת שמואל ללקין מסתודד עם אחד מאנשי הוועדה הגרמנית (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. ברחבה לפני הביתן הישראלי ברחוב קונולי 31 בטרם צאת המשלחת לטקס הפתיחה באצטדיון האולימפי. מרים המשקלות יוסף רומנו מפגין את כוחו ומניף אל על את הקלע זליג שטרוך. מימין יריב אורן. באמצע בגבו נושא הדגל המיועד הנרי הרשקוביץ’. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות) . 

טקסט תמונה : שבת בצהריים – 26 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. ברחבה שלפני הביתן הישראלי בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31. מרים המשקלות יוסף רומנו, איש חזק ביותר, ממשיך להשתעשע ומניף אל על בזה אחר זה את אנשי המשלחת. הפעם זה היה תורו של יו”ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף “יושו” ענבר (חבר קיבוץ גבעת חיים). (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : יום חמישי – 24 באוגוסט 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי (מזוקן בז’אקט) שמככב בהצגה “כנר על הגג” בתיאטרון העירוני של מינכן מגיע למגורי המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן. הביקור נועד כדי לתאם עם ראש המשלחת שמואל ללקין את ביקור ואירוח הספורטאים הישראליים בהצגה “כנר על הגג”. נקבע כי המשלחת תבקר באופן מאורגן בתיאטרון ביום שני בערב של 4 בספטמבר 1972. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : איש לא מזוהה , אסתר שחמורוב (בת 20), שחקן התיאטרון שמואל רודנסקי, והקלע זליג שטרוך. מאחור נראה מתי קרנץ. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שבת, שתיים וחצי אחה”צ – 26 באוגוסט 1972. נושא הדגל הקלע הנרי הרשקוביץ’ מצטלם עם הנערה הגרמנייה נושאת שלט “ISRAEL” בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים של מינכן 1972. משמאל רואים את משה “מוני” וויינברג (ללא ז’אקט), צבי פינקלשטיין, וקהת שור ז”ל מרכיב משקפי שמש מציץ. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 72′. שבת אחה”צ – 26 באוגוסט 1972. המשלחת האולימפית של ספורטאי ישראל צועדת בטקס הפתיחה המרשים והססגוני של המשחקים. זיהוי : נושא הדגל הוא הקלע הנרי הרשקוביץ’. השלישייה המובילה מימין ה- Chief de mission שמואל ללקין יבד”ל, יו”ר הוועד האולימפי של ישראל יוסף “יושו” ענבר ז”ל, מזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חיים גלובינסקי ז”ל. בשלישייה השנייה צועדים מימין, יצחק אופק (פוקס) ז”ל, יצחק כספי ז”ל (מרכיב משקפי שמש), וצבי פינקלשטיין ז”ל. אסתר רוט – שחמורוב תבד”ל צועדת אחרי צבי פינקלשטיין ז”ל. שליש מהמשלחת האולימפית הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 חזר בארונות הביתה. (באדיבות הוועד האולימפי הישראלי. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

5 בספטמבר 1972. האסון. 11 ספורטאים אולימפיים ישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 צועדים אל מותם, מובלים לטבח, ללא אבטחה כלשהי של השב”כ והמוסד. 

טקסט תמונה : אולימפיאדת מינכן 1972 . שעות הבוקר המוקדמות של יום שלישי –  5  בספטמבר 1972. רחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. קבוצת המו”מ הגרמנית מנהלת מו”מ עם ראש קבוצת שמונת המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף על שחרור 9 החטופים . בתמונה הזאת נראה לוטיף “עיסא” אפיף (מצביע כלפי מעלה) כשהוא מנהל שיחה עם סגנו טוני נאזאל (מציץ מלמעלה מדירה מס’ 1 כשהוא חובש כובע בוקרים ומרכיב מ’פי שמש כדי להסתיר את פניו). טוני נאזאל חולש על דירה מס’ 1 בכוח הנשק ויחד עם שאר המחבלים הם מחזיקים בתשעה ספורטאים ישראליים בני ערובה כשהם כלואים וכפותים. לפני כן נרצחו כבר מאמן קבוצת המתאבקים משה “מוני” וויינברג הי”ד ומרים המשקלות יוסף רומנו הי”ד. זיהוי הנוכחים בתמונה משמאל לימין : מפקד משטרת מינכן הכושל וההססן מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש) , שר הפנים של הממשלה הפדראלית האנס דיטריך גנשר, שר הפנים של ממשלת באוואריה ברונו מרק (מוסתר), גב’ אנליסה גראס קצינת משטרה גרמנית, לוטיף “עיסא” אפיף (לובש ז’אקט סאפארי בהיר וחובש כובע רחב שוליים בהיר), ו- וולטר טרוגר מנהל הכפר האולימפי וסגנו של ד”ר ווילי דאומה נשיא הוועדה המארגנת הגרמנית ונשיא הוועד האולימפי המערב גרמני. (בסיוע ובאדיבות DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המחקר והכתיבה אודות אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 ארכו כעשור שנים בין 2000 ל- 2010. לצורך המחקר ראיינתי עשרות רבות של אנשים בארץ, בגרמניה, ובעולם. אני מבקש להדגיש כי הסדרה בת 13 הספרים הקרויה “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה” נחקרת ונכתבת על ידי בעיקר מנקודת מבטן של מצלמות הטלוויזיה בארץ ובעולם ומזווית הראייה של תעשיית הטלוויזיה הבינלאומית האדירה בכללה. אולם בנוגע לטרילוגיה הזאת אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 הסיפור שונה לחלוטין. לא ידעתי, לא שיערתי, ולא חשבתי כי המחקר והכתיבה שלי יתפרסו כבר על פני 17 שנים מאז 1998. לקח לי שנים להגיע לכל מיני מקורות בעיקר בגרמניה כדי לאסוף מידע ועל מנת לאמת ולהצליב אותו עם אותה האינפורמציה שהגיעה לאוזניי ממקורות אחרים. זאת עבודת פסיפס שדורשת סבלנות רבה ונשיכת שפתיים. אתה עוקב וחוקר טרגדיה נוראית בה ספורטאים ישראליים מובלים לטבח חשופים ללא כלי מגן בידיים אָזוּקוֹת ורגליים קשורות על אדמת גרמניה. לא כולם מסכימים לדבר. רובם משתפים פעולה.

DOZ קבוצת הטלוויזיה הגרמנית המיוחדת (Deutsche Olympic Zentrum) ששימשה Host broadcaster היא שהפיקה את הסיגנל הבינלאומי של אולימפיאדת מינכן 1972 בהצטיינות רבה (מטעמן של שתי רשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמניות ARD ו- ZDF). הקבוצה הזאת עשתה עבודה פנטסטית בכל תחומי הטלוויזיה של תכנון ומחשבה, הפקה, צילום, שידור, ועריכה, ומתן שירותים מצוינים ל- 75 רשתות טלוויזיה בינלאומיות שהתארחו במינכן 72′ וכיסו את המשחקים עבור מדינותיהן. קבוצת ההפקה של DOZ בראשות ארבעת האישים הוֹרְסְט זָיְיפָארְת, אוּלִי ווֹלְטֶרְס, רוֹבֶּרְט לֶמְבְּקֶה, ואוּלְרִיךְ בְּרָאוּן כללה בתוכה 3000 (שלושת אלפים) מומחים ומהנדסים. לזכותה צריך לומר עוד דבר : היא ייצרה ב- 1972 את תמונת הטלוויזיה החדה, הברורה, והאיכותית ביותר (מבחינה טכנולוגית) בשיטת צבע טלוויזיונית הקרויה PAL B ומכילה 625 קווים – שנראתה עד אז בעולם בתעשייה הזאת. תמונת הטלוויזיה הגרמנית ב- 1972 עלתה לאין ערוך ולאין שיעור על תמונת הטלוויזיה האמריקנית ששודרה בשיטת צבע של NTSC בעלת 525 קווים ועל התמונה שהפיקה הטלוויזיה הצרפתית בשיטת צבע של SECAM בעלת 625 קווים. עולם הטלוויזיה הצדיע ל- DOZ וגם לוועדה המארגנת הגרמנית בראשות של ד”ר ווילי דאומה המנוח ופרופסור וולטר טרוגר יבד”ל. גם אנחנו אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית בירושלים הופתענו מחדות התמונה שהגיעה אלינו מתחנת הקרקע הגרמנית לתקשורת לוויינים ב- Raisting, נישאה על הטראנספונדרים של לוויין ה- Primary האטלנטי שמשייט בגובה של 36000 (שלושים ושישה אלף) ק”מ מעל קו המשווה בין יבשות אפריקה ודרום אמריקה, נחתה בעמק האלה בואכה אל תחנת הממסר “איתנים” בהרי יהודה ומשם לאולפנים בירושלים. שידרנו אומנם ב- 1972 בשחור / לבן אך אף פעם לא ראינו עד אז תמונת טלוויזיה כה ברורה ובטיב שכזה, וסיגנל נקי לחלוטין ללא הפרעות למרות שהוא עובר כמה צמתים וכברת דרך ענקית שכזאת. תמונת Video באיכות ש- DOZ הפיקה אז ראיתי בפעם הבאה רק ב- בואנוס איירס בעת הפקת שידורי הטלוויזיה של מונדיאל ארגנטינה 1978.

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 התגמד הכל מול הרצח והטבח ברחוב ג’יימס קונולי 31 בכפר האולימפי ובשדה התעופה הצבאי של “פירסטנפלדברוק”. בנקודת הזמן הזאת הופכת אולימפיאדת מינכן 1972 ל- “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” והטרילוגיה מקבלת תפנית חדה וחריפה. היא איננה עוסקת עוד רק במדע הטלוויזיה . שאבתי מידע בפגישותיי הרבות עם כל מיני אישים במסגרת כינוסים של מנהלי חטיבות הספורט באיגוד השידור האירופי (ה- EBU) שנערכו במקום מושבו בג’נבה – שווייץ וגם בערים אחרות באירופה. ה- EBU (ראשי תיבות של European Broadcasting Union) שמפקדתו המבצעית והטכנית ממוקמת בג’נבה , קיים באורח קבע ובאופן שיטתי בעת ששימשתי מנהל מחלקת הספורט שתי פגישות תכנון שנתיות בנות שלושה – ארבעה ימים כל אחת. בחודשים פברואר – מארס התקיימו הפגישות בג’נבה ובחודשים ספטמבר – אוקטובר הן נערכו בערים שונות באירופה, כשהמארחת היא רשת הטלוויזיה המקומית. העדויות היו Off the record. ליקטתי אינפורמציה בפגישות שערכתי עם כל מיני אישים גם בעת מבצעי שידור בינלאומיים בהשתתפות הטלוויזיה הישראלית הציבורית בהם נטלתי חלק ושהיתי בחו”ל, בעיקר באלה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן 1974 (שנתיים לאחר אסון מינכן 72′ שם הצהירו בפניי אנשי הסָאוָואק האיראני במלון “אינטרקונטיננטל” בו התגוררנו בטהראן, בגאווה : “מינכן שנייה לא תהיה כאן”), אולימפיאדת מונטריאול 1976, ומונדיאל ארגנטינה 1978. העדויות לא הוקלטו. הן נמסרו לי בשיחות אישיות. ב- 1990 נפלה חומת ברלין והגוש הקומוניסטי של מזרח אירופה התמוטט . מסך הברזל קרס ועמו גם איגוד השידור המזרח אירופי OIRT המקביל ל- EBU (ראשי התיבות שלו Organization Intervision Radio and Television), אך הרבה יותר קטן והרבה יותר עני. רשתות הטלוויזיה הציבוריות של רוסיה , מזרח גרמניה, בולגריה, רומניה, הונגריה, צ’כוסלובקיה, בולגריה, ופולין חברו ל- EBU. במארס 1991 טסתי שוב בשליחות רשות השידור לג’נבה. ניתנה לי הזדמנות להיפגש ולשוחח בפעם הראשונה עם אנשי הטלוויזיה של DDR לשעבר, הלא היא מדינת מזרח גרמניה. השיחות עימם היו מעניינות. כעיתונאי אתה למד על הדרך שבה הטלוויזיה המזרח גרמנית סייעה באופן שיטתי ובצורה מחושבת ומדעית במשך שנים רבות למשטר הטוטליטארי – קומוניסטי לזהות לציבור שלו את הספורטאים והספורטאיות כבני אֵלִים. העולם הדמוקרטי והחופשי ראה במזרח גרמניה מושבת חסות קומוניסטית בת חלוף של ברה”מ. המדינה הגרמנית האמיתית הייתה מערב גרמניה. היה זה מזכ”ל המפלגה הקומוניסטית המזרח גרמנית וולטר אולבריכט שהגה כבר בשנות ה- 60 של המאה שעברה את הסלוגן הפוליטי – ספורטיבי הידוע שלו שנועד לטעת את תודעתה המדינית של מזרח גרמניה בקרב אומות העולם : “מדליית זהב אולימפית אחת שקולה כנגד אלף שגרירים דיפלומטיים. אתה צריך לעמוד רק פעם אחת על דוכן מס’ 1 של הפודיום. ההמנון המזרח גרמני ינוגן והדגל של המדינה יתנוסס בראש התורן. ומה שחשוב – במראה הזה ייצפו מיליארד צופי טלוויזיה בכל רחבי העולם. לכן עשה זאת שוב ושוב בסיועה של הטלוויזיה המקומית והבינלאומית עד שהעולם יאמין כי אתה קיים”. מאנשי DDR לשעבר שמעתי כמה עובדות חדשות שנוגעות לאסון מינכן 72′ מנקודת מבטה של הטלוויזיה המזרח גרמנית. ושמעתי מהם עוד דבר : “האסטרונאוט האמריקני ניל ארמסטרונג היה מופת לנוער האמריקני בזמנו – השחיינית קוֹרְנֶלְיָה אֶנְדֶר שימשה מופת לנוער המזרח גרמני שלנו לאחר אולימפיאדת מונטריאול 1976”. קורנליה אנדר הייתה אחת מכמה אלפי ספורטאים מזרח גרמניים שהגשימו את חזונו הפוליטי – ספורטיבי של וולטר אולבריכט. היא זכתה בארבע מדליות זהב בשחייה באולימפיאדת מונטריאול 1976 וריטואל הטקס האולימפי שנילווה להענקת המדליות למנצחים. קורנליה אנדר ניצבה על הפודיום האולימפי מס’ 1 במונטריאול 76′ ארבע פעמים. היא, ההמנון שלה, והדגל המזרח גרמני נחשפו בארבעת הטקסים ע”י קבוצת הטלוויזיה הקנדית ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization) מיְסוֹדָה של רשת הטלוויזיה הציבורית הקנדית CBC) לאורך זמן מצטבר בן רבע שעה בלבד. 15 דקות של תהילה טלוויזיונית בינלאומית הספיקו כדי להזכיר לציבור כי מזרח גרמניה איננה מדינה בת חלוף. מזרח גרמניה מדינה ספרטאנית בת 15.000000 (חמישה עשר מיליון) תושבים זכתה באולימפיאדת מונטריאול 1976 ב- 90 מדליות אולימפיות. 40 מתוכן מזהב. הישג ספורטיבי עַל למדינה קטנה.  

התחלתי להעלות על הכתב את המחקר הזה אודות אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972 רק בתום אולימפיאדת סידני 2000. שבתי לירושלים לאחר שהות של חודש בסידני ותקתקתי על המקלדת שלי את ראשי הפרקים והסעיפים הראשיים. זה התפצל והסתעף. מחקר כזה איננו תם . חלפו מאז הטבח הרבה שנים. עשרות רבות של אנשים מעידים אבל כבר לא כל כך זוכרים. אתה מדבר עם אותם אנשים פעם נוספת כעבור זמן והם סותרים משום מה בפרטים כאלה ואחרים את עדותם הקודמת. ראיתי בשעתו בטלוויזיה הישראלית הציבורית – ערוץ 1 ז”ל את ה- Ducodrama הגרמנית על שני חלקיה “מחלום לטרור” שהוקרנה בשבוע שעבר באחריות המפיק ששי אפרתי. אתה מתוודע שוב לפרטים חדשים. אולם מאידך בדיוקו – דרמה הגרמנית חסרים פרטים שלי יש אותם ולהם אין. שני אנשי הטלוויזיה הישראלית הציבורית דן שילון ואלכס גלעדי הם אלה שהפיקו, ערכו, ושידרו את אירועי אולימפיאדת מינכן 1972, ושהו ב- IBC וברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי בעת הרצח והטבח. ריאיינתי בזמנו בהרחבה את שני העיתונאים האלה שב- 1972 שימשו חונכים שלי. אולי יום אחד הם יואילו ויכתבו ספר משלהם וישפכו אור נוסף על הטרגדיה הנוראית שהתרחשה שָם לפני 46 שנים. באולימפיאדת מינכן 1972 שימשתי כתב – עורך זוטר שלהם בירושלים לצדם של יאיר שטרן, יאיר אלוני, ועוזר ההפקה יואב פלג בטרם הפך לבימאי טלוויזיה מצטיין ו- עתיר מוניטין.

המחקר והכתיבה שלי הסתיימו פחות או יותר לאחר ששוחחתי וראיינתי באוקטובר 2009 את ראש המוסד צבי זמיר ואת ראש האגף הערבי בשב”כ וויקטור כהן (ראה בפוסטים הקודמים). אני חייב לומר לציבור הקוראים של הבלוג הזה כי פגשתי שני אנשים מדהימים אם כי שונים לחלוטין באופיים. המושג “מדהים” כולל בתוכו יושרה, דוגמא אישית, צניעות וענווה, דבקות במשימה ללא פשרות וחתירה ללא ליאות למען השגתה, ידע מקצועי, והישגים פנטסטיים מקצועיים בקריירה שלהם. הערה שלי : ראש המוסד צבי זמיר הוציא ב- 2011 ספר מרתק בן 251 עמודים “בעיניים פקוחות” יחדיו עם גב’ אפרת מס. הספר יצא לאור בהוצאת המו”ל “כינרת, זמורה, ביתן”. אני אסיר תודה לשניהם על שהואילו והסכימו לפגוש אותי ולהתראיין אצלי במשך שעות. ברור שמפגש עם אנשי בִּיוּן תמיד מעורר סקרנות והופך להיות מרתק. מה עוד שהוא נעשה בשלווה לא תחת לחץ זמן, ומתפרס על פני שעות. אך בעוד אני דן בבלוג הזה במקומות שונים בנושא “קיללת עיתונאות ה – Off tube וה- .Off com”, נזכרתי לפתע שאין לי שום הוכחה שאומנם נפגשתי עם צבי זמיר ו- וויקטור כהן וכי אומנם תיעדתי את סיפורם באופן בלתי אמצעי. אז למען עיתונאות השטח והרקורד ההיסטורי אני עושה זאת עכשיו ונותן לכך פומבי. שני אישים בלתי נשכחים עבורי.

טקסט תמונה : 2012. דירתו של ראש המוסד לשעבר צבי זמיר. אנוכי (משמאל) מנהל שיחה שנוגעת לאולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 עם ראש המוסד בשנים 1974 – 1968 צבי זמיר. (צילום יעל תג’ר. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

ב- 30 ביוני 1972 ביקש מנהל הטלוויזיה ישעיהו “שייקה” תדמור בחִיל ורעדה את אישורו של מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג להטיס לאולימפיאדת מינכן 72′ את יחידת השידור הקטנטונת שלוֹ בת ארבעה אנשים : דן שילון, אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, והבימאית וַרְדִינָה אֶרֶז ז”ל. רבים ברשות סברו שזהו צוות גדול מידי ומצִדם שדן שילון יישאר בארץ וישדר את התחרויות Off Tube מהמוניטור באולפן ברוממה – ירושלים. על פי הנהלים המקובלים רק מנכ”ל רשות השידור בתוקף תפקידו כעורך ראשי רשאי לאשר נסיעות של העובדים לחו”ל . מנהל הטלוויזיה הוא חסר סמכות בעניין הזה.

המשחקים האולימפיים של מינכן 1972 הסבו טרגדיה נוראית למשפחות הנרצחים ופגעו בכושר ההרתעה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה. יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 היה יום התחרויות האחד עשר של המשחקים האולימפיים והרוטינה שלטה בכל. רמת המשמעת הביטחונית ובקרת הנכנסים לכפר האולימפי התרופפה עד למאוד. הסדרנים והשומרים הגרמניים נמנמו עד כדי כך שאפילו אנשים שלא היו מצוידים בתג זיהוי מיוחד שהנפיקה הוועדה המארגנת (Accreditation) הספורטאים, המאמנים, והמלווים יכלו להיכנס כמעט באופן חופשי דרך השערים המרכזיים, וודאי לדלג באין מפריע מעל הגדרות. האדישות שלטה בכל.

טקסט מסמך : 30 ביולי 1972. בקשה להוצאת  Accreditation להשתתפות באולימפיאדת מינכן 72′ מס’ 02121 עבור הקלע הישראלי זֶלִיג שְטְרוֹךְ כפי שהגיש הוועד האולימפי הישראלי לוועדה המארגנת הגרמנית. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

הטרוריסטים הפלסטיניים ידעו והמתינו בדיוק למצב הזה שבו הנהלים אינם מתבצעים עוד כלשונם והשגרה בולמת כל מעשה עֵרנות . בארבע לפנות בוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בעיצומם של המשחקים חדרה קבוצה של שמונה מחבלים פלשתינים מארגון “ספטמבר השחור” חמושים ברובי קלצ’ניקוב ורימוני רֶסֶס לכפר האולימפי במינכן. מפקד הקבוצה היה לוּטִיף אָפִיף שקרא לעצמו “עִיסָא” (יֵשוּ בערבית). סגנו היה יוּסוּף נַאזָאל שכונה “טוֹנִי” ואימץ לעצמו את הכינוי המהפכני צֶ’ה גָאוָוארָה. שאר השישה היו ג’אמאל אל גאשי בן 19 עדנאן אל גאשי בן 27 (דוֹדוֹ של ג’אמאל אל גאשי), מוחמד סאפאדי בן 19, אפיף אחמד חאמיד, חאליד ג’וואד, ו- אחמד שייח טאה [14]. בראש הארגון הרצחני של “ספטמבר השחור” מעין סניף של תנועת הפת”ח ניצב אבו איאד סגנו של יאסר עראפת. מבנה הארגון היה סודי וממודר. המידור היה אחת הסיבות להצלחה המבצעית של הארגון בפעולת מינכן 1972. הארגון הבריח בחשאי רובי קלצ’ניקוב ותת – מקלעים, מחסניות גדושות בכדורים, ורימוני רֶסֶס למינכן והטמין אותם באמצעות סייעים במקום מבטחים מסומן בתחנת הרכבת בעיר ולהטיס . הארגון הצליח להטיס למינכן את כל השמונה מבלי שהדבר יתגלה. אולימפיאדת מינכן 72′ סומנה ע”י אבו איאד, אבו דאוד, ויאסר עראפאת כזירת פיגוע אידיאלית משום שאמורה הייתה להסב באמצעות מצלמות הטלוויזיה של DOZ את תשומת לבו של העולם לבעיה הפלסטינית.

שמונת המחבלים שעברו אימוני נשק ושדאות במחנה צבאי בלוב התחפשו לספורטאים . הם היו לבושים בגדי אימון ונשאו תיקים גדולים כדרכם של הספורטאים אך בתיקים לא היו נעלי ספורט או נעלי ריצה “Spikes” אלא הוטמנו בהם רובי קלצ’ניקוב, עשרות מחסניות מלאות בכדורים 7.62 מ”מ, ורימוני רֶסֶס. שמונת המחבלים גם לא היו מצוידים בתגי זיהוי (Accreditation) כנדרש מטעם הוועדה המארגנת. לכן ביקשו בתכנון המוקדם שלהם לעקוף באשמורת בוקר את אחד מהשערים המרכזיים שניצב בצד המערבי של הגדר ונקרא Gate 25A (בדיעבד התברר כי השער ננעל בחצות). הם החליטו לדלג מעל הגדר הנמוכה שגובהה כשני מטרים המקיפה את הכפר, נקודת תורפה בלתי מאובטחת שהייתה קרובה מאוד למגורי המשלחת הישראלית בצדו המערבי של רחוב קונולי הארוך. כל ילד יכול היה לקפוץ מעל הגדר האולימפית הזאת שסימנה גבול וטריטוריה אך לא העניקה ביטחון. שמונת המחבלים עשו זאת בקלות וללא הפרעה ועברו במהירות כברת דרך של שישים אולי שבעים מטר מהגדר בדרכם לעבר מגורי המשלחת הישראלית הממוקמים בחמש דירות בקומת הקרקע של בניין ברחוב קונולי מס’ 31 (31 Connollystrasse) , כאמור בצד המערבי שלוֹ. מפקדם לוטיף “עיסא” אפיף סייר במקום ערב קודם לכן והבחין כי Gate 25 A ננעל לקראת חצות ואיננו מאויש כלל. הוא לא ידע אם זהו נוהל קבוע או מקרה. “עיסא” ראה כי השער הנעול איננו מפריע לכל מיני ספורטאים מאחרים שחוזרים מבילוי במרתפי הבירה של מינכן לדלג מעל הגדר בדרכם למגוריהם בכפר מבלי שאיש ישאל שאלות ומבלי שיבדקו אותם. הכל היה פרוץ. הוא החליט בו במקום לנהוג כמותם. מצוידת במודיעין שהשיגה מראש ידעה קבוצת המחבלים את הכתובת המדויקת . מפקד המחבלים לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף עבד בשעתו כמהנדס בצוות הגרמני שהשתתף בבניית הכפר האולימפי. סגנו יוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל היה טבח בכפר האולימפי ההולך ומוקם. שניהם הכירו היטב את מפת הכפר וידעו היכן מתגוררת המשלחת הישראלית. שמונת המחבלים דילגו מעל הגדר יחד עם עוד ספורטאים (דוברי אנגלית) והגיעו בקלות ליעדם ברחוב קונולי 31. הם השתלטו על שתי דירות מתוך החמֵש הסמוכות זו לזו בהן התגוררו 21 הספורטאים הישראליים ושָבוּ 11 מהם. כולם גברים. הם פתחו את הדלת הכחולה המרכזית של הבניין טיפסו במעלה כמה מדרגות וחדרו באשמורת ראשונה לדירה מס’ 1. כעבור דקות ספורות השתלטו גם על דירה מס’ 3. לעולם לא נדע האם פסחו במתכוון או במקרה על פלישה לחדרים מס’ 2, 4, ו- 5. שני ספורטאים במשלחת, מאמן שלישיית מרימי המשקלות טוּבְיָה סוֹקוֹלְסְקִי והמתאבק גָד צַבָּרִי הצליחו להימלט בעוֹר שיניהם. טוביה סוֹקוֹלְסְקִי ניצול שוֹאָה לבוש עדיין פִּיזָ’מָה הצליח בכוח שריריו לפתוח את החלון הצרפתי בקומה הראשונה בדירה מס’ 1 ולברוח דרך המרפסת האחורית ולהימלט. טוביה סוקולסקי התגורר בחדר אחד בקומה התחתונה של דירה מס’ 1 יחדיו עם יוסף גוטפרוינד. יוסף גוטפרוינד גדל הגוף שגובהו היה 1.95 מ’ ומשקלו כ- 135 ק”ג היה הראשון שהתעורר בארבע ורבע לפנות בוקר מצליל של שקשוק מפתח בדלת הכניסה לדירה. טוביה סוקולסקי נם את שנתו. יוסף גוטפרוינד קם ממיטתו כדי לברר מי הוא האורח הלא קרוא באשמורת בוקר ומייד גילה כי אלה מחבלים המחזיקים ברובי קלאצ’ניקוב. הוא ניסה לחסום את דלת הכניסה בגופו הגדול במשך כ- 15 שניות בפני המחבלים וזעק לחבריו בדירה מס’ 1, “מחבלים לברוח” [15]. טוביה סוקולסקי התעורר מצעקות האזהרה של שותפו לחדר, התעשת מייד, וברח מהמרפסת האחורית. אחד המחבלים אץ אחריו ופתח באֵש לעברו אך לא פגע בו . טוביה סוקולסקי נותר בחיים. ששת הדיירים הנוספים בדירה מס’ 1 משה “מוֹנִי” וויינברג, קֵהָת שוֹר, עמיצוּר שפירא, אָנְדְרֶה שפיצר יוסף גוטפרוינד, ויעקב שפרינגר לא הצליחו להימלט. הם נכפתו ונכלאו תחת איום הנשקים כשבכל קלאצ’ניקוב מוכנס כדור לבית הבליעה והרימונים בהיכון של שלוף ניצרה.

המתאבק גָד צַבָּרִי נתפש ונלכד ע”י המחבלים בקומה העליונה בדירה מס’ 3 הדוּ – מפלסית יחד עם שלושת מרימי המשקלות – זאב פרידמן, דָוִד בֶּרְגֶר, יוֹסֵף רוֹמָנוֹ, ושני חבריו לקבוצת ההיאבקות אליעזר חלפין ומַרְק סְלָאבִין. גד צברי ודוד ברגר התגוררו בחדר הראשון בקומה העליונה. בחדר השני בקומה העליונה נמו את שנתם אליעזר חלפין ומרק סלאבין. בקומה הראשונה ישנו יוסף רומנו וזְאֵב פְרִידְמַן. המחבלים הפתיעו אותם ולאחר ההשתלטות המהירה על שתי הדירות החליט המפקד לוּטִיף “עִיסַא” אָפִיף כבר מוקדם בבוקר לרכז את כל החטופים באחד משני החדרים העליונים בדירה מס’ 1 (בו גרו אנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר) כדי להפוך אותם ליחידת שבויים מקובצת אחת ועל מנת להשיג תנאי שליטה טובים ויעילים יותר. הם הורו לששת החטופים הישראליים לעזוב את דירה מס’ 3 ולנוע לעבר הדלת הכחולה המובילה לדירה מס’ 1, מרחק של כעשרה מטרים. גָד צַבָּרִי לבוש מכנסיים קצרים בלבד צעד בראש חבריו שהובלו ע”י כמה מחבלים חמושים לעבר הכניסה הראשונה של המגורים. כשהיה במרחק נגיעה מהמחבל שכיוון אותם לדירה מס’ 1 ליד הדלת הכחולה אזר אומץ והסיט בחוזקה את קנה רובה הקלצ’ניקוב המכוון אליו ופתח במנוסה בריצת זִיג זַג בין העמודים בכיוון החניון. המחבל ירה בכיוונו כמה צרורות אך החטיא. גד צברי נותר בחיים.

שני ספורטאים ישראליים נמלטו אך אחד עשר אחרים נתפשו והוחזקו כפותים כבני ערובה כולם בחדר העליון בדירה הראשונה ברחוב קונולי 31 שהיה שייך לאנדרה שפיצר ויעקב שפרינגר, כשהם מאוימים ע”י קני הרובים ורימוני רֶסֶס. אחד עשר החטופים היו המתאבקים מַרְק סלאבין ואליעזר חלפין ומאמנם משה “מוֹנִי” ווינברג, שלושת מרימי המשקולות דוד בֶּרְגֶר, יוסף רוֹמנו וזאב פרידמן , מאמן הא”ק עמיצור שַפִּירָא , מאמן הקלעים קֵהָת שוֹר, מאמן הסַיָיפִים אנדרה שְפּיצֶר ושופט הרמת המשקולות הבינלאומי יעקב שפרינגר הדיירים המקוריים של הדירה, ושופט ההיאבקות הבינלאומי יוסף גוטפרוינד. כבר בשלב הראשון של ההשתלטות רצחו המחבלים את משה “מוֹנִי” וויינברג ואחריו את יוסף רומנו והשאירו בידם תשעה שבויים כבולים חסרי כל הגנה . כל התשעה נאזקו בידיהם ורגליהם. רציחתם של משה “מוני” ווינברג ויוסף רומנו בשלב כה מוקדם של ההשתלטות נעשה לצורך הרתעה וכדי להוכיח את נחישותם וכוונותיהם לפני פתיחת המו”מ עם השלטונות הגרמניים. מפקד הקבוצה לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף דרש את שחרורם המיידי של 234 מחבלים הכלואים בישראל ובתוספת גם את שחרורו מהכלא הישראלי של הטרוריסט היפני קוֹזוֹ אוֹקָאמוֹטוֹ ואת שחרורם מהכלא הגרמני של אנשי כנופיית הבריגדות האדומות הגרמניות אנדריאס באדר ואולריקה מיינהוף תמורת חייהם של תשעת הישראלים הנותרים שהוחזקו כפותים בכניסה הראשונה של חדרי המגורים [16]. הם זרקו עלונים מדירה מס’ 1 שהתפזרו במד-רחוב ליד הדלת הכחולה ובו הרשימה המדויקת של חבריהם הכלואים בישראל. אבו איאד ואבו דאוד מנהיגי ארגון “ספטמבר השחור” תדרכו את לוּטיף “עיסא” אפיף ופקד עליו, “אתה ואנשיך שהידים – הכל או לא כלום”. אין לשוב מהמשימה בידיים ריקות.

מפקד משטרת מינכן ד”ר מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר (Dr. Manfred Schreiber) קיבל עִדכון בחמש בבוקר כי אנשים חמושים ברובים חדרו לדירות 1 ו- 3 ברח’ קונולי 31 מקום מגוריהם של הספורטאים הישראליים ונשמעו גם יריות במקום. מנפרד שרייבר דיווח את האינפורמציה ל- וולטר טרוגר (Walther Troeger) מנהל הכפר האולימפי (היה גם סגנו של ד”ר ווילי דאומה יו”ר הוועדה המארגנת הגרמנית של משחקי מינכן 72′ ושימש בתפקיד השני בחשיבותו מנכ”ל הוועד האולימפי הגרמני), ומקביל טלפן גם לשַר הפנים של מדינת בוואריה [17] ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק (Dr.Bruno Merck). בְּרוּנוֹ מֵרְק המופתע טלפן לשַר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר (Hans Dietrich Gensher) וסיפר לוֹ על אירוע הטרור החמור שמתרחש בכפר. רק זה מה שהיה חסר להם. שש שנים מאז 1966 הם עמלו כמטורפים על האולימפיאדה . השקיעו ממון עתק בתשתיות, בארגון, ובמתקנים, ולפתע נתקע להם הטרור הפלסטיני בתוך הבית. האנס דיטריך גנשר העביר את האינפורמציה לקנצלר מערב גרמניה וִוילִי בְּרָאנְדְט (Willy Brandt). גם שגריר ישראל במערב גרמניה אֵלְיָשִיב בֵּן חוֹרִין עודכן בפרשה ודיווח מייד על מעשה הטרור לממשלת ישראל.

הראשונה שפגשה את ראש קבוצת המחבלים לוטיף “עיסא” אפיף הייתה אשת משטרת מינכן גב’ אנליסה גראס (Anneliese Graes). זה היה מוקדם בבוקר של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בפניה הציג לוטיף “עיסא” עפיף את דרישותיו. שחרור 234 מחבלים מהכלא הישראלי ושחרור חברי כנופיית “באדר – מיינהוף” מהכלא הגרמני. הוא הפקיד בידה את העלון ובו רשימת האסירים ומועד האולטימטום, תשע בבוקר. אנליסה גראס מיהרה לדווח למפקדיה את פרטי הדרישות . היא זכרה ש- “עיסא” מחזיק בידיו רימון רֶסֶס ואקדח.

רבבת הספורטאים ומלוויהם בכפר האולימפי במינכן היו המומים. מנגד עצר עם ישראל את נשימתו. גם הטלוויזיה. יאיר שטרן ואנוכי שימשנו עורכי השידורים האולימפיים בבניין הטלוויזיה הישראלית בשכונת רוממה בירושלים של החומרים ששלחו לנו ממינכן דן שילון, אלכס גלעדי, ונסים קיוויתי. בהיותנו כתבי מחלקת הספורט במערכת בירושלים נכנסנו לכוננות הפקה ושידור. ראש ממשלת ישראל גב’ גולדה מאיר וקנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט כבר יצרו את הקשר הדיפלומאטי ביניהן. ווילי בראנדט הודיע לראש הממשלה גב’ גולדה מאיר כי קבוצת המחבלים הפלסטינים [18] דורשים את שחרורם מהכלא הישראלי של כ- 234 מחבלים ואם לא תתמלא דרישתם יוציאו להורג ב- 09.00 (תשע בבוקר) את תשעת בני הערובה החטופים הסגורים ונעולים בדירה הראשונה, דירה מס’ 1, של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי שהמתינו אזוּקים ושפוּפים למַר גורלם. ווילי בראנדט הטיל על שַר הפנים הפדראלי שלוֹ הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר לנהל את המו”מ הרגיש מול המחבלים אבל האחריות הייתה בידי ממשלת באוואריה. בינתיים דחו המחבלים את מועד האולטימטום של ההוצאה להורג כמה וכמה פעמים. בשלוש וחצי אחה”צ הודיע נשיא IOC האמריקני אוורי בראנדג’ (Avery Brundage) על הפסקת המשחקים אך לא על ביטולם. הוועד המנהל של IOC החליט על קיום טקס אזכרה בעשר בבוקר למחרת באצטדיון האולימפי לזכרם של מוני וויינברג ויוסף רומנו. איש לא שיער באותם הרגעים כי הרֶצַח של שניים יהפוך לטֶבַח של אחד עשר.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972. “בית סוקולוב” ברחוב קפלן בתל אביב. המשלחת האולימפית של ספורטאי וספורטאיות ישראל , מאמניהם, ומלוויהם נחשפים לעיתונות ולמצלמות הסטילס ימים ספורים טרם צאתה לאולימפיאדת מינכן 1972 (חסרים השייטים). זיהוי הנוכחים בשורה העליונה מימין לשמאל : משה “מוני” וויינברג, יעקב שפרינגר, עמיצור שפירא, הנרי הרשקוביץ, גד צברי, דן אלון, אנדריי שפיצר, קהת שור, ובמסגרת יוסף גוטפרוינד. זיהוי הנוכחים בשורה האמצעית מימין לשמאל : טוביה סוקולסקי, יוסף רומנו, שלומית ניר, אליעזר חלפין, אסתר שחמורוב, מארק סלבין, ושמואל “מוליק” ללקין. זיהוי הנוכחים בשורה הקדמית מימין לשמאל : דוד ברגר, זאב פרידמן, ד”ר קורט ווייגל, יצחק אופק (פוקס), יצחק כספי, זליג שטרוך (במכנסיים קצרים), ושאול לדני. (התמונה באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נבחרת הספורטאים הישראלית על מאמניה ומלוויה ושני השופטים הבינלאומיים הבכירים יוסף גוטפרוינד ויעקב שפרינגר יצאה למינכן 72′ שמחה וטובת לב. בטרם צאתה נערך לה תדריך בטחוני קצרצר ושגרתי ע”י קב”ט משרד החינוך אריה שוּמֶר [19] באחת מכיתות הלימוד במכון ווינגייט. אַרְיֵה שוּמֶר הורה לחברי המשלחת לא להתבלט בשטח במינכן ולא למשוך תשומת לב יותר מידי, וכן לבדוק דברי דואר מחשש לפצצות. הקב”טים היו כפופים מקצועית לשב”כ (שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל) בראשו ניצב יוסף הרמלין ולא למוסד בראשות צְבִי זָמִיר. זאת הייתה ההיררכיה הביטחונית. ההדרכה של אריה שוּמֶר לוותה בהוראות ביטחון שגרתיות שכל קב”ט מייעץ ליוצאים לחו”ל שהתבררו כבלתי יעילות. הספורטאים לא הוזהרו מפני סכנה של מבצע טרוריסטי בו מחבלים מזוינים ברובים ורימונים עשויים להשתלט על המגורים שלהם בכפר האולימפי. התדריך הביטחוני של אריה שוּמֶר דמה להנחת היסוד השאננה של שירותי הביטחון והמוסד כי אין צורך לאבטח פיסית את הספורטאים ורוטינה ביטחונית תספיק [20]. כמה ימים לפני יציאתה למינכן ערכו ראשי המשלחת ה- Chief de mission שמואל ללקין, יו”ר הוועד האולימפי יוֹסֵף “יוֹשוֹ” עִנְבָּר, ויצחק אופק מסיבת עיתונאים רבת משתתפים בבית סוקולוב ברחוב קפלן בתל אביב. כולם דיברו אודות חשיבות המסע ההיסטורי של ספורטאים ישראליים על אדמת גרמניה לראשונה מאז תום מלחמת העולם ה- 2 ב- 1945. העיתונאים לא התעניינו בסעיף הביטחוני. איש לא התעניין בשאלה מי אמור לאבטח את המשלחת הישראלית בת 32 האנשים במינכן ומי צריך להגן על חייהם. אף אחד לא שאל שאלות.

טקסט תמונה : אוגוסט 1972 . ראשי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 עורכים מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב. זיהוי המשתתפים : נואם יצחק אופק. מימינו בחולצה לבנה יוסף “יושו” ענבר . משמאלו שמואל ללקין מוסתר, איש לא מזוהה, יצחק כספי, וקיצוני משמאל למעלה ד”ר שאול לדני. במרכז התמונה יוסף גוטפרוינד גדל הגוף. מולו משמאל זליג שטרוך (מרכיב משקפי שמש). למטה משמאל עיתונאי “ידיעות אחרונות” איתן עמית. במרכז התמונה למעלה בחולצת פסים ובגבו למצלמה עמיצור שפירא. לידו השחיינית שלומית ניר מקיבוץ איילת השחר. (התמונה באדיבות זליג שטרוך. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

המשלחת הישראלית טסה ב- 21 באוגוסט 1972 למינכן במורל גבוה אך ללא כל הגנה ואבטחה ואף על פי כן חשה בוטחת בעצמה ומאמינה כי היא מחוסנת מכל פגע. ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 היום האחד עשר של משחקי מינכן שררו בלגן ובלבול גדול בכפר האולימפי. מפקד משטרת מינכן ד”ר מנפרד שרייבר (Dr. Manfred Schreiber) ומנהל הכפר האולימפי רחב הממדים וולטר טרוגר (Walther Troeger) היו בּוּרִים גמורים בניהול מו”מ עם טרוריסטים איסלאמים פנאטיים שנלהבים לרצוח עוד תשעה ספורטאים ישראליים (משה “מוֹנִי” וויינברג ויוסף רומנו נרצחו מוקדם בבוקר) ואח”כ להתאבד. מנפרד שרייבר ו- וולטר טרוגר היו המומים מהמפגש עם לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף שדיבר היטב גרמנית והצטייר להם כטרוריסט נחוש. מנפרד שרייבר הציע בתחילה למפקד המחבלים לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף סכום כסף ענק כ- 10.000000 (עשרה מיליון) דולר תמורת שחרור בני הערובה אבל “עיסא” גיחך. הוא החשיב את עמו למהפכן שנלחם למען רעיון ולא עבור בצע כסף. וולטר טרוגר אציל הנפש אמר ל- “עיסא” בעת הפגישה הראשונה ביניהם בבוקר, “קח אותי כבן ערובה אך שחרר את הספורטאים הישראליים שמשתתפים במשחקים האולימפיים והם אורחי ממשלת גרמניה”. זה היה ראשיתו של המו”מ על חייהם של תשעת בני הערובה הישראליים. מנפרד שרייבר ו- וולטר טרוגר לא היו ערים בתחילה לחומרת המצב. הם היו רחוקים עד למאוד מהסכסוך הישראלי – פלסטיני. לוטיף “עיסא” עפיף השחום ונמוך הקומה שמרח על פניו משחת הסוואה שחורה וחבש כובע לבן – צהבהב רחב שוליים ומרכיב משקפי שמש, האזין לדבריהם וסירב.

אחד האנשים המרכזיים בצוות המו”מ הגרמני היה מנהל הכפר האולימפי במינכן 72′ וולטר טרוגר. וולטר טרוגר בן 89 היום נולד ב- 4 בפברואר 1929 בוונסידל (Wunsiedel). הוא נחשב לאחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר בממסד הספורטיבי הגרמני מאז שנות ה- 60 של המאה שעברה. הוא היה יד ימינו של יו”ר הוועדה המארגנת ד”ר ווילי דאומה באולימפיאדת מינכן 72′ ושימש מזכ”ל הוועד האולימפי הגרמני במשך שנות דוֹר מ- 1961 עד 1992. ב- 1989 נבחר להיות חבר הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) ומשנת 1992 הוא משמש נשיא הוועד האולימפי הגרמני. וולטר טרוגר ידיד גדול של מדינת ישראל זוכר כפי שסיפר לי בשיחות התחקיר בינינו וההתכתבויות עמו כלהלן : “נודע לי על מעשה הטרור ממפקד משטרת מינכן ד”ר מנפרד שרייבר. במשך השעות הרבות של ניהול המו”מ נפגשנו אני וחבריי האנס דיטריך גנשר, ד”ר ברונו מרק ומנפרד שרייבר לפחות תריסר פעמים עם מנהיג קבוצת המחבלים לוטיף “עיסא עפיף. בכל הפגישות עמנו ליד הדלת הכחולה הוא החזיק בידו רימון רסס. עלי לציין שהוא דיבר היטב גרמנית. הוא דחה את ההצעה שלי לקחת אותי כבן ערובה ולשחרר את תשעת בני הערובה הישראליים, וגם דחה את ההצעה של מפקד משטרת מינכן לשלם להם כסף תמורת שחרור הספורטאים הישראליים” [21].

טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. רחוב קונולי 31 ליד דירה מס’ 1 בכפר האולימפי במינכן . לוטיף “עיסא” אפיף (משמאל) שהיה מפקד קבוצת שמונת המחבלים מנהל את מו”מ על חייהם של תשעת בני הערובה. זיהוי הנוכחים מימין לשמאל : עוזרו האישי של שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר, מפקד משטרת מינכן ד”ר מנפרד שרייבר (מרכיב משקפי שמש), מאחריו שר הפנים הפדראלי של מערב גרמניה האנס דיטריך גנשר, וולטר טרוגר (בגבו למצלמה), שר הפנים של מדינת באוואריה ד”ר ברונו מרק, והמחבל לוטיף “עיסא” אפיף מחזיק בידו הימנית רימון רסס. (בסיוע ובאדיבות קבוצת DOZ הגרמנית והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

העניינים הסתבכו ונעשו מסורבלים מפני שמערב גרמניה היא מדינה פדראלית בנשמתה . זהו המבנה המדיני ההיסטורי שלה מאז היותה פדרציה של נסיכויות לפני שנים רבות [22]. על פי החוֹק הפדראלי המערב גרמני אין לממשלה בראשות הקנצלר ווילי בראנדט ושַר הפנים האנס דיטריך גנשר כול אפשרות חוקית ליזום ולהפעיל התערבות צבאית נגד שמונת המחבלים. זכות כזאת הייתה שמורה לריבון שהיא מדינת באוואריה שאירחה את האולימפיאדה בעיר הבירה שלה מינכן. הממשלה הפדראלית המערב גרמנית איננה רשאית להציב חיילים במדינות הפדרציה שלה ללא רשותן וממשלת באוואריה היא בעצם בעל הבית היחיד בכפר האולימפי. זהו משחק פוליטי פנימי גרמני מורכב שהתנהל על גַב הספורטאים הישראליים החטופים. הסבר פשטני מידי אך זאת הייתה האמת. ווילי בראנדט ו- הָאנְס דיטריך גנשר יכלו רק להציע הצעות ולהציע את השפעתם הפוליטית אך לממשלת באוואריה הייתה הפררוגטיבה לדחות אותן. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר לא קיבלה את הנימוק הגרמני כי הבטחת שלומם של הספורטאים הישראליים הוא עניין פנימי של באוואריה. כל העולם היה עֵד לפרשת רצח וטרור ברברי שחייבה את התערבותה המיידית של הממשלה המרכזית אך לא היה לאַל ידה לעשות דבר מול סירובו של ווילי בראנדט שיצא ידי חובתו. העסק הזה של הטרור הפלסטיני נגד ספורטאים ישראליים במינכן נתקע לגרמנים כמו עצם בגרון וקלקל את ההצגה האולימפית ופגע ביוקרה הגרמנית. הם לא הסתירו את רצונם לסיים את הפרשה מהר ככל האפשר ולחדש את המשחקים. מדהים היה להיווכח כי הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט אמר לשַדָּר הטלוויזיה הישראלית הציבורית דָן שִילוֹן ברגע מסוים בעת ריאיון באולפן הטלוויזיה במינכן ביום שלישי בערב – 5 בספטמבר 1972 את הטקסט הבא, “אם לא יישפך עוד דם הרי שיש להמשיך במשחקים האולימפיים כמתוכנן”. הטקסט הזה נאמר בעיצומו של המו”מ שניהלו במשך שעות רבות שר הפנים הפדראלי שלוֹ הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק שר הפנים של מדינת באוואריה, מנהל הכפר האולימפי וָולְטֶר טְרוֹגֶר, ומפקד משטרת מינכן מַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר עם המחבלים הפלסטינים סמוך לדירה מס’ 1 ברחוב קונולי על חייהם של תשעת הספורטאים הישראליים החטופים. שניים מהם משה “מוֹנִי” וויינברג ויוסף רומנו כבר נרצחו. גווייתו של מוני וויינברג שותתת דם הושלכה ע”י המחבלים לרחוב ליד הדלת הכחולה של הבניין ברחוב קונולי 31 כבר מוקדם בוקר למען יִירְאוּ ויִירָאוּ. לוטיף “עיסא” אפיף היה נחוש. הכל או לא כלום. גווייתו של יוסף רומנו נקובה מכדורים הייתה שרועה כל העת בחדר הקטן ליד תשעת בני הערובה הכלואים בו. מתחתיו היה כתם דם ענק. קבוצת המחבלים התעללה בגווייתו לנוכח 9 החטופים האזוקים בידיהם ורגליהם.

קבוצת המחבלים ידעה מראש היכן מתגוררים הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי במינכן והייתה מצוידת גם במידע כי הגדר המקיפה את הכפר האולימפי והאבטחה הגרמנית מסביב הן רופפות ורדודות. כפי שהתברר בדיעבד החזיקו מנהיג קבוצת שמונת המחבלים לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף וסגנו יוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל מצוידים במודיעין חלקי. הם ידעו בבירור כי בדירה מס’ 1 שהייתה היעד הראשי מתגוררים ספורטאים ישראליים. הם לא ידעו דבר לגבי הדירות האחרות בהן גרו ספורטאי המשלחת הישראלית. הם שיערו שכולם גרים ברחוב קונולי 31 אך לא ידעו בדיוק באילו דירות. עשרים ואחד הספורטאים הגברים במשלחת הישראלית התגוררו בחמש דירות קרקע בכפר האולימפי בעלות כניסות נפרדות אך סמוכות אחת לשנייה בצדו המערבי של רחוב קונולי בביתן מס’ 31. דלתות הדירות הותקנו בגובה המד רחוב והנגישות אליהן הייתה קלה ביותר. שמונת המחבלים השתלטו בארבע וחצי בבוקר ראשית דבר על דירה הדו – מפלסית מס’ 1 בה התגוררו שבעה אנשים. חמשת המאמנים האולימפיים עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, אָנְדְרֶה שְפּיצֶר, משה “מוֹנִי” וויינברג, וטוביה סוֹקוֹלְסְקִי ושני השופטים הבינלאומיים יוסף גוטפרוינד בהיאבקות ויעקב שפרינגר בהרמת משקלות. טוביה סוקולסקי הצליח להימלט בשנייה האחרונה מהמרפסת האחורית התחתונה. לאחר שכפתו את השישה הנותרים בדירה מס’ 1 השאיר המפקד לוטיף “עיסא” אפיף שלושה מאנשיו לשמור על החטופים והוא ועוד ארבעה מחבלים נטלו עמם את מוני וויינברג כפות בידיו ונפנו בתוך דקות לעבר דירה מס’ 3. משום מה הם פסחו באופן מפתיע ותמוה על דלת הכניסה של דירה מס’ 2  הקרובה ביותר לדירה מס’ 1 שָם התגוררו ההלך ד”ר שאול לַדָנִי, הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוֹך, סייפי הרומח דָן אָלוֹן ויהודה וויינשטיין רק בן 17 וחצי ותלמיד תיכון מהיישוב ראש פינה אך כבר אלוף סַיִף, וגם האורח הבלתי לגאלי השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן . כזכור היה זה השחיין אברהם מלמד בן קיבוץ רמת יוחנן בגוש זבולון שהעפיל לחצי הגמר במשחה ל- 100 מ’ פרפר באולימפיאדת מכסיקו 1968. מנהל המשלחת באולימפיאדת מינכן 1972 שמואל ללקין (היה גם מנהל המשלחת במכסיקו 1968) שמר לו חסד נעורים ואִפְשֵר לו להתפלח לדירה מס’ 2 של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31, וללון בה. דלת דירה מס’ 2 עליה רשומים שמות הספורטאים הישראליים כלל לא הייתה נעולה על פי עדותם של שני הקלעים הנרי הרשקוביץ וזליג שטרוֹך. היא הושארה סגורה אך לא נעולה עבור אברהם מלמד שלא היה לוֹ מפתח משלוֹ ותמיד הגיע לדירה מבילוייו בשעות הלילה המאוחרות. למרבית התדהמה המחבלים אפילו לא ניסו לפתוח אותה. הם גם נמנעו מלתקוף את דלת מס’ 4  שהובילה לדירה של רופא המשלחת ד”ר קוּרְט וָויְיגֶל ושותפו לחדר ד”ר מַתִּי קְרָנְץ נציג הסוכנות שנמו להם את שנתם, ו- וויתרו משום מה גם על חדירה לדירה מס’ 5 שם התגורר לבדו וישן באותה העֵת ראש משלחת הספורטאים הישראלית (Chief de Mission) שמואל ללקין. מטר אחד אולי פחות הפריד בין דלת לדלת כפי שניתן לראות בתצלום.

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972 . מגורי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי ברחוב קונולי 31 יממה לאחר הרצח. מבקרים מגיעים להתבונן בשדה הקטל . משמאל נראית הדלת הכחולה המרכזית של הבניין ששימשה כמעין “Foyer” ועליה מספר הבניין 31. מאחורי הדלת המרכזית נמצאת הדלת של דירה מס’ 1. החלונות התחתונים והעליונים משמאל שייכים לדירה מס’ 1. המחבלים יצאו דרך הדלת המרכזית בדרכם לעבר דירה מס’ 3. באמצע, דלת הכניסה לדירה מס’ 2 ועליה שמות הדיירים. המחבלים פסחו עליה משום מה. הסיבה איננה ברורה עד עצם היום הזה. דלת דירה מס’ 3 מוסתרת ע”י מתקן מים להשקיית הגינות במקום. התצלום מציג היטב את הטופוגרפיה של המקום, את סמיכות הדירות זו לזו, ואת הנגישות ההגעה הקלה אליהן מן הרחוב. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 6 בספטמבר 1972. מבט על בניין מגורי משלחת ישראל ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי – מאחור, מהצד השני של המרפסות. כל דירה כללה מרפסת עליונה ותחתונה שפנו לגן. קיצונית מימין ניתן לראות את המרפסת העליונה והתחתונה (העץ קצת מסתיר) של דירה מס’ 1 דרכה ברח טוביה סוקולסקי וכך הציל את חייו. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

מר שמואל “מוליק” ללקין הופתע ממיקום המגורים על הרחוב ממש. זה אפילו לא היה בניין על עמודים. נקודת התורפה הביטחונית שלו זעקה לשמיים. שמואל ללקין היה מודע לחולשתו זאת והתעניין אצל וולטר טרוגר לא רק בהיבטים הלוגיסטיים אלא גם בבעיות האבטחה שנוצרו לפי דעתו עקב מגורי הספורטאים הישראליים בקומת הקרקע של הבניין ברוֹם המד-רחוב. שמואל “מוּלִיק” ללקין לא נשא בתפקיד אבטחה כלשהו במשלחת אך בהיותו מפקד פלוגה בעברו בגדוד ה- 6 של חטיבת הראל שנלחם בקרבות רבים במלחמת העצמאות בחזית ירושלים ובחזית הנגב היה בעל תודעה ביטחונית. שמואל ללקין לא היה שקט בגלל ההתקפות החוזרות ונשנות של ארגון הפת”ח על יעדים ישראליים בחו”ל וגם בארץ. הייתה זכורה לו היטב פרשת חטיפת המטוס של “סבנה” הבלגית ע”י מחבלים פלסטיניים בנמל התעופה לוֹד ב- 9 במאי 1972 ושחרור תשעים בני הערובה במבצע נועז של סיירת מטכ”ל בפיקודו של אהוד ברק . ב- 30 במאי 1972 רצחו שלושה מחבלים יפאניים חברי ארגון הטרור “צבא הכוכב האדום” בשדה התעופה לוד 25 אנשים. שלושת המחבלים היפניים שהיו מקורבים לאִרגון הטרור “ספטמבר השחור” הגיעו לנמל התעופה לוד בעשר בערב בטיסת “Air France” מפריז. לאחר שעברו את ביקורת הדרכונים שלפו ממזוודותיהם את רובי הקלאצ’ניקובים שלהם ורימוני רסס והחלו לירות ללא אבחנה באולם הנתיבות עמוס הנוסעים. בין הנרצחים היה גם המדען פרופסור אהרון קציר אחיו של נשיא המדינה אפרים קציר. אירועי הטרור הנוראים בתוך שטחה של מדינת ישראל הדירו שינה משמואל ללקין ראש משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972 . שמואל “מוּלִיק” ללקין ביקש לברר את נושא האבטחה של המשלחת הישראלית עם אנשי הביטחון הגרמניים המופקדים על הנושא בקומפלקס האולימפי כולו. הגרמנים לא פירטו בפניו את סידורי האבטחה אך נתנו לו להבין כי המגורים הישראליים יהיו תחת בקרה ותצפית קבועים וכי השמירה תהיה מעל למקובל בהשוואה למגורים של משלחות אחרות.

כחמישה שבועות בטרם טיסתו של שמואל ללקין למינכן ביקרו ושהו שם בחודש מאי 1972 יו”ר הוועד האולימפי הישראלי יוֹסֵף “יוֹשוֹ” עִנְבָּר (חבר קיבוץ גבעת חיים) ומזכיר הכבוד של הוועד האולימפי הישראלי חַיִים גְלוֹבִּינְסְקִי. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי החליטו לא צרף את ראש המשלחת שמואל ללקין לנסיעתם זאת. הם נפגשו בלעדיו עם אנשי הוועדה המארגנת המקומית וכמו כן ביקרו בכפר האולימפי רחב הידיים. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי ביקרו בכפר האולימפי וראו מקרוב את בניין המגורים המיועד של המשלחת הישראלית ברחוב קונולי 31 וכן קיבלו אינפורמציה לגבי משלחות הספורט שהיו אמורות לגור בשכנות לספורטאים הישראליים. שניהם הודו למארחיהם הגרמנים על קבלת הפנים הנחמדה אך לא ערערו על המיקום הגיאוגראפי של הבניין ולא הטילו דופי בבחירת המקום למגורי המשלחת הישראלית מההיבט הביטחוני.

שמואל ללקין היה חוקר מעמיק משניהם וגם יותר טיפוס של אדם דאגן. הוא בדק וגילה מי יהיו שכניו ברחוב ג’יימס קונולי שאורכו כשלוש מאות וחמישים מטר. בבניינים מס’ 6 – 4 ברחוב קונולי התגוררה משלחת רומניה. בבניינים מס’ 12 – 8 ברחוב קונולי גרו משלחות איטליה ופורטו ריקו. בבניינים 16- 14 ברחוב קונולי גרה משלחת הונגריה. בבניין 18 ברחוב קונולי גרו משלחות בורמה ולוקסמבורג. בבניינים מס’ 24 – 20 ברחוב קונולי התגוררה משלחתה הגדולה של מזרח גרמניה. בבניין 26 ברחוב קונולי גרו משלחות טוגו, טוניסיה, ולוב. בניין מס’ 28 התגוררה משלחת ארגנטינה. בבניין 5 ברחוב קונולי גרו משלחות גאבון ו- ווייטנאם. בבניין מס’ 7 ברחוב קונולי גרו משלחות סודאן, ליבריה, וערב הסעודית. בבניין מס’ ברחוב קונולי גרה משלחת ניו זילנד. בבניין 11 ברחוב קונולי גרה משלחת בוליביה. בבניין 15 ברחוב קונולי התגוררה משלחת קוריאה הצפונית. בבניין מס’ 17 ברחוב קונולי גרו ספורטאי מאלי. בבניינים מס’ 19 ו- 29 ברחוב קונולי התגוררה משלחת איי באהאמאס, בבניינים מס’ 25 ו- 29 ברחוב קונולי גרה משלחת קנדה , בבניין 27 ברחוב קונולי גרו המשלחות של טרינידד – טובגו, סרי לנקה, קמבודיה, וסוויזילנד. ב- בניין מס’ 31 ברחוב קונולי גרו משלחות ישראל, הונג-קונג , ואורוגוואי. בבניין מס’ 33 ברחוב קונולי התגוררו משלחות זאמביה ודאהומיי. רחוב קונולי הארוך הזה בכפר האולימפי במינכן 1972 נקרא על שמו של קופץ המשולשת האמריקני שזכה במדליית זהב במקצוע הזה (13.71 מטרים) באולימפיאדת אתונה 1896 ובמדליית כסף באולימפיאדת פאריס 1900 (13.97 מטרים). הרחוב הזה שָרָץ משלחות מוסלמיות. על פי תפישתו הביטחונית של שמואל ללקין, הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה וסגנו וולטר טרוגר הייתה אמורה לשָּכֵּן את המשלחת הישראלית בבניין גבוה ומבודד בעל כניסה אחת בלבד ומאובטחת היטב. במקום זאת היא שוּכְּנָה בקומת קרקע רוויה כניסות ומסדרונות מכיוונים שונים. בניין מס’ 31 ברחוב קונולי היה פרוץ לכל עבר ושמואל ללקין היה מודאג ומוטרד מאוד מהמיקום הנגיש לכל בר בי רב.

טקסט תמונה : שנות ה- 60 של המאה הקודמת. שמואל “מוליק” ללקין בראשית הקריירה הממושכת והמוצלחת שלו כמנכ”ל ההתאחדות לספורט. הוא גר בצהלה ולימים עבר יחד עם רעייתו ירדנה לדיור מוגן במגדלי הים התיכון בכפר סבא. שמואל ללקין ורעייתו ירדנה היו מהראשונים שתחקרתי ב- 2003 לקראת כתיבת הטרילוגיה, “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל ללקין בן 92 היום זוכר בעת שיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו במשך שמונה שנים בין 2004 ל- 2012, כלהלן : “במינכן 72′ נפגשתי עם מנהל הכפר האולימפי וולטר טרוגר. יחד עמו סיירתי ברחוב קונולי 31 בכפר [3], שם יועדה להשתכן משלחת ישראל על ספורטאיה, מאמניה, שני השופטים הבינלאומיים, רופא המשלחת, ואנוכי. אני זוכר שספרור הבניינים נעשה בצורה לא מקובלת. ביקשתי לבדוק את תנאי המגורים לא רק הלוגיסטיים אלא גם הביטחוניים. האצנית אסתר שחמורוב והשחיינית שלומית נִיר היו אמורות על פי התכנוּן לגור במגורי הספורטאיות בכפר לא הרחק מאתנו משהו כמו 150 מטר בקו אוויר. הסברתי לוולטר טרוגר כי לא נראה לי העניין הזה מבחינה ביטחונית שהמשלחת תגור בקומת הקרקע על קו הרחוב ממש ותהיה נגישה לכל עובר אורח. וולטר טרוגר הפגיש אותי עם קצין משטרת מינכן בשם היינץ רופרשט. הסברתי לקצין המשטרה כי אני מבקש לשנות את מקום המגורים כדי להשתכן בקומה גבוהה עם דלת כניסה אחת שתהיה מאובטחת כל הזמן. רופרשט ענה לי כי עניין המגורים בקומת הקרקע ברחוב קונולי 31 הוסדר ותואם עם אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בבּוֹן וכי אין לי כראש המשלחת מה לדאוג. היינץ רופרשט הבטיח כי משטרת מינכן תציב שמירה קפדנית על ספורטאי משלחת ישראל “.                                                

לוועד האולימפי והתאחדות הספורט היו אינטרסים משותפים אבל עובדה שיוסף “יושו” ענבר וחיים גלובינסקי נסעו לסיור המוקדם במינכן בטרם המשחקים לבדם מבלי לקחת עמם את שמואל ללקין. יוסף ענבר וחיים גלובינסקי היו אנשים מבוגרים שלא התייחסו בכובד ראש למורכבות עניין המגורים בכפר האולימפי ושהדירות ברחוב קונולי 31 היו נגישות לכל עובר אורח. הם סמכו על כוחות הביטחון והמשטרה הגרמניים שיטפלו בעניין בכובד ראש. זה גם מה שהובטח להם. נסיעתו של שמואל ללקין למינכן חודש ימים אחריהם ביוני 1972 נעשתה על חשבון ההתאחדות לספורט. בהיותו קצין קרבי בצה”ל היה מודע לסוגיה הביטחונית אותה העלה בפני קצין משטרת מינכן היינץ רופרשט. את הפגישה שלא מן המניין עם היינץ רופרשט במינכן ארגנה לשמואל ללקין מזכירתו של וולטר טרוגר גב’ בריגיטה שמיטס (Brigitte Schmits). היינץ רופרשט הבטיח לדאוג למשלחת האולימפית הישראלית ולעקוב אחריה מעבר לצורכי הביטחון השוטף. הדבר התרחש לפני כמעט 46 שנים ופרטים לא מעטים נשארו שנויים במחלוקת. וולטר טרוגר זכר ששמואל ללקין היה בצוות הישראלי שקיבל את ההחלטה לגור בסופו של דבר ברחוב קונולי 31 (כפי שהוא מציין במכתבו מ- 26 באוקטובר 2009), אך הדבר לחלוטין איננו נכון. וולטר טרוגר גם לא זכר את גב’ אנליסה גראס ממשטרת מינכן שהייתה הראשונה לפגוש בבוקרו של יום שלישי –  5 בספטמבר 1972 את לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף לאחר השתלטות המחבלים על דירות מס’ 1 ו- 3 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי, רציחתם של משה “מוני” וויינברג ויוסף רומנו כבר בשלב הראשונה של ההשתלטות על שתי הדירות הדו מפלסיות מס’ 1, ו- מס’ 3, ולכידתם של תשעה ספורטאים ישראליים בני ערובה כפי שהוא מציין במסמך הבא, כפי שכתב לי ב- 26 באוקטובר 2009.

טקסט מסמך : 26 בדצמבר 2009. מכתבו של וולטר טרוגר (Wather Troeger) סגנו של ווילי דאומה ומנהל הכפר האולימפי של מינכן 72′ – שנשלח אלי, ודן במעשה הטרור והרצח הפלסטיני ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי ביום האחד עשר של המשחקים. וולטר טרוגר טוען במכתב הזה כי על פי ידיעתו המשלחת הישראלית לרבות ידידו ראש המשלחת שמואל ללקין עצמו, אחרי ביקור בשלושה אתרי מגורים שונים בכפר האולימפי, החליטו בסופו של דבר לקחת את האופציה של רחוב קונולי מס’ 31. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות). 

טקסט תמונה : בטרם אולימפיאדת מינכן 1972. מנהל המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72′ שמואל ללקין (משמאל) יחדיו עם יו”ר הוועד האולימפי הישראלי יוסף “יושו” ענבר חבר קיבוץ גבעת חיים. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : קיץ  1972. צמרת מזכירות הספורט בהתאחדות לספורט בטרם משחקי אולימפיאדת מינכן 72′. זיהוי הנוכחים בתמונה מימין לשמאל : מנכ”ל ההתאחדות שמואל ללקין, עזריקם מילצ’ן נציג מכבי במזכירות, אורח מארה”ב לא מזוהה, יצחק כספי נציג מכבי, יגאל גריפל נציג בית”ר, וקובה ווילן חבר קיבוץ נגבה נציג הפועל. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

יוֹסֵף “יוֹשוֹ” עִנְבָּר חבר קיבוץ גבעת חיים נחשב בעשורי ה- 60 ו- 70 של המאה שעברה למנהיג הספורט החשוב ביותר בישראל. הוא היה יו”ר הוועד האולימפי וכיהן גם כיו”ר מרכז הפועל. הוא ספג את החינוך הספורטיבי שלו בווינה בירת אוסטריה באירופה הישנה. הוא היה בין מייסדי קיבוץ גבעת חיים והפך את הקיבוץ שלו לאחד המובילים בספורט הישראלי מאז 1950. יוסף “יושו” ענבר היה שוער נבחרת הפועל” במסעה לאירופה ב- 1934 אבל בענייני ביטחון הוא לא הבין.

וולטר טרוגר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי, כלהלן : “אני זוכר את השיחות שהתנהלו בין הישראליים לבין מחלקת הביטחון של הוועדה המארגנת הגרמנית. בחלק מהפגישות האלה אני ו/או העוזרים שלי נטלנו חלק. למיטב ידיעתי, למשלחות הישראליות שביקרו בכפר האולימפי במינכן 72′ בטרם המשחקים הוצעו שלוש הצעות מגורים חליפיות ושונות מהדיור ברחוב קונולי 31, אך הישראלים החליטו לבסוף להשתכן דווקא ב- Connoly strasse 31”. מדהים לחשוב ממרחק הזמן כי ההכנות המקבילות של קבוצת הטלוויזיה המיוחדת של מערב גרמניה DOZ (ראשי תיבות של Deutsche Olympic Zentrum), של הוועדה המארגנת הגרמנית בראשות ווילי דאומה ו- וולטר טרוגר, של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשות ישעיהו “שייקה” תדמור ושל מחלקת הספורט בראשות דן שילון ואלכס גלעדי, ושל הוועד האולימפי הישראלי בראשות יוסף ענבר, כל אִרגון בתחומו נועדו למען גורל עיוור ואכזר. ממש באותו הזמן ש- DOZ הציבה את ניידות השידור האלקטרוניות שלה באתרי התחרויות, ו- וולטר טרוגר סיים את תכנון שיכונם של 7123 ספורטאים וספורטאיות בכפר האולימפי, ודן שילון ואלכס גלעדי הגו והסריטו את סדרת הטלוויזיה החשובה “כרטיס למינכן” בהשתתפות הספורטאים האולימפיים הישראליים, וה- Chief de Mission (ראש המשלחת) שמואל ללקין עסק מצִדוֹ בבחינת ובדיקת הצדדים הלוגיסטיים והביטחוניים של מגורי הספורטאים הישראליים בכפר האולימפי, תכנן ראש ארגון “ספטמבר השחור” אבו איאד כרוניקה של רצח וטבח ידועים מראש. בעוד הטלוויזיה הישראלית הציבורית מהללת ומדברת בשבחם של ספורטאי וספורטאיות מדינת ישראל העתידים להגיע לכפר האולימפי של מינכן 72′ ולהשתכן במגורי רחוב קונולי 31 שמועידה להם הוועדה המארגנת הגרמנית, היה אבו איאד עסוק בתדרוך שמונת הרוצחים שלוֹ כיצד לפלוש לדירות הבלתי מוגנות של הספורטאים שלנו . הוא שולח את שמונת אנשי כנופיית הטרור שלו למינכן באמצעות דרכונים מזויפים , ומסתיר בתחנת הרכבת של העיר בסיוע אנשי קשר שלוֹ את כלי המשחית. שמונת המחבלים היו מצוידים ברובי קלצ’ניקוב מסוג 10 AK ו- 47 AK , וגם רובה קרבין אוטומאטי צ’כוסלובקי מסוג SKS, כשממתינות לקני הרובים האלה עשרות מחסניות טעונות בכדורים 7.62 מ”מ, ורימוני רֶסֶס. מדהים לחשוב כי שירותי הביטחון החשאיים של מערב גרמניה וגם של ישראל על כל מרכיביהם, לא הצליחו להתחקות אחרי המרצחים והותירו את הספורטאים הישראליים חשופים לחלוטין. היית לכך פרשנות משולשת : נאיביות, תמימות, וחוסר עירנות.

היום ידוע כי רעיון הפגיעה והנקמה בספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972 עלה בפגישה בקיץ 1972 ברומא של רבי המרצחים אבו איאד, אבו דאוּד, ופאחרי אֶל עוֹמְרִי. לשלושה נודע כי IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) החליט למנוע את השתתפותם של ספורטאים פלסטיניים במשחקי מינכן. הפתרון של שלושת המרצחים היה מיקוד תשומת הלב העולמית בבעיה הפלסטינית באמצעות פיגוע מיקוח במשלחת הישראלית באולימפיאדת מינכן 72′. אבו איאד בחר בלוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף בן ה- 35 למנהיג קבוצת שמונה המחבלים. הוא היה בעברו סטודנט שלמד הנדסה במערב גרמניה ושלט היטב בשפה הגרמנית. לסגנו נבחר יוּסוּף נַאזָאל שכונה “טוֹנִי” ואִימֵץ לעצמו את השם המהפכני “צ’ה גווארה”. יוסוף נאזאל היה אף הוא סטודנט פלסטיני במערב גרמניה וגם דיבר גרמנית. כל השמונה עברו אימוני נשק, פירוק והרכבה, ירי ושדאות, וזריקת רימונים, כנראה במחנה צבאי בטריפולי בירת לוּב של מוחמד קאדאפי. ל- לוּטִיף “עיסא” אָפִיף ויוּסוּף “טוֹנִי” נאזאל היה זמן והותר לעסוק באיסוף מודיעין בכפר האולימפי רחב הידיים. זה לא היה כל כך מסובך. אנשי הוועדה המארגנת הגרמנית המקומית והעובדים במקום, היו יסודיים ומדויקים, והציבו שלטים רבים עם שמות המשלחות ברחבי הכפר האולימפי רחב הידיים המציינים את מגורי ספורטאי המדינות השונות. הגרמנים עשו כל דבר לאל ידם כדי לארגן נכון ולאת הכפר ולהקל על רבבת הספורטאים העומדים להתגורר בו כחודש ימים. הכפר האולימפי רחב הידיים היה בעצם עיר לכל דבר : רחובות שנקראו על שמם של ספורטאי עבר ידועי שם, שילוט מדויק, חנויות, ומקומות בילוי, נופש, והתרעננות קטנים. מתחת לכפר האולימפי הוקם מגרש חנייה עצום לאלפי כלי רכב כדי לא לזהם את האוויר. כולם ידעו כי ספורטאי המשלחת הישראלית מתגוררים ברחוב קונולי 31 אחד משלושת הרחובות הראשיים בכפר יחד עם ספורטאי אורוגוואי והונג קונג.

פרטי מבצע הפיגוע במשלחת הישראלית במינכן, היום, התאריך, והשעה הוסתרו בסוד אפילו מששת המחבלים שחברו אל לוטיף “עיסא” אפיף ויוסוף “טוני” נאזאל. רק שני המפקדים עיסא וטוני ידעו כי פעולת הטרור והפגיעה בספורטאים הישראליים תוכננה ונועדה ליום שלישי מוקדם בבוקר – 5 בספטמבר 1972.

טקסט תמונה : אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. זהו אחד ממבני הדירות הענקיים בכפר האולימפי במינכן 72′ המיועדים לארח את הספורטאים הגברים. במרכזו הוקם מקום בילוי לנופש, פעילות מהנה, ומשחקי טניס שולחן. מרבית הדירות היו דו מפלסיות כמעין קוטג’ קטן, ונועדו להימכר בתום המשחקים האולימפיים לציבור הגרמני. משמאל, שרשרת חנויות. למטה רחבה לנופש ובילוי, ושולחנות למשחקי טניס שולחן. מגרשי החנייה לכלי רכב פרטיים וציבוריים כמו אוטובוסים ומוניות הוקמו מתחת לפני הקרקע של הכפר האולימפי כדי שלא לזהם את האוויר. (המקור שמור. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

שמואל ללקין מוסיף בעת שיחות התחקיר עמי : “כששבתי ארצה לאחר הסיור בכפר האולימפי במינכן הייתי מודאג ממיקום מגורי המשלחת שלנו. התקשרתי לקצין הביטחון של משרד החינוך והתרבות אַרְיֵה שוּמֶר כדי להתריע בנושא הבעייתי של המגורים ואבטחת הספורטאים במינכן 72′, אך הוא פטר אותי במין תשובה ישראלית טיפוסית סתמית, “יהיה בסדר שמואל ללקין , אתה תתעסק בענייני המשלחת ואת סידורי הביטחון תשאיר למומחי הביטחון”. ובאמת טסנו למינכן ב- 21 באוגוסט 1972 כל המשלחת הגדולה יחסית, ללא מאבטחים. תודרכנו בארץ מן ההיבט הביטחוני ע”י אַרְיֵה שוּמֶר עצמו שאמר את הדברים הכי טריוויאליים בעולם, כמו, “אל תתבלטו בשטח”.

שמואל ללקין שב ארצה לאחר הסיור בכפר האולימפי והיה מוטרד מהמיקום של בית המגורים של הספורטאים הישראליים הגברים, כ- 21 במספר, שהיו אמורים להשתכן ברחוב קונולי 31. שני השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניר (מקיבוץ שדות ים) ומאמנם התגוררו בקיל עיר חוף בצפון מערב גרמניה ושתי הספורטאיות  האצנית אסתר רוט – שחמורוב והשחיינית שלומית ניר – טור התגורר במגורי הנשים כ- 150 מטר לערך מרחוב קונולי 31. בעת החטיפה והרצח הן לא היו בטווח הסכנה המיידית). מה ששמואל ללקין לא ידע והגרמנים לא סיפרו לו, לא וולטר טרוגר ולא קצין משטרת מינכן היינץ רופרשט, כי יו”ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה קבע מדיניות אירוח פתוחה לחלוטין ופרוצה לכל עבר. הוא הצהיר עוד ב- 1966 לאחר שהוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) העניק למינכן את זכות האירוח ב- 1972, כלהלן : “כי מינכן של 1972 – לא תהיה ברלין של 1936”. ווילי דאומה ביקש להרחיק מהעיר את לובשי המדים המשטרתיים ולובשי המדים הצבאיים. הוא רצה משחקים אולימפיים רוויי עליצות, שמחה, מרץ נעורים, וצבע. השוטרים בכפר האולימפי לבשו מדי תכלת ולא נשאו כלל נשקים. הם היו יותר על תקן של סדרנים מאשר אנשי משטרה. אפילו הגדר שהקיפה את הכפר האולימפי הייתה גדר של גינה וכל מי שרצה יכול היה לדלג מעליה בקלות, בטח באישון לילה כשהגדר נשארה ללא כל פיקוח. הוא נתן הוראה למפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר שהוא ייתן הוראה לאנשים שלו להיטמע בשטח ולהשאיר את הנשקים שלהם אקדחים ורובים בתחנות המשטרה ובבסיסים . את מה ששמואל ללקין לא ידע, ידעו בוודאות שני המפקדים של קבוצת שמונת המחבלים, לוטיף “עיסא” אפיף וסגנו יוסוף נאזאל. השוטרים הגרמנים בכפר האולימפי הם בעצם סדרנים ואין עליהם נשק. לא בכדי נקבע יום הפריצה ליום שלישי – 5 בספטמבר 1972 מוקדם בבוקר , שישה ימים לפני טקס הנעילה. הרוצחים ידעו כי השגרה וחוסר העֵרנות של השוטרים – סדרנים צוברים תאוצה ככל שמתקרה מועד הסיום. כוחות הביטחון הגרמניים כבר נמנמו, המודיעין המשטרתי התלוצץ עם הספורטאים, הסדרנים הפסיקו לבדוק את הבאים והיוצאים בשערי הכניסה של הכפר האולימפי הענק, והעלימו עין מכל מיני ספורטאים מלאומים שונים שחזרו מבילוי לילי מאוחר בבתי המרזח והתענוגות של מינכן ודילגו מעל לגדר הנמוכה בדרכם חזרה למגורים שלהם בכפר. מדיניות האירוח הפתוחה של ווילי דאומה והכרזתו כי מינכן 1972 לא תהיה ברלין 1936 הייתה מעין סוד גלוי שהפכה לחרב פיפיות. הוועד האולימפי הישראלי לא היה מודע למדיניות האירוח הפתוחה של ד”ר ווילי דאומה שהפכה לכישלון בטיחותי וביטחוני הגדול ביותר בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים.

דן שילון ראש צוות הטלוויזיה הישראלית למינכן 1972 זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “DOZ שיכנו אותנו ואת כל אנשי הטלוויזיה בבנייני מגורים שנבנו על ידם במיוחד לאנשי תקשורת, עיתונות, רדיו, וטלוויזיה בצמוד לכפר האולימפי. משך הנסיעה מהמגורים שלנו ל- IBC  ולכפר האולימפי לא עלה לפי דעתי על חמש דקות. ב- 23 באוגוסט 1972 הגיע אלי ל- IBC במינכן על פי תיאום מוקדם עם הנהלת רשות השידור, קצין הביטחון הראשי של שגרירות ישראל בגרמניה כדי לתדרך ולהנחות את אלכס גלעדי, נסים קיוויתי, ורדינה ארז, ואותי כיצד לנהוג בעיר הזרה. ההוראה הרגילה הייתה לא למשוך יותר מידי תשומת לב ולא להתבלט. אני זוכר שאח”כ הוא נפנה מאתנו והלך לשמואל ללקין”.

שמואל “מוּלִיק” ללקין היה היחיד מראשי המשלחת שגר בכפר האולימפי יחד עם ספורטאיו. עסקנים אחרים השתכנו במלון מפואר בעיר. שמואל ללקין לא חש פגוע או נעלב מפני שידע כי עליו להיות קרוב לספורטאים שלוֹ. תפקידו היה להיות לידם עשרים וארבע שעות ביממה ולסייע להם בכל עניין לוגיסטי. הספורטאים הישראליים העריצו אותו. ראשי המשלחת האחרים יוֹסֵף “יוֹשוֹ” עִנְבַּר (שימש גם יו”ר הוועד האולימפי הישראלי), נציגי הוועד האולימפי מזכיר הכבוד חיים גלובינסקי, סגן יו”ר הוועד האולימפי חיים וויין, והגזבר צבי פינקלשטיין ושני נציגי ההתאחדות לספורט יצחק אופק ויצחק כספי השתכנו במלון “שרתון” היוקרתי במינכן. שתי הספורטאיות הבודדות במשלחת הישראלית, השחיינית שְלוֹמִית נִיר והאָצָנִית אסתר שחמוֹרוֹב, התגוררו במגורי הנשים בכפר האולימפי כמאה ועשרים מטר בקו אווירי ממקום האסון. הן לא היו בטווח הסכנה המיידית. השייטים יאיר מיכאלי ויצחק ניִר מ- הפועל שדות ים ומאמנם דן פרידלנדר שהו בעיר הגרמנית הצפונית קִיל (Kiel) שם נערכו תחרויות השייט האולימפיות.

אני נפגש עם ראש המוסד האלוף במיל. צבי זמיר וראש האגף הערבי בשב”כ וויקטור כהן כדי לשמוע את עדותם הנוגעת לאסון רצח 11 הספורטאים האולימפיים הישראליים באולימפיאדת מינכן 1972.

הרצח היווה אסון נורא למשפחות שאיבדו את יקיריהן אך היווה גם טראומה גדולה ופגיעה במוניטין של שירותי הביטחון של מדינת ישראל. הם נכשלו כישלוֹן קולוסאלי להגן על חיי ישראליים הנמצאים בגרמניה בשליחות רשמית של המדינה. הוברר לעֵין כל כי “המוסד” וה- שב”כ (שירות הביטחון הכללי) הם גופי ביון ו- ביטחון מצטיינים ובעלי מנוטין אולם אינם כל יכולים, ומעתה חייהם של אזרחים ישראליים השוהים בחו”ל הופכים במידה כזאת או אחרת לפגיעים. ממשלת ישראל בראשות גב’ גולדה מאיר נתפשה במידה רבה עם המכנסיים למטה. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר הציעה עזרה צבאית לקנצלר הגרמני ווילי בראנדט לחילוץ תשעת בני הערובה הישראליים במינכן, אך ווילי בראנדט דחה זאת באדיבות והשיב כי האחריות הזאת מוטלת על כוחות הביטחון הגרמניים של מדינת באוואריה בלבד. היה לגב’ גולדה מאיר על מה לסמוך. צריך לזכור שרק לפני ארבעה חודשים ב- 9 במאי 1972 הצליחה סיירת מטכ”ל בפיקודו של אהוד ברק בפעולה צבאית מזהירה לגבור על קבוצת מחבלים פלסטיניים שחטפו את מטוס חברת התעופה הבלגית “סבנה” (SABENA) שטס ללוד מבריסל דרך ווינה בדרכו לישראל ובו תשעים נוסעים. מייד עם נחיתתו בנמל התעופה לוד החלו המחבלים במיקוח על שחרור מאות מחבלים הכלואים בישראל תמורת חייהם של הנוסעים. הממשלה בראשות גב’ גולדה מאיר ניהלה עמם מו”מ ארוך ומתיש . חוקר השב”כ וויקטור כהן היה האיש שניהל את המו”מ עם חוטפי מטוס “סבנה” ממגדל הפיקוח בנמל התעופה לוד ולצדו שר הביטחון משה דיין. ממשלת ישראל סירבה לקבל את תנאיהם של חוטפי מטוס “סבנה”. תוך כדי ניהול המו”מ הארוך שניהל וויקטור כהן עם ארבעת המחבלים (שני מחבלים ושתי מחבלות) הטילו שר הביטחון משה דיין והרמטכ”ל דוד “דָדוֹ” אלעזר על סיירת מטכ”ל בפיקוד אהוד ברק ובהם שני האחים הלוחמים יונתן “יוני” נתניהו ובנימין “ביבי” נתניהו ודני יתום להתכונן למבצע חילוץ כדי לשחרר את החטופים. חיילי הסיירת הכניעו את המחבלים בתחכום ובמהירות רבה.

ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 בשלוש אחה”צ נאמה גולדה מאיר בכנסת והטילה את האחריות לביטחון חייהם של תשעת החטופים הישראליים על ממשלת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי. היא הביעה את תמיהתה כיצד יכולים המשחקים להימשך בשעה ששני ספורטאים ישראליים נרצחו כבר ותשעה אחרים שנתפשו כבני ערובה שרויים תחת איומי רצח בתוככי הכפר האולימפי. בהיעדר כל שיתוף פעולה מצד הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט החליטו גב’ גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין לשלוח ביום שלישי אחה”צ – 5 בספטמבר 1972 את ראש המוסד צְבִי זָמִיר ואת ראש אגף החקירות בשב”כ בנושא הערבי וויקטור כהן למינכן כדי לעקוב מקרוב אחרי פעולות החילוץ המתוכננות של הגרמנים. צְבִי (צביקה) זָמִיר בן דור הפלמ”ח וההגנה הוא אחד האנשים האחרונים שנפגשתי עמו לצורך כתיבת הטרילוגיה. זה היה ב- 25 באוקטובר ב- 2009 בבית דיור מוגן “עד 120” בראשל”צ. הוא איש מרשים ומהימן, מאופק ועניו, בעל שקט נפשי מדהים, וגם שומר סוד. היכן שצריך הוא יודע לחשוק שפתיים . צְבִי זָמִיר (ז’רז’בסקי) נולד ב- 3 במארס 1925. ב- 1942 בהיותו בן 17 התגייס לפלמ”ח למרות שכמה מקרוביו היו רבזיוניסטים. במלחמת העצמאות 1948 היה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ”ח ומפקדו הישיר של הקצין שמואל “מוליק” ללקין. בתום המלחמה החליט להקדיש את חייו למען ביטחונה של מדינת ישראל הצעירה. הוא היה אחד האלופים המוצלחים ביותר בתולדות צה”ל. בספטמבר 1968 מינה ראש הממשלה לוי אשכול את צבי זמיר לראש המוסד ובתפקידו רב האחריות הזה שירת במשך שש שנים עד 1974. ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר העריצה אותו עד למאוד.

טקסט  תמונה : 1963. חילופי משמרות בראשות הממשלה. לוי אשכול (בן 68) מתמנה לראש הממשלה במקום דוד בן גוריון (בן 76). שורה ראשונה יושבים מימין לשמאל : משה דיין, שמעון פרס, ראש הממשלה הנכנס לוי אשכול , ראש הממשלה היוצא  דוד בן גוריון, רב אלוף צבי צור, ואשר בן נתן. שורה אמצעית עומדים מימין לשמאל : אלוף יוחאי בן נון, אלוף חיים בן דוד, מפכ”ל המשטרה יוסף נחמיאס, רב אלוף יצחק רבין, רב אלוף חיים לסקוב, רב אלוף יעקב דורי, רב אלוף מרדכי מקלף, אלוף מאיר עמית, אלוף עזר ווייצמן. שורה אחורית עומדים מימין לשמאל : אלוף עוזי נרקיס, אלוף הרב שלמה גורן, אלוף מ. גורן, אלוף אהרון “ארווין” דורון, אלוף דוד “דדו” אלעזר, אלוף צבי זמיר, אלוף אברהם יפה, אלוף מ. בן – גל, אלוף ישעיהו גביש, סא”ל מ. עמיר. (לע”מ + ארכיון צה”ל / משרד הביטחון + ארכיון הפלמ”ח).                                                     

טקסט תמונה : זהו צבי זמיר שכיהן בתפקיד ראש המוסד בשנים 1974 – 1968. הוא היה מפקד הגדוד ה- 6 של הפלמ”ח במלחמת העצמאות ב- 1948. שמואל ללקין היה מ”פ אצלו. צבי זמיר כיהן בהמון תפקידי פיקוד קרביים והגיע עד לדרגת אלוף. ממשלת ישראל בראשה גב’ גולה מאיר ושר הביטחון משה דיין העריכו אותו מאוד. ראיינתי אותו לראשונה ב- 2009 במשך כחמש שעות בדיור המוגן שלו הקרוי, “עד 120”, בראשל”צ. (התמונה באדיבות ארכיון הפלמ”ח).

 טקסט תמונה : צבי זמיר אלוף בצה”ל. מפקד צבאי עתיר שבחים. (באדיבות ארכיון הפלמ”ח).                       

צבי זמיר הוא בן 91 היום בעת כתיבת הפוסט הקונקרטי הזה אך עדיין מתנהג כאיש מוסד וחוסך מידע. “אינני זוכר בדיוק”, הוא משיב בנימוס למרבית שאלותיי. הוא נראה רגוע מאוד, מדבר בשקט, וממעיט במילים. במידה מסוימת הוא מזכיר לי באיפוק שלו את מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. הוא זוכר היטב את התרחשות הדברים כאילו הדברים קרו רק אתמול בשיחות התחקיר בינינו כלהלן : “שר הביטחון משה דיין היה אמור לטוס למינכן כדי לנהל מו”מ עם המחבלים על חייהם של בני הערובה. לבסוף בוטל העניין והוחלט כי אני אטוס במקומו למינכן יחד עם וויקטור כהן שהיה אז ראש אגף החקירות בנושא הערבי בשב”כ ודיבר היטב ערבית . לא רציתי לטוס לגרמניה וגם אמרתי לראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ומשה דיין כי אינני יודע לנהל מו”מ עם טרוריסטים, אך שניהם לחצו עלי שאסע למינכן. שניהם אמרו לי ושכנעו אותי, “צבי זמיר אתה חייב לנסוע”. ואומנם וויקטור כהן ואנוכי טסנו שנינו לבד במטוס “פרטי”  מבצעי של חברת “אל על”. הגרמנים לא הסכימו לבואנו וגם טענו שיום שלישי בשבוע איננו כלל יום הנחיתות של מטוסים ישראלים במינכן אך בהתערבות ראש המוסד הגרמני נפתח השדה באופן מיוחד לנחיתה של המטוס שלנו”. יחסי העבודה בין ראש המוסד לראש הממשלה ושר הביטחון היו קרובים. צבי זמיר מספר לי שהוא קרא לראש הממשלה ושר הביטחון בשמותיהם הפרטיים גולדה, ומשה. צבי זמיר ו- וויקטור כהן הגיעו למינכן בשעות הערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. אנשי הביטחון של שגרירות ישראל בגרמניה בראשות השגריר אלישיב בן חורין קיבלו את פניהם בשדה התעופה של מינכן והסיעו אותם מייד לכפר האולימפי שם הם נפגשו עם הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר ופְרָנְץ יוֹזֵף שְטְרָאוּס. שניהם התקבלו במעמד של משקיפים בלבד באופראציה המבצעית הגרמנית המתוכננת . צְבִי זָמִיר מוסיף לי בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : “נפגשתי בכפר האולימפי עם האנס דיטרך גנשר ופרנץ יוזף שטראוס שהודיעו לנו כי הממשלה הפדראלית המערב גרמנית איננה מעורבת בפרשת הטרור הזאת והאחריות כולה מוטלת על שלטונות מדינת באוואריה. הבואוארים התעלמו מאתנו לחלוטין ולא נתנו להם פתחון פה”.

וויקטור כהן נולד בדצמבר 1926 בדמשק. ב- 1950 הצטרף לשורות השב”כ. הוא היה אחד החוקרים בעלי המוניטין בארגון והתפרסם ב- 8 ו- 9 במאי 1972 בעת שניהל בהצלחה את המו”מ הממושך ממגדל הפיקוח בנמל התעופה בלוד עם קבוצת המחבלים שחטפה את מטוס “SABENA”. באותם הימים כיהנה גב’ גולדה מאיר בתפקיד ראש הממשלה, שר הביטחון היה משה דיין, שר התחבורה היה שמעון פרס, בתפקיד ראש אמ”ן בצה”ל נשא האלוף שלמה גזית, וראש השב”כ היה יוסף הרמלין.

טקסט תמונה : וויקטור כהן ב- 1951 בראשית שירותו בשב”כ . (באדיבות וויקטור כהן . ארכיון יואש אלרואי . כל הזכויות שמורות).

וויקטור כהן בן 85 היום זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “בעת חטיפת מטוס “סבנה” ישבנו משה דיין ואנוכי במגדל הפיקוח בנמל התעופה בלוד ומשם דיברנו עם טייס המטוס שקיבל הוראות מהמחבלים . אח”כ דיברתי גם עם מפקד המחבלים. מדיניות ניהול המו”מ שלנו עם חוטפי “סבנה” הייתה לגרור את המו”מ ככל האפשר לאורך זמן כדי להתיש את הטרוריסטים אך יחד עם זה לדבר עמם בנועם וללא איומים וגם לתת לסיירת מטכ”ל ללמוד את המצב ולהתארגן לקראת קרב החילוץ. אני יודע ששר הביטחון משה דיין התרשם ממני. ברצח וחטיפת הספורטאים הישראליים ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת מינכן 72′ קראו לי מהבית להגיע מייד ללוד. בעצם זה היה רעיון של שר הביטחון משה דיין שאטוס עמו ועם ראש המוסד צבי זמיר למינכן. ליד מטוס “אל על” עמדו באמת משה דיין וצבי זמיר ועוד כמה אנשים. מייד עם הגעתי למטוס אמרתי לשר הביטחון משה דיין כי לא רצוי שהוא אישית יטוס למינכן מפני שאם הדבר ייוודע למחבלים שפיגורה ברמתו מגיעה למינכן כדי לדבר אתם הם ללא כל ספק יעלו את מחיר דרישותיהם. משה דיין קיבל את דעתי והטיל את המשימה על ראש המוסד צבי זמיר ועלי כחוקר השב”כ בשפה הערבית. יצאנו מהארץ בשלוש אחה”צ אולי ארבע וטסנו רק שנינו בטיסה מבצעית מיוחדת של חברת “אל – על’ למינכן”.

באותה שעה בה נחתו צְבִי זָמִיר ו- וויקטור כהן במינכן הושג הסכם בין שלטונות מדינת באוואריה לבין המחבלים כי החוֹטפים והחטוּפים יוטסו בשני הליקופטרים לשדה התעופה הצבאי ב- פירסטנפלדברוק, שם ימתין להם מטוס בואינג 727 של חברת התעופה הגרמנית “לופטהאנזה” (Lufthansa) שיטיס את המחבלים ותשעת בני הערובה אל מחוץ לגבולות מערב גרמניה למדינה ערבית שתסכים לקבל אותם. זה היה תחילתו של תרגיל עוקץ גרמני אָלִים שנועד לבָּלֵף את המחבלים ולחלץ מידיהם בכוח אֵש את תשעת בני הערובה . בתשע בעֶרֶב הוצאו תשעת בני הערובה מדירה מס’ 1 ברחוב קונולי 31 כשהם כפותים בידיהם ורגליהם ועיניהם קשורות ע”י שמונת המחבלים בדרכם לעבר מיניבוס לבן שהכיל 16 מקומות ישיבה והמתין להם בחניון התת קרקעי סמוך למדרגות של הדלת הראשית הכחולה של הבניין. צבי זמיר זוכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן : “עמדתי קרוב מאוד לראש ממשלת בוואריה פרנץ יוזף שטראוס ושר הפנים המערב גרמני האנס דיטריך גנשר. המחבלים הסירו את הסרטים מעיניהם של תשעת בני הערובה והאיצו דחפו אותם לאוטובוס. באותו הרגע החל האנס דיטריך גנשר למנות את כמות המחבלים. הוא ספר אותם והגיע לשמונה. הגרמנים היו בטוחים עד כה כי הקבוצה של לוטיף “עיסא” אפיף מונה חמישה טרוריסטים בלבד. רק עכשיו הם גילו כי הקבוצה מנתה שמונה. אותי לא כל כך הדאיגה הכמות. מה זה כבר משנה אם הם היו שבעה או תשעה. הייתי מוטרד מתוכנית החילוץ הגרמנית. אבל עכשיו כבר היה מאוחר לשנות. מה עוד שהגרמנים לא הסכימו לשמוע כל עצה ומילה מאתנו. עובדה שב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” הוצבו לבסוף רק חמישה שוטרים שהתיימרו להיות צלפים והם לא היו כאלה”. המיניבוס היה אמור להסיע את המחבלים ותשעת בני הערובה ממגורי המשלחת לאורך כל רחוב קונולי ממערב למזרח מרחק של 210 מטר עד לראשיתו ב- Connolly Platz (כיכר קונולי) לידו מוּסַד מִנְחַת הליקופטרים מאולתר על הדשא. שני ההליקופטרים של משטרת מינכן נועדו להטיס את החוטפים והחטופים לשדה תעופה צבאי קטן “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” (Firstenfeldbruk) של חיל האוויר הגרמני (Luftwaffe) המרוחק כ- 23 / 22 ק”מ בערך מהכפר האולימפי במינכן. זאת הייתה הצעתו של וולטר טרוגר להנחית את ההליקופטרים הרחק מעין העיתונות והטלוויזיה הבינלאומית ולא בנמל התעופה הבינלאומי הגדול “Riem” של מינכן. יחד עם זאת סבר וולטר טרוגר שמבצע צבאי לחילוץ תשעת בני הערובה הוא מסובך ועלול לעלות ביוקר בשל נחישותו של מפקד המחבלים לוטיף “עֶיסָא” אפיף להילחם עד מוות עד כדי התאבדות לרבות רצח תשעת בני הערובה הישראליים. וולטר טרוגר הרי נפגש עם לוטיף “עיסא” עפיף תריסר פעמים במהלך אותו יום שלישי ההוא של 5 בספטמבר 1972 והיה לו מספיק זמן לתהות על אישיותו. בעת ניהול המו”מ עם לוטיף “עיסא” אפיף הוא החזיק רימון רסס בידו ללא פין הנצרה. ד”ר ברונו מֵרְק ומנפרד שרייבר חשו לעומתו שהם פועלים נכון והיו בטוחים שתוכנית החילוץ בכוח הנשק ותוכנית האש של ירי הצלפים הגרמנים בשמונת המחבלים ב- “פירסטנפלד ברוק” היא טובה ונכונה. שניהם רצו ללכת עליה ולהשלים אותה.

צבי זמיר ו- וויקטור כהן עוד הספיקו להצטרף למשך שעה קצרה לקראת לילה אל שמואל ללקין ואנשים נוספים במשלחת ברחוב קונולי 31 כשכולם צופים ברגע הקשה של המסע הרגלי המשפיל והכואב של תשעת בני הערובה הקשורים בעיניהם לעבר האוטובוס תחת איומי רובי הקלאצ’ניקוב של המחבלים. זאב פרידמן, דוד ברגר, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר הועלו להליקופטר הראשון כשהם אזוקים וגם קשורים בחבלים איש לרעהו. על ההליקופטר השני הועמסו עמיצור שפירא, קֵהָת שוֹר, יוסף גוטפרוינד, אנדרֶה שפיצר, ומַרְק סְלָאבִין. שמונת המחבלים חילקו את אנשיהם. יוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל ועוד שלושה התיישבו בהליקופטר הראשון. מפקד הקבוצה לוּטִיף “עיסא” אָפִיף, ג’אמאל אל גאשי, עדנאן אל גאשי ועוד מחבל נכנסו לשני. גונאר אבל (Gunner Ebel) היה טייס ההליקופטר השני. את ההליקופטר הראשון הטיס ריינהארדט פראוס (Reinhardt Praus). בכל הליקופטר היה גם מכונאי מוטס.

קבוצת המו”מ הגרמנית סיכמה עם “עִיסָא” בטרם הפינוי כי לאחר נחיתת ההליקופטרים בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” יהיו רשאים שני הטייסים ושני המכונאים להסתלק מהם לעבר בנייני ההנהלה והפיקוח של השדה. עוד סוכם כי “עִיסָא” וחבריו יוכלו לבדוק ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” את מטוס הבואינג 727 של חברת “לוּפְטְהָאנְזָה” שהועמד לרשותם בטרם המראתו. זה היה חלק מתוכנית האֵש וההטעיה שהגו הגרמנים כדי לא לפגוע בחבריהם.

לאחר ששני ההליקופטרים המריאו עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק”, נחת במקום הליקופטר שלישי על פי תכנוּן מוקדם, מבלי ידיעת המחבלים בראשות לוטיף עיסא עפיף. ההליקופטר השלישי נועד להטיס את אנשי צוות המו”מ הגרמני ובראשם מפקד המשטרה ד”ר מנפרד שרייבר ל- “פירסטנפלדברוק” כדי לפקח על פעולת החילוץ של תשעת בני הערובה. צְבִי זָמִיר ו- וויקטור כהן הצטרפו לפמליה הגרמנית שהוטסה בהליקופטר השלישי הזה וכללה גם את הָאנְס דִיטְרִיך גֶנְשֶר, ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מפקד משטרת מינכן מַאנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר, וראש ממשלת באוואריה פְרָאנְץ יוֹזֵף שְטְרָאוּס. ההליקופטר השלישי ניתק במהירות מהקרקע וטַס גם הוא לעבר שדה התעופה הצבאי הגרמני “פירסטנפלדברוק” כשהוא מקדים על פי תכנון מוקדם את שני ההליקופטרים הראשונים עם המחבלים ותשעת החטופים שעדיין חגו באוויר. ההליקופטר השלישי נחת בעשר וחצי בערב והצוות הגרמני ועמם צבי זמיר ו- וויקטור כהן ירדו במהירות ומיהרו כולם לבניין הראשי של השדה כדי לעקוב מקרוב אחרי תוכנית החילוץ הגרמנית. בעודם רצים לבניין המריא ההליקופטר השלישי והסתלק מהמקום. ההליקופטר השלישי נעלם ושני ההליקופטרים נחתו על פי תיאום מוקדם בעֶשֶר ורבע בערב ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” במרחק של כ- 60 עד כ- 70 מטרים מבניין הפיקוח והמנהלה של שדה התעופה הצבאי קטן הממדים. ההליקופטרים חנו כ- 25 אולי 30 מטר זה מזה. לוטיף “עיסא” עפיף ושלושה מחבלים איישו את ההליקופטר המערבי בעוד “טוני” נאזאל ושלושה מחבלים אחרים נמצאים בהליקופטר המזרחי. היוזמה הייתה בינתיים בידי משטרת מינכן והכל עבד לפי התוכנית. המפקד לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף וסגנו יוּסוּף “טוֹנִי” נָאזָאל (צֶ’ה גֶוָוארָה) לא איבדו זמן. הם ירדו משני ההליקופטרים מצוידים בנשקים שלהם וצעדו לעבר מטוס הבואינג הגדול 727 של חברת “לופטהאנזה” שהיה עמוס בעשרת אלפים גלון דלק (כ- ארבעים אלף ליטר) והמתין להם כשמנועו פועל. “עִיסָא” ו- “טוֹנִי” היו חשדניים ורצו לבדוק שלא טומנים להם מלכודת בתוך המטוס. שניהם ביקשו לבדוק את מוכנותו להמראה ללא הפתעות לעבר יעדו אל מדינה ערבית כלשהי ששמה לא פורט בהסכם. כנראה לוּב, טוניס, או אולי קהיר. ב- בואינג 727 הגרמני הייתה אמורה להמתין יחידת ימ”מ של 15 לוחמים ממשטרת מינכן בפיקודו של הקצין רָיְינְהוֹלְד רָיְיך מחופשים לאנשי “לופטהאנזה” כמו בתרגיל עוקץ של “סוּס טְרוֹיָאנִי” כדי להרוג את ראשוני המחבלים שיגיעו למטוס. בעוד “עִיסָא” ו- “טוֹנִי” ממהרים לבואינג יצאו ששת המחבלים הנוספים בינתיים מההליקופטרים והתייצבו בסמוך כשנִשְקָם טעון ודרוך ולידם שני הטייסים ושני המכונאים הגרמניים. לוטיף “עיסא” עפיף שבר את ההסכם שהושג עם בְּרוּנוֹ מֵרְק ומַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר בכפר האולימפי והורה שלא לשחרר בינתיים את שני הטייסים ושני המכונאים. המחבלים חששו ממלכודת ולא התירו להם ללכת תוך איום בנשקי הקלאצ’ניקוב. עכשיו החזיק מפקד קבוצת המחבלים לוטיף “עִיסָא” עפיף בשלושה עשר בני ערובה. לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ויוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל עברו במהירות בנשקים שלופים מרחק של כ- 150 (מאה וחמישים) מטר שהפרידו בין שני ההליקופטרים למטוס הגדול. הם לא התמהמהו ונכנסו פנימה לבואינג הגרמני כדי לבדוק אותו לקראת ההמראה עם בני הערובה אך המטוס החשוך היה רֵיק.

חצי שעה לפני כן נטשו אותו חמישה עשר שוטרים מיחידת המשימות המיוחדות של משטרת מינכן בפיקודו של רָיְינְהוֹלְד רָיְיךְ שהיו אמורים להתחפש לדיילים וטייסים חברת “לופטהאנזה” ולהתעמת בקרב מזוין פנים אל פנים עם המחבלים. זה לא ייאמן אבל רָיְינְהוֹלְד רָיְיך ערך הצבעה חופשית דמוקרטית בין לוחמיו, האם להיצמד למשימה המסוכנת שהיא חלק מהמבצע הכללי לשחרור תשעת בני הערובה, ו/או פשוט להרים רגליים ולברוח מהזירה בטרם מתפתח קרב. המטוס היה עמוס בדלק והלוחמים הגרמניים חששו שאם ייזרק בכיוונו רימון רֶסֶס ע”י המחבלים הוא יידלק מייד ויתפוצץ. גם לא היה מקום להסתתר בו אילו היה מתפתח קרב אש מטווח קרוב עם המחבלים. חמישה עשר השוטרים הגרמנים הרימו יד פה אחד והצביעו כולם ללא בושה בעד ההצעה לברוח מתוך מטוס הבואינג 727 ולהסתלק מהמערכה. הם לא הסכימו להילחם עבור הישראלים החטופים. היום ידוע כי מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר העניק בדיעבד גיבוי מלא לשוטרים הבורחים ולמפקדם ריינולד רייך באמתלה שביצוע משימתם כרוך בסכנת חיים ואין זה מתפקידם לסכן את חייהם עבור הספורטאים הישראליים החטופים.

ישבתי כחמש שעות עם ראש המוסד צְבִי זָמִיר בפגישה הראשונה שלי עמו בדיור המוגן שלו “עד 120” בראשל”צ. ראיתי שהוא נרגש אך מסרב להסגיר את רגשותיו. צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר שקיימנו ומעיד כלהלן : “ידענו שתוכנית החילוץ הגרמנית כוללת את הצבת מארב של יחידת שוטרים בתוך הבואינג 727 שאמורה להרוג את המחבלים או לשבות אותם, אבל בפועל שום דבר לא קרה. לא ידעתי כי השוטרים הגרמנים ברחו מהמטוס לפני תחילת פעולת החילוץ. התרשמתי רע מהגרמנים. השדה היה כמעט חשוך ופעלה בו תאורה קלושה. אחרי נחיתת שני ההליקופטרים עם המחבלים והשבויים שלנו כמעט שאי אפשר היה להבחין במחבלים . פעולת חילוץ בכוח אש מהסוג הזה דורשת אור חזק, לבטח ו- וודאי תאורה מיוחדת על שני ההליקופטרים. אם לא אור יום לפחות תאורת לילה מרשימה. היה ברור לי כי לגרמנים אין מושג וידע בפעולת החילוץ המסובכת הזאת למרות ששדה התעופה ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק'” היה שטח פתוח שכן מתאים לפעולת חילוץ”.

וִויקְטוֹר כּהֵן ראש האגף הערבי בשב”כ ומי שהיה לצדו של צְבִי זָמִיר באותו לילה של 5 בספטמבר 1972 זוכר בשיחות התחקיר עמי , ואומר : “צְבִי זָמִיר ואנוכי הגענו למינכן בערב. היה כבר חושך. בשדה התעופה המתין לנו רכב מיוחד בו היו נציג המוסד שלנו ונציג המוסד הגרמני. טסנו לכפר האולימפי שם המתינו לנו בבית שהשקיף על הבית בקונולי 31 הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר, פְרָנְץ יוֹזֶף שְטְרָאוּס, ומַנְפְרֶד שְרָיְיבֶּר. מייד הבנו ששורר בלגן גדול בשטח. הגרמנים לא ידעו עם כמה מחבלים הם צריכים להתמודד ולא היה להם מושג אלו נשקים יש להם ומהי עוצמת האש שלהם . הם לא שלטו במצב. הם פשוט לא ידעו מימינם ומשמאלם ומאידך לא אִפשרו לנו לנהל את המו”מ. נתקענו להם כמו עֶצֶם בגרון. התחושה שלי הייתה שהם רוצים לסיים את הפרשה ולא חשוב איך כדי למהר ולחדש את המשחקים האולימפיים. הייתה חשובה להם הצלחת האולימפיאדה ולא הצלת חייהם של הספורטאים הישראליים. הטיסה בהליקופטר השלישי ל- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” (הערה שלי : מרוחק כ- 23 ק”מ מהכפר האולימיפי במינכן) ארכה אולי עֶשֶר דקות מכסימום רבע שעה. נחתנו בשדה תעופה חשוך ללא פרוז’קטורים ששררה בו תאורה חלשה . צְבִי זָמִיר ואנוכי התמקמנו בגג הבניין . ראינו את שני ההליקופטרים של המחבלים והחטופים נוחתים במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו. בשלב מסוים פניתי בערבית ב- “מגה פון” של שדה התעופה אל המחבלים בטון מנומס והצעתי להם להגיע להסכמה ללא שפיכות דמים. דיברתי עמם בערך שתי דקות. צבי זמיר ואנוכי עמדנו שפופים מאחורי מעקה . זה היה עוד לפני ששני המחבלים יצאו לבדוק את מטוס הבואינג הגרמני 727. השיבו בתגובה על דבריי בירי. הפירוש שלי לתגובת האש שלהם היה פשוט : המחבלים אמרו כפי הנראה לעצמם “מי זה האיש שמקשקש להם פתאום בשפה הערבית ומציע להם להניח את נשקם לאחר שיש להם הסכם פינוי בטוח עם משלת גרמניה”. לאחר שהחלו חילופי הירי בין הכוחות הגרמניים למחבלים כבר לא היה עם מי לדבר. אינני זוכר שהופעלו זרקורים ב- “פירסטנפלדברוק” ואינני זוכר גם את שעת הגעתם של הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן”.

לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ויוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל הבינו שהגרמנים טמנו להם מלכודת ואצו בחזרה להליקופטרים ואז גם החלה פעולת החילוץ הרשלנית והכושלת של חמשת צלפי המשטרה הגרמנית של מינכן בפיקודו של קצין משטרת מינכן בשֵם גיאורג וולף. שלושת הצלפים ששכבו על גג בניין הפיקוח ירו ב- “עִיסָא” ו- “טוֹנִי”. יוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל נפגע ברגלו ונפל על המסלול. את המפקד לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף הם החטיאו. מפקד משטרת מינכן מנפרד שרייבר שהיה גם מפקד מבצע החילוץ האמין שאם “עיסא” יחוסל על המסלול כשגווייתו חשופה לעין שאר המחבלים הם יאבדו את אומץ לִבָּם ואת המוטיבציה להילחם. התברר כי השוטרים הגרמנים שיָרוּ לעבר המחבלים כלל לא היו צלפים אלא שוטרים רגילים. הקלעים הכושלים של משטרת מינכן ניסו במבצע יֶרִי בלתי יעיל לחלוטין לפגוע במחבלים כדי לחלץ את תשעת החטופים ולא הצליחו למנוע את האסון הממשמש ובא. חלק מהמחבלים נפגעו קלות מהירי הלא מדויק של השוטרים הגרמנים אך הם לא חוסלו והשיבו אש. היו להם עשרות רבות של מחסניות כפולות טעונות כל אחת ב- 30 כדורים בקוטר 7.62 מ”מ. הקלצ’ניקוב הוא רובה סער קטלני והם ידעו להשתמש בו. המחבלים ירו צרורות ארוכים לעבר מגדל הפיקוח וגם זרקו רימוני רֶסֶס. תאורת השדה שהייתה קלושה ממילא נפגעה וחושך השתרר על המסלול שם חנו שני ההליקופטרים ובתוכם תשעת בני הערובה. המחבלים השיגו לפי שעה את מבוקשם ברגע הזה של הלחימה. הם לא הוכרעו ושלטו בתשעת בני הערובה שישבו אָזוּקִים בידיהם ורגליהם בשני ההליקופטרים והמתינו לגורלם. בגלל החשכה לא ניתן היה לזהות בדיוק את מיקום המחבלים ואת מה שמתחולל ליד ההליקופטרים. מעת לעת היו חילופי ירי בלתי יעילים בין השוטרים לבין המחבלים של לוּטִיף “עיסא” אָפִיף אבל תשעת בני הערובה היו עדיין בין החיים. בחילופי האש האלה נהרג מכדור תועה קצין משטרת מינכן אנטון פלייגרבאואר שהסתובב על גג בניין הפיקוח. לפתע באחת עשרה בלילה השתררה הפסקת אש טוטאלית למשך כשעה. היה שקט מוחלט. הגרמנים איבדו לחלוטין שליטה על המצב. לא היה להם אומץ לחתור למגע עם המחבלים ולהסתער עליהם.

ראש המוסד לשעבר צְבִי זָמִיר זוכר בשיחות התחקיר עמי כלהלן : “עמדנו שם באחת הקומות של בניין המנהלה והפיקוח ב- פירסטנפלדברוק. שאלתי את האנס דיטריך גנשר ואת פרנץ יוזף שטראוס כיצד פותרים את הבעיה. הם השיבו לי כי זאת הבעיה של כוחות הביטחון של באוואריה. היה ברור שזה מבצע כושל. הגרמנים לא חתרו למגע אש עם שמונת המחבלים. בשלב הזה של המצב קרא וויקטור כהן דובר ערבית מצוינת במערכת הכריזה של שדה התעופה ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” למחבלים להיכנע. הם שמעו היטב את דבריו והשיבו במטח יריות לכיוון הבניין. התרשמתי רע מאוד משלושת הצלפים הגרמנים שהיו מצוידים ברובים רגילים ללא התקני כוונות טלסקופיות. הכל נראה חובבני. הצרה הגדולה שאתה ניצב שם כסטטיסט שחוזה באירוע אֵש בו תשעה ישראליים יושבים כפותים ואָזוּקִים בתוך שני ההליקופטרים מבלי שאתה יכול להתערב ולעזור. הגרמנים ניטרלו אותנו. זה היה עוד לפני הטבח הנורא שהתחולל קצת מאוחר יותר”.

מחוגי השעון הורו על חצות, שתיים עשרה בלילה. חלפה כבר שעה ורבע אולי שעה וחצי מאז שבו לוטיף “עיסא” אפיף ויוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל אל ששת אנשיהם ליד ההליקופטרים ושום דבר לא הסתדר. פתאום בחשכת הלילה בחצות הבחינו המחבלים בפנסיהם של ארבע רכבים משוריינים של משטרת מינכן נעים לעבר שני ההליקופטרים. ארבעת הרכבים המשוריינים הגיעו באיחור זמן עצום ל- “פירסטנפלדברוק” בשל פקק תנועה עצום שנוצר בכביש שהוביל ממינכן לשדה התעופה הצבאי. מאות כלי רכב של עיתונאים וציוותי טלוויזיה מכל העולם חשו אף הם לשדה התעופה ב- “פירסטנפלדברוק” וסתמו את עורק התחבורה הזה. ארבעת השִריוניות עברו מרחק של 22 ק”מ בשעה וחצי אך משהגיעו ל- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” העניקו יתרון צבאי מכריע לכוח החילוץ הגרמני. משנגלו חַל בבת אחת שינוי במסת האֵש לטובת הגרמנים. הגרמנים לא רצו שהרכבים המשוריינים יפעלו אלא רק ייצרו איום. לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ויוּסוּף “טוֹנִי” נַאזָאל הבינו כי איבדו את היתרון וידעו כי המאבק הוכרע לרעתם וזו העת לחסֵל את כל תשעת הישראליים שבידיהם כמצוות אבו איאד, “הכל או לא כלום”. שני מחבלים ירו בארבעת השבויים בהליקופטר הראשון שם ישבו כפותים מרים המשקלות דוד ברגר, המתאבק אליעזר חלפין, מרים המשקלות זאב פרידמן, והשופט הבינלאומי בהרמת משקלות יעקב שפרינגר. בתום היֶרִי ווידאו הריגה והעיפו רימון רֶסֶס לתוך ההליקופטר שנדלק מייד, התפוצץ, ועלה בלהבת אש ענקית. באותה העת ירו הצלפים הגרמנים והרגו את המפקד לוּטִיף “עִיסָא” אָפִיף ומחבל נוסף. ידוע בוודאות כי בשלב הזה המחבל עדנאן אל גאשי היה זה שנכנס להליקופטר השני וירה בקלצ’ניקוב שלו מטווח אפס בזה אחר זה במתאבק מָרְק סְלָאבִין, במאמן הא”ק עמיצור שפירא, בשופט הבינלאומי בהיאבקות יוסף גוטפרוינד, במאמן הקלעים קֵהָת שוֹר, ובמאמן הסייפים אנדרֶה שפיצר. הוא פשוט עבר ממושב למושב בתוך ההליקופטר וסחט צרור לעבר כל אחד מהם. זעקות המוות של תשעת בני הערובה הישראליים נשמעו במרחבי השדה.

helicopter munich 1טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. זהו ההליקופטר השרוף בשדה התעופה “Furstenfeldbruck” שנפגע מזריקת רימונים של אחד המחבלים. בהליקופטר הזה נרצחו דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. (באדיבות DOZ והסוכנויות).

helicopter munich 2טקסט תמונה : 5 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. ההליקופטר השרוף נפגע כה קשה שלא הותיר כל סיכוי לנמצאים בו. הוא ניצב כאנדרטה אילמת ב- 6 בספטמבר 1972 בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” (Furstenfeldbruck) השוכן ליד העיר מינכן. אנשי הביטחון הגרמניים הממונים על חילוץ בני הערובה ניהלו קרב חובבני עם קבוצת המחבלים ונכשלו במשימה. לספורטאים הישראליים שלנו חסרי הנשק לא היה כל סיכוי. (באדיבות DOZ והסוכנויות).

פרופסור שלמה אהרונסון מי שהיה כתב – שדר רדיו “קול ישראל” בגרמניה ב- 1972 זוכר בעת שיחות התחקיר שלי עמו כלהלן : “אני שהיתי באותה העת בברלין ועקבתי אחרי פרשת חטיפת 11 הספורטאים הישראליים באמצעות שלושה מוניטורים של שלוש רשתות טלוויזיה שונות ARD ,ZDF, וגם של רשת הטלוויזיה של מזרח גרמניה DDR. בשתיים לפנות בוקר עלה לשידור בכל שלוש רשתות הטלוויזיה דובר ממשלת בון מר קונראד אהלרס (Konrad Ahlers) ומסר כי פעולת השחרור של כוחות הביטחון הגרמניים צלחה ולתשעת החטופים שלום. על פי הודעתו של דובר ממשלת מערב גרמניה דיווחתי מייד לרדיו “קול ישראל” כי תשעת החטופים ניצלו . זאת הייתה בדיעבד ידיעה מוטעית. אני יודע שראש הממשלה גולדה מאיר האזינה לדיווחים שלי ברדיו “קול ישראל”. כעבור כמה דקות שידרתי שוב לרדיו “קול ישראל”, “אוי אלוהים הם נרצחו” . כשהעבירו לגולדה מאיר את ידיעת האמת היא הגיבה, איך זה יכול להיות הרי שלמה אהרונסון אמר רק לפני כמה דקות שהכול בסדר”.

helicopter munich 3טקסט תמונה : יום שלישי – 5 בספטמבר 1972. שדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” (Furstenfeldbruck) ליד העיר מינכן. זהו ההליקופטר הראשון של משמר הגבול הגרמני המפוצץ והשרוף בו מצאו את מותם דוד ברגר, זאב פרידמן, אליעזר חלפין, ויעקב שפרינגר. חמשת החטופים הנוספים בהליקופטר השני (הרוטור שלוֹ מציץ מאחור) עמיצור שפירא, קהת שור, יוסף גוטפרוינד, אנדרי שפיצר, ומרק סלאבין נרצחו ע”י המחבלים בירי אוטומאטי מרובי קלאצ’ניקוב מטווח אפס. מוני וויינברג ויוסף רומנו נרצחו באותו יום בבוקר מוקדם בשלב ההשתלטות הראשון של המחבלים על דירות מס’ 1 ו- מס’ 3 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. (באדיבות ZDF / ARD והסוכנויות).

הגרמנים כאמור היו נבוכים מאוד מהידיעה הלא נכונה שפרסם בטרם עת הדובר קונראד אהלרס . הם כינסו מסיבת עיתונאים ב- IBC במינכן בהשתתפות האנס דיטריך גנשר, ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק, מנפרד שרייבר, ויו”ר הוועדה המארגנת ד”ר ווילי דאומה ובנוכחות כאלפיים וחמש מאות עיתונאים וציוותי טלוויזיה ורדיו כדי להסביר איך שהוא את הכישלון הנורא. האנס דיטריך גנשר ומנפרד שרייבר היו המומים. כמותם גם השאר. ארשת פניהם לא יכלה להסתיר את סערת הרגשות בעקבות התבוסה. דימוייה של מערב גרמניה נפגע. ד”ר ברונו מרק ראשון הדוברים סיפר כי ב- 23.15 הגיעה הידיעה הראשונה הזאת על הטלפרינטר של אחת מסוכנויות הידיעות (רויטרס) כי בחילופי יריות בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק” הצליחו בני הערובה להימלט. לאחר חצי שעה נאמר עוד כפי שאישרו מקורות משטרתיים רשמיים כי ארבעה מהטרוריסטים נהרגו. שלושה נפצעו קשה בחילופי היריות. טרוריסט נוסף התאבד. טרוריסט אחד נמלט. הייתה תחושה של הקלה ורגיעה שהשתלטה על המצב הרוח המתוח. אבל רק לשעה אחת בלבד לזמן קצר ביותר. במרכז העיתונות והטלוויזיה ב- IBC (ראשי תיבות של International Broadcasting Center) החלה להתעבות שמועות אחרות שבחילופי היריות בשדה התעופה “פירסטנפלדברוק” בניגוד לידיעות אחרות נהרגו ארבעה בני ערובה ישראליים. ידיעה זו טרם אושרה בגלל שקווי הטלפון של מגדל הפיקוח יצאו מכלל פעולה או היו תפוסים. בשלב זה לא היה קשר אל המגדל . בחילופי היריות נהרג כנראה גם שוטר אחד ושלושה נפצעו. רק מאוחר יותר בשלוש בבוקר נחשפת האמת כולה כי כל תשעה בני הערובה מתים וההליקופטרים הפכו למלכודות מוות. נהרג גם קצין המשטרה אנטון פליגרבאואר ואחד מטייסי המסוק של משמר הגבול גוּנָאר אֵבֵּל (Gunnar Ebel) נפצע קשה מירי גרמני, כנראה של אחד הרכבים המשוריינים. חמישה מחבלים מתוך השמונה נהרגו. שלושה בחיים והם נמצאים בידי המשטרה. אלפי העיתונאים במקום היו מוכי תדהמה ואצו לדווח לעיתונים שלהם אודות התוצאות הקשות. זה היה בלתי נתפש הרי רק לפני זמן כה קצר הודיע קונראד אהלרס כי מבצע החילוץ הצבאי הסתיים בשלום.

מפקד משטרת מינכן ד”ר מנפרד שרייבר (Dr. Manfred Schreiber) מסר אף הוא פרטים על ההתרחשויות המחרידות בשדה התעופה הצבאי “פירסטנפלדברוק”. מיד לאחר נחיתת שני ההליקופטרים (מסוג Bell) יצא מכל אחד מהם מחבל. הרווח ביניהם היה כ- 30 מטר והם צעדו במהירות לעבר מטוס הבואינג 727 של חברת “לופטהאנזה” שהמתין במרחק של בערך 180 מטרים משני ההליקופטרים. המסלולים היו באותו פרק זמן מוארים בחוזקה. מכל הליקופטר יצא עוד מחבל עם הטייס וטייס המשנה, כאשר בני ערובה נותרו כפותים בבטן ההליקופטרים. שני המחבלים שבדקו את המטוס היו כעת בדרכם חזרה אל ההליקופטרים. בעת שרוב  קבוצת המחבלים היו על המסלול פתחו חמישה צלפים של משטרת מינכן באש. המחבלים שהמתינו ליד ההליקופטרים נפגעו והתמוטטו מייד. אחד משני המחבלים ששבו מהמטוס הגדול נפגע והשני הצליח להימלט אל מתחת לאחד המסוקים. משם הוא ירה אל מגדל הפיקוח. באותה אירוע נפצע אנושות בראשו קצין משטרת מינכן אנטון פליגרבאואר. ב- 22.50 דרשה משטרת מינכן מהמחבלים להיכנע. עד השעה חצות וארבע דקות שרר שקט מתוח. אז זינק מחבל מההליקופטר המזרחי החוצה וזרק רימון לתוכו וברח. מחבל שני רץ בעקבותיו. שניהם נפגעו מירי הצלפים. ההליקופטר עלה באש ונשרף על כל יושביו תכולתו. בגיבוי של כלי הרכב המשוריינים הצליחו כוחות הביטחון לתפוס את שאר שלושת המחבלים שהמשיכו כל אותו הזמן לירות.

על השאלה האם בני הערובה נרצחו עוד לפני חילופי הירי או רק לאחר מכן ? לא ניתן היה בשלב הזה לענות. עבור כל התשעה היו ההליקופטרים מלכודות מוות . הכישלון הטוטלי של פעולת החילוץ עורר – לצד האבל על הקורבנות  והכעס על המחבלים – זרם כן ואמיתי בכל רחביי העולם של שאלות אל האחראים על הביטחון ועל פעולת החילוץ. נדרשה חקירה יסודית של הכישלון הקולוסאלי. קנצלר מערב גרמניה ווילי בראנדט הודה בריאיון ברשתות הטלוויזיה הציבוריות הגרמנית ARD ו- ZDF, כי מבצע החילוץ היה כישלון מוחלט כמו התכנון הרשלני שלו. ווילי בראנדט אמר כי מובן מאליו שכל אמצעי הביטחון שננקטו יבחנו בדקדקנות אך מאידך הוסיף כי נגד טרוריסטים נחושים שאינם חוששים לחייהם שלהם אין כפי הנראה הגנה טוטאלית. משרד הפנים הבאווארי בראשות השר ד”ר בְּרוּנוֹ מֵרְק פרסם הודעה וניסה להסביר ולהצדיק את ההחלטות של ה- 5 ו- 6 בספטמבר 1972 ואת אופן ניהול המו”מ עם המחבלים לפיה המטרה העליונה הייתה להציל את חייהם של תשעת בני הערובה ולנטרל את המחבלים מבלי לסכן מעורבים אחרים . רעיון ניסיון חילוץ בני הערובה בכפר האולימפי עצמו ברחוב קונולי 31 נדחה על הסף על ידי משטרת מינכן בפיקודו של מנפרד שרייבר. האופציה של המראת מטוס “לופטהאנזה” עם תשעת בני הערובה ושמונת המחבלים לעבר יעד בלתי ידוע הייתה גם כן מסוכנת משום שממשלת ישראל לא התכוונה בשום אופן להיענות לתביעותיהם של המחבלים. בנוסף לכך צוות טיסה שלם של “לופטהאנזה” היה מופקר לגורל בלתי ידוע. על אף מאמצים דיפלומטיים אינטנסיביים לא ניתן היה לקבל כל ערבויות מעשיות לתשעת בני הערובה על ידי המדינה שבה הם היו אמורים לנחות, ייתכן מצרים. מעבר לכך המחבלים השאירו לעצמם את האופציה לטוס למדינה ערבית קיצונית שיותר נוחה להם. לכן לדעת שלטונות בוואריה נותרה בידיהם אפשרות פתוחה אחת ויחידה, והיא לקחת את הסיכון ולנסות לשחרר את בני הערובה בפעולה אלימה.

הגרמנים עשו מאמץ אדיר להציל את יוקרתם. אחד עשר ספורטאים ישראליים נרצחו על אדמת גרמניה והוועד האולימפי הבינלאומי הסתפק בעריכת טקס אזכרה לנספים, אך לא בהפסקת המשחקים וביטולם לאלתר. איש לא יודע מה היה קורה ואיזה אימפקט היה נוצר על המשך המשחקים האולימפיים במינכן 72′ לוּ היו נרצחים אחד עשר ספורטאים אמריקניים ו/או בריטיים. מערך ההסברה הפדראלי ערך כמה מסיבות עיתונאיים וגייס גם את יו”ר הוועדה המארגנת ווילי דאומה שזה היה ה- “בייבי” שלוֹ כדי להגן על האינטרס הגרמני. ווילי דאומה היה המום כמו האחרים כשהגיע תורו להסביר את הכישלון והצורך להמשיך באולימפיאדה כמתוכנן ולא להפסיק את המשחקים שמה יתפרש הדבר ככניעה לטרור.

 

כישלון מבצע החילוץ היה קולוסאלי למרות שלגרמנים היה את כל הזמן שבעולם לתכנן אותו כראוי. גורמי ביטחון ישראליים מונים חמש סיבות עיקריות לאי הצלחת הפעולה והמפולת. הגרמנים לא ידעו לאורך כל המו”מ הארוך את המספר המדויק של המחבלים שהשתתפו בפשיטה על מגורי הספורטאים ברחוב קונולי 31. בחירת “פירסטנפלדברוק” כמקום עימות עם המחבלים והפיכתו לשדה המערכה הצבאי היה נכון אך נעשו שם כמה שגיאות קרדינליות. התאורה בשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק הייתה קלושה ובלתי מספקת מה עוד ששני ההליקופטרים נחתו במרחק של 100 מטר מהבניין הראשי על גגו היו ממוקמים שלושה צלפים של משטרת מינכן. כמות הצלפים הייתה מועטת. מנפרד שרייבר היה צריך להביא ל- “פירסטנפלדברוק” עשרות שוטרים וקני רובים כדי להשיג עוצמת אש מסיבית וקטלנית. היה לו את כל הזמן שבעולם לתכנן זאת. רמת חמשת הצלפים הגרמניים שנבחרו למשימה הייתה ירודה והנשקים שלהם כלל לא היו מצוידים בכוונות טלסקופיות. הצלפים לא היו צלפים. בריחת השוטרים הגרמניים מהמארב המתוכנן בגוף הבואינג 727 הוא מביך וכתם בל יימחה.

הגעת הרכבים המשוריינים של משטרת מינכן באיחור זמן עצום לפירסטנפלדברוק התבררה כבלתי יעילה ולא שימושית . קבוצת המחבלים בראשות לוטיף “עיסא” אפיף נבהלה ואיבדה את העשתונות. בסופו של דבר החליטו המחבלים לקפד את חייהם של תשעת בני הערובה. איש לא יודע אם רצח התשעה היה על פי פקודה מפורשת של “עיסא” או שהדבר נעשה מתוך בהלה ולחץ. ועוד דבר. ההתעקשות של שלטונות בוואריה לנהל בעצמם את המו”מ ואת פעולת החילוץ מבלי להיעזר בישראל ומבלי לשתף את סיירת מטכ”ל התגלתה כקטסטרופלית שהניבה תוצאה הרת אסון.

צבי זמיר זוכר עוד בשיחות התחקיר עמי כלהלן : “כבר מרגע בו הגענו בערב של יום שלישי – 5 בספטמבר 1972 לכפר האולימפי ראיתי שהגרמנים לא מאורגנים ומבולבלים, ולא שולטים במצב. היה שם בלגן כל כך גדול עד שכוחות הביטחון של בוואריה ומשטרת מינכן לא ידעו אפילו את כמות המחבלים. פעולת החילוץ הייתה רשלנית וכלל לא מתוכננת מה עוד שחמישה עשר אנשי הימ”מ של משטרת מינכן ברחו ממטוס הבואינג 727 בטרם קרב והצלפים ב- “פירסטנפלדברוק” אפילו לא היו מצוידים בכוונות טלסקופיות. זאת הייתה טרגדיה נוראית ואכזבה גדולה מאוד מהגרמנים. לאחר הופעת ארבעת המשוריינים הגרמניים בשדה בחצות הלילה ובתום קרב האש הרשלני בין הצלפים הגרמניים למחבלים רצתי להליקופטר השני יחד עם וויקטור כהן בתקווה למצוא ניצולים ולהגיש להם עזרה. ההליקופטר הראשון היה שרוף והיה לנו ברור כי כולם נספו. ממגדל הפיקוח ראינו כיצד הוא מתפוצץ מרימון הרסס שנזרק אליו. המראה שנגלה לעינינו בהליקופטר השני היה קשה מנשוא . כל חמשת הספורטאים הישראליים היו כפותים וירויים בחזה, נוטפים דם, וראשיהם שמוטים. כולם היו מתים. זה גם מה שדיווחתי לראש הממשלה גולדה מאיר לאחר ששבנו לכפר האולימפי. “כולם נרצחו גולדה אף אחד לא נותר בחיים”. היא כמובן הייתה המומה מפני שהרדיו והטלוויזיה בארץ כמו בכל העולם דיווחו כי מבצע החילוץ הצליח על פי הודעתו של דובר ממשלת בון קונראד אהלרס (Konrad Ahlers). אבל את זאת כמובן ידעתי מאוחר יותר”.

את התמונות הקשות האלה ראו צבי זמיר ו- וויקטור כהן מקרוב מאוד. הם היו ליד שני ההליקופטרים. שניהם חשו באותם הרגעים את תחושת הטרגדיה והעצב שחש כל ישראלי ויהודי באשר הוא ואת ציווי התנ”כי “זכור את אשר עשה לך עמלק”. תשעה ישראליים חסרי כל הגנה נרצחו בדם קר כשהם כפותים בידיהם ורגליהם.

שני אנשי המוסד הישראליים צבי זמיר ו- וויקטור כהן צפו במו עיניהם בחצות הלילה ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 ב- “פירסטנפלדברוק” בטרגדיה ובכישלון הקולוסאלי של כוחות משטרת מינכן לשחרר את תשעת בני הערובה ורציחתם ע”י שמונת המחבלים בעודם כפותים בתוך שני ההליקופטרים. בקרב שהתפתח בין שוטרי מינכן למחבלים נהרגו חמישה מחבלים . שלושה אחרים ג’אמאל אל גאשי, עדנאן אל גאשי, ומוחמד סאפאדי נתפשו, נכלאו, והמתינו למשפטם [23]. בשתיים עשרה וחצי בלילה הסתיימה האֵש. צְבִי זָמִיר ו- וִויקְטוֹר כּהֵן רצו מייד למסוק השני שלא נשרף כדי להושיט עזרה, אולי יש ניצולים, אך מצאו את כל החמישה מרק סלאבין, עמיצור שפירא, יוסף גוטפרוינד, קֵהָת שוֹר, ואנדרֶה שפיצר מנוקבים ככברה וראשיהם שמוטים. הם נרצחו בדם קר לפני דקות. גוויותיהם היו ספוגות בדם שחִלְחֵל מההליקופטר והרווה את אדמת מינכן . שני אנשי המוסד לא התקרבו כלל להליקופטר הראשון השרוף. לא היה טעם בכך. וויקטור כהן זוכר בעת שיחות התחקיר שניהלתי עמו : “ראינו מחזה נורא. חמישה ישראליים ירויים כפותים. מנוקבים וראשיהם שמוטים הצידה. צבי זמיר ואנוכי טיפסנו שוב על ההליקופטר של משמר הגבול הגרמני שהחזיר אותנו למינכן. פרנץ יוזף שטראוס, האנס דיטריך גנשר, ומנפרד שרייבר לחצו את ידינו כדי להביע את צערם. שלושתם הבינו היטב שמבצע החילוץ הכושל שנוהל ע”י משטרת מינכן היה חובבני ורשלני”.

צבי זמיר לובש ארשת פנים רצינית. הוא אינו מחייך. הוא יושב לידי בחולצת טי שירט לבנה על הכורסא בלובי של הדיור המוגן “עד 120” ב- ראשל”צ, וזוכר היטב את התמונה ההיא : “מבצע החילוץ היה כישלון קולוסאלי. זה היה נורא. טייס ההליקופטר השלישי שחזר לשדה התעופה “פירסטנפלדברוק” כדי לאסוף את פרנץ יוזף שטראוס, מנפרד שרייבר, והאנס פרידריך גנשר היה כה מבוהל עד ביקש להמריא בלעדַיי ובלעדֵי וויקטור כהן. הוא פשוט רצה לחמוק מהמערכה ולהשאיר אותנו ב- “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” אך הָאנְס דִיטְרִיךְ גֶנְשֶר לא נתן לו וצירף אותנו ברגע האחרון אליהם”. צבי זמיר ו- וויקטור כהן חזרו לכפר האולימפי במינכן שם המתין לשניים השגריר אלישיב בן חורין ובידו קו טלפון בינלאומי פתוח . כשלושת רבעי השעה לאחר אסון קטילתם בדם קר של תשעת בני הערובה דיווח צבי זמיר לראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ולשר הביטחון משה דיין אודות המראות הקשים שראה. צבי זמיר זוכר בעת שיחות התחקיר עמי כלהלן : “גולדה מאיר הייתה המומה והשיבה לי בתדהמה, “איך זה יכול להיות ? הרי שלמה אהרונסון שידר רק עכשיו ברדיו “קול ישראל” וגם בטלוויזיה אמרו כי תשעת בני הערובה ניצלו בפעולת קומנדו גרמנית”. השבתי לה בעצב רב : “לא גולדה, כולם נִספו, אין ניצולים. ראיתי זאת במו עיניי”. ראש המוסד צבי זמיר חזר מייד ארצה ו- וויקטור כהן נשאר עוד כמה ימים במינכן בדירת מסתור שהכינו עבורו שירותי הביטחון הגרמניים. הוא היה אמור להצטרף לחקירת שלושת המחבלים שנשארו בחיים.

ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר ראתה בדמיונה את המחזה הנורא בו מובלים הספורטאים הישראליים לטבח כשהם חסרי ישע וללא כל הגנה מול רובי הקלאצ’ניקובים ורימוני הרֶסֶס של קבוצת המחבלים. אחד עשר ספורטאים ישראליים שהתחנכו וחינכו לטוהר הספורט ולדבקות במשימה ללא וויתור ופשרות לא יכלו עכשיו להשיב מלחמה שערה ברגע המכריע של חייהם מפני שידיהם היו ריקות וכפותות. אין פלא שפקדה עכשיו על ראש המוסד צְבִי זָמִיר לחסל את ראשי המחבלים וכל מי שהיה לו יד ורגל במעשה הרצח הנפשע והמתועב ב- 5 בספטמבר באולימפיאדת הרצח והטבח של מינכן 72′ [24].

טקסט מסמך :  יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. כותרת ראשית ב- “מעריב”, “9 בני הערובה הישראליים במינכן נרצחו”. (באדיבות “מעריב”).

טקסט מסמך :  יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. כותרת ראשית ב- “ידיעות אחרונות”, “9 בני הערובה נרצחו”. (באדיבות העיתון “ידיעות אחרונות”).

מדינת ישראל התעוררה לבוקר נורא. ב- 13 בספטמבר 1972 הקימה ממשלת ישראל בראשות גב’ גולדה מאיר וועדת חקירה בת שלושה אנשים על מנת שתבדוק את סידורי האבטחה הכושלים של משלחת ישראל במינכן 72′ ואת צורכי אבטחת משלחות ספורט בעתיד בחו”ל. הוועדה הורכבה משלושה אנשים בעלי ניסיון בתחום מפכ”ל המשטרה פנחס קוֹפֶּל ששימש יו”ר הוועדה [25], משה קָשְתִּי, ואביגדור בַּר-תֵּל. ראש הממשלה הסבירה את הצורך בהקמת צוות החקירה ויידעה את שלושת אנשיה שהקמת וועדת החקירה מתבססת על החלטת הממשלה יומיים קודם לכן ב- 11 בספטמבר 1972. נוהל עבודת הצוות התבסס על שמיעת עדויות של גורמי הביטחון השונים בארץ ומטעמם בחוץ לארץ וגם על שמיעת עדויות של ראשי המשלחת הישראלית למינכן ובראשם שמואל “מוליק” ללקין. וועדת קופל כתבה בדו”ח הסיכום שלה כי נוהל עבודת הצוות שלה התבסס על שמיעת עדויות של גורמי הביטחון השונים בארץ ומטעמם בחו”ל, וגם על שמיעת עדויות של ראשי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 72′ ועדויות של עיתונאים, לרבות אנשי טלוויזיה אשר היו קשורים למשלחת בתוקף תפקידם ויכלו לשפוך אור על מחדלי האבטחה, אך משום מה שני אנשי הטלוויזיה הישראלית דן שילון ואלכס גלעדי לא זומנו ע”י הוועדה למסור את עדותם. הדו”ח עסק גם בתּפקוּדם של השב”כ ואגף האבטחה בשירות הביטחון הכללי וכן תפקודה של מחלקת הביטחון במשרד החוץ וגם בתפקודם של הקב”טים זה של השגרירות הישראלית בבון וזה של משרד החינוך והתרבות בישראל.

טקסט מסמך : ספטמבר 1972. כתב המינוי מטעם ממשלת ישראל להקמת וועדת החקירה המורכבת מהאישים מפכ”ל המשטרה פנחס קופל, משה קשתי, ואביגדור ברתל, כדי שתחקור את סידורי ההבטחה הכושלים סביב משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972.

טקסט מסמך : 29 בספטמבר 1972. עמוד מס 15 ואחרון “ההמלצות” ב- ד ו ” ח  סודי  ביותר  בן 15 עמודים של וועדת החקירה שהתמנתה ע”י ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר בראשות פנחס קופל , אביגדור ברתל ומשה קשתי כדי לבדוק ולברר את סדרי האבטחה של משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972 . על ה ד ו ” ח  חתומים יו”ר הוועדה פנחס קופל ושני החברים הנוספים אביגדור בר-תל  ומשה קשתי . הערה שלי : הדו”ח הזה מתפרסם במלואו באחד הפוסטים הקודמים. הוא איננו כבר מסמך סודי ו/או סודי ביותר בחלוף 40 שנים מאז האירוע.

אנשי הוועדה פעלו במהירות. בתוך שישה עשר ימים ב- 29 בספטמבר 1972 סיימו קוֹפֶּל , בַּר-תֵּל, וקָשְתִּי את עבודתם. הוועדה פרסמה את מסקנותיה והמלצותיה במסמך בן 15 עמודים והגישה את הדו”ח לממשלה. ההמלצות חשפו את המחדל החמוּר שהיה גלוי וידוע לכל עוד בטרם פרסום הדו”ח. היה ברור כי הייתה כאן לא שאננות של רגע אלא גישה כוללנית מוטעית מיסודה. שירותי הביטחון נחו על זרי הדפנה כמו המטכ”ל הצבאי של צה”ל בטרם מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. גורמי הביטחון על אגפיהם השונים לרבות תפישת הביטחון של הקב”טים בשגרירויות לא התאימו את עצמם למצב החדש שיצר הטרור הפלסטיני באיום המתמיד שלו על יעדים ישראליים בחו”ל. הדו”ח של פנחס קוֹפֶּל, אביגדור בַּר-תֵּל, ומשה קָשְתִּי מסווג כסודי אך מסקנותיו פשוטות וטריוויאליות בתכלית. הפכתי וקראתי אותן. פשוט לנשוך את השפתיים עד כדי כאב עמוק ולבכות. במשך עשור שנים בעת מחקר וכתיבת הטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” בכיתי ללא דמעות בלבי. תחום האבטחה הקונקרטי של משלחת הספורט לאולימפיאדת מינכן 1972 היה באחריות הקב”טים והשב”כ. לא של המוסד.

אילו מישהו היה מאמץ אותן קודם לכן אזי הטבח היה נמנע. ובאמת הלקח נלמד. הספורטאים הישראליים ומשלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית למשחקי אסיה ה- 7 בטהראן באוגוסט – ספטמבר 1974 אובטחו ע”י השב”כ. רק שם הייתה בעיה אחרת. שירות הביטחון האיראני ה- Savak התיר למאבטחים הישראליים להיכנס לארצם אך ללא נשק. באולימפיאדת מונטריאול 1976 השתכנו ספורטאי ישראל שוב בפיקודו של מנהל המשלחת ה- Chief de mission שמואל “מוּליק” ללקין בדירות העליונות של הקומה האחרונה בבית מלון בעיר כשהוא מאובטח היטב ע”י המשטרה הקנדית וכוחות ביטחון חשאיים נוספים. מעלית המלון נעצרה על פי תכנון מוקדם תמיד שתי קומות מתחת למגורי הספורטאים הישראליים. ראה עשרת הכרכים א’ ו- ב’ של הספר “הפקות חובקות ארץ ועולם” בסדרה הסדרה בת 13 ספרים “מהפכת המידע הגדולה בהיסטוריה”.

שמואל “מוליק” ללקין (בן 92 היום) המנהל וראש המשלחת הנערץ והבלתי נשכח של ספורטאי ישראל לאולימפיאדת מינכן 1972.

מתוך הטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972”.

אי אפשר לסיים את הפוסט הקונקרטי הזה “תזכורת מרה מס’ 2” ללא נאום ההספד ההיסטורי והבלתי נשכח רווי כאב, עֶצֶב, ויָגוֹן נורא וגם נושא תקוות שנשא שמואל “מוליק” ללקין מנהל וראש המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן 1972 באצטדיון האולימפי ביום רביעי בבוקר – של ה- 6 בספטמבר 1972 לזכר 11 הספורטאים הישראליים הי”ד שנרצחו בדם קר ע”י שמונה מחבלים פלסטיניים חברי ארגון הטרור “ספטמבר השחור”.

ספטמבר 2012. לפני שעה קלה סיימתי עוד שיחת טלפון עם מר שְמוּאֵל לָלְקִין (מתוך מאות שקיימתי עמו מאז 2004) ראש המשלחת האמיץ של הספורטאים הישראליים שנשלחו לאולימפיאדת מינכן 1972 – אודות הפוסט הזה שאתם הולכים עכשיו לקרוא אותו. זהו הפוסט הראשון בסדרה של כמה פוסטים שידונו בפרוטרוט באסון מינכן 1972. שְמוּאֵל לָלְקִין יהיה בעוד רגע קט בן 87. הוא דמות מפתח בכל פרשת רצח י”א הספורטאים שנקטלו באותו יום שלישי המַר ונִמְהר של 5 בספטמבר 1972 בדם קר ללא כלי מגן בידם. הוא בעצמו ניצול שנשכח בכל מסע התקשורת הישראלית העכשווי אל נבכי העבר מלפני 40 שנים. אילו קבוצת שמונה המחבלים בפיקודו של לוטִיף “עִיסָא” אָפִיף וסגנו טוֹנִי נָאזָאל שכונה צֶ’ה גֶאוָוארָה. (איזה צ’ה גווארה ואיזה נעליים. מדובר ברוצח מנוול בן בליעל), מזויינים ברובי קלאצ’ניקוב טעונים בעשרות מחסניות ורימוני רֶסֶס, היו מצוידים טיפ טיפה במודיעין מדויק יותר, הם היו פולשים לדירה מס’ 2 שעליה פסחו משום מה (הטרילוגיה “אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972” מעלה השערה די מבוססת מדוע פסחו המחבלים על דירה מס’ 2 ופלשו דווקא לדירה מס’ 3. המרחק בין שתי הדלתות של דירה מס’ 2 לדירה מס’ 3 הוא מטר אחד בלבד), וממשיכים בתנועה של עוד כמה מטרים לעבר דירות מס’ 4 ו- 5. שמואל ללקין התגורר לבדו כראש המשלחת בדירה מס’ 5 בבניין מגורי הספורטאים הישראליים ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. הוא התגלה בכל כושר מנהיגותו ואומץ לבו בעת הרצח (הראשונים שנרצחו מייד לאחר החטיפה היו מאמן קבוצת המתאבקים משה “מוני” וויינברג ומרים המשקלות יוסף רומנו – בשתי נסיבות רצח סמוכות אך שונות זאת מזאת), בעת המו”מ עם המחבלים, ובעת הקשה והנוראית לשמע הבשורה כי המחבלים טבחו את תשעת בני הערובה הנותרים כפותים ו- אזוקים בתוך שני ההליקופטרים בשדה התעופה “פִירְסְטֶנְפֶלְדְבְּרוּק” המרוחק כ- 22 ק”מ מהכפר האולימפי במינכן. מר שמואל ללקין בן דור הפלמ”ח ממקימי המדינה איננו מחזיק מחשב בביתו. הוא נשאר צנוע, עניו, אמיץ, וצלול. הפוסטים האלה מצדיעים לשמואל ללקין כדמות שנשכחה והושארה מאחורי הקלעים גם היום. אילו הייתי שַר החינוך במקום מר גדעון סער ו/או שר התרבות והספורט במקום שַרת התרבות והספורט במקום גב’ לִימוֹר לִבְנָת הייתי מגייס את שמואל ללקין למסע הרצאות ברחבי בתי הספר ומוסדות חינוך במדינת ישראל אודות פועלו ומורשתו ומורשתם של ספורטאיו באולימפיאדת מינכן 1972. בטקס האזכרה לי”א הספורטאים הישראליים שנערך למחרת באצטדיון האולימפי ביום רביעי ב- 11.00 בבוקר של  6 בספטמבר 1972, נשא שמואל ללקין בפני 80000 (שמונים אלף) צופים באצטדיון ומאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם נאום היסטורי בלתי נשכח. הוא כתב את הנאום בחדרו ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי במינכן לפנות בוקר באותו יום רביעי ההוא – 6 בספטמבר 1972 (לפני יותר מ- 43 שנים) ובתומו בטרם הופעתו קבל עם ועולם, הקריא אותו לשַר החינוך דאז בממשלת ישראל יגאל אלון, בארץ. יגאל אלון אישר את הטקסט. עבור הנאום ההיסטורי ההוא לפני 43 שנים ראוי שמואל ללקין למדליית זהב (!).

הנה טקסט הנאום ההיסטורי במלואו שהוקרא במעמד הנורא ההוא בטקס האזכרה ל- 11 הספורטאים הישראליים הי”ד באצטדיון האולימפי של מינכן ביום רביעי לפני הצהריים של ה- 6 בספטמבר 1972 :                                                                                           

“ספורטאי ישראל באו למינכן כדי להשתתף באולימפיאדה ה- 20 בהתאם לרוח האחווה האולימפית. בידידות, בהגינות, ושלום – לצדם של ספורטאי כל ארצות תבל. נרעשים ומזועזעים מתאבלים אנו על ההפרה הברברית של הרוח האולימפית ע”י התקפה זדונית של טרוריסטים שבה נרצחו באכזריות אחד עשר מספורטאינו היקרים. כל שוחר תרבות וספורט חייב לגנות בסלידה מעשים שכאלה. הם היו ספורטאים אמיתיים ואמיצים שמתו בשיא פריחתם.        

מעשה פשע מפלצתי שכזה הוא חסר תקדים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים וכל האנושות מגנה אותו בחומרה. אנחנו מתאבלים מרה על מתינו ושולחים את תנחומינו הכנים למשפחות. אנחנו מצטערים על הקוֹרבנות ועל הפצועים שנפגעו בעת שירותם כאשר ניסו למנוע את מעשיהם של הטרוריסטים הנפשעים. בשם המשלחת הישראלית בשם כל הספורטאים הישראלים בשם כל אזרחי ישראל, אני מבקש להביע את הערכתי לוועד האולימפי הבינלאומי ולוועדה המארגנת על שהואילו להפסיק את המשחקים לאות סולידריות עם הספורטאים הישראלים. אנחנו מביעים את הערכתנו למטה החירום של המשטרה, למשמר הגבול הגרמני ולגופי הביטחון הגרמניים. אנחנו מעריכים את הגינוי החריף של הפשע ואת ההשתתפות בצערנו שהשמיעו נשיאים, ראשי ממשלות, אנשי ציבור, עיתונאים, אזרחים גרמנים, וספורטאים מכל העולם. אנחנו מודים לכולם על הסולידריות שלהם אתנו.

בשם ספורטאי ישראל ובשם חברי המשלחת אנו מבכים מרה את ספורטאינו הנערצים ומשתתפים באבלן של המשפחות השכולות. כמו כן מבכים אנו את האנשים שנהרגו במילוי תפקידם. עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל, אנו נוסיף גם בעתיד להשתתף בתחרויות המשחקים האולימפיים ברוח האחווה וההגינות . ספורטאי ישראל עוזבים את מינכן בתדהמה עמוקה וברגשות קשים”.

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אחת עשרה בבוקר. טקס האזכרה ל- י”א הספורטאים האולימפיים הישראליים שנרצחו שעות ספורות קודם לכן ע”י קבוצת מחבלים פלסטינית מארגון “ספטמבר השחור”, באצטדיון האולימפי של מינכן 1972. ראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין נושא את נאום ההספד ההיסטורי שלו בפני 80000 (שמונים אלף) אנשים באצטדיון האולימפי ובפני מאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם כולו. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

לאחר שהובררה האמת המרה ביקש שמואל ללקין ממזכירתו של וולטר טרוגר גב’ בְּרִיגִיטָה שְמִיטְס (Brigitte Schmits) לארגן לו מייד רכב שייקח אותו ל- “פירסטנפלדברוק” כדי לזהות את הגופות. כל הרכבים של הוועדה מארגנת היו עסוקים אבל גב’ בריגיטה שמיטס מצאה אחד עבור ראש המשלחת הישראלית. למזכירות של בעלי שררה יש כמעט את אותו הכוח כמו לבוסים שלהן. שמואל ללקין טס עם נהגו הגרמני לשדה התעופה הצבאי. שלט תנועה גדול כיוון אותם ביציאה מהכפר האולימפי כיצד להגיע למחוז חפצם . באופן אירוני היה כתוב עליו דאכאו ו- “פירסטנפלדברוק”. משהגיעו לשעריו מצאו אותם נעולים. משטרת מינכן אסרה כל כניסה. שמואל ללקין הציג את ה- Accreditation המיוחד שלוֹ והזדהה כראש המשלחת אך הגרמנים לא התירו לו לראות את המתים. שמואל “מוליק” ללקין ראש משלחת הספורטאים הישראליים לאולימפיאדת מינכן 1972, מוסיף בשיחות התחקיר הרבות שקיימתי עמו : “…לאחר שהתבררו ממדי האסון והטרגדיה החלטתי לכתוב לפנות בוקר ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 בחדרי יחד עם יריב אורן (היה מנהל רשות הספורט במשך שנים רבות במשרד החינוך) את טקסט הנאום שהייתי אמור לשאת בעוד שעות ספורות בטקס הזיכרון באצטדיון האולימפי נוכח פני רשתות הטלוויזיה מכל רחבי תבל. כשסיימתי את הכתיבה צִלצלתי בטלפון הבינלאומי שלי מחדרי בכפר האולימפי במינכן ליגאל אלון שר החינוך והתרבות. הקראתי לו בטלפון את נוסח הטקסט וביקשתי את אישורו. יגאל אלון סמך ידו עליו ובאמת אישֵר אותו ללא היסוס. בינתיים התעוררה מחלוקת קלה. יצחק אופק יו”ר ההתאחדות לספורט ביקש מיו”ר הוועד האולימפי יוסף “יושו” ענבר לקרוא את הנאום בטקס הזיכרון בעצמו באצטדיון האולימפי של מינכן באותו יום רביעי ההוא של 6 בספטמבר 1972. יו”ר הוועד האולימפי הישראלי הדף את בקשתו, וכה אמר : “שמואל ללקין הוא “השֶף דֶה- מִיסְיוֹן” של המשלחת האולימפית ובתור שכזה ובתוקף תפקידו ואחריותו כלפי הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) הוא האיש שיקרא את הנאום שכתב במו ידיו בטקס הזיכרון קבל עם ועולם”.

80000 (שמונים אֶלֶף) צופים ביניהם 3500 (שלשות אלפים וחמש מאות) ספורטאים מילאו את האצטדיון האולימפי ביום רביעי – 6 בספטמבר 1972 באחת עשרה לפני הצוהריים כדי להשתתף בטקס האזכרה ולחלוק כבוד אחרון לאחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו ע”י מחבלים. כל משלחת ישראל ניצבה שם בוכייה. זה היה אסון נוראי. הקסם של המשחקים האולימפיים פינה מקומו לאחר אחד עשר יום לזעזוע כבד. ספורטאים רבים באצטדיון האולימפי ענדו סרטים שחורים. אחרי נגינת ה- “הירואיקה” של בטהובן נשא ווילי דאומה יו”ר הוועדה המארגנת דברי אזכרה ואמר, “אפילו הלאווים שאותם מכבד עולם הפשע הופרו עם הפיגוע במשחקים במינכן”, וביכה את חוסר האנושיות שאין דומה לה אשר הניעה את הרוצחים למעשה השפל. לפני כן נראה ווילי דאומה כשהוא תומך באוורי בראנדג’ נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) בהגיעם לאצטדיון האולימפי כדי ליטול חלק באזכרה. שניהם נראו המומים.

נשיא הרפובליקה הפדראלית הגרמנית [2] ד”ר גוסטאב היינמן אמר בטקס האזכרה באצטדיון האולימפי : “גם ברגע זה הרעיון האולימפי לא הוכרע ואנו מחויבים לו עכשיו ביתר שאת . נושאים באחריות גם המדינות שלא מנעו מאנשים אלה לבצע את הרצח הנפשע. לפני אחד עשר יום פתחתי כאן, באתר הזה, את אולימפיאדת מינכן 1972. הם התחילו כמשחקים שמחים באמת ברוח הרעיון האולימפי. הֵד מדהים בכל העולם לווה אותם עד שלפני יומיים כיסה אותם צֵל כבד של מעשה רצח. בלילה הקודם התפשטו בהלה ותדהמה. הניסיון להציל את בני הערובה הישראלים נכשל. במקום שעד לא מזמן שלטו שמחה ונינוחות מכסים כעת חוסר אונים ותדהמה את פני האנשים. אובדי עצות אנו עומדים מול פשע נתעב. באבל עמוק אנו מתאחדים מול קורבנות הפיגוע. רגשות ההזדהות שלנו מופנים אל קרוביהם ואל כל אזרחי ישראל. הפיגוע הזה הכה בכולנו. האם אפשר היה למנוע את פיגוע ותוצאותיו ? אף אחד לא יוכל ברגעים אלה לתת על כך תשובה מוחלטת. מי הם האשמים במעשי הנבלה ? בראש ובראשונה זוהי התארגנות נפשעת ומנובזת שחושבת ששנאה ורצח יכולים להיות אמצעי במאבק פוליטי. באחריות נושאות גם אותן מדינות שלא מונעות את מעשיהם של האנשים האלה. לכל האנשים בכל העולם התברר בשעות האחרונות ששנאה רק הורסת . קורבנות הפיגוע הזה קוראים לנו להתגייס בכל הכוחות כדי למגר את השנאה הזאת . לנוכח פני האסון יש להתייצב כעת מול הקיצוניות ביתר שאת על ידי חיזוק ההבנה. הרעיון האולימפי לא הופרך. אנחנו מחויבים לו ביתר שאת. במה שנאלצנו לחוות לא קיים קו הפרדה בין צפון לדרום ומזרח למערב. כאן קיים קו הפרדה בין הסולידריות של כל האנשים שרוצים שלום לבין אלו שמסכנים סכנת מוות את כל מה שעושה את החיים שלנו לבעלי ערך. החיים דורשים התפייסות. אסור שהפיוס ייהפך קורבן לטרור. בשם הרפובליקה הגרמנית אני פונה לכל עמי העולם , עִזרו להתגבר על השנאה, עִזרו לפיוס לפלס את הדרך”.

טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 במינכן 1972 . אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972 האצטדיון האולימפי  המרכזי. נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמאן נושא את נאום ההספד בטקס האזכרה לאחד עשר הספורטאים הישראליים שנרצחו יממה קודם לכן. משמאל בשורה השנייה אפשר לראות את מנהל המשלחת האולימפית מר שמואל “מוליק” ללקין ושגריר ישראל במערב גרמניה מר אלישיב בן חורין – שניהם חובשי כיפות. באותה השורה, ניתן להבחין בצד ימין בהאנס דיטריך גנשר ולידו הלורג האירי מייקל קילאנין שנבחר לנשיא IOC לשנים 1980 – 1972. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ . ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זיהוי הנוכחים בתמונה : נואם נשיא מערב גרמניה גוסטב היינמאן (Gustav Heinemann). מימין לנואם נראים הלורד קילאנין ושר הפנים המערב גרמני האנס דיטריך גנשר . משמאל נראים בשורה השנייה מלמטה, נשיא IOC  אברי בראנדג’ בן 84, שגריר ישראל בגרמניה אלישיב בן חורין (חובש כיפה שחורה) וראש משלחת הספורטאים הישראלית לאולימפיאדה שמואל ללקין (חובש כיפה כחולה). באותה שורה יושב חמישי מימין הלורד האירי מייקל קילאנין שנבחר בתום משחקי מינכן 1972 נבחר לנשיא IOC במקומו של אברי בראנדג’. אברי בראנדג’ צידד בהמשך המשחקים האולימפיים במינכן 72′ למרות הרצח הנורא. הוא כמובן גינה את מעשה הפשע המחריד אך טען כנשיא IOC שההצגה האולימפית חייבת להימשך וכי אין לערב פוליטיקה עם ספורט. “The Games  must go on“, אמר למקורביו. לא ייאמן אבל זה היה קו המחשבה שלו. יו”ר הוועד האולימפי המערב גרמני ווילי דאומה יושב בשורה הראשונה שלישי משמאל. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות).

טקסט תמונה : אחת עשרה בבוקר של יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. טקס האזכרה באצטדיון האולימפי במינכן. נשיא מערב גרמניה גוסטאב היינמן מנחם את אמו של משה “מוני” וויינברג שנישאה בשנית והיגרה לגרמניה. (באדיבות וסיוע אנשי DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (IOC) האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג’ (Avery Brundage) בן 84 גינה את הרצח אך הדגיש כי המשחקים חייבים להימשך למרות הקורבנות. הוא היה דיפלומט רב ניסיון ונאם בזהירות וקורקטיות. “אנחנו לא יכולים להסכים לכך שטרוריסטים יהרסו את שיתוף הפעולה הבינלאומי כפי שהוא מגולם במשחקים האולימפיים”. בנאומו המחושב באזכרה במינכן לזכר י”א הנרצחים מצא לנכון לכרוך את דעתו גם על ההחלטה של הוועד האולימפי הבינלאומי להרחיק את רודזיה מהמשחקים. טקס הזיכרון הראשון בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים (מזה 78 שנים) הראה שההתקפה הרצחנית של הערבים יצרה סולידריות אולימפית בינלאומית. היא אילצה, זה בא גם לידי ביטוי בדברי הנואמים, את המשך המשחקים לנוכח הקורבנות הישראליים על מנת להבטיח את עתידם. המשחקים המַרים, משחקי אחד עשר הימים, הסתיימו. לא בפעם הראשונה, אבל לראשונה בנסיבות כל כך טרגיות כל כך טרגיות. צריך היה עולם הספורט היה צריך להפנים שבאוקיינוס ענק שבו אין שלום ולא ייכון שלום אפילו אי אחד של חוסר דאגות איננו יכול להתקיים. זהו המֶסֶר המַר של המשחקים האולימפיים העשרים במספר.

ראש המשלחת הישראלית שמואל “מוליק” ללקין נשא את נאום ההספד לאחר דבריו של ווילי דאומה על ביזוי ברברי של הרעיון האולימפי בידי מתקפה זדונית. הקהל קם על רגליו כאשר קרא ללקין את שמותיהם של אחד עשר הנרצחים : “דוד ברגר, אליעזר חלפין, קהת שור, יוסף רומנו, עמיצור שפירא, מרק סלבין, יעקב שפרינגר, אנדרי שפיצר, משה ווינברג, יוסף גוטפרוינד, וזאב פרידמן. מה שקרה באולימפיאדת מינכן 72′ הוא חסר תקדים בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים”. שמואל ללקין המשיך ואמר, “אנחנו מבכים מרה את מתינו אבל בה בעת מודים על הסולידריות של הספורטאים שתמכו בהפסקת המשחקים” .מנכ”ל רשות השידור שמואל אלמוג ומנהל הטלוויזיה ישעיהו “שייקה” תדמור החליטו לשדר ישיר את טקס האזכרה והטלוויזיה הלימודית הסכימה לפנות את זמן השידור שלה. דן שילון שידר ישיר מעמדת השידור באצטדיון האולימפי את מהלכו. שיאו של טקס הזיכרון היה נאומו המרשים של שמואל ללקין ראש משלחת הספורט של ישראל. הנאום הועבר בשידור ישיר לכל בית בישראל וגם לרחבי העולם. שמואל ללקין זוכר בעת שיחות התחקיר כמי כלהלן : “הייתי מאוד נרגש לפני הקראת הנאום, אך היה לי זמן רב להתכונן לקראתו, לחשוב על הטקסט, ולבנות את האינטונציה הנכונה. ידעתי שזאת שעה היסטורית והבטחה והתחייבות היסטורית של מדינת ישראל שבשמה אני נושא את דבריי בטקס הזיכרון באצטדיון האולימפי במינכן. ידעתי שהנאום יועבר בשידור ישיר בארץ ובעוד 100 מדינות. לקחתי את האחריות על עצמי. לא היה לי ספק שאעמוד במשימה ולא היה לי ספק שאקרא את הטקסט בביטחון ובהדגשים הנכונים”.

יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. האצטדיון האולימפי במינכן  שמואל ללקין מנהל המשלחת האולימפית של ישראל, עייף ובלתי מגולח, נושא בכישרון את נאומו ההיסטורי והחשוב בטקס האזכרה באִצטדיון האולימפי במינכן 72′. מאות מיליוני צופי טלוויזיה בעולם האזינו לנאום . מִילותיו הדרמטיות, “עלי להבטיח לכם נאמנה כי ספורטאי ישראל לא יירתעו בגלל המעשה השפל…” מהדהדות בעוצמה עד עצם היום הזה. שר החינוך והתרבות בימים ההם יגאל אלון אישר את תוכן הנאום ההיסטורי ההוא. בתום הנאום קיפל שמואל ללקין את נייר הנאום והלך לשבת במקומו. הוא זכה על נאומו במדליית זהב בשם מדינת ישראל.

טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. טקס האזכרה באצטדיון האולימפי של מינכן ל- י”א הנרצחים. משלחת ישראל מאזינה לנאום ההספד של השף דה מיסיון שמואל ללקין . במרכז עומד מאמן מרימי המשקולות טוביה סוקולסקי ומשמאלו יצחק אופק, יצחק כספי, וקצין האימון הגופני של צה”ל סא”ל עמוס בר חמא. (באדיבות וסיוע אנשי  DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

האכזבה הגדולה ביותר בטקס האֵבֶל במחנה הישראלי הייתה מנאומו הקורקטי של נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, האמריקני אֶוְורִי בְּרָאנְדֶג’ (Avery Brundage) בן ה- 84, שאמר, “לנו יש את הכוח הנובע מהאידיאל האולימפי הדגול. אני בטוח שהציבור יסכים עמנו שאיננו יכולים להרשות לקומץ טרוריסטים לנפץ את גרעין שיתוף הפעולה הבינלאומי והרצון הטוב שמאפיין את שורות התנועה האולימפית. לכן אני אומר שמשחקי אולימפיאדת מינכן 72′ חייבים להימשך”. אוורי בראנדג’ השתמש בניסוח, “The Games must go on”. ההצהרה הזאת של נשיא IOC הרגיזה והכעיסה ישראליים רבים אך אוורי בראנדג’ היה מדינאי שבאמת האמין כי הפסקת המשחקים לאלתר היא פרס לטרור. זאת הייתה השקפת עולמו כל חייו.

בהמשך דבריו אמר עוד אוורי בראנדג’ : “כל בן אנוש מזועזע ומבוהל מההתקפה הברברית והנפשעת של טרוריסטים במתחם האולימפי השלו. אנחנו מבכים את חברינו הישראלים קורבנות ההתקפה הברוטלית הזאת  זוהי עובדה עצובה בעולמנו הלא מושלם  שככל שהמשחקים גדולים יותר ומשמעותיים יותר הם הופכים להיות קורבן ללחץ כלכלי, פוליטי, ועכשיו גם פלילי. המשחקים האולימפיים העשרים הפכו מטרה לשתי התקפות נוראות, כי במקרה של רודזיה הפסדנו את הקרב נגד סחיטה פוליטית. כוחנו הוא באידיאל הגדול שאנחנו מיצגים. אני בטוח שדעת הקהל בעולם תומכת בדעתי שאיננו יכולים לתת לחבורה של טרוריסטים לפגוע בבסיס הזה של שיתוף פעולה בינלאומי וברצון הטוב שאותו מגלמים המשחקים האולימפיים. על המשחקים להתחדש לאחר טקס האבל. עלינו להמשיך במאמצינו, לדגול בהם בכנות וליישם את היכולות של הספורטאים במישורים אחרים. אנחנו מכריזים בזאת את היום ליום אבל ונמשיך את כל התחרויות כפי שתוכננו באיחור של יום”. אוורי בראנדג’ היה כמו כל נשיאי הוועד האולימפי הבינלאומי ראשית דבר מדינאי בעל אינטרסים ופחות בעל רגשות , וכבעל אינטרסים פעל כפי שפעל. ברור לחלוטין שהשאלה כיצד היה פועל אילו היו נקטלים במינכן 1972 אחד עשר ספורטאים אולימפיים אמריקניים נשארת היפותטית.

תם טקס האבל. עשרות האלפים החלו לצאת מהאצטדיון האולימפי במעברי יציאה מיוחדים, שערים שנועדו במקור למוגבלים בגופם, כשהם מוקפים בחגורת אבטחה כבדה. הלם הטבח הורגש היטב בפניהם של הספורטאים הישראלים. על פניהם לא נכרו כל הבעה או רגש. הטרור הרצחני היה טרי מדי עדין. מילות התנחומים הרבות בטקס הזיכרון והאמפתיה הגדולה לא יכלו לשכך את הכאב העמוק. הם לא הסתכלו יותר לאחור אל האצטדיון האולימפי, בו גם עבורם החלו עשרה ימים קודם לכן משחקים עליזים ושמחים. רק באוטובוס השתחררו פניהן הקפואות של הספורטאיות הישראליות והן פרצו בבכי. ניסיונות של חברות במשלחת לנחם אותן כשלו לנוכח פרץ הרגשות הזה. זו הייתה הפרידה של הנשים והגברים שבאו מישראל ממינכן שאליה באו ב- 21 באוגוסט 1972 עם הרבה תקוות ליותר הבנה אנושית ועכשיו לאחר שבועיים וחצי ב- 7 בספטמבר 1972 עזבו אותה במפח נפש .כאשר נשמעו הצלילים האחרונים של האוברטורה מתוך אגמונט” של לודוויג וואן בטהובן והאנשים עזבו חרש את האצטדיון, החלו המארגנים לפנות את הכיסאות מהדשא לקראת חידוש התחרויות. אחרים נשאו מכשירי כל מיני ספורט. “הרי המשחקים חייבים להתחדש”, אמר לפני דקות אחדות אוורי ברנדג’. הכרזתו של נשיא הועד האולימפי בטקס הזיכרון על המשך המשחקים הייתה למעשה החלטה רשמית שקיבל דירקטוריון הוועד האולימפי על המשך התחרויות עוד לפני הטקס. לאחר ההכרזה של אוורי ברנדג’ כבר לא היה צורך בכינוס מליאת הוועד האולימפי כדי לאשר את החלטת הדירקטוריון.

טקסט תמונה : יום רביעי בצהריים – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת מינכן 1972. מאמן מרימי המשקלות טוביה סוקולסקי הלום צער ויגון באצטדיון האולימפי במינכן 72′ בעת טקס האזכרה ל- י”א הספורטאים הישראליים שנרצחו ע”י מחבלים מארגון “ספטמבר השחור”. (בסיוע DOZ. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

ההחלטה להמשיך במשחקים הייתה קשה ובלתי נסבלת לספורטאים רבים בעולם. צעידה דרך הכפר האולימפי שעות ספורות לאחר טקס הזיכרון חשפה את הספורטאים הרבים סובלים בתוך תוכם. רבים מהם גררו את עצמם לחוצים ונבוכים ונהלו ביניהם שיחות האם זה בכלל ראוי להמשיך במשחקים האולימפיים. בליל של שפות נשמע במקום , חרישי או בקול רָם , על פי מזגם של הספורטאים השונים. לפני גוש הבניינים הראשון במערב רחוב קונולי 31 היכן שהונחו זרי הפרחים לאות השתתפות באבל, תקתקו כעניין שבשגרה מצלמות צלמי העיתונות ומצלמות הטלוויזיה מכל העולם שהמשיכו לדווח על הטרגדיה הנוראית. הן פשוט לא הפסיקו לזמזם, אבל הדיסקוטק שממנו עלתה במשך שבועיים מוסיקה מחרישת אוזניים עד כדי כך שהיא הגיעה לדירות הספורטאים, סגר את דלתותיו ונדם. מול הכניסה הראשית לכפר האולימפי עמדו במשך כל הזמן מאות אנשים וצפו חרש אל המבנה הנטוש של הישראלים. הרהורי לב ספק וביטחון התערבבו בוויכוחים הרבים סביב המשך המשחקים. ראש המשלחת הגרמנית פרופסור יוזף נקר אמר : “אנחנו נצמדים להחלטות של הגופים הבינלאומיים. מניסיון החיים אני מאמין שהאווירה העצובה כרגע עוד תשתנה. מצד שני אני לא אנסה לשכנע שום ספורטאי גרמני אם הוא יאמר שמטעמי מצפון הוא איננו מוכן להתחרות יותר. אני שמח במיוחד על כך שהנבחרת הגרמנית גם ללא שהדבר נכפה עליה השתתפה בהרכב מלא בטקס ההתייחדות”.

ד”ר קלאוס הסה נשיא איגוד החתירה הגרמני אמר : “הייתי בדעה לפני טקס ההתייחדות שצריך להטיף להפסקת המשחקים . אבל לאחר הנאומים המרשימים שנישאו כאן, בעיקר לאחר נאומו של ראש המשלחת הישראלית שמואל ללקין , אני בעד המשך המשחקים. על מה שיקרה מכאן והלאה אני די במתח משום שבנבחרת שלנו ישנם קולות בודדים שתובעים לפרוש לאלתר. אני חושב בהקשר הזה על אתלטים. אני חושב שיש להשאיר לכל ספורטאי וספורטאי את ההחלטה. אי אפשר לקבל בעניין הזה החלטה כוללת”. קפטן נבחרת מרוקו בכדורגל בנקריף בוג’מה אמר : “אם אתה שואל אותי, אני הייתי מסיים את המשחקים האולימפיים. איזה ספורטאי יכול עכשיו ממש לשמוח אחרי ניצחון ואיזה צופה יכול  להריע לנבחרתו ?”. מזכ”ל FIFA  השווייצרי ד”ר הלמוט קייזר אמר : “אני חושב שיש טיעונים בעד ונגד ההחלטה להמשיך במשחקים. באופן אישי אני מסכים לדבריו של הקנצלר הגרמני ווילי בראנדט שלא יתכן כי חצי תריסר פושעים יהפכו לחרפה את מה שמאה ועשרים אומות שואפות אליו ועושות אותו”. הגרמני אודו המפל בעל מדלית זהב ברכיבה על אופניים אמר : “אני מקבל בכל מקרה כל החלטה כנכונה. על האומות להתאחד. את זה אי אפשר להשיג אם מפסיקים כאן. אני בדעה שצריך להמשיך במשחקים כעת על אחת כמה וכמה”. הרמן נויברגר מארגן אליפות העולם בכדורגל של מונדיאל גרמניה כעבור שנתיים ב- 1974 אמר : “החלטת הועד האולימפי הבינלאומי היא נכונה לגמרי. הפסקת המשחקים הייתה מביאה לפשיטת רגל של אירועים בסדר גודל כזה. אם היו נכנעים עכשיו לטרור, באליפות העולם הבאה יופיע איזה מטורף ויירה בצופים”.

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. סדרנים – שוטרים מטעם הוועדה המארגנת הגרמנית מצוידים במכשירי קשר “או קי – טו קי” מניחים זרי פרחים ברחוב קונולי 31 וניצבים גם כמאבטחים ליד הדלת הכחולה בכפר האולימפי  (באדיבות וסיוע אנשי DOZ והסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה  : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. צמד נוסף של סדרנים – מאבטחים מטעם הוועדה המארגנת הגרמנית שומרים על הדלת הכחולה ברחוב קונולי 31 לאחר הטבח. (באדיבות הסייף האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי בבוקר – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. מימין דלת דירה מס’ 3 בה נלכדו שלושת המתאבקים ושלושת מרימי המשקלות הישראליים. משמאל, דלת דירה מס’ 2 עליה רשומים שמות דייריה. (באדיבות הסייף האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : יום רביעי – 6 בספטמבר 1972. אולימפיאדת הדמים – מינכן 1972. שניים מתיקי הציוד של המחבלים מסוג PUMA שנותרו בדירה מס’ 1 ברחוב קונולי 31 בכפר האולימפי. התיקים שימשו לנשיאת אוכל, מצרכים, מחסניות, ורימונים. (באדיבות הסייף האולימפי דן אלון. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : שנת 1972. ויקטור כהן בתקופה בה פעל יחד עם ראש המוסד צבי זמיר באולימפיאדת מינכן 1972. (באדיבות וויקטור כהן. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

וויקטור כהן איש השב”כ בן 91 היום בעת כתיבת הפוסט מס’ 737 מסכם היום את המצב המסובך שנוצר בימים ההם, “פוליטיקה היא דבר קר ומנוכר. זה היה ברור מראש כי הגרמנים לא היו מוכנים לסכן יותר מידי חיי אדם שלהם בסכסוך הישראלי – פלסטיני וכך גם התנהגו כוחות הביטחון שלהם ואנשי משטרת מינכן. הם דאגו רק לאולימפיאדה שלהם. אני בכלל לא בטוח שאנחנו היינו מתנהגים אחרת ותוהה לדעת כיצד הייתה מתנהגת ממשלת ישראל מתנהגת בסיטואציה דומה בעת אירוח אירוע ספורט גדול על אדמתה כשלמשל שטרוריסטים פאקיסטאניים היו חוטפים ספורטאים הודיים, או טרוריסטים באסקיים היו חוטפים ספורטאים ספרדיים, והאם הייתה מוכנה לסכן את חיי חיילי צה”ל בעת מבצע חילוץ דומה. אני באופן אישי סיכנתי ותמיד אסכן את חיי למען הצלת בני עמי אבל אין בי שום רצון לסכן את חיי למען חילוץ אנשים זרים לי. ספורטאי ישראל היו אורחים כמו האחרים על אדמת גרמניה וכך גם התייחסה אליהם משטרת מינכן ושִלטונות מדינת באוואריה עם כל הצער שבדבר. פעולת החילוץ העלובה והכושלת של הגרמנים נבעה מחוסר רצון להסתכן וחוסר מוטיבציה ליצור מגע עם המרצחים. זה לא היה העניין שלהם”.

טקסט תמונה : יום רביעי 11.00 – 6 בספטמבר 1972 . אולימפיאדת מינכן 72′. הדגל האולימפי ודגלי המדינות המשתתפות בתחרויות האולימפיות יורדים לחצי התורן באצטדיון האולימפי במינכן בעת טקס האזכרה לאחד עשר הספורטאים ישראליים שנרצחו. (בסיוע ובאדיבות וסיוע אנשי  DOZ וסוכנויות. ארכיון יואש אלרואי).

רצח הספורטאים הישראליים המם את אנשי רשת הטלוויזיה האמריקנית ABC שלה היה הזיכיון הבלעדי לשידור אולימפיאדת הדמים של מינכן 1972. ארבעת השדרים הבכירים של רשת ABC הווארד קוסל, קריס שנקל, המגיש ג’ים מקאי, ושַדָּר החדשות פיטר ג’נינגס בראשות הבוס שלהם רוּן ארלדג’ התגייסו למאמץ כיסוי האסון. בארבע אחה”צ ביום שלישי – 5 בספטמבר 1972 הכריז נשיא IOC (הוועד האולימפי הבינלאומי) אוורי בראנדג’ על הפסקה זמנית של התחרויות האולימפיות הָאווֹארד קוֹסֶל (Howard Cosell) שַדָּר הספורט היהודי רב המוניטין של ABC הצהיר באותו היום המר ההוא וכתב זאת גם בספרו “COSELL שיצא לאור ב- 1973 [סעיף 3] ובו אמר את הטקסט הזה :

“For me the Olympics Games died with the Israelis“.

נאומו ההיסטורי החשוב של שמואל ללקין נחרת בלִבּוֹ של כל אזרח ישראלי באשר הוא. לא היה ספק בכך כי ראש המשלחת הישראלית הכין היטב את הנאום ההיסטורי ובקולו הבוטח והרדיופוני הפך למנהיג. הנאום היה לצוואה אולימפית. הצוואה התממשה כבר בחלוף שנתיים (פחות ארבעה ימים) לאסון מינכן כאשר ישראל נטלה חלק בתחרויות משחקי אסיה ה- 7 בספטמבר 1974 באיראן. שמואל ללקין הוביל משלחת ישראל בת 61 משתתפים בראשותו שצעדה באון ובגאווה רבה בטקס הפתיחה ביום ראשון – 1 בספטמבר 1974 באצטדיון “אריאהמר” בטהראן.

האיראנים של השָאה הפרסי בראשות שירות הביטחון שלהם ה- “סָאוָואק” הצהירו נחרצות כי לעולם לא תתרחש טרגדיה שנייה כדוגמת מינכן 72′ על אדמת איראן, אך סירבו לאפשר לאנשי השב”כ שלנו שנחתו יחד עמנו בשדה התעופה הבינלאומי בטהראן לשאת על גופם נשק והיו אמורים לאַבטֵח את הספורטאים הישראליים ואת משלחת הטלוויזיה הישראלית הציבורית בראשותו של אלכס גלעדי. “אנחנו מספיק טובים כדי להגן ולשמור על חייכם”, אמרו אנשי הביטחון האיראניים. שמעתי זאת במו אוזניי. היית בעצמי כתב ושדר הטלוויזיה הישראלית הציבורית בטהראן בעת משחקי אסיה ה- 7.

טקסט תמונה : 1 בספטמבר 1974. טקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 באצטדיון “אריהאמר” בטהראן בירת אירן. שמואל ללקין צועד בראש משלחת ישראל שמצדיעה לשאה הפרסי ריזה מוחמד פאחלווי בעוד לוח התוצאות האלקטרוני ברום האצטדיון נותר לפתע ריק. אלכס גלעדי שידר ישיר את טקס הפתיחה מטהראן לירושלים ואני שימשתי עוזרו בעמדת השידור באצטדיון “אריהאמר”. לרגע חשבנו שנינו אלכס גלעדי ואנוכי שמדובר בתקלה אלקטרונית מכוונת. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה : 1 בספטמבר 1974. אצטדיון “אריהאמר” בטהראן . הקלע הנרי הרשקוביץ נושא את דגל ישראל בטקס הפתיחה של משחקי אסיה ה- 7 בטהראן ומוביל משלחת ענק בת 61 ספורטאים. האיראנים עמדו בהתחייבויות הארגוניות וחיש מהר כתבו על הלוח האלקטרוני את שם ישראל באנגלית ופרסית. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

זאת הייתה ההופעה הראשונה של משלחת ספורטיבית ישראלית בכינוס בינלאומי בסדר גודל כזה מאז אולימפיאדת מינכן 1972. הספורטאים הישראליים נתקלו בבעיות ארגוניות וקשיים מכוונים שבהם נקטה הוועדה המארגנת האירנית המוסלמית ומדינות אסייתיות אחרות שראו בישראל נטע זר אך השאה מוחמד ריזה פאחלאווי עמד בדיבורו כי חייהם של הישראליים בטוחים בטהראן ושמואל ללקין ניהל את המשלחת בכשרון דיפלומאטי וביעילות. ספורטאי ישראל זכו ב- 7 מדליות זהב, 4 מדליות כסף, ו- 8 מדליות ארד. אסתר רוט-שחמורוב זכתה בשלוש מדליות זהב אישיות. השחיין דן ברנר זכה במדליית הזהב במשחה היוקרתי ל- 100 מ’בסגנון חופשי והשַדָּר אלכס גלעדי בטהראן הכתיר אותו בשידור ישיר, “דן ברנר הוא השחיין המהיר ביותר ביבשת של מיליארד תושבים”. אורית אברמוביץ’ ניצחה בתחרות בקפיצה לגובה אך כשניצבה על דוכן מס’ אחת ועונדת על צווארה מדליית זהב סירבו יריבותיה לכבדה וללחוץ לה את ידה. ישראל הייתה מנודה באסיה.

טקסט תמונה : 16 בספטמבר 1974. נתב”ג. ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל (עומד במרכז, בן 54) מקבל את פני משלחת ישראל עטורה מדליות בשובה ארצה מטהראן. עומדים מימין לשמאל : שני מימין שר החינוך אהרון ידלין , האתלטית חנה שזיפי (רצה ל- 800 מ’ ו -1500 מ’, וראש הממשלה יצחק רבין ז”ל. כורעים מימין לשמאל : דוב שחר (שונשיין), שמואל ללקין, האצנית אסתר רוט – שחמורוב, והשחיין דן ברנר מאגודת מכבי חיפה. (באדיבות שמואל ללקין. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

בנאום הברכה שלו למשלחת החוזרת מטהראן אמר ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל : “ספורטאים יקרים וספורטאיות יקרות ספק אם הייתה אי פעם שליחות של ישראלי כלשהו בחו”ל שלוותה באהדה, באהבה, ובדאגה כה רבה כפי שליוו את ספורטאי ישראל במשחקי אסיה ה- 7 בטהראן”. חלפו עוד שנתיים. בשבת – 17 ביולי 1976 שידר אלכס גלעדי ישיר את טקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול 76′. שימשתי עוֹזֵר שַדָּר שלו. ישבנו שנינו בעמדת השידור באצטדיון האולימפי היפהפה במונטריאול. כשנכנסה משלחת ישראל בשערי האצטדיון ובראשה נושאת הדגל אסתר רוט – שחמורוב הזכיר אלכס גלעדי בהתרגשות וגאווה את ההבטחה ההיסטורית ההיא של שמואל ללקין מ- 6 בספטמבר 1972 במינכן, וכה שידר ישיר ממונטריאול לירושלים :  “…ארבע שנים חלפו מאז רצח י”א הספורטאים הישראליים הי”ד באולימפיאדת מינכן 72′, והיום מקיימת ישראל את ההבטחה שניתנה לפני ארבע שנים . אנחנו ממשיכים להשתתף במשחקים האולימפיים. מיוצגים בכל ענפי הספורט, שספורטאינו שילמו בחייהם לפי ארבע שנים ויותר…”.

טקסט מסמך : שבת – 17 ביולי 1976. אולימפיאדת מונטריאול 1976. מונטריאול – קנדה. זהו הטקסט המקורי שהודפס ע”י אלכס גלעדי במשרד ההפקה והתקשורת של הטלוויזיה הישראלית הציבורית בבניין ORTO של הטלוויזיה הקנדית CBC במונטריאול 76′, שעות ספורות לפני שהעביר בשידור ישיר את טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה- 21 במניין העת החדשה. אני שימשתי בתפקיד עוזר שדר שלו בעמדת השידור שלנו באצטדיון האולימפי של מונטריאול 76′. (ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

טקסט תמונה :  12 ביולי 1976. ימים ספורים לפני טקס הפתיחה של אולימפיאדת מונטריאול 1976. מנהל מחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית אלכס גלעדי (מימין) יחדיו עם בוב מוייר (Robert “ Bob”  Moier) מנהל חטיבת הספורט של הטלוויזיה הקנדית הממלכתית CBC (ראשי תיבות של Canada Broadcasting Coorporation) והמפיק הראשי של סיגנאל השידורים האולימפי הבינלאומי מטעם ORTO (ראשי תיבות של Olympic Radio Television Organization). שני האישים הצטיינו בתפקידם ותרמו תרומה מכרעת להצלחת השידורים ברשתות הטלוויזיה בהן עבדו ואותן שרתו . (באדיבות CBC קנדה. ארכיון יואש אלרואי. כל הזכויות שמורות).

[1] הערה : עיתונאי “מעריב” ישעיהו פורת דיווח מאולימפיאדת ממינכן 72′ לרדיו גל צה”ל בשעות 11.45 ו- 23.45 ביומנים מיוחדים שנקראו, “האולימפיאדה על הקו”.

[2] הרפובליקה הפדראלית הגרמנית היא מערב גרמניה.

[3] ראה נספח : ספרו המעניין והמרתק של הווארד קוסל “COSELL”.

סוף הפוסט מס’ 737. כל הזכויות שמורות.

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *